Approaching the reality prior to language through language - Discussion with Shmuli

Language, Thought, and the Problem of Equivocal Terms: A Discussion on Universal vs. Conventional Meaning in Religious Language

Chapter 1: Introduction – Bridging Last Week’s Discussion on Dogma to Questions of Language

Student: Hey, hello, Shabbat shalom. So what’s today’s shiur [lesson] discussion?

Instructor: So I guess I had a few thoughts since last week and also chatting with some people about our conversation. So I remember also to talk about Rosh Hashanah [Jewish New Year] because it’s Erev Rosh Hashanah [the eve of Rosh Hashanah].

Student: Yeah, yeah.

Instructor: I didn’t think of the—I don’t have the bridge perfectly, but I have a half a bridge.

Student: Okay.

Chapter 2: The Problem of Dogma Without Journey – Recap and Expansion

Instructor: So I think last week we were speaking about the issue of dogma. If you don’t pick the—if you just take the results of a philosophical discussion in one culture and apply it to another one, you don’t have that conversation to show your work. You have the journey—the destination without the journey.

But I think something that I realized I kept doing in the middle of our conversation was something a little broader, which is trying to figure out along the way what parts of language—the language that we use—are universal, meaning—and maybe this goes into what exactly the relationship is between language and thought—and then figuring out, okay, and then what are the conventional differences between different cultures and their languages.

The Central Question: Universal vs. Conventional Elements in Language

Instructor: So I think that ends up being part of the question. So there are some things that maybe we could even say logic or some other languages that are more universal. And we can understand clearly that the differences are just differences in how they’re being represented in language. And then there are some things that seem to be more just conventional differences in language.

I think you mentioned something that Al-Farabi had mentioned about this last week, or a different—maybe it was a few weeks ago, when we were—I think way back when we had spoken about Al-Farabi saying that some people confuse the conventional differences for the—they confuse, maybe it was grammatical differences for logical differences or something like that.

Student: Okay, possible.

Instructor: Yeah, and then maybe how—I guess my bridge to it is all languages maybe having some degree of convention. What’s the convention of the Torah [the Jewish Bible/Law], or whatever, I’d say religious books in general? And that’s, I guess, maybe an interesting starting point for me, because I feel like I kept making that confusion last week.

Student: What confusion?

Instructor: Between when we speak about language broadly, like what are the limits of language, or what are the universal aspects of language versus the particular aspects of language, and confusing that with the differences between languages themselves.

Chapter 3: The Shared Foundation Beneath Different Languages

Instructor: So I think, yeah, when we talk about, let’s say, Greek and Hebrew, right? Greek and Hebrew, they have all the differences, and we’re trying to overcome those differences. But what underneath them is shared, I think, is also a question that maybe needs to be answered first.

Student: Right, so meaning, hmm. So in other words, let’s say, let’s start like this. Let me think.

The First Insight of Thought: Transcending One’s Own Language

Student: If all we have is language, in an extreme way, in an absolute way, which seems to be what—yeah, I think what you were mentioning, I don’t remember what the quote was, but this is something that many philosophers, ancient kind—yeah, no, there’s no philosophers that say this explicitly. But the old kind of philosophy sees this insight as the first insight of thought, right?

Could I say an uninitiated person, an immature person, how we called it last week, is someone who thinks that his language is all there is, and therefore thinks that if in Hebrew they say *tov* [good], and in Greek—English they say “good,” and in Greek they say *kalos* [beautiful/good] or something like that—those are different things, they’re different words.

Like realizing the unity behind different words is—and vice versa, right? And sometimes the same word meaning different things, like equivocal words, right? That concept seems to be very traditionally accepted as, said to be traditionally, the starting point of thought. If you don’t have thought that is free or beyond or above your language, then there can’t be any thought at all, right?

Does that make sense, right?

Instructor: There are theories, yeah.

Student: There are, again, I think it’s questionable what those, you know, so-called language—20th century language theories exactly mean, but there are theories that focus very much on there not being a way to break out of language in various different ways.

Instructor: Right.

The Traditional Position: Reality Beyond Words

Student: And I think that for the tradition, for the truth or something like that, that can’t be the story. It has to be true. In other words, it’s true that that’s how people start to think. Like if you meet someone that says the same things you say, but in a different language. Right now we’re talking in a very simple sense, right? He says literally “good” instead of *tov*, or something like that, or it says, you know, “God” instead of *Hashem* [the Name – a way of referring to God], or whatever, assuming that these are, you know, one-to-one translations. Like, there’s a question, if there’s such a thing as a one-to-one translation, that’s part of the question. But assuming that, even assuming that it was, many people would not really recognize that. So less people that cannot abstract from language, that cannot go deeper or higher or beyond—three different metaphors.

Instructor: Does this go back to thought itself? Meaning, is this also the assumption that thought is comprised of language and not that language is a way of expressing thought or a way of formulating thought?

Student: That’s what the other theory would say.

Instructor: Okay.

Student: Yeah, that’s what you mean?

Instructor: No, meaning if language—if these are different words between different languages, that means that they don’t represent something shared, right? The words are not shared, but the…

Student: Oh, the underlying…

Instructor: Oh, we’re saying the first position assuming that they are shared.

Student: Yeah, yeah.

Instructor: We have…

Chapter 4: The Intelligible Reality Beyond Linguistic Differences

Student: I think that we start from there. Like, my discussion of such a thing would start from assuming that, I don’t know if the thought is the correct term here, the reality, the thing the thought is about, right? The think thought, not my thought, but the think thought, right? The thought—what we in fancy words call the intelligible—has to be something beyond the words used to describe it.

Beyond, in other words, beyond the differences between different words that can be used to describe the same thing.

The Moon Example: One Reality, Many Names

Student: So, in Hebrew we say *yerach* [moon] or *levana* [moon], in English we say “moon,” and in Aramaic we say *sahara* [moon], and in Latin we say “luna,” and so on, and those are all the same thing. There’s only one moon called by different names.

This is a very important insight to realize. I guess most people did not yet realize it. You have to realize that. I think it’s something we should—I’m putting it here because it seems to be something—I’ll show you where many people didn’t realize there’s something that’s very annoying. And again, if we’ll get to making this complicated, we’ll see that maybe there’s something behind what these kind of people are saying. But God, it seems dumb, but someone will tell you, well, when the Jews point at the moon—sorry, at the *levana*—and the goyim [non-Jews] pointing at the moon, they’re not pointing at the same thing.

In other words, the word is talking about something else. It would seem to be dumb. I think most of us think that that’s dumb. While when it comes to certain other things, especially religious terms, people seem to be very confused.

Chapter 5: The Opposite Error – Assuming Univocal Meaning Across Domains

Instructor: The other side of it—the confusion that when we say that the words mean the same thing when applied to God as when applied to created things—but it’s making the same mistake in the opposite direction. It’s attributing too much to the formulation that the word is the right—

Student: Exactly.

Instructor: I wonder if this would be correct, but if you look at it from the other side—

Rambam’s Theory of Equivocal Terms

Student: I do see that, like, there’s a big—there’s a strong countercurrent to that, the whole first part of the *Moreh* [*Moreh Nevuchim* – The Guide for the Perplexed by Maimonides], because of the Rambam’s [Maimonides’] very strong theory of equivocal terms, right? That the words don’t mean the same thing, they seem to be the same words, the same syllables. They might even, like, have a family resemblance, might even be the same concept, might be an analogy.

The Rambam doesn’t really use a theory of analogy. He has a very, like, strict difference theory, right? Where does that mean the same thing and where does that don’t mean the same thing? He doesn’t really have the kinds of analogy. In other words, that’s not an explanation. There might be something missing in his theory.

The Shock of First-Time Readers: A Lexicon of Synonyms

Student: I feel like it’s always a shocker for every first-time reader of the *Moreh*, when they open up the first thing and all they see is synonyms. How many is parable? There’s a thing. There’s something called the parable, which we don’t know exactly. Maybe that’s something like an analogy. He really doesn’t think of that as the real description of the reality, of the structure of what’s going on.

The Kabbalists’ Objection: The Case of *Yad* (Hand)

Student: And what I’m saying is, and you could see that many people are very uncomfortable by this. And in a certain sense, the whole *Mekubalim* [Kabbalists] being angry at the Rambam starts from—the Rambam said that the *yad* [hand] ascribed to God is—the Rambam doesn’t say it’s not a real thing. People think the Rambam said it’s not a real thing. The Rambam just says that the word *yad* has two meanings.

One is the exoteric meaning, one is the esoteric meaning, and those are equivocal terms, right? It’s the same word with totally different meanings, and there is zero connection, zero true connection—like zero real ontological metaphysical connection—between the meaning of *yad* and the way we use it.

Language, Reality, and Knowledge: The Rambam’s View on Words as Pointers to Things

Chapter 1: The Rambam’s Position on Divine Names and the Problem of Linguistic Reference

The Rambam’s View: Words Have No Power, Only What They Signify

Instructor: He doesn’t believe that words have any significance besides being a pointer to the things that they point to. Not to the concepts, because concepts are something in between words and things, and we have to talk about that. But the only point is the thing. This is why the Rambam says, for example, it’s not, maybe again, precise, there might be differences, but this is why the Rambam says that names of, divine names have no power. The divine has power, and the divine activities are, you know, his power. But divine names cannot have power because words do nothing. Understanding does something, but understanding is something that refers to reality, not to the word.

And again this is something that everyone is like, well, God’s name is not holy, the thing that we make that you agree we’re not allowed to destroy and erase and all of that, but it doesn’t have any holiness. It’s only about what it signifies. Only the thing that signifies has holiness. That strikes many people the wrong way, and I think that someone would say, yeah, that’s because you’re childish and you have not realized yet the difference between the finger and the moon, right?

Student: The point around the point D. Yeah. So, yeah.

Cultural Weight vs. Holiness: A Student’s Observation

Instructor: Well, a lot of, I think some of the reason that people get disturbed by this is because there is, there are a lot of assumptions in the terms that we use. I mean, this sort of goes back to that dogmatic discussion from last week, which is, well, when we speak about a divine name of God, we assume that contains in it, I mean, contains in it would be a bad way of saying it, but it represents the culmination of a certain idea, or this term already is backed by a certain dialogue. I’m not saying that people necessarily mean this, but I think that’s what people imply. That’s why people feel attached to these terms, because God seems to carry a lot of the, we’ll call it, broader Western culture with it in a way that Shemavaya [Shemavaya: Aramaic term for “the Name of Heaven,” a reverent way to refer to God] doesn’t.

Student: Okay, very good. Right.

Instructor: So we’re…

Student: But that’s, again, a particularity, and it wouldn’t give it holiness, it would just give it a certain better or more culturally descriptive reference point. But yeah, I agree that it’s a mistake. I just think we’re…

Instructor: Yes, yes. No, we are trying to think about this sect, the other side. That’s what you asked, right? We first say that it can’t be that things are identical to words. As great as words are, they’re not identical to things. And definitely not having two names for the same thing doesn’t make it into two things, and vice versa. Two different things having the same name doesn’t make them into the same thing.

Chapter 2: The Fundamental Epistemological Problem—Do We Have Access to Things Before Words?

Framing the Core Question

Instructor: But the question is, wait, so now there’s still a previous question, right? But now, there is a question here. Before we get to this question, the question that you asked first is, but does this mean that we have access to the things before the words? Right? This is the first question. Right? Assuming that there are things. If there are no things, then this question doesn’t arise because there’s just no things, there’s only words. If there’s no difference between, if the full meaning of the word Hashem [Hashem: literally “the Name,” a common way to refer to God in Hebrew] or whatever is the word, then you can’t have the question, does this give me access to the reality? Because that’s all there is. Yes, you don’t have to believe it that way, but that’s a thing.

But if there is a difference between the thing and the word talking about it, now we have a very serious question, both about human cognition, human understanding, human insight. Since most of us generally think with words, understand things through words, at least communicate what we know about things through words, there’s a big question. How do we know that our words are about anything? Which is a different version of the question of, is reality really accessible to us through words? In other words, is the world really intelligible?

Student: Right. There’s an epistemology question underneath all of this, which is, yeah, yeah.

Two Versions of the Same Question

Instructor: That’s the real question. And the question sort of can be said in both ways, and I think they’re very similar questions. One is something like, so before you have a word for something, do you know it before the word? And the word is just naming the knowledge that you have of it, but knowledge is something ineffable, now ineffable not in a weird way, just in a literal sense, like it’s there and the words are naming it, or in which case it’s even hard to see how communication could work, because I cannot communicate to you the thing, I cannot communicate to you the word, which means the moment I do that, I lost the thing in some sense.

So then the other side of the same question would be, or does our thought really work through words, and therefore do words really grasp, so to speak? Do they become carriers of their things?

A Three-Stage Model: Perception, Knowledge, and Expression

Student: All right, which seems to be, I think that there is like, I always thought that there was some even further split that could be made between how a thing comes to be known and then once it’s known how it comes to be, um, I guess the process of the knowledge becoming known and then after that reaching a point of expression. Like I think perception, I think a lot of people seem to think, which I always feel like, at least personally, is a mistake, is that if language is required for thought, then language is also required for perception, that things are perceived in their linguistic containers, or whatever you might call it, instead of language coming afterward as a way of giving expression to some idea that’s understood.

And I think even that can be questioned. Maybe language, maybe the thing can come to be understood and then language is just a means of transmission or just building on that idea further. But I think like, yeah, I think that there’s maybe three stages here. There’s the stage of the thing becoming known. Then there’s the stage of knowing it. Then there’s a stage of, I guess, building on it or expressing it or trying to fit it into terms that can be shared and in a communal language, we’ll call it that, particular language.

Logic as Pre-Linguistic Knowledge

Student: I think logic is the easiest thing to point to that can be pre-thought. Sometimes we think in logical… We might use particular language to just play out the logical scenario in our head, but logic does seem to be pre, like prior to even thought, and after perception. Logic is maybe the best word. I’m sure it’s something that can describe that intermediate phase where something comes to be known before it comes to be expressible or effable or anything like that.

The Commitment Question: Things Beyond Words and Access Without Words

Instructor: Right, so like something like this, maybe. It can’t be the case, or at least we’re not working with the assumption that it’s the case that everything is just words. That opens us to a problem which is, so, are you seeing, let’s use the word seeing, are you seeing the thing before you name it, before you talk about it, before you even understand it conceptually, which seems, is that necessary? Let’s try to ask this question. Is that necessary?

So does anyone who believes that there are things behind the words commit themselves to also believing that one has access to things without words, right? Now, you know, famously, everyone in the more mystical side of things thinks this, I think. Thinks both that words, that there are things beyond words, there are the things. And this, by the way, just to be clear, this means all things, right? You know, people like to pretend that some things are in the words. No, I mean, I guess you could say that. But if you really think about it, this means…

The Universality of “Beyond Words” and the Revelatory Function of Language

Everything Known Must Be Beyond Words

Instructor: Whether this is true of perception is another question. It might be true of that too, but we don’t generally think of perception as occurring within language, within words. We generally think of that as below language, like a lower kind of knowledge. But if their point is that the thing known, the intelligible, the intellect, whatever it is that we know when we know something, is not identical to the words in which we describe it, in which case it would have to be true also that saying it in a different language would mean something different, which we don’t think, then that means that’s something for everything.

For everything known must be beyond words, right? It’s not like, this experience was beyond words. No, anything you ever understood was beyond words. Understanding is the practice of noticing things that are beyond words and then, I guess, putting them into words somehow. That is what understanding means.

And there isn’t any real difference between this kind of philosophy and anything that people call mysticism in that sense. And if mysticism is like standing before reality itself, which is the reality which is the thing that we then talk about, seems like that’s what it has to be for all kind of thought, for thought about anything, or anything that can be thought. Maybe not everything can be thought, maybe not everything is intelligible, but for everything, anything that can be thought, that has to be the case.

Student: Is this true? It would have to be the case that it can be confronted pre-language?

The Dilemma: What Are Words Doing?

Instructor: Yeah, well that’s the question. I mean, again, I think here there is a question. Do we say that there has to be a moment of pre-language confrontation, beingness, or whatever words we call this? Or, in which case, then we have the question, so what is the words even doing at all? What are the words doing? Why are we trying to put things into words all the time? Why don’t we just go around staring at the world and going, and it seems to be, and of course, there are people that think that, like, stop putting things into language, since this is true, and that also seems to be wrong, yeah, that also seems to be wrong, because it seems to be very obviously true that the words that we use do have something to do with revealing the thing and possibly showing them better to us, making them closer to us, making them clearer to us.

Student: I think also maybe something that I’ve noticed is a lot of people want to call something indescribable because any normal conventional language would have a very hard time using a short amount of words to explain it. Maybe you just need a lot of words.

Instructor: Yeah, we know, right.

Language as Abstraction

Student: So I think, to me, the purpose of language has to be doing some degree of abstraction of what’s being thought. And with every abstraction, something is left unabstracted. So I think there’s this partial part where we can say, okay, I see this in front of me. If I call it a bottle, it’ll have some connotations maybe that are incorrect about it. It’s not quite a bottle. It’s a drinking bottle or something that would probably require more expression and maybe we’ll never be able to fully encapsulate what this is with words. Really? I might not be able to exhaust what’s in front of me with language, but it doesn’t mean that language can’t describe aspects of it or can’t describe attributes.

Instructor: Well, what I’m trying to say is that it’s even worse than that, because everything must always be beyond words. And obviously we do use words, and not only do we use words, we also think, I mean, we experience the fact…

Student: I think it’s worse to think it as part of the larger community of things that are like it. Is that all of it?

Instructor: Because I would say that I would say that the noticing of things itself is at least helped by words.

The Moon Example: Proper Names as Primary Language

Instructor: So even the moon, even the moon, as long as it doesn’t have a proper name and proper names are one very important thing we do, one of these, maybe like the primary instance of language, naming things, right? Because other kind, like descriptions and verbs are kind of different, but just the proper name are thing.

Looking at the moon without knowing that it’s called the moon, not like that Ursula Le Guin story where it’s like the shining thing-ness and the high-ness, because there was this society that outlawed proper names because everything is in flux and they don’t exist. If you would have looked at the moon that way, you would not see the moon, in other words, the real moon. At least this is the presumption of the people that do believe in proper names, talking about being about something, an essence that’s existing.

So you say, when you looked at the moon, like when some primordial man, imaginary person, pre-language, you know, before the linguistic revolution 100,000 years ago or whenever, looked at the moon, he did not see the moon. Obviously, the moon saw him, right? Meaning to say, the moon was there, nothing changed in the reality, or maybe he had a slightly different orbit or whatever, but nothing changed in the reality. But he didn’t see the moon. This real thing we call the moon was shown to us by giving it a name and saying moon, or whatever they called it before.

Student: Distinguishing it from other white and high things.

Naming Makes Things Trackable and Intelligible

Instructor: Yeah, it gets distinguished, it becomes trackable, it becomes intelligible, right? We could now understand, we can now ask the question, okay, what is the moon? How does the moon work? What causes it to be the way it is? All kinds of understanding that we have about the moon which, but again, those understanding would be like attributes, but just…

Student: Because even the standing before the thing we call the moon seems to have been helped having a word for it. Like if I point and I go like this.

Instructor: This is again putting the language before the thinking or before the perception as a means of assimilating the information.

Student: Right, without saying that the language is all that there is. Like when we talk about the moon, we only talk about this word moon and not about the thing in the sky.

Instructor: But saying that it seems that words tell us about things in the sky. I mean, that’s the normal description of what words are. They’re about things, which is saying, yes, things are before words, but the words show us the things. They don’t create some new thing. They show us the thing.

Socrates and the Search for Correct Words

Instructor: And therefore, you could say the philosophers like Socrates was going around and trying to find the correct sentence that describes a thing, usually something fuzzy like the good or ethics or the good life, is trying to see the thing. He’s not trying, people sometimes accuse Socrates of ruining everything because everyone knew what everything was before you started asking us the questions and now we don’t know anything because you told us that this linguistic, like word, verbal intelligence is the most important thing and maybe it’s not.

But I think that at least what he thought is that having the correct words for things, in other words, we could argue about this, right? This is the moon. No, well, it’s not the moon. It’s just a planet. We have, like, is Pluto a planet? That’s a real argument in this theory. Like, a planet is this kind of thing. And we can have a real argument. Is this a planet or is it some asteroid? Is it a moon or is it a, I don’t know, what is something else you would call it?

Student: Asteroid.

Instructor: Yeah, or is it just a rock, a shiny rock in the sky? Those are two different things. And there’s a true answer to this question, and giving it a proper name moon already somewhat answers some of that question. Like, that’s just a name moon, right? It’s not one more shiny thing.

Student: Right, but I think this goes back to the conversation we had about words.

Instructor: Yeah, the fact that they do have a certain history or a certain family of association or a certain…

Student: Right, but this is before that. This is trying to isolate before that. Even when we call something a moon, we’re referring to a certain prior argument or prior discussion that existed about this the high white thing that kept showing up in the sky every night.

Instructor: Right, but then I’m saying like when once you start talking about a culture and association you’re much, like you’re talking about something a lot more complicated than what I’m trying to talk about right now or you told me to talk about. This is, this is in some sense what I think the interesting question is, at what point the shift goes from being, right, you know, so this is, this is the right, so so this is the question.

Biblical Naming as the Paradigm Case

Instructor: Like we think that the naming of things, like the, like it says in *Bereshit* [Genesis], right? God called the heaven heaven or whatever, the sky heaven. *Rekia Shemaim* [רקיע שמים: firmament/heaven], I don’t know how I just translated it. Anyways, yeah, the firmament, the spread out thing, he called sky, something like that, right? No, that’s literally what it was supposed to be saying. *Rekia* [רקיע: firmament/expanse] is not a proper name. It’s like the spreading out, and this was called *Shemaim* [שמים: heaven/sky].

Student: Right, he called the abundance of water the sea.

Instructor: Yeah, exactly. And this has given us…

The Reality of Conceptual Language and the Question of Holy Language

The Universal Language of Concepts vs. Particular Languages

Recapitulation: Words Do Real Cognitive Work

Instructor: So the essence was there before the word, but we do not actually see it. There isn’t like a raw seeing that’s before words, or at least not a very good one. I guess there’s maybe some question that’s before that. The existence of the thing must be before the words, but the understanding is in the words, and that must be like a real stage, like a real thing. So it turns out that words are real things, they’re not mere pointers, at least in the process of understanding, because the process of understanding is mediated by calling things names.

In other words, now, when we say names, we don’t mean the Greek, Hebrew, English, Spanish name. I mean the naming, the definition behind the name, right, the idea of the name. But that would be a real thing, right? So I guess, and maybe this is just pressing it a little too much but the what we’re saying here is that there is a universal language of perceiving even if it uses the—we’ll call it the particular word, right?

Student: Very good.

Pressing the Question One Level Further: Do Specific Languages Matter?

Instructor: So now we have to ask this question. So now we can ask this a third level of the same question and say, okay, so you’re telling me that the—right, let’s call this the word moon, you might as well call it the form of the moon anyways—is doing real work here, right? Is telling us that there is a moon and what that moon that there is is. And now you ask me a question, okay, and you got to there by showing me that, you know, we’re always going around naming things and defining things and it’s not—there’s a real thing that we’re defining but it’s not superfluous, this work like we do to understand the things clearer and better, and they become more present to us by understanding them.

Now you can say, okay, so why can’t we ask the same question one step further and say, well, since no human being speaks universal-ish, everyone speaks English or something-ish, and not all languages have an ish for some reason. Anyways, then wouldn’t you say that it’s important to name the moon in English or in Spanish or in Italian-ish. Oh, sorry, also doesn’t work. Anyways, in order to understand what the moon is and thus put the English language all the way up at the level of form, right?

The Translation Test: What Happens When We Translate?

Instructor: And then you obviously end up with this question of translations. And you say, well, yeah, that sounds okay, let’s say. Let’s follow that. And then you say, okay, but then when I translate the English into Spanish, does it stop being the moon? Are we seeing a different moon in Spanish than in English? And you say, probably not. Again, assuming the translation is good. So then it turns out the English wasn’t doing anything. English isn’t the real thing. There aren’t really different languages. There’s only one language, which all languages approximate.

So at the level of the distinction between languages, we go back to the earlier, more naive theory that says that languages just await a point at something. Or in other words, we’re positing a kind of universal language called the concepts, understandings of things, again, you could say forms if you want, which is a universal language, which is, yes, it is said in an accidental way, like in a random way, by words that we use in each language, but everyone that uses the words in that language, nobody really thinks that it’s the words in the language they use, although we do think that the words that were, the conceptual words, are real. Does that work?

The Delivery Method vs. The Thing Known

Student Reflection: Transmission and Direct Knowledge

Student: Right, it’s funny because I always think of like, especially now with epistemology questions with computation and things like that. And there’s, I think, what’s maybe interesting about language, or I think, well, at least this conversation is making me realize about language is, yeah, the way it’s made known and the way it’s made known to a person by way of perception and the way it’s made known to others through teaching and sharing of knowledge and things that are known is that the delivery method is always going to be some degree of accident or property of a certain specific reference and culture and register, but it still allows the thing to be known directly. It goes back to like Socrates’ paradox with the midwife where we come to know the idea through maybe like a transmission that eventually becomes superfluous.

Acknowledging Partial Non-Significance Without Total Nihilism

Instructor: Maybe, yeah, maybe. Maybe like there’s a degree of arbitrariness or like non-significance in the way in which we get to things, which acknowledging a degree of non-significance doesn’t commit me to claiming that everything is non-significant, which again is something that people seem to think, because people are very bad at thinking. Like yeah, wait, if the specific language we’re talking about isn’t real, so nothing is real. No, no, the thing is real, just the words they use are not real. The words are real in the sense, again, in the universal sense of real words, not in the very, very particular sense of words. And then you say, yes, that level is not important. It’s important practically because there aren’t any other, there isn’t a way to speak without speaking a specific language.

Understanding a Language Means Being Able to Translate It

Instructor: But I think that the point, like this one would say something something like this. The point of understanding a language is to get at the thing that the language is about, which is not the moon all the way at the top of this hierarchy, but this, the form of the moon, but the concept of the moon. And everyone agrees that understanding a language basically means being able to translate it, assuming that you know two languages. Nobody would say, well, I understand this, but I can’t translate it. I think that that usually means you didn’t know one of the languages or that you don’t actually understand it. Does this make sense?

Unfortunately, we have a bunch of people that claim to not speak two languages, but can’t actually translate a bunch of things that they consider important from one language to another. That’s what we talked about last week. And again, if you say, okay, because I live in half of my life, I don’t speak any language completely, that’s fine. But if you make this into a real claim and you say, well, this is a concept that is only in that language, that, I think, doesn’t make sense. Or at least, that’s the argument at this stage.

Application: The Holiness of Language (Lashon HaKodesh)

The Question: What Can a Particular Language Uniquely Contain?

Instructor: Like, you have an important question here, which is, does it make sense? Which is, how important is it to preserve specific languages, even for the people that are carrying that language? Does it make any difference? What can a particular language contain? I mean, if we speak about, let’s say, the concept of holy words and holy names and these things, to what extent is that really possible with what language actually is? What do we mean when we say that there’s a Lashon HaKodesh [Lashon HaKodesh: the Holy Language, referring to Hebrew] or something like that? Does it refer to anything? If it’s just a convention for understanding the form of things.

Rambam’s Position: Holiness Is in the Message, Not the Medium

Instructor: Right, so one answer would be to say that the Kodesh [Kodesh: holiness] is not in the level of the words, but in the level of the things, the words, the concepts. Meaning, the concepts meaning, let’s say we’re talking about words that maybe refer to things, but with certain arguments already contained in that. This would be another step to add to that, right? But the first step would be to say, again, something like, someone like Rambam [Rambam: Rabbi Moshe ben Maimon, also known as Maimonides, 12th-century Jewish philosopher] would say, Lashon HaKodesh is holy because, well, he says, because it doesn’t have bad words in it, okay?

Now, couldn’t someone just add bad words or something like that? Yeah, but that’s, so he has a definitional understanding of what the holiness of a language is, not a factual understanding. He didn’t really look in a dictionary and find that it doesn’t have these words, or sort of did, but of course he understands that it’s, you know, languages are not closed systems. You could always add a word and then it wouldn’t be Lashon HaKodesh anymore, right? So what he’s trying to get at is that the holiness lies in the message, not in the form. In the form, not in the particular instantiation of it.

Lashon HaKodesh Could Theoretically Exist in Greek

Instructor: So Lashon HaKodesh is not holy in the sense of using these specific Hebrew letters. In other words, you could have Lashon HaKodesh in Greek. And if you understand anything about what’s going on, that would be Lashon HaKodesh.

Early Tannaitic View: Torah in All Languages

Instructor: And this definitely seems to have been what many early Tanayim [Tanayim: the rabbinic sages of the Mishnaic period, approximately 10-220 CE] thought, that the Torah in Greek is just as holy as the Torah in Hebrew.

Student: Should it be Rav Yassin?

Instructor: No, the Tanakham [Tanakham: likely referring to the Tannaim] and the Mishnah [Mishnah: the first major written collection of Jewish oral traditions], whoever. Rav Yassin is the one who says you can only translate it into Greek now? No, Rabban Shimon Gamliel [Rabban Shimon Gamliel: a leading sage of the Mishnaic period]. Yeah, Rabban Shimon Gamliel said only Greek, but he’s already limiting the previous understanding that the Torah was given in all languages. We talked about this at different times. Things like that.

The Crucial Assumption: Nothing Essential Is Lost in Translation

Instructor: And now, I have to make this very clear. What that seems to assume is that there are not anything lacking in these translations. Others of course they know that—

Language, Concepts, and the Problem of Multiple Valid Frameworks

The Challenge: Multiple Correct Conceptualizations

Instructor: You don’t lose anything. That’s the thought. There can be a counter thought to this, which says, well, yes, but once you have told me that there’s this level of concepts which necessarily lives through language, now you could see that there can be multiple versions, and maybe even multiple correct, in some sense, versions of the concepts. And some of them can be better than the others.

So again, to go back to my astronomy discussion, there is a traditional accounting of seven planets, and that has a certain definition, and people like saying, oh, it was discovered that there aren’t seven planets, the Earth and the Sun is not a planet, and the Earth is a planet, and there are also more that we discovered, and all of that, but in a certain sense, that was not discovered. The definition was changed.

Okay, I’m not getting into this discussion directly right now, but the seven classical planets are literally the things you look up in the sky and see moving every night. Nothing about that changed. We still can’t see anything else moving in the sky. We can do some fancy calculations and figure out that there’s this planet called Uranus somewhere and so on, but nobody has ever seen it move or even seen it with the naked eye. Generally, maybe you could sort of see it, but you can’t really see it moving and so on.

So, the classical definition is still true for what it was about, right? People can argue that it’s a bad definition. This would be a fair argument. You say, well, when you say these are the seven moving things in the sky, the seven planets, you’re saying that they are moving, and it turns out it’s us that’s moving, not the Sun, because we have proofs for this and arguments for this. So then your concept is wrong, not the reality, nothing changed in the reality. The base thing that we’re talking about has not changed, or our understanding of it has not changed either. But our conceptualization of it has changed, and now we’re not anymore seeing seven planets circling us. I mean, we literally do see them, but we don’t understand them in that way.

And there can be arguments back and forth about this. Is this correct? Is this not correct? For which values of correct? Is it correct or not correct? So these can be different questions.

The Significance of Names: Planets as Divine Beings

If you see this as a language, and languages can encode things like this, like this is a planet, we call it such and such. Or in a more ancient sense, we call this Venus, which is a goddess. We call that Aphrodite or Venus, literally, right? We call this Mars, which is another god, and so on. And then you say, no, we don’t call it Mars. We call it something else. Actually, we do still call it by the name of the god. But, and weirdly, nobody’s ever had a problem with this, in the monotheistic context. I don’t know why. There’s even an attempt, like the Hebrew name is Ma’adim [מאדים: the Hebrew name for Mars], it’s also just a translation of Mars.

So in any case, I don’t know why that, again, I don’t know, there might be a real, it might encode a certain understanding of what a planet is, and you say, well, of course, the word is just a pointing, yes, it’s not just a pointing to that point that you see lighting up in the sky. It’s pointing to an understanding of what that thing is. Now, that understanding can be right or wrong. Or it can even be not wrong, because most of these understandings are hard to say that they’re wrong. It could be better or worse, or more complete and less complete.

And then you say, don’t stop, for example, don’t stop calling the planets by these names of divine things. There’s something very important in the fact that we call them that way. And if you’re going to just start calling them something else, you’re gonna lose it or actually probably in English you’ve already lost it because nobody really knows that Venus is a goddess or something. It doesn’t really mean anything to most people. That’s probably why the Jews don’t have any problem saying it. But, you know, all right, so that’s the other side of this argument.

“It’s Just Semantics” — Why This Dismissal Is Usually Wrong

Like when people have arguments and they say, oh, this boils down to semantics, the object then is to move beyond the semantic to the… Right, semantics, most of the time when people say it boils down to semantics, they’re wrong. Most of the time there’s a real argument and people don’t understand that words are talking about things. It’s obviously some association that you’re uncomfortable with or some buried conclusion. Although it’s not true that it’s a semantic question.

Pluto is a planet. There’s something called a planet, and we have to decide what that means for real. It might be less than a very relevant question to most people’s lives, but it’s a real question. It’s not semantics. It’s not like we can’t change the name.

Student: Right, when you say it’s conventional, it doesn’t mean that it doesn’t contain our own assumption. We can’t solve it.

Instructor: So this is the difference. If we change the name of Pluto to Plato, sorry, or whatever, that would be semantics, because a rose would be a rose by any other name. But if we say it’s not a planet, then that’s not a question of a name, that’s a concept.

Student: I think this is especially the case with classifying terms. So if you say a banana is not a fruit…

Instructor: Right.

Classification and Real Structure

Classification is the classical thing about this, and classification is trying to get at, again, if you are a normal person that believes in universals, if you’re a weirdo that thinks that everything is convention and so on. But as long as you assume that there is some meaning to the fact that some things are fruits and some things are vegetables, right? And there is, because this is just encoding, this word is of course just a word, but it’s encoding, like there’s different ways they grow and different things that influence them and different, you know, evolution, if you say that, or whatever.

Then there’s a real difference and it’s a real question. And this doesn’t change at all if you say it in English or in Spanish, or if you call it a different word, but it does change if you call it some words make a difference. Words that show concepts. And you could say…

Student: Arguments and conclusions to those arguments. That’s what we mean by concepts.

Instructor: I’m not yet sure about arguments. Because arguments are even more trivially connected to words than concepts.

Student: Oh, when we say God, capital G, that contains certain arguments, namely that there’s only one God, not two.

Instructor: Yeah, this is right, exactly.

The Problem of “God” — Conceptual Equivocation Across Traditions

My friend Antonio goes on about this, that how when we translate the pagan or polytheistic gods with the word God it’s very confusing because they’re not the kind of thing that monotheists believe the God is and this is why it’s not clear to anyone what the debate between the monotheists and the pagans is anyways because like because the later of course people do that right and they say well what you call a God is really an angel okay so the capital G God in Western culture refers to a God with also with no intermediaries usually maybe okay then then there’s a contradiction yeah but anyways then then there’s also no angels and you shouldn’t say Mech Nisrach [likely referring to angelic intermediaries] but of course there are angels.

Anyways, I think this is why people sometimes find those artistic [likely: deistic/Aristotelian] ideas appealing.

Student: Yeah, I get it because that’s what we think already that the word God means.

Instructor: And that’s again I don’t think it’s an argument because that’s not telling you why you should think that. An argument is a why. There’s a concept like there’s a way of organizing things which says there’s everything and then there’s God, something like that. There’s a conceptualization.

Student: Technical language though I would say is the result of it might be the result of an argument it might have been people going around arguing for this.

Instructor: But that’s what I’m, I’m not saying it contains the dialectic like we said it might contain the, it contains the result of it. It contains the concept that says there is created things and there is God and that’s the basic categories we should be thinking about when we think of theology, which of course no ancient polytheist thought of those categories and possibly many ancient monotheists didn’t either.

The Difficulty of Communicating Conceptual Distinctions

And that’s the thing that’s so hard to get across to people, because when you say it, they think that you’re making this extremely relativist point, like, what is a God anyways? What is anything anyways? No, I’m just telling you that you’ve got to realize the equivocation in the word God that has, of course in the Bible, angels are called Elohim [אלהים: literally “gods” or “divine beings”], that’s the proof, which in English would translate as God, but now it’s a bad translation because you can’t say God, so what do you say? So we’re stuck, right?

But anyways, this is the kind of problems that we have, and this is where you could claim that some languages are better. Like, maybe if it’s true that it’s not proper for a person to think about intermediary beings or whatever, which I guess some people think that’s what monotheism means, then it’s correct that we say the word God and we don’t say, whatever, we write it with a capital, and all of this, because that teaches you the correct way, and to think, and to say, like, the kind of word God that even accepts a plural is the wrong kind of God to think of, that would be the argument, and therefore…

Language, Convention, and the Universal Nature of Truth: Concluding Reflections on Linguistic Frameworks and Philosophical Method

The “God” Example: Language as a Teacher of Correct Thought

Instructor: We write it with a capital and all of this because that teaches you the correct way and to think and to say, like, the kind of word God that even accepts a plural is the wrong kind of God to think of. Therefore, speaking in this language that really doesn’t have a plural of God, because nobody understands what it means in the monotheistic frame, is the correct language to speak.

Of course, you’ll notice this is not a language in the sense of English or Yiddish, because you could have the same discussion in basically every language, including Greek. There’s Theo [θεός: Greek for “god”] and Theo is like this one. Deliberately, and in a way that orders them properly.

Student: Yeah, but again, this discussion is not about language.

Instructor: Right.

Student: A language in the sense of Yiddish and English. All these languages have the same question. Does the word gods make sense in them?

Instructor: So that’s still not an argument for a very particular level of language. And I’m kind of skeptical right now that there is such an argument. I really don’t know.

Revisiting Last Week’s Discussion: Convention as Starting Point

Instructor: The thing that we did last week is important. But that’s still entirely conventional. It’s still saying that because you need to get the thoughts from where you started, don’t start right away from the conclusions which are already giving you the language. You’ve got to start from how you think in your language.

But if you have, according to that, it still makes no difference if you’ve been born somewhere else to do the same exact thing. It’s just a question of you have to do it in your way because of you being born there by chance, by whatever it is that’s responsible for us in specific ways.

Language Acquisition and Philosophical Maturity

Student: I think it’s also like interesting because a lot of the discussion around language especially like in contemporary linguistics seems to surround the question of how language is acquired but to me the acquisition of language is always just going to be the convention like it’s like what you’ve mentioned about philosophical maturity the conventions are always going to be the assimilation of language always has to start with a very brute conventions dimensions and then work its way towards the higher or more conceptually advanced.

Instructor: But do you mean like even the more basic things like how a grammar works and things like that?

Student: Right, right. Yeah, somewhat, I guess. Probably outside the scope of realizing I’m creeping outside the scope of our…

Instructor: Right, because that’s like, there are objects and actions in the world. We call them verbs and nouns. Is that a real thing? Nobody knows, right? Is that what language teaches you? Yes, basically all languages teach you that, besides for work as theoretical language.

Student: I think the implication is at least somewhat implied from…

Instructor: Yeah, I don’t have patience, I’m tired now.

The Universality of Truth and the Problem of Knowledge

Student: That the implication is that all good things are true for everyone but not everyone knows like that doesn’t mean that everyone knows the good things does this make any sense.

Instructor: Well I think this is also probably a bigger discussion of how mistakes come to happen in understanding and disagreements?

Student: Like if everything is, like what is a mistake or a disagreement that is zero sum when it comes to the course of the connection to the language?

Instructor: Some people are wrong.

Student: No, because it could be wrong in every language, too. I mean, what’s the big deal?

The Nature and Location of Error

Student: Maybe the misunderstanding comes, at what point is this misunderstood? At what point is the mistake made? Is the mistake a mistake in conventional language? Is the mistake just a misapprehension of reality? And if so, what allows that misapprehension to take place?

Instructor: I guess we’ll find out another time. Semology and language, yeah.

Closing

Instructor: Okay. That’s the story for now.

Student: Yeah, until next time.

Instructor: Yeah, okay. Did it make clearer what we did last week?

Student: So I didn’t clarify from last week some of the, at least for me, like I realized I was listening to it again.

שפה, מחשבה ובעיית המונחים המשותפים: דיון על משמעות אוניברסלית מול קונבנציונלית בשפה דתית

פרק א׳: מבוא – גישור בין הדיון בשבוע שעבר על דוגמה לשאלות של שפה

תלמיד: היי, שלום, שבת שלום. אז מה הדיון בשיעור של היום?

מרצה: אז אני מניח שהיו לי כמה מחשבות מאז שבוע שעבר וגם שיחות עם כמה אנשים על השיחה שלנו. אז אני זוכר גם לדבר על ראש השנה כי זה ערב ראש השנה.

תלמיד: כן, כן.

מרצה: לא חשבתי על ה—אין לי את הגשר בצורה מושלמת, אבל יש לי חצי גשר.

תלמיד: בסדר.

פרק ב׳: בעיית הדוגמה ללא מסע – סיכום והרחבה

מרצה: אז אני חושב ששבוע שעבר דיברנו על סוגיית הדוגמה. אם אתה לא בוחר את—אם אתה פשוט לוקח את התוצאות של דיון פילוסופי בתרבות אחת ומיישם אותו על אחרת, אין לך את השיחה הזאת כדי להראות את העבודה שלך. יש לך את המסע—את היעד בלי המסע.

אבל אני חושב שמשהו שהבנתי שהמשכתי לעשות באמצע השיחה שלנו היה משהו קצת יותר רחב, שזה לנסות להבין בדרך אילו חלקים של השפה—השפה שאנחנו משתמשים בה—הם אוניברסליים, כלומר—ואולי זה נכנס למה בדיוק הקשר בין שפה למחשבה—ואז להבין, אוקיי, ומה ההבדלים הקונבנציונליים בין תרבויות שונות והשפות שלהן.

השאלה המרכזית: אלמנטים אוניברסליים מול קונבנציונליים בשפה

מרצה: אז אני חושב שזה בסופו של דבר חלק מהשאלה. אז יש כמה דברים שאולי נוכל אפילו לומר היגיון או כמה שפות אחרות שהן יותר אוניברסליות. ואנחנו יכולים להבין בבירור שההבדלים הם רק הבדלים באיך שהם מיוצגים בשפה. ואז יש כמה דברים שנראים יותר פשוט הבדלים קונבנציונליים בשפה.

אני חושב שהזכרת משהו שאל-פאראבי הזכיר על זה שבוע שעבר, או אחר—אולי זה היה לפני כמה שבועות, כשהיינו—אני חושב הרבה זמן אחורה כשדיברנו על אל-פאראבי שאמר שכמה אנשים מבלבלים את ההבדלים הקונבנציונליים עם ה—הם מבלבלים, אולי זה היה הבדלים דקדוקיים עם הבדלים לוגיים או משהו כזה.

תלמיד: אוקיי, אפשרי.

מרצה: כן, ואז אולי איך—אני מניח שהגשר שלי לזה הוא שכל השפות אולי יש להן מידה מסוימת של קונבנציה. מה הקונבנציה של התורה, או מה שאני אומר, ספרי דת בכלל? וזו, אני מניח, אולי נקודת התחלה מעניינת עבורי, כי אני מרגיש שהמשכתי לעשות את הבלבול הזה שבוע שעבר.

תלמיד: איזה בלבול?

מרצה: בין כשאנחנו מדברים על שפה באופן רחב, כמו מה הגבולות של השפה, או מה ההיבטים האוניברסליים של השפה מול ההיבטים הפרטיקולריים של השפה, ולבלבל את זה עם ההבדלים בין השפות עצמן.

פרק ג׳: היסוד המשותף מתחת לשפות שונות

מרצה: אז אני חושב, כן, כשאנחנו מדברים על, נגיד, יוונית ועברית, נכון? יוונית ועברית, יש להן את כל ההבדלים, ואנחנו מנסים להתגבר על ההבדלים האלה. אבל מה שמתחתיהן משותף, אני חושב, זו גם שאלה שאולי צריכה לקבל תשובה קודם.

תלמיד: נכון, אז כלומר, הממ. אז במילים אחרות, בוא נגיד, בוא נתחיל ככה. תן לי לחשוב.

התובנה הראשונה של המחשבה: התעלות מעל השפה של האדם עצמו

תלמיד: אם כל מה שיש לנו זה שפה, בצורה קיצונית, בצורה מוחלטת, שנראה שזה מה ש—כן, אני חושב מה שהזכרת, אני לא זוכר מה הציטוט היה, אבל זה משהו שפילוסופים רבים, סוג עתיק—כן, לא, אין פילוסופים שאומרים את זה במפורש. אבל הפילוסופיה העתיקה רואה את התובנה הזאת כתובנה הראשונה של המחשבה, נכון?

האם אני יכול לומר שאדם לא מיוזם, אדם לא בוגר, איך שקראנו לזה שבוע שעבר, הוא מישהו שחושב שהשפה שלו היא כל מה שיש, ולכן חושב שאם בעברית אומרים טוב, ובאנגלית אומרים “good”, וביוונית אומרים קאלוס או משהו כזה—אלה דברים שונים, הם מילים שונות.

כמו להבין את האחדות מאחורי מילים שונות היא—ולהיפך, נכון? ולפעמים אותה מילה שמשמעותה דברים שונים, כמו מילים משותפות, נכון? הרעיון הזה נראה מקובל מאוד באופן מסורתי כ, נאמר באופן מסורתי, נקודת ההתחלה של המחשבה. אם אין לך מחשבה שהיא חופשית או מעבר או מעל השפה שלך, אז לא יכולה להיות שום מחשבה בכלל, נכון?

זה הגיוני, נכון?

מרצה: יש תיאוריות, כן.

תלמיד: יש, שוב, אני חושב שזה מוטל בספק מה בדיוק, אתה יודע, מה שנקרא תיאוריות השפה של המאה ה-20 בדיוק מתכוונות, אבל יש תיאוריות שמתמקדות מאוד בכך שאין דרך לפרוץ מהשפה בדרכים שונות ומגוונות.

מרצה: נכון.

העמדה המסורתית: מציאות מעבר למילים

תלמיד: ואני חושב שעבור המסורת, עבור האמת או משהו כזה, זה לא יכול להיות הסיפור. זה חייב להיות אמת. במילים אחרות, זה נכון שככה אנשים מתחילים לחשוב. כמו אם אתה פוגש מישהו שאומר את אותם הדברים שאתה אומר, אבל בשפה אחרת. עכשיו אנחנו מדברים במובן מאוד פשוט, נכון? הוא אומר ממש “good” במקום טוב, או משהו כזה, או זה אומר, אתה יודע, “God” במקום השם, או מה שזה לא יהיה, בהנחה שאלה, אתה יודע, תרגומים אחד לאחד. כמו, יש שאלה, אם יש דבר כזה תרגום אחד לאחד, זה חלק מהשאלה. אבל בהנחה שזה, אפילו בהנחה שזה היה, אנשים רבים לא באמת יזהו את זה. אז פחות אנשים שלא יכולים להפשיט מהשפה, שלא יכולים ללכת עמוק יותר או גבוה יותר או מעבר—שלוש מטפורות שונות.

מרצה: זה חוזר למחשבה עצמה? כלומר, האם זו גם ההנחה שהמחשבה מורכבת משפה ולא שהשפה היא דרך לבטא מחשבה או דרך לנסח מחשבה?

תלמיד: זה מה שהתיאוריה האחרת הייתה אומרת.

מרצה: אוקיי.

תלמיד: כן, זה מה שאתה מתכוון?

מרצה: לא, כלומר אם שפה—אם אלה מילים שונות בין שפות שונות, זה אומר שהן לא מייצגות משהו משותף, נכון? המילים לא משותפות, אבל ה…

תלמיד: אה, הבסיס…

מרצה: אה, אנחנו אומרים שהעמדה הראשונה מניחה שהן משותפות.

תלמיד: כן, כן.

מרצה: יש לנו…

פרק ד׳: המציאות המושכלת מעבר להבדלים לשוניים

תלמיד: אני חושב שאנחנו מתחילים משם. כמו, הדיון שלי על דבר כזה היה מתחיל מהנחה ש, אני לא יודע אם המחשבה היא המונח הנכון כאן, המציאות, הדבר שהמחשבה עוסקת בו, נכון? המחשבה המחושבת, לא המחשבה שלי, אלא המחשבה המחושבת, נכון? המחשבה—מה שאנחנו במילים מפוארות קוראים המושכל—חייבת להיות משהו מעבר למילים המשמשות לתאר אותה.

מעבר, במילים אחרות, מעבר להבדלים בין מילים שונות שיכולות לשמש לתאר את אותו הדבר.

דוגמת הירח: מציאות אחת, שמות רבים

תלמיד: אז, בעברית אנחנו אומרים ירח או לבנה, באנגלית אנחנו אומרים “moon”, ובארמית אנחנו אומרים סהרא, ובלטינית אנחנו אומרים “luna”, וכן הלאה, וכל אלה הם אותו הדבר. יש רק ירח אחד שנקרא בשמות שונים.

זו תובנה מאוד חשובה להבין. אני מניח שרוב האנשים עדיין לא הבינו את זה. אתה צריך להבין את זה. אני חושב שזה משהו שאנחנו צריכים—אני שם את זה כאן כי נראה שזה משהו—אני אראה לך איפה אנשים רבים לא הבינו שיש משהו מאוד מעצבן. ושוב, אם נגיע להפוך את זה למסובך, נראה שאולי יש משהו מאחורי מה שסוג האנשים האלה אומרים. אבל אלוהים, זה נראה טיפשי, אבל מישהו יגיד לך, ובכן, כשהיהודים מצביעים על הירח—סליחה, על הלבנה—והגויים מצביעים על הירח, הם לא מצביעים על אותו הדבר.

במילים אחרות, המילה מדברת על משהו אחר. זה היה נראה טיפשי. אני חושב שרובנו חושבים שזה טיפשי. בעוד שכשמדובר בדברים מסוימים אחרים, במיוחד מונחים דתיים, אנשים נראים מאוד מבולבלים.

פרק ה׳: הטעות ההפוכה – הנחת משמעות חד-משמעית על פני תחומים

מרצה: הצד השני של זה—הבלבול שכשאנחנו אומרים שהמילים אומרות את אותו הדבר כשמיושמות על אלוהים כמו כשמיושמות על דברים נבראים—אבל זה עושה את אותה הטעות בכיוון ההפוך. זה מייחס יותר מדי לניסוח שהמילה היא הנכונה—

תלמיד: בדיוק.

מרצה: אני תוהה אם זה יהיה נכון, אבל אם אתה מסתכל על זה מהצד השני—

תורת הרמב״ם על מונחים משותפים

תלמיד: אני כן רואה את זה, כמו, יש—יש זרם נגדי חזק לזה, כל החלק הראשון של המורה, בגלל התיאוריה המאוד חזקה של הרמב״ם על מונחים משותפים, נכון? שהמילים לא אומרות את אותו הדבר, הן נראות כמו אותן מילים, אותן הברות. הן אפילו עשויות, כמו, להיות בעלות דמיון משפחתי, עשויות אפילו להיות אותו מושג, עשויות להיות אנלוגיה.

הרמב״ם לא באמת משתמש בתיאוריה של אנלוגיה. יש לו תיאוריית הבדל מאוד, כמו, קפדנית, נכון? איפה זה אומר את אותו הדבר ואיפה זה לא אומר את אותו הדבר? אין לו באמת את סוגי האנלוגיה. במילים אחרות, זה לא הסבר. אולי יש משהו חסר בתיאוריה שלו.

ההלם של קוראים בפעם הראשונה: לקסיקון של מילים נרדפות

תלמיד: אני מרגיש שזה תמיד הלם לכל קורא בפעם הראשונה של המורה, כשהם פותחים את הדבר הראשון וכל מה שהם רואים זה מילים נרדפות. כמה זה משל? יש דבר. יש משהו שנקרא המשל, שאנחנו לא יודעים בדיוק. אולי זה משהו כמו אנלוגיה. הוא באמת לא חושב על זה כתיאור האמיתי של המציאות, של המבנה של מה שקורה.

התנגדות המקובלים: המקרה של יד

תלמיד: ומה שאני אומר הוא, ואתה יכול לראות שאנשים רבים מאוד לא נוח להם עם זה. ובמובן מסוים, כל המקובלים שכועסים על הרמב״ם מתחילים מ—הרמב״ם אמר שהיד המיוחסת לאלוהים היא—הרמב״ם לא אומר שזה לא דבר אמיתי. אנשים חושבים שהרמב״ם אמר שזה לא דבר אמיתי. הרמב״ם רק אומר שלמילה יד יש שתי משמעויות.

אחת היא המשמעות האקסוטרית, אחת היא המשמעות האזוטרית, ואלה מונחים משותפים, נכון? זו אותה מילה עם משמעויות שונות לחלוטין, ויש אפס קשר, אפס קשר אמיתי—כמו אפס קשר אונטולוגי מטפיזי אמיתי—בין משמעות יד לבין הדרך שבה אנחנו משתמשים בה.

שפה, מציאות וידע: השקפת הרמב״ם על מילים כמצביעות לדברים

פרק א׳: עמדת הרמב״ם על שמות אלוהיים ובעיית ההתייחסות הלשונית

השקפת הרמב״ם: למילים אין כוח, רק למה שהן מסמנות

מרצה: הוא לא מאמין שלמילים יש משמעות כלשהי מלבד להיות מצביע לדברים שהן מצביעות עליהם. לא למושגים, כי מושגים הם משהו בין מילים לדברים, ואנחנו צריכים לדבר על זה. אבל הנקודה היחידה היא הדבר. זו הסיבה שהרמב״ם אומר, למשל, זה לא, אולי שוב, מדויק, אולי יש הבדלים, אבל זו הסיבה שהרמב״ם אומר ששמות של, שמות אלוהיים אין להם כוח. לאלוהי יש כוח, והפעילויות האלוהיות הן, אתה יודע, הכוח שלו. אבל לשמות אלוהיים לא יכול להיות כוח כי מילים לא עושות כלום. הבנה עושה משהו, אבל הבנה היא משהו שמתייחס למציאות, לא למילה.

ושוב זה משהו שכולם כאילו, ובכן, שם אלוהים לא קדוש, הדבר שאנחנו עושים שאתה מסכים שאסור לנו להשמיד ולמחוק וכל זה, אבל אין לו שום קדושה. זה רק על מה שהוא מסמן. רק הדבר שמסמן יש לו קדושה. זה מפריע לאנשים רבים, ואני חושב שמישהו היה אומר, כן, זה בגלל שאתה ילדותי ועדיין לא הבנת את ההבדל בין האצבע לירח, נכון?

תלמיד: הנקודה סביב הנקודה ד׳. כן. אז, כן.

משקל תרבותי מול קדושה: הערת תלמיד

מרצה: ובכן, הרבה, אני חושב שחלק מהסיבה שאנשים מוטרדים מזה היא כי יש, יש הרבה הנחות במונחים שאנחנו משתמשים בהם. כלומר, זה קצת חוזר לדיון הדוגמטי ההוא משבוע שעבר, שהוא, ובכן, כשאנחנו מדברים על שם אלוהי של אלוהים, אנחנו מניחים שזה מכיל בתוכו, כלומר, מכיל בתוכו תהיה דרך גרועה לומר את זה, אבל זה מייצג את השיא של רעיון מסוים, או המונח הזה כבר מגובה בדיאלוג מסוים. אני לא אומר שאנשים בהכרח מתכוונים לזה, אבל אני חושב שזה מה שאנשים מרמזים. זו הסיבה שאנשים מרגישים מחוברים למונחים האלה, כי אלוהים נראה נושא הרבה מה, נקרא לזה, התרבות המערבית הרחבה יותר איתו בצורה ששמיא לא.

תלמיד: אוקיי, טוב מאוד. נכון.

מרצה: אז אנחנו…

תלמיד: אבל זה, שוב, פרטיקולריות, וזה לא היה נותן לזה קדושה, זה רק היה נותן לזה נקודת התייחסות תרבותית טובה יותר או יותר תיאורית. אבל כן, אני מסכים שזו טעות. אני רק חושב שאנחנו…

מרצה: כן, כן. לא, אנחנו מנסים לחשוב על הכת הזאת, הצד השני. זה מה ששאלת, נכון? אנחנו קודם אומרים שזה לא יכול להיות שדברים זהים למילים. ככל שהמילים נהדרות, הן לא זהות לדברים. ובהחלט לא שיש שני שמות לאותו הדבר לא הופך אותו לשני דברים, ולהיפך. שני דברים שונים שיש להם אותו שם לא הופך אותם לאותו הדבר.

פרק ב׳: הבעיה האפיסטמולוגית היסודית—האם יש לנו גישה לדברים לפני המילים?

ניסוח השאלה המרכזית

מרצה: אבל השאלה היא, רגע, אז עכשיו עדיין יש שאלה קודמת, נכון? אבל עכשיו, יש שאלה כאן. לפני שנגיע לשאלה הזאת, השאלה ששאלת קודם היא, אבל האם זה אומר שיש לנו גישה לדברים לפני המילים? נכון? זו השאלה הראשונה. נכון? בהנחה שיש דברים. אם אין דברים, אז השאלה הזאת לא עולה כי פשוט אין דברים, יש רק מילים. אם אין הבדל בין, אם המשמעות המלאה של המילה השם או מה שזה לא יהיה היא המילה, אז אתה לא יכול לקבל את השאלה, האם זה נותן לי גישה למציאות? כי זה כל מה שיש. כן, אתה לא חייב להאמין בזה ככה, אבל זה דבר.

אבל אם יש הבדל בין הדבר למילה שמדברת עליו, עכשיו יש לנו שאלה מאוד רצינית, גם על הכרה אנושית, הבנה אנושית, תובנה אנושית. מכיוון שרובנו בדרך כלל חושבים עם מילים, מבינים דברים דרך מילים, לפחות מתקשרים מה שאנחנו יודעים על דברים דרך מילים, יש שאלה גדולה. איך אנחנו יודעים שהמילים שלנו עוסקות במשהו? שזו גרסה אחרת של השאלה, האם המציאות באמת נגישה לנו דרך מילים? במילים אחרות, האם העולם באמת מושכל?

תלמיד: נכון. יש שאלת אפיסטמולוגיה מתחת לכל זה, שהיא, כן, כן.

שתי גרסאות של אותה שאלה

מרצה: זו השאלה האמיתית. והשאלה סוג של יכולה להיאמר בשתי הדרכים, ואני חושב שהן שאלות מאוד דומות. אחת היא משהו כמו, אז לפני שיש לך מילה למשהו, האם אתה יודע אותו לפני המילה? והמילה רק מכנה את הידע שיש לך עליו, אבל הידע הוא משהו בלתי ניתן לביטוי, עכשיו בלתי ניתן לביטוי לא בצורה מוזרה, פשוט במובן מילולי, כמו שהוא שם והמילים מכנות אותו, או במקרה כזה אפילו קשה לראות איך תקשורת יכולה לעבוד, כי אני לא יכול לתקשר לך את הדבר, אני לא יכול לתקשר לך את המילה, מה שאומר שברגע שאני עושה את זה, איבדתי את הדבר במובן מסוים.

אז אז הצד השני של אותה שאלה יהיה, או האם המחשבה שלנו באמת עובדת דרך מילים, ולכן האם מילים באמת תופסות, כביכול? האם הן הופכות לנושאות של הדברים שלהן?

מודל תלת-שלבי: תפיסה, ידע וביטוי

תלמיד: בסדר, מה שנראה להיות, אני חושב שיש כמו, אני תמיד חשבתי שיש איזה פיצול נוסף שיכול להיעשות בין איך דבר נודע ואז ברגע שהוא ידוע איך הוא בא להיות, אממ, אני מניח שהתהליך של הידע שנודע ואז אחרי זה להגיע לנקודה של ביטוי. כמו שאני חושב תפיסה, אני חושב שהרבה אנשים נראה שחושבים, מה שאני תמיד מרגיש, לפחות אישית, שזו טעות, היא שאם שפה נדרשת למחשבה, אז שפה גם נדרשת לתפיסה, שדברים נתפסים במיכלים הלשוניים שלהם, או איך שאתה עשוי לקרוא לזה, במקום שהשפה תבוא אחר כך כדרך לתת ביטוי לרעיון כלשהו שמובן.

ואני חושב שאפילו את זה אפשר להטיל בספק. אולי השפה, אולי הדבר יכול להיות מובן ואז השפה היא רק אמצעי העברה או רק בניה על הרעיון הזה הלאה. אבל אני חושב שכן, אני חושב שיש כאן אולי שלושה שלבים. יש את השלב שבו הדבר נודע. אחר כך יש את השלב של ידיעתו. ואז יש שלב של, אני מניח, בנייה עליו או ביטויו או ניסיון להתאים אותו למונחים שניתן לשתף בהם ובשפה קהילתית, נקרא לזה כך, שפה מסוימת.

ההיגיון כידע טרום-לשוני

תלמיד: אני חושב שההיגיון הוא הדבר הקל ביותר להצביע עליו שיכול להיות טרום-מחשבה. לפעמים אנחנו חושבים בהיגיון… אנחנו עשויים להשתמש בשפה מסוימת רק כדי לשחק את התרחיש ההיגיוני בראש שלנו, אבל ההיגיון נראה כטרום, כמו לפני אפילו המחשבה, ואחרי התפיסה. ההיגיון הוא אולי המילה הטובה ביותר. אני בטוח שיש משהו שיכול לתאר את השלב הביניים הזה שבו משהו נודע לפני שהוא הופך להיות ניתן לביטוי או ניתן לדיבור או משהו כזה.

שאלת המחויבות: דברים מעבר למילים וגישה ללא מילים

מרצה: נכון, אז משהו כזה, אולי. זה לא יכול להיות המצב, או לפחות אנחנו לא עובדים עם ההנחה שזה המצב שהכל הוא רק מילים. זה פותח אותנו לבעיה שהיא, אז, האם אתה רואה, בואו נשתמש במילה רואה, האם אתה רואה את הדבר לפני שאתה נותן לו שם, לפני שאתה מדבר עליו, לפני שאתה אפילו מבין אותו באופן מושגי, מה שנראה, האם זה הכרחי? בואו ננסה לשאול את השאלה הזאת. האם זה הכרחי?

אז האם כל מי שמאמין שיש דברים מאחורי המילים מחייב את עצמו גם להאמין שיש לאדם גישה לדברים ללא מילים, נכון? עכשיו, אתם יודעים, באופן מפורסם, כל מי שנמצא בצד המיסטי יותר של הדברים חושב כך, אני חושב. חושב גם שמילים, שיש דברים מעבר למילים, יש את הדברים. וזה, אגב, רק כדי להיות ברור, זה אומר כל הדברים, נכון? אתם יודעים, אנשים אוהבים להעמיד פנים שחלק מהדברים הם במילים. לא, כלומר, אני מניח שאפשר לומר את זה. אבל אם באמת חושבים על זה, זה אומר…

האוניברסליות של “מעבר למילים” והתפקיד הגילויי של השפה

כל מה שידוע חייב להיות מעבר למילים

מרצה: האם זה נכון לגבי תפיסה זו שאלה אחרת. זה עשוי להיות נכון גם לגבי זה, אבל אנחנו בדרך כלל לא חושבים על תפיסה כמתרחשת בתוך השפה, בתוך מילים. אנחנו בדרך כלל חושבים על זה כמתחת לשפה, כמו סוג נמוך יותר של ידע. אבל אם הנקודה שלהם היא שהדבר הידוע, המושכל, השכל, מה שזה לא יהיה שאנחנו יודעים כשאנחנו יודעים משהו, אינו זהה למילים שבהן אנחנו מתארים אותו, שבמקרה כזה זה יצטרך להיות נכון גם שאמירתו בשפה אחרת תעני משהו שונה, מה שאנחנו לא חושבים, אז זה אומר שזה משהו לגבי כל דבר.

כי כל מה שידוע חייב להיות מעבר למילים, נכון? זה לא כמו, החוויה הזאת הייתה מעבר למילים. לא, כל דבר שאי פעם הבנת היה מעבר למילים. הבנה היא התרגול של הבחנה בדברים שהם מעבר למילים ואז, אני מניח, העמדתם איכשהו במילים. זה מה שהבנה אומרת.

ואין באמת שום הבדל בין סוג הפילוסופיה הזה לבין כל דבר שאנשים קוראים לו מיסטיקה במובן הזה. ואם מיסטיקה היא כמו לעמוד מול המציאות עצמה, שהיא המציאות שהיא הדבר שאנחנו אז מדברים עליו, נראה שזה מה שזה צריך להיות לכל סוג של מחשבה, למחשבה על כל דבר, או כל דבר שניתן לחשוב עליו. אולי לא כל דבר ניתן למחשבה, אולי לא כל דבר מושכל, אבל לכל דבר, כל דבר שניתן לחשוב עליו, זה צריך להיות המצב.

תלמיד: האם זה נכון? זה יצטרך להיות המצב שאפשר להתעמת איתו טרום-שפה?

הדילמה: מה המילים עושות?

מרצה: כן, ובכן זו השאלה. כלומר, שוב, אני חושב שיש כאן שאלה. האם אנחנו אומרים שחייב להיות רגע של התעמתות טרום-לשונית, הוויה, או איזה מילים שנקרא לזה? או, במקרה כזה, אז יש לנו את השאלה, אז מה המילים בכלל עושות? מה המילים עושות? למה אנחנו מנסים להעמיד דברים במילים כל הזמן? למה אנחנו לא פשוט מסתובבים ובוהים בעולם והולכים, ונראה להיות, וכמובן, יש אנשים שחושבים כך, כמו, תפסיקו להעמיד דברים בשפה, מכיוון שזה נכון, וגם זה נראה שגוי, כן, גם זה נראה שגוי, כי נראה שזה נכון מאוד באופן ברור שהמילים שאנחנו משתמשים בהן כן קשורות לגילוי הדבר ואולי להראות אותם לנו טוב יותר, להפוך אותם קרובים יותר אלינו, להפוך אותם ברורים יותר לנו.

תלמיד: אני חושב שגם אולי משהו ששמתי לב אליו הוא שהרבה אנשים רוצים לקרוא למשהו בלתי ניתן לתיאור כי כל שפה קונבנציונלית רגילה תתקשה מאוד להשתמש בכמות קטנה של מילים כדי להסביר את זה. אולי אתה פשוט צריך הרבה מילים.

מרצה: כן, אנחנו יודעים, נכון.

השפה כהפשטה

תלמיד: אז אני חושב, לדעתי, המטרה של השפה חייבת להיות לעשות מידה מסוימת של הפשטה של מה שנחשב. ועם כל הפשטה, משהו נשאר לא מופשט. אז אני חושב שיש את החלק החלקי הזה שבו אנחנו יכולים לומר, אוקיי, אני רואה את זה מולי. אם אני אקרא לזה בקבוק, יהיו לזה כמה קונוטציות אולי שהן לא נכונות לגביו. זה לא ממש בקבוק. זה בקבוק שתייה או משהו שכנראה ידרוש יותר ביטוי ואולי לעולם לא נוכל לכלול באופן מלא מה זה עם מילים. באמת? אני אולי לא אוכל למצות את מה שמולי עם שפה, אבל זה לא אומר ששפה לא יכולה לתאר היבטים שלו או לא יכולה לתאר תכונות.

מרצה: ובכן, מה שאני מנסה לומר הוא שזה אפילו יותר גרוע מזה, כי הכל חייב תמיד להיות מעבר למילים. וברור שאנחנו כן משתמשים במילים, ולא רק שאנחנו משתמשים במילים, אנחנו גם חושבים, כלומר, אנחנו חווים את העובדה…

תלמיד: אני חושב שזה יותר גרוע לחשוב על זה כחלק מהקהילה הגדולה יותר של דברים שדומים לו. האם זה הכל?

מרצה: כי הייתי אומר שהייתי אומר שההבחנה בדברים עצמה לפחות נעזרת במילים.

דוגמת הירח: שמות פרטיים כשפה ראשונית

מרצה: אז אפילו הירח, אפילו הירח, כל עוד אין לו שם פרטי ושמות פרטיים הם דבר אחד חשוב מאוד שאנחנו עושים, אחד מאלה, אולי כמו המקרה העיקרי של שפה, מתן שמות לדברים, נכון? כי סוג אחר, כמו תיאורים ופעלים הם קצת שונים, אבל רק השם הפרטי הוא דבר.

להסתכל על הירח מבלי לדעת שהוא נקרא הירח, לא כמו הסיפור ההוא של אורסולה לה גווין שבו זה כמו הדבר המבריק-ות והגבוה-ות, כי הייתה חברה שהוציאה מחוץ לחוק שמות פרטיים כי הכל בתנועה והם לא קיימים. אם היית מסתכל על הירח בדרך הזאת, לא היית רואה את הירח, במילים אחרות, הירח האמיתי. לפחות זו ההנחה של האנשים שכן מאמינים בשמות פרטיים, מדברים על להיות על משהו, מהות שקיימת.

אז אתה אומר, כשהסתכלת על הירח, כמו כשאיזה אדם קדמון, אדם דמיוני, טרום-שפה, אתם יודעים, לפני המהפכה הלשונית לפני 100,000 שנה או מתי שזה היה, הסתכל על הירח, הוא לא ראה את הירח. ברור, הירח ראה אותו, נכון? כלומר, הירח היה שם, שום דבר לא השתנה במציאות, או אולי היה לו מסלול מעט שונה או משהו, אבל שום דבר לא השתנה במציאות. אבל הוא לא ראה את הירח. הדבר האמיתי הזה שאנחנו קוראים לו הירח הוצג לנו על ידי מתן שם לו ואמירת ירח, או איך שקראו לזה לפני כן.

תלמיד: להבדיל אותו מדברים לבנים וגבוהים אחרים.

מתן שם הופך דברים לניתנים למעקב ולהבנה

מרצה: כן, זה מובחן, זה הופך לניתן למעקב, זה הופך למושכל, נכון? אנחנו יכולים עכשיו להבין, אנחנו יכולים עכשיו לשאול את השאלה, אוקיי, מה זה הירח? איך הירח עובד? מה גורם לו להיות כמו שהוא? כל מיני הבנות שיש לנו על הירח ש, אבל שוב, ההבנות האלה יהיו כמו תכונות, אבל פשוט…

תלמיד: כי אפילו העמידה לפני הדבר שאנחנו קוראים לו הירח נראה שנעזרה בכך שיש מילה בשבילו. כמו אם אני מצביע ואני עושה ככה.

מרצה: זה שוב שם את השפה לפני החשיבה או לפני התפיסה כאמצעי של הטמעת המידע.

תלמיד: נכון, מבלי לומר שהשפה היא כל מה שיש. כמו כשאנחנו מדברים על הירח, אנחנו רק מדברים על המילה הזאת ירח ולא על הדבר בשמיים.

מרצה: אבל אומרים שנראה שמילים מספרות לנו על דברים בשמיים. כלומר, זה התיאור הרגיל של מה שמילים הן. הן על דברים, מה שאומר, כן, דברים הם לפני מילים, אבל המילים מראות לנו את הדברים. הן לא יוצרות איזה דבר חדש. הן מראות לנו את הדבר.

סוקרטס והחיפוש אחר המילים הנכונות

מרצה: ולכן, אפשר לומר שהפילוסופים כמו סוקרטס הסתובבו וניסו למצוא את המשפט הנכון שמתאר דבר, בדרך כלל משהו מעורפל כמו הטוב או האתיקה או החיים הטובים, מנסה לראות את הדבר. הוא לא מנסה, אנשים לפעמים מאשימים את סוקרטס בהרס של הכל כי כולם ידעו מה הכל היה לפני שהתחלת לשאול אותנו את השאלות ועכשיו אנחנו לא יודעים כלום כי אמרת לנו שהאינטליגנציה הלשונית הזאת, כמו מילה, מילולית היא הדבר החשוב ביותר ואולי היא לא.

אבל אני חושב שלפחות מה שהוא חשב הוא שיש לדברים את המילים הנכונות, במילים אחרות, אנחנו יכולים להתווכח על זה, נכון? זה הירח. לא, ובכן, זה לא הירח. זה רק כוכב לכת. יש לנו, כמו, האם פלוטו הוא כוכב לכת? זה ויכוח אמיתי בתיאוריה הזאת. כמו, כוכב לכת הוא סוג כזה של דבר. ואנחנו יכולים לנהל ויכוח אמיתי. האם זה כוכב לכת או שזה איזה אסטרואיד? האם זה ירח או שזה, אני לא יודע, מה זה עוד משהו שהיית קורא לזה?

תלמיד: אסטרואיד.

מרצה: כן, או שזה פשוט סלע, סלע מבריק בשמיים? אלה שני דברים שונים. ויש תשובה אמיתית לשאלה הזאת, ומתן שם פרטי ירח כבר במידה מסוימת עונה על חלק מהשאלה הזאת. כמו, זה פשוט שם ירח, נכון? זה לא עוד דבר מבריק אחד.

תלמיד: נכון, אבל אני חושב שזה חוזר לשיחה שהייתה לנו על מילים.

מרצה: כן, העובדה שיש להן היסטוריה מסוימת או משפחה מסוימת של אסוציאציה או מסוים…

תלמיד: נכון, אבל זה לפני זה. זה מנסה לבודד לפני זה. אפילו כשאנחנו קוראים למשהו ירח, אנחנו מתייחסים לוויכוח מסוים קודם או דיון קודם שהתקיים על הדבר הלבן הגבוה הזה שהמשיך להופיע בשמיים כל לילה.

מרצה: נכון, אבל אז אני אומר כמו כשפעם אתה מתחיל לדבר על תרבות ואסוציאציה אתה הרבה, כמו אתה מדבר על משהו הרבה יותר מסובך ממה שאני מנסה לדבר עליו עכשיו או שאמרת לי לדבר עליו. זה, זה במובן מסוים מה שאני חושב שהשאלה המעניינת היא, באיזה נקודה המעבר הופך להיות, נכון, אתם יודעים, אז זה, זו השאלה הנכונה.

מתן שמות במקרא כמקרה הפרדיגמטי

מרצה: כמו שאנחנו חושבים שמתן שמות לדברים, כמו ה, כמו שנאמר בבראשית, נכון? אלוהים קרא לשמיים שמיים או משהו, לרקיע שמים, אני לא יודע איך בדיוק תרגמתי את זה. בכל מקרה, כן, הרקיע, הדבר המפושט, הוא קרא שמיים, משהו כזה, נכון? לא, זה ממש מה שזה היה אמור לומר. רקיע זה לא שם פרטי. זה כמו ההתפשטות, וזה נקרא שמים.

תלמיד: נכון, הוא קרא לשפע המים ים.

מרצה: כן, בדיוק. וזה נתן לנו…

המציאות של השפה המושגית ושאלת השפה הקדושה

השפה האוניברסלית של המושגים מול שפות פרטיקולריות

סיכום: מילים עושות עבודה קוגניטיבית אמיתית

מרצה: אז המהות הייתה שם לפני המילה, אבל אנחנו לא באמת רואים אותה. אין כמו ראייה גולמית שלפני מילים, או לפחות לא טובה במיוחד. אני מניח שיש אולי איזו שאלה שלפני זה. הקיום של הדבר חייב להיות לפני המילים, אבל ההבנה היא במילים, וזה חייב להיות כמו שלב אמיתי, כמו דבר אמיתי. אז מסתבר שמילים הן דברים אמיתיים, הן לא סתם מצביעים, לפחות בתהליך ההבנה, כי תהליך ההבנה מתווך על ידי קריאת שמות לדברים.

במילים אחרות, עכשיו, כשאנחנו אומרים שמות, אנחנו לא מתכוונים לשם היווני, העברי, האנגלי, הספרדי. אני מתכוון למתן השם, ההגדרה מאחורי השם, נכון, הרעיון של השם. אבל זה יהיה דבר אמיתי, נכון? אז אני מניח, ואולי זה פשוט לוחץ על זה קצת יותר מדי אבל מה שאנחנו אומרים כאן הוא שיש שפה אוניברסלית של תפיסה גם אם היא משתמשת ב—נקרא לזה המילה הפרטיקולרית, נכון?

תלמיד: טוב מאוד.

לוחצים על השאלה רמה אחת נוספת: האם שפות ספציפיות חשובות?

מרצה: אז עכשיו אנחנו צריכים לשאול את השאלה הזאת. אז עכשיו אנחנו יכולים לשאול את זה ברמה שלישית של אותה שאלה ולומר, אוקיי, אז אתה אומר לי שה—נכון, בואו נקרא לזה המילה ירח, אתה יכול באותה מידה לקרוא לזה צורת הירח בכל מקרה—עושה עבודה אמיתית כאן, נכון? מספר לנו שיש ירח ומה הירח הזה שיש הוא. ועכשיו אתה שואל אותי שאלה, אוקיי, והגעת לשם על ידי הראיה לי ש, אתם יודעים, אנחנו תמיד מסתובבים ונותנים שמות לדברים ומגדירים דברים וזה לא—יש דבר אמיתי שאנחנו מגדירים אבל זה לא מיותר, העבודה הזאת כמו שאנחנו עושים כדי להבין את הדברים יותר ברור ויותר טוב, והם הופכים יותר נוכחים לנו על ידי הבנתם.

עכשיו אתה יכול לומר, אוקיי, אז למה אנחנו לא יכולים לשאול את אותה שאלה צעד אחד נוסף ולומר, ובכן, מכיוון שאף בן אדם לא מדבר אוניברסלית, כולם מדברים אנגלית או משהו-ית, ולא לכל השפות יש ית מסיבה כלשהי. בכל מקרה, אז לא היית אומר שזה חשוב לתת שם לירח באנגלית או בספרדית או באיטלקית. אה, סליחה, גם לא עובד. בכל מקרה, כדי להבין מה זה הירח ובכך לשים את השפה האנגלית לגמרי ברמה של הצורה, נכון?

מבחן התרגום: מה קורה כשאנחנו מתרגמים?

מרצה: ואז אתה ברור מגיע לשאלה הזאת של תרגומים. ואתה אומר, ובכן, כן, זה נשמע בסדר, בואו נגיד. בואו נעקוב אחרי זה. ואז אתה אומר, אוקיי, אבל אז כשאני מתרגם את האנגלית לספרדית, האם זה מפסיק להיות הירח? האם אנחנו רואים ירח שונה בספרדית מאשר באנגלית? ואתה אומר, כנראה שלא. שוב, בהנחה שהתרגום טוב. אז אז מסתבר שהאנגלית לא עשתה כלום. אנגלית היא לא הדבר האמיתי. אין באמת שפות שונות. יש רק שפה אחת, שכל השפות מקרבות אליה.

אז ברמה של ההבחנה בין שפות, אנחנו חוזרים לתיאוריה המוקדמת יותר, הנאיבית יותר שאומרת ששפות פשוט ממתינות לנקודה במשהו. או במילים אחרות, אנחנו מניחים סוג של שפה אוניברסלית שנקראת המושגים, הבנות של דברים, שוב, אפשר לומר צורות אם אתה רוצה, שהיא שפה אוניברסלית, שהיא, כן, היא נאמרת בדרך מקרית, כמו בדרך אקראית, על ידי מילים שאנחנו משתמשים בהן בכל שפה, אבל כל מי שמשתמש במילים בשפה הזאת, אף אחד לא באמת חושב שזה המילים בשפה שהם משתמשים בה, למרות שאנחנו כן חושבים שהמילים שהיו, המילים המושגיות, הן אמיתיות. האם זה עובד?

שיטת המסירה מול הדבר הידוע

הרהור תלמיד: העברה וידע ישיר

תלמיד: נכון, זה מצחיק כי אני תמיד חושב על כמו, במיוחד עכשיו עם שאלות אפיסטמולוגיה עם חישוב ודברים כאלה. ויש, אני חושב, מה שאולי מעניין בשפה, או אני חושב, ובכן, לפחות השיחה הזאת גורמת לי להבין על שפה היא, כן, הדרך שבה זה נודע והדרך שבה זה נודע לאדם בדרך של תפיסה והדרך שבה זה נודע לאחרים דרך הוראה ושיתוף של ידע ודברים שידועים היא ששיטת המסירה תמיד הולכת להיות מידה מסוימת של מקרה או תכונה של התייחסות ספציפית מסוימת ותרבות ורגיסטר, אבל היא עדיין מאפשרת לדבר להיוודע באופן ישיר. זה חוזר לכמו הפרדוקס של סוקרטס עם המילדת שבו אנחנו באים לדעת את הרעיון דרך אולי כמו העברה שבסופו של דבר הופכת למיותרת.

הכרה בחוסר משמעות חלקית ללא ניהיליזם מוחלט

שפה, מושגים ובעיית מסגרות תקפות מרובות

האתגר: מושגים נכונים מרובים

מרצה: אולי, כן, אולי. אולי יש מידה מסוימת של שרירותיות או כמו חוסר משמעות בדרך שבה אנחנו מגיעים לדברים, שהכרה במידה של חוסר משמעות לא מחייבת אותי לטעון שהכל חסר משמעות, שזה שוב משהו שאנשים נראה שחושבים, כי אנשים מאוד גרועים בחשיבה. כאילו כן, רגע, אם השפה הספציפית שאנחנו מדברים עליה לא אמיתית, אז שום דבר לא אמיתי. לא, לא, הדבר אמיתי, רק המילים שהם משתמשים בהן לא אמיתיות. המילים אמיתיות במובן, שוב, במובן האוניברסלי של מילים אמיתיות, לא במובן המאוד מאוד פרטיקולרי של מילים. ואז אתה אומר, כן, הרמה הזו לא חשובה. זה חשוב מבחינה מעשית כי אין אחרים, אין דרך לדבר בלי לדבר שפה ספציפית.

הבנת שפה פירושה היכולת לתרגם אותה

מרצה: אבל אני חושב שהנקודה, כמו שאחד היה אומר משהו כזה. הנקודה של הבנת שפה היא להגיע לדבר שהשפה עוסקת בו, שזה לא הירח לגמרי בראש ההיררכיה הזו, אלא זה, הצורה של הירח, אלא המושג של הירח. וכולם מסכימים שהבנת שפה בעצם פירושה היכולת לתרגם אותה, בהנחה שאתה יודע שתי שפות. אף אחד לא היה אומר, טוב, אני מבין את זה, אבל אני לא יכול לתרגם את זה. אני חושב שזה בדרך כלל אומר שלא ידעת את אחת השפות או שאתה לא באמת מבין את זה. זה הגיוני?

לצערנו, יש לנו הרבה אנשים שטוענים שלא מדברים שתי שפות, אבל לא יכולים בעצם לתרגם הרבה דברים שהם מחשיבים חשובים משפה אחת לאחרת. זה מה שדיברנו עליו בשבוע שעבר. ושוב, אם אתה אומר, בסדר, כי אני חי בחצי מהחיים שלי, אני לא מדבר שום שפה לגמרי, זה בסדר. אבל אם אתה הופך את זה לטענה אמיתית ואתה אומר, טוב, זה מושג שקיים רק בשפה ההיא, זה, אני חושב, לא הגיוני. או לפחות, זה הטיעון בשלב הזה.

יישום: קדושת השפה (לשון הקודש)

השאלה: מה שפה מסוימת יכולה להכיל באופן ייחודי?

מרצה: כאילו, יש לך שאלה חשובה כאן, שהיא, האם זה הגיוני? כלומר, כמה חשוב לשמר שפות ספציפיות, אפילו עבור האנשים שנושאים את השפה הזו? האם זה משנה משהו? מה שפה מסוימת יכולה להכיל? כלומר, אם אנחנו מדברים על, נגיד, המושג של מילים קדושות ושמות קדושים והדברים האלה, עד כמה זה באמת אפשרי עם מה ששפה היא בעצם? מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שיש לשון הקודש או משהו כזה? האם זה מתייחס למשהו? אם זה רק קונבנציה להבנת הצורה של דברים.

עמדת הרמב״ם: הקדושה היא במסר, לא באמצעי

מרצה: נכון, אז תשובה אחת תהיה לומר שהקודש אינו ברמה של המילים, אלא ברמה של הדברים, המילים, המושגים. כלומר, המושגים במובן, נגיד שאנחנו מדברים על מילים שאולי מתייחסות לדברים, אבל עם טיעונים מסוימים שכבר כלולים בזה. זה יהיה שלב נוסף להוסיף לזה, נכון? אבל השלב הראשון יהיה לומר, שוב, משהו כמו, מישהו כמו הרמב״ם היה אומר, לשון הקודש קדושה כי, טוב, הוא אומר, כי אין בה מילים רעות, בסדר?

עכשיו, האם מישהו לא יכול פשוט להוסיף מילים רעות או משהו כזה? כן, אבל זה, אז יש לו הבנה הגדרתית של מה זו קדושת שפה, לא הבנה עובדתית. הוא לא באמת חיפש במילון ומצא שאין בה את המילים האלה, או סוג של כן, אבל כמובן שהוא מבין שזה, אתה יודע, שפות אינן מערכות סגורות. אתה תמיד יכול להוסיף מילה ואז זה לא יהיה לשון הקודש יותר, נכון? אז מה שהוא מנסה להגיע אליו זה שהקדושה טמונה במסר, לא בצורה. בצורה, לא בביטוי הפרטיקולרי שלה.

לשון הקודש יכולה תיאורטית להתקיים ביוונית

מרצה: אז לשון הקודש אינה קדושה במובן של שימוש באותיות עבריות ספציפיות אלה. במילים אחרות, יכולה להיות לך לשון הקודש ביוונית. ואם אתה מבין משהו על מה שקורה, זו תהיה לשון הקודש.

השקפה תנאית מוקדמת: תורה בכל השפות

מרצה: וזה בהחלט נראה שזה מה שהרבה תנאים מוקדמים חשבו, שהתורה ביוונית קדושה בדיוק כמו התורה בעברית.

תלמיד: האם זה צריך להיות רב יאסין?

מרצה: לא, התנאים והמשנה, מי שזה לא יהיה. רב יאסין הוא זה שאומר שאתה יכול לתרגם את זה רק ליוונית עכשיו? לא, רבן שמעון גמליאל. כן, רבן שמעון גמליאל אמר רק יוונית, אבל הוא כבר מגביל את ההבנה הקודמת שהתורה ניתנה בכל השפות. דיברנו על זה בזמנים שונים. דברים כאלה.

ההנחה המכרעת: שום דבר מהותי לא הולך לאיבוד בתרגום

מרצה: ועכשיו, אני חייב להבהיר את זה מאוד. מה שזה נראה מניח הוא שאין שום דבר חסר בתרגומים האלה. אחרים כמובן שהם יודעים ש—

שפה, מושגים ובעיית מסגרות תקפות מרובות

האתגר: מושגים נכונים מרובים

מרצה: אתה לא מאבד כלום. זו המחשבה. יכולה להיות מחשבה נגדית לזה, שאומרת, טוב, כן, אבל ברגע שאמרת לי שיש את הרמה הזו של מושגים שבהכרח חיה דרך שפה, עכשיו אתה יכול לראות שיכולות להיות גרסאות מרובות, ואולי אפילו גרסאות נכונות מרובות, במובן מסוים, של המושגים. וחלק מהן יכולות להיות טובות יותר מאחרות.

אז שוב, כדי לחזור לדיון האסטרונומיה שלי, יש תיאור מסורתי של שבעה כוכבי לכת, ויש לזה הגדרה מסוימת, ואנשים אוהבים לומר, הו, התגלה שאין שבעה כוכבי לכת, הארץ והשמש אינם כוכב לכת, והארץ היא כוכב לכת, ויש גם עוד שגילינו, וכל זה, אבל במובן מסוים, זה לא התגלה. ההגדרה השתנתה.

בסדר, אני לא נכנס לדיון הזה ישירות עכשיו, אבל שבעת כוכבי הלכת הקלאסיים הם ממש הדברים שאתה מסתכל למעלה בשמיים ורואה זזים כל לילה. שום דבר בזה לא השתנה. אנחנו עדיין לא יכולים לראות שום דבר אחר זז בשמיים. אנחנו יכולים לעשות כמה חישובים מפוצצים ולגלות שיש את כוכב הלכת הזה שנקרא אורנוס איפשהו וכן הלאה, אבל אף אחד מעולם לא ראה אותו זז או אפילו ראה אותו בעין בלתי מזוינת. בדרך כלל, אולי אתה יכול סוג של לראות אותו, אבל אתה לא באמת יכול לראות אותו זז וכן הלאה.

אז, ההגדרה הקלאסית עדיין נכונה למה שהיא הייתה עליו, נכון? אנשים יכולים לטעון שזו הגדרה גרועה. זה יהיה טיעון הוגן. אתה אומר, טוב, כשאתה אומר שאלה שבעת הדברים הנעים בשמיים, שבעת כוכבי הלכת, אתה אומר שהם נעים, ומתברר שזה אנחנו שנעים, לא השמש, כי יש לנו הוכחות לזה וטיעונים לזה. אז אז המושג שלך שגוי, לא המציאות, שום דבר לא השתנה במציאות. הדבר הבסיסי שאנחנו מדברים עליו לא השתנה, או ההבנה שלנו לגביו גם לא השתנתה. אבל המושגיות שלנו לגביו השתנתה, ועכשיו אנחנו לא רואים יותר שבעה כוכבי לכת מקיפים אותנו. כלומר, אנחנו ממש רואים אותם, אבל אנחנו לא מבינים אותם בדרך הזו.

ויכולים להיות טיעונים הלוך ושוב על זה. האם זה נכון? האם זה לא נכון? לאילו ערכים של נכון? האם זה נכון או לא נכון? אז אלה יכולות להיות שאלות שונות.

המשמעות של שמות: כוכבי לכת כישויות אלוהיות

אם אתה רואה את זה כשפה, ושפות יכולות לקודד דברים כאלה, כמו זה כוכב לכת, אנחנו קוראים לזה כך וכך. או במובן עתיק יותר, אנחנו קוראים לזה ונוס, שהיא אלה. אנחנו קוראים לזה אפרודיטה או ונוס, ממש, נכון? אנחנו קוראים לזה מאדים, שהוא אל אחר, וכן הלאה. ואז אתה אומר, לא, אנחנו לא קוראים לזה מאדים. אנחנו קוראים לזה משהו אחר. בעצם, אנחנו עדיין קוראים לזה בשם של האל. אבל, ובאופן מוזר, אף אחד מעולם לא היה לו בעיה עם זה, בהקשר המונותאיסטי. אני לא יודע למה. יש אפילו ניסיון, כמו השם העברי הוא מאדים, זה גם סתם תרגום של מאדים.

אז בכל מקרה, אני לא יודע למה זה, שוב, אני לא יודע, אולי יש אמיתי, זה אולי מקודד הבנה מסוימת של מה זה כוכב לכת, ואתה אומר, טוב, כמובן, המילה היא רק הצבעה, כן, זו לא רק הצבעה לנקודה ההיא שאתה רואה מאירה בשמיים. זה מצביע על הבנה של מה הדבר הזה. עכשיו, ההבנה הזו יכולה להיות נכונה או שגויה. או שהיא יכולה אפילו לא להיות שגויה, כי רוב ההבנות האלה קשה לומר שהן שגויות. זה יכול להיות טוב יותר או גרוע יותר, או שלם יותר ופחות שלם.

ואז אתה אומר, אל תפסיק, למשל, אל תפסיק לקרוא לכוכבי הלכת בשמות האלה של דברים אלוהיים. יש משהו מאוד חשוב בעובדה שאנחנו קוראים להם בדרך הזו. ואם אתה פשוט תתחיל לקרוא להם משהו אחר, אתה הולך לאבד את זה או בעצם כנראה באנגלית כבר איבדת את זה כי אף אחד לא באמת יודע שונוס היא אלה או משהו. זה לא באמת אומר כלום לרוב האנשים. זה כנראה למה ליהודים אין שום בעיה לומר את זה. אבל, אתה יודע, בסדר, אז זה הצד השני של הטיעון הזה.

“זה רק סמנטיקה” — למה הדחייה הזו בדרך כלל שגויה

כמו כשאנשים מתווכחים והם אומרים, הו, זה מסתכם בסמנטיקה, המטרה אז היא לעבור מעבר לסמנטי אל ה… נכון, סמנטיקה, רוב הזמן כשאנשים אומרים שזה מסתכם בסמנטיקה, הם טועים. רוב הזמן יש ויכוח אמיתי ואנשים לא מבינים שמילים מדברות על דברים. זה ברור איזושהי אסוציאציה שאתה לא נוח איתה או איזושהי מסקנה קבורה. למרות שזה לא נכון שזו שאלה סמנטית.

פלוטו הוא כוכב לכת. יש משהו שנקרא כוכב לכת, ואנחנו צריכים להחליט מה זה אומר באמת. זה אולי פחות משאלה רלוונטית מאוד לחייהם של רוב האנשים, אבל זו שאלה אמיתית. זה לא סמנטיקה. זה לא כאילו שאנחנו לא יכולים לשנות את השם.

תלמיד: נכון, כשאתה אומר שזה קונבנציונלי, זה לא אומר שזה לא מכיל את ההנחות שלנו. אנחנו לא יכולים לפתור את זה.

מרצה: אז זה ההבדל. אם נשנה את השם של פלוטו לפלאטו, סליחה, או מה שלא יהיה, זו תהיה סמנטיקה, כי ורד יהיה ורד בכל שם אחר. אבל אם אנחנו אומרים שזה לא כוכב לכת, אז זו לא שאלה של שם, זה מושג.

תלמיד: אני חושב שזה במיוחד המקרה עם מונחי סיווג. אז אם אתה אומר שבננה היא לא פרי…

מרצה: נכון.

סיווג ומבנה אמיתי

סיווג הוא הדבר הקלאסי בזה, וסיווג מנסה להגיע, שוב, אם אתה אדם נורמלי שמאמין באוניברסליות, אם אתה מוזר שחושב שהכל קונבנציה וכן הלאה. אבל כל עוד אתה מניח שיש איזושהי משמעות לעובדה שחלק מהדברים הם פירות וחלק מהדברים הם ירקות, נכון? ויש, כי זה רק מקודד, המילה הזו היא כמובן רק מילה, אבל היא מקודדת, כמו שיש דרכים שונות שבהן הם גדלים ודברים שונים שמשפיעים עליהם ושונה, אתה יודע, אבולוציה, אם אתה אומר את זה, או מה שלא יהיה.

אז יש הבדל אמיתי וזו שאלה אמיתית. וזה לא משתנה בכלל אם אתה אומר את זה באנגלית או בספרדית, או אם אתה קורא לזה מילה אחרת, אבל זה כן משתנה אם אתה קורא לזה חלק מהמילים עושות הבדל. מילים שמראות מושגים. ואתה יכול לומר…

תלמיד: טיעונים ומסקנות לטיעונים האלה. זה מה שאנחנו מתכוונים במושגים.

מרצה: אני עדיין לא בטוח לגבי טיעונים. כי טיעונים קשורים אפילו יותר באופן טריוויאלי למילים מאשר מושגים.

תלמיד: הו, כשאנחנו אומרים אלוהים, אל גדול, זה מכיל טיעונים מסוימים, כלומר שיש רק אלוהים אחד, לא שניים.

מרצה: כן, זה נכון, בדיוק.

הבעיה של “אלוהים” — אי-בהירות מושגית בין מסורות

חבר שלי אנטוניו ממשיך על זה, שאיך כשאנחנו מתרגמים את האלים הפגאניים או הפוליתאיסטיים עם המילה אלוהים זה מאוד מבלבל כי הם לא מהסוג של דבר שמונותאיסטים מאמינים שהאלוהים הוא וזו הסיבה שלא ברור לאף אחד מה הוויכוח בין המונותאיסטים והפגאנים בכלל כי כמו כי המאוחרים כמובן שאנשים עושים את זה נכון והם אומרים טוב מה שאתה קורא אל הוא באמת מלאך בסדר אז האל הגדול באות גדולה בתרבות המערבית מתייחס לאל גם בלי מתווכים בדרך כלל אולי בסדר אז אז יש סתירה כן אבל בכל מקרה אז אז גם אין מלאכים ואתה לא צריך לומר מלך ניסרך אבל כמובן שיש מלאכים.

בכל מקרה, אני חושב שזו הסיבה שאנשים לפעמים מוצאים את הרעיונות האריסטוטליים האלה מושכים.

תלמיד: כן, אני מבין כי זה מה שאנחנו חושבים כבר שהמילה אלוהים אומרת.

מרצה: וזה שוב אני לא חושב שזה טיעון כי זה לא אומר לך למה אתה צריך לחשוב את זה. טיעון הוא למה. יש מושג כמו שיש דרך של ארגון דברים שאומרת יש הכל ואז יש אלוהים, משהו כזה. יש מושגיות.

תלמיד: שפה טכנית אבל הייתי אומר היא התוצאה של זה אולי היא התוצאה של טיעון זה אולי היה אנשים מסתובבים מתווכחים על זה.

מרצה: אבל זה מה שאני, אני לא אומר שזה מכיל את הדיאלקטיקה כמו שאמרנו זה אולי מכיל את, זה מכיל את התוצאה של זה. זה מכיל את המושג שאומר יש דברים נבראים ויש אלוהים וזה הקטגוריות הבסיסיות שאנחנו צריכים לחשוב עליהן כשאנחנו חושבים על תיאולוגיה, שכמובן אף פוליתאיסט עתיק לא חשב על הקטגוריות האלה ואולי הרבה מונותאיסטים עתיקים גם לא.

הקושי בהעברת הבחנות מושגיות

וזה הדבר שכל כך קשה להעביר לאנשים, כי כשאתה אומר את זה, הם חושבים שאתה עושה את הנקודה הרלטיביסטית הקיצונית הזו, כמו, מה זה אלוהים בכלל? מה זה כלום בכלל? לא, אני רק אומר לך שאתה צריך להבין את האי-בהירות במילה אלוהים שיש, כמובן בתנ״ך, מלאכים נקראים אלוהים, זו הראיה, שבאנגלית יתורגם כאלוהים, אבל עכשיו זה תרגום גרוע כי אתה לא יכול לומר אלוהים, אז מה אתה אומר? אז אנחנו תקועים, נכון?

אבל בכל מקרה, אלה סוגי הבעיות שיש לנו, וזה המקום שבו אתה יכול לטעון שחלק מהשפות טובות יותר. כמו, אולי אם זה נכון שזה לא ראוי לאדם לחשוב על ישויות מתווכות או מה שלא יהיה, שאני מניח שחלק מהאנשים חושבים שזה מה שמונותאיזם אומר, אז זה נכון שאנחנו אומרים את המילה אלוהים ואנחנו לא אומרים, מה שלא יהיה, אנחנו כותבים את זה באות גדולה, וכל זה, כי זה מלמד אותך את הדרך הנכונה, ולחשוב, ולומר, כמו, סוג המילה אלוהים שאפילו מקבל רבים הוא הסוג הלא נכון של אלוהים לחשוב עליו, זה יהיה הטיעון, ולכן…

שפה, קונבנציה והטבע האוניברסלי של האמת: הרהורים מסכמים על מסגרות לשוניות ושיטה פילוסופית

דוגמת “אלוהים”: שפה כמורה למחשבה נכונה

מרצה: אנחנו כותבים את זה באות גדולה וכל זה כי זה מלמד אותך את הדרך הנכונה ולחשוב ולומר, כמו, סוג המילה אלוהים שאפילו מקבל רבים הוא הסוג הלא נכון של אלוהים לחשוב עליו. לכן, לדבר בשפה הזו שבאמת אין לה רבים של אלוהים, כי אף אחד לא מבין מה זה אומר במסגרת המונותאיסטית, היא השפה הנכונה לדבר.

כמובן, תשים לב שזו לא שפה במובן של אנגלית או אידיש, כי אתה יכול לנהל את אותו דיון בעצם בכל שפה, כולל יוונית. יש תאו ותאו הוא כמו זה אחד. בכוונה, ובאופן שמסדר אותם כראוי.

תלמיד: כן, אבל שוב, הדיון הזה לא על שפה.

מרצה: נכון.

תלמיד: שפה במובן של אידיש ואנגלית. לכל השפות האלה יש את אותה שאלה. האם המילה אלים הגיונית בהן?

מרצה: אז זה עדיין לא טיעון לרמה מאוד פרטיקולרית של שפה. ואני די סקפטי עכשיו שיש טיעון כזה. אני באמת לא יודע.

חזרה לדיון של השבוע שעבר: קונבנציה כנקודת מוצא

המרצה: הדבר שעשינו בשבוע שעבר הוא חשוב. אבל זה עדיין לגמרי קונבנציונלי. זה עדיין אומר שמכיוון שאתה צריך להגיע למחשבות מהמקום שבו התחלת, אל תתחיל מיד מהמסקנות שכבר נותנות לך את השפה. אתה צריך להתחיל מאיך שאתה חושב בשפה שלך.

אבל אם יש לך, לפי זה, זה עדיין לא משנה אם נולדת במקום אחר לעשות את אותו הדבר בדיוק. זו רק שאלה של שאתה צריך לעשות את זה בדרך שלך בגלל שנולדת שם במקרה, על ידי מה שאחראי לנו בדרכים ספציפיות.

רכישת שפה ובגרות פילוסופית

תלמיד: אני חושב שזה גם מעניין כי הרבה מהדיון סביב שפה במיוחד בבלשנות עכשווית נראה שמסתובב סביב השאלה איך שפה נרכשת אבל לדעתי רכישת השפה תמיד פשוט הולכת להיות הקונבנציה כמו מה שהזכרת על בגרות פילוסופית הקונבנציות תמיד הולכות להיות ההטמעה של שפה תמיד צריכה להתחיל עם מימד קונבנציות גס מאוד ואז לעבוד את דרכה לעבר הגבוה יותר או המתקדם יותר מבחינה קונספטואלית.

המרצה: אבל אתה מתכוון כמו אפילו הדברים היותר בסיסיים כמו איך דקדוק עובד ודברים כאלה?

תלמיד: נכון, נכון. כן, במידה מסוימת, אני מניח. כנראה מחוץ לתחום מבין שאני זוחל מחוץ לתחום של…

המרצה: נכון, כי זה כמו, יש אובייקטים ופעולות בעולם. אנחנו קוראים להם פעלים ושמות עצם. האם זה דבר אמיתי? אף אחד לא יודע, נכון? האם זה מה ששפה מלמדת אותך? כן, בעצם כל השפות מלמדות אותך את זה, חוץ משפה תיאורטית של עבודה.

תלמיד: אני חושב שההשלכה לפחות מרומזת במידה מסוימת מ…

המרצה: כן, אין לי סבלנות, אני עייף עכשיו.

האוניברסליות של האמת ובעיית הידע

תלמיד: שההשלכה היא שכל הדברים הטובים נכונים לכולם אבל לא כולם יודעים כמו זה לא אומר שכולם יודעים את הדברים הטובים האם זה הגיוני.

המרצה: ובכן אני חושב שזה כנראה גם דיון גדול יותר של איך טעויות קורות בהבנה ומחלוקות?

תלמיד: כמו אם הכל הוא, כמו מה זה טעות או מחלוקת שהיא אפס סכום כשמדובר במהלך של הקשר לשפה?

המרצה: יש אנשים שטועים.

תלמיד: לא, כי זה יכול להיות שגוי בכל שפה, גם. אני מתכוון, מה הבעיה הגדולה?

טבע ומיקום הטעות

תלמיד: אולי אי ההבנה באה, באיזה שלב זה לא מובן? באיזה שלב הטעות נעשית? האם הטעות היא טעות בשפה קונבנציונלית? האם הטעות היא רק תפיסה שגויה של המציאות? ואם כן, מה מאפשר לתפיסה השגויה הזו להתרחש?

המרצה: אני מניח שנגלה בפעם אחרת. סמנטיקה ושפה, כן.

סיום

המרצה: אוקיי. זה הסיפור לעת עתה.

תלמיד: כן, עד הפעם הבאה.

המרצה: כן, אוקיי. האם זה הבהיר מה שעשינו בשבוע שעבר?

תלמיד: אז לא הבהרתי מהשבוע שעבר חלק מה, לפחות בשבילי, כמו שהבנתי שהייתי מקשיב לזה שוב.