סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור: תאוות, טכנולוגיה, והכרת הטוב בעולם של היום
—
א. פתיחה והערות ארגוניות
[הקדמה צדדית:] עניינים טכניים – סוללות של הקלטה, בשבוע הבא נוסעים לחופשה (פנסילבניה), שבת אצל פליישמנס, ייתכן שלא יהיה שיעור.
[הערה הומוריסטית:] מישהו אמר שנאמרים יותר מדי שיעורים על תאוות – יחשבו שזה הדבר היחיד שאנחנו יודעים. משווה בצחוק ל״עילי רוט” (Eli Roth). התירוץ: הציבור מתמודד עם זה, אז זה באמת חשוב. ה״טריק” – פשוט לשנות את הכותרת של השיעור, אבל בפנים לדבר על אותו הדבר.
התוכנית לשיעור:
1. לחזור על כמה נקודות שכבר נאמרו
2. להוסיף סיבוכים חדשים
3. להגיע לעצות מעשיות – “לעשות משהו”
—
ב. היסוד המרכזי: “נתגבר על עצמו” – מושל בנפשו
בכל הספרים החסידיים ואצל הרמב״ם זו נקודה מרכזית: האדם צריך להיות שליט על עצמו. במובן הבסיסי ביותר זה מתייחס לתאוות (אם כי זה יכול להתייחס גם לכעס או נטיות רעות אחרות).
—
ג. כל דור יש לו את הניסיון שלו – ההקשר של הדורות
העיקרון
צריך תמיד להבין את ההקשר – איזה דור, באיזו מציאות אנשים חיים.
– ר׳ אלימלך מליז׳נסק אומר: לכל דור יש מצווה ספציפית ש״בוערת” (חשובה במיוחד). הוא אמר ציצית.
– בעל התניא אמר שצריך ללכת עם ציצית בחוץ.
– יהודי אחר אמר: המצווה של הדור של היום היא פריעת בעל חוב (תשלום חובות).
העיקרון
צריך לשדך (לחבר) את התורות הישנות עם המציאות של היום. אומרים עדיין תורות ישנות, אבל צריך להבין איך הן מתאימות לעולם שלנו.
—
ד. הטיעון המרכזי: המציאות השתנתה באופן קיצוני – “שפע” ותאוות היום
1. פרישות פירושה היום משהו אחר
כשמדברים היום על פרישות (moderation, פחות אכילה, פחות שינה) בניו יורק 2026, זה אומר משהו שונה לחלוטין מאשר בקניגסברג 1822 או במז׳יבוז׳ 1742 – כי האופן הבסיסי ביותר של החיים השתנה.
2. הוכחה קונקרטית: הפיצוץ של מוצרים
– פעם: בחנות היו 3-4 מוצרים – בשר (צריך ללכת לשוחט), דגים, 4 סוגי ירקות בחורף, 3 בקיץ. זה היה “תאוות”.
– היום: סופרמרקט רגיל יש בו עשרות אלפי פריטים. למכולת קטנה יש יותר מ10,000 מוצרים. יש 4-6 סוגי מלח לבד, מדור שלם רק לחטיפים (מאות סוגים), כמה אלפי סוגים של יין כשר (פעם 3 סוגים).
– מכונות קרח במקפיאים, מכונות מים חמים עם בקרת טמפרטורה מדויקת (100°, 200°, 212°) – רמה של נוחות שלא הייתה לאף אחד.
3. השינוי בתרבות האכילה
פעם: סעודה הייתה דבר מיוחד – סעודה יפה של בעל בית עם 7 פריטים הייתה “סעודה ענקית”.
היום: אנשים אוכלים כל היום. אף אחד אפילו לא שואל אם זו סעודה. פירות שפעם היו יקרים ונדירים (כמו קלמנטינות בחורף) היום זמינים תמיד.
[סטייה צדדית: דוגמאות מהמגמה בעולם החסידי]
– העדה החרדית פעם לא נתנה הכשר על שוקולד, עד שר׳ וייס (שמואל) התחיל את זה.
– ר׳ נתן (יהודי חסידי) אמר: “יש לזה הכשר מהעדה, אבל אין לזה עוד הכשר מהביין מיין חיים” – הוא לא אכל את זה. דוגמה לגישה ישנה יותר שבה נמנעו ממאכלים חדשים אפילו עם הכשר.
– ר׳ חיים מצאנז (דברי חיים) כותב הרבה מוסר נגד גשמיות. הרבי מסאטמר הפנה בחורים ללמוד את הספר הזה.
– ראש הישיבה בישיבה קטנה נלחם מאוד נגד גשמיות – שהציבור לא יהיה מגושם.
4. השאלה שמועלית
למה יש כל כך הרבה שאנשים מחפשים? יש הרבה סיבות (קפיטליזם, אחרות), אבל המטרה היא לא רק להאשים – אלא להבין את המהות של השינוי.
—
ה. לכל חברה יש את המידות שלה – תנאים חומריים מעצבים את התוכן
העיקרון
כל חברה – כל חסידות, כל כולל, אפילו חברות גויים – יש לה את המעלות, המצוות והערכים שלה שמדברים עליהם. תיאורטית כולם מחזיקים מהכל (צדקה, חכמה, גבורה), אבל למעשה כל מקום מדבר על המידות שלו – מה שמדברים ב״מרתף” (בפנים), זו הזהות האמיתית.
[סטייה עם תפקיד המחשה: הבדלים בין חסידויות]
– ליובאוויטש מול ברסלב: ברסלב – תפילה בפשטות; ליובאוויטש – התבוננות. שניהם מודים ששניהם טובים, אבל הדגש שונה.
– שמחה: ר׳ מוטל זילבר הסביר שכל החסידים מחזיקים משמחה, אבל שמחה פירושה משהו אחר אצל כל חסידות – קרלין, ברסלב, אמשינוב, גור, סלונים – לכל אחד יש “טעם” אחר של שמחה. קשה להביע זאת במילים, אבל כשרואים איך אנשים חיים, איך עושים פארברענגען, רואים את ההבדל.
תנאים חומריים מעצבים מידות
חלק מההבדלים בין חסידויות (ובכלל חברות) נובעים מ״תנאים חומריים” – כמה כסף יש, איך גרים, איך הבתים בנויים. איפה שיש יותר כסף, שמחה (או כבוד שבת) מקבלת ביטוי שעולה יותר כסף.
[סטייה: “הזולות” של גור]
בתי מדרש גוריים נראו פשוטים, מגפיים גוריים היו “בלי טעם ובלי ריח”. זה קשור גם לאידיאולוגיה נגד חיצוניות (הם לא אונגרים), וגם למצב הכסף בפועל. חסידים אונגרים, שיש להם גם כסף וגם השקפה שיופי הוא ערך, יש להם בתי מדרש יפים.
[סטייה קטנה: “בזבוז כסף” מול כיבוד]
הגמרא אומרת שבעלי בתים בבבל יש להם כסף כי הם מכבדים שבת – אבל אולי זה להפך: כי יש להם כסף, הם מכבדים שבת. “דירה נאה, אשה נאה, כלים נאים.”
כבוד שבת מקבל “משמעות” אחרת לפי המציאות
כבוד שבת פירושו משהו שונה מאוד בהקשרים שונים: אצל אחד – לקנות דברים “מפוארים”; אצל אחרים – לשבת בבית הכנסת זמן רב יותר (אולי כי מתווכחים עם האישה). התוכן של מידה תלוי גם במציאות החיצונית, גם בהבדלי דעות פנימיים.
—
ו. כשבעיה לא קיימת, לא מדברים עליה – הדוגמה הקריטית של תאוות
המסקנה
במקום שבו דבר לא רלוונטי – או כל כך לא רלוונטי שאי אפשר בכלל לעשות אותו – לא מדברים על המידה שמטפלת באותה בעיה.
– באושוויץ עם שתי לחמניות – לא מדברים על תאוות.
– בבורו פארק עם 25,000 לחמניות – גם לא מדברים על תאוות. “זו בעיה אחרת.”
– תצפית: כל האנשים ב-2026 בבורו פארק לא מדברים על תאוות.
הניגוד: ראשי ישיבות ישנים מול רבנים של היום
ראש הישיבה הישן (וה״ליטווק ברל”) חיו בעולם שבו הם לא הבינו גשמיות, לא ידעו באיזה צד מדליקים מתג, ואצלם שתי פרוסות פיצה זה כבר “בעל תאווה גס”. עולמם היה מורכב משניים-שלושה ראשי ישיבות, שלוש ממתקים בחנות – ומאותה מציאות הם “דפקו על תאוות”.
אבל היום: אדם שיש לו כבר שני מרצדסים – אחד בשבילו, אחד בשביל אשתו – והרבה רבנים כבר ברמה הזו – אף אחד מהם עדיין לא שמע שיחה נגד תאוות. “הוכיחו לי שאני טועה.” אפילו כשהרבנים עצמם אין להם מכוניות, לגבאים שלהם יש מכוניות – יש קשר בין המציאות החומרית לבין מה מדברים (או לא מדברים) עליו.
—
ז. בעיית הצביעות אצל אלה שמוסרים נגד תאוות
במעגלים חסידיים מסוימים (למשל סאטמר) יש לרבנים תירוץ – הם אומרים שהם עצמם לא חיים במותרות (לרבי אין מכונית משלו, רק מכונית הגבאי). אבל זה תירוץ חלש: סעודת השבת עצמה יש בה 10,000 קלוריות, אז לדבר נגד תאוות בהקשר כזה לא הגיוני. מוסר המוסר מתבייש, מרגיש צבוע, או מדבר נגד תאוות בצורה מוסתרת.
—
ח. “יותר מדי סוגי עוגות” – האם זו באמת תאווה?
השאלה
האם העובדה שלמאפייה יש 25 סוגי עוגות היא סימן לתאווה? זו “קטגוריה שגויה של ניתוח” – קטגוריה מוטעית של אנליזה. כי אם שלושה סוגי עוגות זה כבר יותר מכלום, למה 35 סוגים גרוע יותר מ-3? ההבדל בין 3 ל-35 לא כל כך פשוט כמו שחושבים. מחפשים הבנה יותר מנומנצת.
[סטייה צדדית: הבדיחה של הבדחן – “מאכלים חסידיים” מול “מאכלים גסים”]
פיצה עם סושי זה “מוסתר”, אבל קוגל עם קישקע זה “אצילי”. זו עובדה בקהילות מסוימות – הרב לא נותן לפתוח פיצריה בעיירה, אבל קוגל גס מותר. הבדחן פנטז: אם הבעל שם טוב היה באמריקה, היה “פיצה ראפשיצר” ו״צ׳יפס קרעטשניפר”, עם מנהגים כמו שהרבי חותך את הפיצה בכוונות של ספירות.
גויים פולנים אכלו את אותם המאכלים (קישקע, צ׳ולנט) – רק עם בשר חזיר. זה מראה שה״אצילות” של המאכלים היא רק תרבותית, לא מהותית.
רלטיביזם תרבותי – שאלה טובה עם תשובה רעה
לבדחן יש שאלה טובה (ה״אצילות” של מאכלים היא יחסית-תרבותית), אבל התשובה שלו – שהכל זה רק תרבות וממילא כלום – היא שגויה.
– כולם יודעים שיש דבר כזה “בחור גס” ו״בחור אצילי” – זה לא רק תרבותי.
– ליצנות (ציניות) היא לא תשובה – צריך לשאול את השאלות של הליצנות ולמצוא תשובות טובות יותר.
—
ט. גורם הזמן וההיסטוריה – תענוגים “חדשים” מול “ישנים”
מאכל שאוכלים אותו כבר 200 שנה (כמו קוגל תפוחי אדמה) יש לו כבר סיפורים, מחשבה, היסטוריה. דבר חדש (כמו סושי) יש לו פחות מחשבה והיסטוריה. זה לא אומר שדברים חדשים הם אוטומטית רעים, אבל יש הבדל איכותי בין תענוגים עם עומק לתענוגים בלי.
[הערה צדדית:] תלמיד מביא השוואה לאינטרנט – פעם זה היה אסור, היום זה יותר מקובל, כי עם הזמן באים “סיפורים” אליו.
—
י. צריך **שפה חדשה** כדי לדבר על תאווה היום
הטענה המרכזית
– אי אפשר להניח שהכל זהה. יש בעיה, הבדל בין סוגי תענוגים.
– “לא להיות בעל תאווה” לא אומר רק לא להרגיש הנאה פיזית – כי אז לא היה הבדל בין כלום.
– תאווה היא לא רק “בין אדם לעצמו” – איזו תאווה יש לאדם, קשור לאיזו חברה הוא חי בה.
– לחברה שלנו יש רמה של תענוגים שהיא בלתי נתפסת – זה לא אומר “הותרה הרצועה” (הכל מותר), אבל צריך שפה חדשה לתאר מה “גס” ומה “אצילי” היום. התיאורים של הספרים הקדושים הישנים לא מתאימים יותר ישירות.
דוגמה קונקרטית: אישישוק 1920 מול לייקווד 2026
– באישישוק ב-1920: בחור ישיבה שיוצא לקנות בייגלה נוספת – זה בעל תאווה, “חיה רעה”. כי באותו עולם זה היה דבר יוצא דופן.
– בלייקווד/בורו פארק ב-2026: אותו מעשה הוא לגמרי נורמלי – מי שעושה את זה הוא לא יצור משונה.
– אבל גם באישישוק: מי ששם מלח על האוכל שלו לא היה בעל תאווה – זה היה נורמלי. מי שלא שם מלח אולי היה סגפן גדול, או אפילו משהו היה לא בסדר איתו (כמו “עינוי בעל הרגשה” של הרמב״ם).
– בלייקווד: מי שלא קונה לא את החתיכה הנוספת – הוא לא אדם, לא “גבר בגוברין”. לא היו עושים איתו שידוכים.
הנקודה: מה “נורמלי” ומה “גס” הוא לא מוחלט אבל גם לא רק סובייקטיבי – זה קשור לחברה שבה חיים. הסטנדרט משתנה, אבל זה לא אומר שאין כלום.
—
יא. שתי דרכים להגדיר מידה – כלל מול ציור/פרדיגמה
ההבדל המתודולוגי
– דרך א׳: כלל / הגדרה / חוק – ניסוח מופשט (מי שחושב על אוכל יותר מ-10 דקות הוא בעל תאווה, למשל).
– דרך ב׳ (עדיפה): פרדיגמה / דוגמה / ציור – תמונה קונקרטית של האדם שיש לו את המידה. במידות (שהן “ענין מעשי”) הדרך השנייה עדיפה – כי ציור מראה לך מה זה אומר בפועל.
הנקודה המרכזית
כשנותנים ציור/דוגמה, רואים בבירור שאותו אדם בראפשיץ תר״ק נראה לגמרי אחרת מאשר בבורו פארק תשפ״ז. ואם מנסים לחקות את הציור של ראפשיץ בבורו פארק – זה בכלל לא יהיה אותו הדבר שהוא היה. “הרעיון זהה כשהוא לא נראה זהה.”
הערה חדה: “רוב האנשים שהתנהגו כאילו הם לא חיים בצאנז בתר״י, לא יודעים על מה לדבר לגבי תאוות. היחידים שיודעים הם אלה שמעמידים פנים שאפשר עדיין לחיות שם.”
—
יב. דחיית שני התירוצים – הקשר ≠ רלטיביזם
שני תירוצים שלא טובים
– תירוץ א׳ (הכל יחסי): אם הכל תלוי באיפה ומתי נולדת – זה “סתם שטויות”, כי זה הופך הכל לשרירותי.
– תירוץ ב׳ (התירוץ “הציני-דתי”): שזה לא תלוי במה אוכלים אלא בכמה מתעסקים בזה / כמה זמן זה לוקח מהמוח – זה יכול להיות אמת בעיקרון, אבל הלכה למעשה, כשמדברים על מידות כפעולות (מעשים), כן יש הבדל בין הקשרים.
[סטייה צדדית: הרב משינאווא – “לחם עם חמאה”]
הרב משינאווא אמר ש״לחם עם חמאה מותר לאכול עד שהשרוכים כואבים” – כי לחם עם חמאה זה מאכל בסיסי, נורמלי, לא תאווה. האם מישהו בבורו פארק יכול לומר את אותו הדבר על סטייק ריב-איי? לא – זה דבר הקשרי, לא יחסי.
[סטייה נוספת מצחיקה:] ניסיון למצוא מקבילה מודרנית – “דגני בוקר עם חלב”, “קוקו פבלס” – כדי להראות כמה ההקשר שונה.
ההבדל המרכזי
הקשרי ≠ יחסי. המידות עצמן נשארות זהות, אבל הביטוי שלהן שונה בהקשרים שונים. אי אפשר לדבר על מידות בלי לקחת בחשבון את העולם שבו חיים. אבל אי אפשר לשלול שלא קיים מצב שבו חברה שלמה מלאה תאוות וצריך לעקור הכל.
[סטייה צדדית: “לך ראה מה היהודים הכשרים אוכלים”]
רבי שבא לאמריקה שאל מה הוא צריך לאכול. אמרו לו: “לך ראה מה היהודים הכי דתיים שם אוכלים – זה מה שאתה גם צריך לעשות.” זה מראה שהקשר חשוב – מתאימים את עצמך לסטנדרט הכי כשר במקום הזה, לא מייבאים סטנדרט מעולם אחר.
[סטייה צדדית: טיול עם האישה]
בסקווירא ובגור טיול עם האישה זה דבר “פרוץ” – הרבי מסקווירא עשה תקנה נגד זה. אבל במעגלים אחרים (ליטאים, מודרניים) זה לגמרי נורמלי. שוב דוגמה לנורמות הקשריות.
—
יג. שאלה של תלמיד – איפה השיעור?
השאלה
אם הכל הקשרי, למה לא כל נוחות מודרנית היא תאווה? מישהו שלוקח מים מברז במקום ממעיין, או נוסע במכונית במקום בעגלה ובסוס – הוא כבר בעל תאווה? איפה השיעור?
[סטייה צדדית: ספה]
הערה הומוריסטית על אנשים שמחזיקים שלשבת על ספה זה “דבר טרף” – ר׳ מוטל יושב על ספה אבל מרגיש שזה לא רע; אחרים מחזיקים שספסל מספיק.
התשובה (לא תשובה מלאה)
אין מהלך מלא, רק שאלה. אבל ההבדל ברור: מידות מתבטאות דרך מעשים, ומעשים קיימים בעולם – חייבים לקחת בחשבון את ההקשר. זה לא רלטיביזם (הכל שווה), אלא קונטקסטואליזם (אותה מידה מתבטאת אחרת). הדרך הטובה ביותר להבין מידה היא לא דרך כללים מופשטים אלא דרך ציור/פרדיגמה – והציור חייב להתאים להקשר.
—
יד. שלושה תירוצים לקושיה – ודחייה
תירוץ ראשון
כל השיטה היא טעות גסה – צריך לשנות את כל הגישה.
תירוץ שני
כל העניין
יד. שלושה תירוצים לקושיה – ודחייה
תירוץ ראשון
כל השיטה היא טעות גסה – צריך לשנות את כל הגישה.
תירוץ שני
כל העניין סובייקטיבי/מזויף – כל אחד קורא לדתי יותר ממנו “משוגע” ולפחות דתי ממנו “רשע”, ואין שום מידה אמיתית.
שני התירוצים לא טובים – הם לא מתאימים למה שמוצג כאן.
תירוץ שלישי (רעיון משלו)
רעיון מסוים המבוסס על פסוק מפרשת בראשית – “כל הדרך חזרה לסיני.” (יפורט מאוחר יותר.)
—
טו. שיטת אריסטו – מידות הן הקשריות, אבל מוגבלות
אריסטו היה אומר: “אדם טוב” (אדם מעולה/בעל מידות טובות) מוגדר לפי החברה, האזור, הדור שבו הוא חי. הציור של אדם טוב הוא הקשרי.
אבל – אפילו אריסטו היה מודה שיש גבול – כולם מסכימים שיש דברים ש״זה יותר מדי”. ההצדקה לא ברורה, אבל למעשה כולם מודים שיש מה שאסור.
אבל – יהודי לא יכול רק לומר כמו אריסטו, כי זה היה “גויי / נורמות חברתיות” – נורמות חברתיות בלי הצדקה עמוקה יותר. וזה נשאר מאוד מוגבל – אי אפשר בזה לבד להצדיק כללים אסקטיים מחמירים.
—
טז. [סטייה צדדית] צ׳יפס תפוחי אדמה, חטיפים, ומנהגים חסידיים לגבי תאוות
– בישיבת סקווירא החזיקו ש״חטיפים זה דבר גויי” לבחורים.
– למה בנות מותרות לאכול חטיפים אבל לא בחורים? – ביקורת על הכלל המקובל ש״בנות מותרות להיות בעלות תאווה” אבל גברים לא.
– שיטה שגברים צריכים להיות בעלי תאוות אכילה כדי שלא יהיו להם תאוות אחרות – אבל אצל נשים חושבים ששתי התאוות לא בעיה.
—
יז. גלולות (תרופות מסוג GLP-1 / Ozempic) ועבודת המידות
המקרה
באמריקה, שבה יש 35,000 פריטים בסופרמרקט, יש מגיפה של השמנת יתר (פרעסעריי). מצאו פתרון – גלולות GLP-1 (כמו Ozempic) שמדכאות את התיאבון.
שיטת הרב מאזעסנעק (רב ברסלבר)
הוא כתב תשובה שאסור ליטול גלולות כי הקב״ה נתן לאדם כוח הבחירה, וגלולות מבטלות את הבחירה.
התשובה להרב מאזעסנעק – **לא מסכים**
1. נטילת גלולות היא עצמה בחירה – זה חלק מהבחירה, לא נגד הבחירה.
2. עבודת המידות עצמה היא גם “נגד בחירה” במובן מסוים – מתרגלים עד שאין יותר את הכוח הרע. מה ההבדל?
3. “אדם הוא לא רק גופו” – אנחנו לא מאמינים שהאדם הוא רק “רצון”; אנחנו מאמינים שהוא גם במעשים. אדם שלוקח גלולות כל יום ויש לו פחות תאוות – זו גם מידה.
4. מעשית: אחרי מספיק זמן על גלולות, לעתים קרובות לא צריכים אותן יותר.
מה אנשים באמת מתכוונים
אלה שנגד גלולות מתכוונים למעשה למשהו אחר אבל אין להם שפה לזה – הם אומרים “בחירה” כי יהודי דתי “לא יכול לומר” שהוא רוצה לשמור על מצוות (כלומר, שהוא רוצה שאנשים יסבלו עם תאוות כדי שיהיה להם שכר על ההתגברות).
הטענה הלגיטימית נגד גלולות היא תופעות לוואי (דיכאון, אי יכולת להביא ילדים, וכו׳) – לא טיעון ה״בחירה”.
—
יח. [סטייה צדדית] מעשה עם רבי חסידי בישיבה ליטאית
רבי חסידי בא לישיבה ליטאית ואמר שדברים מסוימים שליטאים עושים (חתונה מאוחרת, וכו׳) לא טוב. ראש הישיבה הליטאי ענה: “לבחורים שלי זה לא מזיק.” הרבי ענה: “כן, אבל רוצה לעשות עבירות כדי שלא יזיק?”
—
יט. טיעון השיא: כולם מודים שצריך “עבירות” לנורמליות
העיקרון
– אפילו הרבי מגור מודה שכדי שאדם יתפקד נורמלית, הוא צריך להיות לו קצת תאוות – אפילו יותר מ״לצורך מצווה”.
– אין אדם שיכול להדליק את המערכת שלו בדיוק כמה שצריך – צריך קצת יותר.
– יוצא: כל העולם מודה שכדי להיות אדם נורמלי, צריך “כמה עבירות” – כמה הרהורים אסורים, וכו׳.
– לכן: המחלוקת היא לא אם מותר לעשות עבירות כדי להיות נורמלי – כולם מודים שצריך. השאלה היא כמה ואיזה סוג.
– דוגמה: אם בחור דתי מאוד בכלל לא יכול לחיות עם אישה באותו בית בלי איסורי דאורייתא, הרבי מגור יגיד לו: “אתה הולך לעשות עשר פעמים את האיסור, ואחר כך תלמד להיות אדם נורמלי.”
—
כ. משל הרב משינאווא: “כל יהודי יש לו בטן מלאה תולעים”
הרב משינאווא אמר: חמשת העשין (מצוות עשה) לא אומרים שצריך להיות לגמרי טהור – אלא שזה לא יעלה על גדותיו. התורה הולכת קצת לקיצוניות (כמו שהרמב״ם אומר) כדי לבנות איזון – התורה לא ציפתה שאף אחד לא יהיו לו בכלל הרהורים רעים.
—
כא. הגמרא: “אין אדם ניצול ממנו בכל יום”
מי שחושב שהוא יהיה בישיבה בלי שום ניסיונות – הוא אפיקורס, כי הוא הולך נגד הגמרא. זו “תחילה” – ככה זה נעשה. התשובה למה לא לוקחים “גלולה” לזה: לא כי גלולות הן “רעות”, אלא כי המידה הטובה היא להיות עם כמה עבירות, לא יותר מדי. “אל תשביעני” אומר: לא יותר מדי. צריך לנסות כל פעם שזה לא יהיה יותר מדי – אבל זה לא היתר.
—
כב. “נח ליהנינו” – היום יש לנו בעיות אחרות ופתרונות אחרים
באמריקה יש לנו בעיות אחרות מאשר פעם. כולם – יהודים, גויים, דתיים, חילוניים – מודים שיש בעיה של יותר מדי אכילה.
שלושה תירוצים (סיכום מחדש)
1. באמת יותר מדי תאוות – לך תגור בגליציה (עזוב את הסביבה המודרנית).
2. הכל מזויף (התאוות לא צרכים אמיתיים).
3. היסוד נשאר זהה – יש “מידה במצוות” – אבל זה מתבטא אחרת כי הגוף/הסביבה שונים.
—
כג. משל נח: מידה במצוות לא אומר סתם “באמצע”
מידה במצוות לא אומר שצריך לשבת באמצע השטות. נח היה צדיק “בדורותיו” – יש לו מעלה שהוא הולך נגד רשעים, אבל זו עדיין לא שלמות. יש אידיאל, אבל האידיאל מתבטא אחרת לפי הגוף/הסביבה. משל: אדם עם שלוש ידיים היו לו מצוות אחרות – לא כי האידיאל שונה, אלא כי ה״ביטוי” שונה.
—
כד. יישום על החברה של היום
אוכל זול – ה״מלאסטם את הבריות” הישן לא רלוונטי יותר
פעם אחת הסיבות נגד תאוות הייתה “מן שורר ומורא” – מטריד אנשים אחרים עם העלויות. היום זה פטור – סטייק עולה $17 כשר, $3 טרף – זה כלום. אף אחד לא הולך לגנוב בגלל זה.
[סטייה קטנה: התמכרות כ״מלאסטם” חדש]
היום בעיית ה״מלאסטם” שונה – למשל, התמכרות לסמים, שבה אנשים גונבים מההורים שלהם. פעם “התמכרות” הייתה אומרת שיכור; היום זה אומר סמים – רמה אחרת, אבל אותה הלכה.
“היום” – התורה ניתנה היום
“היום הזה… לעשותם” – התורה ניתנה היום. אם מדברים מידות בשפה של תשי״ד (1954), זה כמו לומר שהתורה ניתנה אתמול – זו אפיקורסות. האידיאל נשאר זהה, אבל צריך לומר אותו לפי איך זה נראה היום.
—
כה. ביקורת על שיחות מוסר “בנוסח ישן”
דוגמאות ישנות לא מדברות לבחור של היום
משגיח שמדבר נגד פרעסעריי בנוסח הישן – בכלל לא מדבר לבחור של היום. הדוגמאות שלו “שגויות” – אין שום דבר רע בכך שבחור אוכל שוקולד; בגליציה זה היה “רע”, היום אין לזה שום קשר.
[סטייה קטנה: “כוונות באכילה”]
מישהו שאוהב פיצה, שואלים אותו מה ה״כוונה” באכילת פיצה – הוא אומר גימטריאות, שמות, הכל יפה. אבל זה לא הנושא.
—
כו. הנושא האמיתי: לא להיות שמן – יש משהו עמוק יותר
הבעיה היא לא סתם “פרעסעריי”
הסיבה שאנשים שמנים היא לא רק כי הם פרוצים. יש בעיה אחרת, חריפה יותר – תיאוריות שונות קיימות (מזון מהיר, האוויר, אורח החיים), אבל בינתיים לא מצאו שום פתרון אחד חוץ מ-Ozempic (אחרי 60 שנה שכל הדיאטות לא עבדו).
[סטייה: קבלה-פשט על אמריקה]
באמריקה יש פחות “ניצוצות הקדושה” – הכל מפוזר (כמו השטח הפיזי – בארץ ישראל גרים 30 אנשים במקום שבאמריקה גר אחד). בפולין בכל כוס מים היו “עשרים מקוואות”; באמריקה – הכל מדולל.
אי אפשר רק להאשים “פרעסעריי”
אי אפשר לומר שזה סתם כי אנשים הם פרוצים. הרבה אנשים ש״שולטים ביצרם” הם שמנים – יש בעיות פיזיות/אורח חיים, לא הכל בראש.
“Never take a guru that’s fat” – לא מסכים
בהודו – אולי. באמריקה/ארץ ישראל – לא. לרבנים יש אורח חיים שהופך אותם לשמנים יותר (יושבים כל היום), ואם רב רץ יותר, אומרים שהוא “בחור גס”. זה מלכוד-22: יש בעיות פיזיות, לא הכל במוח.
—
כז. סיום המהלך הראשון: בעיות פיזיות, לא רק רוחניות
הרבה מהבעיות עם אוכל/תאוות הן בעיות פיזיות – משהו שבור בגוף (מנגנון התיאבון לא עובד נכון), לא רק עניין של עבודת המידות או חולשה רוחנית. לכן הפתרון לא להיות “יותר פרוש” או לאהוב פחות אוכל.
פתרונות מעשיים:
– תרופות GLP-1 (שגורמות להרגיש יותר שבע) – זה מתקן את המנגנון הפיזי, לא את המוסר.
– מדיטציות/מיינדפולנס באכילה (להתכוון יותר).
– שינויים מצביים (לארגן את הסביבה אחרת).
– זה עדיין לא מפותח לגמרי, אבל זה הכיוון הנכון.
[סטייה קטנה: מנהגים עם ספוג׳קייק ולחיים]
אצל ר׳ שאול בא מישהו שעשה לחיים עם ספוג׳קייק בכל מקום – הוא נהיה “שיכור” מהמנהג הזה. למה אי אפשר לנצל את המנהג – במקום ספוג׳קייק, לתת סלרי עם מים? הנקודה: לעתים קרובות הבעיה היא המנהג עצמו (המצב שמציב פיתויים מיותרים), לא אופי האדם.
—
כח. מהלך שני (חידוש חדש): משל גן עדן – “כפר בטובתו של מקום”
1. משל אדם הראשון בגן עדן
הקב״ה הכניס את אדם הראשון לגן עדן עם כל התענוגים של העולם: כל סוג מאכל, כל סוג הנאה, אפילו חברה (חווה). “כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל” – הכל היה מוכן, אין חשבון, אין תשלום. רק דבר אחד לא היה מותר לאכול – עץ הדעת.
[סטייה הומוריסטית]
בגן עדן היו צ׳יפס ליבר׳ס, צ׳יפס ווייט׳ס, הכל – רק ברנפן “אולד וויליאמסבורג” (שמחלקים בקידוש בבובוב) אף אחד לא רצה.
2. הנמשל: העולם שלנו היום הוא גן עדן
מקבילה ישירה: התקופה שלנו היא ממש כמו גן עדן. הקב״ה הכניס אותנו לעולם שבו:
– אפשר להזמין מסוק
– Uber Eats מביא את כל המאכלים
– לא צריך לקום מהספסל
– באינטרנט הכל זמין
– לוחצים על כפתור ומקבלים מה שרוצים
אבל – בדיוק כמו בגן עדן, יש גם “נחש” (הצד הרע של האינטרנט), וכמה דברים שאסור לעשות.
3. הנקודה הקריטית: “כאן כפר בטובתו של מקום” (רש״י)
כשאדם הראשון חטא, הוא אמר: “האשה אשר נתתה עמדי” – אתה, רבונו של עולם, אשם! אתה עשית את האינטרנט! רש״י אומר: “כאן כפר בטובתו של מקום” – זו כפירה בטובו של הקב״ה. זה היה החטא הראשון.
4. המוסר השכל – נגד הנרטיב של “עולם נורא”
ביקורת חדה על השיח הרבני הרווח שאומר: “נורא! אפשר ללחוץ על כפתור ולקבל מה שרוצים! אפשר לראות מה שרוצים! עולם נורא!”
– לא מכחישים שיש “נחש” (בעיות, ניסיונות).
– אבל – הדבר הראשון שצריך לומר הוא הכרת הטוב! הקב״ה הכין לנו עולם עם טובות מדהימות.
– כשהיחיד שאנחנו שומעים בבית המדרש הוא “נורא, נורא” – זה עצמו כפירה בטובתו של מקום, בדיוק כמו חטא אדם הראשון.
– שאלה רטורית: “מתי מזכירים טובתו של מקום אצלנו בבית המדרש?” – כמעט אף פעם.
[סטייה היסטורית: כמה קשה היה לחטוא פעם]
פעם יהודי היה צריך להתאמץ מאוד לחטוא – ללכת יחף לעיר אחרת, לחפש פתח זונה, עם סכנה של עונש (בספרד היו הורגים על זה). היום הכל נגיש בלחיצת כפתור. אבל – הנקודה היא שזה לא אומר שצריך רק לדבר על הרע; צריך קודם להכיר את הטובה.
5. הרמב״ם וימות המשיח
הרמב״ם אומר שכשהמדרש אומר שבימות המשיח יגדל לחם על עצים – זה חייב להיות משל, כי זה “לא אפשרי במציאות”. הנקודה האירונית: ברוך השם, כבר זכינו להרבה יותר מזה – לעולם שלנו יש כבר יותר מ״לחם גדל על עצים”. אנחנו חיים במעין מצב של גן-עדן/ימות-המשיח, וצריך להכיר בזה.
—
כט. טובתו של מקום – הכרת הטוב על טכנולוגיה כתיקון רוחני
ביקורת: לא מודים – רק מתלוננים
אף פעם לא דיברו עם הקב״ה על הטוב. מזכירים את זה רק כשכופים בטובתו – כמו אדם הראשון שאמר “האשה אשר נתת עמדי” – משתמשים בטובת הקב״ה כטענה נגדו, שהיא גורמת לרע.
לוחצים על כפתור וגוי מביא קוגל חם לדלת (משלוח) – זה ממש כמו מלאכי השרת ששירתו את אברהם אבינו. הגמרא אומרת שלכל יהודי יש 2,800 “סוכני CIA” (מלאכים) ששומרים עליו.
הצעה מעשית (חצי הומוריסטית, אבל 100% רצינית):
חג חדש – **יום הודיה על גילוי האינטרנט/טכנולוגיה**
– חמישה עשר באב היה יום מתאים
– צריך לעשות שולחן ערוך עם רשימה של כל ברכות הטכנולוגיה: מכוניות, טלפונים, סמארטפונים, מחשבים, אינטרנט, AI
– כל היהודים יתלבשו בבקישעס ויאמרו הודו על כך שאנחנו לא צריכים לחיות כמו הסבים שלנו – בלי מכונות כביסה, עם טרחות נוראות של כביסת בגדים, אפיית לחם, וכו׳. כל זה היה חטא אדם הראשון עם טירחא – “בעצבון תאכלנה”.
—
ל. יסוד תנכ״י: נח כ״משיח” ראשון – שורש הנחמה
דרשה חדשה
– שאלה: איפה הפעם הראשונה ש״נחמה” (במובן של ניחום, לא חרטה) מופיעה בתורה?
– תשובה: אצל נח – “זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה׳” (בראשית ה:כט)
– הגמרא אומרת: נח היה טכנולוג – הוא המציא עצות איך לעבוד קל יותר
– שורש הנחמה = התקדמות טכנולוגית: אדם הראשון נתקלל ב״בעצבון תאכלנה”, נח עשה את זה קצת יותר קל, וכך הלאה עד היום – יש קומביין שעושה כמעט את כל מלאכות הפת בבת אחת
– מסקנה: זה ממש הפסוק של נחמה – “זה ינחמנו” – ומעולם לא עשו חג על הנחמה מחטא אדם הראשון!
תיאור קונקרטי של החג (הומוריסטי אבל בכוונה רצינית):
– ירקדו עם סמארטפונים סביב הבימה (לא ישרפו אותם כמו ערב פסח!)
– הרבי ייכנס עם טסלה גדולה
– אייפד גדול עם חופה מעליו
– כמו הכנסת ספר תורה
– ישירו “זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו”
—
לא. תירוץ מרכזי #2: שמחה נגד עצבות – המפתח לשימוש נכון
העיקרון (מספרים חסידיים)
– בית אהרן: היצר הרע רוצה רק עצבות – עצבות היא הבעיה הגדולה ביותר
– בעל התניא: רואים בחוש שכשאדם שמח מדי, אין לו תאוות רעות; כשהוא בעצבות, הוא נופל לכל העבירות
– גור: כשאדם “מרומם” (שמח), הוא טהור
יישום על טכנולוגיה
– למה אנשים נופלים לעבירות דרך האינטרנט? כי הם בעצבות/מדוכאים
– כשאדם מדוכא, **נ
יישום על טכנולוגיה
– למה אנשים נופלים לעבירות דרך האינטרנט? כי הם בעצבות/מדוכאים
– כשאדם מדוכא, נכנס הנחש
– כשאדם מרוצה ואסיר תודה, הוא לא אוכל יותר מדי, לא הולך לדברים רעים באינטרנט, עושה הכל במידה
– הפתרון: אם נודה לקב״ה על הטכנולוגיה (שמחה), לא ניפול לניסיונות (שבאים מעצבות)
נקודה הלכתית מעשית
– כשקונים טלפון או מחשב חדש, צריך לעשות שהחיינו – זו הלכה
– כשעושים ברכת הנהנין בכוונה, לא נעשים גשמיים מאכילה (ספרים חסידיים)
– ברכות השחר כמקום שבו אפשר להודות: “הנותן לשכוי בינה” – משחק שה״שכוי” אומר “סיליקון” (= סמארטפון), עם ציטוט (הומוריסטי) מכתבי האר״י שצריך לכוון על זה
חזרה לטיעון המרכזי: כפירה בטובתו של מקום
– זה לא יכול להיות שהקב״ה שינה את כל סדר העולם, עשה את ההטבה פי אלף גדולה יותר, והתגובה העיקרית שלנו תהיה למחות נגד זה
– אני לא מתיר שום איסור – אבל התגובה העיקרית לא יכולה להיות רק שלילית
– משל: כשמישהו עושה לך סעודה ענקית עם 24 מאכלים, התגובה הראשונה שלך היא לא “אתה רוצה שאהיה שמן!” – כוונת הנותן היא להנות אותך
– כן, יש בעיה שאפשר “להשמין” – אבל בטוח שכוונת הקב״ה היא טובה
– אף פעם לא שונא רצה לפגוע באויבו על ידי לעשות לו סעודה ענקית – הטבה גדולה היא סימן של אהבה, לא של שנאה
—
לב. “מה יעשה הבן שלא יחטא” – קריאה חסידית
[סטייה צדדית עם מעשה חסידית]
המדרש “מה יעשה הבן שלא יחטא” – מה האדם צריך לעשות כדי שלא יחטא? מעשה חסידית (מהרוז׳ינר או רבי אחר) נותנת קריאה מחודשת. זה “בדרך חסידות” ולא “בדרך אריסטו” – דרך חסידית, לא דרך פילוסופית אנליטית.
נקודה עיקרית: זה לא אומר “סדיזם” (מזוכיזם/סבל כערך). השמחה היא לא שצריך לסבול, אלא להבין את כל המסגרת אחרת.
—
לג. חזרה לרמב״ן – לאכול נכון מול לאכול יותר מדי
הרמב״ן לא אומר שלא צריך לאכול, אלא שצריך לאכול נכון וטוב.
האבחנה של הבעיה:
– באופן כללי לא אוכלים טוב – אוכלים יותר מדי, לא נהנים מספיק
– לא בשמחה
– מנסים כל הזמן למלא “חור” בפנים
– אכילה לבדה לא מספיקה כעצה – צריך גם שמחה
—
לד. ההקשר משנה הכל – סעודת שבת מול ארוחת ערב
טיעון מרכזי: לאכול סעודת שבת זה שונה מהותית מלאכול ארוחת ערב רגילה, אפילו כשאוכלים את אותם המאכלים. למה? כי אדם הוא “מדבר” – אדם חי בסיפורים (נרטיבים), ואיך הוא מבין את עצמו קובע את מהות החוויה. זה לא “קסם” – זה ההקשר הנרטיבי שמשנה את המציאות.
—
לה. המסקנה המעשית: לשנות את היחס שלנו לטכנולוגיה
זו הנקודה המעשית העיקרית של כל השיעור:
“אתה צריך לשנות את היחס. אתה צריך לשנות את היחס שלנו לכל הטכנולוגיה.”
המשל: כשאדם פותח את המחשב או הטלפון שלו בבוקר, זה צריך לבוא עם תחושת “מודה אני”:
– “וואו, זה כלי מדהים! אני יכול להתחבר לכל העולם!”
– אחר כך – “להסתכל על המזוזה” (להיזהר לא להיכשל בדברים רעים)
– אבל הרגע הראשון לא יכול להיות מחאה: “נורא, אני הבחור שיש לו סמארטפון, זה שטן” – זו הגישה השגויה.
—
לו. טיעון האמונה: זה לא “בית זונות”
על פי אמונה: הקב״ה נותן לך את הדברים (טכנולוגיה, תאוות, אישות). אם אתה משכנע את עצמך שזה “בית זונות” – אז יש לך בעיה.
האמת: “זו אשתך. זה לא בית זונות. זו ‘אשה אשר נתתי׳ – שהקב״ה נתן לך. זה דבר נפלא.”
ההבדל: כשאנשים מתייחסים למשהו בשמחה ובהכרת תודה – “הם מאושרים” – אז זה לא הופך לבית זונות. זה הופך לבית זונות רק כשאין שמחה, כשמרגישים אשמה ובושה.
מסקנה: “ואז יהיה טוב. שלום ישראל.”
—
לז. כותרת השיעור
כותרת הסרטון צריכה להיות: “חמישה עשר באב הוא חג על אימוץ (embracing) הטכנולוגיה.”
יש דרוש איך זה מתאים לגמרא על ט״ו באב, אבל זה נשאר “קליפהנגר” לשיעור הבא.
—
מבנה כללי של כל השיעור:
“`
[א] יסוד: מושל בנפשו – כל דור יש לו את המשימה שלו
↓
[ב] המציאות השתנתה באופן קיצוני – שפע של מוצרים/אפשרויות
↓
[ג] “פרישות” פירושה היום משהו שונה לגמרי מפעם
↓
[ד] תנאים חומריים מעצבים את התוכן של מידות
↓
[ה] אף אחד לא מדבר על תאוות היום – כי השיח הישן לא מתאים
↓
[ו] “יותר מדי סוגים” היא לא הקטגוריה הנכונה; יחסיות תרבותית
↓
[ז] צריך שפה חדשה – קונטקסטואליזם (לא רלטיביזם)
↓
[ח] ציור/פרדיגמה עדיף על כללים מופשטים
↓
[ט] שיטת אריסטו – מוגבלת ליהודי
↓
[י] דיון על גלולות/Ozempic – טיעון הבחירה נדחה
↓
[יא] כולם מודים שצריך “עבירות” לנורמליות
↓
[יב] מהלך #1: בעיות עם אוכל הן לעתים קרובות פיזיות, לא מוסריות
↓
[יג] מהלך #2 (חידוש): משל גן עדן → כפירה בטובתו של מקום
↓
[יד] נח = טכנולוג ראשון → “זה ינחמנו”
↓
[טו] פתרון: שמחה/הכרת תודה = נוגד לניסיונות (עצבות = שורש עבירות)
↓
[טז] מעשית: לשנות את היחס לטכנולוגיה – “מודה אני” בפתיחת הטלפון
↓
[יז] מסקנה: כוונת הקב״ה היא הטבה, לא ניסיון – להתייחס לזה כמתנה
“`
תמלול מלא 📝
תאוות בעולם של היום: כיצד המציאות של שפע שינתה את מהות הנסיון
פתיחה והערות ארגוניות
מרצה: גם, אני מקווה שזה עוזר. יש לך מספיק סוללות?
תלמיד: כן.
מרצה: שבע שעות, אוקיי. כן, אני יכול לדבר שבע שעות. לא שזה הדבר עבור סוללות, אני יודע כבר. יש לי שזה מספיק. זה עומד על מאה אחוז.
הדבר הוא כך: מישהו אמר לי שאני מדבר הרבה שיעורים רק על תאוות. אנשים יחשבו שזה הדבר היחיד שאני יודע. אני צריך להפסיק, כמו שאמרתי לו. אז, מנסה לסיים עם השיעור הזה. אולי בשבוע הבא יהיה גם שיעור. אני מתכוון לא, אני נוסע בשבוע הבא, אולי לא יהיה שיעור.
תלמיד: לאן שם?
מרצה: לחופשה. איפשהו בפנסילבניה שלי. מי ידע את זה? הוא לא רק מקום נוסע, איזה בית שכור לשנה, אני לא יודע, אני לא יודע, אני לא עושה את התכנונים, יש שם מארגנים. שבת בחינת קונצ׳ר פליישמנס.
אז כך, על כל פנים, אז אני לא יודע, אולי באמת באמת אסור לדבר כאן יותר מדי. דבר אחד חשוב לי מאוד. זה באמת נושא חשוב מאוד. הרמב״ם מדבר על זה הרבה, וכל הספרים החסידיים מדברים על זה הרבה מאוד. ואולי צריך כן לדבר על זה הרבה, אני לא יודע.
אה, הטריק הוא פשוט להחליף כותרת בכל פעם. אף אחד לא צריך לדעת על מה מדברים בפנים. הכותרת צריך להחליף. על תאוות. דיברתי יותר מדי שיעורים על תאוות, והציבור אומר שזה כבר מתחיל להיראות כמו אלי רות׳. לאלי רות׳ יש הרבה סצנות. אולי זה באמת טוב, להיפך, אולי זה מה שהציבור רוצה לשמוע. כי הציבור מתמודד עם זה.
אז אני רוצה לומר כך, אני רוצה… כמה נקודות שדיברנו עליהן, ולהוסיף עוד כמה סיבוכים, ולראות שאפשר לעשות משהו גם. אז, אני רוצה לעשות כמה הקדמות, דברים יותר קלים, להגיע לדבר שהוא מסובך, שרציתי לדבר עליו בפעם הקודמת, נראה שהתבלבלתי במעשה. לא מצאתי. חשבתי איך אפשר למצוא את זה שיש קשר ברמב״ם ובמקורות, לא מצאתי ברור, אבל זה כך, כן מצאתי דבר חשוב. היה לי היום שיעור על נושא אחר, ויצא מזה, אני אומר את זה אחר כך, אותו שיעור לא היה מוקלט, זה כמו שהרבי אלפס הוא כהן אחד.
נקודת היסוד: נתגבר על עצמו ומושל בנפשו
אז כך, בכל הספרים החסידיים, וכולם דיברו על זה, היה שיעור השבוע, לפני שני לילות על מה שתאוות הוא דבר מאוד בסיסי בחינוך, כן, דיברנו על הנקודה, לפני שני שיעורים היה.
אז הנושא של נתגבר על עצמו להיות כמו שאומרת הגמרא, שולט ביצרו, או מושל בנפשו, מושל ברוחו. במובן מאוד משמעותי זה אומר תאוות. אפשר לדבר על שליטה כנגד דבר אחר, כנגד כעס, כנגד נטיות רעות אחרות שיש לאדם. במובן מאוד בסיסי מדברים על זה, ואומרים שיש דרך מסוימת, זה יכול להיות על הכל, וכו׳.
כל דור יש לו את המצוה והנסיון שלו
עכשיו, זה מאוד מעניין, תמיד צריך לדעת את… ההקשרים, איזה סוג דור, ובאיזו סוג מציאות אנשים חיים, ואיזה סוג, ממילא איזה סוג מצוות, איזה סוג עבירות, איזה סוג מדות, רלוונטיים להיות כן.
וידוע שרבי אלימלך אומר שלכל דור יש מצוה מסוימת שאותו דור נועד לקיים, כן? כתוב אצל רבי אלימלך, הוא אומר ציצית. מסיבה כלשהי, רבי אלימלech אמר שזה ציצית. משהו הוא התכוון בזה? כן, לקיים ציצית, לא יודע.
הבעל התניא אמר שצריך ללכת עם ציצית בחוץ. לא הוא התכוון לזה. היום צריך ללכת עם ציצית בחוץ. הוא התכוון שזה סוג של מיקוד.
הוא שמע יהודי פשוט, הוא אמר, מהי המצוה של הדור של היום? פריעת בעל חוב מצוה. פריעת בעל חוב מצוה. המצוה של הדור של היום.
הצורך להתאים תורה למציאות
בכל אופן, אז חשוב לתפוס ש… אנחנו הרבה פעמים לא מסונכרנים, זה הדבר, ואצלנו המנהג שאומרים עוד תורות שהיו פעם, אבל צריך גם קצת להתאים למציאות, התאמה גדולה.
ומה שזה אומר הוא, שצריך להבין איך מתיישבים כל הדברים החשובים, כל הערכים, המעלות, הסגולות שדיברו פעם, ואיך זה מתיישב במציאות שאנחנו חיים בה.
אז למשל, כשהייתי בישיבה קטנה היו ראשי הישיבה שם כועסים מאוד על זה שהעולם מלא בגשמיות, איך שזה נקרא גשמיות. והוא עבד מאוד חזק נגד גשמיות שם, שהציבור לא יהיה בעל גשמיות, להיות גשמיים, מגושמים.
אז צריך אבל לתפוס שזה נכון שנראה שיש שינוי כזה. במילים אחרות, אם אני מדבר היום על פרישות, נכון, או מתינות, נכון, לאכול פחות, לישון פחות, וכן הלאה, צריך לתפוס שזה אומר משהו מאוד שונה כשאומרים את זה בניו יורק ב-2026, מאשר אמרו את זה בקניגסברג ב-1822, או במזביז׳ ב-1742. זה אומר משהו מאוד שונה, בגלל סוג החיים שיש לנו, שהוא מאוד שונה במובן הכי בסיסי בזה.
וצריך לדעת… אני מתכוון לומר דבר כל כך פשוט, המציאות השתנתה.
השינוי הרדיקלי במציאות של השפע
מה אומר המציאות השתנתה אומר כך: שכשהלכו לחנות לפני שלושים שנה אפילו, או מעבר לחומה לפני שלוש מאות שנה, היו בערך שלושה מוצרים לקנות. אוקיי, אפשר לקנות בשר, אפשר לקנות עוף אם היה באותו יום, אפילו לא בחנות, צריך ללכת לשוחט, לשחוט, או לקצב, לא משנה. אפשר לקנות דג, אפשר לקנות… בערים מסוימות היו עוד כמה דברים, עיר גדולה, אבל אפשר לקנות ארבעה סוגי ירקות בחורף, שלושה ירקות בקיץ עכשיו. זו היתה התאווה. נכון?
ואותו דבר עם תאוות אחרות שלא נותנים לי כבר לדבר עליהן כל כך הרבה. בכל מקרה, יש גם היום הרבה יותר אפשרויות, אפילו יש היום הרבה יותר דרכים. אז זה מה שהיה, נכון?
עכשיו, אם אני הולך היום לחנות כאן ב-18th Avenue, אני חושב ש… אני חושב ש… אני חושב שמוכרים שם בערך שלושים אלף פריטים… משהו כזה מספר? זה בעשרות אלפים.
תלמיד: סופרמרקט?
מרצה: סופרמרקט רגיל, כאן הסופרמרקט הגדול כאן, יש עשרות אלפי פריטים. עשרות אלפים. מכולת קטנה יש מעל עשרת אלפים פריטים. הגדול שלי הוא… מכולת פינתית רגילה יש מעל עשרת אלפים פריטים. זה אומר עשרת אלפים סוגים שונים.
שוב, יש ארבעה סוגי מלח, מהמלח הרגיל, אחר כך המלח הגס, עוד שישה סוגים, כל אחד טועם קצת אחרת. יש מי שמבין את ההבדל. הקוגל אומר, זה הכל, זה משוגע, כמות משוגעת, וזה כמעט לא… מדור החטיפים הוא מדור שלם. אני לא יודע את ההבדל, הילדים שלי יודעים את ההבדל בין החטיפים השונים, אבל יש שם חמש מאות חטיפים שונים.
בקיצור, כשהיינו ילדים, איך היה הסמל של דבר טרף… מדברים כאילו זה הדבר הבעייתי. יודעים את זה? יודעים את זה? זה היה כזה אמיתי…
תלמיד: לא, אפילו… אה, אפשר אפילו לדבר על הכשר, נכון?
מרצה: וידוע שה… העדה החרדית לא נהגה לתת הכשר על שוקולד, עד שבא הרב לא יודע מי, נקרא לעשות עם העדה על שמואל. הוא אמר שזה חסר, הוא רצה לאכול בעצמו, אני לא יודע.
על כל פנים, ואז היה חסיד, הוא אמר… ר׳ נתן ורטה שלי, ר׳ נתן, הוא אמר כשהעדה החרדית התחילה לתת הכשר על שוקולד, הוא אמר שיש לזה באמת הכשר מהעדה, אבל הכשר מהבן איש חי אין לזה עדיין. אז הוא לא אכל את זה.
תלמיד: אני לא רוצה את האייס?
מרצה: רבי חיים מדבר הרבה מוסר נגד להיות פרסר שהוא שם…
תלמיד: כן כן, זה שם שזה לא מתאים לספר חסידי. זה לא קשה, זה לא קשה לקרוא. זה דברי חיים.
מרצה: כן, הוא כותב יפה מאוד. הוא כותב ברור, יחסית. הסאטמר רבי נהג לומר לבחורים מה ללמוד, אני חושב מזה.
תלמיד: כן.
מרצה: גם אחרים, חסידים, זה היה במקומות מסוימים שזה היה ספר מאוד בסיסי שלמדו.
מה אני יכול לומר עם זה? שצריך לתפוס שאפילו בחמישים השנים האחרונות, כשחיים היום גדלים, היו שלוש מאות סוגי יין כשר שאפשר היה לקנות. וכמה סוגי יין יש בחנות? אוקיי, כמה סוגי יין יש היום לקנות בחנות?
תלמיד: גם, כמה אלפים.
מרצה: כשרים. אני חושב שכמה אלפים. אין לי כמה אלפים, אני מפחד. בוא, זה לא משתנה תמיד העולם, הכל עוד קצת יותר עם אחרים. זה לא כמו החנות הגויית, אבל… בקיצור, אז, ברוך השם, יש שפע גדול מאוד.
אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אני לא רוצה שצריך לתפוס את זה. אני מרגיש שהיה גם צריך לדבר על תאוות, אני לא יודע, אולי המשגיחים לא היו לי בקטע לדבר בדרך הזו. אני רוצה לכתוב, מה אתה חושב? אה עכשיו, זו שאלה, אני רוצה להניח. אוקיי, אוקיי, צריך לדבר על זה. צריך לדבר על זה.
תלמיד: כן, למה יש כל כך הרבה שאנשים מחפשים את זה?
מרצה: לא, העולם עם אנשים. יש כל מיני סיבות. אני לא רוצה קפיטליזם. אה, זה יכול גם להיות. יכול להיות שלא יותר מגושם, יכול להיות שפחות יותר מגושם.
מה שאני רוצה להגיע זה משהו שיושבים לאכול והיום אוכלים כל היום. אף אחד לא שואל אפילו אם יש כאן סעודה. אני אומר פעם זו היתה סעודה ענקית, יהודי בעל בית יפה. שלום אומר. הגיים פופ פאר זה לא. שבעה פריטים?
תלמיד: לא, זה פרוכטיג.
מרצה: הייתי לך פרוכטיג עלה, אנשים התחילו לעשות פרי? דברים יקרים, זכר, טנג׳רינות בחורף, לא יהיו טנג׳רינות בחורף.
התנאים החומריים של המידות: כיצד שפע גשמי מעצב ערכים רוחניים
העולם המודרני של שפע גשמי
מרצה:
צריך לדבר על זה. למה צריך להרגיש שאנשים מחפשים את זה? לא, העולם יבוא יותר. יש כל מיני סיבות. אה, זה יכול גם להיות. יכול להיות שלא יותר מגושם, יכול להיות שפחות יותר מגושם. לא, אבל אפילו האוכל, אבל מה שאני מרגיש שהגעתי זה משהו יותר… אוכלים כל היום. לאף אחד אין אפילו מעשה שיש כאן סעודה. אני אומר פעם זו היתה סעודה ענקית על יהודי בעל בית, שהילד הראשון שלו נולד היה כזה… קידוש. מה היה? שבעה פריטים? לא, אף אחד לא. לא, זה פרוכטיג. הייתי פרוכטיג. דברים יקרים, דברים טובים. זכר, טנג׳רינות בחורף. לא יהיו טנג׳רינות בחורף. אני רק רק זוכר אני כבר חושב. אני חושב שהארוחה שלך היא. אני אומר, זה לא… לא חכה, זה לא… לא חכה, לא חכה. מה זה אומר? זה מה שמעניין. רגע, זה מסכם, הציבור מסכים שהמציאות מאוד מאוד שונה, אוקיי?
דוגמה: מכונות קרח ומכונות מים חמים
אמרו, יש לי בבית מכונה שכל היום עושה קרח. אני צריך משקה שהוא קצת יותר קר, אני צריך… וגדלתי, ואפשר היה לקנות, אבל זה לא בא. היום כמעט כל מקפיא בא כבר עם זה. ואפילו לא צריך לזכור להכניס את המגשים ולעשות קרח. אני לוחץ על כפתור, ונכנס קרח למים. בדיוק זה שבור, אני צריך נבך לסחוב בעצמי. זה לא בא בעצמו, זה ממש צרה.
ואם אני רוצה חם, יש לי מכונה, זה עושה בדיוק חם. אז לוחצים כפתור, מאה ושתיים מאות מעלות צריך להיות התה, או מאתיים ושתים עשרה מעלות, או מאתיים ושלוש מעלות. כי החוקרים אומרים שהשלוש מאות התה… הלו, זה משהו… רמה שלא היתה לאף אחד. אני אומר שלאף אחד, אולי איזה מלך, אני לא יודע.
נו, מה זה אומר? אה, כאן יש דבר אמיתי. מה אני רוצה להוציא כאן? צריך משהו, משהו חייב להוציא כאן. אין לי דרך ברורה לחשוב. אני חושב שזה משנה משהו, ואני חושב גם, אז צריך לחשוב על ההבנה ש… תן לי לומר עוד עובדה, אוקיי? אני מנסה, אני מנסה, אני מנסה לעזור לעצמי לחשוב.
לכל חברה יש את המידות שלה
אז כאן, כמו שיש בכל חברה, כבר דיברנו על זה, כל חברה, כל כולל חסידי, אפילו אצל חברות גויות, יש מעלות מסוימות שמדברים עליהן, מעלות מסוימות, מצוות מסוימות, אילו דברים מותר כן, אילו דברים אסור. אין מקום שאין לו תורה במובן הזה, נכון? על אילו דברים מדברים?
עכשיו, כל אחד, תיאורטית כל אחד מחזיק מהכל. כן, הוא צריך להיות צדיק, וחכם, וגיבור, והכל. למעשה, כל מקום מדבר על המידות שלו. למעשה, כמו שאחד אומר, מה ההבדל בין ליובאוויטשר לברסלבר? ברסלבר עוסקים יותר בתפילה בדרך פשוטה, וליובאוויטשר עוסקים יותר בהתבוננות. שניהם מודים ששניהם דברים טובים, הם לא חולקים. אבל זה המעשה, המידה שמדברים בכולל, זה הדבר.
ההבדל בין חסידויות שונות
חסיד ברסלב טוב זה לא אותו דבר כמו חסיד ליובאוויטש טוב שגם לא אותו דבר כמו חסיד קרלין טוב. ולכל אחד מהם יש משמעות שונה, נכון?
הלכתי ל… הייתי ילד קטן. הלכתי לר׳ מוטל זילבר ולהשתגע אותו. מה זה… מה? ילד. אני מתכוון לשבת כל. מה זה הלילה פוטייטיש? אני לא נכנס לבורא לבן. למה? אני אומר אחרת. גר לא היה לו כל איש. לגר היה מקוקה קולה עם לבן פוטייטיש צ׳יפס. אה, בקיצור, אז, אז, אז, הבנתי מה זה הלילה של חסידות, ומה ההבדל של חסידויות אחרות, ולמה הוא כך?
הסברו של ר׳ מוטל זילבר על שמחה
הוא הסביר לי שכל החסידים למשל מחזיקים משמחה. אבל זה לא אומר ששמחה יש לה אותו פירוש. על פי קרלין אומר שמחה דבר אחד, ועל פי ברסלב אומר דבר שני. ובאמשינוב אומר דבר שלישי, כולם מחזיקים שמחה, באופן כללי כל החסידים כמעט. אני אומר כולם תחת הנושא של שמחה. ואיך מתארים את זה, זה מאוד קשה, אין לו מילים.
אבל אם אתה יודע, פעם היה ליל בקרלין, וליל באמשינוב, וליל בברסלב, וליל באני יודע כבר, תראה שם שהשמחה אומרת משהו אחר, וגר גם אומר קצת אחרת את השמחה. ואחר כך סלונים איך מדברים חושבים שמחה. משהו זה אומר, שלא יודעים בדיוק.
נו, אם אתה רואה אנשים, איך הם חיים, איך עושים פארברענג שם? זה נראה משהו אחר, היום אולי הכל אותו דבר. זה קצת שונה, זה טעם שונה, כמו ה… יש לזה טעם אחר. זה קשה, זה קשה לעשות את זה. אולי אם מישהו מאוד חכם, הוא יכול למצוא מילים, אם הוא מאוד יצירתי וספרותי, ואתה מבין, אתה יכול למצוא מילים להבדל. אבל זה אחר, זה מידות שונות, או זה גישות שונות לאותן מידות.
הנקודה העיקרית: למידות יש ביטויים שונים במקומות שונים
מה שאני רוצה להוציא מזה הוא רק, אה… זה עושה עוד תמידות, אפשר אפילו למצוא עוד תמידות אם רוצים, דבר כזה, סוג דבר כזה במקום הזה לעשות ובמקום ההוא לא לעשות בשם אותה מידה. אז משהו זו המציאות.
תנאים חומריים מעצבים את המידות
תאוות וקולטור: הבעיה של “גסות” בעולם של שפע
וחלק מהחילוקים האלה, לא אמרתי את זה אז, אבל חלק מהחילוקים האלה קשורים לאיך שאתה קורא לזה, התנאים החומריים, נכון? חלק מהדברים קשורים לכמה כסף יש שם, כמה עשיר העולם, וכמה… איך גרים, איך הבתים בנויים באזור, כל מיני תנאים גשמיים כאלה. חלק מהדברים קשורים לזה.
כלומר, במקום שיש יותר כסף, שמחה תהיה באופן שעולה יותר כסף. למשל, אחד יאמר שהרבה פעמים מדברים על זה, נכון? למשל, זו רק שאלה על שמחה, אבל משהו קשור, נכון? למשל, הנאות משובחות, נכון? כמו אמנות יפה, אני לא יודע מה. לעשות בית מדרש יפה מאוד. אני יודע שלא ברור שזה ענין של חסידות לעשות בית מדרש יפה מאוד. בגור, למשל, לומדים כולל, נכון?
תלמיד:
זה תלוי.
דוגמה: “הזולות” של גור
מרצה:
גור זולים. לא. אה, רגע, תקשיב, זה מאוד מעניין. אז, בגור, אני לא יודע, אני זוכר מזמנים ארוכים מאוד, בית המדרש הגורי… כן, הרמ״ז כבר למד. והיונגעלייט עמדו כל כך פשוט, וכולם לבשו מגפיים גוריים. אפילו היום יש מגף גורי, מגף גורי רגיל אין לו טעם וריח, זה לא נראה כמו כלום. אפילו בית המדרש באלנבי, לא משנה, הכל לא נראה כמו כלום.
תלמיד:
אה, חצי בשתיקה וחצי…
מרצה:
חצי בשתיקה וחצי כי היה לו גרטל. יש איזה קשר בין שני הדברים.
תלמיד:
לא, לא, לא, פשוט יותר…
מרצה:
איזה מחותנים. כן, כן, טוב מאוד. איזשהו קשר בין שני הדברים. וכסף, ובין שהם לא מחזיקים מזה כי זה חיצוניות, הם בסך הכל לא אונגרים. ובין האונגרים, שבין שיש להם כסף ובין שהם מחזיקים מזה, יש להם כן יפים.
“בזבוז כסף” והחסידים האונגרים
“בזבוז כסף” טוב רק למי ש״כסף עושה” לכתחילה. אמת, יכול להיות שהאונגרים, כמו שכתוב בגמרא, למה לבעלי בתים בבבל יש כסף? כי הם מכבדים שבת, כן? “הפוך את זה”, יש להם כסף, הם מכבדים שבת. יכול להיות שאחד מכבד את הכסף, הוא מחזיק שזו פשוט מצווה לעשות כסף, יש לו בית מדרש יפה ויש לו כסף.
כבר אמרתי את התורה של תלמידי… אוקיי, זה מובן מאליו. אני לא רוצה… “אני לא רוצה לצאת מהנושא”. אני רק רוצה להוציא… אני שומע ממורי ורבי, כי זוכים שיש לך דירה נאה, אשה נאה, כלים נאים, מקבלים כסף. זו הנאה, אבל, אבל, אבל. כן, בקיצור, בוא נחזור אליך. אלה רק דוגמאות. אני לא רוצה להישאר ממש בדוגמאות.
איך תנאים חומריים משנים את התוכן של מידות
כשכל הדברים האלה, ראשית, כשאתה שואל אותי שאלה, למה אני אומר שבגלל שיש יותר “פריטים” בחנות, אי אפשר לדבר על פרישות או על תאוות באותו אופן שדיברו על זה? כי אני מראה שכל מידה, יש מידה של כבוד שבת. אבל כבוד שבת מתכוון למשהו שונה מאוד.
כבוד שבת בהקשרים שונים
אפילו לא רק הגשמיות שהוא הולך לקנות יותר קוגלים או קוגלים אחרים, זה יקבל טעם אחר, זה יקבל “משמעות” אחרת באזור שבו שם לכבוד שבת פירושו לקנות את ה״מפואר”. שני שפירושו שיושבים בבית הכנסת קצת יותר כי אין להם כוח ללכת הביתה, כי הם רבים עם נשותיהם. בשבת יושבים בבית הכנסת יותר. זה הכבוד של שבת.
זה תלוי גם במציאות החיצונית, וגם ב״הבדלים אמיתיים” מסוימים. יכול להיות חלק פנימי, איזו דעת שקצת שונה, כי לא אכפת, או כי זה נקרא בזבוז כסף, או כי זה לא חשוב. מה שקשור ל״מציאות”. וזה דבר אחד.
כשבעיה לא קיימת, לא מדברים עליה
וכל שכן, שבמקום שהדבר לא רלוונטי, או שכל כך לא רלוונטי שאפילו אי אפשר לעשות את זה, לא ידברו על המידה שקשורה לאותה בעיה. נכון?
למשל, באושוויץ, למישהו יש שתי לחמים, לא מדברים על תאוות. נכון, זה אותו דבר בבורא פארק שלמישהו יש עשרים וחמישה אלף לחמים, לא מדברים על תאוות. זו בעיה שונה.
התצפית: אף אחד לא מדבר על תאוות בבורא פארק
קודם כל אני אומר לך עובדה, אוקיי? עד כמה שתפסתי, כל האנשים שגרים, שתפסתי, שהם חיים ב-2026 בבורא פארק, לא מדברים על תאוות. מאיזו סיבה יש איזה קשר למשהו, רציתי לעשות עוד עובדה שצריך לפרש כאן. יש עובדה מעניינת שהבחנתי, אוקיי?
הניגוד: ראשי הישיבות הישנים
אותו ראש ישיבה שיהיה בריא וחזק, אני מקווה שהוא עדיין חי עד עכשיו, הוא היה נגד גשמיות, הוא גם היה עני, הוא גם לא הבין כלום, הוא לא היה… לא, הוא כבר לא חי. לא, הוא לא היה מוגזם, הוא לא היה מוגזם, הוא לא היה מוגזם, הוא לא היה מוגזם נגד תאוות בדרך הזו.
אני לא מדבר ספציפית על אנשים. אותו ליטווק ברל שיש הבדל, גם הוא לא הבין, לא היה לו שייכות, הוא לא הבין מאיזה צד מדליקים מתג, גם אותו דבר, וגם היתה לו איזו השגה קטנה וצרה, אצלו שאוכלים כבר שתי פרוסות פיצה הוא כבר בעל תאווה גס.
עולמם ומציאותם
והוא חי בעולם כזה, גדוליו, יראיו הם שני ראשי הישיבות שהוא הכיר בחייו, והשיחות הן כל שאר העולם, הוא לא יודע בדיוק מי הם, והוא חי בעולם הזה שעדיין אין יותר משלושה ממתקים בחנות, הוא עדיין לא יודע, אולי הוא יודע שהוא הולך לחנות, אבל הוא לא תופס את זה בראש, ומצד אותו עולם, וזו המציאות שלו, הוא דופק על תאוות.
הרבנים של היום והיעדר שיחות נגד תאוות
ומאיזו סיבה, הבחנתי, אני לא יכול לומר שאני צודק, אני לא יודע, אני מבחין באנשים שנאבקים עם זה, אבל הבחנתי שלדבר כל כך בגלוי נגד תאוות, בדרך שראשי הישיבות הישנים דיברו, כל אדם שיש לו כבר שתי מכוניות, שתי מרצדסים, אחת בשבילו ואחת בשביל אשתו, הרבה רבנים כבר ברמה הזו ברוך השם, אף אחד מהם עדיין לא שמע שיחה נגד תאוות.
הוכח שאני טועה. זו תצפית. זה לא לתצפיות חברתיות, אבל את הדבר הזה תופסים, לרבנים אין מכוניות, אבל לגבאים יש מכוניות, יש קשר.
תאוות וקולטורה: בעיית ה״גסות” בעולם של שפע
בעיית הצביעות במוסר נגד תאוות
הוכח שאני טועה. זו תצפית.
בסאטמר לרבנים אין מכונית, יש להם מכונית של הגבאי. הם היו אומרים לך, טוב מאוד, יש להם תירוץ לקושיה. הרבה אנשים שיש להם תירוץ לקושיה, נכון? הוא יאמר לך כמו שאתה אומר. אני יכול לדבר על תאוות, ולמעשה, בוא הנה, שולחן השבת שלי כבר עשרת אלפים קלוריות אפשר לאכול בשולחן השבת שלי בלי לקחת כפול, אני הולך לדבר נגד תאוות, זה לא הגיוני.
אז הוא מסתכל שהם כל כך רחוקים, הם לא רלוונטיים בכלל. מה נעשה? נמצא מצוות אחרות. ככה הוא מסתכל, או שהוא מתבייש, או שהוא מרגיש צבוע.
או אם הוא כן מדבר, הוא מדבר כך נגד זה. הוא ידבר, אם אותו אחד כן יתפוס שהוא חי בעולם שהוא 10,000 מדרגות של תענוגי עולם הזה יותר ממה שמישהו שדיבר נגד זה אפילו חלם, הוא ידבר נגד זה!
השאלה של “יותר מדי סוגים” – קטגוריה שגויה?
אז תראה איזה עולם קבור. הוא יכול לומר לעצמו למה המאפייה של המכולת צריכה 25 סוגי עוגות? מה מספיק שלוש עוגות? אף עוגה אחת לא מספיקה. אתה תופס שהמשל שלך אין לו דומה ונמשל. אם לא צריך להנות, הוא כועס שיש כל כך הרבה תאוות. אבל נראה שזו קטגוריית ניתוח שגויה.
ואתה אומר שה-35,000 סוגי עוגות זה יותר מדי תאוות, זה נשמע מטורף. אני מתכוון שזה משהו אחר. למה? מישהו שיש לו רק שניים שלושה… בוא נגיד שלושה יותר מכלום. למה שניים שלושה? כן, נגד עוגות. אם אתה אומר שלא צריך רק לחם. אז זה סוג של טעם.
בוא נוסיף עוד ראיה. אם אתם לא מסכימים איתי שיש בעיה כזו… לא, לא, אני מתכוון לומר שיש עוד סוג בין שלושה לחמישה לשלושים.
הבדיחה של הבדחן: “מאכלים חסידיים” מול “מאכלים גסים”
היה פעם בדחן, או שזה נחלת הבדחן, שהיה מסביר שיש מאכלים חסידיים ומאכלים גסים. אמת, כולם יודעים, פיצה עם סושי, זה גס, אבל קוגל עם קישקע, אלה מאכלים אצילים. אמת? לא.
כך הם מדברים. אצל אותם אנשים… רגע. זו עובדה, נכון? אצל האנשים שמסתכלים כך ומדברים חיים כך, ממש הרב לא נותן לפתוח חנות של פיצה בעיירה שלו, או של סושי, או של מה שהדבר החדש השבוע, אני כבר לא יודע, זה כבר חמישה עשר שנה אחורה, אמת, יש איזה דבר חדש. מיטפורד אסור להביא לקידוש, אבל קוגל גס מותר כן, ואפילו יאפטשיק, מה שזה לא יהיה, נכון?
הפנטזיה של הבדחן: הבעל שם טוב באמריקה
ואתה זוכר היה בדחן שהיה מתאר איך, ועוד מזל שהבעל שם טוב לא היה באמריקה, כי היתה פיצה ראפשיצית, וצ׳יפס קרעטשניפי, והיה, החסידות היתה מאכל שהרבי מחלק, ובגלל שהרבי חתך את הפיצה כך, והיתה עבודה שלמה של חיתוך הפיצה. והרבי הסקולנר היה חותך את הפיצה במשולשים יפים כאלה, והיה לו בכוונה כל מיני ספירות, והוא היה שם הרבה הכל על הפיצה שלו, וכדומה. היו מנהגים בכל דבר.
דווקא, הבעל שם טוב היה בפולין, וכמו שאתה אומר, אהבו קוגל.
הגויים הפולנים והמאכלים ה״יהודיים”
אבא שלי אהב לספר שליד הבית שלנו היו פעם, אולי עדיין יש, יש הרבה גויים פולנים שהיו באים לעבוד אצל היהודים, והם עשו מסעדה, ושם היו מוכרים קישקע, עם צ׳ולנט, הכל עם בשר חזיר, עם כל המאכלים היהודיים. בקיצור, כל הדברים האלה שחשבת שזה איזה ענין שבת, הגויים הפולנים היו אוכלים אותו דבר. והם אוכלים את זה עדיין.
הספרדים לא יודעים על זה, אורי. יש להם את הגויים שלהם, הגויים שלהם אוכלים. הגויים שלהם, כן.
רלטיביזם תרבותי – קושיה טובה בלי תירוץ טוב
אז בקיצור, אתה תופס? אז מה שאני רוצה להוציא מזה, אז האדם משתמש בזה כבדיחה. אה, אז זה רק תרבותי, זה רלטיביזם תרבותי. מה שאתה קורא מאכל אציל, זה סתם כי אתה רגיל שהגויים בעיירה שלך היו אוכלים את זה. אבל אין שום דבר יותר גס מפיצה.
אני מתכוון שיש לו קושיה טובה, התירוץ שלו לא תירוץ טוב. מה הקושיה? מה הקושיה? מה הקושיה? כן. למה? יש לכולנו מושג שיש דבר כזה להיות בחור גס, יש דבר כזה שהוא בחור אציל.
זה תירוץ גרוע. זה מה שאני מנסה לומר. רלטיביזם תרבותי אומר, יש לי קושיה בלי תירוץ. ממילא חייב להיות שאין כלום. אני עושה ליצנות. כל השיטה שלנו היא שצריך לשאול את כל הקושיות הליצניות, שימצאו תירוצים טובים יותר.
גורם הזמן וההיסטוריה
נניח שזה מאכל חדש, בוא נגיד חמישים השנים האחרונות, עשר השנים האחרונות. כל דבר שהוא חדש, כלומר, להגיע אליו יש פחות מחשבה, פחות היסטוריה אליו. כשאני אוכל חתיכת קוגל תפוחי אדמה, כבר מאתיים שנה שאוכלים קוגל תפוחי אדמה. כבר הבעל שם טוב היה בעל תוך, אני לא יודע. עשיתי את זה. אבל מאתיים שנה אוכלים קוגל תפוחי אדמה. אז איפשהו כבר יש יותר מעשיות אליו. יש איזו מחשבה שיש בזה.
אני יכול לספר לך מעשיות על סושי שנה. אם אתה תהיה כאן עוד עשרים שנה מעכשיו, זה יהיה בסדר. איזו מעשה? איזו מעשה? איזו מעשה? איזו מעשה כשהוא אוכל משהו?
שיחה על אינטרנט
תלמיד: כן, כן, הם דיברו… על זה אינטרנט היה אסור עשר שנים אחורה, והיום זה מותר, כי בהתחלה לאינטרנט אין מעשיות. היום כבר יש מה ש… משהו אני חושב…
מרצה: אוקיי, תן לי לדעת. אני רוצה לחזור. אני רוצה… רציתי להתקשר לאיפשהו. אני כבר לא יודע לאן, אבל מה שאתה אומר מאוד נכון, אני שיעור על זה התכוונתי כאן, התכוונתי כאן.
הטענה העיקרית: צריך שפה חדשה לתאווה היום
מה שאני רוצה להוציא הוא ש-I don’t think that you could assume that הכל זה אותו דבר. צריך להיות יותר נגד כל הטעמים של גלידה שיש. אני מניח, ואני מנסה להוציא מכל הדוגמאות האלה להראות שיש כאן איזו בעיה, יש איזה הבדל. ואתה לא יכול, ולמה זה?
אני מתכוון שאם אתה רוצה כל הדברים שדיברנו, ואולי מה שאני עצמי לא יודע. אנחנו יכולים להבין למה זה כך. לומר לא להיות בעל תאווה קשור, כמו שאי אפשר לעמוד על אחת, אי אפשר כל דבר לומר, אוקיי, תאווה לא אומרת לא להרגיש את הדגדוג שמרגישים באף, ברחוב, בלשון כשאוכלים משהו, יותר מדי. אז לא היה שום הבדל.
ואני מראה שכן יש הבדל, ואני מראה שזה אדם שולט, ונפשו שולטת בתאוותיו, זה סוג כזה של אדם. והסוג הזה של אדם, אדם הוא סוג כזה של דבר שגר בעיר, הוא גר עם אנשים נוספים, הוא גר בחברה, נכון?
תאווה היא לא רק “בין אדם לעצמו”
וכשאתה גר במידות של אדם קשורות גם, אפילו המידה של תאווה, דיברתי על זה קודם, אפילו המידה של תאווה שנראית לגמרי מידה בין אדם לעצמו כמו, זה לא לגמרי נכון, כי מה פירוש תאווה ואיזה סוג תאווה יש לך, בא עם מעשיות שאתה אומר, קשור לאיזה סוג חברה אתה חי בה.
ומאחר ואנחנו חיים ברגע הזה בחברה שהיא משהו כמו רמה של תענוגים שמאוד קשה לדמיין, אני מתכוון ש, אני בטוח שיש מידה טובה ומידה רעה לגבי זה. אני לא אומר שממילא הותרה הרצועה, אני לא אומר שממילא זה היתר, כן, הותרה הרצועה.
מה שאני כן רוצה לומר הוא, שמה שהספרים הקדושים ואיך שהם מתארים מה רע ואיך שהם מתארים מה טוב, צריך לשכתב, לא לשכתב, צריך לדבר על דבר אחר, כי הרע שונה ממה שאנחנו מדברים, והטוב שונה ממה שאנחנו מדברים. It’s not the same issue.
אני מתכוון שצריך שפה אחרת לתאר מה זה אדם גס היום ולא אדם גס היום, ומה היה האדם הנכון.
הקושי של העבודה הזו
And it’s not easy to do that, because כמו שאותו אחד אמר, כמו שאתה אומר, היו חסידים יהודים שאמרו שאי אפשר ללכת לאמריקה כי תלמידי הבעל שם לא ליטרו את האוויר. אמת, אני לא יודע בכלל איך לעשות את זה. אני מתכוון שכאן יש איזה… כן.
תלמיד: אמריקה טמאה.
דוגמה קונקרטית: אייסישוק 1920 מול לייקווד 2026
מרצה: אוקיי, but remember that האחרונות, אני רק רוצה להבין. You’re doing a certain… אני מסכים וקצת לא, כי אני לא לגמרי מסכים שההגדרה היא שהכל קשור לכוח, או משהו כזה, כי היו כל שונאי ישראל, כי זה גם מסוים, כמו העמידו על אחת, כלל מסוים, ואני לא מאמין בכללים, או לא מספיק. צריך להסתכל בעיקר על צורות יותר מאשר על כללים, כי זה, כלל זה מילה, כלל זה משהו כמו… בוא נבין.
עובדה היא כך, נכון? העובדה היא שראש הישיבה שלי שחי בשנת 1870, בסדר? הוא עדיין חי, אבל הוא חי בשנת 1870, לא בשנת 19… בסדר, אני לא יודע, אולי אעשה שבע… נגיד בשנת 1920, אין הבדל.
אייששוק 1920: הפרצל הנוסף הוא חיה רעה
שם, באמת, כן, הוא כבר נמכר, סתם ככה זה לא… אבל שם באמת, בחור, בחור ישיבה שהולך והוא שם, אני לא יודע מה היה הדוגמה שלו לתאווה, כן, שהוא קונה לארוחת צהריים עוד חתיכת פיצה כי הפיצה לא הייתה טובה בישיבה, או האורז שנתנו בישיבה, הוא נער גס. וזה אמת.
באמת, באייששוק בשנת 1920, הבחור שיצא מהישיבה וקנה עוד פרצל היה חיה רעה. הוא היה בעל תאווה.
לייקווד 2026: אותו מעשה הוא נורמלי
בלייקווד או בבורא פארק בשנת 2026, מי שעושה זאת הוא אדם נורמלי. מי שעושה זאת הוא לא איזו בריה משונה. אני רוצה לומר קוק. אני לא אומר שזה דבר אובייקטיבי.
למה? אני אגיד לך למה. כי גם באייששוק, מי ששם מלח על הפרצל שלו, לא היה פרצל אז, מה שאכלו, לא היה בעל תאווה, הוא היה אדם נורמלי. מי שלא שם מלח, אולי הוא היה עובד גדול, סגפן גדול, אולי הוא היה כבר יותר מדי במידה רעה, כבר גדול מדי, כמו שהרמב״ם קורא, עינוי בעל הרגשה, משהו היה לא בסדר איתו. לא היה שום דבר לא בסדר לשים מלח, אמת?
ההיפך: מי לא אוכל את הנוסף בלייקווד
ובלייקווד, מי שלא קונה את החתיכה הנוספת של פרצל, מה שמוכרים היום בקנטינה, הוא לא אדם. אני לא חושב, אני לא עושה שידוכים איתו. אמרתי לו, אני רק משדך אנשים שצוחקים על הניבול פה שלי כמוני. כבר אין לי ניבול פה. כבר אמרתי, טוב מאוד מה שאני אומר? נו, מה שאני אומר? נו, לא משנה. העניין שלי הוא לשון הרע. אני החילוק שלו.
מבין אותי? הוא לא אדם, הוא לא גבר בגברי, הוא לא אדם בין אנשים. יש כזה… עכשיו, אפשר לדבר, זה שיחה אחרת.
תאוות אכילה: הקשר ומידות (המשך)
דוגמה מלייקווד – קונה הפרצל
ובלייקווד, מי שלא קונה את החתיכות הנוספות של פרצלים, מה שמוכרים היום בקנטין במחנה, הוא לא אדם. אני לא סומך, אני לא עושה שידוכים איתו.
לא אמרתי, אני עדיין משדך אנשים שצוחקים על הניבול פה שלי כמוני. כבר אין לי דיבור, טוב מאוד מה שאני אומר, מה שאני אומר, מדברים, זה לשון הרע, עד חילוב.
מבין אותי? כי הוא לא גבר בגברי, הוא לא אדם בין אנשים.
יש כזה… עכשיו, אפשר לדבר על זה, זה שיחה אחרת, על יותר מדי ברישות, הרמב״ם… כן, זו אחת הסוגיות שעומדות כאן בפרי מגדים בנושא.
דוחה את שני התירוצים
אבל אני רק רוצה להוציא, שם, אי אפשר לומר, כשאני אומר זאת התירוץ שאנשים אומרים, שני תירוצים אינם נכונים:
לא התירוץ שהכל יחסי, ותומך בו מה שאנחנו אומרים שלהתמכר, כששווה לשבוע שעבר היה תאווה, אבל קוגל לא היה, זה סתם שטויות, יוצא שהכל תלוי באיזה דור נולדים ומתי נולדים, זה לא אמת.
וגם זה התירוץ החופשי, כאילו התירוץ הציני, שאומר, זה לא אמת, אלא כמו שאתה אומר, זה לא תלוי במה אוכלים, זה תלוי בכמה מתעסקים בזה, כמה זמן זה לוקח מהמוח שלו. יכול להיות עכשיו אמת בסוף.
הלכה למעשה – יש הבדל
אבל הלכה למעשה, מדברים על מידות מדברים כמו ההלכות, איך זה נראה, כן יש חילוק, מסכימים שיש מצב כזה שמי שאוכל, יוצא מהישיבה לקנות פרצל שם ליד הדוכן בחוץ שם שמוכרים פרצלים הוא חיה, קצת חיה, לא במשנה, לא במידת הארץ הנכונה.
אבל בתקופה אחרת ובעיר אחרת הוא לא, הוא נורמלי, הוא לא בעל תאווה בכלל.
שניהם, עכשיו מה להביא איך לחשוב על שניהם? אני לא יודע, אני לא יודע אם אפשר לחשוב כך. ומזה אני מתכוון ש… ואני מתכוון לזה באמת. זה מאוד קשה, צריך להבין את זה.
דוגמה משינאווער רב – לחם עם חמאה
אם תקרא, כמו שאמר אותו אחד, דיברתי סיפרתי כאן על ר׳ פנחסל קאריצער עם המגיד משרים, אם תקרא מספרים כאלה, כמו שאמר אותו אחד שהוא היה צדיק, הוא אכל…
כן, השינאווער רב ידע, השינאווער רב אמר שלחם עם חמאה מותר לאכול עד שהשיניים כואבות. שמעת מימרא כזו פעם? כתוב בר׳ יאנקעלע.
זה, אוכלים כל כך הרבה בעבודה ומצפים כאן. כי איפשהו אומרים לחם חמאה זה מאכל נורמלי, אתה רוצה לאכול, תאכל כמה שאתה רוצה. זה הדברים הבסיסיים שלו. עם חמאה, לא בלי חמאה. כך ראיתי בשינאווע רול.
זה דבר הקשרי
זה דבר הקשרי, נכון? אחד יכול לומר שכאן בבורא פארק ריב-איי סטייק אפשר לאכול כמה שרוצים, זה לא שונה מאצלו לחם עם חמאה.
לא, למה אתה עושה כזה… מי היה הפעם האחרונה שאכל לחם עם חמאה? מי אוכל לחם עם חמאה? אני לא מבין על מה אתה מדבר.
בסדר, לא כל יום. בסדר, אז בוא נמצא משהו אחר. מה אוכלים כל יום? דגני בוקר עם חלב, בסדר? אני לא יודע מה זה אצל הילדים.
אבל תדמיין שהשינאווער הקדוש אמר שדגני בוקר עם חלב אפשר לאכול כמה שרוצים. נו, אפילו הדגנים המתוקים. פבל, פבל, קקאו פבלס.
מבין? זה סתם… לא, מה אני רוצה להוציא? אני רק רוצה להביא מהדוגמאות, ש…
שתי דרכים להגדיר מידה
כך לומד הרמב״ם וכל המפרשים מסכימים רק כך. אתה לא יכול לומר שהכל הוא כמות או הכל הוא תנועה פנימית.
יש כן דברים חיצוניים כשאנחנו מדברים על מידות מדברים על פעולות, ואומרים שהמידות הם הדבר שגורם את הפעולות, ולכן הדברים האלה הקשריים, ולכן, שהוא חי בעולם מסוים, ולכן, היום מה זה לחיות בעולם שיש 37,000 פריטים אחרים בסופרמרקט.
כלל לעומת דוגמה
לא יכול להיות שהתיאור, אם אתה רוצה לתאר, כמו שאומרים, יש שתי דרכים שאתה מתאר מידה, או כל דבר, גם הגדרה בלמדות, יש דרך אחת לומר כלל, או הגדרה.
מידה היא כמו שאתה אומר, מי שאוהב יותר מדי את זה, זה לחשוב על זה יותר מעשר דקות אחר כך, יש לי הרבה תורות, אפשר לומר דוגמאות, הגדרה, או סוג אחר של דבר. זו דרך אחת לתת גדרה.
יש דרך אחרת לתת גדרה, שהיא בנושא של מעשים, שמידות טובות הוא ענין מעשי. ללמוד שזו הדרך הטובה יותר.
מהי הדרך הטובה יותר? לתת… אני אומר זאת באנגלית נקרא זה רול או פרדיים? שני דברים שונים. נכון? כן.
אני נותן לך דוגמה, ציור, האדם או המעשה, זה הציור הטוב ביותר, זה ציור טהור של… מבין כך? אתם יודעים מה אני מתכוון חלילה כבר אמרתי את הכללים באפיסטמולוגיה?
זו הדוגמה הטובה ביותר של מי שיש לו את המידה. אני מספר לך מעשה, אני נותן לך ציור, אני נותן לך אימג׳ ספציפי, משל מסוים, יכול להיות שיש בזה לערבב עוד דברים, אני נותן לך משל טהור, המשל הטוב ביותר לזה, הציור הטוב ביותר לזה. מבין מה אני אומר?
הדרך הטובה יותר – ציור
אם אני מחפש ציור של מהי המידה, מישהו שיש לו, או מישהו שמתנהג במידות הרעות, המידה הראויה לגבי תאוות. הכללים לא כל כך שימושיים, בכלל אצלי הכללים פחות שימושיים.
אני אגיד לך, אני אגיד לך משל, מה מוציא הכי טוב את האדם? מי האדם? אמת?
וכשאני אגיד לך כך, תבין שהאדם כשהוא גר אני לא יודע איפה, בראפשיץ בשנת תר״ק, הוא נראה מאוד שונה מאותו אדם שגר בבורא פארק בשנת תשפ״ז.
הרעיון הוא אותו הדבר כשזה לא נראה אותו הדבר
ואם הוא ינסה לחקות, לא, זה לא אותו הדבר. הרעיון, אני אומר לך, אנחנו לא מדברים עכשיו על הרעיון, אני רוצה לדבר על רמה יותר מעשית, שאני לא בטוח שזה אותו הדבר, אני מניח שהלכה למעשה זה שונה.
ואם הוא ינסה לחקות, זה לא יהיה מה שאותו אחד היה בכלל. זה מאוד הפוך, הרעיון לא אותו הדבר, והרעיון הוא אותו הדבר כשזה לא נראה אותו הדבר. אני לא יודע, אני לא יודע מה אני מנסה לומר.
הערה חדה
אני רואה שהעובדה היא שרוב האנשים שהתנהגו שהם לא חיים אני לא יודע שם בצאנז בתר״י, לא יודעים על מה לדבר לגבי תאוות. הם לא יודעים. האנשים היחידים שיודעים הם אלה שמעמידים פנים שאפשר עדיין לחיות שם.
שאלות ודיון
תלמיד: יש לי שאלה. השאלה היא כך, אני חושב כל הזמן, למה דווקא לא? אולי כל האנשים שלא חיים לפני אלפיים שנה, מישהו שבמקום ללכת למעיינות להוציא מים, הוא הולך והוא הולך לכיור ולוקח כוס. מה אפשר לעשות? זה באמת מאוד נוח, אבל אנחנו כבר בעלי תאוות. התרגלנו לזה כבר.
זה לא הגיוני. אני מבין שבאמת לא עם כוס מים, אבל אולי מישהו נוסע במכונית במקום לנסוע עם סוס ועגלה, יכול כבר להיות שהוא בעל תאווה. העולם זז משהו. אני באמת לא יודע לאן, אבל אני עדיין שומע את הקושיה, אני עדיין לא שומע את התירוץ. נוחות? זה אומר… משהו אני לא מבין. אין חיים, אין שיעור?
מגיד שיעור: לא, אני חושב עדיין… מצד אחד אני חושב, אדרבה, אולי באמת הם כולם בעלי… אולי באמת, התאוות היא עדיין אותו הדבר. מה אפשר לעשות? We’re already very far, אבל זה לא הגיוני. אני לא יכול לנסוע עם סוס ועגלה כי זה יותר איטי ממכונית. משהו יש כאן שיעור.
סטייה – ספה וספסל
אני חושב שכשהוא יושב על ספסל, אדם חושב שספה היא דבר טרף, ומי יודע מי. יש אנשים כאלה? יש אנשים כאלה? אני מתכוון שר׳ מוטל יושב על ספה, הוא לא מחזיק כך, אבל כשהוא יושב הוא מרגיש שזה לא רע.
לא, הוא כבר רבי, הוא לא לומד. הוא לא לומד. אני לא יודע, זה כך, כן, בעל בית׳יש. זה לא ספה. ספסל, זה לא רע ספסל. ספסל, ספסל זה לא יותר מדי. לא. אבל אפשר לצאת. נו, אדם נורמלי שעושה זאת, היה מאוד מוזר לומר…
אני שומע את הקושיה, אין לי מהלך, אני אומר קושיה. זו לא קושיה. שאלתי את אותה קושיה קודם. זה שווה יותר מדי לומר.
חזרה לקושיה העיקרית
היה מאוד מוזר לומר, כמו שאני אומר, היה מאוד מוזר לומר את אחד משני התירוצים. או שכל הדבר מזויף. כל אחד אומר חלק ממה שהשכן המודרני עושה, אבל…
והשני היה מאוד מוזר לומר ש… הוא לא צודק בזה. שמה? שבעצם היה צריך להיות?
לא, שהשכן המודרני הוא הקיצוניות האחרת. יכול להיות, אני לא אומר שהשכן המודרני הוא צדיק. אני רק אומר ש… מה שהוא, בזה מתכוון סך הכל, ההבדל שאנחנו קוראים בזה, זה מתכוון סך הכל, הוא חי בסגנון אחר, בעולם אחר, הוא אמנם גר באותו בלוק, אבל הוא חי באחר…
הקשר לעומת רלטיביזם
יכול להיות שזו חברה רעה, זה רק דבר חברה רעה, אני לא אומר שאין דבר כזה. אבל אי אפשר לומר שזה היה, זה מאוד מוזר. יכול להיות שצריך לומר את זה, אני לא אומר, אני רק רוצה להציע את הפרומפט.
יכול להיות, אני לא יודע, אין לי ראיה שאין דבר כזה שהחברה מלאה תאוות, ובאמת את כל הדבר צריך לעקור משורש את כל הדבר. צריך ללכת לגור במדבר רק ארבעים שנה, אולי כאילו ואילי.
אני לא אומר שיש מדת המצווה אחרת, כן? זה מה שאתה אומר. אני לא אומר שיש אחרת, אני אומר שאי אפשר לדבר בכלל על המידה בלי לדבר אחר כך על מה שיש עולם מסוים. אולי אותה מדת המצוות, הוא לא מדבר, אבל הם יתבטאו אחרת.
אני לא רוצה לומר שזה יחסי, זה הקשרי ולא יחסי. אבל אתה אומר שההקשר הוא חשוב, זה לא דבר נגדי.
דוגמה מכשרות – „לך תראה מה יהודים ישרים אוכלים”
אני אומר זאת בכשרות יש, אני יודע, הרבי הקדוש היה, כשהוא היה בירושלים, הוא ידע שרק החרדים הישרים בארץ זה הדבר היחיד שאסור לאכול, הכל טריפה. הוא שלח לאמריקה אחרי כסף.
הפעם הראשונה הוא שאל אותו, מה לעשות מאמריקה? מה לעשות מאמריקה? מה לעשות שום קושיה לאכול? אמר לו, לך תראה מה היהודים הישרים שם. יהודים ישרים שואלים אותם, מה הכי דתיים אוכלים? מה שאתה גם צריך לעשות.
אפילו העדה בארץ היא דבר טוב יחיד, אבל העדה בארץ היא הכי דתית. לא, אני אומר אז ההקשר…
לא, לא אמרתי שזה כשורה. אתה יודע שזה אמריקאי בטוח טרף. הרבה לא יכול להיות טוב כמו העדה. אבל זה אומר שהעדה לא באמת.
לא, זה אומר לומר שאי אפשר… יכול להיות שיש דבר כזה שנמצאים בהקשר. ואתה רוצה להיות counter מסוים, הוא יחזיק שזה דבר קודם, דבר ספרדי.
אני לא יכול לדחות את זה
וקודם כל, אני אומר לך, אני לא צריך לדחות, אני לא יכול לדחות שמישהו יאמר שכן, יש לו נורמל אחר, מה שנורמלי באזור הזה בכלל לא נורמלי לפי האמת, כל האנשים, אין אף אדם אחד שהוא אדם נורמלי, תמיד הם מטיילים עם נשותיהם, ויום טוב. זה ממש נורא, ואמת, כן, כך מחזיקים היהודים החסידים, ומסוימים מהם, כן?
דוגמה מטיול עם האישה
בגור? זה לא רק בגור. וזה ממש גס. לטייל עם האישה? איי, הצדיק הגדול ביותר, הגדול ביותר… בסקווירא ובגור, אני לא יודע מה האחרים… האחרים גם.
רבי סקווירא עשה תקנה מפורסמת על העיירות שלו שהוא שלט עליהן. הוא עשה שני צדדים. כן, אבל בקיצור, הייתה תקנה, אסור לטייל עם האישה. זה נראה גס מדי. לא הוא הנוכחי.
תאוות, מידות, והבעיה של כדורים: דיון על נורמליות ועבודת המידות
המשך: חזרה לקושיה המרכזית ולתירוצים
דחיית שני התירוצים
מרצה:
כשהוא גר במיר הוא לא ידע על זה. הרי יש כאן אנשים מודרניים לגמרי שבאו לבורו פארק בעשרים השנים האחרונות.
לא, לא אנשים מודרניים, אנשים ישרים לגמרי. לא אמרתי, אני לא יודע. לא, היה שם, הליטאים היו נוהגים כך. אולי היום לא, כי זה הגיע לבורו פארק.
אבל לעניינינו, מה שאני רוצה להוציא הוא, אני אומר שיש כאן קושיה. תירוץ אחד הוא לומר את התירוץ שאומרים שדווקא צריך לשנות את כל הדבר, זה הכל טעות גדולה. זה תירוץ אחד. היה לי תירוץ מסוים לומר, שאינו תירוץ על הקושיה. היה לי תירוץ מסוים. התירוץ השני הוא לומר שדווקא כל הדבר הוא פייק, כל אחד אומר שיותר דתי ממני הוא משוגע, ויותר חופשי ממני הוא רשע, ואין שום דבר. את שני התירוצים אני לא אוהב. אף על פי שאת התירוץ הראשון אני לא יכול לשאול לאף אחד מהתירוצים, אבל אני לא אוהב אותם. הנקודות שלי לא הולכות עם אף אחד מהתירוצים.
רעיון חדש: פסוק מפרשת בראשית
יש לי רעיון מסוים. אני אגיד מה הרעיון שלי. יש לי פסוק. יש לי פסוק. יש לי רעיון מסוים, יש לי פסוק. הוא חוזר לסיני. כל הדרך חזרה לפרשת בראשית. לא, לא, לא, פסוק מפרשת בראשית.
שיטת אריסטו: מידות הן קונטקסטואליות
השיטה היסודית של אריסטו
מרצה:
אני לא מחזיק מאריסטו. אני חושב שאריסטו בוודאי היה אומר שיש דווקא מידות אחרות. הוא הולך מאוד חזק עם זה שמידות זה קונטקסטואלי. הוא בוודאי היה אומר שיש מידות אחרות בחברה כזו. והוא גם היה אומר, הוא בוודאי היה אומר שזה דווקא לא לא נכון. כי הבעיה היא, אבל יהודי לא יכול לבוא ולומר…
הוא היה אומר, בדיוק, הוא היה אומר שמידה, אדם בעל מידות טובות, אדם מעולה, אדם טוב, זה הציור של אדם טוב שיש בעולם, באזור שבו הוא גר, בחברה שבה הוא גר, כך מסתכלים על אדם טוב. והכי נמי, דווקא זה שונה בכל אזור, בכל דור, וכן הלאה.
אבל יש גבול
ואתה מבין גם, אפילו שם שיש עסק של שלושים אלף פריטים, יש גם הסכמה אפילו אצל הגויים שיש מישהו שהוא בעל תאווה גדול מדי. כשצריך עוד הוכחה, אני יכול להביא לכם הוכחה, אני אביא לכם את הההוכחה. כל אחד מסכים שיש דברים שהם יותר מדי. לא ברור מה ההצדקה לכך, אבל כל אחד מודה שיש מה שהוא יותר מדי. יכול להיות שיש לזה הגדרה אחרת. לא ברור מה ההצדקה לכך.
זו בעיה, זו אולי בעיה אחרת, אבל למעשה כל אחד מודה שיש דברים שאסור. אז, אבל זה היה העקרונות הגויים, העקרונות החברתיים, לומר שיש דברים שדווקא לא טובים, ויכול אפילו להיות שיש דברים שטועים בהם. אני לא יודע אם זה לגמרי, יכול להיות שמקובל שזה כן טוב, אבל זה לא טוב.
המגבלות של השיטה החברתית
אבל בכל זאת, זה הולך להיות מאוד מוגבל במה שהעולם הוא. זה הולך להיות מאוד מוגבל. אתה לא תוכל לומר שאסור לאכול תפוחי אדמה לגמרי בכלל.
סטייה: חטיפים, תאוות ומנהגים חסידיים
הישיבה הסקווירית וחטיפים
מרצה:
בישיבת סקווירא נגמר לבחורים שחטיפים זה דבר גויי. למה לא לאכול שום חטיפים? הבנות נותנים להן לאכול חטיפים? אני לא יודע למה. סתם מציאות בעולם החסידי מקובל שבנות יכולות להיות בעלות תאווה. אין לי מושג למה. מידת תורה רק לגברים? ללמוד תורה שמעתי, זה רק לגברים.
השיטה ההפוכה
אני יודע מקומות שאומרים בדיוק הפוך, שהגברים צריכים שיהיו להם תאוות אכילה כדי שלא יהיו להם תאוות אחרות. אבל הנשים אין להן שום בעיות. הנשים אין להן גם תאוות אכילה, גם אותן תאוות. מה קורה? אוקיי, זה בטח תאווה. זה בטח תאווה.
הדיון המרכזי: כדורים ועבודת המידות
בעיית ההשמנה והפתרון של כדורים
מרצה:
אז, אגב, זו דוגמה טובה. רציתי לדבר על זה. יש לי שיעור שלם על אותו נושא. לא, לא על הבנות שיהיו שם, על הנושא של שיש לנו כאן בעיה כזו. אני רוצה להראות, אני יכול לומר שזו המילה. כן?
באמריקה, אחרי שיש שלושים וחמישה אלף פריטים, יש ברוך השם מגיפה שנקראת השמנת יתר. אוקיי, לחץ. זה בא מלחץ. היום מצאנו פתרון שנקרא… ג׳י-אל-פי-1. ג׳י-אל-פי, שבעצם זה אומר לא לחוץ, נכון? זו תרופה שגורמת לך לא לחוץ. אין שום טון ישיר, כמו בעצם. זה דיכוי. זו עבודת מידה גדולה. זה כדורים, נו? נו, מה רע? מדברים בעולם על זה. בדיוק. וזה עצמו רע. הרבה.
תשובת הרב מוזסניק: כדורים נגד בחירה
מרצה:
אם זה לא, אני לא מסכים לאף אחד. הרב, שיחיה, נגד זה, אומרים, עושים כלל כזה, אני לא אומר שום עניין של דווקא להיות מידות דרך כדורים. לא האמת.
תלמיד:
שאלות, מה זו מידה טובה? אני לא… אגב. כן, הרב, הרב, איך קוראים לו הברסלבר? הגרר שהיה ברסלבר. הוא יותר מדי לא רק היום. גרר? היה ברסלבר?
מרצה:
מוזסניק, רק כתב תשובה בספרו. רב מוזסניק, הוא גם ברסלבר שלי. אוקיי. הרב מוזסניק אומר, הוא כבר הרב בברסלב על צפת. הרב מוזסניק כתב תשובה שם… ראש השנה, זה הוא צפת. לא, הרב שם ב… ברמת בית שמש. בקיצור, הרב מוזסניק כתב תשובה בספרו, שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם כוח הבחירה, וממילא לא מתאים לבטל את הבחירה דרך נטילת כדורים. כך כותב בתשובה.
התשובה: כדורים הם חלק מהבחירה
מרצה:
במחילת כבודו, הוא לא צודק, כי זה חלק מהבחירה. מה רע ליטול כדורים?
אני חושב שכל האנשים שנגד כדורי הגרר רבי, הם מתכוונים למשהו אחר ואין להם שפה. הם אומרים את זה. למה רע לומר? טוב מאוד, למה רע לומר שהגרר רבי נותן כדורים על דברים שהם מצווה? למה צריך לומר שזו עבירה לתת כדורים?
הטענות הלגיטימיות נגד כדורים
תגיד את זה, והכי נמי, כל אחד מודה שאם מישהו הוא משהו… כן, מדברים באותו נושא, אם מישהו עושה משהו דברים ששייכים לאחרים וכדומה, כל אחד מודה שאפשר לתת כדורים. למה? איי, בחירה? לא, זה חזק מספיק, זה רע מספיק.
בואו נדבר לעצמנו. זה משוגע, מישהו מודה ברמה ש… טכנולוגיה. אני שואל אותך שאלה, אם יש מישהו שהוא ממש… מישהו שהוא אובדני, הוא ממש… יש לו יותר מדי תאוות, יש לו כל כך הרבה תאוות, הוא לא יכול… אני לא יודע מה יש.
עבודת המידות גם נגד בחירה
מרצה:
בכנות, אין לי… בכלל, עבודת המידות הלכה נגד בחירה, נכון? במובן מסוים. מתרגלים עד שאין את המידה.
הנקודה הפילוסופית: אנחנו לא רק רצון
ואדם הוא לא גופו, שזו אמונה חדשה. מה שאני אוכל זה גם מה שאני. אדם כזה שלוקח כדורים כל יום לא להיות עם כל כך הרבה תאוות. עדיין מידה מסוימת. מי זה אתה? מי זה אתה? זה! אני לא מאמין בזה. אנחנו לא מאמינים בזה. אנחנו לא מאמינים שאנחנו רק רצון. אנחנו מאמינים שבמעשים.
הבעיות המעשיות עם כדורים
דרך אגב, כשלוקחים מספיק זמן את הכדורים, לא צריכים את זה אחר כך. כולם, כמעט, כמעט, לא בדיוק כולם, כמעט רוב הכדורים עובדים גם כשמפסיקים לקחת אותם קצת. זה הורס את זה אפילו, לא יכולים לחזור.
תלמיד:
להפך, והם שוב נעשים שמנים.
מרצה:
לא כולם, לאו דווקא. זה לא כל כך פשוט. אומרים היום אומרים כך, ומחר אומרים כך. זה לא כל כדור. יש כאלה, יש כאלה, יש כדורים שעוזרים. לא שחוק, אבל זה…
הטענה האמיתית נגד כדורים: תופעות לוואי
שוב, הטענה של בחירה היא טענה מצחיקה, ואני חושב שאנשים אומרים את זה… הטענה הלגיטימית של הכדורים שאני אגיד היא תופעות הלוואי. הרבה אנשים לוקחים את הכדורים האלה, הם נעשים מדוכאים, או סוגי הכדורים האלה, הם לא יכולים להביא ילדים על זה. אוקיי, טוב מאוד.
דיון: מה הבעיה האמיתית?
תלמיד:
אז הם, בקיצור אתה אומר, מה הכדורים?
מרצה:
רגע, רגע, רגע. כי אנחנו משחקים, אנחנו הולכים לצעוק עוד יותר עמוק. מה שרק רציתי…
תלמיד:
אתה רוצה להוריד את הקלטת?
מרצה:
אנחנו מגיעים לאנשהו. לא, לא, לא, אני לא מסכים. יש הרבה מחשבות בזה. יש לך מעט מאוד זמן הערב.
מה אנשים באמת מתכוונים
מה שאני מתכוון לומר הוא, אנשים… אני אסיים עם זה, אני אמשיך הלאה. אנשים אומרים שהבעיה עם כדורים היא שהם לוקחים כדורים. לא, הבעיה היא… טוב מאוד, זו עבירה. בקיצור, אתה אומר שזו עבירה, מה שהוא קורא עבירה. טוב מאוד. אתה אומר… לא, אתה אומר דבר פשוט: שהוא נותן כדורים, יש לך מצוות. במילים אחרות, והבעיה היא שיהודי דתי לא יכול לומר את זה, לכן אומרים סיפורים מצחיקים על בחירה. אמת?
מעשה: הרבי החסידי בישיבה הליטאית
המעשה והנקודה
מרצה:
תן לי לשאול אותך שאלה. כל אחד מבין… לא, לא, בדיוק. תן לי לשאול אותך שאלה. כולי עלמא מודו, אולם, כל אחד מודה. אני גם אדבר על הנושא, ריבונו של עולם, אני צריך למצוא יותר דוגמאות כשרות.
אתם מכירים את המעשה, פעם בא לישיבה ליטאית רבי חסידי, אני לא יודע, והוא אמר לו שמשהו דבר שהליטאים עושים, חסידים לא עושים, יש להם חתונה מאוחר, או משהו אחר, הולכים ברחוב, אני לא זוכר איזו חסידות שאותו עושה. והוא אמר לרבי שהבחורים שלי זה לא מזיק להם. זה לא מזיק, אני אעשה. אומר הרבי, כן, אבל אתה רוצה לעשות עבירות שלא יזיק? כן?
הטיעון המרכזי: כולם מודים שצריך “עבירות” כדי להיות נורמלי
אפילו הגרר רבי מודה
מרצה:
התירוץ הוא, הבעיה היא, שאפילו הגרר רבי סובר שיש עבירות מסוימות שצריך לעשות שדברים מסוימים לא יזיקו. אמת? יש לי ראיות, אין לי עכשיו כוח להיכנס לכל דבר. מה זה אומר צריך להסביר? כי הוא גם מודה…
להיות אדם נורמלי
אני רוצה לומר, מה זה? להיות אדם נורמלי, להיות אדם בין הבריות, דברים מסוימים, אם הוא אומר, אם הולכים בדרך הממוצע, אם מישהו יגיד, אם לא רמב״ם, או הוא אומר שכל הנושא של בכלל להיות עם גוף זה בדיעבד, צריך עיון למה הקדוש ברוך הוא היה צריך לעשות אדם עם גוף. צריך בכלל, כשנולדים צריך רק לעשות לוויה. עושים דווקא ניחום אבלים על הלידה.
בקיצור, אחרי הקדמה, שכל הדבר הוא טעות, בעצם צריכים בכלל, אז אז, אותו אדם יכול לסבור שצריך לתת כדורים, ובכלל צריכים שכל החתונות יהיו כמו אצל מלכת הדבורים, אמת? אף מלכה לא מביאה ילדים באופן טבעי, הכל תוחבים פנימה עם זה, מה שיותר מאורגן כך צריך לעשות, ואנשים, אם ירצה השם נכניס את המנהג, וזה יהיה שאנשים לא צריכים בכלל להיות עם שמחה.
צריך להיות עם קצת תאוות
אם מישהו לא סובר כך, במילים אחרות הוא סובר שקצת צריך אדם כן להיות עם תאוות, כן? קצת, לצורך מצווה. עכשיו, הדבר המעניין של אנשים הוא, שכדי להיות עם הקצת הזה, צריך לעשות קצת יותר מלצורך מצווה. אין אף אחד שהוא יכול להדליק כראוי את המערכת שלו בדיוק על כמה שצריך.
כולי עלמא מודו: צריך לעשות עבירות כדי להיות נורמלי
יוצא שכל העולם מודה שכדי להיות, צריך להגיע למדרגה מסוימת ושזה יהיה נורמלי, וצריך לעשות כמה עבירות בשביל זה. כמה הרהורים אסורים צריך להיות, ועוד כמה מה שאתה רוצה לקרוא לזה צריך להיות, אמת? כולי עלמא מודו, אמת?
המחלוקת אינה אם מותר לעשות עבירות
אז התשובה הכביכול הנצחת היא התשובה הזו. המחלוקת אינה אם מותר לעשות עבירות כדי להיות אדם נורמלי. אמת, צריך. כל אחד מודה שצריך.
שיטת הגרר רבי בפועל
אם יש בחור דתי מאוד שהוא לא יכול לחיות בכלל עם אישה באותו בית, הרגע שהיא נכנסת לאותו בית יוצאים איסורים דאורייתא, נניח, הוא הולך לגרר רבי, הגרר רבי אומר לו, יש לי בשבילך חדשות, אתה הולך לעשות עשר פעמים את האיסור, ואחר כך תלמד להיות אדם נורמלי, אמת?
מידה במצוות: המציאות של היום של אכילה ומידות
העיקרון היסודי: מותר לעשות עבירות כדי להיות אדם נורמלי
המחלוקת אינה אם מותר לעשות עבירות כדי להיות אדם נורמלי. אמת, צריך, כל אחד מודה שצריך. אם יש בחור דתי מאוד שהוא לא יכול לחיות בכלל עם אישה באותו בית, והיא נכנסת לבית, יוצאים איסורים דאורייתא, נניח, הוא הולך לגרר רבי, הגרר רבי אומר לו, יש לי בשבילך חדשות, אתה הולך לעשות עשר פעמים את האיסור, ואחר כך תלמד להיות אדם נורמלי. אמת? ראיתי מעשה מפורש. כל אחד מבין שעושים כך, אמת? למה? כי כאן הוא גם סובר שכאן עומד הרגיל כבר משוגע.
בקיצור, מה אני אומר? כי עכשיו יהיה בעיה שהרב הצדיק הרב… איך קוראים לו? מותר לו לא לומר את זה? הוא לא יכול להגיד בבירור שבוא הנה כן. התורה אומרת שאין עבירות, כמו שאמר הרבי משינאווא.
משל הרבי משינאווא: לכל יהודי יש בטן מלאה תולעים
זה אומר שלא יעלה על גדותיו, כן? אצל התולעים. נו? למה אתה בוכה? נו. השינאווער אמר שלכל יהודי יש בטן מלאה תולעים. איי, עומד בתורה חמש עשה, זה אומר שלא יעלה על גדותיו. כל כך הרבה מצוות. התורה נתנה גדרות. כמו שהרמב״ם אומר, התורה הולכת לקיצוניות קצת, כדי שבסופו של דבר, התורה לא ציפתה שאף אחד לא יגיע לשום הרהורי עבירה. זה אומר כך אומרת התורה.
והגמרא אומרת… לא, אני זוכר… לא, אני זוכר… הגמרא אומרת ש… הרהור רע אין אדם ניצול ממנו בכל יום, מי שסובר שהוא הולך להיות בישיבה בלי זה הוא אפיקורס, הוא הולך נגד הגמרא. אוקיי?
המידה במצוות: לא יותר מדי, לא מעט מדי
אז אני יכול לא, מה זה אומר? כך זה עשוי, זה הרי תחילה [התחלה, מצב טבעי]. למה לא אקח הרבה בשביל זה? כי התירוץ אינו משום שהרבה הוא משהו רע. התירוץ הוא, כי מידת הטוב היא להיות בעל עבירות מעטות, לא יותר מדי. זה הכל. הפסוק “אל תשביעני” פירושו לא יותר מדי. לכן צריך לנסות כל פעם שלא יהיה יותר מדי. אני לא אומר היתר עכשיו, נכון? אני רק אומר שמכיוון שלאנשים אין אנגלית, כלומר, הם אומרים דבר מצחיק.
נח לנחמנו: לנו יש היום בעיות אחרות ופתרונות אחרים
נו, נח לנחמנו. תראה, אני מבין את הקטע שלי בתורה. נח לנחמנו, מה שרציתי להוציא עם כל הענין הזה, הוא שלנו יש היום בעיות אחרות ופתרונות אחרים. ואני מתכוון באמת, לכן אני אומר כן-על-פי. איך אומרים כן-על-פי? כן-על-פי-אחד. מזה עושים, לדעתי, שיש באמריקה, כן, תעשה את זה.
באמריקה יש באמת בעיה, כל אחד, יש לנו יותר מדי לאכול. כולי עלמא מודו, לא רק היהודים מודים. איך ה… אני יכול לעשות את זה, אבל איך הקבוצה? איך קוראים לזה? לא משנה. אני אעשה לך את זה. טוב. כולי עלמא מודו, גם היהודים, גם הגויים, גם הפרומים, גם החילוניים, כולם מודים שיש בעיה.
לחזור לקושיה: שלושה תירוצים
בוא נחזור. התחלתי עם קושיה, יש לי תירוץ נפלא על הקושיה. התחלתי עם קושיה כאן, אני לא יודע אם זה כל התירוץ, אני רק אומר מהלך מסוים. התחלתי עם קושיה, היה לי מהלך אחר, אני צריך לומר את זה היום גם, אני לא יכול, אחד אני חייב לומר את הדבר ההוא.
התחלתי עם קושיה שיש נושא של תאוות, של לא להיות בעל תאוות לעולם, וזה לא עובד באמריקה, כי יש יותר מדי תאוות.
תירוץ אחד הוא, באמת יש יותר מדי, צריך ללכת לגור בגליציה.
התירוץ השני הוא, הכל מזויף.
התירוץ השלישי הוא, לא, יש בכל, אי אפשר לדבר, אותו הדבר, זה באמת אותו הדבר, היסוד נשאר אותו הדבר, יש מידה במצוות.
מידה במצוות לא אומרת באמצע השטות
וזה לא סתם, מידה במצוות לא אומרת שצריך להיות באמצע כל שטות, נכון? זה לא אומר שצריך להיות מצב של סדום, והצדיק יהיה כמו נח, כן? בדור של רשעים. מצד מעלה מסוימת יש לו, הוא הולך נגד המקום של רשעים שצריך מעשיו הרעים, אבל זה עדיין לא השלמות.
אנחנו אומרים שיש כן אידיאל מסוים שהוא שלמות. אבל כמו שכל אחד מבין, אם היה לו סוג אחר של גוף, היו לו מידות טובות אחרות, אף על פי שאולי האידיאל של מידות טובות יהיה אותו הדבר, אבל יש לך סוג אחר של גוף. אדם שהיה נולד עם שלוש ידיים, היו לו מצוות אחרות ועוונות אחרים. לא כי הרעיון של מצוות היה שונה, אלא כי המציאות היתה שונה.
אותו הדבר בחברה אחרת
אותו הדבר אם גרים בחברה אחרת, שכאן זה לא הנושא שילכו לקנות סטייק נוסף בחוץ, כי זה כבר יש, זה אפילו לא עולה כסף. אוקיי, זה דווקא אחד הדברים שעדיין קצת יקר, וזה עושה איזושהי נפקא מינה לאדם. אבל באופן כללי, זה לא אומר כלום, נכון?
מן שורר ומורא היום לא רלוונטי
דרך אגב, כן, אחד הדברים של תאוות הוא כי זה עולה יותר מדי כסף, נכון? מן שורר ומורא [מלאסטם את הבריות]. אמת, דיברו על זה. אחת הסיבות שאסור להיות בעל תאווה גדול היא כי מלאסטם את הבריות. זה לא נוגע היום הדבר הזה. בימינו, מן שורר ומורא פטור.
אפילו תאוות בשר. תגיד לי, אתה יודע תאוות בשר? כלום. זה עולה שבע עשרה דולר. רוב הכשר. הטרף עולה רק שלושה דולר. מה זה? בדיחה? זה כלום. זה עולה עשרים דולר. זה נורמלי. בגלל זה ילך לגנוב? הוא יכול ללכת עם כסף אחרי בית הכנסת, בשחרית אחת הוא עושה יותר כסף מזה.
אתה מבין שאנחנו לא חיים במציאות הזו, ושני טבעי התאוות הם הרסניים כי הם מלאסטם את הסביבה.
ה״מלאסטם” החדש: התמכרות
יהיה שמישהו יאמר שהיום נוגע ממי שמתמכר לסמים. למשל, זה באמת דבר שאנשים רק בחייהם גנבו מאביהם, כי הוא… אה, פעם נמנה, התמכרות היתה אומרת שיכור. היום זה אומר שהוא מכור לסמים. זה רמה אחרת לגמרי, אבל זו אותה הלכה, רק אחרת… זה מתבטא אחרת, כי הבעיה שונה.
מי שאוכל אפילו הוא גונב מאביו, ובכלל, להיפך לא. כשהבחור שלי נכנס למקרר ומוציא את הבשר שהכינו לשבת, זה נגמר, בוא נקנה עוד אחד. הלו? מה אתה משתגע? לא הולכים לגרור לבית דין, פעם גררו לבית דין. יש נקודה, נכון?
מה אני רוצה להוציא? אז חזרה לדברים. אבל יש כן, אז יש בעיות.
“היום” – התורה ניתנה היום
בקיצור, כולם מודים בשפה של היום שיש בעיה אמיתית, זו בעיה בריאותית, יש גם בעיית מידות, נכון? זה שניהם, זה לא כל כך מופרד, שני הדברים לא באמת שונים. יש בעיה של אכילת יתר, בעיה גדולה. רוב האנשים באמריקה ובמערב אוכלים יותר מדי, בעיה אמיתית. זה במיוחד באמריקה. בפרט באמריקה, אמת, יש לי פשט בפסוק. אבל בפרט באמריקה, רוב האנשים אוכלים יותר מדי. באמריקה, רוב האנשים אוכלים יותר מדי. אוקיי? זו באמת בעיה. יש בעיה, יש שאנשים אוכלים יותר מדי.
אוקיי, יש רמה שהוא מורעב את עצמו כי הוא צריך ללכת לבית חולים. הוא רוצה להיות מאוד רזה, משהו משוגע שהדימוי שלו יפה, או משהו כזה. זה גם משהו מעט מדי שזו מחלה, משהו מודרני.
רגע, אני אגיד את הבסיס למהלך השני שלי. אני קודם צריך לומר את המהלך הראשון שבא מהדבר הראשון מהעיתון.
התורה ניתנה היום, לא אתמול
אז אני רוצה לומר דבר, שבאמריקה, אני רוצה לומר ככה, בוא נאמר, תחילת השיעור היתה שהתורה ניתנה היום, אמת? היום בכורות ושמוע, היום לעשותם. התורה ניתנה היום. היום פירושו שאם מדברים על המידות של אתמול ואומרים את זה על תשי״ד אתמול, זו אפיקורסות, אומרים שהתורה ניתנה אתמול. והרעיון הוא אותו הדבר, אבל צריך לומר את זה לפי איך זה נראה היום, ולא מעוותים הכל, ומיד נדבר מה הפסוק אומר נגד זה.
הבעיה עם נוסח ישן של שיחות מוסר
אז ממילא, אם משגיח, מישהו רוצה לומר, אני רוצה להיות, כן, אני אומר, יש שני סוגי אנשים, יש אנשים שמדברים נגד אכילה בנוסח הישן, אבל זה בכלל לא מדבר עם הבחור של היום, הוא מדבר למישהו אחר, הוא יסלח לי, הוא לא מדבר אליו. אמת? כי הדוגמאות שלו שגויות, וזה כבר לא אמת, זה לא שגוי בכלל שבחור יאכל שוקולד, אני לא יודע, הוא חושב שזה משהו שגוי, כי בגליציה היה שגוי, אתה מבין? אין לזה שום קשר.
המשל של הכוונות באכילה
או שמישהו אומר שאין לו את הכוונה, היה איזה דבר יפה שהוא לא היה אוכל סוכריות, הוא אמר שהוא לא מקיים שאביו היה לו את הכוונה, הוא ידע על זה. זה מאוד טוב, היום אין כבר אנשים, הבית שמואל אמר את הכוונות, הכוונה של קוקה קולה. פעם הייתי אצלו, שאלתי אותו, הוא מאוד אוהב לאכול פיצה, אמר מה הכוונה של המחבר כשהוא אוכל פיצה. הכל מאוד טוב. פיצה זה טוב וישר, זה נפלא. פיצה זה גימטריא, אני יכול עוד לומר את השמות, זה כבר יש, לא זה הנושא.
הנושא האמיתי: לא להיות obese
אבל מה כן הנושא? במילים אחרות, מה שאנחנו מדברים על מידות, לפי איך זה מתבטא אצלנו, על כל פנים אחד הנושאים, אני חושב שיש עוד נושאים, אבל על כל פנים אחד הנושאים הוא לא להיות obese. אוקיי?
יש בעיה אחרת, לא רק אכילת יתר
עכשיו, מה צריך לעשות כדי לא להיות? יש דברים אחרים שלמדנו, לכל דבר יש פעולות, יש דברים מסוימים, ואני חושב שזה עוד שיעור שלם על זה, כך אומרים המפרשים, שהסיבה העיקרית שאנשים שמנים היא לא כי הם אוכלים את זה. יש משהו בעיה אחרת, משהו בעיה חריפה יותר, משהו יש תיאוריות שונות, למה? אבל יש משהו בעיה אחרת. בעיה אחרת.
ויכול להיות באמת שבינתיים עדיין לא מצאו שום פתרון חוץ מהזריקה. עובדים כבר שישים שנה, כל הדיאטות לא עובדות, רק Ozempic עובד. יוצא שזה הפתרון. מה אעשה? נראה במילים אחרות. יכול להיות, לא רק.
תיאוריות שונות: מזון מהיר, אוויר, ועוד
יש מזון מהיר, איך אומרים? אומרים קוגל. מה שמוכרים בחנות, רוצה לעשות שילך. הוא אומר לי שהאחד הוא לגור בארץ אחרת שם מוכרים אוכל אחר. זה לא פרישות, זה כבר כמו האוכל האחר, זה כבר הלך למדבר. אולי זו מצווה, אבל לא מדברים עכשיו על הרמה הזו.
באמריקה, האוכל שמוכרים הוא כזה, יכול להיות שמשהו לא בסדר עם האוכל, יכול להיות שמשהו לא בסדר עם האוויר, יכול להיות…
פשט-קבלה: באמריקה יש פחות ניצוצות הקדושה
אמרתי, יש לי פשט על פי קבלה, שבאמריקה צריך להיות פחות בניצוצות הקדושה, ממילא צריך לאכול יותר. יש הרבה פשטים. לא, זה מאוד מעט, וזה מאוד less dense, כן? בפולין היה בכל כוס מים היו עשרים מקוואות. באמריקה, בעשרים כוסות מים היה… זה מאוד מפוזר באמריקה הכל.
רואים שבאמריקה הכל מאוד מפוזר. בית שבארץ ישראל, בשטח גרים שלושים איש, כאן גר אחד. הכל מפוזר. אוקיי, אני אומר לך שיש לי סתם תורות, ואין לי פשט בפשט בפשט. נו, יש פשטים אחרים.
אי אפשר רק להאשים “אכילת יתר”
אבל המציאות היא, שאתה לא יכול לומר שזה סתם כי אנחנו אוכלי זלילה ואי אפשר לשלוט ביצרו. כי יש אנשים, כבר דיברתי עם חבר באריכות, אני מכיר הרבה אנשים ששולטים ביצרם, אבל הם שמנים. קשה מאוד לומר שדווקא כאן בנושא הזה הוא לא מצא עצה.
אני לא מסכים. אמרתי פעם, “Never take a guru that’s fat.” מאוד טוב, אני לא מסכים. אם הוא גר בהודו, אולי, לא אם הוא גר באמריקה. אני לא מסכים. או בארץ ישראל, בעולם של היום. כי יש לזה קשר לדברי lifestyle מסוימים, אין לזה קשר ל…
רבנים ובעיות lifestyle
בפרט רוב הרבנים שמנים יותר ב-lifestyle. ולהיפך, אם הוא ירוץ יותר, יגידו שהוא צעיר שמן יותר. אסור. צריך לאכול מאוד מעט. בקיצור, יש בעיות, יש פיזי, לא הכל במוח, בראש. אני חושב שהרבה מאוד קשור לזה.
אתה יכול לומר, הוא לא כאן, צריך באמת לגור בעיר אחרת שם נוסעים, לא הולכים לחנות, הולכים ברגל. מה אין כאן? אני לא גר בעולם ההוא, אוקיי? הרבה מהרבנים יושבים בבית כל היום, יושבים במיטה, והגב לא. מאוד טוב, וזה לא. הרבנים עד שאני… למשל, אני מקווה שעל על על…
תובתו של מקום: הכרת הטוב בזמננו
סיום: בעיות פיזיות ופתרונות מעשיים
בקיצור, יש בעיות פיזיות, לא הכל במוח ובראש. אני חושב שהרבה מאוד קשור לזה.
אפשר לומר שהוא צריך באמת לגור בעיר אחרת שם נוסעים עם חגורה ולא הולכים עם מכונית, והולכים ברגל. אני לא רוצה עכשיו לגור בעולם ההוא, אוקיי? רבנים ורבנים יושבים בבית כל היום, יושבים ולא זזים. מאוד טוב. והרבנים לא… אוקיי, אני לא רוצה להיכנס.
אני רק רוצה לומר, סוף סוף בענין, אפשר אולי להכניס לתת סלרי מתחת לספונג׳ קייק, שהרבי יהיה נלקח. אבל זה… מאוד טוב.
המעשה עם ספונג׳ קייק ולחיים
עכשיו, למה אוכלים ספונג׳ קייק? כי זה מנהג, לא כי הוא אוכל זלילה. למה אוכלים ספונג׳ קייק?
ראיתי אצל ר׳ שאול, מישהו בא והוא אומר, “אני שיכור גמור, בכל מקום שהלכתי עשיתי לחיים.” אני לא יין-ווערער. למה הוא צריך לעשות לחיים לאן שהוא הולך עם ספונג׳ קייק? למה אי אפשר לתת כוס מים עם סלרי?
הוא היה שותה את השוקולד, נו? הוא היה עוד הכל. תפסיק את זה. הוא התבייש כבר. אמרו לו שזה לא ככה. שותים את זה רק בבית. בקיצור, מעשה.
אתה מבין את הבעיה? זו בעיה. אני אומר שזו לא בעיה, זו בעיה של המנהג. הוא אומר תעשה מנהג אחר. אז זה לא זה, אז זה בגלל זה, יכול להיות שהפתרון שונה, הבעיה שונה.
המעלה: צריך לדבר על המציאות
המעלה היא, צריך לדבר על המציאות. בטוח שצריך לדבר על זה, זו בעיה גדולה, ולא רק שמנים זה גם הגשמיות. אבל אני לא מאמין שהתירוץ הוא להיות יותר פרוש, פחות לאהוב את האוכל או משהו כזה. זה לא מה שאני מתכוון.
עכשיו, אני רוצה, אני לא יכול לחשוב, יש לי עוד סיפור שלם להסביר למה רמה על פי פשט, תורה על זה היתה… אני אפסיק, אני רק רוצה לומר עוד מעלה חשובה אחת שחידשתי. היה מעשה ככה, אוקיי?
סוגים אחרים של בעיות, סוגים אחרים של פתרונות
המהלך הראשון הוא שיש סוגים אחרים של בעיות וסוגים אחרים של פתרונות. יכול להיות שהבעיה של אמריקה היא שהאוכל לא עושה מספיק דברים, אוקיי? משהו מעורר צריך לאכול. וה-GLP עושה שירגישו יותר דברים. יכול להיות שיש עצות אחרות, יכול להיות שיש דברים אחרים שעושים יותר דברים.
יכול להיות שאני יכול לתת מדיטציות גדולות של יותר אכילה, שיכוונו יותר… דברים מצביים, ודברים מצביים, ובמקום לעבוד על הדלת של הדברים המצביים, והעותק שם מזריק, זה פתרון. עדיין לא עשיתי את זה, כי אנשים אחרים עשו את זה, זה עובד מאוד טוב, אני לא יודע מה לומר. יכול להיות שזה הפתרון. ויכול להיות שזה לא שאול, אתה מבין?
כי הבעיה היא בעיה גשמית
כי הבעיה היא בעיה גשמית. אם אתה רוצה שהבעיה היתה ברוחניות, בעבודת המידות, תגיד תאוות של פלוני, על עבודת המידות עושים גלולה? לא, הבעיה היא לא עבודת המידות.
הבעיה שלי היא שמשהו שבור בגוף שלי, משהו הולך לא בסדר עם הרצון, איך אומרים שהתיאבון עובד לא טוב. הגלולה מתקנת את זה, היא מחזירה את זה לאיך שצריך להיות נורמלי. היא לא מדכאת את זה לא לדכא אותך. היא לא עוצרת את הרעב, אמת, הבעיה רק שאף אחד עדיין לא עשה מאנשי חינוך את זה. אולי דיברו על זה הרבה, אני לא יודע.
אז, זו מעלה אחת.
עוד מעלה: המשל של גן עדן
אבל יש לי עוד מעלה, אני לא יודע אם זו הבעיה, אבל זו עוד נקודה. נקודה היא פסוק.
אדם הראשון בגן עדן
בתורה כתוב מעשה כזה, אוקיי? היה יהודי, אדם. איך קראו לו? אדם. אדם. אדם. אוקיי, והקב״ה לקח אותו ונתן לו את כל התאוות שהוא רק רצה. הוא היה צריך לבקש הכל, והוא היה בגן עדן, והוא לא היה צריך להיות מותר לו הכל.
כך היה חיינו היום שם, נכון?
כך היה חיינו היום שם, נכון? “ויטע ה׳ לקום גן בעדן מקדם” [ויטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם – “ונטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם”, בראשית ב:ח], הוא נטע שם כל מיני מאכל, “ויטע ה׳ כל עץ” [ויצמח ה׳ אלקים מן האדמה כל עץ], זה כתוב בפסוק, “כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל” [בראשית ב:ט] וכו׳, כל מיני דברים טובים שיש הוא הכניס שם.
כתוב בפסוק באמת, יש במדרש שהיה שם ליבר׳ס פוטייטו צ׳יפס עם וויט צ׳יפס. חרדים שיהנו ולא חרדים. יש מי שאוהב דווקא את זה, דווקא את זה, הכל היה בגן עדן. אתה מכיר את המדרש הזה?
המדרש אומר שדבר אחד לא היה, אתה יודע מה לא היה? אולד וויליאמסבורג. את זה אף אחד לא רצה. אוקיי.
בקיצור, אני רוצה לענות להסביר איך המדרש של המן עובד, אבל זה בא עכשיו. לא, היה ברנדי רגיל, אבל לא האולד וויליאמסבורג שמחלקים בקידוש בבובוב. את זה אף אחד לא רצה. היה יותר, רק נתקרר דעתו עד שבא [נתקרר דעתו עד שבא – “מוחו התקרר עד שבא”, טעם ממדרש].
הכל היה מסופק
בקיצור, חילקו הכל שם. כל מיני אנשים, כל מיני נשים, כל מיני. “מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין” [מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין – “מלאכים צלו לו בשר וסיננו לו יין”, מדרש], אם הוא רצה סוג כזה של יין היה. היו כל מיני דברים.
כמו שאתה הולך היום, אפילו היית צריך לשלם. הבעיה היחידה היא שהתקשרת עם חשבון בסוף. לא היה שום חשבון. הכל היה מסופק. דבר אחד לא היה מותר לאכול.
אוקיי, אני אומר את המדרש, ריבונו של עולם, אני מאוד עני, אני לא יודע, הלכות, הלכות, וכל המעשה. למשל, איך הגן נקי? אני לא מדבר עכשיו. אני רק אומר מעשה של עולם. אוקיי, זה היה כך מה שכתוב בפסוק, היה תמיד שהיה לו.
איך הגמרא אומרת לו את זה
איך הגמרא אומרת לו את זה? הוא היה אדם שהיה לו בן, הוא היה מרחיץ אותו וסך אותו ומלביש אותו ומושיבו על פתחו של זונות [מרחיץ ומסך ומלביש ומושיבו על פתח בית הזונות – “רחץ אותו וסך אותו והלביש אותו והושיב אותו בפתח בית זונות”, משל מהגמרא], שהיה בגן עדן. באמת? בערך.
“ויקח ה׳ אלקים את האדם וינחהו בגן עדן” [בראשית ב:טו – “ויקח ה׳ אלקים את האדם וינחהו בגן עדן”]. הוא שם אותו בגן עדן, הוא שם אותו במקום עם כל תענוגי עולם הזה [תענוגי עולם הזה – תענוגי העולם הזה].
מה כתוב פסוק קודם? באמת? הוא אפילו סיפק חברה. הוא ראה שאדם הראשון עצוב, “לא טוב היות האדם לבדו” [בראשית ב:יח – “לא טוב היות האדם לבדו”], אז הוא סיפק אפילו חברה.
הוא אמר, לא חסר כלום. הוא יכול היה ללמוד, כן, בואו נבין, ללמוד אפשר לבד. כן, רבותי, אבל אפשר, להיות דבוק בקב״ה אפשר לבד, אמת, הוא היה דבוק בקב״ה לבד. מבין, כי הוא לא יכול היה לבלות, לשוחח, כן? היה צריך מישהו לשוחח איתו, וכן הלאה.
אני לא יכול לשוחח איתו, זה מאוד רציני. אולי היום אפשר להתפרץ, כי אפשר. טוב מאוד, אולי לא ידעתי. הוא נתן לו אישה גם, אוקיי.
החטא והנפילה
אחר כך היה איזה מעשה, בא נחש, התערב באישה, ואיכשהו כל הטובות נתהפכו לרעה אמת [נתהפכה לרעה – “התהפכו לרעה”]. מה שהיה לו אישה, הוא סיפק הכל, נלקח ממנו. איכשהו זה גרם לו לאכול מהדבר האחד, מעץ הדעת לאכול [עץ הדעת – עץ הדעת], שהיה צריך לחכות קצת, מה שהמעשה היה.
ובקיצור, אני לא יודע מה הנמשל.
הנמשל: עולמנו הוא גן עדן
הנמשל הוא כך: הקב״ה לקח את היהודים בשנת תש״נ [שנת תש״נ – שנת 1990, או יותר בכלל התקופה המודרנית], והוא אמר לכולם שהוא יעשה ושם יש “כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ותאוה לעינים ומתוק להשכיל” [בראשית ב:ט, ג:ו – “כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ונחמד לעינים ונחמד להשכיל”]. יש הכל מה שאתה רוצה.
אתה רוצה להזמין מסוק? אתה יכול להזמין. אין הבדל. מה שאתה רוצה, על איזו תאווה, אתה יכול לקנות. אם לא, באתר, באינטרנט, הכל יש. הכל מסופק לך.
אתה אפילו לא צריך לקום מהספסל שיביאו לך. אתה יכול לעשות Uber Eats, הוא מביא לך את כל המאכלים שיש רק בעולם. נכון?
אבל מה? יש גם נחש
אבל מה? בדיוק כמו בגן עדן, היה שם גם נחש בצד, והנחש יכול לדבר עם האישה. יש דרכים איך אפשר להשתמש בכל הטובות, אפשר להימשך לדבר האחד שאסור לעשות.
הקב״ה עשה אינטרנט שלם, אתה יכול לדבר עם איזה אדם שאתה רוצה, איזה יהודי, איזה גוי. רק דבר אחד אל תעשה, איזו טובה. אני לא יודע, אולי זה, כן, אני לא יודע. איזה דבר אחד, מה שזה הדבר הרע. צריך לדבר את ההלכות, כמה מותר, כמה אסור. דבר אחד אל תעשה, אוקיי?
וכבר, בקיצור, המעשה קרה, מה שהמעשה קרה.
“כאן כפר בטובתו של מקום” – העיקר
עכשיו, בא הקב״ה לאדם, והוא אומר לו, “רבי לב, מה קורה?”
מה הוא אומר? “האשה אשר נתתה עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל” [בראשית ג:יב – “האשה אשר נתתה עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל”].
ריבונו של עולם, אתה עשית את האינטרנט, אתה אשם.
אומר לו הקב״ה
אומר לו הקב״ה, המילה הזו היא האפיקורסות [אפיקורסות – כפירה, הרסיה].
אומר רש״י [רש״י – רבי שלמה יצחקי, המפרש הגדול], “כאן כפר בטובתו של מקום” [רש״י בראשית ג:יב – “כאן כפר בטובתו של הקב״ה”].
אני לא מבין. לא נתתי לך מספיק, יש לך טענות גם? מה זה אומר?
טענת הקב״ה
עכשיו כשיש מכונית, אפשר לנסוע לאן שרוצים, ואפילו לא צריך לנסוע, ואפשר להזמין את המכונית, ולוקחים אותה כבר לאן שאתה רוצה, ואפשר ללחוץ על כפתור ומגיעים לאן שאתה רוצה. זה נורא. זה נפלא. זה אדם רגיל.
למה נתתי לך את זה? היית אומלל, היה קצת קשה לגרור את עצמך למכולת לקחת סלצר. אתה לוחץ על כפתור, אתה מכניס את כרטיס האשראי, וזה בא כבר מעצמו. ויש לך טענות?
חי רע מה שאתה. אתה כופר. אתה כופר בטובה של מקום [כופר בטובה – מי שכופר בטובה]. העבירה הראשונה שיכולה להיות. אתה חמור.
אם הוא לא היה אומר את זה, היה מתקן את המעשה. אני לא יודע. נגיד כזה יקר. זה לא הולך. אחת הבעיות היתה, אוקיי?
מה שאני רוצה עוד לומר
מה שאני רוצה עוד לומר הוא, שהראשונים התחילו עם בעיה כזו, שעל ידי אחד הראשונים חשב בעיה כזו.
כמה קשה היה פעם לחטוא
ריבונו של עולם, זה נורא. פעם כשגרו, כמו שאמר כל כך הרבה פעמים הראשי אמת? כשגרו באיזה שכונה… ושם, אחד רצה לחטוא, הוא היה צריך להתאמץ מאוד מאוד, הוא היה צריך ללכת לחפש איזה בית זונה [בית זונה – בית בושת], זה היה מאוד רחוק, הוא היה צריך לסמן יחפים לעיר אחרת, ובקושי כל אחד נכנס כי זה היה גוי.
אתה יודע שהיה חוק לא אז, אבל קודם, יהודי שתפס זונה עם יהודי, הרגו את היהודי, היו קהילות בספרד שחרטו תקנות ושונות [תקנות ושונות – חוקים ופרוטוקולים], כי ליברש, שיבת ריברש, ובקיצור, זה נורא, בקושי אפשר לחטוא.
בבקשה, הזונה היהודי עוד הלך למקווה גם, אין טעם לכל הדבר. אז, בקיצור, לא, זה היה כל כך קשה, זה סיפקה הקהילה, אלא, כן, יש לזה טעם, לא, לא אפשר לומר. אז, בקיצור, לא היה, כך אומרים הרבנים היום.
לצערנו לצערנו, זה נורא
לצערנו לצערנו, זה נורא, ולכן עולם נורא, אפשר ללחוץ על כפתור, מגיע מה שאתה רוצה, אתה יכול ללכת לשם, אתה יכול לראות מה שאתה רוצה, אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה, אתה יכול לקרוא מה שאתה רוצה, נורא, צריך לעשות משהו.
אני לא מבין. לא אמרתי שאין נחש ואין את כל הבעיות. אבל לא יכול להיות, אם הרב, הצדיק, אמר פעם, שכח, הוא פעם הכיר את טובתו של מקום שהקב״ה עשה, הוא היה צריך לעשות ברכה, הוא היה צריך לעשות שבע ברכות [שבע ברכות – שבע הברכות בחתונה].
אז יכול הקב״ה
אז יכול הקב״ה. בוודאי צריך הוא לעשות עם גדר, שלא יאכל עץ הדעת. אף אחד לא יאכל עץ הדעת. אבל הדבר הראשון שאתה אומר, אתה אומר את הדבר היחיד. כן, הדבר היחיד.
בואו נשאל כך: מתי מזכירים טובתו של מקום אצלנו בבית המדרש?
בואו נשאל כך: מתי מזכירים טובתו של מקום אצלנו בבית המדרש?
לא, אני אומר, אני מתכוון, יש טובה של מקום, כן? ברוך השם, חיים ב… ממש, אני לא בדיחה.
הרמב״ם וימות המשיח
אני מתכוון, הרמב״ם [רמב״ם – רבי משה בן מימון, הרמב״ם] אומר שכשכתוב במדרש שיצמח על העצים לחם, לא יכול להיות כפשוטו. זה חייב להיות משל, כי זה לא אפשרי במציאות [במציאות – במציאות].
ברוך השם, כבר זכינו שלא רק שזה אפשרי במציאות, הרבה יותר ממה שאפשרי במציאות. אוקיי, זה לא צומח.
טובתו של מקום: טכנולוגיה כברכה והצורך בהכרת הטוב
פתיחה: המדרש על עצים שצומחים לחם – זה התממש באמת
לא, אני אומר, אני מתכוון, יש טובתו של מקום [טובת המקום], כן? ברוך השם, חיים ב… ממש, אני לא אומר בדיחה, אני מתכוון, הרמב״ם [רמב״ם: הרמב״ם] אומר שכשכתוב במדרש [מדרש: ספרות דרשנית רבנית] שצומחים עצים על העצים לחם, לא יכול להיות כפשוטו [כפשוטו], זה חייב להיות משל [משל], כי זה לא אפשרי במציאות [במציאות].
ברוך השם, כבר זכינו [זכינו] שלא רק שזה אפשרי במציאות, זה הרבה יותר ממה שאפשרי במציאות. אוקיי, זה לא צומח, מה שאני מתכוון לומר, זה מכל וכל [מכל וכל], זה בטוח ש… זה נכדו, שצומחים בובלס של האלברשטאט, זה בטוח שללחוץ על כפתור ומגיע גוי כאן לדלת עם קוגל חם, זה בטוח שזה עוד הרבה יותר ממה שהמדרש יכול היה לדמיין שיצמח על עץ. אמת? כמו מלאכי השרת [מלאכי השרת] לאברהם אבינו [אברהם אבינו] אומרים. זה ממש, ממש.
שלכל יהודי יש שניים… כתוב בגמרא [גמרא: תלמוד] לשון [לשון], לכל יהודי יש אלפיים ושמונה מאות סוכני CIA שיכולים לצפות בו. אמת?
ביקורת: לא מודים – רק מתלוננים
זה ממש נפלא. ומעולם לא דיברת לקב״ה על זה. מעולם לא אמרת בבית המדרש [בית המדרש] את המילה. ומתי אתה אומר את זה? רק כדי להיות כופר בטובתו [כופר בטובתו]. לומר כמו “האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל” [האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל – תשובת אדם לאלוהים בבראשית ג:יב]. יש לך עוד טענות [טענות] שזה גורם [גורם] ממש רע.
יש לי עצה [עצה]. לא, אני רק אומר, האדם צריך לשים לב לאישה. זה תירוץ [תירוץ] על הנושא [נושא]. אני חושב שזה יהיה הפתרון.
הצעה: יום טוב חדש – יום הודיה על גילוי האינטרנט
כבר אמרתי פעם, כבר אמרתי לאחרים, אני הולך לקרוא בימים האלה לכל האנשים שמנהלים את המערכות [מערכות], שיעשו דבר חדש. חבל שיעשו עוד מערכות, הם יעשו יום טוב חדש [יום טוב]. חמישה עשר באב [חמישה עשר באב] היה יום טוב לזה. למה? נתגלה [נתגלה] האינטרנט. כן.
אנחנו נעשה יום טוב, יום הודיה [יום הודיה], על גילוי האינטרנט [על גילוי האינטרנט]. לא רק האינטרנט דרך אגב. מכוניות, טלפונים, סמארטפונים, מחשבים, אינטרנט זה רק אחד, מחובר, בינה מלאכותית. נעשה רשימה, אוקיי? שולחן ערוך [שולחן ערוך] שלם נעשה, כל הביטולים.
נעשה יום הודיה מיוחד, וכל היהודים יתכנסו לבושים בבקישע [בקישע], ויאמרו הודו [הודו] על זה שברוך השם אנחנו לא צריכים לחיות כמו אבותינו שלא היו להם מכונות כביסה. הם מעולם לא… אנחנו אפילו לא יודעים מה הפשט [פשט] של כל הטרחות [טרחות] הנוראות שהיו. לכבס את הבגדים [בגדים] ולעשות את הלחם, הכל היה זריזות [זריזות] עם טירחה [טירחה], ממש חטא אדם הראשון [חטא אדם הראשון] עם טירחה. זה פירוש נחמה [נחמה].
יסוד מקראי: נח כמשיח הראשון – שורש הנחמה
נח הטכנולוג
והחג, יש לי עוד פסוק [פסוק], זה ההקשר הכי טוב שלי, מזה אני אומר שאני צריך את הפסוק בחמישה עשר באב. עוד דרשה [דרשה] שעוד הייתי צריך לומר על השבוע.
כן, מי היה הנחמה הראשונה בעולם? איפה הפעם הראשונה שכתוב שורש [שורש] של נחמה בתורה [תורה]? הקב״ה. לא מלשון חרטה [מלשון חרטה], מלשון ניחום [מלשון ניחום]. אולי אותו שורש, אבל מלשון ניחום.
הראשון הוא כך, זה, כתוב שני טעמים על המילה, “ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'” [זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה׳ – בראשית ה:כט]. כן, אומרת הגמרא, נח היה טכנולוג, הוא המציא עצות איך אפשר לעבוד יותר בקלות. אמת, זה שורש הנחמה. שורש כל הנחמות הוא שהמציאו עצות.
ממש אדם הראשון נתקלל [נתקלל], “ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה” [ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה – בראשית ג:יז], יהיה בעצבות [בעצבות], צריך להתאמץ בעבודה קשה מאוד [עבודה קשה מאוד]. בא נח והוא עושה קצת יותר קל. וכן הלאה עד היום הזה [עד היום הזה] נעשה כל כך קל.
ההתממשות המודרנית של נחמת נח
היום אפילו להיות, יש קומביין שעושה בבת אחת את כל מלאכות הפת [מלאכות הפת] בבת אחת, כן? יוצא כמעט לחם מוכן מהצד השני. כמעט, כן? יש היום מכונה כזו, זה עולה מיליארד דולר, אני יודע מה. נוסעים בזה, כמעט פחות או יותר נוסעים בשדות, יוצא לחם אפוי מהצד השני. כמעט, כן? עוד מכונה אחת באמצע, אוקיי? מה שלא, לא יוצא קמח [קמח], יוצא חיטה טחונה, אבל זה מספיק טוב שהמדרש יוכל לומר כך, אמת?
טוב מאוד, אני אומר, אני מתבדח קצת, אני צריך לעשות מדרש, אבל אני רק רוצה להוציא, זו הנחמה, כן?
למה מעולם לא עשו יום טוב על זה?
ואיך יכול להיות שמוצאי שבת בלילה אנחנו רוקדים כל אחד, לא עושים שום… על הנחמה שמנחמים [מנחם] חטא אדם הראשון מעולם לא עשו יום טוב. אז צריך לעשות יום טוב, לשמוח, וכל אחד יביא ונרקוד עם הסמארטפונים אז סביב הבימה [בימה]. לא כמו שאתה עומד ללכת לזרוק את הסמארטפונים לאש ערב פסח [ערב פסח].
נרקוד עם זה סביב הבימה, והרבי ייכנס עם טסלה גדולה ל… האייפד הגדול, ונעשה חופה [חופה] מעל זה כך. ושמחה, כמו שיש הכנסת ספר תורה [הכנסת ספר תורה], ונרקוד “זה ינחמנו”.
מה רע? פסוק. זה היה נח, המשיח [משיח] הראשון היה נח. “זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו”. למה אנחנו צוחקים כששומעים את זה? אני לא צוחק, אני מתכוון מאה אחוז ברצינות. רוב העולם [רוב העולם] צוחק כששומעים את זה. לא רציתי שיצחקו עליי. למה? זה מצחיק, אבל צריך לחשוב אחרת ממה שחשבתי עד עכשיו.
תירוץ #2: שמחה נגד עצבות – הפתרון האמיתי לנסיונות
היסוד: עצבות היא שורש כל העבירות
לא, לא, לא, זה כמו הסושי. זה כמו הסושי. לא, לא, אני מתכוון, צריך להודות להקב״ה על זה. ואחר כך, ובוודאי, אז לא יהיה עובר עבירה.
מה אתה שואל, מה היה אם לא קונה ולא קונה ולא קונה ולא אכל מעץ הדעת? יודע למה? כל הרבי׳ם החסידיים אמרו את זה. אני מתכוון ששניהם, אני מתכוון באמת. כתוב בכל הספרים החסידיים, כן, בבית אהרן, שהיצר הרע רוצה רק עצבות, נכון? עצבות היא הבעיה הגדולה ביותר. ברגע שאדם בעצבות, אז הוא נופל לכל העבירות. כמו שכאשר אדם בשמחה, אין לו עבירות.
אז למה אני אומר כך, למה? אנשים מקבלים אינטרנט לעשות עם זה עבירה, כי הם בעצבות על זה. שיודו להקב״ה עדיין לא. שלא יעשו שום ברכה. הרי אסור לענות ברכה לבטלה.
נקודה הלכתית: שהחיינו על טכנולוגיה חדשה
אם אדם קונה מחשב חדש, עושים על זה שהחיינו. דרך אגב, זו הלכה מדאורייתא, לא מדאורייתא, אלא מדרבנן. כמו שקונים טלפון חדש או מחשב, צריך לעשות שהחיינו. אורי הולצמן אומר על אנשים, זו גם ההלכה, אבל על טלפון הוא צריך לעשות. על מכונית, הרי כך ההלכה, שולחן ערוך.
והפסקי תשובה אומר שלא נוהגים לא, ונוהגים כן, אין פסקי תשובה. מה פסקי תשובה? בכל אופן, הוא כנראה פסקי תשובה. לא, לא, בכל אופן, אני אומר שזה שורש הדבר.
היישום המעשי: הכרת הטוב מובילה לשביעות רצון
אם יקרבו עם מה שיש, יהיו מרוצים. למה הוא הולך למחשב ולשולחן לדברים רעים? כי הוא בעצבות, הוא כבר מדוכא. הוא חושב נבוך שהוא פשוט קצת שרץ. כשאדם מדוכא, נכנס הנחש. כך הדרך בדברים, כמו שכתוב בספרים הקדושים, בכל הספרים כתוב זה.
מקורות מספרים חסידיים
כתוב בבעל תניא שרואים בחוש שכאשר אדם שמח מדי אין לו תאוות רעות. הוא יכול לשלוט בעצמו. לא, להיפך, אין לו תאוות רעות. כשאדם בעצבות יכול לשלוט בעצמו, הוא שמח. כן, והגר״א אומר שהוא מרומם, כי אז הוא טהור. זה התירוץ.
המסקנה: הכרת הטוב היא התרופה
ממילא, התירוץ הוא, שמאחר שכל העניין של תאוות הוא… זה נעשה כמו דרוש, אבל זה התירוץ השני, זה תירוץ אמיתי, זה תירוץ אמיתי. שלמה לא יכולים היום לדבר על תאוות, שיהיה זה בעצבות.
רבונו של עולם, הדרשה מתחילה עם עצבות, ואחרת לא תהיה עצבות, זו כפירה בטובתו של מקום, נכון? רבי׳חן, אתה אדם נורמלי, אתה קם בבוקר, אני אומר לך, אתה קם בבוקר, ויש לך עוד מכונה שלוחצים כפתור ושמים בה דבר כזה, יוצא קפה חם. אם אני רוצה קפה קר, יש כפתור אחר, זה עושה את אותו הדבר. לא היה לי את אותה מכונה, אבל אפשר לקנות עוד בחמישים דולר מכונה שעושה קפה קר כשרוצים אותו חזק, נכון?
העולם שאנחנו חיים בו: ברכה אדירה
ואתה קם בעולם, כן, ואז יש עוד, יש לך מכונה, כפתור, יש כפתור שאתה לוחץ ליד המיטה שלך, זה עוד שם. ואם אתה רוצה שזה יהיה 71 מעלות, אתה עושה את זה 71. אם אתה כבר חם מדי בשבילך, אתה עושה את זה 79. אם אתה כבר קר, אתה עושה את זה על 73. ואתה חי בעולם הזה, כן? הוא אמר, מלאכי השרת צולין בשר ומסננין יין.
הכפירה של אי-הודיה
ואתה קם, ואתה הולך לפניו, אתה אומר, רבותי, זה נורא, אני אחיה בעולם כזה, כל כך הרבה טכנולוגיה, ירידת הדורות, זה נורא, חיה רעה שאתה. לא היית כופר בטובתו של מקום כזה מאז הזמן הזה, לא היה כופר בטובתו של מקום כזה. קודם תודה, אבל זה נפלא.
זה לא סתם נפלא, אנחנו לא יכולים אפילו… יודע למה צוחקים? כי לא יכולים להכיל כל כך הרבה שמחה. כך כתוב מפורש על השבועה. לא נהיה אדם בעייתי.
עצות מעשיות: ברכות וכוונה
אני אומר שעושים ברכה עליו. כתוב בספרים חסידיים שמי שעושה ברכה בכוונה, לא נהיה גשמי מהאכילה. כולם היו רוצים שלא יעשו ברכה בכוונה, גם לא יאכלו יותר מדי. כי הוא יהיה שמח.
למה אדם אוכל יותר מדי? כי הוא מדוכא, והוא חושב שהוא אכל ועשה את שלו. הוא כבר מרוצה, הוא אוכל כי זה נפלא, הוא לא יאכל יותר מדי, אין לו יותר מדי באינטרנט, הוא עושה הכל במידה, כי הוא יהיה מרוצה. זה דבר מאוד בסיסי, ממילא הולכים לתקן יום טוב חדש לכבוד זה, וזו תהיה העצה. ואז, ולאף אחד לא יהיו נסיונות, ולא נסיונות, ולא נסיונות.
הצורך בקהילה
והוא יעשה את זה ביחד עם אנשים אחרים, זה לא נסתר, מה שאדם תמיד לבד, הוא לא יעשה התקדמות. צריך לעשות קבוצת וואטסאפ. לא, לא. צריך לעשות קבוצה. צריך את זה לפחות, מאחר שאתם לא תעשו מעשה ממש, בינתיים, עד שנה הבאה תזכרו, לא רציתי אולי באמת לעשות.
ברכות השחר כמקום להכרת הטוב
תעשו את זה, לפחות כשאומרים ברכות השחר, ברכות הנהנין, ברכות השחר, נתכוון לזה. אבל אפשר לעשות עוד פעם. שעשה לי כל צרכי, פוקח עורים, מתיר אסורים, זה מה שהוא מתיר, וזוקף כפופים, ונותן לשכוי בינה, אף אחד לא יודע מה זה שכוי, אתה יודע? שכוי פירושו שכל.
לא, לא פסוק כתוב פעם אחת בו, אף אחד לא יודע מה זה, זה אומר סמארטפון. “הנותן לשכוי” פירושו “סיליקון”. “הנותן לשכוי” הוא גימטריא “סיליקון”. לא, אפשר לעמוד בכתבי האר״י, כתבי ליקוטי מהר״י, רבי יצחק לוריא כתוב שיש לכוון “הנותן לשכוי”, “שכוי” הוא גימטריא “סיליקון”. זה לא גימטריא, זה בערך גימטריא, עושים שזה יסתדר. זה לא בעיה. דרך אגב, זו כוונת האר״י, הוא שם דברים שהוא עושה והוא צריך להיות עבור הסמארטפון, עבור השעון הכיס, וכן הלאה. וזה יהיה הפתרון.
מסקנה: כוונת הקב״ה היא טובה, לא נסיון
בטוח שזה לא יכול להיות, אני לא יודע אם זה שיחה חסידית, אבל צריך להגיב לדרך שבה הנהגת ה׳ היא, איך הנהגת השכינה היא, נכון?
זה לא יכול להיות שהקב״ה נתן כל כך הרבה הטבה, פשוט אמרתי שהרבי שליט״א אמר שכוונת אכילה היא להתחבר עם הקב״ה ההטבה שהוא מיטיב לכל שהוא נותן להם לאכול.
זה לא יכול להיות שהקב״ה שינה את כל סדר העולם ועשה שההטבה תהיה פי אלף, שהתגובה שלנו תהיה למחות נגד זה. וצריך למחות נגד זה, אמרתי לא שצריך לעשות עבירות, אני לא מתיר שום איסור. זה לא יכול להיות שהתגובה העיקרית תהיה זו.
משל: הסעודה שנועדה להנאה
אבל אני מדבר אליך, כן? בא אליי מישהו ואני נותן לו סעודה נפלאה, סעודה ענקית. אני מציע לו עשרים וארבעה מאכלים שונים. מה הוא רוצה לומר? אני יודע מה אתה רוצה, אתה רוצה שזה יהיה גס. חכם רק, הוא לא אורח רע בעולם.
בוודאי אני רוצה, על צרה תוכל להתקרב, תצטרך לדאוג לזה בעצמך. זו כן בעיה. אבל בטוח שכוונת הנותן, הוא רוצה להנות אותך.
עוד פעם לא היה מישהו שהיה לו שונא, הוא רצה להשמיד אותו, הוא עשה סעודה ענקית, הוא קנה הכל, הוא עשה את האוכל והמשקה. עוד פעם לא, אולי לא איזה מעשה חסידי אומר את זה.
שינוי היחס שלנו לטכנולוגיה: גישה מבוססת שמחה
סטייה: “מה יעשה הבן שלא יחטא” והדרך החסידית
מגיד שיעור:
מה אתה רוצה לומר? אני יודע מה אתה רוצה, אתה רוצה שאהיה גס. אין לי אורח רע, הוא עוד היה אורח רע כזה בעולם. לא תהיה, על צרה תוכל להיות גס, תצטרך לדאוג לעצמך. זו הבעיה שלכם.
אבל בטוח שכוונת הנותן, הוא רוצה להנות אותך. עוד פעם לא היה מישהו שהיה לו שונא, הוא רצה להשמיד אותו, הוא עשה סעודה ענקית, הוא קנה הכל, הוא עשה את האוכל והמשקה. אולי לא רק אולי מעשה חסידי שאומר את זה, אבל ברצינות, זה עובד כבר.
מה יעשה הבן שלא יחטא? מה?
תלמיד:
אוקיי, אוקיי, אוקיי. יש מדיניות, אני שומע.
מגיד שיעור:
לא, אבל האמת אפשר לעמוד שזה מה יעשה בן שלא יחטא. זה האמיתי חזק במדרש. אני יודע שהרבי החסידי אמר, מה יעשה בן שלא יחטא, משהו.
תלמיד:
אהה.
מגיד שיעור:
מורא, ממש פורים עכשיו. כך אמר הרוז׳ינר רבי חסידי.
תלמיד:
לא, אני חושב שזו טובה, זו נקודה אמיתית.
מגיד שיעור:
אני אומר לך שאם מודים להקב״ה על זה, לא תהיה הודאה. אני אומר לך שלא תהיה הודאה.
תלמיד:
לא, זה כבר לא דרך המצווה.
מגיד שיעור:
אני חושב שזה יהיה דרך המצווה, כי זה עוד נושא שהעצבות…
תלמיד:
לא, יש לזה קשר. הקשר…
מגיד שיעור:
קודם החלק לא היה בדרך אריסטו, היה בדרך חסידות. אבל…
תלמיד:
בדרך חסידות. זו דרך החסידות. כן, אנשים חשבו שסתם להיות כך.
מגיד שיעור:
אבל התירוץ הוא, לא… אני לא רוצה סדיזם. אני לא רוצה סדיזם.
חזרה לרמב״ן: לאכול נכון, לא לאכול יותר מדי
מגיד שיעור:
מה שאני אומר הוא, הקשר הוא, עם מה דיברנו קודם, כמו שאמרת. הרמב״ן לא אומר שלא לאכול, הרמב״ן אומר לאכול נכון, או לאכול טוב.
והטענה שלי היא, באופן כללי למה לא אוכלים טוב, הבעיה היא שאוכלים יותר מדי. לא נהנים מספיק, אבל לא בשמחה, ומנסים כל הזמן למלא איזה חור בפנים. עצה אחת, אבל זה לא מספיק. לא מספיק צריך להיות בשמחה גם.
ההקשר משנה הכל: סעודת שבת מול ארוחה רגילה
מגיד שיעור:
ממילא, כשנותנים, כמו סט, נותנים הקשר, כמו שאמרתי שלאכול סעודת שבת זה מאוד שונה מלאכול ארוחה רגילה, נכון? זה לא אותו דבר. אה, אוכלים את אותם מאכלים? בוא נגיד אוכלים את אותם, דווקא לא אוכלים את אותם.
זה לא קסם. כי אדם הוא מדבר, אדם חי בסיפורים, ואיך הוא מבין את עצמו.
המסקנה המעשית: שינוי היחס שלנו לטכנולוגיה
מגיד שיעור:
אז בגלל זה, השמחה שאני אומר, אני משנה מה זה סמארטפון. אני מתכוון באמת, אתה צריך לשנות את היחס. אתה צריך לשנות את היחס שלנו. אני מתכוון ברצינות. כל מה שאני אומר אני מתכוון ברצינות, כל החלקים הם מדרשים.
אבל צריך לשנות את היחס שלנו לכל הטכנולוגיה. כשאדם מדליק את המחשב שלו בבוקר, אדם שעובד, כשהוא מדליק את המחשב שלו או הטלפון שלו, זה צריך לבוא עם מודה אני לפניך.
וואו, זה כלי מדהים, אני יכול להתחבר עם כל העולם. אחר כך עם להסתכל במזוזה, ולא להיכשל בדברים הרעים.
אבל זה לא יכול להיות שהרגע הראשון הוא שזה מחאה. אה, נורא, אני השייגץ שיש לו סמארטפון, וזה שטן.
טיעון האמונה: זה לא “בית זונות”
מגיד שיעור:
וזה… קודם כל אומר על פי אמונה, כי הקב״ה נותן לך את זה. אם אתה רוצה לדבר על נפקא מינה לגבי תאוות, אומר, אז, כל הסיפור שלך, כי זה רע.
אתה הלכת למקום מפוקפק לבית זונות. מי אמר לך שזה בית זונות? הלו, אתה אדם נורמלי. זו אשתך. זה לא בית זונות. אם זה בית זונות, אז הוא יכול היה ללכת לשם. אל תעשה בית זונות. לא בית זונות.
אתה שכנעת את עצמך שזה בית זונות, יש לך בעיה. זו טובת המקום. זו האשה אשר נתת, שהקב״ה נתן לך. זה לא בית זונות בכלל. זה דבר נפלא.
הם שמחים. הם שמחים. רק לא יהיו בית זונות. בית הזונות תהיה, לא נהיה שמחים. אתה מבין? ואז יהיה טוב. שלום ישראל.
סיום: הכותרת של השיעור
תלמיד:
מה יכול להיות הכותרת על הסרטון?
מגיד שיעור:
חמישה עשר כותבים. הכותרת היא שהרעיון הוא שחמישה עשר באב הוא יום טוב על אימוץ הטכנולוגיה. אני רוצה את ההסבר איך זה מתאים עם הגמרא על חמישה עשר באב, אגיד את זה פעם אחרת.