מואב ומדין לחמו בישראל וענין הקללות והבנות היה הכל חלק מטכסיסי המלחמה הערמומיים שלהם, ככתוב בפירוש בפרשתנו על מדין 'כי צוררים הם לכם בנכליהם', כלומר הקב"ה אומר להם אל תחשבו ששלחו הבנות בתמימות יש כאן התנכלות, כמו שכתב 'ויתנכלו אותו להמיתו', וכן על פרעה 'הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו', שהכוונה למה שכתוב 'הבה נתחכמה לו וכו', כלומר כל ניסיון רצח בדרכי ערמה נקרא כן. והיינו שחכמים אומרים שבלעם ממדין יעץ את עצת בנות מואב (אלא שהם הסבירו הכל בדרכי שכר ועונש והפשט פשוט)
וכן אמר יהושע בפירוש על בלק (יהושע כד, ט) "ויקם בלק בן ציפור מלך מואב וילחם בישראל" ולצורך עזרה מוראלית או סגולית במלחמתו קרא לבלעם שיקלל. וכן הזכיר יפתח "הטוב אתה מבלק בן ציפור הרב רב עם ישראל אם נלחם נלחם בהם". ומה שהתורה מדגישה את הברכות וקללות לבד יש לזה סיבה כדרך התורה בכל מקום להדגיש את הענין הזה, אבל לא שזה היה כל מאמץ בלק. וכן מפרש יוסיפון לפי תומו שבלק לחם בישראל.
ולכן חטא ההיצמדות לבעל פעור היה ענין כריתת ברית עם האויב, וההתמודדות עם זה לא היה פשוט כי יש להרוג אנשינו הנצמדים לבעל פעור, וכנראה התחוללה קרב בין המשת"פים ובין הנאמנים, וכנראה בתחלה השופטים והנשיאים היו נאמנים למשה, אבל מצב ישראל לא היה טוב באותו קרב, והמה בוכים פתח אהל מועד. ואז בא איש ישראל כלומר אחד מהנשיאים כפי שמפרש להלן ומקרב את המדינית לעיני משה כלומר מכריז בריש גלוי על נאמנותו לאויב, ולא ידעו כבר מה לעשות, עד שקם פנחס ורומח בידו ודקר את שניהם ובכך נתן לכולם אומץ לנצח את הקרב. המגפה על דבר פעור הוא כנראה הינגפם לפני אויביהם. ולכן כאשר הרג פנחס את המדינית נפסקה המגפה. ועל זה ניתנה לו ברית כהונת עולם כי הכהן הוא המוביל את המלחמה כענין ועמד הכהן ודבר אל העם וכפי המופיע להלן על פנחס שהנהיג את מלחמת מדין ובספר שופטים שהיו שואלים אותו על דבר המלחמות.