סיכום השיעור 📋
ארבע מדרגות התפילה דרך ארבעת העולמות — תורה מהבעש״ט והמגיד ממזריטש
—
מקור התורה והחילוק בין הבעש״ט והמגיד
מקור התורה הוא מגיד דברי יעקב פרק ז׳ — תורה מהמגיד ממזריטש, שמספר על תורות הבעש״ט בסגנונו שלו. מובא גם בכתר שם טוב, קונטרס אחדות.
חילוק הסגנון
– הבעש״ט מדבר ישירות על רוחניות — הוא לא הולך דרך עקיפין של גשמיות. הוא מדבר מנקודת מבט שכבר יודעים שיש נשמות, אלוקות, עולמות — והוא אומר שצריך להאיר את המילה, להאיר את האותיות. לשונו היא “לכלול נשמתו.”
– המגיד ממזריטש משתמש בדרך של קל וחומר מגשמיות לרוחניות — אם רואים תענוגים בגשמיות, קל וחומר ברוחניות. הוא מדבר לאנשים שעדיין לא מחזיקים בזה — הוא מתחיל שלב קודם: תחילה צריך לשכוח מהגוף, ואחר כך להכניס את כוחו לדיבורים.
אבל — הבעש״ט כן השתמש בקל וחומר באגרתו (מכתב): *”באונך בשמחת חתן וכלה וקטניות בגשמיות, כל שכן במעלה עליונה כזו.”* החילוק הוא עדין מאוד — יותר חילוק סגנוני מאשר חילוק מהותי.
תוספת המגיד
המגיד מוסיף: בכל אות יש עולמות, נשמות, אלוקות. כשמתחברים לאותיות נעשים יחידים — צריך להיכלל בכל בחינה. הנושא של “עד שנעשה לאין” — עד שנעשה “אין” — זו לשון המגיד, וזה מתכוון לחכמה.
—
“בכל כחך” — מה זה אומר?
“בכל כחך” לא אומר לצעוק — זו סתם נערות. “בכל כחך” אומר “בכל כוונתך” — בכל כוחות הכוונה, לא בכל כוחות הקול. המקור בשולחן ערוך אצל “אמן יהא שמיה רבא” (תוספות).
ה“כח” שהמגיד מדבר עליו מתכוון: התודעה שלו, המודעות שלו — מה שהאדם מרגיש שקיים, מה שהוא רואה כדברים קיימים, את זה הוא מכניס לאותיות. האותיות עצמן אינן גופניות — הן דברים קדושים, דברים מופשטים, בהן טמונים כל הדברים.
—
נקודת המוצא: ההנחה הטבעית של האדם — “אני גוף”
אדם חי בדרך כלל עם ההנחה שהוא הגוף שלו. זו לא שאלה ותשובה מפורשת — זו הנחת היסוד מתחת לכל מה שהוא עושה. בדיוק כמו שמדמיינים שכשיוצאים החוצה יראו את השמים — כך זו “assumption” שנמצאת מתחת לכל החיים, אפילו בלי לשאול זאת במפורש.
דוגמה: אדם שהוא שמן — הוא מסתובב כל היום עם זה בראש, הוא נכנס למקום ומנסה להתאפק. זה לא רק חיסרון של הגוף — זה סימן שהוא מזדהה עם הגוף, זה מה שהוא הוא.
זו נקודת המוצא של התורה: צריך לצאת מההנחה דרך מדרגות התפילה — מגשמיות עד “אין”.
—
שלב 1: עולם העשיה — לשכוח מעצמו
תורת הבעש״ט
יתפלל בהתלהבות עד שישכח מגשמיות. העצה היא “יעלה מעט מעט” — ללכת לאט לאט, ממילה למילה, מאות לאות. לא לנסות להכניס בבת אחת את כל הכוונה, אלא בשקט ובאיטיות ללכת עד ששוכחים מעצמו.
ביאור
כשאדם מכניס את כל כוחו, כוונתו, מודעותו לאותיות — לאט לאט הוא שוכח מגופו. הוא מתחיל לא לזכור שיש לו גוף. זה שלב ראשון.
כלל הבעש״ט: *”במקום שמחשבתו — שם הוא”* — איפה שמחשבתך, שם אתה. אם אתה במצב הרגיל, אתה תקוע בגופך. אם אתה נכנס לגמרי למשהו — אפילו לשטויות — שוכח מגופך, וזו דרך איך יכול להיוולד דבר חדש, איך אדם יכול להשתנות.
הפרדוקס של תפילה בכוונה
נקודה קשה: כשאומרים לאדם שיתפלל בכוונה, הוא נזכר יותר שהוא גוף מאשר קודם. הוא נעשה רציני, הוא נזכר בכל גופו, בצרכיו, בחסרונותיו — הוא נעשה יותר גשמי מהתפילה. זה ההיפך ממה שתפילה צריכה להיות.
בעיית “טבע אדם”: ככל שמבקשים מאדם לשכוח מעצמו, כך הוא נזכר יותר. רואים זאת בשפת הגוף של רוב האנשים בתפילה — הם נורא לא נוחים.
הראיה מנרדמים
אנשים שנרדמים באמצע התפילה — זה דווקא סימן שהם במדרגה הנכונה. הם מרגישים בנוח, תפילה היא המקום הטבעי שלהם. יהודים זקנים שנרדמים בתפילה — אצלם תפילה היא מה שהם הם, לא משהו זר. הם לא מרגישים שום מודעות עצמית.
הסקולענער רבי היה נרדם באמצע אכילה, באמצע ברכה, באמצע עלייה — הוא היה נוח, לא מתוח. הוא התפלל בחיות גדולה, אבל כשהיה עייף, פשוט נרדם — כי לא היה מודע לעצמו יתר על המידה.
תפילה צריכה להיות כמו חופשה — תחילה שוכחים קצת מעצמנו.
מקורות
– רבי חיים ויטאל בשער הקדושה — כשאדם לומד, מתפלל, או אומר פסוקים, יזכור שהוא לגמרי נשמה שמדברת, לא גופו, לא כוחות הגוף שלו.
– בעל התניא קורא לזה “משתומם שעה אחת” — צריך לדעת לשכוח מעצמו.
– רבי פנחס מקוריץ מדבר על זה בדרכים יותר גשמיות — למשל, מנקים את הבית לפסח כדי שישכח קצת מעצמו.
סדר התפילה
לפי סדר העולמות של מעלה ושל מטה — תחילה אומרים פסוקי דזמרה, מדברים על הכוכבים ששרים להקב״ה, כוכבי אור — שוכחים קצת מעצמנו. זה השלב הראשון. לפני זה לא מתחיל כלום — לפני זה תקועים בגופניות.
—
שלב 2: עולם היצירה — התענוג של יחוד אותיות
תורת הבעש״ט
*”נאך דעם יחשוב שהאותיות מתחברות”* — אחרי ששכח מעצמו, יחשוב שהאותיות נפגשות זו עם זו, וזה תענוג גדול.
ביאור — מהו התענוג?
ה״אני” לא יכול להתחבר לשום דבר — הוא תקוע בגופו שלו. אבל אותיות יכולות להתחבר: שתי אותיות נעשות מילה, שתי מילים נעשות משפט, זה נעשה קטע, זה נעשה משהו.
המשל: כל מילה בתפילה — למשל “יהללו את שם ה׳” — יש לה מציאות עצמאית, נשמה, ניצוץ קדוש. זה דבר נפלא בפני עצמו. אבל כששתי מילים נפגשות יחד, זה עוד יותר טעים — כמו שני יהודים שנפגשים ואומרים “שלום עליכם”. שניהם טובים לבד, אבל ביחד יותר טוב.
חילוק חשוב: רוחניות מול גשמיות
בגשמיות דברים נפגשים רק כשמשהו חסר — כל תענוג הוא קצת “פתרון בעיה” (אדם רעב, הוא אוכל, הוא פותר את החיסרון). אבל ברוחניות אין שום חיסרון — כמו שני יהודים שיש להם אהבת חברים, או שני דברי תורה (קושיא ותירוץ) — המפגש לא מחיסרון, אלא משלמות. קושיא על דברי תורה היא עצמה דבר שבקדושה.
משניים נעשה אחד: התענוג הגדול הוא כשעושים משני דברים דבר אחד — דבר יותר שלם, יותר מורכב. זו שמחה גדולה.
—
תענוג מהתאחדות — בגשמיות וברוחניות
העיקר: תענוג בא מהתאחדות
התענוג שאדם מרגיש בגשמיות הוא לא רק ההנאה שלו — זה תענוג של התאחדות, של התאחדות עם דבר אחר או אדם אחר. כששני דברים נפגשים יחד, לא רק “כפול” — זה נעשה עולם חדש לגמרי של תענוג, “דבר שלישי היוצא מביניהם.”
המשל: אני עם חתיכת קוגל ביחד — זה שידוך. החיות באוכל והחיות בי נפגשות, ושניהם חיים יותר טוב. לאכול עם אנשים אחרים זה תענוג גדול יותר מלאכול לבד — אפילו כל אחד אוכל לעצמו.
חידוש: תענוגים גשמיים הם בעצם דברים טובים
המגיד והבעש״ט לא פחדו מתענוגים גשמיים. אנחנו רגילים שתענוגים גשמיים הם בעיה — אבל זה רק כי אדם נעשה “תקוע” במשל ושוכח את הנמשל. בעצם — כל הדברים שטעימים בגשמיות הם דברים טובים. אין שום תענוג שהוא בעצם דבר רע. כל התענוגים גורמים לאדם לחיות יותר טוב.
הקב״ה יכול היה לעשות שאנשים יחיו דרך עירוי. אבל בעצם זה יותר עמוק: מה שטוב, גם טעים — זו הבריאה כמו שהקב״ה ברא אותה. (אפשר לטעות — זה קשור לקליפה, צריך לברר.)
תענוג של זיווג — תענוג עוד יותר גדול
*”לא טוב היות האדם לבדו”* — האדם מחפש שותף, שלמות. תענוג הזיווג גדול עוד יותר כי זה לא רק גורם לך לחיות — זה גורם לכל העולם לחיות. *”לא תוהו בראה, לשבת יצרה.”* מההתאחדות נולדות נשמות חדשות, אנשים חדשים. כל התענוגים בעולם הם שידוכים.
—
שלב 3: עולם הבריאה — אותיות המחשבה
תורת הבעש״ט
השלב השלישי: מגיעים לאותיות של מחשבה — *”ועבר לאותיות המחשבה, ולא ישמע מה שהוא מדבר.”* הוא לא שומע יותר מה הוא אומר — הוא יודע זאת רק במחשבה. הוא עדיין מדבר (כי הוא מתפלל), אבל הוא לא יודע מזה.
ביאור
זו רמת בינה — יש הבנה, רעיון, אבל זה עדיין במילים. אותיות המחשבה הן עדיין לבוש — הן “הגשמיות שבמחשבה.” מסביר לעצמו מה רואה. בעל התניא קורא לזה “עולם המילוי” — בינה.
משל העץ היפה — עד עולם הבריאה
אדם יוצא החוצה ורואה עץ יפה:
1. עולם העשיה (דיבור): הוא אומר “מה נאה אילן זה”, הוא עושה ברכה “שככה לו בעולמו” — הוא מכניס את עצמו למילים, לצליל. הוא אומר זאת כמה פעמים.
2. עולם היצירה (חיבור מילים): המילים מתחברות — “שככה לו בעולמו” נעשה “חתונה” שלמה בראש. כמו ששני אנשים עושים חתונה ורוקדים סביב — כך המילים רוקדות יחד, הן מקבלות הקשר.
3. עולם הבריאה (אותיות המחשבה): הוא כבר לא שומע את המילים, אלא יש לו את הרעיון, את המחשבה — “הקב״ה עשה עץ כל כך יפה.” אבל זה עדיין הסבר, עדיין מילים על “מסך קטן” בראש.
—
שלב 4: עולם האצילות — מידת ה״אין”, חכמה, המציאות עצמה
תורת הבעש״ט
*”יבטל בדעת עין כל כוחותיו הגשמיות”* — כל הכוחות הגשמיים נעשים בטלים. זו מידת החכמה, מידת ה״אין” — האדם נעשה “אין.”
ביאור — החילוק בין אותיות המחשבה למציאות עצמה
הפריצת דרך האמיתית היא כשמגיעים לעולם האצילות — שם נופלים כל הכוחות והחושים, כולל המחשבה עצמה, ועומדים מול המציאות עצמה. הוא גם לא חושב יותר באותיות — אותיות המחשבה הן “הגשמיות שבמחשבה.”
משל העץ היפה — השלב הרביעי
4. עולם האצילות (עין/מציאות): נתבטלו אצלו כל הכוחות והחושים — כולל המחשבה. פשוט יש עץ יפה מולו. לא המילים שאומרות “יש עץ יפה”, לא ההסבר שהיא גבוהה עשרים אמה — אלא הדבר עצמו. המציאות היא לא המילים עליה, המציאות היא המציאות.
החידוש העיקרי: מילים אינן מציאות
כל המילים — אפילו העמוקות ביותר — הן עדיין עולם הבינה. אי אפשר לבטא במילים את עולם האצילות, כי מילים הן “בדיוק” ההסבר, לא הדבר. רק את ההסבר אפשר עוד לומר — אבל המציאות עצמה היא מעבר למילים.
הסתכלות מול הבנה
עולם האצילות נקרא גם הסתכלות או ראייה — לא שהוא מבין את זה, אלא הוא מסתכל על זה. החילוק בין “understanding” (שזה בראש שלי, בדיבור שלי) ל”insight” (in-sight — הוא רואה פנימה) — זה החילוק בין בינה לחכמה, בין הסבר למציאות.
ענין “בטל”
המגיד חידש את המושג “בטל” בחסידות — הוא לקח אותו מהלכה (בטל ברוב, בטל באחד, טפל בטל לעיקר), אבל בחסידות זה אומר משהו אחר: כשאדם עומד מול המציאות, כוחותיו נעלמים, הוא נעשה משתומם — כמו הלשון שבעל התניא אוהב להביא: “ונשתומם כשעה חדא.”
—
חידושו של רבי חיימ׳ל — שם הוי״ה והקב״ה עצמו
אדם יכול להיות צדיק גדול שמכוון כל היום את שם הוי״ה — אבל מה עם הקב״ה עצמו? מה עם הדבר ששם הוי״ה עוסק בו?
רבי חיימ׳ל אמר: *”יש לי בדעתי כל שבעת העולמות, כל המדרגות — ואת הקב״ה שכחתי.”* הוא אומר דבר גדול עוד יותר: אפילו שם הוי״ה עצמו יכול “לשכוח” את הקב״ה — לא ממש לשכוח (את הקב״ה אי אפשר ממש לשכוח), אלא שהשם הוא עדיין דרך אמירה, עדיין לבוש.
המהלך בשמות
– אדנ״י — עולם העשייה, המילים שאפשר לומר
– שם הוי״ה — עולם היצירה, החיבור
– הוי״ה הוא אדנ״י — עולם הבריאה, הבנה שהיא עדיין מילים
– הקב״ה הוא — זה היה אמת לפני שהיו מילים, זה הדבר עצמו
מידת החכמה / מידת עין — יכולת האדם
המגיד קורא לזה מידת חכמה — לאדם יש יכולת להתחבר למציאות עצמה, להיות בטל למציאות. לכן הנשמה נקראת “נשמה אלוקית” — כי יש לה את מידת החכמה, האפשרות להיות זה, שהמציאות תהיה פתוחה לפניה.
נקודה מעשית
כשלאדם יש קושיא שכבר יש לה מילים, יש לו בעצם כבר תירוץ — הוא רק צריך להמשיך את המילה הבאה. אבל הרגע של קשר, של חוויה, הוא לא רגע של “יש לי קצת קשר” — זה משהו שבו תקועים, מסתכלים על זה, נמצאים בתוכו. זה החילוק בין בינה (מילים, הסבר) לחכמה (מציאות, הסתכלות).
—
דיון: האם יוצאים בקריאת שמע?
עלתה שאלה: אם הוא לא שומע מה הוא אומר (עולם הבריאה) — איך הוא יוצא? (בשולחן ערוך כתוב שצריך לשמוע מה אומרים.) התשובה: אם יהודי במדרגה כזו, הוא יוצא. חוץ מזה — המגיד אומר שלא דווקא צריך להיות בתפילה בשביל זה; יותר קל בתפילה, אבל אפשר להגיע לזה באמצע היום גם. ארבע הרמות לא דווקא תלויות בסדר התפילה — אפשר כבר בברכות השחר להגיע למדרגה גבוהה.
תמלול מלא 📝
חיפוש המקור של התורה
הטקסט של התורה
בתפילה צריך התלהבות עד שישכח מגופניות, ויחשוב שהאותיות מצטרפין ומתחברין זה עם זה, וזהו תענוג גדול, רמז לדגשמיות ותענוג כל שכן ברוחניות, וזהו עולם היצירה.
ואחר כך יבוא לאותיות מחשבה, ולא ישמע מה שהוא מדבר, וזהו בחינת עולם הבריאה. ואחר כך יבוא למדת אין, שנתבטל אצלו כל כח ויסוד הגשמי, וזהו עולם האצילות ממדת החכמה.
שאלה: מהו התענוג, התענוג הראשון? היחוד? אתה אומר שזו תורה מהמגיד ממזריטש? אין לי מושג. אתה יודע?
מגיד שיעור: כתר שם טוב, קונטרס אחדות.
שאלה: בוא נראה כתר שם טוב. או ליקוטי אמרים?
חיפוש בכתר שם טוב
מגיד שיעור: יש לי כתר שם טוב, איפה הוא? איפשהו. לאן הוא נעלם?
בכתר שם טוב, תוכן עניינים, הדברים מסודרים. חלק ב׳ צריך להיות. אני לא רואה כאן את המספרים.
שאלה: מהו קונטרס אחדות?
מגיד שיעור: אני חושב שקונטרס אחדות הוא…
בתפילה צריך התלהבות. אולי יש להם איזה מפתח או משהו?
מה איכפת לי מאיפה באה התורה? אולי זה יעזור לי משהו. נראה תולדות, קונטרס אחדות. זה לא תולדות אחדות, זה תולדות של קונטרס אחדות מהתולדות? לא, אני חושב.
בוא נעשה חיפוש וזהו. אין לך אוצר החכמה כתר שם טוב או קונטרס אחדות?
בוא נראה באוצר החכמה. יש לי מודפס, אבל קשה למצוא דברים בכתר שם טוב.
בתפילה צריך התלהבות… אהה, אתה יודע מה? ש״פז. יש לך ש״פז?
המקור: מגיד דברי יעקב
מגיד שיעור: אה, ש״פז אות ב׳. מגיד דבריו ליעקב, פ״ז. זה ממגיד דברי יעקב, הקטע הזה. מגיד דברי יעקב פ״ז. יש לך גם מגיד דברי יעקב כאן? פ״ז.
כן, זה קטע מהמגיד ממזריטש. גילית את הסוד.
אבל זו לא תורה מהבעל שם טוב. התולדות אומרת עדיין מהבעל שם טוב. המגיד ממזריטש אומר תורות של הבעל שם טוב, אבל הוא אומר אותן בדרכו שלו. זה לא אותו דבר, מבין? רש״י ורש״י מהרש״א, עומדות הרבה פעמים תורות כאלה, אבל… מאיפה אני יודע שזו לא תורה מהבעל שם טוב? נראה לי כך.
הוא רק הכניס כאן תורה של הבעל שם טוב כי עומד אותו נושא של להכניס כל כוחו בדיבורים. תראה בכתר שם טוב. לא, כתר שם טוב הוא מתכוון מהתולדות, טעיתי. יש בכתר שם טוב, בשמיני עז״ו, לבעל שם טוב יש תורה. יש, זו אותה תורה.
בקיצור שמיני. שמיני עז״ו, ה׳ ו׳. לא, זו תורה ארוכה יותר. זו גם תורה מהמגיד. זה מדבר על אותם דברים. הולכים מעולם היצירה, עשיה, וכן הלאה.
דיון צדדי: מנהג בסטאלין
שאלה: סיפרת שבסטאלין המנהג שאפילו בבית הכנסת של הבעל שם טוב צריך ללכת בלי נעליים. בלי נעליים?
מגיד שיעור: כן. באוהל הרבה מקומות נוהגים כך, לא רק סטאלין.
שאלה: לא, לא, בציון בוודאי. בציון הרבה מקומות הולכים בלי נעליים.
מגיד שיעור: אבל בבית הכנסת של הבעל שם טוב, בית הכנסת הקטן שנבנה מחדש, בבית החיים הולכים בלי נעליים, והרבי אפילו בבית הכנסת החדש שנבנה מחדש גם הלך בלי נעליים.
שאלה: מעניין. מה זה קשור בכלל?
מגיד שיעור: לא, סיפרו לי את זה ממקור טוב אתמול. זו נחמה רבה לי, זה כבר הועיל לחיי.
ההבדל בין הבעש״ט למגיד ממזריטש
השפה של המגיד ממזריטש
מגיד שיעור: אז זו הנקודה כאן. אז מה מבינים? מבינים שכתוב או לא כתוב? האם הוא עשה את זה פעם?
שאלה: אז מהו התענוג? רוצה לדעת קודם או מהו התענוג?
מגיד שיעור: מהו התענוג? מהו העת לעשות? אני חושב שיותר חביב העת לעשות. כבר דיברנו על זה, אחד ההתחלות.
שאלה: אוקיי, שכחתי. אלו ההוראות מה לעשות.
מגיד שיעור: אוקיי. צריך לעשות את זה. כדי להבין מה כתוב צריך לעשות את זה, פשוט.
שאלה: אוקיי. מה כל כך מסובך?
מגיד שיעור: מה יהיה הקטע הבא? הקטע הבא הוא אותו קטע מקודם, רק בשפה של הדגל. אז זה… בוא נדבר קצת על זה. נראה מה עוד.
הוא אמר, זו השפה של המגיד ממזריטש. איך אני יודע? קודם כל, כל הראיות מגשמיות על רוחניות הן תורות של המגיד ממזריטש, לא תורות של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב מדבר ישר על הרוחניות.
הקל וחומר מגשמיות לרוחניות
מגיד שיעור: מה אני מתכוון? כל העניין של הקל וחומר, רואה איך יש תענוגים בגשמיות וכו׳, האם ברוחניות גם יש? אני לא יודע אם ב… למעשה, הבעל שם טוב כן אמר את הלשון, נכון? לשון הבעל שם טוב היתה במכתבים, כן, מה התורה שהיינו בגבאטובה, מה הלשון?
שאלה: אבל זכור את הלשון, כאן האיגרת בעמוד הקודם, היה כתוב כשהוא דיבר על הנקודה, הוא אמר, “באוונך בשמחת חתן וכלה וקטניות בגשמיות, כל שכן במעלה עליונה כזו”.
מגיד שיעור: כן. הוא כן אמר את אותו קל וחומר.
הביאור של “בכל כחך”
מה פירוש “בכל כחך”?
מגיד שיעור: הוא אומר דבר פשוט, אדם כל הזמן, “בכל כחך” לא אומר שצריך לצעוק, כן? זו סתם נערות. “בכל כחך” פירושו “בכל כוונתך”, כמו שכתוב בשולחן ערוך ב… כן, באיך קוראים לזה? “אמן יהא שמיה רבא”, כן? תוספות. אז, זה אומר כך, זה אומר…
שאלה: איך אתה מסביר את זה, בוא ננסה לתאר.
ההבדל העדין
מגיד שיעור: הוא אומר קצת אחרת מ… זה קצת דגש אחר מהבעל שם טוב. הבעל שם טוב לא מדבר על… הוא כן מדבר, אבל זה סגנון אחר, נו, זה הבדל קטן, הבדל עדין מאוד.
אבל המגיד ממזריטש אומר, שכן, אני זוכר שהבעל שם טוב אמר, אבל צריך לזכור שבכל אות יש עולמות נשמות אלוקות, וכשאנחנו מתחברים נעשים יחידים, וצריך להיכלל בנשמה כזו בכל בחינה, וכן הלאה.
המגיד ממזריטש אומר את התורה, והוא אומר כך, שקודם כל הוא… גם הנושא של “עד שנעשה לאין”, השפה נראית לי מהמגיד ממזריטש, זה אומר חכמה.
ההנחה הטבעית של האדם: “אני גוף”
הדרך הרגילה של אדם
מגיד שיעור: מה שהוא אומר הוא שבדרך כלל אדם זוכר את עצמו, זה מה שאתה עומד כאן, נכון? בדרך כלל “עצמו” פירושו גוף. אדם זוכר בדרך כלל שהוא גוף. אם אתה שואל אדם “מה אתה?” או “בשם מה, במה אתה מדבר? במה אתה חי?”, הוא חושב על גופו. כך היא הדרך הרגילה של אדם יום-יום, רוב האנשים, לא צדיקים, אנשים רגילים. הם רואים את עצמם שהם גופם.
זה לא שהוא רואה את עצמו רק כשאתה שואל אותו בפירוש, זו ההנחה, ההנחה שמתחת לכל מה שהוא עושה. זה לא דווקא דבר ש״עכשיו אני חושב, אה, אני אולי דבר, אני גוף, ודברים של גוף הגיוניים לי”, כמו שאני אוהב לומר.
זו לא שאלה מפורשת
מגיד שיעור: זה פשוט, זה ה… אני לא רוצה לומר תת-מודע, זה אפילו לא תת-מודע, זה לא אפילו תת-מודע, אבל זה לא דבר ששואל לעצמו שאלה ועונה לעצמו תשובה. זה פשוט ה… זה… מה? המראה, הקיום. זה בדיוק כמו… חיי האדם בנויים על הרבה הנחות. זה בדיוק כמו שאתה מדמיין שאתה תצא החוצה תראה את השמיים מעליך.
שכחה מהגוף — הצעד הראשון בתפילה
המציאות הטבעית של האדם: הוא זוכר שהוא גוף
במה אתה מדבר? במה אתה חי? הוא חושב על גופו. כך זה נורמלי, הדרך הרגילה של אדם יום יום. רוב האנשים, לא צדיקים, אנשים רגילים, הם רואים את עצמם שהם גופם.
זה לא שהוא רואה את עצמו רק כשאתה שואל אותו בפירוש. זו ההנחה, ההנחה שמתחת לכל מה שהוא עושה. זה לא דווקא דבר שעכשיו אני חושב, “אה, אני משהו דבר, אני גוף, ודברים של גוף הגיוניים לי”, כמו שאני אוהב לומר. זה פשוט, זה ה… אני לא רוצה לומר תת מודע, זה אפילו לא תת מודע, זה לא שזה מתחת למודע, אבל זה לא דבר ששואל לו שאלה והוא עונה לך תשובה. זה פשוט ה…
זה מה? המראה, הקיום. זה בדיוק כמו שאתה מדמיין… חיי האדם בנויים על הרבה הנחות. זה בדיוק כמו שאתה מדמיין שאתה תצא החוצה תראה את השמיים. אתה מדמיין שאתה גוף. אתה לא צריך לחשוב על זה באופן אקטיבי כל שנייה.
דוגמה: האדם הגס
דרך פשוטה לומר את זה היתה כך, שאדם בדרך כלל זוכר את עצמו, והוא זוכר שהוא גוף, והוא זוכר כל הזמן למשל שהוא גס, נגיד כך. יש אדם כזה שהוא קצת יותר מדי גס או הרבה יותר מדי גס, וכשהוא הולך, מאוד מעניין לשים לב, כשהוא הולך הוא זוכר שהוא יותר מדי גס. הוא נכנס למקום והוא מתחיל להתנהג כך, אולי לא ישימו לב שהוא גס, זה לא עוזר בכל מקרה.
זו מודעות אשמה. אמרו לי שזו לא הלשון הנכונה, שזו לא נקיפות מצפון. אני מדבר על הגוף, הוא זוכר שהוא גוף. זה שהוא גס זו מודעות אשמה. כן, אני מדבר על גופו. הוא זוכר שהוא גוף ולגופו יש חסרונות כאלה. אני משתמש רק בחסרונות של הגוף, כי אני סבור שזו לא הבעיה, הבעיה היא הגוף עצמו, אבל אני משתמש רק בדוגמה של החסרונות כדי שאבין על מה אני מדבר, כדי לדבר קצת יותר ברור.
אני זוכר שאני גוף, אני זוכר שהגוף קצת יותר מדי גס, בסדר? וזה כאילו חלק מהזהות שלו, חלק ממה שהוא. כל הזמן הוא מסתובב, לא נפשו, הוא לא אשם, הוא לא רשע, הוא לא צריך להיות גס, נגיד הוא כן צריך, אני לא יודע, זה אולי לא אשמתו. אבל הוא זוכר שהוא גופו, הוא זה, זה מה שהוא.
כשאדם שוכח מגופו
אחר כך לפעמים, כן, זה דבר נורמלי, לפעמים הוא רואה… אנשים משתמשים בזה כל הזמן. לפעמים הוא רואה משהו מעניין, הוא קורא איזה מעשה, הוא צופה בסרט, אני לא יודע. הוא עושה משהו שתופס את המודעות שלו, שתופס את תשומת הלב שלו. באותו זמן הוא לא זוכר שהוא גס, הוא בכלל לא זוכר שיש לו… בסדר, הוא זוכר כן שיש לו גוף אולי, כי הוא הופך דפים, אבל הוא לא זוכר שהוא גס, כן? הוא שוכח מזה.
אגב, יכול להיות שהוא שוכח באמת שיש לו גוף קצת, אולי מאוד גדול בבחינת קטנות, בדרך קטנה מאוד, אבל זה מאוד חשוב לאדם שיהיו לו דברים כאלה. קוראים לזה “בריחה” לפעמים, זו בריחה, הוא בורח.
הבדל בין הבעש״ט למגיד ממזריטש
ומה שהוא אומר, זה כמו גם כשהוא אומר “כל כחו”, גם הבעל שם טוב אמר שפות כאלה, כן, “לכלול נשמתו”. היתה לו שפה אחרת, אבל זה מתאים לגמרי, כן, זה מתאים לגמרי.
השפה של הבעל שם טוב לא היתה שצריך להיכלל. הבעל שם טוב אמר שצריך להאיר, כן, להאיר את המילה, להאיר את המילה. אבל המגיד ממזריטש חשב שיש אנשים, והוא מתחיל קצת צעד קודם, כך אני חושב. אני חושב שזה קצת הבדל.
הבעל שם טוב מדבר על הגוף, אבל הוא מדבר כבר מהפרספקטיבה שאתה יודע כבר שיש נשמות, העולם הוא נשמות, אלוקות. איפשהו אחרי הנשמות והאלוקות, אחרי העולמות יש גופים. אני לא יודע, העולם הוא אולי גוף, או העולם האחרון, בסדר, הוא זוכר.
אבל המגיד ממזריטש מדבר לאנשים, והוא זוכר עדיין שהם לא מחזיקים בכלל בזה. קודם הוא צריך לשכוח מגופו. זה אומר בעצם… אני לא בטוח איזה עולם הוא מחזיק כאן. אני חושב שזה היה אצלו שייך לעולם המעשה. יש עוד תורות על זה, אני חושב גם מהבעל שם טוב שמדברות על זה. בוא נחשוב באמצע הרבה. אבל קודם, הוא פירט כאן מה זה אומר.
העצה: להכניס את כוחך באותיות
קודם מה שהוא מנסה לומר הוא שאדם זוכר שיש לו גוף, והוא חושב שהוא מדבר בתור גוף וכדומה, והעצה היא שהוא יכניס את כוחו בדיבורים. כוח פירושו המודעות שלו, כן, תשומת הלב שלו. זה היה באנגלית אמרו כך, נכון?
מה שהוא מתכוון שקיים, מה שהוא רואה בתור דברים קיימים, הוא מכניס את זה באותיות. ועכשיו האותיות שאינן גופניות, לא שיש להן איזו משמעות, זה משהו אותיות הקטורת, אותיות התפילה, זה משהו דברים קדושים, דברים מופשטים. כן, הוא לא אומר כאן את זה, זה בנוי על ההנחה שהאותיות טמון בהן כל הדברים האלה, אבל הוא לא אומר לנו את זה, הוא מדבר, אתה כבר יודע את זה.
ואם אתה מכניס את כל כוחך וכל כוונתך וכל המודעות שלך, כל תשומת הלב שלך, באותיות, בהדרגה אתה שוכח מגופו. הוא מתחיל ל… הוא לא זוכר שיש לו גוף. זה הצעד הראשון, צעד ראשון, לשכוח שיש לו גוף. הוא יזכור מאוחר יותר, כי הוא ירעב, אבל בינתיים אתה שוכח.
הוא מתחיל לחשוב על העולם כשמתפללים, על הבעיות של העולם, או על המציאות של העולם, ואחר כך הוא כבר חושב על הקב״ה. ההגדרה שלו היא לא, הוא לא חושב על העולם אלא על הקב״ה. הוא חושב שהוא הלשון של ה…
מקורות: רבי חיים ויטאל ואחרים
זה מאוד דומה ל, אני חושב רבי חיים ויטאל בשער הקדושה אומר לשון כזו, שכשאדם לומד או מתפלל או אומר פסוקים, משניות, הוא יזכור ש… אני לא זוכר את הלשון… הוא יזכור שהוא לגמרי נשמה שמדברת. זו נשמה שאומרת את כל הדברים האלה, לא גופו, לא כוחות הגוף שלו, אלא נשמתו.
כאילו, יש הרבה דרכים לומר, כאילו זה… יש לו קצת דרך אחרת איך לומר. הוא אומר שהוא שוכח שהוא עומד כאן עם האותיות, הוא שוכח מעצמו, הוא שוכח מהגוף ומה שהוא חושב שהוא צריך לעצמו, הוא שוכח מהדימוי העצמי שלו למשל, כן?
התהליך של השכחה: דוגמה
דרך פשוטה לומר את זה היתה כך, שאדם בדרך כלל זוכר את עצמו, והוא זוכר שהוא גוף, והוא זוכר כל הזמן למשל שהוא גס, נגיד כך. יש אדם כזה שהוא קצת יותר מדי גס או הרבה יותר מדי גס, וכשהוא הולך, מאוד מעניין לשים לב, כשהוא הולך הוא זוכר שהוא יותר מדי גס. הוא נכנס למקום והוא מתחיל להתנהג כך, אולי לא ישימו לב שהוא גס, זה לא עוזר בכל מקרה.
זו מודעות אשמה. אמרו לי שזו לא הלשון הנכונה, שזו לא נקיפות מצפון. אני מדבר על הגוף, הוא זוכר שהוא גוף. זה שהוא גס זו מודעות אשמה. כן, אני מדבר על גופו. הוא זוכר שהוא גוף ולגופו יש חסרונות כאלה. אני משתמש רק בחסרונות של הגוף, כי אני סבור שזו לא הבעיה, הבעיה היא הגוף עצמו, אבל אני משתמש רק בדוגמה של החסרונות כדי שאבין על מה אני מדבר, כדי לדבר קצת יותר ברור. אני זוכר שאני גוף, אני זוכר שהגוף קצת יותר מדי גס, בסדר? וזה כאילו חלק מהזהות שלו, חלק ממה שהוא. כל הזמן הוא מסתובב, לא נפשו, הוא לא אשם, הוא לא רשע, הוא לא צריך להיות גס, נגיד הוא כן צריך, אני לא יודע, זה אולי לא אשמתו. אבל הוא זוכר שהוא גופו, הוא זה, זה מה שהוא.
המשך: לאחר שכבר שכח מעצמו
לאחר פעם אחת, כן, זה דבר רגיל, פעם אחת הוא מסתכל… בני אדם משתמשים בזה כל הזמן. פעם אחת הוא מסתכל על משהו מעניין, הוא קורא איזה מעשה, הוא מסתכל על סרט, אני לא יודע. הוא עושה משהו שלוקח אותו מעל התודעה שלו, לוקח אותו מעל המודעות שלו. באותו זמן הוא לא זוכר שהוא גס, הוא בכלל לא זוכר שיש לו… אוקיי, הוא זוכר כן שיש לו גוף אולי, כי הוא מסובב שטויות, אבל הוא לא זוכר שהוא גס, כן? הוא שוכח מזה. דרך אגב, יכול להיות שהוא שוכח ממש שיש לו גוף קצת, אולי מאוד גדול בבחינת קטנות, בדרך קטנה מאוד, אבל זה מאוד חשוב לאדם שיהיו לו מיני דברים כאלה. קוראים לזה “escape” לפעמים, זו בריחה, הוא בורח.
לשכוח מעצמו — יסוד בחסידות
אבל כשאנחנו במגידות תורות ואומרים יותר, תורות הבעל שם טוב אפילו, הן מאוד ממוקדות על זה ש… בדיוק היום חשבתי על זה, השבוע אני אומר. הן מאוד ממוקדות על זה שאדם, כדי שיוכל לעשות התקדמות, כדי שיוכל להגיע לאיזו מדרגה, צריך שיוכל לשכוח מעצמו. הוא צריך שיהיה לו משהו כזה… בעל התניא קורא לזה הרבה פעמים “משתומם שעה אחת”, הוא צריך משהו כזה… בקיצור, לשכוח מעצמו. זו כבר מדרגה אחת, ועוד מדרגה צריך להיות ענין. כן, התורות, כן, הוא צריך לשכוח מעצמו.
עכשיו, באיזה הקשר חשבתי על זה היום? אני כבר לא זוכר עכשיו. משהו חשבתי על זה. על כל פנים, זה דבר מאוד חשוב. זו הדרך איך שזה מתבטא. רבי פנחס מקוריץ מדבר על זה הרבה בדרכים יותר גשמיות, כן, שלמשל מנקים את הבית לפסח כדי שישכח קצת מעצמו, וכן הלאה.
“במקום שמחשבתו שם הוא” — איפה אתה?
אבל זה הצעד הראשון, הוא שוכח מעצמו. כמו אדם כשהוא נהנה ממשהו, הוא נכנס לתוך זה. כלומר, הוא נכנס לתוך זה, נכון? במקום להיות… הבעל שם טוב אומר, “במקום שמחשבתו שם הוא”, נכון? כולו כוחו.
איפה אתה? אם אתה בשלב הרגיל, אתה זוכר את הגוף שלך, אתה זוכר את כל מיני הדברים השונים שמחזיקים אותך תקוע כאן בגוף. זו יותר המילה, הוא עכשיו תקוע בגוף, זה מה שהוא.
אם הוא נכנס לגמרי, אם מישהו יכול להיכנס לגמרי, אפילו לשטויות לגמרי, הוא שוכח מהגוף שלו בדרך מסוימת, וזו דרך איך שהוא יכול ללכת הלאה, איך הוא יכול להשתנות, איך הוא יכול להיות משהו אחר, איך יכול להיוולד דבר חדש.
הפרדוקס של כוונה בתפילה
מאוד חשוב, שאנשים תמיד בכוונה… זה קצת ההיפך מכוונה, אתה תופס? תופס מה שאני אומר? כשרוב בחורים, אני יודע עליכם, רוב יהודים, כשאומרים להם שיתרכזו באמצע התפילה, הוא זוכר יותר שהוא גוף מאשר קודם. על הצרכים שלו. לא רק הצרכים שלו, גם הצרכים שלו. הצרכים שלו מה יהיו החסרונות כי יש לו גוף, אבל שהוא גוף…
למשל, אדם שהוא גס, כן, אדם רגיל שהוא גס, לא כל היום הוא חושב על זה, הוא היה ממש כל היום רוצה להפסיק לאכול כל כך הרבה, כן? הוא אוכל כדי לשכוח שהוא גס גם, עוד דבר, זו בעיה, זה לולאה. אבל הוא לא הולך כל היום לחשוב על זה, אבל הוא בא להתפלל, עכשיו הוא רציני, נכון? עכשיו הוא נזכר בכל הגוף שלו. סיפור מעניין. אז הוא נעשה יותר גשמי מהתפילה. מכיר את ה…
דיון: הלולאה של תפילה
זו אותה לולאה כמו אכילה. לא ממש, כי לא, אם הוא הולך עכשיו להתפלל כדי לשכוח, אז זה טוב. זו לא אותה לולאה, כי זה עושה אותו טוב יותר, להתפלל עושה אותו כן טוב יותר.
מה? תפילה היא אותה לולאה. אם הוא מתפלל רק עם הכוונה… לא, אם הוא… אין להתערב עכשיו. נכון, אבל אם הוא הולך להתפלל לא בסתם גשמיות, אמת, הוא אף פעם לא שוכח מעצמו בתפילה, אז גם מאוד קשה להתפלל. זה כמו חובת המטרה לבית עשירי, אי אפשר להתפלל.
פירוש הבעש״ט בתפילה: פסוקי דזמרה
הבעל שם טוב, כל הפירוש של תפילה, או לפחות אחד מהפרטים של תפילה, מבחינה נפשית זה אומר שקודם יש לפי סדר עולמות של מעלה ושל מטה, קודם אומרים פסוקי דזמרה, שכח מהבעיות שלך, דבר קצת על הכוכבים ששרים להקב״ה, כוכבי אור, וכוכבי לא אור, וכן הלאה, וחשוב על זה, ושכח קצת ממנו, שכח מעצמך.
אז זה הצעד הראשון. קודם לא מתחיל כלום, קודם אתה תקוע בגשמיות, וכמו שאתה אומר, זה יכול אפילו להיות יותר גרוע, יותר גרוע הגשמיות.
התחלה של עצה חדשה: “יעלה מעט מעט”
הוא אומר עצה, “יעלה מעט מעט”. אני חושב שזו גם עצה, אבל כאן לפני התורה של בעל שם טוב שהוא מביא אחר כך שהוא מחבר אותיות לפני זה. “יעלה מעט מעט” אומר…
זה הצעד הראשון. קודם מתחיל הרצון, קודם הוא עדיין תקוע בצרכי הגוף, כמו שאני אומר, זה יכול אפילו להיות יותר גרוע צרכי הגוף.
העצה של “יעלה מעט מעט”
הוא אומר עצה, “יעלה מעט מעט”. אני חושב שזו גם עצה, אבל כאן לפני התורה של בעל שם טוב שהוא מביא אחר כך שהוא מחבר אותיות לפני זה. “יעלה מעט מעט” אומר שאדם שואל כך, זה גם כמו סגולה. יש כאן כמו שהוא אומר לאדם, “אוקיי, התפלל ושכח מעצמך.”
בעיית “טבע אדם”
אומר הוא, ככל שאומרים לו, הוא זוכר יותר, נכון? הוא אומר, “טבע אדם”, ככל שמצווים אותו לשכוח, הוא זוכר יותר. או ככל שמצווים אותו להתכוון בתפילה, הוא עושה כמעט ההיפך, הוא נעשה יותר כזה לחוץ.
רואים את הגוף שלו, אם אתה מסתכל על שפת הגוף של רוב האנשים בתפילה — לא אמרתי את זה הרבה פעמים — הם משוגע לא נוח, אפשר לראות את זה. תפילה עושה אותו…
הראיה מנרדם
יודע אתה מה הראיה הכי גדולה שלי? שלא נרדמים. אנשים שנרדמים באמצע התפילה, הם במדרגה הנכונה. איפה אתה מרגיש טוב? שם אתה מרגיש טוב, נכון? בבית על הספה נרדמים. בשיחה ליד השולחן לא נרדמים, כי העולם הוא מיר, אתה לא שייך להיות שם, כן? אז, הוא לא נרדם.
אז אם יש יהודי, אתה רואה רק כאלה יהודים זקנים נרדמים בתפילה. למה? כי הוא לא מורגל. תפילה היא מה שהוא, הוא יהודי, הוא בא מוקדם בבוקר, הוא מתפלל. למה הוא נרדם באמצע? כי הוא לא מרגיש שום מצב פנים. מה? הוא לא מרגיש שום מצב פנים. מצב פנים זה פנים. אתה אוהב את המילה, אני לא אוהב אותה. הוא מרגיש נוח שם, שם המקום שלו, הוא יהודי. ובעבודה הוא לא שייך, אולי בעבודה הוא גם נרדם לפעמים.
הרבי מסקולען
זו היתה מעלה של הרבי מסקולען, הוא היה, הוא היה נרדם באמצע אכילה. באמצע אכילה, באמצע ברכה. אני זוכר, באמצע עלייה, “אשר בחר בנו מכל העמים”, באמצע הברכה הוא נרדם. מאוד טוב. הוא היה נוח, הוא לא היה מתוח. הוא התפלל בחיות כל כך גדולה, לא כי הוא היה מנומנם. מבין? הוא היה מנומנם שהוא היה מנומנם. הוא היה צריך להיות נוח. אני כאן אני, אוקיי, כאן אני נרדם. אולי אורח? זה אחד מהסטייפלס שלי. אבל הנרדם הוא גם דבר כשלעצמו, כן? דבר לפעמים אדם שהוא יותר מדולק, יותר מודע לעצמו, יותר מודע לעצמו, לא יכול להירדם, נכון? כל היום צריך קצת לישון, צריך קצת לצאת מעצמו.
ממילה למילה: העצה המעשית
אז עכשיו, אבל אני רוצה לחזור למעט מעט. אני חושב שכשהוא אומר מעט מעט, הדבר הראשון שהוא אומר הוא שבמקום לומר, אוקיי צריך להתפלל, אוקיי מודה אני, רגע, עדיין לא יצאתי מעצמי, נו, והולך אני כבר ככה. אז הוא אומר לנו, תעזוב, תתחיל, תעבור על הסוף, תעבור על הבן. אלוקא, אלוקא, עוד אחד, עוד אחד, עוד אחד. בשלב מסוים, הוא שכח את השכחה מעצמו, נכון. אז, יש לי כל הזמן עוד קצת תפילה לומר.
דיון: אותיות או מילים?
זה אומר כל אות, למי שכל אות היא דבר נוסף, דיברנו על זה בהתחלה. אוקיי. המגיד, בכל אופן, לא כך. אני כבר יודע מי מתכוון דווקא למילה אות. הוא אומר עוד שהבעל שם טוב, הוא אומר אות. אני כבר יודע למי היה הדבר כל אות, אבל מה שהוא אומר הוא, לך מחתיכה לחתיכה, ממילה למילה. לא כל מילה צריך לומר עם כל הכוונה, ולוודא, כבר היה את שפת הגשת במילה השנייה. מילה אחת, עוד מילה. האדמו״ר מסלונים עושה כן כל מילה כן. קודם לא אדמו״ר, הוא לא מטריח חסידי, זה לפי דעתי.
אז, הוא הולך ממילה למילה, עד ששוכח, מבין? עד שישקע בגפן, והוא שוכח מהגפן שלו. זה הצעד הראשון, זה צעד הבריחה, כביכול. אני חושב שזה הצעד הראשון. הגיוני? מאוד חשוב, תפילה צריכה להיות כמו חופשה, קודם שוכחים קצת מעצמנו. וצריך אחר כך להיזכר. אה, רגע, כאן עוד חתיכה, צריך לומר לא מיר נסטרן, צריך ללמד אותנו כל הדברים, אוקיי. מסכים? מסכים לפירוש שלי? ומה התענוג הגדול כאן?
הצעד השני: התענוג של יחוד אותיות
קהל: אני שואל אותך מה הבנת עד עכשיו. אני פשוט רק כך…
מגיד שיעור: אני לא יודע. אתה יכול להבין? אוקיי.
קהל: מה לא? אה, זה עכשיו, אחרי ששוכחים קצת מעצמנו… משהו חשבתי על זה היום, היה לי איזו תורה למצוא לומר על הדברים האלה, צריך לשכוח מעצמנו. אני כבר לא זוכר מה זה היה. אפילו דיברתי על זה עם הרמב״ם בדרך רמז, אני כבר לא זוכר מה. אוקיי. בכל אופן.
מגיד שיעור: מה התענוג הגדול?
תורת הבעש״ט: יחוד אותיות
אה, רגע, רגע. אחרי שהוא כבר לא אצל עצמו, הוא כבר בתוך האותיות והמילים של התפילה, “נאך דעם יחשוב שהאותיות”, אחר כך יחשוב כך, שהאותיות נפגשות זו עם זו, ויש תענוג גדול. והוא שואל קושיה אחת, מה זה אומר תענוג גדול? מה התענוג?
עולם עשייה ועולם יצירה
אז בוא נגיד, הוא לא אומר עולם עשייה, אבל בוא נגיד עולם עשייה הוא שוכח מעצמו, זה הצעד הראשון. אחר כך הולך העולם הבא, עולם יצירה. והצעד הבא הוא כך, שהוא שוכח מעצמו, כלומר הוא נכנס לתוך הטעם, שמחה, תענוג, אהבה, של כל מילה. עכשיו, הבעל שם טוב כבר אמר את זה, נכון? הוא אומר רק עוד מבעל שם טוב עכשיו.
ביאור: למה אותיות יכולות להתחבר
מה שהוא אומר הוא, תדמיין, אתה שוכח מה… כשהוא אומר בגשמיות, מה הוא מתכוון? הוא מתכוון זיווג פשוטו. אבל תדמיין, והבעל שם טוב אומר שמחה סתם, הוא גם התכוון לומר את זה, אבל הוא אומר את זה קצת יותר עדין.
אבל תדמיין פחדן, בוא נמצא דבר יותר פשוט, כי זה רוחניות, אז אני הולך להשתמש במשל רוחני, יותר טוב ממשל גשמי. אז תדמיין שיש שני יהודים, כל אחד יש לו את המהות שלו, הטבע שלו, המעשה שלו, הטבע שלו, והם אוהבים זה את זה, והם נפגשים. יש להם טעם כשהם נפגשים, אמת?
קהל: הם לא חושבים על עצמם, הם חושבים על השני.
החילוק בין “עצמי” ו״אותיות”
מגיד שיעור: לא, זו הנקודה. כבר שכחו לגמרי מעצמם. אני אומר אחר כך, כי עצמי זו סתם בעיה, העצמי לא יכול להתחבר עם שום דבר, העצמי תקוע בגוף שלו, כל גוף הוא חיצוני. אותיות זה אותיות, אותיות יכולות להתחבר אחת עם השנייה, יכולה להיות מילה משתי אותיות, יכולה להיות מילה משתי מילים, יכול להיות משפט משלושה משפטים, יכולה להיות חתיכה, נעשה משהו, כן.
אבל מה שהוא רוצה להוציא הוא שהחיבור, המפגש, הזיווג, היחוד של שתי המילים ביחד, שתי האותיות ביחד, הוא מאוד טעים, חוץ מלקחת שאחד כבר יש לו טעם. אחד כבר יש לו טעם כי שכחת מעצמך, יש לך כבר אות, עומדת משהו אות, עומד יהודי, אוקיי, זה…
משל: “יהללו את שם ה׳”
“יהללו את שם ה׳” הוא רעיון נפלא שהוא תענוג, הרבה יותר מאשר אתה מדבר עליו. לא שלדבר עליו זה נורא. הנשמה, בוא נגיד, כל אחד יודע “עולמות נשמות אלוקות”, יש אנשים שאוהבים לחשוב על דברים בתור עולמות, או בתור נשמות, או בתור אלוקות, או בתור עולמות נפשות, זה הכל מדרגות אחרות, כן, וכל עולם שיש מכיל את ארבע המדרגות, או לפחות.
המציאות העצמאית של כל מילה
אבל, הוא אומר שעכשיו יש מילה, המילה יש לה משהו כמו מציאות עצמאית, זה לא אתה, זה לא “אני הווייתי יהללו את ה׳”, יש דבר כזה נקרא “יהללו את ה׳”, יש משהו עולם כזה, יש משהו מילה כזו, יש משהו נשמה כזו, משהו מלאך, משהו ניצוץ קדוש, מה שתרצה לקרוא לזה.
עכשיו, ה“יהללו את שם ה׳” היא חתיכה טובה בפני עצמה, חתיכה נפלאה, זה, אפשר לומר את זה כל היום. כמו אני, הנשמה שלי היא דבר נפלא בפני עצמו, זה ממש טוב, הוא יכול להיות לבד. אבל, כשאני יוצא ואני פוגש יהודי שני, והוא אומר לי “שלום עליכם”, “עליכם שלום”, וואו, זה עוד יותר טעים.
חילוק חשוב: לא מחסרון
מה היה לא בסדר איתי? לא היה שום דבר לא בסדר, היה ממש טוב איתי לבד, אבל עכשיו עוד יותר טוב, כן. זה מאוד חשוב, אם היה משהו לא בסדר, אז זה חסרון. לא היה שום דבר לא בסדר עם החצי הראשון, היה ממש טוב.
בגשמיות באמת שני דברים שנפגשים זה רק אם משהו לא בסדר, אם משהו חסר. אבל כששני יהודים נפגשים ויש להם אהבת חברים מהנפש שלהם, מה… כן, כמו בבניין דברי תורה, או משהו ענין של אמת, זה לא כי משהו לא בסדר.
משל מקושיה ותירוץ
אפילו הוא אומר יש לו קושיה והשני אומר תירוץ, זו לא הנקודה. הקושיה היא גם דבר שבקדושה, כן? קושיה על דברי תורה היא גם דבר. מספיק להיות קושיה, לא צריך להיות תירוצים.
אבל אחרי שפוגשים משהו זה דבר מאוד טעים. זה תענוג מאוד גדול זה שאפשר לעשות משני דברים דבר אחד. כן, אפשר לחבר אותם, הם יכולים להיות… זה נעשה חתיכת תורה יותר ארוכה, זה נעשה יותר מסובך, דבר יותר שלם משני דברים. זו שמחה גדולה, כן?
תענוג גשמי — השורש האמיתי
האמת היא שבגשמיות זה גם כך. מה שיש… אני אומר את זה הפוך כי אני חושב שלא יותר קשה להבין. מה שיש תענוג מתענוגים גשמיים, למשל אפילו התענוג מאכילה או התענוג מזיווג, מה התענוג? מה כל כך טעים? יכול לחשוב… מה כל כך טעים?
“לא טוב היות האדם לבדו”
זה לא, האמת היא, זה גם ניתוח מסוים של מה הדבר האמיתי שאנשים רוצים. אדם הוא “לא טוב היות האדם לבדו”, כן? הוא רוצה, הוא מחפש לו שותף, כן? “אעשה לו עזר כנגדו”, הוא מחפש אותה, מחפש אותה. למה הוא מחפש? הוא מחפש שלמות מסוימת… זו דרך אחת לספר את זה. הוא מחפש שלמות מסוימת. הוא מדבר, הוא אומר, אמת, חסר לי גם. יש לו בחינה, היה פעם שחסר לו משהו, זה רק פלג גופא.
אבל הוא מבין שתהיה יותר שלמות או יותר אחדות, תהיה… כששניהם ביחד, כששני דברים הולכים להיפגש. והוא מרגיש ממש את ההנאה. ההנאה שהוא מרגיש בשעה שיש לו הנאה היא מזה שהוא נפגש ביחד עם עוד אדם, מזה שהוא עובד ביחד עם עוד אדם. הוא עובד הרבה יותר טוב מלבד. זה הרבה תענוג יותר גדול.
התענוג הוא מיחוד
זה הפירוש שבגשמיות יש תענוג. התענוג בגשמיות הוא לא התענוג ממה שאדם עושה לבד. כשאדם אוכל, כן, אני עם העצבים שלי, אני רוצה להתעצבן.
תענוג בא מהתחברות, לא מלהיות לבד
התענוג שאדם מרגיש כשיש לו הנאה
התענוג שאדם מרגיש בשעה שיש לו הנאה הוא מזה שהוא נפגש יחד עם אדם אחר, מזה שהוא עובד יחד עם אדם אחר. הוא עובד הרבה יותר טוב מאשר לבד, יש הרבה יותר תענוג. זה הפירוש שבגשמיות יש תענוג. התענוג בגשמיות אינו תענוג ממה שאדם אוכל, עושה לבד.
קהל: אתה רוצה לומר שאדם אוכל, כן, אני עם האוכל שלי…
אתה רוצה לומר יותר מזה, לדעתי. אתה רוצה לומר שזה לא שאני לבד יש לי תענוג אחד, ועם אדם שני יש לי כפול, אלא זה נעשה עולם חדש לגמרי של תענוג. זה מה שאתה רוצה להסביר.
קהל: כן, אני כבר יצאתי מעצמי כבר, אבל אם הולכים עם המשל חזרה הביתה לגשמיות… אתה אומר ששוכחים מגשמיות, אתה אומר שמתבטלים בגשמיות, אני כבר מזמן שכחתי מגשמיות.
משל מהאכילה — אני עם חתיכת הקוגל ביחד
אבל זה משל. בדיוק כמו שהבאתי משל משני תלמידי חכמים שנפגשים, שזה לא משל גשמי, זה יותר מופשט, יותר… אבל זה גם להיפך, בגשמיות יש גם רק דוגמה לזה.
אם אני נהנה מחתיכת אוכל, הפשט הוא, יש חיות בי ואני חי, הייתי שוכב מת אם לא היה שם אוכל. יש חיות מסוימת באוכל, זה עושה אותי חי יותר טוב. אנחנו ביחד, אני עם חתיכת הקוגל ביחד, זה שידוך טוב לגמרי, ואנחנו יכולים לרקוד יותר טוב אחר כך “כל מקדש שביעי”. יש משהו כזה.
אז אותו דבר, אני עם אדם אחר, יש תענוג גדול יותר, כי אנחנו ביחד, שנינו נהנים יותר טוב ממה שהיינו עושים לבד. אתה יכול אפילו לקרוא לזה דבר שלישי. זה דבר שלישי היוצא מבניהם. זה בגשמיות.
חידוש: תענוגים גשמיים הם בעצם דברים טובים
והדבר שהוא מאוד מעניין, אנחנו מאוד… המגיד והבעל שם טוב לא פחדו כל כך. אנחנו רגילים, מלמדים אותנו שתענוגים גשמיים הם בעיה. אבל תענוגים גשמיים זה רק בעיה כי זה מסיח את דעתו של אדם מהנמשל עד שהוא נתקע. אבל בעצם, אם חושבים דרך הטבע, כמו שכל הספרים החסידיים מסבירים, כלומר, כל הדברים שטעימים בגשמיות הם כולם דברים טובים. אין שום דבר שטעים שהוא דבר רע.
מהו התאווה הגדולה ביותר של האדם?
כל הדברים האלה גורמים לו לחיות, נכון? זה עושה את עצמו חי מאוד טעים, ואוכלים. אני מתכוון, זה… אני לא יודע אילו תענוגים עוד יש, אכילה, שתייה, שיחה, מה שלא יהיה, פחות או יותר, כן? אוכלים, זה… מתלבשים, זה תענוג, אבל זה לא תענוג, זה לא… זה לא נגד החיים, זה חיים, נכון? זה לא נגד מה שאדם צריך להיות. אדם צריך בגשמיות, בגוף, צריך להשלים את גופו, הוא צריך שגופו יוכל לחיות, הוא צריך לאכול, הוא צריך לאכול, צריך לאכול.
דיון: למה הקב״ה עשה שאכילה תהיה עם הנאה?
קהל: תמיד אפשר לומר כך, הקב״ה הוא טוב מאוד, כי אפשר לעשות שצריך פשוט להזריק זריקה ויוכלו לחיות. הוא טוב, הוא יכול לעשות יותר טוב, שיאכלו עם הפה.
מה? שיהיה עם הנאה, שיהיה עם טעם.
קהל: מה? ככה היה צריך להיות?
כן, ככה היה צריך להיות, היו צריכים לקחת IV. הקב״ה רצה שיהיה לך אוכל טוב.
טוב מאוד. אבל האמת היא שזה עמוק יותר מזה, כי הקב״ה אינו מחוץ לעולם כך. האמת היא שדווקא כי זה גורם לך לחיות, אם IV היה הדרך הרגילה של אנשים לחיות, היה זה תענוג גדול יותר. זה בדיוק להיפך. זה לא תענוג כי זה לא הדרך הרגילה של אכילה. אגב, בבית חולים זה עובד, אבל זה לא הטבע ולא הבריאה.
הבריאה שהקב״ה עשה היא שמה שטוב טועם גם טוב. אתה יכול לטעות, זה קשור לקליפה, צריך לברר. אתה יכול לאכול רק דברים שטועמים טוב ואינם באמת טובים. אבל ביסוד, הדברים שטועמים טוב הם… תסתכל, כל התענוגים הם דברים שגורמים לאדם לחיות יותר טוב, זו העובדה.
תענוג מזיווג — תענוג גדול עוד יותר
ואותו דבר, תענוג מזיווג הוא, זה לא עושה בשבילך, זה עושה את כל העולם חי. כן, “לא תוהו בראה לשבת יצרה”. זה אפילו תענוג גדול יותר כי זה עוזר לאנשים אחרים. שוב, אם אתה משתמש בזה רק לשם תענוג וזה מנותק, זה גם תענוג חלש יותר, זו האמת. אבל גם, זה שעיוותת את זה. אבל אתה מבין שזה לא פשוט בדיוק קרה שיש תענוג מדבר. דווקא מהדבר שהוא תענוג גדול מאוד זה גם דבר טוב, כי עם זה נעשה עולם, עם זה נעשים אנשים.
זה בדיוק התאים שני דברים. או שאתה אומר שזה אותו דבר. אפשר לעשות זריקה, אבל הקב״ה טוב והוא נותן הנאה. ולכבוד זה מתבטלים, כל היהודים מתבטלים, כי הקב״ה היה כל כך טוב, מתבטלים, כי אנחנו הגענו למקום אחר בעולם הזה. זה הגיוני, נכון?
זה בדיוק להיפך. בעצם כל דבר שהולך לחידוש של העולם יש תענוג עצום. וככל שהחידוש גדול יותר, או גדול ממנו, לא רק בשבילי, כשאני יושב לבד, אני יושב לבד ואני קורא ספר או אני אוכל איזה חתיכת תענוג, אני אוכל עם אנשים אחרים זה תענוג גדול יותר. אפילו האוכל לא ממש, אנחנו לא אוכלים ביחד, כל אחד אוכל בשביל עצמו, אבל יש שמחה גדולה יותר, זה נעשה יותר תענוג.
כל התענוגים בעולם הם שידוכים
המשל הוא כמעט כל חלק במגיד. כן כן, אני יודע. אני לומד את המגיד, אז אני אומר, זה יותר תורות המגיד מאשר תורות הבעל שם טוב קצת. אבל אותו דבר, סוג התענוגים שבנויים על עשיית אנשים אחרים, לא רק אוכל, אוכל אדם כדי שהוא עצמו יחיה, וילדים יש לו כדי שאנשים אחרים יחיו. זה עוד תענוג גדול יותר, נכון?
והתענוג הוא מההתאחדות, מהפגישה של שני דברים, מזה נעשה גדול יותר, מזה נולד כל העולם, מזה נעשים נשמות חדשות ואנשים חדשים וכן הלאה. זה בגשמיות.
דיון: חסרון בגשמיות לעומת רוחניות
וחשוב שבגשמיות יש בעיה, בגשמיות בכל זאת, בסוף כל תענוג יש כל אקסטרה, בסוף התענוג קשור לזה שיש חסרון, כמו שאפשר אפילו לטעון שכל התענוגים הגשמיים הם רק להפיק פעין, נכון? כי לאדם יש פעין שאין לו מה לאכול, ואחר כך הוא אוכל והוא פותר את הבעיה שלו שהיה רעב. זה קצת תמיד תלוי בחסרון. כל התענוגים הם קצת כך, “אה, עכשיו אני כבר לא רעב.” זה נכון שיש קצת יותר מזה, אבל בסופו של דבר, יש לי תאווה, אני רעב לגלידה, זה גם קצת פתרון בעיה.
אבל ברוחניות אין זה פתרון בעיה, כי כל מחשבה, כל נקודה של תענוג רוחני היא בעצמה דבר טוב, אבל פעמיים זה פעמיים כל כך טוב. זה הדבר המעניין ששני חלקים שאינם שלמות יכול להיעשות שלישי.
קהל: לא, המילה של רעב היא כמו במגיד, בקבלה יש הסברות שהוא מבקש את חובו.
לא, לא, זה כבר הפשט הרוחני. כן, יש בגשמיות מזה שהוא נחלץ צורי וצרה, שיש לו צרות וכאב, כאב. על כל פנים, אבל אפילו בגשמיות יש בזה תענוג נפלא מלחבר, לשדך דברים. כל התענוגים בעולם הם שידוכים, וזה בכלל גם ענין רוחני.
—
עולם היצירה — לחבר את הדיבורים
אז אחרי שהאדם שכח מגופו שלו, והוא שוכב בעולם הדיבור, כן, במילים שהוא אומר, ואחר כך הוא מחבר את הדיבורים, נכון? הוא מחבר את המילים, מה שהוא נעשה מהמילים, כמו שאמרנו, האותיות נעשות מילים, והמילים נעשות משפטים, וכן הלאה. אז זה הרבה יותר טעים. אז הוא שוכח את עצמו בזה, אבל זה כבר הרבה תענוג גדול יותר. זה, אומר הוא, נקרא עולם היצירה.
עולם הבריאה — אותיות המחשבה
אחר כך יש רמה שלישית. הרמה השלישית היא שהוא שוכח כבר מהמילים גם. הוא הולך לרמה גבוהה יותר אחר כך. לא היה לו מספיק זה. זה טוב לגמרי, אבל עדיין לא היה לו מספיק. “ועבר לאותיות המחשבה, ולא ישמע מה שהוא מדבר.”
דיון: שולחן ערוך אומר שצריך לשמוע מה שמדברים
קהל: הוא אומר שאחר כך, בתפילה, עומד ברור בשולחן ערוך שצריך לשמוע מה שמדברים. נראה שהוא לא החזיק מלקבל את השולחן ערוך. אני לא יודע. כי סתם כך הוא אומר, ללמוד, הוא אומר את זה לדברים…
לא, הוא אומר שעד עכשיו הוא עדיין דיבר, הוא חיבר את המילים שהוא מדבר, הוא שומע לפחות את המילים. אחר כך יש עוד שכחה גדולה יותר, שהוא נעשה עוד שכחה גדולה יותר מעצמו, הוא אפילו לא שומע שהוא מדבר בעצמו. הוא יודע את זה בראשו, רק במחשבה יש לו את זה כן. “אותיות המחשבה”, נכון? אותיות המחשבה פירושו בינה, בעל התניא קורא לזה “עולם המלאה”. וזה בראשו, הוא עדיין מדבר כנראה, כי הוא מתפלל שם, אבל הוא לא יודע מזה. אז זה אותיות המחשבה. זה עוד הפשטה גדולה יותר.
דיון: איך יוצאים ידי חובת קריאת שמע?
שאלה: עם קצת אותיות יוצאים ידי חובה? זה בקריאת שמע? כי עולם הבריאה צריך להיות זה. מה לעשות? הוא צריך להתחיל קריאת שמע לפני התפילה? מה, הוא יסבול כך שהוא יהיה מאושר?
לא, זה לא הגיוני.
לא, זה לא שאלה. אם יהודי במדרגה כזו, הוא יוצא. מה השאלה בכלל? הוא כבר הגיע למעלה משמונה עשרה. כן, הוא לא אומר שמונה עשרה, הוא מצביע, האדם מצביע במקום אחר שהמגיד אומר שלא צריך להיות בתפילה. הוא אומר, קל יותר לעשות בתפילה, אבל אפשר לעשות זאת באמצע היום גם. רק קשה יותר קצת.
אז הוא לא מתכוון דווקא לומר שזה הקשר. זה נכון, ארבעת העולמות, בקבלה כתוב שזה הקשר, אבל זו רמה. יכול להיות בברכות השחר שהוא כבר הגיע לרמה. זה לא דווקא תלוי ב… בזה שכתוב בסדר.
עולם האצילות — חכמה, מעל למחשבה
ואחר כך אומר הוא, “ואחר כך יבטל בדעת עין”, זה כבר יותר רחוק, “כל כוחותיו הגשמיות”. לכאורה זה אומר שהוא כבר גם לא חושב, אמת? קודם הוא לא דיבר, הוא דיבר בבחינת גוף אבל לא דיבר בבחינת נפש. אחר כך הוא הגיע, עולם העשייה הוא מדבר. עולם היצירה הוא מחבר את המילים, נעשה תענוג כמו יחוד של שתי מילים שנפגשו. בעולם הבריאה הוא כבר לא שומע שהוא מדבר, הוא רק חושב, יש לו רק אותיות המחשבה. בעולם האצילות, שהוא קורא חכמה, הוא כבר גם לא חושב.
או הבחינת גשמיות, אתה יכול לקרוא לזה שהוא חושב בבחינת רוחניות, אבל לא הגשמיות, לא האותיות, נכון? האותיות של המחשבה הן הגשמיות שבמחשבה. כך אתה יכול לקרוא לזה, ה… לא הדבר שהמחשבה עליו, נכון? כשהוא חושב… הוא רואה אלוקות, רק איך הוא רואה אלוקות. הוא חושב, יש לו יותר פרטים עם המדרגות איך שקוראים לזה. הוא חושב, הוא אומר, האותיות של מחשבה פירושו…
אותיות המחשבה והמציאות עצמה
היסוד: אותיות המחשבה הן הגשמיות שבמחשבה
האותיות של המחשבה הן הגשמיות שבמחשבה. שאתה יכול לקרוא לזה לא הדבר שהמחשבה עליו. כשהוא חושב, הוא רואה אלוקות, רק איך הוא רואה זאת הוא תמיד, הוא חושב, הוא מחזיק יותר מדרגות, יותר פרטים מהמדרגות, איך קוראים לזה. הוא חושב, הוא אומר האותיות המחשבה פירושו, שכשיש לי… אני אגיד כזה… החילוק של אותיות המחשבה ומחשבה עצמה, הוא קורא לזה עין, והעין הזה הוא לגמרי בחוץ, הוא רק על המציאות שזה עליה.
משל מהעץ היפה: כל המהלך
עולם העשייה: המילים
כלומר, למשל, נאמר שאדם הולך בחוץ והוא רואה עץ יפה, כן? הוא אומר “מה נאה אילן זה”, כן? רק באמצע הלימוד אסור לומר את זה, אבל בעתים צריך לומר את זה, אמת? לא היה עומד במשנה. אז אם אתה סתם עוסק בשיחה בטלה, צריך לומר “מה נאה אילן זה”, כן?
אז, יש ברכה, הוא עושה מזה ברכה, כן? “שכחו לו בעולמו”, לא יכול להיות. אז, והוא מסתכל על העץ, אז, כמו שהוא אומר, נאמר, הוא לא יודע, הוא קודם היה תקוע בראשו, הוא היה עסוק בצרותיו או אני יודע מה. הוא אומר “מה נאה אילן זה”, הוא נכנס למילים, עכשיו הוא בקול ובצליל, זה עושה רעש, “מה נאה אילן זה”, כן? והוא אומר את זה כמה פעמים, אם הוא רוצה להיכנס לתוך זה, אומר את זה כמה פעמים, והוא מוסיף “שכחו לו בעולמו”, “וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות בהם בני אדם”, הרבה מילים.
עולם היצירה: החיבור של מילים
בשלב מסוים שוכחים את עצמך, ואחר כך השלב השני הוא, יש לו כבר אפילו את החיבור של כמה מילים. זה כבר אפילו הגיוני. יש לך “שכחו לו בעולמו”, הכל ביחד נעשה חתונה אחת, יש חתונה שלמה שם בראשו. הוא חושב על זה, כמו שאתה רואה שני אנשים עושים חתונה, ואתה קורא את העיר ואתה רוקד שם, ועכשיו בראשו רוקדים. כי הם באמת נפגשו כל המילים האלה.
עולם הבריאה: אותיות המחשבה — הרעיון
אחר כך הוא עוד יותר מתפשט, והוא כבר לא שומע את המילים, שכחה, הם כבר לא רוקדים. יש רק את אותיות המחשבה, כלומר הרעיון, המחשבה. הוא אומר, יש דברים יפים כאלה בעולם. יש עץ יפה כזה, כן? יש עץ יפה כזה, הקב״ה עשה עץ יפה כזה. “יש עץ יפה כזה” זה עדיין מילים. העץ היפה אינו המשפט שאומר “יש עץ יפה כזה”. אלה אותיות בראש שלך, במסך שלך, בראש שלך יש כמו מסך, ושם כתוב “מה נורא המקום הזה”, והוא כביכול מסביר לעצמו. מה אני רואה כאן? עץ יפה כזה? יש לי בשבילך הסבר! אתה הרי אדם שעומד רק עם מילים, מר בינר, כן? בעל הבריאה עומד רק, הוא אומר לך מילים.
אז אומרים לו, תראה, עץ יפה כזה. והוא יכול אפילו להסביר שזה כל כך גבוה וכל כך עגול, עם עלים יפים כאלה, עם פרחים יפים כאלה, עם פירות יפים כאלה, ו“אמת מארץ תצמח”, כל כך יפה, יש לו כל הערכה. זה הכל אותיות המחשבה. אפילו הוא כבר מחזיק במחשבה, זה עדיין אותיות, עדיין אותיות או מילים. הוא אומר אותיות, אבל אני מתכוון שמתכוונים למילים, אני לא יודע שום חילוק. זה מילים, זה הסבר. מזה איך הוא מבין, איך הוא מסביר לעצמו לראש, כביכול למחשבה.
עולם האצילות: המציאות עצמה
אבל אתה צריך להבין שהעץ עצמו אינו איזה פסוק, משפט שכתוב “מה נורא המקום הזה”. היופי של העץ או ה…
זו ההנאה שלך בראש. כל השלבים עד עכשיו היו להבין. פעם אחת אתה כבר מבין את זה, זה הדבר עצמו.
הראש שלך לא חשוב. הראש שלך הוא אותיות, עדיין לבוש. יש את היופי, היופי, הקב״ה עצמו, אתה יכול כן לתת את הקב״ה, אבל הדבר שיש דבר יפה כזה בעולם.
עכשיו, אחרי שאדם קודם כל בכלל לא שם לב, נכון? הוא הולך בדרך, הוא בכלל לא שם לב שיש עץ, הוא היה טרוד בשלו. הוא כבר לגמרי שם לב, יש הרבה רמות של שימת לב. אחרי שהוא לגמרי שם לב, הוא כבר אמר את המילים, יש כבר את כל ההתבוננות, נאמר הוא כבר מבין את כל המהלך איך זה נעשה שיש כאן עץ יפה. זה רק הסבר על לומר שיש כאן עץ יפה. אחר כך, מה שהוא קורא עולם האצילות או עין, הוא, לפי הפירוש שלי נראה שפשוט יש עץ יפה מולו, והאמת כבר לא נוגעת כאן. זה לא המילים שואלות מה ההסבר על זה. כן, יש עץ יפה, זה עשרים אמה גבוה וארבעים אמה רחב. זה! כלומר “נתבטלו אצלו כל הכוחות והחושים”, כולל המחשבה, כולל המילים שיש לו. כי אם לא נעשה אדם תקוע, אדם חושב, כן, אתה יכול לדבר את… מה?
העיקר: מציאות אינה מילים
זו מחשבה, זה ההסבר על הענין, ואתה יכול לומר את האותיות של המחשבה. המציאות עצמה, הריאליטי, נכון? אדם, הוא צדיק גדול, הוא מכוון כל היום את שם הוי״ה. אבל מה עם הקב״ה עצמו? מה עם הדבר שהשם הוי״ה עוסק בו, נכון? הוא אמר כל כך הרבה את שם הוי״ה, הוא שכח את הקב״ה. לא, נעשה, יש דרך להזכיר, כן, לשם יש דרך שהוא אומר אותו.
חידושו של רבי חיימ׳ל
רבי חיימ׳ל אמר, אני… הוא היה מודע לכל שבעת העולמות, ולכל המדרגות, ואת הקב״ה הוא שכח. נכון? הוא אומר דבר גדול יותר, הוא אומר שאפילו שם הוי״ה שכח את הקב״ה. לא שכח, את הקב״ה אי אפשר ממש לשכוח, אבל… כמו שהוא אומר, יש את השם, ורבי חיימ׳ל אומר, זו עוד דרך של האמירה, נכון? לא אומרים את שם הוי״ה, אומרים אדנ״י, כי זה עולם העשייה, אלו המילים שאפשר לומר. אחר כך זה מתחבר לשם הוי״ה, זה עולם היצירה. אחר כך יש את המחשבה על זה, מבינים שהוי״ה אלוקים, שהוי״ה הוא אדנ״י, זו הבנה שהיא אחרי המילים. אחר כך יש את זה שהקב״ה הוא אלוקים, זה היה אמת לפני שהיו מילים שמסבירות אמת. לא המילים עושות את זה, זה הדבר עצמו.
מידת עין / מידת חכמה
ולאדם יש יכולת, זו מידת העין של האדם, או מידת החכמה שהמגיד קורא מידת חכמה, שהוא יכול להתחבר לזה. הוא יכול… אני לא יכול… קשה מאוד למצוא מילים טובות לזה, כי מילים הן בעולם הבינה. כל המילים הן בדיוק… רק את ההסבר אפשר עוד לומר. אבל זה דבר פשוט לדעתי, שזה הדבר עצמו. הריאליטי אינו המילים עליו, הריאליטי הוא הריאליטי. וכשאדם נמצא בריאליטי, הוא כולי ידעתי פוסו, הוא נעשה אותו הדבר, אפשר לומר, הוא נעשה בטל לאותו הדבר. יש כל מיני מילים שמנסים לומר. אפילו המילה בטל היא אולי דבר אחר. כי בהלכה יש דבר שנקרא בטל, אבל המגיד אומר שזה בטל, אולי לא צריך להתבלבל מהמילה בטל.
החידוש של “בטל” בחסידות
המגיד חידש את המילה בטל, לדעתי, בחסידות, איך שהוא לקח אותה. הוא לקח אותה מההלכה. יש בטל ברוב, בטל באחר, בטל לכאן, טפל בטל לעיקר, אני יודע מה. אבל זה גם רק הסבר, זה לא הריאליטי. הריאליטי הוא העין, מידת החכמה, הדבר.
נשמה אלוקית
זה כמו פלא שהנשמה של אדם, שלכן קוראים לנשמתו “נשמה אלוקית”. התניא אומר הרבה פעמים בשם המגיד, אני חושב שהנשמה אלוקית נקראת נשמה כי יש לה את מידת החכמה. לאדם יש אולי אפשרות להיות זה, שהריאליטי יהיה פתוח לפניו, להיות בטל לריאליטי.
דוגמאות מעשיות
אפשר לראות את זה בהרבה דברים פשוטים. אמרתי שאדם רואה עץ יפה, אם הוא מסתכל עליו לא לשנייה אחת והוא אומר “וואו” והוא לא נשאר תקוע במילה, הוא עושה עוד כמה פעמים את ה״וואו”, אז פשוט יש עץ יפה נפלא. ואתה שואל אותו מה אני צריך להסביר? אני מצפה שתחזיר לי את זה בונם, אחרי שמונה עשרה מחזירים למטה. כן, צריך להסביר שוב, אבל זה לא ההסבר, זה לא המילים על קל וחומר, זה כלום, זה הריאליטי עצמו.
זה מצד האדם נקרא מידת עין, מצד הריאליטי זה לא עין, זה ענין, זה הריאליטי. אבל מצד האדם זה נקרא מידת עין, כי זה נעשה כוחותיו, והכלי התקווה של האדם גם זה נעשה. כמו שנעשים משתוממים, נעשים כך… איך כתוב? “ונשתומם כשעה חדא”, איך הלשון? אני לא יודע, בעל התניא אוהב להביא את הלשון, “ונשתומם כשעה חדא”. אדם כזה שם לב לקושיא שעשתה לו כך, “וואו, יש קושיא”. כי ברגע שיש לך קושיא שיש לה כבר מילים, יש לך כבר את ההבנה, יש לך תירוץ בעצם, כי אתה רק צריך להמשיך את המילה הבאה. זה התירוץ. זו שאלה האם עושים מה שצריך לעשות. אבל יש להם את הקשר, ה-experience, הרגע של קבלת הקשר אינו רגע שיש לי קצת קשר. זה משהו, אני תקוע, אני מסתכל על זה.
הסתכלות vs. הבנה
אתה יכול לקרוא לזה הסתכלות. לפעמים קוראים לעולם האצילות הסתכלות, ראייה, נכון? הוא מסתכל על זה. לא שהוא מבין את זה, אלא הוא מסתכל על זה.
Understanding זו מילה טובה, לא? אנחנו עכשיו ב-understanding.
אפשר לקרוא לזה איך שרוצים, insight. Understanding זה אצלי בראש שלי, בדיבור שלי, אבל insight או משהו כזה, מלשון sight, in-sight, כן? הוא רואה פנימה.
יישר כוח גדול.
נו, זו התורה של ה… כן.