וַיְהִ֗י הַמַּקְרִ֛יב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן אֶת־קׇרְבָּנ֑וֹ נַחְשׁ֥וֹן בֶּן־עַמִּינָדָ֖ב לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה. וְקׇרְבָּנ֞וֹ…
בַּיּוֹם֙ הַשֵּׁנִ֔י הִקְרִ֖יב נְתַנְאֵ֣ל בֶּן־צוּעָ֑ר נְשִׂ֖יא יִשָּׂשכָֽר. הִקְרִ֨ב אֶת־קׇרְבָּנ֜וֹ…
בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֹֽן. קׇרְבָּנ֞וֹ…
בַּיּוֹם֙ הָרְבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר. קׇרְבָּנ֞וֹ…
בַּיּוֹם֙ הַחֲמִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי. קׇרְבָּנ֞וֹ…
בַּיּוֹם֙ הַשִּׁשִּׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל. קׇרְבָּנ֞וֹ…
בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אֶפְרָ֑יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד. קׇרְבָּנ֞וֹ…
בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָהצֽוּר. קׇרְבָּנ֞וֹ…
בַּיּוֹם֙ הַתְּשִׁיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעֹנִֽי. קׇרְבָּנ֞וֹ…
בַּיּוֹם֙ הָעֲשִׂירִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י דָ֑ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּֽי. קׇרְבָּנ֞וֹ…
בְּיוֹם֙ עַשְׁתֵּ֣י עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עׇכְרָֽן. קׇרְבָּנ֞וֹ…
בְּיוֹם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן. קׇרְבָּנ֞וֹ…
בוודאי שמתם לב לשינוי צורת הפתיחה, כל הימים בסגנון אחד חוץ מן היום הראשון והשני. השינוי ביום הראשון מובן, שכן הוא מתחיל לספר את הסיפור בהרחבה, ומשם ואילך אינו אלא רשימה. אבל היום השני לשם מה נשתנה, הלא אינו אלא המשך אותו רשימה.
הרבה נוהגים אנחנו לשבח את הראשון, נחשון בן עמינדב למטה יהודה, עד שנעשה שמו לפועל 'להיות הנחשון'. זה הקופץ לתוך הים, או לחילופין לתוך האמבטיה הרותחת, ובכך פותח את הדלת לכולם. אכן הראשון תמיד חשוב מאד.
אבל לא רבים יודעים כי השני יש לו חשיבות כמו הראשון, במידה מסוימת חשיבותו יותר מכרעת. כי השני הוא זה שהופך את קפיצת הראשון מקריזה יחידאית אל מעשה לרבים. כאשר מתגודדים השבטים ליד הים וחושבים מה נעשה, גם אם יקפוץ נחשון יגידו עליו נו זה משוגע היה תמיד, הלך אחד ועשה דבר מוזר. רק השני שרואה את מעשיו ומחקה אותם, הרי בזה הוא מפרשם, לעצמו ולכל הקהל, שמעשה זה לא היה מעשה יחיד אלא מעשה ראשון, הוא זה שעושה את הנחשון לנחשון.
לכן כל 'נחשון' חכם, מביא תמיד איתו גם את נתנאל. הוא אומר לו אכן אתה אין לך את התעוזה ואת האומץ לקפוץ ראשון. אהיה אני הקופץ ראשון לים. אבל אתה היה השני, אתה תקפוץ אחרי ואתה תראה לכולם כי אני הראשון ואחרי כבר סר הפחד.
אנחנו מדברים הרבה על שבט יהודה שהוא הראשון לכל דבר שבקדושה, אבל זאת שוכחים לספר שמעולם יהודה לא פעל לבד. תמיד הוא לקח איתו בחכמה שבט שני שיהיה שני לו ובכך יהיה הוא הראשון. הרי בתחילת ירושת הארץ (שופטים פרק א) "וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה יְהוּדָ֣ה יַעֲלֶ֑ה הִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי אֶת־הָאָ֖רֶץ בְּיָדֽוֹ׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְשִׁמְע֨וֹן אָחִ֜יו עֲלֵ֧ה אִתִּ֣י בְגֹרָלִ֗י וְנִֽלָּחֲמָה֙ בַּֽכְּנַעֲנִ֔י וְהָלַכְתִּ֧י גַם־אֲנִ֛י אִתְּךָ֖ בְּגוֹרָלֶ֑ךָ וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ שִׁמְעֽוֹן". אמר יהודה לשמעון אני אעלה ראשון אבל היה אתה שני לי, ובכך אוכל גם אני לעזור לך בזמנך.
כך היה יהודה ראש לדגלים, אבל לא הלך לבדו להיות הראש, הלכו לידו יששכר וזבולון. הם שעשו את יהודה ליהודה. ביום השני הקריב נתנאל בן צוער. הקריב את קרבנו. נחשון אמנם היה הנחשון אבל נתנאל עשה את ההקרבה ממנהג יחיד למנהג רבים. הקריב הוא והקריב את קרבנו ובכך היה ראש לכולם.
ועל דרך חכמת המספר יובן זה. הראשון המתחיל משהו מזיז את המספר מאפס לאחד, שהוא הבדל אינסופי. השני מכפיל את המספר מאחד לשנים, שהוא הכפלה פי שנים. מכאן ואילך מתמעט השפעת כל אחד בצורה דרסטית, שהשלישי אינו מוסיף אלא שליש והרביעי רביע וכו'. הרי השני מכפיל, לפיכך נכפל הקריב הקריב.
#קריאת_התורה