הלכות קידוש החודש פרק ה
⏱️ Chapters
(00:00) הקדמה: צוויי חלקים אין קידוש החודש
(06:40) הלכה א': קידוש החודש און עיבור השנה נאר דורך סנהדרין
(09:30) הלכה ב' (המשך) – קידוש החודש על פי ראיה דארף סנהדרין
(11:58) דער רמב"ן'ס השגה אויף דעם רמב"ם
(14:03) הלכה ב' – בזמן שאין סנהדרין: קידוש על פי חשבון
(17:29) דער רמב"ן'ס קשיא אויף דעם רמב"ם וועגן חשבון
(18:01) דריי שיטות וועגן דעם חשבון
(56:08) שיטת הרמב"ם: החשבון הוא הלכה למשה מסיני
(1:09:10) שיטת הרמב"ן: הלל הזקן האט מקדש געווען אלע חדשים מראש
(1:16:47) הלכה ה: ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה
(1:17:47) הלכה ג — בזמן הזה: יום טוב שני על פי חשבון
(1:18:24) דער רמב"ם'ס חילוק — נישט געאגראפיע נאר מציאות
(1:19:24) סיום פרק ה'
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור — רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ה', הלכות ד'-ה' (און ווייטער)
כללי איבערבליק
דער שיעור באהאנדלט דעם צווייטן חלק פון פרק ה' אין הלכות קידוש החודש, אנהייבנדיג פון הלכה ד'. דער הויפט נושא איז יום טוב שני של גלויות — זיין יסוד בזמן הזה, וויאזוי מען באשטימט וועלכע מקומות מאכן איין טאג אדער צוויי טעג, און דער יסוד פון חשבון הלוח בזמן הזה.
דער פרק האט צוויי העלפטן. די ערשטע העלפט (הלכות א'-ג') האט באהאנדלט די צוויי הלכה למשה מסיני'ס: (א) ווען עס איז דא א סנהדרין/בית דין הגדול — מקדשין על פי הראיה; (ב) ווען עס איז נישטא קיין סנהדרין — קובעין לפי חשבון דורך בית דין שבארץ ישראל. די צווייטע העלפט (פון הלכה ד' און ווייטער) באהאנדלט די פראקטישע נפקא מינה פון ביידע סטעיטוסן — ספעציפיש, וואס טוען אידן אין ווייטע מקומות. אין בעת דער ראיה-צייט, ווער עס האט באקומען שלוחי תשרי האט געמאכט איין טאג, אלע אנדערע צוויי טעג. אין בעת דער חשבון-צייט, איז דער דין אנדערש — און דאס איז דער נושא פון דער צווייטער העלפט.
---
הלכה ד' — דער יסוד פון יום טוב שני של גלויות בזמן הזה
דברי הרמב"ם:
בזמן הזה, וואס עס איז נישטא קיין סנהדרין, און אלע — סיי בני ארץ ישראל סיי בני חוצה לארץ — סומכין על חשבון אחד, וואלט מן הדין געווען אז שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד, אפילו המקומות הרחוקים שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל, שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין. אבער ותקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם.
פשט:
בזמן הזה, וואו אלע גייען לויט חשבון (נישט לויט ראיה), איז דער גרונט פאר צוויי טעג יום טוב (ספק וועלכער טאג איז ראש חודש) טעכניש נישט מער פאראן. פונדעסטוועגן, חכמים האבן מתקן געווען אז מען זאל אנהאלטן דעם מנהג אבותיהם.
חידושים און הסברות:
1) דער סטאטוס פון יום טוב שני — תקנת חכמים, נישט ספק:
דער רמב"ם'ס שיטה איז אז בזמן הזה איז יום טוב שני נישט מער א ענין פון ספק — ווייל אלע ווייסן לויט חשבון וועלכער טאג עס איז. עס איז אלא מנהג בלבד — א תקנת חכמים אז מען זאל אנהאלטן דעם מנהג אבותיהם. דער רמב"ם'ס לשון אין הלכות יום טוב איז "עושין בגולה בזמן הזה מדברי סופרים שתקנו דבר זה" — ער לייגט עס אריין אין א פארמעלע תקנה, נישט בלויז א לויזער מנהג. דאס הייסט: די אלטע מנהג (וואס איז געווען באזירט אויף א ריאלן ספק) ווערט יעצט אנגעהאלטן דורך א תקנת חכמים.
2) מחלוקת רמב"ם און רמב"ן:
דער רמב"ן חולק'ט און האלט אז יום טוב שני איז אויך בזמן הזה א ספק — נישט בלויז א מנהג/תקנה. דער רמב"ם האלט עס איז קלאר נישט קיין ספק מער, נאר א תקנה צו האלטן דעם מנהג. דער חילוק איז פרינציפיעל: לויט דעם רמב"ם ווייסט מען אז דער צווייטער טאג איז נישט יום טוב מן הדין — מען "שפילט" יום טוב כביכול; לויט דעם רמב"ן איז עס א ריכטיגער ספק.
3) ראש השנה — אפילו אין ירושלים:
דער רמב"ם ברענגט אז ראש השנה איז אנדערש פון אלע אנדערע ימים טובים — אפילו אין ירושלים עצמה, שהוא מקום בית דין, האט מען בזמן הראיה געמאכט צוויי טעג ראש השנה. דער טעם: שלוחים האבן נישט געקענט ארויסגיין אויף יום טוב גופא, און אפילו אין ירושלים האט מען נישט אלעמאל געוואוסט אויף וועלכן טאג עס פאלט, ווייל אויב עדים זענען נישט געקומען ביז מנחה, האט מען שוין ביידע טעג געמאכט קודש. רבן יוחנן בן זכאי האט מתקן געווען אז מען נעמט אן עדים דעם גאנצן טאג, אבער פון מנחה ולמעלה האט מען שוין נישט געטון מלאכה.
[Digression: וואס האט מען געטון פריער אין טאג — האט מען געדאוונט, שופר געבלאזן? אפשר האט מען געווארט ביז די עדים קומען. אפשר דערפאר האט מען געמאכט אזויפיל פיוטים — כדי מען זאל האבן וואס צו טון ביז מען ווערט מודיע וואס דער סטאטוס איז.]
4) בזמן הזה — ראש השנה אין ארץ ישראל:
אויב אין ארץ ישראל האט מען אפילו בזמן הראיה געמאכט צוויי טעג ראש השנה, איז בזמן הזה דער דין פון צוויי טעג ראש השנה אויך באזירט אויף מנהג אבותינו בידינו — די זעלבע תקנת חכמים ווי ביי אלע אנדערע ימים טובים אין חוצה לארץ.
5) "מנהג אבותיהם שבידיהם" — קשיא אויף בני ארץ ישראל:
עס ווערט אויפגעברענגט א קשיא: דער רמב"ם זאגט "שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם" — אבער בני ארץ ישראל האבן דאך קיין מנהג פון צוויי טעג נישט! זייער מנהג איז געווען איין טאג. דער תירוץ: "בידיהם" מיינט אז יעדער מקום האלט זיין מנהג — בני ארץ ישראל האלטן זייער מנהג פון איין טאג, און בני חוצה לארץ האלטן זייער מנהג פון צוויי טעג. "מנהג אבותיהם" מיינט נישט סתם אנהאלטן א מנהג אבות אין א פערזענליכן זין, נאר עס איז מער ווי א „מנהג המקום" — די מסורה פון דעם ארט. אבער מ'קען עס נישט ממש רופן „מנהג המקום" ווייל מנהג המקום מיינט געווענליך אז ס'איז דא א המשכה, א קאנטינואיטעט. דא רעדט מען אז ס'איז אנגעקומען א נייע קהלה. עס איז מער „מנהג אבותיהם" — כאילו די אבות פון דער שטאט.
---
הלכה ה' — וויאזוי באשטימט מען וועלכע מקומות מאכן איין טאג אדער צוויי
דברי הרמב"ם:
"אין עשיית יום אחד תלויה בקרבת מקום. כיצד? אם היה מקום בינו ובין ירושלים מהלך חמשה ימים או פחות... אין אנו אומרים שאנשי מקום זה עושים יום טוב יום אחד, שמא יאמרו לנו שהיו השלוחים יוצאים למקום זה." מען דארף וויסן וואס דער מנהג אבותיהם איז באמת געווען — צי שלוחים זענען טאקע אנגעקומען. "כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יותר מעשרה ימים גמורים" — אויב א מקום איז מער ווי צען טעג פון ירושלים, איז זיכער אז שלוחי תשרי האבן נישט אנגעקומען, און דער מנהג אבותיהם איז מוכרח געווען צוויי טעג.
פשט:
מען קען נישט פשוט רעכענען ווי ווייט א מקום איז פון ירושלים און דערפון באשליסן. מען דארף וויסן די היסטארישע מציאות — צי שלוחים האבן טאקע דערגרייכט יענעם מקום.
חידושים און הסברות:
1) גרויסער חידוש — נישט תלוי אין מרחק:
דער רמב"ם זאגט א גרויסע חידוש: אפילו אויב א מקום איז גענוג נאענט אז שלוחים וואלטן טעאָרעטיש געקענט אנקומען, מאכט דאס נישט אויס. עס קען זיין אז אין יענעם מקום האבן נישט געוואוינט קיין אידן, אדער עס איז געווען א גוי'אישע מדינה אין צווישן וואס האט נישט געלאזט דורכגיין. דעריבער מוז מען וויסן די פאקטישע היסטאריע פון יעדן מקום.
2) דער ביישפיל פון מצרים:
מצרים איז בלויז אכט טעג (דרך אשקלון) פון ירושלים — שלוחי תשרי וואלטן געקענט אנקומען. פונדעסטוועגן, אויב מען וואלט נאר געגאנגען לויט מרחק, וואלט מצרים געדארפט מאכן איין טאג. אבער אין דער פראקטיק מאכט מען אין מצרים צוויי טעג — ווייל דער מנהג ווייזט אז בפועל זענען שלוחים נישט אנגעקומען קיין מצרים, צי ווייל ס'איז שווער געווען צו קומען אהין, צי פאר אן אנדערע סיבה. דער מנהג איז דער ראיה. דאס זעלבע מיט ארץ סוריא און ארץ בבל.
3) דער כלל — מער ווי צען טעג:
אויב א מקום איז מער ווי צען טעג פון ירושלים, איז זיכער אז שלוחי תשרי האבן נישט אנגעקומען, און דער מנהג אבותיהם איז מוכרח געווען צוויי טעג. אבער אויב עס איז ווייניגער ווי צען טעג, דארף מען נאכקוקן צי שלוחים האבן באמת אנגעקומען.
4) ביישפילן פון מקומות וואו שלוחים זענען אנגעקומען:
דער רמב"ם ציילט אויף מקומות וואו מיר ווייסן אז שלוחים זענען אנגעקומען: לוד, טבריה (און אנדערע). פון די אלע שטעט וואס ווערן דערמאנט, זענען היינט נאר לוד און טבריה באקאנטע שטעט — אנדערע ווי "יבנה" א.א.וו. זענען היסטארישע ערטער.
---
הלכה (המשך) — נייע ישובים און מקומות אן א באקאנטע מסורה
דברי הרמב"ם:
"וכן מקום שבין ירושלים ובין מקום שמגיע לו השליח, שהיה ירושלים עשרה או פחות מעשרה, וסוריא חוץ לארץ ואין להם מנהג, או שהיא ישוב שנתחדש במדבר ארץ ישראל, כגון באר שבע, או מקום ששכנו בו ישראל עתה, הרי אלו עושין שני ימים כמנהג רוב העולם."
פשט:
אין א פלאץ וואו מ'האט נישט קיין באקאנטע מסורה וואס דער מנהג איז געווען — סיי א נייער ישוב אין ארץ ישראל, סיי א פלאץ אין חוץ לארץ אן א מנהג — דארף מען מאכן צוויי טעג יום טוב ווי דער מנהג פון רוב העולם.
חידושים און הסברות:
1) דער רמב"ם'ס גרויסע חומרא בנוגע נייע פלעצער:
דער רמב"ם זאגט א ריזיגע חומרא — אז אפילו אין ארץ ישראל, אויב מ'מאכט א נייע שטאט (ווי באר שבע), און מ'האט נישט קיין מסורה אז דארט האט מען פריער געמאכט איין טאג, דארף מען מאכן צוויי טעג ווי רוב העולם. דאס גילט אפילו אויב דער פלאץ איז ווייניגער ווי צען טעג פון ירושלים. אפילו אין בני ברק, אויב מ'וואלט געמאכט א נייע שטאט אן א מסורה, וואלט מען לויט'ן רמב"ם געדארפט מאכן צוויי טעג.
2) דיוק אין „שנתחדש":
„ישוב שנתחדש" מיינט א פלאץ וואס מ'ווייסט זיכער אז ס'איז אמאל נישט געווען א ישוב — דאס איז נישט א ספק צי ס'איז אן אלטער ישוב צי א נייער, נאר א ודאי נייער ישוב. דער רמב"ם זאגט קלאר אז אפילו אין ארץ ישראל, אזא נייער ישוב דארף מאכן צוויי טעג — מ'קען נישט זאגן אז ארץ ישראל גייט אויטאמאטיש לויט רוב ארץ ישראל.
3) סוריה — דין חוץ לארץ:
סוריה (דמשק, אשקלון וכדומה) האט א דין חוץ לארץ, נישט ארץ ישראל, אפילו ס'איז איינגענומען געווארן ביי כיבוש שני. אשקלון האט נישט קיין דין ארץ ישראל. אידן האבן זיך באזעצט דארט, אבער עס בלייבט חוץ לארץ.
4) וואס איז דער יסוד פון „כמנהג רוב העולם"?
עס ווערט געפרעגט: וואס איז דער הלכה'שער מעקאניזם? מ'קען נישט זאגן „רוב" אין דעם קלאסישן זין, ווייל „כל קבוע כמחצה על מחצה" — יעדע שטאט איז קבוע אין איר ארט. עס ווערט פארגעלייגט אז אפשר איז עס מספק — א ספק דרבנן. אבער דאן ווערט געפרעגט: ביי ספק דרבנן גייט מען לקולא, פארוואס זאל מען מחמיר זיין? אפשר איז דער יסוד „לא תתגודדו" — מ'וויל אז מער אידן זאלן האבן דעם זעלבן מנהג ווי רוב העולם, כדי נישט צו מאכן אגודות אגודות. דער יסוד בלייבט אומקלאר.
5) דער ראב"ד איז מחולק:
דער ראב"ד חולק'ט אויף דעם רמב"ם אין דעם ענין, כאטש ס'ווערט נישט אויסגעפירט בפרטות וואס זיין שיטה איז.
6) מחלוקת רמב"ם און ריטב"א בנוגע חוץ לארץ:
דער ריטב"א (און אנדערע) האלטן אז אלע פלעצער אין חוץ לארץ דארפן מאכן צוויי טעג, אפילו אויב מ'ווייסט אז שלוחים זענען אנגעקומען דארט. זיין סברא איז אז חוץ לארץ שלוחים זענען בכלל נישט געמאכט געווארן צו עסן דארט — „שלוחי חוץ לארץ לא היו עשויין ליאכל" — דעריבער איז דער מנהג פון צוויי טעג א כללי'שער תקנה פאר גאנץ חוץ לארץ. דער רמב"ם האלט אז אין חוץ לארץ, אויב ס'איז „ידוע המנהג" אז מ'האט געמאכט איין טאג (ווייל שלוחים זענען פאקטיש אנגעקומען), מאכט מען איין טאג. נאר אויב מ'ווייסט נישט דעם מנהג, מאכט מען צוויי טעג.
דער ריטב"א לערנט אריין אז דער רמב"ם'ס דין פון „כמנהג רוב העולם" גילט נאר אין חוץ לארץ (ווייל רוב חוץ לארץ מאכט צוויי טעג), אבער אין ארץ ישראל גייט מען לויט רוב ארץ ישראל. דער ריטב"א לערנט אריין אז דער רמב"ם זאגט יענע הלכה נאר אויף חוץ לארץ — אבער דער רמב"ם'ס ווערטער „ישוב שנתחדש במדבר ארץ ישראל" ווייזט קלאר אז ער רעדט אויך אויף ארץ ישראל.
---
הלכה (המשך) — „זה שאנו מחשבין בזמן הזה" — דער יסוד פון חשבון הלוח
דברי הרמב"ם:
„זה שאנו מחשבין היום כל אחד ואחד בעירו, ואומרים שראש חדש יום פלוני ויום טוב ביום פלוני, לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין... ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם... וכביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חדש ויום טוב, לא מן החשבון שאנו מחשבין."
פשט:
אונזער חשבון איז נישט וואס מאכט דעם ראש חודש אדער יום טוב. מיר רעכענען נאר כדי צו וויסן וואס בני ארץ ישראל קובע זענען. דער חשבון איז „לגלות הדבר בלבד" — נאר צו אנטפלעקן וואס בני ארץ ישראל טוען. די קביעות קומט פון זיי, נישט פון אונזער חשבון.
חידושים און הסברות:
1) דער רמב"ם'ס שיטה ווי אין ספר המצוות:
דער רמב"ם חזר'ט דא איבער זיין יסוד פון ספר המצוות — אז קידוש החודש קען נאר געמאכט ווערן דורך בני ארץ ישראל. חוץ לארץ קען מען נישט מקדש זיין חדשים, „שאין מעברין שנה ומקדשין חדשים בחוצה לארץ, שאינו כלום." אונזער חשבון איז בלויז א שפיגל פון זייער קביעות.
2) די הבטחה „שלא תכלה זו האומה כלל":
דער רמב"ם ברענגט אז ס'איז דא א הבטחה אין תורה אז עס וועט אייביג זיין אידן אין ארץ ישראל. עס ווערט געפרעגט: פון וואו נעמט דער רמב"ם אז „שלא תכלה זו האומה" מיינט ספעציפיש אין ארץ ישראל? דער רמב"ם'ס לאגיק איז: אן קידוש החודש קען נישט זיין קיין תורה (קיין שבתות, קיין ימים טובים), און קידוש החודש קען נאר זיין דורך אידן אין ארץ ישראל — דעריבער מוז אייביג זיין אידן אין ארץ ישראל. „האומה" מיינט דא: די מענטשן וואס האבן די כח פון קידוש החודש.
3) דער סירקולערער ריזאנינג:
עס ווערט אויפגעוויזן א לאגישע צירקולאריטעט אין דעם רמב"ם: ער זאגט (א) קידוש החודש קען נאר זיין אין ארץ ישראל, (ב) דעריבער מוז אייביג זיין אידן אין ארץ ישראל, (ג) ווייל אן קידוש החודש קען נישט זיין קיין תורה. אבער דער דין אז „אין קובעין אלא בארץ ישראל" איז אליין דער יסוד פון דעם גאנצן בנין — עס איז circular reasoning. דער רמב"ם נעמט אן אז דער דין איז א יסוד, און בויט דערויף דעם בנין פון דער הבטחה.
4) דער רמב"ן'ס חולק'עניש:
דער רמב"ן זאגט אז מ'דארף נישט די הבטחה אז אידן וועלן אייביג זיין אין ארץ ישראל, ווייל קידוש החודש איז נישט תלוי אין ארץ ישראל. דער רמב"ן האלט אז ס'איז געווען א תקופה ווען אידן האבן געפעלט אין ארץ ישראל. לויט דער רמב"ן, הלל הזקן האט שוין מקדש געווען פאראויס פאר אלע דורות, און דער עיקר איז אז אידן זאלן מסכים זיין — נישט אז זיי מוזן פיזיש זיין אין ארץ ישראל. דאס איז א פונדאמענטאלע מחלוקת צווישן רמב"ם און רמב"ן.
5) קיום התורה און ארץ ישראל:
לויט'ן רמב"ם, דער קיום פון אידן אין ארץ ישראל איז פארבונדן מיט דער הבטחה פון „לא תשכח מפי זרעו" — אז תורה וועט אייביג האבן א קיום. נאר אידן אין ארץ ישראל האבן דעם רעכט צו קובע זיין חדשים, און אן חדשים איז נישטא קיין תורה.
תמלול מלא 📝
יום טוב שני של גלויות בזמן הזה — הלכות קידוש החודש פרק ה'
הקדמה — איבערבליק אויף די צווייטע העלפט פון פרק ה'
Speaker 1: יא, און מיר רעקארדן יעצט אביסל די צווייטע האלב פון פרק ה'. מ'האט פארגעסן צו רעקארדן די אנהייב, אבער קיצור, זיי האלטן אין הלכה ד'. דא הייבט זיך אן די נושא פון... סאו בעצם, די רעשט פון די פרק איז נאר הלכות יום טוב שני של גלויות.
דער צוזאמענהאנג צווישן די צוויי העלפטן פון דעם פרק
Speaker 1: ראה, וויאזוי יעצט האבן מיר געלערנט, זייער אינטערעסאנט וויאזוי ס'קאנעקט זיך די צוויי האלב פון די פרק. וויאזוי יעצט האבן מיר געלערנט נאר דאס, אז ס'איז דא אן ענין פון צוויי סארט זמנים. ס'איז דא צוויי הלכה למשה מסיני'ס. איינס אז ווען זאכן זענען בסדר איז משה ואהרן, און דאס איז די סנהדרין די וואס זענען קובע, און איינס איז מקדשין על פי הראיה. ביידע מאל ווען די סנהדרין איז דא, די בית דין הגדול איז דא. און ווען ס'איז נישט דא קיין סנהדרין אדער בית דין הגדול, איז די בית דין, סיי וועלכע אידן אפשר, זענען קובע לפי חשבון. בית דין שבארץ ישראל, ס'מוז זיין אלע בית דין אין ארץ ישראל, ווייל נישט, ס'איז קובע לפי חשבון. דאס איז די צוויי הלכות.
יעצט קומט אויס, לגבי די צוויי סטעיטס, דארף מען וויסן הלכות מיט די אידן וואס וואוינען פון די ווייטנס. דאס איז זיכער אז אין איין סטעיט קען מען נישט דא מאכן קידוש החודש, חוץ אויב ס'איז דא לא נתיישב כבוד חוץ לארץ, מאכט מען אין בבל. אבער באופן כללי, אלעמאל די בית דין ארץ ישראל איז קובע. יעצט, ווען ס'איז געווען על פי ראיה, איז געווען פשוט, ווער ס'קומט אן די שליחי תשרי, זאל זיי מאכן איין טאג, אלע אנדערע פלעצער מאכן צוויי טעג.
הלכה ד' — דער יסוד פון יום טוב שני בזמן הזה
דברי הרמב"ם: בזמן הזה וואלט מן הדין געווען איין טאג
Speaker 1: היינט, בזמן הזה איז דאך נישטא קיין סנהדרין, די בני ארץ ישראל וואלטן דאך בעצם געקענט טון דאס זעלבע ווי זיי. און זיי דארפן נישט ווארטן פאר זייער ראיה, ווייל זיי אליין ווארטן נישט פאר זייער ראיה. ס'קען נישט זיין אנדערש ווי די חשבון, ווייל די חשבון איז דאס זעלבע ווי יעדע מאל. וואלט ריכטיג געווען, שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד, אפילו המקומות הרחוקים שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל, שהכל אחר חשבון אחד סומכין וקובעין. ס'טייטשט, יעצט זענען שוין די בני ארץ ישראל און די בני חוצה לארץ די זעלבע זאך, מ'וועט ביידע גיין מיט חשבון. ותקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם.
דיסקוסיע: דער רמב"ם'ס לשון אין הלכות יום טוב
Speaker 1: ס'איז אינטערעסאנט, ער האט דאך געשריבן אין יום טוב, האט ער אויך גערעדט וועגן יום טוב שני. לאמיר זען זיין לשון דארטן. יא, ער האט נישט געזאגט. ער האט געזאגט, דארט האט ער נאר געברענגט די הלכה וואס ער גייט דא ברענגען, אויב איך געדענק. ער האט צוגעצייכנט דא, אויב איך האב געזאגט. בזמן הזה, שוין אופן של א יום טוב. אבער ער האט דארטן געזאגט, לאמיר אלעס פון יום טוב. איך מיין אז דא איז די עיקר פלאץ, און דארט צייכנט ער צו אים. אויב איך געדענק, האט ער דארט צוגעצייכנט, אויב איך האב געזאגט, אבער עפעס אזוי.
Speaker 2: ער זאגט דארטן אז משה בשרץ ישראל קדשין לאריה איז געווען בספק, אבער יעצט איז עס נישט קיין ענין פון ספק, אלא מנהג בלבד.
Speaker 1: אקעי, לאמיר נעמען. בזמן הזה, דא איז דער עיקר פלאץ. דארט, באמת, ער טייכנט נישט צו דארט משה ווארבעט, סקדושה חושש, עפעס אזוי? איך וועל נישט קיין דמיון. אקעי.
מחלוקת רמב"ם און רמב"ן: ספק אדער תקנת חכמים?
Speaker 1: סאו, איך זאג די חילוק איז אז מ'טוט עס מער נישט מיט ספק, נאר מ'טוט עס מער נישט מיט א ענין פון תקנת חכמים. דאס זאגסטו.
Speaker 2: אזוי האט ער געזאגט אין דאנטן.
Speaker 1: ס'טוט זיך מחלוקה. דער רמב"ן זאגט אז ס'איז א ספק. ער זאגט עס דא אויך. די הלכה פון נולד ביאן די ווישן אזוי ווייטער גייט דאך ווייטער אן. דער רמב"ן האט געוואלט מאכן עפעס א חילוק, אבער דער רמב"ן זאגט שוין אז ס'איז אינגאנצן אויסטער. דער רמב"ן זאגט אז ס'איז א ספק. ער זאגט אז ס'איז נישט דא קיין חילוק.
Speaker 2: דו האסט זייער ליב דאס צו זאגן, אבער ער זאגט נישט דאס.
Speaker 1: יעצט לאמיר לערנען וואס ס'שטייט דא.
לערנען די לשון פון דעם רמב"ם
Speaker 1: און וואס ס'שטייט דא איז, לאמיר קודם לערנען וואס ס'שטייט דא. בזמן הזה וואס ס'איז נישט דא קיין סנהדרין, וואלט מן הדין געווען אז יעדער איינער זאל מאכן א בראנש, הכל על חשבון אחד סומכים וקובים. אבל קמת החמים הוא שיזהרו במנהג אבותיהם שבע ידיהם. ס'איז א נייע פון קמת החמים. ס'גייט ווייטער. אין יום טוב שאינו להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד. דאס איז א לשון דור. יא, נישט מער ווי א מנהג ווייניגער. ס'איז ווייניגער ווי נישט מער. ס'איז נישט געווארן מער, נישט א נייע תקנה. ס'איז א מנהג, ווען ס'איז אן ענין לא יצא מדי ספק, איז עס מער ווי א תקנה. מ'טוט עס ווייל אפשר איז היינט יום טוב. ווייל ס'איז א תקנה, אונז ווייסן אז היינט איז נישט יום טוב, נאר אונז שפילן, איך מיין, וואטעווע, אונז מאכן יום טוב.
Speaker 1: אבער תקנה זו חמדה מי שיזהרו בנהגבות אשר דעה. לפיכך, ממילא, כל מקום שהיה שליחו תשעה מגיעו מילה, ושהיה שליחו מיוצאים, יעשו שני ימים אפילו זמן הזקן, והשאיה עושים את השם בני ארץ ישראל כובן על הריון.
קשיא: וואס הייסט "בידיהם" לגבי בני ארץ ישראל?
Speaker 1: ובני ארץ ישראל, בני ארץ ישראל איז "בעדותם אברכה רבינו שמעון נתעו על הכל". קומט אויס אז די בני ארץ ישראל האבן דאך נישט קיין מנהג, וואס הייסט "בידיהם"? זיי האבן יענעם, זיי מאכן זייער מנהג אויף זיין.
Speaker 2: יא, יא, יא.
Speaker 1: קען מען עס זאגן אזא...
די לשון אין הלכות יום טוב: "מדברי סופרים שתקנו דבר זה"
Speaker 1: נעמט, יום טוב שטייט נישט, "עושין בגולה בזמן הזה מדברי סופרים שתקנו דבר זה". מדברי סופרים שתקנו דבר זה. דער רמב"ם האט געוואלט אז ס'זאל נישט בלייבן נאר אזוי ווי א מנהג. ער לייגט עס אריין אז ס'איז א תקנת חכמים "שיהא נהגו כמנהג אבותינו". די אלטע תקנה איז דא אז מ'זאל אנהאלטן די אלטע תקנה. די אלטע מנהג. די מנהג וואס איז געווען בעיסד אויף עפעס א מער... ס'איז געווען א ספק, א מיטל, וואס מ'האט געדארפט אזוי פירן. היינט דארף מען זיך נישט אזוי פירן, אבער מ'טוט אזוי ווי מ'האט זיך געפירן. ס'איז א מצוה לכאורה, פארדעם איז געווען א חשבון. יעצט איז עס א געפארנישע חולקים.
Speaker 2: שוין, יא, וואס איז מיט די נשנה?
ראש השנה — אפילו אין ירושלים צוויי טעג
דער חילוק פון ראש השנה
Speaker 1: יום טוב של ראש השנה, דאס איז דאך נישט קיין שיין שליחים יוצאים ביום טוב. פארוואס? ווייל יום טוב... אה, שלא יודעים יום טוב בבית דין חודש, ווייל מ'האט דאך שוין געדארפט שטיין א שליחים צופרי, די ערשטע שטארקע שטיין און צופרי האט מען שוין געדארפט אנהייב, אה, שטיין א שליחים יוצאים ביום טוב. יום טוב בכלל, נאר דער וואס זיצט ממש דארט, און דער ממש נישט ליין קען וויסן.
Speaker 1: לא עוד אלא אפילו בירושלים עצמו, שבמקום בית דין, תאמרו רבות שלא יושב יום טוב של ראש השנה שני ימים טובים, והבא שבראו עדים כל יום שלשים, נהגו במהרהו אותו יום שמצפין לאדם קדש ולמחר קדש.
תקנת רבן יוחנן בן זכאי
Speaker 1: אזוי ווי מיר לערנען אפילו מן המנחה למעלה, אפילו די קסידות האט מען עס דעמאלטס אנגעהויבן, פון צופרי האט מען עס נישט געטון קיין מלאכות, און מ'האט געווארט צו זען וואס ס'גייט זיך אפשפילן.
Speaker 2: ווייל מ'האט געדאוונט און געבלאזט די שופר אויך?
Speaker 1: איך ווייס נישט. אפשר מיט דעם האט מען געווארט ביז די איידעם וועלן קומען. ס'שטייט. איך האב שוין גענומען און מאכט אזויפיל פיוטים. ער האט געמאכט א תקנה אז שמעון איידעם איז מנחה למעלה אז לא מקבל מעותיו עליו נתקלקלות.
Speaker 2: פארדעם, וואס האט מען געטון מיט די אנדערע זאכן? וואס איז מיט די פריערדיגע זאכן?
Speaker 1: און פארדעם האט מען געמאכט אזויפיל פיוטים. אפשר זאלן מיר זיין אויף איין פלאץ און זינגען ביז מ'וועט קומען אונז מודיע זיין וואס די היינטיגע סטאטוס איז.
Speaker 2: זייער גוט. אפשר יא.
ראש השנה בזמן הזה
Speaker 1: בקיצור, איז ממילא, "היו עושין שני ימים טובים אפילו בזמן הראיה", איז כאילו נישטא קיין ראיה צו דאס. "עושין תמיד שני ימים טובים בזמן הזה שקובעין על החשבון".
ווייטער מיט די ענין פון מנהג אבותינו בידינו, הגם די זעלבע סברא איז אויך געווען דארט, און דעמאלטס האט מען נישט געוואוסט, די זעלבע סברא וואס איז דא אין גאנץ ארץ ישראל, אז אלע ימים טובים וואלט בעצם געווען אין ארץ ישראל, אפילו ראש השנה, אפילו אין ירושלים, אבער אין ארץ ישראל האט מען געמאכט על פי רוב צוויי טעג.
Speaker 2: זייער גוט.
Speaker 1: אבער דאס איז ווייל מ'האט נישט געוואוסט. היינט ווייסט מען דאך יא.
Speaker 2: אפילו יא, מ'פארשטייט נישט ראש השנה, ווייל נאר זענען מיט די זעלבע דברי סופרים פון מנהג אבותינו בידינו.
הלכה ה' — וויאזוי באשטימט מען וועלכע מקומות מאכן איין טאג אדער צוויי
דער יסוד: נישט תלוי אין קרבת מקום
Speaker 1: זאגט דער רמב"ם, יעצט, וויאזוי ווייסטו וועלכע פלאץ איז אזוי? וועלכע פלאץ איז אזוי? יא? "אין עשיית יום אחד תלויה בקרבת מקום", ס'האט נישט צו טון מיט ווי נאנט צו ירושלים. "כיצד? אם היה מקום בינו ובין ירושלים מהלך חמשה ימים או פחות, שבוודאי אפשר שיגיעו להם שלוחים, אין אנו אומרים שאנשי מקום זה עושים יום טוב יום אחד, שמא יאמרו לנו שהיו השלוחים יוצאים למקום זה?"
איך ווייס נישט וואס איך האב געזאגט, איך וויל דאך וויסן וואס איז אמאל געווען די מנהג אבותינו. וואס איז די פלאץ? זאגט ער, איך ווייס נישט וואס דער... נישט ראש השנה, ראש השנה מאכט מען איבעראל. ביי איזה מקומות? וויאזוי דיסיידט מען די מקומות? וואלט געווען א סברא אז מען גייט ווי ווייט. ווי ווייט איז עס ווי מ'קען פארן. אונז ווייסן דאך אבער נישט, ווייל פון שמא זאל נישט אנקומען און שמא זאל נישט געווען.
דער חידוש: מען גייט נישט לויט מרחק
Speaker 1: סאו זייער אינטערעסאנט, אבער מ'גייט נישט מיט וועם האט די אידן געקענט קומען. אויב פונקט האט אמאל געציילט נישט געווען קיין אידן אין יענע געגנט, וואס האט שוין געוואלט דער רמב"ן ווייסן אז ארץ ישראל איז געווען ווייטער. אין יענע שטעטל, בני ברק איז א נייע שטאט. די שאלה איז, אונז ווייסן דאך נישט די היסטוריה פון יעדע שטאט. איז ממילא, איז זייער אינטערעסאנט. קומט אויס, וואס זאגט ער פירט ער פירט דריי מאל?
דער ביישפיל פון מצרים
Speaker 1: "ואילו", יא? פשוט וואלט מען געזאגט, לאמיר זאגן, די רמב"ם גייט דא... אוי, אדער... אדער זיי זענען נישט געקומען. דער רמב"ם זאגט אזוי: שלוחים, ווען זיי זאגן שלוחים מיינען זיי נישט... ווען זיי זאגן אז ביז מקום שאין שלוחים מגיעים מאכט מען צוויי טעג, מיינען זיי נישט אז ס'איז נישט געקומען שלוחים, ווייל ס'איז נישט געווען קיין שלוחים, ווייל ס'איז נישט געווען קיין שטעטל. אדער ס'איז יא געווען אידן דעמאלטס, האט מען נישט געקענט אנקומען, ס'איז געווען דעמאלטס א גוים אין צווישן, זיי האבן נישט געלאזט.
Speaker 1: "ואילו היה הדבר תלוי בבני מצרים עושים יום אחד, שהרי אפשר שהגיעו להם שלוחי תשרי, שאין בין ירושלים ומצרים על דרך אשקלון אלא מהלך שמונה ימים או פחות." דאס איז די לשון פון א חז"ל, אבער דאס איז אויסגערעכנט. איך ווייס נישט. דרך אשקלון, און דארט גייט די הייוועי הייסט דרך אשקלון, און דארט פארט מען פון ירושלים ביז מצרים צו ביי אכט טעג. "וכן ארץ סוריא וארץ בבל שאינו דבר תלוי בישוב המקום קרוב."
א גרויסע חידוש. אויב מ'וואלט געגאנגען, וואו קומט דא שליחים? מ'וואלט גארנישט קיין פלאץ, ס'האט מיט ווי ווייט, און מ'איז זיכער אויף מצרים וועט מען קענען אנקומען. איז ממילא, מ'דארף מאכן, פארוואס היינט אין מצרים דארף מען צוויי טעג? ווייל מ'דארף מאכן איין טאג.
דער כלל: מער ווי עשרה ימים
Speaker 1: "נמצא", פירט ער אויס, קומט אויס, וואס? "נמצא, עיקר דבר זה על דרך זה כך הוא. כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יותר מעשרה ימים גמורים", אויב ס'איז א פלאץ וואס איז מער ווי צען טעג, איז ווי סאך טעג ס'איז דא אין תשרי, שלוחי תשרי, דארף מען דארפן מאכן זיכער צוויי טעג, ווייל תשרי קינדער האבן נישט געווען אנדערש. מוז זיין אז מנהג אבותיהם איז געווען צו מאכן צוויי טעג.
מקומות וואו שלוחים זענען אנגעקומען
Speaker 1: אויב... אויב ס'איז געווען מקום שבינו ובין ירושלים איז געווען פחות, און מקום שבינו ובין ירושלים איז געווען פחות, און "אפשר שיש בין שליחים מגיעים אליו רואים". אונז ווייסן אז דארטן האבן געוואוינט אידן, זענען געווען "אשה ושופרן ולד ויבנה ובנו הטבריה". אינטערעסאנט פון די אלעס היינט ווייסן אונז מיינען נאר פון לוד און טבריה זענען אין שטעט.
הלכה: מקומות בלי מנהג ידוע — כמנהג רוב העולם
Speaker 1: ס'האט נישט מיט קיין פלאץ, ס'האט מיט ווי ווייט, און מ'איז זיכער אויף מצרים וועט מען קענען אנקומען. איז ממילא, מ'דארף מאכן, פארוואס היינט אין מצרים מאכט מען צוויי טעג? ווייל מ'דארף מאכן איין טאג. נמצא, פירט ער אויס, קומט אויס, וואס... אויב ס'איז א פלאץ וואס איז מער ווי צען טעג, איז ווי סאך טעג ס'איז דא אין תשרי שליחי תשרי, דעמאלטס דארף מען מאכן זיכער צוויי טעג, ווייל תשרי קינדער האבן נישט געווען אנדערשט. אבער ס'מוז זיין אז מנהג אבותינו איז געווען צו מאכן צוויי טעג. אבער מגן שבינו משלים אחרים בפחות, שאפשר שבינו שליחים מגיעים אליו רום. אונז ווייסן אז דארטן האבן געוואלט אידן זענען געווען אישה ושאפראן ולד ויבנה ובנו וטבריה.
אינטערעסאנט ווי אלעס היינט ווייסט אונז מיינען נאך פון לוד און טבריה זענען שטעט. יבנה איז אויך א שטאט, שאפראן איז א שטאט. זיין נאמען וואס איז די אלטע שטאט, יא? דאס ווייס איך נישט.
Speaker 2: ווער ווייסט איבער ווי ס'איז?
Speaker 1: ווער ווייסט? ווייל אונז ווייסן אז שלוחים זענען אנגעקומען אהין. אויף אים וואלט עס שוין מקום אין סוריה, כגון סוריה מדמשק ואשכנון וכיוצא בהב. שטייטש וואס איז ארידזשינעלי געווען סוריה, וואס מ'האט נאר איינגענומען ביי כיבוז שני.
Speaker 2: אה, שטאמע אידן האבן זיך באזעצט דארטן?
Speaker 1: אידן וואלטן אהיים דארט.
Speaker 2: איך שטיי נישט. יא. שטייטש, אשכנון האט נישט קיין דין ארץ ישראל?
Speaker 1: ניין, ס'זאל זיך איינפאר זאגן. חוץ לארץ במצרים ועמון. ומוה אבק יוצא נא אתכם מנהג את השם שבידך אם יום אחד יום אחד ושני ימים שני ימים. ס'האט גארנישט מיט קדושה צו זיין צו די נושא וואס אונז זענען.
Speaker 2: וואלט אים צו טון?
Speaker 1: אויב ס'איז א פלאץ וואס מיר ווייסן אז פאקטיש שלוחים זענען געקומען דארט. ס'איז דא א זאך, ווייל מנהג אבותינו ובידינו, מ'מיינט נישט צו זאגן אז מ'זאל אנהאלטן מנהג אבות, ס'איז מער אזוי ווי מנהג המקום עפעס. פגם, מ'קען עס נישט רופן מנהג המקום, ווייל מנהג המקום געווענליך מיינט אז ס'איז דא א המשכה. דא רעדט מען אז ס'איז אנגעקומען א נייע קהלה. אבער ס'איז מנהג אבותיהם כאילו אבותיהם פון די שטאט. דער ראב"ד איז מחולק.
איז דער רמב"ם זאגט אזוי: א פלאץ וואס מ'ווייסט, ווייסט מען. אויב מ'ווייסט נישט, דארף מען זיך סומך זיין אויף די מנהג, דאס הייסט אויף די מסורה וואס זאגט אז אין דעם פלאץ טוט מען אזוי. ווייל לכאורה, ס'איז געווען אידן אין סוריא קען זיין בזמן הבית שני אויכעט, בזמן די אנשי כנסת הגדולה. ממילא דארף מען גיין לויט די וועג וואס דער מנהג איז.
פארוואס מצרים מאכט צוויי טעג
נאכדעם, זייער אינטערעסאנט, דער רמב"ם וויל פארענטפערן כאילו פארוואס אין מצרים מאכט מען צוויי טעג. ווייל לכאורה, אויב ס'וואלט געגאנגען מיט די שליחים, וואלט מען געדארפט מאכן איין טאג. זאגט ער, דער מנהג איז אזוי, זעט אויס אז אין די צייט ווען ס'איז געווען שליחים זענען זיי נישט געקומען קיין מצרים. אויף וואס נישט? מ'ווייסט נישט, ס'איז שווער געווען צו קומען אהין, צו פאר אן אנדערע סיבה. אקעי?
Speaker 2: יא.
לשון הרמב"ם: מקומות בלי מנהג עושין כמנהג רוב העולם
Speaker 1: "וזה שלעולם עושין שני ימים טובים, שני ימים כמנהג רוב העולם. וכן מקום שבין ירושלים ובין מקום שמגיע לו השליח, שהיה ירושלים עשרה או פחות מעשרה, וסוריא חוץ לארץ ואין להם מנהג, או שהיא ישוב שנתחדש במדבר ארץ ישראל, כגון באר שבע, או מקום ששכנו בו ישראל עתה, הרי אלו עושין שני ימים כמנהג רוב העולם."
זאגט ער, "וכל יום טוב שני בזמן הזה דברי סופרים."
חומרא גדולה: אפילו בארץ ישראל — נייע פלעצער מאכן צוויי טעג
דער רמב"ם זאגט א גרויסע חומרא, דער רמב"ם זאגט א ריזיגע חומרא. אויב דו האסט א נייע פלאץ, אויב דו האסט א מנהג, דו ווייסט אז דא איז דער מנהג אז מ'מאכט איין טאג, דו ווייסט אז דער מנהג איז אז מ'מאכט איין טאג, דו ביסט טועה. וואס די סיבה איז, ווייל דעמאלטס איז אנגעקומען די שליחים. אבער א נייע פלאץ, אדער דו ווייסט נישט, דארף מען מחמיר זיין. דאס איז דער רוב העולם. דארף מען מחמיר זיין לויט די רוב העולם. אפילו אין ארץ ישראל, דו מאכסט א נייע שטאט אין בני ברק, דארף מען מאכן צוויי טעג לויט'ן רמב"ם, ווייל מ'ווייסט נישט אז ס'איז געווען שליחים דארט, און ס'איז נישטא קיין מנהג.
קשיא: וואס איז דער יסוד פון "רוב העולם"?
היינט איז שוין נישטא מיט די רוב. ס'איז נישט מיט די רוב, ווייל דו קענסט אנהייבן אז ס'איז כל קבוע כמחצה על מחצה, יעדע שטאט איז קבוע. ס'איז עפעס אזא, אונז ווייסן נישט וואס. דאס איז דער רוב. איך ווייס נישט וואס ס'איז. איך ווייס נישט וואס די היתר פון רמב"ם איז. אפשר מספק? ער קען סתם זאגן, מאכן אזא מספק. איך האב א ספק דרבנן, פארוואס זאל מען מאכן אזא מספק? אפשר די ווארט איז ס'זאל זיין ווי ווייניגער "לא תתגודדו", זאל מען מאכן מער אידן זאלן זיין מנהג רוב העולם.
דער עולם איז מחולק אין דעם רמב"ם, ניין? דער עולם איז מחולק אויף דעם. דער ראב"ד איז שוין מחולק. דער ראב"ד זאגט נישט גארנישט. הלכות קידוש החודש פרק ה'.
Speaker 2: נו, ווער איז מחולק?
Speaker 1: איך וויל נישט זאגן אז מ'איז מסכים מיט די הלכה. ס'איז נישט גארנישט קריטיש. קומט, מ'גייט קוקן אין די פרק, מ'וועט קוקן אין די רמב"ן ערשט, וואס ער קען אונז ברענגען.
הלכה: "זה שאנו מחשבין" — דער יסוד פון חשבון הלוח בזמן הזה
Speaker 1: זה שאנו מחשבין, מ'וועלן ענדיגן.
Speaker 2: יא?
Speaker 1: מ'וועט ענדיגן די לעצטע הלכה, נאכדעם וועלן מיר זען.
Speaker 2: יא?
לשון הרמב"ם: אנו סומכין על חשבון בני ארץ ישראל
Speaker 1: א וויכטיגע זאך וואס דער רמב"ם זאגט, יא? דא גייט ער זאגן די זאך וואס ער האט געזאגט אין ספר המצוות, זאגט ער:
"זה שאנו מחשבין היום כל אחד ואחד בעירו, ואומרים שראש חדש יום פלוני ויום טוב ביום פלוני, לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין, שאם מעברין שנה ומקדשין חדשים בחוצה לארץ, שאינו כלום, ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם, לגלות הדבר בלבד, מה שבני ארץ ישראל האבן גע'חשבונ'ט, וכאילו אנו יודעים שהחשבון הזה הם סומכין, אנו מחשבין לדעת יום שקובעין בני ארץ ישראל איזה יום הוא, וכביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חדש ויום טוב, לא מן החשבון שאנו מחשבין."
אינטערעסאנט.
הבטחה: "שלא תכלה זו האומה כלל"
און ער ברענגט צו אז די לשון ספר המצוות איז אז אייביג גייט זיין אידן אין ארץ ישראל, "שהבטיחנו בתורה שלא תכלה זו האומה כלל", יא? ער גייט מיט די חלילה'שע השתכח תורה מישראל.
אינטערעסאנט, דער רמב"ן וואס ברענגט אין א פסוק אז דאס האלט נישט אז ס'איז דא אזא הבטחה? ניין, דער רמב"ן זאגט אז מ'דארף עס נישט. לויט דער רמב"ן זאגט ער אז ס'איז געווען א תקופה ווען יודן האבן געפאלן אין ארץ ישראל. אבער ווען ס'קומט צו די הבטחה איז אין ארץ ישראל, איז ער נישט איבואוינען צו טאג איז ער דארף ער אריין אין ישראל, ווייל אויב נישט האט ער נישט קיין חודש. אבער דער רמב"ן זאגט מ'קען האבן נישט קיין חודש אן דעם סאך דעמאלטס.
דיון: וואס מיינט "שלא תכלה זו האומה כלל"?
Speaker 2: ניין, איז דאס אליין די סיבה פארוואס די הבטחה איז כדי ס'זאל זיין תורה, אדער די הבטחה איז פאר ארץ ישראל?
Speaker 1: שלא תכלה זו האומה כלל. אינטערעסאנט, דער רמב"ם זאגט נאר... איך ווייס נישט, פון דעם "שלא תכלה זו האומה כלל" מיינט ארץ ישראל? פון וואו נעמט ער עס? "שלא תכלה זו האומה כלל". האומה מיינט דאך די מענטשן וואס האבן קידוש החודש, אן קידוש החודש קען נישט זיין קיין אידן. דאס מיינט ער.
סירקולער ריזאנינג: קידוש החודש, ארץ ישראל, און קיום התורה
וואס איז זייער אינטערעסאנט, כאילו... ס'איז ווירד. פארדעם זאגט ער אז ס'איז דא אן אנדערע דין אין "אין קובעין אלא בארץ ישראל". ממילא מוז אייביג זיין אין ארץ ישראל א פטור מיט די חכמים וואס זאלן קענען קובע זיין. ס'איז א סירקולער ריזענינג (circular reasoning).
אבער אידן... ס'איז אינטערעסאנט, די קיום פון אידן אין ארץ ישראל האט צו טון מיט די תורה וואס מוז האבן א קיום. וואס איז "לא תשכח מפי זרעו"? וואס גייט אייביג זיין א תורה, און נאר אידן אין ארץ ישראל קענען האבן די רעכט צו קובע זיין חדשים.
מחלוקת רמב"ם ורמב"ן: האם קידוש החודש תלוי בארץ ישראל?
האט דער רמב"ן געראטעוועט, ער האט געזאגט אז די תורה איז נישט תלוי אין ארץ ישראל. און קידוש החודש איז נישט תלוי אין ארץ ישראל. ס'טייטשט עס איז יא תלוי, אבער די בית דין האט מען מקדש געווען. ס'איז תלוי אז די אידן זאלן מסכים זיין בעיקר, און זיי האבן מחליט געווען, הלל האט שוין געמאכט פאראויס פאר די גאנצע דורות. עפעס אזוי, ער זעט אז ס'איז דא א מחלוקת.
מחלוקת רמב"ם וריטב"א: חוץ לארץ — האם גייט מען לויט מנהג המקום?
Speaker 1: בעצם א פלאץ וואס ס'איז דא מקומות וואס די מנהג איז, זאגט די ריטב"א און אנדערע זאגן אז ניין, אז אלע חוץ לארץ דארפן מאכן צוויי טעג, אפילו אויב מ'ווייסט אז די שליחים זענען נישט דא אזא מנהג.
איך וויל נאכאמאל, א הלכה קומט אויס א מחלוקת צווישן די רמב"ם און די ריטב"א. אה, ער זאגט אז דער רמב"ם זאגט אז מ'דארף מאכן כמינהג רוב העולם, דאס איז נאר אין חוץ לארץ, ווייל ס'איז רוב חוץ לארץ, אין ארץ ישראל דארף ער רוב ארץ ישראל גיין פון ארץ ישראל. ער זאגט פון ארץ ישראל, אזוי לערנט ער אריין, ווייל דער רמב"ם זאגט יענער הלכה טאקע נאר אויף חוץ לארץ.
אבער ער זאגט יא אז אין חוץ לארץ א פלאץ וואו מ'ווייסט נישט, דארף מען מאכן צוויי טעג. דאס איז די מחלוקת פון די רמב"ם, אז אין חוץ לארץ א פלאץ וואס ס'איז ידוע המנהג טוט מען נאר חוץ לארץ מאכן איין טאג. דאקעגן דער ריטב"א איז אז ניין, אז די גאנצע מחלוקת, חוץ לארץ לא נתנו ליאכל, שלחין חוץ לארץ לא היו עשויין ליאכל, שלחו שמה קבעו חודש. ווייל ער זאגט אז ס'איז דא א כל ספק, וואס זאגט דער דעת רבינו? זאגט ער א כל ספק אז אפשר אין יעדע פלאץ איז געקומען יא די שליחים, און ער טענה'ט אז דעת רבינו.
דיוק בלשון הרמב"ם: "שנתחדש" מיינט ודאי נייער ישוב
ווי זעט ער דעת רבינו? דאס ווייס איך נישט. לאמיר נאך מדייק זיין די לשון. די לשון איז, אויב ס'איז אין ארץ ישראל, מ'ווייסט, ס'איז געווען ישראל מאכט אין איין טאג. אויב ס'איז אין סיריה, מקום שבינו, נאכדעם זאגט ער, און יעדער ווייסט שטייט, מקום שבינו... אנדערע פערצער, אויב ס'איז א פלאץ וואס מ'ווייסט אז ס'קען קומען שלוחים, קענסטו נישט זאגן קיין פשוט'ער, אין פלעצער וואו מ'ווייסט אז ס'איז דא אן אלטע מנהג, גייט מען מיט אן אלטע מנהג. ס'טייטש, ארץ ישראל איז זיכער דער אלטער מנהג געווען אין תירוץ. און אין סיריה איז זיכער געווען אן אלטער מנהג.
זאגט ער, דא, אה, פלאסט וואלט נישט קיין נייע מנהג, קיין אלטע מנהג. ס'איז נישט אמת'ע זאגט, ס'איז נישט אמת'ע זאגט. דא שטייט בפרט, מקום שנתחדשו ממנו בארץ ישראל עתה, אפילו אין ארץ ישראל, אפילו ס'איז ווייניגער ווי צען טענק פון ארץ ישראל, איז נישט אמת'ע זאגט. ס'איז נישט דא דער רמב"ם אז א סוף קען ארץ ישראל גייט לויט ארויף ארץ ישראל. ווי דער רמב"ם זאגט קלאר, מקום שנתחדשו, מקום ששוכנו בארץ ישראל עתה, אפילו אין ארץ ישראל, אפילו ס'איז ווייניגער ווי צען טענק פון ארץ ישראל, איז נישט אמת'ע זאגט.
ווייל דער רמב"ם זאגט איר שנתחדשו ביי ישוב מיינט צו זאגן וואס מ'ווייסט אז ס'איז נישט חדש. ער זאגט נישט א שטאט וואו ס'איז מספק צו ס'איז אן אלטע ישוב צו ס'איז א נייע ישוב. שנתחדשו מיינט מ'ווייסט זיכער אז ס'איז אמאל נישט געווען א ישוב. שנתחדשו מיינט מ'איז יעצט געמאכט שוכנו בו ישראל.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון הלכות קידוש החודש, פרק ה׳
—
כללי׳דיגע הקדמה צום פרק
אין דעם ענין פון קידוש החודש זענען דא צוויי חלקים: (1) ראיה — קידוש החודש לויט עדים וואס האבן געזען די לבנה, וואס איז געלערנט געווארן אין די פריערדיגע פרקים; (2) חשבון — א פיקסירטע רעכענונג וואס באשטימט ווען ראש חודש איז, אן אפהענגיקייט פון ראיית הלבנה.
חידושים:
1. צוויי סארטן חשבון: עס זענען פאראן צוויי סארטן חשבון: (א) דער חשבון וואס די בית דין האט אמאל געברויכט בזמן הראיה — כדי צו וויסן ווען צו ערווארטן עדים, ווען צו זיצן און ווארטן, און צו קענען מכחיש זיין עדים וואס זאגן אוממעגליכע זאכן. דאס איז א פונקטליכער, אסטראנאמיש-אמת׳דיגער חשבון (בקיאות באצטגנינות). (ב) דער חשבון וואס מ׳נוצט היינט פאר׳ן לוח — א בערך׳דיגער, קאמפראמייז-חשבון וואס ארבעט מיט א פיקסירטן סייקל (מלא/חסר אפוועקסלענדיג), אבער שטימט נישט אלעמאל מיט׳ן מציאות פון ווען מ׳קען טאקע זען די לבנה. ס׳קען זיין אז לויט׳ן לוח איז ראש חודש, אבער מ׳וואלט נישט געקענט זען די לבנה אפילו אן וואלקענעס, ווייל די לבנה פארט נישט אויף א פונקטליכע סדר פון דרייסיג-טעג-אינטערוואלן.
2. עיבור השנה אויפ׳ן חשבון: אויך לגבי עיבור השנה קוקט דער היינטיגער לוח נישט אויף תבואות, גדיים, גוזלות, וכדומה — נאר אויף א פיקסירטן סייקל. דער לוח ארבעט אויטאמאטיש אויף די תקופה (אז פסח זאל אויסקומען אין אביב), אבער נישט אויף די אנדערע פאקטארן וואס זענען געלערנט געווארן אין פרק ד׳.
3. צוויי טעג יום טוב: צוויי טעג יום טוב אין חוץ לארץ איז פארבונדן מיט׳ן ערשטן ענין — לכאורה, אויב מ׳האט א חשבון, ווייסט מען דאך שוין ווען יום טוב איז, סאו פארוואס דארף מען צוויי טעג? דער רמב״ם מסביר דאס אין דעם פרק.
4. צוויי “באמבע” חידושים פון דעם רמב״ם אין דעם פרק (פאראויסקוק): (א) עס איז א הלכה למשה מסיני אז ווען ס׳איז דא א סנהדרין אין ארץ ישראל — קוקט מען אויף ראיה; ווען ס׳איז נישטא — גייט מען לויט חשבון. (ב) אויך ווען מ׳גייט לויט חשבון, מיינט עס נישט אז דער חשבון אליין איז קובע — די אידן אין ארץ ישראל גייען לויט׳ן חשבון, און זיי זענען מקדש יעדע חודש. אן א בית דין (אדער זייער עקוויוואלענט) איז דער חשבון אליין נישט גענוג.
—
הלכה א׳ — קידוש החודש און עיבור השנה נאר דורך סנהדרין שבארץ ישראל
דער רמב״ם׳ס ווערטער: כל שאמרנו מקביעת ראש חודש על הראייה ומעיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך — אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל, או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנטלו מהסנהדרין רשות. שכך נאמר למשה ולאהרן: החודש הזה לכם ראש חדשים. מפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר: עדות זו תהא מסורה לכם ולכל העומדים במקומם.
פשט: קידוש החודש אויף ראיה, און עיבור השנה (סיי וועגן תקופה, סיי וועגן צורך), קען נאר געטון ווערן דורך (א) די סנהדרין (בית דין הגדול פון 71) אין ארץ ישראל, אדער (ב) א בית דין מיט סמיכה אין ארץ ישראל וואס האט באקומען רשות פון דער סנהדרין. דער מקור איז דער פסוק “החודש הזה לכם” — “לכם” מיינט מסור בידכם, און מפי השמועה לערנט מען אז “לכם” מיינט אויך “לכל העומדים במקומם.”
חידושים:
1. “במקומם” מיינט נישט ארץ ישראל ממש: משה און אהרן זענען אליין נישט געווען אין ארץ ישראל — אלזא “במקומם” מיינט נישט א פיזישן ארט, נאר ממלא מקומם אלס מנהיגים פון כלל ישראל, ד.ה. ווער ס׳איז יורש זייער אויטאריטעט.
2. משה ואהרן = סנהדרין, נישט סתם בית דין: דער רמב״ם׳ס גרויסער חידוש איז אז “לכם” רעדט נישט צו סתם א בית דין, נאר צו משה ואהרן אלס דער העכסטער אויטאריטעט — משה מיט זיין סנהדרין, און אהרן אלס צווייטער אין ראנג. דעריבער, ווער ס׳נעמט איבער דעם ראלע מוז זיין סנהדרין (אדער בית דין מיט רשות פון סנהדרין), נישט סתם א בית דין מיט סמיכה. אין פרק א׳ האט דער רמב״ם שוין געזאגט “עדות זו מסורה לכם”, אבער דא שטייט דער חידוש אז עס מיינט ספעציפיש בית דין הגדול / סנהדרין.
3. דער אונטערשייד צווישן פרק א׳ און פרק ה׳: אין פרק א׳ האט דער רמב״ם נאר ארויסגעלערנט אז קידוש החודש דארף זיין אין ארץ ישראל (פון “כי מציון תצא תורה”), און אז אן אדם גדול אין חוץ לארץ קען ממשיך זיין מיט רשות פון בית דין הגדול. אבער דער חידוש אז עס דארף זיין ספעציפיש בית דין הגדול (סנהדרין) פאר קידוש על פי ראיה — דאס קומט ערשט דא אין פרק ה׳.
4. סמכות, נישט מצוה אויף סנהדרין: דער דין פון סנהדרין איז נישט א מצוה אז דווקא סנהדרין מוז עס טון, נאר אן ענין פון סמכות/אויטאריטי — זיי בלייבן דער גרעסטער כח, און דעריבער העלפט רשות פון זיי. ווייל אויב עס וואלט געווען ממש א מצוה אויף סנהדרין, פארוואס זאל רשות העלפן? דער דין פון סנהדרין איז נאר פאר קידוש על פי ראיה — פאר קידוש על פי חשבון דארף מען נאך אלץ א בית דין, אבער נישט דעם לעוועל פון סנהדרין.
5. סמיכה vs. רשות פון בית דין הגדול: סמיכה און רשות פון בית דין הגדול זענען נישט די זעלבע זאך. סמיכה מיינט אז ער איז מוסמך בכלליות אלס א גוטער דיין. רשות מיינט אז ער שטעלט פאר דעם בית דין הגדול אויף א ספעציפישע זאך. מ׳קען האבן סמיכה אן א סנהדרין — עס איז נישט תלוי זה בזה.
6. דער רמב״ן׳ס השגה: דער רמב״ן (אין השגות אויף ספר המצות) איז מחלוק אויף דעם רמב״ם׳ס חידוש. ער פרעגט: וואו האט דער רמב״ם דאס גענומען? די גמרא זאגט “עדתה זו מסירה לכם”, אבער זאגט נישט אז עס דארף זיין ספעציפיש סנהדרין. די גמרא איז משמע אז עס איז תלוי אין סמיכה, נישט אין בית דין הגדול. דער רמב״ן ברענגט ראיות פון פארשידענע פלעצער וואו א סתם בית דין (מיט סמיכה) האט מקדש געווען. דער רמב״ם זאגט אז עס איז הלכה למשה מסיני; דער רמב״ן באמערקט אז אזא הלכה למשה מסיני שטייט נישט אין גמרא (אבער דאס איז אן אלטע מחלוקת רמב״ם/רמב״ן וועגן אלע הלכות דאורייתא).
—
הלכה ב׳ — בזמן שאין סנהדרין: קידוש על פי חשבון
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל… אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שמחשבין בו היום. ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא… שבזמן שיש סנהדרין קובעין על הראיה, ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה… ואין חוששין לראיה, אלא פעמים שיהיה יום שקובעין בו בחשבון זה הוא יום הראיה, או קודם לו ביום או אחריו ביום.”
פשט: ווען עס עקזיסטירט נישט קיין סנהדרין אין ארץ ישראל, קען מען נישט מקדש זיין על פי ראיה. מ׳גייט לויט חשבון. ביידע זייטן — (1) אז בזמן סנהדרין מקדש מען על פי ראיה, (2) אז בזמן שאין סנהדרין קובעין על פי חשבון — זענען הלכה למשה מסיני. מ׳קוקט מער נישט אויף ראיה; אסאך מאל שטימט דער חשבון מיט׳ן טאג פון ראיה, אבער אמאל איז עס א טאג פריער אדער א טאג שפעטער.
חידושים:
1. דער חשבון איז א נייע זאך: דער חשבון איז נישט א פארזעצונג פון דער אלטער הלכה — עס איז א נייע זאך. מיט דעם חשבון פלעגט מען קיינמאל נישט מאכן קידוש החודש. דער חשבון האט איבערגענומען די אלטע הלכה פון קביעה און עיבור.
2. ביידע אופנים זענען הלכה למשה מסיני: עס איז נישט אזוי אז די הלכה מסיני זאגט נאר “סנהדרין”, און ווען נישטא טרעפט מען אן עצה — נאר דער אייבערשטער האט משה רבינו געזאגט ביידע אופנים.
3. דער חשבון נאך דער ראיה — א זעלטענע זאך: דאס וואס דער חשבון זאל זיין נאך דער ראיה (אז מ׳האט שוין געזען די לבנה אבער ראש חודש איז ערשט מארגן) איז א זעלטענע זאך (“פלא הוא”), און דאס קומט פאר נאר “בארצות שהן למערב ארץ ישראל”. אין ארץ ישראל אליין קומט דער חשבון נישט שפעטער ווי די ראיה.
4. וואס מיינט “חשבון”: דער חשבון מיינט כללים — די רולס וואס באשטימען ווען ראש חודש און ווען עיבור שנה. עס איז נישט דער אסטראנאמישער חשבון וואס זאגט אונז ווען די לבנה וועט זיין זיכטבאר.
דריי שיטות וועגן דעם חשבון
שיטה 1: רב סעדיה גאון
רב סעדיה גאון האט געהאלטן אז אפילו בזמן שקידשו על פי ראיה, איז מען אמת׳דיג אלעמאל געגאנגען לויט דעם חשבון וואס מיר טוען היינט. די ראיה איז געווען א פארמאלע/אפיציעלע זאך, אבער דער חשבון האט אלעמאל רעגירט.
היסטארישער קאנטעקסט: רב סעדיה גאון האט דאס געטענה׳ט אין זיין באקאנטע מחלוקת מיט׳ן ראש בית דין פון ארץ ישראל (בן מאיר) וועגן וועלכער טאג ראש השנה. ער האט דאס אויך געזאגט לתשובת המינים (קראים) וואס האבן געפרעגט: ווי האבן די רבנים גענומען א נייע מאדנע חשבון אנשטאט ראיה?
דער רמב״ם איז מורא׳דיג בייז אויף דעם — ער זאגט אז רב סעדיה גאון אליינס האט נישט געגלייבט אין דעם וואס ער זאגט, ער האט עס נאר געזאגט לתשובת המינים, ווייל עס קען נישט זיין.
שיטה 2: דער רמב״ם
דער רמב״ם האלט אז עס זענען דא צוויי סארטן חשבון (ווי אויבן דערקלערט), און דער חשבון פון היינט איז הלכה למשה מסיני מדאורייתא, נישט קיין תקנת חכמים, נישט קיין נייע זאך. דער בית דין האט א דאורייתא׳דיגע רשות עס צו טון. אבער — כל זמן ס׳איז געווען א סנהדרין האט מען נישט גענוצט דעם חשבון. פּראקטיש איז אונזער חשבון נאר נוגע פון דער צייט וואס ס׳איז נישט דא קיין סנהדרין. טעאָרעטיש אבער, האט משה רבינו אויך געלערנט דעם חשבון, ווייל ס׳איז דאך „הלכה למשה מסיני.”
דער רמב״ן׳ס קשיא אויף דעם רמב״ם: דער רמב״ן האט זיך געוואונדערט (אין השגות אויף ספר המצות, באריכות): ווי שטייט אין דער רמב״ם אז עס איז דא א חשבון הלכה למשה מסיני? וואו האט דער רמב״ם גענומען אז דער גאנצער חשבון (מיט אלע כללים) איז הלכה למשה מסיני? דער רמב״ן האט אמת פארשטאנען פון דער רמב״ם אז די גאנצע חשבון איז הלכה למשה מסיני — נישט נאר דער פרינציפ אז מ׳קען חשבון נוצן, נאר די ספעציפישע כללים.
שיטה 3: דער רמב״ן
דער רמב״ן האלט אז די הלכה למשה מסיני איז אז א בית דין סמוכין (נישט דווקא סנהדרין, אבער מיט סמיכה) מוז מאכן קידוש החודש. נישט דא קיין אנדערע וועג — נישט ווי דער רמב״ם וואס זאגט ס׳איז דא א הלכה למשה מסיני אז מ׳קען גיין לויטן חשבון, און כל שכן נישט ווי רב סעדיה גאון אז מ׳האט אלעמאל געגאנגען מיט חשבון.
קשיא: אויב אזוי, וויאזוי מאכן מיר היינט קידוש החודש אן א בית דין סמוכין? תירוץ: הלל (בנו של רבי יהודה נשיאה — א שפּעטערדיגער, נישט רבי יהודה הנשיא בעל המשנה) האט געזען אז די סמיכה ווערט בטל, און האט „עמד וקידש את כל החדשים משם ועד סוף כל הדורות” — ער האט מקדש געווען אלע חדשים מראש לויט זיין חשבון. אונזער חשבון איז דעריבער א גילוי מילתא וואס דער בית דין טויזנט יאר צוריק האט מקדש געווען. דאס אנטהאלט א חידוש להלכה: מ׳קען מקדש זיין דעם חודש מראש פאר אסאך יארן.
ווי האט ער געמעגט מקדש זיין חדשים ווען ס׳איז נאך נישט דא די לבנה? ווייל מ׳האט שוין געלערנט אז אפילו במזידין קען דער בית דין טון וואס זיי ווילן — סאו קענען זיי עס אויך טון פאר דער צוקונפט.
הערות אויף דער שיטת הרמב״ן:
– דער רמב״ם זאגט בפירוש נישט ווי דער רמב״ן.
– אפילו הלל איז געווען א בית דין סמוכין דעמאלטס, איז דאך היינט נישט דא קיין סנהדרין — מיר גייען נאך א סנהדרין/בית דין סמוכין וואס איז אמאל געווען. דאס אליין איז א חידוש.
– צד מעלה: ס׳שטימט בעסער מיט דער מציאות — אין משניות און גמרא ראש השנה זעט מען קיין מאל נישט דעם נושא פון חשבון, נאר אלעס דרייט זיך ארום ראיה. לויט דעם רמב״ם דארף מען זאגן אז דער חשבון איז געווען באהאלטנערהייט, הלכה למשה מסיני וואס מ׳האט נישט פובליציזירט — וואס איז שווערער.
– צד חולשה: ס׳זאגט א גרויסער חידוש להלכה אז מ׳קען מקדש זיין חדשים מראש פאר אסאך יארן, וואס איז בדוחק.
[דיגרעסיע: ערנייאונג פון סנהדרין:] ערנייאונג פון סנהדרין איז כמעט אזוי שווער ווי ביאת המשיח — אז אידן זאלן זיך פארטראגן און אויפנעמען איינע אויף אנדערע. מ׳האט שוין אמאל געטרייט (דער מהר״ל מפראג מיט׳ן מהריב״ל) און ס׳איז נישט געלונגען — שנאת חנם. אבער ס׳איז נישט אזוי רחוק — מיר גייען דאך היינט מיט׳ן שולחן ערוך פון יענע צייטן.
—
הלכה ה׳ — ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה? מסוף חכמי תלמוד, בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע. אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכין.”
פשט: נישט ביים חורבן בית המקדש, נאר יארן שפעטער, ווען די אידן זענען פארדריקט געווארן פון ארץ ישראל און ס׳איז נישט געבליבן קיין בית דין קבוע, האט מען אנגעהויבן מיט חשבון. ביז צייטן פון אביי ורבא האט מען זיך נאך געשטיצט אויף קביעת ארץ ישראל.
חידושים:
1. טויש פון „סנהדרין” צו „בית דין קבוע”: דער רמב״ם נוצט דא „בית דין קבוע” אנשטאט „סנהדרין.” אפשר א בית דין קבוע האט נאך ממשיך געווען מיט עפעס א דין סנהדרין, כאטש ס׳איז שוין נישט געווען אין לשכת הגזית. דער מסקנא איז אז „בית דין קבוע” מיינט דא כמעט דאס זעלבע ווי סנהדרין.
2. אביי ורבא אין בבל: אביי ורבא האבן געוואוינט אין בבל, אבער דער רמב״ם זאגט אז ביז זייער צייט האט מען זיך נאך געשטיצט אויף קביעת ארץ ישראל. דאס מיינט אז די חכמים אין ארץ ישראל האבן עס געטון, נישט אביי ורבא אליין. ס׳איז געווען מעשיות אין גמרא פון אמוראים וואס האבן מקדש געווען דעם חודש על פי ראיה אין בבל, מיט רשות פון ארץ ישראל.
3. דער רמב״ם זאגט נישט עקזאקט ווען ס׳האט זיך אויפגעהערט: ער זאגט „עד ימי אביי ורבא” — ער ווייסט ווען מ׳האט נאך זיכער מקדש געווען על פי ראיה, אבער ער האט נישט קיין פּרעציזע צייט ווען ס׳האט זיך אויפגעהערט. „סוף חכמי תלמוד” איז אינטערעסאנט ווייל אביי ורבא זענען נישט ממש סוף חכמי תלמוד — ס׳איז נאך געווען עטליכע דורות נאך זיי.
4. ר׳ חיים קניבסקי׳ס חשבון: דער רמב״ן ברענגט בשם רב האי גאון אז הלל איז געווען די לעצטע תקופה פון סנהדרין/בית דין סמוכין. ר׳ חיים קניבסקי לייגט צו אז הלל (בנו של רבי יהודה נשיאה — א שפּעטערדיגער אייניקל) האט געדארפט אויסקומען אין די טעג פון רב פפא, וואס איז געווען נאך אביי ורבא. דאס שטימט מיט׳ן רמב״ם׳ס צייטליניע.
5. קיין זכר פון חשבון אין גמרא: אין גמרא איז נישט דא קיין איין זכר פון אונזער חשבון אדער פון די כללים פון אונזער לוח וואס דער רמב״ם גייט אויסלייגן אין די קומענדיגע פרקים. נישט נאר ס׳שטייט נישט אז מ׳האט געהאט דעם חשבון — ס׳שטייט בכלל נישט דערפון. דאס איז א גרויסער חידוש פון דעם רמב״ם אז ס׳איז הלכה למשה מסיני, ווייל ס׳איז נישט דא קיין גמרא מקור דערפאר.
6. צוזאמענפאסונג פון די צוויי הויפּט שיטות אין ראשונים: (א) דער רמב״ם — דער חשבון איז הלכה למשה מסיני; (ב) אנדערע (רמב״ן, רב האי גאון) — ס׳איז א תקנה פון הלל וואס האט מקדש געווען אלע חדשים מראש.
—
הלכה ו׳ — יום טוב שני בזמן הסנהדרין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כשבית דין הגדול קיים והיו קובעין על הראיה, היו בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן שלוחי תשרי עושין ימים טובים יום אחד בלבד” (אחוץ ראש השנה). “ושאר המקומות הרחוקות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהן היו עושין שני ימים מספק… ואפילו שבועות, וזה כדי שלא לחלק במועדות, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החדש.”
פשט: בזמן הסנהדרין, ווען מ׳האט מקדש געווען החודש על פי ראיה, האבן בני ארץ ישראל און אלע פלעצער וואו שלוחי תשרי האבן געקענט אנקומען (אינערהאלב 10 טעג) געמאכט איין טאג יום טוב. ווייטערע פלעצער וואו שלוחי תשרי האבן נישט אנגעקומען, האבן געמאכט צוויי טעג יום טוב מספק — אפילו פסח און שבועות, כדי שלא לחלק במועדות.
חידושים:
1. דער עיקר ספק און “כדי שלא לחלק”: דער עיקר ספק איז ווען די שלוחים קומען נישט אן. אבער אפילו ביי ניסן, ווען די שלוחים זענען שוין אנגעקומען און מ׳ווייסט זיכער וועלכער טאג ס׳איז, האט מען אויך געמאכט צוויי טעג — כדי שלא לחלק במועדות. דאס הייסט, מ׳האט געמאכט א כלל: א פלאץ וואו שלוחי תשרי קומען בכלל נישט אן, מאכט מען אלעמאל צוויי טעג אויף אלע ימים טובים.
2. א כלל, נישט יעדע יאר פריש: מ׳דארף נישט יעדע יאר פרישע אינפארמאציע צי דער שליח איז אנגעקומען — ס׳איז א כלל באזירט אויף דעם פלאץ׳ס שטאטוס (צי שלוחי תשרי קענען בכלל אנקומען אדער נישט).
—
הלכה ז׳ — יום טוב שני בזמן הזה (על פי חשבון)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו כל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד… שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין. אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם.”
פשט: בזמן הזה, ווען מ׳איז מקדש על פי חשבון, וואלט מן הדין יעדער פלאץ געדארפט מאכן נאר איין טאג יום טוב, ווייל ס׳איז נישטא קיין ספק — יעדער ווייסט דעם חשבון. אבער די חכמים האבן מתקן געווען אז מ׳זאל אנהאלטן דעם מנהג אבותיהם.
חידושים:
1. דער סטאטוס פון יום טוב שני ווערט טראנספארמירט: פריער איז עס געווען א ספיקא דאורייתא (מ׳האט נישט געוואוסט וועלכער טאג ס׳איז). יעצט, אז ס׳איז נישטא קיין ספק, ווערט עס א תקנת חכמים צו האלטן דעם אלטן מנהג. דער רמב״ם רופט עס ביידע — א “מנהג” און א “תקנה”. ביז יעצט איז עס געווען א מנהג באזירט אויף ספק; יעצט ווערט עס א תקנה צו האלטן דעם מנהג.
2. וועלכע חכמים האבן דאס מתקן געווען? לכאורה בזמן אביי ורבא, ווייל דעמאלטס האט זיך ערשט אויפגעהערט די סנהדרין. דאס איז א זייער שפעטע תקנה.
3. נאר אין פלעצער מיט אן אלטע מנהג: די תקנה גילט נאר אין פלעצער וואו ס׳איז שוין געווען א מנהג אבותיהם — דאס הייסט, נאר אין מקומות הרחוקים וואו מ׳האט שוין פריער געמאכט צוויי טעג.
4. דער טעם פון “שלחו מתם” (גמרא ביצה): אין גמרא ביצה שטייט “שלחו מתם: הזהרו במנהג אבותיכם” — דער בית דין אין ארץ ישראל האט געשיקט א מעסעדזש צו חוץ לארץ אז מ׳זאל ווייטער האלטן דעם מנהג. דער טעם: “זימנא חדא גזרו מלכות הרשעה גזירה ועתיד הדבר לקלקולו” — אמאל וועט א רשע׳דיגע מלכות מאכן א גזירה, און עס וועט ווערן א קלקול.
5. רש״י׳ס פירוש: די גזירה וועט זיין אז מ׳וועט נישט לערנען תורה, מ׳וועט פארגעסן דעם סוד העיבור (דער חשבון), און ממילא וועלן מענטשן מאכן נאר איין טאג און ווערן צעמישט.
6. דער ר״ן׳ס קשיא: אויב דער פראבלעם איז אז א מלכות וועט מאכן א גזירה קעגן תורה-לערנען, דארף דאך דאס זעלבע פראבלעם זיין אויך אין ארץ ישראל — פארוואס מאכט מען דארט נישט אויך צוויי טעג?
7. אינטערעסאנטע לשון אין גמרא: די גמרא זאגט “השתא דידעינן בקביעא דירחא” — נישט אז מ׳איז קובע על פי חשבון, נאר אז “מיר ווייסן דעם קביעות פון חודש.” דאס איז נישט קלאר וואס דאס טייטשט פרעציז.
8. א סוד אין יום טוב שני: רבי יעקב עמדין, חתם סופר, און אנדערע האבן אלע געזאגט אז ס׳מוז זיין א סוד אין דער נושא פון יום טוב שני, ווייל דער טעם וואס שטייט אין גמרא “מאכט נישט גענוג סענס” — ס׳איז נישט מספיק צו פארענטפערן אלע קשיות. דער ווילנא גאון׳ס כלל: תקנות חכמים האבן אסאך מאל סודות חוץ פון דעם טעם וואס זיי זאגן בפירוש.
9. [דיגרעסיע: טעם הכמוס:] דער צאנזער רב שרייבט אז ס׳איז דא א “טעם הכמוס” (א באהאלטענער טעם). אבער דער דרך פון חכמים איז אלעמאל געווען צו געבן א טעם וואס מאכט סענס — “ובדרכי נועם” — אפילו אויב ס׳איז נישט דער גאנצער טעם. צו זאגן “איך בין דער בעל הבית און איך זאג פלאץ” — דאס איז נישט דער דרך פון תורה.
10. חתם סופר׳ס קשיא: פארוואס רופט מען עס נאר א “מנהג אבותיהם”? לכאורה, ווען ס׳איז געווען אן עכטע ספק, האט מען בהלכה געדארפט מאכן צוויי טעג אלס ספיקא דאורייתא — דאס איז מער ווי א בלויזע מנהג! תירוץ: לויט דעם רמב״ם׳ס שיטה אז ספיקא דאורייתא לחומרא איז נאר מדרבנן, קען מען פארשטיין פארוואס מ׳רופט עס א “מנהג.”
11. דער יחס פון ארץ ישראל׳דיגע חכמים צו חוץ לארץ׳דיגע: אין דער גמרא (ר׳ יוחנן און אנדערע אין פסחים — “פני הבבלים”) זעט מען אז די ארץ ישראל׳דיגע רבנים האבן קיינמאל נישט געהאלטן פון די חוץ לארץ׳דיגע רבנים. זיי האבן אנגעקוקט חוץ לארץ ווי א “שוואכערע פלאץ” — “אונז ווייסן ווען ראש חודש, ענק ווייסט נעבעך נישט.” און אפילו ווען חוץ לארץ האט שוין געוואוסט דעם חשבון, האט מען מורא געהאט: “מארגן וועט ענק פארגעסן.”
12. דער פשט אין “שלחו מתם” — גיי מיט דיין מנהג: ווען א פשוט׳ער איד פרעגט א שאלה, זאגט דער רב: “גיי ווייטער מיט דיין מנהג.” ווייל א פשוט׳ער איד ווייסט נישט דעם חילוק צווישן א מנהג און לומדות, און אויב מ׳זאל אוועקנעמען דעם מנהג, וועט ער גארנישט בלייבן. דאס הייסט, די חכמים האבן געזאגט: מ׳זאל מחזק זיין אפילו דעם צוגעלייגטן טאג, ווייל אנדערש איז די גאנצע יום טוב אין סכנה.
13. דער משל צו נר יום כיפור: אזוי ווי ווען א איד פרעגט דעם רב צי ער דארף צינדן צוויי אדער דריי לעכט פאר יארצייט/יום כיפור, נעמט דער רב עס זייער ערנסט — ווייל אויב ער וועט עס נישט טון, וועט ער גארנישט בלייבן. אזוי אויך מיט יום טוב שני — ס׳איז א שמירה אויף דער גאנצער יום טוב.
—
הלכה ח׳ — יום טוב שני איז “מדברי סופרים”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “נמצא, יום טוב שני שאנו עושין בגלות בזמן הזה — הוא מדברי סופרים שתקנו דבר זה.”
פשט: דאס וואס מ׳מאכט היינט אין גלות צוויי ימים טובים איז א תקנת חכמים (מדברי סופרים), נישט בלויז א מנהג.
חידושים:
1. דער חילוק צווישן “מנהג” און “תקנת חכמים”: דער רמב״ם וויל מדגיש זיין אז בזמן הזה איז יום טוב שני נישט בלויז א מנהג, נאר א פולע תקנה מדרבנן. מ׳וואלט געקענט מיינען אז ס׳איז נאר “אנהאלטן אן עקזיסטירנדע מנהג” (ווייל ער האט געזאגט “החזיקו במנהג אבותיכם”), אבער דער רמב״ם שטעלט אוועק אז ס׳איז א תקנה גמורה. דאס איז וויכטיג ווייל א תקנת חכמים איז הארבער ווי א בלויזער מנהג.
2. נפקא מינה — מכת מרדות: אויף א תקנת חכמים באקומט מען מכת מרדות (אדער נידוי), ווי דער רמב״ם זאגט אין הלכות יום טוב. אויף א בלויזע מנהג איז מסתמא נישטא קיין מכת מרדות. דער רמב״ם זאגט בפירוש אז מ׳גיט נידוי אויף יום טוב שני, ווי עס שטייט אין גמרא “מנדין על כבוד חכמים” — נישט “על כבוד המנהג”, נאר ווייל חכמים האבן עס געהייסן.
3. דער ריטב״א שטימט צו: ער זאגט אז וועגן דעם באקומט מען א שטראף (שמתא), ווייל ס׳איז נישט קיין מנהג מעצמנו, נאר א מנהג פון חכמים — א תקנת חכמים.
4. דער גרויסער חידוש פון דער רמב״ם אין הלכות יום טוב — “ביצה שנולדה”: דער רמב״ם האט מחדש געווען (מיט דעם לשון “יראה לי”) אז בזמן הזה, וואס ביידע טעג זענען נישט קיין אמת׳ער ספק נאר א תקנה מדרבנן, קען מען נישט נוצן די קולות פון ספק. דאס הייסט, “ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני” — וואס איז באזירט אויף דעם אז איין טאג איז חול — גייט נישט, ווייל בזמן הזה ווייסט מען אז ביידע טעג זענען תקנה, נישט ספק. אלע אנדערע מפרשים האבן חולק געווען — זיי קוקן עס אן אז היות די גאנצע תקנה איז געווען מספק, האט עס נאך אלץ א דין ספק. אבער דער רמב״ם האלט אז ס׳איז דווקא מער חמור ווייל ס׳איז אויס ספק — מ׳קען עס נישט וועגן ספק.
5. “ספיקא דיומא” — דער לשון vs. דער אמת: דער רמב״ם אין הלכות יום טוב רופט עס נאך אלץ “מספיקא דיומא”, אבער ער מיינט נאר אז דער אריגינעלער מנהג איז געווען מספיקא דיומא, און דער נאמען איז געבליבן. דער אמת איז אבער אז בזמן הזה איז דער ערשטער טאג א דאורייתא און דער צווייטער טאג איז א תקנת חכמים.
6. נפקא מינה לענין ברכה: אפשר וועגן דעם — ווייל ס׳איז א תקנת חכמים און נישט בלויז א מנהג — מאכט מען א ברכה אויף יום טוב שני. (אויף א בלויזע מנהג וואלט מען אפשר נישט געמאכט א ברכה.)
7. “בנות ישראל החמירו על עצמן” — א פאראלעל: ס׳זענען דא זאכן וואס בנות ישראל האבן מחמיר געווען אויף זיך אליין, אבער חכמים האבן עס אנגענומען, און דעמאלטס ווערט עס שוין א תקנה. אבער אויף אזעלכע זאכן באקומט מען מסתמא נישט מכת מרדות, ווייל ס׳שטייט נישט “שלחו מתם” — מ׳דארף אויסקלערן דעם גדר.
—
הלכה ט׳ — ראש השנה צוויי טעג בזמן הראיה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “יום טוב של ראש השנה — בזמן שהיו קובעין על הראיה, היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק, לפי שלא היו יודעים יום שקבעו בו בית דין את החודש, שאין השלוחים יוצאין ביום טוב. לא עוד אלא אפילו בירושלים עצמה שהוא מקום בית דין, פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים, מפני שאם לא באו עדים כל יום שלשים, נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קודש, ולמחר קודש.”
פשט: ראש השנה איז אנדערש פון אנדערע ימים טובים. ווייל ראש השנה איז ראש חודש (דער ערשטער טאג פון חודש תשרי), און שלוחים גייען נישט ארויס אום יום טוב, האט רוב ארץ ישראל (נישט נאר ווייטע פלעצער) געמאכט צוויי טעג מספק. אפילו אין ירושלים גופא, ווען עדים זענען נישט געקומען דעם דרייסיגסטן טאג, האט מען געמאכט ביידע טעג קודש.
חידושים:
1. ראש השנה איז נאך פאר “ספיקא דיומא”: ראש השנה איז אנדערש — ס׳איז נישט קיין דין ספיקא דיומא ווי אנדערע ימים טובים. נאך פאר דער גאנצער תקנה פון ספיקא דיומא, איז ראש השנה שוין געווען צוויי טעג. אין דעם איז אויך זיכער דא א סוד.
2. דער מעכאניזם פון דעם דרייסיגסטן טאג: אמאל זעט מען די לבנה נאך פאר ס׳ווערט טאג, אדער מ׳זעט כוכבים — דעמאלטס האט מען געמאכט יענעם טאג יום טוב. אבער ווען דער חודש קומט אריין טיף אין טאג, האט מען שוין פון אנפאנג טאג געדארפט פראווען ראש חודש, ווייל בית דין האט שוין קובע געווען לויט זייערע חשבונות אז היינט קענען קומען עדים. דער דרייסיגסטער טאג איז אלעמאל געווען קודש — חוץ אויב עדים זענען געקומען יענעם טאג, איז נאר יענער טאג געווען יום טוב.
3. “בכסה ליום חגנו” — דער נאמען פון ראש השנה אנטהאלט שוין דעם ספק: דער פסוק רעדט פון דעם טאג וואו די לבנה איז מתכסה (פארבארגן), און דאס איז ממש דער טאג פון ראש השנה. ביי אנדערע ימים טובים איז דער ספק שוין צוויי וואכן צוריק אדורכגעגאנגען, אבער ראש השנה פאלט אויס אויפ׳ן טאג פון ספק אליין. דער ספק פון ראש חודש איז א מציאות׳דיגער ספק, נישט בלויז א הלכישער ספק — עס זענען דא צוויי טעג וואו מען זעט נישט די לבנה, און דער בית דין׳ס תפקיד איז געווען להכריע דעם ספק.
4. [דיגרעסיע: פארגלייך צו בין השמשות:] עס ווערט פארגליכן צו בין השמשות — וואס איז אויך נישט נאר א ספק אין הלכה נאר א ספק אין מציאות. די חכמים קענען מכריע זיין ווען הלכתית הייבט זיך אן די נאכט, אבער דער מציאות׳דיגער ספק בלייבט.
5. “הא למדת שאפילו יום טוב של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים”: דער רמב״ם׳ס מסקנא: אפילו ראש השנה בזמן הזה איז מדברי סופרים. לויט דעם רמב״ם׳ס אייגענעם חידוש דארפן אלע ימים טובים זיין קדושה אחת.
6. שופר בלאזן דעם צווייטן טאג: ווען מען האט געמאכט צוויי טעג ראש השנה בזמן הבית, האט מען נישט נאר אפגעהיט מלאכה נאר אויך געפראוועט דעם יום טוב מיט אלע פרטים — שופר בלאזן א.א.וו. עס איז דא א מבוכה צו מען האט טאקע געבלאזן שופר דעם צווייטן טאג. דער חידוש איז אז דער צווייטער טאג איז געווען א ספיקא דאורייתא — מען קען נישט זאגן אז עס איז גרינגער.
—
הלכה י׳ — ראש השנה צוויי טעג בזמן הזה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “התקינו שיהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל… שני ימים תמיד. בזמן הזה שקובעין על החשבון…”
פשט: מ׳האט מתקן געווען אז אפילו בני ארץ ישראל זאלן אלעמאל מאכן צוויי טעג ראש השנה, אויך בזמן הזה ווען מ׳איז קובע לויט חשבון (און מ׳ווייסט גענוי ווען ראש השנה איז).
חידושים:
1. פארקערטע ריכטונג: מ׳וואלט געקענט מיינען אז בזמן הזה, וואס ס׳איז דא א חשבון, זאל מען זיין מער מיקל — מ׳זאל מאכן נאר איין טאג איבעראל. אבער דער מעשה גייט פארקערט — מ׳גייט
לחומרא: אלע פלעצער וואס האבן אמאל נישט געוואוסט, מאכן ווייטער צוויי טעג.
2. קשיא — וואס איז שייך “מנהג אבותיהם בידיהם” ביי ראש השנה? ביי ראש השנה איז עס נישט ממש א “מנהג” געווען — ס׳איז געווען א ממש׳ער ספק! די זעלבע קשיא איז דאך אויך ביי חוץ לארץ — דארט איז אויך געווען א ממש׳ער ספק, און יעצט רופט מען עס א “מנהג”. דער רשב״א ענטפערט אז ס׳קען זיין די זעלבע סיבה — ווייל מ׳קען פארגעסן דעם חשבון, איז מען זיך נישט סומך אויף דעם חשבון אליין.
—
הלכה יא׳ — “מנהג אבותיכם בידיכם” — דער כלל
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל מקום שלא היו שליחי תשרי מגיעין אליו כשהיו שליחי יוצאים — עושין שני ימים, אפילו בזמן הזה, כמו שהיו עושים בזמן שבני ארץ ישראל קובעים על הראיה. ובני ארץ ישראל בזמן הזה עושין יום אחד כמנהגם, שמעולם לא עשו שני ימים טובים.”
פשט: פלעצער וואו די שלוחי תשרי זענען נישט אנגעקומען, מאכן ווייטער צוויי טעג יום טוב אפילו בזמן הזה, ווי זייער אלטער מנהג. ארץ ישראל מאכט איין טאג, ווייל דארט איז קיינמאל נישט געווען קיין אנדערע מנהג.
—
הלכה יב׳ — “אין עשיית יום אחד תלוי בקריבות המקום”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין עשיית יום אחד תלוי בקריבות המקום. כיצד? אם היה מקום בינו ובין ירושלים מהלך חמשה ימים או פחות, שבודאי אפשר שיגיעו להם שלוחים… אין אומרים שאנשי מקום זה עושים יום טוב אחד. שמי יאמר לנו שהיו שלוחים יוצאים למקום זה? שלא היו השלוחים יוצאים למקום זה מפני שלא היו שם ישראל.”
און ווייטער: “ואילו היה הדבר תלוי בקרבת המקום – וואלטן כל בני מצרים געדארפט מאכן איין טאג, ווייל שאי אפשר שלא יגיעו אליהם שלוחי תשרי, שאין בין ירושלים ומצרים על דרך אשקלון מהלך שמונה ימים או פחות, וכן רוב סוריא. ולמדת שאין הדבר תלוי בהיות המקום קרוב.”
פשט: דער רמב״ם חידוש׳ט אז צו מען מאכט איין טאג אדער צוויי טעג יום טוב איז נישט תלוי אין געאגראפישע נאנטקייט צו ירושלים. אפילו א פלאץ וואס איז בלויז 5 טעג פון ירושלים — וואו שלוחים וואלטן געקענט אנקומען — מאכט צוויי טעג, אויב שלוחים זענען בפועל קיינמאל נישט אהינגעקומען. דער ריזן קען זיין ווייל עס האבן נישט געוואוינט דארט אידן, אדער ווייל עס איז געווען א חירום בדרך (רויבער, מלחמות), ווי צווישן יהודה און גולה אין ימי חכמי המשנה.
חידושים:
1. פארוואס דארף מען דעם הסבר: דער רמב״ם שרייבט דעם גאנצן שטיקל צו פארענטפערן א מציאות וואס שטימט נישט מיט׳ן פשוט׳ן כלל: עס זענען דא פלעצער וואס זענען זייער נאנט צו ארץ ישראל (ווי מצרים, סיריע, דמשק, ארם צובא — וואו דער רמב״ם אליין האט געוואוינט) וואו אידן האבן אלעמאל געמאכט צוויי טעג יום טוב, הגם שלוחים וואלטן לייכט געקענט אנקומען.
2. דער חילוק: נישט “וואלט געקענט” נאר “איז בפועל געקומען”: דער רמב״ם׳ס יסוד איז אז עס גייט נישט לויט פאטענציאל (צו שלוחים קענען אנקומען) נאר לויט מציאות (צו שלוחים זענען אנגעקומען). א פלאץ וואו שלוחים זענען אנגעקומען האט א מנהג אבותיהם פון איין טאג; א פלאץ וואו שלוחים זענען נישט אנגעקומען האט נאכנישט קיין מנהג פון איין טאג.
3. “דרך אשקלון”: “דרך אשקלון” איז דער זעלבער וועג וואס הייסט אין פסוק “דרך ארץ פלשתים” — דער גראדער וועג לעבן דער ים, וואס אשקלון איז געווען די הויפטשטאט פון פלשתים אין יהושע׳ס צייטן.
4. גרויסע מחלוקת: וואס איז דער דיפאלט — איין טאג אדער צוויי טעג? איינער האלט אז ווען אידן פון א ווייטע פלאץ (וואו זייער מנהג אבות איז געווען צוויי טעג) באזעצן זיך אין א נייע שטאט, ברענגען זיי מיט זיך דעם מנהג פון צוויי טעג. דער צווייטער האלט אז דער רמב״ם מיינט פשוט אז אין א פלאץ וואו שלוחים זענען קיינמאל נישט געקומען, איז נישטא קיין מנהג פון איין טאג, און דעריבער מאכט מען צוויי טעג — מ׳גייט לחומרא, צוויי טעג איז דער “סעיפער סייד,” און נאר אין פלעצער וואו מען ווייסט אז שלוחים זענען געקומען מאכט מען איין טאג. דאס שטימט מיט דער גאנצער הלכה וואו מען זעט אז מען גייט לחומרא — ווי ביי ראש השנה.
5. [דיגרעסיע: דער חכם צבי׳ס קשיא:] דער באוואוסטער חכם צבי פרעגט: אויב מען קומט צו א פלאץ וואו שלוחים קומען אן, וואס גייט מיר אן וואו דו ביסט געווען נעכטן? היינט ווייסט ער דאך אז ס׳איז יום טוב! דאס בלייבט אן אפענע שאלה.
6. צוויי סיבות פארוואס שלוחים זענען נישט אנגעקומען: (1) עס האבן נישט געוואוינט דארט אידן. (2) עס איז געווען א חירום בדרך — רויבער, מלחמות — ווי צווישן יהודה און גולה אין ימי חכמי המשנה (רומישע מלחמות).
—
הלכה יב׳ (המשך) — דער רמב״ם׳ס כלל — סיכום פון דער הלכה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יתר על עשרה ימים גמורים — עושין שני ימים לעולם.” און: “כל מקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים או פחות — צריך לבדוק:”
1. “אם אותו המקום ארץ ישראל שהיה בו ישראל בשעת הראיה בכיבוש שני” — כגון אושה, שפרעם, לוד, יבנה, נוב, טבריה — יום אחד, ווייל דארט זענען שלוחים אייביג אנגעקומען.
2. “אותן מקומות שאין להם מסורה” — כגון צור, דמשק, אשקלון — אדער פלעצער מחוצה לארץ כגון מצרים, עמון, מואב — “אותן כמנהג אבותיהם: אם יום אחד יום אחד, ואם שני ימים שני ימים.”
3. “מקום שאין להם מנהג” — א נייע שטאט, אדער ישוב שנתחדש במדבר ארץ ישראל — “עושין שני ימים כמנהג רוב העולם.”
חידושים:
1. פארוואס “כיבוש שני” און נישט סתם ארץ ישראל? ווייל אשקלון איז געווען מכובש עולי מצרים אבער נישט מכובש עולי בבל. דער רמב״ם רעכנט נאר כיבוש שני (עולי בבל) ווייל נאר דעמאלט האט מען מקדש געווען על פי ראיה. אשקלון, כאטש עס ליגט אינערהאלב די גבולות פון פרשת מסעי, האט א דין פון חוץ לארץ לענין דעם.
2. דער מנהג איז דער עדות: דער רמב״ם זאגט אז דער מנהג פון א שטאט איז מעיד צו שלוחים זענען אנגעקומען בזמן הראיה. אויב ס׳איז דא א מנהג פון איין טאג — אפילו אין חוץ לארץ (סוריא, מצרים) — דארף מען נישט חושש זיין פאר צוויי טעג.
3. “רוב העולם”: ביי א נייע שטאט אן א מנהג, גייט מען נאך רוב העולם — און רוב העולם מאכט צוויי טעג. דער רמב״ם באנוצט א “רוב” פרינציפ.
4. “וכל יום טוב שני מדברי סופרים — אפילו יום טוב שני של ראש השנה”: אלע צוויי טעג יום טוב — אפילו ראש השנה׳ס צווייטער טאג וואס מ׳האט געמאכט אפילו אין זמן הבית — איז מדברי סופרים.
5. דער רמב״ם vs. דער מנהג העולם — א גרויסע נפקא מינה: לויט דער רמב״ם קומט אויס א מערקווירדיגע מציאות: ס׳איז דא פלעצער אין חוץ לארץ וואו מ׳מאכט איין טאג (ווייל דער מנהג איז אז שלוחים זענען אנגעקומען), און פלעצער אין ארץ ישראל וואו מ׳מאכט צוויי טעג (א נייע שטאט אן מנהג, כמנהג רוב העולם). למעשה פירט זיך קיינער נישט אזוי!
6. דער ריטב״א׳ס שיטה: דער ריטב״א און אנדערע ראשונים זאגן אז דער מנהג איז אנדערש: גאנץ ארץ ישראל — איין טאג, גאנץ חוץ לארץ — צוויי טעג. דאס איז סיי א קולא (נייע שטעט אין א״י ווי תל אביב, בני ברק — מאכן איין טאג, נישט ווי דער רמב״ם וואלט געזאגט צוויי) און סיי א חומרא (פלעצער אין חו״ל נאנט צו א״י וואו שלוחים וואלטן אנגעקומען — מאכן צוויי טעג). דער ריטב״א׳ס סברא: פארוואס זאל מען גיין נאך “רוב העולם”? זאל מען גיין נאך “רוב ארץ ישראל” — און רוב ארץ ישראל מאכט איין טאג!
7. א דריטע שיטה: דער חינוך און אנדערע ראשונים זענען נאך מער מיקל — אז אפילו אין חוץ לארץ איז דא פלעצער וואו מ׳קען מאכן איין טאג, אויב ס׳איז גענוג נאנט.
8. דער חזון איש׳ס דוחק: דער חזון איש וויל דוחק זיין אז אפילו לויט דעם רמב״ם, אין ארץ ישראל גייט מען אויך לויט “רוב ארץ ישראל” — אבער דער רמב״ם זאגט דאס נישט בפירוש. דער רמב״ם רעדט פון ספק, נישט פון רוב.
9. די שאלה פון אילת: אילת איז זיכער נישט כיבוש עולי מצרים, אבער ס׳איז א כיבוש פון די אידן היינט. די הלכה איז “תלוי ווי ציוניש מ׳איז”: אויב מ׳אנערקענט די כיבוש הציונים, האלט מען אז ס׳האט א דין ארץ ישראל (לויט דער ריטב״א — איין טאג יום טוב). אויב מ׳גייט שטרענג מיט דעם רמב״ם׳ס הלכה אז יעדער ספק׳דיגער פלאץ אן א מנהג דארף צוויי טעג — קומט אויס ווי חוץ לארץ. דער רמב״ם׳ס לשון “נתחדש במדבר ארץ ישראל” מאכט א חילוק צווישן פלעצער וואו ס׳איז שוין געווען א ישוב און א מדבר. למעשה — מנהג איז קובע: ווייל די גאנצע יום טוב שני איז א מנהג, אויב די אידן וואס וואוינען אין א פלאץ פירן זיך צו מאכן איין טאג, איז זייער שווער צו גיין קעגן זייער מנהג.
10. [דיגרעסיע: צור:] צור (Tyre) איז אין היינטיגן לבנון, נאנט צו דער גרענעץ מיט ארץ ישראל. ס׳איז געווען א זייער אידישע שטאט — אין הלכות שקלים שטייט “כסף צורי” (געלט פון צור).
—
הלכה יג׳ — דער חשבון פון היינט און די סמכות פון בני ארץ ישראל
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “זה שאנו מחשבים בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרים ראש חודש יום פלוני ויום טוב יום פלוני — לא בחשבון שלנו אנו קובעים ולא עליו אנו סומכים, שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ… אלא חשבון בני ארץ ישראל הוא שאנו סומכים עליו… ומה שאנו מחשבים — לגלות הדבר בלבד… ובקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חודש או יום טוב, לא מן החשבון שאנו מחשבים.”
פשט: אויב יעדער איד אין זיין שטאט רעכנט אויס דעם לוח און ווייסט ווען ראש חודש איז — מיינט ער נישט אז *ער* קובע ראש חודש. דער חשבון וואס מיר מאכן אין חוץ לארץ איז בלויז “לגלות הדבר” — צו אנטדעקן וואס בני ארץ ישראל האבן שוין באשטימט. מיר טוען “על דעתם ועל כוונתם” — אונזער חשבון איז נישט קובע, נאר מגלה.
חידושים:
1. דער לומדות׳דיגער חידוש: מ׳וואלט געמיינט אז נאכדעם וואס דער רמב״ם האט באוויזן אז אין זמן הזה גייט מען על פי חשבון, איז דער חשבון גופא וואס קובע ראש חודש — און יעדער איד וואס רעכנט אויס איז א שותף אין קביעת החודש. דער רמב״ם שלאגט דאס אפ: דער חשבון אליין האט נישט מבטל געווען די הלכה אז קידוש החודש מוז קומען פון ארץ ישראל — “כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים.” אונזער חשבון איז בלויז א כלי צו וויסן וואס בני ארץ ישראל טוען.
2. וויאזוי ווייסן מיר וואס בני ארץ ישראל מאכן? מיר רופן זיי נישט אן, מיר פרעגן זיי נישט. תירוץ: מיר ווייסן פונקטליך וויאזוי זיי גייען מאכן, ווייל זיי גייען נאך דער זעלבער הלכה למשה מסיני — דער חשבון איז פעסטגעשטעלט, ס׳איז נישטא קיין צוויי וועגן. ממילא, דורך דעם וואס מיר רעכענען דעם זעלבן חשבון, ווייסן מיר אין הונדערט פראצענט וואס זיי מאכן.
3. צוויי דינים אין קידוש החודש — סמכות vs. תורה פון ארץ ישראל: ווען ס׳איז געווען סנהדרין, האבן זיי געהאט סמכות (בעלות, ממשלה). אבער אויסער דעם ענין פון סמכות איז דא א באזונדערער לימוד פון “כי מציון תצא תורה” — וואס מיינט נישט ממשלה אדער בעלות, נאר אז תורה גופא קומט פון ארץ ישראל. אין זמן הזה, אן סנהדרין, בלייבט דער צווייטער דין בתוקף — ס׳מוז זיין א בית דין שבארץ ישראל.
4. דער רמב״ם׳ס שיטה אז מ׳דארף נישט סמוכים אויף קידוש החודש: דער רמב״ם האלט אז מ׳דארף נישט סמיכה פאר קידוש החודש, אבער מ׳דארף יא האבן חכמים אין ארץ ישראל. אויב ס׳וואלט נישט געווען קיין איין איד אין ארץ ישראל, וואלט געווארן “אויס ראש חודש” — מ׳וואלט נישט געקענט מקדש זיין חדשים. דער מפרש אויפ׳ן רמב״ם ברענגט פון ספר המצוות אז מיר האבן א הבטחה פון הקב״ה — “כי לא תשכח” — אז ס׳וועט קיינמאל נישט זיין אזא קלון אויף עם ישראל אז ס׳זאל נישט זיין חכמים אין ארץ ישראל.
5. ווער איז דער “בית דין שבארץ ישראל” היינט? דאס איז א “פאניקייט” פון דער שיטת הרמב״ם — ער מאכט זיך כאילו ס׳איז דא א בית דין אין ארץ ישראל, אפילו ווען מ׳ווייסט נישט ווער זיי זענען. ס׳איז דא וואס זאגן אז צען אידן אין ארץ ישראל, ווער זיי זענען, זיי זענען דער בית דין. דער רמב״ם האט נישט געזאגט אז מ׳דארף דעם גרעסטן חכם — דאס וואס מ׳דארף א גרויסן חכם איז געווען נאר לגבי ראיה (עדות אויף דעם לבנה), נישט לגבי דעם חשבון גופא. רעכענען קען יעדער איד.
6. דער רמב״ם vs. די גאונים אין בבל: דער רמב״ם האט געוואוסט אז אסאך צייטן האבן די גרויסע חכמים (גאונים) געוואוינט אין בבל מיט סמכות. פונדעסטוועגן, לגבי קידוש החודש, העלפט נישט — ס׳מוז זיין אין ארץ ישראל. א קלענערער חכם אין ארץ ישראל איז מער רעלעוואנט ווי דער גרעסטער גאון אין בבל.
7. מחלוקת רמב״ם–רמב״ן: דער רמב״ן פארשטייט נישט וואס העלפן צען פשוט׳ע אידן אין ארץ ישראל — א בית דין דארף דאך סמיכה! ממילא זאגט דער רמב״ן אן אנדערע פשט: דער פארצייטישער בית דין (הלל) האט מקדש געווען אלע חדשים פאראויס, און וואס מיר טוען איז רעטרואקטיוו אויף זייער חשבון. לויט דעם רמב״ן, “לגלות הדבר” מיינט צו אנטדעקן ווען הלל האט מקדש געווען אונזער חודש — נישט וואס די היינטיגע בני ארץ ישראל מאכן.
—
סיום פרק ה׳
פרק ה׳ איז א “זייער שיינע קלארע פרק.” פון יעצט אן גייט מען לערנען וויאזוי די חשבונות ארבעטן אין פרק ו׳ און ווייטער.
תמלול מלא 📝
הלכות קידוש החודש פרק ה׳ — בית דין וחשבון: שני חלקים בקידוש החודש
הקדמה: צוויי חלקים אין קידוש החודש
Speaker 1: א גוטן, טייערע אידן. א גוטן. יא. מיר גייען לערנען הלכות קידוש החודש פרק ה׳, די פיפטע פרק פון הלכות קידוש החודש. און אין די פרק גייען מיר דיסקאווערן זייער א וויכטיגע זאך, אז ס׳איז דא צוויי חלקים פון די ענין פון קידוש החודש. דאס הייסט, ס׳איז נישט ממש אזוי ווי איך זאג, אבער שוין. ס׳איז דא צוויי חלקים פון די ענין פון קידוש החודש.
איינס איז די ראיה, וואס מיר האבן געלערנט בעצם ביז יעצט, אלע הלכות וויאזוי די בית דין איז… וואס הייסט עס? מקדש די חודש לויט די עדים וואס האבן געזען.
די צווייטע זאך איז די חשבון. יעצט, ס׳איז אמת אז די חשבון דארף אויך די בית דין וויסן כדי צו וויסן אויב ס׳גייט קומען עדים, ווען צו עקספעקטן, ווען צו זיצן און ווארטן, און אויך צו וויסן צו מכחיש זיין די עדים אויב זיי זאגן זאכן וואס קען נישט זיין.
אבער חוץ פון דעם איז דא נאך א סארט חשבון, וואס דער חשבון זאגט אונז נישט אויב מ׳גייט זען. ס׳איז דא דער חשבון וואס זאגט אונז בכלל ווען איז ראש חודש. און ווער ס׳קוקט אין די היינטיגע לוח וועט זען אז ס׳שטייט נישט גארנישט וועגן די לבנה, דאס הייסט, ס׳איז נישט געבויט אויף ווען מ׳האט געזען די לבנה, ס׳איז נישט אפילו געבויט אויף ווען מ׳קען זען די לבנה, מיר וועלן עס זען באלד. ס׳איז געבויט אויף א חשבון.
סיי די לוח פון קידוש החודש, סיי די לוח פון עיבור השנה, איז דא א געוויסע פיקסד חשבון, ס׳איז סטאביל, ס׳איז יעדע מאל די זעלבע, ס׳חזר׳ט זיך איבער מיט א סייקל, און דורכדעם ווייסט מען ווען איז ראש חודש און ווען איז די יאר. סיי לגבי קידוש החודש קוקט מען נישט אויף די לבנה, סיי לגבי עיבור השנה קוקט מען נישט אויף די אלע זאכן וואס מיר האבן געלערנט אין די פריערדיגע פרק אז מ׳דארף קוקן, נאר מ׳גייט מיט א גלייכע חשבון, יעדע מאל לויט א חשבון.
דאס איז איין זאך וואס יעדער איינער ווייסט, קען זען אז די היינטיגע לוח איז אנדערש ווי וואס מיר האבן געלערנט ביז יעצט. די צווייטע זאך איז אנדערש…
דיסקוסיע: אונטערשייד צווישן תקופה און תבואות לגבי עיבור השנה
Speaker 2: ווארט א מינוט, די חשבון וואס דו האסט געזאגט וועגן עיבור, דו מיינסט נאר לגבי די תבואות. לגבי די תקופה האט עס יא געסאלווד, רייט?
Speaker 1: ס׳איז געבויט אויף דעם, אבער ס׳איז נישט געסאלווד. ס׳ארבעט מיט די תקופה. ס׳וואלט געדארפט זיין, ס׳איז טאקע נאך א שאלה, אבער ס׳איז נישט ווייל… ס׳איז נישט יעדע יאר קוקט מען צו די תקופה קומט אויס.
Speaker 2: רייט, רייט, אמת. אבער איך זאג, אויטאמאטיקלי ארבעט עס אויך אויף די תקופה. מה שאין כן אויף די תבואה האט זיך זיין אייגענע סייקל, זיין אייגענע…
Speaker 1: יא, מ׳קוקט נישט. דעריבער אז מ׳קוקט נישט.
דער אונטערשייד צווישן די צוויי סארטן חשבון
אויך די חודש איז געסאלווד לגבי געוויסע זאכן. און די חודש איז זייער א גרויסע טשעינדזש, ווייל די ענין פון עדים איז דאך אז אונז ווייסן אז ווען די לבנה דארף ווערן נתחדש, ווערט עס נתחדש. די שאלה איז צו אונז אויף דער וועלט זעען עס.
די לוח טוט עפעס אזוי ווי בעיסיקלי אז איך קוק אין ספעיס, אין ספעיס איז יעצט דא א נייע לבנה. ס׳איז א מין… איך בין נישט זיכער אז ס׳איז אזא חילוק, אפשר מען דארף טראכטן. ווייל ער וועט זען אויך די לוח. ביידע פון די זאכן זענען קאנעקטעד צו די זעלבע ריעליטי.
אין עני קעיס, וואס הייסט? אויב די לוח זאגט אז ס׳איז דא א נייע לבנה, איז דא א נייע לבנה. און אונז אויפן זען עס נישט איז וועגן וואלקענעס. איך מיין נישט וואלקענעס, ס׳איז נישט אמת. וואס איז נאך צו קליין עס צו זען? לאו דוקא אויך נכון.
אין אנדערע ווערטער, מ׳מאכט געוויסע עווערידזשעס. ווען אונז רופן אויס למשל די מולד, איז לאו דוקא אז מ׳וואלט עס אפילו געקענט טעארעטיש זען. און די זעלבע זאך ווען אונז מאכן נישט חודש, איז נישט נאר וועגן וואלקענעס. ס׳קען אמאל זיין אז מ׳קען עס בכלל נישט זען, אפילו ווען ס׳זאל נישט זיין קיין שום וואלקענעס.
וואס טייטש? דער רמב״ם גייט זאגן אז די לבנה ארבעט נישט עקזעקטלי מיט די חשבון. ניין, די חשבון איז וואס אונז מאכן אויף דעם, ווייל דו געדענקסט דאך אז מ׳דארף מאכן בערך יעדע צווייטע חודש מלא און חסר. די לבנה פאלגט דאך נישט די סדר. דאס הייסט, ס׳איז בערך א האלב, אבער ס׳פארט נישט דווקא אויף די חשבון. ס׳איז דא אנדערע חילוקים פארוואס די לבנה איז נישט יעדע חודש די זעלבע.
סאו ניין, די לבנה פארט נישט אויף א פונקטליכע סדר. דאס הייסט, ס׳פארט אויף א פונקטליכע סדר, אבער נישט פונקטליך מיט טעג פון די וואכן, מיט דרייסיג טעג.
אונזער לוח האט אויך קאמפראמייזעס אזוי ווי. יא, יא. ס׳איז אויך בערך… ס׳קומט אויס בערך אז ס׳פארט נישט ארויס פון א געוויסע לימיט, אבער ס׳איז נישט אז אלעמאל ווען ס׳שטייט אין לוח אז ראש חודש האט מען שוין געקענט זען די לבנה, סאמטיימס האט מען נישט געקענט זען. מ׳וועט זען וועגן דעם אין די נעקסטע פרקים.
די צווייטע זאך וואס איז אנדערש: צוויי טעג יום טוב
סאו, דאס איז איין זאך וואס איז היינט אנדערש. די צווייטע זאך וואס איז היינט אנדערש איז… אז יעדער איינער וואס וואוינט אין חוץ לארץ, ווייסט אז ער מאכט צוויי טעג יום טוב. און די גרונד האבן מיר דאך געלערנט אז פארוואס מאכט מען קידוש החודש? “תקראו אתם במועדם”, צו זאגן ווען דער יום טוב איז. און ס׳ווערט פארשידענע חקירות ווי פונקטליך דארף מען מאכן צוויי טעג יום טוב, פארוואס, וויאזוי ס׳ארבעט דאס.
סאו, דאס איז נאך א זאך וואס איז אנדערש היינט און אמאל. די צוויי זאכן זענען קאנעקטעד איינס מיט׳ן צווייטן, פארשטייט זיך. מ׳דארף זען פונקטליך וויאזוי. ווייל לכאורה, אויב מאכט מען א חשבון, ווייסט מען דאך שוין יא ווען יום טוב איז. דארף מען וויסן פארוואס מ׳מאכט בכלל צוויי טעג יום טוב. דאס זענען צוויי זאכן וואס דער רמב״ם איז מסביר אין דעם פרק.
פאראויסקוק: די צוויי גרויסע חידושים פון דעם רמב״ם
יעצט, כדי דער רמב״ם זאל עס מסביר זיין, קומט ער אויף מיט צוויי גרויסע באמבע חידושים וואס קיין איין אנדערע צדיק האט נישט געוואוסט פון זיי, אדער לויט די רמב״ן און אנדערע וואס דינגען זיך אויף דעם רמב״ם האבן נישט געוואוסט פון די וועג וואס דער רמב״ם לייגט עס אראפ. אבער אונז גייען מיר לערנען לויט די וועג וואס דער רמב״ם לייגט עס אראפ.
דער ערשטער גרויסער חידוש איז, דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א הלכה למשה מסיני, דאס שטייט אין די ערשטע צוויי סעיפים, אז בשעת וואס ס׳איז דא א סנהדרין אין ארץ ישראל זאל מען קוקן אויף די לבנה און אויף די שנה, אבער בשעת וואס ס׳איז נישט זאל מען קוקן אויף די חשבון. אזוי זאגט דער רמב״ם.
דער צווייטער גרויסער חידוש זאגט דער רמב״ם סוף פרק, אז דאס פון קוקן אויף די חשבון מיינט נאך אלץ נישט אז אונזער חשבון איז קובע די לבנה בכלל. ס׳מיינט אז די אידן אין ארץ ישראל, וואס זיי זענען סאמהאו די בית דין, זיי גייען טאקע לויט׳ן חשבון, און זיי זענען מקדש יעדע חודש. וועגן דעם האבן מיר אונזער חדשים.
ס׳איז דא צוויי גרויסע חידושים פון דעם רמב״ם, וואס נישט יעדער איינער איז מסכים.
די צווייטע חידוש ברענגט ארויס אז ס׳איז אייביג די בית דין, נאר די בית דין אליין האט זיך גערוקט פון קובע זיין לויט ראיה צו קובע זיין לויט חשבון. דאס הייסט, בעצם פון קובע זיין אויף ביידע בעיסיקלי. מ׳קען זאגן פון קובע זיין אויף חשבון פלוס ראיה צו קובע זיין נאר אויף חשבון. אבער ס׳איז ווייטער די בית דין וואס דארף זיין די ווארט פון קידוש.
דיסקוסיע: אונטערשייד צווישן די צוויי סארטן חשבון
Speaker 2: ווייל דו זאגסט חשבון פלוס ראיה, די חשבון וואס מ׳פלעגט רעכענען בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, איז נישט די זעלבע חשבון וואס אונז רעכענען. אונזער חשבון איז נאך א קאמפראמייז, בעיסד על גבי גס. און אונזער ווארט חשבון.
Speaker 1: יא. ס׳מוז נאך אלץ אנקומען. דאס הייסט, דאס וואס מיר האבן געלערנט אז די בית דין דארפן זיין בקיאים באצטגנינות כדי צו וויסן ווען די לבנה קומט, דאס מיינט די אמת׳דיגע פונקטליכע חשבון. נישט אויף די איינע חשבון זענען אונז מקדש די חודש.
אונז זענען מקדש די חודש, דאס הייסט, היינט ווערט היינט בית דין אין ארץ ישראל, וואס איז נישט קיין עשה נדמה, איז מקדש די חודש לויט א בערך׳דיגע חשבון וואס קומט אויס אז ס׳זאל מער ווייניגער שטימען, אבער נישט לויט די חשבון וואס זאגט אונז ווען די לבנה גייט אמת׳דיג זיין.
דעמאלטס איז עס געווען אזוי ווי זיי האבן אויסגערעכנט די יעצטיגע תקופות, שטערנס, און זיי האבן געוואוסט בערך ווען די לבנה גייט עקטשועלי ארויסקומען. און היינט איז עס די חשבון פון וואס איז די בעסטע, די נאנטסטע צו די מציאות, מיט די בעסטע קאמפראמייז אז ס׳זאל נישט געשען קיין… די ענין פון איבערבלייבן טעג און כדומה. זייער גוט.
הלכה א׳: קידוש החודש און עיבור השנה נאר דורך סנהדרין
זאגט דער רמב״ם, כל שאמרנו מקביעת ראש חודש על הראייה, איז קובע ראש חודש לויט עדים וואס האבן געזען. און די צווייטע זאך וואס מ׳האט געלערנט אין די פאריגע פרק, אז עיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך, אז מ׳איז מעבר די שנה בעיסד אויף די צוויי זאכן: זמן, ס׳טייטש אז ס׳זאל אויסקומען אין די תקופה אז די ראש חודש האביב זאל אויסקומען אין די תקופה פון ניסן, אדער מפני הצורך, וועגן די אלע זאכן וואס ער האט אויסגערעכנט, די תבואות און אזוי ווייטער, זאגט דער רמב״ם, אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל. דאס טוט נאר די סנהדרין אין ארץ ישראל.
וואס איז סנהדרין? א בית דין פון ע״א. נישט נאר א בית דין פון ע״א, אבער די בית דין פון ע״א. די בית דין, יא, ס׳איז דא די בית דין שבארץ ישראל, בית דין הגדול.
אדער, או בית דין הסמוכים בארץ ישראל, אדער די נעקסטע לעוועל איז ווען ס׳איז שוין נישט זיי אליין א סנהדרין, אבער א בית דין וואס האט סמיכה אין ארץ ישראל, וואס האט רשות פון די סנהדרין, שנטלו מהסנהדרין רשות. ס׳טייטש אז די סנהדרין עקזיסט נאך. די סנהדרין קען געבן רשות פאר אן אנדערע בית דין צו טון ראיה און עיבור השנה, איך מיין, קביעות ראש חודש און עיבור השנה.
דער מקור: “החודש הזה לכם”
וויאזוי ווייסט מען די צוויי זאכן? זאגט דער רמב״ם, פון וואו ווייסט מען דאס? שכך נאמר למשה ולאהרן, דער אייבערשטער רעדט צו משה און אהרן, און ער זאגט זיי, “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, אזויווי דער רמב״ם האט דאס שוין געזאגט גלייך ביי אנפאנג הלכות ראש חודש. און דא רעדט ער צו זיי, און ער זאגט “לכם”, ס׳איז מסור בידכם.
און ווער איז ממלא מקום פון משה און אהרן? ווער נעמט עס איבער ווען משה און אהרן איז שוין נישטא? זאגט דער רמב״ם, מפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו, מ׳האט מקבל געווען א הלכה למשה מסיני פון משה רבינו, שכך הוא פירוש הדבר: עדות זו תהא מסורה לכם. די ענין פון “החודש הזה לכם”, וואס איז די חידוש? עדות. ס׳האנדלט זיך פון עדות. עדות החודש. דו מקבל זיין עדות? אקעי. עדות זו תהא מסורה לכם ולכל העומדים במקומם, און ווער ס׳נעמט איבער משה רבינו במקומם.
אינטערעסאנט, במקומם מיינט אין ארץ ישראל, און גאר משה און אהרן זענען נישט געווען אין ארץ ישראל. ער מיינט צו זאגן אלס די מנהיגים פון כלל ישראל. פשוט במקומם מיינט אין די פלאץ, ממלא מקום. ממלא מקומם.
ווער איז ממלא מקום פון משה רבינו?
און ווער איז געווען ממלא המקום פון משה רבינו? משה רבינו האט געהאט מיט זיך, כאילו א סנהדרין, א בית דין, און אהרן איז געווען דער צווייטער אין ראנג. סאו ווען ער רעדט צו משה ואהרן, רעדט ער טעקניקלי צו די סנהדרין, צו די מנהיגים, אדער אפשר וועט מען זאגן צו די העכסטע אויטאריטעט ביי אידן.
ער רעדט צו משה ואהרן, רעדט ער צו די העכסטע אויטאריטעט, און נאכדעם זאגט ער, און whoever איז נאכדעם די אויטאריטעט, וואס דאס איז אייביג די סנהדרין. משה רבינו האט געמינט א סנהדרין, האסטו געזען אין פרשת הלכות סנהדרין, און ער האט פון דעם טאג געהאט איינס און זיבעציג זקנים, און פון דעם טאג זענען די נעמען ארויסגענומען.
חידוש: קידוש החודש דארף ספעציפיש סנהדרין
און דא שטייט א חידוש וואס ס׳שטייט נישט פריער. ס׳הייסט, אין פרק א׳ האט שוין דער רמב״ם געזאגט אז עדות זו מסורה לכם, אבער וואס ער זאגט דא איז נאך א זאך, אז ס׳מיינט מסורה לבית דין הגדול. דער רמב״ם האט געהאלטן אז קידוש החודש איז נישט גענוג, דאס הייסט, כדי מקדש זיין על פי ראיה איז נישט גענוג א בית דין. זיי האבן געלערנט פריער אלע מיני הלכות אז ס׳איז א בית דין, ס׳איז א סמיכה, ס׳איז א רשות פון ארץ ישראל, אלע מיני זאכן, איז נאך אלץ נישט גענוג. דאס הייסט, ס׳איז גענוג אויף צו מאכן קידוש החודש באופן כללי, אבער כדי צו מאכן מותר הוא, דארף עס זיין סנהדרין. דאס איז דער רמב״ם׳ס חידוש.
און דער רמב״ם זאגט אז דאס ליגט אויכעט אין דעם לימוד פון “לכם”, ווייל משה ואהרן איז נישט סתם געווען א בית דין פון צוויי וואוילע אידן, זיי זענען געווען די סנהדרין, און זיי, אדער ווער ס׳איז יורש משה בתור ראש בית דין, נישט סתם בתור בית דין.
דער רמב״ם האט נישט סתם פארשטאנען אז “החודש הזה לכם ראש חדשים” רעדט נישט נאר פון איין יאר, אדער נאר פון די יארן ווי לאנג די צוויי מענטשן לעבן. ס׳איז דאך א ציווי לדורות, א מצוה. מוז זיין אז whoever קען זיין במקומם פון משה ואהרן. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל אין פרק א׳ האט עס נישט אויסגעקוקט אזוי,
דער רמב״ם׳ס שיטה וועגן קידוש החודש: סנהדרין, סמיכה, און חשבון
הלכה ב׳ (המשך) – קידוש החודש על פי ראיה דארף סנהדרין
דער רמב״ם האט געהאלטן אז קידוש החודש איז נישט גענוג, דאס הייסט, כדי מקדש זיין על פי ראיה איז נישט גענוג א בית דין. זיי האבן געלערנט פריער אלע מיני הלכות, אז ס׳איז א בית דין, אז ס׳איז א סמיכה, אז ס׳איז א רשות פון ארץ ישראל, אלע מיני זאכן, איז נאך אלץ נישט גענוג. דאס הייסט, ס׳איז גענוג אויף צו מאכן קידוש החודש באופן כללי, אבער כדי צו מאכן מיט ראיה דארף עס זיין סנהדרין. דאס איז דער רמב״ם׳ס חידוש.
און דער רמב״ם זאגט אז דאס ליגט אויכעט אין די לימוד פון “לכם”, ווען משה און אהרן איז נישט סתם געווען א בית דין פון צוויי וואוילע אידן, זיי זענען געווען די סנהדרין, און זיי, אדער ווען ס׳איז יורש משה בתור ראש בית דין, נישט סתם בתור בית דין.
דער רמב״ם האט משמעות׳דיג פארשטאנען אז “החודש הזה לכם ראש חדשים”, מ׳רעדט נישט נאר פון איין יאר, אדער נאר פון די יארן ווי לאנג די צוויי מענטשן לעבן. ס׳איז דאך א ציווי לדורות, א מצוה. מוז זיין אז הויעווער קען זיין במקומו פון משה ואהרן.
דער חילוק צווישן פרק א׳ און פרק ה׳
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל אין פרק א׳ וואלט עס נישט אויסגעקומען אזוי, און אין פרק א׳ וואלט דער רמב״ם ארויסגעלערנט דאס אז ס׳דארף זיין אין ארץ ישראל האט ער ארויסגעלערנט “כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים”. און לפעמים האט ער געזאגט אז אויב איינער איז אין חוץ לארץ און ער איז די גרעסטער, קען ער אויך ממשיך זיין. ער איז מסכים דא, אבער דאס איז נישט די נושא דא.
אונז רעדן נישט יעצט פון די שאלה פון ארץ ישראל אין חוץ לארץ, ס׳איז יעצט פון די שאלה צו דו ביסט דער בעסטער. גדול אדער סתם א בית דין. ס׳איז דא א זאך וואס הייסט בית דין הגדול. דארטן האט מען משמע געווען אז אויב ס׳איז דא אן אדם גדול אין חוץ לארץ, ער איז די גרעסטע, און ער האט באקומען רשות פון די בית דין הגדול. אה, די ווארט איז, הייסט עס ווי דער בית דין הגדול טוט עס מיט רשות, הייסט עס ווי עכט טוט עס דער בית דין הגדול אין ירושלים. הוי ווי קאל איר, כדי צו מקדש זיין פי ראיה, מוז זיין א בית דין הגדול. דאס איז נישט געשטאנען בכלל אין פרק א׳, ס׳שטייט די ערשטע מאל דא.
דער ענין פון סמכות
ס׳איז אויך אינטערעסאנט, ס׳זעט אויס אז ס׳איז נישט פשט א דין אז דער סנהדרין מוז עס טון, נאר ס׳זעט אויס אז ס׳איז אן ענין פון סמכות, ס׳איז אן ענין פון אויטאריטי, אז זיי בלייבן די גרעסטע כח, ממילא מיט רשות וועט עס העלפן, ווייל אויב ס׳איז געווען ממש א מצוה אויף משה ואהרן, אדער סנהדרין, פארוואס זאל ער העלפן רשות?
ס׳קען זיין, אבער די זאך וואס מ׳דארף דא רשות פאר איז נאר צו מקדש זיין על פי ראיה, ווייל למעשה שפעטער איז דער בית דין יא ווייטער מקדש, אבער נאר על פי חשבון, נישט על פי ראיה. סאו וואס דו זאגסט סמכות איז נאר כדי צו קענען טון לויט וואס מ׳זעט. לויט׳ן חשבון דארף מען נאך אלץ א בית דין, אבער נישט דער לעוועל בית דין וואס הייסט סנהדרין. דאס איז דער שיטת הרמב״ם.
דו ביסט גערעכט, וואס דו האסט באמערקט אז דער רמב״ם האט עס אראפגעלייגט אין א וועג וואס נישט קיין סתירה.
דער רמב״ן׳ס השגה אויף דעם רמב״ם
אבער דו ביסט גערעכט, און דער רמב״ן האט באמערקט אז דאס איז אויך, מ׳זאגט דא צוויי חידושים פון דעם רמב״ם, און מ׳זאגט דא א דריטע חידוש, דער רמב״ם איז קאנעקטען מיט דעם וואס דער רמב״ם האלט אז קידוש החודש על פי יריעה פאדערט א סנהדרין, א בית דין הגדול, ער האט נישט קיין געהעריגע מקור פאר טאקע.
דאס הייסט, אויך אז עין א׳ דארף מען נישט… עין א׳, ס׳דארף זיין סנהדרין. ער ווייסט נישט וועגן עין א׳, ס׳דארף נישט קיין עין א׳, ס׳דארף דריי פון די סנהדרין. דער רמב״ן איז מחולק אויף דעם אויך.
דער רמב״ן זאגט אז ער ווייסט נישט וואו דער רמב״ן האט געטראפן אז מ׳דארף האבן א בית דין הגדול. דער רמב״ן זאגט אז ס׳איז א הלכה למשה בנשיא, אבער א הלכה למשה בנשיא געווענליך שטייט נישט אין די גמרא, נישט סתם הלכה למשה בנשיא, וואס דער רמב״ן האט דירעקט מקלק געווען משה רבינו. אין די גמרא שטייט יא, עדתה זו מסירה לכם. אבער די גמרא זאגט נישט אז ס׳איז א הלכה למשה בנשיא, און אז ס׳איז דור לדור.
ס׳איז נישט קיין פראבלעם. דאס איז אלטער רמב״ן וועגן אלע הלכות וואס זענען דאורייתא אז זיי זענען הלכה למשה בנשיא. דאס איז נישט ספעציעל דא.
לויט דער רמב״ן, וואס דער רמב״ן האט נישט קיין געהעריגע ראיה, איז פון דעם אז מ׳דארף האבן א דיסנהדרין. דאס הייסט, אז מ׳דארף סמוכים, אז אלע הלכות וואס מ׳האט געזאגט ארץ ישראל אדער ראש ישראל, דאס איז דער רמב״ן מודה, דאס לערנט מען זיך טאקע פון אלע פלעצער. וואטעווער, ס׳דאווערט מען וואס דער מקורש זאגט. אבער דאס וואס דער רמב״ן זאגט אז מ׳דארף א בית דין, א גדול, און ס׳טוישט זיך אן א בית דין, א גדול, קען מען נישט מקורש זיין על פי ראיה, דאס איז דער רמב״ן מחלוק, און ער ברענגט אז מ׳זעט לכאורה קלאר, אזוי ווי דו האסט געזאגט, מ׳זעט פארשידענע פלעצער, ס׳זעט נישט אויס אז דאס איז געווען דער בית דין א גדול, דאס איז געווען א בית דין. מיט סמיכה.
די גמרא איז משמע אז ס׳איז תלוי אין סמיכה, נישט אז ס׳איז תלוי אין בית דין הגדול.
דער רמב״ם׳ס פארשטאנד פון סמיכה
אבער דאס איז נישט שיץ רמב״ם. זעט אויס אז דער רמב״ם האט געהאלטן אז סמיכה איז פשט אז מען טוט עס ברשות במקום בשם דעם בית דין הגדול. הייסט עס ווי דער בית דין הגדול טוט עס? ס׳איז נישט אמת.
ס׳איז א שלמה׳דיגע שאלה וואס סמיכה טייטשט. צו סמיכה איז פשט אז זיי זענען גענוג גוטע דיינים, אדער סמיכה מיינט אז מ׳טוט עס במקומם. ס׳איז דא אזא זאך סמיכה וואס מיינט נישט דאס. סמיכה מיינט נישט רשות. רשות פון די בית דין איז אן עקסטערע זאך. יעדער איז מודה, ס׳איז נישט די זעלבע זאך.
ס׳איז דא אזא זאך וואס הייסט סמיכה, וואס הייסט ער באקומט, ער איז מוסמך צו… סמיכה אויף כלליות, אז ער איז א גוטע דיין, אבער ער שטייט נישט רשות אויף דעם ספעציפיק. עקזעקטלי, ס׳איז נישט די זעלבע זאך. איז מען אודה אז ס׳קען זיין איינער וואס האט סמיכה בזמן וואס ס׳איז נישט דא קיין סנהדרין, ס׳איז נישט תלוי זה בזה.
הלכה ב׳ – בזמן שאין סנהדרין: קידוש על פי חשבון
ער זאגט דער רמב״ם, אזוי האט מען געלערנט, אבל… דאס האט מען אויך געלערנט ללכה בית, אז מ׳גייט זאגן מפורש אין הלכה בית, אבל, יא?
יא. אבל בזמן שאין שם סנהדרין מארץ ישראל, ווען ס׳עקזיסט נישט קיין סנהדרין אין ארץ ישראל, דעמאלטס קען מען דאך נישט טון אויך נישט בשמם, ווייל זיי זענען נישט דא ברשותם. און ס׳העלפט נישט דאס וואס זיי האבן אמאל געגעבן רשות זעט אויס אויך נישט. איז אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים. קען מען נישט קובע זיין חדשים און מעברין זיין שנים בעיסד אויף ראיה אדער אויף גיין אפשאצן די מציאות, נאר ס׳איז דא א נייע זאך, בחשבון זה שבחשבון היום.
די איינציגסטע וועג וויאזוי מען קען נאך טון וואס איז נישט געבליבן צו מאכן ראש חדשים און עיבור שנים איז דורך חשבון. נישט דאס איז געבליבן, ס׳איז א נייע זאך, מיט די חשבון פלעגט מען קיינמאל נישט מאכן. דאס האט עס אזוי איבערגענומען די אלטע הלכה פון קבועה און עיבור. חשבון. ודבר זה, חשבון איז אזוי ווי די נייע סנהדרין.
דאס וואס יעדער איינער קען זען ווייל ס׳איז חשבון, ווייל ס׳איז זייער קלאר. ער איז נישט די נייע סנהדרין.
ניין, ער איז די וועג וויאזוי דער פעסדן מאכט היינט אין קידוש החודש.
יא, זאגט דער רמב״ם, ודבר זה הלכה למשה מסיני ההוא. זאגט ער נאכאמאל איבער די זאך הלכה. ער מאכט קלאר אז ביידע זייטן פון די הלכה מסיני, נישט אז די הלכה מסיני זאגט אז דא סנהדרין, ווען נישט, איז מסתלק געטרעפט מען אן עצה. ניין, דער אייבערשטער זאגט פאר משה רבינו אז וואס? שבזמן שיש סנהדרין כובן על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום. ס׳איז דא אונז זאגט נאכאמאל, אן מחשבין בו היום איז עפעס א דגוש דא.
ואין חוששין לראיה, מ׳קוקט מער נישט אויף ראיה, אלא פעמים שיהיה יום שקובעין בו בחשבון זה הוא יום הראיה, אסאך מאל קומט אויס אז דער יום וואס קומט אויס לויט דעם חשבון איז טאקע דער טאג וואס ס׳וואלט ווען איידעם געקענט זען די לבנה, או קודם לו ביום או אחריו ביום, מ׳גייט נאר נאך דעם חשבון.
וזה, זאגט דער רמב״ם, וזה שיהיה אחרי ראיה, קען אמאל זיין אז ס׳איז א טאג פון די ראיה, ס׳קען זיין אז ס׳איז א טאג פאר דעם. דאס הייסט, אונז ווייסן קלאר, מ׳קען נישט היינט זען די לבנה. עניוועי, מאכט מען ראש חודש, ס׳קען זיין א טאג נאכדעם, און אזוי ווייטער. וזה שיהיה אחרי ראיה ביום, דאס אז ס׳זאל זיין נאך די ראיה איז מער א זעלטענע זאך, פלא הוא, און דאס זעט מען אסאך מאל בארצות שהן למערב ארץ ישראל. דאס הייסט, ס׳געשעט נאר אין די לענדער וואס זענען מערב ארץ ישראל.
דאס הייסט, לכאורה אין ארץ ישראל אליינס, מ׳דארף זען די חשבון שפעטער. אבער ס׳איז דא א גאנצע טאג וואס ס׳וואלט שוין געווען נעכטן אין ראש חודש. איך האב שוין געזען נעכטן די לבנה. און המגן איז ערשט ראש חודש. ענדזעקטלי. און כדי דאס צו פארשטיין, מיין איך, דארף מען קוקן אין אנדערע פלאנטס.
דער רמב״ם האט נאכנישט אויסגערעכנט די חשבונות, סאו איך מיין אז אונז גייען ווארטן.
וואס די הלכה למשה מסיני האט אונז געגעבן
אבער דער רמב״ם זאגט אונז נישט אז די הלכה למשה מסיני האט אונז געגעבן די חשבון. די הלכה למשה מסיני האט אונז געגעבן אז במקום ראיה קען זיין חשבון, רייט? וואס די חשבון איז, קומט מיט אונז תגונים, אזוי ווי דער רמב״ם האט געזאגט בדרך שרוים אונז תגונים. איך גיי דיר זאגן די דריטע מאל און די פערטע מאל. די חשבון איז א סאך מיין, נישט די חשבון, נאר אונז תגונים.
ניין, אנטשולדיגט. ס׳איז א חשבון די כערף. אבער אסטראנאמיס, מאטעמאטישנס. ס׳איז נישט די עסטאנעמער איז אויך נישט. נאכאמאל, ס׳איז די בעל הלוח מאכן אונזער חשבון. דאס הייסט, ס׳איז א חשבון וואס מ׳קען מיט דעם גרינגער מאכן א לוח. ס׳איז נישט קיין חשבון צו וויסן ווען די לבנה גייט קומען.
אזוי ווי דער רמב״ן זאגט, אמאל די לבנה קומט א טאג פאר, און א טאג נאך דעם. ס׳איז אמת באופן די קרוני מוז נישט זיין.
דער רמב״ן׳ס קשיא אויף דעם רמב״ם וועגן חשבון
דער רמב״ן האט זיך טאקע געווונדערט איינע פון די רמב״ן׳ס קשיות און די השגות אויף ספר המצות, דארט איז דער רמב״ן באריכות וועגן דעם, אז ווי שטייט אין דער רמב״ם? ווי האט דער רמב״ן גענומען אז ס׳איז דא א חשבון הלכים נושא וסיני? ס׳איז קלאר אז דער רמב״ן האט אמת פארשטאנען פון דער רמב״ם. איך מיין אז די גאנצע חשבון איז הלכים נושא וסיני.
דאס הייסט, וויאזוי? ווען מאכט מען ראש חודש? לויט ווי ס׳שטייט אין די חשבון די לוח. אזוי האט דער רמב״ם… ס׳שטייט נישט קיין סייענס פאר דער רמב״ם די חשבון. ס׳שטייט די חשבון, די חשבון שטייט ערגעץ, פון וואו האט עס דער רמב״ם גענומען, נישט די סייענס אויסגעטראכט. אבער ס׳איז זיכער אז דער רמב״ם האט געהאלטן אז די חשבון איז הלכה למשה מסיני.
דריי שיטות וועגן דעם חשבון
נאר דא, מ׳קען זאגן אזוי, איך מיין אויב איך בין גערעכט, איז דא דריי שיטות וועגן די חשבון. אין די אנדערע ווערטער, דער חשבון איז, לאמיר מאכן זייער קלאר, דער חשבון, ווען זיי זאגן יעצט, חשבון מיינט איז כללים. די כללים וואס זאגן ווען זאל זיין ראש חודש אדער ווען זאל זיין עיבור ראש השנה, נישט דער חשבון וואס זאגט אונז וואס גייט זיין.
לכאורה, דער רמב״ם האט פארשטייט, ס׳איז דא דריי שיטות וועגן דעם.
שיטה 1: רב סעדיה גאון
ס׳איז געווען שיטת רב סעדיה גאון, ס׳איז ידוע ווער ס׳ווייסט אזוי ווי די היסטוריה פאליטיק, ס׳איז געווען א גאנצע מחלוקת רב סעדיה גאון מיט די ראש בית דין ארץ ישראל, וועלכע טאג זאל זיין ראש השנה. רב סעדיה גאון האט געטענה׳ט אין יענע מחלוקת אז אמת׳דיג האבן מיר אלעמאל געמאכט לויט דעם חשבון, אז אפילו בזמן שקידשו על פי ראיה, אבער נאך אלץ, סאמ-האו, געגאנגען מיט די חשבון וואס אונז טוען. דאס איז רב סעדיה גאון׳ס שיטה.
דער רמב״ם איז מורא׳דיג בייז אויף דעם. דער רמב״ם זאגט אז רב סעדיה גאון אליינס האט נישט געגלייבט אין דעם וואס ער זאגט, ער האט נאר געזאגט לתשובת המינים, ס׳קען נישט זיין.
רב סעדיה האלט אזוי ווי אז מ׳האט געטון חשבון, און נאכדעם איז געווען אן ענין, אן אפישעל זאך פון נעמען עדות.
יא, דער קידוש החודש האט געקענט גיין אנטקעגן דעם, איך ווייס נישט פונקטליך. ער האט געזאגט אז… פארשטייסט פארוואס? ווייל ס׳איז דא א פראבלעם. היינט שטייען די רבנים שוין טויזנטער יארן, על כל פנים, ער מאכט א לוח לויט א לוח, לויט א חשבון. די לוח מיינט די זעלבע זאך, די לוח מיינט אזוי ווי א טשארק.
קומען די קראים, למשל, און זיי זאגן פאר די רב סעדיה גאון, רב סעדיה גאון, ווי האסטו גענומען די נייע מאדנע זאך? ראש חודש איז די ראנג טאג. די תורה שטייט החודש הזה לכם, די תורה שטייט חודש עבר וכו׳. ווי האבן זיי דען גענומען דאס?
האט רב סעדיה גאון געטון וואס… דער גאונים פלעגט טון אין אזעלכע קעיסעס, און זאגן, עטץ זענט שקרנים, עטץ האט׳ס פארגעסן, משה רבינו האט עס געזאגט אזוי צו טון. אה, עטץ שטייט אין די גמרא ראיה? ניין, ס׳מיינט נישט, ס׳איז אמת געווען על פי חשבון. דאס איז רב סעדיה גאון׳ס פשט, דער רמב״ם איז דאך.
שיטה 2: דער רמב״ם
און צווייטער פשט איז דער רמב״ם׳ס פשט, אז וואס? אז ס׳איז דא, אמת׳דיג דער רמב״ם האלט אז ס׳איז דא צוויי סארטן חשבון,
קידוש החודש על פי חשבון: שיטות הראשונים ומתי התחיל החשבון
שיטת הרמב״ם: החשבון הוא הלכה למשה מסיני
סאו דאס וואס אונז טוען היינט על פי חשבון, איז זייער נאנט צו רב סעדיה גאון. ס׳איז אויך הלכה למשה מסיני, דאס וואס אונז טוען אלעס על פי חשבון, איז זייער נאנט צו רב סעדיה גאון. ס׳איז הונדערט פראצענט הלכה למשה מסיני, ס׳איז נישט קיין נייע זאך, נישט קיין תקנת חכמים, ס׳איז גארנישט, ס׳איז מדאורייתא אז די בית דין זאל עס טון, רייט, אזוי ווי אונז טוען.
אבער ס׳איז בכלל נישט פשט אז אלעמאל האט מען דאס געטון. ס׳איז נישט, כל זמן וואס ס׳איז געווען א סנהדרין האט מען נישט גענוצט בכלל אונזער חשבון. סאו פראקטיש איז אונזער חשבון נאר נוגע פון די צייט וואס ס׳איז נישט דא קיין סנהדרין. אבער טעארעטיש, ווער ס׳האט געלערנט הלכות קידוש החודש ווייסט אז משה רבינו האט אויך געלערנט די חשבון, ווייל ס׳שטייט דאך “הלכה למשה מסיני”. אזוי האט דער רמב״ם געלערנט.
איך זע אז די מפרשים זענען זיך עס פארקאכט, דער רמב״ם מיינט ממש אז די חשבון איז געווען… לכאורה יא, אזוי מיין איך. אבער אויב דאס איז די ווארט, איז פארוואס קומט נאך אריין די חשבון פון די צדיקים ווען ס׳איז ווייטער? פארוואס נישט די חשבון איז די חשבון? ווייט, ווייט, ווייט, לאמיר ענדיגן נאר די דריטע שיטה.
שיטת הרמב״ן: הלל הזקן האט מקדש געווען אלע חדשים מראש
נאכדעם איז דא א דריטע שיטה. וואס איז די שיטה פון די רמב״ן? אויב איך געדענק איז עס די שיטה פון נאך… ער ברענגט אזא מקורות פון דעם, אויב איך געדענק, וואס איז א גאנץ אנדערע שיטה.
ער זאגט אז די לעצטע בית דין, דאס הייסט, ס׳איז תלוי אין די גאנצע חקירה צו מ׳דארף בכלל א בית דין, צו ס׳איז א סנהדרין וכו׳. און דער רמב״ן האט געלערנט, און אזוי ווי אנדערע, אז אוודאי, די הלכה למשה מסיני איז אז מ׳דארף אז א בית דין זאל מאכן די חודשים, און די בית דין דארף האבן סמיכה. ס׳דארף נישט קיין סנהדרין, אבער ס׳דארף זיין א בית דין סמוכין זאל מאכן קידוש החודש. נישט דא קיין אנדערע וועג.
נישט אמת וואס דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א הלכה למשה מסיני אז מ׳קען גיין לויטן חשבון, כל שכן אז ס׳איז נישט אמת וואס דער רב סעדיה גאון זאגט אז מ׳האט אלעמאל געגאנגען מיט חשבון. ניין, די הלכה למשה מסיני זאגט אז מ׳דארף מאכן קידוש החודש על פי ראיה.
איי, אויב אזוי, וויאזוי מאכן מיר קידוש החודש לא על פי ראיה, נאר על פי חשבון? האבן זיי געזאגט, איך מיין דער רמב״ן און אנדערע, אז א נייע זאך, אז הלל הזקן, הו עווער דארט וואס, האט געזען אז ס׳ווערט בטל די סמיכה און מ׳גייט נישט קענען מאכן קידוש החודש, “עמד וקידש את כל החדשים משם ועד סוף כל הדורות”, לויט זיין חשבון.
דאס הייסט, דער חשבון וואס אונז מאכן איז אזויווי א גילוי מילתא וואס דער בית דין טויזנט יאר צוריק האט מקדש געווען דעם חודש. שטייט א נייע חידוש אויך אז מ׳קען מקדש זיין דעם חודש מראש, פאר אסאך יארן מראש, אבער אזוי האבן געלערנט די אנדערע צדיקים. און ממילא, אזוי נעמט מען אויס געווענליך ביי אונז אין חדר, פאר סאם ריזען, די שיטה, אז אונזער לוח איז בעצם דער חודש המקודש מהלל. ער האט געמאכט דעם לוח, און אנדערע זאגן ער האט אויך מקדש געווען אלע חדשים לויט די חשבון וואס ער האט געהאלטן אז ס׳גייט זיין.
איי, וויאזוי האט ער געמעגט מקדש זיין די חדשים ווען ס׳גייט נישט זיין די לבנה? זיי האבן דאך שוין געלערנט, אפילו במזידין, די בית דין קענען טון וואס זיי ווילן. סאו, נישט נאר זיי קענען מאכן… זיי האבן עס געקענט טון פאר די פיוטשער. יא. סאו, דאס איז א דריטע שיטה.
דיסקוסיע: דער רמב״ם׳ס שיטה קעגן דעם רמב״ן
Speaker 2: שוין, דער רמב״ם זאגט שוין ענליך צו די שיטה?
Speaker 1: ניין, ניין. דער רמב״ם זאגט בפירוש נישט די שיטה. ניין, ניין. דער רמב״ם זאגט, זיי האבן געזאגט.
ס׳איז זייער שווער די דריטע שיטה, ווייל אפילו ער איז א סנהדרין דעמאלטס, איז דאך נישט קיין סנהדרין היינט. סאו… די שיטה… אונז גייען מיר נאך א סנהדרין וואס איז אמאל געווען. דאס אליין איז א חידוש אז… יא. ס׳איז נישט פשט אז ס׳דארף זיין אן עקטשועל סנהדרין, נאר ס׳איז גענוג אז מ׳פאללאויט איין געוויסע סנהדרין. רייט?
Speaker 2: נישט סנהדרין, א בית דין סמוכין. מ׳דארף נישט קיין סנהדרין.
Speaker 1: ניין, בית דין סמוכין. ווייל ס׳איז נישט געווען קיין סנהדרין אין געווענע צייטן ענימאל, אין צייטן פון הלל.
צדדים אין די מחלוקת
דאס שטייט אז אביסל מער האנעסט, ס׳איז מער, ס׳שטימט בעסער מיט די מציאות, אז מ׳פלעגט אמאל בזמן המשנה נאך געגאנגען על פי ידיעה, און זיי האבן בכלל נישט געוואוסט פון די חשבון. לויט דער רמב״ם האט מען געדארפט וויסן אז ס׳איז געווען א חשבון באהאלטנערהייט, מ׳האט אויסגעלערנט, פארשטייט זיך לכלל הלכה משה מסיני, אבער מ׳האט נישט געוואוסט, יענץ שטימט בעסער.
און צד שני, ס׳איז א גרויסע, ס׳זאגט א חידוש להלכה אז מ׳קען טון אזא זאך, אדער קענסטו זאגן ס׳איז טאקע בדוחק. דער רמב״ם איז מודה אז ס׳איז נישט לכתחילה ווען משיח וועט קומען. וועלן צוריקגיין צוריק. ווען מ׳רעדט פון מ׳וועט צוריק מאכן סנהדרין. אפשר דארף מען… דאס איז די זעלבע זאך פון משיח. וועט מען מאכן צוריק ראיה?
דיגרעסיע: די שווערקייט פון ערנייאונג פון סנהדרין
ס׳איז כמעט אזוי שווער ווי משיח. ס׳איז אזוי שווער. אז אידן זאלן זיך פארטראגן און אויפנעמען איינס צו נהדרין איז אזוי שווער ווי ביאת משיח. יא. אבער איז נישט שווער. ביידע דארף געשען א שינוי, א שינוי מהותי.
Speaker 2: ניין, מ׳דארף פשוט טון, ס׳איז נישט קיין גרויסע זאך.
Speaker 1: אבער מ׳האט שוין אמאל געטרייט, און ס׳איז נישט געלונגען. דאס איז א פרט פון די גלות. מ׳וואלט נישט געקענט האבן א סנהדרין ווען נישט אז דער מהר״ל מפראג האט מחליט געווען זיך צו שלאגן מיט׳ן מהריב״ל. דאס הייסט שנאת חנם.
שוין, פארוואס זאג איך דאס? איך ווייס נישט אז דאס וואלט אנגעהאלטן פאר א יאר מיט א מיטוואך. יעדע דור איז געווען… ס׳איז זיכער נישט טוב. ס׳וואלט געווען זיכער… ווער זאל זיין אין סנהדרין? נו פראבלעם, אלע זאלן זיין אין סנהדרין. אונז גייען דאך על היום הזה מיט די שולחן ערוך וואס מ׳האט געשריבן אין יענע צייטן. ס׳איז נישט אזוי רחוק. עניוועי, זיי האבן נאך… זיי האבן גערעדט וועגן קידוש החודש, אבער ס׳איז נישט געווען זייער עיקר ריזען.
הלכה ה: ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה
ווען האט מען אנגעהויבן מיט דעם חשבון?
Speaker 2: עני קעיס, לאמיר צוריקגיין צו… דער רמב״ם האט געהאלטן אז ביז ווי לאנג ס׳איז נאך געווען אין ארץ ישראל איז נאך געווען א סנהדרין, מוז זיין, יא?
Speaker 1: נישט קלאר. דער רמב״ם גייט זאגן. ער גייט קלאר זאגן. “ומאימתי”, זאגט דער רמב״ם… “ומאימתי התחילו”, יא?
Speaker 2: יא. פון ווען?
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, “ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה?” ווען האט מען אנגעהויבן מיט די זאך פון מאכן די חדשים לויט די חשבון? זאגט דער רמב״ם, דאס איז “מסוף חכמי תלמוד, בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע.”
דאס הייסט, נישט ביים חורבן בית המקדש, נאר יארן שפעטער, ווען די אידן זענען שוין פארדריקט געווארן פון ארץ ישראל, איז שוין נישט געבליבן קיין בית דין קבוע.
בית דין קבוע קעגן סנהדרין
סאו דא געבט ער א טויש פון דאס ווארט “סנהדרין” צו “בית דין קבוע”. ס׳הערט זיך אויס אז אפשר בית דין קבוע האט נאך ממשיך געווען און זיי האבן נאך געהאט עפעס א דין סנהדרין. איך מיין אז בית דין קבוע מיינט א סנהדרין. ס׳איז שוין נישט געווען אין לשכת הגזית און אלעס, ווייסטו? אבער ס׳איז נאך געווען א סנהדרין. ס׳דארף זיין די סנהדרין, וואטעווער דעט איז.
ביז צייטן פון אביי ורבא
שוין, ביז אזוי ווי רבנן ורבותינו איז נאך געווען… דער רמב״ם זאגט נישט ווען, דער רמב״ם זאגט “סוף חכמי תלמוד”. איז נאך געווען א דין סנהדרין. אביי ורבא, דאס איז וואס דער רמב״ם זאגט. “אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכין.”
אביי ורבא האבן דאך געוואוינט אין בבל, אבער זיי זענען געווען נסמך אין ארץ ישראל אפשר. ס׳איז נאך געווען דעמאלטס א סנהדרין אין ארץ ישראל, האבן זיי עס געטון על דעת ארץ ישראל.
Speaker 2: ניין, ניין, זיי האבן נישט געטון על דעת. ער זאגט אז ביז די זמן אביי ורבא האבן עס געטון, די חכמים אין ארץ ישראל האבן עס געטון.
Speaker 1: נאר כלפי, ביז די זמן אביי ורבא האט מען מקדש געווען על פי ראיה. ווער ס׳לערנט משניות אין גמרא ראש השנה זעט קיין איין מאל נישט די נושא פון די חשבון. מ׳זעט די רמב״ן און די אלע זאכן זעט מען אין ראיה. רייט, נישט נאר רבן גמליאל, אויך בזמן התנאים אמוראים.
ס׳איז דא מעשיות אין די גמרא פון אמוראים וואס האבן מקדש געווען די חודש על פי ראיה, אבער זיי האבן עס געטון אין בבל, מיט רשות פון ארץ ישראל. א חלק על פי ראיה, א חלק פון בבל, א חלק פון ארץ ישראל. ס׳איז נישט אלעמאל געווען אין בבל, ס׳איז געווען א ישיבה פון ארץ ישראל, ביז רבי יוחנן, וואס אונז רופן חתימת תלמוד ירושלמי, איך ווייס נישט פונקטליך ווען ס׳איז.
דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז געווען א הונדערטער פארט פון בבל צו קוויריע.
Speaker 2: פון בבל? ער האט געוואוינט אין טבריה, ס׳איז געווען דעמאלטס א ישיבה דארטן, דאס הייסט איז ער געגאנגען. איך ווייס נישט.
Speaker 1: ס׳איז געווען א ישיבה אין די סנהדרין, איז געווען קובעי בית ישראל. ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם האט געלערנט אז די סנהדרין, וואטעווער די סנהדרין, איז געווען ביז זמן אביי ורבא. שפעטער, דער רמב״ם זאגט נישט עקזעקטלי ווען, שפעטער האט מען אויפגעהערט דאס, מ׳האט אנגעהויבן צו מאכן על פי חשבון. אזוי זאגט דער רמב״ם.
דיסקוסיע: “סוף חכמי תלמוד” און די צייטליניע
Speaker 2: אינטערעסאנט אז ער רופט זיי סוף חכמי תלמיד, ווייל אביי ורבא זענען געווען תלמידים פון רב רבי יוחנן, ס׳איז נאך געווען נאך די אפאר דורות נאך זייער חכמי תלמיד.
Speaker 1: נאר אלע אלע דורות, נאר. אגעין, דער רמב״ם זאגט נישט אז ביז זמן אביי אברהם, ער זאגט עד ימי אביי אברהם, ווייל אין די גמרא האט עס אים אויסגעקוקט אז אין אביי אברהם׳ס צייטן פלעגט זיך קיין קדוש על פי ראיה. אבער ער זאגט נישט דא קלאר ווען ער האט זיך אויפגעהערט, ער האט נישט קיין צייט. ער ווייסט ווען מ׳האט נאך זיכער מחדש געווען על פי ראיה, ערגעץ ווי אינצווישן די צייטן.
די היסטארישע חקירה: ווען האט אמת׳דיג אנגעהויבן אונזער לוח?
ס׳איז זייער, ווער ס׳וויל קוקן די היסטוריס, האט אנגעהויבן א גרויסע מחלוקת אין די היינטיגע וויאזוי רופט מען זיי? אפיקורסים? נו, אזוי ווי א גרויסע חקירה וועגן דעם, ווען האט זיך אמת׳דיג אנגעהויבן אונזער לוח. דאס הייסט, אין די גמרא איז נישט דא קיין זכר דערפון, מ׳דארף עס כאפן.
דאס וואס דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא לכל משוציאין, א חשבון איז א גרויסע חידוש, ווייל ס׳איז נישט דא קיין איין זכר אין די גמרא אז ס׳איז דא א חשבון. נישט נאר ס׳שטייט נישט אז מ׳האט נישט געהאט די חשבון, קענסט אפשר טרעפן א רמז, איך ווייס נישט. ס׳שטייט נישט בכלל די חשבון אז אונז זענען מיר א לוח וואס האט כללים פון די לוח וואס דער רמב״ם גייט אונז זאגן אין די נעקסטע פרקים. זכר פון דעם אין די גמרא.
זאגסטו נישט קיין ראיה, אפשר איז געווען און ס׳שטייט נישט אין די גמרא, ס׳שטייט אין אן אנדערע ספר, און ס׳איז מקובל פון געוויסע, איך געדענק דער ספר כריתות השונאים וואס זאגט אז הלל האט געמאכט דעם לוח, יעדער ווייסט צו זאגן דאס, אבער אויך אויף דעם איז נישט דא קלאר קיין מקור אין די גמרא.
הלל בנו של רבי יהודה הנשיא
דאס איז מסתמא קאנעקטעד מיט דער רמב״ן וואס זאגט אז ביז הלל איז געווען א סנהדרין, סאו וויל מען זאגן אז פון ווען ס׳האט זיך געענדיגט די סנהדרין איז געווארן א חשבון, יא? קען זיין. ער ברענגט דא אז דער רמב״ן זאגט בשם רב האי גאון אז הלל איז געווען די לעצטע תקופה אין סנהדרין.
און אויף דעם לייגט ר׳ חיים קניבסקי צו אז הלל האט געדארפט אויסקומען אין די טעג פון רב פפא, וואס איז געווען נאך אביי ורבא. זייער אינטערעסאנט, ווי קען זיין הלל בנו של רבי יהודה הנשיא זאל זיין שפעטער פון אביי ורבא?
Speaker 2: ניין, ער זאגט הלל בנו של רבי יהודה נשיאה, אהא, און נישט רבי יהודה הנשיא הראשון, ס׳איז געווען מערערע רבי יהודה נשיאה׳ס. רבי יהודה נשיאה, אהא.
Speaker 1: און דאס איז געווען תקנת הלל הזקן, און אפילו נישט, ס׳איז א שפעטער, אפילו ס׳איז הלל בנו של רבי יהודה הנשיא, מיינט אויך נישט רבי יהודה הנשיא בעל המשנה, א שפעטערדיגער אייניקל פון רבי יהודה הנשיא.
ווען זעען מיר אמת׳דיג דעם חשבון?
סאו, וואו זעען מיר אונז שוין יא חשבון? איך געדענק אז אין די גאונים איז געווען רב סעדיה גאון, און ס׳איז געווען א מערכה, און א פריערדיגער פון אים אויך. מ׳זעט עפעס אין רבנן סבוראי, איך ווייס נישט וואספארא זאך רבנן סבוראי איז, אויך נישט קיין קלארע היסטאריע.
סיכום: די צוויי הויפט שיטות אין ראשונים
על כל פנים, פארדעם זאג איך אז ס׳איז אפיקורסות, ווייל עד איז געהיים וואס שטייט אין די הייליגע תורה, אין רמב״ם. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז הלכה למשה מסיני, אנדערע זאגן אז ס׳איז א תקנה פון הלל. דאס זענען בייסיקלי די צוויי שיטות וואס זענען דא אין די ראשונים וועגן די נושא.
אויב איינער וויל זיין אן אפיקורס, וועט ער זאגן אז ער ווייסט נישט געהעריג פון וואו ס׳קומט, ווייל ס׳איז נישט דא קיין געהעריגע מקורות.
יום טוב שני: בזמן הסנהדרין ובזמן הזה
הלכה ב — יום טוב שני בזמן הסנהדרין
אקעי, ווען דער אייבערשטער האט געוויזן פאר אדם הראשון דור דור ודורשיו, האט ער אים זיכער געוויזן ווער וועט זיין דער מנהיגי הדורות, און ווען גייט ער זיך טאקע טוישן. עניוועיס, דאס איז די נושא פון די חשבון.
יעצט גייט דער רמב״ם אויסזאגן וויאזוי ס׳איז דא היינט. ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳האט מיר געגעבן עפעס אזא… קוק סתם אין ארש״א. אביי ורבא זענען אזוי ווי משה ואהרן, און עפעס ענדיגט זיך אביי ורבא עפעס אזוי. איך מיין אז אביי ורבא איז אויך עפעס אזא סעט אייביג ווי צוויי ברידער. מ׳רעכנט נישט אויס די 71, מ׳רעכנט אויס אזוי ווי מ׳רעכנט אויס משה ואהרן, די צוויי חכמי הדור, און אביי ורבא אלס די צוויי חכמי הדור.
שוין. יא, שוין, ס׳איז דא א מנהג אז ס׳זאל זיין אלעס צוויי רשימות אין יעדע דור. אלטע מינוט, משה רבנו, תקופת הזוגות. אקעי. ניין, ס׳איז אלעמאל דא נשיא ואב בית דין, וואטעווער.
דארף עס זיין אין די… אין עני קעיס, עד כאן האבן מיר געלערנט די כלל פון פארוואס איז דא א זאך ווי א חשבון און פארוואס איז דא א זאך ווי ראיה. יעצט קען מען לערנען וואס איז די מעשה מיט ספיקא דיומא. ווייל דאס איז תלוי, דאס הייסט, ס׳קומט אויס דא צוויי סארטן ספיקא דיומא: איינס, ווען ס׳איז עכטע ספק על פי ראיה, און א צווייטנס, ווען ס׳איז על פי חשבון, אויב ס׳איז א מנהג, אדער דער רמב״ם רופט עס דא מדברי סופרים.
סאו לאמיר לערנען. אקעי. יא?
דער רמב״ם׳ס ווערטער
זאגט דער רמב״ם, “כשבית דין הגדול קיים והיו קובעין על הראיה”, ווען ס׳איז נאך געווען סנהדרין האט מען קובע געווען לויט ראיה, איז אנדערע חדשים איז געווען בסדר, ווייל למשל ביז פסח זענען אנגעקומען, האבן די שליחים אנגעקומען. אבער וואס טוט זיך מיט ראש השנה?
וואט, וואט, וואט. ניין, ניין, ניין. ער זאגט וואס ער האט געזאגט אין די פריערדיגע חלק, אז מ׳גייט מיט די שליחי תשרי אלעמאל. היו מקומות. אקעי, אקעי, מ׳וועט שוין זיין.
זאגט דער רמב״ם אז אין יענע צייטן ווען מ׳האט קובע געווען על פי ראיה, איז “היו בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן שלוחי תשרי” — זיי האבן געלערנט אז תשרי איז געווען די ווייניגסטע, די שליחים האבן נאר געהאט צען טעג אנצוקומען. איבעראל ווי שליחים קענען אנקומען אין צען טעג, זעט אויס אז גאנץ ארץ ישראל איז אויך געווען אינקלודעד אין דעם.
יא, אזוי זאגט ער, “בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן”. דאס הייסט, אפילו חוץ לארץ ישראל, אויב ס׳איז גענוג נאנט צו זיי, “שלוחי תשרי עושין ימים טובים יום אחד בלבד” — האבן די מענטשן געמאכט, אחוץ ראש השנה. ראש השנה האט שוין דער רמב״ם געזאגט אין פריערדיגע פרק אז מ׳האט יא געדארפט מאכן צוויי טעג, ווייל ראש השנה האבן זיי דאך נאכנישט געהאט צייט צו וויסן. ער האט נאר געזאגט האלב וועגס, ער גייט עס זאגן קלארער דא.
אקעי, סאו ער רעדט דא, ימים טובים מיינט ער דער יום טוב פון סוכות. יום כיפור און סוכות. פסח? וואס איז מיט פסח? שלוחי תשרי. אפילו וואו די שלוחי תשרי האבן געקענט אנקומען, האבן אלע ימים טובים, פסח, סוכות, כדי שלא לחלק במועדות.
“ושאר המקומות הרחוקות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהן”, אבער די פלעצער וואס ס׳דויערט מער ווי צען טעג אוועק און די שלוחי תשרי האבן נישט געקענט אנקומען אהין, “היו עושין שני ימים מספק”. האבן זיי געמאכט אלע ימים טובים שני ימים מספק. אפילו, אויך איז דא משמע דער יום טוב פון פסח, וואס ס׳איז געווען אפאר מער טעג, מ׳האט יא געקענט ווען ווארטן פאר שליחים, האט מען אויך געמאכט שני ימים טובים מספק.
“ואפילו שבועות, וזה כדי שלא לחלק במועדות”. ס׳איז דא אן ענין פון שלא לחלק במועדות. פארוואס? “לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החדש” — זיי האבן נישט געוואוסט וועלכע טאג די בני ארץ ישראל מאכן די חודש, איז דאך א ספק יום טוב. אפשר קען מען דאס זאגן ספיקא דאורייתא, האבן זיי מחמיר געווען און געמאכט ביידע טעג יום טוב.
כדי שלא לחלק במועדות
און ס׳טייטש, אפילו אין ניסן, ווען די שליחים זענען אנגעקומען און זיי האבן געוואוסט זיכער אז ס׳איז נישט יום טוב, כדי שלא לחלק במועדות האבן זיי געמאכט א צווייטע לעוועל. אבער די עיקר ספק איז אוודאי ווען ས’קומט נישט אן.
אבער עגעין, דאס וואס ער זאגט אז די מקומות… בקיצור, מ׳דארף וויסן יעדע יאר צו ס׳איז אנגעקומען פונקט די שליח? ס׳איז גארנישט ווערד ווען ער וועט נישט אנקומען. ער מאכט דאך דארט א כלל, מ׳האט געמאכט א כלל. א פלאץ וואס די שלוחי תשרי קומען נישט אן, דארט מאכט מען צוויי טעג יום טוב, וועגן ס׳איז אן אמת׳דיגע ספק, אדער וועגן סאמטיים איז אן אמת׳דיגע ספק. איך קען דאס טון דעם אליין, ס׳איז ווי נאך א לעוועל.
דאס איז בזמן שהיה סנהדרין. אין אנדערע ווערטער, ביז די זמן אביי ורבא, רייט?
הלכה ג — בזמן הזה: יום טוב שני על פי חשבון
בזמן הזה שאין שם סנהדרין, ס׳עקזיסטירט נישט קיין סנהדרין, און וואס דען איז דא? בית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, די בית דין אין ארץ ישראל איז קובע אויף די חשבון וואס ער האט פריער דערמאנט אז ס׳איז דא עפעס א חשבון.
איז אזוי, היה מן הדין וואלט ווען יעצט געפאסט אז ס׳זאל געשען אזוי, שיהיו כל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד. מ׳זאל מאכן נאר יום טוב אחד בלבד, ווייל די סיבה פארוואס מ׳האט געמאכט צוויי ימים טובים איז ווייל מ׳האט געהאט א ספק, אפשר גייט מען הערן אז די חודש איז מעובר געווארן וכדומה. אבער יעצט, אז מ׳מאכט נאר לויט די חשבון, איז דאך יום טוב אחד בלבד.
אזוי ווייסט מען אלעמאל וואס ארץ ישראל האט געזאגט, ווייל זיי גייען דאך פרידיקטעבל ראש חודש, און זיי ווייסן אייביג, למשל, אז תשרי האט איין טאג ראש חודש, יא? איז אפילו המקומות הרחוקים שבארץ ישראל, אפילו די ווייטערע פלעצער, כמו בני ארץ ישראל, וואלטן זיי געדארפט מאכן איין טאג יום טוב, ווייל זיי ווייסן וועלכע טאג דארף זיין ראש חודש, פארוואס? שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין. ווייל יעדער איינער קען די חשבון, ס׳איז נישט קיין ספק אין די חשבון. לויט דעם חשבון וואלטן זיי געדארפט טוישן די הלכה פון די ספיקא דיומא.
תקנת חכמים: מנהג אבותיהם
אבל דא איז דא תקנת חכמים היא, שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם. אז היות ס׳איז געווען אן אלטע מנהג אבות, האבן די חכמים קובע געווען א תקנה אז מ׳זאל אנהאלטן דעם מנהג אבות.
ביז יעצט איז עס געווען גערופן א מנהג, יעצט ווערט עס שוין גערופן א תקנה בעצם. ביז יעצט איז עס געווען א ספק דאורייתא, דער מנהג איז געווען פאר א ספק דאורייתא. יעצט האט עס נישט קיין ספק דאורייתא, אבער א תקנה אנצוהאלטן די זאך, א תקנה אנצוהאלטן די מנהג, עקזעקטלי.
אזוי איז משמע פון דער רמב״ם אז יום טוב שני איז א מנהג וואס די חכמים זענען מתקן געווען. וועלכע חכמים? בזמן אביי ורבא לכאורה, וואס דעמאלטס האט זיך ערשט אויפגעהערט די סנהדרין. דאס איז געדענקט, ס׳איז זייער א שפעטע תקנה. און זיי האבן געמאכט אז מ׳דארף אנהאלטן דעם מנהג. אבער לכאורה נאר אין די פלעצער וואו ס׳איז געווען שוין אן אלטע מנהג, דאס איז נאר אין מקומות הרחוקים. וועלכע פלעצער וועט מען שוין זען.
דיסקוסיע: יום כיפור צוויי טעג?
דא, אויבן אויף, מנהג אבותיהם. די פלעצער האט א מנהג אבותיהם. און דאס מיינט לכאורה אויך יום כיפור, רייט? וואס הייסט? יום כיפור דארף מען אויך מאכן צוויי טעג.
ער זאגט נישט. קען זיין מ׳האט קיינמאל נישט געמאכט. ער ווייסט נישט. ער שטעלט נישט… דער רמב״ם גייט נישט אריין אין די חקירות. סתם האט מען קיינמאל נישט געמאכט יום כיפור צוויי טעג, for whatever reason.
הלכה ד — “שלחו מתם”: דער טעם פון יום טוב שני בזמן הזה
וואס איז די זאך? אין די גמרא שטייט, דער רמב״ם זאגט נישט די טעם, אבער אין די גמרא שטייט “שלחו מתם”, יא? דאס איז א גמרא אין מסכת ביצה שטייט אז “שלחו מתם”, איז “הזהרו במנהג אבותיכם”. און די גמרא איז מסביר די טעם, “שמא יחזיר הדבר לקלקולו”. נישט קלאר וואס ס׳מיינט די גמרא.
אפשר גייען מענטשן פארגעסן די חשבון, נישט וויסן די חשבון. וואס טייטש דאס? איך ווייס נישט, אבער דאס איז הונדערט פראצענט די טייטש. מ׳גייט פארגעסן די חשבון? און מ׳גייט פארגעסן… איך ווייס נישט קלאר צו דאס איז דער טייטש, אבער אזוי שטייט.
אין אנדערע ווערטער, איך וויל נאר ארויסברענגען אז אין די גמרא שטייט “שלחו מתם”, דאס טייטשט אז דאס איז געווען א שאלה, די מענטשן האבן טאקע זיך געוואונדערט. יעצט אז יעדער איינער איז מקדש על פי חשבון, ס׳איז דאך נישט דא אמת׳דיג קיין חילוק פון ארץ ישראל און חוץ לארץ, אבער מ׳האט געשיקט א… דער בית דין האט געזאגט, רייט? בית דין שבארץ ישראל אפשר, איך ווייס נישט, דער בית דין האט געזאגט אז מ׳זאל ווייטער מאכן מנהג אבותיהם.
די גמרא׳ס טעם
און די גמרא זאגט פארוואס? “זימנא חדא גזרו מלכות הרשעה גזירה ועתיד הדבר לקלקולו”. האט די גמרא נישט מסביר געווען וואס וואלט געווען די גזירה און וואס וואלט געווען די קלקול.
אויך האט די גמרא געזאגט, זייער אינטערעסאנט, די גמרא שטייט נישט אז מ׳איז קובע על פי חשבון. די גמרא זאגט “השתא דידעינן בקביעא דירחא”. נישט קלאר וואס דאס טייטשט “ידעינן בקביעא דירחא”. פארשטייסטו דאך אזוי? יא, האלב וועגס.
רש״י׳ס פירוש
רש״י זאגט, אזוי זאגט רש״י, אז די גזירה וועט זיין אז מ׳וועט נישט לערנען קיין תורה, מ׳וועט פארגעסן די סוד העיבור, סוד העיבור מיינט די חשבון, ממילא וועלן זיי מאכן איין טאג און זיי וועלן ווערן צעמישט. יעצט האבן מיר געמאכט די גזירה.
ס׳איז אן אינטערעסאנטע סברא דאס, איך ווייס נישט, איך בין נישט מורא׳דיג אימפרעסט מיט דאס. אקעי, געב מיר איין סעקונד, א יונגערמאן.
די ר״ן׳ס קשיא
ער ברענגט שוין פון די ר״ן אז אויב די פראבלעם איז אז די מלכות וועט מאכן א גזירה, איז ווייטער דארף די פראבלעם זיין אויך אין ארץ ישראל. ס׳איז דאך נישט דא גארנישט וואס… עניוועיס, די מפרשים האחרונים, רבי יעקב עמדין און רבי חתם סופר, און אפשר נאך האבן אלע געזאגט אז ס׳מוז זיין א סוד אין די נושא פון יום טוב שני, ווייל די טעם וואס שטייט אין די גמרא מאכט נישט קיין סענס.
נישט גענוג מספיק מיינט עס. יא, ס׳מאכט נישט קיין סענס. איך מיין צו זאגן ס׳איז נישט… ס׳איז דא עפעס מער דערצו.
דיגרעסיע: טעם כמוס
אזוי ווי אסאך זאכן, דער ווילנא גאון האט דאך געזאגט אז די תקנות חכמים האבן אסאך מאל סודות חוץ פון וואס זיי זאגן. ס׳איז א סברא. ס׳הייסט, איינער קען זאגן די טעם איז על פי קבלה, איינער קען זאגן על פי פשט א טעם.
צאנזער רב האט נישט געפינדן די טעם הכמוס. ער שרייבט עס, אנדערע האבן נישט געשריבן די ווארט טעם הכמוס. פארקערט, די פראבלעם פון צאנזער רב איז אז ער זאגט אז ס׳איז דא א טעם הכמוס. א טעם הכמוס דארף מען לאזן באהאלטן און זאגן עפעס א טעם וואס מאכט סענס פאר׳ן עולם. סאו דער טעם מאכט כאילו סענס, שם יחס דבול כולו. ווען מ׳זאגט טעם כמוס איז עס אן אינווייט פאר חכמים זאלן טרייען צו געסן. און דאס איז נאך א גרעסערע לעוועל פון… מ׳זאגט נישט נאר די ווארט טעם הכמוס, נאר די גאר גרויסע חכמים נשטערן.
איך בין נישט קיין פיין פון די טעם כמוס. די טעם כמוס איז אלימות. שטייט אז ער זאגט, איך בין דער בעל הבית און איך זאג. די חכמים האבן קיינמאל נישט געטון אזא זאך. די חכמים האבן אלעמאל געגעבן א טעם, נישט אלעמאל דער אמת׳דיגער טעם. ער האט געזאגט א טעם וואס דורך דעם איז ער דאך כופת, ובדרכי נועם. ער זאגט א טעם וואס מאכט סענס פאר דיר, און ער האט זיך זיינע אייגענע כונות. אבער צו זאגן איך זאגן פלאץ, דאס איז נישט דער דרך פון די תורה.
חתם סופר׳ס קשיא
סאו, וואס זעט דער חתם סופר, בעיסיקלי וואס ער פרעגט איז, אז פארוואס רופט מען עס נאר א מנהג אבותיהם? לכאורה האט מען אין הלכה געדארפט טון צוויי טעג אלס ספיקא דאורייתא. סאו ס׳איז א דין אז מ׳דארף… איך רעד ווען ס׳איז געווען אן עכטע ספק.
יא, לויט דעם רמב״ם אז ספיקא דאורייתא איז נאר עז רבנן, קען מען הערן אלס א מנהג. אבער דו פרעגסט די קשיא, איך האב אלעמאל געטראכט אז די שלחו משם וזערבו גנבותיכם איז ווייל… איך זאג דיר מיין סוד, איך זאל אויסזאגן די סוד?
איך טראכט אזוי, וואס איז עפעס שלחו משם? פארוואס האט מען נישט געקענט די לאקאלע בית דין? פארוואס האט מען געדארפט רופן די בית דין?
יום טוב שני של גלויות — המשך: מנהג אבותיכם בידיכם, תקנת חכמים, וראש השנה
דער יחס פון ארץ ישראל׳דיגע חכמים צו חוץ לארץ
Speaker 1:
ווייל די גאנצע קביעות שנים ליגט אין ארץ ישראל. איך שטיי, איך שטיי, איך בין מסכים, אבער נאך אלץ. סאו מיך לערנט אויס אזוי, מיך דאכט איך האב שוין געזאגט אפשר דאס נאך צפיתת יום טוב, אז דער בית דין, ס׳איז ידוע, ווער ס׳לערנט, שרייט אין די גמרא פון רבי יוחנן און אנדערע אין פסחים, זעט מען דארט פני הבבלים.
די ארץ ישראל׳דיגע רבנים האבן קיינמאל נישט געהאלטן פון די חוץ לארץ׳דיגע רבנים, אפילו פון די גדולי הדור שבהם. זיי האבן אלעמאל אנגעקוקט אזוי ווי… אויך היינט, ארץ ישראל, די אמעריקאנער אידן, קענסטו נישט אריין לערנען אביסל די עפעס היום, זיי האלטן זיך פאר תמידי חכמים.
סאו, צו אונז האבן געקוקט, ענק האט זיך אלע געהאט עפעס א חילוק. דאס הייסט, אונז ווייסן ווען ראש חודש. ענק ווייסט נעבעך נישט, ענק מאכט צוויי ספקות, ענק ווייסט נישט קאנפיוזד. מיט אמאל, אה, ענק כאפט, ענק ווייסט אים יא, ער קען נישט וויסן, מ׳קען דאך נישט סומך זיין אויף ענק, מארגן וועט ענק פארגעסן.
דער פשט אין “שלחו מתם” — גייט מיט דיין מנהג
וואס זעט ווי דער רב זאגט ווען ס׳קומט צו א פשוט׳ער? דו גיי ווייטער מיט דיין מנהג. איי, לומדות שטימט נישט? א פשוט׳ער ווייסט דאך נישט די חילוק פון א מנהג און לומדות. אויב מ׳זאל ווערן א מנהג, וועט ער ווערן א גוי. דו גיי מיט די מנהג.
סאו צוויי טעג יום טוב איז מחזק צו זיין, נישט איין טאג יום טוב, נאר אפילו מ׳האט פשוט צוגעלייגט א טאג יום טוב. ס׳קען זיין מיין פשט איז שלחו מתם, עפעס א טעם וואס איז געווען אין ישראל, א איד וואס איז געגאנגען בתמימות האט געזאגט, גייטס מיט א תמימות, ס׳נוצט נישט די סודות וואס עס איז ענק. יא, אקעי, ווייטער.
אינערווייס, דו פארשטייסט, איך קוק עס אן אזוי ווי אין א שוואכערע פלאץ, אזוי גוט איך דאך ריעלע טון. ניין, דער מנהג ווערט זייער וויכטיג. אזוי ווי ס׳קומט א איד צום רב פרעגן צו ער דארף צינדן צוויי לעכט פאר די יארצייט לעכט אדער דריי לעכט יום כיפור, און דער רב נעמט עס זייער ערנסט, ווייל ער וועט עס נישט טון, וועט ער גארנישט בלייבן.
אזוי ווי די הלכה אויב מ׳האט פארגעסן צו צינדן שבת, דארף מען צולייגן א לעכט. זיי האבן מורא געהאט אז די גאנצע יום טוב גייט זיין אין דענדזשער, ווייל מענטשן וועלן זאגן, “היינט האט מען מער נישט געזאגט קיין ‘אשר תקראו אותם׳, און ווער זאגט? אונז ווייסן דאך נישט, ‘אשר תקראו אותם׳.”
זיי זאגן, נישט נאר איין טאג יום טוב זאל מען מאכן, נאר מ׳זאל מאכן צוויי טעג יום טוב. בקיצור, ס׳שאדט נישט די צוויי טעג יום טוב, אבער על כל פנים, דאס איז די…
דער רמב״ם׳ס טענה — ס׳איז מער חמור ווייל ס׳איז א תקנה
אבער דער רמב״ם האט גע׳טענה׳ט אין הלכות יום טוב אז וועגן דעם איז מער חמור, ווייל ס׳איז נישט עכט א ספק, ס׳איז נאר א תקנה. סתם א מצוה מדרבנן צו מאכן נאך א טאג יום טוב.
סאו אקעי, סאו דערווייל די לעוועל וואו אונז האלטן יעצט איז אז די וואס ווען וועלט איז נאך געווען וועלט, וואלטן זיי געמאכט צוויי טעג יום טוב מספק ווייל די שלוחים פלעגן נישט אנקומען אהין. איז יעצט איז מער נישט דא קיין עכטע סיבה צו מאכן צוויי טעג, ווייל יעצט טוט יעדער איינער עניוועי לויט די זעלבע חשבון, מער נישט דא קיין חילוק צווישן די אידן אין אלעקסאנדריא אדער דער איד אין ירושלים.
אבער די חכמים האבן געזאגט, “א יאר, ענקערע עלטערן האבן שוין געהאט דא א תקנה, און ס׳איז שוין געווארן דא נתקדש דער מנהג פון צוויי טעג יום טוב, זאל מען אנהאלטן דעם מנהג אבותיהם.” דאס איז ביז יעצט.
הלכה ו — מקום שלא היו שליחי תשרי מגיעין
לפיכך, זאגט דער רמב״ם ווייטער, “כל מקום שלא היו שליחי תשרי מגיעין אליו כשהיו שליחי יוצאים” — פלעצער וואו ס׳איז געווען ווייט און די שליחי תשרי, וואס האבן צען טעג צו גיין, זענען נישט אנגעקומען אהין — “עושין שני ימים, אפילו בזמן הזה” דארף מען ווייטער אנהאלטן זייער מנהג אבות, “כמו שהיו עושים בזמן שבני ארץ ישראל קובעים על הראיה” — אזוי ווי מ׳האט געטון בשעת ווען מ׳האט קובע געווען על הראיה אז די ווייטע פלעצער האבן געהאט צוויי טעג יום טוב.
“ובני ארץ ישראל בזמן הזה” בלייבן ווייטער מיט זייער מנהג, “עושין יום אחד כמנהגם”, פארוואס? ווייל דארטן איז קיינמאל נישט געווען קיין אנדערע מנהג, “שמעולם לא עשו שני ימים טובים”.
הלכה — יום טוב שני איז מדברי סופרים
“נמצא, יום טוב שני שאנו עושין בגלות בזמן הזה” — דאס וואס מ׳זעט היינט אין גלות צוויי ימים טובים — “הוא מדברי סופרים שתקנו דבר זה”, אז היות דא וואלטן אונזערע זיידעס אויך געהאט צוויי ימים טובים, אויב ס׳וואלט געוואוינט א איד אין אמעריקע אדער איך ווייס נישט וואו — ס׳האבן נישט געוואוינט, למשל אין דייטשלאנד האבן שוין אידן געוואוינט בזמן בית שני, און דארטן איז שוין געווען אזוי — דארף מען ווייטער אנהאלטן דעם מנהג, אזוי האבן די חכמים מתקן געווען.
דיסקוסיע: דער חילוק צווישן “מנהג” און “תקנת חכמים”
דער רמב״ם גייט מסביר זיין שפעטער דאס וואס דו רעדסט פערפקט. ווייל מ׳וואלט ווען דא געקענט אנקוקן ווי ס׳איז נאר אז מ׳זאל אנהאלטן די עקזיסטינג מנהג, ווייל ער האט געזאגט “אזוי ווי החזיקו במנהג אבותיכם”. אבער א פלאץ וואו ס׳איז נאך נישט געווען קיין ישוב, גייט מען דאך יעצט אוועקשטעלן א ישוב. אקעי.
אבער ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם וויל יא דא מדגיש זיין אז בזמן הזה איז נישט נאר א מנהג, ס׳איז מדרבנן. דאס איז, כנמצא קומט אויס, וויבאלד אז אמת׳דיג ווייסן עס דאך יא, קומט אויס אז די יום טוב שני און וואס אונז טוען איז א מדברי סופרים שתקנו אז מ׳זאל גיין לויט דעם מנהג, לויט דעם מנהג פון אמאל.
נפקא מינה — מכת מרדות
ס׳איז דא איין יוצא מן הכלל. מ׳רופט עס נאך אלץ, דער רמב״ם אין הלכות יום טוב רופט עס נאך אלץ “מספיקא דיומא”. ער מיינט צו זאגן אז דער אריגינעלער מנהג איז געווען מספיקא דיומא, איז געבליבן מיט די ווארט “ספיקא דיומא”. אבער דער אמת איז אז ס׳איז א מנהג, ס׳איז איין טאג איז א דאורייתא און איין טאג איז א מנהג. דער ערשטער טאג לכאורה, דער ערשטער טאג איז א דאורייתא און דער צווייטער טאג איז א מנהג, וואס דאס טייטשט א תקנת חכמים.
איך טראכט דאך אבער א נפקא מינה. אמת, דער רמב״ם האט מחדש געווען אין הלכות יום טוב אז די זאך וואס מ׳מעג טון ווייל ס׳איז א ספק, דאס הייסט “ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני”, איז נישט… אויב איך געדענק, דער רמב״ם האט מחדש געווען “יראה לי”, יא, געדענקסט? אז בזמן הזה וואס ביידע טעג זענען נישט קיין ספק, ס׳איז נאר אמת׳דיג מדרבנן, קען מען נישט נוצן די ספיקות.
דאס איז דער גרויסער חידוש פון דער רמב״ם, וואס אלע אנדערע מפרשים האבן חולק געווען אויף דעם. אבער דער רמב״ם האט געזאגט אז ס׳איז טאקע געווארן מער חמור וויבאלד ס׳איז אויס ספק. מ׳קען עס נישט וועגן ספק. אבער די אנדערע קוקן עס אן אזוי ווי אז היות די גאנצע תקנה איז געווען מספק, האט עס נאך אלץ א דין ספק. רייט.
אבער דאס איז געווען דער רמב״ם׳ס שיטה אין הלכות יום טוב בפירוש, און דא לכאורה ברענגט ער ארויס די סברא וואס איז ביאהיינד דאס.
דער גדר פון “מנהג” און “תקנת חכמים”
ס׳קען זיין אז דער רמב״ם וואלט אויך געזאגט אז א תקנת חכמים איז הארבער ווי א מנהג. מ׳דארף וויסן די גדרים פון די ווערטער “מנהג” און “תקנת חכמים”. ס׳קען זיין אז ס׳איז הארבער. דעמאלטס איז עס געווען נאר א מנהג, א ספיקא דיומא, און יעצט איז עס א תקנה גמורה. יא, ס׳איז מער.
Speaker 2:
קען זיין, ער זאגט אז ס׳איז נישט אמת. מכת מרדות למשל גייט מען שוין אויף א מנהג, אבער אויף א תקנת חכמים גייט מען שוין אויף א מנהג. אפשר וועגן דעם מאכט מען א ברכה?
Speaker 1:
אויך מכת מרדות. אויף א מנהג איז מסתמא נישטא קיין מכת מרדות. אויף א תקנה קען זיין מכת מרדות. נישט מכת מרדות, מ׳געבט… דער רמב״ם זאגט מכת מרדות אויף יום טוב שני.
Speaker 2:
יא, דער רמב״ם זאגט דאך, מ׳געבט א נידוי.
Speaker 1:
שטייט אין די גמרא אז מנדין על כבוד חכמים, נישט אויף כבוד המנהג, ווייל חכמים האבן עס געהייסן. יא. אקעי.
דער רי״ץ — ס׳איז א מנהג פון די חכמים
יא, ער זאגט, ער ברענגט בפירוש, למשל דער רי״ץ זאגט אזוי ווי דו זאגסט, וועגן דעם באקומט מען אויף דעם א שאנטע, ווייל ס׳איז נישט קיין מנהג מעצמנו, ס׳איז א מנהג פון די חכמים, די תקנת חכמים. רייט. אהא.
ס׳איז דא אזעלכע מיני זאכן אזוי ווי “בנות ישראל החמירו על עצמן”, אבער חכמים האבן עס אנגענומען, ממילא ווערט עס שוין… מ׳דארף וויסן, דעמאלטס באקומט מען א מכת מרדות מסתמא נישט, ווייל ס׳שטייט נישט “שלחו מתם”. מ׳דארף וויסן.
הלכה ז — ראש השנה צוויי טעג
לאמיר לערנען נאך אפאר נקודות איבער די צווייטע יום טוב, די כלל פון ראש השנה. יא?
זאגט דער רמב״ם, יום טוב של ראש השנה, יום טוב של ראש השנה איז אזוי, ס׳איז דאך אנדערש ווייל ס׳איז די ערשטע טאג, ס׳איז ראש חודש. איז למשל, “היה כובן על הראיה, היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק”. נישט נאר די מקומות הרחוקים, נאר רוב ארץ ישראל האט געטון שני ימים מספק. דאס הייסט, אויסער די וואס זענען געווען ארום די בית המקדש. ער גייט שוין זאגן.
“ורוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק, לפי שלא היו יודעים יום שקבעו בו בית דין את החודש, שאין השלוחים יוצאין ביום טוב”. שלוחים גייען נישט ארויס אום יום טוב. מיר האבן געלערנט איידער מעגן ארויסגיין יום טוב, שלוחים גייען נישט ארויס יום טוב. ממילא איז דאך נישט געווען ראש השנה. דאס הייסט, מ׳האט אנגעהויבן… ער זאגט נישט די ווערטער, אבער לכאורה האט מען געמוזט אנהייבן פראווען, ווייל אפשר גייען קומען עדים זאגן און ס׳גייט ווערן נאר למפרע די ערשטע טאג יום טוב. יא?
“ולא עוד”, זאגט ער, נישט נאר אין פלעצער ווייט פון ירושלים, “אלא אפילו בירושלים עצמה שהוא מקום בית דין, פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים. מפני שאם לא באו עדים כל יום שלשים”, ווייל אויב ס׳זענען נישט געקומען עדים די גאנצע דרייסיגסטע טאג, “נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קודש, ולמחר קודש”.
דער טאג וואס מ׳ווארט אויף עדים האט מען שוין געמאכט אז ס׳זאל זיין א יום קודש, און למחר קודש. דאס הייסט, אויב האט מען געזען… דער רמב״ם האט פריער געזאגט אז ס׳מאכט זיך אמאל אז מ׳זאל שוין זען די לבנה נאך פאר ס׳ווערט דער טאג. אדער מ׳ווייסט נישט קיין חלק, מ׳האט געזען כוכבים, דעמאלטס איז געוואלדיג, האט מען געמאכט יענעם טאג יום טוב.
אבער אויב דער חודש קומט שוין אריין טיף אין די טאג, האט מען דאך שוין פון די אנפאנג טאג, איינמאל בית דין האט שוין קובע געווען לויט זייערע חשבונות אז היינט קען קומען עדים, האט מען שוין געדארפט פראווען ראש חודש פון אנפאנג טאג. מ׳האט אלעמאל, בעיסיקלי, אזוי ווי מיר האבן דאך געלערנט. אלעמאל, יא.
דאס הייסט, ס׳איז געווען די גאנצע תקנה אז מ׳איז נישט מקבל עדים מן המנחה ולמעלה. על כל פנים, ס׳זעט אויס אז מ׳האט אלעמאל געדארפט זיצן און ווארטן, און ממילא דער דרייסיגסטער טאג איז אלעמאל געווען קודש, חוץ אויב ס׳איז געקומען יענע טאג עדים איז נאר געווען יענע טאג, רייט? אבער דער ערשטער טאג איז אלעמאל לכאורה געווען.
קומט אויס, און דער רמב״ם האט שוין דאס געזאגט אז ראש השנה איז אנדערש. ראש השנה איז נישט קיין דין ספיקא דיומא, נאר ראש השנה איז נאך פאר די ספיקא דיומא, נאך פאר די דין ספיקא דיומא איז שוין ראש השנה צוויי טעג. אין דעם איז אויך זיכער דא א סוד.
הלכה ח — ראש השנה צוויי טעג בזמן הזה
זאגט דער רמב״ם, “והיו עושין אותו שני ימים אפילו בזמן הראיה”. התקינו, האט מען מתקן געווען אז היות — דאס האט מען נישט געטון פאר די סיבה פון אפשר די שלוחים וועלן נישט אנקומען וכדומה — התקינו שהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל עושין תמיד שני ימים.
בזמן הזה שקובעין על החשבון, האט מען געמאכט אז אויך ווען מ׳איז קובע די חשבון, וואס באמת איז נישט דא די סיבה צו מאכן צוויי טעג, ווייל ווען מ׳איז קובע די חשבון ווייסט מען דאך יא אויף וועלכע טאג איז ראש השנה, און מ׳קען מאכן נאר איין טאג. אבער היות מ׳האט שוין קובע געווען ראש השנה צוויי טעג, האט מען אויך אנגעהאלטן דעם מנהג. דאס הייסט, ס׳איז געגאנגען די חיזוקי מנהג אבותינו איז אויך ארויפגעגאנגען אויף דעם? נישט קלאר פארוואס, אבער זיי זאלן אנהאלטן דעם מנהג.
די סטרוקטור פון דער סוגיא — לחומרא, נישט לקולא
וועלן מיר זאגן די סטרוקטור פון וואס גייט דא פאר. דער עולם, היינט וואס ס׳איז דא א חשבון, קען זיין מער קולא. מ׳וועט מאכן נאר איין טאג איבעראל, ווייל אפילו ראש השנה ווייסן זיי דאך ווען ס׳גייט זיין זיכער. אבער, די מעשה גייט מען פארקערט, מ׳גייט לחומרא.
דאס הייסט, מ׳גייט אז אלע פלעצער וואס ס׳האט נישט געוואוסט דעמאלטס מאכט מען א ספק. און אפילו די פלעצער וואס מ׳האט אמאל נישט געוואוסט, אזוי ווי ארץ ישראל האט מען אסאך מאל נישט געוואוסט וועלכע טאג איז ראש השנה, און אפילו אין בית המקדש האט אסאך מאל נאר געמאכט צוויי טעג ראש השנה, ממילא גייט מען מיט וואס ס׳איז אמאל געווען די ספק וואס ס׳איז אמאל געווען, ווערט היינט א מנהג.
קשיא — וואס איז שייך “מנהג אבותיהם בידיהם”?
פרעגסטו א גוטע קשיא, וואס איז שייך אויף דעם מנהג אבותיהם בידיהם? איז נישט ממש א מנהג, ס׳איז געווען ממש א ספק. די זעלבע זאך, אין חוץ לארץ איז אויך געווען ממש א ספק, יעצט איז עס געווארן א מנהג. סאו ס׳איז נישט מנהג אבותיהם בידיהם, אבער ער ברענגט פון די רשב״א אז ס׳קען זיין די זעלבע ריזן, ווייל מ׳קען דאך פארגעסן די חשבון. סאו מ׳איז זיך נישט סומך אויף די חשבון, ווייל מ׳דארף א חשבון.
המשך הלכה ח׳ — ראש השנה און “בכסה ליום חגנו”
דער ספק פון ראש חודש איז א מציאות׳דיגער ספק
Speaker 1: קען זיין. סאו זיי האבן אפשר נישט גע׳פסק׳נט ווי רבי שמעון בר יוחאי חס ושלום שתשתכח תורה מישראל. ניין, זיי האבן יא, און די עצה איז אז מ׳זאל מאכן א צוויי טעג.
אה, דאס אליין… רבי שמעון בר יוחאי האט אונז, ס׳איז דא זיכער א סוד אין דעם, און אוודאי ווער ס׳לערנט די כתבי אריז״ל ווייסט די סוד. איך האב געטראכט אז ס׳איז דא נאך א סוד על פי דרך הפשט, ווייל מ׳האט דאך געלערנט אז ס׳איז דא צוויי טעג וואס מ׳זעט נישט די לבנה, און ס׳איז תלוי אין פארשידענע מצבים ווען מ׳קען זען די לבנה, צו א טאג נאך די מולד, צו אביסל גלייך נאך די מולד, וכדומה.
סאו קומט אויס, ס׳זעט מיר אויס אז די זאך אז ס׳איז נישט קלאר וועלכע טאג דער חודש האט זיך אנגעהויבן, דאס איז א מציאות׳דיגע זאך. ווייל דו דארפסט געדענקען די ריזענס סאמטיימס פארוואס מ׳זעט נישט די לבנה איז הגם ווייל ס׳קען זיין אז ס׳איז פונקט אויף די אנדערע זייט די וועלט, אדער ס׳איז פונקט בייטאג וואס מ׳קען עס נישט געזען אזוי גוט, וכדומה, אדער ס׳איז פונקט נאנט צו די זון. ס׳איז דא אלע מיני זאכן וואס זענען כאילו טעכנישע זאכן וואס מאכט מען זאל נישט קענען זען די לבנה.
און ס׳איז אמת במציאות, איינער וועט פרעגן ווען הייבט זיך אן דער חודש פון די לבנה, איז אמת אז ס׳איז נישט אלעמאל אין איין טאג. ס׳קען זיין צווישן צוויי טעג, פארשטייסט? ווייל ס׳איז דא ווען ס׳איז אינגאנצן ביי די דיבוק, נאכדעם איז דא ווען ס׳הייבט אן אביסל קענען זען, און ס׳ווענדט זיך צו ס׳איז אינדערפרי צו ס׳איז ביינאכט, פארשידענע אנדערע זאכן.
סאו ס׳זעט מיר נישט אויס אזא מאדנע זאך אז ס׳זאל זיין צוויי טעג ראש חודש. ס׳זאל זיין א נאטורליכע זאך צוויי טעג ראש חודש, נישט נאר וועגן א ספק. אונז רופן עס א ספק, ווייל למעשה, דער בית דין איז קובע איינע פון די טעג ראש חודש. זייער דזשאב איז צו מכריע זיין דעם ספק, אבער דער ספק איז אלעמאל געווען.
“בכסה ליום חגנו” — דער נאמען פון ראש השנה אנטהאלט שוין דעם ספק
Speaker 1: זייער גוט. ס׳שטימט זייער גוט, ווייל דער בית דין ווייסט ווען בערך ס׳קומט, און לויט דעם האבן זיי מקבל עדות געווען. ס׳טייטשט, זייער אחריות איז געווען לויט דעם פשט וואס דו זאגסט שטימט זייער גוט, דאס “בכסה ליום חגנו” איז ממש אין די נאמען פון ראש השנה שטייט שוין די בכסה, היות אז ס׳איז דא דער טאג וואס די לבנה איז מתכסה, און יענער טאג איז אזא האלב ראש חודש, אזא ספק ראש חודש.
Speaker 2: רייט, עקזעקטלי.
Speaker 1: וועגן דעם פארשטייט מען די חילוק פון ראש השנה און אנדערע חדשים, ווייל ראש השנה איז ממש די צייט ווען ס׳איז איינע פון די… אנדערע חדשים איז שוין דער ספק אדורך געפארן, געווענליך, ס׳איז שוין געווען א צוויי וואכן צוריק איז געווען דער ספק. ראש השנה געשעט אין דעם טאג פון ספק.
Speaker 2: זייער גוט.
פארגלייך צו בין השמשות
Speaker 1: ס׳איז ענליך וואס אסאך לומדים זאגן וועגן בין השמשות.
Speaker 2: יא, בין השמשות איז נישט נאר א ספק אין הלכה, ס׳איז א ספק אין מציאות. ס׳קען זיין די חכמים זאלן מכריע זיין לויט די הלכה ווען הייבט זיך אן די נאכט, אבער דער פאקט איז אז ס׳איז דא די… די מצוה כביכול, רייסט די דמדומים. און די סעודה איז עפעס געווען אזא סעודת שמחת היתר הספיקות, אזא…
Speaker 1: זייער שיין, אקעי. טראכט איך אז דאס איז דער סוד פון דעם ראש השנה איז מער…
“הא למדת שאפילו יום טוב של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים”
Speaker 1: קיצור, “הא למדת”, זאגט דער רמב״ם, “הא למדת שאפילו יום טוב של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים”. דאס הייסט, בזמן הבית איז געווען עכטע סופרים, אבער בזמן הזה איז עס ווייטער פון די סופרים. און וועגן דעם איז טאקע קדושה אחת. הגם לויט דער רמב״ם, לויט דער רמב״ם׳ס אייגענע חידוש דארף אלע ימים טובים זיין קדושה אחת.
און דא זעען מיר אויך אז ווען מ׳זאגט דא אז מ׳זאל מאכן נאך א טאג יום טוב, למשל, בזמן הבית, איז נישט נאר געווען מ׳זאל נישט טון מלאכות, נאר מ׳זאל פראווען דעם יום טוב מיט די גאנצע מיט אלע פופטשעס. מ׳זאל נאכאמאל בלאזן שופר, ווייל אויף ראש השנה זעט מען דאך עס. לכאורה, ס׳שטייט נישט קלאר. איך געדענק אז וועגן דעם איז דא א מבוכה, דאס שטייט אין עקי קודש, צו ס׳מיינט מען בלאזן שופר צו נישט. אבער מען קען שוין לערנען. מען האט דאך געטון די עיקר יום טוב האט מען געטון. מען האט געטון די סדר, מען האט געטון די… די צווייטע טאג איז געווען אזא ספקא דאורייתא פון יום טוב. ס׳קען זיך נישט זיין אז דאס איז גרינגער. ס׳הייסט, צו בלאזן שופר קאסט דאך נישט קיין געלט. דער חידוש איז דער קרבן, אפשר… אנדערע זאכן.
—
הלכה ט׳ — “אין עשיית יום אחד תלוי בקריבות המקום”
דער רמב״ם׳ס הקדמה — פארוואס דארף מען דעם הסבר
Speaker 1: שוין, זאגט דער רמב״ם ווייטער. יעצט גייט ער און מסביר אביסל מער. זאגט ער אזוי. יעצט, עד כאן האבן מיר געלערנט די יסוד פארוואס מ׳דארף מאכן יום טוב שני. יעצט דארף מען וויסן, איינמאל אונז טוען מיר יעצט יום טוב שני, ווייל אזוי איז די תקנת חכמים, גייט ער מער, ער איז מסביר אזוי.
סאו איך וויל דיר זאגן, איך מיין אז די הקדמה דארף צו זיין דאס. ס׳קומט אויס אז… אז… אז… טעארעטיקלי… וואו מ׳האט געהאט, אזוי פשוט פשט וואלט א איד געלערנט ביז דא וואלט ער פארשטאנען, דארט וואו ס׳איז געקומען די שליחי תשרי, דארט מאכט מען איין טאג, דארט וואו ס׳איז נישט געקומען מאכט מען צוויי טעג, און א גוטן טאג.
יעצט, איך מיין אז דער רמב״ם שרייבט די גאנצע שטיקל צו פארענטפערן א געוויסע מנהג וואס איז נישט אזוי. די פאקט אבער איז, לפחות וויאזוי דער רמב״ם האט געזען, מ׳דארף וויסן אז ס׳איז געווען געגנטער וואס ס׳איז געווען אנדערע מנהגים, אבער די פאקט איז אז ס׳וואוינען אידן, בזמן הרמב״ם אליין האט ער געוואוינט אין מצרים אסאך צייט, גאנץ נאנט צו ארץ ישראל, און די אידן פלעגן וואוינען אין סיריע אלע דורות. אלעקסאנדריע איז אין מצרים.
Speaker 2: יא, אזוי, אין סיריע, אין ארם צובא, וויאזוי הייסט עס דארט, דמשק, יא?
Speaker 1: דמשק, סוריא, דמשק, דאס זענען געגנטער וואס זענען ממש א האלבע שעה צו פארן פון צפת, א שעה, ס׳איז נישט ווייט פון ארץ ישראל.
Speaker 2: אבער נישט מיט א קאר.
Speaker 1: יא, אמאל נעמט עס אפשר א האלבע טאג, וואס איז א חילוק, א טאג, ס׳איז נישט זייער ווייט. און עם כל זה, דער מנהג וואס דער רמב״ם האט געקענט איז צו מאכן צוויי טעג יום טוב דארט. ס׳איז קיינמאל נישט געווען, אדער לפחות דער רמב״ם האט קיינמאל נישט גערעדט פון א מנהג וואס מאכט נאר איין טאג יום טוב אין נענטערע פלעצער. און לכאורה איז דאך שווער, אוודאי, אויב ס׳וואלט געווען ראיה וואלטן דאך געקומען דארט שלוחים, וואלט מען געמאכט איין טאג יום טוב.
וואס האט דער רמב״ם פריער געזאגט? אז די גאנצע ענין איז אנהאלטן די מנהג אבותיהם. סאו פלעצער וואס ס׳איז קיינמאל נישט געווען אזא מנהג אבותיהם ווייל ס׳איז נאנט, די שלוחים פלעגן יא אנקומען, איז נאך קיינמאל נישט געווארן איינגעפירט שני ימים של יום טוב.
דער רמב״ם׳ס חילוק — נישט געאגראפיע נאר מציאות
Speaker 1: אבער דער רמב״ם זאגט אז די מציאות איז נישט אזוי. אויף דעם ענטפערט דער רמב״ם א תירוץ, מאכט דער רמב״ם א חילוק. אויף דעם זאגט ער הלכה ט׳, זאגט דער רמב״ם, “אין עשיית יום אחד תלוי בקריבות המקום”. לויט די חשבון וואס מיר זענען יעצט, וואלט עס געדארפט האבן צו טון מיט ווי נאנט ס׳איז אז די שלוחים זאלן קענען אנקומען. איז דער רמב״ם מסביר, “כיצד?”, ס׳גייט נישט מיט דיסטענס, מיט דזשיאגראפיע.
וואס זאגט דער רמב״ם אזוי? “כיצד? אם היה מקום בינו ובין ירושלים מהלך חמשה ימים או פחות, שבודאי אפשר שיגיעו להם שלוחים”, ס׳טייטש אפילו אין חודש תשרי, דארט איז דאך נישטא קיין צען טעג, פינף טעג קען מען דאך שנעל אנקומען, איז לויט דעם וואלט מען ווען געדארפט זאגן אז מ׳זאל מאכן איין טאג יום טוב. זאגט דער רמב״ם, ניין, “אין אומרים שאנשי מקום זה עושים יום טוב אחד”. פארוואס? דער תירוץ איז, פארוואס? זאגט דער רמב״ם, “שמי יאמר לנו שהיו שלוחים יוצאים למקום זה? שלא היו השלוחים יוצאים למקום זה מפני שלא היו שם ישראל”.
דער רמב״ם זאגט אז די זאך האט נישט צוטון מיט קרבת מקום, מיט געאגראפיע, ווי נאנט ס׳איז, נאר ס׳האט אויך צוטון מיט די מציאות צו שלוחים פלעגן אנקומען אהין. ווייל א פלאץ וואו שלוחים פלעגן אנקומען איז דער מנהג אבותיהם געווען צו האבן איין טאג, אבער פלעצער וואו שלוחים זענען נישט אנגעקומען האט נאכנישט קיין מנהג. ואחר שחזרו לקבוע על פי החשבון, נאר נאכדעם וואס מ׳האט אנגעהויבן קובע זיין על פי חשבון האבן זיך באזעצט דארטן אידן, שהם חייבים לעשות שני ימים טובים.
ס׳קען זיין אז ווער האט זיך באזעצט דער ערשטער אין די שטאט וואס איז א נייע שטאט, ווער האט זיך באזעצט דארטן? האבן זיך באזעצט דארטן אידן פון אן אנדערע ווייטע פלאץ וואס זייער מנהג אבות פון יארן איז געווען צו מאכן שני ימים טובים. סאו ווען מ׳האט געגרינדעט דעם פלאץ, וואס איז געווען דער מנהג המקום? לויט די מנהג פון ווען די מנהג זענען געקומען אהין. דא זעען מיר אונז אויך גאנץ קלאר אז ווען מ׳גרינדעט א נייע פלאץ, איז נישט פשט אז דער פלאץ איז בלענק, ס׳איז א בלענק פעידזש. יעצט האט נאך נישט דער פלאץ א מנהג, נאר דער פלאץ גייט יעצט האבן דעם מנהג פון די מענטשן לויט וואס די מענטשן זענען.
דיסקוסיע: וואס איז דער דיפאלט — איין טאג אדער צוויי טעג?
Speaker 2: איך בין נישט זיכער אז דו האסט געליינט ריכטיג די שורה. מיט אנדערע ווערטער, דער רמב״ם האלט אז זיי וואלטן געדארפט מאכן צוויי טעג. פארוואס? ווייל אין די שטאט וואו זיי זענען געקומען איז קיינמאל נישט געקומען שלוחים. אבער ער זאגט נישט דא קלאר וואס דו האסט אריינגעלייגט. ער זאגט נישט, אויב וואלטן געווען מענטשן וואלטן אנגעקומען. אבער וואלט געווען איז נישט קיין ריזן צו מאכן א מנהג. וואלט געווען איז וואלט געווען. אונז לעבן נישט אין די וועלט וואס וואלט געווען, אונז לעבן אין די וועלט וואס איז געווען. איז געווען אין דעם פלאץ קיין איין מאל נישט געקומען קיין שליחים. ממילא, אין א פלאץ וואס ס׳קומט נישט קיין שליחים, דארף מען מאכן צוויי טעג.
Speaker 1: איך מיין אז איך דארף יא לערנען אזוי ווי איך האב געלערנט, ווייל ס׳איז די אנדערע וועי אראונד. די… די… די… ווען ס׳איז נאכנישט דא גארנישט, איז דא איין טאג יום טוב. דארטן ווי… ווער האט דאך געזאגט, אפשר פארקערט. די תורה האט געמאכט איין טאג יום טוב.
Speaker 2: איך ווייס וואס די תורה האט געזאגט, איך בין פלעצער וואו די שלוחים זענען נישט געקומען, איז געווארן א מנהג המקום אז מען מאכט צוויי טעג. און דאס איז דאך נאכנישט דא קיין מנהג המקום אז מען מאכט צוויי טעג. אויף דעם פלאץ האלט נישט א מנהג המקום, נישט אזוי, נישט אזוי. נאר ער זאגט אז די מענטשן וואס האבן זיך דארטן מיטגעברענגט מיט זיך דעם מנהג המקום פון צוויי טעג.
Speaker 1: ניין, ניין, איך בין נישט מסכים. מ׳קען נישט מסכים. איז דעמאלטס וואס זאגט ער די ווארט ישבו שם ישראל הם שהם חייבים לעשות את השנים טובים? ווייל אלע אידן האבן געזאגט.
Speaker 2: ווייל ער איז אָסומד, אודאי, ווייל גויים רעכענען זיך נישט, די שליחים זענען נישט געקומען צו גויים.
Speaker 1: ניין, איך זאג אידן, רופט ער אידן?
Speaker 2: ניין, אלעמאל ישראלים. אין די משנה צו רופן אידן אידן שטייט אין די מגילה זעלבסט, אבער לשון חכמים איז אלעמאל ישראלים.
Speaker 1: ער מיינט נישט צו זאגן דוקא אידן פון ארץ ישראל?
Speaker 2: ניין, ניין, ניין. דוקא חוץ לארץ?
Speaker 1: ניין, ניין, ניין. זיכער נישט, ער איז א נארמאלער מענטש.
Speaker 2: ניין, איך ווייס אז ישראל מיינט אידן. און בני ישראל. אידישע קינדער. און איך זאג אז ס׳איז נישט ריכטיג, ווייל ס׳מאכט נישט קיין סענס.
Speaker 1: איך וויל גיין ווייטער דא, ווייל אונז גייען ווערן סטאק דא, אבער מ׳קען לערנען אזוי ווי דו זאגסט, אבער מ׳גייט זען שפעטער, דער רמב״ם רעדט בפירוש פון א קעיס אז מ׳מאכט א נייע שטאט וואס מ׳דארף טון. ער זאגט נישט אז מ׳גייט לויט פון וואו די מענטשן קומען פון.
סאו, ס׳איז דאך דא די שאלה פון מקום שאין מנהג. סאו, מ׳קען אויף דעם מאכן די זאך, וואס האט דאך דער פעימעס חכם צבי, וואס ער זאגט אז ער פארשטייט נישט, אויב מ׳קומט צו א פלאץ וואס דארט קומען שליחים, וואס גייט מיר אן וואו דו ביסט געווען נעכטן? היינט ווייסט ער דאך אז ס׳איז יום טוב, און דער מקום האט א מנהג אז ס׳מאכט סענס דעם מנהג, ווייל מ׳ווייסט דאך דא.
סאו, ס׳איז נישט קלאר. איך מיין אז דער רמב״ם מיינט נישט לאו דוקא יענץ, ער מיינט סתם אז… פרעגסטו א גוטע קשיא, ווער איז דער מוציא מחבירו? דער רמב״ם האט עפעס געהאלטן אז ס׳איז נישט דא קיין מוציא, נישט דא קיין דיפאלט וואס מ׳מאכט איין טאג. פארקערט, ס׳איז דא צוויי הלכות, און פארקערט, ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם קוקט אויס פארקערט, נאר אין די פלעצער וואס מ׳ווייסט דאך, ווייל מ׳גייט דאך לחומרא, זעסטו דאך אז די הלכות… אזוי, אונז ווילן דאך מאכן זיכער אז מ׳ווערט נישט נכשל מיט יום טוב, סאו צוויי טעג איז מען מער אויף די סעיפער סייד. אזוי זעט אויס פון די גאנצע הלכה, אלעס ווייל ס׳איז געווען עפעס א חשש. ווייל אמאל איז געווען ראש השנה, זעסט דאך אז מ׳גייט לחומרא אין די אלע הלכות.
צוויי סיבות פארוואס שלוחים זענען נישט אנגעקומען
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, או, אויב נישט אויך, אדער נאך א סיבה פארוואס אפשר זענען נישט געווען קיין שליחים דארט, אדער ווייל ס׳זענען נישט געווען דארטן קיין אידן, אדער אפילו אויב איז יא געווען דארטן א אידישע געגנט, אבער אפשר איז געווען א חירום בדרך, אפשר איז געווען עפעס אן עמערדזשענסי דארטן, איך ווייס, רויבער האבן דארטן אפגעשפארט מיט זיינע קעטשקעס. בדרך כדרך שהיה בין יהודה וגולה בימי חכמי המשנה. אונז ווייסן מיר אז אין ימי חכמי המשנה איז געווען די רומיים, ס׳איז געווען מלחמות, און מ׳האט נישט געקענט, ס׳איז נישט געווען שייכות מציאות צווישן ירושלים און גולה.
Speaker 2: ס׳איז דא עפעס א פלאץ אין קידוש החודש? ס׳איז דא עפעס א גמרא אז א לאנגע צייט, שבעים שנה, איז נישט א מענטש דורכגעגאנגען ארץ יהודה?
Speaker 1: ניין, ניין, ס׳האט נישט צוטון מיט דעם. נישט דאס?
Speaker 2: נישט דאס איז וואס מ׳האט געזאגט?
Speaker 1: ניין, ניין, ניין, ער מיינט אז ס׳שטייט…
הלכות קידוש החודש – פרק ה (המשך): יום טוב שני של גלויות – דער רמב״ם׳ס כלל און דער מנהג העולם
דער רמב״ם׳ס הכרח: ס׳איז נישט תלוי אין קרבת מקום
אפשר איז געווען עפעס אן עמערדזשענסי דארטן, איך ווייס, די רויבער האבן דארטן אפגעשפארט מיט זייערע קעטשקעס.
בדרך שהיה בין יהודה וגליל בימי חכמי המשנה. אונז ווייסן אז אין ימי חכמי המשנה איז געווען די רומיים, ס׳איז געווען מלחמות, און מ׳האט נישט געקענט, ס׳איז נישט געווען שירות מציאות צווישן ירושלים און גליל. ס׳איז דא אפשר אין קידוש החודש, ס׳איז דא אפשר א גמרא אז א לאנגע צייט, שבעים שנה, איז נישט א מענטש דורכגעגאנגען ארץ יהודה? ניין, ניין, ס׳האט נישט צוטון מיט דאס. ניין, ניין, ניין, ער מיינט אז ס׳שטייט אין די גמרא אין געוויסע פלעצער אז ס׳איז נישט קיין שירות מציאות צווישן יהודה און גליל. נישט לגבי קידוש החודש, סתם אזוי. אבער די פוינט איז אז ס׳קען זיך מאכן אז ס׳איז געווען א שעת חרום, ממילא איז נישט אנגעקומען אהין קיין שלוחים. או מפני שהיו הגוים מונעים את השלוחים לעבור בעיניהם, אפשר האבן די גוים מונע געווען די שלוחים פון א דורכגיין. ממילא איז אין יענעם פלאץ נישט געווען א מסורה פון איין טאג, ממילא בלייבט מען ביי די חומרא פון צוויי טעג.
זאגט דער רמב״ם, ואילו היה הדבר תלוי בקרבת המקום, דער רמב״ם איז יעצט מסביר געווען אז ס׳איז נישט קרבת המקום. זאגט דער רמב״ם, אויב וואלט יא געווען קרבת המקום, וואלט אויסגעקומען אסאך זאכן וואלטן נישט געשטימט. פארוואס? ווייל כל בני מצרים וואלטן געדארפט מאכן איין טאג, שאי אפשר שלא יגיעו אליהם שלוחי תשרי. מצרים איז נישט אזוי ווייט, שאין בין ירושלים ומצרים על דרך אשקלון. אויב גייט מען די וועג פון אשקלון, איז דא געווען עפעס א הייוועי וואס האט געהייסן דרך אשקלון? יא, אין די פסוק הייסט עס דרך ארץ פלשתים. דרך ארץ פלשתים. אשקלון איז די הויפט שטאט פון פלשתים אין יהושע׳ס צייטן. מיינט מען פארט אויפ׳ן קאוסט. אקעי, מ׳פארט לעבן די ים, זייער גוט. איז א גראדע וועג. אויב מ׳גייט דורך די מדבר, אויב מ׳גייט דורך א גראדע וועג, איז א מהלך שמונה ימים או פחות. ס׳קען נעמען פערציג יאר, יא? אבער אויב מ׳פארט דורך אשקלון, וואס איז דרך ארץ פלשתים, נעמט עס אכט טעג. אכט טעג או פחות. יא, זייער גוט. זייער גוט, אכט טעג אפשר. וכן רוב סוריא. וכן רוב סוריא. אויך איז עס נאנט. און אונז ווייסן דאך למעשה אז ס׳איז נישט אזוי אז אין מצרים און אין… איך מיין חוץ לארץ בכלל וואס חז״ל רעדן, מיינט די געגנטער, יא? מ׳האט נישט גערעדט דעמאלטס פון קיין חוץ לארץ אין אמעריקע. ווען מ׳זאגט בני חוץ לארץ, אה, אקעי. ולמדת שאין הדבר תלוי בהיות המקום קרוב. סאו האב איך א הכרח אז ס׳איז נישט קרבת מקום.
סאו בעיסיקלי האט ער א הכרח פון די מנהג, פון די היסטאריע.
דער רמב״ם׳ס כלל: ווער מאכט איין טאג און ווער מאכט צוויי טעג
זאל ממילא וויאזוי גייט מען אפלערנען די זאך? ער גייט מאכן סך הכל. ער ברענגט אז ס׳שטייט אין ירושלמי אפשר אז מ׳פלעגט נישט מאכן צוויי טעג דארטן, נישט קלאר. ס׳קען זיין אז ס׳איז דא יא געוויסע פלעצער וואס מ׳מאכט יא. אבער דער רמב״ם גייט זאגן, דער רמב״ם איז מודה אז ס׳קען זיין א פלאץ וואס מ׳מאכט. לאמיר זאגן.
זאגט דער רמב״ם, ס׳קומט אויס אז סך הכל די הלכה איז אזוי. נמצא עיקר דבר זה… כל מקום שיש בינו בין ירושלים, מהלך יתר על עשרה ימים גמורים, א פלאץ וואו ס׳דויערט מער ווי צען טעג אנצוקומען, ס׳שטייטש שליחי תשרי האבן נישט געקענט קומען, אותן שני ימים לעולם קען מען אראפגעבן קדם. איז דער מנהג אייביג געווען אז מ׳האט געמאכט דארטן צוויי טעג, און די סיבה איז שוין שליחי כל תשרי ותשרי מגיעים אלא למקום שבינו בין ירושלים, מהלך עשרה ימים בפחות. יא, די שליחים האבן נישט געטארט גיין שבת און יום טוב, איז נאר געבליבן צען טעג, איז יענע פלאץ זענען נישט אנגעקומען קיין שליחים, איז שוין געווען דער מנהג פון זמן הבחירות. א בית פון ווען סנהדרין, פון זמן הסנהדרין, ס׳זאל מאכן דארטן צוויי טעג, און ס׳איז זיכער אז מ׳דארף ממשיך זיין מנהג אבותיהם בדרך.
פלעצער אינערהאלב צען טעג – דריי קאטעגאריעס
ווייטער, בכל מקום שרבינו בירושלים איז מהלך עשרה ימים בשוה או הפחות, שאפשר שהיו שלוחים מגיע אליו, פלעצער וואו ס׳איז נאך אין די עשרה ימים, מזרועים. דארף מען טשעקן אזוי: אם אותו המקום ארץ ישראל שהיה בו ישראל בשעת הראיה בכיבוש שני, אויב איז יענע פלאץ געווען א חלק פון ארץ ישראל ווען מ׳האט יא מקדש געווען על פי ראיה בכיבוש שני, פארוואס זאגט ער דאס ווארט כיבוש? פארוואס גייט מען נישט אפיקע עולה מצרים? ווייל אין אשכולון, וואס דער רמב״ם גייט זאגן אז ס׳הייסט חוץ לארץ, איז געווען כבש עולה מצרים, אבער נישט כבש עולה בבא, וואס דאזנט קאונט. אקעי, מ׳וועט שוין זען, לאמיר אריינגיין אין דעם. שפעטער, כגון, זאגט דער רמב״ם, אין וועלכע שטעט למשל זענען געווען פארט פון ישראל? ס׳שטייט אין די גמרא די שטעט. די גמרא וואס מ׳זעט אייביג, אשה, שפראם, ליד, יבנה. שפראם? וויאזוי זאגט מען עס? היינט זאגט מען שפראם, אבער עפעס אזוי. וליד, ויבנה. פון נוב, פון טבריה, וואס דאס זענען געווען חשוב׳ע שטעט בזמן שהיה בית דין. איז די אלע פלעצער, יום אחד לאלדארף מען מאכן נאר איין טאג, ווייל דארטן איז אייביג שלוחים אנגעקומען, און דארטן איז אייביג געווען דער מנהג צו מאכן איין טאג, אויסער ראש השנה אזוי ווי ער האט געזאגט.
אבער וואס טוט זיך אין אותן מקום מסורת, כגון צור ודמשק ואשקלון, אדער אפשר חלקים פון אשקלון, איך ווייס נישט וואס דער תירוץ איז, אזוי ווי אשקלון איז נאך אין ארץ ישראל. אשקלון איז מכובש עולי מצרים ולא כובש עולי בבל. צו עולי מצרים איז יא כובש געווען איז א גוטע שאלה, אבער על כל פנים, ס׳איז אין די עולי מצרים. מ׳זאל זאגן לויט די גבולות ארץ ישראל וואס שטייט אין פרשת מסעי, אשקלון איז היינט א אידישע שטאט געהעריג. איז די היינטיגע אשקלון איז דארטן וואו ס׳איז נישט געווען אמאל אשקלון? אקעי. איך ווייס, ס׳איז א גאס ארויף, ס׳איז א חלק, בערך אין יענעם פלאץ.
צור און דמשק ווייסט איר געוויס וואו ס׳איז. צור איז געווען שטארק אידישע פלעצער. צור איז… נישט ממש אין סיריע, היינט הייסט עס לבנון, רייט? אויך דארט אויפן… אה, צור איז אין לבנון, יא, לעבן די בארדער מיט ארץ ישראל. יא, ס׳איז ממש געווען א אידישע… זיי האבן געטראפן אין הלכות שקלים איז געשטאנען די ווארט צור, כסף צורי. איך געדענק אזא לשון כסף. אבער ס׳איז געווען זייער נאנט. יעצט האט מען גענוצט געלט פון צור, יא. יא, ס׳איז געווען גרויסע זאכן דארט. צור איז… די חיזבאללא רעדט זיך דארט היינט. ס׳איז גאר נאנט. זאלן זיי האבן גרויסע הצלחה.
קיצור, די פלעצער וואס איז נישט געווען א פלאץ וואס איז כיבוש שיינערהייט, האט מען נישט מקדש געווען דארטן בשעת ראיה, אדער פלעצער וואס זענען מחוצה לארץ, כגון מצרים ועמון ומואב וכיוצא בהן. מצרים ווייסט איר געוויס וואו ס׳איז, עמון ומואב איז ערגעץ אויך אין די דזשארדן געגנט. איז דעמאלטס איז אותן כמנהג אבותיהם שבידיהם, אם יום אחד יום אחד. דארף מען טשעקן די שטאט. ס׳איז געווען שטעט וואו ס׳איז דארטן געווען די מסורה אז די שליחים פלעגן אנקומען אהין, האט מען געמאכט יום אחד. דארף מען אנהאלטן די מנהג פון יום אחד, ואם שני ימים שני ימים. דא גייט מען מיט די מנהג. ווייל מ׳דארף האבן א מנהג וואס איז מעיד אז ס׳קומען שלוחים בזמן הראיה צו יענע געגנט, און דעמאלטס שטערט נישט אז ס׳איז חוץ לארץ. ס׳מעג זיין אין סיריע, ס׳מעג זיין עניוועיר.
מ׳קען אפשר זאגן אזוי ווי אז מ׳דארף חושש זיין אייביג אז אפשר איז צוויי טעג יום טוב. אויב איז דא א מנהג, דארף מען נישט אויף דעם חושש זיין. אויב איז דא די מנהג אז מ׳האט געמאכט נאר יום אחד, דארף מען נישט אויף דעם חושש זיין. ער זאגט נישט קלאר וואס איז די מוציא מחברי כולי. יא. אקעי. ווייטער? יא.
נייע שטעט אן מנהג – מאכט מען צוויי טעג כמנהג רוב העולם
ואם אותו… דאס איז א פלאץ וואס איז בערך צען טעג. שלוחים האבן געקענט אנקומען. דארף מען וויסן צו זיי זענען למעשה אנגעקומען. אויב ווייסט מען אז זיי זענען אנגעקומען איז יום אחד, אויב ווייסט מען נישט דארף מען פרעגן דעם מנהג, און דער מנהג זאגט דיר צו מ׳איז אנגעקומען. דער רמב״ם זאגט קלאר אז מ׳דארף האבן א מנהג באופן חיובי וואס ווייסט אז דארט איז דער איין טאג, און נישט מאכט מען צוויי טעג.
אבער מקום שבינו ובין ירושלים עשרה פחות או עשרה יותר, ווי אין חוץ לארץ, סוריא, וואס ס׳האט א האלבע דין… יא, ווייל דער כיבוש דוד, לענין ישוב ארץ ישראל איז א מצוה צו וואוינען דארט. אקעי. ואין להם מנהג, און ס׳איז נישט דא דארטן קיין מנהג, ס׳טייטש מ׳ווייסט נישט דעם מנהג, אדער א שטאט וואס האט נאך נישט קיין מנהג ווייל ס׳איז א נייע שטאט, או שהיה ישוב שנתחדש במדבר ארץ ישראל, מ׳האט געמאכט נייע שטעט אין מדבר, איך ווייס, באר שבע, אדער א פלאץ וואו אידן האבן זיך דזשאסט באזעצט, דאס הייסט אפילו ס׳איז נישט געווען קיין מדבר, ס׳איז א גוי׳אישע שטאט, איז היות אז ס׳איז נאך נישט געווען דארטן קיין מנהג, איז עושין אותו שני ימים כמנהג רוב העולם. זאגט דער רמב״ם, אז שני ימים כמנהג רוב העולם. אן אינטערעסאנטע הלכה. וואס הייסט רוב? אז מ׳מאכט רוב פון צוויי טעג.
חידוש: פלעצער אין חוץ לארץ מיט איין טאג, און פלעצער אין ארץ ישראל מיט צוויי טעג
זאל זיין אינטערעסאנט, לויט די שיטת הרמב״ם קומט אויס אז ס׳איז דא פלעצער אין חוץ לארץ וואו ס׳איז דא יום אחד, און ס׳איז דא פלעצער אין ארץ ישראל וואו ס׳איז דא שני ימים. אלעס ווענדט זיך מיט די מנהג וואס ס׳ווענדט זיך אין די שלוחים.
זאגט דער רמב״ם, וכל יום טוב שני מדברי סופרים… לאמיר ענדיגן דעם שטיקל, יא? דאס איז אלעס מדברי סופרים. אפילו יום טוב שני של ראש השנה, וואס מ׳האט שוין געטון אפילו אין זמן הבית, איז בר מצוה מדברי סופרים.
דער מנהג העולם איז נישט ווי דער רמב״ם – די שיטת הריטב״א
יעצט דארף מען עס פארציילן, אונז טוען מיר דאך נישט דעם מנהג לויט ווי איך ווייס. לויט דער רמב״ם קומט אויס א גרויסע חומרא, א געוויסע קולא וואס איז אויך נישט קיין אין א חומרא. אויב ס׳איז דא א שטעטל ערגעץ נעבן ארץ ישראל וואס מ׳האט א מסורה, נא פראבלעם. נאכדעם איז דא אן אנדערע זאך, אז לויט די רמב״ם זאגט ער מפורש אז מ׳מאכט א נייע שטאט אין ארץ ישראל וואס מ׳ווייסט נישט אז דארט וועט קומען שליחי תשרי, דארף מען מאכן צוויי טעג. קומט אויס אז אין תל אביב און בני ברק און איך ווייס נישט וואו נאך, דארף מען זיכער לויט די רמב״ם מאכן צוויי טעג יום טוב. קיין איין איד אין די וועלט, חוץ פון אפשר איז דא עפעס א מחמיר, אבער באופן כללי קיינער פירט זיך נישט אזוי. און פארוואס פירט מען זיך נישט אזוי? ווייל דער הייליגער ריטב״א זאגט שוין, און לכאורה נאך ראשונים, אז מ׳פירט זיך נישט אזוי.
דער מנהג איז אז סיי לחומרא און סיי לקולא. דאס הייסט, דער מנהג איז, אזוי ברענגען זיי פון די ריטב״א און אלע פוסקים, ער ברענגט אז די אחרונים זאגן אז אזוי איז דער מנהג און אזוי איז די הלכה. דער מנהג איז, אפילו אין ארץ ישראל וואו שלוחים זענען נישט געקומען איז איין טאג, און אפילו אין חוץ לארץ וואו שלוחים וועלן יא קומען איז צוויי טעג.
אזוי אז מיר מאכן ווי דער רמב״ם איז מער מקיל ווי דער רמב״ם. רייט, אבער כאילו… לאמיר זאגן אלכסנדריא אדער צור… כאילו דער מנהג נעמט אן א נייע זאך, אז ס׳איז נישט תלוי אין… טעארעטיש איז לכאורה אמת, דער רמב״ם ברענגט אז ס׳גייט מיט די שלוחים, אבער דער רמב״ם האט דאך געמאכט שוין א רוב, רייט? דער רמב״ם האט שוין געמאכט א רוב אז מ׳גייט דארט רוב העולם. זאגן זיי, פארוואס זאל מען מאכן א רוב העולם? זאל מען מאכן א רוב ארץ ישראל. רוב ארץ ישראל איז דאך די הייליגע ארץ ישראל, וואס קען דאס זיין? איז זיכער ארץ ישראל מאכט מען, אבער חוץ לארץ איז נישט. דאס איז די שיטה פון די ריטב״א, קומט אויס אז ס׳איז אויך דא א חומרא. די וועלט פירט זיך אזוי מיט דעם.
א דריטע שיטה: דער חינוך – נאך מער מקיל
יא, ס׳איז דא א דריטע שיטה ראשונים, נישט איך נאר וועגן דעם, אבער ס׳איז דא א שיטה, די מפרשים זאגן אזוי, ס׳איז דא א דריטע שיטה אין די ראשונים פון די חינוך און אנדערע, אז אין חוץ לארץ, אז לקולא מער פון די רמב״ם אינגאנצן, אז אוודאי אין גאנץ ארץ ישראל טוט מען איין טאג, אבער אויך אין חוץ לארץ איז דא פלעצער וואס מ׳קען טון איין טאג אויב ס׳איז גענוג ווייט. דאס איז די שיטה פון אנדערע צדיקים.
דער רמב״ם אליין האט נישט איינגעפירט זיין שיטה
און מ׳דארף וויסן, דער רמב״ם אליין איז געווען אין ארץ ישראל, ער האט זיך נישט אינטערעסירט אין דעם מנהג, אדער ער האט נישט איינגעפירט זיין מנהג. ס׳איז נישט געווען איינצייט אין ארץ ישראל וואו מ׳האט געהאלטן צוויי טעג יום טוב? לכאורה נישט. און לכאורה דער מנהג, אויב מ׳גייט מיט מנהג אבותיהם, איז ער אזא שטארקע סברא אז מ׳זאל טון אזוי ווי אונז זאגן דא. אמת.
און ס׳איז שוין די פריערדיגע שאלה, ער ברענגט אין שאלות תשובות מהריט״ץ, ווערעווער דאט וואלט, ער האט געזאגט אז קיין ווייסט צו
דער חשבון פון היינט און די סמכות פון בני ארץ ישראל
הלכה יג (המשך) — דער חשבון פון היינט און די סמכות פון בני ארץ ישראל
און מ׳דארף וויסן אז דער רמב״ם אליין איז געווען אין ארץ ישראל, ס׳האט זיך נישט אינטערעסירט אין דעם מנהג, אדער ער האט נישט איינגעפירט זיין מנהג. ס׳איז נישט געווען איינע צייט אין ארץ ישראל וואו מ׳האט געהאלטן צוויי טעג יום טוב? לכאורה נישט.
און לכאורה דער מנהג, אויב מ׳גייט מיט מנהג אבותיהם, איז ער א זייער שטארקע סברא אז מ׳זאל טון אזוי ווי אונז זאגן דא. אמת.
און ס׳איז שוין די פריערדיגע שאלה, ער ברענגט אין שאלת תשובת מהרי״ט, ווערעווער דאס וואס האט געזאגט אז קיין ווייס צו צפת איז געווען. רבי יונתן סהלון, יא? ווער איז דאס געווען? רבי יונתן סהלון. וואס האט ער געטון? עניוועיס, ער האט געלערנט תורה. אהא.
און ס׳איז דא, אה, ער זאגט אז דער חזון איש טענה׳ט יא, חס״ל איז דער חס״ן איש? איך מיין אז חי אדם… חס״ן איז דער חס״ן איש, דער ליובאוויטשער פאסט נישט צו רבים איז חס״ן איש. נאר איך געדענק אז ס׳איז דא א חס״ן איש דא, אז אפילו לויט דער רמב״ם וויל ער דוחק זיין אז אין ארץ ישראל גייט מען אויך לויט רוב ארץ ישראל. דאס וואס דער רמב״ם זאגט נישט? מ׳ווייסט זיכער. דער רמב״ם זאגט נישט מיט ספק. ס׳איז נישט קלאר. רבים זאגט יא, כמנהג רוב העולם.
על כל פנים, ס׳איז יא דא עפעס, ער ברענגט אז ס׳איז יא געווען. ס׳קען יא זיין א שאלה וואס טוט זיך לויט די שיטת הרמב״ם, אבער מיט די היינטיגע ארקעאלאגיע, זייער אסאך שטעט אין ארץ ישראל טרייט מען צו מאכן. בני ברק איז דא וואס זאגן אז ס׳איז געאראפיע דארטן וואו ס׳איז געווען די עיר בני ברק. און אפילו לויט דעם וואס דער רמב״ם האט עס נישט ליב געהאט, ווייל דאס הייסט נישט אז ס׳איז געווען א קאנטיניועישאן פון א מנהג. לכאורה נישט.
איך האב דאך געוואלט אזוי ווי מ׳האט אפגעלערנט יענע שטיקל רמב״ם, צו ס׳איז דא ממש א דין אנהאלטן א מנהג, אדער ווייל מ׳האט נישט קיין מנהג איז די דיפאלט צוויי טעג.
די שאלה פון אילת
וואס איך וואלט געטראכט איז אז אה, די שאלה, די אנדערע פאליטישע שאלה, א גרויסע מחלוקת הפסקים היינט, איז וועגן פלאץ אזוי ווי אילת, וואס איז זיכער נישט כיבוש עולי מצרים, אבער ס׳איז די כיבוש פון די אידן היינט. און ס׳איז א גרויסע אידישע שטאט, און ס׳איז פארט פון מדינת ישראל, אדער ארץ ישראל החדשה.
איז די הלכה פון די לייט איז תלוי ווי ציוניש מ׳איז, סאמהאו. אויב מ׳איז מער ציוני, אנערקענט מען אין די כיבוש הציונים. זאגט מען אז אוודאי, ס׳האלט א דין ארץ ישראל, לויט די ריטב״א דארף מען מאכן יום טוב אחד. יא?
אויב מ׳זאגט אנדערש, אויב מ׳גייט מער שטרענג מיט די רמב״ם׳ס הלכה, אז יעדע פלאץ וואס איז א ספק, אויב מ׳ווייסט נישט אז ס׳איז דא א מנהג, דארף מען מאכן צוויי טעג, דעמאלטס הייסט עס חוץ לארץ. מ׳וויינט, איך וועל נישט זאגן אז ס׳איז חוץ לארץ. יא, ער זאגט אז כיבוש די היינטיגע כיבוש איז לאו שמו כיבוש. בזמן דאך אז נישט אין געווען די שאלה, ניין, ס׳מאכט נישט קיין בחורים.
מצד שני, איז דאך אביסל פאני צו זאגן אז מ׳זאל מחמיר זיין דארט. פארוואס? ווייל לויט די רמב״ם, איינמאל מ׳זעט ווי די רמב״ם האט געקענט צוטיילן די לאנד, דארטן איז דא נאך סיבות צו צוטיילן די לאנד. האב איך געזאגט אז ס׳איז דא נאך מער פון דעם.
פארוואס? ווייל די גאנצע זאך אז מ׳מאכט יום טוב שני, אפילו אין א פלאץ וואו ס׳וואלט געקענט קומען שליחים און ס׳איז גראדע נישט געקומען, איז אויך דא זייער א פאני חידוש פון די רמב״ם, כדי לא ישכחו את המנהג. שכל הישוב האט געזאגט, ס׳איז א נאנטע פלאץ, ס׳איז א נאנטע פלאץ. סאו, און די גאנצע יום טוב שני היינט איז אויך א שווער. א שווערע מנהג צו פארשטיין.
האבן מיר זאגט על פי קבלה אז ארץ ישראל, על קדושת ארץ ישראל, דארט קומען די אורות אין איין טאג, און חוץ לארץ קומט עס אין צוויי טעג. דארף מען בעטן א מקובל זאל פארן אין אילת און זען צו ס׳קומט די אורות אין איין טאג אדער צוויי טעג, און נאר דעם מכריע זיין.
אילת איז א שוואכע שטאט, ס׳איז דא דארטן פאר די קדושת מיין איך דריי טעג. אבער זייט ר׳ מענדל האגער איז געגאנגען דארט… שוין, שוין. נו, ס׳איז געווארן ערגער. אקעי, וואסער ווי יו סיי.
בקיצור, א מעשה, דאס איז די נושא. איך ווייס נישט, ס׳איז אן אינטערעסאנטע שאלה. אבער למעשה, די גאנצע טאג איז א מנהג. סאו אויב די אידן וואס וואוינען דארט פירן זיך צו מאכן איין טאג, איז זייער שווער צו זאגן אז מ׳זאל גיין קעגן די מנהג, פארשטייסט? זיי זאגן אז זיי רעכענען זיך נישט אז ס׳איז נישט גענוג פרום די אידן.
און דער רמב״ם זאגט, איך נתחדש במדבר ארץ ישראל. ס׳זעט אויס ווי ער אליין מאכט א חלוק צווישן פלעצער וואו ס׳איז זייער מעגליך שוין געווען. שוין געווען אין א ישוב, נאר אין מדבר איז טשענסעס קליין אז ס׳איז… יא, אבער ער זאגט דאך אויך, נו, וויאזוי זאגט ער? אדער ס׳איז געווען א נייע אידישע שטאט, ס׳איז געווען גוים פארדעם. אהא.
לאמיר אויספירן די לעצטע שטיקל פון די פרק
לאמיר אויספירן די לעצטע שטיקל פון די פרק, וואס דאס זאגט דער רמב״ם, “זה שאנו מחשבים בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו. ואומרים”, דער חשבון וואס ער האט פריער געזאגט, אז ס׳איז דא א חשבון… מיר וועלן גיין באלד לערנען, יא?
אינטערעסאנט, ער זאגט אז יעדער איינער טוט דעם חשבון אין זייער שטאט? יא. מ׳קוקט אויף דעם לוח, אדער וואטעווער, ס׳איז בעיסד אויף דעם חשבון. ווער מאכט דעם לוח? דער רב פון שטאט מאכט עס, ניין? ווער מאכט עס ביי ענק? איך ווייס נישט צו קויפן די גראסערי. ס׳איז דא מומחים וואס האבן געמאכט די לוח פאר אסאך יארן, און בעסער אויף דעם מאכט מען לוחות. ס׳איז א קיצור, מ׳קוקט נישט אויף די שולחן ערוך, מ׳רעכנט אויס.
יא, זאגט דער רמב״ם, “דאס וואס מ׳זאגט ראש חודש יום פלוני ויום טוב יום פלוני, לא בחשבון שלנו נקבעים ולא עליו אנו סומכים.” פארוואס? איז נישט עפעס א נייע חשבון אז ס׳זעצט זיך אראפ נייע תגונים און מאכן חשבון? ניין, ניין, ער מיינט נישט דאס מיינט. ער מיינט אז ער ליגט אין לומדות. נישט אויף אונז די חשבון מאכט מען ראש השנה.
אונז זאגן יעצט א גאנצע פרק, געלערנט אז מ׳מאכט ראש השנה על פי חשבון. וואלסטו געמיינט אז די חשבון מאכט די ראש השנה? אז אונז מאכן די חשבון, אונז מאכן ראש השנה. יעדער איינער, יעדער איד זיצט זיך אין זיין שטאט און ער קוקט אין שולחן ערוך וואס די חשבון איז, און ער מאכט ראש חודש, מיינט ער אז ער מאכט ראש חודש. ניין, דו מאכסט נישט די ראש חודש בכלל. נאר וואס?
פארוואס? “שאין עוברין שנים וקובעין חדשים מחוץ לארץ.” קען נישט, אפילו מיט א חשבון. דאס וואס מיר זאגן פריער אז ס׳איז דא א הלכה פון א חשבון, האט נישט מבטל געווען די הלכה אז מ׳דארף האבן א בית דין אין ארץ ישראל. “ואין אנו סומכין אלא…” ניין, ס׳קען זיין אזוי אז דאס וואס ער האט געזאגט משה ואהרן איז נאר ווי לאנג ס׳איז דא סנהדרין, אבער ער האט דאך אויך געזאגט די ענין פון כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים. די אנדערע ווערטער וואס איך זאג פריער מיינט לגבי ראיה, אבער לגבי די עצם הלכה אז מ׳דארף דערבענטשן בית דין שבארץ ישראל האט זיך נישט געטוישט.
“אלא חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם.” איי, וואס טוען אונז ווען אונז מאכן די חשבון? אונז מאכן אליין די חשבון. זאגט ער, “זה שאנו מחשבין לגלות הדבר בלבד”, צו אנטדעקן עפעס וואס מ׳האט שוין געמאכט די חשבון. די חכמי ישראל האבן שוין געמאכט די חשבון. ניין, ניין, ניין, זיי מאכן עס יעצט. זיי מאכן עס יעצט. אהא, אקעי.
און אונז קענען וואס זיי טוען, אונז נוצן די זעלבע חשבונות צו צוטרעפן די ווייסענער גדולה. אונז ווייסן אז ארץ ישראל רעכנט מען די לוח וואס איך רעכן, ווייס איך דאך אז דער ארץ ישראל׳דיגער רב מאכט וואס איך מאך. “כאילו שאנו עדים של חשבון”, זיי האבן סומכים, “אנו מחשבים”, רעכן איז ליידער “יום שקבעו בו בני ארץ ישראל אי זה יום הוא. ובקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא”, די קביעת בני ישראל, דאס איז וואס קובע “שיהיה ראש חודש או יום טוב, ולא מן החשבון שאנו מחשבים.”
ס׳איז טאקע יא, כי מציון תצא תורה, די עיקר שמחת ליגט אין די הענט פון ארץ ישראל. און אונז טוען מיר נאר על דעתם ועל כוונתם, אונז טוען גארנישט. אונז ווייסן אז זיי, אונז פרעגן זיי. אבער אונז פרעגן נישט, ווייל ס׳איז דאך א קלארע חשבון, ס׳איז נישטא קיין צוויי וועגן. אונז פרעגן נישט, אונז פרעגן זיי, אונז פרעגן זיי. אונז קאלן אן ארץ ישראל, “ווען האט איר געמאכט ראש חודש די יאר?” דורך דעם וואס מיר מאכן.
איי, מיר קענען זיי נישט קאלן, אדער מיר ווייסן נישט ווער זיי זענען? דער תירוץ איז, אז מיר ווייסן אבער פונקטליך וויאזוי זיי גייען עס מאכן, ווייל זיי האבן עס שוין געזאגט, זיי גייען נאך מיט די זעלבע הלכה למשה מסיני, אבער וואס מ׳מיינט שוין איינס פון דעם גייט מען על פי חשבון. ווייסט מען אין הונדערט פראצענט אז זיי גייען יעדע מאל מאכן ראש חודש אין די טאג וואס שטייט אין אונזער לוח.
דיסקוסיע: מוז מען האבן סמוכים אויף קידוש החודש?
Speaker 1: דער רמב״ם האט געהאלטן אז ס׳איז אייביג דא חכמים אין ארץ ישראל. סמוכים? זאגט דער רמב״ם, ניין, מ׳דארף נישט קיין סמוכים. דאס איז א קשיא וואס דער רמב״ם פרעגט. דער רמב״ם לערנט אז מ׳דארף נישט סמוכים אויף קידוש החודש. אבער מ׳דארף יא האבן חכמים אין ארץ ישראל, אז טאמער וואלט נישט געווען קיין איין איד אין ארץ ישראל, וואלט געווארן אויס ראש חודש, מ׳וואלט געקענט עינוי חומץ פירות. אזוי זאגט דער רמב״ם.
דער מפרש דא אויפ׳ן רמב״ם ברענגט פון ספר המצוות אז מיר האבן מיר א הבטחה פון דעם אייבערשטן “כי לא תשכח”, אז די אידן גייען נישט קיינמאל, ס׳וועט נישט זיין קיין מאל קיין קלון אויף עם ישראל. און אויב ס׳איז נישט דא קיין חכמים אין ארץ ישראל, איז עס א קלון אויף עם ישראל, ווייל ס׳איז נישט דא וויאזוי צו מאכן יום טוב, לויט שיטת הרמב״ם. זייער אינטערעסאנט.
Speaker 2: ס׳הייסט אזוי, אז דא רעדט מען נישט אלס אויטאריטי. ס׳איז דא צוויי דינים: ס׳איז דא סנהדרין, און דאס איז אן ענין אז זיי האבן די סמכות. נאר אויסער די ענין פון סמכות איז, ווער זענען די חכמים? יא? און דאס איז די אנדערע לימוד וואס מ׳האט געזאגט “כי מציון תצא תורה”. די “כי מציון תצא תורה” זאגט נישט אז “כי מציון תצא” בעלות, מלוכה, ממשלה. תורה איז אויך נאר דא אין ארץ ישראל.
Speaker 1: וואס? איך פארשטיי נישט וואס דו מיינסט ממשלה תורה. די תורה איז…
Speaker 2: איך זאג, ווי לאנג ס׳איז געווען סנהדרין איז געווען זייער קלאר אז זיי מאכן אלע החלטות. יעצט איז נישטא קיין סנהדרין, אבער ס׳איז דא תלמידי חכמים אין ארץ ישראל. ס׳איז דא בית דין שבארץ ישראל, עקזעקטלי.
Speaker 1: איי, ווער זענען די בית דין שבארץ ישראל? מיר קענען זיי נישט?
Speaker 2: דאס איז א פאניקייט פון די שיטת הרמב״ם. דאס הייסט, דער רמב״ם מאכט זיך כאילו ס׳איז דא א בית דין אין ארץ ישראל, הגם ס׳איז דא וואס זאגן אז מיר זענען אזיינע אידן אין ארץ ישראל. צען אידן, ווער זיי זענען, זיי זענען די בית דין. וואס איז א בית דין? לאמיר זיך געדענקען, א בית דין דארף דאך וויסן עפעס, אבער מ׳דארף דאך נישט וויסן צו מאכן דאס, מ׳דארף נאר רעכענען. רעכענען קען דאך יעדער איד. סאו שוין.
Speaker 1: איי, ס׳שטייט “שמינהו רבנן כולו”? איך ווייס נישט. עניוועיס, אזוי ברענגט די אנדערע, יא.
Speaker 2: בקיצור, דער רמב״ן איז אויף דעם מחולק, אויף דעם האט מען גערעדט. דער רמב״ן זאגט אז ער פארשטייט נישט וואס העלפט צען פשוט׳ע אידן אין ארץ ישראל, אדער א בית דין דארף דאך סמיכה. ממילא האט דער רמב״ן געזאגט אן אנדערע פשט, אז דער פארצייטישער בית דין האט מקדש געווען די חדשים פאראויס, און וואס אונז טוען מיר איז רעטראאקטיוולי אויף זייער חשבון. ס׳הייסט די זעלבע זאך, אונז זענען מחשב לגלות הדבר ווען הלל האט מקדש געווען אונזער חודש, אבער נישט די היינטיגע ארץ ישראל.
למעשה — ווער מאכט דעם לוח?
Speaker 1: אקעי, למעשה דו עפנסט אויף דיין הודיעה אדער סיי וואס, איז דא די חכמי ארץ ישראל וואס זיי זענען די גדולי הדור און על דעתם, יא. אבער זיי ווייסן נישט די חשבון.
Speaker 2: ניין, ס׳איז טאקע אינטערעסאנט, ווייל דער רמב״ם האט אויך געוואוסט אז ס׳איז געווען זייער אסאך צייטן וואס די גרויסע חכמים, די גאונים, האבן אלע געוואוינט אין בבל, און זיי האבן געהאט די סמכות, נישט די ארץ ישראל.
Speaker 1: וואס הייסט די סמכות?
Speaker 2: ס׳העלפט נישט, ס׳דארף זיין אין ארץ ישראל. ער קען זיין א קלענערער חכם, אבער ער איז אין ארץ ישראל, און ער האט נישט געזאגט אויף ראיה וואס מ׳דארף די גרעסטע חכם. מ׳דארף נישט די גרעסטע חכם, ס׳איז דאך א פשוט׳ע זאך. יענע זאך איז געווען אן ענין פון ראיה.
סיום פרק ה׳
אקעי. עד כאן איז פרק ה׳, זייער א שיינע קלארע פרק. און פון יעצט גייט מען לערנען וויאזוי די חשבונות זענען, וויאזוי די חשבונות ארבעטן.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום הלכות קידוש החודש, פרק ה'
---
הקדמה כללית לפרק
בענין קידוש החודש ישנם שני חלקים: (1) ראיה — קידוש החודש לפי עדים שראו את הלבנה, שנלמד בפרקים הקודמים; (2) חשבון — חשבון קבוע שקובע מתי ראש חודש, ללא תלות בראיית הלבנה.
חידושים:
1. שני סוגי חשבון: ישנם שני סוגי חשבון: (א) החשבון שבית הדין השתמש בו פעם בזמן הראיה — כדי לדעת מתי לצפות לעדים, מתי לשבת ולהמתין, וכדי להכחיש עדים שאומרים דברים בלתי אפשריים. זהו חשבון מדויק, אסטרונומי-אמיתי (בקיאות באצטגנינות). (ב) החשבון שמשתמשים בו היום ללוח — חשבון משוער, חשבון-פשרה שעובד עם מחזור קבוע (מלא/חסר לסירוגין), אך אינו תמיד מתאים למציאות של מתי אפשר לראות את הלבנה. יכול להיות שלפי הלוח זה ראש חודש, אך לא היו יכולים לראות את הלבנה אפילו בלי עננים, כי הלבנה אינה על סדר מדויק של מרווחי שלושים יום.
2. עיבור השנה על החשבון: גם לגבי עיבור השנה, הלוח של היום אינו מסתכל על תבואות, גדיים, גוזלות וכדומה — אלא על מחזור קבוע. הלוח עובד אוטומטית על התקופה (שפסח יצא באביב), אך לא על הגורמים האחרים שנלמדו בפרק ד'.
3. שני ימים טובים: שני ימים טובים בחוץ לארץ קשור לענין הראשון — לכאורה, אם יש חשבון, יודעים כבר מתי יום טוב, אז למה צריך שני ימים? הרמב"ם מסביר זאת בפרק זה.
4. שני חידושי "פצצה" של הרמב"ם בפרק זה (תצוגה מקדימה): (א) זוהי הלכה למשה מסיני שכאשר יש סנהדרין בארץ ישראל — מסתכלים על ראיה; כשאין — הולכים לפי חשבון. (ב) גם כשהולכים לפי חשבון, זה לא אומר שהחשבון עצמו קובע — היהודים בארץ ישראל הולכים לפי החשבון, והם מקדשים כל חודש. בלי בית דין (או המקבילה שלהם) החשבון עצמו אינו מספיק.
---
הלכה א' — קידוש החודש ועיבור השנה רק על ידי סנהדרין שבארץ ישראל
דברי הרמב"ם: כל שאמרנו מקביעת ראש חודש על הראייה ומעיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך — אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל, או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנטלו מהסנהדרין רשות. שכך נאמר למשה ולאהרן: החודש הזה לכם ראש חדשים. מפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר: עדות זו תהא מסורה לכם ולכל העומדים במקומם.
פשט: קידוש החודש על ראיה, ועיבור השנה (בין בגלל תקופה, בין בגלל צורך), יכול להיעשות רק על ידי (א) הסנהדרין (בית הדין הגדול של 71) בארץ ישראל, או (ב) בית דין עם סמיכה בארץ ישראל שקיבל רשות מהסנהדרין. המקור הוא הפסוק "החודש הזה לכם" — "לכם" פירושו מסור בידכם, ומפי השמועה לומדים שגם "לכם" פירושו "לכל העומדים במקומם."
חידושים:
1. "במקומם" אינו פירושו ארץ ישראל ממש: משה ואהרן עצמם לא היו בארץ ישראל — אז "במקומם" אינו פירושו מקום פיזי, אלא ממלא מקומם כמנהיגי כלל ישראל, כלומר מי שיורש את סמכותם.
2. משה ואהרן = סנהדרין, לא סתם בית דין: החידוש הגדול של הרמב"ם הוא ש"לכם" אינו מדבר לסתם בית דין, אלא למשה ואהרן כסמכות העליונה — משה עם הסנהדרין שלו, ואהרן כשני בדרגה. לכן, מי שנוטל את התפקיד הזה חייב להיות סנהדרין (או בית דין עם רשות מהסנהדרין), לא סתם בית דין עם סמיכה. בפרק א' הרמב"ם כבר אמר "עדות זו מסורה לכם", אבל כאן עומד החידוש שזה פירושו ספציפית בית הדין הגדול / סנהדרין.
3. ההבדל בין פרק א' לפרק ה': בפרק א' הרמב"ם רק הוציא שקידוש החודש צריך להיות בארץ ישראל (מ"כי מציון תצא תורה"), ושאדם גדול בחוץ לארץ יכול להמשיך ברשות מבית הדין הגדול. אבל החידוש שזה צריך להיות ספציפית בית הדין הגדול (סנהדרין) לקידוש על פי ראיה — זה בא רק כאן בפרק ה'.
4. סמכות, לא מצווה על סנהדרין: הדין של סנהדרין אינו מצווה שדווקא סנהדרין חייבת לעשות זאת, אלא ענין של סמכות/סמכות — הם נשארים הכוח הגדול ביותר, ולכן רשות מהם עוזרת. כי אם זו הייתה ממש מצווה על סנהדרין, למה רשות תעזור? הדין של סנהדרין הוא רק לקידוש על פי ראיה — לקידוש על פי חשבון צריך עדיין בית דין, אבל לא ברמה של סנהדרין.
5. סמיכה לעומת רשות מבית הדין הגדול: סמיכה ורשות מבית הדין הגדול אינם אותו דבר. סמיכה פירושה שהוא מוסמך בכלליות כדיין טוב. רשות פירושה שהוא מייצג את בית הדין הגדול בעניין ספציפי. אפשר לקבל סמיכה בלי סנהדרין — זה לא תלוי זה בזה.
6. השגת הרמב"ן: הרמב"ן (בהשגות על ספר המצוות) חולק על חידוש הרמב"ם. הוא שואל: מאיפה הרמב"ם לקח את זה? הגמרא אומרת "עדתה זו מסירה לכם", אבל לא אומרת שזה צריך להיות ספציפית סנהדרין. הגמרא משמע שזה תלוי בסמיכה, לא בבית הדין הגדול. הרמב"ן מביא ראיות ממקומות שונים שבהם סתם בית דין (עם סמיכה) קידש. הרמב"ם אומר שזו הלכה למשה מסיני; הרמב"ן מעיר שהלכה למשה מסיני כזו לא מופיעה בגמרא (אבל זו מחלוקת ישנה רמב"ם/רמב"ן לגבי כל הלכות דאורייתא).
---
הלכה ב' — בזמן שאין סנהדרין: קידוש על פי חשבון
דברי הרמב"ם: "אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל... אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שמחשבין בו היום. ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא... שבזמן שיש סנהדרין קובעין על הראיה, ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה... ואין חוששין לראיה, אלא פעמים שיהיה יום שקובעין בו בחשבון זה הוא יום הראיה, או קודם לו ביום או אחריו ביום."
פשט: כשלא קיימת סנהדרין בארץ ישראל, אי אפשר לקדש על פי ראיה. הולכים לפי חשבון. שני הצדדים — (1) שבזמן סנהדרין מקדשים על פי ראיה, (2) שבזמן שאין סנהדרין קובעין על פי חשבון — הם הלכה למשה מסיני. לא מסתכלים יותר על ראיה; הרבה פעמים החשבון מתאים ליום הראיה, אבל לפעמים זה יום קודם או יום אחרי.
חידושים:
1. החשבון הוא דבר חדש: החשבון אינו המשך של ההלכה הישנה — זה דבר חדש. בחשבון מעולם לא עשו קידוש החודש. החשבון החליף את ההלכה הישנה של קביעה ועיבור.
2. שני האופנים הם הלכה למשה מסיני: זה לא שההלכה מסיני אומרת רק "סנהדרין", וכשאין מוצאים עצה — אלא הקב"ה אמר למשה רבינו את שני האופנים.
3. החשבון אחרי הראיה — דבר נדיר: מה שהחשבון יהיה אחרי הראיה (שכבר ראו את הלבנה אבל ראש חודש רק מחר) הוא דבר נדיר ("פלא הוא"), וזה קורה רק "בארצות שהן למערב ארץ ישראל". בארץ ישראל עצמה החשבון לא בא מאוחר יותר מהראיה.
4. מה פירוש "חשבון": החשבון פירושו כללים — הכללים שקובעים מתי ראש חודש ומתי עיבור שנה. זה לא החשבון האסטרונומי שאומר לנו מתי הלבנה תהיה נראית.
שלוש שיטות לגבי החשבון
שיטה 1: רב סעדיה גאון
רב סעדיה גאון סבר שאפילו בזמן שקידשו על פי ראיה, באמת תמיד הלכו לפי החשבון שאנו עושים היום. הראיה הייתה דבר פורמלי/רשמי, אבל החשבון תמיד שלט.
הקשר ההיסטורי: רב סעדיה גאון טען זאת במחלוקתו המפורסמת עם ראש בית הדין של ארץ ישראל (בן מאיר) לגבי איזה יום ראש השנה. הוא גם אמר זאת לתשובת המינים (קראים) ששאלו: איך הרבנים לקחו חשבון חדש משונה במקום ראיה?
הרמב"ם כועס מאוד על זה — הוא אומר שרב סעדיה גאון עצמו לא האמין במה שהוא אומר, הוא רק אמר זאת לתשובת המינים, כי זה לא יכול להיות.
שיטה 2: הרמב"ם
הרמב"ם סובר שישנם שני סוגי חשבון (כפי שהוסבר לעיל), והחשבון של היום הוא הלכה למשה מסיני מדאורייתא, לא תקנת חכמים, לא דבר חדש. לבית הדין יש רשות דאורייתא לעשות זאת. אבל — כל זמן שהייתה סנהדרין לא השתמשו בחשבון הזה. מעשית החשבון שלנו רלוונטי רק מהזמן שאין סנהדרין. תיאורטית אבל, משה רבינו גם למד את החשבון, כי זו "הלכה למשה מסיני."
קושיית הרמב"ן על הרמב"ם: הרמב"ן תמה (בהשגות על ספר המצוות, בארוכה): איך עומד ברמב"ם שיש חשבון הלכה למשה מסיני? מאיפה הרמב"ם לקח שכל החשבון (עם כל הכללים) הוא הלכה למשה מסיני? הרמב"ן באמת הבין מהרמב"ם שכל החשבון הוא הלכה למשה מסיני — לא רק העיקרון שאפשר להשתמש בחשבון, אלא הכללים הספציפיים.
שיטה 3: הרמב"ן
הרמב"ן סובר שההלכה למשה מסיני היא שבית דין סמוכין (לא דווקא סנהדרין, אבל עם סמיכה) חייב לעשות קידוש החודש. אין דרך אחרת — לא כמו הרמב"ם שאומר שיש הלכה למשה מסיני שאפשר ללכת לפי החשבון, וכל שכן לא כמו רב סעדיה גאון שתמיד הלכו עם חשבון.
קושיא: אם כך, איך אנחנו עושים קידוש החודש היום בלי בית דין סמוכין? תירוץ: הלל (בנו של רבי יהודה נשיאה — מאוחר יותר, לא רבי יהודה הנשיא בעל המשנה) ראה שהסמיכה מתבטלת, ו"עמד וקידש את כל החדשים משם ועד סוף כל הדורות" — הוא קידש את כל החודשים מראש לפי חשבונו. החשבון שלנו הוא לכן גילוי מילתא שבית הדין לפני אלף שנה קידש. זה מכיל חידוש להלכה: אפשר לקדש את החודש מראש להרבה שנים.
איך יכול היה לקדש חודשים כשעדיין אין את הלבנה? כי כבר למדנו שאפילו במזידין בית הדין יכול לעשות מה שהוא רוצה — אז הוא יכול גם לעשות זאת לעתיד.
הערות על שיטת הרמב"ן:
- הרמב"ם אינו אומר במפורש כמו הרמב"ן.
- אפילו הלל היה בית דין סמוכין אז, הרי היום אין סנהדרין — אנחנו הולכים אחרי סנהדרין/בית דין סמוכין שפעם היה. זה עצמו חידוש.
- צד מעלה: זה מתאים יותר למציאות — במשניות ובגמרא ראש השנה לא רואים אף פעם את נושא החשבון, אלא הכל סובב סביב ראיה. לפי הרמב"ם צריך לומר שהחשבון היה בסתר, הלכה למשה מסיני שלא פרסמו — וזה יותר קשה.
- צד חולשה: זה אומר חידוש גדול להלכה שאפשר לקדש חודשים מראש להרבה שנים, וזה בדוחק.
[סטייה: חידוש סנהדרין:] חידוש סנהדרין כמעט קשה כמו ביאת המשיח — שיהודים יסכימו ויקבלו אחד על השני. כבר ניסו פעם (המהר"ל מפראג עם המהריב"ל) וזה לא הצליח — שנאת חינם. אבל זה לא כל כך רחוק — הרי אנחנו הולכים היום עם השולחן ערוך מאותם זמנים.
---
הלכה ה' — ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה
דברי הרמב"ם: "ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה? מסוף חכמי תלמוד, בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע. אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכין."
פשט: לא בחורבן בית המקדש, אלא שנים מאוחר יותר, כשהיהודים נדחקו מארץ ישראל ולא נשאר בית דין קבוע, התחילו עם חשבון. עד זמני אביי ורבא עדיין נסמכו על קביעת ארץ ישראל.
חידושים:
1. החלפת "סנהדרין" ל"בית דין קבוע": הרמב"ם משתמש כאן ב"בית דין קבוע" במקום "סנהדרין." אולי בית דין קבוע עדיין המשיך עם איזה דין סנהדרין, אף שכבר לא היה בלשכת הגזית. המסקנה היא ש"בית דין קבוע" פירושו כאן כמעט אותו דבר כמו סנהדרין.
2. אביי ורבא בבבל: אביי ורבא גרו בבבל, אבל הרמב"ם אומר שעד זמנם עדיין נסמכו על קביעת ארץ ישראל. זה אומר שהחכמים בארץ ישראל עשו זאת, לא אביי ורבא עצמם. היו מעשיות בגמרא של אמוראים שקידשו את החודש על פי ראיה בבבל, ברשות מארץ ישראל.
3. הרמב"ם לא אומר בדיוק מתי זה הפסיק: הוא אומר "עד ימי אביי ורבא" — הוא יודע מתי עדיין בוודאי קידשו על פי ראיה, אבל אין לו זמן מדויק מתי זה הפסיק. "סוף חכמי תלמוד" מעניין כי אביי ורבא אינם ממש סוף חכמי תלמוד — היו עוד כמה דורות אחריהם.
4. חשבון ר' חיים קנייבסקי: הרמב"ן מביא בשם רב האי גאון שהלל היה התקופה האחרונה של סנהדרין/בית דין סמוכין. ר' חיים קנייבסקי מוסיף שהלל (בנו של רבי יהודה נשיאה — נכד מאוחר יותר) היה צריך לצאת בימי רב פפא, שהיה אחרי אביי ורבא. זה מתאים לציר הזמן של הרמב"ם.
5. אין זכר לחשבון בגמרא: בגמרא אין אף זכר אחד לחשבון שלנו או לכללים של הלוח שלנו שהרמב"ם הולך להסביר בפרקים הבאים. לא רק שלא כתוב שהיה להם את החשבון — זה בכלל לא כתוב. זה חידוש גדול של הרמב"ם שזו הלכה למשה מסיני, כי אין מקור בגמרא לכך.
6. סיכום שתי השיטות העיקריות בראשונים: (א) הרמב"ם — החשבון הוא הלכה למשה מסיני; (ב) אחרים (רמב"ן, רב האי גאון) — זו תקנת הלל שקידש את כל החודשים מראש.
---
הלכה ו' — יום טוב שני בזמן הסנהדרין
דברי הרמב"ם: "כשבית דין הגדול קיים והיו קובעין על הראיה, היו בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן שלוחי תשרי עושין ימים טובים יום אחד בלבד" (חוץ מראש השנה). "ושאר המקומות הרחוקות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהן היו עושין שני ימים מספק... ואפילו שבועות, וזה כדי שלא לחלק במועדות, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החדש."
פשט: בזמן הסנהדרין, כשקידשו את החודש על פי ראיה, בני ארץ ישראל וכל המקומות שבהם שלוחי תשרי יכלו להגיע (תוך 10 ימים) עשו יום אחד יום טוב. מקומות רחוקים יותר שבהם שלוחי תשרי לא הגיעו, עשו שני ימים טובים מספק — אפילו פסח ושבועות, כדי שלא לחלק במועדות.
חידושים:
1. עיקר הספק ו"כדי שלא לחלק": עיקר הספק הוא כשהשליחים לא מגיעים. אבל אפילו בניסן, כשהשליחים כבר הגיעו ויודעים בוודאות איזה יום זה, גם עשו שני ימים — כדי שלא לחלק במועדות. זאת אומרת, עשו כלל: מקום שבו שלוחי תשרי בכלל לא מגיעים, עושים תמיד שני ימים בכל הימים טובים.
2. כלל, לא כל שנה מחדש: לא צריך כל שנה מידע טרי האם השליח הגיע — זה כלל מבוסס על מעמד המקום (האם שלוחי תשרי יכולים בכלל להגיע או לא).
---
הלכה ז' — יום טוב שני בזמן הזה (על פי חשבון)
דברי הרמב"ם: "בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו כל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד... שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין. אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם."
פשט: בזמן הזה, כשמקדשים על פי חשבון, מן הדין כל מקום היה צריך לעשות רק יום אחד יום טוב, כי אין ספק — כולם יודעים את החשבון. אבל החכמים תיקנו שישמרו את מנהג אבותיהם.
חידושים:
1. מעמד יום טוב שני משתנה: קודם זה היה ספק דאורייתא (לא
ידעו איזה יום זה). עכשיו, כשאין ספק, זה הופך לתקנת חכמים לשמור את המנהג הישן. הרמב"ם קורא לזה גם — "מנהג" וגם "תקנה". עד עכשיו זה היה מנהג מבוסס על ספק; עכשיו זה הופך לתקנה לשמור את המנהג.
2. אילו חכמים תיקנו זאת? לכאורה בזמן אביי ורבא, כי אז רק הפסיקה הסנהדרין. זו תקנה מאוד מאוחרת.
3. רק במקומות עם מנהג ישן: התקנה חלה רק במקומות שבהם כבר היה מנהג אבותיהם — כלומר, רק במקומות הרחוקים שבהם כבר קודם עשו שני ימים.
4. הטעם של "שלחו מתם" (גמרא ביצה): בגמרא ביצה כתוב "שלחו מתם: הזהרו במנהג אבותיכם" — בית הדין בארץ ישראל שלח מסר לחוץ לארץ שימשיכו לשמור את המנהג. הטעם: "זימנא חדא גזרו מלכות הרשעה גזירה ועתיד הדבר לקלקולו" — פעם אחת מלכות רשעה תגזור גזירה, ויהיה קלקול.
5. פירוש רש"י: הגזירה תהיה שלא ילמדו תורה, ישכחו את סוד העיבור (החשבון), וממילא אנשים יעשו רק יום אחד ויתבלבלו.
6. קושיית הר"ן: אם הבעיה היא שמלכות תגזור גזירה נגד לימוד תורה, אותה בעיה צריכה להיות גם בארץ ישראל — למה לא עושים שם גם שני ימים?
7. לשון מעניינת בגמרא: הגמרא אומרת "השתא דידעינן בקביעא דירחא" — לא שקובעים על פי חשבון, אלא ש"אנחנו יודעים את קביעות החודש." לא ברור מה זה אומר בדיוק.
8. סוד ביום טוב שני: רבי יעקב עמדין, חתם סופר ואחרים כולם אמרו שחייב להיות סוד בנושא של יום טוב שני, כי הטעם שכתוב בגמרא "לא מספיק הגיוני" — זה לא מספיק לענות על כל הקושיות. כלל הגאון מוילנא: תקנות חכמים יש להן לעתים קרובות סודות מלבד הטעם שהם אומרים במפורש.
9. [סטייה: טעם הכמוס:] הרב מצאנז כותב שיש "טעם הכמוס" (טעם נסתר). אבל דרך החכמים תמיד הייתה לתת טעם שהגיוני — "ובדרכי נועם" — אפילו אם זה לא כל הטעם. לומר "אני בעל הבית ואני אומר ככה" — זו לא דרך התורה.
10. קושיית החתם סופר: למה קוראים לזה רק "מנהג אבותיהם"? לכאורה, כשהיה ספק אמיתי, היו צריכים בהלכה לעשות שני ימים כספק דאורייתא — זה יותר ממנהג בלבד! תירוץ: לפי שיטת הרמב"ם שספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן, אפשר להבין למה קוראים לזה "מנהג."
11. היחס של חכמי ארץ ישראל לחוץ לארץ: בגמרא (ר' יוחנן ואחרים בפסחים — "פני הבבלים") רואים שהרבנים של ארץ ישראל מעולם לא החזיקו מהרבנים של חוץ לארץ. הם הסתכלו על חוץ לארץ כ"מקום חלש יותר" — "אנחנו יודעים מתי ראש חודש, אתם לא יודעים." ואפילו כשחוץ לארץ כבר ידע את החשבון, פחדו: "מחר תשכחו."
12. הפשט ב"שלחו מתם" — לך עם המנהג שלך: כשיהודי פשוט שואל שאלה, הרב אומר: "המשך עם המנהג שלך." כי יהודי פשוט לא יודע את ההבדל בין מנהג ולמדות, ואם יקחו ממנו את המנהג, לא ישאר לו כלום. כלומר, החכמים אמרו: צריך לחזק אפילו את היום הנוסף, כי אחרת כל יום טוב בסכנה.
13. המשל לנר יום כיפור: כמו שכשיהודי שואל את הרב האם צריך להדליק שני או שלושה נרות ליארצייט/יום כיפור, הרב לוקח את זה מאוד ברצינות — כי אם הוא לא יעשה זאת, לא ישאר לו כלום. כך גם עם יום טוב שני — זו שמירה על כל יום טוב.
---
הלכה ח' — יום טוב שני הוא "מדברי סופרים"
דברי הרמב"ם: "נמצא, יום טוב שני שאנו עושין בגלות בזמן הזה — הוא מדברי סופרים שתקנו דבר זה."
פשט: מה שעושים היום בגלות שני ימים טובים הוא תקנת חכמים (מדברי סופרים), לא רק מנהג.
חידושים:
1. ההבדל בין "מנהג" ל"תקנת חכמים": הרמב"ם רוצה להדגיש שבזמן הזה יום טוב שני אינו רק מנהג, אלא תקנה מלאה מדרבנן. יכלו לחשוב שזה רק "שמירה על מנהג קיים" (כי הוא אמר "החזיקו במנהג אבותיכם"), אבל הרמב"ם קובע שזו תקנה גמורה. זה חשוב כי תקנת חכמים חזקה יותר ממנהג בלבד.
2. נפקא מינה — מכת מרדות: על תקנת חכמים מקבלים מכת מרדות (או נידוי), כמו שהרמב"ם אומר בהלכות יום טוב. על מנהג בלבד כנראה אין מכת מרדות. הרמב"ם אומר במפורש שנותנים נידוי על יום טוב שני, כמו שכתוב בגמרא "מנדין על כבוד חכמים" — לא "על כבוד המנהג", אלא כי חכמים ציוו זאת.
3. הריטב"א מסכים: הוא אומר שעל זה מקבלים עונש (שמתא), כי זה לא מנהג מעצמנו, אלא מנהג של חכמים — תקנת חכמים.
4. החידוש הגדול של הרמב"ם בהלכות יום טוב — "ביצה שנולדה": הרמב"ם חידש (בלשון "יראה לי") שבזמן הזה, ששני הימים אינם ספק אמיתי אלא תקנה מדרבנן, אי אפשר להשתמש בקולות של ספק. כלומר, "ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני" — שמבוסס על כך שיום אחד הוא חול — לא הולך, כי בזמן הזה יודעים ששני הימים הם תקנה, לא ספק. כל שאר המפרשים חלקו — הם רואים זאת כך שמאחר שכל התקנה הייתה מספק, יש לה עדיין דין ספק. אבל הרמב"ם סובר שזה דווקא יותר חמור כי זה לא ספק — אי אפשר להקל בגלל ספק.
5. "ספיקא דיומא" — הלשון לעומת האמת: הרמב"ם בהלכות יום טוב עדיין קורא לזה "מספיקא דיומא", אבל הוא מתכוון רק שהמנהג המקורי היה מספיקא דיומא, והשם נשאר. האמת היא אבל שבזמן הזה היום הראשון הוא דאורייתא והיום השני הוא תקנת חכמים.
6. נפקא מינה לענין ברכה: אולי בגלל זה — כי זו תקנת חכמים ולא רק מנהג — מברכים על יום טוב שני. (על מנהג בלבד אולי לא היו מברכים.)
7. "בנות ישראל החמירו על עצמן" — מקבילה: יש דברים שבנות ישראל החמירו על עצמן, אבל חכמים קיבלו זאת, ואז זה כבר הופך לתקנה. אבל על דברים כאלה כנראה לא מקבלים מכת מרדות, כי לא כתוב "שלחו מתם" — צריך לברר את הגדר.
---
הלכה ט' — ראש השנה שני ימים בזמן הראיה
דברי הרמב"ם: "יום טוב של ראש השנה — בזמן שהיו קובעין על הראיה, היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק, לפי שלא היו יודעים יום שקבעו בו בית דין את החודש, שאין השלוחים יוצאין ביום טוב. לא עוד אלא אפילו בירושלים עצמה שהוא מקום בית דין, פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים, מפני שאם לא באו עדים כל יום שלשים, נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קודש, ולמחר קודש."
פשט: ראש השנה שונה משאר ימים טובים. כי ראש השנה הוא ראש חודש (היום הראשון של חודש תשרי), ושליחים לא יוצאים ביום טוב, רוב ארץ ישראל (לא רק מקומות רחוקים) עשו שני ימים מספק. אפילו בירושלים עצמה, כשעדים לא באו ביום השלושים, עשו את שני הימים קודש.
חידושים:
1. ראש השנה הוא עוד לפני "ספיקא דיומא": ראש השנה שונה — אין לו דין ספיקא דיומא כמו שאר ימים טובים. עוד לפני כל התקנה של ספיקא דיומא, ראש השנה כבר היה שני ימים. גם בזה בוודאי יש סוד.
2. המנגנון של היום השלושים: לפעמים רואים את הלבנה עוד לפני שמאיר היום, או רואים כוכבים — אז עשו את אותו יום יום טוב. אבל כשהחודש נכנס עמוק ביום, היו צריכים כבר מתחילת היום לנסות ראש חודש, כי בית הדין כבר קבע לפי חשבונותיהם שהיום יכולים לבוא עדים. היום השלושים תמיד היה קודש — אלא אם עדים באו אותו יום, רק אותו יום היה יום טוב.
3. "בכסה ליום חגנו" — שם ראש השנה כבר מכיל את הספק: הפסוק מדבר על היום שבו הלבנה מתכסה (מוסתרת), וזה ממש יום ראש השנה. בשאר ימים טובים הספק כבר עבר שבועיים קודם, אבל ראש השנה חל ביום הספק עצמו. הספק של ראש חודש הוא ספק במציאות, לא רק ספק הלכתי — יש שני ימים שבהם לא רואים את הלבנה, ותפקיד בית הדין היה להכריע את הספק.
4. [סטייה: השוואה לבין השמשות:] זה מושווה לבין השמשות — שגם הוא לא רק ספק בהלכה אלא ספק במציאות. החכמים יכולים להכריע מתי הלכתית מתחילה הלילה, אבל הספק במציאות נשאר.
5. "הא למדת שאפילו יום טוב של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים": מסקנת הרמב"ם: אפילו ראש השנה בזמן הזה הוא מדברי סופרים. לפי החידוש של הרמב"ם עצמו כל הימים טובים צריכים להיות קדושה אחת.
6. תקיעת שופר ביום השני: כשעשו שני ימים ראש השנה בזמן הבית, לא רק שמרו ממלאכה אלא גם קיימו את יום טוב בכל הפרטים — תקיעת שופר וכו'. יש מבוכה האם באמת תקעו שופר ביום השני. החידוש הוא שהיום השני היה ספק דאורייתא — אי אפשר לומר שזה יותר קל.
---
הלכה י' — ראש השנה שני ימים בזמן הזה
דברי הרמב"ם: "התקינו שיהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל... שני ימים תמיד. בזמן הזה שקובעין על החשבון..."
פשט: תיקנו שאפילו בני ארץ ישראל יעשו תמיד שני ימים ראש השנה, גם בזמן הזה כשקובעים לפי חשבון (ויודעים בדיוק מתי ראש השנה).
חידושים:
1. כיוון הפוך: יכלו לחשוב שבזמן הזה, שיש חשבון, צריך להיות יותר מקל — לעשות רק יום אחד בכל מקום. אבל המעשה הולך הפוך — הולכים לחומרא: כל המקומות שפעם לא ידעו, ממשיכים לעשות שני ימים.
2. קושיא — מה שייך "מנהג אבותיהם בידיהם" בראש השנה? בראש השנה זה לא היה ממש "מנהג" — זה היה ספק ממשי! אותה קושיא גם בחוץ לארץ — גם שם היה ספק ממשי, ועכשיו קוראים לזה "מנהג". הרשב"א עונה שיכולה להיות אותה סיבה — כי יכולים לשכוח את החשבון, לא סומכים על החשבון לבדו.
---
הלכה יא' — "מנהג אבותיכם בידיכם" — הכלל
דברי הרמב"ם: "כל מקום שלא היו שליחי תשרי מגיעין אליו כשהיו שליחי יוצאים — עושין שני ימים, אפילו בזמן הזה, כמו שהיו עושים בזמן שבני ארץ ישראל קובעים על הראיה. ובני ארץ ישראל בזמן הזה עושין יום אחד כמנהגם, שמעולם לא עשו שני ימים טובים."
פשט: מקומות שבהם שליחי תשרי לא הגיעו, ממשיכים לעשות שני ימים יום טוב אפילו בזמן הזה, כמו המנהג הישן שלהם. ארץ ישראל עושה יום אחד, כי שם מעולם לא היה מנהג אחר.
---
הלכה יב' — "אין עשיית יום אחד תלוי בקריבות המקום"
דברי הרמב"ם: "אין עשיית יום אחד תלוי בקריבות המקום. כיצד? אם היה מקום בינו ובין ירושלים מהלך חמשה ימים או פחות, שבודאי אפשר שיגיעו להם שלוחים... אין אומרים שאנשי מקום זה עושים יום טוב אחד. שמי יאמר לנו שהיו שלוחים יוצאים למקום זה? שלא היו השלוחים יוצאים למקום זה מפני שלא היו שם ישראל."
והמשך: "ואילו היה הדבר תלוי בקרבת המקום – היו כל בני מצרים צריכים לעשות יום אחד, כי אי אפשר שלא יגיעו אליהם שלוחי תשרי, שאין בין ירושלים ומצרים על דרך אשקלון מהלך שמונה ימים או פחות, וכן רוב סוריא. ולמדת שאין הדבר תלוי בהיות המקום קרוב."
פשט: החידוש של הרמב"ם שהאם עושים יום אחד או שני ימים יום טוב אינו תלוי בקרבה גיאוגרפית לירושלים. אפילו מקום שנמצא רק 5 ימים מירושלים — שבו שליחים יכלו להגיע — עושה שני ימים, אם שליחים בפועל מעולם לא הגיעו לשם. הסיבה יכולה להיות כי לא גרו שם יהודים, או כי היה חירום בדרך (שודדים, מלחמות), כמו בין יהודה לגולה בימי חכמי המשנה.
חידושים:
1. למה צריך את ההסבר הזה: הרמב"ם כותב את כל הקטע הזה כדי לענות על מציאות שלא מתאימה לכלל הפשוט: יש מקומות שמאוד קרובים לארץ ישראל (כמו מצרים, סוריה, דמשק, ארם צובא — שבו הרמב"ם עצמו גר) שבהם יהודים תמיד עשו שני ימים יום טוב, למרות ששליחים יכלו בקלות להגיע.
2. ההבדל: לא "יכול היה" אלא "הגיע בפועל": היסוד של הרמב"ם הוא שזה לא הולך לפי פוטנציאל (האם שליחים יכולים להגיע) אלא לפי מציאות (האם שליחים הגיעו). מקום שבו שליחים הגיעו יש לו מנהג אבותיהם של יום אחד; מקום שבו שליחים לא הגיעו אין עדיין מנהג של יום אחד.
3. "דרך אשקלון": "דרך אשקלון" היא אותה דרך שנקראת בפסוק "דרך ארץ פלשתים" — הדרך הישרה ליד הים, שאשקלון הייתה עיר הבירה של פלשתים בימי יהושע.
4. מחלוקת גדולה: מה ברירת המחדל — יום אחד או שני ימים? אחד סובר שכשיהודים ממקום רחוק (שמנהג אבותיהם היה שני ימים) מתיישבים בעיר חדשה, הם מביאים איתם את המנהג של שני ימים. השני סובר שהרמב"ם פשוט מתכוון שבמקום שבו שליחים מעולם לא באו, אין מנהג של יום אחד, ולכן עושים שני ימים — הולכים לחומרא, שני ימים הוא ה"צד הבטוח יותר," ורק במקומות שבהם יודעים ששליחים באו עושים יום אחד. זה מתאים לכל ההלכה שבה רואים שהולכים לחומרא — כמו בראש השנה.
5. [סטייה: קושיית החכם צבי:] החכם צבי המפורסם שואל: אם מגיעים למקום שבו שליחים מגיעים, מה איכפת לי איפה היית אתמול? היום הוא יודע שזה יום טוב! זו נשארת שאלה פתוחה.
6. שתי סיבות למה שליחים לא הגיעו: (1) לא גרו שם יהודים. (2) היה חירום בדרך — שודדים, מלחמות — כמו בין יהודה לגולה בימי חכמי המשנה (מלחמות רומיות).
---
הלכה יב' (המשך) — כלל הרמב"ם — סיכום ההלכה
דברי הרמב"ם: "כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יתר על עשרה ימים גמורים — עושין שני ימים לעולם." ו: "כל מקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים או פחות — צריך לבדוק:"
1. "אם אותו המקום ארץ ישראל שהיה בו ישראל בשעת הראיה בכיבוש שני" — כגון אושה, שפרעם, לוד, יבנה, נוב, טבריה — יום אחד, כי שם שליחים תמיד הגיעו.
2. "אותן מקומות שאין להם מסורה" — כגון צור, דמשק, אשקלון — או מקומות מחוצה לארץ כגון מצרים, עמון, מואב — "אותן כמנהג אבותיהם: אם יום אחד יום אחד, ואם שני ימים שני ימים."
3. "מקום שאין להם מנהג" — עיר חדשה, או ישוב שנתחדש במדבר ארץ ישראל — "עושין שני ימים כמנהג רוב העולם."
חידושים:
1. למה "כיבוש שני" ולא סתם ארץ ישראל? כי אשקלון הייתה מכובש עולי מצרים אבל לא מכובש עולי בבל. הרמב"ם מחשיב רק כיבוש שני (עולי בבל) כי רק אז קידשו על פי ראיה. אשקלון, אף שנמצאת בתוך גבולות פרשת מסעי, יש לה דין של חוץ לארץ לענין זה.
2. המנהג הוא העדות: הרמב"ם אומר שהמנהג של עיר מעיד האם שליחים הגיעו בזמן הראיה. אם יש מנהג של יום אחד — אפילו בחוץ לארץ (סוריה, מצרים) — לא צריך לחשוש לשני ימים.
3. "רוב העולם": בעיר חדשה בלי מנהג, הולכים אחרי רוב העולם — ורוב העולם עושה שני ימים. הרמב"ם משתמש בעיקרון של "רוב".
4. "וכל יום טוב שני מדברי סופרים — אפילו יום טוב שני של ראש השנה": כל שני ימים טובים — אפילו היום השני של ראש השנה שעשו אפילו בזמן הבית — הוא מדברי סופרים.
5. הרמב"ם לעומת מנהג העולם — נפקא מינה גדולה: לפי הרמב"ם יוצא מצב מוזר: יש מקומות ב
חוץ לארץ שבהם עושים יום אחד (כי המנהג הוא ששליחים הגיעו), ומקומות בארץ ישראל שבהם עושים שני ימים (עיר חדשה בלי מנהג, כמנהג רוב העולם). למעשה אף אחד לא נוהג כך!
6. שיטת הריטב"א: הריטב"א וראשונים אחרים אומרים שהמנהג שונה: כל ארץ ישראל — יום אחד, כל חוץ לארץ — שני ימים. זו גם קולא (ערים חדשות בא"י כמו תל אביב, בני ברק — עושים יום אחד, לא כמו שהרמב"ם היה אומר שני) וגם חומרא (מקומות בחו"ל קרוב לא"י שבהם שליחים היו מגיעים — עושים שני ימים). סברת הריטב"א: למה ללכת אחרי "רוב העולם"? שילכו אחרי "רוב ארץ ישראל" — ורוב ארץ ישראל עושה יום אחד!
7. שיטה שלישית: החינוך וראשונים אחרים עוד יותר מקילים — שאפילו בחוץ לארץ יש מקומות שבהם אפשר לעשות יום אחד, אם זה מספיק קרוב.
8. הדוחק של החזון איש: החזון איש רוצה לדחוק שאפילו לפי הרמב"ם, בארץ ישראל גם הולכים לפי "רוב ארץ ישראל" — אבל הרמב"ם לא אומר זאת במפורש. הרמב"ם מדבר על ספק, לא על רוב.
9. השאלה של אילת: אילת בוודאי לא כיבוש עולי מצרים, אבל זה כיבוש של היהודים היום. ההלכה היא "תלוי כמה ציוני אתה": אם מכירים בכיבוש הציונים, סוברים שיש לה דין ארץ ישראל (לפי הריטב"א — יום אחד יום טוב). אם הולכים בדווקנות עם הלכת הרמב"ם שכל מקום ספק בלי מנהג צריך שני ימים — יוצא כמו חוץ לארץ. לשון הרמב"ם "נתחדש במדבר ארץ ישראל" עושה הבדל בין מקומות שבהם כבר היה ישוב למדבר. למעשה — המנהג קובע: כי כל יום טוב שני הוא מנהג, אם היהודים שגרים במקום נוהגים לעשות יום אחד, קשה מאוד ללכת נגד המנהג שלהם.
10. [סטייה: צור:] צור (Tyre) נמצאת בלבנון של היום, קרוב לגבול עם ארץ ישראל. זו הייתה עיר יהודית מאוד — בהלכות שקלים כתוב "כסף צורי" (כסף מצור).
---
הלכה יג' — החשבון של היום והסמכות של בני ארץ ישראל
דברי הרמב"ם: "זה שאנו מחשבים בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרים ראש חודש יום פלוני ויום טוב יום פלוני — לא בחשבון שלנו אנו קובעים ולא עליו אנו סומכים, שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ... אלא חשבון בני ארץ ישראל הוא שאנו סומכים עליו... ומה שאנו מחשבים — לגלות הדבר בלבד... ובקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חודש או יום טוב, לא מן החשבון שאנו מחשבים."
פשט: אם כל יהודי בעירו מחשב את הלוח ויודע מתי ראש חודש — הוא לא מתכוון ש*הוא* קובע ראש חודש. החשבון שאנחנו עושים בחוץ לארץ הוא רק "לגלות הדבר" — לגלות מה בני ארץ ישראל כבר קבעו. אנחנו עושים "על דעתם ועל כוונתם" — החשבון שלנו לא קובע, אלא מגלה.
חידושים:
1. החידוש הלמדני: יכלו לחשוב שאחרי שהרמב"ם הראה שבזמן הזה הולכים על פי חשבון, החשבון עצמו קובע ראש חודש — וכל יהודי שמחשב הוא שותף בקביעת החודש. הרמב"ם דוחה זאת: החשבון עצמו לא ביטל את ההלכה שקידוש החודש חייב לבוא מארץ ישראל — "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים." החשבון שלנו הוא רק כלי לדעת מה בני ארץ ישראל עושים.
2. איך אנחנו יודעים מה בני ארץ ישראל עושים? אנחנו לא מתקשרים אליהם, לא שואלים אותם. תירוץ: אנחנו יודעים בדיוק איך הם הולכים לעשות, כי הם הולכים לפי אותה הלכה למשה מסיני — החשבון קבוע, אין שתי דרכים. ממילא, בכך שאנחנו מחשבים את אותו חשבון, אנחנו יודעים במאה אחוז מה הם עושים.
3. שני דינים בקידוש החודש — סמכות לעומת תורה מארץ ישראל: כשהייתה סנהדרין, הייתה להם סמכות (בעלות, ממשלה). אבל מלבד הענין של סמכות יש לימוד נפרד מ"כי מציון תצא תורה" — שלא פירושו ממשלה או בעלות, אלא שהתורה עצמה באה מארץ ישראל. בזמן הזה, בלי סנהדרין, הדין השני נשאר בתוקפו — חייב להיות בית דין שבארץ ישראל.
4. שיטת הרמב"ם שלא צריך סמוכים על קידוש החודש: הרמב"ם סובר שלא צריך סמיכה לקידוש החודש, אבל כן צריך חכמים בארץ ישראל. אם לא היה אף יהודי אחד בארץ ישראל, היה "נגמר ראש חודש" — לא היו יכולים לקדש חודשים. המפרש על הרמב"ם מביא מספר המצוות שיש לנו הבטחה מהקב"ה — "כי לא תשכח" — שלעולם לא יהיה חילול כזה על עם ישראל שלא יהיו חכמים בארץ ישראל.
5. מי הוא "בית הדין שבארץ ישראל" היום? זו "תמימות" של שיטת הרמב"ם — הוא עושה כאילו יש בית דין בארץ ישראל, אפילו כשלא יודעים מי הם. יש שאומרים שעשרה יהודים בארץ ישראל, מי שהם, הם בית הדין. הרמב"ם לא אמר שצריך את החכם הגדול ביותר — מה שצריך חכם גדול היה רק לגבי ראיה (עדות על הלבנה), לא לגבי החשבון עצמו. לחשב יכול כל יהודי.
6. הרמב"ם לעומת הגאונים בבבל: הרמב"ם ידע שהרבה פעמים החכמים הגדולים (גאונים) גרו בבבל עם סמכות. למרות זאת, לגבי קידוש החודש, זה לא עוזר — חייב להיות בארץ ישראל. חכם קטן יותר בארץ ישראל רלוונטי יותר מהגאון הגדול ביותר בבבל.
7. מחלוקת רמב"ם–רמב"ן: הרמב"ן לא מבין מה עוזרים עשרה יהודים פשוטים בארץ ישראל — בית דין צריך סמיכה! ממילא הרמב"ן אומר פשט אחר: בית הדין הקודם (הלל) קידש את כל החודשים מראש, ומה שאנחנו עושים הוא רטרואקטיבי על החשבון שלהם. לפי הרמב"ן, "לגלות הדבר" פירושו לגלות מתי הלל קידש את החודש שלנו — לא מה בני ארץ ישראל של היום עושים.
---
סיום פרק ה'
פרק ה' הוא "פרק ברור ויפה מאוד." מעכשיו הולכים ללמוד איך החשבונות עובדים בפרק ו' והלאה.
תמלול מלא 📝
הלכות קידוש החודש פרק ה' — בית דין וחשבון: שני חלקים בקידוש החודש
הקדמה: שני חלקים בקידוש החודש
דובר 1: בוקר טוב, יהודים יקרים. בוקר טוב. כן. אנחנו הולכים ללמוד הלכות קידוש החודש פרק ה', הפרק החמישי של הלכות קידוש החודש. ובפרק זה אנחנו הולכים לגלות דבר חשוב מאוד, שיש שני חלקים לענין של קידוש החודש. כלומר, זה לא ממש כמו שאני אומר, אבל בסדר. יש שני חלקים לענין של קידוש החודש.
אחד הוא הראייה, שלמדנו בעצם עד עכשיו, כל ההלכות איך בית הדין... מה זה אומר? מקדש את החודש לפי העדים שראו.
הדבר השני הוא החשבון. עכשיו, נכון שהחשבון גם בית הדין צריך לדעת כדי לדעת אם יבואו עדים, מתי לצפות, מתי לשבת ולחכות, וגם לדעת להכחיש את העדים אם הם אומרים דברים שלא יכולים להיות.
אבל חוץ מזה יש עוד סוג של חשבון, שהחשבון אומר לנו לא אם נראה. יש את החשבון שאומר לנו בכלל מתי ראש חודש. ומי שמסתכל בלוח של היום יראה שלא כתוב שום דבר על הלבנה, כלומר, זה לא בנוי על מתי ראו את הלבנה, זה אפילו לא בנוי על מתי אפשר לראות את הלבנה, נראה זאת בקרוב. זה בנוי על חשבון.
גם הלוח של קידוש החודש, גם הלוח של עיבור השנה, יש חשבון קבוע מסוים, זה יציב, זה כל פעם אותו דבר, זה חוזר על עצמו במחזור, ובזה יודעים מתי ראש חודש ומתי השנה. גם לגבי קידוש החודש לא מסתכלים על הלבנה, גם לגבי עיבור השנה לא מסתכלים על כל הדברים שלמדנו בפרק הקודם שצריך להסתכל, אלא הולכים עם חשבון אחיד, כל פעם לפי חשבון.
זה דבר אחד שכל אחד יודע, יכול לראות שהלוח של היום שונה ממה שלמדנו עד עכשיו. הדבר השני שונה...
דיון: הבדל בין תקופה ותבואות לגבי עיבור השנה
דובר 2: רגע, החשבון שאמרת על עיבור, אתה מתכוון רק לגבי התבואות. לגבי התקופה זה כן נפתר, נכון?
דובר 1: זה בנוי על זה, אבל זה לא נפתר. זה עובד עם התקופה. היה צריך להיות, זו עוד שאלה, אבל זה לא כי... זה לא כל שנה בודקים אם התקופה יוצאת.
דובר 2: נכון, נכון, אמת. אבל אני אומר, אוטומטית זה עובד גם על התקופה. מה שאין כן על התבואה יש לה מחזור משלה, משלה...
דובר 1: כן, לא בודקים. לכן לא בודקים.
ההבדל בין שני סוגי החשבון
גם החודש נפתר לגבי דברים מסוימים. והחודש הוא שינוי גדול מאוד, כי הענין של עדים הוא שאנחנו יודעים שכשהלבנה צריכה להתחדש, היא מתחדשת. השאלה היא האם אנחנו בעולם רואים את זה.
הלוח עושה משהו כמו בעצם שאני מסתכל בחלל, בחלל יש עכשיו לבנה חדשה. זה סוג של... אני לא בטוח שיש הבדל כזה, אולי צריך לחשוב. כי הוא יראה גם את הלוח. שני הדברים מחוברים לאותה מציאות.
בכל מקרה, מה זה אומר? אם הלוח אומר שיש לבנה חדשה, יש לבנה חדשה. ושאנחנו לא רואים את זה זה בגלל עננים. אני לא מתכוון עננים, זה לא נכון. מה עוד? קטן מדי לראות? לאו דווקא גם נכון.
במילים אחרות, עושים ממוצעים מסוימים. כשאנחנו קוראים למשל את המולד, לאו דווקא היינו יכולים אפילו תיאורטית לראות. ואותו דבר כשאנחנו לא עושים חודש, זה לא רק בגלל עננים. זה יכול לפעמים להיות שאי אפשר בכלל לראות, אפילו כשלא יהיו שום עננים.
מה זה אומר? הרמב"ם הולך לומר שהלבנה לא עובדת בדיוק עם החשבון. לא, החשבון הוא מה שאנחנו עושים על זה, כי אתה זוכר שצריך לעשות בערך כל חודש שני מלא וחסר. הלבנה לא עוקבת אחרי הסדר. כלומר, זה בערך חצי, אבל זה לא בהכרח לפי החשבון. יש הבדלים אחרים למה הלבנה לא כל חודש אותו דבר.
אז לא, הלבנה לא נוסעת על סדר מדויק. כלומר, היא נוסעת על סדר מדויק, אבל לא מדויק עם ימים של השבוע, עם שלושים יום.
הלוח שלנו יש גם פשרות כאלה. כן, כן. זה גם בערך... יוצא בערך שזה לא יוצא מגבול מסוים, אבל זה לא שתמיד כשכתוב בלוח שראש חודש כבר יכלו לראות את הלבנה, לפעמים לא יכלו לראות. נראה על זה בפרקים הבאים.
הדבר השני שהוא שונה: שני ימים טובים
אז, זה דבר אחד שהוא שונה היום. הדבר השני שהוא שונה היום הוא... שכל אחד שגר בחוץ לארץ, יודע שהוא עושה שני ימים טובים. והסיבה למדנו שלמה עושים קידוש החודש? "תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם", לומר מתי יום טוב. ונעשות חקירות שונות כמה בדיוק צריך לעשות שני ימים טובים, למה, איך זה עובד.
אז, זה עוד דבר שהוא שונה היום ופעם. שני הדברים מחוברים זה לזה, מובן מאליו. צריך לראות בדיוק איך. כי לכאורה, אם עושים חשבון, יודעים כבר כן מתי יום טוב. צריך לדעת למה עושים בכלל שני ימים טובים. אלו שני דברים שהרמב"ם מסביר בפרק זה.
מבט קדימה: שני החידושים הגדולים של הרמב"ם
עכשיו, כדי שהרמב"ם יסביר את זה, הוא מגיע עם שני חידושים גדולים כמו פצצה שאף צדיק אחר לא ידע עליהם, או לפי הרמב"ן ואחרים שמתווכחים על הרמב"ם הזה לא ידעו על הדרך שהרמב"ם מניח את זה. אבל אנחנו הולכים ללמוד לפי הדרך שהרמב"ם מניח את זה.
החידוש הגדול הראשון הוא, הרמב"ם אומר שיש הלכה למשה מסיני, זה עומד בשני הסעיפים הראשונים, שבזמן שיש סנהדרין בארץ ישראל יסתכלו על הלבנה ועל השנה, אבל בזמן שאין יסתכלו על החשבון. כך אומר הרמב"ם.
החידוש הגדול השני אומר הרמב"ם בסוף הפרק, שזה של להסתכל על החשבון עדיין לא אומר שהחשבון שלנו קובע את הלבנה בכלל. זה אומר שהיהודים בארץ ישראל, שהם איכשהו בית הדין, הם הולכים לפי החשבון, והם מקדשים כל חודש. בגלל זה יש לנו את החדשים שלנו.
יש שני חידושים גדולים של הרמב"ם, שלא כל אחד מסכים.
החידוש השני מוציא שזה תמיד בית הדין, רק בית הדין עצמו זז מלקבוע לפי ראייה לקבוע לפי חשבון. כלומר, בעצם מלקבוע על שניהם בעצם. אפשר לומר מלקבוע על חשבון פלוס ראייה לקבוע רק על חשבון. אבל זה עדיין בית הדין שצריך להיות המילה של קידוש.
דיון: הבדל בין שני סוגי החשבון
דובר 2: כי אתה אומר חשבון פלוס ראייה, החשבון שהיו מחשבים בזמן שהיו מקדשין על פי הראייה, זה לא אותו חשבון שאנחנו מחשבים. החשבון שלנו הוא עוד פשרה, מבוסס על גס. והמילה שלנו חשבון.
דובר 1: כן. זה עדיין צריך להגיע. כלומר, מה שלמדנו שבית הדין צריכים להיות בקיאים באצטגנינות כדי לדעת מתי הלבנה באה, זה אומר את החשבון האמיתי המדויק. לא על אותו חשבון אנחנו מקדשים את החודש.
אנחנו מקדשים את החודש, כלומר, היום נעשה היום בית דין בארץ ישראל, שאינו עושה נדמה, מקדש את החודש לפי חשבון משוער שיוצא שזה יהיה פחות או יותר נכון, אבל לא לפי החשבון שאומר לנו מתי הלבנה הולכת להיות באמת.
אז זה היה כמו שהם חישבו את התקופות הנוכחיות, כוכבים, והם ידעו בערך מתי הלבנה הולכת לצאת בפועל. והיום זה החשבון של מה הכי טוב, הכי קרוב למציאות, עם הפשרה הכי טובה שלא יקרה שום... הענין של ימים שנשארים וכדומה. טוב מאוד.
הלכה א': קידוש החודש ועיבור השנה רק על ידי סנהדרין
אומר הרמב"ם, כל שאמרנו מקביעת ראש חודש על הראייה, קובע ראש חודש לפי עדים שראו. והדבר השני שלמדנו בפרק הקודם, שעיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך, שמעברים את השנה מבוסס על שני הדברים: זמן, זה אומר שזה יצא בתקופה שראש חודש האביב יצא בתקופה של ניסן, או מפני הצורך, בגלל כל הדברים שהוא חישב, התבואות וכן הלאה, אומר הרמב"ם, אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל. זה עושה רק הסנהדרין בארץ ישראל.
מה זה סנהדרין? בית דין של שבעים ואחד. לא רק בית דין של שבעים ואחד, אלא בית הדין של שבעים ואחד. בית הדין, כן, יש את בית הדין שבארץ ישראל, בית דין הגדול.
או, או בית דין הסמוכים בארץ ישראל, או הרמה הבאה היא כשזה כבר לא הם עצמם סנהדרין, אלא בית דין שיש לו סמיכה בארץ ישראל, שיש לו רשות מהסנהדרין, שנטלו מהסנהדרין רשות. זה אומר שהסנהדרין עדיין קיים. הסנהדרין יכול לתת רשות לבית דין אחר לעשות ראייה ועיבור השנה, אני מתכוון, קביעות ראש חודש ועיבור השנה.
המקור: "החודש הזה לכם"
איך יודעים את שני הדברים? אומר הרמב"ם, מאיפה יודעים את זה? שכך נאמר למשה ולאהרן, הקב"ה מדבר אל משה ואהרן, והוא אומר להם, "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים", כמו שהרמב"ם כבר אמר את זה מיד בתחילת הלכות ראש חודש. וכאן הוא מדבר אליהם, והוא אומר "לכם", זה מסור בידכם.
ומיממלא מקום של משה ואהרן? מי לוקח את זה כשמשה ואהרן כבר אינם? אומר הרמב"ם, מפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו, קיבלו הלכה למשה מסיני ממשה רבינו, שכך הוא פירוש הדבר: עדות זו תהא מסורה לכם. הענין של "החודש הזה לכם", מה החידוש? עדות. זה עוסק בעדות. עדות החודש. אתה מקבל עדות? בסדר. עדות זו תהא מסורה לכם ולכל העומדים במקומם, ומי שלוקח את מקום משה רבינו במקומם.
מעניין, במקומם אומר בארץ ישראל, ובכלל משה ואהרן לא היו בארץ ישראל. הוא מתכוון לומר כל מנהיגי כלל ישראל. פשוט במקומם אומר במקום, ממלא מקום. ממלא מקומם.
מי ממלא מקום של משה רבינו?
ומי היה ממלא מקום של משה רבינו? למשה רבינו היה איתו, כביכול סנהדרין, בית דין, ואהרן היה השני בדרגה. אז כשהוא מדבר אל משה ואהרן, הוא מדבר טכנית אל הסנהדרין, אל המנהיגים, או אולי נאמר אל הסמכות העליונה אצל היהודים.
הוא מדבר אל משה ואהרן, הוא מדבר אל הסמכות העליונה, ואחר כך הוא אומר, ומי שהוא אחר כך הסמכות, שזה תמיד הסנהדרין. משה רבינו ניהל סנהדרין, ראית בפרשת הלכות סנהדרין, והיו לו מאותו יום שבעים ואחד זקנים, ומאותו יום השמות יצאו.
חידוש: קידוש החודש דורש ספציפית סנהדרין
וכאן עומד חידוש שלא עומד קודם. כלומר, בפרק א' כבר אמר הרמב"ם שעדות זו מסורה לכם, אבל מה שהוא אומר כאן זה עוד דבר, שזה אומר מסורה לבית דין הגדול. הרמב"ם החזיק שקידוש החודש זה לא מספיק, כלומר, כדי לקדש על פי ראייה זה לא מספיק בית דין. למדו קודם כל מיני הלכות שיש בית דין, יש סמיכה, יש רשות מארץ ישראל, כל מיני דברים, זה עדיין לא מספיק. כלומר, זה מספיק לעשות קידוש החודש באופן כללי, אבל כדי לעשות מותר הוא, צריך להיות סנהדרין. זה החידוש של הרמב"ם.
והרמב"ם אומר שזה נמצא גם בלימוד של "לכם", כי משה ואהרן לא היו סתם בית דין של שני יהודים טובים, הם היו הסנהדרין, והם, או מי שיורש משה בתור ראש בית דין, לא סתם בתור בית דין.
הרמב"ם לא הבין סתם ש"החודש הזה לכם ראש חדשים" מדבר לא רק על שנה אחת, או רק על השנים כמה זמן שני האנשים חיים. זו מצווה לדורות, מצווה. חייב להיות שמי שיכול להיות במקומם של משה ואהרן. זה מאוד מעניין, כי בפרק א' זה לא היה נראה כך,
שיטת הרמב"ם על קידוש החודש: סנהדרין, סמיכה וחשבון
הלכה ב' (המשך) – קידוש החודש על פי ראייה דורש סנהדרין
הרמב"ם החזיק שקידוש החודש זה לא מספיק, כלומר, כדי לקדש על פי ראייה זה לא מספיק בית דין. למדו קודם כל מיני הלכות, שיש בית דין, שיש סמיכה, שיש רשות מארץ ישראל, כל מיני דברים, זה עדיין לא מספיק. כלומר, זה מספיק לעשות קידוש החודש באופן כללי, אבל כדי לעשות עם ראייה צריך להיות סנהדרין. זה החידוש של הרמב"ם.
והרמב"ם אומר שזה נמצא גם בלימוד של "לכם", כשמשה ואהרן לא היו סתם בית דין של שני יהודים טובים, הם היו הסנהדרין, והם, או מי שיורש משה בתור ראש בית דין, לא סתם בתור בית דין.
הרמב"ם הבין באופן משמעותי ש"החודש הזה לכם ראש חדשים", לא מדברים רק על שנה אחת, או רק על השנים כמה זמן שני האנשים חיים. זו מצווה לדורות, מצווה. חייב להיות שמי שיכול להיות במקומו של משה ואהרן.
ההבדל בין פרק א' ופרק ה'
זה מאוד מעניין, כי בפרק א' זה לא היה יוצא כך, ובפרק א' הרמב"ם היה לומד שזה צריך להיות בארץ ישראל למד "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". ולפעמים הוא אמר שאם אחד הוא בחוץ לארץ והוא הגדול ביותר, הוא יכול גם להמשיך. הוא מסכים כאן, אבל זה לא הנושא כאן.
אנחנו לא מדברים עכשיו על השאלה של ארץ ישראל וחוץ לארץ, זה עכשיו על השאלה האם אתה הטוב ביותר. גדול או סתם בית דין. יש דבר שנקרא בית דין הגדול. שם היה משמע שאם יש אדם גדול בחוץ לארץ, הוא הגדול ביותר, והוא קיבל רשות מבית הדין הגדול. אה, המילה היא, זה אומר כמו שבית הדין הגדול עושה את זה ברשות, זה אומר כמו שבאמת עושה את זה בית הדין הגדול בירושלים. איך שתקרא לזה, כדי לקדש על פי ראייה, חייב להיות בית דין הגדול. זה לא עמד בכלל בפרק א', זה עומד בפעם הראשונה כאן.
ענין הסמכות
זה גם מעניין, נראה שזה לא פשוט דין שהסנהדרין חייב לעשות את זה, אלא נראה שזה ענין של סמכות, זה ענין של סמכות, שהם נשארים הכוח הגדול ביותר, ממילא ברשות זה יעזור, כי אם זו היתה ממש מצווה על משה ואהרן, או סנהדרין, למה רשות תעזור?
זה יכול להיות, אבל הדבר שצריך כאן רשות בשבילו זה רק לקדש על פי ראייה, כי למעשה אחר כך בית הדין כן ממשיך לקדש, אבל רק על פי חשבון, לא על פי ראייה. אז מה שאתה אומר סמכות זה רק כדי לעשות לפי מה שרואים. לפי החשבון צריך עדיין בית דין, אבל לא הרמה של בית דין שנקרא סנהדרין. זו שיטת הרמב"ם.
אתה צודק, שהבחנת שהרמב"ם הניח את זה בדרך שאין סתירה.
השגת הרמב"ן על הרמב"ם
אבל אתה צודק, והרמב"ן הבחין שזה גם, אומרים כאן שני חידושים של הרמב"ם, ואומרים כאן חידוש שלישי, הרמב"ם מחבר עם זה שהרמב"ם מחזיק שקידוש החודש על פי ראייה דורש סנהדרין, בית דין הגדול, אין לו מקור ראוי לזה באמת.
כלומר, גם שפרק א' לא צריך... פרק א', צריך להיות סנהדרין. הוא לא יודע על פרק א', לא צריך שום פרק א', צריך שלושה מהסנהדרין. הרמב"ן חולק על זה גם.
הרמב"ן אומר שהוא לא יודע מאיפה הרמב"ן מצא שצריך להיות בית דין הגדול. הרמב"ן אומר שזו הלכה למשה מסיני, אבל הלכה למשה מסיני בדרך כלל לא עומדת בגמרא, לא סתם הלכה למשה מסיני, שהרמב"ן היה חולק ישירות על משה רבינו. בגמרא כן עומד, עדות זו מסורה לכם. אבל הגמרא לא אומרת שזו הלכה למשה מסיני, ושזה לדור דור.
זו לא בעיה. זה רמב"ן ישן על כל ההלכות שהן דאורייתא שהן הלכה למשה מסיני. זה לא מיוחד כאן.
תרגום לעברית
לפי הרמב"ן, שהרמב"ן לא היתה לו ראיה מספקת, זה מכך שצריך להיות סנהדרין. כלומר, שצריך סמוכים, שכל ההלכות שנאמרו ארץ ישראל או ראש ישראל, בזה הרמב"ן מודה, שזה לומדים מכל המקומות. בכל מקרה, זה תלוי במה שהמקור אומר. אבל מה שהרמב"ן אומר שצריך בית דין גדול, ובלי בית דין גדול אי אפשר לקדש על פי ראיה, בזה הרמב"ן חולק, והוא מביא שרואים לכאורה ברור, כמו שאמרת, רואים ממקומות שונים, שלא נראה שזה היה בית דין גדול, זה היה בית דין עם סמיכה.
הגמרא משמע שזה תלוי בסמיכה, לא שזה תלוי בבית דין הגדול.
הבנת הרמב"ם בסמיכה
אבל זו לא שיטת הרמב"ם. נראה שהרמב"ם סבר שסמיכה פירושה שעושים זאת ברשות במקום בשם בית הדין הגדול. האם זה כמו שבית הדין הגדול עושה זאת? זה לא נכון.
זו שאלה שלמה מה סמיכה אומרת. האם סמיכה פירושה שהם דיינים טובים מספיק, או שסמיכה אומרת שעושים זאת במקומם. יש דבר כזה סמיכה שלא אומר זאת. סמיכה לא אומרת רשות. רשות מבית הדין היא דבר נוסף. כולם מודים, זה לא אותו דבר.
יש דבר כזה שנקרא סמיכה, שאומר שהוא מקבל, הוא מוסמך ל... סמיכה באופן כללי, שהוא דיין טוב, אבל הוא לא עומד ברשות על הספציפי הזה. בדיוק, זה לא אותו דבר. אז מודים שיכול להיות מישהו שיש לו סמיכה בזמן שאין סנהדרין, זה לא תלוי זה בזה.
הלכה ב' – בזמן שאין סנהדרין: קידוש על פי חשבון
הוא אומר הרמב"ם, כך למדנו, אבל... זה גם למדנו בהלכה ב', שהולכים לומר במפורש בהלכה ב', אבל, כן?
כן. אבל בזמן שאין שם סנהדרין מארץ ישראל, כשלא קיים סנהדרין בארץ ישראל, אז אי אפשר לעשות גם לא בשמם, כי הם לא נמצאים ברשותם. וגם לא עוזר מה שהם נתנו פעם רשות, נראה שגם לא. אז אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים. אי אפשר לקבוע חודשים ולעבר שנים על סמך ראיה או על הערכת המציאות, אלא יש דבר חדש, בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום.
הדרך היחידה איך עדיין אפשר לעשות מה שנשאר לעשות ראש חודשים ועיבור שנים היא דרך חשבון. לא שזה נשאר, זה דבר חדש, עם החשבון מעולם לא עשו. זה החליף את ההלכה הישנה של קביעה ועיבור. חשבון. ודבר זה, חשבון הוא כמו הסנהדרין החדש.
מה שכל אחד יכול לראות כי זה חשבון, כי זה מאוד ברור. הוא לא הסנהדרין החדש.
לא, הוא הדרך איך הפסק מתבצע היום בקידוש החודש.
כן, אומר הרמב"ם, ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא. הוא אומר שוב את הדבר הזה הלכה. הוא מבהיר ששני הצדדים של ההלכה מסיני, לא שההלכה מסיני אומרת שיש סנהדרין, ואם לא, אז מסתלק ומוצאים עצה. לא, הקב"ה אומר למשה רבינו מה? שבזמן שיש סנהדרין קובעין על פי הראיה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על פי חשבון זה שאנו מחשבין בו היום. יש לנו אומר שוב, מחשבין בו היום יש כאן דגש.
ואין חוששין לראיה, לא מסתכלים יותר על ראיה, אלא פעמים שיהיה יום שקובעין בו בחשבון זה הוא יום הראיה, הרבה פעמים יוצא שהיום שיוצא לפי החשבון הוא באמת היום שהיו יכולים לראות את הלבנה, או קודם לו ביום או אחריו ביום, הולכים רק לפי החשבון.
וזה, אומר הרמב"ם, וזה שיהיה אחרי ראיה, יכול להיות לפעמים שזה יום אחרי הראיה, יכול להיות שזה יום לפני כן. כלומר, אנחנו יודעים בבירור, אי אפשר היום לראות את הלבנה. בכל מקרה, עושים ראש חודש, יכול להיות יום אחרי כן, וכן הלאה. וזה שיהיה אחרי ראיה ביום, שזה יהיה אחרי הראיה הוא יותר דבר נדיר, פלא הוא, וזה רואים הרבה פעמים בארצות שהן למערב ארץ ישראל. כלומר, זה קורה רק בארצות שהן מערב לארץ ישראל.
כלומר, לכאורה בארץ ישראל עצמה, צריך לראות את החשבון מאוחר יותר. אבל יש יום שלם שהיה כבר אתמול ראש חודש. כבר ראיתי אתמול את הלבנה. והיום זה רק ראש חודש. בדיוק. וכדי להבין את זה, אני חושב, צריך להסתכל במקומות אחרים.
הרמב"ם עדיין לא חישב את החשבונות, אז אני חושב שאנחנו נחכה.
מה הלכה למשה מסיני נתנה לנו
אבל הרמב"ם לא אומר לנו שהלכה למשה מסיני נתנה לנו את החשבון. הלכה למשה מסיני נתנה לנו שבמקום ראיה יכול להיות חשבון, נכון? מה החשבון הוא, בא מאיתנו תקנות, כמו שהרמב"ם אמר בדרך שרואים אותנו תקנות. אני אומר לך בפעם השלישית והרביעית. החשבון הוא הרבה יותר, לא החשבון, אלא אנחנו תקנות.
לא, סליחה. זה חשבון בעצם. אבל אסטרונומיה, מתמטיקה. זה לא האסטרונומיה גם לא. שוב, זה בעל הלוח שעושה את החשבון שלנו. כלומר, זה חשבון שאפשר איתו בקלות לעשות לוח. זה לא חשבון לדעת מתי הלבנה תבוא.
כמו שהרמב"ן אומר, לפעמים הלבנה באה יום לפני, ויום אחרי כן. זה נכון באופן שהקירוב לא חייב להיות.
קושיית הרמב"ן על הרמב"ם לגבי החשבון
הרמב"ן אכן תמה, אחת מקושיות הרמב"ן בהשגות על ספר המצוות, שם הרמב"ן באריכות על זה, איך כתוב אצל הרמב"ם? איך הרמב"ן הבין שיש חשבון הלכה למשה מסיני? ברור שהרמב"ן באמת הבין מהרמב"ם. אני חושב שכל החשבון הוא הלכה למשה מסיני.
כלומר, איך? מתי עושים ראש חודש? לפי מה שכתוב בחשבון בלוח. כך הרמב"ם... לא עומד מדע לפני הרמב"ם החשבון. עומד החשבון, החשבון עומד איפשהו, מאיפה הרמב"ם לקח אותו, לא המדע המצא. אבל בטוח שהרמב"ם סבר שהחשבון הוא הלכה למשה מסיני.
שלוש שיטות לגבי החשבון
אבל כאן, אפשר לומר כך, אני חושב אם אני צודק, יש שלוש שיטות לגבי החשבון. במילים אחרות, החשבון הוא, בואו נעשה מאוד ברור, החשבון, כשאומרים עכשיו, חשבון אומר כללים. הכללים שאומרים מתי צריך להיות ראש חודש או מתי צריך להיות עיבור ראש השנה, לא החשבון שאומר לנו מה יהיה.
לכאורה, הרמב"ם הבין, יש שלוש שיטות לגבי זה.
שיטה 1: רב סעדיה גאון
היתה שיטת רב סעדיה גאון, ידוע למי שיודע את ההיסטוריה הפוליטית, היתה מחלוקת שלמה לרב סעדיה גאון עם ראש בית דין ארץ ישראל, איזה יום צריך להיות ראש השנה. רב סעדיה גאון טען באותה מחלוקת שבאמת תמיד עשינו לפי החשבון, שאפילו בזמן שקידשו על פי ראיה, אבל בכל זאת, איכשהו, הלכו עם החשבון שאנחנו עושים. זו שיטת רב סעדיה גאון.
הרמב"ם כועס מאוד על זה. הרמב"ם אומר שרב סעדיה גאון עצמו לא האמין במה שהוא אומר, הוא רק אמר זאת לתשובת המינים, זה לא יכול להיות.
רב סעדיה סובר כך שעשו חשבון, ואחר כך היה ענין, דבר רשמי של לקיחת עדות.
כן, קידוש החודש יכול היה ללכת נגד זה, אני לא יודע בדיוק. הוא אמר ש... מבין למה? כי יש בעיה. היום עומדים הרבנים כבר אלפי שנים, בכל אופן, הוא עושה לוח לפי לוח, לפי חשבון. הלוח אומר אותו דבר, הלוח אומר כמו טבלה.
באים הקראים, למשל, והם אומרים לרב סעדיה גאון, רב סעדיה גאון, איך לקחת את הדבר החדש המוזר הזה? ראש חודש הוא היום הלא נכון. התורה כותבת החודש הזה לכם, התורה כותבת חודש עבר וכו'. איך הם לקחו את זה?
עשה רב סעדיה גאון מה... הגאונים היו עושים במקרים כאלה, ואומר, אתם שקרנים, אתם שכחתם, משה רבינו אמר לעשות כך. אה, אתם עומדים בגמרא ראיה? לא, זה לא אומר, זה באמת היה על פי חשבון. זה פשט רב סעדיה גאון, הרמב"ם כועס על כך.
שיטה 2: הרמב"ם
ופשט שני הוא פשט הרמב"ם, מה? שיש, באמת הרמב"ם סובר שיש שני סוגי חשבון,
קידוש החודש על פי חשבון: שיטות הראשונים ומתי התחיל החשבון
שיטת הרמב"ם: החשבון הוא הלכה למשה מסיני
אז מה שאנחנו עושים היום על פי חשבון, הוא מאוד קרוב לרב סעדיה גאון. זה גם הלכה למשה מסיני, מה שאנחנו עושים הכל על פי חשבון, הוא מאוד קרוב לרב סעדיה גאון. זה מאה אחוז הלכה למשה מסיני, זה לא דבר חדש, לא תקנת חכמים, זה כלום, זה מדאורייתא שבית הדין יעשה זאת, נכון, כמו שאנחנו עושים.
אבל זה בכלל לא פשט שתמיד עשו את זה. זה לא, כל זמן שהיה סנהדרין לא השתמשו בכלל בחשבון שלנו. אז למעשה החשבון שלנו רק נוגע מהזמן שאין סנהדרין. אבל תיאורטית, מי שלמד הלכות קידוש החודש יודע שמשה רבינו גם למד את החשבון, כי כתוב "הלכה למשה מסיני". כך למד הרמב"ם.
אני רואה שהמפרשים מתבלבלים בזה, הרמב"ם מתכוון ממש שהחשבון היה... לכאורה כן, כך אני חושב. אבל אם זה הדבר, אז למה נכנס עוד החשבון של הצדיקים כשזה יותר רחוק? למה לא החשבון הוא החשבון? טוב, טוב, טוב, בואו נסיים רק את השיטה השלישית.
שיטת הרמב"ן: הלל הזקן קידש את כל החודשים מראש
אחר כך יש שיטה שלישית. מה השיטה של הרמב"ן? אם אני זוכר זו השיטה של עוד... הוא מביא מקורות כאלה לזה, אם אני זוכר, שזו שיטה אחרת לגמרי.
הוא אומר שבית הדין האחרון, כלומר, זה תלוי בכל החקירה האם צריך בכלל בית דין, האם זה סנהדרין וכו'. והרמב"ן למד, וכך אחרים, שוודאי, ההלכה למשה מסיני היא שצריך שבית דין יעשה את החודשים, ובית הדין צריך להיות לו סמיכה. לא צריך סנהדרין, אבל צריך להיות בית דין סמוכין שיעשה קידוש החודש. אין דרך אחרת.
לא נכון מה שהרמב"ם אומר שיש הלכה למשה מסיני שאפשר ללכת לפי החשבון, כל שכן שלא נכון מה שרב סעדיה גאון אומר שתמיד הלכו עם חשבון. לא, ההלכה למשה מסיני אומרת שצריך לעשות קידוש החודש על פי ראיה.
אם כך, איך אנחנו עושים קידוש החודש לא על פי ראיה, אלא על פי חשבון? אמרו, אני מתכוון הרמב"ן ואחרים, שדבר חדש, שהלל הזקן, מי שהיה שם, ראה שמתבטלת הסמיכה ולא יוכלו לעשות קידוש החודש, "עמד וקידש את כל החדשים מעתה ועד סוף כל הדורות", לפי החשבון שלו.
כלומר, החשבון שאנחנו עושים הוא כמו גילוי מילתא שבית הדין לפני אלף שנה קידש את החודש. עומד חידוש חדש גם שאפשר לקדש את החודש מראש, להרבה שנים מראש, אבל כך למדו הצדיקים האחרים. וממילא, כך לוקחים בדרך כלל אצלנו בחדר, מאיזו סיבה, השיטה, שהלוח שלנו הוא בעצם החודש המקודש מהלל. הוא עשה את הלוח, ואחרים אומרים שהוא גם קידש את כל החודשים לפי החשבון שהוא סבר שיהיה.
איך הוא יכול היה לקדש את החודשים כשלא תהיה הלבנה? הם כבר למדו, אפילו במזיד, בית הדין יכולים לעשות מה שהם רוצים. אז, לא רק שהם יכולים לעשות... הם יכלו לעשות זאת לעתיד. כן. אז, זו שיטה שלישית.
דיון: שיטת הרמב"ם נגד הרמב"ן
דובר 2: אז, הרמב"ם אומר כבר דומה לשיטה הזו?
דובר 1: לא, לא. הרמב"ם אומר בפירוש לא את השיטה הזו. לא, לא. הרמב"ם אומר, הם אמרו.
זה מאוד קשה השיטה השלישית, כי אפילו הוא סנהדרין אז, אין סנהדרין היום. אז... השיטה... אנחנו הולכים אחרי סנהדרין שהיה פעם. זה עצמו חידוש ש... כן. זה לא פשט שצריך להיות סנהדרין ממשי, אלא מספיק שהולכים אחרי סנהדרין מסוים. נכון?
דובר 2: לא סנהדרין, בית דין סמוכין. לא צריך סנהדרין.
דובר 1: לא, בית דין סמוכין. כי לא היה סנהדרין בזמנים מסוימים בכלל, בזמן הלל.
צדדים במחלוקת
זה עומד קצת יותר כן, זה יותר, זה מתאים יותר למציאות, שפעם בזמן המשנה עוד הלכו על פי ידיעה, והם בכלל לא ידעו על החשבון. לפי הרמב"ם היו צריכים לדעת שהיה חשבון בסתר, למדו אותו, מובן לכלל הלכה למשה מסיני, אבל לא ידעו, זה מתאים יותר.
וצד שני, זה גדול, זה אומר חידוש להלכה שאפשר לעשות דבר כזה, או שאתה יכול לומר שזה באמת בדוחק. הרמב"ם מודה שזה לא לכתחילה כשמשיח יבוא. יחזרו אחורה. כשמדברים שיעשו שוב סנהדרין. אולי צריך... זה אותו דבר של משיח. יעשו שוב ראיה?
סטייה: הקושי של חידוש הסנהדרין
זה כמעט קשה כמו משיח. זה כל כך קשה. שיהודים יסכימו ויקבלו אחד לסנהדרין זה קשה כמו ביאת משיח. כן. אבל זה לא קשה. בשניהם צריך לקרות שינוי, שינוי מהותי.
דובר 2: לא, צריך פשוט לעשות, זה לא דבר גדול.
דובר 1: אבל כבר ניסו פעם, וזה לא הצליח. זה חלק מהגלות. לא היו יכולים להיות סנהדרין אם לא שהמהר"ל מפראג היה מחליט להכות את המהרי"ל. כלומר שנאת חינם.
אז, למה אני אומר את זה? אני לא יודע שזה היה מחזיק שנה עם יום רביעי. כל דור היה... זה בטוח לא טוב. זה בטוח היה... מי יהיה בסנהדרין? אין בעיה, כולם יהיו בסנהדרין. אנחנו הולכים עד היום הזה עם השולחן ערוך שנכתב באותם זמנים. זה לא כל כך רחוק. בכל מקרה, הם עוד... הם דיברו על קידוש החודש, אבל זה לא היה הסיבה העיקרית שלהם.
הלכה ה: ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה
מתי התחילו עם החשבון?
דובר 2: בכל מקרה, בואו נחזור ל... הרמב"ם סבר שכל עוד עוד היה בארץ ישראל עוד היה סנהדרין, חייב להיות, כן?
דובר 1: לא ברור. הרמב"ם הולך לומר. הוא הולך לומר בבירור. "ומאימתי", אומר הרמב"ם... "ומאימתי התחילו", כן?
דובר 2: כן. מאימתי?
דובר 1: אומר הרמב"ם, "ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה?" מתי התחילו עם הדבר הזה של לעשות את החודשים לפי החשבון? אומר הרמב"ם, זה "מסוף חכמי תלמוד, בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע."
כלומר, לא בחורבן בית המקדש, אלא שנים אחר כך, כשהיהודים כבר נדחקו מארץ ישראל, כבר לא נשאר בית דין קבוע.
בית דין קבוע נגד סנהדרין
אז כאן הוא נותן החלפה של המילה "סנהדרין" ל"בית דין קבוע". נשמע שאולי בית דין קבוע עוד המשיך והיה להם עוד איזה דין סנהדרין. אני חושב שבית דין קבוע אומר סנהדרין. כבר לא היה בלשכת הגזית והכל, אתה יודע? אבל עוד היה סנהדרין. צריך להיות הסנהדרין, מה שזה לא יהיה.
עד זמן אביי ורבא
אז, עד כמו רבנן ורבותינו עוד היה... הרמב"ם לא אומר מתי, הרמב"ם אומר "סוף חכמי תלמוד". עוד היה דין סנהדרין. אביי ורבא, זה מה שהרמב"ם אומר. "אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכין."
אביי ורבא גרו בבבל, אבל הם היו נסמכים בארץ ישראל אולי. עוד היה אז סנהדרין בארץ ישראל, הם עשו זאת על דעת ארץ ישראל.
דובר 2: לא, לא, הם לא עשו על דעת. הוא אומר שעד זמן אביי ורבא עשו זאת, החכמים בארץ ישראל עשו זאת.
דובר 1: אלא כלפי, עד זמן אביי ורבא קידשו על פי ראיה. מי שלומד משניות וגמרא ראש השנה לא רואה אף פעם את הנושא של החשבון. רואים את הרמב"ן ואת כל הדברים האלה רואים בראיה. נכון, לא רק רבן גמליאל, גם בזמן התנאים אמוראים.
יש מעשיות בגמרא של אמוראים שקידשו את החודש על פי ראיה, אבל הם עשו זאת בבבל, ברשות מארץ ישראל. חלק על פי ראיה, חלק מבבל, חלק מארץ ישראל. זה לא תמיד היה בבבל, היתה ישיבה מארץ ישראל, עד רבי יוחנן, שאנחנו קוראים חתימת תלמוד ירושלמי, אני לא יודע בדיוק מתי זה.
הרמב"ם אומר שזה היה מאה וארבעים מבבל לקיסריה.
יום טוב שני של גלויות - המשך
דובר 2: מבבל? הוא גר בטבריה, היתה אז ישיבה שם, כלומר הוא הלך. אני לא יודע.
דובר 1: היתה ישיבה בסנהדרין, היו קובעים בית ישראל. נראה שהרמב"ם למד שהסנהדרין, מה שהסנהדרין, היתה עד זמן אביי ורבא. אחר כך, הרמב"ם לא אומר בדיוק מתי, אחר כך הפסיקו את זה, התחילו לעשות על פי חשבון. כך אומר הרמב"ם.
דיון: "סוף חכמי תלמוד" והציר הזמן
דובר 2: מעניין שהוא קורא להם סוף חכמי תלמוד, כי אביי ורבא היו תלמידים של רבי יוחנן, עדיין היו עוד כמה דורות אחריהם חכמי תלמוד.
דובר 1: אבל כל הדורות, אבל. שוב, הרמב"ם לא אומר עד זמן אביי ורבא, הוא אומר עד ימי אביי ורבא, כי בגמרא נראה לו שבימי אביי ורבא היו מקדשים על פי ראיה. אבל הוא לא אומר כאן בבירור מתי זה הפסיק, אין לו זמן. הוא יודע מתי עדיין בוודאי חידשו על פי ראיה, איפשהו בין הזמנים.
החקירה ההיסטורית: מתי באמת התחיל הלוח שלנו?
זה מאוד, מי שרוצה לבדוק את ההיסטוריה, התחילה מחלוקת גדולה בהיום איך קוראים להם? אפיקורסים? נו, כמו חקירה גדולה על זה, מתי באמת התחיל הלוח שלנו. כלומר, בגמרא אין שום זכר לכך, צריך לתפוס את זה.
מה שהרמב"ם אומר שיש לכל משוציאין, חשבון זה חידוש גדול, כי אין שום זכר בגמרא שיש חשבון. לא רק שלא כתוב שלא היה החשבון, אולי אפשר למצוא רמז, אני לא יודע. לא כתוב בכלל החשבון שלנו יש לוח שיש כללים של הלוח שהרמב"ם הולך לומר לנו בפרקים הבאים. זכר לכך בגמרא.
תאמר אין ראיה, אולי היה ולא כתוב בגמרא, כתוב בספר אחר, ומקובל מאנשים מסוימים, אני זוכר את ספר כריתות השונאים שאומר שהלל עשה את הלוח, כולם יודעים לומר את זה, אבל גם על זה אין מקור ברור בגמרא.
הלל בנו של רבי יהודה הנשיא
זה כנראה קשור לרמב"ן שאומר שעד הלל היתה סנהדרין, אז רוצים לומר שמאז שנגמרה הסנהדרין נעשה חשבון, כן? יכול להיות. הוא מביא כאן שהרמב"ן אומר בשם רב האי גאון שהלל היה התקופה האחרונה של הסנהדרין.
ועל זה מוסיף ר' חיים קנייבסקי שהלל היה צריך לצאת בימי רב פפא, שהיה אחרי אביי ורבא. מאוד מעניין, איך יכול להיות הלל בנו של רבי יהודה הנשיא יהיה מאוחר יותר מאביי ורבא?
דובר 2: לא, הוא אומר הלל בנו של רבי יהודה נשיאה, אהא, ולא רבי יהודה הנשיא הראשון, היו כמה רבי יהודה נשיאה'ס. רבי יהודה נשיאה, אהא.
דובר 1: וזו היתה תקנת הלל הזקן, ואפילו לא, זה מאוחר יותר, אפילו זה הלל בנו של רבי יהודה הנשיא, גם לא רבי יהודה הנשיא בעל המשנה, נכד מאוחר יותר של רבי יהודה הנשיא.
מתי רואים באמת את החשבון?
אז, איפה רואים אנחנו כבר כן חשבון? אני זוכר שבגאונים היה רב סעדיה גאון, והיתה מערכה, ומוקדם ממנו גם. רואים משהו ברבנן סבוראי, אני לא יודע מה זה רבנן סבוראי, גם לא היסטוריה ברורה.
סיכום: שתי השיטות העיקריות בראשונים
על כל פנים, לפני כן אני אומר שזה אפיקורסות, כי זה סוד מה שכתוב בתורה הקדושה, ברמב"ם. הרמב"ם אומר שזה הלכה למשה מסיני, אחרים אומרים שזה תקנה של הלל. אלו בעצם שתי השיטות שיש בראשונים על הנושא.
אם מישהו רוצה להיות אפיקורס, הוא יאמר שהוא לא יודע בדיוק מאיפה זה בא, כי אין מקורות מספיקים.
יום טוב שני: בזמן הסנהדרין ובזמן הזה
הלכה ב - יום טוב שני בזמן הסנהדרין
אוקיי, כשהקב"ה הראה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, הוא בוודאי הראה לו מי יהיו מנהיגי הדורות, ומתי זה באמת משתנה. בכל מקרה, זה הנושא של החשבון.
עכשיו הרמב"ם הולך לומר איך זה היום. זה מעניין, זה נתן לי משהו כזה... תסתכל סתם בארש"א. אביי ורבא הם כמו משה ואהרן, ומשהו נגמר אביי ורבא משהו כזה. אני חושב שאביי ורבא זה גם משהו כזה סט תמיד כמו שני אחים. לא סופרים את ה-71, סופרים כמו שסופרים משה ואהרן, שני חכמי הדור, ואביי ורבא כשני חכמי הדור.
טוב. כן, טוב, יש מנהג שיהיו תמיד שתי רשימות בכל דור. רגע, משה רבינו, תקופת הזוגות. אוקיי. לא, תמיד יש נשיא ואב בית דין, מה שיהיה.
צריך להיות ב... בכל מקרה, עד כאן למדנו את הכלל למה יש דבר כזה חשבון ולמה יש דבר כזה ראיה. עכשיו אפשר ללמוד מה המעשה עם ספק יומא. כי זה תלוי, כלומר, יוצא כאן שני סוגי ספק יומא: אחד, כשזה ספק אמיתי על פי ראיה, ושני, כשזה על פי חשבון, אם זה מנהג, או הרמב"ם קורא לזה כאן מדברי סופרים.
אז בואו נלמד. אוקיי. כן?
דברי הרמב"ם
אומר הרמב"ם, "כשבית דין הגדול קיים והיו קובעין על הראיה", כשעדיין היתה סנהדרין קבעו לפי ראיה, בחודשים אחרים היה בסדר, כי למשל עד פסח הגיעו, השליחים הגיעו. אבל מה קורה עם ראש השנה?
מה, מה, מה. לא, לא, לא. הוא אומר מה שאמר בחלק הקודם, שהולכים עם שלוחי תשרי תמיד. היו מקומות. אוקיי, אוקיי, נראה כבר.
אומר הרמב"ם שבאותם זמנים כשקבעו על פי ראיה, "היו בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן שלוחי תשרי" - הם למדו שתשרי היה הכי מעט, השליחים רק היו צריכים להגיע בעשרה ימים. בכל מקום ששליחים יכולים להגיע בעשרה ימים, נראה שכל ארץ ישראל גם היתה כלולה בזה.
כן, כך הוא אומר, "בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן". כלומר, אפילו חוץ לארץ ישראל, אם זה קרוב מספיק אליהם, "שלוחי תשרי עושין ימים טובים יום אחד בלבד" - האנשים עשו, חוץ מראש השנה. ראש השנה כבר הרמב"ם אמר בפרק הקודם שכן היו צריכים לעשות שני ימים, כי ראש השנה הם עדיין לא היה להם זמן לדעת. הוא רק אמר חצי דרך, הוא הולך לומר את זה יותר ברור כאן.
אוקיי, אז הוא מדבר כאן, ימים טובים הוא מתכוון ליום טוב של סוכות. יום כיפור וסוכות. פסח? מה עם פסח? שלוחי תשרי. אפילו איפה ששלוחי תשרי יכלו להגיע, כל ימים טובים, פסח, סוכות, כדי שלא לחלק במועדות.
"ושאר המקומות הרחוקות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהן", אבל המקומות שלוקח יותר מעשרה ימים ושלוחי תשרי לא יכלו להגיע לשם, "היו עושין שני ימים מספק". הם עשו כל ימים טובים שני ימים מספק. אפילו, גם יש משמעות ליום טוב של פסח, שהיו עוד כמה ימים, אפשר היה לחכות לשליחים, גם עשו שני ימים טובים מספק.
"ואפילו שבועות, וזה כדי שלא לחלק במועדות". יש ענין של שלא לחלק במועדות. למה? "לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החדש" - הם לא ידעו איזה יום בני ארץ ישראל עושים את החודש, אז זה ספק יום טוב. אולי אפשר לומר שזה ספק דאורייתא, החמירו ועשו שני ימים יום טוב.
כדי שלא לחלק במועדות
וזה אומר, אפילו בניסן, כששליחים הגיעו והם ידעו בוודאי שזה לא יום טוב, כדי שלא לחלק במועדות עשו רמה שנייה. אבל הספק העיקרי הוא בוודאי כשלא מגיע.
אבל שוב, מה שהוא אומר שהמקומות... בקיצור, צריך לדעת כל שנה האם הגיע בדיוק השליח? זה לא שווה כלום כשהוא לא יגיע. הוא עושה שם כלל, עשו כלל. מקום ששלוחי תשרי לא מגיעים, שם עושים שני ימים יום טוב, בגלל שזה ספק אמיתי, או בגלל שלפעמים זה ספק אמיתי. אני יכול לעשות את זה בעצמי, זה כמו רמה נוספת.
זה בזמן שהיה סנהדרין. במילים אחרות, עד זמן אביי ורבא, נכון?
הלכה ג - בזמן הזה: יום טוב שני על פי חשבון
בזמן הזה שאין שם סנהדרין, לא קיים סנהדרין, ומה אז יש? בית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, בית הדין בארץ ישראל קובע על החשבון שהוא הזכיר קודם שיש איזה חשבון.
אז כך, היה מן הדין היה צריך עכשיו להתאים שיקרה כך, שיהיו כל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד. צריך לעשות רק יום טוב אחד בלבד, כי הסיבה למה עשו שני ימים טובים היא כי היה ספק, אולי ישמעו שהחודש מעובר וכדומה. אבל עכשיו, שעושים רק לפי החשבון, אז רק יום טוב אחד בלבד.
אז יודעים תמיד מה ארץ ישראל אמרה, כי הם הולכים בצורה צפויה ראש חודש, והם יודעים תמיד, למשל, שלתשרי יש יום אחד ראש חודש, כן? אז אפילו המקומות הרחוקים שבארץ ישראל, אפילו המקומות הרחוקים יותר, כמו בני ארץ ישראל, היו צריכים לעשות יום אחד יום טוב, כי הם יודעים איזה יום צריך להיות ראש חודש, למה? שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין. כי כל אחד יודע את החשבון, אין ספק בחשבון. לפי החשבון הזה היו צריכים לשנות את ההלכה של ספק יומא.
תקנת חכמים: מנהג אבותיהם
אבל כאן יש תקנת חכמים היא, שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם. שמאחר שהיה מנהג אבות ישן, החכמים קבעו תקנה שצריך לשמור על מנהג אבות.
עד עכשיו זה נקרא מנהג, עכשיו זה כבר נקרא תקנה בעצם. עד עכשיו זה היה ספק דאורייתא, המנהג היה בגלל ספק דאורייתא. עכשיו אין ספק דאורייתא, אבל תקנה לשמור על הדבר, תקנה לשמור על המנהג, בדיוק.
כך משמע מהרמב"ם שיום טוב שני הוא מנהג שהחכמים תיקנו. אילו חכמים? בזמן אביי ורבא לכאורה, שאז רק הפסיקה הסנהדרין. זה מאוחר, זו תקנה מאוד מאוחרת. והם עשו שצריך לשמור על המנהג. אבל לכאורה רק במקומות שכבר היה מנהג ישן, זה רק במקומות הרחוקים. אילו מקומות נראה כבר.
דיון: יום כיפור שני ימים?
כאן, למעלה, מנהג אבותיהם. למקומות יש מנהג אבותיהם. וזה אומר לכאורה גם יום כיפור, נכון? מה זאת אומרת? יום כיפור צריך גם לעשות שני ימים.
הוא לא אומר. יכול להיות שמעולם לא עשו. הוא לא יודע. הוא לא מציב... הרמב"ם לא נכנס לחקירות. סתם מעולם לא עשו יום כיפור שני ימים, for whatever reason.
הלכה ד - "שלחו מתם": הטעם של יום טוב שני בזמן הזה
מה הדבר? בגמרא כתוב, הרמב"ם לא אומר את הטעם, אבל בגמרא כתוב "שלחו מתם", כן? זו גמרא במסכת ביצה כתוב ש"שלחו מתם", ו"הזהרו במנהג אבותיכם". והגמרא מסבירה את הטעם, "שמא יחזיר הדבר לקלקולו". לא ברור מה הגמרא מתכוונת.
אולי אנשים ישכחו את החשבון, לא ידעו את החשבון. מה זה אומר? אני לא יודע, אבל זה מאה אחוז הפירוש. ישכחו את החשבון? וישכחו... אני לא יודע בבירור אם זה הפירוש, אבל כך כתוב.
במילים אחרות, אני רק רוצה להוציא שבגמרא כתוב "שלחו מתם", זה אומר שזו היתה שאלה, האנשים באמת תמהו. עכשיו שכל אחד מקדש על פי חשבון, אין באמת שום הבדל בין ארץ ישראל וחוץ לארץ, אבל שלחו... בית הדין אמר, נכון? בית דין שבארץ ישראל אולי, אני לא יודע, בית הדין אמר שצריך להמשיך לעשות מנהג אבותיהם.
טעם הגמרא
והגמרא אומרת למה? "זימנא חדא גזרו מלכות הרשעה גזירה ועתיד הדבר לקלקולו". הגמרא לא הסבירה מה היתה הגזירה ומה היה הקלקול.
גם הגמרא אמרה, מאוד מעניין, הגמרא לא כתובה שקובעים על פי חשבון. הגמרא אומרת "השתא דידעינן בקביעא דירחא". לא ברור מה זה אומר "ידעינן בקביעא דירחא". מבין את זה כך? כן, חצי דרך.
פירוש רש"י
רש"י אומר, כך אומר רש"י, שהגזירה תהיה שלא ילמדו תורה, ישכחו את סוד העיבור, סוד העיבור זה אומר החשבון, ממילא יעשו יום אחד ויתבלבלו. עכשיו עשינו את הגזירה.
זו סברא מעניינת, אני לא יודע, אני לא מאוד מתרשם מזה. אוקיי, תן לי שנייה, בחור צעיר.
קושיית הר"ן
הוא מביא כבר מהר"ן שאם הבעיה היא שהמלכות תעשה גזירה, אז הבעיה צריכה להיות גם בארץ ישראל. אין שום דבר ש... בכל מקרה, המפרשים האחרונים, רבי יעקב עמדין ורבי חתם סופר, ואולי עוד כולם אמרו שחייב להיות סוד בנושא של יום טוב שני, כי הטעם שכתוב בגמרא לא הגיוני.
לא מספיק הגיוני זה אומר. כן, זה לא הגיוני. אני מתכוון לומר זה לא... יש משהו נוסף לזה.
סטייה: טעם כמוס
כמו הרבה דברים, הגאון מווילנא אמר שתקנות חכמים יש להן הרבה פעמים סודות מלבד מה שהם אומרים. זו סברא. זה אומר, מישהו יכול לומר הטעם הוא על פי קבלה, מישהו יכול לומר על פי פשט טעם.
הצאנזער רב לא מצא את הטעם הכמוס. הוא כותב את זה, אחרים לא כתבו את המילה טעם כמוס. להיפך, הבעיה של הצאנזער רב היא שהוא אומר שיש טעם כמוס. טעם כמוס צריך להשאיר סגור ולומר איזה טעם שהגיוני לעולם. אז הטעם כאילו הגיוני, שמא יחזור הדבר לקלקולו. כשאומרים טעם כמוס זו הזמנה לחכמים לנסות לחפש. וזו רמה גדולה יותר של... לא רק אומרים את המילה טעם כמוס, אלא החכמים הגדולים ביותר מחפשים.
אני לא אוהב את הטעם כמוס. הטעם כמוס הוא אלימות. כתוב שהוא אומר, אני בעל הבית ואני אומר. החכמים מעולם לא עשו דבר כזה. החכמים תמיד נתנו טעם, לא תמיד הטעם האמיתי. הוא אמר טעם שדרכו הוא כופה, ובדרכי נועם. הוא אומר טעם שהגיוני לך, ויש לו את הכוונות שלו. אבל לומר אני אומר נקודה, זה לא הדרך של התורה.
קושיית החתם סופר
אז, מה רואה החתם סופר, בעצם מה שהוא שואל הוא, למה קוראים לזה רק מנהג אבותיהם? לכאורה היו צריכים בהלכה לעשות שני ימים כספק דאורייתא. אז זה דין שצריך... אני מדבר כשהיה ספק אמיתי.
כן, לפי הרמב"ם שספק דאורייתא הוא רק מדרבנן, אפשר לשמוע כמנהג. אבל אתה שואל את השאלה, אני תמיד חשבתי ששלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם זה בגלל... אני אגיד לך את הסוד שלי, אני אגיד את הסוד?
אני חושב כך, מה זה בכלל שלחו מתם? למה לא יכול היה בית הדין המקומי? למה היו צריכים לקרוא לבית הדין?
יום טוב שני של גלויות - המשך: מנהג אבותיכם בידיכם, תקנת חכמים, וראש השנה
היחס של חכמי ארץ ישראל לחוץ לארץ
דובר 1:
כי כל קביעות השנים נמצאת בארץ ישראל. אני מבין, אני מבין, אני מסכים, אבל בכל זאת. אז אני לומד כך, אני חושב שכבר אמרתי את זה אולי בצפיית יום טוב, שבית הדין, זה ידוע, מי שלומד, צועק בגמרא מרבי יוחנן ואחרים בפסחים, רואים שם פני הבבלים.
חכמי ארץ ישראל מעולם לא החזיקו מחכמי חוץ לארץ, אפילו מגדולי הדור שבהם. הם תמיד הסתכלו כמו... גם היום, ארץ ישראל, היהודים האמריקאים, לא יכול להיכנס ללמוד קצת את היום, הם מחשיבים את עצמם חכמים תמיד.
אז, אלינו הסתכלו, אתם היה לכם איזה הבדל. כלומר, אנחנו יודעים מתי ראש חודש. אתם לא יודעים, אתם עושים שני ספקות, אתם לא יודעים מבולבלים. פתאום, אה, אתם תופסים, אתם יודעים כן, הוא לא יכול לדעת, לא יכולים לסמוך עליכם, מחר תשכחו.
הפשט ב"שלחו מתם" - לך עם המנהג שלך
מה נראה שהרב אומר כשזה מגיע לפשוט? אתה תמשיך עם המנהג שלך. איי, הלימוד לא מסתדר? פשוט לא יודע את ההבדל בין מנהג ולימוד. אם יהפוך למנהג, הוא יהפוך לגוי. אתה תלך עם המנהג.
תרגום לעברית
אז שני ימים טובים הוא חיזוק להיות, לא יום טוב אחד, אלא אפילו פשוט הוסיפו יום טוב. יכול להיות שהפשט שלי הוא "שלחו מתם", איזה טעם שהיה בישראל, יהודי שהלך בתמימות אמר, לכו בתמימות, לא צריך את הסודות שיש כאן. כן, אוקיי, הלאה.
אחרת, אתה מבין, אני רואה את זה כמו מקום חלש, כמה שאני עושה טוב. לא, המנהג נעשה חשוב מאוד. כמו שבא יהודי לרב לשאול האם צריך להדליק שני נרות ליארצייט או שלושה נרות ליום כיפור, והרב לוקח את זה ברצינות רבה, כי אם לא יעשה זאת, לא ישאר כלום.
כמו ההלכה שאם שכחו להדליק שבת, צריך להוסיף נר. הם פחדו שכל היום טוב יהיה בסכנה, כי אנשים יאמרו, "היום לא אמרו יותר 'אשר תקראו אותם', ומי אומר? אנחנו לא יודעים, 'אשר תקראו אותם'."
הם אומרים, לא רק יום טוב אחד צריך לעשות, אלא צריך לעשות שני ימים טובים. בקיצור, לא מזיק שני ימים טובים, אבל על כל פנים, זה ה...
טענת הרמב"ם — זה יותר חמור כי זו תקנה
אבל הרמב"ם טען בהלכות יום טוב שבגלל זה יותר חמור, כי זה לא באמת ספק, זו רק תקנה. סתם מצוה מדרבנן לעשות עוד יום טוב.
אז אוקיי, אז בינתיים הרמה שאנחנו מחזיקים עכשיו היא שאלה שכאשר העולם עוד היה עולם, היו עושים שני ימים טובים מספק כי השלוחים לא היו מגיעים לשם. אז עכשיו אין יותר שום סיבה אמיתית לעשות שני ימים, כי עכשיו כולם עושים בכל מקרה לפי אותו חשבון, אין יותר שום הבדל בין היהודים באלכסנדריה או היהודי בירושלים.
אבל החכמים אמרו, "שנה, אבותיכם כבר היתה להם כאן תקנה, וכבר נתקדש המנהג של שני ימים טובים, שישמרו את מנהג אבותיהם." זה עד היום.
הלכה ו — מקום שלא היו שליחי תשרי מגיעין
לפיכך, אומר הרמב"ם הלאה, "כל מקום שלא היו שליחי תשרי מגיעין אליו כשהיו שליחי יוצאים" — מקומות שהיה רחוק ושליחי תשרי, שיש להם עשרה ימים ללכת, לא הגיעו לשם — "עושין שני ימים, אפילו בזמן הזה" צריך להמשיך לשמור את מנהג אבותיהם, "כמו שהיו עושים בזמן שבני ארץ ישראל קובעים על הראיה" — כמו שעשו בזמן שקבעו על הראיה שהמקומות הרחוקים היו להם שני ימים טובים.
"ובני ארץ ישראל בזמן הזה" ממשיכים עם מנהגם, "עושין יום אחד כמנהגם", למה? כי שם מעולם לא היה מנהג אחר, "שמעולם לא עשו שני ימים טובים".
הלכה — יום טוב שני הוא מדברי סופרים
"נמצא, יום טוב שני שאנו עושין בגלות בזמן הזה" — מה שרואים היום בגלות שני ימים טובים — "הוא מדברי סופרים שתקנו דבר זה", שהיות שאבותינו היו גם כן עושים שני ימים טובים, אם היה גר יהודי באמריקה או איני יודע איפה — לא גרו, למשל בגרמניה כבר גרו יהודים בזמן בית שני, ושם כבר היה כך — צריך להמשיך לשמור את המנהג, כך תיקנו החכמים.
דיון: ההבדל בין "מנהג" ל"תקנת חכמים"
הרמב"ם הולך להסביר מאוחר יותר את מה שאתה מדבר בדיוק. כי אפשר היה לראות את זה כאילו צריך רק לשמור על המנהג הקיים, כי הוא אמר "כמו שהחזיקו במנהג אבותיכם". אבל מקום שעדיין לא היה בו ישוב, הולכים עכשיו להקים ישוב. אוקיי.
אבל נראה שהרמב"ם רוצה כאן להדגיש שבזמן הזה זה לא רק מנהג, זה מדרבנן. זה, כנמצא יוצא, מאחר שבאמת יודעים זאת כן, יוצא שיום טוב שני ומה שאנו עושים הוא מדברי סופרים שתקנו שילכו לפי המנהג, לפי המנהג של פעם.
נפקא מינה — מכת מרדות
יש כאן יוצא מן הכלל אחד. קוראים לזה עדיין, הרמב"ם בהלכות יום טוב קורא לזה עדיין "מספיקא דיומא". הוא מתכוון לומר שהמנהג המקורי היה מספיקא דיומא, אז נשאר עם המילה "ספיקא דיומא". אבל האמת היא שזה מנהג, זה יום אחד הוא דאורייתא ויום אחד הוא מנהג. היום הראשון לכאורה, היום הראשון הוא דאורייתא והיום השני הוא מנהג, שזה אומר תקנת חכמים.
אני חושב אבל שיש נפקא מינה. אמת, הרמב"ם חידש בהלכות יום טוב שהדבר שמותר לעשות כי זה ספק, זה אומר "בצה שנולדה בראשון תאכל בשני", זה לא... אם אני זוכר, הרמב"ם חידש "יראה לי", כן, זוכר? שבזמן הזה ששני הימים אינם ספק, זה רק באמת מדרבנן, אי אפשר להשתמש בספיקות.
זה החידוש הגדול של הרמב"ם, שכל שאר המפרשים חלקו עליו. אבל הרמב"ם אמר שזה באמת נעשה יותר חמור מאחר שזה יצא מספק. אי אפשר בגלל ספק. אבל האחרים רואים את זה כאילו היות שכל התקנה היתה מספק, יש לזה עדיין דין ספק. נכון.
אבל זו היתה שיטת הרמב"ם בהלכות יום טוב בפירוש, וכאן לכאורה מוציא את הסברא שעומדת מאחורי זה.
הגדר של "מנהג" ו"תקנת חכמים"
יכול להיות שהרמב"ם היה גם אומר שתקנת חכמים היא חמורה יותר ממנהג. צריך לדעת את הגדרים של המילים "מנהג" ו"תקנת חכמים". יכול להיות שזה יותר חמור. אז זה היה רק מנהג, ספיקא דיומא, ועכשיו זו תקנה גמורה. כן, זה יותר.
דובר 2:
יכול להיות, הוא אומר שזה לא אמת. מכת מרדות למשל הולכים כבר על מנהג, אבל על תקנת חכמים הולכים כבר על מנהג. אולי בגלל זה עושים ברכה?
דובר 1:
גם מכת מרדות. על מנהג אין כנראה מכת מרדות. על תקנה יכול להיות מכת מרדות. לא מכת מרדות, נותנים... הרמב"ם אומר מכת מרדות על יום טוב שני.
דובר 2:
כן, הרמב"ם אומר, נותנים נידוי.
דובר 1:
כתוב בגמרא שמנדין על כבוד חכמים, לא על כבוד המנהג, כי חכמים ציוו על זה. כן. אוקיי.
הרי"ץ — זה מנהג של החכמים
כן, הוא אומר, הוא מביא בפירוש, למשל הרי"ץ אומר כמו שאתה אומר, בגלל זה מקבלים על זה בושה, כי זה לא מנהג מעצמנו, זה מנהג של החכמים, תקנת חכמים. נכון. אהה.
יש דברים כאלה כמו "בנות ישראל החמירו על עצמן", אבל חכמים קיבלו את זה, ממילא זה נעשה... צריך לדעת, אז מקבלים מכת מרדות כנראה לא, כי לא כתוב "שלחו מתם". צריך לדעת.
הלכה ז — ראש השנה שני ימים
בואו נלמד עוד כמה נקודות על היום טוב השני, הכלל של ראש השנה. כן?
אומר הרמב"ם, יום טוב של ראש השנה, יום טוב של ראש השנה הוא כך, זה שונה כי זה היום הראשון, זה ראש חודש. אז למשל, "היה כובן על הראיה, היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק". לא רק המקומות הרחוקים, אלא רוב ארץ ישראל עשו שני ימים מספק. זה אומר, מלבד אלה שהיו סביב בית המקדש. הוא כבר הולך לומר.
"ורוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק, לפי שלא היו יודעים יום שקבעו בו בית דין את החודש, שאין השלוחים יוצאין ביום טוב". שלוחים לא יוצאים ביום טוב. למדנו קודם שמותר לצאת ביום טוב, שלוחים לא יוצאים ביום טוב. ממילא לא היה ראש השנה. זה אומר, התחילו... הוא לא אומר את המילים, אבל לכאורה היו צריכים להתחיל לשמור, כי אולי יבואו עדים לומר וזה יהיה רק למפרע היום הראשון יום טוב. כן?
"ולא עוד", אומר הוא, לא רק במקומות רחוקים מירושלים, "אלא אפילו בירושלים עצמה שהוא מקום בית דין, פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים. מפני שאם לא באו עדים כל יום שלשים", כי אם לא באו עדים כל היום השלושים, "נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קודש, ולמחר קודש".
היום שמחכים לעדים כבר עשו שיהיה יום קודש, ולמחר קודש. זה אומר, אם ראו... הרמב"ם אמר קודם שקורה לפעמים שכבר רואים את הלבנה עוד לפני שנעשה היום. או לא יודעים שום דבר, ראו כוכבים, אז זה נהדר, עשו את אותו יום יום טוב.
אבל אם החודש כבר נכנס עמוק ביום, כבר מתחילת היום, פעם אחת בית דין כבר קבע לפי חשבונותיהם שהיום יכולים לבוא עדים, כבר היו צריכים לשמור ראש חודש מתחילת היום. תמיד, בעיקרון, כמו שלמדנו. תמיד, כן.
זה אומר, היתה כל התקנה שלא מקבלים עדים מן המנחה ולמעלה. על כל פנים, נראה שתמיד היו צריכים לשבת ולחכות, וממילא היום השלושים תמיד היה קודש, חוץ מאם באו אותו יום עדים אז רק היה אותו יום, נכון? אבל היום הראשון תמיד לכאורה היה.
יוצא, והרמב"ם כבר אמר את זה שראש השנה שונה. ראש השנה אינו דין ספיקא דיומא, אלא ראש השנה הוא עוד לפני ספיקא דיומא, עוד לפני דין ספיקא דיומא כבר ראש השנה שני ימים. ובזה בטח יש גם סוד.
הלכה ח — ראש השנה שני ימים בזמן הזה
אומר הרמב"ם, "והיו עושין אותו שני ימים אפילו בזמן הראיה". התקינו, תיקנו שהיות — זה לא עשו מהסיבה של אולי השלוחים לא יגיעו וכדומה — התקינו שהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל עושין תמיד שני ימים.
בזמן הזה שקובעין על החשבון, עשו שגם כשקובעים את החשבון, שבאמת אין את הסיבה לעשות שני ימים, כי כשקובעים את החשבון יודעים כן באיזה יום הוא ראש השנה, ואפשר לעשות רק יום אחד. אבל היות שכבר קבעו ראש השנה שני ימים, גם המשיכו את המנהג. זה אומר, החיזוק של מנהג אבותינו עלה גם על זה? לא ברור למה, אבל שישמרו את המנהג.
המבנה של הסוגיה — לחומרא, לא לקולא
נאמר את המבנה של מה שקורה כאן. העולם, היום שיש חשבון, יכול להיות יותר קולא. יעשו רק יום אחד בכל מקום, כי אפילו ראש השנה יודעים מתי זה יהיה בוודאי. אבל, המעשה הולך להיפך, הולכים לחומרא.
זה אומר, הולכים שכל המקומות שלא ידעו אז עושים ספק. ואפילו המקומות שפעם לא ידעו, כמו ארץ ישראל הרבה פעמים לא ידעו איזה יום הוא ראש השנה, ואפילו בבית המקדש הרבה פעמים רק עשו שני ימים ראש השנה, ממילא הולכים עם מה שפעם היה הספק שפעם היה, נעשה היום מנהג.
קושיא — מה שייך "מנהג אבותיהם בידיהם"?
שואל אתה קושיא טובה, מה שייך לזה מנהג אבותיהם בידיהם? זה לא ממש מנהג, זה היה ממש ספק. אותו דבר, בחוץ לארץ גם היה ממש ספק, עכשיו זה נעשה מנהג. אז זה לא מנהג אבותיהם בידיהם, אבל הוא מביא מהרשב"א שיכול להיות אותה סיבה, כי אפשר לשכוח את החשבון. אז לא סומכים על החשבון, כי צריך חשבון.
המשך הלכה ח' — ראש השנה ו"בכסה ליום חגנו"
הספק של ראש חודש הוא ספק מציאותי
דובר 1: יכול להיות. אז הם אולי לא פסקו כרבי שמעון בר יוחאי חס ושלום שתשתכח תורה מישראל. לא, הם כן, והעצה היא שיעשו שני ימים.
אה, זה עצמו... רבי שמעון בר יוחאי יש לנו, בטח יש סוד בזה, ובוודאי מי שלומד את כתבי האריז"ל יודע את הסוד. חשבתי שיש עוד סוד על פי דרך הפשט, כי למדנו שיש שני ימים שלא רואים את הלבנה, וזה תלוי במצבים שונים מתי אפשר לראות את הלבנה, האם יום אחרי המולד, או קצת מיד אחרי המולד, וכדומה.
אז יוצא, נראה לי שהדבר שלא ברור באיזה יום החודש התחיל, זה דבר מציאותי. כי אתה צריך לזכור שהסיבות לפעמים למה לא רואים את הלבנה היא למרות שיכול להיות שזה בדיוק בצד השני של העולם, או שזה בדיוק ביום שלא רואים את זה כל כך טוב, וכדומה, או שזה בדיוק קרוב לשמש. יש כל מיני דברים שהם כאילו דברים טכניים שגורמים לכך שלא יכולים לראות את הלבנה.
וזה אמת במציאות, מישהו ישאל מתי מתחיל החודש של הלבנה, אז אמת שזה לא תמיד ביום אחד. זה יכול להיות בין שני ימים, מבין? כי יש כשזה לגמרי בדיבוק, אחר כך יש כשמתחילים קצת לראות, וזה תלוי האם זה בבוקר או בלילה, דברים אחרים שונים.
אז לא נראה לי דבר כל כך מוזר שיהיו שני ימים ראש חודש. זה צריך להיות דבר טבעי שני ימים ראש חודש, לא רק בגלל ספק. אנחנו קוראים לזה ספק, כי למעשה, בית הדין קובע אחד מהימים ראש חודש. התפקיד שלהם הוא להכריע את הספק, אבל הספק תמיד היה.
"בכסה ליום חגנו" — השם של ראש השנה מכיל כבר את הספק
דובר 1: מאוד טוב. זה מתאים מאוד, כי בית הדין יודע מתי בערך זה בא, ולפי זה קיבלו עדות. זה אומר, האחריות שלהם היתה לפי הפשט שאתה אומר מתאים מאוד, ה"בכסה ליום חגנו" הוא ממש בשם של ראש השנה כבר עומד הכיסוי, היות שיש את היום שהלבנה מכוסה, ואותו יום הוא כזה חצי ראש חודש, כזה ספק ראש חודש.
דובר 2: נכון, בדיוק.
דובר 1: בגלל זה מבינים את ההבדל של ראש השנה וחדשים אחרים, כי ראש השנה הוא ממש הזמן שזה אחד מה... חדשים אחרים כבר הספק עבר, בדרך כלל, כבר היה שבועיים אחורה היה הספק. ראש השנה קורה ביום של ספק.
דובר 2: מאוד טוב.
השוואה לבין השמשות
דובר 1: זה דומה למה שהרבה לומדים אומרים על בין השמשות.
דובר 2: כן, בין השמשות זה לא רק ספק בהלכה, זה ספק במציאות. יכול להיות שהחכמים יכריעו לפי ההלכה מתי מתחילה הלילה, אבל העובדה היא שיש את ה... המצב כביכול, נמשכת הדמדומים. והסעודה היתה משהו כזה סעודת שמחת היתר הספיקות, כזה...
דובר 1: מאוד יפה, אוקיי. חושב שזה הסוד של ראש השנה יותר...
"הא למדת שאפילו יום טוב של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים"
דובר 1: בקיצור, "הא למדת", אומר הרמב"ם, "הא למדת שאפילו יום טוב של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים". זה אומר, בזמן הבית היו אמיתיים סופרים, אבל בזמן הזה זה עוד יותר מהסופרים. ובגלל זה זה באמת קדושה אחת. למרות שלפי הרמב"ם, לפי החידוש של הרמב"ם עצמו צריך שכל ימים טובים יהיו קדושה אחת.
וכאן רואים גם שכשאומרים כאן שיעשו עוד יום טוב, למשל, בזמן הבית, זה לא רק היה שלא יעשו מלאכות, אלא ישמרו את היום טוב עם הכל עם כל הפרטים. יתקעו שוב בשופר, כי בראש השנה רואים את זה. לכאורה, לא כתוב ברור. אני זוכר שבגלל זה יש מבוכה, זה כתוב בעקי קודש, האם מתכוונים לתקוע בשופר או לא. אבל אפשר כבר ללמוד. עשו את עיקר יום טוב. עשו את הסדר, עשו את ה... היום השני היה כזה ספק דאורייתא של יום טוב. לא יכול להיות שזה יותר קל. זה אומר, לתקוע בשופר לא עולה כסף. החידוש הוא הקרבן, אולי... דברים אחרים.
---
הלכה ט' — "אין עשיית יום אחד תלוי בקריבות המקום"
ההקדמה של הרמב"ם — למה צריך את ההסבר הזה
דובר 1: כבר, אומר הרמב"ם הלאה. עכשיו הוא הולך ומסביר קצת יותר. אומר הוא כך. עכשיו, עד כאן למדנו את היסוד למה צריך לעשות יום טוב שני. עכשיו צריך לדעת, פעם אחת אנחנו עושים עכשיו יום טוב שני, כי כך היא תקנת חכמים, הוא הולך יותר, הוא מסביר כך.
אז אני רוצה לומר לך, אני חושב שההקדמה צריכה להיות זו. יוצא ש... ש... ש... תיאורטית... איפה שהיה, כך פשוט פשט יהודי היה לומד עד כאן היה מבין, שם שהגיעו שליחי תשרי, שם עושים יום אחד, שם שלא הגיעו עושים שני ימים, ויום טוב.
הלכות קידוש החודש – פרק ה (המשך): יום טוב שני של גלויות – דער רמב"ם'ס כלל און דער מנהג העולם
עכשיו, אני חושב שהרמב"ם כותב את כל הקטע הזה כדי לענות על מנהג מסוים שאינו כך. אבל העובדה היא, לפחות כפי שהרמב"ם ראה, צריך לדעת שהיו אזורים שהיו בהם מנהגים אחרים, אבל העובדה היא שגרים יהודים, בזמן הרמב"ם עצמו הוא גר במצרים הרבה זמן, ממש קרוב לארץ ישראל, והיהודים היו גרים בסוריה בכל הדורות. אלכסנדריה היא במצרים.
דובר 2: כן, כך, בסוריה, בארם צובא, איך קוראים לזה שם, דמשק, כן?
דובר 1: דמשק, סוריא, דמשק, אלו אזורים שנמצאים ממש חצי שעה נסיעה מצפת, שעה, זה לא רחוק מארץ ישראל.
דובר 2: אבל לא במכונית.
דובר 1: כן, פעם לוקח אולי חצי יום, מה ההבדל, יום, זה לא מאוד רחוק. ובכל זאת, המנהג שהרמב"ם הכיר הוא לעשות שני ימים יום טוב שם. מעולם לא היה, או לפחות הרמב"ם מעולם לא דיבר על מנהג שעושה רק יום אחד יום טוב במקומות קרובים יותר. ולכאורה זה קשה, בוודאי, אם היתה ראייה היו מגיעים שם שלוחים, היו עושים יום אחד יום טוב.
מה אמר הרמב"ם קודם? שכל העניין הוא לשמור על מנהג אבותיהם. אז מקומות שמעולם לא היה שם מנהג אבותיהם כזה כי זה קרוב, השלוחים היו מגיעים, אז מעולם לא הונהג שני ימים של יום טוב.
חילוקו של הרמב"ם – לא גאוגרפיה אלא מציאות
דובר 1: אבל הרמב"ם אומר שהמציאות אינה כך. על זה עונה הרמב"ם תירוץ, עושה הרמב"ם חילוק. על זה הוא אומר הלכה ט', אומר הרמב"ם, "אין עשיית יום אחד תלוי בקירבת המקום". לפי החשבון שאנחנו עכשיו, זה היה צריך להיות תלוי בכמה קרוב זה שהשלוחים יוכלו להגיע. אז הרמב"ם מסביר, "כיצד?", זה לא הולך עם מרחק, עם גאוגרפיה.
מה אומר הרמב"ם כך? "כיצד? אם היה מקום בינו ובין ירושלים מהלך חמישה ימים או פחות, שבוודאי אפשר שיגיעו להם שלוחים", זה אומר אפילו בחודש תשרי, שם אין עשרה ימים, חמישה ימים אפשר להגיע מהר, אז לפי זה היו צריכים לומר שצריך לעשות יום אחד יום טוב. אומר הרמב"ם, לא, "אין אומרים שאנשי מקום זה עושים יום טוב אחד". למה? התירוץ הוא, למה? אומר הרמב"ם, "שמי יאמר לנו שהיו שלוחים יוצאים למקום זה? שלא היו השלוחים יוצאים למקום זה מפני שלא היו שם ישראל".
הרמב"ם אומר שהדבר אינו תלוי בקירבת מקום, בגאוגרפיה, כמה קרוב זה, אלא זה תלוי גם במציאות האם שלוחים היו מגיעים לשם. כי מקום ששלוחים היו מגיעים אליו, מנהג אבותיהם היה להיות יום אחד, אבל מקומות ששלוחים לא הגיעו אליהם עדיין אין להם מנהג. ואחר שחזרו לקבוע על פי החשבון, אבל אחרי שהתחילו לקבוע על פי חשבון והתיישבו שם יהודים, שהם חייבים לעשות שני ימים טובים.
יכול להיות שמי שהתיישב ראשון בעיר שהיא עיר חדשה, מי התיישב שם? התיישבו שם יהודים ממקום רחוק אחר שמנהג אבותיהם משנים היה לעשות שני ימים טובים. אז כשייסדו את המקום, מה היה מנהג המקום? לפי המנהג של מי שהמנהגים באו לשם. כאן אנו רואים גם בבירור שכשמייסדים מקום חדש, אין זה פשוט שהמקום ריק, זה דף ריק. עכשיו עדיין אין למקום מנהג, אלא המקום עתיד להיות עם המנהג של האנשים לפי מי שהאנשים הם.
דיון: מה ברירת המחדל – יום אחד או שני ימים?
דובר 2: אני לא בטוח שקראת נכון את השורה. במילים אחרות, הרמב"ם סובר שהם היו צריכים לעשות שני ימים. למה? כי בעיר שהם באו אליה מעולם לא הגיעו שלוחים. אבל הוא לא אומר כאן בבירור מה שהכנסת. הוא לא אומר, אם היו אנשים היו מגיעים. אבל "היה" אינו סיבה לעשות מנהג. "היה" זה "היה". אנחנו לא חיים בעולם של "היה", אנחנו חיים בעולם של מה שהיה. היה במקום הזה אף פעם לא הגיעו שליחים. ממילא, במקום שלא מגיעים שליחים, צריך לעשות שני ימים.
דובר 1: אני חושב שאני צריך כן ללמוד כמו שלמדתי, כי זה הדרך השנייה. ה... ה... ה... כשעדיין אין שום דבר, יש יום אחד יום טוב. שם איפה... מי אמר, אולי להיפך. התורה עשתה יום אחד יום טוב.
דובר 2: אני יודע מה התורה אמרה, אני במקומות שהשלוחים לא הגיעו, נעשה מנהג המקום שעושים שני ימים. וזה עדיין אין כאן מנהג המקום שעושים שני ימים. במקום הזה לא מחזיק מנהג המקום, לא כך, לא כך. אלא הוא אומר שהאנשים שהתיישבו שם הביאו איתם את מנהג המקום של שני ימים.
דובר 1: לא, לא, אני לא מסכים. אי אפשר להסכים. אז אז מה הוא אומר את המילה ישבו שם ישראל הם שהם חייבים לעשות את השנים טובים? כי כל היהודים אמרו.
דובר 2: כי הוא מניח, בוודאי, כי גויים לא נחשבים, השליחים לא הגיעו לגויים.
דובר 1: לא, אני אומר יהודים, הוא קורא יהודים?
דובר 2: לא, תמיד ישראלים. במשנה לקרוא יהודים יהודים עומד במגילה עצמה, אבל לשון חכמים תמיד ישראלים.
דובר 1: הוא מתכוון לא לומר דווקא יהודים מארץ ישראל?
דובר 2: לא, לא, לא. דווקא חוץ לארץ?
דובר 1: לא, לא, לא. בטח לא, הוא אדם נורמלי.
דובר 2: לא, אני יודע שישראל פירושו יהודים. ובני ישראל. ילדים יהודיים. ואני אומר שזה לא נכון, כי זה לא הגיוני.
דובר 1: אני רוצה להמשיך כאן, כי אנחנו נתקע כאן, אבל אפשר ללמוד כמו שאתה אומר, אבל נראה מאוחר יותר, הרמב"ם מדבר בפירוש על מקרה שעושים עיר חדשה מה צריך לעשות. הוא לא אומר שהולכים לפי מאיפה האנשים באים.
אז, יש את השאלה של מקום שאין מנהג. אז, אפשר לעשות על זה את הדבר, מה שאמר החכם צבי המפורסם, שהוא אומר שהוא לא מבין, אם באים למקום שמגיעים שם שליחים, מה איכפת לי איפה היית אתמול? היום הוא יודע שזה יום טוב, והמקום יש לו מנהג שזה הגיוני את המנהג, כי יודעים כאן.
אז, זה לא ברור. אני חושב שהרמב"ם לא מתכוון דווקא לזה, הוא מתכוון סתם ש... אתה שואל קושיה טובה, מי המוציא מחברו? הרמב"ם החזיק משהו שאין מוציא, אין ברירת מחדל שעושים יום אחד. להיפך, יש שתי הלכות, ולהיפך, נראה שהרמב"ם נראה להיפך, אלא במקומות שיודעים, כי הולכים לחומרא, רואים שההלכות... כך, אנחנו רוצים לוודא שלא ייכשלו ביום טוב, אז שני ימים זה יותר בצד הבטוח. כך נראה מכל ההלכה, הכל כי היה איזה חשש. כי פעם היה ראש השנה, רואים שהולכים לחומרא בכל ההלכות האלה.
שתי סיבות למה שלוחים לא הגיעו
דובר 1: אומר הרמב"ם, או, אם לא גם, או עוד סיבה למה אולי לא היו שליחים שם, או כי לא היו שם יהודים, או אפילו אם כן היה שם אזור יהודי, אבל אולי היה חירום בדרך, אולי היה איזה חירום שם, אני יודע, שודדים חסמו שם עם הקטצ'קעס שלהם. בדרך כדרך שהיה בין יהודה וגליל בימי חכמי המשנה. אנחנו יודעים שבימי חכמי המשנה היו הרומאים, היו מלחמות, ולא יכלו, לא היתה אפשרות מציאותית בין ירושלים לגליל.
דובר 2: יש איזה מקום בקידוש החודש? יש איזו גמרא שזמן רב, שבעים שנה, לא עבר אדם בארץ יהודה?
דובר 1: לא, לא, אין לזה קשר. לא זה?
דובר 2: לא זה מה שאמרו?
דובר 1: לא, לא, לא, הוא מתכוון שכתוב...
הלכות קידוש החודש – פרק ה (המשך): יום טוב שני של גלויות – כללו של רמב"ם ומנהג העולם
הכרחו של הרמב"ם: אינו תלוי בקירבת מקום
אולי היה איזה חירום שם, אני יודע, השודדים חסמו שם עם הקטצ'קעס שלהם.
בדרך שהיה בין יהודה וגליל בימי חכמי המשנה. אנחנו יודעים שבימי חכמי המשנה היו הרומאים, היו מלחמות, ולא יכלו, לא היתה אפשרות מציאותית בין ירושלים לגליל. יש אולי בקידוש החודש, יש אולי גמרא שזמן רב, שבעים שנה, לא עבר אדם בארץ יהודה? לא, לא, אין לזה קשר. לא, לא, לא, הוא מתכוון שכתוב בגמרא במקומות מסוימים שאין אפשרות מציאותית בין יהודה לגליל. לא לגבי קידוש החודש, סתם כך. אבל הנקודה היא שיכול להיות שהיתה שעת חירום, ממילא לא הגיעו לשם שליחים. או מפני שהיו הגוים מונעים את השלוחים לעבור בעיניהם, אולי הגויים מנעו את השלוחים מלעבור. ממילא באותו מקום לא היתה מסורת של יום אחד, ממילא נשארים בחומרא של שני ימים.
אומר הרמב"ם, ואילו היה הדבר תלוי בקירבת המקום, הרמב"ם עכשיו הסביר שזה לא קירבת המקום. אומר הרמב"ם, אם כן היה קירבת המקום, היו יוצאים הרבה דברים שלא היו מסתדרים. למה? כי כל בני מצרים היו צריכים לעשות יום אחד, שאי אפשר שלא יגיעו אליהם שלוחי תשרי. מצרים לא כל כך רחוק, שאין בין ירושלים ומצרים על דרך אשקלון. אם הולכים בדרך של אשקלון, היה איזה כביש שנקרא דרך אשקלון? כן, בפסוק זה נקרא דרך ארץ פלשתים. דרך ארץ פלשתים. אשקלון היא העיר הראשית של פלשתים בימי יהושע. פירושו נוסעים על החוף. אוקיי, נוסעים ליד הים, טוב מאוד. זו דרך ישרה. אם הולכים דרך המדבר, אם הולכים בדרך ישרה, זה מהלך שמונה ימים או פחות. זה יכול לקחת ארבעים שנה, כן? אבל אם נוסעים דרך אשקלון, שזו דרך ארץ פלשתים, לוקח שמונה ימים. שמונה ימים או פחות. כן, טוב מאוד. טוב מאוד, שמונה ימים אולי. וכן רוב סוריא. וכן רוב סוריא. גם זה קרוב. ואנחנו יודעים למעשה שזה לא כך שבמצרים וב... אני מתכוון חוץ לארץ בכלל שחז"ל מדברים, מתכוון לאזורים, כן? לא דיברו אז על שום חוץ לארץ באמריקה. כשאומרים בני חוץ לארץ, אה, אוקיי. ולמדת שאין הדבר תלוי בהיות המקום קרוב. אז יש לי הכרח שזה לא קירבת מקום.
אז בעצם יש לו הכרח מהמנהגים, מההיסטוריה.
כללו של רמב"ם: מי עושה יום אחד ומי עושה שני ימים
אז ממילא איך לומדים את הדבר? הוא יעשה סך הכל. הוא מביא שכתוב בירושלמי אולי שלא היו עושים שני ימים שם, לא ברור. יכול להיות שיש כן מקומות מסוימים שעושים כן. אבל הרמב"ם יגיד, הרמב"ם מודה שיכול להיות מקום שעושים. נגיד.
אומר הרמב"ם, יוצא שסך הכל ההלכה היא כך. נמצא עיקר דבר זה... כל מקום שיש בינו ובין ירושלים, מהלך יתר על עשרה ימים גמורים, מקום שלוקח יותר מעשרה ימים להגיע, פירושו שליחי תשרי לא יכלו לבוא, אותן שני ימים לעולם אי אפשר להוריד מקדם. אז המנהג תמיד היה שעושים שם שני ימים, והסיבה היא ששליחי כל תשרי ותשרי מגיעים אלא למקום שבינו ובין ירושלים, מהלך עשרה ימים בפחות. כן, השלוחים לא יכלו ללכת בשבת ויום טוב, אז נשארו רק עשרה ימים, אז לאותו מקום לא הגיעו שליחים, אז כבר היה המנהג מזמן הבחירות. בית מזמן שהיה סנהדרין, מזמן הסנהדרין, שצריך לעשות שם שני ימים, ובטוח שצריך להמשיך מנהג אבותיהם בדרך.
מקומות בתוך עשרה ימים – שלוש קטגוריות
עוד, בכל מקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים בשווה או פחות, שאפשר שהיו שלוחים מגיעים אליו, מקומות שזה עדיין בתוך עשרה הימים, מזרחים. צריך לבדוק כך: אם אותו המקום ארץ ישראל שהיה בו ישראל בשעת הראיה בכיבוש שני, אם אותו מקום היה חלק מארץ ישראל כשקידשו על פי ראייה בכיבוש שני, למה הוא אומר את המילה כיבוש? למה לא הולכים לעולי מצרים? כי באשקלון, שהרמב"ם יגיד שזה נקרא חוץ לארץ, היה כבש עולי מצרים, אבל לא כבש עולי בבל, וזה לא נחשב. אוקיי, נראה, בואו נכנס לזה. מאוחר יותר, כגון, אומר הרמב"ם, באילו ערים למשל היו עדיין חלק מישראל? כתוב בגמרא את הערים. הגמרא שרואים תמיד, אושא, שפרעם, לוד, יבנה. שפרעם? איך אומרים את זה? היום אומרים שפרעם, אבל משהו כזה. ולוד, ויבנה. מנוב, מטבריה, שאלו היו ערים חשובות בזמן שהיה בית דין. אז כל המקומות האלה, יום אחד לעולם עושים רק יום אחד, כי שם תמיד הגיעו שליחים, ושם תמיד היה המנהג לעשות יום אחד, חוץ מראש השנה כמו שאמר.
אבל מה קורה באותן מקומות מסורת, כגון צור ודמשק ואשקלון, או אולי חלקים מאשקלון, אני לא יודע מה התירוץ, כמו שאשקלון עדיין בארץ ישראל. אשקלון היא מכובש עולי מצרים ולא כובש עולי בבל. האם עולי מצרים כן כבשו זו שאלה טובה, אבל על כל פנים, זה בעולי מצרים. נגיד לפי גבולות ארץ ישראל שכתוב בפרשת מסעי, אשקלון היא עיר יהודית שייכת. האם אשקלון של היום נמצאת שם שלא היתה פעם אשקלון? אוקיי. אני יודע, זה רחוב למעלה, זה חלק, בערך באותו מקום.
צור ודמשק אתם בטח יודעים איפה זה. צור היו מקומות יהודיים חזקים. צור היא... לא ממש בסוריה, היום זה נקרא לבנון, נכון? גם שם על ה... אה, צור היא בלבנון, כן, ליד הגבול עם ארץ ישראל. כן, זה ממש היה יהודי... הם מצאו בהלכות שקלים כתובה המילה צור, כסף צורי. אני זוכר לשון כזה כסף. אבל זה היה מאוד קרוב. עכשיו השתמשו בכסף מצור, כן. כן, היו דברים גדולים שם. צור היא... החיזבאללה מדברת שם היום. זה ממש קרוב. שיהיה להם הצלחה גדולה.
קיצור, המקומות שלא היו מקום שהוא כיבוש שניהם, לא קידשו שם בשעת ראייה, או מקומות שהם מחוצה לארץ, כגון מצרים ועמון ומואב וכיוצא בהן. מצרים אתם בטח יודעים איפה זה, עמון ומואב זה איפה שהוא גם באזור הירדן. אז אז אותן כמנהג אבותיהם שבידיהם, אם יום אחד יום אחד. צריך לבדוק את העיר. היו ערים שהיתה שם המסורת שהשלוחים היו מגיעים לשם, עשו יום אחד. צריך לשמור על המנהג של יום אחד, ואם שני ימים שני ימים. כאן הולכים עם המנהג. כי צריך להיות מנהג שמעיד ששלוחים מגיעים בזמן הראייה לאותו אזור, ואז לא משנה שזה חוץ לארץ. זה יכול להיות בסוריה, זה יכול להיות בכל מקום.
אפשר אולי לומר כך שצריך תמיד לחשוש שאולי זה שני ימים יום טוב. אם יש מנהג, לא צריך לחשוש לזה. אם יש המנהג שעשו רק יום אחד, לא צריך לחשוש לזה. הוא לא אומר בבירור מה המוציא מחברו וכולי. כן. אוקיי. הלאה? כן.
ערים חדשות ללא מנהג – עושים שני ימים כמנהג רוב העולם
ואם אותו... זה מקום שהוא בערך עשרה ימים. שלוחים יכלו להגיע. צריך לדעת אם הם למעשה הגיעו. אם יודעים שהם הגיעו זה יום אחד, אם לא יודעים צריך לשאול את המנהג, והמנהג אומר לך אם הגיעו. הרמב"ם אומר בבירור שצריך להיות מנהג באופן חיובי שיודע שיש שם יום אחד, ואם לא עושים שני ימים.
אבל מקום שבינו ובין ירושלים עשרה פחות או עשרה יותר, כמו בחוץ לארץ, סוריא, שיש לה דין חצי... כן, כי הכיבוש דוד, לעניין ישוב ארץ ישראל זו מצווה לגור שם. אוקיי. ואין להם מנהג, ואין שם מנהג, פירושו לא יודעים את המנהג, או עיר שעדיין אין לה מנהג כי היא עיר חדשה, או שהיה ישוב שנתחדש במדבר ארץ ישראל, עשו ערים חדשות במדבר, אני יודע, באר שבע, או מקום שיהודים פשוט התיישבו, זה אומר אפילו זה לא היה מדבר, זו עיר גויית, אז מאחר שעדיין לא היה שם מנהג, אז עושין אותו שני ימים כמנהג רוב העולם. אומר הרמב"ם, ששני ימים כמנהג רוב העולם. הלכה מעניינת. מה פירוש רוב? שרוב עושים שני ימים.
חידוש: מקומות בחוץ לארץ עם יום אחד, ומקומות בארץ ישראל עם שני ימים
תרגום לעברית
זה יהיה מעניין, לפי שיטת הרמב"ם יוצא שיש מקומות בחוץ לארץ שיש בהם יום אחד, ויש מקומות בארץ ישראל שיש בהם שני ימים. הכל תלוי במנהג שתלוי בשליחים.
אומר הרמב"ם, וכל יום טוב שני מדברי סופרים... בואו נסיים את הקטע הזה, כן? זה הכל מדברי סופרים. אפילו יום טוב שני של ראש השנה, שכבר עשו אפילו בזמן הבית, הוא בר מצווה מדברי סופרים.
מנהג העולם אינו כרמב"ם – שיטת הריטב"א
עכשיו צריך לספר זאת, אנחנו לא נוהגים כך לפי מה שאני יודע. לפי הרמב"ם יוצאת חומרא גדולה, קולא מסוימת שגם היא לא ממש חומרא. אם יש עיירה איפשהו ליד ארץ ישראל שיש להם מסורה, אין בעיה. אחר כך יש דבר אחר, שלפי הרמב"ם הוא אומר במפורש שעושים עיר חדשה בארץ ישראל שלא יודעים שיגיעו אליה שליחי תשרי, צריכים לעשות שני ימים. יוצא שבתל אביב ובני ברק ואיני יודע איפה עוד, בטוח צריכים לפי הרמב"ם לעשות שני ימים יום טוב. אף יהודי אחד בעולם, חוץ מאולי יש איזה מחמיר, אבל באופן כללי אף אחד לא נוהג כך. ולמה לא נוהגים כך? כי הריטב"א הקדוש אומר כבר, ולכאורה עוד ראשונים, שלא נוהגים כך.
המנהג הוא שבין לחומרא ובין לקולא. כלומר, המנהג הוא, כך מביאים מהריטב"א וכל הפוסקים, הוא מביא שהאחרונים אומרים שכך הוא המנהג וכך היא ההלכה. המנהג הוא, אפילו בארץ ישראל שלא הגיעו שליחים זה יום אחד, ואפילו בחוץ לארץ ששליחים כן יגיעו זה שני ימים.
אז אם נעשה כרמב"ם זה יותר מקיל מהרמב"ם. נכון, אבל כאילו... נאמר אלכסנדריה או צור... כאילו המנהג מקבל דבר חדש, שזה לא תלוי ב... תיאורטית לכאורה אמת, הרמב"ם מביא שזה הולך עם השליחים, אבל הרמב"ם כבר עשה רוב, נכון? הרמב"ם כבר עשה רוב שהולכים שם רוב העולם. אומרים הם, למה לעשות רוב העולם? שיעשו רוב ארץ ישראל. רוב ארץ ישראל זה הרי ארץ ישראל הקדושה, מה זה יכול להיות? אז בטוח בארץ ישראל עושים, אבל חוץ לארץ לא. זו השיטה של הריטב"א, יוצא שיש גם חומרא. העולם נוהג כך בזה.
שיטה שלישית: החינוך – עוד יותר מקיל
כן, יש שיטה שלישית בראשונים, לא רק בגלל זה, אבל יש שיטה, המפרשים אומרים כך, יש שיטה שלישית בראשונים של החינוך ואחרים, שבחוץ לארץ, שלקולא יותר מהרמב"ם לגמרי, שבוודאי בכל ארץ ישראל עושים יום אחד, אבל גם בחוץ לארץ יש מקומות שאפשר לעשות יום אחד אם זה מספיק רחוק. זו השיטה של צדיקים אחרים.
הרמב"ם עצמו לא הנהיג את שיטתו
וצריך לדעת, הרמב"ם עצמו היה בארץ ישראל, הוא לא התעניין במנהג הזה, או שהוא לא הנהיג את מנהגו. לא היה פעם אחת בארץ ישראל שנהגו שני ימים יום טוב? לכאורה לא. ולכאורה המנהג, אם הולכים עם מנהג אבותיהם, זו סברא חזקה מאוד שצריך לעשות כמו שאנחנו אומרים כאן. אמת.
וזו כבר השאלה הקודמת, הוא מביא בשאלות ותשובות מהרי"ץ, מי שהיה, הוא אמר שאף אחד לא יודע אם
החשבון של היום והסמכות של בני ארץ ישראל
הלכה יג (המשך) — החשבון של היום והסמכות של בני ארץ ישראל
וצריך לדעת שהרמב"ם עצמו היה בארץ ישראל, הוא לא התעניין במנהג הזה, או שהוא לא הנהיג את מנהגו. לא היה פעם אחת בארץ ישראל שנהגו שני ימים יום טוב? לכאורה לא.
ולכאורה המנהג, אם הולכים עם מנהג אבותיהם, זו סברא חזקה מאוד שצריך לעשות כמו שאנחנו אומרים כאן. אמת.
וזו כבר השאלה הקודמת, הוא מביא בשאלת תשובת מהרי"ט, מי שהיה שאמר שאף אחד לא יודע אם צפת היתה. רבי יונתן סהלון, כן? מי זה היה? רבי יונתן סהלון. מה הוא עשה? בכל מקרה, הוא למד תורה. אהה.
ויש, אה, הוא אומר שהחזון איש טוען כן, חס"ל זה החזון איש? אני חושב שחיי אדם... חזון איש זה החזון איש, הליובאוויטשער לא מתאים לרבים זה חזון איש. אבל אני זוכר שיש חזון איש כאן, שאפילו לפי הרמב"ם הוא רוצה לדחוק שבארץ ישראל הולכים גם לפי רוב ארץ ישראל. מה שהרמב"ם לא אומר? יודעים בוודאות. הרמב"ם לא אומר עם ספק. זה לא ברור. רבים אומרים כן, כמנהג רוב העולם.
על כל פנים, יש כן משהו, הוא מביא שכן היה. יכול להיות שאלה מה קורה לפי שיטת הרמב"ם, אבל עם הארכיאולוגיה של היום, הרבה מאוד ערים בארץ ישראל מנסים לעשות. בני ברק יש מי שאומרים שזו הגיאוגרפיה שם שהיתה העיר בני ברק. ואפילו לפי מה שהרמב"ם לא אהב את זה, כי זה לא אומר שהיה המשכיות של מנהג. לכאורה לא.
רציתי כמו שלמדנו את הקטע הזה ברמב"ם, האם יש ממש דין לשמור על מנהג, או כי אין מנהג אז ברירת המחדל היא שני ימים.
השאלה של אילת
מה שהייתי חושב זה שאה, השאלה, השאלה הפוליטית האחרת, מחלוקת פוסקים גדולה היום, היא לגבי מקום כמו אילת, שבטוח לא כיבוש עולי מצרים, אבל זה הכיבוש של היהודים היום. וזו עיר יהודית גדולה, וזה חלק ממדינת ישראל, או ארץ ישראל החדשה.
אז ההלכה של האנשים תלויה כמה ציוני אתה, איכשהו. אם אתה יותר ציוני, מכירים בכיבוש הציונים. אומרים שבוודאי, זה מחזיק דין ארץ ישראל, לפי הריטב"א צריכים לעשות יום טוב אחד. כן?
אם אומרים אחרת, אם הולכים יותר מחמיר עם ההלכה של הרמב"ם, שכל מקום שהוא ספק, אם לא יודעים שיש שם מנהג, צריכים לעשות שני ימים, אז זה נקרא חוץ לארץ. אני לא אומר, לא אגיד שזה חוץ לארץ. כן, הוא אומר שהכיבוש הנוכחי לאו שמו כיבוש. בזמן שלא היתה השאלה, לא, זה לא עושה שום בחורים.
מצד שני, זה קצת מצחיק לומר שצריך להחמיר שם. למה? כי לפי הרמב"ם, ברגע שרואים איך הרמב"ם יכול היה לחלק את הארץ, שם יש עוד סיבות לחלק את הארץ. אמרתי שיש עוד יותר מזה.
למה? כי כל העניין שעושים יום טוב שני, אפילו במקום שיכלו להגיע שליחים ובדיוק לא הגיעו, יש גם חידוש מצחיק מאוד של הרמב"ם, כדי לא ישכחו את המנהג. כל הישוב אמר, זה מקום קרוב, זה מקום קרוב. אז, וכל יום טוב שני היום זה גם קשה. מנהג קשה להבין.
אמרנו על פי קבלה שארץ ישראל, על קדושת ארץ ישראל, שם באים האורות ביום אחד, ובחוץ לארץ זה בא בשני ימים. צריך לבקש ממקובל שיסע לאילת ויראה אם האורות באים ביום אחד או שני ימים, ורק את זה להכריע.
אילת היא עיר חלשה, יש שם לגבי הקדושה אני חושב שלושה ימים. אבל מאז שר' מנדל הגר הלך לשם... כבר, כבר. נו, נעשה יותר גרוע. אוקיי, מה שיהיה.
בקיצור, מעשה, זה הנושא. אני לא יודע, זו שאלה מעניינת. אבל למעשה, כל היום זה מנהג. אז אם היהודים שגרים שם נוהגים לעשות יום אחד, קשה מאוד לומר שצריך ללכת נגד המנהג, מבינים? הם אומרים שהם לא חושבים שזה לא מספיק דתי היהודים.
והרמב"ם אומר, אני מתחדש במדבר ארץ ישראל. נראה שהוא עצמו עושה חילוק בין מקומות שזה מאוד אפשרי שכבר היה. כבר היה ישוב, אבל במדבר הסיכויים קטנים ש... כן, אבל הוא אומר גם, נו, איך הוא אומר? או שהיתה עיר יהודית חדשה, היו גויים לפני כן. אהה.
בואו נסיים את הקטע האחרון של הפרק
בואו נסיים את הקטע האחרון של הפרק, מה אומר הרמב"ם, "זה שאנו מחשבים בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו. ואומרים", החשבון שהוא אמר קודם, שיש חשבון... נלך ללמוד בקרוב, כן?
מעניין, הוא אומר שכל אחד עושה את החשבון בעירו? כן. מסתכלים על הלוח, או מה שזה לא יהיה, זה מבוסס על החשבון. מי עושה את הלוח? הרב של העיר עושה אותו, לא? מי עושה אצלכם? אני לא יודע לקנות את המכולת. יש מומחים שעשו את הלוח להרבה שנים, ועל זה עושים לוחות. זה קיצור, לא מסתכלים על השולחן ערוך, מחשבים.
כן, אומר הרמב"ם, "זה שאנו אומרים ראש חודש יום פלוני ויום טוב יום פלוני, לא בחשבון שלנו נקבעים ולא עליו אנו סומכים." למה? האם זה לא איזה חשבון חדש שיושבים תקנים חדשים ועושים חשבון? לא, לא, הוא לא מתכוון לזה. הוא מתכוון שזה טמון בלימוד. לא על החשבון שלנו עושים ראש השנה.
אנחנו אומרים עכשיו פרק שלם, למדנו שעושים ראש השנה על פי חשבון. היית חושב שהחשבון עושה את ראש השנה? שאנחנו עושים את החשבון, אנחנו עושים ראש השנה. כל אחד, כל יהודי יושב בעירו והוא מסתכל בשולחן ערוך מה החשבון, והוא עושה ראש חודש, הוא חושב שהוא עושה ראש חודש. לא, אתה לא עושה את ראש החודש בכלל. אלא מה?
למה? "שאין עוברין שנים וקובעין חדשים מחוץ לארץ." לא אפשר, אפילו עם חשבון. מה שאמרנו קודם שיש הלכה של חשבון, לא ביטל את ההלכה שצריך להיות בית דין בארץ ישראל. "ואין אנו סומכין אלא..." לא, יכול להיות שמה שהוא אמר משה ואהרן זה רק כל עוד יש סנהדרין, אבל הוא גם אמר את העניין של כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. המילים האחרות שאמרתי קודם זה לגבי ראייה, אבל לגבי עצם ההלכה שצריך לברך בית דין שבארץ ישראל לא השתנה.
"אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם." אה, מה אנחנו עושים כשאנחנו עושים את החשבון? אנחנו עושים בעצמנו את החשבון. אומר הוא, "זה שאנו מחשבין לגלות הדבר בלבד", לגלות משהו שכבר עשו את החשבון. חכמי ישראל כבר עשו את החשבון. לא, לא, לא, הם עושים את זה עכשיו. הם עושים את זה עכשיו. אהה, אוקיי.
ואנחנו יודעים מה הם עושים, אנחנו משתמשים באותם חשבונות כדי להגיע לידיעה הגדולה. אנחנו יודעים שארץ ישראל מחשבים את הלוח שאני מחשב, יודע אני שהרב הארץ ישראלי עושה מה שאני עושה. "כאילו שאנו עדים של חשבון", הם סומכים, "אנו מחשבים", מחשבים זה למרבה הצער "יום שקבעו בו בני ארץ ישראל אי זה יום הוא. ובקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא", קביעת בני ישראל, זה מה שקובע "שיהיה ראש חודש או יום טוב, ולא מן החשבון שאנו מחשבים."
זה באמת כן, כי מציון תצא תורה, עיקר הסמכות נמצאת בידי ארץ ישראל. ואנחנו עושים רק על דעתם ועל כוונתם, אנחנו לא עושים כלום. אנחנו יודעים שהם, אנחנו שואלים אותם. אבל אנחנו לא שואלים, כי זה חשבון ברור, אין שני דרכים. אנחנו לא שואלים, אנחנו שואלים אותם, אנחנו שואלים אותם. אנחנו מתקשרים לארץ ישראל, "מתי עשיתם ראש חודש השנה?" דרך זה שאנחנו עושים.
אה, אנחנו לא יכולים להתקשר אליהם, או שאנחנו לא יודעים מי הם? התירוץ הוא, שאנחנו יודעים בדיוק איך הם הולכים לעשות את זה, כי הם כבר אמרו, הם הולכים עם אותה הלכה למשה מסיני, אבל מה שמתכוונים כבר לאחד מזה הולכים על פי חשבון. יודעים במאה אחוז שהם הולכים כל פעם לעשות ראש חודש ביום שכתוב בלוח שלנו.
דיון: האם צריך להיות סמוכים על קידוש החודש?
דובר 1: הרמב"ם סבר שתמיד יש חכמים בארץ ישראל. סמוכים? אומר הרמב"ם, לא, לא צריך סמוכים. זו קושיא שהרמב"ם שואל. הרמב"ם לומד שלא צריך סמוכים על קידוש החודש. אבל כן צריך להיות חכמים בארץ ישראל, שאם לא היה אף יהודי אחד בארץ ישראל, לא היה ראש חודש, לא היו יכולים לאכול חמץ פירות. כך אומר הרמב"ם.
המפרש כאן על הרמב"ם מביא מספר המצוות שיש לנו הבטחה מהקב"ה "כי לא תשכח", שהיהודים לא יהיו לעולם, לא יהיה לעולם קלון על עם ישראל. ואם אין חכמים בארץ ישראל, זה קלון על עם ישראל, כי אין איך לעשות יום טוב, לפי שיטת הרמב"ם. מאוד מעניין.
דובר 2: זה אומר כך, שכאן לא מדברים על סמכות. יש שני דינים: יש סנהדרין, וזה עניין שיש להם את הסמכות. אבל מלבד העניין של סמכות יש, מי הם החכמים? כן? וזה הלימוד האחר שאמרנו "כי מציון תצא תורה". ה"כי מציון תצא תורה" לא אומר ש"כי מציון תצא" בעלות, מלוכה, ממשלה. תורה היא גם רק כאן בארץ ישראל.
דובר 1: מה? אני לא מבין מה אתה מתכוון ממשלה תורה. התורה היא...
דובר 2: אני אומר, כל עוד היה סנהדרין היה מאוד ברור שהם מקבלים את כל ההחלטות. עכשיו אין סנהדרין, אבל יש תלמידי חכמים בארץ ישראל. יש בית דין שבארץ ישראל, בדיוק.
דובר 1: אה, מי הם בית הדין שבארץ ישראל? אנחנו לא יכולים אותם?
דובר 2: זו מצחיקות של שיטת הרמב"ם. כלומר, הרמב"ם עושה כאילו יש בית דין בארץ ישראל, אף על פי שיש מי שאומרים שאנחנו יהודים כאלה בארץ ישראל. עשרה יהודים, מי שהם, הם בית הדין. מה זה בית דין? בואו נזכור, בית דין צריך לדעת משהו, אבל לא צריך לדעת לעשות את זה, צריך רק לחשב. לחשב יכול כל יהודי. אז כבר.
דובר 1: אה, כתוב "שמינהו רבנן כולו"? אני לא יודע. בכל מקרה, כך מביא האחר, כן.
דובר 2: בקיצור, הרמב"ן חולק על זה, על זה דיברו. הרמב"ן אומר שהוא לא מבין מה עוזר עשרה יהודים פשוטים בארץ ישראל, או שבית דין צריך סמיכה. ממילא הרמב"ן אמר פשט אחר, שבית הדין הקודם קידש את החודשים מראש, ומה שאנחנו עושים זה רטרואקטיבית על החשבון שלהם. כלומר אותו דבר, אנחנו מחשבים לגלות הדבר מתי הלל קידש את החודש שלנו, אבל לא ארץ ישראל של היום.
למעשה — מי עושה את הלוח?
דובר 1: אוקיי, למעשה אתה פותח את הנייד שלך או מה שזה לא יהיה, יש את חכמי ארץ ישראל שהם גדולי הדור ועל דעתם, כן. אבל הם לא יודעים את החשבון.
דובר 2: לא, זה באמת מעניין, כי הרמב"ם גם ידע שהיו הרבה מאוד תקופות שהחכמים הגדולים, הגאונים, כולם גרו בבבל, והיתה להם הסמכות, לא לארץ ישראל.
דובר 1: מה זה אומר הסמכות?
דובר 2: זה לא עוזר, זה צריך להיות בארץ ישראל. הוא יכול להיות חכם קטן יותר, אבל הוא בארץ ישראל, והוא לא אמר על ראייה שצריך את החכם הגדול ביותר. לא צריך את החכם הגדול ביותר, זה דבר פשוט. אותו דבר היה עניין של ראייה.
סיום פרק ה'
אוקיי. עד כאן פרק ה', פרק יפה וברור מאוד. ומעכשיו הולכים ללמוד איך החשבונות הם, איך החשבונות עובדים.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📋 Shiur Overview
Summary of Laws of Sanctification of the New Month, Chapter 5
—
General Introduction to the Chapter
In the matter of sanctification of the new month there are two parts: (1) Sighting — sanctification of the new month according to witnesses who saw the moon, which was learned in the previous chapters; (2) Calculation — a fixed calculation that determines when Rosh Chodesh is, independent of sighting the moon.
Innovations:
1. Two types of calculation: There are two types of calculation: (a) The calculation that the beit din once used in the time of sighting — in order to know when to expect witnesses, when to sit and wait, and to be able to refute witnesses who say impossible things. This is a precise, astronomically-accurate calculation (expertise in astronomy). (b) The calculation we use today for the calendar — an approximate, compromise-calculation that works with a fixed cycle (full/deficient alternating), but doesn’t always match the reality of when one can actually see the moon. It can be that according to the calendar it’s Rosh Chodesh, but one wouldn’t have been able to see the moon even without clouds, because the moon doesn’t follow a precise pattern of thirty-day intervals.
2. Intercalation of the year based on calculation: Also regarding intercalation of the year, today’s calendar doesn’t look at crops, kids, doves, and the like — but at a fixed cycle. The calendar works automatically on the tekufah (season – that Pesach should fall in the spring), but not on the other factors that were learned in chapter 4.
3. Two days of Yom Tov: Two days of Yom Tov outside the Land of Israel is connected to the first matter — seemingly, if we have a calculation, we already know when Yom Tov is, so why do we need two days? The Rambam explains this in this chapter.
4. Two “bombshell” innovations of the Rambam in this chapter (preview): (a) It is a halacha l’Moshe miSinai that when there is a Sanhedrin in the Land of Israel — we look at sighting; when there isn’t — we go according to calculation. (b) Even when we go according to calculation, it does not mean that the calculation itself establishes — the Jews in the Land of Israel go according to the calculation, and they sanctify each month. Without a beit din (or their equivalent), the calculation itself is not enough.
—
Halacha 1 — Sanctification of the New Month and Intercalation of the Year Only Through the Sanhedrin in the Land of Israel
The Rambam’s words: Everything we said about establishing Rosh Chodesh based on sighting and intercalating the year because of the season or because of need — is only done by the Sanhedrin in the Land of Israel, or by a court of ordained judges in the Land of Israel who received permission from the Sanhedrin. For thus it is stated to Moshe and Aharon: “This month shall be for you the beginning of months.” From the oral tradition they learned, each person from his teacher from Moshe our teacher, that this is the explanation of the matter: This testimony shall be entrusted to you and to all who stand in your place.
Explanation: Sanctification of the new month based on sighting, and intercalation of the year (whether because of the tekufah or because of need), can only be done by (a) the Sanhedrin (the Great Court of 71) in the Land of Israel, or (b) a beit din with semicha in the Land of Israel that received permission from the Sanhedrin. The source is the verse “This month shall be for you” — “for you” means entrusted in your hands, and from the oral tradition we learn that “for you” also means “for all who stand in your place.”
Innovations:
1. “In your place” doesn’t mean the Land of Israel literally: Moshe and Aharon themselves were not in the Land of Israel — so “in your place” doesn’t mean a physical place, but those who fill their place as leaders of the Jewish people, i.e., whoever inherits their authority.
2. Moshe and Aharon = Sanhedrin, not just any beit din: The Rambam’s great innovation is that “for you” doesn’t speak to just any beit din, but to Moshe and Aharon as the highest authority — Moshe with his Sanhedrin, and Aharon as second in rank. Therefore, whoever takes over this role must be the Sanhedrin (or a beit din with permission from the Sanhedrin), not just any beit din with semicha. In chapter 1, the Rambam already said “this testimony is entrusted to you,” but here stands the innovation that it means specifically the Great Court / Sanhedrin.
3. The difference between chapter 1 and chapter 5: In chapter 1, the Rambam only derived that sanctification of the new month must be in the Land of Israel (from “For from Zion shall go forth Torah”), and that a great scholar outside the Land can continue with permission from the Great Court. But the innovation that it must be specifically the Great Court (Sanhedrin) for sanctification based on sighting — that only comes here in chapter 5.
4. Authority, not a mitzvah on the Sanhedrin: The law of the Sanhedrin is not a mitzvah that specifically the Sanhedrin must do it, but a matter of authority — they remain the greatest power, and therefore permission from them helps. Because if it were truly a mitzvah on the Sanhedrin, why would permission help? The law of the Sanhedrin is only for sanctification based on sighting — for sanctification based on calculation one still needs a beit din, but not the level of the Sanhedrin.
5. Semicha vs. permission from the Great Court: Semicha and permission from the Great Court are not the same thing. Semicha means he is ordained in general as a good judge. Permission means he represents the Great Court on a specific matter. One can have semicha without a Sanhedrin — they are not dependent on each other.
6. The Ramban’s objection: The Ramban (in his objections to Sefer HaMitzvot) disagrees with this innovation of the Rambam. He asks: Where did the Rambam get this from? The Gemara says “this testimony is entrusted to you”, but doesn’t say it must be specifically the Sanhedrin. The Gemara implies it depends on semicha, not on the Great Court. The Ramban brings proofs from various places where a regular beit din (with semicha) sanctified. The Rambam says it is halacha l’Moshe miSinai; the Ramban notes that such a halacha l’Moshe miSinai doesn’t appear in the Gemara (but this is an old dispute between Rambam/Ramban about all Torah laws).
—
Halacha 2 — In a Time When There Is No Sanhedrin: Sanctification Based on Calculation
The Rambam’s words: “But in a time when there is no Sanhedrin in the Land of Israel… we do not establish months and do not intercalate years except by this calculation that we calculate today. And this matter is a halacha l’Moshe miSinai… that in a time when there is a Sanhedrin they establish based on sighting, and in a time when there is no Sanhedrin they establish based on this calculation… and we are not concerned with sighting, but sometimes the day that we establish by this calculation is the day of sighting, or one day before it or one day after it.”
Explanation: When there doesn’t exist a Sanhedrin in the Land of Israel, we cannot sanctify based on sighting. We go according to calculation. Both sides — (1) that in the time of the Sanhedrin we sanctify based on sighting, (2) that in a time without a Sanhedrin we establish based on calculation — are halacha l’Moshe miSinai. We no longer look at sighting; often the calculation matches the day of sighting, but sometimes it’s a day earlier or a day later.
Innovations:
1. The calculation is a new thing: The calculation is not a continuation of the old halacha — it is a new thing. With this calculation we never used to make sanctification of the new month. The calculation replaced the old halacha of establishment and intercalation.
2. Both methods are halacha l’Moshe miSinai: It’s not that the halacha from Sinai only says “Sanhedrin,” and when there isn’t one we find a solution — rather the Almighty told Moshe Rabbeinu both methods.
3. The calculation after the sighting — a rare thing: That the calculation should be after the sighting (that we already saw the moon but Rosh Chodesh is only tomorrow) is a rare thing (“it is a wonder”), and this only happens “in lands that are west of the Land of Israel”. In the Land of Israel itself, the calculation doesn’t come later than the sighting.
4. What does “calculation” mean: The calculation means rules — the rules that determine when Rosh Chodesh and when intercalation of the year. It is not the astronomical calculation that tells us when the moon will be visible.
Three Approaches Regarding the Calculation
Approach 1: Rav Saadia Gaon
Rav Saadia Gaon held that even in the time when they sanctified based on sighting, we actually always went according to the calculation that we do today. The sighting was a formal/official thing, but the calculation always ruled.
Historical context: Rav Saadia Gaon argued this in his famous dispute with the head of the beit din of the Land of Israel (Ben Meir) about which day was Rosh Hashanah. He also said this in response to the heretics (Karaites) who asked: How did the rabbis take a new strange calculation instead of sighting?
The Rambam is terribly angry about this — he says that Rav Saadia Gaon himself didn’t believe what he was saying, he only said it in response to the heretics, because it cannot be.
Approach 2: The Rambam
The Rambam holds that there are two types of calculation (as explained above), and today’s calculation is halacha l’Moshe miSinai from the Torah, not any rabbinic enactment, not any new thing. The beit din has Torah authority to do it. However — as long as there was a Sanhedrin we did not use this calculation. Practically, our calculation is only relevant from the time when there is no Sanhedrin. Theoretically though, Moshe Rabbeinu also learned the calculation, because it is “halacha l’Moshe miSinai.”
The Ramban’s question on the Rambam: The Ramban wondered (in his objections to Sefer HaMitzvot, at length): How does the Rambam say there is a calculation that is halacha l’Moshe miSinai? Where did the Rambam get that the entire calculation (with all its rules) is halacha l’Moshe miSinai? The Ramban truly understood from the Rambam that the entire calculation is halacha l’Moshe miSinai — not just the principle that we can use calculation, but the specific rules.
Approach 3: The Ramban
The Ramban holds that the halacha l’Moshe miSinai is that an ordained beit din (not necessarily the Sanhedrin, but with semicha) must make sanctification of the new month. There is no other way — not like the Rambam who says there is a halacha l’Moshe miSinai that we can go according to calculation, and certainly not like Rav Saadia Gaon that we always went with calculation.
Question: If so, how do we make sanctification of the new month today without an ordained beit din? Answer: Hillel (the son of Rabbi Yehuda the Prince — a later one, not Rabbi Yehuda HaNasi the author of the Mishna) saw that semicha was being nullified, and “stood and sanctified all the months from then until the end of all generations” — he sanctified all months in advance according to his calculation. Our calculation is therefore a revelation of the matter that the beit din a thousand years ago sanctified. This contains a halachic innovation: one can sanctify the month in advance for many years.
How could he sanctify months when the moon doesn’t yet exist? Because we already learned that even intentionally the beit din can do what they want — so they can also do it for the future.
Notes on the Ramban’s approach:
– The Rambam does not explicitly say like the Ramban.
– Even though Hillel was an ordained beit din at that time, today there is no Sanhedrin — we follow a Sanhedrin/ordained beit din that once existed. This itself is an innovation.
– Positive side: It fits better with reality — in the Mishnayot and Gemara Rosh Hashanah we never see the topic of calculation, everything revolves around sighting. According to the Rambam, one must say that the calculation was kept secret, a halacha l’Moshe miSinai that wasn’t publicized — which is more difficult.
– Weakness: It states a great halachic innovation that one can sanctify months in advance for many years, which is forced.
[Digression: Renewal of the Sanhedrin:] Renewal of the Sanhedrin is almost as difficult as the coming of Mashiach — that Jews should get along and accept one another. They already tried once (the Maharal of Prague with the Maharibal) and it didn’t succeed — baseless hatred. But it’s not so far — we go today with the Shulchan Aruch from those times.
—
Halacha 5 — And From When Did All Israel Begin to Calculate by This Calculation
The Rambam’s words: “And from when did all Israel begin to calculate by this calculation? From the end of the Talmudic sages, at the time when the Land of Israel was destroyed and no fixed beit din remained there. But in the days of the Mishnaic sages and also in the days of the Talmudic sages until the days of Abaye and Rava, they relied on the establishment of the Land of Israel.”
Explanation: Not at the destruction of the Temple, but years later, when the Jews were oppressed from the Land of Israel and no fixed beit din remained, they began with calculation. Until the times of Abaye and Rava they still relied on the establishment of the Land of Israel.
Innovations:
1. Change from “Sanhedrin” to “fixed beit din”: The Rambam uses here “fixed beit din” instead of “Sanhedrin.” Perhaps a fixed beit din still continued with some law of the Sanhedrin, even though it was no longer in the Chamber of Hewn Stone. The conclusion is that “fixed beit din” here means almost the same as Sanhedrin.
2. Abaye and Rava in Babylonia: Abaye and Rava lived in Babylonia, but the Rambam says that until their time they still relied on the establishment of the Land of Israel. This means that the sages in the Land of Israel did it, not Abaye and Rava themselves. There were incidents in the Gemara of Amoraim who sanctified the month based on sighting in Babylonia, with permission from the Land of Israel.
3. The Rambam doesn’t say exactly when it stopped: He says “until the days of Abaye and Rava” — he knows when they still certainly sanctified based on sighting, but he doesn’t have a precise time when it stopped. “The end of the Talmudic sages” is interesting because Abaye and Rava are not really the end of the Talmudic sages — there were still several generations after them.
4. Rabbi Chaim Kanievsky’s calculation: The Ramban brings in the name of Rav Hai Gaon that Hillel was the last period of the Sanhedrin/ordained beit din. Rabbi Chaim Kanievsky adds that Hillel (the son of Rabbi Yehuda the Prince — a later descendant) must have been in the days of Rav Papa, who was after Abaye and Rava. This fits with the Rambam’s timeline.
5. No mention of calculation in the Gemara: In the Gemara there is not a single mention of our calculation or of the rules of our calendar that the Rambam will explain in the coming chapters. Not only doesn’t it say we had this calculation — it doesn’t say anything at all about it. This is a great innovation of the Rambam that it is halacha l’Moshe miSinai, because there is no Gemara source for it.
6. Summary of the two main approaches among the Rishonim: (a) The Rambam — the calculation is halacha l’Moshe miSinai; (b) Others (Ramban, Rav Hai Gaon) — it is an enactment of Hillel who sanctified all months in advance.
—
Halacha 6 — The Second Day of Yom Tov in the Time of the Sanhedrin
The Rambam’s words: “When the Great Court existed and they established based on sighting, the inhabitants of the Land of Israel and all places that the messengers of Tishrei reached would observe the festivals for only one day” (except Rosh Hashanah). “And the other distant places that the messengers of Tishrei did not reach would observe two days out of doubt… even Shavuot, and this is so as not to differentiate among the festivals, because they did not know the day on which the inhabitants of the Land of Israel established the month.”
Explanation: In the time of the Sanhedrin, when they sanctified the month based on sighting, the inhabitants of the Land of Israel and all places where the messengers of Tishrei could arrive (within 10 days) observed one day of Yom Tov. More distant places where the messengers of Tishrei did not arrive observed two days of Yom Tov out of doubt — even Pesach and Shavuot, so as not to differentiate among the festivals.
Innovations:
1. The main doubt and “so as not to differentiate”: The main doubt is when the messengers don’t arrive. But even regarding Nisan, when the messengers already arrived and we know for certain which day it is, they also observed two days — so as not to differentiate among the festivals. This means, they made a rule: a place where the messengers of Tishrei don’t arrive at all, always observes two days on all festivals.
2. A rule, not fresh each year: One doesn’t need fresh information each year whether the messenger arrived — it is a rule based on the place’s status (whether the messengers of Tishrei can arrive at all or not).
—
Halacha 7 — The Second Day of Yom Tov in Our Time (Based on Calculation)
The Rambam’s words: “In our time when there is no Sanhedrin and the beit din of the Land of Israel establishes based on this calculation, by law all places should observe only one day of Yom Tov… for everyone relies on and establishes based on one calculation. But it is an enactment of the sages that they should be careful with the custom of their ancestors that is in their hands.”
Explanation: In our time, when we sanctify based on calculation, by law every place should observe only one day of Yom Tov, because there is no doubt — everyone knows the calculation. But the sages enacted that we should maintain the custom of our ancestors.
Innovations:
1. The status of the second day of Yom Tov is transformed: Previously it was a Torah doubt (we didn’t know which day it was). Now, when there is no doubt, it becomes a rabbinic enactment to maintain the old custom. The Rambam calls it both — a “custom” and an “enactment.” Until now it was a custom based on doubt; now it becomes an enactment to maintain the custom.
2. Which sages enacted this? Seemingly in the time of Abaye and Rava, because that’s when the Sanhedrin stopped. This is a very late enactment.
3. Only in places with an old custom: The enactment only applies in places where there was already a custom of our ancestors — that is, only in distant places where they already previously observed two days.
4. The reason for “they sent from there” (Gemara Beitzah): In Gemara Beitzah it says “they sent from there: Be careful with the custom of your ancestors” — the beit din in the Land of Israel sent a message to outside the Land that they should continue maintaining the custom. The reason: “Once an evil kingdom decreed a decree and the matter is destined to be corrupted” — once an evil kingdom will make a decree, and it will become corrupted.
5. Rashi’s explanation: The decree will be that we won’t learn Torah, we’ll forget the secret of intercalation (the calculation), and consequently people will observe only one day and become confused.
6. The Ran’s question: If the problem is that a kingdom will make a decree against Torah learning, the same problem should exist also in the Land of Israel — why don’t they also observe two days there?
7. Interesting language in the Gemara: The Gemara says “now that we know the establishment of the month” — not that we establish based on calculation, but that “we know the establishment of the month.” It’s not clear what this means precisely.
8. A secret in the second day of Yom Tov: Rabbi Yaakov Emden, Chatam Sofer, and others all said that there must be a secret in the topic of the second day of Yom Tov, because the reason stated in the Gemara “doesn’t make enough sense” — it’s not sufficient to answer all the questions. The Vilna Gaon’s principle: rabbinic enactments often have secrets beyond the reason they explicitly state.
9. [Digression: Hidden reason:] The Tzanzer Rav writes that there is a “hidden reason”. But the way of the sages has always been to give a reason that makes sense — “and in pleasant ways” — even if it’s not the entire reason. To say “I’m the master and I say so” — that is not the way of Torah.
10. Chatam Sofer’s question: Why do we call it only a “custom of our ancestors”? Seemingly, when it was a real doubt, we were halachically required to observe two days as a Torah doubt — that’s more than just a custom! Answer: According to the Rambam’s approach that a Torah doubt requiring stringency is only rabbinic, one can understand why we call it a “custom.”
11. The attitude of Land of Israel sages toward those outside the Land: In the Gemara (Rabbi Yochanan and others in Pesachim — “faces of the Babylonians”) we see that the Land of Israel rabbis never respected the rabbis outside the Land. They looked at outside the Land as a “weaker place” — “we know when Rosh Chodesh, you unfortunately don’t know.” And even when outside the Land already knew the calculation, they were afraid: “tomorrow you’ll forget.”
12. The simple meaning of “they sent from there” — go with your custom: When a simple Jew asks a question, the rabbi says: “continue with your custom.” Because a simple Jew doesn’t know the difference between a custom and learning, and if we take away the custom, he’ll have nothing left. That is, the sages said: we should strengthen even the added day, because otherwise the entire Yom Tov is in danger.
13. The analogy to Yom Kippur candles: Just as when a Jew asks the rabbi whether he should light two or three candles for yahrzeit/Yom Kippur, the rabbi takes it very seriously — because if he doesn’t do it, he’ll have nothing left. So too with the second day of Yom Tov — it’s a protection for the entire Yom Tov.
—
Halacha 8 — The Second Day of Yom Tov Is “From the Words of the Scribes”
The Rambam’s words: “It emerges, the second day of Yom Tov that we observe in exile in our time — is from the words of the scribes who enacted this matter.”
Explanation: What we observe today in exile of two days of Yom Tov is a rabbinic enactment (from the words of the scribes), not just a custom.
Innovations:
1. The difference between “custom” and “rabbinic enactment”: The Rambam wants to emphasize that in our time the second day of Yom Tov is not just a custom, but a full rabbinic enactment. One might have thought it’s only “maintaining an existing custom” (because he said “maintain the custom of your ancestors”), but the Rambam establishes that it’s a complete enactment. This is important because a rabbinic enactment is stronger than a mere custom.
2. Practical difference — lashes of rebellion: For a rabbinic enactment one receives lashes of rebellion (or excommunication), as the Rambam says in the Laws of Yom Tov. For a mere custom there is presumably no lashes of rebellion. The Rambam says explicitly that we give excommunication for the second day of Yom Tov, as it says in the Gemara “we excommunicate for the honor of the sages” — not “for the honor of the custom,” but because the sages commanded it.
3. The Ritva agrees: He says that for this one receives punishment (excommunication), because it’s not a custom on our own, but a custom of the sages — a rabbinic enactment.
4. The Rambam’s great innovation in the Laws of Yom Tov — “an egg that was laid”: The Rambam innovated (with the language “it appears to me”) that in our time, when both days are not a real doubt but a rabbinic enactment, we cannot use the leniencies of doubt. That is, “an egg that was laid on the first day may be eaten on the second” — which is based on one day being weekday — doesn’t apply, because in our time we know that both days are an enactment, not a doubt. All other commentators disagreed — they view it that since the entire enactment was because of doubt, it still has the law of doubt. But the Rambam holds that it’s specifically more stringent because it’s no longer a doubt — we can’t be lenient because of doubt.
5. “Doubt of the day” — the language vs. the truth: The Rambam in the Laws of Yom Tov still calls it “from doubt of the day,” but he only means that the original custom was from doubt of the day, and the name remained. The truth is that in our time the first day is from the Torah and the second day is a rabbinic enactment.
6. Practical difference regarding blessings: Perhaps because of this — because it’s a rabbinic enactment and not just a custom — we make a blessing on the second day of Yom Tov. (On a mere custom we perhaps wouldn’t make a blessing.)
7. “Jewish women were stringent upon themselves” — a parallel: There are things that Jewish women were stringent upon themselves, but the sages accepted it, and then it becomes an enactment. But on such things one presumably doesn’t receive lashes of rebellion, because it doesn’t say “they sent from there” — we need to clarify the definition.
—
Halacha 9 — Rosh Hashanah Two Days in the Time of Sighting
The Rambam’s words: “The festival of Rosh Hashanah — in the time when they established based on sighting, most of the inhabitants of the Land of Israel would observe it for two days out of doubt, because they did not know the day on which the beit din established the month, for the messengers do not go out on Yom Tov. Moreover, even in Jerusalem itself where the beit din was located, many times they would observe the festival of Rosh Hashanah for two days, because if witnesses did not come all of the thirtieth day, they would treat that day when they awaited witnesses as holy, and the next day as holy.”
Explanation: Rosh Hashanah is different from other festivals. Because Rosh Hashanah is Rosh Chodesh (the first day of the month of Tishrei), and messengers don’t go out on Yom Tov, most of the Land of Israel (not just distant places) observed two days out of doubt. Even in Jerusalem itself, when witnesses didn’t come on the thirtieth day, they observed both days as holy.
Innovations:
1. Rosh Hashanah is still before “doubt of the day”: Rosh Hashanah is different — it’s not the law of doubt of the day like other festivals. Even before the entire enactment of doubt of the day, Rosh Hashanah was already two days. In this there is certainly also a secret.
2. The mechanism of the thirtieth day: Sometimes we see the moon even before it becomes day, or we see stars — then they made that day Yom Tov. But when the month comes in deep into the day, they already had to treat Rosh Chodesh from the beginning of the day, because the beit din already established according to their calculations that today witnesses can come. The thirtieth day was always holy — except if witnesses came that day, then only that day was Yom Tov.
3. “On the day of covering for our festival” — the name of Rosh Hashanah already contains the doubt: The verse speaks of the day when the moon is covered (hidden), and this is exactly the day of Rosh Hashanah. For other festivals the doubt already passed two weeks ago, but Rosh Hashanah falls out on the day of doubt itself. The doubt of Rosh Chodesh is a real doubt, not just a halachic doubt — there are two days when we don’t see the moon, and the beit din’s role was to decide the doubt.
4. [Digression: Comparison to twilight:] It’s compared to twilight — which is also not just a doubt in halacha but a doubt in reality. The sages can decide when halachically the night begins, but the real doubt remains.
5. “You have thus learned that even the festival of Rosh Hashanah in our time is from the words of the scribes”: The Rambam’s conclusion: even Rosh Hashanah in our time is from the words of the scribes. According to the Rambam’s own innovation, all festivals should be one sanctity.
6. Blowing shofar on the second day: When they observed two days of Rosh Hashanah in the time of the Temple, they didn’t just refrain from work but also observed the Yom Tov with all its details — blowing shofar etc. There is a confusion whether they actually blew shofar on the second day. The innovation is that the second day was a Torah doubt — we can’t say it’s lighter.
—
Halacha 10 — Rosh Hashanah Two Days in Our Time
The Rambam’s words: “They enacted that even the inhabitants of the Land of Israel should… always observe two days. In our time when they establish based on calculation…”
Explanation: They enacted that even the inhabitants of the Land of Israel should always observe two days of Rosh Hashanah, even in our time when we establish according to calculation (and we know exactly when Rosh Hashanah is).
Innovations:
1. Opposite direction: One might have thought that in our time, when there is a calculation, we should be more lenient — we should observe only one day everywhere. But the practice goes in the opposite direction — we go stringently: all places that once didn’t know, continue observing two days.
2. Question — what does “custom of our ancestors in their hands” mean for Rosh Hashanah? For Rosh Hashanah it wasn’t really a “custom” — it was a real doubt! The same question exists also for outside the Land — there too it was a real doubt, and now we call it a “custom.” The Rashba answers that it can be the same reason — because we might forget the
calculation, we don’t rely on the calculation alone.
—
Halacha 11 — “The Custom of Your Ancestors in Your Hands” — The General Rule
The Rambam’s words: “Every place that the messengers of Tishrei did not reach when the messengers would go out — they observe two days, even in our time, just as they did in the time when the inhabitants of the Land of Israel established based on sighting. And the inhabitants of the Land of Israel in our time observe one day according to their custom, for they never observed two days of Yom Tov.”
Explanation: Places where the messengers of Tishrei did not arrive continue observing two days of Yom Tov even in our time, like their old custom. The Land of Israel observes one day, because there was never any other custom there.
—
Halacha 12 — “Observing One Day Is Not Dependent on the Proximity of the Place”
The Rambam’s words: “Observing one day is not dependent on the proximity of the place. How so? If there was a place between it and Jerusalem a journey of five days or less, where certainly it is possible that the messengers could reach them… we do not say that the people of this place observe one day of Yom Tov. For who will tell us that the messengers would go out to this place? For the messengers would not go out to this place because there were no Jews there.”
And further: “And if the matter were dependent on the proximity of the place — all the inhabitants of Egypt would have to observe one day, because it is impossible that the messengers of Tishrei would not reach them, for between Jerusalem and Egypt via the Ashkelon route is a journey of eight days or less, and likewise most of Syria. And you have learned that the matter is not dependent on the place being close.”
Explanation: The Rambam innovates that whether one observes one day or two days of Yom Tov is not dependent on geographical proximity to Jerusalem. Even a place that is only 5 days from Jerusalem — where messengers could have arrived — observes two days, if messengers in practice never came there. The reason can be because Jews didn’t live there, or because there was an emergency on the way (robbers, wars), as between Judea and the Diaspora in the days of the Mishnaic sages.
Innovations:
1. Why this explanation is needed: The Rambam writes this entire section to answer a reality that doesn’t fit with the simple rule: there are places that are very close to the Land of Israel (like Egypt, Syria, Damascus, Aram Tzova — where the Rambam himself lived) where Jews always observed two days of Yom Tov, even though messengers could easily have arrived.
2. The distinction: Not “could have” but “actually came”: The Rambam’s principle is that it doesn’t go according to potential (whether messengers can arrive) but according to reality (whether messengers did arrive). A place where messengers arrived has a custom of our ancestors of one day; a place where messengers didn’t arrive doesn’t yet have a custom of one day.
3. “Via Ashkelon”: “Via Ashkelon” is the same route called in the verse “the way of the land of the Philistines” — the straight route along the sea, where Ashkelon was the capital city of the Philistines in Joshua’s times.
4. Great dispute: What is the default — one day or two days? One holds that when Jews from a distant place (where their ancestral custom was two days) settle in a new city, they bring with them the custom of two days. The second holds that the Rambam simply means that in a place where messengers never came, there is no custom of one day, and therefore we observe two days — we go stringently, two days is the “safer side,” and only in places where we know that messengers came do we observe one day. This fits with the entire halacha where we see that we go stringently — as with Rosh Hashanah.
5. [Digression: The Chacham Tzvi’s question:] The famous Chacham Tzvi asks: If one comes to a place where messengers arrive, what does it matter where you were yesterday? Today he knows it’s Yom Tov! This remains an open question.
6. Two reasons why messengers didn’t arrive: (1) Jews didn’t live there. (2) There was an emergency on the way — robbers, wars — as between Judea and the Diaspora in the days of the Mishnaic sages (Roman wars).
—
Halacha 12 (Continued) — The Rambam’s Rule — Summary of the Halacha
The Rambam’s words: “Every place that is more than a full ten days’ journey from Jerusalem — they observe two days forever.” And: “Every place that is a journey of ten days or less from Jerusalem — requires investigation:”
1. “If that place is in the Land of Israel where there were Jews at the time of sighting in the second conquest” — such as Usha, Shefaram, Lod, Yavneh, Nob, Tiberias — one day, because messengers always arrived there.
2. “Those places that have no tradition” — such as Tyre, Damascus, Ashkelon — or places outside the Land such as Egypt, Ammon, Moab — “they follow the custom of their ancestors: if one day, one day, and if two days, two days.”
3. “A place that has no custom” — a new city, or a settlement newly established in the desert of the Land of Israel — “they observe two days like the custom of most of the world.”
Innovations:
1. Why “second conquest” and not just the Land of Israel? Because Ashkelon was conquered by those who came up from Egypt but not by those who came up from Babylonia. The Rambam only counts the second conquest (those who came up from Babylonia) because only then did they sanctify based on sighting. Ashkelon, although it lies within the borders of Parashat Masa’ei, has the law of outside the Land regarding this.
2. The custom is the testimony: The Rambam says that the custom of a city testifies whether messengers arrived in the time of sighting. If there is a custom of one day — even outside the Land (Syria, Egypt) — one need not be concerned about two days.
3. “Most of the world”: For a new city without a custom, we follow most of the world — and most of the world observes two days. The Rambam uses a “majority” principle.
4. “And every second day of Yom Tov is from the words of the scribes — even the second day of Rosh Hashanah”: All two days of Yom Tov — even the second day of Rosh Hashanah which we observed even in the time of the Temple — are from the words of the scribes.
5. The Rambam vs. the custom of the world — a great practical difference: According to the Rambam, a strange reality emerges: there are places outside the Land where we observe one day (because the custom is that messengers arrived), and places in the Land of Israel where we observe two days (a new city without a custom, like the custom of most of the world). In practice, no one conducts themselves this way!
6. The Ritva’s approach: The Ritva and other Rishonim say that the custom is different: All of the Land of Israel — one day, all outside the Land — two days. This is both a leniency (new cities in the Land of Israel like Tel Aviv, Bnei Brak — observe one day, not like the Rambam would have said two) and a stringency (places outside the Land close to the Land of Israel where messengers would have arrived — observe two days). The Ritva’s reasoning: Why should we follow “most of the world”? Let us follow “most of the Land of Israel” — and most of the Land of Israel observes one day!
7. A third approach: The Chinuch and other Rishonim are even more lenient — that even outside the Land there are places where we can observe one day, if it’s close enough.
8. The Chazon Ish’s difficulty: The Chazon Ish wants to force that even according to the Rambam, in the Land of Israel we also follow “most of the Land of Israel” — but the Rambam doesn’t say this explicitly. The Rambam speaks of doubt, not of majority.
9. The question of Eilat: Eilat is certainly not a conquest of those who came up from Egypt, but it is a conquest of the Jews today. The halacha is “dependent on how Zionist one is”: if one recognizes the Zionist conquest, one holds that it has the law of the Land of Israel (according to the Ritva — one day of Yom Tov). If one goes strictly with the Rambam’s halacha that every doubtful place without a custom requires two days — it comes out like outside the Land. The Rambam’s language “newly established in the desert of the Land of Israel” makes a distinction between places where there was already a settlement and a desert. In practice — custom determines: Because the entire second day of Yom Tov is a custom, if the Jews who live in a place conduct themselves to observe one day, it’s very difficult to go against their custom.
10. [Digression: Tyre:] Tyre is in present-day Lebanon, close to the border with the Land of Israel. It was a very Jewish city — in the Laws of Shekalim it says “Tyrian silver” (money from Tyre).
—
Halacha 13 — Today’s Calculation and the Authority of the Inhabitants of the Land of Israel
The Rambam’s words: “That which we calculate in our time, each and every one in his city, and say Rosh Chodesh is on such-and-such a day and Yom Tov is on such-and-such a day — it is not by our calculation that we establish and not on it do we rely, for we do not intercalate years and establish months outside the Land… rather it is the calculation of the inhabitants of the Land of Israel that we rely upon… and what we calculate — is only to reveal the matter… and by the establishment of the inhabitants of the Land of Israel, that is what will be Rosh Chodesh or Yom Tov, not from the calculation that we calculate.”
Explanation: If every Jew in his city calculates the calendar and knows when Rosh Chodesh is — he doesn’t mean that *he* establishes Rosh Chodesh. The calculation that we make outside the Land is only “to reveal the matter” — to discover what the inhabitants of the Land of Israel have already determined. We act “according to their intent and their purpose” — our calculation doesn’t establish, but reveals.
Innovations:
1. The halachic innovation: One might have thought that after the Rambam showed that in our time we go according to calculation, the calculation itself establishes Rosh Chodesh — and every Jew who calculates is a partner in establishing the month. The Rambam rejects this: the calculation itself has not nullified the halacha that sanctification of the new month must come from the Land of Israel — “For from Zion shall go forth Torah and the word of God from Jerusalem.” Our calculation is only a tool to know what the inhabitants of the Land of Israel do.
2. How do we know what the inhabitants of the Land of Israel do? We don’t call them, we don’t ask them. Answer: We know precisely how they will do it, because they follow the same halacha l’Moshe miSinai — the calculation is fixed, there are no two ways. Consequently, by calculating the same calculation, we know one hundred percent what they do.
3. Two laws in sanctification of the new month — authority vs. Torah from the Land of Israel: When there was a Sanhedrin, they had authority (ownership, government). But besides this matter of authority there is a separate teaching from “For from Zion shall go forth Torah” — which doesn’t mean government or ownership, but that Torah itself comes from the Land of Israel. In our time, without a Sanhedrin, the second law remains in force — there must be a beit din in the Land of Israel.
4. The Rambam’s approach that we don’t need ordained judges for sanctification of the new month: The Rambam holds that we don’t need semicha for sanctification of the new month, but we do need to have sages in the Land of Israel. If there were not a single Jew in the Land of Israel, there would be “no more Rosh Chodesh” — we couldn’t sanctify months. The commentator on the Rambam brings from Sefer HaMitzvot that we have a promise from the Holy One, Blessed be He — “for it shall not be forgotten” — that there will never be such a disgrace to the Jewish people that there won’t be sages in the Land of Israel.
5. Who is the “beit din in the Land of Israel” today? This is a “subtlety” of the Rambam’s approach — he acts as if there is a beit din in the Land of Israel, even when we don’t know who they are. There are those who say that ten Jews in the Land of Israel, whoever they are, they are the beit din. The Rambam didn’t say we need the greatest sage — that we need a great sage was only regarding sighting (testimony about the moon), not regarding the calculation itself. Anyone can calculate.
6. The Rambam vs. the Geonim in Babylonia: The Rambam knew that many times the great sages (Geonim) lived in Babylonia with authority. Nevertheless, regarding sanctification of the new month, it doesn’t help — it must be in the Land of Israel. A lesser sage in the Land of Israel is more relevant than the greatest Gaon in Babylonia.
7. Dispute between Rambam and Ramban: The Ramban doesn’t understand what ten simple Jews in the Land of Israel help — a beit din needs semicha! Consequently the Ramban says a different explanation: the earlier beit din (Hillel) sanctified all months in advance, and what we do is retroactive to their calculation. According to the Ramban, “to reveal the matter” means to discover when Hillel sanctified our month — not what today’s inhabitants of the Land of Israel do.
—
Conclusion of Chapter 5
Chapter 5 is a “very nice clear chapter.” From now on we will learn how the calculations work in chapter 6 and beyond.
📝 Full Transcript
Laws of Sanctifying the New Moon Chapter 5 — The Court and Calculation: Two Parts of Sanctifying the New Moon
Introduction: Two Parts of Sanctifying the New Moon
Speaker 1: Good morning, dear Jews. Good morning. Yes. We’re going to learn Laws of Sanctifying the New Moon Chapter 5, the fifth chapter of Laws of Sanctifying the New Moon. And in this chapter we’re going to discover a very important thing, that there are two parts to the matter of sanctifying the new moon. That is, it’s not exactly as I’m saying, but anyway. There are two parts to the matter of sanctifying the new moon.
One is the sighting (re’iyah), which we’ve basically learned until now, all the laws of how the court… what does it mean? Sanctifies the month according to the witnesses who saw.
The second thing is the calculation (cheshbon). Now, it’s true that the calculation the court also needs to know in order to know if witnesses will come, when to expect them, when to sit and wait, and also to know to contradict the witnesses if they say things that can’t be.
But besides that there’s another kind of calculation, where the calculation tells us not whether we’ll see. There’s the calculation that tells us in general when Rosh Chodesh is. And whoever looks at today’s calendar will see that there’s nothing written about the moon, that is, it’s not built on when the moon was seen, it’s not even built on when the moon can be seen, we’ll see this soon. It’s built on a calculation.
Both the calendar of sanctifying the new moon and the calendar of intercalating the year, there’s a certain fixed calculation, it’s stable, it’s the same every time, it repeats with a cycle, and through this we know when Rosh Chodesh is and when the year is. Both regarding sanctifying the new moon we don’t look at the moon, and regarding intercalating the year we don’t look at all the things we learned in the previous chapter that we need to look at, rather we go with a uniform calculation, each time according to a calculation.
This is one thing that everyone knows, can see that today’s calendar is different from what we’ve learned until now. The second thing is different…
Discussion: Difference Between Tekufah and Crops Regarding Intercalating the Year
Speaker 2: Wait a minute, the calculation you mentioned about intercalation, you only mean regarding the crops. Regarding the tekufah it was indeed solved, right?
Speaker 1: It’s built on that, but it’s not solved. It works with the tekufah. It should have been, it’s actually another question, but it’s not because… It’s not that every year we check if the tekufah comes out.
Speaker 2: Right, right, true. But I’m saying, automatically it also works on the tekufah. Which is not so regarding the crops which has its own cycle, its own…
Speaker 1: Yes, we don’t look. Therefore we don’t look.
The Difference Between the Two Types of Calculation
Also the month is solved regarding certain things. And the month is a very big change, because the matter of witnesses is that we know that when the moon needs to be renewed, it gets renewed. The question is whether we on earth see it.
The calendar does something like basically that I look into space, in space there’s now a new moon. It’s a kind of… I’m not sure there’s such a difference, perhaps one needs to think about it. Because he’ll also see the calendar. Both things are connected to the same reality.
In any case, what does it mean? If the calendar says there’s a new moon, there’s a new moon. And that we on earth don’t see it is about clouds. I don’t mean clouds, it’s not true. That it’s too small to see? Not necessarily correct either.
In other words, we make certain averages. When we call out for example the molad, it’s not necessarily that we could have even theoretically seen it. And the same thing when we don’t make a month, it’s not only about clouds. It can sometimes be that we can’t see it at all, even if there aren’t any clouds at all.
What does this mean? The Rambam is going to say that the moon doesn’t work exactly with the calculation. No, the calculation is what we make on it, because you remember that we need to make approximately every second month full and deficient. The moon doesn’t follow this order. That is, it’s approximately half, but it doesn’t necessarily follow the calculation. There are other differences why the moon isn’t the same every month.
So no, the moon doesn’t travel on a precise order. That is, it travels on a precise order, but not precisely with days of the week, with thirty days.
Our calendar also has compromises like this. Yes, yes. It’s also approximately… It comes out approximately that it doesn’t go out of a certain limit, but it’s not that always when it says in the calendar that it’s Rosh Chodesh one could already see the moon, sometimes one couldn’t see. We’ll see about this in the next chapters.
The Second Thing That’s Different: Two Days of Yom Tov
So, that’s one thing that’s different today. The second thing that’s different today is… that everyone who lives outside the Land of Israel knows that he makes two days of Yom Tov. And we’ve learned the reason why one makes sanctification of the new moon: “You shall proclaim them in their appointed time (tikra’u otam bemo’adam),” to say when Yom Tov is. And various investigations arise how precisely one needs to make two days of Yom Tov, why, how this works.
So, that’s another thing that’s different today and in the past. The two things are connected one with the other, obviously. One needs to see precisely how. Because seemingly, if one makes a calculation, one already knows when Yom Tov is. One needs to know why one makes two days of Yom Tov at all. These are two things that the Rambam explains in this chapter.
Preview: The Two Great Innovations of the Rambam
Now, in order for the Rambam to explain it, he comes up with two great bombshell innovations that no other sage knew about them, or according to the Ramban and others who argue with this Rambam didn’t know about the way the Rambam lays it down. But we’re going to learn according to the way the Rambam lays it down.
The first great innovation is, the Rambam says there’s a halachah l’Moshe miSinai, this is stated in the first two sections, that when there’s a Sanhedrin in the Land of Israel one should look at the moon and at the year, but when there isn’t one should look at the calculation. So says the Rambam.
The second great innovation the Rambam says at the end of the chapter, that this matter of looking at the calculation still doesn’t mean that our calculation determines the moon at all. It means that the Jews in the Land of Israel, who are somehow the court, they go according to the calculation, and they sanctify each month. About this we have our months.
There are two great innovations of the Rambam, which not everyone agrees with.
The second innovation brings out that it’s always the court, only the court itself has moved from determining according to sighting to determining according to calculation. That is, essentially from determining on both basically. One can say from determining on calculation plus sighting to determining only on calculation. But it’s still the court that needs to be the word of sanctification.
Discussion: Difference Between the Two Types of Calculation
Speaker 2: Because you say calculation plus sighting, the calculation that they used to calculate when they would sanctify according to sighting, isn’t the same calculation that we calculate. Our calculation is another compromise, based on approximation. And our word calculation.
Speaker 1: Yes. It still needs to come. That is, what we learned that the court needs to be expert in astronomy in order to know when the moon comes, that means the true precise calculation. Not on one calculation are we sanctifying the month.
We sanctify the month, that is, today becomes today the court in the Land of Israel, which isn’t any established body, sanctifies the month according to an approximate calculation that comes out that it should more or less match, but not according to the calculation that tells us when the moon will truly be.
Then it was like they calculated the current seasons, stars, and they knew approximately when the moon would actually come out. And today it’s the calculation of what’s the best, the closest to reality, with the best compromise that there shouldn’t happen any… the matter of remaining days and the like. Very good.
Law 1: Sanctifying the New Moon and Intercalating the Year Only Through the Sanhedrin
The Rambam says, everything we said about fixing Rosh Chodesh according to sighting, fixing Rosh Chodesh according to witnesses who saw. And the second thing that was learned in the previous chapter, that intercalating the year because of the time or because of necessity, that one intercalates the year based on the two things: time, meaning that it should come out in the season that Rosh Chodesh Aviv should come out in the season of Nisan, or because of necessity, about all those things he calculated, the crops and so on, the Rambam says, we only do this through the Sanhedrin in the Land of Israel. Only the Sanhedrin in the Land of Israel does this.
What is Sanhedrin? A court of seventy-one. Not just a court of seventy-one, but the court of seventy-one. The court, yes, there’s the court in the Land of Israel, the Great Court.
Or, or a court of ordained ones in the Land of Israel, or the next level is when it’s no longer themselves a Sanhedrin, but a court that has ordination in the Land of Israel, that has permission from the Sanhedrin, that took from the Sanhedrin permission. Meaning the Sanhedrin still exists. The Sanhedrin can give permission to another court to do sighting and intercalating the year, I mean, fixing Rosh Chodesh and intercalating the year.
The Source: “This Month Shall Be to You”
How do we know these two things? The Rambam says, from where do we know this? For so it was said to Moshe and Aharon, the Almighty speaks to Moshe and Aharon, and He tells them, “This month shall be to you the beginning of months (hachodesh hazeh lachem rosh chadashim)”, as the Rambam already said this right at the beginning of Laws of Rosh Chodesh. And here He speaks to them, and He says “to you (lachem),” it’s given over into your hands.
And who fills the place of Moshe and Aharon? Who takes over when Moshe and Aharon are no longer here? The Rambam says, from the oral tradition they learned person from person from Moshe Rabbeinu, they received a halachah l’Moshe miSinai from Moshe Rabbeinu, that this is the explanation of the matter: this testimony shall be given over to you. The matter of “this month to you,” what’s the innovation? Testimony. It deals with testimony. Testimony of the month. You receive testimony? Okay. This testimony shall be given over to you and to all who stand in their place, and whoever takes over Moshe Rabbeinu in their place.
Interestingly, in their place means in the Land of Israel, and yet Moshe and Aharon weren’t in the Land of Israel. He means to say as the leaders of the Jewish people. Simply in their place means in the position, filling the position. Filling their position.
Who Fills the Place of Moshe Rabbeinu?
And who filled the place of Moshe Rabbeinu? Moshe Rabbeinu had with him, as it were a Sanhedrin, a court, and Aharon was second in rank. So when He speaks to Moshe and Aharon, He’s technically speaking to the Sanhedrin, to the leaders, or perhaps one will say to the highest authority among Jews.
He speaks to Moshe and Aharon, He speaks to the highest authority, and afterwards He says, and whoever is afterwards the authority, which is always the Sanhedrin. Moshe Rabbeinu appointed a Sanhedrin, you saw in the chapter of Laws of Sanhedrin, and he had from that day seventy-one elders, and from that day the names were taken out.
Innovation: Sanctifying the New Moon Requires Specifically the Sanhedrin
And here stands an innovation that wasn’t stated earlier. That is, in Chapter 1 the Rambam already said that this testimony is given over to you, but what he says here is another thing, that it means given over to the Great Court. The Rambam held that sanctifying the new moon is not enough, that is, in order to sanctify according to sighting it’s not enough to have a court. They learned earlier all kinds of laws that there’s a court, there’s ordination, there’s permission from the Land of Israel, all kinds of things, it’s still not enough. That is, it’s enough to make sanctification of the new moon in a general way, but in order to make it permissible, it needs to be the Sanhedrin. This is the Rambam’s innovation.
And the Rambam says that this also lies in the teaching from “to you (lachem),” because Moshe and Aharon weren’t simply a court of two fine Jews, they were the Sanhedrin, and they, or whoever inherits Moshe as head of the court, not simply as a court.
The Rambam significantly understood that “this month shall be to you the beginning of months”, we’re not only speaking about one year, or only about the years as long as the two people live. It’s a commandment for generations, a mitzvah. It must be that whoever can be in the place of Moshe and Aharon.
The Difference Between Chapter 1 and Chapter 5
It’s very interesting, because in Chapter 1 it wouldn’t have come out this way, and in Chapter 1 the Rambam would have derived that it needs to be in the Land of Israel he derived from “For from Zion shall go forth Torah and the word of Hashem from Jerusalem (ki miTziyon tetze Torah udvar Hashem miYerushalayim)”. And sometimes he said that if someone is outside the Land and he’s the greatest, he can also continue. He agrees here, but that’s not the topic here.
We’re not speaking now about the question of Land of Israel versus outside the Land, it’s now about the question whether you’re the best. Great or just a court. There’s a thing called the Great Court. There it was implied that if there’s a great person outside the Land, he’s the greatest, and he received permission from the Great Court. Ah, the word is, does it mean like the Great Court does it with permission, does it mean like actually the Great Court in Jerusalem does it. However you call it, in order to sanctify according to sighting, there must be a Great Court. This wasn’t stated at all in Chapter 1, it’s stated for the first time here.
The Matter of Authority
It’s also interesting, it seems it’s not simply a law that the Sanhedrin must do it, rather it seems it’s a matter of authority, it’s a matter of authority, that they remain the greatest power, therefore with permission it will help, because if it was truly a mitzvah on Moshe and Aharon, or the Sanhedrin, why should permission help?
It could be, but the thing that permission is needed for here is only to sanctify according to sighting, because in practice later the court indeed continues to sanctify, but only according to calculation, not according to sighting. So what you say authority is only in order to be able to do according to what one sees. According to calculation one still needs a court, but not the level of court called Sanhedrin. This is the opinion of the Rambam.
You’re right, that you noticed that the Rambam laid it down in a way that there’s no contradiction.
The Ramban’s Objection to the Rambam
But you’re right, and the Ramban noted that this is also, we say here two innovations of the Rambam, and we say here a third innovation, the Rambam is connected with what the Rambam holds that sanctifying the new moon according to sighting requires a Sanhedrin, a Great Court, he doesn’t have a proper source for it actually.
That is, also that Chapter 1 one doesn’t need… Chapter 1, there needs to be a Sanhedrin. He doesn’t know about Chapter 1, there doesn’t need to be any Chapter 1, there need to be three from the Sanhedrin. The Ramban also disagrees with this.
The Ramban says he doesn’t know where the Ramban found that one needs to have a Great Court. The Ramban says it’s a halachah l’Moshe with a leader, but a halachah l’Moshe with a leader usually isn’t stated in the Gemara, not simply halachah l’Moshe with a leader, which the Ramban directly derived from Moshe Rabbeinu. In the Gemara it indeed says, this testimony is given over to you. But the Gemara doesn’t say it’s a halachah l’Moshe with a leader, and that it’s from generation to generation.
It’s not a problem. This is the old Ramban about all laws that are from the Torah that they’re halachah l’Moshe with a leader. This isn’t special here.
Translation
According to the Rambam, what the Ramban doesn’t have a proper proof for, is from the fact that one needs a Sanhedrin. That is, that one needs semuchim (ordained judges), that all the laws that were stated about Eretz Yisrael or Rosh Yisrael (the head of Israel), the Ramban concedes this, one indeed learns this from all places. Whatever, one discusses what the source says. But what the Ramban says that one needs a Beit Din HaGadol (Great Court), and if there isn’t a Beit Din HaGadol, one cannot be mekadesh (sanctify) based on sighting, this is what the Ramban disputes, and he brings that one sees apparently clearly, as you said, one sees various places, it doesn’t appear that this was the Beit Din HaGadol, this was a Beit Din. With semichah (ordination).
The Gemara implies that it depends on semichah, not that it depends on the Beit Din HaGadol.
The Rambam’s Understanding of Semichah
But this is not the Rambam’s opinion. It appears that the Rambam held that semichah simply means that one does it with permission, in place of, in the name of the Beit Din HaGadol. Does it mean like the Beit Din HaGadol does it? It’s not true.
It’s a fundamental question what semichah means. Does semichah simply mean they are sufficiently good judges, or does semichah mean that one acts in their place? There is such a thing as semichah which doesn’t mean this. Semichah doesn’t mean permission. Permission from the Beit Din is an external thing. Everyone agrees, it’s not the same thing.
There is such a thing called semichah, which means he receives, he is authorized to… semichah in general, that he is a good judge, but he doesn’t stand with permission on this specific matter. Exactly, it’s not the same thing. So one admits that there can be someone who has semichah at a time when there is no Sanhedrin, it’s not dependent one on the other.
Halachah 2 – When There Is No Sanhedrin: Sanctification According to Calculation
He says, the Rambam, this is what we learned, but… this we also learned in Halachah 2, that we’re going to say explicitly in Halachah 2, but, yes?
Yes. “But at a time when there is no Sanhedrin in Eretz Yisrael,” when there doesn’t exist a Sanhedrin in Eretz Yisrael, then one cannot do it in their name either, because they aren’t there with their permission. And it doesn’t help that they once gave permission, it appears also not. So “we don’t establish months and we don’t intercalate years.” One cannot establish months and intercalate years based on sighting or on going to assess the reality, but there is a new thing, “with this calculation that we calculate today.”
The only way how one can still do what remains to make new months and intercalation of years is through calculation. Not that this remained, it’s a new thing, with the calculation one never used to do. This has taken over the old law of establishing and intercalation. Calculation. “And this thing,” calculation is like the new Sanhedrin.
That which everyone can see because it’s calculation, because it’s very clear. It’s not the new Sanhedrin.
No, it’s the way how the establishment is done today in sanctifying the month.
Yes, says the Rambam, “and this thing is a halachah l’Moshe miSinai.” He says again this thing is a halachah (law from Moses at Sinai). He makes clear that both sides of the halachah are from Sinai, not that the halachah from Sinai says that there’s a Sanhedrin, when not, it’s canceled, one finds a solution. No, the Almighty tells Moshe Rabbeinu what? “That at a time when there is a Sanhedrin, they establish according to this calculation that we calculate today.” There is, he tells us again, “we calculate today” is something emphasized here.
“And we don’t concern ourselves with sighting,” we no longer look at sighting, “but sometimes the day that they establish with this calculation is the day of sighting,” many times it comes out that the day that comes out according to the calculation is indeed the day when one would have been able to see the moon, “or before it by a day or after it by a day,” we only go according to the calculation.
“And this,” says the Rambam, “that it should be after the sighting,” it can sometimes be a day from the sighting, it can be a day before it. That is, we know clearly, one cannot see the moon today. Anyway, we make Rosh Chodesh, it can be a day after it, and so on. “And this that it should be after the sighting by a day,” that it should be after the sighting is more a rare thing, “is a wonder,” and this one sees many times “in lands that are west of Eretz Yisrael.” That is, it only happens in the lands that are west of Eretz Yisrael.
That is, apparently in Eretz Yisrael itself, one should see the calculation later. But there is a whole day that it would have already been yesterday Rosh Chodesh. I already saw yesterday the moon. And today is first Rosh Chodesh. Exactly. And in order to understand this, I think, one needs to look at other planets.
The Rambam hasn’t yet calculated the calculations, so I think we’ll wait.
What the Halachah L’Moshe MiSinai Gave Us
But the Rambam doesn’t tell us that the halachah l’Moshe miSinai gave us the calculation. The halachah l’Moshe miSinai gave us that in place of sighting there can be calculation, right? What the calculation is, comes from our astronomers, as the Rambam said, through the way we show our astronomers. I’m going to tell you the third time and the fourth time. The calculation is much more, not the calculation, but our astronomers.
No, excuse me. It’s a calculation, of course. But astronomers, mathematicians. It’s not the astronomer either. Again, it’s the ba’al haluach (calendar maker) who makes our calculation. That is, it’s a calculation with which one can more easily make a calendar. It’s not a calculation to know when the moon will come.
As the Ramban says, sometimes the moon comes a day before, and a day after. It’s true in a way, it doesn’t have to be accurate.
The Ramban’s Question on the Rambam Regarding Calculation
The Ramban indeed wondered, one of the Ramban’s questions in the Hasagot (critiques) on Sefer HaMitzvot, there the Ramban is at length about this, how does it stand with the Rambam? How did the Ramban take that there is a calculation as halachah l’Moshe miSinai? It’s clear that the Ramban truly understood from the Rambam. I think that the entire calculation is halachah l’Moshe miSinai.
That is, how? When does one make Rosh Chodesh? According to what stands in the calculation, the calendar. So the Rambam… there doesn’t stand science before the Rambam, the calculation. The calculation stands somewhere, from where did the Rambam take it, not figured out the science. But it’s certain that the Rambam held that the calculation is halachah l’Moshe miSinai.
Three Opinions Regarding the Calculation
But here, one can say thus, I think if I’m correct, there are three opinions regarding the calculation. In other words, the calculation is, let’s make it very clear, the calculation, when they say now, calculation means the rules. The rules that say when should be Rosh Chodesh or when should be the intercalation of Rosh Hashanah, not the calculation that tells us what will be.
Apparently, the Rambam understood, there are three opinions about this.
Opinion 1: Rav Saadia Gaon
There was the opinion of Rav Saadia Gaon, it’s known whoever knows the history and politics, there was a whole dispute between Rav Saadia Gaon and the Rosh Beit Din of Eretz Yisrael, which day should be Rosh Hashanah. Rav Saadia Gaon argued in that dispute that truly we always did according to the calculation, that even when they sanctified according to sighting, but nevertheless, somehow, went with the calculation that we do. This is Rav Saadia Gaon’s opinion.
The Rambam is terribly angry at this. The Rambam says that Rav Saadia Gaon himself didn’t believe in what he says, he only said it as a response to the heretics, it can’t be.
Rav Saadia holds that they did calculation, and afterwards there was a matter, an official thing of taking testimony.
Yes, the sanctification of the month could have gone against this, I don’t know exactly. He said that… understand why? Because there’s a problem. Today the rabbis have been standing for thousands of years, in any case, he makes a calendar according to a calendar, according to a calculation. The calendar means the same thing, the calendar means like a chart.
Come the Karaites, for example, and they say to Rav Saadia Gaon, Rav Saadia Gaon, how did you take this new strange thing? Rosh Chodesh is the wrong day. The Torah says “hachodesh hazeh lachem” (this month is for you), the Torah says the month passes and so on. How did they take this?
So Rav Saadia Gaon did what… the Geonim used to do in such cases, and say, you are liars, you forgot, Moshe Rabbeinu said to do it this way. Ah, you stand in the Gemara with proof? No, it doesn’t mean, it was truly according to calculation. This is Rav Saadia Gaon’s interpretation, the Rambam is against it.
Opinion 2: The Rambam
And the second interpretation is the Rambam’s interpretation, that what? That there are, truly the Rambam holds that there are two types of calculation,
Sanctifying the Month According to Calculation: Opinions of the Rishonim and When the Calculation Began
The Rambam’s Opinion: The Calculation is Halachah L’Moshe MiSinai
So what we do today according to calculation, is very close to Rav Saadia Gaon. It’s also halachah l’Moshe miSinai, what we do everything according to calculation, is very close to Rav Saadia Gaon. It’s one hundred percent halachah l’Moshe miSinai, it’s not a new thing, not a rabbinic enactment, it’s nothing, it’s from the Torah that the Beit Din should do it, right, as we do.
But it’s not at all the interpretation that this was always done. It’s not, as long as there was a Sanhedrin, our calculation wasn’t used at all. So practically our calculation is only relevant from the time when there is no Sanhedrin. But theoretically, whoever has learned Hilchot Kiddush HaChodesh knows that Moshe Rabbeinu also learned the calculation, because it says “halachah l’Moshe miSinai.” So the Rambam learned.
I see that the commentators are confused about this, the Rambam means literally that the calculation was… apparently yes, so I think. But if this is the word, why does the calculation of the righteous come in when it’s further? Why isn’t the calculation the calculation? Wait, wait, wait, let’s finish just the third opinion.
The Ramban’s Opinion: Hillel HaZaken Sanctified All Months in Advance
Then there is a third opinion. What is the opinion of the Ramban? If I remember, it’s the opinion of others… he brings such sources for this, if I remember, which is a completely different opinion.
He says that the last Beit Din, that is, it depends on the whole inquiry whether one needs a Beit Din at all, whether it’s a Sanhedrin and so on. And the Ramban learned, and like others, that certainly, the halachah l’Moshe miSinai is that a Beit Din must make the months, and the Beit Din must have semichah. It doesn’t need a Sanhedrin, but there must be a Beit Din of semuchim that makes the sanctification of the month. There’s no other way.
Not true what the Rambam says that there’s a halachah l’Moshe miSinai that one can go according to calculation, certainly not true what Rav Saadia Gaon says that one always went with calculation. No, the halachah l’Moshe miSinai says that one must make the sanctification of the month according to sighting.
So, if so, how do we make the sanctification of the month not according to sighting, but according to calculation? They said, I mean the Ramban and others, that it’s a new thing, that Hillel HaZaken, whoever was there, saw that semichah is being nullified and one won’t be able to make the sanctification of the month, “he arose and sanctified all the months from then until the end of all generations,” according to his calculation.
That is, the calculation that we do is like a revelation of a matter that the Beit Din a thousand years ago sanctified the month. It also stands as a new innovation that one can sanctify the month in advance, for many years in advance, but so learned the other righteous ones. And consequently, so one usually takes out by us in cheder, for some reason, the opinion, that our calendar is essentially the month sanctified by Hillel. He made the calendar, and others say he also sanctified all months according to the calculation that he held it would be.
So, how could he sanctify the months when the moon won’t be there? They already learned, even intentionally, the Beit Din can do what they want. So, not only can they make… they could have done it for the future. Yes. So, this is a third opinion.
Discussion: The Rambam’s Opinion Against the Ramban
Speaker 2: So, the Rambam says similarly to this opinion?
Speaker 1: No, no. The Rambam says explicitly not this opinion. No, no. The Rambam says, they said.
The third opinion is very difficult, because even if there’s a Sanhedrin then, there’s no Sanhedrin today. So… the opinion… we’re going after a Sanhedrin that once was. This itself is an innovation that… yes. It’s not simple that there must be an actual Sanhedrin, but it’s enough that one follows a certain Sanhedrin. Right?
Speaker 2: Not Sanhedrin, a Beit Din of semuchim. One doesn’t need a Sanhedrin.
Speaker 1: No, Beit Din of semuchim. Because there wasn’t a Sanhedrin in those times ever, in the times of Hillel.
Sides in the Dispute
This stands as a bit more honest, it’s more, it fits better with the reality, that one used to go in the time of the Mishnah still according to knowledge, and they didn’t know at all about the calculation. According to the Rambam, one had to know that there was a calculation in secret, one learned it, of course as a general halachah from Moses at Sinai, but one didn’t know, that fits better.
And on the other hand, it’s a great, it says an innovation in halachah that one can do such a thing, or you can say it’s indeed forced. The Rambam admits that it’s not ideal when Mashiach will come. We’ll go back. When one speaks of making a Sanhedrin again. Perhaps one needs… this is the same thing as Mashiach. Will one make sighting again?
Digression: The Difficulty of Renewing the Sanhedrin
It’s almost as difficult as Mashiach. It’s so difficult. That Jews should get along and accept one as Sanhedrin is as difficult as the coming of Mashiach. Yes. But it’s not difficult. Both require a change, a fundamental change.
Speaker 2: No, one simply needs to do it, it’s not a big thing.
Speaker 1: But they already tried once, and it didn’t succeed. This is a detail of the exile. One wouldn’t have been able to have a Sanhedrin if not that the Maharal of Prague decided to fight with the Maharibal. That is, baseless hatred.
So, why do I say this? I don’t know that this would have lasted for a year with a Wednesday. Every generation was… it’s certainly not good. It would have certainly been… who should be in the Sanhedrin? No problem, everyone should be in the Sanhedrin. We go until this day with the Shulchan Aruch that was written in those times. It’s not so far. Anyway, they still… they spoke about sanctifying the month, but it wasn’t their main reason.
Halachah 5: And From When Did All Israel Begin to Calculate with This Calculation
When Did They Begin with the Calculation?
Speaker 2: In any case, let’s go back to… the Rambam held that as long as there was still in Eretz Yisrael there was still a Sanhedrin, must be, yes?
Speaker 1: Not clear. The Rambam will say. He’ll say clearly. “And from when,” says the Rambam… “And from when did they begin,” yes?
Speaker 2: Yes. From when?
Speaker 1: Says the Rambam, “And from when did all Israel begin to calculate with this calculation?” When did they begin with this thing of making the months according to the calculation? Says the Rambam, this is “from the end of the Sages of the Talmud, at the time when Eretz Yisrael was destroyed and no established Beit Din remained there.”
That is, not at the destruction of the Beit HaMikdash, but years later, when the Jews were already oppressed from Eretz Yisrael, no established Beit Din remained.
Beit Din Kavua Versus Sanhedrin
So here he gives an exchange of the word “Sanhedrin” to “Beit Din Kavua” (established court). It sounds like perhaps a Beit Din Kavua still continued and they still had some law of Sanhedrin. I think that Beit Din Kavua means a Sanhedrin. It was no longer in the Lishkat HaGazit and everything, you know? But there was still a Sanhedrin. It must be the Sanhedrin, whatever that is.
Until the Times of Abaye and Rava
So, until like our rabbis and teachers there was still… the Rambam doesn’t say when, the Rambam says “the end of the Sages of the Talmud.” There was still a law of Sanhedrin. Abaye and Rava, this is what the Rambam says. “But in the days of the Sages of the Mishnah and likewise in the days of the Sages of the Talmud until the days of Abaye and Rava, they relied on the establishment of Eretz Yisrael.”
Abaye and Rava lived in Babylonia, but they were perhaps ordained in Eretz Yisrael. There was still then a Sanhedrin in Eretz Yisrael, they did it with the knowledge of Eretz Yisrael.
Speaker 2: No, no, they didn’t do it with knowledge. He says that until the time of Abaye and Rava, they did it, the Sages in Eretz Yisrael did it.
Speaker 1: But regarding, until the time of Abaye and Rava they sanctified according to sighting. Whoever learns Mishnayot and Gemara in Rosh Hashanah doesn’t see even once the topic of calculation. One sees the Ramban and all these things one sees in sighting. Right, not only Rabban Gamliel, also in the time of the Tannaim and Amoraim.
There are stories in the Gemara of Amoraim who sanctified the month according to sighting, but they did it in Babylonia, with permission from Eretz Yisrael. Partly according to sighting, partly from Babylonia, partly from Eretz Yisrael. It wasn’t always in Babylonia, there was a yeshiva of Eretz Yisrael, until Rabbi Yochanan, which we call the sealing of the Talmud Yerushalmi, I don’t know exactly when it is.
The Rambam says that there was a hundred and fourth from Babylonia to Caesarea.
Second Day of Yom Tov: In the Time of the Sanhedrin and In Our Time
Law 2 — Second Day of Yom Tov in the Time of the Sanhedrin
Speaker 2: From Babylonia? He lived in Tiberias, there was a yeshiva there at that time, meaning he went. I don’t know.
Speaker 1: There was a yeshiva in the Sanhedrin, it was kovei’a Beis Yisrael. It appears that the Rambam learned that the Sanhedrin, whatever the Sanhedrin, existed until the time of Abaye and Rava. Later, the Rambam doesn’t say exactly when, later they stopped that, they began to do it al pi cheshbon (according to calculation). That’s what the Rambam says.
Discussion: “End of the Sages of the Talmud” and the Timeline
Speaker 2: Interesting that he calls them the end of the sages of the Talmud, because Abaye and Rava were students of Rav and Rabbi Yochanan, there were still several more generations after them of the sages of the Talmud.
Speaker 1: But all the generations, but. Again, the Rambam doesn’t say until the time of Abaye and Rava, he says “ad yemei Abaye v’Rava” (until the days of Abaye and Rava), because in the Gemara it appeared to him that in Abaye and Rava’s times they would sanctify al pi re’iyah (based on sighting). But he doesn’t say here clearly when it stopped, he doesn’t have a time. He knows when they still certainly were mechadesh (innovated) al pi re’iyah, somewhere in between those times.
The Historical Investigation: When Did Our Calendar Actually Begin?
It’s very, whoever wants to look at the history, a great dispute began among today’s what do you call them? Apikorsim (heretics)? Well, like a great investigation about this, when did our calendar actually begin. That is, in the Gemara there’s no mention of it, you have to catch it.
What the Rambam says that there is for all who go out, a calculation is a great chiddush (novelty), because there isn’t a single mention in the Gemara that there is a calculation. Not only doesn’t it say that they didn’t have the calculation, maybe you can find a hint, I don’t know. It doesn’t say at all the calculation that we have a calendar that has rules of the calendar that the Rambam is going to tell us in the next chapters. A mention of this in the Gemara.
You say there’s no proof, maybe it existed and it’s not in the Gemara, it’s in another sefer, and it’s received from certain ones, I remember the Sefer Kerisus HaShonim which says that Hillel made the calendar, everyone knows to say that, but even on that there’s no clear source in the Gemara.
Hillel the Son of Rabbi Yehuda HaNasi
This is presumably connected with the Ramban who says that until Hillel there was a Sanhedrin, so they want to say that from when the Sanhedrin ended a calculation came into being, yes? Could be. He brings here that the Ramban says in the name of Rav Hai Gaon that Hillel was the last period of the Sanhedrin.
And on this Rabbi Chaim Kanievsky adds that Hillel had to come out in the days of Rav Pappa, who was after Abaye and Rava. Very interesting, how can it be that Hillel the son of Rabbi Yehuda HaNasi should be later than Abaye and Rava?
Speaker 2: No, he says Hillel the son of Rabbi Yehuda Nesia, aha, and not Rabbi Yehuda HaNasi the first one, there were several Rabbi Yehuda Nesias. Rabbi Yehuda Nesia, aha.
Speaker 1: And this was the enactment of Hillel the Elder, and even not, it’s later, even if it’s Hillel the son of Rabbi Yehuda HaNasi, it also doesn’t mean Rabbi Yehuda HaNasi the author of the Mishnah, a later grandson of Rabbi Yehuda HaNasi.
When Do We Actually See the Calculation?
So, where do we see a calculation? I remember that among the Geonim there was Rav Saadia Gaon, and there was a battle, and one before him also. We see something in the Rabanan Savorai, I don’t know what kind of thing Rabanan Savorai is, also not a clear history.
Summary: The Two Main Approaches Among the Rishonim
In any case, before I say it’s heresy, because it’s a secret what’s written in the holy Torah, in the Rambam. The Rambam says it’s halacha l’Moshe miSinai (law given to Moses at Sinai), others say it’s an enactment of Hillel. These are basically the two approaches that exist among the Rishonim regarding this topic.
If someone wants to be a heretic, he’ll say he doesn’t know properly where it comes from, because there aren’t proper sources.
Okay, when the Almighty showed Adam HaRishon dor dor v’dorshav (each generation and its interpreters), He certainly showed him who would be the leaders of the generations, and when it would actually change. Anyway, this is the topic of the calculation.
Now the Rambam is going to say how it is today. It’s interesting, it gave me something like… Just look in the Aruch HaShulchan. Abaye and Rava are like Moshe and Aharon, and something ends with Abaye and Rava something like that. I mean that Abaye and Rava is also something like an eternal set like two brothers. We don’t count out the 71, we count out like we count out Moshe and Aharon, the two sages of the generation, and Abaye and Rava as the two sages of the generation.
Okay. Yes, okay, there’s a custom that there should always be two lists in every generation. Wait a minute, Moshe Rabbeinu, the period of the Zugos (pairs). Okay. No, there’s always Nasi and Av Beis Din, whatever.
It has to be in the… In any case, until now we’ve learned the principle of why there is such a thing as calculation and why there is such a thing as sighting. Now one can learn what the matter is with safek yoma (doubtful day). Because this is dependent, that is, it comes out here two types of safek yoma: one, when it’s a real doubt al pi re’iyah, and a second, when it’s al pi cheshbon, if it’s a custom, or the Rambam calls it here midivrei sofrim (of rabbinic origin).
So let’s learn. Okay. Yes?
The Rambam’s Words
The Rambam says, “When the Great Beis Din existed and they would establish based on sighting”, when there was still a Sanhedrin they would establish according to sighting, then other months were fine, because for example by Pesach they arrived, the messengers arrived. But what happens with Rosh Hashanah?
What, what, what. No, no, no. He says what he said in the previous section, that we go with the messengers of Tishrei always. There were places. Okay, okay, we’ll get there.
The Rambam says that in those times when they would establish al pi re’iyah, “the people of Eretz Yisrael and all the places that the messengers of Tishrei would reach” — they learned that Tishrei was the shortest, the messengers only had ten days to arrive. Everywhere that messengers can arrive in ten days, it appears that all of Eretz Yisrael was also included in this.
Yes, so he says, “the people of Eretz Yisrael and all the places that reach them”. That is, even outside of Eretz Yisrael, if it’s close enough to them, “the messengers of Tishrei, they observe the holidays for only one day” — the people observed, except for Rosh Hashanah. Rosh Hashanah the Rambam already said in the previous chapter that they did have to observe two days, because on Rosh Hashanah they didn’t yet have time to know. He only said it halfway, he’s going to say it more clearly here.
Okay, so he’s speaking here, yamim tovim (holidays) he means the yom tov of Sukkos. Yom Kippur and Sukkos. Pesach? What about Pesach? The messengers of Tishrei. Even where the messengers of Tishrei could arrive, all the holidays, Pesach, Sukkos, in order not to make distinctions among the festivals.
“And the rest of the distant places that the messengers of Tishrei don’t reach”, but the places where it takes more than ten days away and the messengers of Tishrei couldn’t arrive there, “they would observe two days out of doubt”. They would observe all holidays for two days out of doubt. Even, it’s also implied the yom tov of Pesach, which was several more days, one could have waited for messengers, they also observed two days of yom tov out of doubt.
“And even Shavuos, and this is in order not to make distinctions among the festivals”. There’s a concept of not making distinctions among the festivals. Why? “Because they didn’t know which day the people of Eretz Yisrael established the month” — they didn’t know which day the people of Eretz Yisrael made the month, so it’s a doubtful yom tov. Perhaps one can say this is a Biblical doubt, so they were stringent and observed both days as yom tov.
In Order Not to Make Distinctions Among the Festivals
And it means, even in Nisan, when the messengers arrived and they knew for certain that it’s not yom tov, in order not to make distinctions among the festivals they observed a second level. But the main doubt is certainly when it doesn’t arrive.
But again, what he says that the places… In short, do you have to know every year if exactly the messenger arrived? It’s not worth it when he won’t arrive. He makes there a rule, they made a rule. A place where the messengers of Tishrei don’t arrive, there they observe two days of yom tov, because it’s a real doubt, or because sometimes it’s a real doubt. I can do this myself, it’s like another level.
This is in the time when there was a Sanhedrin. In other words, until the time of Abaye and Rava, right?
Law 3 — In Our Time: Second Day of Yom Tov According to Calculation
In our time when there is no Sanhedrin, there doesn’t exist a Sanhedrin, and what then is there? The Beis Din of Eretz Yisrael establishes according to this calculation, the Beis Din in Eretz Yisrael establishes on the calculation that he mentioned earlier that there is some calculation.
So, it would have been proper that now it should be fitting that it should happen this way, that all places should observe only one day of yom tov. They should observe only one day of yom tov, because the reason why they observed two days of yom tov is because they had a doubt, perhaps they’ll hear that the month was made full and the like. But now, that they only do according to the calculation, then only one day of yom tov.
So they always know what Eretz Yisrael said, because they go predictably with Rosh Chodesh, and they always know, for example, that Tishrei has one day of Rosh Chodesh, yes? So even the distant places in Eretz Yisrael, even the farther places, like the people of Eretz Yisrael, they should have to observe one day of yom tov, because they know which day should be Rosh Chodesh, why? Because everyone relies on and establishes according to one calculation. Because everyone knows the calculation, there’s no doubt in the calculation. According to this calculation they should have had to change the law of the doubtful day.
Enactment of the Sages: Custom of Their Fathers
But here there is an enactment of the Sages, that they should be careful with the custom of their fathers that is in their hands. That since it was an old custom of the fathers, the Sages established an enactment that they should maintain the custom of the fathers.
Until now it was called a custom, now it’s already called an enactment essentially. Until now it was a Biblical doubt, the custom was for a Biblical doubt. Now there’s no Biblical doubt, but an enactment to maintain the thing, an enactment to maintain the custom, exactly.
So it’s implied from the Rambam that the second day of yom tov is a custom that the Sages enacted. Which Sages? In the time of Abaye and Rava apparently, when then the Sanhedrin first stopped. This is mentioned, it’s a very late enactment. And they made that one must maintain the custom. But apparently only in the places where there was already an old custom, this is only in distant places. Which places we’ll see.
Discussion: Yom Kippur Two Days?
Here, above, custom of their fathers. The places have a custom of their fathers. And this apparently also means Yom Kippur, right? What does that mean? Yom Kippur you also have to observe two days.
He doesn’t say. Could be they never did. He doesn’t know. He doesn’t pose… The Rambam doesn’t go into the investigations. Simply they never observed Yom Kippur two days, for whatever reason.
Law 4 — “They Sent From There”: The Reason for Second Day of Yom Tov in Our Time
What is the thing? In the Gemara it says, the Rambam doesn’t say the reason, but in the Gemara it says “they sent from there”, yes? This is a Gemara in Tractate Beitzah that says “they sent from there”, then “be careful with the custom of your fathers”. And the Gemara explains the reason, “lest the matter return to its corruption”. It’s not clear what the Gemara means.
Perhaps people will forget the calculation, not know the calculation. What does that mean? I don’t know, but that’s one hundred percent the meaning. They’ll forget the calculation? And they’ll forget… I don’t know clearly if that’s the meaning, but that’s what it says.
In other words, I just want to bring out that in the Gemara it says “they sent from there”, this means that this was a question, the people actually wondered. Now that everyone sanctifies al pi cheshbon, there really isn’t any difference between Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael, but they sent a… The Beis Din said, right? The Beis Din in Eretz Yisrael perhaps, I don’t know, the Beis Din said that they should continue to observe the custom of their fathers.
The Gemara’s Reason
And the Gemara says why? “One time the evil kingdom decreed a decree and the matter is destined to be corrupted”. The Gemara didn’t explain what the decree would be and what the corruption would be.
Also the Gemara said, very interesting, the Gemara doesn’t say that they establish al pi cheshbon. The Gemara says “now that we know the establishment of the month”. It’s not clear what this means “we know the establishment of the month”. You understand it that way? Yes, halfway.
Rashi’s Explanation
Rashi says, so Rashi says, that the decree will be that they won’t learn any Torah, they’ll forget the secret of the intercalation, the secret of the intercalation means the calculation, so they’ll observe one day and they’ll become confused. Now we’ve made the decree.
It’s an interesting reasoning, I don’t know, I’m not terribly impressed with this. Okay, give me one second, a young man.
The Ran’s Question
He brings already from the Ran that if the problem is that the kingdom will make a decree, then further the problem should also be in Eretz Yisrael. There’s nothing that… Anyway, the later commentators, Rabbi Yaakov Emden and Rabbi Chasam Sofer, and perhaps others have all said that there must be a secret in the topic of the second day of yom tov, because the reason that’s in the Gemara doesn’t make sense.
Not enough sufficient it means. Yes, it doesn’t make sense. I mean to say it’s not… There’s something more to it.
Digression: Hidden Reason
Like many things, the Vilna Gaon said that the enactments of the Sages often have secrets besides what they say. It’s a reasoning. That is, one can say the reason is according to Kabbalah, one can say according to the simple meaning a reason.
The Tzanzer Rav didn’t find the hidden reason. He writes it, others didn’t write the words hidden reason. On the contrary, the problem of the Tzanzer Rav is that he says there is a hidden reason. A hidden reason you have to leave hidden and say some reason that makes sense to the world. So the reason makes as if sense, there the whole thing is attributed. When you say hidden reason it’s an invitation for sages to try to guess. And that’s an even greater level of… You don’t just say the words hidden reason, but the very great sages investigate.
I’m not a fan of the hidden reason. The hidden reason is violence. It says that he says, I’m the master and I say. The Sages never did such a thing. The Sages always gave a reason, not always the real reason. He said a reason through which he compels, and in pleasant ways. He says a reason that makes sense to you, and he has his own intentions. But to say I say so, that’s not the way of the Torah.
Chasam Sofer’s Question
So, what does the Chasam Sofer see, basically what he asks is, why do they call it only a custom of their fathers? Apparently in halachah they should have had to do two days as a Biblical doubt. So it’s a law that one must… I’m speaking when it was a real doubt.
Yes, according to the Rambam that a Biblical doubt is only rabbinic, one can hear it as a custom. But you’re asking the question, I always thought that the “they sent from there be careful with your customs” is because… I’ll tell you my secret, should I say the secret?
I think this way, what is something “they sent from there”? Why couldn’t the local Beis Din? Why did they have to call the Beis Din?
Second Day of Yom Tov of the Diaspora — Continuation: Custom of Your Fathers in Your Hands, Enactment of the Sages, and Rosh Hashanah
The Relationship of Eretz Yisrael Sages to Outside the Land
Speaker 1:
Because the entire establishment of years lies in Eretz Yisrael. I understand, I understand, I agree, but still. So I learn it this way, I think I already said perhaps this after the anticipation of yom tov, that the Beis Din, it’s known, whoever learns, screams in the Gemara from Rabbi Yochanan and others in Pesachim, you see there the faces of the Babylonians.
The Eretz Yisrael rabbis never held of the rabbis outside the land, even of the great ones of the generation among them. They always looked at it like… Even today, Eretz Yisrael, the American Jews, you can’t go in to learn a bit something today, they consider themselves always sages.
So, to us they looked, you all had some difference. That is, we know when Rosh Chodesh is. You poor things don’t know, you make two doubts, you don’t know, confused. Suddenly, ah, you catch on, you know yes, he can’t know, one can’t rely on you, tomorrow you’ll forget.
The Simple Meaning of “They Sent From There” — Go With Your Custom
What does it look like when the Rav says when it comes to a simple person? You go further with your custom. Eh, the learning doesn’t fit? A simple person doesn’t know the difference between a custom and learning. If it becomes a custom, he’ll become a gentile. You go with the custom.
Two Days of Yom Tov Must Be Strengthened
So two days of yom tov must be strengthened, not one day of yom tov, but even if one simply added a day of yom tov. It could be my simple understanding is “shalchu mitam” (they sent from there), some reason that existed in Israel, a Jew who went with simplicity (b’tmimus) said, go with simplicity, don’t use the secrets that are yours. Yes, okay, continue.
Otherwise, you understand, I look at it as a weaker position, as good as I really do. No, the custom becomes very important. Just as when a Jew comes to the rabbi to ask whether he must light two candles for the yahrzeit candles or three candles on Yom Kippur, and the rabbi takes it very seriously, because if he doesn’t do it, he’ll have nothing left.
Just as the halacha if one forgot to light on Shabbos, one must add a candle. They were afraid that the entire yom tov would be in danger, because people would say, “Today they no longer said ‘asher tikra’u osam’ (which you shall proclaim them), and who says? We don’t know, ‘asher tikra’u osam.'”
They say, not only should one make one day of yom tov, but one should make two days of yom tov. In short, the two days of yom tov doesn’t harm, but in any case, this is the…
The Rambam’s Argument — It’s More Stringent Because It’s a Takana
But the Rambam argued in Hilchos Yom Tov that because of this it’s more stringent, because it’s not truly a doubt, it’s only a takana (rabbinic enactment). Simply a mitzvah d’rabbanan to make another day of yom tov.
So okay, so meanwhile the level where we hold now is that those who when the world was still the world, they would have made two days of yom tov out of doubt because the messengers didn’t use to arrive there. So now there’s no longer any real reason to make two days, because now everyone anyway follows the same calculation, there’s no longer any difference between the Jews in Alexandria or the Jew in Jerusalem.
But the Chachamim said, “A year, your ancestors already had here a takana, and the custom of two days of yom tov has already become sanctified, one should maintain the custom of their ancestors (minhag avoseihem).” This is until now.
Halacha 6 — Places Where the Messengers of Tishrei Didn’t Reach
Therefore, says the Rambam further, “kol makom shelo hayu shlichei Tishrei magi’in alav k’shehaysu shlichei yotz’im” (every place where the messengers of Tishrei didn’t reach when the messengers went out) — places where it was far and the messengers of Tishrei, who had ten days to go, didn’t arrive there — “osin shnei yamim, afilu bazman hazeh” (they make two days, even in this time) one must continue to maintain their minhag avos (custom of the ancestors), “k’mo shehayu osin bizman sheb’nei Eretz Yisrael kov’im al hare’iya” (just as they did in the time when the people of the Land of Israel established based on the sighting) — just as one did when one established based on the sighting that the distant places had two days of yom tov.
“Uv’nei Eretz Yisrael bazman hazeh” (and the people of the Land of Israel in this time) continue with their custom, “osin yom echad k’minhaggam” (they make one day according to their custom), why? Because there was never any other custom there, “she’me’olam lo asu shnei yamim tovim” (that they never made two days of yom tov).
Halacha — The Second Day of Yom Tov is From the Words of the Scribes
“Nimtza, yom tov sheni she’anu osin bagalus bazman hazeh” (it turns out, the second day of yom tov that we make in exile in this time) — what one sees today in exile two days of yom tov — “hu midivrei sofrim shetiknu davar zeh” (it is from the words of the scribes who enacted this thing), that since here our grandfathers would also have had two days of yom tov, if a Jew had lived in America or I don’t know where — they didn’t live, for example in Germany Jews already lived in the time of the Second Temple, and there it was already so — one must continue to maintain the custom, so the Chachamim enacted.
Discussion: The Difference Between “Minhag” and “Takanas Chachamim”
The Rambam will explain later what you’re talking about perfectly. Because one could have looked at it as if one should just maintain the existing custom, because he said “just as they held onto the custom of your ancestors.” But a place where there wasn’t yet any settlement, one will now go establish a settlement. Okay.
But it seems that the Rambam wants here to emphasize that in this time it’s not just a custom, it’s d’rabbanan. That is, as it turns out, since truly we do know, it turns out that the second day of yom tov and what we do is midivrei sofrim (from the words of the scribes) who enacted that one should go according to the custom, according to the custom of the past.
Practical Difference — Punishment of Lashes
There’s one exception. It’s still called, the Rambam in Hilchos Yom Tov still calls it “mispika d’yoma” (doubt of the day). He means to say that the original custom was mispika d’yoma, so it remained with the word “sfika d’yoma.” But the truth is that it’s a custom, one day is d’oraisa and one day is a custom. The first day apparently, the first day is d’oraisa and the second day is a custom, which means a takanas Chachamim.
I think though there’s a practical difference. True, the Rambam was innovative in Hilchos Yom Tov that the thing that one may do because it’s a doubt, that is “an egg that was laid on the first [day] may be eaten on the second,” is not… if I remember, the Rambam was innovative “it seems to me,” yes, do you remember? That in this time when both days are not a doubt, it’s only truly d’rabbanan, one cannot use the doubts.
This is the great innovation of the Rambam, which all other commentators disagreed with. But the Rambam said that it actually became more stringent since it’s no longer a doubt. One cannot [be lenient] because of doubt. But the others look at it as if since the entire takana was from doubt, it still has the law of a doubt. Right.
But this was the Rambam’s position in Hilchos Yom Tov explicitly, and here apparently he brings out the reasoning that is behind this.
The Definition of “Minhag” and “Takanas Chachamim”
It could be that the Rambam would also say that a takanas Chachamim is stricter than a custom. One must know the definitions of the words “minhag” and “takanas Chachamim.” It could be that it’s stricter. Then it was only a custom, a sfika d’yoma, and now it’s a complete takana. Yes, it’s more.
Speaker 2:
Could be, he says it’s not true. Punishment of lashes for example one goes on a custom, but on a takanas Chachamim one goes on a custom. Perhaps because of this one makes a blessing?
Speaker 1:
Also punishment of lashes. On a custom there’s probably no punishment of lashes. On a takana there can be punishment of lashes. Not punishment of lashes, one gives… The Rambam says punishment of lashes on the second day of yom tov.
Speaker 2:
Yes, the Rambam says, one gives excommunication.
Speaker 1:
It says in the Gemara that they excommunicate for the honor of the Chachamim, not for the honor of the custom, because the Chachamim commanded it. Yes. Okay.
The Ritz — It’s a Custom of the Chachamim
Yes, he says, he brings explicitly, for example the Ritz says as you say, because of this one receives a punishment for this, because it’s not a custom of our own, it’s a custom of the Chachamim, the takanas Chachamim. Right. Aha.
There are such kinds of things like “the daughters of Israel were stringent upon themselves,” but the Chachamim accepted it, so it becomes already… One must know, then one probably doesn’t receive punishment of lashes, because it doesn’t say “shalchu mitam.” One must know.
Halacha 7 — Rosh Hashana Two Days
Let’s learn a few more points about the second day of yom tov, the principle of Rosh Hashana. Yes?
Says the Rambam, yom tov of Rosh Hashana, yom tov of Rosh Hashana is like this, it’s different because it’s the first day, it’s Rosh Chodesh. So for example, “when they established based on the sighting, most of the people of the Land of Israel made it two days out of doubt”. Not only the distant places, but most of the Land of Israel made two days out of doubt. That is, except for those who were around the Beis HaMikdash. He’ll already say.
“And most of the people of the Land of Israel made it two days out of doubt, because they didn’t know the day that the Beis Din established the month, because the messengers don’t go out on yom tov”. Messengers don’t go out on yom tov. We learned before they may go out on yom tov, messengers don’t go out on yom tov. So there wasn’t Rosh Hashana. That is, one had to start… He doesn’t say the words, but apparently one had to start observing, because perhaps witnesses will come to say and it will only be retroactively the first day of yom tov. Yes?
“V’lo od” (and not only), he says, not only in places far from Jerusalem, “ela afilu biYerushalayim atzma shehu makom beis din, pe’amim rabos hayu osin yom tov shel Rosh Hashana shnei yamim. Mipnei she’im lo ba’u edim kol yom shloshim” (but even in Jerusalem itself which is the place of the Beis Din, many times they made yom tov of Rosh Hashana two days. Because if witnesses didn’t come the entire thirtieth day), because if witnesses didn’t come the entire thirtieth day, “nohagim hayu ba’oso hayom shemetzapin la’edim kodesh, ul’machar kodesh” (they were accustomed on that day when they waited for witnesses [to make it] holy, and the next day holy).
The day when one waited for witnesses one already made it that it should be a holy day, and the next day holy. That is, if one saw… The Rambam said earlier that it sometimes happens that one should already see the moon even before the day becomes. Or one doesn’t know any part, one saw stars, then it’s tremendous, one made that day yom tov.
But if the month comes in already deep into the day, one already from the beginning of the day, once the Beis Din had already established according to their calculations that today witnesses can come, one already had to observe Rosh Chodesh from the beginning of the day. One always, basically, as we learned. Always, yes.
That is, there was the entire takana that one doesn’t accept witnesses from mincha and onward. In any case, it seems that one always had to sit and wait, and so the thirtieth day was always holy, except if that day witnesses came it was only that day, right? But the first day was always apparently.
It turns out, and the Rambam already said this that Rosh Hashana is different. Rosh Hashana is not a law of sfika d’yoma, but Rosh Hashana is even before the sfika d’yoma, even before the law of sfika d’yoma Rosh Hashana is already two days. In this there is certainly also a secret.
Halacha 8 — Rosh Hashana Two Days in This Time
Says the Rambam, “v’hayu osin oso shnei yamim afilu bizman hare’iya” (and they made it two days even in the time of the sighting). They enacted, one enacted that since — this one didn’t do for the reason of perhaps the messengers won’t arrive and the like — they enacted that they made even the people of the Land of Israel always make two days.
In this time when they establish based on the calculation, one made that also when one establishes the calculation, when truly there isn’t the reason to make two days, because when one establishes the calculation one does know on which day is Rosh Hashana, and one can make only one day. But since one had already established Rosh Hashana two days, one also maintained the custom. That is, the strengthening of the custom of our ancestors also went up on this? Not clear why, but they should maintain the custom.
The Structure of the Sugya — Stringently, Not Leniently
We’ll say the structure of what’s going on here. The world, today when there is a calculation, could be more lenient. One will make only one day everywhere, because even Rosh Hashana they know when it will be for sure. But, the deed goes the opposite way, one goes stringently.
That is, one goes that all places that didn’t know then one makes a doubt. And even the places that one once didn’t know, like the Land of Israel one often didn’t know which day is Rosh Hashana, and even in the Beis HaMikdash often only made two days of Rosh Hashana, so one goes with what was once the doubt that was once, becomes today a custom.
Question — What’s Relevant About “The Custom of Their Ancestors in Their Hands”?
You ask a good question, what’s relevant about this the custom of their ancestors in their hands? It’s not exactly a custom, it was truly a doubt. The same thing, in chutz la’aretz it was also truly a doubt, now it became a custom. So it’s not the custom of their ancestors in their hands, but he brings from the Rashba that it could be the same reason, because one can forget the calculation. So one doesn’t rely on the calculation, because one needs a calculation.
Continuation of Halacha 8 — Rosh Hashana and “Bakeseh L’yom Chageinu”
The Doubt of Rosh Chodesh is a Real Doubt
Speaker 1: Could be. So they perhaps didn’t rule like Rabbi Shimon bar Yochai God forbid that Torah will be forgotten from Israel. No, they did, and the advice is that one should make two days.
Ah, this itself… Rabbi Shimon bar Yochai has for us, there’s certainly a secret in this, and certainly whoever learns the writings of the Arizal knows the secret. I thought that there’s another secret according to the simple way, because one learned that there are two days when one doesn’t see the moon, and it depends on different situations when one can see the moon, whether a day after the molad, whether a little right after the molad, and the like.
So it turns out, it seems to me that the thing that it’s not clear which day the month began, this is a real thing. Because you must remember the reasons sometimes why one doesn’t see the moon is although it could be that it’s exactly on the other side of the world, or it’s exactly during the day when one can’t see it so well, and the like, or it’s exactly close to the sun. There are all kinds of things that are as if technical things that make one unable to see the moon.
And it’s truly in reality, one will ask when does the month of the moon begin, it’s true that it’s not always on one day. It can be between two days, you understand? Because there’s when it’s completely at the conjunction, afterwards there’s when it starts to be able to see a little, and it turns whether it’s in the morning or it’s at night, various other things.
So it doesn’t seem to me such a strange thing that there should be two days of Rosh Chodesh. It should be a natural thing two days of Rosh Chodesh, not just because of a doubt. We call it a doubt, because in practice, the Beis Din establishes one of the days as Rosh Chodesh. Their job is to decide the doubt, but the doubt was always there.
“Bakeseh L’yom Chageinu” — The Name of Rosh Hashana Already Contains the Doubt
Speaker 1: Very good. It fits very well, because the Beis Din knows when approximately it comes, and according to this they accepted testimony. It means, their responsibility was according to the simple meaning that you say fits very well, this “bakeseh l’yom chageinu” (on the covered day for our festival) is exactly in the name of Rosh Hashana already stands the covering, since there’s the day when the moon is covered, and that day is such a half Rosh Chodesh, such a doubtful Rosh Chodesh.
Speaker 2: Right, exactly.
Speaker 1: Because of this one understands the difference of Rosh Hashana and other months, because Rosh Hashana is exactly the time when it’s one of the… other months the doubt has already passed, usually, it was already two weeks ago there was the doubt. Rosh Hashana happens on the day of doubt.
Speaker 2: Very good.
Comparison to Bein Hashmashos
Speaker 1: It’s similar to what many scholars say about bein hashmashos (twilight).
Speaker 2: Yes, bein hashmashos is not just a doubt in halacha, it’s a doubt in reality. It could be the Chachamim should decide according to the halacha when the night begins, but the fact is that there’s the… the mitzvah as it were, tears the twilight. And the meal was something like a meal of joy of the permission of doubts, such a…
Speaker 1: Very nice, okay. I think that this is the secret of why Rosh Hashana is more…
“You Have Learned That Even Yom Tov of Rosh Hashana in This Time is From the Words of the Scribes”
Speaker 1: In short, “ha lamadta” (you have learned), says the Rambam, “ha lamadta she’afilu yom tov shel Rosh Hashana bazman hazeh midivrei sofrim” (you have learned that even yom tov of Rosh Hashana in this time is from the words of the scribes). That is, in the time of the Temple it was truly from the scribes, but in this time it’s further from the scribes. And because of this it’s actually one holiness. Although according to the Rambam, according to the Rambam’s own innovation all days of yom tov should be one holiness.
And here we also see that when one says here that one should make another day of yom tov, for example, in the time of the Temple, it wasn’t only that one shouldn’t do melachos, but one should observe the yom tov with the entire with all the trimmings. One should blow shofar again, because on Rosh Hashana one sees this. Apparently, it’s not stated clearly. I remember that about this there’s confusion, this is stated in Ikrei Kodesh, whether one means to blow shofar or not. But one can already learn. One did the main yom tov one did. One did the order, one did the… the second day was such a biblical doubt of yom tov. It can’t be that this is easier. It means, to blow shofar doesn’t cost any money. The innovation is the sacrifice, perhaps… other things.
—
Halacha 9 — “The Making of One Day Doesn’t Depend on the Proximity of the Place”
The Rambam’s Introduction — Why One Needs This Explanation
Speaker 1: Already, says the Rambam further. Now he goes and explains a bit more. He says like this. Now, until here we learned the foundation of why one must make the second day of yom tov. Now one must know, once we do now the second day of yom tov, because so is the takanas Chachamim, he goes more, he explains like this.
So I want to tell you, I mean that the introduction must be this. It turns out that… that… that… theoretically… where one had, so simply the simple meaning a Jew would have learned until here he would have understood, there where the messengers of Tishrei came, there one makes one day, there where they didn’t come one makes two days, and good day.
Now, I think that the Rambam writes this whole piece to answer a certain custom that isn’t so. But the fact is, at least as the Rambam saw it, one must know that there were regions where there were different customs, but the fact is that Jews lived, in the time of the Rambam himself he lived in Egypt for a long time, very close to Eretz Yisrael, and Jews used to live in Syria throughout all generations. Alexandria is in Egypt.
Speaker 2: Yes, so, in Syria, in Aram Tzova, what’s it called there, Damascus, yes?
Speaker 1: Damascus, Syria, Damascus, these are regions that are literally half an hour’s drive from Tzfat, an hour, it’s not far from Eretz Yisrael.
Speaker 2: But not with a car.
Speaker 1: Yes, back then it perhaps takes half a day, what’s the difference, a day, it’s not very far. And nevertheless, the custom that the Rambam knew was to make two days of Yom Tov there. There was never, or at least the Rambam never spoke of a custom that makes only one day of Yom Tov in closer places. And seemingly it’s difficult, certainly, if there was visibility the messengers would have come there, one would have made one day of Yom Tov.
What did the Rambam say earlier? That the whole matter is to maintain the minhag avoteihem (custom of their fathers). So places where there was never such a minhag avoteihem because it’s close, the messengers used to arrive, shnei yamim shel Yom Tov (two days of Yom Tov) was never instituted.
The Rambam’s Distinction — Not Geography but Reality
Speaker 1: But the Rambam says that the reality isn’t so. To this the Rambam answers a teiretz (answer), the Rambam makes a distinction. On this he says halacha 9, the Rambam says, “Ein asiyas yom echad talui b’kirvat hamakom” (Making one day doesn’t depend on the proximity of the place). According to the calculation that we are now, it should have had to do with how close it is that the messengers should be able to arrive. So the Rambam explains, “Keitzad?” (How so?), it doesn’t go with distance, with geography.
What does the Rambam say? “Keitzad? Im haya makom beino uvein Yerushalayim mahalach chamishah yamim o pachot, sheb’vadai efshar sheyagi’u lahem shluchim” (How so? If there was a place between it and Jerusalem a journey of five days or less, that certainly it’s possible that messengers would reach them), meaning even in the month of Tishrei, there aren’t ten days there, five days one can arrive quickly, so according to this one would have had to say that one should make one day of Yom Tov. The Rambam says, no, “ein omrim she’anshei makom zeh osim Yom Tov echad” (we don’t say that the people of this place make one day of Yom Tov). Why? The answer is, why? The Rambam says, “shemi yomar lanu shehayou shluchim yotz’im l’makom zeh? Shelo hayou hashluchim yotz’im l’makom zeh mipnei shelo hayou sham Yisrael” (for who will tell us that messengers used to go out to this place? For the messengers didn’t go out to this place because there were no Jews there).
The Rambam says that the matter doesn’t have to do with kirvat makom (proximity of place), with geography, how close it is, but it also has to do with the reality of whether messengers used to arrive there. Because a place where messengers used to arrive, the minhag avoteihem was to have one day, but places where messengers didn’t arrive don’t yet have a custom. V’achar shechazru likvo’a al pi hacheshbon (And after they returned to establish according to the calculation), but after they began to establish according to calculation Jews settled there, shehem chayavim la’asot shnei yamim tovim (they are obligated to make two days of Yom Tov).
It could be that whoever settled first in the city which is a new city, who settled there? Jews from another distant place settled there whose minhag avot from years was to make shnei yamim tovim. So when the place was founded, what was the minhag hamakom (custom of the place)? According to the custom of when the customs came there. Here we also see very clearly that when one founds a new place, it’s not simple that the place is blank, it’s a blank page. Now the place doesn’t yet have a custom, but the place will now have the custom of the people according to what the people are.
Discussion: What is the Default — One Day or Two Days?
Speaker 2: I’m not sure that you read the line correctly. In other words, the Rambam holds that they should have made two days. Why? Because in the city where they came from, messengers never came. But he doesn’t say here clearly what you put in. He doesn’t say, if there would have been people they would have come. But “would have been” isn’t a reason to make a custom. “Would have been” is “would have been.” We don’t live in the world of “would have been,” we live in the world of what was. Messengers never once came to this place. Therefore, in a place where messengers don’t come, one must make two days.
Speaker 1: I think that I must indeed learn as I learned, because it’s the other way around. The… the… the… when there’s nothing there yet, there’s one day of Yom Tov. There where… who said, perhaps the opposite. The Torah made one day of Yom Tov.
Speaker 2: I know what the Torah said, I’m in places where the messengers didn’t come, a minhag hamakom developed that one makes two days. And this doesn’t yet have a minhag hamakom that one makes two days. In this place there isn’t a minhag hamakom, not so, not so. But he says that the people who settled there brought with them the minhag hamakom of two days.
Speaker 1: No, no, I don’t agree. One can’t agree. So then what does he say the words yashvu sham Yisrael hem shehem chayavim la’asot et hashnayim tovim (Jews settled there, they are obligated to make the two days)? Because all Jews said.
Speaker 2: Because he’s assumed, certainly, because gentiles don’t count, the messengers didn’t come to gentiles.
Speaker 1: No, I say Jews, does he call them Jews?
Speaker 2: No, always Yisraelim. In the Mishnah to call Jews “Yidden” appears in the Megillah itself, but the language of the Sages is always Yisraelim.
Speaker 1: He doesn’t mean to say specifically Jews from Eretz Yisrael?
Speaker 2: No, no, no. Specifically chutz la’aretz?
Speaker 1: No, no, no. Certainly not, he’s a normal person.
Speaker 2: No, I know that Yisrael means Jews. And bnei Yisrael. Jewish children. And I say it’s not correct, because it doesn’t make sense.
Speaker 1: I want to go further here, because we’re going to get stuck here, but one can learn as you say, but we’ll see later, the Rambam speaks explicitly of a case where one makes a new city what one must do. He doesn’t say that one goes according to where the people come from.
So, there is indeed the question of makom she’ein minhag (a place that has no custom). So, one can make of this the thing, what did the famous Chacham Tzvi say, that he says he doesn’t understand, if one comes to a place where messengers come, what do I care where you were yesterday? Today he knows that it’s Yom Tov, and the place has a custom that the custom makes sense, because one knows here.
So, it’s not clear. I think that the Rambam doesn’t mean specifically that one, he means simply that… you’re asking a good question, who is the motzi mechaveiro (one who must bring proof)? The Rambam held something that there isn’t a motzi, there isn’t a default that one makes one day. On the contrary, there are two halachot, and on the contrary, it appears that the Rambam looks the opposite, but in the places where one knows, because one goes lechumra (stringently), you see that the halachot… so, we want to make sure that one doesn’t stumble with Yom Tov, so two days one is more on the safe side. So it appears from the whole halacha, all because there was some concern. Because sometimes it was Rosh Hashanah, you see that one goes lechumra in all these halachot.
Two Reasons Why Messengers Didn’t Arrive
Speaker 1: The Rambam says, or, if not also, or another reason why perhaps there weren’t messengers there, either because there weren’t any Jews there, or even if there was a Jewish region there, but perhaps there was a chirum baderech (emergency on the way), perhaps there was some emergency there, I don’t know, robbers blocked there with their ambushes. Baderech kederech shehaya bein Yehudah v’Golah bimei chachmei haMishnah (In the way that it was between Judea and the Diaspora in the days of the Sages of the Mishnah). We know that in the days of the Sages of the Mishnah there were the Romans, there were wars, and one couldn’t, there was no practical reality between Jerusalem and the Diaspora.
Speaker 2: Is there somewhere a place in Kiddush HaChodesh? Is there somewhere a Gemara that for a long time, seventy years, not a person passed through the land of Judea?
Speaker 1: No, no, it doesn’t have to do with that. Not that?
Speaker 2: Not that is what was said?
Speaker 1: No, no, no, he means that it says…
Hilchot Kiddush HaChodesh – Chapter 5 (Continued): Yom Tov Sheni Shel Galuyot – The Rambam’s Rule and the Minhag HaOlam
The Rambam’s Proof: It Doesn’t Depend on Proximity of Place
Perhaps there was some emergency there, I don’t know, the robbers blocked there with their ambushes.
In the way that it was between Judea and Galilee in the days of the Sages of the Mishnah. We know that in the days of the Sages of the Mishnah there were the Romans, there were wars, and one couldn’t, there was no practical reality between Jerusalem and Galilee. Is there perhaps in Kiddush HaChodesh, is there perhaps a Gemara that for a long time, seventy years, not a person passed through the land of Judea? No, no, it doesn’t have to do with that. No, no, no, he means that it says in the Gemara in certain places that there’s no practical reality between Judea and Galilee. Not regarding Kiddush HaChodesh, just so. But the point is that it could happen that there was a time of emergency, therefore messengers didn’t arrive there. Or because the gentiles prevented the messengers from passing through their territory, perhaps the gentiles prevented the messengers from passing through. Therefore in that place there wasn’t a tradition of one day, therefore one remains with the stringency of two days.
The Rambam says, v’ilu haya hadavar talui b’kirvat hamakom (and if the matter depended on proximity of place), the Rambam has now been explaining that it’s not kirvat hamakom. The Rambam says, if it would indeed be kirvat hamakom, many things would come out that wouldn’t be correct. Why? Because kol bnei Mitzrayim (all the people of Egypt) would have had to make one day, she’i efshar shelo yagi’u aleihem shluchei Tishrei (for it’s impossible that the messengers of Tishrei wouldn’t reach them). Egypt isn’t so far, she’ein bein Yerushalayim u’Mitzrayim al derech Ashkelon (for there isn’t between Jerusalem and Egypt via the way of Ashkelon). If one goes the way of Ashkelon, there was some highway that was called derech Ashkelon? Yes, in the verse it’s called derech eretz Plishtim. Derech eretz Plishtim. Ashkelon is the main city of the Philistines in Yehoshua’s times. Meaning one travels on the coast. Okay, one travels along the sea, very good. It’s a straight way. If one goes through the desert, if one goes through a straight way, it’s mahalach shmonah yamim o pachot (a journey of eight days or less). It can take forty years, yes? But if one travels through Ashkelon, which is derech eretz Plishtim, it takes eight days. Eight days or less. Yes, very good. Very good, eight days perhaps. V’chen rov Surya (And so most of Syria). V’chen rov Surya. Also it’s close. And we know in practice that it’s not so that in Egypt and in… I mean chutz la’aretz in general that Chazal speak of, means those regions, yes? One didn’t speak then of any chutz la’aretz in America. When one says bnei chutz la’aretz, ah, okay. Ulmadta she’ein hadavar talui b’heyot hamakom karov (And you learn that the matter doesn’t depend on the place being close). So I have a proof that it’s not kirvat makom.
So basically he has a proof from the customs, from the history.
The Rambam’s Rule: Who Makes One Day and Who Makes Two Days
So therefore how does one learn the thing? He’s going to make a total. He brings that it says in the Yerushalmi perhaps that they didn’t used to make two days there, not clear. It could be that there are indeed certain places where one does make. But the Rambam is going to say, the Rambam admits that there can be a place where one makes. Let’s say.
The Rambam says, it comes out that in total the halacha is thus. Nimtza ikar davar zeh… kol makom sheyesh beino uvein Yerushalayim, mahalach yeiter al asarah yamim gemurim (It turns out the essence of this matter… every place that has between it and Jerusalem, a journey of more than ten complete days), a place where it takes more than ten days to arrive, meaning the messengers of Tishrei couldn’t come, otan shnei yamim l’olam (those two days forever) one can bring forward. So the custom was always that one made two days there, and the reason is already shluchei kol Tishrei v’Tishrei magi’im ela l’makom shebino uvein Yerushalayim, mahalach asarah yamim b’pachot (for the messengers of every Tishrei and Tishrei arrive only to a place that has between it and Jerusalem, a journey of ten days or less). Yes, the messengers weren’t allowed to travel on Shabbat and Yom Tov, so only ten days remained, so to that place no messengers arrived, so there was already the custom from the time of the Beit HaMikdash. From when the Sanhedrin, from the time of the Sanhedrin, that one should make two days there, and it’s certain that one must continue minhag avoteihem in this way.
Places Within Ten Days – Three Categories
Further, b’chol makom sheraveinu biYerushalayim iz mahalach asarah yamim b’shaveh o hapachot, she’efshar shehayou shluchim magi’a elav (in every place that has between it and Jerusalem a journey of ten days equally or less, that it’s possible that messengers reached it), places where it’s still within the ten days, one must check thus: im oto hamakom Eretz Yisrael shehaya bo Yisrael bish’at hara’iyah b’kivush sheni (if that place was part of Eretz Yisrael when there was indeed sanctification according to visibility in the second conquest), why does he say this word kivush? Why doesn’t one go from the olei Mitzrayim? Because in Ashkelon, which the Rambam is going to say is called chutz la’aretz, was conquered by olei Mitzrayim, but not conquered by olei Bavel, which doesn’t count. Okay, we’ll see, let’s go into this. Later, k’gon (for example), the Rambam says, in which cities for example were still part of Israel? It says in the Gemara the cities. The Gemara that one always sees, Usha, Shfaram, Lod, Yavneh. Shfaram? How does one say it? Today one says Shfaram, but something like that. V’Lod, v’Yavneh. From Nov, from Tveriah (Tiberias), which these were important cities in the time when there was a Beit Din. So all these places, yom echad (one day) one should make only one day, because messengers always arrived there, and there was always the custom to make one day there, except Rosh Hashanah as he said.
But what happens in otan makom mesoret, k’gon Tzor v’Damesek v’Ashkelon (those places of tradition, such as Tyre and Damascus and Ashkelon), or perhaps parts of Ashkelon, I don’t know what the answer is, as Ashkelon is still in Eretz Yisrael. Ashkelon is mechubash olei Mitzrayim v’lo kovesh olei Bavel (conquered by those who came up from Egypt and not conquered by those who came up from Babylon). Whether olei Mitzrayim indeed conquered is a good question, but in any case, it’s in the olei Mitzrayim. One should say according to the borders of Eretz Yisrael that are written in Parashat Masei, Ashkelon is today a Jewish city properly. Is today’s Ashkelon there where Ashkelon wasn’t once? Okay. I know, it’s a street up, it’s a part, approximately in that place.
Tyre and Damascus you certainly know where it is. Tyre was strongly Jewish places. Tyre is… not exactly in Syria, today it’s called Lebanon, right? Also there on the… ah, Tyre is in Lebanon, yes, near the border with Eretz Yisrael. Yes, it was exactly a Jewish… they found in Hilchot Shekalim it said the word Tyre, kesef Tzuri. I remember such a language of money. But it was very close. Now one used money from Tyre, yes. Yes, there were great things there. Tyre is… Hezbollah speaks there today. It’s very close. May they have great success.
In short, those places that weren’t a place that was kivush beautifully, one didn’t sanctify there at the time of visibility, or places that are outside the land, k’gon Mitzrayim v’Amon u’Moav v’chayotza bahen (such as Egypt and Ammon and Moab and the like). Egypt you certainly know where it is, Ammon and Moab is somewhere also in the Jordan region. So then it’s otan k’minhag avoteihem shebiyedeihem, im yom echad yom echad (those according to the custom of their fathers that they have, if one day one day). One must check the city. There were cities where there was the tradition that the messengers used to arrive there, one made yom echad. One must maintain the custom of yom echad, v’im shnei yamim shnei yamim (and if two days two days). Here one goes with the custom. Because one must have a custom that testifies that messengers came at the time of visibility to that region, and then it doesn’t matter that it’s chutz la’aretz. It can be in Syria, it can be anywhere.
One can perhaps say that one must always be concerned that perhaps it’s two days of Yom Tov. If there’s a custom, one doesn’t need to be concerned about this. If there’s the custom that one made only yom echad, one doesn’t need to be concerned about this. He doesn’t say clearly what is the motzi mechaveiro and so on. Yes. Okay. Further? Yes.
New Cities Without Custom – One Makes Two Days Like the Custom of Most of the World
V’im oto… This is a place that’s approximately ten days. Messengers could arrive. One must know whether they actually arrived. If one knows that they arrived it’s yom echad, if one doesn’t know one must ask the custom, and the custom tells you whether they arrived. The Rambam says clearly that one must have a custom in a positive manner that knows that there it’s one day, and if not one makes two days.
But makom shebino uvein Yerushalayim asarah pachot o asarah yoter (a place that has between it and Jerusalem ten less or ten more), as in chutz la’aretz, Surya (Syria), which has a half status… yes, because the conquest of David, regarding settling Eretz Yisrael it’s a mitzvah to live there. Okay. V’ein lahem minhag (and they don’t have a custom), and there isn’t a custom there, meaning one doesn’t know the custom, or a city that doesn’t yet have a custom because it’s a new city, o shehaya yishuv shenischadesh b’midbar Eretz Yisrael (or that there was a settlement that was renewed in the desert of Eretz Yisrael), one made new cities in the desert, I know, Be’er Sheva, or a place where Jews just settled, that means even if it wasn’t a desert, it’s a gentile city, so since there wasn’t yet a custom there, so osin oto shnei yamim k’minhag rov ha’olam (one makes it two days like the custom of most of the world). The Rambam says, that two days like the custom of most of the world. An interesting halacha. What does “most” mean? That most make two days.
Innovation: Places in Chutz La’aretz with One Day, and Places in Eretz Yisrael with Two Days
It should be interesting, according to the Rambam’s approach it comes out that there are places in chutz la’aretz (outside the Land of Israel) where there is one day, and there are places in Eretz Yisrael (the Land of Israel) where there are two days. Everything depends on the custom that depends on the messengers.
The Rambam says, “And all the second days of Yom Tov are rabbinic”… let’s finish this piece, yes? This is all rabbinic. “Even the second day of Rosh Hashanah”, which was already observed even in Temple times, is obligatory rabbinically.
The World’s Custom Is Not Like the Rambam – The Approach of the Ritva
Now one must explain, we don’t follow this custom as far as I know. According to the Rambam comes out a great stringency, a certain leniency which is also not without a stringency. If there is a town somewhere near Eretz Yisrael that has a tradition, no problem. After that there is another thing, that according to the Rambam he says explicitly that if one establishes a new city in Eretz Yisrael where we don’t know that the messengers of Tishrei will come, one must observe two days. It comes out that in Tel Aviv and Bnei Brak and I don’t know where else, one must certainly according to the Rambam observe two days of Yom Tov. Not a single Jew in the world, except perhaps there is someone who is stringent, but generally speaking no one conducts themselves this way. And why don’t they conduct themselves this way? Because the holy Ritva already says, and apparently other Rishonim (early authorities), that one doesn’t conduct oneself this way.
The custom is both stringently and leniently. That is, the custom is, as they bring from the Ritva and all the poskim (halachic authorities), he brings that the Acharonim (later authorities) say that this is the custom and this is the halacha. The custom is, even in Eretz Yisrael where messengers didn’t come it’s one day, and even in chutz la’aretz where messengers will indeed come it’s two days.
So if we follow the Rambam we are more lenient than the Rambam. Right, but as if… let’s say Alexandria or Tyre… as if the custom takes on a new thing, that it’s not dependent on… theoretically it’s apparently true, the Rambam brings that it goes with the messengers, but the Rambam already made a majority, right? The Rambam already made a majority that one goes according to the majority of the world. They say, why should one make a majority of the world? Let one make a majority of Eretz Yisrael. The majority of Eretz Yisrael is after all the holy Land of Israel, what can this be? So certainly in Eretz Yisrael one observes, but chutz la’aretz is not. This is the approach of the Ritva, it comes out that there is also a stringency. The world conducts itself this way.
A Third Approach: The Chinuch – Even More Lenient
Yes, there is a third approach among the Rishonim, I’m not just talking about this, but there is an approach, the commentators say so, there is a third approach among the Rishonim from the Chinuch and others, that in chutz la’aretz, leniently more than the Rambam entirely, that certainly in all of Eretz Yisrael one observes one day, but also in chutz la’aretz there are places where one can observe one day if it’s far enough. This is the approach of other righteous ones.
The Rambam Himself Did Not Implement His Approach
And one must know, the Rambam himself was in Eretz Yisrael, he wasn’t interested in this custom, or he didn’t implement his custom. Wasn’t there ever a time in Eretz Yisrael when they observed two days of Yom Tov? Apparently not. And apparently the custom, if one goes with the custom of their fathers, it’s such a strong reasoning that one should do as we say here. True.
And it’s already the previous question, he brings in responsa of the Maharitz, whoever that was, he said that no one knows if
The Calculation of Today and the Authority of the Residents of Eretz Yisrael
Halacha 13 (Continued) — The Calculation of Today and the Authority of the Residents of Eretz Yisrael
And one must know that the Rambam himself was in Eretz Yisrael, he wasn’t interested in this custom, or he didn’t implement his custom. Wasn’t there ever a time in Eretz Yisrael when they observed two days of Yom Tov? Apparently not.
And apparently the custom, if one goes with the custom of their fathers, it’s a very strong reasoning that one should do as we say here. True.
And it’s already the previous question, he brings in responsa of the Maharit, whoever said that no one knows if Tzfat existed. Rabbi Yonatan Sahlon, yes? Who was that? Rabbi Yonatan Sahlon. What did he do? Anyway, he learned Torah. Aha.
And there is, ah, he says that the Chazon Ish argues yes, is the Chazon Ish the Chasan Ish? I think that Chayei Adam… Chasan Ish is the Chasan Ish, the Lubavitcher doesn’t fit for the public is Chasan Ish. But I remember that there is a Chasan Ish here, that even according to the Rambam he wants to force that in Eretz Yisrael one also goes according to the majority of Eretz Yisrael. What the Rambam doesn’t say? One knows for certain. The Rambam doesn’t say with doubt. It’s not clear. The majority says yes, like the custom of the majority of the world.
In any case, there is indeed something, he brings that there indeed was. There can indeed be a question what happens according to the Rambam’s approach, but with today’s archaeology, very many cities in Eretz Yisrael one tries to establish. Bnei Brak there are those who say that there is geography there where the city of Bnei Brak was. And even according to what the Rambam didn’t like, because that doesn’t mean that there was a continuation of a custom. Apparently not.
I wanted to ask, as one has learned that piece of Rambam, whether there is really a law to maintain a custom, or because one doesn’t have a custom the default is two days.
The Question of Eilat
What I would have thought is that ah, the question, the other political question, a great dispute among the poskim today, is about a place like Eilat, which is certainly not the conquest of those who came up from Egypt, but it’s the conquest of the Jews today. And it’s a large Jewish city, and it’s part of the State of Israel, or the new Eretz Yisrael.
So the halacha for the people depends on how Zionist one is, somehow. If one is more Zionist, one recognizes the Zionist conquest. One says that certainly, it has the status of Eretz Yisrael, according to the Ritva one must observe one day of Yom Tov. Yes?
If one says otherwise, if one goes more strictly with the Rambam’s halacha, that every place that is a doubt, if one doesn’t know that there is a custom, one must observe two days, then it means chutz la’aretz. One cries, I won’t say that it’s chutz la’aretz. Yes, he says that the conquest, today’s conquest is not really a conquest. At a time when there wasn’t the question, no, it doesn’t make any difference.
On the other hand, it’s a bit funny to say that one should be stringent there. Why? Because according to the Rambam, once one sees how the Rambam could have divided the land, there are still reasons to divide the land. I said that there is even more than that.
Why? Because the whole thing that one observes the second day of Yom Tov, even in a place where messengers could have come and they just didn’t come, is also a very funny innovation of the Rambam, so that they won’t forget the custom. The entire settlement said, it’s a close place, it’s a close place. So, and the entire second day of Yom Tov today is also difficult. A difficult custom to understand.
We said according to Kabbalah that Eretz Yisrael, regarding the holiness of Eretz Yisrael, there the lights come in one day, and in chutz la’aretz it comes in two days. One needs to ask a Kabbalist to travel to Eilat and see whether the lights come in one day or two days, and only then decide.
Eilat is a weak city, there are there for the holiness I think three days. But since Reb Mendel Hager went there… already, already. Well, it’s become worse. Okay, water as you will.
In short, a story, this is the topic. I don’t know, it’s an interesting question. But in practice, the entire day is a custom. So if the Jews who live there conduct themselves to observe one day, it’s very difficult to say that one should go against the custom, understand? They say that they don’t reckon that it’s not pious enough the Jews.
And the Rambam says, I was renewed in the desert of Eretz Yisrael. It seems that he himself makes a distinction between places where it’s very possible it already was. Already was a settlement, but in the desert the chances are small that it’s… Yes, but he also says, well, how does he say? Or there was a new Jewish city, there were gentiles before. Aha.
Let’s Complete the Last Piece of the Chapter
Let’s complete the last piece of the chapter, what the Rambam says here, “This is what we calculate in this time each and every one in his city. And we say”, the calculation that he said earlier, that there is a calculation… we will soon go learn, yes?
Interesting, he says that each one does the calculation in their city? Yes. One looks at the calendar, or whatever, it’s based on the calculation. Who makes the calendar? The rabbi of the city makes it, no? Who makes it by you? I don’t know to buy the grocery. There are experts who have made the calendar for many years, and better on this one makes calendars. It’s a shortcut, one doesn’t look at the Shulchan Aruch, one calculates.
Yes, says the Rambam, “What we say Rosh Chodesh is on such and such a day and Yom Tov is on such and such a day, it’s not by our calculation that they are established and it’s not on it that we rely.” Why? Isn’t it something a new calculation that new astronomers sit down and make calculations? No, no, he doesn’t mean that. He means that it lies in learning. Not on our calculation does one make Rosh Hashanah.
We now say a whole chapter, learned that one makes Rosh Hashanah according to calculation. Would you have thought that the calculation makes Rosh Hashanah? That we make the calculation, we make Rosh Hashanah. Each one, each Jew sits in his city and he looks in the Shulchan Aruch what the calculation is, and he makes Rosh Chodesh, he thinks that he makes Rosh Chodesh. No, you don’t make Rosh Chodesh at all. But what?
Why? “For one doesn’t intercalate years and establish months from outside the Land.” One can’t, even with a calculation. What we said earlier that there is a law of calculation, didn’t nullify the law that one must have a beit din (court) in Eretz Yisrael. “And we don’t rely except…” No, it could be that what he said Moshe and Aharon is only as long as there is a Sanhedrin, but he also said the matter of “for from Zion shall go forth Torah and the word of Hashem from Jerusalem.” The other words that I said earlier means regarding seeing, but regarding the essential law that one needs to bless the beit din in Eretz Yisrael hasn’t changed.
“Rather on the calculation of the residents of Eretz Yisrael and their establishment.” Eh, what do we do when we make the calculation? We make the calculation ourselves. He says, “This that we calculate is only to reveal the matter”, to discover something that they already made the calculation. The sages of Israel already made the calculation. No, no, no, they make it now. They make it now. Aha, okay.
And we can what they do, we use the same calculations to hit the great wisdom. We know that Eretz Yisrael calculates the calendar that I calculate, I know that the Eretz Yisrael rabbi does what I do. “As if we are witnesses of the calculation”, they rely, “we calculate”, to calculate is unfortunately “the day that the residents of Eretz Yisrael established which day it is. And in the establishment of the residents of Israel that is”, the establishment of Israel, that is what establishes “that it should be Rosh Chodesh or Yom Tov, and not from the calculation that we calculate.”
It’s indeed yes, for from Zion shall go forth Torah, the essential authority lies in the hands of Eretz Yisrael. And we do only according to their knowledge and intention, we do nothing. We know that they, we ask them. But we don’t ask, because it’s a clear calculation, there aren’t two ways. We don’t ask, we ask them, we ask them. We call Eretz Yisrael, “When did you make Rosh Chodesh this year?” Through what we make.
Eh, we can’t call them, or we don’t know who they are? The answer is, that we know exactly how they will do it, because they already said, they go according to the same halacha l’Moshe miSinai (law given to Moses at Sinai), but what one means already one of them goes according to calculation. One knows one hundred percent that they will make Rosh Chodesh every time on the day that stands in our calendar.
Discussion: Must One Have Ordination for Sanctifying the Month?
Speaker 1: The Rambam held that there are always sages in Eretz Yisrael. Ordained ones? Says the Rambam, no, one doesn’t need ordination. This is a question that the Rambam asks. The Rambam learns that one doesn’t need ordination for sanctifying the month. But one does need to have sages in Eretz Yisrael, that if there weren’t a single Jew in Eretz Yisrael, there would be no Rosh Chodesh, one couldn’t afflict chametz fruits. So says the Rambam.
The commentator here on the Rambam brings from Sefer HaMitzvot that we have a promise from the Almighty “for it will not be forgotten,” that the Jews will never, there will never be a destruction on the people of Israel. And if there are no sages in Eretz Yisrael, it’s a destruction on the people of Israel, because there is no way to make Yom Tov, according to the Rambam’s approach. Very interesting.
Speaker 2: It means this, that here one doesn’t speak about authority. There are two laws: there is the Sanhedrin, and that is a matter that they have the authority. But besides the matter of authority is, who are the sages? Yes? And that is the other teaching that was said “for from Zion shall go forth Torah.” The “for from Zion shall go forth Torah” doesn’t say that “from Zion shall go forth” ownership, kingship, government. Torah is also only here in Eretz Yisrael.
Speaker 1: What? I don’t understand what you mean government Torah. The Torah is…
Speaker 2: I’m saying, as long as there was a Sanhedrin it was very clear that they make all the decisions. Now there is no Sanhedrin, but there are Torah scholars in Eretz Yisrael. There is a beit din in Eretz Yisrael, exactly.
Speaker 1: Eh, who is the beit din in Eretz Yisrael? We don’t know them?
Speaker 2: This is a peculiarity of the Rambam’s approach. That is, the Rambam acts as if there is a beit din in Eretz Yisrael, although there are those who say that we are such Jews in Eretz Yisrael. Ten Jews, whoever they are, they are the beit din. What is a beit din? Let’s remember, a beit din must know something, but one doesn’t need to know to do this, one only needs to calculate. Calculate every Jew can. So already.
Speaker 1: Eh, it says “the rabbis appointed him entirely”? I don’t know. Anyway, so brings the other, yes.
Speaker 2: In short, the Ramban disagrees on this, on this one has spoken. The Ramban says that he doesn’t understand what helps ten simple Jews in Eretz Yisrael, or a beit din must have ordination. Therefore the Ramban said another interpretation, that the previous beit din sanctified the months in advance, and what we do is retroactively on their calculation. It means the same thing, we calculate to reveal the matter when Hillel sanctified our month, but not today’s Eretz Yisrael.
In Practice — Who Makes the Calendar?
Speaker 1: Okay, in practice you open your notice or whatever, there are the sages of Eretz Yisrael who are the great ones of the generation and according to their knowledge, yes. But they don’t know the calculation.
Speaker 2: No, it’s indeed interesting, because the Rambam also knew that there were very many times that the great sages, the Geonim, all lived in Babylonia, and they had the authority, not Eretz Yisrael.
Speaker 1: What means the authority?
Speaker 2: It doesn’t help, it must be in Eretz Yisrael. He can be a smaller sage, but he is in Eretz Yisrael, and he didn’t say about seeing that one needs the greatest sage. One doesn’t need the greatest sage, it’s a simple thing. That thing was a matter of seeing.
End of Chapter 5
Okay. Until here is chapter 5, a very beautiful clear chapter. And from now one goes to learn how the calculations are, how the calculations work.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
EN English ›
⏱️ Chapters
(00:00) הקדמה — איבערבליק אויף די צווייטע העלפט פון פרק ה'
(01:06) הלכה ד' — דער יסוד פון יום טוב שני בזמן הזה
(05:13) ראש השנה — אפילו אין ירושלים צוויי טעג
(07:01) הלכה ה' — וויאזוי באשטימט מען וועלכע מקומות מאכן איין טאג אדער צוויי
(09:35) הלכה: מקומות בלי מנהג ידוע — כמנהג רוב העולם
(14:10) הלכה: "זה שאנו מחשבין" — דער יסוד פון חשבון הלוח בזמן הזה
(17:22) מחלוקת רמב"ם וריטב"א: חוץ לארץ — האם גייט מען לויט מנהג המקום?
-
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום השיעור — רמב״ם הלכות קידוש החודש פרק ה׳, הלכות ד׳-ה׳ (והלאה) סקיר…
-
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Shiur — Rambam Hilchos Kiddush HaChodesh Chapter 5, H…