ספר דברים פרק כא (תורגם אוטומטית)

דברים פרק כ״א: עגלה ערופה ויפת תואר — אחריות החברה לרצח ודיני אשת יפת תואר

המבנה והארגון של פרק כ״א

ספר דברים פרק כ״א. בפרק הקודם היו לנו דיני מלחמה. הפרק הזה קופץ מנושא לנושא. מי שארגן את הפרקים חלק מעט על מי שארגן את הפרשיות של השבוע, כי הוא שם את הפרשה השנייה, הפעם השנייה שנאמר כי תצא למלחמה, הוא שם אותה בפרק כ״א הזה יחד עם הפרקים הקודמים ויחד עם כמה דברים מאוחר יותר שגם קשורים אולי לזה או אולי לא.

מי שחילק את הפרקים חשב שהמצווה הראשונה הזו, הפרשה הראשונה בפרק הזה, שהיא הלכת עגלה ערופה, הוא שם אותה בסוף פרשת שופטים. אבל אז כי תצא למלחמה, הוא התחיל סדרה חדשה, שהיא הכי תצא למלחמה השני, שהם דיני יפת תואר. אפשר לקרוא לזה סדרת דיני המשפחה.

אבל מצד שני, כמובן, ההלכה הזו של עגלה ערופה נמצאת בין שני כי תצא למלחמה, שני דיני מלחמה. אז כמובן, אנחנו יכולים להבין שדיני המלחמה הקודמים היו הכללים הכלליים, הכללים לכולם, לכהן, מתי ליצור מצור, מתי לעשות חרם וכן הלאה, מתי לקבל הצעות שלום וכן הלאה. בעוד שכי תצא למלחמה השני עוסק באדם אחד שלוקח שבויה, לוקח אישה מהמלחמה ואיך אנחנו צריכים להגיב לזה. כמובן, זה גם הולך להיאכף, אני מניח, על ידי הכהן, על ידי אותם אנשים שאחראים, אבל אנחנו יכולים להבין את הההבדל.

מסגרת רחבה יותר: ויסות המוות והרצח בחברה

אבל דרך אחרת, שתצדיק יותר את מי שחילק את הפרקים, היא להבין שכל זה בהקשר, כפי שאמרנו, כל זה עוסק בכניסה לארץ, יצירת מדינה, יצירת חברה שעובדת. עכשיו חברה, כמובן מלחמה היא אחד הדברים הבסיסיים שחברות עושות, אבל מלחמה יכולה להיראות גם רק כמקרה אחד של החברה שמארגנת, מווסתת את הנושא של מוות, רצח, הרג מוצדק, הרג לא מוצדק, הרג בשוגג, כפי שראינו בפרק קודם שהיו לנו דיני רוצח בשגגה, מה קורה אם מישהו הורג מישהו בטעות, כל זה.

אנחנו יכולים לראות את כלל דיני המלחמה כמשהו שהוא, במובן מסוים, ויסות של זה. אנחנו לא פשוט יוצאים למלחמה בלי סיבה, אנחנו לא יוצאים למלחמה בלי סדר, יש ויסות של מלחמה. ובאותו אופן אנחנו יכולים לראות את הסיפור הזה, את ההלכה הזו, כהמשך של זה.

עגלה ערופה: כשהרוצח לא ידוע

מעבר לענישת רוצחים ידועים

אז הסיפור הוא בדיוק כמו שראינו, שזה לא מספיק להעניש רציחות מפורשות, רציחות מכוונות, שאנחנו יודעים מי הרוצח ואז אנחנו עושים מה שצריך לעשות בשביל זה. זה לא מספיק להעניש או לווסת את העונש של רצח בשוגג, זה לא מספיק להעניש רציחות מפורשות כשזה לגמרי תאונה או משהו באמצע, אבל אנחנו צריכים לעשות משהו אפילו יותר מזה.

יש כמה פעמים שאנחנו אפילו לא יודעים מי הרוצח, וזה כמובן משהו מאוד חשוב, כי עיר, חברה, היא לא רק על תפיסת רוצחים שאנחנו יודעים עליהם או שאנחנו יודעים מי הם היו, אבל הם היו תאונה וויסות של זה, החברה היא גם על מניעת רציחות מלכתחילה. צריך להיות ביטחון, צריך להיות בטיחות, צריך להיות הרתעה, צריך שאנשים ידעו שרציחות הן לא משהו שמקובל.

דם על הארץ: הצורך בכפרה

וזה המקום שיש לנו את הלשון, לא בבירור כאן, אבל הלשון בספרים הקודמים, שהיא הארץ, שדם שנשפך על הארץ, דם שנשפך על האדמה, כמו שראינו על קין והבל בפרשת בראשית, הוא סוג של פגם, סוג של טומאה של הארץ עצמה, והארץ צריכה איזשהו ניקוי, כפרה, וכמו שנאמר שם, הדרך היחידה לכפר על זה, כפרה כנראה אומרת משהו יותר כמו לנקות, או לטהר את הארץ מאשמת הדם, מהדם שנשפך שלא בצדק, היא על ידי שפיכת הדם של מי שרצח.

אבל עכשיו לפעמים אין לנו את האדם הזה, אז אנחנו צריכים איזושהי דרך, וכמובן הקשר הזה מלומד קצת כמו מיסטית, וסדר הדברים, יש משהו לא בסדר עם זה שיש אדם מת, גופה שוכבת כאן בלי צדק, שום דבר לא קורה עם זה, אבל אפילו יותר מזה, זה יכול להיות מובן גם, אני לא יודע, זה יכול להיות מובן גם חברתית, כמשהו שאנחנו צריכים להראות מאוד בבירור שאנחנו לוקחים את זה ברצינות, זה לא משהו שאנחנו, אה, אם מישהו רוצח מישהו ומצליח לברוח, אז אנחנו בסדר עם זה, נכון, או משהו כמו, אנחנו לא ממש דואגים מלכתחילה לביטחון של האנשים שחושבים שדברים כאלה לא צריכים לקרות.

טקס העגלה ערופה: ההליך

אז יש את כל הטקס הזה כאן, שנאמר במקרה שאדם מת, גופת מת נמצאת, מאוד בבירור, באדמה, על האדמה, שוכבת על האדמה, האדמה הזו שה׳ ייתן לך לרשת, זה בארץ ישראל, הוא נופל בשדה, הוא נפל, אנחנו לא יודעים מי הרג אותו, אנחנו לא יודעים, זה לא ידוע, זה פשוט גופה שנמצאת, ויש כמו תעלומת רצח לפתור. אז מה אנחנו עושים?

מדידה לעיר הקרובה ביותר

יש לנו את החוק הזה שנקרא, אנחנו קוראים לזה עגלה ערופה, הזקנים, השופטים של העיר ההיא, קודם כל, הזקנים והשופטים של כולם צריכים למצוא איזו עיר היא הקרובה ביותר, אז זה בשדה, זה בשדה, זה לא בעיר, אז עוד, כמו, אפילו אנחנו יכולים להרחיב את ההגדרה שלנו של כמה חשוב, כמה רחבה החובה של החברה לכסות, להגן מפני רציחות, בסדר, בעיר, כמובן, אתה מוגן, יש לך חומות, יש לך אנשים שצופים במובן מסוים, מה לגבי בין ערים, מה לגבי כמו סוג כזה של, בשדה, בשטח הפקר, זה לא, זה אפילו לא עיר, אז מה עם זה? מי אחראי על זה?

אז בשביל זה, יש לנו את זה, כמו, החלק הראשון של החוק הזה, שהוא הזקנים של העם בכללותו, אני מתאר לעצמי, יצטרכו ללכת ולמדוד איזו עיר היא הקרובה ביותר. עכשיו, מה הטעם במדידה איזו עיר היא הקרובה ביותר? זה אומר שכשאתה עיר, אתה גם אחראי על השדות סביבך, ומי שהוא הקרוב ביותר יצטרך לקחת אחריות על זה, זו העבודה שלך.

העגל שמעולם לא עבד

אז הם מודדים, הם מוצאים איזו היא הקרובה ביותר, וזו שאנחנו מוצאים שהיא הקרובה ביותר, הם צריכים לקחת עגלת בקר, ואחת שלא עבדו בה, שמעולם לא משכה עול, וזה אומר משהו כמו, אולי זה דבר סמלי, משהו כמו, הפרה אדומה היה לה חוק דומה, נכון, לקחת אחת שמעולם לא עבדו בה, כמו, אם עבדת וכבר עשית שימוש, כבר ביתת את החיה הזו, כביכול, אתה צריך כמו חיה לא מבוייתת, כמו משהו, וחלק מזה יהיה כמו עלות, כמו שאנחנו לעולם לא נעשה שימוש בזה.

הנחל: מקום שלא נעבד

ולוקחים אותה גם למקום, האדם הזה נהרג בשדה, לשדה יש בדרך כלל שימוש חקלאי, לוקחים אותם לנחל, כמו איזשהו, לפעמים אומרים, אולי כמו ואדי, מקום יבש, מקום יבש עמוק, שיש שם לפעמים, איך קוראים לזה, לפעמים יש שם מים, לפעמים אין, אבל מקום, שוב, שלא נעבד, לא נזרע, שום דבר לא נשתל שם, זה לא, זה מקום מת, יש משהו כמו, במובן מסוים, אנחנו הולכים לאבד את המקום הזה, אנחנו הולכים כאילו להקדיש את המקום הזה לאדם המת הזה.

עריפה: עריפת ראש העגלה

והם הורגים, הם חותכים את הראש עם גרזן או משהו, של העגלה בנחל, דומה למה שיש לנו, נכון, זו דרך כמו להרוס דבר חי, יש לנו את אותו, משהו כמו, זה כמו, מה שאנחנו עושים, אנחנו רוצים לגמרי לנתק את עצמנו מליהנות, מלקחת ממשהו, מחיה.

תפקיד הכהנים

ואז הכהנים, הלוים, שה׳ בחר בהם לשרתו, לברך בשמו, לשפוט כל ריב, כל נגע, נגע אולי אומר נגע, כמו נגע צרעת, אבל נגע צרעת לא מוזכר בכל ספר דברים, אבל זה אולי אומר גם נגע במובן של כמו מישהו שמכה מישהו אחר או גורם נזק כלשהו, והם יצטרכו לבוא.

רחיצת הידיים וההצהרה

וכל זקני העיר, והם רוחצים את ידיהם על העגלה הזו שעורפו, ורחיצת הידיים הזו היא כמובן משהו סמלי, אני לא חושב שאפשר להבין את זה כמו לא לרחוץ שום דבר, אבל זה כמו, כאילו זה סמל של רחיצת הדם, נכון, ומה שהם אומרים, יש אמירה שהם אומרים, וענו ואמרו, הם אומרים, זה כמו ה, כמו כנראה הטקסט שהם צריכים לומר, ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לאראו.

והם מבקשים מה׳, סלח, זה כמו שהכהנים אומרים, נכון, סלח לעמך ישראל, אשר פדית, זה כנראה חוזר למצרים, אלה שפדית, ואל תתן דם נקי, במילים אחרות, את אשמת דם נקי, בתוך העם, ואז אם הם עושים את זה, ונכפר להם הדם, הדם יכופר להם, יכופר.

המשמעות: ביטחון ואחריות

ומה שזה אומר זה משהו כמו, הידיים שלנו לא מלוכלכות בדמו, נכון, הם רוחצים את הידיים, זה משהו כמו הידיים שלנו לא מלוכלכות, שאומר, כמו שחז״ל אומרים, במובן מאוד רחב, לא מנענו ממנו ביטחון, נכון, לא לא ליווינו אותו, לא נתנו לו ליווי לדרך לשמור עליו, במילים אחרות, כשיש, חלק מהעבודה של הכהנים, של האנשים האלה, הוא לוודא שיש ביטחון ובטיחות מסביבם.

ועל ידי אמירת זה, וזה מוזר, כי ברור, הם עשו, הם במובן מסוים אשמים, אחרת הם לא היו עושים את זה, אז, אבל כמובן, הם, זה מראה שהם מנסים כמיטב יכולתם, ומעכשיו, הם ינסו לעשות מה שהם יכולים, ואולי באיזשהו אופן, זה גם יפתור את הבעיה, אנחנו יכולים לחשוב על דרכים שונות שבהן זה עשוי לפתור את זה.

ולכן, והתורה מסיימת שאתה תנקה את הדם הנקי מתוכך, ממקרבך, ותעשה את הדבר הנכון בעיני ה׳, זה הדבר הנכון.

יפת תואר: האישה השבויה היפה

בסדר, אז זה דין עגלה ערופה, עכשיו יש לנו, כמו שאמרנו, חזרה למלחמה, וכשאנחנו יוצאים למלחמה, כמו שאמרנו, הדרך, מה קורה כשאתה מנצח, חוץ משבעת העממים, מה שיש לנו זה, אנחנו לוקחים את השבויים שלהם, עכשיו מה שקורה במלחמה זה, אתה רואה, אחת מהשבויות היא אישה יפה, ואתה רוצה אותה, אתה אוהב אותה, אתה רוצה לקחת אותה לעצמך, לאישה, וזה אומר, לאישה, זה מונח מאוד מפורש, שלא אומר משהו כמו פילגש, יש לנו מילה בשביל זה, או משהו אחר, זה אומר שאתה הולך לקחת אותה לאישתך, וזה החוק שמווסת שאפילו כשאתה לוקח אישה לשבויה של מלחמה, אתה עדיין צריך לקחת אותה כאישתך, והחוק הבסיסי כאן הוא, וכל הפרטים, אני חושב, כולם נכנסים לזה.

דין אשת יפת תואר

ואלה הפרטים של החוק הזה. אתה מביא אותה לביתך, אתה חותך את שלה, אתה מאפשר לה לגלח את שערה, אני חושב שזה כנראה מה שזה אומר, והיא עושה את ציפורניה, כנראה אומר שהיא מטפחת אותן. אתה מאפשר לה להתלבש, לטפח את עצמה בצורה נורמלית, נכונה, להסיר את השמלה שלה, שבה היא נשבתה, כנראה היא מלוכלכת, זו לא הייתה מלחמה, זו אזור מלחמה, קרב.

ואתה גם צריך לאפשר לה 30 יום לבכות על אביה ואמה, הוריה כנראה נהרגו, או אולי גם נלקחו בשבי במלחמה, אמה, אני לא יודע. אז אנחנו צריכים לתת לה זמן להתאבל, זו כנראה הרגישות הכי גדולה שניתנת כאן. אתה נותן לה זמן להתאבל על הוריה, ואחרי כל זה, אתה לוקח אותה לעצמך כאישה. זו הנקודה. לא פשוט לוקחים אותה, אתה לא פשוט תופס אותה, אבל אתה נותן לה זמן להתיישב, אתה נותן לה זמן לאפשר לה לטפח את עצמה, אתה נותן לה זמן להכין את עצמה, וכל זה.

ההגנה מפני מכירתה

ועכשיו יש עוד חוק אחד. אם אתה לא רוצה אותה, וזה גם חשוב, זה גם משהו ש, שוב, כמו שאמרתי, שייך למושג הזה שאתה צריך לקחת אותה כאישה. אם אתה לא רוצה אותה, אז אל תתייחס אליה כאל רכוש. אם זה רק רכוש, אז אתה לא רוצה אותה, או שניסית אותה, ואתה לא רוצה אותה, אז אתה פשוט מוכר אותה לאדם הבא. כאן זה אומר, לא, אם אתה לא רוצה אותה, אתה צריך לשחרר אותה, אל תמכור אותה בכסף, כי תחת אשר עניתה, זה אולי אומר כי לקחת אותה בכוח במלחמה, אז זה מניח שהיה וחשקת בה לא רק אומר שרצית, אתה גם עשית משהו כבר בפעם הראשונה, בלהט הקרב, אבל אחר כך אתה לא יכול לקחת אישה ולשכור אותה כשבויה, אפילו האישה שלקחת בשבי במלחמה.

אז זה כנראה התקדמות גדולה על כל דבר אחר שנעשה אי פעם. אתה צריך להתייחס אליה כאל אישה, ואם אתה לא מסכים לזה, אם בסופו של דבר אתה לא אוהב אותה או משהו כזה, אין לך אפילו את הזכות למכור אותה כעבד או משהו לאדם הבא. יש את אותו חוק באמה העבריה, נכון, בפרשת משפטים, יש לנו את אותו חוק למישהו שלוקח ילדה יהודייה כשפחה ומחליט לא לקחת אותה, שהוא לא יכול למכור אותה לאדם הבא, עכשיו אנחנו מבינים, כאן אנחנו מדברים על זו שנלקחה במלחמה, נכון, היא לגמרי לא ילדה יהודייה, ואפילו להן יש את אותו חוק בדיוק.

דיני חיי המשפחה

בסדר, עכשיו יש לנו עוד שני חוקים, שמתי אותם כולם ביחד, כולם מתחילים באיש, נכון, אז אנחנו יכולים לראות בעיקר כחוקים ליחידים או לחיי משפחה.

זכויות הבן הבכור

עכשיו יש לנו חוק שהוא מאוד ספציפית על חיי משפחה, והחוק הוא, אם לאיש יש שתי נשים, הוא אוהב את אחת מהן ולא אוהב את השנייה, נקראת שנואה, אולי יחסי, אולי מוחלט, הוא שונא אותה, ויש להם ילדים, ואז, לרוע מזלו, הבן הבכור הוא מהאישה שהוא לא אוהב, החוק הוא, הוא לא יכול, בגלל זה, לתת את הבכורה, כמו בניגוד למה שיצחק אבינו עשה, הוא לא יכול לתת את זכות הבכור, שכמו שנאמר כאן, היא כפולה, לקבל כפול מכל האחרים, לא יכול לתת את זה לזה, לילד של האישה שהוא אוהב, הוא צריך לתת את זה לזה שהוא שונא, כי הוא הבכור שלו, לו שייך, דין הבכורה, בסדר, זה חוק אחד, חוק מאוד פשוט, מאוד הגיוני.

הבן הסורר והמורה

אז יש את דין בן סורר ומורה, אם יש לך ילד שלא מקשיב להוריו, והם מנסים לתת לו, אז הם מנסים לחנך אותו, אבל הוא לא מקשיב להם, אז הם לוקחים אותו לזקני עירו, והם אומרים להם, יש את זה המעניין, שוב, הרבה דינים כאן יש את הספירה הזו, את השפה הזו, מה שהם יודעים, מה שהוא אומר, אומרים בננו זה זולל ומורה, ואינו שומע בקולנו, הוא זולל וסובא, הוא שותה ואוכל יותר מדי, וסקלוהו אנשי עירו באבנים ומת, וגם זה דרך להוציא את הרע מקרבך.

כמובן, זה דין יותר בעייתי, אילו הורים ירצו לעשות את זה, בסדר, זה עוד, אין לי סבלנות להיכנס לזה עכשיו. ואז הדין השלישי, כי גם הדין הזה נראה כמו ההפך מהגבלה, כל הדינים עד עכשיו הגבילו את הכוח והיכולת של אנשים, פתאום יש דין שנראה הפוך, אז כנראה שצריך להניח שמה שהדין הזה באמת עושה הוא גם בהקשר של משהו שהיה אפילו יותר גרוע, והוא אומר, תעשו את זה רק בדרך הזו.

אולי זה אומר להם שהם חייבים ללכת ל, הם לא יכולים, כמו ברומא, רשמית נראה, אב יכול היה פשוט להרוג את ילדיו אם הוא לא אוהב אותם, כאן הם חייבים ללכת לזקני העיר, והזקנים אולי מנסים לשכנע אותם לא לעשות את זה, או מנסים למצוא דרך שזה לא יקרה, והם חייבים לערב את כל העיר, במילים אחרות, כולם צריכים להסכים שהילד הזה כל כך רע, אם זה רק במריבה עם ההורים שלו, זה לא מספיק, דברים כאלה, כנראה צריך לראות את זה באור הזה.

דין התלוי

עכשיו יש לנו עוד דין אחד שגם הוא מגביל מאוד באופן מפורש את העונש וההשפלה של מישהו שמגיע לו עונש מוות. אם מישהו מגיע לו עונש מוות, ותלית אותו, או שאני לא יודע אם תלייה פירושה ממש, מה שאנחנו קוראים תלייה, אולי זה אומר משהו כמו צליבה, או משהו כמו שיפוד אותו, לא ברור, אנחנו מניחים שתלייה פירושה, מה שאנחנו מזהים כתלייה, הדרך שבה זה נעשה, או נעשה עד לאחרונה במערב, אבל זה לא בהכרח מה שתלייה פירושה, בכל מקרה, הוא הושם על עץ, או על עץ.

יש דין חשוב שאומר לא תלין נבלתו, גופו, ללון על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, כאן אנחנו יודעים, צריך לקבור מישהו שלא מת בעונש מוות. למה תהרוג עבד, כי הם, הרוג פירושו משהו כמו הקללה, או חוסר הכבוד לאלוהים תלוי, במובן מסוים, להשאיר בן אדם על עץ בלילה יהיה חוסר כבוד לאלוהים, יש הרבה פרשנויות למה זה יכול להיות, וגם זה יטמא את הארץ.

המשמעות העמוקה יותר: שמירה על כבוד האדם

אז בדיוק כמו שהאדמה מטומאה כשאדם חף מפשע נהרג עליה, ואנחנו צריכים להעניש את הרוצח שלו וכן הלאה, היא אפילו מטומאה אם אתה משאיר בלילה אדם שכן מגיע לו למות, האדם הזה שמגיע לו עונש מוות, עדיין יש משהו לא בסדר בלעשות את המוות קל מדי, זה כאילו אתה מסתובב בלילה ואתה רואה אנשים מתים תלויים מעצים, זו חברה שבה הם לא לוקחים את החיים ברצינות, הם לא לוקחים את המוות, מוות אנושי ברצינות.

אז למרות שזה מדבר על אדם שמגיע לו למות, עדיין יש גבול לכמה השפלה אתה יכול לתת לו או איך, אני חושב שזה לא רק השפלה, זה כמו חוסר הכבוד הזה, כמו אה, זה הופך זול, אז אנחנו צריכים לוודא שזה לא הופך זול, ולכן אנחנו צריכים לוודא שלהשאיר אותו, אתה יכול לעשות את התלייה הזו, או מה שבדיוק תלוי פירושו, אבל הוא חייב להיקבר באותו יום, אז זה לא נמשך, ההשפלה הזו מורדת ונקברת, וזה משאיר את הארץ טהורה.