והייתם קדושים לאלהיכם | זוהר שלח תשפ"ו
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
שיעור ב׳ אויף זוהר – סוגיא פון קדושה (ערב שבת פרשת שלח)
דער יסוד: ראשית חכמה שער הקדושה
די סיריעס פון שיעורים אויף זוהר בנוגע קדושה איז געבויט בעיקר אויף דעם ספר ראשית חכמה, שער הקדושה. די סוגיא הייסט אין זוהר „קדושה”, אבער אין רמב״ם – וואס איז געלערנט געווארן אין פריערדיגע שיעורים – הייסט זי „פרישות” אדער „זהירות”. דער עיקר ענין איז: וואס איז דער ריכטיגער וועג, דער ריכטיגער שיעור, וויאזוי זיך צו פירן מיט תענוגי הגוף.
קבלה על דרך העבודה – דער יסוד פון חסידות
על פי חסידות דארף מען לערנען זוהר און קבלה על פי עבודה. אבער באמת, כל התורה כולה דארף מען לערנען על דרך העבודה – נישט נאר קבלה, נישט נאר כתבי האר״י. ווי דער בעל שם טוב זאגט: „על זה נקרא תורה” – לשון הוראה, מען דארף זיך פון יעדן לימוד עפעס אויסלערנען.
קבלה איז אבער די חכמה וואס גיט ארויס ידיעת השם, ידיעת יסודי התורה אויף דעם קלארסטן, מערסט אידישן אופן. די מקובלים אליינס האבן אזוי געהאלטן – דאס איז נישט קיין חידוש פון חסידות.
וואס איז ראשית חכמה?
דער ספר ראשית חכמה איז געשריבן געווארן דורך רבי אליהו די וידאש, א תלמיד פון דעם רמ״ק (רבי משה קארדאווערא), וואס איז פון די גדולי האשכול, אפשר דער רבי פון אלע מקובלים אחרונים, אינקלודינג דעם אריז״ל.
ראשית חכמה איז כביכול זיין ווערסיע פון חובת הלבבות – אבער געבויט אויף דעם דרך הזוהר. אזוי ווי חובת הלבבות ברענגט ארויס די אינערליכע הנהגות הנפש לויט זיין דרך (געבויט אויף רב סעדיה גאון, פילאסאפיע, השקפות), און אזוי ווי דער רמב״ם האט זיין וועג (שמונה פרקים וכו׳) – אזוי איז ראשית חכמה דער ספר וואס ברענגט ארויס וויאזוי עס זעט אויס א אידיש לעבן פון אינעווייניג, נישט פון דרויסן, נישט נאר הלכות – נאר די אינערליכע חיות פון עבודת ה׳, מלוקט פון זוהר.
ער איז מלקט פון זוהר די ענינים פון תיקון המדות, שמירת המצוות מיט אן אינערליכע חיות, און דאס איז די מסורה על פי הזוהר. פון די ערשטע און מצליח׳דיגסטע ספרים אין דעם זשאנער.
צד-הערה: מענטשן קענען נישט דעם ספר
עס איז זייער שאד אז מענטשן ווייסן נישט וואספאר א שיינער ספר דאס איז. מען ווייסט נאר פון צוויי שטיקלעך – „מסכת גיהנם” אין סוף, און אפאר שרעקעדיגע זאכן – אבער דאס איז נישט דער ספר. באופן כללי איז ראשית חכמה פשוט א חסידישע ספר.
ראשית חכמה און תניא
ווען דער תניא איז ארויסגעקומען, איז געווען א תקנה (אזוי זאגט מען אין ליובאוויטש) אז נאר ווער ס׳לערנט ראשית חכמה מעג לערנען תניא. דאס ברענגט ארויס א וויכטיגער נקודה: דער תניא איז נישט קיין ספר מבוא פאר מענטשן וואס ווייסן נישט פון חסידות. ווי עס שטייט מפורש אין די הקדמה – דער תניא קומט צו סאלוון געוויסע פראבלעמען וואס מענטשן האבן געהאט בדורו, צו באלייכטן און ארויסצוברענגען לויט די לימודים פון דעם מגיד, בעל שם טוב, און זיינע חידושים.
אבער מען דארף קודם זיין אין די פרשה. איינער וואס זיין חיים פנימיים פון עבודת ה׳ איז נאכנישט געבויט אויף דרכי הזוהר, נאכנישט געבויט אויף ראשית חכמה – ער האט נישט די פראבלעמס וואס די תניא סאלווט. ערשט נאכדעם וואס מען לעבט מיט ראשית חכמה און ווערט סטאק מיט געוויסע פראבלעמען וואס ראשית חכמה סאלווט נישט – דאס איז דאך די טענה פון חסידים, אז מען דארף מער מדגיש זיין געוויסע נקודות, פארענטפערן געוויסע טענות, חידושים וואס חסידות האט – דעמאלט קומט תניא צולייגן.
דער ברייטער קוק אויף קדושה – נישט אנהייבן מיט הלכה למעשה
דער צעטל קטן פון רבי אלימלך
יעדער חסידישער איד ווייסט אז אין צעטל קטן פון רבי אלימלך שטייט מען זאל לערנען די לעצטע פרקים פון שער הקדושה (פרקים ט״ו, ט״ז, י״ז) – וואס רעדן וועגן די צוויי-דריי עיקר נושאים: אכילה און זיווג. רבי אלימלך זאגט צו חזר׳ן פרק י״ז קודם א זיווג.
דער פראבלעם מיט דעם שמאלן בליק
מענטשן ווייסן נאר פון דעם, און מיינען אז ראשית חכמה איז דער ספר וואס זאגט מען דארף זיך פירן מיט שטארקע פרישות, נישט הנאה האבן פון תענוגי הגוף. אבער דאס איז נישט אמת – נישט פון יענע פרקים אליינס (דארט שטייט חסידישע זאכן, וויאזוי דערהייבן תענוגי הגוף, נישט וואס מענטשן מיינען), און נישט פון דעם גאנצן ספר.
מען דארף אנהייבן ברייט
שער הקדושה הייבט זיך נישט אן מיט שמירת הברית. דער ערשטער פרק גייט דורך אלע מיני סארט קדושות: קדושת ישראל, קדושת השבת, קדושת המועדים. ערשט אין די לעצטע צוויי-דריי פרקים קומט ער צו רעדן למעשה וועגן אכילה און זיווג.
דער עיקר יסוד: מען קען נישט אנהייבן מיט הלכה למעשה. מען דארף קודם האבן א ברייטן קוק אויף א אידיש לעבן, פארשטיין וואס קדושה איז בכלל, האבן א געפיל אין קדושת שבת – און נאכדעם קומט מען אריין אין די פרטים. אויב מען ווייסט נאכנישט וואס קדושה איז און מען הייבט נאר אן ביי די סוף – האט עס נישט קיין טעם און קיין ריח. די גאנצע אידיע פון האבן א טעם איז האבן א ברייטע פארשטאנד.
פרשת שלח און די מצוה פון ציצית – דער פשוט׳ער פשט
די וואך איז פרשת שלח, און אין סוף פרשה שטייט די מצוה פון ציצית. דער ראשית חכמה אליין הייבט אן זיין הקדמה צו שער הקדושה מיט דער פרשה און דעם זוהר דערויף. דער פלאן איז צו לערנען קודם דעם פשוט׳ן פשט פון דער פרשה, און דערנאך אויב מען קומט אן צום זוהר – קומט מען אן.
דער רחבות׳דיגער הקדמה: אלע מצוות און דער פראבלעם פון דיסטרעקשאן
פאר דער פרשה פון ציצית שטייט: „כל המצות האלה אשר צוה ה׳ ביד משה, מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם.” א לאנגע צייט האט דער אייבערשטער געגעבן מצוות דורך משה רבינו – די גאנצע דור המדבר, כסדר מצוות – און די מצוות זאלן גיין לדורות, אז אידן זאלן קענען ווערן מענטשן דורכ׳ן טון פון אלע מצוות.
דער פראבלעם: ווער ס׳האט אמאל פרובירט צו טון אלע מצוות ווייסט אז ס׳איז נישט אזוי פשוט. מ׳זאגט „טו אלע מצוות” – אבער ס׳גייט נישט אזוי גלאט.
פארבינדונג צו די מרגלים
אפשר דערפאר איז ציצית דווקא קאנעקטעד מיט דער מעשה פון די מרגלים וואס שטייט פריער. מ׳זעט אז אין דער וועלט שטימט נישט אלעמאל מיט וואס מ׳זאגט פאר א מענטש צו טון. די מרגלים האבן באקומען אן אויפגאבע – גיין זען ארץ ישראל, „הארץ מה היא” – אבער זיי זענען דיסטרעקטעד געווארן. „ויתורו את הארץ” – זיי האבן אויסגעשפיאנירט די לאנד, אבער די לאנד איז געבליבן שטערקער פון זיי. „ויחזקו ממנו” – זיי זענען נמשך געווארן צו פארשידענע זאכן, צומישט געווארן, אנגעהויבן טראכטן אפשר יא, אפשר ניין.
דער אוניווערסאלער פראבלעם: „זונים אחריהם”
יעדער וואס פרובירט צו זיין א איד באמערקט דאס זעלבע. ס׳שטייט שיין אין תורה: תרי״ג מצוות, „קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלקיכם.” אבער מ׳ווערט נישט הייליג פון זאגן אז מ׳איז הייליג. מ׳ווערט הייליג דורך טון: „אם תשמרו את כל מצוותי – והייתם קדושים.” מ׳ווערט נישט הייליג פון חלומ׳ען דערפון.
בפרט ביי „דברים שנפשו של אדם מחמדתן” – זאכן וואס ווען מ׳זעט זיי, איז די נטיה טבעית פון מענטש צו ווערן פארלוירן. ווען א מענטש זעט א שיין שטיקל בשר, איז זיין נטיה צו ווערן דיסטרעקטעד. „אשר אתם זונים אחריהם” – „זונים” מיינט סוטה זיין מן הדרך, אראפגיין פון וועג, נישט וויסן מער וואס מ׳וויל, נישט וויסן מער וואס די כוונה איז.
א וויכטיגע באדינגונג: מ׳מוז קודם **זען** וואס מ׳וויל
אויב א מענטש האט נאך נישט געלערנט די תורה בכלל, נאך נישט געזען קיין בילד פון וויאזוי דאס שיינע לעבן פון תורה זעט אויס – קען מען נישט האבן קיין טענות אויף אים אז ער ווערט דיסטרעקטעד. אזוי ווי מ׳קען נישט אנהייבן פון שער י׳ פרק י׳ – מ׳מוז אנהייבן פון אנהייב.
[צד-באמערקונג – קריטיק אויף דעם „OTD” דיסקורס]
ווען מ׳זאגט „מענטשן ווערן OTD ווייל זיי האבן תאוות” – נו, וואס איז שלעכט מיט תאוות? וואס האסטו א סיבה פארוואס ס׳איז שלעכט? דאס מאקסימום וואס מ׳קען זאגן איז אז תאוות איז א דיסטרעקשאן. אבער דאס פארשטייט מען נאר נאכדעם וואס מ׳זעט קלאר אז טוב איז טוב, אז סור מרע איז א טוב. ערשט דעמאלט קען מען זאגן: „עם כל זה ביסטו צומישט געווארן.” אבער קודם מוז מען זען.
ציצית – נישט אן אידעאל, נאר א פראקטישע עצה קעגן דיסטרעקשאן
ציצית איז נישט די ערשטע מצוה – ס׳איז די לעצטע מצוה אין דער רייע. נאכדעם וואס מ׳האט שוין געלערנט „כל המצוות האלה אשר צויתיך”, נאכדעם וואס א מענטש האט שוין יא געזען די שיינקייט פון זיין א איד, פון זיין א מענטש – נאך אלץ, ווען ער פרובירט למעשה צו טון, ווערט ער גלייך דיסטרעקטעד פון אלע מיני זאכן. דאס איז די טבע האנושי.
דא קומט אריין די תורה און זאגט: „איך האב נישט פארגעסן פון דעם אויך נישט. מ׳דארף טאקע מאכן אן עקסטערע מערכה – עקסטערע סארט מצוות וואס זענען נישט אויסגעקומען צו פארציילן וויאזוי ס׳זאל אויסזען אידעאל, נאר צו סאלוון די פראבלעם פון דיסטרעקשאן גופא.”
מ׳דארף האבן א סגולה, א שמירה, עפעס א זאך וואס איז מכוון דעם מענטש דעמאלט ווען ער איז עוסק אין דער „עולם הדיסטרעקשאן” – ער זאל נישט אינגאנצן פארגעסן.
[צד-דיון: דער חינוך-פראבלעם – פון אונטן אדער פון אויבן?]
ס׳איז דא געוויסע חסידישע רבי׳ס וואס זאגן: „איך קען דיר נישט פארקויפן דברים עמוקים. קודם הער אויף מיט שטותים, הער אויף זיין דיסטרעקטעד פון תענוגי עולם הזה – קדושה מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי פרישות – ערשט דעמאלט קען מען רעדן חסידות.”
דער אמת איז אז דאס ארבעט נישט. א מענטש וואס איז פרוש פון אלע תענוגי עולם הזה אבער האט נאך אלץ נישט קיין טעם אין לעבן – ווייל ער קומט קיינמאל נישט אן. ס׳געשעט נישט פון זיך אליין אז מ׳זאגט „טהרה מביאה לידי פרישות.” ווען מ׳זאגט אז מ׳היט זיך אפ פון תענוגים גשמיים קען מען פילן בעסער געשמאק אין קדושת שבת – דאס העלפט נאר פאר ווער ס׳ווייסט שוין קדושת שבת. סתם פון נישט הנאה האבן פון עסן הייבט מען נישט אן פלוצלינג הנאה האבן פון שבת. ס׳איז א סתירה: ווער ס׳ליגט נישט אין דעם ליגט אין דעם.
ואם כל זה – דער חינוך מוז האבן א געוויסע אספעקט פון גדרים, ווייל אויב מ׳לאזט מענטשן אן קיין שום גדרים, אן קיין שום חינוך, גייען זיי זיין נישט נאר דיסטרעקטעד – זיי גייען אפילו נישט האבן וואס צו ווערן דיסטרעקטעד פון. אזא איינער האלט שוין ביי „ולא תתורו אחרי לבבכם” – ער איז שוין אינגאנצן אוועק.
די שטרוקטור פון קריאת שמע שפיגלט אפ דעם זעלבן סדר
מיר טוען דאס יעדן טאג ביי קריאת שמע: קודם „שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד”, דערנאך „ואהבת את ה׳ אלקיך”, „ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך” – אלץ געוואלדיג, א פולע עזרות. דערנאך: „ואם לא – אם יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים.” און נאך אלעם – „אחר כל הדברים והאמת והאמונה” – קומט: „ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.”
ערשט דעמאלט איז מען זוכה צו דער מדריגה פון פארשטיין וואס „זונים אחריהם” מיינט – ווייל ס׳איז נישט קיין זונה, ס׳איז בכלל דיין ווייב, ס׳איז בכלל דיינס. ווי מ׳זאגט: ס׳איז נישט קיין מחשבות זרות – ס׳איז דיינע מחשבות.
צוויי מהלכים: חיצוניות און פנימיות
מ׳קען רעדן וועגן דיסטרעקשאן אויף צוויי אופנים – חיצוניות און פנימיות – און ווייזן וויאזוי דער חיצוניות מיינט די פנימיות.
פנימיות: דער הארץ איז נישט דערביי
פארוואס ווערט א מענטש דיסטרעקטעד? ער האט שוין געהערט אלע מצוות, ער ווייסט שוין אלע מצוות – אבער ער פילט זיי נישט. דאס איז דער עיקר פנימיות׳דיגער פראבלעם. ער פארשטייט אז ס׳וואלט געווען א בעסערע לעבן צו פראווען שבת, ער האט געהערט דערפון – אבער ער פילט עס נישט, ער האט עס נישט ליב באמת.
דאס איז דער טייטש פון „אחרי לבבכם” – זיין הארץ, זיין פנימיות׳דיגע געשמאק, איז נאך אלץ פארבונדן מיט תענוגי הגוף. דאס איז וואס אים איז באמת געשמאק. מ׳קען אים זאגן „טו עס נאר בהיתר, נישט באיסור, זיי נישט דיסטרעקטעד” – אבער ער וועט דיסטרעקטעד ווערן, ווייל ער האט עס למעשה ליב. ווען מ׳טוט עפעס מיט כח, מיט צוואנג – דאס איז חיצוניות. אבער פנימיות׳דיג בלייבט די בעיה.
ער האט שוין געהערט אז חיי עולם הבא זענען שיין – אבער זיין אהבה, זיין תשוקה, זיין פנימיות איז נישט דארט. מ׳דארף עקסטער דילן מיט דעם – מאכן אז ער זאל עס יא ליב האבן.
חיצוניות: שמירת עינים
אויף דעם איז דא א חיצוניות׳דיגע צוגאנג: טשעק וואו די „לעכער” זענען – וואו קומען אריין די גירויים, די פראבלעמען. מאך צו די טירן. דאס איז „אחרי עיניכם” – קוק נישט אויף זאכן וואס זענען מעורר „עין רואה ולב חומד.”
אבער דאס איז א צייטווייליגע עצה, א חיצוניות׳דיגע עצה. ווייל דער מענטש וויל יא, ער וועט יא קוקן, מיר לעבן אין א וועלט.
די אמת׳דיגע עבודה: קדושה
די אמת׳דיגע עבודה איז: מאך אז דו זאלסט אנהייבן צוביסלעך טאקע ליב האבן דאס גוטע. דאס איז וואס מיר רופן קדושה.
סור מרע איז נישט עשה טוב
א וויכטיגע חילוק: די עצם קדושה, די עצם תורה, די עצם טוב – איז ווען מ׳טוט די טוב, נישט ווען מ׳טוט נישט די רע. נישט ליב האבן שטותים איז נאר מניעת הרע, סור מרע. אבער וויבאלד ס׳איז דא פראבלעמען – „אשר אתם זונים אחריהם” – דארף מען דילן מיט צוויי זאכן: (1) מיט דעם וואס מ׳האט ליב רע, תענוגי הגוף צופיל, (2) מיט די פלעצער וואו דאס קומט אריין, וואו ס׳ווערט נמשך.
א מענטש איז נישט א בריאה וואס ארבעט בדרך חוק
א מענטש טוט זאכן פאר א סיבה. מ׳קען נישט מאכן אז בעיקר׳דיגע זאכן פאר א מענטש זאלן זיין א חוק אן פארשטאנד. פאאר פרטים קען מען נישט פארשטיין – אבער נישט דער עיקר. א מענטש וואס ווייסט ער איז א מענטש, ווייסט אז ער ארבעט נישט אזוי. ער דארף א ריזן.
ס׳איז נישטא קיין מצוה פון „שמירת עינים” אין תורה
א שארפע טענה: ס׳שטייט נישט אין קיין פסוק אז מ׳טאר נישט קוקן. אלע דרשנים זאגן „ולא תתורו” איז די מצוה פון שמירת עינים – אבער דאס שטייט נישט אזוי. דער פסוק זאגט „ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” – נישט נמשך ווערן נאך די זאכן וואס „עין רואה ולב חומד.” ס׳שטייט נישט „קוק נישט” – ס׳שטייט „האב נישט ליב,” „באגער נישט,” „שפיאניר נישט.”
„לא תתורו” מיינט: דו דארפסט ווערן אזא סארט מענטש וואס ער איז נישט נמשך נאך אזעלכע זאכן. נישט נאר נישט טון – נאר נישט זיין דער סארט מענטש.
די צוויי זאכן זענען איינס
לכאורה זענען דא צוויי באזונדערע ענינים: (1) נישט ליב האבן עבירות – הרהור, פנימיות׳דיגע עבודה, (2) נישט קוקן אויף זאכן וואס ברענגען צו עבירות – חיצוניות׳דיגע גדרים. אבער ביידע זענען די זעלבע זאך – צוויי פועל-יוצא׳ס פון איין נקודה. ביידע רעדן דערפון אז דו זאלסט נישט זיין דער סארט מענטש וואס גייט נאך אזעלכע זאכן. ביידע האבן די זעלבע relation צו גופו של מעשה. ביידע זענען פנימיות׳דיג אמת׳דיג, ביידע זענען וועגן וואס מ׳האט ליב.
להלכה: ס׳איז נישט דא קיין באזונדער איסור הסתכלות אדער איסור קריבה אלס א זעלבשטענדיגער איסור – ס׳איז אלץ חלק פון דער זעלבער זאך. מ׳קען זאגן מדרבנן, מ׳קען זאגן ס׳איז א גדר – אבער דער גדר פון דעם גדר איז נישט נמשך ווערן, נישט בלויז נישט קוקן.
די מצוה פון ציצית – א ספעציעלע עצה
די תורה קומט און זאגט: דו ווילסט זיין הייליג? דו ווייסט שוין וואס עס מיינט, אבער דו האלטסט עס נאך נישט, דו לאזט עס נאך נישט ליב, דו דרייסט זיך נאך אין פלעצער פון „אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” – טו אן ציצית.
ציצית איז א ספעציעלע עצה, א ספעציעלע מצוה. דער תוכן דערפון איז: שטיין ביים גרעניץ. אזוי ווי נאך אלע מצוות, נאך די גאנצע תורה, ביים טיר – ווי א מזוזה ביים טיר – אזוי איז ציצית ביי א קאנפע פון בגד. דער מענטש – גוף און נשמה – גייט מער און מער צו אונז, ביז דער עק פון זיין בגד, דער ווייטסטער פונקט פון וואו ער קען זיין – דארט שטעלט מען א שומר, דארט שטעלט מען ציצית.
דער זוהר אויף ציצית – פרשת שלח דף קע״ה
וואס טוט ציצית? „וזכרתם את כל מצוות ה׳” – ס׳דערמאנט אין מצוות ה׳. אבער דער זוהר אין רעיא מהימנא (פרשת שלח דף קע״ה) גיט צו א טיפערע דימענסיע:
„וראיתם אותו” – דו קוקסט אויף די תכלת. תכלת איז דאס וואס מ׳דארף קוקן, דערויף שטייט „וראיתם אותו.” (מיר האבן היינט נישט קיין תכלת, נאר א זכר דערצו.)
דער זוהר זאגט: ציצית, תכלת, איז א רמז אויף די שכינה. „אותו” מיינט די שכינה – דאס איז וואס מ׳דארף זען. דאס איז דער חידוש פון דעם זוהר איבער דעם דרך הפשט, איבער דעם רמב״ם – אז „וראיתם אותו” איז נישט בלויז א דערמאנונג אין מצוות, נאר א ראיה פון די שכינה אליין.
תכלת, שכינה, און יראת ה׳
דער זוהר טייטשט ווייטער: „תכלת עיקר סיוע לבית דוד” – כסא דוד הייסט תכלת, און דאס איז דער מקום השכינה. די שכינה הייסט אויך „יראת ה׳” – דאס מיינט אז די שכינה כביכול האט יראה פאר תפארת. וויבאלד אלע מצוות האבן צו טון מיט מלכות – מכבד זיין די מלכות מיט קודשא בריך הוא – דערפאר שטייט „וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳”. דורך קוקן אויף די תכלת, אויף כסא הכבוד (תכלת דומה לכסא הכבוד), דערמאנט מען זיך אן די העכערע מדרגות – „כל מצות ה׳”. אפשר די שכינה אליין הייסט „מצות ה׳”. דאס איז דער מקום היראה.
גזירה שוה: זכירה, עמלק, און דער נחש הנחושת
דער זוהר מאכט א גזירה שוה פון „וראיתם אותו וזכרתם” מיט „זכור את אשר עשה לך עמלק”. עמלק – „אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק.” דער זוהר ברענגט אויך דעם פסוק פון פרשת חוקת: „ועשית לך נחש נחושת וכל הנשוך וראה אותו וחי” – וויאזוי העלפט דאס קוקן?
דער משל פון דער בייטש
דער זוהר ברענגט א משל: א אינגל האט געזינדיגט, האט דער טאטע אים געשלאגן מיט א בייטש. דער טאטע וויל אבער נישט שלאגן – ער וויל אז דער אינגל זאל זיין גוט. דאס פראבלעם איז אז דער אינגל ווערט דיסטרעקטעד – ער וויל יא גוט זיין, אבער ער ווערט אוועקגעצויגן. האט דער טאטע געמאכט אן עצה: ער האט אויפגעהאנגען דעם בייטש אויפן וואנט. ווען דער אינגל גייט דורך און ער שפירט אז ער ווערט דיסטרעקטעד, זעט ער דעם בייטש, און ער טראכט: „אה, דאס איז וואס געשעט ווען איך זינדיג!” – „וראו אותה וחרטו” – ער זעט, ער טוט תשובה, ער הערט אויף.
דאס איז דער דרך הזכירה: „וראיתם אותו” מיינט – דו ווייסט אז די שכינה איז מידת הדין, דו זעסט וואס געשעט ווען מ׳גייט ארויס פון גבולי הקדושה, פון רצון השם. דורכדעם – „וחרטתם”, דו קומסט צוריק צו השם, „ולא תתורו אחרי לבבכם.”
ראשית חכמה: קדושה, יראה, און תשובה
דער ראשית חכמה שרייבט שער התשובה פאר שער הקדושה. וואס איז דער שייכות? קדושה האט צו טון מיט יראה – „יראת ה׳ קדושה.” כדי צו האבן קדושה דארף מען יראה. דער מקום היראה – תכלת, כסא הכבוד, מידת הדין – דאס איז וואס ברענגט צו קדושה.
א בעל תשובה איז יעדער איינער – איינער וואס האט נאך ליב שלעכטע זאכן, ער דארף זיין פרוש דערפון. די עצה פון פרישות איז די קדושה – צו געדענקען די יראה, צו געדענקען דעם „שומר”, דעם בייטש וואס שלאגט ווער ס׳גייט ארויס.
דער גרויסער חילוק: זוהר׳ס מעשה vs. פשוט׳ע פארשטאנד – „קדושים לַה׳ אלקיכם”
דא ווערט ארויסגעברענגט א פונדאמענטאלער חילוק צווישן דעם זוהר׳ס בליק און א פשוט׳ע לערנונג פון קדושה, דורך דעם ל׳ אין „קדושים לַה׳ אלקיכם”:
פשוט׳ע לערנונג: א מענטש דארף זיין אזא סארט מענטש – נישט צופיל שרוי בתענוגים, פרוש, הייליג. ער האט אן עבודה צו ווערן אזא סארט מענטש.
דער זוהר׳ס וועג: ס׳שטייט נישט סתם „והייתם קדושים” – ס׳שטייט „קדושים לַה׳ אלקיכם” – הייליג צו אייער גאט, פאר אייער גאט. דאס מיינט נישט אז דו זאלסט זיין א הייליגער סארט מענטש. דאס מיינט אז דו זאלסט זיין מופרש, מובדל, קאנעקטעד צו אלקיכם.
קדושה אלס שמירת הפתח – א גאנץ נייע מעשה
דער זוהר שטעלט פאר א לעבעדיגע מעשה: ס׳איז דא מדריגות אין קדושה – וועגן ווי מ׳איז קאנעקטעד מיט עליונים. די לעצטע מדריגה פון קדושה, איינס פאר די סטרא אחרא, איז די שכינה – מידת היראה. זי שטייט ביים טויער פון קדושה; דרויסן איז סטרא אחרא.
דער מענטש וואס מאכט גדרים וסייגים, וואס איז פרוש – ער איז נישט סתם א מענטש וואס דארף זיין א געוויסער סארט. ער שטייט ביי דעם טאטע׳ס הויז ביי די טיר. דער אייבערשטער׳ס הויז – דאס זענען אלע ספירות, „כל מצות ה׳”. אינדרויסן – „לפתח חטאת רובץ” – אלע מיני חזיריי, רשעות, שלעכטקייט. א איד איז פון „שמרתם את בריתי”, ער וויל זיין אין דעם אייבערשטער׳ס בונד, אין דעם אייבערשטער׳ס הויז.
ווען מ׳מאכט גדרים – מ׳רעדט שוין נישט נאר פון עריות אליין (דאס איז ווייט פון די טיר), נאר פון א מחשבה, א ראיה, א זאך וואס איז מעורר עריות. דו שטייסט ביי דיין טאטע׳ס הויז ביי די טיר און שטופסט אוועק זיינע שונאים – „קומה ה׳ ויפוצו אויביך” – דאס איז וואס די אורות פון שכינה טוט. דאס הייסט קדושה.
שמירת הברית – נישט סתם א משל
פון דעם זוהר קומט אן אז ווען מ׳רעדט פון קדושה זאגט מען שמירת הברית. פארוואס רופט דער זוהר עס דווקא אזוי? „ושמרתם את בריתי” מיינט פשוט א איד זאל היטן אלע מצוות. אבער דער זוהר פארשטייט דעם עומק: א איד איז א זאך וואס איז בפנימיות, ער זאל זיין קאנעקטעד. ארויסצוגיין דארף מען טרעפן וועגן – ציצית, מידת היראה. מידת היראה איז נישט סתם מורא האבן פון דעם אייבערשטן – עס איז די שמירת הפתח, די זאך וואס שטייט ביים טיר, „להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור.”
נייע בליק אויף דעם בעל התניא׳ס בינוני
דאס גיט א גאנץ נייע מעשה אויך אין בעל התניא: דער איינער וואס לייגט צו גדרים, וואס ארבעט מער אויף פנימיות׳דיגע זאכן – ער איז נישט נעבעך איינער וואס האט א יצר הרע און דארף מער גדרים. ער איז דער שומר הפתח! ס׳איז דא א מצוה פון שמירת המקדש – ער מאכט זיכער אז מענטשן פון אינעווייניג זאלן נישט ארויספאלן, און די דרויסנדיגע שחצנים און קליפות זאלן נישט אריינפאלן.
דער נקודה
„קדושים לאלקיך” – א איד דארף זיין פרוש ומובדל. פארוואס? כדי צו פארשטיין גאט, צו זיין קאנעקטעד. ס׳איז דא זאכן וואס זענען פוגם, וואס נעמען אוועק פון דעם. ער גייט נישט די אלע זאכן וואס נעמען אוועק – נישט ווייל ער איז א געוויסער סארט מענטש, נאר ווייל ער שטייט פאר דעם בית המקדש און שטופט אוועק די שונאים.
תמלול מלא 📝
שיעור ב׳ אויף זוהר – סוגיא פון קדושה
ערב שבת פרשת שלח
—
הקדמה: דער צווייטער שיעור אין די סיריעס
היינט איז ערב שבת פרשת שלח, און דאס איז דער צווייטער שיעור אין די סיריעס פון שיעורים אויף זוהר, אויף די סוגיא פון קדושה. די סוגיא וואס אין זוהר הייסט זי זיכער קדושה, און אין אונזערע פריערדיגע שיעורים, אין די שיעורים אין רמב״ם, דארף מען זאגן אז זי הייסט קדושה על פי הרמב״ם, זי הייסט פרישות אדער זהירות, אנדערע נעמען פאר די מידה.
אבער לאמיר, ווי דער רמב״ם האט עס מבאר געווען, דאס האבן מיר געלערנט נעכטן, די מידה וואס האט צו טון מיט די ריכטיגע הנהגה, די ריכטיגע שיעור, די ריכטיגע מידה, די ריכטיגע וועג, וויאזוי זיך צו פירן מיט תענוגי הגוף.
—
פרק א׳: ראשית חכמה שער הקדושה – דער יסוד פון די סיריעס
דער ספר ראשית חכמה און זיין מעלות
איז לאמיר לערנען אזוי, אז אונזער שיעור איז געבויט בעיקר אויף די ספר ראשית חכמה שער הקדושה. די נעקסטע פאר שיעורים, די ערשטע שטיקל סיריעס, גייט זיין געבויט אויף די ספר הקדוש ראשית חכמה שער הקדושה.
און די ראשית חכמה איז א ספר וואס יעדער איינער ווייסט, מיר האבן אנגעהויבן צו רעדן סוף לעצטע וואך, און כ׳האב אנגעהויבן צוריק דא. יעדער איינער ווייסט אז על פי חסידות דארף מען לערנען זוהר, דארף מען לערנען קבלה על פי עבודה.
קבלה און כל התורה כולה – אלעס דארף מען לערנען על פי עבודה
אמת׳דיג, אלעס דארף מען לערנען על פי עבודה, ס׳איז נישט נאר קבלה. קבלה איז נאר די חכמה וואס גיבט ארויס ידיעת ה׳, ידיעת יסודי התורה, אויף די קלארסטע אופן, אויף די מערסטע אידישע אופן, וכולי אלע מעלות. מיר האבן גערעדט לעצטע וואך אביסל מיט א שפראך וואס מ׳קען ארויסרעדן.
דאס איז פארוואס מ׳רעדט וועגן קבלה על דרך העבודה. מ׳דארף לערנען כל התורה כולה על דרך העבודה. מ׳דארף נישט נאר לערנען קבלה על דרך העבודה, מ׳דארף נישט נאר לערנען כתבי האר״י על דרך העבודה, אלעס דארף מען לערנען על דרך העבודה, ווייל “על זה נקרא תורה”, אזויווי דער בעל שם טוב זאגט, אז ס׳איז פשוט טייטש אין לשון הוראה, און זיך פון דעם עפעס אויסלערנען.
די מסורה פון חסידות – לעבן די חיות התורה לויט די מקובלים
איז, די אלע אידן, אבער ספעציעל חסידות און די מסורה וואס איז אונז געקומען פון, איז געווען געבויט אויף דעם, אויף צו לעבן די ענייני הקדושה, אויף צו לעבן די חיות התורה לויט ווי די מקובלים האבן מפרש געווען.
און באמת איז דאס נישט זייער חידוש, די מקובלים אליינס האבן אזוי געהאלטן. אסאך מאל זאגט מען אז קבלה איז אנדערש, און ס׳איז נישט אמת׳דיג אנדערש. די מקובלים אליינס האבן אזוי געהאלטן.
ספרים וואס ברענגען ארויס די אינערליכע אידישע לעבן
און פון די יסוד׳דיגסטע ספרים וואס זענען ארויסגעגעבן געווארן כדי ארויסצוברענגען, ארויסצוברענגען און ארויסצווייזן וויאזוי ס׳זעט אויס א אידיש לעבן פון אינסייד, נישט פון אויטסייד, וואס מ׳קען זאגן אין הלכות, וואס מיר האבן געלערנט לעצטע וואך. פון די אינסייד, וואס זיי ברענגען ארויס וויאזוי עס זעט אויס א אידישע לעבן. פון די יסוד׳ישדיגע ספרים אין די זשאנערע איז דער ספר ראשית חכמה וואס האט געשריבן רבי אליהו די וידאש, א תלמיד פון דער רמ״ק, רבי משה קארדאווערא, וואס איז פון די גדולי האשכול, אפשר די רבי פון אלע מקובלים אחרונים, אינקלודינג די אריז״ל.
ראשית חכמה – די ווערסיע פון חובת הלבבות לויט זוהר
און ער האט געשריבן א ספר ראשית חכמה וואס איז אזוי ווי כביכול זיין ווערסיע פון חובת הלבבות. יא, מ׳דארף פארשטיין, ראשית חכמה איז גאר א יסוד׳ישדיגער ספר אין די זין אז דא אין יעדן דור און יעדע מאל איז דא אן אנדערע סארט מהלך, א געוויסע שפראך, אפשר נישט ממש אן אנדערע מהלך אבער א מחלוקת, אן אנדערע סארט שפראך אין אידישקייט וויאזוי מ׳רעדט.
—
פרק ב׳: פארשידענע דרכים אין ספרי עבודה
ספרים וואס געבן ארויס די אינערליכע וועג פון א אידיש לעבן
עס זענען דא מוסר ספרים, ספרים וואס געבן ארויס – לאמיר נישט נוצן דאס ווארט מוסר, איך האב נישט ליב דאס ווארט, ס׳סאונדט שלעכט – ספרים וואס געבן ארויס וויאזוי עס זעט אויס א אידישע לעבן, וויאזוי עס זעט אויס די אינסייד פון א אידישע נפש, לפי דעם סדר.
חובת הלבבות – געבויט אויף רב סעדיה גאון
למשל, דער חובת הלבבות צעטיילט זיך אויף שער הקדושה, שער היראה, נישט שער הקדושה, איך האב זיך פארמישט, שער הפרישות הייסט עס דארט, יא? אנדערע שערים וואס געבן ארויס לויט זיינע הבנות. ער איז געבויט זייער אסאך אויף רב סעדיה גאון, לויט דעם דרך, און זייער אסאך אויף אנדערע יסודות, מ׳קען עס רופן פילאסאפיעס אדער השגה, השקפות, וואס דער חובת הלבבות האט געהאט, און ער געבט ארויס די אינערליכע הנהגות הנפש, די אינערליכע וועג וויאזוי די לעבן זעט אויס לויט דעם דרך.
ספרים געבויט אויף דעם רמב״ם׳ס וועג
און אזוי איז דא ספרים געבויט אויף דער רמב״ם׳ס וועג, איך מיין שמונה פרקים פון דער רמב״ם און אנדערע ספרים וואס זענען אין דעם גאנג.
די בית המדרש אין צפת – לערנען זוהר מיט ערנסטקייט
און איז אזוי די זעלבע וועג ווען עס איז ארויסגעקומען, ווען אידן האבן אנגעהויבן צו לערנען זוהר און נאך פארשידענע ספרים וואס האבן געמלאכט׳עט געווען. דער זוהר אליינס איז פול מיט ענינים מתורת המוסר, און איך מיין מוסר אגעין, ענינים פון פארציילן די מעשה וויאזוי עס זעט אויס א אידישע לעבן.
איז דאס געווען ווען מ׳האט אנגעהויבן צו לערנען זוהר, איז געווען די בית המדרש אין צפת וואס מ׳האט געלערנט זוהר מיט אזא ערנסטקייט. איז דא מענטשן וואס האבן זיך אפגעגעבן מיט די טעאריע דערפון, פארשטיין יעדע שטיקל און כדומה.
ספרי הנהגות געבויט אויף דרך הזוהר
נאכדעם איז דא די ספרים וואס האבן געשריבן מוסר, וואס מ׳רופט ספרי הנהגות, ספרי הדרכים, געבויט אויף די דרך הזוהר, ס׳הייסט קבלה. ס׳איז א מחלוקת דא, ווער ס׳וויל, די דרייווערשטער על פי חכמת ווער ס׳וויל טון עבודה על פי הזוהר, איז פון די ערשטע יסודות׳דיגע ספרים וואס מ׳דארף לערנען איז ראשית חכמה.
א שאד אז מענטשן קענען נישט דעם ספר
ס׳איז זייער סעד אז מענטשן ווייסן נישט וואספארא שיינער ספר ס׳איז. מ׳ווייסט פון דעם צוויי שטיקלעך, אין סוף האט ער דאך געווען מסכת גיהנם, און אפאר געוויסע זאכן וואס דער עולם האלט עס שרעקעדיג, נישט צום שטערן איז דאך שרעקעדיג, אבער ס׳איז אן אנדערע שמועס.
אבער באופן כללי, די גאנצע ספר ראשית חכמה איז פשוט א חסידישע ספר. דאס הייסט, ער ברענגט ארויס, ער איז מלקט פון די זוהר די ענינים פון לגבי די אלע גרויסע סוגיות פון עבודת ה׳, די סוגיות פון תיקון המדות, די סוגיות פון שמירת המצוות אבער מיט אן אינערליכע חיות. און דאס ברענגט ער ארויס, דאס איז די מסורה על פי הזוהר, לויט ווי ס׳איז מלקט אויסגעלערנט אז מ׳זאל לערנען זוהר אויף דעם וועג. דאס הייסט, די דרכי עיון זענען אין די זוהר, און פשוט איז דאך א געבאט פון ראשונים, פון רבותינו חז״ל, נישט נאר פון זוהר, איז דאס די ספר וואס מ׳דארף לערנען.
—
פרק ג׳: ראשית חכמה און תניא – די תקנה אין ליובאוויטש
די תקנה: נאר ווער לערנט ראשית חכמה מעג לערנען תניא
די אידיע אז ווען ס׳איז ארויסגעקומען די תניא, אזוי זאגט מען אין ליובאוויטש, איז געווען א תקנה אז נאר ווער ס׳לערנט ראשית חכמה ער מעג לערנען תניא.
וואס דאס ברענגט ארויס – תניא קומט צו סאלוון פראבלעמען
וואס דאס ברענגט ארויס, שטייט אין די הקדמה פון תניא, וואס ס׳ברענגט ארויס איז, די תניא קומט צו סאלוון געוויסע פראבלעמס, ס׳קומט צוצולייגן געוויסע קנייטשן אין די ענינים פון עבודת ה׳, אזויווי ער זאגט אין די הקדמה, פראבלעמען וואס מענטשן האבן געהאט בדורו, און ס׳צו באלייכטן, ס׳ארויסצוברענגען, און ס׳צו סאלוון, לויט די לימודים וואס ער האט געלערנט פון די מגיד, פון בעל שם טוב, און זיינע חידושים אין דרך.
מ׳דארף קודם זיין אין די פרשה
אבער מ׳דארף קודם זיין אין די פרשה. די תניא איז נישט קיין ספר מבוא פאר מענטשן וואס ווייסן נישט פון חסידות. מ׳נוצט עס היינט אזוי, אבער ס׳שטייט מפורש אין די הקדמה אז ס׳ארבעט נישט, און מ׳דארף מעיין זיין אויב ס׳ארבעט. אבער על כל פנים, ס׳איז נישט געשריבן געווארן אריגינעל פאר די ריזען.
איינער וואס זיין אידישקייט, זיין לעבן, זיין חיים פנימיים פון עבודת ה׳ איז נאכנישט געבויט אויף די דרכי הזוהר, נאכנישט געבויט אויף די ראשית חכמה, ער האט נישט די פראבלעמס וואס די תניא סאלווט, אים דארף מען סתם אזוי אויסלערנען עפעס.
ערשט נאך לעבן מיט ראשית חכמה קומט מען צו תניא
נאכדעם וואס דו ליגסט אין די ראשית חכמה, דו לעבסט אביסל מיט די ראשית חכמה, און דו ווערסט סטאק מיט געוויסע פראבלעמען וואס די ראשית חכמה סאלווט נישט, דאס איז דאך די טענה פון די חסידים, אז די ראשית חכמה סאלווט נישט געוויסע פראבלעמס, ס׳דארף מער מדגיש זיין געוויסע נקודות, און מ׳דארף פארענטפערן געוויסע טענות וכדומה, ס׳איז דא געוויסע חידושים וואס די חסידות האט וואס זיי האבן נישט, דארף מען דאס צולייגן, אבער איינער וואס איז בכלל נישט אין די פרשה איז בכלל נישט געבייעסט צוליב דעם.
—
פרק ד׳: די נושא פון קדושה – מען דארף אנהייבן ברייט
פארוואס מען דארף לערנען ראשית חכמה
אזוי ווי מיר האבן געלערנט לעצטע וואך, מען דארף לערנען אזוי ווייל דאס איז דער ראש לכל המקובלים ולכל החסידים, אזוי ספעציפיש אין די נושא פון חסידות וואס איז ארויסצוברענגען די חיות התורה, חיות היהדות, בערך אזוי, איז פון די ראשי הספרים איז דער ספר ראשית חכמה. עס זענען דא אנדערע ספרים, אבער ראשית חכמה איז זיכער פון די פריסטע און די אויך מערסטע מצליח׳דיגע ספרים, אז מען האט זייער אסאך געלערנט ראשית חכמה.
דער צעטל קטן פון רבי אלימלך – לערנען די לעצטע פרקים
דאס איז איין זאך. נאכדעם איז דא נאך א זאך וואס זיי האבן אנגעהויבן צו רעדן וועגן קדושה. סאו, יעדער חסידישער איד ווייסט אז עס שטייט אין צעטל קטן פון רבי אלימלך און נאך אזעלכע ספרים אז מען זאל לערנען די סוף, סוף שער הקדושה איז דא פרק י״ז מיין איך, ט״ו, ט״ז, י״ז, די לעצטע פאר פרקים רעדן וועגן די צוויי-דריי עיקר נושאים, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אינעם רמב״ם, צוויי-דריי עיקר נושאים וואס וועגן זיי רעדט מען ווען מען רעדט פון די סוגיא פון קדושה, פון די סוגיא פון תענוגי הגוף. תענוגי הגוף איז בערך אכילה און זיווג.
די לעצטע פרקים – אכילה און זיווג
און דער ראשית חכמה האט סוף זיין גאנצע פשט פון וואס איז קדושה, איז ער אנגעקומען צו רעדן מער למעשה לגבי די נושא פון אכילה און זיווג, וויאזוי א איד דארף עסן, וויאזוי א איד דארף מאכן זיווג. און צוליב דעם, ווייל עס איז איינע פון די גרויסע שערים צו זיין אן עבודה פנימית איז זיך צו עוסק זיין אין דעם, צו האבן א ריכטיגע וועג וויאזוי דאס צו טון, האבן די חסידישע ספרים מדריך געווען מען זאל לערנען די פרקים, אדער אפילו חזר׳ן, אזוי ווי דער רבי אלימלך זאגט צו חזר׳ן קודם א זיווג פרק י״ז פון ראשית חכמה.
דער פראבלעם – מענטשן ווייסן נאר פון דעם
ער וויל אייך זאגן, און דא איז דא א פראבלעם, ווייל מענטשן ווייסן נאר פון דעם, און מענטשן מיינען… קודם כל, ווייל מען ווייסט נישט וואס עס שטייט דארט, שטייט נישט דארט אויך, אפילו דארט שטייט נישט וואס מענטשן מיינען אז עס שטייט.
וואס שטייט טאקע אין די פרקים
אבער מענטשן האבן באקומען אזא בליק, אקעי, ראשית חכמה איז די ספר וואס דארט שטייט אז מען דארף זיך עפעס פירן מיט שטארקע פרישות, עפעס נישט ענדזשויען, נישט ענדזשויען תענוגי הגוף, און דאס ווערט אזוי ווי די פיקטשער וואס מען האט.
אבער עס איז נישט די פיקטשער, נישט פון יענע פרק אליינס, ווער עס האט עס געלערנט ווייסט אז עס שטייט נישט דארט דאס, עס שטייט דארט חסידישע זאכן דארט, עס שטייט וויאזוי עס צו דערהייבן, וויאזוי עס צו מאכן דערהויבן תענוגי הגוף, אבער עס שטייט נישט קיין שום פון די זאכן וואס מען זאגט נאך אז מענטשן מיינען אז עס שטייט.
מען קען נישט אנהייבן מיט הלכה למעשה
און צווייטנס, אז עס איז נאר די ענד, אזוי ווי מיר זאגן אלעמאל, מען דארף אנהייבן מיט א ברייטן קוק פון די גאנצע לעבן, פון די גאנצע תורה. מען קען נישט אנהייבן מיט הלכה למעשה, מען דארף זיך טון אזוי, ווייל עס הייבט אזוי אן, עס האט נישט קיין טעם און קיין ריח. די גאנצע אידיע פון האבן א טעם איז האבן א ברייטע.
שער הקדושה הייבט זיך אן מיט א ברייטן קוק
דער ראשית חכמה האט געזאגט, איך דארף עוסק זיין אין קדושה. איך האב געשריבן א גאנצע שער, זיבעצן פרקים, מסביר צו זיין די מושג פון קדושה. אליינס אין די ערשטע פרק, ער האט דורכגעגאנגען אלע מיני סארט קדושות וואס זענען דא אין די תורה: קדושת ישראל, קדושת השבת, קדושת המועדים. דאס איז אלץ פארט פון שער הקדושה.
שער הקדושה הייבט זיך נישט אן מיט שמירת הברית
שער הקדושה הייבט זיך נישט אן מיט שמירת הברית, מיט נישט מוציא זיין זרע לבטלה, אדער די זאכן וואס ער רעדט שוין אין די לעצטע צוויי דריי פרקים. עס הייבט זיך אן מיט וואס הייסט קדושה. קדושה איז א גרויסע יסוד אין די תורה, א ברייטע זאך.
די גרעסטע חלות איז אין די צוויי תענוגים
שטעלט זיך אויס, אזוי ווי מיר האבן געזאגט, אז אין א געוויסן זין, די גרעסטע חלות דערפון איז אין די צוויי תענוגים, אז דארט דארף מען זיך פירן מיט זייער א קדושה. זייער גוט, אבער אויב דו ווייסט נאך נישט וואס קדושה איז, דו הייבסט נאר אן דארט, מען קען נישט מקיים זיין די רמב״ם הלכה וואס זאגט אז מען זאל לערנען פרק י״ז, אויב מען לערנט נישט באופן כללי אויסגעקאכט, מען לערנט די אלע פרקים ביז דעמאלט, אז מען האט א בליק אויף א אידיש לעבן, ווי מען פארשטייט קדושת שבת, מען האט א געפיל דערין.
מען דארף זיך דערמאנען ווען מען איז עוסק אין תענוגי הגוף
און נאכדעם קומט מען אריין און זיך דערמאנען, און וויבאלד מען איז עוסק אין תענוגי הגוף, וואס עס איז דא א חשש אז מען קען פארגעסן, דעמאלט דארף מען מאכן א זאך זיך צו דערמאנען. מען האט געמאכט א בליק אריבער פארן עסן, די בן פרק צו וויסן וויאזוי צו עסן. זייער גוט, אבער מען קען נישט דארט אנהייבן, עס איז נישט קיין וועג.
—
פרק ה׳: אנהייב פון דער לימוד – פרשת שלח און מצות ציצית
סאו ברוך ה׳, די וואך איז פרשת פנחס, און עס קומט זייער גוט אויס. די וואך איז פרשת שלח, און אין סוף פרשת שלח שטייט די מצוה פון ציצית, אנטון ציצית. לאמיר הערן די מצוה. איך וויל זאגן פשוט פשט פון די מצוה, און אזוי ווי דער ראשית חכמה אויך אין זיין פתיחה, גלייך אין די הקדמה פון שער הקדושה, הייבט אן מיט די פרשה און מיט די זוהר דערויף.
סאו לאמיר לערנען וואס עס שטייט קודם אין די פרשה, און אויב מען וועט קענען ווייטער, וועט מען קענען ווייטער, אבער קודם לאמיר לערנען וואס עס שטייט אין די פרשה.
—
[סוף חלק א׳ – ממתין להמשך]
פרשת שלח און די מצוה פון ציצית: דער פראבלעם פון דיסטרעקשאן און די עצה פון די תורה
פתיחה: די פרשה פון דער וואך
זייער גוט, אבער מ׳קען נישט דארט אנהייבן, ס׳איז נישט קיין וועג.
סאו ברוך השם, די וואך איז פרשת… ס׳קומט זייער גוט אויס, די וואך איז פרשת שלח, און סוף פרשת שלח שטייט די מצוה פון ציצית אנטון. לאמיר הערן די מצוה, איך וויל זאגן פשוט פשט פון די מצוה, און אזוי ווי דער ראשית חכמה אויך האט אין זיין פתיחה גלייך אין די הקדמה פון שער הקדושה הייבט ער אן מיט די פרשה און מיט הזוהר דערויף. סאו לאמיר לערנען וואס ס׳שטייט קודם אין די פרשה, און אויב מיר וועלן אנקומען ווייטער וועלן מיר אנקומען ווייטער, אבער קודם לאמיר לערנען וואס ס׳שטייט אין די פרשה.
דער פשוט׳ער פשט: אלע מצוות און דער פראבלעם פון זיי צו טון
אין די פרשה שטייט אזוי, איך וועל זאגן פשוט פשט, און איך וועל ארויסברענגען וויאזוי דער פשוט׳ער פשט ברענגט אונז צו וואו איך וויל אנקומען. דער אייבערשטער האט געגעבן פאר אידן אסאך מצוות, אזוי ווי ס׳שטייט, אזוי ווי ס׳שטייט פריער פאר די פרשה פון ציצית:
> “כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה, מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם”
דאס הייסט, א לאנגע צייט האט דער אייבערשטער געגעבן מצוות פאר משה רבינו, די גאנצע דור המדבר כסדר געגעבן מצוות, אקעי, אפשר פונקט אין די אנהייב פערציג טעג, א לאנגע צייט געגעבן מצוות, און די מצוות דארפן אנגיין אין דורות, פאר אלעמאל, אידן זאלן קענען ווערן מענטשן, זיין אידן דורכ׳ן טון די אלע מצוות.
די שוועריקייט פון טון אלע מצוות
יעצט, ווער ס׳האט אמאל פרובירט צו טון אלע מצוות ווייסט אז ס׳איז נישט אזוי פשוט, דו האסט אלע מצוות, טו עס. ס׳גייט אבער נישט אזוי.
די פארבינדונג צו די מעשה פון די מרגלים
מ׳קען זען, און אפשר פארדעם איז עס טאקע קאנעקטעד מיט אלע… מיט די מעשה פון וואס ס׳שטייט פריער, די מרגלים, מ׳קען זען אז אין די וועלט שטימט נישט אזוי גוט אלעמאל מיט וואס מ׳זאגט פאר א מענטש צו טון. מ׳האט געזאגט פאר די מרגלים צו גיין אין ארץ ישראל, צו זען “הָאָרֶץ מַה הִיא”, און זיי האבן עפעס נישט געזען גוט, זיי האבן געווארן “דיסטרעקטעד” [distracted: צעצויגן, אפגעצויגן פון דעם עיקר] זאגט מען, יא? “וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ”, זיי האבן געגאנגען אויסשפיאנירן די לאנד, סאמהאו איז געבליבן די לאנד שטערקער פון זיי. זאגט “וַיֶּחֱזְקוּ מִמֶּנִּי”, זיי זענען נמשך געווארן, זיי האבן געזען פארשידענע זאכן, און זיי זענען געווארן צומישט, דיסטרעקטעד, אנגעהויבן צו טראכטן אפשר נישט, אפשר יא, אפשר אזוי.
דער זעלבער פראבלעם ביי יעדן איד
דער זעלבער זאך, יעדער איינער וואס פרובירט צו זיין א איד, באמערקט ער אז ס׳איז זייער קלאר, ס׳שטייט זייער שיין די גאנצע תרי״ג מצוות אין די תורה, זיין הייליג, “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם”, “וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי”, אז דו טוסט די אלע מצוות איז געוואלדיג.
וואס איז די פראבלעם? ווייסט וואס די פראבלעם איז? וואס דען וויל איך נישט? דו ווילסט נישט זיין הייליג? אוודאי יעדער איינער וויל זיין הייליג, קדוש קדוש לה׳. דאס איז נישט די שאלה.
קדושה קומט דורך מעשה, נישט דורך רעדן
די פראבלעם איז אז די תורה זאגט אז מ׳ווערט נישט הייליג פון זאגן אז מ׳איז הייליג. מ׳ווערט הייליג דורך זיך פירן געוויסע וועגן. “אִם”, יא, אויב דו וועסט טון “אֶת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה”, “וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים”. “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹתַי”, דעמאלטס “וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים”. מ׳ווערט נישט סתם הייליג פון חלומ׳ען דערפון.
דברים שנפשו של אדם מחמדתן: די נטיה צו ווערן דיסטרעקטעד
און לגבי טון די אלע מצוות, בפרט, לאמיר רעדן בפרט פון די מצוות וואס מ׳רעדט וועגן דעם, “דברים שנפשו של אדם מחמדתן” [זאכן וואס דעם מענטשנ׳ס נפש באגערט זיי], זאכן וואס ווען מ׳זעט זיי, אזויווי די מרגלים, זיי האבן געזען ארץ ישראל, זיי האבן געזען עפעס א פראבלעם, די נטיה פון די טבע פון די מענטש, די נטיה טבעית פון די מענטש, איז צו ווערן פארלוירן.
ווען א מענטש זעט א שיין שטיקל בשר, זיין נטיה איז צו ווערן פארלוירן. “לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם”, אזויווי דער פסוק זאגט, “אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”. “זונים” מיינט אזוי סוטה זיין מן הדרך, אראפגיין פון וועג, מיינט צו ווערן דיסטרעקטעד, יא? א גוטע ווארט. ווערן דיסטרעקטעד. ער ווייסט שוין נישט וואס ער וויל, ער ווייסט שוין נישט וואס זיין כוונה איז.
די באדינגונג: מען מוז קודם זען וואס מ׳וויל
אויב ער ווייסט נאכנישט וואס ער וויל, ער האט נאכנישט געלערנט די תורה בכלל, אזויווי איך האב געזאגט, מ׳קען נישט אנרייבן פון שער יוד זיין, פרק יוד זיין. אויב ער ווייסט נאכנישט וואס מ׳וויל פון אים, ער ווייסט נאך, ער האט נאכנישט בכלל געזען קיינמאל קיין פיקטשער פון וויאזוי דאס זעט אויס, די שיינע לעבן פון די תורה וואס מ׳וויל אים פארקויפן, די עולם הבא – מ׳וועט זען דאך נאך א דרשה אויף די מרגלים, וואס דאס איז געווען זייער דזשאב באמת׳דיג – קען מען נישט האבן קיין טענות אויף אים. אוודאי ווערט ער דיסטרעקטעד.
זייט-באמערקונג: קריטיק אויף דעם “OTD” דיסקורס
ווי יענער האט געזאגט, “יא, מענטשן ווערן OTD [off the derech: אפגעגאנגען פון וועג] ווייל זיי האבן תאוות.” נו, און וואס איז שלעכט מיט תאוות? וואס האסטו עפעס א סיבה פארוואס ס׳איז שלעכט תאוות? די גרעסטע וואס דו קענסט זאגן איז אז תאוות איז א דיסטרעקשאן, יא, זאגסטו, אונז פארשטייען עס.
ווען מ׳זאגט עס, “אה, ער איז געווארן א פקעת׳ל, ער האט געהאט תאוות”, פשט איז דו פארשטייסט אז ס׳איז נישט ריכטיג. נו, ער וואלט אויך געדארפט פארשטיין אז ס׳איז נישט ריכטיג. ס׳איז א חלק וואס איז אומשולדיג געווארן, “לְסוּרוֹ, געמאכט טו סור, אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם”. זייער קיוט. דאס איז נאר גוט נאכדעם וואס מ׳זעט, מ׳זעט קלאר אז א טוב איז א טוב, יא? מ׳זעט אז סור מרע איז א טוב, און מ׳זעט וואס איז א טוב. זאגט ער, “עִם כָּל זֶה”, ביסטו צומישט געווארן, עד כדי כך ביסטו צומישט געווארן אז דו ווייסט שוין נישט וואס איז טוב אויך נישט. אקעי, אבער קודם דארף מען זען.
ציצית: א מצוה קעגן דיסטרעקשאן, נישט א מצוה פון אידעאל
אויב מ׳האט נאך נישט געלערנט כל המצוות ביז דא – ס׳איז נישט די ערשטע מצוה, ס׳איז די לעצטע מצוה. אויב מ׳האט נאך נישט געלערנט אלע מצוות ביז דא, “כָּל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ”, איך האב דיר שוין געזאגט, יא? אויב מ׳האט נישט געלערנט ביז דא, איז נישט אינטערעסאנט.
אבער נאכדעם וואס דו האסט שוין יא געזען, א מענטש האט שוין יא פארשטאנען – דאס איז די עיקר עבודה וואס מ׳דארף טון איז יענץ. לאמיר זאגן א מענטש האט שוין יא פארשטאנען, ער האט שוין יא געזען די גאנצע שיינקייט פון ווי שיין ס׳איז צו זיין א איד, ווי שיין ס׳איז צו זיין א מענטש, ער האט שוין יא דאס געזען. נאך אלץ, ער האט שוין געלערנט די תורה, דאס איז וואס די תורה וויל טון. די תורה פארציילט דיר אלע מצוות, און זי ווייזט דיר א ציור וויאזוי ס׳זעט אויס, וואס איז א גוטע לעבן דאס איז. למעשה פרוביר איך צו טון, איך זאג, “אדרבה, לאמיר עס אנהייבן צו טון, מ׳גייט מיר.”
די טבע האנושי: מען ווערט דיסטרעקטעד
גלייך ווערט ער דיסטרעקטעד פון אלע מיני זאכן. דאס איז די טבע האנושי, ער ווערט דיסטראקטעד, בפרט פון דברים שנפשו של אדם מחמדתן, ער ווערט דיסטראקטעד.
אה, זאגט ער, דא קומט אריין די תורה און זאגט, “איך האב נישט פארגעסן פון דעם אויך נישט, סתם, זאלסט נישט מיינען אז איך האב פארגעסן דערוועגן. איך האב נישט פארגעסן, און דו ביסט גערעכט. מ׳דארף טאקע מאכן אן עקסטערע מערכה, עקסטערע סארט מצוות, וואס זיי זענען נישט אויסגעקומען צו פארציילן וויאזוי ס׳זאל אויסזען אידעאל – נישט דאס איז די נושא. מ׳דארף עפענען עקסטערע סארט מצוות, עקסטערע הנהגות, עקסטערע הדרכות, וואס איז צו סאלוון [solve: לייזן] די פראבלעם פון דיסטרעקשן גופא.”
זייט-דיון: דער חינוך-פראבלעם – פון אונטן אדער פון אויבן?
און מ׳דארף זיין זייער זייער זיכער. ס׳קען זיין אז אין חינוך וועט מען אנהייבן פון דעם, ווייל אויב מ׳וועט אנהייבן… לאמיר פארשטיין, ווייל איך זאג אזוי ווי א קריטיק, א מענטש אסאך מאל מ׳גייט אין… ס׳איז דא געוויסע, לפחות געוויסע חסידישע רבי׳ס וואס זיי זאגן זייער קלאר אזוי, זיי זאגן איך וויל דיך נישט, איך קען דיך נישט פארקויפן דברים עמוקים, סוף דבר הכל נשמע. קודם, הער אויף צו ליגן אין שטותים, הער אויף צו זיין דיסטרעקטעד פון אלע תענוגי עולם הזה, עס זאל זיין אז קדושה מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי פרישות, עס זאל זיין טהור, עס זאל זיין פרוש, אז מ׳קען רעדן מיט דיר חסידות.
קריטיק: דאס ארבעט נישט
דער אמת איז אז וויפיל איך קען זען ארבעט עס נישט, ווייל א מענטש ווייסט נישט פארוואס, אפילו ער ווייסט אז ער איז יא גוט און ער פאלגט יא וואס מ׳זאגט אים, ער איז פרוש פון אלע מיני תענוגי עולם הזה, האט ער נאך אלץ נישט קיין טעם אין לעבן, ווייל ער קומט קיינמאל נישט אן. און ס׳געשעט נישט פון זיך אליינס אז מ׳זאגט טהרה מביאה לידי פרישות, ווייל פרישות ברענגט צו קדושה, אדער מ׳זאגט אז מ׳היט זיך אפ פון תענוגים גשמיים קען מען פילן בעסער געשמאק אין קדושת שבת.
דאס העלפט נאר פאר ווער ס׳ווייסט שוין קדושת שבת, ס׳איז דא א געוויסע סתירה, ווער ס׳ליגט נישט אין דעם ליגט אין דעם, אבער סתם פון נישט הנאה האבן פון עסן הייבט מען נישט אן פלוצלינג הנאה האבן פון שבת, לדעתי, דאס איז נישט אמת.
אבער דער חינוך דארף האבן גדרים
ואם כל זה, אבער דער חינוך מוז האבן א געוויסע אזא אספעקט, ווייל די טבע האנושי, די טבע פון מענטשן, אויב מ׳לאזט זיי אן קיין שום גדרים, אן קיין שום חינוך, גייען זיי זיין נישט נאר דיסטרעקטעד, ער גייט אפילו נישט זיין דיסטרעקטעד. אזא איינער האלט שוין ביי “וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם”.
די שטרוקטור פון קריאת שמע שפיגלט דאס אפ
אונז טוען דאס יעדן טאג ביי קריאת שמע, יא? קודם איז מען מסביר “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹקֵינוּ ה׳ אֶחָד”, נאכדעם רעדט מען פון “וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹקֶיךָ”, “וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ”, אלץ געוואלדיג, מ׳געבט א פולע עזרות. “וְאִם לֹא, אִם יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים” וכו׳ וכו׳.
נאכדעם, נאך אחר כל זאת, אַחַר כָּל הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת וְהָאֱמוּנָה, זאגט מען וואס איז מיט “לְבַבְכֶם וְעֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”. אז דעמאלטס ביסטו זוכה צו די מדריגה פון “אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”, ווייל ס׳איז נישט קיין זונה, ס׳איז בכלל דיין ווייב, ס׳איז בכלל דיינס. ווי יענער זאגט, ס׳איז נישט קיין מחשבות זרות, ס׳איז דיינע מחשבות.
צוריק צום עיקר: די עצה קעגן דיסטרעקשאן
ואם כל זה, איז דא א געוויסע סיבה פארוואס דער חינוך הייבט אן פון אונטן. פארוואס? ווייל ער זאל נישט ווערן אינגאנצן דיסטרעקטעד, ער זאל אנהייבן גארנישט. אקעי, על כל פנים, נחזור לענינינו.
מ׳דארף האבן א געוויסע עצה, א געוויסע שמירה פאר די נקודה, פאר די נקודה וואס דאס איז וויאזוי מ׳גייט סאלוון די נושא פון דיסטרעקשאן? מ׳ווערט כסדר דיסטרעקטעד. מ׳דארף האבן א סגולה, מ׳דארף זיך דערמאנען, מ׳דארף האבן עפעס א זאך וואס איז מכוון דעם מענטש דעמאלטס ווען ער איז עוסק אין די עולם הדיסטרעקשאן, ער זאל נישט אינגאנצן פארגעסן.
די שערים פון דיסטרעקשאן
און אויף דעם טראכט מען אריין, און מ׳זעט אז ס׳איז דא געוויסע שערים, ס׳איז דא געוויסע פתחים פון דעם מענטש, וואס דארט ווערט ער דיסטרעקטעד. דאס איז זייער אינטערעסאנט, לאמיר זיין זייער פשוט. ווילן וויל איך טראכטן א גאנצן טאג פון דברים שכליים און פון דברי תורה וחכמה ביזדערווייל, דאס איז די טייטש קדושה אליינס, דאס איז די אמת׳דיגע קדושה אליינס. דער פראבלעם איז, און איז אסאך אמאל, ווערט מען דיסטרעקטעד. קען א מענטש זאגן, זיי זיך מחזק, דו ווייסט בעסער ווי גוט ס׳איז, און נישט זיין דיסטרעקטעד. נישט די פוינט. דא האסט א סוגיא פון דיסטרעקטעד, מען דארף רעדן פון דער סוגיא אליינס.
צוויי אופנים: חיצוניות און פנימיות
איך קען אין דעם אליינס זאגן אזוי צוויי זאכן. איך קען רעדן בחיצוניות, און איך קען רעדן בפנימיות. און איך קען ווייזן וויאזוי דער חיצוניות מיינט די פנימיות. וואס מיין איך צו זאגן? צוויי נקודות.
ערשט: די פנימיות׳דיגע נקודה
ערשט, לאמיר רעדן קודם איבער פנימיות, ווייל עס איז בעסער מער געשמאק. דאס וואס איך ווער דיסטרעקטעד, אדער לאמיר נישט רעדן פון איינעם וואס ווייסט שוין אינגאנצן, אדער אפילו איינער וואס ווייסט אביסל וואס ער ווערט דיסטרעקטעד. ס׳איז פארוואס?
ווייל הגם אז ער זעט, ער האט געהערט, ער האט שוין געהערט אלע מצוות, ער ווייסט שוין אלע מצוות, אבער ער פילט זיי נישט. דאס איז די ערשטע עיקר זאך, די פנימיות׳דיגע זאך. ער פילט זיי נישט. ער פארשטייט, ער זעט אז ס׳וואלט געווען א בעסערע לעבן צו פראווען שבת, ער וואלט געווען בעסער. ער האט געהערט, ער האט געהערט דערפון, אבער ער פילט עס נישט, ער האט עס נישט ליב באמת.
אין אנדערע ווערטער, דאס איז די טייטש “לְבַבְכֶם”, “אַחֲרֵי לְבַבְכֶם”, זיין הארץ, זיין זיין זיין זיין זיין…
לא תתורו: די פנימיות׳דיגע עבודה פון קדושה
פארשטאנד אן געפיל — די קלופט צווישן ווייסן און ליב האבן
ער פארשטייט, ער זעט אז ס׳וואלט געווען א בעסערע לעבן צו פרייען שבת, וואלט געווען בעסער. ער האט געהערט דערפון, אבער ער פילט עס נישט, ער האט עס נישט ליב באמת.
אין אנדערע ווערטער, דאס איז די טייטש “לבבכם”, “אחרי לבבכם”. זיין הארץ, זיין… וואס איז אים געשמאק, איז אים נאך אלץ זייער געשמאק. ער, בתור מענטש, איז א סארט מענטש וואס אים איז געשמאק תענוגי הגוף. דאס איז וואס אים איז געשמאק. זאגסטו אים, “אוקיי, אבער היט זיך אפ, טו עס נאר בהיתר, טו עס נישט באיסור, זיי זיכער נישט צו ווערן דיסטרעקטעד דורך דעם צופיל.” ער גייט יא ווערן דיסטרעקטעד, ווייל וואס זאל ער טון? ער האט עס למעשה ליב.
ווען דו זאגסט אים, “האלט דיך צוריק,” אוקיי, אפשר קען ער אביסל מיט כח, אפשר קען ער אביסל נישט מיט כח. מ׳קען פארשידענע זאכן, דאס איז די חיצוניות. ווען מ׳טוט מיט כח הייסט עס חיצוניות. אבער למעשה האט ער דא א בעיה.
ער האט שוין געהערט אז ס׳איז זייער שיין, ס׳איז זייער שיין צו… די חיי עולם הבא זענען זייער שיין, אבער ער האט עס נישט ליב. דאס וואס מ׳רופט זיין פנימיות, זיין אהבה, זיין תשוקה איז נישט דארט. מ׳דארף עקסטער דילן מיט דעם, מ׳דארף עקסטער דילן מיט דעם, מאכן אז דו זאלסט עס יא ליב האבן.
חיצוניות׳דיגע עצות — טשעקן די לעכער
אויף דעם איז דא א חיצוניות, לאמיר זאגן, אויף דעם איז דא א חיצוניות. די חיצוניות איז אז טשעק וואו די לעכער זענען. נישט טשעק וואו די לעכער זאלן נישט אריינקומען, נאר לאז מיר דאס הערן בעסער. איך טשעק וואו די לעכער זענען, וואו ווערט עס אז מ׳הייבט אן דאס ליב האבן און טון נישט יענע זאכן. דורך דעם וואס מ׳טוט נישט יענע זאכן, איז דאס ביסלעכווייז טאקע נישט ליב האבן.
דאס זענען ביידע נישט די עצם זאכן. לאמיר פארשטיין, די עצם קדושה, די עצם תורה, די עצם טוב, איז ווען מ׳טוט די טוב, נישט ווען מ׳טוט נישט די רע, ווען מ׳האט נישט ליב עפעס שטותים. דאס איז נישט טוב, דאס איז נאר מניעת הרע, סור מרע.
אבער וויבאלד ס׳איז דא פראבלעמען, ס׳איז דא “אשר אתם זונים אחריה”, דארף מען דילן מיט די צוויי זאכן: מיט די וואס מ׳האט ליב רע, וואס מ׳האט ליב די תענוגי הגוף צופיל, און די אופן וואס דיסטרעקט, און מיט די פלעצער וואו דאס קומט אריין, מיט די פלעצער וואו ס׳ווערט נמשך.
די צייטווייליגע עצה פון “אחרי עיניכם”
סאו איין חיצוניות׳דיגע עצה וואלט געווען, אזוי ווי מ׳זאגט “אחרי עיניכם”, קוק נישט אויף זאכן וואס זענען מעורר די לב, וואס זענען מעורר עין רואה ולב חומד, ס׳איז נישטא קיין לב חומד. דאס איז אבער א צייטווייליגע עצה, ווייל איך וויל יא, איך גיי דיר יא קוקן, אדער אונז לעבן אין א וועלט, אדער ס׳איז נאר א חיצוניות׳דיגע עצה.
און די חיצוניות׳דיגע עצה איז געמאכט אז וויבאלד ס׳איז דא וועגן וואס זענען מעורר את הלב, זיי מעורר את הלב אנדערש. מאך אז דו זאלסט אנהייבן צוביסלעך צו טאקע ליב האבן דאס. און דאס איז אמת׳דיג וואס אונז רופן קדושה. ס׳הייסט, לאמיר פרובירן צו רעדן אזוי.
די הגדרה פון קדושה — נישט נאר שמירת עינים
וואס איך וויל דא קודם אויספירן, ווייל איך האב געזען פון די גוואלד, אבער ס׳איז טאקע, וואס איך וויל דא בעיקר אויספירן איז דאס, אז ס׳איז נישט, ס׳שטייט נישט, די קדושה, די “ולא תתורו”, באשטייט נישט פון די נישט קוקן.
פארוואס קען עס נישט באשטיין פון די נישט קוקן? ווייל דאס איז, ס׳פרעגט זיך פארוואס. א מענטש איז אזא סארט זאך וואס טוט זאכן פאר פארוואס, יא?
א מענטש איז נישט א בריאה וואס ארבעט בדרך חוק
וויפיל מ׳קען זאגן פאר א מענטש, טו בדרך חוק, ס׳איז דא אנדערע מחלוקת׳דיגע פארוואס. איך פארשטיי אז דאס איז א גוטע זאך, איך גיי מיך נישט פארשטיין יעדע פרט. אזוי ווי די גמרא זאגט, ס׳קען זיין פאאר פרטים וואס דו פארשטייסט נישט, פאאר דינים וואס דו פארשטייסט נישט, ס׳קען אבער נישט זיין אז בעיקר זאכן פאר א מענטש זאל זיין א חוק.
א מענטש איז נישט אזא סארט בריאה וואס ארבעט אזוי. ווער ס׳איז א מענטש ווייסט אז ער איז נישט קיין בריאה וואס ארבעט אזוי. מענטשן טוען זאכן פאר א ריזן. מענטשן טוען נישט זאכן אן א ריזן. ער זאגט די ריזן איז ווייל איך גלייב אז מ׳קען געהרג׳עט ווערן פון דעם, אוקיי, דאס איז א שטיקל ריזן. אבער מענטשן טוען, אפילו יענץ דארף מען דאג׳ן וויפיל ס׳ארבעט. אבער מענטשן טוען זאכן פאר א ריזן.
ווען גדרים ארבעטן — און ווען נישט
איך קען זאגן, לאמיר זאגן אזוי, אויב איינער, לאמיר פארשטיין אפשר קען מען זאגן אזוי, אויב איז דא איינער וואס ער האט שוין יא ליב דאס, ער האט מער ווייניגער ליב וואס צו זיין גוט, אבער כל זה סאמטיימס ווערט ער פארלוירן, זאל מען אים זאגן גיי נישט אין די גאס וואס מאכט דיר פארלוירן. אוקיי, ס׳איז כמעט געסאלווד די גאנצע זאך, ווייל ס׳איז דא געוויסע פאקטיש, אזוי ווי מ׳זאגט, געוויסע פתחים פון די גוף, געוויסע פלעצער ווי חושים, יא, ווי סאך פלעצער וואו ס׳קומט אריין גירויים, ס׳קומט אריין פראבלעמען, ס׳קומט אריין זאכן פון אינדרויסן, און ס׳איז שלייענטליך אפ, מאך צו די טירן שוין.
אבער אויף דעם גופא דארף איך דאך א שאלה, פארוואס זאל איך זיין פארמאכט? אה, ווייל דו ווייסט שוין אז ס׳איז נישט גוט, סאו פארוואס האסטו עס ליב? דו האסט דאך א ברירה, דו ווייסט אז דו האלטסט אז ס׳איז נישט גוט, סאו האלט נישט אז ס׳איז נישט גוט.
די אמת׳דיגע טייטש פון “ולא תתורו”
און דעם אמת׳דיג, פאר דעם וואס איך וויל זאגן איז, אז אמת׳דיג, דאס וואס מ׳רעדט פון נזהר זיין, פון נישט קוקן אויף זאכן, נישט גיין אויף פלעצער, נישט “ולא תתורו אחרי לבבכם”, יא, אין די פסוק שטייט נישט מ׳זאל נישט קוקן, יא, לאמיר הערן, ס׳שטייט נישט אין איין שום פסוק, אלע דרשנים זאגן “ולא תתורו” שטייט די מצוה פון שמירת עינים.
ס׳איז נישטא קיין מצוה פון שמירת עינים
ס׳איז נישטא קיין מצוה אין די תורה פון שמירת עינים, נישטא. ס׳שטייט “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, נישט נמשך ווערן נאך די זאכן וואס די עין רואה ולב חומד. ס׳שטייט נישט מ׳זאל נישט קוקן, ס׳איז נישטא קיין שום מצוה צו קוקן, וואו שטייט אין די תורה מ׳טאר נישט קוקן? איינער האט מיר געברענגט אין שולחן ערוך וויאזוי מ׳טרעפט א פסוק, אבער איך וויל ארויסברענגען די הגדרה דערפון.
צו רעדן פון די, אזויווי די ריזען, ס׳איז נישט דא קיין איסור עצמי, ס׳איז נישטא קיין נושא עצמי, מ׳קען נישט מאכן קיין נושא עצמי פון דעם. מ׳דארף פאוקעסן דערויף, אבער פארוואס פאוקעסן מיר דערויף? וויבאלד אז דאס ווייזט דיר, דאס איז וואס ווייזט אז דו האסט עפעס א געוויסע חשק דערצו, דו האסט עפעס א געוויסע אהבה דערצו, עפעס א געוויסע געשמאק דערין.
עוקר זיין די געשמאק, נישט די קוקן
יעצט, די מענטשליכע געשמאק וואס איז דא אין נמשך ווערן נאך די זאכן, דארף מען ביי די פלאץ וואו ס׳איז דא א געשמאק, דארף מען זען עוקר צו זיין די געשמאק, נישט עוקר צו זיין די קוקן. מ׳דארף עוקר זיין די געשמאק.
וויאזוי איז מען עוקר די געשמאק? דורך נישט קוקן קען זיין דאס איז א וועג פון עוקר זיין די געשמאק, ווייל ס׳איז א חינוך, אזוי ווערט א חינוך, מ׳הייבט אן ווען מ׳פילט עס נישט ביז מ׳פילט עס. אבער ס׳מוז זיין אז אין סוף זאלסטו נישט פילן.
ס׳שטייט “לא תתורו”, ס׳שטייט נישט “קוק נישט”, ס׳שטייט נישט “קוק נישט”, ס׳שטייט “האב נישט ליב”. “לא תתורו” טייטש “האב נישט ליב”, “באגער נישט”. וויאזוי מ׳וויל עס טייטשן פונקטליך, “שפיאניר נישט”. איך ווייס שוין וויאזוי מ׳טייטשט “לא תתורו”. “שפיאניר נישט”.
ווערן אזא סארט מענטש
ס׳איז דו דארפסט מאכן, דו דארפסט ווערן אזא סארט מענטש וואס ער איז נישט… אין אנדערע ווערטער, אויב איינער… לאמיר זאגן אזוי, די סטרוקטור פון די חטא, די סטרוקטור איז דא צוויי זאכן וואס זענען אמת׳דיג די זעלבע זאך, נישט דריי זאכן.
ס׳איז דא טון זאכן וואס מ׳טאר נישט, טון עבירות. דאס טאר מיר נישט. נאכדעם וואלט מען געזאגט, אוקיי, טו נישט קיין עבירות, אבער קוקן מעג מען, ס׳איז נישט קיין גופו של מעשה. אדער קען איינער זאגן, הרהור, טראכטן, ליב האבן מעג מען. ס׳שטייט נישט אין די תורה אז מ׳טאר נישט ליב האבן צו טון עבירות.
צוויי זאכן וואס זענען איינס
און וואו שטייט די ביידע זאכן? ס׳איז דא צוויי אנדערע זאכן לכאורה, וואס איז לכאורה נישט קיין שייכות איינס צום צווייטן. איינס שטייט נישט ליב האבן עבירות, הרהור, לאמיר עס רופן. און איינס שטייט נישט קוקן אויף זאכן וואס ברענגט צו, ס׳איז א מגרה את היצר, וואס ברענגט צו עבירות. צוויי אנדערע איסורים. צוויי אנדערע זאכן וואס זענען נישט גופו של מעשה. צוויי אנדערע זאכן וואס זענען נישט גופו של מעשה זענען פשוט עקסטערע זאכן.
און איינער קען זאגן אז דאס איז טאקע צוויי אנדערע זאכן. איינס איז אן ענין פון גדרים וסייגים חיצוניים, און איינס איז אן ענין פון עבודה פנימית, נישט ליב האבן. איך ווייס שוין וויאזוי מ׳קען בכלל פאדערן פון א מענטש אזא זאך. אפשר איז עס נאר נישט צופיל טראכטן וכדומה.
ביידע רעדן פון דער זעלבער זאך
אבער איך זאג, וואס איך וויל טענה׳ן איז אז די ביידע זאכן גייען צוזאמען. די ביידע זאכן זענען די זעלבע זאך. פאר די זעלבע סיבה, פאר די זעלבע reason, איז עס part פון די זעלבע זאך. ביידע רעדן, אויב איך וויל עס רעדן מיט פנימיות׳דיגע שפראך, ביידע רעדן פון דעם אז דו זאלסט נישט זיין דער סארט מענטש וואס גייט נאך אזעלכע זאכן. נישט נאר אז דו זאלסט נישט טון אזעלכע זאכן, נאר דו זאלסט זיין אזא סארט מענטש.
וואס מיינט אזא סארט מענטש? קען מיינען פנימיות און חיצוניות. ס׳קען מיינען ער דרייט זיך נישט וואו ער גייט, ער היט זיך פון זאכן וואס מ׳ווייסט, און ס׳קען מיינען ער טראכט נישט, ער זאל נישט ליב האבן אזעלכע זאכן. אבער זיי זענען צוויי חלוקים, צוויי פועל יוצא׳ס פון די זעלבע סארט זאך.
זיי האבן די זעלבע סארט relation צו די גופו של מעשה, וואס בעצם פון דעם רעדט מען. ביידע זענען מער טיף אמת׳דיג, ביידע זענען פנימיות׳דיג אמת׳דיג, ביידע זענען וועגן וואס מ׳האט ליב.
די הלכה׳דיגע נפקא מינה
איך קען נישט יעצט אריינגיין אין די הלכה, אבער ס׳איז קלאר פאר מיר אז ס׳איז נישט דא קיין איסור הסתכלות אדער איסור קריבה וכדומה צו עריות אדער צו מחשבות אסורות, אלץ די זעלבע זאך. איך קען זאגן מדרבנן, איך קען זאגן אז ס׳איז געווארן אזוי ווי א גדר. אבער אפילו די גדר פון דעם גדר איז נישט נמשך ווערן, די גדר איז נישט קוקן, ס׳איז נישט דא קיין איסור צו קוקן.
אזוי מיין איך קלאר להלכה, ס׳איז נישט דא קיין ספק וועגן דעם. איך מיין, איך האב נישט קיין ספק וועגן דעם. פשוט, וואס מאכט עס א גרויסע נפקא מינה? ווייל ביי מזיד ועקירת הדעת איז עס ווייטער א פראבלעם. אבער דאס איז די הקדמה דערפון.
די מצוה פון ציצית — א ספעציעלע עצה
וואס וויל איך פארזאגן פון די גאנצע זאך? וואס וויל איך אנקומען פון דעם? און די תורה איז געקומען און געזאגט, דו ווילסט זיין הייליג, קום הער, טו אן ציצית. טו אן ציצית. איך ווייס אז דו ווייסט שוין וואס מיינט זיין הייליג, אבער דו ווילסט עס נאך האלטן, דו לאזט עס נאך נישט ליב, דו דרייסט זיך נאך אין די פלעצער וואס ס׳איז דא זנות׳עריי, וואס ס׳איז דא “אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. טו אן ציצית.
איך גיב דיר א ספעציעלע עצה, א ספעציעלע מצוה, די תוכן פון די מצוה איז צו שטיין ביי דעם גרעניץ, אזוי ווי נאך אלע מצוות, נאך די גאנצע תורה ביים טיר, אזוי ווי ס׳איז דא א מזוזה ביים טיר, אזוי איז דא א ציצית ביי א קאנפע פון בגד.
ציצית ביים עק — א שומר ביים גרעניץ
אזוי ווי דו, דער מענטש, די גוף, די נשמה, גייסט מער און מער צו אונז, ביז די עק די עק פון זיין בגד, ווייטסטע פון די לעוועל וואו דו קענסט זיין, דארט שטעל איך א שומר, דארט שטעל איך ציצית.
און וואס טוט די ציצית? ס׳דערמאנט, יא, “וזכרתם את כל מצוות ה׳”, ס׳דערמאנט אין מצוות ה׳. סאו איך וויל דיר עס אביסל מגדיר זיין, וויאזוי מ׳זאגט אין די שפראך פון קבלה, ווי דער זוהר זאגט עס דא.
דער זוהר אויף ציצית — ראיית השכינה
דער זוהר שטייט אין רעיא מהימנא, ס׳איז פקודא אין די פירוש פון די זוהר אויף די מצוות, ער איז מפרש דא די מצוה. און אויב מ׳וועט קענען צוריקקומען צו מסביר זיין, אויב מ׳וועט פארשטיין די חילוק פון וואס דער זוהר געבט צו, וואס איז דא אין די זוהר וואס איז נישט דא אין די דרך הפשט און אין די רמב״ם און אנדערע.
סאו דער זוהר זאגט אזוי, אזוי ווי ס׳ברענגט די ראשית חכמה, דער זוהר איז דא אין פרשת שלח דף קע״ה, ער זאגט אזוי, וואס איז די סוד פון “וראיתם אותו וזכרתם”?
דער זוהר זאגט אזוי, “וראיתם אותו”, דו קוקסט אויף די תכלת. תכלת, דאס איז די זאך וואס מ׳דארף קוקן, און דערויף שטייט “וראיתם אותו”. יא, מ׳האט נישט קיין תכלת, ס׳איז צורך גבוה, נאר א זכר דערצו.
זאגט דער זוהר אזוי, ציצית, תכלת, איז א רמז אויף די שכינה. “וראיתם אותו”, “אותו” מיינט די שכינה, דאס איז וואס מ׳דארף זען. תכלית עיקר סיוע לבית דוד, כאילו…
תכלת, שכינה, ויראה: קדושה כשמירת הפתח של בית המקדש
תכלת כרמז לשכינה ומידת היראה
“וראיתם אותו” – ראיית התכלת והשכינה
דער זוהר זאגט אזוי: “וראיתם אותו” – דאס איז די תכלת. תכלת, דאס איז די זאך וואס מ׳דארף קוקן, אויף דעם שטייט “וראיתם אותו”. יא, אויב מ׳האט נישט קיין תכלת איז עס צורך אין נאר א זכר דערצו.
זאגט דער זוהר אזוי: ציצית, תכלת, איז א רמז אויף די שכינה. “וראיתם אותו” מיינט די שכינה – דאס איז וואס מ׳דארף זען. “תכלת עיקר סיוע לבית דוד”. כסא דוד הייסט תכלת, און דער מקום השכינה.
די שכינה הייסט אויך נאך א ווארט: “יראת ה׳” – צום מורא׳ן פון הוי״ה. דאס הייסט די שכינה כביכול האט יראה פאר תפארת, דאס איז די טייטש יראת ה׳.
הקשר בין תכלת, שכינה, וכל מצוות ה׳
און וועגן דעם, וויבאלד אז אלע מצוות זענען האבן צוטון מיט די מלכות, אדער מיט מכבד זיין די מלכות מיט די קודשא בריך הוא, איז “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳”.
דורך דעם וואס מ׳קוקט אויף די תכלת, אויף די כסא הכבוד – יא, די תכלת דומה לכסא הכבוד – דורך דעם דערמאנט מען זיך. “וזכרתם” איז מלשון זכירה, מלשון זכר, דערמאנט מען זיך די העכערע מדרגות: “כל מצות ה׳”.
דאס איז פשוט׳ע טייטש, אפשר די שכינה אליינס הייסט מצות ה׳. אין עני קעיס [in any case], און דער זוהר איז מסביר, דאס איז די מקום היראה.
גזירה שוה: זכירה, עמלק, והנחש הנחושת
הקשר בין “וראיתם אותו וזכרתם” ל״זכור את עמלק”
און אזוי איז מסביר דער רשב״י [רבי שמעון בר יוחאי], איז מסביר דער זוהר אזוי, אז אזוי זאגט דער זוהר אויך דארט, אז די זכירה – און ווייטער אין די נעקסטע שטיקל זוהר שטייט: אז וואס הייסט מ׳געדענקט? וואס הייסט מ׳געדענקט?
ער זאגט אז ס׳איז א קאנעקשאן [connection], אזוי, ער מאכט א גזירה שוה פון “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳” מיט “וראיתם אותו” און “וזכרתם”. “זכר” איז “זכור את אשר עשה לך עמלק”. עמלק איז “אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק”.
משל הבייטש – דרך הזכירה
וואס ער זאגט איז אזוי – ער זאגט א משל. אזוי זאגט דער זוהר א משל: דער זוהר ברענגט, שטעלט צו נאך א פלאץ אין די נעקסטע פרשה, חוקת, שטייט “ועשית לך נחש נחושת וכל הנשוך וראה אותו וחי”.
זאגט דער זוהר אזוי: אז וואס איז די קשיא? יא, מ׳זעט דאך די מפרשים פרעגן די קשיא, וויאזוי העלפט דאס?
זאגט דער זוהר, א משל:
משל: ס׳איז געווען א אינגל וואס האט אמאל געשלאגן מיט א רצועה. ער האט געטון א חטא, ער האט זיך פארזינדיגט, האט דער טאטע אים געשלאגן מיט א בייטש. דער טאטע וויל אבער נישט שלאגן מיט די בייטש, דער טאטע וויל בעצם – אה, דער אינגל זאל זיין גוט.
אבער ס׳איז א פראבלעם. דאס איז דער פראבלעם וואס מיר האבן גערעדט פריער, רייט [right]? אמאל דער אינגל ווערט דיסטרעקטעד [distracted]. דער אינגל וויל זיין גוט, דער טאטע וויל ער זאל זיין גוט, אבער ער ווערט דיסטרעקטעד.
האט דער טאטע געמאכט אן עצה: ער האט אויפגעהאנגען אויפן וואנט, ער האט אויפגעהאנגען דעם בייטש מיט וואס ער שלאגט דעם אינגל. און ווען דער אינגל איז דארט דורכגעגאנגען, און ווען ס׳האט אים געמאכט ער האט געוואלט ווערן דיסטרעקטעד, האט ער געזען דער בייטש הענגט דארטן, האט ער געזאגט: “אה, דאס איז וואס געשעט ווען איך בין זינדיג.” “וראו אותה וחרטו” – ער האט געזען וואס געשעט, האט ער תשובה געטון, האט דער אינגל ווייניגער געטון.
יישום המשל על ציצית ושכינה
דאס איז דער דרך הזכירה. זאגט ער, זאלסטו וויסן: “ראיתם אותו וחרטתם” מיינט, אז דו ווייסט אז די מידת הדין, די שכינה איז מידת הדין, דו זעסט וואס געשעט ווען מ׳גייט ארויס פון די גבולי הקדושה, ווען מ׳גייט ארויס פון רצון השם. דורכדעם “וחרטתם”, דו קומסט צו השם, “ולא תתורו אחרי לבבכם”.
ראשית חכמה: הקשר בין קדושה, יראה, ותשובה
שער הקדושה קודם לשער התשובה
וואס וויל איך דא ארויסברענגען? איך וויל ארויסברענגען א זייער אינטערעסאנטע זאך: אז ס׳איז זייער אנדערש וויאזוי דער זוהר און דער ראשית חכמה – אזוי ווי דער זוהר זאגט, אזוי זאגט דער ראשית חכמה.
דארט ביי די ערשטע זאך, קאנעקטעד מיט תשובה, זאגט דער ראשית חכמה: ער האט געשריבן קודם השער התשובה, און נאכדעם שרייבט ער השער הקדושה.
זאגט ער: וואס איז שייכות פון קדושה מיט תשובה?
זאגט ער: יראה. קדושה האט צו טון מיט יראה, אזויווי ס׳שטייט “יראת ה׳ קדושה”. ווער ס׳איז הייליג דארף האבן יראה, כדי צו האבן יראה דארף מען האבן יראה.
מקום היראה – כסא הכבוד ומידת הדין
אזויווי מיר האבן יעצט געזאגט: אז די מקום היראה, די תחלה וואס דו ווייסט אויף יראה – כסא הכבוד אויף מידת הדין – דאס איז וואס העלפט פאר קדושה, דאס איז וואס ברענגט פאר קדושה.
בעל תשובה וצורך בפרישות
און ער זאגט פארוואס? ווייל א בעל תשובה איז איינער וואס ער… יעדער איינער איז א בעל תשובה. א בעל תשובה מיינט איינער וואס האט נאך ליב שלעכטע זאכן – ביי דעם איז ער א בעל תשובה. דארף ער אזויווי פרוש זיין דערפון.
די עצה פון פרישות, די עצה פון בורח זיין דערפון, איז די קדושה – וואס דאס הייסט צו געדענקען די יראה, צו געדענקען די זאך וואס שטייט אויף א שומר, די בייטש כביכול וואס שלאגט ווער ס׳גייט ארויס.
החילוק הגדול: משל הזוהר לעומת משל הרמ״ל
שני משלים שונים בתכלית
וואס איך וויל ארויסברענגען פון דעם איז אזוי: אז ס׳איז זייער אנדערש די מעשה וואס ער פארציילט דא, זייער אנדערש ווי די מעשה וואס דער רמ״ל [רבי משה חיים לוצאטו] האט משל פארציילט.
מ׳קען ארויסברענגען די חילוק דורך די אות ל׳, די ל׳ וואס שטייט “לַה׳ אלקיכם”, “והייתם קדושים לַה׳ אלקיכם”.
הבנה פשוטה: קדושה כמידה אישית
אויב מ׳לערנט פשוט, זאגט מען אז א מענטש, כדי צו זיין אן אדם השלם, דארף ער נישט זיין קיין שרוי בתענוגים צופיל, דארף ער זיין קדוש אדער פרוש, אדער וויאזוי מ׳רופט עס די מידה – נישט זיין צופיל אין דעם. אוקיי [okay], האט ער אן עבודה צו ווערן אזא סארט מענטש.
הבנת הזוהר: “קדושים לה׳” – קדושה כקשר
אין די תורה שטייט אבער נישט “והייתם קדושים” – עטץ [you] זאלט זיין אזעלכע סארט מענטשן וואס זענען קדושים, א סארט מענטש וואס איז הייליג. ניין, ס׳שטייט “קדושים לַה׳ אלקיכם” – זיין הייליג צו אייער גאט, פאר אייער גאט.
ס׳מיינט נישט סתם אז א מענטש זאל זיין הייליג. מ׳קען עס מדייק זיין פשוט אויך, אבער דאס איז וואס איך מיין איז די זוהר׳ס וועג: ס׳מיינט נישט אז דו וועסט זיין אזא סארט זאך, אז דו וועסט זיין א הייליגער מענטש. ס׳מיינט אפשר א גאנץ אנדערע זאך.
וואס מיינט עס? ס׳מיינט אז דו וועסט זיין קדוש – דאס הייסט מופרש, מובדל, אדער קאנעקטעד צו אלקיכם.
קדושה כשמירת הפתח – מעשה חדשה לגמרי
מדריגות הקדושה והשכינה כשער
אין אנדערע ווערטער, וואס דער זוהר זאגט עס אזוי: ס׳איז דא מדריגות אין קדושה, ס׳איז דא וועגן וויאזוי מ׳איז קאנעקטעד מיט עליונים, מ׳איז קאנעקטעד מיט׳ן אייבערשטן. נאכדעם זענען דא מדריגות וואס זענען נישט קדושה.
די לעצטע מדריגה פון די קדושה, איינס פאר – יא, אין וועלכע עולם מ׳רעדט – איינס פאר די סטרא אחרא, לאמיר זאגן, איז די שכינה. שכינה, די מידת היראה, דאס איז די שער, דאס שטייט ביים טויער פון די קדושה. נאכדעם איז סטרא אחרא.
משל בית המקדש – עומד בפתח ודוחה את האויבים
סאו [so] דער זוהר זאגט עס זייער אנדערש. ס׳איז דא א איד וואס ער זאגט: “יא, איך וויל זיין גוט, אבער איך ווער דיסטרעקטעד.” מ׳קען זאגן דאס איז די גדרים וסייגים.
אבער דער זוהר לייגט צו צו דעם א זייער אן אינטערעסאנטע מעשה. דער זוהר זאגט: “טרעף א טראכט פון דעם אזוי: ס׳איז דא דער אייבערשטער׳ס הויז. דער אייבערשטער׳ס הויז איז די אלע אייבערשטער׳ס ספירות, כל מצוות ה׳ – כל מצוות ה׳ דאס איז דער אייבערשטער׳ס הויז.
אינדרויסן פון דער אייבערשטער׳ס הויז, ביי די פתח – ‘לפתח חטאת רובץ׳. אינדרויסן איז דא אלע מיני חזיריי, אלע מיני שווארצע יאר, אלע מיני רשעות, אלע מיני שלעכטקייט. דאס איז אינדרויסן.
דו ביסט דאך א איד, דו ביסט פון די ‘שמרתם את בריתי׳, דו ווילסט זיין אין דער אייבערשטער׳ס בונד [bond], אין דער אייבערשטער׳ס הויז.
גדרים וסייגים – עמידה בפתח
ווען דו מאכסט גדרים וסייגים, ביסטו פריש מן העריות אדער נישט מן העריות? מ׳רעדט שוין נישט נאר מן העריות – עריות אליינס איז ממש ווייט פון די טיר – אבער דו שטייסט נאך ביים טיר. דו ביסט פריש פון א מחשבה פון עריות, אדער פון א ראיה פון עריות, פון א זאך וואס איז מעורר די עריות.
און וואס איז די טייטש? די טייטש איז אזוי: דו קענסט זאגן אזוי, דו שטייסט ביי דיין טאטע׳ס הויז ביי די טיר, און דו שטופסט אוועק זיינע שונאים. ווי “קומה ה׳ ויפוצו אויביך” – דאס איז וואס די אורות פון די שכינה טוט. “קומה ה׳ ויפוצו אויביך” – דאס איז די עבודה פון קדושה. דאס הייסט קדושה, וויפיל ס׳איז דא אין די סורי מרע פארט וואס איך האב געזאגט.
מעשה חיה ולא מעשה סטטי
קומט אויס אז דאס גיבט אסאך א מער לעבעדיגע מעשה. ס׳איז נישט סתם אז א מענטש דארף זיין אזא סארט מענטש. ס׳איז אז דער מענטש – און פון דעם אין זוהר איז אנגעקומען ביז די ענד – און ווען מ׳רעדט פון קדושה זאגט מען שמירת הברית.
שמירת הברית – לא משל אלא מעשה שהיה
למה דווקא “שמירת הברית”?
וואס האט עס צו טון? ס׳איז סתם א משל, לאו [no], קענסט נישט זאגן נארמאל? קיינער רופט עס נישט שמירת הברית, נאר דער זוהר.
וואס איז די טייטש? “ושמרתם את בריתי” מיינט – אבער די טייטש איז ווייל דער זוהר פארשטייט די עומק הדברים. “ושמרתם את בריתי” מיינט פשוט א איד זאל היטן אלע מצוות, היטן די תורה.
עומק הדברים – קשר פנימי
אבער דער זוהר קוקט עס אן, און ס׳פאלט אים ממש אזוי ווי א מעשה שהיה. ס׳איז א מעשה שהיה. א איד איז אזא זאך וואס איז בפנימיות. ער זאל זיין קאנעקטעד. ארויסצוגיין – אבער דארף מען טרעפן וועגן.
און פארדעם זאגט ער: דא איז דא ציצית, דא איז דא ספעציעלע מידות, מידת היראה.
מידת היראה – שמירת הפתח
מידת היראה איז נישט סתם מורא האבן פון די אייבערשטער. מידת היראה איז די זאך, די שמירת הפתח, די זאך וואס שטייט ביים טיר און ער שטופט אוועק, אדער ער מאכט זיכער אז ס׳איז דא א חילוק: “להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור”.
ס׳איז א גאנצע אנדערע בליק, ס׳איז א גאנצע אנדערע מעשה.
יישום על בעל התניא – הבינוני כשומר הפתח
מעשה חדשה לבינוני
און פארשטייט זיך אז א מענטש זאל האבן אין זיין קאפ די מעשה, אז יא, ער דארף זיין א צדיק און ער דארף זיין א פרוש, ער דארף נישט קוקן אויף שלעכטע זאכן – האט ער א נייע מעשה. ער האט א גאנצע נייע מעשה.
ער איז דא גאר פאר די בית המקדש. ער גייט פאר די בית המקדש. און דרויסן פון בית המקדש איז דא אלע מיני גוים וואס ווילן פורץ זיין די טיר פון די בית המקדש.
עבודת הציצית – דחיית הדברים החיצוניים
און ער איז זיין עבודה פון ציצית, די עבודה פון “ולא תתורו אחרי לבבכם”, איז נישט – ווען מ׳איז שוין אינעווייניג איז נישט דאס. די עבודה איז דער וואס שטייט ביים טיר, זאל ער אוועקשטופן די דברים חיצוניים.
מעלת השומר – לא נעבך אלא גיבור
ס׳איז א גאנצע נייע זאך אין בעל התניא וואס ער לייגט צו: דער איינער וואס לייגט צו גדרים, למשל, אדער וואס ער ארבעט מער אויף די דברים פנימיים – דאס איז וואס איך האב געזאגט פריער די צוויי זאכן וואס זענען קאנעקטעד – ס׳איז אפשר אביסל העווירער צו מיינען אז ער איז בעסער.
ער איז נישט סתם ווייל ער איז נעבעך – יא, נעבעך, ער האט א יצר הרע, ער דארף מאכן מער גדרים, איך ווייס וואס. ניין, ער איז עוסק, ער איז דער שומר הפתח.
מצוות שמירת המקדש
ס׳איז דא א מצוה פון שמירת המקדש, שמירת המקדש. ער מאכט זיכער אז ס׳זאל נישט אריינקומען, מענטשן פון אינעווייניג זאלן נישט ארויספאלן, די פון די דרויסנדיגע שחצנים און די קליפות זאלן נישט אריינפאלן.
ס׳איז א גאנצע אנדערע מעשה ווי אונז האבן.
סיכום: “קדושים לה׳ אלקיכם” – פרישות למען הקשר
לא סוג אדם אלא תפקיד
ס׳איז “קדושים לאלקיכם”, ווייל א מענטש דארף זיין ספעציעל, א איד דארף זיין ספעציעל, א איד דארף זיין פרוש ומובדל.
פארוואס? פארוואס דארף ער זיין? כדי צו פארשטיין גאט. איז דא די אנדערע מין זאכן וואס זענען פוגם, וואס זענען נורא נורא, וואס נעמען אוועק פון דעם.
הנקודה העיקרית
גייט ער נישט די אלע זאכן וואס נעמען אוועק. דאס איז די נקודה וואס איך וויל ארויסברענגען.
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Shiur 2 on Zohar – The Topic of Kedusha (Erev Shabbos Parshas Shelach)
The Foundation: Reishis Chochma Shaar HaKedusha
This series of shiurim on the Zohar regarding kedusha is built primarily on the sefer Reishis Chochma, Shaar HaKedusha. The topic is called “kedusha” in the Zohar, but in the Rambam – which was learned in previous shiurim – it’s called “prishus” or “zehirus”. The main subject is: What is the correct path, the correct measure, how to conduct oneself with ta’anugei haguf (physical pleasures).
Kabbala Al Derech HaAvoda – The Foundation of Chassidus
According to chassidus, one must learn Zohar and kabbala al pi avoda (in the way of service). But in truth, kol haTorah kula (the entire Torah) must be learned al derech ha’avoda – not only kabbala, not only the writings of the Arizal. As the Baal Shem Tov says: “Al zeh nikra Torah” – lashon hora’ah (language of instruction), one must learn something from every study.
Kabbala, however, is the wisdom that reveals yedias Hashem, yedias yesodei haTorah (knowledge of God, knowledge of the foundations of Torah) in the clearest, most Jewish manner. The mekubalim themselves held this way – this is not a chiddush (innovation) of chassidus.
What is Reishis Chochma?
The sefer Reishis Chochma was written by Rabbi Eliyahu de Vidas, a student of the Ramak (Rabbi Moshe Cordovero), who is among the gedolei ha’eshkol, perhaps the rebbe of all the later mekubalim, including the Arizal.
Reishis Chochma is, so to speak, his version of Chovos HaLevavos – but built on the derech haZohar. Just as Chovos HaLevavos brings out the inner conduct of the soul according to his path (built on Rav Saadia Gaon, philosophy, hashkafos), and just as the Rambam has his way (Shemoneh Perakim, etc.) – so Reishis Chochma is the sefer that brings out what a Jewish life from the inside looks like, not from the outside, not just halachos – but the inner vitality of avodas Hashem, culled from the Zohar.
He is melaket (gathering) from the Zohar the matters of tikkun hamiddos, shemiras hamitzvos with inner vitality, and this is the mesora al pi haZohar. One of the first and most successful sefarim in this genre.
Side Note: People Don’t Know This Sefer
It’s a great pity that people don’t know what a beautiful sefer this is. People only know about two pieces – “Maseches Gehinnom” at the end, and a few frightening things – but that’s not the sefer. Generally speaking, Reishis Chochma is simply a chassidic sefer.
Reishis Chochma and Tanya
When the Tanya came out, there was a takana (so they say in Lubavitch) that only one who learns Reishis Chochma may learn Tanya. This brings out an important point: the Tanya is not an introductory sefer for people who don’t know about chassidus. As it states explicitly in the introduction – the Tanya comes to solve certain problems that people had in his generation, to illuminate and bring out according to the teachings of the Maggid, Baal Shem Tov, and his chiddushim.
But one must first be in the parsha. Someone whose inner life of avodas Hashem is not yet built on darchei haZohar, not yet built on Reishis Chochma – he doesn’t have the problems that the Tanya solves. Only after one lives with Reishis Chochma and gets stuck with certain problems that Reishis Chochma doesn’t solve – that’s the claim of chassidim, that one needs to emphasize certain points more, answer certain questions, chiddushim that chassidus has – then Tanya comes to add.
The Broader View of Kedusha – Not Starting with Halacha L’Ma’aseh
The Tzettel Katan of Rebbe Elimelech
Every chassidic Jew knows that in the Tzettel Katan of Rebbe Elimelech it says one should learn the last chapters of Shaar HaKedusha (chapters 15, 16, 17) – which speak about the two-three main topics: eating and marital relations. Rebbe Elimelech says to review chapter 17 before marital relations.
The Problem with the Narrow View
People know only about this, and think that Reishis Chochma is the sefer that says one must conduct oneself with strong prishus, not have pleasure from ta’anugei haguf. But this is not true – not from those chapters themselves (there it says chassidic things, how to elevate ta’anugei haguf, not what people think), and not from the entire sefer.
One Must Start Broadly
Shaar HaKedusha doesn’t begin with shemiras habris. The first chapter goes through all kinds of kedushos: kedushas Yisrael, kedushas haShabbos, kedushas hamo’adim. Only in the last two-three chapters does he come to speak practically about eating and marital relations.
The fundamental yesod: One cannot start with halacha l’ma’aseh. One must first have a broad view of a Jewish life, understand what kedusha is in general, have a feeling for kedushas Shabbos – and afterward one enters into the details. If one doesn’t yet know what kedusha is and only starts at the end – it has no taste and no fragrance. The whole idea of having a taste is having a broad understanding.
Parshas Shelach and the Mitzva of Tzitzis – The Simple Pshat
This week is Parshas Shelach, and at the end of the parsha is the mitzva of tzitzis. The Reishis Chochma himself begins his introduction to Shaar HaKedusha with this parsha and the Zohar on it. The plan is to learn first the simple pshat of the parsha, and then if we get to the Zohar – we get to it.
The Broader Introduction: All Mitzvos and the Problem of Distraction
Before the parsha of tzitzis it says: “Kol hamitzvos ha’eileh asher tziva Hashem b’yad Moshe, min hayom asher tziva Hashem vahal’ah l’doroseichem.” For a long time the Almighty gave mitzvos through Moshe Rabbeinu – the entire dor hamidbar, in order of mitzvos – and the mitzvos should go for generations, so that Jews could become people through doing all the mitzvos.
The problem: Whoever has ever tried to do all the mitzvos knows that it’s not so simple. We say “do all the mitzvos” – but it doesn’t go so smoothly.
Connection to the Meraglim
Perhaps therefore tzitzis is specifically connected with the story of the meraglim that appears earlier. We see that in the world it doesn’t always align with what a person is told to do. The meraglim received a task – go see Eretz Yisrael, “ha’aretz ma hi” – but they were distracted. “Vayasuru es ha’aretz” – they spied out the land, but the land remained stronger than them. “Vayechezku mimenu” – they were drawn after various things, became confused, started thinking maybe yes, maybe no.
The Universal Problem: “Zonim Achareihem”
Everyone who tries to be a Jew notices the same thing. It says nicely in the Torah: 613 mitzvos, “Kedoshim tihyu ki kadosh ani Hashem Elokeichem.” But one doesn’t become holy from saying that one is holy. One becomes holy through doing: “Im tishmeru es kol mitzvosai – viheyisem kedoshim.” One doesn’t become holy from dreaming about it.
Especially with “devarim shenafso shel adam mechamdan” – things that when one sees them, the natural inclination of a person is to become lost. When a person sees a nice piece of meat, his inclination is to become distracted. “Asher atem zonim achareihem” – “zonim” means to stray from the path, to go off the way, to no longer know what one wants, to no longer know what the intention is.
An Important Condition: One Must First **See** What One Wants
If a person hasn’t yet learned the Torah at all, hasn’t yet seen any picture of what the beautiful life of Torah looks like – one cannot have complaints against him that he becomes distracted. Just as one cannot start from Shaar chapter 10 – one must start from the beginning.
[Side Comment – Critique of the “OTD” Discourse]
When we say “people go OTD because they have ta’avos” – well, what’s wrong with ta’avos? What reason do you have for why it’s bad? The maximum one can say is that ta’avos is a distraction. But this is only understood after one sees clearly that good is good, that sur mei’ra is a good. Only then can one say: “With all this you became confused.” But first one must see.
Tzitzis – Not an Ideal, But a Practical Remedy Against Distraction
Tzitzis is not the first mitzva – it’s the last mitzva in the series. After one has already learned “kol hamitzvos ha’eileh asher tzivisicha,” after a person has already yes seen the beauty of being a Jew, of being a person – still, when he tries practically to do it, he immediately becomes distracted by all kinds of things. This is human nature.
Here the Torah comes in and says: “I haven’t forgotten about this either. One must actually make an external system – an external kind of mitzvos that didn’t come out to describe what it should look like ideally, but to solve the problem of distraction itself.”
One must have a segula, a protection, something that is aimed at the person when he is engaged in the “world of distraction” – so he shouldn’t completely forget.
[Side Discussion: The Chinuch Problem – From Below or From Above?]
There are certain chassidic rebbes who say: “I can’t sell you deep matters. First stop with foolishness, stop being distracted by ta’anugei olam hazeh – kedusha brings to tahara, tahara brings to prishus – only then can one speak chassidus.”
The truth is that this doesn’t work. A person who is separated from all ta’anugei olam hazeh but still doesn’t have any taste in life – because he never arrives. It doesn’t happen by itself that we say “tahara brings to prishus.” When we say that refraining from physical pleasures can make one feel better taste in kedushas Shabbos – this only helps for one who already knows kedushas Shabbos. Simply from not having pleasure from eating one doesn’t suddenly start having pleasure from Shabbos. It’s a contradiction: whoever doesn’t lie in this lies in that.
V’im kol zeh – the chinuch must have a certain aspect of boundaries, because if we leave people without any boundaries at all, without any chinuch, they won’t just be distracted – they won’t even have what to be distracted from. Such a person is already at “v’lo sasuru acharei l’vavchem” – he’s already completely gone.
The Structure of Krias Shema Reflects the Same Order
We do this every day in Krias Shema: first “Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem echad,” then “v’ahavta es Hashem Elokecha,” “v’dibarta bam b’shivtecha b’veisecha uv’lechtecha baderech” – all tremendous, a complete framework. Then: “V’im lo – im yifteh l’vavchem v’sartem va’avadem elohim acherim.” And after everything – “achar kol hadevarim v’ha’emes v’ha’emuna” – comes: “V’lo sasuru acharei l’vavchem v’acharei eineichem asher atem zonim achareihem.”
Only then is one worthy of the level of understanding what “zonim achareihem” means – because it’s not adultery, it’s actually your wife, it’s actually yours. As we say: it’s not foreign thoughts – it’s your thoughts.
Two Approaches: Chitzonius and Pnimius
One can speak about distraction in two ways – chitzonius and pnimius – and show how the chitzonius means the pnimius.
Pnimius: The Heart Isn’t There
Why does a person become distracted? He’s already heard all the mitzvos, he already knows all the mitzvos – but he doesn’t feel them. This is the main internal problem. He understands that it would be a better life to experience Shabbos, he’s heard about it – but he doesn’t feel it, he doesn’t truly love it.
This is the meaning of “acharei l’vavchem” – his heart, his inner taste, is still connected with ta’anugei haguf. That’s what truly tastes good to him. One can tell him “just do it permissibly, not forbidden, don’t be distracted” – but he will be distracted, because he actually loves it. When one does something with force, with compulsion – that’s chitzonius. But internally the problem remains.
He’s already heard that life in olam haba is beautiful – but his love, his desire, his pnimius isn’t there. One must deal with this extra – make it so he should actually love it.
Chitzonius: Shemiras Einayim
For this there’s an external approach: check where the “holes” are – where the stimuli come in, the problems. Close the doors. This is “acharei eineichem” – don’t look at things that arouse “the eye sees and the heart desires.”
But this is a temporary remedy, an external remedy. Because the person wants to, he will look, we live in a world.
The True Avoda: Kedusha
The true avoda is: make it so you should start to gradually actually love the good. This is what we call kedusha.
Sur Mei’ra Is Not Aseh Tov
An important distinction: the essence of kedusha, the essence of Torah, the essence of good – is when one does the good, not when one doesn’t do the bad. Not loving foolishness is only prevention of evil, sur mei’ra. But since there are problems – “asher atem zonim achareihem” – one must deal with two things: (1) with the fact that one loves bad things, ta’anugei haguf too much, (2) with the places where this comes in, where one is drawn.
A Person Is Not a Creation That Works by Natural Law
A person does things for a reason. One cannot make it so that fundamental things for a person should be a law without understanding. A few details one might not understand – but not the essence. A person who knows he’s a person knows that he doesn’t work that way. He needs a reason.
There Is No Mitzva of “Shemiras Einayim” in the Torah
A sharp claim: It doesn’t say in any verse that one may not look. All the darshanim say “v’lo sasuru” is the mitzva of shemiras einayim – but it doesn’t say so. The verse says “v’lo sasuru acharei l’vavchem v’acharei eineichem” – don’t be drawn after the things that “the eye sees and the heart desires.” It doesn’t say “don’t look” – it says “don’t love,” “don’t desire,” “don’t spy.”
“Lo sasuru” means: you must become the kind of person who isn’t drawn after such things. Not just not do – but not be that kind of person.
The Two Things Are One
Seemingly there are two separate matters: (1) not loving aveiros – hirhurim, internal avoda, (2) not looking at things that lead to aveiros – external boundaries. But both are the same thing – two results of one point. Both speak about you not being the kind of person who goes after such things. Both have the same relation to the actual deed. Both are truly internal, both are about what one loves.
L’halacha: there’s no separate issur histaklus or issur kriya as an independent prohibition – it’s all part of the same thing. One can say it’s d’rabbanan, one can say it’s a boundary – but the boundary of that boundary is not being drawn, not just not looking.
The Mitzva of Tzitzis – A Special Remedy
The Torah comes and says: You want to be holy? You already know what it means, but you don’t yet hold it, you don’t yet love it, you still turn around in places of “acharei l’vavchem v’acharei eineichem” – put on tzitzis.
Tzitzis is a special remedy, a special mitzva. Its content is: stand at the boundary. Just as after all mitzvos, after the entire Torah, at the door – like a mezuza at the door – so tzitzis is at the corner of a garment. The person – body and soul – goes more and more toward us, until the corner of his garment, the furthest point from where he can be – there one places a guard, there one places tzitzis.
The Zohar on Tzitzis – Parshas Shelach Page 175
What does tzitzis do? “U’zechartem es kol mitzvos Hashem” – it reminds of Hashem’s mitzvos. But the Zohar in Ra’aya Mehemna (Parshas Shelach page 175) gives a deeper dimension:
“U’re’isem oso” – you look at the techeles. Techeles is what one must look at, on it says “u’re’isem oso.” (We don’t have techeles today, only a remembrance of it.)
The Zohar says: tzitzis, techeles, is a hint to the Shechina. “Oso” means the Shechina – that’s what one must see. This is the chiddush of the Zohar over the simple understanding, over the Rambam – that “u’re’isem oso” is not just a reminder of mitzvos, but a vision of the Shechina itself.
Techeles, Shechina, and Yiras Hashem
The Zohar explains further: “Techeles ikar siyua l’veis David” – the throne of David is called techeles, and this is the place of the Shechina. The Shechina is also called “yiras Hashem” – this means that the Shechina, so to speak, has fear before Tiferes. Since all mitzvos have to do with Malchus – honoring the Malchus with Kudsha Brich Hu – therefore it says “u’re’isem oso u’zechartem es kol mitzvos Hashem”. Through looking at the techeles, at the throne of glory (techeles resembles the throne of glory), one remembers the higher levels – “kol mitzvos Hashem”. Perhaps the Shechina itself is called “mitzvos Hashem”. This is the place of fear.
Gezeira Shava: Memory, Amalek, and the Copper Serpent
The Zohar makes a gezeira shava from “u’re’isem oso u’zechartem” with “zachor es asher asa lecha Amalek”. Amalek – “the Name is not complete and the throne is not complete until the seed of Amalek is erased.” The Zohar also brings the verse from Parshas Chukas: “V’asisa lecha nachash nechoshes v’chol hanashuch v’ra’a oso vachai” – how does looking help?
The Parable of the Whip
The Zohar brings a parable: A child sinned, so the father hit him with a whip. But the father doesn’t want to hit – he wants the child to be good. The problem is that the child becomes distracted – he wants to be good, but he’s pulled away. So the father made a remedy: he hung the whip on the wall. When the child goes through and feels that he’s becoming distracted, he sees the whip, and he thinks: “Ah, that’s what happens when I sin!” – “v’ra’u osah v’chartu” – he sees, he does teshuva, he stops.
This is the way of memory: “u’re’isem oso” means – you know that the Shechina is midas hadin, you see what happens when one goes out from the boundaries of kedusha, from the will of Hashem. Through this – “v’chartasem,” you return to Hashem, “v’lo sasuru acharei l’vavchem.”
Reishis Chochma: Kedusha, Yira, and Teshuva
The Reishis Chochma writes Shaar HaTeshuva before Shaar HaKedusha. What’s the connection? Kedusha has to do with yira – “yiras Hashem kedusha.” In order to have kedusha one needs yira. The place of fear – techeles, the throne of glory, midas hadin – that’s what brings to kedusha.
A baal teshuva is everyone – one who still loves bad things, he must be separated from them. The remedy of prishus is the kedusha – to remember the yira, to remember the “guard,” the whip that strikes whoever goes out.
The Great Distinction: Zohar’s Approach vs. Simple Understanding – “Kedoshim LAHashem Elokeichem”
Here is brought out a fundamental distinction between the Zohar’s view and a simple learning of kedusha, through the lamed in “Kedoshim LAHashem Elokeichem”:
Simple learning: A person must be a certain kind of person – not too immersed in pleasures, separated, holy. He has an avoda to become such a kind of person.
The Zohar’s way: It doesn’t just say “viheyisem kedoshim” – it says “kedoshim LAHashem Elokeichem” – holy to your God, for your God. This doesn’t mean you should be a holy kind of person. This means you should be separated, distinguished, connected to Elokeichem.
Kedusha as Shemiras HaPesach – A Completely New Approach
The Zohar presents a living approach: There are levels in kedusha – regarding how one is connected with the supernal realms. The last level of kedusha, one before the sitra achra, is the Shechina – midas hayira. She stands at the gate of kedusha; outside is sitra achra.
The person who makes boundaries and fences, who is separated – he’s not simply a person who must be a certain type. He stands at the Father’s house at the door. The Almighty’s house – these are all the sefiros, “kol mitzvos Hashem”. Outside – “lapesach chatas rovetz” – all kinds of impurities, wickedness, evil. A Jew is from “shemartem es brisi,” he wants to be in the Almighty’s covenant, in the Almighty’s house.
When one makes boundaries – we’re no longer just talking about arayos themselves (that’s far from the door), but about a thought, a look, something that arouses arayos. You stand at your Father’s house at the door and push away His enemies – “kuma Hashem v’yafutzu oyvecha” – that’s what the lights of the Shechina do. This is called kedusha.
Shemiras Habris – Not Just a Metaphor
From the Zohar it comes out that when we speak of kedusha we say shemiras habris. Why does the Zohar specifically call it this? “U’shemartem es brisi” simply means a Jew should keep all mitzvos. But the Zohar understands the depth: a Jew is something that is internal, he should be connected. To go out one must encounter ways – tzitzis, midas hayira. Midas hayira is not simply being afraid of the Almighty – it’s the shemiras hapesach, the thing that stands at the door, “l’havdil bein hakodesh uvein hachol uvein hatamei uvein hatahor.”
New View of the Baal HaTanya’s Beinoni
This gives a completely new approach also in the Baal HaTanya: the one who adds boundaries, who works more on internal matters – he’s not, poor thing, someone who has a yetzer hara and needs more boundaries. He is the guard of the gate! There’s a mitzva of shemiras hamikdash – he makes sure that people from inside shouldn’t fall out, and the external arrogant ones and kelippos shouldn’t fall in.
The Point
“Kedoshim l’Elokecha” – a Jew must be separated and distinguished. Why? In order to understand God, to be connected. There are things that are harmful, that take away from this. He avoids all the things that take away – not because he’s a certain kind of person, but because he stands before the Beis HaMikdash and pushes away the enemies.
📝 Full Transcript
Shiur 2 on Zohar – The Topic of Kedusha
Erev Shabbos Parshas Shelach
—
Introduction: The Second Shiur in the Series
Today is Erev Shabbos Parshas Shelach, and this is the second shiur in the series of shiurim on Zohar, on the topic of kedusha. The topic that in the Zohar is certainly called kedusha, and in our previous shiurim, in the shiurim on Rambam, one must say that it’s called kedusha according to the Rambam, it’s called prishus or zehirus, different names for this midah.
But let’s say, as the Rambam explained it, which we learned yesterday, the midah that has to do with the proper conduct, the proper measure, the proper midah, the proper way, how to conduct oneself with ta’anugei haguf (physical pleasures).
—
Chapter 1: Reishis Chochma Sha’ar HaKedusha – The Foundation of the Series
The Sefer Reishis Chochma and Its Virtues
So let’s learn in such a way that our shiur is built primarily on the sefer Reishis Chochma Sha’ar HaKedusha. The next few shiurim, the first part of the series, will be built on the sefer hakadosh Reishis Chochma Sha’ar HaKedusha.
And Reishis Chochma is a sefer that everyone knows, we began to speak about it at the end of last week, and I started again here. Everyone knows that according to Chassidus one must learn Zohar, one must learn Kabbalah al pi avodah (according to the path of service).
Kabbalah and Kol HaTorah Kulah – Everything Must Be Learned Al Pi Avodah
In truth, everything must be learned al pi avodah, it’s not only Kabbalah. Kabbalah is only the wisdom that brings forth yedias Hashem (knowledge of God), yedias yesodei haTorah (knowledge of the foundations of Torah), in the clearest way, in the most Jewish way, and all the virtues. We spoke last week a bit with language that one can express.
That’s why one speaks about Kabbalah al derech ha’avodah. One must learn kol haTorah kulah al derech ha’avodah. One must not only learn Kabbalah al derech ha’avodah, one must not only learn Kisvei HaAri al derech ha’avodah, everything must be learned al derech ha’avodah, because “al zeh nikra Torah,” as the Baal Shem Tov says, that it’s simply translated in lashon hora’ah (the language of instruction), and to learn something from this.
The Mesorah of Chassidus – Living the Chiyus HaTorah According to the Mekubalim
So, all Jews, but especially Chassidus and the mesorah that came to us from, was built on this, on living the inyanei hakedusha, on living the chiyus haTorah according to how the mekubalim explained it.
And in truth this is not their chiddush, the mekubalim themselves held this way. Many times people say that Kabbalah is different, and it’s not truly different. The mekubalim themselves held this way.
Sefarim That Bring Out the Inner Jewish Life
And among the most fundamental sefarim that were published in order to bring out, to bring out and show what Jewish life looks like from the inside, not from the outside, which one can say in halachos, which we learned last week. From the inside, which they bring out what Jewish life looks like. Among the most fundamental sefarim in this genre is the sefer Reishis Chochma which was written by Rabbi Eliyahu de Vidas, a talmid of the Ramak, Rabbi Moshe Cordovero, who is among the gedolei ha’eshkol, perhaps the rebbe of all the mekubalim acharonim, including the Arizal.
Reishis Chochma – The Version of Chovos HaLevavos According to Zohar
And he wrote a sefer Reishis Chochma which is like his version of Chovos HaLevavos, so to speak. Yes, one must understand, Reishis Chochma is a very fundamental sefer in the sense that in every generation and every time there is a different sort of approach, a certain language, perhaps not exactly a different approach but a machlokes, a different sort of language in Yiddishkeit how one speaks.
—
Chapter 2: Different Paths in Sifrei Avodah
Sefarim That Give Out the Inner Path of Jewish Life
There are mussar sefarim, sefarim that give out – let’s not use the word mussar, I don’t like the word, it sounds bad – sefarim that give out what Jewish life looks like, what the inside of a Jewish neshama looks like, according to the order.
Chovos HaLevavos – Built on Rav Saadia Gaon
For example, the Chovos HaLevavos divides itself into Sha’ar HaYirah, not Sha’ar HaKedusha, I got mixed up, Sha’ar HaPrishus it’s called there, yes? Other she’arim that give out according to his havanos. He is built very much on Rav Saadia Gaon, according to that derech, and very much on other yesodos, one can call them philosophies or hashgacha, hashkafos, that the Chovos HaLevavos had, and he gives out the inner hanhagos hanefesh, the inner way what life looks like according to that derech.
Sefarim Built on the Rambam’s Way
And so there are sefarim built on the Rambam’s way, I mean Shemonah Perakim of the Rambam and other sefarim that are in that vein.
The Beis Midrash in Tzfas – Learning Zohar with Seriousness
And so the same way when it came out, when Jews began to learn Zohar and other various sefarim that had been hidden. The Zohar itself is full of inyanim mitoras hamussar, and I mean mussar again, inyanim of telling the story of what Jewish life looks like.
So that was when people began to learn Zohar, there was the beis midrash in Tzfas where they learned Zohar with such seriousness. There are people who devoted themselves to the theory of it, understanding every piece and so forth.
Sifrei Hanhagos Built on Derech HaZohar
Afterwards there are the sefarim that wrote mussar, which are called sifrei hanhagos, sifrei hadrachim, built on the derech haZohar, that’s called Kabbalah. There’s a machlokes here, whoever wants, the most prominent ones according to the wisdom of whoever wants to do avodah al pi haZohar, among the first fundamental sefarim that one must learn is Reishis Chochma.
A Shame That People Don’t Know This Sefer
It’s very sad that people don’t know what a beautiful sefer it is. One knows from it two little pieces, in the end he had a maseches Gehinnom, and a few certain things that people consider it frightening, not that it’s not frightening, it is frightening, but that’s a different conversation.
But in general, the entire sefer Reishis Chochma is simply a Chassidic sefer. That is, he brings out, he collects from the Zohar the inyanim regarding all the great topics of avodas Hashem, the topics of tikun hamidos, the topics of shemiras hamitzvos but with an inner chiyus. And this he brings out, this is the mesorah al pi haZohar, according to how it’s collected and learned that one should learn Zohar in this way. That is, the darchei iyun are in the Zohar, and it’s simply a command from Rishonim, from Raboseinu Chazal, not only from Zohar, this is the sefer that one must learn.
—
Chapter 3: Reishis Chochma and Tanya – The Takanah in Lubavitch
The Takanah: Only One Who Learns Reishis Chochma May Learn Tanya
The idea that when the Tanya came out, so they say in Lubavitch, there was a takanah that only one who learns Reishis Chochma may learn Tanya.
What This Brings Out – Tanya Comes to Solve Problems
What this brings out, it says in the hakdamah of Tanya, what it brings out is, the Tanya comes to solve certain problems, it comes to add certain kneytchen (refinements) in the inyanim of avodas Hashem, as he says in the hakdamah, problems that people had in his generation, and to illuminate it, to bring it out, and to solve it, according to the teachings that he learned from the Maggid, from the Baal Shem Tov, and his chiddushim in the derech.
One Must First Be in the Parsha
But one must first be in the parsha. The Tanya is not an introductory sefer for people who don’t know about Chassidus. It’s used that way today, but it says explicitly in the hakdamah that it doesn’t work, and one must examine whether it works. But in any case, it wasn’t originally written for the masses.
Someone whose Yiddishkeit, whose life, whose inner life of avodas Hashem is not yet built on the darchei haZohar, not yet built on Reishis Chochma, he doesn’t have the problems that the Tanya solves, one must simply teach him something.
Only After Living with Reishis Chochma Does One Come to Tanya
After you lie in Reishis Chochma, you live a bit with Reishis Chochma, and you get stuck with certain problems that Reishis Chochma doesn’t solve, that’s the claim of the Chassidim, that Reishis Chochma doesn’t solve certain problems, one must emphasize certain points more, and one must answer certain claims and so forth, there are certain chiddushim that Chassidus has that they don’t have, one must add this, but someone who is not in the parsha at all is not bothered by this at all.
—
Chapter 4: The Topic of Kedusha – One Must Begin Broadly
Why One Must Learn Reishis Chochma
As we learned last week, one must learn this way because this is the rosh l’chol hamekubalim ul’chol hachasidim, so specifically in the topic of Chassidus which is to bring out the chiyus haTorah, chiyus haYahadus, roughly so, among the rashei hasefarim is the sefer Reishis Chochma. There are other sefarim, but Reishis Chochma is certainly among the earliest and also most successful sefarim, that people learned Reishis Chochma very much.
The Tzettel Katan of Rebbe Elimelech – Learning the Last Chapters
That’s one thing. Afterwards there’s another thing that they began to speak about kedusha. So, every Chassidic Jew knows that it says in the Tzettel Katan of Rebbe Elimelech and other such sefarim that one should learn the end, the end of Sha’ar HaKedusha there is perek 17 I think, 15, 16, 17, the last few chapters speak about the two-three main topics, as we learned in the Rambam, two-three main topics that one speaks about when one speaks about the topic of kedusha, about the topic of ta’anugei haguf. Ta’anugei haguf is roughly eating and zivug (marital relations).
The Last Chapters – Eating and Zivug
And Reishis Chochma at the end of his entire explanation of what kedusha is, he came to speak more practically regarding the topic of eating and zivug, how a Jew should eat, how a Jew should perform zivug. And because of this, because it’s one of the great gates to being an inner avodah is to be involved in this, to have a proper way how to do this, the Chassidic sefarim guided that one should learn these chapters, or even review, as Rebbe Elimelech says to review before a zivug perek 17 of Reishis Chochma.
The Problem – People Only Know About This
I want to tell you, and here there’s a problem, because people only know about this, and people think… First of all, because one doesn’t know what it says there, it doesn’t say there either, even there it doesn’t say what people think it says.
What Actually Says in the Chapters
But people have gotten such a picture, okay, Reishis Chochma is the sefer where it says that one must conduct oneself with strong prishus, something not enjoy, not enjoy ta’anugei haguf, and that becomes like the picture that one has.
But it’s not the picture, not from that perek itself, whoever has learned it knows that it doesn’t say that there, it says Chassidic things there, it says how to elevate it, how to make ta’anugei haguf elevated, but it doesn’t say any of the things that people say that people think it says.
One Cannot Begin with Halacha L’Ma’aseh
And secondly, that it’s only the end, as we always say, one must begin with a broad view of the entire life, of the entire Torah. One cannot begin with halacha l’ma’aseh, one must do this way, because it begins this way, it has no taste and no smell. The entire idea of having a taste is having breadth.
Sha’ar HaKedusha Begins with a Broad View
Reishis Chochma said, I must be involved in kedusha. I wrote an entire sha’ar, seventeen chapters, explaining the concept of kedusha. In the first chapter itself, he went through all kinds of kedushos that exist in the Torah: kedushas Yisrael, kedushas HaShabbos, kedushas haMo’adim. This is all part of Sha’ar HaKedusha.
Sha’ar HaKedusha Doesn’t Begin with Shemiras HaBris
Sha’ar HaKedusha doesn’t begin with shemiras habris, with not being motzi zera levatala, or the things he speaks about already in the last two-three chapters. It begins with what kedusha means. Kedusha is a great yesod in the Torah, a broad thing.
The Greatest Application Is in the Two Ta’anugim
It turns out, as we said, that in a certain sense, the greatest application of it is in the two ta’anugim, that there one must conduct oneself with great kedusha. Very good, but if you don’t yet know what kedusha is, you only begin there, one cannot fulfill the Rambam’s halacha that says one should learn perek 17, if one doesn’t learn generally thoroughly, one learns all the chapters until then, that one has a view of Jewish life, how one understands kedushas Shabbos, one has a feeling in it.
One Must Remember When One Is Involved in Ta’anugei HaGuf
And afterwards one comes in and remembers, and since one is involved in ta’anugei haguf, where there’s a concern that one can forget, then one must make something to remember. One made a review before eating, the chapter to know how to eat. Very good, but one cannot begin there, it’s not a way.
—
Chapter 5: Beginning of the Study – Parshas Shelach and Mitzvas Tzitzis
So baruch Hashem, this week is Parshas Shelach, and it comes out very well. This week is Parshas Shelach, and at the end of Parshas Shelach stands the mitzvah of tzitzis, to put on tzitzis. Let’s hear the mitzvah. I want to say the simple meaning of the mitzvah, and how Reishis Chochma also in his opening, right in the hakdamah of Sha’ar HaKedusha, begins with this parsha and with the Zohar on it.
So let’s learn what it says first in the parsha, and if we’ll be able to go further, we’ll be able to go further, but first let’s learn what it says in the parsha.
—
[End of Part 1 – Awaiting Continuation]
Parshas Shelach and the Mitzvah of Tzitzis: The Problem of Distraction and the Torah’s Solution
Opening: The Parsha of the Week
Very good, but one cannot begin there, it’s not a way.
So baruch Hashem, this week is Parshas… it comes out very well, this week is Parshas Shelach, and at the end of Parshas Shelach stands the mitzvah of tzitzis to put on. Let’s hear the mitzvah, I want to say the simple meaning of the mitzvah, and how Reishis Chochma also has in his opening right in the hakdamah of Sha’ar HaKedusha he begins with this parsha and with the Zohar on it. So let’s learn what it says first in the parsha, and if we’ll arrive further we’ll arrive further, but first let’s learn what it says in the parsha.
The Simple Meaning: All Mitzvos and the Problem of Doing Them
In the parsha it says like this, I’ll say the simple meaning, and I’ll bring out how the simple meaning brings us to where I want to arrive. The Ribbono Shel Olam gave Jews many mitzvos, as it says, as it says before the parsha of tzitzis:
> “Kol hamitzvos ha’eileh asher tzivah Hashem b’yad Moshe, min hayom asher tzivah Hashem vahal’ah l’doroseichem”
That is, for a long time the Ribbono Shel Olam gave mitzvos to Moshe Rabbeinu, the entire dor hamidbar continuously gave mitzvos, okay, perhaps exactly in the beginning forty days, a long time gave mitzvos, and the mitzvos must go on in the generations, forever, Jews should be able to become people, to be Jews through doing all these mitzvos.
The Difficulty of Doing All Mitzvos
Now, whoever has ever tried to do all mitzvos knows that it’s not so simple, you have all the mitzvos, do it. But it doesn’t go that way.
The Connection to the Story of the Meraglim
One can see, and perhaps that’s why it’s actually connected with all… with the story of what it says before, the meraglim, one can see that in the world it doesn’t always align well with what one tells a person to do. They told the meraglim to go into Eretz Yisrael, to see “ha’aretz mah hi,” and they somehow didn’t see well, they became “distracted,” yes? “Vayasuru es ha’aretz,” they went to spy out the land, somehow the land remained stronger than them. It says “vayechezku mimeni,” they were drawn, they saw different things, and they became confused, distracted, began to think maybe not, maybe yes, maybe this way.
The Same Problem by Every Jew
The same thing, everyone who tries to be a Jew, notices that it’s very clear, the entire 613 mitzvos stand very beautifully in the Torah, be holy, “Kedoshim tihyu ki kadosh ani Hashem Elokeichem,” “Viheyisem li kedoshim ki kadosh ani,” if you do all these mitzvos it’s wonderful.
What’s the problem? You know what the problem is? What then don’t I want? Don’t you want to be holy? Certainly everyone wants to be holy, kadosh kadosh laHashem. That’s not the question.
Kedusha Comes Through Action, Not Through Speaking
The problem is that the Torah says that one doesn’t become holy from saying that one is holy. One becomes holy through conducting oneself in certain ways. “Im,” yes, if you will do “es kol hamitzvos ha’eileh,” “viheyisem kedoshim.” “Ushmartem es kol mitzvosai,” then “viheyisem kedoshim.” One doesn’t simply become holy from dreaming about it.
Things that a person’s soul desires: The tendency to become distracted
And regarding doing all these mitzvos, specifically, let’s speak specifically about the mitzvos that are discussed regarding “devorim shenáfsho shel odom mechámdetán” [things that a person’s soul desires], things that when one sees them, like the spies, they saw Eretz Yisroel, they saw some problem, the natural tendency of human nature, the natural tendency of a person, is to become lost.
When a person sees a beautiful piece of meat, his tendency is to become lost. “Liznos achareihem”, as the verse says, “asher atem zonim achareihem”. “Zonim” means to deviate from the path, to go off the way, meaning to become distracted, yes? A good word. Become distracted. He no longer knows what he wants, he no longer knows what his intention is.
The condition: One must first see what one wants
If he doesn’t yet know what he wants, he hasn’t yet learned Torah at all, as I said, one cannot start from just being a Jew, from chapter ten. If he doesn’t yet know what is wanted from him, he still doesn’t know, he has never yet seen any picture of what it looks like, the beautiful life of Torah that one wants to sell him, the Olam Haba – we will yet see a drasha on the spies, that this was truly their job – one cannot have complaints against him. Certainly he becomes distracted.
Side remark: Critique of the “OTD” discourse
As someone said, “Yes, people go OTD [off the derech: gone off the path] because they have desires.” Nu, and what’s wrong with desires? Do you have some reason why desires are bad? The most you can say is that desires are a distraction, yes, you say, we understand it.
When one says, “Ah, he became a wild one, he had desires,” the simple meaning is you understand that it’s not right. Nu, he also should have understood that it’s not right. There’s a part that became innocent, “lesuro, made to turn away, acharei levavechem ve’acharei eineichem”. Very cute. This is only good after one sees, one sees clearly that good is good, yes? One sees that sur mera is good, and one sees what is good. He says, “im kol zeh”, you’ve become so confused, to such an extent you’ve become confused that you no longer know what is good either. Okay, but first one must see.
Tzitzis: A mitzvah against distraction, not a mitzvah of the ideal
If one hasn’t yet learned all the mitzvos until here – it’s not the first mitzvah, it’s the last mitzvah. If one hasn’t yet learned all the mitzvos until here, “kol mitzvosai asher tzivisicho”, I have already told you, yes? If one hasn’t learned until here, it’s not interesting.
But after you have already seen, a person has already understood – this is the main work that one must do is that. Let’s say a person has already understood, he has already seen the entire beauty of how beautiful it is to be a Jew, how beautiful it is to be a person, he has already seen this. Nevertheless, he has already learned Torah, this is what Torah wants to do. Torah tells you all the mitzvos, and it shows you a picture of what it looks like, what a good life is. In practice I try to do, I say, “On the contrary, let’s start doing it, let’s go.”
Human nature: One becomes distracted
Immediately he becomes distracted by all kinds of things. This is human nature, he becomes distracted, especially by devorim shenáfsho shel odom mechámdetán, he becomes distracted.
Ah, he says, here comes Torah and says, “I haven’t forgotten about this either, don’t think that I forgot about it. I haven’t forgotten, and you’re right. One must indeed make an extra campaign, an extra type of mitzvos, which didn’t come out to tell how it should look ideally – that’s not the topic. One must open an extra type of mitzvos, extra behaviors, extra guidance, which is to solve the problem of distraction itself.”
Side discussion: The chinuch problem – from below or from above?
And one must be very very careful. It could be that in chinuch one will start from this, because if one will start… Let’s understand, because I say this as a critique, a person often goes into… There are certain, at least certain Chassidic rebbes who say this very clearly, they say I don’t want to, I can’t sell you deep matters, sof dovor hakol nishma. First, stop lying in foolishness, stop being distracted by all the pleasures of this world, it should be that kedusha brings to tahara, tahara brings to prishus, it should be pure, it should be separated, so that one can speak with you about Chassidus.
Critique: This doesn’t work
The truth is that as far as I can see it doesn’t work, because a person doesn’t know why, even if he knows that he is indeed good and he indeed follows what is told to him, he is separated from all kinds of pleasures of this world, he still has no taste in life, because he never arrives. And it doesn’t happen by itself that one says tahara brings to prishus, because prishus brings to kedusha, or one says that guarding oneself from physical pleasures one can feel better taste in the holiness of Shabbos.
This only helps for one who already knows the holiness of Shabbos, there’s a certain contradiction, whoever doesn’t lie in this lies in that, but simply from not having pleasure from eating one doesn’t suddenly start having pleasure from Shabbos, in my opinion, this is not true.
But chinuch must have boundaries
Nevertheless, but chinuch must have a certain such aspect, because human nature, the nature of people, if one leaves them without any boundaries, without any chinuch, they will not only be distracted, he won’t even be distracted. Such a one already holds by “velo sosuru acharei levavechem”.
The structure of Krias Shema reflects this
We do this every day by Krias Shema, yes? First one explains “Shema Yisroel Hashem Elokeinu Hashem Echod”, afterwards one speaks of “ve’ohavto es Hashem Elokecho”, “vedibarto bom beshivtecho bevesecho uvelechtecho vaderech”, everything wonderful, one gives full help. “Ve’im lo, im yifteh levavechem vesartem va’avadettem elohim acherim” etc. etc.
Afterwards, after all this, achar kol hadevorim veho’emes veho’emuna, one says what about “levavechem ve’eineichem asher atem zonim achareihem”. Then you merit the level of “asher atem zonim achareihem”, because it’s not zoneh, it’s actually your wife, it’s actually yours. As someone says, it’s not foreign thoughts, it’s your thoughts.
Back to the main point: The advice against distraction
Nevertheless, there’s a certain reason why chinuch starts from below. Why? So that he shouldn’t become completely distracted, he should start nothing. Okay, in any case, let’s return to our topic.
One must have a certain advice, a certain guarding for this point, for the point of how will one solve the topic of distraction? One constantly becomes distracted. One must have a segula, one must remind oneself, one must have something that directs the person when he is engaged in the world of distraction, that he shouldn’t completely forget.
The gates of distraction
And on this one thinks, and one sees that there are certain gates, there are certain openings of the person, where he becomes distracted. This is very interesting, let’s be very simple. I want to think all day about intellectual matters and matters of Torah and wisdom meanwhile, this is the meaning of kedusha itself, this is true kedusha itself. The problem is, and it’s often, one becomes distracted. Can a person say, strengthen yourself, you know very well how good it is, and not be distracted. Not the point. Here you have a topic of distracted, one must speak about the topic itself.
Two ways: Externality and internality
I can in this itself say two things. I can speak in externality, and I can speak in internality. And I can show how the externality means the internality. What do I mean to say? Two points.
First: The internal point
First, let’s speak first about internality, because it’s better, more tasty. That which I become distracted, or let’s not speak of one who already knows completely, or even one who knows a bit that he becomes distracted. Why is it?
Because although he sees, he has heard, he has already heard all the mitzvos, he already knows all the mitzvos, but he doesn’t feel them. This is the first main thing, the internal thing. He doesn’t feel them. He understands, he sees that it would be a better life to celebrate Shabbos, it would be better. He has heard, he has heard about it, but he doesn’t feel it, he doesn’t truly love it.
In other words, this is the meaning of “levavechem”, “acharei levavechem”. His heart, his… what is tasty to him, is still very tasty to him. He, as a person, is a type of person to whom physical pleasures are tasty. This is what is tasty to him. You tell him, “Okay, but guard yourself, only do it permissibly, don’t do it forbidden, certainly don’t become distracted by it too much.” He will indeed become distracted, because what should he do? He actually loves it.
When you tell him, “Hold yourself back,” okay, perhaps he can a bit with force, perhaps he can a bit not with force. One can do various things, this is the externality. When one does with force it’s called externality. But in practice he has a problem here.
He has already heard that it’s very beautiful, it’s very beautiful to… the life of Olam Haba is very beautiful, but he doesn’t love it. That which is called his internality, his love, his desire is not there. One must extra deal with this, one must extra deal with this, make that you should indeed love it.
External advice – check the holes
On this there is an externality, let’s say, on this there is an externality. The externality is to check where the holes are. Not check where the holes shouldn’t come in, but let me hear this better. I check where the holes are, where does it become that one starts loving and doing not those things. Through not doing those things, this is gradually actually not loving.
These are both not the essential things. Let’s understand, the essential kedusha, the essential Torah, the essential good, is when one does the good, not when one doesn’t do the bad, when one doesn’t love some foolishness. This is not good, this is only prevention of evil, sur mera.
But since there are problems, there is “asher atem zonim achareho”, one must deal with the two things: with that which one loves evil, that one loves physical pleasures too much, and the way that distracts, and with the places where this comes in, with the places where it is drawn.
The temporary advice of “acharei eineichem”
So one external advice would be, as one says “acharei eineichem”, don’t look at things that arouse the heart, that arouse ein ro’eh velev chomed, there is no lev chomed. But this is a temporary advice, because I want indeed, I will indeed look at you, or we live in a world, or it’s only an external advice.
And the external advice is made that since there are ways that arouse the heart, arouse the heart differently. Make that you should start gradually to actually love this. And this is truly what we call kedusha. That is, let’s try to speak this way.
The definition of kedusha – not just guarding the eyes
What I want to first bring out here, because I saw from the power, but it’s indeed, what I want to mainly bring out here is this, that it’s not, it doesn’t say, the kedusha, the “velo sosuru”, doesn’t consist of the not looking.
Why can’t it consist of the not looking? Because this is, the question is why. A person is such a type of thing that does things for why, yes?
A person is not a creature that works by natural law
As much as one can say to a person, do by natural law, there are other disputed whys. I understand that this is a good thing, I won’t understand every detail. As the Gemara says, there can be a few details that you don’t understand, a few laws that you don’t understand, but it cannot be that fundamental things for a person should be a law.
A person is not such a type of creature that works this way. Whoever is a person knows that he is not a creature that works this way. People do things for a reason. People don’t do things without a reason. He says the reason is because I believe one can be killed from this, okay, that’s a bit of a reason. But people do, even that one must worry how much it works. But people do things for a reason.
When boundaries work – and when not
I can say, let’s say this way, if someone, let’s understand perhaps one can say this way, if there is someone who already indeed loves this, he more or less loves what to be good, but nevertheless sometimes he becomes lost, one should tell him don’t go in the street that makes you lost. Okay, it’s almost solved the whole thing, because there are certain practical, as one says, certain openings of the body, certain places like senses, yes, like many places where stimuli come in, problems come in, things from outside come in, and it’s ultimately closed, close the doors already.
But on this itself I must ask a question, why should I be closed? Ah, because you already know that it’s not good, so why do you love it? You have a choice, you know that you hold that it’s not good, so don’t hold that it’s not good.
The true meaning of “velo sosuru”
And the truth, for what I want to say is, that truly, that which one speaks of being careful, of not looking at things, not going to places, not “velo sosuru acharei levavechem”, yes, in the verse it doesn’t say one shouldn’t look, yes, let’s hear, it doesn’t say in any verse, all the preachers say “velo sosuru” says the mitzvah of guarding the eyes.
There is no mitzvah of guarding the eyes
There is no mitzvah in the Torah of guarding the eyes, there isn’t. It says “velo sosuru acharei levavechem ve’acharei eineichem”, not to be drawn after the things that the eye sees and the heart desires. It doesn’t say one shouldn’t look, there is no mitzvah to look, where does it say in the Torah one may not look? Someone brought me in Shulchan Aruch how one finds a verse, but I want to bring out the definition of it.
To speak of the, like the reasons, there is no essential prohibition, there is no essential topic, one cannot make an essential topic from this. One must focus on it, but why do we focus on it? Because this shows you, this is what shows that you have some certain desire for it, you have some certain love for it, some certain taste in it.
Uproot the taste, not the looking
Now, the human taste that exists in being drawn after things, one must at the place where there is a taste, one must see to uproot the taste, not uproot the looking. One must uproot the taste.
How does one uproot the taste? Through not looking can be this is a way of uprooting the taste, because it’s chinuch, this is how chinuch becomes, one starts when one doesn’t feel it until one feels it. But it must be that in the end you shouldn’t feel.
It says “lo sosuru”, it doesn’t say “don’t look”, it doesn’t say “don’t look”, it says “don’t love”. “Lo sosuru” means “don’t love”, “don’t desire”. However one wants to translate it precisely, “don’t spy”. I already know how one translates “lo sosuru”. “Don’t spy”.
Become such a type of person
It’s you must make, you must become such a type of person who is not… In other words, if someone… Let’s say this way, the structure of the sin, the structure is there are two things that are truly the same thing, not three things.
There is doing things that one may not, doing transgressions. This one may not. Afterwards one would have said, okay, don’t do any transgressions, but looking one may, it’s not the actual deed itself. Or one can say, hirhur, thinking, loving one may. It doesn’t say in the Torah that one may not love to do transgressions.
Two things that are one
And where do both things say? There are two other things apparently, which apparently have no connection one to the other. One says not to love transgressions, hirhur, let’s call it. And one says not to look at things that bring to, it’s a megareh es hayetzer, that brings to transgressions. Two other prohibitions. Two other things that are not the actual deed itself. Two other things that are not the actual deed itself are simply extra things.
And one can say that this is indeed two other things. One is a matter of external boundaries and safeguards, and one is a matter of internal work, not loving. I already know how one can at all demand from a person such a thing. Perhaps it’s only not thinking too much and the like.
Both speak of the same thing
Blue Thread, Divine Presence, and Fear: Holiness as Guarding the Entrance of the Temple
Blue Thread as a Symbol of the Divine Presence and the Attribute of Fear
“And You Shall See It” – Seeing the Blue Thread and the Divine Presence
The Zohar says this: “And you shall see it” – this is the blue thread (techeles). The blue thread, this is the thing that one must look at, about this it says “and you shall see it.” Yes, if one doesn’t have blue thread, it’s necessary but only a reminder of it.
The Zohar says this: tzitzis, the blue thread, is a hint to the Divine Presence (Shechinah). “And you shall see it” means the Shechinah – this is what one must see. “The blue thread is the primary support for the House of David.” The throne of David is called blue thread, and the place of the Shechinah.
The Shechinah is also called another word: “Fear of Hashem” – to fear the Tetragrammaton. This means the Shechinah, as it were, has fear before Tiferes, this is the meaning of fear of Hashem.
The Connection Between Blue Thread, Shechinah, and All the Commandments of Hashem
And about this, since all the commandments have to do with Malchus, or with honoring the Malchus with the Holy One Blessed be He, therefore “and you shall see it and remember all the commandments of Hashem.”
Through looking at the blue thread, at the throne of glory – yes, the blue thread resembles the throne of glory – through this one remembers. “And you shall remember” is from the language of remembrance, from the language of memory, one remembers the higher levels: “all the commandments of Hashem.”
This is the simple meaning, perhaps the Shechinah itself is called the commandments of Hashem. In any case, and the Zohar explains, this is the place of fear.
A Gezeirah Shavah: Memory, Amalek, and the Bronze Serpent
The Connection Between “And You Shall See It and Remember” to “Remember What Amalek Did”
And so Rabbi Shimon bar Yochai explains, the Zohar explains this, that the Zohar also says there, that the remembrance – and further in the next piece of Zohar it says: what does it mean one remembers? What does it mean one remembers?
He says that there’s a connection, so, he makes a gezeirah shavah from “and you shall see it and remember all the commandments of Hashem” with “and you shall see it” and “and you shall remember.” “Remember” is “remember what Amalek did to you.” Amalek is “the Name is not complete and the throne is not complete until the seed of Amalek is wiped out.”
The Parable of the Whip – The Way of Remembrance
What he says is this – he says a parable. So the Zohar says a parable: The Zohar brings, presents another place in the next portion, Chukas, it says “and make yourself a bronze serpent and everyone who is bitten shall look at it and live.”
The Zohar says this: what is the question? Yes, we see that the commentators ask the question, how does this help?
The Zohar says, a parable:
Parable: There was a boy who was once beaten with a strap. He committed a sin, he transgressed, so the father beat him with a whip. But the father doesn’t want to beat with the whip, the father actually wants – ah, the boy should be good.
But there’s a problem. This is the problem we spoke about earlier, right? Sometimes the boy gets distracted. The boy wants to be good, the father wants him to be good, but he gets distracted.
So the father made a solution: he hung on the wall, he hung the whip with which he beats the boy. And when the boy passed by there, and when it made him want to become distracted, he saw the whip hanging there, he said: “Ah, this is what happens when I sin.” “And they shall see it and repent” – he saw what happened, he did teshuvah, the boy did less.
Application of the Parable to Tzitzis and Shechinah
This is the way of remembrance. He says, you should know: “you shall see it and repent” means, that you know that the attribute of judgment, the Shechinah is the attribute of judgment, you see what happens when one goes out from the boundaries of holiness, when one goes out from the will of Hashem. Through this “and you shall repent,” you come to Hashem, “and you shall not stray after your hearts.”
Reishis Chochmah: The Connection Between Holiness, Fear, and Repentance
The Gate of Holiness Precedes the Gate of Repentance
What do I want to bring out here? I want to bring out a very interesting thing: that it’s very different how the Zohar and the Reishis Chochmah – as the Zohar says, so says the Reishis Chochmah.
There by the first thing, connected with repentance, the Reishis Chochmah says: he wrote first the Gate of Repentance, and afterwards he writes the Gate of Holiness.
He says: what is the connection of holiness with repentance?
He says: fear. Holiness has to do with fear, as it says “fear of Hashem is holy.” Whoever is holy must have fear, in order to have fear one must have fear.
The Place of Fear – The Throne of Glory and the Attribute of Judgment
As we just said: that the place of fear, the beginning that you know about fear – the throne of glory about the attribute of judgment – this is what helps for holiness, this is what brings to holiness.
The Baal Teshuvah and the Need for Separation
And he says why? Because a baal teshuvah is someone who… everyone is a baal teshuvah. A baal teshuvah means someone who still loves bad things – in this he is a baal teshuvah. He must be separated from it.
The advice of separation (perishus), the advice of fleeing from it, is the holiness – which means to remember the fear, to remember the thing that stands as a guard, the whip as it were that beats whoever goes out.
The Great Difference: The Parable of the Zohar Versus the Parable of the Ramchal
Two Completely Different Parables
What I want to bring out from this is this: that the story he tells here is very different, very different from the story that the Ramchal [Rabbi Moshe Chaim Luzzatto] told as a parable.
One can bring out the difference through the letter lamed, the lamed that appears “to Hashem your God,” “and you shall be holy to Hashem your God.”
Simple Understanding: Holiness as a Personal Quality
If one learns simply, one says that a person, in order to be a complete person, shouldn’t be too immersed in pleasures, he should be holy or separated, or however one calls this quality – not be too much in this. Okay, he has work to become such a type of person.
The Zohar’s Understanding: “Holy to Hashem” – Holiness as a Relationship
But in the Torah it doesn’t say “and you shall be holy” – you should be such types of people who are holy, a type of person who is holy. No, it says “holy to Hashem your God” – be holy to your God, for your God.
It doesn’t simply mean that a person should be holy. One can derive it simply also, but this is what I mean is the Zohar’s way: it doesn’t mean that you will be such a type of thing, that you will be a holy person. It perhaps means something completely different.
What does it mean? It means that you will be holy – that is separated, distinguished, or connected to your God.
Holiness as Guarding the Entrance – A Completely New Story
The Levels of Holiness and the Shechinah as a Gate
In other words, what the Zohar says it like this: there are levels in holiness, there is about how one is connected with the supernal realms, one is connected with the Almighty. Afterwards there are levels that are not holiness.
The last level of holiness, one before – yes, in whichever world one speaks – one before the sitra achra, let’s say, is the Shechinah. Shechinah, the attribute of fear, this is the gate, this stands at the door of holiness. Afterwards is sitra achra.
The Parable of the Temple – Standing at the Entrance and Repelling the Enemies
So the Zohar says it very differently. There is a Jew who says: “Yes, I want to be good, but I get distracted.” One can say this is the fences and safeguards.
But the Zohar adds to this a very interesting story. The Zohar says: “Think of it this way: there is the Almighty’s house. The Almighty’s house is all the Almighty’s sefiros, all the commandments of Hashem – all the commandments of Hashem, this is the Almighty’s house.
Outside of the Almighty’s house, at the entrance – ‘sin crouches at the door.’ Outside there are all kinds of impurities, all kinds of evil, all kinds of wickedness, all kinds of badness. This is outside.
You are a Jew, you are from ‘you shall keep My covenant,’ you want to be in the Almighty’s bond, in the Almighty’s house.
Fences and Safeguards – Standing at the Entrance
When you make fences and safeguards, are you separated from forbidden relations or not from forbidden relations? We’re not just talking about forbidden relations – forbidden relations itself is very far from the door – but you’re still standing at the door. You are separated from a thought of forbidden relations, or from seeing forbidden relations, from something that arouses forbidden relations.
And what is the meaning? The meaning is this: you can say this, you stand at your father’s house at the door, and you push away his enemies. Like “Arise Hashem and scatter Your enemies” – this is what the lights of the Shechinah do. “Arise Hashem and scatter Your enemies” – this is the work of holiness. This is called holiness, as much as there is in the “turn from evil” part that I said.
A Living Story, Not a Static Story
It comes out that this gives a much more living story. It’s not simply that a person must be such a type of person. It’s that the person – and from this in the Zohar it came until the end – and when one speaks of holiness one says guarding the covenant (shemiras habris).
Guarding the Covenant – Not a Parable But an Actual Event
Why Specifically “Guarding the Covenant”?
What does it have to do with? It’s just a parable, no, can’t you say it normally? No one calls it guarding the covenant, only the Zohar.
What is the meaning? “And you shall guard My covenant” means – but the meaning is because the Zohar understands the depth of the matter. “And you shall guard My covenant” simply means a Jew should keep all the commandments, keep the Torah.
The Depth of the Matter – An Internal Connection
But the Zohar looks at it, and it fits exactly like an actual event. It’s an actual event. A Jew is something that is internal. He should be connected. To go out – but one must find ways.
And for this he says: here there is tzitzis, here there are special attributes, the attribute of fear.
The Attribute of Fear – Guarding the Entrance
The attribute of fear is not simply being afraid of the Almighty. The attribute of fear is the thing, the guarding of the entrance, the thing that stands at the door and pushes away, or makes sure that there is a distinction: “to distinguish between the holy and the profane and between the impure and the pure.”
It’s a completely different perspective, it’s a completely different story.
Application to the Baal HaTanya – The Beinoni as Guardian of the Entrance
A New Story for the Beinoni
And it’s understood that a person should have in his mind the story, that yes, he must be a tzaddik and he must be separated, he mustn’t look at bad things – he has a new story. He has a completely new story.
He is there specifically for the Temple. He goes for the Temple. And outside the Temple there are all kinds of nations who want to break down the door of the Temple.
The Work of Tzitzis – Repelling External Things
And his work of tzitzis, the work of “and you shall not stray after your hearts,” is not – when one is already inside it’s not this. The work is the one who stands at the door, he should push away the external things.
The Excellence of the Guardian – Not Pitiful But a Hero
It’s a completely new thing in the Baal HaTanya that he adds: the one who adds fences, for example, or who works more on the internal matters – this is what I said earlier, the two things that are connected – it’s perhaps a bit harder to think that he is better.
He’s not simply because he is pitiful – yes, pitiful, he has an evil inclination, he must make more fences, I don’t know what. No, he is engaged, he is the guardian of the entrance.
The Commandment of Guarding the Temple
There is a commandment of guarding the Temple, guarding the Temple. He makes sure that they shouldn’t come in, people from inside shouldn’t fall out, those from the outside arrogant ones and the kelippos shouldn’t fall in.
It’s a completely different story than we have.
Summary: “Holy to Hashem Your God” – Separation for the Sake of Connection
Not a Type of Person But a Role
It’s “holy to your God,” because a person must be special, a Jew must be special, a Jew must be separated and distinguished.
Why? Why must he be? In order to understand God. There are other types of things that are damaging, that are terrible, terrible, that take away from this.
The Main Point
He doesn’t go to all the things that take away. This is the point that I want to bring out.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
שיעור ב׳ על הזוהר – סוגיא של קדושה (ערב שבת פרשת שלח)
היסוד: ראשית חכמה שער הקדושה
סדרת השיעורים על הזוהר בנוגע לקדושה בנויה בעיקר על הספר ראשית חכמה, שער הקדושה. הסוגיא נקראת בזוהר “קדושה”, אבל ברמב״ם – שנלמד בשיעורים קודמים – היא נקראת “פרישות” או “זהירות”. עיקר הענין הוא: מהו הדרך הנכון, השיעור הנכון, כיצד להתנהג עם תענוגי הגוף.
קבלה על דרך העבודה – יסוד החסידות
על פי החסידות צריך ללמוד זוהר וקבלה על פי עבודה. אבל באמת, כל התורה כולה צריך ללמוד על דרך העבודה – לא רק קבלה, לא רק כתבי האר״י. כמו שהבעל שם טוב אומר: “על זה נקרא תורה” – לשון הוראה, צריך ללמוד משהו מכל לימוד.
קבלה היא החכמה שמוציאה ידיעת השם, ידיעת יסודי התורה באופן הברור והיהודי ביותר. המקובלים עצמם סברו כך – זה לא חידוש של החסידות.
מהו ראשית חכמה?
הספר ראשית חכמה נכתב על ידי רבי אליהו די וידאש, תלמיד של הרמ״ק (רבי משה קורדובירו), שהוא מגדולי האשכול, אולי הרב של כל המקובלים האחרונים, כולל האריז״ל.
ראשית חכמה הוא כביכול הגרסה שלו לחובת הלבבות – אבל בנוי על דרך הזוהר. כשם שחובת הלבבות מוציא את ההנהגות הפנימיות של הנפש לפי דרכו (בנוי על רב סעדיה גאון, פילוסופיה, השקפות), וכשם שלרמב״ם יש את דרכו (שמונה פרקים וכו׳) – כך ראשית חכמה הוא הספר שמוציא כיצד נראה חיי יהודי מבפנים, לא מבחוץ, לא רק הלכות – אלא החיות הפנימית של עבודת ה׳, מלוקט מהזוהר.
הוא מלקט מהזוהר את הענינים של תיקון המדות, שמירת המצוות עם חיות פנימית, וזו המסורה על פי הזוהר. מהספרים הראשונים והמצליחים ביותר בז׳אנר זה.
הערת צד: אנשים לא מכירים את הספר
חבל מאוד שאנשים לא יודעים איזה ספר יפה זה. יודעים רק משני חלקים – “מסכת גיהנם” בסוף, וכמה דברים מפחידים – אבל זה לא הספר. באופן כללי ראשית חכמה הוא פשוט ספר חסידי.
ראשית חכמה ותניא
כשהתניא יצא, הייתה תקנה (כך אומרים בליובאוויטש) שרק מי שלומד ראשית חכמה רשאי ללמוד תניא. זה מוציא נקודה חשובה: התניא אינו ספר מבוא לאנשים שלא יודעים מהחסידות. כמו שכתוב מפורש בהקדמה – התניא בא לפתור בעיות מסוימות שהיו לאנשים בדורו, להאיר ולהוציא לפי הלימודים של המגיד, הבעל שם טוב, וחידושיו.
אבל צריך קודם להיות בעניין. מי שחייו הפנימיים של עבודת ה׳ עדיין לא בנויים על דרכי הזוהר, עדיין לא בנויים על ראשית חכמה – אין לו את הבעיות שהתניא פותר. רק אחרי שחיים עם ראשית חכמה ונתקעים בבעיות מסוימות שראשית חכמה לא פותר – זו הטענה של החסידים, שצריך להדגיש יותר נקודות מסוימות, לענות על טענות מסוימות, חידושים שיש לחסידות – אז בא התניא להוסיף.
המבט הרחב על קדושה – לא להתחיל בהלכה למעשה
הצעטל קטן של רבי אלימלך
כל יהודי חסידי יודע שבצעטל קטן של רבי אלימלך כתוב שצריך ללמוד את הפרקים האחרונים של שער הקדושה (פרקים ט״ו, ט״ז, י״ז) – שמדברים על שני-שלושה נושאים עיקריים: אכילה וזיווג. רבי אלימלך אומר לחזור על פרק י״ז לפני זיווג.
הבעיה עם המבט הצר
אנשים יודעים רק מזה, וחושבים שראשית חכמה הוא הספר שאומר שצריך להתנהג בפרישות חזקה, לא ליהנות מתענוגי הגוף. אבל זה לא אמת – לא מאותם פרקים עצמם (שם כתובים דברים חסידיים, כיצד להעלות תענוגי הגוף, לא מה שאנשים חושבים), ולא מכל הספר.
צריך להתחיל ברחבות
שער הקדושה לא מתחיל בשמירת הברית. הפרק הראשון עובר על כל מיני קדושות: קדושת ישראל, קדושת השבת, קדושת המועדים. רק בשניים-שלושה הפרקים האחרונים הוא בא לדבר למעשה על אכילה וזיווג.
עיקר היסוד: אי אפשר להתחיל בהלכה למעשה. צריך קודם להיות מבט רחב על חיי יהודי, להבין מהי קדושה בכלל, להרגיש את קדושת שבת – ואחר כך באים לפרטים. אם עדיין לא יודעים מהי קדושה ומתחילים רק מהסוף – אין לזה טעם וריח. כל הרעיון של טעם הוא הבנה רחבה.
פרשת שלח ומצוות ציצית – הפשט הפשוט
השבוע פרשת שלח, ובסוף הפרשה כתובה מצוות ציצית. ראשית חכמה עצמו מתחיל את ההקדמה לשער הקדושה עם הפרשה והזוהר עליה. התוכנית היא ללמוד קודם את הפשט הפשוט של הפרשה, ואחר כך אם מגיעים לזוהר – מגיעים.
ההקדמה הרחבה: כל המצוות ובעיית ההסחה
לפני פרשת ציצית כתוב: “כל המצות האלה אשר צוה ה׳ ביד משה, מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם.” זמן רב נתן הקב״ה מצוות דרך משה רבינו – כל דור המדבר, כסדר מצוות – והמצוות יעברו לדורות, שיהודים יוכלו להיות בני אדם דרך קיום כל המצוות.
הבעיה: מי שניסה פעם לקיים את כל המצוות יודע שזה לא כל כך פשוט. אומרים “קיים את כל המצוות” – אבל זה לא הולך כל כך חלק.
הקשר למרגלים
אולי לכן ציצית דווקא מחובר למעשה המרגלים שכתובה קודם. רואים שבעולם לא תמיד מסתדר עם מה שאומרים לאדם לעשות. המרגלים קיבלו משימה – ללכת לראות את ארץ ישראל, “הארץ מה היא” – אבל הם הוסחו. “ויתורו את הארץ” – הם ריגלו את הארץ, אבל הארץ הייתה חזקה מהם. “ויחזקו ממנו” – הם נמשכו לדברים שונים, התבלבלו, התחילו לחשוב אולי כן, אולי לא.
הבעיה האוניברסלית: “זונים אחריהם”
כל מי שמנסה להיות יהודי מבחין באותו דבר. כתוב יפה בתורה: תרי״ג מצוות, “קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלקיכם.” אבל לא נעשים קדושים מאמירה שקדושים. נעשים קדושים דרך עשייה: “אם תשמרו את כל מצוותי – והייתם קדושים.” לא נעשים קדושים מלחלום על זה.
בפרט ב״דברים שנפשו של אדם מחמדתן” – דברים שכשרואים אותם, הנטייה הטבעית של האדם היא להיאבד. כשאדם רואה חתיכת בשר יפה, נטייתו להיות מוסח. “אשר אתם זונים אחריהם” – “זונים” פירושו לסטות מן הדרך, לרדת מהדרך, לא לדעת יותר מה רוצים, לא לדעת יותר מה הכוונה.
תנאי חשוב: צריך קודם **לראות** מה רוצים
אם אדם עדיין לא למד את התורה בכלל, עדיין לאראה תמונה של איך נראים החיים היפים של תורה – אי אפשר להלין עליו שהוא מוסח. כמו שאי אפשר להתחיל משער י׳ פרק י׳ – צריך להתחיל מההתחלה.
[הערת צד – ביקורת על השיח של “OTD”]
כשאומרים “אנשים יוצאים מהדרך כי יש להם תאוות” – נו, מה רע בתאוות? מה יש לך סיבה למה זה רע? המקסימום שאפשר לומר הוא שתאוות הן הסחה. אבל זה מובן רק אחרי שרואים בבירור שטוב הוא טוב, שסור מרע הוא טוב. רק אז אפשר לומר: “עם כל זה התבלבלת.” אבל קודם צריך לראות.
ציצית – לא אידיאל, אלא עצה מעשית נגד הסחה
ציצית אינה המצווה הראשונה – היא המצווה האחרונה בסדר. אחרי שכבר למדו “כל המצוות האלה אשר צויתיך”, אחרי שאדם כבר כןראה את היופי של להיות יהודי, של להיות אדם – בכל זאת, כשהוא מנסה למעשה לעשות, הוא מיד מוסח מכל מיני דברים. זו הטבע האנושי.
כאן באה התורה ואומרת: “לא שכחתי גם מזה. צריך לעשות מערכה נוספת – סוג נוסף של מצוות שלא יצאו לספר איך צריך להיראות באופן אידיאלי, אלא לפתור את בעיית ההסחה עצמה.”
צריך להיות סגולה, שמירה, משהו שמכוון את האדם כשהוא עוסק ב״עולם ההסחה” – שלא ישכח לגמרי.
[דיון צד: בעיית החינוך – מלמטה או מלמעלה?]
יש רבנים חסידיים מסוימים שאומרים: “אני לא יכול למכור לך דברים עמוקים. קודם תפסיק עם שטויות, תפסיק להיות מוסח מתענוגי עולם הזה – קדושה מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי פרישות – רק אז אפשר לדבר חסידות.”
האמת היא שזה לא עובד. אדם שפרוש מכל תענוגי עולם הזה אבל עדיין אין לו טעם בחיים – כי הוא אף פעם לא מגיע. לא קורה מאליו ש״טהרה מביאה לידי פרישות.” כשאומרים שמהימנעות מתענוגים גשמיים אפשר להרגיש טעם טוב יותר בקדושת שבת – זה עוזר רק למי שכבר יודע קדושת שבת. סתם מאי הנאה מאכילה לא מתחילים פתאום ליהנות משבת. זו סתירה: מי שלא שוכב בזה שוכב בזה.
ואם כל זה – החינוך חייב להיות בו היבט מסוים של גדרים, כי אם משאירים אנשים בלי שום גדרים, בלי שום חינוך, הם לא רק יהיו מוסחים – הם אפילו לא יהיה להם ממה להיות מוסחים. כזה כבר עומד ב״ולא תתורו אחרי לבבכם” – הוא כבר לגמרי איננו.
מבנה קריאת שמע משקף את אותו סדר
אנחנו עושים את זה כל יום בקריאת שמע: קודם “שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד”, אחר כך “ואהבת את ה׳ אלקיך”, “ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך” – הכל נפלא, עזרות מלאה. אחר כך: “ואם לא – אם יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים.” ואחרי הכל – “אחר כל הדברים והאמת והאמונה” – בא: “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.”
רק אז זוכים למדרגה של להבין מה “זונים אחריהם” פירושו – כי זה לא זנות, זו בכלל אשתך, זה בכלל שלך. כמו שאומרים: אלו לא מחשבות זרות – אלו המחשבות שלך.
שני מהלכים: חיצוניות ופנימיות
אפשר לדבר על הסחה בשני אופנים – חיצוניות ופנימיות – ולהראות איך החיצוניות מכוונת לפנימיות.
פנימיות: הלב לא שם
למה אדם מוסח? הוא כבר שמע את כל המצוות, הוא כבר יודע את כל המצוות – אבל הוא לא מרגיש אותן. זו הבעיה הפנימית העיקרית. הוא מבין שהיו חיים טובים יותר לנסות שבת, הוא שמע על זה – אבל הוא לא מרגיש את זה, הוא לא אוהב את זה באמת.
זה הפירוש של “אחרי לבבכם” – הלב שלו, הטעם הפנימי שלו, עדיין קשור לתענוגי הגוף. זה מה שטעים לו באמת. אפשר לומר לו “עשה את זה רק בהיתר, לא באיסור, אל תהיה מוסח” – אבל הוא יהיה מוסח, כי הוא אוהב את זה למעשה. כשעושים משהו בכוח, בכפייה – זו חיצוניות. אבל פנימית הבעיה נשארת.
הוא כבר שמע שחיי עולם הבא יפים – אבל האהבה שלו, התשוקה שלו, הפנימיות שלו לא שם. צריך לטפל בזה נוסף – לגרום לו שכן יאהב את זה.
חיצוניות: שמירת עיניים
על זה יש גישה חיצונית: בדוק איפה ה״חורים” – איפה נכנסים הגירויים, הבעיות. סגור את הדלתות. זה “אחרי עיניכם” – אל תסתכל על דברים שמעוררים “עין רואה ולב חומד.”
אבל זו עצה זמנית, עצה חיצונית. כי האדם רוצה כן, הוא כן יסתכל, אנחנו חיים בעולם.
העבודה האמיתית: קדושה
העבודה האמיתית היא: לגרום שתתחיל קצת באמת לאהב את הטוב. זה מה שאנחנו קוראים קדושה.
סור מרע אינו עשה טוב
חילוק חשוב: עצם הקדושה, עצם התורה, עצם הטוב – הוא כשעושים את הטוב, לא כשלא עושים את הרע. לא לאהוב שטויות הוא רק מניעת הרע, סור מרע. אבל מכיוון שיש בעיות – “אשר אתם זונים אחריהם” – צריך לטפל בשני דברים: (1) בזה שאוהבים רע, תענוגי הגוף יותר מדי, (2) במקומות שזה נכנס, שנמשכים.
אדם אינו יצור שפועל בדרך חוק
אדם עושה דברים מסיבה. אי אפשר לגרום שדברים עיקריים לאדם יהיו חוק בלי הבנה. כמה פרטים אפשר לא להבין – אבל לא העיקר. אדם שיודע שהוא אדם, יודע שהוא לא פועל כך. הוא צריך סיבה.
אין מצוות “שמירת עיניים” בתורה
טענה חדה: לא כתוב באף פסוק שאסור להסתכל. כל הדרשנים אומרים “ולא תתורו” היא מצוות שמירת עיניים – אבל זה לא כתוב כך. הפסוק אומר “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” – לא להימשך אחרי הדברים ש״עין רואה ולב חומד.” לא כתוב “אל תסתכל” – כתוב “אל תאהב,” “אל תחמוד,” “אל תרגל.”
“לא תתורו” פירושו: אתה צריך להיות סוג של אדם שלא נמשך אחרי דברים כאלה. לא רק לא לעשות – אלא לא להיות סוג כזה של אדם.
שני הדברים הם אחד
לכאורה יש שני ענינים נפרדים: (1) לא לאהוב עבירות – הרהור, עבודה פנימית, (2) לא להסתכל על דברים שמביאים לעבירות – גדרים חיצוניים. אבל שניהם אותו דבר – שני תוצאות מאותה נקודה. שניהם מדברים על שלא תהיה סוג של אדם שהולך אחרי דברים כאלה. לשניהם אותה relation למעשה עצמו. שניהם פנימית אמיתית, שניהם על מה שאוהבים.
להלכה: אין איסור הסתכלות נפרד או איסור קריבה כאיסור עצמאי – הכל חלק מאותו דבר. אפשר לומר מדרבנן, אפשר לומר שזה גדר – אבל הגדר של הגדר הוא לא להימשך, לא רק לא להסתכל.
מצוות ציצית – עצה מיוחדת
התורה באה ואומרת: אתה רוצה להיות קדוש? אתה כבר יודע מה זה אומר, אבל אתה עדיין לא מחזיק בזה, אתה עדיין לא אוהב את זה, אתה עדיין מסתובב במקומות של “אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” – עשה ציצית.
ציצית היא עצה מיוחדת, מצווה מיוחדת. התוכן שלה הוא: עמוד בגבול. כמו אחרי כל המצוות, אחרי כל התורה, בדלת – כמו מזוזה בדלת – כך ציצית בקצה הבגד. האדם – גוף ונשמה – הולך יותר ויותר אלינו, עד קצה הבגד שלו, הנקודה הרחוקה ביותר שהוא יכול להיות – שם מעמידים שומר, שם מעמידים ציצית.
הזוהר על ציצית – פרשת שלח דף קע״ה
מה עושה ציצית? “וזכרתם את כל מצוות ה׳” – זה מזכיר את מצוות ה׳. אבל הזוהר ברעיא מהימנא (פרשת שלח דף קע״ה) נותן ממד עמוק יותר:
“וראיתם אותו” – אתה מסתכל על התכלת. תכלת היא מה שצריך לראות, עליה כתוב “וראיתם אותו.” (היום אין לנו תכלת, רק זכר לכך.)
הזוהר אומר: ציצית, תכלת, היא רמז לשכינה. “אותו” פירושו השכינה – זה מה שצריך לראות. זה החידוש של הזוהר על הפשט, על הרמב״ם – ש״וראיתם אותו” אינו רק תזכורת למצוות, אלא ראיית השכינה עצמה.
תכלת, שכינה, ויראת ה׳
הזוהר ממשיך לפרש: “תכלת עיקר סיוע לבית דוד” – כסא דוד נקרא תכלת, וזה מקום השכינה. השכינה נקראת גם “יראת ה׳” – פירוש שהשכינה כביכול יש לה יראה מתפארת. מכיוון שכל המצוות קשורות למלכות – לכבד את המלכות עם הקב״ה – לכן כתוב “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳”. דרך הסתכלות על התכלת, על כסא הכבוד (תכלת דומה לכסא הכבוד), נזכרים במדרגות העליונות – “כל מצות ה׳”. אולי השכינה עצמה נקראת “מצות ה׳”. זה מקום היראה.
גזירה שווה: זכירה, עמלק, ונחש הנחושת
הזוהר עושה גזירה שווה מ״וראיתם אותו וזכרתם” עם “זכור את אשר עשה לך עמלק”. עמלק – “אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק.” הזוהר מביא גם את הפסוק מפרשת חוקת: “ועשית לך נחש נחושת וכל הנשוך וראה אותו וחי” – איך הסתכלות עוזרת?
משל השוט
הזוהר מביא משל: ילד חטא, האב הכה אותו בשוט. האב לא רוצה להכות – הוא רוצה שהילד יהיה טוב. הבעי
היא שהילד מוסח – הוא רוצה כן להיות טוב, אבל הוא נמשך. עשה האב עצה: הוא תלה את השוט על הקיר. כשהילד עובר והוא מרגיש שהוא מוסח, הוא רואה את השוט, והוא חושב: “אה, זה מה שקורה כשאני חוטא!” – “וראו אותה וחרטו” – הוא רואה, הוא עושה תשובה, הוא מפסיק.
זו דרך הזכירה: “וראיתם אותו” פירושו – אתה יודע שהשכינה היא מידת הדין, אתה רואה מה קורה כשיוצאים מגבולי הקדושה, מרצון השם. דרך זה – “וחרטתם”, אתה חוזר אל השם, “ולא תתורו אחרי לבבכם.”
ראשית חכמה: קדושה, יראה, ותשובה
ראשית חכמה כותב את שער התשובה לפני שער הקדושה. מה הקשר? קדושה קשורה ליראה – “יראת ה׳ קדושה.” כדי להיות בקדושה צריך יראה. מקום היראה – תכלת, כסא הכבוד, מידת הדין – זה מה שמביא לקדושה.
בעל תשובה הוא כל אחד – מי שעדיין אוהב דברים רעים, הוא צריך להיות פרוש מהם. העצה של פרישות היא הקדושה – לזכור את היראה, לזכור את ה״שומר”, את השוט שמכה את מי שיוצא.
החילוק הגדול: מעשה הזוהר לעומת הבנה פשוטה – “קדושים לַה׳ אלקיכם”
כאן מתגלה חילוק יסודי בין מבט הזוהר להבנה פשוטה של קדושה, דרך הל׳ ב“קדושים לַה׳ אלקיכם”:
הבנה פשוטה: אדם צריך להיות סוג מסוים של אדם – לא שקוע יותר מדי בתענוגים, פרוש, קדוש. יש לו עבודה להיות סוג כזה של אדם.
דרך הזוהר: לא כתוב סתם “והייתם קדושים” – כתוב “קדושים לַה׳ אלקיכם” – קדושים לאלקיכם, בשביל אלקיכם. זה לא אומר שאתה צריך להיות סוג קדוש של אדם. זה אומר שאתה צריך להיות מופרש, מובדל, מחובר לאלקיכם.
קדושה כשמירת הפתח – מעשה חדש לגמרי
הזוהר מציג מעשה חי: יש מדרגות בקדושה – לגבי איך מחוברים לעליונים. המדרגה האחרונה של קדושה, אחת לפני הסטרא אחרא, היא השכינה – מידת היראה. היא עומדת בשער של הקדושה; בחוץ הסטרא אחרא.
האדם שעושה גדרים וסייגים, שפרוש – הוא לא סתם אדם שצריך להיות סוג מסוים. הוא עומד בבית של האבא בדלת. בית הקב״ה – אלו כל הספירות, “כל מצוות ה׳”. בחוץ – “לפתח חטאת רובץ” – כל מיני חזירים, רשעות, רע. יהודי הוא מ״שמרתם את בריתי”, הוא רוצה להיות בברית של הקב״ה, בבית של הקב״ה.
כשעושים גדרים – כבר לא מדברים רק על עריות עצמן (זה רחוק מהדלת), אלא על מחשבה, ראיה, דבר שמעורר עריות. אתה עומד בבית של אביך בדלת ודוחף את אויביו – “קומה ה׳ ויפוצו אויביך” – זה מה שהאורות של השכינה עושים. זו קדושה.
שמירת הברית – לא סתם משל
מהזוהר יוצא שכשמדברים על קדושה אומרים שמירת הברית. למה הזוהר קורא לזה דווקא כך? “ושמרתם את בריתי” פירושו פשוט שיהודי ישמור את כל המצוות. אבל הזוהר מבין את העומק: יהודי הוא דבר שבפנימיות, הוא צריך להיות מחובר. לצאת צריך למצוא דרכים – ציצית, מידת היראה. מידת היראה אינה סתם פחד מהקב״ה – היא שמירת הפתח, הדבר שעומד בדלת, “להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור.”
מבט חדש על הבינוני של בעל התניא
זה נותן מעשה חדש לגמרי גם בבעל התניא: מי שמוסיף גדרים, שעובד יותר על דברים פנימיים – הוא לא נבכה מי שיש לו יצר הרע וצריך יותר גדרים. הוא שומר הפתח! יש מצוות שמירת המקדש – הוא מוודא שאנשים מבפנים לא ייפלו החוצה, והשחצנים והקליפות מבחוץ לא ייכנסו פנימה.
הנקודה
“קדושים לאלקיך” – יהודי צריך להיות פרוש ומובדל. למה? כדי להבין את אלקים, להיות מחובר. יש דברים שפוגמים, שלוקחים מזה. הוא לא הולך אחרי כל הדברים שלוקחים – לא כי הוא סוג מסוים של אדם, אלא כי הוא עומד לפני בית המקדש ודוחף את האויבים.
תמלול מלא 📝
שיעור ב׳ על הזוהר – סוגיא של קדושה
ערב שבת פרשת שלח
—
הקדמה: השיעור השני בסדרה
היום הוא ערב שבת פרשת שלח, וזה השיעור השני בסדרת השיעורים על הזוהר, על הסוגיא של קדושה. הסוגיא שבזוהר נקראת בוודאי קדושה, ובשיעורים הקודמים שלנו, בשיעורים ברמב״ם, צריך לומר שהיא נקראת קדושה על פי הרמב״ם, היא נקראת פרישות או זהירות, שמות אחרים למידה.
אבל הבה, כפי שהרמב״ם ביאר זאת, זה למדנו אתמול, המידה שיש לה קשר להנהגה הנכונה, השיעור הנכון, המידה הנכונה, הדרך הנכונה, איך להתנהג עם תענוגי הגוף.
—
פרק א׳: ראשית חכמה שער הקדושה – היסוד של הסדרה
הספר ראשית חכמה ומעלותיו
אז הבה נלמד כך, שהשיעור שלנו בנוי בעיקר על הספר ראשית חכמה שער הקדושה. ארבעת השיעורים הבאים, החלק הראשון של הסדרה, יהיה בנוי על הספר הקדוש ראשית חכמה שער הקדושה.
והראשית חכמה הוא ספר שכל אחד יודע, התחלנו לדבר סוף השבוע שעבר, והתחלתי כאן מחדש. כל אחד יודע שעל פי חסידות צריך ללמוד זוהר, צריך ללמוד קבלה על פי עבודה.
קבלה וכל התורה כולה – הכל צריך ללמוד על פי עבודה
באמת, הכל צריך ללמוד על פי עבודה, זה לא רק קבלה. קבלה היא רק החכמה שמוציאה לאור ידיעת ה׳, ידיעת יסודי התורה, באופן הברור ביותר, באופן היהודי ביותר, וכל המעלות. דיברנו בשבוע שעבר מעט בשפה שאפשר לבטא.
זו הסיבה שמדברים על קבלה על דרך העבודה. צריך ללמוד כל התורה כולה על דרך העבודה. לא רק צריך ללמוד קבלה על דרך העבודה, לא רק צריך ללמוד כתבי האר״י על דרך העבודה, הכל צריך ללמוד על דרך העבודה, כי “על זה נקרא תורה”, כמו שהבעל שם טוב אומר, שזה פשוט תרגום בלשון הוראה, וללמוד מזה משהו.
המסורה של חסידות – לחיות את חיות התורה לפי המקובלים
אז, כל היהודים, אבל במיוחד חסידות והמסורה שהגיעה אלינו מ-, היתה בנויה על זה, על לחיות את ענייני הקדושה, על לחיות את חיות התורה לפי מה שהמקובלים פירשו.
ובאמת זה לא חידושם, המקובלים עצמם כך סברו. הרבה פעמים אומרים שקבלה היא אחרת, וזה לא באמת אחרת. המקובלים עצמם כך סברו.
ספרים שמוציאים לאור את החיים היהודיים הפנימיים
ומהספרים היסודיים ביותר שיצאו לאור כדי להוציא לאור, להוציא לאור ולהראות איך נראים חיים יהודיים מבפנים, לא מבחוץ, שאפשר לומר בהלכות, שלמדנו בשבוע שעבר. מבפנים, שהם מוציאים לאור איך נראים חיים יהודיים. מהספרים היסודיים ביותר בז׳אנר הזה הוא הספר ראשית חכמה שכתב רבי אליהו די וידאש, תלמיד של הרמ״ק, רבי משה קורדובירו, שהוא מגדולי האשכול, אולי הרבי של כל המקובלים האחרונים, כולל האריז״ל.
ראשית חכמה – הגרסה של חובת הלבבות לפי הזוהר
והוא כתב ספר ראשית חכמה שהוא כביכול כמו הגרסה שלו של חובת הלבבות. כן, צריך להבין, ראשית חכמה הוא ספר יסודי מאוד במובן שבכל דור ובכל זמן יש סוג אחר של מהלך, שפה מסוימת, אולי לא ממש מהלך אחר אלא מחלוקת, סוג אחר של שפה ביהדות איך מדברים.
—
פרק ב׳: דרכים שונות בספרי עבודה
ספרים שמוציאים לאור את הדרך הפנימית של חיים יהודיים
יש ספרי מוסר, ספרים שמוציאים לאור – הבה לא נשתמש במילה מוסר, אני לא אוהב את המילה, זה נשמע רע – ספרים שמוציאים לאור איך נראים חיים יהודיים, איך נראה הפנים של נפש יהודית, לפי הסדר.
חובת הלבבות – בנוי על רב סעדיה גאון
למשל, חובת הלבבות מתחלק לשער הקדושה, שער היראה, לא שער הקדושה, התבלבלתי, שער הפרישות נקרא שם, כן? שערים אחרים שמוציאים לאור לפי הבנותיו. הוא בנוי מאוד על רב סעדיה גאון, לפי הדרך, ומאוד על יסודות אחרים, אפשר לקרוא להם פילוסופיות או השגה, השקפות, שחובת הלבבות היה לו, והוא מוציא לאור את ההנהגות הפנימיות של הנפש, הדרך הפנימית איך החיים נראים לפי הדרך הזו.
ספרים בנויים על דרך הרמב״ם
וכך יש ספרים בנויים על דרך הרמב״ם, אני מתכוון לשמונה פרקים של הרמב״ם וספרים אחרים שהם במהלך הזה.
בית המדרש בצפת – ללמוד זוהר ברצינות
וכך באותה דרך כשיצא, כשיהודים התחילו ללמוד זוהר וספרים שונים אחרים שהיו מלאכתיים. הזוהר עצמו מלא בענינים מתורת המוסר, ואני מתכוון למוסר שוב, ענינים של לספר את המעשה איך נראים חיים יהודיים.
אז זה היה כשהתחילו ללמוד זוהר, היה בית המדרש בצפת שלמדו זוהר ברצינות כזו. יש אנשים שהתמסרו לתיאוריה שלו, להבין כל חלק וכדומה.
ספרי הנהגות בנויים על דרך הזוהר
אחר כך יש את הספרים שכתבו מוסר, שקוראים להם ספרי הנהגות, ספרי הדרכים, בנויים על דרך הזוהר, זה נקרא קבלה. יש מחלוקת כאן, מי שרוצה, הדרך הברורה ביותר על פי חכמת מי שרוצה לעשות עבודה על פי הזוהר, מהיסודות הראשונים של ספרים שצריך ללמוד הוא ראשית חכמה.
חבל שאנשים לא מכירים את הספר
זה מאוד עצוב שאנשים לא יודעים איזה ספר יפה זה. יודעים מזה שני דברים, בסוף הרי היה מסכת גיהנם, וכמה דברים מסוימים שהעולם מחזיק בהם כמפחידים, לא להפחיד זה כן מפחיד, אבל זה שיחה אחרת.
אבל באופן כללי, כל הספר ראשית חכמה הוא פשוט ספר חסידי. כלומר, הוא מוציא לאור, הוא מלקט מהזוהר את הענינים לגבי כל הסוגיות הגדולות של עבודת ה׳, הסוגיות של תיקון המדות, הסוגיות של שמירת המצוות אבל עם חיות פנימית. וזה הוא מוציא לאור, זו המסורה על פי הזוהר, לפי מה שמלוקט ולמדו שצריך ללמוד זוהר בדרך הזו. כלומר, דרכי העיון הם בזוהר, ופשוט זו מצווה מראשונים, מרבותינו חז״ל, לא רק מהזוהר, אז זה הספר שצריך ללמוד.
—
פרק ג׳: ראשית חכמה ותניא – התקנה בליובאוויטש
התקנה: רק מי שלומד ראשית חכמה רשאי ללמוד תניא
הרעיון שכשיצא התניא, כך אומרים בליובאוויטש, היתה תקנה שרק מי שלומד ראשית חכמה רשאי ללמוד תניא.
מה זה מוציא לאור – תניא באה לפתור בעיות
מה זה מוציא לאור, כתוב בהקדמה לתניא, מה זה מוציא לאור הוא, התניא באה לפתור בעיות מסוימות, היא באה להוסיף קשרים מסוימים בענייני עבודת ה׳, כמו שהוא אומר בהקדמה, בעיות שאנשים היו להם בדורו, ולהאיר, להוציא לאור, ולפתור, לפי הלימודים שלמד מהמגיד, מבעל שם טוב, וחידושיו בדרך.
צריך קודם להיות בפרשה
אבל צריך קודם להיות בפרשה. התניא אינו ספר מבוא לאנשים שלא יודעים מחסידות. משתמשים בו היום כך, אבל כתוב מפורש בהקדמה שזה לא עובד, וצריך לעיין אם זה עובד. אבל על כל פנים, זה לא נכתב במקור לכאלה.
מי שהיהדות שלו, החיים שלו, החיים הפנימיים שלו של עבודת ה׳ עדיין לא בנויים על דרכי הזוהר, עדיין לא בנויים על הראשית חכמה, אין לו את הבעיות שהתניא פותרת, אותו צריך פשוט ללמד משהו.
רק אחרי חיים עם ראשית חכמה באים לתניא
אחרי שאתה שוכב בראשית חכמה, אתה חי קצת עם הראשית חכמה, ואתה נתקע בבעיות מסוימות שהראשית חכמה לא פותרת, זו הרי הטענה של החסידים, שהראשית חכמה לא פותרת בעיות מסוימות, צריך להדגיש יותר נקודות מסוימות, וצריך לענות על טענות מסוימות וכדומה, יש חידושים מסוימים שיש לחסידות שאין להם, צריך להוסיף את זה, אבל מי שבכלל לא בפרשה בכלל לא נגוס בגלל זה.
—
פרק ד׳: הנושא של קדושה – צריך להתחיל ברחב
למה צריך ללמוד ראשית חכמה
כמו שלמדנו בשבוע שעבר, צריך ללמוד כך כי זה הראש לכל המקובלים ולכל החסידים, כך במיוחד בנושא של חסידות שהוא להוציא לאור את חיות התורה, חיות היהדות, בערך כך, מראשי הספרים הוא הספר ראשית חכמה. יש ספרים אחרים, אבל ראשית חכמה הוא בוודאי מהראשונים וגם מהמצליחים ביותר, שלמדו מאוד ראשית חכמה.
הצעטל קטן של רבי אלימלך – ללמוד את הפרקים האחרונים
זה דבר אחד. אחר כך יש עוד דבר שהתחילו לדבר על קדושה. אז, כל יהודי חסידי יודע שכתוב בצעטל קטן של רבי אלימלך ועוד ספרים כאלה שצריך ללמוד את הסוף, סוף שער הקדושה יש פרק י״ז אני חושב, ט״ו, ט״ז, י״ז, ארבעת הפרקים האחרונים מדברים על שניים-שלושה נושאים עיקריים, כמו שלמדנו ברמב״ם, שניים-שלושה נושאים עיקריים שעליהם מדברים כשמדברים על הסוגיא של קדושה, על הסוגיא של תענוגי הגוף. תענוגי הגוף הם בערך אכילה וזיווג.
הפרקים האחרונים – אכילה וזיווג
והראשית חכמה בסוף כל הפירוש שלו על מהי קדושה, הוא הגיע לדבר יותר למעשה לגבי הנושא של אכילה וזיווג, איך יהודי צריך לאכול, איך יהודי צריך לעשות זיווג. ובגלל זה, כי זה אחד השערים הגדולים להיות עבודה פנימית הוא לעסוק בזה, להיות לו דרך נכונה איך לעשות את זה, הספרים החסידיים הדריכו שצריך ללמוד את הפרקים, או אפילו לחזור, כמו שרבי אלימלך אומר לחזור לפני זיווג פרק י״ז מראשית חכמה.
הבעיה – אנשים יודעים רק מזה
הוא רוצה לומר לכם, וכאן יש בעיה, כי אנשים יודעים רק מזה, ואנשים חושבים… קודם כל, כי לא יודעים מה כתוב שם, גם לא כתוב שם, אפילו שם לא כתוב מה אנשים חושבים שכתוב.
מה כתוב באמת בפרקים
אבל אנשים קיבלו תמונה כזו, אוקיי, ראשית חכמה הוא הספר ששם כתוב שצריך להתנהג עם פרישות חזקה, משהו לא ליהנות, לא ליהנות מתענוגי הגוף, וזה נעשה כמו התמונה שיש.
אבל זו לא התמונה, לא מאותו פרק עצמו, מי שלמד אותו יודע שלא כתוב שם את זה, כתוב שם דברים חסידיים, כתוב איך להעלות, איך לעשות העלאה של תענוגי הגוף, אבל לא כתוב שום דבר מהדברים שאומרים עוד שאנשים חושבים שכתוב.
אי אפשר להתחיל עם הלכה למעשה
ושנית, שזה רק הסוף, כמו שאנחנו אומרים תמיד, צריך להתחיל עם מבט רחב על כל החיים, על כל התורה. אי אפשר להתחיל עם הלכה למעשה, צריך לעשות כך, כי זה מתחיל כך, אין לזה טעם וריח. כל הרעיון של להיות לו טעם הוא להיות לו רוחב.
שער הקדושה מתחיל עם מבט רחב
הראשית חכמה אמר, אני צריך לעסוק בקדושה. כתבתי שער שלם, שבעה עשר פרקים, לבאר את המושג של קדושה. רק בפרק הראשון, הוא עבר על כל מיני סוגי קדושות שיש בתורה: קדושת ישראל, קדושת השבת, קדושת המועדים. זה הכל חלק משער הקדושה.
שער הקדושה לא מתחיל עם שמירת הברית
שער הקדושה לא מתחיל עם שמירת הברית, עם לא להוציא זרע לבטלה, או הדברים שהוא מדבר כבר בשניים-שלושה הפרקים האחרונים. זה מתחיל עם מה זה קדושה. קדושה היא יסוד גדול בתורה, דבר רחב.
ההתגלות הגדולה ביותר היא בשני התענוגים
מתברר, כמו שאמרנו, שבמובן מסוים, ההתגלות הגדולה ביותר שלה היא בשני התענוגים, ששם צריך להתנהג עם קדושה גדולה מאוד. טוב מאוד, אבל אם אתה עדיין לא יודע מה זה קדושה, אתה רק מתחיל שם, אי אפשר לקיים את הלכת הרמב״ם שאומרת שצריך ללמוד פרק י״ז, אם לא לומדים באופן כללי מבושל, לומדים את כל הפרקים עד אז, שיש לו מבט על חיים יהודיים, איך מבינים קדושת שבת, יש לו הרגשה בזה.
צריך להיזכר כשעוסקים בתענוגי הגוף
ואחר כך באים ונזכרים, ומכיוון שעוסקים בתענוגי הגוף, שיש חשש שאפשר לשכוח, אז צריך לעשות דבר להיזכר. עשו מבט לפני האכילה, בן פרק לדעת איך לאכול. טוב מאוד, אבל אי אפשר להתחיל שם, זו לא דרך.
—
פרק ה׳: התחלת הלימוד – פרשת שלח ומצוות ציצית
אז ברוך ה׳, השבוע הוא פרשת פנחס, וזה יוצא טוב מאוד. השבוע הוא פרשת שלח, ובסוף פרשת שלח כתובה מצוות ציצית, ועשו ציצית. הבה נשמע את המצווה. אני רוצה לומר פשוט פשט של המצווה, וכמו שהראשית חכמה גם בפתיחה שלו, מיד בהקדמה לשער הקדושה, מתחיל עם הפרשה ועם הזוהר עליה.
אז הבה נלמד מה כתוב קודם בפרשה, ואם נוכל להמשיך, נוכל להמשיך, אבל קודם הבה נלמד מה כתוב בפרשה.
—
[סוף חלק א׳ – ממתין להמשך]
פרשת שלח ומצוות ציצית: הבעיה של הסחת דעת והעצה של התורה
פתיחה: הפרשה של השבוע
טוב מאוד, אבל אי אפשר להתחיל שם, זו לא דרך.
אז ברוך השם, השבוע הוא פרשת… זה יוצא טוב מאוד, השבוע הוא פרשת שלח, וסוף פרשת שלח כתובה מצוות ציצית ועשו. הבה נשמע את המצווה, אני רוצה לומר פשוט פשט של המצווה, וכמו שהראשית חכמה גם יש לו בפתיחה שלו מיד בהקדמה לשער הקדושה הוא מתחיל עם הפרשה ועם הזוהר עליה. אז הבה נלמד מה כתוב קודם בפרשה, ואם נגיע להמשיך נגיע להמשיך, אבל קודם הבה נלמד מה כתוב בפרשה.
הפשט הפשוט: כל המצוות והבעיה של לעשות אותן
בפרשה כתוב כך, אני אומר פשוט פשט, ואני אוציא לאור איך הפשט הפשוט מביא אותנו לאן שאני רוצה להגיע. הקב״ה נתן ליהודים הרבה מצוות, כמו שכתוב, כמו שכתוב לפני הפרשה של ציצית:
> “כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה, מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם”
כלומר, זמן רב הקב״ה נתן מצוות למשה רבינו, כל דור המדבר כסדר נתן מצוות, אוקיי, אולי בדיוק בהתחלה ארבעים יום, זמן רב נתן מצוות, והמצוות צריכות להמשיך בדורות, לתמיד, יהודים יוכלו להיות בני אדם, להיות יהודים דרך עשיית כל המצוות.
הקושי של לעשות כל המצוות
עכשיו, מי שניסה פעם לעשות כל המצוות יודע שזה לא כל כך פשוט, יש לך כל המצוות, עשה אותן. אבל זה לא הולך כך.
הקשר למעשה המרגלים
אפשר לראות, ואולי בגלל זה זה באמת מחובר לכל… למעשה של מה שכתוב לפני כן, המרגלים, אפשר לראות שבעולם לא תמיד מסתדר טוב עם מה שאומרים לאדם לעשות. אמרו למרגלים ללכת לארץ ישראל, לראות “הָאָרֶץ מַה הִיא”, והם משהו לא ראו טוב, הם הוסחו, אומרים, כן? “וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ”, הם הלכו לרגל את הארץ, איכשהו הארץ נשארה חזקה מהם. אומר “וַיֶּחֱזְקוּ מִמֶּנִּי”, הם נמשכו, הם ראו דברים שונים, והם התבלבלו, הוסחו, התחילו לחשוב אולי לא, אולי כן, אולי כך.
אותה בעיה אצל כל יהודי
אותו דבר, כל אחד שמנסה להיות יהודי, הוא מבחין שזה מאוד ברור, כתוב מאוד יפה כל תרי״ג מצוות בתורה, להיות קדוש, “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם”, “וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי”, שאם אתה עושה את כל המצוות זה נפלא.
מה הבעיה? יודע מה הבעיה? מה אז אני לא רוצה? אתה לא רוצה להיות קדוש? בוודאי כל אחד רוצה להיות קדוש, קדוש קדוש לה׳. זו לא השאלה.
קדושה באה דרך מעשה, לא דרך דיבור
הבעיה היא שהתורה אומרת שלא נעשים קדושים מלומר שקדושים. נעשים קדושים דרך התנהגות בדרכים מסוימות. “אִם”, כן, אם תעשה “אֶת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה”, “וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים”. “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹתַי”, אז “וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים”. לא נעשים סתם קדושים מלחלום על זה.
דברים שנפשו של אדם מחמדתן: הנטייה להיות מוסח דעת
ולגבי קיום כל המצוות, בפרט, הבה נדבר בפרט על המצוות שמדברים עליהן, “דברים שנפשו של אדם מחמדתן” [דברים שנפש האדם חומדת אותם], דברים שכאשר רואים אותם, כמו המרגלים, הם ראו את ארץ ישראל, הם ראו איזו בעיה, הנטייה של טבע האדם, הנטייה הטבעית של האדם, היא להיאבד.
כאשר אדם רואה חתיכת בשר יפה, נטייתו היא להיאבד. “לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם”, כמו שהפסוק אומר, “אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”. “זונים” פירושו לסטות מן הדרך, לרדת מהדרך, פירושו להיות מוסח דעת, כן? מילה טובה. להיות מוסח דעת. הוא כבר לא יודע מה הוא רוצה, הוא כבר לא יודע מה כוונתו.
התנאי: צריך קודם לראות מה רוצים
אם הוא עדיין לא יודע מה הוא רוצה, הוא עדיין לא למד את התורה בכלל, כמו שאמרתי, אי אפשר להתחיל מסתם פרק עשירי. אם הוא עדיין לא יודע מה רוצים ממנו, הוא עדיין, הוא עדיין בכלל לא ראה אף פעם שום תמונה של איך זה נראה, החיים היפים של התורה שרוצים למכור לו, העולם הבא – עוד נראה דרשה על המרגלים, שזו היתה באמת עבודתם – אי אפשר להיות לו טענות עליו. בוודאי הוא נעשה מוסח דעת.
הערת צד: ביקורת על השיח של “OTD”
כמו שמישהו אמר, “כן, אנשים הולכים OTD [off the derech: יוצאים מהדרך] כי יש להם תאוות.” נו, ומה רע בתאוות? האם יש לך איזו סיבה למה זה רע תאוות? הכי הרבה שאתה יכול לומר זה שתאוות זו הסחת דעת, כן, אתה אומר, אנחנו מבינים את זה.
כשאומרים את זה, “אה, הוא נעשה פרוץ, היו לו תאוות”, פשט הוא שאתה מבין שזה לא נכון. נו, הוא גם היה צריך להבין שזה לא נכון. יש חלק שנעשה תמים, “לְסוּרוֹ, נעשה סור, אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם”. מאוד חמוד. זה רק טוב אחרי שרואים, רואים בבירור שטוב הוא טוב, כן? רואים שסור מרע הוא טוב, ורואים מה הוא טוב. אומר הוא, “עִם כָּל זֶה”, אתה התבלבלת, עד כדי כך אתה התבלבלת שאתה כבר לא יודע מה הוא טוב גם כן. אוקיי, אבל קודם צריך לראות.
ציצית: מצווה נגד הסחת דעת, לא מצווה של אידיאל
אם עדיין לא למדו כל המצוות עד כאן – זו לא המצווה הראשונה, זו המצווה האחרונה. אם עדיין לא למדו כל המצוות עד כאן, “כָּל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ”, כבר אמרתי לך, כן? אם לא למדו עד כאן, זה לא מעניין.
אבל אחרי שכבר כן ראית, אדם כבר כן הבין – זו העבודה העיקרית שצריך לעשות היא ההיא. הבה נאמר אדם כבר כן הבין, הוא כבר כן ראה את כל היופי של כמה יפה להיות יהודי, כמה יפה להיות אדם, הוא כבר כן ראה את זה. בכל זאת, הוא כבר למד את התורה, זה מה שהתורה רוצה לעשות. התורה מספרת לך את כל המצוות, והיא מראה לך תמונה איך זה נראה, מה הם חיים טובים זה. למעשה אני מנסה לעשות, אני אומר, “אדרבה, הבה נתחיל לעשות את זה, בואו נלך.”
הטבע האנושי: נעשים מוסחי דעת
מיד הוא נעשה מוסח דעת מכל מיני דברים. זה הטבע האנושי, הוא נעשה מוסח דעת, בפרט מדברים שנפשו של אדם מחמדתן, הוא נעשה מוסח דעת.
אה, אומר הוא, כאן נכנסת התורה ואומרת, “אני לא שכחתי מזה גם כן, סתם, שלא תחשוב שאני שכחתי מזה. אני לא שכחתי, ואתה צודק. צריך באמת לעשות מערכה נוספת, סוג נוסף של מצוות, שהן לא יצאו לספר איך זה צריך להיראות אידיאלי – זה לא הנושא. צריך לפתוח סוג נוסף של מצוות, הנהגות נוספות, הדרכות נוספות, שזה לפתור [solve: לפתור] את הבעיה של הסחת הדעת עצמה.”
דיון צדדי: בעיית החינוך – מלמטה או מלמעלה?
וצריך להיות מאוד מאוד בטוח. יכול להיות שבחינוך יתחילו מזה, כי אם יתחילו… הבה נבין, כי אני אומר כך כביקורת, אדם הרבה פעמים הולכים… יש מסוימים, לפחות מסוימים רבנים חסידיים שהם אומרים מאוד ברור כך, הם אומרים אני לא רוצה, אני לא יכול למכור לך דברים עמוקים, סוף דבר הכל נשמע. קודם, תפסיק לשקר בשטויות, תפסיק להיות מוסח דעת מכל תענוגי עולם הזה, שיהיה שקדושה מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי פרישות, שיהיה טהור, שיהיה פרוש, שאפשר לדבר איתך חסידות.
ביקורת: זה לא עובד
האמת היא שכמה שאני יכול לראות זה לא עובד, כי אדם לא יודע למה, אפילו הוא יודע שהוא כן טוב והוא כן מקיים מה שאומרים לו, הוא פרוש מכל מיני תענוגי עולם הזה, יש לו בכל זאת אין טעם בחיים, כי הוא אף פעם לא מגיע. וזה לא קורה מעצמו שאומרים טהרה מביאה לידי פרישות, כי פרישות מביאה לקדושה, או אומרים ששומרים עצמם מתענוגים גשמיים אפשר להרגיש טעם טוב יותר בקדושת שבת.
זה עוזר רק למי שיודע כבר קדושת שבת, יש סתירה מסוימת, מי ששוכב בזה שוכב בזה, אבל סתם מלא ליהנות מאכילה לא מתחילים פתאום ליהנות משבת, לדעתי, זה לא אמת.
אבל החינוך צריך להיות לו גבולות
ועם כל זה, אבל החינוך חייב להיות לו היבט כזה מסוים, כי הטבע האנושי, הטבע של אנשים, אם משאירים אותם בלי שום גבולות, בלי שום חינוך, הם הולכים להיות לא רק מוסחי דעת, הוא אפילו לא הולך להיות מוסח דעת. כזה מחזיק כבר ב״וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם”.
המבנה של קריאת שמע משקף את זה
אנחנו עושים את זה כל יום בקריאת שמע, כן? קודם מסבירים “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹקֵינוּ ה׳ אֶחָד”, אחר כך מדברים על “וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹקֶיךָ”, “וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ”, הכל נפלא, נותנים עזרה מלאה. “וְאִם לֹא, אִם יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים” וכו׳ וכו׳.
אחר כך, אחר כל זאת, אַחַר כָּל הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת וְהָאֱמוּנָה, אומרים מה זה “לְבַבְכֶם וְעֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”. אז אז אתה זוכה למדרגה של “אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”, כי זה לא זנות, זה בכלל אשתך, זה בכלל שלך. כמו שמישהו אומר, זה לא מחשבות זרות, זה המחשבות שלך.
חזרה לעיקר: העצה נגד הסחת דעת
ועם כל זה, יש סיבה מסוימת למה החינוך מתחיל מלמטה. למה? כדי שהוא לא יהיה לגמרי מוסח דעת, שהוא לא יתחיל בכלל. אוקיי, על כל פנים, נחזור לעניננו.
צריך להיות לנו עצה מסוימת, שמירה מסוימת לנקודה, לנקודה שזה איך הולכים לפתור את הנושא של הסחת דעת? נעשים כל הזמן מוסחי דעת. צריך להיות לנו סגולה, צריך להזכיר לעצמנו, צריך להיות לנו איזה דבר שמכוון את האדם אז כשהוא עוסק בעולם ההסחת דעת, שהוא לא ישכח לגמרי.
השערים של הסחת דעת
ועל זה חושבים, ורואים שיש שערים מסוימים, יש פתחים מסוימים של האדם, ושם הוא נעשה מוסח דעת. זה מאוד מעניין, הבה נהיה מאוד פשוטים. רוצה אני לחשוב כל היום על דברים שכליים ועל דברי תורה וחכמה בינתיים, זה תרגום קדושה עצמה, זו הקדושה האמיתית עצמה. הבעיה היא, והיא הרבה פעמים, נעשים מוסחי דעת. יכול אדם לומר, תתחזק, אתה יודע כמה טוב זה, ולא להיות מוסח דעת. לא הנקודה. כאן יש לך סוגיה של הסחת דעת, צריך לדבר על הסוגיה עצמה.
שני אופנים: חיצוניות ופנימיות
אני יכול בזה עצמו לומר שני דברים. אני יכול לדבר בחיצוניות, ואני יכול לדבר בפנימיות. ואני יכול להראות איך החיצוניות מכוונת את הפנימיות. מה אני מתכוון לומר? שתי נקודות.
ראשית: הנקודה הפנימית
ראשית, הבה נדבר קודם על פנימיות, כי זה יותר טוב יותר טעים. זה שאני נעשה מוסח דעת, או הבה לא נדבר על מישהו שיודע כבר לגמרי, או אפילו מישהו שיודע קצת שהוא נעשה מוסח דעת. זה למה?
כי למרות שהוא רואה, הוא שמע, הוא כבר שמע את כל המצוות, הוא יודע כבר את כל המצוות, אבל הוא לא מרגיש אותן. זה הדבר העיקרי הראשון, הדבר הפנימי. הוא לא מרגיש אותן. הוא מבין, הוא רואה שזה היה חיים טובים יותר לנסות שבת, זה היה יותר טוב. הוא שמע, הוא שמע על זה, אבל הוא לא מרגיש את זה, הוא לא אוהב את זה באמת.
במילים אחרות, זה תרגום “לְבַבְכֶם”, “אַחֲרֵי לְבַבְכֶם”, ליבו, את את את את את…
לא תתורו: העבודה הפנימית של קדושה
הבנה בלי הרגשה — הפער בין ידיעה לאהבה
הוא מבין, הוא רואה שזה היה חיים טובים יותר לשמוח בשבת, היה יותר טוב. הוא שמע על זה, אבל הוא לא מרגיש את זה, הוא לא אוהב את זה באמת.
במילים אחרות, זה תרגום “לבבכם”, “אחרי לבבכם”. ליבו, את… מה שטעים לו, עדיין מאוד טעים לו. הוא, בתור אדם, הוא סוג של אדם שטעים לו תענוגי הגוף. זה מה שטעים לו. אומרים לו, “אוקיי, אבל היזהר, עשה את זה רק בהיתר, אל תעשה את זה באיסור, תהיה בטוח לא להיות מוסח דעת מזה יותר מדי.” הוא כן הולך להיות מוסח דעת, כי מה הוא יעשה? הוא למעשה אוהב את זה.
כשאומרים לו, “התאפק,” אוקיי, אולי הוא יכול קצת בכוח, אולי הוא יכול קצת לא בכוח. אפשר דברים שונים, זו החיצוניות. כשעושים בכוח זה נקרא חיצוניות. אבל למעשה יש לו כאן בעיה.
הוא כבר שמע שזה מאוד יפה, זה מאוד יפה ל… חיי עולם הבא הם מאוד יפים, אבל הוא לא אוהב את זה. זה שקוראים לפנימיותו, לאהבתו, לתשוקתו אינו שם. צריך נוסף להתמודד עם זה, צריך נוסף להתמודד עם זה, לעשות שתאהב את זה כן.
עצות חיצוניות — לבדוק את החורים
על זה יש חיצוניות, הבה נאמר, על זה יש חיצוניות. החיצוניות היא שבודקים איפה החורים. לא בודקים איפה החורים לא יכנסו, אלא תן לי לשמוע את זה טוב יותר. אני בודק איפה החורים, איפה זה נעשה שמתחילים לאהב את זה ולא עושים את אותם דברים. דרך זה שלא עושים את אותם דברים, זה בהדרגה באמת לא אוהבים.
שניהם אינם הדברים העצמיים. הבה נבין, הקדושה העצמית, התורה העצמית, הטוב העצמי, הוא כשעושים את הטוב, לא כשלא עושים את הרע, כשלא אוהבים איזה שטויות. זה לא טוב, זה רק מניעת הרע, סור מרע.
אבל מכיוון שיש בעיות, יש “אשר אתם זונים אחריהם”, צריך להתמודד עם שני הדברים: עם זה שאוהבים רע, שאוהבים את תענוגי הגוף יותר מדי, והאופן שמסיח דעת, ועם המקומות שזה נכנס, עם המקומות שזה נמשך.
העצה הזמנית של “אחרי עיניכם”
אז עצה חיצונית אחת היתה, כמו שאומרים “אחרי עיניכם”, אל תסתכל על דברים שמעוררים את הלב, שמעוררים עין רואה ולב חומד, אין לב חומד. אבל זו עצה זמנית, כי אני רוצה כן, אני הולך כן להסתכל, או אנחנו חיים בעולם, או זו רק עצה חיצונית.
והעצה החיצונית היא עשויה שמכיוון שיש דרכים שמעוררות את הלב, תעורר את הלב אחרת. עשה שתתחיל קצת באמת לאהוב את זה. וזה באמת מה שאנחנו קוראים קדושה. זה אומר, הבה ננסה לדבר כך.
ההגדרה של קדושה — לא רק שמירת עיניים
מה שאני רוצה כאן קודם להוציא, כי ראיתי את הנורא, אבל זה באמת, מה שאני רוצה כאן בעיקר להוציא זה זה, שזה לא, לא עומד, הקדושה, ה״ולא תתורו”, לא מורכבת מהאי הסתכלות.
למה זה לא יכול להיות מורכב מהאי הסתכלות? כי זה, נשאלת השאלה למה. אדם הוא סוג של דבר שעושה דברים בשביל למה, כן?
אדם אינו בריאה שעובדת בדרך חוק
כמה שאפשר לומר לאדם, עשה בדרך חוק, יש מחלוקת אחרת למה. אני מבין שזה דבר טוב, אני לא הולך להבין כל פרט. כמו שהגמרא אומרת, יכול להיות כמה פרטים שאתה לא מבין, כמה דינים שאתה לא מבין, אבל זה לא יכול להיות שבעיקר דברים לאדם יהיו חוק.
אדם אינו סוג של בריאה שעובדת כך. מי שהוא אדם יודע שהוא לא בריאה שעובדת כך. אנשים עושים דברים בשביל סיבה. אנשים לא עושים דברים בלי סיבה. הוא אומר הסיבה היא כי אני מאמין שאפשר להיהרג מזה, אוקיי, זו קצת סיבה. אבל אנשים עושים, אפילו את זה צריך לדאוג כמה זה עובד. אבל אנשים עושים דברים בשביל סיבה.
מתי גבולות עובדים — ומתי לא
אני יכול לומר, הבה נאמר כך, אם מישהו, הבה נבין אולי אפשר לומר כך, אם יש מישהו שהוא כבר כן אוהב את זה, הוא יותר או פחות אוהב מה להיות טוב, אבל כל זה לפעמים הוא נאבד, שיגידו לו אל תלך ברחוב שגורם לך להיאבד. אוקיי, זה כמעט פתור את כל הדבר, כי יש מסוימים פקטיים, כמו שאומרים, פתחים מסוימים של הגוף, מקומות מסוימים כמו חושים, כן, כמה מקומות שבהם נכנסים גירויים, נכנסות בעיות, נכנסים דברים מבחוץ, וזה בסופו של דבר סגור, סגור את הדלתות כבר.
אבל על זה עצמו צריך אני שאלה, למה אני צריך להיות סגור? אה, כי אתה יודע כבר שזה לא טוב, אז למה אתה אוהב את זה? יש לך ברירה, אתה יודע שאתה מחזיק שזה לא טוב, אז אל תחזיק שזה לא טוב.
התרגום האמיתי של “ולא תתורו”
ובאמת, בשביל מה שאני רוצה לומר, שבאמת, זה שמדברים על להיזהר, על לא להסתכל על דברים, לא ללכת למקומות, לא “ולא תתורו אחרי לבבכם”, כן, בפסוק לא כתוב שלא צריך להסתכל, כן, הבה נשמע, לא כתוב בשום פסוק, כל הדרשנים אומרים “ולא תתורו” עומדת מצוות שמירת עיניים.
אין מצוות שמירת עיניים
אין מצווה בתורה של שמירת עיניים, אין. כתוב “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, לא להימשך אחרי הדברים שהעין רואה ולב חומד. לא כתוב שלא צריך להסתכל, אין שום מצווה להסתכל, איפה כתוב בתורה שאסור להסתכל? מישהו הביא לי בשולחן ערוך איך מוצאים פסוק, אבל אני רוצה להוציא את ההגדרה של זה.
לדבר על זה, כמו הסיבות, אין איסור עצמי, אין נושא עצמי, אי אפשר לעשות שום נושא עצמי מזה. צריך להתמקד בזה, אבל למה אנחנו מתמקדים בזה? מכיוון שזה מראה לך, זה מה שמראה שיש לך איזה חשק לזה, יש לך איזו אהבה לזה, איזה טעם בזה.
לעקור את הטעם, לא את ההסתכלות
עכשיו, הטעם האנושי שיש בהימשכות אחרי הדברים, צריך במקום שיש טעם, צריך לראות לעקור את הטעם, לא לעקור את ההסתכלות. צריך לעקור את הטעם.
איך עוקרים את הטעם? דרך אי הסתכלות יכול להיות זו דרך של עקירת הטעם, כי זה חינוך, כך נעשה חינוך, מתחילים כשלא מרגישים את זה עד שמרגישים את זה. אבל זה חייב להיות שבסוף לא תרגיש.
כתוב “לא תתורו”, לא כתוב “אל תסתכל”, לא כתוב “אל תסתכל”, כתוב “אל תאהב”. “לא תתורו” פירושו “אל תאהב”, “אל תחמוד”. איך רוצים לתרגם את זה בדיוק, “אל תרגל”. אני יודע כבר איך מתרגמים “לא תתורו”. “אל תרגל”.
להיות סוג כזה של אדם
זה אתה צריך לעשות, אתה צריך להיות סוג כזה של אדם שהוא לא… במילים אחרות, אם מישהו… הבה נאמר כך, המבנה של החטא, המבנה הוא שני דברים שהם באמת אותו דבר, לא שלושה דברים.
יש לעשות דברים שאסור, לעשות עבירות. זה אסור לנו. אחר כך היו אומרים, אוקיי, אל תעשה שום עבירות, אבל להסתכל מותר, זה לא גופו של מעשה. או יכול מישהו לומר, הרהור, לחשוב, לאהוב מותר. לא כתוב בתורה שאסור לאהוב לעשות עבירות.
שני דברים שהם אחד
ואיפה כתוב שני הדברים? יש שני דברים אחרים לכאורה, שלכאורה אין שייכות אחד לשני. אחד כתוב לא לאהוב עבירות, הרהור, הבה נקרא לזה. ואחד כתוב לא להסתכל על דברים שמביאים ל, זה מגרה את היצר, שמביא לעבירות. שני איסורים אחרים. שני דברים אחרים שאינם גופו של מעשה. שני דברים אחרים שאינם גופו של מעשה הם פשוט דברים נוספים.
ומישהו יכול לומר שזה באמת שני דברים אחרים. אחד הוא ענין של גדרים וסייגים חיצוניים, ואחד הוא ענין של עבודה פנימית, לא לאהוב. אני יודע כבר איך אפשר בכלל לדרוש מאדם דבר כזה. אולי זה רק לא לחשוב יותר מדי וכדומה.
שניהם מדברים על אותו דבר
תכלת, שכינה, ויראה: קדושה כשמירת הפתח של בית המקדש
תכלת כרמז לשכינה ומידת היראה
“וראיתם אותו” – ראיית התכלת והשכינה
הזוהר אומר כך: “וראיתם אותו” – זה התכלת. תכלת, זה הדבר שצריך להסתכל עליו, על זה נאמר “וראיתם אותו”. כן, אם אין תכלת זה צורך אבל רק זכר לכך.
אומר הזוהר כך: ציצית, תכלת, הוא רמז לשכינה. “וראיתם אותו” מכוון לשכינה – זה מה שצריך לראות. “תכלת עיקר סיוע לבית דוד”. כסא דוד נקרא תכלת, והוא מקום השכינה.
השכינה נקראת גם במילה נוספת: “יראת ה׳” – למורא מהוי״ה. זאת אומרת השכינה כביכול יש לה יראה מתפארת, זה הפירוש של יראת ה׳.
הקשר בין תכלת, שכינה, וכל מצוות ה׳
ועל כן, מאחר שכל המצוות קשורות למלכות, או לכבוד המלכות עם הקדוש ברוך הוא, לכן “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳”.
באמצעות ההסתכלות על התכלת, על כסא הכבוד – כן, התכלת דומה לכסא הכבוד – באמצעות זה נזכרים. “וזכרתם” הוא מלשון זכירה, מלשון זכר, נזכרים במדרגות העליונות: “כל מצות ה׳”.
זה פירוש פשוט, אולי השכינה עצמה נקראת מצות ה׳. בכל מקרה, והזוהר מסביר, זה מקום היראה.
גזירה שוה: זכירה, עמלק, והנחש הנחושת
הקשר בין “וראיתם אותו וזכרתם” ל״זכור את עמלק”
וכך מסביר רשב״י [רבי שמעון בר יוחאי], מסביר הזוהר כך, שכך אומר הזוהר גם שם, שהזכירה – ובהמשך בקטע הזוהר הבא כתוב: מה זה אומר שנזכרים? מה זה אומר שנזכרים?
הוא אומר שיש קשר, כך, הוא עושה גזירה שוה מ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳” עם “וראיתם אותו” ו״וזכרתם”. “זכר” הוא “זכור את אשר עשה לך עמלק”. עמלק הוא “אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק”.
משל השוט – דרך הזכירה
מה שהוא אומר הוא כך – הוא אומר משל. כך אומר הזוהר משל: הזוהר מביא, מצטט עוד מקום בפרשה הבאה, חוקת, כתוב “ועשית לך נחש נחושת וכל הנשוך וראה אותו וחי”.
אומר הזוהר כך: מה השאלה? כן, רואים שהמפרשים שואלים את השאלה, איך זה עוזר?
אומר הזוהר, משל:
משל: היה ילד שהוכה פעם עם רצועה. הוא עשה חטא, הוא חטא, והאב הכה אותו בשוט. האב לא רוצה להכות בשוט, האב רוצה בעצם – אה, שהילד יהיה טוב.
אבל יש בעיה. זו הבעיה שדיברנו עליה קודם, נכון? לפעמים הילד מוסח. הילד רוצה להיות טוב, האב רוצה שיהיה טוב, אבל הוא מוסח.
עשה האב עצה: הוא תלה על הקיר, הוא תלה את השוט שבו הוא מכה את הילד. וכשהילד עבר שם, וכשהיה לו שרצה להיות מוסח, ראה את השוט תלוי שם, אמר: “אה, זה מה שקורה כשאני חוטא.” “וראו אותה וחרטו” – הוא ראה מה קרה, עשה תשובה, והילד חטא פחות.
יישום המשל על ציצית ושכינה
זו דרך הזכירה. אומר הוא, שתדע: “ראיתם אותו וחרטתם” פירושו, שאתה יודע שמידת הדין, השכינה היא מידת הדין, אתה רואה מה קורה כשיוצאים מגבולי הקדושה, כשיוצאים מרצון ה׳. באמצעות זה “וחרטתם”, אתה בא אל ה׳, “ולא תתורו אחרי לבבכם”.
ראשית חכמה: הקשר בין קדושה, יראה, ותשובה
שער הקדושה קודם לשער התשובה
מה אני רוצה להוציא מכאן? אני רוצה להוציא דבר מעניין מאוד: שזה מאוד שונה איך שהזוהר והראשית חכמה – כמו שהזוהר אומר, כך אומר הראשית חכמה.
שם בדבר הראשון, המקושר לתשובה, אומר הראשית חכמה: הוא כתב קודם את שער התשובה, ואחר כך כותב הוא את שער הקדושה.
אומר הוא: מה הקשר של קדושה עם תשובה?
אומר הוא: יראה. קדושה קשורה ליראה, כמו שכתוב “יראת ה׳ קדושה”. מי שהוא קדוש צריך להיות לו יראה, כדי להיות לו יראה צריך להיות לו יראה.
מקום היראה – כסא הכבוד ומידת הדין
כמו שאמרנו עכשיו: שמקום היראה, ההתחלה שאתה יודע על יראה – כסא הכבוד על מידת הדין – זה מה שעוזר לקדושה, זה מה שמביא לקדושה.
בעל תשובה וצורך בפרישות
והוא אומר למה? כי בעל תשובה הוא מי שהוא… כל אחד הוא בעל תשובה. בעל תשובה פירושו מי שעדיין אוהב דברים רעים – בזה הוא בעל תשובה. צריך הוא להיות כמו פרוש מזה.
העצה של פרישות, העצה של לברוח מזה, היא הקדושה – שזה אומר לזכור את היראה, לזכור את הדבר שעומד על משמר, השוט כביכול שמכה את מי שיוצא.
החילוק הגדול: משל הזוהר לעומת משל הרמח״ל
שני משלים שונים בתכלית
מה שאני רוצה להוציא מזה הוא כך: שזה מאוד שונה המעשה שהוא מספר כאן, מאוד שונה מהמעשה שהרמח״ל [רבי משה חיים לוצאטו] סיפר במשל.
אפשר להוציא את החילוק דרך האות ל׳, הל׳ שכתוב “לַה׳ אלקיכם”, “והייתם קדושים לַה׳ אלקיכם”.
הבנה פשוטה: קדושה כמידה אישית
אם לומדים פשוט, אומרים שאדם, כדי להיות אדם שלם, לא צריך להיות שרוי בתענוגים יותר מדי, צריך הוא להיות קדוש או פרוש, או איך שקוראים לזה המידה – לא להיות יותר מדי בזה. בסדר, יש לו עבודה להיות כזה סוג אדם.
הבנת הזוהר: “קדושים לה׳” – קדושה כקשר
בתורה כתוב אבל לא “והייתם קדושים” – אתם תהיו כאלה סוג אנשים שהם קדושים, סוג אדם שהוא קדוש. לא, כתוב “קדושים לַה׳ אלקיכם” – להיות קדושים לאלוהיכם, בשביל אלוהיכם.
זה לא אומר סתם שאדם צריך להיות קדוש. אפשר לדייק זאת פשוט גם, אבל זה מה שאני מתכוון שזה דרך הזוהר: זה לא אומר שאתה תהיה כזה סוג דבר, שאתה תהיה אדם קדוש. זה אומר אולי דבר אחר לגמרי.
מה זה אומר? זה אומר שאתה תהיה קדוש – זאת אומרת מופרש, מובדל, או מחובר לאלוהיכם.
קדושה כשמירת הפתח – מעשה חדשה לגמרי
מדריגות הקדושה והשכינה כשער
במילים אחרות, מה שהזוהר אומר זאת כך: יש מדרגות בקדושה, יש על איך מחוברים לעליונים, מחוברים לקדוש ברוך הוא. אחר כך יש מדרגות שאינן קדושה.
המדרגה האחרונה של הקדושה, אחת לפני – כן, באיזה עולם מדברים – אחת לפני הסטרא אחרא, נאמר, היא השכינה. שכינה, מידת היראה, זה השער, זה עומד בשער של הקדושה. אחר כך זה סטרא אחרא.
משל בית המקדש – עומד בפתח ודוחה את האויבים
אז הזוהר אומר זאת מאוד אחרת. יש יהודי שהוא אומר: “כן, אני רוצה להיות טוב, אבל אני מוסח.” אפשר לומר שזה הגדרים וסייגים.
אבל הזוהר מוסיף לזה מעשה מעניין מאוד. הזוהר אומר: “תחשוב על זה כך: יש את בית הקדוש ברוך הוא. בית הקדוש ברוך הוא הוא כל הספירות של הקדוש ברוך הוא, כל מצוות ה׳ – כל מצוות ה׳ זה בית הקדוש ברוך הוא.
מחוץ לבית הקדוש ברוך הוא, בפתח – ‘לפתח חטאת רובץ׳. בחוץ יש כל מיני חזירים, כל מיני שחורים, כל מיני רשעות, כל מיני רע. זה בחוץ.
אתה הרי יהודי, אתה מ׳שמרתם את בריתי׳, אתה רוצה להיות בברית של הקדוש ברוך הוא, בבית של הקדוש ברוך הוא.
גדרים וסייגים – עמידה בפתח
כשאתה עושה גדרים וסייגים, אתה פרוש מן העריות או לא מן העריות? כבר לא מדברים רק על מן העריות – עריות עצמן זה ממש רחוק מהדלת – אבל אתה עדיין עומד בדלת. אתה פרוש ממחשבה של עריות, או מראיה של עריות, מדבר שמעורר את העריות.
ומה הפירוש? הפירוש הוא כך: אתה יכול לומר כך, אתה עומד בבית של אביך בדלת, ואתה דוחף את שונאיו. כמו “קומה ה׳ ויפוצו אויביך” – זה מה שהאורות של השכינה עושים. “קומה ה׳ ויפוצו אויביך” – זו העבודה של קדושה. זה נקרא קדושה, כמה שיש בחלק של סור מרע שאמרתי.
מעשה חיה ולא מעשה סטטי
יוצא שזה נותן הרבה יותר מעשה חי. זה לא סתם שאדם צריך להיות כזה סוג אדם. זה שהאדם – ומזה בזוהר הגיע עד הסוף – וכשמדברים על קדושה אומרים שמירת הברית.
שמירת הברית – לא משל אלא מעשה שהיה
למה דווקא “שמירת הברית”?
מה זה קשור? זה סתם משל, לא, אי אפשר לומר רגיל? אף אחד לא קורא לזה שמירת הברית, רק הזוהר.
מה הפירוש? “ושמרתם את בריתי” פירושו – אבל הפירוש הוא כי הזוהר מבין את עומק הדברים. “ושמרתם את בריתי” פירושו פשוט שיהודי צריך לשמור כל המצוות, לשמור את התורה.
עומק הדברים – קשר פנימי
אבל הזוהר מסתכל על זה, וזה נופל לו ממש כמו מעשה שהיה. זה מעשה שהיה. יהודי הוא דבר כזה שהוא בפנימיות. הוא צריך להיות מחובר. לצאת החוצה – אבל צריך למצוא דרכים.
ובשביל זה אומר הוא: הנה יש ציצית, הנה יש מידות מיוחדות, מידת היראה.
מידת היראה – שמירת הפתח
מידת היראה היא לא סתם לפחד מהקדוש ברוך הוא. מידת היראה היא הדבר, שמירת הפתח, הדבר שעומד בדלת והוא דוחף, או הוא מוודא שיש חילוק: “להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור”.
זו מבט אחר לגמרי, זו מעשה אחרת לגמרי.
יישום על בעל התניא – הבינוני כשומר הפתח
מעשה חדשה לבינוני
ומובן שאדם צריך להיות לו בראש את המעשה, שכן, הוא צריך להיות צדיק והוא צריך להיות פרוש, הוא לא צריך להסתכל על דברים רעים – יש לו מעשה חדשה. יש לו מעשה חדשה לגמרי.
הוא נמצא כאן בשביל בית המקדש. הוא הולך בשביל בית המקדש. ומחוץ לבית המקדש יש כל מיני גויים שרוצים לפרוץ את דלת בית המקדש.
עבודת הציצית – דחיית הדברים החיצוניים
והוא זו עבודתו של ציצית, העבודה של “ולא תתורו אחרי לבבכם”, היא לא – כשכבר נמצאים בפנים זה לא זה. העבודה היא של מי שעומד בדלת, שהוא ידחוף את הדברים החיצוניים.
מעלת השומר – לא נעבך אלא גיבור
זה דבר חדש לגמרי בבעל התניא שהוא מוסיף: מי שמוסיף גדרים, למשל, או שהוא עובד יותר על הדברים הפנימיים – זה מה שאמרתי קודם שני הדברים שמחוברים – זה אולי קצת יותר קשה לחשוב שהוא יותר טוב.
הוא לא סתם כי הוא נעבך – כן, נעבך, יש לו יצר הרע, הוא צריך לעשות יותר גדרים, מה שאני יודע. לא, הוא עוסק, הוא שומר הפתח.
מצוות שמירת המקדש
יש מצווה של שמירת המקדש, שמירת המקדש. הוא מוודא שלא ייכנס, אנשים מבפנים לא ייפלו החוצה, אלה מהשחצנים החיצוניים והקליפות לא ייכנסו פנימה.
זו מעשה אחרת לגמרי ממה שיש לנו.
סיכום: “קדושים לה׳ אלקיכם” – פרישות למען הקשר
לא סוג אדם אלא תפקיד
זה “קדושים לאלקיכם”, כי אדם צריך להיות מיוחד, יהודי צריך להיות מיוחד, יהודי צריך להיות פרוש ומובדל.
למה? למה הוא צריך להיות? כדי להבין את ה׳. יש את שאר המינים של דברים שפוגמים, שהם נוראים נוראים, שלוקחים מזה.
הנקודה העיקרית
הוא לא הולך לכל הדברים שלוקחים. זו הנקודה שאני רוצה להוציא.