הקדושה החיובית בתענוגי הגוף לאפוקי דעת בלעם | זוהר חקת בלק תשפ"ו

טהרה וקדושה: סוד תענוגי הגוף וקטרוגו של בלעם הרשע

ידידים יקרים, היום ערב שבת פרשת חוקת בלק, ובארץ ישראל אין זה אלא פרשת בלק. דומני ששיעורנו עניינו בבלק יותר מבחוקת, ואולי ימצא מי שימצא איזו שייכות גם לפרשת חוקת, אך הלוא אי אפשר ללמוד את כל הפרשה כולה.

בחקירת שתי הפרשיות הנקראות יחד

יש חקירה ידועה, מן הרבי מליובאוויטש דומני, או מאחרים, בעניין שתי פרשיות הנקראות כאחת: האם הפשט הוא שאלו שתי פרשיות, אלא שמצרפים אותן יחד ולומדים בשתיהן; או שמא הפשט אחר, והוא שיש לחלק את הפרשיות על פני השנה, וכאשר השנה קצרה ואין בה כל כך שבתות, מחלקים את הפרשיות בחלוקה אחרת — כך שלאמיתו של דבר זו פרשה אחת. ונפקא מינה לעניין זה: שכן אין אנו מחויבים לומר פשט בתורה על כל מעשה ומעשה שבפרשה ועל כל פרשה ופרשה שבתוכה, שהרי אין אומרים אלא על חלק. ומשום כך, אם נאמר שזו פרשה אחת גדולה אלא שחילקוה באופן אחר, אין מניעה לדבר רק על אחת מן הפרשיות, כשם שאין מניעה שלא לדבר על כל הפרשה כולה בכל פעם שעוסקים בה.

ואילו הסוברים שאלו שתי פרשיות, אלא שיש כאן קדושה כוללת של שני שבתים — לפי מה שדיברנו בשבועות הקודמים שיש נקודת אמת בנוסח הפרשיות, שאין לשנות את סדר הי״ג פרשיות שנקבע בהן בכוונה — לדידם יש לדבר אכן משתי הפרשיות, שכן זו פרשה כפולה. ולפי זה אף ראוי לעשות שני קוגלים בשבת שיש בה שתי פרשיות, כשם שבשבת מיוחדת שמוציאים בה שני ספרי תורה — שבת מברכים, או שבת מארבע פרשיות, או שבת ראש חודש שקוראים בה שני עניינים — היה ראוי לנהוג כן גם בשתי פרשיות.

אך למעשה לא מצינו, אין רואים שבני אדם שמחים יותר כשנקראות שתי פרשיות, לבד מן הבעל קורא שעליו לעמול קשה יותר ולהכין שתי פרשיות. נראה אפוא שהפשט הפשוט הוא שזו פרשה אחת ארוכה, אלא שמחלקים אותה באופן אחר ומפסיקים בה אחרת, מפני שיש להספיקה בתוך השנה. כך נראה לי הפשט הפשוט והנכון, וכל החקירה אינה חקירה רצינית כל כך.

על כל פנים, על כן נדבר בעיקר מבלק, ומי שימצא שייכות גם בחוקת — אף הוא יהא שמח.

טהרה: שלילת תערובת תענוגי הגוף

הרי שאנו חוזרים אל סדר ארץ ישראל, ובאותו הסדר ממש, שכבר קראו שם פרשת בלק. ועלינו עוד להמשיך ולבאר את הדברים שהשארנו בשיעור הקודם — שאלת הקדושה והטהרה באופן מיוחד בנוגע לתענוגי הגוף, התענוגים הגופניים. אמרנו שיש כאן שתי מדרגות שאנו קוראים להן טהרה וקדושה.

ומובן ששייך הדבר לפרשת חוקת, שכן היא מדברת בטהרה מטומאת מת. אבל כבר ציינתי באותו שיעור — וכבר עסקתי בכך בשיעור משנים אחדות בפרשת חוקת, ויש לעיין בו — שטהרה פירושה שאדם נאחז אך ורק בחיות שבו, שהיא חלק הנשמה שבאדם, החלק הרוחני, החלק השכלי, וזוהי הטהרה, שכן האדם חי, וזהו יסוד טומאת מת.

כל אדם חי, אלא שטומאת מת מבליטה את הדבר ביתר שאת: שהוא מעורב, אין הטומאה טהורה, אין היא כזאב טהור בלבד, אין היא מזיק בלבד, אלא היא מעורבת — חיים ומות יחדיו. ובלשון אחרת: היא מעורבת גוף ונפש, או תענוגים גופניים ותענוגים רוחניים כאחד, כפי דרכנו. וטהרת שבת קודש צריכה להיות באופן שיתנקה אדם מן התענוג הגשמי, ולא יהא בו אלא תענוג רוחני, תענוג השכל, תענוג הנשמה, תענוג התורה, תענוג התפילה, תענוג עבודת השם. זהו הדבר הנקרא טהרה באמת.

בחילוק שעדיין צריך ביאור

לאחר מכן יש קדושה. ואת הקדושה לא ביארתי בבירור — מהו ההבדל בינה לבין הטהרה. ולאמיתו של דבר דומני שאין לי כעת הסבר ברור, אלא הדגשתי שאלות מסוימות ואף פסוקים מסוימים שיש להרהר בהם ולדון בהם.

קדושה נראית דבר חיובי. ומניין לי זאת? אמרנו, ונבאר בעומק מהו החילוק. אמרתי שטהרה היא השלילה, שלילת תערובת תענוגי הגוף, התערובת עם הגוף. ואת זה גופא יש להבין יותר טוב — מהו עניינה של ההתערבות בגוף. ומשום כך אני נוקט בלשון ‘חיות׳ במקום ‘חיים ומות׳, שכן השורש, עיקר הטהרה, הוא שאבי אבות הטומאה הוא טומאת מת, ואבי אבות הטהרה הוא לחיות. ועל כן אין מקום אפילו להוה אמינא שכוונת הדבר חס ושלום למות, אלא יש להבינו בבחינת חיות. אך אין זה עיקר נושאנו כעת; נושאנו הוא להבין מעט מהי קדושה.

יסוד נטילת ידים, נקיות והכנה

קדושה — זו, נאמר, ה׳סאי טוב׳ שבדבר, החיות עצמה, או לפי דרכנו, המשכת האור כפי שהדבר נקרא בקבלה. כלומר, בקבלה מבואר שצריך לדחות את החיצונים ולהמשיך את האור, כפי שלומדים הרבה בכתבי האריז״ל ובמקובלים.

הסדר מבואר בגמרא, ‘הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה… יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל׳ (ברכות יד:–טו.) — אדם הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלימה. והאריז״ל מבאר באריכות שאחד מיסודות דרושי הכוונות של שחרית בכל יום בנוי על גמרא זו, והוא מבאר שכל זה כנגד הארבעה עולמות.

אך על כל פנים, מהם כאן קודם כול שני הדברים? הלוא הם ‘פניו ידיו ורגליו׳, להוציא את הפסולת, להוציא את הרע שבגוף. כשם שבגוף על דרך הגשמי מצטברת פסולת — בשעת האכילה מצטברת פסולת ויש להוציאה — כך גם כאן. יש נקיות, ו׳נקיות מביאה לידי טהרה׳, ויש פסולת עמוקה יותר. נטילת ידים כבר עדינה מעט יותר, אין זו ממש זוהמת הגוף היוצאת מן המוצאות, אלא זוהמה שעל הגוף.

ולאחר מכן יש קליפות עמוקות עוד יותר, מן המחשבות, מן הדיבורים, מן החלקים הפנימיים יותר שבאדם, ושם תערובות עדינות יותר. וכל זה בחינה של טהרה, בחינה של הכנה, ‘ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה” (תהלים כו:ו), להיטהר מן התערובת שאדם מעורב בה. כשהוא קם, בכל יום נעשה אדם מעורב מעט, מאיזו סיבה שתהיה — איני יודע מהי המציאות, ואין צורך להצדיקה, כל אחד יודע זאת — ועליו להיטהר מעט: הולך למקווה, נוטל ידיו, וכל מיני הטהרות שישנן.

כבוד השבת: רוחץ פניו ידיו ורגליו

או כפי שלפני שבת נהוג ללכת למקווה, או על כל פנים מן הדין צריך לרחוץ. הרמב״ם פוסק זאת ממש כחובה, כפי שלמדנו השבוע: כבוד השבת — ‘רוחץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת׳ (רמב״ם הלכות שבת פ״ל). וכל אחד מבין שרחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין, או טבילה במקווה שהוסיפו המקובלים לכאורה, אינה אלא נקיות וטהרה — מתנקים מן החולין של ימות החול, זוהי הכוונה, עיקר כוונת טבילת ערב שבת: מתנקים מן החולין, מתנקים מן הזוהמה המצטברת.

יש זוהמה חיצונית — אדם עובד ונעשה מזוהם; ויש זוהמה פנימית — יש לו כל מיני תערובות, קרא יותר מדי חדשות, חדשות טובות, חדשות רעות, אין נפקא מינה, נעשה מעורבב, נעשה מבולבל, מפוזר ומפורד מחמתן. מתנקים, מתבררים — זוהי טהרה.

טבילה לתוספת קדושה: מאמר המוסגר

אך כל זה אינו אלא הכנה לקדושה, ‘טהרה מביאה לידי קדושה׳, הכול אינו אלא הכנה לשבת עצמה. ובשבת עצמה אין רוחצים. אמת, אצלנו החסידים הולכים למקווה בשבת בבוקר, ויש בכך אף עניין נוסף, שאפשר לעשות את הדרגה הבאה של קדושה ושל טהרה. אגב, איני מבין באמת היטב את העניין הזה.

כלומר, אם צריך ללכת למקווה מחמת טומאה מסוימת — אגב, יש בזה אף מצווה, אבל יש בזה טומאה מסוימת, יהא הדין שמא תפילת עזרא — מבין אני שילכו למקווה בשבת בבוקר. אבל מה שהאריז״ל אומר שילך למקווה אפילו מי שלא נטמא, אפילו סתם כך, לתוספת קדושה — עלי לומר שלעניות דעתי איני מבין זאת. שמא יישבנו מישהו. ואיני אומר שאין עושים כן, ואיני אומר מה אני עושה למעשה ומה ראוי לעשות למעשה, אלא אני אומר רק שלפי מה שאני לומד כאן, קשה עלי מאוד להבין את מושג הטבילה לתוספת קדושה, אין הדבר מתיישב לי. טבילה עניינה טהרה, לא קדושה. אין נעשים קדושים מן ההליכה למקווה.

הכהן הגדול וחמש הטבילות

מובן שיש להקשות מן הנראה לעין: הלוא הכהן הגדול ביום הכיפורים עשה חמש טבילות ועשרה קידושין. אם כן רואים שיש עניין של הבדלה בין דרגה לדרגה אולי על ידי טבילה. ויש להבין זאת. ואולי אפשר לומר שהדבר תלוי בערך: לפי ערך קדושת יום השבת ישנה שבת כפי שישנה. וזו הקושיה שאתה מקשה — שהרי יש חסידים ההולכים למקווה לפני תקיעת שופר בראש השנה, דרך משל.

והיה איזה יהודי חסידי, איני זוכר, רבי חסידי, מגזע ראפשיץ דומני, שאמר שאינו מבין מדוע ילכו למקווה. אבל אם כבר הלך למקווה לפני שחרית, אינו מבין מדוע ילך שוב למקווה לאחר שחרית לפני תקיעת שופר. אמר: וכי שחרית טימאה אותך? שחרית אינה יכולה לטמא.

ומהי השאלה? היא תלויה בהבנה. אם נאמר שיש בכלל עניין של טבילה לתוספת קדושה — לא לתוספת טהרה. שכן בטהרה יש הלכות, יש דרגות של טהרה, טהרה מטומאת מת, מטומאת שרץ, מאב הטומאה, מוולד הטומאה וכהאי גוונא; אבל אין לכאורה שייך לעשות תוספת טהרה. וכאמור, זה מאמר המוסגר, ואין זה ענייננו. אני אומר רק שצריך ביאור — מושג הטבילה לתוספת קדושה צריך ביאור, שכן לכאורה טבילה עניינה נקיות וטהרה, ואין עניינה המשכת אור והמשכת קדושה. שכן המשכת קדושה צריכה להיות פעולה אחרת, עבודה חיובית, לא של היטהרות אלא של הבאת אור, של לימוד, של תפילה, של עשיית מצוות מעשיות, מן הדברים הממשיכים אור ממש — או אכילה, ועוד נהרהר בזה. אבל את הטבילה איני רואה, מלבד מה שנאמר שיש דרגות: לפי ערך המוסר, לפי ערך תקיעת שופר — שחרית טמאה. ואפשר לומר ‘טמא׳ לשם הבדלה בין קודש לקודש.

שבת היא המשכת אור: הקדושה החיובית

על כל פנים, בשבת אין הולכים למקווה, אין נוהגים בגזירות ובחצות, אין רוחצים פניו ידיו ורגליו בשבת. שבת אינה טבילה, שבת היא המשכת האור, היא הקדושה. כפי שאפשר לומר אחר כך, כדברי הרמ״ק, שלאחר מכן לובש הוא את בגדי השבת הנאים, הבעקיטשע, הטלית עם הציצית, כדברי הרמ״ק, מתעטף ולובש בגדים נאים ומקבל את קדושת שבת, שבת המלכה, שבת המלך. זוהי המשכת האור, זוהי הקדושה, הקדושה החיובית.

שורש הטהרה: מדת המלכות ומדת הגבורה

והעניין כך, ואני מבקש לבאר את שתי הדרגות הללו. נאמר תחילה יסוד, יסוד קבלי, יסוד תיאולוגי, כיצד יש להבין את השורש — מהו שורשם של שני הדברים. ויהא הדבר מובן לכול, וכבר דיברנו על כך קודם. שורש הטהרה הוא מדת המלכות, ואפשר לקרוא לה מדת הגבורה. ובלשון אחרת, כפי שלמדנו בשיעור הראשון בנושא זה — שם, במקום שבו השער לה׳, במקום שבו נכנסים, כמו בכניסת השבת, בקבלת שבת, כלומר שמודים שהוא בבחינת מלכה או בחינת מלכות.

כפי שאתה נכנס לשבת — זו בחינת מלכה או בחינת מלכות, שהיא המדרגה האחרונה. במקום שבו מתחילים, יוצאים מן החולין, ושם צריך אדם להיבדל, ושם יש קדושה הנקראת הבדלה. ואת זה אנו קוראים כעת טהרה. שם צריך אדם להיבדל מן הזוהמה, מן הדברים החיצונים, ולהיכנס לקראת שבת.

הצד הנברא והבחינת בורא שבו

הרי שדבר זה שייך, אפשר לומר, אל הנבראים, על דרך היחס. אצל הקדוש ברוך הוא עצמו אין ודאי שום טהרה. הוא יתברך טהור, הוא קדוש מצד עצמו, שכן הוא נבדל, פרוש ונפרש מכל העולם כולו. ואפשר לומר שהוא יתברך הפרוש הגדול ביותר, אבל לא פרוש במובן שדיברנו עליו בשבוע שעבר, של טהרה, כטהרה מטומאת מת — שם דיברנו, כדברי הזוהר שלמדנו בשבוע שעבר בזוהר חוקת, שכל זה על דרך הסכנה, ושייך הוא ללוויים, ועל כן נטמא הנוגע בו, שכן הוא נוגע בטומאה השייכת שם, ושייכת היא למידה הנוגעת לנבראים.

וודאי שיש כאן גם — ובהכרח לומר שיש כאן גם — בחינה של המשכת הקדושה, שאפשר לקרוא לה מדת הגבורה: ‘עץ ארז ואזוב ושני תולעת׳ (במדבר יט:ו) המושלכים אל תוך הפרה. הפרה אדומה נאמר על הגבורות שבמלכות, אבל עץ הארז הוא המפתח המושלך פנימה. וזהו כוח מסוים, כוח של עמידה בניסיון שאדם מקבל, ואפשר לקרוא לו בעבודה גדרים מסוימים שיש לו, או אומץ שהוא מקבל, או חכמה מסוימת, מין אור מיוחד ומסוים העשוי לדחות את החיצונים. עשוי הוא לעמוד כנגד, להיות עומד בניסיון, לדחות, ולעשות חילוק בין שבת לחול.

וכל זה, ואף על פי כן — אפילו המדרגה שאתה יכול לומר עליה שהיא חיובית מעט, נקרא לה אומץ מסוים, שאדם מתגבר, שהוא גיבור הכובש את יצרו, ויש בה מדת גבורה, היא כבר דבר חיובי, לא רק השלילה של ‘אל תעשה כך׳, אלא יש בה מין חיוב — אף על פי כן זהו חלק המסייעתא. וכיצד הוא חלק המסייעתא, וכיצד נבדלת הקדושה, כיצד נבדל הטוב מן הרע: טוב הוא כלל, וטוב צריך שיהיה לו שומר הפתח, וטוב צריך שיהיה גם טוב שאין לו עניין עם הרע כלל. הדרגה הנמוכה צריכה שיהיה לה שומר הפתח, השמירה שלמדנו בפרשת שלח, בחינת ‘ולא תתורו אחרי לבבכם׳ (במדבר טו:לט).

טהרה באכילה ובמשיחה בשמן: מים ושמן

ועתה נמצא שטהרה היא המידה השייכת כל כולה לנברא. אי אפשר לומר ‘טהורים תהיו כי טהור אני׳. ‘טהורים תהיו כדי להתקרב אלי׳ — את זה אפשר לומר; ‘טהורים תהיו כדי שלא להיות טמא׳, כדי להיות חי. שהרי ‘מי שטמא׳ היא ההלכה — מי שטמא, מקדש ה׳ טמא, ואינו רשאי להיכנס למקדש, שלא יטמא את המקדש, יש להבדיל בין הקודש לטמא, וטמא אינו רשאי להיכנס למקדש. אבל אין זה מספיק — אין זה מספיק כדי להיעשות קדוש, ואין הקדושה מספיקה כדי להיות טהור. קדושה וטהרה אינן דבר אחד.

ואפשר לראות זאת — דומני שעניין משיחה בשמן המשחה שאצל הכלים, בחנוכת המשכן, בחינוך הכלים, בחינוך הכהן, הכהן הגדול ואחיו, ‘וקדשת אותם בשמן המשחה׳ — שייך יותר לקדושה. ובלשון אחרת: טהרת הכלים, אם נטמאו צריך להטבילם, וזו טהרה, וזו ההלכה הנראית כאן לכל אורך הדרך, שאין נכנסים למקדש בטומאה; אבל אין זה מספיק, צריך גם להמשיך את קדושת המקדש. ולקדושת המקדש יש עבודה חיובית מסוימת, והיא מסומלת — נעשית סמל — כשעושים את כלי הקודש ואת האנשים הקדושים, מתסמלת היא ונפעלת בעולם הזה על ידי משיחת השמן. זו המשכה: שמן הוא קודש, כדברי הזוהר; שמן מורה על קודש. למדנו בשבוע שעבר, דרך משל, שכהן יש לו משיחה ולוי אין לו משיחה, שהלוי עומד על המשמר, והכהן — זו המשכת קודש, וקודש הוא מדת החכמה מקו ימין. שמן הוא המשכת האור, הוא הפועל שתובא קדושה בכלי או באדם העושה זאת.

מים, יין ושירה

כביכול לומר: מים שייכים לטהרה, מים מטהרים, מי חטאת, מים עם עוד מרכיבים מסוימים, אבל מים עניינם טהרה, ושמן עניינו קדושה. ואפשר לדבר אף ביין — אף היין שייך לטהרה. ומדוע? מטעמים אחרים, שכן היין מעורר את האדם, מרתיח אותו. ולשתות יין בקדושה — אמת, אולי יש בזה שני חלקים, אבל חלק אחד של שתיית יין הוא, כמו שאומרים, ‘אין אומרים שירה אלא על היין׳ (ברכות לה.). כל אחד יודע שהשירה היא תנועה של טהרה. שירה — רוב שירה מתמוססת, אולי כאן, אומר אני, ייתכן שיש שני מיני שירות, אבל בדרך כלל, כפי שרואים כשאדם שר, שר זמירות, שר שירות ותשבחות, הוא עושה זאת כדי להתרומם, כדי לצאת מעט מעצמו, להתחבר עם תענוג הנפש, לצאת מתענוג הגוף — זוהי השירה, ואותה עושים על היין, והיין עצמו מעורר את האדם.

ואדם שאין לו שום קדושה — לא תשקה אותו יין; וגם אתה, לא תשתה יין. ואיני נכנס לסוגיית היין, אבל רואה אני שיש כאן דברים שצריך להבהיר שיתאים המבנה. על כל פנים, מעלת שתיית היין לאדם שיש לו אכן קדושה מסוימת — כפי שאומרים שבפורים שותים יין, או ששבת היא מצווה לשתות יין בקידוש — פירושה שהשתייה שבה עניינה הטהרה שבו. ובלשון אחרת: הואיל ולכל יהודי יש רצונות טובים מסוימים, חלקי קדושה מסוימים, לכל אחד מאיתנו יש בו חלק פנימי, אלא שהוא מעורבב מהרבה דברים. ושתיית היין, כפי שכל אחד יודע, שכשהוא שותה מעט יכול הוא להגביר את החלק שהוא אכן רוצה. אדם שאצלו יתר הרע מטובו, אדם שהוא רוב יצר הרע, אסור לו לשתות יין, שכן אז לא יעורר אלא את היצר הרע ויפלו גדריו. אבל אדם שהוא להפך — ולעיתים קרובות אצלנו המצב הפוך, אנו באמת רוצים להיות טובים, אלא שאנו מתביישים להיות טובים יותר משאנו מתביישים להיות רעים, ולעיתים קרובות חי אדם במצב כזה — לו היין מסייע להיפרד מזה.

הפרה אדומה: על דעת משה וההתעוררות האלוקית

הרי שכל אלה דברים השייכים לטהרה, וממילא שייכים לצד הנברא. הצד — כפי שאמרנו — שאף יש בו בחינת בורא, יש בו בחינת המשכת אור, בחינת אצילות. ואין לחשוב כן אלא לדעת, וידיעה זו חשובה מאוד: שלא לטעות, שלא לפגום, שלא להפריד — כפי שדיברנו בשבוע שעבר — שלא להפריד חוק הסמלים, שלא להפריד את הפרה, ושלא להיעשות מן המטמא טהורים. כלומר, אסור לחשוב — כפי שמבאר הרמב״ן — וזהו הטעם שיש כוונה מיוחדת בפרה אדומה, על דעת משה, שלא לטעות שזה קרבן לחוץ.

ובלשון אחרת, מהו שלא לטעות שזה קרבן לחוץ על דרך העבודה? הרמב״ן שואל: מדוע אסור להקריבה בחוץ? כיצד עושים את שחיטת הפרה והיא בחוץ? הרי היא נשרפת, היא דומה לשור הנסקל, כדברי הרמב״ן. ויש לבאר על דרך העבודה כך: שיש כאן עבודה שלמה ששייכת כל כולה רק להבדיל עצמו מכל השנים השחורות שישנן. והיה אדם חושב שכאשר הוא עושה זאת אינו דבוק, אלא הוא — כפי שאני אומר — עושה הליכה אמיתית אל המידות שמצד הנברא, אל מדת המלכות.

השמחה בעת הניסיון

והיית סבור שמדת המלכות היא דבר נפרד, שאז, כשאדם תקוע, יש לו יצר הרע, אזי עליו לעשות ריקוד — אמת, בכל פעם שנופל יצר הרע, כדברי הספרים החסידיים, בכל פעם שנופל יצר הרע מסוים, עליו לשמוח, לומר שירה ותופים, ברוך השם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לזמן הזה לקיים מצוות עשה ומצוות לא תעשה — לקיים מצוות לא תעשה של ‘לא תלך רכיל בעמך׳ (ויקרא יט:טז), מצוות לא תעשה של ‘אל תפנו אל האלילים׳ (ויקרא יט:ד), מצוות לא תעשה של אותה תאווה שהיא בדיוק שלו — הוא אכן פורש ממנה, הוא מקיים מצוות לא תעשה. ‘הבא לידו עבירה וניצול הימנה׳, וכל העושה מצוה בשב ואל תעשה, הרי שכאשר ‘באה לידו עבירה׳, עליו לשמוח. אסור לו אמנם להכניס עצמו לכך לכתחילה, אבל אם אירע הדבר ממילא — אל יירא, זה בא מאליו. ואין צריך לדאוג כל כך כיונתן, זה בא מעצמו. ואז קל מאוד לעשות את העבודה.

הבעיה היא שבני אדם חשים שהעבודה שייכת להם, מפני שאנו לדאבוננו בני אדם שיש להם נגיעות, מפני שאנו בני אדם שיש להם יצר הרע, מפני שאנו בני אדם הקוראים את העיתון. ומשום כך יש לנו יצר, ומשום כך אין זו קדושה. קדושה — לדעתי — היא מצד הבורא, קדושה היא דביקות, קדושה היא שתחול השראה עליונה מצד אלוקות. וכאן כל זה מצד הנבראים. ומה רוצים אפוא? מהו כל העניין? והנה אדם חש רחוק, חש שזה דבר שעליו לעשותו בעצמו.

כשאדם זוכה להתרוממות הקודש, שם יש השראה, שם יש מוחין דגדלות, ואז מבין הוא שאין זה נוגע לו, שזה בא מלמעלה, זו השראה העולה מלמעלה. אבל כשאדם נאבק ביצר הרע שלו, בביטולו — ביטול היינו בזבוז הזמן, שהוא אוהב לעמוד ולדבר שטויות, בדברים בטלים, בדברים אסורים, יהא מה שיהא — אז חש הוא שעליו לעשות זאת בעצמו.

הבא לטהר מסייעין אותו

קא משמע לן שלא: ‘ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה׳ (במדבר יט:ו). הפירוש, הסוד, הוא שהכהן עושה ייחוד ומכוון על דעת משה, אומר ‘משה, לחוץ גלי טעמא דפרה׳. הוא אומר שלא נכון. אמת שקשה להבין כיצד יכול הדבר להיות, אבל עצם האפשרות שאדם יוכל לעמוד כנגד החלקים הרעים שבנפשו — אף זו התעוררות אלוקית. יש סיעתא דשמיא מיוחדת: ‘הבא ליטהר מסייעין אותו׳ (שבת קד.), ‘הבא להיטהר׳. וכן ‘הבא לקדש׳ — וזה ודאי מצוי, ‘המקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה׳ (יומא לט.), זו עבודה קדושה; אבל אפילו עבודה טהורה זוכה לסיוע, בא לה סיוע. ומי המסייע? כביכול מלאכים. בא יצר טוב, בא איזה מלאך מן השמים ומסייע לאברך להתגבר על יצרו, ולא הוא העושה.

ואין לחשוב לאפוקי שהוא יכול לפעול את אותו הדבר; להפך, יכול אכן להיות שאותו דבר גורם שאדם יכול ממש להגיע לדביקות מזה. ועד כדי כך, שיכול להיות אדם שיהא לו ניסיון של כניסה לניסיון. בדרך כלל אין אנו רוצים להיכנס לניסיון, אנו רוצים את הדבר עצמו. ובדרך כלל קשה מאוד להעלות על הדעת שאדם ירצה להכניס עצמו למצב שבו יש לו תאווה לדבר ערווה, לדבר רע ממש, ולהתגבר עליו מפני שהיא מצווה של עמידה בניסיון. כתוב בספרים ובחז״ל שאין לבקש ניסיונות, שאין להכניס עצמו לניסיונות. ומעולם לא היה לנו ניסיון של הכנסת עצמנו לניסיון.

ומדוע לא? משום שאנו סבורים תמיד שעבודת הניסיון שייכת רק לשנים השחורות, היינו מצד הנברא. אבל אין זה נכון — היא גם מצד הבורא. יש גם מידה אלוקית הנקראת מדת המלכות, מידה אלוקית הנקראת מדת הגבורה. כלומר, כביכול נאמר ש׳הקב״ה כובש את יצרו׳. ומה שייך? שואלים זאת, וזו שאלה קשה, שאלה קשה מבחינה פילוסופית, תיאולוגית, ואף קבלית, להבין כיצד שייכת מידה כזו. אבל כעת אנו מדברים בבחינת אמונה, שיש מידה כזו, והנפקא מינה למעשה היא שלא לחשוב שכשיש לאדם ליקוטים וכל אותם הדברים, את הדחייה שהוא צריך לה עליו לספק בעצמו, שעליו להעמיד הכול בעצמו.

אלא על זה מבקשים סיעתא דשמיא, על זה ישנן תפילות, והקדוש ברוך הוא כבר שולח את שליחיו. כפי שאומר הרמב״ם בעניין ציצית ותפילין, שמי שמתעטף בהם — אלו מלאכי צבאות עבדי המלאכים — זהו דבר אחד שהקדוש ברוך הוא שלח. נתן הקדוש ברוך הוא מצוות ציצית ותפילין ולבושים אחרים שיש לנו, ועוד אופנים שכל אחד יכול לעשות לעצמו, או שיש לו, שהקדוש ברוך הוא שולח להזכירו בשעה שהוא במקום עבירה — לא בשעה שהוא בדרגה. עד כדי כך שיכול הוא ממש להיכנס בדביקות מזה, יכול להיות לו ניסיון, ואולי זוכה הוא יותר לניסיונות כאלה הנותנים לו טעם מיוחד, יש לו בזה טעם בפני עצמו, יש טעם מסוים באותו אור אלוקי של כיבוש היצר. דבר עצום.

אך כל זה מצד הטהרה, ועתה הוסיפו דבר חשוב: שלא לחשוב שטהרה נפרדת מן הקדושה. וזה מבאר יותר טוב את שדיברנו בשבוע שעבר, על עוד פירוד שיכול להיות בין שני הדברים, שמחמת אותו פירוד יכולים לנטות אל מה שמטבילים את העבירה בפורים. ועל כן אסור לעשות מנהגים פורימיים על דעת משה רבינו, ‘נהי דלא חזינן מפלתן חזינן׳, שכן רוב בני אדם אסור להם לדעת מזה, פן יחשבו שזה מלאך שחור, בשעה שהקדוש ברוך הוא שולח את הכוחות, אף את כוחות אלקים, את הגבורות, לייעוץ.

סוד המשכת הקדושה: הדבר החיובי

ועתה עלינו להמשיך ולבאר את סוד הקדושה עצמה, סוד המשכת הקדושה. וזה דבר חשוב שעלינו לבארו.

מהו הדבר החיובי? נבין כך, ונבאר סוד עצום ונורא. בשלמא כשמדברים על שבת, על סעודות שבת — נאמר תחילה לא סעודות, מיד נדבר על סעודות, שכן ‘סעודה׳ היא הלשון. בשלמא כשמדברים על תפילות, על עשיית מצוות, על מעשים שהם מצוות כל כולן, ונאמר אפילו על עזרה לזולת, על גמילות חסדים, על לימוד תורה, על העוסק בחכמה — זה דבר שדומני שקל להבין שכאן עוסקים בהמשכת אור, שעתה עוסקים בהכנסת מושגים של אלוקות אל תוך מוחי, עתה עוסקים בהכנסת מושגים של אלוקות אל תוך גופי על ידי הנחת תפילין ולבישת ציצית, שהן מצוות שעל הגוף, ומכניסים אל הגוף מושגים של אלוקות. את זה אני מבין.

השאלה: מהי אכילה בקדושה?

אך שכחתי שהגענו לסעודות שבת. ומובן גם — המשל שהתחלנו לומר, שזה פשוט. נשאל אפוא במהירות את הקושיה ואחר כך נתרצנה. מה שייך לדבר מקדושת האכילה או מקדושת הזיווג? מבין אני שאפשר לדבר מטהרת הזיווג, שלא להיות נתון בו מצד התענוג הגשמי, לעשות לא פחות ולא יותר מן המחויב, מה שצריך להיות צורך הגוף, צורך הנפש וצורך מצווה. את זה אפשר להבין. אבל קשה מאוד לרוב בני אדם להבין מהי אכילה בקדושה. לא אכילה בטהרה — לא מי שזהיר מעט ואינו מלקק כל פירור אחרון של גלידה, זו טהרה — אלא מה פירוש אכילה בקדושה?

מהו הפירוש? והדוגמה הגדולה ביותר, המציאות הגדולה ביותר של אכילה בקדושה, היא ודאי עונג שבת. יש מצווה — כתוב בגמרא, כתוב בשולחן ערוך, כתוב ברמב״ם, כתוב בכל הפוסקים — לאכול בשבת, רביעית סעודה, ‘להתענג בתענוגים, ברבורים ושליו ודגים׳ (שבת קיח:), כל מיני דברים טובים. ועושים שלוש סעודות שבת, ‘המקיים שלוש סעודות בשבת׳ (שבת קיח.), וכתובות בגמרא על זה כל מיני הפלגות גדולות על המצווה, על העניין הגדול של עשיית שלוש סעודות שבת.

ויש כאן דבר שצריך להבינו: בשלמא אם אדם אומר ששבת שמא אוכלים בתאווה גסה פחות — אני שומע. אבל מה פירוש, כיצד אפשר בכלל שהאכילה עצמה היא סוד הקדושה? וקל וחומר ממה שדיברנו קודם, שמדת הקדושה על פי רוב — אפשר לומר שכאן הקדושה היא מכל המצוות, אבל על פי רוב מדובר בקדושה תמיד בנוגע, כדברי רש״י, לגדר ערווה, או בנוגע למאכלות אסורות. שני הדברים שהכניס הרמב״ם לתוך ספר קדושה, הלוא הכניס את שני הדברים: מאכלות אסורות ואיסורי ביאה.

שיטת הרמב״ם: ואבדיל אתכם מן העמים

הרמב״ם מבאר — וזה דבר שאני אומר רק משום שהוא מתאים לי היטב לדרך שאנו רואים שהקדושה שייכת לאכילה ולביאה, אבל יש להבין מהו סוד הקדושה, ואולי משום כך יש שיטת הרמב״ם ושיטות אחרות שאינן עולות בקנה אחד. הרמב״ם מבאר מדוע הניח את הדברים בספר קדושה. אומר הרמב״ם בהקדמת הספר — דומני בהקדמת משנה תורה — שבשני דברים אלו הקדוש ברוך הוא מקדש את ישראל ומבדילם מן הגויים. על שניהם נאמר ‘ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי׳ (ויקרא כ:כו), בפרשת אחרי ובפרשת שמיני־תזריע. על ענייני איסורי ביאה ואיסורי אכילה, מאכלות אסורות, על שני הדברים נאמרה לשון קדושה בתורה, וזה אומר — הרמב״ם מביא את הלשון, אמת שזו לשון הפסוק — שבשני אלה ישראל קדושים ונבדלים מן הגויים.

ויש גאונים שלמדו שלכאורה הפשט הפשוט של הפסוק הוא שקדושה פירושה להיות מיוחד לו, וממילא נבדל מן העמים. ובלשון אחרת, מיוחד לו, מיוחד לקדוש ברוך הוא, ולא מעורב באומות העולם — את זה מבין אני.

אבל נראה שהרמב״ם לומד שהקדושה — או אם נאמר באופן אחר, זה דבר אחד, ואז מתיישב הפסוק. אבל אם לומדים כדרך הרמב״ם לכאורה שקדושה — אולי לא, ואולי משום כך אינו אומר כן, אבל אם לומדים שקדושה שייכת לפרישות, שייכת להמשכות אור, או לטהרה, או לקדושה של מה שנוגע למדת האכילה ולמדת הביאה — קשה מאוד להבין מה לזה ולפסוק ‘ואבדיל אתכם מן העמים׳. שלא יהיו גויים, או שיהיו גויים — זו כבר שאלה אחרת. מעניין מאוד כיצד נכנסת כאן ההבדלה מן העמים. הבדלה מן העמים הייתה מובנת לו הדבר היה עניין של פרישות, עניין של הבדלה, עניין של טהרה, אבל מדוע ייקרא הדבר קדושה? הרי שיש כאן שאלה מסוימת, כיצד נכנס ‘ואבדיל אתכם מן העמים׳, ויש להרהר בזה לעומק, ואפשר ודאי להעמיק. ואיני אומר זאת אלא בתורת אומר.

קדושים תהיו כי קדוש אני: הדיוק בפסוק

אבל מה שאני מבקש להמשיך ולומר הוא כך: על קדושה נאמר בפסוק — כפי שאמרתי, על טהרה לא נאמר זה, אבל על קדושה נאמר ‘קדושים תהיו כי קדוש אני׳ (ויקרא יט:ב). ויש לדייק כאן מאוד, שכן יש כאן חקירה חשובה, חשובה מאוד. כל אחד יודע את לשון הגמרא ‘מה הוא רחום אף אתה היה רחום׳ (שבת קלג:), היינו ‘לדבקה בו ללכת בדרכיו׳, כל אותם הדברים. ויש חקירה עמוקה האם נאמר זה בפסוק, האם נאמר בפסוק בכלל עניין ‘מה הוא אף אתה׳. כלומר ‘להידמות לו׳, ‘להיות כהידמות למעלה׳.

וזו שאלה חשובה, שכן בפסוק נאמרה רק פעם אחת בבירור הכ״ף, כ״ף הדמיון, כ״ף ההשוואה בין אדם לאלוקים, וזהו בדברי הנחש: ‘והייתם כאלהים יודעי טוב ורע׳ (בראשית ג:ה). מפורש. הרי שלפי דברי החכמים יש כאן לכאורה כ״ף, ‘והייתם כ”, כמו הקדוש ברוך הוא. אין הם אומרים ממש לשון זו, אומרים הם ‘מה הוא׳, אבל זו לשון החכמים, באומרם ‘מה הוא׳, שיש לו צד השווה — מה הוא, כשם שהוא מבקר חולים אף אתה היה מבקר חולים, כשם שהוא קדוש אף אתה היה קדוש. כך הם מביאים לכל הפחות חלק מן הלשון אף לגבי קדושה.

זה מה שאומרים החכמים, אבל בתורה נראה שיש חיסרון ב׳כאלהים׳. ואפשר לבאר זאת רחוק מאוד לפי מה שאנו לומדים, שכן קדושה בלא טהרה לא תלך. אני אומר רק שלכאורה לא נאמר כן. ומה נאמר אכן? ‘קדושים תהיו כי קדוש אני׳. לא נאמר ‘קדושים תהיו כמוני׳. ויש לומר שלכאורה זו לשון אחרת — נאמר שמפני שאני קדוש עליכם להיות קדושים. ומהי שייכות שני הדברים? ודאי, אדם כפוף לחוש, שכן יש לנו כלל שבני אדם יהיו כאלוקיהם, ולכן ‘קדושים תהיו כי קדוש אני׳.

אבל אפשר לבאר באופן אחר. אפשר לבאר ש׳כי קדוש אני׳ — הואיל והקדשתי אתכם, ‘כי קדוש אני׳, ואת הדבר שיש להשלים כאן, כפי שהפסוק עצמו משלים במקומות אחרים. הפסוק עצמו אינו משלים את עניין ‘כאלהים׳. כשנאמר ‘כאלהים׳ בפסוק הוא דבר רע. הפסוק עצמו, אם לומדים אותו לפי הלמ״ד, מבאר ומשלים: ‘כי קדוש אני ואקדש אתכם מן העמים להיות לי׳. זה הדבר שיש להשלים מה שחסר. ‘כי קדוש אני׳ — מה לי בזה? פירושו: הואיל ואתה מיוחד לו, עליך להיות קדוש לו. כך היה אפשר לבאר, ‘קדושים תהיו לי כי קדוש אני ואקדש אתכם לי׳. כך היה לכאורה הפשט הפשוט יותר.

אך על אף זה, אפילו בדרגת הפשט, ובוודאי בפשט החכמים, זה עניין של השוואה, עניין של דמיון, שיהיו ישראל קדושים כקדושתו או מקדושתו. ויש כאן עניינים עמוקים יותר שיש להבינם — כקדושתו, מקדושתו: שיתקדש בקדושת המקום, או כקדושת המקום, או בדומה לקדושת המקום.

קדושה מצד הבורא: המידה הבאה על הנברא

אבל אני שולל את כל אותם הדברים, שכן הדבר הוא בדיוק להפך ממה שדיברנו בטהרה. טהרה היא מידה השייכת כל כולה לצד הנברא. קדושה היא מידה השייכת כל כולה לצד הבורא. על פי האמת, הקדוש היחיד, היחיד שהוא קדוש לא לו — היינו שאינו קדוש אלא בבחינת יחס — אלא שהוא קדוש בעצמו, הוא הקדוש ברוך הוא. ‘קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו׳ (ישעיהו ו:ג). הקדוש ברוך הוא קדוש, כפי שהוא אומר ‘קדוש אני׳.

כלומר, זה בדיוק להפך מן הטהרה. טהרה שייכת באמת לאדם, אלא שאנו אומרים שכביכול היא מתחילה מלמטה, ועם זאת אנו אומרים שהקדוש ברוך הוא אף הוא מטהר: ‘ולפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים׳ (יומא פה:). הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל. יפה מאוד. אבל קדושה היא להפך. קדושה שייכת באמת רק לקדוש ברוך הוא. קדושה היא אחת ההגדרות, לכל הפחות, של מה שפירושו להיות הקדוש ברוך הוא — להיות קדוש. ויהא פירוש הדבר אשר יהא. קדוש, מיוחד, טוב — תוכל לומר כל מיני דברים. כל מה שיש בו מן הטוב, מן השלמות, כל דבר טוב שאתה יכול לדמיין, צריך שיהא שייך לקדושה שאנו אומרים ששייכת לקדוש ברוך הוא.

ואם נברא רוצה שתהא לו קדושה, חייב הוא לשאול אותה מן הקדוש ברוך הוא. חייב הוא לקבלה בשותפות, בהשאלה, בהמשכה, באיזו דרך בדמות הקדוש ברוך הוא. כשם שהקדוש ברוך הוא קדוש, תוכל אף אתה להיות קדוש. ובלשון אחרת: הוא יהיה קדוש על ידך, או ‘ונקדשתי בתוך בני ישראל׳ (ויקרא כב:לב) — צריך אתה להרהר בפסוק זה, שיש לך עניין בו.

ובאיזו דרך שתהיה, באיזה אופן שיהיה, מצד הנברא — קדושה היא מדת הבורא הבאה על הנברא. טהרה היא מדת הנברא שהבורא עושה. מצד הבורא, לא מצד הנברא. ומובן לכל, שהכול הוא הבורא. כשישראל קדושים, הבורא הוא הקדוש. על זה הוא אומר ‘הוא קדוש בהם׳ — לא ‘ונקדשתי בם׳ אלא ‘ונקדשתי בתוכם׳. הוא קדוש בהם, שכן הקדושה היא מדת הבורא, אלא שבני אדם יכולים להשתתף בה, יכולים לשאול מעט, יכולים לחקות מעט. זהו פירוש הגדרת הקדושה.

קדושת האכילה: לאכול כשם שהקדוש ברוך הוא נותן לחם

אם כן, חוזרים אנו למה שדיברנו בשיעור קודם, שטהרה פירושה שכאשר אדם אוכל, יאכל פחות בבחינת נברא, היינו שלא יאכל באופנים רעים הנוטים יותר מדי אחר הנאת הגוף וכדומה, שאנו קוראים להם רע לגבי זה. אבל כשאנו מדברים מקדושת האכילה, חושבים בבחינת מצד הבורא, לא מצד הנברא. חושבים כשם שהקדוש ברוך הוא חושב. ובלשון אחרת: אדם אוכל, והקדוש ברוך הוא הוא המאכיל, הוא המשפיע, הוא ‘נותן לחם לכל בשר׳ (תהלים קלו:כה). כשאדם אוכל, אוכל הוא כשם שהקדוש ברוך הוא נותן לחם לכל בשר. הוא המקבל מן הלחם, גופו של האדם הוא אכן המקבל מן הלחם שהקדוש ברוך הוא נותן לכל בשר, או מן התענוג הרוחני, התענוג שהקדוש ברוך הוא נותן מן הזיווג.

אך האדם אינו חושב על כך כדרך שהיה העולם חושב בדרך כלל, אלא הוא חושב כשם שהקדוש ברוך הוא חושב על זה כביכול. ואף שאין האדם יכול לחשוב כל עיקר כשם שהקדוש ברוך הוא חושב, מכל מקום מעט — הוא מחקה את הקדוש ברוך הוא. הוא חושב שהקדוש ברוך הוא אף הוא חושב על זה, מדוע עשה זאת, מדוע הוא מנהיגו, מדוע טוב הוא לבני אדם, ואני משחק כשם שהקדוש ברוך הוא. עד כאן פשוטם של דברים.

הגמרא בנידה: סופר את רביעותיהם של ישראל

ועל זה כתובה בפרשת בלק גמרא חשובה במסכת נידה, שיש להעמיק בה הרבה. ומובן שכל דבר שאנו מביאים מאמר מן הפסוק, מן החכמים, ומעמידים אותו כטיפה מן הים, כמשל, כדבר־מה שאנו מבינים כאן — תמיד כשמתחילים להעמיק רואים שיש עוד הרבה דברים הקשורים בזה, הרבה יותר שיש להבין, שיש להיכנס אליו, ותמיד כתוב יותר.

ובגמרא במסכת נידה — ורש״י מרמז כאן בפרשת בלק לגמרא זו — כתוב שבלעם הרשע אמר ‘מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל׳ (במדבר כג:י). וביארה הגמרא — ואת הקטע הזה מביא רש״י — ש׳רובע׳ הוא מלשון רביעה. רובע הוא ממש לשון של זיווג, של עשיית רביעה, כמו רובע ונרבע. רובע הוא מלשון רביעה. ומדוע נקרא מלשון רביעה? מעניין מאוד. רביעי, הדבר הרביעי — מה לדבר הרביעי ולזיווג? על פי קבלה הדבר מתיישב, שכן יש שני דברים הנקראים יסוד: השישי, הספירה השישית, הוא מדת היסוד, אבל אף הרביעי. אם מונים חסד, גבורה, תפארת, ואין מחשבים את הפרטים הקטנים של נצח והוד, נמצא שהוא הרביעי. או שתוכל לומר שהוא המביא את הרביעי — היא המלכות — אל שלוש המדרגות העליונות הנקראות בכללות שלוש, ואז הוא הרביעי. איני יודע. אבל ‘רובע׳ בלשון חכמים ובמין לשון קודש פירושו רביעה.

ואומרת הגמרא כך, ויש לדייק במה שאומרת הגמרא: ‘דרש רב עוירא׳ — רב עוירא דרש דרשה — ‘מאי דכתיב, מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל? מלמד שהקב״ה יושב וסופר את רביעותיהן של ישראל, מתי תבוא טיפה שהצדיק נוצר הימנה׳ (נידה לא.). הקדוש ברוך הוא סופר את הרביעות, את הזיווגים של ישראל. ומה הוא חושב? מה הוא סופר, מספר, מי מנה? מי? הקדוש ברוך הוא המונה עפר יעקב ורובע ישראל — מה הוא חושב? ‘מתי תבוא טיפה שצדיק נוצר הימנה.’ אין זה סתם שהקדוש ברוך הוא מסתכל. הקדוש ברוך הוא מסתכל מתי תבוא טיפה שצדיק ייוולד הימנה.

זהו המשך הגמרא המדברת שם, שכן הגמרא עוסקת בכללות בכל הסוגיה כיצד מאיזו טיפה, מאיזה חלק של הטיפה, נוצר הוולד. רב שמואל אמר קודם שאדם נוטל את האוכל ואת הפסולת, שיש בירור בכל טיפה. ואנו יודעים היום שהדבר פועל באופן מסוים, אפשר לראותו בעיניים, והוא פועל מעט כך: שבזרע יש טיפות רבות מאוד, חלקים רבים מאוד שיכלו להיעשות ולד, ותמיד הטבע — היינו סדרו של הקדוש ברוך הוא — מברר את הטוב ביותר. הטוב ביותר מאותו מקרה, ובכללות הקדוש ברוך הוא מברר את הטוב ביותר מן הטיפות שאדם נותן, כדי שייוולד מהן הצדיק.

וזה הרמז שהוא ממשיך לדבר בו, שיש ברירה — יש ברירה בגשמיות, החלק החזק ביותר של הזרע נכנס ונעשה ולד, וכך בכללות אצל בני אדם: החזק ביותר, הטוב ביותר, שיש בו סגולות רוחניות או הכישרונות הנכונים וכדומה שבזרע — ממתין הקדוש ברוך הוא, סופר אחת ושתיים, ומצפה שייעשה צדיק.

נסתמה עינו של בלעם הרשע

ואומרת הגמרא הלאה: ‘ודבר זה נסתכל בו בלעם הרשע׳ — ועל זה התעוורה עינו של בלעם הרשע. אמר בלעם: ‘מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה?’ מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים — הקדוש ברוך הוא קדוש, הקדוש ברוך הוא טהור, אין לו עניין, הוא הדבר היחיד שאין לו שום עניין עם כל אותם הדברים, וזה הדבר הנמוך ביותר, הוא מאוס. וכי בדבר כזה הוא מציץ? ‘מיד ניטל ממנו׳, ועל זה נאמר ‘וישם ה׳ דבר בפי בלעם׳ (במדבר כג:ה), היינו מיד לאחר מכן נאמר ‘ויהפך ה׳ את הקללה לברכה׳. והפשט שהתעוור — ומדוע? משום שקיטרג כביכול, אמר כיצד ייתכן שהקדוש ברוך הוא שהוא טהור וקדוש, ומלאכיו טהורים וקדושים, ומשרתיו טהורים וקדושים, מציץ, מבקש, משגיח על ישראל? עיוורוהו, היינו: אל תסתכל. ואין מפורש מהו הפשט.

והגמרא ממשיכה ומביאה עוד מאמרים, שרואים מהם שהקדוש ברוך הוא מתחשב, שיש חשבון מאיזו טיפה נעשה איזה זרע, שאין הדבר אקראי, אלא יש חשבונות, חשבונות גשמיים, חשבונות רוחניים, כיצד מאיזו טיפה נעשה צדיק, מאיזו זריעה, מאיזו לידה, מאיזו עונה נולד צדיק או תלמיד חכם וכדומה.

הפירושים בטענת בלעם: השגחה וקדושה

וספרים חסידיים רבים מאוד מבארים כך, ויש להרהר אם זהו הפשט הנכון, או בלשון אחרת — מהי באמת טענת בלעם הרשע? מה הוא רוצה? ומדוע נסתמה עינו, מה לזה ולזה?

הפשט הראשון: עניין ההשגחה

יש פשט אחד שראיתי בראשונים, ונראה לי שאולי הוא פשט מסתבר מאוד, שהדבר שייך לעניין ההשגחה. כלומר בלעם — שוב, בלעם ההיסטורי — במה אכן האמין בהשגחה? הלוא רואים שהוא מדבר עם הקדוש ברוך הוא. אבל הייתה שיטה של פילוסופים מצויה מאוד בזמן הראשונים, שאמרה שהקדוש ברוך הוא רואה אכן, אבל רק דברים גדולים מאוד. הקדוש ברוך הוא משגיח באמת על מלאכים, על כללים, על כללי הכללים של העולם, על דברים גדולים כאלה, אבל מעט מאוד על הדברים הקטנים, התינוקיים, אין הדבר מתאים — לפי שכלם אין מתאים שהקדוש ברוך הוא יסתכל עליו, על זה אינו מסתכל.

כך ביארו שזו טענת בלעם. בלעם רוצה לומר: ודאי יש צדיקים בעולם, ודאי בהכרח שיש להם איזה עניין עם הטבע, אבל הדבר אקראי, סתם נזדמן שאביו של פלוני הוליד תינוק והתינוק נעשה צדיק, אין חשבון, אין סדר בכל הדברים הללו. ועל זה נתעוורו עיניו, על זה קיבל עונש, התעוור, משום שהכחיש את ההשגחה. השגחה היא עיני ה׳, הקדוש ברוך הוא מסתכל אכן, ואתה אומר שאינו מסתכל — מקבל אתה עונש של סמיות עיניים. כך הם מבארים. וייתכן שאין הדבר מנותק מזה, ואיני משוכנע שזה פשוטו של הגמרא, צריך הרבה — כפי שאני אומר, צריך הרבה יותר, ומסתמא יש להרבות בעמלות תורה, להתייגע הרבה יותר כדי להבין באמת ולהוציא כפשוטו ממש מה עניין מאמרים כאלה.

פשט רבי צדוק: יש דרך של קדושה

אבל על כל פנים, מה שאנו יכולים לומר לעת עתה הוא כך: בספרים חסידיים רבים, ברבי צדוק ובספרים חסידיים אחרים, מבארים שמחלוקת בלעם עם הגמרא, עם רבי אבהו, עם הפסוק, עם ישראל, היא בנקודה אחרת, או בנקודה דומה אך אחרת. והם מבארים שהדבר הולך עם השאלה — בלשון אחרת, השאלה שכבר הזכרנו בשבוע שעבר מן האגרת הקודש המיוחסת לרמב״ן המדברת בעניין זה. איני זוכר מי מביא בעצמו את המימרא, אבל חידושי ספרים רבים מעמידים את מימרת הגמרא אצל הסוגיה, באומרם — וכך הוא ממשיך, וכבר דיברנו אם הדבר נכון — אומר הוא שפילוסופים מסוימים אמרו, אריסטו אולי אמר, שאין הדבר מתאים, שיש אך חוסר השגחה אלוקית. כפי שאמרנו נמצא שיש אך דבר נמאס, שעניין התשמיש הוא דבר נמאס ביותר, וממילא אין הקדוש ברוך הוא משגיח עליו, וממילא לא יכולה להיות בו קדושה עצמית, לא יכולה להיות בו דרך לעשותו בדומה לאלוקים, לא יכול להיות מעשה חיובי. וממילא צריך להיות בו פחות ככל האפשר, לא לבקש להימשך, לא ליהנות יותר מדי מן החלק הגשמי וכדומה — את זה כל אחד יכול להבין; אבל הם לא האמינו שיכול להיות בו דבר חיובי, מעשה, כיצד ייעשה זה מצווה, כיצד ייעשה זה המשכת קדושה.

וזו הייתה טעותו של בלעם, וזה יפה מאוד. שהרי כך אומרת הגמרא — מה פירוש, כיצד אתה יכול לומר? והרי כאן זו הקושיה: כיצד אתה יכול לומר שזיווג של איש ואשה שיוצא ממנו צדיק, שממנו נולדות כל המצוות התלויות בזה, כל הקדושות שהצדיק יעשה, כל התשובות שינהיג — הכול בא מן התשמיש והעונה שעשו אביו ואמו. ואתה אומר שכל הדבר — שכן זה לפי שיטת בלעם, ולפי השיטה האומרת, וגם בני אדם ההולכים בשיטת בלעם, שאי אפשר שתהא בו קדושה חיובית, שאין בו אלא הבריחה ככל האפשר מן היצר הרע — שאי אפשר לומר שזה עצמו דבר שבקדושה, נמצא שכל כלל ישראל נפסל ממש.

מפלת בלעם: למעול מעל בה׳ על דבר פעור

ואין זה דבר קטן: ‘על דברים אלו נתמסמסה עינו של אותו רשע, ואמר מי יוכל לעמוד בסימן זה׳. אינך רואה כלל שום דבר טוב, שכן כל השבחים שאתה אומר על ישראל — אינך מבין אחד מהם. אתה אומר שישראל נפלאים כל כך, שהם צדיקים, שהם חברים לשכינה, שצדיקים הם חלק ממה שהעולם האמיתי עוסק בו, זה פירוש ‘אם המלך והמלכה יושבים שם׳ — שנמלך הקדוש ברוך הוא בנשמותיהם של צדיקים וברא את העולם. כשמדברים מהו העולם באמת — הצדיקים, ישראל, המבינים אמת, בני אדם עם פעולותיהם, כשעושים קידוש העולם מתעורר, כשתוקעים בשופר משתנים דברים בעולם — הוא כולל את כל העולם בתוכו. זה צדיק, זה אדם. הוא עושה מצוות, לא סתם מצוות.

ואתה אומר — הרהר בעצמך, אומרים אכן — ומאין נעשה אותו אדם? הלוא הוא עושה מצוות בגופו. ואפילו הוא נפש — אמת, הנשמה באה מלמעלה דרך זיווג עליון, יש להבין אף את הצד הזה, פלא ממש — אבל כל המצוות שהוא עושה, עושה בידיים, ברגליים, בכלים הגשמיים, בגוף שאביו ואמו נתנו לו בשעה שעשו את הדבר הנמוך והמאוס. הלוא נמצא: או נמוך ומאוס, או בלי השגחה, שכן אין לקדוש ברוך הוא עניין עם דברים נמוכים ומאוסים, ואין בו קדושה. הרי שזה דבר נמוך ומאוס, ואף דבר שאין השגחה עליו. הקדוש ברוך הוא — מכסים את המזוזה, אין הקדוש ברוך הוא שם, אין שם קדושה, הקדוש ברוך הוא מסיט מבטו כשישראל עושים מצוות עונה. אם כן כל ענייני המשכת אלוקות, כל קרבנות היחיד שהצדיק אומר — הכול נאה ויפה, אבל שורש הדבר, שהכול תלוי באיזה מעשה שאין בו שם אלקים, אין שם קדוש ברוך הוא, אין שם אלוקות, אין שם השגחה, זה דבר אקראי — נמצא שכל הדבר תרמית. כל הדבר תרמית. חמוד מאוד, לובש בעקיטשע, מדליק נר, שרים ‘לכה דודי׳, ובינתיים, בשעה שהוא פועל ‘חוללתי וחטאתי לפניך׳ — אין כל המעשה ולא כלום.

ואילו דוד המלך אמר שיש קדושה למטה בזה. אבל זה מה שיוצא מקטרוגו של בלעם הרשע. אומר רבי צדוק הכהן: ראה מה היה עם אותו בלעם? מדוע? משום שהוא סובר כך, מה היה עמו בסוף? פרוש גדול הוא, צדיק גדול, סובר שצריך להיות פרוש ופרוש כל כולו, אי אפשר שהקדוש ברוך הוא יסתכל על מספר ישראל ורובע ישראל, חס ושלום. ומה הוא עושה שבוע לאחר מכן? ‘לכו איעצכם׳ — הוא נותן עצות לבנות מואב. ‘הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה׳ על דבר פעור׳ (במדבר לא:טז). עבודה זרה של פעור, ובנות מואב, בנות מדין, העושות את כל המעשים. פורץ גדרו של עולם בעריות — הוא פורץ גדרו של עולם, מלמד את הנערות ללכת ולתפוס את הבחורים, לעבוד עבודה זרה, עבודה זרה מאוסה, עריות מאוסות הוא עושה.

אומר רבי צדוק: כן, משום שאינו מבין שיש עניין של קדושה. סבור הוא שזה או זה או הקדוש ברוך הוא. והואיל ואין לו את הקדוש ברוך הוא באמת, ממילא ניאופו, ניסיונו, הוא הניסיון האמיתי ביותר שיכול להיות. והנמשל מזה כפשוטו: כלומר כל מי שסבור שאינו יכול להיות בו קדושה אלא טהרה, שכל זמן שהוא מלאך היה שמא טוב, אבל הואיל ואינו מלאך — רבי צדוק אומר זאת באופן אחר, אבל זה יותר כדרך שהוא אומר — הואיל ואינו מלאך, נמצא שיש לו עוד עבירה גדולה יותר ותאווה גדולה יותר, והוא גורם תוצאות רעות. שכן אפילו הגויים, אילו חשבו שאולי יש בכך דבר טוב, היה זה קיצוני כל כך, היה זה כבלעם — וכיצד אפשר? אזי היה להם גדר רע. בלעם הרהר בלבו ואמר: ‘הקדוש ברוך הוא אינו כאן.’ אה, הקדוש ברוך הוא אינו כאן? הותרה הרצועה. טוב, אבל מי שרוצה להיות מלאך, איש מתורת משה רבנו עליו השלום, טוב מאוד, יקיים את ההלכות. אבל הואיל ואין אנו מלאכים — אף בלעם לא היה מלאך, היה לו חמור עם תלמידי חכמים — נמצא שכולו הותרה הרצועה, כולו נתלש לגמרי, ועוד מבקש ללמד את ישראל את השיטה גם הם. ומזה בא פנחס ואומר: ‘לא, יש אכן דרך של קדושה.’

סוד הקדושה: הצלם והדמיון

זהו הפשט של המעשה בשם רבי צדוק הכהן מלובלין. אך עלי להוסיף כאן הסבר, הסבר חשוב, על מה פירושו אכן? כיצד ייתכן? מהו פירוש קדושה? מהו באמת התירוץ על הקושיה? כבר אמרנו מילה אחת, אמרנו שקדושה פירושה ‘קדוש כמוני׳. קדושה פירושה דבר השייך לכך שאדם מקבל השראה מן האופן שבו הקדוש ברוך הוא הוא. אבל זה צריך ביאור מעט יותר, וכמעט אי אפשר לבאר זאת בלא קבלה. בהכרח עם קבלה, אין ברירה.

אין קישוי אלא לדעת: הציורים שבתאוות

והעניין כך, נאמרהו פשוט ככל שאפשר. הדבר פשוט, ובהקדמה שדיברנו בה השבוע ביום רביעי ויום חמישי, ביום רביעי יותר מבחמישי, ועתה נאמרהו על פי הסוד שבו. ביארנו שאדם אינו רק — אפילו התענוגים, אפילו התאוות שאדם עושה, אפילו כשהוא אוכל, אפילו כשהוא עושה זיווג, אין זה דבר גשמי כל כולו. בנוי הוא על דבר גשמי, על דבר גופני, אך בנוי הוא גם, ובהרבה, על מה שנקרא על פי קבלה הצלם, הדמיונות, הציורים שיש לאדם, שלפיהם הוא עושה, מהרהר, פועל. ובפרט בזיווג, אבל גם באכילה.

אי אפשר — כדברי הגמרא ‘אין קישוי אלא לדעת׳ (יבמות נג:), והרבי יוסף ד׳ גילו פה קודש מדבר אף הוא כאן בעניין הדעת, ועוד נלמדנו בפנים, שכן כל דבר אפשר להרחיב באריכות בפליאה אין סוף — ‘אין קישוי אלא לדעת׳, אפילו ההתעוררות הגשמית של אדם בהכרח שתבוא עם ציור מסוים שבמוחו, עם רעיון מסוים שיש לו. אין זה אמת שזה גופני, גופני בלבד, שכן כשהדבר מתרחש מאליו — אינו מתרחש מאליו, מתרחש עם ציור מסוים, עם דעת מסוימת.

ועתה, נהרהר שיש ציורים רבים, רבים מאוד שונים. ואותו הדבר באכילה: בני אדם כמעט אינם יכולים לאכול פיזית בלא שום תיאבון; מי שאין לו תיאבון וצריך ממש לדחוק את המאכל לתוך פיו, בהכרח שיש לו איזה ציור, איזה חלק רוחני, איזה טעם. הרי שכשאנו מהרהרים בזה, רואים — כפי שדיברנו — שיש ציורים רבים מאוד שיכולים להיות לדבר. וכל אחד — וזה חוזר אל מה שביארנו, שקדושה היא גם ההבדלה מאומות העולם, שכן לכל עם, לכל אומה ולשון, לכל קבוצת בני אדם, יש מוזיקה מסוימת שהם צופים בה, ספרים מסוימים שהם קוראים, דימויים מסוימים, ציורים מסוימים, תסריטים מסוימים כפי שאמרנו, עניינים מסוימים שדרכם הם חיים את תאוותיהם. שכן התאוות והגוף אינם אותו דבר, כלל לא. גופם של כל בני האדם אותו דבר, לכל בני אדם וחווה אותו גוף, אבל אין להם אותו חלק הצלם.

צלם ישראל: שיר השירים וקבלה

ועיקר קדושת ישראל כתוב בזוהר, ועיקר קדושת הזיווג שייך — וכתוב בתניא בשם רבי חיים ויטאל, בשם הזוהר — לעניין הנקרא צלם. אין זה המוח לבדו, המוח והנשמה לבדם הם למעלה מזה, הגוף לבדו הוא למטה מזה, אין הוא נוגע, הכול זהה. אבל צלם פירושו הדמיון. או שהצלם הוא דבר רוחני, אבל שם שוכן הדמיון. ואין אנו מבארים כעת את סוגיית הצלם, כבר היו שיעורים אחרים על כך. ובדמיון מקבל כל אחד לא מעצמו, לא מגופו, לא מנשמתו, אלא מסביבתו, מאביו ואמו, מכל ספר שקרא אי פעם המדבר מזיווג, מכל ספר שהציץ בו אי פעם. ולא רק מה שראה — אם הוא שייך לישראל, אם גופו שייך לישראל וצלמו שייך לישראל, יש לישראל מין דמיונות אחרים משיש לגויים. כל זמן שאדם חי בקהילה יהודית — איני יודע, אלא אם כן הוא תועה לגמרי באיזה מקום — אבל כל זמן שהוא לומד תורה, הרי שכשמסתכלים במדרש, כשיהודי חושב על נישואים, חושב הוא על אברהם ושרה, על יצחק ורבקה, ‘ויאהב יצחק את רבקה׳ (בראשית כד:סז), על יעקב ולאה, על יעקב ורחל. אלה הדימויים. האריז״ל חיפש משלים להמחיש דבר כזה וקרא לו זיווג יעקב עם רחל. אבל כל חיינו בנויים על דרושים.

דרושים באכילה ובזיווג

ומה פירוש דרושים? שכן כל אדם שיש לו התעוררות לעשות זיווג עם אשתו, בנוי הדבר על דרוש, שכן ראה אי פעם מעשה שאחר עשה. ודאי לא חלק הגוף, אלא חלק הצלם, שכן הוא משולב לו בכל מיני דמיונות. הרי שאנו חיים הרבה מאוד עם דרושים. כשאני אוכל קוגל, זה דרוש על מה שאיזה רבי אכל קוגל והייתה לו כוונה מסוימת, ויש לי מעשה מסוים במוחי מזה. זה פירוש דרוש. כשאוכלים סעודת שבת ואומרים: כאן סעודתא דעתיקא קדישא, כאן סעודתא דזעיר אנפין, כאן סעודתא דחקל תפוחין קדישין — נאמר שזה דרוש.

נאמר, יש רעיון כזה, למדתי בספרים, יש עניין של אכילה — אכילה היא מין ייחוד, מין חיבור, מביאים דבר־מה פנימה, ממשיכים אור מסוים אל הגוף, ויש בחינה של עתיק, יש בחינה של ז״א, יש בחינה של מלכות, חקל תפוחין קדישין, ואני אוכל עם הכוונה הזו. זה פשוט מאוד. אין אלו כוונות — אבאר מהו פירוש כוונות אכילה, מהו פירוש כוונות זיווג, באופן הפשוט ביותר שאוכל. סתם אינו מספיק. כל אחד צריך לעשות ניסיונות ולנסות. אין אלו דברים שדי בהם. אפשר לדבר מזה כמה שעות, ואולי יבין הקהל בדיוק במה מדובר.

כשהוא מתעורר, ההתייחסות שלו, הרעיון שלו, הדימוי שהוא מחקה, הוא מה שלמד בזוהר: שיש בחינה כזו של זיווג המלכות, של התפארת, ואכילתו היא בחינה של אותו זיווג, יש זיווג של אכילה, יש זיווג ממש, יש זיווג במחשבה, יש כל מיני זיווגים, חיבוק ונישוק וזיווג, וכן הלאה, כל הפרטים כתובים בכל הספרים.

כלה יהודית: הזיווג בקדושה

ועתה, להבין שזה שונה לגמרי — רוב ישראל, יש דבר כזה ככלה יהודית, ואין הוא אותו דבר ככלה נוכרית. ומדוע? שכן גוי, כשהוא חושב עליה, חושב על איזו נכרית שטותית ששמע אי פעם שעשתה. אבל כשיהודי חי בין גויים, חושב מעט — ‘ישראל שבך, ישראל שבאומות העולם׳ — והוא בטהרה, חושב; אבל ליהודי יש יהדות, ובפרט כשיש לו את אותו דבר הנקרא קבלה. למד שיר השירים — כל בני אדם מתייגעים, ששיר השירים משל הוא לנמשל. לא לא, אומר אני פשט חדש: שיר השירים משל, מדבר באהבת כנסת ישראל וקודשא בריך הוא, מדבר בתפארת ובמלכות, בחכמה ובבינה, בכל הדברים הללו, וצריך ללמוד את כל הפירושים על שיר השירים. ולמעשה, אחד הצדדים שבזה הוא שדרכו תוכל להיות לך זיווג בקדושה.

לאחר שהוא לומד שיר השירים ולומד קבלה, אז כשהוא מזדווג עם אשת נעוריו — ודאי שיש מה שמצא אותו, אין זה דבר קר בלבד. המעשה השוכן במוחו, שלפיו הוא מתעורר, ולפיו הוא מתחמם, ולפיו הוא מתחבר והכול, הוא המעשה שלמד בקבלה. נמצא שכשהוא עושה זיווג, גופו עושה זאת, אבל הצלם שהוא עושה הוא צלם וויכוחם, צלם קודשא בריך הוא ושכינתיה, הדמיון שבו, מה שעושה זאת עתה, שכן כל אדם עושה דבר־מה, עושה זאת אף עם הדמיון. אותו דמיון הוא דמיון הקדוש ברוך הוא עם ישראל, אהבת כנסת ישראל, וישראל מתלבשים ממש בזיווגו.

ואותו הדבר, או שהוא חושב על צדיקים — יש עולם הנשמות, אלוקות — הוא חושב על צדיקים, על אברהם ושרה, אברהם אבינו. רב ברונא מצא את אברהם שוכב בחיקה של שרה, כתוב בגמרא בבבא בתרא, מצא את אברהם אבינו אוהב — חושב הוא על זה, שכן זהו רמז הכתוב בגמרא, צריך שיהיה לו אותו דמיון כדרך שהרבי עושה זאת. מי שהיה לו רבי, או רבי שנפטר, היה לו גם משהו באהבה שהרבי רוחש לתלמידיו, וזה גם מין זיווג, וגם מין ייחוד. כל אותם משלים שאנו לומדים, כל אותם דמיונות שאנו לומדים, אחת מפעולותיהם היא לזכותנו שעתה יהא דבר כזה כזיווג בקדושה.

הזיווג בקדושה — כוונתו היא ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ומהי הכוונה? שיחשוב — כשאני אומר ‘הכוונה׳, אני אומר דבר פשוט — שהדמיון שיש לו מתחבר שם למעלה. שכן כאן אדם מעורב, וזה מה שצריך עם טהרה — שלא לערב. אבל חלק מדמיונו יהא הדמיון שלמד בזוהר, שיש ייחוד, ייחוד עליון, והזוהר מתאר אותו באופנים רומנטיים כאלה, כדי שכאשר אדם מתחמם רומנטית, יהא גם חלק מן הדמיון אותו דמיון הכתוב בזוהר הקדוש. זה פירוש חילוק בקדושה.

השיטה האמיתית: ההמשכת אור הגדולה ביותר

שכן ‘ודבר זה נתמסמסה עינו של אותו רשע׳ — ויש להבין זאת. הוא נעשה מעורבב. ויכול הדבר לעשות כן, אותו לימוד מבלעם הרשע — ממנו נפל בבנות מואב, ממנו נפלו בבנות מואב ישראל שהלכו בשיטתו, ועדיין נופלים. אבל השיטה האמיתית היא כדרך שאנו לומדים — לשבת הכול בקדושה, ולהיות ממש המשכת מוחין. וההמשכת אור הגדולה ביותר שיכולה להיות, דומני, היא להתחתן ולעשות ילדים יהודים. לא יכול להיות דבר גדול מזה. ודאי שכשאוכלים אף עושים יהודי — ישראל הם העושים את כל המצוות. עשיית יהודים בהכרח שתהא מצווה גדולה יותר מכל התרי״ג. אכילה היא המצווה הגדולה ביותר מצד עצמה, שבה מחיים את גופו של האדם, וודאי גם הטעם והחיות הפסיכולוגית המתקבלים מן האכילה וכן הלאה — מחיים יהודי, ואיזו מצווה גדולה מזו יכולה להיות? הדבר היחיד שיכול להיות גדול ממנה הוא לעשות עוד יהודים.

פרו ורבו בגוף ופרו ורבו בנפש

פרו ורבו. יש פרו ורבו בגוף, שעושים עוד יהודים, מתחתנים ועושים ילדים. אין מצווה גדולה מזו, לא יכולה להיות שמחה גדולה יותר וייחוד גדול יותר מזה. ואותו הדבר הוא פרו ורבו בנפש: ‘ולמדתם אותם את בניכם׳ (דברים יא:יט) — אלו התלמידים. שאנו לומדים תורה, ואין לומדים לעולם לבד, לומדים עם בני אדם אחרים. וזו רק הכנה, ‘ללמוד על מנת ללמד, לשמור על מנת לעשות׳, ועושים עוד יהודים. זו המצווה, וכל זה אותו משל. כשם שיש חשק ואהבה עצומים בזיווג איש ואשה, ועוד חשק גדול יותר כשמבינים מאין בא הדמיון, כשהוא באמת יהודי שלמד זוהר הקדוש —

אותו הדבר, יש חשק ואהבה נפלאה, שהיא אולי גדולה יותר או אחרת, שכלית יותר, בבחינת ג״ר ולא בבחינת ו״ק, כשהשכליים העליונים — הספירות נקראות שכליים העליונים — מתחברים זה עם זה, מקבלים בדין ודין ונותנים באהבה ורשות זה לזה להתקדש ליוצרם, להתקדש בקדושת יוצרם, לעשות ליוצרם נחת רוח. ואז אותו הדבר, אותו חשק, אותה אהבה, ישנם בין שני יהודים הלומדים בחברותא, בין רבי לתלמידים הלומדים, בין תלמידים הבאים אל הרבי, והרבי הבא אל התלמידים — הכול ‘חשק ואהבה עזה׳.

וזה שיעורנו לערב שבת קודש פרשת חוקת בלק תשפ״ד.

Purity and Holiness: The Secret of Physical Pleasures and the Accusation of Bilaam the Wicked

Dear friends, today is Erev Shabbos Parshas Chukas-Balak, and in Eretz Yisrael it is only Parshas Balak. It seems to me that our shiur’s subject is more about Balak than Chukas, and perhaps someone will find some connection to Parshas Chukas as well, but surely it is impossible to learn the entire parsha.

Investigating Two Parshiyos Read Together

There is a well-known investigation, from the Lubavitcher Rebbe I believe, or from others, regarding two parshiyos that are read together: Is the simple understanding that these are two parshiyos, but we combine them and learn both; or perhaps the simple understanding is different, namely that we must divide the parshiyos over the year, and when the year is short and doesn’t have as many Shabbosos, we divide the parshiyos differently — such that in truth this is one parsha. And the practical difference regarding this matter is: for we are not obligated to say pshat in the Torah on every deed and deed in the parsha and on every parsha and parsha within it, for we only speak about a portion. And therefore, if we say this is one large parsha but they divided it differently, there is no problem speaking only about one of the parshiyos, just as there is no problem not speaking about the entire parsha every time we engage with it.

Whereas those who hold that these are two parshiyos, but there is here an encompassing holiness of two Shabbosos — according to what we spoke in previous weeks that there is a point of truth in the text of the parshiyos, that one should not change the order of the thirteen parshiyos that were established in them intentionally — according to them one should indeed speak from both parshiyos, for this is a double parsha. And accordingly it would also be fitting to make two kugels on Shabbos when there are two parshiyos, just as on a special Shabbos when we take out two sifrei Torah — Shabbos Mevorchim, or Shabbos of the four parshiyos, or Shabbos Rosh Chodesh when we read two subjects — it would be fitting to conduct ourselves this way also with two parshiyos.

But in practice we don’t find this, we don’t see that people are happier when two parshiyos are read, except for the baal korei who must toil harder and prepare two parshiyos. It appears therefore that the simple pshat is that this is one long parsha, but we divide it differently and interrupt it differently, because it must be completed within the year. This seems to me the simple and correct pshat, and the entire investigation is not such a serious investigation.

In any case, therefore we will speak primarily from Balak, and whoever finds a connection also in Chukas — he too will be happy.

Purity: Negation of the Mixture of Physical Pleasures

We are thus returning to the order of Eretz Yisrael, and in that very order, for they have already read Parshas Balak there. And we must still continue and explain the matters we left from the previous shiur — the question of holiness and purity in a special way regarding physical pleasures, bodily pleasures. We said that there are here two levels that we call purity and holiness.

And it is understood that this relates to Parshas Chukas, for it speaks of purity from tumas meis (impurity of the dead). But I already noted in that shiur — and I already dealt with this in a shiur from several years ago on Parshas Chukas, and one should look into it — that purity means that a person grasps only the life-force within him, which is the portion of the soul in man, the spiritual part, the intellectual part, and this is purity, for man is alive, and this is the foundation of tumas meis.

Every person is alive, but tumas meis highlights the matter even more: that he is mixed, the impurity is not pure, it is not like a pure wolf alone, it is not only a destructive force, but it is mixed — life and death together. And in other words: it is mixed body and soul, or physical pleasures and spiritual pleasures together, according to our way. And the purity of Shabbos Kodesh must be in a way that a person cleanses himself from physical pleasure, and there should be in him only spiritual pleasure, pleasure of the intellect, pleasure of the soul, pleasure of Torah, pleasure of prayer, pleasure of service of Hashem. This is what is truly called purity.

A Distinction That Still Requires Explanation

After this there is holiness. And the holiness I did not explain clearly — what is the difference between it and purity. And in truth it seems to me that I don’t have a clear explanation now, but I emphasized certain questions and even certain verses that one should contemplate and discuss.

Holiness appears to be a positive thing. And from where do I know this? We said, and we will explain in depth what the distinction is. I said that purity is the negation, negation of the mixture of physical pleasures, the mixture with the body. And this very thing must be understood better — what is the nature of the involvement with the body. And therefore I use the language ‘life-force’ instead of ‘life and death’, for the root, the essence of purity, is that the father of fathers of impurity is tumas meis, and the father of fathers of purity is to live. And therefore there is no place even for a hava amina that the intention is chas v’shalom to die, but it must be understood in terms of life-force. But this is not our main subject now; our subject is to understand a bit what holiness is.

The Foundation of Washing Hands, Cleanliness and Preparation

Holiness — this, we say, is the ‘good side’ of the matter, the life-force itself, or according to our way, the drawing down of light as it is called in Kabbalah. That is, in Kabbalah it is explained that one must push away the external forces and draw down the light, as is learned much in the writings of the Arizal and in the mekubalim.

The order is explained in the Gemara, ‘One who wishes to accept upon himself the yoke of the Kingdom of Heaven completely… should relieve himself and wash his hands and put on tefillin and recite Shema and pray’ (Berachos 14b-15a) — a person who wishes to accept the yoke of the Kingdom of Heaven completely. And the Arizal explains at length that one of the foundations of the explanations of the kavanos of Shacharis every day is built on this Gemara, and he explains that all this corresponds to the four worlds.

But in any case, what are the first two things here? They are ‘his face, hands and feet’, to remove the waste, to remove the evil in the body. Just as in the body in a physical way waste accumulates — during eating waste accumulates and must be removed — so too here. There is cleanliness, and ‘cleanliness leads to purity’, and there is deeper waste. Washing hands is already a bit more refined, this is not exactly the filth of the body that comes out from the orifices, but filth that is on the body.

And after this there are even deeper kelippos, from thoughts, from speech, from the more internal parts of man, and there more subtle mixtures. And all this is an aspect of purity, an aspect of preparation, ‘I will wash my hands in cleanliness and encircle Your altar, Hashem’ (Tehillim 26:6), to purify oneself from the mixture in which a person is mixed. When he rises, every day a person becomes somewhat mixed, for whatever reason — I don’t know what the reality is, and there is no need to justify it, everyone knows this — and he must purify himself a bit: goes to the mikveh, washes his hands, and all kinds of purifications that exist.

Honor of Shabbos: Washing Face, Hands and Feet

Or as before Shabbos it is customary to go to the mikveh, or in any case according to the law one must wash. The Rambam rules this exactly as an obligation, as we learned this week: honor of Shabbos — ‘washes his face, hands and feet in hot water on Erev Shabbos’ (Rambam Hilchos Shabbos 30). And everyone understands that washing face, hands and feet in hot water, or immersion in a mikveh that the mekubalim added apparently, is nothing but cleanliness and purity — cleaning from the mundane of the weekdays, this is the intention, the main intention of immersion on Erev Shabbos: cleaning from the mundane, cleaning from the accumulated filth.

There is external filth — a person works and becomes dirty; and there is internal filth — he has all kinds of mixtures, read too much news, good news, bad news, there is no difference, became confused, became bewildered, scattered and dispersed because of them. One cleans, one clarifies — this is purity.

Immersion for Additional Holiness: A Parenthetical Statement

But all this is only preparation for holiness, ‘purity leads to holiness’, everything is only preparation for Shabbos itself. And on Shabbos itself we don’t wash. True, among us Chassidim go to the mikveh on Shabbos in the morning, and there is in this also an additional matter, that it is possible to do the next level of holiness and purity. Incidentally, I don’t truly understand this matter well.

That is, if one must go to the mikveh because of a certain impurity — incidentally, there is in this also a mitzvah, but there is in this a certain impurity, whatever the law may be perhaps the prayer of Ezra — I understand that they would go to the mikveh on Shabbos morning. But what the Arizal says that one should go to the mikveh even one who did not become impure, even just so, for additional holiness — I must say that in my humble opinion I don’t understand this. Perhaps someone will explain it. And I am not saying that one doesn’t do this, and I am not saying what I do in practice and what is fitting to do in practice, but I am only saying that according to what I am learning here, it is very difficult for me to understand the concept of immersion for additional holiness, the matter doesn’t settle for me. Immersion is about purity, not holiness. One doesn’t become holy from going to the mikveh.

The Kohen Gadol and the Five Immersions

It is understood that one can ask from what is visible: Didn’t the Kohen Gadol on Yom Kippur perform five immersions and ten sanctifications? If so we see that there is a matter of separation between level and level perhaps through immersion. And this must be understood. And perhaps one can say that the matter depends on the value: according to the value of the holiness of Shabbos day there is Shabbos as it exists. And this is the difficulty you raise — for there are Chassidim who go to the mikveh before shofar blowing on Rosh Hashanah, for example.

And there was some Chassidic Jew, I don’t remember, a Chassidic rebbe, from the Ropshitz line I believe, who said he doesn’t understand why they would go to the mikveh. But if he already went to the mikveh before Shacharis, he doesn’t understand why he would go to the mikveh again after Shacharis before shofar blowing. He said: Did Shacharis make you impure? Shacharis cannot make one impure.

And what is the question? It depends on understanding. If we say that there is in general a matter of immersion for additional holiness — not for additional purity. For in purity there are laws, there are levels of purity, purity from tumas meis, from tumas sheretz, from an av hatumah, from a vlad hatumah and so on; but there is apparently no relevance to making additional purity. And as mentioned, this is a parenthetical statement, and this is not our subject. I am only saying that it requires explanation — the concept of immersion for additional holiness requires explanation, for apparently immersion is about cleanliness and purity, and is not about drawing down light and drawing down holiness. For drawing down holiness must be a different action, positive work, not of purification but of bringing light, of learning, of prayer, of doing actual mitzvos, from things that actually draw down light — or eating, and we will still contemplate this. But immersion I don’t see, except for what is said that there are levels: according to the value of Mussar, according to the value of shofar blowing — Shacharis made one impure. And one can say ‘impure’ for the sake of distinguishing between kodesh and kodesh.

Shabbos is Drawing Down Light: The Positive Holiness

In any case, on Shabbos we don’t go to the mikveh, we don’t practice decrees and partitions, we don’t wash face, hands and feet on Shabbos. Shabbos is not immersion, Shabbos is drawing down the light, it is holiness. As one can say afterward, as the Ramak says, that afterward he dons his beautiful Shabbos garments, the beketshe, the tallis with the tzitzis, as the Ramak says, wraps himself and wears beautiful garments and receives the holiness of Shabbos, Shabbos the Queen, Shabbos the King. This is drawing down the light, this is holiness, the positive holiness.

The Root of Purity: The Attribute of Malchus and the Attribute of Gevurah

And the matter is thus, and I request to explain these two levels. Let us first say a foundation, a kabbalistic foundation, a theological foundation, how to understand the root — what is the root of these two things. And it will be understood by all, and we already spoke about this before. The root of purity is the attribute of Malchus, and one can call it the attribute of Gevurah. And in other words, as we learned in the first shiur on this subject — there, in the place where is the gate to Hashem, in the place where we enter, as in the entrance of Shabbos, in Kabbalas Shabbos, meaning that we acknowledge that it is in the aspect of queen or aspect of malchus.

As you enter Shabbos — this is the aspect of queen or aspect of malchus, which is the last level. In the place where we begin, going out from the mundane, and there a person must separate, and there is holiness called separation. And this we now call purity. There a person must separate from the filth, from external things, and enter toward Shabbos.

The Created Side and the Creator Aspect Within It

Thus this matter relates, one can say, to the created beings, in terms of relationship. With the Holy One Blessed be He Himself there is certainly no purity. He is blessed and pure, He is holy from His essence, for He is separate, withdrawn and separated from the entire world. And one can say that He is blessed the greatest separation, but not separate in the sense we spoke about last week, of purity, like purity from tumas meis — there we spoke, as the Zohar says that we learned last week in Zohar Chukas, that all this is in terms of danger, and it relates to the Levites, and therefore one who touches it becomes impure, for he touches the impurity that relates there, and it relates to the attribute that touches the created beings.

And certainly there is here also — and it is necessary to say there is here also — an aspect of drawing down holiness, that one can call it the attribute of Gevurah: ‘cedar wood and hyssop and crimson thread’ (Bamidbar 19:6) that are thrown into the red heifer. The red heifer is said about the gevuros in malchus, but the cedar wood is the key thrown inside. And this is a certain power, a power of standing in a test that a person receives, and one can call it in service certain boundaries that he has, or courage that he receives, or a certain wisdom, a kind of special and particular light that is made to push away the external forces. It is made to stand against, to be standing in a test, to push away, and to make a distinction between Shabbos and weekday.

And all this, and nevertheless — even the level that you can say about it that it is somewhat positive, let us call it a certain courage, that a person overcomes, that he is a hero who conquers his inclination, and there is in it the attribute of Gevurah, it is already a positive thing, not only the negation of ‘don’t do this’, but there is in it a kind of affirmation — nevertheless this is the assisting part. And how is it the assisting part, and how is holiness distinguished, how is good distinguished from evil: good is a principle, and good must have a gatekeeper, and good must also be good that has no connection with evil at all. The lower level must have a gatekeeper, the guarding that we learned in Parshas Shelach, the aspect of ‘and you shall not stray after your hearts’ (Bamidbar 15:39).

Purity in Eating and Anointing with Oil: Water and Oil

And now we find that purity is the attribute that relates entirely to the created being. One cannot say ‘be pure as I am pure’. ‘Be pure in order to approach Me’ — this one can say; ‘be pure in order not to be impure’, in order to be alive. For ‘one who is impure’ is the law — one who is impure, the Temple of Hashem is impure, and he is not permitted to enter the Temple, lest he make the Temple impure, one must distinguish between the holy and the impure, and an impure person is not permitted to enter the Temple. But this is not enough — this is not enough to become holy, and holiness is not enough to be pure. Holiness and purity are not the same thing.

And one can see this — it seems to me that the matter of anointing with the anointing oil that is with the vessels, in the dedication of the Mishkan, in the education of the vessels, in the education of the Kohen, the Kohen Gadol and his brothers, ‘and you shall sanctify them with the anointing oil’ — relates more to holiness. And in other words: purification of the vessels, if they became impure they must be immersed, and this is purity, and this is the law that appears here throughout, that one doesn’t enter the Temple in impurity; but this is not enough, one must also draw down the holiness of the Temple. And for the holiness of the Temple there is a certain positive work, and it is symbolized — becomes a symbol — when they make the holy vessels and the holy people, it is symbolized and actualized in this world through anointing with oil. This is drawing down: oil is holy, as the Zohar says; oil indicates holiness. We learned last week, for example, that a Kohen has anointing and a Levi has no anointing, for the Levi stands on guard, and the Kohen — this is drawing down holiness, and holiness is the attribute of Chochmah from the right line. Oil is drawing down the light, it is what causes holiness to be brought into a vessel or into a person doing this.

Water, Wine and Song

As if to say: water relates to purity, water purifies, mei chatas (waters of purification), water with certain other components, but water is about purity, and oil is about holiness. And one can also speak of wine — wine also relates to purity. And why? For other reasons, for wine arouses the person, heats him up. And to drink wine in holiness — true, perhaps there are two parts in this, but one part of drinking wine is, as they say, ‘we only say song over wine’ (Berachos 35a). Everyone knows that song is a movement of purity. Song — most song dissolves, perhaps here, I say, it’s possible there are two kinds of songs, but generally, as we see when a person sings, sings zemiros, sings songs and praises, he does this to elevate himself, to leave himself a bit, to connect with the pleasure of the soul, to leave the pleasure of the body — this is song, and this is done over wine, and the wine itself arouses the person.

And a person who has no holiness at all — don’t give him wine to drink; and you too, don’t drink wine. And I am not entering the topic of wine, but I see that there are things here that need to be clarified so the structure fits. In any case, the virtue of drinking wine for a person who indeed has a certain holiness — as they say that on Purim we drink wine, or that Shabbos is a mitzvah to drink wine at Kiddush — its meaning is that the drinking in it is about the purity in it. And in other words: since every Jew has certain good desires, certain parts of holiness, each one of us has an internal part, but he is mixed up from many things. And drinking wine, as everyone knows, when he drinks a bit he can strengthen the part that he truly wants. A person in whom the evil outweighs the good, a person who is mostly yetzer hara, it is forbidden for him to drink wine, for then he will only arouse the yetzer hara and his fences will fall. But a person who is the opposite — and often with us the situation is reversed, we truly want to be good, but we are more embarrassed to be good than we are embarrassed to be bad, and often a person lives in such a state — for him wine helps to separate from this.

The Red Heifer: According to the Knowledge of Moshe and Divine Arousal

Thus all these are things that relate to purity, and automatically relate to the side of the created being. The side — as we said — that also has in it an aspect of Creator, has in it an aspect of drawing down light, an aspect of Atzilus. And one should not think so but rather know, and this knowledge is very important: not to err, not to damage, not to separate — as we spoke last week — not to separate the law of symbols, not to separate the heifer, and not to become from the one who makes impure ones pure. That is, it is forbidden to think — as the Ramban explains — and this is the reason there is a special intention in the red heifer, according to the knowledge of Moshe, not to err that this is a sacrifice to the outside.

And in other words, what is not to err that this is a sacrifice to the outside in terms of service? The Ramban asks: Why is it forbidden to offer it outside? How do they perform the slaughter of the heifer and it is outside? It is burned, it is similar to an ox that is stoned, as the Ramban says. And one can explain in terms of service thus: that there is here a complete service that relates entirely only to separate oneself from all the black years that exist. And a person would think that when he does this he is not attached, but he is — as I say — doing a true walking to the attributes that are from the side of the created being, to the attribute of Malchus.

Joy at the Time of Trial

And you would think that the attribute of Malchus is a separate thing, that then, when a person is stuck, he has a yetzer hara, then he must make a dance — true, every time a certain yetzer hara falls, as the Chassidic books say, every time a certain yetzer hara falls, he should rejoice, say song and drums, Baruch Hashem who sanctified us with His commandments and commanded us for this time to fulfill a positive commandment and a negative commandment — to fulfill the negative commandment of ‘do not go as a gossiper among your people’ (Vayikra 19:16), the negative commandment of ‘do not turn to idols’ (Vayikra 19:4), the negative commandment of that desire that is exactly his — he indeed separates from it, he fulfills a negative commandment. ‘One to whom a sin came and he was saved from it’, and everyone who does a mitzvah of sitting and not doing, thus when ‘a sin came to him’, he should rejoice. He is indeed not permitted to bring himself into this initially, but if the thing happened by itself — let him not fear, this comes by itself. And one doesn’t need to worry so much like Yonasan, this comes by itself. And then it is very easy to do the work.

The problem is that people feel that the work belongs to them, because we unfortunately are people who have biases, because we are people who have a yetzer hara, because we are people who read the newspaper. And therefore we have a yetzer, and therefore this is not holiness. Holiness — in my opinion — is from the side of the Creator, holiness is attachment, holiness is that a supernal inspiration should rest from the side of divinity. And here all this is from the side of the created beings. And what do they want therefore? What is the whole matter? And behold a person feels distant, feels that this is something he must do himself.

When a person merits the elevation of holiness, there is inspiration, there is mochin d’gadlus, and then he understands that this doesn’t relate to him, that this comes from above, this is inspiration that rises from above. But when a person struggles with his yetzer hara, with its nullification — nullification meaning wasting time, that he loves to stand and speak nonsense, in idle matters, in forbidden matters, whatever it may be — then he feels that he must do this himself.

One Who Comes to Purify is Helped

This teaches us that no: ‘And the Kohen shall take cedar wood and hyssop and crimson thread and throw them into the burning of the heifer’ (Bamidbar 19:6). The explanation, the secret, is that the Kohen makes a unification and intends according to the knowledge of Moshe, says ‘Moshe, reveal to the outside the reason for the heifer’. He says it is not correct. True it is difficult to understand how the thing can be, but the very possibility that a person can stand against the evil parts in his soul — this too is divine arousal. There is special siyata d’shmaya: ‘One who comes to purify is helped’ (Shabbos 104a), ‘one who comes to purify’. And so ‘one who comes to sanctify’ — and this is certainly found, ‘one who sanctifies himself a little they sanctify him much’ (Yoma 39a), this is holy work; but even pure work merits help, help comes to it. And who helps? As if angels. A good inclination comes, some angel from heaven comes and helps the young man overcome his inclination, and it is not he who does it.

And one should not think to exclude that he can effect that same thing; on the contrary, it can indeed be that that same thing causes that a person can truly reach attachment from this. And to such an extent, that there can be a person who will have a trial of entering into a trial. Generally we don’t want to enter into a trial, we want the thing itself. And generally it is very difficult to imagine that a person would want to bring himself into a situation where he has a desire for something of immorality, for something truly evil, and to overcome it because it is a mitzvah of standing in a trial. It is written in books and in Chazal that one should not request trials, that one should not bring oneself into trials. And we never had a trial of bringing ourselves into a trial.

And why not? Because we always think that the work of the trial relates only to the black years, meaning from the side of the created being. But this is not correct — it is also from the side of the Creator. There is also a divine attribute called the attribute of Malchus, a divine attribute called the attribute of Gevurah. That is, as if we say that ‘the Holy One Blessed be He conquers His inclination’. And what is relevant? They ask this, and this is a difficult question, a difficult question from a philosophical perspective, theological, and even kabbalistic, to understand how such an attribute is relevant. But now we are speaking in terms of faith, that there is such an attribute, and the practical difference is not to think that when a person has gatherings and all those things, the rejection that he needs he must supply himself, that he must establish everything himself.

Rather for this we request siyata d’shmaya, for this there are prayers, and the Holy One Blessed be He already sends His messengers. As the Rambam says regarding tzitzis and tefillin, that one who wraps himself in them — these are angels of hosts, servants of the angels — this is one thing that the Holy One Blessed be He sent. The Holy One Blessed be He gave the mitzvos of tzitzis and tefillin and other garments that we have, and other ways that each one can make for himself, or that he has, that the Holy One Blessed be He sends to remind him at the time he is in a place of sin — not at the time he is at a level. To such an extent that he can truly enter into attachment from this, he can have a trial, and perhaps he merits more such trials that give him a special taste, he has in this a taste in itself, there is a certain taste in that divine light of conquering the inclination. An awesome thing.

But all this is from the side of purity, and now they added an important thing: not to think that purity is separate from holiness. And this explains better what we spoke last week, about another separation that can be between the two things, that because of that separation they can incline to what they immerse the sin in on Purim. And therefore it is forbidden to make Purim customs according to the knowledge of Moshe Rabbeinu, ‘granted we didn’t see, we saw their fall’, for most people are forbidden to know from this, lest they think this is a black angel, when the Holy One Blessed be He sends the forces, even the forces of God, the gevuros, for counsel.

The Secret of Drawing Down Holiness: The Positive Thing

And now we must continue and explain the secret of holiness itself, the secret of drawing down holiness. And this is an important thing that we must explain.

What is the positive thing? Let us understand thus, and we will explain an awesome and wondrous secret. Granted when we speak of Shabbos, of Shabbos meals — let us first say not meals, we will immediately speak of meals, for ‘meal’ is the language. Granted when we speak of prayers, of doing mitzvos, of deeds that are all mitzvos, and let us say even of helping others, of acts of kindness, of learning Torah, of one who engages in wisdom — this is something that it seems to me is easy to understand that here we are engaged in drawing down light, that now we are engaged in bringing concepts of divinity into my mind, now we are engaged in bringing concepts of divinity into my body through putting on tefillin and wearing tzitzis, which are mitzvos on the body, and we bring into the body concepts of divinity. This I understand.

The Question: What is Eating in Holiness?

But I forgot that we reached Shabbos meals. And it is also understood — the example we began to say, that this is simple. Let us therefore quickly ask the difficulty and then we will answer it. What is relevant to speak of holiness of eating or holiness of marital relations? I understand that one can speak of purity of marital relations, not to be given over to it from the side of physical pleasure, to do no less and no more than what is required, what must be the need of the body, the need of the soul and the need of mitzvah. This one can understand. But it is very difficult for most people to understand what is eating in holiness. Not eating in purity — not one who is careful a bit and doesn’t lick every last crumb of ice cream, this is purity — but what is the meaning of eating in holiness?

What is the meaning? And the greatest example, the greatest reality of eating in holiness, is certainly oneg Shabbos. There is a mitzvah — it is written in the Gemara, written in Shulchan Aruch, written in the Rambam, written in all the poskim — to eat on Shabbos, a quarter meal, ‘to delight in delights, with fattened birds and quail and fish’ (Shabbos 118b), all kinds of good things. And we make three Shabbos meals, ‘one who fulfills three meals on Shabbos’ (Shabbos 118a), and written in the Gemara about this are all kinds of great praises about the mitzvah, about the great matter of making three Shabbos meals.

And there is here something that must be understood: Granted if a person says that on Shabbos perhaps we eat with gross desire less — I hear. But what is the meaning, how is it possible at all that the eating itself is the secret of holiness? And certainly from what we spoke before, that the attribute of holiness generally — one can say that here the holiness is from all the mitzvos, but generally it is always spoken of holiness regarding, as Rashi says, the fence of immorality, or regarding forbidden foods. The two things that the Rambam brought into Sefer Kedusha, he brought the two things: forbidden foods and forbidden relations.

The Rambam’s Approach: And I Have Separated You from the Peoples

The Rambam explains — and this is something I say only because it fits me very well to the way we see that holiness relates to eating and relations, but one must understand what is the secret of holiness, and perhaps therefore there

The Rambam’s Approach: And I Have Separated You from the Peoples

The Rambam explains — and this is something I say only because it fits me very well to the way we see that holiness relates to eating and relations, but one must understand what is the secret of holiness, and perhaps therefore there is the Rambam’s approach and other approaches that don’t align. The Rambam explains why he placed these matters in Sefer Kedusha. The Rambam says in the introduction to the book — I believe in the introduction to Mishneh Torah — that in these two things the Holy One Blessed be He sanctifies Israel and separates them from the nations. About both of them it is said ‘and I have separated you from the peoples to be Mine’ (Vayikra 20:26), in Parshas Acharei and in Parshas Shemini-Tazria. About matters of forbidden relations and forbidden foods, about both things the language of holiness is said in the Torah, and this says — the Rambam brings the language, true this is the language of the verse — that in these two Israel are holy and separated from the nations.

And there are Geonim who learned that apparently the simple pshat of the verse is that holiness means to be designated for Him, and automatically separated from the peoples. And in other words, designated for Him, designated for the Holy One Blessed be He, and not mixed with the nations of the world — this I understand.

But it appears that the Rambam learns that the holiness — or if we say in another way, this is one thing, and then the verse is settled. But if we learn according to the Rambam’s way apparently that holiness — perhaps not, and perhaps therefore he doesn’t say so, but if we learn that holiness relates to separation, relates to drawing down light, or to purity, or to holiness of what relates to the attribute of eating and the attribute of relations — it is very difficult to understand what this has to do with the verse ‘and I have separated you from the peoples’. Whether there will be gentiles, or whether there will be gentiles — this is already another question. Very interesting how the separation from the peoples enters here. Separation from the peoples would be understood if the matter were a matter of separation, a matter of distinction, a matter of purity, but why would the thing be called holiness? Thus there is here a certain question, how ‘and I have separated you from the peoples’ enters, and one must contemplate this deeply, and one can certainly delve deeply. And I am not saying this except as a speaker.

Holy Shall You Be For Holy Am I: The Precision in the Verse

But what I request to continue and say is thus: About holiness it is said in the verse — as I said, about purity this is not said, but about holiness it is said ‘holy shall you be for holy am I’ (Vayikra 19:2). And one must be very precise here, for there is here an important investigation, very important. Everyone knows the language of the Gemara ‘just as He is merciful so you be merciful’ (Shabbos 133b), meaning ‘to cleave to Him to walk in His ways’, all those things. And there is a deep investigation whether this is said in the verse, whether the verse says at all the matter of ‘just as He so you’. That is ‘to resemble Him’, ‘to be as a resemblance to above’.

And this is an important question, for in the verse only once is clearly said the kaf, the kaf of resemblance, the kaf of comparison between man and God, and this is in the words of the serpent: ‘and you shall be like God knowing good and evil’ (Bereishis 3:5). Explicit. Thus according to the words of the Sages there is here apparently a kaf, ‘and you shall be like’, like the Holy One Blessed be He. They don’t say exactly this language, they say ‘just as He’, but this is the language of the Sages, when they say ‘just as He’, that there is a common denominator — just as He, as He visits the sick so you visit the sick, as He is holy so you be holy. Thus they bring at least part of the language also regarding holiness.

This is what the Sages say, but in the Torah it appears that there is a lack of ‘like God’. And one can explain this very far according to what we are learning, for holiness without purity will not go. I am only saying that apparently this is not said. And what is indeed said? ‘Holy shall you be for holy am I’. It is not said ‘holy shall you be like Me’. And one can say that apparently this is different language — it is said that because I am holy you must be holy. And what is the connection of the two things? Certainly, a person is subject to feeling, for we have a rule that people will be like their gods, and therefore ‘holy shall you be for holy am I’.

But one can explain in another way. One can explain that ‘for holy am I’ — since I have sanctified you, ‘for holy am I’, and the thing that must be completed here, as the verse itself completes in other places. The verse itself doesn’t complete the matter of ‘like God’. When ‘like God’ is said in the verse it is an evil thing. The verse itself, if we learn it according to the lamed, explains and completes: ‘for holy am I and I have sanctified you from the peoples to be Mine’. This is the thing that must complete what is missing. ‘For holy am I’ — what do I care about this? Its meaning is: since you are designated for Him, you must be holy for Him. Thus it would be possible to explain, ‘holy shall you be for Me for holy am I and I have sanctified you for Me’. Thus would apparently be the simpler simple pshat.

But despite this, even at the level of pshat, and certainly in the pshat of the Sages, this is a matter of comparison, a matter of resemblance, that Israel should be holy like His holiness or from His holiness. And there are here deeper matters that must be understood — like His holiness, from His holiness: that one should be sanctified with the holiness of the Place, or like the holiness of the Place, or similar to the holiness of the Place.

Holiness from the Side of the Creator: The Attribute Coming Upon the Created Being

But I negate all those things, for the matter is exactly the opposite of what we spoke regarding purity. Purity is an attribute that relates entirely to the side of the created being. Holiness is an attribute that relates entirely to the side of the Creator. In truth, the only Holy One, the only One who is holy not for Him — meaning that He is not holy except in terms of relationship — but that He is holy in Himself, is the Holy One Blessed be He. ‘Holy, holy, holy is Hashem of hosts, the whole earth is full of His glory’ (Yeshayahu 6:3). The Holy One Blessed be He is holy, as He says ‘holy am I’.

That is, this is exactly the opposite of purity. Purity truly relates to man, but we say that as if it begins from below, and yet we say that the Holy One Blessed be He also purifies: ‘and before whom are you purifying yourselves and who purifies you? Your Father in Heaven’ (Yoma 85b). The Holy One Blessed be He purifies Israel. Very good. But holiness is the opposite. Holiness truly relates only to the Holy One Blessed be He. Holiness is one of the definitions, at least, of what it means to be the Holy One Blessed be He — to be holy. And whatever the meaning of the thing may be. Holy, unique, good — you can say all kinds of things. Everything that has in it from the good, from the perfection, every good thing that you can imagine, must relate to the holiness that we say relates to the Holy One Blessed be He.

And if a created being wants to have holiness, he must ask it from the Holy One Blessed be He. He must receive it in partnership, in borrowing, in drawing down, in some way in the image of the Holy One Blessed be He. Just as the Holy One Blessed be He is holy, you too can be holy. And in other words: He will be holy through you, or ‘and I shall be sanctified among the children of Israel’ (Vayikra 22:32) — you must contemplate this verse, that you have a matter in it.

And in whatever way it will be, in whatever manner it will be, from the side of the created being — holiness is the attribute of the Creator coming upon the created being. Purity is the attribute of the created being that the Creator does. From the side of the Creator, not from the side of the created being. And it is understood by all, that everything is the Creator. When Israel are holy, the Creator is the Holy One. About this He says ‘He is holy in them’ — not ‘and I shall be sanctified in them’ but ‘and I shall be sanctified among them’. He is holy in them, for the holiness is the attribute of the Creator, but people can participate in it, can borrow a bit, can imitate a bit. This is the meaning of the definition of holiness.

Holiness of Eating: To Eat as the Holy One Blessed be He Gives Bread

If so, we return to what we spoke in the previous shiur, that purity means that when a person eats, he should eat less in the aspect of a created being, meaning that he should not eat in evil ways that incline too much after the pleasure of the body and so on, that we call evil regarding this. But when we speak of holiness of eating, we think in terms of from the side of the Creator, not from the side of the created being. We think as the Holy One Blessed be He thinks. And in other words: a person eats, and the Holy One Blessed be He is the One who feeds, He is the One who bestows, He is ‘who gives bread to all flesh’ (Tehillim 136:25). When a person eats, he eats as the Holy One Blessed be He gives bread to all flesh. He is the receiver from the bread, the person’s body is indeed the receiver from the bread that the Holy One Blessed be He gives to all flesh, or from the spiritual pleasure, the pleasure that the Holy One Blessed be He gives from marital relations.

But the person doesn’t think about this as the world would generally think, but he thinks as the Holy One Blessed be He thinks about this as if. And even though the person cannot think at all as the Holy One Blessed be He thinks, nevertheless a bit — he imitates the Holy One Blessed be He. He thinks that the Holy One Blessed be He also thinks about this, why He did this, why He conducts him, why He is good to people, and I play as the Holy One Blessed be He. Thus far the simple meaning of the words.

The Gemara in Niddah: Counts the Couplings of Israel

And about this is written in Parshas Balak an important Gemara in Maseches Niddah, which must be deeply studied. And it is understood that every thing we bring a statement from the verse, from the Sages, and we establish it as a drop from the sea, as an example, as something we understand here — always when we begin to delve deeply we see that there are many more things connected to this, much more that must be understood, that must be entered into, and always more is written.

And in the Gemara in Maseches Niddah — and Rashi hints here in Parshas Balak to this Gemara — it is written that Bilaam the wicked said ‘who has counted the dust of Yaakov and the number of the fourth part of Israel’ (Bamidbar 23:10). And the Gemara explained — and Rashi brings this section — that ‘rova’ is from the language of revi’ah (coupling). Rova is exactly the language of coupling, of making revi’ah, like one who couples and is coupled. Rova is from the language of revi’ah. And why is it called from the language of revi’ah? Very interesting. Fourth, the fourth thing — what does the fourth thing have to do with coupling? According to Kabbalah the matter is settled, for there are two things called Yesod: the sixth, the sixth sefirah, is the attribute of Yesod, but also the fourth. If we count Chesed, Gevurah, Tiferes, and don’t count the small details of Netzach and Hod, we find that it is the fourth. Or you can say that it brings the fourth — which is Malchus — to the three upper levels that are called in general three, and then it is the fourth. I don’t know. But ‘rova’ in the language of the Sages and in a kind of holy language means revi’ah.

And the Gemara says thus, and one must be precise in what the Gemara says: ‘Rav Avira expounded’ — Rav Avira expounded a drasha — ‘What is written, who has counted the dust of Yaakov and the number of the fourth part of Israel? This teaches that the Holy One Blessed be He sits and counts the couplings of Israel, when will come the drop from which the tzaddik will be formed’ (Niddah 31a). The Holy One Blessed be He counts the couplings, the unions of Israel. And what does He think? What does He count, number, who counts? Who? The Holy One Blessed be He who counts the dust of Yaakov and the rova of Israel — what does He think? ‘When will come the drop from which a tzaddik will be formed.’ It is not just that the Holy One Blessed be He looks. The Holy One Blessed be He looks when will come the drop from which a tzaddik will be born.

This is the continuation of the Gemara speaking there, for the Gemara deals in general in the entire sugya how from which drop, from which part of the drop, the child is formed. Rav Shmuel said first that a person takes the food and the waste, that there is selection in every drop. And we know today that the thing works in a certain way, one can see it with eyes, and it works a bit like this: that in seed there are very many drops, very many parts that could become a child, and always nature — meaning the order of the Holy One Blessed be He — selects the best. The best from that case, and in general the Holy One Blessed be He selects the best from the drops that a person gives, so that from them the tzaddik will be born.

And this is the hint that he continues to speak about, that there is selection — there is selection in physicality, the strongest part of the seed enters and becomes a child, and thus in general with people: the strongest, the best, that has in it spiritual qualities or the right talents and so on that are in the seed — the Holy One Blessed be He waits, counts one and two, and expects that a tzaddik will be made.

The Eye of Bilaam the Wicked Was Closed

And the Gemara says further: ‘And this thing Bilaam the wicked gazed upon’ — and about this the eye of Bilaam the wicked was blinded. Bilaam said: ‘He who is pure and holy and His servants are pure and holy will gaze upon this thing?’ He who is pure and holy and His servants are pure and holy — the Holy One Blessed be He is holy, the Holy One Blessed be He is pure, He has no connection, He is the only thing that has no connection at all with all those things, and this is the lowest thing, it is despised. And will He gaze upon such a thing? ‘Immediately it was taken from him’, and about this it is said ‘and Hashem put a word in Bilaam’s mouth’ (Bamidbar 23:5), meaning immediately after this it is said ‘and Hashem turned the curse into a blessing’. And the simple meaning that he was blinded — and why? Because he accused as if, he said how is it possible that the Holy One Blessed be He who is pure and holy, and His angels are pure and holy, and His servants are pure and holy, gazes, seeks, supervises Israel? They blinded him, meaning: don’t look. And it is not explicit what the pshat is.

And the Gemara continues and brings more statements, from which we see that the Holy One Blessed be He takes into account, that there is a calculation from which drop which seed is made, that the thing is not random, but there are calculations, physical calculations, spiritual calculations, how from which drop a tzaddik is made, from which sowing, from which birth, from which time a tzaddik or Torah scholar and so on is born.

The Explanations in Bilaam’s Claim: Providence and Holiness

And many Chassidic books explain thus, and one must contemplate whether this is the correct pshat, or in other words — what is truly Bilaam the wicked’s claim? What does he want? And why was his eye closed, what does this have to do with that?

The First Pshat: The Matter of Providence

There is one pshat that I saw in the Rishonim, and it seems to me that perhaps it is a very reasonable pshat, that the matter relates to the matter of providence. That is Bilaam — again, the historical Bilaam — in what did he indeed believe in providence? We see that he speaks with the Holy One Blessed be He. But there was a philosophy of philosophers very common in the time of the Rishonim, that said that the Holy One Blessed be He indeed sees, but only very great things. The Holy One Blessed be He truly supervises angels, principles, the principles of principles of the world, such great things, but very little on the small things, the infantile things, the thing is not fitting — according to their intellect it is not fitting that the Holy One Blessed be He should look at it, at this He doesn’t look.

Thus they explained that this is Bilaam’s claim. Bilaam wants to say: certainly there are tzaddikim in the world, certainly necessarily they have some connection with nature, but the thing is random, it just happened that so-and-so’s father fathered a baby and the baby became a tzaddik, there is no calculation, there is no order in all these things. And about this his eyes were blinded, about this he received punishment, he was blinded, because he denied providence. Providence is the eyes of Hashem, the Holy One Blessed be He indeed looks, and you say He doesn’t look — you receive punishment of blindness of eyes. Thus they explain. And it’s possible that the thing is not disconnected from this, and I am not convinced this is the simple meaning of the Gemara, it requires much — as I say, it requires much more, and surely one must increase in toil of Torah, to toil much more to truly understand and extract exactly the simple meaning of what is the matter of such statements.

The Pshat of Rabbi Tzadok: There is a Way of Holiness

But in any case, what we can say for now is thus: In many Chassidic books, in Rabbi Tzadok and in other Chassidic books, they explain that Bilaam’s dispute with the Gemara, with Rabbi Abahu, with the verse, with Israel, is at another point, or at a similar but different point. And they explain that the thing goes with the question — in other words, the question we already mentioned last week from the Iggeres HaKodesh attributed to the Ramban that speaks on this matter. I don’t remember who brings the statement itself, but innovations of many books establish the statement of the Gemara at the sugya, saying — and thus he continues, and we already spoke whether the thing is correct — he says that certain philosophers said, Aristotle perhaps said, that the thing is not fitting, that there is only a lack of divine providence. As we said we find that there is only a despised thing, that the matter of marital relations is a most despised thing, and automatically the Holy One Blessed be He doesn’t supervise it, and automatically there cannot be in it essential holiness, there cannot be in it a way to do it in resemblance to God, there cannot be a positive deed. And automatically it must be in it as little as possible, not to seek to be drawn, not to enjoy too much from the physical part and so on — this everyone can understand; but they didn’t believe that there could be in it a positive thing, a deed, how this will be made a mitzvah, how this will be made a drawing down of holiness.

And this was Bilaam’s error, and this is very good. For thus the Gemara says — what is the meaning, how can you say? For here this is the difficulty: how can you say that a union of man and woman from which comes a tzaddik, from which are born all the mitzvos dependent on this, all the holinesses that the tzaddik will do, all the repentances he will lead — everything comes from the relations and the time that his father and mother did. And you say that the whole thing — for this is according to Bilaam’s approach, and according to the approach that says, and also people who walk in Bilaam’s approach, that it is impossible that there should be in it positive holiness, that there is in it only the escape as much as possible from the yetzer hara — that it is impossible to say that this itself is a thing of holiness, we find that all of Klal Yisrael is truly disqualified.

Bilaam’s Downfall: To Commit Treachery Against Hashem Regarding the Matter of Peor

And this is not a small thing: ‘About these things the eye of that wicked one became blurred, and he said who can stand in this sign’. You don’t see at all any good thing, for all the praises you say about Israel — you don’t understand one of them. You say that Israel are so wonderful, that they are tzaddikim, that they are companions to the Shechinah, that tzaddikim are part of what the true world deals with, this is the meaning ‘if the King and Queen sit there’ — that the Holy One Blessed be He consulted with the souls of tzaddikim and created the world. When we speak what is the world truly — the tzaddikim, Israel, those who understand truth, people with their actions, when they make Kiddush the world is aroused, when they blow the shofar things change in the world — it includes the entire world within it. This is a tzaddik, this is a person. He does mitzvos, not just mitzvos.

And you say — contemplate yourself, they indeed say — and from where is that person made? He does mitzvos with his body. And even he is a soul — true, the soul comes from above through a supernal union, one must also understand that side, truly a wonder — but all the mitzvos he does, he does with hands, with feet, with physical tools, with the body that his father and mother gave him at the time they did the low and despised thing. We thus find: either low and despised, or without providence, for the Holy One Blessed be He has no connection with low and despised things, and there is no holiness in it. Thus this is a low and despised thing, and also a thing that there is no providence over it. The Holy One Blessed be He — they cover the mezuzah, the Holy One Blessed be He is not there, there is no holiness there, the Holy One Blessed be He turns His gaze away when Israel do the mitzvah of onah. If so all matters of drawing down divinity, all the individual sacrifices that the tzaddik says — everything is beautiful and good, but the root of the thing, that everything depends on some deed that has no divine name in it, there is no Holy One Blessed be He there, there is no divinity there, there is no providence there, this is a random thing — we find that the whole thing is a fraud. The whole thing is a fraud. Very nice, wears a beketshe, lights a candle, sings ‘Lecha Dodi’, and meanwhile, at the time he effects ‘I was brought forth and I sinned before You’ — there is no deed and nothing at all.

Whereas David HaMelech said that there is holiness below in this. But this is what comes out from Bilaam the wicked’s accusation. Rabbi Tzadok HaKohen says: See what happened with that Bilaam? Why? Because he thinks thus, what happened with him in the end? A great ascetic he is, a great tzaddik, thinks that one must be an ascetic and completely ascetic, it is impossible that the Holy One Blessed be He should look at the number of Israel and the rova of Israel, Heaven forbid. And what does he do a week later? ‘Come, I will advise you’ — he gives advice to the daughters of Moav. ‘Behold, these caused the children of Israel through the word of Bilaam to commit treachery against Hashem regarding the matter of Peor’ (Bamidbar 31:16). The idolatry of Peor, and the daughters of Moav, the daughters of Midian, doing all the deeds. A great breacher of the world’s fence in immorality — he breaches the world’s fence, teaches the girls to go and catch the boys, to worship idolatry, despised idolatry, despised immorality he does.

Rabbi Tzadok says: Yes, because he doesn’t understand that there is a matter of holiness. He thinks it is either this or that or the Holy One Blessed be He. And since he doesn’t truly have the Holy One Blessed be He, automatically his adultery, his trial, is the truest trial that can be. And the lesson from this literally: that is every one who thinks that there cannot be in it holiness but only purity, that as long as he is an angel he would perhaps be good, but since he is not an angel — Rabbi Tzadok says this in another way, but this is more the way he says it — since he is not an angel, we find that he has an even greater sin and a greater desire, and he causes evil results. For even the gentiles, if they thought that perhaps there is in this a good thing, it would be so extreme, it would be like Bilaam — and how is it possible? Then they would have an evil fence. Bilaam contemplated in his heart and said: ‘The Holy One Blessed be He is not here.’ Ah, the Holy One Blessed be He is not here? The strap was loosened. Good, but one who wants to be an angel, a man from the Torah of Moshe Rabbeinu peace be upon him, very good, let him fulfill the laws. But since we are not angels — even Bilaam was not an angel, he had a donkey with Torah scholars — we find that the whole strap was loosened, the whole thing was completely uprooted, and he still seeks to teach Israel the approach as well. And from this Pinchas came and said: ‘No, there is indeed a way of holiness.’

The Secret of Holiness: The Image and the Imagination

This is the pshat of the deed in the name of Rabbi Tzadok HaKohen of Lublin. But I must add here an explanation, an important explanation, about what does it truly mean? How is it possible? What is the meaning of holiness? What is truly the answer to the difficulty? We already said one word, we said that holiness means ‘holy like Me’. Holiness means a thing that relates to a person receiving inspiration from the way in which the Holy One Blessed be He is. But this requires a bit more explanation, and it is almost impossible to explain this without Kabbalah. Necessarily with Kabbalah, there is no choice.

There is No Coupling Except with Knowledge: The Images in Desires

And the matter is thus, let us say it as simply as possible. The thing is simple, and in the introduction we spoke about on Wednesday and Thursday, on Wednesday more than Thursday, and now we will say it according to the secret in it. We explained that a person is not only — even the pleasures, even the desires that a person does, even when he eats, even when he does marital relations, it is not a completely physical thing. It is built on a physical thing, on a bodily thing, but it is also built, and greatly, on what is called according to Kabbalah the tzelem, the imaginations, the images that a person has, according to which he does, contemplates, acts. And especially in marital relations, but also in eating.

It is impossible — as the Gemara says ‘there is no coupling except with knowledge’ (Yevamos 53b), and the Rebbe Yosef Dov Giloh peh kodesh also speaks here about the matter of knowledge, and we will still learn inside, for every thing can be expanded at length in wondrous endlessness — ‘there is no coupling except with knowledge’, even the physical arousal of a person necessarily must come with a certain image in his mind, with a certain idea that he has. It is not true that this is physical, only physical, for when the thing happens by itself — it doesn’t happen by itself, it happens with a certain image, with a certain knowledge.

And now, let us contemplate that there are many, very many different images. And the same thing in eating: people almost cannot eat physically without any appetite; one who has no appetite and must truly force the food into his mouth, necessarily has some image, some spiritual part, some taste. Thus when we contemplate this, we see — as we spoke — that there are very many images that can be for the thing. And each one — and this returns to what we explained, that holiness is also the separation from the nations of the world, for every people, every nation and tongue, every group of people, has a certain music they watch, certain books they read, certain images, certain pictures, certain scripts as we said, certain matters through which they live their desires. For the desires and the body are not the same thing, not at all. The body of all people is the same thing, all people and Chavah have the same body, but they don’t have the same part of the tzelem.

The Tzelem of Israel: Song of Songs and Kabbalah

And the essence of the holiness of Israel is written in the Zohar, and the essence of the holiness of marital relations relates — and it is written in Tanya in the name of Rabbi Chaim Vital, in the name of the Zohar — to the matter called tzelem. This is not the mind alone, the mind and the soul alone are above this, the body alone is below this, it doesn’t touch, everything is identical. But tzelem means the imagination. Or the tzelem is a spiritual thing, but there the imagination dwells. And we are not now explaining the topic of tzelem, there were already other shiurim about this. And in imagination each one receives not from himself, not from his body, not from his soul, but from his environment, from his father and mother, from every book he ever read that speaks of marital relations, from every book he ever glanced at. And not only what he saw — if he belongs to Israel, if his body belongs to Israel and his tzelem belongs to Israel, Israel has a kind of different imaginations than gentiles have. As long as a person lives in a Jewish community — I don’t know, unless he completely strays somewhere — but as long as he learns Torah, thus when they look in the Midrash, when a Jew thinks about marriage, he thinks about Avraham and Sarah, about Yitzchak and Rivkah, ‘and Yitzchak loved Rivkah’ (Bereishis 24:67), about Yaakov and Leah, about Yaakov and Rachel. These are the images. The Arizal sought examples to illustrate such a thing and called it the union of Yaakov with Rachel. But our entire lives are built on drashos.

Drashos in Eating and Marital Relations

And what is the meaning of drashos? For every person who has an arousal to do marital relations with his wife, the thing is built on a drash, for he once saw a deed that another did. Certainly not the body part, but the tzelem part, for it is integrated for him in all kinds of imaginations. Thus we live very much with drashos. When I eat kugel, this is a drash about how some rebbe ate kugel and had a certain intention, and I have a certain deed in my mind from this. This is the meaning of drash. When we eat a Shabbos meal and say: here is the meal of Atik Kadisha, here is the meal of Zeir Anpin, here is the meal of Chakal Tapuchin Kadishin — we say this is a drash.

We say, there is such an idea, I learned in books, there is a matter of eating — eating is a kind of unification, a kind of connection, we bring something inside, we draw down a certain light to the body, and there is an aspect of Atik, there is an aspect of Z”A, there is an aspect of Malchus, Chakal Tapuchin Kadishin, and I eat with this intention. This is very simple. These are not kavanos — I will explain what is the meaning of kavanos of eating, what is the meaning of kavanos of marital relations, in the simplest way I can. Just so is not enough. Each one must make attempts and try. These are not things that are sufficient. One can speak about this for several hours, and perhaps the audience will understand exactly what is being discussed.

When he is aroused, his relationship, his idea, the image he imitates, is what he learned in the Zohar: that there is such an aspect of the union of Malchus, of Tiferes, and his eating is an aspect of that union, there is a union of eating, there is actual union, there is union in thought, there are all kinds of unions, embrace and kiss and union, and so on, all the details are written in all the books.

A Jewish Bride: Marital Relations in Holiness

And now, to understand that this is completely different — most of Israel, there is such a thing as a Jewish bride, and it is not the same thing as a gentile bride. And why?

A Jewish Bride: Marital Relations in Holiness

And now, to understand that this is completely different — most of Israel, there is such a thing as a Jewish bride, and it is not the same thing as a gentile bride. And why? For a gentile, when he thinks about her, thinks about some foolish gentile woman he once heard did something. But when a Jew lives among gentiles, he thinks a bit — ‘the Israel within you, the Israel among the nations of the world’ — and he is in purity, he thinks; but a Jew has Judaism, and especially when he has that thing called Kabbalah. He learned Shir HaShirim — all people toil, that Shir HaShirim is a parable for a deeper meaning. No no, I say a new pshat: Shir HaShirim is a parable, speaks of the love of Knesses Yisrael and the Holy One Blessed be He, speaks of Tiferes and Malchus, of Chochmah and Binah, of all these things, and one must learn all the commentaries on Shir HaShirim. And in practice, one of the sides of this is that through it you can have marital relations in holiness.

After he learns Shir HaShirim and learns Kabbalah, then when he unites with his wife — certainly there is what found him, this is not only a cold thing. The deed dwelling in his mind, according to which he is aroused, and according to which he warms up, and according to which he connects and everything, is the deed he learned in Kabbalah. We find that when he does marital relations, his body does this, but the tzelem he does is the tzelem of their union, the tzelem of the Holy One Blessed be He and His Shechinah, the imagination in him, what is doing this now, for every person does something, does this also with imagination. That imagination is the imagination of the Holy One Blessed be He with Israel, the love of Knesses Yisrael, and Israel literally clothe themselves in his union.

And the same thing, or he thinks about tzaddikim — there is a world of souls, divinity — he thinks about tzaddikim, about Avraham and Sarah, Avraham Avinu. Rav Bruna found Avraham lying in Sarah’s bosom, it is written in the Gemara in Bava Basra, found Avraham loving — he thinks about this, for this is the hint written in the Gemara, he must have that imagination as the way the Rebbe does this. One who had a rebbe, or a rebbe who passed away, he also had something in the love that the rebbe feels for his students, and this is also a kind of union, and also a kind of unification. All those parables we learn, all those imaginations we learn, one of their functions is to merit us that now there will be such a thing as marital relations in holiness.

Marital relations in holiness — its intention is the unification of the Holy One Blessed be He and His Shechinah. And what is the intention? That he should think — when I say ‘the intention’, I say a simple thing — that the imagination he has connects there above. For here a person is mixed, and this is what is needed with purity — not to mix. But part of his imagination will be the imagination he learned in the Zohar, that there is a unification, a supernal unification, and the Zohar describes it in such romantic ways, so that when a person warms up romantically, there will also be part of the imagination that imagination written in the holy Zohar. This is the meaning of distinction in holiness.

The True Approach: The Greatest Drawing Down of Light

For ‘and this thing the eye of that wicked one became blurred’ — and this must be understood. He became confused. And the thing can do so, that learning from Bilaam the wicked — from it he fell with the daughters of Moav, from it Israel who walked in his approach fell with the daughters of Moav, and still fall. But the true approach is the way we learn — to sit everything in holiness, and to be truly a drawing down of mochin. And the greatest drawing down of light that can be, it seems to me, is to marry and make Jewish children. There cannot be a greater thing than this. And certainly when we eat we also make a Jew — Israel are the ones who do all the mitzvos. Making Jews necessarily must be a greater mitzvah than all the 613. Eating is the greatest mitzvah in itself, in which we sustain the person’s body, and certainly also the taste and the psychological vitality received from eating and so on — we sustain a Jew, and what mitzvah greater than this can there be? The only thing that can be greater than it is to make more Jews.

Be Fruitful and Multiply in Body and Be Fruitful and Multiply in Soul

Be fruitful and multiply. There is be fruitful and multiply in body, that we make more Jews, we marry and make children. There is no greater mitzvah than this, there cannot be greater joy and greater unification than this. And the same thing is be fruitful and multiply in soul: ‘and you shall teach them to your children’ (Devarim 11:19) — these are the students. That we learn Torah, and we never learn alone, we learn with other people. And this is only preparation, ‘to learn in order to teach, to guard in order to do’, and we make more Jews. This is the mitzvah, and all this is the same parable. Just as there is tremendous desire and love in the union of man and woman, and even greater desire when we understand from where the imagination comes, when he is truly a Jew who learned the holy Zohar —

The same thing, there is desire and wonderful love, which is perhaps greater or different, more intellectual, in the aspect of gar and not in the aspect of vak, when the upper intellectuals — the sefiros are called upper intellectuals — connect with each other, receive with din and din and give with love and permission to each other to be sanctified to their Creator, to be sanctified with the holiness of their Creator, to make nachas ruach for their Creator. And then the same thing, the same desire, the same love, exist between two Jews learning in chavrusa, between a rebbe and students learning, between students coming to the rebbe, and the rebbe coming to the students — everything is ‘desire and intense love’.

And this is our shiur for Erev Shabbos Kodesh Parshas Chukas-Balak 5784.

טהרה וקדושה: סוד תענוגי הגוף וקטרוגו של בלעם הרשע

ידידים יקרים, היום ערב שבת פרשת חוקת בלק, ובארץ ישראל אין זה אלא פרשת בלק. דומני ששיעורנו עניינו בבלק יותר מבחוקת, ואולי ימצא מי שימצא איזו שייכות גם לפרשת חוקת, אך הלוא אי אפשר ללמוד את כל הפרשה כולה.

בחקירת שתי הפרשיות הנקראות יחד

יש חקירה ידועה, מן הרבי מליובאוויטש דומני, או מאחרים, בעניין שתי פרשיות הנקראות כאחת: האם הפשט הוא שאלו שתי פרשיות, אלא שמצרפים אותן יחד ולומדים בשתיהן; או שמא הפשט אחר, והוא שיש לחלק את הפרשיות על פני השנה, וכאשר השנה קצרה ואין בה כל כך שבתות, מחלקים את הפרשיות בחלוקה אחרת — כך שלאמיתו של דבר זו פרשה אחת. ונפקא מינה לעניין זה: שכן אין אנו מחויבים לומר פשט בתורה על כל מעשה ומעשה שבפרשה ועל כל פרשה ופרשה שבתוכה, שהרי אין אומרים אלא על חלק. ומשום כך, אם נאמר שזו פרשה אחת גדולה אלא שחילקוה באופן אחר, אין מניעה לדבר רק על אחת מן הפרשיות, כשם שאין מניעה שלא לדבר על כל הפרשה כולה בכל פעם שעוסקים בה.

ואילו הסוברים שאלו שתי פרשיות, אלא שיש כאן קדושה כוללת של שני שבתים — לפי מה שדיברנו בשבועות הקודמים שיש נקודת אמת בנוסח הפרשיות, שאין לשנות את סדר הי״ג פרשיות שנקבע בהן בכוונה — לדידם יש לדבר אכן משתי הפרשיות, שכן זו פרשה כפולה. ולפי זה אף ראוי לעשות שני קוגלים בשבת שיש בה שתי פרשיות, כשם שבשבת מיוחדת שמוציאים בה שני ספרי תורה — שבת מברכים, או שבת מארבע פרשיות, או שבת ראש חודש שקוראים בה שני עניינים — היה ראוי לנהוג כן גם בשתי פרשיות.

אך למעשה לא מצינו, אין רואים שבני אדם שמחים יותר כשנקראות שתי פרשיות, לבד מן הבעל קורא שעליו לעמול קשה יותר ולהכין שתי פרשיות. נראה אפוא שהפשט הפשוט הוא שזו פרשה אחת ארוכה, אלא שמחלקים אותה באופן אחר ומפסיקים בה אחרת, מפני שיש להספיקה בתוך השנה. כך נראה לי הפשט הפשוט והנכון, וכל החקירה אינה חקירה רצינית כל כך.

על כל פנים, על כן נדבר בעיקר מבלק, ומי שימצא שייכות גם בחוקת — אף הוא יהא שמח.

טהרה: שלילת תערובת תענוגי הגוף

הרי שאנו חוזרים אל סדר ארץ ישראל, ובאותו הסדר ממש, שכבר קראו שם פרשת בלק. ועלינו עוד להמשיך ולבאר את הדברים שהשארנו בשיעור הקודם — שאלת הקדושה והטהרה באופן מיוחד בנוגע לתענוגי הגוף, התענוגים הגופניים. אמרנו שיש כאן שתי מדרגות שאנו קוראים להן טהרה וקדושה.

ומובן ששייך הדבר לפרשת חוקת, שכן היא מדברת בטהרה מטומאת מת. אבל כבר ציינתי באותו שיעור — וכבר עסקתי בכך בשיעור משנים אחדות בפרשת חוקת, ויש לעיין בו — שטהרה פירושה שאדם נאחז אך ורק בחיות שבו, שהיא חלק הנשמה שבאדם, החלק הרוחני, החלק השכלי, וזוהי הטהרה, שכן האדם חי, וזהו יסוד טומאת מת.

כל אדם חי, אלא שטומאת מת מבליטה את הדבר ביתר שאת: שהוא מעורב, אין הטומאה טהורה, אין היא כזאב טהור בלבד, אין היא מזיק בלבד, אלא היא מעורבת — חיים ומות יחדיו. ובלשון אחרת: היא מעורבת גוף ונפש, או תענוגים גופניים ותענוגים רוחניים כאחד, כפי דרכנו. וטהרת שבת קודש צריכה להיות באופן שיתנקה אדם מן התענוג הגשמי, ולא יהא בו אלא תענוג רוחני, תענוג השכל, תענוג הנשמה, תענוג התורה, תענוג התפילה, תענוג עבודת השם. זהו הדבר הנקרא טהרה באמת.

בחילוק שעדיין צריך ביאור

לאחר מכן יש קדושה. ואת הקדושה לא ביארתי בבירור — מהו ההבדל בינה לבין הטהרה. ולאמיתו של דבר דומני שאין לי כעת הסבר ברור, אלא הדגשתי שאלות מסוימות ואף פסוקים מסוימים שיש להרהר בהם ולדון בהם.

קדושה נראית דבר חיובי. ומניין לי זאת? אמרנו, ונבאר בעומק מהו החילוק. אמרתי שטהרה היא השלילה, שלילת תערובת תענוגי הגוף, התערובת עם הגוף. ואת זה גופא יש להבין יותר טוב — מהו עניינה של ההתערבות בגוף. ומשום כך אני נוקט בלשון ‘חיות׳ במקום ‘חיים ומות׳, שכן השורש, עיקר הטהרה, הוא שאבי אבות הטומאה הוא טומאת מת, ואבי אבות הטהרה הוא לחיות. ועל כן אין מקום אפילו להוה אמינא שכוונת הדבר חס ושלום למות, אלא יש להבינו בבחינת חיות. אך אין זה עיקר נושאנו כעת; נושאנו הוא להבין מעט מהי קדושה.

יסוד נטילת ידים, נקיות והכנה

קדושה — זו, נאמר, ה׳צד הטוב׳ שבדבר, החיות עצמה, או לפי דרכנו, המשכת האור כפי שהדבר נקרא בקבלה. כלומר, בקבלה מבואר שצריך לדחות את החיצונים ולהמשיך את האור, כפי שלומדים הרבה בכתבי האריז״ל ובמקובלים.

הסדר מבואר בגמרא, ‘הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה… יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל׳ (ברכות יד:–טו.) — אדם הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלימה. והאריז״ל מבאר באריכות שאחד מיסודות דרושי הכוונות של שחרית בכל יום בנוי על גמרא זו, והוא מבאר שכל זה כנגד הארבעה עולמות.

אך על כל פנים, מהם כאן קודם כול שני הדברים? הלוא הם ‘פניו ידיו ורגליו׳, להוציא את הפסולת, להוציא את הרע שבגוף. כשם שבגוף על דרך הגשמי מצטברת פסולת — בשעת האכילה מצטברת פסולת ויש להוציאה — כך גם כאן. יש נקיות, ו׳נקיות מביאה לידי טהרה׳, ויש פסולת עמוקה יותר. נטילת ידים כבר עדינה מעט יותר, אין זו ממש זוהמת הגוף היוצאת מן המוצאות, אלא זוהמה שעל הגוף.

ולאחר מכן יש קליפות עמוקות עוד יותר, מן המחשבות, מן הדיבורים, מן החלקים הפנימיים יותר שבאדם, ושם תערובות עדינות יותר. וכל זה בחינה של טהרה, בחינה של הכנה, ‘ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה” (תהלים כו:ו), להיטהר מן התערובת שאדם מעורב בה. כשהוא קם, בכל יום נעשה אדם מעורב מעט, מאיזו סיבה שתהיה — איני יודע מהי המציאות, ואין צורך להצדיקה, כל אחד יודע זאת — ועליו להיטהר מעט: הולך למקווה, נוטל ידיו, וכל מיני הטהרות שישנן.

כבוד השבת: רוחץ פניו ידיו ורגליו

או כפי שלפני שבת נהוג ללכת למקווה, או על כל פנים מן הדין צריך לרחוץ. הרמב״ם פוסק זאת ממש כחובה, כפי שלמדנו השבוע: כבוד השבת — ‘רוחץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת׳ (רמב״ם הלכות שבת פ״ל). וכל אחד מבין שרחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין, או טבילה במקווה שהוסיפו המקובלים לכאורה, אינה אלא נקיות וטהרה — מתנקים מן החולין של ימות החול, זוהי הכוונה, עיקר כוונת טבילת ערב שבת: מתנקים מן החולין, מתנקים מן הזוהמה המצטברת.

יש זוהמה חיצונית — אדם עובד ונעשה מזוהם; ויש זוהמה פנימית — יש לו כל מיני תערובות, קרא יותר מדי חדשות, חדשות טובות, חדשות רעות, אין נפקא מינה, נעשה מעורבב, נעשה מבולבל, מפוזר ומפורד מחמתן. מתנקים, מתבררים — זוהי טהרה.

טבילה לתוספת קדושה: מאמר המוסגר

אך כל זה אינו אלא הכנה לקדושה, ‘טהרה מביאה לידי קדושה׳, הכול אינו אלא הכנה לשבת עצמה. ובשבת עצמה אין רוחצים. אמת, אצלנו החסידים הולכים למקווה בשבת בבוקר, ויש בכך אף עניין נוסף, שאפשר לעשות את הדרגה הבאה של קדושה ושל טהרה. אגב, איני מבין באמת היטב את העניין הזה.

כלומר, אם צריך ללכת למקווה מחמת טומאה מסוימת — אגב, יש בזה אף מצווה, אבל יש בזה טומאה מסוימת, יהא הדין שמא תפילת עזרא — מבין אני שילכו למקווה בשבת בבוקר. אבל מה שהאריז״ל אומר שילך למקווה אפילו מי שלא נטמא, אפילו סתם כך, לתוספת קדושה — עלי לומר שלעניות דעתי איני מבין זאת. שמא יישבנו מישהו. ואיני אומר שאין עושים כן, ואיני אומר מה אני עושה למעשה ומה ראוי לעשות למעשה, אלא אני אומר רק שלפי מה שאני לומד כאן, קשה עלי מאוד להבין את מושג הטבילה לתוספת קדושה, אין הדבר מתיישב לי. טבילה עניינה טהרה, לא קדושה. אין נעשים קדושים מן ההליכה למקווה.

הכהן הגדול וחמש הטבילות

מובן שיש להקשות מן הנראה לעין: הלוא הכהן הגדול ביום הכיפורים עשה חמש טבילות ועשרה קידושין. אם כן רואים שיש עניין של הבדלה בין דרגה לדרגה אולי על ידי טבילה. ויש להבין זאת. ואולי אפשר לומר שהדבר תלוי בערך: לפי ערך קדושת יום השבת ישנה שבת כפי שישנה. וזו הקושיה שאתה מקשה — שהרי יש חסידים ההולכים למקווה לפני תקיעת שופר בראש השנה, דרך משל.

והיה איזה יהודי חסידי, איני זוכר, רבי חסידי, מגזע ראפשיץ דומני, שאמר שאינו מבין מדוע ילכו למקווה. אבל אם כבר הלך למקווה לפני שחרית, אינו מבין מדוע ילך שוב למקווה לאחר שחרית לפני תקיעת שופר. אמר: וכי שחרית טימאה אותך? שחרית אינה יכולה לטמא.

ומהי השאלה? היא תלויה בהבנה. אם נאמר שיש בכלל עניין של טבילה לתוספת קדושה — לא לתוספת טהרה. שכן בטהרה יש הלכות, יש דרגות של טהרה, טהרה מטומאת מת, מטומאת שרץ, מאב הטומאה, מוולד הטומאה וכהאי גוונא; אבל אין לכאורה שייך לעשות תוספת טהרה. וכאמור, זה מאמר המוסגר, ואין זה ענייננו. אני אומר רק שצריך ביאור — מושג הטבילה לתוספת קדושה צריך ביאור, שכן לכאורה טבילה עניינה נקיות וטהרה, ואין עניינה המשכת אור והמשכת קדושה. שכן המשכת קדושה צריכה להיות פעולה אחרת, עבודה חיובית, לא של היטהרות אלא של הבאת אור, של לימוד, של תפילה, של עשיית מצוות מעשיות, מן הדברים הממשיכים אור ממש — או אכילה, ועוד נהרהר בזה. אבל את הטבילה איני רואה, מלבד מה שנאמר שיש דרגות: לפי ערך המוסר, לפי ערך תקיעת שופר — שחרית טמאה. ואפשר לומר ‘טמא׳ לשם הבדלה בין קודש לקודש.

שבת היא המשכת אור: הקדושה החיובית

על כל פנים, בשבת אין הולכים למקווה, אין נוהגים בגזירות ובחצות, אין רוחצים פניו ידיו ורגליו בשבת. שבת אינה טבילה, שבת היא המשכת האור, היא הקדושה. כפי שאפשר לומר אחר כך, כדברי הרמ״ק, שלאחר מכן לובש הוא את בגדי השבת הנאים, הבעקיטשע, הטלית עם הציצית, כדברי הרמ״ק, מתעטף ולובש בגדים נאים ומקבל את קדושת שבת, שבת המלכה, שבת המלך. זוהי המשכת האור, זוהי הקדושה, הקדושה החיובית.

שורש הטהרה: מדת המלכות ומדת הגבורה

והעניין כך, ואני מבקש לבאר את שתי הדרגות הללו. נאמר תחילה יסוד, יסוד קבלי, יסוד תיאולוגי, כיצד יש להבין את השורש — מהו שורשם של שני הדברים. ויהא הדבר מובן לכול, וכבר דיברנו על כך קודם. שורש הטהרה הוא מדת המלכות, ואפשר לקרוא לה מדת הגבורה. ובלשון אחרת, כפי שלמדנו בשיעור הראשון בנושא זה — שם, במקום שבו השער לה׳, במקום שבו נכנסים, כמו בכניסת השבת, בקבלת שבת, כלומר שמודים שהוא בבחינת מלכה או בחינת מלכות.

כפי שאתה נכנס לשבת — זו בחינת מלכה או בחינת מלכות, שהיא המדרגה האחרונה. במקום שבו מתחילים, יוצאים מן החולין, ושם צריך אדם להיבדל, ושם יש קדושה הנקראת הבדלה. ואת זה אנו קוראים כעת טהרה. שם צריך אדם להיבדל מן הזוהמה, מן הדברים החיצונים, ולהיכנס לקראת שבת.

הצד הנברא והבחינת בורא שבו

הרי שדבר זה שייך, אפשר לומר, אל הנבראים, על דרך היחס. אצל הקדוש ברוך הוא עצמו אין ודאי שום טהרה. הוא יתברך טהור, הוא קדוש מצד עצמו, שכן הוא נבדל, פרוש ונפרש מכל העולם כולו. ואפשר לומר שהוא יתברך הפרוש הגדול ביותר, אבל לא פרוש במובן שדיברנו עליו בשבוע שעבר, של טהרה, כטהרה מטומאת מת — שם דיברנו, כדברי הזוהר שלמדנו בשבוע שעבר בזוהר חוקת, שכל זה על דרך הסכנה, ושייך הוא ללוויים, ועל כן נטמא הנוגע בו, שכן הוא נוגע בטומאה השייכת שם, ושייכת היא למידה הנוגעת לנבראים.

וודאי שיש כאן גם — ובהכרח לומר שיש כאן גם — בחינה של המשכת הקדושה, שאפשר לקרוא לה מדת הגבורה: ‘עץ ארז ואזוב ושני תולעת׳ (במדבר יט:ו) המושלכים אל תוך הפרה. הפרה אדומה נאמר על הגבורות שבמלכות, אבל עץ הארז הוא המפתח המושלך פנימה. וזהו כוח מסוים, כוח של עמידה בניסיון שאדם מקבל, ואפשר לקרוא לו בעבודה גדרים מסוימים שיש לו, או אומץ שהוא מקבל, או חכמה מסוימת, מין אור מיוחד ומסוים העשוי לדחות את החיצונים. עשוי הוא לעמוד כנגד, להיות עומד בניסיון, לדחות, ולעשות חילוק בין שבת לחול.

וכל זה, ואף על פי כן — אפילו המדרגה שאתה יכול לומר עליה שהיא חיובית מעט, נקרא לה אומץ מסוים, שאדם מתגבר, שהוא גיבור הכובש את יצרו, ויש בה מדת גבורה, היא כבר דבר חיובי, לא רק השלילה של ‘אל תעשה כך׳, אלא יש בה מין חיוב — אף על פי כן זהו חלק המסייעתא. וכיצד הוא חלק המסייעתא, וכיצד נבדלת הקדושה, כיצד נבדל הטוב מן הרע: טוב הוא כלל, וטוב צריך שיהיה לו שומר הפתח, וטוב צריך שיהיה גם טוב שאין לו עניין עם הרע כלל. הדרגה הנמוכה צריכה שיהיה לה שומר הפתח, השמירה שלמדנו בפרשת שלח, בחינת ‘ולא תתורו אחרי לבבכם׳ (במדבר טו:לט).

טהרה באכילה ובמשיחה בשמן: מים ושמן

ועתה נמצא שטהרה היא המידה השייכת כל כולה לנברא. אי אפשר לומר ‘טהורים תהיו כי טהור אני׳. ‘טהורים תהיו כדי להתקרב אלי׳ — את זה אפשר לומר; ‘טהורים תהיו כדי שלא להיות טמא׳, כדי להיות חי. שהרי ‘מי שטמא׳ היא ההלכה — מי שטמא, מקדש ה׳ טמא, ואינו רשאי להיכנס למקדש, שלא יטמא את המקדש, יש להבדיל בין הקודש לטמא, וטמא אינו רשאי להיכנס למקדש. אבל אין זה מספיק — אין זה מספיק כדי להיעשות קדוש, ואין הקדושה מספיקה כדי להיות טהור. קדושה וטהרה אינן דבר אחד.

ואפשר לראות זאת — דומני שעניין משיחה בשמן המשחה שאצל הכלים, בחנוכת המשכן, בחינוך הכלים, בחינוך הכהן, הכהן הגדול ואחיו, ‘וקדשת אותם בשמן המשחה׳ — שייך יותר לקדושה. ובלשון אחרת: טהרת הכלים, אם נטמאו צריך להטבילם, וזו טהרה, וזו ההלכה הנראית כאן לכל אורך הדרך, שאין נכנסים למקדש בטומאה; אבל אין זה מספיק, צריך גם להמשיך את קדושת המקדש. ולקדושת המקדש יש עבודה חיובית מסוימת, והיא מסומלת — נעשית סמל — כשעושים את כלי הקודש ואת האנשים הקדושים, מתסמלת היא ונפעלת בעולם הזה על ידי משיחת השמן. זו המשכה: שמן הוא קודש, כדברי הזוהר; שמן מורה על קודש. למדנו בשבוע שעבר, דרך משל, שכהן יש לו משיחה ולוי אין לו משיחה, שהלוי עומד על המשמר, והכהן — זו המשכת קודש, וקודש הוא מדת החכמה מקו ימין. שמן הוא המשכת האור, הוא הפועל שתובא קדושה בכלי או באדם העושה זאת.

מים, יין ושירה

כביכול לומר: מים שייכים לטהרה,

מים מטהרים, מי חטאת, מים עם עוד מרכיבים מסוימים, אבל מים עניינם טהרה, ושמן עניינו קדושה. ואפשר לדבר אף ביין — אף היין שייך לטהרה. ומדוע? מטעמים אחרים, שכן היין מעורר את האדם, מרתיח אותו. ולשתות יין בקדושה — אמת, אולי יש בזה שני חלקים, אבל חלק אחד של שתיית יין הוא, כמו שאומרים, ‘אין אומרים שירה אלא על היין׳ (ברכות לה.). כל אחד יודע שהשירה היא תנועה של טהרה. שירה — רוב שירה מתמוססת, אולי כאן, אומר אני, ייתכן שיש שני מיני שירות, אבל בדרך כלל, כפי שרואים כשאדם שר, שר זמירות, שר שירות ותשבחות, הוא עושה זאת כדי להתרומם, כדי לצאת מעט מעצמו, להתחבר עם תענוג הנפש, לצאת מתענוג הגוף — זוהי השירה, ואותה עושים על היין, והיין עצמו מעורר את האדם.

ואדם שאין לו שום קדושה — לא תשקה אותו יין; וגם אתה, לא תשתה יין. ואיני נכנס לסוגיית היין, אבל רואה אני שיש כאן דברים שצריך להבהיר שיתאים המבנה. על כל פנים, מעלת שתיית היין לאדם שיש לו אכן קדושה מסוימת — כפי שאומרים שבפורים שותים יין, או ששבת היא מצווה לשתות יין בקידוש — פירושה שהשתייה שבה עניינה הטהרה שבו. ובלשון אחרת: הואיל ולכל יהודי יש רצונות טובים מסוימים, חלקי קדושה מסוימים, לכל אחד מאיתנו יש בו חלק פנימי, אלא שהוא מעורבב מהרבה דברים. ושתיית היין, כפי שכל אחד יודע, שכשהוא שותה מעט יכול הוא להגביר את החלק שהוא אכן רוצה. אדם שאצלו יתר הרע מטובו, אדם שהוא רוב יצר הרע, אסור לו לשתות יין, שכן אז לא יעורר אלא את היצר הרע ויפלו גדריו. אבל אדם שהוא להפך — ולעיתים קרובות אצלנו המצב הפוך, אנו באמת רוצים להיות טובים, אלא שאנו מתביישים להיות טובים יותר משאנו מתביישים להיות רעים, ולעיתים קרובות חי אדם במצב כזה — לו היין מסייע להיפרד מזה.

הפרה אדומה: על דעת משה וההתעוררות האלוקית

הרי שכל אלה דברים השייכים לטהרה, וממילא שייכים לצד הנברא. הצד — כפי שאמרנו — שאף יש בו בחינת בורא, יש בו בחינת המשכת אור, בחינת אצילות. ואין לחשוב כן אלא לדעת, וידיעה זו חשובה מאוד: שלא לטעות, שלא לפגום, שלא להפריד — כפי שדיברנו בשבוע שעבר — שלא להפריד חוק הסמלים, שלא להפריד את הפרה, ושלא להיעשות מן המטמא טהורים. כלומר, אסור לחשוב — כפי שמבאר הרמב״ן — וזהו הטעם שיש כוונה מיוחדת בפרה אדומה, על דעת משה, שלא לטעות שזה קרבן לחוץ.

ובלשון אחרת, מהו שלא לטעות שזה קרבן לחוץ על דרך העבודה? הרמב״ן שואל: מדוע אסור להקריבה בחוץ? כיצד עושים את שחיטת הפרה והיא בחוץ? הרי היא נשרפת, היא דומה לשור הנסקל, כדברי הרמב״ן. ויש לבאר על דרך העבודה כך: שיש כאן עבודה שלמה ששייכת כל כולה רק להבדיל עצמו מכל השנים השחורות שישנן. והיה אדם חושב שכאשר הוא עושה זאת אינו דבוק, אלא הוא — כפי שאני אומר — עושה הליכה אמיתית אל המידות שמצד הנברא, אל מדת המלכות.

השמחה בעת הניסיון

והיית סבור שמדת המלכות היא דבר נפרד, שאז, כשאדם תקוע, יש לו יצר הרע, אזי עליו לעשות ריקוד — אמת, בכל פעם שנופל יצר הרע, כדברי הספרים החסידיים, בכל פעם שנופל יצר הרע מסוים, עליו לשמוח, לומר שירה ותופים, ברוך השם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לזמן הזה לקיים מצוות עשה ומצוות לא תעשה — לקיים מצוות לא תעשה של ‘לא תלך רכיל בעמך׳ (ויקרא יט:טז), מצוות לא תעשה של ‘אל תפנו אל האלילים׳ (ויקרא יט:ד), מצוות לא תעשה של אותה תאווה שהיא בדיוק שלו — הוא אכן פורש ממנה, הוא מקיים מצוות לא תעשה. ‘הבא לידו עבירה וניצול הימנה׳, וכל העושה מצוה בשב ואל תעשה, הרי שכאשר ‘באה לידו עבירה׳, עליו לשמוח. אסור לו אמנם להכניס עצמו לכך לכתחילה, אבל אם אירע הדבר ממילא — אל יירא, זה בא מאליו. ואין צריך לדאוג כל כך כיונתן, זה בא מעצמו. ואז קל מאוד לעשות את העבודה.

הבעיה היא שבני אדם חשים שהעבודה שייכת להם, מפני שאנו לדאבוננו בני אדם שיש להם נגיעות, מפני שאנו בני אדם שיש להם יצר הרע, מפני שאנו בני אדם הקוראים את העיתון. ומשום כך יש לנו יצר, ומשום כך אין זו קדושה. קדושה — לדעתי — היא מצד הבורא, קדושה היא דביקות, קדושה היא שתחול השראה עליונה מצד אלוקות. וכאן כל זה מצד הנבראים. ומה רוצים אפוא? מהו כל העניין? והנה אדם חש רחוק, חש שזה דבר שעליו לעשותו בעצמו.

כשאדם זוכה להתרוממות הקודש, שם יש השראה, שם יש מוחין דגדלות, ואז מבין הוא שאין זה נוגע לו, שזה בא מלמעלה, זו השראה העולה מלמעלה. אבל כשאדם נאבק ביצר הרע שלו, בביטולו — ביטול היינו בזבוז הזמן, שהוא אוהב לעמוד ולדבר שטויות, בדברים בטלים, בדברים אסורים, יהא מה שיהא — אז חש הוא שעליו לעשות זאת בעצמו.

הבא לטהר מסייעין אותו

קא משמע לן שלא: ‘ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה׳ (במדבר יט:ו). הפירוש, הסוד, הוא שהכהן עושה ייחוד ומכוון על דעת משה, אומר ‘משה, לחוץ גלי טעמא דפרה׳. הוא אומר שלא נכון. אמת שקשה להבין כיצד יכול הדבר להיות, אבל עצם האפשרות שאדם יוכל לעמוד כנגד החלקים הרעים שבנפשו — אף זו התעוררות אלוקית. יש סיעתא דשמיא מיוחדת: ‘הבא ליטהר מסייעין אותו׳ (שבת קד.), ‘הבא להיטהר׳. וכן ‘הבא לקדש׳ — וזה ודאי מצוי, ‘המקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה׳ (יומא לט.), זו עבודה קדושה; אבל אפילו עבודה טהורה זוכה לסיוע, בא לה סיוע. ומי המסייע? כביכול מלאכים. בא יצר טוב, בא איזה מלאך מן השמים ומסייע לאברך להתגבר על יצרו, ולא הוא העושה.

ואין לחשוב לאפוקי שהוא יכול לפעול את אותו הדבר; להפך, יכול אכן להיות שאותו דבר גורם שאדם יכול ממש להגיע לדביקות מזה. ועד כדי כך, שיכול להיות אדם שיהא לו ניסיון של כניסה לניסיון. בדרך כלל אין אנו רוצים להיכנס לניסיון, אנו רוצים את הדבר עצמו. ובדרך כלל קשה מאוד להעלות על הדעת שאדם ירצה להכניס עצמו למצב שבו יש לו תאווה לדבר ערווה, לדבר רע ממש, ולהתגבר עליו מפני שהיא מצווה של עמידה בניסיון. כתוב בספרים ובחז״ל שאין לבקש ניסיונות, שאין להכניס עצמו לניסיונות. ומעולם לא היה לנו ניסיון של הכנסת עצמנו לניסיון.

ומדוע לא? משום שאנו סבורים תמיד שעבודת הניסיון שייכת רק לשנים השחורות, היינו מצד הנברא. אבל אין זה נכון — היא גם מצד הבורא. יש גם מידה אלוקית הנקראת מדת המלכות, מידה אלוקית הנקראת מדת הגבורה. כלומר, כביכול נאמר ש׳הקב״ה כובש את יצרו׳. ומה שייך? שואלים זאת, וזו שאלה קשה, שאלה קשה מבחינה פילוסופית, תיאולוגית, ואף קבלית, להבין כיצד שייכת מידה כזו. אבל כעת אנו מדברים בבחינת אמונה, שיש מידה כזו, והנפקא מינה למעשה היא שלא לחשוב שכשיש לאדם ליקוטים וכל אותם הדברים, את הדחייה שהוא צריך לה עליו לספק בעצמו, שעליו להעמיד הכול בעצמו.

אלא על זה מבקשים סיעתא דשמיא, על זה ישנן תפילות, והקדוש ברוך הוא כבר שולח את שליחיו. כפי שאומר הרמב״ם בעניין ציצית ותפילין, שמי שמתעטף בהם — אלו מלאכי צבאות עבדי המלאכים — זהו דבר אחד שהקדוש ברוך הוא שלח. נתן הקדוש ברוך הוא מצוות ציצית ותפילין ולבושים אחרים שיש לנו, ועוד אופנים שכל אחד יכול לעשות לעצמו, או שיש לו, שהקדוש ברוך הוא שולח להזכירו בשעה שהוא במקום עבירה — לא בשעה שהוא בדרגה. עד כדי כך שיכול הוא ממש להיכנס בדביקות מזה, יכול להיות לו ניסיון, ואולי זוכה הוא יותר לניסיונות כאלה הנותנים לו טעם מיוחד, יש לו בזה טעם בפני עצמו, יש טעם מסוים באותו אור אלוקי של כיבוש היצר. דבר עצום.

אך כל זה מצד הטהרה, ועתה הוסיפו דבר חשוב: שלא לחשוב שטהרה נפרדת מן הקדושה. וזה מבאר יותר טוב את שדיברנו בשבוע שעבר, על עוד פירוד שיכול להיות בין שני הדברים, שמחמת אותו פירוד יכולים לנטות אל מה שמטבילים את העבירה בפורים. ועל כן אסור לעשות מנהגים פורימיים על דעת משה רבינו, ‘נהי דלא חזינן מפלתן חזינן׳, שכן רוב בני אדם אסור להם לדעת מזה, פן יחשבו שזה מלאך שחור, בשעה שהקדוש ברוך הוא שולח את הכוחות, אף את כוחות אלקים, את הגבורות, לייעוץ.

סוד המשכת הקדושה: הדבר החיובי

ועתה עלינו להמשיך ולבאר את סוד הקדושה עצמה, סוד המשכת הקדושה. וזה דבר חשוב שעלינו לבארו.

מהו הדבר החיובי? נבין כך, ונבאר סוד עצום ונורא. בשלמא כשמדברים על שבת, על סעודות שבת — נאמר תחילה לא סעודות, מיד נדבר על סעודות, שכן ‘סעודה׳ היא הלשון. בשלמא כשמדברים על תפילות, על עשיית מצוות, על מעשים שהם מצוות כל כולן, ונאמר אפילו על עזרה לזולת, על גמילות חסדים, על לימוד תורה, על העוסק בחכמה — זה דבר שדומני שקל להבין שכאן עוסקים בהמשכת אור, שעתה עוסקים בהכנסת מושגים של אלוקות אל תוך מוחי, עתה עוסקים בהכנסת מושגים של אלוקות אל תוך גופי על ידי הנחת תפילין ולבישת ציצית, שהן מצוות שעל הגוף, ומכניסים אל הגוף מושגים של אלוקות. את זה אני מבין.

השאלה: מהי אכילה בקדושה?

אך שכחתי שהגענו לסעודות שבת. ומובן גם — המשל שהתחלנו לומר, שזה פשוט. נשאל אפוא במהירות את הקושיה ואחר כך נתרצנה. מה שייך לדבר מקדושת האכילה או מקדושת הזיווג? מבין אני שאפשר לדבר מטהרת הזיווג, שלא להיות נתון בו מצד התענוג הגשמי, לעשות לא פחות ולא יותר מן המחויב, מה שצריך להיות צורך הגוף, צורך הנפש וצורך מצווה. את זה אפשר להבין. אבל קשה מאוד לרוב בני אדם להבין מהי אכילה בקדושה. לא אכילה בטהרה — לא מי שזהיר מעט ואינו מלקק כל פירור אחרון של גלידה, זו טהרה — אלא מה פירוש אכילה בקדושה?

מהו הפירוש? והדוגמה הגדולה ביותר, המציאות הגדולה ביותר של אכילה בקדושה, היא ודאי עונג שבת. יש מצווה — כתוב בגמרא, כתוב בשולחן ערוך, כתוב ברמב״ם, כתוב בכל הפוסקים — לאכול בשבת, רביעית סעודה, ‘להתענג בתענוגים, ברבורים ושליו ודגים׳ (שבת קיח:), כל מיני דברים טובים. ועושים שלוש סעודות שבת, ‘המקיים שלוש סעודות בשבת׳ (שבת קיח.), וכתובות בגמרא על זה כל מיני הפלגות גדולות על המצווה, על העניין הגדול של עשיית שלוש סעודות שבת.

ויש כאן דבר שצריך להבינו: בשלמא אם אדם אומר ששבת שמא אוכלים בתאווה גסה פחות — אני שומע. אבל מה פירוש, כיצד אפשר בכלל שהאכילה עצמה היא סוד הקדושה? וקל וחומר ממה שדיברנו קודם, שמדת הקדושה על פי רוב — אפשר לומר שכאן הקדושה היא מכל המצוות, אבל על פי רוב מדובר בקדושה תמיד בנוגע, כדברי רש״י, לגדר ערווה, או בנוגע למאכלות אסורות. שני הדברים שהכניס הרמב״ם לתוך ספר קדושה, הלוא הכניס את שני הדברים: מאכלות אסורות ואיסורי ביאה.

שיטת הרמב״ם: ואבדיל אתכם מן העמים

הרמב״ם מבאר — וזה דבר שאני אומר רק משום שהוא מתאים לי היטב לדרך שאנו רואים שהקדושה שייכת לאכילה ולביאה, אבל יש להבין מהו סוד הקדושה, ואולי משום כך יש שיטת הרמב״ם ושיטות אחרות שאינן עולות בקנה אחד. הרמב״ם מבאר מדוע הניח את הדברים בספר קדושה. אומר הרמב״ם בהקדמת הספר — דומני בהקדמת משנה תורה — שבשני דברים אלו הקדוש ברוך הוא מקדש את ישראל ומבדילם מן הגויים. על שניהם נאמר ‘ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי׳ (ויקרא כ:כו), בפרשת אחרי ובפרשת שמיני־תזריע. על ענייני איסורי ביאה ואיסורי אכילה, מאכלות אסורות, על שני הדברים נאמרה לשון קדושה בתורה, וזה אומר — הרמב״ם מביא את הלשון, אמת שזו לשון הפסוק — שבשני אלה ישראל קדושים ונבדלים מן הגויים.

ויש גאונים שלמדו שלכאורה הפשט הפשוט של הפסוק הוא שקדושה פירושה להיות מיוחד לו, וממילא נבדל מן העמים. ובלשון אחרת, מיוחד לו, מיוחד לקדוש ברוך הוא, ולא מעורב באומות העולם — את זה מבין אני.

אבל נראה שהרמב״ם לומד שהקדושה — או אם נאמר באופן אחר, זה דבר אחד, ואז מתיישב הפסוק. אבל אם לומדים כדרך הרמב״ם לכאורה שקדושה — אולי לא, ואולי משום כך אינו אומר כן, אבל אם לומדים שקדושה שייכת לפרישות, שייכת להמשכות אור, או לטהרה, או לקדושה של מה שנוגע למדת האכילה ולמדת הביאה — קשה מאוד להבין מה לזה ולפסוק ‘ואבדיל אתכם מן העמים׳. שלא יהיו גויים, או שיהיו גויים — זו כבר שאלה אחרת. מעניין מאוד כיצד נכנסת כאן ההבדלה מן העמים. הבדלה מן העמים הייתה מובנת לו הדבר היה עניין של פרישות, עניין של הבדלה, עניין של טהרה, אבל מדוע ייקרא הדבר קדושה? הרי שיש כאן שאלה מסוימת, כיצד נכנס ‘ואבדיל אתכם מן העמים׳, ויש להרהר בזה לעומק, ואפשר ודאי להעמיק. ואיני אומר זאת אלא בתורת אומר.

קדושים תהיו כי קדוש אני: הדיוק בפסוק

אבל מה שאני מבקש להמשיך ולומר הוא כך: על קדושה נאמר בפסוק — כפי שאמרתי, על טהרה לא נאמר זה, אבל על קדושה נאמר ‘קדושים תהיו כי קדוש אני׳ (ויקרא יט:ב). ויש לדייק כאן מאוד, שכן יש כאן חקירה חשובה, חשובה מאוד. כל אחד יודע את לשון הגמרא ‘מה הוא רחום אף אתה היה רחום׳ (שבת קלג:), היינו ‘לדבקה בו ללכת בדרכיו׳, כל אותם הדברים. ויש חקירה עמוקה האם נאמר זה בפסוק, האם נאמר בפסוק בכלל עניין ‘מה הוא אף אתה׳. כלומר ‘להידמות לו׳, ‘להיות כהידמות למעלה׳.

וזו שאלה חשובה, שכן בפסוק נאמרה רק פעם אחת בבירור הכ״ף, כ״ף הדמיון, כ״ף ההשוואה בין אדם לאלוקים, וזהו בדברי הנחש: ‘והייתם כאלהים יודעי טוב ורע׳ (בראשית ג:ה). מפורש. הרי שלפי דברי החכמים יש כאן לכאורה כ״ף, ‘והייתם כ”, כמו הקדוש ברוך הוא. אין הם אומרים ממש לשון זו, אומרים הם ‘מה הוא׳, אבל זו לשון החכמים, באומרם ‘מה הוא׳, שיש לו צד השווה — מה הוא, כשם שהוא מבקר חולים אף אתה היה מבקר חולים, כשם שהוא קדוש אף אתה היה קדוש. כך הם מביאים לכל הפחות חלק מן הלשון אף לגבי קדושה.

זה מה שאומרים החכמים, אבל בתורה נראה שיש חיסרון ב׳כאלהים׳. ואפשר לבאר זאת רחוק מאוד לפי מה שאנו לומדים, שכן קדושה בלא טהרה לא תלך. אני אומר רק שלכאורה לא נאמר כן. ומה נאמר אכן? ‘קדושים תהיו כי קדוש אני׳. לא נאמר ‘קדושים תהיו כמוני׳. ויש לומר שלכאורה זו לשון אחרת — נאמר שמפני שאני קדוש עליכם להיות קדושים. ומהי שייכות שני הדברים? ודאי, אדם כפוף לחוש, שכן יש לנו כלל שבני אדם יהיו כאלוקיהם, ולכן ‘קדושים תהי

ו כי קדוש אני׳.

אבל אפשר לבאר באופן אחר. אפשר לבאר ש׳כי קדוש אני׳ — הואיל והקדשתי אתכם, ‘כי קדוש אני׳, ואת הדבר שיש להשלים כאן, כפי שהפסוק עצמו משלים במקומות אחרים. הפסוק עצמו אינו משלים את עניין ‘כאלהים׳. כשנאמר ‘כאלהים׳ בפסוק הוא דבר רע. הפסוק עצמו, אם לומדים אותו לפי הלמ״ד, מבאר ומשלים: ‘כי קדוש אני ואקדש אתכם מן העמים להיות לי׳. זה הדבר שיש להשלים מה שחסר. ‘כי קדוש אני׳ — מה לי בזה? פירושו: הואיל ואתה מיוחד לו, עליך להיות קדוש לו. כך היה אפשר לבאר, ‘קדושים תהיו לי כי קדוש אני ואקדש אתכם לי׳. כך היה לכאורה הפשט הפשוט יותר.

אך על אף זה, אפילו בדרגת הפשט, ובוודאי בפשט החכמים, זה עניין של השוואה, עניין של דמיון, שיהיו ישראל קדושים כקדושתו או מקדושתו. ויש כאן עניינים עמוקים יותר שיש להבינם — כקדושתו, מקדושתו: שיתקדש בקדושת המקום, או כקדושת המקום, או בדומה לקדושת המקום.

קדושה מצד הבורא: המידה הבאה על הנברא

אבל אני שולל את כל אותם הדברים, שכן הדבר הוא בדיוק להפך ממה שדיברנו בטהרה. טהרה היא מידה השייכת כל כולה לצד הנברא. קדושה היא מידה השייכת כל כולה לצד הבורא. על פי האמת, הקדוש היחיד, היחיד שהוא קדוש לא לו — היינו שאינו קדוש אלא בבחינת יחס — אלא שהוא קדוש בעצמו, הוא הקדוש ברוך הוא. ‘קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו׳ (ישעיהו ו:ג). הקדוש ברוך הוא קדוש, כפי שהוא אומר ‘קדוש אני׳.

כלומר, זה בדיוק להפך מן הטהרה. טהרה שייכת באמת לאדם, אלא שאנו אומרים שכביכול היא מתחילה מלמטה, ועם זאת אנו אומרים שהקדוש ברוך הוא אף הוא מטהר: ‘ולפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים׳ (יומא פה:). הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל. יפה מאוד. אבל קדושה היא להפך. קדושה שייכת באמת רק לקדוש ברוך הוא. קדושה היא אחת ההגדרות, לכל הפחות, של מה שפירושו להיות הקדוש ברוך הוא — להיות קדוש. ויהא פירוש הדבר אשר יהא. קדוש, מיוחד, טוב — תוכל לומר כל מיני דברים. כל מה שיש בו מן הטוב, מן השלמות, כל דבר טוב שאתה יכול לדמיין, צריך שיהא שייך לקדושה שאנו אומרים ששייכת לקדוש ברוך הוא.

ואם נברא רוצה שתהא לו קדושה, חייב הוא לשאול אותה מן הקדוש ברוך הוא. חייב הוא לקבלה בשותפות, בהשאלה, בהמשכה, באיזו דרך בדמות הקדוש ברוך הוא. כשם שהקדוש ברוך הוא קדוש, תוכל אף אתה להיות קדוש. ובלשון אחרת: הוא יהיה קדוש על ידך, או ‘ונקדשתי בתוך בני ישראל׳ (ויקרא כב:לב) — צריך אתה להרהר בפסוק זה, שיש לך עניין בו.

ובאיזו דרך שתהיה, באיזה אופן שיהיה, מצד הנברא — קדושה היא מדת הבורא הבאה על הנברא. טהרה היא מדת הנברא שהבורא עושה. מצד הבורא, לא מצד הנברא. ומובן לכל, שהכול הוא הבורא. כשישראל קדושים, הבורא הוא הקדוש. על זה הוא אומר ‘הוא קדוש בהם׳ — לא ‘ונקדשתי בם׳ אלא ‘ונקדשתי בתוכם׳. הוא קדוש בהם, שכן הקדושה היא מדת הבורא, אלא שבני אדם יכולים להשתתף בה, יכולים לשאול מעט, יכולים לחקות מעט. זהו פירוש הגדרת הקדושה.

קדושת האכילה: לאכול כשם שהקדוש ברוך הוא נותן לחם

אם כן, חוזרים אנו למה שדיברנו בשיעור קודם, שטהרה פירושה שכאשר אדם אוכל, יאכל פחות בבחינת נברא, היינו שלא יאכל באופנים רעים הנוטים יותר מדי אחר הנאת הגוף וכדומה, שאנו קוראים להם רע לגבי זה. אבל כשאנו מדברים מקדושת האכילה, חושבים בבחינת מצד הבורא, לא מצד הנברא. חושבים כשם שהקדוש ברוך הוא חושב. ובלשון אחרת: אדם אוכל, והקדוש ברוך הוא הוא המאכיל, הוא המשפיע, הוא ‘נותן לחם לכל בשר׳ (תהלים קלו:כה). כשאדם אוכל, אוכל הוא כשם שהקדוש ברוך הוא נותן לחם לכל בשר. הוא המקבל מן הלחם, גופו של האדם הוא אכן המקבל מן הלחם שהקדוש ברוך הוא נותן לכל בשר, או מן התענוג הרוחני, התענוג שהקדוש ברוך הוא נותן מן הזיווג.

אך האדם אינו חושב על כך כדרך שהיה העולם חושב בדרך כלל, אלא הוא חושב כשם שהקדוש ברוך הוא חושב על זה כביכול. ואף שאין האדם יכול לחשוב כל עיקר כשם שהקדוש ברוך הוא חושב, מכל מקום מעט — הוא מחקה את הקדוש ברוך הוא. הוא חושב שהקדוש ברוך הוא אף הוא חושב על זה, מדוע עשה זאת, מדוע הוא מנהיגו, מדוע טוב הוא לבני אדם, ואני משחק כשם שהקדוש ברוך הוא. עד כאן פשוטם של דברים.

הגמרא בנידה: סופר את רביעותיהם של ישראל

ועל זה כתובה בפרשת בלק גמרא חשובה במסכת נידה, שיש להעמיק בה הרבה. ומובן שכל דבר שאנו מביאים מאמר מן הפסוק, מן החכמים, ומעמידים אותו כטיפה מן הים, כמשל, כדבר־מה שאנו מבינים כאן — תמיד כשמתחילים להעמיק רואים שיש עוד הרבה דברים הקשורים בזה, הרבה יותר שיש להבין, שיש להיכנס אליו, ותמיד כתוב יותר.

ובגמרא במסכת נידה — ורש״י מרמז כאן בפרשת בלק לגמרא זו — כתוב שבלעם הרשע אמר ‘מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל׳ (במדבר כג:י). וביארה הגמרא — ואת הקטע הזה מביא רש״י — ש׳רובע׳ הוא מלשון רביעה. רובע הוא ממש לשון של זיווג, של עשיית רביעה, כמו רובע ונרבע. רובע הוא מלשון רביעה. ומדוע נקרא מלשון רביעה? מעניין מאוד. רביעי, הדבר הרביעי — מה לדבר הרביעי ולזיווג? על פי קבלה הדבר מתיישב, שכן יש שני דברים הנקראים יסוד: השישי, הספירה השישית, הוא מדת היסוד, אבל אף הרביעי. אם מונים חסד, גבורה, תפארת, ואין מחשבים את הפרטים הקטנים של נצח והוד, נמצא שהוא הרביעי. או שתוכל לומר שהוא המביא את הרביעי — היא המלכות — אל שלוש המדרגות העליונות הנקראות בכללות שלוש, ואז הוא הרביעי. איני יודע. אבל ‘רובע׳ בלשון חכמים ובמין לשון קודש פירושו רביעה.

ואומרת הגמרא כך, ויש לדייק במה שאומרת הגמרא: ‘דרש רב עוירא׳ — רב עוירא דרש דרשה — ‘מאי דכתיב, מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל? מלמד שהקב״ה יושב וסופר את רביעותיהן של ישראל, מתי תבוא טיפה שהצדיק נוצר הימנה׳ (נידה לא.). הקדוש ברוך הוא סופר את הרביעות, את הזיווגים של ישראל. ומה הוא חושב? מה הוא סופר, מספר, מי מנה? מי? הקדוש ברוך הוא המונה עפר יעקב ורובע ישראל — מה הוא חושב? ‘מתי תבוא טיפה שצדיק נוצר הימנה.’ אין זה סתם שהקדוש ברוך הוא מסתכל. הקדוש ברוך הוא מסתכל מתי תבוא טיפה שצדיק ייוולד הימנה.

זהו המשך הגמרא המדברת שם, שכן הגמרא עוסקת בכללות בכל הסוגיה כיצד מאיזו טיפה, מאיזו חלק של הטיפה, נוצר הוולד. רב שמואל אמר קודם שאדם נוטל את האוכל ואת הפסולת, שיש בירור בכל טיפה. ואנו יודעים היום שהדבר פועל באופן מסוים, אפשר לראותו בעיניים, והוא פועל מעט כך: שבזרע יש טיפות רבות מאוד, חלקים רבים מאוד שיכלו להיעשות ולד, ותמיד הטבע — היינו סדרו של הקדוש ברוך הוא — מברר את הטוב ביותר. הטוב ביותר מאותו מקרה, ובכללות הקדוש ברוך הוא מברר את הטוב ביותר מן הטיפות שאדם נותן, כדי שייוולד מהן הצדיק.

וזה הרמז שהוא ממשיך לדבר בו, שיש ברירה — יש ברירה בגשמיות, החלק החזק ביותר של הזרע נכנס ונעשה ולד, וכך בכללות אצל בני אדם: החזק ביותר, הטוב ביותר, שיש בו סגולות רוחניות או הכישרונות הנכונים וכדומה שבזרע — ממתין הקדוש ברוך הוא, סופר אחת ושתיים, ומצפה שייעשה צדיק.

נסתמה עינו של בלעם הרשע

ואומרת הגמרא הלאה: ‘ודבר זה נסתכל בו בלעם הרשע׳ — ועל זה התעוורה עינו של בלעם הרשע. אמר בלעם: ‘מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה?’ מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים — הקדוש ברוך הוא קדוש, הקדוש ברוך הוא טהור, אין לו עניין, הוא הדבר היחיד שאין לו שום עניין עם כל אותם הדברים, וזה הדבר הנמוך ביותר, הוא מאוס. וכי בדבר כזה הוא מציץ? ‘מיד ניטל ממנו׳, ועל זה נאמר ‘וישם ה׳ דבר בפי בלעם׳ (במדבר כג:ה), היינו מיד לאחר מכן נאמר ‘ויהפך ה׳ את הקללה לברכה׳. והפשט שהתעוור — ומדוע? משום שקיטרג כביכול, אמר כיצד ייתכן שהקדוש ברוך הוא שהוא טהור וקדוש, ומלאכיו טהורים וקדושים, ומשרתיו טהורים וקדושים, מציץ, מבקש, משגיח על ישראל? עיוורוהו, היינו: אל תסתכל. ואין מפורש מהו הפשט.

והגמרא ממשיכה ומביאה עוד מאמרים, שרואים מהם שהקדוש ברוך הוא מתחשב, שיש חשבון מאיזו טיפה נעשה איזה זרע, שאין הדבר אקראי, אלא יש חשבונות, חשבונות גשמיים, חשבונות רוחניים, כיצד מאיזו טיפה נעשה צדיק, מאיזו זריעה, מאיזו לידה, מאיזו עונה נולד צדיק או תלמיד חכם וכדומה.

הפירושים בטענת בלעם: השגחה וקדושה

וספרים חסידיים רבים מאוד מבארים כך, ויש להרהר אם זהו הפשט הנכון, או בלשון אחרת — מהי באמת טענת בלעם הרשע? מה הוא רוצה? ומדוע נסתמה עינו, מה לזה ולזה?

הפשט הראשון: עניין ההשגחה

יש פשט אחד שראיתי בראשונים, ונראה לי שאולי הוא פשט מסתבר מאוד, שהדבר שייך לעניין ההשגחה. כלומר בלעם — שוב, בלעם ההיסטורי — במה אכן האמין בהשגחה? הלוא רואים שהוא מדבר עם הקדוש ברוך הוא. אבל הייתה שיטה של פילוסופים מצויה מאוד בזמן הראשונים, שאמרה שהקדוש ברוך הוא רואה אכן, אבל רק דברים גדולים מאוד. הקדוש ברוך הוא משגיח באמת על מלאכים, על כללים, על כללי הכללים של העולם, על דברים גדולים כאלה, אבל מעט מאוד על הדברים הקטנים, התינוקיים, אין הדבר מתאים — לפי שכלם אין מתאים שהקדוש ברוך הוא יסתכל עליו, על זה אינו מסתכל.

כך ביארו שזו טענת בלעם. בלעם רוצה לומר: ודאי יש צדיקים בעולם, ודאי בהכרח שיש להם איזה עניין עם הטבע, אבל הדבר אקראי, סתם נזדמן שאביו של פלוני הוליד תינוק והתינוק נעשה צדיק, אין חשבון, אין סדר בכל הדברים הללו. ועל זה נתעוורו עיניו, על זה קיבל עונש, התעוור, משום שהכחיש את ההשגחה. השגחה היא עיני ה׳, הקדוש ברוך הוא מסתכל אכן, ואתה אומר שאינו מסתכל — מקבל אתה עונש של סמיות עיניים. כך הם מבארים. וייתכן שאין הדבר מנותק מזה, ואיני משוכנע שזה פשוטו של הגמרא, צריך הרבה — כפי שאני אומר, צריך הרבה יותר, ומסתמא יש להרבות בעמלות תורה, להתייגע הרבה יותר כדי להבין באמת ולהוציא כפשוטו ממש מה עניין מאמרים כאלה.

פשט רבי צדוק: יש דרך של קדושה

אבל על כל פנים, מה שאנו יכולים לומר לעת עתה הוא כך: בספרים חסידיים רבים, ברבי צדוק ובספרים חסידיים אחרים, מבארים שמחלוקת בלעם עם הגמרא, עם רבי אבהו, עם הפסוק, עם ישראל, היא בנקודה אחרת, או בנקודה דומה אך אחרת. והם מבארים שהדבר הולך עם השאלה — בלשון אחרת, השאלה שכבר הזכרנו בשבוע שעבר מן האגרת הקודש המיוחסת לרמב״ן המדברת בעניין זה. איני זוכר מי מביא בעצמו את המימרא, אבל חידושי ספרים רבים מעמידים את מימרת הגמרא אצל הסוגיה, באומרם — וכך הוא ממשיך, וכבר דיברנו אם הדבר נכון — אומר הוא שפילוסופים מסוימים אמרו, אריסטו אולי אמר, שאין הדבר מתאים, שיש אך חוסר השגחה אלוקית. כפי שאמרנו נמצא שיש אך דבר נמאס, שעניין התשמיש הוא דבר נמאס ביותר, וממילא אין הקדוש ברוך הוא משגיח עליו, וממילא לא יכולה להיות בו קדושה עצמית, לא יכולה להיות בו דרך לעשותו בדומה לאלוקים, לא יכול להיות מעשה חיובי. וממילא צריך להיות בו פחות ככל האפשר, לא לבקש להימשך, לא ליהנות יותר מדי מן החלק הגשמי וכדומה — את זה כל אחד יכול להבין; אבל הם לא האמינו שיכול להיות בו דבר חיובי, מעשה, כיצד ייעשה זה מצווה, כיצד ייעשה זה המשכת קדושה.

וזו הייתה טעותו של בלעם, וזה יפה מאוד. שהרי כך אומרת הגמרא — מה פירוש, כיצד אתה יכול לומר? והרי כאן זו הקושיה: כיצד אתה יכול לומר שזיווג של איש ואשה שיוצא ממנו צדיק, שממנו נולדות כל המצוות התלויות בזה, כל הקדושות שהצדיק יעשה, כל התשובות שינהיג — הכול בא מן התשמיש והעונה שעשו אביו ואמו. ואתה אומר שכל הדבר — שכן זה לפי שיטת בלעם, ולפי השיטה האומרת, וגם בני אדם ההולכים בשיטת בלעם, שאי אפשר שתהא בו קדושה חיובית, שאין בו אלא הבריחה ככל האפשר מן היצר הרע — שאי אפשר לומר שזה עצמו דבר שבקדושה, נמצא שכל כלל ישראל נפסל ממש.

מפלת בלעם: למעול מעל בה׳ על דבר פעור

ואין זה דבר קטן: ‘על דברים אלו נתמסמסה עינו של אותו רשע, ואמר מי יוכל לעמוד בסימן זה׳. אינך רואה כלל שום דבר טוב, שכן כל השבחים שאתה אומר על ישראל — אינך מבין אחד מהם. אתה אומר שישראל נפלאים כל כך, שהם צדיקים, שהם חברים לשכינה, שצדיקים הם חלק ממה שהעולם האמיתי עוסק בו, זה פירוש ‘אם המלך והמלכה יושבים שם׳ — שנמלך הקדוש ברוך הוא בנשמותיהם של צדיקים וברא את העולם. כשמדברים מהו העולם באמת — הצדיקים, ישראל, המבינים אמת, בני אדם עם פעולותיהם, כשעושים קידוש העולם מתעורר, כשתוקעים בשופר משתנים דברים בעולם — הוא כולל את כל העולם בתוכו. זה צדיק, זה אדם. הוא עושה מצוות, לא סתם מצוות.

ואתה אומר — הרהר בעצמך, אומרים אכן — ומאין נעשה אותו אדם? הלוא הוא עושה מצוות בגופו. ואפילו הוא נפש — אמת, הנשמה באה מלמעלה דרך זיווג עליון, יש להבין אף את הצד הזה, פלא ממש — אבל כל המצוות שהוא עושה, עושה בידיים, ברגליים, בכלים הגשמיים, בגוף שאביו ואמו נתנו לו בשעה שעשו את הדבר הנמוך והמאוס. הלוא נמצא: או נמוך ומאוס, או בלי השגחה, שכן אין לקדוש ברוך הוא עניין עם דברים נמוכים ומאוסים, ואין בו קדושה. הרי שזה דבר נמוך ומאוס, ואף דבר שאין השגחה עליו. הקדוש ברוך הוא — מכסים את המזוזה, אין הקדוש ברוך הוא שם, אין שם קדושה, הקדוש ברוך הוא מסיט מבטו כשישראל עושים מצוות עונה. אם כן כל ענייני המשכת אלוקות, כל קרבנות היחיד שהצדיק אומר — הכול נאה ויפה, אבל שורש הדבר, שהכול תלוי באיזה מעשה שאין בו שם אלקים, אין שם קדוש ברוך הוא, אין שם אלוקות, אין שם השגחה, זה דבר אקראי — נמצא שכל הדבר תרמית. כל הדבר תרמית. חמוד מאוד, לובש בעקיטשע, מדליק נר, שרים ‘לכה דודי׳, ובינתיים, בשעה שהוא פועל ‘חוללתי וחטאתי לפניך׳ — אין כל המעשה ולא כלום.

ואילו דוד המלך אמר שיש קדושה למטה בזה. אבל

זה מה שיוצא מקטרוגו של בלעם הרשע. אומר רבי צדוק הכהן: ראה מה היה עם אותו בלעם? מדוע? משום שהוא סובר כך, מה היה עמו בסוף? פרוש גדול הוא, צדיק גדול, סובר שצריך להיות פרוש ופרוש כל כולו, אי אפשר שהקדוש ברוך הוא יסתכל על מספר ישראל ורובע ישראל, חס ושלום. ומה הוא עושה שבוע לאחר מכן? ‘לכו איעצכם׳ — הוא נותן עצות לבנות מואב. ‘הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה׳ על דבר פעור׳ (במדבר לא:טז). עבודה זרה של פעור, ובנות מואב, בנות מדין, העושות את כל המעשים. פורץ גדרו של עולם בעריות — הוא פורץ גדרו של עולם, מלמד את הנערות ללכת ולתפוס את הבחורים, לעבוד עבודה זרה, עבודה זרה מאוסה, עריות מאוסות הוא עושה.

אומר רבי צדוק: כן, משום שאינו מבין שיש עניין של קדושה. סבור הוא שזה או זה או הקדוש ברוך הוא. והואיל ואין לו את הקדוש ברוך הוא באמת, ממילא ניאופו, ניסיונו, הוא הניסיון האמיתי ביותר שיכול להיות. והנמשל מזה כפשוטו: כלומר כל מי שסבור שאינו יכול להיות בו קדושה אלא טהרה, שכל זמן שהוא מלאך היה שמא טוב, אבל הואיל ואינו מלאך — רבי צדוק אומר זאת באופן אחר, אבל זה יותר כדרך שהוא אומר — הואיל ואינו מלאך, נמצא שיש לו עוד עבירה גדולה יותר ותאווה גדולה יותר, והוא גורם תוצאות רעות. שכן אפילו הגויים, אילו חשבו שאולי יש בכך דבר טוב, היה זה קיצוני כל כך, היה זה כבלעם — וכיצד אפשר? אזי היה להם גדר רע. בלעם הרהר בלבו ואמר: ‘הקדוש ברוך הוא אינו כאן.’ אה, הקדוש ברוך הוא אינו כאן? הותרה הרצועה. טוב, אבל מי שרוצה להיות מלאך, איש מתורת משה רבנו עליו השלום, טוב מאוד, יקיים את ההלכות. אבל הואיל ואין אנו מלאכים — אף בלעם לא היה מלאך, היה לו חמור עם תלמידי חכמים — נמצא שכולו הותרה הרצועה, כולו נתלש לגמרי, ועוד מבקש ללמד את ישראל את השיטה גם הם. ומזה בא פנחס ואומר: ‘לא, יש אכן דרך של קדושה.’

סוד הקדושה: הצלם והדמיון

זהו הפשט של המעשה בשם רבי צדוק הכהן מלובלין. אך עלי להוסיף כאן הסבר, הסבר חשוב, על מה פירושו אכן? כיצד ייתכן? מהו פירוש קדושה? מהו באמת התירוץ על הקושיה? כבר אמרנו מילה אחת, אמרנו שקדושה פירושה ‘קדוש כמוני׳. קדושה פירושה דבר השייך לכך שאדם מקבל השראה מן האופן שבו הקדוש ברוך הוא הוא. אבל זה צריך ביאור מעט יותר, וכמעט אי אפשר לבאר זאת בלא קבלה. בהכרח עם קבלה, אין ברירה.

אין קישוי אלא לדעת: הציורים שבתאוות

והעניין כך, נאמרהו פשוט ככל שאפשר. הדבר פשוט, ובהקדמה שדיברנו בה השבוע ביום רביעי ויום חמישי, ביום רביעי יותר מבחמישי, ועתה נאמרהו על פי הסוד שבו. ביארנו שאדם אינו רק — אפילו התענוגים, אפילו התאוות שאדם עושה, אפילו כשהוא אוכל, אפילו כשהוא עושה זיווג, אין זה דבר גשמי כל כולו. בנוי הוא על דבר גשמי, על דבר גופני, אך בנוי הוא גם, ובהרבה, על מה שנקרא על פי קבלה הצלם, הדמיונות, הציורים שיש לאדם, שלפיהם הוא עושה, מהרהר, פועל. ובפרט בזיווג, אבל גם באכילה.

אי אפשר — כדברי הגמרא ‘אין קישוי אלא לדעת׳ (יבמות נג:), והרבי יוסף ד׳ גילו פה קודש מדבר אף הוא כאן בעניין הדעת, ועוד נלמדנו בפנים, שכן כל דבר אפשר להרחיב באריכות בפליאה אין סוף — ‘אין קישוי אלא לדעת׳, אפילו ההתעוררות הגשמית של אדם בהכרח שתבוא עם ציור מסוים שבמוחו, עם רעיון מסוים שיש לו. אין זה אמת שזה גופני, גופני בלבד, שכן כשהדבר מתרחש מאליו — אינו מתרחש מאליו, מתרחש עם ציור מסוים, עם דעת מסוימת.

ועתה, נהרהר שיש ציורים רבים, רבים מאוד שונים. ואותו הדבר באכילה: בני אדם כמעט אינם יכולים לאכול פיזית בלא שום תיאבון; מי שאין לו תיאבון וצריך ממש לדחוק את המאכל לתוך פיו, בהכרח שיש לו איזה ציור, איזה חלק רוחני, איזה טעם. הרי שכשאנו מהרהרים בזה, רואים — כפי שדיברנו — שיש ציורים רבים מאוד שיכולים להיות לדבר. וכל אחד — וזה חוזר אל מה שביארנו, שקדושה היא גם ההבדלה מאומות העולם, שכן לכל עם, לכל אומה ולשון, לכל קבוצת בני אדם, יש מוזיקה מסוימת שהם צופים בה, ספרים מסוימים שהם קוראים, דימויים מסוימים, ציורים מסוימים, תסריטים מסוימים כפי שאמרנו, עניינים מסוימים שדרכם הם חיים את תאוותיהם. שכן התאוות והגוף אינם אותו דבר, כלל לא. גופם של כל בני האדם אותו דבר, לכל בני אדם וחווה אותו גוף, אבל אין להם אותו חלק הצלם.

צלם ישראל: שיר השירים וקבלה

ועיקר קדושת ישראל כתוב בזוהר, ועיקר קדושת הזיווג שייך — וכתוב בתניא בשם רבי חיים ויטאל, בשם הזוהר — לעניין הנקרא צלם. אין זה המוח לבדו, המוח והנשמה לבדם הם למעלה מזה, הגוף לבדו הוא למטה מזה, אין הוא נוגע, הכול זהה. אבל צלם פירושו הדמיון. או שהצלם הוא דבר רוחני, אבל שם שוכן הדמיון. ואין אנו מבארים כעת את סוגיית הצלם, כבר היו שיעורים אחרים על כך. ובדמיון מקבל כל אחד לא מעצמו, לא מגופו, לא מנשמתו, אלא מסביבתו, מאביו ואמו, מכל ספר שקרא אי פעם המדבר מזיווג, מכל ספר שהציץ בו אי פעם. ולא רק מה שראה — אם הוא שייך לישראל, אם גופו שייך לישראל וצלמו שייך לישראל, יש לישראל מין דמיונות אחרים משיש לגויים. כל זמן שאדם חי בקהילה יהודית — איני יודע, אלא אם כן הוא תועה לגמרי באיזה מקום — אבל כל זמן שהוא לומד תורה, הרי שכשמסתכלים במדרש, כשיהודי חושב על נישואים, חושב הוא על אברהם ושרה, על יצחק ורבקה, ‘ויאהב יצחק את רבקה׳ (בראשית כד:סז), על יעקב ולאה, על יעקב ורחל. אלה הדימויים. האריז״ל חיפש משלים להמחיש דבר כזה וקרא לו זיווג יעקב עם רחל. אבל כל חיינו בנויים על דרושים.

דרושים באכילה ובזיווג

ומה פירוש דרושים? שכן כל אדם שיש לו התעוררות לעשות זיווג עם אשתו, בנוי הדבר על דרוש, שכן ראה אי פעם מעשה שאחר עשה. ודאי לא חלק הגוף, אלא חלק הצלם, שכן הוא משולב לו בכל מיני דמיונות. הרי שאנו חיים הרבה מאוד עם דרושים. כשאני אוכל קוגל, זה דרוש על מה שאיזה רבי אכל קוגל והייתה לו כוונה מסוימת, ויש לי מעשה מסוים במוחי מזה. זה פירוש דרוש. כשאוכלים סעודת שבת ואומרים: כאן סעודתא דעתיקא קדישא, כאן סעודתא דזעיר אנפין, כאן סעודתא דחקל תפוחין קדישין — נאמר שזה דרוש.

נאמר, יש רעיון כזה, למדתי בספרים, יש עניין של אכילה — אכילה היא מין ייחוד, מין חיבור, מביאים דבר־מה פנימה, ממשיכים אור מסוים אל הגוף, ויש בחינה של עתיק, יש בחינה של ז״א, יש בחינה של מלכות, חקל תפוחין קדישין, ואני אוכל עם הכוונה הזו. זה פשוט מאוד. אין אלו כוונות — אבאר מהו פירוש כוונות אכילה, מהו פירוש כוונות זיווג, באופן הפשוט ביותר שאוכל. סתם אינו מספיק. כל אחד צריך לעשות ניסיונות ולנסות. אין אלו דברים שדי בהם. אפשר לדבר מזה כמה שעות, ואולי יבין הקהל בדיוק במה מדובר.

כשהוא מתעורר, ההתייחסות שלו, הרעיון שלו, הדימוי שהוא מחקה, הוא מה שלמד בזוהר: שיש בחינה כזו של זיווג המלכות, של התפארת, ואכילתו היא בחינה של אותו זיווג, יש זיווג של אכילה, יש זיווג ממש, יש זיווג במחשבה, יש כל מיני זיווגים, חיבוק ונישוק וזיווג, וכן הלאה, כל הפרטים כתובים בכל הספרים.

כלה יהודית: הזיווג בקדושה

ועתה, להבין שזה שונה לגמרי — רוב ישראל, יש דבר כזה ככלה יהודית, ואין הוא אותו דבר ככלה נוכרית. ומדוע? שכן גוי, כשהוא חושב עליה, חושב על איזו נכרית שטותית ששמע אי פעם שעשתה. אבל כשיהודי חי בין גויים, חושב מעט — ‘ישראל שבך, ישראל שבאומות העולם׳ — והוא בטהרה, חושב; אבל ליהודי יש יהדות, ובפרט כשיש לו את אותו דבר הנקרא קבלה. למד שיר השירים — כל בני אדם מתייגעים, ששיר השירים משל הוא לנמשל. לא לא, אומר אני פשט חדש: שיר השירים משל, מדבר באהבת כנסת ישראל וקודשא בריך הוא, מדבר בתפארת ובמלכות, בחכמה ובבינה, בכל הדברים הללו, וצריך ללמוד את כל הפירושים על שיר השירים. ולמעשה, אחד הצדדים שבזה הוא שדרכו תוכל להיות לך זיווג בקדושה.

לאחר שהוא לומד שיר השירים ולומד קבלה, אז כשהוא מזדווג עם אשת נעוריו — ודאי שיש מה שמצא אותו, אין זה דבר קר בלבד. המעשה השוכן במוחו, שלפיו הוא מתעורר, ולפיו הוא מתחמם, ולפיו הוא מתחבר והכול, הוא המעשה שלמד בקבלה. נמצא שכשהוא עושה זיווג, גופו עושה זאת, אבל הצלם שהוא עושה הוא צלם וויכוחם, צלם קודשא בריך הוא ושכינתיה, הדמיון שבו, מה שעושה זאת עתה, שכן כל אדם עושה דבר־מה, עושה זאת אף עם הדמיון. אותו דמיון הוא דמיון הקדוש ברוך הוא עם ישראל, אהבת כנסת ישראל, וישראל מתלבשים ממש בזיווגו.

ואותו הדבר, או שהוא חושב על צדיקים — יש עולם הנשמות, אלוקות — הוא חושב על צדיקים, על אברהם ושרה, אברהם אבינו. רב ברונא מצא את אברהם שוכב בחיקה של שרה, כתוב בגמרא בבבא בתרא, מצא את אברהם אבינו אוהב — חושב הוא על זה, שכן זהו רמז הכתוב בגמרא, צריך שיהיה לו אותו דמיון כדרך שהרבי עושה זאת. מי שהיה לו רבי, או רבי שנפטר, היה לו גם משהו באהבה שהרבי רוחש לתלמידיו, וזה גם מין זיווג, וגם מין ייחוד. כל אותם משלים שאנו לומדים, כל אותם דמיונות שאנו לומדים, אחת מפעולותיהם היא לזכותנו שעתה יהא דבר כזה כזיווג בקדושה.

הזיווג בקדושה — כוונתו היא ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ומהי הכוונה? שיחשוב — כשאני אומר ‘הכוונה׳, אני אומר דבר פשוט — שהדמיון שיש לו מתחבר שם למעלה. שכן כאן אדם מעורב, וזה מה שצריך עם טהרה — שלא לערב. אבל חלק מדמיונו יהא הדמיון שלמד בזוהר, שיש ייחוד, ייחוד עליון, והזוהר מתאר אותו באופנים רומנטיים כאלה, כדי שכאשר אדם מתחמם רומנטית, יהא גם חלק מן הדמיון אותו דמיון הכתוב בזוהר הקדוש. זה פירוש חילוק בקדושה.

השיטה האמיתית: ההמשכת אור הגדולה ביותר

שכן ‘ודבר זה נתמסמסה עינו של אותו רשע׳ — ויש להבין זאת. הוא נעשה מעורבב. ויכול הדבר לעשות כן, אותו לימוד מבלעם הרשע — ממנו נפל בבנות מואב, ממנו נפלו בבנות מואב ישראל שהלכו בשיטתו, ועדיין נופלים. אבל השיטה האמיתית היא כדרך שאנו לומדים — לשבת הכול בקדושה, ולהיות ממש המשכת מוחין. וההמשכת אור הגדולה ביותר שיכולה להיות, דומני, היא להתחתן ולעשות ילדים יהודים. לא יכול להיות דבר גדול מזה. ודאי שכשאוכלים אף עושים יהודי — ישראל הם העושים את כל המצוות. עשיית יהודים בהכרח שתהא מצווה גדולה יותר מכל התרי״ג. אכילה היא המצווה הגדולה ביותר מצד עצמה, שבה מחיים את גופו של האדם, וודאי גם הטעם והחיות הפסיכולוגית המתקבלים מן האכילה וכן הלאה — מחיים יהודי, ואיזו מצווה גדולה מזו יכולה להיות? הדבר היחיד שיכול להיות גדול ממנה הוא לעשות עוד יהודים.

פרו ורבו בגוף ופרו ורבו בנפש

פרו ורבו. יש פרו ורבו בגוף, שעושים עוד יהודים, מתחתנים ועושים ילדים. אין מצווה גדולה מזו, לא יכולה להיות שמחה גדולה יותר וייחוד גדול יותר מזה. ואותו הדבר הוא פרו ורבו בנפש: ‘ולמדתם אותם את בניכם׳ (דברים יא:יט) — אלו התלמידים. שאנו לומדים תורה, ואין לומדים לעולם לבד, לומדים עם בני אדם אחרים. וזו רק הכנה, ‘ללמוד על מנת ללמד, לשמור על מנת לעשות׳, ועושים עוד יהודים. זו המצווה, וכל זה אותו משל. כשם שיש חשק ואהבה עצומים בזיווג איש ואשה, ועוד חשק גדול יותר כשמבינים מאין בא הדמיון, כשהוא באמת יהודי שלמד זוהר הקדוש —

אותו הדבר, יש חשק ואהבה נפלאה, שהיא אולי גדולה יותר או אחרת, שכלית יותר, בבחינת ג״ר ולא בבחינת ו״ק, כשהשכליים העליונים — הספירות נקראות שכליים העליונים — מתחברים זה עם זה, מקבלים בדין ודין ונותנים באהבה ורשות זה לזה להתקדש ליוצרם, להתקדש בקדושת יוצרם, לעשות ליוצרם נחת רוח. ואז אותו הדבר, אותו חשק, אותה אהבה, ישנם בין שני יהודים הלומדים בחברותא, בין רבי לתלמידים הלומדים, בין תלמידים הבאים אל הרבי, והרבי הבא אל התלמידים — הכול ‘חשק ואהבה עזה׳.

וזה שיעורנו לערב שבת קודש פרשת חוקת בלק תשפ״ד.