Obesity Epidemic isn't a failure of Temperance (NE III.11)
📖 מקורות לשיעור לחץ לפתיחה
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Argument Flow Summary: Temperance, Pleasure, Honor, and the Levels of the Soul
—
I. Opening Frame: What Is Enjoying Life?
The lecture begins with the question: What is enjoying life? The initial, common-sense American answer is “having fun.” This is immediately problematized: What does fun even mean? This question opens onto a deep investigation of the different kinds of goods human beings pursue and the different levels of the soul that correspond to them.
—
II. Aristotle’s Hierarchy of Goods and Levels of the Soul
Recapping prior sessions, there are levels of people corresponding to levels of the soul, drawn from Aristotle’s *Nicomachean Ethics*, Book I.
A. The Lowest Level: Pleasures of Touch (Food and Sex)
Most people (“the taste of pigs”) identify the good life with food and sex — pleasures of the sense of touch. Even powerful people often instrumentalize power toward accumulating food and women, so this isn’t limited to the masses. These people — previously designated with “the G word” (goyish) — represent the lowest kind of person. They cannot conceptualize any good beyond physical/sensory pleasure. When confronted with someone who pursues glory or honor, they can only understand it if it’s instrumentalized back toward sex or food (“If you win the war, you get the women”).
[Side Digression: Mercenaries and Slaves]
Aristotle and Plato’s concept of slaves maps onto mercenaries — people who go to war for pay or prizes. Historically, mercenaries were denigrated: going to war for material reward is “below a man.” Money itself is just a way to buy food; the slave doesn’t really understand money as anything beyond that.
[Side Digression: Sports as Substitute for Martial Glory]
Modern sports glorification functions as a substitute for the ancient martial/heroic ideal. Sports is the closest modern analogue to the old path of martial glory, which also happened to lead to food and women.
B. The Second Level: Honor and Glory
Higher people pursue honor, glory, heroism — not for the material rewards, but for the intrinsic value of being honorable, of having done great things. The key distinction (l’shma vs. shelo l’shma): the real hero pursues honor *for its own sake*, not as a means to food or sex. They would pursue it even at the cost of comfort. This is “more human” than the first level — pigs pursue food and sex, but pigs don’t fight for honor. Honor is not the same as fame; modern fame is a “very poor substitute” for genuine honor.
[Side Digression: Critique of Freudian Reductionism]
Freud’s claim that everything reduces to sex (and similar reductionist theories) is rejected. These theories assume the only real good is sense-of-touch pleasure. There are human goods beyond sensory pleasure, and people genuinely feel and experience them. Modern neuroscience talk about dopamine is conceptually the same reductionism — just relocating “touch” to brain chemistry.
C. Why Honor Still Cannot Be the Ultimate Good
Aristotle argued in Book I that honor cannot be the final goal of life because it is contingent on other people — and we want happiness to be something more secure and self-sufficient. Nevertheless, honor is acknowledged as higher and different from the pursuit of food and sex.
—
III. Honor as a Social/Intersubjective Reality
This is the lecture’s most developed philosophical point in its opening movement.
A. Honor Is a Social Practice, Not a Belief or a Feeling
Honor is not the “good feeling you get when someone compliments you.” It is a social practice — something that exists *between* people, not inside one person’s body or brain. In modern terminology, it is intersubjective — neither purely objective (you won’t find it among atoms) nor purely subjective (it’s not one person’s private belief).
B. Why Modern People Can’t Understand Honor
We are “brainwashed” by modern culture to think everything must reduce to individual feelings or brain states. We are trained to think feelings and physical sensations are more “real” than social realities — but there’s no reason to think this. The hasidim (elites/leaders) of our society have no honor themselves, so the social practice of honor has atrophied, making it nearly impossible to pursue even if you wanted to. In the Tanakh, the soul is sometimes called “your honor” — showing how central this concept once was.
C. The Fundamental Rule of Social Life
Other people’s emotions, feelings, and beliefs are REAL — they constitute a “big fat reality.” Your own feelings and beliefs are NOT real in the same way, because you can change them to conform to reality (or even contrary to it). Any theory of human society that ignores this asymmetry is flawed. This is “the big rule of social life and social work.”
—
IV. The Antisocial Nature of Pure Pleasure-Seeking
A person devoted solely to bodily pleasure is not merely anti-intellectual but antisocial. The person sitting in front of the television with Doritos is not just being “a guy” — he is actually failing to be a social being.
[Side Digression: Cultural Criticism via *Idiocracy*]
The movie *Idiocracy* represents the ultimate image of the American pleasure-seeker: someone passively consuming stimulation (action movies, shorts under 29 seconds) that requires zero cognitive effort — no short-term memory, no long-term memory, no narrative tracking. This contrasts with something like opera, which demands sustained attention over hours.
—
V. Developmental Stages of the Self
The argument maps onto child development:
– Age ~1: The child is purely about bodily needs/instincts — not even “desires” yet. This is pre-social.
– Age ~2: The child begins to realize there is a social world — a second self, a “social soul,” begins to emerge.
An adult who remains at the infant stage (purely bodily) is someone “you can’t work with” — fundamentally uncooperative.
The Case of *Ben Sorer U’Moreh* (The Rebellious Son)
The *ben sorer u’moreh* is executed not for being a glutton (*ba’al ta’avah*), but for being antisocial — specifically, for not listening to his parents. The Rambam says the *ben sorer u’moreh*’s fundamental problem is being a *ba’al ta’avah*, but the legal basis for punishment is the failure of socialization (disobeying parents). This represents the first stage of socialization: realizing that life cannot be organized solely around satisfying base desires.
—
VI. Critique of Utilitarianism and Liberal Social Ethics
A. The Utilitarian Framework
Utilitarianism (Bentham’s formulation: “the most pleasure for the most people”) accepts that everyone is only after their own sensual pleasures and tries to build a cooperative system on that basis alone. The social contract idea: if you don’t work, you don’t get pizza; if you take others’ wives, they won’t give you their daughters — cooperation emerges from self-interest.
B. Why This Fails
This system “works” pragmatically to some degree, but theoretically it fails because:
– You lose the ability to talk about what it means to be a social person.
– You cannot cultivate social virtues — being the kind of person someone would want as a friend — on the basis of enlightened self-interest alone.
– The result is “a very impoverished world where it’s hard even to talk about it.”
C. The Problem of Courage
Courage is the concept hardest to discuss in the modern framework. Courage means enduring pain for a social good (paradigmatically: heroism in war). Courage is primarily oriented toward honor, which represents your standing in the group — your social status. Honor/status is not irrational: it tracks what kind of social being you are. Good social beings do good things for others and are not afraid when they shouldn’t be. Modern culture has lost this language, reducing everything to: “Can you overcome current sensual pleasure for future sensual pleasure?”
[Side Digression: The Marshmallow Test]
The Marshmallow Test is ethically impoverished: it only measures whether you can delay gratification for *more* gratification. It provides no framework for an ethics beyond what “smart animals” would deserve — no actual “soul” that can bear genuine ethical weight.
—
VII. The Three-Tiered Framework (Recapitulation)
Three levels of the good correspond to three lives:
1. Bodily good (pleasures of touch/sense): Egoistic, pre-social, not even engaging the “social body.”
2. Social good (honor): The good of the “social soul” — your standing, your virtue as a member of a group. Tracked by honor in ancient terminology.
3. Intellectual good (knowledge/understanding): Beyond the social — the pursuit of truth, knowing things, understanding. This is what makes you *you* not as a body but as “something more interesting than a body.”
These are different levels of good — good *for* different aspects of the person. The lowest/most slavish person is the one who remains at level one.
[Side Digression: The Meaning of “Ben-Hodin” and Freedom]
“Ben-Hodin” is not merely a metaphor about being “a slave to passions” in one’s head — it reflects social reality. A literal slave cannot conceptualize or pursue anything beyond immediate circumstances, not just psychologically but structurally within the social world he inhabits. Only religion might create an alternative framework for transcendence in such cases, but “in the natural world” (b’olam hazeh), he cannot. Freedom is thus both an internal and external/social condition.
—
VIII. Returning to the Core Topic: The Virtue of Temperance
The central subject is the virtue concerning the correct measure of behavior relative to physical sensations — specifically narrowed to pleasures of the sense of touch (food, drink, sex). The methodological commitment: this is not about vague moralizing (“don’t be selfish”) or giving a precise legal code (Shulchan Aruch/halacha), but about developing a framework for discussing what constitutes good versus bad behavior within this domain.
—
IX. Aristotle’s Key Distinction: Two Kinds of Physical Desires
A distinction drawn from Aristotle that proves very fruitful:
A. Natural and Shared Desires (Ta’avot Tiv’iyot)
– Inborn, belonging to having a human body
– Universal: shared across all humans regardless of culture, education, gender, age, or social status
– Examples: the basic desire for food, the basic sexual drive
– These require no education or cultivation; everyone has them
B. Chosen/Specific Desires (Non-Natural)
– Not inborn — they must be educated, chosen, reasoned about, wanted
– Not universal — they vary between individuals and cultures
– Examples: liking beer, rare steaks, fine wines, specific types of partners, specific body shapes, specific personalities, kugel vs. sushi
Important Qualification: Against Full Social Constructionism
Nature sets limits on what desires can be cultivated. You can’t make someone desire chairs the way they desire women. But within natural limits, there is enormous variation that is culturally and individually shaped.
The Same Distinction on the Object Side
– The uncultured person with only natural desires is indiscriminate: any food will do, any sexual partner will do (“stuff his face with anything”)
– The cultured person has desires that pertain to specific things: particular foods, particular partners, particular qualities — selectivity and refinement
—
X. Why This Distinction Matters: Against Reductionism
This distinction pushes against materialist/reductionist thinking about desire. Typically, when people discuss desire for food (or give a religious lecture about eating), they think only about the natural/universal level — wanting food vs. not wanting food. The fact that different people develop refined, specific, culturally shaped tastes is treated as random or irrelevant, not as a genuinely different category of desire. It *is* a different category and must be taken seriously.
—
XI. Why Temperance Cannot Operate at the Natural Level
A. The Problem with Misunderstanding Temperance
Without the distinction between natural and chosen desires, people inevitably misunderstand temperance as:
– “I should like eating less“
– “I should suppress or destroy bodily desires”
– “The perfect person has no appetite“
This is entirely wrong for two reasons:
1. Definitional: Temperance is about how to relate to physical desires, not about eliminating them. If you’re talking about destroying desire entirely, you’ve already left the domain of this virtue.
2. From the “too little” side: A person with no desire for food at all is not a perfect person — he is sick. The absence of natural desire is a pathology, not a virtue. This shows that the correct measure cannot be about the natural level of desire, because at the natural level, having the desire is simply healthy and human.
B. The Rambam Connection
The Rambam already argues against those who believe bodily pleasures are inherently bad and that perfection means desiring only things of the soul. This ascetic position is rejected. The Rambam concedes one must feed the body — not merely as an excuse, but because without the body one cannot think.
C. A Deeper Puzzle
It seems *correct* to like certain foods, to distinguish between sweet and salty. If someone claims total indifference to such distinctions, that person is arguably worse than many animals, who naturally make such distinctions. The virtue of temperance starts to sound “very weird” if it demands indifference to basic sensory pleasures — which confirms that temperance must concern something other than the mere presence of bodily appetite.
—
XII. The Obesity Problem: Why It Is NOT a Problem of Temperance
A. The Bold Claim: Obesity Operates Below the Level of Temperance
The modern problem of obesity or overeating, as most people in the Western world experience it, is not the same thing as the vice that the virtue of temperance addresses. It is “below this level.” The struggle with diet that most people face operates at a level beneath the ethical framework of temperance. It is not a failure of the *middah* (character trait) in question. Consequently, the tools designed for cultivating temperance as a virtue do not work for this problem, or work only in a very limited way.
B. Empirical Evidence for the Mismatch
There are people who are clearly great, self-controlled, accomplished, temperate in every other domain of life — reliable, socially virtuous, not given to anger, not extreme in emotion — and yet they are obese. If temperance were truly the issue, these people should be able to apply their general self-control to eating. They cannot. People read books on controlling desires, attend lectures on temperance, and it doesn’t help them lose weight.
Methodological principle: “Things have to work.” If a teaching about a virtue is correctly matched to a problem, applying it should produce at least some visible result. The complete failure of temperance-talk to address obesity suggests an intellectual mismatch, not merely laziness or moral failure.
C. Critique of the Blame Cycle
The common cycle of self-blame and other-blame around weight is criticized:
– People say “I should control myself” and are told they lack a “basic middah.”
– The common judgment: “Look at that great rabbi — he’s fat, so he must lack basic self-control, so how can he teach about virtue?”
– This reasoning is fundamentally flawed. While *some* obese people may indeed be intemperate, the general framework of temperance-talk is simply not addressing the right problem. The “I should” language is itself a sign of the mismatch.
D. Structural and Systemic Causes
Systemic causes — lifestyle, culture, food industry practices, supermarket offerings — bear much of the responsibility. Individuals probably shouldn’t be blamed for most of it.
E. Aristotle’s Claim: Natural Desire for Food Is Purely Quantitative and Self-Regulating
The natural desire for food (basic nourishment) is purely quantitative — your body needs a certain amount of calories, protein, water, etc. There is no moral dimension to this natural need itself; it’s just a number. You consult a nutritionist, not an ethicist. Almost nobody *wants* less than what their body needs (unless ill). Aristotle’s claim: most people do NOT eat more than they need to.
[Side Digression: Is Aristotle’s Claim Still True Today?]
Whether Aristotle’s observation holds in modern (specifically American) society is genuinely uncertain, given food abundance, processed food culture, seed oils, etc. Fat people have always existed, but the scale of modern obesity may be different. Various theories — physical miscalculation in the body’s satiety regulation, cultural factors, food engineering — all point to a bodily/environmental failure, not a failure of the virtue of temperance.
F. The Water Analogy
Nobody drinks too much water out of love for water. The very idea sounds absurd. Some people drink too little (laziness, bodily malfunction), but for the most part, water intake self-regulates. This is how *all* natural bodily desires should work in principle — and Aristotle claims food works this way too. A puzzling asymmetry: people don’t feel thirst properly but do feel hunger — suggesting something is off with modern bodily regulation, not with moral character.
—
XIII. The Real Domain of Temperance: Qualitative Desire — Eating the *Wrong Things*
Temperance actually concerns not how much you eat, but what you eat and how you eat it. Drinking the wrong things (soda instead of water, wine when you should have water, dirty water instead of pure) — *this* is where temperance operates. Similarly with food: eating junk food, candy bars as daily sustenance, indulging in childhood fantasies of unlimited ice cream — this is taivah (desire/craving in the qualitative sense). The person who gets rich and builds a giant ice cream freezer fulfilling childhood dreams — that’s a failure of taivah, not of natural bodily need.
Eating According to One’s Station
Aristotle holds that correct eating is also relative to one’s social/economic position: a wealthy person *should* eat better food; choosing cheap food when you can afford better is itself a kind of failure. But eating *beyond* what you can afford is intemperate — it crosses into problems of money management (a different virtue) but also reflects failure to control pleasures.
[Side Digression: Analogy to Relationships]
A king could “afford” multiple women; a common person with multiple partners faces practical ruin (child support, etc.) — the intemperance manifests differently at different economic levels, but the qualitative moral failure remains.
—
XIV. Central Thesis Restated: Two Layers Must Not Be Confused
There are two distinct layers to problems of bodily desire:
1. Natural/quantitative regulation (how much you eat) — failures here are largely bodily/environmental/cultural, not moral.
2. Qualitative desire/taivah (what you eat, how you eat, the refinement of your pleasures) — *this* is the domain of the virtue of temperance.
Modern discourse about overeating, obesity, and “emotional eating” wrongly treats these as problems of taivah/temperance when they are really problems of living in a society with a dysfunctional food culture and disrupted bodily regulation.
—
XV. What Temperance Actually Looks Like: Education, Habituation, and Refinement
A. Aristotle’s Delimitation
Temperance concerns correct behavior relative to pleasures of touch, specifically chosen pleasures — things that are “up to you,” rational in some sense, things one can give an account of. Ethics is only about what you choose.
B. The Role of Education and Habituation
Temperance applies to things one can be educated into and out of. Education here means primarily habituation, with some teaching. A young yeshiva student who initially just wants to “fill up” on food or drink can, through maturation, exposure, and habituation, become the kind of person whose desires are measured — not animalistic, not slavish, but proportionate to time, place, company, and occasion.
C. The Wine Example
– The slavish/low person: buys the cheapest box wine, drinks it all, just wants the buzz or the feeling of a full stomach — doesn’t care about quality.
– The temperate (sofron) person: enjoys fine wine, in the correct amount, at the correct time, with the correct people, in the correct situation (e.g., on Shabbos). This is the cultured, measured person.
– This works: This model of temperance is validated by the fact that it actually produces results through education and habituation. People visibly mature from the first type to the second.
D. The Alcohol Measure
Alcohol should only be used in social environments, never alone. This is a humanly achievable standard — people can realistically work toward it, get better or worse at it, and receive practical guidance on how to improve.
E. The Coffee Example
Stopping putting sugar in coffee; now sweet coffee drinks taste bad. Drinking good coffee black because it’s *better* that way. This is temperance — having order in how you eat and drink, not just throwing together whatever. Others might call buying fancy French press coffee *ba’al ta’avah* (indulgence), but it’s the opposite: it’s refinement and order, not excess. Even amid Starbucks’s 56 drink options (none of which are “good”), one can grow out of childish tastes through habituation.
Key point: Qualitative temperance is attainable through habit even in a society of abundance.
—
XVI. Kashrut (Kosher Laws) and Temperance
A. Kashrut as Qualitative Temperance
Kashrut is precisely the kind of regulation that governs *type* and *manner* of eating, not quantity — and thus aligns with the concept of human temperance. The Rambam’s definition of a non-Jew (Goy): someone who eats *chazer* (pork) and has an *orlah* (is uncircumcised). The rationale: these practices make a person more “slavish” — less controlled in sensory intake.
Kashrut does cultivate the virtue of temperance in a genuine sense:
– Waiting between meat and dairy imposes temporal structure on eating.
– Dietary laws introduce logos (reason/structure) into food consumption — eating is not purely driven by impulse.
– There is “some humanity in it,” “some control,” “some story” — the rational soul governs the appetitive soul through halakhic practice.
B. Does Kashrut Still Function as Temperance Today?
There is genuine doubt about whether kosher laws still achieve temperance in modern conditions:
– A random supermarket carries ~6,000 items; a large one ~30,000.
– A human being needs perhaps 6–30 kinds of food per week.
– Yet people buy ~100 different items weekly.
– This is not temperate, and Jewish dietary laws have not saved us from this excess.
The point extends to Pesach: traditionally one ate only a few foods, but now you can eat “everything on Pesach” due to proliferating leniencies. “Impersonation foods” — e.g., bread made from cashew husks for Pesach — are a symptom of the same intemperance. There’s nothing wrong with simple meat, chicken, and vegetables, yet people insist on replicating forbidden foods in permitted form. This represents a failure of temperance in the qualitative sense.
Keeping kosher hasn’t helped the Jewish community avoid obesity — “we have all these crazy food restrictions and it can’t help at all.” Despite this, kashrut’s true contribution to temperance lies not in caloric restriction but in imposing rational structure on the act of eating.
—
XVII. The Quantity Problem Remains Unsolved
A. No Moral/Virtue-Based Solution
There is no moral or virtue-based solution for the quantity problem at present. Dieting (caloric restriction) is not “normal” — a healthy person should be satiated daily, not perpetually hungry. An obese body physiologically needs more calories to sustain itself; fighting that is fighting one’s own body, not merely one’s desires. You shouldn’t expect even a virtuous person to succeed at this easily, because it’s not primarily a moral/character problem. Diets fail ~99.7% of the time, and the failure is physiological, not moral or psychological.
B. Ozempic as a Possible Answer
Ozempic (GLP-1 agonist) may be the real solution: it reduces desire to eat large quantities and even changes food preferences. It works far better than diets.
Objection: it’s “unnatural.” Response: humans are beings that go beyond the natural — and besides, the problem itself (broken bodily regulation) is already unnatural.
[Side Digression: The Analogy to Anger]
Just as the approach to anger shouldn’t be mere suppression (“don’t be angry, don’t be angry”), perhaps modern dieting fails because it’s pure suppression (“don’t eat, don’t eat”) rather than a reordering of desire. This is plausible but: if it were solvable by a different approach, someone would have figured it out by now. The universality and persistence of the obesity problem suggests something deeper is wrong — something beyond the reach of moral virtue alone.
—
XVIII. The Puzzle: Nobody Is Actually Temperate
A phenomenological puzzle: while people vary in courage, generosity, friendliness, etc., virtually nobody is temperate — except extreme ascetics (*tzadikim*) who eat two pieces of bread a day, which is eccentric, not truly temperate. If temperance is understood as qualitative ordering (not quantity restriction), the concept becomes more coherent and more attainable, even though the problems we face are real and enormous.
—
XIX. Summary of the Overall Argument
Common sense → pleasure as the good → Aristotle’s hierarchy (pleasure < honor < intellect) → honor is higher but still not ultimate → honor is a social/intersubjective reality, not reducible to individual sensation → modern reductionism (Freud, neuroscience) obscures this → the key principle: other people's beliefs/feelings are real in a way your own are not → any adequate theory of human life must account for the social/intersubjective dimension.
Within the virtue of temperance specifically: the crucial distinction is between natural/universal desires (which are simply part of being human, are self-regulating, and cannot be the locus of virtue or vice) and chosen/specific/cultivated desires (which vary by person and culture). The virtue of temperance concerns the second category — how one shapes, refines, and governs one’s specific desires — not whether one has bodily appetites at all. The modern obesity crisis belongs to the first category (a failure of bodily regulation exacerbated by culture and food systems) and cannot be solved by the tools of virtue ethics. Qualitative temperance — ordering what, how, when, and with whom one eats and drinks — remains attainable through habituation and education, and is exemplified (imperfectly, in modern conditions) by kashrut and the cultivation of refined taste.
📝 Full Transcript
The Hierarchy of Human Goods: From Pleasure to Honor and Beyond
The Question of Enjoying Life
Instructor: Yeah, good. So, we’re exploring the subject of enjoying life, which according to America means, what is life? What is enjoying life? Having fun. Having fun. What does fun mean? Wow. Even Aristotle didn’t know what having fun was. He didn’t have any sex. So, we still don’t know. That’s what Aristotle, that’s what most people say, right?
Student: Yeah.
Instructor: Nochon? Nochon? Odmashu? Does anything apply to those two things? Power? Power?
Aristotle’s Hierarchy of the Soul
The Lowest Level: The Taste of Pigs
Instructor: So, as we’ve discussed, there’s a few levels of people corresponding to us, like levels of the soul, and most people, as Aristotle says in Book One [*Nicomachean Ethics*], which have the taste of pigs, and they think that the good things in life are food and sex. And actually, even some powerful people think that the purpose of power is to accumulate as many women and food as possible. So it’s not really only the masses that think that.
But a person who accumulates power is Sholeh Shema [שלא לשמה: not for its own sake]. Yeah. Then there are some people—so those are, well we’re not proving it, but we’re just claiming it, the lowest kind of people. That’s who we called the G word [goyish] before, right? That’s what it means to be a G guy, actually, like one level of it. And that’s most people—seem to can’t conceptualize of anything better.
The Inability to Understand Higher Goods
Instructor: Even go so far that most people seem to think that even if they find someone who’s after glory, like heroism—like you want to be a hero, you want to find glory, honor, right? Golden called honor or glory. They don’t understand that. They’re like, what kind of itch does that scratch? What kind of, how does that feel? Does that make you, does it give you an erection or something? Like, that’s basically what some people ask about, like, why you’re after glory. Not the same exact as power, but anyway.
There are people who can understand it unless it’s instrumentalized towards women’s sex. Yeah, either, oh, I get it. If you win the war, you get all the women. Okay, I get it. But since nowadays, even when you win the war, they don’t give you all the women. I mean, they do, but not directly, right?
The Decline of Martial Virtue
Instructor: This is why, no, it’s very sad. There used to be this—I don’t know if it’s sad, but the archaic—there used to be all cultures used to have this great virtue of, maybe the main virtue or one of the main virtues for a man was being a warrior, being a hero, which is gaining glory, having honor, like some kind of, not the same thing as fame, right? Nowadays we have fame as a very poor substitute for honor. And then obviously you would be rewarded for that and that would help also the people that don’t really understand what that is. Okay, you’ll go to war and then you’ll, you know, as it says about, and you’ll get a, you’ll capture the women there. That’s why people used to go to war.
Student: Is that why sports is so glorified today?
Instructor: I guess, I guess sports is the closest we can get to that kind of martial law, yeah.
Student: No, because literally that’s the path to get tons of food and women.
Distinguishing L’shma from Shelo L’shma
Instructor: Well, no, so that’s what I’m trying to get at. So you can separate those things, then you can, like we said, the shema and shaleh, the shema [לשמה ושלא לשמה: for its own sake and not for its own sake]. The real people that like it, they would like it even if it costs them their food. To go to war, you don’t get the best food during the battle.
Student: I think in certain domains of competitive business it’s like this also.
Instructor: Also, like some people are after, like, yeah, they want to, you know, they want to win so that they can get, you know, they can take their paycheck and get women and food. And other people just don’t even care about the paycheck.
Student: Right, right, right.
The Concept of Slaves and Mercenaries
Instructor: So that’s what I’m saying. It’s the lowest, the slaves, basically, what Aristotle calls slaves or Plato, what people used to call slaves. Slaves are the people that are mercenaries. They go to war for pay. It’s very common to denigrate mercenaries, right? You go to war just for the pay or just for the prize. You’re not supposed to go to war for pay. That’s below a man. That’s a slave’s job.
A slave—he gets paid, he goes to war. You give him a woman, you give him food, you give him money, whatever, which is just way to buy food. Doesn’t really understand money either, right? Then you go to war for that. But the real hero, they don’t go to war for that. They go to war because they find, like, there’s value, right? There’s a good, right? There’s something good to them in just having honor and being the one that saves, like, right?
The Nature of Honor
Honor as Intrinsic Good
Instructor: And then on their—not just to be clear, not honor not in the sense like, well, you’ll get a big parade and everyone will smile at you. That’s the representation, that’s like how the honor gets expressed. But it’s really just like the act of honor, like being honorable, becoming this person who has done these great, great things.
Student: Wait, it’s one—it’s a little better, it’s a little more interesting, at least. It’s a little more human, let’s say.
Instructor: It’s more human, therefore more honorable. Yeah, it’s more human than being only after food and sex. Yeah, because food and sex pigs know how to get. But pigs don’t actually fight for honor. Like, they might fight for women. It’s very different.
Critique of Reductionist Theories
Instructor: And there’s all these, like, nowadays we’re very used to these like, how do we call them, like reductionist theories. Like, you know, wars—Freud says everything is about sex and whatever. And that’s like assuming that there isn’t really another thing that you could like and want besides for these, like what we discussed last week, is like a sense of touch, right? So that’s with the sense of touch, pleasures.
Pleasures of the sense of touch, which are food and sex, that’s the only thing you can conceptualize as being good. But people, greater people, they actually conceptualize and believe and live that there’s things beyond that that are good. Just being considered a good person or having honor, which is a specific way of being considered a good person, I guess, would be something to lust after, something to want, something to dedicate your life to. That’s another level.
And the people that do that, l’shma [לשמה: for its own sake], as we said, they’re—now, I think that that’s still goyish, because—
Student: You’re arguing with that Freud thing by saying that?
Instructor: Yeah, I think it’s wrong.
Student: Why?
Instructor: I don’t have an argument now, I’m just making statements now.
Student: Oh.
Why Reductionism Fails
Instructor: I think it’s wrong because, what I told you, because it’s—if you’re a slave, if you’re an animal, then you cannot conceptualize of anything being good if it doesn’t make you feel good in the sense of sense, sense, right? In the sense of touch sense. But it’s not hard to just stop thinking that way.
Student: I guess I’m making it sound easy.
Instructor: And just understand that there are goods beyond that. There are human goods beyond that. They’re human lives.
Student: But he’s saying the conceptualize and feeling it.
Instructor: Yeah, yeah, we feel it. But you definitely feel it. Like, honor is better than sex, much better. Of course.
Student: It’s a social—honor is a social thing. You need other people to understand what honor is and give it to you.
Aristotle’s Critique of Honor as the Ultimate Good
Instructor: This is why Aristotle said in Book One, if any one of you remember, that honor cannot be the goal of life, because the goal would be sad for everything to be contingent on other people, and we want to be happy. So that can’t be the real good life. But it’s still, like we call it higher. It’s different and higher than being after food and sex.
And it’s possible that now, nowadays you can’t even get it if you want it, because the other people believe that everything is food and sex and there’s no honor among slaves, right?
Student: But it’s only if you believe that, if you don’t believe that, then what’s the honor for you?
Honor as Social Reality
Honor as Social Practice, Not Individual Belief
Instructor: No, what do you mean by believe? These are social practices. Like, a pig type of person, right?
Student: How do you get to that place of—
Instructor: Well, I think it’s a social practice. Not everything about humans subsists in one person’s body, in the sense of his sense of touch, which is what we call a body. It does consist in between people. If I give you honor, if I honor you for being a courageous person—like you’ve got courage—and then you could be after, you could do courageous things for the purpose of honor. If there is no honor in your society, if you live in a society of slaves, then yes, I agree it’s not about belief.
What I’m saying, I don’t think it’s about belief. But other people—there’s a big difference between beliefs and other people. When you say, when you say everything can only be about beliefs, then you’re back to not precisely believing that everything is about people’s sense of touch. But you’re back to believe that everything is about some person’s, you know, he gets touched.
Modern Reductionism to Brain States
Instructor: Nowadays we have this idea that everything touches you in your brain. Your, your, your what’s it called, your dopamine gets touched, which is just another way of talking about the sense of touch conceptually. It’s not different, even if it’s not a touch in the literal physical way. Which conceptualizing it has some like two things touching each other in your brain which makes you feel good—that’s the easiest to conceptualize. It’s not easy to conceptualize. It’s a feeling. It’s a very good—
So you for some reason think that feelings and the physical sense make more sense than social things. There’s no reason to think that. But we’re trained to think that by the hasidim [חסידים: here, the elites/leaders] that lead our society who have no honor. And therefore it’s very hard to get honor. And this is like very famously one of the things that we have a hard time even understanding.
Honor in Ancient Texts
Instructor: The ancients talk about honor. In the Tanakh [תנ״ך: the Hebrew Bible], your soul is called your honor, even sometimes. And what is this honor thing? People are like, well, is it the good feeling that I get when someone gives me a compliment? No, it’s not that.
Honor is a social practice. It’s something that subsists. Nowadays, we call it sometimes intersubjective. That’s a way for modern people to understand even what we’re talking about. Something that’s not objective in the sense—you’re not going to find it if you, although that’s not what objective means, but we pretend that objective means something that you’ll find if you, like, dig through the mountains, you’ll find it somewhere.
No, you could know all the atoms in the universe and you won’t find honor among them. But it’s not subjective in the sense of being the belief of one person, that’s what I’m saying. It’s the belief of the whole society. The belief of the whole society is a big fat reality.
The Reality of Other People’s Beliefs
The Fundamental Rule of Social Life
Instructor: Once you’re talking about other people, the big, big rule about social—he said that social is not interesting—the big rule of social life and of social work is that other people’s emotions and feelings and beliefs are real. Your own are not real, because you could change them insofar as you want to conform better with reality, or maybe even can change them contrary to reality.
But other people’s are real. That’s why any theory that tries to talk about humans, human society, without—
[End of Chunk 1]
The Three Levels of the Soul: Bodily Pleasure, Social Virtue, and Intellectual Pursuit
The Antisocial Nature of Pure Bodily Pleasure-Seeking
The Person After Bodily Pleasure is Antisocial, Not Just Anti-Intellectual
This is also why, just to be very clear, this is why we talked about this sometimes, this is why being a person who’s after his own bodily pleasure is antisocial besides for being anti-intellectual. It’s antisocial, right? The guy in front of the television with his Doritos is being antisocial, not only being like a guy. He’s actually not being a bad guy. That’s why honor, that’s why I’m disagreeing with that guy. So the guy that said that a guy is a guy that’s sitting all day in front, like the movie, what’s it called? *Idiocracy*, right? That’s like the ultimate Americana, Americanish guide. It’s just like the ultimate pig, just sitting in front of your TV and being aroused and eating popcorn or drinking Gatorade. But I’m watching the most simplistic movies. Remember that movie? Action movies. Yeah, where you don’t even have to work, you don’t have to do any work to follow the story because there’s no story. Like shorts, right?
And the short takes less than 29 seconds, and nothing happens that takes more than two seconds, right? You don’t even have to have a story in your head, like short-term. You don’t even have to use your short-term memory, let alone your long-term memory. Like, you want to watch an opera, you got all these long-term memories. It takes two hours. It’s like, wait, who’s the guy that came three hours later? What’s going on?
And anyways, where am I doing this social criticism? What I’m saying is, so a *goy* [non-Jew; here used more broadly to mean someone focused purely on bodily pleasures] is someone that’s only after his own body’s senses is actually evil also in the social sense because you can’t work with that guy. He doesn’t have—and this is like what I like calling like a level of the soul, like another soul, another self that you’re talking about, right? The self that you’re talking about is not just the one that likes food and like a little baby.
Developmental Stages: From Bodily Needs to Social Awareness
You watch kids, right? A little like two-year-old or something. Like when you’re two you start realizing there’s a social world. Like when you’re one you don’t realize, you’re just about your needs and your body’s desires. And we can’t even call them desires at that stage, right? Like something like needs or instincts. And that’s antisocial. You can’t work with that guy. As a baby, we have a system to provide for babies. But once you’re an adult, that’s why we kill a *ben sorer u’moreh* [בן סורר ומורה: the rebellious son, a legal category in Jewish law]. Not because he’s a *ba’al ta’avah* [בעל תאוה: one controlled by desires/appetites], but because he’s antisocial, right?
The Rambam [Maimonides] says *ben sorer u’moreh* is a *ba’al ta’avah*. We’ll talk about this soon a little more. I have another part about *ben sorer u’moreh*. But he’s not killed for eating, right? He’s not killed for being a *fresser* [Yiddish: glutton], like who’s not a Muslim, who doesn’t *freshen* [eat gluttonously], like a *scafia* [possibly Yiddish/Chasidish term for glutton], as they call it in Chabad. No, he’s being killed because of not listening to his parents, right?
So like the first stage of socialization, of attaining a social soul, like becoming a social self, has to do with this realizing that life is not about me satisfying my base desires, as we call them, right? Life is about, yeah, I’m not saying you can’t eat, but you can still—your calculations that you do to do things and not do things can’t be only—your motivations can’t be only what makes you feel good. That’s antisocial.
Critique of Utilitarian and Liberal Social Ethics
And although, you know, so supposedly right now of course we have to remember that we live in a system that’s based on the premise that it could be right—utilitarianism and like I won’t say democracy but the version of democracy that we live in and like how do we call it, like the liberal version of social ethics which says that everyone can only be after their own sensations of pleasure, right? Their own sensual pleasures. And somehow since we’re going to still have some kind of system, that’s still going to be the final end that we recognize. We don’t really recognize any other ends.
But since everyone wants that, we’ll try to create a system where we’ll have the most pleasure for the most people, right? The Bentham [Jeremy Bentham, founder of utilitarianism] formulation of ethics, the most good, meaning the most pleasure for the most people. And somehow this will cause people to cooperate, which is what we call the social dynamic, the social system will still work because everyone wants to eat as much pizza and we’ll tell them that if you don’t work, you don’t get pizza, and if you don’t, what else? If you take other people’s wives, they won’t give you their daughters, all kinds of rules, supposed thoughts like that.
But in reality, we seem to, it seems to not work as well. It works, but that’s a different discussion. But at least theoretically it doesn’t work. Theoretically meaning, you lose the ability to talk about what it means to be a person, a social person, which is needed, at least to be able to talk to, right? If the metaphysics works is one other question. But it seems like in order to be able to cultivate social virtues, to be the kind of person that you want to be his friend, you need something more than being a good—
Student: A *fresser* cooperator?
Instructor: Yeah, exactly. Like a good person who’s after his own needs and somehow realizes they shouldn’t harm anyone else because somehow we have this social contract that says that’s how you’re going to provide for your own needs better, things like that. But we do have a very impoverished world where it’s hard even to talk about it.
The Problem of Courage and Honor in Modern Discourse
This is why the hardest thing to talk about mostly nowadays is this question of courage. We should have talked about that first. But the question of courage, which is mostly after honor. Courage means enduring pain for yourself for a social good. That’s usually what it’s about. Like the primary example of courage is in war where like heroism, right? Where you’re enduring or even not in war in some kind of way of enduring pain for the benefit of the group. And you don’t have to say it that way that sounds too altruistic and that’s also because that’s a bad way of saying it. We have to say for the benefit of honor. And honor is the representation of your status, right?
Nowadays we call, we say status and when people say status they make it sound like something very, very bad, like something irrational. It’s just your honor is your representation of your standing in the group. And what kind of a social being are you? What kind of social person are you? There’s good ones and bad ones. The good ones are the ones that do the good things for other people, and are not afraid, and so on, when they shouldn’t be afraid. And we did lose a lot of that language. That’s why we tend to talk about everything in terms of, do you overcome your own sensual pleasures for the purpose of having more sensual pleasures, I guess.
Like the Marshmallow Test [the famous psychological experiment testing delayed gratification in children], right? Very bad for ethics. Because Marshmallow Test is just saying, can you overcome your current sensual pleasure for tomorrow’s sensual pleasures? There will be two of them. You still don’t have an actual framework, an actual soul that can carry, that can be the bearer of an ethics beyond what animals will deserve, like smart animals, okay?
The Three-Tiered Framework of Human Goods
Anyways, where am I? And then, so we have that. And then we have, it’s very important to get this. I have discussed this more Thursday night also. So it’s very important to realize this, that we have this, like, when we talk, that’s why, when we talk specifically about physical pleasures of the body, by which we mean literally pleasures of the body, so pleasures of the sense of touch, we mean something very, in this sense, we could call it egoistic, right? Something that’s not even the social body. Make sense?
And then of course there’s people that have other even higher things, right? Like intellect, like knowing things, which is even beyond social, like something third. It’s all really where you think that that’s good or something good about knowing truths, something valuable, something that makes life worth living, right? The goal in life, an end in life. And that’s again not social, right? So not making the social the end of everything, just talking about different levels of good. For what? Good for the body is maybe these kind of things. Even that we have to talk about.
Good for the social soul would be the social good mostly, and in the ancient terminology it’s usually said to be honor because honor is what tracks your social being. And what is your own soul, your own, how would we call it, your own—no, what makes you, you, not as a body, but as something different, more interesting than a body, is what we call intellect, what we call intellectual pursuits or kinds of goods that have to do with understanding, with knowing and things like that. Stay there?
Anyways, that’s the very general story of three lives. And as we said most people, the like a bad, like a low, the lowest kind of person that would or the most slavish kind of person, right—
Temperance and the Distinction Between Natural and Cultivated Desires
The Three Lives and Social Freedom
Instructor: They’re not a free person. It would be someone after pleasure. The free person, right? Ben-Hodin [בן חורין: literally “son of freedom,” a free person]. Aristocrat. Someone who has, like what we say, social standing. He has some level of power that would be interested in honor, interested in what tracks your social standing. And then someone even freer, like even freer of the social world, would be someone interested in the intellect. That’s called Enan Ham Ben-Hodin [a person who is even more free than the Ben-Hodin].
Of course, Ben-Hodron [another form of Ben-Horin] is really… It’s a different statement from saying that if you’re a slave to your passions, you’re enslaved, right? It’s saying you’re also not a slave to your… Ben-Hodron is someone who’s not a slave to his passions. And that’s true socially also. It’s not only a muster of art [a matter of art/metaphor]. It’s true that being a slave means being someone who cannot conceptualize of something beyond his immediate… And not only being, like I said, it’s not only in his head. It’s not only in his head. It’s in the social reality he lives in. And he can’t really pursue anything beyond that, for the most part, unless he’s religious and he has something else to create that. It’s another discussion. But in Ulm Azzah [בעולם הזה: in this world], he can’t.
Or being a free person, a person with political agency, social agency, it means being interested in honor. Being an even freer person, or a free soul, might even stop saying the word person, is being interested in intellect. And then there’s higher things even than that, and we’re not talking about that now.
Returning to the Virtue of Temperance
Instructor: So, what are we talking about? What I started talking about was about this particular virtue that has to do with controlling, not controlling, controlling is not the wrong word, the correct measure, right? The correct behavior relative to this physical sensations, right? And we try very hard, very hard, last week we did more of this, trying very hard to think about that in particular, not as don’t go, like not be selfish or something like that, not as that as like a way of talking about everything, because then it’s not very interesting and it becomes very hard to talk when we do these generalizations.
So we narrowed it down to the pleasures of the sense of touch, as we’ve just repeated also. And now we have to try to talk about what would be the good pleasures, and what it would mean to talk about. Again, we can’t give an actual like shulchan aruch [שולחן ערוך: the authoritative code of Jewish law], like halacha [הלכה: Jewish law], like this is good and this is bad, but we have to start talking about what would be the good way of behaving within this pleasure, this kind of pleasure, and what would be a bad way, like how do we talk about this.
Aristotle’s Distinction: Natural vs. Chosen Desires
Instructor: Okay, so we’re gonna do like this. We’re gonna do like this. We’re gonna try to think about a distinction that Aristotle makes between different kinds of these pleasures or these desires. He calls them like these loves, these likings. And we’re gonna say like this: there seems to be two different kinds of them. I think that this distinction is very useful to try to get at it and try to see what kind of fruit it can bear us.
Natural and Shared Desires
Instructor: One kind is natural and shared. Natural meaning something inborn, something that belongs to being a human body, to having a human body, depending on what you think. And shared, therefore, all humans, it’s not like something that only some cultures have, you don’t need education for it, it doesn’t differ between cultures, between people, between men and women, children and adults, things like slaves and free people, it doesn’t differ among them. It’s therefore natural, belongs to the human nature, belongs to the general human nature.
Chosen and Specific Desires
Instructor: And then there are some, like now, remember that, let’s notice something, then there are some physical pleasures, right, pleasures of the sense of touch that are not natural. You’re not born with them. They need to be educated. They need to be chosen. The opposite of natural here might be something like chosen, reasoned about in some sense, right? Wanted, not just born. And also not therefore, or maybe these are two signs for the same thing, I’m not sure, but also we could think of them as not shared, not universal, right? Not human universal.
Only in some cultures do they like to drink beer. Only some people like to eat rare steaks. Only some people like fine wines. Only some people like specific kinds of women, or specific shapes, or specific colors, or specific whatever else, differences there are, specific personalities. These are things that vary between people. They vary between cultures. And they’re therefore not natural desires in that sense.
Qualification: Not Pure Social Construction
Instructor: They’re somewhat natural, right? I’m not going to say that they’re entirely like socially constructed. We’re not so, we’re not socially constructionist over here. We’re not saying your love for women was entirely taught to you by your mother, otherwise you wouldn’t have. No, you probably would have. But the way in which you would, and therefore it’s not unlimited, right? We can’t convince people to start liking chairs in the same way they like women, or liking, I don’t know, seaweed in the same way that they like steak. Maybe you could do that. I don’t know, some very fancy chef can figure that out. But, okay, but you got the point.
There’s some limits to it. Nature does give limits to it. But we’re trying to distinguish the natural desires, the natural ta’avot [תאוות: desires], right? From the chosen and specific ta’avot. Specific as in different people, and specific as in pertaining to specific things, right?
The Object Side of the Distinction
Instructor: Now we could also make the same distinction about the object of the ta’avah, right? The person who has only the natural ta’avah, like, not cultured, right, we call this not educated, he, you give, you put anything to stuff his face, he’ll take it, in the same way, in the same thing in sex, right, doesn’t matter, anyone is good.
Person who is cultured, his desires pertain to a specific thing, like, I don’t like that, or I don’t want that, I don’t have the ta’avah for that, I don’t have desire for that, I have desire for a kugel [קוגל: a traditional Jewish baked pudding/casserole], but not for a sushi, who eats sushi, that’s disgusting. And so on, or the opposite, like who eats kugel that’s oily and sushi is such a refined food, not like kugel. Anyways, these would be specific things. Do you get what we’re getting at?
Why This Distinction Matters
Instructor: I think that this distinction is very interesting. Why is it interesting? Because it’s already, again, it’s taking us away a little bit from our too much naturalistic and like materialist, over like super duper materialistic ways of thinking, right? Because usually when I talk with people about desire for food they tend to think about the first thing, not about the second thing, right? We talk, if we give a shiur [שיעור: a Torah lecture] about, the mitzvah [מצוה: commandment] of not being, about eating, people talk about liking pizza and not like pizza. People talk about like the desire for food, which is this desire, natural desire, like the bigger, right? And we sort of think again because of this reductionist thought we generally think that yeah it’s true that different people like different things and you could culture yourself to like different, like different cultures, like, but somehow we don’t take that seriously. We don’t think of that as a different category. I don’t know how do we think about that. We don’t think about that as different category of desire. We think about that as just like, I don’t know, random, or why would it matter?
Student: Why it matters?
Instructor: Yeah, because then, but it matters more, well matters a lot of like a palette within a certain…
Student: Because when we’re gonna work, what we’re trying to get at, because when you don’t have this, this concept, this distinction, you end up talking about the end of thinking of asceticism, like, officers it was a wrong word, when they’re talking about temperance as something non-human, as like not liking food, not wanting to eat, and that’s obviously wrong. And now let you could read what I’m not reading. I don’t read things inside because I mean…
Instructor: The restriction of taste in some domains is natural thing that just occurs at random by socialization or some other…
Student: Yeah, but when we talk about like the virtue, right? We’re talking about a virtue of not being, of acting correctly even in the area of physical pleasures. People are like, okay, so that means I shouldn’t like eating as much, right? This is the question that you have.
Instructor: Yeah, well, I just need to be balanced.
Why Balance Cannot Operate at the Natural Level
Instructor: But it’s not that you shouldn’t like as much as you should like eating as much. So let’s just be clear, because there’s something wrong here. Let’s understand. We want to talk about a balance or a right way or a correct measure, right? And now the problem is that that balance cannot really be talking about the first level, cannot really be talking about the natural level.
I can show it to you very easily from the too little, like from the too little. And in other words, if we say something like the perfect, like some people seem to believe, right? Rambam [רמב״ם: Maimonides] is already arguing with those people. But some people, I think, believe that liking things of the body is bad, right? You should like only things of the soul. And therefore, the perfect person, or in other words, the perfect, just once you say that, you’re already lost. You’re not talking about this kind of temperance anyways because this temperance is how to relate to these kind of desires. It’s not about destroying them entirely. So that would be entirely wrong anyways.
But even if we do, if we do talk about it this way, both people will imagine that someone who has no appetite for food, who has no desire for food, is the perfect person. And that’s very weird because that person is obviously, firstly, he’s obviously not a perfect person. He’s sick.
Temperance, Bodily Pleasure, and the Obesity Problem: A Structural Mismatch
The Paradox of Bodily Pleasure and the Limits of Temperance
The Rambam’s Concession: Beyond Instrumental Justification
Instructor: And the Rambam says you can’t feed yourself if you don’t feed your body. Also. Okay, that’s not the excuse. Okay, because you won’t be able to think if you don’t have your body. But besides for that, let’s talk about just about the body itself. Let’s talk about exactly this pleasure of the body.
You seem to need, it seems to be correct to like certain foods. And even, we can even go further. Even if, like I say, I don’t know the difference between a sweet and a salty thing, that’s even worse than some animals. Like, many animals do distinguish between sweet and salty things, and like, it sounds, we end up saying things very weird, we end up thinking about this *middah* [character trait/virtue], we end up thinking about this virtue in a very weird way.
The Obesity Problem: A Different Category Entirely
And therefore I think that, now, it is possible to be too much about this, I think, right? It is possible. In other words, and this is where I said I want to talk about obesity, because I think and what we nowadays call obesity or overeating but most people that we talk with struggle like most people struggle with in the United States and in the Western world or maybe in their own world is not the *middah* [virtue] of *perishus* [abstinence/temperance].
Me absolving you, making it worse. I don’t know if it’s worse or better. It’s probably worse. But it’s not that if you have a problem with your diet then you should not come to the *shiur* [class/lecture] on *midas hazahirus* [the virtue of temperance], or temperance, or whatever.
Why not? Because your *baya* [problem] is below this level. Okay? You get it? But by below, it also means that the tools that work at this level don’t work for it. You have to work on different tools. Or maybe they work in a very limited way, which is why…
The Systemic and Individual Dimensions
No, I’m saying this because I think this is true. You can disagree with me. You can start arguing with me and start screaming back at me. But it seems to me, because it seems to me, well, besides for there being a lot of reasons why we have an obesity epidemic, and it’s hard to blame, we shouldn’t probably blame individual people mostly for it, as to do with lifestyles, and with culture, and with what kind of food they sell in the supermarket, and with how they sold it, and all kind of things like that, that smarter people than me are busy with. But smarter people in the sense of knowing more facts, and in the sense of being smart. Ah, that’s a show.
But even if we do want to talk about the individual nature that that is, it seems to me very obviously, now that I’ve read this chapter, based on these thoughts, it seems to me that that is not related to this concept. It’s related to some, it’s not related to what we primarily talk about.
The Empirical Evidence: Great People Who Cannot Control Their Weight
I think for example, you go around and you see people, because this is something I wonder about and it bothers me. Maybe I’m crazy for being bothered by it. But I know people that are great people. Okay, great guys. Very smart, very accomplished, and so on. And they still can’t control their weight.
I’m not talking about myself right now. That wouldn’t be interesting. Many great people. Now, besides for if they take that shot, right? That’s the solution. No, it might seriously be the solution, in some sense, whatever. Find out if it’s safe, if the doctor recommends it, but why? It’s something that I’m getting at.
The Cycle of Blame and the Question of Basic *Middos*
One of the big, maybe this is in general, I believe that this cycle of blaming yourself and blaming other people, obviously you’re lacking some very basic *middah* [character trait]. If this has something I like I very much believe in, especially since we’re doing Rambamistic Aristotelian ethics, and not like platonic extreme ethics right now. Athletic ethics, right aesthetic, which is another word for athletic ethics, like being the best athlete, we’re not talking about being the best athlete, we’re just being like in shape.
It seems to be like, to me that that like cycle of like saying, Okay, yeah, of course, most people even like very great and good people in the sense of being self-controlled, like self-controlled people. You meet the guy in any context, he’s a self-controlled person. Of course, he can get angry sometimes, but I’m not talking about like… But in general, he’s a self-controlled person. He’s a person that is reliable, right? And he has all the social virtues, let’s say, of being temperate. Like, he’s a temperate guy. He’s not murdering anyone, not even thinking of it. He’s not too depressed, not too happy. He’s a temperate guy.
And he’s still obese.
The Paradox: Temperance in All Areas Except One
And people… I think people often think of this, like, that guy is such a big *rav* [rabbi/teacher] or such a big… eat some whatever, but look at him, he’s fat, he must be not controlling himself in some basic way. It’s true, I mean, the question is a good question. Like, if you can’t control yourself in such a basic way, then you don’t deserve to talk about anything like that, right?
Like we say, the problem with not being tempered is like, you’re animalistic, you’re slavish, okay, let’s stop talking about animals. You’re like a slave, okay, you’re a slave, you’re not a serious guy, basically, you’re not a human being, so what’s going on here?
Like, it seems to me, now of course, I’m sure some people or maybe many of them are *avadim* [slaves] because they’re slaves and people can be imbalanced and have this virtue and not that one. They can’t according to the *Rambam*, but in reality they could, and whatever, okay.
The Methodological Principle: Things Have to Work
But it still seems to me that all the kind of ways in which we speak usually about temperance, about *perishus* [abstinence], about controlling your *tayvos* [desires], are not related to this. They’re not. At least they don’t, they don’t seem to work, right?
You’ve got people reading the same *sefer* [book] or whatever book they read, try to *preach* [practice] this and they still don’t get skinny, right? Doesn’t help. So obviously something is mismatched. Like this is my *mussar* [ethical teaching] always works based on this like things have to work. At least for the month that you read that *shiur* [class/lecture] you should be, you should be controlling your weight better and you’re not.
Even that, like either you’re learning is, which is another way of saying like it’s not relevant to you, but I think that usually there’s a real intellectual mismatch. It’s not just like that’s what I’m saying. We have, we’re very used to the cycle of like yeah of course I should be, I should be, whenever you say I should you’re being lazy because well you shouldn’t. Maybe it’s just something basically wrong here, right?
Articulating the Distinction Through Questions
So in this tonight, I’m trying to describe, I’m trying to like express, trying to bring out somehow by asking these questions, what is wrong here? And I’m using this distinction maybe to try to figure that out, right?
Returning to the Positive Account: What Temperance Actually Is
Aristotle’s Framework: Chosen Pleasures of Touch
Because we’re saying here like this, when we talk about, when we talk about, how do you call it? When we talk about temperance, right? Well, how do we, I need a nicer word on temperance. I don’t know. Restraint? No, restraint is even worse. So *sofrosene* [Greek: temperance/moderation], right, we can talk, say the Greek words, because nobody knows what it means. Might as well use that.
Yeah, again, we discussed this with all these translations. None of them are good. So anyways, and we talk about this thing. We’re talking about, according to Aristotle’s interpretation, at least, right? Aristotle’s limiting of it. We’re talking about the correct behavior relative to bodily or the sense of touch pleasures and we’re talking about specifically and for the most part talking specifically about the chosen ones, right?
The Centrality of Choice in Ethics
Because you remember very important rule about ethics, right? Ethics is only about what you choose. We had a lot of class there about what choice might mean and having a preference like two is choose. Choice means something rational in some sense, not entirely rational because we’re not talking about like knowing the truth but something rational, something that we can give an account of in some sense, something that is, how do we how did we describe it, something that depends on you, right? Something up to you in some sense. All these, all these words.
Education and Habituation: The Test of Applicability
And that makes sense for things as we discussed at length that makes sense for things that you are educated into, right? That you can educate yourself out of, right?
So for example now let me give you an example different example. So therefore when we talked about having the correct *sofrosene* [temperance], we’re talking about liking fine wine and not being the kind of guy that gorges himself on, how do you call it, on bleach or whatever they drink when they spray, right? Because that’s being the low kind of person, that’s being slavish, you just want to feel like buzz of the alcohol or whatever, like Aristotle would say the natural, okay, alcohol is a little more complex, but like the natural filling of your stomach with food, like that’s what you want to feel, right?
The Wine Example: Slavish vs. Temperate Consumption
It doesn’t really matter what it is, you go to the store and you buy the cheapest box of wine and you drink it up. That’s not a good thing. But the correct way of doing it is maybe of course you have to add more limitations within the correct time and the correct amount with the correct people in the correct situation on *Shabbos* [the Sabbath] not on the weekday, I don’t know whatever the rule would be, and like enjoying the fine wine. That is being a *sofron* person [temperate person], a temperate person, guy that has the culture person, *sofrosene*, *sofron* [Greek: temperance, temperate person] in Greek is the kind of person that has that.
Anyways, makes sense? That’s what it would say.
The Validation: This Model Actually Works
And now that makes sense. You know how I know it makes sense? Because it works. I can take myself, I can take people and give them education of sorts, right? What does education mean? It means habituation and some teaching also, but mostly habituation and you could, you could see people maturing, right?
Education, some of maturation happens naturally but mostly by exposure, by habituation. He stops being the kind, like when it was a *bochur* [yeshiva student] that he was like just fill it up and then he grew, he habituated himself, he was taught not to be that kind of person and now he’s the kind of person that it has a measure to his *tayvos* [desires], right? They’re measured, they’re not animalistic, they’re not slavish, they’re measured.
The Measured Person: Concrete Description
Measured, he drinks only in the correct times, and only in a certain amount, doesn’t drink four bottles at a time, only two, or whatever, I don’t know, one and a half, whatever the measure is according to him, and according to the space and the time, and he knows that we, you know, like it doesn’t, I don’t know why I’m talking about getting drunk, it just seems to be easier for me to imagine what the limits of it would be, but something like, right, is not, he holds himself, not trying to like get, you know, how to call it, I don’t, like blacked out or whatever is using it in…
Distinguishing Natural Desire from Qualitative Desire: Aristotle on Temperance and Modern Eating Problems
Social Drinking as a Workable Measure
Instructor: He uses it for social environments where it’s, you know, if you drink alone, you’re never allowed to drink alone. Only in social environments, one of the rules of drinking, right? So, okay, that’s the measure. And I can see people getting that. It’s possible. We only talk about humanly possible things, right? Things like Yafi and Malach [supernatural beings/angels], whatever, that’s for a different guy. Shall she this [mystical matters]? Whatever. We’re talking about human things, right?
And that works. It works. I can see people getting worse. I can see people getting better. I can see people working on that. And I can tell you what to do to work on it. Yeah, how about you know, and so on.
The Problem of Obesity: A Different Kind of Challenge
But I don’t see people getting better at controlling their obesity for the most part. Only in very extreme ways. You can go on a diet and limit your calories, which is not normal, right? Just to be clear, a healthy person is supposed to be satiated every day. He’s not supposed to be in caloric limitation. Maybe you have to as an intervention, but it’s hard. It’s hard because your body needs more than that. And when you’re obese, your body needs to sustain the whole obese body. It’s not what your body wants. It’s not that your body wants to be at its ideal weight, right? So you’re in the fight. Okay, maybe you have to do that, but that’s an extreme thing. And you shouldn’t expect even a good person to be able to do that.
Aristotle’s Distinction: Natural Desire as Purely Quantitative
So because of this, I think—and here we see, so now let’s go back to our distinction—so there’s this natural wanting, natural desire for food, right? We can say the same thing about sex. I’m not going to go on to describe examples, but you can think of the same kind of analogies.
And you could see that there’s this natural desire for food, where Aristotle says, I don’t think anyone—there isn’t any good and bad in it. That’s the important thing, because it’s just an amount, right? It’s just a quantity, right? There’s a certain amount of nourishment that your body needs. A certain amount of food, almost an amount of water, a certain amount of protein and starch and whatever it is. You ask the nutritionist exactly what it is.
Now, some people are—there’s basically nobody that’s eating less than that, not eating, right? You could force yourself to eat, but nobody that wants less than that, right? Because unless he’s not healthy, which would be a failure in that sense, but you got to go to a doctor at that point. For the most part, I mean, people that literally lose their appetite because they’re sick or something. I guess things like that happen, but nobody would even think that that’s not only a virtue, it’s also not a problem that we’re talking about.
But there also isn’t a good and a bad. There isn’t “eat this and not that.” There’s just eat less. Just count calories, right? Counting calories is what your nature needs you to do.
Aristotle’s Observation About His Own Time
Now, Aristotle says—he literally says this—that he thinks that most people don’t have a problem with this. Most people don’t eat more than they need to. And I was really wondering if that’s because he didn’t live in 2000 America, or it’s also true. But there were fat people always. It could be a little too fat, but maybe that’s not considered—okay, there’s levels of being obese and being overweight and so on. But also—
Student: And food wasn’t as abundant.
Instructor: Yeah, yeah. We have all these—I know all these answers. I don’t know. But let’s talk about—well, let’s talk about the one thing, right? Even then, we’re talking about the one thing, not about the eating, the factual eating, the actual, right? Do you want to eat more than you need? It feels like something is wrong with that also, something basically not in your soul, something in your body, right?
The Theory of Bodily Miscalculation
And there might be some training in this. I know people—there’s some people, there’s a book, I forgot. There’s books that talk about people that talk about this. There’s, right? Because let’s say something like this: Everyone’s hunger or appetite stops at some point, right? Everyone’s. The fact that people overeat is for some—there’s some theories that say it’s literally a physical miscalculation because of whatever lifestyle or kinds of food or seed oils or whatever nonsense it is, that causes your regulation, your body’s regulation for what it likes, for when it wants, to be messed up.
Maybe something in our culture. Pretty sure that something like that is going on, because I don’t think it’s a failure of temperance. That’s what I’m trying to get at. There’s maybe a social, a natural failure, right? It’s a natural failure. There’s some kind of failure of regulation, but almost like bodily regulation, right?
The Water Analogy: Natural Desire Self-Regulates
Most people are not—let’s say like this, right? Does anyone drink more water than they need to because they love drinking water so much? Very few people, right? We have the opposite problem. Most of us don’t, because also very weirdly, people for some reason don’t feel thirst, but they do feel hunger. Don’t ask me. Something’s wrong with our bodies, or at least in our culture, the way that it works. Not everyone is—making generalizations, right? But just to understand, you understand that me talking about people drinking too much water would sound very weird, right? Who drinks too much water?
I can get someone to drink too little water. Sometimes they’re too lazy, or sometimes something’s wrong with them. Yeah, I guess there’s a correct amount of water to drink. Yeah. What is it? I don’t know. Ask your doctor. For the most part, people are drinking the correct amount. Okay? And people are drinking less. Yes, that’s already a problem. But for the most part, let’s not believe those doctors that say that people are mostly drinking too little. There’s a controversy about this in nutrition science, but let’s assume that most people are—nobody’s dropping dead from dehydration. That’s the reality, right?
So at least at that level, nobody’s drinking too little or too much. You drink too much, what’s the worst thing anyway that happens? You go to the bathroom too much. Not—but for the most part, people are not doing that either. For sure not doing that out of relief time, right? If they’re doing that, it’s because they have so much gas or something.
Where Temperance Actually Operates: Qualitative Choices
But I could very easily talk about people drinking the wrong things. That makes a lot of sense. People drink the wrong things. You should be drinking water, but you’re drinking soda. That would be the uncontrolled person or the failure of temperance. Probably being about taivah [desire/craving]. Or you’re drinking wine, and you should be drinking water. Or you’re drinking water in the middle of the seudah [meal], and you should be drinking it before eating or after or in the wrong times. Things like that. You’re drinking dirty water, and it has whatever chemicals in it, and you should drink pure water. Things like that, they make sense.
The Modern Food Problem Is Not a Temperance Problem
When we talk about food, there’s something very messed up with our bodies in that it doesn’t work like this. You realize. Aristotle is literally making this for food. He says, yes, most people don’t eat way too much than they need to. Some people eat the wrong food, or they like the wrong kinds of food.
Now, you realize, right, because a gentleman, a refined person, is supposed to like a certain kind of food. You’re not supposed to be eating—we also have things like this, right? You’re not supposed to be eating junk all day, or nash [snacks], or candy bars. Candy bars are for children, or for dessert once in a week, or whatever, right? They’re not for being your daily food.
But failure of that, and that’s what we talk about when we talk about not being temperate, right? Someone that’s just eating all the candy bars. Well, he became the king, and now he’s built himself a huge—I know that all people that act this way—not a king, he didn’t become a king, but he got a little richer and he built himself this huge ice cream freezer with everything that he dreamt of as a kid. We’re not talking about that. That’s about taivah.
Eating According to One’s Station
And someone who, by the way—and Aristotle says eating correctly is also according to your station. If you’re richer, you should be eating better food. Why would you say, “I’m going to buy the same cheap one”? You should buy the expensive one. That’s correct for you. But too expensive, more than you can afford, is being well-timed [intemperate]. There we go. There’s other problems with money management. There’s another middah [character trait/virtue] that has to do with that. But how much you can afford is also part of controlling your pleasures, right? How much can you afford?
In the olden days, if you’re a king, you could afford a few women. But if you’re a plain person and you have a few women, you can’t afford them. There’s something wrong, right? It’s going to mess up your life because you can’t pay so much child support. It’s a problem, right? If you’re very rich and you could make a million dollar deals with every girl, that’s whatever. Okay, maybe. Don’t ask me. Probably intemperate also, but at a different level, right? The problem is not—the problem is that it’s something messed up.
The Core Distinction: Two Layers That Must Not Be Confused
So what am I saying? Therefore, since we have this distinction, we can talk about—the questions that we have usually are not about that. I don’t think about that. I’m sure—I’m not claiming that we’re all perfect or anyone of us has perfection about this. But I’m claiming, assuming that there’s two different layers of the story, we shouldn’t confuse them.
We shouldn’t talk about the questions that people talk about—overeating and obesity and maybe emotional eating, all kinds of excuses that people nowadays talk about. Those are not problems of taivah. That’s not being about taivah. It’s firstly living in a society that has a very weird food culture going on. And very weirdly, eating kosher didn’t help us at all. So sad.
The Puzzling Case of Kashrut and Obesity
Isn’t it sad? Did it at any point? I don’t know. It’s sad. We have all these crazy food restrictions and it can’t help at all. Hello? You would expect at least you should be a little less obese. No, we’re more obese. I don’t know. More, maybe. At least the same. Something is very weird. I’m not saying that that’s the taivah of the event or something, but it should restrict something.
And I’m pretty sure that—let’s go back to it. I’m pretty sure that it still does. I mean, nowadays maybe even that. But I’m pretty sure that it still does in some sense give you the virtue of temperance. Because eating kosher means that whenever you eat meat, you don’t eat milk for the next whatever your custom is—a few hours or whatever, something, right? So there’s some structure in your food intake. Or if you keep neder [vow], whatever. I think halakha [Jewish law] is that there’s some control. There’s some humanity in it. There’s some story in it. Some logos [reason/rational structure] controlling it. It’s not in control, right?
Student: Yeah, and that’s how it should be.
Instructor: That goes back to Rambam’s [Maimonides’] theory that the halakhot [Jewish laws], the kashrut [kosher laws] and the kashrut—
[End of chunk 5]
Temperance in Modern Society: The Distinction Between Qualitative Order and Quantitative Control
Kashrut as Human Temperance and the Modern Abundance Problem
The Qualitative Nature of Jewish Dietary Laws
Instructor: So there’s some control in your food intake, or if you keep niddah [the Jewish laws of family purity], whatever. I think halakhah [Jewish law] is that there’s some control, there’s some humanity in it, there’s some story in it, there’s some logos controlling it, it’s not in control, right? Yeah, and that’s how it should be.
That goes back to the Rambam’s [Maimonides’] theory that the *luchas kasheras* [laws of kashrut/kosher dietary laws] and *luchas arayas* [laws of forbidden sexual relations] are themselves the training and in some sense the *middah* [character trait] and the virtue itself of temperance. And to us it sounds very weird because temperance is eating less. No, eating less would be the natural temperance, which is the lowest, barely deserves the name of temperance. Eating correctly is human temperance.
And that literally means don’t eat *chazer* [pig/pork]. And the Rambam says *chazer* is what *Goya* [non-Jew] eats, by the way. That’s a very real, interesting definition of what a *Goya* is. A *Goya* is a guy that eats *chazer* and that has an *arlah* [foreskin; is uncircumcised]. Okay, that’s a *Goya*. And if you do all those two things, you for sure deserve the title *Goya*. Why? Because for some reason the Jews think that that makes you into like a more slavish person—like you’re not controlled in your sensory intake. You shouldn’t be eating *chazer* and so on.
But what am I saying? So those are precisely the kinds of things that we’re not saying, it’s not an amount, it’s a how and what and which one and which time, things like that. And in that sense, maybe eating kosher does work.
The Problem of Modern Abundance
Nowadays, I’m not sure because there’s too much stuff in the supermarket or even in the kosher supermarket. Like, God, you go to the store. Either you should be very happy about it or like thinking we’re nuts because you go to the food store, and like the smallest supermarket, I guess it’s not the smallest, but like the random supermarket here has I think 6,000 different items. I made up that number. I used to work connected to inventory systems. A number like that. Like a big store has 30,000 different foods. I’m like, what? What is going on? A human being needs six kinds of food. I don’t know, 30. How many kinds of food do you eat in a week?
And you literally go to the grocery, you know how many items I buy every week? A lot of ingredients. Most of them are ready stuff. Like with the ingredients, okay I get it, the ingredients are the smallest number of things because we don’t like—yeah Jewish, we make challah [braided bread traditionally eaten on Shabbat], we make some kugel [traditional baked pudding or casserole] and stuff. But like you buy a hundred different things every week in the supermarket, something like that. Hello, it’s not temperate.
But, and sadly, all our laws didn’t save us from this.
The Pesach Example: When Restrictions Multiply Options
We used to have Pesach [Passover]—like on Pesach you only eat four things. Turns out you could eat everything on Pesach also because we don’t know the *fachumris* [possibly referring to stringencies/chumrot]. Okay but like be a human being, figure out something. At least once a week only eat four foods. I don’t know, that’s not four, it’s 14.
Worst of all, the impersonation foods. Like there’s nothing wrong with meat, chicken and vegetables. Like you eat it all the time. What right now do you have to like make bread out of like cashew husks? Like can you go—not like you eat so much bread all year. Yeah, what’s going on?
But anyways, yeah, so I think that that can be said as a failure of temperance.
Separating the Quantity Problem from Temperance
And the quantity, which is most weird in the obesity realm, is probably a failure of the bodily regulation. And it could be solved with like extreme will, I’m not saying it can’t be solved with what we call will, and it could be solved with temperance, with being self-controlled, but that’s not what the *middah* is really about.
And that’s basically my *darsha* [lesson/sermon] for today. If you disagree, and if you think that we could solve obesity with temperance, tell me because I wonder how. But I don’t think we could. And then temperance would be this other thing, this question of how much. And as I showed you, I think it works in many ways. It’s not impossible.
The Puzzle: Where Are the Temperate People?
This is my problem when I talk about temperance. Nobody has that, right? What are we talking about? People are more stingy. Every other minute, it’s very weird. Every other minute that you read, people have more courage, less courage, more stingy, less stingy, more friend, less friendly. Okay, all those things seem—and nobody is temperate. Like besides like real *tzaddikim* [righteous people], then it’s only two pieces of bread a day, which is just a weirdo. Besides for that, like nobody, right? So what’s going on?
Student: So you just said that’s not temperate anyway.
Instructor: Yeah, right, right. I’m saying it doesn’t make sense. That’s why I think if we understand that this way we’ll get a little more closer to what we’re talking about. And it doesn’t take away the problem. As I said, the kinds of problems that we have are real problems. They’re even bigger problems. They’re like even a horse would get sick from eating as much as we eat usually. But that’s a different problem. That’s a horse problem.
Practical Application: Becoming Temperate in Modern Society
The Question of Attainability
Student: Practically and realistically speaking, how does one become temperate in such a society where like, yeah, you have your grocery store has 30,000 items? Like what?
Instructor: No, I do think that this kind of temperance—like have—if you become—you have to have the *tzaddik’s* temperance to have this temper—
Student: No, so no, but—
Instructor: No, but I think that what I’m describing is somewhat attainable. Like don’t be—yeah, like are you the guy that you could be or not be the guy that eats all the *nash* [snacks/junk food]? I don’t think it’s hard. It’s not impossible. Not making anyone perfect.
Student: But then you need the *tzaddik’s* temperance.
Instructor: No, no, I don’t think so, because it becomes the kind of thing that you don’t like.
The Coffee Example: Habituation and Ordered Preferences
Like, I don’t like to drink, I don’t know, I’ll take an example. Like, at some point I stopped putting sugar in my coffee, and it doesn’t taste better without the sugar, you know? According to me, not according to everyone. For example, or if I have a good coffee, then I don’t even put milk, because it’s just a different drink, and coffee is better without milk.
That’s an example of what I would be calling temperance. Other people consider it *bal ta’avah* [indulgence/following one’s desires], you buy the fancy coffee from French press, and then you—no, it’s not. It’s being—it’s having more order in the way you eat. Like there’s order. It doesn’t—not just throw a bunch of whatever. It’s not—yeah.
Student: No, through habit.
Instructor: Now if you give me the like very sweet coffee drink basically, I can drink it, but I basically don’t like it. So it did—it does work that those kind of things work. Even though you go to the Starbucks or whatever, they have how many kinds of drinks do they sell? Like 56 different kinds of drinks that none of them like are good. Like kids like them. Like yeah, you could grow out of it.
So I think that that’s attainable even though there’s a thousand things. I think the quantity problem is a different problem and it’s different level of problem. And I don’t have at the moment the solution for it.
The Ozempic Solution: Medical Intervention for a Physiological Problem
When Medication Succeeds Where Virtue Fails
I’ve maybe—what’s it called—Ozempic [GLP-1 receptor agonist medication] is the solution because it makes you—it basically makes you not able—not want to eat that much. That’s basically what it does. It also does change the kinds of foods you like.
Student: It does, yeah.
Instructor: As they say, like at least some of the food companies are now—
Student: Which is unnatural.
Instructor: Like who said it’s natural? It’s opposite, it’s unnatural. Like humans are the things that are more than natural. But that’s just natural. It’s like you have your body is broken, so—
And it happens to be way better than a diet. It works. If diets don’t work and this works, then—I think you’re saying like 0.3% of diets succeed. Something like that.
Student: Yeah.
Instructor: But I think they don’t succeed because of physiological reasons, not for psychological, not for moral reasons. I mean, again, everything is—like you said, you could solve everything by being extremely moral, but I don’t think that’s what we need.
The Anger Analogy: Suppression vs. Reordering
Student: There’s this theory of once that, you know, when you go against, let’s say, your need of anger, right? Don’t be angry, don’t be angry, don’t be angry, right? Maybe the approach of how we diet today is like don’t eat, don’t eat, don’t eat.
Instructor: Could be. But I don’t—people should have figured out the other ways that none of them—like such a universal, like a very major issue, and like almost nobody is solved it. Like something is wrong. Okay?
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון: מידת המתינות, תענוג, כבוד ורמות הנפש
—
א. מסגרת הפתיחה: מהי הנאה מהחיים?
השיעור מתחיל בשאלה: מהי הנאה מהחיים? התשובה הראשונית, השכל-הישר האמריקאי, היא “לבלות בכיף”. זה מיד מועמד לבעייתיות: מה בכלל פירוש “כיף”? שאלה זו פותחת חקירה עמוקה של סוגי הטובות השונות שבני אדם רודפים אחריהן ורמות הנפש השונות המתאימות להן.
—
ב. היררכיית הטובות של אריסטו ורמות הנפש
בסיכום השיעורים הקודמים, ישנן רמות של אנשים המתאימות לרמות הנפש, הלקוחות מתוך ספר א׳ של *האתיקה הניקומאכית* של אריסטו.
א. הרמה הנמוכה ביותר: תענוגי המישוש (אוכל ויחסי אישות)
רוב האנשים (“טעם של חזירים”) מזהים את החיים הטובים עם אוכל ויחסי אישות — תענוגי חוש המישוש. אפילו אנשים בעלי כוח לעתים קרובות הופכים את הכוח לאמצעי לצבירת אוכל ונשים, כך שזה לא מוגבל רק להמונים. אנשים אלה — שסומנו קודם לכן עם “מילה על ג׳” (גויים) — מייצגים את הסוג הנמוך ביותר של אדם. הם לא יכולים להמשיג שום טוב מעבר לתענוג גופני/חושי. כאשר הם נתקלים במישהו שרודף אחר תהילה או כבוד, הם יכולים להבין זאת רק אם זה הופך לאמצעי חזרה לאוכל או יחסי אישות (“אם אתה מנצח במלחמה, אתה מקבל את הנשים”).
[סטייה צדדית: שכירי חרב ועבדים]
מושג העבדים של אריסטו ואפלטון מתאים לשכירי חרב — אנשים שהולכים למלחמה תמורת שכר או פרסים. היסטורית, שכירי חרב זכו לבוז: ללכת למלחמה תמורת תגמול חומרי זה “מתחת לכבודו של גבר”. כסף עצמו הוא רק דרך לקנות אוכל; העבד לא באמת מבין את הכסף כמשהו מעבר לזה.
[סטייה צדדית: ספורט כתחליף לתהילה מלחמתית]
האידיאליזציה המודרנית של הספורט מתפקדת כתחליף לאידיאל המלחמתי/הגבורה העתיק. ספורט הוא האנלוגיה המודרנית הקרובה ביותר לדרך הישנה של תהילה מלחמתית, שגם הובילה במקרה לאוכל ונשים.
ב. הרמה השנייה: כבוד ותהילה
אנשים גבוהים יותר רודפים אחר כבוד, תהילה, גבורה — לא בשביל התגמולים החומריים, אלא בשביל הערך הפנימי של להיות מכובד, של לעשות דברים גדולים. ההבחנה המרכזית (לשמה לעומת שלא לשמה): הגיבור האמיתי רודף אחר כבוד *לשם עצמו*, לא כאמצעי לאוכל או יחסי אישות. הם היו רודפים אחריו אפילו במחיר של נוחות. זה “יותר אנושי” מהרמה הראשונה — חזירים רודפים אחר אוכל ויחסי אישות, אבל חזירים לא נלחמים על כבוד. כבוד הוא לא אותו דבר כמו פרסום; פרסום מודרני הוא “תחליף עלוב מאוד” לכבוד אמיתי.
[סטייה צדדית: ביקורת על הרדוקציוניזם הפרוידיאני]
הטענה של פרויד שהכל מצטמצם ליחסי אישות (ותיאוריות רדוקציוניסטיות דומות) נדחית. תיאוריות אלה מניחות שהטוב האמיתי היחיד הוא תענוג חוש המישוש. ישנן טובות אנושיות מעבר לתענוג חושי, ואנשים באמת מרגישים וחווים אותן. הדיבור המודרני של מדעי המוח על דופמין הוא מבחינה רעיונית אותו רדוקציוניזם — רק מעביר את “המישוש” לכימיה של המוח.
ג. מדוע כבוד עדיין לא יכול להיות הטוב האולטימטיבי
אריסטו טען בספר א׳ שכבוד לא יכול להיות המטרה הסופית של החיים כי הוא תלוי באנשים אחרים — ואנחנו רוצים שהאושר יהיה משהו יותר בטוח ועצמאי. עם זאת, כבוד מוכר כגבוה ושונה מהרדיפה אחר אוכל ויחסי אישות.
—
ג. כבוד כמציאות חברתית/בין-סובייקטיבית
זוהי הנקודה הפילוסופית המפותחת ביותר של השיעור בתנועת הפתיחה שלו.
א. כבוד הוא נוהג חברתי, לא אמונה או תחושה
כבוד הוא לא “התחושה הטובה שאתה מקבל כשמישהו משבח אותך”. זה נוהג חברתי — משהו שקיים *בין* אנשים, לא בתוך גופו או מוחו של אדם אחד. במינוח מודרני, זה בין-סובייקטיבי — לא אובייקטיבי לחלוטין (לא תמצא אותו בין אטומים) ולא סובייקטיבי לחלוטין (זה לא אמונה פרטית של אדם אחד).
ב. מדוע אנשים מודרניים לא יכולים להבין כבוד
אנחנו “עברנו שטיפת מוח” על ידי התרבות המודרנית לחשוב שהכל חייב להצטמצם לרגשות אינדיבידואליים או מצבי מוח. אנחנו מאומנים לחשוב שרגשות ותחושות פיזיות הם יותר “אמיתיים” ממציאויות חברתיות — אבל אין שום סיבה לחשוב כך. החסידים (האליטות/המנהיגים) של החברה שלנו אין להם כבוד בעצמם, כך שהנוהג החברתי של כבוד התנוון, מה שהופך את זה כמעט בלתי אפשרי לרדוף אחריו אפילו אם אתה רוצה. בתנ״ך, הנפש לפעמים נקראת “כבודך” — מה שמראה כמה מרכזי היה המושג הזה פעם.
ג. הכלל היסודי של החיים החברתיים
הרגשות, התחושות והאמונות של אנשים אחרים הם אמיתיים — הם מהווים “מציאות גדולה ושמנה”. שלך הרגשות והאמונות אינם אמיתיים באותה מידה, כי אתה יכול לשנות אותם כדי להתאים למציאות (או אפילו בניגוד לה). כל תיאוריה של חברה אנושית שמתעלמת מהאסימטריה הזו היא פגומה. זה “הכלל הגדול של החיים החברתיים והעבודה החברתית”.
—
ד. האופי האנטי-חברתי של חיפוש תענוג טהור
אדם המוקדש אך ורק לתענוג גופני הוא לא רק אנטי-אינטלקטואלי אלא אנטי-חברתי. האדם שיושב מול הטלוויזיה עם דוריטוס הוא לא רק “בחור” — הוא למעשה נכשל להיות ישות חברתית.
[סטייה צדדית: ביקורת תרבותית דרך *Idiocracy*]
הסרט *Idiocracy* מייצג את התמונה האולטימטיבית של מחפש התענוג האמריקאי: מישהו שצורך באופן פסיבי גירוי (סרטי אקשן, קטעים מתחת ל-29 שניות) שדורש אפס מאמץ קוגניטיבי — אין זיכרון לטווח קצר, אין זיכרון לטווח ארוך, אין מעקב נרטיבי. זה מנוגד למשהו כמו אופרה, שדורשת תשומת לב מתמשכת לאורך שעות.
—
ה. שלבי התפתחות של העצמי
הטיעון ממופה על התפתחות הילד:
– גיל ~1: הילד הוא אך ורק על צרכים/אינסטינקטים גופניים — אפילו לא “רצונות” עדיין. זה טרום-חברתי.
– גיל ~2: הילד מתחיל להבין שיש עולם חברתי — עצמי שני, “נפש חברתית”, מתחיל להופיע.
מבוגר שנשאר בשלב התינוקי (גופני לחלוטין) הוא מישהו “שאי אפשר לעבוד איתו” — לא שיתופי באופן יסודי.
המקרה של *בן סורר ומורה*
ה*בן סורר ומורה* מוצא להורג לא בגלל שהוא זולל (*בעל תאווה*), אלא בגלל שהוא אנטי-חברתי — במיוחד, בגלל שהוא לא מקשיב להוריו. הרמב״ם אומר שהבעיה היסודית של ה*בן סורר ומורה* היא להיות *בעל תאווה*, אבל הבסיס החוקי לעונש הוא הכישלון של החיברות (אי ציות להורים). זה מייצג את השלב הראשון של החיברות: הבנה שהחיים לא יכולים להיות מאורגנים אך ורק סביב סיפוק תאוות בסיסיות.
—
ו. ביקורת על התועלתנות והאתיקה החברתית הליברלית
א. המסגרת התועלתנית
תועלתנות (ניסוח של בנת׳ם: “הכי הרבה תענוג להכי הרבה אנשים”) מקבלת שכולם רק רודפים אחר התענוגים החושיים שלהם ומנסה לבנות מערכת שיתופית על הבסיס הזה בלבד. רעיון האמנה החברתית: אם אתה לא עובד, אתה לא מקבל פיצה; אם אתה לוקח את נשות האחרים, הם לא ייתנו לך את בנותיהם — שיתוף פעולה צומח מאינטרס עצמי.
ב. מדוע זה נכשל
המערכת הזו “עובדת” באופן פרגמטי במידה מסוימת, אבל תיאורטית היא נכשלת כי:
– אתה מאבד את היכולת לדבר על מה זה אומר להיות אדם חברתי.
– אתה לא יכול לטפח מידות חברתיות — להיות סוג האדם שמישהו היה רוצה כחבר — על בסיס של אינטרס עצמי נאור בלבד.
– התוצאה היא “עולם עני מאוד שבו קשה אפילו לדבר על זה”.
ג. בעיית האומץ
אומץ הוא המושג הקשה ביותר לדון בו במסגרת המודרנית. אומץ פירושו לסבול כאב למען טוב חברתי (באופן פרדיגמטי: גבורה במלחמה). אומץ מכוון בעיקר לכבוד, שמייצג את מעמדך בקבוצה — המעמד החברתי שלך. כבוד/מעמד אינו לא-רציונלי: הוא עוקב אחר איזה סוג של ישות חברתית אתה. ישויות חברתיות טובות עושות דברים טובים לאחרים ולא מפחדות כשהן לא צריכות לפחד. התרבות המודרנית איבדה את השפה הזו, מצמצמת הכל ל: “האם אתה יכול להתגבר על תענוג חושי נוכחי למען תענוג חושי עתידי?”
[סטייה צדדית: מבחן המרשמלו]
מבחן המרשמלו עני מבחינה אתית: הוא רק מודד האם אתה יכול לדחות סיפוק למען *יותר* סיפוק. הוא לא מספק מסגרת לאתיקה מעבר למה ש״חיות חכמות” היו ראויות — אין “נפש” אמיתית שיכולה לשאת משקל אתי אמיתי.
—
ז. המסגרת התלת-שכבתית (סיכום חוזר)
שלוש רמות של הטוב מתאימות לשלושה חיים:
1. טוב גופני (תענוגי מישוש/חוש): אגואיסטי, טרום-חברתי, אפילו לא מעסיק את “הגוף החברתי”.
2. טוב חברתי (כבוד): הטוב של “הנפש החברתית” — מעמדך, מידותיך כחבר בקבוצה. נמדד על ידי כבוד במינוח עתיק.
3. טוב שכלי (ידע/הבנה): מעבר לחברתי — הרדיפה אחר אמת, ידיעת דברים, הבנה. זה מה שעושה אותך *אתה* לא כגוף אלא כ״משהו יותר מעניין מגוף”.
אלו רמות שונות של טוב — טוב *עבור* היבטים שונים של האדם. האדם הנמוך ביותר/העבדי ביותר הוא זה שנשאר ברמה אחת.
[סטייה צדדית: המשמעות של “בן-חורין” וחירות]
“בן-חורין” הוא לא רק מטאפורה על להיות “עבד לתשוקות” בראש — זה משקף מציאות חברתית. עבד ממשי לא יכול להמשיג או לרדוף אחר כל דבר מעבר לנסיבות מיידיות, לא רק פסיכולוגית אלא מבנית בתוך העולם החברתי שבו הוא שוכן. רק דת עשויה ליצור מסגרת חלופית לטרנסצנדנציה במקרים כאלה, אבל “בעולם הטבעי” (בעולם הזה), הוא לא יכול. חירות היא אפוא תנאי פנימי וחיצוני/חברתי כאחד.
—
ח. חזרה לנושא המרכזי: מידת המתינות
הנושא המרכזי הוא המידה הנוגעת למידה הנכונה של התנהגות ביחס לתחושות פיזיות — במיוחד מצומצם לתענוגי חוש המישוש (אוכל, שתייה, יחסי אישות). המחויבות המתודולוגית: זה לא על מוסר מעורפל (“אל תהיה אנוכי”) או על מתן קוד חוקי מדויק (שולחן ערוך/הלכה), אלא על פיתוח מסגרת לדיון במה שמהווה התנהגות טובה לעומת רעה בתחום הזה.
—
ט. ההבחנה המרכזית של אריסטו: שני סוגי רצונות פיזיים
הבחנה הלקוחה מאריסטו שמתגלה כפוריה מאוד:
א. רצונות טבעיים ומשותפים (תאוות טבעיות)
– מולדים, שייכים להיות בעל גוף אנושי
– אוניברסליים: משותפים לכל בני האדם ללא קשר לתרבות, חינוך, מגדר, גיל או מעמד חברתי
– דוגמאות: הרצון הבסיסי לאוכל, הדחף המיני הבסיסי
– אלה לא דורשים חינוך או טיפוח; לכולם יש אותם
ב. רצונות נבחרים/ספציפיים (לא-טבעיים)
– לא מולדים — הם חייבים להיות מחונכים, נבחרים, מנומקים, רצויים
– לא אוניברסליים — הם משתנים בין אנשים ותרבויות
– דוגמאות: אהבת בירה, סטייקים נדירים, יינות משובחים, סוגים ספציפיים של בני זוג, צורות גוף ספציפיות, אישיויות ספציפיות, קוגל לעומת סושי
הסתייגות חשובה: נגד קונסטרוקטיביזם חברתי מלא
הטבע קובע גבולות על אילו רצונות ניתן לטפח. אתה לא יכול לגרום למישהו לרצות כיסאות כמו שהוא רוצה נשים. אבל בתוך הגבולות הטבעיים, יש שונות עצומה שמעוצבת תרבותית ואינדיבידואלית.
אותה הבחנה מצד האובייקט
– האדם הלא-מתורבת עם רק רצונות טבעיים הוא לא מבחין: כל אוכל יעשה, כל בן זוג מיני יעשה (“ממלא את הפה שלו בכל דבר”)
– האדם המתורבת יש לו רצונות הנוגעים לדברים ספציפיים: מאכלים מסוימים, בני זוג מסוימים, תכונות מסוימות — סלקטיביות ועידון
—
י. מדוע ההבחנה הזו חשובה: נגד רדוקציוניזם
ההבחנה הזו דוחפת נגד חשיבה מטריאליסטית/רדוקציוניסטית על רצון. בדרך כלל, כשאנשים דנים ברצון לאוכל (או נותנים שיעור דתי על אכילה), הם חושבים רק על הרמה הטבעית/אוניברסלית — רוצה אוכל לעומת לא רוצה אוכל. העובדה שאנשים שונים מפתחים טעמים מעודנים, ספציפיים, מעוצבים תרבותית מטופלת כאקראית או לא רלוונטית, לא כקטגוריה שונה באמת של רצון. זו *היא* קטגוריה שונה וחייבים לקחת אותה ברצינות.
—
יא. מדוע מתינות לא יכולה לפעול ברמה הטבעית
א. הבעיה עם אי-הבנת מתינות
בלי ההבחנה בין רצונות טבעיים ונבחרים, אנשים בהכרח מבינים לא נכון מתינות כ:
– “אני צריך לאהוב לאכול פחות“
– “אני צריך לדכא או להרוס רצונות גופניים”
– “האדם המושלם אין לו תיאבון“
זה לגמרי לא נכון משתי סיבות:
1. הגדרתי: מתינות היא על איך להתייחס לרצונות פיזיים, לא על ביטולם. אם אתה מדבר על הרס רצון לחלוטין, כבר יצאת מתחום המידה הזו.
2. מצד “מעט מדי”: אדם בלי רצון לאוכל בכלל הוא לא אדם מושלם — הוא חולה. היעדר רצון טבעי הוא פתולוגיה, לא מידה. זה מראה שהמידה הנכונה לא יכולה להיות על הרמה הטבעית של רצון, כי ברמה הטבעית, להיות בעל הרצון הוא פשוט בריא ואנושי.
ב. הקשר לרמב״ם
הרמב״ם כבר טוען נגד אלה שמאמינים שתענוגים גופניים הם רעים מטבעם ושהשלמות פירושה לרצות רק דברים של הנפש. עמדה סגפנית זו נדחית. הרמב״ם מודה שאדם חייב להאכיל את הגוף — לא רק כתירוץ, אלא כי בלי הגוף אי אפשר לחשוב.
ג. חידה עמוקה יותר
נראה *נכון* לאהוב מאכלים מסוימים, להבחין בין מתוק למלוח. אם מישהו טוען אדישות מוחלטת להבחנות כאלה, האדם הזה הוא לכאורה גרוע מהרבה חיות, שבאופן טבעי עושות הבחנות כאלה. מידת המתינות מתחילה להישמע “מאוד מוזרה” אם היא דורשת אדישות לתענוגים חושיים בסיסיים — מה שמאשר שמתינות חייבת לעסוק במשהו אחר מאשר עצם נוכחות התיאבון הגופני.
—
יב. בעיית ההשמנה: מדוע זו לא בעיה של מתינות
א. הטענה המודגשת: השמנה פועלת מתחת לרמה של מתינות
הבעיה המודרנית של השמנה או אכילת יתר, כפי שרוב האנשים בעולם המערבי חווים אותה, היא לא אותו דבר כמו החטא שמידת המתינות מתייחסת אליו. זה “מתחת לרמה הזו”. המאבק עם דיאטה שרוב האנשים מתמודדים איתו פועל ברמה מתחת למסגרת האתית של מתינות. זה לא כישלון של ה*מידה* המדוברת. כתוצאה מכך, הכלים שתוכננו לטיפוח מתינות כמידה לא עובדים לבעיה הזו, או עובדים רק בצורה מאוד מוגבלת.
ב. עדות אמפירית לאי-התאמה
יש אנשים שבבירור גדולים, מרוסנים, מצליחים, מתונים בכל תחום אחר של החיים — אמינים, בעלי מידות חברתיות, לא נתונים לכעס, לא קיצוניים ברגש — ובכל זאת הם שמנים. אם מתינות באמת הייתה הבעיה, האנשים האלה היו צריכים להיות מסוגלים להחיל את השליטה העצמית הכללית שלהם על אכילה. הם לא יכולים. אנשים קוראים ספרים על שליטה ברצונות,
משתתפים בשיעורים על מתינות, וזה לא עוזר להם לרדת במשקל.
עקרון מתודולוגי: “דברים צריכים לעבוד”. אם הוראה על מידה מותאמת נכון לבעיה, יישומה צריך להניב לפחות תוצאה נראית כלשהי. הכישלון המוחלט של דיבור-מתינות להתייחס להשמנה מצביע על אי-התאמה אינטלקטואלית, לא רק עצלות או כישלון מוסרי.
ג. ביקורת על מעגל האשמה
מעגל האשמה העצמית והאשמת אחרים הנפוץ סביב משקל מבוקר:
– אנשים אומרים “אני צריך לשלוט בעצמי” ונאמר להם שחסרה להם “מידה בסיסית”.
– השיפוט הנפוץ: “תראה את הרב הגדול הזה — הוא שמן, אז חסרה לו שליטה עצמית בסיסית, אז איך הוא יכול ללמד על מידות?”
– ההיגיון הזה פגום ביסודו. בעוד ש*חלק* מהאנשים השמנים אולי אכן חסרי מתינות, המסגרת הכללית של דיבור-מתינות פשוט לא מתייחסת לבעיה הנכונה. שפת “אני צריך” עצמה היא סימן לאי-התאמה.
ד. סיבות מבניות ומערכתיות
סיבות מערכתיות — אורח חיים, תרבות, נוהגי תעשיית המזון, מה שמוצע בסופרמרקטים — נושאות בחלק גדול מהאחריות. כנראה שלא צריך להאשים אנשים פרטיים על רוב זה.
ה. טענת אריסטו: הרצון הטבעי לאוכל הוא כמותי בלבד ומווסת את עצמו
הרצון הטבעי לאוכל (תזונה בסיסית) הוא כמותי בלבד — הגוף שלך צריך כמות מסוימת של קלוריות, חלבון, מים וכו׳. אין ממד מוסרי לצורך הטבעי הזה עצמו; זה רק מספר. אתה מתייעץ עם תזונאי, לא עם אתיקאי. כמעט אף אחד *לא רוצה* פחות ממה שהגוף שלו צריך (אלא אם כן חולה). טענת אריסטו: רוב האנשים לא אוכלים יותר ממה שהם צריכים.
[סטייה צדדית: האם טענת אריסטו עדיין נכונה היום?]
האם התצפית של אריסטו מתקיימת בחברה המודרנית (במיוחד האמריקאית) היא באמת לא ודאית, בהתחשב בשפע המזון, תרבות המזון המעובד, שמני זרעים וכו׳. אנשים שמנים תמיד היו קיימים, אבל קנה המידה של ההשמנה המודרנית עשוי להיות שונה. תיאוריות שונות — חישוב שגוי פיזי בוויסות השובע של הגוף, גורמים תרבותיים, הנדסת מזון — כולן מצביעות על כישלון גופני/סביבתי, לא על כישלון של מידת המתינות.
ו. האנלוגיה למים
אף אחד לא שותה יותר מדי מים מאהבה למים. הרעיון עצמו נשמע אבסורדי. יש אנשים ששותים מעט מדי (עצלות, תפקוד גופני לקוי), אבל לרוב, צריכת מים מווסתת את עצמה. כך *כל* הרצונות הגופניים הטבעיים צריכים לעבוד עקרונית — ואריסטו טוען שאוכל עובד כך גם. אסימטריה מעוררת תמיהה: אנשים לא מרגישים צמא כראוי אבל כן מרגישים רעב — מה שמצביע על משהו לא תקין בוויסות הגופני המודרני, לא באופי המוסרי.
—
יג. התחום האמיתי של מתינות: רצון איכותי — אכילת הדברים *הלא נכונים*
מתינות למעשה עוסקת לא בכמה אתה אוכל, אלא במה אתה אוכל ואיך אתה אוכל את זה. שתיית הדברים הלא נכונים (סודה במקום מים, יין כשצריך מים, מים מלוכלכים במקום טהורים) — *זה* המקום שבו מתינות פועלת. באופן דומה עם אוכל: אכילת ג׳אנק פוד, חטיפי ממתקים כמזון יומיומי, התמכרות לפנטזיות ילדות של גלידה בלתי מוגבלת — זו תאווה (רצון/חשק במובן האיכותי). האדם שמתעשר ובונה מקפיא גלידה ענק שממלא חלומות ילדות — זה כישלון של תאווה, לא של צורך גופני טבעי.
אכילה לפי מעמדו
אריסטו סבור שאכילה נכונה היא גם יחסית למעמדו החברתי/כלכלי: אדם עשיר *צריך* לאכול אוכל טוב יותר; בחירת אוכל זול כשאתה יכול להרשות לעצמך טוב יותר היא עצמה סוג של כישלון. אבל אכילה *מעבר* למה שאתה יכול להרשות לעצמך היא חוסר מתינות — זה עובר לבעיות של ניהול כסף (מידה אחרת) אבל גם משקף כישלון לשלוט בתענוגים.
[סטייה צדדית: אנלוגיה ליחסים]
מלך יכול “להרשות לעצמו” נשים מרובות; אדם פשוט עם בנות זוג מרובות מתמודד עם חורבן מעשי (מזונות ילדים וכו׳) — חוסר המתינות מתבטא אחרת ברמות כלכליות שונות, אבל הכישלון המוסרי האיכותי נשאר.
—
יד. התזה המרכזית שוב: אסור לבלבל בין שתי השכבות
ישנן שתי שכבות נפרדות לבעיות של רצון גופני:
1. ווסות טבעי/כמותי (כמה אתה אוכל) — כישלונות כאן הם בעיקר גופניים/סביבתיים/תרבותיים, לא מוסריים.
2. רצון/תאווה איכותית (מה אתה אוכל, איך אתה אוכל, העידון של התענוגים שלך) — *זה* התחום של מידת המתינות.
השיח המודרני על אכילת יתר, השמנה ו״אכילה רגשית” מתייחס בטעות לאלה כבעיות של תאווה/מתינות כשהן באמת בעיות של חיים בחברה עם תרבות מזון לא מתפקדת וויסות גופני משובש.
—
טו. איך מתינות באמת נראית: חינוך, הרגלה ועידון
א. התחימה של אריסטו
מתינות עוסקת בהתנהגות נכונה ביחס לתענוגי מישוש, במיוחד תענוגים נבחרים — דברים ש״תלויים בך”, רציונליים במובן מסוים, דברים שאפשר לתת עליהם דין וחשבון. אתיקה היא רק על מה שאתה בוחר.
ב. תפקיד החינוך וההרגלה
מתינות חלה על דברים שאפשר לחנך לתוכם ומחוצה להם. חינוך כאן פירושו בעיקר הרגלה, עם קצת הוראה. תלמיד ישיבה צעיר שבהתחלה רק רוצה “למלא” על אוכל או שתייה יכול, דרך התבגרות, חשיפה והרגלה, להפוך לסוג האדם שרצונותיו מדודים — לא חייתיים, לא עבדיים, אלא פרופורציונליים לזמן, מקום, חברה ואירוע.
ג. דוגמת היין
– האדם הנמוך/עבדי: קונה את היין הזול ביותר בקרטון, שותה הכל, רק רוצה את ההרגשה או התחושה של בטן מלאה — לא אכפת לו מאיכות.
– האדם המתון (סופרון): נהנה מיין משובח, בכמות הנכונה, בזמן הנכון, עם האנשים הנכונים, במצב הנכון (למשל, בשבת). זה האדם המתורבת, המדוד.
– זה עובד: המודל הזה של מתינות מאומת על ידי העובדה שהוא באמת מייצר תוצאות דרך חינוך והרגלה. אנשים באופן נראה מתבגרים מהסוג הראשון לשני.
ד. מידת האלכוהול
אלכוהול צריך לשמש רק בסביבות חברתיות, אף פעם לא לבד. זה תקן שאפשר להשיג אנושית — אנשים יכולים באופן ריאלי לעבוד לקראתו, להשתפר או להחמיר בו, ולקבל הדרכה מעשית איך להשתפר.
ה. דוגמת הקפה
להפסיק לשים סוכר בקפה; עכשיו משקאות קפה מתוקים טעמם רע. שתיית קפה טוב שחור כי זה *טוב יותר* כך. זו מתינות — להיות בעל סדר באיך אתה אוכל ושותה, לא רק לזרוק ביחד מה שבא. אחרים עשויים לקרוא לקניית קפה צרפתי מפואר *בעל תאווה* (פינוק), אבל זה ההיפך: זה עידון וסדר, לא עודף. אפילו בתוך 56 אפשרויות משקאות של סטארבקס (שאף אחת מהן לא “טובה”), אפשר לצמוח מתוך טעמים ילדותיים דרך הרגלה.
נקודה מרכזית: מתינות איכותית ניתנת להשגה דרך הרגל אפילו בחברה של שפע.
—
טז. כשרות ומתינות
א. כשרות כמתינות איכותית
כשרות היא בדיוק סוג הוויסות שמנהל *סוג* ו*אופן* של אכילה, לא כמות — ולכן מתיישרת עם המושג של מתינות אנושית. הגדרת הרמב״ם לגוי: מישהו שאוכל *חזיר* ויש לו *ערלה* (לא נימול). הרציונל: נוהגים אלה הופכים אדם ל״עבדי” יותר — פחות מרוסן בצריכה חושית.
כשרות כן מטפחת את מידת המתינות במובן אמיתי:
– המתנה בין בשרי וחלבי כופה מבנה זמני על אכילה.
– דיני תזונה מכניסים לוגוס (שכל/מבנה) לצריכת מזון — אכילה אינה מונעת אך ורק על ידי דחף.
– יש “קצת אנושיות בזה”, “קצת שליטה”, “קצת סיפור” — הנפש השכלית שולטת בנפש התאווה דרך נוהג הלכתי.
ב. האם כשרות עדיין מתפקדת כמתינות היום?
יש ספק אמיתי האם דיני כשרות עדיין משיגים מתינות בתנאים מודרניים:
– סופרמרקט אקראי נושא ~6,000 פריטים; גדול ~30,000.
– בן אדם צריך אולי 6–30 סוגי מזון בשבוע.
– ובכל זאת אנשים קונים ~100 פריטים שונים שבועית.
– זה לא מתון, ודיני כשרות יהודיים לא הצילו אותנו מהעודף הזה.
הנקודה מתרחבת לפסח: באופן מסורתי אכלו רק כמה מאכלים, אבל עכשיו אפשר לאכול “הכל בפסח” בגלל הקלות מתרבות. “מזונות חיקוי” — למשל, לחם עשוי מקליפות קשיו לפסח — הם סימפטום של אותה חוסר מתינות. אין שום דבר רע בבשר, עוף וירקות פשוטים, ובכל זאת אנשים מתעקשים לשכפל מאכלים אסורים בצורה מותרת. זה מייצג כישלון של מתינות במובן האיכותי.
שמירת כשרות לא עזרה לקהילה היהודית להימנע מהשמנה — “יש לנו את כל ההגבלות המזון המשוגעות האלה וזה לא יכול לעזור בכלל”. למרות זאת, התרומה האמיתית של כשרות למתינות טמונה לא בהגבלת קלוריות אלא בכפיית מבנה רציונלי על מעשה האכילה.
—
יז. בעיית הכמות נשארת לא פתורה
א. אין פתרון מוסרי/מבוסס-מידות
אין פתרון מוסרי או מבוסס-מידות לבעיית הכמות כרגע. דיאטה (הגבלת קלוריות) אינה “נורמלית” — אדם בריא צריך להיות שבע מדי יום, לא רעב תמידית. גוף שמן צריך פיזיולוגית יותר קלוריות כדי לקיים את עצמו; להילחם בזה זה להילחם בגוף שלך עצמו, לא רק ברצונות שלך. אתה לא צריך לצפות אפילו מאדם בעל מידות להצליח בזה בקלות, כי זו לא בעיקר בעיה מוסרית/אופי. דיאטות נכשלות ~99.7% מהזמן, והכישלון הוא פיזיולוגי, לא מוסרי או פסיכולוגי.
ב. אוזמפיק כתשובה אפשרית
אוזמפיק (אגוניסט GLP-1) עשוי להיות הפתרון האמיתי: הוא מפחית את הרצון לאכול כמויות גדולות ואפילו משנה העדפות מזון. הוא עובד הרבה יותר טוב מדיאטות.
התנגדות: זה “לא טבעי”. תשובה: בני אדם הם יצורים שעוברים מעבר לטבעי — וחוץ מזה, הבעיה עצמה (ויסות גופני שבור) כבר לא טבעית.
[סטייה צדדית: האנלוגיה לכעס]
בדיוק כמו שהגישה לכעס לא צריכה להיות דיכוי גרידא (“אל תכעס, אל תכעס”), אולי דיאטה מודרנית נכשלת כי היא דיכוי טהור (“אל תאכל, אל תאכל”) במקום סידור מחדש של רצון. זה סביר אבל: אם זה היה ניתן לפתרון על ידי גישה אחרת, מישהו היה מגלה את זה עד עכשיו. האוניברסליות וההתמדה של בעיית ההשמנה מצביעות על משהו עמוק יותר שלא בסדר — משהו מעבר להישג של מידה מוסרית בלבד.
—
יח. החידה: אף אחד לא באמת מתון
חידה פנומנולוגית: בעוד אנשים משתנים באומץ, נדיבות, ידידותיות וכו׳, כמעט אף אחד לא מתון — מלבד סגפנים קיצוניים (*צדיקים*) שאוכלים שתי פרוסות לחם ביום, שזה אקסצנטרי, לא באמת מתון. אם מתינות מובנת כסידור איכותי (לא הגבלת כמות), המושג הופך יותר קוהרנטי ויותר ניתן להשגה, למרות שהבעיות שאנחנו מתמודדים איתן הן אמיתיות ועצומות.
—
יט. סיכום הטיעון הכולל
שכל ישר → תענוג כטוב → היררכיה של אריסטו (תענוג < כבוד < שכל) → כבוד גבוה יותר אבל עדיין לא אולטימטיבי → כבוד הוא מציאות חברתית/בין-סובייקטיבית, לא ניתנת לצמצום לתחושה אינדיבידואלית → רדוקציוניזם מודרני (פרויד, מדעי המוח) מטשטש את זה → העיקרון המרכזי: אמונות/רגשות של אנשים אחרים הם אמיתיים בצורה שלך עצמך אינם → כל תיאוריה הולמת של חיים אנושיים חייבת לתת דין וחשבון על הממד החברתי/בין-סובייקטיבי.
בתוך מידת המתינות במיוחד: ההבחנה המכרעת היא בין רצונות טבעיים/אוניברסליים (שהם פשוט חלק מלהיות אנושי, מווסתים את עצמם, ולא יכולים להיות מוקד של מידה או חטא) ורצונות נבחרים/ספציפיים/מטופחים (שמשתנים לפי אדם ותרבות). מידת המתינות עוסקת בקטגוריה השנייה — איך מעצבים, מעדנים ושולטים ברצונות הספציפיים — לא האם יש לאדם תיאבון גופני בכלל. משבר ההשמנה המודרני שייך לקטגוריה הראשונה (כישלון של ויסות גופני שהוחמר על ידי תרבות ומערכות מזון) ולא ניתן לפתרון על ידי כלי אתיקת המידות. מתינות איכותית — סידור מה, איך, מתי ועם מי אוכלים ושותים — נשארת ניתנת להשגה דרך הרגלה וחינוך, ומודגמת (באופן לא מושלם, בתנאים מודרניים) על ידי כשרות וטיפוח טעם מעודן.
תמלול מלא 📝
היררכיית הטובות האנושיות: מהנאה לכבוד ומעבר לכך
השאלה של ההנאה מהחיים
מרצה: כן, טוב. אז אנחנו חוקרים את נושא ההנאה מהחיים, שלפי אמריקה פירושו, מה זה חיים? מה זה ליהנות מהחיים? להתבדר. להתבדר. מה זה אומר להתבדר? וואו. אפילו אריסטו לא ידע מה זה להתבדר. לא היה לו שום מין. אז אנחנו עדיין לא יודעים. זה מה שאריסטו, זה מה שרוב האנשים אומרים, נכון?
תלמיד: כן.
מרצה: נכון? נכון? או דמשהו? האם משהו חל על שני הדברים האלה? כוח? כוח?
ההיררכיה של הנפש אצל אריסטו
הרמה הנמוכה ביותר: טעם של חזירים
מרצה: אז כפי שדיברנו, יש כמה רמות של אנשים המקבילות לנו, כמו רמות של הנפש, ורוב האנשים, כפי שאריסטו אומר בספר הראשון [*אתיקה ניקומאכית*], שיש להם טעם של חזירים, והם חושבים שהדברים הטובים בחיים הם אוכל ומין. ולמעשה, אפילו כמה אנשים חזקים חושבים שמטרת הכוח היא לצבור כמה שיותר נשים ואוכל. אז זה לא באמת רק ההמונים שחושבים כך.
אבל אדם שצובר כוח הוא שלא לשמה. כן. ואז יש כמה אנשים – אז אלה, ובכן אנחנו לא מוכיחים את זה, אבל אנחנו רק טוענים את זה, סוג האנשים הנמוך ביותר. זה מי שקראנו לו מילת ה-ג׳ [גויי] קודם, נכון? זה מה שזה אומר להיות בחור ג׳, למעשה, כמו רמה אחת של זה. וזה רוב האנשים – נראה שלא יכולים להמשיג שום דבר טוב יותר.
חוסר היכולת להבין טובות גבוהות יותר
מרצה: אפילו מגיעים עד כדי כך שרוב האנשים נראה שחושבים שאפילו אם הם מוצאים מישהו שרודף אחרי תהילה, כמו גבורה – כמו שאתה רוצה להיות גיבור, אתה רוצה למצוא תהילה, כבוד, נכון? גולדן קרא לזה כבוד או תהילה. הם לא מבינים את זה. הם כאילו, איזה סוג של גירוד זה מגרד? איזה סוג של, איך זה מרגיש? האם זה גורם לך, האם זה נותן לך זקפה או משהו? כאילו, זה בעצם מה שכמה אנשים שואלים על, כמו, למה אתה רודף אחרי תהילה. לא בדיוק אותו דבר כמו כוח, אבל בכל מקרה.
יש אנשים שיכולים להבין את זה אלא אם כן זה מכשור לכיוון נשים ומין. כן, או, אה, אני מבין. אם אתה מנצח במלחמה, אתה מקבל את כל הנשים. אוקיי, אני מבין. אבל מכיוון שכיום, אפילו כשאתה מנצח במלחמה, הם לא נותנים לך את כל הנשים. כלומר, הם כן, אבל לא ישירות, נכון?
הירידה במידת הגבורה הלוחמנית
מרצה: זו הסיבה, לא, זה מאוד עצוב. פעם היה זה – אני לא יודע אם זה עצוב, אבל הארכאי – פעם לכל התרבויות הייתה המידה הגדולה הזו של, אולי המידה העיקרית או אחת המידות העיקריות לגבר הייתה להיות לוחם, להיות גיבור, שזה להשיג תהילה, להיות בעל כבוד, כמו איזשהו, לא אותו דבר כמו פרסום, נכון? כיום יש לנו פרסום כתחליף עני מאוד לכבוד. ואז ברור שתקבל פרס על זה וזה יעזור גם לאנשים שלא באמת מבינים מה זה. אוקיי, אתה תלך למלחמה ואז אתה, אתה יודע, כמו שזה אומר על, ואתה תקבל, אתה תשבה את הנשים שם. זו הסיבה שאנשים נהגו ללכת למלחמה.
תלמיד: האם זו הסיבה שספורט כל כך מהולל היום?
מרצה: אני מניח, אני מניח שספורט הוא הדבר הכי קרוב שאנחנו יכולים להגיע לסוג הזה של חוק צבאי, כן.
תלמיד: לא, כי ממש זה הדרך להשיג המון אוכל ונשים.
הבחנה בין לשמה לשלא לשמה
מרצה: ובכן, לא, אז זה מה שאני מנסה להגיע אליו. אז אתה יכול להפריד את הדברים האלה, אז אתה יכול, כמו שאמרנו, לשמה ושלא לשמה. האנשים האמיתיים שאוהבים את זה, הם היו אוהבים את זה גם אם זה עולה להם את האוכל שלהם. ללכת למלחמה, אתה לא מקבל את האוכל הכי טוב במהלך הקרב.
תלמיד: אני חושב שבתחומים מסוימים של עסקים תחרותיים זה גם ככה.
מרצה: גם, כמו שכמה אנשים רודפים אחרי, כמו, כן, הם רוצים, אתה יודע, הם רוצים לנצח כדי שיוכלו לקבל, אתה יודע, הם יכולים לקחת את המשכורת שלהם ולקבל נשים ואוכל. ואנשים אחרים פשוט לא אכפת להם מהמשכורת.
תלמיד: נכון, נכון, נכון.
המושג של עבדים ושכירי חרב
מרצה: אז זה מה שאני אומר. זה הנמוך ביותר, העבדים, בעצם, מה שאריסטו קורא עבדים או אפלטון, מה שאנשים נהגו לקרוא עבדים. עבדים הם האנשים שהם שכירי חרב. הם הולכים למלחמה תמורת תשלום. זה מאוד נפוץ לבזות שכירי חרב, נכון? אתה הולך למלחמה רק בשביל התשלום או רק בשביל הפרס. אתה לא אמור ללכת למלחמה בשביל תשלום. זה מתחת לגבר. זו עבודה של עבד.
עבד – הוא מקבל תשלום, הוא הולך למלחמה. אתה נותן לו אישה, אתה נותן לו אוכל, אתה נותן לו כסף, מה שזה לא יהיה, שזה רק דרך לקנות אוכל. לא באמת מבין גם כסף, נכון? אז אתה הולך למלחמה בשביל זה. אבל הגיבור האמיתי, הם לא הולכים למלחמה בשביל זה. הם הולכים למלחמה כי הם מוצאים, כמו, יש ערך, נכון? יש טוב, נכון? יש משהו טוב להם בעצם זה שיש כבוד ולהיות זה שמציל, כמו, נכון?
טבע הכבוד
כבוד כטוב פנימי
מרצה: ואז על שלהם – לא רק כדי להיות ברור, לא כבוד לא במובן כמו, ובכן, תקבל מצעד גדול וכולם יחייכו אליך. זה הייצוג, זה כמו איך הכבוד מתבטא. אבל זה באמת רק כמו מעשה הכבוד, כמו להיות מכובד, להפוך לאדם הזה שעשה את הדברים הגדולים, הגדולים האלה.
תלמיד: רגע, זה אחד – זה קצת יותר טוב, זה קצת יותר מעניין, לפחות. זה קצת יותר אנושי, בוא נגיד.
מרצה: זה יותר אנושי, לכן יותר מכובד. כן, זה יותר אנושי מאשר להיות רק אחרי אוכל ומין. כן, כי אוכל ומין חזירים יודעים איך להשיג. אבל חזירים לא באמת נלחמים על כבוד. כמו, הם אולי נלחמים על נשים. זה מאוד שונה.
ביקורת על תיאוריות רדוקציוניסטיות
מרצה: ויש את כל אלה, כמו, כיום אנחנו מאוד רגילים לאלה כמו, איך אנחנו קוראים להם, כמו תיאוריות רדוקציוניסטיות. כמו, אתה יודע, מלחמות – פרויד אומר שהכל עוסק במין ומה שלא יהיה. וזה כמו להניח שאין באמת דבר אחר שאתה יכול לאהוב ולרצות חוץ מאלה, כמו מה שדיברנו עליו בשבוע שעבר, זה כמו חוש המישוש, נכון? אז זה עם חוש המישוש, הנאות.
הנאות של חוש המישוש, שהם אוכל ומין, זה הדבר היחיד שאתה יכול להמשיג כטוב. אבל אנשים, אנשים גדולים יותר, הם בעצם ממשיגים ומאמינים וחיים שיש דברים מעבר לזה שהם טובים. רק להיחשב אדם טוב או להיות בעל כבוד, שזו דרך ספציפית להיחשב אדם טוב, אני מניח, תהיה משהו להשתוקק אליו, משהו לרצות, משהו להקדיש את החיים שלך לו. זו רמה אחרת.
והאנשים שעושים את זה, לשמה, כפי שאמרנו, הם – עכשיו, אני חושב שזה עדיין גויי, כי –
תלמיד: אתה מתווכח עם הדבר הזה של פרויד בכך שאתה אומר את זה?
מרצה: כן, אני חושב שזה לא נכון.
תלמיד: למה?
מרצה: אין לי טיעון עכשיו, אני רק מצהיר הצהרות עכשיו.
תלמיד: אה.
למה הרדוקציוניזם נכשל
מרצה: אני חושב שזה לא נכון כי, מה שאמרתי לך, כי זה – אם אתה עבד, אם אתה חיה, אז אתה לא יכול להמשיג ששום דבר טוב אם זה לא גורם לך להרגיש טוב במובן של חוש, חוש, נכון? במובן של חוש המישוש. אבל זה לא קשה פשוט להפסיק לחשוב ככה.
תלמיד: אני מניח שאני גורם לזה להישמע קל.
מרצה: ופשוט להבין שיש טובות מעבר לזה. יש טובות אנושיות מעבר לזה. הם חיים אנושיים.
תלמיד: אבל הוא אומר להמשיג ולהרגיש את זה.
מרצה: כן, כן, אנחנו מרגישים את זה. אבל אתה בהחלט מרגיש את זה. כמו, כבוד טוב יותר ממין, הרבה יותר טוב. כמובן.
תלמיד: זה חברתי – כבוד הוא דבר חברתי. אתה צריך אנשים אחרים שיבינו מה זה כבוד ויתנו לך אותו.
ביקורת אריסטו על כבוד כטוב עליון
מרצה: זו הסיבה שאריסטו אמר בספר הראשון, אם מישהו מכם זוכר, שכבוד לא יכול להיות מטרת החיים, כי המטרה תהיה עצובה שהכל יהיה תלוי באנשים אחרים, ואנחנו רוצים להיות מאושרים. אז זה לא יכול להיות החיים הטובים האמיתיים. אבל זה עדיין, כמו שאנחנו קוראים לזה גבוה יותר. זה שונה וגבוה יותר מאשר להיות אחרי אוכל ומין.
וזה אפשרי שעכשיו, כיום אתה אפילו לא יכול לקבל את זה אם אתה רוצה את זה, כי האנשים האחרים מאמינים שהכל הוא אוכל ומין ואין כבוד בין עבדים, נכון?
תלמיד: אבל זה רק אם אתה מאמין בזה, אם אתה לא מאמין בזה, אז מה הכבוד בשבילך?
כבוד כמציאות חברתית
כבוד כפרקטיקה חברתית, לא אמונה אישית
מרצה: לא, מה אתה מתכוון באמונה? אלה פרקטיקות חברתיות. כמו, סוג אדם חזיר, נכון?
תלמיד: איך אתה מגיע למקום הזה של –
מרצה: ובכן, אני חושב שזו פרקטיקה חברתית. לא הכל על בני אדם קיים בגוף של אדם אחד, במובן של חוש המישוש שלו, שזה מה שאנחנו קוראים גוף. זה כן קיים בין אנשים. אם אני נותן לך כבוד, אם אני מכבד אותך על היותך אדם אמיץ – כמו שיש לך אומץ – ואז אתה יכול להיות אחרי, אתה יכול לעשות דברים אמיצים למען הכבוד. אם אין כבוד בחברה שלך, אם אתה חי בחברה של עבדים, אז כן, אני מסכים שזה לא עניין של אמונה.
מה שאני אומר, אני לא חושב שזה עניין של אמונה. אבל אנשים אחרים – יש הבדל גדול בין אמונות לאנשים אחרים. כשאתה אומר, כשאתה אומר שהכל יכול להיות רק על אמונות, אז אתה חוזר לא בדיוק להאמין שהכל עוסק בחוש המישוש של אנשים. אבל אתה חוזר להאמין שהכל עוסק באיזה אדם, אתה יודע, הוא נוגע.
רדוקציוניזם מודרני למצבי מוח
מרצה: כיום יש לנו את הרעיון הזה שהכל נוגע בך במוח שלך. ה, ה, איך קוראים לזה, הדופמין שלך נוגע, שזה רק דרך אחרת לדבר על חוש המישוש באופן מושגי. זה לא שונה, גם אם זה לא מגע בדרך הפיזית המילולית. מה שהמשגה של זה יש לו כמה כמו שני דברים שנוגעים זה בזה במוח שלך שגורמים לך להרגיש טוב – זה הכי קל להמשיג. זה לא קל להמשיג. זו הרגשה. זו הרגשה מאוד טובה –
אז אתה מסיבה כלשהי חושב שרגשות והחוש הפיזי הגיוניים יותר מדברים חברתיים. אין סיבה לחשוב כך. אבל אנחנו מאומנים לחשוב כך על ידי החסידים שמובילים את החברה שלנו שאין להם כבוד. ולכן זה מאוד קשה לקבל כבוד. וזה כמו מפורסם מאוד אחד הדברים שקשה לנו אפילו להבין.
כבוד בטקסטים עתיקים
מרצה: הקדמונים מדברים על כבוד. בתנ״ך, הנפש שלך נקראת הכבוד שלך, אפילו לפעמים. ומה זה הדבר הזה של כבוד? אנשים כאילו, ובכן, האם זו ההרגשה הטובה שאני מקבל כשמישהו נותן לי מחמאה? לא, זה לא זה.
כבוד הוא פרקטיקה חברתית. זה משהו שקיים. כיום, אנחנו קוראים לזה לפעמים אינטרסובייקטיבי. זו דרך לאנשים מודרניים להבין אפילו על מה אנחנו מדברים. משהו שהוא לא אובייקטיבי במובן – אתה לא הולך למצוא אותו אם אתה, למרות שזה לא מה שאובייקטיבי אומר, אבל אנחנו מעמידים פנים שאובייקטיבי אומר משהו שתמצא אם אתה, כמו, תחפור דרך ההרים, תמצא אותו איפשהו.
לא, אתה יכול לדעת את כל האטומים ביקום ולא תמצא כבוד ביניהם. אבל זה לא סובייקטיבי במובן של להיות האמונה של אדם אחד, זה מה שאני אומר. זו האמונה של כל החברה. האמונה של כל החברה היא מציאות גדולה ושמנה.
המציאות של האמונות של אנשים אחרים
הכלל היסודי של החיים החברתיים
מרצה: ברגע שאתה מדבר על אנשים אחרים, הכלל הגדול, הגדול על חיים חברתיים ועל עבודה חברתית הוא שהרגשות והתחושות והאמונות של אנשים אחרים הם אמיתיים. שלך עצמך לא אמיתיים, כי אתה יכול לשנות אותם במידה שאתה רוצה להתאים טוב יותר למציאות, או אולי אפילו יכול לשנות אותם בניגוד למציאות.
אבל של אנשים אחרים הם אמיתיים. זו הסיבה שכל תיאוריה שמנסה לדבר על בני אדם, חברה אנושית, בלי –
[סוף חלק 1]
שלוש הרמות של הנפש: הנאה גופנית, מידה חברתית ושאיפה שכלית
הטבע האנטי-חברתי של חיפוש הנאה גופנית טהורה
האדם שרודף אחרי הנאה גופנית הוא אנטי-חברתי, לא רק אנטי-אינטלקטואלי
זו גם הסיבה, רק כדי להיות מאוד ברור, זו הסיבה שדיברנו על זה לפעמים, זו הסיבה שלהיות אדם שרודף אחרי ההנאה הגופנית שלו הוא אנטי-חברתי מלבד להיות אנטי-אינטלקטואלי. זה אנטי-חברתי, נכון? הבחור מול הטלוויזיה עם הדוריטוס שלו הוא אנטי-חברתי, לא רק להיות כמו בחור. הוא בעצם לא בחור רע. זו הסיבה שכבוד, זו הסיבה שאני לא מסכים עם הבחור הזה. אז הבחור שאמר שבחור הוא בחור שיושב כל היום מול, כמו הסרט, איך קוראים לו? *אידיוקרסי*, נכון? זה כמו האמריקנה האולטימטיבית, המדריך האמריקאי. זה פשוט כמו החזיר האולטימטיבי, פשוט יושב מול הטלוויזיה שלך ומתעורר ואוכל פופקורן או שותה גטורייד. אבל אני צופה בסרטים הכי פשטניים. זוכר את הסרט הזה? סרטי אקשן. כן, שבהם אתה אפילו לא צריך לעבוד, אתה לא צריך לעשות שום עבודה כדי לעקוב אחרי הסיפור כי אין סיפור. כמו שורטס, נכון?
והשורט לוקח פחות מ-29 שניות, ושום דבר לא קורה שלוקח יותר משתי שניות, נכון? אתה אפילו לא צריך להיות בעל סיפור בראש שלך, כמו זיכרון לטווח קצר. אתה אפילו לא צריך להשתמש בזיכרון לטווח קצר שלך, שלא לדבר על הזיכרון לטווח ארוך שלך. כמו, אתה רוצה לצפות באופרה, יש לך את כל הזיכרונות לטווח ארוך האלה. זה לוקח שעתיים. זה כמו, רגע, מי הבחור שהגיע שלוש שעות אחר כך? מה קורה?
ובכל מקרה, לאן אני עושה את הביקורת החברתית הזו? מה שאני אומר הוא, אז גוי הוא מישהו שרק אחרי החושים של הגוף שלו הוא בעצם רע גם במובן החברתי כי אתה לא יכול לעבוד עם הבחור הזה. אין לו – וזה כמו מה שאני אוהב לקרוא כמו רמה של הנפש, כמו נפש אחרת, עצמי אחר שאתה מדבר עליו, נכון? העצמי שאתה מדבר עליו הוא לא רק זה שאוהב אוכל וכמו תינוק קטן.
שלבי התפתחות: מצרכים גופניים למודעות חברתית
אתה צופה בילדים, נכון? כמו בן שנתיים או משהו. כמו כשאתה בן שנתיים אתה מתחיל להבין שיש עולם חברתי. כמו כשאתה בן שנה אתה לא מבין, אתה רק על הצרכים שלך ועל התשוקות של הגוף שלך. ואנחנו אפילו לא יכולים לקרוא להם תשוקות בשלב הזה, נכון? כמו משהו כמו צרכים או אינסטינקטים. וזה אנטי-חברתי. אתה לא יכול לעבוד עם הבחור הזה. כתינוק, יש לנו מערכת לספק לתינוקות. אבל ברגע שאתה מבוגר, זו הסיבה שאנחנו הורגים בן סורר ומורה. לא בגלל שהוא בעל תאוה, אלא בגלל שהוא אנטי-חברתי, נכון?
הרמב״ם אומר שבן סורר ומורה הוא בעל תאוה. נדבר על זה בקרוב עוד קצת. יש לי עוד חלק על בן סורר ומורה. אבל הוא לא נהרג על אכילה, נכון? הוא לא נהרג על היותו זללן, כמו מי שלא מוסלמי, שלא זולל, כמו סקאפיה, כפי שקוראים לזה בחב״ד. לא, הוא נהרג בגלל אי-שמיעה להוריו, נכון?
אז כמו השלב הראשון של סוציאליזציה, של השגת נפש חברתית, כמו להפוך לעצמי חברתי, קשור להבנה הזו שהחיים לא עוסקים בי מספק את התשוקות הבסיסיות שלי, כפי שאנחנו קוראים להן, נכון? החיים עוסקים ב, כן, אני לא אומר שאתה לא יכול לאכול, אבל אתה עדיין יכול – החישובים שאתה עושה לעשות דברים ולא לעשות דברים לא יכולים להיות רק – המוטיבציות שלך לא יכולות להיות רק מה שגורם לך להרגיש טוב. זה אנטי-חברתי.
ביקורת על אתיקה חברתית תועלתנית וליברלית
ולמרות, אתה יודע, אז כביכול כרגע כמובן אנחנו צריכים לזכור שאנחנו חיים במערכת שמבוססת על ההנחה שזה יכול להיות נכון – תועלתנות וכמו שאני לא אגיד דמוקרטיה אבל הגרסה של דמוקרטיה שאנחנו חיים בה וכמו איך אנחנו קוראים לזה, כמו הגרסה הליברלית של אתיקה חברתית שאומרת שכולם יכולים להיות רק אחרי התחושות שלהם של הנאה, נכון? ההנאות החושניות שלהם. ואיכשהו מכיוון שעדיין תהיה לנו איזושהי מערכת, זה עדיין יהיה המטרה הסופית שאנחנו מכירים. אנחנו לא באמת מכירים בשום מטרות אחרות.
אבל מכיוון שכולם רוצים את זה, ננסה ליצור מערכת שבה יהיה לנו הכי הרבה הנאה להכי הרבה אנשים, נכון? הניסוח של בנת׳ם [ג׳רמי בנת׳ם, מייסד התועלתנות] של אתיקה, הכי הרבה טוב, כלומר הכי הרבה הנאה להכי הרבה אנשים. ואיכשהו זה יגרום לאנשים לשתף פעולה, וזה מה שאנחנו קוראים לו הדינמיקה החברתית, המערכת החברתית עדיין תעבוד כי כולם רוצים לאכול כמה שיותר פיצה ונגיד להם שאם אתה לא עובד, אתה לא מקבל פיצה, ואם אתה לא, מה עוד? אם אתה לוקח נשים של אנשים אחרים, הם לא יתנו לך את הבנות שלהם, כל מיני כללים, מחשבות כאלה כביכול.
אבל במציאות, נראה שאנחנו, נראה שזה לא עובד כל כך טוב. זה עובד, אבל זה דיון אחר. אבל לפחות תיאורטית זה לא עובד. תיאורטית כלומר, אתה מאבד את היכולת לדבר על מה זה אומר להיות אדם, אדם חברתי, שזה נחוץ, לפחות כדי להיות מסוגל לדבר איתו, נכון? אם המטפיזיקה עובדת זו שאלה אחרת. אבל נראה שכדי להיות מסוגל לטפח מידות חברתיות, להיות סוג האדם שאתה רוצה להיות חבר שלו, אתה צריך משהו יותר מלהיות טוב—
תלמיד: משתף פעולה *פרעסער*?
מרצה: כן, בדיוק. כמו אדם טוב שרודף אחרי הצרכים שלו ואיכשהו מבין שהוא לא צריך להזיק לאף אחד אחר כי איכשהו יש לנו את החוזה החברתי הזה שאומר שככה אתה הולך לספק את הצרכים שלך טוב יותר, דברים כאלה. אבל יש לנו עולם מאוד דל שבו קשה אפילו לדבר על זה.
בעיית האומץ והכבוד בשיח המודרני
זו הסיבה שהדבר הכי קשה לדבר עליו בעיקר בימינו הוא השאלה הזו של אומץ. היינו צריכים לדבר על זה קודם. אבל השאלה של אומץ, שהיא בעיקר אחרי כבוד. אומץ פירושו לסבול כאב בעצמך למען טובת החברה. זה בדרך כלל על מה שזה עוסק. כמו הדוגמה העיקרית של אומץ היא במלחמה שם כמו גבורה, נכון? שבה אתה סובל או אפילו לא במלחמה באיזושהי דרך של סבל כאב לטובת הקבוצה. ואתה לא צריך להגיד את זה בצורה כזו שזה נשמע אלטרואיסטי מדי וזה גם בגלל שזו דרך רעה להגיד את זה. אנחנו צריכים להגיד לטובת הכבוד. וכבוד הוא הייצוג של המעמד שלך, נכון?
בימינו אנחנו קוראים, אנחנו אומרים סטטוס וכשאנשים אומרים סטטוס הם גורמים לזה להישמע כמו משהו מאוד מאוד רע, כמו משהו לא רציונלי. זה פשוט הכבוד שלך הוא הייצוג של המעמד שלך בקבוצה. ואיזה סוג של יצור חברתי אתה? איזה סוג של אדם חברתי אתה? יש טובים ורעים. הטובים הם אלה שעושים את הדברים הטובים לאנשים אחרים, ולא מפחדים, וכן הלאה, כשהם לא צריכים לפחד. ואיבדנו הרבה מהשפה הזו. זו הסיבה שאנחנו נוטים לדבר על הכל במונחים של, האם אתה מתגבר על ההנאות החושניות שלך למטרה של יותר הנאות חושניות, אני מניח.
כמו מבחן המרשמלו [הניסוי הפסיכולוגי המפורסם שבודק דחיית סיפוקים אצל ילדים], נכון? מאוד רע לאתיקה. כי מבחן המרשמלו פשוט אומר, האם אתה יכול להתגבר על ההנאה החושנית הנוכחית שלך למען הנאות חושניות של מחר? יהיו שתיים מהן. עדיין אין לך מסגרת אמיתית, נשמה אמיתית שיכולה לשאת, שיכולה להיות נושאת של אתיקה מעבר למה שבעלי חיים יזכו, כמו בעלי חיים חכמים, בסדר?
המסגרת התלת-שכבתית של הטובות האנושיות
בכל מקרה, איפה אני? ואז, אז יש לנו את זה. ואז יש לנו, זה מאוד חשוב להבין את זה. דיברתי על זה יותר גם ביום חמישי בלילה. אז זה מאוד חשוב להבין את זה, שיש לנו את זה, כמו, כשאנחנו מדברים, זו הסיבה, כשאנחנו מדברים ספציפית על הנאות פיזיות של הגוף, שבהן אנחנו מתכוונים ממש להנאות של הגוף, אז הנאות של חוש המישוש, אנחנו מתכוונים למשהו מאוד, במובן הזה, נוכל לקרוא לזה אגואיסטי, נכון? משהו שהוא אפילו לא הגוף החברתי. מובן?
ואז כמובן יש אנשים שיש להם אפילו דברים גבוהים יותר, נכון? כמו שכל, כמו לדעת דברים, שזה אפילו מעבר לחברתי, כמו משהו שלישי. זה באמת איפה שאתה חושב שזה טוב או משהו טוב בלדעת אמיתות, משהו בעל ערך, משהו שעושה את החיים ראויים לחיות, נכון? המטרה בחיים, תכלית בחיים. וזה שוב לא חברתי, נכון? אז לא לעשות את החברתי לתכלית של הכל, רק לדבר על רמות שונות של טוב. בשביל מה? טוב לגוף הוא אולי סוג הדברים האלה. אפילו על זה אנחנו צריכים לדבר.
טוב לנפש החברתית יהיה הטוב החברתי בעיקר, ובטרמינולוגיה העתיקה זה בדרך כלל נאמר להיות כבוד כי כבוד הוא מה שעוקב אחרי ההוויה החברתית שלך. ומה היא הנשמה שלך, שלך, איך נקרא לזה, שלך—לא, מה שעושה אותך, אותך, לא כגוף, אלא כמשהו שונה, יותר מעניין מגוף, זה מה שאנחנו קוראים שכל, מה שאנחנו קוראים עיסוקים אינטלקטואליים או סוגים של טובות שקשורות להבנה, לידיעה ודברים כאלה. נשאר שם?
בכל מקרה, זה הסיפור הכללי מאוד של שלושת החיים. וכמו שאמרנו רוב האנשים, כמו רע, כמו נמוך, הסוג הנמוך ביותר של אדם שיהיה או הסוג הכי עבדי של אדם, נכון—
פרישות וההבחנה בין תשוקות טבעיות ומטופחות
שלושת החיים והחופש החברתי
מרצה: הם לא אדם חופשי. זה יהיה מישהו אחרי הנאה. האדם החופשי, נכון? בן חורין. אריסטוקרט. מישהו שיש לו, כמו מה שאנחנו אומרים, מעמד חברתי. יש לו רמה מסוימת של כוח שיהיה מעוניין בכבוד, מעוניין במה שעוקב אחרי המעמד החברתי שלך. ואז מישהו אפילו יותר חופשי, כמו אפילו יותר חופשי מהעולם החברתי, יהיה מישהו שמעוניין בשכל. זה נקרא ענן חם בן חורין [אדם שהוא אפילו יותר חופשי מבן החורין].
כמובן, בן חורון הוא באמת… זו הצהרה שונה מלומר שאם אתה עבד לתשוקות שלך, אתה משועבד, נכון? זה אומר שאתה גם לא עבד ל… בן חורון הוא מישהו שהוא לא עבד לתשוקות שלו. וזה נכון גם חברתית. זה לא רק מושטר של אומנות [עניין של אומנות/מטפורה]. זה נכון שלהיות עבד פירושו להיות מישהו שלא יכול להמשיג משהו מעבר ל… ולא רק להיות, כמו שאמרתי, זה לא רק בראש שלו. זה לא רק בראש שלו. זה במציאות החברתית שהוא חי בה. והוא לא באמת יכול לרדוף אחרי שום דבר מעבר לזה, לרוב, אלא אם כן הוא דתי ויש לו משהו אחר ליצור את זה. זה דיון אחר. אבל בעולם הזה, הוא לא יכול.
או להיות אדם חופשי, אדם עם סוכנות פוליטית, סוכנות חברתית, זה אומר להיות מעוניין בכבוד. להיות אדם אפילו יותר חופשי, או נשמה חופשית, אולי אפילו להפסיק להגיד את המילה אדם, זה להיות מעוניין בשכל. ואז יש דברים גבוהים יותר אפילו מזה, ואנחנו לא מדברים על זה עכשיו.
חזרה למידת הפרישות
מרצה: אז, על מה אנחנו מדברים? מה שהתחלתי לדבר עליו היה על המידה המסוימת הזו שקשורה לשליטה, לא שליטה, שליטה היא לא המילה הלא נכונה, המידה הנכונה, נכון? ההתנהגות הנכונה ביחס לתחושות הפיזיות האלה, נכון? ואנחנו מנסים מאוד, מאוד, בשבוע שעבר עשינו יותר מזה, מנסים מאוד לחשוב על זה בפרט, לא כאל אל תלך, כמו לא להיות אנוכי או משהו כזה, לא כאל זה כמו דרך לדבר על הכל, כי אז זה לא מאוד מעניין וזה נעשה מאוד קשה לדבר כשאנחנו עושים את ההכללות האלה.
אז צמצמנו את זה להנאות של חוש המישוש, כמו שחזרנו גם עכשיו. ועכשיו אנחנו צריכים לנסות לדבר על מה יהיו ההנאות הטובות, ומה זה אומר לדבר על. שוב, אנחנו לא יכולים לתת ממש כמו שולחן ערוך, כמו הלכה, כמו זה טוב וזה רע, אבל אנחנו צריכים להתחיל לדבר על מה תהיה הדרך הטובה להתנהג בתוך ההנאה הזו, סוג ההנאה הזה, ומה תהיה דרך רעה, כמו איך אנחנו מדברים על זה.
ההבחנה של אריסטו: תשוקות טבעיות מול נבחרות
מרצה: בסדר, אז אנחנו הולכים לעשות ככה. אנחנו הולכים לעשות ככה. אנחנו הולכים לנסות לחשוב על הבחנה שאריסטו עושה בין סוגים שונים של ההנאות האלה או התשוקות האלה. הוא קורא להן כמו האהבות האלה, החיבות האלה. ואנחנו הולכים להגיד ככה: נראה שיש שני סוגים שונים שלהן. אני חושב שההבחנה הזו מאוד שימושית לנסות להגיע אליה ולנסות לראות איזה פרי היא יכולה להניב לנו.
תשוקות טבעיות ומשותפות
מרצה: סוג אחד הוא טבעי ומשותף. טבעי כלומר משהו מולד, משהו ששייך להיות גוף אנושי, לקבל גוף אנושי, תלוי במה אתה חושב. ומשותף, לכן, כל בני האדם, זה לא כמו משהו שרק לתרבויות מסוימות יש, אתה לא צריך חינוך בשביל זה, זה לא שונה בין תרבויות, בין אנשים, בין גברים ונשים, ילדים ומבוגרים, דברים כמו עבדים ובני חורין, זה לא שונה ביניהם. זה לכן טבעי, שייך לטבע האנושי, שייך לטבע האנושי הכללי.
תשוקות נבחרות וספציפיות
מרצה: ואז יש כמה, כמו עכשיו, זכור את זה, בוא נשים לב למשהו, אז יש כמה הנאות פיזיות, נכון, הנאות של חוש המישוש שהן לא טבעיות. אתה לא נולד איתן. הן צריכות להיות מחונכות. הן צריכות להיות נבחרות. ההפך מטבעי כאן יכול להיות משהו כמו נבחר, מנומק במובן מסוים, נכון? רצוי, לא רק נולד. וגם לא לכן, או אולי אלה שני סימנים לאותו דבר, אני לא בטוח, אבל גם נוכל לחשוב עליהן כלא משותפות, לא אוניברסליות, נכון? לא אוניברסליות אנושיות.
רק בתרבויות מסוימות הם אוהבים לשתות בירה. רק אנשים מסוימים אוהבים לאכול סטייקים עשויים בינוני. רק אנשים מסוימים אוהבים יינות משובחים. רק אנשים מסוימים אוהבים סוגים ספציפיים של נשים, או צורות ספציפיות, או צבעים ספציפיים, או כל מה שיש עוד, הבדלים שיש, אישיויות ספציפיות. אלה דברים שמשתנים בין אנשים. הם משתנים בין תרבויות. והם לכן לא תשוקות טבעיות במובן הזה.
הסתייגות: לא בנייה חברתית טהורה
מרצה: הן קצת טבעיות, נכון? אני לא הולך להגיד שהן לגמרי כמו בנויות חברתית. אנחנו לא כל כך, אנחנו לא קונסטרוקציוניסטים חברתיים כאן. אנחנו לא אומרים שהאהבה שלך לנשים נלמדה לך לגמרי על ידי אמא שלך, אחרת לא היה לך. לא, כנראה היה לך. אבל הדרך שבה היה לך, ולכן זה לא בלתי מוגבל, נכון? אנחנו לא יכולים לשכנע אנשים להתחיל לאהוב כיסאות באותה דרך שהם אוהבים נשים, או לאהוב, אני לא יודע, אצות באותה דרך שהם אוהבים סטייק. אולי אתה יכול לעשות את זה. אני לא יודע, איזה שף מאוד מפואר יכול להבין את זה. אבל, בסדר, אבל הבנת את הנקודה.
יש כמה גבולות לזה. הטבע כן נותן גבולות לזה. אבל אנחנו מנסים להבחין בין התשוקות הטבעיות, התאוות הטבעיות, נכון? מהתאוות הנבחרות והספציפיות. ספציפיות כמו אנשים שונים, וספציפיות כמו שייכות לדברים ספציפיים, נכון?
צד האובייקט של ההבחנה
מרצה: עכשיו נוכל גם לעשות את אותה הבחנה לגבי האובייקט של התאווה, נכון? האדם שיש לו רק את התאווה הטבעית, כמו, לא מתורבת, נכון, אנחנו קוראים לזה לא מחונך, הוא, אתה נותן, אתה שם כל דבר למלא את הפה שלו, הוא ייקח את זה, באותה דרך, אותו דבר במין, נכון, לא משנה, כל אחד טוב.
אדם שהוא מתורבת, התשוקות שלו שייכות לדבר ספציפי, כמו, אני לא אוהב את זה, או אני לא רוצה את זה, אין לי תאווה לזה, אין לי תשוקה לזה, יש לי תשוקה לקוגל, אבל לא לסושי, מי אוכל סושי, זה מגעיל. וכן הלאה, או ההפך, כמו מי אוכל קוגל שהוא שמנוני וסושי הוא אוכל כל כך מעודן, לא כמו קוגל. בכל מקרה, אלה יהיו דברים ספציפיים. אתה מבין למה אנחנו מגיעים?
למה ההבחנה הזו חשובה
מרצה: אני חושב שההבחנה הזו מאוד מעניינת. למה היא מעניינת? כי היא כבר, שוב, היא לוקחת אותנו קצת הרחק מהדרכים הנטורליסטיות והמטריאליסטיות שלנו יותר מדי, כמו מאוד מאוד מטריאליסטיות, נכון? כי בדרך כלל כשאני מדבר עם אנשים על תשוקה לאוכל הם נוטים לחשוב על הדבר הראשון, לא על הדבר השני, נכון? אנחנו מדברים, אם אנחנו נותנים שיעור על, המצווה של לא להיות, על אכילה, אנשים מדברים על לאהוב פיצה ולא כמו פיצה. אנשים מדברים על כמו התשוקה לאוכל, שזו התשוקה הזו, תשוקה טבעית, כמו הגדולה יותר, נכון? ואנחנו סוג של חושבים שוב בגלל המחשבה הרדוקציוניסטית הזו אנחנו בדרך כלל חושבים שכן זה נכון שאנשים שונים אוהבים דברים שונים ואתה יכול לתרבת את עצמך לאהוב שונה, כמו תרבויות שונות, אוהבות, אבל איכשהו אנחנו לא לוקחים את זה ברצינות. אנחנו לא חושבים על זה כקטגוריה שונה. אני לא יודע איך אנחנו חושבים על זה. אנחנו לא חושבים על זה כקטגוריה שונה של תשוקה. אנחנו חושבים על זה כפשוט כמו, אני לא יודע, אקראי, או למה זה יהיה חשוב?
תלמיד: למה זה חשוב?
מרצה: כן, כי אז, אבל זה חשוב יותר, טוב חשוב הרבה כמו פלטה בתוך מסוים…
תלמיד: כי כשאנחנו הולכים לעבוד, מה שאנחנו מנסים להגיע אליו, כי כשאין לך את זה, את המושג הזה, את ההבחנה הזו, אתה בסופו של דבר מדבר על הסוף של לחשוב על סגפנות, כמו, קצינים זו הייתה מילה לא נכונה, כשהם מדברים על פרישות כמשהו לא אנושי, כמו לא לאהוב אוכל, לא לרצות לאכול, וזה ברור שזה לא נכון. ועכשיו תן לך יכול לקרוא מה שאני לא קורא. אני לא קורא דברים בפנים כי אני מתכוון…
מרצה: ההגבלה של הטעם בתחומים מסוימים היא דבר טבעי שפשוט מתרחש באקראי על ידי סוציאליזציה או משהו אחר…
תלמיד: כן, אבל כשאנחנו מדברים על כמו המידה, נכון? אנחנו מדברים על מידה של לא להיות, של לפעול נכון אפילו בתחום של הנאות פיזיות. אנשים כמו, בסדר, אז זה אומר שאני לא צריך לאהוב לאכול כל כך הרבה, נכון? זו השאלה שיש לך.
מרצה: כן, טוב, אני פשוט צריך להיות מאוזן.
למה איזון לא יכול לפעול ברמה הטבעית
מרצה: אבל זה לא שאתה לא צריך לאהוב כמה שאתה צריך לאהוב לאכול כמה. אז בוא נהיה ברורים, כי יש משהו לא בסדר כאן. בוא נבין. אנחנו רוצים לדבר על איזון או דרך נכונה או מידה נכונה, נכון? ועכשיו הבעיה היא שהאיזון הזה לא באמת יכול לדבר על הרמה הראשונה, לא באמת יכול לדבר על הרמה הטבעית.
אני יכול להראות לך את זה בקלות רבה מהמעט מדי, כמו מהמעט מדי. ובמילים אחרות, אם אנחנו אומרים משהו כמו המושלם, כמו שאנשים מסוימים נראה שמאמינים, נכון? רמב״ם כבר מתווכח עם האנשים האלה. אבל אנשים מסוימים, אני חושב, מאמינים שלאהוב דברים של הגוף זה רע, נכון? אתה צריך לאהוב רק דברים של הנשמה. ולכן, האדם המושלם, או במילים אחרות, המושלם, ברגע שאתה אומר את זה, אתה כבר אבוד. אתה לא מדבר על הסוג הזה של פרישות בכל מקרה כי הפרישות הזו היא איך להתייחס לסוג הזה של תשוקות. זה לא על להרוס אותן לגמרי. אז זה יהיה לגמרי לא נכון בכל מקרה.
אבל אפילו אם אנחנו עושים, אם אנחנו כן מדברים על זה בצורה הזו, שני האנשים ידמיינו שמישהו שאין לו תיאבון לאוכל, שאין לו תשוקה לאוכל, הוא האדם המושלם. וזה מאוד מוזר כי האדם הזה הוא ברור, ראשית, הוא ברור שהוא לא אדם מושלם. הוא חולה.
פרישות, הנאה גופנית ובעיית ההשמנה: חוסר התאמה מבני
הפרדוקס של ההנאה הגופנית וגבולות הפרישות
הוויתור של הרמב״ם: מעבר להצדקה אינסטרומנטלית
מרצה: והרמב״ם אומר שאתה לא יכול להאכיל את עצמך אם אתה לא מאכיל את הגוף שלך. גם. בסדר, זה לא התירוץ. בסדר, כי אתה לא תוכל לחשוב אם אין לך את הגוף שלך. אבל חוץ מזה, בוא נדבר רק על הגוף עצמו. בוא נדבר בדיוק על ההנאה הזו של הגוף.
נראה שאתה צריך, נראה שזה נכון לאהוב אוכלים מסוימים. ואפילו, אנחנו יכולים אפילו ללכת רחוק יותר. אפילו אם, כמו שאני אומר, אני לא יודע את ההבדל בין דבר מתוק למלוח, זה אפילו יותר גרוע מכמה בעלי חיים. כמו, בעלי חיים רבים כן מבחינים בין דברים מתוקים למלוחים, וכמו, זה נשמע, אנחנו בסופו של דבר אומרים דברים מאוד מוזרים, אנחנו בסופו של דבר חושבים על המידה הזו, אנחנו בסופו של דבר חושבים על המידה הזו בצורה מאוד מוזרה.
בעיית ההשמנה: קטגוריה שונה לגמרי
ולכן אני חושב שעכשיו, אפשר להגזים בזה, אני חושב, נכון? זה אפשרי. במילים אחרות, וכאן אמרתי שאני רוצה לדבר על השמנת יתר, כי אני חושב ומה שאנחנו קוראים היום השמנת יתר או אכילת יתר אבל רוב האנשים שאנחנו מדברים איתם נאבקים כמו שרוב האנשים נאבקים בארצות הברית ובעולם המערבי או אולי בעולמם שלהם זה לא המידה של פרישות.
אני פוטר אתכם, מחמיר את המצב. אני לא יודע אם זה יותר גרוע או יותר טוב. זה כנראה יותר גרוע. אבל זה לא שאם יש לך בעיה עם התזונה שלך אז אתה לא צריך לבוא לשיעור על מידת הזהירות, או פרישות, או מה שזה לא יהיה.
למה לא? כי הבעיה שלך היא מתחת לרמה הזו. בסדר? אתה מבין? אבל כשאני אומר מתחת, זה גם אומר שהכלים שעובדים ברמה הזו לא עובדים בשבילה. אתה צריך לעבוד עם כלים שונים. או אולי הם עובדים בצורה מאוד מוגבלת, וזו הסיבה ש…
הממד המערכתי והאישי
לא, אני אומר את זה כי אני חושב שזה נכון. אתה יכול לא להסכים איתי. אתה יכול להתחיל להתווכח איתי ולהתחיל לצעוק עליי בחזרה. אבל נראה לי, כי נראה לי, ובכן, מלבד העובדה שיש הרבה סיבות למה יש לנו מגיפת השמנת יתר, וקשה להאשים, אנחנו כנראה לא צריכים להאשים אנשים בודדים בעיקר בגלל זה, כי זה קשור לאורחות חיים, ולתרבות, ולאיזה סוג של אוכל הם מוכרים בסופרמרקט, ואיך הם מכרו אותו, וכל מיני דברים כאלה, שאנשים יותר חכמים ממני עסוקים בהם. אבל אנשים יותר חכמים במובן של לדעת יותר עובדות, ובמובן של להיות חכמים. אה, זה מופע.
אבל גם אם אנחנו כן רוצים לדבר על הטבע האישי של זה, נראה לי בבירור מאוד, עכשיו אחרי שקראתי את הפרק הזה, על סמך המחשבות האלה, נראה לי שזה לא קשור למושג הזה. זה קשור למשהו, זה לא קשור למה שאנחנו מדברים עליו בעיקר.
העדות האמפירית: אנשים גדולים שלא יכולים לשלוט במשקלם
אני חושב למשל, אתה מסתובב ואתה רואה אנשים, כי זה משהו שאני תוהה לגביו וזה מטריד אותי. אולי אני משוגע שזה מטריד אותי. אבל אני מכיר אנשים שהם אנשים גדולים. בסדר, בחורים נהדרים. מאוד חכמים, מאוד מצליחים, וכן הלאה. והם עדיין לא יכולים לשלוט במשקלם.
אני לא מדבר על עצמי עכשיו. זה לא יהיה מעניין. הרבה אנשים גדולים. עכשיו, מלבד אם הם לוקחים את הזריקה הזו, נכון? זה הפתרון. לא, זה אולי באמת הפתרון, במובן מסוים, מה שזה לא יהיה. תבררו אם זה בטוח, אם הרופא ממליץ על זה, אבל למה? זה משהו שאני מגיע אליו.
מעגל האשמה והשאלה של מידות בסיסיות
אחד הדברים הגדולים, אולי זה באופן כללי, אני מאמין שהמעגל הזה של להאשים את עצמך ולהאשים אנשים אחרים, ברור שחסרה לך איזושהי מידה מאוד בסיסית. אם יש משהו שאני מאוד מאמין בו, במיוחד מאז שאנחנו עושים אתיקה רמב״מית אריסטוטלית, ולא כמו אתיקה אפלטונית קיצונית עכשיו. אתיקה אתלטית, נכון אסתטית, שזו מילה אחרת לאתיקה אתלטית, כמו להיות הספורטאי הטוב ביותר, אנחנו לא מדברים על להיות הספורטאי הטוב ביותר, אנחנו פשוט להיות כמו בכושר.
נראה לי שהמעגל הזה של לומר, בסדר, כן, כמובן, רוב האנשים אפילו כמו אנשים מאוד גדולים וטובים במובן של להיות בעלי שליטה עצמית, כמו אנשים בעלי שליטה עצמית. אתה פוגש את הבחור בכל הקשר, הוא אדם בעל שליטה עצמית. כמובן, הוא יכול לכעוס לפעמים, אבל אני לא מדבר על כמו… אבל באופן כללי, הוא אדם בעל שליטה עצמית. הוא אדם שאפשר לסמוך עליו, נכון? ויש לו את כל המעלות החברתיות, נניח, של להיות מתון. כמו, הוא בחור מתון. הוא לא רוצח אף אחד, אפילו לא חושב על זה. הוא לא מדוכא מדי, לא שמח מדי. הוא בחור מתון.
והוא עדיין שמן.
הפרדוקס: מתינות בכל התחומים חוץ מאחד
ואנשים… אני חושב שאנשים לעתים קרובות חושבים על זה, כמו, הבחור הזה הוא רב כל כך גדול או כל כך גדול… תאכל משהו מה שזה לא יהיה, אבל תסתכל עליו, הוא שמן, הוא בטח לא שולט בעצמו בצורה בסיסית כלשהי. זה נכון, כלומר, השאלה היא שאלה טובה. כמו, אם אתה לא יכול לשלוט בעצמך בצורה כל כך בסיסית, אז אתה לא ראוי לדבר על שום דבר כזה, נכון?
כמו שאנחנו אומרים, הבעיה עם לא להיות מתון היא כמו, אתה בהמי, אתה עבדי, בסדר, בואו נפסיק לדבר על בהמות. אתה כמו עבד, בסדר, אתה עבד, אתה לא בחור רציני, בעצם, אתה לא בן אדם, אז מה קורה כאן?
כמו, נראה לי, עכשיו כמובן, אני בטוח שחלק מהאנשים או אולי רבים מהם הם עבדים כי הם עבדים ואנשים יכולים להיות לא מאוזנים ולהיות בעלי המעלה הזו ולא את זו. הם לא יכולים לפי הרמב״ם, אבל במציאות הם יכולים, ומה שזה לא יהיה, בסדר.
העיקרון המתודולוגי: דברים צריכים לעבוד
אבל עדיין נראה לי שכל סוגי הדרכים שבהן אנחנו מדברים בדרך כלל על מתינות, על פרישות, על שליטה בתאוות שלך, לא קשורים לזה. הם לא. לפחות הם לא, הם לא נראים עובדים, נכון?
יש לך אנשים שקוראים את אותו ספר או איזה ספר שהם קוראים, מנסים לתרגל את זה והם עדיין לא נעשים רזים, נכון? לא עוזר. אז ברור שמשהו לא תואם. כמו זה המוסר שלי תמיד עובד על סמך זה שדברים צריכים לעבוד. לפחות לחודש שאתה קורא את השיעור הזה אתה צריך להיות, אתה צריך לשלוט במשקלך טוב יותר ואתה לא.
אפילו זה, כמו או שהלימוד שלך הוא, שזו דרך אחרת לומר שזה לא רלוונטי לך, אבל אני חושב שבדרך כלל יש אי-התאמה אינטלקטואלית אמיתית. זה לא רק כמו זה מה שאני אומר. יש לנו, אנחנו מאוד רגילים למעגל של כן כמובן שאני צריך להיות, אני צריך להיות, בכל פעם שאתה אומר אני צריך אתה עצלן כי ובכן אתה לא צריך. אולי יש פשוט משהו בעצם לא בסדר כאן, נכון?
ניסוח ההבחנה דרך שאלות
אז הערב, אני מנסה לתאר, אני מנסה כמו לבטא, מנסה להוציא איכשהו על ידי שאילת השאלות האלה, מה לא בסדר כאן? ואני משתמש בהבחנה הזו אולי כדי לנסות להבין את זה, נכון?
חזרה לתיאור החיובי: מהי מתינות בפועל
המסגרת של אריסטו: תענוגות נבחרים של מישוש
כי אנחנו אומרים כאן ככה, כשאנחנו מדברים על, כשאנחנו מדברים על, איך קוראים לזה? כשאנחנו מדברים על מתינות, נכון? ובכן, איך אנחנו, אני צריך מילה יותר יפה על מתינות. אני לא יודע. ריסון? לא, ריסון זה אפילו יותר גרוע. אז סופרוסנה, נכון, אנחנו יכולים לדבר, לומר את המילים היווניות, כי אף אחד לא יודע מה זה אומר. יכול להיות שנשתמש בזה.
כן, שוב, דיברנו על זה עם כל התרגומים האלה. אף אחד מהם לא טוב. אז בכל מקרה, ואנחנו מדברים על הדבר הזה. אנחנו מדברים על, לפי הפרשנות של אריסטו, לפחות, נכון? ההגבלה של אריסטו. אנחנו מדברים על ההתנהגות הנכונה ביחס לתענוגות גופניים או חוש המישוש ואנחנו מדברים ספציפית ולרוב מדברים ספציפית על אלה הנבחרים, נכון?
המרכזיות של הבחירה באתיקה
כי אתה זוכר כלל מאוד חשוב על אתיקה, נכון? אתיקה היא רק על מה שאתה בוחר. היה לנו הרבה שיעור שם על מה בחירה עשויה להיות ולהיות בעל העדפה כמו שתיים זה לבחור. בחירה אומרת משהו רציונלי במובן מסוים, לא לגמרי רציונלי כי אנחנו לא מדברים על כמו לדעת את האמת אבל משהו רציונלי, משהו שאנחנו יכולים לתת עליו דין וחשבון במובן מסוים, משהו שהוא, איך אנחנו איך תיארנו את זה, משהו שתלוי בך, נכון? משהו שתלוי בך במובן מסוים. כל המילים האלה, כל המילים האלה.
חינוך והרגלה: מבחן התחולה
וזה הגיוני לדברים כפי שדיברנו בהרחבה זה הגיוני לדברים שאתה מחונך אליהם, נכון? שאתה יכול לחנך את עצמך החוצה מהם, נכון?
אז למשל עכשיו תן לי לתת לך דוגמה דוגמה אחרת. אז לכן כשדיברנו על להיות בעל הסופרוסנה הנכונה, אנחנו מדברים על לאהוב יין משובח ולא להיות סוג הבחור שזולל את עצמו על, איך קוראים לזה, על אקונומיקה או מה שהם שותים כשהם מרססים, נכון? כי זה להיות סוג נמוך של אדם, זה להיות עבדי, אתה רק רוצה להרגיש כמו באזז של האלכוהול או מה שזה לא יהיה, כמו שאריסטו היה אומר הטבעי, בסדר, אלכוהול זה קצת יותר מורכב, אבל כמו המילוי הטבעי של הבטן שלך באוכל, כמו זה מה שאתה רוצה להרגיש, נכון?
דוגמת היין: צריכה עבדית לעומת מתונה
זה לא ממש משנה מה זה, אתה הולך לחנות ואתה קונה את הקופסת יין הכי זולה ואתה שותה אותה. זה לא דבר טוב. אבל הדרך הנכונה לעשות את זה היא אולי כמובן שאתה צריך להוסיף עוד הגבלות בתוך הזמן הנכון והכמות הנכונה עם האנשים הנכונים במצב הנכון בשבת לא ביום חול, אני לא יודע מה שהכלל יהיה, וכמו ליהנות מהיין המשובח. זה להיות אדם סופרון, אדם מתון, בחור שיש לו תרבות אדם, סופרוסנה, סופרון ביוונית זה סוג האדם שיש לו את זה.
בכל מקרה, הגיוני? זה מה שזה היה אומר.
האימות: המודל הזה באמת עובד
ועכשיו זה הגיוני. אתה יודע איך אני יודע שזה הגיוני? כי זה עובד. אני יכול לקחת את עצמי, אני יכול לקחת אנשים ולתת להם חינוך מסוגים, נכון? מה זה אומר חינוך? זה אומר הרגלה וגם קצת הוראה, אבל בעיקר הרגלה ואתה יכול, אתה יכול לראות אנשים מתבגרים, נכון?
חינוך, חלק מההתבגרות קורה באופן טבעי אבל בעיקר על ידי חשיפה, על ידי הרגלה. הוא מפסיק להיות הסוג, כמו כשהיה בחור שהוא היה כמו פשוט תמלא את זה ואז הוא גדל, הוא הרגיל את עצמו, הוא לימדו לא להיות סוג האדם הזה ועכשיו הוא סוג האדם שיש מידה לתאוות שלו, נכון? הן מדודות, הן לא בהמיות, הן לא עבדיות, הן מדודות.
האדם המדוד: תיאור קונקרטי
מדוד, הוא שותה רק בזמנים הנכונים, ורק בכמות מסוימת, לא שותה ארבעה בקבוקים בבת אחת, רק שניים, או מה שזה לא יהיה, אחד וחצי, מה שהמידה היא לפיו, ולפי המקום והזמן, והוא יודע שאנחנו, אתה יודע, כמו זה לא, אני לא יודע למה אני מדבר על להשתכר, זה פשוט נראה לי יותר קל לדמיין מה יהיו הגבולות של זה, אבל משהו כמו, נכון, הוא לא, הוא מחזיק את עצמו, לא מנסה כמו להגיע, אתה יודע, איך לקרוא לזה, אני לא, כמו מחוסר הכרה או מה שזה לא יהיה משתמש בזה ב…
הבחנה בין תשוקה טבעית לתשוקה איכותית: אריסטו על מתינות ובעיות אכילה מודרניות
שתייה חברתית כמידה ישימה
המרצה: הוא משתמש בזה לסביבות חברתיות שבהן זה, אתה יודע, אם אתה שותה לבד, אתה אף פעם לא מורשה לשתות לבד. רק בסביבות חברתיות, אחד מהכללים של שתייה, נכון? אז, בסדר, זו המידה. ואני יכול לראות אנשים משיגים את זה. זה אפשרי. אנחנו מדברים רק על דברים אפשריים אנושית, נכון? דברים כמו יפי ומלאך, מה שזה לא יהיה, זה לבחור אחר. שאלשי זה? מה שזה לא יהיה. אנחנו מדברים על דברים אנושיים, נכון?
וזה עובד. זה עובד. אני יכול לראות אנשים נעשים יותר גרועים. אני יכול לראות אנשים נעשים טובים יותר. אני יכול לראות אנשים עובדים על זה. ואני יכול להגיד לך מה לעשות כדי לעבוד על זה. כן, מה דעתך אתה יודע, וכן הלאה.
בעיית ההשמנה: אתגר מסוג אחר
אבל אני לא רואה אנשים נעשים טובים יותר בשליטה בהשמנת היתר שלהם לרוב. רק בדרכים מאוד קיצוניות. אתה יכול ללכת על דיאטה ולהגביל את הקלוריות שלך, שזה לא נורמלי, נכון? רק כדי להיות ברור, אדם בריא אמור להיות שבע כל יום. הוא לא אמור להיות בהגבלה קלורית. אולי אתה צריך כהתערבות, אבל זה קשה. זה קשה כי הגוף שלך צריך יותר מזה. וכשאתה שמן, הגוף שלך צריך לקיים את כל הגוף השמן. זה לא מה שהגוף שלך רוצה. זה לא שהגוף שלך רוצה להיות במשקל האידיאלי שלו, נכון? אז אתה במאבק. בסדר, אולי אתה צריך לעשות את זה, אבל זה דבר קיצוני. ואתה לא צריך לצפות אפילו מאדם טוב להיות מסוגל לעשות את זה.
ההבחנה של אריסטו: תשוקה טבעית כמותית בלבד
אז בגלל זה, אני חושב—וכאן אנחנו רואים, אז עכשיו בואו נחזור להבחנה שלנו—אז יש את הרצון הטבעי הזה, תשוקה טבעית לאוכל, נכון? אנחנו יכולים לומר את אותו הדבר על מין. אני לא הולך להמשיך לתאר דוגמאות, אבל אתה יכול לחשוב על אותו סוג של אנלוגיות.
ואתה יכול לראות שיש את התשוקה הטבעית הזו לאוכל, שבה אריסטו אומר, אני לא חושב שמישהו—אין שום טוב ורע בזה. זה הדבר החשוב, כי זה רק כמות, נכון? זו רק כמות, נכון? יש כמות מסוימת של הזנה שהגוף שלך צריך. כמות מסוימת של אוכל, כמעט כמות של מים, כמות מסוימת של חלבון ועמילן ומה שזה לא יהיה. אתה שואל את התזונאי בדיוק מה זה.
עכשיו, חלק מהאנשים הם—בעצם אין אף אחד שאוכל פחות מזה, לא אוכל, נכון? אתה יכול להכריח את עצמך לאכול, אבל אף אחד שלא רוצה פחות מזה, נכון? כי אלא אם כן הוא לא בריא, שזה יהיה כישלון במובן הזה, אבל אתה צריך ללכת לרופא בשלב הזה. לרוב, כלומר, אנשים שממש מאבדים את התיאבון שלהם כי הם חולים או משהו. אני מניח שדברים כאלה קורים, אבל אף אחד אפילו לא היה חושב שזה לא רק מעלה, זו גם לא בעיה שאנחנו מדברים עליה.
אבל גם אין טוב ורע. אין “תאכל את זה ולא את זה”. יש רק תאכל פחות. פשוט תספור קלוריות, נכון? ספירת קלוריות זה מה שהטבע שלך צריך שתעשה.
התצפית של אריסטו על תקופתו שלו
עכשיו, אריסטו אומר—הוא ממש אומר את זה—שהוא חושב שרוב האנשים אין להם בעיה עם זה. רוב האנשים לא אוכלים יותר ממה שהם צריכים. ואני ממש תהיתי אם זה בגלל שהוא לא חי באמריקה של שנת 2000, או שזה גם נכון. אבל היו אנשים שמנים תמיד. זה יכול להיות קצת יותר מדי שמן, אבל אולי זה לא נחשב—בסדר, יש רמות של להיות שמן ולהיות עודף משקל וכן הלאה. אבל גם—
תלמיד: ואוכל לא היה כל כך שופע.
המרצה: כן, כן. יש לנו את כל ה—אני יודע את כל התשובות האלה. אני לא יודע. אבל בואו נדבר על—ובכן, בואו נדבר על הדבר האחד, נכון? אפילו אז, אנחנו מדברים על הדבר האחד, לא על האכילה, האכילה העובדתית, הממשית, נכון? האם אתה רוצה לאכול יותר ממה שאתה צריך? זה מרגיש כאילו משהו לא בסדר עם זה גם, משהו בעצם לא בנשמה שלך, משהו בגוף שלך, נכון?
תיאוריית החישוב השגוי הגופני
ואולי יש קצת אימון בזה. אני מכיר אנשים—יש כמה אנשים, יש ספר, שכחתי. יש ספרים שמדברים על אנשים שמדברים על זה. יש, נכון? כי נניח משהו כזה: הרעב או התיאבון של כולם נעצר בשלב מסוים, נכון? של כולם. העובדה שאנשים אוכלים יתר על המידה היא בשביל משהו—יש כמה תיאוריות שאומרות שזה ממש חישוב שגוי פיזי בגלל איזה אורח חיים או סוגי אוכל או שמני זרעים או איזה שטות שזה, שגורם לוויסות שלך, לוויסות של הגוף שלך למה שהוא אוהב, למתי הוא רוצה, להיות מקולקל.
אולי משהו בתרבות שלנו. די בטוח שמשהו כזה קורה, כי אני לא חושב שזה כישלון של מתינות. זה מה שאני מנסה להגיע אליו. יש אולי כישלון חברתי, טבעי, נכון? זה כישלון טבעי. יש איזשהו כישלון של ויסות, אבל כמעט כמו ויסות גופני, נכון?
אנלוגיית המים: תשוקה טבעית מווסתת את עצמה
רוב האנשים לא—נניח ככה, נכון? האם מישהו שותה יותר מים ממה שהוא צריך כי הוא אוהב לשתות מים כל כך הרבה? מעט מאוד אנשים, נכון? יש לנו את הבעיה ההפוכה. רוב מאיתנו לא, כי גם בצורה מאוד מוזרה, אנשים מסיבה כלשהי לא מרגישים צמא, אבל הם כן מרגישים רעב. אל תשאל אותי. משהו לא בסדר עם הגופות שלנו, או לפחות בתרבות שלנו, הדרך שבה זה עובד. לא כולם זה—עושה הכללות, נכון? אבל רק כדי להבין, אתה מבין שאני מדבר על אנשים ששותים יותר מדי מים יישמע מאוד מוזר, נכון? מי שותה יותר מדי מים?
אני יכול לגרום למישהו לשתות מעט מדי מים. לפעמים הם עצלנים מדי, או לפעמים משהו לא בסדר איתם. כן, אני מניח שיש כמות נכונה של מים לשתות. כן. מה זה? אני לא יודע. תשאל את הרופא שלך. לרוב, אנשים שותים את הכמות הנכונה. בסדר? ואנשים שותים פחות. כן, זה כבר בעיה. אבל לרוב, בואו לא נאמין לרופאים האלה שאומרים שאנשים בעיקר שותים מעט מדי. יש מחלוקת על זה במדע התזונה, אבל בואו נניח שרוב האנשים – אף אחד לא מת מהתייבשות. זו המציאות, נכון?
אז לפחות ברמה הזו, אף אחד לא שותה מעט מדי או יותר מדי. אתה שותה יותר מדי, מה הדבר הכי גרוע בכלל שקורה? אתה הולך לשירותים יותר מדי. לא – אבל לרוב, אנשים גם לא עושים את זה. בטוח לא עושים את זה מתוך הקלה, נכון? אם הם עושים את זה, זה בגלל שיש להם הרבה גזים או משהו.
היכן הפרישות באמת פועלת: בחירות איכותיות
אבל אני יכול בקלות רבה לדבר על אנשים ששותים את הדברים הלא נכונים. זה הגיוני מאוד. אנשים שותים את הדברים הלא נכונים. אתה צריך לשתות מים, אבל אתה שותה משקה מוגז. זה יהיה האדם הבלתי מרוסן או הכישלון של הפרישות. כנראה קשור לתאווה. או שאתה שותה יין, ואתה צריך לשתות מים. או שאתה שותה מים באמצע הסעודה, ואתה צריך לשתות אותם לפני האכילה או אחרי או בזמנים הלא נכונים. דברים כאלה. אתה שותה מים מלוכלכים, ויש בהם כל מיני כימיקלים, ואתה צריך לשתות מים טהורים. דברים כאלה, הם הגיוניים.
בעיית האוכל המודרנית אינה בעיה של פרישות
כשאנחנו מדברים על אוכל, יש משהו מאוד מקולקל עם הגוף שלנו בכך שזה לא עובד ככה. אתה מבין. אריסטו ממש עושה את זה לאוכל. הוא אומר, כן, רוב האנשים לא אוכלים הרבה יותר מדי ממה שהם צריכים. יש אנשים שאוכלים את האוכל הלא נכון, או שהם אוהבים את הסוגים הלא נכונים של אוכל.
עכשיו, אתה מבין, נכון, כי ג׳נטלמן, אדם מעודן, אמור לאהוב סוג מסוים של אוכל. אתה לא אמור לאכול – יש לנו גם דברים כאלה, נכון? אתה לא אמור לאכול זבל כל היום, או נאש, או חטיפי שוקולד. חטיפי שוקולד הם לילדים, או לקינוח פעם בשבוע, או מה שזה לא יהיה, נכון? הם לא אמורים להיות האוכל היומיומי שלך.
אבל כישלון בזה, וזה מה שאנחנו מדברים עליו כשאנחנו מדברים על אי-פרישות, נכון? מישהו שפשוט אוכל את כל חטיפי השוקולד. ובכן, הוא הפך למלך, ועכשיו הוא בנה לעצמו – אני יודע שכל האנשים שמתנהגים ככה – לא מלך, הוא לא הפך למלך, אבל הוא נעשה קצת יותר עשיר והוא בנה לעצמו את המקפיא הענק הזה של גלידה עם כל מה שהוא חלם עליו כילד. אנחנו לא מדברים על זה. זה קשור לתאווה.
אכילה לפי מעמד האדם
ומישהו ש, אגב – ואריסטו אומר שאכילה נכונה היא גם לפי המעמד שלך. אם אתה עשיר יותר, אתה צריך לאכול אוכל טוב יותר. למה שתאמר, “אני הולך לקנות את אותו הזול”? אתה צריך לקנות את היקר. זה נכון בשבילך. אבל יקר מדי, יותר ממה שאתה יכול להרשות לעצמך, זה להיות חסר מידה. הנה. יש בעיות אחרות עם ניהול כסף. יש מידה אחרת שקשורה לזה. אבל כמה אתה יכול להרשות לעצמך זה גם חלק משליטה בהנאות שלך, נכון? כמה אתה יכול להרשות לעצמך?
בימים עברו, אם אתה מלך, אתה יכול להרשות לעצמך כמה נשים. אבל אם אתה אדם פשוט ויש לך כמה נשים, אתה לא יכול להרשות אותן לעצמך. יש משהו לא בסדר, נכון? זה הולך לקלקל את החיים שלך כי אתה לא יכול לשלם כל כך הרבה מזונות ילדים. זו בעיה, נכון? אם אתה מאוד עשיר ואתה יכול לעשות עסקאות של מליון דולר עם כל בחורה, זה מה שזה. אוקיי, אולי. אל תשאל אותי. כנראה גם חסר מידה, אבל ברמה אחרת, נכון? הבעיה היא לא – הבעיה היא שזה משהו מקולקל.
ההבחנה המרכזית: שתי שכבות שאסור לבלבל ביניהן
אז מה אני אומר? לכן, מכיוון שיש לנו את ההבחנה הזו, אנחנו יכולים לדבר על – השאלות שיש לנו בדרך כלל הן לא על זה. אני לא חושב על זה. אני בטוח – אני לא טוען שכולנו מושלמים או שמישהו מאיתנו יש לו שלמות בזה. אבל אני טוען, בהנחה שיש שתי שכבות שונות של הסיפור, אנחנו לא צריכים לבלבל ביניהן.
אנחנו לא צריכים לדבר על השאלות שאנשים מדברים עליהן – אכילת יתר והשמנת יתר ואולי אכילה רגשית, כל מיני תירוצים שאנשים מדברים עליהם היום. אלה לא בעיות של תאווה. זה לא קשור לתאווה. זה קודם כל לחיות בחברה שיש לה תרבות אוכל מאוד מוזרה. ובאופן מוזר מאוד, אכילת כשר לא עזרה לנו בכלל. כל כך עצוב.
המקרה המתמיה של כשרות והשמנת יתר
זה לא עצוב? האם זה עזר בשלב כלשהו? אני לא יודע. זה עצוב. יש לנו את כל המגבלות המשוגעות האלה של אוכל וזה לא יכול לעזור בכלל. הלו? היית מצפה לפחות שאתה צריך להיות קצת פחות שמן. לא, אנחנו יותר שמנים. אני לא יודע. יותר, אולי. לפחות אותו דבר. משהו מאוד מוזר. אני לא אומר שזו התאווה של האירוע או משהו, אבל זה צריך להגביל משהו.
ואני די בטוח ש – בואו נחזור לזה. אני די בטוח שזה עדיין עושה. כלומר, היום אולי אפילו זה. אבל אני די בטוח שזה עדיין עושה במובן מסוים נותן לך את מידת הפרישות. כי אכילת כשר אומרת שבכל פעם שאתה אוכל בשר, אתה לא אוכל חלב במשך מה שהמנהג שלך – כמה שעות או מה שזה, משהו, נכון? אז יש איזה מבנה בצריכת האוכל שלך. או אם אתה שומר נדר, מה שזה. אני חושב שהלכה היא שיש איזו שליטה. יש איזו אנושיות בזה. יש איזה סיפור בזה. איזה לוגוס ששולט בזה. זה לא בשליטה, נכון?
תלמיד: כן, וככה זה צריך להיות.
מורה: זה חוזר לתיאוריה של הרמב״ם שההלכות, הכשרות והכשרות –
[סוף חלק 5]
פרישות בחברה המודרנית: ההבחנה בין סדר איכותי לשליטה כמותית
כשרות כפרישות אנושית ובעיית השפע המודרני
האופי האיכותי של חוקי התזונה היהודיים
מורה: אז יש איזו שליטה בצריכת האוכל שלך, או אם אתה שומר נידה, מה שזה. אני חושב שהלכה היא שיש איזו שליטה, יש איזו אנושיות בזה, יש איזה סיפור בזה, יש איזה לוגוס ששולט בזה, זה לא בשליטה, נכון? כן, וככה זה צריך להיות.
זה חוזר לתיאוריה של הרמב״ם שהלכות הכשרות והלכות העריות הן עצמן האימון ובמובן מסוים המידה והמעלה עצמה של פרישות. ולנו זה נשמע מאוד מוזר כי פרישות זה לאכול פחות. לא, אכילה פחות תהיה הפרישות הטבעית, שהיא הנמוכה ביותר, בקושי ראויה לשם פרישות. אכילה נכונה היא פרישות אנושית.
וזה ממש אומר לא לאכול חזיר. והרמב״ם אומר חזיר זה מה שגוי אוכל, אגב. זו הגדרה מאוד אמיתית ומעניינת של מה זה גוי. גוי זה בחור שאוכל חזיר ושיש לו ערלה. אוקיי, זה גוי. ואם אתה עושה את שני הדברים האלה, אתה בטוח ראוי לתואר גוי. למה? כי מסיבה כלשהי היהודים חושבים שזה הופך אותך לאדם יותר עבדי – כאילו אתה לא שולט בקליטה החושית שלך. אתה לא צריך לאכול חזיר וכן הלאה.
אבל מה אני אומר? אז אלה בדיוק סוגי הדברים שאנחנו לא אומרים, זו לא כמות, זה איך ומה ואיזה אחד ובאיזה זמן, דברים כאלה. ובמובן הזה, אולי אכילת כשר כן עובדת.
בעיית השפע המודרני
היום, אני לא בטוח כי יש יותר מדי דברים בסופרמרקט או אפילו בסופרמרקט הכשר. כמו, אלוהים, אתה הולך לחנות. או שאתה צריך להיות מאוד שמח על זה או כמו לחשוב שאנחנו משוגעים כי אתה הולך לחנות האוכל, וכמו הסופרמרקט הכי קטן, אני מניח שזה לא הכי קטן, אבל כמו הסופרמרקט האקראי כאן יש לי חושב 6,000 פריטים שונים. המצאתי את המספר הזה. נהגתי לעבוד בקשר למערכות מלאי. מספר כזה. כמו חנות גדולה יש 30,000 מזונות שונים. אני כמו, מה? מה קורה? בן אדם צריך שישה סוגים של אוכל. אני לא יודע, 30. כמה סוגים של אוכל אתה אוכל בשבוע?
ואתה ממש הולך למכולת, אתה יודע כמה פריטים אני קונה כל שבוע? הרבה מרכיבים. רובם דברים מוכנים. כמו עם המרכיבים, אוקיי אני מבין, המרכיבים הם המספר הכי קטן של דברים כי אנחנו לא אוהבים – כן יהודי, אנחנו עושים חלה, אנחנו עושים איזה קוגל ודברים. אבל כמו אתה קונה מאה דברים שונים כל שבוע בסופרמרקט, משהו כזה. הלו, זה לא פרישות.
אבל, ולמרבה הצער, כל החוקים שלנו לא הצילו אותנו מזה.
דוגמת הפסח: כשהמגבלות מכפילות את האפשרויות
היה לנו פסח – כמו בפסח אתה אוכל רק ארבעה דברים. מסתבר שאתה יכול לאכול הכל בפסח גם כי אנחנו לא יודעים את החומרות. אוקיי אבל כמו תהיה בן אדם, תמצא משהו. לפחות פעם בשבוע תאכל רק ארבעה מאכלים. אני לא יודע, זה לא ארבעה, זה 14.
הכי גרוע מכל, מזונות החיקוי. כמו אין שום דבר רע בבשר, עוף וירקות. כמו אתה אוכל את זה כל הזמן. מה עכשיו יש לך זכות כמו לעשות לחם מקליפות קשיו? כמו אתה יכול ללכת – לא שאתה אוכל כל כך הרבה לחם כל השנה. כן, מה קורה?
אבל בכל מקרה, כן, אז אני חושב שזה יכול להיאמר ככישלון של פרישות.
הפרדת בעיית הכמות מהפרישות
והכמות, שהיא הכי מוזרה בתחום ההשמנה, היא כנראה כישלון של הוויסות הגופני. וזה יכול להיפתר עם רצון קיצוני, אני לא אומר שזה לא יכול להיפתר עם מה שאנחנו קוראים רצון, וזה יכול להיפתר עם פרישות, עם להיות בעל שליטה עצמית, אבל זה לא מה שהמידה באמת עוסקת בו.
וזו בעצם הדרשה שלי להיום. אם אתה לא מסכים, ואם אתה חושב שאנחנו יכולים לפתור השמנת יתר עם פרישות, תגיד לי כי אני תוהה איך. אבל אני לא חושב שאנחנו יכולים. ואז פרישות תהיה הדבר האחר הזה, השאלה הזו של כמה. וכפי שהראיתי לך, אני חושב שזה עובד בהרבה דרכים. זה לא בלתי אפשרי.
החידה: איפה האנשים הפרושים?
זו הבעיה שלי כשאני מדבר על פרישות. לאף אחד אין את זה, נכון? על מה אנחנו מדברים? אנשים יותר קמצנים. כל דקה אחרת, זה מאוד מוזר. כל דקה אחרת שאתה קורא, לאנשים יש יותר אומץ, פחות אומץ, יותר קמצנים, פחות קמצנים, יותר ידידותיים, פחות ידידותיים. אוקיי, כל הדברים האלה נראים – ואף אחד לא פרוש. כמו חוץ מצדיקים אמיתיים, אז זה רק שתי פרוסות לחם ביום, שזה פשוט מוזר. חוץ מזה, כמו אף אחד, נכון? אז מה קורה?
תלמיד: אז אתה בדיוק אמרת שזה בכלל לא פרישות.
מורה: כן, נכון, נכון. אני אומר שזה לא הגיוני. זו הסיבה שאני חושב שאם נבין את זה בדרך הזו נתקרב קצת יותר למה שאנחנו מדברים עליו. וזה לא מוריד את הבעיה. כפי שאמרתי, סוגי הבעיות שיש לנו הן בעיות אמיתיות. הן אפילו בעיות גדולות יותר. הן כמו אפילו סוס יהיה חולה מלאכול כמה שאנחנו אוכלים בדרך כלל. אבל זו בעיה אחרת. זו בעיה של סוס.
יישום מעשי: להפוך לפרוש בחברה המודרנית
שאלת ההשגה
תלמיד: באופן מעשי וריאליסטי, איך אדם הופך לפרוש בחברה כזו שבה כמו, כן, יש לך את המכולת שלך יש 30,000 פריטים? כמו מה?
מורה: לא, אני כן חושב שסוג הפרישות הזה – כמו תהיה – אם אתה הופך – אתה צריך להיות בעל פרישות של צדיק כדי להיות בעל הפרישות הזו –
תלמיד: לא, אז לא, אבל –
מורה: לא, אבל אני חושב שמה שאני מתאר הוא במידה מסוימת בר השגה. כמו אל תהיה – כן, כמו האם אתה הבחור שאתה יכול להיות או לא להיות הבחור שאוכל את כל הנאש? אני לא חושב שזה קשה. זה לא בלתי אפשרי. לא עושה אף אחד מושלם.
תלמיד: אבל אז אתה צריך את הפרישות של הצדיק.
מורה: לא, לא, אני לא חושב כך, כי זה הופך לסוג של דבר שאתה לא אוהב.
דוגמת הקפה: התרגלות והעדפות מסודרות
כמו, אני לא אוהב לשתות, אני לא יודע, אני אקח דוגמה. כמו, בשלב מסוים הפסקתי לשים סוכר בקפה, וזה לא טועם יותר טוב בלי הסוכר, אתה יודע? לפי, לא לפי כולם. למשל, או אם יש לי קפה טוב, אז אני אפילו לא שם חלב, כי זה פשוט משקה אחר, וקפה טוב יותר בלי חלב.
זו דוגמה למה שהייתי קורא פרישות. אנשים אחרים רואים בזה בעל תאווה, אתה קונה את הקפה המפואר מפרנץ׳ פרס, ואז אתה – לא, זה לא. זה להיות – זה להיות בעל יותר סדר בדרך שאתה אוכל. כמו יש סדר. זה לא – לא סתם לזרוק חבורה של מה שזה. זה לא – כן.
תלמיד: לא, דרך הרגל.
מורה: עכשיו אם אתה נותן לי את משקה הקפה המתוק מאוד בעצם, אני יכול לשתות אותו, אבל אני בעצם לא אוהב אותו. אז זה עשה – זה כן עובד שסוגי הדברים האלה עובדים. למרות שאתה הולך לסטארבקס או מה שזה, יש להם כמה סוגים של משקאות הם מוכרים? כמו 56 סוגים שונים של משקאות שאף אחד מהם כמו לא טוב. כמו ילדים אוהבים אותם. כמו כן, אתה יכול לצמוח מזה.
אז אני חושב שזה בר השגה למרות שיש אלף דברים. אני חושב שבעיית הכמות היא בעיה אחרת וזו רמה אחרת של בעיה. ואין לי כרגע את הפתרון לזה.
פתרון האוזמפיק: התערבות רפואית לבעיה פיזיולוגית
כשתרופה מצליחה היכן שמידה נכשלת
אולי יש לי – איך זה נקרא – אוזמפיק הוא הפתרון כי זה גורם לך – זה בעצם גורם לך לא להיות מסוגל – לא לרצות לאכול כל כך הרבה. זה בעצם מה שזה עושה. זה גם משנה את סוגי המזונות שאתה אוהב.
תלמיד: זה כן, כן.
מורה: כפי שהם אומרים, כמו לפחות חלק מחברות המזון עכשיו –
תלמיד: וזה לא טבעי.
מורה: כמו מי אמר שזה טבעי? זה הפוך, זה לא טבעי. כמו בני אדם הם הדברים שהם יותר מטבעיים. אבל זה פשוט טבעי. זה כמו שיש לך הגוף שלך שבור, אז –
וזה במקרה הרבה יותר טוב מדיאטה. זה עובד. אם דיאטות לא עובדות וזה עובד, אז – אני חושב שאתה אומר כמו 0.3% מהדיאטות מצליחות. משהו כזה.
תלמיד: כן.
מורה: אבל אני חושב שהן לא מצליחות בגלל סיבות פיזיולוגיות, לא בגלל פסיכולוגיות, לא בגלל סיבות מוסריות. כלומר, שוב, הכל הוא – כמו שאמרת, אתה יכול לפתור הכל על ידי להיות מוסרי ביותר, אבל אני לא חושב שזה מה שאנחנו צריכים.
אנלוגיית הכעס: דיכוי מול סידור מחדש
תלמיד: יש תיאוריה כזו של פעם ש, אתה יודע, כשאתה הולך נגד, נגיד, הצורך שלך בכעס, נכון? אל תכעס, אל תכעס, אל תכעס, נכון? אולי הגישה של איך אנחנו עושים דיאטה היום היא כמו אל תאכל, אל תאכל, אל תאכל.
מורה: יכול להיות. אבל אני לא – אנשים היו צריכים להבין את הדרכים האחרות שאף אחת מהן – כמו כל כך אוניברסלי, כמו נושא מאוד מרכזי, וכמו כמעט אף אחד לא פתר את זה. כמו משהו לא בסדר. אוקיי?