היחס אל הספר או המורה יוצר את קדושתו האובייקטיבית | שמונה פרקים פרק ד׳ (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם

שיעור בשמונה פרקים: מידת הזהירות והחילוק בין ספרי תורה לספרים חיצוניים

הקדמה: היכן אנו עומדים בשמונה פרקים

מגיד שיעור:

טוב. כן, זה בסדר, זה בסדר. אה, כן? אני רואה כן. זה הולך, יש כאן אדום… אני לא רואה, אבל כאן… אני רואה כן. אוקיי, זה ה… אני רואה כן.

רבותי, שש… היום הוא ערב שבת חזון. אני אדבר קצת על אכילת בשר ויין. השיחה שלנו היא על אכילת בשר ויין. זה מאוד מחובר. אבינו ויומא. זה מעניין. אני רוצה לדבר על זה בעוד רגע. ואני רוצה להיכנס לזה קצת יותר. אני מקווה שיהיה מספיק זמן להיכנס לזה.

יש עוד הרבה מאוד פרטים שאפשר, אבל אנחנו עומדים בעצם, הציבור לא יודע איפה אנחנו עומדים, אז אנחנו עומדים בשמונה פרקים [Shemonah Perakim: שמונת הפרקים, הקדמת הרמב״ם לפרקי אבות], באים יהודים חדשים, הם לא יודעים איפה אנחנו עומדים. אז אנחנו עומדים בשמונה פרקים פרק ד׳, זה הפרק של השורה שלנו.

מה אנחנו עומדים בשמונה פרקים פרק ד׳, זה הפרק העיקרי שבו הרמב״ם [Rambam: הרמב״ם] מניח את מה שהוא קורא רפואת חולי הנפש [refuas cholei hanefesh: ריפוי מחלות הנפש]. במילים אחרות, ה… מה אי אפשר לקחת? אני לא רוצה, אוקיי, בקיצור, זה משהו חולי הנפש [cholei hanefesh: מחלת הנפש].

כשמדברים על פרק ד׳ זה רפואת חולי הנפש, ושם זה הפרק שבו מניחים את התיאוריה העיקרית של המדות הטובות [midos tovos: מידות טובות], מהן המידות הנכונות?

התיאוריה של מידת הממוצע

החלק הראשון עמד על כך שהמידות הטובות הן המידות באמצע [midos bemitze’us: המידות הממוצעות], והוא הסביר מהי מידה [midah: מידה] ומהי פעולה [pe’ulah: פעולה], והוא עבר עם דוגמאות [dugma’os: דוגמאות]. זה בעיקרון איפה שאנחנו עומדים עם דוגמאות של תשע מידות. איך הטובה היא באמצע, ויש יותר מדי ויש פחות מדי. כל מידה יש לה יותר מדי ופחות מדי. זו השיחה.

המידה הראשונה: זהירות

והמידה הראשונה שהרמב״ם הביא היא המידה שהוא קורא לה, אנחנו מתרגמים אותה זהירות [zehirus: זהירות, שמירה]. אין לנו, למרבה הצער, או באמת, תרגום טוב לזה. אם אתם יודעים, תרגום טוב אתם יכולים להגיד לי. זה לעולם לא היה קל לי לומר.

התרגום הטוב ביותר שגורם לאנשים לדעת מה זה אומר הוא פרישות [prishus: פרישות], אבל פרישות זה קיצוני, הם לא מתכוונים לפרישות. אז הייתי רוצה לומר קדושה [kedushah: קדושה], אבל קדושה אומרת יותר מדי לא שמירת הברית [shmiras habris: שמירת הברית, טהרה מינית], שיש לזה קשר, אבל גם שמירת הברית היא כינוי יפה של הכוונה. אבל על כל פנים, זו בוודאי מילה שמשתמשים בה לסוגיא [sugya: נושא], אבל עדיין לא מספיק ברור.

זהירות שלמדנו היא מילה שרבינו יונה [Rabbeinu Yonah] תרגם, הרמב״ם תרגם למען יראת חטא [lema’an yiras chet: למען יראת חטא]. כן?

אז אלו כל המילים. אבל על כל פנים, המידה שיש לה קשר, אנחנו יכולים להגדיר אותה טוב יותר לפי הנושא, כי ככה מגדירים את כל המידות, המידה שיש לה קשר עם תענוגי הגוף [ta’anugei haguf: תענוגי הגוף]. נכון? ההנהגה הנכונה [hanhagah: התנהגות] ביחס לתענוגי הגוף. זו המידה.

התוכנית של הלימוד

ואמרנו שאנחנו רוצים לעשות שיעור, סדרת שיעורים, ושיעור על כל אחת מהמידות. כל שיעור אנחנו לוקחים, אני רואה שכל מידה היא בערך שלושה חודשים, זה בעזרת השם [be’ezras Hashem: בעזרת ה׳], ומסתובבים סביב, ודוחפים את החלק הבא. פשוט מאוד.

אבל מכל אחת מהרשימות יש הרבה מאוד מקורות אחרים [mekoros: מקורות] ברמב״ם ובמקומות אחרים שאפשר לאסוף כל התורה כולה [kol haTorah kulah: כל התורה כולה] על זה. זה לא רק השורה, זה פשוט שזה מקום שבו אנחנו נמצאים, ללמוד כאן כמה שאנחנו יכולים.

ובעיקר אנחנו רוצים להביא את הסברות העיקריות [sevoros: הסברים לוגיים] ואת הלימודים העיקריים [lumdos: לימודים] מספר המידות [Sefer HaMidos: ספר המידות], ש… שהוא מגדיר את הדברים הכי טוב שכל אחד לוקח ממנו. אמת?

סטייה: ר׳ שמחה זיסל מקלם

מי היה ר׳ שמחה זיסל?

נזכרתי לאחרונה, והתחלתי את הסיפור החסידי. ה… היה הרבי ר׳ שמחה זיסל מקלם, הזקן מקלם.

תלמיד: יהודי חסידי?

מגיד שיעור: לא? אני מתכוון שהיה. כן, לא מתנגד [misnaged: ליטאי, לא חסידי]. כן, מוסר [mussar: תנועת המוסר] זה לא חסידות. לא מזרח בוורנטפל. מזרח בוורנטפל, חס ושלום. יש לילה. כן, זה בני דודים. לא, מוסר.

הרבי שמחה זיסל היה יהודי חכם. תדעו, הייתי חבר שלו. אם הייתי בזמנו [bizmanenu: בזמנו], הייתי חבר שלו. הייתי חכם אני מחזיק מהמוסר, שאלו הם מוסר כאן.

אבל ר׳ שמחה זיסל, מתוך הדברים [mitoch hadvarim: מתוך הדברים], ר׳ שמחה זיסל היה ממש יהודי חכם. זה נכון שהם היו קצת ליטאיים, כל דבר היה צריך ללבוש אותו באיזה לבוש שחור [malbush shechorah: לבוש שחור], אבל זה המנהג [minhag: מנהג] בליטא. גם החסידים שגרים בליטא יש להם משהו כזה מנהג. זה מנהג הארץ [minhag ha’aretz: מנהג המקום] שם, אני לא יודע בדיוק.

הפתיחות של ר׳ שמחה זיסל

אבל הוא היה יהודי חכם. יש הרבה מאוד כתבים [kesavim: כתבים] והערות ודרשות [drashos: דרשות] וכאלה דברים ממנו. והוא היה לומד בעל שם טוב [Ba’al Shem Tov: מייסד החסידות] גם, אגב. הוא היה קצת חסיד של בעל שם טוב אפילו. הוא למד בצמצום [betzimtzum: במידה מסוימת], הוא למד מה שהחזיק אותו. הוא היה לומד אנגלית בישיבה שלו גם, אגב.

בקלם למדו אנגלית, בקלם. הם היו אנשים נורמליים שם. רוסית, לימודי חול [limudei chol: לימודים חילוניים], אני לא יודע אנגלית. אני לא יודע אם למדו אנגלית, אני לא יודע אם למדו אנגלית. אני לא יודע אם למדו אנגלית. אני לא יודע אם למדו לימודי חול, לא לימודי חול, לימודי המציאות [limudei hametzius: לימודי המציאות].

תלמיד: לא, לא, למדו מינימום.

מגיד שיעור: קיבלו תארים, מה שהיה צריך לקבל שם באזור, אני לא יודע מה.

תלמיד: מה?

מגיד שיעור: ר׳ דסלר [Rav Dessler] מדבר על זה, הוא מנסה להסביר למה הוא לא הולך במנהג אבותיו [minhag avosav: מנהג אבותיו]. זה היה המנהג.

מכתבו של ר׳ שמחה זיסל: החילוק בין ספרי תורה לספרים חיצוניים

כתבי ר׳ שמחה זיסל

הצדיק, יש לו כתבים, שונים, יש מכתבים שמודפסים איפה נקרא הסט? “מאור אורות המוסר” [Ma’or Oros HaMussar], שני כרכים מתורותיו. לאחרונה מדפיסים יותר, “כתבי הסבא מקלם” [Kisvei HaSaba MiKelm: כתבי הסבא מקלם], אם ככה זה נקרא, ספרים כחולים כאלה.

תוכן המכתב

ושם ראיתי מכתב, הוא אומר כך, הוא אומר שהוא מנסה לדבר, וזו חוויה שהרבה מאוד אנשים חווים, אבל אני חושב שצריך להבין מאיפה זה בא.

הוא אומר שהוא רוצה לשבח [meshabeach: לשבח] את הספרים היהודיים או ספרים מסוימים שהוא לומד. הוא אומר שהוא חסיד גדול של הספר “מידות לאריסטו” [Midos L’Aristo: אתיקה של אריסטו], הוא חסיד גדול שלו, הוא מאוד אוהב אותו, אבל קשה לו ללמוד אותו יותר מפעם אחת. הוא למד אותו פעם אחת, הוא חשב שהוא הבין, והוא לא מרגיש חיות [chiyus: חיוניות] לחזור [chazern: לחזור] הרבה פעמים.

כשהוא לומד ספר חסידי, ספר יהודי, “שערי תשובה” [Sha’arei Teshuvah], “אורחות צדיקים” [Orchos Tzaddikim], כשהוא לומד אותו הוא מרגיש טעם, הוא חוזר על הציבור, הוא מוצא חידושים חדשים [chiddushim: חידושים] כל פעם, אפילו חומש [Chumash: חמשת חומשי תורה], ופשוט, לכאורה [lech’orah: לכאורה] ספרים פשוטים. הוא רוצה להוציא מזה ש…

הנקודה הדומה של הרמב״ם

זו שאלת חכם חצי נחמה [she’eilas chacham chatzi nechamah: שאלת חכם חצי תשובה]. כך הוא אמר לי קצת אחרת. מה שהוא רוצה להוציא עם המכתב הזה, אם אני מבין, הוא שיש, וזו חוויה נכונה מסוימת שאנשים חווים.

יש ספרים עם אנשים שלומדים, והוא רוצה להביא זאת כנראה [mistama: כנראה] ראיה [ra’ayah: ראיה] על קדושת התורה [kedushas haTorah: קדושת התורה] או ארוכה קודש [aruchah kodesh: ערוכה קודש].

הרמב״ם עצמו מתפעל [mispa’el: מתפעל] מהנקודה [nekudah: נקודה] קצת במשניות [Mishnayos] בברכת אבות [Birchas Avos], הוא אומר שתסתכל על דבר שהפילוסופים היו צריכים לתת הרבה עמודים והרבה הסברים באריכות [be’arichus: באריכות] כדי לומר, ובחז״ל [Chazal: חכמינו] זה עומד במילה אחת, בביטוי קצר אחד [melitzah lazah: ביטוי קצר]. הרמב״ם יותר מפעם אחת אומר את החידוש [chiddush: חידוש]. ונראה לי שרב שמחה זיסל [Rav Simchah Zissel] מתכוון גם להוציא את זה.

דיון: החילוק וסיבותיו

הוא אומר שאין לו חיות, אנשים יכולים, יש לי הרבה חברים שלומדים, מסתכלים לפעמים בספרים חיצוניים [sefarim chitzonim: ספרים חיצוניים], ורוב מהם אמרו לי שזה אף פעם לא קורה שמתנדנדים כשהם שרים ניגון כזה כשלומדים קטע מקאנט [Kant: הפילוסוף עמנואל קאנט].

לא שמעתי עדיין אף פעם, שמישהו ילמד ככה. את הגמרא [Gemara: תלמוד] תוספות [Tosafos] לומדים ככה. אפילו אולי קבלה [Kabbalah], ספרים חסידיים.

ראית פעם מישהו שילמד מנדלסון [Mendelssohn], הוא אומר, המנדלסון הקדוש, המנדלסון הקדוש, המנדלסון הקדוש, החינוך הקדוש [Chinuch: ספר החינוך]. אה, כך אומר ר׳ יואל [Rav Yoel], שיש עם החינוך. טוב מאוד. לך תשיר ככה, עם ניגון? זה כבוד [kavod: כבוד]. טוב מאוד.

אז אני רוצה לשאול אתכם, אני לא יודע, אני חושב שהביטוי אומר משהו. אתה לא תמיד יכול לומר את התירוץ [teiretz: תשובה] של החינוך, כי מדברים על אנשים שכן ניסו ללמוד ספרים אחרים. ללמוד באמת ברצינות ספרים אחרים, זה לא שהוא אומר שהוא לא לומד.

אני לא מעריץ של השטות הזו, אמרתי שהחדר [cheder: חדר יהודי יסודי] אשם. כל החיים אתה הולך להאשים את החדר. אני יודע שהפליטים אמרו ככה. לא, אני מדבר על ה… אני רוצה לומר שסלאזא, מה נקרא רישא טוי?

כן, אני באמת חושב שיש דבר כזה. השאלה רק האם זה רק בתורה או רק בספרים אחרים גם, אבל יש דבר כזה. יש חילוק של ספר שלומדים, כי זה חלק מהאדם. יש דבר כזה כמו קדושה [kedushah: קדושה] והאותיות [osiyos: אותיות] והמילים, והוא מוציא ממנה משהו. זה לא דבר מזויף.

נגיד שצריך לקבל חינוך [chinuch: חינוך] על זה. אני לא יודע, זו לא בעיה, אבל אתה לא יכול להאשים, אני לא מחזיק בלהאשים את הרבי על הכל. אני חושב שהוא תופס משהו נקודה אמיתית.

אנקדוטה אישית: סיפור עם ספר

אוקיי, זו לא השיחה שלנו היום, אני אומר את זה רק כהקדמת תורה [Torah hakdamah: הקדמה]. היה לי השבוע, סיפור מטורף, אני לא יכול, אני מתכוון, אני רוצה שזה בספרייה, אמרתי בארבעים שנה ספול, בדולר אחד.

ראיתי דגל, לא אגיד את השמות, אני רוצה לדבר. חשבתי שזה כלב מלפני שמונה מאות שנה. אני חושב שחשבתי שזה כל כך מפורסם, סיפור קטן. זה לא בדולר אחד.

אתמול, אני הולך משהו לקרוא, וזה מתחיל מיד, רואים איך אדם מדבר על מאה שנה אחורה. חשבתי שהוא לא איזה סופר משחק, כמו שמישהו עושה, כמו מדרש [Midrash], יודע, כזה מין…

היה לי ממש, אני קורא קדימה, היה לי הנאה מפחידה [hana’ah: הנאה], טעם מפחיד. אני כבר בשניים שלושה פרקים, הייתי חייב שאתמול עשיתי את היצר הרע [yetzer hara: היצר הרע]. אני לא יודע, אני לא יודע, אני לא יודע. אני לא יודע, אני לא יודע, אני לא יודע. אני לא יודע, אני לא יודע. אני לא יודע, הסתכלתי על זה.

היה לי טעם עצום, קראתי שורות אתמול. רק קראתי, וחשבתי שזה… וחשבתי שזה סיפור רבני מטופש. חשבתי, אני קורא עכשיו את הסיפורים על פרסטר ג׳ון [Prester John]. יש ספר פרסטר ג׳ון, שמישהו מדבר כאן על מרד אפריקאי, וזה הרייבה הארגנטינאית.

אבל חשבתי שאני קורא כאן קלאס כשאני קורא משהו דבר עתיק, יודע, שיש עליו הרבה רקע? לא לקחתי אני מגיע לשם, גיליתי אתמול בלילה ש… לא, אני מדבר פשוט תסתכל בכרכים. אני לא יכול, אני אומר שאני לא אקרא. אני אומר, אני רוצה לומר שר׳ יואל… רגע אחד, אני רוצה להבהיר.

לימוד ספרים: שלוש טענות, מציאות, ודרכים שונות של קריאה

שלוש טענות שונות על לימוד ביראת כבוד

מגיד שיעור:

אתה לא מביא ראיה לתורתו, אתה מביא ראיה לתורה אחרת. רגע אחד, בואו נחלק בבירור. השיעור שלנו צריך לעשות חילוקים. בואו נעשה חילוק. בואו ננסה, אוקיי? בואו ננסה להוציא חילוק מאוד ברור.

שתי טענות אחרות שהן, קודם כל, הן נראות דומות, הטענה מובילה אותך לחשוב שהן אותו דבר, אבל הן לא. אוקיי? החילוק הוא כך:

טענה א׳: שתי דרכים לקרוא ספר

יש מישהו שהוא אומר שיש שתי דרכים לקרוא ספר, אם ניגשים לזה. לומדים אותו עם הכנה, עם אימה ויראה, עם יראת כבוד, מקבלים מזה תועלת מסוימת שלא מקבלים כשלומדים אותו כדברי חול. זו טענה אחת, אמת?

טענה ב׳: יראת הכבוד באה מהרבי שלך, לא מהספר

טענה אחרת, שמעת מכל הטענות? טענה אחרת היא, שמה ש… יש שתי טענות אחרות. טענה אחרת היא, שמה שאתה נוהג ללמוד ספרים מסוימים ביראת כבוד, וספרים מסוימים לא ביראת כבוד, זה סתם כי הרבי שלך אמר לך ככה, או כי היום מישהו אמר לך ככה. לא כי הספר גם אמר לך ללמוד ביראת כבוד.

טענה ג׳: אין דרך לדעת

וטענה שלישית לגמרי היא לומר שאין שום דרך לדעת שיש ספרים הראויים להם יראת כבוד, ואי אפשר לעשות טעות בזה.

אלו שלוש טענות שונות שאנשים בכל העניינים כאלה מערבבים ביניהן. אתה מבין מה אני אומר? הנה שלוש מאות טענות. אני חושב שיש גם סוס איפשהו שמוחזק.

מה זה אומר “ללמוד ספר”?

המושג היסודי

מגיד שיעור:

הטענה הראשונה היא כך, מאוד ברור. ספר, כל דבר שאנחנו לומדים… מה זה ספר, ריבונו של עולם? מה זה ספר? מה אני מתכוון ספר? רק זה מה שלומדים בישיבה, וכשנעשים חכמים, הולכים לשיעור של ר׳ יונתן, אומרים “קננאייזד”, ועכשיו לא צריך להפסיק, עכשיו אפשר להפסיק לחשוב.

בואו נבין. יש… מה זה אומר אני לומד ספר? מה זה אומר לומדים ספר? רק ברצינות, כל המילים, כל מה ש, תפסיק אותך מלחשוב, במקום לפתוח את התג שלך. מה אני רוצה להוציא? בואו ננסה ללמוד לתפוס את הדבר.

יש דבר כזה שאומר אני לומד ספר. מה אני מתכוון לומר? מה אני מתכוון לומר הוא, שמה עושים כשלומדים ספר? מה מנסים לעשות? הוא מקבל רעיונות ממישהו אחר. רעיונות ממישהו אחר? כן. מה אכפת לי מהרעיונות של מישהו אחר? טוב מאוד.

ספר הוא דרך למציאות

ספר הוא דרך איך אני, הקורא, הלומד, אהיה איכשהו יותר שקוף למציאות. נכון? זה אומר ללמוד מספר, אמת? זה אומר. זה אומר שאני רוצה להבין, אדם רוצה להבין את העולם, הוא רוצה לדעת הכל, הוא רוצה להיות הכל, כביכול.

זו אחת הדרכים להיות הכל היא לדעת דברים. אני רוצה לדעת דברים, אמת? למה אני רוצה לדעת דברים? או כי אני צריך לדעת מה לעשות, או כי חלק מלהיות אדם, הדרך איך להיות אדם.

האדם כדבר שכלי

אדם הוא דבר שכלי [a rational being], אדם הוא דבר שלפי איך הוא מתמצא, אני לא יודע איך אומרים ביידיש, איך הוא מתמקם בעולם, זה מה שהוא, זה גופו כביכול, נפשו, זה מה שהוא. אני רוצה לדעת מה אני, מה קורה כאן, איפה אני בעולם, אמת? אדם עצמו.

חשיבה היא דיאלוג

אפשר לחשוב לבד

אפשר לחשוב לבד. החלק של לחשוב לבד הוא רק, שמדמיינים שיש סדר. אין שום הבדל. אי אפשר לחשוב לבד. חשיבה היא לא דבר. חשיבה היא דבר שקורה בדיאלוג. אפילו כשיושבים לבד חושבים עם דברים אחרים, כי אתה לא, כל העולם הוא לא אתה. אתה רוצה לדבר עם ה…

שתי דרכים של פגישה עם המציאות

חוויה ישירה: לדבר עם העולם

מגיד שיעור:

אז, עולם אחד, דרך אחת, בואו נבין, דרך אחת לגלות על העולם היא לדבר עם העץ. אפשר לעשות ניסוי. אני רוצה לדעת מה זה עץ? בואו ניקח עץ, לחתוך אותו, למשש אותו, להרגיש אותו, לזרוק אותו לאש, לראות מה קורה. זה ישלח עשן עד ניו יורק. זה כנראה מה שקורה.

בקיצור, אני מדבר עכשיו, זו דרך אחת לדבר עם המציאות, נכון? זה מה שרציתי לענות קודם. אני רוצה פשוט להוריד קצת את המילה ידיעה, כי לאו דווקא אני יכול אפילו לומר את זה במילה. אני הייתי שם, אני מרגיש את זה, אני נוגע בזה, אני שומע את זה, אני מבין את זה. אחר כך אני יכול לספר את זה הלאה. זה באמת השלב הבא. תמיד כשמדברים כבר על לספר הלאה, זה כבר שלב אחרי הידיעה. דבר חשוב מאוד לתפוס. זה מה שנקרא ללמוד.

אז דרך אחת של למידה היא, אני נתקל במציאות, כביכול, מה שנקרא ניסוי או חוויה באנגלית, נכון? ניסוי, חוויה, זה אותו דבר. אני נתקל במציאות, נכון?

חוויה עקיפה: דרך ספר

דרך נוספת היא לומר שמה זה אומר ספר? מה זה אומר לדבר עם אדם שני? לומר שאולי אין לי גישה לכל המציאות, או שאני עצלן, אני לא רוצה לעשות את כל הניסויים בעצמי.

אז אני לומד ספר, שהספר בקוד, יש לו איזושהי דרך, איזשהו מפתח, איך להביא אותי למציאות שאני רוצה לדעת. זה הדבר היחיד שספר יכול להיות, באמת. מה שהמציאות תהיה.

היסטוריה כדוגמה

המציאות היא מה שחי בדמיון של אדם במאה הארבע עשרה. אני לא יכול איזה חלק מהמציאות זה. יש חלקים חשובים, פחות חשובים, פחות מעניינים. אבל אני רוצה לדעת מציאות מסוימת. אני מרגיש שאני… בואו נגיד, אני רוצה ללמוד היסטוריה. היסטוריה היא גם חלק מהמציאות. אני נגד היסטוריה לגמרי. זה חלק מהמציאות, נכון?

אני בכל זאת יהודי, ואני אדם. אני לא נולדתי היום, וחלק ממה שאני הוא מה שסבא-סבא-סבא שלי עשה בזמן הבעל שם טוב. אני קורא ספר כדי לדעת את זה. אין לי דרך אחרת לדעת, אני לא שם. זו הדרך, זה היתרון שלי, הדרך שלי, הדלת שלי פנימה למציאות ההיא, נכון?

בדיה, שירה, ו״מעשיות אמיתיות”

שירה ורומנים כגישה למציאות

מגיד שיעור:

שירה נותנת לך איזושהי דרך של העולם, איזושהי דרך לראות את העולם, איזושהי דרך להבין את העולם, שההוא מחבר. אם הוא מדבר שטויות, זה באמת… אף אחד לא קורא ספר שהוא חושב שהוא מדבר שטויות, אלא אם כן הוא רוצה באמת לחקור את השטויות. אבל על כל פנים, בכלליות…

תלמיד:

מה זה אומר הנאה? מה זו ההנאה? שמה? שמה? מה זו החוויה?

מגיד שיעור:

חוויה של משהו, נכון? חוויה היא לא של עצמך.

תלמיד:

כן, אבל זה יכול להיות פנטזיה. זה מנותק.

מגיד שיעור:

מה זה פנטזיה? לא זה בכלל מנותק. רומן.

תלמיד:

כן, מה כתוב ברומן?

מגיד שיעור:

אפילו יכול להיות שזה לא קרה, זה בכל זאת מעשה.

תלמיד:

מי בא לחשוב? אני רוצה לנסוע לטיול, אני יכול לחשוב, אני רוצה עכשיו להיות שם. מישהו קורא רומן, הוא לא חושב מה זה עושה לו בחיים, אלא הוא רוצה ליהנות.

מגיד שיעור:

זה עושה לו עכשיו. חלק מהחיים זה לקרוא רומנים. למה לא? אנחנו בני אדם, רומנים זה על בני אדם. אפילו יכול להיות שזה לא קרה, הוא יודע שזה לא קרה, הוא רוצה ליהנות. זה לא דווקא שזה בכלל לא קרה.

“מילי דשטותא” בזוהר

בזוהר כתוב שרבי אלעזר דיבר שלושה פרקים מילי דשטותא. אתה יכול לומר שזה בכלל לא קרה. מה זה אומר שטויות? שטויות זה אומר יחסית לדברים אחרים, בוודאי. אתה לא רוצה אולי לתת חיים שלמים לזה. אבל מה זה אומר שטויות? זה על האנושות, על בני אדם, על אדם.

המעשה עם אלי ויזל והסאטמר רב

כל רומן יש לו נקודה שקשורה לחיים האמיתיים. זה על חיים אמיתיים, על מה אז זה?

זה המעשה של אלי ויזל שבא לסאטמר רב זצ״ל, הוא בא מסיגעט. הרבי שאל אותו למה הוא כותב בדויים, למה הוא לא כותב מעשיות אמיתיות? אז הוא אמר, “אני כותב רק מעשיות אמיתיות. הן בדיוק לא קרו פעם אחת, הן קרו הרבה פעמים.”

נו, מה ההגדרה של מעשיות אמיתיות? דברים שקרו בדיוק פעם אחת? בדיה היא הדבר שקורה הרבה פעמים.

תלמיד:

לא, זה יכול עוד לא לקרות.

מגיד שיעור:

זה קורה. זה מוציא מה שקורה, לא אצל אדם אחד, אלא אצל צירוף של כמה אנשים. מה ההבדל? זה עדיין כל כך אמת, זה לא פחות אמת.

חזרה לנקודה העיקרית: דרכים שונות של קריאה

היסוד: קריאה = גישה למציאות

מגיד שיעור:

אני לא מתכוון לבוא עכשיו לשיעור על בדיה וכן הלאה. מה שאני רוצה רק להוציא זה, אנחנו… בואו נשכח, אני לא יודע מה אנחנו אומרים. לקרוא ספר זה אומר, אני רוצה דרך הספר להגיע לאיזושהי מציאות. בסדר? זה מוסכם? או שמישהו לא מסכים עם זה? מה אז… אני לא יודע, תגידו לי מה אחרת אתם עושים כשאתם קוראים ספרים.

תלמיד:

יש מאוד… שוב, מאוד טוב. המציאות היא מאוד גדולה. הכל הוא מציאות. אתה רוצה לגשת לאיזושהי מחשבה.

מגיד שיעור:

כבר, יש מציאות ספר. אני לא רוצה זה לא, אני לא רוצה זה לא. אני לא רוצה זה לא. אם אתם רוצים אתם יכולים לומר לנו מה חשבתם כשאמרתם את המילה הזו.

תלמיד:

התכוונתי לומר שהדרך הנכונה לראות את המציאות.

מגיד שיעור:

רגע אחד, רגע אחד. אנחנו מגיעים לעוד נקודה, אבל אני רוצה רק לעלות. בואו נבין, אני חושב שכל אחד כבר מסכים. אם אתה לא מסכים, נחזור בשבוע הבא. ספר לומדים בשביל זה.

אופנים שונים של קריאה

עכשיו, בואו נחזור. בסדר, עכשיו, אז אנחנו אומרים עכשיו שאנחנו רוצים להיכנס לדרכים אחרות של קריאת ספרים, נכון? בואו נבין, השיחה שלנו מתחילה מדרכים אחרות של הסתכלות על ספר, של קריאת ספר, אמת?

אתה אומר לי, ואנחנו יודעים כולנו, שיש ספרים שאנחנו קוראים ברצינות, דבר אחד. יש ספרים שאנחנו קוראים ואנחנו מדייקים בכל מילה, ואנחנו לוקחים את זה ברצינות. יש ספרים שאנחנו קוראים עם יראת כבוד מסוימת, שזה לא אומר שזה אותו דבר, אנחנו לוקחים ברצינות כל מילה, נכון?

ויש ספרים שקוראים בקלות דעת, לא ברצינות, או לא מדייקים בכל מילה, שטחית, אם כל מילה שלישית עושה סנס, וכנראה המילים בינתיים לא אומרות כלום, נכון?

תלמיד:

יש עוד דרכים של קריאת ספרים?

מגיד שיעור:

בסדר, נו.

תלמיד:

אפשר אפילו ליהנות מהמבנה של המילים, נכון?

מגיד שיעור:

זה אומר שיש ספר כזה שהוא בעצמו, כי אתה יודע שאולי… למשל, יכול להיות שיש כמה מיני דברים, יש סופר טוב מאוד שאין לו רעיונות כל כך טובים, אבל הסופר הטוב, הוא אומר, אה, בסדר, אפשר להתבטא בכתיבה, יודע שמישהו סיפר מעשה לדעת מה שהיה פעם, אז אתה מרגיש… אמרתי שסופר טוב ייתן לך תמונה טובה, מה שיוצא הרעיונות, יגיד לך יותר. בסדר.

מגיד שיעור:

כן, יש בכל זאת עוד חילוקים, אמת, עוד חילוקים. אנחנו רוצים רק להיכנס לחילוק שאנחנו מתעסקים בו מאיזושהי סיבה. כן. והוא סיפר מעשה מעניינת.

כשנה יהודים קראו את התורה. והרמב״ם כותב בהלכות ספר תורה שספר תורה שכתבו מין הוא פסול. למה? שזה הספר ואינו אלא כשאר הדברים. זו לשון.

אדם, ומין שלא מאמין בקדושת התורה או בקדושת השם, שמות, ספציפית איך שהוא כותב שם, לא משנה, השם לא מקבל קדושה, אתה יודע שזו הלכה, נכון?

כדאי השם, עומדים כותבים שמות השם, הוא כותב ספר תורה, יש לזה דין של שם השם, מה זה אומר? לא תעשה כאלו לה׳ אלקיכם, יש לא תעשה של מחיקת השם, יש איסור, או שריפת השם, אני רוצה לבזות את כבוד השם.

אם כותבים את זה בכוונה, זה אומר, מישהו שהוא יודע שיש אצלו הבדל של ספר תורה משאר הדברים, או של שם השם משאר הדברים, אז ספר התורה יש לו קדושה, צריך להתנהג עם זה במנהגי קדושה, צריך לשים אותו בגניזה כשהוא נהרס, וכדומה.

אולם אם מישהו שכותב בזה, כותב את זה, לא מאמין בזה, אצלו זה ספר כשאר ספר, עוד ספר, אז ספר התורה אין לו קדושה. כך ההלכה.

הפשט של ההלכה

מה הפשט? תסביר לי אחרת. זה מה שאנחנו רוצים כאן להבין. תסביר לי, מה אנחנו רוצים להבין את ההלכה? זה אומר, אין לזה קדושה. כל המילים כתובות בתורה כשרה, הוא סופר טוב, הוא כותב כתב יפה, הוא כותב מדויק, הוא לא פספס מילים. לא, הוא מקצוען טוב, הוא כתב את כל המילים כשר.

זה לא ספר תורה בכלל, אפשר לשרוף את זה. צריך אולי לשרוף את זה, אבל אפשר בוודאי לשרוף את זה. למה? אפילו גוי כותב תורה, יכול להיות שמותר לשרוף את זה, לא צריך, מותר לגנוז את זה. למה? מישהו יכול להסביר את ההלכה? נו.

תרחיש דרמטי: כשמגלים על המין

מגיד שיעור:

אבל בואו נבין עוד דבר. אם מישהו לא יודע, בטעות, הוא הלך לבית הכנסת, שם היה תורה של כתבי מין, הוא היה מין נסתר, אנוס, אני יודע מה, לא יודעים שהסופר הוא מין.

היו נכנסים לו לספר תורה, עם הכנסת ספר תורה, הרבי רקד תורת ה׳ תמימה עם התורה הזו, וקוראים בה, עושים ברכה, הכל כשר, אף אחד לא מרגיש, חסידים היו חושבים, הרבי היה מרגיש, לא, הרבי לא היה מרגיש, אני אומר לך הוא לא היה מרגיש.

אני רבי, ואני אומר, אם לא יודעים, לא מרגישים, מרגישים רק מה שיודעים. זו ההלכה שלי. כי ההלכה היא בכל זאת כך, לא יודעים שפטורים, מה רוצים לעשות? הרי לא יכול להיות שהסוד הולך אחרת מההלכה, אמת? זו בכל זאת ההלכה.

מחר באים ומספרים לו, התגלה, מספרים שהסופר, בכלל קנו בטעות ממין, נוצרי, מין יכול להיות בגמרא, זה פני אדם, זה לא משמע. לוקחים את התורה, זורקים אותה על הרצפה, ודורכים עליה באמת.

אותה תורה שבשבוע שעבר קראו, הרבי קרא בה את עשרת הדברות, בכל רעש וגלגול, והוא הרגיש חיות דקדושה כזו כשהוא הסתכל על האותיות של התורה, כל היהודים הסתכלו על זאת התורה, ומחר תפסו שזה מין, וכל היהודים אומרים, זו תורה? זה זבל! שימו את זה ישר בזבל.

הנקודה הפילוסופית: מה קורה כאן?

מה קורה כאן? מה חושבים היהודים? בואו נגיד, אתם יכולים לומר שהיהודים טיפשים, אבל מה הם חושבים? מה קורה כאן? למה לא אבל? מה זה אומר, ואיפה נמצאת קדושת ספר תורה? לא בתוכן?

אמרתי, קדושת ספר תורה כתובים שם דברים טובים? מאמינים שהמילים מנושל מסיני? מה זה משנה מי כתב את זה? מה הוא חשב בשעת הכתיבה?

זה קסם כשכותבים עם קרימא זה נכנסים מלאכים למילים, ולא באים מלאכים אחרים. אני מחזיק מאוד במלאכים, אבל רוצה להראות לו את המלאכים. מישהו שלא מכבד את השם, כתב את זה, עושה את זה שמי שקורא כבר…

כן, השפע חידה יכול להיות שיש אחרים, יכול להיות שזה פשוט כי לא סומכים שהוא הולך, זה מקובל שהוא יפה את החלק. יכול להיות שם כן, כי סומכים עליו שהוא עושה…

בסדר, תשאלו את הרבנים מה הם מחזיקים בדין של רובוט. מסתמא גם לא. אבל גם לו אין מחשבות טובות. לא שקר, אין לו טובות, אין לו מחשבות. אולי השאלה על האדם שעושה את הרובוט? אני עומד על זה, אני יהודי פשוט, בדיוק הסופר.

כשאני קורא תורה, אין לי עם הסופר, בכלל הסופר יכול כבר למות. לא, לא. לא, לא. לא, לא, לא, והוא צריך להיות מקדש לשמות.

העיקר: מקדש לשמות

על זה מדברים בדיוק, שהמינים לא מקדש לשמות, כי זה לא דבר שאפשר לבדוק, זה רק כי הוא לא מאמין בזה. כן, מקדש לשמות, אבל אצלו לומר מקדש לשמות לא אומר כלום.

הוא ישב עם אותו פתק שכתוב בו לשם קדושת השם, והוא אמר את זה אפילו גם, אבל אצלו לומר את זה, אין לזה משמעות. זה מה שאומרים, הוא יכול לומר, לקחו אותו ואמרו לשם קדושת השם, כל פעם הוא הלך למקווה לפני שכתב את השם. אבל אצלו כל העניין הוא משחק, הוא לא מאמין בזה. פרנסה, הוא עושה כסף, למה לא? הוא נותן פרנסה, כי הוא לא מאמין בזה, וזורקים את התורה שלו.

להיפך: ההוכחה שזה לא קסם

להיפך, מכאן רואים שזה לא קסם. אם זה היה קסם, כל מי שמכוון את הכוונות הנכונות, היה צריך להגיע לאותם מהלכים.

הוא אומר אפילו מכוון את הכוונות, זה לא עומד כך כי המין לא מקדש את השמות, הוא מכוון את הכוונות גם כן. כוונות הרש״ש הוא מכוון כשהוא עושה את התורה, אבל הוא לא מאמין בכוונות הרש״ש. אני יכול להיות מכוון בלי להאמין, אני חושב כך, אני חושב כך, אני עושה משהו.

התירוץ: מה שמכניסים זה מה שמקבלים

התרגום לעברית

התירוץ הוא, מה שאני מתכוון, אני לא רואה ברור, כל אחד מבין, שמה שמוציאים מדבר קשור באמת למה שהולכים באמת לקבל מזה, קשור למה שמכניסים לתוכו, או שלא מכניסים את המילה הנכונה כאן, באיזה דרך הוא כן הרגיש, כי אז הוא עשה להפיל אחרי שתפס, והוא רואה שזה לא הולך, עכשיו בעולמו, בדעתו, זה לא ספר תורה, כי לספר תורה לא ניגשים ביחס שזה משהו מיוחד, זה לא סתם דבר כשאר התורה, זה ספר תורה של ספר תורה קדוש. עכשיו, ספר התורה נעשה באמת לא ספר תורה. המלאכים עפו.

שאלות ודיון: אובייקטיביות ודעת

תלמיד:

לא יודעים. לא יודעים, לא יודעים. מה זאת אומרת? איך יודעים שהלה הוא מין? זה צריך להיות אמת אפילו כשאני לא יודע. זה עוד שאלה.

מגיד שיעור:

טוב מאוד. זה… טוב מאוד. טוב מאוד. הנה אנחנו מגיעים. האמת היא האמת אפילו שלא יודעים. אבל זה לא אומר שאין שום דבר שתלוי בדעת. זה לא אומר שאין דברים שתלויים בכך. נכון?

הנושא של אובייקטיביות

אנחנו מאוד רגילים. זה הנושא של אובייקטיביות. צריך להיות מאוד ברור. מישהו שמע אותי אומר את המילה אובייקטיבי. הוא חושב שזה לא אומר אותו דבר כמו שאנשים אחרים מתכוונים במילה הזו. למה? כי אובייקטיבי אומר שזה לא נעלם כשאני מפסיק להאמין בזה. טוב מאוד.

אבל מזה עדיין לא יוצא שאין שום דבר בעולם שתלוי במעין יחס אליו. לא…

משל: כמים הפנים אל פנים

שוב, אני אגיד לך משל. זה המשל שכל בעלי התשובה אומרים, נכון? יש כלל של כמים הפנים אל פנים, כן לב האדם אל האדם, נכון?

כל אחד יודע, אם אני מאמין שאתה הולך ללמוד, אתה בחור טוב, אני לא יודע איזה מגיד שיעור, אני מאמין שאתה בחור טוב. אתה הולך ללמוד את השיעור שלי, ואני מדבר אליך ככה, עם היחס הזה, לא רק שאני מאמין בראש שלי יושב בבית, אני מדבר אליך שאני עושה, אני מתייחס אליך ככה. אתה תהיה הרבה פעמים באמת בחור טוב. אם אני מאמין שאתה לא, אתה לא תהיה.

ההתנגדות הרציונליסטית

באים הפילוסופים, הרציונליסטים, אומרים, אדם, היסוד, הרי יש יסוד. נכון? מה היסוד? מצוות הרציונליזם, מה זה אומר רציונליזם? כן? מה שכולנו, המחלה שכולנו היה לנו פעם. איזו מצווה, כתוב מצוות עשה, מצוות עשה, מצווה להאמין במה שלא מוכח. נכון? מי מסכים עם העשה ולא תעשה? לא כתוב בכל התורה החלק הזה.

שזה אומר רציונליזם, כן? רציונליזם אומר שיש מצוות עשה להאמין על האמת, בלי דברים אחרים שאפשר לבדוק מה שמוכרח, ואיסור לא תעשה להאמין על דברים שאינם אמת, כן?

דרך אגב, מאיפה בא האיסור? איזה איסור זה? אוקיי, עוד שאלה, לא להיום. צריך לחשוב על זה, זה בסיסי, איזו עבירה עושים? מה לא בסדר? חושב אני, מה המציאות הנכונה? עושה לי משהו. הקב״ה יכעס? מי יכעס? אוקיי, על כל פנים, יש תירוץ על זה.

הקונפליקט של ויליאם ג׳יימס

לענייננו, כן, האיסור, אני שואל אותך, מי שמקפיד מאוד על האיסור, במובן מסוים, דרך אגב, יש סתירה, זה שיחה של ויליאם ג׳יימס שכבר אמרנו, יש סתירה בין השניים, בין “לדעת את האמת” נכון?

כמו שמי שמאוד מחמיר על המצווה של “לדעת”, לדעת הכל מה שאמת, הוא הרבה פעמים ילך להאמין דברים שהם ספק לא אמת. ומי שמאוד מחמיר יותר על המצווה של “לא להאמין”, לא להאמין דברים שאינם אמת, הוא הרבה פעמים בספק לא יאמין דברים שהם כן אמת.

מה זה שהוא רוצה לזרוק פירור אמת? הרבי משינאווא אמר שהוא אמר ככה את האמת, אפילו או להיפך, מה ההבדל? כך כי יש פירור אמת בזה, הוא קונה את כל הדבר. כי יש פירור שקר, הוא זורק את כל השק אמת.

תלמיד:

כן, זה ממש טוב מאוד, טוב מאוד. אני אכתוב נכתב בצד של הווילד ביליב מן בספר. וזהו בחינת הסיפור של השינאווער רב.

מגיד שיעור:

ועכשיו אתה יכול להפסיק לומר על זה, וזה מעשה של השינאווער רב. מי החזיק מה, זוכר? למה? השינאווער רב אהב מאוד את האמת, והגורער רב שנא מאוד את השקר. אה, זה ההבדל. כן, טוב מאוד. יישר כוח.

אז זו המחלוקת, אני אתפוס שזה לא יהיה. אוקיי, אבל בואו נחזור לאן שאני רוצה ללכת.

השאלה המעשית: להאמין באישה

אני רוצה לומר לך, אם מישהו מקפיד על העשה ולא תעשה, שהוא אדם רציונליסטי, הוא אדם נורמלי, לא פתוח לכל דבר. טוב מאוד. עכשיו אני שואל, שואלים אותו, במה צריך להאמין? צריך להאמין שהאישה אוהבת אותך? צריך להאמין שהיא לא אוהבת אותך?

גבולות הרציונליזם: אמונה, החלטה ויצירת מציאות

הבעיה עם הגישה הרציונליסטית הקיצונית

מגיד שיעור:

לא, זה על העבר, וזה על העתיד. הרבה פעמים, אני מכיר אנשים שהם כל כך רציונליסטיים, ויש להם בעיה להאמין. אומרים לו, רבי נחמן אומר, היה דן לכף זכות, הוא יהיה לכף זכות. כן, אני מכיר את רבי נחמן. שואלים אותו, מה זאת אומרת, איפה ההצדקה לזה? מה ההצדקה? אולי הוא רשע? אומר, אחר כך, תאמין שהצדיק יהיה צדיק. אבל למה אאמין? הוא ספק רשע. כן, אתה מבין שהעולם לא עובד ככה.

בעולם יש הרבה דברים, זה מאוד מעניין, אין פתרון מהרציונליזם. צריך למצוא פתרונות אחרים לשאלה. ראיתי שיעור שלם על זה פעם, על שזה הרמב״ם, הרמב״ם, שחושב טוב, יהיה טוב. פרק ד׳ זוכר, היה שיעור שהצמח צדק עצמו אומר שזה הוא לקח מהרמב״ם. בכל מקרה, טוב מאוד.

מה שאני אומר, שיש שאלות, אולי רוב השאלות, אולי השאלות המעניינות יותר. זה ממש, אני רק אומר את השיחה שלו. יש את השאלות המעניינות יותר בחיים, הן שאלות כאלה שאי אפשר להכריע עם החישוב וההיגיון של להאמין רק במה שמוכרח ולא להאמין במה שלא מוכרח. צריך למצוא מידות אחרות לגמרי שיגידו במה להאמין ובמה לא להאמין.

משל מהסכסוך הישראלי-פלסטיני

אני אגיד לך משל, בזה אפשר להבין, זה מאוד חשוב להבין. בזה אפשר להבין למה זה קורה, היה רשע, נכון? מבין? סתם רוצים ללמד ליהודים את היומא. מה זאת אומרת מה שאני אומר? לא, אני רוצה להוציא את זה.

מה רוצים להאמין שהפלסטינים רוצים שלום, והישראלים, היהודים, לא רוצים שלום? או להיפך? מה האמת? הייתי חזק בגיהו בתור יהו לחשוב שכשהיהודים מניחים את הנשק… ימותו מזה רב, פלסטיני ליב רובט געווען, יחיה כל אחד בשלום, כך אומרים היהודים. אתה רוצה לומר לי בדיוק להיפך, החלק, אתה יכול לדבר איתנו, יש להם ראיות עם עדויות, עם כתבים, כבר מצאו מה כתוב אצל הראשונים, משהו זכר. הם מאמינים בדיוק להיפך, לא שהם אומרים, יש חלק שאומרים רנך נמי, אבל האחרים אומרים בדיוק להיפך, אז במי אני צריך להאמין?

חוסר האפשרות של פרספקטיבה אובייקטיבית

מה? כי אני צריך להיות בבית? אני רוצה להבהיר לך, בואו נהיה ברורים. אני לעולם לא אסתכל על ההיסטוריה מבחוץ, אוקיי? יש לי ראיה, רוב הגויים שמסתכלים על ההיסטוריה מבחוץ, אני לא יודע, מישהו בא ככה, אי אפשר לומר שכל מי שמסתכל מבחוץ. אין דבר כזה שמסתכל מבחוץ דרך אגב, אין דבר כזה. זה לא אפשרי, אני יכול משהו כמו כל מעשה בדיוק פארענינג.

צריך לזכור, אני לא יכול להיכנס לבעיות של הידע של זה, יש בעיות. ראיתי כמה וכמה יודן גויים שהם אומרים, יש לו רשימה, אין לו שום גאווה לשום זמן. יספרו את המעשה. קודם כל, זה לא אפשרי, ודברים אנושיים, כל כך הרבה פוליטיקה, יש כל כך הרבה מידע, כל כך הרבה…

מה היהודים רוצים? אני לא יודע, כמה יהודים יש? כמה דעות? כל יהודי חושב שניים בבוקר ככה ואחר הצהריים ככה, מה זאת אומרת היהודים רוצים? זה בכלל לא דבר, זה לא… אני לא יודע אם יש על זה אמת.

הנפקא מינה של אמונה

אבל זה כן עושה נפקא מינה על מה שמאמינים, נכון? מי שמאמין ככה, הוא אומר, ממילא צריך לעשות ככה, ממילא הוא ינהג ככה, הוא ישלח כסף בזמן הזה. מי שמאמין להיפך, הוא ישלח כסף בזמן ההפוך, נכון? זה אמיתי, אפשר… אני רוצה להוציא, אי אפשר… אבל כמה שרחוק מהעולם, אתה לא יכול להיפטר ולומר, נשאר עם ספק שלא יודעים, נשאר עם ספק.

למה נייטרליות אינה אופציה

זו הייתה עוד אופציה. כשלא יודעים, אוקיי, אין דעה על זה. אני נייטרלי, אני נקרא שווייץ. מה רע? כי רע להיות נייטרלי. למה? מה זאת אומרת למה? כי אם יש… קודם קודם קודם מזה שיכול להיות שימותו לפי אותו צד, גם זו רשעות.

זאת אומרת, על הצד שאתה יהודי ואתה צריך לתמוך ביהודים, אומר אני נייטרלי כי אני מאוד מקפיד על האיסור של לא תאמין דבר שאינו ברור, יפה מאוד. ומה עם האיסור של ותאמין לאחיך? גם זה איסור. אני מבין, זה רק על הצד שהם צודקים, אבל יש יותר חירומים, לא הכל אפשר…

דוגמה ממדע ותורה

אותו דבר כמו חתונה, אבל זה המשל של וויליאמס. אי אפשר על כל דבר. אם יש אופן, על דברים שאנחנו יכולים לומר, כמה עומד? לפני שאני חושב, למשל, רוב השאלות שאנשים מודאגים לגבי מדע ותורה, אני אומר אני לא יודע, זה לא מפריע לי.

במובן של כמה ימים לקח לקב״ה לברוא את העולם? אני לא יודע, אני לא מחויב להיות לי הכרעה. זו חקירה מעניינת, ללמוד פשט בחומש, ללמוד מדע, ללמוד מדע לענות גם. אני לא, אולי אני טועה, אבל יש, יש.

מתי צריך להכריע

זאת אומרת, ששומרים שבת, את זה אני מבין. אני צריך להחליט אם מחר לומר קידוש, צריך אני לדעת אם אומרים קידוש. אבל מה יש בקידוש? יהודי יגיד מה שהוא מבין. אני לא רואה שזה הכ׳, אני לא רואה. זה לא אקטואלי, זה לא שאלה קיומית עבורי.

אולי אנשים אחרים חושבים אחרת, כי הם אומרים מזה יוצא, אבל אני לא יכול להיכנס לדיון. יש הרבה מאוד שאלות שאפשר לומר, רק בעיה, כשמגיעים ללמוד אותה סוגיא, יגיעו. אבל יש הרבה שאלות שאי אפשר לומר ככה.

הבעיה עם אגנוסטיציזם בדברים מעשיים

אני צריך להחליט אם אני הולך לשמור שבת, ודרך אגב, יש דרך אחרת גם, אני יכול. בואו נשמור שבת, אבל תמיד לזכור שיש צד שאין שבת. הלו? זו לא דרך חיים. אני מתכוון, זו בחירה. רק תהיה ברור, זו גם בחירה, נכון? הוא אגנוסטי. אגנוסטי זו בחירה.

אני עושה ליצנות לשמור שבת, אבל כל כך קר, חבל, יכולת לשמור שבת בחום. יש מורא? אז צריך לדבר עם האיסור של לא תאמין דברים רעים, אם הוא באמת מקפיד אם הוא… זה לא פתרון, רק המילים, אפשר להכריע להיות לא מוחלט, וזה עצמו גם יש לו מחיר, וצריך את זה עצמו לשקול.

התזה המרכזית: אמונה יוצרת מציאות

אז חזרה למה שאני אומר, יוצא שהשאלה המעניינת היא, עכשיו מה שאני רוצה מכל הדבר הזה הוא, שמה שאמת אומר מה שלא תלוי בהחלטה שלי, עדיין לא אומר שאין אמת שכן תלויה בהחלטה שלי. יש דברים, וזה יקרה אחרי שאני אחליט, כך במילים אחרות.

מי שמאמין בשבת, יש לו תענוג בשבת

מי שמאמין בשבת, יש לו תענוג בשבת. כן? יהודי מאמין בקדושת, יהיה לו תענוג אמיתי. אני לא מדבר, אני מדבר כאן ממך עכשיו. שבת באמת יהיה לו תענוג, לא שהוא יתאמץ.

בואו נבין, כשאני מאמין ששבת הוא יום קדוש מכל השבוע, שבת יהיה אצלי יום קדוש מכל השבוע. לא שאני מאמין, בואו נגיד, זה לא אותו דבר, זה לא אם אני מאמין. אני מאמין ששבת קדוש, אני אאמין ששבת קדוש. לא, שבת באמת יהיה קדוש.

דוגמה מיחסים

כמו שכשאני מאמין שאשתי אוהבת אותי, היא באמת תאהב אותי. מובן, כי אני אתנהג אליה ככה, והיא תתנהג חזרה אלי. היא עושה כאלה דברים, היא עושה את ההחלטה שלה.

דבר פלא: אובייקטים מגיבים ליחס שלך

אותו דבר, האובייקטים בעולם, דרך אגב, זה דבר פלא. לא רק אנשים מגיבים להחלטה שלך, ליחסים שלך, גם אובייקטים מגיבים ליחסים שלך. ידעת משהו על זה? אתה לא מאמין לי? נסה את זה.

תלמיד:

⟦#2⟧

מגיד שיעור:

לא, כשמתייחסים אליהם, אני מאמין שהצמח יכול לצמוח, ואני מטפל בו, הוא יכול לצמוח. אם אני מאמין שבחתיכת השיש טמון פסל, אני יכול להוציא את הפסל ממנו. אם אני לא מאמין בזה, אני לא יכול. נכון?

זה היה אמת לפני כן, זה לא היה אמת, זה היה פוטנציאל אמיתי. כן, זה היה חייב להיות, זה יכול להיות אפשרי. אם זה אפשרי, לא עוזר. אני מסכים שדברים בלתי אפשריים לא עוזר להאמין. אבל זה לא אומר שאין שום דברים שאני מאמין עליהם, עושה אותם קדושה. גורם להם לדבר חזרה אלי, לא רק אנשים.

הבעיה עם רציונליסטים ויחסים

על אנשים כל אחד מבין שזה ככה. אף על פי כן, הרבה מאוד אנשים רציונליסטיים תקועים עם אנשים בגלל זה. אני אומר, היה דן לכף זכות, והם חושבים כל אחד שאני מתכוון שאתה טיפש, מה זה לכף זכות שלך. בוודאי אני לא מתכוון לחשוב שטות כזו, אני מתכוון שהם יתנהגו ככה.

תראה, זה דבר מעניין, מי שמחייך לאנשים, בדרך כלל הם יחייכו בחזרה. זה דבר פלא. למה הם מחייכים? אני עושה הנחה, ואולי הוא שונא? אני דווקא הוא באמת שונא אותי, אבל אני מחייך בכל זאת, כי מחר הוא ישנא אותי פחות. זה עוזר, נכון?

נבואה ועיבוד חיזוי

ואנשים הם דבר ודבר דברים, זה דבר מעניין. זה קשור לנבואה, לחיזוי, עיבוד חיזוי. הרבה מאוד דברים שהם טבעיים.

תלמיד:

אוקיי, רגע אחד, רגע אחד, בואו נלך… רגע.

לימוד ספר: אמונה, יחסים, והמנגנון של קדושת הספר

ביקורת ותשובה: ההיגיון של אמת שנקבעת

תשובה לקושיית התלמיד

מרצה:

יש לכם החלטה מעניינת, כלל מעניין שהוא טעות, זו לדעתי טעות לוגית בסיסית. אתם אומרים שמכיוון שאמת צריכה להיות דברים שהם לא רק אמת, כל האמת טמונה בזה שאני מחליט, זה לא אמת, האמת צריכה להיות מחוץ לי, אם לא זה לא אמת. ממילא עשיתם קפיצה, אתם אומרים שלכן לא יכולה להיות שום אמת שנקבעת על ידי מה שאני מחליט. נכון?

אלו שני דברים שונים. אני אומר שיש דברים. אתם רוצים לדעת מה הם הדברים? אולי אותה הלכה היא טעות, זה רק דוגמה. אין לי חשבון על מה שאמרתם עכשיו, לא היה לי את זה. זה רק טיעון, דרך אגב, זה רק טיעון. אני צריך להראות מה אתם אומרים. שמעתי את זה מאנשים שלמדו את זה, אז אני אומר את זה לכם. מבינים? לא חשבתי על זה. זו לא הדרמה שאתם אומרים. אמרתי לכם מעצמי, לקחתי את זה.

זו תורתו של ויליאם ג׳יימס. פחות או יותר. יש סוג כזה של אמת, והרבה מאוד, לא הכל, הרבה מאוד, כמו שאמרתם, זה עדיין לא אומר שאני יכול להחליט שאתם פרה, או אפילו שאתם נקבה, אני כבר לא יודע, אולי יש מחלוקת הפוסקים בזה, זה לא כל כך פשוט, אבל לא הכל אפשר להחליט. אבל הרבה מאוד דברים כן אפשר להחליט, לא שאפשר להחליט וההחלטה היא מה שנשאר איתך, אתה יכול להחליט, ואחר כך תיווצר המציאות לפי זה. בסדר?

האם אמת יכולה להשתנות?

תלמיד:

אני לא מבין, זה אומר שאמת יכולה להשתנות, דבר קיים, השולחן יכול להישבר. זה אמת שזה שולחן, זה זמני, אלו כולן בעיות פילוסופיות, אני רק מעלה את זה על השולחן. אמת יכולה להשתנות?

מרצה:

כן, אמת לא יכולה להשתנות, אבל בעולם יש הרבה מאוד דברים שאינם אמת, ובינתיים יכולים להשתנות. וחלק ממה שהם משתנים, אחת הדרכים שבהן אנשים משנים, אנשים הם יצורים שכליים, אחת הדרכים שבהן אנשים משנים דברים היא על ידי האמונה שהם שונים. זו עובדה.

Predictive Processing: ראיה מהמדעים הקוגניטיביים

התיאוריה של Predictive Coding

כמעט רוב הדברים, למעשה, בחיים, יש תיאוריה שנקראת, ואתם יכולים לבדוק את זה, יש תיאוריה באחת התיאוריות העדכניות והמקובלות ביותר על איך עובדת הקוגניציה האנושית, שנקראת עיבוד חיזוי. Predictive coding ו-predictive processing. ול-predictive processing יש הרבה ראיות. הסברה, יש לי חבר שעבד על זה באוניברסיטה פעם, והוא הראה לי ממש ניסויים, אני כבר לא זוכר את הראיות בבירור, אבל predictive processing אומר שכאשר אדם עושה משהו, הוא עושה את זה תמיד כי הוא מאמין שזה כבר קרה.

איך זה עובד: הדוגמה של הזזת היד

זה דבר מעניין. במילים אחרות, הוא אומר, כשאני מזיז את היד שלי – ויש להם ראיות, יש ניסויים ממש מעניינים שאפשר לראות – כשאני מזיז את היד שלי, איך אני מזיז את היד שלי? הדרך שבה זה עובד במוח, לא במבנה של הקוגניציה של האדם, זה עובד שאני מאמין שהיד שלי כבר שם, ולגוף שלי יש נטייה ללכת לאן שאני מאמין כבר.

זאת אומרת, שואלים, מילא האם אני יכול להזיז את הקיר? לא. צריך עדיין איזושהי שליטה. צריך כן להיות איזושהי רמה של שליטה, אבל בכל זאת אפשר לטעות. לפעמים אדם חושב, אני לא זוכר את הפרטים, אבל אני יכול להסביר את התורה של איך זה עובד, שהחיזוי, קודם מחזים, ואחר כך עושים שהעולם יתאים לחיזוי. לא קודם מסתכלים, ואחר כך אני מחליט להזיז וזה זז.

אחת הראיות היא שרואים שההרגשה של הזזה היא כבר לפני ההזזה. כן, אפשר לראות שבדקו עם אנשים שהם יודעים שהם זים עוד לפני שהחליטו. לא רק לפני שזזו, לפני שהחליטו. ההחלטה לזוז היא תוצאה של האמונה שכבר זזת. זו סברה.

ו, בסדר, זו אחת מה… מה? אני לא יודע, זה איך שקוגניציה, איך פעולה עובדת. זו תורה, ואני לא מומחה בתורה הזו, אני רק אומר שזו תורה מאוד שימושית. לגוף שלך, לא לגוף של מישהו אחר. אני מבין. משהו… אל תעשה קסמים עכשיו.

הרחבה לדברים גדולים יותר בחיים

מתנועת גוף ליחסים רגשיים

אבל מה שזה מוציא הוא, שהתורה, מה שאנחנו אומרים התורה, מרחיבה גם הרבה מאוד לדברים גדולים יותר. כלומר, אני אוהב את אשתי אחרי שאני מאמין שאני כבר אוהב אותה. ואחר כך, הגוף שלי, כל שאר המעשים מסתדרים לפי מה שאני כבר מאמין.

הסכנה של שימוש לרעה

אז, יש בעיה. אפשר להרוס כל דבר. אפשר להאמין בדברים שהם לגמרי פנטזיה, להסתיר את עצמך. לכל דבר יש קושי, לכל דבר יש קליפה, איך עושים את זה נכון, מובן מאליו.

העיקרון היסודי: אמת מחוץ לעצמך

אבל מה שאני רק מוציא הוא, בואו נהיה מאוד ברורים, זה שהאמונה צריכה להיות רק בדברים שאינם אמת לפני שהאמנת בהם, לא אומר שאין דברים שנעשים אמת כי האמנת בהם, והם נעשים אמת לא. שאתה מאמין, זה נעשה אמת מחוץ לעצמך. זה העיקרון היסודי שלי. היסוד גדול בתורה, ואני חושב שזה אמת לימוד של תורה. זה לא דברים ברורים.

חזרה לנושא העיקרי: מה זה אומר ללמוד ספר

לימוד הוא לא סריקה

מה שהוא דבר מאוד חשוב. רגע, מאוד טוב. כשאומרים יסוד כזה, עדיין לא אומרים… אי אפשר לרקוד עם זה, עדיין אי אפשר לגבי זה לומר שאני חושב שהקיר נעשה קרוב יותר, הוא באמת נעשה קרוב יותר. בסדר, הכל מובן.

עכשיו, אני רוצה אבל לחזור וללכת חזרה למה שאמרנו. עכשיו, אתה רוצה לדבר על ספר, נכון? בואו נחזור. ספר לא אומר, גם אמרנו את זה קודם לפני אוקטובר הקודם. ללמוד ספר לא אומר לעשות עותק של התמונות בספר במוח שלי. זה מה שמכונת סורק עושה, לא מה שמוח אנושי עושה, בסדר? This is not why any human being reads a book. זה לא מה שזה אמור להיות, אמת? אלא טעות, יש לנו הרבה פעמים את התמונה של מה שזה אומר. זה רוצה בסוף, שנאמר, מבינים שזו התמונה של מה שזה אומר. זה לא אומר את זה.

לימוד הוא יחסים

ללמוד ספר אומר שאני רוצה דרך הספר להוציא, לקבל ממנו, שהוא יספר לי. אני אומר את זה כאילו אני נותן לספר agency, כי אין דרך טובה יותר. זה לא אומר שלספר יש agency, זה נשלט אולי לגמרי אצלי, אבל למעשה הוא עושה משהו, אמת? אני מקבל משהו ממנו, לא רק אני נותן משהו ממנו. שאם לא צריך פשוט לשאול ככה, אני לא יכול ללמוד כלום מספר, כי ספר הוא דבר מת, הוא לא עושה כלום. לא, ספר עושה משהו, לכל הדעות ספר עושה משהו, נכון?

מה שהספר עושה תלוי בך

השאלה היא כמה הוא עושה. עכשיו אני אומר לך דבר פשוט, שזה מוכרח במציאות, כל אחד שלמד עם ספר יודע, שמה שספר עושה תלוי במה שאתה עושה לו. אם אתה מחבר לרבי, הרי הרבי נתן, אם אתה מחבר לספר.

ראיות מספרים הקדושים: כבוד לספר

נישוק הספר אחרי הלימוד

מזה עומד בכל ספרים הקדושים, שמי שמנשק את הספר אחרי הלימוד, יזכור טוב יותר את הלימוד. ואתה יודע שזה בדוק ומנוסה שזה עובד? זה לא בדיחה.

רבי עקיבא איגר: ניירות יפים ושוליים

עומד אצל רבי עקיבא איגר, הדברי חיים היה, ורבי עקיבא איגר אמר שכל אחד מביא את התשובה של רבי עקיבא איגר בהקדמה שלו, שהוא כתב שצריך להדפיס את הספר שלו בניירות יפים, עם שוליים יפים, עם גרפיקה יפה, כי לומדים טוב יותר ככה, אמת?

האפודי: קדושת התורה טמונה בפונט

זה בא מהספר הקדוש, האפודי, שנקרא רבי יצחק דוראן, הנביא קראו לו, אילצו אותו להתנצר וכדומה. הוא כתב ספר מעשה אפוד, ושם הוא מסביר, ובזה הוא מסביר קדושת התורה.

זה קצת תרבות, מי שבא להקדמה של ספר מעשה אפוד, של רבי יצחק איך קראו לו? האפודי, מחבר אפודי. הוא כתב ספר על דקדוק, ספר מאוד יפה על דקדוק, על האותיות, על המילים של התורה. הוא מסביר שהעולם אין לו הערכה למילים של התורה. לומדים רק את התוכן, לא מעריכים את המילים, את הדקדוק, את צורת האותיות.

ושם הוא מסביר בהקדמה שלו, שבגלל זה אחת מסגולות הלימוד, אחד מתנאי הלימוד, הוא לקרוא בכתב אשורית. כתב אשורית לא אומר את האותיות המצחיקות שיש בספר תורה, זה אומר יפות, במקור זה היה יפה, והיום אחרת הסגנון, הפונט. ומסתכלים על ספר תורה, בזה טמונה קדושת ספר תורה טמונה בפונט, לא רק בתוכן. כי אז יש לך יחסים כאלה, מקבל מזה, מדבר אחרת. שמים אותו בארון קודש, שמים אותו ב… שרים לפניו, כי מביאים אותו, כמו שלו, יהללו את שם ה׳ או מה שצריך כדי להבין טוב יותר את הלימוד.

ספר ורבי: אותו מבנה

המקבילה בין ספר לרבי

זה בדיוק כמו כשמדברים עם רבי אנושי ונותנים לו כבוד, הרי הרבי למעשה יחזיר כבוד, הרי למעשה יהיה טוב יותר הלימוד. יש יחסים, לימוד לומדים ביחסים, וכמה שאוהבים, ומבינים אחד את השני, ומכבדים אחד את השני, לומדים טוב יותר. פשוט, זה פשוט פשוט.

לימוד מספר הוא גם יחסים

לימוד מספר הוא גם יחסים. זה יחסים אחרים שיש לך עוד יותר שליטה. כשיש רבי חי, זה בדיוק, זה חסרון של ספר. חסרון לא יכול לתת לעולם מכה על הראש ולומר, תקשיב מהר לשיעור. לא, זה הספר לא יכול לעשות, ממילא זה חסרון של ספר.

אותם הכרחים וכבודים

אבל כל ה… ההכרחים שצריך להיות כשלומדים מרבי צריכים גם, כל הכבודים שצריך להיות לרבי צריכים גם להיות לספר. אני לא יודע עומד בגמרא שצריך יותר לדבר לפני רבי מאשר ספר, אמרו לי. אבל לפני ספר צריכים גם לעמוד. אמת, אנשים שהם בענייני שעומדים רק לפני הספר, שיהיה להם לא שום רבי. רבי עדיף על ספר.

אותה דרך בסיסית

אבל ספר ורבי עובדים באותה דרך. אתה מדבר עם הספר יפה, הוא מדבר אליך יפה. אתה לוקח ברצינות, הוא אומר, אתה גם תדבר יותר ברצינות. אמת, כשהרבי כשלא לוקחים אותו ברצינות, הוא מדבר על הדבר. כשלוקחים אותו ברצינות, הוא חושב לפני רבי. הספר גם חושב לפני מדבר, כשאתה לוקח אותו ברצינות, וכשלא הוא לא חושב לפני מדבר.

אה, זה הפלא, הוא לא יכול להשתנות. הספר נשאר תמיד אותו דבר, אז, זה מוגבל יותר. רבי עובד את זה טוב יותר מאשר אצל ספר, אבל הוא עובד עדיין באותה דרך בסיסית.

העיקרון היסודי: יראת הכבוד ואמונת חכמים

בדוק ומנוסה: יראת הכבוד מביאה לימוד טוב יותר

בגלל זה בדוק ומנוסה שמי שניגש לספר עם יראת הכבוד, שכולל בתוכו את יראת הכבוד הספציפית שהם אמרו, הן זה שהוא לוקח כל מילה ברצינות, והן זה שהוא מאמין.

מה זה אומר להאמין בקדושת הספר?

מה זה אומר להאמין בקדושת הספר דרך אגב? אמרתי לך, זו לשון הרמב״ם, זה שהספר אינו כשאר הדברים, דרך השלילה שאני אומר לעצמי, נכון? זה כל מה שאני אומר, זה קסם, הילדים שלי אומרים…

זה מעגלי, אבל לא מניה וביה

זה מעגלי, זה מעגלי, כמו מעגלי כשאני אוהב את אשתי היא אוהבת אותי זה מעגלי, אבל זה לא מעגלי במובן שזה מניה וביה. זה מעגלי במובן שמה שאני מחליט איך אני ניגש אליו לא בא ממני, זה בא ממנו. כשאני ניגש לספר עם יראת הכבוד, אז…

ביקורת על הרציונליזם

הקושיה שהרציונליסטים לא יכולים לפתור

מאוד טוב, וזו בדיוק הקושיה שהרציונליסטים לא יכולים לפתור, ובגלל זה הם לעולם לא לומדים כלום. לכן להיות רציונליסט זו עבירה גדולה, ולא אפילו מקיימים את המצווה שלהם עצמם, כי את מצוות לימוד האמת לא אפשר לקיים כל עוד מקבלים, לא צריך ללמוד משהו שאולי לא עומד שם. לא צריך לעולם לעולם ללמוד, צריך תמיד להיות חשדן.

חשדנות: מידה במצוות שבה

המשך: המצווה של חשדנות והצורך במידה במצוות

והמצווה של חשדנות היא עצמה מידה שצריך להיות בה מידה במצוות, אמת? חשדנות היא מידה טובה, “כבדהו וחשדהו”, אבל אני לא יודע מה כל אחד יודע, אני לא יכול לשים שאלה.

תלמיד:

עניתי שמה שאתה מדבר זה חשדנות, זו באמת מידה, זו טראומה, אני לא יודע מה זה היום. אמת, קושיה טובה.

אמונת חכמים: לא להאמין לשטויות, אלא לעזור לספר לדבר אמת

זה נקרא אמונת חכמים, ולמרות שאומרים שצריך אמונת חכמים, אבל צריך לזכור שאמונת חכמים לא אומרת שאם הספר אומר שטויות תאמין לו. זה אומר שאמונת חכמים תעזור לך להוציא מהספר, לא להוציא מהספר, שידבר אליך אמת ולא שטויות.

משל הזוהר: תורה כאישה חשוקה

התורה נותנת את עצמה רק למי שאוהב אותה

דרך אגב, ספרים, התורה, כך כתוב בזוהר, התורה היא כמו אישה חשוקה שהולכים אחריה, והיא נותנת את עצמה רק לכל מי שאוהב אותה. מי שלא מכבד אותה, התורה אומרת שטויות.

מי אשם בשטויות

זה שיש כאן אנשים שמדברים מהתורה שטויות, הם עצמם אשמים, ולא רק הם אשמים שיש להם את כל השטויות שלהם, זה השטויות של התורה. התורה אומרת להם, איך אתה לומד אותי לא ברצינות? אתה לא לוקח את עצמך ברצינות? אין בעיה, יש לך כמה בדיחות, יש לך כמה שטויות, לך תעשה אותן. והוא רק עושה את שלו, הוא אומר הרי כתוב בתורה. אתה מבין? עושים ממנו פורים.

אותו דבר עם רבי

נכון, כמו רבי, יש רבנים ש… אני עושה את זה גם, אדם, אני משחק, אני עושה לו בהתחלה ספוטל, אני מסתכל על התחתון הרבה פעמים. אותו דבר, מעותי תשעה ביקש בו נדון. זו לא בעיה, אני יכול לחזור בי, זה לא אומר כלום, זה לא רציני. אתה רוצה את זה? אין בעיה. אין לי זמן, אין לי טענה אליך, אני לא גורס. זו המציאות.

ספר צריך גם לעשות משהו כדי שתלמד ממנו

וזה גם נכון על ספר. בוודאי, ספר יותר מוגבל. אתה אומר שספר יכול פחות להגיב מאשר רבי, אבל ספר צריך בכל זאת לעשות משהו כדי שתלמד ממנו משהו. הוא עושה את זה.

אם אתה ניגש אליו ביראת הכבוד, מה זה אומר:

קודם כל – אתה לוקח ברצינות את כל המילים שלו.

ושנית – מה זה אומר שכתוב קדושה, זה לא כשאר הדברים? זה אומר שהוא נותן לך מבט טוב יותר על העולם ממה שהיה לך עד עכשיו. זו המשמעות, נכון?

משל גורד השחקים: שתי רמות של לימוד

מה זה אומר קדושה? טרנסצנדנס, אמרת. טרנסצנדנס – אני לא יודע את המילה, בתרגום מילולי אני יודע מה זה אומר, אבל בהקשר שאתה מתכוון להביע זה שיש אדם שאומר:

יש שתי דרכים ללמוד שיעור או ספר:

דרך אחת היא לומר שהוא אומר פחות או יותר מה שאני כבר יודע, אולי הוא מוסיף עוד פרט, עוד קצת מידע שלא ידעתי.

ורמה שנייה היא לומר שהרבי מסתכל על העולם מרמה אחרת. מבין?

כלומר, יש שני אנשים שהולכים על גורד שחקים, הם נמצאים ליד גורד שחקים, כן?

יש אחד שעומד בקומה הראשונה, ובא מישהו והוא מספר לו שיש קומה שנייה. אחד נמצא בקומה הראשונה, והוא אומר: אני מסתכל, יש קומה שנייה. זה לא מידע בכלל. זו המשמעות של כשאר הדברים. עוד קומה, בסדר. יש קומה אחת, על זה עוד קומה. בסדר, אני מבין, זה הגיוני.

אחר כך יש שני שאומר: תראה, מהקומה השנייה העולם נראה אחרת מאשר נראה מהקומה הראשונה. חוץ מזה, כיוון שאתה עומד בקומה הראשונה, אפשר להיכנס למשל יותר, וצריך לטפס קודם לקומה הראשונה, וצריך באמת לטפס, ויש לזה קשר לקומה הראשונה, אבל הקומה השנייה רואה את העולם אחרת. נכון?

זה שהוא לומד כך, כלומר הוא לומד בקדושה, ביראת הכבוד, בכבוד, “כבוד טרנסצנדנטי”. כי הוא אומר: יכול להיות שאני חושב שהרבי – לא שהוא אומר לי עוד דברים שאני כבר יודע, שאני בדיוק לא יודע, אבל זה עוד ברמה שלי. הוא אומר לי דרך אחרת להסתכל.

ההבדל בין שירה למידע

לכן נאמר שאחד קורא שירה או כדומה – הוא לא קורא את זה כדי לדעת עוד קצת מידע, הוא קורא את זה כדי לשנות את הדרך שבה הוא לומד את העולם, את הדרך שבה הוא מסתכל על זה.

אפשר לומר לשנות את עצמו, אבל לא לשנות את עצמו לבד – הוא עושה את הפעולה. הרבי עושה את זה. אם אתה נותן לו. אם אתה לא נותן לו, הוא לא יעשה את זה בשבילך. פשוט? זה ברור.

חזרה לנושא: ר׳ שמחה הוא עדיין עם הארץ

חזרה לנושא. יוצא… רגע, בואו נסיים את זה. לא, זה דברים ברורים אצלי. אני חושב שזה אמת. ובזה נענה, לא לגמרי נענה, אבל זה חלק מהתירוץ לבעיות שהרבה מאוד אנשים יש להם לגבי זה. והתירוץ הוא שהוא עדיין עם הארץ.

עכשיו, אני רוצה לומר, עכשיו – יש הרבה אנשים, אני חושב שזה טמון בטעות. רציתי לומר שהוא טועה. זה מה שרציתי לומר. אני רוצה להסביר במה הוא טועה, ובמה דברים תלויים.

הבדיחה שרציתי לומר לפני השיעור היא באמת כל השיעור. למדתי, זה תחילתם של תלמידי חכמים. אז, קצת יבינו את זה גם, לא יצטרכו לומר את כל השיעור.

סוד הקבלה: אנחנו עושים את השמים

אנשים יש להם בעיה, כי בגלל זה, אנשים יש להם בעיה, בואו נבין, אנשים יש להם בעיה. האמונה, כלומר קבלה, כן?

היום אמרתי שיעור על הבעל שם טוב. יש לי זמן עכשיו? אני רוצה זמן עם זה. אני חושב שלא, לא היה לי זמן. היום אמרתי שיעור, ואני יכול ללמד שיעור.

היסוד: שלוש שיטות לגבי שמים ופעולה אנושית

מקובלים הם אלה שתפסו את הסוד, שאנחנו עושים את השמים, אבל זה לא אומר שאין שמים. בסדר? סוד גדול מאוד.

רוב האנשים חושבים שיש שתי אפשרויות:

או – יש שמים שהקדוש ברוך הוא עשה, הקדוש ברוך הוא יביא משיח, הקדוש ברוך הוא יביא את בית המקדש, הוא יירד מהשמים, כמו שרש״י אומר, וזה לא קשור אלינו בכלל, אולי צריך לעשות תשובה, אבל לא אנחנו עושים את זה אחרי שאנחנו עושים תשובה.

האנשים השניים אומרים: הקדוש ברוך הוא, אני לא יודע אם יש דבר כזה. מה שאנחנו עושים בעולם, זה מה שיש.

בא הכתוב השלישי ואומר, המקובלים: יש שמים, ובני אדם עושים את זה. מבין? זו בדיוק הנקודה שאני רוצה להסביר כאן בדרך. יש שמים – במילים אחרות, גם רש״י וגם הרמב״ם צודקים.

האיזביצר רבי: יהודים בונים את בית המקדש בשמים

כך אומר האיזביצר רבי. היהודים יבנו את בית המקדש, ובכך הוא יבוא מהשמים. היהודים יבנו את בית המקדש בשמים. משוגע, למה? אנחנו יכולים רק לבנות בעולם? אנחנו יכולים לעשות את בית המקדש מאש גם.

איך אתה חושב שזה כל כך קשה לעשות את בית המקדש מאש? אבל משה רבינו עשה את זה. כתוב בפרשת הפסוק, כן? הוא נכנס לבית המקדש והוא התפלל, והוא התפלל, והיה לו התעוררות. שלמה המלך, הם כולם עשו את זה. כן, כן, בוודאי.

זו תורה חסידית. זה מה שכל המורים למדו. זו קבלה אמיתית.

מקורות: ספר “עד בנחל” ו״זרע קודש”

וכתוב, המקום הראשון שבו כתוב, בדקתי, הוא בספר “עד בנחל” בפרשת ואתחנן. תראה, כתוב לי על איזה פתק כאן. והוא מביא, זה גם ב״זרע קודש”. זה לא המעשה של הצאנזר רב. עוד לפני כן כתוב ב״זרע קודש” כבר אותה מעשה.

המעשה, כפי שאתה מספר, כתובה ב״זרע קודש” פרשת כי תבוא, “כי תבנה בית חדש”. שהרבי, אני חושב שזה מדבר על לובלין לכאורה, הוא ראה שהוא כבר בנה את בית המקדש, וחסר רק הפרוכת, וזה בא לפני וזה קרוע מאיזו עבירה, איזו נקודה כזאת.

לא, כן, כן, טוב מאוד.

רוב האנשים לא סובלים את הסוד

ועכשיו, מה שאני רוצה להוציא אבל מזה הוא שכאן, אנשים, רוב האנשים לא סובלים את הסוד. זו הבעיה. רוב האנשים הם בשר ודם.

ורוב האנשים מאמינים רק באחד משני הדברים:

– או מה שאנחנו קוראים “הכל סובייקטיבי”, כמו שאתה אומר: שידברו לי שזה קדוש, חושב אני שזה קדוש, אבל אין בזה יותר מזה;

– או זה קדוש וזה לא קשור למה שאני חושב.

הבעיה היא ששניהם רק חצי מהאמת.

ר׳ שמחה מחפש ראיה: מסילת ישרים נגד אריסטו

ולא רק זאת, אלא יש עוד שאלה עמוקה יותר שבוודאי העולם לא סובל, אבל בגלל זה, רוב האנשים מחפשים כל הזמן, כמו שר׳ שמחה׳לע אומר: הוא חיפש ראיה לזה שה״מסילת ישרים” קדוש יותר מאריסטו.

הוא היה צריך ראיה לזה, כי הוא רצה להאמין בזה. והיה לו שונה יותר חזק, הוא באמת הוציא, הוא באמת הוציא משהו אחר, הוא הוציא מ״מסילת ישרים” מה שהוא הוציא מאריסטו, באמת.

למה? אני אומר, הוא חשב כי הוא אמר לעצמו: כי לאריסטו לא היה כל כך תוכן כמו “מסילת ישרים”, או כל כך קדושה.

האמת היא לא העבודה. האמת היא שלא היה לו דרך ארץ. לאריסטו הוא לא ילמד איתו. מה רוצים לעשות שאריסטו לא ילמד עם מי שאין לו דרך ארץ? בוודאי הוא לא חשב על מסילת ישרים.

שיחה על תרבות ודרך ארץ

תלמיד: מה אתה מחזיק?

מגיד שיעור: בוודאי. בוודאי. בוודאי. בוודאי הוא חשב. אני לא יודע מה הוא חשב, אבל מה, יש הבדל, זה עוד שיעור שלם על תרבויות, שהוא יכול לשמוע שיעור של י״ז בתמוז בלייקווד ולהבין את אותו נושא, ומבין ילמד דבר מתוך דבר.

יש הבדל שיהודי לא צריך ללמוד אריסטו, זה אמת. אפשר אולי ללמוד הכל ברצינות, הכל עם שיעור. אבל… וגם, זו “פרקטיקה” מסוימת. אני מתכוון, ללמוד ברצינות אומר ללמוד ארבע פעמים את השיעור, ולחזור ולחזור. הוא לא עשה את זה. הוא ניסה בפעם השנייה.

הגדול ממינסק וחובת הלבבות: מעשה

בפעם השנייה הוא למד “מסילת ישרים”, הוא ראה אש.

יש ספר של הגדול ממינסק, ר׳ לייבל פערלער הוא נקרא. אני רוצה אפילו לומר לך עוד יותר. הגדול ממינסק, הוא נקרא? צדיק ליטאי, גדול ליטאי. אתה יודע את מי אני מתכוון?

תלמיד: ר׳ ירוחם?

מגיד שיעור: מי? מקובל הוא היה. הגדול ממינסק קראו לו. יש ספר שנקרא “הגדול ממינסק”, כך נקרא הספר, והוא נכתב על ידי הגבאי שלו. דיווח ישיר מאוד מרב ליטאי מימי קדם, עילוי ליטאי, מה הוא חשב.

המעשה עם חובת הלבבות

ושם כתוב שיום אחד היה לו איזו ירידה, הוא איבד את העבודה שלו, אני לא זוכר, משהו לא הלך טוב בלימוד. הוא לא היה נוסחאות, הוא היה ליטוואק רגיל, מיושן. הוא בכלל לא הבין למה רב צריך לעשות משהו. הוא הבין שרב הוא מישהו שמשלמים לו ללמוד, וזו הייתה הבנה של רבנות. והוא כותב שם שהוא תפס תשובה.

מה עושה יהודי כשיש לו איזו צרה? הוא לקח ללמוד מוסר, הוא חשב אולי לעשות תשובה. הוא מספר כך, מאוד חמוד, מאוד פתוח, כמו שאדם מדבר על עצמו, כך הוא מספר.

והוא אומר: הוא התחיל ללמוד חובת הלבבות. הוא אומר, מה הוא יעשה? הוא ליטוואק. הוא התחיל ללמוד חובת הלבבות. חובת הלבבות עושה רשימה, הוא אומר שש סיבות. הוא מעולם לא חשב על זה. שש? אני חושב ששלוש וארבע הם אותו דבר. זה כל מה שהוא תפס.

הוא תפס שמסתמא הספר לא בא לעשות את הלמדנות שזה באמת שש או ארבע. מה יצא? אתה רואה, זה מה שאני אומר לך.

תגובת ר׳ שמחה

ר׳ שמחה אומר: משוגע? חובת הלבבות בכל אות עומד משהו. בוודאי, אם אתה הולך או לזה, ואחרי איש כזה וצדיק כזה, אני לא יודע צדיק כזה, אני לא יודע עילוי כזה, חכם כזה כמוהו, הוא לא שמע שחובת הלבבות היה איזה, כמו שאתה אומר, ספר בסיסי שלומדים ביראת הכבוד.

הוא הסתכל: אה, ספר יפה, זה עושה רשימה, אבל אפשר עוד לומר אחרת. הוא לא רואה מה זה האמיתי. מבין שזה ההבדל.

המסקנה: אובייקטיבי + סובייקטיבי ביחד

אבל אם הוא היה כן לומד חובת הלבבות ברצינות, הוא היה כן רואה, כי חובת הלבבות הוא ספר רציני מאוד. יש אובייקטיבית ספרים שכתוב משהו בכל מילה, זה אמת. ויש אובייקטיבית ספרים שכתוב רק משהו כל שורה רביעית.

אבל את זה אפשר לגלות רק כשקוראים את שניהם ביראת כבוד

אבל את זה אפשר לגלות רק כשקוראים את שניהם ביראת כבוד. אם לא קוראים אף אחד מהם, שניהם לא יעמדו בכלום. אם תקרא את שניהם ביראת כבוד, תראה שאחד מהם, אחרי שתחזור אליו, מדויק, הוא אכן אומר משהו בכל מילה. השני, אולי בדרך גימטריא יש משהו בכל מילה, אבל לא שם כל חפצא.

אז בזה אני אומר שהוא טועה, ומה שהוא חושב שמכיוון שהוא לא ראה זה לא קיים. זה כן קיים, אבל זה קיים רק למי שלומד את זה במסירות, מי שלומד את זה ברצינות כן ימצא.

“קבל את האמת ממי שאמרו” – הפשט האמיתי

ואין שום סיבה להאמין שבספרי אומות העולם לא ניתן ללמוד באותה רצינות שאנחנו לא לומדים אותם. אני אומר, אולי אנחנו לא צריכים את זה.

זה קשור, עכשיו זה חוזר למה שאמרתי קודם, ואני אומר זאת בתוקף בקיצור, אבל על השאלות כבר אין שאלה של אמת ושקר.

לגבי זה, הרמב״ם הוא “קבל את האמת ממי שאמרו”, שדיברנו על זה שלוש שנים אחורה, זה מאוד פולמוסי. למה? למה צריך לקבל את האמת? אחרי שאני יודע שזה אמת, אז צריך… שלוש שנים? אני חושב שזה שלושה סמסטרים אחורה, כלומר שנתיים לפני זה.

השאלה על הרמב״ם

דיברנו כאן שקבלת אמתו של עומרי זה לא כל כך פשוט. עכשיו אתה מבין באיזה רמה למה זה לא פשוט?

אם אתה לא יודע שזה אמת, לא צריך את קבלת אמתו של עומרי, נכון? הדברים שכבר הבינו שזה אמת, ברור שזה אמת, זה אמת. לא צריך שהרמב״ם אמר.

איך יודעים שזה אמת? הרמב״ם הרי אמר קבלת אמתו של עומרי. איך יודעים קבלת אמתו של עומרי? מי אמר את זה? אולי מוסלמי אמר את זה. לא יודעים, אולי מוחמד אפילו, יש מסורה אצל המוסלמים. בקיצור, זו מילה גויית, אני לא מאמין בזה.

זו שאלה קשה, אם יודעים שמשהו הוא אמת, היהודי הכי דתי מסכים שזה אמת, אין מחלוקת בזה, מה השאלה שהרמב״ם רוצה באמת להכריע עם הכלל של העולם הזה, ומה היו מסבירים אז?

הפשט האמיתי: אמונה ורצינות

השאלה היא משהו אחר. השאלה היא: האם אתה צריך להאמין באריסטו, האם אתה צריך לקחת ברצינות מה שהוא אומר. אחרי שתקח ברצינות, בוודאי תמצא דבר אמת, ואפילו תמצא שזה עומד באיזה חז״ל.

אבל אם אין אמונה, זה אף פעם לא מנוצל. ועל זה יהודי יכול מאוד בקלות לטעון, והרבה יהודים טענו את זה אחר כך, בוודאי, המקובלים טענו את זה מאוד בתוקף…

נאמנות (לויאליות) כיסוד של אמונה

נאמנות כקטגוריה אפיסטמולוגית

מגיד שיעור:

זו כבר שאלה של דבר שנקרא נאמנות, באנגלית זה נקרא לויאליות.

וכאן אפשר לומר שיש מידות טובות אחרות. יש מידה טובה שנקראת — אם כשאמא שלך אומרת לך דרך אגב, אנחנו יודעים שיש איסור להאמין ללשון הרע? יש גם חיוב, כי אמא שלך מספרת לי לשון הרע? אתה רוצה להאמין לזה? כיבוד אב ואם. כן. כבד את אביך ואת אמך. מה זה סוג של כבוד שאבא שלו אומר כבד את אביך ואת אמך?

תלמיד:

אני לא יודע, אני לא יודע.

מגיד שיעור:

אל תגיד לי ליטוואק עם למדות, זה לא כתוב ברמב״ן מליסבון. אני שואל, כתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך, אמת? זה סוג של כבוד לאדם שלא מאמינים למה שהוא אומר.

תלמיד:

הוא לא יודע, אני לא מאמין.

מגיד שיעור:

אני מדבר, להרגיש ש… אוקיי, אני לא מדבר… שתאמין, שתתחיל ברצינות, אוקיי? מה זה סוג של כבוד? כבר דיברנו, אה, יש לך את המחלוקת שלנו על כבוד גם כן, והוא לא יודע. אוקיי, זה לשיטתו. אוקיי, אבל בוא נגיד, אנחנו צריכים להתייחס אליו, לא לומר אבא, גם, אני לא מאמין בלשון הרע. מה זה אומר? הרי אמר משהו, פשוט חיה.

הרמב״ן ומעמד הר סיני — קריאה חדשה

זו הסיבה למה יהודים מאמינים במעמד הר סיני. כולם חושבים שהרמב״ן אמר יסוד באפיסטמולוגיה. אבא לא אומר שקר לילדים, שטויות, אבא אומר שקר שלם, אני רוצה שאבא יגיד שקר שלם לילדים שלי. יהיה, אבל מה שהוא מתכוון יותר נורמלי זה שילד, זה כיבוד אביהם.

כתוב בירמיה הנביא, “שלחו ותבוננו מועד, ההם מיר גואל להם והמה לא להם”. כן, אומר ירמיה הנביא, זה לא דבר אנושי להחליף את האלוהים של האבא. היהודים הם לא אנושיים, הם לא רק מחליפים, הם מחליפים אפילו כשזה לא אמת גם. אבל גוי נורמלי הולך עם האלוהים של אביו. איך הוא לקח את זה שזה נכון? כיבוד אב אמת, מנהג אבותינו בידינו, אומרת הגמרא, כן? הגויים אומרים, מנהג אבותינו בידינו, הם נותנים לאבות ליהודים לעשות דברים, הם נותנים לאבות אפילו להאמין בדברים.

מה זה אומר? אם אבא שלך מספר לך מעשה, סבא שלי עבר את השואה, אתה יודע שאין לי שום ראיה שזה אמת? יש לך ראיה?

השואה כאנלוגיה מודרנית

אתה חושב שלגוי שמגיע מניו זילנד — ניו זילנד זו לא ראיה טובה — גוי שמגיע מתאילנד, בעוד שלוש מאות שנה, יהיה לו סיבה להאמין בשואה? תשאל את עצמך, השאלה היא, אובייקטיבית, הוא לא יהיה. יש רשימות ראיות, חושבים כבר AI, הכל כבר נמחק, כן? כבר אין כלום. אפילו היום אין ראיות טובות. כן. עד שזה מקובל לפי הסטנדרט האובייקטיבי, שהסיבה למה אנחנו הולכים להאמין בזה, כי הסבים שלנו סיפרו את זה. הוא אומר שהוא היה שם, אני מכיר את הסבא שלי, לא הכל שהוא אומר זה מאה אחוז, זה מדויק מהמעשה של השואה, והשכן שלו מאותו שטעטל סיפר שהמעשה היה בדיוק הפוך. למי אני צריך להאמין? חיה אני צריך להיות לא להאמין לסבא שלי, כן? זה בסיסי, כאן כבר הדין.

הרבי מקוצק: פסול קרובים

ואתה צריך לשאול כמה, יש הרבה הלכות, מתי אמר הרבי הרבי מקוצק, שלא למה אדם לא יכול להעיד קרוב שלו? כי זה נקרא אנשים, כן, מכתירה התורה, לא הרגשות, המידות הטובות. לא הרגשות.

ההבדל בין “להאמין” ל״לדעת”

אני לא אומר שאני מאמין כבר, יש לי ודאות. רואה? אני אומר משהו אחר מאוד. אני אומר שיש מצווה להאמין, להתנהג כאילו אני מאמין, בוא נגיד. להאמין, תשאל האם זה היה? אני לא יודע. אבל תשאל אותי אבל כיהודי, בוודאי אני אומר שזה היה, לא הרגשות, הרגשות זה אומר בית שאני אאמין. אני אומר את זה… בוודאי!

תלמיד:

לא, לא, זו מידה טובה, זה מקובל אצל האנושות, אני לא יודע מאיפה זה בא, כל דבר, מאיפה זה בא מהאלוהים, בסופו של דבר, זה כל דבר.

מגיד שיעור:

בוודאי, זו מצווה שאדם אחד צריך להיות לא להאמין. אבל להפך, אתה תהיה ברור, כשהוא אומר, זו מצווה לא להאמין. כשהגוי אומר, אתה יודע שהסבא שלך בכלל שרלטן, בלפן, הוא שותה דם נוצרי, לא צריך להאמין לו.

אה, מי אומר, אובייקטיבית מי אומר? אני לא אובייקטיבי. אובייקטיבי יהיו במדע. אני מסכים אם אדם רוצה לעקוב אחרי דיבורים, הוא רוצה ללמוד האם זה היה בלי הנושא של לויאליות, מאה אחוז.

הגבול של נאמנות

ודרך אגב, על זה יש גם גבול. כמו שהוא אומר, יש גבול, אי אפשר לעשות מפרה שור, כי מאמינים מאוד שהפרה היא שור, זה לא עוזר, השור לא יתחיל לתת חלב. אותו דבר, מה שצריך להאמין מהאבא זה רק כל עוד זה לא שקר ברור. על זה כתוב שהגויים יאמרו “אך שקר נחלו אבותינו, הבל ואין בם מועיל”. אבל גם “גם את אבותינו”, אבל זה כל כך ברור שזה שקר, מה רוצים לעשות?

אמת, אמת, אם יש ראיה… בוא נשמע, תקשיב, תקשיב. אני אומר, צריך… לא, אני סבור שצריך להאמין לו בגלל זה, לא להראות למה אתה מאמין באבא, זה שקר אחר. צריך… ואני אומר, תקשיב, תקשיב, תקשיב, בוא נסיים. בוא נסיים.

לא, אני לא מסכים. כן, רק כל עוד יכול להיות שזה אז, אני מסכים שאם ברור שהאבא הוא שקרן, להיות, אני לא מאמין אם זה ברור, אם זה כל כך ברור שאפילו אתה יכול לראות שזה שקר, אז אתה לא צריך להאמין. אין עניין להאמין בהכל. יש עניין, אבל האמת גובר על זה. יש גבול לכל דבר. אבל כל עוד רוב הדברים בעולם לדעת זה לא מספיק ברור, מה שהאבא אמר לך, אין הכרעה שזה אמת.

אתה אומר לגוי, דוד גוטליב אמר שיש לו ראיה. אף גוי לא השתכנע מדוד גוטליב, אוקיי? אבל יהודי אומר, אני משתכנע, כי באמת כבר משוכנע.

בגידה כקטגוריה מוסרית

זו מצווה, מצווה. אתה צריך להיות חיה לומר. כל המסורה שלנו, שלושה אנשים אומרים ליהודי, אתה תהיה בוגד? הסבא שלך מסר נפש בשביל זה. מה זו ראיה? אז מה? הסבא שלי היה טיפש גדול, אני רוצה לעשות. כן, אבל אתה צריך להיות חיה לומר שהסבא שלך היה טיפש גדול.

אני אומר, יש גבול. אם יהיה לך ברור שאתה צריך להיות בוגד, אבל אחד יש לך, אתה צריך להיות בוגד. אבל זו בגידה, כן? הדבר הבסיסי, אפילו לאמת, באמת. באמת, אפילו לאמת, רק בגלל שיש להם לויאליות. הערך של לויאליות, אוקיי, צריך להיות שיעור שלם על הערך של. על הערך של לויאליות, כלומר אמונה, לא להיות בוגד, זה הרבה יותר מידה אנושית בסיסית מאמת. כלומר, הרבה אנשים שבשם האמת הם מאוד בוגדים, הם בגדו בכולם, על הספק. יכול עוד להיות על זה אחד שיש לו מה לעשות. מידת האמונה אומרת על הספק לא. תלוי במי אבל, אז תלוי במי, באבא שלך אתה רוצה להאמין, ובאויב שלך אתה רוצה להאמין להפך.

דיגרסיה: צדוק, יוסף, ושיפוטים היסטוריים

והחכמים אומרים שהוא היה רשע. בא יוסף בן מתתיהו, הוא עבד בשבילו, הוא אומר, אה, אני הולך כל הזמן גוי, אני הולך לתת צדקה, בוא הנה, אני לא יודע, אתה יכול לדעת האם הוא היה צדיק או רשע? ומי שעבד בשבילו אומר כך, ומי שעבד בשבילו, אומר כך, להפך, אומר להפך, אין לי שום דרך, לדעת שום דרך אובייקטיבית.

שטויות עם לוקשן, מי שקרא שזה אובייקטיבי, הוא טיפש גדול, והוא אומר כל אחד הורג אנשים, זו הבעיה. כן, להרוג אנשים לא עושה רשע. זה לא הכל כמה, זה יותר ממה שהוא היה צריך או פחות ממה שהוא היה צריך. זה הנושא. היה לו כבוד לסמכויות. יוסף מסולח שהיה לו כבוד לסמכויות, אבל זו ברייתא שהוא צריך להרוג, אבל היה לו כבוד. והגמרא כתובה שלא היה לו כבוד. זה מעשה הפוך.

אני אומר לך, בוודאי, בוודאי, אני לא מדבר, אני רק אומר שמה שהיהודים… יכול להיות, לא רק הגיבורים, הרומאים גם ידעו שיש ביניהם מלכים טובים ורעים, וכל ההיסטוריונים הרומיים חשבו כך על הטובים. ולא רק עושה גם מי שהרג, עשה בכוח לאיחודים. אבל מה? אני לא יודע, אצלי הוא רשע, כי אני מאמין לסבים שלי, לא כי אני יודע, אף אחד לא יודע לי. מה רע? לגויים זה טוב.

למרידה, אפילו רבי יוחנן בן זכאי לא מצא טוב. כשהוא יכול לשאול אותך, כשהוא בא אנחנו יודעים שהוא עושה, הוא בא לשאול, מה היה לך הצעה, הוא בא לשאול את רבי יוחנן בן זכאי האם הוא צריך להרוג את היהודים, רבי יוחנן בן זכאי הפסיד את הדיון, נכון? בוודאי, הוא לא רצה להרוג את היהודים, אבל לא היה לו תירוץ. הגמרא אומרת, שובה חכמה אחור, שובה חכמה אחור, זה היה מאוחר יותר, כוח, לא המרידה הראשונה, אבל הוא מביא לנו לומר עוד קודם. לא היה לו תירוץ.

עכשיו, אתה אומר, שאתה יכול למצוא תירוץ, מה שזה לא יהיה, זה לא כל כך פשוט, מצד… אי אפשר לשפוט אדם לפי מה שהאויבים שלו אומרים, אמת. אבל האויבים אומרים שהוא רשע, ואני אומר שהוא רשע. למה? כי רשע הוא, החכמים הקדושים זכרונם לברכה אומרים שהוא רשע. וחיה אני צריך להיות לומר שהסבים שלנו נלחמו עם צדיק.

לוחם החירות שלו הוא המחבל שלי. זה הרעיון. מאוד טוב. הרעיון הזה, ההצהרה הזו שווה את ההצהרה. כי כן, וכל אחד ש… ראיתי, איך קראו לאחד מהאקטיביסטים של סאטמר שאמרו, אני הולך להבין, ראש העיר הוא ערבי שלא נכון להיות נגד זה בשביל הערבים שמתעוררים ממנו? סתם גוי, סתם חיים שמתערב, אבל אם היית בצד השני, אין לי אדם רע מהדור, אבל אני כן אגיד שהוא אדם רע, אני אגיד שהוא היה יכול להיות טוב יותר גם.

המסר המרכזי: מעבר לקטגוריות בינאריות

וזה לא כי אני מוטה, זה אני אומר, אנשים הם מאוד קלים, אנחנו מאוד, אנחנו צריכים להפסיק להחזיק כל כך הרבה מושגים עניים. זה אחד המסרים של השיעור שלי, אוקיי? אחת מהתוכניות שלי. אנחנו צריכים להפסיק לחשוב רק בשתי דרכים על כל דבר: או שזה אמת לאמיתה, אובייקטיבי, כל גוי בארגנטינה מסכים, או שזה סתם כי הרבי שלך אמר לך. יש הרבה דברים באמצע, או בכלל אחרת, וזה אחד מהם. מסכים?

תלמיד:

אה, ברוך השם, כאן יש לנו דף.

מגיד שיעור:

אין לי קושיה. אמרתי אקשיבה לך, דורות ישראל. ואפילו… איך קוראים לאחד מהחקלאים הטובים? איפה, מפיץ.