אודות
תרומה / חברות

הלכות חמץ ומצה פרק ז

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לְסַפֵּר בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ג) "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ח) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". וּמִנַּיִן שֶׁבְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות יג ח) "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה" בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בֵּן. אֲפִלּוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים חַיָּבִים לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרִים וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בִּדְבָרִים שֶׁאֵרְעוּ וְשֶׁהָיוּ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
ב
מִצְוָה לְהוֹדִיעַ לַבָּנִים וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁאֲלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ח) "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ. כֵּיצַד. אִם הָיָה קָטָן אוֹ טִפֵּשׁ אוֹמֵר לוֹ בְּנִי כֻּלָּנוּ הָיִינוּ עֲבָדִים כְּמוֹ שִׁפְחָה זוֹ אוֹ כְּמוֹ עֶבֶד זֶה בְּמִצְרַיִם וּבַלַּיְלָה הַזֶּה פָּדָה אוֹתָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַיּוֹצִיאֵנוּ לְחֵרוּת. וְאִם הָיָה הַבֵּן גָּדוֹל וְחָכָם מוֹדִיעוֹ מַה שֶּׁאֵרַע לָנוּ בְּמִצְרַיִם וְנִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ הַכֹּל לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן:
ג
וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שִׁנּוּי בַּלַּיְלָה הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבָּנִים וְיִשְׁאֲלוּ וְיֹאמְרוּ מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת עַד שֶׁיָּשִׁיב לָהֶם וְיֹאמַר לָהֶם כָּךְ וְכָךְ אֵרַע וְכָךְ וְכָךְ הָיָה. וְכֵיצַד מְשַׁנֶּה. מְחַלֵּק לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וְעוֹקְרִים הַשֻּׁלְחָן מִלִּפְנֵיהֶם קֹדֶם שֶׁיֹּאכְלוּ וְחוֹטְפִין מַצָּה זֶה מִיַּד זֶה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ. אֵין לוֹ בֵּן אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ. אֵין לוֹ אִשָּׁה שׁוֹאֲלִין זֶה אֶת זֶה מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה. וַאֲפִלּוּ הָיוּ כֻּלָּן חֲכָמִים. הָיָה לְבַדּוֹ שׁוֹאֵל לְעַצְמוֹ מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה:
ד
וְצָרִיךְ לְהַתְחִיל בִּגְנוּת וּלְסַיֵּם בְּשֶׁבַח. כֵּיצַד. מַתְחִיל וּמְסַפֵּר שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ בִּימֵי תֶּרַח וּמִלְּפָנָיו כּוֹפְרִים וְטוֹעִין אַחַר הַהֶבֶל וְרוֹדְפִין אַחַר עֲבוֹדַת אֱלִילִים. וּמְסַיֵּם בְּדַת הָאֱמֶת שֶׁקֵּרְבָנוּ הַמָּקוֹם לוֹ וְהִבְדִּילָנוּ מֵהָאֻמּוֹת וְקֵרְבָנוּ לְיִחוּדוֹ. וְכֵן מַתְחִיל וּמוֹדִיעַ שֶׁעֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם וְכָל הָרָעָה שֶׁגְּמָלָנוּ וּמְסַיֵּם בַּנִּסִּים וּבַנִּפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ וּבְחֵרוּתֵנוּ. וְהוּא שֶׁיִּדְרשׁ מֵ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כו ה) עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה. וְכָל הַמּוֹסִיף וּמַאֲרִיךְ בִּדְרַשׁ פָּרָשָׁה זוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
ה
כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְאֵלּוּ הֵן. פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר. פֶּסַח עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב כז) "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'" וְגוֹ'. מָרוֹר עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. מַצָּה עַל שֵׁם שֶׁנִּגְאֲלוּ. וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן נִקְרָאִין הַגָּדָה:
ו
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ יָצָא עַתָּה מִשִּׁעְבּוּד מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו כג) "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם" וְגוֹ'. וְעַל דָּבָר זֶה צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ כְּלוֹמַר כְּאִלּוּ אַתָּה בְּעַצְמְךָ הָיִיתָ עֶבֶד וְיָצָאתָ לְחֵרוּת וְנִפְדֵּיתָ:
ז
לְפִיכָךְ כְּשֶׁסּוֹעֵד אָדָם בַּלַּיְלָה הַזֶּה צָרִיךְ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְהוּא מֵסֵב דֶּרֶךְ חֵרוּת. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד בֵּין אֲנָשִׁים בֵּין נָשִׁים חַיָּב לִשְׁתּוֹת בַּלַּיְלָה הַזֶּה אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן. אֵין פּוֹחֲתִין לוֹ מֵהֶם. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת. שִׁעוּר כָּל כּוֹס מֵהֶן רְבִיעִית:
ח
אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. אִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה הֲסִיבָה. וְאִם אִשָּׁה חֲשׁוּבָה הִיא צְרִיכָה הֲסִיבָה. וּבֵן אֵצֶל אָבִיו וְהַשַּׁמָּשׁ בִּפְנֵי רַבּוֹ צְרִיכִין הֲסִיבָה. אֲבָל תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֵינוֹ מֵסֵב אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת. וַהֲסִיבַת יָמִין אֵינָהּ הֲסִיבָה. וְכֵן הַמֵּסֵב עַל עָרְפּוֹ אוֹ עַל פָּנָיו אֵין זוֹ הֲסִיבָה. וְאֵימָתַי צְרִיכִין הֲסִיבָה בִּשְׁעַת אֲכִילַת כְּזַיִת מַצָּה וּבִשְׁתִיַּת אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הָאֵלּוּ. וּשְׁאָר אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ אִם הֵסֵב הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְאִם לָאו אֵינוֹ צָרִיךְ:
ט
אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הָאֵלּוּ צָרִיךְ לִמְזֹג אוֹתָן כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה שְׁתִיָּה עֲרֵבָה הַכֹּל לְפִי הַיַּיִן וּלְפִי דַּעַת הַשּׁוֹתֶה. וְלֹא יִפְחֹת בְּאַרְבַּעְתָּן מֵרְבִיעִית יַיִן חַי. שָׁתָה אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת אֵלּוּ מִיַּיִן שֶׁאֵינוֹ מָזוּג יָצָא יְדֵי אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת וְלֹא יָצָא יְדֵי חֵרוּת. שָׁתָה אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת מְזוּגִין בְּבַת אַחַת יְדֵי חֵרוּת יָצָא יְדֵי אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת לֹא יָצָא. וְאִם שָׁתָה מִכָּל כּוֹס מֵהֶן רֻבּוֹ יָצָא:
י
כָּל כּוֹס וְכוֹס מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ מְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְכוֹס רִאשׁוֹן אוֹמֵר עָלָיו קִדּוּשׁ הַיּוֹם. כּוֹס שֵׁנִי קוֹרֵא עָלָיו אֶת הַהַגָּדָה. כּוֹס שְׁלִישִׁי מְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. כּוֹס רְבִיעִי גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל וּמְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. וּבֵין הַכּוֹסוֹת הָאֵלּוּ אִם רָצָה לִשְׁתּוֹת שׁוֹתֶה. בֵּין שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי אֵינוֹ שׁוֹתֶה:
יא
הַחֲרֹסֶת מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים זֵכֶר לַטִּיט שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין בּוֹ בְּמִצְרַיִם. וְכֵיצַד עוֹשִׂין אוֹתָהּ. לוֹקְחִין תְּמָרִים אוֹ גְּרוֹגָרוֹת אוֹ צִמּוּקִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְדוֹרְסִין אוֹתָן וְנוֹתְנִין לְתוֹכָן חֹמֶץ וּמְתַבְּלִין אוֹתָן בְּתַבְלִין כְּמוֹ טִיט בְּתֶבֶן וּמְבִיאִין אוֹתָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן בְּלֵילֵי הַפֶּסַח:
יב
אֲכִילַת מָרוֹר אֵינָהּ מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא תְּלוּיָה הִיא בַּאֲכִילַת הַפֶּסַח. שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה אַחַת לֶאֱכל בְּשַׂר הַפֶּסַח עַל מַצָּה וּמְרוֹרִים. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֶאֱכל הַמָּרוֹר לְבַדּוֹ בְּלַיִל זֶה אֲפִלּוּ אֵין שָׁם קָרְבַּן פֶּסַח:
יג
מְרוֹרִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה הֵן הַחֲזֶרֶת וְהָעֳלָשִׁין וְהַתַּמְכָא וְהָחַרְחְבִינָא וְהַמָּרוֹר. כָּל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי יָרָק אֵלּוּ נִקְרָא מָרוֹר. וְאִם אָכַל מֵאֶחָד מֵהֶן אוֹ מֵחֲמִשְּׁתָּן כְּזַיִת יָצָא וְהוּא שֶׁיְּהוּ לַחִין. וְיוֹצְאִין בְּקֶלַח שֶׁלָּהֶן אֲפִלּוּ יָבֵשׁ. וְאִם שְׁלָקָן אוֹ כְּבָשָׁן אוֹ בִּשְּׁלָן אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן:
↗ קרא בספריה
📚 שיעור עיון בחברותא / Iyun B'Chavrusa
1 הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה א - ה: דיני סיפור יציאת מצרים
🎧 שמיעה / Listen

דער שיעור לערנט הלכות חמץ ומצה פרק ז' וועגן די מצוה פון סיפור יציאת מצרים. דער רמב"ם באשרייבט די חילוק צווישן זכירת יציאת מצרים (וואס איז נישט א באזונדערע מצוה) און די מצוה פון סיפור בליל פסח, און ווי אזוי מ'דארף אנהייבן בגנות (עבודה זרה אדער עבדות) און ענדיגן בשבח. ס'ווערט אויך באהאנדלט די הלכות פון שאלה ותשובה, די צוויי שיטות פון רב ושמואל, און די חיוב צו זאגן די דריי דברים פון פסח מצה ומרור.

מקור החיוב לספר ביציאת מצרים

ניסיון להבנת כל האופנים השונים

ביאור השאלה והתשובה

ביאור הגנות והשבח

📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון שיעור – הלכות חמץ ומצה, פרק ז’ — הקדמה: מצות סיפור יצי…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – הלכות חמץ ומצה, פרק ז’

הקדמה: מצות סיפור יציאת מצרים vs. זכירת יציאת מצרים

דער רמב”ם רעכנט אין הקדמה צו הלכות חמץ ומצה 13 מצוות, און די אכטע מצוה איז “לספר ביציאת מצרים באותו הלילה” – צו דערציילן פון יציאת מצרים אין יענע נאכט.

פשט: דער רמב”ם באטאנט “באותו הלילה” – דאס איז א מצוה ספעציפיש פאר ליל ט”ו ניסן, נישט א כלל’דיגע מצוה פון זכירה. ער זאגט נישט “זכר” נאר “לספר”.

חידושים:

1. דער רמב”ם האט נישט געפסק’נט אז ס’איז דא א באזונדערע מצוה פון זכירת יציאת מצרים דאס גאנצע יאר. ער רעכנט עס נישט אין למנין המצוות. אפילו אז מ’דערמאנט יציאת מצרים אין קריאת שמע, אין קידוש, אין ברכת המזון – דאס איז נישט א מצוה בפני עצמה, נאר א חלק פון דער נוסח פון יענע מצוות (קריאת שמע, קידוש, ברכת המזון).

2. אין הלכות קריאת שמע (פרק א’, הלכה ג’) שטייט אז מ’ליינט פרשת ציצית ביינאכט “כדי שיהא אדם מזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה”. דער רמב”ם פארשטייט דאס נישט ווי א באזונדערע מצוה, נאר ווי א פרט אין הלכות קריאת שמע – א טעם פארוואס מ’ליינט דריי פרשיות, נישט א מצוה פון זכירה בפני עצמה. אין הלכות קריאת שמע רעכנט דער רמב”ם נאר איין מצוה: “לקרות קריאת שמע פעמיים ביום” – מער נישט.

3. דער חילוק צווישן “סיפור” און “זכירה”: סיפור מיינט דערציילן די פרטים פון נסים ונפלאות, זכירה איז א כלל’דיגע דערמאנונג. דער חילוק איז נאר רעלעוואנט פאר דעם וואס האלט אז ס’איז דא א מצוה פון זכירת יציאת מצרים – אבער דער רמב”ם האט נישט אזא מצוה, ממילא פאלט אוועק די קשיא.

4. די משנה אין ברכות (פרק א’) מיט בן זומא – “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”: די חכמים קריגן זיך מיט בן זומא צו מ’דערמאנט יציאת מצרים ביינאכט. דער רמב”ם קען לערנען אז אפילו לויט בן זומא איז דאס נישט א מצוה בפני עצמה – ס’איז א דין אין הלכות קריאת שמע, נישט א באזונדערע מצוה פון זכירה. דער פסוק “למען תזכור” מיינט נישט אוטאמאטיש אז ס’איז א מצוה.

5. פארוואס האט דער רמב”ם נישט געהאלטן ס’איז א מצוה? עטליכע סברות: (א) ס’שטייט נישט די לשון “מצוה” אין ערגעץ אין חז”ל בנוגע זכירת יציאת מצרים ווי א באזונדערע מצוה; (ב) “כל שלא אמר” אין ברכת המזון/פסח מיינט נישט אז מ’דארף יוצא זיין א מצוה פון זכירה – ס’איז א דין אין נוסח התפילה; (ג) דער רמב”ם מאכט א גרויסע חילוק צווישן וואס איז א מצוה און וואס איז נאר אן ענין.

6. [דיגרעסיע: דער רמב”ן] – דער רמב”ן רעדט אסאך וועגן יציאת מצרים ווי דער יסוד פון אמונה, אבער דאס איז א השקפה’דיגער ענין, נישט א הלכה’דיגע מצוה.

הלכה א’ – מצות עשה של תורה לספר

“מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר ‘זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים’ כמו שנאמר ‘זכור את יום השבת לקדשו’. ומנין שבליל חמשה עשר? תלמוד לומר ‘והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה’ – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.”

פשט: ס’איז א מצות עשה מן התורה צו דערציילן די נסים ונפלאות וואס זענען געשען מיט אונזערע אבות אין מצרים, אין דער נאכט פון ט”ו ניסן. דער מקור איז דער פסוק “זכור את היום הזה”, און דער רמב”ם פארגלייכט עס צו “זכור את יום השבת לקדשו”. דער צווייטער פסוק “בעבור זה” לערנט דעם זמן – ליל ט”ו ניסן, ווען מצה ומרור ליגן פאר דיר.

חידושים:

1. “בליל חמשה עשר בניסן” גייט אויף ווען די מצוה איז, נישט ווען די נסים זענען געשען. דער לשון קען זיין מסובך, אבער דער פשט איז קלאר: “לספר בליל חמשה עשר בניסן” – די מצוה צו דערציילן איז אין יענע נאכט.

2. דער רמב”ם זאגט “של תורה”: עס ווערט אנגערירט אז נישט אייביג ווען דער רמב”ם זאגט “של תורה” מיינט עס פשוט דאורייתא – אבער בדרך כלל יא. עס ווערט אויך דערמאנט א מהלך אז אפשר לערנט דער רמב”ם אז יענע משנה (בן זומא) איז א מצוה דרבנן (אסמכתא), נישט דאורייתא, אבער דאס איז נישט דער רמב”ם’ס כוונה דא.

3. “זכור” – מחשבה אדער אמירה? דער ווארט “וזכרת את היום הזה” קען לכאורה מיינען בלויז מחשבה (געדענקען אין מוח), אדער אפילו א מעשה (ווי טון קרבן פסח), נישט דווקא אמירה/סיפור. דער רמב”ם ברענגט דעריבער דעם היקש צו “זכור את יום השבת לקדשו” – אזוי ווי דארט האבן חז”ל געלערנט אז “זכור” מיינט קידוש באמירה, אזוי אויך דא מיינט “וזכרת” א מצוה פון אמירה/דערמאנען (מזכיר זיין), נישט בלויז געדענקען אין געדאנק. דער ווארט “זכור” האט צוויי טייטשן: (א) געדענקען (remember), (ב) דערמאנען/מזכיר זיין (mention/recount). דא מיינט עס דערמאנען – אמירה.

4. דער פשוט’ער פשט פון “זכור את יום השבת”: דער פשוט’ער פשט פון “זכור את יום השבת” מיינט נישט דווקא צו זאגן אדער טראכטן – עס מיינט סתם צו מאכן שבת, צו האלטן שבת. אבער דער רמב”ם לערנט עס ווי אמירה (קידוש), און אזוי אויך ביי יציאת מצרים – סיפור באמירה.

5. “את היום הזה” – נישט “ביום הזה”: דער פסוק זאגט “וזכרת את היום הזה” (געדענק/דערמאן דעם טאג), נישט “ביום הזה” (אין דעם טאג). דאס מיינט אז דער פסוק אליין זאגט נישט ווען מ’דארף דערמאנען, נאר וואס מ’דארף דערמאנען – דעם גרויסן טאג פון יציאת מצרים. דעריבער דארף מען א צווייטן פסוק (“בעבור זה”) צו לערנען דעם זמן.

6. וויאזוי ארבעט די דרשה פון “בעבור זה”? דער שליסל איז דער ווארט “זה” – וואס מיינט עפעס וואס מ’קען ווייזן דערויף (ווי “זה א-לי ואנוהו” – “מראין באצבע”). “בעבור זה” מיינט: צוליב דעם דא – עפעס וואס ליגט פאר דיר. ווען ליגט עפעס פאר דיר? בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך – דאס איז ליל ט”ו ניסן.

7. קשיא: מרור שטייט נישט אין דער פרשה. אין דער פרשה פון “זכור את היום הזה” (שמות י”ג) שטייט גארנישט וועגן מרור, און אפילו מצה שטייט דארט נישט אין דעם קאנטעקסט פון ליל ט”ו ספעציפיש. “מצות על מרורים יאכלוהו” שטייט אין אן אנדער פרשה (פרשת בא, פריער). דער תירוץ לויט די הבנה פון ראשונים: “בעבור זה” – דער ווארט “זה” ווייזט אויף עפעס קאנקרעטעס וואס ליגט פאר דיר. אין דעם זמן פון אכילת פסח (ליל ט”ו) ליגט מצה ומרור פאר דיר. אזוי לערנט מען דעם זמן, אפילו אויב מרור שטייט נישט אין דער זעלבער פרשה.

8. צי מצה ומרור איז מעכב פאר סיפור יציאת מצרים? א חקירה: צי איז דער גורם פון דער מצוה די צייט (ליל ט”ו ניסן), אדער די מציאות פון מצה ומרור לפניך? דער מסקנא איז אז דער רמב”ם פארשטייט אז די צייט איז דער גורם – ליל ט”ו ניסן איז דער זמן המצוה. די מצה ומרור איז בלויז דער אופן וויאזוי מ’לערנט דעם זמן פון פסוק, אבער נישט א תנאי אין דער מצוה גופא. אויב איינער האט פונקט נישט קיין מצה און מרור, דארף ער מסתמא נאך אלץ מקיים זיין סיפור יציאת מצרים.

9. [דיגרעסיע: פסח שני און סיפור יציאת מצרים] – איינער וואס איז טמא און מאכט פסח שני (אייד”ר אייר) – צי האט ער א מצוה פון סיפור יציאת מצרים? דער פונקט ווערט נישט אויסגעפירט, אבער עס ווערט באמערקט אז די גאנצע מצה ומרור אין תורה איז געגאנגען אויף קרבן פסח, און אין זמן הזה איז עס א זכר.

הלכה ב’ – “וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח”

“וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.”

פשט: יעדער וואס איז מאריך אין דערציילן וואס איז געשען ביי יציאת מצרים, איז משובח.

חידושים:

1. דער חילוק צווישן “מאריך” און “מרבה”: דער רמב”ם טוישט דעם לשון פון דער הגדה. אנשטאט “וכל המרבה” שרייבט ער “וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו”. “מרבה” וואלט געקענט מיינען אז מען דארף אויפקומען מיט נייע תורות, מאכן גרעסער די מכות, צולייגן זאכן. דער רמב”ם מיט דעם לשון “מאריך” מדגיש אז מען גייט אריין אין מער דעטאלן פון וואס איז טאקע געשען — “שאירעו ושהיו” — נישט אויסטראכטן נייע זאכן. מען קען נישט פאנטאזירן, נאר מען גייט טיפער אריין אין די פרטים פון יעדע מכה, יעדע נס.

2. א פארקערטע לערנונג: וויאזוי קען מען “מאריך” זיין אויף עפעס וואס איז שוין געשען? מען ווייסט דאך נישט אלע דעטאלן. דאס ווייזט אז “מאריך” מיינט נישט נאר ריפיטירן, נאר אריינגיין אין טיפערע פארשטאנד פון וואס איז געשען.

3. ביישפיל פון “שיעורי ושיעורי”: ווען מען זאגט למשל “דם” — קען מען אריינגיין אין טויזנט קליינע דעטאלן וויאזוי שווער ס’האט געמאכט פאר די מצריים. אפילו דער מדרש אז “בכל מכה ומכה איז געווען שלוש מכות” — מיינט נישט אז מען לייגט צו, נאר אז ווען מען טראכט גוט אריין, ברענגט יעדע מכה מיט זיך נאך צרות. (א משל פון קאראנא — איין זאך ברענגט מיט זיך פילע נאכפאלגן.)

4. וואס איז דער מינימום שיעור? די מצוה איז מיוצא ווען מען זאגט ארויס אז מען איז ארויס פון מצרים, ס’איז געווען נסים ונפלאות. בכלל צו פארציילן מעשיות מיט דעטאלן איז שוין “משובח” — אבער ס’איז נישט דער עיקר מצוה. דער עיקר מצוה איז נאר דערמאנען.

5. דער רמב”ם’ס דגוש אויף “מה שעשה”: ביידע מאל זאגט דער רמב”ם “מה שעשה” — דאס מדגיש אז מען רעדט פון וואס איז טאקע געשען, נישט פון אויסגעטראכטע זאכן.

6. צי די אריכות איז אין סיפור אדער אין שבח והודאה: א שאלה צי “מאריך” מיינט אריכות אין דערציילן די נסים אליין, אדער אויך אין דברי שבח והודאה. דער רמב”ם דערמאנט אויך “והודה לו על כל הטוב אשר גמלנו” — ס’שטייט פיר זאכן, נישט נאר יציאת מצרים. עס איז אויך דא אן אנדערע שיטה אז מען איז מאריך אין הלכות פסח.

7. “מאריך זיין” קען זיין א חסרון ביי א בן טיפש: ווען מ’איז מאריך פאר א בן טיפש, וועט ער ווייניגער כאפן, נישט מער. דערפאר איז “מאריך בדברים” נישט א דזשענעראל הלכה פאר אלע סיטואציעס, נאר דער בן מאכט אויס דעם שיעור. ביי חכמים גדולים איז פארקערט – לאז זיי מאריך זיין, זיי ווערן נישט צומישט.

8. “מאריך זיין” = אנקומען צו א נייע הבנה: א חידוש אז “מאריך בדברים” מיינט נישט סתם מער רעדן, נאר מ’זאל אנקומען צו א נייע הבנה, א נייע כאפ, א נייע הרגשה אין יציאת מצרים. ווען מ’איז אליין, דארף מען מאריך זיין ביז מ’קומט אן צו עפעס נייעס. אבער מיט קינדער גייט מען מיט דעם קינד’ס מדרגה. דער קאונטער-ארגומענט: וואס איז שלעכט מיט’ן פשוט’ן פשט אז מאריך זיין מיינט סתם מער רעדן? א מינוט איז גוט, צען מינוט איז בעסער, צוויי שעה נאך בעסער. דער ענטפער: ביי א בן תם, אפילו די בעיסיק סיפור איז עפעס נייעס פאר אים. אבער ביי א בן חכם דארפסטו עפעס מער זאגן כדי ס’זאל האבן א תוספת.

9. “הגדולה שבמעשה” – לשון פון גרעסער מאכן: ראיה פון דעם לשון “מאריך בדברים שעירעו, הגדולה שבמעשה אבותינו” – “הגדולה” מיינט גרעסער מאכן, תוספת, נישט סתם חזר’ן. דער קאונטער: “הגדולה” מיינט פשוט פארציילן אויף אזא אופן אז מ’וועט הנאה האבן דערפון, נישט דווקא נייע געדאנקען.

10. צוויי אנדערע הלכות אין איין מצוה: ס’איז דא צוויי חלקים: (א) א דין פון זאגן – דער עצם סיפור, וואו מאריך זיין איז א מעלה, (ב) א דין פון פארציילן פאר קינדער – וואו מ’גייט לפי דעת השואל. דער בן טיפש איז נישט פטור פון סיפור, נאר ס’איז אנדערע הלכות וויאזוי מ’טוט עס.

11. דער בן חכם און הלכות פסח: פאר דעם בן חכם זאגט מען אים אפילו ביז “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן” – מ’גייט מיט אים אלע הלכות. דער מקור אין מכילתא – “מועצת חברים של תלמידי חכמים שעוסקין בהלכות הפסח עד חצות”. דער מקור איז פון דעם פסוק “מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלקינו אתכם” – דאס איז די שאלה פון דעם בן חכם.

12. צוויי גירסאות אין דעם מעשה פון רבי אליעזר: ס’איז דא צוויי גירסאות – צי זיי האבן דערציילט יציאת מצרים כל הלילה, אדער הלכות פסח כל הלילה. דאס שפיגלט אפ די צוויי וועגן צו פארשטיין די מצוה.

13. פארוואס איז דער רמב”ם נישט מאריך וועגן חכמים: דער רמב”ם גיט נישט אינסטרוקציעס וויאזוי חכמים זאלן מאריך זיין – ווייל חכמים קענען אליינס פארשטיין וואס צו טון. די הלכה’דיגע אנווייזונגען זענען פאר’ן לימוד מיט קינדער.

הלכה ג’ – “מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו”

“מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנאמר והגדת לבנך… לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד? אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים… ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו. וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו… ואפילו היו כולם חכמים שואלין זה את זה.”

פשט: עס איז דא א מצוה צו מודיע זיין די קינדער וועגן יציאת מצרים, אפילו זיי פרעגן נישט, און לפי דעם מדרגה פון קינד. מ’דארף אויך מאכן שינויים ביי דער סדר כדי די קינדער זאלן פרעגן.

חידושים:

א. דריי שטופן אין דער דרשה פון “והגדת לבנך”

1. דריי שטופן: (א) מען וואלט געמיינט אז די מצוה איז נאר ווען דאס קינד פרעגט — קמ”ל “והגדת לבנך” אפילו ער פרעגט נישט. (ב) מען וואלט נאך געמיינט אז די מצוה איז נאר פאר איינער וואס ווייסט נישט, צו אים מודיע זיין — קמ”ל “אפילו כולנו חכמים” אפילו מען ווייסט שוין. (ג) דאס מיינט אז די מצוה איז נישט בלויז “להודיע” (אינפארמירן), נאר “להזכיר” — צו רעדן וועגן דעם, אזוי ווי “זכור את יום השבת” וואו מען דערמאנט שבת נישט ווייל מען ווייסט נישט וואס שבת איז, נאר ווייל ס’איז אן ענין צו רעדן וועגן דעם.

2. צוויי מצוות אדער איינע? אויב “אפילו כולנו חכמים” טוישט די הגדרה פון דערציילן צו דערמאנען — וויאזוי פאסט דאס מיט הלכה ג וואו דער רמב”ם רעדט דאך יא פון “מצוה להודיע לבנים”? דער תירוץ: ס’זענען צוויי אספעקטן — (א) כלפי זיך אליין, אפילו חכמים, איז דא א מצוה צו רעדן/דערמאנען (לספר/להזכיר); (ב) כלפי קינדער וואס ווייסן נישט, איז דא אויך א מצוה צו מודיע זיין (להודיע). ביידע זענען חלק פון דער מצוה.

3. דער מקור פון “והגדת לבנך”: “והגדת לבנך” שטייט אין פרשת בא (קדש) — נאך פאר דעם וואס ס’שטייט אין אנדערע פרשיות אז דאס קינד וועט פרעגן. דאס איז דער מקור פאר “שאינו יודע לשאול את פתח לו” — דער פסוק רעדט פון א סיטואציע וואו דאס קינד פרעגט נישט, און דאך זאגט מען אים.

ב. “לפי דעתו של בן” – דער יסוד פון ד’ בנים

4. “לפי דעתו של בן” איז דער מקור פון ד’ בנים: דער רמב”ם קאדיפיצירט עס אלס הלכה — מיט א קטן אדער טיפש זאגט מען פשוט “כולנו היינו עבדים”; מיט א גדול וחכם גייט מען אריין אין פרטים פון וואס איז פאסירט אין מצרים און די נסים דורך משה רבינו.

5. דער רמב”ם נעמט ארויס “לפי דעתו של בן” פון דער משנה’ס סדר: אין די משנה שטייט “לפי דעתו של בן הוא מלמדו” נאך מה נשתנה, אין קאנטעקסט פון ענטפערן די קינדער’ס שאלות. דער רמב”ם נעמט עס ארויס פון דער סדר און שטעלט עס אריין אין די כללי’דיגע הלכות פון סיפור יציאת מצרים (פרק ז’), בעפאר ער קומט צו דער סדר אין פרק ח’. דאס ווייזט אז דער רמב”ם פארשטייט עס ווי א כלל’דיגן דין, נישט נאר א פרט אין דער סדר.

ג. גרויסער דיוק: וואס פעלט ביי קטן וטיפש

6. א העכסט אינטערעסאנטער דיוק: ביי קטן וטיפש שרייבט דער רמב”ם בלויז “כמו שעבד זה”, “כמו שפדה זה”, “כמו מצות אלו” – אן דערמאנען משה רבינו, אן דערמאנען נסים, אן דערמאנען “מה שאירע לנו”. ביי גדול וחכם שרייבט ער “מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”.

דער חידוש: דער קטן וטיפש פארשטייט נאר די תוצאה (רעזולטאט) – ס’איז דא א עבד, ס’איז דא א בן חורין – אבער נישט די סיבה (אורזאך). ער פארשטייט נישט וואס מיינט “הקדוש ברוך הוא”, ער פארשטייט נישט וואס מיינט נסים, ער פארשטייט נישט ווער משה רבינו איז. דער גדול וחכם קען פארשטיין זאכן וואס ער זעט נישט – ער זעט נישט קיין משה רבינו, אבער זיין טאטע זאגט אים אז ס’איז געווען א משה רבינו, און ער קען דאס פארשטיין.

דאס ווערט פארגליכן צו דעם רמב”ם’ס ביאור וועגן ווי עבודה זרה האט זיך אנגעהויבן (הלכות עבודה זרה): דער המון עם זעט נישט די זאך וואס מ’דינט (די סיבה/רמז), זיי זעען נאר די מיט וואס מ’דינט (דאס פסל). אזוי אויך דער קטן וטיפש – ער זעט נאר דאס וואס, נישט דאס פארוואס.

7. “פדה את עמו” vs. “נסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”: ביי קטן וטיפש שטייט “הקדוש ברוך הוא פדה את עמו” – אבער אפילו דאס פארשטייט ער נישט ריכטיג, ווייל ער ווייסט נישט וואס מיינט “הקדוש ברוך הוא”. ער פארשטייט בלויז: מיר זענען געווען קנעכט, יעצט נישט. ביי גדול וחכם לייגט מען צו “נסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו” – דאס מיינט די גאנצע מעשה פון דם ביז בכורות, אלע מכות, א נס וואס האט זיך מתמשך געווען.

8. דיסקוסיע וועגן וואס “נסים” מיינט: צי “נסים” מיינט ספעציפיש די עשר מכות (פון דם ביז בכורות), אדער די עיקר נס היציאה אליין. דערמאנט ווערט דער רמב”ן’ס יסוד אז א נס מתמשך איז א גרעסערע נס – פאר א גדול וחכם דארף מען זאגן אז ס’איז נישט געווען איין נס פון ארויסגיין, נאר א נס וואס האט זיך מתמשך געווען.

9. מצה ומרור – די בעיסיק מעשה: מצה און מרור זאגן נאר די צוויי פשוט’ע זאכן: מיר זענען געווען מרור (ביטערקייט/שעבוד) און מיר האבן באקומען מצה (ארויסגיין). דאס איז סימפל די מעשה – אן דערמאנען עבד, אן דערמאנען סיבות.

10. “אילו לא הוציא” – פארבינדונג צו עבדות היינט: אפשר קומט דער ענין פון “כמו עבד זה” פון דער הגדה’ס “אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו” – אז מ’זאל פארשטיין אז יענער איז נאך יעצט אן עבד. דאס מאכט עבדות צו א לעבעדיגע מציאות, נישט בלויז א היסטארישע זכרון.

[דיגרעסיע: אין דער רמב”ם’ס צייט (מצרים/שפאניע) איז עבדות געווען א מציאות, וואס מאכט דעם “כמו עבד זה” מער קאנקרעט.]

ד. דער מקור פון “כמו עבד זה” – גמרא פסחים קט”ז

11. גמרא פסחים קט”ז ע”א: רב נחמן האט געזאגט צו זיין עבד דורו: “עבדא דאפקיה מריה לחירות יהבו ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר?” – א קנעכט וואס זיין הער באפרייט אים און גיט אים זילבער און גאלד, וואס דארף ער זאגן? האבן זיי אים געענטפערט: “בעינן לדידך לשבוחי” – ער דארף לויבן. דערויף האט רב נחמן געזאגט: “פטרתן מלומר מה נשתנה” – איר האט מיך פטור געמאכט פון זאגן מה נשתנה. דאס איז ממש דער דמיון וואס דער רמב”ם נוצט – דער עבד-משל איז א וועג צו מעורר זיין די שאלה און דערציילונג, פונקט ווי מה נשתנה.

12. רב נחמן’ס שיטה – מה נשתנה איז נישט דער איינציגער וועג: פון דעם מעשה זעט מען אז רב נחמן האט געהאלטן אז מה נשתנה איז בלויז איין וועג פון מקיים זיין דעם ענין פון שאלה ותשובה. דורך דעם עבד-משל האט ער אויך יוצא געווען. ער האט געזאגט “פטרתן מלומר מה נשתנה” – ס’שטייט נישט אז ער דארף נאך זאגן גאנץ מה נשתנה.

13. ר’ אברהם בן הרמב”ם’ס קשיא וועגן דעם עבד: ר’ אברהם בן הרמב”ם האט זיך געמוטשעט מיט דעם פאקט אז רב נחמן האט א עבד – וויאזוי קען ער אים נוצן ביים סדר? ער פארענטפערט אז מסתמא האט ער אים משחרר געווען פריער (קודם).

ה. שינויים כדי שישאלו

14. דער עיקר חידוש – שינוי דארף נישט זיין פון מצות דווקא: מה נשתנה איז געבויט אויף דעם פסוק “כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת” – דאס קינד פארשטייט נישט וואס מ’טוט, און מ’דערציילט אים. אבער דער רמב”ם לערנט אז מ’קען יוצא זיין דעם ענין פון שאלה דורך סתם “פאני זאכן” וואס זענען נישט קיין מצוה בכלל! קליות ואגוזים, עוקרין את השולחן – דאס זענען נישט קיין מצות, נאר שינויים כדי שישאלו. דאס לערנט אונז אז מ’קען מקיים זיין דעם ענין פון תורה אין פארשידענע וועגן – דער עיקר איז דער שאלה ותשובה, נישט דווקא דער ספעציפישער אופן.

15. דער רמב”ם’ס לשון “וכיוצא בדברים אלו”: דער רמב”ם זאגט קלאר אז מ’קען טרעפן נאך וועגן וויאזוי צו מאכן שינויים – מ’מוז נישט טון פונקטליך וואס די גמרא זאגט. דאס באשטעטיגט אז דער עיקר איז דער תכלית (שישאלו), נישט דער ספעציפישער מעשה.

16. “כך וכך אירע וכך וכך היה” – צוויי לשונות: וואס איז דער חילוק צווישן “אירע” און “היה”? “אירע” מיינט א ספעציפישע געשעעניש, אן אנעקדאט, עפעס וואס האט פאסירט (א נקודה’דיגע זאך). “היה” מיינט דעם כללות’דיגן מצב – וויאזוי ס’איז געווען.

17. חטיפת מצה: מ’כאפט צו די מצה פון דעם קינד כדי ער זאל פרעגן. דער קינד פרעגט נישט ווייל ער איז אינטערעסירט אין דער ענטפער, נאר ווייל ער וויל צוריקבאקומען זיין שטיקל מצה. דאס איז אזויווי “שואל לעצנה” — א שפיל פון א שאלה. פונדעסטוועגן איז אפילו אזא “שפיל-שאלה” גענוג גוט צו מקיים זיין דעם ענין פון שאלה.

18. ר’ עקיבא’ס מנהג — קליות ואגוזים: גמרא פסחים קח: – “אמרו עליו על ר’ עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזים לתינוקות ערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.” דער פשט איז נישט אז די קינדער זאלן פרעגן פארוואס מ’טיילט נוסעס — נאר פשוט אז זיי זאלן אויפבלייבן (שלא ישנו) און דאן וועלן זיי ממילא פרעגן (וישאלו) ווען זיי זעען די שינויים ביים סדר.

19. קשיא אויף דעם חינוך-סיסטעם: אויב דער ענין פון שינויים איז אז אלעס זאל זיין נייע חידושים פאר די קינדער, איז דאך דער היינטיגער מנהג אז מ’לערנט אין חדר אלע הלכות פסח פאר פסח — פארקערט! דאס מאכט אז ביים סדר איז שוין גארנישט נייע פאר זיי.

20. פערטע יאר — נייע שינויים: דער רמב”ם ברענגט דריי אפשענס פון שינויים. אבער וואס טוט מען דאס פערטע יאר? מ’מוז אויפקומען מיט נייע זאכן. דאס ווייזט אז עס איז נישט א פעסטע ליסטע נאר א פרינציפ — “צריך כל שנה לעשות דבר פלא חדש”. תירוץ: מ’רעדט דאך פון זייער קליינע קינדער. א גרויסע קינד ווייסט שוין פון לעצטע יאר — ער איז שוין דער “חכם” וואס פרעגט א בעסערע שאלה.

21. ראב”ד’ס פירוש אויף “חוץ ממצה”: דער ראב”ד קריגט זיך מיט’ן רמב”ם און זאגט אז “חוץ ממצה” מיינט נישט אז מ’לאזט מצה אויפן טיש ווען מ’נעמט אוועק אלעס, נאר אז מ’זאל עסן שנעל כדי די קינדער זאלן נישט איינשלאפן. דאס איז זייער וויכטיג למעשה: מ’דארף זארגן אז קליינע קינדער זאלן נישט איינשלאפן פאר זיי עסן מצה. ווי מ’האט געלערנט אז “קטן שיודע לאכול” – א קליין קינד וואס קען עסן – איז דא א מצות חינוך פון מצה. א דריי-יעריג אינגל וואס שלאפט איין פאר מצה, דארף מען אים געבן א שטיקל מצה איידער ער שלאפט איין. דאס איז דער פשט אין “חוטפין מצה בלילי פסחים” (ר’ יהודה) – מ’כאפט צו די מצה פאר די קינדער.

22. רבנו יונה’ס פירוש אויף קליות: רבנו יונה פארענטפערט אז קליות מאכט מען געווענליך פון פרישע ווייץ וואס איז חדש ביז מארגן (ט”ז ניסן), דערפאר לייגט מען אוועק פון לעצטע יאר. דער שינוי איז אז געווענליך גיט מען קליות נאכן סעודה, נישט פארדעם – דאס איז א “ראנגער סדר” וואס מעורר שאלות. אבער דער רמב”ם זאגט נישט דעם פירוש.

[דיגרעסיע: למעשה’דיגע נפקא מינה פאר שבת הגדול דרשה – מ’זאל זאגן אז עלטערן מיט קליינע קינדער זאלן וויסן: ס’איז א מצוה פאר קליינע קינדער צו עסן מצה, אפשר אויך מרור, און אויב מ’זעט אז דאס קינד שלאפט איין, זאל מען אים געבן א שטיקל מצה פריער.]

ו. ווער פרעגט – סדר פון שאלה ותשובה

23. “ואילו אשתו שואלתו. ואם לאו הוא שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה. ואפילו כולן חכמים שואלין זה לזה.” ווען ס’איז נישטא קיין קינד, פרעגט די פרוי. ווען ס’איז נישטא קיין פרוי, פרעגט ער זיך אליין. אפילו ווען אלע זענען חכמים, פרעגן זיי איינער דעם צווייטן.

24. ברייתא פון שאלה ותשובה (פסחים קט”ז): “חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות הפסח שואלין זה לזה.” “חכם” מיינט דא נישט א חכם ממש, נאר א קינד וואס איז חכם גענוג צו פרעגן – ער איז נישט “אינו יודע לשאול”.

25. וויאזוי איז דער שואל יוצא סיפור יציאת מצרים? וויאזוי איז די פרוי (אדער דער שואל) יוצא סיפור יציאת מצרים מיט דעם וואס זי פרעגט? דער תירוץ: די שאלה איז א חלק פון דער סיפור. מ’פרעגט און מ’איז מקיים סיפור יציאת מצרים ווייל מ’האט אנגעהויבן די קאנווערסעישן. עס איז א חלק פון דער “סדר המצוה” — יעדע מצוה טוען צוויי מענטשן. עס דארף זיין “באופן שאלה” — אין א פארמאט פון פרעגן.

26. “אפילו כולן חכמים” — וואס הייסט שאלה ווען מ’ווייסט שוין? ביי חכמים זעט מען קלאר אז די שאלה איז נישט עכט — זיי ווייסן שוין אלע ענטפערס. דאס ווייזט אז “שואל” דארף נישט מיינען אז מ’ווייסט נישט — עס איז גענוג אז עס איז באופן שאלה, אין דער פארם פון א שאלה, אפילו ווען ס’איז נישט “דזשעניוען.”

27. “שואל לעצמו” — וואס מיינט דאס? ער זאגט די ווערטער פון שאלה. אין דעם קעיס איז עס בכלל נישט קיין שאלה — ער ווייסט שוין די תשובה. דאס ווייזט אז “שאלה” אין דעם קאנטעקסט מיינט נישט “איך ווייס נישט” — עס מיינט דעם אקט פון רעדן אין א שאלה-פארמאט. עס ווערט דערמאנט אז ס’איז דא א מחלוקת צי מ’קען זיך אליין פרעגן א שאלה ווען מ’ווייסט שוין דעם ענטפער.

28. דער באגריף “שואל” מיינט נישט נאר פרעגן ווייל מען וויל וויסן אן ענטפער. עס ווערט פארגליכן צו “שאלת שלום” און “דרישת שלום” — ביידע זענען נישט אינפארמאציע-שאלות, נאר א וועג פון התקשרות. אזוי ווי דער אייבערשטער פרעגט אדם הראשון “איכה” — ער ווייסט דאך דעם ענטפער, אבער עס איז “לשון שלא תתפוס את האדם הראשון, שלא יתבהל פתאום” — א וועג פון התקשרות עם הדברים.

29. די שאלה איז א “בילד-אפ”: אזוי ווי א רב הייבט אן א שיעור מיט קשיות כדי צו שאפן אנגעצויגנקייט. עס איז נישט א “ריעלע” קשיא, נאר א סדר פון אריינגיין אין דעם ענין. פארגליכן צו תרומת הדשן וואס האט אליין געשריבן ביידע די שאלות און תשובות. “שאלת חכם חצי תשובה” — די שאלה קלערט אויס וואס באדערט, און דערמיט איז עס שוין חצי תשובה.

30. דער אריגינעלער סדר איז געווען “בשאלת הבן” ווי עס שטייט אין תורה. נאכדעם וואס דער סדר איז שוין פעסטגעשטעלט, טוט מען עס אפילו ווען עס מאכט נישט קיין סענס (ווי ווען מען פרעגט זיך אליין). דאס איז אפשר “די ערשטע מאל וואס מ’זעט קלאר אז דו האסט א סדר וואס מאכט נישט קיין סענס, און מ’זאגט דיר טו עס עניוועיס.”

31. פארבינדונג צו יציאת מצרים: דער גאנצער סיפור יציאת מצרים איז אויך “פארקערט” — “ואני אקשה את לב פרעה” — דער אייבערשטער האט געמאכט ניסים כדי ער זאל קענען אויסלייזן. אויב די ענטפער (סיפור יציאת מצרים) איז שוין באשערט, איז די שאלה אויך א “פעיק שאלה.”

[דיגרעסיע: מתפלל בעד חבירו — ר’ חיים קאניעווסקי בשם ר’ חיים מוואלאזשין: אפילו ווען דער סיבה פארוואס ער איז מתפלל פאר יענעם איז ווייל ער וויל “יוצא הוא תחילה” — ער מיינט זיך. קשיא: מיט וואס הייסט עס אז ער איז מתפלל בעד חבירו ווען ער מיינט זיך? דאס ווערט פארגליכן צו “שואל לעצמו” — אין ביידע פאלן איז דער אקט נישט “עכט” אין דעם טראדיציאנעלן זין, אבער עס ציילט פונדעסטוועגן.]

הלכה ד’ – מתחיל בגנות ומסיים בשבח

“וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים, ותועים אחר ההבל, ורודפים אחר עבודה זרה… ומסיים… שקרבנו הקדוש ברוך הוא לו, ונתן לנו את התורה, וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו… והיא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה. ולא עוד אלא שמאריך בדרש פרשה זו ורמזים שבה.”

פשט: דער רמב”ם פסק’נט ביידע שיטות — רב (מתחילה עובדי עבודה זרה) און שמואל (עבדים היינו) — און הייבט אן מיט דער גנות פון עבודה זרה. ער צעטיילט עס אין צוויי סטאריס: (1) רוחניות’דיגע גנות (עבודה זרה) און שבח (תורה/יחוד), (2) גשמיות’דיגע גנות (שעבוד) און שבח (יציאה). מען דרשנ’ט “ארמי אובד אבי” ביז דער סוף פון דער פרשה, און מען איז מאריך אין דרש פרשה זו ורמזים שבה.

חידושים:

א. להתחיל בגנות ולסיים בשבח – סטרוקטור

1. להתחיל בגנות ולסיים בשבח האט אן ענליכע סטרוקטור צו דער שאלה — ביידע זענען א “בילד-אפ,” אנהייבן פון אונטן ארויף. מען קען דאך יוצא זיין מיט בלויז זאגן “דער א

ייבערשטער האט אונז אויסגעלייזט” אין צוויי מינוט, אבער דער סדר פארלאנגט דעם בילד-אפ.

ב. דריי לעוועלס פון גנות און דריי לעוועלס פון שבח

2. דער רמב”ם זאגט דריי זאכן ביי גנות: (1) כופרים, (2) תועים אחר ההבל, (3) רודפים אחר עבודה זרה. און כנגדם דריי ביי שבח: (1) שקרבנו הקדוש ברוך הוא לו — קעגן כפירה, (2) ונתן לנו את התורה — קעגן תועים, (3) וקרבנו ליחודו — קעגן עבודה זרה.

3. “כופרים” מיינט אטעיזם: לויט דעם רמב”ם’ס שיטה אין הלכות עבודה זרה, אלע עובדי עבודה זרה זענען בעצם אטעיסטן — ווייל זיי מאכן א גאט וואס איז נישט קיין גאט (א גוף, כביכול), און דעם אמת’ן גאט האבן זיי נישט. “כופרים” מיינט דעריבער דאס פעלן פון ידיעת עצם אלוקות. כנגד דעם איז “שקרבנו הקדוש ברוך הוא לו” — צו אים, וואס מיינט ידיעת עצם אלוקות.

4. “תועים אחר ההבל”: דער רמב”ם אין הלכות עבודה זרה פרק א’ באשרייבט א שטאפל וואס איז פאר עבודה זרה ממש — מען האט געמאכט צלמים און צורות “כדי להשיג בהם רצון הבורא.” דאס איז “הבל” — נישט דווקא עבודה זרה נאך, נאר דער שורש דערפון: דער ווילן צו האבן עפעס פיזישעס צו דינען דורך. דער רמב”ם ברענגט דעם לשון: “הכל יודעים שאתה הוא לבדך, אלא… שמדמים שזה הבל רצונך הוא.” כנגד דעם איז “ונתן לנו את התורה” — דער אמת’ער וועג צו דינען, אנשטאט הבל.

5. “וקרבנו ליחודו” מיינט יחוד העבודה: נישט בלויז יחוד השם (מאנאטעיזם), נאר יחוד העבודה — וואס אברהם אבינו און משה רבינו האבן אויפגעטון: מען זאל נישט דינען די עובדים/מתווכים, ווייל אז מען דינט זיי ווערט מען כופר אין אים. דער אייבערשטער האט געמאכט א כוונה יתירה — נישט בלויז צו פארמיידן טעות, נאר אז מען זאל אים אליין דינען.

ג. דריי סטעפס אין הלכות עבודה זרה כנגד דריי סטעפס דא

6. דער רמב”ם אין הלכות עבודה זרה פרק א’ באשרייבט דריי סטעפס פון פאלן: (1) מען האט געוואוסט פון דעם אייבערשטן אבער געמאכט “כבוד של מלך” — היכלות וכו’ (= הבל), (2) פון דעם איז געווארן ממש עבודה זרה, (3) א דריטער שטאפל פון גאר ארויסנעמען דעם אייבערשטן. כנגד דעם זענען די דריי שבח’ן: לו (ידיעת עצם אלוקות), תורה, יחוד העבודה.

7. שינוי נוסחאות: אין געוויסע גרסאות שטייט “לו” (צו אים) און אין אנדערע “לא” (נישט צו אים). דער רמב”ם’ס גרסא מיט “לו” מיינט “שקרבנו הקדוש ברוך הוא לו” — צו אים, וואס מיינט ידיעת עצם אלוקות.

ד. מחלוקת רב ושמואל

8. רב: “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” — די גנות איז אז זיי זענען געווען רשעים (עבודה זרה). שמואל: “עבדים היינו” — די גנות איז אז זיי זענען געווען נעבעך, אין א צרה (שעבוד). ביידע זענען “גנות” — איינס איז א שלעכטע מצב (צרה), און איינס איז א שלעכטע מעשה (רשעות).

9. רב איז אויך מודה אויף יציאת מצרים: אפילו לויט רב, וואס זאגט די עיקר גנות איז עבודה זרה, מוז מען אויך רעדן וועגן יציאת מצרים אליין. ווייל “לפיכך חייב אדם להודיע” — מען איז יוצא ביידע שיטות. רב’ס שיטה מיינט נישט אז מען קען ארויסשניידן מצה, מרור, און די פאקטישע מעשה פון יציאת מצרים. די עיקר סיפור בלייבט יציאת מצרים, נאר עפעס האט זיך שוין אנגעהויבן פארדעם.

10. דער רמב”ם’ס צוויי-טייליגע סטרוקטור: דער רמב”ם זאגט גאנץ קלאר: איינס איז כולו רוחניות (די דעות, עבודה זרה), און איינס איז די עצם עובדות (די פיזישע געשעענישן פון יציאת מצרים).

ה. דער ברייטערער באדייט פון יציאת מצרים

11. רבינו מנוח זאגט אז מען איז אויסגעלייזט געווארן נישט נאר פון פרעה’ס שעבוד, נאר פון דער גאנצער תקופה זינט תרח — פון דורות פון עבודה זרה. די מעשה פון יציאת מצרים איז אז זיי זענען געווארן עובדי השם, אן אכשר דרא.

12. קשיא: וואס גייט אונז אן תרח? צווישן תרח און יציאת מצרים איז דאך געווען יעקב אבינו, וואס האט יא געהאט אמונה שלימה. ווי קען מען זאגן אז מצרים האט אונז אויסגעלייזט פון תרח’ס עבודה זרה, אז אינצווישן איז שוין געווען א גוטע תקופה? דער ענטפער בלייבט אפן — פון תרח ביז “שקבעו המקום לעבודתו” איז געווען א קאנטיניואום פון עפעס עבודה זרה, כאטש ס’איז טאקע געווען גוטע תקופות.

13. אפשר ליגט אין רמב”ם א רמז אז דער גאנצער גלות מצרים האט זיך נאר אנגעהויבן ווייל עס איז געווען “תועים אחר ההבל” — ווען אידן וואלטן א גאנצע צייט געווען דבוק אין אייבערשטן, וואלט זיך נישט אנגעהויבן קיין מצרים. דאס פאסט מיט רב’ס שיטה (מתחילה עובדי עבודה זרה), אבער לויט שמואל (עבדים היינו) בלייבט די שאלה פארוואס מיר זענען געווען אין מצרים.

ו. “ארמי אובד אבי” – דער משכיל ומודע

14. “והיא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה” — מען ענטפערט דעם משכיל דורך דרשנ’ען פון “ארמי אובד אבי” ביז דער סוף פון דער פרשה.

15. חידוש: ארמי אובד אבי הייבט נישט אן מיט תרח. ביי תרח איז מיר דער פראבלעם (אונזערע אבות האבן געדינט עבודה זרה), אבער ביי “ארמי אובד אבי” איז עמיצער אנדערש דער פראבלעם (א שלעכטער פעטער האט געטשעפעט). דאס איז א גרויסער חידוש — פון וואו נעמט מען די גאנצע רוחניות’דיגע מעשה (דעת האמת, באקעמפונג פון עבודה זרה) אינעם פסוק “ארמי אובד אבי”, וואס רעדט דאך ווייטער פון “וירד מצרימה… וירעו אותנו המצרים”?

16. דער רמב”ם’ס פארשטאנד פון דער משנה: די משנה זאגט צוויי זאכן: (1) “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”, און (2) “ודורש מארמי אובד אבי”. דער רמב”ם האט פארשטאנען אז ביידע זאכן ווערן אויפגעטאן צוזאמען — דורך דרשנ’ען “ארמי אובד אבי” איז מען מתחיל בגנות ומסיים בשבח. אבער למעשה שטימט דאס נישט גאנץ, ווייל דער “מתחיל בגנות” (דאס שטיקל “מתחילה עובדי עבודה זרה”) ווערט געזאגט פאר “ארמי אובד אבי”.

17. “והיא שעמדה” — וואס מיינט “והיא”? דאס איז נישט פשוט אין דער משנה און גמרא. דער רמב”ם זאגט נישט אז “והיא” מיינט אז מען איז יוצא דורך דעם דרשנ’ען; ער זאגט בלויז “והיא — דאס איז דא”, אן אנווייזונג אויף וואס עקזיסטירט.

18. דער מקור פון דעם רמב”ם’ס לשון: דער רמב”ם’ס לשון שטאמט פון דעם פסוק אין ספר יהושע (כ”ד) וואס רעדט וועגן תרח און זיינע קינדער וואס האבן געדינט עבודה זרה.

19. רבנו יונה’ס שיטה: מען קען זאגן אז דער עיקר פון יציאת מצרים איז “יקובנו המקום” — דער אייבערשטער’ס באשטימונג. ער ברענגט דעם פסוק “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו” — וואס שטייט אין דער המשך פון “עבדים היינו”. פון דעם זעט מען אז מען רעדט נישט נאר פון יציאת מצרים, נאר פון דער גאנצער תורה — וואס שטיצט דעם ברייטערן פארשטאנד פון דער גאולה.

ז. “ולא עוד אלא שמאריך בדרש פרשה זו ורמזים שבה”

20. דאס ענטפערט אויף א פראקטישע שאלה: וויאזוי אקוראט מקיים מען דעם “משכיל להבין את משמעות שבח” און דעם “המאריך לספר בצרותינו ורמזים שבהם”? דער ענטפער איז: דורך מאריך זיין אין דרש פרשה זו.

ח. דער רמב”ם’ס סדר vs. דער הגדה’ס סדר

21. דער רמב”ם’ס סדר פון הלכות גייט אביסל “בעקווארדס” אין פארגלייך מיט דער סדר פון דער הגדה אליין (וואו קודם קומט מה נשתנה, דערנאך מתחיל בגנות, דערנאך ארמי אובד אבי). דער רמב”ם מאכט פון דעם “הלכות” – ער עקסטראקט הלכה’דיגע פרינציפן פון דער הגדה, און דאס פירט צו א פארקערטן סדר. ער חזר’ט כמה מאל איבער דער מצוה פון סיפור, אבער יעדעס מאל מיט אן אנדער חלק אדער אן אנדער צוגאנג — יעדע הלכה בויט ארויס אן אנדער אספעקט פון דער הגדה של פסח.

22. דער תירוץ אויף מה נשתנה דארף נישט זיין א דירעקטע ענטפער אויף די שאלות. אויב א קינד פרעגט “פארוואס עסט מען מצה?” און מען ענטפערט “עבדים היינו”, האט מען אים נישט דירעקט געענטפערט פארוואס מען עסט מצה – אבער מען דארף נישט דירעקט ענטפערן. דער סיפור יציאת מצרים אליין איז דער ענטפער, נישט א ספעציפישע ענטפער אויף יעדע שאלה.

הלכה ה’ – “כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו”

“כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בלילי פסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור.”

פשט: דער רמב”ם פסק’נט ווי רבן גמליאל אז מען מוז דערמאנען פסח מצה ומרור.

חידושים:

1. מינימום אדער נויטיגער חלק? א מחלוקת אין לערנען צי דאס איז א “מינימום” (ווי רבן גמליאל’ס שיטה אין משנה – אז אפילו אן אלעס אנדערע, מוז מען כאטש דאס זאגן), אדער צי דער רמב”ם מיינט אז דאס איז אויך א נויטיגער חלק צוזאמען מיט אלעס אנדערע. דער איין צד: פשט אין רמב”ם איז אז מען דארף דאס אויך זאגן (נישט נאר אלס מינימום, נאר אלס חלק פון דער פולער הגדה). דער אנדערער צד: פשט אין רבן גמליאל אז דאס איז דער מינימום.

2. דער רא”ן’ס שיטה: צי איינער וואס האט נישט מתחיל בגנות ומסיים בשבח, האט ער מקיים געווען סיפור יציאת מצרים כתקנה? דער רא”ן חילק: אפשר האט ער מקיים געווען דעם עיקר מצוה פון סיפור, אבער נישט מקיים דעם דין פון דברי קבלה (ארמי אובד אבי). אדער אפשר פעלט עס אין דער עצם סיפור. דאס בלייבט נישט קלאר.

3. [דיגרעסיע: פארבינדונג צווישן די דריי זאכן פון סיפור און די דריי זאכן פון רבן גמליאל] אפשר קען מען פארבינדן די דריי זאכן פון רבן גמליאל (פסח מצה ומרור) מיט די דריי שטאפלען פון דער סיפור וואס דער רמב”ם האט פריער דערמאנט (כופרים, טועים אחר עבודה זרה, קירבנו המקום):

פסח – הקב”ה האט פסח געמאכט אויף אונזערע הייזער, בכורי מצרים געהרג’עט און בכורי ישראל גע’גאל’ט – דאס איז דער “קירבנו המקום לעבודתו”, ער האט געוויזן אז מיר זענען זיינע קינדער.

מרור – דאס וואס די גוים האבן אידן געפייניגט, האט געפירט צו א “הבדלה” – אידן זענען דורך דעם ווייט געווארן פון די מצריים.

– דער פארבינדונג ווערט נישט פולשטענדיג אויסגעארבעט.

“ודברים אלו כולן נקראין הגדה”

“ודברים אלו כולן נקראין הגדה.”

פשט: אלע זאכן וואס זענען דערמאנט געווארן ביז יעצט הייסן “הגדה”.

חידושים:

1. “ודברים אלו” גייט נישט בלויז אויף די שלשה דברים (פסח מצה ומרור), נאר אויף אלעס וואס איז געזאגט געווארן פון הלכה ב’ (אדער אפשר הלכה א’) ביז דא. הלכה א’ זאגט נאר דעם עיקר מצוה; פון הלכה ב’ אן – דאס איז “הגדה”.

2. דאס איז איינע פון “דריי פאני רמב”ם’ס” וואו ער זאגט “דאס הייסט הגדה” – כאילו ער וויל אונז מודיע זיין וואס דער טערמין “הגדה של פסח” באדייט: עס איז דער אינהאלט פון די ערשטע פיר-פינף הלכות.

3. דער סיום: “הורונו רבותינו עד כאן הלכות ההגדה” – נאך דעם קומען אנדערע הלכות (ד’ כוסות, א.א.וו.), אבער “הלכות ההגדה” איז ספעציפיש די הלכות וואס מען האט געלערנט ביז דא.


תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה פרק ז’ – מצות סיפור יציאת מצרים

הקדמה: מצות סיפור יציאת מצרים לעומת זכירת יציאת מצרים

דער רמב”ם’ס מצוה #8 אין הקדמה

Speaker 1:

אונז גייען לערנען הלכות חמץ ומצה פרק ז’.

און ס’גייט אזוי, אונז האבן שוין געלערנט די הלכות פון נישט עסן חמץ, דאס האבן מיר געלערנט אין פרק א’ ביז ה’. פרק ו’ האבן מיר שוין געלערנט די מצוה פון עסן מצה, און פרק ז’ גייען מיר לערנען נאך א מצוה וואס דער רמב”ם האט געזאגט אז ס’איז א מצוה.

וועלכע מצוה איז דאס? די אכטע מצוה וואס דער רמב”ם האט גערעכנט אין די הקדמה פון די הלכות, און דאס איז… ער האט געזאגט “יש בו שלש עשרה מצוות… שמונה מצוות”, און די לעצטע וואס ער האט אויסגערעכנט איז “לספר ביציאת מצרים באותו הלילה”. ער זאגט “באותו הלילה”, “אותו הלילה הידוע”. ער זאגט נישט “זכר”.

און יעצט גייט ער אונז זאגן די הלכות פון די מצוה. שוין.

דער חילוק צווישן זכר יציאת מצרים און סיפור יציאת מצרים

וואס זאגן אונז די הגדה, אז מ’דארף לספר ביציאת מצרים איז א מצוה יעדן טאג? ניין, נאר בלילה. “לספר בלילות”. ניין, ס’איז נישט אזוי. ס’איז דא א חילוק צווישן זכר יציאת מצרים און סיפור יציאת מצרים. אזוי זענען געווען צדיקים וואס האבן געזאגט, און די אנדערע צדיקים זאגן אנדערש.

על כל פנים, דער רמב”ם האט נישט גע’פסק’נט אז ס’איז דא א זכר יציאת מצרים מצוה א גאנץ יאר בכלל. ניין, ער זאגט נישט אזוי. אונז זאגן קריאת שמע, און אין קריאת שמע איז מען מזכיר יציאת מצרים, אבער ס’איז א חלק פון די מצוה פון קריאת שמע, נישט פונקטליך. ער זאגט נישט אז ס’איז א מצוה לחוד.

דער רמב”ם אין הלכות קריאת שמע

קוק אין הלכות ספר אהבה, האסטו? קוק אין ספר אהבה, אין הלכות… לאמיר זען… הלכות… אה, גוט. דארט איז דא די נוסח, רייט? אין ספר אהבה, הלכות… ניין, ניין, ניין, מאך עס צו. אין הלכות קריאת שמע איז דא… העלא? איך האב געמיינט איין מעלה פון געדרוקטע ספרים איבער די ספרים איז אז די געדרוקטע ספרים האבן נישט קיין “סטאק לאודינג”. עס איז נישט לאודינג, עס קען אמאל דויערן ביז עס לאודט.

ניין, מאך צו. יא, ס’איז נישט וויכטיג.

Speaker 2:

יא, קען איך דיר רופן נאך דרייע? קויף א… מאך אן אויטאמאטיק מעסעדזש יעדן טאג. נו נו. קען איך דיר רופן נאך דרייע?

Speaker 1:

שוין. ניין, רעדן וועגן דעם וועט דויערן לענגער ווי מיר אויפהייבן און זאגן “קויף נאך דרייע”. ניין, ס’איז נישט אמת, ס’איז מפסיק די גאנצע סדר היום.

אין הלכות… וואו איז דאך קריאת שמע? סארי, איך לייג אוועק. הלכות קריאת שמע, די ערשטע הלכה. הלכות קריאת שמע איז דא… וועלכע מצוה איז דא? איין מצוה: לקרות קריאת שמע פעמיים ביום. דאס אלעס.

אין די הלכה שטייט גראדע אז מ’ליינט קריאת שמע. העסטו… פארוואס? אין הלכה ג’ שטייט פארוואס מ’ליינט די דריי פרשיות, און אויך פארוואס מ’ליינט ציצית ביינאכט, כדי שיהא אדם מזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, אזוי ווי ס’שטייט דער פסוק וואס דו ברענגסט פון די הגדה, וואס איז אין משנה אין ברכות.

איז דאס וואס פאר א מין מצוה איז דאס? דאס איז נישט א מצוה פון די תרי”ג מצוות. דאס איז נישט קיין מצוה. דא איז דער רמב”ם מחלק געווען אז מצוה מיינט נישט מצוה ממש.

זכר יציאת מצרים אין קידוש און ברכת המזון

פארוואס זאגט מען ביי קידוש אז מ’זאל זיין זכר ליציאת מצרים? ס’איז א נוסח פון קידוש. ביי קידוש קומט יציאת מצרים. ס’איז נישט קיין מצוה צו זאגן יציאת מצרים. ס’איז א מצוה לכתחילה, יא, ס’איז נישט… און אויך ביי ברכת המזון. ביי ביידע איז עס אן ענין, אזא נוסח, ווען מ’דאנקט דעם אייבערשטן דאנקט מען אויף יציאת מצרים. ס’איז נישט קיין מצוה בפרטות.

ניין, עקזעקטלי. און ס’זעט אויס פון דעם רמב”ם אז אפילו… ס’זעט אויס פון דעם רמב”ם אז אפילו דא האט דער רמב”ם אזוי פארשטאנען. זיי זאגן זיי שוין אין די זייט, למען תזכור, תוספות אין זכור, אין די ספר המפתח. ס’זעט אויס אז דער רמב”ם האט פארשטאנען, אזויווי דו האסט געזאגט פשוט, אז דאס איז נישט ממש א מצוה.

איי, ס’שטייט מצוה? דער רמב”ם געווענליך ווען ס’שטייט מצוה מיינט ער ממש מצוה, אבער דא נישט. ס’איז אזויווי סדר קריאת שמע צו זאגן יציאת מצרים. דער רמב”ם האט נישט אזא מצוה. ווען דו קוקסט דא, האט ער אין למנין המצוות… זייער אסאך מפרשים וואס רעדן וועגן דעם. אבער בקיצור, ער האט נישט קיין ערווענט.

דיסקוסיע: “כל שלא אמר” – א מצוה אדער א דין אין נוסח?

Speaker 2:

אבער פארוואס שטייט דארט “כל שלא אמר”? וואס שטייט דארט “בריתא דתורה”? פארוואס שטייט דארט “עוף מצרי”? דאס איז הלכות נטילת ידים, א ברכה. אויב מ’איז נישט יוצא ידי חובה, מ’איז משנה מטבע שטבעו חכמים, נישט ווייל דאס איז די עיקר מצוה אדער וואס?

Speaker 1:

איך פארשטיי וואס דו זאגסט, דאס איז א חילוק וואס דו רעדסט.

די מצוה פון “והגדת לבנך”

סאו, על כל פנים, ווען ס’איז יא דא א מצוה, אן אנדערע מצוה וואס דער רמב”ם האט געמאכט, וואס איז דא א מצוה פון סיפור יציאת מצרים, קענסטו עס וויינען. די מצוה פון “והגדת לבנך”.

יא, די חילוק צווישן סיפור, אז סיפור מיינט די פרטים פון די נסים ונפלאות, און יעצט… די אלע חילוקים זענען נאר לויט דער וואס האט… ס’איז אפגעפרעגט, ווייל דאס איז נאר אמת לויט דער וואס זאגט אז ס’איז דא אזא מצוה פון זכירת יציאת מצרים, אבער דער רמב”ם האט נישט אזא מצוה. ממילא, די קשיא שרייבט זיך נישט אן.

דער רמב”ן און יציאת מצרים

ס’איז דא דער רמב”ן, איך ווייס, ער רעדט אסאך וועגן יציאת מצרים, און ער זאגט אז יציאת מצרים איז די יסוד פון די גאנצע אמונה, און ער לערנט עס אויס. אבער מבחינת… דאס איז נישט אזא מצוה. מיר רעדן נישט יעצט פון מצוות, מיר רעדן… דו ווילסט קוקן דא? ס’איז דא בקיצור וואס די חכמים זאגן וועגן די שאלה פארוואס דער רמב”ם האט נישט געמיינט אז ס’איז דא א מצוה פון זכירת יציאת מצרים. איך האב געזאגט וואס איך מיין, אז ס’איז דא בכלל א ספק, אזוי האט ער, אז איינער אנדערש מיינט, ער האט נישט קיין ערווענט וואס איך מיין.

דיסקוסיע: די משנה פון בן זומא

איך האב געזאגט אז לכאורה איז די כללא דבן זומא, “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים”, בן זומא… די מצוה איז די מצוה. דער פסוק זאגט “עד שדרש בן זומא”. זעט מען דאך אז די חכמים זענען מודה אז מ’זאגט עס נישט ביינאכט, ס’איז נאר בן זומא וואס האלט אז יא.

ניין, ס’איז דא וואס זאגן אז מ’קען הערן אפשר פארוואס די חכמים רעדן פון הלכות וואס זאלן זיין לימות המשיח. זיי מיינען נישט צו פסק’ענען א הלכה לימות המשיח, זיי מיינען אפשר רעדן זיי נישט פון מצוה, זיי זאגן אז ס’איז דאך א זכר. זיי זאגן אז ס’מיינט אז פסח דארף מען נישט זאגן.

אויב דו זאלסט זאגן אז ס’איז א מצוה, פסק’ענען אזא מצוה א פסק לימות המשיח, אדער… נישט ביי לילה, נאר ביי יום. די שאלה איז נאר ביי לילה. ביי יום איז לכולי עלמא יעדער איינער מודה. די שאלה איז צו ס’איז יא א מצוה. דער רמב”ם זעט נישט אויס ער האט געהאלטן דאס אויך נישט. זאגן טאקע די אנדערע מענטשן, די רמב”ם’ס מהלך איז געווען די גאנצע זאך ביי לילה.

סיכום: פארוואס דער רמב”ם האט נישט געהאלטן ס’איז א מצוה פון זכירת יציאת מצרים

כ’האב געטראכט אז ס’איז דא אין דעם עטליכע זאכן. איינס נאר, ס’זעט נישט אויס אז דער רמב”ם האט נישט געהאלטן די גאנצע מצוה, ווייל ער האט נישט קיין סבה צו זאגן אזוי. דער רמב”ם מאכט אזא גרויסע חילוק צווישן זאכן, צו ס’איז א מצוה אדער נישט.

אפשר ווייל ס’שטייט נישט די לשון מצוה אין ערגעץ נישט. אנדערע מענטשן רעדן, דער רמב”ם האט נישט געוואלט האלטן די גמרא ערגעץ מצוה אדער עפעס אזוי. איך זאג אז אפילו אויב זיי זאגן עפעס טון, דאס איז נאך נישט קיין מצוה. די חכמים קריגן זיך אין די טייטש אין “למען תזכור”, איז לאו דווקא אז דער “למען תזכור” איז א מצוה. דארט זעט מען קלאר אז יא, די שאלה איז נאר צו…

איך זאג אז דער רמב”ם קען אפלערנען יענע משניות, אז זיי זאגן נישט די ווארט נאך מצוה. איך האב געוואלט זאגן אז דער רמב”ם האלט אז ס’איז א דין אין הלכות קריאת שמע, ס’איז נישט קיין… ס’איז א פרט אין הלכות קריאת שמע. ס’איז דאך צו זאגן אז ס’איז אן ענין אין הלכות ברכת המזון, ס’איז דאך דא הלכות אין פלעצער וואו… ס’איז קיין מצוה צו דערמאנען.

וואס זאגט די גמרא? כל שלא אמר… ס’שטייט נישט דאס, ס’שטייט נישט אז מ’דארף יוצא זיין א מצוה זכר ליציאת מצרים. ס’קומט נישט אריין. ס’שטייט נישט דארט. איך לערן אז ס’איז א חלק פון די תפילה, אז מ’דערמאנט מיט חסדים אפילו וואס איז געווען, וואס קומט דא אריין פארשטיין? ס’שטייט נישט אז ס’איז א מצוה פון זכירת יציאת מצרים. אפשר איז עס אן ענין, אבער איך רעד יעצט פון הלכה, ס’איז נישט נוגע. ס’שטייט אויך אז מ’דארף מאכן ברכת התורה, וואס האט דאס צו טון? ס’איז עפעס א מצוה זכירה? ס’האט נישט צו טון. איך מיין אז ס’איז א… אקעי, לאמיר גיין ווייטער.

הלכה א’: מצות עשה של תורה לספר

“מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר ‘זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים’ כמו שנאמר ‘זכור את יום השבת לקדשו'”

“מצות עשה של תורה”. יעצט לערנען מיר פון עושר הלילה. דאס וואס דער רמב”ם האט יא געהאלטן אז ס’איז א מצוה, און ער האט געטראפן מדרשים וואס זאגן דאס, איז נישט קיין ראיה אז דאס איז די סיבה פארוואס דער רמב”ם וויל דא זאגן די ווארט “מצות עשה של תורה”. אפשר לערנט דער רמב”ם אז יענע משנה איז א מצוה, אבער ס’איז נישט קיין מצוה דאורייתא, ס’איז אן אסמכתא, אבער ס’איז א מצוה דרבנן, און דאס איז די… יא, אבער ער מיינט נישט דעם תיקון, ער האט נישט געטראכט פון יענץ, ס’איז אים נישט איינגעפאלן. אבער נישט אייביג ווען ער זאגט די ווארט “של תורה” מיינט עס פשוט’ע… בדרך כלל יא, אבער ס’מיינט נישט יעדעס מאל וואס ס’שטייט דארט. דער רמב”ם האט אלעס געדענקט אייביג.

די לשון פון דער רמב”ם

“מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן”. די “בליל חמשה עשר בניסן” גייט דאך אויף ווען די מצוה איז, נישט ווען די נסים זענען געשען. ס’איז “לספר בליל חמשה עשר בניסן”. יא, יא, ער גייט עס מאכן קלארער. ניין, ניין, ער זאגט קלאר “לספר בליל חמשה עשר בניסן”. יא, יא, אלע קיינער האט קיינמאל נישט איינגעפאלן אנדערש. איך זאג, אבער דער לשון איז אביסל מסובך.

די ראיה פון “זכור את יום השבת”

“שנאמר ‘זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים’, כמו שנאמר ‘זכור את יום השבת לקדשו'”. אה, ער ברענגט ער א ראיה, דאס איז לכאורה א ראיה אז ס’איז א מצוה פון אמירה. אה, דאס איז די ווארט. וואס מ’קען זאגן אז “זכור” קען מיינען מחשבה. כ’האב געזען אין “זכר יציאת מצרים” פון הרב שלמה קאטצער, און דארט האט ער מיר געזאגט אז “זכור” איז באמירה, קידוש, און “שמור” איז מחשבה.

זיי קענען מיינען גארנישט. זיי קענען מיינען צו טון פסח, געדענקען צו טון פסח, אדער עפעס אזוי.

איך האב דיר געזאגט, דער פשוט’ער פשט פון “זכור את יום השבת” מיינט נישט צו זאגן אדער טראכטן גארנישט. עס מיינט נאר צו מאכן שבת.

הלכה א (המשך) – מקור פון מצות סיפור יציאת מצרים בליל ט”ו בניסן

דער רמב”ם’ס לשון און די צוויי פסוקים

Speaker 1: נישט ווען די נסים זענען געשען בליל חמשה עשר בניסן.

Speaker 2: אקעי, דאס מיינט ער.

Speaker 1: ניין, ניין, ער זאגט דעם לשון. לספר בליל חמשה עשר בניסן.

Speaker 2: יא, יא, ס’איז קיינעם נישט איינגעפאלן אנדערש.

דער ערשטער פסוק: “זכור את היום הזה” – מקור פון דער עצם מצוה

Speaker 1: שנאמר, איך זאג אבער דער לשון איז אביסל מסובך. שנאמר, “וזכרת את היום הזה אשר יצאתם ממצרים”. כמו שנאמר, “זכור את יום השבת לקדשו”.

“וזכרת את היום הזה אשר יצאתם ממצרים” וגו’, דא זאגט ער “קדש”, כמו שנאמר, ער ברענגט א ראיה, דאס איז לכאורה א ראיה אז ס’איז א מצוה פון אמירה. דאס איז די ווארט. וואס דו קענסט זאגן אז “זכור” קען מיינען מחשבה. כמו שנאמר, “זכור את יום השבת לקדשו”, און דארט האבן מיר דאך געלערנט אז “זכור” איז באמירה, קידוש.

דיסקוסיע: וואס קען “זכור” מיינען?

Speaker 2: פארוואס זאגסטו מחשבה? ס’קען מיינען גארנישט, ס’קען מיינען טון פסח. געדענקען צו טון פסח, אדער עפעס אזוי.

Speaker 1: אזוי האט ער געזאגט, דער פשוט’ער פשט פון “זכור את יום השבת” מיינט נישט צו זאגן אדער טראכטן גארנישט, ס’מיינט נאר צו מאכן שבת. אבער דארט האבן די חכמים זיך מחלק געווען אז ס’מיינט…

Speaker 2: ניין, ער האט נישט געזאגט אז ס’מיינט אמירה, ער האט נישט געזאגט דעם ווארט.

Speaker 1: ביז ער זאגט דעם ענטפער אז די טייטש פון “זכור” איז נישט געדענקען, נאר…

Speaker 2: “זכור” קען מיינען מזכיר זיין, דערמאנען, און ס’קען מיינען געדענקען.

Speaker 1: דא מיינט עס דערמאנען.

Speaker 2: אהא.

“את היום הזה” – נישט “ביום הזה”

Speaker 1: ממילא, אזוי ווי ביי דיר, “וזכרת את היום הזה” איז טייטש… ס’איז זייער פאני, ווייל “וזכרת את היום”, “וזכרת את היום הזה”, אז דו זאלסט געדענקען יענעם טאג וואס דו ביסט ארויס פון מצרים, זייער גוט. נישט “ביום הזה”. “ביום הזה” זעט מען שוין פיזיש אז ס’איז יענעם טאג. אקעי.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: ס’קען זיין אז “בליל חמשה עשר בניסן” גייט יא ארויף אויף “וזכרת את היום הזה”, געדענק דעם גרויסן טאג.

Speaker 2: יא, אבער דאס איז נישט וואס דער רמב”ם מיינט, ווייל קוק ווייטער וועסטו זען.

דער צווייטער פסוק: “בעבור זה” – מקור פון דעם זמן

Speaker 1: און איינמאל, און איינמאל שבלל חמשה עשר, זאגט ער דאך, ומנין שהמצוה בליל חמשה עשר? תלמוד לומר, “בעבור זה”, “בעבור זה” לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.

דיסקוסיע: וויאזוי ארבעט די דרשה פון “בעבור זה”?

Speaker 2: וואס איז די טייטש?

Speaker 1: ווייל מ’זעט מיר אז די מצוה איז בלילה.

Speaker 2: ניין, ריעד, ריעד די פסוק.

Speaker 1: “ביום ההוא לאמר”, ווען איז דאס? און וואס שטייט פארדעם?

Speaker 2: סארי, דזשאסט ריעד די רמב”ם קודם. “בעבור זה”, “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”. פארוואס לאזט איר אים נישט אויספירן א סענטענס? איר האקט אים אפ אינמיטן זיין סענטענס.

Speaker 1: ווען? ס’שטייט נישט ביי דיר אין רמב”ם די ענד פון די סענטענס?

Speaker 2: “בעבור זה” – דרש’נען חז”ל אויף די ווארט “בעבור זה”, “בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”. וויאזוי טייטשן זיי דאס אריין אין דעם פסוק? “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים”. “בעבור זה” – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. דאס איז דאך בלויז פסח, דעמאלטס איז די מצוה פון סיפור יציאת מצרים.

Speaker 1: וויאזוי איז פשט אין פסוק?

Speaker 2: איך זאג דיר, דער פסוק רעדט נישט פון פסח ביינאכט. דער רמב”ם ברענגט נאר דעם פסוק, ס’איז גענוג צו פארשטיין די דרשה.

Speaker 1: אבער דארטן רעדט מען פון משה רבינו הייסט טון די סדר, פסח מצרים, און דארטן שטייט…

Speaker 2: ניין, דאס איז נישט “והגדת לבנך”.

Speaker 1: אקעי, “that’s not gonna work”. די מהלך איז “not gonna work”, “I don’t think”.

Speaker 2: ניין, נישט דארטן שטייט אפילו “בעבור זה”.

Speaker 1: שוין, סאו דער רמב”ם…

קלארשטעלונג: וואו שטייט דער פסוק?

Speaker 2: “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים. והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים”. דאס איז תפילין, די מצוה וואס איך האב יעצט געזאגט.

Speaker 1: וועלכע מצוות?

Speaker 2: “משכו וקחו לכם צאן”, מען זאל מאכן א קרבן פסח.

Speaker 1: אקעי, שטייט אבער צו זאגן מצה ומרור?

Speaker 2: ניין, דארטן שטייט אבער “והגדת לבנך”.

Speaker 1: שטייט אבער צו זאגן מצה ומרור?

Speaker 2: שטייט אבער צו זאגן מצה ומרור? און די גאנצע פרשה… ער מיינט צו זאגן, וואס טוט מען ווען ס’איז שוין נישטא קיין פסח? איך מיין צו מראה מקום’ען צו וואס… אבער ס’איז דיין מהלך פון טרייען אויספרעגן וויאזוי די דרשה ארבעט, פון אריינקוקן אין די קאנטעקסט פון די פסוק, איז טאקע נארמאל, ווייל די פסוק האט גארנישט צו טון מיט מצה און מרור. אמת?

Speaker 1: סאו וויאזוי איז די דרש פון “בעבור זה”?

הסבר: די דרשה פון “זה” – עפעס וואס מ’ווייזט דערויף

Speaker 2: אקעי, סאו דאס איז נישט וויאזוי עס ארבעט. די דרשה ארבעט אז… לאמיר זאגן ס’איז דא אזא הנחה אז “בעבור זה”, “בעבור זה” מיינט אז מ’קען ווייזן, אזויווי “זה אלי ואנווהו”, “מראין באצבע”. “בעבור זה” איז פשט אז ס’איז דא עפעס דא וואס מ’ווייזט אויף דעם. און “זה”, אין מיין זמן המאכל, וועלן חכמים זאגן אז ס’מיינט די מצה און מרור. איך ווייס נישט וויאזוי פונקטליך זיי מאכן אז ס’מיינט מצה און מרור, איך ווייס אבער זיכער אז די “בעבור זה” מיינט צו זאגן עפעס א “זה”, ס’איז דא עפעס א זאך אין פראנט פון דיר. ווען איז דא א זאך אין פראנט פון דיר? פסח ביינאכט. דאס איז וויאזוי די דרשה ארבעט.

Speaker 1: אבער די דרשה איז אז די קינד גייט דיך פרעגן אויף פסח, אבער ס’קען זיין עניטינג. כלומר, ס’זאל זיין עפעס א זאך אויף וואס די קינד זאל פרעגן. די קאנווערסעישן זאל זיך אנהייבן מיט עפעס וואס די קינד פרעגט.

קשיא: פארוואס זאגן חכמים מצה ומרור?

Speaker 2: סאו דאס איז טאקע שווער, פארוואס זאגן די חכמים? ס’איז דא א תירוץ, ווייל די פסוק זאגט נישט גארנישט וועגן מצה און מרור, און די גאנצע פרשה שטייט נישט גארנישט וועגן מצה. ס’שטייט פריער אפשר, אפשר “מצות על מרורים יאכלוהו”, און נאך אסאך פריער. נישט די זעלבע פרשה.

Speaker 1: יא, ס’איז אלעס אין בא. איינס איז אין די אנהייב פון פרשת בא, איינס איז אין די ענד פון פרשת בא. “ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם”, איי געס אז די “הדבר הזה לחק לך ולבניך” גייט ארויף אויף די גאנצע מצוה, נישט נאר אויף די… אויף דאס וואס ער זאגט דא.

אריינקוקן אין דעם קאנטעקסט פון די פסוקים

Speaker 2: נאך אמאל, אין תורה, “בעבור זה עשה ה’ לי”, שטייט וואו? דארט זאגט ער אין פרשת קדש, רייט? דארט שטייט מען זאל געדענקען דעם טאג, “זכור את היום הזה”, יא? לכאורה דא איז דער פסוק וואס מיר האבן געברענגט א מינוט צוריק, דארט שטייט “זכור את היום הזה”. ניין, ס’איז נישט אין קדש, ס’איז פאר קדש. “ויקראו ויאכלו לחם”, “מעבדי ה'”. “קדש לי כל בכור פטר כל רחם”, “ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה”, יא? “אשר יצאתם ממצרים”, שטימט? דאס איז נאך פאר פרשת קדש. יא, “זכור את היום הזה”, זאגט אונז געדענק. וואס הייסט געדענק? האבן מיר געלערנט אין מנחה, נישט עסן קיין חמץ. ווען איר וועט קומען אין ארץ ישראל, וועט איר אויך עסן מצה זיבן טעג, “מצות יאכל”, נישט חמץ. און דעמאלטס זאלסטו זאגן פאר דיינע קינדער, “בעבור זה עשה ה’ לי”. שטייט יא, פארוואס האסטו מיר סתם געדרייט א קאפ? שטייט יא, “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”. זאגט ער, זאגט ער, צו זאגן “בעבור זה”, האבן זיי זיך ארומגעטייטשט, “בעבור זה” גייט אויף די מצה האמורה למעלה. איך האב געמיינט אז ס’גייט היינט צוטאגס, סתם געדרייט מיר א קאפ אריין.

די פרשה און די קאנטעקסט

Speaker 1: מרור שטייט נישט, ס’שטייט אויך נישט… לכאורה, פשוט, ס’גייט דאך אלעס אויף די גאנצע זאך, ס’איז דאך אלעס בערך אין די זעלבע פרשה. מ’האט שוין אויסגעליינט די עבודה, און דאן זאגט מען נאכאמאל, “מה העבודה הזאת לכם?”. פריער פרעגט דער זון, אביסל פריער… ניין, ניין, משפחות איז שוין אן אנדערע פסוקים. און דא נאכאמאל, “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה”, דאס איז אן אנדערע פסוק. דא שטייט, “והגדת לבנך… בעבור זה”, ס’שטייט נישט אויף וואס. ס’שטייט “זכור את היום הזה”, עס נישט חמץ, און זאג “בעבור זה עשה ה’ לי”. און דאס איז דאך די פרשה, דאס איז די זעלבע פרשה וואס מיר לערנען דארט, “זכור את היום הזה”. אבער ס’שטייט נישט מרור, ווי איר קומט אריין. אה, אקעי, באלד וועלן מיר רעדן וועגן מרור. דו פרעגסט א גוטע קשיא. אבער קודם, ס’שטייט נישט מרור, ס’שטייט נישט אויך עסן מצה פון א געוויסע צייט. דו דארפסט זיך דא אריינלייגן אין דיין קאפ די איידיע וואס די חכמים האבן געזאגט אז דא די ערשטע נאכט האסטו א מצוה ספעציעל צו עסן מצה, דאס שטייט נישט בכלל אין די גאנצע תורה. אבער… דער פסוק זאגט אז מ’זאל עסן מצה זיבן טעג, און מ’זאל זאגן פאר די קינדער “בעבור זה”. לאמיר קודם לערנען אן די פראבלעם פון פסח און חמץ און מרור. לאמיר זאגן אז זיי האבן פארשטאנען אז דער פסוק זאגט “בעבור זה”, האבן זיי פארשטאנען אז “זה” איז א שווערע פסוק אביסל, “בעבור זה”, וויאזוי מ’טייטשט עס. האבן זיי פארשטאנען אז “בעבור זה” טייטשט מען “בעבור”, איך ווייס נישט וואס “בעבור” מיינט, באט עפעס “זה”, “זה” מיינט זיכער די מצה הנתונה למעלה, ניין, די מצה איז נישט הנתונה למעלה, די מצה הנתונה על השולחן. נו, ווען איז דאס? “בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”. דאס איז די הבנה פון די ראשונים.

חקירה: צי מצה ומרור איז מעכב, אדער די צייט איז דער גורם?

Speaker 1: סאו די מצה און מרור איז גורם, אדער די צייט, די ליל חמשה עשר איז גורם? אה, זעט אויס אז די רמב”ם האט פארשטאנען אז די צייט איז גורם. ס’איז א מצוה אין די ספר “בעבור זה”, און פון דעם לערנט מען. הגם ס’איז יא, מיר גייען נישט זען אז ס’איז דא א מצוה, ס’איז דא עפעס אן ענין, איך ווייס נישט צו האבן די מצה און מרור אין פראנט פון דיר, איך וואלט געקלערט אז ס’איז נישט מעכב, ווייל אויב איינער האט פונקט נישט קיין מצה און מרור, דארף ער מאכן סיפור יציאת מצרים עניוועיס, ככה לעניות דעתי.

דיגרעסיע: פסח שני און סיפור יציאת מצרים

Speaker 2: און אויך דארף מען וויסן, למשל איינער איז נישט נוגע יעצט, אבער למשל אויב איינער מאכט פסח שני, ווען האט ער די מצוה פון סיפור יציאת מצרים? איינער וואס איז טמא, ער קען נישט עסן קרבן פסח. איין מינוט, ס’שטייט דאך אין פסוק… אבער די גאנצע מצה און מרור האט זיך געגייטן אויף קרבן פסח. דו האסט געלערנט זעקס פסוקים וואס רעדן פון פסח, ס’שטייט נישט קיין איין ווארט פון קרבן פסח, קיין איין ווארט נישט. דאס איז זכר לפסח בזמן הזה. ס’שטייט נישט גארנישט וועגן יציאת מצרים, ס’איז וועגן קרבן פסח. ס’שטייט דאך וועגן קרבן פסח, ס’שטייט נישט וועגן פסח, ס’איז וועגן מצה און מרור.

Speaker 1: איז געזאגט אז די פסוק שטייט נישט אזוי, וואס זאגט איר? ס’לייגט זיך אויפן שכל, ווייל די מצה און מרור אליינס איז דאך א סיפור, יא, די מצה קומט עפעס צו דערמאנען, די מרור קומט עפעס צו דערמאנען, פארשטייט מען אז אלעס איז איין סטארי, א פלעי וואס דערמאנט די סיפור. דאס איז אבער נישט וואס ס’שטייט דא, דאס איז א שיינע תורה. דא לערנט ער נאר אז ס’איז דא א מצוה אין די צייט. צו דערמאנען די נסים וואס זענען געשען, און פון דעם איז דא איין פסוק וואס מען לערנט אז דא האבן זיי צו דערמאנען.

הלכה ב-ג: אריכות בסיפור יציאת מצרים והודעה לבנים

הלכה ב: “וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח”

Speaker 1:

די מצה קומט עפעס צו דערמאנען, די מרור קומט עפעס צו דערמאנען. זאל עס באשטיין אלס א היסטאריע, א פלעי וואס דערמאנט דעם סיפור.

דאס איז אבער נישט וואס ס’שטייט דא, דאס איז א שיינע תורה. דא לערנט אונז נאר אז ס’איז דא א מצוה אין דעם צייט צו דערמאנען די נסים וואס זענען געשען, און פון דעם איז דא איין פסוק וואס מען לערנט אז ס’איז דא א מצוה צו דערמאנען, וואס דאס איז ענליך צו זכור את יום השבת, און נאך א פסוק וואס מען לערנט דעם זמן פון די דערמאנונג, ווייל דאס איז דער פסוק “בעבור זה”. אקעי, דאס איז אלעס.

יא, מ’האט מיך איבערגעהאקט, לאמיר גיין נעקסטע הלכה. אה, “וכל המרבה הרי זה משובח”“וכל המרבה לספר ביציאת מצרים”. און דאס איז א ביסל פאני, ווייל ער זאגט “לספר” מיינט נישט ממש דאס, אזוי ווי דאס קינד ווייסט נישט, נאר ס’איז א קלארע הלכה, א חיוב פון סיפור יציאת מצרים. און מיר ווייסן עס, מיר לערנען עס ארויס, “והגדת לבנך”.

דער רמב”ם’ס לשון: “וכל המאריך” אנשטאט “וכל המרבה”

Speaker 1:

נאר, ס’שטייט אין דער הגדה, אבער דער רמב”ם קאודעט די הגדה, און דער רמב”ם שרייבט “וכל המאריך”, ער זאגט נישט “וכל המרבה”, ער זאגט “וכל המאריך בדברים”, “כאילו מאריך ומסב”, “כאילו מאריך בדברים”. “שיעורי ושיעורי”… א רייזע אין שול.

ס’איז אינטערעסאנט דער לשון הרמב”ם, ס’קומט אויס פונעם רמב”ם אז אויב איינער טראכט “וכל המרבה” מיינט ער אז ער דארף אויפקומען מיט נייע תורות, מאכן גרעסער די מכות, צולייגן… דער רמב”ם זאגט ניין, ס’דארף זיין “שיעורי ושיעורי”, “וכל המאריך” זאגן וואס ס’איז געשען. איך פערזענליך האב עס געלערנט פונקט פארקערט, וויאזוי קען מען מאריך זיין אויף עפעס וואס איז געשען? איך לערן פשט פארקערט, וויאזוי קען מען מאריך זיין מער ווי וואס איז געשען? וויאזוי ווייסטו וואס איז געשען? מאך נישט וואס איז געשען.

דער רמב”ם’ס דגוש אויף “מה שעשה”

Speaker 1:

מ’דארף וויסן, מ’דארף וויסן די עיקר מצוה זאגט דער רמב”ם, דער רמב”ם האט עפעס, מ’דארף וויסן דער רמב”ם וויל “הדיבור והתפארת המעשה והגדולה מה שעשה”, ביידע מאל זאגט ער “מה שעשה”, קענסט נישט אויסטראכטן זאכן, “והצילנו מיד מצרים”. אקעי, “והודה לו על כל הטוב אשר גמלנו”. שטייט דארט מער זאכן. שטייט נישט נאר די יציאת מצרים, שטייט פיר זאכן דארט.

איך מיין אז די “ירידת הים” מיינט להפיק להודות. דאס איז, עס שטייט דארט מער זאכן.

מ’קען נישט זאגן אז די אריכות זאל זיין אין די נס אליין, נישט אין די דברי שבח והודאה. אזוי איז משמע דא אין די סיפור, אדער אין די… נישט אין די להפיק, די אנדערע שיטה וואס זאגט אז מ’איז מאריך אין הלכות פסח. ס’איז דא אנדערע זאכן וואס מ’קען אפשר מאריך זיין.

פשט: די אריכות איז אין די סיפור פון וואס איז געשען

Speaker 1:

ווען דער רמב”ם זאגט “שיעור ויותר”, איז ער מדגיש אז דאס איז פשוט פשט. ער איז מדגיש אז לויט אים, די אריכות רעדט מען פון די אריכות אין די סיפור. דאס הייסט, אין אנדערע ווערטער, פשוט פשט מיינט עס לכאורה אזוי: ס’איז דא א מצוה צו דערמאנען יציאת מצרים. יעצט, וואס איז די שיעור קלו? ווי סאך פון די מעשיות דארף מען פארציילן? ס’איז גענוג אז מ’זאגט “יציאת מצרים”. אויב איינער וויל מאריך זיין, פארציילט ער מער פרטים פון די מכות, פון וואטעווער, פארשטייסט? דאס איז לכאורה פשוט פשט.

לכאורה, מ’קען זאגן אזוי ווי “שיעור ויותר” אזוי, אז ווען דו זאגסט למשל “דם”, קענסטו אריינגיין, יעדע מכה האט אין זיך טויזנט קליינע דעטאלן ווי שווער ס’האט אלץ געמאכט פאר די מצריים. אבער מ’קען אפשר אפילו זאגן אז ווען ס’שטייט אז בכל מכה ומכה איז געווען שלוש מכות, מיינט נישט אז זיי לייגן צו, זיי ברענגען פשוט ארויס אז ווען דו טראכסט גוט אריין, יא, ס’איז געווען קאראנא, וואס האט אלץ קאראנא… א מענטש וואס האלט עס מער, איז אז יעדע מכה ברענגט מיט זיך נאך צרות. דו געסט נישט צו, דו זאגסט נישט סתם זייער ווילד. דו ווילסט נישט זאגן אין ריאליטי, דו ווילסט נישט זאגן אז מ’זאל פאנטאזירן. וועגן דעם זאגט דער רמב”ם די דגוש “שיעור ויותר”, דו גייסט אריין אין די דעטאלן פון יעדע…

די פשוט פשט איז אז די מצוה איז מיוצא צו זיין, אז מ’זאגט ארויס פון מצרים. בכלל צו פארציילן מעשיות איז שוין זייער משובח, אבער ס’איז נישט די עיקר מצוה. פארשטייסט? דאס איז פשוט פשט.

די אריכות דארף זיין אין די שיעור ויותר. אדער יא אדער ניין. איך זאג דיר אבער, אין די מעשה פון די עני אדער אין די מעשה פון די מאנקי, האט ער נישט מאריך געווען אין די שיעור ויותר. איך זאג דיר, ווייל דאס האט נישט מיט יציאת מצרים. סאו וועגן דעם טראכט איך אז שילדערן די מכות, גרעסער מאכן די מכות, וואס דאס טוט ער דאך גאר. יא, וואס איז א מליצה. סיי ווען מ’רעדט וועגן די צרות פון די… yes, but also that you’re going too far. איך זאג דיר נאר אז די מינימום, מ’דארף נישט אפילו פארציילן וואס איז געשען. מ’דארף אפילו נישט פארציילן וואס איז געשען, אז מ’זאל יוצא זיין. מ’דארף נאר זאגן אז מ’איז ארויס פון מצרים. ס’איז געווען נסים ונפלאות, און אזוי ווייטער.

הלכה ג: “מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו”

וואס איז די שיעור פון די מצוה?

Speaker 1:

וואס איז די מינימום? וואס איז די שיעור? וואס איז די שיעור? “והגדת לבנך”, מכלל שנאמר “כי ישאלך בנך”, יכול לא תשאלך? תלמוד לומר “והגדת לבנך” אפילו לא שאל. איז דא לערנט מען אז אפילו לא שאל. אבער די נעקסטע זאך פון “אפילו כולנו חכמים כולנו גדולים”, דאס זאגט ער נישט. אפשר פארשטייט ער זיך אזוי? אפשר פשט אזוי, ווען מ’זאגט פאר א קינד, איז נישט אזוי ווי מ’פארציילט. מ’זאגט, ווייל א קינד איז געווען דם, יא, אבער דו ביסט אים נישט מסביר וויאזוי ס’האט אויסגעקוקט א הויז וואו ס’איז דא דם. מ’זאגט אים אז א חכם זאל אויך מרבה זיין אין דעם, ווייל א חכם פארשטייט דאך שוין יא אז דם און כולנו אלע מיני צרות וואס ס’קומט מיט דעם.

אגב, דאן קענסטו רעדן די מסביר. יעצט רעדן מיר פון די הגדרה פון די מצוה.

דריי שטופן אין דער דרשה פון “והגדת לבנך”

Speaker 1:

לכאורה מיינט עס, די הגדרה פון די מצוה מיינט עס, אז דו וואלסט געקענט זאגן אז די פשט פון די מצוה איז, אז אויב ס’איז נאר איינער וואס ווייסט נישט, זאל מען פארציילן. איז נישט די פשט. אפילו ער ווייסט נישט, ניין, דו קענסט זאגן דריי זאכן. דו קענסט זאגן אז די פשט פון די מצוה איז, אויב דיין קינד פרעגט, דארפסטו אים ענטפערן. קא משמע לן, ניין, אפילו ער פרעגט נישט, זאגט מען אים. זייער גוט. זאגט ער, מ’האט דאך אן אנדערע פסוק, “והגדת לבנך”, אפילו ער פרעגט דיך נישט. וואלסטו געקענט ווייטער זאגן, אקעי, על כל פנים, די מצוה איז… נו, די מצוה איז, אויב איינער ווייסט נישט, זאל מען אים מודיע זיין. צי ער האט געפרעגט, צי ער האט נישט געפרעגט, אבער ער ווייסט נישט. קא משמע לן, איך ווייס שוין וואס דער מקור פון יאנטץ. אז אפילו חכם גדול, חכם גדול מיינט צו זאגן אפילו דו ווייסט שוין יא. סאו די מצוה איז נישט להודיע, להגיד, הגם סיפור איז פשט להגיד מיינט עס, די מצוה איז אזוי ווי מ’זאגט מזכיר זיין. אזוי ווי שבת, מ’איז נישט מזכיר “זכור את יום השבת לקדשו” ווייל מ’ווייסט נישט וואס איז שבת, מ’איז מזכיר שבת, ס’איז אן ענין צו רעדן וועגן דעם. אזוי ווי זכירה בדברים, דאס איז אלעס איין זאך.

Speaker 2:

וואס מיינט מזכיר?

דיסקוסיע: צוויי אספעקטן פון די מצוה – להזכיר און להודיע

Speaker 1:

אה, שפעטער זאגט ער, זעסט, די לעצטע שטיקל גייט ער אריין, איך ווייס נישט צו די הלכה ב’ איז אפשר נאר אזוי ווי א… איך ווייס נישט, מ’דארף לערנען הלכה ב’ און ג’. די הלכה גייט ער אריין אין די… די מצוה להודיע רעדט ער שוין יא פון בנים, נישט פון חכמים גדולים וואס זיי זאגן נאר להזכיר. סאו איך ווייס נישט וויאזוי ס’איז קאנעקטעד.

“מצוה להודיע לבנים אפילו לא שאלו, שנאמר והגדת לבנך”.

Speaker 2:

אזוי, והגדת לבנך שטייט נישט נאכדעם וואס ס’איז געשטאנען אז ער גייט פרעגן?

Speaker 1:

ניין, ניין, ניין. האסט דאך געלערנט הגדה של פסח, דאס איז פאר דעם זאגט דער אנדערער מדרש אה, שאינו יודע לשאול, את פתח לו, שנאמר “והגדת לבנך”. יא, והגדת לבנך שטייט אין קדש, נאך פאר ס’שטייט… נישט פאר, ס’איז אן אנדערע פרשה. שפעטער א צווייטע פרשה שטייט אז זיי גייען פרעגן, אן אנדערע פרשה שטייט אז זיי גייען פרעגן, די פרשה שטייט נישט אז זיי גייען פרעגן.

די הלכה פון שינוי און שאלה

Speaker 1:

“וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך היה כך וכך היה. וכן אם אין לו בן אשתו שואלתו, ואם אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולם חכמים שואלין זה את זה”.

יא, “והגדת לבנך אפילו שלא שאל, שנאמר והגדת לבנך”.

“לפי דעתו של בן” – די הלכה פון ד’ בנים

Speaker 1:

“ולפי דעתו של בן אביו מלמדו”. דאס איז די שיעור, לפי דעתו של בן, אבער מ’האט נישט קיין שיעור. איך ווייס נישט וואס דאס איז.

קייצד, לאמיר זען, “אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כעבד זה במצרים, ובלילה הזה פדאנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות. ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”. אה, פארוואס נאר מיט א בן טיפש, ער האט נישט פארשטאנען קיין סאך מער? אבער “אם היה הבן גדול וחכם”“מודיע מה שעשה לנו במצרים והנסים שנעשו על ידי משה רבינו, לפי דעתו של בן”.

דיסקוסיע: וויאזוי פאסט “להודיע לבן” מיט “אפילו חכמים”?

Speaker 1:

וואס איז די מצוה להודיע לבן? איך האב דיר געזאגט אז ס’איז נישט דא קיין מצוה להודיע לבן, נאר א מצוה צו רעדן וועגן דעם. מיט אמאל איז יא דא א מצוה להודיע לבן. וויאזוי ארבעט דאס? אז אפילו אויב דו ווייסט שוין, זאגט מען… איך פרעג דיר, איך טריי צו פארשטיין. מצד אחד, אפילו דו ווייסט שוין, דארף מען עניוועיס רעדן וועגן דעם. מצד שני, אויב איינער ווייסט נישט, דארף מען אים יא מסביר זיין. ס’איז נישט…

די ערשטע, לספר, מיינט בכלל נישט רעדן צו מענטשן, נאר רעדן דירעקט צום אייבערשטן, כאילו אזויווי א רבי וואס זאגט סתם א הכרזה. דאס איז עפעס אן אנדערע מין זאך פון רעדן צו יענעם. סא וואס ס’זעט אויס אז דאס וואס מ’זאגט אז אפילו חכמים האט נישט מפקיע געווען, נישט אזויווי איך האב געזאגט פריער אז ס’איז טוישט די הגדרה פון די מצוה פון דערציילן צו זאגן. ניין, ס’איז דא א מצוה צו דערציילן. כלפי די עובדא, איך ווייס, איך בין מוסיף על כל פנים א מצוה צו זאגן. איינער האט דאך עקספלעינט. איך פארשטיי אז דו האסט געזאגט אז אפשר איז די פשט אז אפילו די חכמים ווייסן, איז נישטא אזא זאך אז זיי ווייסן נאך יא. סא וואס איז די… כאפסט מיין קשיא? ס’איז נישט קיין קשיא, אבער איך טריי צו פארשטיין.

“לפי דעתו של בן” איז די הלכה פון ד’ בנים

Speaker 1:

די משנה, די הלכה איז לכאורה די הלכה פון די ד’ בנים, רייט? שטימט? דו ביסט מסכים אז “לפי דעתו של בן” איז די הלכה פון די ד’ בנים? ס’שטייט אין די משנה, ס’שטייט אין די משנה “לפי דעתו של בן אביו מלמדו”. און אויף דעם איז געבויט לכאורה די ברייתא, די מדרש פון די ד’ בנים דברי תורה, רייט? שטימט?

לאמיר זען וואס ס’שטייט אין די משנה. איך האב דא געברענגט, לאמיר זען די הלכות דא. וואס שטייט אין די משנה? ס’איז דא א משנה, וואס שטייט אין די משנה? ס’זעט עפעס אויס אז ווען ס’איז נישטא קיין זון, איז דא א מצווה פון מרבה זיין בדברים, אבער איז דא א בן, איז נישט דא קיין מצווה מרבה זיין, נאר מ’דארף זיין לפי הבן. ס’קען זיין אז דעמאלטס מרבה זיין איז דאך אמאל א חסרון. אויב איז דער בן טיפש, און דו ביסט מרבה זיין, וועט ער נאך ווייניגער כאפן מיט’ן שטויגן. ווייל מ’דארף פארשטיין וויאזוי ס’צו טון.

אזוי שטימט, ווייל א פריערדיגע

סיפור יציאת מצרים: דער גדר פון “מאריך בדברים” און “לפי דעתו של בן”

הלכה ב (המשך) – “מאריך בדברים” און “לפי דעתו של בן”

צוויי אנדערע הלכות: מאריך זיין און לפי הבן

Speaker 1:

ס’זעט עפעס אויס אז ווען ס’איז נישט דא קיין בן איז דא א מצוה פון מאריך זיין בדברים, אבער ווען ס’איז דא א בן איז נישט דא קיין מצוה מאריך צו זיין, נאר מ’דארף זיין לפי הבן. ס’קען זיין אז דעמאלטס מאריך זיין איז אמאל א חסרון, אויב איז דא א בן טיפש, מיט’ן מאריך זיין וועט ער נאר ווייניגער כאפן מיט’ן שטויגן. דערפאר דארף מען פארשטיין וויאזוי ס’צו טון.

אזוי שטימט, ווייל אפילו די חכמים גדולים איז פארקערט, לאז זיי מאריך זיין, זיי גייען נישט ווערן פון זיך אליין צומישט. אבער פאר די קינדער דארף מען זיין מער סטראטעגיש.

Speaker 2:

סאו די מאריך זיין איז נישט א דזשענעראל הלכה?

Speaker 1:

סאו מאריך זיין, אפשר איז דאס צוויי אנדערע הלכות. ס’זעט אויס אזוי. ס’איז דא צוויי אנדערע זאכן בכלל. ס’איז דא איין זאך וואס איז, איין נושא איז, איך שטעל זיך פאר אזוי, איין נושא בכלל איז… יא, איך טראכט אפשר איז דאס יא, אז ס’איז א שיעור. אז ווען ס’איז נישט דא קיין קינדער איז אדרבה, גיי ווי מער, אבער אז ס’איז דא קינדער, די קינד מאכט אויס די שיעור וויפיל מאריך צו זיין, לפי הבן. ס’איז דא א בן וואס מאריך זיין וועט העלפן, ס’איז דא א בן וואס פארקערט, זאג אים ווי ווייניגער.

Speaker 2:

א מינוט, ס’שטימט מיט די יאכלו ענוים? וואס שטימט עס נישט? ס’שטימט.

Speaker 1:

ניין, איך טראכט אין די לשון ההגדה וואס מ’זאגט פאר די ארבעה בנים, צו מ’זעט דארט אויך אזא זאך.

שייכות צו די ארבעה בנים

אז פאר די חכם זאגט מען אסאך, יא, מ’זאגט אים אפילו ביז “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”, מ’גייט מיט אים אלעס, ווייל ער איז א בן חכם. אבער א בן טיפש איז נישט תופס, אויב דו זאגסט פאר א בן טיפש “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן” איז דאס א חסרון, נישט קיין מעלה.

איך פרוביר צו קוקן אין די משנה. אין די משנה שטייט, יא, אזוי ווי דו זאגסט, “מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל”. אזוי שטייט, “ואם אין דעת בבן אביו מלמדו”. לפי דעתו של בן הוא מלמדו, יא, מתחיל בגנות

Speaker 2:

איך פארשטיי נישט וואס ער פארשטייט אין די משנה. אני מאריך לגמרי, אולי אתה מאריך. דו פארשטייסט? איך פארשטיי נישט אינגאנצן.

דער רמב”ם’ס סדר vs. די משנה’ס סדר

Speaker 1:

אין אנדערע ווערטער, דער רמב”ם וויל טייטשן אז ס’איז נישט אזוי ווי די סדר פון די משנה, אז ס’איז דא די הלכות וואס ער האט געטראפן אין די מכילתא און אין אנדערע פלעצער פון די חיובים, און ער מישט עס אויף וואס ס’קומט אויס. דער רמב”ם זאגט נישט א ווארט פון מחדש זיין, אבער ס’זאל זיין עפעס ניי.

וואס מיינט “מאריך בדברים”?

אבער ווען ער איז מאריך, קומט עפעס אויס א נייע נקודה, עפעס א נייע הבנה. סאו ווען א מענטש איז אליין, דארף ער אליין מאריך זיין ביז ער האט אליין אויפגעקומען אויף א נייע הבנה, א נייע כאפ, א נייע הרגשה. אבער מיט קינדער איז נישט קיין אויפטו, מיט קינדער דארפסטו גיין מיט די קינד.

Speaker 2:

וואס שטייט וועגן חכמים גדולים? ער ברענגט א מקור, וואס זאגט די מקורות שבו? וואס איז די מקור פון די חכמים גדולים? איך ווייס פון די סיפור, די הגדה.

Speaker 1:

אקעי, דאס הייסט מיט די הגדה.

Speaker 2:

וואס איז בעצם די מקור פון דעם? אין די חומש, אין די… וואס זאגט ער? אפילו… אפילו חכמים גדולים, במכילתא.

Speaker 1:

אפילו חכמים גדולים, במכילתא. ער מיינט צו זאגן די שטיקל פון די… נישט אזוי פשוט.

דער מקור פון “אפילו חכמים גדולים”

שפעטער גייען מיר זען אז מ’פלעגט זיך אליין מאריך זיין אפילו מ’האט נישט געהאט נאך. דא פרובירט דער רמב”ם צו זאגן די גדרים פון די מצוה. דער רמב”ם גייט אביסל בעקווארדס, רייט? סתם אזוי איז די סדר ווי ס’שטייט אין די משנה און אין די הגדה, מ’פרעגט די שאלות, און לפי… כנגד ארבעה בנים, יעדער איינער פרעגט זיינע שאלות, און אויב ער פרעגט נישט, איז מען אליין מסביר און מ’ענטפערט די תירוץ. לפי דעתו של בן הוא מלמדו שטייט נאך מה נשתנה אין די משנה. דאס הייסט, מ’פארענטפערט די קינדער, יעדער איינער זאל פארשטיין, זייער גוט.

אבער דער רמב”ם נעמט עס ארויס פון די סדר, ער וויל דאך קודם… יא, דער רמב”ם האט דאך די אליבא דמאן, נאכדעם זאגט ער די סדר אין פרק ח’. סאו, איך וויל מיר דארפן פארשטיין וואס האט דער רמב”ם פארשטאנען? איז דער עיקר א דין. קודם, ס’איז דא א דין צו זאגן, ס’איז דא א דין צו פארציילן. צוויי הלכות. ס’איז דא א דין פון זאגן, ס’איז דא א דין פון פארציילן פאר די קינדער. ס’זעט אויס ס’איז צוויי parts אין די זעלבע מצוה, I don’t know exactly how it works. און דאס וואס דו פארציילסט פאר די קינדער, דאס מיינט לפי דעת השואל בן. ס’שטימט? מאכט סענס? איך מיין אז ס’מאכט סענס.

Speaker 2:

מער ווייניגער. ניין, ס’שטימט נישט מער ווייניגער? אדער ס’שטימט יא?

Speaker 1:

הוי, כי ישאלך בנך מחר. לאמיר זען וואס ס’שטייט דא. אין אבני נזר. אה, זעסט? ר’ לייזער זאגט, אה, אינטערעסאנט. ניין, איך בלייב שוין ביי מיין ראיה. וואו איז די ראיה? ס’שטייט אזוי אין די מכילתא דרבי נחמיה בן אנטונינוס, “מועצת חברים של חכמים”, אדער “של תלמידי חכמים”. וואס איז חכמים? תלמידי חכמים. “שעוסקין בהלכות הפסח עד חצות”. פארוואס? ווייל ס’שטייט “מה העדות והחוקים”. וואו שטייט דאס? הלכות פסח? יא. ממילא, מ’דארף דאך נעמען, אפשר זעסטו וואס די חכמים טוען. מ’דארף דאך נעמען “מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלקינו אתכם”. כאילו, דאס איז דאך די שאלה פון דער בן חכם וואס אונז זעען, ניין? דאס זעט בכלל נישט אויס שייך צו סיפור יציאת מצרים, ס’איז אן עקסטערע זאך פון הלכות פסח.

דיסקוסיע: הסברה אדער הלכות?

Speaker 2:

ס’איז אן ענין פון הסברה. ס’שטימט מיט די ערשטע. אגעין, דאס איז וואס איך האב דיר לעצטנס געזאגט, אז ס’איז דא צוויי וועגן צו פארשטיין די גאנצע זאך. אדער קענסטו לערנען מיט א הסברה, דארפסטו רעדן וועגן די זאך. אדער קענסטו אפשר יוצא זיין אויך מיט’ן זאגן הלכות. איך רעד וועגן די שבח של הקב”ה, נו, ביי אונז איז די שבח של הקב”ה איז וויסן די הלכות.

Speaker 1:

ניין, ס’איז שפינקט. אדער קענסטו זאגן אז מ’דארף מודיע זיין, אבער מודיע זיין מאכט נישט עכט סענס פאר א חכם, ער ווייסט דאך שוין. קענסט אלעמאל זאגן, וועסטו אריינברענגען, מ’קען אלעמאל פארענטפערן די קושיא, אבער דער רמב”ם זאגט נישט אזוי, ווייל ער האט געזאגט “מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מעבדי עבדים היינו”. אפילו אין אונזער הגדה, יא, אבער ביי א חכם מה הוא אומר, שטייט “חכם מה הוא אומר… אף אתה אמור לו”. זייער גוט. זעט אויס אז דאס איז דער מקור אז אפילו חכמים.

Speaker 2:

און אין אונז שטייט נישט אז ס’איז דא א מצוה צו ליינען און צו ספער’ן, ס’שטייט נישט מצוה ליינען צו ספער’ן בהלכות פסח. דאס איז א גוטע שאלה. מיינט מען אויך אז “והלכת לבנך” מיינט צו זאגן אז דו זאלסט נישט נאר רעדן גלילות’דיג, נאר דו זאלסט רעדן וועגן די מצה, וועגן די מרור, ווייל יעדע איינס פון זיי פארציילט נאך עפעס א חלק פון די סיפור, און דו קומסט צוריק צו די סיפור. יא, די מרור פארציילט ווי ביטער ס’איז געווען, די מצה פארציילט וויאזוי די אידן האבן זיך געאיילט. ערשטנס, דו דארפסט נאך אריינלייגן די טעם, דו דארפסט אריינגיין אין די טעם פון יעדע זאך, די פרטים.

Speaker 1:

דאס איז א חכם, וואס איז א חכם? ער וויל וויסן די חוקים און משפטים. יא, איך פארשטיי, דאס איז פשוט פשט, אבער דו קענסט זאגן אזוי, א בן טעם.

די סטרוקטור פון די סיפור

און אזוי גייט מען קאווערן מער און מער, און אויך גייט מען בלייבן אין די ריכטיגע ערבות’דיגע הויז, ווייל דו גייסט נישט סתם זאגן פאנטאזיע, ווייל דו גייסט דיך האלטן אין די סטרוקטור. ס’מאכט זיין מרור, ס’מאכט זיין מצה, ס’מאכט זיין… איינמאל טוסטו די ארבעה כוסות, ער האט נישט געשטעלט קיין טעם כלל, און ס’וואלט אים נישט געווען שיין ווען דו ווייסט ווען…

Speaker 2:

ניין, איך מיין, די ארבעה כוסות איז מרמז אויף נאך עפעס, א נס אדער וואס.

Speaker 1:

ניין, ס’מיינט לכאורה אז די הלכות. יא, הלכות כהלכתן, דו גייסט קאווערן די פרטי דינים.

איי דאנט נאו, איי דאנט נאו האו עגזעקטלי איט ווארקס. “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה”. איך ווייס נישט, דאס איז וואס ס’שטייט דא.

פארוואס איז דער רמב”ם נישט מאריך וועגן חכמים?

אקעי, דער רמב”ם איז נישט מאריך אין די וויאזוי די חכמים גייען טון. דו וועסט זאגן אז די חכמים דארפן נישט די אינסטרוקציעס, זיי קענען אליינס פארשטיין. ניין, ס’שטייט נישט אין ערגעץ, ס’שטייט נישט אין די משנה. ס’שטייט די מעשה פון רבי אליעזר, זיי האבן געזעסן און דערציילט די הלכות, וואס האבן זיי געטון? איך ווייס נישט, זיי האבן דערציילט די הלכות יציאת מצרים כל הלילה, אדער האבן זיי געזאגט די הלכות פסח כל הלילה. ס’איז דא צוויי גירסאות אין די סעקטאר.

דיסקוסיע: וואס מיינט “מאריך בדברים”?

Speaker 2:

אקעי, און וואס קומט עס אריין? איך וויל אנקומען צו מיין זאך, אז מאריך זיין איז כדי אנצוקומען צו עפעס נייעס, ס’איז נישט צום זאגן נאכאמאל. אבער ביי די קינדער, ניין, איך טראכט אז דו קענסט טראכטן וואס דו ווילסט.

Speaker 1:

און וואס? איך ווייס שוין וואס מיינט מאריך זיין טאקע? וואס איז שווער צו זאגן מאריך זיין איז סתם מאריך זיין? איך נעם טראכטן, מאריך זיין מיינט אז דו זאלסט אנקומען צו א נייע הבנה.

Speaker 2:

איך הער זייער גוט, ווייל כאילו ס’איז דא א מצוה צו דערמאנען. איך ווייס נישט וואס די פראבלעם איז. איך וויל פארשטיין וואס דו זאגסט, איך וויל פארשטיין וואס דו זאגסט. איך מיין, וואס איז די מצוה? וויפיל? איך ווייס נישט, א מינוט? צען מינוט? נאך בעסער. צוויי שעה? נאך בעסער. איך פארשטיי נישט וואס די פראבלעם איז. וואס איז שייך מאריך זיין? איך האלט אז ס’פעלט נישט.

Speaker 1:

ניין, איך האלט אז ס’איז דא א ענין פון סיפור יציאת מצרים, צו האבן א נייע הבנה אין וואס ס’איז געשען.

Speaker 2:

יא, אבער איך זע נישט וואס איז שלעכט מיט די פשוט’ע פשט, יו אנדערסטענד? כאילו, יא, א מאריך זיין, ווייל סיפור, ס’איז דאך דא א…

Speaker 1:

ס’שטימט אביסל וואס ער זאגט, ווייל ער זאגט אז אפילו נאר אביסל צו פארציילן אידיש פאר די קינדער, די רבים מאכן דא די מצוה פון… א תלמיד חכם דארף מאריך זיין ביז ער קומט אן צו א נייע הבנה. ס’איז נישט קיין שלעכטע… מ’זעט, איך מיין, ס’איז אביסל אמת. יא, ווייל פאר א בן תם, אפילו אויב דו פארציילסט אים די בעיסיק, האט ער געהערט עפעס ניי, ער האט דאך געהערט עפעס ניי. ביי א בן חכם דארפסטו עפעס זאגן מער אז ס’זאל האבן…

Speaker 2:

יא, אבער פארוואס דארפסטו נעמען די הגדרה אויף ניי? לייק יו סעיד, דארפסט עפעס א סיבה פארוואס צו טראכטן. איך בין מסכים מיט דיר, איך האב אויך ליב נייע זאכן.

“הגדולה שבמעשה” – די לשון פון מאריך זיין

Speaker 1:

ווייל מאריך בדברים שעירעו, הגדולה שבמעשה אבותינו, די לשון איז אביסל גרעסער מאכן, כאילו. מ’מיינט נישט סתם גרעסער מאכן, מ’מיינט דאך תוספת זיין עפעס, א הגדולה. הגדולה מיינט גרעסער מאכן.

Speaker 2:

ניין, ס’מיינט פארציילן אז דו וועסט הנאה האבן דערפון.

Speaker 1:

ס’מיינט נישט קיין נייע געדאנקען, ס’מיינט דאך הגדולה מיינט צו… ס’איז דיין ווארטס וועגן די שייכות פון מאכן נייע געדאנקען, איך ווייס נישט. אבער די פוינט פון די תורה איז דאך, אז ווען מיליאנען מענטשן האבן א מכה, געשעט דאך טאקע אין די מיליאנען מיני מכות.

Speaker 2:

איך הער זייער גוט וואס דו זאגסט, איך בין נישט מחולק, אבער איך מיין ס’איז נישט די פוינט. די ווארט איז צו נאך בעסער פארשטיין וואס האט זיך אפגעשפילט. יעדע יאר פסח זאלסטו… זאלסטו די מעשה ווערן…

Speaker 1:

אבער דו גייסט אריין אין טעמי המצוות כאילו, דו ווילסט טאקע פארשטיין וואס מ’האט פון דעם. אבער אויב מ’לערנט די תורה בתורת ל”ב הלכה, דין אז מ’דארף רעדן וועגן דעם צו ס’איז מיט זיך איינס.

סיכום: צוויי אנדערע הלכות

Speaker 2:

ניין, אבער אדער וועג זאג איך, ס’שטימט אביסל. פארוואס? ווייל ער האט א בן טיפש איז ער פטור פון מאריך זיין? ווייל פאר דעם בן האט ער…

Speaker 1:

ער איז נישט פטור, ס’איז אנדערע הלכות, דאס איז וואס איך פרוביר דיר צו זאגן. דאס איז צוויי אנדערע הלכות. ער איז נישט פטור. ניין, דאס איז וואס איך זאג דיר, די צורה פון דעם בן, און דער וואס זאגט אז א בן טיפש איז אויך מחויב מאריך בדברים, ער טענה’ט אויף…

הלכה ז – המשך: חילוקים צווישן קטן וטיפש און גדול וחכם

דער רמב”ם’ס לשון: “כמו שעבד זה” און “נסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”

Speaker 1:

אויב מען לערנט די הלכות, איז דא א דין אז ביי דיר וועט מען רעדן וועגן יציאת מצרים.

אבער די וועג וואס איך זאג שטימט אביסל. פארוואס זאל א בן טיפש זיין פטור פון מאריך זיין? ער איז נישט פטור, דאס איז אן אנדערע הלכה. דאס איז וואס איך טריי צו טעלן יו. דאס איז אן אנדערע הלכה, אוודאי. ער איז נישט פטור. ניין, דאס איז וואס איך זאג. דער ציור פון דער בן, דער וואס האט א בן טיפש איז אויך מחוייב מאריך צו זיין מיט יציאת מצרים, און ער איז יוצא געווען. וואס הייסט ער איז יוצא געווען? ער איז יוצא מיט די מינימום וואטעווער דעט איז, איך ווייס נישט פונקטליך וואס די מינימום איז.

און דו קענסט פרעגן ווייטער, און דער וואס האט א בן טיפש, וואס איז א גרויסער רבי וואס האט גרויסע השגות, וואס האלט ער א בן טיפש, און ער דארף אים מאריך זיין כפי טיפשותו, צו וואס דארף ער טון? איך ווייס נישט, ס’שטייט נישט דא געהעריג וואס ער דארף טון. כאילו, דו כאפסט אז מ’רעדט פון א באנטש מעשיות, און זיי האבן זיך צוזאמגעקומען און מ’טרייט צו מאכן איין הגדרה. אפשר איז נישט דא איין הגדרה. ס’איז דא א סעודה וואס מאכט א טאטע פאר די קינדער, און ס’איז דא א סעודה וואס מאכן די חכמים מיט זייערע תלמידים. און יעדער האט זיך זיין וועג וויאזוי דאס צו מאכן. אויב אלע טוען בדרך כלל די זעלבע מצוה, וואלטן זיי געמוזט אלעס טון די זעלבע וועג.

ס’וואלט אפשר יא געווען א שיינע, ווייל דאס וואלט מען מאחד געווען די אלע זאכן. די תלמידי חכמים רעדן אין הלכה, און זיי קומען צו צו די טעם, ווייל פסח… יא, אבער דאס איז א גוטע פשט, אבער דאס איז אזוי ווי מער אזוי ווי גוזמא אביסל אזוי ווי טעמי המצוות, אז דו האסט שוין א לעוועל פון פארשטיין פארוואס. ביי פסח רעדט מען יא אסאך פון טעמי המצוות, ווייל מצה איז בשום זה, און מרור בשום זה. מיר גייען שוין רעדן וועגן דעם, מיר גייען שוין רעדן וועגן דעם. דאס איז א אריכות. איך זע דארט אז איך האב שוין אן אנדערע געליינט רבנו מנוח, עפעס ער זאגט דאס, ווייל תלמידי חכמים רעדן אין הלכה, און זיי גייען אריין אין דעם.

אקעי, לאמיר… אקעי. ניין, איך וויל נאר ארויסקומען מיט דעם, כאילו ס’איז דא די עבד מלמד, און ס’איז דא די הזכרה. ס’איז צוויי אנדערע זאכן. און דאס וואס דו זאגסט קען אפילו זיין ריכטיג. ווען ס’שטייט חכמים גדולים מספרים, איז לאו דווקא נישט אזוי ווי איך האב געזאגט פריער. איך האב געזאגט אז ס’מיינט וועגן די ענין פון הזכרה, אז זיי האבן געזאגט. אפשר איז אפילו חכמים גדולים דארפן יא פארציילן. וואס פארציילט ער? דו זאגסט לערנען עפעס א חידוש, אדער עפעס איבערחזר’ן די הלכות. איך ווייס נישט. איך ווייס נישט די ווארט חידוש. אפשר לפי ערכו, לפי דרכו, לפי ווי יעדער איינער האט זיינע זאכן וואס ער קען טון. I don’t know.

ס’שטייט נישט ביי די רמב”ם אז חכמים זאלן הלכות זאגן. ס’שטייט אז אפילו חכמים גדולים זאלן מסביר זיין. אקעי. גוט.

יעצט לערנען זיי א פרט אין הלכות…

דיוק אין לשון הרמב”ם: “כמו שעבד זה” און “כמו שפדה זה”

Speaker 1:

ס’איז מיר אבער אביסל אינטערעסאנט די לשון פון די רמב”ם, “כמו שיפדה זה או כמו שעבד זה”. עפעס קלינגט דא בחינת “באוור זה”, ער וויל אז אלעס זאל גיין מיט די גמרא’ס עפעס. ער ברענגט ארויס, פונקט ווי מיט מצה ומרור איז די גמרא, זאלסטו נישט מוסר זאגן פאר דיינע קינדער, מאך אויף די גמרא. ער האט געטראפן פון דעם א מקור.

ער לייגט אראפ כאילו, איך מיין אז ער טראכט, ער וויל טראכטן וואס פארשטייט נישט די קינד. וואס איז די… ס’איז אביסל פאני, ווייל ער רעדט ממש פון קטן הטיפש, און גדול וחכם וואס זאגט ער? דו כאפסט? ניין. “כמו שעבד זה”, “כמו שפדה זה”, “כמו מצות אלו”. יא יא, אבער ס’איז דא נאך עפעס. איך האב פארשטאנען נאך עפעס דא. איך האב פארשטאנען נאך עפעס. אונז לערנען מיט זאכן. איך האב פארשטאנען אז די קינד, ער פארשטייט, די קטן הטיפש פארשטייט נישט וואס ער מיינט. וואס איז די חילוקי דיבור וואס ער זאגט ביי די חכם, “וגדול וחכם”? “מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”. וואס זאגט ער דא מער? ער זאגט דאך נישט גארנישט מער. ס’איז זייער אינטערעסאנט.

Speaker 2:

ניין, ער זאגט טאקע נישט. ער זאגט “מודיעו”, ער זאל זיין מודיע באריכות, זאג אים אלע שיינע זאכן.

Speaker 1:

ס’שטייט נישט דא וועגן אריכות. ניין, נאר “מודיעו”, זיין מודיע די גאנצע זאך. ס’שטייט נישט דא א חילוק פון אריכות און קיצור, רייט? ס’שטייט. ער וויל ארויסברענגען עפעס א דיוק פון “לפי דעתו של בן אביו מלמדו”. ס’זעט מיר אויס אז ער וויל עפעס זאגן אז א קליין אינגל, דארפסטו ווייזן, “עבד זה”. ס’שטייט נישט נאר ווייזן. אפשר ער פארשטייט… וואס איז די… איך פרוביר צו מדייק זיין. ער זאגט נישט “מה שאירע לנו”, ער זאגט נישט אויך די ווארט “משה רבינו”, “נסים שנעשו לנו”. ער פארשטייט נישט באמת וואס מיינט אז משה רבינו האט געמאכט נסים און די אלע זאכן. ער פארשטייט זייער פשוט, ס’איז דא קנעכט, דאס הייסט קנעכט, אונז זענען נישט קנעכט. אפילו הקדוש ברוך הוא פדאנו, אפשר טיפש.

חידוש: דער קטן וטיפש פארשטייט נאר די תוצאה, נישט די סיבה

Speaker 1:

ער איז מדגיש, איך האב געזאגט אזוי, זייער גוט, אבער איך האב געזאגט ער איז מדגיש אפשר אז דער עבד, דער קטן והטיפש, פארשטייט נישט בכלל די קאנצעפט פון דער אייבערשטער האט געמאכט ניסים. ס’שטייט נישט דארט ניסים, ס’שטייט נישט דארט ניסים.

Speaker 2:

אבער זיי זעען, זיי זעען די פאקט, די תוצאה זעען זיי.

Speaker 1:

ס’שטייט נישט די סיבה, ס’שטייט נישט ניסים. דו זעסט? “פדה את עמו”, “הוציאנו”.

איך מיין אז די גרויסע חילוק צווישן די טיפש און די חכם איז, די חכם קען אויך פארשטיין זאכן וואס ער זעט נישט. ער זעט נישט קיין משה רבינו, אבער זיין טאטע זאגט אים אז ס’איז געווען א משה רבינו. די טיפש ווייסט אז דא איז דא א בן חורין און דא איז דא א עבד. ער פארשטייט נישט אפילו ווער ס’איז געווארן פון עבד צו בן חורין, די אייבערשטער וואס די גאנצע זאך, די ניסים. ער פארשטייט נאר די תוצאה, נישט די סיבה. ער פארשטייט נאר, און דאס איז גענוג, און דאס איז די חידוש.

אגב, קען איינער זאגן, “בשבחו של מקום”, ער פארשטייט נישט וואס מיינט “הקדוש ברוך הוא הוציאנו”. זייער גוט, ס’איז געווען עבד, השתא, וויאזוי זאגט מען, “השתא עבדי”, וואטעווער. זיי זענען געווען קנעכט, און יעצט נישט. און דאס פארשטייט ער. אפילו דאס פארשטייט ער נישט נאר אזוי, ס’איז ממש, וואס מיינט א קנעכט.

ס’איז אויך א גאנץ גוטע זאך לויט די רמב”ם אפשר צו מאכן א קאר און אויך ארויפלייגן א ריזיגע קנעכט, און זאגן “בעבור זה”, ס’איז דא א קנעכט. “הא גברא דאתיב אריפתא דנהמא”, יא. דאס איז פאר די טיפשים אז ער דארף עס אזוי טון.

דיסקוסיע: וואס מיינט “נסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”?

Speaker 1:

אבער פארשטייסט, איך מיין אז ס’איז ריכטיג וואס איך טראכט, אז די קטנים פארשטייען נישט וואס איז די סיבה. מ’קען הערן אז דאס איז די זעלבע זאך ווי משה רבינו איז אויך א זאך פון ניסים. איך מיין אז דאס איז זייער גוט וואס דו זאגסט, ווייל קטן וטיפש זאגט מען אים נישט גארנישט וועגן משה רבינו, ווייל ער גייט נישט פארשטיין. ער זעט די חילוק צווישן א עבד און א בן חורין. אפילו די ניסים פארשטייט ער נישט, רייט? “פדה את עמו”. וואס מיינט הקדוש ברוך הוא? ער ווייסט נישט.

ס’קען זיין, אפשר איז דאס די פשט, ס’קען זיין אז די קטנים מיינען אז די רשעים האבן געטון, און די גדולים ווייסן אז משה רבינו האט געטון. דאס איז שוין א פשט.

Speaker 2:

ניין, איז דא א חילוק. “הקדוש ברוך הוא פדה את עמו”, נאר נישט דורך משה רבינו? וואס?

Speaker 1:

אפשר איז דא אזא סארט דברים. איך ווייס נישט. איך ווייס אז ס’איז דא א קשיא, ס’שטייט נישט “לא על ידי מלאך”. אבער דער רמב”ם האלט איך אז ער ווייסט אז ער רעדט דא פון נסים של נסו למשה רבינו. די פדיעה אליין איז געווען למעלה מהדרך הטבע, אזוי ווי ס’שטייט דארטן “פדה ה’ יתברך אותנו”. אפשר דאס, די נסים, וואס דאס הייסט פאר די קינד זאגט מען נאר עפעס איז געשען איינמאל, דו דארפסט נישט זאגן אז ס’האט זיך געשלעפט פאר א גאנצע לאנגע תקופה פון צען מכות. און פאר די גרעסערע קינד דארפסטו זאגן אז ס’איז נישט געווען איין נס פון ארויסגיין, נאר ס’איז געווען א נס וואס האט זיך מתמשך געווען.

אזוי ווי דער רמב”ן זאגט אז א נס מתמשך איז א גרעסערע נס. נישט אז דו זאלסט זאגן אז משה רבינו, דו מיינסט צו זאגן פארציילן די גאנצע מעשה, אלע נסים, אלע מכות?

Speaker 2:

ניין, דו ווייסט וואס איך מיין צו זאגן? ווייל דער רמב”ם האלט דאך עובדים אז דער אייבערשטער האט נישט געטון… איך מיין אז דער אייבערשטער האט אלעס געטון מיט נסים. משה רבינו, אלע התגלות’ן וואס מ’האט געזען, מ’האט געמאכט נסים, מ’ווייסט נישט פונקטליך וואס.

Speaker 1:

ניין, ער רעדט נישט פון די עצם… איך מיין אז פאר די גדול זאגסטו אויך “ופדה ה’ יתברך אותנו”, און ער לייגט צו די נסים שנעשו לנו. אקעי, אקעי, אקעי. זיכער האט ער דא געמיינט צו פארציילן נאר נסים שנעשו לנו פון דם ביז בכורות.

Speaker 2:

דו האסט מיר איינגערעדט אז נסים מיינט דם ביז בכורות. נסים מיינט צו זאגן די נסים מיט משה רבינו.

Speaker 1:

ניין, ניין, נסים מיינט יציאת מצרים. אבער ס’ווערט אנגערופן “נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים”.

Speaker 2:

נו, ער מיינט די אלע נסים לכאורה, נסים ונפלאות, אלע פון די מטה ביז משה רבינו.

Speaker 1:

קען זיין, אבער די עיקר נס מיינט די נס היציאה, דאס איז אוודאי. קען זיין אז דאס איז פארקערט. קען זיין, אבער איך זע נישט אז דאס איז די עיקר חידוש. איך מיין אז די עיקר חידוש איז די… קיצור, “מה שאירע לנו במצרים”.

מצה ומרור – די בעיסיק מעשה

Speaker 2:

אה, דאס הייסט אז ווייל בעצם די מצה און מרור זאגן טאקע נאר די צוויי בעיסיק זאכן. מצה און מרור איז זייער שטארק. מיר זענען געווען מרור און מיר האבן באקומען מצה פון ארויסגיין. דאס איז סימפל די מעשה. ס’שטייט נישט וועגן עבד.

Speaker 1:

יא, ס’שטייט נישט דארטן די… “עבד זרע שפחה זו”. ס’שטייט נישט די ענין פון די עבד זרע שפחה זו. איך ווייס נישט. אקעי.

ס’קען זיין אז ער איז מבאר זה, “כי לי בני ישראל עבדים”. ער איז מבאר זה וואס, אז מ’איז געווען א זרע קדוש.

פארבינדונג צום רמב”ם’ס שיטה אין הלכות עבודה זרה

Speaker 2:

די זאך וואס דו האסט געוואלט אריינלערנען איז אז דער רמב”ם איז מסביר וועגן ער רעדט וויאזוי ס’האט זיך אנגעהויבן עבודה זרה, זאגט ער דאס, אז דער המון עם זעט נישט די זאך וואס מ’דינט, זיי זעען נאר די מיט וואס מ’דינט. סאו ווען למשל אז מ’האט געמאכט געטשקעס און פסלים אזעלכע, אוודאי האט מען געמיינט אז דאס איז א רמז אויף עפעס, אבער די פשוט’ע מענטשן זעען נישט די רמז, זיי זעען נאר די זאך. דאס האט געמאכט די פראבלעם פון דעם.

Speaker 1:

ניין, ער זאגט די זעלבע זאך, דער קינד ווייסט נישט די פארוואס, ער פארשטייט די וואס. די מצה, די מרור, די עבד, די אפילו… אבער נישט מער פון דעם. אפשר פון דא קומט די… איך ווייס נישט ווי דער רמב”ם האט גענומען, באט די “כמו עבד צעקן” מיינט… יענער האט עס באקאנט געמאכט. אפשר פון די הגדה שטייט… וואס זאגט די הגדה?

Speaker 2:

ניין, די “כלנו”… אפילו… נו, וואס זאגט מען אין די הגדה? “ואילו לא הוציא”… אפשר דאס?

Speaker 1:

אפשר דאס ברענגט ארויס די נקודה, איך ווייס נישט.

Speaker 2:

אבער מ’זאגט כל יזכור אז יענער איז נאך יעצט אן עבד, יענער איז שוין צוויי טויזנט יאר…

Speaker 1:

ניין, מ’רעדט פון יענעם, אבער אויך קען זיין אזוי.

Speaker 2:

אה, דאס מיינסטו. דאס זאגט מען אין די “אילו לא הוציא”.

Speaker 1:

קען זיין, איך ווייס נישט.

עבדים אין דער רמב”ם’ס צייט

Speaker 2:

די פלאץ וואו דער רמב”ם האט געלעבט איז געווען עבדים געווען א מציאות, זיכער איז נישט אזוי. איז נישט געווען עבדים היינט? וואס? ביי אים נישט? ארבעטער, חברה… ער איז געווען אין מצרים אדער אין שפאניע, ער האט געהאט עבדים אין זיין צייט?

ר’ ראבינאוויטש’ס צוציטירונג פון סוכה נ”ז

Speaker 1:

ר’ ראבינאוויטש צייכנט צו די גמרא דארט אין סוכה נ”ז שטייט, אז ביינאכט האט מען געזאגט “פזרו עבדי”. וואס האט ער געזאגט? אן עבד וואס זיין אדון נעמט ארויס דאס חירות… וואס דארף מען אים זאגן? האט ער געזאגט, איך ווייס נישט וואס די לשון איז.

איך טרעף נישט די גמרא, ער ברענגט נישט גענוי די גמרא, ער זאגט נאר אז ס’דארף דאך צו זיין. ס’איז דא דארט א גמרא וואס רעדט וועגן

דער מקור פון “כמו עבד זה” און דער ענין פון שינויים בליל הסדר

דער מקור אין גמרא פסחים קט”ז – רב נחמן און זיין עבד דורו

וואס האט ער געזאגט? א עבד וואס זיין אדון נעמט ארויס לחירות, וואס דארף ער אים זאגן? האט ער געזאגט, “דאשתעבדת מיניה לבתר”.

איך טרעף נישט די גמרא. איך ברענג נישט געהעריג די גמרא אין פסחים קי”ז. וואס איז דא דארט א גמרא וואס רעדט וועגן אלע מיני וועגן וויאזוי מ’קען… וואס איז נישט דא? ווארט. פסחים קט”ז עמוד א’. יא. דא איז דא א גמרא וואס רעדט וועגן מה נשתנה, וועגן… איך זע עס נישט, אבער…

אה, ביי די וועי, דארט שטייט, די גמרא ברענגט א ברייתא, תנו רבנן… אה, יא, איך ווייס שוין וואס דו זאגסט. קודם כל, די גמרא ברענגט א ברייתא, תנו רבנן, חכם בנו שואלו. וואס? חכם בנו שואלו? ס’מאכט נישט קיין סענס. חכם בנו שואלו. ואם אינו חכם… וואס איז די טייטש פון דעם? ואם אינו חכם, אשתו שואלתו. ניין, חכם, אויב דער קינד איז א חכם צו פרעגן, ער פרעגט. אויב נישט, דער קינד פרעגט. ער איז חכם גענוג צו פרעגן. יא, ער איז נישט קיין אינו יודע לשאול. א מענטש וואס איז נישט חכם איז א מענטש וואס קען נישט רעדן. ער איז שוין א חכם. יא, יא, וואטעווער. ואם אינו חכם, אשתו שואלתו. ואם לאו, הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות הפסח, שואלין זה לזה.

אינטערעסאנט. ס’זעט אויס אז די תלמידי חכמים זאלן זיך פרעגן קשיות. ער ברענגט עס יא שפעטער ביי מה נשתנה. ביי די מה נשתנה פרעגט ער, שרייבט ער. אבער נישט ביי די עיקר הלכה.

דער מעשה פון רב נחמן מיט זיין עבד

נאכדעם שטייט אין די גמרא, אינטערעסאנט, אז אמר רב נחמן לדרו עבדיה. רב נחמן האט געזאגט פאר זיין קנעכט דורו. דורו? דורא? איך ווייס נישט וויאזוי מ’זאגט זיין נאמען. ער האט געהאט א קנעכט, און ר’ אברהם’לע האט זיך געמוטשעט. גאט א קנעכט, ס’האט אים אזוי געטשעפעט אז ער איז זיין א פארקנעכט. ס’קען נישט זיין, אפשר… ער זאגט אז ס’מוז זיין, ער האט אים משחרר געווען קודם. ס’מאכט נישט קיין סענס. ס’גוט אים, אז אידן זענען געוואלדיג.

וואס האט ער געזאגט פאר דורי? עניוועיס, איך וויל דיר נאר זאגן, “עבדה דאפקי ליה מריה לחירות, יהבו ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר?” ער פרעגט א שאלה. “אמרו ליה, בעינן לדידך לשבוחי. אמרו ליה, פטרתן מלומר מה נשתנה.” וואס איז דאך ממש ההוא דמיניה. ס’איז אזוי קיוט. זעסט דא אז ר’ נחמן האט געהאלטן אז מה נשתנה איז דאך נאר א וועג וויאזוי… איך געדענק נישט פונקטליך, ער האט געזאגט אז ס’איז דא אנדערע וועגן וויאזוי צו… יעצט מיט שבטיא האט ער געסקיפט מה נשתנה.

דער פשט אין רמב”ם – “כמו עבד זה” און די נושא פון שאלה ותשובה

פון דא איז לכאורה א פשט אין רמב”ם. ער וויל צושטעלן די דעות פון רמב”ם פון “כמו עבד זה”. דא האט ער געמאכט די פעיק… מען מוז האבן עפעס א גשמיות’דיגע זאך וואס צו ווייזן אז… נישט אז מען מוז האבן, נאר מען מוז אפשר מער אזוי א וועג מעורר צו זיין די שאלה. דא די נושא פון שאלה ותשובה. איך זאג די שאלה אויך, די גאנצע זאך איז כדי שישאל הבן. רייט? איך זאג, דאס קען זיין מער אזוי… עפעס איז מער עבד דמיון, שייכות עבד דמיון. אה, א קנעכט, וואס… דארף ערגעץ, איי דאונט נאו, דארף עפעס ערגעץ סאמהאו אריינגיין אין די נושא. איי דאונט נאו, ס’איז אינטערעסאנט.

איך ווייס נישט פונקטליך. איך טראכט אז ס’איז אינטערעסאנט.

פון דא זעט מען אויך אז מ’קען יוצא זיין מה נשתנה מיט די אלע אנדערע וועגן. “פטרתן”. ר’ נחמן האט טאקע געזאגט אז ער איז פטור. ער האט געמאכט כורך צו זיין סדר. ס’שטייט נישט אז ער דארף זאגן גאנץ מה נשתנה, ער זאגט נאר דריי שורות. נאר ער האט עס אפגעטון.

עניוועיס, סאו, לאמיר גיין איינארדענען אז איך קען פארשטיין. ס’איז מונח געווען, ס’איז געווען מער ווי סתם רעדן.

דער דיוק אין “זה” – מצה ומרור אדער סתם א שינוי

קוקט אויס אז ר’ אברהם’לע האט נישט געוואלט… אינטערעסאנט. ער זאגט דא, ס’איז א שוואכע דיוק, אבער ס’קען זיין, איך ווייס נישט.

ס’קען זיין וואס ער מיינט צו זאגן אז די “זה” ו”אשר זה”, יא, פשוט מיינט עס מצה ומרור. אבער די רמב”ם אפשר מיינט צו זאגן אז מ’קען מאכן מיט עני “זה”. די עיקר איז אז ס’זאל זיין ממש, ס’זאל זיין אין עבר ושב. די פריערדיגע “זה” האט דער רמב”ם גענוצט נאר צו לערנען די זמן. ער האט נישט געזאגט אז מ’דארף האבן א מצה ומרור, ער האט נאר געזאגט אז די זמן לערנט מען פון דעם “זה” דצאי.

דאס איז נישט בכלל מעכב. ביי די וועי, דאס איז דאך קלאר, דעם דארף מען נישט אנקומען צו דעם. דו קענסט זען די נעקסטע הלכה וואס ער גייט לערנען, זאלן מיר עס לערנען. פון דעם אז מ’קען מאכן א שינוי, די שינוי דארף נישט זיין דווקא פון די מצות, ס’קען זיין עני רענדאם שינוי. ס’איז זייער פאני. לאמיר לערנען.

הלכה ד – צריך לעשות שינוי בלילה הזה

“צריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה.”

אויך אינטערעסאנט די לשון, “כך וכך אירע וכך וכך היה”. “וכיצד משנה?” לאמיר ענדיגן. כיצד משנה?

דער חילוק צווישן “אירע” און “היה”

“אירע” און “היה” מיינט די זעלבע זאך לכאורה. איך ווייס נישט פונקטליך די חילוק. “אירע” איז לכאורה א טשעינדזש, עפעס האט פאסירט. “היה” איז וויאזוי ס’איז. “אירע” איז אן אנעקדאט, א געשעעניש. “היה”, יא? אזוי זאגט מען אויף עבירות, איך ווייס נישט צו ס’איז אמת’דיג אזוי. איך ווייס נישט. אבער “אירע” און “היה”. לכאורה “אירע” איז עפעס וואס… איך ווייס נישט. ס’קען מיינען א נקודה’דיגע זאך, איך ווייס נישט. איך דארף זאגן אז איך ווייס נישט.

וואס איז די שינוי? – קליות, אגוזים, און עוקרין את השולחן

וכיצד משנה? וואס איז די שינוי? מ’דארף פרעגן איינער וואס ווייסט בעסער. וואס? כיצד משנה? יא, אבער די גמרא איז קלוי, כיצד? וואס טוט מען למשל? מחלק להם קליות ואגוזים, ו… אז ס’גיבט א גאנצע טעם קליפות אגוזים. דא לערנט מען זיך אז מ’גיבט נישט סתם אזוי קליפות אגוזים פאר די קינדער. נאר ספעציעל לכבוד פסח. איך ווייס, סתם א יום טוב, אבער ס’איז דא אנדערע וועלטן. אפשר מיינט עס אין די ראנג צייט, ס’איז פאר קידוש, וואטעווער, מ’קען טרעפן אין די… באופן שינוי, עוקרין השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וואס נארמאל ריידט ער פון דעם.

דער ראב”ד’ס פירוש אויף “חוץ ממצה”

אבער חוץ ממצה זעען מיר אזא… הערסט? און אויף דעם קריגט זיך די ראב”ד און זאגט אז חוץ ממצה מיינט עפעס אנדערש, ס’מיינט א הלכה אז מ’עסט שנעל כדי די קינדער זאלן נישט איינשלאפן. זייער וויכטיג, ווייל אונז זענען נישט מקיים די הלכה. אונז האבן געלערנט לעצטע וואך אז לכאורה דארף מען אזוי טון, ווייל אונז האבן געלערנט אז… מיט גמלי אפיקומן און די זאכן. יא, ווייל די ראב”ד’ס פשט איז אויך די אמת, ווייל אונז האבן דאך געלערנט אז קטן שיודע לאכול איז דאך מצוות חינוך מצה. ס’איז דא מיין דריי-יעריג אינגל, ער גייט איינשלאפן פאר די מצה, מ’דארף אים געבן פאר ער שלאפט איין א שטיקל מצה, דעמאלטס איז ער מקיים חוץ ממצה. דו געדענקסט? אז קליינע אינגלעך…

חוץ ממצה מיינט עפעס אנדערש, מ’כאפט ארויס די מצה פון אים פארן זמן, ער זאל זיין הונגעריג, ער זאל זיך אויפהאלטן ביז מ’גייט אנקומען צו די מצוה פון עסן מצה. ער קען מאכן יעצט א ברכה, ער דארף נישט מאכן קיין ברכה, ער איז א בעיבי, ער דארף עסן מצה. סאו איי, ער זאגט “מה נשתנה”, גיי איך אים געבן א שטיקל מצה. ער זאל נישט איינשלאפן דארט ערגעץ אינמיטן די צוויי מצה. ס’איז נישט קיין… ניין? דארף מען זאגן ביי די שבת הגדול דרשה אז דער עולם האט קליינע קינדער, זאלן זיי וויסן אז ס’איז א מצוה פאר קליינע קינדער צו עסן מצה, אפשר אויך מרור, זרוע, וואטעווער, זאל מען געבן אויב מ’זעט אז ער שלאפט איין, געבן א שטיקל מצה. זיכער אזוי דארף מען טון, ניין? זאל מען נישט האבן ממש א ראיה פון חוץ ממצה, דאס מיינט עס, ניין? אפשר מיינט עס אז די גאנצע עולם זאל עסן שנעל, איך ווייס נישט, ווען מ’וועט מאכן די הגדה.

דער חידוש – מ’קען מקיים זיין “כדי שישאלו” מיט סתם פאני זאכן

אקעי. ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל איך כאפ… איך טראכט יעצט, איך האב געכאפט א נייע זאך וואס איך האב קיינמאל נישט געכאפט. אז לכאורה, מה נשתנה איז געבויט אויף די פסוק. די פסוק זאגט “כי ישאלך בנך”, וואס גייט דא פאר? מה זאת? אנדערע ווערטער האט די מדרש פארשטאנען. מה נשתנה הלילה הזה, וואס איז היינט? ס’איז די זעלבע זאך, ער פארשטייט נישט וואס איז די מצוה. וועסט אים זאגן וואס מ’טוט אין די מצוה, ווייל… וואטעווער וואס די סיבה איז. דא כאפ איך מיט אמאל אז ס’איז נישט גענוג. מצה? איך ווייס נישט. הלכה. מען דארף טון עפעס פאני זאכן. איי, די פאני זאכן איז נישט קיין מצוה בכלל. וואס דו כאפסט איז זייער פאני. וויאזוי איז זיי איינגעפאלן אז מען קען יוצא זיין דעם פסוק פון “כדי שישאלו מה נשתנה” אויף סתם א פאני זאך? דו גייסט היינט גיין מיט א פאני הוט? דו גייסט היינט גיין מיט א פאני הוט? ווייל די תורה האט געזאגט צו פרעגן? בקיצור, עניוועיס, ווייל כדי מקיים צו זיין די ענין פון מה נשתנה, דא לערנט מען זיך אז מען קען מקיים זיין די תורה אין אנדערע וועגן.

דיסקוסיע: קליות און עוקרין את השולחן – פירושים

ניין, קליות און קלויזעס איז נישט קיין עוקרין את השולחן. דאס איז אן אנדערע זאך. קען מען זאגן פשטים. עס איז דא פשטים, עס איז דא לאנגע פשטים אויף די אלע זאכן. אבער פשטות איז זיכער ווי דער רמב”ם לערנט אז עס איז סתם שינוי כדי שישאלו, וכיוצא בדברים אלו. ער זאגט קלאר, מען קען עס טרעפן נאך וועגן וויאזוי עס צו טון. איך מוז נישט טון פונקטליך וואס דער… אה, ער זאגט, דער רבנו יונה זאגט קודם, ער רעדט וועגן די קליות, אז קליות טאר מען נאך נישט עסן, ווייל קליות מאכט מען געווענליך פון פרישע ווייץ גלייך, אזוי ווי דאס איז חדש ביז מארגן. זאגט ער, אז מען לייגט דאס מיט, דאס האלט אים פון לעצטע יאר. דאס איז פאר די קינדער. נאכדעם זאגט ער אז וואס איז דער שינוי? ווייל געווענליך געבט מען עס נאכן סעודה, נישט פארדעם. דאס איז די… ס’איז א ראנג סדר. אבער דער רמב”ם זאגט נישט דאס.

דאס איז נאך עוקרין את השולחן. ער זאגט, “מביאין קודם אכילה לפניו, כדי שיאמרו הילדים למה אנו אוכלים את אלו קודם הסעודה?” בסדר. און וואו נעמט ער דאס? ווער ברענגט דאס? ער זאגט אליין. ער איז נישט… ער איז נישט טועה. ער איז נישט טועה מיט די חברותא. נו, נו.

דער סדר’ס פירוש – עוקרין כדי שישאלו

און דו ווייסט מפרשים, יא, חוץ פון מצה… אה, דער סדר זאגט טאקע פארקערט. נישט אז דער סדר, חוץ פון מצה מיט און עוקרין כדי שישאלו. איך קוק אין רבנו יונה דא. אה, כולי עלמא, אז דו שפארסט דיר, גייסטו מקיים זיין די מצוה פון סיפור יציאת מצרים. דו גייסט אנהייבן די מצוה. ווייל אזוי איז מען מודיע פאר די קינדער אז דאס זאל זיין די סיפור הלילה אויף מצה, יא? וואס דער קינד האלט די מצה אין די הענט, מען לאזט אים נישט שוין עסן פאר מען פארציילט אים, און מען איז מקיים געווען “ואלו ואלו שואלין ודורשין עליהם”. אזוי לערנט דער סדר. אזוי אויך פארשטיי איך. איך קוק אריין לערנען, איך ווייס נישט צו איך האב נאך א צווייטע שטיקל. איך בין נישט זיכער.

איך ווייס וואס דער רבי יהודה זאגט, “חוטפין מצה בלילי פסחים”, אפילו אויך עלע וואס דארפן צוכאפן די מצה ער זאל נישט איינשלאפן.

סיפור יציאת מצרים — שינויים כדי שישאלו, שואל לעצמו, ומהות השאלה

חטיפת מצה — שאלה עכטע אדער שפיל?

Speaker 1: די קינד האלט די מצה אין די האנט, מ’כאפט אים עס צו פאר ער פארציילט אים, איז די קינד מקיים געווען די “ולא שמענו אלא מפי אברהם אבינו”, אזוי פארשטיי איך. איך קוק אריין אין די צווייטע שטיקל, איך בין נישט זיכער.

איך ווייס וואס ר’ יהודה זאגט, “חוטפין מצה בלילה זה”, דו דארפסט צו כאפן די מצה אז ער זאל נישט איינשלאפן. איך ווייס נישט. אינטערעסאנט. יא. איך בין נישט זיכער.

סאו, ס’איז דא אינטערעסאנטע שינויים וואס מ’מאכט דא כדי שישאלו. ס’איז א רב פלא. כפי דעתי. יא.

קשיא אויף דעם חינוך-סיסטעם — פארוואס לערנט מען אלעס פאר פסח?

Speaker 1: ס’איז נישט קלאר, ווייל למשל אין די גמרא שטייט, אמרו עליו על ר’ עקיבא, דער הייליגער ר’ עקיבא האט געטיילט קליות ואגוזים לתינוקות ערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו. זעט מען ווייטער אז די פשט איז נישט וועגן זיי וועלן פרעגן פארוואס מ’טיילט די טיילעריי, נאר פשוט זיי זאלן אויפבלייבן.

סאו, לכאורה פון דא וואלט מען געקענט זאגן אז די זאך וואס מ’לערנט אין חדר אזויפיל זאכן, יעדע קינד קומט אהיים די גאנצע טאג, דאס איז פארקערט, זיי מאכן א שוואכע זאך, מ’דארף קומען אהיים און אלעס זאל זיין פאר זיי חידושים, וואס גייט דא פאר?

אפשר יואלי איז גערעכט, אין זיין שטעטל טרייען זיי. אבער אונז האבן מיר דאך נישט קיין איבערדרייענישן פאר פסח אז זיי זאלן פרעגן אינדערהיים פאר פסח. איך האב געמיינט אז מ’דארף אויפהערן דאס ממש א טאג פאר פסח, מ’זאל געבן א קלין-אפ פון די חמץ, אזוי אז די שאלות זאלן געשען ביים סדר ווען זיי האבן די ערשטע טשענס.

ניין, יעדע יאר די זעלבע, איך ווייס נישט. איך גלייב נישט אז ער האט געמיינט דאס. איך ווייס נישט די ענטפער.

חזרה צו חטיפת מצה — ס’איז נאר א שפיל

Speaker 2: אדער ער איז תיכף שואל לעצמו. דאס איז שואל לעצמו, ס’איז נישט קיין עכטע שאלה, ס’איז נאר א שפיל פון א שאלה. ס’איז קיין חטיפת מצה מיינט כאילו מ’כאפט צו, ביז דו פרעגסט גיי איך דיר נישט צוריקגעבן די מצה. אקעי, דאס מיינט אז א שפיל איז אויך גענוג גוט. ווייל דער קינד פרעגט נישט ווייל ס’איז אים עכט אינטערעסאנט, ער פרעגט ווייל ער וויל צוריקבאקומען זיין שטיקל מצה.

Speaker 1: שוין, דאס איז דיין ווארט. דו ווילסט זאגן אז אויב דער קינד האט נישט נעטשורעלי געפרעגט, מאכט מען אים פרעגן. אבער אויב דער קינד פרעגט נישט עכט, ווייל דער קינד פרעגט נאר ווייל ער וויל צוריק זיין שטיקל מצה, איז ער דאך נישט אינטערעסירט אין די ענטפער. דו ווייסט וואס איך מיין? דאס איז אזויווי שואל לעצנה.

אזא קינד וואס פרעגט ווייל ס’איז אים אינטערעסאנט, אזא קינד פרעגט נישט. ער איז אזויווי דער בעלזער רב וואס זאגט “על אבא, על אשה, על אמה, על אט”. אים צו געבן, מ’נעמט צו די מצה ביז דו פרעגסט, און דו קריגסט גלייך צוריק די מצה.

איז דאס וואס מ’טוט? יא, אפשר.

פרעג מיר פארוואס, איך וועל דיר צוריקגעבן. “טאטי, פארוואס?” “ווייל ס’איז געווען צו איזן טראפ, יעצט קענסטו עס האבן.” אזוי? ס’איז נישט קיין עכטע שאלה.

תירוץ: צריך כל שנה לעשות דבר פלא חדש

Speaker 2: ניין, אפשר טאקע וועגן… יעצט קען מען פארענטפערן. לויט די קשיא, אויב די קינדער ווייסן נישט, אזוי קען מען פארענטפערן. אויב וואס מיר דארפן כאילו קומען מיט נייע שינויים, ווייל די ערשטע מאל האט ער געגעסן מצה, דאס ווייסט שוין יעדער איינער. יעדע יאר דארף מען דאך טוישן די הלכות. “צריך כל שנה לעשות דבר פלא חדש.”

Speaker 1: אהא. אבער דעמאלטס וועט דער קינד פרעגן, “טאטי, פארוואס טוסטו דאס?” אהא.

קען טאקע זיין, ווייל דער רמב”ם ברענגט דריי אין די גמרא. וואס טו איך די פערדע יאר? די פערדע יאר וועסטו מוזן אויפקומען מיט א נייע, יא? ס’איז נישט איינס נאכ’ן צווייטן זאך וואס מ’טוט, ער ברענגט דריי אפשענס.

אקעי, קוק, מ’רעדט דאך פון וועלכע לעוועל קינד. מ’רעדט דאך פון זייער א קליינע קינד. א גרויסע קינד, ער אליין ווייסט דאך שוין פון לעצטע יאר. מיין ליבער, ס’איז שוין דער חכם וואס פרעגט א בעסערע שאלה ווי איך דארף.

אקעי, דאס זאגט אונז דאך דער רמב”ם, “אפילו בין בניו גדולים”.

און דאס איז די ראיה וואס דו האסט פריער געברענגט.

הלכה ז — סדר פון ווער פרעגט

Speaker 1: איז אביסל רעפעטיטיוו, יא, ווייל דו האסט געזאגט שוין אין אנפאנג “אפילו אין לו בן”, און דא זאגט ער, “ואם אין שם אשה, שואל את עצמו”. א נייע דף, הלכות שאלה.

איך זאג, דער רמב”ם גייט אביסל פאני, ווייל דער רמב”ם נעמט א סידור און ער מאכט פון דעם הלכות, כאילו… ווייל מ’ווייסט אז נאר די וועג וויאזוי מ’טוט עס, און דער רמב”ם פרובירט צו מאכן וואס איז דער חיוב צו טון, וואטש איז נאט קליער אז ס’איז דא סאטש א זאך. איך מיין, מ’זעט פון די גמרא, די גמרא האט פארשטאנען אזוי, ווייל די גמרא, רב נחמן האט געזאגט פטורין לעולם, מ’פארשטייט נישט די סארט זאכן. איך כאפ נישט וואס דו האסט געזאגט, ס’איז… אקעי.

קשיא: וויאזוי איז דער שואל יוצא סיפור יציאת מצרים?

Speaker 1: סאו אילו בן יש, איז אויך אינטערעסאנט, כאילו יעדער איינער האט אן עשה, אבער דער עשה איז פשט אז ער ווייסט עניוועיס די תשובה.

דער שואל איז אויך יוצא סיפור יציאת מצרים מיט די שאלה? אזויווי שאלת חכם חצי תשובה? ווייל וויאזוי איז די פרוי יוצא סיפור יציאת מצרים מיט דעם וואס זי פרעגט? דאס איז א ריעלי פאני קשיא.

Speaker 2: זי הערט, נו?

Speaker 1: אה, זי איז יוצא מיט’ן ענטפער.

Speaker 2: אפשר דער סיפור איז אזויווי די שאלה איז א חלק פון די סיפור.

Speaker 1: יא, אזוי גייט עס, מ’פרעגט און מ’איז מקיים סיפור יציאת מצרים ווייל מ’האט אנגעהויבן די קאנווערסעישן.

איי טינק סאו. ס’איז פארט פון די סדר המצוה, יעדע מצוה טוען צוויי מענטשן. איך ווייס נישט פונקטליך וויאזוי. “ואילו אשתו שואלתו”. מ’מוז וויסן אז ס’דארף זיין אזויווי קעגנדיג.

אפילו כולן חכמים — שאלה איז באופן שאלה

Speaker 1: “ואילו אשתו שואלתו”, פרעגט אים זיין ווייב. “ואם לאו הוא שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה”. אפילו כולן חכמים פרעגן זיי איינער דעם צווייטן. דאס איז פשט אז דער שואל איז נישט ווען ס’איז דא איינער וואס ווייסט בעסער ווי דער צווייטער, נאר ס’דארף זיין באופן שאלה. סאו זעט מען אויך אויס אז אפילו ווען די שאלה איז נישט עכט, ס’איז נישט דזשעניוען, און דו ווייסט געהעריג די ענטפער, אזויווי ביי די חכמים.

אפשר דארף מען טרעפן אז ס’איז א שפיל פון שאלה.

Speaker 2: אה, מה נשתנה, דאס הייסט די מה נשתנה, דאן יא.

Speaker 1: אפילו חכם עולה ודאי, נעמליך שואל לעצמו. וואס מיינט שואל לעצמו? וואס מיינט שואל לעצמו בכלל? ס’מיינט אז ער זאגט די ווערטער פון שאלה. דאס איז בכלל נישט קיין שאלה אין די קעיס.

קשיא: קען מען זיך אליין פרעגן א שאלה?

Speaker 2: און דו פרעגסט א גוטע שאלה. פאר דעם זאגט דער אייבערשטער “מה נשתנה הלילה הזה”. ער זאגט, מ’דארף פאר דעם שטייט דא, ער זאגט לשון שאלה. מ’קען זיך אליינס פרעגן א שאלה? מ’קען זיך אליינס פרעגן א שאלה? ווייל דו ווייסט שוין די תשובה, אפשר ווייסטו נישט?

ס’איז דא חכמים, זיי זענען בכלל נישט קיין חכמים, זיי זענען נישט קיין תלמידי חכמים, אבער א מענטש אליין זאגט שוין דאס, ס’איז נישט אזוי פשוט. דער רבי אלימלך זאגט אז אפשר, אפשר נישט. ס’איז דא וואס זאגן אז מ’קען נישט, ס’איז דא וואס זאגן מ’קען יא.

וואס מיינט “ישאלום זה לזה”?

Speaker 2: און וואס איז טאקע די פשט פון “ישאלום זה לזה”? ער פרעגט זיך “מה נשתנה”, ער ווייסט נישט, ער ווייסט שוין. ער זאגט, מ’דארף פרעגן א גוטע שאלה, ווייל ער ווייסט נישט די תירוץ. ס’איז אן עקט פון פרעגן.

איך מיין אז דער פאפא רב זאגט אזוי, אז קוק, ווען ס’איז דא א מאן מיט א פרוי, אקעי, די פרוי ווייסט, איך בין דער… ס’איז דא לעוועלס, וואס זאל מען טון? אזוי איז אויסגעשטעלט. אבער ס’איז א באנטש פון חכמים וואס גייען זיין שטיל א גאנצע נאכט, ווייל ווער… ווער פרעגט וועם? ווען אלע חכמים פרעגן, ס’מאכט נישט קיין כבוד.

דיגרעסיע: מתפלל בעד חבירו — פאראלעל צו שואל לעצמו

Speaker 1: אקעי. איך גיי אייך דערציילן א… ס’האט נישט קיין שייכות ממש, אבער ס’איז געווען אן עקסידענט אין פאלס טרי, אין קרית יואל. האט מען געמאכט נעכטן אן עצרת תפילה, און ר’ אהרן רייכער איז געקומען רעדן. און ער האט געזאגט בשם ר’ חיים קאניעווסקי’ס, ער האט נאכגעזאגט בשם ר’ חיים מוואלאזשין, אז וואס ס’שטייט “מתפלל בעד חבירו יוצא הוא תחילה”, מיינט אפילו ווען די סיבה פארוואס ער איז מתפלל איז ווייל ער וויל זיך, ווייל ער וויל יוצא הוא תחילה. בין איך אים נאכגעגאנגען פרעגן, איך האב אים געזאגט, מיט וואס איז ער מתפלל בעד חבירו ווען ער מיינט זיך? ער זאגט דאך ווערטער פון דוד המלך. ער זאגט דאך נישט… ער זאגט די ווערטער פון דוד המלך. סאו די גאנצע ענין איז אז ער האט אין זינען יענעם. אויב ער האט אין זינען זיך, מיט וואס איז ער מתפלל בעד חבירו? וואס מיינט דאס בכלל?

ער איז מתפלל פאר יענעם, אבער ער… איך האב נישט קיין ענטפער. איך האב נישט קיין ענטפער. איך פרעג, מיט וואס הייסט עס אז ער איז מתפלל בעד חבירו? אויב איינער וויל צוריקקומען צו דעם, מיט וואס הייסט עס אז ער איז מתפלל בעד חבירו? דארט מיינט, איך פארשטיי נישט, דו מיינסט צו זאגן ער איז מתפלל, ער זאגט פרקים תהלים, אבער אפשר זאגט ער “יהי רצון שתעזור לפלוני ופלוני”? ער בעט פאר יענעם שלום, אבער עכט מיינט ער זיך. איך זאג סתם א ווערטל. ס’איז אזויווי איינער האט שוין געמאכט אן עפפ, וויאזוי מען האט זיך, “היי, איך וועל דאווענען פאר דיר”. אה, דאס קען זיין, אזוי מחליף צו זיין די סדר פון די מעשיות צוויי. אבער שלח מנא איז אויך למעשה צוויי. סאו, איך ווייס נישט, אבער וואס…

איי, קאנוויניענטלי צוויי מענטשן ווייסן די ענטפער און זיי פרעגן. דו פארשטייסט? זיי האבן אוודאי פארדרייט די גאנצע מדרש. ס’איז אוודאי פארדרייט. אבער בכלל, מתפלל בעד חבירו מיינט, דו בעטסט פאר יענעם. ס’איז אן ענין פון אהבת ישראל. דו בעטסט פאר יענעם, אבער דו מיינסט זיך? ס’איז דאך טאקע וואס דו האסט געמאכט, דו האסט געדאוונט פאר זיך. דו האסט געדאוונט פאר זיך, סאו וואס גייט די וועלט פאר דיר? אמת. בקיצור, ס’זענען קרומע זאכן.

חזרה: וואס איז די גדר פון שאלה?

Speaker 1: סאו, וואס ווילסטו וויסן? דו פרעגסט דאך די זעלבע שאלה פון די שואל איז עצמו. וואס איז די גדר שואל? אויב די גדר שאלה מיינט איך ווייס עפעס נישט, און איך שואל איז עצמו, מאך חלילה נישט… אפשר מיינט עס אז שאלה מיינט אז איך ווייס נישט. ס’איז א נסיון החבורה. ס’איז א… כ’האב הנאה ווען די קהילה ענטפערט זיך. מען זאגט דאך אז אסאך חסידישע תורה איז אריבער דעם אמת’דיגן פשט. שואל, שואל, אונז ווייסן אז שואל מיינט פרעגן. שואל מיינט אויך רעדן. אפשר קען איך פשוט נישט פארשטיין די רעסט.

דיסקוסיע וועגן דעם מהות פון “שאלה” אין מה נשתנה (המשך)

די פראבלעם פון שואל לעצמו

Speaker 1: דו פרעגסט דאך די זעלבע שאלה, ווען דער שואל איז עצמו. וואס איז די גדר שאלה? אויב די גדר שאלה מיינט איך ווייס עפעס נישט, איז איך שואל איז עצמו, מאך איך די תנועה. אלא מאי, מוז זיין אז שאלה מיינט נישט איך ווייס נישט.

ס’איז א נסיון הדברים. וואס איז די… ס’איז א גוטע קשיא, I don’t have a good answer. איך געדענק אז ס’איז דא אסאך חסידישע תורות ארום דעם, אבער אמת’דיג פשט, I don’t really know.

פארשידענע פשטים אין “שואל”

Speaker 1: שואל, שואל, אונז ווייסן אז שואל מיינט פרעגן. שואל מיינט אויך, אפשר פשוט’ער צו פארשטיין די גדר פון די ווארט שואל. ס’מיינט נישט פרעגן ווייל מ’וויל וויסן אן ענטפער, נאר אזוי מוז זיין. אבער וויאזוי דאס ארבעט, ווייס איך נישט.

איך וואלט געטראכט אז אפשר שואל מיינט אזויווי דורש. האסטו דורש בית, און האסטו שואל שאלה, פרעגן. ס’האט עפעס א שייכות? איך פארשטיי נישט די שייכות. א שאלה איז נישט אזויווי דו זאגסט, ס’קוקט נישט אויס אזוי.

שאלה כהתקשרות — שאלת שלום

Speaker 2: מיין תורה איז א שאלה, אבער וואס טערעץ איז? דא זאגסטו יא, ס’איז hard to make it… איך האב געטראכט אפשר עפעס אנדערש.

Speaker 1: דו זעסט למשל דער אייבערשטער רעדט מיט… ס’איז דא אזא זאך ווי שאלת שלום נשים, אזויווי שאלת שלום, right? שאלת שלום מיינט נישט איך ווייס נישט מה שלומך, נאר איך פרעג דיך. שאלת שלום, דרישת שלום, איז ביידע די זעלבע לשון. ביידע פון זיי מיינען נישט, I’m not really information questions, right? ס’איז א וועג, איך טרעף דיך, איך פרעג דיך מה שלומך, וואס מאכסטו.

סאו, ס’קען זיין אז אזויווי למשל ווי דער אייבערשטער שטייט, יא, דער אייבערשטער פרעגט דאך אדם הראשון, איכה? ער ווייסט. אבער ס’איז אזא מין… ס’איז לשון שלא תתפוס את האדם הראשון, שלא יתבהל פתאום, ס’איז עפעס א התקשרות עם הדברים. ס’קען זיין אז די דרך פון די שאלה איז מער אז ער וויל התקשרות עם הדברים.

שאלה כבילד-אפ — אנהייבן א תורה

Speaker 1: דעמאלטס קען מען פארשטיין אז די שאלה איז די זעלבע זאך מיט די שינויים. די פשט איז, מ’דארף ערגעץ אנהייבן. וויאזוי הייבט מען אן? מ’מאכט אן אסיידע. מ’שטעלט זיך זאגן עפעס איז א בחינת נמנע, אדער בחינת… דער סיפור, אזוי ווי יעדע תורה וואס דער רב זאגט היינט צוטאגס, האט ער אנגעהויבן מיט פיר און צוואנציק קשיות. וואס מאכט די תשובה אינטערעסאנטער. וואס די אנגעצויגענקייט איז אן עקסייטמענט צו זיין…

Speaker 2: רבי, אבער דאס איז א סא-קאלד ריעל קשיא, ס’איז אפילו נישט. ס’איז פשוט א וועג אנצוהייבן. אזוי ווי דער רבי האט געזאגט, ס’איז נישט קיין קשיא, ס’איז א בילד-אפ צו די ענטפערס.

Speaker 1: עקזעקטלי, ס’איז א וועג אריינצוגיין אין דעם. אזוי ווי מ’הייבט אן א חבורה שמועס, וואס מאכט ער? ער הייבט אן “ברשות כל הקהל הקדוש”. ווער האט דיר געגעבן רשות? איך ווייס נישט. ס’איז אמת.

אבער משל למה הדבר דומה, די שאלות און תשובות בכלל איז די אנטווארט צו די תשובות, נישט די שאלות. אזוי ווי די תרומת הדשן, ער האט געשריבן אליין די שאלות און תשובות. קען אויך זיין. עקזעקטלי. שאלת חכם חצי תשובה.

שאלת חכם חצי תשובה

Speaker 2: ניין, איך האב געהערט אן אנדערע נקידה. אז די שאלה מיינט קלאר מאכן וואס באדערט, און מיט דעם איז עס חצי תשובה.

Speaker 1: איך האב געזאגט אז דאס איז א סדר, און ס’מאכט סענס, ס’איז א שיינע וועג אריינצוגיין אין א זאך. איך וואלט געטראכט, אה, אקעי.

פארוואס טינקען צוויי מאל?

Speaker 1: די שאלה דא טוט נאך עפעס. די שאלה… די אנדערע פשט איז, אויב דו ווילסט אז די אלע זאכן זאלן מאכן סענס, די אלע רוקן די טיש, מיט דעם מאכט מען אז די רוקן די טיש איז א חלק פון סיפור יציאת מצרים. אבער די שאלה האט נישט קיין פשט צו טון די טינקען צוויי מאל. אוודאי נישט.

דער אריגינעלער סדר איז געווען בשאלת הבן

Speaker 1: אבער אויב דו ווילסט מאכן נאך מער פשט, וואלט איך געזאגט אזוי: דער סדר, דער אריגינעלער סדר איז געווען בשאלת הבן, אזוי ווי ס’שטייט אין די תורה. נאכדעם וואס ס’איז שוין דא א סדר, טוט מען עס אפילו ווען ס’מאכט נישט קיין סענס, אזוי ווי אסאך זאכן. מ’זאגט, וואס שטייט אין סידור? איי, ס’איז נישט קיין רש”י, איך ווייס נישט וואס זיי מיינען, זיי האבן זיך געזונדערט. אפשר איז דאס די ערשטע מאל וואס מ’זעט קלאר אז דו האסט א סדר וואס מאכט נישט קיין סענס, און מ’זאגט דיר “טו עס עניוועיס, ס’מאכט נישט קיין סענס”. אזוי ווי משה רבינו האט געזאגט, “איי, ס’שטייט אין סדר, וואס ווילסטו?”

דער גאנצער סיפור יציאת מצרים איז געווען פארקערט

Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט, ווייל געווענליך איז א שאלה נאכדעם וואס עפעס איז דא, און אויף דעם פרעגט מען א שאלה. אבער גיין מאכן עפעס פאר די שאלה איז א לאזונג אין די זייט. אבער דער אמת איז אז דער גאנצער סיפור יציאת מצרים איז געווען אז דער אייבערשטער האט געמאכט ניסים כדי ער זאל קענען אויסלייזן. “ואני אקשה את לב פרעה” כדי זיי… אלעס איז דאך געווען פארקערט.

איך האב אויך געטראכט, אויב דאס איז שוין דערמאנט, די ענטפער צו רעדן אין סיפור יציאת מצרים. אויב דאס איז שוין דערמאנט, די ענטפער איז שוין באשערט, איז אויך געווען א פעיק שאלה. אבער דו קענסט אים נישט רינגען. דו קענסט אים נישט געבן מיין אדרעס. דו קענסט אים נישט געבן מיין אדרעס.

א מעשה

Speaker 1: און דאס איז די מעשה. דו ווילסט הערן א מעשה? א איד איז געקומען בארגן פון מיר געלט, און דא ענדיגט זיך די מעשה.

הלכה: וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח

די הלכה אין רמב”ם

Speaker 1: אקעי, וצריך, נאך א הלכה. וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. עס איז אינטערעסאנט, ווייל די שאלה איז אויך זייער ענליך צו די להתחיל. להתחיל בגנות ולסיים בשבח מיינט אנהייבן פון אונטן ארויף, כביכול. דו זאלסט נישט גלייך זאגן, דו קענסט דאך יוצא זיין מיט זאגן אז דער אייבערשטער האט אונז אויסגעלייזט, אבער צוויי מינוט. דאס איז אויך די בילד-אפ. ביידע האבן אן ענליכע סדר. ביידע האבן אן ענליכע סדר, יא. די וועג וויאזוי עס גייט.

וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו… ווייל דא שרייבט ער די גרעסערע חידוש, ווייל דאס קומט… אקעי, דא הייבט זיך אן די סיפור יציאת מצרים. במה תרח ומלפניו… אקעי, דאס איז די צוויי שיטות, רב און שמואל, געדענקסט? דער רמב”ם פסק’נט ביידע.

Speaker 2: וואס איז די אנדערע שיטה?

Speaker 1: ליין, ליין, ליין, איך גיי געדענקען ביידע.

דריי לעוועלס אין דער גנות

Speaker 1: אקעי. כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים, ותועים אחר ההבל, ורודפים אחר עבודה זרה. אינטערעסאנט, ער זאגט דריי זאכן. כופרים בה’, יא. ותועים אחר ההבל, ורודפים אחר עבודה זרה.

Speaker 2: אלע דריי זענען די זעלבע זאך.

Speaker 1: איך ווייס נישט. אקעי. כופרים ביחוד השם, לכאורה. נישט אין גאנצן…

Speaker 2: ס’איז נישט כופרים במה?

Speaker 1: ניין, אויב דו רודפ’סט עבודה זרה איז נישט…

Speaker 2: כופרים איז אן אראבישע לענגווידזש, רייט? כופר. און… ביי די רמב”ם, אקעי, דו ווילסט זאגן פשוט’ע מילתא.

דריי לעוועלס אין דער שבח

Speaker 1: אקעי, אקעי, אקעי. ער הייבט אן מיט עבודה זרה, און מסיים… די מסיים בשבח איז, מסיים בדבר שהאמת שקרבנו הקדוש ברוך הוא לו. זייער אינטערעסאנט. ווייל דא קומט אויס אז די סיפור יציאת מצרים איז אסאך א גרעסערע סיפור, יא. שקרבנו הקדוש ברוך הוא לו, ונתן לנו את התורה, וקרבנו ליחודו. דאס איז די דריי, די דריי, יא, לכאורה. כופרים איז קרבנו הקדוש ברוך הוא, דאס איז אויס כפירה. און אמונה בתורה, און די תורה מאכט רעגולעישנס, און כוונה ליחודו, אז ס’איז נאר דא איין באשעפער.

ס’איז דא דריי לעוועלס. ס’איז געווען א מינוט… אבער וואס די דריי זאכן זענען ווייס איך נישט.

Speaker 2: ניין, איך זאג, מ’דארף טראכטן. אין הלכות עבודה זרה זאגט דער רמב”ם אז ס’איז א עבירה גוררת עבירה. קודם די ערשטע מענטש, אבער דא הייבט ער גלייך אן מיט כופרים.

כופרים = אטעיזם לויט דעם רמב”ם

Speaker 1: אבער דו דארפסט געדענקען, ביי די רמב”ם… אויף דעם האב איך א תירוץ, אבער די נעקסטע צוויי ווייס איך נישט קלאר. אבער די ערשטע האב איך א תירוץ, ווייל איך האב עס געווענדט אסאך מאל, אז לויט די רמב”ם, די עיקר איסור פון עבודה זרה איז אטעיזם. ווייל עבודה זרה איז די פראבלעם, לויט די פשט, אז דו פארשטייסט נישט אז ס’איז דא עפעס וואס איז אויסער פון די גאנצע סיסטעם. ווייל דיין גאט איז א גוף, כביכול א גוף, וואס דו ווילסט עס רופן, ווייל ער איז נישט קיין גאט. ממילא ביסטו אן אטעיסט, ווייל דו האסט נישט קיין גאט. ווייל דער רמב”ם… אין רוחניות, כופר אין עבודה זרה. ס’איז די ענדערע נישט די יענער, אבער וואטעווער.

סאו, לויט די רמב”ם, אלע עבודה זרה’ס זענען בעצם אטעיסטן, ווייל זיי מאכן א גאט וואס איז נישט קיין גאט, און די גאט אנשטאט האבן זיי נישט.

דיסקוסיע וועגן דעם נוסח: “לו” אדער “לא”

Speaker 2: פארוואס זאגסטו לא? ס’שטייט לא.

Speaker 1: לא איז וואס ס’שטייט ביי מיר נעקסט. לא צו עבודת השם אדער לא צו אים צו מענטש?

Speaker 2: ניין, ביי מיר שטייט לא צו אים, לא צו אים. נישט צו אים.

Speaker 1: נאכאמאל, ס’שטייט דריי זאכן. לו, לא. וואס איז לא? פון וואו נעמט ער די לא? איך מיין אז ס’איז א מיסטעיק. שינוי נוסחאות?

Speaker 2: ער האט אן אייבערשטן אין קאפ. איך זע נישט וואסערע שינוי נוסחאות ס’זאל שטיין א נוסח. אבער ס’שטייט שוין עבודתו. ס’איז דא עבודתו אמת, כוונה כבודו לא לעבודתו אמת.

Speaker 1: ניין, ס’שטייט אן אנדערע גרסא. ס’איז דא אנדערע גרסאות.

Speaker 2: און וואס זאגן זיי?

Speaker 1: כוונה כבודו לא לעבודתו. יא?

Speaker 2: עקזעקטלי.

דער רמב”ם מפרט עבודתו אין דריי לעוועלס

Speaker 1: דער רמב”ם האט דאך מפרט געווען די עבודתו אין דריי לעוועלס. ס’זעט אויס, איך האב געזאגט אמאל א שיעור אויף דעם, איך געדענק נישט וואס איך האב געזאגט. ס’זעט אויס אז ביי עבודתו איז נישט גענוג ביי די רמב”ם, ווייל עבודתו איז נישט די עיקר. ס’איז דא די לו. לו מיינט ידיעת עצם אלוקות. נאכדעם… ווייל ווען מ’לערנט די שטיקל איז די פשט אז מ’דארף זאגן א גאנצע שיעור אין הלכות עבודה זרה אין די ענין פון ידיעת אלוקות. זייער גוט. ווער ווייטער גייט, דער רמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א’ איז די מעשה לכאורה.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: זייער אינטערעסאנט. ס’איז אן אנדערע מין סיפור בכלל. די סטארי איז אן אנדערע סטארי.

מחלוקת רב ושמואל

Speaker 2: דאס איז די שיטה פון… נאכאמאל, דאס איז די שיטה פון… פון וויאזוי הייסט ער? פון רב. מחלוקת רב ושמואל. איך וויל נאר וויסן…

Speaker 1: גלויבט זיך אז ער וואלט עס געזאגט.

Speaker 2: דער גר”א וואלט געזאגט אז אין די משנה שטייט “מכניס לתוך ביתו”, און שוין. דער רמב”ם גייט ברענגען ביידע.

Speaker 1: ארץ חמדה, פון וואו הייבט זיך אן די היסטאריע?

Speaker 2: איך וויל פארשטיין בעסער, אבער דאס זענען אנדערע צוויי זאכן. איך בין זיכער אז מ’קען עס אויספרעגן פון אנדערע פלעצער אין רמב”ם. די טועים והיחידוי…

רמז אין רמב”ם: מצרים האט זיך אנגעהויבן ווייל “תועים אחר ההבל”

Speaker 1: אבער ס’ליגט דא אפשר אין רמב”ם אביסל א רמז אז די גאנצע מצרים האט זיך נאר אנגעהויבן ווייל ס’איז געווען “תועים אחר ההבל”. ווען אידן וואלטן א גאנצע צייט געווען דבוק אין אייבערשטן, וואלט זיך נישט אנגעהויבן קיין מצרים.

Speaker 2: לויט שמואל איז די שאלה, פארוואס זענען מיר געווען אין מצרים? לויט שמואל, איך ווייס נישט. איך ווייס נישט. איך מיין, נישט אז מ’זאל דעם גאנצן וועג אריבערגיין צו אן אנדערע סוגיא, אבער די שאלה איז…

Speaker 1: ניין, איך ווייס נישט.

דער פסוק אין ספר יהושע

Speaker 2: זייער גוט, דאס איז דאך די פסוק. דאס איז דאך די פסוק אין ספר יהושע. וואס שטייט אין דעם פסוק?

Speaker 1: זייער גוט. עס שטימט זייער גוט, ווייל דער רמב”ם זאגט אין הלכות עבודה זרה אז ס’איז דא געווען די דריי סטעפס, רייט? קודם האבן יעדער איינער געוואוסט, אבער זיי האבן גע’דעסייד’ט אז מ’דארף מאכן די כבוד של מלך, צו מאכן די היכלות, וואטעווער. און ער ברענגט די לשון אזוי: “מסרו עליהם עצה, כלומר, הכל יודעים שאתה הוא לבדך, אלא תועלתם וקצולתם שמדמים שזה הבל רצונך הוא”. דאס איז די לשון נאך פאר עבודה זרה. סאו, “הבל” איז א ווארט פאר די זאכן וואס זענען נישט דווקא עבודה זרה. דאס איז די שורש פון עבודה זרה, וואס איז די…

“הבל” — דער שורש פון עבודה זרה

Speaker 2: דו מיינסט צו זאגן אז מ’וויל האבן עפעס א פיזישע זאך צו…

Speaker 1: דער רמב”ם זאגט דאך דאס. דער רמב”ם זאגט דאך דאס. איך זאג דיך, מ’האט געמאכט די צלמים, צורות, וואטעווער, כדי להשיג בהם רצון הבורא, וואטעווער די לשון איז, און נאכדעם, פון דעם איז געווארן עבודה זרה. דערנאך איז געווארן א third step פון ארויסנעמען עבודה זרה, לכאורה א דריטע step, פארשטייסט וואס איך זאג? און דאס איז דער יחוד. יחוד מיינט ער צו זאגן, אין דעם דריטן מיינט ער נישט יחוד השם, ער מיינט יחוד העבודה, “וידעתי”. דאס הייסט, וואס אברהם אבינו און משה רבינו נאכדעם האבן געמאכט, מען זאל נישט דינען די עובדים, ווייל אז מען דינט עובדים ווערט מען כופר אין אים. און דער אייבערשטער האט געמאכט אזוי ווי אן הילולא.

מחלוקת רב ושמואל: מתחיל בגנות ומסיים בשבח — דער ברייטערער באדייט פון יציאת מצרים

דער דריטער שלב פון ארויסמאכן עבודה זרה: יחוד העבודה

Speaker 1:

און דערנאך איז געווארן א third step פון ארויסמאכן עבודה זרות. לכאורה א דריטע step, וויאזוי ער זאגט, און דאס איז די יחוד. יחוד מיינט ער צו זאגן, און די דריטע מיינט ער נישט יחוד השם, ער מיינט יחוד העבודה, ווי דעתי. דאס הייסט, וואס אברהם אבינו און משה רבינו נאכדעם האבן געמאכט, מ’זאל נישט דינען די עלולים, ווייל מ’דינט עלולים ווערט מען כופר אין אים. סאו דער אייבערשטער האט געמאכט די כוונה יתירה, נישט קיין טעות, נאר אים דינען.

דער ברייטערער באדייט פון יציאת מצרים

Speaker 1:

סאו וואס באשטייט, לויט דעם פשט, איז פשט אז די גאולה איז געווען אסאך א גרעסערע גאולה, מ’איז נישט נאר אויסגעלייזט געווארן פון מצרים, מ’איז אויסגעלייזט געווארן פון די אלע דורות פון תרח, יא? דאס זאגט רבינו מנוח. דאס איז די… אזוי קען מען עס זאגן אביסל אנדערש, אז ווען נישט עס איז געווען עבודה זרה, וואלטן יודן קיינמאל נישט געווארן משועבדים לפרעה, ווייל מ’זאגט אז איינער וואס גלייבט אין השגחה האט א בעסערע… לכאורה, ניין, לכאורה, ווייל… אה… ווייל די מעשה פון יציאת מצרים איז נישט סתם די מעשה אז זיי זענען געווארן קנעכט און אויסגעלייזט, די מעשה איז אז זיי זענען געווארן עובדי השם, זיי זענען געווארן אכשר דרא.

קשיא: וואס גייט אונז אן תרח?

Speaker 1:

די שאלה איז וויאזוי הייבט מען אן. איך האב געהערט אמאל איינער האט געזאגט, מ’קען אנהייבן פון דעם אז יודן… צוויי זאכן, מ’קען זאגן צוויי זאכן. מ’קען זאגן אז ווייל יודן האבן געדינט עבודה זרה איז געשען בכלל מצרים, אזויווי איך זאג אז ווען די יודן וואלטן ווען די גאנצע צייט געגלייבט ביחודו, וואלטן זיי ווען געגלייבט אין השגחה פרטית… ניין, אבער איך זאג וויאזוי צו לערנען פשט, וואס איז די קשר צווישן די צוויי זאכן. אבער מ’קען זאגן אז ס’איז געווען א גאולה… אקעי, אבער ס’איז געווען צווישן יודן איז געווען נישט קיין גלייכע. דו זעסט דאך אז פון תרח ביז “שקבעו המקום לעבודתו” איז געווען א קאנטיניואום פון עפעס עבודה זרה. ס’איז טאקע געווען יעקב, ס’איז טאקע געווען א גוטע תקופה, אבער… דאס קען זיין. איך בין געווארן סטאק ווען דו האסט געזאגט אז יעקב איז געווען.

Speaker 2:

ניין, אבער סתם אזוי האב איך דיר געפרעגט די קשיא, וואס גייט מיר אן תרח? אינצווישן איז דאך געווען יעקב וואס האט יא געהאט די אמונה. ס’איז נישט פשט אז מצרים האט אונז אויסגעלייזט פון תרח, ס’איז דאך געווען… סאו ווייט, סאו דעריז נאך אן ענטפער צו דעם. כאילו, דער רמב”ם האט א ווערסיע פון דעם, און דער רבינו דוד אבודרהם האט א ווערסיע פון דעם, און די פשוט’ע פשט איז נישט עקזעקטלי אזוי. פארוואס אינצווישן איז געווען יציאת מצרים? וועגן גלות מצרים. ער זאגט נישט עקזעקטלי.

דער אנהייב און סוף פון דער מעשה

Speaker 1:

בכל אופן, דער אנהייב פון די מעשה איז געווען תרח, און די ענדע פון די מעשה איז געווען די, כאילו, די מתן תורה. בעצם, די כוונה “להביאנו אל המקום לעבדו” מיינט נישט דוקא יציאת מצרים, עס מיינט שוין וואס מיר רופן מתן תורה, אדער די סטעפ פון “ואביא אתכם אל הארץ”, וואס די סטעפ הייסט. נישט דוקא… כאילו, מען זאגט אסאך מאל אז דאס איז די רוחניות’דיגע יציאה און די גשמיות’דיגע יציאה, אדער וואס. אבער, נישט קלאר די קשר צו צוויי זאכן.

מחלוקת רב ושמואל: מתחיל בגנות ומסיים בשבח

Speaker 1:

דער רמב”ם האט… “לפיכך חייב אדם להודיע”, זעט אויס ווי ער צעטיילט עס אין צוויי זאכן. ניין, ניין, עס האט געשען צוויי סטאריס, צוויי לענגערע סטאריס. די מחלוקת איז רב ושמואל. די משנה שטייט, “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”. האבן רב ושמואל זיך גע’טענה’ט. איינער האט געזאגט אז וואס ער מיינט איז… וואס ער מיינט איז… “מאי בגנות?” רב האט געזאגט, “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו”, און שמואל האט געזאגט, “עבדים היינו”. דאס איז די מחלוקת. די גנות איז די עבודה זרה. קומט שמואל און זאגט אז רב האט געזאגט אז דאס איז נישט קיין גנות.

Speaker 2:

ניין, דאס איז אן אנדערע מין גנות. די גנות מיינט א צרה, נעבעך, זיי זענען געווען נעבעך. און דאס איז א גנות אז זיי זענען געווען רשעים. ביידע זענען גנות. דאס איז א שלעכטע זאך, און דאס איז א שלעכטע זאך. נו, איך זאג, קען זיין אז דאס איז געווען א מחלוקת פון וועלכע גנות פונקטליך מיר רעדן דא. ס’זעט אויס אז ס’איז שוין געווען צוויי נוסחאות כאילו פון די הגדה וואס האבן גערעדט.

חידוש: רב איז אויך מודה אויף יציאת מצרים

Speaker 1:

אבער הערט, רב, וואס איז “מתחילה עובדי עבודה זרה”, איז אויך מודה אז מ’דארף רעדן וועגן יציאת מצרים אליין אויך. לכל הפחות. ס’שטייט, “לפיכך חייב אדם להודיע”, נישט ס’שטייט יוצא זיין ביידע שיטות. ס’איז רב אליין איז מודה.

Speaker 2:

אגב, וואס איך האב דיר געזאגט, איך ווייס נישט, ווייל אפשר די “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”, די שבח איז בכוונה “המקום לעבדו”, אדער וואס ער וועט זאגן דארט. אבער ס’קען זיין אן אנדערע שוואכקייט אויכעט. ס’איז זיכער נישט דער פשט אז דער רב זאגט אז די עיקר סטארי איז די עבודה זרה און די פטור ווערן פון עבודה זרה, ווייל לויט אים קען מען דאך ארויסשניידן די מצה מרה, די נישט וויכטיגע זאכן, ווייל ס’איז אלץ א סטארי פון ס’הייבט זיך אן מיט תרח און ס’ענדיגט זיך מיט די מצוות נישט מעיק סענס.

Speaker 1:

נו, אפשר טאקע? איך גלייב מ’דארף טראכטן לויט רב אז אוודאי איז די עיקר סיפור די יציאת מצרים אליין, אבער עפעס האט זיך שוין אנגעהויבן פארדעם. וועגן דעם איז וואס איך וויל זאגן, וואס איז נאך געווען צווישן זייער עבודה זרה, וועגן דעם איז אלעס… ס’דאזנט סעי דעט עניוועיר. איך מיין, ס’קען זיין פארקערט. דער רמב”ם זאגט, עקשולי אדרבה, מ’דארף לערנען אין יענעם פלאץ, דער רמב”ם זאגט אין כוח, מ’דארף לערנען וועגן… קען דאס זיין? יא, באט אלסא אין סאמטינג וואס דער רמב”ם האט עס זייער… מ’דארף לערנען אז ס’איז דא א זאך וואס ס’שטייט וועגן אז… ניין, נאט שור.

דיסקוסיע: פון וואו לערנט מען ארויס “מתחיל בגנות”?

Speaker 2:

רב, זיכער שטייט דאך אין די תורה “עבדים היינו לפרעה במצרים”. פון וואו לערנט מען ארויס דעם “מתחיל בגנות”?

Speaker 1:

זאגט ער, קוק אין רבנו יונה. וואס זאגט רבנו יונה? מ’קען זאגן אז די עיקר יציאת מצרים איז די “יקובנו המקום”. אה, שוין תחילה אריין אין די שפלות. ס’איז נישט אריין חיזוק מיט השם.

Speaker 2:

ניין, אבער ער ברענגט א פסוק. “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה”. וואס שטייט פארדעם? ס’איז נישט א פסוק. דאס שטייט דאך נישט נאר וועגן יציאת מצרים, דאס שטייט וועגן די גאנצע תורה.

Speaker 1:

וואס איז די ענין יעצט?

Speaker 2:

אה, ער סקיפט די המשך פון די פסוק אין עבד היינו, וואס שטייט “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו”. סאו פון דעם זעט מען אז ער רעדט נישט נאר פון יציאת מצרים, ער רעדט פון די גאנצע תורה. די גאנצע תורה מיינט די די וואס דו האסט געזאגט יעצט.

Speaker 1:

אקעי.

Speaker 2:

והי, אקעי. והחיים זאגט די והחיים, “והחיים משכיל ומודע”, יא, “והחיים משכיל ומודע”, חוץ מזה.

Speaker 1:

נא, ס’איז א פרישער משכיל. ער וויל דא עפעס זאגן, ער וויל דא עפעס מאכן נישט איין סטארי.

Speaker 2:

אקעי, און דאס איז א פשוט’ע פשט, ווייל ס’איז נישטא וויאזוי צו מאכן איין סטארי. דאס איז א פשוט’ע פשט אין די משכיל, ווי ער פארשטייט.

דער רמב”ם’ס צוויי-טייליגע סטרוקטור

Speaker 1:

איך מיין דער רמב”ם זאגט אז ס’איז גאנץ קלאר אז איינס איז כולו רוחניות, איינס איז כולו די דעות, און איינס איז די עצם עובדות.

דער משכיל ומודע: ארמי אובד אבי

Speaker 2:

“והיא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה”.

Speaker 1:

וויאזוי ענדיגט דער רמב”ם? וויאזוי ענטפערט מען דעם משכיל וועגן יציאת מצרים? “על ידי שידרוש מארמי אובד אבי”, דארט הייבט זיך עס אן פון ארמי אובד אבי ביז ער ענדיגט כל הפרשה, ביז די ענד.

חידוש: ארמי אובד אבי הייבט נישט אן מיט תרח

Speaker 2:

והלא, אינטערעסאנט, אבער ארמי אובד אבי הייבט נישט אן מיט תרח, מיט לבן.

Speaker 1:

די מדרש הייבט אן מיט לבן, יא?

Speaker 2:

דאס איז אמת. מ’קען אמאל געבן א לייק צו איר. פאר דעם איז געווען תרח.

Speaker 1:

ניין, ס’איז דאך א זייער גרויסע חילוק. ארמי אובד אבי איז דאך שוין נישט אונזער פראבלעם, אונז זענען מיר געווען גוט, אונז האבן מיר געהאט עפעס א שלעכטע פעטער, און ער האט געטשעפעט. תרח זאגט מען אז אונז זענען מיר די פראבלעם. ס’איז א ריזיגע חילוק.

Speaker 2:

איך ווייס נישט. איך ווייס נישט.

Speaker 1:

ס’איז א גרויסע חידוש, ווייל ארמי אובד אבי, די לשון הפסוק איז, מ’רעדט דאך ווייטער פון די… ארמי אובד אבי וירד מצרימה וישם גוי גדול וירעו אותנו המצרים. מ’רעדט פון די זעלבע. פון וואו נעמט מען די גאנצע רוחניות’דיגע מעשה, די זאך פון דעת האמת, די גאנצע זאך?

Speaker 2:

איז א חידוש פון די רמב”ם. ווייל די רמב”ם הייבט זיך אויך אן ווייטער, ארמי אובד אבי. די רמב”ם זאגט נישט פשט ארמי אובד אבי. איך ווייס נישט פון וואס דו רעדסט.

דיסקוסיע: דער רמב”ם’ס פארשטאנד פון דער משנה

Speaker 1:

מתחיל בגנות ומסיים בשבח, אז ער זאגט ארמי אובד אבי.

Speaker 2:

ס’איז צוויי אנדערע זאכן. ס’שטייט אין די משנה, “מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי”. די רמב”ם האט פארשטאנען אז ער רעדט ביידע זאכן, על ידי זה אז ער זאגט דאס, טוט ער אביסל פון די רמב”ם. וויאזוי איז ער מתחיל בגנות ומסיים בשבח? על ידי שהוא דורש מארמי אובד אבי. אבער למעשה איז עס נישט ריכטיג, ווייל דו זעסט אז די מתחיל בגנות איז די יעצטיגע שטיקל וואס מ’זאגט פארדעם, די “מתחילה עובדי עבודה זרה”.

Speaker 1:

ס’איז ארום מיליאן אנדערסטענד די רמב”ם, די והיא שעמדה, וואס איז די פשט פון די והיא. ס’איז נישט פשט אין די משנה און אין די גמרא. די והיא שעמדה, וואס שטייט דארט? והיא שעמדה, דאס איז די אפטייטש.

Speaker 2:

והיא שעמדה מיינט נישט שוין אז די רמב”ם זאגט אז ס’איז אזוי ווי די הלכה, אז מ’איז יוצא דורך שהיא דרש. ער זאגט והיא, דאס איז דא.

הלכות ההגדה – סיום הפרק

הלכה ד (המשך) – “ולא עוד אלא שמאריך בדרש פרשה זו”

Speaker 1: וואס איז די פשט פון די “והיא”? עס שטימט נישט פשט אין די משנה און אין די גמרא. די “והיא שעמדה”, וואס פארשטייסטו? די “והיא שעמדה” זעט מיר אויס מאדנע.

“והיא שעמדה”, דו מיינסט צו זאגן אז דער רמב”ם זאגט אז עס איז דא א נייע הלכה, און עס איז יוצא דורך “והיא שעמדה”? ער זאגט, “והיא” איז די אפטייטש פון וואס עס שטייט “שעמדה לאבותינו ולנו”. ניין, ניין, דאס איז די הלכה, אבער דאס איז נישט קיין… דאס איז די הלכה. איך ווייס נישט, אפשר איז דא א בעסערע פשט. די צוויי זאכן איז וואס מען מיינט צו זאגן “שעמדה לאבותינו ולנו עד שבא אברהם אבינו”. ניין, ניין, דאס איז די הלכה. דאס איז מעכב, נישט מעכב, איך ווייס נישט, אבער דאס איז די הלכה. און ווייטער, “והיא שעמדה”, דאס מיינסטו? על ידי זה איז ער משכיל להבין את משמעות שבח. אבער עס איז אביסל פאני וועגן די ענין.

“ולא עוד אלא שמאריך בדרש פרשה זו ורמזים שבה”.

Speaker 2: דאס איז דאך א פשט. זייער גוט. ניין, ניין, ניין, זייער גוט.

Speaker 1: נאכאמאל. יעצט זאגסטו שוין אביסל וויאזוי מען טוט עס. וויאזוי טוט מען דעם “משכיל להבין את משמעות שבח דאברהם אבינו”? און וויאזוי טוט מען דעם “המאריך לספר בצרותינו ורמזים שבהם”? אויך על ידי שמאריך בדרש פרשה זו.

שטימט?

Speaker 2: אינטערעסאנט.

כללי’ע הערות וועגן דער שטרוקטור פון די הלכות

Speaker 1: די גאנצע רמב”ם דא, ער זאגט, למשל ווען ער זאגט “ומתחלה עובדי עבודה זרה וכו'”, זאגט ער אים נישט מודיע שוין פון ארמי? ער זאגט איבער די זעלבע זאך, אבער… נישט די זעלבע זאך. ער זאגט איבער… ער זאגט איבער די מצוה אפאר מאל, אבער אנדערע חלקים פון די מצוה, אן אנדערע וועג וויאזוי מען קומט אן צו די מצוה. עס זענען אנדערע זאכן, נישט אפאר מאל די זעלבע זאך. עס איז דא א הלכה פון “משכיל להבין את משמעות שבח”, עס איז דא א הלכה. סאמהאו, קודם דער רמב”ם וויל אראפלייגן א סאמהאו. די הלכה בויעט זיך ארויס אונזער הגדה של פסח, די גאנצע זאך.

דיסקוסיע: די שייכות פון “ארמי אובד אבי” צו “מה נשתנה”

Speaker 2: אבער אפילו בן גדול וחכם דארף מען אים פרעגן “ארמי אובד אבי”?

Speaker 1: אבער אויף “ארמי אובד אבי” איז נישט דא קיין ענין פון שאלה, ס’האט נישט קיין שייכות. נישט די זעלבע הלכה. אויף דעם שטייט נישט די יענציגע. ווען דער רמב”ם זאגט וואס דער טור ברענגט, “צריך לעשות שינוי בלילה הזה”, זאגט ער, די אלע זאכן וואס איך האב יעצט גערעדט, אז ס’איז דא א מצוה פון סיפור, און אז דער סיפור זאל זיין באופן שאלה, און די אלע זאכן, זאל מען אנהייבן בגנות ולסיים בשבח.

און דו פרעגסט א גוטע שאלה, דער רא”ן האט די ענטפער. ער האט אן עקסטערע דין. גילוי, אויב איינער האט נישט מתחיל בגנות ומסיים בשבח, האט ער מקיים געווען די מצוה פון סיפור יציאת מצרים כתקנה? ער האט נאר נישט מקיים געווען די מצוה מיט די זאך וואס שטייט דארט אין דברי קבלה, אז מען זאל זאגן “ארמי אובד אבי”? אדער ס’פעלט אין די סיפור? ווייל א חלק אין די סיפור איז דאס. ווער איז דאס? דער רא”ן. ניין, ס’איז נישט קלאר. די ערד, די ערד איז דער רא”ן. I told you, because I think the Rambam is doing something a little funny. ער טרייט צו גיין בעקווארדס, און ס’איז נישט די ריכטיגע ארבעט צו גיין בעקווארדס.

דיסקוסיע: וואס איז דער תירוץ אויף “מה נשתנה”?

Speaker 2: און יעצט זאגט ער עפעס, אז דאס איז די מינימום. ניין, אבער פארוואס קען מען נישט אראפלייגן די זעלבע זאך? פארוואס קען מען נישט צוזאמענלייגן ביידע זאכן? די תירוץ אויף “מה נשתנה” איז די גנות מסיים בשבח. אוודאי די תירוץ אליינס, ס’האט צוויי פשטים, ס’זאל זיין אזוי, די תירוץ אליינס גייט לויט לפי דעתו של בן.

Speaker 1: וואס איז די שווער? וואס פארשטייסטו נישט?

Speaker 2: ניין, די תירוץ אויף די “מה נשתנה” לכאורה איז דאס איז די הלכה סוף כל סוף. פארוואס טונקט מען איין צוויי מאל? ווייל מ’זאל מקיים זיין די הלכה. פארוואס עסט מען מצה? מ’זאל מקיים זיין די הלכה. איז דאס איז די הכרח צו די אלע זאכן, אז מ’זאל מקיים זיין די הלכה.

Speaker 1: אבער איך האב געטראכט, די סיפור יציאת מצרים איז פארוואס טוט מען דאס? ווייל דער ענטפער איז די סיפור יציאת מצרים. כ’האב געזאגט, כ’האב געזאגט, ס’איז גוט, אבער ס’איז נישט קיין ענטפער. מ’דארף נישט ענטפערן. ס’דארף נישט ענטפערן.

אויב א קינד פרעגט פארוואס עסט מען מצה, און דו ענטפערסט אים “עבדים היינו”, האסטו אים נישט געענטפערט פארוואס מ’עסט מצה. דו דארפסט אים נישט ענטפערן.

Speaker 2: סאו שוין, ס’איז גוט. ס’קען זיין וואס דו זאגסט, כאילו וואס דו פרעגסט, כאילו וואס דו זאגסט, ער זאגט נישט, ביי די מינימום, ביי די בער, ער איז מסביר די כוונה המקום ברוך הוא. אפשר איז דאס נאר פאר די חכמים וואס פארשטייען, ווייל די קליינע אינגלעך וואס ווייסן נאר…

Speaker 1: ניין, אבער ער זאגט דאך בן גדול וחכם זאגט ער נאר, מודעין אותו שאין אנו אוכלין אלא…

Speaker 2: יא, אבער דאס איז אינקלודעד אין דעם.

Speaker 1: אפשר ווען דו וועסט אנקומען צו די ווערטער “לפי דעתו של בן”, וועסטו זען אז דאס איז נאך קליגער.

Speaker 2: ניין, דאס איז אינקלודעד אין דעם. איך מיין אז דאס איז אינקלודעד אין דעם. איך זע נישט… ניין, ס’איז נישט שווער צו גלייבן. ס’איז אינקלודעד אין דעם. דאס איז… וויאזוי הייסט עס? איך ווייס נישט.

הערות וועגן דער סדר פון די הלכות

Speaker 1: אבער די אמת איז אז ס’איז טאקע… דאס איז די נעקסטע שטיקל הגדה. ס’איז אביסל פאני ווי דער רמב”ם מאכט דאס פאר הלכות, און נאכדעם גייט ער זאגן די הגדה. ווייל די הגדה גייט אז קודם קומט א מה נשתנה, נאכדעם קומט א מתחילה, נאכדעם קומט… דו פארשטייסט? אונז ווילן מיר מאכן פון דעם כאילו הלכות, סאו מיר ארבעטן א ביסל בעקווארדס.

Speaker 2: ניין, יא, אבער ס’איז גערעכט.

הלכה ה – “כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו”

Speaker 1: ניין, ספעציעל די נעקסטע הלכה: “כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו”. אויך איז נאך מער. וואס הייסט מינימום? אויך איז דאס די מינימום פון די מצוה. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט… איך ווייס נישט אויב דער רמב”ם לערנט… כאטש דער רמב”ם לערנט לכאורה אז דאס דארף מען אויך זאגן, נישט נאר מינימום.

Speaker 2: אפילו איך האב געטון די אלע זאכן, איך האב גערעדט וועגן רמב”ם, איך האב געזאגט די ווערטער… אזוי פארשטייט מען לכאורה אין רמב”ם, ווייל ער זאגט דאך אלעס. איך האב טאקע געזאגט אזוי ווי דיך, אז רבן גמליאל איז דאך נישט. ניין, אז דאס איז די מינימום. אויב איינער דרשנ’ט, ער גייט אריין אין די טיפקייט פון עבדות לחירות…

Speaker 1: אגען, אגען, דו זאגסט פשט אין רבן גמליאל. דו ווילסט זאגן פשט אין רבן גמליאל, איך זאג פשט אין רמב”ם. פשט אין רמב”ם איז אז מען דארף דאס אויך זאגן.

אבער די רמב”ם זאגט דאך “כל שלא אמר שלשה דברים אלו בלילה הזה לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור”.

Speaker 2: ער איז געגאנגען אין די ראנג ארדער, פסח מרור ומצה.

“ודברים אלו כולן נקראין הגדה”

Speaker 1: אה, ניין, איך טראכט אפשר… “ודברים אלו” – יעצט פיר אויס, איך וויל נאר זאגן די ענד. “ודברים אלו כולן אינן נקראין הגדה”. וואט? וואס איז דאס “ודברים אלו”? “ודברים אלו” גייט נישט ארויף אויף די שלשה דברים. עס מיינט סתם די אלע וואס מ’האט געזאגט ביז יעצט.

עד כאן, אין אנדערע ווערטער, פון… ניין, פון… “כמה שנאמר”? פון הלכה ב’ עט ליעסט. אפשר פון הלכה א’. הלכה א’ זאגט נאר די מצוה. פון הלכה ב’, דאס הייסט הגדה. האסטו געהערט פון הגדה של פסח? הגדה של פסח איז די אלע זאכן וואס מ’האט יעצט געלערנט.

די מיינסט אויף קומענדיגע בין הזמנים, האסט אמאל געהערט אזא זאך הגדה? וואס וויל ער אונז פארציילן? ס’איז איינס פון די דריי פאני רמב”ם’ס וואס זאגט, דאס הייסט הגדה. אקעי, און וואס ווילסטו פון מיר?

שוין, גוט קוועסטשן, הא?

דיגרעסיע: פארבינדונג צווישן די דריי זאכן פון סיפור און די דריי זאכן פון רבן גמליאל

Speaker 2: איך טראכט א תורה’לע, אפשר זאגט ער אז די דריי זאכן זענען אויך די דריי… ווייל די רמב”ם האט געזאגט דריי זאכן ביי די סיפור פון אבל, איך מיין פון יא, פון טהרה: כופרים, טועה מאחר עובדי עבודה זרה, און נאכדעם איז געווען די סאלושן איז געווען “שקירבנו המקום”. און די פסח האט הקב”ה אבטא אבותינו איז געווען די קירוב המקום לעבודתו, יא? דער אייבערשטער האט אונז גענוצט און מ’איז געווען מקרב געווען מיטן ווייזן מיין הויז. בכורי מצרים האט ער געהארגעט, בכורי ישראל גאלת. ער האט געוויזן אז דאס זענען זיינע קינדער. און מיט דעם וואס די גוים האבן זיי געפייניגט, מיט דעם איז געשען די הבדלה נטועה. מיר האבן נאך א מזל אז די אידן זענען מיט דעם געווארן ווייט פון די מצריים, מיט דעם וואס זיי זענען געווען עבדים. פארשטייסטו וואס איך מיין? אקעי, ווייטער.

Speaker 1: אה, סאו איי דאונט נאו, שוין מיד. איך מוז מיר געבן א שטיקל הפסקה. איך ווייס נישט וואס.

סיום

Speaker 1: קיצור, עד כאן, דאס איז… איין זאך פארשטיי איך פון די סיום, “הורונו רבותינו עד כאן הלכות ההגדה”. נאכדעם גייען זיין אנדערע הלכות וועגן די ד’ כוסות און אנדערע זאכן, אבער וואס איז די הלכות ההגדה? הלכות ההגדה פון פסח איז די פיר הלכות, מער ווייניגער. ס’איז דאך טאקע דא די אלע… האו דעי קאנעקט איז זייער שווער. איך וויל נישט קיין…

שוין, עד כאן איז די רמב”ם פאר היינט.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום השיעור – הלכות חמץ ומצה, …
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור – הלכות חמץ ומצה, פרק ז’

הקדמה: מצות סיפור יציאת מצרים vs. זכירת יציאת מצרים

הרמב”ם מונה בהקדמה להלכות חמץ ומצה 13 מצוות, והמצוה השמינית היא “לספר ביציאת מצרים באותו הלילה” – לספר על יציאת מצרים באותו לילה.

פשט: הרמב”ם מדגיש “באותו הלילה” – זו מצוה ספציפית לליל ט”ו ניסן, לא מצוה כללית של זכירה. הוא אומר לא “זכור” אלא “לספר”.

חידושים:

1. הרמב”ם לא פסק שיש מצוה נפרדת של זכירת יציאת מצרים כל השנה. הוא לא מונה זאת בספר המצוות. אף על פי שמזכירים יציאת מצרים בקריאת שמע, בקידוש, בברכת המזון – זו אינה מצוה בפני עצמה, אלא חלק מהנוסח של אותן מצוות (קריאת שמע, קידוש, ברכת המזון).

2. בהלכות קריאת שמע (פרק א’, הלכה ג’) כתוב שקורים פרשת ציצית בלילה “כדי שיהא אדם מזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה”. הרמב”ם אינו מבין זאת כמצוה נפרדת, אלא כפרט בהלכות קריאת שמע – טעם מדוע קורים שלוש פרשיות, לא מצוה של זכירה בפני עצמה. בהלכות קריאת שמע הרמב”ם מונה רק מצוה אחת: “לקרות קריאת שמע פעמיים ביום” – לא יותר.

3. החילוק בין “סיפור” ו”זכירה”: סיפור פירושו לספר את פרטי הנסים והנפלאות, זכירה היא הזכרה כללית. החילוק רלוונטי רק למי שסובר שיש מצוה של זכירת יציאת מצרים – אבל לרמב”ם אין מצוה כזו, ולכן השאלה נופלת.

4. המשנה בברכות (פרק א’) עם בן זומא – “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”: חכמים נחלקו עם בן זומא אם מזכירים יציאת מצרים בלילה. הרמב”ם יכול ללמוד שאפילו לבן זומא זו אינה מצוה בפני עצמה – זה דין בהלכות קריאת שמע, לא מצוה נפרדת של זכירה. הפסוק “למען תזכור” אינו מעיד בהכרח שזו מצוה.

5. מדוע הרמב”ם לא סבר שזו מצוה? מספר סברות: (א) לא כתוב לשון “מצוה” בשום מקום בחז”ל לגבי זכירת יציאת מצרים כמצוה נפרדת; (ב) “כל שלא אמר” בברכת המזון/פסח אינו אומר שצריך לצאת ידי חובת מצוה של זכירה – זה דין בנוסח התפילה; (ג) הרמב”ם עושה חילוק גדול בין מה שהוא מצוה למה שהוא רק ענין.

6. [דיגרסיה: הרמב”ן] – הרמב”ן מדבר הרבה על יציאת מצרים כיסוד האמונה, אבל זה ענין השקפתי, לא מצוה הלכתית.

הלכה א’ – מצות עשה של תורה לספר

“מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר ‘זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים’ כמו שנאמר ‘זכור את יום השבת לקדשו’. ומנין שבליל חמשה עשר? תלמוד לומר ‘והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה’ – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.”

פשט: זו מצות עשה מן התורה לספר את הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, בליל ט”ו ניסן. המקור הוא הפסוק “זכור את היום הזה”, והרמב”ם משווה זאת ל”זכור את יום השבת לקדשו”. הפסוק השני “בעבור זה” מלמד את הזמן – ליל ט”ו ניסן, כשמצה ומרור מונחים לפניך.

חידושים:

1. “בליל חמשה עשר בניסן” מתייחס למועד המצוה, לא למועד הנסים. הלשון יכול להיות מסובך, אבל הפשט ברור: “לספר בליל חמשה עשר בניסן” – המצוה לספר היא באותו לילה.

2. הרמב”ם אומר “של תורה”: מוזכר שלא תמיד כשהרמב”ם אומר “של תורה” הכוונה פשוט דאורייתא – אבל בדרך כלל כן. מוזכר גם מהלך שאולי הרמב”ם לומד שאותה משנה (בן זומא) היא מצוה דרבנן (אסמכתא), לא דאורייתא, אבל זו אינה כוונת הרמב”ם כאן.

3. “זכור” – מחשבה או אמירה? המילה “וזכרת את היום הזה” יכולה לכאורה להתפרש כמחשבה בלבד (זכירה במוח), או אפילו מעשה (כמו הקרבת קרבן פסח), לא דווקא אמירה/סיפור. לכן הרמב”ם מביא את ההיקש ל”זכור את יום השבת לקדשו” – כשם ששם למדו חז”ל ש”זכור” פירושו קידוש באמירה, כך גם כאן “וזכרת” פירושו מצוה של אמירה/הזכרה (להזכיר), לא רק זכירה במחשבה. למילה “זכור” שני פירושים: (א) לזכור (remember), (ב) להזכיר (mention/recount). כאן הכוונה להזכיר – אמירה.

4. הפשט הפשוט של “זכור את יום השבת”: הפשט הפשוט של “זכור את יום השבת” אינו בהכרח לומר או לחשוב – פירושו פשוט לעשות שבת, לשמור שבת. אבל הרמב”ם לומד זאת כאמירה (קידוש), וכך גם ביציאת מצרים – סיפור באמירה.

5. “את היום הזה” – לא “ביום הזה”: הפסוק אומר “וזכרת את היום הזה” (זכור/הזכר את היום), לא “ביום הזה” (באותו יום). משמעות הדבר שהפסוק עצמו אינו אומר מתי צריך להזכיר, אלא מה צריך להזכיר – את היום הגדול של יציאת מצרים. לכן צריך פסוק שני (“בעבור זה”) ללמוד את הזמן.

6. כיצד עובדת הדרשה של “בעבור זה”? המפתח הוא המילה “זה” – שפירושה משהו שאפשר להצביע עליו (כמו “זה א-לי ואנוהו” – “מראין באצבע”). “בעבור זה” פירושו: בגלל זה – משהו המונח לפניך. מתי מונח משהו לפניך? בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך – זה ליל ט”ו ניסן.

7. קושיה: מרור לא מוזכר באותה פרשה. בפרשת “זכור את היום הזה” (שמות י”ג) אין אזכור של מרור, ואפילו מצה אינה מוזכרת שם בהקשר של ליל ט”ו ספציפית. “מצות על מרורים יאכלוהו” כתוב בפרשה אחרת (פרשת בא, קודם לכן). התירוץ לפי הבנת הראשונים: “בעבור זה” – המילה “זה” מצביעה על דבר קונקרטי המונח לפניך. בזמן אכילת פסח (ליל ט”ו) מונחים מצה ומרור לפניך. כך לומדים את הזמן, אף על פי שמרור לא כתוב באותה פרשה.

8. האם מצה ומרור מעכבים את סיפור יציאת מצרים? חקירה: האם גורם המצוה הוא הזמן (ליל ט”ו ניסן), או המציאות של מצה ומרור לפניך? המסקנה היא שהרמב”ם מבין שהזמן הוא הגורם – ליל ט”ו ניסן הוא זמן המצוה. המצה והמרור הם רק האופן שבו לומדים את הזמן מהפסוק, אבל לא תנאי במצוה עצמה. אם למישהו במקרה אין מצה ומרור, כנראה שעדיין חייב לקיים סיפור יציאת מצרים.

9. [דיגרסיה: פסח שני וסיפור יציאת מצרים] – מי שהיה טמא ועושה פסח שני (ט”ו אייר) – האם יש לו מצוה של סיפור יציאת מצרים? הנקודה לא מפורטת, אבל מוזכר שכל המצה והמרור בתורה היו קשורים לקרבן פסח, ובזמן הזה זה זכר.

הלכה ב’ – “וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח”

“וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.”

פשט: כל המאריך לספר מה שאירע ביציאת מצרים, הרי זה משובח.

חידושים:

1. החילוק בין “מאריך” ל”מרבה”: הרמב”ם משנה את לשון ההגדה. במקום “וכל המרבה” הוא כותב “וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו”. “מרבה” יכול היה להתפרש שצריך לחדש תורות חדשות, להגדיל את המכות, להוסיף דברים. הרמב”ם בלשון “מאריך” מדגיש שנכנסים ליותר פרטים של מה שאכן קרה — “שאירעו ושהיו” — לא להמציא דברים חדשים. אי אפשר לפנטז, אלא נכנסים עמוק יותר לפרטי כל מכה, כל נס.

2. למידה הפוכה: כיצד אפשר “להאריך” על משהו שכבר קרה? הרי אין אנו יודעים את כל הפרטים. זה מלמד ש”מאריך” אינו רק חזרה, אלא כניסה להבנה עמוקה יותר של מה שקרה.

3. דוגמה של “שיעורי ושיעורי”: כשאומרים למשל “דם” — אפשר להיכנס לאלפי פרטים קטנים כיצד זה היה קשה למצרים. אפילו המדרש ש”בכל מכה ומכה היו שלוש מכות” — אין הכוונה שמוסיפים, אלא שכשחושבים היטב, כל מכה מביאה עמה עוד צרות. (משל מקורונה — דבר אחד מביא עמו השלכות רבות.)

4. מהו השיעור המינימלי? המצוה יוצאת כשאומרים שיצאנו ממצרים, היו נסים ונפלאות. בכלל לספר סיפורים עם פרטים זה כבר “משובח” — אבל זה לא עיקר המצוה. עיקר המצוה הוא רק ההזכרה.

5. דגש הרמב”ם על “מה שעשה”: פעמיים הרמב”ם אומר “מה שעשה” — זה מדגיש שמדברים על מה שאכן קרה, לא על דברים מומצאים.

6. האם האריכות היא בסיפור או בשבח והודאה: שאלה האם “מאריך” פירושו אריכות בסיפור הנסים עצמם, או גם בדברי שבח והודאה. הרמב”ם מזכיר גם “והודה לו על כל הטוב אשר גמלנו” — כתובים ארבעה דברים, לא רק יציאת מצרים. יש גם שיטה אחרת שמאריכים בהלכות פסח.

7. “להאריך” יכול להיות חיסרון אצל בן טיפש: כשמאריכים לבן טיפש, הוא יבין פחות, לא יותר. לכן “מאריך בדברים” אינו כלל כללי לכל המצבים, אלא הבן קובע את השיעור. אצל חכמים גדולים להפך – שיאריכו, הם לא יתבלבלו.

8. “להאריך” = להגיע להבנה חדשה: חידוש ש”מאריך בדברים” אינו פשוט לדבר יותר, אלא שיגיעו להבנה חדשה, תפיסה חדשה, הרגשה חדשה ביציאת מצרים. כשאדם לבדו, צריך להאריך עד שמגיע למשהו חדש. אבל עם ילדים הולכים לפי רמת הילד. הטענה הנגדית: מה רע בפשט הפשוט שלהאריך פירושו פשוט לדבר יותר? דקה אחת טוב, עשר דקות יותר טוב, שעתיים עוד יותר טוב. התשובה: אצל בן תם, אפילו הסיפור הבסיסי הוא משהו חדש עבורו. אבל אצל בן חכם צריך לומר משהו יותר כדי שיהיה תוספת.

9. “הגדולה שבמעשה” – לשון של הגדלה: ראיה מהלשון “מאריך בדברים שעירעו, הגדולה שבמעשה אבותינו” – “הגדולה” פירושו להגדיל, תוספת, לא סתם חזרה. הטענה הנגדית: “הגדולה” פירושו פשוט לספר באופן שיהנו מזה, לא דווקא מחשבות חדשות.

10. שני הלכות באותה מצוה: יש שני חלקים: (א) דין של אמירה – עצם הסיפור, שבו להאריך הוא מעלה, (ב) דין של סיפור לילדים – שבו הולכים לפי דעת השואל. הבן טיפש אינו פטור מסיפור, אלא יש הלכות אחרות כיצד עושים זאת.

11. הבן חכם והלכות פסח: לבן חכם אומרים לו אפילו עד “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן” – עוברים עמו על כל ההלכות. המקור במכילתא – “מועצת חברים של תלמידי חכמים שעוסקין בהלכות הפסח עד חצות”. המקור הוא מהפסוק “מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלקינו אתכם” – זו שאלת הבן חכם.

12. שתי גרסאות במעשה של רבי אליעזר: יש שתי גרסאות – האם סיפרו יציאת מצרים כל הלילה, או הלכות פסח כל הלילה. זה משקף את שתי הדרכים להבין את המצוה.

13. מדוע הרמב”ם לא מאריך על חכמים: הרמב”ם אינו נותן הוראות כיצד חכמים יאריכו – כי חכמים יכולים להבין בעצמם מה לעשות. ההוראות ההלכתיות הן ללימוד עם ילדים.

הלכה ג’ – “מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו”

“מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנאמר והגדת לבנך… לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד? אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים… ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו. וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו… ואפילו היו כולם חכמים שואלין זה את זה.”

פשט: יש מצוה להודיע לילדים על יציאת מצרים, אפילו אם אינם שואלים, ולפי רמת הילד. צריך גם לעשות שינויים בסדר כדי שהילדים ישאלו.

חידושים:

א. שלוש מדרגות בדרשת “והגדת לבנך”

1. שלוש מדרגות: (א) היינו חושבים שהמצוה רק כשהילד שואל — קא משמע לן “והגדת לבנך” אפילו אינו שואל. (ב) עדיין היינו חושבים שהמצוה רק למי שאינו יודע, להודיעו — קא משמע לן “אפילו כולנו חכמים” אפילו יודעים כבר. (ג) משמעות הדבר שהמצוה אינה רק “להודיע” (לספק מידע), אלא “להזכיר” — לדבר על כך, כמו “זכור את יום השבת” שבו מזכירים את השבת לא כי אינם יודעים מהו שבת, אלא כי זה ענין לדבר על כך.

2. שתי מצוות או אחת? אם “אפילו כולנו חכמים” משנה את ההגדרה מסיפור להזכרה — כיצד זה מתאים להלכה ג’ שבה הרמב”ם מדבר על “מצוה להודיע לבנים”? התירוץ: יש שני היבטים — (א) כלפי עצמו, אפילו חכמים, יש מצוה לדבר/להזכיר (לספר/להזכיר); (ב) כלפי ילדים שאינם יודעים, יש גם מצוה להודיע (להודיע). שניהם חלק מהמצוה.

3. מקור “והגדת לבנך”: “והגדת לבנך” כתוב בפרשת בא (קדש) — עוד לפני שכתוב בפרשיות אחרות שהילד ישאל. זה המקור ל”שאינו יודע לשאול את פתח לו” — הפסוק מדבר על מצב שבו הילד אינו שואל, ובכל זאת אומרים לו.

ב. “לפי דעתו של בן” – יסוד ארבעת הבנים

4. “לפי דעתו של בן” הוא מקור ארבעת הבנים: הרמב”ם מקודד זאת כהלכה — לקטן או טיפש אומרים פשוט “כולנו היינו עבדים”; לגדול וחכם נכנסים לפרטי מה שקרה במצרים והנסים דרך משה רבינו.

5. הרמב”ם מוציא את “לפי דעתו של בן” מסדר המשנה: במשנה כתוב “לפי דעתו של בן הוא מלמדו” אחרי מה נשתנה, בהקשר של מענה לשאלות הילדים. הרמב”ם מוציא זאת מהסדר ומכניס זאת להלכות הכלליות של סיפור יציאת מצרים (פרק ז’), לפני שמגיע לסדר בפרק ח’. זה מראה שהרמב”ם מבין זאת ככלל כללי, לא רק פרט בסדר.

ג. דיוק גדול: מה חסר אצל קטן וטיפש

6. דיוק מעניין ביותר: אצל קטן וטיפש הרמב”ם כותב רק “כמו שעבד זה”, “כמו שפדה זה”, “כמו מצות אלו” – בלי להזכיר משה רבינו, בלי להזכיר נסים, בלי להזכיר “מה שאירע לנו”. אצל גדול וחכם הוא כותב “מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”.

החידוש: הקטן והטיפש מבינים רק את התוצאה (התוצאה) – יש עבד, יש בן חורין – אבל לא את הסיבה (הגורם). הם אינם מבינים מה פירוש “הקדוש ברוך הוא”, אינם מבינים מה פירוש נסים, אינם מבינים מי הוא משה רבינו. הגדול והחכם יכול להבין דברים שאינו רואה – הוא אינו רואה משה רבינו, אבל אביו אומר לו שהיה משה רבינו, והוא יכול להבין זאת.

זה מושווה לביאור הרמב”ם על כיצד התחילה עבודה זרה (הלכות עבודה זרה): המון העם אינו רואה את הדבר שעובדים (הסיבה/הרמז), הם רואים רק את מה שעובדים דרכו (הפסל). כך גם הקטן והטיפש – הוא רואה רק את המה, לא את המדוע.

7. “פדה את עמו” לעומת “נסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”: אצל קטן וטיפש כתוב “הקדוש ברוך הוא פדה את עמו” – אבל אפילו זאת הוא אינו מבין באמת, כי אינו יודע מה פירוש “הקדוש ברוך הוא”. הוא מבין רק: היינו עבדים, עכשיו לא. אצל גדול וחכם מוסיפים “נסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו” – זה פירושו כל המעשה מדם עד בכורות, כל המכות, נס שנמשך.

8. דיון על מה פירוש “נסים”: האם “נסים” פירושו ספציפית עשר המכות (מדם עד בכורות), או עיקר נס היציאה עצמה. מוזכר יסוד הרמב”ן שנס נמשך הוא נס גדול יותר – לגדול וחכם צריך לומר שלא היה נס אחד של יציאה, אלא נס שנמשך.

9. מצה ומרור – המעשה הבסיסי: מצה ומרור אומרים רק שני דברים פשוטים: היינו מרור (מרירות/שעבוד) וקיבלנו מצה (יציאה). זה פשוט המעש

ה – בלי להזכיר עבד, בלי להזכיר סיבות.

10. “אילו לא הוציא” – קשר לעבדות היום: אולי הענין של “כמו עבד זה” בא מ”אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו” בהגדה – שיבינו שאותו אדם עדיין עבד עכשיו. זה הופך את העבדות למציאות חיה, לא רק זיכרון היסטורי.

[דיגרסיה: בתקופת הרמב”ם (מצרים/ספרד) עבדות הייתה מציאות, מה שהופך את “כמו עבד זה” לקונקרטי יותר.]

ד. מקור “כמו עבד זה” – גמרא פסחים קט”ז

11. גמרא פסחים קט”ז ע”א: רב נחמן אמר לעבדו דורו: “עבדא דאפקיה מריה לחירות יהבו ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר?” – עבד שאדונו שחרר אותו ונתן לו כסף וזהב, מה צריך לומר? ענו לו: “בעינן לדידך לשבוחי” – צריך לשבח. על כך אמר רב נחמן: “פטרתן מלומר מה נשתנה” – פטרתם אותי מלומר מה נשתנה. זה בדיוק הדימוי שהרמב”ם משתמש בו – משל העבד הוא דרך לעורר את השאלה והסיפור, בדיוק כמו מה נשתנה.

12. שיטת רב נחמן – מה נשתנה אינו הדרך היחידה: מהמעשה רואים שרב נחמן סבר שמה נשתנה הוא רק דרך אחת לקיים את הענין של שאלה ותשובה. דרך משל העבד הוא גם יצא. הוא אמר “פטרתן מלומר מה נשתנה” – לא כתוב שצריך עדיין לומר את כל מה נשתנה.

13. קושיית ר’ אברהם בן הרמב”ם על העבד: ר’ אברהם בן הרמב”ם התקשה בעובדה שלרב נחמן היה עבד – כיצד יכול להשתמש בו בסדר? הוא עונה שכנראה שחרר אותו קודם לכן.

ה. שינויים כדי שישאלו

14. החידוש העיקרי – שינוי אינו חייב להיות ממצוות דווקא: מה נשתנה בנוי על הפסוק “כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת” – הילד אינו מבין מה עושים, ומספרים לו. אבל הרמב”ם לומד שאפשר לצאת ידי חובת השאלה דרך פשוט “דברים מוזרים” שאינם מצוה כלל! קליות ואגוזים, עוקרין את השולחן – אלו אינן מצוות, אלא שינויים כדי שישאלו. זה מלמד שאפשר לקיים את הענין של תורה בדרכים שונות – העיקר הוא השאלה והתשובה, לא דווקא האופן הספציפי.

15. לשון הרמב”ם “וכיוצא בדברים אלו”: הרמב”ם אומר בבירור שאפשר למצוא דרכים נוספות לעשות שינויים – אין חובה לעשות בדיוק מה שהגמרא אומרת. זה מאשר שהעיקר הוא התכלית (שישאלו), לא המעשה הספציפי.

16. “כך וכך אירע וכך וכך היה” – שני לשונות: מה ההבדל בין “אירע” ל”היה”? “אירע” פירושו אירוע ספציפי, אנקדוטה, משהו שקרה (דבר נקודתי). “היה” פירושו המצב הכללי – איך זה היה.

17. חטיפת מצה: חוטפים את המצה מהילד כדי שישאל. הילד שואל לא כי הוא מעוניין בתשובה, אלא כי הוא רוצה לקבל בחזרה את חתיכת המצה שלו. זה כמו “שואל לצחוק” — משחק של שאלה. למרות זאת אפילו “שאלת משחק” כזו מספיקה לקיים את הענין של שאלה.

18. מנהג ר’ עקיבא — קליות ואגוזים: גמרא פסחים קח: – “אמרו עליו על ר’ עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזים לתינוקות ערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.” הפשט אינו שהילדים ישאלו למה מחלקים אגוזים — אלא פשוט שיישארו ערים (שלא ישנו) ואז ממילא ישאלו (וישאלו) כשיראו את השינויים בסדר.

19. קושיה על שיטת החינוך: אם הענין של שינויים הוא שהכל יהיה חידושים חדשים לילדים, הרי המנהג היום שלומדים בחדר את כל הלכות פסח לפני פסח — להפך! זה גורם לכך שבסדר כבר אין שום דבר חדש עבורם.

20. שנה רביעית — שינויים חדשים: הרמב”ם מביא שלוש אפשרויות של שינויים. אבל מה עושים בשנה הרביעית? צריך להמציא דברים חדשים. זה מראה שאין זו רשימה קבועה אלא עיקרון — “צריך כל שנה לעשות דבר פלא חדש”. תירוץ: מדברים על ילדים קטנים מאוד. ילד גדול יודע כבר משנה שעברה — הוא כבר ה”חכם” ששואל שאלה טובה יותר.

21. פירוש הראב”ד על “חוץ ממצה”: הראב”ד חולק על הרמב”ם ואומר ש“חוץ ממצה” פירושו לא שמשאירים מצה על השולחן כשמסירים הכל, אלא שצריך לאכול מהר כדי שהילדים לא יירדמו. זה חשוב מאוד למעשה: צריך לדאוג שילדים קטנים לא יירדמו לפני שאוכלים מצה. כפי שלמדנו ש”קטן שיודע לאכול” – ילד קטן שיכול לאכול – יש מצות חינוך של מצה. ילד בן שלוש שנרדם לפני המצה, צריך לתת לו חתיכת מצה לפני שהוא נרדם. זה הפשט ב”חוטפין מצה בלילי פסחים” (ר’ יהודה) – חוטפים את המצה לפני הילדים.

22. פירוש רבנו יונה על קליות: רבנו יונה עונה שקליות עושים בדרך כלל מחיטה טרייה שהיא חדש עד מחר (ט”ז ניסן), לכן שומרים משנה שעברה. השינוי הוא שבדרך כלל נותנים קליות אחרי הסעודה, לא לפניה – זה “סדר ארוך” שמעורר שאלות. אבל הרמב”ם לא אומר פירוש זה.

[דיגרסיה: נפקא מינה למעשה לדרשת שבת הגדול – שיאמרו להורים עם ילדים קטנים: יש מצוה לילדים קטנים לאכול מצה, אולי גם מרור, ואם רואים שהילד נרדם, שיתנו לו חתיכת מצה קודם.]

ו. מי שואל – סדר של שאלה ותשובה

23. “ואילו אשתו שואלתו. ואם לאו הוא שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה. ואפילו כולן חכמים שואלין זה לזה.” כשאין ילד, האישה שואלת. כשאין אישה, הוא שואל את עצמו. אפילו כשכולם חכמים, שואלים זה את זה.

24. ברייתא של שאלה ותשובה (פסחים קט”ז): “חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות הפסח שואלין זה לזה.” “חכם” פירושו כאן לא חכם ממש, אלא ילד שחכם מספיק לשאול – הוא לא “אינו יודע לשאול”.

25. כיצד השואל יוצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים? כיצד האישה (או השואל) יוצאת ידי חובת סיפור יציאת מצרים בכך ששואלת? התירוץ: השאלה היא חלק מהסיפור. שואלים ומקיימים סיפור יציאת מצרים כי התחילו את השיחה. זה חלק מ”סדר המצוה” — כל מצוה עושים שני אנשים. צריך להיות “באופן שאלה” — בפורמט של שאלה.

26. “אפילו כולן חכמים” — מה פירוש שאלה כשיודעים כבר? אצל חכמים רואים בבירור שהשאלה אינה אמיתית — הם יודעים כבר את כל התשובות. זה מראה ש”שואל” אינו חייב להיות שלא יודעים — מספיק שזה באופן שאלה, בצורה של שאלה, אפילו כשזה לא “אמיתי.”

27. “שואל לעצמו” — מה פירוש זה? הוא אומר את המילים של שאלה. במקרה זה זו בכלל לא שאלה — הוא יודע כבר את התשובה. זה מראה ש”שאלה” בהקשר זה אינה פירושה “אני לא יודע” — פירושה מעשה הדיבור בפורמט שאלה. מוזכר שיש מחלוקת אם אפשר לשאול את עצמו שאלה כשיודעים כבר את התשובה.

28. המושג “שואל” אינו פירושו רק לשאול כי רוצים לדעת תשובה. זה מושווה ל”שאלת שלום” ו”דרישת שלום” — שניהם אינם שאלות מידע, אלא דרך של התקשרות. כמו שהקב”ה שואל את אדם הראשון “איכה” — הוא יודע את התשובה, אבל זה “לשון שלא תתפוס את האדם הראשון, שלא יתבהל פתאום” — דרך של התקשרות עם הדברים.

29. השאלה היא “בנייה”: כמו שרב מתחיל שיעור בקושיות כדי ליצור עניין. זו לא קושיה “אמיתית”, אלא סדר של כניסה לענין. מושווה לתרומת הדשן שכתב בעצמו גם את השאלות וגם את התשובות. “שאלת חכם חצי תשובה” — השאלה מבררת מה מטריד, ובכך היא כבר חצי תשובה.

30. הסדר המקורי היה “בשאלת הבן” כמו שכתוב בתורה. אחרי שהסדר כבר נקבע, עושים זאת אפילו כשזה לא הגיוני (כמו כששואלים את עצמנו). זו אולי “הפעם הראשונה שרואים בבירור שיש סדר שלא הגיוני, ואומרים לך תעשה זאת בכל זאת.”

31. קשר ליציאת מצרים: כל סיפור יציאת מצרים גם “הפוך” — “ואני אקשה את לב פרעה” — הקב”ה עשה נסים כדי שיוכל לגאול. אם התשובה (סיפור יציאת מצרים) כבר נקבעה, גם השאלה היא “שאלה מזויפת.”

[דיגרסיה: מתפלל בעד חבירו — ר’ חיים קנייבסקי בשם ר’ חיים מוולוז’ין: אפילו כשהסיבה שמתפלל עבור השני היא כי רוצה “יוצא הוא תחילה” — הוא מתכוון לעצמו. קושיה: במה זה נקרא שמתפלל בעד חבירו כשמתכוון לעצמו? זה מושווה ל”שואל לעצמו” — בשני המקרים המעשה אינו “אמיתי” במובן המסורתי, אבל בכל זאת נחשב.]

הלכה ד’ – מתחיל בגנות ומסיים בשבח

“וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים, ותועים אחר ההבל, ורודפים אחר עבודה זרה… ומסיים… שקרבנו הקדוש ברוך הוא לו, ונתן לנו את התורה, וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו… והיא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה. ולא עוד אלא שמאריך בדרש פרשה זו ורמזים שבה.”

פשט: הרמב”ם פוסק את שתי השיטות — רב (מתחילה עובדי עבודה זרה) ושמואל (עבדים היינו) — ומתחיל בגנות של עבודה זרה. הוא מחלק לשני סיפורים: (1) גנות רוחנית (עבודה זרה) ושבח (תורה/יחוד), (2) גנות גשמית (שעבוד) ושבח (יציאה). דורשים “ארמי אובד אבי” עד סוף הפרשה, ומאריכים בדרש פרשה זו ורמזים שבה.

חידושים:

א. להתחיל בגנות ולסיים בשבח – מבנה

1. להתחיל בגנות ולסיים בשבח יש מבנה דומה לשאלה — שניהם “בנייה,” התחלה מלמטה למעלה. אפשר לצאת ידי חובה רק באמירת “הקב”ה גאל אותנו” בשתי דקות, אבל הסדר דורש את הבנייה.

ב. שלוש רמות של גנות ושלוש רמות של שבח

2. הרמב”ם אומר שלושה דברים בגנות: (1) כופרים, (2) תועים אחר ההבל, (3) רודפים אחר עבודה זרה. וכנגדם שלושה בשבח: (1) שקרבנו הקדוש ברוך הוא לו — כנגד כפירה, (2) ונתן לנו את התורה — כנגד תועים, (3) וקרבנו ליחודו — כנגד עבודה זרה.

3. “כופרים” פירושו אתאיזם: לפי שיטת הרמב”ם בהלכות עבודה זרה, כל עובדי עבודה זרה הם בעצם אתאיסטים — כי הם עושים אלוה שאינו אלוה (גוף, כביכול), ואת האלוה האמיתי אין להם. “כופרים” פירושו אפוא חוסר ידיעת עצם האלוקות. כנגד זה “שקרבנו הקדוש ברוך הוא לו” — אליו, שפירושו ידיעת עצם האלוקות.

4. “תועים אחר ההבל”: הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א’ מתאר שלב שלפני עבודה זרה ממש — עשו צלמים וצורות “כדי להשיג בהם רצון הבורא.” זה “הבל” — עדיין לא עבודה זרה ממש, אלא השורש שלה: הרצון להיות משהו פיזי לעבוד דרכו. הרמב”ם מביא את הלשון: “הכל יודעים שאתה הוא לבדך, אלא… שמדמים שזה הבל רצונך הוא.” כנגד זה “ונתן לנו את התורה” — הדרך האמיתית לעבוד, במקום הבל.

5. “וקרבנו ליחודו” פירושו יחוד העבודה: לא רק יחוד השם (מונותאיזם), אלא יחוד העבודה — מה שאברהם אבינו ומשה רבינו עשו: שלא יעבדו את העובדים/המתווכים, כי כשעובדים אותם נעשים כופרים בו. הקב”ה עשה כוונה יתירה — לא רק למנוע טעות, אלא שיעבדו אותו עצמו.

ג. שלושה שלבים בהלכות עבודה זרה כנגד שלושה שלבים כאן

6. הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א’ מתאר שלושה שלבים של נפילה: (1) ידעו על הקב”ה אבל עשו “כבוד של מלך” — היכלות וכו’ (= הבל), (2) מזה נעשתה ממש עבודה זרה, (3) שלב שלישי של הוצאת הקב”ה לגמרי. כנגד זה שלושת השבחים: לו (ידיעת עצם האלוקות), תורה, יחוד העבודה.

7. שינוי נוסחאות: בגרסאות מסוימות כתוב “לו” (אליו) ובאחרות “לא” (לא אליו). גרסת הרמב”ם עם “לו” פירושה “שקרבנו הקדוש ברוך הוא לו” — אליו, שפירושו ידיעת עצם האלוקות.

ד. מחלוקת רב ושמואל

8. רב: “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” — הגנות היא שהיו רשעים (עבודה זרה). שמואל: “עבדים היינו” — הגנות היא שהיו אומללים, בצרה (שעבוד). שניהם “גנות” — אחד מצב רע (צרה), ואחד מעשה רע (רשעות).

9. רב גם מודה על יציאת מצרים: אפילו לפי רב, שאומר שעיקר הגנות היא עבודה זרה, צריך גם לדבר על יציאת מצרים עצמה. כי “לפיכך חייב אדם להודיע” — יוצאים ידי חובה בשתי השיטות. שיטת רב אינה אומרת שאפשר לחתוך את המצה, המרור, והמעשה הממשי של יציאת מצרים. עיקר הסיפור נשאר יציאת מצרים, אלא שמשהו כבר התחיל לפני כן.

10. המבנה הדו-חלקי של הרמב”ם: הרמב”ם אומר בבירור: אחד הוא כולו רוחניות (הדעות, עבודה זרה), ואחד הוא עצם העובדות (האירועים הפיזיים של יציאת מצרים).

ה. המשמעות הרחבה של יציאת מצרים

11. רבינו מנוח אומר שנגאלנו לא רק משעבוד פרעה, אלא מכל התקופה מאז תרח — מדורות של עבודה זרה. המעשה של יציאת מצרים היא שנעשו עובדי ה’, אכשר דרא.

12. קושיה: מה עניננו לתרח? בין תרח ליציאת מצרים היה יעקב אבינו, שהיה לו אמונה שלמה. איך אפשר לומר שמצרים גאלה אותנו מעבודה זרה של תרח, כשבינתיים כבר הייתה תקופה טובה? התשובה נשארת פתוחה — מתרח עד “שקבעו המקום לעבודתו” היה רצף של עבודה זרה כלשהי, למרות שהיו תקופות טובות.

13. אולי יש רמז ברמב”ם שכל גלות מצרים התחילה רק כי היה “תועים אחר ההבל” — אם יהודים היו כל הזמן דבוקים בקב”ה, לא היה מתחיל גלות מצרים. זה מתאים לשיטת רב (מתחילה עובדי עבודה זרה), אבל לפי שמואל (עבדים היינו) נשארת השאלה למה היינו במצרים.

ו. “ארמי אובד אבי” – המשכיל והמודיע

14. “והיא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה” — עונים למשכיל דרך דרשת “ארמי אובד אבי” עד סוף הפרשה.

15. חידוש: ארמי אובד אבי לא מתחיל מתרח. אצל תרח אנחנו הבעיה (אבותינו עבדו עבודה זרה), אבל ב”ארמי אובד אבי” מישהו אחר הבעיה (דוד רע רדף). זה חידוש גדול — מאיפה לוקחים את כל המעשה הרוחני (דעת האמת, מאבק בעבודה זרה) מהפסוק “ארמי אובד אבי”, שמדבר הלאה על “וירד מצרימה… וירעו אותנו המצרים”?

16. הבנת הרמב”ם את המשנה: המשנה אומרת שני דברים: (1) “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”, ו-(2) “ודורש מארמי אובד אבי”. הרמב”ם הבין ששני הדברים נעשים ביחד — דרך דרשת “ארמי אובד אבי” מתחילים בגנות ומסיימים בשבח. אבל למעשה זה לא מתאים לגמרי, כי ה”מתחיל בגנות” (החלק של “מתחילה עובדי עבודה זרה”) נאמר לפני “ארמי אובד אבי”.

17. “והיא שעמדה” — מה פירוש “והיא”? זה לא פשוט במשנה ובגמרא. הרמב”ם לא אומר ש”והיא” פירושו שיוצאים ידי חובה דרך הדרשה; הוא אומר רק “והיא — זה קיים”, ציון למה שקיים.

18. מקור לשון הרמב”ם: לשון הרמב”ם מקורו בפסוק בספר יהושע (כ”ד) שמדבר על תרח ובניו שעבדו עבודה זרה.

19. שיטת רבנו יונה: אפשר לומר שעיקר יציאת מצרים הוא “יקובנו המקום” — קביעת הקב”

ה. הוא מביא את הפסוק “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו” — שכתוב בהמשך של “עבדים היינו”. מכאן רואים שמדברים לא רק על יציאת מצרים, אלא על כל התורה — מה שתומך בהבנה הרחבה של הגאולה.

ז. “ולא עוד אלא שמאריך בדרש פרשה זו ורמזים שבה”

20. זה עונה על שאלה מעשית: כיצד בדיוק מקיימים את “המשכיל להבין את משמעות שבח” ואת “המאריך לספר בצרותינו ורמזים שבהם”? התשובה היא: דרך האריכות בדרש פרשה זו.

ח. סדר הרמב”ם לעומת סדר ההגדה

21. סדר הלכות הרמב”ם הולך קצת “אחורה” בהשוואה לסדר ההגדה עצמה (שבה קודם בא מה נשתנה, אחר כך מתחיל בגנות, אחר כך ארמי אובד אבי). הרמב”ם עושה מזה “הלכות” – הוא מחלץ עקרונות הלכתיים מההגדה, וזה מוביל לסדר הפוך. הוא חוזר מספר פעמים על מצות הסיפור, אבל כל פעם עם חלק אחר או גישה אחרת — כל הלכה בונה היבט אחר של הגדה של פסח.

22. התשובה למה נשתנה אינה חייבת להיות תשובה ישירה לשאלות. אם ילד שואל “למה אוכלים מצה?” ועונים “עבדים היינו”, לא ענו לו ישירות למה אוכלים מצה – אבל אין צורך לענות ישירות. סיפור יציאת מצרים עצמו הוא התשובה, לא תשובה ספציפית לכל שאלה.

הלכה ה’ – “כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו”

“כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בלילי פסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור.”

פשט: הרמב”ם פוסק כרבן גמליאל שצריך להזכיר פסח מצה ומרור.

חידושים:

1. מינימום או חלק הכרחי? מחלוקת בלימוד האם זה “מינימום” (כשיטת רבן גמליאל במשנה – שאפילו בלי כל השאר, לפחות צריך לומר זאת), או שהרמב”ם מתכוון שזה גם חלק הכרחי יחד עם כל השאר. צד אחד: פשט ברמב”ם שצריך לומר זאת גם (לא רק כמינימום, אלא כחלק מההגדה המלאה). צד שני: פשט ברבן גמליאל שזה המינימום.

2. שיטת הר”ן: האם מי שלא התחיל בגנות ומסיים בשבח, קיים סיפור יציאת מצרים כתקנה? הר”ן מחלק: אולי קיים את עיקר מצות הסיפור, אבל לא קיים את דין דברי קבלה (ארמי אובד אבי). או אולי חסר בעצם הסיפור. זה נשאר לא ברור.

3. [דיגרסיה: קשר בין שלושת הדברים של הסיפור לשלושת הדברים של רבן גמליאל] אולי אפשר לקשר את שלושת הדברים של רבן גמליאל (פסח מצה ומרור) עם שלושת השלבים של הסיפור שהרמב”ם הזכיר קודם (כופרים, טועים אחר עבודה זרה, קירבנו המקום):

פסח – הקב”ה פסח על בתינו, הרג בכורי מצרים וגאל בכורי ישראל – זה “קירבנו המקום לעבודתו”, הראה שאנחנו ילדיו.

מרור – מה שהגויים ענו את היהודים, הוביל ל”הבדלה” – יהודים התרחקו מהמצרים.

– הקשר לא מפותח במלואו.

“ודברים אלו כולן נקראין הגדה”

“ודברים אלו כולן נקראין הגדה.”

פשט: כל הדברים שהוזכרו עד כה נקראים “הגדה”.

חידושים:

1. “ודברים אלו” מתייחס לא רק לשלושה דברים (פסח מצה ומרור), אלא לכל מה שנאמר מהלכה ב’ (או אולי הלכה א’) עד כאן. הלכה א’ אומרת רק את עיקר המצוה; מהלכה ב’ ואילך – זו “הגדה”.

2. זה אחד מ”שלושת הרמב”מים המוזרים” שבהם הוא אומר “זה נקרא הגדה” – כאילו הוא רוצה להודיע לנו מה המונח “הגדה של פסח” אומר: זה התוכן של ארבע-חמש ההלכות הראשונות.

3. הסיום: “הורונו רבותינו עד כאן הלכות ההגדה” – אחר כך באות הלכות אחרות (ארבע כוסות, וכו’), אבל “הלכות ההגדה” הן ספציפית ההלכות שלמדנו עד כאן.


תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה פרק ז’ – מצות סיפור יציאת מצרים

הקדמה: מצות סיפור יציאת מצרים לעומת זכירת יציאת מצרים

דברי הרמב”ם מצוה #8 בהקדמה

דובר 1:

אנחנו הולכים ללמוד הלכות חמץ ומצה פרק ז’.

וזה כך, אנחנו כבר למדנו את ההלכות של איסור אכילת חמץ, את זה למדנו בפרקים א’ עד ה’. פרק ו’ כבר למדנו את מצות אכילת מצה, ופרק ז’ אנחנו הולכים ללמוד עוד מצוה שהרמב”ם אמר שהיא מצוה.

איזו מצוה היא זו? המצוה השמינית שהרמב”ם מנה בהקדמה להלכות, וזה… הוא אמר “יש בו שלש עשרה מצוות… שמונה מצוות”, והאחרונה שהוא מנה היא “לספר ביציאת מצרים באותו הלילה”. הוא אומר “באותו הלילה”, “אותו הלילה הידוע”. הוא לא אומר “זכר”.

ועכשיו הוא הולך לומר לנו את ההלכות של המצוה הזו. נו.

ההבדל בין זכר יציאת מצרים לסיפור יציאת מצרים

מה אומרת לנו ההגדה, שצריך לספר ביציאת מצרים זו מצוה כל יום? לא, אלא בלילה. “לספר בלילות”. לא, זה לא כך. יש הבדל בין זכר יציאת מצרים לסיפור יציאת מצרים. כך היו צדיקים שאמרו, והצדיקים האחרים אומרים אחרת.

על כל פנים, הרמב”ם לא פסק שיש מצוה של זכר יציאת מצרים כל השנה בכלל. לא, הוא לא אומר כך. אנחנו אומרים קריאת שמע, ובקריאת שמע מזכירים יציאת מצרים, אבל זה חלק ממצות קריאת שמע, לא בפני עצמו. הוא לא אומר שזו מצוה בפני עצמה.

הרמב”ם בהלכות קריאת שמע

תסתכל בהלכות ספר אהבה, יש לך? תסתכל בספר אהבה, בהלכות… בוא נראה… הלכות… אה, טוב. שם יש את הנוסח, נכון? בספר אהבה, הלכות… לא, לא, לא, סגור את זה. בהלכות קריאת שמע יש… הלו? חשבתי שיתרון אחד של ספרים מודפסים על הספרים הוא שלספרים המודפסים אין “סטאק לאודינג”. זה לא לאודינג, זה יכול לפעמים לקחת זמן עד שזה נטען.

לא, סגור. כן, זה לא חשוב.

דובר 2:

כן, אפשר להתקשר אליך אחרי שלוש? קנה… תעשה הודעה אוטומטית כל יום. נו נו. אפשר להתקשר אליך אחרי שלוש?

דובר 1:

נו. לא, לדבר על זה ייקח יותר זמן מאשר שנעצור ונאמר “קנה אחרי שלוש”. לא, זה לא נכון, זה מפסיק את כל סדר היום.

בהלכות… איפה זה קריאת שמע? סליחה, אני מניח בצד. הלכות קריאת שמע, ההלכה הראשונה. הלכות קריאת שמע יש… איזו מצוה יש? מצוה אחת: לקרות קריאת שמע פעמיים ביום. זה הכל.

בהלכה כתוב בדיוק שקורים קריאת שמע. יש לך… למה? בהלכה ג’ כתוב למה קורים את שלוש הפרשיות, וגם למה קורים ציצית בלילה, כדי שיהא אדם מזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, כמו שכתוב הפסוק שאתה מביא מההגדה, שהוא במשנה בברכות.

אז איזה סוג של מצוה זו? זו לא מצוה מתרי”ג מצוות. זו לא מצוה. כאן הרמב”ם חילק שמצוה לא אומרת מצוה ממש.

זכר יציאת מצרים בקידוש ובברכת המזון

למה אומרים בקידוש שצריך להיות זכר ליציאת מצרים? זה נוסח של קידוש. בקידוש באה יציאת מצרים. זו לא מצוה לומר יציאת מצרים. זו מצוה לכתחילה, כן, זה לא… וגם בברכת המזון. בשניהם זה ענין, נוסח כזה, כשמודים להקב”ה מודים על יציאת מצרים. זו לא מצוה בפרט.

לא, בדיוק. ונראה מהרמב”ם שאפילו… נראה מהרמב”ם שאפילו כאן הרמב”ם כך הבין. הם אומרים כבר בצד, למען תזכור, תוספות בזכור, בספר המפתח. נראה שהרמב”ם הבין, כמו שאמרת פשוט, שזו לא ממש מצוה.

אה, כתוב מצוה? הרמב”ם בדרך כלל כשכתוב מצוה הוא מתכוון ממש מצוה, אבל כאן לא. זה כמו סדר קריאת שמע לומר יציאת מצרים. לרמב”ם אין מצוה כזו. כשאתה מסתכל כאן, יש לו בלמנין המצוות… הרבה מאד מפרשים שמדברים על זה. אבל בקיצור, הוא לא הזכיר.

דיון: “כל שלא אמר” – מצוה או דין בנוסח?

דובר 2:

אבל למה כתוב שם “כל שלא אמר”? מה כתוב שם “בריתא דתורה”? למה כתוב שם “עוף מצרי”? זה הלכות נטילת ידים, ברכה. אם לא יוצאים ידי חובה, משנה מטבע שטבעו חכמים, לא בגלל שזה עיקר המצוה או מה?

דובר 1:

אני מבין מה אתה אומר, זה חילוק שאתה מדבר.

מצות “והגדת לבנך”

אז, על כל פנים, כשיש כן מצוה, מצוה אחרת שהרמב”ם עשה, שיש מצוה של סיפור יציאת מצרים, אפשר לבכות עליה. מצות “והגדת לבנך”.

כן, ההבדל בין סיפור, שסיפור אומר הפרטים של הנסים והנפלאות, ועכשיו… כל החילוקים האלה הם רק לפי מי שיש… זה נשאל, כי זה רק אמת לפי מי שאומר שיש מצוה כזו של זכירת יציאת מצרים, אבל לרמב”ם אין מצוה כזו. ממילא, הקושיה לא מתחילה.

הרמב”ן ויציאת מצרים

יש את הרמב”ן, אני יודע, הוא מדבר הרבה על יציאת מצרים, והוא אומר שיציאת מצרים היא יסוד כל האמונה, והוא לומד את זה. אבל מבחינת… זו לא מצוה כזו. אנחנו לא מדברים עכשיו על מצוות, אנחנו מדברים… אתה רוצה להסתכל כאן? יש בקיצור מה שהחכמים אומרים על השאלה למה הרמב”ם לא סבר שיש מצוה של זכירת יציאת מצרים. אמרתי מה שאני חושב, שיש בכלל ספק, כך הוא, שמישהו אחר חושב, הוא לא הזכיר מה שאני חושב.

דיון: המשנה של בן זומא

אמרתי שלכאורה הכלל של בן זומא, “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים”, בן זומא… המצוה היא המצוה. הפסוק אומר “עד שדרש בן זומא”. רואים שהחכמים מודים שלא אומרים את זה בלילה, רק בן זומא סובר שכן.

לא, יש מי שאומרים שאפשר לשמוע אולי למה החכמים מדברים מהלכות שיהיו לימות המשיח. הם לא מתכוונים לפסוק הלכה לימות המשיח, הם מתכוונים אולי מדברים לא על מצוה, הם אומרים שזה זכר. הם אומרים שזה אומר שפסח לא צריך לומר.

אם היית אומר שזו מצוה, לפסוק מצוה כזו פסק לימות המשיח, או… לא בלילה, אלא ביום. השאלה היא רק בלילה. ביום לכולי עלמא כל אחד מודה. השאלה היא אם יש כן מצוה. הרמב”ם לא נראה שהוא סבר את זה גם לא. אומרים דווקא האנשים האחרים, מהלך הרמב”ם היה כל הדבר בלילה.

סיכום: למה הרמב”ם לא סבר שיש מצוה של זכירת יציאת מצרים

חשבתי שיש בזה כמה דברים. אחד רק, לא נראה שהרמב”ם לא סבר את כל המצוה, כי אין לו סיבה לומר כך. הרמב”ם עושה חילוק כל כך גדול בין דברים, אם זו מצוה או לא.

אולי כי לא כתוב לשון מצוה בשום מקום. אנשים אחרים מדברים, הרמב”ם לא רצה לסבור שהגמרא במקום כלשהו מצוה או משהו כזה. אני אומר שאפילו אם הם אומרים לעשות משהו, זה עדיין לא מצוה. החכמים מתווכחים בפירוש ב”למען תזכור”, זה לאו דווקא ש”למען תזכור” היא מצוה. שם רואים ברור שכן, השאלה היא רק אם…

אני אומר שהרמב”ם יכול ללמוד את אותן משניות, שהם לא אומרים את המילה עוד מצוה. רציתי לומר שהרמב”ם סובר שזה דין בהלכות קריאת שמע, זה לא… זה פרט בהלכות קריאת שמע. זה כן לומר שזה ענין בהלכות ברכת המזון, זה כן יש הלכות במקומות שבהם… זו אינה מצוה להזכיר.

מה אומרת הגמרא? כל שלא אמר… לא כתוב זה, לא כתוב שצריך לצאת ידי חובת מצוה של זכר ליציאת מצרים. זה לא נכנס. לא כתוב שם. אני לומד שזה חלק מהתפילה, שמזכירים עם חסדים אפילו מה שהיה, מה נכנס כאן להבין? לא כתוב שזו מצוה של זכירת יציאת מצרים. אולי זה ענין, אבל אני מדבר עכשיו מהלכה, זה לא נוגע. כתוב גם שצריך לעשות ברכת התורה, מה זה קשור? זו איזושהי מצוה זכירה? זה לא קשור. אני חושב שזה… אוקיי, בוא נמשיך הלאה.

הלכה א’: מצות עשה של תורה לספר

“מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר ‘זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים’ כמו שנאמר ‘זכור את יום השבת לקדשו'”

“מצות עשה של תורה”. עכשיו אנחנו לומדים מאותו הלילה. מה שהרמב”ם כן סבר שזו מצוה, והוא מצא מדרשים שאומרים את זה, זו לא ראיה שזו הסיבה שהרמב”ם רוצה כאן לומר את המילה “מצות עשה של תורה”. אולי הרמב”ם לומד שאותה משנה היא מצוה, אבל זו לא מצוה דאורייתא, זו אסמכתא, אבל זו מצוה דרבנן, וזה ה… כן, אבל הוא לא מתכוון לתיקון, הוא לא חשב על ההוא, זה לא עלה לו. אבל לא תמיד כשהוא אומר את המילה “של תורה” זה אומר פשוט… בדרך כלל כן, אבל זה לא אומר כל פעם שכתוב שם. הרמב”ם זכר הכל תמיד.

לשון הרמב”ם

“מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן”. ה”בליל חמשה עשר בניסן” הולך על מתי המצוה היא, לא מתי הנסים קרו. זה “לספר בליל חמשה עשר בניסן”. כן, כן, הוא הולך לעשות את זה יותר ברור. לא, לא, הוא אומר ברור “לספר בליל חמשה עשר בניסן”. כן, כן, לאף אחד מעולם לא עלה אחרת. אני אומר, אבל הלשון קצת מסובך.

הראיה מ”זכור את יום השבת”

“שנאמר ‘זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים’, כמו שנאמר ‘זכור את יום השבת לקדשו'”. אה, הוא מביא ראיה, זו לכאורה ראיה שזו מצוה של אמירה. אה, זו המילה. שאפשר לומר ש”זכור” יכול להתכוון למחשבה. ראיתי ב”זכר יציאת מצרים” של הרב שלמה קאטצר, ושם הוא אמר לי ש”זכור” הוא באמירה, קידוש, ו”שמור” הוא מחשבה.

הם יכולים להתכוון לכלום. הם יכולים להתכוון לעשות פסח, לזכור לעשות פסח, או משהו כזה.

אמרתי לך, הפשט הפשוט של “זכור את יום השבת” לא אומר לומר או לחשוב כלום. זה אומר רק לעשות שבת.

הלכה א (המשך) – מקור מצות סיפור יציאת מצרים בליל ט”ו בניסן

לשון הרמב”ם ושני הפסוקים

דובר 1: לא מתי הנסים קרו בליל חמשה עשר בניסן.

דובר 2: אוקיי, זה הוא מתכוון.

דובר 1: לא, לא, הוא אומר את הלשון. לספר בליל חמשה עשר בניסן.

דובר 2: כן, כן, לאף אחד לא עלה אחרת.

הפסוק הראשון: “זכור את היום הזה” – מקור עצם המצוה

דובר 1: שנאמר, אני אומר אבל הלשון קצת מסובך. שנאמר, “וזכרת את היום הזה אשר יצאתם ממצרים”. כמו שנאמר, “זכור את יום השבת לקדשו”.

“וזכרת את היום הזה אשר יצאתם ממצרים” וגו’, כאן הוא אומר “קדש”, כמו שנאמר, הוא מביא ראיה, זו לכאורה ראיה שזו מצוה של אמירה. זו המילה. שאתה יכול לומר ש”זכור” יכול להתכוון למחשבה. כמו שנאמר, “זכור את יום השבת לקדשו”, ושם למדנו ש”זכור” הוא באמירה, קידוש.

דיון: מה יכול “זכור” להתכוון?

דובר 2: למה אתה אומר מחשבה? זה יכול להתכוון לכלום, זה יכול להתכוון לעשות פסח. לזכור לעשות פסח, או משהו כזה.

דובר 1: כך הוא אמר, הפשט הפשוט של “זכור את יום השבת” לא אומר לומר או לחשוב כלום, זה אומר רק לעשות שבת. אבל שם החכמים נחלקו שזה אומר…

דובר 2: לא, הוא לא אמר שזה אומר אמירה, הוא לא אמר את המילה.

דובר 1: עד שהוא אומר את התשובה שהפירוש של “זכור” הוא לא לזכור, אלא…

דובר 2: “זכור” יכול להתכוון להזכיר, להזכיר, וזה יכול להתכוון לזכור.

דובר 1: כאן זה אומר להזכיר.

דובר 2: אהא.

“את היום הזה” – לא “ביום הזה”

דובר 1: ממילא, כמו אצלך, “וזכרת את היום הזה” זה פירושו… זה מאוד מצחיק, כי “וזכרת את היום”, “וזכרת את היום הזה”, שאתה תזכור את אותו יום שיצאת ממצרים, טוב מאוד. לא “ביום הזה”. “ביום הזה” רואים כבר פיזית שזה אותו יום. אוקיי.

דובר 2: כן.

דובר 1: יכול להיות ש”בליל חמשה עשר בניסן” הולך כן על “וזכרת את היום הזה”, זכור את היום הגדול.

דובר 2: כן, אבל זה לא מה שהרמב”ם מתכוון, כי תסתכל הלאה תראה.

הפסוק השני: “בעבור זה” – מקור הזמן

דובר 1: ופעם אחת, ופעם אחת שבליל חמשה עשר, הוא אומר, ומנין שהמצוה בליל חמשה עשר? תלמוד לומר, “בעבור זה”, “בעבור זה” לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.

דיון: איך עובדת הדרשה של “בעבור זה”?

דובר 2: מה הפירוש?

דובר 1: כי רואים שהמצוה היא בלילה.

דובר 2: לא, קרא, קרא את הפסוק.

דובר 1: “ביום ההוא לאמר”, מתי זה? ומה כתוב לפני זה?

דובר 2: סליחה, פשוט קרא את הרמב”ם קודם. “בעבור זה”, “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”. למה אתם לא נותנים לו לסיים משפט? אתם קוטעים אותו באמצע המשפט שלו.

דובר 1: מתי? לא כתוב אצלך ברמב”ם סוף המשפט?

דובר 2: “בעבור זה” – דורשים חז”ל על המילה “בעבור זה”, “בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”. איך הם מפרשים את זה לתוך הפסוק? “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים”. “בעבור זה” – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. זה רק פסח, אז המצוה של סיפור יציאת מצרים.

דובר 1: איך הפשט בפסוק?

דובר 2: אני אומר לך, הפסוק לא מדבר על פסח בלילה. הרמב”ם רק מביא את הפסוק, זה מספיק כדי להבין את הדרשה.

דובר 1: אבל שם מדברים על משה רבינו מצווה לעשות את הסדר, פסח מצרים, ושם כתוב…

דובר 2: לא, זה לא “והגדת לבנך”.

דובר 1: אוקיי, “that’s not gonna work”. המהלך “not gonna work”, “I don’t think”.

דובר 2: לא, לא שם כתוב אפילו “בעבור זה”.

דובר 1: נו, אז הרמב”ם…

הבהרה: איפה כתוב הפסוק?

דובר 2: “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים. והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים”. זה תפילין, המצוה שאמרתי עכשיו.

דובר 1: אילו מצוות?

דובר 2: “משכו וקחו לכם צאן”, צריך לעשות קרבן פסח.

דובר 1: אוקיי, אבל כתוב לומר מצה ומרור?

דובר 2: לא, אבל שם כתוב “והגדת לבנך”.

דובר 1: אבל כתוב לומר מצה ומרור?

דובר 2: כתוב לומר מצה ומרור? וכל הפרשה… הוא מתכוון לומר, מה עושים כשאין כבר פסח? אני מתכוון למראה מקום למה… אבל המהלך שלך של לנסות לשאול איך הדרשה עובדת, של להסתכל בהקשר של הפסוק, זה דווקא נורמלי, כי לפסוק אין שום קשר למצה ומרור. נכון?

דובר 1: אז איך הדרשה של “בעבור זה”?

הסבר: הדרשה של “זה” – משהו שמראים עליו

דובר 2: אוקיי, אז זה לא איך זה עובד. הדרשה עובדת ש… בוא נגיד יש הנחה כזו ש“בעבור זה”, “בעבור זה” אומר שאפשר להראות, כמו “זה אלי ואנווהו”, “מראין באצבע”. “בעבור זה” הפשט הוא שיש משהו כאן שמראים עליו. ו”זה”, בזמן המאכל, החכמים יאמרו שזה אומר המצה והמרור. אני לא יודע איך בדיוק הם עושים שזה אומר מצה ומרור, אני יודע בוודאי שה“בעבור זה” אומר לומר איזה “זה”, יש איזה דבר מולך. מתי יש דבר מולך? פסח בלילה. זה איך הדרשה עובדת.

דובר 1: אבל הדרשה היא שהילד הולך לשאול אותך על פסח, אבל זה יכול להיות כל דבר. כלומר, יהיה איזה דבר שהילד ישאל עליו. השיחה תתחיל עם משהו שהילד שואל.

קושיה: למה אומרים חכמים מצה ומרור?

דובר 2: אז זה דווקא קשה, למה אומרים החכמים? יש תירוץ, כי הפסוק לא אומר כלום על מצה ומרור, וכל הפרשה לא כתוב כלום על מצה. כתוב קודם אולי, אולי “מצות על מרורים יאכלוהו”, והרבה יותר קודם. לא אותה פרשה.

דובר 1: כן, זה הכל בבא. אחד בתחילת פרשת בא, אחד בסוף פרשת בא. “ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם”, אני מניח ש“הדבר הזה לחק לך ולבניך” הולך על כל המצוה, לא רק על ה… על מה שהוא אומר כאן.

להסתכל בהקשר של הפסוקים

דובר 2:

שוב, בתורה, “בעבור זה עשה ה’ לי”, כתוב איפה? שם אומר הוא בפרשת קדש, נכון? שם כתוב שצריך לזכור את היום, “זכור את היום הזה”, כן? לכאורה זה הפסוק שהבאנו לפני רגע, שם כתוב “זכור את היום הזה”. לא, זה לא בקדש, זה לפני קדש. “ויקראו ויאכלו לחם”, “מעבדי ה'”. “קדש לי כל בכור פטר כל רחם”, “ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה”, כן? “אשר יצאתם ממצרים”, נכון? זה עוד לפני פרשת קדש. כן, “זכור את היום הזה”, אומר לנו לזכור. מה זה אומר לזכור? למדנו במנחה, לא לאכול חמץ. כשתבואו לארץ ישראל, גם תאכלו מצה שבעה ימים, “מצות יאכל”, לא חמץ. ואז תאמר לבניך, “בעבור זה עשה ה’ לי”. כתוב כן, למה סתם סיבבת לי את הראש? כתוב כן, “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”. אומר הוא, אומר הוא, לומר “בעבור זה”, הם תירגמו, “בעבור זה” מתייחס למצה האמורה למעלה. חשבתי שזה היום, סתם סיבבו לי את הראש.

הפרשה והקונטקסט

דובר 1:

מרור לא כתוב, גם לא כתוב… לכאורה, פשוט, זה הולך על כל העניין, הכל בערך באותה פרשה. כבר קראו את העבודה, ואז אומרים שוב, “מה העבודה הזאת לכם?”. קודם שואל הבן, קצת קודם… לא, לא, משפחות זה כבר פסוקים אחרים. וכאן שוב, “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה”, זה פסוק אחר. כאן כתוב, “והגדת לבנך… בעבור זה”, לא כתוב על מה. כתוב “זכור את היום הזה”, לא תאכל חמץ, ותאמר “בעבור זה עשה ה’ לי”. וזו הפרשה, זו אותה פרשה שאנחנו לומדים שם, “זכור את היום הזה”. אבל לא כתוב מרור, איך אתה נכנס. אה, אוקיי, מיד נדבר על מרור. אתה שואל קושיה טובה. אבל קודם, לא כתוב מרור, גם לא כתוב לאכול מצה מזמן מסוים. אתה צריך להכניס לראש שלך את הרעיון שהחכמים אמרו שכאן בלילה הראשון יש לך מצווה מיוחדת לאכול מצה, זה לא כתוב בכלל בכל התורה. אבל… הפסוק אומר שצריך לאכול מצה שבעה ימים, וצריך לומר לילדים “בעבור זה”. בואו נלמד קודם בלי הבעיה של פסח וחמץ ומרור. בואו נאמר שהם הבינו שהפסוק אומר “בעבור זה”, הם הבינו ש”זה” הוא פסוק קשה קצת, “בעבור זה”, איך מתרגמים אותו. הם הבינו ש“בעבור זה” מתרגמים “בעבור”, אני לא יודע מה “בעבור” אומר, אבל משהו “זה”, “זה” בוודאי אומר המצה הנתונה למעלה, לא, המצה לא הנתונה למעלה, המצה הנתונה על השולחן. נו, מתי זה? “בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”. זו ההבנה של הראשונים.

חקירה: האם מצה ומרור מעכב, או הזמן הוא הגורם?

דובר 1:

אז המצה והמרור גורמים, או הזמן, ליל חמישה עשר גורם? אה, נראה שהרמב”ם הבין שהזמן גורם. יש מצווה בספר “בעבור זה”, ומזה לומדים. אמנם כן, לא נראה שיש מצווה, יש איזה עניין, אני לא יודע אם צריך להיות המצה והמרור מולך, הייתי חושב שזה לא מעכב, כי אם למישהו אין בדיוק מצה ומרור, הוא צריך לעשות סיפור יציאת מצרים בכל מקרה, ככה לעניות דעתי.

דיגרסיה: פסח שני וסיפור יציאת מצרים

דובר 2:

וגם צריך לדעת, למשל מישהו לא נוגע עכשיו, אבל למשל אם מישהו עושה פסח שני, מתי יש לו את המצווה של סיפור יציאת מצרים? מישהו שהוא טמא, הוא לא יכול לאכול קרבן פסח. רגע, כתוב בפסוק… אבל כל המצה והמרור התייחסו לקרבן פסח. למדת שישה פסוקים שמדברים על פסח, לא כתוב אף מילה אחת על קרבן פסח, אף מילה אחת לא. זה זכר לפסח בזמן הזה. לא כתוב כלום על יציאת מצרים, זה על קרבן פסח. כתוב על קרבן פסח, לא כתוב על פסח, זה על מצה ומרור.

דובר 1:

נאמר שהפסוק לא כתוב כך, מה אתם אומרים? זה מתאים לשכל, כי המצה והמרור עצמם הם סיפור, כן, המצה באה להזכיר משהו, המרור בא להזכיר משהו, מובן שהכל סיפור אחד, דבר שמזכיר את הסיפור. אבל זה לא מה שכתוב כאן, זו תורה יפה. כאן הוא לומד רק שיש מצווה בזמן הזה. להזכיר את הניסים שהיו, ומזה יש פסוק אחד שלומדים שיש מצווה להזכיר, וזה דומה לזכור את יום השבת, ועוד פסוק שלומדים את זמן ההזכרה, כי זה הפסוק “בעבור זה”. אוקיי, זה הכל.

כן, קטעו אותי, בואו נלך להלכה הבאה. אה, “וכל המרבה הרי זה משובח”“וכל המרבה לספר ביציאת מצרים”. וזה קצת מצחיק, כי הוא אומר “לספר” לא אומר ממש את זה, כמו שהילד לא יודע, אלא זו הלכה ברורה, חיוב של סיפור יציאת מצרים. ואנחנו יודעים את זה, אנחנו לומדים את זה, “והגדת לבנך”.

לשון הרמב”ם: “וכל המאריך” במקום “וכל המרבה”

דובר 1:

אבל כתוב בהגדה, אבל הרמב”ם מקודד את ההגדה, והרמב”ם כותב “וכל המאריך”, הוא לא אומר “וכל המרבה”, הוא אומר “וכל המאריך בדברים”, “כאילו מאריך ומסב”, “כאילו מאריך בדברים”. “שאירעו ושהיו”… מסע בבית הכנסת.

מעניין הלשון של הרמב”ם, יוצא מהרמב”ם שאם מישהו חושב “וכל המרבה” אומר שהוא צריך להמציא תורות חדשות, להגדיל את המכות, להוסיף… הרמב”ם אומר לא, צריך להיות “שאירעו ושהיו”, “וכל המאריך” לספר מה שקרה. אני אישית למדתי את זה בדיוק הפוך, איך אפשר להאריך על משהו שקרה? למדתי פשט הפוך, איך אפשר להאריך יותר ממה שקרה? איך אתה יודע מה קרה? אל תעשה מה שקרה.

הדגש של הרמב”ם על “מה שעשה”

דובר 1:

צריך לדעת, צריך לדעת את עיקר המצווה אומר הרמב”ם, לרמב”ם יש משהו, צריך לדעת הרמב”ם רוצה “הדיבור והתפארת המעשה והגדולה מה שעשה”, שני פעמים הוא אומר “מה שעשה”, אי אפשר להמציא דברים, “והצילנו מיד מצרים”. אוקיי, “והודה לו על כל הטוב אשר גמלנו”. כתוב שם עוד דברים. לא כתוב רק יציאת מצרים, כתוב ארבעה דברים שם.

אני חושב ש”קריעת ים סוף” אומר להפיק להודות. זה, כתוב שם עוד דברים.

אי אפשר לומר שהאריכות תהיה בנס עצמו, לא בדברי שבח והודאה. כך משמע כאן בסיפור, או ב… לא בהפקה, השיטה האחרת שאומרת שמאריכים בהלכות פסח. יש דברים אחרים שאפשר אולי להאריך.

פשט: האריכות היא בסיפור של מה שקרה

דובר 1:

כשהרמב”ם אומר “שאירעו ושהיו”, הוא מדגיש שזה פשוט פשט. הוא מדגיש שלדעתו, האריכות מדברת על האריכות בסיפור. זאת אומרת, במילים אחרות, פשוט פשט אומר לכאורה כך: יש מצווה להזכיר יציאת מצרים. עכשיו, מה השיעור המינימלי? כמה מהמעשיות צריך לספר? מספיק שאומרים “יציאת מצרים”. אם מישהו רוצה להאריך, הוא מספר יותר פרטים של המכות, של מה שזה לא יהיה, מבין? זה לכאורה פשוט פשט.

לכאורה, אפשר לומר כמו “שאירעו ושהיו” כך, שכשאתה אומר למשל “דם”, אתה יכול להיכנס, כל מכה יש בה אלפי פרטים קטנים כמה קשה הכל עשה למצרים. אבל אפשר אולי אפילו לומר שכשכתוב שבכל מכה ומכה היו שלוש מכות, לא אומר שהם מוסיפים, הם פשוט מוציאים שכשאתה חושב טוב, כן, היה קורונה, מה עשה כל הקורונה… אדם שמחזיק את זה יותר, הוא שכל מכה מביאה עמה עוד צרות. אתה לא מוסיף, אתה לא אומר סתם דברים פראיים. אתה לא רוצה לומר בריאליטי, אתה לא רוצה לומר שצריך לפנטז. על זה אומר הרמב”ם את הדגש “שאירעו ושהיו”, אתה נכנס לפרטים של כל…

הפשט הפשוט הוא שהמצווה היא ביציאה, שאומרים יצאנו ממצרים. בכלל לספר מעשיות זה כבר מאוד משובח, אבל זה לא עיקר המצווה. מבין? זה פשוט פשט.

האריכות צריכה להיות בשאירעו ושהיו. או כן או לא. אני אומר לך אבל, במעשה של העני או במעשה של המאנקי, הוא לא האריך בשאירעו ושהיו. אני אומר לך, כי זה לא קשור ליציאת מצרים. אז על זה אני חושב שלתאר את המכות, להגדיל את המכות, מה שהוא עושה בכלל. כן, מה זה מליצה. גם כשמדברים על הצרות של ה… כן, אבל גם שאתה הולך רחוק מדי. אני אומר לך רק שהמינימום, אפילו לא צריך לספר מה קרה. אפילו לא צריך לספר מה קרה, כדי לצאת ידי חובה. צריך רק לומר שיצאנו ממצרים. היו ניסים ונפלאות, וכן הלאה.

הלכה ג: “מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו”

מה השיעור של המצווה?

דובר 1:

מה המינימום? מה השיעור? מה השיעור? “והגדת לבנך”, מכלל שנאמר “כי ישאלך בנך”, יכול לא ישאלך? תלמוד לומר “והגדת לבנך” אפילו לא שאל. כאן לומדים שאפילו לא שאל. אבל הדבר הבא של “אפילו כולנו חכמים כולנו גדולים”, את זה הוא לא אומר. אולי הוא מבין כך? אולי פשט כך, כשאומרים לילד, זה לא כמו שמספרים. אומרים, כי ילד היה דם, כן, אבל אתה לא מסביר לו איך נראה בית שיש בו דם. אומרים לו שחכם צריך גם להרבות בזה, כי חכם מבין כבר כן שדם וכולנו כל מיני צרות שבאות עם זה.

אגב, אז אתה יכול לדבר על ההסבר. עכשיו אנחנו מדברים על ההגדרה של המצווה.

שלוש דרגות בדרשה של “והגדת לבנך”

דובר 1:

לכאורה זה אומר, ההגדרה של המצווה אומרת, שהיית יכול לומר שהפשט של המצווה הוא, שאם יש רק מישהו שלא יודע, צריך לספר. זה לא הפשט. אפילו הוא יודע, לא, אתה יכול לומר שלושה דברים. אתה יכול לומר שהפשט של המצווה הוא, אם הילד שלך שואל, אתה צריך לענות לו. קא משמע לן, לא, אפילו הוא לא שואל, אומרים לו. טוב מאוד. אומר הוא, יש לנו פסוק אחר, “והגדת לבנך”, אפילו הוא לא שואל אותך. היית יכול להמשיך לומר, אוקיי, בכל מקרה, המצווה היא… נו, המצווה היא, אם מישהו לא יודע, צריך להודיע לו. בין אם הוא שאל, בין אם הוא לא שאל, אבל הוא לא יודע. קא משמע לן, אני יודע כבר מה המקור של יאנץ. שאפילו חכם גדול, חכם גדול אומר שאפילו אתה יודע כבר. אז המצווה היא לא להודיע, להגיד, אמנם סיפור זה פשט להגיד אומר, המצווה היא כמו שאומרים להזכיר. כמו שבת, לא מזכירים “זכור את יום השבת לקדשו” כי לא יודעים מה זה שבת, מזכירים שבת, זה עניין לדבר על זה. כמו זכירה בדברים, זה הכל דבר אחד.

דובר 2:

מה זה אומר להזכיר?

דיון: שני היבטים של המצווה – להזכיר ולהודיע

דובר 1:

אה, אחר כך הוא אומר, רואה, החלק האחרון הוא נכנס, אני לא יודע אם הלכה ב’ היא אולי רק כמו… אני לא יודע, צריך ללמוד הלכה ב’ וג’. ההלכה הוא נכנס ל… המצווה להודיע מדבר הוא כבר כן על בנים, לא על חכמים גדולים שהם אומרים רק להזכיר. אז אני לא יודע איך זה מחובר.

“מצוה להודיע לבנים אפילו לא שאלו, שנאמר והגדת לבנך”.

דובר 2:

אז, והגדת לבנך לא כתוב אחרי מה שכתוב שהוא הולך לשאול?

דובר 1:

לא, לא, לא. למדת הגדה של פסח, זה לפני זה אומר המדרש האחר אה, שאינו יודע לשאול, את פתח לו, שנאמר “והגדת לבנך”. כן, והגדת לבנך כתוב בקדש, עוד לפני שכתוב… לא לפני, זו פרשה אחרת. אחר כך פרשה שנייה כתוב שהם הולכים לשאול, פרשה אחרת כתובה שהם הולכים לשאול, הפרשה הזו לא כתובה שהם הולכים לשאול.

ההלכה של שינוי ושאלה

דובר 1:

“וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך היה כך וכך היה. וכן אם אין לו בן אשתו שואלתו, ואם אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולם חכמים שואלין זה את זה”.

כן, “והגדת לבנך אפילו שלא שאל, שנאמר והגדת לבנך”.

“לפי דעתו של בן” – ההלכה של ד’ בנים

דובר 1:

“ולפי דעתו של בן אביו מלמדו”. זה השיעור, לפי דעתו של בן, אבל אין שיעור. אני לא יודע מה זה.

כיצד, בואו נראה, “אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כעבד זה במצרים, ובלילה הזה פדאנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות. ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”. אה, למה רק עם בן טיפש, הוא לא הבין הרבה יותר? אבל “אם היה הבן גדול וחכם”“מודיע מה שעשה לנו במצרים והנסים שנעשו על ידי משה רבינו, לפי דעתו של בן”.

דיון: איך מתאים “להודיע לבן” עם “אפילו חכמים”?

דובר 1:

מה המצווה להודיע לבן? אמרתי לך שאין מצווה להודיע לבן, אלא מצווה לדבר על זה. פתאום כן יש מצווה להודיע לבן. איך זה עובד? שמצד אחד, אפילו אתה יודע כבר, צריך בכל מקרה לדבר על זה. מצד שני, אם מישהו לא יודע, צריך כן להסביר לו. זה לא…

הראשון, לספר, לא אומר בכלל לדבר לאנשים, אלא לדבר ישירות לקב”ה, כאילו כמו רבי שאומר סתם הכרזה. זה משהו מין דבר אחר מלדבר לאחר. אז מה שנראה שמה שאומרים שאפילו חכמים לא ביטל, לא כמו שאמרתי קודם שזה משנה את ההגדרה של המצווה מלספר לומר. לא, יש מצווה לספר. כלפי העובדה, אני יודע, אני מוסיף בכל מקרה מצווה לומר. מישהו הסביר. אני מבין שאמרת שאולי הפשט שאפילו החכמים יודעים, אין דבר כזה שהם יודעים עוד כן. אז מה ה… תופס את הקושיה שלי? זו לא קושיה, אבל אני מנסה להבין.

“לפי דעתו של בן” היא ההלכה של ד’ בנים

דובר 1:

המשנה, ההלכה היא לכאורה ההלכה של ד’ בנים, נכון? נכון? אתה מסכים ש“לפי דעתו של בן” היא ההלכה של ד’ בנים? כתוב במשנה, כתוב במשנה “לפי דעתו של בן אביו מלמדו”. ועל זה בנויה לכאורה הברייתא, המדרש של ד’ בנים דברי תורה, נכון? נכון?

בואו נראה מה כתוב במשנה. הבאתי כאן, בואו נראה ההלכות כאן. מה כתוב במשנה? יש משנה, מה כתוב במשנה? נראה משהו שכשאין בן, יש מצווה להרבות בדברים, אבל יש בן, אין מצווה להרבות, אלא צריך להיות לפי הבן. יכול להיות שאז להרבות הוא לפעמים חיסרון. אם הבן טיפש, ואתה מרבה, הוא יבין עוד פחות מהבלבול. כי צריך להבין איך לעשות את זה.

כך נכון, כי אפילו החכמים הגדולים זה הפוך, תן להם להאריך, הם לא יתבלבלו מעצמם. אבל לילדים צריך להיות יותר אסטרטגי.

דובר 2:

אז ההארכה היא לא הלכה כללית?

דובר 1:

נראה משהו שכשאין בן, יש מצווה להרבות בדברים, אבל כשיש בן, אין מצווה להרבות, אלא צריך להיות לפי הבן. יכול להיות שאז להרבות הוא לפעמים חיסרון, אם הבן טיפש, ואתה מרבה, הוא יבין עוד פחות מהבלבול. כי צריך להבין איך לעשות את זה.

כך נכון, כי אפילו

המשך הלכה ז: דיון בהבנת “מאריך בדברים”

אז הוא מאריך, אפשר זה שתי הלכות אחרות. נראה כך. יש כאן שני דברים שונים בכלל. יש דבר אחד שהוא, נושא אחד הוא, אני מתאר לעצמי כך, נושא אחד בכלל הוא… כן, אני חושב שאולי זה כן, שיש שיעור. שכאשר אין ילדים זה אדרבה, לך כמה שיותר, אבל כשיש ילדים, הילד קובע את השיעור כמה להאריך, לפי הבן. יש בן שהארכה תעזור לו, יש בן שלהיפך, אמור לו כמה שפחות.

דובר 2:

רגע, זה מתאים ל”יאכלו ענוים”? מה לא מתאים? זה מתאים.

דובר 1:

לא, אני חושב בלשון ההגדה שאומרים לארבעה בנים, האם רואים שם גם דבר כזה.

שייכות לארבעה בנים

שלחכם אומרים הרבה, כן, אומרים לו אפילו עד “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”, הולכים איתו על הכל, כי הוא בן חכם. אבל בן טיפש אינו תופס, אם אתה אומר לבן טיפש “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן” זה חסרון, לא מעלה.

אני מנסה להסתכל במשנה. במשנה כתוב, כן, כמו שאתה אומר, “מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל”. כך כתוב, “ואם אין דעת בבן אביו מלמדו”. לפי דעתו של בן הוא מלמדו, כן, מתחיל בגנות

דובר 2:

אני לא מבין מה הוא מבין במשנה. אני מאריך לגמרי, אולי אתה מאריך. אתה מבין? אני לא מבין בכלל.

סדר הרמב”ם לעומת סדר המשנה

דובר 1:

במילים אחרות, הרמב”ם רוצה לפרש שזה לא כמו הסדר של המשנה, שיש את ההלכות שהוא מצא במכילתא ובמקומות אחרים של החיובים, והוא מערבב את זה מה שיוצא. הרמב”ם לא אומר מילה מלהתחדש, אבל שיהיה משהו חדש.

מה משמעות “מאריך בדברים”?

אבל כשהוא מאריך, יוצא משהו נקודה חדשה, משהו הבנה חדשה. אז כשאדם לבד, הוא צריך לבד להאריך עד שהוא בעצמו הגיע להבנה חדשה, תפיסה חדשה, הרגשה חדשה. אבל עם ילדים אין שום דבר, עם ילדים אתה צריך ללכת עם הילד.

דובר 2:

מה כתוב על חכמים גדולים? הוא מביא מקור, מה אומרים המקורות שבו? מה המקור של החכמים גדולים? אני יודע מהסיפור, ההגדה.

דובר 1:

בסדר, זאת אומרת עם ההגדה.

דובר 2:

מה בעצם המקור של זה? בחומש, ב… מה הוא אומר? אפילו… אפילו חכמים גדולים, במכילתא.

דובר 1:

אפילו חכמים גדולים, במכילתא. הוא מתכוון לומר את הקטע של ה… לא כל כך פשוט.

המקור ל”אפילו חכמים גדולים”

אחר כך נראה שהיו מאריכים בעצמם אפילו לא היה להם עוד. כאן מנסה הרמב”ם לומר את הגדרים של המצווה. הרמב”ם הולך קצת אחורה, נכון? סתם כך הסדר כמו שכתוב במשנה ובהגדה, שואלים את השאלות, ולפי… כנגד ארבעה בנים, כל אחד שואל את שאלותיו, ואם הוא לא שואל, מסבירים בעצמנו ועונים את התירוץ. לפי דעתו של בן הוא מלמדו כתוב אחרי מה נשתנה במשנה. זאת אומרת, עונים לילדים, כל אחד יבין, טוב מאוד.

אבל הרמב”ם מוציא את זה מהסדר, הוא רוצה קודם… כן, הרמב”ם יש לו את האליבא דמאן, אחר כך הוא אומר את הסדר בפרק ח’. אז, אני רוצה שנצטרך להבין מה הרמב”ם הבין? העיקר הוא דין. קודם, יש דין לומר, יש דין לספר. שתי הלכות. יש דין של אמירה, יש דין של סיפור לילדים. נראה ששני חלקים באותה מצווה, אני לא יודע בדיוק איך זה עובד. ומה שמספרים לילדים, זה אומר לפי דעת השואל בן. מסכים? הגיוני? אני מאמין שזה הגיוני.

דובר 2:

פחות או יותר. לא, זה לא מסכים פחות או יותר? או שזה מסכים כן?

דובר 1:

הוי, כי ישאלך בנך מחר. בוא נראה מה כתוב כאן. באבני נזר. אה, רואה? ר’ לייזר אומר, אה, מעניין. לא, אני נשאר עם הראיה שלי. איפה הראיה? כתוב כך במכילתא דרבי נחמיה בן אנטונינוס, “מועצת חברים של חכמים”, או “של תלמידי חכמים”. מה זה חכמים? תלמידי חכמים. “שעוסקין בהלכות הפסח עד חצות”. למה? כי כתוב “מה העדות והחוקים”. איפה כתוב זה? הלכות פסח? כן. ממילא, צריך לקחת, אולי רואה מה החכמים עושים. צריך לקחת “מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלקינו אתכם”. כאילו, זו השאלה של הבן חכם שאנחנו רואים, לא? זה בכלל לא נראה שייך לסיפור יציאת מצרים, זה דבר חיצוני של הלכות פסח.

דיון: הסברה או הלכות?

דובר 2:

זה ענין של הסברה. זה מתאים לראשון. שוב, זה מה שאמרתי לך לאחרונה, שיש שתי דרכים להבין את כל הדבר. או שאתה יכול ללמוד עם הסברה, אתה צריך לדבר על הדבר. או שאתה יכול אולי לצאת גם באמירת הלכות. אני מדבר על השבח של הקב”ה, נו, אצלנו השבח של הקב”ה הוא לדעת את ההלכות.

דובר 1:

לא, זה בדיוק. או שאתה יכול לומר שצריך להודיע, אבל להודיע לא ממש הגיוני לחכם, הוא כבר יודע. אתה תמיד יכול לומר, תכניס, אפשר תמיד לענות על הקושיא, אבל הרמב”ם לא אומר כך, כי הוא אמר “מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מעבדי עבדים היינו”. אפילו בהגדה שלנו, כן, אבל אצל חכם מה הוא אומר, כתוב “חכם מה הוא אומר… אף אתה אמור לו”. טוב מאוד. נראה שזה המקור שאפילו חכמים.

דובר 2:

ואצלנו לא כתוב שיש מצווה לקרוא ולספר, לא כתוב מצווה לקרוא לספר בהלכות פסח. זו שאלה טובה. האם מתכוונים גם ש“והגדת לבנך” אומר שאתה צריך לא רק לדבר בכלליות, אלא אתה צריך לדבר על המצה, על המרור, כי כל אחד מהם מספר עוד חלק מהסיפור, ואתה חוזר לסיפור. כן, המרור מספר כמה מר היה, המצה מספרת איך היהודים מיהרו. ראשית, אתה צריך עוד להכניס את הטעם, אתה צריך להיכנס לטעם של כל דבר, הפרטים.

דובר 1:

זה חכם, מה זה חכם? הוא רוצה לדעת את החוקים והמשפטים. כן, אני מבין, זה פשוט פשט, אבל אתה יכול לומר כך, בן טעם.

המבנה של הסיפור

וכך הולכים ומכסים יותר ויותר, וגם הולכים ונשארים בבית הנכון והראוי, כי אתה לא הולך לספר סתם פנטזיה, כי אתה הולך להחזיק במבנה. יש מרור, יש מצה, יש… פעם אחת עושים את ארבעת הכוסות, הוא לא נתן שום טעם כלל, ולא היה לו יפה כשאתה יודע מתי…

דובר 2:

לא, אני מתכוון, ארבעת הכוסות מרמזים על עוד משהו, נס או מה.

דובר 1:

לא, זה אומר לכאורה את ההלכות. כן, הלכות כהלכתן, אתה הולך לכסות את פרטי הדינים.

אני לא יודע, אני לא יודע איך בדיוק זה עובד. “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה”. אני לא יודע, זה מה שכתוב כאן.

למה הרמב”ם לא מאריך על חכמים?

בסדר, הרמב”ם לא מאריך איך החכמים הולכים לעשות. תגיד שהחכמים לא צריכים את ההוראות, הם יכולים להבין בעצמם. לא, לא כתוב בשום מקום, לא כתוב במשנה. כתוב המעשה של רבי אליעזר, הם ישבו וסיפרו את ההלכות, מה הם עשו? אני לא יודע, הם סיפרו את הלכות יציאת מצרים כל הלילה, או שהם אמרו את הלכות פסח כל הלילה. יש שתי גירסאות בסקטור.

דיון: מה משמעות “מאריך בדברים”?

דובר 2:

בסדר, ומה זה נכנס? אני רוצה להגיע לדבר שלי, שלהאריך זה כדי להגיע למשהו חדש, זה לא לומר שוב. אבל אצל הילדים, לא, אני חושב שאתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה.

דובר 1:

ומה? אני כבר יודע מה זה אומר להאריך באמת? מה קשה לומר להאריך זה סתם להאריך? אני לוקח לחשוב, להאריך אומר שאתה צריך להגיע להבנה חדשה.

דובר 2:

אני שומע טוב מאוד, כי כאילו יש מצווה להזכיר. אני לא יודע מה הבעיה. אני רוצה להבין מה אתה אומר, אני רוצה להבין מה אתה אומר. אני מתכוון, מה המצווה? כמה? אני לא יודע, דקה? עשר דקות? עוד יותר טוב. שעתיים? עוד יותר טוב. אני לא מבין מה הבעיה. מה שייך להאריך? אני סבור שזה לא חסר.

דובר 1:

לא, אני סבור שיש ענין של סיפור יציאת מצרים, שיהיה הבנה חדשה במה שקרה.

דובר 2:

כן, אבל אני לא רואה מה רע בפשט הפשוט, אתה מבין? כאילו, כן, להאריך, כי סיפור, יש כאן…

דובר 1:

זה קצת מסכים עם מה שהוא אומר, כי הוא אומר שאפילו רק קצת לספר יידיש לילדים, הרבים עושים כאן את המצווה של… תלמיד חכם צריך להאריך עד שהוא מגיע להבנה חדשה. זה לא רע… רואים, אני מתכוון, זה קצת אמת. כן, כי לבן תם, אפילו אם אתה מספר לו את הבסיס, הוא שמע משהו חדש, הוא שמע משהו חדש. אצל בן חכם אתה צריך לומר משהו יותר שיהיה…

דובר 2:

כן, אבל למה אתה צריך לקחת את ההגדרה על חדש? כמו שאמרת, צריך איזו סיבה למה לחשוב. אני מסכים איתך, גם לי אוהב דברים חדשים.

“הגדולה שבמעשה” – הלשון של הארכה

דובר 1:

כי מאריך בדברים שאירעו, הגדולה שבמעשה אבותינו, הלשון היא קצת להגדיל, כאילו. לא מתכוונים סתם להגדיל, מתכוונים תוספת משהו, הגדולה. הגדולה אומרת להגדיל.

דובר 2:

לא, זה אומר לספר שתהיה לך הנאה מזה.

דובר 1:

זה לא אומר מחשבות חדשות, זה אומר הגדולה אומרת ל… זה הדיבור שלך על השייכות של עשיית מחשבות חדשות, אני לא יודע. אבל הנקודה של התורה היא, שכאשר מיליוני אנשים יש להם מכה, קורה באמת מיליוני מיני מכות.

דובר 2:

אני שומע טוב מאוד מה אתה אומר, אני לא חולק, אבל אני מתכוון שזו לא הנקודה. המילה היא להבין עוד יותר טוב מה התרחש. כל שנה בפסח אתה צריך… אתה צריך שהמעשה יהיה…

דובר 1:

אבל אתה נכנס לטעמי המצוות כאילו, אתה באמת רוצה להבין מה יש מזה. אבל אם לומדים את התורה בתורת ל”ב הלכה, דין שצריך לדבר על זה זה עם עצמו אחד.

סיכום: שתי הלכות שונות

דובר 2:

לא, אבל בכל מקרה אני אומר, זה קצת מסכים. למה? כי יש לו בן טיפש הוא פטור מלהאריך? כי לבן הזה יש לו…

דובר 1:

הוא לא פטור, זה הלכות אחרות, זה מה שאני מנסה לומר לך. זה שתי הלכות אחרות. הוא לא פטור. לא, זה מה שאני אומר לך, הצורה של הבן, ומי שאומר שבן טיפש גם מחויב להאריך בדברים, הוא טוען על…

הלכה ז – המשך: הבדלים בין קטן וטיפש לגדול וחכם

לשון הרמב”ם: “כמו שעבד זה” ו”נסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”

דובר 1:

אם לומדים את ההלכות, יש דין שאצלך ידברו על יציאת מצרים.

אבל הדרך שאני אומר מסכימה קצת. למה בן טיפש יהיה פטור מלהאריך? הוא לא פטור, זו הלכה אחרת. זה מה שאני מנסה לומר לך. זו הלכה אחרת, בוודאי. הוא לא פטור. לא, זה מה שאני אומר. הציור של הבן, מי שיש לו בן טיפש גם מחויב להאריך ביציאת מצרים, והוא יצא. מה זאת אומרת הוא יצא? הוא יצא עם המינימום מה שזה, אני לא יודע בדיוק מה המינימום.

ואתה יכול לשאול עוד, ומי שיש לו בן טיפש, שהוא רב גדול שיש לו השגות גדולות, מה הוא מחזיק בן טיפש, והוא צריך להאריך לו כפי טיפשותו, מה הוא צריך לעשות? אני לא יודע, לא כתוב כאן כראוי מה הוא צריך לעשות. כאילו, אתה תופס שמדברים על מגוון מעשיות, והם התכנסו ומנסים לעשות הגדרה אחת. אולי אין הגדרה אחת. יש סעודה שאבא עושה לילדים, ויש סעודה שהחכמים עושים עם תלמידיהם. ולכל אחד יש את דרכו איך לעשות את זה. אם כולם עושים בדרך כלל את אותה מצווה, היו צריכים כולם לעשות את אותו הדרך.

זה היה אולי כן יפה, כי זה היה מאחד את כל הדברים. תלמידי החכמים מדברים בהלכה, והם מגיעים לטעם, כי פסח… כן, אבל זה פשט טוב, אבל זה יותר כמו גוזמא קצת כמו טעמי המצוות, שיש לך כבר רמה של הבנה למה. בפסח מדברים כן הרבה מטעמי המצוות, כי מצה היא בשביל זה, ומרור בשביל זה. אנחנו כבר נדבר על זה, אנחנו כבר נדבר על זה. זו אריכות. אני רואה שם שכבר קראתי אחר רבנו מנוח, משהו הוא אומר את זה, כי תלמידי חכמים מדברים בהלכה, והם נכנסים לזה.

בסדר, בוא… בסדר. לא, אני רק רוצה לצאת עם זה, כאילו יש את העבד מלמד, ויש את ההזכרה. זה שני דברים שונים. ומה שאתה אומר יכול אפילו להיות נכון. כשכתוב חכמים גדולים מספרים, זה לאו דווקא לא כמו שאמרתי קודם. אמרתי שזה אומר על הענין של הזכרה, שהם אמרו. אולי אפילו חכמים גדולים צריכים כן לספר. מה הוא מספר? אתה אומר ללמוד איזה חידוש, או לחזור על ההלכות. אני לא יודע. אני לא יודע את המילה חידוש. אולי לפי ערכו, לפי דרכו, לפי איך כל אחד יש לו את הדברים שלו שהוא יכול לעשות. אני לא יודע.

לא כתוב אצל הרמב”ם שחכמים צריכים לומר הלכות. כתוב שאפילו חכמים גדולים צריכים להסביר. בסדר. טוב.

עכשיו הם לומדים פרט בהלכות…

דיוק בלשון הרמב”ם: “כמו שעבד זה” ו”כמו שפדה זה”

דובר 1:

אבל מעניין לי קצת הלשון של הרמב”ם, “כמו שיפדה זה או כמו שעבד זה”. משהו נשמע כאן בחינת “בעבור זה”, הוא רוצה שהכל ילך עם הגמרא משהו. הוא מוציא, בדיוק כמו עם מצה ומרור זה הגמרא, אתה לא צריך לומר מוסר לילדים שלך, פתח את הגמרא. הוא מצא מזה מקור.

הוא מניח כאילו, אני מתכוון שהוא חושב, הוא רוצה לחשוב מה הילד לא מבין. מה ה… זה קצת מצחיק, כי הוא מדבר ממש מקטן הטיפש, וגדול וחכם מה הוא אומר? אתה תופס? לא. “כמו שעבד זה”, “כמו שפדה זה”, “כמו מצות אלו”. כן כן, אבל יש עוד משהו. הבנתי עוד משהו כאן. הבנתי עוד משהו. אנחנו לומדים עם דברים. הבנתי שהילד, הוא מבין, הקטן הטיפש לא מבין מה הוא מתכוון. מה החילוקי דיבור שהוא אומר אצל החכם, “וגדול וחכם”? “מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”. מה הוא אומר כאן יותר? הוא לא אומר כלום יותר. זה מאוד מעניין.

דובר 2:

לא, הוא באמת לא אומר. הוא אומר “מודיעו”, הוא צריך להודיע באריכות, אמור לו את כל הדברים היפים.

דובר 1:

לא כתוב כאן על אריכות. לא, רק “מודיעו”, להודיע את כל הדבר. לא כתוב כאן חילוק של אריכות וקיצור, נכון? כתוב. הוא רוצה להוציא איזה דיוק מ“לפי דעתו של בן אביו מלמדו”. נראה לי שהוא רוצה משהו לומר שילד קטן, אתה צריך להראות, “עבד זה”. לא כתוב רק להראות. אולי הוא מבין… מה ה… אני מנסה לדייק. הוא לא אומר “מה שאירע לנו”, הוא גם לא אומר את המילה “משה רבינו”, “נסים שנעשו לנו”. הוא לא מבין באמת מה זה אומר שמשה רבינו עשה ניסים וכל הדברים האלה. הוא מבין מאוד פשוט, יש עבד, זה אומר עבד, אנחנו לא עבדים. אפילו הקדוש ברוך הוא פדנו, אולי טיפש.

חידוש: הקטן והטיפש מבין רק את התוצאה, לא את הסיבה

דובר 1:

הוא מדגיש, אמרתי כך, טוב מאוד, אבל אמרתי הוא מדגיש אולי שהעבד, הקטן והטיפש, לא מבין בכלל את הקונספט שהקב”ה עשה ניסים. לא כתוב שם ניסים, לא כתוב שם ניסים.

דובר 2:

אבל הם רואים, הם רואים את העובדה, את התוצאה הם רואים.

דובר 1:

לא כתוב את הסיבה, לא כתוב ניסים. אתה רואה? “פדה את עמו”, “הוציאנו”.

אני מאמין שההבדל הגדול בין הטיפש לחכם הוא, החכם יכול גם להבין דברים שהוא לא רואה. הוא לא רואה שום משה רבינו, אבל אבא שלו אומר לו שהיה משה רבינו. הטיפש יודע שיש כאן בן חורין ויש כאן עבד. הוא לא מבין אפילו מי הפך מעבד לבן חורין, הקב”ה שכל הדבר, הניסים. הוא מבין רק את התוצאה, לא את הסיבה. הוא מבין רק, וזה מספיק, וזה החידוש.

תרגום לעברית

אגב, יכול מישהו לומר, “בשבחו של מקום”, הוא לא מבין מה זה אומר “הקדוש ברוך הוא הוציאנו”. טוב מאוד, הם היו עבדים, עכשיו, איך אומרים, “השתא עבדי”, מה שלא יהיה. הם היו עבדים, ועכשיו לא. וזה הוא מבין. אפילו זה הוא לא מבין ממש כך, זה ממש, מה זה אומר עבד.

זה גם דבר טוב מאוד לפי הרמב”ם אולי לעשות כרטיס וגם לשים עליו עבד ענק, ולומר “בעבור זה”, יש כאן עבד. “הא גברא דאתיב אריפתא דנהמא”, כן. זה לטיפשים שהוא צריך לעשות כך.

דיון: מה זה אומר “נסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו”?

דובר 1:

אבל תבין, אני חושב שזה נכון מה שאני חושב, שהקטנים לא מבינים מה הסיבה. אפשר לשמוע שזה אותו דבר כמו משה רבינו שהוא גם עניין של ניסים. אני חושב שזה טוב מאוד מה שאתה אומר, כי לקטן וטיפש לא אומרים לו כלום על משה רבינו, כי הוא לא הולך להבין. הוא רואה את ההבדל בין עבד לבן חורין. אפילו את הניסים הוא לא מבין, נכון? “פדה את עמו”. מה זה אומר הקדוש ברוך הוא? הוא לא יודע.

יכול להיות, אולי זה הפשט, יכול להיות שהקטנים חושבים שהרשעים עשו, והגדולים יודעים שמשה רבינו עשה. זה כבר פשט.

דובר 2:

לא, יש הבדל. “הקדוש ברוך הוא פדה את עמו”, אבל לא דרך משה רבינו? מה?

דובר 1:

אולי יש כאלה דברים. אני לא יודע. אני יודע שיש קושיה, לא כתוב “לא על ידי מלאך”. אבל הרמב”ם אני מחזיק שהוא יודע שהוא מדבר כאן על נסים שנעשו למשה רבינו. הפדייה עצמה הייתה למעלה מדרך הטבע, כמו שכתוב שם “פדה ה’ יתברך אותנו”. אולי זה, הניסים, מה שזה אומר לילד אומרים רק שמשהו קרה פעם אחת, אתה לא צריך לומר שזה נמשך תקופה שלמה ארוכה של עשר מכות. ולילד הגדול יותר אתה צריך לומר שזה לא היה נס אחד של יציאה, אלא זה היה נס שהתמשך.

כמו שהרמב”ן אומר שנס מתמשך הוא נס גדול יותר. לא שאתה צריך לומר משה רבינו, אתה מתכוון לומר לספר את כל המעשה, כל הניסים, כל המכות?

דובר 2:

לא, אתה יודע מה אני מתכוון לומר? כי הרמב”ם מחזיק בעובדה שהקב”ה לא עשה… אני מתכוון שהקב”ה עשה הכל עם ניסים. משה רבינו, כל ההתגלויות שראו, עשו ניסים, לא יודעים בדיוק מה.

דובר 1:

לא, הוא לא מדבר על העצם… אני מתכוון שלגדול אתה אומר גם “ופדה ה’ יתברך אותנו”, והוא מוסיף את הנסים שנעשו לנו. אוקיי, אוקיי, אוקיי. בטח הוא התכוון כאן לספר רק נסים שנעשו לנו מדם עד בכורות.

דובר 2:

אתה שכנעת אותי שנסים זה אומר מדם עד בכורות. נסים זה אומר הניסים עם משה רבינו.

דובר 1:

לא, לא, נסים זה אומר יציאת מצרים. אבל זה נקרא “נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים”.

דובר 2:

נו, הוא מתכוון לכל הניסים לכאורה, נסים ונפלאות, כולם מהמטה עד משה רבינו.

דובר 1:

יכול להיות, אבל הנס העיקרי זה נס היציאה, זה בוודאי. יכול להיות שזה הפוך. יכול להיות, אבל אני לא רואה שזה החידוש העיקרי. אני חושב שהחידוש העיקרי הוא ה… בקיצור, “מה שאירע לנו במצרים”.

מצה ומרור – הסיפור הבסיסי

דובר 2:

אה, זה אומר שכי בעצם המצה והמרור אומרים באמת רק את שני הדברים הבסיסיים. מצה ומרור זה מאוד חזק. אנחנו היינו מרור וקיבלנו מצה מהיציאה. זה פשוט הסיפור. לא כתוב על עבד.

דובר 1:

כן, לא כתוב שם ה… “עבד זרע שפחה זו”. לא כתוב העניין של עבד זרע שפחה זו. אני לא יודע. אוקיי.

יכול להיות שהוא מבאר זה, “כי לי בני ישראל עבדים”. הוא מבאר זה מה, שהיינו זרע קדוש.

קשר לשיטת הרמב”ם בהלכות עבודה זרה

דובר 2:

הדבר שרצית ללמוד הוא שהרמב”ם מסביר על איך התחילה עבודה זרה, הוא אומר את זה, שהמון העם לא רואים את הדבר שעובדים, הם רואים רק את מה שעובדים בו. אז כשלמשל עשו פסלים ודברים כאלה, בוודאי התכוונו שזה רמז למשהו, אבל האנשים הפשוטים לא רואים את הרמז, הם רואים רק את הדבר. זה עשה את הבעיה של זה.

דובר 1:

לא, הוא אומר את אותו דבר, הילד לא יודע את הלמה, הוא מבין את המה. המצה, המרור, העבד, אפילו… אבל לא יותר מזה. אולי מכאן באה ה… אני לא יודע איך הרמב”ם לקח, אבל ה”כמו עבד זה” זה אומר… מישהו עשה את זה ידוע. אולי מההגדה כתוב… מה אומרת ההגדה?

דובר 2:

לא, ה”כולנו”… אפילו… נו, מה אומרים בהגדה? “ואילו לא הוציא”… אולי זה?

דובר 1:

אולי זה מוציא את הנקודה, אני לא יודע.

דובר 2:

אבל אומרים כל יזכור שמישהו הוא עדיין עכשיו עבד, מישהו הוא כבר אלפיים שנה…

דובר 1:

לא, מדברים על מישהו, אבל גם יכול להיות כך.

דובר 2:

אה, זה מה שאתה מתכוון. זה אומרים ב”אילו לא הוציא”.

דובר 1:

יכול להיות, אני לא יודע.

עבדים בזמן הרמב”ם

דובר 2:

המקום שהרמב”ם חי היו עבדים מציאות, בטח לא כך. לא היו עבדים היום? מה? אצלו לא? פועלים, חברה… הוא היה במצרים או בספרד, היו לו עבדים בזמנו?

ר’ רבינוביץ’ מצטט סוכה נ”ז

דובר 1:

ר’ רבינוביץ’ מציין את הגמרא שם בסוכה נ”ז כתוב, שבלילה אמרו “פזרו עבדי”. מה הוא אמר? עבד שאדונו מוציא אותו לחירות… מה צריך לומר לו? הוא אמר, אני לא יודע מה הלשון.

אני לא מוצא את הגמרא, הוא לא מביא בדיוק את הגמרא, הוא אומר רק שזה צריך להיות. יש שם גמרא שמדברת על

המקור ל”כמו עבד זה” והעניין של שינויים בליל הסדר

המקור בגמרא פסחים קט”ז – רב נחמן ועבדו דרו

מה הוא אמר? עבד שאדונו מוציא אותו לחירות, מה צריך לומר לו? הוא אמר, “דאשתעבדת מיניה לבתר”.

אני לא מוצא את הגמרא. אני לא מביא כראוי את הגמרא בפסחים קי”ז. מה יש שם גמרא שמדברת על כל מיני על איך אפשר… מה אין שם? רגע. פסחים קט”ז עמוד א’. כן. כאן יש גמרא שמדברת על מה נשתנה, על… אני לא רואה את זה, אבל…

אה, דרך אגב, שם כתוב, הגמרא מביאה ברייתא, תנו רבנן… אה, כן, אני כבר יודע מה אתה אומר. קודם כל, הגמרא מביאה ברייתא, תנו רבנן, חכם בנו שואלו. מה? חכם בנו שואלו? זה לא הגיוני. חכם בנו שואלו. ואם אינו חכם… מה הפירוש של זה? ואם אינו חכם, אשתו שואלתו. לא, חכם, אם הילד חכם לשאול, הוא שואל. אם לא, הילד שואל. הוא חכם מספיק לשאול. כן, הוא לא אינו יודע לשאול. אדם שלא חכם הוא אדם שלא יכול לדבר. הוא כבר חכם. כן, כן, מה שלא יהיה. ואם אינו חכם, אשתו שואלתו. ואם לאו, הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות הפסח, שואלין זה לזה.

מעניין. נראה שתלמידי החכמים צריכים לשאול זה לזה קושיות. הוא מביא את זה כן מאוחר יותר במה נשתנה. במה נשתנה הוא שואל, כותב הוא. אבל לא בהלכה העיקרית.

המעשה של רב נחמן עם עבדו

אחר כך כתוב בגמרא, מעניין, שאמר רב נחמן לדרו עבדיה. רב נחמן אמר לעבדו דרו. דרו? דרא? אני לא יודע איך אומרים את שמו. היה לו עבד, ור’ אברהם’לה התייסר. יש עבד, זה תפס אותו כל כך שהוא משועבד לו. זה לא יכול להיות, אולי… הוא אומר שזה חייב להיות, הוא שחרר אותו קודם. זה לא הגיוני. טוב לו, שיהודים נפלאים.

מה הוא אמר לדרי? בכל מקרה, אני רק רוצה לומר לך, “עבדא דאפקי ליה מריה לחירות, יהבו ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר?” הוא שואל שאלה. “אמרו ליה, בעינן לדידך לשבוחי. אמרו ליה, פטרתן מלומר מה נשתנה.” מה זה ממש ההוא דמיניה. זה כל כך חמוד. רואה כאן שר’ נחמן החזיק שמה נשתנה הוא רק דרך איך… אני לא זוכר בדיוק, הוא אמר שיש דרכים אחרות איך ל… עכשיו עם שבטיא הוא דילג על מה נשתנה.

הפשט ברמב”ם – “כמו עבד זה” והנושא של שאלה ותשובה

מכאן לכאורה פשט ברמב”ם. הוא רוצה להציג את הדעות של רמב”ם של “כמו עבד זה”. כאן הוא עשה את הפייק… צריך להיות משהו גשמי שלהראות ש… לא שצריך להיות, אלא צריך אולי יותר דרך כזו לעורר את השאלה. כאן הנושא של שאלה ותשובה. אני אומר את השאלה גם, כל הדבר הוא כדי שישאל הבן. נכון? אני אומר, זה יכול להיות יותר כך… משהו יותר דמיון עבד, שייכות דמיון עבד. אה, עבד, מה… צריך איפשהו, אני לא יודע, צריך משהו איפשהו איכשהו להיכנס לנושא. אני לא יודע, זה מעניין.

אני לא יודע בדיוק. אני חושב שזה מעניין.

מכאן רואים גם שאפשר לצאת מה נשתנה עם כל הדרכים האחרות. “פטרתן”. ר’ נחמן באמת אמר שהוא פטור. הוא עשה כורך להיות סדר. לא כתוב שהוא צריך לומר את כל מה נשתנה, הוא אומר רק שלוש שורות. אבל הוא עשה את זה.

בכל מקרה, אז, בואו נלך לסדר שאני יכול להבין. זה היה מונח, זה היה יותר מסתם דיבור.

הדיוק ב”זה” – מצה ומרור או סתם שינוי

נראה שר’ אברהם’לה לא רצה… מעניין. הוא אומר כאן, זה דיוק חלש, אבל יכול להיות, אני לא יודע.

יכול להיות מה הוא מתכוון לומר שה”זה” ו”אשר זה”, כן, פשוט זה אומר מצה ומרור. אבל הרמב”ם אולי מתכוון לומר שאפשר לעשות עם עני “זה”. העיקר שזה יהיה ממש, שזה יהיה בעבר ושב. ה”זה” הקודם הרמב”ם השתמש רק ללמוד את הזמן. הוא לא אמר שצריך להיות מצה ומרור, הוא רק אמר שהזמן לומדים מה”זה” דצאי.

זה לא בכלל מעכב. דרך אגב, זה ברור, את זה לא צריך להגיע אליו. אתה יכול לראות את ההלכה הבאה שהוא הולך ללמוד, בואו נלמד אותה. מזה שאפשר לעשות שינוי, השינוי לא צריך להיות דווקא מהמצוות, זה יכול להיות שינוי רנדומלי. זה מאוד מצחיק. בואו נלמד.

הלכה ד – צריך לעשות שינוי בלילה הזה

“צריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה.”

גם מעניין הלשון, “כך וכך אירע וכך וכך היה”. “וכיצד משנה?” בואו נסיים. כיצד משנה?

ההבדל בין “אירע” ל”היה”

“אירע” ו”היה” זה אומר אותו דבר לכאורה. אני לא יודע בדיוק את ההבדל. “אירע” זה לכאורה שינוי, משהו קרה. “היה” זה איך שזה. “אירע” זה אנקדוטה, אירוע. “היה”, כן? כך אומרים על עבירות, אני לא יודע אם זה נכון כך. אני לא יודע. אבל “אירע” ו”היה”. לכאורה “אירע” זה משהו ש… אני לא יודע. זה יכול להיות דבר נקודתי, אני לא יודע. אני צריך לומר שאני לא יודע.

מה השינוי? – קליות, אגוזים, ועוקרין את השולחן

וכיצד משנה? מה השינוי? צריך לשאול מישהו שיודע יותר טוב. מה? כיצד משנה? כן, אבל הגמרא היא קלויה, כיצד? מה עושים למשל? מחלק להם קליות ואגוזים, ו… שנותן כל טעם קליפות אגוזים. כאן לומדים שלא נותנים סתם כך קליפות אגוזים לילדים. אלא במיוחד לכבוד פסח. אני יודע, סתם יום טוב, אבל יש עולמות אחרים. אולי זה אומר בזמן הראוי, זה לפני קידוש, מה שלא יהיה, אפשר למצוא ב… באופן שינוי, עוקרין השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, שבדרך כלל הוא מדבר על זה.

פירוש הראב”ד על “חוץ ממצה”

אבל חוץ ממצה רואים כאן כזה… שומע? ועל זה מתווכח הראב”ד ואומר שחוץ ממצה זה אומר משהו אחר, זה אומר הלכה שאוכלים מהר כדי שהילדים לא יירדמו. מאוד חשוב, כי אנחנו לא מקיימים את ההלכה. אנחנו למדנו שבוע שעבר שלכאורה צריך לעשות כך, כי אנחנו למדנו ש… עם גמלי אפיקומן והדברים. כן, כי הפשט של הראב”ד הוא גם האמת, כי אנחנו למדנו שקטן שיודע לאכול הוא מצוות חינוך מצה. יש לי ילד בן שלוש, הוא הולך להירדם לפני המצה, צריך לתת לו לפני שהוא ישן חתיכת מצה, אז הוא מקיים חוץ ממצה. אתה זוכר? שילדים קטנים…

חוץ ממצה זה אומר משהו אחר, תופסים את המצה ממנו לפני הזמן, שיהיה רעב, שיתעכב עד שנגיע למצווה של אכילת מצה. הוא יכול לעשות עכשיו ברכה, הוא לא צריך לעשות ברכה, הוא תינוק, הוא צריך לאכול מצה. אז אני, הוא אומר “מה נשתנה”, אני הולך לתת לו חתיכת מצה. שלא יירדם שם איפשהו באמצע שתי המצות. זה לא… לא? צריך לומר בשבת הגדול דרשה שהציבור שיש להם ילדים קטנים, שידעו שזו מצווה לילדים קטנים לאכול מצה, אולי גם מרור, זרוע, מה שלא יהיה, שיתנו אם רואים שהוא נרדם, לתת חתיכת מצה. בטח כך צריך לעשות, לא? שלא יהיה לנו ממש ראיה מחוץ ממצה, זה מה שזה אומר, לא? אולי זה אומר שכל הציבור יאכל מהר, אני לא יודע, מתי נעשה את ההגדה.

החידוש – אפשר לקיים “כדי שישאלו” עם סתם דברים מצחיקים

אוקיי. זה מאוד מעניין, כי אני תופס… אני חושב עכשיו, תפסתי דבר חדש שמעולם לא תפסתי. שלכאורה, מה נשתנה בנוי על הפסוק. הפסוק אומר “כי ישאלך בנך”, מה כתוב כאן? מה זאת? במילים אחרות המדרש הבין. מה נשתנה הלילה הזה, מה היום? זה אותו דבר, הוא לא מבין מה המצווה. תגיד לו מה עושים במצווה, כי… מה שלא יהיה מה הסיבה. כאן אני תופס פתאום שזה לא מספיק. מצה? אני לא יודע. הלכה. צריך לעשות דברים מצחיקים. איי, הדברים המצחיקים זה לא מצווה בכלל. מה שאתה תופס זה מאוד מצחיק. איך נפל להם שאפשר לצאת את הפסוק של “כדי שישאלו מה נשתנה” על סתם דבר מצחיק? אתה הולך היום ללכת עם כובע מצחיק? אתה הולך היום ללכת עם כובע מצחיק? כי התורה אמרה לשאול? בקיצור, בכל מקרה, כי כדי לקיים את העניין של מה נשתנה, כאן לומדים שאפשר לקיים את התורה בדרכים אחרות.

דיון: קליות ועוקרין את השולחן – פירושים

לא, קליות וקלויות זה לא עוקרין את השולחן. זה דבר אחר. אפשר לומר פשטים. יש פשטים, יש פשטים ארוכים על כל הדברים האלה. אבל פשטות זה בטח כמו שהרמב”ם לומד שזה סתם שינוי כדי שישאלו, וכיוצא בדברים אלו. הוא אומר ברור, אפשר למצוא עוד דרכים איך לעשות את זה. אני לא צריך לעשות בדיוק מה ש… אה, הוא אומר, רבינו יונה אומר קודם, הוא מדבר על הקליות, שקליות עדיין אסור לאכול, כי קליות עושים בדרך כלל מחיטה טרייה מיד, כמו שזה חדש עד מחר. הוא אומר, שמניחים את זה עם, זה מחזיק אותו משנה שעברה. זה לילדים. אחר כך הוא אומר שמה השינוי? כי בדרך כלל נותנים את זה אחרי הסעודה, לא לפניה. זה ה… זה סדר ראוי. אבל הרמב”ם לא אומר את זה.

זה עוד עוקרין את השולחן. הוא אומר, “מביאין קודם אכילה לפניו, כדי שיאמרו הילדים למה אנו אוכלים את אלו קודם הסעודה?” בסדר. ומאיפה הוא לוקח את זה? מי מביא את זה? הוא אומר בעצמו. הוא לא… הוא לא טועה. הוא לא טועה עם החברותא. נו, נו.

פירוש הסדר – עוקרין כדי שישאלו

ואתה יודע מפרשים, כן, חוץ מן המצה… אה, הסדר אומר באמת הפוך. לא שהסדר, חוץ מן המצה עם ועוקרין כדי שישאלו. אני מסתכל ברבינו יונה כאן. אה, כולי עלמא, שאם אתה חוסך לעצמך, אתה הולך לקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים. אתה הולך להתחיל את המצווה. כי כך מודיעים לילדים שזה יהיה הסיפור הלילה על מצה, כן? שהילד מחזיק את המצה בידיים, לא נותנים לו כבר לאכול לפני שמספרים לו, ומקיימים “ואלו ואלו שואלין ודורשין עליהם”. כך לומד הסדר. כך גם אני מבין. אני מסתכל ללמוד, אני לא יודע אם יש לי עוד חלק שני. אני לא בטוח.

אני יודע מה רבי יהודה אומר, “חוטפין מצה בלילי פסחים”, אפילו גם כל מי שצריכים לחטוף את המצה שלא יירדם.

סיפור יציאת מצרים — שינויים כדי שישאלו, שואל לעצמו, ומהות השאלה

חטיפת מצה — שאלה אמיתית או משחק?

דיון בשאלת מה נשתנה והחובה לספר ביציאת מצרים

המשך הדיון בחטיפת מצה

דובר 1: הילד מחזיק את המצה בידו, חוטפים אותה ממנו לפני שמספרים לו, האם הילד קיים את “ולא שמענו אלא מפי אברהם אבינו”, כך אני מבין. אני מסתכל בחלק השני, אני לא בטוח.

אני יודע מה ר’ יהודה אומר, “חוטפין מצה בלילה זה”, צריך לחטוף את המצה כדי שלא יירדם. אני לא יודע. מעניין. כן. אני לא בטוח.

אז יש כאן שינויים מעניינים שעושים כדי שישאלו. זה דבר פלא. לדעתי. כן.

קושיא על שיטת החינוך — למה לומדים הכל לפני פסח?

דובר 1: זה לא ברור, כי למשל בגמרא כתוב, אמרו עליו על ר’ עקיבא, ר’ עקיבא הקדוש חילק קליות ואגוזים לתינוקות ערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו. רואים הלאה שהפשט הוא לא שהם ישאלו למה מחלקים את החטיפים, אלא פשוט שיישארו ערים.

אז לכאורה מכאן אפשר היה לומר שהדבר שלומדים בחדר כל כך הרבה דברים, כל ילד חוזר הביתה כל היום, זה הפוך, הם עושים דבר חלש, צריך לבוא הביתה והכל יהיה עבורם חידושים, מה קורה כאן?

אולי יואלי צודק, בעיירה שלו הם מתאמצים. אבל אצלנו אין לנו שום התהפכויות לפני פסח כדי שישאלו בבית לפני פסח. חשבתי שצריך להפסיק את זה ממש יום לפני פסח, לעשות ניקיון מהחמץ, כך שהשאלות יקרו בסדר כשיש להם את ההזדמנות הראשונה.

לא, כל שנה אותו דבר, אני לא יודע. אני לא מאמין שהוא התכוון לזה. אני לא יודע את התשובה.

חזרה לחטיפת מצה — זה רק משחק

דובר 2: או שהוא שואל לעצמו מיד. זה שואל לעצמו, זו לא שאלה אמיתית, זה רק משחק של שאלה. חטיפת מצה פירושה כאילו חוטפים, עד שתשאל לא אחזיר לך את המצה. אוקיי, זה אומר שמשחק גם מספיק טוב. כי הילד לא שואל כי זה באמת מעניין אותו, הוא שואל כי הוא רוצה לקבל בחזרה את חתיכת המצה שלו.

דובר 1: טוב, זו המילה שלך. אתה רוצה לומר שאם הילד לא שאל באופן טבעי, גורמים לו לשאול. אבל אם הילד לא שואל באמת, כי הילד שואל רק כי הוא רוצה בחזרה את חתיכת המצה שלו, הרי הוא לא מעוניין בתשובה. אתה מבין למה אני מתכוון? זה כמו שואל לצנה.

ילד כזה ששואל כי זה מעניין אותו, ילד כזה לא שואל. הוא כמו האדמו”ר מבעלזא שאומר “על אבא, על אשה, על אמה, על אט”. לתת לו, לוקחים את המצה עד שתשאל, ואתה מקבל מיד בחזרה את המצה.

האם זה מה שעושים? כן, אולי.

תשאל אותי למה, אני אחזיר לך. “אבא, למה?” “כי היה מוקדם מדי לאכול, עכשיו אתה יכול לקבל אותה.” ככה? זו לא שאלה אמיתית.

תירוץ: צריך כל שנה לעשות דבר פלא חדש

דובר 2: לא, אולי דווקא לגבי… עכשיו אפשר לענות. לפי הקושיא, אם הילדים לא יודעים, אז אפשר לענות. אם מה שאנחנו צריכים כביכול לבוא עם שינויים חדשים, כי בפעם הראשונה הוא אכל מצה, זה כבר כולם יודעים. כל שנה צריך להחליף את ההלכות. “צריך כל שנה לעשות דבר פלא חדש.”

דובר 1: אהה. אבל אז הילד ישאל, “אבא, למה אתה עושה את זה?” אהה.

יכול להיות, כי הרמב”ם מביא שלושה בגמרא. מה אני עושה בשנה הרביעית? בשנה הרביעית תצטרך להמציא חדש, כן? זה לא דבר אחר אחרי השני שעושים, הוא מביא שלוש אפשרויות.

אוקיי, תראה, מדברים על איזה רמה של ילד. מדברים על ילד קטן מאוד. ילד גדול, הוא בעצמו כבר יודע משנה שעברה. יקירי, זה כבר החכם ששואל שאלה טובה יותר ממה שאני צריך.

אוקיי, זה אומר לנו הרמב”ם, “אפילו בין בניו גדולים”.

וזו הראיה שהבאת קודם.

הלכה ז — סדר של מי שואל

דובר 1: זה קצת חוזר על עצמו, כן, כי כבר אמרת בהתחלה “אפילו אין לו בן”, וכאן הוא אומר, “ואם אין שם אשה, שואל את עצמו”. עמוד חדש, הלכות שאלה.

אני אומר, הרמב”ם הולך קצת מוזר, כי הרמב”ם לוקח סידור והוא עושה מזה הלכות, כביכול… כי יודעים רק את הדרך איך עושים את זה, והרמב”ם מנסה לעשות מה החיוב לעשות, מה שלא ברור שיש דבר כזה. אני מתכוון, רואים מהגמרא, הגמרא הבינה כך, כי הגמרא, רב נחמן אמר פטורין לעולם, לא מבינים את סוג הדברים האלה. אני לא תופס מה אמרת, זה… אוקיי.

קושיא: איך השואל יוצא סיפור יציאת מצרים?

דובר 1: אז אילו בן יש, זה גם מעניין, כביכול לכל אחד יש עשה, אבל העשה הוא פשוט שהוא יודע ממילא את התשובה.

השואל גם יוצא סיפור יציאת מצרים עם השאלה? כמו שאלת חכם חצי תשובה? כי איך האישה יוצאת סיפור יציאת מצרים עם זה שהיא שואלת? זו קושיא ממש מוזרה.

דובר 2: היא שומעת, נו?

דובר 1: אה, היא יוצאת עם התשובה.

דובר 2: אולי הסיפור הוא שהשאלה היא חלק מהסיפור.

דובר 1: כן, ככה זה הולך, שואלים ומקיימים סיפור יציאת מצרים כי התחילו את השיחה.

אני חושב כך. זה חלק מסדר המצווה, כל מצווה עושים שני אנשים. אני לא יודע בדיוק איך. “ואילו אשתו שואלתו”. צריך לדעת שזה צריך להיות כמו מול.

אפילו כולן חכמים — שאלה היא באופן שאלה

דובר 1: “ואילו אשתו שואלתו”, שואלת אותו אשתו. “ואם לאו הוא שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה”. אפילו כולן חכמים שואלים זה את זה. זה פשוט שהשואל הוא לא כשיש מישהו שיודע יותר מהשני, אלא זה צריך להיות באופן שאלה. אז רואים גם שאפילו כשהשאלה לא אמיתית, זה לא אותנטי, ואתה יודע היטב את התשובה, כמו אצל החכמים.

אולי צריך למצוא שזה משחק של שאלה.

דובר 2: אה, מה נשתנה, זאת אומרת את המה נשתנה, אז כן.

דובר 1: אפילו חכם עולה ודאי, כלומר שואל לעצמו. מה זה אומר שואל לעצמו? מה זה אומר שואל לעצמו בכלל? זה אומר שהוא אומר את המילים של שאלה. זו בכלל לא שאלה במקרה הזה.

קושיא: האם אפשר לשאול את עצמו שאלה?

דובר 2: ואתה שואל שאלה טובה. לפני זה אומר הקב”ה “מה נשתנה הלילה הזה”. הוא אומר, צריך לפני זה כתוב כאן, הוא אומר לשון שאלה. אפשר לשאול את עצמו שאלה? אפשר לשאול את עצמו שאלה? כי אתה כבר יודע את התשובה, אולי אתה לא יודע?

יש חכמים, הם בכלל לא חכמים, הם לא תלמידי חכמים, אבל אדם בעצמו אומר כבר את זה, זה לא כל כך פשוט. רבי אלימלך אומר שאולי, אולי לא. יש מי שאומרים שאי אפשר, יש מי שאומרים שאפשר כן.

מה זה אומר “ישאלום זה לזה”?

דובר 2: ומה זה בעצם הפשט של “ישאלום זה לזה”? הוא שואל את עצמו “מה נשתנה”, הוא לא יודע, הוא כבר יודע. הוא אומר, צריך לשאול שאלה טובה, כי הוא לא יודע את התירוץ. זה מעשה של שאילה.

אני חושב שהאדמו”ר מצאנז אומר כך, שתראה, כשיש איש ואישה, אוקיי, האישה יודעת, אני ה… יש רמות, מה לעשות? כך זה מסודר. אבל יש קבוצה של חכמים שהולכים להיות שקטים כל הלילה, כי מי… מי שואל את מי? כשכל החכמים שואלים, זה לא עושה כבוד.

דיגרסיה: מתפלל בעד חבירו — מקבילה לשואל לעצמו

דובר 1: אוקיי. אני אספר לכם… אין לזה קשר ממש, אבל היה תאונה בפולס טרי, בקרית יואל. עשו אתמול עצרת תפילה, ור’ אהרן רייכער בא לדבר. והוא אמר בשם ר’ חיים קנייבסקי, הוא חזר בשם ר’ חיים מוולוז’ין, שמה שכתוב “מתפלל בעד חבירו יוצא הוא תחילה”, זה אומר אפילו כשהסיבה שהוא מתפלל היא כי הוא רוצה לעצמו, כי הוא רוצה יוצא הוא תחילה. הלכתי אחריו לשאול, אמרתי לו, במה הוא מתפלל בעד חבירו כשהוא מתכוון לעצמו? הרי הוא אומר מילים של דוד המלך. הוא לא אומר… הוא אומר את המילים של דוד המלך. אז כל העניין הוא שיש לו בדעתו את השני. אם יש לו בדעתו את עצמו, במה הוא מתפלל בעד חבירו? מה זה אומר בכלל?

הוא מתפלל עבור השני, אבל הוא… אין לי תשובה. אין לי תשובה. אני שואל, במה זה נקרא שהוא מתפלל בעד חבירו? אם מישהו רוצה לחזור לזה, במה זה נקרא שהוא מתפלל בעד חבירו? שם זה אומר, אני לא מבין, אתה מתכוון לומר שהוא מתפלל, הוא אומר פרקי תהילים, אבל אולי הוא אומר “יהי רצון שתעזור לפלוני ופלוני”? הוא מבקש עבור השני שלום, אבל באמת הוא מתכוון לעצמו. אני אומר סתם דבר. זה כמו שמישהו כבר עשה ניסיון, איך התנהגו, “היי, אני אתפלל בשבילך”. אה, זה יכול להיות, אז להחליף את הסדר של המעשים של שניים. אבל שלח מנות זה גם למעשה שניים. אז, אני לא יודע, אבל מה…

אה, בנוחות שני אנשים יודעים את התשובה והם שואלים. אתה מבין? הם בוודאי הפכו את כל המדרש. זה בוודאי הפוך. אבל בכלל, מתפלל בעד חבירו אומר, אתה מבקש עבור השני. זה עניין של אהבת ישראל. אתה מבקש עבור השני, אבל אתה מתכוון לעצמך? זה דווקא מה שעשית, התפללת לעצמך. התפללת לעצמך, אז מה קורה לעולם בשבילך? אמת. בקיצור, אלה דברים עקומים.

חזרה: מה הגדר של שאלה?

דובר 1: אז, מה אתה רוצה לדעת? אתה שואל את אותה שאלה על השואל את עצמו. מה הגדר שואל? אם הגדר שאלה אומר אני יודע משהו לא, ואני שואל את עצמו, אל תעשה חלילה… אולי זה אומר ששאלה אומרת שאני לא יודע. זה ניסיון החבורה. זה… יש לי הנאה כשהקהילה עונה לעצמה. אומרים שהרבה תורה חסידית היא מעבר לפשט האמיתי. שואל, שואל, אנחנו יודעים ששואל אומר לשאול. שואל אומר גם לדבר. אולי אני פשוט לא יכול להבין את השאר.

דיון על מהות “שאלה” במה נשתנה (המשך)

הבעיה של שואל לעצמו

דובר 1: אתה שואל את אותה שאלה, כששואל את עצמו. מה הגדר שאלה? אם הגדר שאלה אומר אני יודע משהו לא, אז אני שואל את עצמו, אני עושה את התנועה. אלא מאי, חייב להיות ששאלה לא אומרת אני לא יודע.

זה ניסיון הדברים. מה ה… זו קושיא טובה, אין לי תשובה טובה. אני זוכר שיש הרבה תורות חסידיות סביב זה, אבל פשט אמיתי, אני באמת לא יודע.

פשטים שונים ב”שואל”

דובר 1: שואל, שואל, אנחנו יודעים ששואל אומר לשאול. שואל אומר גם, אולי יותר פשוט להבין את הגדר של המילה שואל. זה לא אומר לשאול כי רוצים לדעת תשובה, אלא כך צריך להיות. אבל איך זה עובד, אני לא יודע.

הייתי חושב שאולי שואל אומר כמו דורש. יש לך דורש בית, ויש לך שואל שאלה, לשאול. יש משהו קשר? אני לא מבין את הקשר. שאלה היא לא כמו שאתה אומר, זה לא נראה כך.

שאלה כהתקשרות — שאלת שלום

דובר 2: התורה שלי היא שאלה, אבל מה התירוץ? כאן אתה אומר כן, זה קשה לעשות את זה… חשבתי אולי משהו אחר.

דובר 1: אתה רואה למשל הקב”ה מדבר עם… יש דבר כזה כמו שאלת שלום נשים, כמו שאלת שלום, נכון? שאלת שלום לא אומר אני לא יודע מה שלומך, אלא אני שואל אותך. שאלת שלום, דרישת שלום, שניהם אותו לשון. שניהם לא אומרים, אני לא באמת שואל שאלות מידע, נכון? זו דרך, אני פוגש אותך, אני שואל אותך מה שלומך, מה נשמע.

אז, יכול להיות שכמו למשל כשהקב”ה עומד, כן, הקב”ה שואל את אדם הראשון, איכה? הוא יודע. אבל זה סוג של… זה לשון שלא תתפוס את אדם הראשון, שלא יבהל פתאום, זה משהו התקשרות עם הדברים. יכול להיות שדרך השאלה היא יותר שהוא רוצה התקשרות עם הדברים.

שאלה כבילד-אפ — להתחיל תורה

דובר 1: אז אפשר להבין שהשאלה היא אותו דבר עם השינויים. הפשט הוא, צריך איפשהו להתחיל. איך מתחילים? עושים הצדה. מציגים שמשהו הוא בחינת נמנע, או בחינת… הסיפור, כמו כל תורה שהרב אומר היום, הוא התחיל עם עשרים וארבע קושיות. מה שעושה את התשובה מעניינת יותר. מה שהמשיכה היא התרגשות להיות…

דובר 2: רבי, אבל זו מה שנקרא קושיא אמיתית, זה אפילו לא. זה פשוט דרך להתחיל. כמו שהרבי אמר, זו לא קושיא, זה בילד-אפ לתשובות.

דובר 1: בדיוק, זו דרך להיכנס לזה. כמו שמתחילים חבורה שמועס, מה הוא עושה? הוא מתחיל “ברשות כל הקהל הקדוש”. מי נתן לך רשות? אני לא יודע. זה אמת.

אבל משל למה הדבר דומה, השאלות ותשובות בכלל התשובה היא לתשובות, לא לשאלות. כמו תרומת הדשן, הוא כתב בעצמו את השאלות ותשובות. יכול גם להיות. בדיוק. שאלת חכם חצי תשובה.

שאלת חכם חצי תשובה

דובר 2: לא, שמעתי נקודה אחרת. שהשאלה אומרת להבהיר מה מטריד, ועם זה זה חצי תשובה.

דובר 1: אמרתי שזה סדר, וזה הגיוני, זו דרך יפה להיכנס לדבר. הייתי חושב, אה, אוקיי.

למה לטבול פעמיים?

דובר 1: השאלה כאן עושה עוד משהו. השאלה… הפשט האחר הוא, אם אתה רוצה שכל הדברים יהיו הגיוניים, כל הזזת השולחן, עם זה עושים שהזזת השולחן היא חלק מסיפור יציאת מצרים. אבל לשאלה אין שום פשט לעשות את הטבילה פעמיים. בוודאי לא.

הסדר המקורי היה בשאלת הבן

דובר 1: אבל אם אתה רוצה לעשות עוד יותר פשט, הייתי אומר כך: הסדר, הסדר המקורי היה בשאלת הבן, כמו שכתוב בתורה. אחרי שכבר יש סדר, עושים את זה אפילו כשזה לא הגיוני, כמו הרבה דברים. אומרים, מה כתוב בסידור? אה, זה לא רש”י, אני לא יודע מה הם מתכוונים, הם השתגעו. אולי זו הפעם הראשונה שרואים בבירור שיש לך סדר שלא הגיוני, ואומרים לך “תעשה את זה בכל זאת, זה לא הגיוני”. כמו שמשה רבינו אמר, “אה, זה כתוב בסדר, מה אתה רוצה?”

כל סיפור יציאת מצרים היה הפוך

דובר 1: זה מעניין, כי בדרך כלל שאלה היא אחרי שמשהו קיים, ועל זה שואלים שאלה. אבל ללכת לעשות משהו בשביל השאלה זה פתרון לצד. אבל האמת היא שכל סיפור יציאת מצרים היה שהקב”ה עשה ניסים כדי שיוכל לגאול. “ואני אקשה את לב פרעה” כדי שהם… הכל היה הפוך.

חשבתי גם, אם זה כבר מוזכר, התשובה לדבר בסיפור יציאת מצרים. אם זה כבר מוזכר, התשובה כבר נגזרה, אז גם הייתה שאלה מזויפת. אבל אתה לא יכול לרדוף אחריו. אתה לא יכול לתת לו את הכתובת שלי. אתה לא יכול לתת לו את הכתובת שלי.

מעשה

דובר 1: וזה המעשה. אתה רוצה לשמוע מעשה? יהודי בא ללוות ממני כסף, וכאן נגמר המעשה.

הלכה: וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח

ההלכה ברמב”ם

דובר 1: אוקיי, וצריך, עוד הלכה. וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. זה מעניין, כי השאלה היא גם מאוד דומה להתחיל. להתחיל בגנות ולסיים בשבח אומר להתחיל מלמטה למעלה, כביכול. שלא תגיד מיד, אתה יכול לצאת עם לומר שהקב”ה גאל אותנו, אבל שתי דקות. זה גם הבילד-אפ. שניהם יש להם סדר דומה. שניהם יש להם סדר דומה, כן. הדרך איך זה הולך.

וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו… כי כאן הוא כותב את החידוש הגדול יותר, כי זה בא… אוקיי, כאן מתחיל סיפור יציאת מצרים. בימי תרח ומלפניו… אוקיי, אלה שתי השיטות, רב ושמואל, זוכר? הרמב”ם פוסק שתיהן.

דובר 2: מה השיטה האחרת?

דובר 1: תקרא, תקרא, תקרא, אני אזכור את שתיהן.

שלוש רמות בגנות

דובר 1: אוקיי. כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים, ותועים אחר ההבל, ורודפים אחר עבודה זרה. מעניין, הוא אומר שלושה דברים. כופרים בה’, כן. ותועים אחר ההבל, ורודפים אחר עבודה זרה.

דובר 2: כל השלושה הם אותו דבר.

דובר 1: אני לא יודע. אוקיי. כופרים ביחוד השם, לכאורה. לא לגמרי…

דובר 2: זה לא כופרים במה?

דובר 1: לא, אם אתה רודף עבודה זרה זה לא…

דובר 2: כופרים זה שפה ערבית, נכון? כופר. ו… אצל הרמב”ם, אוקיי, אתה רוצה לומר דבר פשוט.

שלוש רמות בשבח

מחלוקת רב ושמואל: מתחיל בגנות ומסיים בשבח — המשך

דובר 1: אוקיי, אוקיי, אוקיי. הוא מתחיל בעבודה זרה, ומסיים… המסיים בשבח הוא, מסיים בדבר שהקרבנו הקדוש ברוך הוא לו. מאוד מעניין. כי כאן יוצא שסיפור יציאת מצרים הוא סיפור הרבה יותר גדול, כן. שקרבנו הקדוש ברוך הוא לו, ונתן לנו את התורה, וקרבנו ליחודו. אלו הם השלושה, השלושה, כן, לכאורה. כופרים זה קרבנו הקדוש ברוך הוא, זה יוצא כפירה. ואמונה בתורה, והתורה עושה רגולציות, וכוונה ליחודו, שיש רק בורא אחד.

יש שלוש רמות. היה רגע… אבל מה הם שלושת הדברים האלה אני לא יודע.

דובר 2: לא, אני אומר, צריך לחשוב. בהלכות עבודה זרה אומר הרמב”ם שזו עבירה גוררת עבירה. קודם האדם הראשון, אבל כאן הוא מתחיל מיד בכופרים.

כופרים = אתאיזם לפי הרמב”ם

דובר 1: אבל אתה צריך לזכור, אצל הרמב”ם… על זה יש לי תירוץ, אבל על שני הבאים אני לא יודע בבירור. אבל על הראשון יש לי תירוץ, כי השתמשתי בזה הרבה פעמים, שלפי הרמב”ם, עיקר איסור עבודה זרה הוא אתאיזם. כי עבודה זרה היא הבעיה, לפי הפשט, שאתה לא מבין שיש משהו שהוא מחוץ לכל המערכת. כי האל שלך הוא גוף, כביכול גוף, איך שתרצה לקרוא לזה, כי הוא לא אל. ממילא אתה אתאיסט, כי אין לך אל. כי הרמב”ם… ברוחניות, כופר בעבודה זרה. זה לא זה או זה, אבל לא משנה.

אז, לפי הרמב”ם, כל עובדי עבודה זרה הם בעצם אתאיסטים, כי הם עושים אל שאינו אל, ואת האל במקום זה אין להם.

דיון על הנוסח: “לו” או “לא”

דובר 2: למה אתה אומר לא? כתוב לא.

דובר 1: לא זה מה שכתוב אצלי הבא. לא לעבודת ה’ או לא לו לאדם?

דובר 2: לא, אצלי כתוב לא לו, לא לו. לא לו.

דובר 1: שוב, כתובים שלושה דברים. לו, לא. מה זה לא? מאיפה הוא לוקח את הלא? אני חושב שזו טעות. שינויי נוסחאות?

דובר 2: יש לו קב”ה בראש. אני לא רואה איזה שינויי נוסחאות שיהיה כתוב נוסח. אבל כבר כתוב עבודתו. יש עבודתו אמת, כוונה כבודו לא לעבודתו אמת.

דובר 1: לא, כתובה גרסה אחרת. יש גרסאות אחרות.

דובר 2: ומה הן אומרות?

דובר 1: כוונה כבודו לא לעבודתו. כן?

דובר 2: בדיוק.

הרמב”ם מפרט עבודתו בשלוש רמות

דובר 1: הרמב”ם פירט את עבודתו בשלוש רמות. נראה, אמרתי פעם שיעור על זה, אני לא זוכר מה אמרתי. נראה שאצל עבודתו לא מספיק אצל הרמב”ם, כי עבודתו אינה העיקר. יש את הלו. לו פירושו ידיעת עצם אלוקות. אחר כך… כי כשלומדים את הקטע הפשט הוא שצריך לומר שיעור שלם בהלכות עבודה זרה בענין של ידיעת אלוקות. טוב מאוד. מי שהולך הלאה, הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א’ זה המעשה לכאורה.

דובר 2: כן.

דובר 1: מאוד מעניין. זה סוג אחר של סיפור בכלל. הסטורי זה סטורי אחר.

מחלוקת רב ושמואל

דובר 2: זו השיטה של… שוב, זו השיטה של… של איך קוראים לו? של רב. מחלוקת רב ושמואל. אני רק רוצה לדעת…

דובר 1: נראה לי שהוא היה אומר את זה.

דובר 2: הגר”א היה אומר שבמשנה כתוב “מכניס לתוך ביתו”, וזהו. הרמב”ם הולך להביא את שניהם.

דובר 1: ארץ חמדה, מאיפה מתחילה ההיסטוריה?

דובר 2: אני רוצה להבין יותר טוב, אבל אלו שני דברים אחרים. אני בטוח שאפשר לשאול את זה ממקומות אחרים ברמב”ם. הטועים והיחוד…

רמז ברמב”ם: מצרים התחילה כי “תועים אחר ההבל”

דובר 1: אבל יש כאן אולי ברמב”ם קצת רמז שכל מצרים התחילה רק כי היה “תועים אחר ההבל”. אם היהודים היו כל הזמן דבוקים בקב”ה, לא היתה מתחילה מצרים.

דובר 2: לפי שמואל השאלה היא, למה היינו במצרים? לפי שמואל, אני לא יודע. אני לא יודע. אני מתכוון, לא שצריך לעבור את כל הדרך לסוגיה אחרת, אבל השאלה היא…

דובר 1: לא, אני לא יודע.

הפסוק בספר יהושע

דובר 2: טוב מאוד, זה הפסוק. זה הפסוק בספר יהושע. מה כתוב בפסוק?

דובר 1: טוב מאוד. זה מתאים מאוד טוב, כי הרמב”ם אומר בהלכות עבודה זרה שהיו שלושה שלבים, נכון? קודם כולם ידעו, אבל הם החליטו שצריך לעשות את כבוד של מלך, לעשות את ההיכלות, לא משנה. והוא מביא את הלשון כך: “מסרו עליהם עצה, כלומר, הכל יודעים שאתה הוא לבדך, אלא תועלתם וקצולתם שמדמים שזה הבל רצונך הוא”. זו הלשון עוד לפני עבודה זרה. אז, “הבל” הוא מילה לדברים שאינם דווקא עבודה זרה. זה השורש של עבודה זרה, שהוא ה…

“הבל” — השורש של עבודה זרה

דובר 2: אתה מתכוון לומר שרוצים להיות משהו פיזי ל…

דובר 1: הרמב”ם אומר את זה. הרמב”ם אומר את זה. אני אומר לך, עשו את הצלמים, צורות, לא משנה, כדי להשיג בהם רצון הבורא, לא משנה מה הלשון, ואחר כך, מזה נהיה עבודה זרה. אחר כך נהיה שלב שלישי של הוצאת עבודה זרה, לכאורה שלב שלישי, מבין מה אני אומר? וזה היחוד. יחוד הוא מתכוון לומר, בשלישי הוא לא מתכוון יחוד השם, הוא מתכוון יחוד העבודה, “וידעתי”. כלומר, מה שאברהם אבינו ומשה רבינו אחר כך עשו, שלא יעבדו את העלילים, כי כשעובדים עלילים נעשים כופרים בו. והקב”ה עשה כוונה יתירה, לא טעות, אלא לעבוד אותו.

המשמעות הרחבה יותר של יציאת מצרים

דובר 1: אז מה שמתקיים, לפי הפשט, הפשט הוא שהגאולה היתה גאולה הרבה יותר גדולה, לא רק שוחררנו ממצרים, שוחררנו מכל הדורות של תרח, כן? זה אומר רבינו מנוח. זה ה… אפשר לומר את זה קצת אחרת, שאם לא היתה עבודה זרה, יהודים לעולם לא היו משועבדים לפרעה, כי אומרים שמי שמאמין בהשגחה יש לו יותר טוב… לכאורה, לא, לכאורה, כי… אה… כי המעשה של יציאת מצרים אינה סתם המעשה שהם היו עבדים ושוחררו, המעשה היא שהם נעשו עובדי ה’, הם נעשו אכשר דרא.

קושיה: מה קשור אלינו תרח?

דובר 1: השאלה היא איך מתחילים. שמעתי פעם שמישהו אמר, אפשר להתחיל מזה שיהודים… שני דברים, אפשר לומר שני דברים. אפשר לומר שבגלל שיהודים עבדו עבודה זרה קרה בכלל מצרים, כמו שאני אומר שאם היהודים היו כל הזמן מאמינים ביחודו, היו מאמינים בהשגחה פרטית… לא, אבל אני אומר איך ללמוד פשט, מה הקשר בין שני הדברים. אבל אפשר לומר שהיתה גאולה… אוקיי, אבל היתה בין יהודים לא היה שווה. אתה רואה שמתרח עד “שקבעו המקום לעבודתו” היה רצף של משהו עבודה זרה. זה נכון היה יעקב, זה נכון היתה תקופה טובה, אבל… זה יכול להיות. נתקעתי כשאמרת שיעקב היה.

דובר 2: לא, אבל סתם ככה שאלתי אותך את הקושיה, מה קשור לי תרח? בינתיים היה יעקב שכן היתה לו האמונה. זה לא פשט שמצרים שחררה אותנו מתרח, היה… עד כאן, אז יש עוד תשובה לזה. כאילו, לרמב”ם יש גרסה של זה, ולרבינו דוד אבודרהם יש גרסה של זה, והפשט הפשוט לא בדיוק ככה. למה בינתיים היתה יציאת מצרים? על גלות מצרים. הוא לא אומר בדיוק.

ההתחלה והסוף של המעשה

דובר 1: בכל אופן, ההתחלה של המעשה היתה תרח, והסוף של המעשה היה ה, כאילו, מתן תורה. בעצם, הכוונה “להביאנו אל המקום לעבדו” לא מתכוונת דווקא ליציאת מצרים, זה מתכוון כבר למה שאנחנו קוראים מתן תורה, או לשלב של “ואביא אתכם אל הארץ”, מה שהשלב נקרא. לא דווקא… כאילו, אומרים הרבה פעמים שזו היציאה הרוחנית והיציאה הגשמית, או מה. אבל, לא ברור הקשר לשני דברים.

מחלוקת רב ושמואל: מתחיל בגנות ומסיים בשבח

דובר 1: לרמב”ם יש… “לפיכך חייב אדם להודיע”, נראה שהוא מחלק את זה לשני דברים. לא, לא, קרו שני סטוריס, שני סיפורים ארוכים יותר. המחלוקת היא רב ושמואל. המשנה אומרת, “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”. רב ושמואל נחלקו. אחד אמר שמה שהוא מתכוון זה… מה שהוא מתכוון זה… “מאי בגנות?” רב אמר, “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו”, ושמואל אמר, “עבדים היינו”. זו המחלוקת. הגנות היא עבודה זרה. בא שמואל ואומר שרב אמר שזו לא גנות.

דובר 2: לא, זה סוג אחר של גנות. הגנות פירושה צרה, נבך, הם היו נבך. וזו גנות שהם היו רשעים. שניהם גנות. זה דבר רע, וזה דבר רע. נו, אני אומר, יכול להיות שזו היתה מחלוקת של איזו גנות בדיוק אנחנו מדברים כאן. נראה שכבר היו שתי נוסחאות כאילו של ההגדה שדיברו.

חידוש: רב גם מודה על יציאת מצרים

דובר 1: אבל שמע, רב, מה זה “מתחילה עובדי עבודה זרה”, גם מודה שצריך לדבר על יציאת מצרים עצמה גם. לכל הפחות. כתוב, “לפיכך חייב אדם להודיע”, לא כתוב יוצא בשתי השיטות. רב עצמו מודה.

דובר 2: אגב, מה שאמרתי לך, אני לא יודע, כי אולי ה”מתחיל בגנות ומסיים בשבח”, השבח הוא בכוונה “המקום לעבדו”, או מה שהוא יאמר שם. אבל יכולה להיות גם חולשה אחרת. זה בטוח לא הפשט שהרב אומר שעיקר הסטורי הוא עבודה זרה והפטור מעבודה זרה, כי לפיו אפשר לחתוך את המצה מרה, הדברים שלא חשובים, כי הכל סיפור של זה מתחיל עם תרח ונגמר עם המצוות לא עושה סנס.

דובר 1: נו, אולי באמת? אני חושב שצריך לחשוב לפי רב שבוודאי עיקר הסיפור הוא יציאת מצרים עצמה, אבל משהו התחיל לפני כן. על זה זה מה שאני רוצה לומר, מה עוד היה בין עבודה זרה שלהם, על זה הכל… זה לא אומר את זה בכל מקרה. אני מתכוון, יכול להיות להיפך. הרמב”ם אומר, בעצם אדרבה, צריך ללמוד באותו מקום, הרמב”ם אומר בכוח, צריך ללמוד על… יכול זה להיות? כן, אבל גם במשהו שהרמב”ם היה לו מאוד… צריך ללמוד שיש דבר שכתוב על ש… לא, לא בטוח.

דיון: מאיפה לומדים “מתחיל בגנות”?

דובר 2: רב, בטוח כתוב בתורה “עבדים היינו לפרעה במצרים”. מאיפה לומדים את ה”מתחיל בגנות”?

דובר 1: הוא אומר, תראה ברבנו יונה. מה אומר רבנו יונה? אפשר לומר שעיקר יציאת מצרים היא ה”יקרבנו המקום”. אה, כבר תחילה נכנס לשפלות. זה לא נכנס חיזוק עם ה’.

דובר 2: לא, אבל הוא מביא פסוק. “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה”. מה כתוב לפני זה? זה לא פסוק. זה לא כתוב רק על יציאת מצרים, זה כתוב על כל התורה.

דובר 1: מה הענין עכשיו?

דובר 2: אה, הוא מדלג על המשך הפסוק בעבד היינו, שכתוב “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו”. אז מזה רואים שהוא לא מדבר רק על יציאת מצרים, הוא מדבר על כל התורה. כל התורה פירושה זה מה שאמרת עכשיו.

דובר 1: אוקיי.

דובר 2: והיא אומרת והיא, “והיא משכיל ומודע”, כן, “והיא משכיל ומודע”, חוץ מזה.

דובר 1: נו, זה משכיל חדש. הוא רוצה כאן לומר משהו, הוא רוצה כאן לעשות לא סיפור אחד.

דובר 2: אוקיי, וזה פשט פשוט, כי אין איך לעשות סיפור אחד. זה פשט פשוט במשכיל, איך שהוא מבין.

המבנה הדו-חלקי של הרמב”ם

דובר 1: אני מתכוון הרמב”ם אומר שזה ממש ברור שאחד הוא כולו רוחניות, אחד הוא כולו הדעות, ואחד הוא עצם העובדות.

המשכיל ומודע: ארמי אובד אבי

דובר 2: “והיא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה”.

דובר 1: איך מסיים הרמב”ם? איך עונים למשכיל על יציאת מצרים? “על ידי שידרוש מארמי אובד אבי”, שם זה מתחיל מארמי אובד אבי עד שהוא מסיים כל הפרשה, עד הסוף.

חידוש: ארמי אובד אבי לא מתחיל עם תרח

דובר 2: והלא, מעניין, אבל ארמי אובד אבי לא מתחיל עם תרח, עם לבן.

דובר 1: המדרש מתחיל עם לבן, כן?

דובר 2: זה נכון. אפשר פעם לתת לייק לה. לפני זה היה תרח.

דובר 1: לא, זה חילוק מאוד גדול. ארמי אובד אבי זה כבר לא הבעיה שלנו, אנחנו היינו טובים, היה לנו דוד רע, והוא תפס. תרח אומרים שאנחנו הבעיה. זה חילוק עצום.

דובר 2: אני לא יודע. אני לא יודע.

דובר 1: זה חידוש גדול, כי ארמי אובד אבי, לשון הפסוק היא, מדברים הלאה על ה… ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויהי שם לגוי גדול וירעו אותנו המצרים. מדברים על אותו הדבר. מאיפה לוקחים את כל המעשה הרוחנית, הדבר של דעת האמת, כל הדבר?

דובר 2: זה חידוש של הרמב”ם. כי הרמב”ם מתחיל גם הלאה, ארמי אובד אבי. הרמב”ם לא אומר פשט ארמי אובד אבי. אני לא יודע על מה אתה מדבר.

דיון: הבנת הרמב”ם את המשנה

דובר 1: מתחיל בגנות ומסיים בשבח, אז הוא אומר ארמי אובד אבי.

דובר 2: זה שני דברים אחרים. כתוב במשנה, “מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי”. הרמב”ם הבין שהוא מדבר על שני הדברים, על ידי זה שהוא אומר את זה, הוא עושה קצת מהרמב”ם. איך הוא מתחיל בגנות ומסיים בשבח? על ידי שהוא דורש מארמי אובד אבי. אבל למעשה זה לא נכון, כי אתה רואה שהמתחיל בגנות הוא הקטע הנוכחי שאומרים לפני זה, ה“מתחילה עובדי עבודה זרה”.

דובר 1: יש מיליון הבנות ברמב”ם, והיא שעמדה, מה הפשט של והיא. זה לא פשט במשנה ובגמרא. והיא שעמדה, מה כתוב שם? והיא שעמדה, זה הפירוש.

דובר 2: והיא שעמדה פירושה לא כבר שהרמב”ם אומר שזה ככה ההלכה, שיוצאים דרך שהיא דרש. הוא אומר והיא, זה יש.

הלכות ההגדה – סיום הפרק

הלכה ד (המשך) – “ולא עוד אלא שמאריך בדרש פרשה זו”

דובר 1: מה הפשט של ה”והיא”? זה לא מתאים לפשט במשנה ובגמרא. ה”והיא שעמדה”, מה אתה מבין? ה”והיא שעמדה” נראית לי מוזרה.

“והיא שעמדה”, אתה מתכוון לומר שהרמב”ם אומר שיש הלכה חדשה, ויוצאים דרך “והיא שעמדה”? הוא אומר, “והיא” היא הפירוש של מה שכתוב “שעמדה לאבותינו ולנו”. לא, לא, זו ההלכה, אבל זה לא… זו ההלכה. אני לא יודע, אולי יש פשט טוב יותר. שני הדברים זה מה שמתכוונים לומר “שעמדה לאבותינו ולנו עד שבא אברהם אבינו”. לא, לא, זו ההלכה. זה מעכב, לא מעכב, אני לא יודע, אבל זו ההלכה. והלאה, “והיא שעמדה”, זה מה שאתה מתכוון? על ידי זה הוא משכיל להבין את משמעות שבח. אבל זה קצת מצחיק לגבי הענין.

“ולא עוד אלא שמאריך בדרש פרשה זו ורמזים שבה”.

דובר 2: זה פשט. טוב מאוד. לא, לא, לא, טוב מאוד.

דובר 1: שוב. עכשיו אתה כבר אומר קצת איך עושים את זה. איך עושים את ה”משכיל להבין את משמעות שבח דאברהם אבינו”? ואיך עושים את ה”המאריך לספר בצרותינו ורמזים שבהם”? גם על ידי שמאריך בדרש פרשה זו.

נכון?

דובר 2: מעניין.

הערות כלליות על המבנה של ההלכות

תרגום לעברית

דובר 1: כל הרמב”ם כאן, הוא אומר, למשל כשהוא אומר “ומתחלה עובדי עבודה זרה וכו'”, האם הוא לא מודיע לו כבר מ”ארמי אובד אבי”? הוא אומר את אותו הדבר, אבל… לא את אותו הדבר. הוא אומר… הוא אומר את המצווה כמה פעמים, אבל חלקים אחרים של המצווה, דרך אחרת איך מגיעים למצווה. אלו דברים אחרים, לא כמה פעמים אותו הדבר. יש כאן הלכה של “משכיל להבין את משמעות שבח”, יש כאן הלכה. איכשהו, קודם הרמב”ם רוצה להניח איכשהו. ההלכה בונה את ההגדה של פסח שלנו, כל העניין.

דיון: השייכות של “ארמי אובד אבי” ל”מה נשתנה”

דובר 2: אבל אפילו בן גדול וחכם צריך לשאול אותו “ארמי אובד אבי”?

דובר 1: אבל על “ארמי אובד אבי” אין שום עניין של שאלה, אין לזה שייכות. לא אותה הלכה. על זה לא עומד ההוא. כשהרמב”ם אומר מה שהטור מביא, “צריך לעשות שינוי בלילה הזה”, הוא אומר, כל הדברים האלה שדיברתי עכשיו, שיש מצווה של סיפור, ושהסיפור יהיה באופן שאלה, וכל הדברים האלה, שצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח.

ואתה שואל שאלה טובה, לרא”ן יש את התשובה. יש לו דין נוסף. גילוי, אם מישהו לא התחיל בגנות ומסיים בשבח, האם קיים את מצוות סיפור יציאת מצרים כתקנה? הוא רק לא קיים את המצווה עם הדבר שעומד שם בדברי קבלה, שצריך לומר “ארמי אובד אבי”? או שחסר בסיפור? כי חלק בסיפור הוא זה. מי זה? הרא”ן. לא, זה לא ברור. הארץ, הארץ זה הרא”ן. אמרתי לך, כי אני חושב שהרמב”ם עושה משהו קצת מוזר. הוא מנסה ללכת אחורה, וזו לא העבודה הנכונה ללכת אחורה.

דיון: מה התירוץ על “מה נשתנה”?

דובר 2: ועכשיו הוא אומר משהו, שזה המינימום. לא, אבל למה אי אפשר להניח את אותו הדבר? למה אי אפשר לחבר את שני הדברים? התירוץ על “מה נשתנה” הוא הגנות מסיים בשבח. בוודאי התירוץ עצמו, יש לו שני פשטים, שיהיה כך, התירוץ עצמו הולך לפי דעתו של בן.

דובר 1: מה הקושיה? מה אתה לא מבין?

דובר 2: לא, התירוץ על ה”מה נשתנה” לכאורה זה הוא ההלכה סוף כל סוף. למה טובלים פעמיים? כדי לקיים את ההלכה. למה אוכלים מצה? כדי לקיים את ההלכה. אז זה ההכרח לכל הדברים האלה, שצריך לקיים את ההלכה.

דובר 1: אבל חשבתי, סיפור יציאת מצרים זה למה עושים את זה? כי התשובה היא סיפור יציאת מצרים. אמרתי, אמרתי, זה טוב, אבל זו לא תשובה. לא צריך לענות. לא צריך לענות.

אם ילד שואל למה אוכלים מצה, ואתה עונה לו “עבדים היינו”, לא עניתי לו למה אוכלים מצה. אתה לא צריך לענות לו.

דובר 2: אז כבר, זה טוב. יכול להיות מה שאתה אומר, כאילו מה שאתה שואל, כאילו מה שאתה אומר, הוא לא אומר, במינימום, בבור, הוא מסביר את כוונת המקום ברוך הוא. אולי זה רק לחכמים שמבינים, כי הילדים הקטנים שיודעים רק…

דובר 1: לא, אבל הוא אומר הרי בן גדול וחכם הוא אומר רק, מודעין אותו שאין אנו אוכלין אלא…

דובר 2: כן, אבל זה כלול בזה.

דובר 1: אולי כשתגיע למילים “לפי דעתו של בן”, תראה שזה עוד יותר חכם.

דובר 2: לא, זה כלול בזה. אני מתכוון שזה כלול בזה. אני לא רואה… לא, זה לא קשה להאמין. זה כלול בזה. זה… איך קוראים לזה? אני לא יודע.

הערות על הסדר של ההלכות

דובר 1: אבל האמת שזה באמת… זה החלק הבא של ההגדה. זה קצת מצחיק איך הרמב”ם עושה את זה להלכות, ואחר כך הוא הולך לומר את ההגדה. כי ההגדה הולכת שקודם בא מה נשתנה, אחר כך בא מתחילה, אחר כך בא… אתה מבין? אנחנו רוצים לעשות מזה כאילו הלכות, אז אנחנו עובדים קצת אחורה.

דובר 2: לא, כן, אבל זה נכון.

הלכה ה – “כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו”

דובר 1: לא, במיוחד ההלכה הבאה: “כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו”. גם זה עוד יותר. מה זה אומר מינימום? גם זה המינימום של המצווה. אני לא יודע, אני לא יודע… אני לא יודע אם הרמב”ם לומד… אף על פי שהרמב”ם לומד לכאורה שזה צריך גם לומר, לא רק מינימום.

דובר 2: אפילו עשיתי את כל הדברים, דיברתי על רמב”ם, אמרתי את המילים… כך מבינים לכאורה ברמב”ם, כי הוא אומר הרי הכל. אמרתי באמת כמוך, שרבן גמליאל הוא הרי לא. לא, שזה המינימום. אם מישהו דורש, הוא נכנס לעומק של עבדות לחירות…

דובר 1: שוב, שוב, אתה אומר פשט ברבן גמליאל. אתה רוצה לומר פשט ברבן גמליאל, אני אומר פשט ברמב”ם. פשט ברמב”ם הוא שצריך לומר גם את זה.

אבל הרמב”ם אומר הרי “כל שלא אמר שלשה דברים אלו בלילה הזה לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור”.

דובר 2: הוא הלך בסדר הלא נכון, פסח מרור ומצה.

“ודברים אלו כולן נקראין הגדה”

דובר 1: אה, לא, אני חושב אולי… “ודברים אלו” – עכשיו תסביר, אני רק רוצה לומר את הסוף. “ודברים אלו כולן נקראין הגדה”. מה? מה זה “ודברים אלו”? “ודברים אלו” לא עולה על שלשה דברים. זה מתכוון סתם לכל מה שנאמר עד עכשיו.

עד כאן, במילים אחרות, מ… לא, מ… “כמה שנאמר”? מהלכה ב’ לפחות. אולי מהלכה א’. הלכה א’ אומרת רק את המצווה. מהלכה ב’, זה נקרא הגדה. שמעת על הגדה של פסח? הגדה של פסח היא כל הדברים שלמדנו עכשיו.

אתה מתכוון לבין הזמנים הבא, שמעת פעם דבר כזה הגדה? מה הוא רוצה לספר לנו? זה אחד משלושת הרמב”מים המצחיקים שאומר, זה נקרא הגדה. אוקיי, ומה אתה רוצה ממני?

כבר, שאלה טובה, הא?

דיגרסיה: הקשר בין שלושת הדברים של סיפור ושלושת הדברים של רבן גמליאל

דובר 2: אני חושב תורה קטנה, אולי הוא אומר ששלושת הדברים הם גם השלושה… כי הרמב”ם אמר שלושה דברים בסיפור של אבל, אני מתכוון של כן, של טהרה: כופרים, טועה מאחר עובדי עבודה זרה, ואחר כך היה הפתרון היה “שקירבנו המקום”. והפסח הקב”ה אבטא אבותינו היה הקירוב המקום לעבודתו, כן? הקב”ה השתמש בנו והיינו מקורבים עם הראיה של הבית שלי. בכורי מצרים הוא הרג, בכורי ישראל גאל. הוא הראה שאלו הילדים שלו. ועם מה שהגויים ענו אותם, עם זה נעשתה ההבדלה נטועה. יש לנו עוד מזל שהיהודים נעשו עם זה רחוקים מהמצרים, עם מה שהיו עבדים. אתה מבין מה אני מתכוון? אוקיי, הלאה.

דובר 1: אה, אז אני לא יודע, כבר מיד. אני צריך לתת לעצמי קצת הפסקה. אני לא יודע מה.

סיום

דובר 1: בקיצור, עד כאן, זה… דבר אחד אני מבין מהסיום, “הורונו רבותינו עד כאן הלכות ההגדה”. אחר כך יהיו הלכות אחרות על הד’ כוסות ודברים אחרים, אבל מה זה הלכות ההגדה? הלכות ההגדה של פסח זה ארבע ההלכות, פחות או יותר. יש הרי את כל ה… איך הם מתחברים זה מאוד קשה. אני לא רוצה שום…

כבר, עד כאן זה הרמב”ם להיום.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of Shiur – Laws of C…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Shiur – Laws of Chametz and Matzah, Chapter 7

Introduction: The Mitzvah of Recounting the Exodus vs. Remembering the Exodus

The Rambam counts in the introduction to Laws of Chametz and Matzah 13 mitzvot, and the eighth mitzvah is “to recount the Exodus from Egypt on that night” – to tell about the Exodus from Egypt on that night.

Simple meaning: The Rambam emphasizes “on that night” – this is a mitzvah specific to the night of the 15th of Nissan, not a general mitzvah of remembrance. He doesn’t say “remember” but rather “to recount.”

Novel points:

1. The Rambam did not rule that there is a separate mitzvah of remembering the Exodus from Egypt throughout the year. He doesn’t count it in the enumeration of mitzvot. Even though we mention the Exodus from Egypt in Kriat Shema, in Kiddush, in Birkat HaMazon – this is not a mitzvah in its own right, but rather part of the text of those mitzvot (Kriat Shema, Kiddush, Birkat HaMazon).

2. In Laws of Kriat Shema (Chapter 1, Law 3) it states that we read Parashat Tzitzit at night “so that a person should mention the Exodus from Egypt by day and by night.” The Rambam doesn’t understand this as a separate mitzvah, but rather as a detail in the Laws of Kriat Shema – a reason why we read three portions, not a mitzvah of remembrance in its own right. In Laws of Kriat Shema the Rambam counts only one mitzvah: “to read Kriat Shema twice daily” – nothing more.

3. The distinction between “recounting” and “remembering”: Recounting means telling the details of miracles and wonders, remembering is a general mention. The distinction is only relevant for one who holds that there is a mitzvah of remembering the Exodus from Egypt – but the Rambam doesn’t have such a mitzvah, so the question falls away.

4. The Mishnah in Berachot (Chapter 1) with Ben Zoma – “so that you shall remember the day of your exodus from Egypt all the days of your life”: The Sages argue with Ben Zoma whether we mention the Exodus from Egypt at night. The Rambam can learn that even according to Ben Zoma this is not a mitzvah in its own right – it’s a law in the Laws of Kriat Shema, not a separate mitzvah of remembrance. The verse “so that you shall remember” doesn’t automatically mean that it’s a mitzvah.

5. Why didn’t the Rambam hold it’s a mitzvah? Several possibilities: (a) The language “mitzvah” doesn’t appear anywhere in Chazal regarding remembering the Exodus from Egypt as a separate mitzvah; (b) “Whoever did not say” in Birkat HaMazon/Pesach doesn’t mean one must fulfill a mitzvah of remembrance – it’s a law in the text of the prayer; (c) The Rambam makes a great distinction between what is a mitzvah and what is merely a concept.

6. [Digression: The Ramban] – The Ramban speaks much about the Exodus from Egypt as the foundation of faith, but this is a hashkafic concept, not a halachic mitzvah.

Law 1 – A Positive Torah Commandment to Recount

“It is a positive Torah commandment to recount the miracles and wonders that were done for our forefathers in Egypt on the night of the fifteenth of Nissan, as it says ‘Remember this day on which you went out from Egypt’ just as it says ‘Remember the Sabbath day to sanctify it.’ From where do we know it’s on the night of the fifteenth? The Torah teaches ‘And you shall tell your son on that day saying, because of this’ – at the time when matzah and maror are placed before you.”

Simple meaning: It is a positive Torah commandment to recount the miracles and wonders that happened to our forefathers in Egypt, on the night of the 15th of Nissan. The source is the verse “Remember this day,” and the Rambam compares it to “Remember the Sabbath day to sanctify it.” The second verse “because of this” teaches the time – the night of the 15th of Nissan, when matzah and maror lie before you.

Novel points:

1. “On the night of the fifteenth of Nissan” refers to when the mitzvah is, not when the miracles occurred. The language can be complex, but the simple meaning is clear: “to recount on the night of the fifteenth of Nissan” – the mitzvah to tell is on that night.

2. The Rambam says “of the Torah”: It’s mentioned that not always when the Rambam says “of the Torah” does it simply mean Biblical – but generally yes. It’s also mentioned an approach that perhaps the Rambam learns that that Mishnah (Ben Zoma) is a Rabbinic mitzvah (asmachta), not Biblical, but this is not the Rambam’s intention here.

3. “Remember” – thought or speech? The word “and you shall remember this day” could seemingly mean only thought (remembering in the mind), or even an action (like bringing the Pesach offering), not necessarily speech/recounting. The Rambam therefore brings the comparison to “Remember the Sabbath day to sanctify it” – just as there Chazal learned that “remember” means Kiddush through speech, so too here “and you shall remember” means a mitzvah of speech/mentioning (being mazkir), not just thinking in thought. The word “remember” has two meanings: (a) to remember, (b) to mention/recount. Here it means to mention – speech.

4. The simple meaning of “Remember the Sabbath day”: The simple meaning of “Remember the Sabbath day” doesn’t necessarily mean to say or think – it means simply to make Shabbat, to keep Shabbat. But the Rambam learns it as speech (Kiddush), and so too by the Exodus from Egypt – recounting through speech.

5. “This day” – not “on this day”: The verse says “and you shall remember this day” (remember/mention the day), not “on this day” (on the day). This means the verse itself doesn’t say when one must mention, but rather what one must mention – the great day of the Exodus from Egypt. Therefore one needs a second verse (“because of this”) to learn the time.

6. How does the exposition of “because of this” work? The key is the word “this” – which means something one can point to (like “this is my God and I will glorify Him” – “pointing with the finger”). “Because of this” means: because of this here – something that lies before you. When does something lie before you? At the time when matzah and maror are placed before you – that is the night of the 15th of Nissan.

7. Question: Maror doesn’t appear in the portion. In the portion of “Remember this day” (Exodus 13) nothing is mentioned about maror, and even matzah doesn’t appear there in the context of the night of the 15th specifically. “They shall eat it with matzot and bitter herbs” appears in a different portion (Parashat Bo, earlier). The answer according to the Rishonim’s understanding: “because of this” – the word “this” points to something concrete that lies before you. At the time of eating the Pesach offering (the night of the 15th) matzah and maror lie before you. Thus one learns the time, even if maror doesn’t appear in the same portion.

8. Is matzah and maror indispensable for recounting the Exodus from Egypt? An inquiry: Is the cause of the mitzvah the time (the night of the 15th of Nissan), or the reality of matzah and maror before you? The conclusion is that the Rambam understands that the time is the cause – the night of the 15th of Nissan is the time of the mitzvah. The matzah and maror is only the way we learn the time from the verse, but not a condition in the mitzvah itself. If someone happens not to have matzah and maror, he presumably still must fulfill recounting the Exodus from Egypt.

9. [Digression: Pesach Sheni and recounting the Exodus from Egypt] – Someone who is impure and makes Pesach Sheni (the 14th of Iyar) – does he have a mitzvah of recounting the Exodus from Egypt? The point is not elaborated, but it’s noted that the entire matzah and maror in the Torah applied to the Pesach offering, and in our time it’s a remembrance.

Law 2 – “Whoever Elaborates on the Events That Occurred is Praiseworthy”

“And whoever elaborates on the events that occurred is praiseworthy.”

Simple meaning: Anyone who elaborates in telling what happened at the Exodus from Egypt is praiseworthy.

Novel points:

1. The distinction between “elaborates” and “increases”: The Rambam changes the language from the Haggadah. Instead of “and whoever increases” he writes “and whoever elaborates on the events that occurred.” “Increases” could have meant that one must come up with new Torah insights, make the plagues greater, add things. The Rambam with the language “elaborates” emphasizes that one goes into more details of what actually happened — “that occurred” — not inventing new things. One cannot fantasize, but rather goes deeper into the details of each plague, each miracle.

2. A reverse learning: How can one “elaborate” on something that already happened? We don’t know all the details. This shows that “elaborate” doesn’t mean only repeating, but rather going into deeper understanding of what happened.

3. Example of “measures upon measures”: When one says for example “blood” — one can go into a thousand small details of how difficult it made things for the Egyptians. Even the Midrash that “in each and every plague there were three plagues” — doesn’t mean one is adding, but rather that when one thinks carefully, each plague brings with it additional troubles. (A parable from Corona — one thing brings with it many consequences.)

4. What is the minimum measure? The mitzvah is fulfilled when one says that we went out from Egypt, there were miracles and wonders. Generally to tell stories with details is already “praiseworthy” — but it’s not the essential mitzvah. The essential mitzvah is only to mention.

5. The Rambam’s emphasis on “what was done”: Both times the Rambam says “what was done” — this emphasizes that one speaks of what actually happened, not of imagined things.

6. Whether the elaboration is in the recounting or in praise and thanksgiving: A question whether “elaborates” means elaboration in recounting the miracles themselves, or also in words of praise and thanksgiving. The Rambam also mentions “and thank Him for all the good that He bestowed upon us” — four things are mentioned, not only the Exodus from Egypt. There is also another opinion that one elaborates on the laws of Pesach.

7. “Elaborating” can be a deficiency with a foolish son: When one elaborates for a foolish son, he will grasp less, not more. Therefore “elaborating on matters” is not a general law for all situations, but rather the son determines the measure. With great scholars it’s the opposite – let them elaborate, they won’t be confused.

8. “Elaborating” = arriving at a new understanding: A novel point that “elaborating on matters” doesn’t mean simply speaking more, but rather that one should arrive at a new understanding, a new grasp, a new feeling in the Exodus from Egypt. When one is alone, one must elaborate until one arrives at something new. But with children one goes with the child’s level. The counter-argument: What’s wrong with the simple meaning that elaborating means simply speaking more? One minute is good, ten minutes is better, two hours even better. The answer: With a simple son, even the basic story is something new for him. But with a wise son you must say something more so that it will have an addition.

9. “The greatness of the deed” – language of making greater: Proof from the language “elaborates on the events that occurred, the greatness of the deed of our forefathers” – “the greatness” means making greater, addition, not simply reviewing. The counter: “the greatness” simply means to tell in such a way that one will have pleasure from it, not necessarily new thoughts.

10. Two other laws in one mitzvah: There are two parts: (a) a law of saying – the essence of recounting, where elaborating is a virtue, (b) a law of telling to children – where one goes according to the understanding of the questioner. The foolish son is not exempt from recounting, but rather there are different laws how one does it.

11. The wise son and the laws of Pesach: For the wise son one tells him even up to “one may not conclude after the Pesach offering with afikoman” – one goes with him through all the laws. The source in the Mechilta – “a gathering of scholars who engage in the laws of Pesach until midnight.” The source is from the verse “What are the testimonies and the statutes and the ordinances that Hashem our God commanded you” – this is the question of the wise son.

12. Two versions in the story of Rabbi Eliezer: There are two versions – whether they recounted the Exodus from Egypt all night, or the laws of Pesach all night. This reflects the two ways to understand the mitzvah.

13. Why doesn’t the Rambam elaborate about scholars: The Rambam doesn’t give instructions how scholars should elaborate – because scholars can understand on their own what to do. The halachic instructions are for teaching children.

Law 3 – “It is a Mitzvah to Inform the Children Even if They Don’t Ask”

“It is a mitzvah to inform the children even if they don’t ask, as it says ‘And you shall tell your son…’ according to the understanding of the son the father teaches him. How? If he was young or foolish one says to him ‘My son, all of us were slaves…’ And if the son was grown and wise one informs him what happened to us in Egypt and the miracles that were done for us through Moses our teacher. And one must make changes on this night so that the children will see and ask… And even if they were all wise they ask one another.”

Simple meaning: There is a mitzvah to inform the children about the Exodus from Egypt, even if they don’t ask, and according to the level of the child. One must also make changes at the Seder so the children will ask.

Novel points:

A. Three Levels in the Exposition of “And You Shall Tell Your Son”

1. Three levels: (a) One might have thought the mitzvah is only when the child asks — it teaches us “and you shall tell your son” even if he doesn’t ask. (b) One might still have thought the mitzvah is only for one who doesn’t know, to inform him — it teaches us “even if we are all wise” even if one already knows. (c) This means the mitzvah is not only “to inform” (to inform), but “to mention” — to speak about it, just like “Remember the Sabbath day” where one mentions Shabbat not because one doesn’t know what Shabbat is, but because it’s a concept to speak about it.

2. Two mitzvot or one? If “even if we are all wise” changes the definition from telling to mentioning — how does this fit with Law 3 where the Rambam speaks indeed of “a mitzvah to inform the children”? The answer: There are two aspects — (a) regarding oneself, even scholars, there is a mitzvah to speak/mention (to recount/to mention); (b) regarding children who don’t know, there is also a mitzvah to inform (to inform). Both are part of the mitzvah.

3. The source of “and you shall tell your son”: “And you shall tell your son” appears in Parashat Bo (Kadesh) — even before what appears in other portions that the child will ask. This is the source for “one who doesn’t know to ask, you open for him” — the verse speaks of a situation where the child doesn’t ask, and yet one tells him.

B. “According to the Understanding of the Son” – The Foundation of the Four Sons

4. “According to the understanding of the son” is the source of the four sons: The Rambam codifies it as law — with a young or foolish child one says simply “all of us were slaves”; with a grown and wise child one goes into details of what happened in Egypt and the miracles through Moses our teacher.

5. The Rambam extracts “according to the understanding of the son” from the Mishnah’s order: In the Mishnah it states “according to the understanding of the son he teaches him” after Mah Nishtanah, in the context of answering the children’s questions. The Rambam takes it out of the order and places it in the general laws of recounting the Exodus from Egypt (Chapter 7), before he comes to the Seder in Chapter 8. This shows that the Rambam understands it as a general law, not just a detail in the Seder.

C. Great Precision: What is Missing by the Young and Foolish

6. A most interesting precision: By the young and foolish the Rambam writes only “like this slave,” “like this redemption,” “like these mitzvot” – without mentioning Moses our teacher, without mentioning miracles, without mentioning “what happened to us.” By the grown and wise he writes “one informs him what happened to us in Egypt and the miracles that were done for us through Moses our teacher.”

The novel point: The young and foolish child understands only the result (outcome) – there is a slave, there is a free person – but not the cause. He doesn’t understand what “the Holy One Blessed be He” means, he doesn’t understand what miracles mean, he doesn’t understand who Moses our teacher is. The grown and wise child can understand things he doesn’t see – he doesn’t see Moses our teacher, but his father tells him there was a Moses our teacher, and he can understand that.

This is compared to the Rambam’s explanation of how idolatry began (Laws of Idolatry): the common people don’t see the thing being served (the cause/hint), they only see what is served with (the idol). So too the young and foolish child – he only sees the what, not the why.

7. “Redeemed His people” vs. “miracles that were done for us through Moses our teacher”: By the young and foolish it states “the Holy One Blessed be He redeemed His people” – but even this he doesn’t understand properly, because he doesn’t know what “the Holy One Blessed be He” means. He only understands: we were slaves, now not. By the grown and wise one adds “miracles that were done for us through Moses our teacher” – this means the entire story from blood to firstborn, all the plagues, a miracle that was ongoing.

8. Discussion about what “miracles” means: Whether “miracles” means specifically the ten plagues (from blood to firstborn), or the essential miracle of the exodus itself. The Ramban’s foundation is mentioned that an ongoing miracle is a greater miracle – for a grown and wise child one must say that it wasn’t one miracle of going out, but a miracle that was ongoing.

9. Matzah and maror – the basic story: Matzah and maror say only the two simple things: we were maror (bitterness/slavery) and we received matzah (going out). This is simply the story – without mentioning slavery, without mentioning causes.

10. “If He had not taken out” – connection to slavery today: Perhaps the concept of “like this slave” comes from the Haggadah’s “If the Holy One Blessed be He had not taken out our forefathers” – that one should understand that that person is still now a slave. This makes slavery a living reality, not just a historical memory.

[Digression: In the Rambam’s time (Egypt/Spain) slavery was a reality, which makes the “like this slave” more concrete.]

D. The Source of “Like This Slave” – Gemara Pesachim 116

11. Gemara Pesachim 116a: Rav Nachman said to his slave Daru: “A slave whose master freed him to freedom, gave him silver and gold, what should he say?” They answered him: “We need to praise you.” Thereupon Rav Nachman said: “You have exempted me from saying Mah Nishtanah.” This is exactly the comparison the Rambam uses – the slave parable is a way to arouse the question and telling, just like Mah Nishtanah.

12. Rav Nachman’s approach – Mah Nishtanah is not the only way: From this story we see that Rav Nachman held that Mah Nishtanah is only one way of fulfilling the concept of question and answer. Through the slave parable he was also fulfilled. He said “you have exempted me from saying Mah Nishtanah” – it doesn’t say he must still say all of Mah Nishtanah.

13. Rabbi Avraham son of the Rambam’s question about the slave: Rabbi Avraham son of the Rambam struggled with the fact that Rav Nachman had a slave – how can he use him at the Seder? He answers that presumably he freed him earlier (beforehand).

E. Changes So They Will Ask

14. The essential novel point – the change need not be from mitzvot specifically: Mah Nishtanah is built on the verse “when your son asks you tomorrow saying what is this” – the child doesn’t understand what is being done, and one tells him. But the Rambam learns that one can fulfill the concept of questioning through simply “strange things” that are not a mitzvah at all! Roasted grain and nuts, removing the table – these are not mitzvot, but changes so they will ask. This teaches us that one can fulfill the concept of Torah in different ways – the essential thing is the question and answer, not necessarily the specific manner.

15. The Rambam’s language “and similar things”: The Rambam says clearly that one can find other ways how to make changes – one doesn’t have to do exactly what the Gemara says. This confirms that the essential thing is the purpose (that they will ask), not the specific action.

16. “Such and such occurred and such and such was” – two expressions: What is the difference between “occurred” and “was”? “Occurred” means a specific event, an anecdote, something that happened (a point event). “Was” means the general situation – how it was.

17. Snatching the matzah: One snatches the matzah from the child so he will ask. The child doesn’t ask because he’s interested in the answer, but because he wants to get back his piece of matzah. This is like “asking mockingly” — a game of a question. Nevertheless even such a “game-question” is good enough to fulfill the concept of questioning.

18. Rabbi Akiva’s custom — roasted grain and nuts: Gemara Pesachim 108b – “They said about Rabbi Akiva that he would distribute roasted grain and nuts to children on Pesach eve so they wouldn’t sleep and would ask.” The simple meaning is not that the children should ask why nuts are being distributed — but simply that they should stay awake (so they won’t sleep) and then they will naturally ask (and ask) when they see the changes at the Seder.

19. Question on the educational system: If the concept of changes is that everything should be new novelties for the children, isn’t today’s custom that one learns in cheder all the laws of Pesach before Pesach — the opposite! This makes it so that at the Seder nothing is new for them.

20. Fourth year — new changes: The Rambam brings three options of changes. But what does one do the fourth year? One must come up with new things. This shows it’s not a fixed list but a principle — “one must make a new wonder each year”. Answer: We’re speaking of very young children. An older child already knows from last year — he’s already the “wise one” who asks a better question.

21. Raavad’s explanation of “except for matzah”: The Raavad argues with the Rambam and says that “except for matzah” doesn’t mean one leaves matzah on the table when one removes everything, but rather that one should eat quickly so the children won’t fall asleep. This is very important practically: one must ensure that young children don’t fall asleep before they eat matzah. As we learned that “a young child who knows to eat” – a young child who can eat – there is a mitzvah of chinuch for matzah. A three-year-old boy who falls asleep before matzah, one must give him a piece of matzah before he falls asleep. This is the simple meaning of “they snatch matzah on Pesach nights” (Rabbi Yehudah) – one snatches the matzah for the children.

22. Rabbeinu Yonah’s explanation of roasted grain: Rabbeinu Yonah answers that roasted grain is usually made from fresh wheat which is new until tomorrow (the 16th of Nissan), therefore one puts aside from last year. The change is that usually one gives roasted grain after the meal, not before – this is a “wrong order” that arouses questions. But the Rambam doesn’t say this explanation.

[Digression: Practical ramification for Shabbat HaGadol sermon – one should say that parents with young children should know: it’s a mitzvah for young children to eat matzah, perhaps also maror, and if one sees the child is falling asleep, one should give him a piece of matzah earlier.]

F. Who Asks – The Order of Question and Answer

23. “And if his wife asks him. And if not he asks himself Mah Nishtanah. And even if they are all wise they ask one another.” When there is no child, the wife asks. When there is no wife, he asks himself. Even when all are wise, they ask one another.

24. Baraita of question and answer (Pesachim 116): “If his son is wise he asks him, and if he’s not wise his wife asks him, and if not he asks himself, and even two Torah scholars who know the laws of Pesach ask one another.” “Wise” here doesn’t mean a scholar per se, but a child who is wise enough to ask – he’s not “one who doesn’t know to ask.”

25. How is the questioner fulfilled in recounting the Exodus from Egypt? How is the wife (or the questioner) fulfilled in recounting the Exodus from Egypt by asking? The answer: The question is part of the recounting. One asks and fulfills recounting the Exodus from Egypt because one has started the conversation. It’s part of the “order of the mitzvah” — each mitzvah two people do. It must be “in the manner of questioning” — in a format of asking.

26. “Even if they are all wise” — what does questioning mean when one already knows? By scholars we see clearly that the question is not genuine — they already know all the answers. This shows that “asks” need not mean that one doesn’t know — it’s enough that it’s in the manner of questioning, in the form of a question, even when it’s not “genuine.”

27. “Asks himself” — what does this mean? He says the words of the question. In this case it’s not a question at all — he already knows the answer. This shows that “question” in this context doesn’t mean “I don’t know” — it means the act of speaking in a question-format. It’s mentioned that there’s a dispute whether one can ask oneself a question when one already knows the answer.

28. The concept “asks” doesn’t mean only asking because one wants to know an answer. It’s compared to “asking of peace” and “inquiring of peace” — both are not information-questions, but a way of connection. Just as the Almighty asks Adam “Where are you” — He knows the answer, but it’s “language so as not to startle Adam, so he won’t be suddenly confused” — a way of connecting with matters.

29. The question is a “build-up”: Just as a rabbi begins a shiur with questions in order to create engagement. It’s not a “real” question, but an order of entering into the matter. Compared to Terumat HaDeshen who himself wrote both the questions and answers. “A wise man’s question is half the answer” — the question clarifies what bothers, and thereby it’s already half the answer.

30. The original order was “at the son’s question” as it states in the Torah. After the order is already established, one does it even when it doesn’t make sense (like when one asks oneself). This is perhaps “the first time we see clearly that you have an order that doesn’t make sense, and you’re told to do it anyway.”

31. Connection to the Exodus from Egypt: The entire story of the Exodus from Egypt is also “backwards” — “and I will harden Pharaoh’s heart” — the Almighty made miracles so He could redeem. If the answer (recounting the Exodus from Egypt) is already destined, the question is also a “fake question.”

[Digression: Praying for a friend — Rabbi Chaim Kanievsky in the name of Rabbi Chaim of Volozhin: even when the reason why he prays for the other is because he wants “he is fulfilled first” — he means himself. Question: How is it called that he prays for his friend when he means himself? This is compared to “asks himself” — in both cases the act is not “genuine” in the traditional sense, but it counts nevertheless.]

Law 4 – Beginning with Disgrace and Ending with Praise

“And one must begin with disgrace and end with praise. How? One begins and recounts that in the beginning our forefathers in the days of Terach and before him were deniers, and strayed after vanity, and pursued idolatry… and ends… that the Holy One Blessed be He brought us close to Him, and gave us the Torah, and brought us close to His unity. And likewise one begins and informs that we were slaves… And this is that one expounds from ‘An Aramean sought to destroy my father’ until one completes the entire portion. And not only that, but one elaborates in expounding this portion and its hints.”

Simple meaning: The Rambam rules both opinions — Rav (initially idolaters) and Shmuel (we were slaves) — and begins with the disgrace of idolatry. He divides it into two stories: (1) Spiritual disgrace (idolatry) and praise (Torah/unity), (2) Physical disgrace (slavery) and praise (exodus). One expounds “An Aramean sought to destroy my father” until the end of the portion, and one elaborates in expounding this portion and its hints.

Novel points:

A. Beginning with Disgrace and Ending with Praise – Structure

1. Beginning with disgrace and ending with praise has a similar structure to the question — both are a “build-up,” starting from below upward. One could be fulfilled by only saying “the Almighty redeemed us” in two minutes, but the order requires the build-up.

B. Three Levels of Disgrace and Three Levels of Praise

2. The Rambam says three things by disgrace: (1) Deniers, (2) Strayed after vanity, (3) Pursued idolatry. And correspondingly three by praise: (1) That the Holy One Blessed be He brought us close to Him — against denial, (2) And gave us the Torah — against straying, (3) And brought us close to His unity — against idolatry.

3. “Deniers” means atheism: According to the Rambam’s approach in Laws of Idolatry, all idolaters are essentially atheists — because they make a god that is not a god (a body, as it were), and the true God they don’t have. “Deniers” therefore means the lack of knowledge of the essence of divinity. Corresponding to this is “that the Holy One Blessed be He brought us close to Him” — to Him, which means knowledge of the essence of divinity.

4. “Strayed after vanity”: The Rambam in Laws of Idolatry Chapter 1 describes a stage that is before actual idolatry — people made images and forms “in order to achieve through them the will of the Creator.” This is “vanity” — not yet actual idolatry, but the root of

it: the desire to have something physical to serve through. The Rambam brings the language: “Everyone knows that You alone are, but… they imagine that this vanity is Your will.” Corresponding to this is “and gave us the Torah” — the true way to serve, instead of vanity.

5. “And brought us close to His unity” means unity of service: Not only unity of the Name (monotheism), but unity of service — what Abraham our forefather and Moses our teacher accomplished: that one should not serve the servants/intermediaries, because if one serves them one becomes a denier in Him. The Almighty made an extra intention — not only to avoid error, but that one should serve Him alone.

C. Three Steps in Laws of Idolatry Corresponding to Three Steps Here

6. The Rambam in Laws of Idolatry Chapter 1 describes three steps of falling: (1) People knew of the Almighty but made “honor of a king” — palaces etc. (= vanity), (2) From this became actual idolatry, (3) A third stage of completely removing the Almighty. Corresponding to these are the three praises: to Him (knowledge of the essence of divinity), Torah, unity of service.

7. Change of versions: In certain versions it states “to Him” and in others “not to Him.” The Rambam’s version with “to Him” means “that the Holy One Blessed be He brought us close to Him” — to Him, which means knowledge of the essence of divinity.

D. The Dispute of Rav and Shmuel

8. Rav: “Initially our forefathers were idolaters” — the disgrace is that they were wicked (idolatry). Shmuel: “We were slaves” — the disgrace is that they were unfortunate, in trouble (slavery). Both are “disgrace” — one is a bad situation (trouble), and one is a bad deed (wickedness).

9. Rav also agrees about the Exodus from Egypt: Even according to Rav, who says the main disgrace is idolatry, one must also speak about the Exodus from Egypt itself. Because “therefore a person is obligated to inform” — one fulfills both opinions. Rav’s approach doesn’t mean one can cut out matzah, maror, and the actual story of the Exodus from Egypt. The main recounting remains the Exodus from Egypt, but something already began before that.

10. The Rambam’s two-part structure: The Rambam says very clearly: one is entirely spiritual (the beliefs, idolatry), and one is the essential facts (the physical events of the Exodus from Egypt).

E. The Broader Meaning of the Exodus from Egypt

11. Rabbeinu Manoach says that we were redeemed not only from Pharaoh’s slavery, but from the entire period since Terach — from generations of idolatry. The story of the Exodus from Egypt is that they became servants of Hashem, a worthy generation.

12. Question: What does Terach have to do with us? Between Terach and the Exodus from Egypt there was Jacob our forefather, who did have complete faith. How can one say that Egypt redeemed us from Terach’s idolatry, when in the meantime there was already a good period? The answer remains open — from Terach until “the place became submerged in His service” was a continuum of some idolatry, although there were indeed good periods.

13. Perhaps the Rambam hints that the entire Egyptian exile only began because there was “straying after vanity” — if Jews had been entirely attached to the Almighty the whole time, the Egyptian exile would never have begun. This fits with Rav’s approach (initially idolaters), but according to Shmuel (we were slaves) the question remains why we were in Egypt.

F. “An Aramean Sought to Destroy My Father” – The Wise and Informed One

14. “And this is that one expounds from ‘An Aramean sought to destroy my father’ until one completes the entire portion” — one answers the wise one by expounding from “An Aramean sought to destroy my father” until the end of the portion.

15. Novel point: “An Aramean sought to destroy my father” doesn’t begin with Terach. By Terach we are the problem (our forefathers served idolatry), but by “An Aramean sought to destroy my father” someone else is the problem (an evil uncle tried to harm us). This is a great novel point — from where does one take the entire spiritual story (knowledge of truth, combating idolatry) in the verse “An Aramean sought to destroy my father,” which speaks further of “and he went down to Egypt… and the Egyptians mistreated us”?

16. The Rambam’s understanding of the Mishnah: The Mishnah says two things: (1) “One begins with disgrace and ends with praise,” and (2) “And one expounds from ‘An Aramean sought to destroy my father.'” The Rambam understood that both things are done together — through expounding “An Aramean sought to destroy my father” one begins with disgrace and ends with praise. But in practice this doesn’t quite fit, because the “beginning with disgrace” (the section “Initially our forefathers were idolaters”) is said before “An Aramean sought to destroy my father.”

17. “And this stood” — what does “and this” mean? This is not simple in the Mishnah and Gemara. The Rambam doesn’t say that “and this” means one is fulfilled through the expounding; he only says “and this — this exists”, an indication of what exists.

18. The source of the Rambam’s language: The Rambam’s language comes from the verse in the Book of Joshua (24) which speaks about Terach and his children who served idolatry.

19. Rabbeinu Yonah’s approach: One can say that the essence of the Exodus from Egypt is “the place established us” — the Almighty’s designation. He brings the verse “And Hashem commanded us to perform all these statutes for our good” — which appears in the continuation of “we were slaves.” From this we see that one speaks not only of the Exodus from Egypt, but of the entire Torah — which supports the broader understanding of the redemption.

G. “And Not Only That, But One Elaborates in Expounding This Portion and Its Hints”

20. This answers a practical question: How exactly does one fulfill the “wise one to understand the meaning of praise” and the “one who elaborates to recount our troubles and their hints”? The answer is: by elaborating in expounding this portion.

H. The Rambam’s Order vs. the Haggadah’s Order

21. The Rambam’s order of laws goes somewhat “backwards” compared to the order of the Haggadah itself (where first comes Mah Nishtanah, then beginning with disgrace, then “An Aramean sought to destroy my father”). The Rambam makes from this “laws” – he extracts halachic principles from the Haggadah, and this leads to a reversed order. He reviews several times the mitzvah of recounting, but each time with a different part or a different approach — each law builds out a different aspect of the Haggadah of Pesach.

22. The answer to Mah Nishtanah need not be a direct answer to the questions. If a child asks “why do we eat matzah?” and one answers “we were slaves,” one hasn’t directly answered him why we eat matzah – but one doesn’t need to answer directly. The recounting of the Exodus from Egypt itself is the answer, not a specific answer to each question.

Law 5 – “Whoever Did Not Say These Three Things”

“Whoever did not say these three things on Pesach night has not fulfilled his obligation, and these are: Pesach, matzah, and maror.”

Simple meaning: The Rambam rules like Rabban Gamliel that one must mention Pesach, matzah and maror.

Novel points:

1. Minimum or necessary part? A dispute in learning whether this is a “minimum” (like Rabban Gamliel’s approach in the Mishnah – that even without everything else, one must at least say this), or whether the Rambam means this is also a necessary part together with everything else. One side: The simple meaning in the Rambam is that one must also say this (not only as a minimum, but as part of the full Haggadah). The other side: The simple meaning in Rabban Gamliel is that this is the minimum.

2. The Ran’s approach: If someone did not begin with disgrace and end with praise, has he fulfilled recounting the Exodus from Egypt as enacted? The Ran distinguished: Perhaps he fulfilled the essential mitzvah of recounting, but did not fulfill the law of the Rabbinic enactment (“An Aramean sought to destroy my father”). Or perhaps it’s lacking in the essence of recounting. This remains unclear.

3. [Digression: Connection between the three things of recounting and the three things of Rabban Gamliel] Perhaps one can connect the three things of Rabban Gamliel (Pesach, matzah and maror) with the three stages of the recounting that the Rambam mentioned earlier (deniers, straying after idolatry, the place brought us close):

Pesach – The Holy One Blessed be He passed over our houses, killed the Egyptian firstborn and redeemed the Israelite firstborn – this is the “the place brought us close to His service,” He showed that we are His children.

Maror – That the nations tortured Jews, led to a “separation” – Jews became distant from the Egyptians.

– The connection is not fully worked out.

“And All These Things Are Called Haggadah”

“And all these things are called Haggadah.”

Simple meaning: All the things that have been mentioned until now are called “Haggadah.”

Novel points:

1. “And these things” refers not only to the three things (Pesach, matzah and maror), but to everything that has been said from Law 2 (or perhaps Law 1) until here. Law 1 says only the essential mitzvah; from Law 2 onward – this is “Haggadah.”

2. This is one of “three strange Rambams” where he says “this is called Haggadah” – as if he wants to inform us what the term “Haggadah of Pesach” means: it is the content of the first four-five laws.

3. The conclusion: “Our teachers taught us: until here are the laws of the Haggadah” – after this come other laws (four cups, etc.), but “laws of the Haggadah” is specifically the laws we learned until here.


📝 Full Transcript

Laws of Chametz and Matzah Chapter 7 – The Mitzvah of Recounting the Exodus from Egypt

Introduction: The Mitzvah of Recounting the Exodus from Egypt versus Remembering the Exodus from Egypt

The Rambam’s Mitzvah #8 in the Introduction

Speaker 1:

We are going to learn Laws of Chametz and Matzah Chapter 7.

And it goes like this, we have already learned the laws of not eating chametz, that we learned in chapters 1 through 5. Chapter 6 we already learned the mitzvah of eating matzah, and chapter 7 we are going to learn another mitzvah that the Rambam said is a mitzvah.

Which mitzvah is this? The eighth mitzvah that the Rambam counted in the introduction to the laws, and this is… he said “there are thirteen mitzvot… eight mitzvot,” and the last one that he enumerated is “lesaper biyetziat mitzrayim be’oto halailah” (to recount the Exodus from Egypt on that night). He says “be’oto halailah,” “that known night.” He doesn’t say “zecher” (remembrance).

And now he’s going to tell us the laws of this mitzvah. Okay.

The Difference Between Zecher Yetziat Mitzrayim and Sippur Yetziat Mitzrayim

What does the Haggadah tell us, that one must recount the Exodus from Egypt is a mitzvah every day? No, only at night. “Lesaper baleilot” (to recount at nights). No, it’s not like that. There is a difference between zecher yetziat mitzrayim (remembering the Exodus) and sippur yetziat mitzrayim (recounting the Exodus). So there were righteous people who said, and other righteous people say differently.

In any case, the Rambam did not rule that there is a mitzvah of zecher yetziat mitzrayim for the whole year at all. No, he doesn’t say that. We say Kriat Shema, and in Kriat Shema one mentions yetziat mitzrayim, but it’s a part of the mitzvah of Kriat Shema, not specifically. He doesn’t say that it’s a separate mitzvah.

The Rambam in the Laws of Kriat Shema

Look in the Laws of Sefer Ahavah, do you have it? Look in Sefer Ahavah, in the Laws of… let’s see… Laws of… ah, good. There is the text there, right? In Sefer Ahavah, Laws of… no, no, no, open it. In the Laws of Kriat Shema there is… hello? I thought one advantage of printed books over the books is that printed books don’t have “stuck loading.” It’s not loading, it can sometimes take a while until it loads.

No, open it. Yes, it’s not important.

Speaker 2:

Yes, can I call you after three? Buy a… make an automatic message every day. Nu nu. Can I call you after three?

Speaker 1:

Okay. No, talking about this will take longer than we stop and say “buy after three.” No, it’s not true, it interrupts the whole seder hayom (order of the day).

In the Laws of… where is Kriat Shema? Sorry, I’m putting it away. Laws of Kriat Shema, the first law. Laws of Kriat Shema there is… which mitzvah is there? One mitzvah: likrot kriat shema pa’amayim bayom (to recite Kriat Shema twice a day). That’s all.

In the law it says exactly that one reads Kriat Shema. Do you have… why? In law 3 it says why one reads the three portions, and also why one reads tzitzit at night, kedei sheyehei adam mazkir yetziat mitzrayim bayom uvalailah (so that a person should mention the Exodus from Egypt by day and by night), as it says in the verse that you bring from the Haggadah, which is in the Mishnah in Berachot.

So what kind of mitzvah is this? This is not a mitzvah from the 613 mitzvot. This is not a mitzvah. Here the Rambam distinguished that mitzvah doesn’t mean an actual mitzvah.

Zecher Yetziat Mitzrayim in Kiddush and Birkat Hamazon

Why does one say in Kiddush that it should be zecher liyetziat mitzrayim (a remembrance of the Exodus from Egypt)? It’s a text of Kiddush. In Kiddush comes yetziat mitzrayim. It’s not a mitzvah to say yetziat mitzrayim. It’s a mitzvah lechatchilah (ideally), yes, it’s not… and also in Birkat Hamazon. In both it’s a concept, such a text, when one thanks the Almighty one thanks for yetziat mitzrayim. It’s not a specific mitzvah.

No, exactly. And it appears from this Rambam that even… it appears from this Rambam that even here the Rambam understood this way. They say already on the page, lema’an tizkor (so that you shall remember), Tosafot in zachor, in the Sefer Hamaftei’ach. It appears that the Rambam understood, as you said simply, that this is not really a mitzvah.

Eh, it says mitzvah? The Rambam usually when it says mitzvah he means an actual mitzvah, but not here. It’s like the order of Kriat Shema to say yetziat mitzrayim. The Rambam doesn’t have such a mitzvah. When you look here, he has in limnyan hamitzvot… very many commentators who talk about this. But in short, he didn’t mention it.

Discussion: “Kol Shelo Amar” – A Mitzvah or a Law in the Text?

Speaker 2:

But why does it say there “kol shelo amar” (whoever did not say)? What does it say there “beraita detorah”? Why does it say there “of matzri”? This is Laws of Netilat Yadayim, a blessing. If one is not yotzei yedei chovah (fulfilling the obligation), one is meshaneh matbei’a shetav’u chachamim (changing the formula that the Sages established), not because this is the main mitzvah or what?

Speaker 1:

I understand what you’re saying, this is a distinction that you’re talking about.

The Mitzvah of “Vehigadeta Levinkha”

So, in any case, when there is indeed a mitzvah, another mitzvah that the Rambam made, where there is a mitzvah of sippur yetziat mitzrayim, you can call it. The mitzvah of “vehigadeta levinkha” (and you shall tell your son).

Yes, the difference between sippur, that sippur means the details of the miracles and wonders, and now… all these distinctions are only according to the one who has… it’s debated, because this is only true according to the one who says that there is such a mitzvah of zechirat yetziat mitzrayim, but the Rambam doesn’t have such a mitzvah. Therefore, the question doesn’t apply.

The Ramban and Yetziat Mitzrayim

There is the Ramban, I know, he talks a lot about yetziat mitzrayim, and he says that yetziat mitzrayim is the foundation of the entire faith, and he derives it. But from the perspective of… this is not such a mitzvah. We’re not talking now about mitzvot, we’re talking… do you want to look here? There is in short what the Sages say about the question why the Rambam didn’t hold that there is a mitzvah of zechirat yetziat mitzrayim. I said what I think, that there is in general a doubt, so he holds, that someone else thinks, he didn’t mention what I mean.

Discussion: The Mishnah of Ben Zoma

I said that apparently it’s the principle of Ben Zoma, “lema’an tizkor et yom tzeitcha me’eretz mitzrayim” (so that you shall remember the day of your going out from the land of Egypt), Ben Zoma… the mitzvah is the mitzvah. The verse says “ad shedarash ben zoma” (until Ben Zoma expounded). One sees that the Sages admit that one doesn’t say it at night, it’s only Ben Zoma who holds that yes.

No, there are those who say that one can hear perhaps why the Sages speak of laws that should be for the days of Mashiach. They don’t mean to rule a law for the days of Mashiach, they mean perhaps they’re not talking about a mitzvah, they say that it’s a zecher. They say that it means that Pesach one doesn’t need to say.

If you would say that it’s a mitzvah, to rule such a mitzvah a ruling for the days of Mashiach, or… not at night, but during the day. The question is only at night. During the day according to everyone, everyone admits. The question is whether it’s indeed a mitzvah. The Rambam doesn’t appear to have held this either. Other people say indeed, the Rambam’s approach was the whole thing at night.

Summary: Why the Rambam Did Not Hold There Is a Mitzvah of Zechirat Yetziat Mitzrayim

I thought that there are several things in this. Just one, it doesn’t appear that the Rambam didn’t hold the entire mitzvah, because he has no reason to say so. The Rambam makes such a big distinction between things, whether it’s a mitzvah or not.

Perhaps because the language of mitzvah doesn’t appear anywhere. Other people talk, the Rambam didn’t want to hold the Gemara somewhere mitzvah or something like that. I say that even if they say to do something, that’s still not a mitzvah. The Sages argue about the interpretation of “lema’an tizkor,” it’s not necessarily that the “lema’an tizkor” is a mitzvah. There one sees clearly that yes, the question is only whether…

I say that the Rambam can learn those Mishnayot, that they don’t say the word mitzvah. I wanted to say that the Rambam holds that it’s a law in the Laws of Kriat Shema, it’s not… it’s a detail in the Laws of Kriat Shema. It’s to say that it’s a concept in the Laws of Birkat Hamazon, there are laws in places where… it’s not a mitzvah to mention.

What does the Gemara say? Kol shelo amar… it doesn’t say that, it doesn’t say that one must be yotzei a mitzvah of zecher liyetziat mitzrayim. It doesn’t come in. It doesn’t say there. I learn that it’s a part of the prayer, that one mentions with kindnesses even what happened, what comes in here to understand? It doesn’t say that it’s a mitzvah of zechirat yetziat mitzrayim. Perhaps it’s a concept, but I’m talking now about halachah, it’s not relevant. It also says that one must make Birkat HaTorah, what does that have to do with it? Is it some mitzvah of remembrance? It has nothing to do with it. I mean that it’s a… okay, let’s move on.

Law 1: A Positive Torah Commandment to Recount

“Mitzvat aseh shel Torah lesaper benisim venifla’ot shena’asu la’avoteinu bemitzrayim beleil chamishah asar benisan, shene’emar ‘zachor et hayom hazeh asher yetzatem mimitzrayim’ kemo shene’emar ‘zachor et yom hashabbat lekadsho'”

“Mitzvat aseh shel Torah” (a positive Torah commandment). Now we’re learning about that night. What the Rambam did hold is a mitzvah, and he found midrashim that say this, is not proof that this is the reason why the Rambam wants to say here the words “mitzvat aseh shel Torah.” Perhaps the Rambam learns that that Mishnah is a mitzvah, but it’s not a Torah mitzvah, it’s an asmachta (a support), but it’s a rabbinic mitzvah, and that’s the… yes, but he doesn’t mean the enactment, he didn’t think of that, it didn’t occur to him. But not always when he says the words “shel Torah” does it mean simple… generally yes, but it doesn’t mean every time it says there. The Rambam always remembered everything.

The Language of the Rambam

“Mitzvat aseh shel Torah lesaper benisim venifla’ot shena’asu la’avoteinu bemitzrayim beleil chamishah asar benisan”. The “beleil chamishah asar benisan” (on the night of the fifteenth of Nisan) refers to when the mitzvah is, not when the miracles happened. It’s “lesaper beleil chamishah asar benisan” (to recount on the night of the fifteenth of Nisan). Yes, yes, he’s going to make it clearer. No, no, he says clearly “lesaper beleil chamishah asar benisan.” Yes, yes, no one ever thought otherwise. I’m saying, but the language is a bit complex.

The Proof from “Zachor Et Yom HaShabbat”

“Shene’emar ‘zachor et hayom hazeh asher yetzatem mimitzrayim’, kemo shene’emar ‘zachor et yom hashabbat lekadsho'”. Ah, he brings a proof, this is apparently a proof that it’s a mitzvah of speech. Ah, that’s the point. What one can say that “zachor” can mean thought. I saw in “Zecher Yetziat Mitzrayim” by Rabbi Shlomo Kotzer, and there he told me that “zachor” is with speech, Kiddush, and “shamor” is thought.

They can mean nothing. They can mean to do Pesach, remember to do Pesach, or something like that.

I told you, the simple meaning of “zachor et yom hashabbat” doesn’t mean to say or think anything. It just means to make Shabbat.

Law 1 (Continued) – The Source of the Mitzvah of Recounting the Exodus on the Night of the 15th of Nisan

The Rambam’s Language and the Two Verses

Speaker 1: Not when the miracles happened on the night of the fifteenth of Nisan.

Speaker 2: Okay, that’s what he means.

Speaker 1: No, no, he says this language. Lesaper beleil chamishah asar benisan.

Speaker 2: Yes, yes, no one thought otherwise.

The First Verse: “Zachor Et Hayom Hazeh” – Source of the Essential Mitzvah

Speaker 1: Shene’emar, I’m saying but the language is a bit complex. Shene’emar, “vezacharta et hayom hazeh asher yetzatem mimitzrayim”. Kemo shene’emar, “zachor et yom hashabbat lekadsho”.

“Vezacharta et hayom hazeh asher yetzatem mimitzrayim” etc., here he says “kodesh,” kemo shene’emar, he brings a proof, this is apparently a proof that it’s a mitzvah of speech. That’s the point. What you can say that “zachor” can mean thought. Kemo shene’emar, “zachor et yom hashabbat lekadsho”, and there we learned that “zachor” is with speech, Kiddush.

Discussion: What Can “Zachor” Mean?

Speaker 2: Why do you say thought? It can mean nothing, it can mean do Pesach. Remember to do Pesach, or something like that.

Speaker 1: So he said, the simple meaning of “zachor et yom hashabbat” doesn’t mean to say or think anything, it just means to make Shabbat. But there the Sages disagreed that it means…

Speaker 2: No, he didn’t say it means speech, he didn’t say that word.

Speaker 1: Until he says the answer that the meaning of “zachor” is not to remember, but…

Speaker 2: “Zachor” can mean mazkir (to mention), to remind, and it can mean to remember.

Speaker 1: Here it means to remind.

Speaker 2: Aha.

“Et Hayom Hazeh” – Not “Bayom Hazeh”

Speaker 1: Therefore, like by you, “vezacharta et hayom hazeh” means… it’s very funny, because “vezacharta et hayom”, “vezacharta et hayom hazeh”, that you should remember that day when you went out from Egypt, very good. Not “bayom hazeh.” “Bayom hazeh” one sees physically that it’s that day. Okay.

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: It could be that “beleil chamishah asar benisan” does indeed refer to “vezacharta et hayom hazeh”, remember the great day.

Speaker 2: Yes, but that’s not what the Rambam means, because look further you’ll see.

The Second Verse: “Ba’avur Zeh” – Source of the Time

Speaker 1: And once, and once on the fifteenth, he says, uminin shemitzvah beleil chamishah asar? Talmud lomar, “ba’avur zeh”, “ba’avur zeh” lo amarti ela bisha’ah sheyesh matzah umaror munachim lefanecha (I only said this at the time when matzah and maror are placed before you).

Discussion: How Does the Exposition of “Ba’avur Zeh” Work?

Speaker 2: What’s the meaning?

Speaker 1: Because we see that the mitzvah is at night.

Speaker 2: No, read, read the verse.

Speaker 1: “Bayom hahu leimor” (on that day saying), when is that? And what does it say before?

Speaker 2: Sorry, just read the Rambam first. “Ba’avur zeh”, “ba’avur zeh asah Hashem li betzeiti mimitzrayim” (for the sake of this did Hashem do for me when I went out of Egypt). Why don’t you let him finish a sentence? You’re chopping him up in the middle of his sentence.

Speaker 1: When? Doesn’t it say in your Rambam the end of the sentence?

Speaker 2: “Ba’avur zeh” – the Sages expound on the word “ba’avur zeh”, “bisha’ah sheyesh matzah umaror munachim lefanecha”. How do they interpret this into the verse? “Vehayah ki yishalcha bincha machar leimor mah zot ve’amarta eilav bechozeq yad hotzi’anu Hashem mimitzrayim mibeit avadim” (And it shall be when your son asks you tomorrow saying what is this and you shall say to him with a strong hand Hashem brought us out from Egypt from the house of bondage). “Ba’avur zeh” – bisha’ah sheyesh matzah umaror munachim lefanecha. This is only Pesach, then is the mitzvah of sippur yetziat mitzrayim.

Speaker 1: How is the simple meaning in the verse?

Speaker 2: I’m telling you, the verse doesn’t speak about Pesach at night. The Rambam only brings the verse, it’s enough to understand the exposition.

Speaker 1: But there one speaks of Moshe Rabbeinu telling to do the order, Pesach Mitzrayim, and there it says…

Speaker 2: No, that’s not “vehigadeta levinkha”.

Speaker 1: Okay, “that’s not gonna work”. The approach is “not gonna work”, “I don’t think”.

Speaker 2: No, not there does it even say “ba’avur zeh”.

Speaker 1: Okay, so the Rambam…

Clarification: Where Does the Verse Appear?

Speaker 2: “Vehayah ki yishalcha bincha machar leimor mah zot ve’amarta eilav bechozeq yad hotzi’anu Hashem mimitzrayim mibeit avadim. Vehayah le’ot al yadcha ultetotafot bein einecha ki bechozeq yad hotzi’anu Hashem mimitzrayim” (And it shall be for a sign on your hand and for frontlets between your eyes for with a strong hand Hashem brought us out from Egypt). This is tefillin, the mitzvah that I just said.

Speaker 1: Which mitzvot?

Speaker 2: “Mishchu ukchu lachem tzon” (Draw out and take for yourselves sheep), one should make a korban Pesach.

Speaker 1: Okay, but does it say to say matzah and maror?

Speaker 2: No, but there it says “vehigadeta levinkha”.

Speaker 1: But does it say to say matzah and maror?

Speaker 2: Does it say to say matzah and maror? And the whole portion… he means to say, what does one do when there’s no longer a Pesach? I mean to give a source reference to what… but your approach of trying to ask how the exposition works, from looking into the context of the verse, is indeed normal, because the verse has nothing to do with matzah and maror. True?

Speaker 1: So how is the exposition of “ba’avur zeh”?

Explanation: The Exposition of “Zeh” – Something One Points To

Speaker 2: Okay, so that’s not how it works. The exposition works that… let’s say there’s such an assumption that “ba’avur zeh”, “ba’avur zeh” means that one can point, like “zeh Eli ve’anveihu” (this is my God and I will glorify Him), “pointing with the finger”. “Ba’avur zeh” is the simple meaning that there’s something here that one points to. And “zeh,” in my time of the food, the Sages will say that it means the matzah and maror. I don’t know exactly how they make it mean matzah and maror, but I know for sure that the “ba’avur zeh” means to say some “zeh,” there’s something in front of you. When is there something in front of you? Pesach at night. That’s how the exposition works.

Speaker 1: But the exposition is that the child will ask you about Pesach, but it could be anything. That is, there should be something that the child should ask about. The conversation should begin with something the child asks.

Question: Why Do the Sages Say Matzah and Maror?

Speaker 2: So that’s indeed difficult, why do the Sages say? There’s an answer, because the verse doesn’t say anything about matzah and maror, and the whole portion doesn’t say anything about matzah. It says earlier perhaps, perhaps “matzot al merorim yochluhu” (they shall eat it with matzot and bitter herbs), and much earlier. Not the same portion.

Speaker 1: Yes, it’s all in Bo. One is at the beginning of Parashat Bo, one is at the end of Parashat Bo. “Ushmartem et hadavar hazeh lechok lecha ulevaneha ad olam” (And you shall observe this thing as a statute for you and for your children forever), I guess that the “hadavar hazeh lechok lecha ulevaneha” refers to the entire mitzvah, not only to the… to what he says here.

Looking Into the Context of the Verses

Continuation of the Lecture on Sippur Yetzias Mitzrayim (The Telling of the Exodus from Egypt)

Speaker 2: Once again, in the Torah, “ba’avur zeh asah Hashem li” (for the sake of this, Hashem did for me), where does it say this? There it says in Parshas Kadesh, right? There it says one should remember the day, “zachor es hayom hazeh” (remember this day), yes? Seemingly here is the verse that we brought a minute ago, there it says “zachor es hayom hazeh”. No, it’s not in Kadesh, it’s before Kadesh. “Vayikra’u vayochlu lechem”, “me’avdei Hashem”. “Kadesh li chol bechor peter kol rechem”, “vayomer Moshe el ha’am zachor es hayom hazeh”, yes? “Asher yetzasem miMitzrayim”, correct? This is still before Parshas Kadesh. Yes, “zachor es hayom hazeh”, tells us to remember. What does remember mean? We learned at Mincha, not to eat any chametz. When you will come to Eretz Yisrael, you will also eat matzah seven days, “matzos yochel”, not chametz. And then you shall say to your children, “ba’avur zeh asah Hashem li”. It says yes, why did you just confuse me? It says yes, “ba’avur zeh asah Hashem li b’tzeisi miMitzrayim”. He says, he says, to say “ba’avur zeh”, they interpreted, “ba’avur zeh” refers to the matzah mentioned above. I thought it refers to today, you just confused me.

The Parsha and the Context

Speaker 1: Maror it doesn’t say, it also doesn’t say… Seemingly, simply, it all refers to the whole thing, it’s all approximately in the same parsha. The avodah (service) has already been read, and then one says again, “mah ha’avodah hazos lachem?” (what is this service to you?). Earlier the son asks, a bit earlier… No, no, mishpachos (families) is already different verses. And here again, “v’higadeta l’vincha bayom hahu leimor ba’avur zeh”, this is a different verse. Here it says, “v’higadeta l’vincha… ba’avur zeh”, it doesn’t say what it refers to. It says “zachor es hayom hazeh”, don’t eat chametz, and say “ba’avur zeh asah Hashem li”. And this is the parsha, this is the same parsha that we learn there, “zachor es hayom hazeh”. But it doesn’t say maror, how you come in. Ah, okay, soon we’ll talk about maror. You’re asking a good question. But first, it doesn’t say maror, it also doesn’t say to eat matzah from a certain time. You have to put into your head the idea that the Chachamim said that here the first night you have a special mitzvah to eat matzah, this isn’t stated at all in the entire Torah. But… the verse says that one should eat matzah seven days, and one should say to the children “ba’avur zeh”. Let’s first learn without the problem of Pesach and chametz and maror. Let’s say they understood that the verse says “ba’avur zeh”, they understood that “zeh” is a difficult verse a bit, “ba’avur zeh”, how does one translate it. They understood that “ba’avur zeh” means “ba’avur”, I don’t know what “ba’avur” means, but something “zeh”, “zeh” certainly means the matzah mentioned above, no, the matzah is not mentioned above, the matzah placed on the table. Nu, when is this? “B’sha’ah sheyeish matzah u’maror munachim lefanecha” (at the time when matzah and maror are placed before you). This is the understanding of the Rishonim.

Investigation: Is Matzah and Maror Me’akev (Indispensable), or Is the Time the Cause?

Speaker 1: So is the matzah and maror the cause, or the time, the leil chamisha asar (the night of the fifteenth) is the cause? Ah, it seems that the Rambam understood that the time is the cause. It’s a mitzvah in the sefer “ba’avur zeh”, and from this one learns. Although it’s yes, we won’t see that there’s a mitzvah, there’s something, an inyan (matter), I don’t know if having the matzah and maror in front of you, I would have thought it’s not me’akev, because if someone doesn’t have any matzah and maror, he must make sippur yetzias Mitzrayim anyway, according to my humble opinion.

Digression: Pesach Sheni and Sippur Yetzias Mitzrayim

Speaker 2: And one also must know, for example one isn’t relevant now, but for example if someone makes Pesach Sheni (the Second Pesach), when does he have the mitzvah of sippur yetzias Mitzrayim? Someone who is tamei (ritually impure), he can’t eat korban Pesach. One minute, it says in the verse… But the whole matzah and maror was connected to korban Pesach. You learned six verses that speak of Pesach, there isn’t one word about korban Pesach, not one word. This is zecher l’Pesach bazman hazeh (a remembrance of Pesach in our time). It doesn’t say anything about yetzias Mitzrayim, it’s about korban Pesach. It says about korban Pesach, it doesn’t say about Pesach, it’s about matzah and maror.

Speaker 1: It is said that the verse doesn’t say so, what are you saying? It makes sense, because the matzah and maror itself is a story, yes, the matzah comes to remind something, the maror comes to remind something, one understands that everything is one story, a display that reminds the story. But this isn’t what it says here, this is a nice Torah. Here he only learns that there’s a mitzvah at this time. To remember the miracles that happened, and from this there is one verse from which one learns that here they must remember.

Halacha 2-3: Length in Sippur Yetzias Mitzrayim and Informing the Children

Halacha 2: “V’chol hama’arich bidvarim she’aru v’she’hayu harei zeh meshubach” (And whoever lengthens in the matters that occurred and that were, behold this is praiseworthy)

Speaker 1:

The matzah comes to remind something, the maror comes to remind something. Let it stand as a history, a display that reminds the story.

But this isn’t what it says here, this is a nice Torah. Here it only teaches us that there’s a mitzvah at this time to remember the miracles that happened, and from this there is one verse from which one learns that there’s a mitzvah to remember, which is similar to zachor es yom haShabbos, and another verse from which one learns the time of the remembrance, because this is the verse “ba’avur zeh”. Okay, that’s all.

Yes, you interrupted me, let’s go to the next halacha. Ah, “v’chol hamarbe harei zeh meshubach”“v’chol hamarbe l’saper bitzias Mitzrayim” (and whoever increases to tell about the Exodus from Egypt). And this is a bit funny, because he says “l’saper” doesn’t mean exactly that, like the child doesn’t know, but it’s a clear halacha, an obligation of sippur yetzias Mitzrayim. And we know it, we learn it out, “v’higadeta l’vincha”.

The Rambam’s Language: “V’chol hama’arich” Instead of “V’chol hamarbe”

Speaker 1:

However, it says in the Haggadah, but the Rambam codes the Haggadah, and the Rambam writes “v’chol hama’arich”, he doesn’t say “v’chol hamarbe”, he says “v’chol hama’arich bidvarim”, “as if he lengthens and reclines”, “as if he lengthens in words”. “Shi’urei v’shi’urei”… a journey in shul.

It’s interesting the Rambam’s language, it comes out from the Rambam that if someone thinks “v’chol hamarbe” means he must come up with new Torah thoughts, make the plagues greater, add… The Rambam says no, it must be “shi’urei v’shi’urei”, “v’chol hama’arich” to say what happened. I personally learned it exactly the opposite, how can one lengthen about something that happened? I learn the simple meaning the opposite, how can one lengthen more than what happened? How do you know what happened? Don’t make up what happened.

The Rambam’s Emphasis on “Mah She’asah” (What He Did)

Speaker 1:

One must know, one must know the main mitzvah says the Rambam, the Rambam has something, one must know the Rambam wants “hadibur v’hatiferes hama’aseh v’hagedulah mah she’asah”, both times he says “mah she’asah”, you can’t make up things, “v’hitzilanu miyad Mitzrayim”. Okay, “v’hodah lo al kol hatov asher g’malanu”. There are more things there. It doesn’t just say the yetzias Mitzrayim, it says four things there.

I think the “yeridas hayam” (splitting of the sea) means to derive to give thanks. This is, there are more things there.

One can’t say that the length should be in the miracle itself, not in the words of praise and thanksgiving. So it seems here in the story, or in the… Not in the derivation, the other approach that says one lengthens in the laws of Pesach. There are other things that one can perhaps lengthen.

Simple Meaning: The Length Is in the Story of What Happened

Speaker 1:

When the Rambam says “shi’ur v’yoser”, he emphasizes that this is simple meaning. He emphasizes that according to him, the length speaks of the length in the story. That means, in other words, simple meaning seemingly means this: There’s a mitzvah to remember yetzias Mitzrayim. Now, what is the minimum measure? How much of the events must one tell? It’s enough that one says “yetzias Mitzrayim”. If someone wants to lengthen, he tells more details of the plagues, of whatever, understand? This is seemingly simple meaning.

Seemingly, one can say like “shi’ur v’yoser” like this, that when you say for example “dam” (blood), you can go in, each plague has within it thousands of small details how hard everything made it for the Egyptians. But one can perhaps even say that when it says that in each plague there were three plagues, it doesn’t mean they’re adding, they simply bring out that when you think well into it, yes, there was corona, what did all corona… A person who holds more, is that each plague brings with it more troubles. You’re not adding, you’re not just saying very wildly. You don’t want to say in reality, you don’t want to say that one should fantasize. About this the Rambam says the emphasis “shi’ur v’yoser”, you go into the details of each…

The simple meaning is that the mitzvah is to be yotzei (fulfill), that one says out of Egypt. In general to tell stories is already very praiseworthy, but it’s not the main mitzvah. Understand? This is simple meaning.

The length must be in the shi’ur v’yoser. Either yes or no. But I tell you, in the story of the pauper or in the story of the monkey, he wasn’t ma’arich in the shi’ur v’yoser. I tell you, because that has nothing to do with yetzias Mitzrayim. So about this I think describing the plagues, making the plagues greater, which he does indeed do. Yes, what is a metaphor. Whenever one speaks about the troubles of the… yes, but also that you’re going too far. I’m just telling you that the minimum, one doesn’t even have to tell what happened. One doesn’t even have to tell what happened, to be yotzei. One only has to say that one went out of Egypt. There were miracles and wonders, and so on.

Halacha 3: “Mitzvah l’hodi’a labanim va’afilu lo sha’alu” (It’s a mitzvah to inform the children even if they didn’t ask)

What Is the Measure of the Mitzvah?

Speaker 1:

What is the minimum? What is the measure? What is the measure? “V’higadeta l’vincha”, from the fact that it says “ki yish’alcha bincha”, could it be not if he asks you? The Torah teaches “v’higadeta l’vincha” even if he didn’t ask. So from here one learns that even if he didn’t ask. But the next thing of “afilu kulanu chachamim kulanu gedolim”, this he doesn’t say. Perhaps he understands it this way? Perhaps the simple meaning is this, when one says to a child, it’s not like one tells. One says, because a child was there was blood, yes, but you’re not explaining to him how a house looked where there was blood. One tells him that a chacham should also be marbeh in this, because a chacham already understands yes that blood and all kinds of troubles that come with it.

By the way, then you can speak the explanation. Now we’re speaking of the definition of the mitzvah.

Three Levels in the Derasha of “V’higadeta L’vincha”

Speaker 1:

Seemingly it means, the definition of the mitzvah means, that you could have said that the simple meaning of the mitzvah is, that if there’s only someone who doesn’t know, one should tell. That’s not the simple meaning. Even he doesn’t know, no, you can say three things. You can say that the simple meaning of the mitzvah is, if your child asks, you must answer him. It teaches us, no, even if he doesn’t ask, one tells him. Very good. He says, we have another verse, “v’higadeta l’vincha”, even if he doesn’t ask you. You could have said further, okay, in any case, the mitzvah is… Nu, the mitzvah is, if someone doesn’t know, one should inform him. Whether he asked, whether he didn’t ask, but he doesn’t know. It teaches us, I already know what the source of Yannetz is. That even a great chacham, great chacham means to say even you already know. So the mitzvah isn’t l’hodi’a, l’hagid, although sippur is simple meaning l’hagid means, the mitzvah is like one says to be mazkir (remind). Like Shabbos, one isn’t mazkir “zachor es yom haShabbos l’kadsho” because one doesn’t know what Shabbos is, one is mazkir Shabbos, it’s an inyan to speak about this. Like zechirah b’dvarim, this is all one thing.

Speaker 2:

What does mazkir mean?

Discussion: Two Aspects of the Mitzvah – L’hazkir and L’hodi’a

Speaker 1:

Ah, later he says, you see, the last piece he goes in, I don’t know if halacha 2 is perhaps only like a… I don’t know, one must learn halacha 2 and 3. The halacha he goes into the… the mitzvah l’hodi’a he speaks already yes of children, not of great chachamim who only say l’hazkir. So I don’t know how it’s connected.

“Mitzvah l’hodi’a labanim afilu lo sha’alu, shene’emar v’higadeta l’vincha”.

Speaker 2:

So, v’higadeta l’vincha doesn’t say after what it said that he will ask?

Speaker 1:

No, no, no. You learned Haggadah shel Pesach, this is before this says the other midrash ah, she’eino yodei’a lish’ol, at petach lo, shene’emar “v’higadeta l’vincha”. Yes, v’higadeta l’vincha says in Kadesh, still before it says… Not before, it’s a different parsha. Later a second parsha says that they will ask, another parsha says that they will ask, this parsha doesn’t say that they will ask.

The Halacha of Shinui (Change) and She’eilah (Question)

Speaker 1:

“V’tzarich la’asos shinui balailah hazeh kedei sheyir’u habanim v’yish’alu v’yomru mah nishtanah halailah hazeh mikol haleilos, ad sheyashiv lahem v’yomar lahem kach v’kach hayah kach v’kach hayah. V’chen im ein lo ben ishto sho’alaso, v’im ein lo ishah sho’alin zeh es zeh mah nishtanah halailah hazeh, va’afilu hayu kulam chachamim sho’alin zeh es zeh”.

Yes, “v’higadeta l’vincha afilu shelo sha’al, shene’emar v’higadeta l’vincha”.

“L’fi Da’ato Shel Ben” – The Halacha of the Four Sons

Speaker 1:

“Ul’fi da’ato shel ben aviv m’lamdo”. This is the measure, l’fi da’ato shel ben, but there’s no measure. I don’t know what this is.

Keitzad, let’s see, “Im hayah katan o tipesh omer lo beni kulanu hayinu avadim kmo shifchah zo o k’eved zeh b’Mitzrayim, uvalailah hazeh pedanu haKadosh Baruch Hu vayotzi’einu l’cheirus. V’im hayah haben gadol v’chacham modi’o mah she’ira lanu b’Mitzrayim v’nisim shena’asu lanu al yedei Moshe Rabbeinu”. Ah, why only with a foolish son, he didn’t understand much more? But “im hayah haben gadol v’chacham”“modi’a mah she’asah lanu b’Mitzrayim v’hanisim shena’asu al yedei Moshe Rabbeinu, l’fi da’ato shel ben”.

Discussion: How Does “L’hodi’a L’ven” Fit with “Afilu Chachamim”?

Speaker 1:

What is the mitzvah l’hodi’a l’ven? I told you that there’s no mitzvah l’hodi’a l’ven, only a mitzvah to speak about this. Suddenly there is yes a mitzvah l’hodi’a l’ven. How does this work? That even if you already know, one says… I ask you, I’m trying to understand. On one hand, even if you already know, one must anyway speak about this. On the other hand, if someone doesn’t know, one must yes explain to him. It’s not…

The first, l’saper, doesn’t mean at all to speak to people, but to speak directly to the Almighty, as if like a rebbe who just makes a proclamation. This is something a different kind of thing from speaking to someone. So what it seems is that what one says that even chachamim didn’t negate, not like I said earlier that it changes the definition of the mitzvah from telling to saying. No, there’s a mitzvah to tell. Regarding the fact, I know, I’m adding in any case a mitzvah to say. Someone has explained. I understand that you said that perhaps the simple meaning is that even the chachamim know, there’s no such thing that they know yet yes. So what is the… Do you understand my question? It’s not a question, but I’m trying to understand.

“L’fi Da’ato Shel Ben” Is the Halacha of the Four Sons

Speaker 1:

The Mishnah, the halacha is seemingly the halacha of the four sons, right? Correct? Do you agree that “l’fi da’ato shel ben” is the halacha of the four sons? It says in the Mishnah, it says in the Mishnah “l’fi da’ato shel ben aviv m’lamdo”. And on this is built seemingly the Baraisa, the midrash of the four sons divrei Torah, right? Correct?

Let’s see what it says in the Mishnah. I brought here, let’s see the halachos here. What does it say in the Mishnah? There’s a Mishnah, what does it say in the Mishnah? It seems something that when there’s no son, there’s a mitzvah of being marbeh in words, but if there’s a son, there’s no mitzvah to be marbeh, but one must be according to the son. It can be that then being marbeh is sometimes a deficiency. If the son is foolish, and you’re being marbeh, he’ll grasp even less with the confusion. Because one must understand how to do it.

So it fits, because even the great chachamim is the opposite, let them be ma’arich, they won’t become confused themselves. But for the children one must be more strategic.

Speaker 2:

So the ma’arich isn’t a general halacha?

Speaker 1:

Continuation of Lecture on Laws of Pesach – Chunk 3 of 7

So to be lengthy (ma’arich), perhaps these are two different laws. It seems that way. There are two different things altogether. There’s one thing which is, one topic is, I imagine it this way, one topic altogether is… Yes, I think perhaps this is it, that there’s a measure (shi’ur). That when there are no children, on the contrary, go as much as you can, but when there are children, the child determines the measure of how much to be lengthy, according to the son (lefi haben). There’s a son for whom being lengthy will help, there’s a son for whom the opposite, tell him as little as possible.

Speaker 2:

Wait a minute, does this fit with “the poor shall eat” (yochlu aniyim)? What doesn’t it fit? It fits.

Speaker 1:

No, I think in the language of the Haggadah that we say for the four sons, whether we see there also such a thing.

Connection to the Four Sons

That for the wise son (chacham) we say a lot, yes, we tell him even until “one may not conclude after the Pesach sacrifice with an afikoman,” we go through everything with him, because he’s a wise son. But a foolish son doesn’t grasp it, if you tell a foolish son “one may not conclude after the Pesach sacrifice with an afikoman,” that’s a deficiency, not a virtue.

I’m trying to look in the Mishnah. In the Mishnah it says, yes, as you say, “they pour him the second cup and here the son asks.” So it says, “and if the son doesn’t have understanding, his father teaches him.” According to the understanding of the son he teaches him, yes, he begins with disgrace (matchil bigenut)…

Speaker 2:

I don’t understand what he understands in the Mishnah. I am completely lengthy, perhaps you are lengthy. Do you understand? I don’t understand at all.

The Rambam’s Order vs. the Mishnah’s Order

Speaker 1:

In other words, the Rambam wants to explain that it’s not like the order of the Mishnah, that there are the laws that he found in the Mechilta and in other places about the obligations, and he mixes it up as it comes out. The Rambam doesn’t say a word of being innovative (mechadeish), but it should be something new.

What Does “Ma’arich Bedvarim” Mean?

But when he is lengthy, something new comes out, some new understanding. So when a person is alone, he himself needs to be lengthy until he himself has arrived at a new understanding, a new grasp, a new feeling. But with children there’s no such thing, with children you need to go with the child.

Speaker 2:

What does it say about great sages (chachamim gedolim)? He brings a source, what do the sources say? What is the source of the great sages? I know from the story, the Haggadah.

Speaker 1:

Okay, that means with the Haggadah.

Speaker 2:

What is actually the source of this? In the Chumash, in the… What does he say? Even… even great sages, in the Mechilta.

Speaker 1:

Even great sages, in the Mechilta. He means to say the piece from the… Not so simple.

The Source of “Even Great Sages”

Later we’ll see that they used to be lengthy themselves even when they didn’t have yet. Here the Rambam tries to say the parameters (gedarim) of the mitzvah. The Rambam goes a bit backwards, right? Normally the order is as it says in the Mishnah and in the Haggadah, one asks the questions, and according to… corresponding to four sons, each one asks his questions, and if he doesn’t ask, one explains oneself and answers the answer. According to the understanding of the son he teaches him is stated after Mah Nishtanah in the Mishnah. That means, one answers the children, each one should understand, very good.

But the Rambam takes it out of the order, he wants first… Yes, the Rambam has the aliba deman, afterwards he says the order in Chapter 8. So, I want we need to understand what did the Rambam understand? The main thing is a law. First, there’s a law to say, there’s a law to tell. Two laws. There’s a law of saying, there’s a law of telling for the children. It seems there are two parts in the same mitzvah, I don’t know exactly how it works. And what you tell the children, that means according to the understanding of the questioner son (lefi da’at hasho’el ben). Does it fit? Makes sense? I mean it makes sense.

Speaker 2:

More or less. No, doesn’t it fit more or less? Or does it fit yes?

Speaker 1:

Well, “when your son asks you tomorrow” (ki yish’alcha bincha machar). Let’s see what it says here. In Avnei Nezer. Ah, you see? Reb Leizer says, ah, interesting. No, I’ll stay with my proof. Where’s the proof? It says so in the Mechilta of Rabbi Nechemiah ben Antoninus, “a gathering of friends of sages,” or “of Torah scholars.” What are sages? Torah scholars. “Who were engaged in the laws of Pesach until midnight.” Why? Because it says “what are the testimonies and the statutes” (mah ha’edot vehachukim). Where does it say that? Laws of Pesach? Yes. Therefore, one must take, perhaps you see what the sages do. One must take “what are the testimonies and the statutes and the judgments that Hashem our God commanded you” (mah ha’edot vehachukim vehamishpatim asher tzivah Hashem Elokeinu etchem). As if, this is the question of the wise son that we see, no? This doesn’t look at all related to the story of the Exodus from Egypt, it’s an external thing about the laws of Pesach.

Discussion: Explanation or Laws?

Speaker 2:

It’s a matter of explanation (hasbara). It fits with the first. Again, this is what I told you last time, that there are two ways to understand the whole thing. Either you can teach with an explanation, you need to talk about the thing. Or you can perhaps also fulfill it with saying laws. I’m talking about the praise of the Holy One Blessed Be He, well, for us the praise of the Holy One Blessed Be He is knowing the laws.

Speaker 1:

No, it’s precise. Or you can say that one needs to inform (modi’a), but informing doesn’t really make sense for a wise person, he already knows. You can always say, you’ll bring in, one can always answer the question, but the Rambam doesn’t say so, because he said “he begins with disgrace and concludes with praise, and expounds ‘my father was a wandering Aramean'” (matchil bigenut umesayem beshevach, vedoresh me’oved ovadim hayinu). Even in our Haggadah, yes, but for a wise person “what does he say” (mah hu omer), it says “the wise one what does he say… you also tell him” (chacham mah hu omer… af atah emor lo). Very good. It seems that this is the source that even sages.

Speaker 2:

And in ours it doesn’t say that there’s a mitzvah to read and to tell, it doesn’t say a mitzvah to read and tell in the laws of Pesach. That’s a good question. Does one also mean that “and you shall tell your son” (vehigadeta levincha) means to say that you shouldn’t just talk in generalities, but you should talk about the matzah, about the maror, because each one of them tells another part of the story, and you come back to the story. Yes, the maror tells how bitter it was, the matzah tells how the Jews hurried. First, you still need to put in the reason, you need to go into the reason of each thing, the details.

Speaker 1:

That’s a wise person, what is a wise person? He wants to know the statutes and judgments. Yes, I understand, that’s simply the plain meaning, but you can say so, a son with understanding.

The Structure of the Story

And so one goes covering more and more, and also one stays in the proper framework, because you don’t just say fantasies, because you hold yourself to the structure. It makes the maror, it makes the matzah, it makes… Once you do the four cups, he didn’t give any reason at all, and it wouldn’t have been proper for him when you know when…

Speaker 2:

No, I mean, the four cups hint at something else, a miracle or what.

Speaker 1:

No, it means apparently the laws. Yes, laws as they should be (kehilchatan), you’re going to cover the detailed laws.

I don’t know, I don’t know how exactly it works. “And you shall tell your son on that day saying, because of this” (vehigadeta levincha bayom hahu lemor ba’avur zeh). I don’t know, that’s what it says here.

Why Isn’t the Rambam Lengthy About Sages?

Okay, the Rambam isn’t lengthy about how the sages will do. You’ll say that the sages don’t need the instructions, they can understand on their own. No, it doesn’t say anywhere, it doesn’t say in the Mishnah. It says the story of Rabbi Eliezer, they sat and told the laws, what did they do? I don’t know, did they tell the laws of the Exodus from Egypt all night, or did they say the laws of Pesach all night. There are two versions in the sector.

Discussion: What Does “Ma’arich Bedvarim” Mean?

Speaker 2:

Okay, and what does it come to? I want to get to my point, that being lengthy is in order to arrive at something new, it’s not to say again. But with children, no, I think you can think what you want.

Speaker 1:

And what? Do I already know what being lengthy actually means? What’s difficult about saying being lengthy is just being lengthy? I’m thinking, being lengthy means that you should arrive at a new understanding.

Speaker 2:

I hear very well, because as if there’s a mitzvah to mention. I don’t know what the problem is. I want to understand what you’re saying, I want to understand what you’re saying. I mean, what is the mitzvah? How much? I don’t know, a minute? Ten minutes? Even better. Two hours? Even better. I don’t understand what the problem is. What’s relevant about being lengthy? I hold that it’s not lacking.

Speaker 1:

No, I hold that there’s a concept of the story of the Exodus from Egypt, to have a new understanding of what happened.

Speaker 2:

Yes, but I don’t see what’s wrong with the simple plain meaning, you understand? As if, yes, being lengthy, because a story, there is a…

Speaker 1:

It fits a bit what he says, because he says that even just a little to tell for the children, the many fulfill here the mitzvah of… A Torah scholar needs to be lengthy until he arrives at a new understanding. It’s not a bad… One sees, I mean, it’s a bit true. Yes, because for a simple son (ben tam), even if you tell him the basics, he’s heard something new, he’s heard something new. For a wise son you need to say something more so that it should have…

Speaker 2:

Yes, but why do you need to take the definition as new? Like you said, you need some reason why to think. I agree with you, I also like new things.

“Hagedolah Shebema’aseh” – The Language of Being Lengthy

Speaker 1:

Because “he is lengthy in matters that happened, the greatness of the deeds of our forefathers” (ma’arich bedvarim she’iru, hagedolah shebema’aseh avoteinu), the language is a bit making greater, as if. One doesn’t mean just making greater, one means adding something, a greatness. Greatness means making greater.

Speaker 2:

No, it means telling so that you’ll have pleasure from it.

Speaker 1:

It doesn’t mean new thoughts, greatness means to… It’s your words about the connection of making new thoughts, I don’t know. But the point of the Torah is, that when millions of people have a plague, there actually happen in the millions kinds of plagues.

Speaker 2:

I hear very well what you’re saying, I’m not disagreeing, but I mean it’s not the point. The word is to better understand what took place. Every year Pesach you should… you should the deed become…

Speaker 1:

But you’re going into the reasons for the commandments (ta’amei hamitzvot) as if, you actually want to understand what one has from this. But if one learns the Torah as law, the law that one must speak about this until it is one with itself.

Summary: Two Different Laws

Speaker 2:

No, but either way I say, it fits a bit. Why? Because he has a foolish son, is he exempt from being lengthy? Because for that son he has…

Speaker 1:

He’s not exempt, it’s different laws, that’s what I’m trying to tell you. These are two different laws. He’s not exempt. No, that’s what I’m telling you, the form of the son, and the one who says that a foolish son is also obligated in being lengthy, he argues on…

Law 7 – Continuation: Distinctions Between Small and Foolish and Great and Wise

The Rambam’s Language: “Like This Slave” and “Miracles That Were Done for Us Through Moses Our Teacher”

Speaker 1:

If one learns the laws, there’s a law that with you one will speak about the Exodus from Egypt.

But the way I say fits a bit. Why should a foolish son be exempt from being lengthy? He’s not exempt, this is a different law. That’s what I’m trying to tell you. This is a different law, certainly. He’s not exempt. No, that’s what I’m saying. The picture of the son, the one who has a foolish son is also obligated to be lengthy with the Exodus from Egypt, and he would have fulfilled. What does it mean he would have fulfilled? He fulfills with the minimum whatever that is, I don’t know exactly what the minimum is.

And you can ask further, and the one who has a foolish son, who is a great rabbi who has great insights, what does he hold a foolish son, and he needs to be lengthy with him according to his foolishness, what does he need to do? I don’t know, it doesn’t say here properly what he needs to do. As if, you grasp that we’re talking about a bunch of stories, and they gathered together and we’re trying to make one definition. Perhaps there isn’t one definition. There’s a meal that a father makes for the children, and there’s a meal that the sages make with their students. And each has his way how to do this. If everyone does basically the same mitzvah, they would have had to do everything the same way.

It would perhaps have been nice, because that would have unified all the things. The Torah scholars speak in law, and they come to the reason, because Pesach… Yes, but that’s a good interpretation, but that’s more like an exaggeration a bit like the reasons for the commandments, that you already have a level of understanding why. By Pesach one does speak a lot about the reasons for the commandments, because matzah is for this reason, and maror for this reason. We’ll already speak about this, we’ll already speak about this. That’s a lengthiness. I see there that I already read another Rabbeinu Menachem, something he says this, because Torah scholars speak in law, and they go into this.

Okay, let’s… Okay. No, I just want to come out with this, as if there’s the slave teaching, and there’s the remembrance. These are two different things. And what you say can even be correct. When it says great sages tell (chachamim gedolim mesaprim), it’s not necessarily not like I said before. I said that it means about the matter of remembrance, that they said. Perhaps even great sages do need to tell. What does he tell? You say learning some novelty, or reviewing the laws. I don’t know. I don’t know the word novelty. Perhaps according to his level, according to his way, according to how each one has his things that he can do. I don’t know.

It doesn’t say by the Rambam that sages should say laws. It says that even great sages should explain. Okay. Good.

Now they’re learning a detail in the laws…

Precision in the Rambam’s Language: “Like This Slave” and “Like This Redemption”

Speaker 1:

But I’m a bit interested in the language of the Rambam, “like this redemption or like this slave” (kemo sheyifdeh zeh o kemo she’eved zeh). Something sounds here like “because of this” (ba’avur zeh), he wants that everything should go with the Gemara’s something. He brings out, just like with matzah and maror is the Gemara, you shouldn’t say tradition to your children, open the Gemara. He found from this a source.

He puts down as if, I mean he thinks, he wants to think what the child doesn’t understand. What is the… It’s a bit funny, because he speaks literally of small and foolish, and great and wise what does he say? Do you grasp? No. “Like this slave,” “like this redemption,” “like these matzot.” Yes yes, but there’s something else. I understood something else here. I understood something else. We learn with things. I understood that the child, he understands, the small and foolish doesn’t understand what he means. What is the difference in speech that he says by the wise one, “and great and wise”? “Inform him what happened to us in Egypt and the miracles that were done for us through Moses our teacher” (modi’o mah she’ara lanu bemitzrayim venisim shena’asu lanu al yedei Moshe Rabbeinu). What does he say here more? He doesn’t say anything more. It’s very interesting.

Speaker 2:

No, he actually doesn’t say. He says “inform him,” he should inform at length, tell him all the nice things.

Speaker 1:

It doesn’t say here about length. No, just “inform him,” inform the whole thing. It doesn’t say here a distinction of length and brevity, right? It says. He wants to bring out some precision from “according to the understanding of the son his father teaches him” (lefi da’at haben aviv melamed). It seems to me that he wants to say something that a small child, you need to show, “this slave.” It doesn’t just say show. Perhaps he understands… What is the… I’m trying to be precise. He doesn’t say “what happened to us,” he also doesn’t say the word “Moses our teacher,” “miracles that were done for us.” He doesn’t really understand what it means that Moses our teacher made miracles and all these things. He understands very simply, there are slaves, that means slaves, we are not slaves. Even the Holy One Blessed Be He redeemed us, perhaps foolish.

Innovation: The Small and Foolish Understands Only the Result, Not the Cause

Speaker 1:

He emphasizes, I said so, very good, but I said he perhaps emphasizes that the slave, the small and foolish, doesn’t understand at all the concept of God made miracles. It doesn’t say there miracles, it doesn’t say there miracles.

Speaker 2:

But they see, they see the fact, they see the result.

Speaker 1:

It doesn’t say the cause, it doesn’t say miracles. Do you see? “He redeemed His people,” “He took us out” (padah et amo, hotzi’anu).

I mean that the great difference between the foolish and the wise is, the wise can also understand things that he doesn’t see. He doesn’t see any Moses our teacher, but his father tells him that there was a Moses our teacher. The foolish knows that here there is a free person and here there is a slave. He doesn’t even understand who became from slave to free person, God who the whole thing, the miracles. He understands only the result, not the cause. He understands only, and that’s enough, and that’s the innovation.

By the way, someone could say, “in praise of the Omnipresent,” he doesn’t understand what “HaKadosh Baruch Hu brought us out” means. Very good, they were slaves, now, how does one say, “now we are slaves,” whatever. They were servants, and now not. And this he understands. Even this he doesn’t understand just like that, it’s actual, what does a servant mean.

It’s also a very good thing according to the Rambam perhaps to make a display and also put up a huge servant, and say “ba’avur zeh,” there is a servant. “Ha gavra d’asiv arifta d’nahama,” yes. This is for the fools that he needs to do it this way.

Discussion: What Does “Miracles That Were Done for Us Through Moshe Rabbeinu” Mean?

Speaker 1:

But understand, I think that what I’m thinking is correct, that the small children don’t understand what the reason is. One can hear that this is the same thing as Moshe Rabbeinu is also a matter of miracles. I think that what you’re saying is very good, because to a small child and a fool one doesn’t say anything about Moshe Rabbeinu, because he won’t understand. He sees the difference between a slave and a free person. Even the miracles he doesn’t understand, right? “Padah et amo.” What does HaKadosh Baruch Hu mean? He doesn’t know.

It could be, perhaps this is the explanation, it could be that the small children think that the wicked ones did it, and the great ones know that Moshe Rabbeinu did it. This is already an explanation.

Speaker 2:

No, there is a difference. “HaKadosh Baruch Hu redeemed His people,” but not through Moshe Rabbeinu? What?

Speaker 1:

Perhaps there are such kinds of things. I don’t know. I know that there is a question, it doesn’t say “not through an angel.” But the Rambam I think knows that he’s talking here about miracles that were done for Moshe Rabbeinu. The redemption itself was above the natural order, as it says there “Hashem Yisbarach redeemed us.” Perhaps this, the miracles, what this means for the child one only says something happened once, you don’t need to say that it dragged on for a whole long period of ten plagues. And for the older child you need to say that it wasn’t one miracle of going out, but it was a miracle that continued.

As the Ramban says that a continuing miracle is a greater miracle. Not that you should say that Moshe Rabbeinu, you mean to say to tell the whole story, all the miracles, all the plagues?

Speaker 2:

No, you know what I mean to say? Because the Rambam holds the fact that the Almighty didn’t do… I mean that the Almighty did everything with miracles. Moshe Rabbeinu, all the revelations that were seen, miracles were done, we don’t know exactly what.

Speaker 1:

No, he’s not talking about the essence… I mean that for the adult you also say “u’fadah Hashem Yisbarach osanu,” and he adds the miracles that were done for us. Okay, okay, okay. Certainly he meant here to tell only the miracles that were done for us from blood until the firstborn.

Speaker 2:

You convinced me that miracles means from blood until the firstborn. Miracles means to say the miracles with Moshe Rabbeinu.

Speaker 1:

No, no, miracles means the Exodus from Egypt. But it’s called “miracles and wonders that were done for our forefathers in Egypt.”

Speaker 2:

Well, he means all the miracles apparently, miracles and wonders, all from the staff until Moshe Rabbeinu.

Speaker 1:

Could be, but the main miracle means the miracle of the Exodus, that’s certainly. Could be that it’s the opposite. Could be, but I don’t see that this is the main innovation. I think that the main innovation is the… In short, “what happened to us in Egypt.”

Matzah and Maror – The Basic Story

Speaker 2:

Ah, that means that because essentially the matzah and maror actually say only the two basic things. Matzah and maror is very strong. We were maror and we received matzah from going out. This is simply the story. It doesn’t say about slave.

Speaker 1:

Yes, it doesn’t say there the… “Eved zera shifcha zo.” It doesn’t say the matter of the slave seed of this maidservant. I don’t know. Okay.

It could be that he is explaining this, “ki li bnei Yisrael avadim.” He is explaining this what, that we were a holy seed.

Connection to the Rambam’s Approach in Hilchos Avodah Zarah

Speaker 2:

The thing that you wanted to bring in is that the Rambam explains about he talks about how idolatry began, he says this, that the common people don’t see the thing that is being served, they only see what it’s being served with. So when for example they made figurines and idols like these, certainly they meant that this is a hint to something, but the simple people don’t see the hint, they only see the thing. This created the problem of this.

Speaker 1:

No, he says the same thing, the child doesn’t know the why, he understands the what. The matzah, the maror, the slave, the even… But not more than that. Perhaps from here comes the… I don’t know how the Rambam took, but the “like this slave” means… That one made it known. Perhaps from the Haggadah it says… What does the Haggadah say?

Speaker 2:

No, the “all of us”… even… Well, what does one say in the Haggadah? “And if He had not brought out”… perhaps this?

Speaker 1:

Perhaps this brings out the point, I don’t know.

Speaker 2:

But one says everyone remembers that that one is still now a slave, that one is already two thousand years…

Speaker 1:

No, we’re talking about that one, but also it could be so.

Speaker 2:

Ah, that’s what you mean. That’s what one says in the “if He had not brought out.”

Speaker 1:

Could be, I don’t know.

Slaves in the Rambam’s Time

Speaker 2:

The place where the Rambam lived there were slaves a reality, certainly it’s not so. There weren’t slaves today? What? By him not? Workers, society… He was in Egypt or in Spain, he had slaves in his time?

Rav Rabinovitch’s Citation from Sukkah 57

Speaker 1:

Rav Rabinovitch notes the Gemara there in Sukkah 57 it says, that at night they said “pizru avdei.” What did he say? A slave whose master takes out the freedom… What does one need to tell him? He said, I don’t know what the language is.

I don’t find the Gemara, he doesn’t bring exactly the Gemara, he only says that it must be. There is there a Gemara that talks about

The Source of “Like This Slave” and the Matter of Changes on the Night of the Seder

The Source in Gemara Pesachim 116 – Rav Nachman and His Slave Daro

What did he say? A slave whose master takes out to freedom, what does he need to tell him? He said, “d’ishtabadt minei l’vasar.”

I don’t find the Gemara. I don’t bring properly the Gemara in Pesachim 117. What is there there a Gemara that talks about all kinds of about how one can… What isn’t there? Wait. Pesachim 116 page aleph. Yes. Here there is a Gemara that talks about Mah Nishtanah, about… I don’t see it, but…

Ah, by the way, there it says, the Gemara brings a Baraisa, tanu rabbanan… Ah, yes, I already know what you’re saying. First of all, the Gemara brings a Baraisa, tanu rabbanan, chacham bno sho’alo. What? His wise son asks him? It doesn’t make sense. His wise son asks him. V’im eino chacham… What is the meaning of this? V’im eino chacham, ishto sho’alto. No, wise, if the child is wise enough to ask, he asks. If not, the child asks. He is wise enough to ask. Yes, he is not an eino yodea lish’ol. A person who is not wise is a person who cannot speak. He is already wise. Yes, yes, whatever. V’im eino chacham, ishto sho’alto. V’im lav, hu sho’el l’atzmo. Va’afilu shnei talmidei chachamim she’yod’im b’hilchos haPesach, sho’alin zeh lazeh.

Interesting. It appears that the Torah scholars should ask each other questions. He brings it yes later by Mah Nishtanah. By the Mah Nishtanah he asks, he writes. But not by the main law.

The Story of Rav Nachman with His Slave

Afterwards it says in the Gemara, interesting, that amar Rav Nachman l’Daro avdei. Rav Nachman said to his servant Daro. Daro? Dara? I don’t know how to say his name. He had a servant, and Reb Avraham’l struggled. Got a servant, it bothered him so much that he is his slave. It can’t be, perhaps… He says that it must be, he freed him first. It doesn’t make sense. It’s good for him, that Jews are wonderful.

What did he say to Dori? Anyway, I just want to tell you, “Avda d’afkei lei marei l’cheirus, yahuv lei kaspa v’dahava, mai ba’i l’meimar?” He asks a question. “Amru lei, ba’inan l’didach l’shavuchei. Amru lei, patartan milomar Mah Nishtanah.” What is exactly the same as this. It’s so cute. You see here that Rav Nachman held that Mah Nishtanah is just a way how… I don’t remember exactly, he said that there are other ways how to… Now with praise he skipped Mah Nishtanah.

The Explanation in the Rambam – “Like This Slave” and the Topic of Question and Answer

From here is apparently an explanation in the Rambam. He wants to present the views of the Rambam of “like this slave.” Here he made the fake… One must have some physical thing to show that… Not that one must have, but one must perhaps more such a way to arouse the question. Here the topic of question and answer. I say the question too, the whole thing is so that the son should ask. Right? I say, this could be more such… Something is more slave comparison, connection slave comparison. Ah, a servant, what… Must somewhere, I don’t know, must something somewhere somehow enter into the topic. I don’t know, it’s interesting.

I don’t know exactly. I think that it’s interesting.

From here one also sees that one can fulfill Mah Nishtanah with all the other ways. “Patartan.” Rav Nachman actually said that he is exempt. He made koreikh to be the order. It doesn’t say that he must say all of Mah Nishtanah, he only says three lines. But he fulfilled it.

Anyway, so, let’s go arrange that I can understand. It was assumed, it was more than just talking.

The Inference in “Zeh” – Matzah and Maror or Just a Change

It appears that Reb Avraham’l didn’t want… Interesting. He says here, it’s a weak inference, but it could be, I don’t know.

It could be what he means to say that the “zeh” and “asher zeh,” yes, simply means matzah and maror. But the Rambam perhaps means to say that one can make with a poor person “zeh.” The main thing is that it should be actual, it should be in present tense. The previous “zeh” the Rambam used only to learn the time. He didn’t say that one must have matzah and maror, he only said that the time one learns from this “zeh” of going out.

This is not at all indispensable. By the way, this is clear, this one doesn’t need to arrive at this. You can see the next law that he will learn, let’s learn it. From the fact that one can make a change, the change doesn’t have to be specifically from the mitzvos, it can be any random change. It’s very funny. Let’s learn.

Law 4 – One Must Make a Change on This Night

“One must make a change on this night so that the children will see and ask and say ‘Mah nishtanah halailah hazeh mikol haleilos,’ until he answers them and tells them such and such happened and such and such was.”

Also interesting the language, “such and such happened and such and such was.” “V’cheitzad meshaneh?” Let’s finish. Cheitzad meshaneh?

The Difference Between “Ira” and “Hayah”

“Ira” and “hayah” mean the same thing apparently. I don’t know exactly the difference. “Ira” is apparently a change, something happened. “Hayah” is how it is. “Ira” is an anecdote, an event. “Hayah,” yes? That’s what one says about transgressions, I don’t know if it’s truly so. I don’t know. But “ira” and “hayah.” Apparently “ira” is something that… I don’t know. It could mean a pointed thing, I don’t know. I must say that I don’t know.

What Is the Change? – Roasted Grains, Nuts, and Removing the Table

V’cheitzad meshaneh? What is the change? One must ask someone who knows better. What? Cheitzad meshaneh? Yes, but the Gemara is clear, cheitzad? What? What does one do for example? Mechalek lahem kliyos ve’egozim, and… If it gives a whole reason of nut shells. Here one learns that one doesn’t give just like that nut shells to the children. But especially in honor of Pesach. I know, just a Yom Tov, but there are other worlds. Perhaps it means in the early time, it’s before Kiddush, whatever, one can find in the… In a manner of change, okrin hashulchan milifneihem kodem she’yochlu, which normally he talks about this.

The Ra’avad’s Explanation of “Except for Matzah”

But chutz mimatzah we see such a… You hear? And on this the Ra’avad argues and says that chutz mimatzah means something else, it means a law that one eats quickly so the children shouldn’t fall asleep. Very important, because we don’t fulfill this law. We learned last week that apparently one must do so, because we learned that… With stealing the afikoman and these things. Yes, because the Ra’avad’s explanation is also the truth, because we learned that a minor who knows how to eat is a mitzvah of chinuch for matzah. There is my three-year-old boy, he’s going to fall asleep before the matzah, one must give him before he sleeps a piece of matzah, then he fulfills chutz mimatzah. You remember? That small boys…

Chutz mimatzah means something else, one grabs away the matzah from him before the time, he should be hungry, he should stay up until we arrive at the mitzvah of eating matzah. He can make a blessing now, he doesn’t need to make a blessing, he’s a baby, he must eat matzah. So I, he says “Mah Nishtanah,” I’ll go give him a piece of matzah. He shouldn’t fall asleep there somewhere in the middle of the two matzos. It’s not a… No? One must say at the Shabbos HaGadol drasha that the public has small children, they should know that it’s a mitzvah for small children to eat matzah, perhaps also maror, zeroa, whatever, one should give if one sees that he’s falling asleep, give a piece of matzah. Certainly so one must do, no? One shouldn’t have actually a proof from chutz mimatzah, that’s what it means, no? Perhaps it means that the whole public should eat quickly, I don’t know, when one will make the Haggadah.

The Innovation – One Can Fulfill “So That They Should Ask” with Just Funny Things

Okay. It’s very interesting, because I catch… I think now, I caught a new thing that I never caught. That apparently, Mah Nishtanah is built on the verse. The verse says “ki yish’alcha bincha,” what’s going on here? Mah zos? In other words the Midrash understood. Mah nishtanah halailah hazeh, what is today? It’s the same thing, he doesn’t understand what the mitzvah is. You’ll tell him what one does in the mitzvah, because… Whatever the reason is. Here I suddenly catch that it’s not enough. Matzah? I don’t know. Law. One must do some funny things. I, the funny things is not a mitzvah at all. What you catch is very funny. How did they think that one can fulfill the verse of “so that they should ask Mah Nishtanah” on just a funny thing? You’re going to go today with a funny hat? You’re going to go today with a funny hat? Because the Torah said to ask? In short, anyway, because in order to fulfill the matter of Mah Nishtanah, here one learns that one can fulfill the Torah in other ways.

Discussion: Roasted Grains and Removing the Table – Explanations

No, roasted grains and nuts is not removing the table. That’s a different thing. One can say explanations. There are explanations, there are long explanations on all these things. But simply it’s certainly as the Rambam learns that it’s just a change so that they should ask, v’chayotza b’dvarim elu. He says clearly, one can find more ways how to do it. I don’t have to do exactly what the… Ah, he says, the Rabbeinu Yonah says first, he talks about the roasted grains, that roasted grains one may not yet eat, because roasted grains one makes usually from fresh wheat immediately, as this is chadash until tomorrow. He says, that one puts this with, this holds it from last year. This is for the children. Afterwards he says that what is the change? Because usually one gives it after the meal, not before. This is the… It’s an early order. But the Rambam doesn’t say this.

This is still removing the table. He says, “Mevi’in kodem achilah lefanav, kedei she’yomru hayladim lamah anu ochlim es elu kodem haseudah?” Okay. And where does he take this from? Who brings this? He says himself. He’s not… He’s not mistaken. He’s not mistaken with the study partner. Well, well.

The Seder’s Explanation – Removing So That They Should Ask

And you know commentators, yes, except for matzah… Ah, the Seder actually says the opposite. Not that the Seder, except for matzah with and removing so that they should ask. I look in Rabbeinu Yonah here. Ah, everyone, that if you spare yourself, you’ll fulfill the mitzvah of telling the story of the Exodus from Egypt. You’ll begin the mitzvah. Because this is how one informs the children that this should be the story of the night about matzah, yes? That the child holds the matzah in his hands, one doesn’t let him eat yet before one tells him, and one has fulfilled “v’elu v’elu sho’alin v’dorshin aleihem”. So learns the Seder. So also I understand. I look in to learn, I don’t know if I have another second piece. I’m not sure.

I know what Rabbi Yehudah says, “chotfin matzah b’leilei Pesachim,” even also all who need to grab the matzah he shouldn’t fall asleep.

The Story of the Exodus from Egypt — Changes So That They Should Ask, Asking Oneself, and the Nature of the Question

Grabbing Matzah — A Real Question or a Game?

Speaker 1: The child holds the matzah in his hand, you snatch it away from him before he tells you, has the child fulfilled “and we did not hear except from Avraham our father,” that’s how I understand it. I’m looking into the second piece, I’m not sure.

I know what Rabbi Yehuda says, “chot’fin matzah b’laylah zeh”, you need to snatch the matzah so he shouldn’t fall asleep. I don’t know. Interesting. Yes. I’m not sure.

So, there are interesting changes that are made here kedei sheyish’alu (so they should ask). It’s a wonder. In my opinion. Yes.

Question on the Educational System — Why Do They Learn Everything Before Pesach?

Speaker 1: It’s not clear, because for example in the Gemara it says, amru alav al Rabbi Akiva, the holy Rabbi Akiva distributed keliyot ve’egozim (roasted grain and nuts) to the children on erev Pesach kedei shelo yishnu veyish’alu (so they shouldn’t sleep and should ask). We see further that the simple meaning is not that they will ask why we’re distributing the treats, but simply that they should stay awake.

So, apparently from here one could say that the thing that they learn in cheder so many things, every child comes home the whole day, this is backwards, they’re doing a weak thing, one should come home and everything should be new for them, what’s going on here?

Perhaps Yoeli is right, in his town they’re crazy. But we don’t have any craziness before Pesach that they should ask at home before Pesach. I thought that one should stop this literally a day before Pesach, give a clean-up of the chametz, so that the questions should happen at the seder when they have the first chance.

No, every year the same, I don’t know. I don’t believe he meant that. I don’t know the answer.

Return to Snatching the Matzah — It’s Just a Game

Speaker 2: Or he is immediately shoel le’atzmo (asking himself). That is shoel le’atzmo, it’s not a real question, it’s just a game of a question. There’s no chatifat matzah (snatching matzah) means as if you snatch it, until you ask I won’t give you back the matzah. Okay, that means that a game is also good enough. Because the child doesn’t ask because it’s genuinely interesting to him, he asks because he wants to get back his piece of matzah.

Speaker 1: Well, that’s your point. You want to say that if the child didn’t ask naturally, you make him ask. But if the child doesn’t ask genuinely, because the child only asks because he wants back his piece of matzah, he’s not interested in the answer. You know what I mean? That’s like shoel letznah (asking mockingly).

Such a child who asks because it’s interesting to him, such a child doesn’t ask. He’s like the Belzer Rebbe who says “al abba, al ishah, al imah, al at.” To give him, you take away the matzah until you ask, and you get back the matzah right away.

Is that what we do? Yes, perhaps.

Ask me why, I’ll give it back to you. “Daddy, why?” “Because it was too early to eat, now you can have it.” Like that? It’s not a real question.

Answer: One Must Do Something New Every Year

Speaker 2: No, perhaps actually about… now one can answer. According to the question, if the children don’t know, so one can answer. If what we need to as if come up with new changes, because the first time he ate matzah, everyone already knows that. Every year one must change the laws. “Tzarich kol shanah la’asot davar peleh chadash” (One must do something wondrous and new each year).

Speaker 1: Aha. But then the child will ask, “Daddy, why are you doing that?” Aha.

Could actually be, because the Rambam brings three in the Gemara. What do I do the fourth year? The fourth year you’ll have to come up with a new one, yes? It’s not one after the other thing that one does, he brings three options.

Okay, look, we’re talking about what level child. We’re talking about a very small child. A big child, he himself already knows from last year. My dear, it’s already the chacham (wise one) who asks a better question than I need.

Okay, the Rambam tells us this, “afilu bein banav gedolim” (even if his sons are grown).

And that’s the proof that you brought earlier.

Law 7 — Order of Who Asks

Speaker 1: It’s a bit repetitive, yes, because you already said in the beginning “afilu ein lo ben” (even if he has no son), and here he says, “ve’im ein sham ishah, shoel et atzmo” (and if there’s no wife there, he asks himself). A new page, laws of asking.

I’m saying, the Rambam goes a bit funny, because the Rambam takes a seder and he makes from it laws, as if… because we know only the way how one does it, and the Rambam tries to make what is the obligation to do, which is not clear that there is such a thing. I mean, we see from the Gemara, the Gemara understood this way, because the Gemara, Rav Nachman said paturin le’olam (always exempt), we don’t understand these sorts of things. I don’t catch what you said, it’s… okay.

Question: How Does the Asker Fulfill the Story of the Exodus from Egypt?

Speaker 1: So ilu ben yesh (if there is a son), it’s also interesting, as if everyone has a positive commandment, but the commandment is simply that he knows the answer anyway.

Does the asker also fulfill sippur yetziat Mitzrayim (telling the story of the Exodus from Egypt) with the question? Like she’elat chacham chatzi teshuvah (a wise man’s question is half an answer)? Because how does the woman fulfill sippur yetziat Mitzrayim with the fact that she asks? That’s a really funny question.

Speaker 2: She hears, nu?

Speaker 1: Ah, she fulfills it with the answer.

Speaker 2: Perhaps the story is like the question is a part of the story.

Speaker 1: Yes, that’s how it goes, one asks and fulfills sippur yetziat Mitzrayim because one started the conversation.

I think so. It’s part of the seder hamitzvah (order of the commandment), every mitzvah is done by two people. I don’t know exactly how. “Ve’ilu ishto sho’alto” (And if his wife asks him). One must know that it must be like opposite.

Even If They’re All Wise — The Question Is in the Form of a Question

Speaker 1: “Ve’ilu ishto sho’alto”, his wife asks him. “Ve’im lav hu shoel le’atzmo mah nishtanah halaylah hazeh” (And if not, he asks himself what is different about this night). Afilu kulan chachamim (even if they’re all wise) they ask each other. The simple meaning is that the asker is not when there’s someone who knows better than the other, but it must be in the form of a question. So we also see that even when the question is not genuine, it’s not genuine, and you know the answer well, like by the chachamim.

Perhaps one needs to find that it’s a game of a question.

Speaker 2: Ah, mah nishtanah, that means the mah nishtanah, then yes.

Speaker 1: Even chacham oleh vadai (a wise person certainly), namely shoel le’atzmo. What does shoel le’atzmo mean? What does shoel le’atzmo mean at all? It means that he says the words of a question. That’s not a question at all in this case.

Question: Can One Ask Oneself a Question?

Speaker 2: And you’re asking a good question. Before this the Almighty says “mah nishtanah halaylah hazeh.” He says, one must before this it stands here, he says lashon she’eilah (language of a question). Can one ask oneself a question? Can one ask oneself a question? Because you already know the answer, perhaps you don’t know?

There are chachamim, they’re not chachamim at all, they’re not talmidei chachamim, but a person himself already says this, it’s not so simple. The Rebbe Elimelech says that perhaps, perhaps not. There are those who say one cannot, there are those who say one can.

What Does “Yish’alum Zeh Lazeh” Mean?

Speaker 2: And what is actually the simple meaning of “yish’alum zeh lazeh” (they should ask each other)? He asks himself “mah nishtanah,” he doesn’t know, he already knows. He says, one must ask a good question, because he doesn’t know the answer. It’s an act of asking.

I think that the Papa Rav says like this, that look, when there’s a man with a wife, okay, the wife knows, I’m the… there are levels, what should one do? That’s how it’s set up. But it’s a bunch of chachamim who will be silent a whole night, because who… who asks whom? When all chachamim ask, it doesn’t make honor.

Digression: Praying for a Friend — Parallel to Asking Oneself

Speaker 1: Okay. I’ll tell you a… it has no real connection, but there was an accident in Falls Tree, in Kiryas Yoel. They made an atzeret tefillah (prayer gathering) last night, and Rabbi Aharon Reicher came to speak. And he said in the name of Rabbi Chaim Kanievsky’s, he repeated in the name of Rabbi Chaim of Volozhin, that what it says “mitpalel be’ad chaveiro yotzei hu techilah” (one who prays for his friend, he goes out first), means even when the reason why he’s praying is because he wants for himself, because he wants yotzei hu techilah. I went after him to ask, I told him, with what is he mitpalel be’ad chaveiro when he means himself? He’s saying words of David HaMelech. He’s not saying… he’s saying the words of David HaMelech. So the whole matter is that he has in mind the other person. If he has in mind himself, with what is he mitpalel be’ad chaveiro? What does that mean at all?

He’s praying for the other person, but he… I don’t have an answer. I don’t have an answer. I’m asking, with what does it mean that he’s mitpalel be’ad chaveiro? If someone wants to come back to this, with what does it mean that he’s mitpalel be’ad chaveiro? There it means, I don’t understand, you mean to say he’s praying, he’s saying chapters of Tehillim, but perhaps he says “yehi ratzon shet’azor lifoni ufloni” (may it be Your will that You help so-and-so)? He asks for the other person’s peace, but he really means himself. I’m just saying a vort. It’s like someone already made an effort, how one has, “hey, I’ll pray for you.” Ah, that could be, so exchange to be the order of the two actions. But shlach mana (sending portions) is also for two people. So, I don’t know, but what…

Ay, conveniently two people know the answer and they ask. You understand? They certainly twisted the whole midrash. It’s certainly twisted. But in general, mitpalel be’ad chaveiro means, you ask for the other person. It’s a matter of ahavat Yisrael (love of Israel). You ask for the other person, but you mean yourself? It’s indeed what you did, you prayed for yourself. You prayed for yourself, so what does the world go for you? True. In short, they’re crooked things.

Return: What Is the Definition of a Question?

Speaker 1: So, what do you want to know? You’re asking the same question from the shoel et atzmo. What is the definition of shoel? If the definition of she’eilah means I don’t know something, and I shoel et atzmo, don’t make God forbid… perhaps it means that she’eilah means that I don’t know. It’s a nisayon hachavurah (test of the group). It’s a… I have pleasure when the community answers itself. People say that many Chassidic Torah is about the true simple meaning. Shoel, shoel, we know that shoel means to ask. Shoel also means to speak. Perhaps I simply can’t understand the rest.

Discussion About the Nature of “She’eilah” in Mah Nishtanah (Continued)

The Problem of Shoel Le’atzmo

Speaker 1: You’re asking the same question, when the shoel et atzmo. What is the definition of she’eilah? If the definition of she’eilah means I don’t know something, is I shoel et atzmo, I make the motion. Rather what, it must be that she’eilah doesn’t mean I don’t know.

It’s a nisayon hadevarim (test of things). What is the… it’s a good question, I don’t have a good answer. I remember that there are many Chassidic teachings around this, but the true simple meaning, I don’t really know.

Different Interpretations of “Shoel”

Speaker 1: Shoel, shoel, we know that shoel means to ask. Shoel also means, perhaps simpler to understand the definition of the word shoel. It doesn’t mean asking because one wants to know an answer, but that’s how it must be. But how that works, I don’t know.

I would have thought that perhaps shoel means like doresh. You have doresh beit, and you have shoel she’eilah, asking. Does it have some connection? I don’t understand the connection. A she’eilah is not like you say, it doesn’t look like that.

She’eilah as Connection — Asking After Someone’s Welfare

Speaker 2: My Torah is a she’eilah, but what answer is? Here you say yes, it’s hard to make it… I thought perhaps something else.

Speaker 1: You see for example the Almighty speaks with… there’s such a thing as she’eilat shalom nashim (asking after women’s welfare), like she’eilat shalom, right? She’eilat shalom doesn’t mean I don’t know mah shlomech (how you are), but I ask you. She’eilat shalom, derishat shalom (inquiring after welfare), both are the same language. Both of them don’t mean, I’m not really information questions, right? It’s a way, I meet you, I ask you mah shlomech, how are you.

So, it could be that like for example when the Almighty stands, yes, the Almighty asks Adam HaRishon, ayekah (where are you)? He knows. But it’s a kind of… it’s language shelo titpos et Adam HaRishon, shelo yitbahel pit’om (so as not to catch Adam HaRishon off guard, so he shouldn’t suddenly be startled), it’s some kind of hitkashrut im hadevarim (connection with things). It could be that the way of the she’eilah is more that he wants hitkashrut im hadevarim.

She’eilah as Build-Up — Starting a Torah

Speaker 1: Then one can understand that the she’eilah is the same thing as the shinuyim (changes). The simple meaning is, one must start somewhere. How does one start? One makes an aside. One sets oneself to say something is a bechinat nimna (aspect of being prevented), or bechinat… the story, like every Torah that the Rav says nowadays, he started with twenty-four questions. Which makes the answer more interesting. What the attraction is an excitement to be…

Speaker 2: Rebbe, but that’s a so-called real question, it’s not even. It’s simply a way to start. Like the Rebbe said, it’s not a question, it’s a build-up to the answers.

Speaker 1: Exactly, it’s a way to enter into this. Like one starts a chavurah shmuess (group discussion), what does he do? He starts “birshut kol hakahal hakadosh” (with permission of all the holy congregation). Who gave you permission? I don’t know. It’s true.

But mashal lemah hadavar domeh (to what can this be compared), the she’eilot uteshuvot (questions and answers) in general is the answer to the teshuvot, not the she’eilot. Like the Terumat HaDeshen, he himself wrote the she’eilot uteshuvot. Could also be. Exactly. She’eilat chacham chatzi teshuvah.

She’eilat Chacham Chatzi Teshuvah

Speaker 2: No, I heard another point. That the she’eilah means to clarify what’s bothering, and with that it’s chatzi teshuvah.

Speaker 1: I said that it’s a seder, and it makes sense, it’s a nice way to enter into something. I would have thought, ah, okay.

Why Dip Twice?

Speaker 1: The she’eilah here does something else. The she’eilah… the other simple meaning is, if you want all the things to make sense, all the leaning at the table, with this one makes that the leaning at the table is a part of sippur yetziat Mitzrayim. But the she’eilah has no simple meaning to do the dipping twice. Certainly not.

The Original Seder Was With the Son’s Question

Speaker 1: But if you want to make even more sense, I would say like this: the seder, the original seder was with the son’s question, as it says in the Torah. After there’s already a seder, one does it even when it doesn’t make sense, like many things. One says, what does it say in the siddur? Ay, it’s not Rashi, I don’t know what they mean, they went crazy. Perhaps this is the first time that we see clearly that you have a seder that doesn’t make sense, and one tells you “do it anyway, it doesn’t make sense.” Like Moshe Rabbeinu said, “ay, it says in the seder, what do you want?”

The Entire Story of the Exodus from Egypt Was Backwards

Speaker 1: It’s interesting, because usually a she’eilah is after something is there, and on that one asks a she’eilah. But to go make something for the she’eilah is a lozung (solution) to the side. But the truth is that the entire sippur yetziat Mitzrayim was that the Almighty made miracles so that He could redeem. “Va’ani aksheh et lev Pharaoh” (And I will harden Pharaoh’s heart) so that they… everything was backwards.

I also thought, if this is already mentioned, the answer to speak in sippur yetziat Mitzrayim. If this is already mentioned, the answer is already destined, it was also a fake she’eilah. But you can’t wrestle with him. You can’t give him my address. You can’t give him my address.

A Story

Speaker 1: And that’s the story. You want to hear a story? A Jew came to borrow money from me, and here ends the story.

Law: One Must Begin with Disgrace and End with Praise

The Law in the Rambam

Speaker 1: Okay, vetzarich, another law. Vetzarich lehatchil bigenut ulesayem beshevach (And one must begin with disgrace and end with praise). It’s interesting, because the she’eilah is also very similar to the lehatchil. Lehatchil bigenut ulesayem beshevach means to start from bottom up, as it were. You shouldn’t say right away, you could fulfill it by saying that the Almighty redeemed us, but two minutes. That’s also the build-up. Both have a similar seder. Both have a similar seder, yes. The way how it goes.

Vetzarich lehatchil bigenut ulesayem beshevach. Keitzad? Matchil umesaper shebitchilah hayu avoteinu… (And one must begin with disgrace and end with praise. How? He begins and tells that in the beginning our fathers were…) Because here he writes the greater novelty, because this comes… okay, here begins the sippur yetziat Mitzrayim. Bimei Terach umilefanav… (In the days of Terach and before him…) Okay, these are the two opinions, Rav and Shmuel, remember? The Rambam rules both.

Speaker 2: What is the other opinion?

Speaker 1: Read, read, read, I’ll remember both.

Three Levels in the Disgrace

Speaker 1: Okay. Keitzad? Matchil umesaper shebitchilah hayu avoteinu bimei Terach umilefanav kofrim, veto’im achar hahevel, verodfim achar avodah zarah (How? He begins and tells that in the beginning our fathers in the days of Terach and before him were deniers, and went astray after vanity, and pursued idolatry). Interesting, he says three things. Kofrim baHashem (deniers of God), yes. Veto’im achar hahevel (and went astray after vanity), verodfim achar avodah zarah (and pursued idolatry).

Speaker 2: All three are the same thing.

Speaker 1: I don’t know. Okay. Kofrim beyichud Hashem (deniers of God’s unity), apparently. Not entirely…

Speaker 2: Isn’t it kofrim bemah (deniers of what)?

Speaker 1: No, if you’re rodef avodah zarah it’s not…

Speaker 2: Kofrim is an Arabic language, right? Kofer. And… by the Rambam, okay, you want to say a simple matter.

Three Levels in the Praise

Dispute Between Rav and Shmuel: Beginning with Disgrace and Ending with Praise — The Broader Meaning of the Exodus from Egypt

The Third Stage of Eliminating Idolatry: Unity of Worship

Speaker 1:

And then there was a third step of eliminating idolatry. Seemingly a third step, as he says, and this is the yichud (unity). Yichud means to say, and in the third he doesn’t mean yichud Hashem (unity of God), he means yichud ha’avodah (unity of worship), in my opinion. That is, what Avraham Avinu and Moshe Rabbeinu afterwards did, that one should not serve the idols, because when one serves idols one becomes a denier of Him. So the Holy One, Blessed be He, made the special intention, not a mistake, but to serve Him.

The Broader Meaning of the Exodus from Egypt

Speaker 1:

So what it consists of, according to this interpretation, is that the redemption was a much greater redemption. We weren’t just redeemed from Egypt, we were redeemed from all the generations of Terach, yes? This is what Rabbeinu Manoach says. This is the… One can say it a bit differently, that if there hadn’t been idolatry, the Jews would never have been enslaved to Pharaoh, because one says that someone who believes in Divine Providence has a better… Seemingly, no, seemingly, because… ah… because the story of the Exodus from Egypt isn’t just the story that they became slaves and were redeemed, the story is that they became servants of God, they became a worthy generation.

Question: What Does Terach Have to Do with Us?

Speaker 1:

The question is how does one begin. I once heard someone say, one can begin from the fact that Jews… two things, one can say two things. One can say that because Jews served idolatry, Egypt happened at all, as I’m saying that if the Jews had believed in His unity the whole time, if they had believed in Divine Providence… No, but I’m saying how to learn the plain meaning, what is the connection between the two things. But one can say that it was a redemption… Okay, but there wasn’t equality among the Jews. You see that from Terach until “they drew near to His service” there was a continuum of some idolatry. There was indeed Yaakov, there was indeed a good period, but… That could be. I was stuck when you said that Yaakov was.

Speaker 2:

No, but I just asked you the question, what does Terach have to do with me? In the meantime there was Yaakov who did have the faith. It’s not the plain meaning that Egypt redeemed us from Terach, there was… So far, so there’s still an answer to this. As if, the Rambam has a version of this, and Rabbeinu David Abudraham has a version of this, and the simple plain meaning isn’t exactly so. Why in the meantime was there the Exodus from Egypt? About the exile of Egypt. He doesn’t say exactly.

The Beginning and End of the Story

Speaker 1:

In any case, the beginning of the story was Terach, and the end of the story was the, as if, the giving of the Torah. Actually, the intention “to bring us to the place to serve Him” doesn’t necessarily mean the Exodus from Egypt, it means what we call the giving of the Torah, or the stage of “and I brought you to the land”, which is what the stage is called. Not necessarily… As if, one often says that this is the spiritual exodus and the physical exodus, or whatever. But, the connection between the two things isn’t clear.

Dispute Between Rav and Shmuel: Beginning with Disgrace and Ending with Praise

Speaker 1:

The Rambam has… “Therefore a person is obligated to inform”, it seems he divides it into two things. No, no, two stories happened, two longer stories. The dispute is Rav and Shmuel. The Mishnah states, “One begins with disgrace and ends with praise”. Rav and Shmuel argued. One said that what he means is… what he means is… “What is disgrace?” Rav said, “Originally our forefathers were idol worshippers”, and Shmuel said, “We were slaves”. This is the dispute. The disgrace is the idolatry. Shmuel comes and says that Rav said that this isn’t disgrace.

Speaker 2:

No, it’s a different kind of disgrace. The disgrace means a trouble, unfortunately, they were unfortunate. And this is a disgrace that they were wicked. Both are disgraces. This is a bad thing, and this is a bad thing. Well, I’m saying, it could be that this was a dispute about which disgrace exactly we’re talking about here. It seems that there were already two versions as if of the Haggadah that spoke.

Innovation: Rav Also Admits to the Exodus from Egypt

Speaker 1:

But listen, Rav, who says “originally idol worshippers”, also admits that one must speak about the Exodus from Egypt itself as well. At the very least. It states, “Therefore a person is obligated to inform”, it doesn’t say one fulfills with both opinions. Rav himself admits.

Speaker 2:

By the way, what I told you, I don’t know, because perhaps the “begins with disgrace and ends with praise”, the praise is intentionally “the place to serve Him”, or whatever he’ll say there. But it could be another weakness too. It’s certainly not the plain meaning that Rav says that the main story is the idolatry and being freed from idolatry, because according to him one could cut out the matzah and bitter herbs, the unimportant things, because it’s all a story that begins with Terach and ends with the commandments, which doesn’t make sense.

Speaker 1:

Well, perhaps actually? I believe one must think according to Rav that certainly the main story is the Exodus from Egypt itself, but something already began before that. About this is what I want to say, what else was between their idolatry, about this is everything… It doesn’t say that anywhere. I mean, it could be the opposite. The Rambam says, actually on the contrary, one must learn in that place, the Rambam says in effect, one must learn about… Could this be? Yes, but also in something that the Rambam has it very… One must learn that there is a thing that states about that… No, not sure.

Discussion: From Where Do We Learn “Beginning with Disgrace”?

Speaker 2:

Rav, certainly it states in the Torah “We were slaves to Pharaoh in Egypt”. From where do we learn this “beginning with disgrace”?

Speaker 1:

He says, look in Rabbeinu Yonah. What does Rabbeinu Yonah say? One can say that the essence of the Exodus from Egypt is the “drew us near to the place”. Ah, already beginning to enter into the lowliness. It’s not entering strengthening with God.

Speaker 2:

No, but he brings a verse. “And God commanded us to do all these statutes”. What’s before that? It’s not a verse. This doesn’t just state about the Exodus from Egypt, this states about the entire Torah.

Speaker 1:

What’s the matter now?

Speaker 2:

Ah, he skips the continuation of the verse in “we were slaves”, which states “and God commanded us to do all these statutes for our good”. So from this one sees that he’s not just speaking about the Exodus from Egypt, he’s speaking about the entire Torah. The entire Torah means what you just said now.

Speaker 1:

Okay.

Speaker 2:

And the living one says the living one, “and the living one enlightens and informs”, yes, “and the living one enlightens and informs”, besides this.

Speaker 1:

Well, it’s a fresh enlightener. He wants to say something here, he wants to make not one story here.

Speaker 2:

Okay, and this is a simple plain meaning, because there’s no way to make one story. This is a simple plain meaning in the enlightener, as he understands.

The Rambam’s Two-Part Structure

Speaker 1:

I mean the Rambam says that it’s completely clear that one is entirely spiritual, one is entirely the beliefs, and one is the essence of the facts.

The Enlightener and Informer: Arami Oved Avi

Speaker 2:

“And this is that he expounds from ‘Arami oved avi’ until he completes the entire passage”.

Speaker 1:

How does the Rambam end? How does one answer the enlightener about the Exodus from Egypt? “By means of expounding from ‘Arami oved avi'”, there it begins from “Arami oved avi” until he completes the entire passage, until the end.

Innovation: Arami Oved Avi Doesn’t Begin with Terach

Speaker 2:

But lo, interesting, but “Arami oved avi” doesn’t begin with Terach, with Lavan.

Speaker 1:

The Midrash begins with Lavan, yes?

Speaker 2:

That’s true. One can sometimes give a like to her. Before that was Terach.

Speaker 1:

No, it’s a very big difference. “Arami oved avi” is no longer our problem, we were fine, we had some bad uncle, and he tried. Terach says that we are the problem. It’s a huge difference.

Speaker 2:

I don’t know. I don’t know.

Speaker 1:

It’s a great innovation, because “Arami oved avi”, the language of the verse is, one continues speaking about the… “Arami oved avi and he went down to Egypt and became a great nation and the Egyptians afflicted us”. One speaks about the same thing. From where does one take the entire spiritual story, the matter of knowledge of truth, the whole thing?

Speaker 2:

It’s an innovation of the Rambam. Because the Rambam also begins further, “Arami oved avi”. The Rambam doesn’t say the plain meaning of “Arami oved avi”. I don’t know what you’re talking about.

Discussion: The Rambam’s Understanding of the Mishnah

Speaker 1:

“Beginning with disgrace and ending with praise”, when he says “Arami oved avi”.

Speaker 2:

It’s two different things. It states in the Mishnah, “One begins with disgrace and ends with praise, and expounds from ‘Arami oved avi'”. The Rambam understood that he’s speaking about both things, by means of the fact that he says this, he does a bit of the Rambam. How does he begin with disgrace and end with praise? By means of the fact that he expounds from “Arami oved avi”. But in practice it’s not correct, because you see that the “beginning with disgrace” is the current piece that one says before it, the “originally idol worshippers”.

Speaker 1:

There are around a million understandings of the Rambam, the “v’hi she’amdah” (and it is this that has stood), what is the plain meaning of the “v’hi”. It’s not the plain meaning in the Mishnah and in the Gemara. The “v’hi she’amdah”, what states there? “V’hi she’amdah”, this is the interpretation.

Speaker 2:

“V’hi she’amdah” doesn’t mean that the Rambam says that it’s like the law, that one fulfills through expounding. He says “v’hi”, this is here.

Laws of the Haggadah – End of the Chapter

Law 4 (Continued) – “And furthermore, one extends in expounding this passage”

Speaker 1: What is the plain meaning of the “v’hi”? It doesn’t fit the plain meaning in the Mishnah and in the Gemara. The “v’hi she’amdah”, what do you understand? The “v’hi she’amdah” seems strange to me.

“V’hi she’amdah”, do you mean to say that the Rambam says that there is a new law, and one fulfills through “v’hi she’amdah”? He says, “v’hi” is the interpretation of what it states “that has stood for our forefathers and for us”. No, no, this is the law, but this isn’t any… this is the law. I don’t know, perhaps there’s a better plain meaning. The two things is what one means to say “that has stood for our forefathers and for us until Avraham Avinu came”. No, no, this is the law. This is indispensable, not indispensable, I don’t know, but this is the law. And further, “v’hi she’amdah”, what do you mean? By means of this he enlightens to understand the meaning of praise. But it’s a bit funny about this matter.

“And furthermore, one extends in expounding this passage and the hints within it.”

Speaker 2: This is the plain meaning. Very good. No, no, no, very good.

Speaker 1: Again. Now you’re already saying a bit how one does it. How does one do the “enlightening to understand the meaning of the praise of Avraham Avinu”? And how does one do the “extending to tell of our troubles and the hints within them”? Also by means of extending in expounding this passage.

Correct?

Speaker 2: Interesting.

General Comments About the Structure of the Laws

Speaker 1: This entire Rambam here, he says, for example when he says “umitchilah ovdei avodah zarah v’chu,” doesn’t he inform him already from Arami? He’s saying the same thing, but… not the same thing. He’s saying… he’s repeating the mitzvah several times, but different parts of the mitzvah, a different way how one arrives at the mitzvah. These are different things, not several times the same thing. There’s a halachah of “maskil lehavin et mashmaut shevach,” there’s a halachah. Somehow, first the Rambam wants to lay down a somehow. The halachah builds up our Haggadah shel Pesach, the whole thing.

Discussion: The Connection of “Arami Oved Avi” to “Mah Nishtanah”

Speaker 2: But even a ben gadol v’chacham, does one need to ask him “Arami oved avi”?

Speaker 1: But on “Arami oved avi” there’s no concept of a question, it has no connection. Not the same halachah. That one doesn’t stand on this. When the Rambam says what the Tur brings, “tzarich la’asot shinui balailah hazeh,” he says, all these things that I just spoke about, that there’s a mitzvah of sippur, and that the sippur should be in the form of a question, and all these things, one should begin with disgrace and end with praise.

And you’re asking a good question, the Ran has the answer. He has an extra din. Giluy, if someone didn’t begin with disgrace and end with praise, did he fulfill the mitzvah of sippur yetziat Mitzrayim properly? He just didn’t fulfill the mitzvah with the thing that stands there in divrei kabbalah, that one should say “Arami oved avi”? Or is it lacking in the sippur? Because a part of the sippur is that. Who is that? The Ran. No, it’s not clear. The earth, the earth is the Ran. I told you, because I think the Rambam is doing something a little funny. He’s trying to go backwards, and it’s not the right work to go backwards.

Discussion: What is the Answer to “Mah Nishtanah”?

Speaker 2: And now he says something, that this is the minimum. No, but why can’t one lay down the same thing? Why can’t one combine both things? The answer to “Mah Nishtanah” is the disgrace ending with praise. Certainly the answer itself, it has two interpretations, it should be so, the answer itself goes according to the understanding of the son.

Speaker 1: What’s the difficulty? What don’t you understand?

Speaker 2: No, the answer to the “Mah Nishtanah” apparently is this is the halachah after all. Why does one dip twice? Because one should fulfill the halachah. Why does one eat matzah? One should fulfill the halachah. So this is the necessity for all these things, that one should fulfill the halachah.

Speaker 1: But I thought, the sippur yetziat Mitzrayim is why does one do this? Because the answer is the sippur yetziat Mitzrayim. I said, I said, it’s good, but it’s not an answer. One doesn’t need to answer. It doesn’t need to answer.

If a child asks why one eats matzah, and you answer him “avadim hayinu,” you haven’t answered him why one eats matzah. You don’t need to answer him.

Speaker 2: So already, it’s good. It could be what you’re saying, as if what you’re asking, as if what you’re saying, he doesn’t say, by the minimum, by the bear, he’s explaining the intention of HaMakom Baruch Hu. Perhaps that’s only for the wise ones who understand, because the little boys who only know…

Speaker 1: No, but he does say ben gadol v’chacham he only says, modin oto she’ein anu ochlin ela…

Speaker 2: Yes, but that’s included in that.

Speaker 1: Perhaps when you’ll arrive at the words “lefi da’ato shel ben,” you’ll see that it’s even cleverer.

Speaker 2: No, that’s included in that. I mean that it’s included in that. I don’t see… No, it’s not hard to believe. It’s included in that. That’s… what’s it called? I don’t know.

Notes About the Order of the Halachot

Speaker 1: But the truth is that it’s actually… This is the next piece of Haggadah. It’s a bit funny how the Rambam makes this into halachot, and afterwards he’ll go say the Haggadah. Because the Haggadah goes that first comes a Mah Nishtanah, afterwards comes a mitchilah, afterwards comes… You understand? We want to make from this as if halachot, so we work a bit backwards.

Speaker 2: No, yes, but it’s correct.

Halachah 5 – “Kol Mi She’lo Amar Sheloshah Devarim Elu”

Speaker 1: No, especially the next halachah: “Kol mi she’lo amar sheloshah devarim elu baPesach lo yatza yedei chovato”. Also is even more. What does minimum mean? Also this is the minimum of the mitzvah. I don’t know, I don’t know… I don’t know if the Rambam learns… Although the Rambam learns apparently that one must also say this, not just minimum.

Speaker 2: Even if I’ve done all these things, I spoke about Rambam, I said the words… That’s how one apparently understands in Rambam, because he says everything. I actually said like you, that Rabban Gamliel is not. No, that this is the minimum. If someone expounds, he goes into the depth of slavery to freedom…

Speaker 1: Again, again, you’re saying pshat in Rabban Gamliel. You want to say pshat in Rabban Gamliel, I’m saying pshat in Rambam. Pshat in Rambam is that one must also say this.

But the Rambam does say “Kol she’lo amar sheloshah devarim elu balailah hazeh lo yatza yedei chovato, v’elu hen Pesach matzah umaror”.

Speaker 2: He went in the wrong order, Pesach maror umatzah.

“Udevarim Elu Kulan Nikra’in Haggadah”

Speaker 1: Ah, no, I think perhaps… “Udevarim elu” – now figure out, I just want to say the end. “Udevarim elu kulan nikra’in Haggadah”. What? What is this “udevarim elu”? “Udevarim elu” doesn’t go back to the three things. It means simply all that has been said until now.

Up to here, in other words, from… No, from… “Kamah she’ne’emar”? From halachah 2 at least. Perhaps from halachah 1. Halachah 1 only says the mitzvah. From halachah 2, that’s called Haggadah. Have you heard of Haggadah shel Pesach? Haggadah shel Pesach is all these things that we’ve just learned.

You mean for the upcoming bein hazmanim, have you ever heard of such a thing Haggadah? What does he want to tell us? It’s one of the three funny Rambams that says, this is called Haggadah. Okay, and what do you want from me?

Already, good question, huh?

Digression: Connection Between the Three Things of Sippur and the Three Things of Rabban Gamliel

Speaker 2: I’m thinking a little Torah, perhaps he’s saying that the three things are also the three… Because the Rambam said three things by the sippur of avel, I mean from yes, from taharah: kofrim, to’eh me’achar ovdei avodah zarah, and afterwards was the solution was “shekeirvanu HaMakom.” And the Pesach that HaKadosh Baruch Hu avta avoteinu was the kiruv HaMakom la’avodato, yes? The Almighty used us and we were brought close by showing my house. Bechorei Mitzrayim He killed, bechorei Yisrael He redeemed. He showed that these are His children. And with what the nations tortured them, with that happened the havdalah netuyah. We still have a mazal that the Jews became distant from the Egyptians, with what they were slaves. Do you understand what I mean? Okay, further.

Speaker 1: Ah, so I don’t know, already enough. I need to give myself a little break. I don’t know what.

Conclusion

Speaker 1: In short, up to here, this is… One thing I understand from the conclusion, “horunu raboteinu ad kan hilchot haHaggadah.” Afterwards there will be other halachot about the four cups and other things, but what are the hilchot haHaggadah? Hilchot haHaggadah of Pesach is the four halachot, more or less. There are indeed all these… How they connect is very difficult. I don’t want any…

Already, up to here is the Rambam for today.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

2 הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ו - יג: דיני חירות
🎧 שמיעה / Listen

אין דעם שיעור ווערט באהאנדלט דער רמב"ם'ס מהלך אין הלכות חמץ ומצה פרק ז', וואו ער גייט בעקווארדס פון די משנה און שטעלט צוזאם די הלכות פון סיפור יציאת מצרים. די הויפט נקודות זענען: די מצוה פון סיפור יציאת מצרים מיט אירע פרטים (שאלה ותשובה, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, פסח מצה ומרור), דער ענין פון "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", און די דינים פון דרך חירות - הסבה און ארבע כוסות. ס'ווערט אויך דורכגענומען די פרטים פון ווען מען דארף הסבה, די שיעורים פון די כוסות, און די דינים פון חרוסת און מרור.

סיכום דיני ההגדה

מקור כאילו יצא וביאורו

דיני החירות הסיבה וד' כוסות

📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון דעם שיעור אויף רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ז’ — כל…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דעם שיעור אויף רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ז’

כללי איבערבליק — דער רמב”ם’ס מהלך אין פרק ז’

דער רמב”ם איז “געגאנגען בעקווארדס” פון דער משנה. אין מסכת פסחים פרק י’ שרייבט די משנה כמעט א נוסח הגדה של פסח — “מוזגין לו כוס ראשון”, “הביאו לפניו”, “והכאן הבן שואל”, “לפי דעתו של בן”, “בכל דור ודור”, “לפיכך אנחנו חייבים”, “הלל” — אלעס כראנאלאגיש, אן קיין חילוק צווישן דאורייתא און דרבנן, אן קיין לאגישע סטרוקטור פון כללים און פרטים. ס’איז דא אזעלכע וואס דרוקן הגדות וואו די ערשטע זייט איז די משניות, ווייל דאס איז ממש “די הגדה של פסח פון דער משנה.”

דער רמב”ם האט צוטיילט דאס אין צוויי: פרק ז’ — די הלכות, די כללים, די יסודות פון דער מצוה פון סיפור יציאת מצרים; פרק ח’ — “סדר עשיית מצוה זו” — דער פראקטישער סדר ווי אזוי מען איז מקיים. דער רמב”ם האט מחליט געווען: קודם זאגן מיר די הלכות (כללים און פרטים), נאכדעם ווייזן מיר ווי אזוי מען איז מקיים. ער האט מתוך דער הגדה של פסח פון דער משנה ארויסגעצויגן אלע הלכות.

הלכה א’ — די מצוה פון סיפור יציאת מצרים

רמב”ם’ס ווערטער: מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן… שנאמר “זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים”… מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו… כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

פשט

ס’איז דא א מצות עשה מן התורה צו דערציילן פון די נסים ונפלאות פון יציאת מצרים בליל ט”ו ניסן. מען דארף מודיע זיין די קינדער אפילו אויב זיי פרעגן נישט. און כל המרבה הרי זה משובח.

חידושים און הסברות

1. דער רמב”ם מאכט פון סיפור יציאת מצרים א באזונדערע מצוה — דער רמב”ם “כמעט מחדש” אז ס’איז דא אזא מצוה. ער האט עס געטראפן אין בה”ג (בעל הלכות גדולות), אבער ער מאכט פון דעם “אזויווי א מצוה” מיט א קלארע הגדרה.

2. די מצוה איז אינדעפענדענט פון בנים, שאלות, אדער ענטפערס — “די מצוה צו פארציילן האט גארנישט מיט קיין בנים, גארנישט מיט קיין שאלות, און גארנישט מיט גארנישט.” דאס איז דער יסוד פון הלכה א’. ערשט נאכדעם קומען בנים, שאלה ותשובה, וכו’ אלס פרטים ווי אזוי בעסער צו מקיים זיין.

3. “כל המרבה הרי זה משובח” — די מצוה האט א מינימום און א מאקסימום. דער רמב”ם זאגט נישט קלאר וואס דער מינימום איז, אבער אפשר דער מינימום איז בערך וואס שטייט אין די נעקסטע הלכות.

4. דער לשון “והגדת לבנך” — דער רמב”ם האט געוואלט אראפברענגען דעם לשון פון חז”ל ווי עס איז, ווייל ער פארשטייט אז “דאס איז די גאנצע הגדה.”

הלכה ב’-ג’ — בנים, לפי דעתו של בן, שאלה ותשובה, שינויים

רמב”ם’ס ווערטער: לפי דעתו של בן אביו מלמדו… ועושה שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו…

פשט

מען דארף דערציילן צו די קינדער לפי זייער דעת; מען דארף מאכן שינויים כדי זיי זאלן פרעגן.

חידושים און הסברות

1. בנים און שאלה ותשובה זענען צוויי באזונדערע “עקסטערע ענינים” — ביים רמב”ם’ס לאגישן סטרוקטור: (א) ס’איז דא א מצוה צו דערציילן; (ב) א פרט/תנאי — אויב ס’איז דא בנים, דארף מען עס טון צו זיי לפי דעתם; (ג) אין בנים — עס זאל זיין באופן שאלה ותשובה; (ד) ממילא דארף מען מאכן אז זיי זאלן פרעגן. “מ’קען מאכן איינס אדער די צווייטע, די בעסטע איז צו מאכן ביידע.”

2. די שאלה ותשובה איז “כמעט ווי פעיק” — אפילו ווען מען מאכט שינויים כדי דאס קינד זאל פרעגן, איז דאס “כמעט ווי פעיק די שאלה ותשובה” — מען ארראנזשירט עס, ס’איז נישט ספאנטאן.

3. שינויים אן קינדער — וואס טוט מען ווען מ’האט נישט קיין קינדער ביים סדר? די זאכן וואס מען פרעגט אין מה נשתנה טוט מען אויך אן קינדער, ווייל יענע זאכן האבן א טעם בפני עצמו. אבער זאכן ווי “גנב’ענען דעם אפיקומן” — “ווער גנב’עט דעם אפיקומן ווען מען זיצט אליין?” ס’איז דא א פלוגתא אין ביאור הלכה וועגן דעם.

הלכה ד’ — מתחיל בגנות ומסיים בשבח

רמב”ם’ס ווערטער: מתחיל בגנות ומסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל… ומסיים בדת האמת… וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו… ומסיים בנפלאות ונסים שנעשו לנו ובחירותנו.

פשט

מען דארף אנהייבן מיט דער גנות (שאנדע/צרות) און ענדיגן מיט שבח.

חידושים און הסברות

1. דער מקור פון “מתחיל בגנות ומסיים בשבח” איז פון מזמורי הלל/הודאה — דאס איז א “פשוט’ע זאך” וואס מען זעט אין אלע מזמורים פון הלל: “מן המצר”, “בצאת ישראל” — אלעמאל רעדט מען פון ווי שלעכט ס’איז געווען, און ווי גוט ס’איז יעצט. אויך אין “הודו לה'” פון ערב שבת (תהלים ק”ז) וואו מען דערציילט פון פארבלאנדזשעטע, געפאנגענע, קראנקע — און דער אויבערשטער ראטעוועט זיי ארויס.

2. פארוואס דארף מען אנהייבן מיט גנות — דער יסוד פון הודאה — א מענטש וואס האט קיינמאל נישט געהאט קיין צער, הייבט ער נישט אן צו דאנקען, “ווייל עס איז ביי דיפאלט, אזוי קומט עס.” ערשט ווען דער אויבערשטער מאכט א חסרון, א צרה, פארשטייט מען דעם ווערט פון דער ישועה.

3. קרבן תודה און מזמור לתודה: ביי קרבן תודה זענען אלעמאל פריער געווען צרות — חולה שנתרפא, חבוש שיצא, יורדי הים, הולכי מדבריות. דאס איז דער מודעל פון מתחיל בגנות: ערשט דער גנות (צרה), דערנאך דער שבח (הצלה).

4. פארוואס דאנקט מען נישט פאר דעם “דיפאלט”? א שארפע קשיא: פארוואס איז נישטא קיין קרבן תודה פאר איינער וואס איז געווען געזונט א גאנץ לעבן? פארוואס נאר ווען ער איז קראנק געווען און געזונט געווארן? דאס שטימט לכאורה נישט מיט דער חסידישער השקפה אז מען דארף דאנקען פאר אלעס.

5. תשובה — עולם כמנהגו נוהג: ווען גארנישט איז נישט געשען, איז נישט געווען קיין שינוי, איז נישטא קיין דין הודאה. דער של”ה’ס פשט ווערט דערמאנט — אז מען האט נישט קיין “רעכט” צו עקספעקטן געזונט. אבער דאס ווערט אפגעחולק’ט: דער אויבערשטער האט די וועלט באשאפן “עולם כמנהגו נוהג” — מען האט יא א רעכט צו עקספעקטן דעם נארמאלן לויף. נאר ווען עפעס ענדערט זיך (צרה און הצלה), ערשט דאן איז דא א דין הודאה.

6. בריסקער הגדרה: אין בריסק’ער לערנען — א “דין הודאה” עקזיסטירט נאר ווען ס’איז געווען א צרה און מען איז ניצול געווארן. דאס איז א הלכתישע הגדרה, נישט בלויז א רגש. דער בריסקער רב ר’ חיים פלעגט אזעלכע הגדרות מאכן.

7. נס vs. הכרת הטוב: א חילוק צווישן “דין הודאה” (וואס פאדערט א צרה/הצלה) און “הכרת הטוב” (וואס איז עפעס אנדערש). דער חידוש שפירא ווערט דערמאנט — אז מען דארף מכיר טובה זיין אפילו פאר אן אנימאל, אבער דאס איז נישט דער זעלבער “דין הודאה.”

8. וואס מיינט “נס”? “נס” אין לשון הקודש מיינט אלעמאל א הצלה — ניצול געווארן פון עפעס. אפילו ביי “נסים שבכל יום” אין מודים — דארט מיינט מען אויך הצלות.

9. [דיגרעסיע: “גלה כבודך”] א דיסקוסיע וועגן דער נוסח “מי שיצא מן הנפיחה בשעת תפילה” — דארט שטייט “גלה כבודך לפניך, ברצוני נקבים נקבים.” דאס איז א בושה פאר א מענטש, און דאס איז אויך א מין “נס” — ניצול געווארן פון א בושה.

מחלוקת רב ושמואל אין מתחיל בגנות

צוויי שיטות וואס “גנות” מיינט: רב זאגט “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו”, שמואל זאגט “עבדים היינו.”

צוויי מינים גנות: ביי “ארמי אובד אבי” (רב’ס שיטה — עובדי ע”ז) איז דאס נישט א טראומא, נאר א גייסטיגע ירידה. ביי “עבדים היינו” (שמואל’ס שיטה) איז דאס א פיזישע צרה. דאס זענען צוויי פארשידענע מהלכים אין מתחיל בגנות.

– אויב אברהם, יצחק, יעקב וואלטן נאר געהאט צדיקים’דיגע קינדער אן קיין ירידות, וואלט מען אונז קיינמאל נישט אזוי מחשיב געווען. דער מתחיל בגנות גיט א טיפערע אפשאצונג פון דער עליה.

הלכה ה’ — רבן גמליאל: פסח, מצה, ומרור

רמב”ם’ס ווערטער: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. פסח — על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים… מצה — על שום שנגאלו… מרור — על שום שמררו המצריים…

פשט

ווער עס האט נישט דערמאנט די דריי זאכן — פסח, מצה, מרור — האט נישט יוצא געווען.

חידושים און הסברות

דריי וועגן צו פארשטיין דעם דין פון רבן גמליאל אין שייכות צו די הגדה:

1. פאזיטיוו (פלוס): חוץ פון מתחיל בגנות ומסיים בשבח, דארף מען נאך דערצו אנטפלעקן דעם טעם המצוות. עס געבט צו א נאך א חיוב.

2. נעגאטיוו (מינוס): רבן גמליאל קומט צו מינערן — מ’דארף נישט אזויפיל רעדן, מ’איז אפילו יוצא אז מ’רעדט בלויז די דריי בעיסיקע זאכן.

3. אלטערנאטיוו: רבן גמליאל האט אפשר אן אנדערע הגדה ווי די פריערדיגע תנאים. די פריערדיגע תנאים האבן געזאגט הגדה מיינט מתחיל בגנות; רבן גמליאל זאגט, פון “והגדת” לערנט מען אז הגדה מיינט פסח, מצה, מרור — דאס איז אלץ.

ביי דעם רמב”ם אבער איז עס לכאורה נישט קיינע פון די דריי, נאר נאך א דין אין הגדה — “מדיני הגדה” אדער “דברים הנכללים בהגדה”. דער רמב”ם רעכנט עס ווי נאך איינע פון די זאכן וואס זענען אריינגערעכנט אין הגדה.

רבן גמליאל פארבינדט סיפור מיט מצוות הלילה: רבן גמליאל ווייזט אז סיפור יציאת מצרים איז נישט אפגעטיילט פון די מצוות הלילה. מען קען נישט מאכן סיפור יציאת מצרים ביי 9 אזייגער און דערנאך ביי 10 אזייגער זיך זעצן צום סדר — עס איז א חלק פון פסח, מצה ומרור.

רבן גמליאל לשיטתו? אפשר האט רבן גמליאל אן אנדערע יסוד פאר סיפור יציאת מצרים — נישט ווי דער רמב”ם וואס לייגט עס אריין אונטער “סיפור יציאת מצרים,” נאר אפשר איז עס א חלק פון דער עבודה פון קרבן פסח מיט מרורים.

די מחלוקת וועגן “לא יצא ידי חובתו”

רש”י’ס שיטה: “לא יצא” מיינט מ’האט נישט יוצא געווען די מצוות מצה ומרור — ד.ה. דער סיפור איז א תנאי אין אכילת מצה ומרור. דאס אימפליצירט אז קען זיין מאנכע ראשונים האלטן נישט אז ס’איז דא אן עקסטערע באזונדערע מצוה פון סיפור יציאת מצרים.

רמב”ן, ר”ן, ריטב”א: “לא יצא” איז לאו דווקא — ער איז טאקע יוצא, נאר ער האט נישט געטון ריכטיג.

קשיא אויף דעם “לאו דווקא” פשט: ווי קען מען זאגן אז “לא יצא” מיינט נישט “לא יצא”? ווען ס’שטייט אין גמרא “לא יצא”, וויאזוי קען מען דאס אוועקלייגן?

תירוץ: זיי פארשטייען אז “לא יצא” רעדט פון הלכות מצה ומרור — און דאס קען דאך נישט זיין אז מ’איז נישט יוצא מצה ומרור ווייל מ’האט נישט דערמאנט פסח מצה מרור. דערפאר מוז מען זאגן “לאו דווקא.”

אבער אויב מ’לערנט ווי דער רמב”ם אז “לא יצא” מיינט לא יצא עיקר חובת הגדה — דאס מינימום פון סיפור — דעמאלט קען “לא יצא” זיין כפשוטו. א מענטש וואס האט מאריך געווען אין אלע ענינים אבער האט נישט דערמאנט די בעיסיקס פון פסח מצה מרור, האט טאקע נישט מקיים געווען דעם עיקר חובת הגדה.

ראיה פון דעם הקשר אין משנה: די משנה זאגט “וכל המוסיף ומאריך הרי זה משובח” — ס’איז זייער חשוב צו זיין מרבה. אבער גלייך דערנאך קומט רבן גמליאל’ס דין: אפילו אויב דו ביסט מרבה, אויב דו האסט נישט דערמאנט די דריי בעיסיקע זאכן, האסטו נישט יוצא געווען. דאס פאסט בעסער מיט דעם פשט אז “לא יצא” איז כפשוטו.

קאונטער-טענה: אויב “לא יצא” איז לאו דווקא, וואלט די משנה געדארפט שרייבן בלשון חיוב: “כיון שאמר שלשה אלו יצא ידי חובתו” — נישט אין א לשון פון “לא יצא.” דער נעגאטיווער לשון פאסט בעסער מיט א ממש’דיגע “לא יצא.”

“ודברים אלו הן הנקראים הגדה” — סוף הלכה ה’ / הלכה ז’

רמב”ם’ס ווערטער: “ודברים אלו הן הנקראים הגדה”

פשט

דער רמב”ם פאסט צוזאם אז “הגדה” באשטייט פון די פאלגנדע עלעמענטן: (1) שאלות ותשובות מיט שינוי, (2) מתחיל בגנות ומסיים בשבח, (3) דערקלערן פסח, מצה ומרור.

חידושים

“ודברים אלו” — וואס מיינט עס? דער רמב”ם מיינט אז די פיר הלכות (שאלה/תשובה, מתחיל בגנות, פסח/מצה/מרור) זענען די דעפיניציע פון הגדה. “ודברים אלו הן הנקראים הגדה” — דאס איז דער ענד פון הלכות הגדה. נישט א מינימום, נאר דאס איז וואס הגדה מיינט.

“אויב דו ווילסט מאכן דיין אייגענע נוסח הגדה”: מ’דארף דריי (צוויי און א האלב) זאכן: (א) שאלה מיט תשובה מיט שינוי, (ב) מתחיל בגנות ומסיים בשבח, (ג) פסח מצה ומרור.

הלכה ו’ — בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו

רמב”ם’ס ווערטער: בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר “ואותנו הוציא משם”. ועל דבר זה צוה הקב”ה בתורה “וזכרת כי עבד היית” — כאילו אתה בעצמך היית עבד.

פשט

אין יעדער דור מוז א מענטש זיך ארויסווייזן (להראות) ווי ער אליין איז יעצט ארויסגעגאנגען פון מצרים — נישט בלויז אלס א היסטארישע זכרון, נאר אלס א פרישע, לעבעדיגע דערפארונג.

חידושים און הסברות
1) גירסא “להראות” vs. “לראות”

דער רמב”ם’ס גירסא איז להראות את עצמו (אין אלע גירסאות), נישט לראות את עצמו ווי אין אנדערע נוסחאות. דער חילוק איז באדייטנד:

לראות = א פנימיות’דיגע זאך, א געפיל, מ’טראכט זיך אריין, מ’נוצט דמיון.

להראות = מ’דארף עס ארויסווייזן, עס מוז זיין אן אויסערלעכע מעשה.

דריי מעגליכקייטן: (א) דער רמב”ם האט געהאט א גירסא “להראות” אין משנה; (ב) דער רמב”ם האט געהאט “לראות” אבער פארשטאנען אז עס מיינט “להראות”; (ג) ער האט מכוון געווען צו מאכן קלאר דעם פשט.

2) דער פסוק “ואותנו הוציא משם”

דער רמב”ם’ס דיוק: “ואותנו” רעדט נישט נאר פון דעם דור פון יציאת מצרים. וויבאלד ס’איז א מצוה לדורות, מוז “אותנו” אייביג מיינען אונז — אין יעדער דור. דער פסוק קומט פון דברים ו’ (דער ענטפער צום בן חכם): “עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ ממצרים… ואותנו הוציא משם”.

3) דער פסוק “וזכרת כי עבד היית”

דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק “וזכרת כי עבד היית” ווי א מקור. דאס איז א גרויסער חידוש, ווייל דער פסוק’ס פשט’ער הקשר (אין עשרת הדברות, לגבי שבת, אדער לגבי רחמנות אויף אן עבד) רעדט נישט פון ליל הסדר. דער רמב”ם האט אליין דעם פסוק צוזאמגעשטעלט מיט דעם ענין פון ליל הסדר.

פארוואס האט דער רמב”ם דוקא דעם פסוק אויסגעקליבן? ווייל דער פסוק’ס פשט איז אז מ’זאל ליטעראלי געדענקען אז מ’איז געווען אן עבד — נישט דער זיידע, נאר דו. דער פסוק זאגט “כי עבד היית” — דו ביסט נאך אלץ אין א מצב פון “עבד” אין א געוויסן זין.

דער רמב”ם לייגט אריין דעם ווארט כאילו — “כאילו אתה בעצמך היית עבד” — וואס שטייט נישט אין פסוק. דאס איז דער זעלבער דיוק ווי ביי “ואותנו הוציא משם” — דער פסוק רעדט פשט פון דעם ערשטן דור, אבער מיר זאגן עס כאילו עס רעדט פון אונז.

קשר צום רמב”ן: דער רמב”ן אויף דעם פסוק “וזכרת כי עבד היית” (ביי צדקה) זאגט אז די תורה וויל א מענטש זאל נוצן דמיון — זיך אריינשטעלן אין דעם עני’ס מצב, ווייל “דו ביסט געווען אן עני”. דאס ווייזט אז די תורה אליין רעכנט מיט דעם כח הדמיון — א מענטש וואס איז אליין נישט געווען אין מצרים (נאר זיין זיידע) קען דאך נוצן דמיון. דאס שטיצט דעם רמב”ם’ס “לראות את עצמו כאילו”.

4) “כאילו” — וואס מיינט דאס?

דער באגריף “כאילו” מיינט אז א מענטש נוצט זיין דמיון (אימאגינאציע) כדי זיך צו פילן ווי ער אליין איז ארויסגעגאנגען. דער רמב”ם פארשטייט אז דאס איז נישט בלויז א רעטארישע פיגור, נאר א ממש’דיגע חיוב צו נוצן דעם כח הדמיון.

א קשיא: אין דער הגדה אליין ווערט “ואותנו הוציא משם” געדרשנ’ט אז מיר זענען טאקע ארויסגעגאנגען (נישט כאילו). ווי שטימט דאס מיט דעם רמב”ם’ס “כאילו”? דאס בלייבט אלס א פראגע.

5) צי איז “כאילו” נוגע יעדע שבת?

אויב מ’דארף געדענקען יציאת מצרים יעדן טאג (און שבת), צי דארף מען יעדע מאל דעם “כאילו”? דער מסקנא איז אז דער “כאילו” איז ספעציפיש פאר ליל פסח, נישט פאר יעדע שבת.

6) די מקורות: משנה, גמרא, און הגדה — דריי לשונות

די משנה (פסחים קט”ז ע”ב): “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו” — אין מאנכע כתבי יד שטייט נישט קיין פסוק דערביי. אין אנדערע נוסחאות ווערט געברענגט דער פסוק “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” — דער דיוק איז פון דעם ווארט “לי” (צו מיר).

רבא אין גמרא: “צריך שיאמר ואותנו הוציא משם” — דאס איז א לשון רבים, “אונז”.

אונזער נוסח הגדה: ברענגט ביידע — ערשט “בעבור זה עשה ה’ לי” און גלייך דערנאך “לא את עצמו בלבד גאל הקב”ה אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר ואותנו הוציא משם“.

דער חידוש איז אז אין אונזער הגדה זענען פאראייניגט ביידע לשונות — דער לשון יחיד (“לי”) און דער לשון רבים (“אותנו”).

7) וואס מיינט רבא?

אויב אין דער משנה שטייט נישט קיין פסוק (ווי אין מאנכע כתבי יד), איז רבא’ס פשט: דער וועג ווי מ’איז מקיים “לראות את עצמו” איז דורך זאגן דעם פסוק “ואותנו הוציא משם” — מ’זאגט נישט “ער האט ארויסגענומען אונזערע זיידעס”, נאר “ער האט אונז ארויסגענומען”. דאס איז דער פראקטישער אויסדרוק פון “כאילו”.

אויב אין דער משנה שטייט יא דער פסוק “בעבור זה עשה ה’ לי”, דארף מען פארשטיין וואס רבא לייגט צו מיט “ואותנו”. דער רשב”ם לערנט אז רבא זאגט: דער פסוק “ואותנו הוציא משם” איז להראות את עצמו כאילו יצא — דאס איז דער ראיה.

8) דער רמב”ם’ס צוגאב פון “עתה” (אצינד)

דער רמב”ם שרייבט “כאילו הוא בעצמו יצא עתה” — ער לייגט צו דאס ווארט “עתה”, וואס שטייט נישט אין דער משנה. דער חידוש איז: נישט אז איך בין לעצטע יאר ארויסגעגאנגען, נאר יעצט, אקוראט אצינד, יעדעס יאר פריש.

ווי שטימט דאס מיט דעם פסוק? דער רמב”ם מיינט אז דורך דעם וואס א מענטש טוט פסח, מצה, און מרור — ער שפילט איבער דעם ערלעבניש — פילט ער עס “עתה”, יעצט. ביי מרור פילט מען דעם שלעכטן טעם, ביי מצה דעם חיפזון — דאס מאכט עס צו אן “עתה”-ערלעבניש. אפילו יענע דור האט דאס נישט ממש דערלעבט (זיי זענען געבוירן געווארן אין מדבר), נאר “עתה” מיינט אז יעדע דור דארף עס פריש מאכן.

9) “שעבוד מצרים” — נישט סתם “יציאת מצרים”

דער רמב”ם שרייבט “שעבוד מצרים” — נישט סתם “יציאת מצרים”. אפשר ווייל “שעבוד” איז גרינגער פאר א מענטש זיך פארצושטעלן — מ’קען זיך מצייר זיין שעבוד, מער ווי א ספעציפישע היסטארישע יציאה.

10) “כאילו” — א חסידות’דיגער פשט?

דער גאנצער ענין פון “כאילו” איז אייגנטלעך א ענין פון חסידות — נישט בלויז צו דערציילן אן אלטע סטארי, נאר עס זאל זיין באופן הודאה מיט התלהבות, ווי א מענטש וואס איז ממש יעצט געראטעוועט געווארן. נישט גענוג צו זאגן “פסח נאך מצה ומרור ווייל אונזערע זיידעס האבן געהאט אזא נס” — עס דארף זיין מיט א לעבעדיגן געפיל. דאס ווערט אבער באצייכנט אלס א “חסיד’ישער פשט” — מ’פרעגט צי דאס איז טאקע דער פשט פון דער משנה אדער א מוסר’דיגע צוגאב.

11) [דיגרעסיע: דער “אילו” — אלטערנאטיווע היסטאריע]

“אילו לא הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים” — אויב דער אייבערשטער וואלט אונז נישט ארויסגענומען, וואלטן מיר נאך אלץ משועבד געווען. דאס איז נישט בלויז א רעטארישע שאלה — עס רעדט פון דיר, נישט בלויז פון דיינע זיידעס. ווייל אויב זיי וואלטן נישט ארויסגעגאנגען, וואלסטו טאקע נאך דארט געווען. דאס איז אן ערנסטע טענה אז “כאילו” איז אפשר נישט אזוי “כאילו” — עס איז ממש א רעאליטעט אז דו ביסט א פראדוקט פון יציאת מצרים. דאס “אילו” שטייט אין אונזער הגדה ביי עבדים היינו, נישט ביי דעם שטיקל פון “בכל דור ודור” — וואס איז אינטערעסאנט סטרוקטורעל.

12) [דיגרעסיע: דער “דיינו” — אן “אילו’דיגע ווירטשאפט”]

דער גאנצער “דיינו” איז אויך געבויט אויף “אילו” — “אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים, דיינו” — א סעריע פון אילו’ס. דער גאנצער מגיד איז דורכגעדרונגען מיט דעם מאטיוו פון “וואס וואלט געווען אויב נישט”.

הלכה ז’ (סוף) — “ודברים אלו הן הנקראים הגדה” / לפיכך אנחנו חייבים

רמב”ם’ס ווערטער: לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח… למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו… ודברים אלו הן הנקראים הגדה.

פשט

דער רמב”ם פאסט צוזאם אז אלע דינים פון הלכות א’-ו’ — שאלה/תשובה, מתחיל בגנות, פסח/מצה/מרור, בכל דור ודור — דאס אלעס צוזאמען איז וואס “הגדה” מיינט.

הלכה ח’ — סטרוקטור פון ליל הסדר: ד’ כוסות, הסבה, חרוסת

דער רמב”ם’ס אייגענע צוזאמענשטעלונג

דער רמב”ם האט אין הלכה ה’/ז’ געענדיגט “הלכות הגדה”. פון הלכה ח’ אן גייט ער איבער צו אנדערע דינים פון ליל הסדר. דאס שטייט נישט אזוי אין דער משנה — דער רמב”ם האט אליין צוזאמגעשטעלט דעם סדר:

1. סיפור יציאת מצרים — מצוה דאורייתא

2. דרך חירות — עסן און טרינקען בדרך חירות

3. ארבע כוסות — מצוה דרבנן

4. הסבה — מצוה דרבנן

5. חרוסת — מצוה דרבנן

6. מרור — (ווערט דערמאנט)

אלזא: איין מצוה דאורייתא (סיפור) און עטלעכע מצוות דרבנן.

ד’ כוסות — שיעור, עני, תינוקות

שיעור כוסות

רמב”ם’ס ווערטער: “ושיעור כל כוס מהם רביעית”

אפילו עני שבישראל

רמב”ם’ס ווערטער: אפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין.

חידושים:

1. חירות מיינט נישט רייכקייט. אלע אידן זענען ארויסגעגאנגען פון מצרים, אפילו ארעמע. א גביר עסט יעדן טאג פיר כוסות — דאס איז נישט קיין חידוש. דער חידוש איז אז אן ארעמאן טרינקט פיר כוסות. און אויב ער האט נישט — גייט עס פון צדקה. ווייל פיר כוסות איז נישט קיין לוקסוס, עס איז א חיוב. צדקה טיילט נישט לוקסוס, נאר חיובים.

2. פאראדאקסאלער חידוש: דער חיוב צו טרינקען פיר כוסות איז אייגנטלעך דער חלק עבדות (מ’קען זיך נישט ארויסדרייען), וועלט דער הסבה איז דער חלק חירות. דאס הייסט: דער חיוב אליין איז עבדות, אבער דער אופן ווי מ’טוט עס (בהסבה) איז חירות.

3. קשר צו “וזכרת כי עבד היית”: מ’קען זאגן אז דער דין פון העלפן דעם עני מיט ארבע כוסות איז פארבונדן מיט “וזכרת כי עבד היית” — געדענק אז דו ביסט געווען אן עבד, דעריבער זאלסטו מאכן זיכער אז דער עני האט. דאס מאכט עס אויך גרינגער פאר דעם עני צו פילן דרך חירות — ער איז ממש געווען אין א שלעכטן מצב, און יעצט האט מען אים געהאלפן, ער קען “ראות את עצמו כאילו יצא”.

4. משנת יעב”ץ ברענגט א חידוש: בכלל דארף מען נישט געבן צדקה פאר אן עני כדי ער זאל קענען מקיים זיין מצוות — נאר ער זאל האבן וואס צו עסן. אבער ביי פסח, וואו די סעודה גופא איז מיט וויין און הסבה (דרך חירות), גייט עס אריין אין צדקה פאר סעודה.

5. ערוך השולחן (ר’ בנימין אהרן פרענקל): “ומחייבין אותו ללוות או למכור כסותו לשתויי ארבע כוסות מדרבנן.”

ד’ כוסות — דאורייתא אדער דרבנן?

רמב”ם’ס לשון: “חייב בלילה הזה ארבע כוסות של יין” — אן ער זאגט נישט “מדברי סופרים” (בניגוד צו חרוסת וואו ער זאגט “מצוה מדברי סופרים”).

חידושים:

– דער רמב”ם’ס לשון קען משמע זיין אז ד’ כוסות האט א דאורייתא עלעמענט, פארבונדן מיט “חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”.

דאגעגן: דער רמב”ם האלט נישט אז “לראות את עצמו” איז א באזונדערע מצוה דאורייתא. ער לערנט עס ארויס פון א פסוק, אבער ער ציילט עס נישט אלס א באזונדערע מצוה אין זיין מנין המצוות. עס איז א דין אין וויאזוי סיפור יציאת מצרים זאל צוגיין — אלע דינים (ד’ כוסות, הסבה, מצה) זענען הכנות און אופנים פון סיפור יציאת מצרים.

בריסקער רב (ר’ יצחק זאב הלוי): דער עצם דין פון “לראות את עצמו כאילו יצא” איז מן התורה, אבער וויאזוי מ’איז מקיים עס למעשה (דורך וויין, הסבה) — דאס איז א דין דרבנן.

משנת יעב”ץ ווערט דערמאנט אלס איינער וואס טרייט צו זאגן אז עס איז דאורייתא.

תינוקות און ד’ כוסות

דער רמב”ם זאגט נאר “אחד אנשים ואחד נשים” אבער לאזט אויס “תינוקות”, כאטש די גמרא (פסחים קח:) זאגט בפירוש “אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות.”

חידושים:

1. מחלוקת רמב”ם מיט תוספות: תוספות האלט אז אפילו תינוקות דארפן ד’ כוסות (ווי תנא קמא), אבער דער רמב”ם פסק’נט ווי רבי יהודה וואס זאגט “מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא מחלקין להם קליות ואגוזים בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.” דער גור אריה ברענגט אויך צו אז תינוקות זענען נישט מחויב.

2. ווי אזוי דער רמב”ם לערנט די גמרא: רבי יהושע בן לוי זאגט “נשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס” — ער דערמאנט נאר נשים, נישט תינוקות. דער רמב”ם פארשטייט אז ר’ יהושע בן לוי חולק אויף תנא קמא בנוגע תינוקות — ביי נשים איז דא א טעם פון “שאף הן היו באותו הנס,” אבער ביי תינוקות איז נישטא אזא טעם, און חינוך אליין איז נישט גענוג צו מחייב זיין וויין וואס איז נישט געאייגנט פאר זיי.

3. דער רשב”ם’ס פשט: “מה תועלת יש לתינוקות ביין” מיינט אז זיי זענען פטורים מן המצוות. אבער דאס איז שווער — אויב זיי זענען פטור מן המצוות, פארוואס זאגט ער “אלא מחלקין להם קליות ואגוזים”? דאס איז דאך אויך א מצוה-ענין!

4. דער “למטה אליעזר” פארענטפערט: דער פשט איז נישט אז זיי זענען פטור מן המצוות בעצם, נאר אז וויין איז נישט געאייגנט פאר קינדער — זיי האבן עס נישט ליב, עס פאסט נישט פאר זיי. אבער מ’וויל זיי מחנך זיין, סא זאל מען זיי מחנך זיין “על פי דרכם” — מיט קליות ואגוזים אנשטאט וויין.

5. דער מהרש”א’ס סברא: וויין מאכט קינדער איינשלאפן, וואס איז דאך דער היפוך פון דעם ציל — מ’וויל דאך אז זיי זאלן נישט איינשלאפן כדי שישאלו. פארקערט, מ’דארף זיי געבן זאכן וואס האלטן זיי אויף (קליות ואגוזים). ביי דערוואקסענע קענען זיי הענדלען וויין — עס מאכט זיי פרייליך, נישט מיד.

[דיגרעסיע: חינוך קטנים]

א קליין קינד וואס קען נישט עסן הארטע מצה (למשל אן אייניעריגער בעיבי) — וויאזוי מקיים מען חינוך? רבי יחיאל מאיר האט געטענה’ט אז מ’איז מחויב צו קויפן א ספעציעלע מצה וואס דאס קינד קען עסן (ווייכע מצה, אדער אריינווייקן). ער איז געגאנגען צו ר’ שמואל אויערבאך מיט דעם חידוש, וואס האט עס אפגעלייגט.

הסבה

אפילו עני שבישראל

רמב”ם’ס ווערטער: “ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב”

פשט

אפילו דער ארעמסטער איד דארף הסבה. הסבה דארף נישט קיין ספעציעלע מעבל — מ’קען זיך אנלאנען אויפ’ן פלאר, אויף א בענקל, א.א.וו.

חידושים:

דער ארעמאן קען טענה’ן: “ביי מיר זעט עס נישט אויס ווי חירות בכלל!” דער חידוש איז אז אפילו ווען עס זעט נישט אויס ווי חירות, איז די הסבה אליין א מעשה חירות — “די גבירות איז נישט כאילו, די גבירות איז טאקע.” חירות איז נישט א דמיון פון רייכקייט, נאר אן אמת’ע מציאות פון פרייהייט וואס געלט אפילו ביי אן ארעמאן.

אשה און הסבה

דער רמב”ם פסק’נט אז א סתם אשה דארף נישט הסבה, אבער אן אשה חשובה דארף יא הסבה.

פשט

א רעגולערע אשה איז “בטלה לבעלה” — זי האט נישט דעם סטאטוס פון חירות וואס פאדערט הסבה. אבער אן אשה חשובה האט יא חירות.

חידושים:

1. דער רבינו מנוח’ס הגדרה פון “אשה חשובה”: ער זאגט אז עס מיינט אן אלמנה, א גרושה — אן אינדעפענדענטע פרוי וואס איז נישט אונטער א מאן’ס אויטאריטעט. אדער: “אשה יראת השם, בת גדולי הדור, כלולה בשבחי עצמה” — אויב אזא מציאות עקזיסטירט. אן אנדערע פשט: עס ווענדט זיך צו זי האט אייגענע פרנסה/ארבעט — דאס איז א מער ריזענעבל פשט.

2. פארגלייך צו עבד בפני רבו vs. תלמיד אצל רבו: דער רמב”ם זאגט שפעטער אז אן עבד בפני רבו דארף נישט הסבה, אבער א תלמיד אצל רבו יא. דער רבינו מנוח מוטשעט זיך מיט דעם חילוק: אן עבד דארף לפעמים עמידה בפני רבו, ער גייט נישט אן רשות — ער האט נישט קיין חירות. אבער א תלמיד האט מער פרייהייט אין זיין באציאונג צום רבי. אזוי אויך ביי אשה — זי איז ווי אן עבד אצל בעלה, נישט ווי א תלמיד.

3. **

ר’ בן ציון אבא שאול** (א שמש פון ר’ עזרא עטיה) האלט אז אויך א פרוי דארף הסבה.

עבד בפני רבו / תלמיד בפני רבו

רמב”ם’ס שיטה: א תלמיד בפני רבו דארף נישט הסבה (אויסער מיט רשות), און אן עבד בפני רבו אויך נישט.

חידושים:

1. חילוק צווישן א זון און א תלמיד: א זון האט נישט אזויפיל דיסטאנץ פון זיין טאטע ווי א תלמיד פון זיין רבי. עס ווערט געברענגט א ספר וואס איז מדייק פון יעקב אבינו אז קינדער רעדן צום טאטן מיט “דו” (נישט “איר”) — דאס איז מנהג אשכנז — ווייל זיי זענען נאנט מיט’ן טאטן. עשו האט געזאגט “קום אבי” און יעקב האט גערעדט דירעקט.

2. א טאטע האט הנאה ווען ער זעט דעם זון מסב זיין — ער בענקט זיך נישט נאך כבוד, פארקערט, ער ענדזשויט עס. אבער ביי א רבי איז אנדערש — מורא רבו איז דוחה הסבה. מורא רבו כמורא שמים.

3. ביי חסידים ווערט אנגעמערקט אז ביי גרויסע רבי’ס מאכט דער עולם נישט קיין הסבה, נאר דער וואס האט ספעציעל רשות.

4. וועגן עבדים: זיי זענען בכלל נישט מחויב אין ד’ כוסות, און די היתרים פון הסבה זענען נאר רעלעוואנט צו די ד’ כוסות. אן עבד קען נישט זיך שפירן קאמפארטעבל בהסבה ווייל עס איז נישט דרך עבדות.

הסבה על שמאל — נישט ימין

רמב”ם’ס לשון: הסבה איז נאר אויף לינקס, נישט אויף רעכטס.

חידושים:

1. די גמרא’ס טעם איז “שמא יקדים קנה לושט” (סכנה). אבער דער רמב”ם’ס לשון “אינה הסבה” משמע אז הסבה אויף רעכטס איז בכלל נישט די דרך פון הסבה — נישט ווייל עס איז א זייטיגע סכנה, נאר ווייל מ’קען נישט עסן מיט די רעכטע האנט ווען מ’ליגט אויף רעכטס. דאס איז דער אמת’ער פשט — הסבה קומט אזוי אז מ’ליגט אויף לינקס און עסט מיט רעכטס.

2. הגהות מיימוניות ברענגט ר’ אביה (פון חכמי לוניל) אז אין אונזערע צייטן איז ישיבה כדרכינו (נארמאל זיצן) שוין דרך חירות, און מ’דארף נישט ליגן. אבער דאס איז א שיטה יחידאה וואס ווערט נישט אנגענומען.

3. ר’ שרקי האט א ווידיאו וואו ער איז מדגים וויאזוי עכטע הסבה דרך חירות זעט אויס — מ’דארף זיין באקוועם, רואיג, מיט די הענט אויף’ן טיש.

ווען דארף מען הסבה?

רמב”ם’ס לשון: “אלו הן שצריכין הסיבה: בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבע כוסות הללו. ושאר אכילתו ושתייתו, אם היסב הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך.”

פשט

לכתחילה דארף מען הסבה נאר ביי כזית מצה און ד’ כוסות. די רעשט פון סעודה — אויב יא, משובח; אויב נישט, אויך גוט.

חידוש

דער לשון “הרי זה משובח” איז ווי “כל המרבה הרי זה משובח” — עס איז בעסער צו עסן די גאנצע סעודה בהסבה, אבער נישט מעכב.

מזיגת ד’ כוסות

רמב”ם’ס לשון: “ארבע כוסות הללו צריכין למזוג אותן כדי שתהא שתייה עריבה.”

פשט

מ’דארף מישן די וויין מיט וואסער כדי עס זאל זיין א באקוועמע, אנגענעמע שתייה.

חידושים:

1. פון דעם לשון “שתייה עריבה” קען מען טראכטן אז גרעיפ דזשוס וואלט געווען גוט — אבער עס ווערט קלאר אפגעשטעלט: גרעיפ דזשוס איז נישט קיין יין. מ’דארף יין. גרינגע וויינען אדער קאקטעיל-וויינען זענען א שאלה, אבער גרעיפ דזשוס איז בכלל נישט יין (“יין וירטואלי”).

2. [דיגרעסיע: וויין vs. גרעיפ דזשוס פאר ד’ כוסות] — גרעיפ דזשוס פאר קידוש איז “ערגער ווי רעפארם” — “נישט דאס האט דער אייבערשטער געמיינט אין די געבאט פון תורה.” עס ווערט פארגליכן צו אנצינדן א מנורה מיט עלעקטרע. פראקטיש, גרינגע וויין (ווי בארטענורא, 5%) איז בעסער אנשטאט גרעיפ דזשוס — “גאנץ זיכער אז ס’האט א דין וויין.”

רביעית יין חי — שיעור היין בין ארבע כוסות

רמב”ם’ס ווערטער: רביעית יין חי צווישן אלע פיר כוסות.

פשט

דער שיעור פון א רביעית יין חי איז נישט פאר יעדע כוס באזונדער (דאס איז שוין פריער געזאגט געווארן — שיעור כל כוס מלא רביעית), נאר דאס רעדט פון דעם יין חי (אנגעמישטן יין) וואס מ’מישט אריין אין וואסער. סך הכל דארף זיין א רביעית יין חי צווישן אלע פיר כוסות צוזאמען.

חידושים:

1. דער חשבון: אויב מ’מישט א פערטל יין מיט דריי פערטל וואסער (וואס איז דער שיעור פון מזיגה), קומט אויס אז פון פיר כוסות צוזאמען איז דא איין רביעית יין חי. דאס מיינט אז יעדע כוס האט בערך א פערטל פון א רביעית יין חי.

2. פארוואס איז דא א שיעור פון רביעית יין חי בין ארבעתן? דאס איז נישט א באזונדער דין אין שיעור, נאר א פשוטע אויסרעכענונג — ווען מ’מישט לויט דעם פראפארציע פון מזיגה, קומט אויס א רביעית יין חי.

3. דער רמב”ם זאגט אין פרק ח’ הלכה א’ אז מ’מישט “לפי דעתו של השותה” — דער אורח האט אויך א דעה וויפיל וואסער ער וויל אריינמישן.

שתה ארבע כוסות שאינו מזוג — יצא ידי ד’ כוסות ולא יצא ידי חירות

רמב”ם’ס ווערטער: שתה ארבע כוסות אלו מיין שאינו מזוג — יצא ידי ארבע כוסות אבל לא יצא ידי חירות.

פשט

ווער עס טרינקט ד’ כוסות מיט אנגעמישטן יין איז יוצא די מצוה פון ד’ כוסות, אבער נישט דעם ענין פון חירות.

חידושים:

1. א גרויסער חידוש: דער רמב”ם דעקט דא אויף אז ד’ כוסות איז נישט בלויז א דין אין חירות — עס זענען צוויי באזונדערע ענינים: (1) די מצוה פון ד’ כוסות אליין, און (2) דער ענין פון חירות. מ’קען זיין יוצא איינס אן דאס אנדערע.

2. דער פארקערטער פאל: שותה ארבעה כוסות מזיגה בפני עצמה — יוצא ידי חירות ולא יוצא ידי ארבעה כוסות. דאס באווייזט קלאר אז “חירות” מיינט זיך אינדזשויען מיט דעם וויין (דער הנאה-אספעקט), און “ד’ כוסות” מיינט דער ספעציפישער וועג וויאזוי מ’דארף עס טאן (די סטרוקטור פון פיר כוסות מיט זייערע ברכות).

שיעור שתיית כל כוס — רוב רביעית

מ’דארף נישט טרינקען די גאנצע כוס, נאר רוב רביעית.

פשט

דער שיעור טרינקען פאר יעדע כוס איז רוב רביעית, וואס איז בערך 2-3 אונסעס לויט די מקילים.

ברכה בפני עצמה אויף יעדע כוס

רמב”ם’ס ווערטער: כל כוס וכוס מארבע כוסות מברך עליו ברכה בפני עצמה. כוס ראשון — קידוש היום. כוס שני — קורא עליו את ההגדה. כוס שלישי — ברכת המזון. כוס רביעי — גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר.

חידושים:

1. צי מאכט מען בורא פרי הגפן אויף יעדע כוס? דער רמב”ם זאגט נישט עקספליציט וועגן בורא פרי הגפן.

2. דער אור מנחם לערנט אז “ברכה בפני עצמה” מיינט טאקע בורא פרי הגפן אויף יעדע כוס — “בכל חד וחד מברכין בורא פרי הגפן.”

3. אבער מ’קען אויך לערנען אז “ברכה בפני עצמה” מיינט די ספעציפישע ברכה/ענין וואס געהערט צו יעדע כוס (קידוש, הגדה, בהמ”ז, הלל) — נישט בורא פרי הגפן.

4. עס בלייבט א שאלה צי די הגדה איז א הפסק צווישן די כוסות בנוגע בורא פרי הגפן.

בין הכוסות — שותה; בין שלישי לרביעי — אינו שותה

רמב”ם’ס ווערטער: “ובין הכוסות הללו אם רצה לשתות שותה, בין שלישי לרביעי אינו שותה.”

פשט

צווישן די ערשטע דריי כוסות מעג מען טרינקען, אבער צווישן דריטן און פערטן כוס טאר מען נישט.

חידושים:

1. דער טעם: כדי ער זאל נישט ווערן שיכור פאר מען ענדיגט הלל. מ’דארף זיין ביי קלארע זינען פאר הלל.

2. קשיא: פארוואס קען נישט דער עקסטרא וויין וואס ער טרינקט זיין דער פערטער כוס? ווייל ער דארף נאך זאגן הלל, און מ’וויל נישט ער זאל שוין זיין שיכור דערביי.

חרוסת — מצוה מדברי סופרים

רמב”ם’ס ווערטער: חרוסת מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט שעבדו אבותינו במצרים.

פשט

חרוסת איז א מצוה דרבנן, א זכר צום לעם (טיט) וואס אונזערע אבות האבן געארבעט מיט אין מצרים.

חידושים:

1. דער רמב”ם זאגט נישט אז חרוסת איז דא כדי ממתיק צו זיין (אפצומילדערן) דעם מרור. ער ברענגט בלויז דעם טעם פון “זכר לטיט.”

2. דער מגיד משנה זאגט אז דער רמב”ם פסק’נט ווי רבי אלעזר בן צדוק וואס זאגט “מצוה” (אין דער משנה שטייט “אין חרוסת מצוה” לויט תנא קמא, אבער ר”א בן צדוק זאגט מצוה).

3. דער לחם משנה ברענגט א סתירה פון דעם פירוש המשניות: אין פירוש המשניות זאגט דער רמב”ם אז לויט ר”א בן צדוק איז חרוסת “צורך המרור מצוה” (א צורך פאר דעם מרור), און דא אין משנה תורה זאגט ער אז ס’איז א מצוה בפני עצמה.

4. צי מיינט ר”א בן צדוק אז ס’איז א מצוה דאורייתא? ניין — ווייל די גמרא פרעגט “מאי מצוה?” און ענטפערט אז ס’איז א תקנת חכמים (דרבנן). אויף דרבנן קען מען דאך אויך מאכן א ברכה.

וויאזוי מאכט מען חרוסת?

רמב”ם’ס ווערטער: תמרים וגרוגרות וצימוקים — מ’קאכט זיי, מ’צעדרייט זיי, און מ’לייגט צו תבלין (ספייסעס).

חידושים:

1. “תבלין” מיינט ספייסעס — דאס איז אזויווי דער “טייוול” (dip). די חרוסת איז דער טייוול אין וועלכן מ’איז מטבל.

2. וואס טוט מען מיט דער חרוסת? דער רמב”ם זאגט “זכר למקדש” — אין מקדש איז עס געווען געשטעלט אויפן טיש אזויווי אנדערע זאכן. מ’איז מטבל דעם כרפס אין דעם (נישט דעם מרור).

מרור — מצות עשה מן התורה בזמן המקדש

רמב”ם’ס ווערטער: אכילת מרור מצוה מן התורה בזמן שיש קרבן פסח, שנאמר “על מצות ומרורים יאכלוהו.” בזמן הזה מדברי סופרים.

פשט

מרור איז א מצוה מן התורה בזמן שיש קרבן פסח. בזמן הזה איז מרור מדרבנן, תלוי באכילת הפסח.

חידושים:

1. די מינים: מרורים זענען: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, ומרור.

2. לח אדער יבש: מ’קען עס עסן פריש (לח) אדער טרוקן (יבש — נאר דעם קלח/שטענגל).

3. געקאכט: אויב מ’האט עס געקאכט (שלקן, כבשן, בשלן) איז מען נישט יוצא, ווייל עס פארלירט זיין שארפקייט — דער ביטערער טעם איז דער עיקר פון דער מצוה.


תמלול מלא 📝

סיכום פרק ז’ פון רמב”ם הלכות חמץ ומצה — דער רמב”ם’ס מהלך אין סיפור יציאת מצרים

הקדמה — מסכם פון פרק ז’

Speaker 1:

רבותי, איז דען דא א חומר המצב? אה, אונז האבן געענדיגט די סיפור יציאת מצרים. אונז זענען פרק ז’. ער זאגט תלמידי.

Speaker 2:

זיי זענען מיר נישט צו זאגן רבותי.

Speaker 1:

אקעי, אקעי, אקעי. איך וואלט געוואלט ליבערשט זאגן טייערע חברים. תלמידים, תלמידים, ס’סאונדט שלעכט.

Speaker 2:

וואס איז? ס’איז א פאקט, נישט קיין דזשאדזשמענט. זיי הערן יעצט אויס דיין שיעור.

Speaker 1:

דער פאקט איז אז זיי זאלן מיך רופן חסידים, ווי דו האסט פריער געזאגט, אקעי? אזויפיל סעלף-רעספעקט האב איך אז איך וויל נישט אליין…

Speaker 2:

היינט האט מען אויסגערופן יחי אדוננו פאר’ן שיעור. ס’איז אמאל געווען פארדעם?

Speaker 1:

הונדערט פראצענט. די אונגארישע אידן האבן געוואוסט וויאזוי צו טון עס. און אנדערע האבן אזוי, אז זייערע אייניקלעך ווייסן וויאזוי צו רעספעקטן דעם רבי’ן.

Speaker 2:

אינטערעסאנט. אפילו סאמטיימס ס’איז זיך פאר’ן… אבער מער אונגארישע חסידים.

Speaker 1:

ברוך השם, דוד, ס’איז נישט דווקא. ס’איז נאר די אונגארישע חסידים וואס מען קען פון חתם סופר. די אונגארישע חסידים האבן א זאך אז מיין רבי איז געפארן א קעדילעק. וואס גייט מיך אן אז דיין רבי איז געפארן א קעדילעק? ער פארט אין א קעדילעק, ניין? וואס וויל ער אז זיין רבי זאל האבן זייערע חסידים? ווייל ס’פעלט אים סעלף-קאנפידענס?

Speaker 2:

ניין, איך האלט אז ס’איז דא א פלענער פאר גארנישטקייט אזא. פארשטייט זיך אז ס’קומט פון א געוואקסן מיט דעם.

Speaker 1:

נישט נאר. אין לעיקוואוד למשל, די ראש ישיבה זאל זיצן אויף א צובראכענעם בענקל. ער איז דאך א ראש ישיבה. יו לאוו אים, ניין? דו ווילסט נישט אז ער זאל האבן א קאמפארטעבל טשעיר?

עניוועי, ווען ס’קומט עס דא אריין, איך האלט אז חברים איז א גוטע ווארט. הלואי זאל איך זיין א חבר פאר אנדערע מענטשן, זאל איך זיין א חבר פאר מיר.

Speaker 2:

איך מיין אז זיי האלטן זיך פאר היי, כל שלושה דברים עלי.

Speaker 1:

ניין, זיי האבן שוין געלערנט.

Speaker 2:

אה, זיי האבן נישט געלערנט?

Speaker 1:

זיי האבן נישט געלערנט גענוג.

דער רמב”ם’ס מהלך — “בעקווארדס” פון דער משנה

Speaker 1:

אקעי, סאו לאמיר טרייען צו ענדיגן מסכם זיין וואס אונז קענען פארלערנען פון דא. וואס אונז קענען זאגן פון דא, ווייל איך דארף זיך האבן וואס צו זאגן.

וואס אונז האבן געלערנט איז אז דער רמב”ם, אקעי, געגאנגען בעקווארדס, דיס איז מיין סטארי. דער רמב”ם איז געגאנגען בעקווארדס.

די משנה און די הגדה של פסח

אין די משנה, ער שרייבט אין די משנה, אין די הגדה של פסח, אדער די הגדה של פסח איז על כל פנים. ניין, ניין, ניין, ווייט, ווייט, לאמיך דיר ערקלערן א סעקונדע.

ער שרייבט אין די משנה אין די הגדה של פסח, וואס איז אפשר עלטער ווי די משנה, איך ווייס נישט קלאר. ס’איז דא א חקירה צו די משנה אין מסכת פסחים, דארט איז דא א שטיקל הגדה, והיא שעמדה. משניות גייט נאך אלעם, משניות זענען אזויווי א סידור אזא זאך. און די שאלה צו די משנה איז געקומען אזוי נאך די הגדה של פסח, לאו דווקא איז געווען א הגדה, אבער עפעס א הגדה איז שוין געווען.

איך זאג די גאנצע משנה, קוק אריין אין ערבי פסחים, מוזטו זען אז ער גייט אזוי ערבי פסחים נאכט, און מ’גייט מוזגין לו, און דו האסט א משניות?

Speaker 2:

איך האב געזען, ער גייט אין די סדר הגדה.

Speaker 1:

נישט נאר מיט די סדר, ס’זעט אויס כמעט אז ער זאגט א נוסח הגדה. ס’איז אפילו א שטיקל נוסח הגדה האב איך געזען. ס’שטייט לפיכך אויך אין די…

Speaker 2:

יא, ס’איז דא?

Speaker 1:

יא. דא האסטו פסחים פרק יוד, יא. קוק.

Speaker 2:

אה, דאס הייבט זיך אן מיט מוזגין, די ד’ כוסות, מוזגין לו כוס ראשון, ניין, ס’שטייט נישט יין מזוג, מוזגין לו. הביאו לפניו, מוזגין לו, והכאן הבן שואל, לפי דעתו של בן, רבי אליעזר אומר, בכל דור ודור, לפיכך אנחנו חייבים, הלל.

Speaker 1:

מער ווייניגער די משנה שרייבט אראפ די הגדה של פסח. ס’איז דא אזעלכע וואס דרוקן הגדות, וועט זיין די ערשטע פעידזש וועט זיין די משניות. ווייל דאס איז אזויווי, ס’קען זיין אז ס’איז ליטעראלי די הגדה של פסח פון די משנה, און דאס איז די הגדה.

די משנה איז א סידור, נישט נאר הלכה

יעצט, וואס איך מיין צו זאגן מיט דעם, איז אז ס’איז שוין א שטיקל סידור, ס’איז נישט נאר אזויווי הלכה. די משנה גייט נישט אזויווי דער רמב”ם מיט די לאדזשיקעל סטרוקטשער, וואס איז די עיקר הדין, און וואס איז די כלל, וואס איז די פרטים, און אזוי ווייטער. די משנה פארציילט די מעשה. די צייט לויט וואס…

Speaker 2:

יא, אבער יעצט די משנה איז שוין א סידור כמעט.

Speaker 1:

ס’איז שוין די גאנצע מעשה. מ’אכט נישט קיין חילוק פון דאורייתא און דרבנן, מיט קומען ביי די… זאגט ער, ס’איז א מעשה, ס’איז א סיפור יציאת מצרים.

דער רמב”ם צוטיילט — פרק ז’ און פרק ח’

Speaker 2:

רייט. נאר דער הייליגער רמב”ם האט יא געוואלט צוטיילן די צוויי זאכן, רייט?

Speaker 1:

דער רמב”ם האט געשריבן פרק ז’, ער רעדט וועגן מצוות. ער רעדט וועגן די מצוה פון סיפור יציאת מצרים. זאגט ער, “אני מחדש כמעט אז ס’איז דא אזא מצוה”. איך מיין ער האט געטראפן אין בה”ג, אבער ער זאגט, ער מאכט פון דעם אזויווי א מצוה. און די מצוה איז, “והגדת לבנך”. דאס איז די לשון, דאס איז די גאנצע הגדה.

דער רמב”ם האט גענומען זייער ערנסט די לשון אראפצוברענגען. דער רמב”ם האט געוואלט זאגן אז ס’איז דא א מצוה, און ער זאגט אזויווי חז”ל זאגן אז ס’איז א מצוה. עקזעקטלי.

און נישט נאר דעם האט ער געטראכט, דער רמב”ם האט צוטיילט. אין פרק ח’ זאגט דער רמב”ם אז הגדה. דא, פרק ח’ זאגט דער רמב”ם, “סדר עשיית מצוה זו”, סדר, איז דא א רמב”ם סדר, ליטעראלי די סדר. אבער דא האט דער רמב”ם געטראכט, אויב ס’איז דא הלכות, לאמיר קודם זאגן די הלכות, די כללים און די פרטים פון די הלכות, נאכדעם וועלן מיר זען וויאזוי דאס מקיים צו זיין.

סא דער רמב”ם איז געגאנגען בעקווארדס, ער האט מחליט געווען מתוך די הגדה של פסח פון די משנה, אלע הלכות.

דער רמב”ם’ס לאגישע סטרוקטור

ווען מיר גייען אזוי ווי נישט ווי דער רמב”ם, וואלט מען געזאגט למשל אז די פסוק זאגט, דו גייסט טון די אלע זאכן און דיין קינד גייט דיך פרעגן. מ’נעמט נישט יעצט פון די פסוק, די לשון, מ’נעמט אויף די סיפור יציאת מצרים. פון די פסוק קען מען זיכער זאגן אז ס’איז א מעשה. די משנה זאגט אז ס’איז דא א משנה וואס זאגט אז מ’פירט זיך אזוי יעדע יאר, אבער די משנה פארציילט א מעשה וויאזוי מ’פירט זיך.

און ביי די רמב”ם האט ער געטראכט, אקעי, ס’איז דא געוויסע הלכות, געוויסע זאכן וואס מ’דארף קיום יוצא זיין, איך ווייס. למשל וואס מיר האבן געלערנט, ס’דארף זיין מספר זיין, און מ’דארף לפי דעת של בן, און מ’דארף מאכן א שאלה, און מ’דארף מאכן מתחיל בגנות. דאס זענען אזוי ווי הלכות וואס מ’דארף טון.

נאכדעם וויאזוי מ’איז מקיים די הלכות איז שוין אזוי ווי נאך פרטים. און דאס האט דער רמב”ם אנגעלייגט מיט דעם. איך ווייס נישט קלאר וויאזוי דער רמב”ם פארשטייט דאס, נאר דאס איז די ערשטע פינף הלכות אין דעם ספר, אין דעם פרק. ס’איז די כללי אין די אויגן פון די רמב”ם, אויב איך קען פארשטיין, איז דאס די כללים.

דו ווייסט וואס? דו ווילסט מאכן אן אייגענע הגדה של פסח? מאך זיכער אז ס’איז אינקלודעד די רעסיפי, די אינגרידיענטס, די יסודות. פונקטליך וויאזוי, אפשר איז נישט מעכב. און דאס איז בכלל יא מעכב. הגם איך האב געזאגט אז ס’איז אויך נישט מעכב, ס’איז אויך אן התחכמות וואס די משנה האט געזאגט, ווייל מ’מאכט אן קיין שאלה ותשובה, וואס איז געשען? ס’איז כמעט ווי פעיק די שאלה ותשובה.

חזרה אויף די פינף הלכות

Speaker 1:

סא, פאר די רמב”ם האט יא אזוי פארשטאנען. אויב מיר גייען מיט די רמב”ם, וואלט די רמב”ם געזאגט אזוי, לאמיר חזר’ן די פינף הלכות.

הלכה א’ — די מצוה פון סיפור יציאת מצרים

די ערשטע הלכה איז, ס’איז דא א מצוה וואס מ’דארף פארציילן בליל חמשה עשר. דאס איז די מצוה. ממילא איז פשוט אז ס’האט נישט מיט א בן, ס’האט נישט מיט א שאלה, ס’האט נישט מיט גארנישט. דאס איז די ערשטע מצוה.

אה, סא מוז מען אויך זאגן אז די בן איז אן אופן וויאזוי מ’זאל טון די מצוה. ס’איז דא א מצוה, און אויב איז יא דא א בן דארף מען מודיע זיין לפי דעתו. די ערשטע מצוה זאגט ער, מצוה להודיע לבנים אפילו לא שאלו. דו זאגסט מ’וועט מיינען אז ס’איז נאר א מצוה אויב מ’פרעגט, אבער דו זעסט אז אין אנדערע פלעצער שטייט סתם.

אבער דאס איז רעדי בעקווארדס, דאס איז א לשון אלץ געבויט אויף לשונות פון די משנה. אבער אויב איך גיי מיט די לאדזשיקעל סטרוקטור, איז עס אביסל אנדערש, ווייל דארט וואלט איך געדארפט זאגן אזוי:

ס’איז דא א מצוה צו פארציילן. די מצוה צו פארציילן האט גארנישט מיט קיין בנים, גארנישט מיט קיין שאלות, און גארנישט מיט גארנישט, אזוי ווי עס שטייט אין הלכה א’. די מצוה האט אזויווי א מינימום און א מאקסימום, כל המרבה הרי זה משובח. די מינימום זאגט נישט דער רמב”ם וואס ס’איז. אקעי, אפשר די מינימום איז בערך וואס שטייט אין די נעקסטע הלכות, וואס דאס זענען זיכער פרטים וויאזוי ס’איז בעסער עס צו טון, אדער וויאזוי איך דארף עס טון.

הלכות ב’-ג’ — בנים, שאלה ותשובה, שינויים

וויאזוי דארף מען עס טון? קודם כל דארף מען עס טון פאר די קינדער. אדער אויב זיי פרעגן נישט, ווי דעתם, אדער אויב זיי פרעגן יא. און מ’דארף מאכן זיי זאלן פרעגן, מ’דארף מאכן א שינוי כדי זיי זאלן פרעגן.

און ס’איז אלץ אינטערעסאנט, ווייל לכאורה האט מען געזאגט פונקט פארקערט, אז דו גייסט אין די אלע מצוות, און אזוי גייסטו אויך אין די מצוה. זאגט דער רמב”ם, ניין, מאך א שינוי. דאס איז דער ריכטיגער פשט אין די משנה.

איך קען ווייטער לערנען בעקווארדס. איך זאג, ביי די רמב”ם איז נישט אז ס’איז בעקווארדס, נאר ס’הייבט זיך אן מיט די מצות סיפור. די מצות סיפור האט, לאמיר זאגן, עפעס א פרט, אפשר א היתר, איך ווייס נישט וויאזוי מ’רופט עס, א תנאי, אז בנים, און אין די בנים איז דא נאך א… און די בנים זאל זיין באופן שאלה ותשובה.

Speaker 2:

עקזעקטלי.

Speaker 1:

און ממילא, אז ס’דארף זיין באופן שאלה ותשובה, וועט מען דארפן מאכן אז זיי זאלן פרעגן די שאלה. אבער טאמער נישט, איז אויך גוט, מ’קען מאכן שאלה ותשובה אן א בנים.

בנים און שאלה ותשובה — צוויי באזונדערע ענינים

סאו, ס’איז דא בנים און ס’איז דא שאלה ותשובה, וואס איז צוויי עקסטערע אזויווי ענינים. מ’קען מאכן איינס אדער די צווייטע, די בעסטע איז צו מאכן ביידע פארשטייט זיך. ווייל די אלע זאכן וואס מ’טוט, טוט מען לכאורה אויך ווען מ’האט נישט קיין בנים.

Speaker 2:

ניין, למשל די… ער איז שוין נישט כותב מצה, אבער למשל ער שטייט פלוצלינג, די זאכן וואס מ’פרעגט אין די מה נשתנה, טוט מען אויך ווען מ’האט נישט קיין בנים.

Speaker 1:

ווייל דו זעסט אזוי, יענע זאכן האבן יא א טעם בפני עצמו, אבער די זאכן וואס מ’כאפט נאך, איז דאך טאקע וועגן די קינד.

דיסקוסיע: שינויים אן קינדער

Speaker 2:

וואס איז די מנהג, אויב מ’זיצט ביי די סדר און מ’האט נישט קיין קינדער דארט, מאכט מען נישט קיין אפיקומן, ניין? מ’כאפט עס נישט.

Speaker 1:

וויאזוי איז מען גונב? איך פארשטיי נישט, איינער מאכט די סדר אליין, ווער גנב’עט די אפיקומן?

Speaker 2:

עניוועי, מ’גנב’עט נישט.

Speaker 1:

מ’קען עס גנב’ענען פון זיך אליין?

Speaker 2:

אפשר איז פשט אז מ’קען פרעגן פון זיך אליין, אבער מ’גנב’עט נישט פון זיך אליין.

Speaker 1:

ס’איז דא א פלוגתא אין די ביאור הלכה. עניוועי, ס’איז דא אזעלכע זאכן, און ס’איז שוין א חילוק.

הלכה ד’ — מתחיל בגנות ומסיים בשבח

Speaker 1:

אקעי, איז דאס הלכה ג’. נאכדעם איז דא הלכות פון וויאזוי דער סיפור גייט. וויאזוי דער סיפור איז, וויאזוי דארף מען עס טון. יציאת מצרים. אבער ס’איז דא א דין, א ספעציעלע דין, ווי אזוי איז די סדר. די דין הייסט מען קען נישט רעדן פון וואו מ’הייבט אן, פון וועלכע סארט זאך מ’דארף אנהייבן. און אין דעם איז דא א שאלה וועלכע מ’מיינט. דאס איז די שאלה פון וואו מ’הייבט אן. אבער ס’איז דא א דין “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”. דאס האב איך גערעדט וועגן דעם ביי מיין דרשה וואס איז געווען לייוו.

Speaker 2:

נו פראבלעם, ס’איז וויכטיג צו וויסן.

דער מקור פון “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”

Speaker 1:

די זאך וואס איז די גוטע פשט וואס איך האב געזאגט איז א פשוט’ע זאך. די “מתחיל בגנות ומסיים בשבח” איז א זאך וואס מ’זעט אין אלע מזמורים פון הלל. ווען מ’זאגט א מזמור פון הלל איז דאך אלעמאל אזוי. לכאורה דאס איז די מקור, ס’איז נישט קיין… אלעמאל מ’רעדט פון ווי שלעכט ס’איז געווען, ווי אין דער ערד מ’איז געווען, און ווי נישט אין דער ערד מ’איז יעצט. דאס איז לכאורה פשוט פשט.

Speaker 2:

איך רעד נישט פון פסוקים, איך רעד יעצט פון סיפור יציאת מצרים. איך רעד פון די צרות און די ישועה.

Speaker 1:

יא, “מן המצר”, “בצאת ישראל”, אסאך פלעצער. ווען ס’איז דא אזא מזמור זעט מען דאס. סאו ס’מאכט סענס אז דערפאר האט די משנה עס גענומען.

Speaker 2:

צי ס’איז דא, מ’קען טרעפן אן דעם?

Speaker 1:

יא, איך האב געטראכט, למשל “מזמור לתודה” שטייט נישט…

Speaker 2:

אקעי, וואס איז דא? אופן גייט אזוי הודו.

Speaker 1:

סאו עניוועיס, ביי קרבן תודה זענען געווענליך די צרות וואס מ’האט געהאט פאר מ’זאגט די תודה. ווען מ’זאגט די קרבן תודה, מ’זאגט די “מזמור לתודה”. אבער ס’איז דא מזמורי הודאה. איך מיין, “הודו לה'” וואס מ’זאגט ערב שבת איז אויך א “מזמור לתודה” ניגון, די אלע צרות נאר.

Speaker 2:

אזוי שטייט, זיי זענען געווען אין די… איך האב געמיינט דו רעדסט פון די תודה וואס מ’זאגט ווען מ’ברענגט א קרבן תודה.

Speaker 1:

ניין, מ’זאגט נאר “לחייבים”.

Speaker 2:

אקעי, אבער דאס איז ממש א קורצע ברכה.

Speaker 1:

אבער דו זעסט א תהלים, למשל די “הודו” פון ערב שבת, קו”ז, יא, וואס שטייט עס? מ’איז געווען פארבלאנדזשעט אין דעם, און דער אייבערשטער האט ארויסגעראטעוועט. אלעמאל גייט עס אזוי, דאס איז “מתחיל בגנות”.

פארוואס מ’דארף אנהייבן מיט גנות

יעצט, אויף די “מתחיל בגנות”, דאס איז דאך בעצם די גאנצע נס, ווייל א מענטש וואס האט קיינמאל נישט געהאט קיין צער, הייבט ער נישט אן צו דאנקען, ווייל עס איז ביי דיפאלט, אזוי קומט עס. און איידער דער אויבערשטער מאכט אים א צרה, מאכט ער אים א רע, און איידער דער אויבערשטער מאכט אים א חסרון, פארשטייט ער נישט פארוואס.

אבער די פאקט איז אז מען דארף נישט דאנקען נאך א גרויסע הצלה. מען קען זיין אזא בריסקער, אזא דין, א דין שירה, א דין הודאה.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח — הודאה נאר נאך צרה

דער ענין פון הודאה נאר נאך צרה

Speaker 1:

סאו עניוועיס, ביי קרבן תודה זענען געווענליך די צרות וואס מען גייט פאר מען זאגט די תודה. אזוי ווי מען זאגט ביי די קרבן תודה, ביי די מזמור לתודה, ווען מען ברענגט א קרבן תודה זאגט מען די מזמור לתודה. אבער דאס איז דא א מזמור אהער און אהין, איך מיין הודו לה’ וואס מען זאגט ערב שבת איז אויך א מזמור לתודה ניגון, א דאנק צו זאגן. איז דא שטייט אז זיי זענען געווען אין דער…

Speaker 2:

זאל גאר א בן תורה נישט קומען אין כלל תורה? ניין, מען זאגט נאר לחייבים.

Speaker 1:

אפשר ברענגט ער אריין… אקעי, ווען דו זעסט א תהלים, למשל די הודו פון ערב שבת, כי לעולם חסדו, וואס מען זאגט, וואס שטייט עס? זיי זענען געווען פארבלאנדזשעט און דאס, און דער אייבערשטער האט זיי ארויסגענומען. אלעמאל גייט עס אז דאס איז מתחיל בגנות.

יעצט, אויף דעם מתחיל בגנות? דאס איז דאך בעצם די גאנצע נס, ווייל א מענטש וואס האט קיינמאל נישט געהאט קיין צער הייבט נישט אן צו דאנקען וואס איז ביי דיפאלט. אזוי קומט דער אייבערשטער…

Speaker 2:

אבער דער אייבערשטער האט געגעבן אן עונש, איך פארשטיי נישט פארוואס.

Speaker 1:

אבער די פאקט איז אז מען דארף נישט זיין קיין נאס אין א צרה. קען זיין אז א בריסקער איז אזא דין, א דין שורה, א דין…

חז”ל האבן יא געמאכט ביים דאווענען די מודים דריי מאל א טאג, זאגט מען אז דאס איז א סארט הודאה, און דארט זאגט מען אז די חשוב’ע מנהיגים טייטשן אויף די נסים וואס איך ווייס נישט, איך ווייס נישט וואס עס ליגט די פשט, ווייל איך טראכט אז נס מוז זיין א הצלה. די ווארט נס נוצט זיך געווענליך נישט אין לשון הקודש, און נס מיינט אלעמאל ווען א ניצול געווארן פון עפעס. איך ווייס אז דאס איז א פשט וואס מען זאגט אלעמאל, אבער איך טראכט יעצט אז איך ווייס נישט צו ס’איז…

אפילו די נס פון גילוי ידיעה בנחלת אביו, דארט זאגט מען אזוי כלאחר יד, ווען איך וואלט ווען… איך וואלט סתם געגאנגען אין ביזנעס, עס האט געדויערט א רגע, איך וואלט אפילו נישט געטראכט דערפון. אונז ווייסן דאך נישט גוט די פשטים.

Speaker 2:

דאס איז דער “גלה כבודך”. דאס איז א גוטע פשט. ס’איז דא אזא נוסח, יא.

Speaker 1:

אזוי ווי מיין פראוו איז, עקזעקטלי, מיין פראוו איז אז אין די אנדערע נוסחאות וואס זענען זייער ענליך צו דעם, “מי שיצא מן הנפיחה בשעת תפילה”, שטייט דארט אזוי: “גלה כבודך לפניך, ברצוני נקבים נקבים”. ס’זעט מיר אויס די זעלבע לשון. ס’איז א בושה פאר א מענטש צו דארפן גיין תדיר. א בושה של עולם.

איך ווייס אז אין די צעטלעך ברענגען זיי ארויס אויף די פשט וואס דו זאגסט, אבער איך זאג נישט אז ס’איז נישט אמת, איך זאג נאר אז מ’זעט אלעמאל אז א נס…

Speaker 2:

דו פרעגסט א שאלה אויף די נסיונות פון חיים: אפשר מיינט עס יא, אמאל איז געווען די קליינע צרות, איך ווייס נישט, די רויטע לייט איז געווען צו לאנג. קען זיין אז ס’איז א קליינע צרה, אבער דו זעסט אז די הלכה איז אזוי.

פארוואס דאנקט מען נישט פאר געזונט זיין?

Speaker 1:

וואס איז די פשט? די הלכה האלט נישט פון די חסידיש’ע ענין אז מ’דארף דאנקען דעם אייבערשטן פאר אלעס? פארוואס אויב איינער איז געווען געזונט א גאנץ לעבן ברענגט ער נישט קיין קרבן תודה, און איינמאל ער איז געווען קראנק ברענגט ער א קרבן תודה? ער איז געווען פריי א גאנץ לעבן, איינמאל ער איז געווען אין תפיסה, וואס גייט פאר? ס’זעט אויס אז ס’קומט זיך פאר א מענטש. מ’רעדט פון… ס’קען זיין אז מ’רעדט פון א מצב אז מ’דארף דאנקען דעם אייבערשטן. איך ווייס נישט, ס’איז א תלמוד, מ’רעדט זייער גוט. איך רעד פון די דעמאלטסדיגע ווען דער מענטש האט זיך אויפגעוועקט, ס’איז נישט אזוי פשוט.

אבער איך פרעג דיך, די תורה, די אמת, מבחינת הלכה, די הלכה איז דאך די אמת, ניין? אזוי רעדן מיר זיך איין, איך האלט. ס’קען זיין אז די הלכה איז נישט די אמת. אבער ס’איז דאך נישט קיין שום הלכה אז מ’דארף מאכן א ברכת הגומל ווען מ’איז געווען געזונט. אפשר יא, אפשר איז דא א חסידות אז מ’זאל מאכן א ברכת הגומל. אפשר איז דא א חסידות אז מ’זאל ברענגען א קרבן תודה יעדן טאג.

עולם כמנהגו נוהג — דער תשובה

Speaker 1:

אבער די ענטפער אויף דעם קען זיין אז ווען גארנישט איז נישט געשען, איז נישט געווען קיין עקסטרע, ס’איז נישט געווען קיין שום שינוי. עקזעקטלי, ס’איז דא א פשט דארט אין של”ה. דאס איז וואס די משגיחים זאגן, אז דו האסט נישט קיין רעכט צו עקספעקטן צו זיין געזונט. ס’איז נישט ריכטיג, מ’האט יא א רעכט. וואס הייסט? דער אייבערשטער האט די וועלט געמאכט “עולם כמנהגו נוהג”. ס’איז א רחמנות של עולם אז גערצי איז נישט סטאביל.

יא, אז מ’געווינט די לאטערי איז אויך דא א נס, אפילו ס’איז נישט געווען קיין צרה. אבער סתם אז מ’איז געגאנגען אין ארבעט און מ’האט געמאכט געלט אביסל, איז נישט קיין נס. מ’דארף נישט דאנקען דעם אייבערשטן. איך ווייס נישט, אפשר האסטו אן אנדערע פשט.

Speaker 2:

א גוטע פשט. קענסטו נישט פרעגן אויף מצרים אליין? טאקע די פופציג יאר ווען אידן האבן נישט געהאט קיין צרות, אבער יענע יארן דאנקט מען נישט. מ’דאנקט אבער דער… ווער ס’האט אונז אריינגעלייגט אין מצרים.

Speaker 1:

אריינגעלייגט האט ער אונז נישט, ווייל… ס’קומט דאך פון זיין… אבער דער ענין פון בחירה וכו’ און פרעה האט א שפיץ זאך.

בריסקער הגדרה פון דין הודאה

Speaker 1:

בקיצור, פאר סאמע ריזן, דער אייבערשטער דאנקט מען נאר. בפרט בריסק, ווייל איך האלט אז אין בריסק ווען זיי זאגן דעם חיים האט דער בריסקער רב ליב געהאט צו זאגן אזעלכע זאכן הגדרות. אויב מ’וויל זאגן א למד’ישע הגדרה, א דין הודאה איז נאר דא ווען ס’איז געווען א צרה און מ’איז ניצול געווארן. דער דין, דער דין וואס שטייט אין פסוק… אבער די זאכן איז עפעס אן אנדערע.

אהיי, עס האט א חידוש שפירא געזאגט, איך האב עס געהערט שטייט דארף מען מכיר טובה זיין פאר אן ענימל. דאס איז נישט דין הודאה, דאס איז עפעס אן אנדערע.

אהיי, איך קען זאגן, ווייל א מענטש פילט נישט. איך קען נישט זאגן א מענטש דאנקט. איך מיין לעבן. אזוי מענטשן, מען רעדט א קאמאנטאר. אויב דעם שטייט נאך טאקע, א מענטש זאל זיך מתבונן זיין אין די טובות של הקדוש ברוך הוא, יא, … איז דא אויב נישט מיט נישט.

אקעי, דאס איז דער לכאורה דין פון מתחיל בגנות, און דער דין, ס’איז אינטערסאנט, ווייל דער מתחיל בגנות איז נישט קיין, לויט וואס איך זאג, עס איז א דין אין הודאה, נישט סיפור, מ’דארף עס זאגן אפשר, מ’דארף וויסן צו דער סיפור לשבח שבחו של מקום, אדער עס איז א סיפור לבנים.

מחלוקת רב ושמואל — צוויי מינים גנות

Speaker 1:

עס איז אינטערסאנט אז ווען די מתחיל בגנות האט עס אויך אביסל די וועג, עס פאסט אזוי, ווען שם, יא שם וואלט זיך געווען א צדיק איינגעפירט, עס איז א חלוקת יחיד, ווען ער וואלט נאר געהאט וואוילע קינדער ביז היינט, וואלט ער אונז אויך נישט געהאט א ירידה און עליה, דא דעמא מתחילים בגנות האט עס געהאט ארמי אובד אבי, וואס אונז זענען מחשיב די חשוב’ע זיידעס, אפשר וואלט מען אונז בכלל נישט אזוי באוואוסט געווארן, אלע אונזערע זאכן וואלטן אנגעהויבן אזוי ווי אברהם יצחק יעקב, וואלט מען אונז קיינמאל נישט מחשיב געווען, און ס’איז אינטערסאנט, ווייל עס איז אן אנדערע מין מתחיל בגנות. ווייל מתחיל בגנות, עס איז נישט קיין… אויב זאגט מען מתחיל בגנות אז עס איז געווען א טראומא, ממילא בין איך מער עווער… דארט מיינט מען, עס איז נישטא קיין טראומא אז מ’זאגט מ’גייט אין ארמי אובד אבי.

על כל פנים, אין דעם ענין פון גנות ושבח איז דא צוויי מחלוקת אמוראים, רב און שמואל האבן זיך גע’דינג’ען צו ס’מיינט מתחילה עובדי עבודה זרה, צו ס’מיינט עבדים היינו. דארט האלטן אונז.

“ודברים אלו הן הנקראים הגדה” — הלכה ז

Speaker 1:

נאכדעם ברענגט דער רמב”ם “ודברים אלו”. אונז ווייסן נישט וואס איז פשט פון “ודברים אלו”. לכאורה מיינט דער רמב”ם צו זאגן אז חוץ פון די אלע זאכן וואס איך האב יעצט געזאגט, חוץ פון די ענין פון שאלה און פון די ענין פון מתחיל בגנות, איז דא נאך א תנאי אין די הגדה, אז מ’דארף רעדן פון די טעמים פון די דריי מצוות, פסח, מצה און מרור.

סאו בקיצור, אויב דו ווילסט מאכן דיין אייגענע נוסח הגדה, געדענק צו טון די צוויי און א האלב זאכן, אקעי? א שאלה מיט א תשובה, מיט א שינוי, און מתחיל בגנות ומסיים בשבח, נאמבער טו, און נאמבער טרי, פסח, מצה און מרור.

דאס גייט דער רמב”ם קאנעקטן, דאס לייגט נישט דער רמב”ם אריין אלס א פארט פון די הגדה. איין מינוט, איין מינוט. דער רמב”ם פירט אויס “ודברים אלו הן הנקראים הגדה”. דאס איז די ענד פון די הלכות הגדה. אזוי קוק איך עס אן. “ודברים אלו”, אין אנדערע ווערטער, די הגדה וואס דו קענסט איז צוזאמגעשטעלט פון די פיר הלכות.

Speaker 2:

אבער דו זעסט אויס ווי דאס איז סך הכל א מינימום, אויב האסטו נישט די מתחיל בגנות.

Speaker 1:

ניין, איך זאג דיר, איך בין נישט מסכים. דא זעט דער רמב”ם נישט אויס אזוי. דער רמב”ם זעט אויס, אקעי, איך ווייס נישט וואס דער רמב”ם האט אין זיין זינען. ער זאגט צו יעדע זאך איז מעכב, איך ווייס נישט. אבער ס’זעט אויס פון דער רמב”ם אז די פיר הלכות זענען די הלכות הגדה. “ודברים אלו הן הנקראים הגדה”. אין אנדערע ווערטער, מאכן שאלות ותשובות, מאכן מתחיל בגנות, מאכן פסח, מצה ומרור, דאס הייסט הגדה. דאס זענען הלכות הגדה. ס’האט אן ענין, הגדה קומט פון “והגדת לבנך”. אבער דאס הייסט הגדה. אזוי וואלט איך פארשטאנען.

Speaker 2:

וואס טוסטו מיט די פלעצער וואו ס’שטייט אין פסוק “והגדת לבנך”? איינמאל שטייט דאס אויף…

Speaker 1:

ס’מאכט נישט אויס. “והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה'”. סאו מ’קען ענטפערן אויף דעם פסח. דאס זענען די מקורות וואס דער רמב”ם ברענגט. “ולא יאכלו חכמה עצמות יאכלו”, “והגדת לבנך בעבור זה עשה ה’ לי”. קען זיין גייט דאס ארויף אויף מצה. איך ווייס נישט, אבער אויב ס’איז… אקעי, יעצט שוין, מיר קענען גיין ווייטער.

רבן גמליאל — דריי וועגן צו פארשטיין

Speaker 1:

אקעי, בכל דבר וענין. סאו, איי דאונט נאו, איך וויל… ווייל דו קענסט איינער זאגן אויך, ס’איז דא, איך האב גערעדט אמאל, איך געדענק נישט וואס די פוסקים זאגן וועגן דעם רבן גמליאל. ס’איז דא וואס זאגן אז ס’איז טאקע, חוץ פון די גאנצע הגדה דארף מען דאס זאגן, וואס דו מענטשן וואס זענען זייער מקפיד, זיי זענען זייער מרבה צו זאגן דעם רבן גמליאל, ווייל זיי זאגן אז דאס איז די עיקר פשט.

Speaker 2:

יא, דער רבן גמליאל טוט דא אויך נאך עפעס א זאך, אז די סיפור איז נישט אפגעטיילט פון די מצוות הלילה. ס’איז דא די דריי מצוות הלילה פון פסח, מצה און מרור. יא יא, ס’איז א שיינע רבן גמליאל. ניין, מ’דארף טראכטן צו דאס איז זיין אויפטו, אז סיפור יציאת מצרים איז נישט אפגעריקט. דאס הייסט, לאמיר זאגן אז א מענטש וועט מאכן ניין אזייגער צו מאכן מצוות סיפור יציאת מצרים, צען אזייגער גייט מען זיך זעצן צום סדר. ער זאגט אבער דער רבן גמליאל אז דאס איז נישט דער וועג ווי מ’טוט עס, ס’איז א חלק פון די פסח, מצה און מרור.

Speaker 1:

אקעי, באט דער רמב”ם איז דער וואס האט אריינגעלייגט דאס אונטער די קאטעגאריע סיפור יציאת מצרים. ס’קען זיין אז רבן גמליאל האט געזאגט אנדערש. ס’קען זיין אז רבן גמליאל בכלל, אפשר ברענגט ער בכלל אן אנדערע מקור פאר די גאנצע ענין פון סיפור יציאת מצרים. אפשר איז דאס פשוט א מקור אז דאס איז א חלק פון די עבודה פון פסח, מרורים, איי דאונט נאו, וויאזוי מ’האט דאס פארשטאנען.

“מה תעשה משנה גאולה”, איך ווייס אויך נישט אין אנדערע נוסחאות וויאזוי ס’איז דא, באט יו’ר רייט, “מה תעשה משנה גאולה” איז אויך א פסוק למעשה. יא, ווייל אזוי פיל איז עס א בצעק, וואטעווער.

סאו, ס’קען זיין אז פשוט רבן גמליאל ברענגט נאך א… אפשר איז רבן גמליאל לשיטתו. מיט אנדערע ווערטער, די שאלה איז וואס רבן גמליאל איז. ס’קען זיין צו לערנען רבן גמליאל דריי וועגן. האסטו שוין געהערט פון דעם אמאל? מ’קען לערנען רבן גמליאל דריי וועגן:

איינס איז בבחינת תוספת צו די עיקר הגדה. “לא די שאתה מתחיל בגנות ומסיים בשבח” און אלעס, דארפסט נאך אויך אנטפלעקן די טעם המצוות.

נאמבער טו, בבחינת… מ’דארף, אזויווי דו האסט געזאגט, ס’איז פלאס, ס’גיבט צו א חיוב. די צווייטע זאך קען מען זאגן אז ס’איז א… מ’דארף נישט אזויפיל רעדן, מ’איז אפילו יוצא אז מ’רעדט די דריי בעיסיק זאכן. פארשטייסט וואס איך זאג? איך מיין עס.

אדער קען מען זאגן אלטערנעטיוו. פאזיטיוו, נעגאטיוו, אלטערנעטיוו. אז די מנהלת האט עס געהאט א איינע פלאס.

דיני הגדה: רבן גמליאל’ס דין און בכל דור ודור

הלכה ה’ (המשך) — דריי וועגן צו פארשטיין רבן גמליאל’ס דין

Speaker 1:

איינס, עס איז בבחינת “סטעי סעיף” פון די הגדה. “לא ידעת” האט ער מתחיל בגנות ומסיים בשבח און די אלע זאכן. מ’דארף נאך אויך געטון האבן די טעם המצוות.

נאמבער טו, בבחינת… מ’דארף, אזויווי דו האסט געזאגט, ס’איז פלאס, ס’געבט צו א חוב.

די צווייטע זאך קען מען זאגן אז ס’איז א נעגעטיוו. ער זאגט, מ’דארף נישט אזויפיל רעדן, מ’איז אפילו יוצא אז מ’רעדט די דריי בעיסיק זאכן. דו פארשטייסט וואס איך זאג? א מיינוס.

אדער קען מען זאגן אלטערנעטיוו. פאזיטיוו, נעגעטיוו, אלטערנעטיוו. אז רבן גמליאל האט געהאט אן אנדערע הגדה. די פריערדיגע תנאים האבן געזאגט הגדה מיינט מתחיל בגנות, הגדה מיינט דאס. ער זאגט, איך ווייס נישט, הגדה מיינט אהא, אפשר איז דאס די מקור. וויבאלד ס’שטייט “והגדת”, וואס שטייט? זאגט ער, רבן גמליאל האט געזאגט, ס’שטייט דאך, “כל שלא אמר”, זאגט ער דאך פסח. אין אנדערע ווערטער, וואס איז די מעשה דא? דאס איז א פסח, דאס איז א מצה, דאס איז א מרור. דעטס אלל. סאו דאס איז אן אלטערנעטיוו הגדה.

דאס איז די דריי וועגן וואס איך טראכט מ’קען לערנען. על כל פנים, ס’איז דא נאך וועגן אין די מפרשים.

וואס דו קוקסט אין ספר המפתח, דו וועסט זען אז סתם אזוי ברענגט ער פיר-און-צוואנציג פירושים אויף די מתחיל בגנות. אבער דאס איז א… ביי די רמב”ם זע איך נישט אז מ’קען עפעס מיט דעם טייטשן. חוץ פון דעם, ביי די רמב”ם איז עס לכאורה נישט אלטערנעטיוו, נישט פאזיטיוו, נישט נעגעטיוו, נאר נאך א דין אין די הגדה. נאך א זאך. איך האב זייער אסאך ספר המפתח מיט אים יעדע הגדה, יעדע לאנגע נאכט פאר פסח.

Speaker 2:

שטומט.

Speaker 1:

ביי די רמב”ם קומט אויס אז ס’איז נישט א פארט נעגעטיוו, נישט א פאזיטיוו, נישט אן אלטערנעטיוו, נאר נאך א דין. דא קען מען זאגן “מדיני הגדה”, אדער אזויווי “דברים הנכללים בהגדה”, אזויווי ער זאגט “דברים הנקראים בהגדה”, איז דאס נאך איינע פון די זאכן. כך היא הנראה לי.

Speaker 2:

אקעי.

דיסקוסיע: די מחלוקת וועגן “לא יצא”

Speaker 1:

ס’איז דא א מחלוקת. ער ברענגט דא אז ס’איז דא א מחלוקת צי ער האט יוצא געווען זיין חובת סיפור. ער ברענגט די מחלוקת?

Speaker 2:

יא, ער ברענגט עס. עקזעקטלי.

Speaker 1:

ס’איז ידוע אז די רמב”ם האלט אז ער האלט דא אינמיטן רעדן די סיפור יציאת מצרים, איז ווי ער זאגט, ס’איז דא א מחלוקת. וואס איז די מחלוקת? וואס איז די טייטש פון די ווארט “לא יצא”. ער ברענגט די רש”י. ס’איז דא וואס זאגן אז “לא יצא” מיינט אז מ’האט נישט יוצא געווען די מצה און מרור, וואס דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך. ער פארשטייט אז די סיפור איז עפעס א תנאי אין די מצה ומרור, אז קען זיין אנדערע ראשונים האלטן נישט אז ס’איז דא אן עקסטערע מצוה פון סיפור יציאת מצרים.

סא בכלל, דער אופן האכילה פונעם מצה, אז מ’זאל עסן די מצה, ראשונים אין די גמרא, זאכן וואס מ’טוט… אבער נאך א זאך איז ער ברענגט דעם רמב”ן, דעם ר”ן, און דעם ריטב”א, די אלע זאגן אז די ‘לא יצא’ איז לאו דווקא.

Speaker 2:

וויאזוי מ’איז יוצא? אה, לא יצא. איך האב דאס אייביג… די ראשונים אזוי פארשטאנען. ווען ס’שטייט אין גמרא ‘לא יצא’? לא יצא? לא יצא, קראו. יא, ער האט נישט געטון ריכטיג. לא יצא. העלא. רואיג. בארואיג דיך. מ’איז יוצא.

Speaker 1:

פארשטייסט, פאר דעם דארף דאס הייסן ‘שום משמעות’ כחכמים. וויאזוי ווייסט איינער גייט מיט די לשון? ס’שטייט ‘לא יצא’. אה, לא יצא מיינט נישט לא יצא. אה, כאילו, זיי האבן אלע בגלל פארשטאנען אז… פארוואס זאגן זיי דאס? ווייל זיי פארשטייען אז ‘לא יצא’ מיינט ער צו זאגן ‘לא יצא’ הלכות מצה ומרור.

דאס קען דאך נישט זיין. מוז מען זאגן אז ‘לא יצא’ איז לאו דווקא. אויב מ’לערנט אז ס’מיינט ‘לא יצא’ עיקר חובת הגדה, דעמאלטס קען עס יא זיין. דאס איז די מינימום פונעם סיפור. אבער דעמאלטס קען יא זיין ‘לא יצא’ כפשוטו.

דארף מען יא וויסן, ווייל וואס איז געשען אויב ער האט יא געזאגט די גאנצע זאך פון תרח ביז קבלת התורה? אבער ער האט ארויסגעלאזט די טעקניקעל פון די נסים וואס איז געשען אין מצרים, די דעטאלן פון פסח, מצה, ומרור. אויף דעם קען טאקע זיין ‘לא יצא’. ס’איז טאקע ‘פארציילן’ זיין א ‘דערציילער’, אבער ער האט נישט דערציילט. לדעתי איז פשוט אז מ’איז יא יוצא. ווייל ס’מאכט נישט קיין סענס.

מ’זאגט אז די ‘לא יצא’ דא זאל מיינען נאר א לשון, ווייל ס’איז פשט אזוי. מ’זאגט דאך ‘כל המרבה הרי זה משובח’, מ’זאגט ‘מתחיל בגנות’. אבער זאגט ער, די בעיסיק בעיסיק איז אבער דאס. נישט ער מיינט צו זאגן אז ס’איז נישט מקיים די מצוה. אגעין, אז דו לערנסט אזוי ווי מיר, פשט אז ס’איז א מינימום. ס’איז א ‘הסבר’. יא, ער זאגט, ער האט טאקע געטון זייער א סאך משובח זיין זאגן. דאס איז אבער נישט… דאס איז אבער נישט… דאס מאכט נישט קיין סענס. דאס איז נישט זיין לשון.

אגעין, ס’ווענדט זיך וויאזוי מ’לערנט ארום די אנדערע חלקים פון די משנה. איינער קען זאגן אז… איך זאג אויך… סיי אין די הגדה און סיי דא אויך אין די עמוד. עס איז געקומען גלייך נאך די ווארט “וכל המוסיף ומאריך הרי זה משובח”. ס’איז טאקע זייער חשוב אז דו זאלסט מרבה זיין, אבער מרבה זיין איז נישט גענוג. אויב אין דיין מרבה זיין האסטו גערעדט אלע מיני מדריגות, אבער דו האסט נישט דערמאנט די פשוט’ע בעיסיקס, דאס איז די עיקר. ער מיינט נישט דא צו קוועטשן אויף די…

Speaker 2:

אבער דעטס נאט… ס’איז צו באקלערן, דעטס נאט האו יוזשעלי די רידינג פון די ווארט “לא יצא” וועלכע וואס ער… ער איז נאך פאנימט. זאג, פארוואס דא קען מען מער עס באשטיין אז עס זאל מיינען דא? ווייל דו קוקסט דא אויף די הקשר. איך האב דיר געזאגט אז דו זאלסט מאריך זיין, דו זאלסט טון אלע מינים, רעדן וועגן די אייבערשטער אלע מיני זאכן. אויב ער קומט צו ענטפערן די אלע זאכן, און ער ווייסט, אויך וואלט נישט געדארפט צו זאגן “לא יצא”. ער האט געזאגט, עס וואלט געמאכט מער סענס אז עס זאל שטיין אין די לשון המשנה אז עס זאל שטיין “כיון שאמר שלשה אלו יצא ידי חובתו”, נישט “לא יצא”. ס’איז נישט… ס’שטימט נישט אזוי גוט יענער פשט אין די לענגווידזש פון די רבי.

Speaker 1:

ער קען ענטפערן אז ס’איז נישט דא. ער וויל דיך יא, ער איז עקסייטעד פאר די “כל המרבה”, און ס’איז זייער חשוב. ער וויל נישט זאגן אז ס’איז נישט. ער וויל זאגן אז ווען דו ביסט מרבה, זאלסטו אבער געדענקען אז די מרבה זיין איז נישט גוט…

Speaker 2:

טאקע, וואס טוט זיך איינער האט נישט געזאגט די דריי זאכן, אבער ער האט יא מאריך געווען, און ער איז א משובח, אבער ער איז אזוי ווי א חסיד שוטה וואס האט נישט געהיטן קיין מלאכות, ווייל ער איז א גרויסער עובד השם, און ער טוט אלע מצוות און אלע חומרות.

Speaker 1:

אקעי, לאמיר גיין ווייטער.

הלכה ו’ — בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו

Speaker 1:

דאס איז דער הייליגער רמב”ם, הלכה ו’.

בכל דור ודור, דאס איז די נעקסטע משנה ביי די וועי, אקעי, יא, נישט ערשט, חיים, די נעקסטע משנה נאכן גמול דיל. אינטערעסאנט, אויב איך קען פארשטיין די סדר המשניות און די סדר הרמב”ם. אקעי. בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו, איך זע אין אלע גרסאות איז להראות את עצמו פון די רמב”ם, ס’איז זייער אנדערש ווי לראות את עצמו. לראות את עצמו איז עפעס א פילינג אזוי ווי דו טראכסט. ס’קען זיין אז דער רמב”ם האט פארשטאנען, ס’קען זיין אז דער רמב”ם האט געהאט א גרסא להראות, ס’קען זיין אז ביי די רמב”ם האט פארשטאנען אז לראות מיינט להראות, ער האט פשוט קלאר געמאכט.

Speaker 2:

ניין, לפיכך, די נעקסטע, דו ווייסט דאך, ס’איז דאך אסאך ווערטער וואס האבן אסאך זאכן. אה, מ’האט אזוי געלערנט, אז לויט די רמב”ם אויך ווען איינער זאגט לראות מיינט דאס. ס’איז זייער קלאר אז לראות מיינט עפעס א פנימיות’דיגע זאך.

Speaker 1:

ווייל אין די נוסח ההגדה, דער רמב”ם ברענגט נישט די גאנצע נוסח, איז “אראנו בענינו ובנינו ובני בנינו”. אויף דעם שטיקל?

Speaker 2:

ניין, ס’איז נישט אויף דעם. ניין, סאו אין אונזער הגדה איז אביסל צעמישט. דו וועסט באלד זען די רמב”ם’ס הגדה. אין אונזער הגדה, לאמיר טרייען צו זען ווי איך געדענק. לאמיר לערנען די רמב”ם.

Speaker 1:

אקעי. להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה, אויך נאך אן אינטערעסאנטע זאך, כאילו ער איז יעצט ארויסגעשפרינגען פון מצרים. אקעי. שנאמר, אה, ס’איז דאך גאנץ פשוט, לויט די רמב”ם פארשטייט מען פארוואס איז די דגוש אויף בכל דור ודור, אפילו ס’איז שוין יעצט אפאר הונדערט יאר אדער אפאר טויזנט יאר נאך יציאת מצרים, אהי, אלעמאל איז א שיינע יסוד. אקעי. שנאמר “ואותנו הוציא משם”, די “אותנו” גייט דאך נישט ארויף נאר אויף די דור פון יציאת מצרים, נאר ס’שטייט דאך אז ס’איז א מצוה לדורות, מוז דאך אייביג זיין “אותנו הוציא משם”. אזוי זאגט דא דער רמב”ם א שיינע זאך, “ועל דבר זה צוה הקב”ה בתורה”. עבד היית. עס שטייט אין די תורה, וזכרת כי עבד היית. וואס איז די הקשר? וואס שטייט גלייך נאכדעם און פארדעם?

Speaker 2:

קודם, דער רמב”ם איז זייער העפי מיט זאגן די פסוקים. כאילו אתה בעצמך היית עבד. וזכרת כי עבד היית, זאלסט געדענקען אז דו אליין… נאכאמאל, כי תשלח עבדך חפשי, ווייל… סאו דער רמב”ם וואלט געזען פון וואו דאס קומט. פשט, וזכרת כי עבד היית, לייגט ער אריין אין דעם א ווארט כאילו עבד היית, רייט? דאס איז זייער ענליך צו וואס ער האט געטון פריער. עס שטייט ביי אותנו הוציא משם, האט דער רמב”ם געזאגט, פשט איז נישט אמת, נאר כאילו אותנו הוציא משם, רייט? סאו ווען עס שטייט אין די פסוק, קען מען פשוט לערנען און ער רעדט פון די ערשטע דור וואס זענען טאקע ארויסגעגאנגען, אבער אונז זאגן מיר די פסוק כאילו, ממילא דארף מען טון כאילו. עס איז זייער פאני. וואס איז די רעיון?

Speaker 1:

אה, דו מיינסט אין די הגדה פירט ער עס נישט אויס, ווייל דארט זאגט ער דאך פארוואס דו ביסט טאקע ארויסגעגאנגען, ווייל די נוסח פון די פסוק… ניין, ניין, נישט אין די נוסח פון די הגדה. איך מיין די מקור פון די רמב”ם, וואו ער האט עס גענומען אין די משנה און אין אנדערע פלעצער. מיר וועלן זען וואס גייט דא פאר. ס’איז דא מורא’דיגע רבנוביץ’ קארטס וואס ברענגען שיינע ראיות.

Speaker 2:

אה, דאס שטייט לגבי שבת. דאס שטייט אין עשרת הדברות, דאכט זיך. לגבי שבת, יא. אין עשרת הדברות, יא. די פוינט איז נישט… באט די פוינט איז נישט לגבי… אגעין, דאס איז נאר א דיוק וואס עס שטייט א ווארט כי עבד היית. ווער איז דער היית? דארט זאגט די תורה אין הקשר אז דו זאלסט רחמנות האבן אויף אן עבד, ווייל דו ביסט אויך אליין אמאל געווען אן עבד. זייער גוט. נו? וואס איז די פראבלעם?

Speaker 1:

אה, איך וואלט פארשטאנען מער אז א מענטש קען האבן די… נוצן די דמיון כאילו ער איז און דאס איז וואס דער רמב”ם. אגעין, דאס איז די דיוק, רייט? דאס איז די דיוק. כאילו האט זיך אן יוסף ווי קדושה לכבוד יום העשייה. דאס איז די דיוק, אמת?

Speaker 2:

סאו, אבער זאלן די זאך פארשטייט מען, יעדער שבת דארף זיין די כאילו… נישט יעדער שבת! אגעין!

בכל דור ודור – דער ענין פון “כאילו” און די מקורות אין משנה, גמרא און הגדה

דער רמב”ם’ס לשון: “כאילו הוא בעצמו יצא עתה”

Speaker 1:

איינמאל דו פארשטייסט מער אז א מענטש קען נוצן די דמיון כאילו ער איז… דאס זאגט דער רמב”ם. עגען, דאס איז די דיוק, רייט? דאס איז די דיוק. כאילו האט זיך נישט… “עבדים היינו לפרעה במצרים”, דאס איז די דיוק. אמת?

סאו, אבער איז נאך דא א זאך. פשט אז יעדער שבת דארף זיין די כאילו? נישט יעדער שבת. עגען, דער רמב”ם איז מסביר וואס איז די טייטש פון געדענקען יציאת מצרים, פון געדענקען פון כאילו הוא. איך ווייס נישט פארוואס ער ברענגט דאס, ווייל דאס איז דאך דאס וואס דער רמב”ם אליין האט געברענגט.

אנאליז פון די מקורות: משנה, גמרא און הגדה

די משנה און די פסוק “בעבור זה עשה ה’ לי”

Speaker 1:

וואס זאגן די מקורות ותיקים? לאמיר קודם זען וואס איז די מקור, אפשר וועט אונז העלפן. די משנה שטייט “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו”, און רבא שטייט “אמר רבא צריך שיאמר ואותנו הוציא משם”. קוק אין די פסוק “ואותנו הוציא משם”. אויך, און דארף זען. ער זאגט אז עס זעט אויס אז דער רמב”ם האט פארשטאנען אז די “ואותנו הוציא משם” איז… און די משנה זעט עס נישט ארויס.

און וואס זאגט די הגדה? אליהו, זאלסט אונז רשות נעמען? “בעבור זה עשה ה’ לי”. איך ווייס נישט, וואס זאגט די הגדה? ווען דו זאגסט כאילו, האסטו א הגדה? דו האסט נישט. וואס מיינט וואס זאגט די הגדה? וואס איז די טייטש וואס זאגט די הגדה? וואס זאגט אונזער נוסח הגדה? “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר…”

ברענג א הגדה וואס וועט דמיונ’ען. ס’איז דא הגדות אויף די וועלט. בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים. וויאזוי זאגן מיר אין אונזער נוסח ההגדה? אבער מיר זאגן דאך ווייטער “לא את עצמו בלבד גאל הקב”ה אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר ‘ואותנו הוציא משם'”. אה, ביידע. אין אונזער נוסח ההגדה שטייט ביידע לשונות. מיר האבן “בעבור זה עשה ה’ לי”, די “לי”, און מיר האבן “ואותנו”.

רבא’ס מאמר אין גמרא

Speaker 1:

סאו בעסיקלי, אין אונזער הגדה, און אפשר אויך אין אונזער גירסא אין די משנה, שטייט אז ס’דארף זיין די דיוק “לי”, ווייל ס’שטייט “בעבור זה עשה ה’ לי”, די דיוק איז לכאורה פון די ווארט “לי”. און גלייך נאכדעם שטייט “לא את עצמו בלבד גאל הקב”ה אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר ‘ואותנו הוציא משם'”. דארף מען פארענטפערן פארוואס מ’זאגט די צווייטע פסוק. דאס שטייט אין אונזער הגדה, און דאס קומט פון די גמרא. אמר רבא, דו האסט א גמרא? מ’דארף נעמען א גמרא פסחים. אין די גמרא אויף די משנה שטייט, יא? אין די גמרא, ס’איז דא א גמרא? אין די גמרא שטייט אין מסכת פסחים, מ’דארף ברענגען א גמרא צדיק, אדער א קאמפיוטער וואס ברענגט גלייך די גמרא. נו? אקעי.

איך וועל מיר דאס דערמאנען. ס’איז עפעס אריין אין מיין קאפ. די שלוש מצות, די כלל הדבר איז אזוי, ער דרוקט די משנה און ער קופירט עס אריין מיט וויאזוי ס’ווערט געברענגט אין די משנה. און די גמרא איז… די גמרא האט ברכות וועגן… אז ס’וועט זיין… אמר רבא, “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”. רבא אמר… אה, ניין. אמר רבא, “צריך שיאמר ‘ואותנו הוציא משם'”. דו זעסט דאס? גלייך די ערשטע שטיקל נאך די משנה. איך האב עס נישט געזען. אה, שוין. עד כאן. וואס איז די פשט פון דעם שטיקל רבא? איך גיי פארשטיין.

דער רשב”ם’ס ביאור

Speaker 1:

סאו די רשב”ם זאגט אז רבא זאגט פסוק זה, “ואותנו הוציא משם”, להראות את עצמו כאילו יצא.

סאו, אז אין דעם פסוק שטימט עס בעסער? ניין, ניין, לויט ווי דער רמב”ם לערנט.

פארשידענע גירסאות אין די משנה

Speaker 1:

די משנה, just to be clear, ס’איז נישט קלאר אז די משנה ברענגט דא א פסוק. אין די הגדה ברענגט. ס’איז דא נוסחאות אין די משנה, און אין אנדערע פלעצער אין די משנה ברענגט נישט קיין פסוק. דאס איז number one.

Number two, יא, ס’זענען דא אין כף מן כתבי יד און אזוי ווייטער שטייט נישט די שנה, שטייט סתם חייב אדם לראות את עצמו. יעצט, אדער לראות את עצמו, דאס איז אפשר די גירסא פון רמב”ם. אקעי.

פארשטאנד פון רבא’ס מאמר

Speaker 1:

יעצט, אבער אויב שטייט נישט אין די משנה דאס, איז לכאורה וואס רבא זאגט איז, אז די וועג וויאזוי מ’איז מקיים לראות את עצמו איז דורך זאגן דעם פסוק. לכאורה, לכאורה דאס איז די פשט, לכאורה דאס איז פשוט פשט. אז רבא זאגט, צריך שיאמר “ואותנו הוציא משם”. דאס הייסט, וואס מיינט לראות את עצמו? ער זאגט, מ’זאגט נישט דער אייבערשטער האט ארויסגענומען די זיידעס פון מצרים, ער זאגט ער האט אונז ארויסגענומען. אה, ס’איז נישט אונז? אקעי, די גמרא איז נישט מסביר וואס איז די פשט. אה, דאס איז לראות את עצמו, כאילו.

אבער אויב שטייט יא אין די הגדה, אויב איז יא די נוסח אז ס’שטייט שוין די לשון המשנה דעם פסוק, דארף מען פארשטיין רבא. זעט אויס אז דאס איז נישט, אז דאס איז די תירוץ.

דער רמב”ם’ס שיטה אין צוזאמשטעלן די מקורות

Speaker 1:

אדער קענסטו גיין אז איינער ברענגט, די רמב”ם האט פארשטאנען אביסל אנדערש. די רמב”ם האט אדער נישט פארשטאנען, אדער האט ער אזוי צוזאמגעשטעלט אליינס, האט ער צוזאמגעשטעלט אז דער פסוק איז די מקור פון די משנה. ס’שטייט דאך “ואותנו הוציא משם”, איז משמע אז מ’דארף מאכן “אותנו”. איי, ס’איז נישט “אותנו”, ס’איז יא “אותנו”.

דיסקוסיע: פארוואס “ואותנו” און נישט “בעבור זה עשה ה’ לי”?

Speaker 2:

פארוואס שטייט נישט “בעבור זה עשה ה’ לי”?

Speaker 1:

דאס איז א צווייטע גירסא געטראפן אין דעם פסוק. איך האב אלעמאל געטראכט, פארוואס זאל מען נוצן א לשון יחיד אדער א לשון רבים? “לי” אדער “אותנו”? איך ווייס נישט.

By the way, איך מוז אייך זאגן, איך שטעל מיך אפ מיט די אלע דרשות, איך פארשטיי זיי נישט. איך פארשטיי נישט קיין איינס פון די דרשות, במחילת כבודם. אלע פסוקים… מען רעדט פון די דור פון יעצט.

Speaker 2:

יא, וואס ווילסטו פון מיין לעבן יעצט?

Speaker 1:

אקעי, אבער פארשטייט זיך אז די תורה איז לדורות. סאו וויאזוי קען עס זיין? ס’איז כאילו… כאפסטו די אפיקורסות פון די גמרא? ס’איז נישט כאילו, ווייל ס’איז דאך אילו לא הוציא וואלט מען דאך טאקע געווען. נאר וואס זענען מיר געקומען נישט ווייל אילו הוציא.

דיגרעסיע: דער ענין פון “אילו לא הוציא”

Speaker 2:

די אילו הוציא איז you invented, נישט דיך, נאר א גוי. איך ווייס נאך נישט דערפון. דו האסט געזען אין די ראם די אילו? אויך די אילו איז נאנסענס. אילו הוציא… עפעס וואס איז געשען צו דיין זיידע איז געשען צו דיר?

Speaker 1:

נו נו, פרעג דיך נאך אין די מפרשים, און דו וועסט זען די אלטערנאטיווע היסטארי. נו, אויב נישט, וואלט געווען בבל, וואלט געווען נוי. איך ווייס נישט וואס וואלט געווען נוי.

די דיוק פון כאילו וואס דו שטעלסט ארויס איז א פאני דיוק, ווייל ס’רעדט זיך טאקע פון יענע מענטשן.

סאו אויב דו ווילסט עס אראפברענגען אין דיין פלעין, קענסטו זאגן אז דו מוזט עס זאגן מיט א סלענג אז ס’זאל זיין אז כאילו ס’זאל נישט טאנקען כאילו עפעס אן אלטע נס, נאר מ’זאל עס ממש פילן די נס. ס’זאל נישט זיין פארציילן עפעס אן אלטע סטארי, נאר ס’זאל זיין באופן מיט התלהבות אזויווי א מענטש איז געראטעוועט געווארן.

א חסידישער פשט אין “כאילו”

Speaker 1:

אבער דאס איז א חסיד’ישע פשט. איך גלייב אז די משנה מיינט צו רעדן פון חסידות.

Speaker 2:

פארוואס חסידות?

Speaker 1:

ווייל דו זאגסט עס מיט א געשמאק. ס’איז נישט גענוג אז דו זאגסט פסח נאך מצה ומרור, ווייל אונזערע זיידעס האבן געהאט די און די נס, נאר ס’זאל זיין באופן הודאה, ממש ווי דו… וויאזוי הייסט עס אויף טייטש?

צוריק צו די מקורות: וואו שטייט “אילו לא הוציא”?

Speaker 1:

בקיצור, די משנה איז א שמאלץ, און אין דעם שטיקל אילו לא הוציא שטייט ביי אונז ביי עבדים היינו, נישט ביי דאס. ס’איז זייער אינטערעסאנט, וויאזוי קומט עס בכלל דארט אריין? ווייל מיר זאגן דארט די פסוק ואותנו הוציא משם, רייט?

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

שטימט?

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

וואס יא?

Speaker 2:

ווייל עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואילו

Speaker 1:

ניין.

Speaker 2:

…צאנו, אונז.

Speaker 1:

צאנו איז אויך א לשון פון אונז.

Speaker 2:

נישט עקזעקטלי. בקיצור, איך ווייס נישט פארוואס אונז…

Speaker 1:

ס’איז נישט אותנו ואותי, נאר אותנו. אזויווי ואותנו הוציא משם.

דער פסוק פון דברים – ענטפער צום בן חכם

Speaker 2:

איך הער. דאס איז דאך יענע פסוק, אבער… ווייל… just to be clear, ס’מאכט יא א סענס, ווייל די פסוק וואס דער רב ברענגט, דאס איז די פסוק פון די בן החכם, right? “ושאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים… ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ ממצרים… ויתן ה’ אותות ומופתים… ואותנו הוציא משם”.

סאו אונזער הגדה מאכט א paraphrase פון דעם. ס’איז נישט די לשון הפסוק, אבער ס’איז געבויט אויף דעם פסוק. סאו בעיסט אויף דעם מאכט ער אזא פשט, זאגט ער איבער דעם פשט פון ווער, אלי? אקעי.

דער ענין פון “דיינו” – אן “אילו’דיגע ווירטשאפט”

Speaker 1:

נו נו. דו ווייסט ווער, אין פסח’דיגע מצוות איז דאך דא אזויפיל זאכן וואס זענען טאקע אכטונג צו געבן אילו מ’וואלט אריינגעגאנגען, די גאנצע אילו הוצאנו ממצרים ולא עשה שפטים, די גאנצע דיינו איז דאך אילו אילו. כאילו מ’איז מקיים צו זיין די אילו. כאילו אילו צו אילו אליין? אילו, יא, זיי זאגן אילו ס’וואלט נישט געווען, אילו און אילו אהין און אילו אהער. דו פארשטייסט, מגיד איז דאך מגיד. אונז האבן א מגיד, אונז זענען אין מצרים, ווייל אילו מ’וואלט נישט געווען… ס’איז אן אילו’דיגע ווירטשאפט, און מ’טראכט אזוי, אילו וואלט געווען אזוי קען זיין.

Speaker 2:

אילו אילו אילו, חיר. אילו איז רשות אויסצוהערן. ס’רעדט פון דיך. דאס איז שוין בית חורין’ס.

דער רמב”ם’ס צוגאב: “עתה” – יעצט, פריש

Speaker 1:

Anyways, דער רמב”ם זאגט אויך די ווארט “כאילו הוא יצא אתה”. ס’איז אינטערעסאנט, ער לייגט צו די ווארט “אתה”. נישט אז איך בין לעצטע יאר ארויסגעגאנגען, דאס איז דער חידוש. כאילו יעדע יאר זאל מען פריש. אה, אפשר ביי די רמב”ם האט דאס געענטפערט מיין דיוק. אבער איך פרעג דיך, וויאזוי קען מען דאס מדייק זיין פון די פסוק, וואס לכאורה רעדט פון יענע דור? אבער אפילו יענע דור איז דאך נישט געווען “אתה”. אלא מאי, מ’דארף זאגן “אתה”. ווי איז דער דיוק פון די פסוק? יא. דער יענטער איז אראנגען,

דער פסוק “וזכרת כי עבד היית” און דער רמב”ם’ס צוזאמענשטעל פון ליל הסדר

דער דיוק אין דעם ווארט “עתה”

Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט, ער לייגט צו דאס ווארט “עתה”. נישט אז איך בין לעצטע יאר ארויסגעגאנגען? דאס איז א חידוש. ס’איז דאך יא, כאילו יעדע יאר זאל מען פריש. אן אנדערע ווערטער, אפשר ביי דעם רמב”ם פארענטפערט מען דעם דיוק. אבער אזוי, איך פרעג דיך, וויאזוי קען מען דאס זאגן אויף דעם פסוק? ער רעדט דאך פון יענעם דור. אבער אפילו יענעם דור איז דאך נישט געווען “עתה”. על כרחך מוז מען זאגן “עתה”. ווי איז דער דיוק אין דעם פסוק?

Speaker 2: ווי זאגסטו? ווי שטייט דער דיוק אין דעם פסוק “עתה”?

Speaker 1: ווייס איך נישט. אבער מ’קען עס הערן, ווייל איינמאל דער מענטש טוט פסח, מצה און מרור, ער האט דאך געזאגט אז ער שפילט יעצט איבער. יא, איך פיל יעצט… ווען מ’טוט מרור זאגט מען, מ’פילט א שלעכטן טעם. די צוויי זאכן זענען אפשר קאנעקטעד. דו לייגסט אריין די גאנצע הדגשה אריין.

איך טראכט אז ס’האט מער צו טון מיט דעם וואס איך האב געזאגט, אז דא דארף מען נישט קיין פעולות. דא דארף מען א סעודה, און מ’דארף זאגן אז כאילו, און נישט די ברכה לבטלה, די הלל. וואס זאגסטו אין הלל? דאס הייסט אז די אכצנטע איז די זאך אז ס’איז איין טאג וואס ער איז געווען טמא אחר העגל, און נאכדעם איז ער געווארן מתקרב לה’ יתברך.

דער פסוק “וזכרת כי עבד היית” – דער רמב”ם’ס אייגענער צוזאמענשטעל

Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט, דער פסוק פון “זכרת כי עבד היית” זעט אויס אז דער רמב”ם האט אליינס צוזאמגעשטעלט. איך זע נישט אז קיינער האט א מקור פאר דעם. ס’איז א גרויסער חידוש, ווייל ער צייכנט אן אין דער בעק, איינער פרעגט אז ס’שטייט קיינמאל נישט אויף עני מצוה פון יציאת מצרים איבער “זכרת”. ס’שטייט אייביג פאר שבת, אויף אנדערע מצוות שטייט עס, אויף צדקה. ס’שטייט קיינמאל נישט אויף פסח פונקט דער פסוק “זכרת כי עבד היית במצרים”. וואס איז די פראבלעם ביי דעם? ווייל מ’קען זאגן, “זכרת כי עבד היית במצרים”, ממילא זאלסטו היטן שבת, ממילא זאלסטו העלפן דיין עבד.

אבער דער רמב”ם איז מדייק דא די ענין פון “כאילו”. די זאך אז א מענטש קען זיך מצייר זיין “כאילו”. רייט. און אפשר, איך וויל וויסן אויב ער ברענגט א מקור פאר דעם רמב”ם.

Speaker 2: דו קוקסט גלייך אין מקורות וציונים, ער ברענגט דאך א מקור פון חז”ל פאר אריינברענגען דא דעם “זכרת”.

Speaker 1: ווייל דאס איז זייער אינטערעסאנט, דאס מאכט סענס אז דער רמב”ם האט ליב געהאט דעם פסוק. ווייל דער פסוק האט געזאגט אלפי פשט אז מען זאל געדענקען ליטערעניג, ווייל ער זאגט אז מען זאל רחמנות האבן פאר דא רמאן, וויבאלד ווי זכרת. יא. עובד, דעותי, ס’איז דאך משמעות אז עס איז נישט געזאגט ווי זכרת, און וואס עס איז א וויכער בעלמען. נאר, איך ווען עמען זעהן אז די ביסט אויך אין זיין עובד.

Speaker 2: עקזעקט, אויב נישט איז נישט אן עובד יעצט א גוטן טאג, עס זאל גייען גיין דערהיים.

Speaker 1: ניין, דו ביסט נאך אלץ עובד יעצט, די נעכטן איז דער געווען. שטימט?

Speaker 2: יא. א שטיקל דיאג.

Speaker 1: אה. אזוי איז עס איז אויך א דיאגע, ווייל דא רעדט מען זיך זיכער אין די דורות. איז ווייער גוט. אזוי אין אנדערע ווערטער, דעראם דעראם זאכט, די פוסנו יוצא משאן איז א דראש. אבער ווייל דא וואס איז דער ציבור בתורה בפירוש איז זכרת, מען רעדט דאך שוין נישט…

Speaker 2: אקעי, אויכער די אידזא. ציבור בתורה און כללי, איך האב נישט אזוי פיל גרעסער ווען נעקרעכט. טיפסט אזוי, רייט?

Speaker 1: אקעי, ליסט, עס זעהסטו קלאר אז דער תורה וויל אז מען זאל כסדר טראכטן תשעו אירי. שטימט אזוי, איך זאג? עפעס איז אזא זאך. א טרעף פון דער פשט דא, אז ס’איז טאקע דער פשוט’ער פשט אז מען דארף געדענקען אז און מען איז געווען עובדים אזוי קען איך טראכטן.

פארוואס “שעבוד מצרים” און נישט סתם “יציאת מצרים”?

Speaker 1: פארוואס אויך האט דער רמב”ם אריינגעלייגטע וואלט מען שבעת מצרים? נישט סתם, כולו יצנו מצרים, מיט די לישנות אין זילן.

Speaker 2: אה, ווייל וויל עס וואוינען אין מצרים האט דער רמב”ם אויך געוואוינט.

Speaker 1: דער רמב”ם איז וואס גרינג אזוי. מען רעדט נישט פון עיידזשעפט, מען רעדט פון שבעת מצרים. אפשר וועגן דער…

Speaker 2: ניי, איך טראכט דער רעכט. דער איז שוין גרינגער פאר א מענטש. איך מיט צעריר זיין אז ער וואלט זיך געקענט זיין אליין אין א תורה, נישט די וואס נישט פון אליין.

Speaker 1: ניי, נען, נעמען זיין שבעת מצרים. עס וועגן דער רמב”ם.

Speaker 2: אקעי. זייער גוט.

קשר צום אמורא וואס האט געזאגט פאר זיין עבד

Speaker 1: שוין, לאמיר גיין ווייטער. קודם וועגן דעם, האט יענער אמורא וואס דו האסט נעכטן געברענגט די גמרא געזאגט פאר זיין עבד, ווייל מיט דעם איז דאס די קיום היעוד אסאך גרינגער. ס’איז נאך אלץ אן ענין פון “שובע תאכל ושבעת”. דאס איז די רמב”ם, יא, און דו האסט גוט געזאגט. יא, איינער פון זיי.

הלכה ז’ – דרך חירות, הסבה, און ארבע כוסות

דער רמב”ם’ס צוזאמענשטעל פון ליל הסדר

Speaker 1: אקעי, לאמיר קאנטיניוען ווייטער. אבער א מינוט, דו טראכסט אז ס’איז שווערליך צו זאגן אז דאס איז קאנעקטעד מיט פסח, מצה, ומרור, ווייל ביי פסח, מצה, ומרור שפילט מען אויס אן ענין?

Speaker 2: ניין, ניין, ניין. אפיה טראכט. אפיה טראכט. אפיה טראכט. די פסח גייט אויף שפעטער, פארגעס פון דעם.

Speaker 1: לפיכך, ווייל איך האב געזען זיי זאגן, ווייל דא האט ער געענדיגט הלכות הגדה, האט דער רמב”ם געענדיגט אין הלכה ה’. ער האט געזאגט “דברים אלו נקראים הגדה”. יעצט זאגט מען נישט וועגן די הגדה, יעצט זאגט מען וועגן עפעס אנדערש. און וואס ער זאגט איז יא אין די נעקסטע הלכה. וויאזוי טוט מען די ליל הסדר? איז אפאר זאכן. איינס, “צריך אדם בלילה הזה לאכול ולשתות”, ווי דו מיינסט, “דרך חירות”. מיט די דרך חירות ווייסט ער אז ער איז יעצט נפדה, ער איז יעצט א בן חורין. נאך א זאך… אקעי, נישט עכט. די צווייטע זאך איז אז מ’טרינקט כוסות אליהן, אז ס’איז געווען א צווייטע ווייל…

חינוך קטנים – א שאלה

Speaker 1: אבער וואס איז דאס חינוך? איך האב געזען רבי יחיאל מאיר, זיי האבן זיך שטארק געמוטשעט וועגן די ענין פון חינוך קטנים. מ’זאגט, ווייל וואס איז א קטן למשל וואס ער קען נישט עסן די הארטע מצה? אן אייניעריגער בעיבי, ער קען נישט ברויט, ער קען נישט עסן קיין מצה. זאגט דער רמב”ם אז מ’איז מחויב צו געבן מצה. וויאזוי טוט מען עס? וואס שטייט איז דיין פראבלעם?

Speaker 2: מ’זאל אים ווייקן, ווייל מ’זאל אים געבן אן אנדערע מין מצה.

Speaker 1: עקזעקטלי. האט ער גע’טענה’ט אז מ’דארף קויפן… אז מ’איז מחויב צו קויפן. אזוי האט רבי יחיאל מאיר אויפגעקומען עקזעקטלי מיט דיין חידוש, אז ס’איז א חיוב. און ער איז געגאנגען צו שמואל אויערבאך און געזאגט אז דיין חידוש איז נישט קיין קאפ.

Speaker 2: אקעי. ער עסט נישט לעכערדיגע מצות.

Speaker 1: ניין, איך האב געזען אין די וועבסייטס, און דו ווייסט איך וואונדער מיך אויף דיין חידוש. און די… ווייל מ’וועט זיך דארט צוטון.

אפילו עני המתפרנס מן הצדקה – ארבע כוסות

Speaker 1: ווייסט ער וואס, קענסט עס שרייבן, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבע כוסות יין. דאס הייסט אז אפילו דער עני דארף זיך זען כאילו יצא, דאס איז די ווארט. אבער עס איז נאר א שיעור. אבער עס קען אויך זיין אז עס האט צו טון מיט די “וזכרת כי עבד היית”, דו געדענקסט אז דו ביסט געווען אן עבד, זאלסט געבן צדקה, מאכן זיכער אז דער עני האט.

Speaker 2: איך הער. ס’איז זיכער אז דער רמב”ם וואלט זיכער געווען העפי מיט וואס דו זאגסט, דו מיינסט די עצה.

Speaker 1: סאו, דער רמב”ם האט אריינגעלייגט, ס’איז זייער אינטערעסאנט, דאס שטייט נישט אין די משנה. מ’דארף לערנען דעם פרק ערבי פסחים, אבער דער רמב”ם, דאס האט דער רמב”ם אליין לכאורה צוזאמגעשטעלט, אז ס’איז דא סיפור יציאת מצרים, ס’איז דא דרך חירות, און דברי רבנן. צוויי מצוות דרבנן. אין דעם פרק בעצם, אויב איך וויל מאכן א סיכום, באשטייט איין מצוה דאורייתא פון סיפור יציאת מצרים, און אפאר מצוות דרבנן. די ערשטע מצוה דרבנן איז הסבה, די צווייטע איז די ארבע כוסות, און דערנאך גייען מיר זען חרוסת און מרור. סאו, פיר מצוות דרבנן. און… יא, ס’איז אינטערעסאנט.

שיעור כוסות

Speaker 1: וואס איז די שיעור פון די כוסות? ער זאגט, “ושיעור כל כוס מהם רביעית”.

דער דין פון עני – קשר צו “וזכרת כי עבד היית”

Speaker 2: דער עני, איך ווייס, וואס איז די דין פאר די עני, פאר די… פאר די גבאי צדקה?

Speaker 1: ס’איז דא א חיוב אזוי ווי “וזכרת כי עבד היית”, אז אפילו עני שבישראל… אה, ער גייט צוריק צו די ארבע כוסות. איין מינוט, ער גייט צוריק צו הלכות הסבה. רייט? “מדיני הסבה”. אקעי.

אויב מ’טוט דאס מיט די עני, מ’העלפט אים, איז עס אים נאך גרינגער די דרך חירות, ווייל ער איז ממש לרע, ער איז אן עני, ער האט נישט געהאט, און יעצט האט מען אים געהאלפן, האט מען אים געברענגט וויין, ער איז רואה את עצמו… אקעי.

הלכה ח’ – דיני הסבה

אפילו עני שבישראל – דער חידוש פון חירות

Speaker 1: אקעי, סאו לאמיר גיין לערנען הלכות הסבה. “אשה, אפילו עני שבישראל…” אז אפילו… איך מיין אז די חידוש איז אפילו עני שבישראל. לכאורה גייט דאס ארויס די חירות, רייט? חירות מיינט נישט נאר רייך. רייך איז אן אנדערע זאך. אזוי ווי דער רמב”ם זאגט אין אנדערע פלעצער, ווען א מענטש עסט נאר פאר זיך, הייסט עס נישט…

Speaker 2: ניין. איך האב דיר געזאגט אז דער רמב”ם וואלט געווען העפי מיט וואס דו זאגסט, אבער איך רעד יעצט נישט פון דעם. איך זאג אז דאס איז א דין אין דעם איד, און די… אלע מענטשן זענען ארויסגעגאנגען פון מצרים, און אין דעם זענען זיי בני חורין, נישט ווייל זיי זענען גבירים. אפילו דו ביסט א גביר, דארפסטו עניוועיס עסן דרך חירות. א גביר עסט יעדער טאג פיר כוסות? נישט קיין חידוש. א חידוש איז אז אן ארעמאן עסט פיר כוסות. איי, ער האט נישט? גייט די צדקה. יעדער סאטמארער חסיד לערנט. ווייל די צדקה… פארוואס טיילט די צדקה? ווייל א איד דארף האבן פיר כוסות פסח. ס’איז נישט קיין לוקסוס. לוקסוס טיילט נישט די צדקה.

און אין דעם זעט מען די חירות פון א איד איז אז ער איז מחויב צו טרינקען פיר כוסות. ער קען זיך נישט ארויסדרייען. אדרבה, די חיוב איז די חלק עבדות, נישט די חלק חירות. די הסבה איז די חירות, די חיוב צו טרינקען איז די עבדות. נו שוין. אקעי.

וועלכע מצוות שטייט דער פסוק “זכרת כי עבד היית”?

Speaker 1: אבער ס’איז אינטערעסאנט, אויב די פסוק זכר ליציאת מצרים שטייט אויף שבת און אויף אנדערע מצוות, וועלכע נאך מצוות שטייט עס? דאכט זיך די מצוה פון צדקה, ניין? די פסוק זאגט דאך “כי עבד היית בארץ מצרים”, “על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה”. זאגט דער רמב”ן אזוי, אז מ’זעט אין די תורה א זאך אז ס’איז נישט קיין דמיון אז א מענטש זאל זיך… נישט אז ס’איז נישט קיין דמיון, אז מ’דארף געדענקען אז דו ביסט דאס. נישט אז ס’מאכט נישט קיין סענס. די סברא פון שבת וואס די פסוק זאגט איז נישט א מצוות אמירת יציאת מצרים. די פסוק וויל דיך מעורר זיין אז דו זאלסט נעמען קער פון דיין עני, ווייל דו ביסט געווען אן עני. ס’איז נישט מוחלט אז די תורה מיינט אז דו זאלסט פילן פאר דיין עני, ווייל דו זאלסט וויסן וואס ס’פילט זיך צו זיין אן עני. וויאזוי ווייס איך? איך בין דאך נישט געווען, מיין זיידע איז געווען. נאר מ’זעט אז א מענטש קען נוצן דמיון, און א מענטש קען… זיי דערלייגן נוצן דמיון, און דאס לייגסטו אריין. זעט מען אז לראות את עצמו כאילו יצא. איך בין נישט מחולק מיט די דמיון, אבער דער רמב”ן זאגט נישט די ווארט דמיון דא.

חילוק צווישן “לראות” און “להראות”

Speaker 2: לראות את עצמו איז דמיון, להראות איז נישט דמיון, איז מער… ארויסווייזן עפעס. אקעי. אממממ.

דרך חירות – הסבה וד’ כוסות (המשך)

תינוקות און ד’ כוסות – מחלוקת רמב”ם מיט תוספות

Speaker 1:

זעט מען אז להראות איז מען כמעט יוצא. איך בין נישט מחולק מיט די דמיון, אבער דער רמב”ם זאגט דאס ווארט דמיון דאס אליין. לראות עצמו איז דמיון, להראות איז נישט דמיון, איז מער ווייזן עפעס, ארויסווייזן עפעס.

Speaker 2:

אקעי.

Speaker 1:

אה, די גמרא שטייט, ארבע כוסות הללו צריכין שיטעום בהן כדי רביעית, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות. דער רמב”ם זאגט נאר… דו רעדסט? די גמרא זאגט, תנו רבנן, ארבע כוסות הללו, אין קידושין ח’ עמוד ב’, צריכין שיטעום בהן כדי רביעית, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות. דער רמב”ם זאגט נאר אחד אנשים ואחד נשים, ער לאזט אויס די תינוקות. וואס איז פשט? והא מחלקים לתינוקות ביין, דאס איז נישט… ער קריגט זיך מיט די גמרא? וואס טוט ער דא?

Speaker 2:

נא, וואו האסטו געטראפן אז דאס איז א גמרא?

Speaker 1:

קידושין ח’ עמוד ב’, נאר ער ברענגט עס, אבער ער זאגט עס אזוי, און ער לערנט עס אפ, און ער גייט ווייטער.

Speaker 2:

הלו?

Speaker 1:

דער רמב”ם זאגט דאך א ווארט, נו?

די גמרא אין פסחים – ר’ יהושע בן לוי

Speaker 1:

נאכדעם זאגט די גמרא, אמר ר’ יהושע בן לוי, נשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס.

אה, ס’איז דא איינער וואס לערנט אז ר’ יהושע בן לוי קריגט זיך מיט די תנא קמא. די תנא קמא זאגט אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות. ר’ יהושע בן לוי זאגט נאר נשים חייבות שאף הן היו באותו הנס, אבער תינוקות נישט. חינוך איז נישט דא.

דער גור אריה און תוספות

Speaker 2:

דער גור אריה גופא ברענגט טאקע צו אפילו תינוקות, פירוש שאינם צריכים, ארבע כוסות ויין, שטייט אין תוספות. ס’איז דא א מחלוקת רמב”ם מיט תוספות. אז וואס? אז צו קינדער, דו געסט זיי די קינדער תינוקות די ארבע כוסות ויין? יא, אזוי איז דאך אנגעפירט.

Speaker 1:

יא, אבער דו פארשטייסט וואס איך מיין צו זאגן. און רבין זאלן כאפן שמועסן, ס’איז נישט קיין דרך ארץ. נו נו, בי ריעל, אבער קיינער האט נישט גארנישט פון די געפיל קויסעס, און קיינער האט נישט פאר זיי קיין דרך ארץ. ווייל מענטשן האבן נישט ליב וויין, האבן זיי נישט פאר זיי קיין דרך ארץ. עכט, ס’איז נישט אמת. פשוט מענטשן זענען בטל בדעתם, ס’איז נישט קיין נארמאלע מענטשן.

דער רמב”ם’ס שיטה – מחלוקת רבי יהודה מיט תנא קמא

Speaker 1:

יא, אבער איך זאג אז ס’איז א מחלוקת הרמב”ם מיט תוספות. און דער רמב”ם האט פארשטאנען אז ס’איז א מחלוקת רבי יהודה מיט תנא קמא. ווייל רבי יהודה זאגט “מה תועלת יש לתינוקות ביין?” אבער לגבי סתם צו טרינקען, אדער לגבי ד’ כוסות? ער האט זיך דאך געזאגט, איך דארף וויסן צו ער רעדט פון ד’ כוסות אדער ער רעדט פון יין. אבער רבי יהודה זאגט “מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא מחלקין להם קליות ואגוזים בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו”.

דער רשב”ם און דער למטה אליעזר

אזוי אז דער רשב”ם זאגט “ולא פטורים מן המצוות”, “מה תועלת יש לתינוקות ביין?” זענען זיי פטורים מן המצוות, ס’ממילא… פארוואס? ווען ער זאגט “מה תועלת”, אז קינדער קענען נישט, ס’איז שווער ביי קינדער, ס’איז נישט קיין עונג פאר קינדער, נאר קליות ואגוזים איז שטימט פאר זיי. אבער… ווייל “אלא מחלקין להם קליות ואגוזים”, וואס פאר אן ענטפער איז דאס? אז זיי זענען פטור מן המצוות, זענען זיי אויך פטור פון די מצוה פון קליות ואגוזים?

ער מיינט צו זאגן, אה, די שטענדערע ווארט איז, “למטה אליעזר” מיינט צו זאגן אזוי, ס’איז האבן נישט ליב, ס’איז נישט געאייגנט פאר זיי וויין. נאר וואס דען? זאגט ער, ס’איז א מצוה איז א מצוה, זיי זענען דאך נישט מחויב במצוות. נאר וואס דען? מ’וויל זיי מחנך זיין, מ’וויל זיי מחנך זיין, זאלן זיי מחנך זיין על פי דרכם מיט קליות ואגוזים. נו נו.

זענען זיי מיר מסביר אז ס’איז א מחלוקת, און דער רמב”ם האט גע’פסק’נט ווי רבי יהודה, און די אנדערע צדיקים האבן גע’פסק’נט ווי די תנא קמא. אהא, דאס איז די נקודה דא. און די שאלה איז צו דו רעדסט מצד חינוך, צו דו רעדסט מצד…

Speaker 2:

אקעי, לעטס קאנטיניו. נאך אביסל גיי איך גיין שלאפן. אקעי, I’ll try. אקעי. אממ… נאר איך טריי צו ענדיגן די פיר קושיות.

Speaker 1:

די גמרא זאגט אז די רמב”ם האט געלערנט אנדערש ווי תוספות, און ער פסק’נט אז די קינדער זענען פטור. זיי האבן א מחלוקת וויאזוי זיי האבן געפסק’נט. זיי האבן ביידע געלערנט דאס זעלבע, די שאלה איז נאר וואס איז דא געווארן דער פסק. אקעי, דאס מאכט סענס. מ’דארף אריינגיין, אפשר זאל מען לערנען אנדערש די גמרא אויך. אקעי.

דער מהרש”א – פארוואס נישט וויין פאר קינדער?

Speaker 1:

שוין, לאמיר… ואפילו עני… איך פארשטיי אז די ווארט מיט די קינד איז עפעס אנדערש, ווייל מיר האבן דאך שוין געלערנט אז מ’זאל נישט, די קינד זאל נישט איינשלאפן. סא זאגט די מהרש”א, וואס גייסטו אים געבן וויין? ער גייט דאך גלייך איינשלאפן פון די וויין. אלא מאי? נאר פארקערט, געבן זאכן וואס זאל אים האלטן אויף. דאס הייסט, די אדאלטס קענען הענדלען וויין, זיי גייען נישט גלייך איינשלאפן. פארקערט, ס’איז צו מאכן פרייליך. די קינד גייט דיר איינשלאפן, דו געסט אים נישט. סא קענסטו זיך קלארן אז ער זאל זיך האלטן אויף.

איז די שאלה, אפשר פלעגט מען יא געבן פאר תינוקות יין אין יענע צייטן? אזוי ווי ר’ נחמן האט געזאגט, “מיינע מעשיות זענען אויפציוועקן, נישט איינצושלאפן.” דא… איך ווייס נישט. איך ווייס נישט. יא, מיר גייען ווייטער.

הלכה ח – אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב

Speaker 1:

זאגט די רמב”ם, “אפילו עני שבישראל…” אפשר וויל ער זאגן אפילו דער גרעסטער עני פון אידן, יא, עני שבישראל, הכי עני, “לא יאכל עד שיסב”. אקעי, ער גייט צוריק צו הסבה. אפילו אן ארעמאן דארף הסבה. דא שטייט נישט אז מיר דארפן צושטעלן הסבה. הסבה דארף נישט קיין קאוטש אדער עפעס. מ’קען זיך אנלאנען אויפ’ן פלאר, מ’קען זיך אנלאנען אויף די בענקל, און אזוי ווייטער. סא מיר דארפן נישט.

דער חידוש פון הסבה ביי אן עני

דער חידוש איז נאר אז… וואס איז דער חידוש בעצם? איך האב עס דיר געפרעגט פריער, I never understood this. וואס מיינט “לא יאכל”? איך וועל אים געבן א נאזל? נאר וואס דען? פארוואס לערנט מען זיך ארויס פון הסבה אז ער איז אן ארעמאן? ווייל ער קען זיך זאגן, “מיר איז חירות דאס?” ס’זעט נישט אויס חירות בכלל. די חירות איז נאר ווען ס’זעט אויס אזוי, דאס איז נישט כאילו. די גבירות איז נישט כאילו, די גבירות איז טאקע. דאס איז וואס ער זאגט. אפילו ווען ס’זעט נישט אויס אזוי, איז עס עכט מעשה חירות, איז די הסבה א מצוה.

Speaker 2:

וואלט די קינד באשטאנען צו זיין א בעסערע פשט. אקעי. מ’קען נאך מער טראכטן. תוספות זאגט טאקע, מיינסט צו זאגן אז אפילו ער איז יוצא הסבה אן האבן א שיינע בעט און ד’ כוסות? I don’t know, it’s weird. אוקעי.

אשה און הסבה – בטלה לבעלה

Speaker 1:

אשה, איינער זאגט זי דארף הסבה, איינער זאגט זי דארף נישט. אבער אשה חשובה דארף זי יא, אזוי ווי נשים שלנו וואס זענען חשובות. אוקעי. ד’ כוסות דארף יעדע אשה האבן מיט חשיבות. יא. איך ווייס נישט וואס דאס איז, I don’t know exactly. ר’ בן ציון אבא שאול איז א שמש פון ר’ עזרא עטיה. יא, די ווייב מאכט הסבה, זי איז אן אשה חשובה? ניין, דער רב האט שוין געזאגט אז מען ווערט זיך נישט. אוקעי, anyways, שוין, לאמיר גיין ווייטער.

דיגרעסיע: וויין און גרעיפ דזשוס פאר ד’ כוסות

Speaker 2:

ד’ כוסות טרינקט זי אויך, זי טרינקט אויך גרעיפ דזשוס, למעשה. נו, ר’ בן ציון אבא שאול, ר’ בן ציון אבא שאול איז א שמש פון ר’ עזרא עטיה, ער זאגט אז אויך זי דארף הסבה. איך מיין אז יעדער איינער זאל טרינקען פיר כוסות וויין קען עס מזיק זיין, אזוי ווי די עיקר הדין, נאר א פערטל וויין און דריי פערטל וואסער, אדער גרעיפ דזשוס, whatever. פארשטייסט?

איך קען נישט טרינקען וויין בכלל, סתם איך מאך פורים פון די מענטשהייט. איך האלט אז טרינקען גרעיפ דזשוס פאר קידוש אדער ביי ד’ כוסות איז ערגער ווי רעפארם. וואס דו זאגסט, איך מאך קידוש פאר קידוש. ס’איז אזוי ווי אנצינדן א מנורה מיט עלעקטרא. העלאו? נישט דאס האט דער אייבערשטער געמיינט אין די געבאט פון תורה.

אה, ווייסט, איך האב אמאל געזען איינער זאגט, אויב מען גייט א שייטל צו צודעקן די האר, קען מען טאקע טרינקען גרעיפ דזשוס אויך פאר קידוש. פארשטייסט? ס’איז די זעלבע איידיע, ס’מאכט נישט קיין טראפ סענס, אבער אפשר איז מען יוצא אין דעם ענין. שוין, איך ווייס נישט.

Speaker 1:

ס’איז מער אזוי ווי “ודרשת לא תשכח תורת יין”. איך קען נישט נעמען קיין וויין. קענסט טרינקען גרינגע וויין. איך האב איך געקויפט א באנטש פון קענס פון די בארטענורא, דו ווייסט די בארטענורא האט נישט קיין… בארטענורא האט נישט קיין תורת היין. לכל הפחות, יא. איך האב נישט געקויפט צו טרינקען ביי הבדלה, whatever. ביי קידוש קען איך טרינקען וויין, אבער ביי הבדלה האב איך נישט, איך האב געקויפט עכטע וויין, א משוגענער. זאל ער טרינקען דאס, ס’איז גאנץ זיכער אז ס’האט א דין וויין, ס’איז פינף פראצענט, פארוואס זאל עס נישט זיין קיין דין יין? גאנץ זיכער אז ס’איז יין. איך טרינק נישט אפילו א שליק דערפון, איך וועל דארפן טרינקען צוויי דריי באטלעך.

Speaker 2:

ווייסטו וואס איך זאג דיר? ס’איז גוט, ס’איז גוט, ס’איז גוט.

Speaker 1:

אקעי, אקעי.

צוריק צו אשה חשובה – דער רבינו מנוח’ס פשט

Speaker 1:

אשה היינו, אקעי, ומי שהיא חשובה צריכה עירוב. ווייל איישעס, ניין, סאו סאו סאו ס’איז בטלה לבעלה, אזוי מיינען איך איז די פשט. ס’איז בטלה לבעלה. אשה האט נישט קיין חירות, אן אשה האט נישט קיין חירות, אן אשה האט נישט קיין חירות.

אבער אן אשה חשובה האט יא חירות. דו זעסט אז די ארוכות שיער זענען אויך איינס פון די דרכי חירות. רייט? וואס איז די טעם? אפילו אויב ס’איז דאך די מצוה פון בין אדם לחברו, איז וויכטיגער. א עבד אצל רבו אדער א תלמיד אצל רבו? וועלכע איז א תלמיד אצל רבו? ממילא איז דאס נישט אויך קיין דרך חירות, ס’איז אויך קיין דרך חוצפה. ס’איז אויך קיין דרך חירות, דאס הייסט נישט חירות. פרעגסט א שאלה, א תלמיד אצל רבו.

קוק אין די רבינו מנוח, ער זאגט אזוי גוט. יא, דו ווייסט, איין מינוט, וואס דארף איך זען? וואס איז א חשובה? א חשובה מיינט אן אשה וואס איז נישט… די רבינו מנוח זאגט אז ער מיינט אן אשה אלמנה, א גרושה, אן אלמנה, עפעס אזא… אן אינדעפענדענט וואומען. אמאל איז נישט געווען קיין אינדעפענדענט פרויען. ס’איז געווען א גביר, און ס’איז געווען אן עני, און ס’איז געווען אן יתומה.

וכן אשה חשובה לפני השם, אשה יראת השם, בת גדולי הדור, כלולה בשבחי עצמה, וכל כיוצא באלו, אם אין לה מציאות… אויב ס’איז דא אזא זאך. אויב ס’איז דא. אז ס’איז אן אנדערע פשט, אז ס’ווענדט זיך צו זי האט ארבעט צו זי זאל קענען מאכן איר… דאס איז מער א ריזענעבל פשט.

דער רבינו מנוח’ס קשיא – עבד בפני רבו

פרעגט ער די קשיא, וואס די תורה זאגט אז אן עבד… עבד שמשה פטור מן המצוות, וואס מיינט ער? אן עבד עברי? יא, ער איז פטור ווייל ער איז דאך ביזי יעצט. אבער פרעגט ער די קשיא, וואס איז אן עבד? ער זאגט אז מורא רבו איז מער… ער זאגט אזוי, די רבינו מנוח, ער מוטשעט זיך אויף אונזער פראבלעם. ער זאגט אז אן עבד בפני רבו, אונז לערנען דאך אביסל ווייטער, יא, עבד בפני רבו, לפעמים צריך לעמוד בפני רבו, דארף מען יא, אבער תלמיד אצל רבו נישט. יא, עבד גייט נישט אן רשות. דאס הייסט, א טאטע, א זון האט אזויפיל רעספעקט פאר זיין טאטע ווי אן עבד, א תלמיד פאר זיין רבי.

אדער אזוי ווי דער תלמיד האט געזאגט, יא, אזעלכע אידן זענען נאנט מיט’ן טאטן און דארפן נישט זיין אזוי דיסטענס. אבער יא, ווייסט וואס איך מיין? וואס זאגט דער… וואס איז דער ספר? ער זאגט פארוואס א קינד דארף דאווענען פאר’ן טאטן און נישט פאר’ן מיניסטער? יא, עס וואלט געווען א גרויסע גאווה אז דו דאווענסט נישט פאר’ן מיניסטער און דו דאווענסט פאר’ן טאטן.

עבד בפני רבו / תלמיד בפני רבו

יא, עבד בפני רבו. ווען רעדט מען דא? ווען רעדט מען דא פון א רבי? דארף מען יא, אבער תלמיד בפני רבו נישט.

יא, עבד בפני רבו איז נישט אזוי ווי א טאטע. א זון האט נישט אזויפיל רעספעקט פאר זיין טאטע ווי אן עבד תלמיד פאר זיין רבי. און ממילא, אדער אזוי ווי דער ספר זאגט, יא, אז אידן זענען נאנט מיט די טאטע און דארפן נישט זיין אזוי דיסטענסד.

אבער, יא, דו ווייסט וואס איך מיין? ווער איז דער ספר? ער זאגט פארוואס א קינד זאגט “דו” פאר’ן טאטן, נישט “איר”. יא, עס איז מנהג אשכנז, מנהג אונזערע זיידעס איז געווען אז מ’זאגט “דו” פאר’ן טאטן, מ’זאגט נישט “איר” פאר’ן טאטן. עס זענען דא מענטשן וואס פירן זיך יא אזוי. אבער, נו, דער ספר זאגט אז ס’איז מדוקדק אין יעקב אבינו. יעקב אבינו האט געזאגט, עשו האט געזאגט “קום אבי”, און יעקב האט געזאגט “יעקב”, ער האט געזאגט אזוי דירעקט. זיי זענען נאנט מיט די טאטע, זיי זענען נישט צוקריגט מיט אונזערע טאטעס. זאגט ער אזוי אין דעם ספר.

ס’קען זיין וועגן דעם, יא, א טאטע, איך קען זיין א חבר מיט מיין טאטע, אבער ס’שטערט אפשר אפילו נישט קיין סתירה. א טאטע האט הנאה ווען ער זעט מיר הסבה. עקזעקטלי, א טאטע איז נישט, דער כבוד, ער בענקט זיך נישט נאך מיין כבוד. פארקערט, ער ענדזשויט זיך.

אבער א תלמיד איז אנדערש. איז דא א רבי וואס געבט רשות? אפשר איז דאס אן ענין אז דער רבי זאל געבן רשות אדער נישט. ביי די חסידים למשל, נאר רבי שלמה, רבי שלמה, רבי שלמה… ביי די גרויסע רבי’ס, דער עולם מאכט נישט קיין הסבה, נאר דער וואס האט געוואלט. דעמאלטס איז ער די רבי פון די רבי’ס. דער רבי דארף נישט מוחל זיין אויף זיין כבוד פאר אים. אבער באופן כללי, דער תלמיד דארף הסבה.

קיצור, ער זאגט אז מורא רבו איז דוחה די ענין פון הסבה. ס’איז אינטערעסאנט. מורא רבו כמורא שמים, איז דא הסבה? מורא רבו כמורא שמים. דו קענסט פארשטיין, אבער מ’דארף שוין אריינגיין אין די פונקטליכע הגדרות פון מורא רבו.

אבער, קיצור, עבדים איז אויך נישט געשטאנען לגבי ד’ כוסות. זיי זענען נישט מחויב אין ד’ כוסות, און די ד’ כוסות איז נישט געשטאנען אכל על הכוסות. די אלע היתרים זענען נאר די היתרים פון די ד’ כוסות, נישט פאר די ד’ כוסות. ממילא קען מען זאגן עבד איז בכלל נשים. יא, ס’קען זיין אפשר, ס’קען זיין אזוי אויך. ס’קען נישט זיין אז דער עבד ער גייט מסב זיין, גייט ער זיך שפירן קאמפארטעבל, ווייל ס’איז נישט קיין דרך עבדות עניוועיס. אפשר דאס איז דער פשט.

דיסקוסיע: ד’ כוסות – דאורייתא אדער דרבנן?

Speaker 1: קען זיין?

Speaker 2: זעסט דא “חייב אדם לראות”, “חייב בלילה הזה ארבע כוסות של יין”, זאגן זיי אז לגבי חרוסת זאגט ער מצוה מדרבנן, און דא זאגט ער נישט מצוה מדרבנן. אה, חרוסת איז מצוה מדברי סופרים. אבער ער זאגט נישט אז די מעשה פון די ארבע כוסות איז א דרבנן.

Speaker 1: ווי?

Speaker 2: “חייב בלילה הזה ארבע כוסות של יין”, אבער ער זאגט נישט “חייב מדברי סופרים”, אז ער וועט נישט זאגן אז ס’איז לגבי חרוסת.

Speaker 1: אפשר איז עס א שטיקל דאורייתא, ווייל דאס איז דאך “כאילו הוא יצא”.

Speaker 2: זיכער נישט. ווער רעדט פון דעם? ציצי אליעזר, משנת יעב”ץ.

די זאך איז אז ער זאגט בשם “בכלל המצוה לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים”. דער רמב”ם האלט נישט אז דאס “לראות את עצמו” איז א דאורייתא. ער לערנט עס טאקע ארויס פון א פסוק, אבער ער זאגט נישט אז ס’איז א מצוה דאורייתא. אפשר איז עס א דין אין די סיפור יציאת מצרים.

Speaker 1: ער זאגט אז ס’איז א דאורייתא “חייב אדם לראות את עצמו”, אפילו ער לערנט עס ארויס פון א פסוק.

Speaker 2: איך וויל זאגן אז ס’איז אזא דין אזויווי מעשה למלך נכנס, אלעס איז א הכנה וויאזוי צו זאגן די הגדה. אלע דינים וויאזוי די סיפור יציאת מצרים זאל צוגיין, וויאזוי מ’זאל זיך דערמאנען יציאת מצרים. ער זאגט נישט אז ס’איז דא אן עקסטערע מצוה.

דער רמב”ם זאגט נישט, ווען ער זאגט וויפיל מצוות ס’איז דא, זאגט ער נישט נאך א מצוה פון “לראות את עצמו כאילו יצא”.

Speaker 1: אפשר איז עס מדרבנן.

Speaker 2: איך זע אז דער משנת אליעזר טרייט צו זאגן אז ס’איז א דאורייתא.

די קשיא קען זיין אז דער בריסקער רב זאגט, ר’ יצחק זאב הלוי, אז מן התורה איז מען חייב “לראות את עצמו כאילו יצא”. אבער וויאזוי מען זאל עס טון אויף למעשה, דאס איז א דין אין די רבנים זאלן עס טון, דורך וויין, דורך הסבה. סאו, אקעי, א בריסקער תורה. סאו, דער עצם דין איז… סאו, נישט א דין, סאו, אזוי ווי דיינס א תורה וואס דו האסט ליב, און איך האב נישט ליב, איך האב ליב זייערע דעת התורה’ס. ניין, אזוי ווי בטנים און די אלע זאכן. אבער וואס איך האב נישט ליב, און אזוי ווי דו זאגסט אז דער רמב”ם האט נישט ליב עניות. סאו, ס’שטימט נישט מיט דיין… איי דאונט נאו.

עני און ד’ כוסות / צדקה פאר מצוות

אקעי, אפילו עני יש לו חשיבות, יא, א בן דארף יא, א תלמיד נישט.

און ער ברענגט אן אנדערע שאלה, אין הלכות חנוכה זאגט דער רמב”ם “שואל ומוכר כסותו”, דאס הייסט, אפילו ער איז נישט געווען קיין גוטער בעל צדקה וואס האט אים געברענגט דאס, פארוואס דא איז נישט דא דער דין? אפשר איז יא דא. ער איז פארנומען ווייל דארט זאגט מען אז ס’איז גענומען פון דא דארט דורך. אפשר איז יא דא.

א משנת יעב”ץ, ער האט אסאך מאל גוטע תורות דער משנת יעב”ץ, דזשולטיג, אסאך מאל זיינע זאכן זייער שיינע למדנות. ער זאגט אז ס’איז דא א דין אז מען דארף נישט געבן צדקה פאר אן עני כדי ער זאל קענען מקיים זיין מצוות, מען דארף נאר געבן פאר אן עני ער זאל האבן וואס צו עסן, מען דארף נישט געבן פאר אן עני ער זאל קענען מקיים זיין מצוות. דא אבער דאס איז דאך א סעודה, היינט נאכט צו סעודה איז מיט יין און מיט די אלע זאכן, אזוי אז דו געסט אים די סעודה קען עס אריינגיין אין דעם. אפשר דאס איז דער ענין פון דרך חירות, וואס טאקע מען דארף אים יא געבן. ער זאל היינט עסן א סעודה ווי א בן חורין.

מיין איך אז ס’איז א מצוה, און וואס איז די ענין פון חירות? יא, איי דאונט נאו. ס’האט צו טון מיט די חירות, ס’האט צו טון מיט די… דער מהר”ם האט פארענטפערט אז ווען מען געבט די צדקה דארף מען זיך נישט מתכוון זיין דרך חירות, נישט מתכוון זיין מצות צדקה. פארשטייסטו דאך אזוי? וואס זאגט ער לשם מה? ער זאגט ער געבט אים צדקה. איי דאונט נאו.

רבי בנימין אהרן פרענקל האט אן ערוך השולחן, “ומחייבין אותו ללוות או למכור כסותו לשתויי ארבע כוסות מדרבנן”. יא, פאר דעם האבן זיי זיכער געגעבן פדיון שבויים. אויך אויב דו וועסט פרעגן, ער וועט ברענגען גרעיפ דזשוס.

און דאס איז די חודש פון מצה, און מ’כאפט אים צו צו זיין מצה. דו טראכסט נישט קיין ארבע כוסות, און מ’קויפט נישט קיין מצה. איך מאך נישט קיין ברכה אויף די ד’ כוסות צו אונז טרייען די רבנים און די טרייען חכמים צו לערנען.

הלכה ח: דיני הסבה – קיצור

אקעי, ווארט מיר, לאמיר לערנען אביסל ווייטער. איך וויל ענדיגן די הלכות פון הסבה און די עירוב אפשר. אקעי. מ’דארף נישט. אקעי.

בקיצור, אפילו אן ארעמאן דארף הסבה. א פרוי דארף נישט, חוץ אויב זי איז חשוב. א בן, א קינד אדער א שמש דארפן. א תלמיד דארף נישט, חוץ אויב ער האט רשות.

הסבה על שמאל – נישט ימין

וויאזוי מאכט מען הסבה? נישט אויף ימין. איינע הסבה.

די גמרא זאגט אז ימין וועגן ס’קען זיין א סכנה. דא זאגט דער רמב”ם אז דאס איז דער וועג וויאזוי הסבה קומט. די גמרא זאגט “שמא יקדים קנה לושט”. יא, אבער איך מיין אז דער לשון “אינה הסבה” שטייט ער גוט. דו פארשטייסט וואס איך זאג? “אינה הסבה” איז לכאורה די פשט אז אזוי קומט הסבה. דער דרך ארץ פון הסבה איז די מין הסבה. נישט אז דארט איז א זייטיגע סכנה וואס מ’דארף מורא האבן פון ארום.

די גמרא זאגט “מראה הסבה מהו?” דאס איז א לשון פון גמרא, “הסבה שאין שמה הסבה”. “ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לושט”. ניין, דאס איז די סדר. ס’איז נישט אמת’דיג וועגן דעם.

Speaker 1: נישט וועגן “שמא יקדים קנה לושט”?

Speaker 2: ניין, ניין. ס’איז ווייל… איך מיין אז די ריזען איז ווייל מ’קען נישט עסן, מ’דארף דאך עסן מיט די רעכטע האנט. אויב דו לייגסט זיך אויף דיין לינקע האנט… פארשטייסט וואס איך זאג?

Speaker 1: ניין, ס’איז נישט קיין געשמאקע געגעס.

Speaker 2: עקזעקטלי. הסבה קומט אזוי, פארשטייסט וואס איך זאג? יא. דעמאלטס קענסטו טרינקען מיט’ן רעכטן האנט. אבער נישט אז ס’איז א…

הסבה אצל השולחן כמו שלנו

אקעי, מ’דארף מעיין זיין צו הסבה אצל השולחן כמו שלנו שמה הסבה. רוב פון אונז דארפן הסבה צו די רעכטע.

די הגהות מיימוניות ברענגט ר’ אביה קאזש, איינער פון די חכמי לוניל, אז ער איז געווען בן חורין איינער פון די מסובים, ואדרבה, ישיבה כדרכינו איז דרך חירות. אבער ס’איז א שיטה יחידאה. ער נעמט אים נישט אן. אבער ס’איז דא אזא זאך, ס’איז דא ר’ אביה. ער זאגט… יא, איך האב געדארפט אריינקוקן אין די רמב”ם, איך האב אים נאר געוואלט זען די וועג פון טראכטן. לאנדאן איז גערעכט.

און אויב מען קען, ברענגט מען א שטיקל קאוטש, עפעס, מען טרייט עס צו מאכן… א פילאו אויף א קאוטש דארף מען דאך אפילו נישט. און… פיגער עס אויס. אבער ער… אקעי. ווער איז ער? ר’ שרקי האט א ווידיאו וויאזוי ער איז מדגים וויאזוי דרך חירות, וואס מיינט עכט הסיבה דרך חירות. ס’איז קיצור, מ’דארף זיין גוט באקוועם אויף די בענקל, נישט קיין מעשיות. און נאר אז מ’איז אזוי, ער האט געהאט זיינע הענט אזוי אויף די טיש, אה, רואיג. אקעי, נאר וואס איז די פראבלעם?

ווען דארף מען הסבה?

לכתחילה עכשיו, וואס שטייט אין רמב”ם, “שלא הרבה צריכין הסיבה”. אה, יא, מ’זאגט. אקעי. “לכתחילה אין מסיבין אלא על אכילת כזית מצה ועל שתיית ארבע כוסות הללו”. פארשטייסט אויך? יא, מ’דארף נישט קיין… “ואלו הן שצריכין הסיבה: בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבע כוסות הללו”. ווען טוט מען די הסיבה? בשעת אכילת כזית מצה, און די ארבע כוסות. די רעשט פון דעם… “ושאר אכילתו ושתייתו, אם היסב הרי זה משובח”. דאס איז די לשון פון די רמב”ם, “אם היסב הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך”. אויב האסטו געטון, איז דאך גוט. טאמער נישט, אויך, ס’פעלט נישט אויס. איך ווייס נישט פארוואס ס’פעלט נישט אויס. ס’איז א פאני לשון.

לכתחילה איז אזוי, לכתחילה איז בעסער יא. “הרי זה משובח”, אזויווי כל המרבה הרי זה משובח. ס’איז בעסער צו עסן די גאנצע סעודה בהסיבה. אזוי דארף מען זיך טרייען צו פירן. ווער ס’האט א גוטע הסיבה וועג, ווער ס’האט אויסגעפיגערט וויאזוי ס’איז צו טון, זייער גוט.

הלכה ט: מזיגת ד’ כוסות

“ארבע כוסות הללו צריכין למזוג אותן כדי שתהא שתייה עריבה”. ס’דארף זיין געשמאק, ס’דארף זיין גרינג.

פון דא אפשר זעט מען אז מ’קען יא גרעיפ דזשוס פאר דעם. גרעיפ דזשוס איז נישט קיין יין. מ’דארף יין, אבער… עסקים וואס קויפן גרינגע וויין, קאקטעיל פאר יין, פיר דעות השוות. אבער גרעיפ דזשוס איז נישט קיין יין. נו נו. איך ווייס נישט וואס ס’איז. יין וירטואלי. נו נו.

ס’איז דא, איך האב געזען, אורי האט געשריבן וועגן דעם שיינערהייט אין זיין וועבסייט אויך. אה, אז ס’איז נישט וויין. ס’איז קעגן גרעיפ דזשוסן. איך מיין ער איז גערעכט.

הלכה ט (המשך) — רביעית יין חי, ד’ כוסות, חרוסת, ומרור

רביעית יין חי — שיעור היין בין ארבע כוסות

Speaker 1: א קאלעגע פון דו אפשר זעט מען אז מען קען יא גרעיפדזשוס. גרעיפדזשוס איז נישט קיין יין, מען דארף יין, ערבא, מעשיות, א קומסט קיין גרינגע וויין – אבער גרעיפדזשוס איז נישט קיין יין.

Speaker 2: נו נו. ווייסט נישט וואס עס איז? יין א גוטער.

Speaker 1: נו נו. ס’איז דא א… איך האב געזען… אורי האט געשריבן צו די שיינע דערהייט אין זיין מיטסייטאט קאפ אריין. דאס איז קעגן… ניין, קעגן גרעיפדזשוס, איך מיין אז ער האט געלאכט. עס מאכט עס יין א גוטער, אבער ס’איז פשט… איך מיין אז ער האט געלאכט. ס’איז אומזיסט, ער קען נישט… ער פוצט זיך אהער נישט, אבער מען דארף טון פאני זאכן. אזוי ווי, אזוי ווי מען האלט נישט ביים צודעקן די האר, דאס איז א פוץ. וואס דארף מען קויפן א שייטל וואס איז מער, מער דאס ווי דאס, און זיך חר’ן אז מען דעם איז מען מכיר? א קשיא קאפ אריין.

Speaker 2: נו נו.

Speaker 1: דאס איז פארט פון דעם שקר, פארשטייסט? ער קען נישט… ער קען נישט אפפארדן א קאר, ער קויפט איר א גרויסן ווילאם וואס זעהט אויס ווי א קאר. וואס טראכסטו א קאפ אריין? האט ער מיר ווינדערט א בועה?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אבער אונז זעהן דאך די אילן מיט שווארן דאך ווי נערסט איז עצמה כאילו. פאר די אלעס איז כאילו. ניין, גרעיפדזשוס איז די רויעה האט מען כאילו. ס’איז אבער נישט! כאילו איז ווען עס טוט עפעס אויף, איך ווייס נישט.

Speaker 2: יא. אקעי. ממממ. אקעי.

Speaker 1: דאס קענטייניאלט. אמממ… ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי. וואס טייטשט ווען מ’איז מוסיף, עס איז פשט אז ס’גייט זיין א סאך גרעסער ווי א רביעית. ווייל א רביעית דעפיניטלי איז א מאן.

Speaker 2: דאס וואס עס זא?

Speaker 1: אדער פארס.

Speaker 2: סייע.

Speaker 1: מען דארף זיין באארבעטן אינע איטש וואן, אדער אלע צוזאמען?

Speaker 2: ניין, לכאורה אין יעדע איינס. מען דארף זיין א רביעית יין חי.

Speaker 1: ניין. איבעריטאטש. וואס זאגן די ענטעמענטשן וואס זאגן איבעריטאטש דא?

Speaker 2: אבער רביעית מיינט, יא. מיט אלע פיר, אזוי זאל יעדע איינס האבן א פערטל וויין.

Speaker 1: יא, אזוי קומט אויס.

פריער האט ער געזאגט אז יעדע איינס פון די פיר דארף זיין א רביעית, יא, שיעור כל כוס מלא רביעית. יעצט זאגט ער אז די גאנצע זאל זיין א רביעית.

Speaker 2: ניין, רביעית איז נאכן מוזג זיין.

Speaker 1: אבער פארן מוזג זיין, עפעס וויין דארף דאך זיין אין דעם גאנצן מעשה. ס’איז נישט פשט אז די אלע פיר, ווייל צווישן די אלע פיר טרינקסטו א גאנצע רביעית יין, רייט? נאר אז א יין מזוג הייסט ווי יין, די גאנצע זאך הייסט ווי יין, דארף זיין א רביעית יין.

פארוואס איז די ענין פון דעם שיעור בין ארבעתן? איך ווייס נישט, אפשר איז דא א מסביר וויאזוי ס’קומט אויס.

Speaker 2: ניין, ס’קען זיין אז דאס איז פשוט א שיעור אז ס’זאל זיין א פערטל, ביז א פערטל הייסט מזוג, און נישט צו… אפשר דאס מיינט ער. אן ערך, אן ערך אזוי גייט עס, א דריי… צוויי דריטל.

Speaker 1: זייער גוט, ס’קומט אויס… דער רמב”ם רעדט דאך אז א פערטל, נישט צוויי דריטל, נאר דריי פערטל. קומט אויס סך הכל איין רביעית.

Speaker 2: ער מאכט פשוט די מער פאר דיר.

Speaker 1: ס’איז נישט קיין דין פון א שיעור רביעית סך הכל. ס’איז אן ענין אז ער דארף אריינמישן וואסער, ער זאגט דאך אין ח’ פרק א’.

Speaker 2: איין רביעית סך הכל, און ער קען אריינמישן.

Speaker 1: ניין, לפי דעתו של השותה, אויב דער אורח האט ליב אנדערש.

Speaker 2: דער אורח האט אויך א דעת.

Speaker 1: איך פרעג א מחותן.

Speaker 2: איך ווייס נישט, דרך ארץ אפשר יא.

אקעי, זייער גוט.

שתה ארבע כוסות שאינו מזוג — יצא ידי ד’ כוסות ולא יצא ידי חירות

Speaker 1: שתה ארבע כוסות אלו מיין שאינו מזוג, יצא ידי ארבע כוסות, די מצוה פון ארבע כוסות, אבל לא יצא ידי חירות. וואס הייסט דאס? דער רמב”ם דעקט אונז דא אויף די ערשטע מאל אז די ארבע כוסות איז נישט א דין אין חירות, נאר ס’איז אן עקסטערע זאך. ס’איז ביידע.

Speaker 2: פריער האט ער געזאגט חירות.

Speaker 1: לפיכך, זייער גוט, אבער ס’מיינט נישט אז ס’איז דא הונדערט פראצענט, אבער ס’איז דא. ס’קען זיין די ארבע כוסות אן חירות, למשל אז איינער טרינקט עס לא מזוג, פאר דעם טאקע איז ער נישט יוצא בעיסיקלי. וואס מיינט בכלל יוצא ידי ארבע כוסות ולא יצא ידי חירות? איך מיין אז ס’זאל זיין צוויי מצוות. די נפקא מינה איז אז יוצא ידי… איך ווייס נישט. אפשר אז ער קען יעצט נאכדעם טרינקען נאך יעצט קען מען טרינקען איין כוס פאר חירות’ס וועגן.

Speaker 2: ניין, ניין, לאמיר זען.

Speaker 1: שותה ארבעה כוסות, מזיגה בפני עצמה, יוצא ידי חירות, ולא יוצא ידי ארבעה כוסות. אה, פשט איז, כביכול, חירות מיינט זיך אינדזשויען מיט די וויין. ד’ כוסות מיינט אז ס’איז דא א וועג וויאזוי מ’זאל עס טאן.

שיעור שתיית כל כוס — רוב רביעית

Speaker 1: ומוזגין לו כל כוס ומברכין עליו, אויך יוצא. מ’דארף נישט טרינקען די גאנצע כוס. מ’דארף נישט טרינקען אזויפיל וויין אין די ענד. ס’איז א פערטל וויין, און מ’דארף אפילו נישט טרינקען די גאנצע רביעית. רוב רביעית. א רביעית איז צוויי-דריי אונסעס, לויט די מקילים.

ברכה בפני עצמה אויף יעדע כוס

Speaker 1: כל כוס וכוס מארבע כוסות, מברך עליו ברכה בפני עצמה. יא. אז וואס? כוס ראשון אומר עליו קידוש היום. כוס שני קורא עליו את ההגדה. כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון. כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר. ובין הכוסות הללו, אם רצה לשתות, שותה. אבל בין שלישי לרביעי…

דיסקוסיע: זאגט דער רמב”ם אז מ’מאכט בורא פרי הגפן אויף יעדע כוס?

Speaker 2: דער רמב”ם זאגט נישט צו מ’מאכט א הגפן אויף איטש וואן.

Speaker 1: אה, ברכה בפני עצמה מיינט מ’מאכט א בורא פרי הגפן? וואו שטייט דא ברכה בפני עצמה? דא שטייט אז מ’מאכט פיר הגפנ’ס?

Speaker 2: ניין, אדער ער גייט שוין יעצט זאגן וואס די ברכה בפני עצמה איז. די ברכה בפני עצמה איז די קידוש היום. די צווייטע איז די ברכה בפני עצמה איז די הגדה.

Speaker 1: וואס שטייט אבער? ס’שטייט נישט… איך ווייס נישט. סאו, וואס איז מיט די בורא פרי הגפן? דאס האט צו טאן מיט די הלכות פון הפסק, איך ווייס נישט וואס. דער רמב”ם זאגט נישט וועגן דעם גארנישט.

Speaker 2: ניין, די ברכה בפני עצמה זאגט ער אז דאס איז אליין.

Speaker 1: איינער רעדט וועגן דעם דא אין די זייט? דער אור מנחם זאגט, בכל חד וחד מברכין בורא פרי הגפן. ער לערנט אז דאס איז וואס דער רמב”ם מיינט. די ברכה בפני עצמה מיינט בורא פרי הגפן?

Speaker 2: נישט קלאר וואס ער מיינט. ס’איז א שאלה צו די הגדה איז א הפסק. איך ווייס נישט.

בין הכוסות — שותה; בין שלישי לרביעי — אינו שותה

Speaker 1: אקעי, נאר אויב איינער וויל טרינקען צווישן די כוסות, קען ער טרינקען, אבער בין שלישי לרביעי אינו שותה. פארוואס? ווייל… אממ, ברענגט מען שלשול טאקע, און זאל נישט ווערן שיכור פאר מען ענדיגט הלל.

אקעי. דו גייסט נישט שוין יעצט טרינקען א פערדע נאך פאר די הלל דארטן.

Speaker 2: פארוואס קען נישט יענער זיין די פערדע?

Speaker 1: איי, איך וויל נישט זאלסט זיין שיכור ווייל ער דארף זאגן הלל.

חרוסת — מצוה מדברי סופרים

Speaker 1: אקעי. א חרוסת, מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט שעבדו אבותינו במצרים. ער זאגט נישט אז ס’איז ממתיק צו זיין די מרור?

Speaker 2: ניין, ער זאגט נישט.

אקעי.

Speaker 1: סאו די משנה זאגט אויך נישט “אין חרוסת מצוה”, בלוז וצרוד כומר מצוה, נאר מרור און פסח איז א מצוה.

Speaker 2: מצוה? ניין, נישט קיין מצוה.

Speaker 1: יא, דער רמב”ם זאגט חרוסת מצוה מדברי סופרים.

Speaker 2: מצוה מיינט ער נישט מדברי סופרים.

Speaker 1: יא, הלכה כמותו, אזויווי רבי אלעזר בן צדוק וואס זאגט מצוה.

Speaker 2: ווער זאגט אזוי?

Speaker 1: אזוי זע איך אין מגיד משנה.

Speaker 2: אה, איך מיין נישט אזוי. איך מיין אזוי זאגט ער. איך זע נישט וואס…

Speaker 1: אינטערעסאנט. איך ווייס נישט.

דער לחם משנה ברענגט א סתירה פון די פירוש המשניות. ער זאגט אז אין פירוש המשניות זאגט דער רמב”ם אז לויט רבי אלעזר בן צדוק איז צורך המרור מצוה, און ער זאגט אז הלכה כמותו. און דא זאגט ער אז ס’איז א מצוה.

Speaker 2: סאו אפשר, ניין, אפשר קען מען פארשטיין אז רבי אלעזר בן צדוק מיינט אז ס’איז א מצוה דאורייתא.

Speaker 1: איי, מדרבנן מאכט מען נישט קיין ברכה?

Speaker 2: ניין, ווייל די גמרא פרעגט “מאי מצוה?”, איז א חז”ל רבנן. אויף דרבנן קען מען דאך אויך מאכן א ברכה.

Speaker 1: רייט. סאו לכאורה, סאו וואס איז די מנהג איז א חזקה, א ממשיך קדושה. ווערט צוריקגעצויגן אז מען דארף מאכן א ברכה.

Speaker 2: יא, יענער זאל עס טון מער אפט.

וויאזוי מאכט מען חרוסת?

Speaker 1: אקעי, לאמיר גיין ווייטער. אקעי, בקיצור, דאס איז די חרוסת. לאמיר גיין שנעלער.

בקיצור, דאס איז די חרוסת. לחם צמר וגרוגרות וצימוקים.

Speaker 2: וואס מאכט דער רמב”ם’ס חרוסת? ער זאגט נישט געהעריג.

Speaker 1: צמר וגרוגרות וצימוקים, אז ער קען נעמען אלע דריי, און ער קאכט און מען צעדרייט עס, און מען לייגט צו עפעס. און מ’איז מטבל אין די תבלין, כמו תבלין מיינט די ספייסעס.

Speaker 2: ניין, ניין, תבלין מיינט די ספייסעס. חזרת ספייסעס איז דאך נישט קיין גלוטן, ס’איז דאך א… דאס איז אזויווי די טייוול, די תבלין איז אזויווי די טייוול.

Speaker 1: ווי רואים לעשות זכר למקדש, ווארט, דאס איז פאני, ווי רואים לעשות זכר למקדש, און וואס טוט מען דערמיט? מ’טוט גארנישט מיט דעם. אבער ס’איז געווען נאר א זייכר לתבלין, ס’איז געווען געשטעלט אויפן טיש אזויווי אנדערע זאכן וואס זענען געשטעלט אויפן טיש.

Speaker 2: ער גייט דאך שפעטער מטבל זיין אין דעם.

Speaker 1: אבער נישט אין די מורר, ער גייט מטבל זיין אין די כרפס.

מרור — מצות עשה מן התורה בזמן המקדש

Speaker 1: איז דא א מצוה מן התורה בזמן הזה, תלוי באכילת הפסח. איז דא א מצות עשה, “ואכלו את הבשר בלילה הזה על מצות ומרורים”. ווען מ’האט געגעסן דעם קרבן פסח האט מען געגעסן לחם עוני לבד, נאר מ’האט עס געגעסן לשם קרבן פסח.

וואס איז מרורים? מרורים זענען חזרת ועולשין ותמכא וחרחבינא ומרור. כל אלו נקרא מרור, און מ’מעג עס עסן אויב ס’איז נישט גע’שארפט, כזית יוצא בו אפילו לח.

זאגט ער, די קלח יוצא בו אפילו יבש. ואם שלקן או כבשן או בשלן, אין יוצא בהן, ווייל ס’איז נישט שארף.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום השיעור על רמב”ם הלכ…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור על רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ז’

סקירה כללית — מהלכו של הרמב”ם בפרק ז’

הרמב”ם “הלך אחורנית” מהמשנה. במסכת פסחים פרק י’ כותבת המשנה כמעט נוסח הגדה של פסח — “מוזגין לו כוס ראשון”, “הביאו לפניו”, “והכאן הבן שואל”, “לפי דעתו של בן”, “בכל דור ודור”, “לפיכך אנחנו חייבים”, “הלל” — הכל כרונולוגית, בלי חילוק בין דאורייתא ודרבנן, בלי מבנה לוגי של כללים ופרטים. יש כאלה שמדפיסים הגדות שבהן העמוד הראשון הוא המשניות, כי זה ממש “הגדה של פסח של המשנה.”

הרמב”ם חילק זאת לשניים: פרק ז’ — ההלכות, הכללים, היסודות של מצוות סיפור יציאת מצרים; פרק ח’ — “סדר עשיית מצוה זו” — הסדר המעשי כיצד מקיימים. הרמב”ם החליט: תחילה נאמר את ההלכות (כללים ופרטים), אחר כך נראה כיצד מקיימים. הוא הוציא מתוך הגדה של פסח של המשנה את כל ההלכות.

הלכה א’ — מצוות סיפור יציאת מצרים

דברי הרמב”ם: מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן… שנאמר “זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים”… מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו… כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

פשט

יש מצוות עשה מן התורה לספר על הנסים והנפלאות של יציאת מצרים בליל ט”ו ניסן. צריך להודיע לבנים אפילו אם אינם שואלים. וכל המרבה הרי זה משובח.

חידושים והסברות

1. הרמב”ם עושה מסיפור יציאת מצרים מצוה נפרדת — הרמב”ם “כמעט מחדש” שיש מצוה כזו. הוא מצא זאת בבה”ג (בעל הלכות גדולות), אבל הוא עושה מזה “כאילו מצוה” עם הגדרה ברורה.

2. המצוה היא עצמאית מבנים, שאלות או תשובות — “מצוות הספור אינה קשורה לבנים, לא לשאלות, ולא לכלום.” זהו היסוד של הלכה א’. רק אחר כך באים בנים, שאלה ותשובה וכו’ כפרטים כיצד לקיים טוב יותר.

3. “כל המרבה הרי זה משובח” — למצוה יש מינימום ומקסימום. הרמב”ם אינו אומר בבירור מהו המינימום, אבל אולי המינימום הוא בערך מה שכתוב בהלכות הבאות.

4. לשון “והגדת לבנך” — הרמב”ם רצה להביא את לשון חז”ל כמו שהוא, כי הוא מבין ש”זו כל ההגדה.”

הלכה ב’-ג’ — בנים, לפי דעתו של בן, שאלה ותשובה, שינויים

דברי הרמב”ם: לפי דעתו של בן אביו מלמדו… ועושה שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו…

פשט

צריך לספר לבנים לפי דעתם; צריך לעשות שינויים כדי שישאלו.

חידושים והסברות

1. בנים ושאלה ותשובה הם שני ענינים נפרדים “חיצוניים” — במבנה הלוגי של הרמב”ם: (א) יש מצוה לספר; (ב) פרט/תנאי — אם יש בנים, צריך לעשות זאת להם לפי דעתם; (ג) לבנים — שיהיה בדרך שאלה ותשובה; (ד) ממילא צריך לעשות שישאלו. “אפשר לעשות אחד או השני, הטוב ביותר לעשות שניהם.”

2. השאלה והתשובה היא “כמעט מזויפת” — אפילו כשעושים שינויים כדי שהילד ישאל, זה “כמעט מזייף את השאלה והתשובה” — מארגנים את זה, זה לא ספונטני.

3. שינויים בלי ילדים — מה עושים כשאין ילדים בסדר? הדברים ששואלים במה נשתנה עושים גם בלי ילדים, כי לדברים האלה יש טעם בפני עצמו. אבל דברים כמו “לגנוב את האפיקומן” — “מי גונב את האפיקומן כשיושבים לבד?” יש מחלוקת בביאור הלכה על כך.

הלכה ד’ — מתחיל בגנות ומסיים בשבח

דברי הרמב”ם: מתחיל בגנות ומסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל… ומסיים בדת האמת… וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו… ומסיים בנפלאות ונסים שנעשו לנו ובחירותנו.

פשט

צריך להתחיל בגנות (בושה/צרות) ולסיים בשבח.

חידושים והסברות

1. מקור “מתחיל בגנות ומסיים בשבח” הוא ממזמורי הלל/הודאה — זה “דבר פשוט” שרואים בכל מזמורי ההלל: “מן המצר”, “בצאת ישראל” — תמיד מדברים על כמה רע היה, וכמה טוב עכשיו. גם ב”הודו לה'” של ערב שבת (תהלים ק”ז) שם מספרים על תועים, שבויים, חולים — והקב”ה מושיע אותם.

2. למה צריך להתחיל בגנות — יסוד ההודאה — אדם שמעולם לא היה לו צער, הוא לא מתחיל להודות, “כי זה ברירת מחדל, ככה זה בא.” רק כשהקב”ה עושה חסרון, צרה, מבינים את ערך הישועה.

3. קרבן תודה ומזמור לתודה: בקרבן תודה תמיד היו קודם צרות — חולה שנתרפא, חבוש שיצא, יורדי הים, הולכי מדבריות. זה המודל של מתחיל בגנות: תחילה הגנות (צרה), אחר כך השבח (הצלה).

4. למה לא מודים על ה”ברירת מחדל”? שאלה חדה: למה אין קרבן תודה למי שהיה בריא כל חייו? למה רק כשהיה חולה והבריא? זה לכאורה לא מתאים להשקפה החסידית שצריך להודות על הכל.

5. תשובה — עולם כמנהגו נוהג: כשלא קרה כלום, לא היה שינוי, אין דין הודאה. מוזכר פירוש של”ה — שאין “זכות” לצפות לבריאות. אבל זה נדחה: הקב”ה ברא את העולם “עולם כמנהגו נוהג” — יש זכות לצפות למהלך הטבעי. רק כשמשהו משתנה (צרה והצלה), רק אז יש דין הודאה.

6. הגדרה בריסקאית: בלימוד בריסק — “דין הודאה” קיים רק כשהייתה צרה וניצלו. זו הגדרה הלכתית, לא רק רגש. הרב בריסק ר’ חיים היה עושה הגדרות כאלה.

7. נס מול הכרת הטוב: חילוק בין “דין הודאה” (שדורש צרה/הצלה) לבין “הכרת הטוב” (שהוא משהו אחר). מוזכר חידוש שפירא — שצריך להכיר טובה אפילו לבעל חיים, אבל זה לא אותו “דין הודאה.”

8. מה פירוש “נס”? “נס” בלשון הקודש פירושו תמיד הצלה — ניצול ממשהו. אפילו ב”נסים שבכל יום” במודים — גם שם הכוונה להצלות.

9. [דיגרסיה: “גלה כבודך”] דיון על הנוסח “מי שיצא מן הנפיחה בשעת תפילה” — שם כתוב “גלה כבודך לפניך, ברצוני נקבים נקבים.” זו בושה לאדם, וגם זה מין “נס” — ניצול מבושה.

מחלוקת רב ושמואל במתחיל בגנות

שתי שיטות מה פירוש “גנות”: רב אומר “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו”, שמואל אומר “עבדים היינו.”

שני סוגי גנות: ב”ארמי אובד אבי” (שיטת רב — עובדי ע”ז) זו לא טראומה, אלא ירידה רוחנית. ב”עבדים היינו” (שיטת שמואל) זו צרה פיזית. אלו שני מהלכים שונים במתחיל בגנות.

– אילו אברהם, יצחק, יעקב היו להם רק ילדים צדיקים בלי ירידות, לא היינו מעריכים אותנו כל כך. המתחיל בגנות נותן הערכה עמוקה יותר לעלייה.

הלכה ה’ — רבן גמליאל: פסח, מצה, ומרור

דברי הרמב”ם: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. פסח — על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים… מצה — על שום שנגאלו… מרור — על שום שמררו המצריים…

פשט

מי שלא הזכיר את שלושת הדברים — פסח, מצה, מרור — לא יצא.

חידושים והסברות

שלוש דרכים להבין את דין רבן גמליאל ביחס להגדה:

1. חיובי (פלוס): מלבד מתחיל בגנות ומסיים בשבח, צריך בנוסף לגלות את טעם המצוות. זה מוסיף חיוב נוסף.

2. שלילי (מינוס): רבן גמליאל בא למעט — לא צריך לדבר כל כך הרבה, יוצאים אפילו אם מדברים רק על שלושת הדברים הבסיסיים.

3. אלטרנטיבי: רבן גמליאל אולי יש לו הגדה אחרת מהתנאים הקודמים. התנאים הקודמים אמרו הגדה פירושה מתחיל בגנות; רבן גמליאל אומר, מ”והגדת” לומדים שהגדה פירושה פסח, מצה, מרור — זה הכל.

אצל הרמב”ם אבל זה לכאורה לא אחד משלושת אלה, אלא דין נוסף בהגדה — “מדיני הגדה” או “דברים הנכללים בהגדה”. הרמב”ם מונה זאת כעוד אחד מהדברים הנכללים בהגדה.

רבן גמליאל מחבר סיפור עם מצוות הלילה: רבן גמליאל מראה שסיפור יציאת מצרים אינו מופרד ממצוות הלילה. אי אפשר לעשות סיפור יציאת מצרים בשעה 9 ואחר כך בשעה 10 לשבת לסדר — זה חלק מפסח, מצה ומרור.

רבן גמליאל לשיטתו? אולי לרבן גמליאל יש יסוד אחר לסיפור יציאת מצרים — לא כמו הרמב”ם שמכניס זאת תחת “סיפור יציאת מצרים,” אלא אולי זה חלק מהעבודה של קרבן פסח עם מרורים.

המחלוקת על “לא יצא ידי חובתו”

שיטת רש”י: “לא יצא” פירושו לא יצא מצוות מצה ומרור — כלומר הסיפור הוא תנאי באכילת מצה ומרור. זה מרמז שאולי יש ראשונים שלא סוברים שיש מצוה נפרדת של סיפור יציאת מצרים.

רמב”ן, ר”ן, ריטב”א: “לא יצא” הוא לאו דווקא — הוא כן יצא, אבל לא עשה כראוי.

קושיא על הפירוש “לאו דווקא”: איך אפשר לומר ש”לא יצא” פירושו לא “לא יצא”? כשכתוב בגמרא “לא יצא”, איך אפשר לדחות זאת?

תירוץ: הם מבינים ש”לא יצא” מדבר על הלכות מצה ומרור — וזה לא יכול להיות שלא יצא מצה ומרור כי לא הזכיר פסח מצה מרור. לכן צריך לומר “לאו דווקא.”

אבל אם לומדים כמו הרמב”ם ש”לא יצא” פירושו לא יצא עיקר חובת הגדה — המינימום של סיפור — אז “לא יצא” יכול להיות כפשוטו. אדם שהאריך בכל הענינים אבל לא הזכיר את הבסיס של פסח מצה מרור, באמת לא קיים את עיקר חובת הגדה.

ראיה מההקשר במשנה: המשנה אומרת “וכל המוסיף ומאריך הרי זה משובח” — חשוב מאוד להרבות. אבל מיד אחר כך בא דין רבן גמליאל: אפילו אם אתה מרבה, אם לא הזכרת את שלושת הדברים הבסיסיים, לא יצאת. זה מתאים יותר לפירוש ש”לא יצא” הוא כפשוטו.

טענה נגדית: אם “לא יצא” הוא לאו דווקא, המשנה הייתה צריכה לכתוב בלשון חיוב: “כיון שאמר שלשה אלו יצא ידי חובתו” — לא בלשון של “לא יצא.” הלשון השלילי מתאים יותר ל”לא יצא” ממשי.

“ודברים אלו הן הנקראים הגדה” — סוף הלכה ה’ / הלכה ז’

דברי הרמב”ם: “ודברים אלו הן הנקראים הגדה”

פשט

הרמב”ם מסכם ש”הגדה” מורכבת מהיסודות הבאים: (1) שאלות ותשובות עם שינוי, (2) מתחיל בגנות ומסיים בשבח, (3) הסבר פסח, מצה ומרור.

חידושים

“ודברים אלו” — מה הכוונה? הרמב”ם מתכוון שארבע ההלכות (שאלה/תשובה, מתחיל בגנות, פסח/מצה/מרור) הן ההגדרה של הגדה. “ודברים אלו הן הנקראים הגדה” — זה סוף הלכות הגדה. לא מינימום, אלא זה מה שהגדה פירושה.

“אם רוצים לעשות נוסח הגדה משלכם”: צריך שלושה (שניים וחצי) דברים: (א) שאלה עם תשובה עם שינוי, (ב) מתחיל בגנות ומסיים בשבח, (ג) פסח מצה ומרור.

הלכה ו’ — בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו

דברי הרמב”ם: בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר “ואותנו הוציא משם”. ועל דבר זה צוה הקב”ה בתורה “וזכרת כי עבד היית” — כאילו אתה בעצמך היית עבד.

פשט

בכל דור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא עכשיו ממצרים — לא רק כזיכרון היסטורי, אלא כחוויה חיה ורעננה.

חידושים והסברות
1) גירסא “להראות” מול “לראות”

גירסת הרמב”ם היא להראות את עצמו (בכל הגירסאות), לא לראות את עצמו כמו בנוסחאות אחרות. ההבדל משמעותי:

לראות = דבר פנימי, רגש, מדמיינים את עצמנו, משתמשים בדמיון.

להראות = צריך להראות זאת, זה חייב להיות מעשה חיצוני.

שלוש אפשרויות: (א) לרמב”ם הייתה גירסא “להראות” במשנה; (ב) לרמב”ם הייתה “לראות” אבל הבין שהכוונה “להראות”; (ג) הוא התכוון להבהיר את הפשט.

2) הפסוק “ואותנו הוציא משם”

דיוק הרמב”ם: “ואותנו” לא מדבר רק על דור יציאת מצרים. מאחר שזו מצוה לדורות, “אותנו” חייב תמיד להתכוון לנו — בכל דור. הפסוק מדברים ו’ (תשובה לבן חכם): “עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ ממצרים… ואותנו הוציא משם”.

3) הפסוק “וזכרת כי עבד היית”

הרמב”ם מביא את הפסוק “וזכרת כי עבד היית” כמקור. זה חידוש גדול, כי פשט הפסוק (בעשרת הדברות, לגבי שבת, או לגבי רחמנות על עבד) לא מדבר על ליל הסדר. הרמב”ם עצמו חיבר את הפסוק עם ענין ליל הסדר.

למה הרמב”ם בחר דווקא בפסוק זה? כי פשט הפסוק הוא שצריך לזכור ממש שהיינו עבדים — לא הסבא, אלא אתה. הפסוק אומר “כי עבד היית” — אתה עדיין במצב מסוים של “עבד”.

הרמב”ם מוסיף את המילה כאילו — “כאילו אתה בעצמך היית עבד” — שלא כתובה בפסוק. זה אותו דיוק כמו ב”ואותנו הוציא משם” — הפסוק מדבר פשוטו על הדור הראשון, אבל אנו אומרים זאת כאילו זה מדבר עלינו.

קשר לרמב”ן: הרמב”ן על הפסוק “וזכרת כי עבד היית” (בצדקה) אומר שהתורה רוצה שאדם ישתמש בדמיון — להעמיד את עצמו במצב העני, כי “אתה היית עני”. זה מראה שהתורה עצמה מתחשבת בכוח הדמיון — אדם שלא היה עצמו במצרים (אלא סבו) יכול להשתמש בדמיון. זה תומך ב”לראות את עצמו כאילו” של הרמב”ם.

4) “כאילו” — מה הכוונה?

המושג “כאילו” פירושו שאדם משתמש בדמיונו (אימג’ינציה) כדי להרגיש כאילו הוא עצמו יצא. הרמב”ם מבין שזה לא רק ביטוי רטורי, אלא חיוב ממשי להשתמש בכוח הדמיון.

קושיא: בהגדה עצמה “ואותנו הוציא משם” נדרש שאנחנו באמת יצאנו (לא כאילו). איך זה מתאים ל”כאילו” של הרמב”ם? זו נשארת שאלה.

5) האם “כאילו” נוגע לכל שבת?

אם צריך לזכור יציאת מצרים כל יום (ושבת), האם צריך כל פעם את ה”כאילו”? המסקנה שה”כאילו” ספציפי לליל פסח, לא לכל שבת.

6) המקורות: משנה, גמרא, והגדה — שלוש לשונות

המשנה (פסחים קט”ז ע”ב): “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו” — בכתבי יד מסוימים אין פסוק לידה. בנוסחאות אחרות מובא הפסוק “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” — הדיוק מהמילה “לי” (לי).

רבא בגמרא: “צריך שיאמר ואותנו הוציא משם” — זו לשון רבים, “אותנו”.

נוסח ההגדה שלנו: מביא שניהם — תחילה “בעבור זה עשה ה’ לי” ומיד אחר כך “לא את עצמו בלבד גאל הקב”ה אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר ואותנו הוציא משם“.

החידוש שבהגדה שלנו מאוחדות שתי הלשונות — לשון יחיד (“לי”) ולשון רבים (“אותנו”).

7) מה כוונת רבא?

אם במשנה אין פסוק (כמו בכתבי יד מסוימים), פירוש רבא: הדרך לקיים “לראות את עצמו” היא באמירת הפסוק “ואותנו הוציא משם” — לא אומרים “הוא הוציא את אבותינו”, אלא “הוא הוציא אותנו“. זה הביטוי המעשי של “כאילו”.

אם במשנה כן כתוב הפסוק “בעבור זה עשה ה’ לי”, צריך להבין מה רבא מוסיף ב”ואותנו”. הרשב”ם לומד

שרבא אומר: הפסוק “ואותנו הוציא משם” הוא להראות את עצמו כאילו יצא — זו הראיה.

8) תוספת הרמב”ם של “עתה” (עכשיו)

הרמב”ם כותב “כאילו הוא בעצמו יצא עתה” — הוא מוסיף את המילה “עתה”, שלא כתובה במשנה. החידוש: לא שיצאתי בשנה שעברה, אלא עכשיו, ממש עכשיו, כל שנה מחדש.

איך זה מתאים לפסוק? הרמב”ם מתכוון שבאמצעות מה שאדם עושה פסח, מצה ומרור — הוא משחזר את החוויה — הוא מרגיש זאת “עתה”, עכשיו. במרור מרגישים את הטעם המר, במצה את החיפזון — זה הופך את זה לחוויית “עתה”. אפילו אותו דור לא חווה זאת ממש (הם נולדו במדבר), אלא “עתה” פירושו שכל דור צריך לחדש זאת.

9) “שעבוד מצרים” — לא סתם “יציאת מצרים”

הרמב”ם כותב “שעבוד מצרים” — לא סתם “יציאת מצרים”. אולי כי “שעבוד” קל יותר לאדם לדמיין — אפשר לדמיין שעבוד, יותר מיציאה היסטורית ספציפית.

10) “כאילו” — פירוש חסידי?

כל הענין של “כאילו” הוא למעשה ענין של חסידות — לא רק לספר סיפור ישן, אלא שיהיה בדרך הודאה בהתלהבות, כמו אדם שממש עכשיו ניצל. לא מספיק לומר “פסח מצה ומרור כי לאבותינו היה נס כזה” — זה צריך להיות עם רגש חי. אבל זה מסומן כ”פירוש חסידי” — שואלים האם זה באמת פשט המשנה או תוספת מוסרית.

11) [דיגרסיה: ה”אילו” — היסטוריה אלטרנטיבית]

“אילו לא הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים” — אם הקב”ה לא היה מוציא אותנו, עדיין היינו משועבדים. זו לא רק שאלה רטורית — זה מדבר על אותך, לא רק על אבותיך. כי אם הם לא היו יוצאים, אתה באמת עדיין היית שם. זו טענה רצינית ש”כאילו” אולי לא כל כך “כאילו” — זו ממש מציאות שאתה תוצר של יציאת מצרים. ה”אילו” הזה כתוב בהגדה שלנו בעבדים היינו, לא בקטע של “בכל דור ודור” — מה שמעניין מבחינה מבנית.

12) [דיגרסיה: ה”דיינו” — “משק אילו”]

כל ה”דיינו” גם בנוי על “אילו” — “אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים, דיינו” — סדרה של אילו. כל המגיד חדור במוטיב הזה של “מה היה אם לא”.

הלכה ז’ (סוף) — “ודברים אלו הן הנקראים הגדה” / לפיכך אנחנו חייבים

דברי הרמב”ם: לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח… למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו… ודברים אלו הן הנקראים הגדה.

פשט

הרמב”ם מסכם שכל דיני הלכות א’-ו’ — שאלה/תשובה, מתחיל בגנות, פסח/מצה/מרור, בכל דור ודור — כל זה ביחד הוא מה ש”הגדה” פירושה.

הלכה ח’ — מבנה ליל הסדר: ד’ כוסות, הסבה, חרוסת

הרכבת הרמב”ם עצמו

הרמב”ם סיים בהלכה ה’/ז’ את “הלכות הגדה”. מהלכה ח’ והלאה הוא עובר לדינים אחרים של ליל הסדר. זה לא כתוב כך במשנה — הרמב”ם עצמו הרכיב את הסדר:

1. סיפור יציאת מצרים — מצוות דאורייתא

2. דרך חירות — אכילה ושתייה בדרך חירות

3. ארבע כוסות — מצוות דרבנן

4. הסבה — מצוות דרבנן

5. חרוסת — מצוות דרבנן

6. מרור — (מוזכר)

אז: מצוות דאורייתא אחת (סיפור) וכמה מצוות דרבנן.

ד’ כוסות — שיעור, עני, תינוקות

שיעור כוסות

דברי הרמב”ם: “ושיעור כל כוס מהם רביעית”

אפילו עני שבישראל

דברי הרמב”ם: אפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין.

חידושים:

1. חירות לא פירושה עושר. כל היהודים יצאו ממצרים, אפילו עניים. עשיר אוכל כל יום ארבע כוסות — זה לא חידוש. החידוש שעני שותה ארבע כוסות. ואם אין לו — זה מצדקה. כי ארבע כוסות זה לא מותרות, זה חיוב. צדקה לא מחלקת מותרות, אלא חיובים.

2. חידוש פרדוקסלי: החיוב לשתות ארבע כוסות הוא למעשה החלק עבדות (אי אפשר להתחמק), בעוד ההסבה היא החלק חירות. כלומר: החיוב עצמו הוא עבדות, אבל האופן שעושים זאת (בהסבה) הוא חירות.

3. קשר ל”וזכרת כי עבד היית”: אפשר לומר שהדין של עזרה לעני בארבע כוסות קשור ל”וזכרת כי עבד היית” — זכור שהיית עבד, לכן תוודא שלעני יש. זה גם מקל על העני להרגיש דרך חירות — הוא ממש היה במצב רע, ועכשיו עזרו לו, הוא יכול “לראות את עצמו כאילו יצא”.

4. משנת יעב”ץ מביא חידוש: בכלל אין נותנים צדקה לעני כדי שיוכל לקיים מצוות — אלא שיהיה לו מה לאכול. אבל בפסח, שבו הסעודה עצמה היא עם יין והסבה (דרך חירות), זה נכנס לצדקה לסעודה.

5. ערוך השולחן (ר’ בנימין אהרן פרנקל): “ומחייבין אותו ללוות או למכור כסותו לשתויי ארבע כוסות מדרבנן.”

ד’ כוסות — דאורייתא או דרבנן?

לשון הרמב”ם: “חייב בלילה הזה ארבע כוסות של יין” — בלי שהוא אומר “מדברי סופרים” (בניגוד לחרוסת שבה הוא אומר “מצוה מדברי סופרים”).

חידושים:

– לשון הרמב”ם יכולה לרמז שלארבע כוסות יש יסוד דאורייתא, הקשור ל”חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”.

לעומת זאת: הרמב”ם לא סובר ש”לראות את עצמו” היא מצוות דאורייתא נפרדת. הוא לומד זאת מפסוק, אבל הוא לא מונה זאת כמצוה נפרדת במנין המצוות שלו. זה דין באיך סיפור יציאת מצרים צריך להתנהל — כל הדינים (ד’ כוסות, הסבה, מצה) הם הכנות ואופנים של סיפור יציאת מצרים.

הרב בריסק (ר’ יצחק זאב הלוי): עצם הדין של “לראות את עצמו כאילו יצא” הוא מן התורה, אבל איך מקיימים זאת למעשה (דרך יין, הסבה) — זה דין דרבנן.

משנת יעב”ץ מוזכר כמי שמנסה לומר שזה דאורייתא.

תינוקות וד’ כוסות

הרמב”ם אומר רק “אחד אנשים ואחד נשים” אבל משמיט “תינוקות”, למרות שהגמרא (פסחים קח:) אומרת בפירוש “אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות.”

חידושים:

1. מחלוקת רמב”ם עם תוספות: תוספות סובר שאפילו תינוקות צריכים ד’ כוסות (כתנא קמא), אבל הרמב”ם פוסק כרבי יהודה שאומר “מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא מחלקין להם קליות ואגוזים בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.” גם הגור אריה מביא שתינוקות אינם חייבים.

2. איך הרמב”ם לומד את הגמרא: רבי יהושע בן לוי אומר “נשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס” — הוא מזכיר רק נשים, לא תינוקות. הרמב”ם מבין שר’ יהושע בן לוי חולק על תנא קמא לגבי תינוקות — בנשים יש טעם של “שאף הן היו באותו הנס,” אבל בתינוקות אין טעם כזה, וחינוך לבדו לא מספיק לחייב יין שאינו מתאים להם.

3. פירוש הרשב”ם: “מה תועלת יש לתינוקות ביין” פירושו שהם פטורים מן המצוות. אבל זה קשה — אם הם פטורים מן המצוות, למה הוא אומר “אלא מחלקין להם קליות ואגוזים”? זה גם ענין מצוה!

4. ה”למטה אליעזר” עונה: הפירוש לא שהם פטורים מן המצוות בעצם, אלא שיין אינו מתאים לילדים — הם לא אוהבים אותו, זה לא מתאים להם. אבל רוצים לחנך אותם, אז יחנכו אותם “על פי דרכם” — עם קליות ואגוזים במקום יין.

5. סברת המהרש”א: יין גורם לילדים להירדם, וזה הפוך מהמטרה — רוצים שלא יירדמו כדי שישאלו. להפך, צריך לתת להם דברים שישמרו אותם ערים (קליות ואגוזים). אצל מבוגרים הם יכולים להתמודד עם יין — זה משמח אותם, לא מעייף.

[דיגרסיה: חינוך קטנים]

ילד קטן שלא יכול לאכול מצה קשה (למשל תינוק בן שנה) — איך מקיימים חינוך? רבי יחיאל מאיר טען שחייבים לקנות מצה מיוחדת שהילד יכול לאכול (מצה רכה, או להשרות). הוא הלך לר’ שמואל אוירבך עם החידוש הזה, שדחה זאת.

הסבה

אפילו עני שבישראל

דברי הרמב”ם: “ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב”

פשט

אפילו העני ביותר חייב בהסבה. הסבה לא צריכה ריהוט מיוחד — אפשר להישען על הרצפה, על ספסל, בכל מקום.

חידושים:

העני יכול לטעון: “אצלי זה בכלל לא נראה כמו חירות!” החידוש שאפילו כשזה לא נראה כמו חירות, ההסבה עצמה היא מעשה חירות — “העשירות היא לא כאילו, העשירות היא באמת.” חירות היא לא דמיון של עושר, אלא מציאות אמיתית של חופש שחלה אפילו על עני.

אשה והסבה

הרמב”ם פוסק שאשה רגילה אינה צריכה הסבה, אבל אשה חשובה כן צריכה הסבה.

פשט

אשה רגילה היא “בטלה לבעלה” — אין לה מעמד של חירות שדורש הסבה. אבל אשה חשובה כן יש לה חירות.

חידושים:

1. הגדרת רבינו מנוח של “אשה חשובה”: הוא אומר שהכוונה לאלמנה, גרושה — אשה עצמאית שאינה תחת סמכות בעל. או: “אשה יראת השם, בת גדולי הדור, כלולה בשבחי עצמה” — אם מציאות כזו קיימת. פירוש אחר: זה תלוי אם יש לה פרנסה/עבודה משלה — זה פירוש סביר יותר.

2. השוואה לעבד בפני רבו מול תלמיד אצל רבו: הרמב”ם אומר מאוחר יותר שעבד בפני רבו אינו צריך הסבה, אבל תלמיד אצל רבו כן. רבינו מנוח מתקשה בחילוק: עבד צריך לפעמים עמידה בפני רבו, הוא לא הולך ברשות — אין לו חירות. אבל תלמיד יש לו יותר חופש ביחסיו לרבי. כך גם באשה — היא כמו עבד אצל בעלה, לא כמו תלמיד.

3. ר’ בן ציון אבא שאול (שמש של ר’ עזרא עטיה) סובר שגם אשה צריכה הסבה.

עבד בפני רבו / תלמיד בפני רבו

שיטת הרמב”ם: תלמיד בפני רבו אינו צריך הסבה (אלא ברשות), ועבד בפני רבו גם לא.

חידושים:

1. חילוק בין בן לתלמיד: לבן אין כל כך מרחק מאביו כמו לתלמיד מרבו. מובא ספר שמדייק מיעקב אבינו שילדים מדברים לאב ב”אתה” (לא “אתם”) — זה מנהג אשכנז — כי הם קרובים לאב. עשו אמר “קום אבי” ויעקב דיבר ישירות.

2. לאב יש הנאה כשהוא רואה את הבן מיסב — הוא לא משתוקק לכבוד, להפך, הוא נהנה מזה. אבל אצל רבי זה אחרת — מורא רבו דוחה הסבה. מורא רבו כמורא שמים.

3. אצל חסידים מצוין שאצל רבנים גדולים העולם לא עושה הסבה, אלא מי שיש לו רשות מיוחדת.

4. לגבי עבדים: הם בכלל לא חייבים בד’ כוסות, וההיתרים של הסבה רלוונטיים רק לד’ כוסות. עבד לא יכול להרגיש נוח בהסבה כי זה לא דרך עבדות.

הסבה על שמאל — לא ימין

לשון הרמב”ם: הסבה רק על שמאל, לא על ימין.

חידושים:

1. טעם הגמרא הוא “שמא יקדים קנה לושט” (סכנה). אבל לשון הרמב”ם “אינה הסבה” משמע שהסבה על ימין בכלל אינה דרך הסבה — לא בגלל סכנה צדדית, אלא כי אי אפשר לאכול ביד ימין כששוכבים על ימין. זה הפשט האמיתי — הסבה באה כך ששוכבים על שמאל ואוכלים בימין.

2. הגהות מיימוניות מביא ר’ אביה (מחכמי לוניל) שבזמננו ישיבה כדרכנו (ישיבה רגילה) היא כבר דרך חירות, ואין צורך לשכב. אבל זו שיטה יחידאה שלא מתקבלת.

3. ר’ שרקי יש לו וידאו שבו הוא מדגים איך הסבה אמיתית דרך חירות נראית — צריך להיות נוח, רגוע, עם הידיים על השולחן.

מתי צריך הסבה?

לשון הרמב”ם: “אלו הן שצריכין הסיבה: בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבע כוסות הללו. ושאר אכילתו ושתייתו, אם היסב הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך.”

פשט

לכתחילה צריך הסבה רק בכזית מצה וד’ כוסות. שאר הסעודה — אם כן, משובח; אם לא, גם טוב.

חידוש

הלשון “הרי זה משובח” הוא כמו “כל המרבה הרי זה משובח” — עדיף לאכול את כל הסעודה בהסבה, אבל לא מעכב.

מזיגת ד’ כוסות

לשון הרמב”ם: “ארבע כוסות הללו צריכין למזוג אותן כדי שתהא שתייה עריבה.”

פשט

צריך למהול את היין במים כדי שתהיה שתייה נעימה ונוחה.

חידושים:

1. מהלשון “שתייה עריבה” אפשר לחשוב שמיץ ענבים יהיה טוב — אבל מובהר בבירור: מיץ ענבים אינו יין. צריך יין. יינות קלים או יינות קוקטייל הם שאלה, אבל מיץ ענבים בכלל אינו יין (“יין וירטואלי”).

2. [דיגרסיה: יין מול מיץ ענבים לד’ כוסות] — מיץ ענבים לקידוש הוא “יותר גרוע מרפורמים” — “לא זה מה שהקב”ה התכוון במצוות התורה.” זה מושווה להדלקת מנורה בחשמל. למעשה, יין קל (כמו ברטנורה, 5%) עדיף על מיץ ענבים — “בוודאי שיש לו דין יין.”

רביעית יין חי — שיעור היין בין ארבע כוסות

דברי הרמב”ם: רביעית יין חי בין כל ארבע הכוסות.

פשט

שיעור רביעית יין חי אינו לכל כוס בנפרד (זה כבר נאמר קודם — שיעור כל כוס מלא רביעית), אלא זה מדבר על היין החי (הלא ממוהל) שמערבבים במים. סך הכל צריך להיות רביעית יין חי בין כל ארבע הכוסות ביחד.

חידושים:

1. החשבון: אם מערבבים רבע יין עם שלושה רבעים מים (שזה שיעור המזיגה), יוצא שמארבע כוסות ביחד יש רביעית יין חי. זה אומר שכל כוס יש בה בערך רבע מרביעית יין חי.

2. למה יש שיעור של רביעית יין חי בין ארבעתן? זה לא דין נפרד בשיעור, אלא חישוב פשוט — כשמערבבים לפי יחס המזיגה, יוצא רביעית יין חי.

3. הרמב”ם אומר בפרק ח’ הלכה א’ שמערבבים “לפי דעתו של השותה” — לאורח גם יש דעה כמה מים הוא רוצה לערבב.

שתה ארבע כוסות שאינו מזוג — יצא ידי ד’ כוסות ולא יצא ידי חירות

דברי הרמב”ם: שתה ארבע כוסות אלו מיין שאינו מזוג — יצא ידי ארבע כוסות אבל לא יצא ידי חירות.

פשט

מי ששותה ד’ כוסות עם יין לא ממוהל יצא מצוות ד’ כוסות, אבל לא את ענין החירות.

חידושים:

1. חידוש גדול: הרמב”ם מגלה כאן שד’ כוסות אינן רק דין בחירות — יש שני ענינים נפרדים: (1) מצוות ד’ כוסות עצמה, ו-(2) ענין החירות. אפשר לצאת באחד בלי השני.

2. המקרה ההפוך: שותה ארבעה כוסות מזיגה בפני עצמה — יוצא ידי חירות ולא יוצא ידי ארבעה כוסות. זה מוכיח בבירור ש”חירות” פירושה ליהנות מהיין (היבט ההנאה), ו”ד’ כוסות” פירושה הדרך הספציפית איך צריך לעשות זאת (המבנה של ארבע כוסות עם ברכותיהן).

שיעור שתיית כל כוס — רוב רביעית

אין צורך לשתות את כל הכוס, אלא רוב רביעית.

פשט

שיעור השתייה לכל כוס הוא רוב רביעית, שזה בערך 2-3 אונקיות לפי המקילים.

ברכה בפני עצמה על כל כוס

דברי הרמב”ם: כל כוס וכוס מארבע כוסות מברך עליו ברכה בפני עצמה. כוס ראשון — קידוש היום. כוס שני — קורא עליו את ההגדה. כוס שלישי — ברכת המזון. כוס רביעי — גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר.

חידושים:

1. האם עושים בורא פרי הגפן על כל כוס? הרמב”ם לא אומר במפורש על בורא פרי הגפן.

2. האור מנחם לומד ש”ברכה בפני עצמה” פירושה באמת בורא פרי הגפן על כל כוס — “בכל חד וחד מברכין בורא פרי הגפן.”

3. אבל אפשר גם ללמוד ש”ברכה בפני עצמה” פירושה הברכה/ענין הספציפי השייך לכל כוס (

קידוש, הגדה, בהמ”ז, הלל) — לא בורא פרי הגפן.

4. נשארת שאלה האם ההגדה היא הפסק בין הכוסות לגבי בורא פרי הגפן.

בין הכוסות — שותה; בין שלישי לרביעי — אינו שותה

דברי הרמב”ם: “ובין הכוסות הללו אם רצה לשתות שותה, בין שלישי לרביעי אינו שותה.”

פשט

בין שלוש הכוסות הראשונות מותר לשתות, אבל בין שלישי לרביעי אסור.

חידושים:

1. הטעם: כדי שלא ישתכר לפני שמסיים הלל. צריך להיות בשכל צלול להלל.

2. קושיא: למה היין הנוסף שהוא שותה לא יכול להיות הכוס הרביעי? כי הוא עדיין צריך לומר הלל, ולא רוצים שכבר יהיה שיכור בזמן זה.

חרוסת — מצוה מדברי סופרים

דברי הרמב”ם: חרוסת מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט שעבדו אבותינו במצרים.

פשט

חרוסת היא מצוות דרבנן, זכר לחומר (טיט) שאבותינו עבדו בו במצרים.

חידושים:

1. הרמב”ם לא אומר שחרוסת נועדה להמתיק (למתן) את המרור. הוא מביא רק את הטעם של “זכר לטיט.”

2. המגיד משנה אומר שהרמב”ם פוסק כרבי אלעזר בן צדוק שאומר “מצוה” (במשנה כתוב “אין חרוסת מצוה” לפי תנא קמא, אבל ר”א בן צדוק אומר מצוה).

3. הלחם משנה מביא סתירה מהפירוש המשניות: בפירוש המשניות הרמב”ם אומר שלפי ר”א בן צדוק חרוסת היא “צורך המרור מצוה” (צורך למרור), וכאן במשנה תורה הוא אומר שזו מצוה בפני עצמה.

4. האם ר”א בן צדוק מתכוון שזו מצוות דאורייתא? לא — כי הגמרא שואלת “מאי מצוה?” ועונה שזו תקנת חכמים (דרבנן). על דרבנן גם אפשר לברך.

איך עושים חרוסת?

דברי הרמב”ם: תמרים וגרוגרות וצימוקים — מבשלים אותם, כותשים אותם, ומוסיפים תבלין (תבלינים).

חידושים:

1. “תבלין” פירושם תבלינים — זה כמו ה”דיפ” (טבילה). החרוסת היא הדיפ שבו טובלים.

2. מה עושים עם החרוסת? הרמב”ם אומר “זכר למקדש” — במקדש היה מונח על השולחן כמו דברים אחרים. טובלים את הכרפס בזה (לא את המרור).

מרור — מצוות עשה מן התורה בזמן המקדש

דברי הרמב”ם: אכילת מרור מצוה מן התורה בזמן שיש קרבן פסח, שנאמר “על מצות ומרורים יאכלוהו.” בזמן הזה מדברי סופרים.

פשט

מרור הוא מצוות מן התורה בזמן שיש קרבן פסח. בזמן הזה מרור הוא מדרבנן, תלוי באכילת הפסח.

חידושים:

1. המינים: מרורים הם: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, ומרור.

2. לח או יבש: אפשר לאכול אותו טרי (לח) או יבש (רק את הקלח/גבעול).

3. מבושל: אם בישלו אותו (שלקן, כבשן, בשלן) לא יצא, כי הוא מאבד את חריפותו — הטעם המר הוא עיקר המצוה.


תמלול מלא 📝

סיכום פרק ז’ של רמב”ם הלכות חמץ ומצה — דרכו של הרמב”ם בסיפור יציאת מצרים

הקדמה — סיכום פרק ז’

דובר 1:

רבותי, האם יש כאן חומר המצב? אה, סיימנו את סיפור יציאת מצרים. אנחנו בפרק ז’. הוא אומר תלמידי.

דובר 2:

הם לא אומרים לי רבותי.

דובר 1:

אוקיי, אוקיי, אוקיי. הייתי רוצה יותר לומר חברים יקרים. תלמידים, תלמידים, זה נשמע רע.

דובר 2:

מה זה? זו עובדה, לא שיפוט. הם שומעים עכשיו את השיעור שלך.

דובר 1:

העובדה היא שהם צריכים לקרוא לי חסידים, כמו שאמרת קודם, אוקיי? יש לי כל כך הרבה כבוד עצמי שאני לא רוצה בעצמי…

דובר 2:

היום קראו יחי אדוננו לפני השיעור. האם זה היה פעם לפני כן?

דובר 1:

מאה אחוז. היהודים ההונגרים ידעו איך לעשות את זה. ואחרים כך, שנכדיהם יודעים איך לכבד את הרבי.

דובר 2:

מעניין. אפילו לפעמים זה קורה לפני… אבל יותר חסידים הונגרים.

דובר 1:

ברוך השם, דוד, זה לא דווקא. זה רק החסידים ההונגרים שמכירים מהחתם סופר. לחסידים ההונגרים יש דבר כזה שהרבי שלי נסע בקדילק. מה איכפת לי שהרבי שלך נסע בקדילק? הוא נוסע בקדילק, לא? למה הוא רוצה שלרבי שלו יהיו חסידים שלו? כי חסר לו ביטחון עצמי?

דובר 2:

לא, אני חושב שיש תוכנית לכלום כזה. מובן שזה בא מגדילה עם זה.

דובר 1:

לא רק. בלייקווד למשל, ראש הישיבה צריך לשבת על ספסל שבור. הוא בכל זאת ראש ישיבה. אתה אוהב אותו, לא? אתה לא רוצה שיהיה לו כסא נוח?

בכל אופן, כשזה מגיע לכאן, אני חושב שחברים זו מילה טובה. הלוואי שאהיה חבר לאנשים אחרים, שאהיה חבר לעצמי.

דובר 2:

אני מתכוון שהם מחשיבים את עצמם כי, כל שלושה דברים עלי.

דובר 1:

לא, הם כבר למדו.

דובר 2:

אה, הם לא למדו?

דובר 1:

הם לא למדו מספיק.

דרכו של הרמב”ם — “לאחור” מהמשנה

דובר 1:

אוקיי, אז בואו ננסה לסיים לסכם מה אנחנו יכולים ללמוד מכאן. מה אנחנו יכולים לומר מכאן, כי אני צריך שיהיה לי מה לומר.

מה שלמדנו הוא שהרמב”ם, אוקיי, הלך לאחור, זה הסיפור שלי. הרמב”ם הלך לאחור.

המשנה וההגדה של פסח

במשנה, הוא כותב במשנה, בהגדה של פסח, או ההגדה של פסח היא על כל פנים. לא, לא, לא, רגע, רגע, תן לי להסביר לך שנייה.

הוא כותב במשנה בהגדה של פסח, שאולי יותר עתיקה מהמשנה, אני לא יודע בדיוק. יש חקירה על המשנה במסכת פסחים, שם יש קטע הגדה, והיא שעמדה. משניות הולכות אחרי הכל, משניות הן כמו סידור כזה דבר. והשאלה על המשנה באה כך אחרי ההגדה של פסח, לאו דווקא הייתה הגדה, אבל משהו הגדה כבר היה.

אני אומר את כל המשנה, תסתכל בערבי פסחים, אתה חייב לראות שהוא הולך כך ערבי פסחים לילה, ומוזגין לו, ויש לך משניות?

דובר 2:

ראיתי, הוא הולך בסדר הגדה.

דובר 1:

לא רק עם הסדר, נראה כמעט שהוא אומר נוסח הגדה. זה אפילו קטע נוסח הגדה ראיתי. כתוב לפיכך גם ב…

דובר 2:

כן, יש כאן?

דובר 1:

כן. הנה יש לך פסחים פרק יוד, יא. תראה.

דובר 2:

אה, זה מתחיל עם מוזגין, ד’ כוסות, מוזגין לו כוס ראשון, לא, לא כתוב יין מזוג, מוזגין לו. הביאו לפניו, מוזגין לו, וכאן הבן שואל, לפי דעתו של בן, רבי אליעזר אומר, בכל דור ודור, לפיכך אנחנו חייבים, הלל.

דובר 1:

פחות או יותר המשנה כותבת את ההגדה של פסח. יש כאלה שמדפיסים הגדות, יהיה העמוד הראשון יהיה המשניות. כי זה כמו, יכול להיות שזה ממש ההגדה של פסח של המשנה, וזו ההגדה.

המשנה היא סידור, לא רק הלכה

עכשיו, מה שאני מתכוון לומר עם זה, הוא שזה כבר קצת סידור, זה לא רק כמו הלכה. המשנה לא הולכת כמו הרמב”ם עם המבנה הלוגי, מה העיקר הדין, ומה הכלל, מה הפרטים, וכן הלאה. המשנה מספרת את המעשה. הזמן לפי מה ש…

דובר 2:

כן, אבל עכשיו המשנה היא כבר סידור כמעט.

דובר 1:

זה כבר כל המעשה. לא עושים שום חילוק בין דאורייתא ודרבנן, עם באים ל… אומר הוא, זה מעשה, זה סיפור יציאת מצרים.

הרמב”ם מחלק — פרק ז’ ופרק ח’

דובר 2:

נכון. אבל הרמב”ם הקדוש רצה כן לחלק את שני הדברים, נכון?

דובר 1:

הרמב”ם כתב פרק ז’, הוא מדבר על מצוות. הוא מדבר על המצווה של סיפור יציאת מצרים. אומר הוא, “אני מחדש כמעט שיש מצווה כזו”. אני מתכוון שהוא מצא בבה”ג, אבל הוא אומר, הוא עושה מזה כמו מצווה. והמצווה היא, “והגדת לבנך”. זו הלשון, זו כל ההגדה.

הרמב”ם לקח מאוד ברצינות את הלשון להוריד. הרמב”ם רצה לומר שיש מצווה, והוא אומר כמו שחז”ל אומרים שיש מצווה. בדיוק.

ולא רק את זה הוא חשב, הרמב”ם חילק. בפרק ח’ אומר הרמב”ם הגדה. כאן, פרק ח’ אומר הרמב”ם, “סדר עשיית מצוה זו”, סדר, יש רמב”ם סדר, ממש הסדר. אבל כאן הרמב”ם חשב, אם יש הלכות, בואו קודם נאמר את ההלכות, הכללים והפרטים של ההלכות, אחר כך נראה איך זה מקיים להיות.

אז הרמב”ם הלך לאחור, הוא החליט מתוך ההגדה של פסח של המשנה, כל ההלכות.

המבנה הלוגי של הרמב”ם

כשאנחנו הולכים כמו לא כמו הרמב”ם, היינו אומרים למשל שהפסוק אומר, אתה הולך לעשות את כל הדברים והילד שלך ישאל אותך. לא לוקחים עכשיו מהפסוק, הלשון, לוקחים על סיפור יציאת מצרים. מהפסוק אפשר בוודאי לומר שזה מעשה. המשנה אומרת שיש משנה שאומרת שמתנהגים כך כל שנה, אבל המשנה מספרת מעשה איך מתנהגים.

ואצל הרמב”ם הוא חשב, אוקיי, יש הלכות מסוימות, דברים מסוימים שצריך קיום לצאת, אני יודע. למשל מה שלמדנו, צריך להיות מספר, וצריך לפי דעת של בן, וצריך לעשות שאלה, וצריך לעשות מתחיל בגנות. אלה כמו הלכות שצריך לעשות.

אחר כך איך מקיימים את ההלכות זה כבר כמו עוד פרטים. וזה הרמב”ם הניח עם זה. אני לא יודע בדיוק איך הרמב”ם מבין את זה, אבל זה חמש ההלכות הראשונות בספר הזה, בפרק הזה. זה הכללי בעיני הרמב”ם, אם אני יכול להבין, זה הכללים.

אתה יודע מה? אתה רוצה לעשות הגדה של פסח משלך? תוודא שזה כולל את המתכון, המרכיבים, היסודות. בדיוק איך, אולי לא מעכב. וזה בכלל כן מעכב. אם כי אמרתי שזה גם לא מעכב, זה גם התחכמות שהמשנה אמרה, כי עושים בלי שאלה ותשובה, מה קרה? זה כמעט כמו מזויף השאלה ותשובה.

חזרה על חמש ההלכות

דובר 1:

אז, אצל הרמב”ם כן הבין כך. אם אנחנו הולכים עם הרמב”ם, הרמב”ם היה אומר כך, בואו נחזור על חמש ההלכות.

הלכה א’ — המצווה של סיפור יציאת מצרים

ההלכה הראשונה היא, יש מצווה שצריך לספר בליל חמישה עשר. זו המצווה. ממילא פשוט שאין זה קשור לבן, אין זה קשור לשאלה, אין זה קשור לכלום. זו המצווה הראשונה.

אה, אז צריך גם לומר שהבן הוא אופן איך צריך לעשות את המצווה. יש מצווה, ואם כן יש בן צריך להודיע לפי דעתו. המצווה הראשונה אומר הוא, מצוה להודיע לבנים אפילו לא שאלו. אתה אומר שנחשוב שזו רק מצווה אם שואלים, אבל אתה רואה שבמקומות אחרים כתוב סתם.

אבל זה כבר לאחור, זו לשון הכל בנוי על לשונות מהמשנה. אבל אם אני הולך עם המבנה הלוגי, זה קצת אחרת, כי שם הייתי צריך לומר כך:

יש מצווה לספר. המצווה לספר אין לה שום קשר לבנים, שום קשר לשאלות, ושום קשר לכלום, כמו שכתוב בהלכה א’. למצווה יש כמו מינימום ומקסימום, כל המרבה הרי זה משובח. המינימום הרמב”ם לא אומר מה זה. אוקיי, אולי המינימום הוא בערך מה שכתוב בהלכות הבאות, שאלה בוודאי פרטים איך עדיף לעשות את זה, או איך אני צריך לעשות את זה.

הלכות ב’-ג’ — בנים, שאלה ותשובה, שינויים

איך צריך לעשות את זה? קודם כל צריך לעשות את זה לילדים. או אם הם לא שואלים, כדעתם, או אם הם כן שואלים. וצריך לעשות שהם ישאלו, צריך לעשות שינוי כדי שהם ישאלו.

וזה הכל מעניין, כי לכאורה אמרנו בדיוק הפוך, שאתה הולך בכל המצוות, וכך אתה הולך גם במצווה. אומר הרמב”ם, לא, עשה שינוי. זה הפשט הנכון במשנה.

אני יכול להמשיך ללמוד לאחור. אני אומר, אצל הרמב”ם זה לא שזה לאחור, אלא זה מתחיל עם מצוות סיפור. מצוות סיפור יש, בואו נאמר, איזה פרט, אולי היתר, אני לא יודע איך קוראים לזה, תנאי, שבנים, ובבנים יש עוד… והבנים יהיה באופן שאלה ותשובה.

דובר 2:

בדיוק.

דובר 1:

וממילא, שצריך להיות באופן שאלה ותשובה, יצטרכו לעשות שהם ישאלו את השאלה. אבל אם לא, גם טוב, אפשר לעשות שאלה ותשובה בלי בנים.

בנים ושאלה ותשובה — שני ענינים נפרדים

אז, יש בנים ויש שאלה ותשובה, שהם שני כמו ענינים חיצוניים. אפשר לעשות אחד או השני, הכי טוב לעשות שניהם מובן מאליו. כי כל הדברים שעושים, עושים לכאורה גם כשאין בנים.

דובר 2:

לא, למשל ה… הוא כבר לא כותב מצה, אבל למשל הוא כותב פתאום, הדברים ששואלים במה נשתנה, עושים גם כשאין בנים.

דובר 1:

כי אתה רואה כך, אותם דברים יש להם כן טעם בפני עצמו, אבל הדברים שתופסים עוד, זה דווקא על הילד.

דיון: שינויים בלי ילדים

דובר 2:

מה המנהג, אם יושבים בסדר ואין ילדים שם, לא עושים אפיקומן, לא? לא תופסים אותו.

דובר 1:

איך גונבים? אני לא מבין, אחד עושה את הסדר לבד, מי גונב את האפיקומן?

דובר 2:

בכל אופן, לא גונבים.

דובר 1:

אפשר לגנוב מעצמך?

דובר 2:

אולי הפשט שאפשר לשאול מעצמך, אבל לא גונבים מעצמך.

דובר 1:

יש מחלוקת בביאור הלכה. בכל אופן, יש דברים כאלה, וזה כבר חילוק.

הלכה ד’ — מתחיל בגנות ומסיים בשבח

דובר 1:

אוקיי, זו הלכה ג’. אחר כך יש הלכות של איך הסיפור הולך. איך הסיפור הוא, איך צריך לעשות אותו. יציאת מצרים. אבל יש דין, דין מיוחד, איך הסדר. הדין נקרא שלא אפשר לדבר מאיפה מתחילים, מאיזה סוג דבר צריך להתחיל. ובזה יש שאלה מה מתכוונים. זו השאלה מאיפה מתחילים. אבל יש דין “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”. על זה דיברתי בדרשה שלי שהייתה לייב.

דובר 2:

אין בעיה, חשוב לדעת.

המקור של “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”

דובר 1:

הדבר שהוא הפשט הטוב שאמרתי הוא דבר פשוט. ה”מתחיל בגנות ומסיים בשבח” הוא דבר שרואים בכל מזמורי הלל. כשאומרים מזמור של הלל זה תמיד כך. לכאורה זה המקור, זה לא… תמיד מדברים על כמה רע היה, איך בארץ היינו, וכמה לא בארץ אנחנו עכשיו. זה לכאורה פשט פשוט.

דובר 2:

אני לא מדבר על פסוקים, אני מדבר עכשיו על סיפור יציאת מצרים. אני מדבר על הצרות והישועה.

דובר 1:

כן, “מן המצר”, “בצאת ישראל”, הרבה מקומות. כשיש מזמור כזה רואים את זה. אז זה הגיוני שלכן המשנה לקחה את זה.

דובר 2:

האם יש, אפשר למצוא בלי זה?

דובר 1:

כן, חשבתי, למשל “מזמור לתודה” לא כתוב…

דובר 2:

אוקיי, מה יש? איך הולך כך הודו.

דובר 1:

אז בכל אופן, בקרבן תודה בדרך כלל הצרות שהיו לפני שאומרים את התודה. כשאומרים את קרבן תודה, אומרים את “מזמור לתודה”. אבל יש מזמורי הודאה. אני מתכוון, “הודו לה'” שאומרים ערב שבת הוא גם “מזמור לתודה” ניגון, כל הצרות רק.

דובר 2:

כך כתוב, הם היו ב… חשבתי שאתה מדבר על התודה שאומרים כשמביאים קרבן תודה.

דובר 1:

לא, אומרים רק “לחייבים”.

דובר 2:

אוקיי, אבל זו ממש ברכה קצרה.

דובר 1:

אבל אתה רואה תהלים, למשל ה”הודו” של ערב שבת, קו”ז, כן, מה כתוב? היו תועים בזה, והקב”ה הציל. תמיד הולך כך, זה “מתחיל בגנות”.

למה צריך להתחיל בגנות

עכשיו, על ה”מתחיל בגנות”, זה בעצם כל הנס, כי אדם שמעולם לא היה לו צער, הוא לא מתחיל להודות, כי זה בדיפולט, כך זה בא. ולפני שהקב”ה עושה לו צרה, עושה לו רע, ולפני שהקב”ה עושה לו חסרון, הוא לא מבין למה.

אבל העובדה היא שלא צריך להודות אחרי הצלה גדולה. אפשר להיות בריסקר כזה, דין כזה, דין שירה, דין הודאה.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח — הודאה רק אחרי צרה

הענין של הודאה רק אחרי צרה

דובר 1:

אז בכל אופן, בקרבן תודה בדרך כלל הצרות שהולכים לפני שאומרים את התודה. כמו שאומרים בקרבן תודה, במזמור לתודה, כשמביאים קרבן תודה אומרים את מזמור לתודה. אבל זה יש מזמור הנה והנה, אני מתכוון הודו לה’ שאומרים ערב שבת הוא גם מזמור לתודה ניגון, תודה לומר. יש כתוב שהם היו ב…

דובר 2:

האם בן תורה בכלל לא יבוא לכלל תורה? לא, אומרים רק לחייבים.

דובר 1:

אולי מביא פנימה… אוקיי, כשאתה רואה תהלים, למשל ההודו של ערב שבת, כי לעולם חסדו, שאומרים, מה כתוב? הם היו תועים וזה, והקב”ה הוציא אותם. תמיד הולך שזה מתחיל בגנות.

עכשיו, על זה מתחיל בגנות? זה בעצם כל הנס, כי אדם שמעולם לא היה לו צער לא מתחיל להודות מה שהוא בדיפולט. כך בא הקב”ה…

דובר 2:

אבל הקב”ה נתן עונש, אני לא מבין למה.

דובר 1:

אבל העובדה היא שלא צריך להיות נס בצרה. יכול להיות שבריסקר זה דין כזה, דין שירה, דין…

חז”ל כן עשו בתפילה את המודים שלוש פעמים ביום, אומרים שזה סוג הודאה, ושם אומרים שהמנהיגים החשובים מתרגמים על הנסים שאני לא יודע, אני לא יודע מה הפשט, כי אני חושב שנס חייב להיות הצלה. המילה נס לא משתמשים בדרך כלל בלשון הקודש, ונס מתכוון תמיד כשניצול מעפעס. אני יודע שזה פשט שאומרים תמיד, אבל אני חושב עכשיו שאני לא יודע אם זה…

אפילו הנס של גילוי ידיעה בנחלת אביו, שם אומרים כך כלאחר יד, כשאני הייתי כש… הייתי סתם הולך לעסקים, זה היה נמשך רגע, אפילו לא הייתי חושב על זה. אנחנו לא יודעים טוב את הפשטים.

דובר 2:

זה ה”גלה כבודך”. זה פשט טוב. יש נוסח כזה, כן.

דובר 1:

כמו שהראיה שלי היא, בדיוק, הראיה שלי היא שבנוסחאות האחרות שמאוד דומות לזה, “מי שיצא מן הנפיחה בשעת תפילה”, כתוב שם כך: “גלה כבודך לפניך, ברצוני נקבים נקבים”. נראה לי אותה לשון. זו בושה לאדם להצטרך ללכת תדיר. בושה של עולם.

אני יודע שבפתקאות מביאים על הפשט שאתה אומר, אבל אני לא אומר שזה לא אמת, אני רק אומר שרואים תמיד שנס…

דובר 2:

אתה שואל שאלה על הנסיונות של חיים: אולי מתכוון כן, פעם היו הצרות הקטנות, אני לא יודע, הרמזור האדום היה ארוך מדי. יכול להיות שזו צרה קטנה, אבל אתה רואה שההלכה היא כך.

למה לא מודים על להיות בריא?

דובר 1:

תרגום לעברית

מה הפשט? ההלכה לא מחזיקה מהענין החסידי שצריך להודות להקב”ה על הכל? למה אם אחד היה בריא כל חייו לא מביא קרבן תודה, ופעם אחת היה חולה מביא קרבן תודה? היה חופשי כל חייו, פעם אחת היה בשבי, מה קורה? נראה שזה מתאים לאדם. מדברים על… יכול להיות שמדברים על מצב שצריך להודות להקב”ה. אני לא יודע, יש תלמוד, מדברים יפה מאוד. אני מדבר על אותו רגע כשהאדם התעורר, זה לא כל כך פשוט.

אבל אני שואל אותך, התורה, האמת, מבחינת הלכה, ההלכה היא האמת, לא? כך אנחנו מסכימים, אני מחזיק. יכול להיות שההלכה היא לא האמת. אבל אין שום הלכה שצריך לעשות ברכת הגומל כשהיה בריא. אולי כן, אולי יש חסידות שצריך לעשות ברכת הגומל. אולי יש חסידות שצריך להביא קרבן תודה כל יום.

עולם כמנהגו נוהג — התשובה

דובר 1:

אבל התשובה על זה יכולה להיות שכשלא קרה כלום, לא היה שום דבר מיוחד, לא היה שום שינוי. בדיוק, יש פשט שם בשל”ה. זה מה שהמשגיחים אומרים, שאין לך זכות לצפות להיות בריא. זה לא נכון, יש זכות. מה זה אומר? הקב”ה עשה את העולם “עולם כמנהגו נוהג”. זה רחמנות של עולם שהטבע לא יציב.

כן, אם זוכים בלוטו יש גם נס, אפילו לא היתה צרה. אבל סתם אם הלכו לעבודה ועשו קצת כסף, זה לא נס. לא צריך להודות להקב”ה. אני לא יודע, אולי יש לך פשט אחר.

דובר 2:

פשט טוב. אי אתה יכול לשאול על מצרים עצמה? דווקא החמישים שנה שיהודים לא היו להם צרות, אבל אותן שנים לא מודים. מודים אבל על… מי שהכניס אותנו למצרים.

דובר 1:

הכניס הוא לא הכניס אותנו, כי… זה בא מהבחירה שלו… אבל הענין של בחירה וכו’ ופרעה יש לו נקודה.

בריסקער הגדרה של דין הודאה

דובר 1:

בקיצור, מסיבה כלשהי, להקב”ה מודים רק. במיוחד בריסק, כי אני מחזיק שבבריסק כשהם אומרים את זה הבריסקר רב אהב לומר דברים כאלה הגדרות. אם רוצים לומר הגדרה למדנית, דין הודאה יש רק כשהיתה צרה וניצלו. הדין, הדין שעומד בפסוק… אבל הדברים זה משהו אחר.

הנה, יש חידוש ששפירא אמר, שמעתי שעומד שצריך להכיר טובה לבהמה. זה לא דין הודאה, זה משהו אחר.

הנה, אני יכול לומר, כי אדם לא מרגיש. אני לא יכול לומר אדם מודה. אני מתכוון לחיים. כך אנשים, מדברים קומנטר. אם זה עומד עדיין ממש, אדם צריך להתבונן בטובות של הקדוש ברוך הוא, כן, … יש אם לא עם לא.

אוקיי, זה לכאורה הדין של מתחיל בגנות, והדין, זה מעניין, כי המתחיל בגנות הוא לא, לפי מה שאני אומר, זה דין בהודאה, לא סיפור, צריך לומר אולי, צריך לדעת האם הסיפור לשבח שבחו של מקום, או שזה סיפור לבנים.

מחלוקת רב ושמואל — שני מינים גנות

דובר 1:

זה מעניין שכשהמתחיל בגנות יש לו גם קצת את הדרך, זה מתאים כך, כששם, כן שם אם היה צדיק מוכנס, זה חלוקת יחיד, כשהיה לו רק ילדים טובים עד היום, לא היה לנו גם ירידה ועליה, כאן דהיינו מתחילים בגנות היה ארמי אובד אבי, שאותנו מחשיבים הזקנים החשובים, אולי לא היינו בכלל כל כך מודעים, כל הדברים שלנו היו מתחילים כמו אברהם יצחק יעקב, לא היינו מחשיבים לעולם, וזה מעניין, כי זה מין אחר של מתחיל בגנות. כי מתחיל בגנות, זה לא… אם אומרים מתחיל בגנות שהיתה טראומה, ממילא אני יותר ער… שם מתכוונים, אין טראומה כשאומרים הולכים בארמי אובד אבי.

על כל פנים, בענין של גנות ושבח יש שתי מחלוקת אמוראים, רב ושמואל נחלקו האם זה מתכוון מתחילה עובדי עבודה זרה, או שזה מתכוון עבדים היינו. שם אנחנו מחזיקים.

“ודברים אלו הן הנקראים הגדה” — הלכה ז

דובר 1:

אחר כך מביא הרמב”ם “ודברים אלו”. אנחנו לא יודעים מה הפשט של “ודברים אלו”. לכאורה מתכוון הרמב”ם לומר שחוץ מכל הדברים שאמרתי עכשיו, חוץ מהענין של שאלה ומהענין של מתחיל בגנות, יש עוד תנאי בהגדה, שצריך לדבר על הטעמים של שלוש המצוות, פסח, מצה ומרור.

אז בקיצור, אם אתה רוצה לעשות נוסח הגדה משלך, זכור לעשות את השניים וחצי דברים, אוקיי? שאלה עם תשובה, עם שינוי, ומתחיל בגנות ומסיים בשבח, מספר שתיים, ומספר שלוש, פסח, מצה ומרור.

את זה הולך הרמב”ם לקשר, זה לא מכניס הרמב”ם כחלק מההגדה. רגע, רגע. הרמב”ם מצטט “ודברים אלו הן הנקראים הגדה”. זה הסוף של הלכות הגדה. כך אני רואה את זה. “ודברים אלו”, במילים אחרות, ההגדה שאתה מכיר מורכבת מארבע ההלכות.

דובר 2:

אבל אתה נראה כאילו זה רק מינימום, אם אין לך את המתחיל בגנות.

דובר 1:

לא, אני אומר לך, אני לא מסכים. כאן הרמב”ם לא נראה כך. הרמב”ם נראה, אוקיי, אני לא יודע מה הרמב”ם היה בדעתו. הוא אומר שכל דבר מעכב, אני לא יודע. אבל נראה מהרמב”ם שארבע ההלכות הן הלכות הגדה. “ודברים אלו הן הנקראים הגדה”. במילים אחרות, לעשות שאלות ותשובות, לעשות מתחיל בגנות, לעשות פסח, מצה ומרור, זה נקרא הגדה. אלו הלכות הגדה. יש לזה ענין, הגדה באה מ”והגדת לבנך”. אבל זה נקרא הגדה. כך הייתי מבין.

דובר 2:

מה אתה עושה עם המקומות שכתוב בפסוק “והגדת לבנך”? פעם אחת זה עומד על…

דובר 1:

זה לא משנה. “והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה'”. אז אפשר לענות על הפסח. אלו המקורות שהרמב”ם מביא. “ולא יאכלו חכמה עצמות יאכלו”, “והגדת לבנך בעבור זה עשה ה’ לי”. יכול להיות שזה עולה על מצה. אני לא יודע, אבל אם זה… אוקיי, עכשיו כבר, אנחנו יכולים ללכת הלאה.

רבן גמליאל — שלוש דרכים להבין

דובר 1:

אוקיי, בכל דבר וענין. אז, אני לא יודע, אני רוצה… כי אפשר לומר גם, יש, דיברתי פעם, אני לא זוכר מה הפוסקים אומרים על רבן גמליאל. יש מי שאומרים שזה ממש, חוץ מכל ההגדה צריך לומר את זה, מה שאנשים שהם מדקדקים מאוד, הם מרבים לומר את רבן גמליאל, כי הם אומרים שזה העיקר פשט.

דובר 2:

כן, רבן גמליאל עושה כאן גם עוד משהו, שהסיפור לא מופרד מהמצוות הלילה. יש את שלוש מצוות הלילה של פסח, מצה ומרור. כן כן, זה רבן גמליאל יפה. לא, צריך לחשוב האם זה תפקידו, שסיפור יציאת מצרים לא מנותק. זאת אומרת, נגיד שאדם יעשה תשע בערב לעשות מצוות סיפור יציאת מצרים, עשר בערב הולכים לשבת לסדר. אבל אומר רבן גמליאל שזו לא הדרך שעושים את זה, זה חלק מהפסח, מצה ומרור.

דובר 1:

אוקיי, אבל הרמב”ם הוא זה שהכניס את זה תחת הקטגוריה של סיפור יציאת מצרים. יכול להיות שרבן גמליאל אמר אחרת. יכול להיות שרבן גמליאל בכלל, אולי הוא מביא בכלל מקור אחר לכל הענין של סיפור יציאת מצרים. אולי זה פשוט מקור שזה חלק מהעבודה של פסח, מרורים, אני לא יודע, איך הבינו את זה.

“מה תעשה משנה גאולה”, אני גם לא יודע בנוסחאות אחרות איך יש, אבל אתה צודק, “מה תעשה משנה גאולה” זה גם פסוק למעשה. כן, כי כל כך זה בדיוק, ווטאבר.

אז, יכול להיות שפשוט רבן גמליאל מביא עוד… אולי רבן גמליאל לשיטתו. במילים אחרות, השאלה היא מה רבן גמליאל. יכול להיות ללמוד רבן גמליאל שלוש דרכים. שמעת מזה פעם? אפשר ללמוד רבן גמליאל שלוש דרכים:

אחת היא בבחינת תוספת לעיקר ההגדה. “לא די שאתה מתחיל בגנות ומסיים בשבח” והכל, צריך עוד גם לפרט את טעם המצוות.

מספר שתיים, בבחינת… צריך, כמו שאמרת, זה פלוס, זה נותן חיוב. הדבר השני אפשר לומר שזה… לא צריך לדבר כל כך הרבה, יוצאים אפילו אם מדברים את שלושת הדברים הבסיסיים. מבין מה אני אומר? אני מתכוון לזה.

או אפשר לומר אלטרנטיבה. פוזיטיבי, נגטיבי, אלטרנטיבי. שרבן גמליאל היה לו הגדה אחרת. התנאים הקודמים אמרו הגדה מתכוונת מתחיל בגנות, הגדה מתכוונת לזה. הוא אומר, אני לא יודע, הגדה מתכוונת אהא, אולי זה המקור. מכיוון שכתוב “והגדת”, מה כתוב? אומר הוא, רבן גמליאל אמר, כתוב, “כל שלא אמר”, אומר פסח. במילים אחרות, מה המעשה כאן? זה פסח, זה מצה, זה מרור. זהו הכל. אז זו הגדה אלטרנטיבית.

אלו שלוש הדרכים שאני חושב שאפשר ללמוד. על כל פנים, יש עוד דרכים במפרשים.

מה שאתה מסתכל בספר המפתח, תראה שסתם כך הוא מביא עשרים וארבעה פירושים על המתחיל בגנות. אבל זה… אצל הרמב”ם אני לא רואה שאפשר לפרש משהו עם זה. חוץ מזה, אצל הרמב”ם זה לכאורה לא אלטרנטיבה, לא פוזיטיבי, לא נגטיבי, אלא עוד דין בהגדה. עוד דבר. יש לי מאוד הרבה ספר המפתח איתו כל הגדה, כל לילה ארוך לפני פסח.

דובר 2:

נכון.

דובר 1:

אצל הרמב”ם יוצא שזה לא חלק נגטיבי, לא פוזיטיבי, לא אלטרנטיבי, אלא עוד דין. כאן אפשר לומר “מדיני הגדה”, או כמו “דברים הנכללים בהגדה”, כמו שהוא אומר “דברים הנקראים בהגדה”, זה עוד אחד מהדברים. כך היא הנראה לי.

דובר 2:

אוקיי.

דיסקוסיה: המחלוקת על “לא יצא”

דובר 1:

יש מחלוקת. הוא מביא כאן שיש מחלוקת האם הוא יצא חובת סיפור. הוא מביא את המחלוקת?

דובר 2:

כן, הוא מביא את זה. בדיוק.

דובר 1:

ידוע שהרמב”ם מחזיק שהוא מחזיק כאן באמצע לדבר את סיפור יציאת מצרים, כמו שהוא אומר, יש מחלוקת. מה המחלוקת? מה הפירוש של המילה “לא יצא”. הוא מביא את רש”י. יש מי שאומרים ש”לא יצא” מתכוון שלא יצא את המצה ומרור, וזה דבר מעניין. הוא מבין שהסיפור הוא משהו תנאי במצה ומרור, שיכול להיות ראשונים אחרים לא מחזיקים שיש מצווה נוספת של סיפור יציאת מצרים.

אז בכלל, אופן האכילה של המצה, שצריך לאכול את המצה, ראשונים בגמרא, דברים שעושים… אבל עוד דבר הוא מביא את הרמב”ן, את הר”ן, ואת הריטב”א, כולם אומרים שה’לא יצא’ הוא לאו דווקא.

דובר 2:

איך יוצאים? אה, לא יצא. תמיד הבנתי… הראשונים כך הבינו. כשכתוב בגמרא ‘לא יצא’? לא יצא? לא יצא, קראו. כן, הוא לא עשה נכון. לא יצא. הילא. רגוע. תירגע. יוצאים.

דובר 1:

מבין, בשביל זה צריך זה להיות ‘שום משמעות’ כחכמים. איך יודעים הולכים עם הלשון? כתוב ‘לא יצא’. אה, לא יצא מתכוון לא לא יצא. אה, כאילו, הם כולם בגלל הבינו ש… למה הם אומרים את זה? כי הם מבינים ש’לא יצא’ מתכוון לומר ‘לא יצא’ הלכות מצה ומרור.

זה לא יכול להיות. צריך לומר ש’לא יצא’ הוא לאו דווקא. אם לומדים שזה מתכוון ‘לא יצא’ עיקר חובת הגדה, אז זה יכול להיות. זה המינימום של הסיפור. אבל אז יכול להיות ‘לא יצא’ כפשוטו.

צריך לדעת, כי מה קרה אם הוא כן אמר את כל הדבר מתרח עד קבלת התורה? אבל הוא השמיט את הטכני של הניסים שקרו במצרים, הפרטים של פסח, מצה, ומרור. על זה יכול להיות ממש ‘לא יצא’. זה ממש ‘לספר’ להיות ‘מספר’, אבל הוא לא סיפר. לדעתי פשוט שיוצאים. כי זה לא הגיוני.

אומרים שה’לא יצא’ כאן צריך להתכוון רק ללשון, כי זה הפשט כך. אומרים ‘כל המרבה הרי זה משובח’, אומרים ‘מתחיל בגנות’. אבל אומר הוא, הבסיסי בסיסי הוא אבל זה. לא הוא מתכוון לומר שזה לא מקיים את המצווה. שוב, אם אתה לומד כמו שאנחנו, פשט שזה מינימום. זה ‘הסבר’. כן, הוא אומר, הוא ממש עשה מאוד משובח לומר. זה אבל לא… זה אבל לא… זה לא הגיוני. זו לא הלשון שלו.

שוב, זה תלוי איך לומדים את החלקים האחרים של המשנה. אחד יכול לומר ש… אני גם אומר… גם בהגדה וגם כאן גם בעמוד. זה בא מיד אחרי המילים “וכל המוסיף ומאריך הרי זה משובח”. זה ממש חשוב מאוד שתרבה, אבל להרבות זה לא מספיק. אם בהרבות שלך דיברת כל מיני מדרגות, אבל לא הזכרת את הבסיסיים הפשוטים, זה העיקר. הוא לא מתכוון כאן ללחוץ על ה…

דובר 2:

אבל זה לא… צריך להבהיר, זו לא איך בדרך כלל הקריאה של המילה “לא יצא” שהוא… הוא עדיין תפוס. תגיד, למה כאן אפשר יותר לקבל שזה יתכוון לזה? כי אתה מסתכל כאן על ההקשר. אמרתי לך שאתה צריך להאריך, אתה צריך לעשות כל מיני דברים, לדבר על הקב”ה כל מיני דברים. אם הוא בא לענות את כל הדברים, והוא יודע, גם לא היה צריך לומר “לא יצא”. הוא אמר, זה היה הגיוני יותר שזה יעמוד בלשון המשנה שיעמוד “כיון שאמר שלושה אלו יצא ידי חובתו”, לא “לא יצא”. זה לא… זה לא מתאים כל כך טוב אותו פשט בלשון של הרבי.

דובר 1:

הוא יכול לענות שאין כאן. הוא רוצה כן, הוא נרגש מה”כל המרבה”, וזה מאוד חשוב. הוא לא רוצה לומר שזה לא. הוא רוצה לומר שכשאתה מרבה, אתה צריך לזכור שהרבות לא טוב…

דובר 2:

ממש, מה קורה אם אחד לא אמר את שלושת הדברים, אבל הוא כן האריך, והוא משובח, אבל הוא כמו חסיד שוטה שלא שמר מלאכות, כי הוא עובד ה’ גדול, והוא עושה כל מצוות וכל חומרות.

דובר 1:

אוקיי, בוא נמשיך הלאה.

הלכה ו’ — בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו

דובר 1:

זה הרמב”ם הקדוש, הלכה ו’.

בכל דור ודור, זו המשנה הבאה דרך אגב, אוקיי, כן, לא קודם, חיים, המשנה הבאה אחרי גמול דיל. מעניין, אם אני יכול להבין את סדר המשניות ואת סדר הרמב”ם. אוקיי. בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו, אני רואה בכל הגרסאות זה להראות את עצמו של הרמב”ם, זה מאוד שונה מלראות את עצמו. לראות את עצמו זה משהו תחושה כמו שאתה חושב. יכול להיות שהרמב”ם הבין, יכול להיות שלרמב”ם היתה גרסא להראות, יכול להיות שאצל הרמב”ם הבין שלראות מתכוון להראות, הוא פשוט הבהיר.

דובר 2:

לא, לפיכך, הבא, אתה יודע, יש הרבה מילים שיש להן הרבה דברים. אה, כך למדו, שלפי הרמב”ם גם כשאחד אומר לראות זה מתכוון לזה. מאוד ברור שלראות מתכוון למשהו פנימי.

דובר 1:

כי בנוסח ההגדה, הרמב”ם לא מביא את כל הנוסח, זה “אראנו בענינו ובנינו ובני בנינו”. על החלק הזה?

דובר 2:

לא, זה לא על זה. לא, אז בהגדה שלנו זה קצת מעורבב. אתה תראה בקרוב את הגדת הרמב”ם. בהגדה שלנו, בוא ננסה לראות איך אני זוכר. בוא נלמד את הרמב”ם.

דובר 1:

בכל דור ודור – הענין של “כאילו” והמקורות במשנה, גמרא והגדה

לשון הרמב”ם: “כאילו הוא בעצמו יצא עתה”

אוקיי. להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה, עוד דבר מעניין, כאילו הוא עכשיו קפץ ממצרים. אוקיי. שנאמר, אה, זה ממש פשוט, לפי הרמב”ם מבינים למה הדגש על בכל דור ודור, אפילו עכשיו כבר כמה מאות שנה או כמה אלפי שנה אחרי יציאת מצרים, אה, תמיד זה יסוד יפה. אוקיי. שנאמר “ואותנו הוציא משם”, ה”אותנו” לא מתייחס רק לדור של יציאת מצרים, אלא כתוב שזו מצווה לדורות, אז תמיד צריך להיות “אותנו הוציא משם”. כך אומר כאן הרמב”ם דבר יפה, “ועל דבר זה צוה הקב”ה בתורה”. עבד היית. כתוב בתורה, וזכרת כי עבד היית. מה הקשר? מה כתוב מיד לפני ואחרי זה?

דובר 2:

קודם, הרמב”ם מאוד שמח לומר את הפסוקים. כאילו אתה בעצמך היית עבד. וזכרת כי עבד היית, שתזכור שאתה עצמך… שוב, כי תשלח עבדך חפשי, כי… כאילו הרמב”ם ראה מאיפה זה בא. פשט, וזכרת כי עבד היית, הוא מכניס לתוך זה מילה כאילו עבד היית, נכון? זה מאוד דומה למה שהוא עשה קודם. כתוב אצלנו אותנו הוציא משם, אמר הרמב”ם, פשט זה לא אמת, אלא כאילו אותנו הוציא משם, נכון? אז כשכתוב בפסוק, אפשר פשוט ללמוד והוא מדבר על הדור הראשון שבאמת יצאו, אבל אנחנו אומרים את הפסוק כאילו, ממילא צריך לעשות כאילו. זה מאוד מעניין. מה הרעיון?

דובר 1:

אה, אתה מתכוון בהגדה הוא לא מפרט את זה, כי שם הוא אומר למה אתה באמת יצאת, כי הנוסח של הפסוק… לא, לא, לא בנוסח של ההגדה. אני מתכוון למקור של הרמב”ם, מאיפה הוא לקח את זה במשנה ובמקומות אחרים. נראה מה קורה כאן. יש כאן כרטיסי רבינוביץ’ נפלאים שמביאים ראיות יפות.

דובר 2:

אה, זה כתוב לגבי שבת. זה כתוב בעשרת הדברות, נדמה לי. לגבי שבת, כן. בעשרת הדברות, כן. הנקודה היא לא… אבל הנקודה היא לא לגבי… שוב, זה רק דיוק שכתוב מילה כי עבד היית. מי זה היית? שם התורה אומרת בהקשר שאתה צריך לרחם על עבד, כי אתה גם עצמך פעם היית עבד. טוב מאוד. נו? מה הבעיה?

דובר 1:

אה, הייתי מבין יותר שאדם יכול להיות… להשתמש בדמיון כאילו הוא וזה מה שהרמב”ם. שוב, זה הדיוק, נכון? זה הדיוק. כאילו לא… “עבדים היינו לפרעה במצרים”, זה הדיוק. אמת?

אז, אבל יש עוד דבר. פשט שכל שבת צריך להיות זה כאילו? לא כל שבת. שוב, הרמב”ם מסביר מה הפירוש של לזכור יציאת מצרים, של לזכור של כאילו הוא. אני לא יודע למה הוא מביא את זה, כי זה בדיוק מה שהרמב”ם עצמו הביא.

ניתוח המקורות: משנה, גמרא והגדה

המשנה והפסוק “בעבור זה עשה ה’ לי”

דובר 1:

מה אומרים המקורות הוותיקים? בואו נראה קודם מה המקור, אולי יעזור לנו. המשנה אומרת “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו”, ורבא אומר “אמר רבא צריך שיאמר ואותנו הוציא משם”. תסתכל בפסוק “ואותנו הוציא משם”. גם, וצריך לראות. הוא אומר שנראה שהרמב”ם הבין שה“ואותנו הוציא משם” היא… והמשנה לא רואה את זה ככה.

ומה אומרת ההגדה? אליהו, תיקח רשות? “בעבור זה עשה ה’ לי”. אני לא יודע, מה אומרת ההגדה? כשאתה אומר כאילו, יש לך הגדה? אין לך. מה זה אומר מה אומרת ההגדה? מה הפירוש מה אומרת ההגדה? מה אומר הנוסח שלנו בהגדה? “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר…”

תביא הגדה שתדמיין. יש הגדות בעולם. בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים. איך אנחנו אומרים בנוסח ההגדה שלנו? אבל אנחנו אומרים הלאה “לא את עצמו בלבד גאל הקב”ה אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר ‘ואותנו הוציא משם'”. אה, שניהם. בנוסח ההגדה שלנו כתובים שני הלשונות. יש לנו “בעבור זה עשה ה’ לי”, ה”לי”, ויש לנו “ואותנו”.

מאמר רבא בגמרא

דובר 1:

אז בעצם, בהגדה שלנו, ואולי גם בגירסה שלנו במשנה, כתוב שצריך להיות הדיוק “לי”, כי כתוב “בעבור זה עשה ה’ לי”, הדיוק הוא לכאורה מהמילה “לי”. ומיד אחר כך כתוב “לא את עצמו בלבד גאל הקב”ה אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר ‘ואותנו הוציא משם'”. צריך לענות למה אומרים את הפסוק השני. זה כתוב בהגדה שלנו, וזה בא מהגמרא. אמר רבא, יש לך גמרא? צריך לקחת גמרא פסחים. בגמרא על המשנה כתוב, כן? בגמרא, יש גמרא? בגמרא כתוב במסכת פסחים, צריך להביא גמרא צדיק, או מחשב שמביא מיד את הגמרא. נו? אוקיי.

אני אזכור את זה. משהו נכנס לי לראש. שלוש המצוות, כלל הדבר הוא כך, הוא מדפיס את המשנה והוא מעתיק את זה לתוך איך שזה מובא במשנה. והגמרא היא… הגמרא יש ברכות על… שיהיה… אמר רבא, “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”. רבא אמר… אה, לא. אמר רבא, “צריך שיאמר ‘ואותנו הוציא משם'”. אתה רואה את זה? מיד החלק הראשון אחרי המשנה. לא ראיתי את זה. אה, בסדר. עד כאן. מה הפשט של החלק הזה של רבא? אני אבין.

ביאור הרשב”ם

דובר 1:

אז הרשב”ם אומר שרבא אומר פסוק זה, “ואותנו הוציא משם”, להראות את עצמו כאילו יצא.

אז, בפסוק הזה זה מתאים יותר? לא, לא, לפי איך שהרמב”ם לומד.

גירסאות שונות במשנה

דובר 1:

המשנה, רק כדי להיות ברור, לא ברור שהמשנה מביאה כאן פסוק. בהגדה מביא. יש נוסחאות במשנה, ובמקומות אחרים במשנה לא מביא שום פסוק. זה מספר אחת.

מספר שתיים, כן, יש בכמה כתבי יד וכן הלאה לא כתוב השנה, כתוב סתם חייב אדם לראות את עצמו. עכשיו, או לראות את עצמו, זו אולי הגירסה של רמב”ם. אוקיי.

הבנת מאמר רבא

דובר 1:

עכשיו, אבל אם לא כתוב במשנה את זה, לכאורה מה שרבא אומר הוא, שהדרך איך מקיימים לראות את עצמו היא על ידי אמירת הפסוק הזה. לכאורה, לכאורה זה הפשט, לכאורה זה פשוט פשט. שרבא אומר, צריך שיאמר “ואותנו הוציא משם”. זאת אומרת, מה זה אומר לראות את עצמו? הוא אומר, לא אומרים שהקב”ה הוציא את האבות ממצרים, הוא אומר שהוא הוציא אותנו. אה, זה לא אותנו? אוקיי, הגמרא לא מסבירה מה הפשט. אה, זה לראות את עצמו, כאילו.

אבל אם כתוב כן בהגדה, אם כן הנוסח שכתוב כבר לשון המשנה את הפסוק, צריך להבין את רבא. נראה שזה לא, שזה התירוץ.

שיטת הרמב”ם בחיבור המקורות

דובר 1:

או שאתה יכול ללכת שאחד מביא, הרמב”ם הבין קצת אחרת. הרמב”ם או לא הבין, או שהוא כך חיבר בעצמו, הוא חיבר שהפסוק הוא המקור של המשנה. כתוב “ואותנו הוציא משם”, משמע שצריך לעשות “אותנו”. איי, זה לא “אותנו”, זה כן “אותנו”.

דיון: למה “ואותנו” ולא “בעבור זה עשה ה’ לי”?

דובר 2:

למה לא כתוב “בעבור זה עשה ה’ לי”?

דובר 1:

זו גירסה שנייה שנמצאת בפסוק. תמיד חשבתי, למה להשתמש בלשון יחיד או לשון רבים? “לי” או “אותנו”? אני לא יודע.

דרך אגב, אני חייב לומר לכם, אני עומד עם כל הדרשות האלה, אני לא מבין אותן. אני לא מבין אף אחת מהדרשות, במחילת כבודם. כל הפסוקים… מדברים על הדור של עכשיו.

דובר 2:

כן, מה אתה רוצה מהחיים שלי עכשיו?

דובר 1:

אוקיי, אבל מובן שהתורה היא לדורות. אז איך זה יכול להיות? זה כאילו… אתה תופס את האפיקורסות של הגמרא? זה לא כאילו, כי אילו לא הוציא היינו באמת. אלא מה, אנחנו באנו לא כי אילו הוציא.

סטייה: הענין של “אילו לא הוציא”

דובר 2:

האילו הוציא זה you invented, לא אתה, אלא גוי. אני עדיין לא יודע על זה. ראית בראם את האילו? גם האילו זה שטויות. אילו הוציא… משהו שקרה לסבא שלך קרה לך?

דובר 1:

נו נו, שאל את עצמך עוד במפרשים, ותראה את ההיסטוריה האלטרנטיבית. נו, אם לא, היה בבל, היה נוי. אני לא יודע מה היה נוי.

הדיוק של כאילו שאתה מעלה הוא דיוק מעניין, כי מדובר באמת באותם אנשים.

אז אם אתה רוצה להוריד את זה לרמה שלך, אתה יכול לומר שאתה חייב לומר את זה בסלנג כך שיהיה שכאילו לא יהיה כאילו משהו נס עתיק, אלא שבאמת ירגישו את הנס. לא יהיה לספר איזה סיפור עתיק, אלא יהיה באופן בהתלהבות כמו אדם שניצל.

פשט חסידי ב”כאילו”

דובר 1:

אבל זה פשט חסידי. אני מאמין שהמשנה מתכוונת לדבר על חסידות.

דובר 2:

למה חסידות?

דובר 1:

כי אתה אומר את זה בטעם. לא מספיק שאתה אומר פסח מצה ומרור, כי לאבותינו היה את הנס הזה והזה, אלא יהיה באופן הודאה, ממש כמו שאתה… איך אומרים את זה בתרגום?

חזרה למקורות: איפה כתוב “אילו לא הוציא”?

דובר 1:

בקיצור, המשנה היא שמאלץ, ובחלק אילו לא הוציא כתוב אצלנו בעבדים היינו, לא בזה. זה מאוד מעניין, איך זה בכלל נכנס שם? כי אנחנו אומרים שם את הפסוק ואותנו הוציא משם, נכון?

דובר 2:

כן.

דובר 1:

נכון?

דובר 2:

כן.

דובר 1:

מה כן?

דובר 2:

כי עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואילו

דובר 1:

לא.

דובר 2:

…צאנו, אותנו.

דובר 1:

צאנו זה גם לשון של אותנו.

דובר 2:

לא בדיוק. בקיצור, אני לא יודע למה אותנו…

דובר 1:

זה לא אותנו ואותי, אלא אותנו. כמו ואותנו הוציא משם.

הפסוק מדברים – תשובה לבן חכם

דובר 2:

אני שומע. זה אותו פסוק, אבל… כי… רק כדי להיות ברור, זה כן עושה סנס, כי הפסוק שהרב מביא, זה הפסוק של בן החכם, נכון? “ושאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים… ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ ממצרים… ויתן ה’ אותות ומופתים… ואותנו הוציא משם”.

אז ההגדה שלנו עושה paraphrase של זה. זה לא לשון הפסוק, אבל זה בנוי על הפסוק הזה. אז בהתבסס על זה הוא עושה פשט כזה, הוא אומר את הפשט של מי, אלי? אוקיי.

הענין של “דיינו” – “משק אילו”

דובר 1:

נו נו. אתה יודע מי, במצוות של פסח יש כל כך הרבה דברים שהם באמת שימת לב אילו היינו נכנסים, כל האילו הוצאנו ממצרים ולא עשה שפטים, כל הדיינו זה אילו אילו. כאילו מקיימים להיות האילו. כאילו אילו לאילו עצמו? אילו, כן, הם אומרים אילו לא היה, אילו ואילו לכאן ואילו לכאן. אתה מבין, מגיד זה מגיד. יש לנו מגיד, אנחנו במצרים, כי אילו לא היינו… זה משק אילו, וחושבים כך, אילו היה ככה יכול להיות.

דובר 2:

אילו אילו אילו, חבר. אילו זה רשות להקשיב. זה מדבר עליך. זה כבר של בית חורין.

תוספת הרמב”ם: “עתה” – עכשיו, טרי

דובר 1:

בכל מקרה, הרמב”ם אומר גם את המילה “כאילו הוא יצא עתה”. זה מעניין, הוא מוסיף את המילה “עתה”. לא שאני יצאתי בשנה שעברה, זה החידוש. כאילו כל שנה צריך טרי. אה, אולי אצל הרמב”ם זה ענה על הדיוק שלי. אבל אני שואל אותך, איך אפשר לדייק את זה מהפסוק, שלכאורה מדבר על אותו דור? אבל אפילו אותו דור לא היה “עתה”. על כרחך צריך לומר “עתה”. איך הדיוק מהפסוק? כן. האחר יצא,

הפסוק “וזכרת כי עבד היית” וחיבור הרמב”ם של ליל הסדר

הדיוק במילה “עתה”

דובר 1: זה מעניין, הוא מוסיף את המילה “עתה”. לא שיצאתי בשנה שעברה? זה חידוש. זה כן, כאילו כל שנה צריך טרי. במילים אחרות, אולי אצל הרמב”ם זה עונה על הדיוק. אבל כך, אני שואל אותך, איך אפשר לומר את זה על הפסוק? הוא מדבר על אותו דור. אבל אפילו אותו דור לא היה “עתה”. על כרחך צריך לומר “עתה”. איך הדיוק בפסוק?

דובר 2: איך אתה אומר? איך עומד הדיוק בפסוק “עתה”?

דובר 1: לא יודע. אבל אפשר לשמוע את זה, כי ברגע שהאדם עושה פסח, מצה ומרור, הוא אמר שהוא משחק עכשיו מחדש. כן, אני מרגיש עכשיו… כשעושים מרור אומרים, מרגישים טעם רע. שני הדברים אולי מחוברים. אתה מכניס את כל ההדגשה.

אני חושב שזה יותר קשור למה שאמרתי, שכאן לא צריך שום פעולות. כאן צריך סעודה, וצריך לומר שכאילו, ולא ברכה לבטלה, ההלל. מה אומרים בהלל? זאת אומרת שההדגשה היא הדבר שהיה יום אחד שהוא היה טמא אחר העגל, ואחר כך הוא נעשה מתקרב לה’ יתברך.

הפסוק “וזכרת כי עבד היית” – חיבור עצמאי של הרמב”ם

דובר 1: זה מעניין, הפסוק של “זכרת כי עבד היית” נראה שהרמב”ם חיבר בעצמו. אני לא רואה שמישהו יש לו מקור לזה. זה חידוש גדול, כי הוא מציין בהערה, מישהו שואל שלא כתוב אף פעם על שום מצווה של יציאת מצרים “זכרת”. כתוב תמיד על שבת, על מצוות אחרות כתוב, על צדקה. לא כתוב אף פעם על פסח בדיוק הפסוק “זכרת כי עבד היית במצרים”. מה הבעיה בזה? כי אפשר לומר, “זכרת כי עבד היית במצרים”, ממילא תשמור שבת, ממילא תעזור לעבד שלך.

אבל הרמב”ם מדייק כאן את הענין של “כאילו”. הדבר שאדם יכול לצייר לעצמו “כאילו”. נכון. ואולי, אני רוצה לדעת אם הוא מביא מקור לרמב”ם הזה.

דובר 2: אתה מסתכל מיד במקורות וציונים, הוא מביא מקור מחז”ל להכנסת “זכרת” כאן.

דובר 1: כי זה מאוד מעניין, זה הגיוני שהרמב”ם אהב את הפסוק הזה. כי הפסוק אמר אלפי פשט שצריך לזכור ליטרלית, כי הוא אומר שצריך לרחם על רמאן, מכיוון שזכרת. כן. עובד, דעותי, יש משמעות שזה לא נאמר כמו זכרת, ומה זה וויכר בעלמא. אלא, אני רואה שאתה גם בעובד שלו.

דובר 2: בדיוק, אם לא הוא לא עובד עכשיו יום טוב, שילך הביתה.

דובר 1: לא, אתה עדיין עובד עכשיו, אתמול היית. נכון?

דובר 2: כן. קצת דיוק.

דובר 1: אה. אז זה גם דיוק, כי כאן מדברים בוודאי בדורות. טוב מאוד. אז במילים אחרות, לכן לכן כך, הפסוק יוצא משם הוא דרש. אבל כי כאן מה שהציבור בתורה בפירוש הוא זכרת, מדברים כבר לא…

דובר 2: אוקיי, גם הרעיון. ציבור בתורה וכללי, אין לי כל כך הרבה יותר גדול כשנקראת. טיפוס כך, נכון?

דובר 1: אוקיי, תקשיב, אתה רואה ברור שהתורה רוצה שכל הזמן יחשבו תשעו ארי. נכון כך, אני אומר? משהו זה דבר כזה. טרף מהפשט כאן, שזה באמת הפשט הפשוט שצריך לזכור שהיינו עבדים כך אני יכול לחשוב.

למה “שעבוד מצרים” ולא סתם “יציאת מצרים”?

דובר 1: למה גם הרמב”ם הכניס שעבוד מצרים? לא סתם, כולו יצאנו ממצרים, עם הלשונות האלה.

דובר 2: אה, כי רוצה לגור במצרים גם הרמב”ם גר.

דובר 1: הרמב”ם זה כל כך קל. לא מדברים על מצרים, מדברים על שעבוד מצרים. אולי בגלל ה…

דובר 2: לא, אני חושב שאתה צודק. זה כבר יותר קל לאדם. אני מצטער שהוא היה יכול להיות בעצמו בתורה, לא מה שלא בעצמו.

דובר 1: לא, לא, לקחת שעבוד מצרים. זה בגלל הרמב”ם.

דובר 2: אוקיי. טוב מאוד.

קשר לאמורא שאמר לעבד שלו

שיעור תורה – הלכות חמץ ומצה

דובר 1: טוב, בואו נמשיך הלאה. קודם לגבי זה, האם אותו אמורא שהבאת אתמול את הגמרא אמר לעבדו, כי בזה קיום היעוד הרבה יותר קל. זה עדיין ענין של “שובע תאכל ושבעת”. זה הרמב”ם, כן, ואמרת נכון. כן, אחד מהם.

הלכה ז’ – דרך חירות, הסבה, וארבע כוסות

סידור הרמב”ם של ליל הסדר

דובר 1: אוקיי, בואו נמשיך הלאה. אבל רגע, אתה חושב שקשה לומר שזה מחובר לפסח, מצה, ומרור, כי בפסח, מצה, ומרור מבצעים ענין?

דובר 2: לא, לא, לא. אפילו חושב. אפילו חושב. אפילו חושב. הפסח הולך על מאוחר יותר, שכח מזה.

דובר 1: לפיכך, כי ראיתי אותם אומרים, כי כאן הוא סיים הלכות הגדה, הרמב”ם סיים בהלכה ה’. הוא אמר “דברים אלו נקראים הגדה”. עכשיו לא מדברים על ההגדה, עכשיו מדברים על משהו אחר. ומה שהוא אומר זה כן בהלכה הבאה. איך עושים את ליל הסדר? יש כמה דברים. אחד, “צריך אדם בלילה הזה לאכול ולשתות”, כמו שאתה מתכוון, “דרך חירות”. בדרך חירות הוא יודע שהוא עכשיו נפדה, הוא עכשיו בן חורין. עוד דבר… אוקיי, לא ממש. הדבר השני הוא שמשקים כוסות אליהן, שהיה פעם שנייה…

חינוך קטנים – שאלה

דובר 1: אבל מה זה חינוך? ראיתי את רבי יחיאל מאיר, הם התלבטו מאוד על הענין של חינוך קטנים. אומרים, כי מה זה קטן למשל שהוא לא יכול לאכול את המצה הקשה? תינוק בן שנה, הוא לא יכול לחם, הוא לא יכול לאכול שום מצה. אומר הרמב”ם שחייבים לתת מצה. איך עושים את זה? מה עומד הבעיה שלך?

דובר 2: שיעירו אותו, כי יתנו לו מין מצה אחר.

דובר 1: בדיוק. הוא טען שצריך לקנות… שחייבים לקנות. כך רבי יחיאל מאיר עלה בדיוק עם החידוש שלך, שזה חיוב. והוא הלך לשמואל אוירבך ואמר שהחידוש שלך לא שווה כלום.

דובר 2: אוקיי. הוא לא אוכל מצות מחוררות.

דובר 1: לא, ראיתי באתרים, ואתה יודע אני תוהה על החידוש שלך. וה… כי יתעסקו שם.

אפילו עני המתפרנס מן הצדקה – ארבע כוסות

דובר 1: יודע מה, אתה יכול לכתוב, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבע כוסות יין. זה אומר שאפילו העני צריך להראות כאילו יצא, זה הדבר. אבל זה רק שיעור. אבל זה יכול גם להיות שיש לזה קשר ל”וזכרת כי עבד היית”, אתה זוכר שהיית עבד, תתן צדקה, תוודא שלעני יש.

דובר 2: אני שומע. בטוח שהרמב”ם היה בטח שמח עם מה שאתה אומר, אתה מתכוון לעצה.

דובר 1: אז, הרמב”ם הכניס, זה מאוד מעניין, זה לא עומד במשנה. צריך ללמוד את הפרק ערבי פסחים, אבל הרמב”ם, את זה הרמב”ם עצמו לכאורה סידר, שיש סיפור יציאת מצרים, יש דרך חירות, ודברי רבנן. שתי מצוות דרבנן. בפרק בעצם, אם אני רוצה לעשות סיכום, מורכב ממצוה אחת דאורייתא של סיפור יציאת מצרים, וכמה מצוות דרבנן. המצוה הראשונה דרבנן היא הסבה, השנייה היא ארבע הכוסות, ואחר כך נראה חרוסת ומרור. אז, ארבע מצוות דרבנן. ו… כן, זה מעניין.

שיעור כוסות

דובר 1: מה השיעור של הכוסות? הוא אומר, “ושיעור כל כוס מהם רביעית”.

הדין של עני – קשר ל”וזכרת כי עבד היית”

דובר 2: העני, אני יודע, מה הדין לגבי העני, לגבי ה… לגבי גבאי הצדקה?

דובר 1: יש חיוב כמו “וזכרת כי עבד היית”, שאפילו עני שבישראל… אה, הוא חוזר לארבע הכוסות. רגע אחד, הוא חוזר להלכות הסבה. נכון? “מדיני הסבה”. אוקיי.

אם עושים את זה עם העני, עוזרים לו, זה עוד יותר קל לו דרך החירות, כי הוא ממש רעב, הוא עני, לא היה לו, ועכשיו עזרו לו, הביאו לו יין, הוא רואה את עצמו… אוקיי.

הלכה ח’ – דיני הסבה

אפילו עני שבישראל – החידוש של חירות

דובר 1: אוקיי, אז בואו נלך ללמוד הלכות הסבה. “אשה, אפילו עני שבישראל…” שאפילו… אני מתכוון שהחידוש הוא אפילו עני שבישראל. לכאורה זה יוצא מהחירות, נכון? חירות לא אומר רק עשיר. עשיר זה דבר אחר. כמו שהרמב”ם אומר במקומות אחרים, כשאדם אוכל רק לעצמו, זה לא אומר…

דובר 2: לא. אמרתי לך שהרמב”ם היה שמח עם מה שאתה אומר, אבל אני מדבר עכשיו לא על זה. אני אומר שזה דין ביהודי, וה… כל האנשים יצאו ממצרים, ובזה הם בני חורין, לא בגלל שהם עשירים. אפילו אתה עשיר, צריך בכל מקרה לאכול דרך חירות. עשיר אוכל כל יום ארבע כוסות? לא חידוש. חידוש הוא שעני אוכל ארבע כוסות. איי, אין לו? הולכת הצדקה. כל חסיד סאטמר לומד. כי הצדקה… למה מחלקת הצדקה? כי יהודי צריך להיות לו ארבע כוסות פסח. זה לא מותרות. מותרות לא מחלקת הצדקה.

ובזה רואים שהחירות של יהודי היא שהוא חייב לשתות ארבע כוסות. הוא לא יכול להתחמק. אדרבה, החיוב הוא החלק עבדות, לא החלק חירות. ההסבה היא החירות, החיוב לשתות הוא העבדות. נו טוב. אוקיי.

על אילו מצוות עומד הפסוק “זכרת כי עבד היית”?

דובר 1: אבל זה מעניין, אם הפסוק זכר ליציאת מצרים עומד על שבת ועל מצוות אחרות, על אילו מצוות נוספות הוא עומד? נראה שמצוות הצדקה, לא? הפסוק אומר הרי “כי עבד היית בארץ מצרים”, “על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה”. אומר הרמב”ן כך, שרואים בתורה דבר שזה לא דמיון שאדם צריך… לא שזה לא דמיון, שצריך לזכור שאתה זה. לא שזה לא הגיוני. הסברא של שבת שהפסוק אומר היא לא מצוות אמירת יציאת מצרים. הפסוק רוצה לעורר אותך שתשים לב לעני שלך, כי אתה היית עני. זה לא מוחלט שהתורה מתכוונת שתרגיש בשביל העני שלך, כי אתה צריך לדעת מה מרגישים להיות עני. איך אני יודע? אני הרי לא הייתי, סבא שלי היה. אלא רואים שאדם יכול להשתמש בדמיון, ואדם יכול… הם מוסיפים להשתמש בדמיון, וזה אתה מכניס. רואים שלראות את עצמו כאילו יצא. אני לא חולק על הדמיון, אבל הרמב”ן לא אומר את המילה דמיון כאן.

חילוק בין “לראות” ל”להראות”

דובר 2: לראות את עצמו זה דמיון, להראות זה לא דמיון, זה יותר… להראות משהו. אוקיי. אממממ.

דרך חירות – הסבה וד’ כוסות (המשך)

תינוקות וד’ כוסות – מחלוקת רמב”ם עם תוספות

דובר 1:

רואים שלהראות הוא כמעט יוצא. אני לא חולק על הדמיון, אבל הרמב”ם אומר את המילה דמיון בעצמו. לראות עצמו זה דמיון, להראות זה לא דמיון, זה יותר להראות משהו, להראות משהו.

דובר 2:

אוקיי.

דובר 1:

אה, הגמרא עומדת, ארבע כוסות הללו צריכין שיטעום בהן כדי רביעית, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות. הרמב”ם אומר רק… אתה מדבר? הגמרא אומרת, תנו רבנן, ארבע כוסות הללו, בקידושין ח’ עמוד ב’, צריכין שיטעום בהן כדי רביעית, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות. הרמב”ם אומר רק אחד אנשים ואחד נשים, הוא משמיט את התינוקות. מה הפשט? והא מחלקים לתינוקות ביין, זה לא… הוא מתווכח עם הגמרא? מה הוא עושה כאן?

דובר 2:

נו, איפה מצאת שזו גמרא?

דובר 1:

קידושין ח’ עמוד ב’, אבל הוא מביא את זה, אבל הוא אומר את זה כך, והוא לומד את זה, והוא ממשיך הלאה.

דובר 2:

הלו?

דובר 1:

הרמב”ם אומר הרי דבר, נו?

הגמרא בפסחים – ר’ יהושע בן לוי

דובר 1:

אחר כך אומרת הגמרא, אמר ר’ יהושע בן לוי, נשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס.

אה, יש מי שלומד שר’ יהושע בן לוי חולק על התנא קמא. התנא קמא אומר אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות. ר’ יהושע בן לוי אומר רק נשים חייבות שאף הן היו באותו הנס, אבל תינוקות לא. חינוך אין כאן.

הגור אריה ותוספות

דובר 2:

הגור אריה עצמו מביא דווקא אפילו תינוקות, פירוש שאינם צריכים, ארבע כוסות ויין, עומד בתוספות. יש מחלוקת רמב”ם עם תוספות. אז מה? שלילדים, אתה נותן להם לילדים תינוקות את ארבע כוסות ויין? כן, כך מובא.

דובר 1:

כן, אבל אתה מבין מה אני מתכוון לומר. ורבנים שיתפסו שיחות, זה לא דרך ארץ. נו נו, תהיה אמיתי, אבל אף אחד לא מרגיש כלום מהכוסות האלה, ואף אחד לא מתייחס אליהם. כי אנשים לא אוהבים יין, אין להם כבוד אליהם. באמת, זה לא נכון. פשוט אנשים בטלים בדעתם, זה לא אנשים נורמליים.

שיטת הרמב”ם – מחלוקת רבי יהודה עם תנא קמא

דובר 1:

כן, אבל אני אומר שיש מחלוקת הרמב”ם עם תוספות. והרמב”ם הבין שיש מחלוקת רבי יהודה עם תנא קמא. כי רבי יהודה אומר “מה תועלת יש לתינוקות ביין?” אבל לגבי סתם לשתות, או לגבי ד’ כוסות? הוא הרי אמר, אני צריך לדעת האם הוא מדבר על ד’ כוסות או שהוא מדבר על יין. אבל רבי יהודה אומר “מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא מחלקין להם קליות ואגוזים בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו”.

הרשב”ם והלמטה אליעזר

אז הרשב”ם אומר “ולא פטורים מן המצוות”, “מה תועלת יש לתינוקות ביין?” הם פטורים מן המצוות, זה ממילא… למה? כשהוא אומר “מה תועלת”, שילדים לא יכולים, זה קשה לילדים, זה לא הנאה לילדים, אלא קליות ואגוזים מתאים להם. אבל… כי “אלא מחלקין להם קליות ואגוזים”, איזו תשובה זו? שהם פטורים מן המצוות, הם גם פטורים ממצוות קליות ואגוזים?

הוא מתכוון לומר, אה, הדבר הרגיל הוא, “למטה אליעזר” מתכוון לומר כך, הם לא אוהבים, זה לא מתאים להם יין. אלא מה אז? אומר הוא, יש מצוה זו מצוה, הם הרי לא מחויבים במצוות. אלא מה אז? רוצים לחנך אותם, רוצים לחנך אותם, שיחנכו אותם על פי דרכם עם קליות ואגוזים. נו נו.

הם מסבירים לנו שיש מחלוקת, והרמב”ם פסק כמו רבי יהודה, והצדיקים האחרים פסקו כמו התנא קמא. אהא, זו הנקודה כאן. והשאלה היא האם אתה מדבר מצד חינוך, או שאתה מדבר מצד…

דובר 2:

אוקיי, בואו נמשיך. עוד קצת אני הולך לישון. אוקיי, I’ll try. אוקיי. אממ… אבל אני מנסה לסיים את ארבע הקושיות.

דובר 1:

הגמרא אומרת שהרמב”ם למד אחרת מתוספות, והוא פוסק שהילדים פטורים. יש להם מחלוקת איך הם פסקו. הם שניהם למדו את אותו הדבר, השאלה היא רק מה היה הפסק. אוקיי, זה הגיוני. צריך להיכנס, אולי צריך ללמוד אחרת את הגמרא גם. אוקיי.

המהרש”א – למה לא יין לילדים?

דובר 1:

טוב, בואו… ואפילו עני… אני מבין שהדבר עם הילד הוא משהו אחר, כי כבר למדנו שלא צריך, שהילד לא יירדם. אז אומר המהרש”א, למה תיתן לו יין? הוא ישן מיד מהיין. אלא מאי? אלא להיפך, לתת דברים שישמרו אותו ער. זה אומר, המבוגרים יכולים להתמודד עם יין, הם לא ישנים מיד. להיפך, זה כדי לשמח. הילד ישן לך, אתה לא נותן לו. אז אתה יכול להבהיר שהוא יישאר ער.

השאלה היא, אולי אכן נהגו לתת לתינוקות יין באותם זמנים? כמו שר’ נחמן אמר, “הסיפורים שלי הם להעיר, לא להרדים.” כאן… אני לא יודע. אני לא יודע. כן, אנחנו ממשיכים הלאה.

הלכה ח – אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב

דובר 1:

אומר הרמב”ם, “אפילו עני שבישראל…” אולי הוא רוצה לומר אפילו העני הגדול ביותר מהיהודים, כן, עני שבישראל, הכי עני, “לא יאכל עד שיסב”. אוקיי, הוא חוזר להסבה. אפילו עני צריך הסבה. כאן לא עומד שאנחנו צריכים לספק הסבה. הסבה לא צריכה ספה או משהו. אפשר להישען על הרצפה, אפשר להישען על הספסל, וכן הלאה. אז אנחנו לא צריכים.

החידוש של הסבה אצל עני

החידוש הוא רק ש… מה החידוש בעצם? שאלתי אותך קודם, I never understood this. מה זה אומר “לא יאכל”? אני אתן לו נזיפה? אלא מה אז? למה לומדים מהסבה שהוא עני? כי הוא יכול לומר, “זו חירות בשבילי?” זה לא נראה חירות בכלל. החירות היא רק כשזה נראה כך, זה לא כאילו. העושר הוא לא כאילו, העושר הוא ממש. זה מה שהוא אומר. אפילו כשזה לא נראה כך, זה באמת מעשה חירות, ההסבה היא מצוה.

דובר 2:

היה הילד צריך להיות פשט טוב יותר. אוקיי. אפשר עוד לחשוב. תוספות אומר דווקא, מתכוון לומר שאפילו הוא יוצא הסבה בלי שיש לו מיטה יפה וד’ כוסות? I don’t know, it’s weird. אוקיי.

אשה והסבה – בטלה לבעלה

דובר 1:

אשה, אחד אומר היא צריכה הסבה, אחד אומר היא לא צריכה. אבל אשה חשובה צריכה היא כן, כמו נשים שלנו שהן חשובות. אוקיי. ד’ כוסות צריכה כל אשה עם חשיבות. כן. אני לא יודע מה זה, I don’t know exactly. ר’ בן ציון אבא שאול הוא שמש של ר’ עזרא עטיה. כן, האשה עושה הסבה, היא אשה חשובה? לא, הרב כבר אמר שלא מתווכחים. אוקיי, anyways, טוב, בואו נמשיך הלאה.

דיגרסיה: יין ומיץ ענבים לד’ כוסות

דובר 2:

ד’ כוסות שותה גם היא, היא גם שותה מיץ ענבים, למעשה. נו, ר’ בן ציון אבא שאול, ר’ בן ציון אבא שאול הוא שמש של ר’ עזרא עטיה, הוא אומר שגם היא צריכה הסבה. אני מתכוון שכל אחד ישתה ארבע כוסות יין זה יכול להזיק, כמו עיקר הדין, אלא רבע יין ושלושה רבעים מים, או מיץ ענבים, whatever. מבין?

אני לא יכול לשתות יין בכלל, סתם אני עושה פורים מהאנושות. אני חושב ששתיית מיץ ענבים לקידוש או בד’ כוסות זה יותר גרוע מרפורמים. מה אתה אומר, אני עושה קידוש לקידוש. זה כמו להדליק מנורה בחשמל. הלו? לא זה התכוון הקב”ה במצוות התורה.

אה, יודע, ראיתי פעם אחד אומר, אם הולכים עם פאה לכסות את השיער, אפשר באמת לשתות מיץ ענבים גם לקידוש. מבין? זה אותו רעיון, זה לא הגיוני בכלל, אבל אולי יוצאים בזה. טוב, אני לא יודע.

דובר 1:

זה יותר כמו “ודרשת לא תשכח תורת יין”. אני לא יכול לקחת שום יין. אתה יכול לשתות יין קל. קניתי חבילה של פחיות של בארטנורא, אתה יודע שלבארטנורא אין שום… לבארטנורא אין תורת היין. לכל הפחות, כן. לא קניתי לשתות בהבדלה, whatever. בקידוש אני יכול לשתות יין, אבל בהבדלה לא היה לי, קניתי יין אמיתי, משוגע. שישתה את זה, בטוח שיש לזה דין יין, זה חמישה אחוז, למה לא יהיה לזה דין יין? בטוח שזה יין. אני לא שותה אפילו לגימה מזה, אצטרך לשתות שניים שלושה בקבוקים.

דובר 2:

יודע מה אני אומר לך? זה טוב, זה טוב, זה טוב.

דובר 1:

אוקיי, אוקיי.

חזרה לאשה חשובה – פירוש רבינו מנוח

דובר 1:

אשה כלומר, אוקיי, ומי שהיא חשובה צריכה עירוב. כי נשים, לא, אז אז אז היא בטלה לבעלה, כך אני מתכוון שזה הפשט. היא בטלה לבעלה. אשה אין לה חירות, אשה אין לה חירות, אשה אין לה חירות.

אבל אשה חשובה יש לה כן חירות. אתה רואה שהשיער הארוך הוא גם אחד מדרכי החירות. נכון? מה הטעם? אפילו אם זו הרי המצוה של בין אדם לחברו, היא יותר חשובה. עבד אצל רבו או תלמיד אצל רבו? מי זה תלמיד אצל רבו? ממילא זה גם לא דרך חירות, זה גם דרך חוצפה. זה גם לא דרך חירות, זה לא אומר חירות. שואל שאלה, תלמיד אצל רבו.

תראה ברבינו מנוח, הוא אומר כל כך טוב. כן, אתה יודע, רגע אחד, מה אני צריך לראות? מה זו חשובה? חשובה אומרת אשה שהיא לא… רבינו מנוח אומר שהוא מתכוון לאשה אלמנה, גרושה, אלמנה, משהו כזה… אשה עצמאית. פעם לא היו נשים עצמאיות. היה עשיר, והיה עני, והיתה יתומה.

תרגום לעברית

וכן אשה חשובה לפני השם, אשה יראת השם, בת גדולי הדור, כלולה בשבחי עצמה, וכל כיוצא באלו, אם אין לה מציאות… אם יש כזה דבר. אם יש. אז זה פירוש אחר, שזה נוגע לה שיש לה עבודה שתוכל לעשות את… זה יותר פירוש סביר.

קושיית הרבינו מנוח – עבד בפני רבו

הוא שואל את הקושיא, שהתורה אומרת שעבד… עבד שמשה פטור מן המצוות, מה הכוונה? עבד עברי? כן, הוא פטור כי הוא עסוק עכשיו. אבל הוא שואל את הקושיא, מהו עבד? הוא אומר שמורא רבו הוא יותר… הוא אומר כך, הרבינו מנוח, הוא מתייחס לבעיה שלנו. הוא אומר שעבד בפני רבו, אנחנו לומדים קצת יותר רחוק, כן, עבד בפני רבו, לפעמים צריך לעמוד בפני רבו, צריך כן, אבל תלמיד אצל רבו לא. כן, עבד לא הולך ברשות. כלומר, אבא, בן יש לו כל כך כבוד לאביו כמו עבד, תלמיד לרבו.

או כמו שהתלמיד אמר, כן, יהודים כאלה קרובים לאבא ולא צריכים להיות כל כך מרוחקים. אבל כן, יודע מה אני מתכוון? מה אומר… מהו הספר? הוא אומר למה ילד צריך להתפלל בעד האבא ולא בעד השר? כן, זו היתה גאווה גדולה שאתה לא מתפלל בעד השר ואתה מתפלל בעד האבא.

עבד בפני רבו / תלמיד בפני רבו

כן, עבד בפני רבו. מתי מדברים כאן? מתי מדברים כאן על רבי? צריך כן, אבל תלמיד בפני רבו לא.

כן, עבד בפני רבו זה לא כמו אבא. בן אין לו כל כך כבוד לאביו כמו עבד תלמיד לרבו. וממילא, או כמו שהספר אומר, כן, שיהודים קרובים לאבא ולא צריכים להיות כל כך מרוחקים.

אבל, כן, אתה יודע מה אני מתכוון? מי הוא הספר? הוא אומר למה ילד אומר “אתה” לאבא, לא “אתם”. כן, זה מנהג אשכנז, מנהג אבותינו היה שאומרים “אתה” לאבא, לא אומרים “אתם” לאבא. יש אנשים שנוהגים כן כך. אבל, נו, הספר אומר שזה מדויק ביעקב אבינו. יעקב אבינו אמר, עשו אמר “קום אבי”, ויעקב אמר “יעקב”, הוא אמר כך ישירות. הם קרובים לאבא, הם לא מרוחקים מאבותינו. אומר כך בספר.

יכול להיות בגלל זה, כן, אבא, אני יכול להיות חבר עם אבא שלי, אבל זה אולי אפילו לא סותר. אבא יש לו הנאה כשהוא רואה אותי בהסבה. בדיוק, אבא הוא לא, הכבוד, הוא לא מתגעגע לכבוד שלי. להיפך, הוא נהנה.

אבל תלמיד זה אחרת. האם יש רבי שנותן רשות? אולי זה ענין שהרבי יתן רשות או לא. אצל החסידים למשל, רק רבי שלמה, רבי שלמה, רבי שלמה… אצל הרבי’ם הגדולים, העולם לא עושה הסבה, רק מי שרצה. אז הוא הרבי של הרבי’ם. הרבי לא צריך למחול על כבודו בשבילו. אבל באופן כללי, התלמיד צריך הסבה.

בקיצור, הוא אומר שמורא רבו דוחה את הענין של הסבה. זה מעניין. מורא רבו כמורא שמים, האם יש הסבה? מורא רבו כמורא שמים. אתה יכול להבין, אבל צריך כבר להיכנס להגדרות המדויקות של מורא רבו.

אבל, בקיצור, עבדים גם לא עמדו לגבי ד’ כוסות. הם לא מחויבים בד’ כוסות, והד’ כוסות לא עמדו אכל על הכוסות. כל ההיתרים האלה הם רק ההיתרים של הד’ כוסות, לא לפני הד’ כוסות. ממילא אפשר לומר עבד הוא בכלל נשים. כן, יכול להיות אולי, יכול להיות כך גם. יכול להיות שהעבד הוא לא יהיה מסב, הוא לא ירגיש נוח, כי זה לא דרך עבדות בכל מקרה. אולי זה הפירוש.

דיון: ד’ כוסות – דאורייתא או דרבנן?

דובר 1: יכול להיות?

דובר 2: רואה כאן “חייב אדם לראות”, “חייב בלילה הזה ארבע כוסות של יין”, אומרים שלגבי חרוסת הוא אומר מצוה מדרבנן, וכאן הוא לא אומר מצוה מדרבנן. אה, חרוסת היא מצוה מדברי סופרים. אבל הוא לא אומר שהמעשה של הארבע כוסות היא דרבנן.

דובר 1: איך?

דובר 2: “חייב בלילה הזה ארבע כוסות של יין”, אבל הוא לא אומר “חייב מדברי סופרים”, שהוא יאמר שזה לגבי חרוסת.

דובר 1: אולי זה קצת דאורייתא, כי זה “כאילו הוא יצא”.

דובר 2: בטח לא. מי מדבר על זה? ציץ אליעזר, משנת יעב”ץ.

העניין הוא שהוא אומר בשם “בכלל המצוה לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים”. הרמב”ם לא סובר שזה “לראות את עצמו” הוא דאורייתא. הוא לומד את זה מפסוק, אבל הוא לא אומר שזו מצוה דאורייתא. אולי זה דין בסיפור יציאת מצרים.

דובר 1: הוא אומר שזה דאורייתא “חייב אדם לראות את עצמו”, אפילו הוא לומד את זה מפסוק.

דובר 2: אני רוצה לומר שזה דין כמו מעשה למלך נכנס, הכל הוא הכנה איך לומר את ההגדה. כל הדינים איך סיפור יציאת מצרים יתקיים, איך יזכרו יציאת מצרים. הוא לא אומר שיש מצוה נוספת.

הרמב”ם לא אומר, כשהוא אומר כמה מצוות יש, הוא לא אומר עוד מצוה של “לראות את עצמו כאילו יצא”.

דובר 1: אולי זה מדרבנן.

דובר 2: אני רואה שהמשנת אליעזר מנסה לומר שזה דאורייתא.

הקושיא יכולה להיות שהבריסקר רב אומר, ר’ יצחק זאב הלוי, שמן התורה חייבים “לראות את עצמו כאילו יצא”. אבל איך לעשות את זה למעשה, זה דין שהרבנים יעשו את זה, דרך יין, דרך הסבה. אז, אוקיי, תורה בריסקאית. אז, עצם הדין הוא… אז, לא דין, אז, כמו תורה שאתה אוהב, ואני לא אוהב, אני אוהב את דעת התורה שלהם. לא, כמו בטנים וכל הדברים האלה. אבל מה שאני לא אוהב, וכמו שאתה אומר שהרמב”ם לא אוהב ענוות. אז, זה לא מתאים ל… אני לא יודע.

עני וד’ כוסות / צדקה למצוות

אוקיי, אפילו עני יש לו חשיבות, כן, בן צריך כן, תלמיד לא.

והוא מביא שאלה אחרת, בהלכות חנוכה אומר הרמב”ם “שואל ומוכר כסותו”, כלומר, אפילו הוא לא היה בעל צדקה טוב שהביא לו את זה, למה כאן אין את הדין? אולי יש כן. הוא עסוק כי שם אומרים שזה לקוח משם דרך שם. אולי יש כן.

משנת יעב”ץ, יש לו הרבה פעמים תורות טובות המשנת יעב”ץ, באמת, הרבה פעמים הדברים שלו למדנות יפות מאוד. הוא אומר שיש דין שלא צריכים לתת צדקה לעני כדי שיוכל לקיים מצוות, צריכים רק לתת לעני שיהיה לו מה לאכול, לא צריכים לתת לעני שיוכל לקיים מצוות. אבל כאן זו סעודה, הלילה סעודה היא עם יין ועם כל הדברים, אז אתה נותן לו את הסעודה זה יכול להיכנס בזה. אולי זה הענין של דרך חירות, שבאמת צריכים לתת לו כן. הוא יאכל הלילה סעודה כמו בן חורין.

אני מתכוון שזו מצוה, ומה הענין של חירות? כן, אני לא יודע. זה קשור לחירות, זה קשור ל… המהר”ם ענה שכשנותנים את הצדקה לא צריכים להתכוון דרך חירות, לא להתכוון מצות צדקה. אתה מבין כך? מה הוא אומר לשם מה? הוא אומר הוא נותן לו צדקה. אני לא יודע.

רבי בנימין אהרן פרנקל יש לו ערוך השולחן, “ומחייבין אותו ללוות או למכור כסותו לשתויי ארבע כוסות מדרבנן”. כן, בשביל זה בטח נתנו פדיון שבויים. גם אם תשאל, הוא יביא מיץ ענבים.

וזה החודש של מצה, ותופסים אותו להיות מצה. אתה לא חושב על ארבע כוסות, ולא קונים מצה. אני לא עושה ברכה על הד’ כוסות שלנו מנסים הרבנים ומנסים החכמים ללמוד.

הלכה ח: דיני הסבה – קיצור

אוקיי, חכה לי, בוא נלמד עוד קצת. אני רוצה לסיים את ההלכות של הסבה ואת העירוב אולי. אוקיי. לא צריך. אוקיי.

בקיצור, אפילו עני צריך הסבה. אשה לא צריכה, אלא אם היא חשובה. בן, ילד או משרת צריכים. תלמיד לא צריך, אלא אם יש לו רשות.

הסבה על שמאל – לא ימין

איך עושים הסבה? לא על ימין. הסבה אחת.

הגמרא אומרת שימין בגלל שיכולה להיות סכנה. כאן אומר הרמב”ם שזו הדרך איך הסבה באה. הגמרא אומרת “שמא יקדים קנה לושט”. כן, אבל אני מתכוון שהלשון “אינה הסבה” עומד טוב. אתה מבין מה אני אומר? “אינה הסבה” לכאורה הפירוש שכך באה הסבה. דרך ארץ של הסבה היא מין הסבה. לא שיש סכנה צדדית שצריך לפחד מסביב.

הגמרא אומרת “מראה הסבה מהו?” זו לשון של גמרא, “הסבה שאין שמה הסבה”. “ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לושט”. לא, זה הסדר. זה לא אמיתי בגלל זה.

דובר 1: לא בגלל “שמא יקדים קנה לושט”?

דובר 2: לא, לא. זה כי… אני מתכוון שהסיבה היא כי אי אפשר לאכול, צריך לאכול עם היד הימנית. אם אתה נשען על היד השמאלית… מבין מה אני אומר?

דובר 1: לא, זה לא נוח.

דובר 2: בדיוק. הסבה באה כך, מבין מה אני אומר? כן. אז אתה יכול לשתות עם היד הימנית. אבל לא ש…

הסבה אצל השולחן כמו שלנו

אוקיי, צריך להיות מעיין להסבה אצל השולחן כמו שלנו שמה הסבה. רוב מאיתנו צריכים הסבה לימין.

ההגהות מיימוניות מביא ר’ אביה קאזש, אחד מחכמי לוניל, שהוא היה בן חורין אחד מהמסובים, ואדרבה, ישיבה כדרכינו היא דרך חירות. אבל זו שיטה יחידה. הוא לא מקבל אותו. אבל יש דבר כזה, יש ר’ אביה. הוא אומר… כן, הייתי צריך להסתכל ברמב”ם, רק רציתי לראות את הדרך של החשיבה. לנדאו צודק.

ואם אפשר, מביאים כרית, משהו, מנסים לעשות… כרית על ספה לא צריך אפילו. ו… תבין את זה. אבל הוא… אוקיי. מי הוא? ר’ שרקי יש לו סרטון איך הוא מדגים איך דרך חירות, מה זה באמת הסיבה דרך חירות. זה בקיצור, צריך להיות נוח על הספסל, לא מעשיות. ורק שכך, היו לו הידיים כך על השולחן, אה, רגוע. אוקיי, רק מה הבעיה?

מתי צריכים הסבה?

לכתחילה עכשיו, מה כתוב ברמב”ם, “שלא הרבה צריכין הסיבה”. אה, כן, אומרים. אוקיי. “לכתחילה אין מסיבין אלא על אכילת כזית מצה ועל שתיית ארבע כוסות הללו”. מבין גם? כן, לא צריך… “ואלו הן שצריכין הסיבה: בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבע כוסות הללו”. מתי עושים את ההסבה? בשעת אכילת כזית מצה, והארבע כוסות. שאר ה… “ושאר אכילתו ושתייתו, אם היסב הרי זה משובח”. זו הלשון של הרמב”ם, “אם היסב הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך”. אם עשית, זה טוב. אם לא, גם, זה לא חסר. אני לא יודע למה זה לא חסר. זו לשון מוזרה.

לכתחילה כך, לכתחילה עדיף כן. “הרי זה משובח”, כמו כל המרבה הרי זה משובח. עדיף לאכול את כל הסעודה בהסבה. כך צריכים לנסות להתנהג. מי שיש לו דרך הסבה טובה, מי שהבין איך לעשות, מאוד טוב.

הלכה ט: מזיגת ד’ כוסות

“ארבע כוסות הללו צריכין למזוג אותן כדי שתהא שתייה עריבה”. זה צריך להיות טעים, זה צריך להיות קל.

מכאן אולי רואים שאפשר כן מיץ ענבים בשביל זה. מיץ ענבים זה לא יין. צריך יין, אבל… עסקים שקונים יין קל, קוקטייל בשביל יין, ארבע דעות שוות. אבל מיץ ענבים זה לא יין. נו נו. אני לא יודע מה זה. יין וירטואלי. נו נו.

יש, ראיתי, אורי כתב על זה יפה באתר שלו גם. אה, שזה לא יין. זה נגד מיץ ענבים. אני מתכוון שהוא צודק.

הלכה ט (המשך) — רביעית יין חי, ד’ כוסות, חרוסת, ומרור

רביעית יין חי — שיעור היין בין ארבע כוסות

דובר 1: חבר שלך אולי רואים שאפשר כן מיץ ענבים. מיץ ענבים זה לא יין, צריכים יין, ערבה, מעשיות, קונים יין קל – אבל מיץ ענבים זה לא יין.

דובר 2: נו נו. לא יודע מה זה? יין טוב.

דובר 1: נו נו. יש… ראיתי… אורי כתב על היופי הזה באתר שלו. זה נגד… לא, נגד מיץ ענבים, אני מתכוון שהוא צודק. זה עושה את זה יין טוב, אבל זה פשט… אני מתכוון שהוא צודק. זה חינם, הוא לא יכול… הוא לא מתנהג כאן, אבל צריכים לעשות דברים מסוימים. כמו, כמו שלא מחזיקים בכיסוי השיער, זה התנהגות. למה צריכים לקנות פאה שהיא יותר, יותר מזה, ולהתרגז שמזהים את זה? שאלה.

דובר 2: נו נו.

דובר 1: זה חלק מהשקר, מבין? הוא לא יכול… הוא לא יכול להרשות לעצמו מכונית, הוא קונה לה וילון גדול שנראה כמו מכונית. מה אתה חושב? האם הוא עשה לי טובה?

דובר 2: כן.

דובר 1: אבל אנחנו רואים את כל השחורים כמו שהכי קרוב זה עצמה כאילו. בשביל הכל זה כאילו. לא, מיץ ענבים זה הרואה יש כאילו. זה אבל לא! כאילו זה כשזה עושה משהו, אני לא יודע.

דובר 2: כן. אוקיי. מממ. אוקיי.

דובר 1: זה מכיל. אממ… ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי. מה זה אומר כשמוסיפים, פשוט שזה יהיה הרבה יותר גדול מרביעית. כי רביעית בהחלט היא מעט.

דובר 2: מה זה אומר?

דובר 1: או אולי.

דובר 2: אולי.

דובר 1: צריכים להיות בארבעה באחד, או כולם ביחד?

דובר 2: לא, לכאורה בכל אחד. צריכים להיות רביעית יין חי.

דובר 1: לא. בכולם. מה אומרים האנשים שאומרים בכולם כאן?

דובר 2: אבל רביעית זה אומר, כן. עם כל ארבעה, כך שכל אחד יהיה לו רבע יין.

דובר 1: כן, כך זה יוצא.

קודם הוא אמר שכל אחד מהארבעה צריך להיות רביעית, כן, שיעור כל כוס מלא רביעית. עכשיו הוא אומר שהכל יהיה רביעית.

דובר 2: לא, רביעית זה אחרי המזיגה.

דובר 1: אבל לפני המזיגה, משהו יין צריך להיות בכל המעשה. זה לא פשוט שכל הארבעה, כי בין כל הארבעה שותים רביעית שלמה יין, נכון? אלא שיין מזוג נקרא יין, כל הדבר נקרא יין, צריך להיות רביעית יין.

למה הענין של השיעור הזה בין ארבעתן? אני לא יודע, אולי יש מסביר איך זה יוצא.

דובר 2: לא, יכול להיות שזה פשוט שיעור שיהיה רבע, עד רבע נקרא מזוג, ולא יותר מדי… אולי זה מה שהוא מתכוון. ערך, ערך כך זה הולך, שלושה… שני שלישים.

דובר 1: מאוד טוב, יוצא… הרמב”ם מדבר על רבע, לא שני שלישים, אלא שלושה רבעים. יוצא סך הכל רביעית אחת.

דובר 2: הוא פשוט עושה את החשבון בשבילך.

דובר 1: זה לא דין של שיעור רביעית סך הכל. זה ענין שהוא צריך לערב מים, הוא אומר בפרק ח’ א’.

דובר 2: רביעית אחת סך הכל, והוא יכול לערב.

דובר 1: לא, לפי דעתו של השותה, אם האורח אוהב אחרת.

דובר 2: לאורח יש גם דעה.

דובר 1: אני שואל מחותן.

דובר 2: אני לא יודע, דרך ארץ אולי כן.

אוקיי, מאוד טוב.

שתה ארבע כוסות שאינו מזוג — יצא ידי ד’ כוסות ולא יצא ידי חירות

דובר 1: שתה ארבע כוסות אלו מיין שאינו מזוג, יצא ידי ארבע כוסות, המצוה של ארבע כוסות, אבל לא יצא ידי חירות. מה זה אומר? הרמב”ם מגלה לנו כאן בפעם הראשונה שהארבע כוסות זה לא דין בחירות, אלא זה דבר נוסף. זה שניהם.

דובר 2: קודם הוא אמר חירות.

דובר 1: לפיכך, מאוד טוב, אבל זה לא אומר שיש מאה אחוז, אבל יש. יכול להיות הארבע כוסות בלי חירות, למשל אם מישהו שותה את זה לא מזוג, בגלל זה באמת הוא לא יוצא בעצם. מה זה אומר בכלל יוצא ידי ארבע כוסות ולא יצא ידי חירות? אני מתכוון שיהיו שתי מצוות. הנפקא מינה היא שיוצא ידי… אני לא יודע. אולי שהוא יכול עכשיו אחר כך לשתות עוד עכשיו אפשר לשתות כוס אחת בגלל חירות.

דובר 2: לא, לא, בוא נראה.

דובר 1: שותה ארבעה כוסות, מזיגה בפני עצמה, יוצא ידי חירות, ולא יוצא ידי ארבעה כוסות. אה, הפירוש הוא, כביכול, חירות זה אומר להנות מהיין. ד’ כוסות זה אומר שיש דרך איך לעשות את זה.

שיעור שתיית כל כוס — רוב רביעית

תרגום לעברית

דובר 1: ומוזגין לו כל כוס ומברכין עליו, גם יוצא. אין צורך לשתות את כל הכוס. אין צורך לשתות כל כך הרבה יין בסופו של דבר. זה רבע יין, ואפילו אין צורך לשתות את כל הרביעית. רוב רביעית. רביעית היא שתיים-שלוש אונקיות, לפי המקילים.

ברכה בפני עצמה על כל כוס

דובר 1: כל כוס וכוס מארבע כוסות, מברך עליו ברכה בפני עצמה. כן. אז מה? כוס ראשון אומר עליו קידוש היום. כוס שני קורא עליו את ההגדה. כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון. כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר. ובין הכוסות הללו, אם רצה לשתות, שותה. אבל בין שלישי לרביעי…

דיון: האם הרמב”ם אומר שעושים בורא פרי הגפן על כל כוס?

דובר 2: הרמב”ם לא אומר אם עושים הגפן על כל אחד.

דובר 1: אה, ברכה בפני עצמה פירושו שעושים בורא פרי הגפן? איפה כתוב כאן ברכה בפני עצמה? כאן כתוב שעושים ארבע הגפנים?

דובר 2: לא, או שהוא עכשיו הולך לומר מה הברכה בפני עצמה. הברכה בפני עצמה היא קידוש היום. השנייה היא הברכה בפני עצמה היא ההגדה.

דובר 1: אבל מה כתוב? לא כתוב… אני לא יודע. אז מה עם בורא פרי הגפן? זה קשור להלכות של הפסק, אני לא יודע מה. הרמב”ם לא אומר על זה כלום.

דובר 2: לא, הברכה בפני עצמה הוא אומר שזה בפני עצמו.

דובר 1: מישהו מדבר על זה כאן בצד? האור מנחם אומר, בכל חד וחד מברכין בורא פרי הגפן. הוא לומד שזה מה שהרמב”ם מתכוון. הברכה בפני עצמה פירושה בורא פרי הגפן?

דובר 2: לא ברור מה הוא מתכוון. זו שאלה אם ההגדה היא הפסק. אני לא יודע.

בין הכוסות — שותה; בין שלישי לרביעי — אינו שותה

דובר 1: אוקיי, אבל אם מישהו רוצה לשתות בין הכוסות, הוא יכול לשתות, אבל בין שלישי לרביעי אינו שותה. למה? כי… אממ, מביא שלשול ממש, ושלא יהיה שיכור לפני שמסיים הלל.

אוקיי. אתה לא הולך עכשיו לשתות עוד כוס לפני ההלל שם.

דובר 2: למה לא יכול זה להיות הכוס הרביעי?

דובר 1: אה, אני לא רוצה שתהיה שיכור כי הוא צריך לומר הלל.

חרוסת — מצוה מדברי סופרים

דובר 1: אוקיי. חרוסת, מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט שעבדו אבותינו במצרים. הוא לא אומר שזה כדי להמתיק את המרור?

דובר 2: לא, הוא לא אומר.

אוקיי.

דובר 1: אז המשנה גם לא אומרת “אין חרוסת מצוה”, רק וחרוסת מצוה, אבל מרור ופסח זו מצווה.

דובר 2: מצווה? לא, לא מצווה.

דובר 1: כן, הרמב”ם אומר חרוסת מצוה מדברי סופרים.

דובר 2: מצווה פירושו לא מדברי סופרים.

דובר 1: כן, הלכה כמותו, כמו רבי אלעזר בן צדוק שאומר מצווה.

דובר 2: מי אומר כך?

דובר 1: כך אני רואה במגיד משנה.

דובר 2: אה, אני לא מתכוון כך. אני מתכוון כך הוא אומר. אני לא רואה מה…

דובר 1: מעניין. אני לא יודע.

הלחם משנה מביא סתירה מפירוש המשניות. הוא אומר שבפירוש המשניות אומר הרמב”ם שלפי רבי אלעזר בן צדוק צורך המרור מצווה, והוא אומר שהלכה כמותו. וכאן הוא אומר שזו מצווה.

דובר 2: אז אולי, לא, אולי אפשר להבין שרבי אלעזר בן צדוק מתכוון שזו מצוה דאורייתא.

דובר 1: אה, מדרבנן לא עושים ברכה?

דובר 2: לא, כי הגמרא שואלת “מאי מצוה?”, זה חז”ל רבנן. על דרבנן אפשר גם לעשות ברכה.

דובר 1: נכון. אז לכאורה, אז מה המנהג הוא חזקה, ממשיך קדושה. נמשך שצריך לעשות ברכה.

דובר 2: כן, שהוא יעשה את זה יותר לעתים קרובות.

איך עושים חרוסת?

דובר 1: אוקיי, בואו נמשיך. אוקיי, בקיצור, זו החרוסת. בואו נלך מהר יותר.

בקיצור, זו החרוסת. תפוחים ואגוזים וצימוקים.

דובר 2: מה עושה החרוסת של הרמב”ם? הוא לא אומר כראוי.

דובר 1: תפוחים ואגוזים וצימוקים, אם הוא יכול לקחת את כל השלושה, והוא מבשל ומערבבים את זה, ומוסיפים משהו. ומטבלים בתבלין, כמו תבלין פירושו התבלינים.

דובר 2: לא, לא, תבלין פירושו התבלינים. חזרת תבלינים זה לא גלוטן, זה… זה כמו הטבילה, התבלין זה כמו הטבילה.

דובר 1: כדי לעשות זכר למקדש, רגע, זה מצחיק, כדי לעשות זכר למקדש, ומה עושים עם זה? לא עושים כלום עם זה. אבל זה היה רק זכר לתבלין, זה היה מונח על השולחן כמו דברים אחרים שמונחים על השולחן.

דובר 2: הוא הולך אחר כך לטבול בזה.

דובר 1: אבל לא במרור, הוא הולך לטבול בכרפס.

מרור — מצות עשה מן התורה בזמן המקדש

דובר 1: זו מצוה מן התורה בזמן המקדש, תלויה באכילת הפסח. זו מצות עשה, “ואכלו את הבשר בלילה הזה על מצות ומרורים”. כשאכלו את קרבן פסח אכלו מצה לבדה, אבל אכלו אותה לשם קרבן פסח.

מה זה מרורים? מרורים הם חזרת ועולשין ותמכא וחרחבינא ומרור. כל אלו נקראים מרור, ואפשר לאכול אותם אם הם לא חריפים, כזית יוצא בו אפילו לח.

הוא אומר, הקלח יוצא בו אפילו יבש. ואם שלקן או כבשן או בשלן, אין יוצא בהן, כי זה לא חריף.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Shiur on Ramb…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Shiur on Rambam Hilchos Chametz U’Matzah, Chapter 7

General Overview — The Rambam’s Approach in Chapter 7

The Rambam “went backwards” from the Mishnah. In Maseches Pesachim Chapter 10, the Mishnah writes almost a text of the Haggadah shel Pesach — “they pour him the first cup,” “they brought before him,” “and here the son asks,” “according to the understanding of the son,” “in every generation,” “therefore we are obligated,” “Hallel” — everything chronologically, without any distinction between d’oraisa and d’rabbanan, without any logical structure of general principles and details. There are those who print Haggados where the first page is the Mishnayos, because this is literally “the Haggadah shel Pesach of the Mishnah.”

The Rambam divided this into two: Chapter 7 — the halachos, the principles, the foundations of the mitzvah of sippur yetzias Mitzrayim; Chapter 8 — “seder asiyas mitzvah zo” — the practical order of how one fulfills it. The Rambam decided: first we say the halachos (principles and details), then we show how one fulfills them. He extracted all the halachos from within the Haggadah shel Pesach of the Mishnah.

Halachah 1 — The Mitzvah of Sippur Yetzias Mitzrayim

The Rambam’s words: It is a positive commandment from the Torah to tell of the miracles and wonders that were done for our forefathers in Egypt on the night of the fifteenth of Nissan… as it says “Remember this day when you went out from Egypt”… It is a mitzvah to inform the children even if they don’t ask… Whoever increases in telling of the exodus from Egypt is praiseworthy.

Plain Meaning

There is a positive commandment from the Torah to tell of the miracles and wonders of yetzias Mitzrayim on the night of the 15th of Nissan. One must inform the children even if they don’t ask. And whoever increases is praiseworthy.

Innovations and Explanations

1. The Rambam makes sippur yetzias Mitzrayim a separate mitzvah — The Rambam “almost innovates” that there is such a mitzvah. He found it in the Baal Halachos Gedolos, but he makes it “like a mitzvah” with a clear definition.

2. The mitzvah is independent of children, questions, or answers — “The mitzvah to tell has nothing to do with children, nothing to do with questions, and nothing to do with anything.” This is the foundation of Halachah 1. Only afterwards come children, question and answer, etc. as details of how to better fulfill it.

3. “Whoever increases is praiseworthy” — The mitzvah has a minimum and a maximum. The Rambam doesn’t say clearly what the minimum is, but perhaps the minimum is approximately what appears in the next halachos.

4. The language “v’higadeta l’vincha” — The Rambam wanted to bring down the language of Chazal as it is, because he understands that “this is the entire Haggadah.”

Halachos 2-3 — Children, According to the Understanding of the Son, Question and Answer, Changes

The Rambam’s words: According to the understanding of the son, his father teaches him… and he makes changes on this night so that the children will see and ask…

Plain Meaning

One must tell the children according to their understanding; one must make changes so they will ask.

Innovations and Explanations

1. Children and question-and-answer are two separate “additional matters” — In the Rambam’s logical structure: (a) there is a mitzvah to tell; (b) a detail/condition — if there are children, one must do it to them according to their understanding; (c) with children — it should be in the form of question and answer; (d) therefore one must make them ask. “One can do one or the other, the best is to do both.”

2. The question and answer is “almost like fake” — Even when one makes changes so the child will ask, this is “almost like faking the question and answer” — one arranges it, it’s not spontaneous.

3. Changes without children — What does one do when there are no children at the Seder? The things one asks in Mah Nishtanah one does even without children, because those things have a reason in themselves. But things like “stealing the afikoman” — “who steals the afikoman when sitting alone?” There is a dispute in Biur Halachah about this.

Halachah 4 — Beginning with Disgrace and Ending with Praise

The Rambam’s words: One begins with disgrace and ends with praise. How? One begins and tells that initially our forefathers in the days of Terach and before him were deniers and erred after vanity… and ends with the true religion… And likewise one begins and informs that we were slaves… and ends with the wonders and miracles that were done for us and our freedom.

Plain Meaning

One must begin with the disgrace (shame/troubles) and end with praise.

Innovations and Explanations

1. The source of “beginning with disgrace and ending with praise” is from psalms of Hallel/thanksgiving — This is a “simple thing” that one sees in all psalms of Hallel: “from the straits,” “when Israel went out” — always one speaks of how bad it was, and how good it is now. Also in “Hodu LaHashem” of Erev Shabbos (Tehillim 107) where one tells of the lost, imprisoned, sick — and the Almighty saves them.

2. Why must one begin with disgrace — the foundation of thanksgiving — A person who never had any suffering doesn’t begin to thank, “because it’s by default, that’s how it comes.” Only when the Almighty makes a lack, a trouble, does one understand the value of the salvation.

3. Korban Todah and Mizmor L’Todah: By korban todah there were always troubles beforehand — a sick person who was healed, a prisoner who was released, seafarers, desert travelers. This is the model of beginning with disgrace: first the disgrace (trouble), then the praise (salvation).

4. Why doesn’t one thank for the “default”? A sharp question: Why is there no korban todah for someone who was healthy his whole life? Why only when he was sick and became healthy? This seemingly doesn’t fit with the Chassidic outlook that one must thank for everything.

5. Answer — the world follows its natural course: When nothing happened, there was no change, there is no law of thanksgiving. The Shelah’s interpretation is mentioned — that one doesn’t have a “right” to expect health. But this is disputed: the Almighty created the world “the world follows its natural course” — one does have a right to expect the normal course. Only when something changes (trouble and salvation), only then is there a law of thanksgiving.

6. Brisker definition: In Brisker learning — a “law of thanksgiving” exists only when there was trouble and one was saved. This is a halachic definition, not just an emotion. The Brisker Rav R’ Chaim used to make such definitions.

7. Miracle vs. gratitude: A distinction between “law of thanksgiving” (which requires trouble/salvation) and “gratitude” (which is something else). The Chiddushei HaRim is mentioned — that one must be grateful even to an animal, but this is not the same “law of thanksgiving.”

8. What does “nes” mean? “Nes” in lashon hakodesh always means a salvation — being saved from something. Even by “miracles of every day” in Modim — there too it means salvations.

9. [Digression: “reveal Your glory”] A discussion about the text “mi she’yatza min hanefichah b’sha’as tefillah” — there it says “reveal Your glory before You, in my will, perforations perforations.” This is a shame for a person, and this is also a kind of “miracle” — being saved from a shame.

The Dispute of Rav and Shmuel Regarding Beginning with Disgrace

Two approaches to what “disgrace” means: Rav says “initially our forefathers were idol worshippers,” Shmuel says “we were slaves.”

Two types of disgrace: By “Arami oved avi” (Rav’s approach — idol worshippers) this is not a trauma, but a spiritual descent. By “we were slaves” (Shmuel’s approach) this is a physical trouble. These are two different approaches to beginning with disgrace.

– If Avraham, Yitzchak, Yaakov would have only had righteous children without any descents, we would never have been so valued. The beginning with disgrace gives a deeper appreciation of the ascent.

Halachah 5 — Rabban Gamliel: Pesach, Matzah, and Maror

The Rambam’s words: Whoever did not say these three things on the night of the fifteenth has not fulfilled his obligation, and these are: Pesach, matzah, and maror. Pesach — because the Omnipresent passed over the houses of our forefathers in Egypt… Matzah — because they were redeemed… Maror — because the Egyptians embittered…

Plain Meaning

Whoever did not mention the three things — Pesach, matzah, maror — has not fulfilled his obligation.

Innovations and Explanations

Three ways to understand the law of Rabban Gamliel in relation to the Haggadah:

1. Positive (plus): Besides beginning with disgrace and ending with praise, one must additionally reveal the reason for the mitzvos. It adds another obligation.

2. Negative (minus): Rabban Gamliel comes to reduce — one doesn’t need to speak so much, one is even fulfilled if one speaks only the three basic things.

3. Alternative: Rabban Gamliel perhaps has a different Haggadah than the earlier Tannaim. The earlier Tannaim said Haggadah means beginning with disgrace; Rabban Gamliel says, from “v’higadeta” we learn that Haggadah means Pesach, matzah, maror — that’s all.

According to the Rambam however it is apparently none of the three, but another law in Haggadah — “from the laws of Haggadah” or “things included in Haggadah.” The Rambam counts it as another one of the things included in Haggadah.

Rabban Gamliel connects the telling with the mitzvos of the night: Rabban Gamliel shows that sippur yetzias Mitzrayim is not separate from the mitzvos of the night. One cannot do sippur yetzias Mitzrayim at 9 o’clock and then at 10 o’clock sit down to the Seder — it is part of Pesach, matzah and maror.

Rabban Gamliel according to his approach? Perhaps Rabban Gamliel has a different foundation for sippur yetzias Mitzrayim — not like the Rambam who places it under “sippur yetzias Mitzrayim,” but perhaps it is part of the service of korban Pesach with merorim.

The Dispute Regarding “Has Not Fulfilled His Obligation”

Rashi’s approach: “Has not fulfilled” means one has not fulfilled the mitzvos of matzah and maror — i.e., the telling is a condition in eating matzah and maror. This implies that perhaps some Rishonim don’t hold that there is a separate independent mitzvah of sippur yetzias Mitzrayim.

Ramban, Ran, Ritva: “Has not fulfilled” is not literal — he actually did fulfill, but he didn’t do it properly.

Question on the “not literal” interpretation: How can one say that “has not fulfilled” doesn’t mean “has not fulfilled”? When it says in the Gemara “has not fulfilled,” how can one dismiss this?

Answer: They understand that “has not fulfilled” speaks of the laws of matzah and maror — and this cannot be that one hasn’t fulfilled matzah and maror because one didn’t mention Pesach, matzah, maror. Therefore one must say “not literal.”

But if one learns like the Rambam that “has not fulfilled” means has not fulfilled the essential obligation of Haggadah — the minimum of telling — then “has not fulfilled” can be literal. A person who elaborated on all matters but didn’t mention the basics of Pesach, matzah, maror, actually didn’t fulfill the essential obligation of Haggadah.

Proof from the connection in the Mishnah: The Mishnah says “and whoever adds and elaborates is praiseworthy” — it is very important to increase. But immediately afterwards comes Rabban Gamliel’s law: even if you increase, if you didn’t mention the three basic things, you haven’t fulfilled. This fits better with the interpretation that “has not fulfilled” is literal.

Counter-argument: If “has not fulfilled” is not literal, the Mishnah should have written in positive language: “since he said these three he has fulfilled his obligation” — not in language of “has not fulfilled.” The negative language fits better with an actual “has not fulfilled.”

“And These Things Are Called Haggadah” — End of Halachah 5 / Halachah 7

The Rambam’s words: “And these things are called Haggadah”

Plain Meaning

The Rambam summarizes that “Haggadah” consists of the following elements: (1) questions and answers with change, (2) beginning with disgrace and ending with praise, (3) explaining Pesach, matzah and maror.

Innovations

“And these things” — what does it mean? The Rambam means that the four halachos (question/answer, beginning with disgrace, Pesach/matzah/maror) are the definition of Haggadah. “And these things are called Haggadah” — this is the end of the laws of Haggadah. Not a minimum, but this is what Haggadah means.

“If you want to make your own text of Haggadah”: One needs three (two and a half) things: (a) question with answer with change, (b) beginning with disgrace and ending with praise, (c) Pesach, matzah, maror.

Halachah 6 — In Every Generation a Person Must Show Himself

The Rambam’s words: In every generation a person must show himself as if he himself just now went out from the bondage of Egypt, as it says “and us He took out from there.” And regarding this matter the Holy One Blessed Be He commanded in the Torah “and you shall remember that you were a slave” — as if you yourself were a slave.

Plain Meaning

In every generation a person must show himself (l’haros) as if he himself is now going out from Egypt — not just as a historical memory, but as a fresh, living experience.

Innovations and Explanations
1) Version “l’haros” vs. “lir’os”

The Rambam’s version is l’haros atzmo (in all versions), not lir’os atzmo as in other texts. The difference is significant:

Lir’os = an internal thing, a feeling, one thinks oneself into it, one uses imagination.

L’haros = one must show it, it must be an external action.

Three possibilities: (a) the Rambam had a version “l’haros” in the Mishnah; (b) the Rambam had “lir’os” but understood that it means “l’haros”; (c) he intended to clarify the meaning.

2) The verse “and us He took out from there”

The Rambam’s inference: “and us” doesn’t speak only of the generation of yetzias Mitzrayim. Since it is a mitzvah for generations, “us” must always mean us — in every generation. The verse comes from Devarim 6 (the answer to the wise son): “We were slaves to Pharaoh in Egypt and Hashem took us out from Egypt… and us He took out from there.”

3) The verse “and you shall remember that you were a slave”

The Rambam brings the verse “and you shall remember that you were a slave” as a source. This is a great innovation, because the verse’s plain contextual connection (in the Ten Commandments, regarding Shabbos, or regarding mercy on a slave) doesn’t speak of the night of the Seder. The Rambam himself connected this verse with the matter of the night of the Seder.

Why did the Rambam specifically choose this verse? Because the verse’s plain meaning is that one should literally remember that one was a slave — not the grandfather, but you. The verse says “that you were a slave” — you are still in a state of “slave” in a certain sense.

The Rambam inserts the word as if — “as if you yourself were a slave” — which doesn’t appear in the verse. This is the same inference as by “and us He took out from there” — the verse plainly speaks of the first generation, but we say it as if it speaks of us.

Connection to the Ramban: The Ramban on the verse “and you shall remember that you were a slave” (regarding tzedakah) says that the Torah wants a person to use imagination — to put oneself in the poor person’s situation, because “you were poor.” This shows that the Torah itself counts on the power of imagination — a person who himself wasn’t in Egypt (but his grandfather was) can still use imagination. This supports the Rambam’s “lir’os atzmo k’ilu.”

4) “K’ilu” — what does this mean?

The concept “k’ilu” means that a person uses his imagination to feel as if he himself went out. The Rambam understands that this is not just a rhetorical figure, but an actual obligation to use the power of imagination.

A question: In the Haggadah itself “and us He took out from there” is expounded that we actually went out (not k’ilu). How does this fit with the Rambam’s “k’ilu”? This remains as a question.

5) Is “k’ilu” relevant every Shabbos?

If one must remember yetzias Mitzrayim every day (and Shabbos), must one have the “k’ilu” each time? The conclusion is that the “k’ilu” is specific to the night of Pesach, not for every Shabbos.

6) The sources: Mishnah, Gemara, and Haggadah — three languages

The Mishnah (Pesachim 116b): “In every generation a person must see himself” — in some manuscripts there is no verse there. In other versions the verse is brought “because of this Hashem did for me when I went out from Egypt” — the inference is from the word “for me” (to me).

Rava in the Gemara: “One must say and us He took out from there” — this is plural language, “us.”

Our text of Haggadah: brings both — first “because of this Hashem did for me” and immediately afterwards “Not only our forefathers did the Holy One Blessed Be He redeem but also us He redeemed with them, as it says and us He took out from there.”

The innovation is that in our Haggadah both languages are united — the singular language (“for me”) and the plural language (“us”).

7) What does Rava mean?

If in the Mishnah there is no verse (as in some manuscripts), Rava’s plain meaning is: the way one fulfills “lir’os atzmo” is through saying the verse “and us He took out from there” — one doesn’t say “He took out our grandfathers,” but “He took us out.” This is the practical expression of “k’ilu.”

If in the Mishnah the verse does appear “because of this Hashem did for me,” one must understand what Rava adds with “and us.” The Rashbam learns that Rava says: the verse “and us He took out from there” is l’haros atzmo k’ilu yatza — this is the proof.

8) The Rambam’s addition of “now”

The Rambam writes “as if he himself went out now” — he adds the word “now”, which doesn’t appear in the Mishnah. The innovation is: not that I went out last year, but now, exactly now, each year fresh.

How does this fit with the verse? The Rambam means that through a person doing Pesach, matzah, and maror — he replays the experience — he feels it “now,” now. By maror one feels the bitter taste, by matzah the haste — this makes it a “now”-experience. Even that generation didn’t actually experience it (they were born in the desert), but “now” means that every generation must make it fresh.

9) “Bondage of Egypt” — not just “exodus from Egypt”

The Rambam writes “bondage of Egypt” — not just “exodus from Egypt.” Perhaps because “bondage” is easier for a person to imagine — one can envision bondage, more than a specific historical exodus.

10) “K’ilu” — a Chassidic interpretation?

The entire matter of “k’ilu” is actually a matter of Chassidus — not just to tell an old story, but it should be in the manner of thanksgiving with enthusiasm, like a person who was actually just now saved. Not enough to say “Pesach, matzah and maror because our grandfathers had such a miracle” — it must be with a living feeling. But this is characterized as a “Chassidic interpretation” — one asks whether this is actually the plain meaning of the Mishnah or a mussar addition.

11) [Digression: the “ilu” — alternative history]

“If the Holy One Blessed Be He had not taken out our forefathers from Egypt” — if the Almighty hadn’t taken us out, we would still be enslaved. This is not just a rhetorical question — it speaks of you, not just of your grandfathers. Because if they hadn’t gone out, you would actually still be there. This is a serious argument that “k’ilu” is perhaps not so “k’ilu” — it is actually a reality that you are a product of yetzias Mitzrayim. This “ilu” appears in our Haggadah by we were slaves, not by the section of “in every generation” — which is structurally interesting.

12) [Digression: the “Dayeinu” — an “ilu economy”]

The entire “Dayeinu” is also built on “ilu” — “if He had taken us out from Egypt and not made judgments on them, it would have been enough” — a series of ilu’s. The entire Maggid is permeated with this motif of “what would have been if not.”

Halachah 7 (end) — “And These Things Are Called Haggadah” / Therefore We Are Obligated

The Rambam’s words: Therefore we are obligated to thank, to praise, to glorify… the One who did for our forefathers and for us all these miracles… And these things are called Haggadah.

Plain Meaning

The Rambam summarizes that all the laws of Halachos 1-6 — question/answer, beginning with disgrace, Pesach/matzah/maror, in every generation — all this together is what “Haggadah” means.

Halachah 8 — Structure of the Night of the Seder: 4 Cups, Reclining, Charoses

The Rambam’s Own Compilation

The Rambam finished “laws of Haggadah” in Halachah 5/7. From Halachah 8 on he moves to other laws of the night of the Seder. This doesn’t appear this way in the Mishnah — the Rambam himself compiled the order:

1. Sippur yetzias Mitzrayim — mitzvah d’oraisa

2. The way of freedom — eating and drinking in the way of freedom

3. Four cups — mitzvah d’rabbanan

4. Reclining — mitzvah d’rabbanan

5. Charoses — mitzvah d’rabbanan

6. Maror — (is mentioned)

So: one mitzvah d’oraisa (telling) and several mitzvos d’rabbanan.

4 Cups — Measure, Poor Person, Children

Measure of Cups

The Rambam’s words: “And the measure of each cup is a quarter [log]”

Even a Poor Person of Israel

The Rambam’s words: Even a poor person who is supported by charity should not have less than four cups of wine.

Innovations:

1. Freedom doesn’t mean wealth. All Jews went out from Egypt, even poor ones. A wealthy person drinks four cups every day — that’s no innovation. The innovation is that a poor person drinks four cups. And if he doesn’t have — it comes from charity. Because four cups is not a luxury, it is an obligation. Charity doesn’t distribute luxuries, but obligations.

2. Paradoxical innovation: The obligation to drink four cups is actually the part of servitude (one cannot get out of it), while the reclining is the part of freedom. This means: the obligation itself is servitude, but the manner in which one does it (with reclining) is freedom.

3. Connection to “and you shall remember that you were a slave”: One can say that the law of helping the poor person with four cups is connected to “and you shall remember that you were a slave” — remember that you were a slave, therefore you should make sure the poor person has. This also makes it easier for the poor person to feel the way of freedom — he was actually in a bad situation, and now he was helped, he can “see himself as if he went out.”

4. Mishnas Ya’avetz brings an innovation: generally one doesn’t need to give charity for a poor person so he can fulfill mitzvos — but so he should have what to eat. But on Pesach, where the meal itself is with wine and reclining (way of freedom), it enters into charity for the meal.

5. Aruch HaShulchan (R’ Binyamin Aharon Frenkel): “And we obligate him to borrow or sell his garment to drink four cups d’rabbanan.”

4 Cups — D’oraisa or D’rabbanan?

The Rambam’s language: “One is obligated on this night in four cups of wine” — without him saying “from the words of the Sages” (unlike charoses where he says “a mitzvah from the words of the Sages”).

Innovations:

– The Rambam’s language can imply that 4 cups has a d’oraisa element, connected to “a person must see himself as if he went out from Egypt.”

Against this: The Rambam doesn’t hold that “lir’os atzmo” is a separate mitzvah d’oraisa. He derives it from a verse, but he doesn’t count it as a separate mitzvah in his count of mitzvos. It is a law in how sippur yetzias Mitzrayim should proceed — all the laws (4 cups, reclining, matzah) are preparations and manners of sippur yetzias Mitzrayim.

Brisker Rav (R’ Yitzchak Zev Halevi): The essential law of “lir’os atzmo k’ilu yatza” is from the Torah, but how one fulfills it in practice (through wine, reclining) — that is a law d’rabbanan.

Mishnas Ya’avetz is mentioned as one who tries to say it is d’oraisa.

Children and 4 Cups

The Rambam only says “both men and women” but leaves out “children”, although the Gemara (Pesachim 108b) explicitly says “both men and women and children.”

Innovations:

1. Dispute of Rambam with Tosafos: Tosafos holds that even children need 4 cups (like the first Tanna), but the Rambam rules like Rabbi Yehudah who says “What benefit is there for children in wine? Rather we distribute to them roasted grains and nuts on Erev Pesach so they won’t sleep and will ask.” The Gur Aryeh also brings that children are not obligated.

2. How the Rambam learns the Gemara: Rabbi Yehoshua ben Levi says “Women are obligated in these four cups because they too were in that miracle” — he mentions only women, not children. The Rambam understands that R’ Yehoshua ben Levi disputes the first Tanna regarding children — by women there is a reason of “they too were in that miracle,” but by children there is no such reason, and chinuch alone is not enough to obligate wine which is not appropriate for them.

3. The Rashbam’s interpretation: “What benefit is there for children in wine” means they are exempt from the mitzvos. But this is difficult — if they are exempt from the mitzvos, why does he say “rather we distribute to them roasted grains and nuts”? That is also a mitzvah matter!

4. The “Lamata Eliezer” answers: The plain meaning is not that they are exempt from the mitzvos essentially, but that wine is not appropriate for children — they don’t like it, it doesn’t suit them. But we want to educate them, so we should educate them “according to their way” — with roasted grains and nuts instead of wine.

5. The Maharsha’s reasoning: Wine makes children fall asleep, which is the opposite of the goal — we want them not to fall asleep so they will ask. On the contrary, we must give them things that keep them awake (roasted grains and nuts). By adults they can handle wine — it makes them happy, not tired.

[Digression: Educating Minors]

A small child who cannot eat hard matzah (for example a one-year-old baby) — how does one fulfill chinuch? Rabbi Yechiel Meir argued that one is obligated to buy special matzah that the child can eat (soft matzah, or soaking it). He went to R’ Shmuel Auerbach with this innovation, who rejected it.

Reclining

Even a Poor Person of Israel

The Rambam’s words: “And even a poor person of Israel should not eat until he reclines”

Plain Meaning

Even the poorest Jew needs reclining. Reclining doesn’t need a special table — one can lean on the floor, on a bench, etc.

Innovations:

The poor person can argue: “By me it doesn’t look like freedom at all!” The innovation is that even when it doesn’t look like freedom, the reclining itself is an act of freedom — “the wealth is not k’ilu, the wealth is actual.” Freedom is not an imagination of wealth, but a true reality of liberty that applies even to a poor person.

A Woman and Reclining

The Rambam rules that an ordinary woman doesn’t need reclining, but an important woman does need reclining.

Plain Meaning

A regular woman is “subordinate to her husband” — she doesn’t have the status of freedom that requires reclining. But an important woman does have freedom.

Innovations:

1. The Rabbeinu Manoach’s definition of “important woman”: He says it means a widow, a divorcee — an independent woman who is not under a man’s authority. Or: “a God-fearing woman, daughter of great people of the generation, praised in her own praises” — if such a reality exists. Another interpretation: it depends on whether she has her own livelihood/work — this is a more reasonable interpretation.

2. **Comparison to slave

before his master vs. student before his teacher:** The Rambam says later that a slave before his master doesn’t need reclining, but a student before his teacher does. The Rabbeinu Manoach struggles with this distinction: a slave sometimes needs to stand before his master, he doesn’t go with permission — he has no freedom. But a student has more freedom in his relationship with the teacher. So too by a woman — she is like a slave before her husband, not like a student.

3. R’ Ben Tzion Abba Shaul (a shamash of R’ Ezra Attia) holds that even a woman needs reclining.

Slave Before His Master / Student Before His Teacher

The Rambam’s approach: A student before his teacher doesn’t need reclining (except with permission), and a slave before his master also not.

Innovations:

1. Distinction between a son and a student: A son doesn’t have as much distance from his father as a student from his teacher. A sefer is brought that infers from Yaakov Avinu that children speak to the father with “you” (not “you” formal) — this is the Ashkenazic custom — because they are close with the father. Esav said “arise my father” and Yaakov spoke directly.

2. A father has pleasure when he sees the son reclining — he doesn’t yearn for honor, on the contrary, he enjoys it. But by a teacher it’s different — fear of one’s teacher overrides reclining. Fear of one’s teacher is like fear of Heaven.

3. By Chassidim it is noted that by great rebbes the people don’t do reclining, except those who have special permission.

4. Regarding slaves: They are generally not obligated in 4 cups, and the permissions of reclining are only relevant to the 4 cups. A slave cannot feel comfortable with reclining because it is not the way of servitude.

Reclining on the Left — Not the Right

The Rambam’s language: Reclining is only on the left, not on the right.

Innovations:

1. The Gemara’s reason is “lest the windpipe precede the esophagus” (danger). But the Rambam’s language “it is not reclining” implies that reclining on the right is not at all the way of reclining — not because it’s a side danger, but because one cannot eat with the right hand when lying on the right. This is the true plain meaning — reclining comes about by lying on the left and eating with the right.

2. Hagahos Maimoniyos brings R’ Aviyah (from the sages of Lunel) that in our times sitting in our manner (normal sitting) is already the way of freedom, and one doesn’t need to lie down. But this is a singular opinion that is not accepted.

3. R’ Sharki has a video where he demonstrates how true reclining in the way of freedom looks — one must be comfortable, relaxed, with the hands on the table.

When Must One Recline?

The Rambam’s language: “These are what require reclining: when eating a kezayis of matzah, and when drinking the four cups. And the rest of his eating and drinking, if he reclined it is praiseworthy, and if not he doesn’t need to.”

Plain Meaning

Initially one needs reclining only by a kezayis of matzah and the 4 cups. The rest of the meal — if yes, praiseworthy; if not, also fine.

Innovation

The language “it is praiseworthy” is like “whoever increases is praiseworthy” — it is better to eat the entire meal with reclining, but not indispensable.

Mixing the 4 Cups

The Rambam’s language: “These four cups need to be mixed so that the drinking will be pleasant.”

Plain Meaning

One must mix the wine with water so it will be a comfortable, pleasant drinking.

Innovations:

1. From the language “pleasant drinking” one might think that grape juice would be good — but it is clearly stated: grape juice is not wine. One needs wine. Light wines or cocktail wines are a question, but grape juice is not wine at all (“virtual wine”).

2. [Digression: wine vs. grape juice for 4 cups] — grape juice for kiddush is “worse than Reform” — “not what the Almighty meant in the commandments of Torah.” It is compared to lighting a menorah with electricity. Practically, light wine (like Bartenura, 5%) is better instead of grape juice — “completely certain that it has the law of wine.”

A Quarter Log of Pure Wine — The Measure of Wine Among the Four Cups

The Rambam’s language: A quarter log of pure wine among all four cups.

Plain Meaning

The measure of a quarter log of pure wine is not for each cup separately (that was already said earlier — the measure of each cup is a full quarter), but this speaks of the pure wine (unmixed wine) that one mixes into water. In total there must be a quarter log of pure wine among all four cups together.

Innovations:

1. The calculation: If one mixes a quarter wine with three quarters water (which is the measure of mixing), it comes out that from four cups together there is one quarter log of pure wine. This means each cup has approximately a quarter of a quarter log of pure wine.

2. Why is there a measure of a quarter log of pure wine among the four? This is not a separate law in the measure, but a simple calculation — when one mixes according to the proportion of mixing, it comes out to a quarter log of pure wine.

3. The Rambam says in Chapter 8 Halachah 1 that one mixes “according to the opinion of the drinker” — the guest also has an opinion how much water he wants to mix in.

One Who Drank Four Cups That Are Not Mixed — Fulfilled 4 Cups But Not Freedom

The Rambam’s language: One who drank these four cups of wine that is not mixed — he fulfilled the four cups but did not fulfill freedom.

Plain Meaning

Whoever drinks 4 cups with unmixed wine fulfilled the mitzvah of 4 cups, but not the matter of freedom.

Innovations:

1. A great innovation: The Rambam reveals here that 4 cups is not just a law in freedom — there are two separate matters: (1) the mitzvah of 4 cups itself, and (2) the matter of freedom. One can fulfill one without the other.

2. The opposite case: One who drinks four cups of mixture by itself — fulfilled freedom but did not fulfill four cups. This clearly proves that “freedom” means enjoying the wine (the pleasure aspect), and “4 cups” means the specific way how one must do it (the structure of four cups with their blessings).

The Measure of Drinking Each Cup — Most of a Quarter

One doesn’t need to drink the entire cup, but most of a quarter.

Plain Meaning

The measure of drinking for each cup is most of a quarter, which is approximately 2-3 ounces according to the lenient opinions.

A Separate Blessing on Each Cup

The Rambam’s words: Each and every cup of the four cups one blesses on it a blessing by itself. The first cup — kiddush of the day. The second cup — one reads on it the Haggadah. The third cup — blessing after the meal. The fourth cup — one completes on it the Hallel and blesses on it the blessing of song.

Innovations:

1. Does one make borei pri hagafen on each cup? The Rambam doesn’t say explicitly about borei pri hagafen.

2. The Or Menachem learns that “a blessing by itself” actually means borei pri hagafen on each cup — “on each and every one we bless borei pri hagafen.”

3. But one can also learn that “a blessing by itself” means the specific blessing/matter that belongs to each cup (kiddush, Haggadah, bentching, Hallel) — not borei pri hagafen.

4. It remains a question whether the Haggadah is an interruption between the cups regarding borei pri hagafen.

Between the Cups — One Drinks; Between Third and Fourth — One Does Not Drink

The Rambam’s words: “And between these cups if he wants to drink he drinks, between the third and fourth he does not drink.”

Plain Meaning

Between the first three cups one may drink, but between the third and fourth cup one may not.

Innovations:

1. The reason: So he won’t become drunk before finishing Hallel. One must be of clear mind for Hallel.

2. Question: Why can’t the extra wine he drinks be the fourth cup? Because he still needs to say Hallel, and we don’t want him to already be drunk during it.

Charoses — A Mitzvah from the Words of the Sages

The Rambam’s words: Charoses is a mitzvah from the words of the Sages, a remembrance of the clay that our forefathers worked with in Egypt.

Plain Meaning

Charoses is a mitzvah d’rabbanan, a remembrance of the clay (mortar) that our forefathers worked with in Egypt.

Innovations:

1. The Rambam doesn’t say that charoses is there to sweeten (to mitigate) the maror. He brings only the reason of “remembrance of the clay.”

2. The Maggid Mishneh says that the Rambam rules like Rabbi Elazar ben Tzadok who says “mitzvah” (in the Mishnah it says “charoses is not a mitzvah” according to the first Tanna, but R’ Elazar ben Tzadok says mitzvah).

3. The Lechem Mishneh brings a contradiction from the Perush HaMishnayos: in Perush HaMishnayos the Rambam says that according to R’ Elazar ben Tzadok charoses is “a need for the maror is a mitzvah” (a need for the maror), and here in Mishneh Torah he says it is a mitzvah by itself.

4. Does R’ Elazar ben Tzadok mean it is a mitzvah d’oraisa? No — because the Gemara asks “what mitzvah?” and answers that it is an enactment of the Sages (d’rabbanan). On d’rabbanan one can also make a blessing.

How Does One Make Charoses?

The Rambam’s words: Dates and dried figs and raisins — one cooks them, one crushes them, and one adds spices.

Innovations:

1. “Spices” means spices — this is like the “dip.” The charoses is the dip in which one dips.

2. What does one do with the charoses? The Rambam says “a remembrance of the Temple” — in the Temple it was placed on the table like other things. One dips the karpas in it (not the maror).

Maror — A Positive Commandment from the Torah in the Time of the Temple

The Rambam’s words: Eating maror is a mitzvah from the Torah at the time when there is a korban Pesach, as it says “on matzos and bitter herbs they shall eat it.” In this time it is from the words of the Sages.

Plain Meaning

Maror is a mitzvah from the Torah at the time when there is a korban Pesach. In this time maror is d’rabbanan, dependent on eating the Pesach.

Innovations:

1. The types: Bitter herbs are: chazeres, olshin, tamcha, charchavina, and maror.

2. Fresh or dry: One can eat it fresh (moist) or dry (only the stalk).

3. Cooked: If one cooked it (boiled it, pickled it, cooked it) one is not fulfilled, because it loses its sharpness — the bitter taste is the essence of the mitzvah.


📝 Full Transcript

Summary of Chapter 7 of Rambam Hilchos Chametz U’Matzah — The Rambam’s Approach to Sippur Yetzias Mitzrayim

Introduction — Summary of Chapter 7

Speaker 1:

Gentlemen, is there a recording device? Ah, we have finished sippur yetzias Mitzrayim. We are on chapter 7. He says students.

Speaker 2:

They are not for me to say gentlemen.

Speaker 1:

Okay, okay, okay. I would have preferred to say dear friends. Students, students, it sounds bad.

Speaker 2:

What is it? It’s a fact, not a judgment. They are now listening to your shiur.

Speaker 1:

The fact is that they should call me chassidim, as you said earlier, okay? I have enough self-respect that I don’t want to myself…

Speaker 2:

Today they called out yechi adoneinu before the shiur. Was it ever like that before?

Speaker 1:

One hundred percent. The Hungarian Jews knew how to do it. And others did it such that their grandchildren know how to respect the rebbe.

Speaker 2:

Interesting. Even sometimes it’s before the… But more Hungarian chassidim.

Speaker 1:

Baruch Hashem, David, it’s not necessarily. It’s only the Hungarian chassidim that one knows from Chasam Sofer. The Hungarian chassidim have a thing that my rebbe drove a Cadillac. What do I care that your rebbe drove a Cadillac? He drives a Cadillac, no? Why does he want his rebbe to have their chassidim? Because he lacks self-confidence?

Speaker 2:

No, I think there’s a plan for such nothingness. It’s understood that it comes from being raised with this.

Speaker 1:

Not only. In Lakewood for example, the rosh yeshiva should sit on a broken bench. He’s a rosh yeshiva after all. You love him, no? Don’t you want him to have a comfortable chair?

Anyway, when it comes to this, I think friends is a good word. If only I should be a friend to other people, I should be a friend to myself.

Speaker 2:

I mean that they consider themselves hey, kol sheloshah devarim alai.

Speaker 1:

No, they’ve already learned.

Speaker 2:

Ah, they haven’t learned?

Speaker 1:

They haven’t learned enough.

The Rambam’s Approach — “Backwards” from the Mishnah

Speaker 1:

Okay, so let’s try to finish summarizing what we can learn from here. What we can say from here, because I need to have something to say.

What we learned is that the Rambam, okay, went backwards, this is my story. The Rambam went backwards.

The Mishnah and the Haggadah shel Pesach

In the Mishnah, he writes in the Mishnah, in the Haggadah shel Pesach, or the Haggadah shel Pesach is in any case. No, no, no, wait, wait, let me explain to you a second.

He writes in the Mishnah in the Haggadah shel Pesach, which is perhaps older than the Mishnah, I don’t know clearly. There’s an investigation whether the Mishnah in Maseches Pesachim, there’s a piece of Haggadah there, vehi she’amdah. Mishnayos goes after everything, Mishnayos are like a siddur kind of thing. And the question whether the Mishnah came after the Haggadah shel Pesach, not necessarily was there a Haggadah, but some Haggadah already existed.

I’m saying the whole Mishnah, look in arvei Pesachim, you must see that it goes arvei Pesachim night, and mozgin lo, and do you have a Mishnayos?

Speaker 2:

I saw, it goes in the seder Haggadah.

Speaker 1:

Not only with the seder, it looks almost like he’s saying a nusach Haggadah. It’s even a piece of nusach Haggadah I saw. It says lefichach also in the…

Speaker 2:

Yes, is it there?

Speaker 1:

Yes. Here you have Pesachim chapter 10, 11. Look.

Speaker 2:

Ah, this begins with mozgin, the 4 cups, mozgin lo kos rishon, no, it doesn’t say yayin mazug, mozgin lo. Hevi’u lefanav, mozgin lo, vekan haben sho’el, lefi da’ato shel ben, Rabbi Eliezer omer, bechol dor vador, lefichach anachnu chayavim, Hallel.

Speaker 1:

More or less the Mishnah writes down the Haggadah shel Pesach. There are those who print Haggados, the first page will be the Mishnayos. Because this is like, it could be that it’s literally the Haggadah shel Pesach of the Mishnah, and this is the Haggadah.

The Mishnah is a Siddur, Not Just Halachah

Now, what I mean to say with this, is that it’s already a piece of siddur, it’s not just like halachah. The Mishnah doesn’t go like the Rambam with the logical structure, what is the main law, and what is the general rule, what are the details, and so on. The Mishnah tells the story. The time according to what…

Speaker 2:

Yes, but now the Mishnah is already almost a siddur.

Speaker 1:

It’s already the whole story. One doesn’t make a distinction between d’oraisa and derabbanan, with coming to the… He says, it’s a story, it’s sippur yetzias Mitzrayim.

The Rambam Divides — Chapter 7 and Chapter 8

Speaker 2:

Right. But the holy Rambam did want to divide the two things, right?

Speaker 1:

The Rambam wrote chapter 7, he speaks about mitzvos. He speaks about the mitzvah of sippur yetzias Mitzrayim. He says, “I’m almost innovating that there is such a mitzvah.” I mean he found it in Behag, but he says, he makes from this like a mitzvah. And the mitzvah is, “vehigadeta levincha”. This is the language, this is the whole Haggadah.

The Rambam took very seriously the language to bring down. The Rambam wanted to say that there is a mitzvah, and he says like Chazal say that it’s a mitzvah. Exactly.

And not only did he think this, the Rambam divided. In chapter 8 the Rambam says Haggadah. Here, chapter 8 the Rambam says, “seder asiyas mitzvah zo”, seder, there is a Rambam seder, literally the seder. But here the Rambam thought, if there are halachos, let’s first say the halachos, the general rules and the details of the halachos, afterwards we’ll see how to fulfill this.

So the Rambam went backwards, he decided from within the Haggadah shel Pesach of the Mishnah, all the halachos.

The Rambam’s Logical Structure

When we go not like the Rambam, one would say for example that the verse says, you will do all these things and your child will ask you. One doesn’t take now from the verse, the language, one takes up the sippur yetzias Mitzrayim. From the verse one can certainly say that it’s a story. The Mishnah says that there’s a Mishnah that says that one conducts oneself this way every year, but the Mishnah tells a story of how one conducts oneself.

And by the Rambam he thought, okay, there are certain halachos, certain things that one must fulfill, I know. For example what we learned, it must be mesaper, and it must be lefi da’as shel ben, and one must make a question, and one must make maschil bigenus. These are like halachos that one must do.

Afterwards how one fulfills the halachos is already like further details. And this is what the Rambam laid out with this. I don’t know clearly how the Rambam understands this, but this is the first five halachos in this book, in this chapter. It’s the general principles in the eyes of the Rambam, if I can understand, these are the principles.

You know what? You want to make your own Haggadah shel Pesach? Make sure it includes the recipe, the ingredients, the fundamentals. Exactly how, perhaps is not me’akev. And this is generally yes me’akev. Although I said that it’s also not me’akev, it’s also a cleverness that the Mishnah said, because one doesn’t make a question and answer, what happened? It’s almost like fake the question and answer.

Review of the Five Halachos

Speaker 1:

So, for the Rambam did understand it this way. If we go with the Rambam, the Rambam would have said thus, let’s review the five halachos.

Halachah 1 — The Mitzvah of Sippur Yetzias Mitzrayim

The first halachah is, there is a mitzvah that one must tell on the night of the fifteenth. This is the mitzvah. Automatically it’s obvious that it has nothing to do with a son, it has nothing to do with a question, it has nothing to do with anything. This is the first mitzvah.

Ah, so one must also say that the son is a way how one should do the mitzvah. There is a mitzvah, and if there is indeed a son one must inform him according to his understanding. The first mitzvah he says, mitzvah lehodi’a labanim afilu lo sha’alu. You would think that it’s only a mitzvah if one asks, but you see that in other places it says simply.

But this is already backwards, this is a language all built on languages from the Mishnah. But if I go with the logical structure, it’s a bit different, because there I would have had to say thus:

There is a mitzvah to tell. The mitzvah to tell has nothing to do with any children, nothing to do with any questions, and nothing to do with anything, as it says in halachah 1. The mitzvah has like a minimum and a maximum, kol hamarbeh harei zeh meshubach. The minimum the Rambam doesn’t say what it is. Okay, perhaps the minimum is approximately what it says in the next halachos, which these are certainly details of how it’s better to do it, or how I must do it.

Halachos 2-3 — Children, Question and Answer, Changes

How must one do it? First of all one must do it for the children. Or if they don’t ask, according to their understanding, or if they do ask. And one must make them ask, one must make a change so they will ask.

And it’s all interesting, because seemingly one would have said exactly the opposite, that you go into all the mitzvos, and so you also go into the mitzvah. The Rambam says, no, make a change. This is the correct understanding in the Mishnah.

I can further learn backwards. I say, by the Rambam it’s not that it’s backwards, rather it begins with the mitzvah of sippur. The mitzvah of sippur has, let’s say, some detail, perhaps a dispensation, I don’t know what to call it, a condition, that children, and in the children there is another… And the children should be in the manner of question and answer.

Speaker 2:

Exactly.

Speaker 1:

And automatically, that it must be in the manner of question and answer, one will need to make them ask the question. But if not, it’s also good, one can make question and answer without children.

Children and Question and Answer — Two Separate Matters

So, there are children and there is question and answer, which are two external like matters. One can do one or the other, the best is to do both of course. Because all the things that one does, one does seemingly also when one doesn’t have children.

Speaker 2:

No, for example the… He doesn’t write matzah anymore, but for example it suddenly says, the things that one asks in the mah nishtanah, one does also when one doesn’t have children.

Speaker 1:

Because you see thus, those things do have a reason in themselves, but the things that one grabs additionally, is indeed about the child.

Discussion: Changes Without Children

Speaker 2:

What is the custom, if one sits at the seder and one doesn’t have children there, one doesn’t make an afikoman, no? One doesn’t grab it.

Speaker 1:

How does one steal? I don’t understand, someone makes the seder alone, who steals the afikoman?

Speaker 2:

Anyway, one doesn’t steal.

Speaker 1:

Can one steal from oneself?

Speaker 2:

Perhaps the understanding is that one can ask from oneself, but one doesn’t steal from oneself.

Speaker 1:

There’s a dispute in the Biur Halachah. Anyway, there are such things, and it’s already a distinction.

Halachah 4 — Maschil Bigenus Umesayem Beshevach

Speaker 1:

Okay, this is halachah 3. Afterwards there are halachos of how the story goes. How the story is, how one must do it. Yetzias Mitzrayim. But there is a law, a special law, how is the order. The law is called one cannot speak of where one begins, from what kind of thing one must begin. And in this there is a question which one means. This is the question of where one begins. But there is a law “maschil bigenus umesayem beshevach”. This I spoke about at my drashah that was live.

Speaker 2:

No problem, it’s important to know.

The Source of “Maschil Bigenus Umesayem Beshevach”

Speaker 1:

The thing which is the good explanation that I said is a simple thing. The “maschil bigenus umesayem beshevach” is a thing that one sees in all the psalms of Hallel. When one says a psalm of Hallel it’s always like this. Seemingly this is the source, it’s not any… Always one speaks of how bad it was, how in the ground one was, and how not in the ground one is now. This is seemingly simple understanding.

Speaker 2:

I’m not speaking of verses, I’m speaking now of sippur yetzias Mitzrayim. I’m speaking of the troubles and the salvation.

Speaker 1:

Yes, “min hameitzar”, “betzeis Yisrael”, many places. When there is such a psalm one sees this. So it makes sense that therefore the Mishnah took it.

Speaker 2:

Is there, can one find without this?

Speaker 1:

Yes, I thought, for example “mizmor letodah” it doesn’t say…

Speaker 2:

Okay, what is there? Anyway it goes hodu.

Speaker 1:

So anyways, by korban todah there are usually the troubles that one had before one says the todah. When one says the korban todah, one says the “mizmor letodah”. But there are psalms of thanksgiving. I mean, “hodu laHashem” that one says erev Shabbos is also a “mizmor letodah” tune, all the troubles only.

Speaker 2:

So it says, they were in the… I thought you’re speaking of the todah that one says when one brings a korban todah.

Speaker 1:

No, one only says “lechayavim”.

Speaker 2:

Okay, but that’s just a short blessing.

Speaker 1:

But you see a Tehillim, for example the “hodu” of erev Shabbos, 107, yes, what does it say? One was lost in this, and the Almighty saved. It always goes like this, this is “maschil bigenus”.

Why One Must Begin with Disgrace

Now, on this “maschil bigenus”, this is actually the whole miracle, because a person who never had any suffering doesn’t begin to thank, because it’s by default, it comes like this. And before the Almighty makes him a trouble, He makes him bad, and before the Almighty makes him a lack, he doesn’t understand why.

But the fact is that one doesn’t need to thank after a great salvation. One can be such a Brisker, such a law, a law of shirah, a law of hoda’ah.

Maschil Bigenus Umesayem Beshevach — Thanksgiving Only After Trouble

The Matter of Thanksgiving Only After Trouble

Speaker 1:

So anyways, by korban todah there are usually the troubles that one goes through before one says the todah. Like one says by the korban todah, by the mizmor letodah, when one brings a korban todah one says the mizmor letodah. But this is a psalm here and there, I mean hodu laHashem that one says erev Shabbos is also a mizmor letodah tune, a thanks to say. There it says that they were in the…

Speaker 2:

Should a ben Torah not come to Torah at all? No, one only says lechayavim.

Speaker 1:

Perhaps he brings in… Okay, when you see a Tehillim, for example the hodu of erev Shabbos, ki le’olam chasdo, that one says, what does it say? They were lost and this, and the Almighty took them out. It always goes that this is maschil bigenus.

Now, on this maschil bigenus? This is actually the whole miracle, because a person who never had any suffering doesn’t begin to thank what is by default. So the Almighty comes…

Speaker 2:

But the Almighty gave a punishment, I don’t understand why.

Speaker 1:

But the fact is that one doesn’t need to be a miracle in trouble. It could be that a Brisker is such a law, a law of song, a law of…

Chazal did make in davening the Modim three times a day, one says that this is a kind of thanksgiving, and there one says that the important leaders interpret on the miracles that I don’t know, I don’t know what the understanding is, because I think that a miracle must be a salvation. The word nes isn’t usually used in lashon hakodesh, and nes always means when one is saved from something. I know that this is an understanding that one always says, but I think now that I don’t know if it’s…

Even the miracle of revealing knowledge in his father’s inheritance, there one says like indirectly, when I would when… I would have just gone into business, it lasted a moment, I wouldn’t have even thought of it. We don’t know the understandings well.

Speaker 2:

This is the “gilah kevodcha”. This is a good understanding. There is such a nusach, yes.

Speaker 1:

Like my proof is, exactly, my proof is that in the other versions that are very similar to this, “mi sheyatza min hanefichah bish’as tefilah”, it says there thus: “gilah kevodcha lefanecha, birtzoni nekavim nekavim”. It seems to me the same language. It’s a shame for a person to need to go constantly. A shame of the world.

I know that in the notes they bring out on the understanding you say, but I’m not saying it’s not true, I’m only saying that one always sees that a miracle…

Speaker 2:

You’re asking a question on the trials of life: perhaps it means yes, sometimes there were small troubles, I don’t know, the red light was too long. It could be that it’s a small trouble, but you see that the halachah is thus.

Why Doesn’t One Thank for Being Healthy?

Speaker 1:

What is the simple meaning? Does the halacha not hold of the Chassidic concept that one must thank the Almighty for everything? Why is it that if someone was healthy their whole life they don’t bring a korban todah (thanksgiving offering), but once they were sick they bring a korban todah? They were free their whole life, once they were imprisoned, what’s going on? It seems like it happens to a person. We’re talking about… It could be that we’re talking about a situation where one must thank the Almighty. I don’t know, it’s a Talmud, it speaks very well. I’m talking about back then when the person woke up, it’s not so simple.

But I ask you, the Torah, the truth, from the perspective of halacha, the halacha is the truth, no? That’s how we understand it, I hold. It could be that the halacha is not the truth. But there is no halacha that one must make a Birkat HaGomel when one was healthy. Perhaps yes, perhaps there is a chassidut that one should make a Birkat HaGomel. Perhaps there is a chassidut that one should bring a korban todah every day.

Olam K’minhago Noheg — The Answer

Speaker 1:

But the answer to this can be that when nothing happened, there was nothing extra, there was no change at all. Exactly, there is an explanation there in the Shelah. This is what the mashgichim say, that you have no right to expect to be healthy. It’s not correct, one does have a right. What does that mean? The Almighty made the world “olam k’minhago noheg” (the world follows its natural course). It’s a rachmanut shel olam (worldly mercy) that nature is not stable.

Yes, if one wins the lottery there is also a miracle, even though there was no trouble. But simply that one went to work and made a little money, that’s not a miracle. One doesn’t need to thank the Almighty. I don’t know, perhaps you have a different explanation.

Speaker 2:

A good explanation. Can’t you ask on Egypt itself? Indeed the fifty years when Jews didn’t have troubles, but those years one doesn’t thank. But one thanks the… whoever put us into Egypt.

Speaker 1:

He didn’t put us in, because… It comes from His… But the matter of free will etc. and Pharaoh has a sharp thing.

The Brisker Definition of the Law of Thanksgiving

Speaker 1:

In short, for some reason, one only thanks the Almighty. Particularly Brisk, because I hold that in Brisk when they say this, the Brisker Rav loved to say such things, definitions. If one wants to say a Litvish definition, a din hodaah (law of thanksgiving) only exists when there was trouble and one was saved. The law, the law that stands in the verse… But this thing is something else.

Okay, Rav Shimon Shkop said a chiddush, I heard it says there that one must be makir tov (recognize good) for an animal. That’s not din hodaah, that’s something else.

Okay, I can say, because a person doesn’t feel. I can’t say a person thanks. I mean life. That’s how people, one speaks a commentary. If this still stands, that a person should contemplate the good deeds of the Holy One Blessed be He, yes, … there is if not with not.

Okay, this is the apparent law of matchil bignoot (beginning with disgrace), and the law, it’s interesting, because the matchil bignoot is not, according to what I say, it’s a law in thanksgiving, not a story, one must say it perhaps, one must know for the story l’shabach shevach shel Makom (to praise the praise of the Place), or it’s a story for the children.

The Dispute Between Rav and Shmuel — Two Types of Disgrace

Speaker 1:

It’s interesting that when the matchil bignoot also has a bit of this way, it fits so, when Shem, yes Shem would have been a tzaddik introduced, it’s a dispute of an individual, when he would have only had good children until today, he also wouldn’t have had a descent and ascent for us, here when we begin with disgrace we had “Arami oved avi” (An Aramean tried to destroy my father), which we consider the important grandfathers, perhaps we wouldn’t have been known at all, all our things would have begun like Abraham Isaac Jacob, we would never have been considered, and it’s interesting, because it’s a different type of matchil bignoot. Because matchil bignoot, it’s not… If one says matchil bignoot that there was a trauma, automatically I am more aware… There one means, there is no trauma when one says one goes in “Arami oved avi.”

In any case, in this matter of disgrace and praise there are two disputes of Amoraim, Rav and Shmuel argued whether it means “initially they were idol worshippers,” or whether it means “we were slaves.” There we hold.

“And These Words Are Called the Haggadah” — Law 7

Speaker 1:

Afterwards the Rambam brings “and these words”. We don’t know what the meaning of “and these words” is. Apparently the Rambam means to say that besides all these things that I just said, besides the matter of questions and the matter of matchil bignoot, there is another condition in the Haggadah, that one must speak about the reasons for the three mitzvot, Pesach, matzah and maror.

So in short, if you want to make your own text of the Haggadah, remember to do these two and a half things, okay? A question with an answer, with a change, and matchil bignoot u’mesayem b’shevach (beginning with disgrace and ending with praise), number two, and number three, Pesach, matzah and maror.

This is what the Rambam connects, this the Rambam doesn’t put in as a part of the Haggadah. One minute, one minute. The Rambam states “and these words are called the Haggadah”. This is the end of the laws of the Haggadah. That’s how I see it. “And these words,” in other words, the Haggadah that you know is composed of these four laws.

Speaker 2:

But you see that this is just a minimum, if you don’t have the matchil bignoot.

Speaker 1:

No, I’m telling you, I don’t agree. Here the Rambam doesn’t look like that. The Rambam looks, okay, I don’t know what the Rambam had in mind. He says whether each thing is indispensable, I don’t know. But it appears from the Rambam that these four laws are the laws of the Haggadah. “And these words are called the Haggadah.” In other words, making questions and answers, making matchil bignoot, making Pesach, matzah and maror, that’s called Haggadah. These are the laws of the Haggadah. It has a concept, Haggadah comes from “v’higadeta l’vincha” (and you shall tell your son). But that’s called Haggadah. That’s how I would understand it.

Speaker 2:

What do you do with the places where it says in the verse “v’higadeta l’vincha”? Once it says that on…

Speaker 1:

It doesn’t matter. “And it shall be when your children say to you, ‘What is this service to you?’ And you shall say, ‘It is a Pesach sacrifice to Hashem.'” So one can answer about the Pesach. These are the sources that the Rambam brings. “And no wise person shall eat bones,” “and you shall tell your son because of this Hashem did for me”. It could be this refers to matzah. I don’t know, but if it’s… Okay, now already, we can go further.

Rabban Gamliel — Three Ways to Understand

Speaker 1:

Okay, in any case. So, I don’t know, I want… Because one can also say, there is, I once spoke, I don’t remember what the poskim say about this Rabban Gamliel. There are those who say that it’s indeed, besides the entire Haggadah one must say this, which you people who are very careful, they greatly increase saying this Rabban Gamliel, because they say that this is the main explanation.

Speaker 2:

Yes, Rabban Gamliel also does something else here, that the story is not separated from the mitzvot of the night. There are the three mitzvot of the night of Pesach, matzah and maror. Yes yes, it’s a beautiful Rabban Gamliel. No, one must think whether this is his function, that the story of the Exodus from Egypt is not detached. That means, let’s say that a person will do nine o’clock to fulfill the mitzvah of the story of the Exodus from Egypt, ten o’clock one sits down to the Seder. But Rabban Gamliel says that this is not the way one does it, it’s a part of the Pesach, matzah and maror.

Speaker 1:

Okay, but the Rambam is the one who put this under the category of the story of the Exodus from Egypt. It could be that Rabban Gamliel said differently. It could be that Rabban Gamliel in general, perhaps he brings a completely different source for the entire matter of the story of the Exodus from Egypt. Perhaps this is simply a source that this is a part of the service of Pesach, maror, I don’t know, how one understood this.

“Mah ta’aseh mishneh geulah” (What will you do, repeat the redemption), I also don’t know in other versions how it is, but you’re right, “Mah ta’aseh mishneh geulah” is also a verse in practice. Yes, because so much it’s a question, whatever.

So, it could be that simply Rabban Gamliel brings another… Perhaps Rabban Gamliel is according to his approach. In other words, the question is what Rabban Gamliel is. One can learn Rabban Gamliel three ways. Have you heard of this before? One can learn Rabban Gamliel three ways:

One is as an addition to the main Haggadah. “It’s not enough that you begin with disgrace and end with praise” and everything, you must also explain the reasons for the mitzvot.

Number two, as… One must, as you said, it’s a plus, it adds an obligation. The second thing one can say is that it’s a… One doesn’t need to speak so much, one even fulfills if one speaks the three basic things. Do you understand what I’m saying? I mean it.

Or one can say alternative. Positive, negative, alternative. That the approach had one plus.

Laws of the Haggadah: Rabban Gamliel’s Law and In Every Generation

Law 5 (Continued) — Three Ways to Understand Rabban Gamliel’s Law

Speaker 1:

One, it’s as a “separate section” of the Haggadah. “Not enough” that one begins with disgrace and ends with praise and all these things. One must also have done the reasons for the mitzvot.

Number two, as… One must, as you said, it’s a plus, it adds an obligation.

The second thing one can say is that it’s a negative. He says, one doesn’t need to speak so much, one even fulfills if one speaks the three basic things. Do you understand what I’m saying? A minus.

Or one can say alternative. Positive, negative, alternative. That Rabban Gamliel had a different Haggadah. The earlier Tannaim said Haggadah means matchil bignoot, Haggadah means this. He says, I don’t know, Haggadah means aha, perhaps this is the source. Since it says “v’higadeta,” what does it say? Rabban Gamliel said, it says, “Anyone who didn’t say,” he says Pesach. In other words, what is the deed here? This is a Pesach, this is a matzah, this is a maror. That’s all. So this is an alternative Haggadah.

These are the three ways that I think one can learn. In any case, there are more ways in the commentators.

If you look in the Sefer HaMaftei’ach, you’ll see that he simply brings forty-four explanations on the matchil bignoot. But this is a… By the Rambam I don’t see that one can interpret anything with this. Besides this, by the Rambam it’s apparently not alternative, not positive, not negative, but another law in the Haggadah. Another thing. I have very much Sefer HaMaftei’ach with him every Haggadah, every long night before Pesach.

Speaker 2:

Correct.

Speaker 1:

By the Rambam it comes out that it’s not a negative part, not a positive, not an alternative, but another law. Here one can say “from the laws of the Haggadah,” or as he says “things included in the Haggadah,” as he says “things called the Haggadah,” this is another one of the things. So it appears to me.

Speaker 2:

Okay.

Discussion: The Dispute About “Lo Yatza”

Speaker 1:

There is a dispute. He brings here that there is a dispute whether he fulfilled his obligation of storytelling. He brings the dispute?

Speaker 2:

Yes, he brings it. Exactly.

Speaker 1:

It’s known that the Rambam holds that he holds here in the middle of speaking the story of the Exodus from Egypt, as he says, there is a dispute. What is the dispute? What is the meaning of the words “lo yatza” (he didn’t fulfill). He brings the Rashi. There are those who say that “lo yatza” means that one didn’t fulfill the matzah and maror, which is an interesting thing. He understands that the story is something a condition in the matzah and maror, that it could be other Rishonim don’t hold that there is an extra mitzvah of the story of the Exodus from Egypt.

So in general, the manner of eating of the matzah, that one should eat the matzah, Rishonim in the Gemara, things that one does… But another thing is he brings the Ramban, the Ran, and the Ritva, all of them say that the ‘lo yatza’ is not literal.

Speaker 2:

How is one fulfilled? Ah, lo yatza. I always had this… The Rishonim understood so. When it says in the Gemara ‘lo yatza’? Lo yatza? Lo yatza, read it. Yes, he didn’t do it correctly. Lo yatza. Wait. Calm. Calm down. One is fulfilled.

Speaker 1:

You understand, for this it must mean ‘some significance’ like the Chachamim. How does one go with the language? It says ‘lo yatza’. Ah, lo yatza doesn’t mean lo yatza. Ah, as if, they all understood that… Why do they say this? Because they understand that ‘lo yatza’ means he wants to say ‘lo yatza’ the laws of matzah and maror.

This can’t be. One must say that ‘lo yatza’ is not literal. If one learns that it means ‘lo yatza’ the main obligation of the Haggadah, then it can be. This is the minimum of the story. But then it can be ‘lo yatza’ literally.

One must know, because what happened if he did say the entire thing from Terach until receiving the Torah? But he left out the technical aspects of the miracles that happened in Egypt, the details of Pesach, matzah, and maror. On this it can indeed be ‘lo yatza’. It’s indeed ‘telling’ being a ‘storyteller’, but he didn’t tell. In my opinion it’s simple that one is fulfilled. Because it doesn’t make sense.

One says that the ‘lo yatza’ here should only mean a language, because it’s simply so. One says “anyone who increases is praiseworthy,” one says ‘matchil bignoot’. But he says, the basic basic is this. He doesn’t mean to say that one doesn’t fulfill the mitzvah. Again, if you learn like us, the simple meaning that it’s a minimum. It’s an ‘explanation’. Yes, he says, he indeed did very much to be praiseworthy to say. But this is not… But this is not… This doesn’t make sense. This is not his language.

Again, it depends how one learns around the other parts of the Mishnah. One can say that… I also say… Both in the Haggadah and also here in the page. It came right after the words “and anyone who adds and lengthens is praiseworthy.” It’s indeed very important that you should increase, but increasing is not enough. If in your increasing you spoke all kinds of levels, but you didn’t mention the simple basics, that’s the main thing. He doesn’t mean here to squeeze on the…

Speaker 2:

But that’s not… It’s to be clarified, that’s not how usually the reading of the words “lo yatza” which… he’s still caught. Say, why here can one more sustain that it should mean here? Because you look here at the context. I told you that you should lengthen, you should do all kinds, speak about the Almighty all kinds of things. If he comes to answer all these things, and he knows, also wouldn’t have needed to say “lo yatza”. He said, it would have made more sense that it should say in the language of the Mishnah that it should say “since he said these three he fulfilled his obligation,” not “lo yatza”. It’s not… It doesn’t fit so well that explanation in the language of the Rabbi.

Speaker 1:

He can answer that it’s not there. He wants you yes, he is excited for the “anyone who increases,” and it’s very important. He doesn’t want to say that it’s not. He wants to say that when you are increasing, you should remember that the increasing is not good…

Speaker 2:

Indeed, what happens if one didn’t say the three things, but he did lengthen, and he is praiseworthy, but he is like a pious fool who didn’t guard any prohibitions, because he is a great servant of Hashem, and he does all mitzvot and all stringencies.

Speaker 1:

Okay, let’s go further.

Law 6 — In Every Generation a Person Must Show Himself

Speaker 1:

This is the holy Rambam, law 6.

In every generation, this is the next Mishnah by the way, okay, yes, not first, Chaim, the next Mishnah after Rabban Gamliel. Interesting, if I can understand the order of the Mishnayot and the order of the Rambam. Okay. In every generation a person must show himself, I see in all versions it’s l’harot et atzmo (to show himself) of the Rambam, it’s very different from lirot et atzmo (to see himself). Lirot et atzmo is something a feeling like you think. It could be that the Rambam understood, it could be that the Rambam had a version l’harot, it could be that by the Rambam he understood that lirot means l’harot, he simply made it clear.

Speaker 2:

No, therefore, the next, you know, there are many words that have many things. Ah, one learned so, that according to the Rambam also when one says lirot that means. It’s very clear that lirot means something internal.

Speaker 1:

Because in the text of the Haggadah, the Rambam doesn’t bring the entire text, it’s “show us in our affliction and in our building and in the building of our children’s children.” On that piece?

Speaker 2:

No, it’s not on that. No, so in our Haggadah it’s a bit mixed. You’ll soon see the Rambam’s Haggadah. In our Haggadah, let’s try to see as I remember. Let’s learn the Rambam.

Speaker 1:

In Every Generation – The Concept of “As If” and the Sources in Mishnah, Gemara and Haggadah

The Rambam’s Language: “As If He Himself Went Out Now”

Okay. To show himself as if he himself went out now, also another interesting thing, as if he just now jumped out of Egypt. Okay. As it says, ah, it’s quite simple, according to the Rambam one understands why the emphasis is on “in every generation,” even though it’s now several hundred years or several thousand years after the Exodus from Egypt, ahi, it’s always a beautiful principle. Okay. As it says “and us He took out from there”, the “us” doesn’t only refer to the generation of the Exodus from Egypt, but it says that it’s a commandment for all generations, so it must always be “us He took out from there”. So the Rambam says here a beautiful thing, “and concerning this matter the Holy One Blessed Be He commanded in the Torah. You were a slave.” It says in the Torah, and you shall remember that you were a slave. What’s the connection? What comes right after and before?

Speaker 2:

First, the Rambam is very happy to say the verses. As if you yourself were a slave. And you shall remember that you were a slave, you should remember that you yourself… Again, when you send your slave free, because… So the Rambam would have seen where this comes from. Simply, “and you shall remember that you were a slave,” he inserts into this the word “as if you were a slave,” right? This is very similar to what he did earlier. It says “and us He took out from there,” the Rambam said, the simple meaning isn’t true, but rather “as if us He took out from there,” right? So when it says in the verse, one can simply learn that it’s speaking of the first generation that actually went out, but we say the verse “as if,” therefore one must act “as if.” It’s very interesting. What’s the idea?

Speaker 1:

Ah, you mean in the Haggadah he doesn’t bring it out, because there he says why you actually went out, because the text of the verse… No, no, not in the text of the Haggadah. I mean the source of the Rambam, where he took it from in the Mishnah and in other places. We’ll see what’s going on here. There are amazing Rabinovitz cards that bring beautiful proofs.

Speaker 2:

Ah, this is regarding Shabbat. This is in the Ten Commandments, I think. Regarding Shabbat, yes. In the Ten Commandments, yes. The point isn’t… But the point isn’t regarding… Again, this is just a precise reading that it says the word “that you were a slave.” Who is the “you were”? There the Torah says in context that you should have mercy on a slave, because you yourself were once a slave. Very good. Nu? What’s the problem?

Speaker 1:

Ah, I would understand more that a person can use the imagination as if he is and that’s what the Rambam. Again, this is the precise reading, right? This is the precise reading. “As if” doesn’t have… “We were slaves to Pharaoh in Egypt”, this is the precise reading. True?

So, but there’s still something. Simply that every Shabbat must be this “as if”? Not every Shabbat. Again, the Rambam is explaining what is the meaning of remembering the Exodus from Egypt, of remembering “as if he.” I don’t know why he brings this, because this is what the Rambam himself brought.

Analysis of the Sources: Mishnah, Gemara and Haggadah

The Mishnah and the Verse “Because of This God Did for Me”

Speaker 1:

What do the ancient sources say? Let’s first see what the source is, perhaps it will help us. The Mishnah says “in every generation a person is obligated to see himself”, and Rava says “Rava said one must say ‘and us He took out from there'”. Look at the verse “and us He took out from there”. Also, and must see. He says that it appears that the Rambam understood that the “and us He took out from there” is… And the Mishnah doesn’t see it that way.

And what does the Haggadah say? Eliyahu, should you take permission from us? “Because of this God did for me”. I don’t know, what does the Haggadah say? When you say “as if,” do you have a Haggadah? You don’t. What do you mean what does the Haggadah say? What is the meaning of what the Haggadah says? What does our text of the Haggadah say? “In every generation a person is obligated to see himself as if he went out of Egypt, as it says…”

Bring a Haggadah that will imagine. There are Haggadot in the world. Because of this God did for me when I went out of Egypt. How do we say it in our text of the Haggadah? But we say further “Not only our ancestors did the Holy One Blessed Be He redeem, but us too He redeemed with them, as it says ‘and us He took out from there'”. Ah, both. In our text of the Haggadah both expressions appear. We have “because of this God did for me”, the “for me,” and we have “and us”.

Rava’s Statement in the Gemara

Speaker 1:

So basically, in our Haggadah, and perhaps also in our version in the Mishnah, it says that there must be the precise reading “for me,” because it says “because of this God did for me”, the precise reading is apparently from the word “for me.” And right after it says “Not only our ancestors did the Holy One Blessed Be He redeem, but us too He redeemed with them, as it says ‘and us He took out from there'”. One must answer why we say the second verse. This is in our Haggadah, and this comes from the Gemara. Rava said, do you have a Gemara? One must take a Gemara Pesachim. In the Gemara on the Mishnah it says, yes? In the Gemara, is there a Gemara? In the Gemara it says in Tractate Pesachim, one must bring a righteous Gemara, or a computer that brings the Gemara immediately. Nu? Okay.

I’ll remember this. Something entered my head. The three mitzvot, the general principle is like this, he prints the Mishnah and he copies it in with how it’s brought in the Mishnah. And the Gemara is… The Gemara has blessings about… That it will be… Rava said, “because of this God did for me when I went out of Egypt”. Rava said… ah, no. Rava said, “one must say ‘and us He took out from there'”. Do you see that? Right the first piece after the Mishnah. I didn’t see it. Ah, already. Until here. What is the simple meaning of this piece of Rava? I’ll understand.

The Rashbam’s Explanation

Speaker 1:

So the Rashbam says that Rava says this verse, “and us He took out from there”, to show himself as if he went out.

So, in this verse it fits better? No, no, according to how the Rambam learns.

Different Versions in the Mishnah

Speaker 1:

The Mishnah, just to be clear, it’s not clear that the Mishnah brings a verse here. In the Haggadah it brings. There are versions in the Mishnah, and in other places in the Mishnah it doesn’t bring any verse. That’s number one.

Number two, yes, there are in some manuscripts and so on it doesn’t say the year, it just says a person is obligated to see himself. Now, or to see himself, this is perhaps the Rambam’s version. Okay.

Understanding Rava’s Statement

Speaker 1:

Now, but if it doesn’t say this in the Mishnah, then apparently what Rava is saying is, that the way how one fulfills to see himself is through saying this verse. Apparently, apparently this is the simple meaning, apparently this is simply the simple meaning. That Rava says, one must say “and us He took out from there”. That means, what does to see himself mean? He says, one doesn’t say that God took out the grandfathers from Egypt, he says He took us out. Ah, it’s not us? Okay, the Gemara doesn’t explain what the simple meaning is. Ah, this is to see himself, as if.

But if it does say yes in the Haggadah, if yes the version is that the Mishnah’s language already includes the verse, one must understand Rava. It appears that this isn’t, that this is the answer.

The Rambam’s Method in Combining the Sources

Speaker 1:

Or you can go that one brings, the Rambam understood a bit differently. The Rambam either didn’t understand, or he put it together himself, he put together that the verse is the source of the Mishnah. It says “and us He took out from there”, so it implies that one must make “us.” Ey, it’s not “us,” it is yes “us.”

Discussion: Why “And Us” and Not “Because of This God Did for Me”?

Speaker 2:

Why doesn’t it say “because of this God did for me”?

Speaker 1:

This is a second version found in the verse. I always thought, why should one use singular language or plural language? “For me” or “us”? I don’t know.

By the way, I must tell you, I stand with all these interpretations, I don’t understand them. I don’t understand any of the interpretations, with all due respect. All the verses… One speaks of the generation of now.

Speaker 2:

Yes, what do you want from my life now?

Speaker 1:

Okay, but it’s understood that the Torah is for all generations. So how can it be? It’s as if… Do you grasp the heresy of the Gemara? It’s not as if, because it’s if He hadn’t taken out we would actually have been. But what are we coming not because if He took out.

Digression: The Concept of “If He Hadn’t Taken Out”

Speaker 2:

The if He took out is you invented, not you, but a gentile. I don’t know about it yet. Did you see in the Ram the if? Also the if is nonsense. If He took out… Something that happened to your grandfather happened to you?

Speaker 1:

Nu nu, ask yourself in the commentators, and you’ll see the alternative history. Nu, if not, there would have been Babylon, there would have been new. I don’t know what would have been new.

The precise reading of “as if” that you present is an interesting precise reading, because it actually speaks of those people.

So if you want to bring it down to your plain meaning, you can say that you must say it with a slant so that it should be that as if it shouldn’t sound as if something an old miracle, but one should actually feel the miracle. It shouldn’t be telling some old story, but it should be in a manner with enthusiasm like a person was saved.

A Chassidic Interpretation of “As If”

Speaker 1:

But this is a Chassidic interpretation. I believe that the Mishnah means to speak of Chassidut.

Speaker 2:

Why Chassidut?

Speaker 1:

Because you say it with flavor. It’s not enough that you say Pesach, matzah and maror, because our grandfathers had this and that miracle, but it should be in a manner of thanksgiving, actually like you… How do you say it in Yiddish?

Back to the Sources: Where Does “If He Hadn’t Taken Out” Appear?

Speaker 1:

In short, the Mishnah is schmaltz, and in this piece if He hadn’t taken out it appears by us at we were slaves, not at this. It’s very interesting, how does it even come in there? Because we say there the verse and us He took out from there, right?

Speaker 2:

Yes.

Speaker 1:

Right?

Speaker 2:

Yes.

Speaker 1:

What yes?

Speaker 2:

Because we were slaves to Pharaoh in Egypt and God took us out from there with a strong hand and an outstretched arm, and if

Speaker 1:

No.

Speaker 2:

…took us out, us.

Speaker 1:

Took us out is also a language of us.

Speaker 2:

Not exactly. In short, I don’t know why us…

Speaker 1:

It’s not us and me, but us. Like and us He took out from there.

The Verse from Deuteronomy – Answer to the Wise Son

Speaker 2:

I hear. This is that verse, but… because… just to be clear, it does yes make sense, because the verse that the Rav brings, this is the verse of the wise son, right? “And when your son asks you tomorrow saying what are the testimonies and the statutes… and you shall say to your son we were slaves to Pharaoh in Egypt and God took us out of Egypt… and God gave signs and wonders… and us He took out from there”.

So our Haggadah makes a paraphrase of this. It’s not the language of the verse, but it’s built on this verse. So based on this he makes such an interpretation, he says over this interpretation of who, Eli? Okay.

The Concept of “Dayenu” – An “If-ish Economy”

Speaker 1:

Nu nu. You know what, in Pesach commandments there are so many things that are actually attention to give if we would have entered, the whole if He had taken us out of Egypt and not made judgments, the whole Dayenu is if if. As if one is fulfilling to be the if. As if if to if itself? If, yes, they say if it wouldn’t have been, if and if here and if there. You understand, Maggid is Maggid. We have a Maggid, we are in Egypt, because if we wouldn’t have been… It’s an if-ish economy, and one thinks so, if it would have been so it can be.

Speaker 2:

If if if, here. If is permission to listen. It speaks of you. This is already free men’s.

The Rambam’s Addition: “Now” – Now, Fresh

Speaker 1:

Anyways, the Rambam also says the word “as if he went out now”. It’s interesting, he adds the word “now”. Not that I went out last year, this is the novelty. As if every year one should fresh. Ah, perhaps by the Rambam this answered my precise reading. But I ask you, how can one derive this precisely from the verse, which apparently speaks of that generation? But even that generation wasn’t “now”. Rather what, one must say “now”. How is the derivation from the verse? Yes. The other one went out,

The Verse “And You Shall Remember That You Were a Slave” and the Rambam’s Composition of the Seder Night

The Precise Reading in the Word “Now”

Speaker 1: It’s interesting, he adds the word “now”. Not that I went out last year? This is a novelty. It’s yes, as if every year one should fresh. In other words, perhaps by the Rambam one answers this precise reading. But so, I ask you, how can one say this on the verse? It speaks of that generation. But even that generation wasn’t “now”. Necessarily one must say “now”. How is the precise reading in the verse?

Speaker 2: How do you say? How does the precise reading stand in the verse “now”?

Speaker 1: I don’t know. But one can hear it, because once the person does Pesach, matzah and maror, he has said that he’s now reenacting. Yes, I feel now… When one does maror one says, one feels a bad taste. The two things are perhaps connected. You put in the whole emphasis.

I think it has more to do with what I said, that here one doesn’t need any actions. Here one needs a meal, and one must say as if, and not the blessing in vain, the Hallel. What do you say in Hallel? That means that the emphasis is the thing that it’s one day that he was impure after the calf, and afterwards he became close to God blessed be He.

The Verse “And You Shall Remember That You Were a Slave” – The Rambam’s Own Composition

Speaker 1: It’s interesting, the verse of “remember that you were a slave” it appears that the Rambam put together himself. I don’t see that anyone has a source for this. It’s a great novelty, because he notes in the back, someone asks that it never says on any commandment of the Exodus from Egypt over “remember”. It always says for Shabbat, on other commandments it says, on charity. It never says on Pesach specifically the verse “remember that you were a slave in Egypt”. What’s the problem with this? Because one can say, “remember that you were a slave in Egypt”, therefore you should keep Shabbat, therefore you should help your slave.

But the Rambam derives here precisely the concept of “as if”. The thing that a person can imagine himself “as if”. Right. And perhaps, I want to know if he brings a source for this Rambam.

Speaker 2: You look right in sources and references, he brings a source from the Sages for bringing in here the “remember”.

Speaker 1: Because this is very interesting, this makes sense that the Rambam loved this verse. Because the verse said the simple meaning that one should remember literally, because he says that one should have mercy for the poor person, because remember. Yes. Slave, my opinions, it’s implied that it’s not said like remember, and what it is a certain person. But, I when someone see that you are also in his slave.

Speaker 2: Exactly, if not isn’t a slave now a good day, it should go go home.

Speaker 1: No, you are still a slave now, last night he was. Right?

Speaker 2: Yes. A bit of a derivation.

Speaker 1: Ah. So it is also a derivation, because here one certainly speaks in the generations. Is very good. So in other words, therefore therefore such, the verse going out from there is an interpretation. But because here what is the explicit in the Torah is remember, one speaks already not…

Speaker 2: Okay, also the idea. Explicit in the Torah and in general, I don’t have so much greater when needed. Types so, right?

Speaker 1: Okay, listen, you see clearly that the Torah wants that one should constantly think about your slavery. Right so, I say? Something is such a thing. A grasp of the simple meaning here, that it’s actually the simple simple meaning that one must remember that and one was slaves so I can think.

Why “Slavery of Egypt” and Not Just “Exodus from Egypt”?

Speaker 1: Why also did the Rambam insert would one slavery of Egypt? Not just, all going out of Egypt, with the languages in them.

Speaker 2: Ah, because wants it to live in Egypt the Rambam also lived.

Speaker 1: The Rambam is what easy so. One doesn’t speak of Egypt, one speaks of slavery of Egypt. Perhaps because of the…

Speaker 2: No, I think you’re right. This is already easier for a person. I with imagine that he would have been able to be himself in a Torah, not the what not of himself.

Speaker 1: No, no, take slavery of Egypt. It because of the Rambam.

Speaker 2: Okay. Very good.

Connection to the Amora Who Said to His Slave

English Translation

Speaker 1: Okay, let’s continue. First, regarding this, did that Amora that you brought yesterday from the Gemara say it to his slave, because with this the fulfillment of the designation is much easier. It’s still a matter of “shove te’achel vesavata” (you shall eat and be satisfied). That’s the Rambam, yes, and you said it well. Yes, one of them.

Halacha 7 – The Way of Freedom, Reclining, and Four Cups

The Rambam’s Organization of the Seder Night

Speaker 1: Okay, let’s continue further. But wait a minute, do you think it’s difficult to say that this is connected with Pesach, matzah, and maror, because with Pesach, matzah, and maror one acts out a concept?

Speaker 2: No, no, no. I think so. I think so. I think so. The Pesach comes later, forget about that.

Speaker 1: Therefore, because I saw them say, because here he finished the laws of the Haggadah, the Rambam finished in Halacha 5. He said “these things are called the Haggadah.” Now we’re not talking about the Haggadah, now we’re talking about something else. And what he says is in the next halacha. How does one conduct the Seder night? There are several things. One, “a person must eat and drink on this night”, as you mean, “in the manner of freedom”. Through the manner of freedom he knows that he is now redeemed, he is now a free person. Another thing… okay, not exactly. The second thing is that one drinks cups, that there was a second time…

Educating Children – A Question

Speaker 1: But what is this education? I saw Rabbi Yechiel Meir, they struggled greatly with this matter of educating children. One says, because what is a minor, for example, who cannot eat the hard matzah? A one-year-old baby, he can’t eat bread, he can’t eat any matzah. The Rambam says one is obligated to give matzah. How does one do it? What is your problem?

Speaker 2: One should soak it, because one should give him a different type of matzah.

Speaker 1: Exactly. He argued that one must buy… that one is obligated to buy. So Rabbi Yechiel Meir came up exactly with your innovation, that it’s an obligation. And he went to Shmuel Auerbach and said that your innovation makes no sense.

Speaker 2: Okay. He doesn’t eat perforated matzot.

Speaker 1: No, I saw on the websites, and you know I wonder about your innovation. And the… because one will get involved there.

Even a Pauper Who Lives on Charity – Four Cups

Speaker 1: You know what, you can write it, even a pauper who lives on charity should not have less than four cups of wine. This means that even the pauper must see himself as if he went out, that’s the point. But it’s only a measure. But it could also be that it has to do with “you shall remember that you were a slave,” you remember that you were a slave, you should give charity, make sure that the pauper has.

Speaker 2: I hear. It’s certain that the Rambam would certainly have been happy with what you’re saying, you mean the advice.

Speaker 1: So, the Rambam included, it’s very interesting, this doesn’t appear in the Mishnah. One must learn this chapter of Arvei Pesachim, but the Rambam, the Rambam himself apparently organized it, that there is the story of the Exodus from Egypt, there is the way of freedom, and rabbinic enactments. Two rabbinic commandments. In this chapter essentially, if I want to make a summary, there is one Torah commandment of telling the story of the Exodus from Egypt, and several rabbinic commandments. The first rabbinic commandment is reclining, the second is the four cups, and then we’ll see charoset and maror. So, four rabbinic commandments. And… yes, it’s interesting.

The Measure of the Cups

Speaker 1: What is the measure of the cups? He says, “and the measure of each cup is a quarter [log]”.

The Law of the Pauper – Connection to “You Shall Remember That You Were a Slave”

Speaker 2: The pauper, I know, what is the law for the pauper, for the… for the charity collectors?

Speaker 1: There is an obligation like “you shall remember that you were a slave,” that even the poorest of Israel… ah, he goes back to the four cups. One minute, he goes back to the laws of reclining. Right? “From the laws of reclining.” Okay.

If one does this with the pauper, one helps him, it’s even easier for him the way of freedom, because he is truly poor, he is a pauper, he didn’t have, and now they helped him, they brought him wine, he sees himself… okay.

Halacha 8 – Laws of Reclining

Even the Poorest of Israel – The Innovation of Freedom

Speaker 1: Okay, so let’s go learn the laws of reclining. “A woman, even the poorest of Israel…” That even… I mean that the innovation is even the poorest of Israel. Apparently this expresses the freedom, right? Freedom doesn’t mean only rich. Rich is something else. Just as the Rambam says in other places, when a person eats only for himself, it doesn’t mean…

Speaker 2: No. I told you that the Rambam would have been happy with what you’re saying, but I’m not talking about that now. I’m saying that this is a law regarding the Jew, and the… all people went out from Egypt, and in this they are free people, not because they are wealthy. Even if you are wealthy, you still need to eat in the manner of freedom. Does a wealthy person eat four cups every day? That’s no innovation. An innovation is that a poor person eats four cups. Eh, he doesn’t have? The charity goes. Every Satmar Hasid learns. Because the charity… why does the charity distribute? Because a Jew must have four cups for Pesach. It’s not a luxury. Luxury the charity doesn’t distribute.

And in this one sees the freedom of a Jew is that he is obligated to drink four cups. He can’t get out of it. On the contrary, the obligation is the aspect of servitude, not the aspect of freedom. The reclining is the freedom, the obligation to drink is the servitude. Well then. Okay.

Which Commandments Does the Verse “Remember That You Were a Slave” Apply To?

Speaker 1: But it’s interesting, if the verse remembering the Exodus from Egypt applies to Shabbat and to other commandments, which other commandments does it apply to? It seems the commandment of charity, no? The verse says “because you were a slave in the land of Egypt,” “therefore I command you to do this thing.” The Ramban says so, that one sees in the Torah a thing that it’s not imagination that a person should… not that it’s not imagination, that one must remember that you are this. Not that it doesn’t make sense. The reasoning of Shabbat that the verse says is not a commandment of reciting the Exodus from Egypt. The verse wants to arouse you that you should take care of your pauper, because you were a pauper. It’s not absolute that the Torah means that you should feel for your pauper, because you should know what it feels like to be a pauper. How do I know? I wasn’t there, my grandfather was. But one sees that a person can use imagination, and a person can… they add using imagination, and you put that in. One sees that to see oneself as if he went out. I’m not disputing the imagination, but the Ramban doesn’t say the word imagination here.

The Distinction Between “Lir’ot” and “Lehar’ot”

Speaker 2: Lir’ot atzmo (to see oneself) is imagination, lehar’ot (to show) is not imagination, it’s more… showing something. Okay. Mmmmm.

The Way of Freedom – Reclining and Four Cups (Continued)

Children and Four Cups – Dispute Between Rambam and Tosafot

Speaker 1: One sees that lehar’ot is almost fulfilling. I’m not disputing the imagination, but the Rambam says the word imagination itself. Lir’ot atzmo is imagination, lehar’ot is not imagination, it’s more showing something, displaying something.

Speaker 2: Okay.

Speaker 1: Ah, the Gemara says, these four cups require that one taste in them a quarter [log], both men and women and children. The Rambam says only… are you talking? The Gemara says, the Rabbis taught, these four cups, in Kiddushin 8b, require that one taste in them a quarter [log], both men and women and children. The Rambam says only both men and women, he leaves out the children. What’s the meaning? Does he argue with the Gemara? What is he doing here?

Speaker 2: No, where did you find that this is a Gemara?

Speaker 1: Kiddushin 8b, but he brings it, but he says it this way, and he learns it, and he continues.

Speaker 2: Hello?

Speaker 1: The Rambam says a word, so?

The Gemara in Pesachim – Rabbi Yehoshua ben Levi

Speaker 1: Afterwards the Gemara says, Rabbi Yehoshua ben Levi said, women are obligated in these four cups because they too were in that miracle.

Ah, there is one who learns that Rabbi Yehoshua ben Levi argues with the first Tanna. The first Tanna says both men and women and children. Rabbi Yehoshua ben Levi says only women are obligated because they too were in that miracle, but not children. Education is not here.

The Gur Aryeh and Tosafot

Speaker 2: The Gur Aryeh himself actually brings even children, meaning that they don’t need, four cups and wine, it says in Tosafot. There is a dispute between the Rambam and Tosafot. So what? So for children, do you give the children four cups of wine? Yes, that’s how it’s cited.

Speaker 1: Yes, but you understand what I mean to say. And rabbis should catch conversations, it’s not proper conduct. Well well, be real, but no one has anything from the feeling of the cups, and no one has any respect for them. Because people don’t like wine, they have no respect for it. True, it’s not true. Simply people are nullified in their opinion, they’re not normal people.

The Rambam’s Approach – Dispute Between Rabbi Yehuda and the First Tanna

Speaker 1: Yes, but I’m saying it’s a dispute between the Rambam and Tosafot. And the Rambam understood that it’s a dispute between Rabbi Yehuda and the first Tanna. Because Rabbi Yehuda says “what benefit is there for children in wine?” But regarding simply drinking, or regarding the four cups? He said, I need to know whether he’s talking about the four cups or he’s talking about wine. But Rabbi Yehuda says “what benefit is there for children in wine? Rather, one distributes to them roasted grain and nuts on Pesach eve so that they don’t sleep and will ask”.

The Rashbam and the Lemateh Eliezer

So the Rashbam says “and they are not exempt from the commandments,” “what benefit is there for children in wine?” Are they exempt from the commandments, so automatically… why? When he says “what benefit,” that children can’t, it’s difficult for children, it’s no pleasure for children, but roasted grain and nuts is appropriate for them. But… because “rather, one distributes to them roasted grain and nuts”, what kind of answer is that? If they are exempt from the commandments, are they also exempt from the commandment of roasted grain and nuts?

He means to say, ah, the standard answer is, “Lemateh Eliezer” means to say so, they don’t like it, wine is not appropriate for them. But what then? He says, it’s a commandment is a commandment, they are not obligated in commandments. But what then? One wants to educate them, one wants to educate them, they should be educated according to their way with roasted grain and nuts. Well well.

So they explain to us that it’s a dispute, and the Rambam ruled like Rabbi Yehuda, and the other righteous ones ruled like the first Tanna. Aha, that’s the point here. And the question is whether you’re talking from the side of education, or you’re talking from the side of…

Speaker 2: Okay, let’s continue. In a little bit I’m going to go to sleep. Okay, I’ll try. Okay. Mmm… but I’m trying to finish the four questions.

Speaker 1: The Gemara says that the Rambam learned differently than Tosafot, and he rules that the children are exempt. They have a dispute about how they ruled. They both learned the same thing, the question is only what became the ruling. Okay, that makes sense. One must go in, perhaps one should learn the Gemara differently too. Okay.

The Maharsha – Why Not Wine for Children?

Speaker 1: Okay, let’s… and even a pauper… I understand that the matter with the child is something else, because we already learned that one shouldn’t, the child shouldn’t fall asleep. So the Maharsha says, why would you give him wine? He’ll immediately fall asleep from the wine. Rather what? But on the contrary, give things that will keep him up. That means, the adults can handle wine, they won’t immediately fall asleep. On the contrary, it’s to make joyful. The child will fall asleep on you, you don’t give him. So you can clarify that he should stay up.

So the question is, perhaps one did give wine to children in those times? Just as Rav Nachman said, “my stories are to awaken, not to put to sleep.” Here… I don’t know. I don’t know. Yes, we’ll continue.

Halacha 8 – Even the Poorest of Israel Should Not Eat Until He Reclines

Speaker 1: The Rambam says, “even the poorest of Israel…” Perhaps he wants to say even the greatest pauper among Jews, yes, the poorest of Israel, the very poorest, “should not eat until he reclines”. Okay, he goes back to reclining. Even a poor person needs reclining. It doesn’t say here that we need to provide reclining. Reclining doesn’t need a couch or something. One can lean on the floor, one can lean on the bench, and so on. So we don’t need to.

The Innovation of Reclining for a Pauper

The innovation is only that… what is the innovation actually? I asked you this earlier, I never understood this. What does “should not eat” mean? Will I give him a scolding? But what then? Why does one learn from reclining that he is a poor person? Because he can say to himself, “is this freedom to me?” It doesn’t look like freedom at all. The freedom is only when it looks like that, this is not “as if.” The wealth is not “as if,” the wealth is actually. That’s what he says. Even when it doesn’t look like that, it’s truly an act of freedom, the reclining is a commandment.

Speaker 2: The child would be a better explanation. Okay. One can think more. Tosafot actually says, do you mean to say that even he fulfills reclining without having a nice bed and four cups? I don’t know, it’s weird. Okay.

A Woman and Reclining – Nullified to Her Husband

Speaker 1: A woman, one says she needs reclining, one says she doesn’t need it. But an important woman does need it, like our women who are important. Okay. Four cups every woman must have with importance. Yes. I don’t know what this is, I don’t know exactly. Rabbi Ben Zion Abba Shaul is a servant of Rabbi Ezra Attia. Yes, the wife does reclining, she is an important woman? No, the rabbi already said that one doesn’t become. Okay, anyways, okay, let’s continue.

Digression: Wine and Grape Juice for Four Cups

Speaker 2: Four cups she also drinks, she also drinks grape juice, in practice. Well, Rabbi Ben Zion Abba Shaul, Rabbi Ben Zion Abba Shaul is a servant of Rabbi Ezra Attia, he says that she too needs reclining. I mean that for everyone to drink four cups of wine can be harmful, like the main law, but a quarter wine and three quarters water, or grape juice, whatever. Understand?

I can’t drink wine at all, I simply make Purim of humanity. I hold that drinking grape juice for kiddush or for the four cups is worse than Reform. What are you saying, I make kiddush for kiddush. It’s like lighting a menorah with electricity. Hello? That’s not what the Almighty meant in the commandment of the Torah.

Ah, you know, I once saw someone say, if one wears a wig to cover the hair, one can actually drink grape juice also for kiddush. Understand? It’s the same idea, it makes no sense at all, but perhaps one fulfills in this matter. Okay, I don’t know.

Speaker 1: It’s more like “and you shall seek, the Torah of wine shall not be forgotten.” I can’t take any wine. You can drink light wine. I bought a bunch of cans of the Bartenura, you know the Bartenura doesn’t have any… Bartenura doesn’t have Torah of wine. At least, yes. I didn’t buy to drink at Havdalah, whatever. At kiddush I can drink wine, but at Havdalah I don’t have, I bought real wine, a crazy person. Let him drink that, it’s quite certain that it has the law of wine, it’s five percent, why shouldn’t it have the law of wine? Quite certain that it’s wine. I don’t drink even a sip of it, I’ll have to drink two or three bottles.

Speaker 2: You know what I tell you? It’s good, it’s good, it’s good.

Speaker 1: Okay, okay.

Back to an Important Woman – The Rabbeinu Manoach’s Explanation

Speaker 1: A woman meaning, okay, and one who is important needs an eruv. Because women, no, so so so she is nullified to her husband, that’s how I mean the explanation. She is nullified to her husband. A woman doesn’t have freedom, a woman doesn’t have freedom, a woman doesn’t have freedom.

But an important woman does have freedom. You see that long hair is also one of the ways of freedom. Right? What is the reason? Even if it’s the commandment between man and his fellow, it’s more important. A slave before his master or a student before his teacher? Which is a student before his teacher? Therefore this is also not a way of freedom, it’s also not a way of chutzpah. It’s also not a way of freedom, that doesn’t mean freedom. You ask a question, a student before his teacher.

Look in the Rabbeinu Manoach, he says it so well. Yes, you know, one minute, what do I need to see? What is an important woman? An important woman means a woman who is not… the Rabbeinu Manoach says that he means a widow, a divorcée, a widow, something like that… an independent woman. Once there were no independent women. There was a wealthy person, and there was a pauper, and there was an orphan.

And likewise a woman who is important before Hashem, a God-fearing woman, daughter of the great ones of the generation, included in her own praises, and all similar cases, if she doesn’t have a reality…

If there is such a thing. If there is. Then it’s a different interpretation, that it applies to her having work so she can do her… That’s a more reasonable interpretation.

The Rabbeinu Menuach’s Question – Eved Bifnei Rabo

He asks the question, what does the Torah say that a servant… eved shemeshe is exempt from mitzvos, what does that mean? A Hebrew servant? Yes, he’s exempt because he’s busy now. But he asks the question, what is a servant? He says that morah rabo is more… He says this, the Rabbeinu Menuach, he struggles with our problem. He says that an eved bifnei rabo, we learn a bit further, yes, eved bifnei rabo, sometimes one must stand before one’s master, one must yes, but a talmid etzel rabo not. Yes, an eved doesn’t go without permission. That is, a father, a son has as much respect for his father as a servant, a student for his teacher.

Or as the student said, yes, such Jews are close with their father and don’t need to be so distant. But yes, you know what I mean? What does the… what is the sefer? He says why does a child need to pray for the father and not for the minister? Yes, it would be great arrogance that you don’t pray for the minister and you pray for the father.

Eved Bifnei Rabo / Talmid Bifnei Rabo

Yes, eved bifnei rabo. When are we talking about here? When are we talking here about a rebbe? One must yes, but talmid bifnei rabo not.

Yes, eved bifnei rabo is not like a father. A son doesn’t have as much respect for his father as a servant-student for his teacher. And consequently, or as the sefer says, yes, that Jews are close with the father and don’t need to be so distanced.

But, yes, you know what I mean? Who is the sefer? He says why does a child say “du” (you informal) to the father, not “ihr” (you formal). Yes, it’s minhag Ashkenaz, the custom of our grandfathers was that one says “du” to the father, one doesn’t say “ihr” to the father. There are people who conduct themselves this way. But, well, the sefer says that it’s precise in Yaakov Avinu. Yaakov Avinu said, Eisav said “kum avi,” and Yaakov said “Yaakov,” he said it so directly. They are close with the father, they aren’t distant with our fathers. He says this in the sefer.

It could be because of this, yes, a father, I can be a friend with my father, but it perhaps doesn’t even contradict. A father has pleasure when he sees me recline. Exactly, a father isn’t, the honor, he doesn’t long for my honor. On the contrary, he enjoys it.

But a student is different. Is there a rebbe who gives permission? Perhaps this is a matter of whether the rebbe should give permission or not. By the Chassidim for example, only Rebbe Shlomo, Rebbe Shlomo, Rebbe Shlomo… By the great rebbes, the people don’t make hesebah, only the one who wanted to. Then he’s the rebbe of the rebbes. The rebbe doesn’t need to be mochel on his honor for him. But generally speaking, the student needs hesebah.

In short, he says that morah rabo pushes aside the matter of hesebah. It’s interesting. Morah rabo kemorah shamayim, is there hesebah? Morah rabo kemorah shamayim. You can understand, but one needs to go into the precise definitions of morah rabo.

But, in short, servants also weren’t standing regarding the four cups. They aren’t obligated in the four cups, and the four cups weren’t standing achal al hakosos. All these permissions are only the permissions of the four cups, not for the four cups. Consequently one can say an eved is included in women. Yes, it could be perhaps, it could be that way too. It can’t be that the servant he goes to recline, he’ll feel comfortable, because it’s not the way of servitude anyway. Perhaps that’s the interpretation.

Discussion: Four Cups – D’oraisa or D’rabbanan?

Speaker 1: Could be?

Speaker 2: You see here “chayav adam liros,” “chayav balaylah hazeh arba kosos shel yayin,” they say that regarding charoses he says it’s a mitzvah miderabbanan, and here he doesn’t say mitzvah miderabbanan. Ah, charoses is a mitzvah midivrei sofrim. But he doesn’t say that the act of the four cups is derabbanan.

Speaker 1: How?

Speaker 2: “Chayav balaylah hazeh arba kosos shel yayin,” but he doesn’t say “chayav midivrei sofrim,” that he won’t say that it’s regarding charoses.

Speaker 1: Perhaps it’s a bit d’oraisa, because this is “ke’ilu hu yatza.”

Speaker 2: Certainly not. Who’s talking about that? Tzitz Eliezer, Mishnas Yaavetz.

The thing is that he says in the name of “biklal hamitzvah liros es atzmo ke’ilu yatza miMitzrayim.” The Rambam doesn’t hold that this “liros es atzmo” is d’oraisa. He learns it out from a verse, but he doesn’t say it’s a mitzvah d’oraisa. Perhaps it’s a law in the story of yetzias Mitzrayim.

Speaker 1: He says it’s d’oraisa “chayav adam liros es atzmo,” even if he learns it out from a verse.

Speaker 2: I want to say that it’s such a law like ma’aseh lemelech nichnas, everything is a preparation for how to say the Haggadah. All the laws of how the story of yetzias Mitzrayim should go, how one should remember yetzias Mitzrayim. He doesn’t say there’s an extra mitzvah.

The Rambam doesn’t say, when he says how many mitzvos there are, he doesn’t say another mitzvah of “liros es atzmo ke’ilu yatza.”

Speaker 1: Perhaps it’s miderabbanan.

Speaker 2: I see that the Mishnas Eliezer tries to say that it’s d’oraisa.

The question could be that the Brisker Rav says, Reb Yitzchak Zev Halevi, that from the Torah one is obligated “liros es atzmo ke’ilu yatza.” But how one should do it practically, that’s a law that the rabbis should do it, through wine, through hesebah. So, okay, a Brisker Torah. So, the essential law is… So, not a law, so, like yours is a Torah that you love, and I don’t love, I love their daas Torah. No, like stomachs and all those things. But what I don’t love, and as you say that the Rambam doesn’t love poverty. So, it doesn’t fit with your… I don’t know.

A Poor Person and Four Cups / Charity for Mitzvos

Okay, even a poor person has importance, yes, a son must yes, a student not.

And he brings another question, in the laws of Chanukah the Rambam says “sho’el umochir kesuso,” that is, even if he wasn’t a good baal tzedakah who brought him that, why isn’t there that law here? Perhaps there is. He’s occupied because there they say it’s taken from here there through. Perhaps there is.

A Mishnas Yaavetz, he has many times good Torahs the Mishnas Yaavetz, generally, many times his things are very beautiful lomdus. He says that there’s a law that one doesn’t need to give charity for a poor person so he can fulfill mitzvos, one only needs to give for a poor person so he should have what to eat, one doesn’t need to give for a poor person so he can fulfill mitzvos. But here this is a meal, tonight’s meal is with wine and with all these things, so when you give him the meal it can enter into this. Perhaps this is the matter of derech cheirus, that indeed one must give him. He should eat a meal tonight like a ben chorin.

I mean that it’s a mitzvah, and what is the matter of cheirus? Yes, I don’t know. It has to do with the freedom, it has to do with the… The Maharam answered that when one gives the charity one doesn’t need to intend derech cheirus, not intend mitzvas tzedakah. Do you understand it that way? What does he say leshem mah? He says he gives him charity. I don’t know.

Rabbi Binyamin Aharon Frenkel has an Aruch HaShulchan, “umechayvin oso lilvosor limchor kesuso lishtuyei arba kosos miderabbanan.” Yes, for that they certainly gave pidyon shevuyim. Also if you’ll ask, he’ll bring grape juice.

And this is the month of matzah, and one catches him to be matzah. You don’t think any four cups, and one doesn’t buy any matzah. I don’t make any blessing on the four cups to us the rabbis try and the wise ones try to learn.

Halacha 8: Laws of Hesebah – Summary

Okay, wait for me, let’s learn a bit further. I want to finish the laws of hesebah and the eruv perhaps. Okay. One doesn’t need to. Okay.

In short, even a poor person needs hesebah. A woman doesn’t need to, except if she’s important. A son, a child or a servant need to. A student doesn’t need to, except if he has permission.

Hesebah on the Left – Not Right

How does one do hesebah? Not on the right. One hesebah.

The Gemara says that right because it could be a danger. Here the Rambam says that this is the way how hesebah comes. The Gemara says “shema yakdim kaneh leveshet.” Yes, but I mean that the language “einah hesebah” stands well. Do you understand what I’m saying? “Einah hesebah” is apparently the interpretation that this is how hesebah comes. The derech eretz of hesebah is this type of hesebah. Not that there’s a side danger that one must fear from around.

The Gemara says “mar’eh hesebah mahu?” This is a language of Gemara, “hesebah she’ein shmah hesebah.” “Velo od ela shema yakdim kaneh leveshet.” No, that’s the order. It’s not true because of that.

Speaker 1: Not because of “shema yakdim kaneh leveshet”?

Speaker 2: No, no. It’s because… I mean that the reason is because one can’t eat, one must eat with the right hand. If you lean on your left hand… Do you understand what I’m saying?

Speaker 1: No, it’s not a tasty matter.

Speaker 2: Exactly. Hesebah comes this way, do you understand what I’m saying? Yes. Then you can drink with the right hand. But not that it’s a…

Hesebah at the Table Like Ours

Okay, one must be careful about hesebah at the table like ours is hesebah. Most of us need hesebah to the right.

The Hagahos Maimoniyos brings Reb Avyah Kozh, one of the chachmei Lunel, that he was a ben chorin one of the mesubin, and on the contrary, sitting in our way is derech cheirus. But it’s a shitah yechidah. He doesn’t accept it. But there is such a thing, there is Reb Avyah. He says… Yes, I had to look into the Rambam, I only wanted to see the way of thinking. London is right.

And if one can, one brings a piece of couch, something, one tries to do it… A pillow on a couch one doesn’t even need to. And… Figure it out. But he… Okay. Who is he? Reb Sherki has a video how he demonstrates how derech cheirus, what means true hesebah derech cheirus. It’s in short, one must be very comfortable on the bench, no stories. And only when one is so, he had his hands so on the table, ah, calm. Okay, but what’s the problem?

When Does One Need Hesebah?

Lechatchilah now, what stands in the Rambam, “shelo harbeh tzrichin hesebah.” Ah, yes, one says. Okay. “Lechatchilah ein mesibin ela al achilas kezayis matzah ve’al shetiyat arba kosos halalu.” Do you understand too? Yes, one doesn’t need any… “Ve’elu hen shetzrichin hesebah: bish’as achilas kezayis matzah, uvishetiyat arba kosos halalu.” When does one do the hesebah? At the time of eating a kezayis matzah, and the four cups. The rest of it… “Ush’ar achilaso ushtiyaso, im heisev harei zeh meshubach.” This is the language of the Rambam, “im heisev harei zeh meshubach, ve’im lav eino tzarich.” If you did it, it’s good. If not, also, it doesn’t lack. I don’t know why it doesn’t lack. It’s a funny language.

Lechatchilah is so, lechatchilah is better yes. “Harei zeh meshubach,” like kol hamarbeh harei zeh meshubach. It’s better to eat the whole meal with hesebah. That’s how one should try to conduct oneself. Whoever has a good hesebah way, whoever has figured out how to do it, very good.

Halacha 9: Mixing the Four Cups

“Arba kosos halalu tzrichin limzog oson kedei shetiheye shetiyah arevah.” It must be tasty, it must be easy.

From here perhaps one sees that one can indeed use grape juice for this. Grape juice is not wine. One needs wine, but… Businesses that buy easy wine, cocktail for wine, four equal opinions. But grape juice is not wine. Well well. I don’t know what it is. Virtual wine. Well well.

There is, I saw, Uri wrote about this beauty on his website too. Ah, that it’s not wine. It’s against grape juice. I mean he’s right.

Halacha 9 (Continued) — Revi’is Pure Wine, Four Cups, Charoses, and Maror

Revi’is Pure Wine — The Measure of Wine Among the Four Cups

Speaker 1: A colleague of yours perhaps one sees that one can indeed use grape juice. Grape juice is not wine, one needs wine, easy, stories, one comes to easy wine – but grape juice is not wine.

Speaker 2: Well well. Don’t know what it is? Good wine.

Speaker 1: Well well. There is a… I saw… Uri wrote about this beauty on his website too. This is against… No, against grape juice, I mean he’s right. It makes it good wine, but it’s simple… I mean he’s right. It’s unnecessary, he can’t… He doesn’t bother here, but one must do funny things. Like, like one doesn’t hold by covering the hair, that’s a bother. Why must one buy a wig that is more, more than that, and be angry that one recognizes this? A question head in.

Speaker 2: Well well.

Speaker 1: This is part of the falsehood, do you understand? He can’t… He can’t afford a car, he buys her a big wheel that looks like a car. What do you think head in? Did he wonder at me a question?

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: But we see the world with black like closest is itself ke’ilu. For all this is ke’ilu. No, grape juice is the seeing one has ke’ilu. But it’s not! Ke’ilu is when it does something, I don’t know.

Speaker 2: Yes. Okay. Mmmmm. Okay.

Speaker 1: That contains. Ummm… Velo yifchos be’arba’ason merevi’is yayin chai. What means when one adds, it’s simple that it will be much bigger than a revi’is. Because a revi’is definitely is a man.

Speaker 2: What is that?

Speaker 1: Or perhaps.

Speaker 2: Say.

Speaker 1: Must one be in each one, or all together?

Speaker 2: No, apparently in each one. One must be a revi’is pure wine.

Speaker 1: No. Each one. What do the people say who say each one here?

Speaker 2: But revi’is means, yes. With all four, so each one should have a quarter wine.

Speaker 1: Yes, that’s what comes out.

Earlier he said that each one of the four must be a revi’is, yes, shiur kol kos malei revi’is. Now he says that the whole should be a revi’is.

Speaker 2: No, revi’is is after the mixing.

Speaker 1: But before the mixing, some wine must be in the whole act. It’s not simple that all four, because between all four you drink a whole revi’is wine, right? But that wine mixed means like wine, the whole thing is called wine, must be a revi’is wine.

Why is the matter of this measure between the four? I don’t know, perhaps there’s an explainer how it comes out.

Speaker 2: No, it could be that this is simply a measure that it should be a quarter, up to a quarter is called mixed, and not too… Perhaps that’s what he means. A value, a value so it goes, a three… two thirds.

Speaker 1: Very good, it comes out… The Rambam speaks of a quarter, not two thirds, but three quarters. Comes out total one revi’is.

Speaker 2: He simply makes it easier for you.

Speaker 1: It’s not a law of a measure revi’is total. It’s a matter that he must mix in water, he says in chapter 8 verse 1.

Speaker 2: One revi’is total, and he can mix in.

Speaker 1: No, according to the opinion of the drinker, if the guest likes differently.

Speaker 2: The guest also has an opinion.

Speaker 1: I’m asking a mechutan.

Speaker 2: I don’t know, derech eretz perhaps yes.

Okay, very good.

If One Drank Four Cups Unmixed — Fulfilled Four Cups but Not Freedom

Speaker 1: Shatah arba kosos elu miyayin she’eino mazug, yatza yedei arba kosos, the mitzvah of four cups, aval lo yatza yedei cheirus. What does this mean? The Rambam reveals to us here for the first time that the four cups is not a law of freedom, but it’s an extra thing. It’s both.

Speaker 2: Earlier he said freedom.

Speaker 1: Lefikach, very good, but it doesn’t mean it’s one hundred percent, but there is. It could be the four cups without freedom, for example if one drinks it lo mazug, for that indeed he’s not yotzei basically. What means at all yotzei yedei arba kosos velo yatza yedei cheirus? I mean that it should be two mitzvos. The nafka minah is that yotzei yedei… I don’t know. Perhaps that he can now afterward drink more now one can drink one cup for freedom’s sake.

Speaker 2: No, no, let’s see.

Speaker 1: Shoteh arba’ah kosos, mezigah bifnei atzmah, yotzei yedei cheirus, velo yotzei yedei arba’ah kosos. Ah, the interpretation is, as it were, freedom means to enjoy with the wine. Four cups means that there’s a way how one should do it.

The Measure of Drinking Each Cup — Most of a Revi’is

Speaker 1: “And they pour for him each cup and recite the blessing over it, he also fulfills his obligation.” One doesn’t have to drink the entire cup. One doesn’t have to drink so much wine in the end. It’s a quarter of wine, and one doesn’t even have to drink the entire revi’is (quarter-log). Most of a revi’is. A revi’is is two-three ounces, according to the lenient opinions.

A Separate Blessing on Each Cup

Speaker 1: “Each and every cup of the four cups, one recites a separate blessing over it.” Yes. So what? “Over the first cup one recites the Kiddush of the day. Over the second cup one reads the Haggadah. Over the third cup one recites Birkas HaMazon (Grace After Meals). Over the fourth cup one completes the Hallel and recites the blessing of song. And between these cups, if one wishes to drink, one may drink. But between the third and fourth…”

Discussion: Does the Rambam Say One Makes Borei Pri HaGafen on Each Cup?

Speaker 2: The Rambam doesn’t say whether one makes a HaGafen on each one.

Speaker 1: Ah, does “a separate blessing” mean one makes a Borei Pri HaGafen? Where does it say here “a separate blessing”? Does it say here that one makes four HaGafens?

Speaker 2: No, or he’s going to say now what the separate blessing is. The separate blessing is the Kiddush of the day. The second, the separate blessing is the Haggadah.

Speaker 1: But what does it say? It doesn’t say… I don’t know. So, what about the Borei Pri HaGafen? This has to do with the laws of interruption, I don’t know what. The Rambam doesn’t say anything about this.

Speaker 2: No, the separate blessing he says is that it’s on its own.

Speaker 1: Does anyone talk about this here on the side? The Or Menachem says, “on each and every one we recite Borei Pri HaGafen.” He learns that this is what the Rambam means. Does “a separate blessing” mean Borei Pri HaGafen?

Speaker 2: It’s not clear what he means. It’s a question whether the Haggadah is an interruption. I don’t know.

Between the Cups — One May Drink; Between the Third and Fourth — One May Not Drink

Speaker 1: Okay, but if one wants to drink between the cups, one may drink, but “between the third and fourth one may not drink.” Why? Because… um, it brings diarrhea actually, and one shouldn’t become drunk before finishing Hallel.

Okay. You’re not going to drink a fourth one now before the Hallel there.

Speaker 2: Why can’t that one be the fourth?

Speaker 1: Eh, I don’t want you to be drunk because he has to say Hallel.

Charoset — A Rabbinic Commandment

Speaker 1: Okay. “Charoset is a rabbinic commandment, in remembrance of the clay that our fathers worked with in Egypt.” He doesn’t say that it’s to sweeten the maror?

Speaker 2: No, he doesn’t say.

Okay.

Speaker 1: So the Mishnah also doesn’t say “charoset is a mitzvah,” only that charoset is like a mitzvah, but maror and Pesach is a mitzvah.

Speaker 2: A mitzvah? No, not a mitzvah.

Speaker 1: Yes, the Rambam says charoset is a rabbinic commandment.

Speaker 2: By “mitzvah” he doesn’t mean rabbinic.

Speaker 1: Yes, the law follows him, like Rabbi Elazar ben Tzadok who says it’s a mitzvah.

Speaker 2: Who says so?

Speaker 1: That’s what I see in the Maggid Mishneh.

Speaker 2: Ah, I don’t mean that. I mean that’s what he says. I don’t see what…

Speaker 1: Interesting. I don’t know.

The Lechem Mishneh brings a contradiction from the Perush HaMishnayos (Commentary on the Mishnah). He says that in the Perush HaMishnayos the Rambam says that according to Rabbi Elazar ben Tzadok, the need for maror is a mitzvah, and he says the law follows him. And here he says that it’s a mitzvah.

Speaker 2: So perhaps, no, perhaps one can understand that Rabbi Elazar ben Tzadok means that it’s a Torah commandment.

Speaker 1: Eh, on a rabbinic commandment one doesn’t make a blessing?

Speaker 2: No, because the Gemara asks “what mitzvah?”, so it’s from the Sages, the Rabbis. On rabbinic commandments one can also make a blessing.

Speaker 1: Right. So apparently, so what is the custom is a strong presumption, a continuation of holiness. It’s drawn back that one must make a blessing.

Speaker 2: Yes, that one should do it more often.

How Does One Make Charoset?

Speaker 1: Okay, let’s go further. Okay, in short, this is the charoset. Let’s go faster.

In short, this is the charoset. “Dates and figs and raisins.”

Speaker 2: What does the Rambam’s charoset consist of? He doesn’t say properly.

Speaker 1: “Dates and figs and raisins,” so he can take all three, and he cooks it and one mashes it, and one adds something. And one dips it in the tavlin, “like tavlin” means the spices.

Speaker 2: No, no, tavlin means the spices. Chazeres (lettuce) spices isn’t gluten, it’s a… This is like the table, the tavlin is like the table.

Speaker 1: “As we see to do in remembrance of the Temple,” wait, this is funny, “as we see to do in remembrance of the Temple,” and what does one do with it? One does nothing with it. But it was only a remembrance of the spices, it was placed on the table like other things that are placed on the table.

Speaker 2: But he’s going to dip in it later.

Speaker 1: But not in the maror, he’s going to dip in the karpas.

Maror — A Torah Commandment in the Time of the Temple

Speaker 1: “There is a Torah commandment in the time of the Temple, dependent on eating the Pesach offering. There is a positive commandment, ‘And they shall eat the meat on that night with matzos and bitter herbs.'” When one ate the Pesach offering, one ate the bread of affliction alone, but one ate it for the sake of the Pesach offering.

What are bitter herbs? “Bitter herbs are chazeres (lettuce) and olshin and tamcha and charchavina and maror. All of these are called maror,” and one may eat them if they’re not sharp, “a kezayis (olive-sized portion) fulfills the obligation even if moist.”

He says, “the stalk fulfills the obligation even if dry. But if one boiled them or pickled them or cooked them, one does not fulfill the obligation with them,” because it’s not sharp.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

3 הלכות חמץ ומצה פרק ז חלק ג - ההגדה בדיבור ובמעשה
🎧 שמיעה / Listen

דער שיעור לערנט הלכות חמץ ומצה פרקים ז'-ח' אין רמב"ם, מיט א פאקוס אויף הסיבה און ד' כוסות אלס ביטויים פון דרך חירות. ס'ווערט באהאנדלט די מחלוקת צווישן רמב"ם און רש"י וועגן וואס איז מרור - צי ס'איז ספעציפישע מינים אדער יעדע ביטערע גראז, און די שאלה צי חרוסת איז א מצוה בפני עצמה אדער נאר א חלק פון סיפור יציאת מצרים. אויך ווערט געקלערט די יסודות פון די לשונות "הגדה" און "סיפור" און וויאזוי די פיר כוסות און הסיבה ווייזן חירות דורך מאכן א סדר און נעמען צייט.

📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון דעם לימוד אין רמב”ם הלכות חמץ ומצה — פרק ז’ (און אנהיי…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דעם לימוד אין רמב”ם הלכות חמץ ומצה — פרק ז’ (און אנהייב פרק ח’)

הלכה ה’ (סוף) — “דברים אלו נקראין הגדה”

רמב”ם’ס לשון: “דברים אלו נקראין הגדה”

פשט: אלע זאכן וואס מען זאגט ביים סדר ווערן אנגערופן “הגדה.”

חידושים און הסברות:

מקור פון דעם ווארט “הגדה”: דער מקורות וציונים ווייזט אויף פסחים קט”ז ע”ב, וואו עס שטייט “אין עוקרין את השולחן אלא לפני מי שאומר הגדה.” דאס איז דער לשון הגמרא — “אומר הגדה.” דער רמב”ם’ס פוינט איז אז ווען די גמרא זאגט “הגדה,” מיינט זי אלע די זאכן וואס ער האט אויפגעציילט.

לשונית’ע אנאליזע — “הגדה” vs. “סיפור”: עס ווערט ברייט דיסקוטירט דער חילוק צווישן “הגדה” (שורש ה-ג-ד) און “סיפור” (שורש ס-פ-ר):

“הגדה” / “ויגד” מיינט אין תנ”ך אלעמאל פארציילן עפעס נייעס וואס דער צוהערער האט נישט געוואוסט. עס איז אנדערש פון “ויאמר” וואס מיינט סתם זאגן (אפילו עפעס וואס מען ווייסט שוין). “מגיד” איז א “נייעס-פארציילער.”

“סיפור” / “לספר” — דער רמב”ם נוצט דווקא דעם לשון “לספר בניסים ונפלאות” און נישט “להגיד.” דער סברא איז אז “להגיד” איז נישט דער לשון פון דער מצוה; די מצוה איז “לספר.” דער שורש ס-פ-ר האט א דאפלטע באדייטונג: (1) ציילן (count), (2) דערציילן (recount). אויף ענגליש אויך: “count” און “recount.” די שייכות צווישן ביידע איז אז ציילן מיינט איינס נאך דעם אנדערן, און דערציילן מיינט אויך אריכות’דיג, איין זאך נאך דער אנדערער — נישט סתם איין פאקט, נאר א לאנגע מעשה.

“הגדה” קען זיין אויף איין זאך; “סיפור” דארף זיין א לענגערע מעשה — מער ווי איין פרט, א סדר פון זאכן.

– אויך אין אידיש: “ציילן” און “דער-ציילן” — דער זעלבער פענאמען ווי count/recount.

[דיגרעסיע: “ספר” מלשון גרעניץ:] דער “אור לשמים הקדוש” ברענגט אז “ספר” קען מיינען א גרעניץ (ווי “ספר” אין ארמיש, “עד ספר הר הקדר”). א נומער (מספר) איז אויך א באגרעניצונג — א פיניטע אמאונט, נישט אין-סוף. דאס קען פארבינדן “ציילן” מיט “גרעניץ.”

הלכה ו’ — “חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” — דרך חירות דורך הסיבה און ד’ כוסות

רמב”ם’ס לשון: “חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” — געלערנט פון “ויוציאנו ה’ משם.” “ולפיכך” זענען דא צוויי זאכן וואס ווייזן דרך חירות: (1) הסיבה און (2) ד’ כוסות.

פשט: ביידע — הסיבה און ד’ כוסות — זענען אויסדרוקן פון חירות.

חידושים און הסברות:

ד’ כוסות אלס דרך חירות: די חירות פון ד’ כוסות באשטייט נישט אין סתם טרינקען, נאר אין דעם וואס מען טרינקט עס נישט אויף איין מאל — מען טרינקט מיט א סדר, ווי א בן חורין. מען לייגט אריין מוזיק, מען מאכט א גאנצע אריכות. דאס איז דער חירות-אספעקט.

“אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב” (משנה): וואס מיינט “עד שיסב”? צוויי פשטים:

– (1) ליטעראל: אנגעליינט זיצן (הסיבה).

– (2) רבי יחיאל מאיר’ס פשט: “עד שיסב” מיינט מען זעצט זיך אוועק — נישט כאפן א טרינק און גיין ווייטער ווי א שמש וואס סערווירט. א דרך חירות איז אז מען זעצט זיך אוועק, מען מאכט א קביעת סעודה. דערפאר איז דער סדר פון ד’ כוסות (קידוש, ורחץ, א גאנצע סדר) אליין א דרך חירות.

דער עני’ס חירות: אין “עניי ברוך” שטייט אז א עני נעמט נישט קיין צייט צו עסן ווייל ער האט נישט אסאך. דערפאר זאגט די משנה: אפילו עני שבישראל זאל זיך מאכן ווי ער האט א סאך — ער זאל נעמען פיר כוסות, מאכן א גאנצע אריכות, זיך אוועקזעצן.

“כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”: דאס איז נישט נאר א קאמפלימענט, נאר עס ווייזט מער דרך חירות. דער וואס איז מרבה בסיפור ווייזט אז ער איז מחבב די הרחבה, ער איז בקי אין דעם, ער איז מער אן איש חשוב. עס איז פארבונדן מיט דעם זעלבן ענין פון הסיבה — ווייזן חירות דורך הרחבה.

הסיבה אלס נאך א וועג פון סיפור יציאת מצרים: “כל המרבה לספר” מיינט נישט נאר מער ווערטער זאגן, נאר אויך מער וועגן פון אויסדריקן חירות — דורך זיך אנלאנען, דורך טאנצן, דורך קערפערלעכע אויסדרוקן. דאס איז אלץ “מרבה לספר” — נישט מער ווערטער, אבער מער ענינים, מער וועגן פון עס אויסשפילן. דאס פאסט מיט דעם יסוד אז הסיבה איז א חלק פון דרך חירות — א פארם פון סיפור דורך מעשה.

משנה ראשונה (אויף משניות פסחים) — פארוואס רעכנט מען נישט סיפור יציאת מצרים ביי “אלו דברים שאין להם שיעור”? ס’איז דאך א מצוה דאורייתא וואס האט נישט קיין שיעור, ווי “כל המרבה הרי זה משובח”? ענטפער: אלע זאכן דארט זענען זאכן וואס מ’טוט תמיד (ווי תלמוד תורה), אבער סיפור יציאת מצרים איז נאר ביינאכט פון פסח — ס’איז אן אנדער סארט “אין לו שיעור.”

הלכות הסיבה — ווער, וויאזוי, ווען

ווער דארף הסיבה?

יעדער איינער, אפילו אן ארימאן.

אשה דארף נישט, נאר אשה חשובה.

בן אצל אביו — שולחן ערוך זאגט ער דארף יא.

תלמיד (ביי זיין רבי) — דארף נישט, נאר מיט רשות.

וויאזוי?

נישט אויף די רעכטע האנט, און נישט על פניו (אויפ’ן פנים).

ווען?

ביים עסן מצה און ביי די כוסות. אלעס אנדערש — מען דארף נישט.

חידושים:

גמרא פסחים — אויף וועלכע כוסות דארף מען הסיבה? כוס ראשון — צריך הסיבה או לא?

צד א: נאר די ערשטע צוויי כוסות דארפן הסיבה — ווייל מען איז מתחיל בחירות; שפעטער, “מאי דהוה הוה.”

צד ב: נאר די לעצטע צוויי — ווייל ערשט שפעטער איז מען שוין באקאנט מיט דער חירות; פריער איז מען נאך נישט ארויס.

מסקנא: ביידע — אלע פיר כוסות דארפן הסיבה.

מחלוקת בריסקער רב — תוספות vs. רמב”ם אין גדר הסיבה (חידושי הגרי”ז): דער בריסקער רב מאכט א יסודות’דיגע מחלוקת. תוספות/ראש לערנען אז הסיבה איז א דין אין די מצה און ד’ כוסות — כדי מקיים צו זיין די מצוה כתיקונה דארף מען עס טון באופן הסיבה. דער רמב”ם אבער זעט הסיבה אלס א דין בפני עצמו — אן עקסטערע מצוה פון דרך חירות, נישט א תנאי אין מצה/כוסות. דער בריסקער רב שרייבט “ולא כתוספות והרא”ש,” כאטש עס איז נישט קלאר וואו גענוי די תוספות און ראש שטייען.

נפקא מינה פון דעם חילוק: אויב הסיבה איז א דין אין מצה/כוסות (תוספות), דאן אן הסיבה איז מען נישט יוצא די מצוה. אויב הסיבה איז א באזונדערע מצוה פון דרך חירות (רמב”ם), דאן איז מען יוצא מצה/כוסות אן הסיבה, נאר מ’פעלט א באזונדערע מצוה. (ר’ שלמה זלמן אויערבאך האט אויך א שמועס וועגן דעם.)

הסיבה ביי מרור — מעג מען אדער נישט? די גמרא זאגט “מרור אין צריך הסיבה” — וואס קען מיינען בלויז אז ס’איז נישט קיין חיוב, אבער נישט אז ס’איז אסור. אין די הגדה שטייט מ’זאל נישט מסב זיין ביי מרור ווייל ס’איז א זכר לשעבוד, אבער די גמרא אליין זעט נישט אויס אזוי — ס’זעט אויס אז ס’איז פשוט נישט קיין חיוב. דער רמב”ם אליין ברענגט נישט בפירוש אז מ’זאל נישט מסב זיין ביי מרור.

א חידוש: מרור איז אויך א טעם פון חירות: דער פשוט’ער פשט פון מרור איז נישט נאר “שמררו המצרים את חיי אבותינו” (וואס איז א דרשה), נאר אז די תורה האט געגעבן א נארמאלע סענדוויטש (קרבן פסח מיט מצה און מרור), און דער מרור איז ווי א פיקל — א נארמאלער טייל פון עסן. דער “על שם שמררו” איז א רמז, אבער נישט דער עיקר טעם. ממילא קען מען טענה’ן אז מ’מעג זיך אנלאנען אויך ביי מרור.

אבער: אין א ברייתא שטייט מפורש אז מצה דארף מען עסן בהסבה, און מרור — אויב מ’וויל נישט בהסבה, דארף מען נישט. דער פשט בלייבט אז ביי מרור איז קיין חיוב הסיבה נישטא.

[דיגרעסיע: פערזענלעכע מעשה — סדר אין ICU:] דער מגיד שיעור האט צוויי יאר צוריק געמאכט סדר אין ICU, וואס איז געווען “פארקערט פון דרך חירות.” ער האט געדארפט באגלייטן זיין טאכטער, האט געטרונקען א כוס מיט זיין פרוי, און ס’איז געווען א סדר אן קביעות — “דא א כאפ, דארט א כאפ, ווי מ’טוט ביי הקפות.” דאס איז אנגעברענגט אלס א דוגמא אז הסיבה דארף זיין מיט קביעות — זיצן אויף איין פלאץ.

הלכות ד’ כוסות — מזיגה, ברכות, און צווישן די כוסות

מזיגה און “ערב”

רמב”ם’ס שיטה: די ד’ כוסות דארפן זיין מיט מזיגה, כדי עס זאל זיין ערב (געשמאק פאר דעם טרינקער). “תקנו יין לפי דעת השותה.”

פשט: מ’דארף מישן דעם וויין אז עס זאל זיין אנגענעם צום טרינקען.

חידושים:

“ערב” ביי ד’ כוסות vs. כוס של ברכה בכלל: געוויסע אחרונים ווילן זאגן אז דער גדר פון “ראוי” ביי ד’ כוסות איז אנדערש פון כוס של ברכה בכלל. ביי א רעגולערע כוס של ברכה איז דא א דין פון חשיבות הכוס — “כל הראוי לגבי מזבח” — אבער ביי ד’ כוסות איז דער עיקר אז עס זאל זיין ערב פאר דעם מענטש. ממילא, אפילו זאכן וואס זענען נישט ראוי לנסך על גבי המזבח קענען יא כשר זיין פאר ליל הסדר. דאס וואלט געמיינט אז פסח איז אפשר נאך גרינגער ווי שבת בנוגע טרינקען grape juice אדער מאסט.

דיוק אין רמב”ם: דער לשון “לפי דעת השותה” איז מדויק — עס גייט נישט וועגן וועלכער וויין איז אבסאלוט חשוב’ער, נאר וועלכער איז בעסער פאר דעם שותה.

שיעור טרינקען: דא איז א שיעור פון רוב רביעית (נישט א גאנצע רביעית).

grape juice: מ’קען דן זיין — grape juice איז בכלל נישט וויין. אנדערע זאכן וואס זענען פסול זענען נישט פסול ווייל זיי זענען נישט יין, נאר ווייל זיי זענען נישט ראוי לנסך על גבי המזבח — זיי פעלן די חשיבות אין תורה’דיגע גדרים. דער רמב”ם ברענגט א מחלוקת וועגן דעם, אפילו בקידוש.

ברכה אויף יעדע כוס

רמב”ם: מ’דארף מאכן א ברכה אויף יעדע כוס.

פשט: ער מיינט נישט בורא פרי הגפן אויף יעדע כוס, נאר אז יעדע כוס האט איר אייגענע ברכה — ערשטע: קידוש, צווייטע: הגדה, דריטע: ברכת המזון, פערטע: הלל.

חידושים:

– עס ווערט פארגליכן צו לחם — “לחם שעונין עליו דברים הרבה” — אויף ברויט זאגט מען אויך פילע זאכן. אבער ביי וויין איז עס אייביג אזוי — “כוסות יש אומרים עשרה ושמנה עשר.”

– א שיינער געדאנק: מ’עסט מצה וואס איז “אנגעפאקט מיט אגדה,” מ’טרינקט וויין וואס איז “אנגעפילט מיט שבחים” — אלעס איז א “שיר על היין.”

צווישן די כוסות

רמב”ם: צווישן די דריטע און פערטע כוס טרינקט מען נישט.

פשט: מ’טאר נישט טרינקען צווישן דריטע און פערטע כוס, כדי מ’זאל נישט שיכור ווערן (שמא ישתכר).

הלכות חרוסת

רמב”ם: “חרוסת מצוה מדברי סופרים… זכר לטיט… מביאין אותו על השולחן.”

פשט: חרוסת איז א מצוה מדרבנן, זכר לטיט, מ’ברענגט עס אויפ’ן טיש.

חידושים:

דער רמב”ם זאגט נישט אז חרוסת האט צו טון מיט מרור. ער זאגט נישט אז עס איז דא צו מבטל זיין דעם שארפקייט פון מרור. ער זאגט בלויז “מביאין אותו על השולחן” — מ’ברענגט עס אויפ’ן טיש. ער זאגט ניטאמאל אז מ’עסט עס!

“מביאין על השולחן” — א חידוש אין פשט: אפשר מיינט דער רמב”ם אז די מצוה פון חרוסת איז נישט א דין אין אכילה (נישט א דיטעיל אין וויאזוי מ’עסט מרור), נאר א דין אין סיפור יציאת מצרים — מ’זאל האבן עס אויפ’ן טיש אלס זכר לטיט, און מ’ווייזט אויף דעם ווען מ’רעדט וועגן דעם טיט. די קערה איז דאך די שולחן — עס ליגט דארט צו ווייזן.

פארגלייך צו עירוב: עס ווערט באמערקט אז דאס איז “די זעלבע דברי סופרים” — חכמים וואס האבן ליב צו גרינגער מאכן זאכן פאר אידן. תורה האט געגעבן ביטערע מרור, און חכמים האבן מתקן געווען חרוסת. דאס איז ענליך צו עירוב — פריערדיגע חכמים האבן גע’אסר’ט, און שפעטערדיגע חכמים מאכן עס גרינגער. אבער אין רמב”ם שטייט דאס נישט — ער זאגט נאר אז עס איז א מצוה בכלליות, נישט אז עס איז דא צו גרינגער מאכן דעם מרור.

רבינו מנוח’ס קשיא: פארוואס מאכט מען נישט קיין ברכה אויף חרוסת? ענטפער: עס איז א טפל — טפל צו מרור (אדם טובל בו). ראיה פון לולב: ביי לולב זאגט מען “על נטילת לולב” אבער די אנדערע מינים (הדס, ערבה, אתרוג) זענען טפלים — אזוי זעט מען אז עס איז דא טפל ועיקר ביי מצוות. אבער דאס שטימט נאר אויב חרוסת איז טאקע א טפל צו מרור. אויב “מביאין על השולחן” מיינט אז עס איז א מצוה פאר זיך, איז דער תירוץ נישט אזוי פשוט.

פרי מגדים וועגן סדר הקערה: דער פרי מגדים זאגט אז מ’דארף מאכן זיכער אז די חרוסת איז נעענטער (פאר די בשר און ביצה), ווייל חרוסת איז א מצוה מדרבנן, און “אין מעבירין על המצוות” — מ’זאל נישט אויסלאזן א מצוה.

רמב”ם’ס רעסיפי: דער רמב”ם גיט אן עקזאקטע רעסיפי פאר חרוסת. רבינו מנוח גיט אויך א לאנגע רעסיפי — “נוטלין… מנחין אותו… ודכין אותו” וכו’.

חרוסת אלס חלק פון סיפור יציאת מצרים: עס ווערט דערמאנט א מקור (פון א פסוק אין נחום) אז חרוסת ליגט אונטער דעם מרור ווי “זאמד” — זכר לטיט פון מצרים, ווי מען זאגט אין דער הגדה “וירעו אותנו המצרים.” עס ווערט אבער באמערקט אז מען קען זאגן אז דער קשר צו מצרים איז בלויז “טעכניש.” דער אור המאיר ווערט דערמאנט אלס א מקור פאר א חסידישן פשט, אבער מ’ווארנט אז מען קען נישט “עקסטרעקטן” א הלכה’דיגן פשט פון דארט.

הלכות מרור

מרור — מדאורייתא אדער מדרבנן?

רמב”ם: מרור איז נישט קיין מצוה מן התורה מצד עצמה, נאר תלוי באכילת הפסח — “לאכול בשר הפסח על מצות ומרורים.” אבער מדרבנן איז דא א מצוה “לאכול מרור לבדו בלילה הזה אפילו אין שם קרבן פסח.”

פשט: מדאורייתא איז מרור נאר א חלק פון אכילת קרבן פסח. מדרבנן עסט מען מרור אויך ווען מ’האט נישט קיין קרבן פסח.

חידושים:

מחלוקת ראשונים — רש”י vs. רמב”ם: רש”י זאגט אז אפילו בזמן שבית המקדש קיים, אויב איינער האט נישט געהאט קיין קרבן פסח, דארף ער נאך אלץ עסן מרור. דער רמב”ם’ס שיטה איז אז מדאורייתא איז מרור תלוי באכילת הפסח.

דיוק אין רמב”ם’ס לשון — “אין שם קרבן פסח” vs. “בזמן הזה”: דער רמב”ם זאגט נישט “בזמן הזה” — ער זאגט “אפילו אין שם קרבן פסח.” דאס קען משמע זיין אז אפילו בזמן הזה קען מען אפשר ברענגען קרבן פסח — ער לאזט עס אפן. [דערמאנט ווערט ר’ צבי מאסקאוויטש’ס שיטה וועגן קרבן פסח בזמן הזה.]

שאלה וועגן בזמן בית המקדש: צו איינער וואס האט נישט געברענגט קרבן פסח בזמן בית המקדש — צו דארף ער עסן מרור אליין? דאס איז א נפקא מינה צווישן צוויי פארשטאנדן: (א) די תקנה דרבנן איז נאר נאכדעם וואס דער בית המקדש איז חרוב געווארן, אדער (ב) די תקנה איז אויך בזמן בית המקדש פאר איינעם וואס האט נישט קיין קרבן.

דיוק “לאכול מרור לבדו”: מ’קען מדייק זיין אז “לבדו” מיינט אן חרוסת — ער גלייבט נישט אין טונקען אין חרוסת. אבער ווערט אפגעשטעלט: “לבדו” מיינט אן קרבן פסח (אן פסח), נישט אן חרוסת. ווען דער רמב”ם רעדט פון דעם סדר, יא, מטבל בחרוסת.

וואס זענען די פינף מינים פון מרור?

דער רמב”ם רעכנט אויס פינף מינים: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, און מרור.

פשט: עס זענען דא ספעציפישע מינים וואס מען איז יוצא דערמיט, און מען קען זיי אפילו צוזאמענמישן צו א כזית.

חידושים:

אידענטיפיקאציע פון די פינף מינים (לויט רבי זוהר עמר, א מומחה אין צמחי חז”ל):

חזרת = חסא = לעטוס (lettuce). אלע זענען מודה אויף דעם. דער ירושלמי ברענגט א רמז: “חסא” — שהקב”ה חס עלינו.

עולשין = טשיקאריום (chicory) — א סארט לעטוס-פעמיליע, מען מאכט דערפון א תחליף לקפה.

תמכא = ענדייוו (endive) — א גרינע זאך וואס מען נוצט פאר ספייסעס.

חרחבינא = דער רמב”ם אידענטיפיצירט עס אלס א געוויסע ווילדע געוויקס (ארינגא/eryngium). עס זענען דא פארשידענע שיטות וועגן דעם.

מרור = נאך א סארט חסה (כוזברא יוסטיקא), א פארשידענע מין לעטוס.

די גרויסע שאלה: וואס מיינט “מרורים” אין דער תורה? אויב עס איז דא א ספעציפישע צמח וואס הייסט “מרור” אין לשון קודש, פארוואס זאל “מרורים” מיינען עפעס אנדערש? “על מצות ומרורים יאכלוהו” — זאל דאך פשוט מיינען די צמח וואס הייסט מרור! דער חברותא ברענגט א משל: “דער ברעזאנער רב” — הייסט ער אזוי ווייל ער וואוינט אין ברעזאן, אדער ווייל ער איז דער רב? אזוי אויך מיט מרור — איז “מרור” דער סייענטיפישער אלטער נאמען פון א ספעציפישע צמח, אדער מיינט עס סתם “ביטערע זאכן”?

צוויי שיטות אין פשט פון “מרורים”:

שיטה א’ (רמב”ם, ישועות יעקב): מרורים מיינט ספעציפישע מינים — פינף מינים וואס חז”ל האבן אויסגערעכנט. אפשר זענען עטלעכע פון זיי פון דער זעלבער פעמיליע ווי דער מין “מרור” אליין.

שיטה ב’ (רש”י, רמ”א): “כל עשב מר נקרא מרור” — יעדע ביטערע גראז איז כשר פאר מרור. “מרורים” מיינט נישט א ספעציפישער נאמען, נאר ביטערע זאכן בכלל. דער רמ”א ברענגט דאס בפירוש.

די פראבלעם מיט כריין (horseradish): אין אשכנז איז דער מנהג געווען צו עסן כריין. אבער כריין איז נישט אן “עשב מר” — עס איז א שארפע זאך, נישט א ביטערע זאך. עס איז אויך נישט קיין עשב (גראז) אין דעם קלאסישן זין. לעטוס דאקעגן האט טאקע א ביטערע טעם. דער מנהג מיט כריין איז ענטשטאנען ווייל לעטוס איז געווען שווער צו באקומען אין אשכנז, און שווער צו קלויבן (פון תולעים).

“כל המוקדם במשנה מוקדם לאכילה”: די גמרא זאגט אז צווישן די פינף מינים, חזרת איז דער בעסטער — “מצוה בחזרת.” אויב מען האט נישט חזרת, גייט מען ווייטער אין דער רייע. דער הגהות מיימוניות ברענגט דאס. אבער עס ווערט באמערקט אז מרור (דער מין אליין) שטייט ביי דער ענד פון דער ליסטע — וואס איז אינטערעסאנט אויב “מרור” איז דער עיקר נאמען. אויך ווערט אנגעמערקט: “אמאל איז מרור אויך מרור” — דער נאמען “מרור” רעפערירט סיי צו דער כללות’דיגער מצוה, סיי צו איין ספעציפישן מין.

שלקו או כבשו — אינו יוצא

דער רמב”ם: שלקן או כבשן אינו יוצא בהן.

פשט: אויב מען האט געקאכט אדער איינגעלייגט (מעירינייטעד) די מרור-מינים, איז מען נישט יוצא.

חידושים:

סתירה לכאורה מיט חרוסת: חז”ל האבן דאך געזאגט אז מען טונקט דעם מרור אין חרוסת כדי אוועקצונעמען פון דער שארפקייט. אויב אזוי, פארוואס זאל מען נישט קענען כובש זיין דעם מרור — דאס איז דאך אויך א וועג אוועקצונעמען שארפקייט? תירוץ: עס דארף זיין שארף/ביטער, און מען דארף עס נאר אביסל ממתיק זיין — נישט אינגאנצן אוועקנעמען די שארפקייט. ביי חרוסת נעמט מען נאר אביסל אוועק, אבער ביי כובש/שולק נעמט מען אוועק אינגאנצן דעם טעם מרור.

דער עיקר פון מרור איז דער ביטערער טעם: “טעם מרור” — דער טעם פון ביטערע גלות. עס דארף זיין א ביטערער טעם, נישט סתם א סימבאלישע אכילה. מען קען נישט עסן זיסע זאכן און זאגן מען איז יוצא.

צוזאמענמישן פון מינים

דער רמב”ם: מען קען יוצא זיין מיט “חמשתן כאחת” — א כזית וואס איז צוזאמענגעשטעלט פון אלע פינף מינים.

פשט: מען מישט צוזאמען קליינע שטיקלעך פון יעדע מין צו דערגרייכן א כזית.

[דיגרעסיע: מעשה מיט כריין:] עס ווערט דערציילט א מעשה פון א איד וואס זיין טאטע עסט זייער שטארקע ביטערע חזרת (כריין), און דער זון פלעגט עפענען דעם קאנטעינער כדי עס זאל אביסל ארויסגיין (שוואכער ווערן), און דער טאטע האט זיך אויפגערעגט. דער חברותא באמערקט אז לויט דער גמרא נעמט מען דאך אוועק פון דער שארפקייט (דורך חרוסת), אזוי אז דער טאטע’ס חומרא איז נישט לויט דער גמרא.

כללות’דיגע חקירה: דער יחס צווישן די מצוות פון ליל הסדר

צי זענען די מצוות בפני עצמן אדער חלקים פון סיפור יציאת מצרים?

עס ווערט אויפגעברענגט א וויכטיגע חקירה: צי זענען די מצוות פון דער נאכט (מצה, מרור, חרוסת) מצוות בפני עצמן, אדער זענען זיי בלויז כלים/חלקים פון דער מצוה פון סיפור יציאת מצרים?

חרוסת — איז “זייער קלאר” אז עס איז א חלק פון דער סיפור (זכר לטיט), נישט א מצוה בפני עצמו.

מצה — האט א קשר צו דער סיפור (לחם עוני, וכו’), אבער איז זיכער א מצוה בפני עצמו — נישט בלויז א “tool” פאר סיפור.

מרור — עס איז א מחלוקת צי מרור איז א מצוה בפני עצמו, אדער בלויז א חלק פון דער הגדה — אז מען זאל קענען זאגן “מרור זה על שום מה” — כלומר, עס דינט אלס א כלי פאר דער סיפור.

הסיבה — איז אפשר נישט א מצוה בפני עצמו, נאר א דרך חירות — א תנאי אז די אנדערע מצוות זאלן זיין “בדרך חירות.”

מסקנא: ביי מצה (און אפשר מרור) זענען ביידע אספעקטן דא אויף איינמאל — סיי א מצוה בפני עצמו, סיי א חלק פון דער סיפור.

סיום פרק ז’ און אנהייב פרק ח’

דער לימוד פון פרק ז’ ווערט פארענדיגט, און מען גייט אריבער צו פרק ח’.


תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה — הגדה, דרך חירות, הסיבה און ד’ כוסות

הקדמה: סיום החלק הראשון — “דברים אלו נקראין הגדה”

Speaker 1:

דער ערשטער האלב איז געווען די מצוה פון די הגדה, יא? עס האט זיך געענדיגט אין הלכה ה’, עס איז געשטאנען “דברים אלו נקראין הגדה”.

איך ווייס נישט וואו ס’הייבט זיך אן הגדה. וואו, וואו, וואו… ביי די וועי, “נקראין הגדה” וואו? ער זאגט עפעס אין די מקורות וציונים? “נקראין הגדה”. וואו, וואו שטייט די ווארט הגדה? איך ווייס, איך האב געהערט פון א הגדה של פסח, אבער איז דאס א מקור? “הנה נקראין הגדה”.

ער זאגט אין פסחים קי”ו. וואו זאגט ער אין פסחים קי”ו? סתם פסחים קי”ו? לאמיר זען פסחים קי”ו.

ניין, געווענליך ווען דער רמב”ם טייטשט איבער א ווארט, גייט ער אויף אפשר א שטיקל גמרא. געדענקסט אז דער רמב”ם, הגם ער זאגט אז מ’דארף נישט לערנען גמרא צווישן זיין ספר, אונז זאלן פארשטיין פשט אין די גמרא סאמטיים.

מקור הלשון “הגדה” בגמרא

Speaker 1:

די לשון “הנה נקראין” מיינט צו זאגן וואס דער עולם רופט הגדה? דער עולם ווייסט, ווען דו זאגסט הגדה, א לייט ווייסט וואס דאס איז. דאס איז די עיקר די כוונה.

ער זאגט צו קוקן אויף קי”ו, איך זע אבער נישט די ווארט הגדה. לאמיר זען, די גמרא נוצט די ווארט הגדה. יא, הערסט? אה, ס’איז דא גאר שפעטער. יא, ער האט שוין געזאגט דאס, ער האט שוין דאס געזאגט בעצם אין די פריערדיגע פרקים.

אין קי”ו עמוד ב’ שטייט למשל אין די גמרא, “עקירת השולחן, ואין עוקרין את השולחן אלא לפני מי שאומר הגדה”. און “אפילו עניים שבישראל לא יאכלו עד שיסבו”.

בקיצור, די לשון “אומר הגדה” איז א לשון הגמרא. הערסט? אינטערעסאנטע לשון. מ’זאגט הגדה.

דיון לשוני: “הגדה” לעומת “סיפור”

משמעות השורש ה-ג-ד

Speaker 1:

דאך, הגדה מיינט איך אויך נאר א געזאגאכטס. הגדה טייטשט דערציילן. “והגדת לבנך”. איז איבער די טייטש פון די ווארט הגדה.

און הגדה איז אזוי ווי “מספר”? “סיפור”? ס’איז דאך דא “למען תספר”, און ס’איז דאך דא “והגדת לבנך”. איך ווייס נישט וואס מיינט “תספר” אין די תורה.

איך ווייס אז די ווארט “הגדה”, “להגיד”, ה’ ג’ ד’, מיינט אלעמאל, אויב איך געדענק אין תנ”ך, מיינט עס אלעמאל פארציילן. פארציילן אין די סענס, נישט אז איך פארצייל א פסוק. מיינט אלעמאל א זאך וואס נוצט תכלית.

ס’איז אנדערש פון “ויאמר”. “ויאמר” מוז נישט זיין, דו קענסט זאגן, אבער דו ווייסט שוין. ער זאגט כדי צו זאגן. “ויגד” איז אלעמאל איך פארצייל דיר עפעס וואס איז נישט געוואוסט פאר אים.

דו וועסט מיר זייער גוט זיין אין תנ”ך, דו וועסט זען אלעמאל. ס’איז אלע רביכה ווי ער גייט, ס’איז… יא, אלעמאל “ויגד לו”, ס’איז א… א מגיד איז א נייעס פארציילט, וואס מ’האט נישט געוואוסט. ס’איז דער טייטש פון די ווארט הגדה.

אבער די מעשה איז, דו זאגסט אז אין די הגדה איז נישט מגיד די הגדה, מ’זאגט עס…

משמעות השורש ס-פ-ר

Speaker 1:

“והגדת לבנך” איז אפשר… איך מיין אז דער רמב”ם איז דער וואס… דער רמב”ם זאגט דאך “לספר יציאת מצרים”, ער ברענגט אריין די ווארט “לספר בניסים ונפלאות”. איך ווייס נישט צו ס’שטייט די ווארט “מספר” פאר’ן רמב”ם.

ס’איז דער רמב”ם האט אריינגעברענגט נישט די ווארט “להגיד”, נאר “לספר”, ווייל מסתם יענץ איז נישט א לשון פון א מצוה, ס’איז נישט די מצוה “להגיד”, נאר “לספר”.

איך מיין אז “סיפור” אין די תורה מיינט געווענליך אויך א שמועסן, אזוי ווי ס’שטייט… רעדן און שמועסן, אזוי מיין איך. ס’איז נישט סתם… “ויספרו”? שמועסן? איך זוך וויאזוי “ספר” פועל… “לספר”… ניין.

“ויספר העבד”, וואס מאכט עס צוזאמען? “ויספר העבד ליצחק”. איך ווייס נישט, וואס איז די חילוק פון “ויספר” און “ויגד לו”? דו מיינסט “ויספר משה לחתנו”, “ויספר לעם”. איך ווייס נישט וואס איז די לשון פון “מספר”.

ס-פ-ר: count ו-recount

Speaker 1:

אה, דער ענגלישער דיקשאנערי זאגט אז “ספר” קען מיינען צוויי זאכן: “קאונט”, יא, צוויי דריי חשבון, און ס’קען מיינען “ריקאונט”. “ריקאונט” מיינט דו דערציילט א מעשה אויף ענגליש, “ריקאונט”.

איך ווייס נישט וויאזוי מ’קען זאגן די זעלבע שורש אויף ענגליש, “ריקאונט”. וואס איז די שייכות? ווייל ס’איז אויך צו געדענקען איין זאך נאך די אנדערע, און ס’איז אנדערש ווי סתם פארציילן. אפשר איז עס מער אזוי אריכות, א זאך וואס איז איינס פאר איינס. אפשר איז דאס די שייכות.

אפשר קען מען זאגן אזוי אז הגדה קען זיין אויף איין זאך, סיפור מוז זיין אפשר א לאנגע מעשה, מער ווי איין זאך, כאילו דו דערציילסט עס.

און ביי די וועי, אין אידיש אויך, דערציילן, דו ווייסט? עס איז דא ציילן און עס איז דא דערציילן. וואס איז דערציילן מיט דערציילן? ס’איז ענגליש count און recount. כאילו…

דיגרעסיע: “ספר” מלשון גבול

Speaker 1:

איך האב געזען שבת אין “אור לשמים הקדוש” דא, אז די תורה ווערט אנגערופן ספר מלשון ספר, מלשון גרעניץ. דאס איז נישט די תורה וואס איך האב געוואלט זאגן, וואס שטייט דארט אז די תורה איז א גרעניץ פאר… א גרעניץ פאר די יצר הרע, איך ווייס נישט, דו קענסט עס נאכקוקן.

אבער ספר מלשון גרעניץ איז לכאורה נישט אין… אפשר אין ארמיש? “הרי הספר”? איך מיין אז דאס איז ארמיש, ספר. יא. און עס שטייט… ניין, אין ספרים פסיכים. איך ווייס נישט אין וועלכע שפראך עס איז. ספר. דאס איז א פלאץ. “עד ספר הר הקידר”. איך ווייס נישט. ספר הר הקידר קען מיינען די גרעניץ פון הר הקידר. ספר קען אויך מיינען סתם א פלאץ, דאס קען אויך זיין.

און מ’קען זאגן אז אז ספר… מ’קען זאגן, אן וואס מ’זאל זאגן אז עס איז בראוורשט, מ’קען זאגן אז א נאמבער איז אזויווי א גרעניץ, אזויווי א גבול. אזויפיל. ס’איז א באגרעניצטע אמאונט, נישט אין סוף, עס איז מיט א סוף.

חזרה לענין: “דברים אלו נקראין הגדה”

Speaker 1:

קיצור, א מעשה. ניין, ניין, איך האב שוין געלערנט וועגן יציאת מצרים. עניוועי, דאס איז נקרא הגדה. שוין.

אה, ער מיינט צו זאגן אז ווען עס שטייט אין די גמרא “מי שאומר הגדה”, מיינט ער די אלע זאכן. דאס איז לכאורה די פוינט. איך קען אויך זיין אז דער עולם רופט עס הגדה, איך ווייס נישט פארוואס ער האט געמוזט זאגן אז דער רמב”ם טייטשט א ווארט, ער גייט אריין אין אזעלכע זאכן.

ס’קען זיין פאר דעם גייט די סדר מיט צען אותיות, מיט סימנים, ווייל עס זאל שטימען מיט די ווארט סיפור פון ציילן, פון איבערציילן.

Speaker 2:

וואס זענען די סימנים?

Speaker 1:

אה, דו מיינסט די סימנים וואס אונז זאגן, די קדש ורחץ? די פופצן. אויס פופצן? קדש איז נישט אויף פופצן? צען, ניין. קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא מצה, מרור, כורך. פופצן. אקעי.

החלק השני: להראות את עצמו כאילו יצא — דרך חירות

הסיבה וד’ כוסות כביטוי דרך חירות

Speaker 1:

נאכדעם האט דער רמב”ם געזאגט, דער צווייטער חלק איז אז ס’איז דא אן ענין פון להראות את עצמו כאילו יצא, וואס מ’לערנט פון “ויוציאנו ה’ משם” וכו’, משום גאט וויל אונז.

ולפיכך, האט דער רמב”ם געזאגט, איז דא צוויי זאכן וואס א יוצא זאל אונז נישט זען. איינס איז הסיבה, וואס דאס איז דרך חירות, און מיט דעם ווייזט מען אז ס’איז איין דרך חירות. א צווייטע זאך פון דרך חירות איז צו טרינקען ד’ כוסות.

רייט? מיר האבן דאס געלערנט אז אין אביסל א הלכה שפעטער שטייט קלאר אז די חירות פון ד’ כוסות באשטייט אין דעם וואס מ’טרינקט עס נישט אויף איין מאל. יא? סתם טרינקען איז איין זאך, אבער טרינקען מיט א סדר, אזוי ווי בר חורין, מיט דעם ווייזט ער זיין חירותיות, יא? ער לייגט אריין שיינע מוזיק, און די ד’ כוסות ווייזט ער זיין חירותיות. זעסטו אז די ד’ כוסות איז אויך אן ענין פון ווייזן חירות.

וואס האט עס צו טון מיט הסיבה? ס’הייבט זיך אן מיט הסיבה, רייט? אויב מ’האט עס נישט געטרונקען מיט הסיבה איז אויך א יוצא ידי חובה.

“אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב”

Speaker 1:

ניין, אין די משנה שטייט, “אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב”. וואס איז דאס “עד שיסב”? ס’זעט אויס אז דאס טרינקען איז אן באופן דרך חירות.

אבער ניין, מ’קען זיין אז “כאילו” ס’נעמט מער צייט, ס’איז מער אזוי ווי א קביעת סעודה, אזוי ווי מיין איך זאגט רבי יחיאל מאיר. אז “עד שיסב” איז פשט אז מ’זעצט זיך אוועק, נישט געבן א טרינק און גיין ווייטער.

ניין, א תלמיד חכם איז אויף א וועג אזוי ווי א שמש, דער שמש ווען ער סערווירט, כאפט ער. אבער א דרך חירות, פארדעם זעסטו אז די ד’ כוסות על הסדר איז דרך חירות, ווייל מ’זעצט זיך אוועק, גייט עס איז קידוש, גייט עס איז ורחץ, א גאנצע סדר.

ס’הייבט זיך די חוב פון מצה זען מיר אז דער אנפאנג איז פארקערט, צו ווייזן אז וואס זאלסטו זען אז ס’איז נישט קיין חוב פון עסן, און נאכדעם וועסטו זען די עכטע דרך חירות.

און אין עניי ברוך שטייט אז אן עני, משום עני, נכנס לאכול סעודתו עד שלא גמר, יא? ס’איז אזא איינע פון די שיפלות דארטן, וואס נעמט נישט קיין צייט. אקעי, פשוט ווייל ער האט נישט קיין סאך צו עסן. ס’איז גוט. ווייל דא, אפילו עני שבישראל זאל זיך מאכן אן א סאך צו עסן, זאל ער נעמען פיר כוסות, מאכן א גאנצע אריכות, זיך אוועקזעצן.

סאו דאס זענען די צוויי זאכן וואס מ’דארף טון כדי צו ווייזן חירות, פארדעם אפילו עני שבישראל, הסיבה חשוב, און דא א שיעור. נאכדעם זאגט ער, און נאך אסאך זאכן, ס’איז נישט אלעס מסודר, איך פרוביר צו כאפן.

הלכות הסיבה: ווער, וויאזוי, ווען

Speaker 1:

אקעי, דא האבן מיר די הלכות פון הסיבה. ווער דארף מאכן הסיבה, און וויאזוי מען דארף מאכן הסיבה, רייט? און ווען מען דארף מאכן הסיבה. ווער, וויאזוי, ווען.

ווער דארף הסיבה?

Speaker 1:

ווער? די תירוץ פאר ווער איז יעדער איינער, אפילו אן ארימאן. אשה דארף נישט, נאר אן אשה חשובה. בן אצל אביו, די שולחן ערוך זאגט אז ער דארף יא, אבער תלמיד דארף נישט, נאר מיט רשות.

וויאזוי?

Speaker 1:

וויאזוי? נישט אויף די רעכטע האנט, אדער על פניו אויך נישט.

ווען?

Speaker 1:

און ווען? ווען מען עסט די מצה און די כוסות. אלעס אנדערש איז גוט, אבער מען דארף נישט.

“כל המרבה לספר” — הרחבה כדרך חירות

Speaker 2:

וואס איז פשט פון מרבה בסיפור?

Speaker 1:

ווייל ס’ווייזט מער דרך חירות, אזוי ווי כל המרבה לספר. סאו, הרחבת הסיפור מיינט נישט אז ס’קומט אים א קאמפלימענט, נאר ער איז מער אן איש חשוב, ער איז מער א שיינער איד. ניין, ס’איז נישט אין די הלכות. איך מיין אז די זעלבע הסיבה.

פון וואו האבן מיר גענומען די הרחבת הסיבה פון רות? וואס שטייט דארט? איך האב נישט קיין מושג.

סאו, אבער בקיצור, וויאזוי האסטו געזאגט די מקור פון דעם הרחבת הסיבה פאר’ן עסן א גאנצע סעודה אנגעליינט? אזוי איז די מנהג, פון וואו זעט מען דאס?

ס’איז אינטערעסאנט אז די זעלבע עקזעקט זאך זאגט מען אויף איינער וואס איז מרבה בסיפור יציאת מצרים. ס’איז נישט די זעלבע פונקטליך, ווייל די פשט איז ער ווייזט אז ער האט ליב די הרחבת הסיפור. ער ווייזט אז ער האט ליב די הרחבת הסיפור. ער ווייזט אז ער האט ליב די הרחבת הסיפור.

ער איז מחבב די הרחבה, ער איז בקי אין די הרחבת סיפור יציאת מצרים. ער ווייזט אז ער איז מער… ווי איז די… איך וועל עס דיר זאגן נאכדעם, ס’איז דא א חלק.

גמרא פסחים: אויף וועלכע כוסות דארף מען הסיבה?

Speaker 1:

די גמרא זאגט אזוי, הער, איך וויל דיר זאגן א שטיקל גמרא. כוס ראשון צריך הסיבה או לא צריך הסיבה? יין, ס’איז געווען אזעלכע וואס האבן געזאגט אז מ’דארף יא, ס’איז געווען אזעלכע וואס האבן געזאגט אז מ’דארף נישט.

וואס איז די הכרעה? ס’ווענדט זיך אין וועלכע צוויי. איינער האט געזאגט די ערשטע צוויי איז נאך נישט ארויסגעגאנגען, און איינער האט געזאגט… אמרי לה להאי גיסא, די שאלה איז אויף וועלכע צוויי, און איינער האט געזאגט פארקערט. קומט די גמרא און זאגט אז מ’דארף מאכן ביידע.

יא? פרוביר איך אלץ… יא. הער וואס די גמרא זאגט. וואס איז די צד אז נאר די ערשטע צד זאל מען זאגן? ווייל אנפאנג האסטו דאך מתחיל בחרות. שפעטער, מאי דהוה הוה, ס’איז שוין געווען.

די צד אז נאר די צווייטע, ווייל ער איז שוין געווען… ער איז שוין באקאנט מיט די יכולת פון גילוי און פון פרייען זיך מיט תורה. מאי דהוה הוה, זאגט די גמרא, אויב דו האסט נישט געהאט, מאי דהוה הוה. אבער אז דו האסט פארקערט, דו פלעגסט מכבד זיין, און שפעטער איז מען ארויסגעפאלן, אבער די כלל איז, מודה אז ס’איז דא א מצוה פון, זאגט די גמרא אז אויב איינער פון ביידע ספרים זאלן שוין טון ביידע. דאס איז דער…

בקיצור, ברענגט די ירושלמי אז די דרך עבודה איז געווען,

הסיבה ביי מצה, מרור, און ד’ כוסות — די גמרא’ס שיטה און די מחלוקת ראשונים

די גמרא אין פסחים וועגן הסיבה

און איך וויל יעצט לייגן די משיחה.

די גמרא זאגט אזוי, הערסט? איך וויל דיר זאגן א שטיקל גמרא. כ”ח. מצה צריך הסיבה, ומרור אין צריך הסיבה. ויין, איז געווען איינער האט געזאגט מ’דארף יא, איינער האט געזאגט מ’דארף נישט. וואס איז די חילוק? ווענדט זיך וועלכע צוויי. איינער האט געזאגט די ערשטע צוויי איז ער נאך נישט ארויסגעגאנגען, איינער האט געזאגט ניין, ער איז נאך נישט ארויסגעגאנגען. אמר להו ההוא סבא, די שעתא קא בעי חירות, און איינער האט געזאגט פארקערט. זאגט די גמרא, זאל מען מאכן ביידע. אה, יא? דריי כוסות… יא? הער אויס א גמרא.

ווייל וואס זאגט דער וואס זאגט אז מ’דארף די ערשטע צוויי, לאמיר זאגן? ווייל אין אנהייב האלט ער אז מ’איז מתחיל לחירות, שפעטער, מה דהוה הוה, ס’איז שוין געווען. דאס איז אקעגן די חירות מגלות ומפנייתו. מה דהוה הוה, זאגט די גמרא אויף די אפיקומן טרינקען, מה דהוה הוה. און דער וואס זאגט פארקערט, אז פריער איז נאך עבדים היינו, און שפעטער איז מען ארויס. אבער די כלל איז אז מ’איז מודה אז ס’איז דא אזא מציאות פון… זאגט די גמרא, אזוי ווי ביידע סברות זאל מען שוין טון ביידע. דאס איז די…

מעשה: סדר אין ICU — פארקערט פון דרך חירות

איך האב אמאל געהאט א סדר וואס איז געווען פונקט פארקערט פון דרך חירות, און איך פארשטיי וואס ער מיינט. איך בין געווען אין די ICU צוויי יאר צוריק, איך וואלט געקענט ארויסגעבן א תשובות ספר, ווייל ביי אלע מיני… אויב מ’האט געטון דאס און דאס צווישן אהער און אהער, צווישן כרפס און דאס. ווייל ווען מיין ווייב האט זיך אביסל אויפגעוועקט, האב איך געזאגט, “מיט דיר האב איך געטרונקען א כוס, און איך האב געטראכט צו האלטן.” אינצווישן האב איך געדארפט באגלייטן מיין טאכטער צו די פלאץ וואו מיר האבן געשלאפן, ווייל ס’וואלט נישט געווען די הלכה, וואלט מען געגאנגען ארום צום רבי’ן, וואלט מען געכאפט, דא א כאפ, דארט א כאפ, ווי מ’טוט ביי די הקפות. ס’איז דאך פון א קביעות, זיצט אויף איין פלאץ.

דער רמב”ם’ס שיטה אין הסיבה

אה, יא, קודם איז דאך א רבי יוסי, סיבה, סיבה סימן. אה, איך וויל זען שערי חידושים, ער זאגט נישט. קינדער, ס’קומט פון די גמרא. ביסטו בקי אין די גמרא? למשל, איך וויל וויסן הלכה למעשה, אויב איינער וויל יא מאכן א סיבה ביי די מרור, שטייט “אין צריך הסיבה”. און אין די הגדה, איך ווייס, איך ווייס, שטייט מ’זאל נישט מסב זיין ביי די מרור, ווייל ס’איז א זכר לשעבוד, און אזוי ווייטער. אבער די גמרא זעט נישט אויס אזוי, ס’זעט אויס אז ס’איז נאר נישט קיין חיוב.

אבער אויב דו לערנסט נאר רמב”ם, יא, דער רמב”ם זאגט מ’איז מחויב הסיבה בשעת די מצה און די כוסות. אויב מ’וויל כולל זיין אלעס, דארף מען דאך כולל זיין ביי די מרור, ניין? פארשטייסטו דאך אזא? איך וויל דיך פרעגן, איז דאס ריכטיג? אזוי וואלט איך געוואלט זאל זיין די הלכה, באט איך ווייס נישט אויב ס’איז אמת. איך וואלט שטארק געוואלט אזוי, ווייל ס’זעט אויס אז די הסיבה איז די חירות, אז ס’איז נאך א ריבוי אין די סיפור.

הסיבה אלס א וועג פון “כל המרבה לספר”

יא, ס’איז א גוטע פשט. ווייל איך זאג דאך “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”, די מעשיות המלך, וואטעווער דאס איז. אבער ס’איז נישט א שלעכטע פשט, ווייל ס’איז די זעלבע רייזע ווי וואס דו האסט פריער געזאגט. אז דו זאגסט אז “כל המרבה לספר” איז נאך א וועג פון סיפור. סאו ס’קען זיין אז “כל המרבה לספר” וואס שטייט דארטן קען מיינען צוויי זאכן: ס’קען מיינען מרבה מער סיפור, אדער דורך אנדערע מיני וועגן, דורך זיך אנלאנען, דורך טאנצן, דורך מאכן מיט די… יא, אזוי זענען די אידן ארויס פון מצרים. ס’איז אלץ “מרבה לספר”, נישט מער ווערטער, אבער מער ענינים, מער וועגן פון עס אויסשפילן.

קשיא: מעג מען זיך אנלאנען ביי די הגדה?

איך וויל וויסן אויב מ’מעג זיצן, אויב מ’מעג זיך אנלאנען ביי די הגדה. אלס די דברי סופרים, דברי סופרים איז א שיינע ספר אויף די פרקים. יא, דברי סופרים, רבי צדוק. יא, פון די ריינער. ניין, ער זאגט אין די ברכה.

די מחלוקת בריסקער רב: תוספות און ראש קעגן רמב”ם אין גדר הסיבה

תוספות און די ראש, זעט די בריסקער רב, אלע זענען אין די פשט. איך זע די בריסקער רב אין דעם, ער מאכט א חילוק צווישן רש”י און רמב”ם, די בריסקער רב מיט זיינע נאכפאלגערס, ר’ שלמה זלמן האט א שמועס וועגן דעם, מאכן דא א מחלוקת צווישן תוספות און רמב”ם, אז תוספות לערנט אז הסבה איז א דין אין די מצה און ד’ כוסות, אז כדי צו טון די מצוה פון מצה און ד’ כוסות כתיקונן זאל מען עס טון באופן הסבה, אבער דער רמב”ם זעט עס בלויז אלס אן עקסטערע ענין פון א מצוה פון דרך חירות.

ווי זעט ער אין תוספות אנדערש? ער צייכנט צו, איך ווייס נישט ווער, די חידושי הגרי”ז אליינס, “ולא כתוספות והרא”ש”. וואו איז די תוספות און די רא”ש? איך ווייס נישט.

נפקא מינה פון דעם חילוק

וואס איז די נפקא מינה? איז עס א דין בפני עצמו אדער איז עס א דין אין די מצה און ד’ כוסות? וואס זאל זיין די נפקא מינה? איך ווייס נישט. לאמיר זאגן איינער וואס איז א חולה וואס קען נישט טרינקען קיין ד’ כוסות, אדער קען נישט עסן קיין מצה. דער רמב”ם דאך ברענגט נישט בכלל מרור איין אז “לא להסב על המרור”. אז זאל נישט, ס’פעלט בכלל נישט אויס הייסט עס.

הסיבה ביי מרור — די שאלה אויב מ’מעג

איך מיין אז ער ברענגט ביי די מרור אויכעט. ס’איז צעמישט, דו האלטסט זיך דא אינמיטן אפשפילן א מעשה פון ווען זיי זענען געווען קנעכט. אבער די אמת איז דאך נישט אזוי. די אמת איז דאך פשט אז דו דארפסט געדענקען, די גאנצע זאך אז מרור איז “שמררו” איז נישט פשוט פשט. פשוט פשט איז דאך אויך א טעם פון חירות, אמת? דו עסט עס ווי א געשמאקע זאך, מיט מצה עסט מען אזוי ווי א פיקל. א פיקל איז דאך א שיעור פון א מקולקלדיגע. אזוי, ממילא קען מען דאך זיכער גיין אזוי.

חידוש: מרור איז אויך א טעם פון חירות

איך האב דאך געהאלטן אז “על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו”. ס’איז א דרשה. די תורה האט דיר געגעבן א נארמאלע סענדוויטש, אבער ער האט געזאגט, “ביי די וועי”, די אלע פארטס פון די סענדוויטש זענען מרומז אויף עפעס. איז א רמז, אבער וועגן דעם זאל מען נישט צו נעסן אמאל, איך זאל נישט צו נעסן אמאל, איך דארטן די קארויסן. נאך זעה נישט ווי עס נאראמאל. ווי עס טו זאגסט דא איינמאל, דארף איין בייז צו… כל הנשום שלנו, יקי חשיבות, עס איז געוויסטע מארט, איך האב געזאגט אז אלע אונזערע ווייבות זענען חשוב. ולכתחילו יוסף כל עסיד, אזוי זאגט די דראמא מעריבער ערנשט, מעריבער… איך זאגן שוין, איך ווער נישט אז איינער זאל זאגן בכלל אז מען זאל נישט ביי די מרור. אויף וואס זאג איך אזוי געמיינט? מיין עס נישט. איך ווייסט נישט. ראשוי די מרור שטייט אן זאגן. אבער ביי די מרור שטייט נישט די חנארה פון איך לעני בעלי הסייבה. אה, זאגן די ביי רייט, אויף אים, רוצף דא, ספרשעוי שיין, איך ווער נישט נישט. און דא אין סיפא און תפי איין ה סיפא א. אייסיג, אה, אה, שטייט דא מפורש אז די מצה דארף מען עסן בהסבה, און די מרור שטייט דא מפורש אז אויב מ’וויל נישט עסן בהסבה, דארף מען עסן? יא, אזוי אויך בהסבה. אזוי שטייט דא מפורש אין די, אין די, אין די ברייתא, איך ווייס. פשט איז מ’דארף נישט. פארוואס האב איך זיך אריינגעלייגט אין בלויז הסבה? די זכר לחירות. דא וואס זאגן יא.

משנה ראשונה: פארוואס רעכנט מען נישט סיפור יציאת מצרים ביי “אלו דברים שאין להם שיעור”?

ס’איז דא א ספר משנה ראשונה אויף משניות אין פסחים, פרעגט ער פארוואס אין די משנה פון “אלו דברים שאדם יוצא בהן” רעכנט מען נישט אויס די סיפור יציאת מצרים? דאס איז א מצוה דאורייתא, און ס’האט נישט קיין שיעור, ווי ס’שטייט “כל המרבה הרי זה משובח”. נאכאמאל, “אלו דברים שאדם יוצא בהן”, פארוואס רעכנט מען נישט דארט אויס? נישט דארט ביז אינדערפרי אדער עפעס? ניין, “כל המרבה הרי זה משובח” קען איינער… אקעי, לכאורה אלע זאכן דארט שאדם יוצא בהן, ענדיגט זיך אמאל ווען א מענטש דארף… תלמוד תורה קען מען יעדן טאג, און אזעלכע זאכן. ס’איז אנדערש, א זאך וואס עניוועי מ’טוט עס, איז מען א מצוה, מצה מיט די יציאת מצרים ביינאכט, הייסט עס ביינאכט. אקעי, ס’איז אן ענין.

בקיצור, דא שטייט אז מ’קען יא, אויב מ’וויל קען מען זיך יא אריינלייגן אין שאלה, דארף געבן.

קליות ואגוזים — א דין אין יום טוב

פארוואס פרעגט ער? דער רמב”ם זאגט ביי יעדן יום טוב דארף מען משמח זיין די פרוי, קויפן מלבושים, און די קינדער דארף מען געבן קליות ואגוזים. נו? איז לאו דוקא די קליות ואגוזים פון ליל הסדר איז עפעס ספעציעל, ס’איז א דין אין יום טוב. ס’איז א דין אין יום טוב. אקעי, מרור. בקיצור, מ’זאל זיך אריינלייגן מיט די מרור, איך ווייס נישט.

אקעי, לאמיר גיין ווייטער. אקעי, זייער גוט. איך האב נישט געטראפן קיין עיקר הדין פון דעם. איך האב נישט געטראפן וועגן דעם. אקעי.

ד’ כוסות — מזיגה און “ראוי”

זאגט דער הייליגער… אקעי, יעצט, ד’ כוסות. אויך נאכ’ן טרינקען, ס’דארף זיין מזיגה כדי ס’זאל זיין א ראוי.

און געוויסע אחרונים ווילן זאגן אז פון דעם וואס ס’שטייט “ראוי” מיינט צו זאגן אז ס’דארף נישט גיין מיט די הלכה פון כל הראוי לגבי מזבח, נאר ס’איז א זון פון “ראוי” אז דער מענטש זאל האבן א געשמאק. ממילא אפילו זאכן וואס זענען נישט ראוי לגבי מזבח,

הלכות ד’ כוסות, חרוסת ומרור

הלכות ד’ כוסות — מזיגה און ערב

Speaker 1: אקעי.

זאגט דער הייליגער… אקעי, יעצט, ד’ כוסות, אויך דארף מען טרינקען, ס’דארף זיין מזיגה, כדי ס’זאל זיין געשמאק און ס’זאל זיין ערב. געוויסע אחרונים ווילן זאגן אז פון די הגדרה פון ערב מיינט צו זאגן אז ס’דארף נישט גיין מיט די הלכה פון כל הראוי לגבי מזבח, נאר ס’דארף זיין ערב אז דער מענטש זאל זיין געשמאק. ממילא, אפילו זאכן וואס איז נישט ראוי לגבי מזבח קען אבער יא זיין גוט פאר ליל הסדר, ווייל ס’איז נישט אזוי ווי א דין כוס של ברכה וואס האט פארשידענע הלכות וואס איז די חשיבות פון די כוס. דא איז דער עיקר ס’דארף זיין גוט פאר דיר. ס’הייסט ס’קומט אויס אז פסח קען נאך זיין גרינגער צו טרינקען מאסט אדער גרעיפ דזשוס ווי שבת, מיט דעם חשבון. דאס ווארט ערב, ערב מיינט זיך פאר דעם מענטש.

אקעי. דא איז דא א שיעור פון רוב רביעית, דאס הייסט נישט א רביעית, א פערטל רביעית קומט אויס. און דאס איז גאנץ גוט מדויק אין דעם רמב”ם די פשט, ווייל ער זאגט אויך “תקנו יין לפי דעת השותה”, נישט אז ס’איז דא עפעס א דין וואסערע וויין איז חשוב’ער, ס’איז דא א דין וואסערע וויין איז חשוב’ער צו טרינקען ווי די אות ל’. דא קען מען שוין דן זיין, הייסט עס אז גרעיפ דזשוס איז בכלל נישט וויין, אבער אנדערע זאכן איז א פסול ווייל ס’איז נישט ראוי לנסך על גבי המזבח, און נישט פשוט ס’איז נישט יין, נאר ס’האט נאר נישט די חשיבות אין די תורה’דיגע גדרים. איך האב געזען אז דער רמב”ם ברענגט אז ס’איז דא א מחלוקת וועגן דעם, אפילו בקידוש. אהא.

ברכה אויף יעדע כוס

די גמרא שטייט אז מ’דארף מאכן א ברכה אויף יין. יא. זאגט דער רמב”ם אז אויף די אלע גייט נישט ארויף די ברכה, ער זאגט מ’דארף נישט מאכן בורא פרי הגפן. די גמרא שטייט אז ס’זאל זיין ערב, יין כי יסעד, אבער דער רמב”ם ברענגט נישט די הלכה. דער רמב”ם זאגט נישט גארנישט. דער רמב”ם זאגט אז מ’דארף מאכן א ברכה אויף יעדע כוס. ס’איז דאך דא פיר כוסות, ערשטע קידוש. יעדער האט זיך זיין אייגענע ברכה, ער מיינט נישט די בורא פרי הגפן. ס’איז דא נאך פיר אנדערע ברכות וואס מ’זאגט דערויף. פשוט אז כדי די וויין קומט מיט דעם מיט אזוי גוט, ס’איז ווי א שיר על היין. אויף די ערשטע זאגט מען, אויף די צווייטע זאגט מען, אויף די דריטע בענטשט מען, אויף די פערטע… ס’איז דאך אויך אויף די ברויט, אויף די ברויט זאגט מען “לחם שעונין עליו דברים הרבה”, אבער אויף יין איז אייביג. כוסות יש אומרים עשרה ושמנה עשר, דאס איז א כלליות’דיגע זאך.

Speaker 2: וואס?

Speaker 1: ניין, איך זאג ביידע האבן עפעס א זאך פון זאגן אויף, כולו ווען דאס ליגט דארטן פאר אונזערע אויגן, כולו דער וועט גיין אריין אין די זאך. אבער עס קען זיין, יא, ‘כל יפה בשמים’. די אגדה, מ’עסט מצה וואס איז אנגעפאקט מיט אגדה, מ’טרינקט וויין וואס איז אנגעפילט מיט שבחים.

Speaker 2: ניין, עס איז א פיקסיד ביזנעס, אבער דא איז פארקערט, אויף די וויין זאגט מען די…

Speaker 1: איינער אום עולם, אקעי.

צווישן די כוסות

אקעי, סאו, אינדערצווישן די כוסות, טרינקט מען נישט נאר צווישן די דריטע און די פערטע, חס ושלום פארוואס?

Speaker 2: עז פארוואס.

Speaker 1: אקעי, עד כאן הלכות ד’ כוסות, ער זאגט פארוואס.

Speaker 2: פארוואס מיין שליסל איז רבי לא ישתה?

Speaker 1: עד דאז גומזא שכר וועט ער, אקעי?

Speaker 2: איך האב שוין אנדערע פשטות.

Speaker 1: אקעי. יא.

הלכות חרוסת

לאמיר גיין ווייטער. גוט, איידער אלף חרוסת, ווערן זיי זאגן פון דעם הלכות חרוסת?

רמב”ם: חרוסת מצוה מדברי סופרים.

Speaker 1: עס פאלט מיר איין אז עס איז די זעלבע דברי סופרים וואס האבן ‘עשרה בננות בצר להחדה’. די ארבעט פון די חכמים איז גרינגער מאכן. תורה האט דיר געגעבן זייער ביטערע מרור, עס שטייט נישט אין רמב”ם אז די חרוסת האט עניטינג צו טוהן מיט די מרור זכר.

Speaker 2: רייט, אין רמב”ם זעהט מען עס נישט.

Speaker 1: אבער יא, עס איז די זעלבע רבנים וואס האבן ליב צו גרינגער מאכן זאכן, אויך די זעלבע רבנים וואס האבן אויפגעקומען מיט עירוב, כאילו די פריערדיגע חכמים האבן גע’אסר’ט. און לאמיר מאכן אים יעצט גרינגער. דאס זאגט ער, פאר מען וועט עס, א חשיבות, עס גרינגער מאכן פאר אידן.

Speaker 2: אבער דו זאגסט אז דא שטייט עס נישט.

Speaker 1: דא שטייט נאר אז עס איז א מצוה אין כלליות. שטייט נישט אז עס איז…

דיוק אין רמב”ם — “מביאין אותו על השולחן”

Speaker 1: זכר לטיט, אז מ’זאל האבן חרוסת אויפ’ן טיש. דער רמב”ם זאגט נישט אז ס’איז א דין אין די אפעלעך. אפשר דאס איז נישט די מצוה וואס דו פארשטייסט. אפשר דאס איז שוין סתם, טבע. אבער וואס ער זאגט אז די מצוה איז, יא, מביאין אותו על השולחן. ער זאגט ניטאמאל אז מ’עסט אונז האט א זאך.

Speaker 2: פארוואס טאקע? אין די גמרא איז עס נישט גאנץ obvious אז עס איז אוועקצונעמען די שארפקייט און אזוי ווייטער?

Speaker 1: דו ווייסט, ווייסט דו. איך ווייס נישט. איך קען נישט קיין גמרא. איך קען נישט אזעלכע אנדערע זאכן. דו ווייסט, ווייסט דו. איך ווייס נישט גארנישט. איך ווייס קוים וואס עס שטייט אין רמב”ם.

רבינו מנוח’ס רעסיפי

יא, איז אזוי זעסטו אין רבינו מנוח, אזוי זעסטו אז ער האט א לאנגע רעסיפי פונקטליך ווי אזוי מ’טוט עס, מ’וואשט עס אפ.

Speaker 2: פארוואס זאגסטו א רעסיפי?

Speaker 1: דער רמב”ם זאגט אויך א רעסיפי.

Speaker 2: יא, אבער מ’וואשט נוטלין, מ’וואשט מנחין אותו, ודכין אותו, און אזוי ווייטער.

Speaker 1: ער געבט דיר אן עקזעקט רעסיפי.

אקעי, און… איך ווייס נישט. ס’איז א צרה צרורה ווי אזוי דער רמב”ם פסק’נט חרוסת, אז ס’איז א מצוה, און… אקעי.

רבינו מנוח’ס קשיא — פארוואס קיין ברכה?

סאו דער רבינו מנוח פרעגט א קשיא, פארוואס מאכן מיר נישט קיין ברכה אויף די חרוסת? זאגט ער, דער ענטפער איז אז ס’איז א טפל, ס’איז א טפל צו למשל אדם טובל בו. אקעי, דארף מען וויסן אז דאס שטימט נישט מיט דער רבינו מנוח…

Speaker 2: פרעגט ער, לולב זעט מען דאך, יא.

Speaker 1: אה, זאגט ער, אבער על כל תלמידי, ביי לולב זעט מען אויך אז מ’זאגט “על נטילת לולב”, אבער די אנדערע זענען טפלים. ברענגט ער טאקע א ראיה אז ס’איז יא דא טפל ועיקר ביי מצוות. אינטערעסאנט. אבער דאס שטימט אויך נאר אויב ס’איז טאקע א טפל צו די מרור. אבער אויב איז סתם מביאין על השולחן און ס’איז א מצוה פאר זיך, און ווי איך זע אז דער פרי מגדים האט א דאנק, יא, האסטו געזען די וועג וויאזוי די קערה איז אויסגעשטעלט. זאגט ער אז אבער מ’דארף מאכן זיכער אז די חרוסת איז פאר די בשר און די ביצה, ווייל דאס איז א מצוה מדרבנן, און “אין מעבירין על המצוות”, ווייל ער גייט גיין אויסלאזן די…

דיסקוסיע — חרוסת אלס מצוה להויה אדער מצוה לעשות

אממ, סאו דאס שטימט גראדע, יא, אפילו אויב חרוסת איז נאר א מצוה להויה, נישט א… איך ווייס נישט, איך ווייס נישט אויב די רמב”ם האט… די רמב”ם זאגט אז מ’עסט חרוסת, ער זאגט נישט סתם “זכר לטיט”, ער זאגט “זכר לטיט”. יעדער ווייסט אז חרוסת טונקט מען אריין די מרור, און “זכר לטיט” דארף צו זיין איינס טונקן. איך ווייס נישט צו ער מיינט טאקע ממש אז קיינער פון אונז עסט עס. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט. ס’איז פשוט, די חרוסת איז א דיפ, און מ’דארף עס נישט אפילו עסן בכלל.

אקעי, לאמיר קאנטיניוען. סעקנד מרור.

הלכות מרור

שוין, דאס איז געווען די חרוסת וואס וויפיל אונז ווייסן פאר היינט. יעצט גייען מיר לערנען וועגן מרור.

רמב”ם: מרור איז נישט קיין מצוה מן התורה מצד עצמה, אהא, נאר זי איז תלוי באכילת הפסח. ס’איז דא איין מצוה צו עסן, “לאכול בשר הפסח על מצות ומרורים”. אבער מדרבנן איז יא דא אזא מצוה, “לאכול מרור לבדו בזמן הזה אפילו אין שם קרבן פסח”.

מחלוקת ראשונים — רש”י און רמב”ם

שוין, און דאס איז דא א גרויסע מחלוקת הראשונים. די רש”י זאגט אז יא, אז אפילו בזמן שבית המקדש קיים און מ’האט נישט געהאט קיין פסח, זאל מען נאך אלץ עסן מרור. אבער די רמב”ם זאגט אז דאס איז נישט קיין סתירה, ווייל די רמב”ם זאגט אז אפילו בזמן הזה… ניין, די רמב”ם זאגט אז ס’איז תלוי באכילת הפסח מדאורייתא, נו.

Speaker 2: נאכאמאל, דו האסט געזאגט אז ס’איז מדרבנן, אז ס’איז מדאורייתא די מצה, די מרור?

Speaker 1: ניין, די שאלה איז צו ס’איז געווען מדאורייתא נאר געוואנדן אין פסח, אדער בשעת ווען ס’איז נאך געווען א קרבן פסח און איינער האט פאר סאם ריזען נישט געברענגט א קרבן פסח אדער ער האט נישט געגעסן די פלייש, צו מ’דארף עניוועי עסן די מרור אליין כתשלום אכילת הפסח. אקעי, מ’קען אפשר פרעגן אויפ’ן רמב”ם. טאקע, לאו דוקא דער רמב”ם האט נישט געזאגט אזוי. ס’קען זיין די שאלה איז אפשר די רבנן האבן עס טאקע מתקן געווען נאכדעם. מ’דארף וויסן ווען זיי האבן געמאכט די תקנה.

דיוק אין רמב”ם’ס לשון — “אין שם קרבן פסח”

אקעי, אבער דער רמב”ם זאגט נישט, דער רמב”ם זאגט נישט אז ס’איז בזמן הזה. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז בזמן שאין פסח. און די דברי סופרים איז אבער א מצוה לאכול מרור לבדו בלילה הזה, אפילו אין שם קרבן פסח.

סאו מ’זעט דא אויס פון רמב”ם אז ס’קען זיין בזמן הזה קרבן פסח אין זיין לשון. ער וואלט נישט געקענט זיין ברענגען קרבן פסח בזמן הזה. יא, דאס דארף ארויסריטשן אונזער מומחה ר’ צבי מאסקאוויטש, יא. ער האט עפעס געענטפערט. ווייל ער איז ביזי, ער לייגט ארויף אויף סטאטוס ווי מ’קען זיך אויפסיינען. ס’איז דא א פארם ווי מ’קען ווערן א שותף אין די המון על המצוה.

דיוק “לאכול מרור לבדו”

ס’איז אינטערעסאנט, ווייל מ’קען נעמען אפשר מדייק זיין אין די לשון “לאכול מרור לבדו” אז ער גלייבט נישט אין טינקען אין חרוסת.

Speaker 2: ער מיינט נישט, ער מיינט נפיקא… ווען ער רעדט נפיקא פון קרבן פסח.

Speaker 1: אבער ווען ער רעדט פון די סדר, יא, מטבל בחרוסת. יא, סאו דער רמב”ם ווייסט אויך אז מ’טינקט איין אין חרוסת. קען זיין “מביאין אותו על השולחן” מיינט אז ס’זאל ליגן אויפ’ן טיש, אן עקסטערע זאך. נישט מ’זאל עס ברענגען ביי די חרוסת, נאר ס’זאל זיין אויפ’ן טיש, אזויווי אנדערע זאכן וואס איז דא דארטן צו ווייזן.

חרוסת אלס חלק פון סיפור יציאת מצרים

סאו וויאזוי איז דאס לכאורה אפשר א דיטעיל אין סיפור יציאת מצרים? די מצוה מדברי סופרים אז מ’לייגט עס זכר לטיט, זכר לטיט איז דאך זיכער אן ענין פון סיפור יציאת מצרים, מ’זאל דערמאנען די טיט, אפשר זאל מען ווייזן אויף דעם ווען מ’רעדט וועגן די טיט. סאו וועגן דעם שטימט די “מביאין על השולחן”. ער מיינט צו זאגן, זאלסט נישט מיינען אז ס’איז נאר א מצוה אין אכילה, א דיטעיל אין וויאזוי מ’עסט די מרור, נאר ס’איז א דין אין סיפור יציאת מצרים. די קערה איז דאך די שולחן, יא, יא.

וואס איז מרור — זרעונים

אקעי, וואס איז מרור? מורדים וממרים בתורה. היינו, וואס זענען אזעלכע זרעונים?

Speaker 2: אבער די מורה זאגט נישט אז מ’וועט אנהייבן באלד צו זען וועגן די משיח.

Speaker 1: חזרת איז… יא, חזרת, דאס איז וואס מ’רופט מיך חזרת. דו ווייסט וואס זענען זאכן, זענען עמיצער… מיין אלשין צמחים, איך ווייס נישט.

מרורים — די פינף מינים און די מחלוקת וועגן זייער נאטור

דער שולחן און די קערה

Speaker 1: דאס איז דער שולחן וואס מ’איז עוקר שפעטער ביי די הגדה.

Speaker 2: יא, די קערה איז דער שולחן. יא, יא.

אידענטיפיקאציע פון די פינף מינים

די ערשטע פראגע: וואס זענען די מינים?

Speaker 1: אקעי. וואס איז דאס מרורים? מרורים מורים בתורה. היים, וואס זענען זיי? חזרת… אבער דער מרור זאגט ער נישט. אבער באלד וועלן מיר זען וועגן דעם. חזרת איז… יא, כריין? איז דאס נישט געווען מיט כריין?

דו ווייסט וואס די זאכן זענען עכט? ווייל עולשין בצמחים, איך ווייס נישט.

Speaker 2: איך ווייס אז חזרת איז די לעטוס.

Speaker 1: אה, חזרת איז די לעטוס, און מרור איז דאס וואס ווערט אנגערופן די כריין. יא? איך ווייס נישט זיכער, אפשר תמכא… כריין איז פעיק עניוועיס.

אקעי. ער זאגט נישט די נעמען וואס חזרת איז? אקעי, סאו מ’דארף וויסן, חזרת דאך איז דא פינף זאכן: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, און מרור. און מרור. וואס זענען די אלע זאכן? אזוי.

אקעי, איך קען דיר שוין זאגן וואס זיי זענען, איך קען פרעגן וויקיפעדיע. אקעי.

Speaker 2: מאי נפקא מינה? דאס איז דאך אלץ פון די גמרא.

די פונדאמענטאלע שאלה: וואס מיינט “מרור”?

Speaker 1: איך זאג, אויב איז דא עפעס וואס דער נאמען דערפון איז מרור, פארוואס זאל מען זאגן אז מרור מיינט בכלל עפעס אנדערש ווי דעם? סיידן אז מרור מיינט דאס וואס אידן רופן מרור, נישט אז דאס איז דער סייענטיפיק נאמען וואס די חז”ל האבן געוואוסט פון. איך זאג, אהא, מרור, אויב איז דא עפעס א וועדזשטעבל וואס דאס איז דער עכטער נאמען אין לשון קודש, דער אלטער נאמען איז מרור, איז דאך פשוט אז ווען מ’זאגט מרור מיינט מען יענץ.

רבי זוהר עמר’ס אידענטיפיקאציע

Speaker 1: אקעי, רבותי, לאמיר הערן. איך זאג דיר א שיעור פון רבי זוהר עמר, ער איז א גרויסער מומחה אין צמחים אין חז”ל. אזוי, מרור, פשוט, זאגט ער, יעדער איז מודה, חזרת, יעדער איז מודה אז חזרת איז חסא. חסא הייסט לעטוס, בייסיקלי.

Speaker 2: חסא שהקב”ה חס עליו.

Speaker 1: ניין, אזוי איז די גמרא, ניין? חס רחמנא עליה, עפעס.

Speaker 2: ניין, אז דאס איז די רמז, חס רחמנא עליה. דאס איז טאקע אין די גמרא?

Speaker 1: יא, יא, אין ירושלמי מיין איך פרעגן זיי.

עולשין, זאגט ער, איז טשיקארי. איך ווייס נישט וואס דאס איז. איך פארשטיי נישט דערצו. טשיקאריום זאגט ער דא אין עברית. דאס זאגט ער איז עולשין. אקעי. דאס איז א סארט לעטוס, אויך עפעס א סארט לעטוס.

Speaker 2: אה, מען מאכט פון דעם א תחליף לקפה, זאגט ער.

Speaker 1: אקעי, תמכא, זאגט ער, איז זיכער עפעס אן ענדייוו. ענדייוו, ווייסטו וואס איז ענדייוו? דאס איז אזא זאך וואס מען נוצט פאר ספייסעס. ענדייוו. אקעי, מען פארקויפט עס אין געשעפט. עס זעט אויס אזוי, עס איז א גרינע זאך אזוי.

Speaker 2: יא, איך זע.

Speaker 1: ער ברענגט אנדערע שיטות. חרחבינא, אקעי, ס’איז דא אנדערע שיטות. ער האט פיקטשערס, אבער איך זע נישט די פיקטשערס, ווייס איך נישט. חרחבינא, זאגט ער, זאגט דער רמב”ם איז עפעס אזא זאך. וועלכע ווילדע געוויקסן? אונגרינגא ווייס איך נישט וואס דאס איז, איך האב נישט געהערט דערפון. ארינגא פריטום, ווייס איך נישט וואס דאס איז. ס’איז דא אנדערע שיטות אפשר. ס’איז דא מנהגים געווען אז מען נוצט דאס טאקע פאר מרור, וואס ער ברענגט דא, ארינגאן, ארינגאוס, עפעס אזוי הייסט עס.

ס’איז דא וואס דינגען זיך אבער, ס’איז דא וואס דינגען זיך און זאגן אז ס’מיינט עפעס אנדערש.

מרור, זאגט ער, איז נאך א סארט חסה. כוזברא, כוזברא יוסטיקא, עפעס אן אנדערע סארט חסה.

דיסקוסיע: איז “מרור” א ספעציפישער נאמען אדער א כללי’שע באשרייבונג?

דער משל פון דעם ברעזאנער רב

Speaker 1: איך וויל וויסן, ווען מען רופט עס מרור, איז פשט אז דאס איז דער לשון קודש’דיגער אלטער נאמען מרור? אויב יא, דארף מען דאך זאגן פשוט אז מרורים מיינט יענע מרור.

Speaker 2: אה, דו ווילסט פארשטיין די לאדזשיק פון די גאנצע זאך. דאס איז א גוטע שאלה. I don’t know the answer.

Speaker 1: ניין, איינמאל ס’איז דא עפעס וואס הייסט מרור, פארוואס זאל מען טראכטן אז מרורים איז א לשון רבים? מרורים מיני מרור, אז ס’זענען זאכן וואס זענען ענליך צו מרור? אז ס’מיינט עניטינג עלס פון מרור? אויב ס’איז דא עפעס וואס הייסט מרור, וועט די תורה זאגן “על מצות ומרורים יאכלוהו”, מיט די זאך וואס הייסט מרור. אדער והמרור איז נאר עפעס וואס מען רופט מרור ווייל אידן האבן עס געגעסן?

די שאלה איז אזוי, ווי דער ברעזאנער רב, ווייל ער האט געוואוינט אין ברעזאן, אדער ווייל דער ברעזאנער רב איז געווען א רב? והמרור, מיינט עס צו זאגן דאס וואס אידן עסן און ס’איז באקאנט אלס מרור, אדער ס’איז עפעס א סייענטיפיק אלטער נאמען וואס הייסט מרור? איך גלייב אויב ס’וואלט געווען עפעס וואס איז דא א לשון קודש’דיגע צמח וואס אין לשון קודש הייסט עס מרור, וואלט מען געזאגט אז דאס איז דאך זיכער וואס די תורה זאגט מרורים. אין אשכנז האבן זיי געהאלטן אז מרור איז אנדערע בכלל שיטות. דער ישועות יעקב זיכער זאגט אז דאס איז די רמב”ם’ס שיטה.

צוויי מעגלעכע פשטים אין “מרורים”

Speaker 1: ס’קען זיין אז ס’איז דא וועגן דעם לכאורה, לכאורה איז דאס וועגן דעם כמה וכמה שיטות. ס’איז דא וואס זאגן אז וואס… אז מ’איז יוצא בעצם מיט יעדע ביטערע גראז. מרורים איז טייטש ביטערע גראזן. ס’איז נישט א נאמען פון א גראז, נאר ס’מיינט ביטערקייט. מרירא. און די משנה האט אפשר נאר בדרך אגב געטראפן אז… אדער קען זיין אז מרור מיינט א געוויסע מין, און ס’איז דא מער מרורים, שטייט דאך, ס’איז דא מערערע וואס הייסן אזוי. נישט פשט אז זיי זענען אלע פינף, נאר זיי ווערן גערופן מרור. יא. אבער אפשר איז דא אנדערע וואס זאגן אז ס’איז לאו דווקא.

די מחלוקת צווישן רמב”ם און רש”י/רמ”א

דער מנהג מיט כריין אין אשכנז

Speaker 1: אונז וואס מיר פירן זיך צו עסן א זאך וואס איז… אקעי, די פון אונז וואס עסן כריין, מ’עסט שוין נישט כריין קומען די חומרות. די גמרא זאגט דאך “מצוה בחזרת”. חזרת מיינט חסה, סאלאט. רייט, די גמרא זאגט “מצוה בחזרת”, די גמרא זאגט אז די עיקר איז די חסה. נו, איז זייער גוט. אבער אונזערע זיידעס פלעגן אלע עסן כריין. אויך האט לעטוס געווען שווער צו באקומען, און ס’איז געווען שווער צו קלויבן. איז געווארן אויף דעם אז יעדע שארפע זאך איז מען יוצא דערמיט, ווייל ס’זעט אויס פון צמחים.

Speaker 2: און אויב מיינט עס ביטערקייטן, פארוואס זאל חסה זיין אין די גדר?

Speaker 1: הערסט? צוויי טייטשן קען מרורים מיינען. אדער קען עס מיינען א נאמען פון א מין געוויקס, וואס הייסט מרורים? און וואס שטייט דא אויף המרור? דעמאלטס וויאזוי זענען אלע אנדערע זאכן אקעי? קען זיין אז די אנדערע זאכן זענען פון די פעמילי פון מרור. אזוי זע איך אויס אין זייער ענגלישע דעיס, אפאר פון זיי האבן די זעלבע נאמען. זיי זענען אלע פון די זעלבע פעמילי. אבער נישט אלע זענען פון די זעלבע פעמילי. און תמכא איז נישט אלע. נישט אלע, אבער אפאר פון זיי. דארף מען וויסן די אנדערע, ווי קומט די אנדערע אריין. אבער אויב מרורים מיינט ביטערע זאכן, ס’מיינט נישט א סייענטיפיק נאמען פאר א מין וועדזשטעבל, ביטערע זאכן, איז די קוועסטשן פארוואס איז מען יוצא מיט עניטינג עלס באט חריין?

די שיטה פון רש”י: “כל עשב מר נקרא מרור”

Speaker 1: קוק, קוק, ער ברענגט דא די מחלוקת. דא דער רמב”ם איז משמע אז ס’איז דא פינף מינים, אבער דער רמ”א זאגט בפירוש אז מ’קען נעמען אלע, אז ער זאגט רש”י נישט מסכים, כל עשב מר נקרא מרור.

Speaker 2: אה, אזוי זאגט רש”י? דאס איז די גרסא? כל עשב מר. נו, חריין איז אן עשב מר?

Speaker 1: יא. חריין איז נישט אן עשב מר, ס’איז אן אנדערע זאך אינגאנצן, ס’איז א שארפע וועדזשטעבל, ס’איז נישט אן עשב מר. איך האב געזען די שיטה פון תוספות, ס’איז דאך א שיטה. מ’קען אפילו מער הערן אז לעטוס איז אן עשב מר. ס’האט אזא געוויסע ביטערקייט, לעטוס, יא? ס’האט אזא שטיקל ביטערע טעם. חרוסת איז אן אנדערע זאך, ס’איז א שארפע זאך. ס’איז אויך נישט קיין עשב, ס’איז אויך נישט קיין עשב, אנלעסס ס’איז יא פאר א גרעסערע עשב.

Speaker 2: אפילו רמב”ם זאגט אז ס’איז דא פינף, ס’שטייט נישט אין תוספות. ס’איז דא אנדערע, יא אדער ניין, ווער זאגט?

Speaker 1: ער ברענגט דא… וואס ער זאגט זאגט ער, למעשה בין איך נישט קאנווינסד. ווער זאגט אזוי ווי דיר?

און מ’עסט אויך מ’עסט אויך, מ’מישט אן צוזאמען, כזית יוצא.

קיצור למעשה, ס’איז א שאלה. זייער גוט, מ’דארף וויסן, דער רמב”ם לכאורה דער רמב”ם מיינט אז ס’איז געוויסע מינים צו מאכן, און זיי מיינען די ביטערקייט. דארף מען וויסן, אויב שלקו או כבשו טויג שוין נישט, אפילו דו ווארטסט נישט דווקא אויף ביטערקייט.

שלקו או כבשו — אינו יוצא

דער עיקר פון מרור איז דער ביטערער טעם

Speaker 1: ס’דארף זיין ביטער. די גמרא זאגט דאך, “טעם מרור”, טעם ביטערע גלות. פון דעם הייסט עס מרור, ניין? ס’איז לייג סתם א ספּרעי וואס דו וועסט דיך פילן נישט גוט. ס’איז נישט קיין שאלה.

ער וועט האבן א ביטערע לעבן, און ער עסט זיסע זאכן און ער זאגט אז ער איז יוצא.

די דין פון צוזאמענמישן און כובש

Speaker 1: ס’דארף זיין לחם. מ’קען אויך יוצא זיין מיט חמשתן כאחת, א קליין ביסל פון איטש, א כזית וואס איז צוזאמגעשטעלט פון אלע פון זיי. און די כלאים איז אפילו יוחס. אבער שלקו או כבשו אינו יוצא. פארוואס נישט? אז דו זאגסט אז ס’איז נישט מר, ס’איז אינטערעסאנט, ווייל חז”ל האבן דאך געזאגט אז מ’זאל עס איינטונקען אין חרוסת אוועקצונעמען פון די שארפקייט.

Speaker 2: אונז האבן נאכנישט גערעדט גארנישט וועגן חרוסת.

Speaker 1: אקעי, אקעי, ס’איז גארנישט געשען. איך וויל אבער נאר זאגן, איינער טראכט, “אה, איך האב א בעסערע וועג אראפצונעמען די שארפקייט, איך וועל עס כובש זיין.” איז ער נישט יוצא געווען. ס’דארף זיין שארף, און מ’דארף עס אביסל ממתיק זיין. ס’דארף זיין שארף, און מ’דארף עס אביסל ממתיק זיין.

איך האב נישט געזען אין די דינים, און מ’קען כובש ד’ אמות אדער וואטעווער. אויב דו נעמסט ארויס אינגאנצן די שארפקייט, טויג עס נישט. ס’דארף זיין דארט אין די משנה.

מעשה: די טראומא מיט ביטערע חזרת

Speaker 1: ס’האט מיר א איד פארציילט זיין טראומא, אז זיין טאטע עסט זייער ביטערע חזרת, און ער עפנט אייביג אויף די קאנטעינער אז ס’זאל אביסל ארויסגיין, און זיין טאטע כאפט אים און ער רעגט זיך אויף אים. דארף מען זאגן פאר זיין טאטע אז די גמרא ברענגט אז מ’נעמט עס אוועק, אז מ’נעמט אוועק די מינים. מ’זעט דאך תורה, אז דו זעסט אין די גמרא נישט אזוי ווי די וואס זאגן אז מ’דארף דווקא די מינים.

כל המוקדם במשנה מוקדם לאכילה

Speaker 1: אבער די גמרא רעכנט אויס, “כל המוקדם במשנה…” ניין, דאס איז אין סדר, דאס איז הגהות מיימוניות דא אויפן פלאץ, “כל המוקדם במשנה מוקדם לאכילה”. צווישן די פינף זאכן, די בעסטע איז חזרת. אויב דו האסט נישט, גייט מען… ס’איז שווער צו זאגן אזוי. ווייל די רבי ברענגט דא אז מרור איז ביי די ענד. מרור איז די מרור אליין.

שוין, קען מען זאגן אז מרור איז אויך מיט מרור, ווייסטו וואס? אמאל איז מרור אויך א מרור, אבער האט נישט פאר אנדערשט.

סיום פרק ז’ – מרור, חרוסת, והיחס בין מצוות ליל הסדר לסיפור יציאת מצרים

סדר הקדימה בין חמשת מיני מרור

Speaker 1: ניין, דאס איז… I’m sorry, דאס איז די הגהות מיימוניות דא אויפן פלאץ. חלב מוקדם, והמוקדם מוקדם לאכילה. צווישן די פינף זאכן, די בעסטע איז חזרת. אויב דו האסט נישט, גייט מען… ס’איז מיר שווער צו זאגן אזוי, ווייל דער רמב”ם רעכנט אויס מרור ביי די ענד.

Speaker 2: אקעי, whatever.

Speaker 1: מרור איז דאך מרור אליין.

Speaker 2: אמאל איז מרור אויך מרור, ווייסטו וואס? אמאל איז מרור אויך מרור. ס’איז נישט אזוי אנדערש.

Speaker 1: פיין, let’s continue.

מצוה בפני עצמה או חלק מהסיפור? – חקירה ביחס בין מצוות ליל הסדר

Speaker 1: פון די מצוות זענען א מצוה אליין, און אדער זענען זיי א חלק פון די סיפור. למשל חרוסת איז זייער קלאר, לכאורה איז עס אן ענין פון א חלק פון די סיפור. אבער אפילו די מצה זעט מען האט א קשר צו די סיפור, אבער ס’איז זיכער א מצוה בפני עצמו. דאס הייסט, זיי זענען נישט נאר tools פאר די סיפור, זיי זענען א מצוה בפני עצמו. אבער וואס איז אינטערעסאנט, זיי זענען ביידע אויף איינמאל. זיי זענען אויך די זעלבע זאך מיט די אנליינען. אנליינען ווייס איך נישט, אז כאילו די אנדערע מצוות זאל זיין בדרך חירות.

דיסקוסיע: צי חזרת איז מצוה בפני עצמה אדער חלק מהסיפור

Speaker 2: וואס זאגט די משנה?

Speaker 1: די חזרת איז… דאס איז דאך די מחלוקת צו חזרת איז חירות צו א מצוה, ניין? דאס מיינסטו אז ס’איז א מצוה בפני עצמו? אדער אפשר איז עס נישט קיין מצוה, נאר ס’איז א חלק פון די הגדה, אז מ’זאל זאגן “מרור זה”, און מ’זאל…

Speaker 2: וואס ווילסטו מיר זאגן?

Speaker 1: וואס? איך בין א חלק, איך וויל דיר זאגן וואס איך האב געטראכט חסידות.

Speaker 2: איין מינוט.

Speaker 1: ניין, מ’זעט, אויב מ’לערנט די אור המאיר, מ’זעט…

Speaker 2: ניין, ניין, צדיק, מ’זעט נישט, מ’זעט נישט, דו וועסט נישט קענען עקסטערעקטן פון דארט, דו ווייסט?

Speaker 1: אויב דו קענסט מיר זאגן…

Speaker 2: דו וועסט נישט קענען עקסטערעקטן פון דארט די אור המאיר, דו ווייסט?

חרוסת – זכר לטיט מצרים

Speaker 1: לייען פאר מיר די אור המאיר, און איך וועל דיר זאגן וואס איך האב געטראכט. אז ער לעסט אין מצרים, ס’איז אויך נישט אזוי געווען. איך געדענק נישט וואו ס’שטייט אין די גמרא, אבער איך ווייס אז פון ערגעץ וואו א פסוק אין נחום לערנט מען עס ארויס, אז ס’זאל ליגן מצרים אונטער די זאמד, אזוי ווי מ’זאגט די הגדה, “וירעו אותנו המצרים”. מ’קען זאגן אז ס’איז נאר טעכניש, ס’איז שייך מצרים ווייל מ’גייט עס עסן.

Speaker 2: אה, since איך ווייס אויך נישט, אפשר וויל ער עס זען בעסער אדער אין שטיין, אזוינע זאכן וועגן צעטילך ווייס איך. אה, since איך ווייס נישט, אויב איך גיי נאר זאגן זאכן וואס איך ווייס, זאל איך בלייבן שטיל? העלא? העלא? יא… אהא, סאו… אונז האבן געענדיגט די פרק מיט מותר? יא… מיר גייען פרק ח’, וואס רעדט די סייטל…

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום של השיעור ברמב”ם הל…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום של השיעור ברמב”ם הלכות חמץ ומצה — פרק ז’ (ותחילת פרק ח’)

הלכה ה’ (סוף) — “דברים אלו נקראין הגדה”

לשון הרמב”ם: “דברים אלו נקראין הגדה”

פשט: כל הדברים שאומרים בסדר נקראים “הגדה.”

חידושים והסברות:

מקור המילה “הגדה”: המקורות וציונים מפנה לפסחים קט”ז ע”ב, שם נאמר “אין עוקרין את השולחן אלא לפני מי שאומר הגדה.” זהו לשון הגמרא — “אומר הגדה.” נקודת הרמב”ם היא שכאשר הגמרא אומרת “הגדה,” היא מתכוונת לכל הדברים שהוא מנה.

ניתוח לשוני — “הגדה” לעומת “סיפור”: נדון בהרחבה ההבדל בין “הגדה” (שורש ה-ג-ד) ל”סיפור” (שורש ס-פ-ר):

“הגדה” / “ויגד” פירושו בתנ”ך תמיד לספר דבר חדש שהשומע לא ידע. זה שונה מ”ויאמר” שפירושו סתם אמירה (אפילו דבר שכבר יודעים). “מגיד” הוא “מספר חדשות.”

“סיפור” / “לספר” — הרמב”ם משתמש דווקא בלשון “לספר בניסים ונפלאות” ולא “להגיד.” ההסבר הוא ש”להגיד” אינו לשון המצווה; המצווה היא “לספר.” לשורש ס-פ-ר משמעות כפולה: (1) לספור (count), (2) לספר (recount). גם באנגלית: “count” ו”recount.” הקשר בין שניהם הוא שספירה פירושה אחד אחרי השני, וסיפור פירושו גם כן באריכות, דבר אחר דבר — לא רק עובדה אחת, אלא סיפור ארוך.

“הגדה” יכולה להיות על דבר אחד; “סיפור” צריך להיות סיפור ארוך — יותר מפרט אחד, סדר של דברים.

– גם באידיש: “ציילן” ו”דער-ציילן” — אותה תופעה כמו count/recount.

[דיגרסיה: “ספר” מלשון גבול:] ה”אור לשמים הקדוש” מביא ש”ספר” יכול להיות גבול (כמו “ספר” בארמית, “עד ספר הר הקדר”). מספר הוא גם הגבלה — כמות סופית, לא אינסוף. זה יכול לקשר “ספירה” עם “גבול.”

הלכה ו’ — “חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” — דרך חירות דרך הסיבה וד’ כוסות

לשון הרמב”ם: “חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” — נלמד מ“ויוציאנו ה’ משם.” “ולפיכך” ישנם שני דברים המראים דרך חירות: (1) הסיבה ו(2) ד’ כוסות.

פשט: שניהם — הסיבה וד’ כוסות — הם ביטויים של חירות.

חידושים והסברות:

ד’ כוסות כדרך חירות: החירות של ד’ כוסות אינה בסתם שתייה, אלא בכך שאין שותים אותם בבת אחת — שותים בסדר, כבן חורין. מכניסים מוזיקה, עושים כל אריכות. זהו היבט החירות.

“אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב” (משנה): מה פירוש “עד שיסב”? שני פירושים:

– (1) פשוטו: ישיבה מוטה (הסיבה).

– (2) פירוש רבי יחיאל מאיר: “עד שיסב” פירושו שיושב — לא לחטוף משקה וללכת הלאה כמשרת שמגיש. דרך חירות היא שיושבים, עושים קביעת סעודה. לכן הסדר של ד’ כוסות (קידוש, ורחץ, כל הסדר) עצמו הוא דרך חירות.

חירות העני: ב”עניי ברוך” כתוב שעני אינו לוקח זמן לאכול כי אין לו הרבה. לכן אומרת המשנה: אפילו עני שבישראל יעשה כאילו יש לו הרבה — ייקח ארבע כוסות, יעשה כל אריכות, יישב.

“כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”: זה לא רק מחמאה, אלא זה מראה יותר דרך חירות. מי שמרבה בסיפור מראה שהוא מחבב את ההרחבה, הוא בקי בזה, הוא יותר איש חשוב. זה קשור לאותו ענין של הסיבה — להראות חירות דרך הרחבה.

הסיבה כדרך נוספת של סיפור יציאת מצרים: “כל המרבה לספר” פירושו לא רק יותר מילים, אלא גם יותר דרכים של ביטוי חירות — דרך השכיבה, דרך ריקוד, דרך ביטויים גופניים. זה הכל “מרבה לספר” — לא יותר מילים, אבל יותר ענינים, יותר דרכים לבטא זאת. זה מתאים ליסוד שהסיבה היא חלק מדרך חירות — צורה של סיפור דרך מעשה.

משנה ראשונה (על משניות פסחים) — מדוע לא מונים סיפור יציאת מצרים ב”אלו דברים שאין להם שיעור”? הרי זו מצוה דאורייתא שאין לה שיעור, כמו “כל המרבה הרי זה משובח”? תשובה: כל הדברים שם הם דברים שעושים תמיד (כמו תלמוד תורה), אבל סיפור יציאת מצרים הוא רק בליל פסח — זה סוג אחר של “אין לו שיעור.”

הלכות הסיבה — מי, איך, מתי

מי צריך הסיבה?

כל אחד, אפילו עני.

אישה אינה צריכה, אלא אישה חשובה.

בן אצל אביו — שולחן ערוך אומר שכן צריך.

תלמיד (אצל רבו) — אינו צריך, אלא ברשות.

איך?

לא על יד ימין, ולא על פניו.

מתי?

באכילת מצה ובכוסות. כל השאר — אין צריך.

חידושים:

גמרא פסחים — על אילו כוסות צריך הסיבה? כוס ראשון — צריך הסיבה או לא?

צד א: רק שתי הכוסות הראשונות צריכות הסיבה — כי מתחילים בחירות; אחר כך, “מאי דהוה הוה.”

צד ב: רק שתי הכוסות האחרונות — כי רק אחר כך כבר מכירים את החירות; קודם עדיין לא יצאו.

מסקנא: שתיהן — כל ארבע הכוסות צריכות הסיבה.

מחלוקת הבריסקר רב — תוספות לעומת רמב”ם בגדר הסיבה (חידושי הגרי”ז): הבריסקר רב עושה מחלוקת יסודית. תוספות/ראש לומדים שהסיבה היא דין במצה ובד’ כוסות — כדי לקיים את המצווה כתיקונה צריך לעשות זאת באופן הסיבה. הרמב”ם לעומת זאת רואה את הסיבה כדין בפני עצמו — מצווה נוספת של דרך חירות, לא תנאי במצה/כוסות. הבריסקר רב כותב “ולא כתוספות והרא”ש,” אף שלא ברור היכן בדיוק עומדים התוספות והראש.

נפקא מינה מההבדל הזה: אם הסיבה היא דין במצה/כוסות (תוספות), אז בלי הסיבה אינו יוצא את המצווה. אם הסיבה היא מצווה נפרדת של דרך חירות (רמב”ם), אז יוצא מצה/כוסות בלי הסיבה, רק חסר מצווה נפרדת. (ר’ שלמה זלמן אויערבאך יש לו גם שיחה על זה.)

הסיבה במרור — מותר או לא? הגמרא אומרת “מרור אין צריך הסיבה” — שיכול להיות רק שזה לא חיוב, אבל לא שזה אסור. בהגדה כתוב שלא להסב במרור כי זה זכר לשעבוד, אבל הגמרא עצמה לא נראית כך — נראה שזה פשוט לא חיוב. הרמב”ם עצמו לא מביא במפורש שצריך לא להסב במרור.

חידוש: מרור הוא גם טעם של חירות: הפירוש הפשוט של מרור אינו רק “שמררו המצרים את חיי אבותינו” (שזו דרשה), אלא שהתורה נתנה סנדוויץ’ רגיל (קרבן פסח עם מצה ומרור), והמרור הוא כמו חמוץ — חלק רגיל של אכילה. ה”על שם שמררו” הוא רמז, אבל לא הטעם העיקרי. ממילא אפשר לטעון שמותר להסב גם במרור.

אבל: בברייתא כתוב במפורש שמצה צריך לאכול בהסיבה, ומרור — אם רוצה לא בהסיבה, אינו צריך. הפשט נשאר שבמרור אין חיוב הסיבה.

[דיגרסיה: מעשה אישית — סדר ב-ICU:] המגיד שיעור עשה לפני שנתיים סדר ב-ICU, שהיה “הפוך מדרך חירות.” הוא היה צריך ללוות את בתו, שתה כוס עם אשתו, וזה היה סדר בלי קביעות — “פה חטיפה, שם חטיפה, כמו שעושים בהקפות.” זה הובא כדוגמה שהסיבה צריכה להיות עם קביעות — לשבת במקום אחד.

הלכות ד’ כוסות — מזיגה, ברכות, ובין הכוסות

מזיגה ו”ערב”

שיטת הרמב”ם: ד’ כוסות צריכות להיות עם מזיגה, כדי שיהיה ערב (טעים לשותה). “תקנו יין לפי דעת השותה.”

פשט: צריך למזוג את היין כך שיהיה נעים לשתות.

חידושים:

“ערב” בד’ כוסות לעומת כוס של ברכה בכלל: אחרונים מסוימים רוצים לומר שגדר “ראוי” בד’ כוסות שונה מכוס של ברכה בכלל. בכוס של ברכה רגילה יש דין של חשיבות הכוס — “כל הראוי לגבי מזבח” — אבל בד’ כוסות העיקר שיהיה ערב לאדם. ממילא, אפילו דברים שאינם ראויים לנסך על גבי המזבח יכולים להיות כשרים לליל הסדר. זה היה אומר שפסח אולי אפילו יותר קל משבת לגבי שתיית grape juice או מיץ ענבים.

דיוק ברמב”ם: הלשון “לפי דעת השותה” מדויק — זה לא על איזה יין יותר חשוב באופן מוחלט, אלא איזה יותר טוב לשותה.

שיעור שתייה: יש שיעור של רוב רביעית (לא רביעית שלמה).

grape juice: אפשר לדון — grape juice בכלל אינו יין. דברים אחרים שפסולים אינם פסולים כי הם לא יין, אלא כי הם לא ראויים לנסך על גבי המזבח — הם חסרים את החשיבות בגדרים תורתיים. הרמב”ם מביא מחלוקת על זה, אפילו בקידוש.

ברכה על כל כוס

רמב”ם: צריך לברך על כל כוס.

פשט: הוא לא מתכוון לבורא פרי הגפן על כל כוס, אלא שלכל כוס יש ברכה משלה — ראשונה: קידוש, שנייה: הגדה, שלישית: ברכת המזון, רביעית: הלל.

חידושים:

– מושווה ללחם — “לחם שעונין עליו דברים הרבה” — על לחם גם אומרים הרבה דברים. אבל ביין זה תמיד כך — “כוסות יש אומרים עשרה ושמנה עשר.”

– מחשבה יפה: אוכלים מצה ש”ארוזה באגדה,” שותים יין ש”מלא בשבחים” — הכל “שיר על היין.”

בין הכוסות

רמב”ם: בין כוס שלישית לרביעית אין שותים.

פשט: אסור לשתות בין כוס שלישית לרביעית, כדי שלא להשתכר (שמא ישתכר).

הלכות חרוסת

רמב”ם: “חרוסת מצוה מדברי סופרים… זכר לטיט… מביאין אותו על השולחן.”

פשט: חרוסת היא מצווה מדרבנן, זכר לטיט, מביאים אותה על השולחן.

חידושים:

הרמב”ם לא אומר שחרוסת קשורה למרור. הוא לא אומר שהיא כאן לבטל את החריפות של המרור. הוא אומר רק “מביאין אותו על השולחן” — מביאים אותה על השולחן. הוא אפילו לא אומר שאוכלים אותה!

“מביאין על השולחן” — חידוש בפשט: אולי הרמב”ם מתכוון שמצוות חרוסת אינה דין באכילה (לא פרט באיך אוכלים מרור), אלא דין בסיפור יציאת מצרים — שתהיה על השולחן כזכר לטיט, ומראים עליה כשמדברים על הטיט. הקערה היא השולחן — היא מונחת שם להראות.

השוואה לעירוב: מצוין שזה “אותם דברי סופרים” — חכמים שאוהבים להקל על יהודים. התורה נתנה מרור מר, וחכמים תיקנו חרוסת. זה דומה לעירוב — חכמים קודמים אסרו, וחכמים מאוחרים מקילים. אבל ברמב”ם זה לא כתוב — הוא אומר רק שזו מצווה בכלליות, לא שהיא כאן להקל על המרור.

קושיית רבינו מנוח: למה לא מברכים על חרוסת? תשובה: היא טפלה — טפלה למרור (אדם טובל בו). ראיה מלולב: בלולב אומרים “על נטילת לולב” אבל המינים האחרים (הדס, ערבה, אתרוג) טפלים — כך רואים שיש טפל ועיקר במצוות. אבל זה נכון רק אם חרוסת היא טפלה למרור. אם “מביאין על השולחן” פירושו שזו מצווה לעצמה, התירוץ לא כל כך פשוט.

פרי מגדים על סדר הקערה: הפרי מגדים אומר שצריך לוודא שהחרוסת קרובה יותר (לפני הבשר והביצה), כי חרוסת היא מצווה מדרבנן, ו“אין מעבירין על המצוות” — לא לדלג על מצווה.

מתכון הרמב”ם: הרמב”ם נותן מתכון מדויק לחרוסת. רבינו מנוח גם נותן מתכון ארוך — “נוטלין… מנחין אותו… ודכין אותו” וכו’.

חרוסת כחלק מסיפור יציאת מצרים: מוזכר מקור (מפסוק בנחום) שחרוסת מונחת תחת המרור כמו “חול” — זכר לטיט של מצרים, כמו שאומרים בהגדה “וירעו אותנו המצרים.” אבל מצוין שאפשר לומר שהקשר למצרים הוא רק “טכני.” האור המאיר מוזכר כמקור לפירוש חסידי, אבל מוזהרים שאי אפשר “לחלץ” פשט הלכתי משם.

הלכות מרור

מרור — מדאורייתא או מדרבנן?

רמב”ם: מרור אינו מצווה מן התורה מצד עצמו, אלא תלוי באכילת הפסח — “לאכול בשר הפסח על מצות ומרורים.” אבל מדרבנן יש מצווה “לאכול מרור לבדו בלילה הזה אפילו אין שם קרבן פסח.”

פשט: מדאורייתא מרור הוא רק חלק מאכילת קרבן פסח. מדרבנן אוכלים מרור גם כשאין קרבן פסח.

חידושים:

מחלוקת ראשונים — רש”י לעומת רמב”ם: רש”י אומר שאפילו בזמן שבית המקדש קיים, אם מישהו לא היה לו קרבן פסח, עדיין צריך לאכול מרור. שיטת הרמב”ם היא שמדאורייתא מרור תלוי באכילת הפסח.

דיוק בלשון הרמב”ם — “אין שם קרבן פסח” לעומת “בזמן הזה”: הרמב”ם אומר לא “בזמן הזה” — הוא אומר “אפילו אין שם קרבן פסח.” זה יכול לרמז שאפילו בזמן הזה אולי אפשר להביא קרבן פסח — הוא משאיר את זה פתוח. [מוזכר ר’ צבי מוסקוביץ’ ושיטתו על קרבן פסח בזמן הזה.]

שאלה על זמן בית המקדש: האם מי שלא הביא קרבן פסח בזמן בית המקדש — האם צריך לאכול מרור לבדו? זו נפקא מינה בין שתי הבנות: (א) התקנה דרבנן היא רק אחרי שבית המקדש נחרב, או (ב) התקנה היא גם בזמן בית המקדש למי שאין לו קרבן.

דיוק “לאכול מרור לבדו”: אפשר לדייק ש”לבדו” פירושו בלי חרוסת — הוא לא מאמין בטיבול בחרוסת. אבל נדחה: “לבדו” פירושו בלי קרבן פסח (בלי פסח), לא בלי חרוסת. כשהרמב”ם מדבר על הסדר, כן, מטבל בחרוסת.

מהם חמשת המינים של מרור?

הרמב”ם מונה חמישה מינים: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, ומרור.

פשט: יש מינים ספציפיים שיוצאים בהם, ואפשר אפילו לצרף אותם יחד לכזית.

חידושים:

זיהוי חמשת המינים (לפי רבי זוהר עמר, מומחה בצמחי חז”ל):

חזרת = חסא = חסה (lettuce). כולם מסכימים על זה. הירושלמי מביא רמז: “חסא” — שהקב”ה חס עלינו.

עולשין = עולש (chicory) — סוג ממשפחת החסה, עושים ממנו תחליף לקפה.

תמכא = עולש גינה (endive) — ירק שמשתמשים בו לתבלינים.

חרחבינא = הרמב”ם מזהה אותו כצמח בר מסוים (ארינגא/eryngium). יש שיטות שונות על זה.

מרור = עוד סוג חסה (כוזברא יוסטיקא), מין שונה של חסה.

השאלה הגדולה: מה פירוש “מרורים” בתורה? אם יש צמח ספציפי שנקרא “מרור” בלשון הקודש, למה “מרורים” יתכוון למשהו אחר? “על מצות ומרורים יאכלוהו” — צריך פשוט להתכוון לצמח שנקרא מרור! החברותא מביא משל: “הרב הברזאני” — האם הוא נקרא כך כי הוא גר בברזאן, או כי הוא הרב? כך גם עם מרור — האם “מרור” הוא השם המדעי הישן של צמח ספציפי, או שזה פירושו סתם “דברים מרים”?

שתי שיטות בפירוש “מרורים”:

שיטה א’ (רמב”ם, ישועות יעקב): מרורים פירושו מינים ספציפיים — חמישה מינים שחז”ל מנו. אולי כמה מהם מאותה משפחה כמו המין “מרור” עצמו.

שיטה ב’ (רש”י, רמ”א): “כל עשב מר נקרא מרור” — כל עשב מר כשר למרור. “מרורים” לא מתכוון לשם ספציפי, אלא לדברים מרים בכלל. הרמ”א מביא זאת במפורש.

הבעיה עם חזרת (horseradish): באשכנז המנהג היה לאכול חזרת. אבל חזרת אינה “עשב מר” — היא דבר חריף, לא דבר מר. היא גם לא עשב במובן הקלאסי. חסה לעומת זאת יש לה טעם מר. המנהג עם חזרת נוצר כי חסה הייתה קשה להשיג באשכנז, וקשה לבדוק (מתולעים).

“כל המוקדם במשנה מוקדם לאכילה”: הגמרא אומרת שבין חמש

ת המינים, חזרת היא הטובה ביותר — “מצוה בחזרת.” אם אין חזרת, ממשיכים בסדר. ההגהות מיימוניות מביא זאת. אבל מצוין שמרור (המין עצמו) עומד בסוף הרשימה — וזה מעניין אם “מרור” הוא השם העיקרי. גם מצוין: “לפעמים מרור הוא גם מרור” — השם “מרור” מתייחס גם לכללות המצווה וגם למין ספציפי אחד.

שלקו או כבשו — אינו יוצא

הרמב”ם: שלקן או כבשן אינו יוצא בהן.

פשט: אם בישלו או כבשו (מרינדו) את מיני המרור, אינו יוצא.

חידושים:

סתירה לכאורה עם חרוסת: הרי חז”ל אמרו שטובלים את המרור בחרוסת כדי להסיר מהחריפות. אם כך, למה לא יוכלו לכבוש את המרור — זו גם דרך להסיר חריפות? תירוץ: צריך שיהיה חריף/מר, וצריך רק להמתיק מעט — לא להסיר לגמרי את החריפות. בחרוסת מסירים רק מעט, אבל בכבישה/שלקיה מסירים לגמרי את טעם המרור.

העיקר של מרור הוא הטעם המר: “טעם מרור” — טעם הגלות המרה. צריך להיות טעם מר, לא סתם אכילה סמלית. אי אפשר לאכול דברים מתוקים ולומר שיוצאים.

צירוף מינים

הרמב”ם: אפשר לצאת עם “חמשתן כאחת” — כזית שמורכב מכל חמשת המינים.

פשט: מערבבים יחד חתיכות קטנות מכל מין להגיע לכזית.

[דיגרסיה: מעשה עם חזרת:] מסופר מעשה על יהודי שאביו אוכל חזרת (חזרת) חריפה מאוד, והבן היה פותח את המיכל כדי שיצא קצת (יחלש), והאב התרגז. החברותא מעיר שלפי הגמרא מסירים מהחריפות (דרך חרוסת), אז החומרא של האב אינה לפי הגמרא.

חקירה כללית: היחס בין מצוות ליל הסדר

האם המצוות הן בפני עצמן או חלקים מסיפור יציאת מצרים?

מועלית חקירה חשובה: האם מצוות הלילה (מצה, מרור, חרוסת) הן מצוות בפני עצמן, או שהן רק כלים/חלקים של מצוות סיפור יציאת מצרים?

חרוסת — “ברור מאוד” שהיא חלק מהסיפור (זכר לטיט), לא מצווה בפני עצמה.

מצה — יש לה קשר לסיפור (לחם עוני, וכו’), אבל היא בוודאי מצווה בפני עצמה — לא רק “כלי” לסיפור.

מרור — יש מחלוקת האם מרור הוא מצווה בפני עצמו, או רק חלק מההגדה — כדי שנוכל לומר “מרור זה על שום מה” — כלומר, הוא משמש ככלי לסיפור.

הסיבה — אולי אינה מצווה בפני עצמה, אלא דרך חירות — תנאי שהמצוות האחרות יהיו “בדרך חירות.”

מסקנא: במצה (ואולי מרור) שני ההיבטים קיימים בו זמנית — גם מצווה בפני עצמה וגם חלק מהסיפור.

סיום פרק ז’ ותחילת פרק ח’

השיעור בפרק ז’ מסתיים, ועוברים לפרק ח’.


תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה — הגדה, דרך חירות, הסיבה וד’ כוסות

הקדמה: סיום החלק הראשון — “דברים אלו נקראין הגדה”

דובר 1:

החלק הראשון היה מצוות ההגדה, נכון? זה הסתיים בהלכה ה’, שם נאמר “דברים אלו נקראין הגדה”.

אני לא יודע איפה מתחילה הגדה. איפה, איפה, איפה… אגב, “נקראין הגדה” איפה? הוא אומר משהו במקורות וציונים? “נקראין הגדה”. איפה, איפה עומד המילה הגדה? אני יודע, שמעתי על הגדה של פסח, אבל האם זה מקור? “הנה נקראין הגדה”.

הוא אומר בפסחים קי”ו. איפה הוא אומר בפסחים קי”ו? סתם פסחים קי”ו? בואו נראה פסחים קי”ו.

לא, בדרך כלל כשהרמב”ם מתרגם מילה, הוא הולך על אולי קטע גמרא. זוכר שהרמב”ם, אף על פי שהוא אומר שאין צריך ללמוד גמרא בתוך ספרו, אנחנו צריכים להבין פשט בגמרא לפעמים.

מקור הלשון “הגדה” בגמרא

דובר 1:

הלשון “הנה נקראין” פירושו לומר מה העולם קורא הגדה? העולם יודע, כשאתה אומר הגדה, אדם יודע מה זה. זו העיקר הכוונה.

הוא אומר לעיין בקי”ו, אבל אני לא רואה את המילה הגדה. בואו נראה, הגמרא משתמשת במילה הגדה. כן, שומע? אה, זה יש הרבה יותר מאוחר. כן, הוא כבר אמר את זה, הוא כבר אמר את זה בעצם בפרקים הקודמים.

בקי”ו עמוד ב’ עומד למשל בגמרא, “עקירת השולחן, ואין עוקרין את השולחן אלא לפני מי שאומר הגדה”. ו“אפילו עניים שבישראל לא יאכלו עד שיסבו”.

בקיצור, הלשון “אומר הגדה” היא לשון הגמרא. שומע? לשון מעניינת. אומרים הגדה.

דיון לשוני: “הגדה” לעומת “סיפור”

משמעות השורש ה-ג-ד

דובר 1:

אבל, הגדה פירושה גם רק דבר שנאמר. הגדה פירושה לספר. “והגדת לבנך”. זה התרגום של המילה הגדה.

והגדה זה כמו “מספר”? “סיפור”? יש בכל זאת “למען תספר”, ויש בכל זאת “והגדת לבנך”. אני לא יודע מה פירוש “תספר” בתורה.

אני יודע שהמילה “הגדה”, “להגיד”, ה’ ג’ ד’, פירושה תמיד, אם אני זוכר בתנ”ך, פירושה תמיד לספר. לספר במובן, לא שאני מספר פסוק. פירושה תמיד דבר שיש לו תכלית.

זה שונה מ”ויאמר”. “ויאמר” לא חייב להיות, אתה יכול לומר, אבל אתה כבר יודע. הוא אומר כדי לומר. “ויגד” זה תמיד אני מספר לך משהו שלא ידוע לו.

אתה תהיה טוב מאוד בתנ”ך, אתה תראה תמיד. זה כל הרבה איך הוא הולך, זה… כן, תמיד “ויגד לו”, זה… מגיד הוא חדשות מספר, שלא ידעו. זה התרגום של המילה הגדה.

אבל המעשה היא, אתה אומר שבהגדה לא מגיד את ההגדה, אומרים את זה…

משמעות השורש ס-פ-ר

דובר 1:

“והגדת לבנך” זה אולי… אני חושב שהרמב”ם הוא זה ש… הרמב”ם אומר בכל זאת “לספר יציאת מצרים”, הוא מביא את המילה “לספר בניסים ונפלאות”. אני לא יודע אם עומדת המילה “מספר” לפני הרמב”ם.

זה הרמב”ם הביא לא את המילה “להגיד”, אלא “לספר”, כי כנראה ההוא אינה לשון של מצוה, זו לא המצוה “להגיד”, אלא “לספר”.

אני חושב ש”סיפור” בתורה פירושו בדרך כלל גם שיחה, כמו שעומד… לדבר ולשוחח, כך אני חושב. זה לא סתם… “ויספרו”? לשוחח? אני מחפש איך “ספר” פועל… “לספר”… לא.

“ויספר העבד”, מה זה עושה ביחד? “ויספר העבד ליצחק”. אני לא יודע, מה ההבדל בין “ויספר” ו”ויגד לו”? אתה חושב “ויספר משה לחתנו”, “ויספר לעם”. אני לא יודע מה הלשון של “מספר”.

ס-פ-ר: count ו-recount

דובר 1:

אה, המילון האנגלי אומר ש”ספר” יכול לומר שני דברים: “count”, כן, שתיים שלוש חשבון, וזה יכול לומר “recount”. “recount” פירושו אתה מספר מעשה באנגלית, “recount”.

אני לא יודע איך אפשר לומר את אותו שורש באנגלית, “recount”. מה הקשר? כי זה גם לזכור דבר אחד אחרי השני, וזה שונה מסתם לספר. אולי זה יותר כך אריכות, דבר שהוא אחד אחרי אחד. אולי זה הקשר.

אולי אפשר לומר כך שהגדה יכולה להיות על דבר אחד, סיפור חייב להיות אולי מעשה ארוכה, יותר מדבר אחד, כאילו אתה מספר את זה.

ואגב, גם ביידיש, לספר, אתה יודע? יש לספור ויש לספר. מה זה לספר עם לספר? זה אנגלית count ו-recount. כאילו…

דיגרסיה: “ספר” מלשון גבול

דובר 1:

ראיתי בשבת ב”אור לשמים הקדוש” כאן, שהתורה נקראת ספר מלשון ספר, מלשון גבול. זו לא התורה שרציתי לומר, מה שעומד שם שהתורה היא גבול ל… גבול ליצר הרע, אני לא יודע, אתה יכול לעיין בזה.

אבל ספר מלשון גבול הוא לכאורה לא ב… אולי בארמית? “הרי הספר”? אני חושב שזה ארמית, ספר. כן. וזה עומד… לא, בספרים פסיכים. אני לא יודע באיזו שפה זה. ספר. זה מקום. “עד ספר הר הקידר”. אני לא יודע. ספר הר הקידר יכול לומר הגבול של הר הקידר. ספר יכול גם לומר סתם מקום, זה יכול גם להיות.

ואפשר לומר שאם ספר… אפשר לומר, בלי שנאמר שזה בדוי, אפשר לומר שמספר הוא כמו גבול, כמו גבול. כל כך. זו כמות מוגבלת, לא אין סוף, יש לזה סוף.

חזרה לענין: “דברים אלו נקראין הגדה”

דובר 1:

קיצור, מעשה. לא, לא, כבר למדתי על יציאת מצרים. בכל אופן, זה נקרא הגדה. בסדר.

אה, הוא מתכוון לומר שכשעומד בגמרא “מי שאומר הגדה”, הוא מתכוון לכל הדברים האלה. זו לכאורה הנקודה. יכול גם להיות שהעולם קורא לזה הגדה, אני לא יודע למה הוא היה צריך לומר שהרמב”ם מתרגם מילה, הוא נכנס לדברים כאלה.

יכול להיות שלפני זה הולך הסדר עם עשר אותיות, עם סימנים, כדי שזה יתאים למילה סיפור של לספור, של לספר.

דובר 2:

מה הם הסימנים?

דובר 1:

אה, אתה מתכוון לסימנים שאנחנו אומרים, קדש ורחץ? החמישה עשר. זה חמישה עשר? קדש זה לא חמישה עשר? עשר, לא. קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא מצה, מרור, כורך. חמישה עשר. בסדר.

החלק השני: להראות את עצמו כאילו יצא — דרך חירות

הסיבה וד’ כוסות כביטוי דרך חירות

דובר 1:

אחר כך אמר הרמב”ם, החלק השני הוא שיש ענין של להראות את עצמו כאילו יצא, שלומדים מ“ויוציאנו ה’ משם” וכו’, משום שהקב”ה רוצה אותנו.

ולפיכך, אמר הרמב”ם, יש שני דברים שיוצא לא צריך לראות. אחד זה הסיבה, שזו דרך חירות, ובזה מראים שזו דרך חירות. דבר שני של דרך חירות הוא לשתות ד’ כוסות.

נכון? למדנו את זה שבעוד מעט הלכה מאוחר יותר עומד ברור שהחירות של ד’ כוסות מתבטאת בכך שלא שותים את זה בבת אחת. כן? סתם לשתות זה דבר אחד, אבל לשתות בסדר, כמו בן חורין, בזה הוא מראה את חירותו, כן? הוא שם מוזיקה יפה, ובד’ כוסות הוא מראה את חירותו. רואה שד’ כוסות זה גם ענין של להראות חירות.

מה זה קשור להסיבה? זה מתחיל עם הסיבה, נכון? אם לא שתה עם הסיבה זה גם יוצא ידי חובה.

“אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב”

דובר 1:

לא, במשנה עומד, “אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב”. מה זה “עד שיסב”? נראה שהשתייה היא באופן דרך חירות.

אבל לא, יכול להיות ש”כאילו” זה לוקח יותר זמן, זה יותר כמו קביעת סעודה, כמו שאני חושב שרבי יחיאל מאיר אמר. ש”עד שיסב” פשט הוא שיושבים, לא לתת משקה וללכת הלאה.

לא, תלמיד חכם הוא בדרך כמו משרת, המשרת כשהוא מגיש, הוא תופס. אבל דרך חירות, לכן רואים שד’ כוסות על הסדר היא דרך חירות, כי יושבים, הולך זה קידוש, הולך זה ורחץ, כל סדר.

מתחיל החובה של מצה רואים שההתחלה היא הפוכה, להראות שמה שתראה שזה לא חובה של אכילה, ואחר כך תראה את דרך החירות האמיתית.

ובעניי ברוך עומד שעני, משום עני, נכנס לאכול סעודתו עד שלא גמר, כן? זו אחת השפלויות שם, שלא לוקח זמן. בסדר, פשוט כי אין לו הרבה לאכול. זה טוב. כי כאן, אפילו עני שבישראל יעשה לעצמו הרבה לאכול, ייקח ארבע כוסות, יעשה כל אריכות, יישב.

אז אלו שני הדברים שצריך לעשות כדי להראות חירות, לכן אפילו עני שבישראל, הסיבה חשובה, וכאן שיעור. אחר כך הוא אומר, ועוד הרבה דברים, לא הכל מסודר, אני מנסה לתפוס.

הלכות הסיבה: מי, איך, מתי

דובר 1:

בסדר, כאן יש לנו הלכות של הסיבה. מי צריך לעשות הסיבה, ואיך צריך לעשות הסיבה, נכון? ומתי צריך לעשות הסיבה. מי, איך, מתי.

מי צריך הסיבה?

דובר 1:

מי? התשובה למי היא כל אחד, אפילו עני. אשה לא צריכה, אלא אשה חשובה. בן אצל אביו, השולחן ערוך אומר שהוא צריך כן, אבל תלמיד לא צריך, אלא ברשות.

איך?

דובר 1:

איך? לא על היד הימנית, או על פניו גם לא.

מתי?

דובר 1:

ומתי? כשאוכלים את המצה ואת הכוסות. כל השאר טוב, אבל לא צריך.

“כל המרבה לספר” — הרחבה כדרך חירות

דובר 2:

מה פשט של מרבה בסיפור?

דובר 1:

כי זה מראה יותר דרך חירות, כמו כל המרבה לספר. אז, הרחבת הסיפור לא אומר שמגיע לו מחמאה, אלא הוא יותר איש חשוב, הוא יותר יהודי יפה. לא, זה לא בהלכות. אני חושב שאותה סיבה.

מאיפה לקחנו את הרחבת ההסיבה מרות? מה עומד שם? אין לי מושג.

אז, אבל בקיצור, איך אמרת את המקור של הרחבת ההסיבה לאכול כל סעודה בהשענה? כך המנהג, מאיפה רואים את זה?

מעניין שאותו דבר בדיוק אומרים על מי שמרבה בסיפור יציאת מצרים. זה לא אותו דבר בדיוק, כי הפשט הוא שהוא מראה שהוא אוהב את הרחבת הסיפור. הוא מראה שהוא אוהב את הרחבת הסיפור.

הוא מחבב את ההרחבה, הוא בקי בהרחבת סיפור יציאת מצרים. הוא מראה שהוא יותר… איך ה… אני אגיד לך אחר כך, יש חלק.

גמרא פסחים: על אילו כוסות צריך הסיבה?

דובר 1:

הגמרא אומרת כך, שמע, אני רוצה לומר לך קטע גמרא. כוס ראשון צריך הסיבה או לא צריך הסיבה? כן, היו כאלה שאמרו שצריך כן, היו כאלה שאמרו שלא צריך.

מה ההכרעה? זה תלוי באילו שתיים. אחד אמר שהשתיים הראשונות הוא עדיין לא יצא, ואחד אמר… אמרי לה להאי גיסא, השאלה היא על אילו שתיים, ואחד אמר הפוך. באה הגמרא ואומרת שצריך לעשות שתיהן.

כן? מנסה אני הכל… כן. שמע מה הגמרא אומרת. מה הצד שרק השתיים הראשונות צריך לומר? כי בהתחלה בכל זאת מתחיל בחירות. אחר כך, מאי דהוה הוה, זה כבר היה.

הצד שרק השניה, כי הוא כבר היה… הוא כבר מוכר עם היכולת של גילוי ושל לשמוח עם תורה. מאי דהוה הוה, אומרת הגמרא, אם לא היה לך, מאי דהוה הוה. אבל אם יש לך הפוך, היית מכבד, ואחר כך נפלת, אבל הכלל הוא, מודה שיש מצוה של, אומרת הגמרא שאם אחד משני הספרים צריכים לעשות שניהם. זה ה…

בקיצור, מביא הירושלמי שדרך העבודה היתה,

הסיבה במצה, מרור, וד’ כוסות — שיטת הגמרא ומחלוקת הראשונים

הגמרא בפסחים על הסיבה

ואני רוצה עכשיו להניח את השיחה.

הגמרא אומרת כך, שומע? אני רוצה לומר לך קטע גמרא. כ”ח. מצה צריך הסיבה, ומרור אין צריך הסיבה. ויין, היה אחד שאמר צריך כן, אחד אמר לא צריך. מה ההבדל? תלוי אילו שתיים. אחד אמר שהשתיים הראשונות הוא עדיין לא יצא, אחד אמר לא, הוא עדיין לא יצא. אמר להו ההוא סבא, השעתא קא בעי חירות, ואחד אמר הפוך. אומרת הגמרא, צריך לעשות שתיהן. אה, כן? שלוש כוסות… כן? שמע גמרא.

כי מה אומר מי שאומר שצריך את השתיים הראשונות, נניח? כי בהתחלה הוא סובר שמתחיל לחירות, אחר כך, מה דהוה הוה, זה כבר היה. זה נגד החירות מגלות ומפנייתו. מה דהוה הוה, אומרת הגמרא על האפיקומן לשתות, מה דהוה הוה. ומי שאומר הפוך, שקודם זה עדיין עבדים היינו, ואחר כך יצאו. אבל הכלל הוא שמודה שיש מציאות כזו של… אומרת הגמרא, כיוון ששתי הסברות צריך לעשות שתיהן. זה ה…

מעשה: סדר ב-ICU — הפוך מדרך חירות

היה לי פעם סדר שהיה בדיוק הפוך מדרך חירות, ואני מבין מה הוא מתכוון. הייתי ב-ICU לפני שנתיים, הייתי יכול להוציא ספר תשובות, כי בכל מיני… אם עשו את זה ואת זה בין כאן לכאן, בין כרפס לזה. כי כשאשתי התעוררה קצת, אמרתי, “איתך שתיתי כוס, וחשבתי להמשיך.” בינתיים הייתי צריך ללוות את בתי למקום שישנו, כי זה לא היה ההלכה, היינו הולכים לרבי, היינו תופסים, כאן תפיסה, שם תפיסה, כמו שעושים בהקפות. זה בכל זאת של קביעות, יושבים במקום אחד.

שיטת הרמב”ם בהסיבה

אה, כן, קודם זה בכל זאת רבי יוסי, סיבה, סיבה סימן. אה, אני רוצה לראות שערי חידושים, הוא לא אומר. ילדים, זה בא מהגמרא. אתה בקי בגמרא? למשל, אני רוצה לדעת הלכה למעשה, אם מישהו רוצה כן לעשות הסיבה במרור, עומד “אין צריך הסיבה”. ובהגדה, אני יודע, אני יודע, עומד שלא צריך להסב במרור, כי זה זכר לשעבוד, וכן הלאה. אבל הגמרא לא נראית כך, נראה שזה רק לא חיוב.

אבל אם אתה לומד רק רמב”ם, כן, הרמב”ם אומר שמחויב הסיבה בשעת המצה והכוסות. אם רוצים לכלול הכל, צריך בכל זאת לכלול במרור, לא? מבין בכל זאת כזה? אני רוצה לשאול אותך, האם זה נכון? כך הייתי רוצה שתהיה ההלכה, אבל אני לא יודע אם זה אמת. הייתי מאוד רוצה כך, כי נראה שההסיבה היא החירות, שזה עוד ריבוי בסיפור.

הסיבה כדרך של “כל המרבה לספר”

כן, זה פשט טוב. כי אני אומר בכל זאת “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”, מעשיות המלך, מה שזה לא יהיה. אבל זה לא פשט רע, כי זה אותו מסע כמו שאמרת קודם. שאתה אומר ש”כל המרבה לספר” זה עוד דרך של סיפור. אז יכול להיות ש”כל המרבה לספר” שעומד שם יכול לומר שני דברים: זה יכול לומר מרבה יותר סיפור, או דרך דרכים אחרות, דרך השענה, דרך ריקוד, דרך לעשות עם ה… כן, כך היהודים יצאו ממצרים. זה הכל “מרבה לספר”, לא יותר מילים, אבל יותר ענינים, יותר דרכים של לבטא את זה.

קושיא: האם מותר להשען בהגדה?

אני רוצה לדעת אם מותר לשבת, אם מותר להשען בהגדה. כל דברי סופרים, דברי סופרים זה ספר יפה על הפרקים. כן, דברי סופרים, רבי צדוק. כן, מהטהורים. לא, הוא אומר בברכה.

מחלוקת הבריסקר רב: תוספות וראש נגד רמב”ם בגדר הסיבה

תוספות והראש, רואה הבריסקר רב, כולם בפשט. אני רואה את הבריסקר רב בזה, הוא עושה חילוק בין רש”י ורמב”ם, הבריסקר רב עם ממשיכיו, ר’ שלמה זלמן יש לו שיחה על זה, עושים כאן מחלוקת בין תוספות ורמב”ם, שתוספות לומד שהסיבה היא דין במצה וד’ כוסות, שכדי לעשות את מצוות מצה וד’ כוסות כתיקונן צריך לעשות את זה באופן הסיבה, אבל הרמב”ם רואה את זה רק כענין נוסף של מצוה של דרך חירות.

איך הוא רואה בתוספות אחרת? הוא מציין, אני לא יודע מי, חידושי הגרי”ז עצמו, “ולא כתוספות והרא”ש”. איפה התוספות והרא”ש? אני לא יודע.

נפקא מינה מהחילוק

מה הנפקא מינה? האם זה דין בפני עצמו או דין במצה וד’ כוסות? מה צריכה להיות הנפקא מינה? אני לא יודע. נניח מישהו שהוא חולה שלא יכול לשתות ד’ כוסות, או לא יכול לאכול מצה. הרמב”ם בכל זאת לא מביא בכלל מרור שצריך “לא להסב על המרור”. שלא צריך, זה בכלל לא חסר פירושו.

הסיבה במרור — השאלה אם מותר

תרגום לעברית

אני חושב שהוא מביא את המרור גם כן. זה מעורבב, אתה נמצא כאן באמצע משחק של מעשה מתי שהיו עבדים. אבל האמת היא לא כך. האמת היא פשוט שאתה צריך לזכור, כל העניין שמרור הוא “שמררו” זה לא פשוט פשט. פשוט פשט הוא גם טעם של חירות, אמת? אתה אוכל את זה כמו דבר טעים, עם מצה אוכלים כמו פיקל. פיקל הוא שיעור של מקולקל. אז, ממילא אפשר בטח ללכת כך.

חידוש: מרור הוא גם טעם של חירות

אני הרי סברתי ש”על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו”. זו דרשה. התורה נתנה לך סנדוויץ’ רגיל, אבל הוא אמר, “דרך אגב”, כל החלקים של הסנדוויץ’ רמוזים על משהו. זה רמז, אבל בגלל זה לא צריך לאכול לפעמים, אני לא צריך לאכול לפעמים, אני צריך את הקרויסן. עדיין לא נראה כמו רגיל. כמו שאתה אומר כאן פעם אחת, צריך אחד רע ל… כל הנשום שלנו, יקי חשיבות, זה מילה ידועה, אמרתי שכל נשותינו חשובות. ולכתחילה יוסף כל עסיד, כך אומרת הדרמה מעריבר ערנשט, מעריבר… אני אומר כבר, אני לא רוצה שמישהו יאמר בכלל שלא צריך את המרור. על מה אני אומר כך? לא מתכוון לזה. אני לא יודע. ראשית המרור עומד לומר. אבל במרור לא עומדת החנארה של אני לעני בעלי הסייבה. אה, אומרים את זה בריט, עליו, רוצף כאן, ספרשעוי שיין, אני לא רוצה לא. ושם בסיפא ותפי אחד ה סיפא א. אייסיג, אה, אה, עומד שם מפורש שהמצה צריך לאכול בהסבה, והמרור עומד שם מפורש שאם רוצה לא לאכול בהסבה, צריך לאכול? כן, אז גם בהסבה. כך עומד שם מפורש ב, ב, בברייתא, אני יודע. פשט הוא שלא צריך. למה הכנסתי את עצמי רק להסבה? זכר לחירות. כאן מה שאומרים כן.

משנה ראשונה: למה לא מונים סיפור יציאת מצרים ב”אלו דברים שאין להם שיעור”?

יש ספר משנה ראשונה על משניות בפסחים, שואל הוא למה במשנה של “אלו דברים שאדם יוצא בהן” לא מונים את סיפור יציאת מצרים? זו מצוה דאורייתא, ואין לה שיעור, כמו שכתוב “כל המרבה הרי זה משובח”. שוב, “אלו דברים שאדם יוצא בהן”, למה לא מונים שם? לא שם עד הבוקר או משהו? לא, “כל המרבה הרי זה משובח” יכול אחד… אוקיי, לכאורה כל הדברים שם שאדם יוצא בהן, נגמר פעם כשאדם צריך… תלמוד תורה אפשר כל יום, ודברים כאלה. זה אחרת, דבר שממילא עושים אותו, אז זו מצוה, מצה עם יציאת מצרים בלילה, פירושו בלילה. אוקיי, זה עניין.

בקיצור, כאן כתוב שאפשר כן, אם רוצה אפשר כן להיכנס לשאלה, צריך לתת.

קליות ואגוזים — דין ביום טוב

למה הוא שואל? הרמב”ם אומר שבכל יום טוב צריך לשמח את האישה, לקנות בגדים, ואת הילדים צריך לתת קליות ואגוזים. נו? אז לאו דווקא הקליות ואגוזים של ליל הסדר הם משהו מיוחד, זה דין ביום טוב. זה דין ביום טוב. אוקיי, מרור. בקיצור, שיכנסו עם המרור, אני לא יודע.

אוקיי, בואו נמשיך. אוקיי, טוב מאוד. לא מצאתי עיקר הדין של זה. לא מצאתי על זה. אוקיי.

ד’ כוסות — מזיגה ו”ראוי”

אומר הקדוש… אוקיי, עכשיו, ד’ כוסות. גם אחרי השתייה, צריך להיות מזיגה כדי שיהיה ראוי.

ואחרונים מסוימים רוצים לומר שממה שכתוב “ראוי” פירושו שלא צריך ללכת עם ההלכה של כל הראוי לגבי מזבח, אלא זה סוג של “ראוי” שהאדם יהיה לו טעם. ממילא אפילו דברים שאינם ראויים לגבי מזבח,

הלכות ד’ כוסות, חרוסת ומרור

הלכות ד’ כוסות — מזיגה וערב

דובר 1: אוקיי.

אומר הקדוש… אוקיי, עכשיו, ד’ כוסות, גם צריך לשתות, צריך להיות מזיגה, כדי שיהיה טעם ושיהיה ערב. אחרונים מסוימים רוצים לומר שמההגדרה של ערב פירושו שלא צריך ללכת עם ההלכה של כל הראוי לגבי מזבח, אלא צריך להיות ערב שלאדם יהיה טעם. ממילא, אפילו דברים שאינם ראויים לגבי מזבח אבל כן יכולים להיות טובים לליל הסדר, כי זה לא כמו דין כוס של ברכה שיש לו הלכות שונות שזו חשיבות הכוס. כאן העיקר שצריך להיות טוב לך. פירושו שיוצא שבפסח יכול להיות יותר קל לשתות מיץ או מיץ ענבים מאשר בשבת, עם החשבון הזה. המילה ערב, ערב פירושה עבור האדם.

אוקיי. כאן יש שיעור של רוב רביעית, פירושו לא רביעית, רבע רביעית יוצא. וזה מדויק מאוד בפשט הרמב”ם, כי הוא אומר גם “תקנו יין לפי דעת השותה”, לא שיש איזה דין שיין מסוים חשוב יותר, יש דין שיין מסוים חשוב יותר לשתות מאשר האות ל’. כאן אפשר כבר לדון, פירושו שמיץ ענבים בכלל לא יין, אבל דברים אחרים פסול כי זה לא ראוי לנסך על גבי המזבח, ולא פשוט שזה לא יין, אלא שאין לו החשיבות בגדרים התורניים. ראיתי שהרמב”ם מביא שיש מחלוקת על זה, אפילו בקידוש. אהא.

ברכה על כל כוס

הגמרא כתובה שצריך לעשות ברכה על יין. כן. אומר הרמב”ם שעל כולם לא עולה הברכה, הוא אומר שלא צריך לעשות בורא פרי הגפן. הגמרא כתובה שצריך להיות ערב, יין כי יסעד, אבל הרמב”ם לא מביא את ההלכה. הרמב”ם לא אומר כלום. הרמב”ם אומר שצריך לעשות ברכה על כל כוס. הרי יש ארבע כוסות, ראשונה קידוש. לכל אחת יש ברכה משלה, הוא לא מתכוון לבורא פרי הגפן. יש עוד ארבע ברכות אחרות שאומרים עליהן. פשוט שכדי היין בא עם זה כל כך טוב, זה כמו שיר על היין. על הראשונה אומרים, על השנייה אומרים, על השלישית מברכים, על הרביעית… זה גם על הלחם, על הלחם אומרים “לחם שעונין עליו דברים הרבה”, אבל על יין תמיד. כוסות יש אומרים עשרה ושמונה עשר, זה דבר כללי.

דובר 2: מה?

דובר 1: לא, אני אומר ששניהם יש להם משהו של לומר על, כולו כשזה מונח שם לפני עינינו, כולו זה ייכנס לדבר. אבל יכול להיות, כן, ‘כל יפה בשמים’. האגדה, אוכלים מצה שארוזה באגדה, שותים יין שמלא בשבחים.

דובר 2: לא, זה עסק קבוע, אבל כאן להיפך, על היין אומרים את…

דובר 1: אחד בעולם, אוקיי.

בין הכוסות

אוקיי, אז, בינתיים בין הכוסות, לא שותים אלא בין השלישית והרביעית, חס ושלום למה?

דובר 2: למה.

דובר 1: אוקיי, עד כאן הלכות ד’ כוסות, הוא אומר למה.

דובר 2: למה המפתח שלי הוא שרבי לא ישתה?

דובר 1: עד שגומזא שכר יהיה, אוקיי?

דובר 2: יש לי כבר פשטים אחרים.

דובר 1: אוקיי. כן.

הלכות חרוסת

בואו נמשיך. טוב, לפני אלף חרוסת, מה הם יגידו על הלכות חרוסת?

רמב”ם: חרוסת מצוה מדברי סופרים.

דובר 1: נופל לי שזה אותם דברי סופרים שיש להם ‘עשרה בננות בצר להחדה’. העבודה של החכמים היא להקל. התורה נתנה לך מרור מאוד מר, לא כתוב ברמב”ם שהחרוסת יש לה משהו לעשות עם זכר המרור.

דובר 2: נכון, ברמב”ם לא רואים את זה.

דובר 1: אבל כן, אלו אותם רבנים שאוהבים להקל דברים, גם אותם רבנים שהמציאו עירוב, כאילו החכמים הקודמים אסרו. ובואו נעשה אותו עכשיו קל יותר. זה הוא אומר, לפני שיהיה, חשיבות, להקל לעם ישראל.

דובר 2: אבל אתה אומר שכאן לא כתוב.

דובר 1: כאן כתוב רק שזו מצוה בכלליות. לא כתוב שזה…

דיוק ברמב”ם — “מביאין אותו על השולחן”

דובר 1: זכר לטיט, שצריך להיות חרוסת על השולחן. הרמב”ם לא אומר שיש דין בתפוחים. אולי זו לא המצווה שאתה מבין. אולי זה כבר סתם, טבע. אבל מה שהוא אומר שהמצווה היא, כן, מביאין אותו על השולחן. הוא אפילו לא אומר שאוכלים אותנו יש דבר.

דובר 2: למה בדיוק? בגמרא זה לא לגמרי obvious שזה להסיר את החריפות וכן הלאה?

דובר 1: אתה יודע, אתה יודע. אני לא יודע. אני לא יודע גמרא. אני לא יודע דברים אחרים כאלה. אתה יודע, אתה יודע. אני לא יודע כלום. אני בקושי יודע מה כתוב ברמב”ם.

המתכון של רבינו מנוח

כן, אז אתה רואה ברבינו מנוח, אז אתה רואה שיש לו מתכון ארוך בדיוק איך עושים את זה, שוטפים אותו.

דובר 2: למה אתה אומר מתכון?

דובר 1: הרמב”ם גם אומר מתכון.

דובר 2: כן, אבל שוטפים נוטלין, שוטפים מנחין אותו, ודכין אותו, וכן הלאה.

דובר 1: הוא נותן לך מתכון מדויק.

אוקיי, ו… אני לא יודע. זו צרה צרורה איך הרמב”ם פוסק חרוסת, שזו מצווה, ו… אוקיי.

השאלה של רבינו מנוח — למה אין ברכה?

אז רבינו מנוח שואל שאלה, למה אנחנו לא עושים ברכה על החרוסת? אומר הוא, התשובה היא שזה טפל, זה טפל למשל אדם טובל בו. אוקיי, צריך לדעת שזה לא מסתדר עם רבינו מנוח…

דובר 2: הוא שואל, לולב רואים הרי, כן.

דובר 1: אה, אומר הוא, אבל על כל תלמידי, בלולב רואים גם שאומרים “על נטילת לולב”, אבל האחרים הם טפלים. מביא הוא דווקא ראיה שיש כן טפל ועיקר במצוות. מעניין. אבל זה מסתדר גם רק אם זה באמת טפל למרור. אבל אם זה סתם מביאין על השולחן וזו מצווה לעצמה, וכמו שאני רואה שלפרי מגדים יש דעה, כן, ראית את הדרך איך הקערה מסודרת. אומר הוא שאבל צריך לוודא שהחרוסת לפני הבשר והביצה, כי זו מצווה מדרבנן, ו”אין מעבירין על המצוות”, כי הוא הולך לוותר על…

דיון — חרוסת כמצוה להויה או מצוה לעשות

אממ, אז זה מסתדר דווקא, כן, אפילו אם חרוסת היא רק מצוה להויה, לא… אני לא יודע, אני לא יודע אם הרמב”ם יש… הרמב”ם אומר שאוכלים חרוסת, הוא לא אומר סתם “זכר לטיט”, הוא אומר “זכר לטיט”. כולם יודעים שחרוסת טובלים בה את המרור, ו”זכר לטיט” צריך להיות אחד טובל. אני לא יודע אם הוא מתכוון באמת ממש שאף אחד מאיתנו אוכל את זה. אני לא יודע, אני לא יודע. זה פשוט, החרוסת היא דיפ, ולא צריך אפילו לאכול אותה בכלל.

אוקיי, בואו נמשיך. שנית מרור.

הלכות מרור

כבר, זו הייתה החרוסת כמה שאנחנו יודעים להיום. עכשיו אנחנו הולכים ללמוד על מרור.

רמב”ם: מרור אינו מצוה מן התורה מצד עצמה, אהא, אלא היא תלויה באכילת הפסח. יש מצווה אחת לאכול, “לאכול בשר הפסח על מצות ומרורים”. אבל מדרבנן יש כן מצווה כזו, “לאכול מרור לבדו בזמן הזה אפילו אין שם קרבן פסח”.

מחלוקת ראשונים — רש”י ורמב”ם

כבר, ויש כאן מחלוקת גדולה בראשונים. רש”י אומר שכן, שאפילו בזמן שבית המקדש קיים ולא היה קרבן פסח, צריך עדיין לאכול מרור. אבל הרמב”ם אומר שזו לא סתירה, כי הרמב”ם אומר שאפילו בזמן הזה… לא, הרמב”ם אומר שזה תלוי באכילת הפסח מדאורייתא, נו.

דובר 2: שוב, אמרת שזה מדרבנן, שזה מדאורייתא המצה, המרור?

דובר 1: לא, השאלה היא אם זה היה מדאורייתא רק כשיש פסח, או בזמן שעדיין היה קרבן פסח ומישהו מסיבה כלשהי לא הביא קרבן פסח או הוא לא אכל את הבשר, אם צריך בכל זאת לאכול את המרור לבד כתשלום אכילת הפסח. אוקיי, אפשר אולי לשאול על הרמב”ם. דווקא, לאו דווקא הרמב”ם לא אמר כך. יכול להיות שהשאלה היא אולי הרבנן תיקנו את זה באמת אחר כך. צריך לדעת מתי הם עשו את התקנה.

דיוק בלשון הרמב”ם — “אין שם קרבן פסח”

אוקיי, אבל הרמב”ם לא אומר, הרמב”ם לא אומר שזה בזמן הזה. הרמב”ם אומר שזה בזמן שאין פסח. ודברי סופרים הוא אבל מצווה לאכול מרור לבדו בלילה הזה, אפילו אין שם קרבן פסח.

אז רואים כאן מהרמב”ם שיכול להיות בזמן הזה קרבן פסח בלשונו. הוא לא היה יכול להיות מביא קרבן פסח בזמן הזה. כן, זה צריך להוציא את המומחה שלנו ר’ צבי מוסקוביץ, כן. הוא ענה משהו. כי הוא עסוק, הוא מעלה על סטטוס איך אפשר להירשם. יש טופס איך אפשר להיות שותף בהמון על המצווה.

דיוק “לאכול מרור לבדו”

זה מעניין, כי אפשר לקחת אולי להיות מדייק בלשון “לאכול מרור לבדו” שהוא לא מאמין בטיבול בחרוסת.

דובר 2: הוא לא מתכוון, הוא מתכוון נפקא… כשהוא מדבר נפקא מקרבן פסח.

דובר 1: אבל כשהוא מדבר על הסדר, כן, מטבל בחרוסת. כן, אז הרמב”ם יודע גם שטובלים בחרוסת. יכול להיות “מביאין אותו על השולחן” פירושו שצריך להיות מונח על השולחן, דבר נוסף. לא שצריך להביא אותו אצל החרוסת, אלא שיהיה על השולחן, כמו דברים אחרים שיש שם להראות.

חרוסת כחלק מסיפור יציאת מצרים

אז איך זה לכאורה אולי פרט בסיפור יציאת מצרים? המצווה מדברי סופרים שמניחים אותו זכר לטיט, זכר לטיט הוא בטח עניין של סיפור יציאת מצרים, שצריך להזכיר את הטיט, אולי צריך להצביע על זה כשמדברים על הטיט. אז על זה מסתדר “מביאין על השולחן”. הוא מתכוון לומר, שלא תחשוב שזו רק מצווה באכילה, פרט באיך אוכלים את המרור, אלא זה דין בסיפור יציאת מצרים. הקערה היא הרי השולחן, כן, כן.

מהו מרור — זרעונים

אוקיי, מהו מרור? מורדים וממרים בתורה. היינו, מהם זרעונים כאלה?

דובר 2: אבל המורה לא אומר שנתחיל מיד לראות על המשיח.

דובר 1: חזרת היא… כן, חזרת, זה מה שקוראים לי חזרת. אתה יודע מה הם דברים, הם מישהו… כלומר צמחים, אני לא יודע.

מרורים — חמשת המינים והמחלוקת על טבעם

השולחן והקערה

דובר 1: זה השולחן שעוקרים אותו אחר כך בהגדה.

דובר 2: כן, הקערה היא השולחן. כן, כן.

זיהוי חמשת המינים

השאלה הראשונה: מהם המינים?

דובר 1: אוקיי. מהו מרורים? מרורים מורים בתורה. היינו, מהם? חזרת… אבל המרור הוא לא אומר. אבל מיד נראה על זה. חזרת היא… כן, כרייין? זה לא היה עם כרייין?

אתה יודע מה הדברים האלה באמת? כי עולשין בצמחים, אני לא יודע.

דובר 2: אני יודע שחזרת היא החסה.

דובר 1: אה, חזרת היא החסה, ומרור הוא מה שנקרא הכרייין. כן? אני לא יודע בטוח, אולי תמכא… כרייין זה פייק בכל מקרה.

אוקיי. הוא לא אומר את השמות מהי חזרת? אוקיי, אז צריך לדעת, חזרת הרי יש חמישה דברים: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, ומרור. ומרור. מהם כל הדברים האלה? כך.

אוקיי, אני יכול כבר לומר לך מה הם, אני יכול לשאול את ויקיפדיה. אוקיי.

דובר 2: מאי נפקא מינה? זה הרי הכול מהגמרא.

השאלה היסודית: מה פירוש “מרור”?

דובר 1: אני אומר, אם יש משהו שהשם שלו הוא מרור, למה לומר שמרור פירושו בכלל משהו אחר מזה? אלא אם כן מרור פירושו מה שיהודים קוראים מרור, לא שזה השם המדעי שחז”ל ידעו ממנו. אני אומר, אהא, מרור, אם יש איזה ירק שזה השם האמיתי בלשון הקודש, השם הישן הוא מרור, הרי פשוט שכשאומרים מרור מתכוונים לזה.

הזיהוי של רבי זוהר עמר

דובר 1: אוקיי, רבותי, בואו נשמע. אני אומר לך שיעור של רבי זוהר עמר, הוא מומחה גדול בצמחים בחז”ל. אז, מרור, פשוט, אומר הוא, כולם מודים, חזרת, כולם מודים שחזרת היא חסא. חסא פירושו חסה, בעיקרון.

דובר 2: חסא שהקב”ה חס עליו.

דובר 1: לא, כך היא הגמרא, לא? חס רחמנא עליה, משהו.

דובר 2: לא, שזה הרמז, חס רחמנא עליה. זה באמת בגמרא?

דובר 1: כן, כן, בירושלמי אני חושב שואלים הם.

עולשין, אומר הוא, זה ציקורי. אני לא יודע מה זה. אני לא מבין בזה. ציקוריום אומר הוא כאן בעברית. זה אומר הוא עולשין. אוקיי. זה סוג של חסה, גם איזה סוג של חסה.

דובר 2: אה, עושים מזה תחליף לקפה, אומר הוא.

דובר 1: אוקיי, תמכא, הוא אומר, זה בטח משהו אנדיב. אנדיב, אתה יודע מה זה אנדיב? זה דבר כזה שמשתמשים בו לתבלינים. אנדיב. אוקיי, מוכרים את זה בחנות. זה נראה ככה, זה דבר ירוק כזה.

דובר 2: כן, אני רואה.

דובר 1: הוא מביא שיטות אחרות. חרחבינא, אוקיי, יש שיטות אחרות. יש לו תמונות, אבל אני לא רואה את התמונות, לא יודע. חרחבינא, הוא אומר, הרמב”ם אומר שזה משהו כזה. איזה צמח בר? אונגרינגא לא יודע מה זה, לא שמעתי על זה. ארינגא פריטום, לא יודע מה זה. יש אולי שיטות אחרות. היו מנהגים שמשתמשים בזה דווקא למרור, שהוא מביא כאן, ארינגאן, ארינגאוס, משהו כזה זה נקרא.

יש שחולקים אבל, יש שחולקים ואומרים שזה מתכוון למשהו אחר.

מרור, הוא אומר, זה עוד סוג של חסה. כוזברא, כוזברא יוסטיקא, משהו סוג אחר של חסה.

דיון: האם “מרור” הוא שם ספציפי או תיאור כללי?

המשל של הרב מברעזאן

דובר 1: אני רוצה לדעת, כשקוראים לזה מרור, הפשט הוא שזה השם העתיק בלשון הקודש מרור? אם כן, צריך פשוט לומר שמרורים מתכוון לאותו מרור.

דובר 2: אה, אתה רוצה להבין את ההגיון של כל העניין. זו שאלה טובה. אני לא יודע את התשובה.

דובר 1: לא, פעם יש משהו שנקרא מרור, למה לחשוב שמרורים זה לשון רבים? מרורים מיני מרור, שיש דברים שדומים למרור? שזה מתכוון למשהו אחר ממרור? אם יש משהו שנקרא מרור, התורה תאמר “על מצות ומרורים יאכלוהו”, עם הדבר שנקרא מרור. או שהמרור הוא רק משהו שקוראים לו מרור כי יהודים אכלו אותו?

השאלה היא כך, כמו הרב מברעזאן, האם כי הוא גר בברעזאן, או כי הרב מברעזאן היה רב? והמרור, האם זה אומר את מה שיהודים אוכלים וזה ידוע כמרור, או שיש שם מדעי עתיק שנקרא מרור? אני מאמין שאם היה משהו שיש צמח בלשון הקודש שבלשון הקודש נקרא מרור, היו אומרים שזה בטח מה שהתורה אומרת מרורים. באשכנז החזיקו שמרור הוא דברים אחרים בכלל לפי השיטות. הישועות יעקב בטח אומר שזו שיטת הרמב”ם.

שתי אפשרויות בפירוש “מרורים”

דובר 1: יכול להיות שיש על זה לכאורה, לכאורה זה על כמה וכמה שיטות. יש שאומרים שמה… שיוצאים בעצם בכל עשב מר. מרורים זה תרגום עשבים מרים. זה לא שם של עשב, אלא זה מתכוון למרירות. מרירא. והמשנה אולי רק דרך אגב מצאה ש… או יכול להיות שמרור מתכוון למין מסוים, ויש עוד מרורים, הרי כתוב, יש עוד כמה שנקראים כך. לא הפשט שכולם חמישה, אלא הם נקראים מרור. כן. אבל אולי יש אחרים שאומרים שזה לאו דווקא.

המחלוקת בין רמב”ם לרש”י/רמ”א

המנהג עם חזרת באשכנז

דובר 1: אנחנו שאנו נוהגים לאכול דבר ש… אוקיי, אלה מאיתנו שאוכלים חזרת, כבר לא אוכלים חזרת בגלל החומרות. הגמרא אומרת הרי “מצוה בחזרת”. חזרת מתכוון לחסה, סלט. נכון, הגמרא אומרת “מצוה בחזרת”, הגמרא אומרת שהעיקר הוא החסה. נו, אז טוב מאוד. אבל הזקנים שלנו היו כולם אוכלים חזרת. גם חסה היה קשה להשיג, והיה קשה לבדוק. אז נעשה על זה שכל דבר חריף יוצאים בו, כי זה נראה מצמחים.

דובר 2: ואם זה מתכוון למרירות, למה חסה תהיה בגדר?

דובר 1: שומע? שני פירושים יכול מרורים להתכוון. או שזה יכול להתכוון לשם של מין צמח, שנקרא מרורים? ומה כתוב כאן על המרור? אז איך כל הדברים האחרים בסדר? יכול להיות שהדברים האחרים הם ממשפחת המרור. כך אני רואה בשמות האנגליים שלהם, כמה מהם יש להם את אותו השם. הם כולם מאותה משפחה. אבל לא כולם מאותה משפחה. ותמכא לא כולם. לא כולם, אבל כמה מהם. צריך לדעת את האחרים, איך האחרים נכנסים. אבל אם מרורים מתכוון לדברים מרים, זה לא מתכוון לשם מדעי למין ירק, דברים מרים, אז השאלה למה יוצאים בכל דבר אחר מלבד חזרת?

שיטת רש”י: “כל עשב מר נקרא מרור”

דובר 1: תראה, תראה, הוא מביא כאן את המחלוקת. כאן הרמב”ם משמע שיש חמישה מינים, אבל הרמ”א אומר בפירוש שאפשר לקחת הכל, שהוא אומר רש”י לא מסכים, כל עשב מר נקרא מרור.

דובר 2: אה, כך אומר רש”י? זו הגירסא? כל עשב מר. נו, חזרת היא עשב מר?

דובר 1: כן. חזרת לא עשב מר, זה דבר אחר לגמרי, זה ירק חריף, זה לא עשב מר. ראיתי את שיטת התוספות, זו הרי שיטה. אפשר אפילו יותר לשמוע שחסה היא עשב מר. יש לה מרירות מסוימת, חסה, כן? יש לה קצת טעם מר. חרוסת זה דבר אחר, זה דבר חריף. זה גם לא עשב, זה גם לא עשב, אלא אם זה כן עשב גדול יותר.

דובר 2: אפילו רמב”ם אומר שיש חמישה, לא כתוב בתוספות. יש אחרים, כן או לא, מי אומר?

דובר 1: הוא מביא כאן… מה שהוא אומר הוא אומר, למעשה אני לא משוכנע. מי אומר כמוך?

וגם אוכלים גם אוכלים, מערבבים ביחד, כזית יוצא.

קיצור למעשה, זו שאלה. טוב מאוד, צריך לדעת, הרמב”ם לכאורה הרמב”ם מתכוון שיש מינים מסוימים לעשות, והם מתכוונים למרירות. צריך לדעת, אם שלקו או כבשו כבר לא כשר, אפילו אתה לא מחכה דווקא למרירות.

שלקו או כבשו — אינו יוצא

העיקר של מרור הוא הטעם המר

דובר 1: זה צריך להיות מר. הגמרא אומרת הרי, “טעם מרור”, טעם גלות מרה. מזה זה נקרא מרור, לא? זה לא סתם ספריי שתרגיש לא טוב. זו לא שאלה.

יהיה לו חיים מרים, והוא אוכל דברים מתוקים והוא אומר שהוא יוצא.

הדין של ערבוב וכיבוש

דובר 1: זה צריך להיות לחם. אפשר גם לצאת בחמשתן כאחת, קצת מכל אחד, כזית שמורכב מכולם. והכלאים זה אפילו יוחס. אבל שלקו או כבשו אינו יוצא. למה לא? אם אתה אומר שזה לא מר, זה מעניין, כי חז”ל הרי אמרו שצריך לטבול בחרוסת כדי להסיר מהחריפות.

דובר 2: אנחנו עדיין לא דיברנו כלום על חרוסת.

דובר 1: אוקיי, אוקיי, לא קרה כלום. אני רק רוצה לומר, אחד חושב, “אה, יש לי דרך טובה יותר להסיר את החריפות, אני אכבוש אותו.” אז הוא לא יצא. זה צריך להיות חריף, וצריך לממתק אותו קצת. זה צריך להיות חריף, וצריך לממתק אותו קצת.

לא ראיתי בדינים, ואפשר לכבוש ד’ אמות או מה שזה לא יהיה. אם אתה מוציא לגמרי את החריפות, זה לא כשר. זה צריך להיות שם במשנה.

מעשה: הטראומה עם חזרת מרה

דובר 1: יהודי סיפר לי את הטראומה שלו, שאביו אוכל חזרת מרה מאוד, והוא תמיד פותח את המיכל שיצא קצת, ואביו תופס אותו וכועס עליו. צריך לומר לאביו שהגמרא מביאה שמסירים את זה, שמסירים את המינים. רואים הרי תורה, שאתה רואה בגמרא לא כמו אלה שאומרים שצריך דווקא את המינים.

כל המוקדם במשנה מוקדם לאכילה

דובר 1: אבל הגמרא מונה, “כל המוקדם במשנה…” לא, זה בסדר, זה הגהות מיימוניות כאן במקום, “כל המוקדם במשנה מוקדם לאכילה”. בין חמשת הדברים, הטוב ביותר הוא חזרת. אם אין לך, הולכים… קשה לומר כך. כי הרמב”ם מביא כאן שמרור הוא בסוף. מרור הוא המרור עצמו.

אז, אפשר לומר שמרור הוא גם מרור, אתה יודע מה? לפעמים מרור הוא גם מרור, אבל אין משהו אחר.

סיום פרק ז’ – מרור, חרוסת, והיחס בין מצוות ליל הסדר לסיפור יציאת מצרים

סדר הקדימה בין חמשת מיני מרור

דובר 1: לא, זה… אני מצטער, זה הגהות מיימוניות כאן במקום. חלב מוקדם, והמוקדם מוקדם לאכילה. בין חמשת הדברים, הטוב ביותר הוא חזרת. אם אין לך, הולכים… קשה לי לומר כך, כי הרמב”ם מונה מרור בסוף.

דובר 2: אוקיי, לא משנה.

דובר 1: מרור הוא הרי מרור עצמו.

דובר 2: לפעמים מרור הוא גם מרור, אתה יודע מה? לפעמים מרור הוא גם מרור. זה לא כל כך שונה.

דובר 1: בסדר, בוא נמשיך.

מצוה בפני עצמה או חלק מהסיפור? – חקירה ביחס בין מצוות ליל הסדר

דובר 1: מהמצוות יש שהן מצוה בפני עצמה, או שהן חלק מהסיפור. למשל חרוסת זה מאוד ברור, לכאורה זה עניין של חלק מהסיפור. אבל אפילו המצה רואים שיש קשר לסיפור, אבל זה בטח מצוה בפני עצמה. כלומר, הן לא רק כלים לסיפור, הן מצוה בפני עצמה. אבל מה שמעניין, הן שניהם בו זמנית. הן גם אותו דבר עם ההסבה. הסבה לא יודע, כאילו שאר המצוות יהיו בדרך חירות.

דיון: האם חזרת היא מצוה בפני עצמה או חלק מהסיפור

דובר 2: מה אומרת המשנה?

דובר 1: החזרת היא… זו הרי המחלוקת האם חזרת היא חירות או מצוה, לא? זה מה שאתה מתכוון שזו מצוה בפני עצמה? או אולי זה לא מצוה, אלא זה חלק מההגדה, שיאמרו “מרור זה”, וש…

דובר 2: מה אתה רוצה לומר לי?

דובר 1: מה? אני חלק, אני רוצה לומר לך מה חשבתי חסידות.

דובר 2: רגע אחד.

דובר 1: לא, רואים, אם לומדים את האור המאיר, רואים…

דובר 2: לא, לא, צדיק, לא רואים, לא רואים, לא תוכל להוציא משם, אתה יודע?

דובר 1: אם אתה יכול לומר לי…

דובר 2: לא תוכל להוציא משם את האור המאיר, אתה יודע?

חרוסת – זכר לטיט מצרים

דובר 1: קרא לי את האור המאיר, ואני אגיד לך מה חשבתי. שהוא קורא במצרים, זה גם לא היה כך. אני לא זוכר איפה זה כתוב בגמרא, אבל אני יודע שמאיזה מקום מפסוק בנחום לומדים את זה, שיהיה מצרים תחת החול, כמו שאומרים בהגדה, “וירעו אותנו המצרים”. אפשר לומר שזה רק טכני, זה שייך למצרים כי הולכים לאכול את זה.

דובר 2: אה, מכיוון שגם אני לא יודע, אולי הוא רוצה לראות את זה יותר טוב או באבן, דברים כאלה על צטילך אני יודע. אה, מכיוון שאני לא יודע, אם אני הולך רק לומר דברים שאני יודע, אני צריך להישאר בשקט? הלו? הלו? כן… אהא, אז… סיימנו את הפרק עם מותר? כן… אנחנו הולכים לפרק ח’, מה אומר הכותרת…

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Study in Ramb…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Study in Rambam Hilchos Chametz U’Matzah — Chapter 7 (and Beginning of Chapter 8)

Halacha 5 (End) — “Devarim Elu Nikra’in Haggadah”

Rambam’s Language: “Devarim elu nikra’in haggadah”

Explanation: All the things that one says at the Seder are called “Haggadah.”

Insights and Explanations:

Source of the Word “Haggadah”: The Mekorot V’Tziyunim points to Pesachim 116b, where it states “Ein okrin es hashulchan ela lifnei mi she’omer haggadah.” This is the language of the Gemara — “omer haggadah.” The Rambam’s point is that when the Gemara says “haggadah,” it means all the things that he enumerated.

Linguistic Analysis — “Haggadah” vs. “Sippur”: There is extensive discussion of the difference between “haggadah” (root h-g-d) and “sippur” (root s-p-r):

“Haggadah” / “Vayaged” means in Tanach always telling something new that the listener didn’t know. It’s different from “vayomer” which means simply saying (even something already known). “Maggid” is a “news-teller.”

“Sippur” / “Lesaper” — The Rambam specifically uses the language “lesaper b’nisim u’niflaos” and not “lehagid.” The reasoning is that “lehagid” is not the language of the mitzvah; the mitzvah is “lesaper.” The root s-p-r has a double meaning: (1) to count, (2) to recount. In English as well: “count” and “recount.” The connection between both is that counting means one after another, and recounting also means at length, one thing after another — not just one fact, but a long story.

“Haggadah” can be about one thing; “sippur” must be a longer story — more than one detail, a sequence of things.

– Also in Yiddish: “tseyln” and “der-tseyln” — the same phenomenon as count/recount.

[Digression: “Sefer” from the language of boundary:] The “Or Lashamayim HaKadosh” brings that “sefer” can mean a boundary (like “sefer” in Aramaic, “ad sefer har hakedar”). A number (mispar) is also a limitation — a finite amount, not infinite. This can connect “counting” with “boundary.”

Halacha 6 — “Chayav Adam Leharos Es Atzmo K’ilu Hu Yatza MiMitzrayim” — Derech Cheirus Through Haseibah and the Four Cups

Rambam’s Language: “Chayav adam leharos es atzmo k’ilu hu yatza miMitzrayim” — learned from “Vayotzi’einu Hashem misham.” “Ulefichach” there are two things that demonstrate derech cheirus: (1) Haseibah and (2) the Four Cups.

Explanation: Both — haseibah and the four cups — are expressions of freedom.

Insights and Explanations:

The Four Cups as Derech Cheirus: The freedom of the four cups consists not in simply drinking, but in the fact that one doesn’t drink them all at once — one drinks with an order, like a free person. One adds music, one makes a whole lengthy affair. This is the freedom aspect.

“Afilu ani shebeYisrael lo yochal ad sheyaseiv” (Mishnah): What does “ad sheyaseiv” mean? Two interpretations:

– (1) Literally: reclining (haseibah).

– (2) Rabbi Yechiel Meir’s interpretation: “Ad sheyaseiv” means one sits down — not grabbing a drink and continuing on like a servant who is serving. A derech cheirus is that one sits down, one makes a kevius seudah. Therefore the order of the four cups (kiddush, urchatz, a whole order) itself is a derech cheirus.

The Poor Person’s Freedom: In “Aniyei Baruch” it states that a poor person doesn’t take time to eat because he doesn’t have much. Therefore the Mishnah says: even the poorest person in Israel should act as if he has plenty — he should take four cups, make a whole lengthy affair, sit down.

“Kol Hamarbeh Lesaper BiYetzias Mitzrayim Harei Zeh Meshubach”: This is not just a compliment, but it demonstrates more derech cheirus. One who is marbeh b’sippur shows that he is mechabev the expansion, he is expert in it, he is more of an important person. It’s connected to the same concept of haseibah — showing freedom through expansion.

Haseibah as Another Way of Sippur Yetzias Mitzrayim: “Kol hamarbeh lesaper” doesn’t mean only more words to say, but also more ways of expressing freedom — through reclining, through dancing, through physical expressions. This is all “marbeh lesaper” — not more words, but more topics, more ways of acting it out. This fits with the principle that haseibah is part of derech cheirus — a form of sippur through action.

Mishnah Rishonah (on Mishnayos Pesachim) — Why don’t we count sippur yetzias Mitzrayim among “Eilu devarim she’ein lahem shiur”? It’s a mitzvah d’Oraisa that has no measure, as “kol hamarbeh harei zeh meshubach”? Answer: All the things there are things one does always (like talmud Torah), but sippur yetzias Mitzrayim is only on the night of Pesach — it’s a different type of “ein lo shiur.”

Laws of Haseibah — Who, How, When

Who Requires Haseibah?

Everyone, even a poor person.

A woman doesn’t need to, except an important woman.

A son with his father — Shulchan Aruch says he does.

A student (with his rabbi) — doesn’t need to, except with permission.

How?

Not on the right hand, and not on his face (face down).

When?

When eating matzah and with the cups. Everything else — one doesn’t need to.

Insights:

Gemara Pesachim — On which cups does one require haseibah? The first cup — does it require haseibah or not?

Side A: Only the first two cups require haseibah — because one begins with freedom; later, “mai d’havah havah.”

Side B: Only the last two — because only later is one already familiar with the freedom; earlier one hasn’t yet left.

Conclusion: Both — all four cups require haseibah.

Dispute of the Brisker Rav — Tosafos vs. Rambam in the Nature of Haseibah (Chiddushei HaGriz): The Brisker Rav makes a fundamental dispute. Tosafos/Rosh learn that haseibah is a requirement in the matzah and four cups — in order to fulfill the mitzvah properly one must do it in the manner of haseibah. The Rambam however sees haseibah as a separate requirement in itself — an extra mitzvah of derech cheirus, not a condition in matzah/cups. The Brisker Rav writes “v’lo k’Tosafos v’HaRosh,” though it’s not clear exactly where the Tosafos and Rosh stand.

Practical Difference from This Distinction: If haseibah is a requirement in matzah/cups (Tosafos), then without haseibah one doesn’t fulfill the mitzvah. If haseibah is a separate mitzvah of derech cheirus (Rambam), then one fulfills matzah/cups without haseibah, but one misses a separate mitzvah. (Rav Shlomo Zalman Auerbach also has a discussion about this.)

Haseibah with Maror — May One or Not? The Gemara says “maror ein tzarich haseibah” — which can mean only that it’s not an obligation, but not that it’s forbidden. In the Haggadah it states one should not recline with maror because it’s a remembrance of slavery, but the Gemara itself doesn’t seem that way — it seems it’s simply not an obligation. The Rambam himself doesn’t bring explicitly that one should not recline with maror.

An Innovation: Maror is Also a Taste of Freedom: The simple understanding of maror is not just “shemereru haMitzrim es chayei avoseinu” (which is a derasha), but that the Torah gave a normal sandwich (korban Pesach with matzah and maror), and the maror is like a pickle — a normal part of eating. The “al shem shemereru” is a hint, but not the main reason. Therefore one could argue that one may recline even with maror.

However: In a Beraisa it states explicitly that matzah must be eaten with haseibah, and maror — if one doesn’t want to with haseibah, one doesn’t need to. The simple understanding remains that with maror there is no obligation of haseibah.

[Digression: Personal Story — Seder in ICU:] The maggid shiur made a Seder in ICU two years ago, which was “the opposite of derech cheirus.” He had to accompany his daughter, drank a cup with his wife, and it was a Seder without kevius — “here a grab, there a grab, like one does at hakafos.” This is brought as an example that haseibah must be with kevius — sitting in one place.

Laws of the Four Cups — Mixing, Blessings, and Between the Cups

Mixing and “Areiv”

Rambam’s Position: The four cups must be mixed, so that it should be areiv (pleasant for the drinker). “Tiknu yayin lefi daas hashosah.”

Explanation: One must mix the wine so it should be pleasant to drink.

Insights:

“Areiv” with the Four Cups vs. Kos Shel Berachah in General: Certain Acharonim want to say that the definition of “ra’ui” with the four cups is different from kos shel berachah in general. With a regular kos shel berachah there is a requirement of importance of the cup — “kol hara’ui legabei mizbe’ach” — but with the four cups the main thing is that it should be areiv for the person. Therefore, even things that are not ra’ui to be poured on the altar can be kosher for leil haSeder. This would mean that Pesach is perhaps easier than Shabbos regarding drinking grape juice or must.

Precision in the Rambam: The language “lefi daas hashosah” is precise — it’s not about which wine is absolutely more important, but which is better for the drinker.

Measure of Drinking: There is a measure of most of a revi’is (not a full revi’is).

Grape juice: One can discuss — grape juice is not wine at all. Other things that are invalid are not invalid because they’re not wine, but because they’re not ra’ui to be poured on the altar — they lack the importance in Torah definitions. The Rambam brings a dispute about this, even regarding kiddush.

Blessing on Each Cup

Rambam: One must make a blessing on each cup.

Explanation: He doesn’t mean borei pri hagafen on each cup, but that each cup has its own blessing — first: kiddush, second: Haggadah, third: Birkas HaMazon, fourth: Hallel.

Insights:

– It’s compared to bread — “lechem she’onin alav devarim harbeh” — on bread one also says many things. But with wine it’s always so — “kosos yesh omrim asarah u’shmonah asar.”

– A beautiful thought: One eats matzah which is “packed with aggadah,” one drinks wine which is “filled with praises” — everything is a “song over the wine.”

Between the Cups

Rambam: Between the third and fourth cup one doesn’t drink.

Explanation: One may not drink between the third and fourth cup, so that one shouldn’t become drunk (shema yishtaker).

Laws of Charoses

Rambam: “Charoses mitzvah midivrei sofrim… zecher latit… mevi’in oso al hashulchan.”

Explanation: Charoses is a mitzvah derabbanan, a remembrance of the clay, one brings it on the table.

Insights:

The Rambam doesn’t say that charoses has to do with maror. He doesn’t say it’s there to nullify the sharpness of maror. He only says “mevi’in oso al hashulchan” — one brings it on the table. He doesn’t even say that one eats it!

“Mevi’in al hashulchan” — An Innovation in Understanding: Perhaps the Rambam means that the mitzvah of charoses is not a requirement in eating (not a detail in how one eats maror), but a requirement in sippur yetzias Mitzrayim — one should have it on the table as a remembrance of the clay, and one points to it when one speaks about the clay. The ke’arah is the table — it lies there to show.

Comparison to Eruv: It’s noted that this is “the same divrei sofrim” — Chachamim who love to make things easier for Jews. The Torah gave bitter maror, and the Chachamim instituted charoses. This is similar to eruv — earlier Chachamim prohibited, and later Chachamim make it easier. However in the Rambam this doesn’t appear — he only says it’s a mitzvah in general, not that it’s there to make the maror easier.

Rabbeinu Manoach’s Question: Why don’t we make a blessing on charoses? Answer: It’s a tafel — secondary to maror (adam tovel bo). Proof from lulav: With lulav one says “al netilas lulav” but the other species (hadass, aravah, esrog) are secondary — so we see there is tafel and ikar with mitzvos. However this only works if charoses is indeed secondary to maror. If “mevi’in al hashulchan” means it’s a mitzvah on its own, the answer isn’t so simple.

Pri Megadim on the Order of the Ke’arah: The Pri Megadim says one must make sure the charoses is closer (before the meat and egg), because charoses is a mitzvah derabbanan, and “ein ma’avirin al hamitzvos” — one shouldn’t skip over a mitzvah.

Rambam’s Recipe: The Rambam gives an exact recipe for charoses. Rabbeinu Manoach also gives a long recipe — “notlin… manachin oso… v’dachin oso” etc.

Charoses as Part of Sippur Yetzias Mitzrayim: A source is mentioned (from a verse in Nachum) that charoses lies under the maror like “sand” — a remembrance of the clay of Egypt, as we say in the Haggadah “vayare’u osanu haMitzrim.” However, it’s noted that one can say the connection to Egypt is only “technical.” The Or HaMeir is mentioned as a source for a Chassidic interpretation, but one is warned that one cannot “extract” a halachic understanding from there.

Laws of Maror

Maror — D’Oraisa or Derabbanan?

Rambam: Maror is not a mitzvah from the Torah in itself, but dependent on eating the Pesach — “le’echol besar haPesach al matzos u’merorim.” However, derabbanan there is a mitzvah “le’echol maror levado balailah hazeh afilu ein sham korban Pesach.”

Explanation: D’Oraisa, maror is only part of eating korban Pesach. Derabbanan one eats maror even when there’s no korban Pesach.

Insights:

Dispute of Rishonim — Rashi vs. Rambam: Rashi says that even when the Beis HaMikdash stood, if someone didn’t have a korban Pesach, he still must eat maror. The Rambam’s position is that d’Oraisa maror is dependent on eating the Pesach.

Precision in the Rambam’s Language — “Ein sham korban Pesach” vs. “Bazman hazeh”: The Rambam says not “bazman hazeh” — he says “afilu ein sham korban Pesach.” This can imply that even nowadays one can perhaps bring korban Pesach — he leaves it open. [R’ Tzvi Moskowitz’s position regarding korban Pesach bazman hazeh is mentioned.]

Question About When the Beis HaMikdash Stood: Does someone who didn’t bring korban Pesach when the Beis HaMikdash stood — does he need to eat maror alone? This is a practical difference between two understandings: (a) the rabbinic enactment is only after the Beis HaMikdash was destroyed, or (b) the enactment is also when the Beis HaMikdash stood for someone who doesn’t have a korban.

Precision “Le’echol maror levado”: One can be precise that “levado” means without charoses — he doesn’t believe in dipping in charoses. However it’s rejected: “levado” means without korban Pesach (without Pesach), not without charoses. When the Rambam speaks of the order, yes, matbil b’charoses.

What Are the Five Species of Maror?

The Rambam lists five species: chazeres, olshin, tamcha, charchavina, and maror.

Explanation: There are specific species with which one fulfills the obligation, and one can even combine them to a kezayis.

Insights:

Identification of the Five Species (according to Rabbi Zohar Amar, an expert in plants of Chazal):

Chazeres = chasa = lettuce. Everyone agrees on this. The Yerushalmi brings a hint: “chasa” — sheHaKadosh Baruch Hu chas aleinu.

Olshin = chicory — a type of lettuce family, used to make a coffee substitute.

Tamcha = endive — a green thing used for spices.

Charchavina = The Rambam identifies it as a certain wild plant (aringa/eryngium). There are different positions about this.

Maror = another type of lettuce (kuzbara yustika), a different species of lettuce.

The Big Question: What Does “Merorim” Mean in the Torah? If there’s a specific plant called “maror” in lashon kodesh, why should “merorim” mean something else? “Al matzos u’merorim yochluhu” — should simply mean the plant called maror! The chavrusa brings a parable: “The Brezan Rav” — is he called that because he lives in Brezan, or because he’s the rav? So too with maror — is “maror” the scientific ancient name of a specific plant, or does it mean simply “bitter things”?

Two Positions in Understanding “Merorim”:

Position A (Rambam, Yeshuos Yaakov): Merorim means specific species — five species that Chazal enumerated. Perhaps some of them are from the same family as the species “maror” itself.

Position B (Rashi, Rema): “Kol esev mar nikra maror” — any bitter grass is kosher for maror. “Merorim” doesn’t mean a specific name, but bitter things in general. The Rema brings this explicitly.

The Problem with Horseradish: In Ashkenaz the custom was to eat horseradish. But horseradish is not an “esev mar” — it’s a sharp thing, not a bitter thing. It’s also not grass (esev) in the classic sense. Lettuce on the other hand does have a bitter taste. The custom with horseradish arose because lettuce was hard to obtain in Ashkenaz, and hard to check (for insects).

“Kol Hamukadam BaMishnah Mukadam La’achilah”: The Gemara says that among the five species, chazeres is the best — “mitzvah b’chazeres.” If one doesn’t have chazeres, one continues in the order. The Hagahos Maimoniyos brings this. However, it’s noted that maror (the species itself) stands at the end of the list — which is interesting if “maror” is the main name. Also noted: “Sometimes maror is also maror” — the name “maror” refers both to the general mitzvah and to one specific species.

Shalkan O Chabshan — Eino Yotzei

The Rambam: Shalkan o chabshan eino yotzei bahen.

Explanation: If one cooked or pickled (marinated) the maror species, one doesn’t fulfill the obligation.

Insights:

Apparent Contradiction with Charoses: Chazal said that one dips the maror in charoses to remove some of the sharpness. If so, why shouldn’t one be able to pickle the maror — that’s also a way to remove sharpness? Answer: It must be sharp/bitter, and one only needs to slightly sweeten it — not completely remove the sharpness. With charoses one only removes a little, but with pickling/cooking one completely removes the taste of maror.

The Essence of Maror is the Bitter Taste: “Ta’am maror” — the taste of bitter exile. There must be a bitter taste, not just a symbolic eating. One cannot eat sweet things and say one fulfills the obligation.

Combining Species

The Rambam: One can fulfill with “chamishtam k’echas” — a kezayis that is assembled from all five species.

Explanation: One mixes together small pieces from each species to reach a kezayis.

[Digression: Story with Horseradish:] A story is told of a Jew whose father ate very strong bitter lettuce (horseradish), and the son would open the container so it would go out a bit (weaken), and the father got upset. The chavrusa notes that according to the Gemara one does remove some of the sharpness (through charoses), so the father’s stringency is not according to the Gemara.

General Investigation: The Relationship Between the Mitzvos of Leil HaSeder

Are the Mitzvos Independent or Parts of Sippur Yetzias Mitzrayim?

An important investigation is raised: Are the mitzvos of the night (matzah, maror, charoses) independent mitzvos, or are they only tools/parts of the mitzvah of sippur yetzias Mitzrayim?

Charoses — it’s “very clear” that it’s part of the sippur (remembrance of the clay), not an independent mitzvah.

Matzah — has a connection to the sippur (lechem oni, etc.), but is certainly an independent mitzvah — not just a “tool” for sippur.

Maror — it’s a dispute whether maror is an independent mitzvah, or only part of the Haggadah — so that one can say “maror zeh al shum mah” — meaning, it serves as a tool for the sippur.

Haseibah — is perhaps not an independent mitzvah, but a derech cheirus — a condition that the other mitzvos should be “in the manner of freedom.”

Conclusion: With matzah (and perhaps maror) both aspects exist simultaneously — both an independent mitzvah and part of the sippur.

Conclusion of Chapter 7 and Beginning of Chapter 8

The study of Chapter 7 is completed, and one moves on to Chapter 8.


📝 Full Transcript

Laws of Chametz and Matzah — Haggadah, The Way of Freedom, Reclining and the Four Cups

Introduction: Conclusion of the First Section — “These Things Are Called Haggadah”

Speaker 1:

The first half was the mitzvah of the Haggadah, yes? It concluded in halacha 5, where it stated “these things are called Haggadah”.

I don’t know where Haggadah begins. Where, where, where… By the way, “are called Haggadah” where? Does he say something in the sources and references? “Are called Haggadah”. Where, where does the word Haggadah appear? I know, I’ve heard of a Haggadah shel Pesach, but is that a source? “Behold, they are called Haggadah”.

He says in Pesachim 116. Where does he say in Pesachim 116? Just Pesachim 116? Let’s see Pesachim 116.

No, usually when the Rambam translates a word, he goes to perhaps a piece of Gemara. Remember that the Rambam, although he says that one doesn’t need to learn Gemara between his book, we should understand the plain meaning in the Gemara sometimes.

The Source of the Term “Haggadah” in the Gemara

Speaker 1:

The language “behold they are called” means to say what the world calls Haggadah? The world knows, when you say Haggadah, a person knows what that is. That’s the main intention.

He says to look at 116, but I don’t see the word Haggadah. Let’s see, the Gemara uses the word Haggadah. Yes, you hear? Ah, it’s there much later. Yes, he already said this, he already said this essentially in the previous chapters.

In 116 amud beis it says for example in the Gemara, “removing the table, and we only remove the table before one who says the Haggadah”. And “even the poor of Israel should not eat until they recline”.

In short, the language “says the Haggadah” is a language of the Gemara. You hear? Interesting language. One says Haggadah.

Linguistic Discussion: “Haggadah” Versus “Sippur”

The Meaning of the Root H-G-D

Speaker 1:

However, Haggadah also just means something said. Haggadah means to tell. “Vehigadeta levinkha”. That’s the translation of the word Haggadah.

And is Haggadah the same as “mesaper”? “Sippur”? There is “lema’an tesaper”, and there is “vehigadeta levinkha”. I don’t know what “tesaper” means in the Torah.

I know that the word “Haggadah”, “lehagid”, hei-gimmel-dalet, always means, if I remember in Tanach, it always means to relate. To relate in the sense, not that I’m relating a verse. It always means something that serves a purpose.

It’s different from “vayomer”. “Vayomer” doesn’t have to be, you can say, but you already know. He says in order to say. “Vayaged” is always I’m telling you something that isn’t known to him.

You’ll be very good in Tanach, you’ll see always. It’s all the same way he goes, it’s… yes, always “vayaged lo”, it’s a… a magid is telling news, that wasn’t known. That’s the translation of the word Haggadah.

But the thing is, you’re saying that in the Haggadah one isn’t being magid the Haggadah, one says it…

The Meaning of the Root S-P-R

Speaker 1:

“Vehigadeta levinkha” is perhaps… I think that the Rambam is the one who… The Rambam says “lesaper yetziat Mitzrayim”, he brings in the word “lesaper benisim veniflaot”. I don’t know if the word “mesaper” appears before the Rambam.

It’s the Rambam who brought in not the word “lehagid”, but “lesaper”, because presumably that one isn’t a language of a mitzvah, it’s not the mitzvah “lehagid”, but “lesaper”.

I think that “sippur” in the Torah usually also means talking, as it says… speaking and talking, that’s what I think. It’s not just… “Vayesaperu”? Talking? I’m looking for how “saper” as a verb… “lesaper”… no.

“Vayesaper ha’eved”, what does it mean together? “Vayesaper ha’eved leYitzchak”. I don’t know, what’s the difference between “vayesaper” and “vayaged lo”? You mean “vayesaper Moshe lechotno”, “vayesaper la’am”. I don’t know what the language of “mesaper” is.

S-P-R: Count and Recount

Speaker 1:

Ah, the English dictionary says that “saper” can mean two things: “count”, yes, two three accounting, and it can mean “recount”. “Recount” means you’re telling a story in English, “recount”.

I don’t know how one can say the same root in English, “recount”. What’s the connection? Because it’s also to remember one thing after another, and it’s different from just relating. Perhaps it’s more like lengthiness, something that’s one by one. Perhaps that’s the connection.

Perhaps one can say that Haggadah can be about one thing, sippur must be perhaps a long story, more than one thing, as if you’re relating it.

And by the way, in Yiddish also, dertzeyln, you know? There’s tseyln and there’s dertzeyln. What does dertzeyln have to do with dertzeyln? It’s English count and recount. As if…

Digression: “Sefer” from the Language of Border

Speaker 1:

I saw on Shabbos in the holy “Or LaShamayim” here, that the Torah is called sefer from the language of sefar, from the language of border. That’s not the Torah that I wanted to say, where it says that the Torah is a border for… a border for the yetzer hara, I don’t know, you can look it up.

But sefer from the language of border is apparently not in… perhaps in Aramaic? “Harei hasefer”? I think that’s Aramaic, sefer. Yes. And it says… no, in Sefarim Pesichim. I don’t know in which language it is. Sefer. That’s a place. “Ad sefer har hakidar”. I don’t know. Sefer har hakidar can mean the border of har hakidar. Sefer can also mean just a place, that can also be.

And one can say that sefer… one can say, without saying that it’s nonsense, one can say that a number is like a border, like a boundary. So much. It’s a limited amount, not infinite, it has an end.

Return to the Topic: “These Things Are Called Haggadah”

Speaker 1:

In short, a story. No, no, I already learned about yetziat Mitzrayim. Anyway, this is called Haggadah. Done.

Ah, he means to say that when it says in the Gemara “one who says the Haggadah”, he means all these things. That’s apparently the point. It can also be that the world calls it Haggadah, I don’t know why he had to say that the Rambam translates a word, he goes into such things.

It could be before this goes the order with ten letters, with signs, so it should fit with the word sippur of counting, of recounting.

Speaker 2:

What are the signs?

Speaker 1:

Ah, you mean the signs that we say, the Kadesh Urchatz? The fifteen. Out of fifteen? Kadesh isn’t out of fifteen? Ten, no. Kadesh, Urchatz, Karpas, Yachatz, Magid, Rachtzah, Motzi Matzah, Maror, Korech. Fifteen. Okay.

The Second Part: To Show Oneself As If He Left — The Way of Freedom

Reclining and the Four Cups as Expression of the Way of Freedom

Speaker 1:

After this the Rambam said, the second part is that there’s a concept of to show oneself as if he left, which we learn from “vayotzi’einu Hashem misham” etc., because God wants us.

Therefore, the Rambam said, there are two things that one who left should not see. One is reclining (hasibah), which is the way of freedom, and with this one shows that it’s one way of freedom. A second thing of the way of freedom is to drink the four cups.

Right? We learned this that a little later in halacha it clearly states that the freedom of the four cups consists in that one doesn’t drink them all at once. Yes? Just drinking is one thing, but drinking with an order, like a free person, with this he shows his freedom, yes? He puts on nice music, and with the four cups he shows his freedom. You see that the four cups is also a concept of showing freedom.

What does it have to do with reclining? It begins with reclining, right? If one didn’t drink with reclining, one also fulfills the obligation.

“Even the Poor Person of Israel Should Not Eat Until He Reclines”

Speaker 1:

No, in the Mishnah it says, “even the poor person of Israel should not eat until he reclines”. What is this “until he reclines”? It appears that this drinking is in the manner of the way of freedom.

But no, it could be that “as if” it takes more time, it’s more like establishing a meal, as I think Rabbi Yechiel Meir said. That “until he reclines” means simply that one sits down, not giving a drink and going further.

No, a talmid chacham is on the way like a servant, the servant when he serves, he grabs. But a way of freedom, before this you see that the four cups in order is the way of freedom, because one sits down, it goes it’s Kiddush, it goes it’s Urchatz, a whole order.

The obligation of matzah begins, we see that the beginning is reversed, to show that you should see that it’s not an obligation of eating, and afterwards you’ll see the true way of freedom.

And in Aniyei Baruch it says that a poor person, because of being poor, enters to eat his meal before he finishes, yes? It’s one of the lowlinesses there, which doesn’t take time. Simply because he doesn’t have much to eat. It’s good. Because here, even the poor person of Israel should make himself a lot to eat, he should take four cups, make a whole lengthiness, sit down.

So these are the two things that one must do in order to show freedom, therefore even the poor person of Israel, reclining is important, and here a measure. Afterwards he says, and many other things, it’s not all organized, I’m trying to grasp.

Laws of Reclining: Who, How, When

Speaker 1:

Okay, here we have the laws of reclining. Who must do reclining, and how one must do reclining, right? And when one must do reclining. Who, how, when.

Who Needs Reclining?

Speaker 1:

Who? The answer for who is everyone, even a poor person. A woman doesn’t need to, except an important woman. A son with his father, the Shulchan Aruch says that he needs to yes, but a student doesn’t need to, except with permission.

How?

Speaker 1:

How? Not on the right hand, or on his face also not.

When?

Speaker 1:

And when? When one eats the matzah and the cups. Everything else is good, but one doesn’t need to.

“Whoever Increases in Relating” — Expansion as the Way of Freedom

Speaker 2:

What is the plain meaning of increasing in relating?

Speaker 1:

Because it shows more the way of freedom, like whoever increases in relating. So, expanding the relating doesn’t mean that he gets a compliment, but he is more an important person, he is a nicer Jew. No, it’s not in the laws. I think it’s the same reclining.

From where did we take the expansion of reclining from Ruth? What does it say there? I have no idea.

So, but in short, how did you say the source of this expansion of reclining for eating a whole meal reclined? That’s the custom, from where do we see this?

It’s interesting that the same exact thing is said about one who increases in relating yetziat Mitzrayim. It’s not the same exactly, because the plain meaning is he shows that he loves the expansion of relating. He shows that he loves the expansion of relating. He shows that he loves the expansion of relating.

He cherishes the expansion, he is expert in the expansion of relating yetziat Mitzrayim. He shows that he is more… what is the… I’ll tell you afterwards, there’s a part.

Gemara Pesachim: On Which Cups Does One Need Reclining?

Speaker 1:

The Gemara says like this, listen, I want to tell you a piece of Gemara. The first cup requires reclining or doesn’t require reclining? Yes, there were some who said that one needs to yes, there were some who said that one doesn’t need to.

What is the conclusion? It depends on which two. One said the first two he hasn’t yet left, and one said… They say to this side, the question is on which two, and one said the opposite. The Gemara comes and says that one must do both.

Yes? I’m trying everything… Yes. Listen to what the Gemara says. What is the side that only the first side should one say? Because in the beginning you are beginning with freedom. Later, what was was, it’s already been.

The side that only the second, because he already was… he is already familiar with the ability of revelation and of rejoicing with Torah. What was was, says the Gemara, if you didn’t have, what was was. But if you have the opposite, you used to honor, and later one fell out, but the principle is, admits that there is a mitzvah of, the Gemara says that if one of both books should already do both. That’s the…

In short, the Yerushalmi brings that the way of service was,

Reclining by Matzah, Maror, and the Four Cups — The Gemara’s Position and the Dispute of the Rishonim

The Gemara in Pesachim About Reclining

And I now want to lay out the discussion.

The Gemara says like this, you hear? I want to tell you a piece of Gemara. Page 28. Matzah requires reclining, and maror doesn’t require reclining. And wine, there was one who said one needs to yes, one said one doesn’t need to. What is the difference? It depends which two. One said the first two he hasn’t yet left, one said no, he hasn’t yet left. A certain elder said to them, the time requires freedom, and one said the opposite. The Gemara says, one should do both. Ah, yes? Three cups… yes? Listen to a Gemara.

Because what does the one who says that one needs the first two say, let’s say? Because in the beginning he holds that one is beginning with freedom, later, what was was, it’s already been. This is against the freedom from exile and from its face. What was was, the Gemara says about the afikoman drinking, what was was. And the one who says the opposite, that earlier it’s still we were slaves, and later one left. But the principle is that one admits that there is such a reality of… the Gemara says, like both reasonings one should already do both. That’s the…

Story: Seder in ICU — Opposite of the Way of Freedom

I once had a seder that was exactly opposite of the way of freedom, and I understand what he means. I was in the ICU two years ago, I could have published a responsa book, because with all kinds of… if one did this and that between here and there, between Karpas and that. Because when my wife woke up a bit, I said, “With you I drank a cup, and I thought to continue.” Meanwhile I had to accompany my daughter to the place where we slept, because it wouldn’t have been the halacha, one would have gone around to the Rebbe’s, one would have grabbed, here a grab, there a grab, like one does by the hakafot. It’s from an establishment, sitting in one place.

The Rambam’s Position on Reclining

Ah, yes, first is a Rabbi Yose, reclining, reclining sign. Ah, I want to see Sha’arei Chidushim, he doesn’t say. Children, it comes from the Gemara. Are you expert in the Gemara? For example, I want to know halacha lema’aseh, if someone wants to yes do reclining by the maror, it says “doesn’t require reclining”. And in the Haggadah, I know, I know, it says one should not recline by the maror, because it’s a remembrance of servitude, and so on. But the Gemara doesn’t look like that, it appears that it’s just not an obligation.

But if you only learn Rambam, yes, the Rambam says one is obligated in reclining at the time of the matzah and the cups. If one wants to include everything, one must include by the maror, no? You understand such a thing? I want to ask you, is this correct? That’s how I would have wanted the halacha to be, but I don’t know if it’s true. I would have strongly wanted it so, because it appears that the reclining is the freedom, that it’s another increase in the relating.

Reclining as a Way of “Whoever Increases in Relating”

Yes, it’s a good explanation. Because I’m saying “whoever increases in relating about yetziat Mitzrayim, behold this is praiseworthy”, the king’s stories, whatever that is. But it’s not a bad explanation, because it’s the same reasoning as what you said earlier. That you’re saying that “whoever increases in relating” is another way of relating. So it could be that “whoever increases in relating” that’s written there can mean two things: it can mean increasing more relating, or through other kinds of ways, through reclining, through dancing, through doing with the… yes, that’s how the Jews left Egypt. It’s all “increasing in relating”, not more words, but more concepts, more ways of acting it out.

Question: May One Recline During the Haggadah?

I want to know if one may sit, if one may recline during the Haggadah. All the Divrei Sofrim, Divrei Sofrim is a nice book on the chapters. Yes, Divrei Sofrim, Rabbi Tzadok. Yes, from the pure one. No, he says in the blessing.

The Dispute of the Brisker Rav: Tosafot and Rosh Against Rambam in the Nature of Reclining

Tosafot and the Rosh, the Brisker Rav sees, all are in the plain meaning. I see the Brisker Rav in this, he makes a distinction between Rashi and Rambam, the Brisker Rav with his followers, Rav Shlomo Zalman has a discussion about this, they make here a dispute between Tosafot and Rambam, that Tosafot learns that reclining is a law in the matzah and four cups, that in order to do the mitzvah of matzah and four cups properly one should do it in the manner of reclining, but the Rambam sees it only as an extra concept of a mitzvah of the way of freedom.

How does he see in Tosafot differently? He points out, I don’t know who, the Chidushei HaGriz himself, “and not like Tosafot and the Rosh”. Where is the Tosafot and the Rosh? I don’t know.

The Practical Difference from This Distinction

What is the practical difference? Is it a law in itself or is it a law in the matzah and four cups? What should be the practical difference? I don’t know. Let’s say someone who is sick who can’t drink any four cups, or can’t eat any matzah. The Rambam doesn’t bring in maror at all that “one should not recline on the maror”. That one shouldn’t, it’s not missing at all means it.

Reclining by Maror — The Question If One May

I think he brings it by the maror also. It’s mixed up, you’re holding yourself here in the middle of acting out a story from when they were slaves. But the truth really isn’t like that. The truth is simply that you need to remember, the whole thing that maror is “shemareru” isn’t simply literal. Simply literal is also a taste of freedom, right? You eat it like a tasty thing, with matzah you eat it like a pickle. A pickle is a measure of something spoiled. So, naturally one can certainly go that way.

Innovation: Maror is Also a Taste of Freedom

I held that “al shem shemareru haMitzrim et chayei avoteinu” (because the Egyptians embittered the lives of our fathers). It’s a derasha (homiletical interpretation). The Torah gave you a normal sandwich, but it said, “by the way,” all the parts of this sandwich are hinted at something. It’s a hint, but about this one shouldn’t eat sometimes, I shouldn’t eat sometimes, I need the carrots there. You still don’t see how it’s normal. Like you say here once, one needs to… kol haneshama tehallelu Kah (let every soul praise God), it’s a certain word, I said that all our wives are important. Ulchatchila yosef kol asid (initially Joseph all future), so says the drama more seriously, more… I’m already saying, I don’t want someone to say at all that one shouldn’t by the maror. What am I saying like this? Don’t mean it. I don’t know. Rishon the maror stands to say. But by the maror doesn’t stand the chanara of I lachma anya (this is the bread of affliction). Ah, they say by right, on him, rotzef there, specifically very, I don’t want not. And here in sifa and tafi in the sifa a. Exactly, ah, ah, it stands there explicitly that the matzah one must eat behasiba (reclining), and the maror it stands there explicitly that if one doesn’t want to eat behasiba, must one eat? Yes, also behasiba. So it stands there explicitly in the, in the, in the brayta, I know. Simply one doesn’t need to. Why did I get involved in just hasiba? The remembrance of freedom. Here what they say yes.

First Mishna: Why Doesn’t One Count the Story of the Exodus from Egypt in “Elu Devarim She’ein Lahem Shiur”?

There is a sefer Mishna Rishona on Mishnayot in Pesachim, he asks why in the mishna of “elu devarim she’adam yotzei bahen” (these are things that a person fulfills with them) doesn’t one count the story of the Exodus from Egypt? This is a mitzvah d’orayta (biblical commandment), and it has no measure, as it says “kol hamarbeh harei zeh meshubach” (whoever elaborates is praiseworthy). Again, “elu devarim she’adam yotzei bahen,” why doesn’t one count there? Not there until early morning or something? No, “kol hamarbeh harei zeh meshubach” one can… Okay, seemingly all things there she’adam yotzei bahen, ends sometime when a person needs… Talmud Torah (Torah study) one can every day, and such things. It’s different, a thing that anyway one does it, one is a mitzvah, matzah with the Exodus from Egypt at night, means it at night. Okay, it’s a matter.

In short, here it says that one can yes, if one wants one can yes get involved in the question, must give.

Kelayot Va’agozim — A Law on Yom Tov

Why does he ask? The Rambam says by every Yom Tov one must make happy the wife, buy clothing, and the children one must give kelayot va’agozim (roasted grain and nuts). Nu? So it’s not specifically the kelayot va’agozim of Leil HaSeder that’s something special, it’s a law on Yom Tov. It’s a law on Yom Tov. Okay, maror. In short, one should get involved with the maror, I don’t know.

Okay, let’s go further. Okay, very good. I haven’t found any main law about this. I haven’t found about this. Okay.

Four Cups — Mixing and “Suitable”

Says the holy… Okay, now, four cups. Also after drinking, there must be mixing so that it should be suitable.

And certain Acharonim (later authorities) want to say that from what it says “suitable” means to say that it shouldn’t go with the law of kol hara’uy legabei mizbe’ach (all that is suitable for the altar), rather it’s a matter of “suitable” that the person should have a taste. Therefore even things that aren’t suitable for the altar,

Laws of Four Cups, Charoset and Maror

Laws of Four Cups — Mixing and Pleasant

Speaker 1: Okay.

Says the holy… Okay, now, four cups, also one must drink, there must be mixing, so that it should be tasty and it should be pleasant. Certain Acharonim want to say that from the definition of pleasant means to say that it shouldn’t go with the law of kol hara’uy legabei mizbe’ach, rather it must be pleasant that the person should have taste. Therefore, even things that aren’t suitable for the altar can however yes be good for Leil HaSeder, because it’s not like a law of kos shel beracha (cup of blessing) which has various laws which is the importance of the cup. Here the main thing is it must be good for you. That means it comes out that Pesach can be even easier to drink must or grape juice than Shabbat, with this calculation. This word arev (pleasant), arev means for the person.

Okay. Here there is a measure of rov revi’it (majority of a quarter-log), that means not a revi’it, a quarter revi’it comes out. And this is very precisely stated in the Rambam the simple meaning, because he also says “tiknu yayin lefi da’at hashoteh” (they instituted wine according to the understanding of the drinker), not that there is something a law which wine is more important, there is a law which wine is more important to drink than the letter lamed. Here one can already judge, does it mean that grape juice is not at all wine, but other things are invalid because it’s not suitable to pour on the altar, and not simply it’s not wine, rather it just doesn’t have the importance in the Torah’s parameters. I saw that the Rambam brings that there is a dispute about this, even regarding kiddush. Aha.

Blessing on Each Cup

The Gemara says that one must make a blessing on wine. Yes. Says the Rambam that on all of them the blessing doesn’t go up, he says one doesn’t need to make borei pri hagafen (who creates the fruit of the vine). The Gemara says that it should be pleasant, wine ki yesad (when it gladdens), but the Rambam doesn’t bring the law. The Rambam doesn’t say anything. The Rambam says that one must make a blessing on each cup. There are four cups, first kiddush. Each has its own blessing, he doesn’t mean the borei pri hagafen. There are four other blessings that one says on them. Simply that so the wine comes with this so well, it’s like a song on the wine. On the first one says, on the second one says, on the third one bentches (says grace), on the fourth… It’s also on the bread, on the bread one says “lechem she’omdin alav devarim harbeh” (bread over which many things are said), but on wine it’s always. Kosot yesh omrim asara ushemona asar (cups some say ten and eighteen), this is a general thing.

Speaker 2: What?

Speaker 1: No, I’m saying both have something of saying on, when this lies there before our eyes, when this will go into the thing. But it can be, yes, ‘kol yafeh bashamayim’ (all is beautiful in heaven). The Aggadah, one eats matzah which is packed with Aggadah, one drinks wine which is filled with praises.

Speaker 2: No, it’s a fixed business, but here it’s opposite, on the wine one says the…

Speaker 1: One on the world, okay.

Between the Cups

Okay, so, in between the cups, one doesn’t drink except between the third and the fourth, God forbid why?

Speaker 2: Why.

Speaker 1: Okay, until here laws of four cups, he says why.

Speaker 2: Why my key is rabbi lo yishteh (the rabbi won’t drink)?

Speaker 1: Until then gomza shekhar (he will drink intoxicating drink), okay?

Speaker 2: I already have other explanations.

Speaker 1: Okay. Yes.

Laws of Charoset

Let’s go further. Good, before alef charoset, will they say about this laws of charoset?

Rambam: Charoset mitzvah midivrei sofrim (charoset is a rabbinic commandment).

Speaker 1: It occurs to me that it’s the same divrei sofrim (rabbinic words) that have ‘asara benei Haman talui’ (the ten sons of Haman were hanged). The work of the Sages is to make easier. Torah gave you very bitter maror, it doesn’t say in the Rambam that the charoset has anything to do with the maror remembrance.

Speaker 2: Right, in the Rambam one doesn’t see it.

Speaker 1: But yes, it’s the same rabbis who like to make things easier, also the same rabbis who came up with eruv, as if the earlier Sages forbade. And let’s make it easier now. This he says, before one will, an importance, make it easier for Jews.

Speaker 2: But you’re saying that here it doesn’t say.

Speaker 1: Here it only says that it’s a mitzvah in general. Doesn’t say that it’s…

Precision in the Rambam — “Mevi’in Oto Al HaShulchan”

Speaker 1: Zecher letit (remembrance of the clay), that one should have charoset on the table. The Rambam doesn’t say that it’s a law in the apples. Perhaps this isn’t the mitzvah that you understand. Perhaps this is already just, nature. But what he says that the mitzvah is, yes, mevi’in oto al hashulchan (they bring it to the table). He doesn’t even say that one eats us has a thing.

Speaker 2: Why actually? In the Gemara isn’t it quite obvious that it’s to take away the sharpness and so on?

Speaker 1: You know, you know. I don’t know. I don’t know any Gemara. I don’t know such other things. You know, you know. I don’t know anything. I barely know what it says in the Rambam.

Rabbeinu Manoach’s Recipe

Yes, so you see in Rabbeinu Manoach, so you see that he has a long recipe exactly how one does it, one washes it off.

Speaker 2: Why do you say a recipe?

Speaker 1: The Rambam also says a recipe.

Speaker 2: Yes, but one washes notlin, one washes manachin oto, vedochin oto, and so on.

Speaker 1: He gives you an exact recipe.

Okay, and… I don’t know. It’s a bundled trouble how the Rambam rules charoset, that it’s a mitzvah, and… Okay.

Rabbeinu Manoach’s Question — Why No Blessing?

So Rabbeinu Manoach asks a question, why don’t we make any blessing on the charoset? He says, the answer is that it’s a tafel (secondary), it’s a tafel to for example adam toveil bo (a person dips in it). Okay, one must know that this doesn’t agree with Rabbeinu Manoach…

Speaker 2: He asks, lulav one sees indeed, yes.

Speaker 1: Ah, he says, but al kol talmidei (on all students), by lulav one also sees that one says “al netilat lulav” (on taking the lulav), but the others are secondary. He actually brings a proof that there is yes tafel ve’ikar (secondary and primary) by mitzvot. Interesting. But this also only agrees if it’s actually a tafel to the maror. But if it’s just mevi’in al hashulchan and it’s a mitzvah by itself, and as I see that the Pri Megadim has a thank, yes, have you seen the way how the ke’ara (seder plate) is arranged. He says that but one must make sure that the charoset is before the meat and the egg, because this is a mitzvah miderabbanan (rabbinic commandment), and “ein ma’avirin al hamitzvot” (one doesn’t pass over mitzvot), because he will go release the…

Discussion — Charoset as Mitzvah Lehavi or Mitzvah La’asot

Um, so this actually agrees, yes, even if charoset is only a mitzvah lehavi (commandment to have), not a… I don’t know, I don’t know if the Rambam has… The Rambam says that one eats charoset, he doesn’t say just “zecher letit,” he says “zecher letit.” Everyone knows that charoset one dips in the maror, and “zecher letit” must be one dips. I don’t know if he actually means literally that none of us eats it. I don’t know, I don’t know. It’s simple, the charoset is a dip, and one doesn’t even need to eat it at all.

Okay, let’s continue. Second maror.

Laws of Maror

Already, this was the charoset what we know for today. Now we’re going to learn about maror.

Rambam: Maror is not a mitzvah from the Torah in itself, aha, rather it is dependent on eating the Pesach. There is one mitzvah to eat, “le’echol besar haPesach al matzot umarorim” (to eat the meat of the Pesach offering with matzot and bitter herbs). But rabbinically there is yes such a mitzvah, “le’echol maror levado bazman hazeh afilu ein sham korban Pesach” (to eat maror alone in this time even when there is no Pesach offering).

Dispute of Rishonim — Rashi and Rambam

Already, and this there is a great dispute of the Rishonim. Rashi says that yes, that even when the Temple was standing and one didn’t have any Pesach, one should still eat maror. But the Rambam says that this isn’t a contradiction, because the Rambam says that even in this time… No, the Rambam says that it’s dependent on eating the Pesach biblically, nu.

Speaker 2: Again, you said that it’s rabbinic, that it’s biblical the matzah, the maror?

Speaker 1: No, the question is whether it was biblical only when there was Pesach, or when there was still a korban Pesach and someone for some reason didn’t bring a korban Pesach or he didn’t eat the meat, whether one must anyway eat the maror alone as a substitute for eating the Pesach. Okay, one can perhaps ask on the Rambam. Actually, not specifically the Rambam didn’t say so. It can be the question is perhaps the rabbis actually instituted it afterwards. One must know when they made the enactment.

Precision in the Rambam’s Language — “Ein Sham Korban Pesach”

Okay, but the Rambam doesn’t say, the Rambam doesn’t say that it’s in this time. The Rambam says that it’s when there is no Pesach. And the divrei sofrim (rabbinic words) is however a mitzvah to eat maror alone on this night, even when there is no korban Pesach.

So one sees here from the Rambam that it can be in this time korban Pesach in his language. He wouldn’t have been able to bring korban Pesach in this time. Yes, this must be explained by our expert Rabbi Tzvi Moskowitz, yes. He answered something. Because he’s busy, he puts up on status how one can sign up. There is a form how one can become a partner in the multitude on the mitzvah.

Precision “Le’echol Maror Levado”

It’s interesting, because one can perhaps take precisely from the language “le’echol maror levado” (to eat maror alone) that he doesn’t believe in dipping in charoset.

Speaker 2: He doesn’t mean, he means the difference… when he speaks the difference from korban Pesach.

Speaker 1: But when he speaks of the seder, yes, matbeil becharoset (dips in charoset). Yes, so the Rambam also knows that one dips in charoset. It can be “mevi’in oto al hashulchan” means that it should lie on the table, an extra thing. Not one should bring it by the charoset, rather it should be on the table, like other things that are there to show.

Charoset as Part of the Story of the Exodus from Egypt

So how is this seemingly perhaps a detail in the story of the Exodus from Egypt? The mitzvah from the rabbis that one puts it zecher letit (remembrance of the clay), zecher letit is certainly a matter of the story of the Exodus from Egypt, one should remember the clay, perhaps one should point to this when one speaks about the clay. So about this agrees the “mevi’in al hashulchan.” He means to say, you shouldn’t think that it’s only a mitzvah in eating, a detail in how one eats the maror, rather it’s a law in the story of the Exodus from Egypt. The ke’ara is indeed the table, yes, yes.

What is Maror — Seeds

Okay, what is maror? Moradim umemarim baTorah (those who rebel and embitter in the Torah). That is, what are such seeds?

Speaker 2: But the teacher doesn’t say that one will soon begin to see about the Messiah.

Speaker 1: Chazeret is… Yes, chazeret, that’s what they call me chazeret. You know what things are, are someone… My olshin plants, I don’t know.

Bitter Herbs — The Five Species and the Dispute About Their Nature

The Table and the Ke’ara

Speaker 1: This is the table that one removes later by the Haggadah.

Speaker 2: Yes, the ke’ara is the table. Yes, yes.

Identification of the Five Species

The First Question: What Are the Species?

Speaker 1: Okay. What is marorim? Marorim morim baTorah (bitter herbs teach in the Torah). Heim, what are they? Chazeret… But the maror he doesn’t say. But soon we’ll see about this. Chazeret is… Yes, horseradish? Wasn’t it with horseradish?

You know what these things really are? Because olshin betzamachim (plants), I don’t know.

Speaker 2: I know that chazeret is the lettuce.

Speaker 1: Ah, chazeret is the lettuce, and maror is what is called the horseradish. Yes? I don’t know for sure, perhaps tamcha… Horseradish is fake anyway.

Okay. He doesn’t say the names what chazeret is? Okay, so one must know, chazeret indeed there are five things: chazeret, olshin, tamcha, charchavinah, and maror. And maror. What are all these things? So.

Okay, I can already tell you what they are, I can ask Wikipedia. Okay.

Speaker 2: What difference does it make? This is all from the Gemara.

The Fundamental Question: What Does “Maror” Mean?

Speaker 1: I’m saying, if there is something whose name is maror, why should one say that maror means at all something other than this? Unless maror means what Jews call maror, not that this is the scientific name that the Sages knew of. I’m saying, aha, maror, if there is some vegetable that this is the real name in the holy tongue, the old name is maror, it’s simple that when one says maror one means that.

Rabbi Zohar Amar’s Identification

Speaker 1: Okay, gentlemen, let’s hear. I’m telling you a shiur from Rabbi Zohar Amar, he’s a great expert in plants in the Sages. So, maror, simply, he says, everyone agrees, chazeret, everyone agrees that chazeret is chasa. Chasa means lettuce, basically.

Speaker 2: Chasa shehaKadosh Baruch Hu chas alav (lettuce that the Holy One Blessed Be He had mercy on him).

Speaker 1: No, so is the Gemara, no? Chas Rachmana aleih (the Merciful One had mercy on him), something.

Speaker 2: No, that this is the hint, chas Rachmana aleih. This is actually in the Gemara?

Speaker 1: Yes, yes, in the Yerushalmi I think they ask.

Olshin, he says, is chicory. I don’t know what that is. I don’t understand about this. Chicorium he says here in Hebrew. This he says is olshin. Okay. This is a type of lettuce, also some type of lettuce.

Speaker 2: Ah, one makes from this a substitute for coffee, he says.

Speaker 1: Okay, tamcha, he says, is certainly some kind of endive. Endive, you know what endive is? It’s something that’s used for spices. Endive. Okay, they sell it in stores. It looks like this, it’s a green thing like that.

Speaker 2: Yes, I see.

Speaker 1: He brings other opinions. Charchabina, okay, there are other opinions. He has pictures, but I don’t see the pictures, I don’t know. Charchabina, he says, the Rambam says is some kind of thing. Which wild plants? Ungringa I don’t know what that is, I haven’t heard of it. Aringa fritum, I don’t know what that is. There are other opinions perhaps. There were customs to actually use this for maror, which he brings here, aringan, aringaus, something like that it’s called.

There are those who argue, however, there are those who argue and say that it means something else.

Maror, he says, is another type of chasa (lettuce). Kuzbra, kuzbra yustica, some other type of lettuce.

Discussion: Is “Maror” a Specific Name or a General Description?

The Parable of the Brezan Rav

Speaker 1: I want to know, when it’s called maror, is the simple meaning that this is the ancient lashon kodesh (Hebrew) name maror? If yes, then one should simply say that merorim means that maror.

Speaker 2: Ah, you want to understand the logic of the whole thing. That’s a good question. I don’t know the answer.

Speaker 1: No, once there is something called maror, why should one think that merorim is a plural form? Merorim minei maror, that they are things similar to maror? That it means anything else besides maror? If there is something called maror, will the Torah say “al matzos umerorim yochluhu” (they shall eat it with matzos and bitter herbs), with the thing called maror. Or is maror only something that’s called maror because Jews ate it?

The question is like this, like the Brezan Rav, because he lived in Brezan, or because the Brezan Rav was a rav? Maror, does it mean to say that which Jews eat and it’s known as maror, or is it some scientific ancient name that’s called maror? I believe if there were something that is a lashon kodesh plant that in lashon kodesh is called maror, one would say that this is certainly what the Torah says merorim. In Ashkenaz they held that maror is different according to various opinions. The Yeshuos Yaakov certainly says that this is the Rambam’s opinion.

Two Possible Interpretations of “Merorim”

Speaker 1: It could be that there are, it seems, it seems this is about several opinions. There are those who say that… that one fulfills the obligation essentially with any bitter grass. Merorim means bitter grasses. It’s not a name of a grass, rather it means bitterness. Merira. And the Mishnah perhaps only incidentally found that… or it could be that maror means a certain species, and there are more merorim, it says, there are several that are called that. Not the simple meaning that they are all five, rather they are called maror. Yes. But perhaps there are others who say that it’s not necessarily so.

The Dispute Between the Rambam and Rashi/Rama

The Custom with Horseradish in Ashkenaz

Speaker 1: For us who conduct ourselves to eat something that is… Okay, those of us who eat horseradish, one doesn’t eat horseradish anymore come the stringencies. The Gemara says “mitzvah b’chazeres” (the mitzvah is with chazeres). Chazeres means chasa, salad. Right, the Gemara says “mitzvah b’chazeres,” the Gemara says that the main thing is the lettuce. Well, very good. But our grandfathers all used to eat horseradish. Also lettuce was hard to get, and it was hard to check. It became that any sharp thing one fulfills with it, because it appears to be from plants.

Speaker 2: And if it means bitterness, why should lettuce be in the category?

Speaker 1: You hear? Merorim can mean two interpretations. Either it can mean a name of a type of plant, which is called merorim? And what does it say here about maror? Then how are all the other things okay? It could be that the other things are from the family of maror. That’s how I see it in their English dates, a few of them have the same name. They’re all from the same family. But not all are from the same family. And tamcha is not all. Not all, but some of them. One needs to know the others, how do the others come in. But if merorim means bitter things, it doesn’t mean a scientific name for a type of vegetable, bitter things, then the question is why does one fulfill with anything else but horseradish?

The Opinion of Rashi: “Kol Esev Mar Nikra Maror”

Speaker 1: Look, look, he brings here the dispute. Here the Rambam implies that there are five species, but the Rama says explicitly that one can take all, that he says Rashi doesn’t agree, kol esev mar nikra maror (every bitter herb is called maror).

Speaker 2: Ah, that’s what Rashi says? That’s the version? Kol esev mar. Well, is horseradish an esev mar?

Speaker 1: Yes. Horseradish is not an esev mar, it’s a completely different thing, it’s a sharp vegetable, it’s not an esev mar. I saw the opinion of Tosafos, it’s an opinion. One can even more hear that lettuce is an esev mar. It has a certain bitterness, lettuce, yes? It has a bit of a bitter taste. Charoset is a different thing, it’s a sharp thing. It’s also not an herb, it’s also not an herb, unless it is from a larger herb.

Speaker 2: Even if the Rambam says there are five, it doesn’t say in Tosafos. There are others, yes or no, who says?

Speaker 1: He brings here… What he says he says, in practice I’m not convinced. Who says like you?

And one also eats, one also eats, one mixes together, a kezayis (olive-sized portion) fulfills.

In short, in practice, it’s a question. Very good, one needs to know, the Rambam it seems the Rambam means that there are certain species to make, and they mean the bitterness. One needs to know, if they were cooked or pickled it’s no longer valid, even if you don’t wait specifically for bitterness.

Cooked or Pickled — One Does Not Fulfill

The Essence of Maror is the Bitter Taste

Speaker 1: It must be bitter. The Gemara says, “ta’am maror” (taste of maror), taste of bitter exile. From this it’s called maror, no? It’s just a spray that you’ll feel unwell. It’s not a question.

He will have a bitter life, and he eats sweet things and he says he fulfills.

The Law of Mixing and Pickling

Speaker 1: It must be fresh. One can also fulfill with chamishtan k’achas (the five as one), a little bit from each, a kezayis that is composed of all of them. And the mixture is even valid. But cooked or pickled one does not fulfill. Why not? If you say that it’s not bitter, it’s interesting, because Chazal said that one should dip it in charoset to remove from the sharpness.

Speaker 2: We haven’t talked anything yet about charoset.

Speaker 1: Okay, okay, nothing happened. But I just want to say, someone thinks, “Ah, I have a better way to remove the sharpness, I’ll pickle it.” Then he didn’t fulfill. It must be sharp, and one must sweeten it a bit. It must be sharp, and one must sweeten it a bit.

I haven’t seen in the laws, and one can pickle four amos or whatever. If you remove the sharpness entirely, it’s not valid. It must be there in the Mishnah.

A Story: The Trauma with Bitter Chazeres

Speaker 1: A Jew told me his trauma, that his father eats very bitter chazeres, and he always opens the container so it should go out a bit, and his father catches him and gets angry at him. One must tell his father that the Gemara brings that one removes it, that one removes the species. One sees Torah, that you see in the Gemara not like those who say that one must specifically have the species.

Kol Hamukadam BaMishnah Mukadam LaAchilah

Speaker 1: But the Gemara counts out, “kol hamukadam bamishna…” No, this is in order, this is Hagahos Maimoniyos here on the spot, “kol hamukadam bamishna mukadam la’achilah” (whatever comes first in the Mishnah comes first for eating). Among the five things, the best is chazeres. If you don’t have, one goes… It’s hard to say so. Because the Rebbi brings here that maror is at the end. Maror is the maror itself.

Well, one can say that maror is also with maror, you know what? Sometimes maror is also a maror, but doesn’t have for otherwise.

Conclusion of Chapter 7 – Maror, Charoset, and the Relationship Between the Mitzvos of Seder Night and the Story of the Exodus from Egypt

The Order of Priority Among the Five Types of Maror

Speaker 1: No, this is… I’m sorry, this is the Hagahos Maimoniyos here on the spot. Chalav mukadam, v’hamukadam mukadam la’achilah. Among the five things, the best is chazeres. If you don’t have, one goes… It’s hard for me to say so, because the Rambam lists maror at the end.

Speaker 2: Okay, whatever.

Speaker 1: Maror is maror itself.

Speaker 2: Sometimes maror is also maror, you know what? Sometimes maror is also maror. It’s not so different.

Speaker 1: Fine, let’s continue.

A Mitzvah in Itself or Part of the Story? – An Investigation of the Relationship Between the Mitzvos of Seder Night

Speaker 1: Of the mitzvos, are they a mitzvah in themselves, or are they part of the story. For example charoset is very clear, it seems it’s a matter of a part of the story. But even the matzah one sees has a connection to the story, but it’s certainly a mitzvah in itself. That is, they’re not just tools for the story, they are a mitzvah in itself. But what’s interesting, they are both at once. They are also the same thing with the reclining. Reclining I don’t know, as if the other mitzvos should be in the manner of freedom.

Discussion: Is Chazeres a Mitzvah in Itself or Part of the Story

Speaker 2: What does the Mishnah say?

Speaker 1: The chazeres is… This is the dispute whether chazeres is freedom or a mitzvah, no? Do you mean that it’s a mitzvah in itself? Or perhaps it’s not a mitzvah, rather it’s a part of the Haggadah, that one should say “maror zeh,” and one should…

Speaker 2: What do you want to tell me?

Speaker 1: What? I’m a part, I want to tell you what I thought in Chassidus.

Speaker 2: One minute.

Speaker 1: No, one sees, if one learns the Or HaMeir, one sees…

Speaker 2: No, no, tzaddik, one doesn’t see, one doesn’t see, you won’t be able to extract from there, you know?

Speaker 1: If you can tell me…

Speaker 2: You won’t be able to extract from there the Or HaMeir, you know?

Charoset – A Remembrance of the Clay of Egypt

Speaker 1: Read me the Or HaMeir, and I’ll tell you what I thought. That he reads in Egypt, it also wasn’t so. I don’t remember where it says in the Gemara, but I know that from somewhere from a verse in Nachum one learns it out, that it should lie Egypt under the sand, as the Haggadah says, “vayare’u osanu haMitzrim” (and the Egyptians treated us harshly). One can say that it’s only technical, it’s related to Egypt because one goes to eat it.

Speaker 2: Ah, since I also don’t know, perhaps he wants to see it better or in stone, such things about carefully I know. Ah, since I don’t know, if I’m only going to say things that I know, should I remain silent? Hello? Hello? Yes… aha, so… we finished the chapter with leftover? Yes… we’re going to chapter 8, what does the title say…

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.