אודות
תרומה / חברות

הלכות חמץ ומצה פרק ח

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
סֵדֶר עֲשִׂיַּת מִצְוֹת אֵלּוּ בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּךְ הוּא. בַּתְּחִלָּה מוֹזְגִין כּוֹס לְכָל אֶחָד וְאֶחָד וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן וְאוֹמֵר עָלָיו קִדּוּשׁ הַיּוֹם וּזְמַן וְשׁוֹתֶה. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם וְנוֹטֵל יָדָיו. וּמְבִיאִין שֻׁלְחָן עָרוּךְ וְעָלָיו מָרוֹר וְיָרָק אַחֵר וּמַצָּה וַחֲרֹסֶת וְגוּפוֹ שֶׁל כֶּבֶשׂ הַפֶּסַח וּבְשַׂר חֲגִיגָה שֶׁל יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. וּבַזְּמַן הַזֶּה מְבִיאִין עַל הַשֻּׁלְחָן שְׁנֵי מִינֵי בָּשָׂר אֶחָד זֵכֶר לַפֶּסַח וְאֶחָד זֵכֶר לַחֲגִיגָה:
ב
מַתְחִיל וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וְלוֹקֵחַ יָרָק וּמְטַבֵּל אוֹתוֹ בַּחֲרֹסֶת וְאוֹכֵל כְּזַיִת הוּא וְכָל הַמְסֻבִּין עִמּוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֵין אוֹכֵל פָּחוֹת מִכְּזַיִת. וְאַחַר כָּךְ עוֹקְרִין הַשֻּׁלְחָן מִלִּפְנֵי קוֹרֵא הַהַגָּדָה לְבַדּוֹ. וּמוֹזְגִין הַכּוֹס הַשֵּׁנִי וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל. וְאוֹמֵר הַקּוֹרֵא מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת וְהַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בְּשַׂר צָלִי שָׁלוּק וּמְבֻשָּׁל וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת וְהַלַּיְלָה הַזֶּה מְרוֹרִים. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין בֵּין מְסֻבִּין וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין:
ג
בַּזְּמַן הַזֶּה אֵינוֹ אוֹמֵר וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּן. וּמַתְחִיל בִּגְנוּת וְקוֹרֵא עַד שֶׁגּוֹמֵר דְּרַשׁ פָּרָשַׁת (דברים כו ה) "אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי" כֻּלָּהּ:
ד
וּמַחֲזִיר הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו וְאוֹמֵר פֶּסַח זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין עַל שֵׁם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב כז) "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'". וּמַגְבִּיהַּ הַמָּרוֹר בְּיָדוֹ וְאוֹמֵר מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין עַל שֵׁם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א יד) "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם". וּמַגְבִּיהַּ הַמַּצָּה בְּיָדוֹ וְאוֹמֵר מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין עַל שֵׁם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב לט) "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם" וְכוּ'. וּבַזְּמַן הַזֶּה אוֹמֵר פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִין בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם עַל שֵׁם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ וְכוּ':
ה
וְאוֹמֵר לְפִיכָךְ אָנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְהַדֵּר לְרוֹמֵם לְגַדֵּל וּלְנַצֵּחַ לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ וְהוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ. (תהילים קיג א) "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'" וְגוֹ' עַד (תהילים קיד ח) "חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם". וְחוֹתֵם בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכֹל בּוֹ מַצָּה וּמְרוֹרִים. וּבַזְּמַן הַזֶּה מוֹסִיף כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לַמּוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים שֶׁיַּגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל. וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן וְשׁוֹתֶה הַכּוֹס הַשֵּׁנִי:
ו
וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם וְנוֹטֵל יָדָיו שֵׁנִית שֶׁהֲרֵי הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַהַגָּדָה. וְלוֹקֵחַ שְׁנֵי רְקִיקִין וְחוֹלֵק אֶחָד מֵהֶן וּמַנִּיחַ פָּרוּס לְתוֹךְ שָׁלֵם וּמְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וּמִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת כִּשְׁאָר יָמִים טוֹבִים מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז ג) "לֶחֶם עֹנִי" מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי בִּפְרוּסָה אַף כָּאן בִּפְרוּסָה. וְאַחַר כָּךְ כּוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר כְּאַחַת וּמְטַבֵּל בַּחֲרֹסֶת וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצּוֹת וּמְרוֹרִים וְאוֹכְלָן. וְאִם אָכַל מַצָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמָרוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ מְבָרֵךְ עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ:
ז
וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת הַזֶּבַח וְאוֹכֵל מִבְּשַׂר חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּחִלָּה. וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת הַפֶּסַח וְאוֹכֵל מִגּוּפוֹ שֶׁל פֶּסַח. וְלֹא בִּרְכַּת הַפֶּסַח פּוֹטֶרֶת שֶׁל זֶבַח וְלֹא שֶׁל זֶבַח פּוֹטֶרֶת שֶׁל פֶּסַח:
ח
בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם קָרְבָּן, אַחַר שֶׁמְּבָרֵךְ הַמּוֹצִיא לֶחֶם חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עַל אֲכִילַת מַצָּה. וּמְטַבֵּל מַצָּה בַּחֲרֹסֶת וְאוֹכֵל. וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עַל אֲכִילַת מָרוֹר וּמְטַבֵּל מָרוֹר בַּחֲרֹסֶת וְאוֹכֵל. וְלֹא יַשְׁהֶה אוֹתוֹ בַּחֲרֹסֶת שֶׁמָּא יְבַטֵּל טַעֲמוֹ. וְזוֹ מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְחוֹזֵר וְכוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר וּמְטַבֵּל בַּחֲרֹסֶת וְאוֹכְלָן בְּלֹא בְּרָכָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ:
ט
וְאַחַר כָּךְ נִמְשָׁךְ בַּסְּעֻדָּה וְאוֹכֵל כָּל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לֶאֱכל וְשׁוֹתֶה כָּל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת. וּבָאַחֲרוֹנָה אוֹכֵל מִבְּשַׂר הַפֶּסַח אֲפִלּוּ כְּזַיִת וְאֵינוֹ טוֹעֵם אַחֲרָיו כְּלָל. וּבַזְּמַן הַזֶּה אוֹכֵל כְּזַיִת מַצָּה וְאֵינוֹ טוֹעֵם אַחֲרֶיהָ כְּלוּם. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶפְסֵק סְעֻדָּתוֹ וְטַעַם בְּשַׂר הַפֶּסַח אוֹ הַמַּצָּה בְּפִיו שֶׁאֲכִילָתָן הִיא הַמִּצְוָה:
י
וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל יָדָיו וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל כּוֹס שְׁלִישִׁי וְשׁוֹתֵהוּ. וְאַחַר כָּךְ מוֹזֵג כּוֹס רְבִיעִי וְגוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל. וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר וְהִיא יְהַלְלוּךָ ה' כָּל מַעֲשֶׂיךָ וְכוּ'. וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן וְאֵינוֹ טוֹעֵם אַחַר כָּךְ כְּלוּם כָּל הַלַּיְלָה חוּץ מִן הַמַּיִם. וְיֵשׁ לוֹ לִמְזֹג כּוֹס חֲמִישִׁי וְלוֹמַר עָלָיו הַלֵּל הַגָּדוֹל מֵ(תהילים קלו א) "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב" עַד (תהילים קלז א) "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל". וְכוֹס זֶה אֵינוֹ חוֹבָה כְּמוֹ אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת. וְיֵשׁ לוֹ לִגְמֹר אֶת הַהַלֵּל בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקוֹם סְעֵוּדָּה:
יא
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכל צָלִי בְּלֵילֵי פְּסָחִים אוֹכְלִים. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכל אֵין אוֹכְלִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ בְּשַׂר פֶּסַח הוּא. וּבְכָל מָקוֹם אָסוּר לֶאֱכל שֶׂה צָלוּי כֻּלּוֹ כְּאֶחָד בְּלַיִל זֶה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּאוֹכֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ. וְאִם הָיָה מְחֻתָּךְ אוֹ שֶׁחָסֵר מִמֶּנּוּ אֵיבָר אוֹ שָׁלַק בּוֹ אֵיבָר וְהוּא מְחֻבָּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ:
יב
מִי שֶׁאֵין לוֹ יַיִן בְּלֵילֵי הַפֶּסַח מְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת וְעוֹשֶׂה כָּל הַדְּבָרִים עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה. מִי שֶׁאֵין לוֹ יָרָק אֶלָּא מָרוֹר בִּלְבַד. בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עַל הַמָּרוֹר שְׁתֵּי בְּרָכוֹת בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וְעַל אֲכִילַת מָרוֹר וְאוֹכֵל. וּכְשֶׁיִּגְמֹר הַהַגָּדָה מְבָרֵךְ עַל הַמַּצָּה וְאוֹכֵל וְחוֹזֵר וְאוֹכֵל מִן הַמָּרוֹר בְּלֹא בְּרָכָה:
יג
מִי שֶׁאֵין לוֹ מַצָּה מְשֻׁמֶּרֶת אֶלָּא כְּזַיִת כְּשֶׁגּוֹמֵר סְעֻדָּתוֹ מִמַּצָּה שֶׁאֵינָהּ מְשֻׁמֶּרֶת מְבָרֵךְ עַל אֲכִילַת מַצָּה וְאוֹכֵל אוֹתוֹ כְּזַיִת וְאֵינוֹ טוֹעֵם אַחֲרָיו כְּלוּם:
יד
מִי שֶׁיָּשַׁן בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה וְהֵקִיץ אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹכֵל. בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁיָּשְׁנוּ מִקְצָתָן בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה חוֹזְרִין וְאוֹכְלִין. נִרְדְּמוּ כֻּלָּן וְנֵעוֹרוּ לֹא יֹאכְלוּ. נִתְנַמְנְמוּ כֻּלָּן יֹאכְלוּ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת חָמֵץ וּמַצָה:
↗ קרא בספריה
📚 שיעור עיון בחברותא / Iyun B'Chavrusa
1 הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה א - יא : סדר עשיית המצוות בליל טו
🎧 שמיעה / Listen

אין דעם שיעור ווערט באהאנדלט הלכה ח' פון הלכות חמץ ומצה, וואס באשרייבט דעם גאנצן סדר פון ליל פסח. די הויפט נקודות זענען: די סדר פון די פיר כוסות, כרפס, מה נשתנה, מגיד, יחץ, מוציא מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון (אפיקומן), ברך, הלל, און נירצה. ס'ווערט אויך דיסקוטירט די חילוקים צווישן בזמן המקדש און בזמן הזה, די טעמים פון פארשידענע מנהגים, און די נוסח פון די הגדה לויט דעם רמב"ם.

📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון דער חברותא-לערנונג: רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ח’ — סדר…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דער חברותא-לערנונג: רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ח’ — סדר ליל הסדר

כללי’ע הקדמה: סטרוקטור פון הלכות חמץ ומצה

דער רמב”ם’ס הלכות חמץ ומצה האט דריי הויפט-פרקים פאר ליל הסדר: פרק ו’ (מצות אכילת מצה), פרק ז’ (מצות סיפור יציאת מצרים), און פרק ח’ (סדר הלילה). די פריערדיגע פרקים באהאנדלען מער די הכנות — בדיקת חמץ, ביעור חמץ, א.אז.וו.

דער רמב”ם האט דריי לעוועלס אין זיין באהאנדלונג פון ליל הסדר:

1. הלכות — די דינים אליין (פרקים ו’-ז’).

2. סדר — דער פראקטישער סדר וויאזוי צו טון (פרק ח’).

3. הגדה — דער טעקסט פון דער הגדה אליין (ביים סוף).

דער רמב”ם לייגט אריין אלעס כדי מען זאל נישט דארפן נאכזוכן אין קיין אנדער ספר.

הקדמה צו פרק ז’: פינף ענינים — סיפור, הסבה, ד’ כוסות, חרוסת, מרור

פרק ז’ אנטהאלט פינף זאכן: סיפור יציאת מצרים, הסבה, ד’ כוסות, חרוסת, מרור. דריי-פיר פון זיי (סיפור, הסבה, ד’ כוסות) זענען קלאר “נהרות של הסיפור” — כלים/אמצעים פון דער סיפור יציאת מצרים. חרוסת — דער רמב”ם זאגט עס איז א זכר לטיט, קען מען אויך רעכענען אלס טייל פון דער סיפור.

חידוש וועגן מרור — צוויי סארטן מרור

דער אויפפאלנדער חידוש: דער רמב”ם זאגט נישט אז מרור איז א זכר למרירות (אין פרק ז’). עס ווערט פארגעלייגט א חילוק צווישן צוויי סארטן מרור:

1. דער תורה’דיגער מרור — וואס קומט מיט דעם קרבן פסח (“על מצות ומרורים יאכלוהו”) — איז נישט בעיקר אן ענין פון ביטערקייט, נאר א תבלין, א מין וואס מאכט דעם עסן גוט (אזוי ווי מען עסט ביטערע קרייטעכץ מיט פלייש).

2. דער רבנן’דיגער מרור — וואס מען עסט היינט אן קרבן פסח — דאס איז נאר א זכר למרירות. די מרירות איז דאפלט: (א) דער חסרון פון קרבן פסח אליין — מען עסט דעם “סענדוויטש” אן דעם עיקר, דעם קרבן; (ב) די מרירות פון גלות מצרים. דערפאר קומט מרור אריין אין פרק ז’, דעם פרק פון סיפור.

פארוואס זאגט דער רמב”ם נישט “זכר לטיט” אויף מרור? ווייל “זכר לטיט” (=שעבוד) איז שוין פארטראטן דורך חרוסת. מרור אין דער תורה איז פשוט א מין גראז וואס מען עסט מיט דעם קרבן — נישט א סימבאל פון ביטערקייט. ערשט רבן גמליאל האט געזאגט “על שום מה? על שום שמררו המצריים” — דאס איז א דרשה, נישט דער פשט פון דער תורה’דיגער מצוה.

[דיגרעסיע: לשון “מרור” אין תנ”ך — קאנקארדאנץ-אנאליז]

דער שורש מ-ר-ר אין תנ”ך:

“על מצות ומרורים יאכלוהו” — קומט נאר צוויי מאל (שמות און במדבר), ביידע מאל אויפ’ן קרבן פסח.

“וימררו את חייהם” (שמות) — לשון פארביטערן.

“וימררוהו ורבו בעלי חצים” (בראשית, אויף יוסף) — מרידה אדער פארביטערונג.

“בכי תמרורים” (ירמיהו) — ביטערע וויינען.

“אשכלות מרורות למו” (האזינו) — ביטערע טרויבן, ביי דער תוכחה.

“ויאני במרורים” (איכה) — פארבונדן מיט תשעה באב, וואס קומט אויס דעם זעלבן טאג ווי פסח.

[דיגרעסיע: מור דרור]

עס ווערט אויפגעווארפן א שאלה וועגן “מור דרור” — די גמרא זאגט “מטבע מן התורה מנין? מור דרור.” אבער מור איז דאך א בושם, א זיסער ריח (“מור ואהלות קציעות”), נישט עפעס ביטערס. דאס בלייבט אן א קלארע תירוץ.

[דיגרעסיע: מרור דארף זיין געשמאק, נישט פייניגונג]

דער שולחן ערוך רעכנט אויס “צנונים וחזרת” — חזרת (לעטיס) איז ערשטע, כאטש מ’האט עס אייביג גע’enjoy’ט. מרור דארף זיין געשמאק — ס’איז נאר א ספעציפישע סארט טעם, נישט אז מ’זאל זיך פייניגן. שארפע זאכן (ווי חריף’ע טאמעיטאס) טויגן נישט ווייל מ’enjoy’ט זיי — ס’דארף זיין א ספעציפישע סארט enjoyment. רבינו הקדוש האט צוגעלייגט vegetables וואס ער האט געהאט (צנונים, חזרת) צום סדר — אויסער מצה און מרור האט ער צוגעלייגט נאך זאכן פאר א “שיינע סדר.”

[דיגרעסיע: פורים און ליל הסדר]

א פאראלעל צווישן פורים און ליל הסדר: פורים האט אויך א “סדר” — מגילה-ליינען אינמיטן טרינקען (ווי הגדה אינמיטן ד’ כוסות), משלוח מנות, משתה ושמחה.

[דיגרעסיע: די משנה איז געמאכט פאר גבירים]

די משנה’ס סדר (מיט א שמש וואס גיסט א כוס, א שולחן ערוך וכו’) איז געמאכט פאר עשירים/אריסטאקראטיע. רבי ינאי’ס אויסזאג “המשנה לא נתנה אלא לבעלי תרומה” — אז די משנה רעדט צו גבירים. “ווער זענען די עשירים? אונז!” — און אויב נישט, דארף מען תשובה טון.

[דיגרעסיע: יששכר-זבולון שותפות]

דער רמב”ם’ס ברודער (דוד) האט גענומען דעם רמב”ם’ס געלט און געמאכט ביזנעס דערמיט — א יששכר-זבולון שותפות. דער רמב”ם האט אים גערופן “זבולון” (דער רמב”ם אליין איז יששכר). דערפאר איז דער רמב”ם ברוגז קעגן ת”ח וואס נעמען געלט — ווייל ביי אים איז עס געווען א ריכטיגע שותפות, נישט סתם צדקה. “יששכר זבולון מיינט נישט אז מען געט געלט, יששכר זבולון מיינט אז מען נעמט אינוועסטמענט.” אין גור האט מען דאס איינגעפירט — דער רבי איז א שותף אין דעם בעל הבית’ס סטאר, מיט א פערצענט.

פרק ח’, הלכה א’: כוס ראשון — קידוש

דער רמב”ם’ס ווערטער: “סדר עשיית מצוות אלו בלילה הזה מסודר כך הוא. בתחלה מביאין כוס לכל אחד ואחד ומברך בורא פרי הגפן, ואומר עליו קידוש היום וזמן ושותהו.”

פשט: דער סדר הויבט זיך אן: מען ברענגט א כוס פאר יעדן איינעם, מאכט קידוש (בפה”ג, קידוש היום, שהחיינו) און טרינקט.

חידושים:

1. “מביאין” נישט “מוזגין”: דער דיוק איז אז יעדער איינער דארף האבן אן אייגענע כוס, ווייל יעדער איז מחויב אין אלע ד’ כוסות. מען קען אפשר יוצא זיין די ווערטער (ברכות, הגדה) דורך שומע כעונה, אבער דאס טרינקען קען מען זיך נישט יוצא זיין — יעדער דארף אליין טרינקען.

2. הסבה ביי כוס ראשון: דער רמב”ם זאגט נישט דא אז מ’דארף טרינקען בהסבה. דער תירוץ: ער האט שוין פריער געזאגט (אין א פריערדיגע הלכה) אז מ’דארף אנגעלענט זיין, דערפאר חזר’ט ער נישט איבער. אבער עס ווערט געפרעגט: ביי פראקטישע הלכות דארף מען עס ספעציפיש דערמאנען — ער דארף עס זאגן נאכאמאל.

הלכה א’ (המשך): נטילת ידים

דער רמב”ם’ס ווערטער: “ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו”

פשט: נאך קידוש וואשט מען זיך די הענט.

חידושים:

“כוס לכל אחד ואחד” vs. נטילת ידים: דער רמב”ם זאגט “מוזגין כוס לכל אחד ואחד” — יעדער באקומט א כוס. אבער ביי נטילת ידים זאגט ער נאר “מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו” אן צו זאגן “כל אחד ואחד.” עס ווערט משמע אז אפשר נאר דער גדול הבית (בעל הבית) וואשט — אבער עס בלייבט אן אפענע פראגע.

דיוק אין לשון יחיד/רבים דורכאויס דעם סדר: דער רמב”ם איז זייער מדויק וואס דער בעל הבית אליין טוט און וואס אלע טוען. ביי “מביאין כוס” — “לכל אחד ואחד” (יעדער באקומט א כוס). ביי נטילת ידים — לשון יחיד (נאר דער בעל הבית). ביי כרפס — “הוא וכל המסובין עמו” (יעדער עסט א כזית). דאס ווייזט א באוואוסטזיניגע דיוק.

הלכה א’ (המשך): מביאין שולחן ערוך — וואס ליגט אויפ’ן טיש

דער רמב”ם’ס ווערטער: “ומביאין שולחן ערוך — מרור וירק אחר, ומצה וחרוסת, וגופה של כבש הפסח… בשר חגיגה של יום ארבעה עשר. בזמן הזה — שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.”

פשט: נאך נטילת ידים ברענגט מען דעם שולחן ערוך מיט מרור, אן אנדער ירק (פאר כרפס), מצה, חרוסת, און דעם קרבן פסח. בזמן הזה לייגט מען שני מיני בשר אלס זכר.

חידושים:

1. סדר פון אויסרעכענען: עס ווערט געפרעגט פארוואס דער רמב”ם רעכנט קודם מרור און נאכדעם מצה — פארוואס נישט קודם מצה? עס בלייבט אן אפענע פראגע.

2. “ירק אחר” = כרפס: דער “ירק אחר” וואס דער רמב”ם דערמאנט איז דאס וואס מ’נוצט פאר כרפס.

3. “גופה של כבש הפסח” — א גאנצע בהמה: דער לשון “גופה” משמע אז מ’לייגט ארויף אויפ’ן טיש דעם גאנצן קרבן פסח. דאס שטימט מיט’ן דין אז דער פסח ווערט געבראטן גאנצערהייט — “על קרבו ועל כרעיו” — און אלע שטיקלעך ווערן אויפגעגעסן. אבער ביי חגיגה זאגט ער נאר “בשר חגיגה” (א שטיקל פלייש), נישט “גופה” — ווייל חגיגה ווערט נישט גאנצערהייט געבראטן, מ’נעמט א שטיקל, מ’עסט היינט, מ’עסט מארגן. דאס איז א דיוק אין לשון הרמב”ם — פסח = גאנצע בהמה אויפ’ן טיש; חגיגה = נאר א שטיקל.

4. בזמן הזה — שני מיני בשר (זרוע און ביצה): דער רמב”ם זאגט מ’לייגט שני מיני בשר. אין פראקטיק לייגט מען א בשר (זרוע) און א ביצה, נישט צוויי מיני בשר. דער רמ”א פסק’נט אז ביי אשכנזים איז דער מנהג צו נעמען א ביצה זכר לחגיגה, ווייל „נהגו להקל שקל לבשל ומצוי לכל” — ס’איז גרינגער און פשוטער. עס ווערט געפרעגט: א ביצה איז הלכה’דיג נישט פליישיג — ווי איז עס א זכר לקרבן חגיגה? דער חידוש: ביצה איז אייביג קאנסידערט אין דער קאטעגאריע פון בשר (פראטעין, קומט פון א הון), אפילו אויב הלכה’דיג נישט פליישיג. אבער דאס איז נישט אזוי פשוט — מילך קומט אויך פון א בהמה און איז נישט פליישיג.

5. מחלוקת רב יוסף און רב הונא: רב יוסף האלט מ’דארף צוויי מיני בשר, רב הונא האלט מ’דארף נישט. קיימא לן כרב הונא. פונדעסטוועגן, ס’איז דא א ענין פון „ברוב עם הדרת מלך” צו ברענגען מער.

6. רמזים אין זרוע: דער „גארגל” (neck/throat פון עוף) וואס מ’לייגט אויפ’ן קערה ווערט פארבונדן מיט „קול גדול” — דער קול וואס גייט אויפרייסן די וועלט, „קול גדול ולא יסף.” דער רמז איז „שמעני ורחם עלינו, הצילנו והעלנו מהגלות.”

7. ר’ אברהם בריינזדארפער’ס ספר „ערוב שמחה” (לאנצוט-בענדין): ער ברענגט א דיוק פון „מביאים” אין רמב”ם, און ער ברענגט אז דער רמ”א זאגט אז ביי אונז לייגט מען עס גארנישט (ד.ה. מ’טוט אנדערש), אבער ער מסיק אז ס’איז נישט קיין דיוק פון דעם רמב”ם אליין.

ווען ברענגט מען דעם שולחן / קערה — פאר אדער נאך קידוש?

דער רמב”ם’ס שפראך: „ומביאים לפניו השלחן” — מ’ברענגט דעם שולחן נאך נטילת ידים, נאך קידוש.

פשט: דער רמב”ם האלט אז מ’ברענגט דעם שולחן (מיט אלע זאכן) ערשט נאך קידוש און נטילת ידים. אונזער מנהג איז אבער אז מ’גרייט אן די קערה פאר’ן סדר.

חידושים:

1. סתירה צווישן דעם רמב”ם און דער משנה: אין דער משנה (פסחים) איז דער סדר: (1) “מזגו לו כוס ראשון” — קידוש; (2) “הביאו לפניו” — כרפס (ירקות); (3) ערשט דערנאך “הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת” — מען ברענגט די מצה און מרור נאכ’ן כרפס. ביים רמב”ם זעט אויס אז מען ברענגט אלעס — כרפס, מצה, מרור, תבשילין — אויף איינמאל, נאך קידוש אבער פאר כרפס. דער רמב”ם האט משנה געווען דעם סדר פון דער משנה.

2. תוספות אויפ’ן בלאט: רשב”ם זאגט “הביאו לפניו” מיינט ירקות פאר כרפס. תוספות חולק: “הביאו לפניו” מיינט מען ברענגט דעם גאנצן שולחן, ווייל “אין מביאין השולחן עד אחר הקידוש” — מען ברענגט נישט דעם טיש ביז נאך קידוש.

3. דער רמ”א פסק’נט אז מ’זאל ברענגען דעם שולחן נאך קידוש און נטילת ידים — ווי דער רמב”ם. טור בשם רש”י זאגט פארקערט — מ’ברענגט עס פריער. שולחן ערוך שטייט ווי דער רמב”ם.

4. פראקטישער טעם: אמאל איז געווען א קליינע טישל וואס מ’האט צוגערוקט און אוועקגערוקט. ביי קידוש דארף מען נישט דעם טישל — מ’מאכט קידוש באקוועם. ערשט ווען מ’גייט שוין אנהייבן זיצן א גאנצע צייט ברענגט מען דעם טישל.

5. קשיא פון שהחיינו: דער רמב”ם זאגט אז דער שהחיינו אין קידוש גייט ארויף אויך אויף מצה, מרור, און ארבע כוסות. אויב אזוי, וואלט געווען מער פאסיג אז ביי קידוש זאלן שוין אלע זאכן זיין אויפ’ן טיש, כדי דער שהחיינו זאל ארויפגיין אויף אלעס. תירוץ: ווי מ’זעט ביי פורים, קען שהחיינו ארויפגיין אויף מצוות אפילו ס’איז נישט אין פראנט פון דיר. אבער פונדעסטוועגן וואלט געווען מער פאסיג אז מצה און מרור זאלן יא זיין ביים טיש.

6. פארוואס פסח נאכט ברענגט מען נישט מצה פאר קידוש: יעדע שבת ליגט אויפ’ן טיש ביידע — יין און פת — און דער מענטש קען מחליט זיין אויף וועלכן ער מאכט קידוש. אבער פסח נאכט האט מען נישט די אפציע מצד מערערע טעמים: (א) עס זענען דא ארבע כוסות של יין — א ספעציפישע מצוה מיט יין; (ב) אויב מען וואלט מקדש געווען אויף מצה (פת), וואלט עס צושטערט דעם גאנצן סדר פון ארבע כוסות; (ג) מען וויל אז דער מענטש זאל געדענקען אז ער האט נישט די רעגולערע שבת-אפציע — דערפאר ברענגט מען נישט די מצה צום טיש ביים קידוש.

7. חילוק צווישן “מוז ברענגען פאר קידוש” און “אויב מ’ברענגט, דארף מען צודעקן”: עס איז נישט דא א הלכה אז מען מוז ברענגען חלה פאר קידוש. די הלכה איז נאר: אויב מען ברענגט עס, דארף מען עס צודעקן. אבער אויב מען ברענגט די חלה נאך קידוש, איז עס אויך גוט.

8. מנהג טוישן: מ’קען נישט טוישן א מנהג אן וויסן דעם טעם פון יענעם מנהג — „מנהגי אבותינו בידינו.” מ’דארף אויסקוקן פארוואס מ’טוט אזוי איידער מ’טוישט.

[דיגרעסיע: דרך ארץ בסעודה — דער קערה און דרך חירות]

פראקטישע פרוסטראציע מיט דער קערה: דער סימבאלישער קערה איז נישט באקוועם — מ’זאל אפשר קויפן א גרויסן טאץ וואו מ’קען ארויפלייגן אלע מאכלים פון דער גאנצער סדר, „אזוי ווי א נארמאלער מענטש.” אדער אפילו אריינברענגען א קליינע טיש.

„אפילו עניי ישראל” — דער רמב”ם’ס יסוד אז אפילו אן עני דארף מאכן דרך ארץ בסעודה. דאס גילט פאר פסח ספעציעל — מ’דארף מאכן דעם סדר מיט דרך ארץ, נישט נאר ווי מ’איז באקוועם. ס’איז א ספעציעלער ענין פון חירות, און מ’דארף עס מאכן אז אלע זאלן זיין באקוועם.

דרך חירות: „איין זאך וואס מען טאר זיכער נישט טוען איז אנטוען א שפינאהל (apron) ביים זיידן — דאס איז זיכער נישט קיין דרך חירות.” מ’דארף זיך פירן ווי בני חורין.

[דיגרעסיע: צלי בזמן הזה]

מען קען נישט קויפן געבראטנס (צלי) פאר פסח, נאר מבושל (געקאכטס). די פראגע אויב דאס ווענדט זיך אויף יום טוב אדער שבת ווערט אנגערירט אבער נישט אויסגעלייזט.

הלכה ח’ (המשך): כרפס

דער רמב”ם’ס ווערטער: “מתחיל ומברך בורא פרי האדמה, ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו.”

פשט: מען ברענגט ירק (כרפס), מאכט א ברכה בורא פרי האדמה, טונקט עס אין חרוסת, און עסט א כזית — ער און אלע מסובין.

חידושים:

1. “מתחיל” — וואס מיינט עס? עס ווערט געפרעגט צי מיינט עס אז מען נעמט ערשט דעם ירק (מתחיל) און דערנאך זאגט מען די ברכה, אדער מיינט “מתחיל” אז דא הייבט זיך אן דער סדר (ביז יעצט איז געווען קידוש, יעצט הייבט זיך אן דער אייגנטלעכער סדר). דער לשון “מתחיל” ווייזט אז דאס איז דער אנהייב פון דער סדר פראפער.

2. שיעור כזית ביי כרפס: דער רמב”ם פסק’נט אז מ’דארף א כזית. דער כלל איז: אויב ס’איז א מצוה, איז דער שיעור אכילה נישט פחות מכזית. אויב ס’איז נאר א הכנה צו מרור אדער צו שאלת התינוקות, וואלט מען געקענט זאגן אז כל שהוא איז גענוג. דער רמב”ם האלט אבער אז מ’דארף א כזית. דער חינוך און אנדערע ראשונים האבן אנדערע שיטות.

3. ברכת בורא פרי האדמה: מ’מאכט בורא פרי האדמה אויף דעם כרפס, און דאס פטור’ט אויך דעם מרור שפעטער.

הלכה ח’ (המשך): עוקרין את השולחן

דער רמב”ם’ס ווערטער: “ואחר כך עוקרין את השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו”

פשט: נאכן כרפס נעמט מען אוועק דעם טיש נאר פון דעם וואס זאגט די הגדה.

חידושים:

1. פארוואס נאר פון קורא ההגדה? האבן אלע זייערע אייגענע שולחנות? דער תירוץ: נאר דער בעל הבית האט אויף זיין טיש די גאנצע קערה מיט אלע זאכן. אלע אנדערע האבן נאר א קליין טישל פאר באקוועמליכקייט (אראפלייגן די הגדה, עסן כרפס). דעריבער איז נאר ביי אים שייך “עוקרין את השולחן.” דער לחם משנה זאגט “אין עוקרין אלא מלפני מי שאומר ההגדה” — דאס שטימט מיט דער גמרא.

2. טעם פון עוקרין את השולחן: דער צוועק איז כדי דער קינד זאל פרעגן (שינוי). מ’קען אויך יוצא זיין מיט’ן צוכאפן דעם אפיקומן (אוועקנעמען די מצה), ווי געוויסע שיטות האלטן.

3. שלא יראה פת בשתו: דער טיש איז אוועק בעת מ’רעדט פון גנות, ביז מ’ענדיגט דרש פרשת ארמי אובד אבי, ווייל מ’וויל נישט אז דער ברויט זאל זיין דא בשעת מ’רעדט פון שאנדע. ערשט נאכדעם — “מחזירין השולחן לפניו.”

הלכה ח’ (המשך): מוזגין כוס שני — מה נשתנה

דער רמב”ם’ס ווערטער: “ומוזגין הכוס שני וכאן הבן שואל, ואומר הקורא מה נשתנה…”

פשט: מ’גיסט דעם צווייטן כוס, דער קינד פרעגט, און דער קורא הגדה זאגט מה נשתנה.

חידושים:

1. ווער זאגט מה נשתנה? א וויכטיגער דיוק: “כאן הבן שואל” — דער קינד פרעגט וואס ער וויל, לויט זיין חכמה (ווי דער רמב”ם האט פריער געזאגט — יעדע קינד לויט זיין מצב). “ואומר הקורא” — דער קורא הגדה אליין זאגט דעם פארמעלן נוסח פון מה נשתנה. דאס הייסט: דער קינד’ס פראגעס זענען ספאנטאן, אבער דער טראדיציאנעלער נוסח פון די פיר קשיות ווערט געזאגט דורכ’ן קורא הגדה, נישט דורכ’ן קינד.

2. פארוואס נישט שאלה ותשובה פארמאט? ס’וואלט געווען א “בעסערע פלעי” אז איינער זאל פרעגן דעם קורא און ער זאל ענטפערן ווארט אויף ווארט. אבער דער רמב”ם’ס סדר איז אז דער קורא אליין פרעגט און אליין ענטפערט.

די פינף קשיות (בזמן המקדש)

דער רמב”ם’ס ווערטער: חמש קשיות — טבילה, מצה, צלי, מרור, הסיבה

חידושים:

1. “שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים” — דאס מאכט סענס ווייל מ’האט שוין איינגעטונקען איינמאל (כרפס), און מ’וועט נאך איינמאל טונקען (מרור אין חרוסת).

2. “והלילה הזה כולו צלי” — דאס גייט אויף בזמן שבית המקדש קיים, ווען דער קרבן פסח איז צלי. עס ווערט געפרעגט: דער רמב”ם האט דאך פריער געזאגט אז מ’ברענגט שני מיני בשר, אבער ער האט נישט ספעציפיש געזאגט אז עס מוז זיין צלי. אויב דער בשר איז נישט דווקא צלי, ווי קען מען זאגן “הלילה הזה כולו צלי”? דער תירוץ: דאס גייט נאר אויף בזמן המקדש ווען דער קרבן פסח איז דא.

3. “כולנו מסובין” — וואס מיינט “כולנו”? צי מיינט עס אלע מענטשן, אדער א גאנצע נאכט? דער מסקנא: “כולנו” מיינט אלע מענטשן — אפילו עני שבישראל. געווענליך זיצן נאר חשוב’ע מענטשן מסובין (עבד, אשה זיצן נישט מסובין), אבער הלילה הזה — אלע זיצן מסובין. דאס איז דער חידוש פון “אפילו עני שבישראל.”

מתחיל בגנות — סדר ההגדה

דער רמב”ם’ס ווערטער: “ומתחיל בגנות וקורא עד שיגמור דרש פרשת ארמי אובד אבי כולה”

פשט: מ’הייבט אן מיט גנות און מ’לייענט ביז מ’ענדיגט דעם דרוש אויף ארמי אובד אבי.

חידושים:

דריי מאל “מתחיל”: דער רמב”ם זאגט דריי מאל “מתחיל” אין דעם סדר: (1) מביאין לפניו, (2) מתחיל ומגביה את הקערה, (3) מתחיל בגנות. דאס ווערט פארבונדן מיט’ן ענין פון “סדר” — א סדר פאר’ן גאנצן יאר, ווי רבי אהרן קארלינער האט געזאגט אז ראש השנה מקראי קודש. אויך פארבונדן מיט “ציילן” און “דערציילן.”

הגבהת מרור ומצה — אבער נישט פסח

דער רמב”ם’ס ווערטער: “פסח זה שאנו אוכלין…” (אן הגבהה), “מגביה מרור בידו”, “מגביה מצה”

חידושים:

1. פארוואס קיין הגבהה ביי פסח? ביי פסח זאגט דער רמב”ם נישט אז מ’הייבט עס אויף, נאר ביי מרור און מצה. א פשוט’ער תירוץ: דער פסח (קרבן/בשר) איז א גרויסע שטיק וואס יעדער זעט, מ’דארף עס נישט אויפהייבן. מרור איז א קליין בלעטל אין א קליין טעלערל, מ’זעט עס נישט אזוי, דעריבער דארף מען עס אויפהייבן.

2. סדר פון פסח-מרור-מצה: דער רמב”ם שרייבט “פסח, מרורים, מצה” — ער הייבט אויף מרור פריער און מצה שפעטער. די ראשונים/מפרשים לייגן צו אז אין דער הגדה הייבט מען אויף מצה קודם, ווייל מצה איז דער עיקר מצוה. אבער דער רמב”ם האלט אז דער סדר איז “פסח, מרורים, מצה” — לאו דוקא מצה קודם.

3. דער חתם סופר’ס / ר’ אברהם אב”ד’ס פשט: דער רמב”ם שרייבט אויך אין פרק ז’ “פסח, מרורים, מצה” (כאטש די גמרא האט אן אנדערע נוסח). דער טעם: ס’זענען דא צוויי סארטן מרור — איינע וואס קומט צוזאמען מיט קרבן פסח, און איינע באזונדער. מרור איז נמשך נאך פסח ווייל זיי גייען צוזאמען. מצה דאקעגן איז אן אנדערע מצוה, נישט שייך צום קרבן פסח. דעריבער קומט פסח-מרור צוזאמען, און מצה באזונדער.

4. דער רבינו מנוח’ס הערה — חילוק צווישן בזמן המקדש און בזמן הזה: אין דער נוסח פון ר”ב אליין שפעטער אין סדר ההגדה שטייט יא מצה קודם. דער תירוץ: בזמן בית המקדש, ווען מרור איז דאורייתא (ווי מצה), איז דער סדר געווען פסח-מרור-מצה, ווייל מרור איז שייך מיט פסח. אבער בזמן הזה, וואס מרור איז נאר דרבנן און מצה איז דאורייתא, האט מצה מער חשיבות און קומט קודם. דאס איז א זייער שיינער פשט פון ר’ אברהם אב”ד.

נוסח “מצה זו שאנו אוכלים” און “פסח שהיו אוכלים”

דער רמב”ם’ס נוסח: “מגביה המצה בידו ואומר: מצה זו שאנו אוכלים, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ…” און ביי פסח: “בזמן הזה יאמר: פסח שאבותינו היו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים…”

חידושים:

1. ביי מצה זאגט ער “שאנו אוכלים” (מיר עסן יעצט), אבער ביי פסח זאגט ער נישט “שאנו אוכלים” — ווייל מיר עסן יעצט נישט קיין קרבן פסח.

2. נוסח-חילוק: איינער פון די חברותא’ס האט אנגעוויזן אז ביי אים שטייט “בזמן שבית המקדש קיים” (הווה), נישט “היה קיים” (עבר). דאס איז א באדייטנדער חילוק אין נוסח.

נוסח “לפיכך אנחנו חייבים”

דער רמב”ם’ס נוסח: “להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, לגדל, להדר, ולנצח, למי שעשה לנו ולאבותינו… הוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה.”

חידושים:

– ס’איז דא חילוקי נוסחאות אין דער סדר פון די לשונות פון שבח, און צי “ולאבותינו” שטייט אדער נישט (כתב יד האט איין גירסא).

– דער רמב”ם זאגט “לנו” — דאס שטימט מיט דעם עיקרון פון “להוציא את עצמו” — מ’דארף זיך אריינשטעלן אין דער יציאת מצרים.

“ונאמר לפניו הללוי-ה” — אנהייב הלל

דער רמב”ם’ס נוסח: “ונאמר לפניו הללוי-ה, הללו עבדי ה’ עד חלמיש למעינו מים.”

חידוש: דער רמב”ם מאכט “ונאמר לפניו” אלס אן איבערגאנג — יעצט גייען מיר זאגן הלל (די ערשטע צוויי פרקים). “ונאמר” מיינט “מיר וועלן זאגן” — ס’איז א חיוב צו טון אזוי.

ברכת “אשר גאלנו” — חתימת ההגדה

דער רמב”ם’ס נוסח: “וחותם: ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצות ומרורים.”

חידושים:

1. “גאלנו” קודם “אבותינו”: מ’הייבט אן מיט “גאלנו” — אונז — און ערשט דערנאך “וגאל את אבותינו”. מ’שטעלט זיך אריין קודם.

2. נוסח-חילוק “הלילה הזה” vs. “ללילה הזה”: רב שרירא גאון זאגט “הלילה”, רבנו סעדיה אליין שטייט אויך “הלילה” אין משנה. דער חילוק איז אין דער טייטש פון “והגיענו” — צי “האט אונז אנגעברענגט צו דער נאכט” אדער “האט אונז דערגרייכט אין דער נאכט.”

3. “מצות ומרורים” (רבים): דער רמב”ם שרייבט “מרורים” (רבים) ווייל דאס גייט אויף “על מצות ומרורים יאכלוהו” — די מרורים פון קרבן פסח. אבער ווען מ’מאכט א ברכה אויף מרור אליין, זאגט דער רמב”ם “על אכילת מרור” (יחיד). דאס איז א חידוש: “מרורים” רעפערירט צו די מרור וואס קומט צוזאמען מיט קרבן פסח, און “מרור” (יחיד) איז די באזונדערע מצוה פון מרור.

תוספת “בזמן הזה” — תפילה אויף גאולה

דער רמב”ם’ס נוסח: “בזמן הזה מוסיף: קיינו ה’ אלקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים… שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, לאכול מן הזבחים ומן הפסחים…”

חידושים:

1. שמחה בזמן הזה vs. לעתיד לבוא: ביז יעצט איז די שמחה א “מאכן זיך” — “להראות את עצמו כאילו יצא”, “להראות דרך חירות”. אבער ווען ס’וועט זיין די גאולה, וועט מען זיין עכט “שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך”. בזמן הזה מאכט מען זיך פרייליך; דעמאלטס וועט מען נישט דארפן “להראות” ווייל ס’וועט זיין אמת’ע שמחה.

2. “זבחים” קודם “פסחים”: מ’עסט קודם זבחים (חגיגה), ווייל קרבן פסח עסט מען “על השובע” — מ’עסט פריער אנדער פלייש.

3. “שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון” — פארוואס “קיר”? ס’איז א לשון הפסוק, אבער א ווארט: “קיר” איז מרמז אויף “קערה” (דער סדר-טעלער), און “מזבח” איז ר”ת פון מרור, זרוע, ביצה, חרוסת (מזבח”ה). דאס ווערט געזאגט יעדעס יאר.

4. “ונאמר לפניו שיר חדש”: מ’בעט אז דעמאלטס זאל מען זאגן א נייע שיר — נישט די אלטע הלל פון דוד, נאר א נייע הלל פאר דער נייער גאולה.

5. “יגיענו למועדים ולרגלים אחרים” — וואס מיינט עס? צי מיינט “מועדים אחרים” נייע ימים טובים וואס וועלן קומען מיט דער גאולה, אדער מיינט עס די זעלבע ימים טובים נאכאמאל? דער פשט: עס מיינט דעם נעקסטן יום טוב (אפילו שבועות) — אזוי ווי שהחיינו, מ’דאנקט וואס מ’איז אנגעקומען ביז אהער, און מ’בעט אז דער נעקסטער יום טוב זאל שוין זיין מיט א גאולה שלימה. “נעקסטע מאל זאל עס נישט זיין מער מיט דעם ‘פעיק’ — נעקסטע מאל וועט מען טאקע מאכן א קרבן פסח.”

“ברוך אתה ה’ גאל ישראל”

חידוש: די ברכה “גאל ישראל” רעדט פון דער גאולה פון מצרים (עבר) — דאס זאגט מען אויך בזמן הזה. לעתיד לבוא וועט מען זאגן א שיר חדש מיט אמת’ע שמחה, נישט בלויז “להראות.”

כוס שני ושתייתו

דער רמב”ם’ס ווערטער: “בורא פרי הגפן ושותה כוס שני”

פשט: נאכ’ן פארענדיגן די הגדה מאכט מען בורא פרי הגפן און טרינקט דעם צווייטן כוס.

חידוש: דער רמב”ם זאגט „בורא פרי הגפן” (נישט „על הגפן”), וואס מיינט די ברכה ראשונה, נישט א ברכה אחרונה.

נטילת ידים שניה

דער רמב”ם’ס ווערטער: “ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידו פעם שניה”

פשט: מען וואשט זיך נאכאמאל די הענט פאר’ן עסן מצה, ווייל מען האט געהאט היסח הדעת בשעת קריאת ההגדה.

חידושים:

– עס איז פריער געטראכט געווארן אז דאס אוועקנעמען דעם שולחן (עוקרים את השולחן) האט אפשר צו טון מיט נטילת ידים — אז מען נעמט אוועק די אכילה כדי די זאכן זאלן נישט ווערן טמא. אבער ביי דער צווייטער נטילת ידים שטייט נישט אז מען נעמט אוועק דעם טיש — דער טיש איז שוין צוריק (מחזיר השולחן), און פונדעסטוועגן דארף מען וואשן. דאס באווייזט אז דער היסח הדעת איז דער גרונט פאר דער צווייטער נטילה, נישט דער שולחן.

יחץ — ברעכן די מצה

דער רמב”ם’ס ווערטער: “ולכך שני רקיקין, חולק אחד מהם ומניח פרוסה לתוך שלם”

פשט: מען האט צוויי מצות, מען ברעכט איינע און לייגט דעם שטיקל אריין אין דעם גאנצן.

חידושים:

1. סדר פון יחץ: דער רמב”ם שטעלט יחץ נאך דער צווייטער נטילת ידים, נישט פאר מגיד ווי מיר טוען. אינטערעסאנט אז דער רמב”ם’ס סדר איז אנדערש.

2. „פרוסה לתוך שלם”: ביי ווייכע מצות פארשטייט מען גוט ווי מען קען אריינלייגן א שטיקל אין א גאנצע (אריינוויקלען). אבער דער רמב”ם נוצט דעם ווארט „רקיקין” וואס מיינט אויך הארטע, דינע מצות (קרעקערס), אזוי אז „בתוך” מוז נישט דוקא מיינען אריינוויקלען.

3. פארוואס צוויי מצות? אויב דער ענין איז „לחם עוני” — ארעמע ברויט — פארוואס נישט נעמען נאר איין פרוסה? פארוואס דארף מען אויך א שלם? עס בלייבט אן א תירוץ. „לחם עוני” קען מיינען נישט נאר א געבראכענע מצה, נאר אויך מצה אן קיין תבלין (נישט מצה עשירה), אדער א דערמאנונג אז מען איז געווען עניים.

ברכות אויף מצה ומרור — בזמן המקדש

דער רמב”ם’ס ווערטער: “כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת… ברוך אתה ה’… על אכילת מצות ומרורים”

פשט: בזמן המקדש מאכט מען כורך מצה און מרור צוזאמען, טונקט אין חרוסת, און מאכט איין ברכה אויף ביידע.

חידושים:

1.

1. נוסח הברכה — „מצות ומרורים” אדער „מצה ומרורים”? אין איין נוסח שטייט „מצה ומרורים” (יחיד), אבער עס ווערט אנגעוויזן אז עס שטייט „מצות ומרורים” (רבים). דאס שטימט מיט לשון הפסוק „על מצות ומרורים יאכלוהו” (במדבר ט:יא).

2. „היו אוכלים בפני עצמן”: דער רמב”ם זאגט אז אויב מען וויל, קען מען עסן מצה און מרור יעדע בפני עצמו מיט עקסטערע ברכות. עס ווערט געפרעגט פארוואס דאס איז נאר אן אפציע און נישט א חיוב. דער ענטפער: דאס איז די מחלוקת פון הלל — הלל האט געכורכ’ט צוזאמען, און אנדערע האבן געגעסן בפני עצמו.

ברכות אויף חגיגה און פסח — בזמן המקדש

דער רמב”ם’ס ווערטער: “מברך ‘על אכילת הזבח’ ואוכל מבשר חגיגה תחילה, ואחר כך מברך ‘על אכילת הפסח’ ואוכל מגופו של פסח… ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח ולא של זבח פוטרת של פסח, לפי שזו מצוה בפני עצמה וזו מצוה בפני עצמה”

פשט: מען מאכט א באזונדערע ברכה אויף חגיגה און א באזונדערע ברכה אויף פסח, ווייל יעדע איז א מצוה בפני עצמה.

חידושים:

1. „מבשר חגיגה” לעומת „מגופו של פסח”: א באמערקנסווערטער דיוק אין לשון — ביי חגיגה זאגט דער רמב”ם „מבשר” (א שטיקל פלייש), אבער ביי פסח זאגט ער „מגופו של פסח” (נישט „מבשר הפסח”). דאס שטימט מיט דעם פריערדיגן דיוק אז פסח איז א גאנצע בהמה אויפ’ן טיש (“גופה של כבש הפסח”), בעת חגיגה איז נאר א שטיקל.

בזמן הזה — סדר האכילה

דער רמב”ם’ס ווערטער: “בזמן הזה שאין לנו קרבן, אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה ומטבל מצה בחרוסת ואוכל. חוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו. וזו מצוה מדברי סופרים. וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש.”

פשט: בזמן הזה מאכט מען המוציא, דערנאך על אכילת מצה מיט טונקען אין חרוסת, דערנאך על אכילת מרור מיט טונקען אין חרוסת, דערנאך כורך אן א ברכה — זכר למקדש.

חידושים:

1. מצה אין חרוסת: דער רמב”ם זאגט אז אויך די מצה ווערט געטונקט אין חרוסת — „מטבל מצה בחרוסת”. „אינטערעסאנטע זאך, אלעס איז מען טובל.”

2. טעם מרור: „ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו” — דאס איז די ערשטע מאל וואס מען זעט אז מרור דארף האבן א שארפקייט/טעם, מען זאל עס שפירן. דאס שטימט מיט דעם פריערדיגן חידוש אז מרור דארף זיין געשמאק, אבער מיט א ספעציפישן טעם וואס מען דארף שפירן.

3. „וזו מצוה מדברי סופרים”: דער מרור בזמן הזה איז נאר מדרבנן (אן קרבן פסח). דאס שטימט מיט דעם גאנצן יסוד פון צוויי סארטן מרור — דער תורה’דיגער מרור איז נאר מיט קרבן פסח, און אן קרבן פסח איז מרור נאר דרבנן.

אפיקומן — טעם בשר הפסח / מצה

דער רמב”ם’ס ווערטער: “ובאחרונה אוכל מבשר הפסח ולו כזית ואין טועם אחריו מאכל אחר כלל. בזמן הזה אוכל כזית מצה ואין טועם אחריה כלום, כדי שיפסיק סעודתו בטעם בשר הפסח והמצה, שאכילתן היא המצוה.”

פשט: מען ענדיגט מיט אפיקומן — בזמן המקדש א כזית פון קרבן פסח, בזמן הזה א כזית מצה — און מען עסט נישט מער דערנאך.

חידושים:

„שאכילתן היא המצוה”: דער עיקר מצוה פון דער נאכט איז די אכילה פון פסח/מצה — נישט דאס „אוכל כל מה שירצה” וואס דער רמב”ם האט פריער דערמאנט. מען וויל ענדיגן מיט דעם טעם פון דער מצוה אליין, נישט מיט סתם עסן.

כוס שלישי — ברכת המזון

דער רמב”ם’ס ווערטער: “ואחר כך נוטל ידיו [מים אחרונים] ומברך ברכת המזון על כוס שלישי ושותהו.”

פשט: מען וואשט מים אחרונים, מאכט ברכת המזון אויף דעם דריטן כוס, און טרינקט אים.

כוס רביעי — הלל

דער רמב”ם’ס ווערטער: “ואחר כך מוזג כוס רביעי וגומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר, והיא ‘יהללוך ה’ אלקינו כל מעשיך’ וכו’. ואין טועם אחר כך כלום כל הלילה חוץ מן המים.”

פשט: מען גיסט דעם פירטן כוס, ענדיגט הלל, זאגט ברכת השיר (“יהללוך”), און טרינקט. דערנאך עסט/טרינקט מען נישט מער (אויסער וואסער).

כוס חמישי — הלל הגדול

דער רמב”ם’ס ווערטער: “ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול, והוא מ’הודו לה’ כי טוב’ עד ‘על נהרות בבל’. וכל זה אינו חובה כארבע כוסות.”

פשט: מען קען גיסן א פינפטן כוס און זאגן הלל הגדול — פון “הודו לה’ כי טוב” ביז “על נהרות בבל.” אבער דאס איז נישט א חיוב ווי די ערשטע פיר כוסות.

חידושים:

1. כוס חמישי ≠ כוס של אליהו: דער רמב”ם’ס כוס חמישי איז נישט דער „כוס של אליהו” וואס מען שטעלט אוועק — דער רמב”ם רעדט פון א כוס וואס מען טרינקט און זאגט דערויף הלל הגדול. „דאס איז נישט די וואס מען טרינקט נישט.”

2. רשות, נישט חובה: „וכל זה אינו חובה כארבע כוסות” — דער חמישי כוס איז א רשות.

3. גומרין את ההלל — אפילו שלא במקום סעודה: דער רמב”ם זאגט ויש אומרים לגמור את ההלל בכל מקום שירצה. דערפון לערנט מען אז דער חלק פון גומרין את ההלל איז נישט אזא וויכטיגער חלק פון דער סדר אז מען מוז עס דווקא טון ביים סדר-טיש. מען קען עס טון אפילו שלא במקום סעודה — למשל, מען קען גיין צום רבי’נס טיש און דארט זאגן הלל הגדול כהלכה. דאס ווייזט אז דער הלל הגדול און כוס חמישי האבן א באזונדערן דין פון די הויפט-סדר, און זענען נישט געבונדן צום מקום סעודה.

[דיגרעסיע: ענין פון גאולה דורכגעצויגן אין דער סדר]

דער סדר ליל פסח איז דורכגעצויגן מיט דער תקוה אויף גאולה — „לשנה הבאה בירושלים”. דער ערשטער קידוש נעמט מען אוועק דעם שולחן (אן פלייש), אבער ביים צווייטן קידוש רעדט מען שוין וועגן קרבנות, ווייל מען דערמאנט די גאולה — „נעקסטע מאל וועט מען טאקע מאכן א קרבן פסח, מען וועט נישט עסן די דרבנן’דיגע מרור, מען וועט עסן די דאורייתא’דיגע מרור.”


תמלול מלא 📝

סדר עשיית המצוות בליל ט”ו — הלכה א’: הקדמה לסדר הלילה

הקדמה: סטרוקטור פון הלכות חמץ ומצה

Speaker 1:

אויב מען וויל מאכן אזוי ווי א הקדמה צו די סדר פון די אלע הלכות, איז לכאורה די עיקר פרקים דארפן זיין פרקים ו’, ז’, ח’, אמת? ווייל חמץ ומצה איז ווייניגער נוגע. דאס הייסט, הלכות חמץ ומצה איז ווייניגער נוגע. די הלכות וויאזוי צו מאכן…

פאר דעם איז די הלכות וואס איז נוגע פאר דעם, די שלשים יום קודם החג, די וואטעווער, די ענינים, בדיקת חמץ, און אלע אנדערע הכנות. ביעור חמץ, מושבתים געוויסע חמץ. אבער די סדר איז דאך די מצוות הסדר. מענטשן האבן דאך פשוט ליב מצוות ליל הסדר. איז לכאורה די פרק ו’ מצות אכילת מצה, און פרק ז’ מצות סיפור יציאת מצרים, פרק ח’ מצות סדר הלילה.

פינף ענינים אין פרק ז’

Speaker 1:

ס’איז אינטערעסאנט, טאקע, מ’קען זאגן אזוי ווי דו זאגסט אז מרור… ווייל מרור ווייסטו דאך וואס נישט, אבער הסבה און ד’ כוסות… אין פרק ז’ שטייט אזוי ווי סיפור יציאת מצרים, הסבה, ד’ כוסות, חרוסת, מרור. פייוו טינגס. און דריי, פיר פון זיי זיכער קען מען זאגן אז ס’איז אזוי ווי פארט פון די סיפור. דאס הייסט, די סיפור יציאת מצרים, די הסבה און די ד’ כוסות זענען אלע אזוי ווי פארט פון די סיפור, און די נהרות של הסיפור. קענסטו עס רופן נהרות? לויט די רמב”ם זיכער מסתמא. די חרוסת האט די רמב”ם געזאגט אז ס’איז א זכר לטיט. קען מען אויך זאגן אז ס’איז פארט פון די נהרות. אזוי ווי דו זאגסט אויף די מרור האט ער נישט געזאגט.

חידוש: צוויי סאָרטן מרור

Speaker 1:

ס’איז אינטערעסאנט, דיין חידוש וואס דו זאגסט אויף פורים איז אינטערעסאנט, ווייל דיין מין פורים איז זייער ענליך צו די סדר. דיין מין פורים פון א משתה ושמחה וואס איז דא א מגיד און ס’איז דא אין דעם א משלוח מנות איש לרעהו, איז אזא מין סדר הלילה, א סדר היום, וואטעווער. אקעי. לויט מעשיות איז אז מ’דארף ליינען די מגילה אינמיטן דאס טרינקען. די פשט איז, איך זאג, טאקע, ס’איז אזוי וועג געשטעלט. אזא הייליגע מגילה ליינט מען אינמיטן טרינקען. ס’שטייט אין מדרש, די הגדה זאגט מען אינמיטן טרינקען, אמת? אבער די הייליגע פורים קען דאס זיין קל וחומר, מה דברים קל וחומר.

סאו…האט עס גערעכט. אבער די איינציגסטע זאך וואס ער זאגט נישט איז אויף די מרור, איז אינטערעסאנט. ווייל מ’קען איינער טענה’ן, אפשר טאקע יא. אז לכאורה ווי די רעיון פון מרור קומט מיט די פסח, פארוואס האבן זיי טאקע געגעבן מרור? אפשר איז דאס טאקע געווען אלס א ציפור מרור דרור, אזויווי תות, אזויווי זייכער לתות.

Speaker 2:

זייער גוט. לויט דעם קען מען פארענטפערן פארוואס די רמב”ם זאגט נישט עניטינג זייכער לתות, ווייל זייכער לתות זאגט ער איז לכאורה וואס די אידן האבן געהאט. זייער גוט. ווייל ס’שטייט נישט דאס, ס’שטייט נאר “מרור”. זייער גוט. רבן גמליאל האט ערשט געזאגט, רבן גמליאל האט געזאגט א טרעש, “המרת חיים” לשון מרור. אהא. זייער אינטערעסאנט. לאמיר טשעקן ווי ס’שטייט דאך די לשון “המרת חיים” לשון מרור. לאמיר געבן א טשעק אין די קאנקארדענץ אין דעם.

אנאליז פון לשון “מרור” אין תנ”ך

Speaker 2:

“מרור”. “כי מר לי, אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה”. ס’שטייט נישט “מרור” שטייט דארט. “מרור” איז אן אייגענע ווארט. די ווארט “מרור”, אויב ס’איז א שם דבר, א מעשה, ס’שטייט נאר דריי מאל אין די גאנצע תורה. ס’שטייט “על מצות ומרורים יאכלוהו”. איינס איז איינס. וואו איז די דריטע מאל? לאמיר זען צו איך קען צוגעסן א דריטע מאל. צוויי מאל ביי מצות. און נאך איינמאל? איך געדענק נישט נאך איינמאל ביי פרשת שמות. “וימררו את חייהם”.

“על מצות ומרורים יאכלוהו”, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, דאס איז די זעלבע פסוק אין פרשת בא. “וימררו את חייהם” איז אין תהלים. “וימררו” איז אין תהלים? ניין, אין איכה. “לענה וראש”. ניין, ניין, ניין. “לענה וראש” איז נישט “מרור”. איך מיין, קען זיין מ’איז יוצא מרור מיט לענה וראש, איך ווייס נישט. אבער “לענה וראש” איז אין איכה. ניין, ניין, אין איכה שטייט עס, “ויאני במרורים”, און “ויאני לענה”. ס’איז אן עקסטערע פסוק. אבער ס’איז די זעלבע עת בעת, איך מיין, ס’איז די זעלבע צייט. אז וואס? די זעלבע טאג וואס קומט אויס פסח, קומט אויס אויך תשעה באב.

דאס איז די ווארט “מרור”. און די קאנקארדענץ מאכט עקסטער. דארט זעט מען קלאר אז ס’איז ביטערע גראזן. יא, לענה איז אויך א ביטערע גראז. ס’איז פשוט, פשוט פשוט לענה. ס’שטייט טאקע אז… איך ווייס נישט וואס איז לענה, ראש ולענה. פארוואס איז מען נישט יוצא מיט ראש ולענה? אבער בסדר. אויב איז עס עני מין מרור, איז לכאורה זיכער. יא, מוצא, יוצא. אבער איך מיין דער מענטש האלט אז מרורים מיינט אז דאס איז א דבר מר, אדער ס’איז א שם דבר פון א מין גראז. אבער די עצם שורש מר, אה, “כמרור המים” שטייט אויף די וואסער, “וימררו את חייהם”, אזוי ווי געמאכט ביטער. אבער מ’זעט “כהמר אסון עלי מאד”, אז ס’איז א לשון צו מיר ביטער, נישט שווער אסאך.

מ’זעט “וימררוהו ורבו” אויף יוסף. שטייט “וימררוהו ורבו בעלי חצים”. אבער ווי שטייט “וימררוהו” אויף יוסף? ער ברענגט דאך די פסוק, דער מענטש ברענגט דאך די פסוק “אל תמר בו”. איך האב געמיינט אז ס’מיינט “אל תמר בו” אויף דעם מלאך אין ירושלמי, “אל תמר בו” איז אזוי ווי מרידה, ניין? מלשון אזוי ווי “שמעו נא המורים”. אזוי ווי איך האב אויך געמיינט. בקיצור, ס’שטייט נישט קיין סאך מאל אין חומש, למשל, ס’שטייט נאר די צוויי מאל. דאס הייסט, מרורים ביי יוסף, “וימררוהו ורבו”, לכאורה אשר דארט מיינט עס אויך לשון מרידה, ניין? אז ער איז געווען דער חשוב’ער פון די ברידער, האבן זיי מורד געווען אין אים? ניין, ס’איז נישט געווען קיין מרידה, ער איז געווען דער קליינער ברידערל. זיי האבן אים פארביטערט און זיך געקריגט מיט אים.

ס’איז דא נאך ווערטער וואס מ’קען אריינטייטשן, אקעי, ס’איז נישט אזוי וויכטיג. אה, “בכי תמרורים”, וואס שטייט “קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים”. דאס מיינט הויך, אזוי ווי “מר”, איך ווייס נישט, ס’איז דא אסאך פשטים דארט, נישט קלאר. “אשכולות מרורות למו”, שטייט אין… אה, ביטערע גראזן, א סעקונדע… ביטערע… ביטערע… אין “ויראש”, ס’גייט ארויף אויף די… ברוך השם, הלל רחל פלחל. יא. אין “ויראש”, “אשכולות מרורות למו”. איך מיין ער זאגט ביידע. ביי אונז זאגט מען מער גייט מער, אבער מ’זעט אויך… ניין, דארט איז יא. איך ווייס נישט וואו זיי האבן עס געברענגט. “אשכלות מרורות”, “מרורות”, “מרורים”. “מרורות יאכילנו”. “אשכלות מרורות” דארט שטייט “הזיאנו ומרורים”, דער עסן וואס מ’ברענגט. אבער ס’שטייט אויך “אשכלות מרורות למו”, ס’שטייט ביי די תוכחה, ניין? אין “האזינו”. קען מען געבן דאס אלס נאמנות? איך קוק אריין, איך וויל נישט קיין דבר שקר זאגן. “אשכלות מרורות” מיינט ביטערע טרויבן.

“ענבי רוש”. “ענבי זעם”. דו ווייסט דאך די לשון, “ענבי זעם”. ס’איז אזא מין געדאנק. “ענבי רוש, אשכלות מרורות למו”. דאס הייסט, די רוש איז אזויווי די רוש פון נחש, די זעלבע זאך. ביטערע, ביטערע זאכן, יא.

חידוש: מרור דאורייתא איז תבלין, מרור דרבנן איז זכר למרירות

Speaker 2:

און אפשר וועגן דעם טרינקט מען דעם וויין, ביטערע וויין. אבער טרינקט מען דאך א רוב, דאס איז דאך דעם רמב”ם להפוקי. דאס איז וואס איך מיין, אז נאך א וועג פון עסן מרור.

אקעי, צו לייגן צו די ענין וואס איך האב געוואלט זאגן, אז די טייטש איז אזוי, אז די רייסנדיגע מרור וואס קומט אויף די פסח איז נישט דער ענין צו זיין ביטער. איך מיין, ס’איז ביטער, אבער ס’איז נישט קיין שמאלץ. דער ענין איז צו מתבל זיין, ס’זאל זיין גוט. אבער ס’קען זיין די רבנן’דיגע מרור וואס גייט נישט מיט גארנישט. ממילא, יענע מרור איז נאר א זכר למרירות.

ס’שטימט גאנץ גוט, ווייל ס’שטימט דא מרירות. די מרירות איז אז ס’איז דא א חסרון פון קרבן פסח. ווען א מענטש עסט די גאנצע סענדוויטש אבער ס’פעלט די גאנצע קעניג, דער קרבן פסח, איז עס ביטער אויף אים. און די מרירות איז די מרירות פון גלות מצרים, און וועגן דעם קומט עס אריין אין דעם פרק, וואס איז דער פרק פון די סיפור.

דיגרעסיע: מור דרור

Speaker 2:

מ’דארף מיר יעצט וויסן ווי קומט אריין מור דרור מיט די זאך. ווייל די גמרא זאגט, “מטבע מן התורה מנין?” מור דרור. אבער מור דרור איז דאך א סארט אן בושם, ניין? ס’איז דאך א סארט… “ששנתן ריחו”, “שנתת ריח טוב”. “מור ואהלות קציעות”. ס’איז נישט די זעלבע מין… “מור ואהלות קציעות”. מור איז נישט ביטער. מור איז נישט ביטער, ס’איז זיס. איך ווייס נישט וואס ס’שמעקט. מארק, מערלי. ס’איז נישט ביטער. חמר מר. איך מיין איך ווער איינגעקלעמט, איך ווייס נישט. אקעי.

דריי לעוועלס אין רמב”ם’ס באהאנדלונג פון ליל הסדר

Speaker 2:

שוין, נחזור לענינינו. גיי מיר גיין ווייטער לערנען. עד כאן האט דער רמב”ם געטון אזוי: די משנה זאגט נאר די סדר, אבער דער רמב”ם האט יעצט געענדיגט לערנען די הלכות, יעצט גייט ער זאגן וואס מ’זאל טון. וואס פעלט אויס די גאנצע פארקערטע סדר, ווייס איך נישט, אבער אזוי זאגט ער. די שאלה איז אויף וואס די משנה פעלט עס אויס. דער רמב”ם גייט ווייטער מיט די סדר, אבער די משנה גייט אייביג אזוי. נישט דווקא נאר יענץ, מ’גייט. ווייל דער רמב”ם האט דאך שוין געזאגט אלע הלכות, יעצט פיגער אויס אליין וואס דו דארפסט טון. וואס דארף זיך דער רמב”ם מוטשען? אבער מ’האט דאך שוין געשמועסט אז דער רמב”ם וויל אז מ’זאל נישט דארפן נאכזוכן אין זיין ספר קיין שום ספר. ער לייגט אריין א הגדה של פסח, אזויווי ער לייגט אריין אין אנדערע פלעצער אנדערע זאכן. אה, ביי די ענד וועט מען דאך עקסטער נוצן א הגדה. דאס איז נאך א זאך, ס’איז דא דריי זאכן: ס’איז דא די הלכות, ס’איז דא די סדר, און ס’איז דא די הגדה. ביים רמב”ם זעסטו דריי אנדערע לעוועלס פון רמב”ם, אינטערעסאנט.

רייט. ס’איז שוין זייער קאלט. יא, דו זאגסט גוט. מ’דארף עס ארויפריקן די טעמפ. אינטערעסטינג. ס’איז אינטערעסאנט, איך ווייס נישט.

הלכה א’: אנהייב פון סדר הלילה

Speaker 2:

אקעי, זאגט דער הייליגער רבי: “סדר עשיית מצוות אלו בלילה הזה מסודר כך הוא”. אקעי, דאס איז די סדר וויאזוי צו טון די מצוות. “בתחלה מביאין כוס לכל אחד ואחד”. ס’איז דא א דיוק אז יעדער זאל האבן, יא? ס’שטייט “מביאין”, נישט “מוזגין”. פארוואס? ווייל יעדער איינער איז דאך מחויב מיט אלע כוסות. רייט. מיט אלע כוסות? יא. יא. יא. שטימט דאס איבער מען קען יוצא זיין. מען קען אפשר יוצא זיין די ווערטער, אבער דער טרינקען קען מען זיך נישט יוצא זיין, אז יעדער דארף האבן א כוס.

אויב אזוי גוט.

“תחילה נותנים כוס לכל אחד ואחד, ומברך בורא פרי הגפן.” ער מיינט דא צו מרמז זיין אז דער מנהג אז

הלכה ח’: סדר עשיית מצוות הלילה

דיגרעסיע: די משנה איז געמאכט פאר גבירים

Speaker 1: ניין, נאר דאס איז דער סדר וואס שטייט אזוי מלמעלה. אה, מוזגין לו כוס ראשון. איז דא איינער, איז דא דער שמש, דא אן עבד. די משנה איז געמאכט פאר גבירים, איך האב געזען אזוי. רבי ינאי האט געזאגט, “המשנה לא נתנה אלא לבעלי תרומה”. דו האסט נישט מסכים געווען.

דער סדר איז אז די וואס טוען די משנה דארפן זיין גבירים מיט שמשים, איך ווייס נישט וואס דו ווילסט. אויב ס’איז נישט אזוי, די וועלט איז נישט ארג.

איך האב שוין געהערט מיין דרשה ערב ראש השנה, וואס דו דאווענסט ראש השנה? וואס איז דאס, מ’דאווענט אויף “כח שמעון”? וואס איז דאס “כח שמעון”? קיינער ווייסט נישט וואס ס’מיינט. ס’מיינט אז די תלמידי חכמים זאלן זיין גבירים. “יראו צדיקים וישמחו”, וואס איז דאס “יראו צדיקים”? “צדיקים” איז די רבי’ס. “מחתי רשעה ועלזה”. דאס איז וואס מ’דאווענט, מ’דאווענט אז דער פאלשער רבי זאל נישט האבן קיין חסידים, און דער אמת’דיגער רבי זאל האבן אסאך חסידים. די פראבלעם איז אז יעדער איינער דאווענט עס.

יעצט גייט נישט כדי. יא, יא, יא. איך זאג דיר נאר פשוט פשט, ממילא די זעלבע זאך, אלע משניות זענען געמאכט פאר אריסטאקראטיע, פאר די עשירים. ווער זענען די עשירים? אונז! נישט בפועל ממש, און אויב ס’איז נישט, דארף מען תשובה טון, דארף מען מער ארבעטן.

דיגרעסיע: מרור דארף זיין געשמאק, נישט פייניגונג

Speaker 1: א קליינע הערה, נישט נוגע דא. אבער דו האסט פריער געפרעגט וויאזוי מ’איז יוצא מיט זאכן וואס איז נישט ביטער. רבי פוסק’נט אין שולחן ערוך “צנונים וחזרת”. וואס מיינט דאס? ער האט אייביג גע’enjoy’ט חזרת, און דאך רעכנט ער אויס חזרת די ערשטע. איך פארשטיי נישט!

איך בין דיר מסכים אז מ’דארף עס enjoy’ן. ביטער מיינט נישט אז מ’דארף זיך פייניגן. דאס איז נישט קיין שום ספק. נאר וואס איז געווען? אייביג האט מען געגעסן ביטערע זאכן. א ביטערן פיקל אדער א שארפע… וואס איז דער עיקר? די שארפע טאמעיטאס איז נישט… חריף, whatever. פארוואס? ווייל מ’enjoy’ט עס. ס’איז אן הנאה. ס’דארף זיין די סארט enjoyment.

קיינער עסט נישט עפעס וואס ער האט פיינט. איך מיין, כלל נישט. ס’איז נישט קיין שום ספק אז די מרור דארף זיין געשמאק. ס’איז נאר וועלכע סארט געשמאק. די וואס זאגן אז מ’דארף האבן דווקא ביטער, זיי זאגן נאר אנדערש אז מ’דארף די סארט געשמאק. זיי זאגן נישט אז מ’זאל זיך פייניגן. די וואס זאגן אז מ’דארף זיך פייניגן, איך ווייס נישט וואס.

ס’איז אביסל אינטערעסאנט, ווייל די זאכן וואס די כרפס, צנונים וחזרת… basically, רבינו הקדוש האט ערגעץ געהאט vegetables. ער האט געוואלט מאכן א שיינע משנה, א שיינע סדר, האט ער צוגעלייגט. אויסער די מצה און מרור, האט ער צוגעלייגט נאך זאכן וואס ער האט געהאט. ער האט געהאט זיינע אייגענע צנונים וחזרת, האט ער צוגעלייגט כרפס מיט… איך ווייס נישט פונקטליך וויאזוי ס’איז געווען.

Speaker 2: ניין, דו האסט געזאגט אז די משנה איז זיין אנטאלאגישע…

Speaker 1: די משנה איז באמת תורה שבעל פה, און דו זעסט עס. אויך די גמרא, אלע חכמי ישראל זענען געווען גבירים. וואס איז דאס שוין געווען?

נאר די גמרא איז דווקא דא דער דיון. רב שיזבי איז געווען א גרויסער עני, און די גמרא האט דא געשמועסט וועגן דעם.

Speaker 2: יא, דו האסט טאקע א קשיא, איך האב שוין קיין תירוץ. וואס זעסטו דא? אז ער מאכט נישט זיכער אז די אויבערשטער זאל אים מאכן פאר א גביר. ער וואלט געווען וויליג געווען א גביר, אמת?

Speaker 1: ניין, ביז ער איז נישט געקומען צו זיין הויז האט ער גארנישט געזאגט.

Speaker 2: אבער דו זעסט יא, אברהם גמליאל איז יא געווען א גביר, right? און דער נשיא, יא, יא, יא.

Speaker 1: ס’איז א גוטע געלעגנהייט צו mention’ען די QuickPay address.

Speaker 2: אקעי. והכל לפי כוחו של כל אחד ואחד.

דיגרעסיע: יששכר-זבולון שותפות

Speaker 1: ניין, א גביר מיינט נישט געדליין, דאס איז טעות. א גביר מיינט… איך מיין פארקערט, אויב איז עס א צייט פון כבוד התורה איז עס ממש גילוי. פארקערט. ווען מען קוקט אראפ אויף צדיקים און מען קוקט אראפ אויף ביזנעס, לאזט מען אים מאכן אליין ביזנעס. אבער ווען ס’איז עולם כתיקונו, וואס ס’דארף זיין איז, עולם כתיקונו איז אז דער רבי מאכט ביזנעס מיט’ן רבי’ן. זיי מאכן ביזנעס און מאכן א שותף, נעמען אביסל אינוועסטמענט.

Speaker 2: ניין, איך האב אים געזאגט, ער וואלט נישט געוואלט שפילן עס גייט נישט דעם רבי’ן א שותף. קיינער האט נישט געוואלט דעם רבי’ן’ס געלט מאכן א שותפות.

Speaker 1: דער רמב”ם’ס ברודער האט געדארפט דעם רמב”ם’ס געלט, ער האט נישט געוואלט דער רמב”ם זאל האבן די השפלה אז ער נעמט. האט ער גענומען דעם רמב”ם’ס געלט און ארומגעגאנגען דערמיט, ווייל דער רמב”ם האט אים געהאלטן פאר א יששכר. דער רמב”ם האט דערמאנט אויף אים אז ער איז יששכר, אז ער איז זבולון.

און דערפאר איז דער רמב”ם אליין זייער ברוגז קעגן תלמידי חכמים וואס נעמען געלט, ווייל ס’איז געווען גענוג אויפן כבוד התורה. ס’איז געווען גענוג אויף אויסצוהאלטן. יששכר זבולון מיינט נישט אז מען געט געלט, יששכר זבולון מיינט אז מען נעמט אינוועסטמענט.

אבער דו פארשטייסט, דער זבולון האט זיך ארומגענומען מיט א באנטש זבולונים, יא? ער קען אין א רגע באקומען פון עניבאדי הונדערט אלפים דאלער, פארוואס דארף ער דיינע צוויי טויזנט דאלער? ווייל ער וויל דיך…

אזוי זאגט דער רמב”ם’ס ברודער, ער האט נישט געוואלט דער רמב”ם זאל האבן די טעם פון אז ער איז נתלה על רבנות. ער האט גענומען פון אים געלט, אבער…

Speaker 2: איך בין נישט מסכים, ס’איז נישט פעיק, ס’איז זייער עכט. אטמאל, אז איינער האט נגיעות און ער נעמט א ברודער און געט אים א דזשאב, איז עס פעיק? ער ארבעט טאקע פאר אים. ער נעמט מיין געלט און ער מאכט נומבערס, איך מאך נישט אליין, איך בין מסכים אז כולי… ס’איז א געלט שותפות נאר. איך בין נישט קיין… אפשר גיט ער מיר אמאל אן עצה, איך ווייס נישט, אבער איך בין נישט קיין פראקטישע שותף.

Speaker 1: נו פיין, עניכנום, דאס איז פארט פון די שטיץ, אבער ס’איז נישט אז… ער זאגט, איך וואלט דיר געוואלט געבן געלט, איך מאך כולי מיט דיר א שותפות.

Speaker 2: ניין, ער איז טאקע א שותף.

Speaker 1: איך פארשטיי דיך, אז איינער קודם האט ער צוויי טויזנט דאלער פון איינעם, נאכדעם האט ער צען טויזנט דאלער, און נאכדעם קען ער פון די נעקסטע, ביז ער קען טאקע זיין א שותף. איך פארשטיי דיך. אבער איך רעד יעצט, יעדער ביזנעס האט זיך אזוי אנגעהויבן, אמת? ער האט זיך אנגעהויבן, ער האט גע’ירש’נט פון טאטע, פון ערגעץ האט ער זיך אנגעהויבן, אמת? סאו, דאס איז די בעסטע, א בעסערע וועג. איך פארשטיי.

און ער קען פארלירן אויך. אויב יענער איז נישט געראטן אין די ביזנעס, נו, איז דער רבי אויך נישט דא. ס’איז נישט… היינט גייט עס אויך אזוי עניוועי, רייט? און ער געט נאר נישט. אז דער רבי גלייבט, ס’איז נישט מיין די גאנצע געים.

אבער די אמת, היינטיגע צייטן שטיצן דעם רב איז אויך נישט סתם צדקה. מ’רופט דעם רב פרעגן אינפארמאציע פאר דיר פאר א שידוך, דער רב איז ביזי, ער געבט דרשות ביי א בר מצוה, ביי א שבע ברכות, ער געבט דיר אטענשאן, ער איז דא פאר דיר אין דיינע דעילי לייף.

Speaker 2: איך בין מסכים.

Speaker 1: דאס איז נישט אהער און נישט אהין. איך בין מסכים. נישט א גרעסטע סעלערי, נאר פלעין א האלב מיליאן דאלאר א יאר פאסט פאר א רב.

מיט סעלערי קען מען אויך יוצא זיין כרפס, דאס איז א געוואלדיגע זאך.

צוריק צו די נושא: דער מנהג אין גור

Speaker 1: צוריק צו די נושא דא. וואס איך מיין אז דו זאגסט, אין גור האבן זיי דאס איינגעפירט, דו ווייסט? ביי מדות?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: וואס מיינסטו אז זיי האבן געמאכט ביזנעס? אז די בעלי בתים האבן אריינגענומען דעם רבי’ן אלס א שותף. ס’האט געהייסן אזוי אין גור. דער רבי איז א שותף אין מיין סטאר. ס’איז געווען אז מען האט געמאכט פערצענט, און ס’מאכט ערליך. איך האב געהערט די וואך, האבן זיי געהאט א גור’ע פירער.

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: יא.

Speaker 1: לאמיר גיין. דא גייט עס.

“סדר עשיית מצות הלילה על לחם משנה סדורות כהלכה. בתחילה מוזגין כוס לכל אחד ואחד ומברך בורא פרי הגפן, ואומר עליו קידוש היום וזמן ושותהו”.

שטומט. פשוט. “ואחר כך” — קודם קידוש היום, נאכדעם זמן, ושותהו, מ’טרינקט עס.

דיון: הסבה ביי כוס ראשון

Speaker 1: “ואחר כך” — מ’טרינקט עס אנגעלענט. איך מיין פריערדיגע זאגן מ’טרינקט עס אנגעלענט, ניין?

Speaker 2: יא, אבער דא שטייט נישט.

Speaker 1: פריערדיגע זאגן אז ס’דארף זיין אנגעלענט.

Speaker 2: פריערדיגע זאגן עס אנגעלענט. וואס זאגט ער נישט דא?

Speaker 1: ווייל ער האט שוין געזאגט.

Speaker 2: אקעי, אבער ער דארף עס זאגן נאכאמאל.

נטילת ידים — ווער וואשט?

Speaker 1: “ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו”.

אינטערעסאנט, ווייל ער זאגט “כוס לכל אחד ואחד”, אבער “מברך על נטילת ידים” זאגט ער נישט. לכאורה קען מען דא משמע זיין אז נאר דער גדול הבית, רייט? איך ווייס נישט. ער זאגט נישט “וכל המברכים”, אזויווי ער זאגט…

Speaker 2: ווייל ער רעדט אויך משום היסח הדעת צווישן די טרינקען. ער האט שוין מסביר געווען מיט די מביאים לכתחילה דא ועוד כוסה.

Speaker 1: וואס ווייס איך, עפעס איז א רמז.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אקעי.

וואס ליגט אויפ’ן טיש

Speaker 1: “ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו, ומביאין שולחן ערוך”.

ואולי, וואס ליגט אלץ אויף די טיש? ער זאגט די סדר, ער רעכנט אויס קודם מרור, פארוואס זאגט ער נישט קודם מצה?

Speaker 2: אקעי, ליין. נישט אזוי וויכטיג.

Speaker 1: מרור וירק אחר, אן אנדערע ירק וואס מ’זאל נוצן פאר… מ’איז געוואויר געווארן אז די אנדערע ירק נוצט מען פאר כרפס. ומצה וחרוסת וגופה של כבש הפסח, מ’רעדט ווען ס’איז דא א קרבן פסח.

ער זאגט די סדר וויאזוי מ’דארף עס טון. מ’דארף ברענגען א קרבן פסח, דו האסט נישט קיין פסח.

Speaker 2: ניין, אפשר…

Speaker 1: אה, בזמן הזה, זאגט ער, אזוי גייט ער, בשר חגיגה של יום ארבעה עשר. בזמן הזה וועט מען לייגן שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.

דיון: שני מיני בשר — וואס איז דער מנהג?

Speaker 1: סאו איך געדענק נישט אז ביי אונז זאל זיין שני מיני בשר. מ’קען דא משמע זיין אז ס’איז גוט צו האבן שני מיני בשר אויף די קערה. אה, א ביצה, ווייל מ’האט די חשש פון קדשים בחוץ. למעשה דארף מען קוקן אין די מפרשים. אונז ברענגען מיר אויך, אונז ברענגען צוויי תבשילין, אבער אונז ברענגען א בשר וביצה. קענסט קוקן אין רמב”ם ווי ער פארשטייט. למעשה איז נישט דא פשט, דארף מען זען וואס איז די סדר פון די קערה פון די רמב”ם. די רמב”ם האט געקוקט וואס איז די תורה אמת.

חידוש: “גופה של כבש הפסח” — א גאנצע בהמה

Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט, “גופה של כבש הפסח”, דאס זעט אויס אז מ’מיינט די גאנצע זאך, מ’פאקט ארויף אויפ’ן טיש א גאנצע בהמה’לע. און פון די חגיגה איז גענוג אז מ’לייגט א שטיקל, “בשר חגיגה”, ער זאגט נישט אז מ’לייגט די גאנצע קרבן חגיגה.

אה, אויף פסח איז דא די זאך פון מ’בראט עס גאנצערהייט, און נישט רוב, על קרבו ועל כרעיו. די חגיגה איז אזויווי אייביג, מ’נעמט א שטיקל, ס’איז נישט דא די ענין פון דאס וואס איז א גאנצע בהמה וואס מ’לייגט אויפ’ן טיש.

Speaker 2: יא, ס’איז אביסל מדויק אין די לשון.

Speaker 1: די פסח איז די איינציגסטע זאך וואס מ’בראט גאנצערהייט, סאו מ’לייגט עס ארויף גאנצערהייט אויפ’ן טיש, ווייל אלע שטיקלעך ווערן זיך אויפגעגעסן. מה שאין כן חגיגה, נעמט מען א שטיקל דערפון, מ’עסט היינט, מ’עסט דערפון מארגן.

אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.

דער ראב”ד’ס מחלוקת

Speaker 1: דער ראב”ד דארט אין ספר, פון אים איז א היפוך. עורב שמחה, און ער זאגט אז ס’איז נישטא קיין דיוק פון די נביאים, און ער ברענגט אז דער רמ”א זאגט טאקע דער מנהג אז מ’ווייזט די לבנה פאר די גבאים, אבער ער זאגט אז ס’איז נישטא קיין דיוק פון די נביאים.

הלכה ח’ (המשך): שני מיני בשר, זמן הבאת השולחן, ודרך ארץ בסעודה

שני מיני בשר — זרוע און ביצה

Speaker 1:

מה שאין כן חגיגה נעמט מען א שטיקל דערפון, מ’עסט היינט, מ’עסט דערפון מארגן, א חלק זכר לפסח און א חלק זכר לחגיגה.

אין רבי אברהם בריינזדארפער’ס ספר ברענגט ער דעם זיידנ’ס טאטע’ס “ערוב שמחה”, און ער זאגט דארט אן דיוק פון די מביאים, און ער ברענגט אז דער רמ”א זאגט טאקע די מנהג אז ביי אונז לייגט מען עס גארנישט, אבער ער זאגט אז ס’איז נישט קיין דיוק פון דעם רמב”ם. ס’איז א גוטע ספר, די “ערוב שמחה”, לאנצוט-בענדין, ער האט גוטע הערות. יא, ער זאגט דארט אלעס וואס זיי האבן געזאגט, סאו ס’מאכט סענס. געוואלדיג. אקעי, מסכים.

איך האב געוואלט זען וועגן די שני מיני בשר. שני מיני בשר איז, נאר וואס זאגן די פוסקים אויף די זרוע? דער רמ”א זאגט שוין אז מ’ברענגט א ביצה זכר לחגיגה, ונהגו להקל שקל לבשל ומצוי לכל, ס’איז פשוט גרינגער. אה, אבער ס’איז אן עניות. ס’איז נאך דא די ענין פון “ברוב עם הדרת מלך”.

סאו אויב איינער וויל קען ער יא ברענגען צוויי מיני פלייש, נישט? דער רמ”א האט אפילו גארנישט געשריבן. ער האט נאר געזאגט פשוט אז ביי אונז איז די מנהג בשר וביצה. רב יוסף האט געזאגט אז מ’דארף האבן צוויי מיני בשר, און רב הונא האט געזאגט אז מ’דארף נישט, קיימא לן כרב הונא. על כל פנים, ס’איז דא וואס זאגן אז מ’דארף יא ברענגען צוויי סארט פלייש. אבער ס’איז נאך אלץ דא אן ענין פון ברענגען “ברוב עם הדרת מלך”, סאו מ’זאל לייגן אויך דאס. אקעי, מ’קען זאגן בשר איז יבשת רנו וסירה טובה, מ’קען, אלעס האט א רמז, אבער ס’איז אינטערעסאנט ווייל די גמרא האט אפאר אזעלכע רמזים אויף ליל פסח, בשר חמור עלה, און דא איז זרוע.

דער רמז פון זרוע — “גארגל” און קול גדול

אוי, דער רבי זאגט א גארגל פון די פאריגע פאריגע פון די הויזן, און ער פארקויפט דאס אלס… איז נאך א גארגל, וואס איז גארגל? מ’מיינט נישט די הענט, מ’מיינט די קול גדול וואס גייט אויפרייסן די וועלט, מ’זאגט עס דורך די גארגל. קול גדול איז גענוג, קול גדול ולא יסף.

שמעני ורחם עלינו, הצילנו והעלנו מהגלותי. דאס איז דער רמז טאקע, וואס דו זאגסט זרוע, מ’לייגט א גארגל פון א מאכל עוף, וואס איז טאקע די פשט פון דעם? איך ווייס אז די ציונים האבן עפעס א ווארט פארוואס מ’לייגט ביצה, אבער ס’איז נישט… יא. ביצה? אזויווי וואס? נישט, אקעי. וואס זאגן זיי? ס’איז אן ענין, נו? וואס? ניין, ניין, ניין, ס’איז אן אמת’ע דזשאוק, ווייל פטירת מצרים, קריעת ים סוף, יא, האסטו מיר געהערט? ס’קען זיין ס’איז ריעלי א ווארט, אקעי. אקעי. איך קען נישט די דזשאוקס נישט. יא, ס’גייט אזוי.

זמן הבאת השולחן — פאר אדער נאך קידוש?

Speaker 1:

על כל פנים, סאו וואס זאגסטו אזויווי וואס? יא, ס’איז אינטערעסאנט, מ’ברענגט די שולחן נאכ’ן זיך וואשן, יא, רחץ און נטילת ידים, און נאכדעם ברענגט מען שולחן מיט אלע זאכן. ס’איז אינטערעסאנט, אונז טוען נישט אזוי, אונז גרייטן אן די קערה פאר’ן סדר. דער רמ”א האט א פסק אז מ’זאל עס ברענגען ווערן, אבער מ’זאל עס טון נאך קידוש, נאך קידוש און נטילת ידים. נאכאמאל, מדין שולחן ערוך, יא, ווען דארף עס געברענגט ווערן? פארוואס איז טאקע די פשט? פארוואס ברענגען אונז דאס שפעטער?

Speaker 2:

ניין, איך מיין אז טעכניש, אמאל איז געווען א קליינע טישל וואס מ’האט צוגערוקט און אוועקגערוקט, סאו ביי קידוש דארף מען נישט דעי טישל, מ’מאכט קידוש און מ’איז באקוועם. אזוי. ווען ברענגט מען די טישל? ווען מ’גייט שוין אנהייבן זיצן א גאנצע צייט. אבער איך ווייס נישט, טאקע די קערה זאל מען ברענגען נאך קידוש?

Speaker 1:

איך ווייס נישט, ס’איז דא וועגן דעם… איין מינוט, לאמיר זען. איך גלייב אז ס’איז א לשון “עומר עולה וארבע כוסות”, ניין? איך גלייב אז ס’איז דא א משנה. איך האב עס אין די עבודה פון אים. ער ברענגט עס. אנו מסדרים לפניו. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט וואס די פשט איז. ער זאגט נישט. ער זאגט נאר אז מ’מאכט די קערה. אבער פארוואס ברענגט מען עס נישט נאך קידוש טאקע?

דער רמב”ם, טור, תוספות און שולחן ערוך

אה, ער זאגט אזוי: “ומביאים לפניו השלחן”. דער טור בשם רש”י זאגט טאקע פארקערט, אפילו דער רמב”ם אליין. אה, יא. אזוי שטייט אין תוספות, אז מ’ברענגט די שולחן נאך קידוש. שולחן ערוך שטייט טאקע אזוי ווי דער רמב”ם.

אה, “מביאים” שטייט נאכדעם? שולחן ערוך שטייט שפעטער, אין שולחן ערוך הרב שטייט דא. דאס מיינט נישט די שולחן, דאס מיינט דאס.

בקיצור, ס’איז נישט קלאר. ס’איז דא וועגן דעם שיטות. אבער דער רמב”ם זעט עס האלט טאקע אזוי. ער זאגט אז דער מנהג איז נישט אזוי, פארוואס נישט. ער זאגט מ’זאל טון אזוי ווי דער רמב”ם.

Speaker 2:

נו, מסכים. ניין, מ’דארף אויסקוקן פארוואס מ’טוט אזוי. מ’קען נישט טוישן א מנהג אן ווייסן די טעם פון יענע מנהג. און קוקן אריין אין מנהגי אבותינו בידינו, וואס טוט זיך דא.

Speaker 1:

איי איי איי איי איי איי איי איי איי. וואס האבן אונז שוין א גדלות? וואס האבן מיר גייען זיין אונזערע שכל צו זאגן פארוואס מ’טוט אזוי אונזער סדר. איי איי איי איי איי איי איי איי איי.

קשיא פון שהחיינו — פארוואס נישט אלעס ביים קידוש?

הקערה. איך האב נאך א קשיא. איך זע אז דער רמב”ם זאגט אז די קידוש גייט ארויף אויך אויף למצה ולמרור וארבע כוסות, ניין? דאס איז נישט די קידוש, דאס איז די שהחיינו קידוש. אה, די קידוש. שהחיינו, שהחיינו. און סאו איז דאך יא אן ענין אז ס’זאל אלעס זיין אויפ’ן טיש, ניין? ס’וואלט געווען מער פאסיג אז ביי קידוש זאל שוין זיין אלע זאכן. אזוי אז די שהחיינו גייט ארויף אויך אויף אלע מצוות נאכדעם.

Speaker 2:

אה, דווקא? איך מיין מ’זעט דאך פורים אז די שהחיינו קען ארויף גיין אויף מצוות אפילו ס’איז נישט אין פראנט פון דיר. אבער אויף די שהחיינו מיינט מען די מצה און די מרור, וואלט געווען מער פאסיג אז ס’זאל יא זיין ביים טיש.

Speaker 1:

אונז מאכן אלע די קערה פאר די… פאר די… פאר די…

אשריכם. מ’דארף טאקע טון נישט אזוי. מ’דארף מאכן עפעס אזא מעמד, א ווילע פאר א ברכה, ס’איז א הוה.

Speaker 2:

אזוי ווי חמץ.

Speaker 1:

יא, די קינדער… יאכלו ענווים וישבעו.

ער איז מדייק אז אין אנדערע פלעצער שטייט אז מ’מאכט ביום, וועגן די… אין שולחן ערוך, ביום, און דאס איז אן אנדערע דיוק. איך ווייס נישט. איך ווייס נישט.

דרך ארץ בסעודה — די קערה און דרך חירות

Speaker 1:

איך בין זייער נישט העפי מיט אונזער קערה סיטואציע. איך זוך אלעמאל עפעס אן עצה וויאזוי דאס צו פיקסן. איך האב שוין אפילו געטראכט דעם יאר צו קויפן אזא ריזיגן טאץ, מ’זאל קענען ארויפלייגן אויף דעם אלע מאכלים פון די גאנצע סדר, אזוי ווי א נארמאלער מענטש. די סימבאלישע קערה האב איך זייער נישט ליב. איך בין נישט באקוועם. מ’דארף זיך דערמאנען אז איך האב שוין געלערנט אינמיטן פארן פאר די… אפשר זאל מען קויפן א גרויסן טאץ. פארשטייסט וואס איך זאג? אזא גרויסע טאץ, ארויפלייגן אלעס.

Speaker 2:

אקעי. אפשר א טאקע א טיש. אפשר זאל מען אריינברענגען א טיש. וואס איז שלעכט?

Speaker 1:

יא.

Speaker 2:

א קליינע טיש, אזא… ס’איז דא קערות וואס שטייען אויף א סטענד, האסטו אמאל געזען?

Speaker 1:

יא, א זעקסטל פון א גרויסע קערה.

Speaker 2:

און זילבער.

Speaker 1:

מ’רעדט פון אן עניו, נישט פון אן עושר.

Speaker 2:

דרך ארץ. אפילו עניי ישראל, זיי האבן דרך ארץ. אפילו אן עני זאל מאכן דרך ארץ. אקעי, נו נו.

Speaker 1:

I hear. I hear what you’re saying.

אפילו אן עני זאל מאכן דרך ארץ. אקעי, נו נו. אנטשולדיגט, קום, קום, עס איז געשען. נייך, דאס איז נישט איין פראגע, עס איז א פיוטשער. איך מיין אז אונז דארפן נישט טוישן אונזער דרך ארץ בסעודה, די בעיסיק. נייך דארף יא. נייך, פרייטאג צונאכט שטייט דאך אויך אין די גמרא, איך מיין אז אין די גמרא שטייט פארשידענע מאל דרך ארץ בסעודה. אבער ס’איז נאר ווייל מען האט דעם סייד ענין וויאזוי ס’איז. דאס איז נישט פרייטאג צונאכט, מיר רעדן דאך יעצט פון פסח. וואס זאל ספעשיל זיין? ביסט דאך אויך גערעכנט, ווייל דאס וואס אונז לערנען זיך אן איז דאך אויך נישט אונזער וועג פון דווקא עסן א סעודה. אלא מאי, אונז טוען דאס נישט דווקא וויאזוי אונז זענען באקוועם. דארף מען וויסן. נאכאמאל, מיר דארפן עס מאכן זיי זאלן זיין באקוועם. מען קען נישט יפשי לכייוו שנייען. וואס איז אויספיגורן וויאזוי דו טוסט דאס? וויאזוי די זאך? געשמאק. איין זאך וואס מען טאר זיכער נישט טוען איז אנטוען א שפינאהל ביים זיידן. דאס איז זיכער נישט קיין דרך חירות. איך וועל זיך קויפן אזא שיינע היטל, אזוי… פון אמאל געצייטן. כמנהג אבותינו. זאל איך זינגען דעם? זאל איך זאגן מיין זיידעס מנהג? וועלכע זיידעס? איך האב אזעלכע זיידעס וואס האבן זיך אזוי געפירט. העלא, דו ביסט ערגעץ געגאנגען. יא יא, איך בין מיט דיר. ניין, דו ביסט נישט. ווען דו זאגסט אזוי עס איז מיט מיר, ביסטו עס נישט. ביי מיר. וואו ביסטו געגאנגען? ענטפערסט מיר נישט. יא, געגאנגען ערגעץ, נאר פראבירט צו זאגן ווען דו קומסט צוריק. עס קען זיין אז די ענין פארוואס מען ברענגט עס נאך קידוש האט עפעס א טעם מיט דעם וואס מען ברענגט דעם קרבן פסח. קרבן פסח קאכט מען ממש בשעת דעם סטאפ ענין ווען מען זאל אנהייבן קאכן דעם קרבן פסח. נאך די שחיטה קומט די ברוטוס, אבער די ברוטוס איז שוין יום טוב אדער וואס? ניין, בכלל נישט. עס מיינט עפעס צו שבת יא אדער ניין? איך ווייס נישט. אקעי. לאמיר גיין ווייטער.

הלכה ח’ (המשך): סדר הבאת השולחן וכרפס

דיסקוסיע וועגן קויפן מבושל פאר פסח

Speaker 1: ניין, מ’קען נישט קויפן פסח. מ’קען קויפן מבושל. מבושל.

Speaker 2: אבער מבושל ווענדט זיך שוין יום טוב אדער וואס?

Speaker 1: ניין, ס’ווענדט זיך נישט. ווענדט זיך אויב ס’איז שבת, יא, אבער אין יום טוב נישט.

Speaker 2: אה, נאר אויב ס’איז שבת.

Speaker 1: איך ווייס נישט. אקעי, לאמיר גיין ווייטער.

פארוואס א ביצה אויף די קערה? — זכר לקרבן חגיגה

Speaker 1: און נישט אזוי פשוט, די סיבה וואס מ’מאכט א בשר אויף ביצה איז א זכר לקרבן חגיגה. ווייל דער רמב”ם שטייט אז קרבן חגיגה… ניין, ס’איז נישט קיין בשר. דער רמב”ם שטייט אז אפשר איז אן אנדערע זאך, אבער ביצה איז נישט קיין בשר.

אבער ביצה איז עפעס א… איך ווייס טאקע נישט פארוואס, ווייל ביצה איז נישט אפילו הלכה’דיג פליישיג, אבער דא האבן מיר א חידוש, ס’איז עפעס קאנעקטעד. איך קען דיר זאגן אז ס’איז מער נאנט צו בשר ווי… ניין, א פאטעטא האט נישט מיט בשר. ס’איז א תבשיל של… איך ווייס נישט, ס’איז פראטעין. ביצה איז אייביג קאנסידערט אין די קאטעגאריע פון בשר, אפילו אויב נישט הלכה’דיג, ווייל ס’איז נישט קיין פליישיג. ס’איז פראטעין, ס’איז א זאך וואס קומט פון א טשיקען. ס’איז א חידוש אז ס’איז נישט פליישיג. ס’איז א חידוש אז ס’איז נישט פליישיג, דאס מאכט נישט קיין סענס.

Speaker 2: ניין, איך בין נישט מסכים מיט דיר. מילך קומט אויך פון א בהמה, דו ווייסט.

Speaker 1: אן נכון. די מילך אליינס וואס מ’רעדט אין די תורה קומט אלעמאל פון א בהמה. ס’איז נישט קיין חידוש אז ס’איז נישט פליישיג. ס’איז א ביצה. אקעי, לאמיר גיין ווייטער.

Speaker 2: אזוי? יא. דו ווייסט? יא, האסטו פארשטאנען אלעס?

Speaker 1: ניין.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: איך ווייס נישט.

דער רבי זי”ע וועגן די צייט פון בראטן

Speaker 1: איך זע אז דער רבי זי”ע זאגט “וטוב הדבר שלא לתלות הבשר אלא אחר ו’ שעות שהוא אחר אכילת פסח”. וואס הייסט “אלא אחר ו’ שעות”? אחר ו’ שעות מיינט פון ערב פסח?

Speaker 2: ניין, איך האב געטראכט אפשר איז דאס “במבואי השלחן”, ווייל מ’האט ממש יעצט געענדיגט דאס בראטן, אבער איך זע נישט פארוואס. מ’האט א גאנצע טאג וואס צו בראטן.

Speaker 1: יא. אבער איך ווייס נישט וואס איז דער… איך ווייס נישט.

די קערה סיטואציע — ווען ברענגט מען דעם שולחן?

Speaker 1: די קערה סיטואציע שטערט מיך. מ’דארף ברענגען א שולחן, אדער וואס אדער נישט. וויאזוי גייט מען דאס טון? אפשר ברענגט מען די שולחן נאר נאכדעם וואס מ’איז זיך נוטל ידיים, ווייל ס’זאל נישט צורירן די מצה פאר נטילת ידים?

געווען איין מינוט, איך פארשטיי נישט עפעס. די מצה… איך פארשטיי נישט, יעדע מאל, יעדע שבת ברענגט מען זיך די עצביך צומישט. יעדע שבת מאכט מען קידוש פאר… קידוש איז פאר נטילת ידים, יא, אבער יעדע שבת ברענגט מען א חלה, מ’לייגט עס אראפ אויפ’ן טיש פאר קידוש, מ’דעקט עס צו לכבוד די… ווייל צו ווארטן אז די קידוש גייט אויף די פת, ניין? ס’איז דא אזא זאך.

Speaker 2: רייט, סא וואס איז די… ניין, ס’גייט נישט אויפ’ן פת.

Speaker 1: פארוואס ברענגט מען עס?

Speaker 2: איך ווייס נישט.

קשיא: פארוואס ברענגט מען די קערה מיט מצה פאר קידוש?

Speaker 1: פארוואס ברענגט מען יעדע מאל די… די קערה האט דאך אויך מצה. ס’שטייט “מביאין לפניו מצה”.

Speaker 2: יא, מביאין לפניו מצה. איינע פון די זאכן איז דאך מצה, יא.

Speaker 1: סא וויאזוי מאכט מען נישט קידוש אויף די מצה? מ’דארף דאך קידוש מאכן אויף מצה, ניין?

Speaker 2: פאני, ניין?

Speaker 1: וויאזוי קען זיין? מ’דארף נישט ברענגען די מצה ביים מאכן קידוש?

איך פארשטיי נישט מצה. פארוואס זאגסטו ס’שטייט מצה? ס’שטייט נישט. “ירק אחר אין מצה וחרוסת”?

Speaker 2: ניין, ס’שטייט נישט פון דיין.

Speaker 1: יא. איך האב געמיינט ס’שטייט עס פיין?

Speaker 2: ניין, ס’שטייט מרור ומצה?

Speaker 1: ס’איז דאך א פאני דעמאלטס. ניין? נישט פאני? צו יא?

לכאורה, יעדע מאל מאכן אונז קידוש אויפ’ן מצה. מ’דארף קוקן, סתם אין די גמרא שטייט דאס עקזעקטלי. לאמיר זען. פארוואס מאכט מען יעדע מאל קידוש אויף די חלה, אויף די המוציא? פארוואס ברענגט מען אריין די חלה פאר קידוש? איך ווייס נישט.

Speaker 2: נו, קוק עס נאך ביז שבת.

Speaker 1: איך וועל זען אין דא צו “מביאין השולחן” שטייט אין די גמרא די לשון. ס’איז נישט? אבער יא, “מביאין לפניו”, אה. אבער אין די משנה שטייט אז מ’ברענגט עס נאך נטילת ידים. דאס איז דאך די משנה. מ’גייט יעצט קוקן.

קוקן אין די משנה — סדר הבאת השולחן

Speaker 1: מזגו לו כוס ראשון… הביאו לפניו…

ס’איז נישט אזוי קלאר. ס’שטייט אבער יא אין די משנה. כ’האב געמיינט ס’שטייט. אין די משנה זאגט, “מזגו לו כוס”, און די נעקסטע שטייט “הביאו לפניו”. “הביאו לפניו” שטייט מצה?

Speaker 2: ניין.

Speaker 1: “הביאו לפניו מטבל בחזרת”. “הביאו לפניו הירקות”, אזוי זאגט רש”י אויפ’ן פלאץ. אז די נעקסטע זאך נאך כוס ראשון הייבט מען אן רעדן וועגן די… אה, “הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת”, און נאכדעם “הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת”.

חידוש: דער רמב”ם האט משנה געווען דעם סדר פון דער משנה

Speaker 1: אינטערעסאנט. אין די משנה זעט אויס אז מ’ברענגט די מצה דעיס ברענגט מען נאכ’ן ענדיגן די כרפס. דא שטייט אז מ’ברענגט עס פאר די כרפס. יא? יא? אין די סדר המשנה זעט אויס אז מ’ברענגט די טיש פון מרור און מצה מיט פלייש נאך די כרפס. און דער רמב”ם זעט אויס ווי מ’ברענגט עס נאך קידוש פאר כרפס. און די משנה זאגט, יא, מזגו לו כוס שני, די נעקסטע משנה, והביאו לפניו, ער ברענגט כרפס. און דא שטייט הביאו לפניו מצה וחזרת ושני תבשיל. דער רמב”ם זעט אויס אז ער האט געטוישט די סדר, און מ’ברענגט כרפס צוזאמען מיט די, יא, וירק אחר. ס’איז טייטש מ’ברענגט איינמאל, מ’ברענגט די כרפס מיט אלעס. ס’איז אינטערעסאנט, ס’האט משנה געווען די סדר פון די משנה. דארף מען וויסן פארוואס די משנה זאגט עס די וועג, און פארוואס…

תוספות: אין מביאין השולחן עד אחר הקידוש

Speaker 1: אה, איך זע תוספות אויפן בלאט זאגט, הביאו לפניו, זאגט דער רשב”ם, זאגט ירקות פאר כרפס, ואין נראה, נאר הביאו לפניו מיינט מ’ברענגט די גאנצע טיש, שאין מביאין השולחן עד אחר הקידוש. אבער פארוואס? פארוואס זאל מען נישט ברענגען די טיש פאר קידוש? איך ווייס נישט.

ברירור: ס’איז נישט דא קיין הלכה אז מ’דארף ברענגען חלה פאר קידוש

Speaker 1: פשטייט, ס’איז נישט דא אזא הלכה אז מ’דארף שבת ברענגען די חלה פאר קידוש. ס’איז דא א הלכה, אויב מ’וועט עס ברענגען דארף מען עס צודעקן, אבער… ס’איז נישט דא קיין הלכה אז מ’דארף, יא. אויב מ’ברענגט די חלה נאך קידוש איז עס גוט, אזוי מיינט מען לכאורה.

פשטייט, שו”ע אורח חיים, וואס איז אזא זאך? אפשר פון דעם קומט עס? דער רמ”א זאגט בכלל די זאך אז מ’דארף ברענגען שבת און מ’דארף צודעקן די חלה. ס’איז נישט דא אזא הלכה אז דער רמב”ם זאגט פאר קידוש, דף ר”ע. ער זאגט נישט געהעריג. ער זאגט נישט ווען מ’דארף עס ברענגען.

ניין, ס’שטייט נישט אז מ’דארף צודעקן, אז מ’דארף עס ברענגען. פורת’ס מאפע שטייט וועגן דעם, אז מען האט שטארק געהארגעט עס. יא, אויב מען האלט אינמיטן די סעודה. פורת’ס מאפע מקומות הדתא. אקעי, איז דעמאלטס איז פשוט. ס’שטייט שוין א גאנץ יאר גייט מען חושש זיין וויאזוי די סדר איז.

חידוש: פארוואס פסח נאכט ברענגט מען נישט מצה פאר קידוש

קען זיין דאס איז טאקע די ענין

Speaker 1: קען זיין דאס איז טאקע די ענין, ווייל אז יעדער שבת קען מען מחליט זיין מען וויל מקדש זיין אדער אויף די יין אדער אויף די פת. פסח האט מען נישט די אפשען. מען וויל אז דער מענטש זאל געדענקען ער האט נישט די אפשען. סאו אויף די טיש איז נאר דא יין, ווייל יעצט איז מצוות יין אן אנדערע מין מצוה. אבער אניש וואלט דער מענטש געטראכט אז ס’איז ווי יעדער שבת, און ער וואלט געקענט מאכן קידוש אויף די מצה. ס’וואלט געווען דא א גאנצע דיזעסטער. נישט קיין שלעכטער פשט.

Speaker 2: יעדער שבת ליגט אויפן טיש ביידע, און ער קען דיסיידן וועלכע ער נעמט.

Speaker 1: איך ווייס נישט פארוואס ער קען נישט. ער דארף נאר מאכן פיר כוסות.

Speaker 2: ניין, אבער היינט קען מען נישט, ווייל מען הייבט אן, קודם כל, ווייל אויף די… ס’איז דא פיר כוסות, און ס’איז דא א סדר, און ס’וועט שטערן דיין סדר. ס’איז דא ארבע כוסות של יין. אז דו מאכסט קידוש אויף פת, האסטו יעצט צו ווארפן די גאנצע סדר. יעצט וועט מען דארפן פרעגן א דיין וויאזוי ס’איז פריש די סדר. אקעי, ס’איז א גוטער פשט?

Speaker 1: אקעי, מעיבי.

הלכה ח — כרפס

Speaker 1: אקעי, מתחיל ומברך. איך האב איבערגעהופט סעיף ב’. מתחיל ומברך בורא פרי האדמה. א מינוט. מתחיל… מתחיל… דא הייבט מען אן די סדר. דאס הייסט, ביז יעצט איז געווען קידוש, יעצט הייבט זיך אן די… די לשון מתחיל…

וואס מיינט “מתחיל”?

Speaker 1: מקדמישן מיין איך, מתחיל הייסט קודם נעמט מען עס, און נאכדעם זאגט מען די ברכה. נישט מען זאגט די ברכה און נאכדעם נעמט מען עס. דאס איז וואס דאס מיינט? איך ווייס נישט. דו ווייסט? ווייסטו? איך ווייס נישט.

די הלכה פון כרפס

Speaker 1: מברך בורא פרי האדמה. וילקח ירק ויטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו. קאנפירמד. דו זעסט ביי מביאים כוס לחולה בשבת, האט ער געזאגט קלאר,

הלכה ח’ (המשך): עוקרין את השולחן, מה נשתנה, והגבהת מצה ומרור

דיוקים אין רמב”ם’ס לשון: יחיד און רבים

Speaker 1: דו ווייסט? איך ווייס נישט. מ’מאכט בורא פרי האדמה.

Speaker 2: ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו.

Speaker 1: אה, זעסטו אז ער איז מדייק. דו זעסט, ביי “מביאין כוס לכל אחד ואחד” האט ער געזאגט קלאר. ביי נטילת ידים האט ער נאר געזאגט א לשון יחיד. און דא ווייטער, יעדער איינער עסט. סאו מ’קען דא זען אז דער רמב”ם האט גאנץ גוטע דיוקים וואס דער בעל הבית טוט און וואס דער גאנצער עולם טוט. מ’קען מדייק זיין זיינע ווערטער, יא? “מביאין כוס לכל אחד ואחד” האט ער נישט געזאגט אז יעדער דארף זאגן די ברכות, מ’הערט פון די בעל הבית, און ס’איז גענוג אז נאר דער בעל הבית איז נוטל ידים. און דא זאגט ער שוין, יעדער איינער עסט, “וכל המסובין עמו”, כל אחד ואחד, ווייל איינער עסט פחות מכזית.

עוקרין את השולחן – נאר פון קורא ההגדה

Speaker 2: ואחר כך עוקרין את השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו. מ’נעמט אוועק די שולחן נאר פון דער וואס איז קורא ההגדה.

Speaker 1: יעדער איינער האט נישט קיין שולחן?

Speaker 2: ניין, לכאורה נאר ער האט באקומען א שולחן, פון אים קען מען נאר זיין שולחן אוועקנעמען.

Speaker 1: דאס איז דאך די גמרא, “מלפני קורא ההגדה לבדו”. דאס איז די הגדה וואס מ’האט גערעדט וועגן פריער, יא.

Speaker 2: זעסט, דער רמב”ם אליין זאגט דא אז אונז האבן שולחנות גדולות, אונז האבן גרויסע טישן, און ס’איז גענוג אז הגבהת הסל.

דיסקוסיע: פארוואס נאר פון קורא ההגדה?

Speaker 1: אבער פארוואס איז דער רמב”ם מדייק “מלפני קורא ההגדה לבדו”, און די לחם משנה, “אין עוקרין אלא מלפני מי שאומר ההגדה”? רבינו מביא קערה מלפני מי שאומר ההגדה.

Speaker 2: דאס איז דאך די גמרא.

Speaker 1: וואס איז אינטערעסאנט איז, פארוואס, יעדער האט א שולחן?

Speaker 2: זעט אויס אז יא. ס’איז אפשר נאר אויף די מעין שולחן… אה, אפשר דאס איז טאקע די ווארט, ווייל נאר דער בעל הבית האט אויף די שולחן די גאנצע קערה מיט אלע זאכן, פאר דעם נעמט מען עס אוועק. אלע אנדערע האבן נאר א שטיקל טיש צו קענען זיך מאכן באקוועם, צו קענען אראפלייגן די הגדה און עסן די שטיקל כרפס. עוקרין את השולחן איז כדי דער קינד זאל פרעגן. ניין, נישט אזוי שטייט אין די גמרא. דער קינד זאל פרעגן, אקעי, אפשר פאר דעם, ס’זאל זיין א שינוי, ס’זאל זיין… דעם מאכט עס מתמיה, פארוואס פונקט פון די ראשי הבית נעמט מען אוועק די שולחן.

Speaker 1: ואחר כך עוקרין את השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו. ס’קען זיין אז אונז זענען מיר יוצא די עוקרין את השולחן מיט’ן צוכאפן די מצה, כאפן אפיקומן. דער רב האט געהאלטן, חלילה, דו זאגסט אז דאס איז נישט דער סדר פון די שולחן, אבער ער האט זיך געהאלטן אז ער איז יוצא מיט’ן אוועקנעמען די שטיקל מצה.

מוזגין הכוס שני – שאלת הבן

Speaker 2: אקעי. ומוזגין הכוס שני, וכאן הבן שואל. דא קען מען אויסבעטן קינדער. ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו מטבילין אפילו פעם אחת. מען דארף עסן א כזית פון די כרפס, ס’איז זייער ריכטיג. אה, וכו’ מסובין, אה, אין אוכלין אפילו פחות מכזית. און אויך מאכט מען בורא פרי האדמה. אה, דאס איז זיכער, יא, אויף די מרור שפעטער.

דער רמב”ם פסק’נט אז אויב ס’איז דא א מצוה, איז אזוי ווי יעדע מאל א שיעור אכילה איז נישטא קיין פחות מכזית. אויב ס’איז נישט ממש א מצוה, ס’איז נאר עפעס א הכנה צו מרור אדער א הכנה צו שאלת התינוקות.

ווער זאגט מה נשתנה?

Speaker 1: ומוזגין הכוס שני, וכאן הבן שואל, ואומר הקורא. ס’איז נישט דער קינד הייבט אן פרעגן. כאן הבן שואל, וואס וואטעווער דער קינד קען פרעגן, אזוי ווי מ’האט שוין פריער געהאט, יעדע קינד לויט זיין מצב, וואס זיין חכמה. ואומר הקורא, ס’מיינט אז אויסער דעם וואס דער קינד פרעגט, זאל מען נאך זאגן דעם לשון, זעט אויס.

זעט אויס אז דער בן שואל איז נישט נאר מיט דעם לשון, נאר וואס מ’האט אים געלערנט צו פרעגן. רייט, בן שואל, וואטעווער ער פרעגט. אבער נאכדעם זאל נאך זיין א שאלה פון די טראדיציאנאלע נוסח, די פיר שאלות. ס’זעט אויס, מען קען אפילו זאגן, אבער דווקא נישט דער קינד זאל זיין דער וואס פרעגט די מה נשתנה, נאר הקורא, דער קורא הגדה איז דער וואס זאגט די מה נשתנה. און וואס זענען די שאלות פון דער היינט ביים סדר?

ס’איז נאר אינטערעסאנט אז מ’זאל נישט מאכן אז דאס זאל זיין באופן שאלה ותשובה, אז איינער זאל פרעגן פון דעם קורא. ס’וואלט געווען א בעסערע פלעי, אז דער קורא הגדה זיצט און איינער פרעגט אים, און ער ענטפערט אים א ווארט אויף א ווארט. אבער דא שטייט אז דער קורא אליין איז דער וואס פרעגט.

די פינף קשיות (בזמן המקדש)

קשיא ראשונה: טבילה

Speaker 2: “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים.” יא, דאס איז די ערשטע. שבכל הלילות אנו… ס’מאכט סענס ווייל מ’האט שוין איינגעטונקען איינמאל. יא, ביי די סדר איז נישט אפגעפרעגט די… מ’פרעגט דאס די ערשטע קשיא. מ’האט יעצט געענדיגט עסן כרפס.

קשיא שניה: מצה

די צווייטע שאלה איז, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, והלילה הזה כולו מצה.”

קשיא שלישית: צלי

די דריטע שאלה, “שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, והלילה הזה כולו צלי.” ס’איז אינטערעסאנט, אונז האבן נאך נישט געזאגט… אקעי, אונז ווייסן שוין, אונז האבן נישט געזאגט קלאר אז די הלכה איז אז מ’זאל נישט… אז די נאכט זאל נישט זיין קיין שלוק ומבושל. אה, ס’מיינט ווייטער, ווען ס’איז דא קרבן פסח. אקעי.

קשיא רביעית: מרור

“שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, והלילה הזה מרור.”

קשיא חמישית: הסיבה

“שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין, והלילה הזה כולנו מסובין.” ס’איז אינטערעסאנט, “כולנו מסובין”. “כולנו מסובין” מיינט יעדער איינער, אדער ס’מיינט מ’איז א גאנצע נאכט אין מסובין? ווייל דער רמב”ם האט דאך פריער געזאגט נאר געוויסע צייטן איז צורך הסיבה. אקעי. “כולנו” מיינט נישט א גאנצע נאכט, “כולנו” מיינט אונז אלע. יא, יא, אונז אלע.

אה, “בין יושבין ובין מסובין” מיינט אזוי, די חשוב’ערע… ביי יעדע סעודה איז דא יושבים און מסובין. די עבד, די אישה וואס זיי זיצן, און די מסובין. והלילה הזה, אלע זיצן מסובין.

Speaker 1: זייער גוט. אזוי ווי אפילו עני שבישראל. אפילו די עני שבישראל, דאס איז די חידוש. זייער גוט. געווענליך איז די ארימאן זיצט נישט מסוב, און היינט ביינאכט מוז יעדער איינער זיצן מסוב. וועגן דעם איז דא די קשיא. זייער גוט.

דיסקוסיע: פארוואס “כולו צלי” אויב ס’איז נישט נאר צלי?

איין אומר, והלילה הזה כולו צלי, פארוואס שאינו נקרב. ס’האט דאך גארנישט מיט אים אליין.

Speaker 2: ניין, ס’איז דאך געזאגט מביאין שני מיני בשר, אבער א גאסט, די בשר איז לאו דווקא צלי. ניין, איך זאג די בשר וואס דער רמב”ם האט פריער געזאגט אז מ’האט נישט געזאגט צלי, סאו מ’ברענגט זיך עניוועי, אמאל איז עס צלי, אמאל איז עס שלוק או מבושל, סאו מ’קען נישט זאגן הלילה הזה כולו צלי.

מתחיל בגנות – ביז סוף ארמי אובד אבי

Speaker 1: ומתחיל בגנות, וקורא עד שיגמור דרש פרשת ארמי אובד אבי כולה, ביז מ’ענדיגט די חלק הגדה וואס דרש’נט די פסוקים פון ארמי אובד אבי. דאס הייסט, ביז מ’ענדיגט גאנץ איז מען נאך אין די גנות טעריטאריע, מ’איז נאך ביזי מיט גנות. זעט אויס בסוף אז די ענין איז אז די שולחן זאל נישט זיין דארטן ווען מ’רעדט פון גנות, שלא יראה פת בשתו, ווייל יעצט גייט מען צוריק ברענגען, מחזירין השולחן לפניו. סאו ביז מ’ענדיגט די גנות איז די שולחן אוועקגעגאנגען.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח. יא, אבער ווי לאנג ס’איז גנות איז נישטא די טיש דארטן. זאגט ער, דא הייבט מען אן. דאס איז די דריטע מתחיל ביי די וועי, דו שטייסט דא, דו באמערקסט? דא איז דא אסאך השכלות. בכלל השכלות קשות. ער זאגט דא, תחילה מביאין לפניו, מתחיל ומגביה את הקערה, ומתחיל בגנות. ער הייבט אן די הגדה, דאס איז די עיקר די זאך.

וואס איז די סדר דאך די השכלה פון די גאנצע יאר, ראש השנה מקראי קודש, ווי די הייליגע רבי אהרן קארלינער האט געזאגט. ער זאגט דא א סדר, א סדר, א סדר. דאס איז דאך די מתחיל. ער זאגט אויך אז ס’האט צוטון מיט ציילן, מ’ציילט, מ’דערציילט.

מחזירין השולחן – פסח, מרור, מצה

Speaker 2: אקעי, און נאכדעם ברענגט ער, ואומר פסח זה שאנו אוכלין על שום שפסח הקב”ה על בתי אבותינו במצרים, שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה’. און דא זאגט ער אויף פסח זאגט ער נישט א הגבהה. נאר אויף מרור זאגט ער “מגביה מרור בידו”. אקעי, ס’איז צו גרויס אויפצוהייבן. רייט. וואס ווערט סתרי, זאגט מען ברענגט די גאנצע בהמה אויפאמאל. איך ווייס טאקע נישט.

וואס זאגן די צדיקים פון די זאך? זיי ווילן נישט, זיי זענען העפי.

אגב, ס’איז נישט נוגע צו די קרבן וואס מ’טונקט אין חרוסת. ער ברענגט א באנטש ראשונים אויף דעם.

Speaker 1: יא, אבער ער ברענגט אזויפיל ראשונים, בעלי התוספות, אלע האבן געהאט אנדערע… ווען נישט דאס, זאגט רבי יחיאל, אקעי.

אה, און אגב, ער קריגט זיך אויך אויף די כזית פון כרפס, סתם א גדולה כל שהיא, וואס די חנוך לשון הרע האט אן ענוות.

דיסקוסיע: פארוואס הגבהה ביי מרור און נישט ביי פסח?

אבער וואס איז טאקע די ענין אז די מרור דארף מען אויפהייבן, און ער האט עס נישט געזאגט אויף די פלייש? וואס איז די ענין אז די פלייש האט ער נישט געזאגט אויפהייבן, און אויף די מרור האט ער געזאגט אויפהייבן?

Speaker 2: אקעי, מיר קענען הערן אז די פסח איז דאך א גראבע שטיק, ס’ליגט א גרויסע חפץ, ס’ליגט, יעדער זעט עס. די מרור איז א קליין בלעטל, אדער עפעס א קליינע מרור אין א קליינע טעלערל. מ’ווייסט עס, מ’זעט עס נישט אזוי אביעס.

Speaker 1: אקעי. און אזוי אויך זאגט ער אויף די מצה, “מגביה מרור, מגביה מצה”. די ראשונים דא לייגן גלייך צו, איך מיין די מפרשים דא לייגן גלייך צו אז אין די הגדה איז די סדר קודם הייבט מען אויף די מצה. און אזוי דארף דאך זיין, ווייל מצה איז דאך די עיקר מצוה. זאגן זיי אז ס’איז לאו דווקא. אזוי זאגן זיי, ער האט עפעס פון משנה, און… וואס? ער זאגט עפעס אויף שטאט, לאמיר זען אים. אזוי…

הלכה ח’ (המשך): נוסח ההגדה, ברכת “אשר גאלנו”, ותפילה על גאולה

נוסח הרמב”ם: “פסח, מרורים, מצה”

Speaker 1: די מרור איז א קליין בלעטל אדער עפעס א קליינס, און א קליינע טעלערל, און מ’ווייסט עס, מ’זעט עס נישט, ס’איז נישט obvious.

אקעי. איז אבער זאכן מיט די מצה, מגביה מרור, מגביה מצה. די ראשונים דא לייגן גלייך צו, איך מיין די מפרשים לייגן גלייך צו אז אין די הגדה איז די סדר קודם הייבט מען אויף די מצה, און אזוי דארף דאך זיין ווייל מצה איז דאך די עיקר מצוה. דער רמב”ם איז לאו דוקא. אזוי זאגט ער, ער האט עפעס…

פשט פון חתם סופר / ר’ אברהם אב”ד: מרור איז נמשך נאך פסח

די חתם סופר… וואס? ער זאגט עפעס א פשט… לאמיר זען. אז וואס? דער רמב”ם פריער האט אויך געזאגט “פסח, מרורים, מצה”. אזוי האט דער רמב”ם אויך געהאט אין פרק ז’, די גמרא האט געהאט אן אנדערע נוסח דארט, אבער ער זאגט אויך “פסח, מרורים, מצה”. און ער זאגט ווייל לכאורה זייער גוט, ווייל ס’איז דאך דא צוויי מרורים, האבן מיר דאך יעצט געלערנט. מרור קומט דאך וועגן צוזאמען מיט פסח. מה שאין כן מצה איז אן אנדערע מצה, נישט די מצה וואס קומט צוזאמען מיט פסח. ממילא פסח און מרור גייט צוזאמען, פארשטייסט? מרור קומט דאך… איז די ענין האבן א מרור אויף די אנדערע… אה, ממילא איז נמשך די מרור נאך די פסח.

Speaker 2: פארוואס שטייט אין די משנה אנדערש?

Speaker 1: אקעי, דער רמב”ם האט פארשטאנען אזוי. ער זאגט עפעס א פשט אויף דעם אויך, לאמיר זען. ער זאגט עפעס א פשט אויף דעם אויך. ניין, ער זאגט אז מ’שטימט צו מיט נוסח הר”ב. זאגט דער רבינו מנוח אז אין די נוסח פון די ר”ב אליין שפעטער שטייט יא די סדר קודם מצה. אין סדר הגדה. אבער ס’קען זיין ווייל ס’מאכט סענס, ווייל אונז טוען דאך נישט די מרור פון די פסח.

Speaker 2: אה, דו מיינסט צו זאגן בעצם וואלט געדארפט זיין אזוי, ווייל ס’איז נאכגעשלעפט נאכדעם.

Speaker 1: ווייל דער רמב”ם שרייבט דאך דא כולו, בזמן שבית המקדש קיים, אפשר דעמאלטס האבן זיי געמאכט אויף דעם סדר טאקע, וואלט געקומען די מרור צוזאמען מיט די… פארשטייסט וואס איך זאג? אבער היינט וואס מ’טוט אנדערש, ווייל היינט האט עס הייסט א חשיבות, כאילו מצה איז מער חשוב ווייל ס’איז דאך דאורייתא.

Speaker 2: אה, רייט. בזמן בית המקדש איז געווען מצה, מרור דאורייתא, מרור שייך מיט פסח. שטימט?

Speaker 1: יא. מאכט זייער גוט סענס. דאס איז דער ר’ אברהם אב”ד’ס פשט, ס’איז זייער א שיינע פשט.

Speaker 2: פארוואס ביסטו נישט אזוי העפי דערמיט?

נוסח “מצה זו שאנו אוכלים” און “פסח שהיו אוכלים”

Speaker 1: אקעי. מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה? ומגביה המצה בידו ואומר: מצה זו, יא, מה זאגט ער? ער זאגט מכאן. מגביה המצה בידו ואומר: מצה זו שאנו אוכלים, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר “ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם”. בזמן הזה יאמר, בזמן הזה איז די זמן וואס מ’האלט יעצט ביים פסח, פסח שאבותינו היו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים. ער זאגט נישט “שאנו אוכלים”, יא.

Speaker 2: ער זאגט נישט “בזמן שבית המקדש היה קיים”, ער זאגט “בזמן שבית המקדש קיים”.

נוסח “לפיכך אנחנו חייבים להודות”

Speaker 1: אקעי, און נאכדעם זאגט ער, וואס זאגט ער? לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, לגדל, להדר ולנצח. נעם, יא, די לשונות פון שבח, למי שעשה לנו ולאבותינו.

Speaker 2: ביי מיר שטייט: להודות, להלל, לשבח, לפאר, להדר, לרומם, לגדל, לנצח. ביי מיר שטייט נישט אבותינו.

Speaker 1: ביי מיר שטייט לרומם, לגדל, להדר, לנצח אין זיין נוסח.

Speaker 2: יא, איך ווייס נישט, איך גיי מיט מיין נוסח.

Speaker 1: טו וויאזוי ס’ארבעט פאר דיר.

למי שעשה לנו, בקיצור, למי שעשה לנו ולאבותינו.

Speaker 2: ביי מיר שטייט נישט קיין אבותינו.

Speaker 1: יא, ניין, דא ברענגט ער לנו ולאבותינו, וכתב יד אפס קאפף איז דא איין מילתא זו. כל הנסים האלו.

Speaker 2: ס’איז גאנץ גוט, די לנו פארשטיי איך וואס איז מיט די להוציא את עצמו מן הכלל, יצא ממצרים.

Speaker 1: ניין, הוציאנו מעבדות לחירות.

Speaker 2: מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה.

Speaker 1: אה, די אלע, ער לאזט ארויס די אלע לשונות. דער רמב”ם זאגט אזוי, אז מ’דארף עס אונז האבן, און יעצט קוקן מיר אין אונזער הגדה, “ונאמר לפניו הללוי-ה”.

“ונאמר לפניו הללוי-ה” — אנהייב הלל

“ונאמר לפניו” – מ’הייבט אן צו זאגן, “ונאמר לפניו הללוי-ה הללו עבדי ה’ עד חלמיש למעינו מים”. מ’הייבט אן צו זאגן, וואס שטייט? “ונאמר לפניו הללוי-ה הללוי-ה”. לא, איך האב עס שוין געזאגט. סאו דער רמב”ם מאכט עס אזוי, “ונאמר לפניו” און מ’זאגט הלל, די ערשטע צוויי שטיקלעך הלל.

Speaker 2: אה, “ונאמר לפניו” איז יעצט גייען מיר זאגן, נישט?

Speaker 1: יא יא, על פי חנוך לנער, יא. מ’איז מחויב צו טון אזוי און זאגן אזוי. “וחותם” – און דו זעסט טאקע ווי איך האב עס יעצט געענדיגט זאגן, און מ’זאגט טאקע די גאנצע הלל. ס’איז אביסל אינטערעסאנט אז מ’האט געהייסן זאגן, און אה, איך האב עס יעצט טאקע געזאגט, און “ונאמר”, מיר וועלן זאגן.

Speaker 2: אה, “ונאמר לפניו הללו עבדי ה'”, אקעי, זייער גוט.

ברכת “אשר גאלנו וגאל את אבותינו”

Speaker 1: “וחותם ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם”, און מ’זאגט, און מ’חותם, די חתימה פון די הגדה איז “אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים”. די הגדה און די הלל, יא, איז “אשר גאלנו וגאל את אבותינו”, יא. אבער אויך, מ’הייבט אן מיט “גאלנו”, אינטערעסאנט, “וגאל את אבותינו ממצרים”. “והגיענו ללילה הזה”. “הלילה הזה” שטייט ביי מיר. “ללילה הזה” שטייט דא אין זיין נוסח.

Speaker 2: ווער?

Speaker 1: איך נישט, איך האב נישט שוין פרענקל, איך האב אן ענגלישע.

Speaker 2: יא, ס’איז נאך אלץ פעיק.

Speaker 1: איך ווייס, איך דארף קוקן אין רב שרירא’ס הגהות. איך האב א דזשעראוזעלעם עדישן, איך דארף קוקן, איך האב עס דארט, דאס איז א געדרוקטע ווערסיע. עניוועיס, רב שרירא זאגט “הלילה”. אה, יא.

Speaker 2: “ונאמר לפניו הללוי-ה”.

Speaker 1: און מ’זאגט ווייטער, ער זאגט אז רבנו סעדיה אליין שטייט “הלילה” אין משנה. ס’איז אן אנדערע, ס’טייטשט אנדערש איבער די ווארט “והגיענו”. “והגיענו ללילה הזה”, אדער “והגיענו” האט אונז אנגעברענגט.

Speaker 2: איי, די זעלבע זאך בעצם.

Speaker 1: אה, דער רבונו של עולם האט אונז געברענגט צו דער נאכט. אונז געברענגט צו עסן.

“לאכול בו מצות ומרורים” — מרורים ברבים

לאכול במצות ומרורים. דער רמב”ם גייט אז ס’שטייט מצות ומרור, ווייל מרור איז דאך ממילא אלעמאל א רבים, ס’איז נישטא קיין מרור.

Speaker 2: אהא.

Speaker 1: לכאורה ביי די ברכה זאגט ער אויך אזוי, “על אכילת מרורים”. ווי שטייט זיין ברכה? מ’וואלט געדארפט זען.

Speaker 2: יא, ער זאגט “על אכילת מצה ומרורים” זאגט ער ווען ער זאגט די…

Speaker 1: יא, אבער נישט ווען ער מאכט א מרור אליין.

Speaker 2: אה, א מרור אליין איז “על אכילת מרור”.

Speaker 1: אהא. זעט מען אז די מרורים גייט אויף די “מרורים יאכלוהו”, די מרורים פון די קרבן פסח. אז די מרור איז מרור אליין. דאס איז א חידוש וואס מ’זעט דא.

תוספת “בזמן הזה”: תפילה על גאולה

בזמן הזה מוסיף “קיינו ה’ אלקינו”, וואס מ’דארף נישט מתפלל זיין פאר אן actual גאולה, זאגט מען “קיינו ה’ אלקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים”, אבער דעמאלטס זאל עס שוין זיין בשלימות, זאל זיין “שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, לאכול”. ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ביז יעצט האבן מיר נישט געזען, ס’איז געווען א גאנצע שמחה. מ’דארף זיך מאכן מ’מוז זיין בשמחה. ווען ס’וועט זיין די גאולה, דעמאלטס וועט זיין עכט שמחים וששים. ביז דעמאלטס מאכט מען זיך, מ’טרייט די בעסט. “שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, לאכול”.

“ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים”. שטייט “ונאכל שם” ביי דיר? דא נעבן מיר שטייט “ונאכל שם”, יא.

Speaker 2: ביי מיר שטייט “לאכול”.

Speaker 1: אה, “לאכול”. וואס זאגט ער דארף מען זאגן? ס’איז “יגיענו” גייט ארויף אויף די “לאכול”. “יגיענו לאכול”, כאילו. “לאכול מן הזבחים ומן הפסחים”. די זבחים איז לכאורה די חגיגה, יא? און מ’עסט קודם זבחים, מ’עסט פסח על השובע, מ’עסט קודם פלייש. “שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון”.

דיוק: “קיר מזבחך” — רמז אויף קערה

ס’איז אן אינטערעסאנטע לשון “קיר מזבחך”. פארוואס זאגט מען דא “קיר מזבחך”? מ’שפריצט דאך על גבי המזבח. מ’וואלט געדארפט זאגן “קיר המזבח”.

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: ניין, “קיר” איז מרמז אויף קערה.

Speaker 2: אקעי, ס’שטייט אין פסוק.

Speaker 1: ס’איז א לשון הפסוק, אבער פארוואס האט מען דאס גענומען דא?

Speaker 2: אקעי, אנדערע טייטשן אז “קיר” איז מרמז אויף די קערה, און “מזבחך” איז אותיות מרור, זרוע, ביצה, חרוסת. ווייסט פון דעם? כרפס, מזבחה.

Speaker 1: דו וועסט וויסן יעצט. מיין טאטע זאגט עס יעדע יאר. קער איז מרמז אויף די קערה, מזבחה איז מרור, זרוע, ביצה, חרוסת, כרפס. ס’שטימט, שיין. לרצון.

“ונודה לך שיר חדש” — נייע שיר לעתיד לבוא

ולא אדלג על שיר חדש אגיל אתן עליו הודות נפשינו. דעמאלטס, פונקט דעמאלטס דארף מען דאך טאקע זאגן א שיר חדש. אבער וואס איז דאס וואס מ’איז נוהג צו זאגן די שיר פון דוד? די אלטע שיר. די פריערדיגע שיר. אדער נישט פון דוד, ס’איז נאך פריער פון דוד, אבער… א נייע שיר, “אגיל אתן עליו הודות נפשינו”. אבער מ’דארף טאקע מאכן דעמאלטס… דעמאלטס דארף מען דאך טאקע מאכן א נייע הלל. איך ווייס נישט ווער, מ’דארף זיין א גאנצע תורה ווער ס’מאכט עס, די אשכנזישע, אדער די ספרד’ישע, אדער די ליטווישע.

אגיל אתן עליו הודות נפשינו, ברוך אתה ה’ גאל ישראל, וברוך אתה ה’ אשר גאלנו. איינער, לכאורה די ברוך אתה ה’ גאל ישראל זאגט מען אויך בזמן הזה, רייט?

Speaker 2: וואס? די ברוך אתה ה’ גאל ישראל, דאס איז…

Speaker 1: האט אויסגעלייזט.

Speaker 2: ניין, ניין, דאס רעדט פון מצרים. אויסגעלייזט פון מצרים.

Speaker 1: אה, און לעתיד לבוא גייט מען עס זאגן…

Speaker 2: האט מען געזאגט בזמן המקדש זכר… נאר די שטיקל קיים ביז פדית השבויים האט מען זיך געזאגט.

דיון: שמחה בזמן הזה vs. לעתיד לבוא

Speaker 1: אבער לעתיד לבוא, מיין תורה איז, בזמן הזה מאכט מען זיך פרייליך, און דעמאלטס גייט זיין ענליך צו מהיכן. וואס מ’זעט מ’איז נישט געזען, מ’איז געזען להראות את עצמו כאילו יצא, להראות דרך חירות. דעמאלטס גייט מען זיין עכט פרייליך, און דעמאלטס גייט מען נישט דארפן מאכן…

Speaker 2: אבער דאך להראות איז אויך בזמן הגאולה. ס’שטייט נישט אז ס’איז א חיוב בזמן הגאולה.

Speaker 1: דעמאלטס גייט שוין נישט אויספעלן להראות, ווייל ס’וועט זיין עכט פרייליך. ווען מ’איז עכט פרייליך, וועט נישט אויסווייזן גארנישט.

Speaker 2: יא… אקעי, נאו פראבלעם.

“יגיענו למועדים ולרגלים אחרים” — וואס מיינט עס?

Speaker 1: וואס הייסט “שהגיענו מעתה ועד עולם”? מיינט עס אז ס’גייט געשען נייע ימים טובים, אדער ס’מיינט די זעלבע ימים טובים נייע, כאילו נאך פון די זעלבע ימים טובים וואס מ’האט שוין? איך מיין אז פשוטו של מקרא מיינט די נעקסטע יום טוב, ס’מיינט אפילו שבועות. אזוי ווי שהחיינו, מ’דאנקט דעם אייבערשטן וואס איך בין אנגעקומען ביז אהער, און מ’בעט דעם אייבערשטן אז די נעקסטע יום טוב זאל שוין זיין א גאולה. אזוי ווי. נעקסטע מאל זאל עס נישט זיין מער מיט די פעיק וואס דו זאגסט, נעקסטע מאל וועט מען טאקע מאכן א קרבן פסח.

Speaker 2: זייער גוט. מ’וועט נישט עסן די רבנ’ישע גמראות, די רבנ’ישע גמראות.

Speaker 1: סא ס’קען זיין אז דאס איז אפשר די ענין אז די ערשטע קידוש, ס’האט נישט קיין פשט אז ס’זאל זיין פלייש וואס דערמאנט פון קרבן פסח און מ’זאל מאכן קידוש און מ’זאל יעצט דאנקען דעם אייבערשטן. ס’איז א מורא’דיגע זאך.

הלכה ח’ (המשך): כוס שני, נטילת ידים שניה, יחץ, וכורך

כוס שני

Speaker 1:

מיינט פשוט, נעקסטע יום טוב זאל שוין זיין די גאולה, אזוי ווי ס’שטייט “לשנה הבאה בירושלים”, דאס סארט זאך. נעקסטע מאל זאל מען שוין נישט זיין מער מיט דעם פעקל, אזוי ווי דו זאגסט. נעקסטע מאל וועט מען טאקע מאכן א קרבן פסח.

מען וועט נישט עסן די דרבנן’דיגע מרור, מען וועט עסן די דאורייתא’דיגע מרור. ס’קען זיין אז דאס איז אפשר דער ענין אז דער ערשטער קידוש… ס’האט נישט קיין פשט אז עס זאל זיין פלייש וואס דערמאנט פון קרבן פסח און מ’זאל מאכן א קידוש, און מ’זאל יעצט דאנקען דעם אייבערשטן מיט א מורא’דיגע צער. פארוואס נעמט מען אוועק דעם שולחן פאר’ן ערשטן קידוש? ווייל ביים צווייטן קידוש איז שוין דא דאס פלייש! ס’רעדט מען וועגן דעם פלייש! “בן שופר”, קוק אן, איך וועט, איך ברענג שוין די גאולה, אז מ’זאל נאך כחצות קענען ברענגען עכטע פלייש.

חסידות תורות? ביסלעך ווארט מען מיט די גוטע זאכן, יא. ניין, איך ווארט פאר’ן שולחן, פאר’ן אוועקנעמען דעם שולחן. און דא קען מען שוין לאזן דעם שולחן, ווייל ביי דעם קידוש דערמאנט מען טאקע די קרבנות. אקעי. ווען מען רעדט דאס שטיקל, קען מען שוין זאגן אז עס איז תורה’דיג, ווייל אלעס איז תורה’דיג. דאס איז דאך די ארבעט פון די הגדה, עס איז תורה’דיג. נישט שוואכער תורה’דיג ווי די הגדה.

Speaker 2:

יא, יא, אמת, אמת.

Speaker 1:

אקעי. לאמיר גיין ווייטער. יא, מיר האלטן דא אין די הגדה, האלטן דא זייטל… “בורא פרי הגפן”, נישט “על הגפן”, ער מיינט צו זאגן “בורא פרי הגפן” פון היינט. “ושותה כוס שני”, יא. סוף פ”ט. “בורא פרי הגפן ושותה כוס שני”, יא.

ס’קומט דאך עפעס צו טשעקן דעם צווייטן כוס. דער צווייטער כוס. דארף טשעקן, ממש א רגע, דארף טשעקן וויפיל צייט ס’איז. אה, מיינט ביז די הגדה, מען האלט שוין אין די צווייטע העלפט פון דעם פאראגראף. אה, מיינט ביז… אה, נאר מען האלט דא, יא, יא, האמיר נאך זיכער צייט. ביז סעיף ד’. סעיף ד’? איך וועל זען וואס דא איז? ס’איז נאך א הלכה, “מקום שנהגו לאכול צלי”, אנדערע הלכות, יא.

נטילת ידים שניה

Speaker 1:

אקעי, לאמיר זען. “ואחר כך מברך על נטילת ידים”, ונוטל ידו פעם שניה. צווייטע מאל. פארוואס? ס’איז דאך… וואו שטייט דא די מראה מקום? שוין, איך דארף דאס טשעקן. האב איך מיר נישט גערעכנט. מיין תורה איז סתם געווען דאס אויסגעטראכט, ווייל ווייל ווייל מ’זאגט די זאכן, אה יא, עס איז נאך מחזיר השולחן, דער טיש ליגט יא דארט.

ניין, איך האב פריער געטראכט אז אפשר דאס נישט האבן די טיש האט צו טון מיט נטילת ידים, די זאכן זאלן נישט ווערן טמא, אבער לאו דוקא, ווייל דא שטייט נישט אז מ’נעמט אוועק נאכאמאל די טיש פאר די צווייטע נטילת ידים. איך האב פריער געטראכט אז אפשר די אוועקנעמען די טיש האט עפעס צו טין מיט וואסער נטילת ידים, אבער ס’זעט נישט אויס אזוי, ווייל דא איז נאכאמאל מברך נטילת ידים, און די טיש ליגט דארט.

אה, מ’נוטל ידיו שנית. פארוואס דארף מען טאקע שורף סיח הדעת בשעת קריאת ההגדה? דאס סיח הדעת איז געווען מיינט פון די נקיות הידים. ולכך שני רקיקין, צוויי מצות’לעך.

יחץ — ברעכן די מצה

פארוואס צוויי מצות?

Speaker 1:

פארוואס פעלט עס אויס? אה, יא. פארוואס רוקט מען צו די רקיקין? איך מיין ווייל ער וויל דא זאגן, קודם לאמיר זיך זארגן וועגן די לחם משנה. חולק אחד מהם ומניח פרוסה לתוך שלם. יעצט, מ’רעכטס, ער זאגט אז מ’טוט רעכטס נאך פאר די ברכה. יחץ, יא. אונז טוען יחץ פאר מגיד. ער האט מחמיר געווען יחץ פאר מגיד. אינטערעסאנט.

“ומברך המוציא לחם”. “חולק אחד מהם ומניח פרוסה לתוך שלם”. ס’איז אינטערעסאנט, ווען מ’האט ווייכע מצות פארשטיי איך אז ס’איז “בתוך שלם”, אזוי ווי ס’איז געדרייט, מ’נעמט עס ארום מיט די שלם. אבער ס’זעט נישט אויס, ווייל “רקיקין” מיינט אויך קרעקערס, “רקיקין” מיינט הארטע מצות’לעך, ס’איז נישט קיין פראבלעם.

“ומברך המוציא לחם מן הארץ”. “אין אומרים ברכת שתי ככרות כשאר ימים טובים, נאר על אכילת מצה ברכה אחת. מה לחם עוני בפרוסה, אף כאן בפרוסה”.

אבער פארוואס צוויי? פארוואס זאל מען… פארוואס וואס? פארוואס… ס’איז דאך יא דא א שלם אויך. פארוואס זאגט מען נישט איינס איז גענוג, אז ס’זאל זיין די ענין פון עוני? נאר האלב אדער… יא, אויב ס’איז דא אן ענין פון פריסה זאל זיין ביידע פריסה.

וואס איז די תירוץ? איך האב נישט קיין תירוץ דערווייל. איך וויל מיר יא לחם עוני, נישט די גאנצע. אבער ס’איז… אהא.

ס’קען זיין אויך לחם עוני, דהיינו מיט דעם אז מ’לייגט גארנישט צו, ס’איז נישט קיין מצה עשירה, נאר ס’איז לחם עוני. פארוואס פעלט אויס די תורה פון עוני ופריסה? מ’וויל אפשר מיט דעם אויך מרמז זיין די ענין פון מצרים אדער עפעס? איך זאג לחם עוני, דהיינו מיט דעם וואס מ’לייגט נישט קיין שום תבלין, מיט דעם וואס ס’איז נישט קיין מצה עשירה. ניין, נאר ס’איז דא אפשר אן ענין אז מה עני, אז מ’זאל זיך דערמאנען אז מ’איז געווען עניים, אדער מ’זאל זיך דערמאנען אז די מצה איז געווען דרך עוני.

כורך מצה ומרור

נוסח הברכה — “מצה” אדער “מצות”?

Speaker 1:

ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת, מ’טונקט איין די גאנצע סעט טונקט מען איין אין חרוסת, אדער אפשר מיינט ער די מרור דערפון? איך ווייס נישט, ער זאגט נישט קלאר. און “ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצה ומרורים”. פארוואס איז מצות? מ’עסט נאר איין שטיקל מצה.

סעקונדע. העלא? יא. יא. אקעי. די מעשה איז אזוי, איך גיי אוועק פון דא, מ’איז נישט ביזי מיט די אייבערשטער, מ’איז א גאנצע טאג ביזי מיט עבודת השם. אבער וועגן דעם טאקע שטייט אין די תורה די חילוקי דינים. זייער גוט. איך גיי… יא, ס’איז דאך שוין לענגער ווי די גאנצע שעה. אקעי.

Speaker 2:

“מצה ומרורים” שטייט ביי מיר. דו זאגסט ביי דיר שטייט “מצות ומרורים”?

Speaker 1:

אה, ער זאגט אזוי דיר שטות. אקעי, איך ווייס. ס’איז נאר אז ס’זאל שטימען מיט די לשון הפסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו”, על אכילת מצות ומרורים. אקעי.

“היו אוכלים בפני עצמן”

Speaker 1:

“היו אוכלים בפני עצמן”. מען מאכט עקסטערע ברכות על אכילת מצה, אכילת מצה בפני עצמה, מרור בפני עצמו. פארוואס זאגט ער “היו אוכלים”? פארוואס איז דאס א אפשען? יא, ער זאגט “כורך מצה ומרור”. אזוי טוט מען. מען מוז נישט. אזוי שטייט דא. איך מיין אז דו ווילסט… וואס ווילסטו פון פשט? וועגן קוקן אין מפרשים? ער האט שוין אויסגעפונען. און דא שטייט אזוי אז מען מוז נישט.

קודם כל, מען וואלט געדארפט זאגן “היו אוכלים”, נישט “היו אוכל”. מען דארף עס שרייבן אין פאסט טענס, רייט? אבער ס’איז די זעלבע זאך, ס’איז נאר א וועג פון שרייבן אויב יענער האט אזוי געטון.

מען דארף פארשטיין די סוגיא דארט פון כורך. ס’איז דאך א מחלוקת פון הלל. די עבדים האבן געגעסן אויך בפני עצמו.

ברכות אויף חגיגה און פסח — בזמן המקדש

“מבשר חגיגה” לעומת “מגופו של פסח”

Speaker 1:

אזוי, קודם כל, “מברך ‘אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הזבח’, ואוכל מבשר חגיגה תחילה. ואחר כך מברך ‘אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הפסח’, ואוכל מגופו של פסח”. דער סידור רוב מאל זאגט די ווארט “גופו של פסח”. ס’איז אן אינטערעסאנטע לשון, “מגופו של כבש הפסח”. וואס איז די חילוק? “גוף” און “כבש”? איך ווייס נישט. בשר חגיגה זאגט ער “מבשר”, און דא זאגט ער “מגופו של”. ער זאגט נישט “מבשר הפסח”.

“ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח, ולא של זבח פוטרת של פסח, לפי שזו מצוה בפני עצמה וזו מצוה בפני עצמה”. זייער גוט.

בזמן הזה — סדר האכילה

מצה אין חרוסת

Speaker 1:

“בזמן הזה, שאין לנו קרבן, אחר שמברך ‘המוציא לחם’, חוזר ומברך ‘על אכילת מצה’, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל”. אינטערעסאנטע זאך, אלעס איז מען טובל. “חוזר ומברך ‘על אכילת מרור’, ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת, שמא יבטל טעמו”. דאס איז די ערשטע מאל וואס מען זעט אז ס’דארף האבן עפעס א טעם, ס’דארף האבן א שארפקייט. “וזו מצוה מדברי סופרים”, אזוואס ס’זאל זיין שארף. ניין, א מרור. אה, די גאנצע מצה מרור, אהא. וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש.

ואחר כך נמשך בסעודה

Speaker 1:

ואחר כך נמשך בסעודה, ער מיינט צו זאגן ממשיך בסעודה, יא. נמשך מיינט ער ווערט אריינגעצויגן. ער שרייבט דאס אזוי ווי דער אוכל כל מה שירצה לאכול ושותה כל מה שירצה לשתות. אזוי ווי עס שטייט אין די הגדה, ער לאזט זיך וואוילגיין. אה, יא, וואוילגיין. אוכל כל מה שירצה לאכול ושותה כל מה שירצה לשתות.

אפיקומן — טעם בשר הפסח / מצה

Speaker 1:

ובאחרונה אוכל מבשר הפסח ולו כזית, ואין טועם אחריו מאכל אחר כלל. בזמן הזה טוט מען אנשטאט דעם אוכל כזית מצה ואין טועם אחריה כלום. כדי שיפסיק סעודתו בטעם בשר הפסח והמצה, בפירש שאכילתן, וואס שטייט דא, שאכילתן היא המצוה? אה, שאכילתן, דער עיקר פון די מצוה פון די לילה איז די אכילה, די אכילה איז א מצה אדער א פסח. מען וויל מיט דעם ווייזן אז ס’איז וויכטיגער ווי די אוכל כל מה שירצה. יא, ער האט פריער געזאגט אוכל כל מה שירצה, אבער די עיקר מצוה פון די נאכט איז נישט דיין וואטעווער, נאר די מצוה אליין, די עסן א מצוה. די מצוה איז דאס.

כוס שלישי, רביעי, און חמישי

כוס שלישי — ברכת המזון

Speaker 1:

ואחר כך נוטל ידיו, מים אחרונים, יא. ומברך ברכת המזון על כוס שלישי ושותהו. נאכ’ן בענטשן.

כוס רביעי — גמר ההלל

Speaker 1:

ואחר כך מוזג כוס רביעי וגומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר, והיא, די ברכת השיר איז יהללוך ה’ אלקינו כל מעשיך וכו’ וואס ער גייט שפעטער ברענגען. ואין טועם אחר כך כלום כל הלילה, חוץ, ער האט שוין פריער געזאגט מ’טאר נישט, און ער האט אבער געזאגט אז מ’טרינקט אבער די צוויי כוסות. אה, אויסער די צוויי כוסות טרינקט מען נישט גארנישט אויסער מים.

כוס חמישי — הלל הגדול (רשות)

Speaker 1:

ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול. דאס הייסט ער מעג. אה, ויש לו, ער מעג, און זאגן אויף דעם הלל הגדול. דאס איז נישט די כוס של אליהו. והוא יודה לשם כי טוב.

Speaker 2:

מיינסטו נישט כוס של אליהו? דאס איז נישט די וואס מען טרינקט. יעצט רעדט מען פון טרינקען א פיפטע כוס.

Speaker 1:

אקעי.

והוא יודה לשם כי טוב, עד על נהרות בבל. די גאנצע קאפיטל איז דא.

Speaker 2:

אה, איין קאפיטל.

Speaker 1:

יא. וכל זה אינו חובה כארבע כוסות.

הלכה ח’ (סיום): כוס חמישי, הלל הגדול, וכוס של אליהו

Speaker 1:

אבל יש אומרים כן, ואומרים עליו הלל הגדול, וזהו כוס של אליהו, והוא הודו לה’ כי טוב עד על נהרות בבל. וכל זה אינו חובה כמו ארבע כוסות.

זאגט ער, ויש אומרים לגמור את ההלל בכל מקום שירצה. די גומרין את ההלל איז נישט אזא וויכטיגע חלק פון די סדר אז מ’זאל עס נאר קענען טון דארטן, נאר מ’קען עס טון סייווי, אפילו שאינו מקום סעודה. מ’קען גיין צום רבי’נס טיש און טון די הלל הגדול כהלכה.

Speaker 2:

אקעי, געוואלדיג. יישר כח.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום מהחברותא-לימוד: רמב&#8221…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום מהחברותא-לימוד: רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ח’ — סדר ליל הסדר

הקדמה כללית: מבנה הלכות חמץ ומצה

הלכות חמץ ומצה של הרמב”ם כוללות שלושה פרקים עיקריים על ליל הסדר: פרק ו’ (מצוות אכילת מצה), פרק ז’ (מצוות סיפור יציאת מצרים), ופרק ח’ (סדר הלילה). הפרקים הקודמים עוסקים יותר בהכנות — בדיקת חמץ, ביעור חמץ וכדומה.

לרמב”ם שלוש רמות בעיסוקו בליל הסדר:

1. הלכות — הדינים עצמם (פרקים ו’-ז’).

2. סדר — הסדר המעשי כיצד לעשות (פרק ח’).

3. הגדה — נוסח ההגדה עצמה (בסוף).

הרמב”ם מכניס הכל כדי שלא יצטרכו לחפש בשום ספר אחר.

הקדמה לפרק ז’: חמישה ענינים — סיפור, הסבה, ד’ כוסות, חרוסת, מרור

פרק ז’ כולל חמישה דברים: סיפור יציאת מצרים, הסבה, ד’ כוסות, חרוסת, מרור. שלושה-ארבעה מהם (סיפור, הסבה, ד’ כוסות) הם בבירור “נהרות של הסיפור” — כלים/אמצעים של סיפור יציאת מצרים. חרוסת — הרמב”ם אומר שהיא זכר לטיט, אפשר גם לראות אותה כחלק מהסיפור.

חידוש על מרור — שני סוגי מרור

החידוש המפתיע: הרמב”ם לא אומר שמרור הוא זכר למרירות (בפרק ז’). מוצע חילוק בין שני סוגי מרור:

1. המרור התורתי — שבא עם קרבן פסח (“על מצות ומרורים יאכלוהו”) — אינו בעיקר ענין של מרירות, אלא תבלין, מין שמשביח את האכילה (כמו שאוכלים ירקות מרים עם בשר).

2. המרור הרבני — שאוכלים היום בלי קרבן פסח — זה הוא רק זכר למרירות. המרירות כפולה: (א) החסרון של קרבן פסח עצמו — אוכלים את ה”סנדוויץ'” בלי העיקר, הקרבן; (ב) מרירות גלות מצרים. לכן מרור נכנס לפרק ז’, פרק הסיפור.

מדוע הרמב”ם לא אומר “זכר לטיט” על מרור? כי “זכר לטיט” (=שעבוד) כבר מיוצג על ידי חרוסת. מרור בתורה הוא פשוט מין עשב שאוכלים עם הקרבן — לא סמל של מרירות. רק רבן גמליאל אמר “על שום מה? על שום שמררו המצריים” — זו דרשה, לא הפשט של מצוות התורה.

[דיגרסיה: לשון “מרור” בתנ”ך — ניתוח קונקורדנציה]

השורש מ-ר-ר בתנ”ך:

“על מצות ומרורים יאכלוהו” — מופיע רק פעמיים (שמות ובמדבר), שניהם על קרבן פסח.

“וימררו את חייהם” (שמות) — לשון מרירות.

“וימררוהו ורבו בעלי חצים” (בראשית, על יוסף) — מרידה או מרירות.

“בכי תמרורים” (ירמיהו) — בכי מר.

“אשכלות מרורות למו” (האזינו) — ענבים מרים, בתוכחה.

“ויאני במרורים” (איכה) — קשור לתשעה באב, שחל באותו יום כמו פסח.

[דיגרסיה: מור דרור]

מועלית שאלה על “מור דרור” — הגמרא אומרת “מטבע מן התורה מנין? מור דרור.” אבל מור הוא בושם, ריח טוב (“מור ואהלות קציעות”), לא משהו מר. זה נשאר בלי תירוץ ברור.

[דיגרסיה: מרור צריך להיות בעל טעם, לא ייסורים]

השולחן ערוך מונה “צנונים וחזרת” — חזרת (חסה) ראשונה, למרות שתמיד נהנו ממנה. מרור צריך להיות בעל טעם — זה רק סוג מסוים של טעם, לא שיסבלו. דברים חריפים (כמו עגבניות חריפות) לא מתאימים כי נהנים מהם — צריך להיות סוג מסוים של הנאה. רבינו הקדוש הוסיף ירקות שהיו לו (צנונים, חזרת) לסדר — מלבד מצה ומרור הוסיף עוד דברים ל”סדר יפה.”

[דיגרסיה: פורים וליל הסדר]

הקבלה בין פורים לליל הסדר: גם לפורים יש “סדר” — קריאת מגילה בתוך שתייה (כמו הגדה בתוך ד’ כוסות), משלוח מנות, משתה ושמחה.

[דיגרסיה: המשנה נעשתה לעשירים]

סדר המשנה (עם משרת שמוזג כוס, שולחן ערוך וכו’) נעשה לעשירים/אריסטוקרטיה. דברי רבי ינאי “המשנה לא נתנה אלא לבעלי תרומה” — שהמשנה מדברת לעשירים. “מי הם העשירים? אנחנו!” — ואם לא, צריך לעשות תשובה.

[דיגרסיה: שותפות יששכר-זבולון]

אחיו של הרמב”ם (דוד) לקח את כספו של הרמב”ם ועשה איתו עסקים — שותפות יששכר-זבולון. הרמב”ם קרא לו “זבולון” (הרמב”ם עצמו הוא יששכר). לכן הרמב”ם כועס על תלמידי חכמים שלוקחים כסף — כי אצלו זו הייתה שותפות אמיתית, לא סתם צדקה. “יששכר זבולון לא אומר שנותנים כסף, יששכר זבולון אומר שלוקחים השקעה.” בגור הנהיגו זאת — הרבי הוא שותף בחנות של בעל הבית, באחוזים.

פרק ח’, הלכה א’: כוס ראשון — קידוש

דברי הרמב”ם: “סדר עשיית מצוות אלו בלילה הזה מסודר כך הוא. בתחלה מביאין כוס לכל אחד ואחד ומברך בורא פרי הגפן, ואומר עליו קידוש היום וזמן ושותהו.”

פשט: הסדר מתחיל: מביאים כוס לכל אחד, עושים קידוש (בפה”ג, קידוש היום, שהחיינו) ושותים.

חידושים:

1. “מביאין” לא “מוזגין”: הדיוק הוא שכל אחד צריך להיות לו כוס משלו, כי כל אחד מחויב בכל ד’ כוסות. אפשר אולי לצאת ידי חובת הדיבור (ברכות, הגדה) בשומע כעונה, אבל את השתייה אי אפשר לצאת — כל אחד צריך לשתות בעצמו.

2. הסבה בכוס ראשון: הרמב”ם לא אומר כאן שצריך לשתות בהסבה. התירוץ: הוא כבר אמר קודם (בהלכה קודמת) שצריך להיות מוטה, לכן לא חוזר. אבל נשאלת השאלה: בהלכות מעשיות צריך להזכיר זאת במפורש — הוא צריך לומר זאת שוב.

הלכה א’ (המשך): נטילת ידים

דברי הרמב”ם: “ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו”

פשט: אחרי קידוש נוטלים ידיים.

חידושים:

“כוס לכל אחד ואחד” לעומת נטילת ידים: הרמב”ם אומר “מוזגין כוס לכל אחד ואחד” — כל אחד מקבל כוס. אבל בנטילת ידים הוא אומר רק “מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו” בלי לומר “כל אחד ואחד.” משמע שאולי רק הגדול שבבית (בעל הבית) נוטל — אבל זה נשאר שאלה פתוחה.

דיוק בלשון יחיד/רבים לאורך הסדר: הרמב”ם מדויק מאוד מה בעל הבית עצמו עושה ומה כולם עושים. ב”מביאין כוס” — “לכל אחד ואחד” (כל אחד מקבל כוס). בנטילת ידים — לשון יחיד (רק בעל הבית). בכרפס — “הוא וכל המסובין עמו” (כל אחד אוכל כזית). זה מראה על דיוק מודע.

הלכה א’ (המשך): מביאין שולחן ערוך — מה מונח על השולחן

דברי הרמב”ם: “ומביאין שולחן ערוך — מרור וירק אחר, ומצה וחרוסת, וגופה של כבש הפסח… בשר חגיגה של יום ארבעה עשר. בזמן הזה — שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.”

פשט: אחרי נטילת ידים מביאים את השולחן הערוך עם מרור, ירק אחר (לכרפס), מצה, חרוסת, וקרבן הפסח. בזמן הזה מניחים שני מיני בשר כזכר.

חידושים:

1. סדר המנייה: נשאלת השאלה מדוע הרמב”ם מונה תחילה מרור ואחר כך מצה — מדוע לא תחילה מצה? זה נשאר שאלה פתוחה.

2. “ירק אחר” = כרפס: ה”ירק אחר” שהרמב”ם מזכיר הוא מה שמשתמשים לכרפס.

3. “גופה של כבש הפסח” — בהמה שלמה: הלשון “גופה” משמע שמניחים על השולחן את כל קרבן הפסח. זה מתאים לדין שהפסח נצלה בשלמותו — “על קרבו ועל כרעיו” — וכל החלקים נאכלים. אבל בחגיגה הוא אומר רק “בשר חגיגה” (חתיכת בשר), לא “גופה” — כי חגיגה לא נצלית בשלמות, לוקחים חתיכה, אוכלים היום, אוכלים מחר. זה דיוק בלשון הרמב”ם — פסח = בהמה שלמה על השולחן; חגיגה = רק חתיכה.

4. בזמן הזה — שני מיני בשר (זרוע וביצה): הרמב”ם אומר שמניחים שני מיני בשר. בפועל מניחים בשר (זרוע) וביצה, לא שני מיני בשר. הרמ”א פוסק שאצל אשכנזים המנהג לקחת ביצה זכר לחגיגה, כי “נהגו להקל שקל לבשל ומצוי לכל” — זה יותר קל ופשוט. נשאלת השאלה: ביצה אינה בשרית הלכתית — איך היא זכר לקרבן חגיגה? החידוש: ביצה תמיד נחשבת בקטגוריה של בשר (חלבון, באה מעוף), אף אם הלכתית אינה בשרית. אבל זה לא כל כך פשוט — גם חלב בא מבהמה ואינו בשרי.

5. מחלוקת רב יוסף ורב הונא: רב יוסף סובר שצריך שני מיני בשר, רב הונא סובר שאין צריך. קיימא לן כרב הונא. מכל מקום, יש ענין של “ברוב עם הדרת מלך” להביא יותר.

6. רמזים בזרוע: ה”גרגרת” (צוואר/גרון של עוף) שמניחים על הקערה מקושר ל”קול גדול” — הקול שיקרע את העולם, “קול גדול ולא יסף.” הרמז הוא “שמעני ורחם עלינו, הצילנו והעלנו מהגלות.”

7. ספר “ערוב שמחה” של ר’ אברהם ברינזדורפר (לאנצוט-בענדין): הוא מביא דיוק מ”מביאים” ברמב”ם, והוא מביא שהרמ”א אומר שאצלנו מניחים זאת אחרת (כלומר עושים אחרת), אבל הוא מסיק שאין זה דיוק מהרמב”ם עצמו.

מתי מביאים את השולחן / קערה — לפני או אחרי קידוש?

לשון הרמב”ם: “ומביאים לפניו השלחן” — מביאים את השולחן אחרי נטילת ידים, אחרי קידוש.

פשט: הרמב”ם סובר שמביאים את השולחן (עם כל הדברים) רק אחרי קידוש ונטילת ידים. המנהג שלנו הוא שמכינים את הקערה לפני הסדר.

חידושים:

1. סתירה בין הרמב”ם והמשנה: במשנה (פסחים) הסדר הוא: (1) “מזגו לו כוס ראשון” — קידוש; (2) “הביאו לפניו” — כרפס (ירקות); (3) רק אחר כך “הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת” — מביאים את המצה והמרור אחרי הכרפס. אצל הרמב”ם נראה שמביאים הכל — כרפס, מצה, מרור, תבשילין — בבת אחת, אחרי קידוש אבל לפני כרפס. הרמב”ם שינה את סדר המשנה.

2. תוספות על הדף: רשב”ם אומר “הביאו לפניו” פירושו ירקות לכרפס. תוספות חולק: “הביאו לפניו” פירושו מביאים את כל השולחן, כי “אין מביאין השולחן עד אחר הקידוש” — אין מביאים את השולחן עד אחרי קידוש.

3. הרמ”א פוסק שיביאו את השולחן אחרי קידוש ונטילת ידים — כמו הרמב”ם. טור בשם רש”י אומר להיפך — מביאים קודם. שולחן ערוך כמו הרמב”ם.

4. טעם מעשי: פעם היה שולחן קטן שהיו מקרבים ומרחיקים. בקידוש אין צורך בשולחן — עושים קידוש בנוחות. רק כשמתחילים לשבת זמן רב מביאים את השולחן.

5. קושיית שהחיינו: הרמב”ם אומר שהשהחיינו בקידוש עולה גם על מצה, מרור, וארבע כוסות. אם כך, היה יותר מתאים שבקידוש כבר יהיו כל הדברים על השולחן, כדי שהשהחיינו יעלה על הכל. תירוץ: כמו שרואים בפורים, שהחיינו יכול לעלות על מצוות אף אם אינן לפניך. אבל מכל מקום היה יותר מתאים שמצה ומרור יהיו אכן על השולחן.

6. מדוע בליל פסח לא מביאים מצה לפני קידוש: בכל שבת מונחים על השולחן שניהם — יין ופת — והאדם יכול להחליט על איזה לקדש. אבל בליל פסח אין את האפשרות הזו מכמה טעמים: (א) יש ארבע כוסות של יין — מצווה מיוחדת ביין; (ב) אם היו מקדשים על מצה (פת), זה היה הורס את כל הסדר של ארבע כוסות; (ג) רוצים שהאדם יזכור שאין לו את האפשרות הרגילה של שבת — לכן לא מביאים את המצה לשולחן בקידוש.

7. חילוק בין “חייב להביא לפני קידוש” ל”אם מביא, צריך לכסות”: אין הלכה שצריך להביא חלה לפני קידוש. ההלכה היא רק: אם מביאים אותה, צריך לכסותה. אבל אם מביאים את החלה אחרי קידוש, גם זה טוב.

8. שינוי מנהג: אי אפשר לשנות מנהג בלי לדעת את הטעם של אותו מנהג — “מנהגי אבותינו בידינו.” צריך לברר מדוע עושים כך לפני שמשנים.

[דיגרסיה: דרך ארץ בסעודה — הקערה ודרך חירות]

תסכול מעשי עם הקערה: הקערה הסמלית אינה נוחה — אולי כדאי לקנות צלחת גדולה שאפשר להניח עליה את כל המאכלים של כל הסדר, “כמו אדם רגיל.” או אפילו להכניס שולחן קטן.

“אפילו עני שבישראל” — יסוד הרמב”ם שאפילו עני צריך לעשות דרך ארץ בסעודה. זה נכון במיוחד לפסח — צריך לעשות את הסדר בדרך ארץ, לא רק איך שנוח. זה ענין מיוחד של חירות, וצריך לעשות שכולם יהיו נוחים.

דרך חירות: “דבר אחד שבטוח אסור לעשות הוא לחבוש סינר בזמן הסדר — זה בטוח לא דרך חירות.” צריך להתנהג כבני חורין.

[דיגרסיה: צלי בזמן הזה]

אי אפשר לקנות צלי לפסח, רק מבושל (מבושל). השאלה אם זה נוגע ליום טוב או שבת מוזכרת אבל לא נפתרת.

הלכה ח’ (המשך): כרפס

דברי הרמב”ם: “מתחיל ומברך בורא פרי האדמה, ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו.”

פשט: מביאים ירק (כרפס), מברכים בורא פרי האדמה, טובלים בחרוסת, ואוכלים כזית — הוא וכל המסובין.

חידושים:

1. “מתחיל” — מה פירושו? נשאלת השאלה האם פירושו שלוקחים תחילה את הירק (מתחיל) ואחר כך אומרים את הברכה, או שפירוש “מתחיל” שכאן מתחיל הסדר (עד עכשיו היה קידוש, עכשיו מתחיל הסדר האמיתי). הלשון “מתחיל” מראה שזו תחילת הסדר עצמו.

2. שיעור כזית בכרפס: הרמב”ם פוסק שצריך כזית. הכלל הוא: אם זו מצווה, שיעור אכילה לא פחות מכזית. אם זו רק הכנה למרור או לשאלת התינוקות, אפשר היה לומר שכל שהוא מספיק. הרמב”ם סובר שצריך כזית. לחינוך ולראשונים אחרים יש שיטות אחרות.

3. ברכת בורא פרי האדמה: מברכים בורא פרי האדמה על הכרפס, וזה פוטר גם את המרור אחר כך.

הלכה ח’ (המשך): עוקרין את השולחן

דברי הרמב”ם: “ואחר כך עוקרין את השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו”

פשט: אחרי הכרפס מסירים את השולחן רק מלפני מי שאומר את ההגדה.

חידושים:

1. מדוע רק מלפני קורא ההגדה? האם לכולם יש שולחנות משלהם? התירוץ: רק לבעל הבית יש על שולחנו את כל הקערה עם כל הדברים. לכל האחרים יש רק שולחן קטן לנוחות (להניח את ההגדה, לאכול כרפס). לכן רק אצלו שייך “עוקרין את השולחן.” הלחם משנה אומר “אין עוקרין אלא מלפני מי שאומר ההגדה” — זה מתאים לגמרא.

2. טעם עוקרין את השולחן: המטרה היא שהילד ישאל (שינוי). אפשר גם לצאת בחטיפת האפיקומן (הסרת המצה), כמו ששיטות מסוימות סוברות.

3. שלא יראה פת בשתו: השולחן מוסר בזמן שמדברים על גנות, עד שמסיימים לדרוש פרשת ארמי אובד אבי, כי לא רוצים שהלחם יהיה שם בזמן שמדברים על בושה. רק אחר כך — “מחזירין השולחן לפניו.”

הלכה ח’ (המשך): מוזגין כוס שני — מה נשתנה

דברי הרמב”ם: “ומוזגין הכוס שני וכאן הבן שואל, ואומר הקורא מה נשתנה…”

פשט: מוזגים את הכוס השני, הילד שואל, והקורא הגדה אומר מה נשתנה.

חידושים:

1. מי אומר מה נשתנה? דיוק חשוב: “כאן הבן שואל” — הילד שואל מה שהוא רוצה, לפי חכמתו (כמו שהרמב”ם אמר קודם — כל ילד לפי מצבו). “ואומר הקורא” — הקורא הגדה עצמו אומר את הנוסח המסודר של מה נשתנה. כלומר: שאלות הילד הן ספונטניות, אבל ה

נוסח המסורתי של ארבע הקושיות נאמר על ידי הקורא הגדה, לא על ידי הילד.

2. מדוע לא פורמט של שאלה ותשובה? היה “משחק יותר טוב” שאחד ישאל את הקורא והוא יענה מילה במילה. אבל סדר הרמב”ם הוא שהקורא עצמו שואל ועצמו עונה.

חמש הקושיות (בזמן המקדש)

דברי הרמב”ם: חמש קשיות — טבילה, מצה, צלי, מרור, הסבה

חידושים:

1. “שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים” — זה הגיוני כי כבר טבלו פעם אחת (כרפס), ועוד יטבלו פעם (מרור בחרוסת).

2. “והלילה הזה כולו צלי” — זה על בזמן שבית המקדש קיים, כשקרבן הפסח הוא צלי. נשאלת השאלה: הרמב”ם אמר קודם שמביאים שני מיני בשר, אבל הוא לא אמר במפורש שזה חייב להיות צלי. אם הבשר אינו דווקא צלי, איך אפשר לומר “הלילה הזה כולו צלי”? התירוץ: זה רק על בזמן המקדש כשקרבן הפסח קיים.

3. “כולנו מסובין” — מה פירוש “כולנו”? האם פירושו כל האנשים, או כל הלילה? המסקנה: “כולנו” פירושו כל האנשים — אפילו עני שבישראל. בדרך כלל רק אנשים חשובים יושבים מסובין (עבד, אישה לא יושבים מסובין), אבל הלילה הזה — כולם יושבים מסובין. זה החידוש של “אפילו עני שבישראל.”

מתחיל בגנות — סדר ההגדה

דברי הרמב”ם: “ומתחיל בגנות וקורא עד שיגמור דרש פרשת ארמי אובד אבי כולה”

פשט: מתחילים בגנות וקורים עד שמסיימים את הדרוש על ארמי אובד אבי.

חידושים:

שלוש פעמים “מתחיל”: הרמב”ם אומר שלוש פעמים “מתחיל” בסדר: (1) מביאין לפניו, (2) מתחיל ומגביה את הקערה, (3) מתחיל בגנות. זה מקושר לענין של “סדר” — סדר לכל השנה, כמו שרבי אהרן קרלינר אמר שראש השנה מקראי קודש. גם מקושר ל”ספירה” ו”סיפור.”

הגבהת מרור ומצה — אבל לא פסח

דברי הרמב”ם: “פסח זה שאנו אוכלין…” (בלי הגבהה), “מגביה מרור בידו”, “מגביה מצה”

חידושים:

1. מדוע אין הגבהה בפסח? בפסח הרמב”ם לא אומר שמגביהים אותו, אלא במרור ומצה. תירוץ פשוט: הפסח (קרבן/בשר) הוא חתיכה גדולה שכולם רואים, אין צורך להגביה אותו. מרור הוא עלה קטן בצלוחית קטנה, לא רואים אותו כל כך, לכן צריך להגביה אותו.

2. סדר פסח-מרור-מצה: הרמב”ם כותב “פסח, מרורים, מצה” — הוא מגביה מרור קודם ומצה אחר כך. הראשונים/מפרשים מוסיפים שבהגדה מגביהים מצה קודם, כי מצה היא המצווה העיקרית. אבל הרמב”ם סובר שהסדר הוא “פסח, מרורים, מצה” — לאו דווקא מצה קודם.

3. פירוש החתם סופר / ר’ אברהם אב”ד: הרמב”ם כותב גם בפרק ז’ “פסח, מרורים, מצה” (אף שבגמרא יש נוסח אחר). הטעם: יש שני סוגי מרור — אחד שבא יחד עם קרבן פסח, ואחד בנפרד. מרור נמשך אחרי פסח כי הם הולכים יחד. מצה לעומת זאת היא מצווה אחרת, לא קשורה לקרבן פסח. לכן פסח-מרור יחד, ומצה בנפרד.

4. הערת רבינו מנוח — חילוק בין בזמן המקדש ובזמן הזה: בנוסח של רבן גמליאל עצמו מאוחר יותר בסדר ההגדה כתוב אכן מצה קודם. התירוץ: בזמן בית המקדש, כשמרור הוא דאורייתא (כמו מצה), הסדר היה פסח-מרור-מצה, כי מרור קשור לפסח. אבל בזמן הזה, שמרור הוא רק דרבנן ומצה היא דאורייתא, למצה יש יותר חשיבות והיא באה קודם. זה פירוש יפה מאוד של ר’ אברהם אב”ד.

נוסח “מצה זו שאנו אוכלים” ו”פסח שהיו אוכלים”

נוסח הרמב”ם: “מגביה המצה בידו ואומר: מצה זו שאנו אוכלים, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ…” ובפסח: “בזמן הזה יאמר: פסח שאבותינו היו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים…”

חידושים:

1. במצה הוא אומר “שאנו אוכלים” (אנחנו אוכלים עכשיו), אבל בפסח הוא לא אומר “שאנו אוכלים” — כי אנחנו לא אוכלים עכשיו קרבן פסח.

2. חילוק נוסח: אחד מהחברותא הצביע שאצלו כתוב “בזמן שבית המקדש קיים” (הווה), לא “היה קיים” (עבר). זה חילוק משמעותי בנוסח.

נוסח “לפיכך אנחנו חייבים”

נוסח הרמב”ם: “להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, לגדל, להדר, ולנצח, למי שעשה לנו ולאבותינו… הוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה.”

חידושים:

– יש חילוקי נוסחאות בסדר לשונות השבח, והאם “ולאבותינו” כתוב או לא (כתב יד יש לו גרסה אחת).

– הרמב”ם אומר “לנו” — זה מתאים לעיקרון של “להוציא את עצמו” — צריך להכניס את עצמו ליציאת מצרים.

“ונאמר לפניו הללויה” — תחילת הלל

נוסח הרמב”ם: “ונאמר לפניו הללויה, הללו עבדי ה’ עד חלמיש למעינו מים.”

חידוש: הרמב”ם עושה “ונאמר לפניו” כמעבר — עכשיו נאמר הלל (שני הפרקים הראשונים). “ונאמר” פירושו “נאמר” — זו חובה לעשות כך.

ברכת “אשר גאלנו” — חתימת ההגדה

נוסח הרמב”ם: “וחותם: ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצות ומרורים.”

חידושים:

1. “גאלנו” קודם “אבותינו”: מתחילים ב”גאלנו” — אותנו — ורק אחר כך “וגאל את אבותינו”. מכניסים את עצמנו קודם.

2. חילוק נוסח “הלילה הזה” לעומת “ללילה הזה”: רב שרירא גאון אומר “הלילה”, גם רבנו סעדיה עצמו כתוב “הלילה” במשנה. החילוק הוא בתרגום של “והגיענו” — האם “הביאנו אל הלילה” או “הגיענו בלילה.”

3. “מצות ומרורים” (רבים): הרמב”ם כותב “מרורים” (רבים) כי זה על “על מצות ומרורים יאכלוהו” — המרורים של קרבן פסח. אבל כשמברכים על מרור עצמו, הרמב”ם אומר “על אכילת מרור” (יחיד). זה חידוש: “מרורים” מתייחס למרור שבא יחד עם קרבן פסח, ו”מרור” (יחיד) היא המצווה הנפרדת של מרור.

תוספת “בזמן הזה” — תפילה על גאולה

נוסח הרמב”ם: “בזמן הזה מוסיף: קיינו ה’ אלקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים… שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, לאכול מן הזבחים ומן הפסחים…”

חידושים:

1. שמחה בזמן הזה לעומת לעתיד לבוא: עד עכשיו השמחה היא “עשיית עצמנו” — “להראות את עצמו כאילו יצא”, “להראות דרך חירות”. אבל כשתהיה הגאולה, נהיה באמת “שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך”. בזמן הזה עושים את עצמנו שמחים; אז לא נצטרך “להראות” כי תהיה שמחה אמיתית.

2. “זבחים” קודם “פסחים”: אוכלים קודם זבחים (חגיגה), כי קרבן פסח אוכלים “על השובע” — אוכלים קודם בשר אחר.

3. “שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון” — מדוע “קיר”? זו לשון הפסוק, אבל רמז: “קיר” רומז ל”קערה” (צלחת הסדר), ו”מזבח” הוא ראשי תיבות של מרור, זרוע, ביצה, חרוסת (מזב”ח). זה נאמר כל שנה.

4. “ונאמר לפניו שיר חדש”: מבקשים שאז נאמר שיר חדש — לא ההלל הישן של דוד, אלא הלל חדש לגאולה החדשה.

5. “יגיענו למועדים ולרגלים אחרים” — מה פירושו? האם “מועדים אחרים” פירושו ימים טובים חדשים שיבואו עם הגאולה, או שפירושו אותם ימים טובים שוב? הפשט: זה פירושו הבא יום טוב (אפילו שבועות) — כמו שהחיינו, מודים שהגענו עד כאן, ומבקשים שהיום טוב הבא כבר יהיה עם גאולה שלמה. “בפעם הבאה זה לא יהיה יותר עם ה’פייק’ — בפעם הבאה באמת נעשה קרבן פסח.”

“ברוך אתה ה’ גאל ישראל”

חידוש: הברכה “גאל ישראל” מדברת על גאולת מצרים (עבר) — זאת אומרים גם בזמן הזה. לעתיד לבוא נאמר שיר חדש עם שמחה אמיתית, לא רק “להראות.”

כוס שני ושתייתו

דברי הרמב”ם: “בורא פרי הגפן ושותה כוס שני”

פשט: אחרי סיום ההגדה מברכים בורא פרי הגפן ושותים את הכוס השני.

חידוש: הרמב”ם אומר “בורא פרי הגפן” (לא “על הגפן”), שפירושו הברכה ראשונה, לא ברכה אחרונה.

נטילת ידים שנייה

דברי הרמב”ם: “ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידו פעם שניה”

פשט: נוטלים שוב ידיים לאכילת מצה, כי היה היסח הדעת בזמן קריאת ההגדה.

חידושים:

– קודם נחשב שהסרת השולחן (עוקרים את השולחן) אולי קשורה לנטילת ידיים — שמסירים את האוכל כדי שהדברים לא יהיו טמאים. אבל בנטילת ידיים השנייה לא כתוב שמסירים את השולחן — השולחן כבר חזר (מחזיר השולחן), ולכן צריך ליטול. זה מוכיח שהיסח הדעת הוא הסיבה לנטילה השנייה, לא השולחן.

יחץ — בציעת המצה

דברי הרמב”ם: “ולכך שני רקיקין, חולק אחד מהם ומניח פרוסה לתוך שלם”

פשט: יש שתי מצות, בוצעים אחת ומניחים את החתיכה לתוך השלמה.

חידושים:

1. סדר יחץ: הרמב”ם שם את יחץ אחרי נטילת ידיים השנייה, לא לפני מגיד כמו שאנחנו עושים. מעניין שסדר הרמב”ם שונה.

2. “פרוסה לתוך שלם”: במצות רכות מובן איך מכניסים חתיכה לתוך שלמה (עוטפים). אבל הרמב”ם משתמש במילה “רקיקין” שפירושה גם מצות קשות, דקות (קרקרים), כך ש”בתוך” לא בהכרח פירושו עטיפה.

3. מדוע שתי מצות? אם הענין הוא “לחם עוני” — לחם עני — מדוע לא לקחת רק חתיכה אחת? מדוע צריך גם שלמה? זה נשאר בלי תירוץ. “לחם עוני” יכול לומר לא רק מצה שבורה, אלא גם מצה בלי תבלין (לא מצה עשירה), או תזכורת שהיינו עניים.

ברכות על מצה ומרור — בזמן המקדש

דברי הרמב”ם: “כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת… ברוך אתה ה’… על אכילת מצות ומרורים”

פשט: בזמן המקדש עושים כורך מצה ומרור יחד, טובלים בחרוסת, ומברכים ברכה אחת על שניהם.

חידושים:

1. נוסח הברכה — “מצות ומרורים” או “מצה ומרורים”? בנוסח אחד כתוב “מצה ומרורים” (יחיד), אבל מצוין שכתוב “מצות ומרורים” (רבים). זה מתאים ללשון הפסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו” (במדבר ט:יא).

2. “היו אוכלים בפני עצמן”: הרמב”ם אומר שאם רוצים, אפשר לאכול מצה ומרור כל אחד בפני עצמו עם ברכות נוספות. נשאלת השאלה מדוע זו רק אפשרות ולא חובה. התשובה: זו מחלוקת הלל — הלל כרך יחד, ואחרים אכלו בפני עצמו.

ברכות על חגיגה ופסח — בזמן המקדש

דברי הרמב”ם: “מברך ‘על אכילת הזבח’ ואוכל מבשר חגיגה תחילה, ואחר כך מברך ‘על אכילת הפסח’ ואוכל מגופו של פסח… ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח ולא של זבח פוטרת של פסח, לפי שזו מצוה בפני עצמה וזו מצוה בפני עצמה”

פשט: מברכים ברכה נפרדת על חגיגה וברכה נפרדת על פסח, כי כל אחת היא מצווה בפני עצמה.

חידושים:

1. “מבשר חגיגה” לעומת “מגופו של פסח”: דיוק בולט בלשון — בחגיגה הרמב”ם אומר “מבשר” (חתיכת בשר), אבל בפסח הוא אומר “מגופו של פסח” (לא “מבשר הפסח”). זה מתאים לדיוק הקודם שפסח הוא בהמה שלמה על השולחן (“גופה של כבש הפסח”), בעוד חגיגה היא רק חתיכה.

בזמן הזה — סדר האכילה

דברי הרמב”ם: “בזמן הזה שאין לנו קרבן, אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה ומטבל מצה בחרוסת ואוכל. חוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו. וזו מצוה מדברי סופרים. וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש.”

פשט: בזמן הזה מברכים המוציא, אחר כך על אכילת מצה עם טבילה בחרוסת, אחר כך על אכילת מרור עם טבילה בחרוסת, אחר כך כורך בלי ברכה — זכר למקדש.

חידושים:

1. מצה בחרוסת: הרמב”ם אומר שגם את המצה טובלים בחרוסת — “מטבל מצה בחרוסת”. “דבר מעניין, הכל טובלים.”

2. טעם מרור: “ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו” — זו הפעם הראשונה שרואים שמרור צריך להיות לו חריפות/טעם, שירגישו אותו. זה מתאים לחידוש הקודם שמרור צריך להיות בעל טעם, אבל עם טעם מסוים שצריך להרגיש.

3. “וזו מצוה מדברי סופרים”: המרור בזמן הזה הוא רק מדרבנן (בלי קרבן פסח). זה מתאים לכל היסוד של שני סוגי מרור — המרור התורתי הוא רק עם קרבן פסח, ובלי קרבן פסח מרור הוא רק דרבנן.

אפיקומן — טעם בשר הפסח / מצה

דברי הרמב”ם: “ובאחרונה אוכל מבשר הפסח ולו כזית ואין טועם אחריו מאכל אחר כלל. בזמן הזה אוכל כזית מצה ואין טועם אחריה כלום, כדי שיפסיק סעודתו בטעם בשר הפסח והמצה, שאכילתן היא המצוה.”

פשט: מסיימים באפיקומן — בזמן המקדש כזית מקרבן פסח, בזמן הזה כזית מצה — ולא אוכלים יותר אחר כך.

חידושים:

“שאכילתן היא המצוה”: המצווה העיקרית של הלילה היא אכילת פסח/מצה — לא ה”אוכל כל מה שירצה” שהרמב”ם הזכיר קודם. רוצים לסיים עם טעם המצווה עצמה, לא עם סתם אכילה.

כוס שלישי — ברכת המזון

דברי הרמב”ם: “ואחר כך נוטל ידיו [מים אחרונים] ומברך ברכת המזון על כוס שלישי ושותהו.”

פשט: נוטלים מים אחרונים, מברכים ברכת המזון על הכוס השלישי, ושותים אותו.

כוס רביעי — הלל

דברי הרמב”ם: “ואחר כך מוזג כוס רביעי וגומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר, והיא ‘יהללוך ה’ אלקינו כל מעשיך’ וכו’. ואין טועם אחר כך כלום כל הלילה חוץ מן המים.”

פשט: מוזגים את הכוס הרביעי, מסיימים הלל, אומרים ברכת השיר (“יהללוך”), ושותים. אחר כך לא אוכלים/שותים יותר (מלבד מים).

כוס חמישי — הלל הגדול

דברי הרמב”ם: “ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול, והוא מ’הודו לה’ כי טוב’ עד ‘על נהרות בבל’. וכל זה אינו חובה כארבע כוסות.”

פשט: אפשר למזוג כוס חמישי ולומר הלל הגדול — מ”הודו לה’ כי טוב” עד “על נהרות בבל.” אבל זה לא חובה כמו ארבע הכוסות הראשונות.

חידושים:

1. כוס חמישי ≠ כוס של אליהו: הכוס החמישי של הרמב”ם אינו “כוס של אליהו” שמניחים בצד — הרמב”ם מדבר על כוס ששותים ואומרים עליו הלל הגדול. “זה לא זה ששותים.”

2. רשות, לא חובה: “וכל זה אינו חובה כארבע כוסות” — הכוס החמישי הוא רשות.

3. גומרין את ההלל — אפילו שלא במקום סעודה: הרמב”ם אומר ויש אומרים לגמור את ההלל בכל מקום שירצה. מכאן לומדים שהחלק של גומרין את ההלל אינו חלק כל כך חשוב מהסדר שחייבים לעשות אותו דווקא בשולחן הסדר. אפשר לעשות אותו אפילו שלא במקום סעודה — למשל, אפשר ללכת לשולחן הרבי ושם לומר הלל הגדול כהלכה. זה מראה שהלל הגדול וכוס חמישי יש להם דין מיוחד מהסד

ר העיקרי, ואינם קשורים למקום הסעודה.

[דיגרסיה: ענין הגאולה עובר לאורך כל הסדר]

סדר ליל פסח עובר לאורכו התקווה לגאולה — “לשנה הבאה בירושלים”. בקידוש הראשון מסירים את השולחן (בלי בשר), אבל בקידוש השני כבר מדברים על קרבנות, כי מזכירים את הגאולה — “בפעם הבאה באמת נעשה קרבן פסח, לא נאכל את המרור הרבני, נאכל את המרור התורתי.”


תמלול מלא 📝

סדר עשיית המצוות בליל ט”ו — הלכה א’: הקדמה לסדר הלילה

הקדמה: מבנה הלכות חמץ ומצה

דובר 1:

אם רוצים לעשות כמו הקדמה לסדר של כל ההלכות, לכאורה הפרקים העיקריים צריכים להיות פרקים ו’, ז’, ח’, נכון? כי חמץ ומצה פחות נוגע. כלומר, הלכות חמץ ומצה פחות נוגע. ההלכות איך לעשות…

לפני זה יש הלכות שנוגעות לזה, שלושים יום קודם החג, מה שלא יהיה, הענינים, בדיקת חמץ, וכל שאר ההכנות. ביעור חמץ, משביתים חמץ מסוים. אבל הסדר הוא המצוות של הסדר. אנשים אוהבים מצוות ליל הסדר. אז לכאורה פרק ו’ מצוות אכילת מצה, ופרק ז’ מצוות סיפור יציאת מצרים, פרק ח’ מצוות סדר הלילה.

חמישה ענינים בפרק ז’

דובר 1:

מעניין, אכן, אפשר לומר כמו שאתה אומר שמרור… כי מרור אתה יודע מה לא, אבל הסבה וד’ כוסות… בפרק ז’ כתוב כמו סיפור יציאת מצרים, הסבה, ד’ כוסות, חרוסת, מרור. חמישה דברים. ושלושה, ארבעה מהם בוודאי אפשר לומר שזה כמו חלק מהסיפור. כלומר, סיפור יציאת מצרים, ההסבה והד’ כוסות הם כולם כמו חלק מהסיפור, ומנהגי הסיפור. אפשר לקרוא לזה מנהגות? לפי הרמב”ם בוודאי כנראה. החרוסת הרמב”ם אמר שזה זכר לטיט. אפשר גם לומר שזה חלק מהמנהגות. כמו שאתה אומר על המרור הוא לא אמר.

חידוש: שני סוגי מרור

דובר 1:

מעניין, החידוש שלך שאתה אומר על פורים מעניין, כי הפורים שלך דומה מאוד לסדר. הפורים שלך של משתה ושמחה שיש בו מגיד ויש בזה משלוח מנות איש לרעהו, זה סוג של סדר הלילה, סדר היום, מה שלא יהיה. בסדר. לפי המעשה זה שצריך לקרוא את המגילה באמצע השתייה. הפשט הוא, אני אומר, אכן, זה ממש מסודר כך. מגילה כל כך קדושה קוראים באמצע שתייה. כתוב במדרש, ההגדה אומרים באמצע שתייה, נכון? אבל פורים הקדוש יכול להיות קל וחומר, מה דברים קל וחומר.

אז…זה נכון. אבל הדבר היחיד שהוא לא אומר הוא על המרור, מעניין. כי אפשר לטעון, אולי אכן כן. שלכאורה הרעיון של מרור בא עם הפסח, למה אכן נתנו מרור? אולי זה אכן היה כזכר למרירות, כמו חרוסת, כמו זכר לטיט.

דובר 2:

טוב מאוד. לפי זה אפשר לענות למה הרמב”ם לא אומר שום דבר זכר לטיט, כי זכר לטיט הוא אומר זה לכאורה מה שהיהודים היה להם. טוב מאוד. כי לא כתוב את זה, כתוב רק “מרור”. טוב מאוד. רבן גמליאל רק אמר, רבן גמליאל אמר טענה, “המרת חיים” לשון מרור. אהה. מעניין מאוד. בוא נבדוק איך כתוב הלשון “המרת חיים” לשון מרור. בוא נבדוק בקונקורדנציה את זה.

ניתוח לשון “מרור” בתנ”ך

דובר 2:

“מרור”. “כי מר לי, אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה”. לא כתוב “מרור” שם. “מרור” זו מילה נפרדת. המילה “מרור”, אם זה שם דבר, מעשה, כתוב רק שלוש פעמים בכל התורה. כתוב “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אחד זה אחד. איפה השלישית? בוא נראה אם אני יכול להוסיף שלישית. פעמיים אצל מצות. ועוד פעם? אני לא זוכר עוד פעם בפרשת שמות. “וימררו את חייהם”.

“על מצות ומרורים יאכלוהו”, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, זה אותו פסוק בפרשת בא. “וימררו את חייהם” זה בתהלים. “וימררו” זה בתהלים? לא, באיכה. “לענה וראש”. לא, לא, לא. “לענה וראש” זה לא “מרור”. אני מתכוון, יכול להיות שיוצאים מרור עם לענה וראש, אני לא יודע. אבל “לענה וראש” זה באיכה. לא, לא, באיכה כתוב, “השביעני במרורים”, ו“השקני לענה”. זה פסוק נוסף. אבל זה אותו זמן, אני מתכוון, זה אותו תקופה. אז מה? אותו יום שיוצא פסח, יוצא גם תשעה באב.

זו המילה “מרור”. והקונקורדנציה עושה נוסף. שם רואים בבירור שזה עשבי מר. כן, לענה זה גם עשב מר. זה פשוט, פשוט פשוט לענה. כתוב אכן ש… אני לא יודע מה זה לענה, ראש ולענה. למה לא יוצאים עם ראש ולענה? אבל בסדר. אם זה מין מרור, לכאורה בוודאי. כן, מוציא, יוצא. אבל אני מתכוון האדם סובר שמרורים פירושו שזה דבר מר, או שזה שם דבר של מין עשב. אבל עצם השורש מר, אה, “כמרור המים” כתוב על המים, “וימררו את חייהם”, כמו עשה מר. אבל רואים “כי המר עלי מאד”, שזה לשון לי מר, לא קשה כל כך.

רואים “וימררוהו ורבו” על יוסף. כתוב “וימררוהו ורבו בעלי חצים”. אבל איך כתוב “וימררוהו” על יוסף? הוא מביא את הפסוק, האדם מביא את הפסוק “אל תמר בו”. חשבתי ש“אל תמר בו” על המלאך בירושלמי, “אל תמר בו” זה כמו מרידה, לא? מלשון כמו “שמעו נא המורים”. כמו שגם חשבתי. בקיצור, לא כתוב הרבה פעמים בחומש, למשל, כתוב רק שתי פעמים. כלומר, מרורים אצל יוסף, “וימררוהו ורבו”, לכאורה אולי שם פירושו גם לשון מרידה, לא? שהוא היה החשוב מהאחים, הם מרדו בו? לא, לא הייתה מרידה, הוא היה האח הקטן. הם הימררו אותו והתקוטטו עמו.

יש עוד מילים שאפשר לפרש, בסדר, זה לא כל כך חשוב. אה, “בכי תמרורים”, שכתוב “קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים”. זה פירושו גבוה, כמו “מר”, אני לא יודע, יש הרבה פירושים שם, לא ברור. “אשכולות המרורות למו”, כתוב ב… אה, עשבי מר, רגע… מר… מר… ב”האזינו”, זה עולה על ה… ברוך השם, הלל רחל פלחל. כן. ב”האזינו”, “אשכולות מרורות למו”. אני מתכוון הוא אומר שניהם. אצלנו אומרים יותר הולך יותר, אבל רואים גם… לא, שם כן. אני לא יודע איפה הם הביאו את זה. “אשכלות מרורות”, “מרורות”, “מרורים”. “מרורות יאכילנו”. “אשכלות מרורות” שם כתוב “הזיאנו ומרורים”, האוכל שמביאים. אבל כתוב גם “אשכלות מרורות למו”, כתוב בתוכחה, לא? ב”האזינו”. אפשר לתת את זה כציטוט? אני מסתכל, אני לא רוצה לומר שום דבר שקר. “אשכלות מרורות” פירושו ענבים מרים.

“ענבי רוש”. “ענבי זעם”. אתה יודע את הלשון, “ענבי זעם”. זה סוג של מחשבה. “ענבי רוש, אשכלות מרורות למו”. כלומר, הרוש זה כמו הרוש של נחש, אותו דבר. מר, דברים מרים, כן.

חידוש: מרור דאורייתא הוא תבלין, מרור דרבנן הוא זכר למרירות

דובר 2:

ואולי בגלל זה שותים את היין, יין מר. אבל שותים רוב, זה הרמב”ם להפוקי. זה מה שאני מתכוון, שיש עוד דרך לאכול מרור.

בסדר, להוסיף לענין שרציתי לומר, שהפירוש הוא כך, שהמרור המקורי שבא על הפסח אינו הענין להיות מר. אני מתכוון, זה מר, אבל זה לא שומן. הענין הוא להתבל, שיהיה טוב. אבל יכול להיות שהמרור הרבני שלא הולך עם שום דבר. ממילא, אותו מרור הוא רק זכר למרירות.

זה מתאים מאוד, כי מתאים כאן מרירות. המרירות היא שיש חסרון של קרבן פסח. כשאדם אוכל את כל הסנדוויץ’ אבל חסר כל המלך, קרבן הפסח, זה מר עליו. והמרירות היא המרירות של גלות מצרים, ובגלל זה זה נכנס בפרק הזה, שהוא הפרק של הסיפור.

דיגרסיה: מור דרור

דובר 2:

צריך עכשיו לדעת איך נכנס מור דרור עם הדבר. כי הגמרא אומרת, “מטבע מן התורה מנין?” מור דרור. אבל מור דרור זה סוג של בושם, לא? זה סוג של… “שנותן ריח”, “שנתת ריח טוב”. “מור ואהלות קציעות”. זה לא אותו מין… “מור ואהלות קציעות”. מור לא מר. מור לא מר, זה מתוק. אני לא יודע מה הטעם. מור, מור. זה לא מר. חמר מר. אני מתכוון אני נתקע, אני לא יודע. בסדר.

שלוש רמות בטיפול הרמב”ם בליל הסדר

דובר 2:

טוב, נחזור לעניננו. בוא נמשיך ללמוד. עד כאן הרמב”ם עשה כך: המשנה אומרת רק את הסדר, אבל הרמב”ם עכשיו סיים ללמוד את ההלכות, עכשיו הוא הולך לומר מה לעשות. מה חסר כל הסדר ההפוך, אני לא יודע, אבל כך הוא אומר. השאלה היא מה המשנה חסרה. הרמב”ם ממשיך עם הסדר, אבל המשנה תמיד הולכת כך. לא דווקא רק ההוא, הולכים. כי הרמב”ם כבר אמר את כל ההלכות, עכשיו תבין בעצמך מה אתה צריך לעשות. למה הרמב”ם צריך להתאמץ? אבל כבר דיברנו שהרמב”ם רוצה שלא יצטרכו לחפש בספרו שום ספר. הוא מכניס הגדה של פסח, כמו שהוא מכניס במקומות אחרים דברים אחרים. אה, בסוף יצטרכו בכל זאת להשתמש בהגדה. זה עוד דבר, יש שלושה דברים: יש את ההלכות, יש את הסדר, ויש את ההגדה. אצל הרמב”ם רואים שלוש רמות שונות של רמב”ם, מעניין.

נכון. כבר מאוד קר. כן, אתה אומר טוב. צריך להעלות את הטמפרטורה. מעניין. מעניין, אני לא יודע.

הלכה א’: תחילת סדר הלילה

דובר 2:

בסדר, אומר הרבי הקדוש: “סדר עשיית מצוות אלו בלילה הזה מסודר כך הוא”. בסדר, זה הסדר איך לעשות את המצוות. “בתחלה מביאין כוס לכל אחד ואחד”. יש דיוק שכל אחד צריך לקבל, כן? כתוב “מביאין”, לא “מוזגין”. למה? כי כל אחד מחויב בכל הכוסות. נכון. בכל הכוסות? כן. כן. כן. זה מסתדר שאפשר לצאת. אפשר אולי לצאת במילים, אבל בשתייה אי אפשר לצאת, שכל אחד צריך לקבל כוס.

אם כך טוב.

“בתחלה נותנים כוס לכל אחד ואחד, ומברך בורא פרי הגפן.” הוא מתכוון כאן לרמוז שהמנהג ש

הלכה ח’: סדר עשיית מצוות הלילה

דיגרסיה: המשנה נעשתה לעשירים

דובר 1: לא, רק זה הסדר שכתוב כך מלמעלה. אה, מוזגין לו כוס ראשון. יש מישהו, יש המשרת, יש עבד. המשנה נעשתה לעשירים, ראיתי כך. רבי ינאי אמר, “המשנה לא ניתנה אלא לבעלי תרומה”. לא הסכמת.

הסדר הוא שאלה שעושים את המשנה צריכים להיות עשירים עם משרתים, אני לא יודע מה אתה רוצה. אם זה לא כך, העולם לא רע.

כבר שמעתי את הדרשה שלי ערב ראש השנה, איפה אתה מתפלל ראש השנה? מה זה, מתפללים על “כח שמעון”? מה זה “כח שמעון”? אף אחד לא יודע מה זה אומר. זה אומר שתלמידי החכמים יהיו עשירים. “יראו צדיקים וישמחו”, מה זה “יראו צדיקים”? “צדיקים” זה הרבנים. “מחתי רשעה ועולה”. זה מה שמתפללים, מתפללים שהרבי השקרי לא יהיו לו חסידים, והרבי האמיתי יהיו לו הרבה חסידים. הבעיה היא שכל אחד מתפלל את זה.

עכשיו לא כדאי. כן, כן, כן. אני אומר לך רק פשוט פשט, ממילא אותו דבר, כל המשניות נעשו לאריסטוקרטיה, לעשירים. מי הם העשירים? אנחנו! לא בפועל ממש, ואם לא, צריך לעשות תשובה, צריך לעבוד יותר.

דיגרסיה: מרור צריך להיות טעים, לא ענישה

דובר 1: הערה קטנה, לא נוגע כאן. אבל שאלת קודם איך יוצאים עם דברים שלא מרים. רבי פוסק בשולחן ערוך “צנונים וחזרת”. מה זה אומר? הוא תמיד נהנה מחזרת, ובכל זאת הוא מונה את חזרת הראשונה. אני לא מבין!

אני מסכים איתך שצריך ליהנות מזה. מר לא אומר שצריך להתענות. זה בכלל לא ספק. רק מה היה? תמיד אכלו דברים מרים. מלפפון חמוץ מר או חריף… מה העיקר? העגבניות החריפות זה לא… חריף, whatever. למה? כי נהנים מזה. זו הנאה. זה צריך להיות סוג של הנאה.

אף אחד לא אוכל משהו ששונא. אני מתכוון, בכלל לא. אין שום ספק שהמרור צריך להיות טעים. רק איזה סוג של טעם. אלה שאומרים שצריך דווקא מר, הם רק אומרים אחרת שצריך את סוג הטעם. הם לא אומרים שצריך להתענות. אלה שאומרים שצריך להתענות, אני לא יודע מה.

זה קצת מעניין, כי הדברים שהכרפס, צנונים וחזרת… בעצם, רבינו הקדוש היה לו איפשהו ירקות. הוא רצה לעשות משנה יפה, סדר יפה, הוסיף. מלבד המצה והמרור, הוסיף עוד דברים שהיו לו. היו לו צנונים וחזרת משלו, הוסיף כרפס עם… אני לא יודע בדיוק איך זה היה.

דובר 2: לא, אמרת שהמשנה היא האונטולוגית שלו…

דובר 1: המשנה היא באמת תורה שבעל פה, ואתה רואה את זה. גם הגמרא, כל חכמי ישראל היו עשירים. מה זה כבר היה?

רק הגמרא דווקא כאן הדיון. רב שיזבי היה עני גדול, והגמרא כאן דיברה על זה.

דובר 2: כן, יש לך קושיה, אין לי תירוץ. מה אתה רואה כאן? שהוא לא מבטיח שהקב”ה יעשה אותו לעשיר. הוא היה מוכן להיות עשיר, נכון?

דובר 1: לא, עד שלא הגיע לביתו הוא לא אמר כלום.

דובר 2: אבל אתה רואה כן, אברהם גמליאל כן היה עשיר, נכון? והנשיא, כן, כן, כן.

דובר 1: זו הזדמנות טובה להזכיר את כתובת ה-QuickPay.

דובר 2: בסדר. והכל לפי כוחו של כל אחד ואחד.

דיגרסיה: שותפות יששכר-זבולון

דובר 1: לא, עשיר לא אומר עשיר בכסף, זו טעות. עשיר אומר… אני מתכוון להיפך, אם זה זמן של כבוד התורה זה ממש גילוי. להיפך. כשמזלזלים בצדיקים ומזלזלים בעסקים, נותנים לו לעשות עסקים בעצמו. אבל כשהעולם כתיקונו, מה שצריך להיות, עולם כתיקונו זה שהרבי עושה עסקים עם הרבי. הם עושים עסקים ועושים שותפות, לוקחים קצת השקעה.

דובר 2: לא, אמרתי לו, הוא לא היה רוצה לשחק זה לא הולך לרבי שותף. אף אחד לא רצה את הכסף של הרבי לעשות שותפות.

דובר 1: אחיו של הרמב”ם היה צריך את הכסף של הרמב”ם, הוא לא רצה שהרמב”ם יהיה לו השפלה שהוא לוקח. לקח את הכסף של הרמב”ם והסתובב איתו, כי הרמב”ם החזיק בו כיששכר. הרמב”ם הזכיר לו שהוא יששכר, שהוא זבולון.

ולכן הרמב”ם עצמו מאוד כועס על תלמידי חכמים שלוקחים כסף, כי היה מספיק על כבוד התורה. היה מספיק להחזיק. יששכר זבולון לא אומר שנותנים כסף, יששכר זבולון אומר שלוקחים השקעה.

אבל אתה מבין, הזבולון הסתובב עם חבורת זבולונים, כן? הוא יכול ברגע לקבל מכל אחד מאה אלף דולר, למה הוא צריך את שני אלפים הדולר שלך? כי הוא רוצה אותך…

כך אומר אחיו של הרמב”ם, הוא לא רצה שהרמב”ם יהיה לו הטעם של שהוא תלוי ברבנות. הוא לקח ממנו כסף, אבל…

דובר 2: אני לא מסכים, זה לא מזויף, זה מאוד אמיתי. אתמול, אם למישהו יש נגיעות והוא לוקח אח ונותן לו עבודה, זה מזויף? הוא באמת עובד בשבילו. הוא לוקח את הכסף שלי והוא עושה מספרים, אני לא עושה בעצמי, אני מסכים שכולי… זו שותפות כסף רק. אני לא… אולי הוא נותן לי לפעמים עצה, אני לא יודע, אבל אני לא שותף מעשי.

דובר 1: טוב בסדר, בכל מקרה, זה חלק מהתמיכה, אבל זה לא ש… הוא אומר, הייתי רוצה לתת לך כסף, אני עושה כולי איתך שותפות.

דובר 2: לא, הוא באמת שותף.

דובר 1: אני מבין אותך, שמישהו קודם יש לו אלפיים דולר ממישהו, אחר כך יש לו עשרת אלפים דולר, ואחר כך הוא יכול מהבא, עד שהוא יכול באמת להיות שותף. אני מבין אותך. אבל אני מדבר עכשיו, כל עסק התחיל כך, נכון? הוא התחיל, הוא ירש מאבא, מאיפשהו הוא התחיל, נכון? אז, זו הטובה ביותר, דרך טובה יותר. אני מבין.

והוא יכול להפסיד גם. אם ההוא לא הצליח בעסק, נו, הרבי גם לא כאן. זה לא… היום זה גם הולך כך בכל מקרה, נכון? והוא רק לא נותן. אם הרבי מאמין, זה לא כל המשחק.

אבל האמת, בזמנים של היום לתמוך ברב זה גם לא סתם צדקה. קוראים לרב לשאול מידע בשבילך לשידוך, הרב עסוק, הוא נותן דרשות בבר מצווה, בשבע ברכות, הוא נותן לך תשומת לב, הוא כאן בשבילך בחיי היום יום שלך.

דובר 2: אני מסכים.

דובר 1: זה לא הנה ולא הנה. אני מסכים. לא משכורת ענקית, רק פשוט חצי מיליון דולר בשנה מתאים לרב.

עם סלרי אפשר גם לצאת כרפס, זה דבר נפלא.

חזרה לנושא: המנהג בגור

דובר 1: חזרה לנושא כאן. מה אני מתכוון שאתה אומר, בגור הם הכניסו את זה, אתה יודע? אצל מידות?

דובר 2: כן.

תרגום לעברית

דובר 1: מה אתה מתכוון שהם עשו עסקים? שבעלי הבתים לקחו את הרבי כשותף. כך היה נהוג בגור. הרבי הוא שותף בחנות שלי. היה שעושים אחוזים, וזה עובד באמת. שמעתי השבוע, היה להם מנהיג גורי.

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: כן.

דובר 1: בואו נתחיל. הנה זה מתחיל.

“סדר עשיית מצוות הלילה על לחם משנה סדורות כהלכה. בתחילה מוזגין כוס לכל אחד ואחד ומברך בורא פרי הגפן, ואומר עליו קידוש היום וזמן ושותהו”.

נכון. פשוט. “ואחר כך” — קודם קידוש היום, אחר כך זמן, ושותהו, שותים אותו.

דיון: הסבה בכוס ראשון

דובר 1: “ואחר כך” — שותים אותו בהסבה. אני מתכוון שקודם לכן אומרים ששותים אותו בהסבה, לא?

דובר 2: כן, אבל כאן לא כתוב.

דובר 1: קודם לכן אומרים שצריך להיות בהסבה.

דובר 2: קודם לכן אומרים זאת בהסבה. למה הוא לא אומר זאת כאן?

דובר 1: כי הוא כבר אמר.

דובר 2: אוקיי, אבל הוא צריך לומר זאת שוב.

נטילת ידיים — מי נוטל?

דובר 1: “ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו”.

מעניין, כי הוא אומר “כוס לכל אחד ואחד”, אבל “מברך על נטילת ידים” הוא לא אומר. לכאורה אפשר להבין מכאן שרק גדול הבית, נכון? אני לא יודע. הוא לא אומר “וכל המברכים”, כמו שהוא אומר…

דובר 2: כי הוא מדבר גם בגלל היסח הדעת בין השתיות. הוא כבר הסביר עם המביאים לכתחילה כאן ועוד כוסה.

דובר 1: מה אני יודע, משהו זה רמז.

דובר 2: כן.

דובר 1: אוקיי.

מה מונח על השולחן

דובר 1: “ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו, ומביאין שולחן ערוך”.

ואולי, מה מונח על השולחן? הוא אומר את הסדר, הוא מונה קודם מרור, למה הוא לא אומר קודם מצה?

דובר 2: אוקיי, קרא. לא כל כך חשוב.

דובר 1: מרור וירק אחר, ירק אחר שישתמשו בו ל… הבנו שהירק האחר משתמשים בו לכרפס. ומצה וחרוסת וגופה של כבש הפסח, מדברים כשיש קרבן פסח.

הוא אומר את הסדר איך צריכים לעשות. צריכים להביא קרבן פסח, אין לך פסח.

דובר 2: לא, אולי…

דובר 1: אה, בזמן הזה, אומר הוא, כך הוא הולך, בשר חגיגה של יום ארבעה עשר. בזמן הזה יניחו שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.

דיון: שני מיני בשר — מה המנהג?

דובר 1: אז אני לא זוכר שאצלנו יהיו שני מיני בשר. אפשר להבין מכאן שטוב להיות שני מיני בשר על הקערה. אה, ביצה, כי יש חשש של קדשים בחוץ. למעשה צריך לבדוק במפרשים. אצלנו מביאים גם, אצלנו מביאים שני תבשילין, אבל אצלנו מביאים בשר וביצה. אפשר לבדוק ברמב”ם איך הוא מבין. למעשה אין כאן פשט, צריך לראות מה הסדר של הקערה של הרמב”ם. הרמב”ם בדק מה התורה אמת.

חידוש: “גופה של כבש הפסח” — בהמה שלמה

דובר 1: מעניין, “גופה של כבש הפסח”, נראה שמתכוונים לכל הדבר, מניחים על השולחן בהמה שלמה. ומהחגיגה מספיק שמניחים חתיכה, “בשר חגיגה”, הוא לא אומר שמניחים את כל קרבן החגיגה.

אה, בפסח יש את הדבר שצולים אותו בשלמות, ולא רוב, על קרבו ועל כרעיו. החגיגה היא כמו תמיד, לוקחים חתיכה, אין כאן הענין של זה שזו בהמה שלמה שמניחים על השולחן.

דובר 2: כן, זה קצת מדויק בלשון.

דובר 1: הפסח הוא הדבר היחידי שצולים בשלמות, אז מניחים אותו בשלמות על השולחן, כי כל החתיכות נאכלות. מה שאין כן חגיגה, לוקחים חתיכה ממנו, אוכלים היום, אוכלים ממנו מחר.

אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.

מחלוקת הראב”ד

דובר 1: הראב”ד שם בספר, ממנו יש היפך. ערוב שמחה, והוא אומר שאין דיוק מהמביאים, והוא מביא שהרמ”א אומר דווקא המנהג שמראים את הלבנה לגבאים, אבל הוא אומר שאין דיוק מהמביאים.

הלכה ח’ (המשך): שני מיני בשר, זמן הבאת השולחן, ודרך ארץ בסעודה

שני מיני בשר — זרוע וביצה

דובר 1:

מה שאין כן חגיגה לוקחים חתיכה ממנו, אוכלים היום, אוכלים ממנו מחר, חלק זכר לפסח וחלק זכר לחגיגה.

ברבי אברהם ברנדסדורפר בספרו מביא את “ערוב שמחה” של אבי סבו, והוא אומר שם דיוק מהמביאים, והוא מביא שהרמ”א אומר דווקא המנהג שאצלנו מניחים אותו בכלל לא, אבל הוא אומר שאין דיוק מהרמב”ם. זה ספר טוב, ה”ערוב שמחה”, לנצוט-בנדין, יש לו הערות טובות. כן, הוא אומר שם כל מה שאמרו, אז זה הגיוני. נהדר. אוקיי, מסכים.

רציתי לראות לגבי שני מיני בשר. שני מיני בשר זה, רק מה אומרים הפוסקים על הזרוע? הרמ”א אומר כבר שמביאים ביצה זכר לחגיגה, ונהגו להקל שקל לבשל ומצוי לכל, זה פשוט יותר קל. אה, אבל זה עניות. עדיין יש את הענין של “ברוב עם הדרת מלך”.

אז אם מישהו רוצה הוא כן יכול להביא שני מיני בשר, לא? הרמ”א אפילו לא כתב. הוא רק אמר פשוט שאצלנו המנהג בשר וביצה. רב יוסף אמר שצריך להיות שני מיני בשר, ורב הונא אמר שלא צריך, קיימא לן כרב הונא. על כל פנים, יש מי שאומרים שצריך כן להביא שני סוגי בשר. אבל עדיין יש ענין של להביא “ברוב עם הדרת מלך”, אז צריך להניח גם את זה. אוקיי, אפשר לומר בשר זה יבשת רנו וסירה טובה, אפשר, לכל דבר יש רמז, אבל מעניין כי הגמרא יש כמה רמזים כאלה על ליל פסח, בשר חמור עלה, וכאן זה זרוע.

הרמז של זרוע — “גרגרת” וקול גדול

אוי, הרבי אומר גרגרת מהקודם קודם של הבתים, והוא מוכר את זה כ… זה עוד גרגרת, מה זה גרגרת? לא מתכוונים לידיים, מתכוונים לקול גדול שהולך לקרוע את העולם, אומרים את זה דרך הגרגרת. קול גדול מספיק, קול גדול ולא יסף.

שמעני ורחם עלינו, הצילנו והעלנו מהגלות. זה הרמז דווקא, מה שאתה אומר זרוע, מניחים גרגרת של מאכל עוף, מה זה בעצם הפשט של זה? אני יודע שהציונים יש להם איזה דבר למה מניחים ביצה, אבל זה לא… כן. ביצה? כמו מה? לא, אוקיי. מה הם אומרים? זה ענין, נו? מה? לא, לא, לא, זה בדיחה אמיתית, כי פטירת מצרים, קריעת ים סוף, כן, שמעת אותי? יכול להיות שזה באמת דבר, אוקיי. אוקיי. אני לא יודע את הבדיחות. כן, זה הולך ככה.

זמן הבאת השולחן — לפני או אחרי קידוש?

דובר 1:

על כל פנים, אז מה אתה אומר כמו מה? כן, מעניין, מביאים את השולחן אחרי הנטילה, כן, רחץ ונטילת ידיים, ואחר כך מביאים שולחן עם כל הדברים. מעניין, אצלנו לא עושים כך, אצלנו מכינים את הקערה לפני הסדר. הרמ”א יש לו פסק שצריך להביא אותו, אבל צריך לעשות זאת אחרי קידוש, אחרי קידוש ונטילת ידיים. שוב, מדין שולחן ערוך, כן, מתי צריך להביא אותו? למה זה בעצם הפשט? למה אצלנו מביאים את זה מאוחר יותר?

דובר 2:

לא, אני מתכוון שטכנית, פעם היה שולחן קטן שהזיזו והרחיקו, אז בקידוש לא צריך את השולחן, עושים קידוש וזה נוח. כך. מתי מביאים את השולחן? כשהולכים כבר להתחיל לשבת זמן רב. אבל אני לא יודע, דווקא את הקערה צריך להביא אחרי קידוש?

דובר 1:

אני לא יודע, יש על זה… רגע אחד, בואו נראה. אני חושב שיש לשון “עומר עולה וארבע כוסות”, לא? אני חושב שיש משנה. יש לי את זה בעבודה שלו. הוא מביא את זה. אנו מסדרים לפניו. אני לא יודע, אני לא יודע מה הפשט. הוא לא אומר. הוא רק אומר שעושים את הקערה. אבל למה לא מביאים אותה אחרי קידוש דווקא?

הרמב”ם, טור, תוספות ושולחן ערוך

אה, הוא אומר כך: “ומביאים לפניו השלחן”. הטור בשם רש”י אומר דווקא להיפך, אפילו הרמב”ם עצמו. אה, כן. כך כתוב בתוספות, שמביאים את השולחן אחרי קידוש. שולחן ערוך כתוב דווקא כמו הרמב”ם.

אה, “מביאים” כתוב אחר כך? שולחן ערוך כתוב מאוחר יותר, בשולחן ערוך הרב כתוב כאן. זה לא מתכוון לשולחן, זה מתכוון לזה.

בקיצור, זה לא ברור. יש שיטות על זה. אבל הרמב”ם רואה את זה באמת כך. הוא אומר שהמנהג לא כך, למה לא. הוא אומר שצריך לעשות כמו הרמב”ם.

דובר 2:

נו, מסכים. לא, צריך לבדוק למה עושים כך. אי אפשר לשנות מנהג בלי לדעת את הטעם של אותו מנהג. ולבדוק במנהגי אבותינו בידינו, מה קורה כאן.

דובר 1:

איי איי איי איי איי איי איי איי איי. מה יש לנו כבר גדלות? מה יש לנו ללכת להיות השכל שלנו לומר למה עושים כך את הסדר שלנו. איי איי איי איי איי איי איי איי איי.

קושיא משהחיינו — למה לא הכל בקידוש?

הקערה. יש לי עוד קושיא. אני רואה שהרמב”ם אומר שהקידוש עולה גם על למצה ולמרור וארבע כוסות, לא? זה לא הקידוש, זה השהחיינו קידוש. אה, הקידוש. שהחיינו, שהחיינו. ואז יש כן ענין שהכל יהיה על השולחן, לא? היה יותר מתאים שבקידוש יהיו כבר כל הדברים. כך שהשהחיינו עולה גם על כל המצוות אחר כך.

דובר 2:

אה, דווקא? אני מתכוון שרואים בפורים שהשהחיינו יכול לעלות על מצוות אפילו זה לא מולך. אבל על השהחיינו מתכוונים למצה ולמרור, היה יותר מתאים שזה יהיה כן על השולחן.

דובר 1:

אצלנו עושים את כל הקערה לפני ה… לפני ה… לפני ה…

אשריכם. צריך דווקא לעשות לא כך. צריך לעשות איזה מעמד, רגע לפני ברכה, זה הווה.

דובר 2:

כמו חמץ.

דובר 1:

כן, הילדים… יאכלו ענווים וישבעו.

הוא מדייק שבמקומות אחרים כתוב שעושים ביום, לגבי ה… בשולחן ערוך, ביום, וזה דיוק אחר. אני לא יודע. אני לא יודע.

דרך ארץ בסעודה — הקערה ודרך חירות

דובר 1:

אני מאוד לא מרוצה ממצב הקערה שלנו. אני מחפש תמיד איזו עצה איך לתקן את זה. אפילו חשבתי השנה לקנות מגש ענק, שאפשר יהיה להניח עליו את כל המאכלים של כל הסדר, כמו אדם נורמלי. הקערה הסמלית אני מאוד לא אוהב. אני לא נוח. צריך להיזכר שכבר למדתי באמצע לפני ה… אולי צריך לקנות מגש גדול. מבין מה אני אומר? מגש גדול כזה, להניח הכל.

דובר 2:

אוקיי. אולי דווקא שולחן. אולי צריך להכניס שולחן. מה רע?

דובר 1:

כן.

דובר 2:

שולחן קטן, כזה… יש קערות שעומדות על מעמד, ראית פעם?

דובר 1:

כן, שישית מקערה גדולה.

דובר 2:

וכסף.

דובר 1:

מדברים על עניות, לא על עושר.

דובר 2:

דרך ארץ. אפילו עניי ישראל, יש להם דרך ארץ. אפילו עני צריך לעשות דרך ארץ. אוקיי, נו נו.

דובר 1:

אני שומע. אני שומע מה שאתה אומר.

אפילו עני צריך לעשות דרך ארץ. אוקיי, נו נו. סליחה, בוא, בוא, זה קרה. לא, זו לא שאלה, זה עתיד. אני מתכוון שאנחנו לא צריכים לשנות את דרך הארץ שלנו בסעודה, הבסיסי. לא צריך כן. לא, ערב שבת כתוב גם בגמרא, אני מתכוון שבגמרא כתוב כמה פעמים דרך ארץ בסעודה. אבל זה רק כי יש את הענין הצדדי איך זה. זה לא ערב שבת, אנחנו מדברים עכשיו על פסח. מה צריך להיות מיוחד? אתה גם נחשב, כי מה שאנחנו לומדים זה גם לא הדרך שלנו דווקא לאכול סעודה. אלא מאי, אנחנו עושים את זה לא דווקא איך שאנחנו נוחים. צריך לדעת. שוב, אנחנו צריכים לעשות את זה שהם יהיו נוחים. אי אפשר לפשי לכייוו לחתוך. מה זה להבין איך אתה עושה את זה? איך הדבר? טעים. דבר אחד שבטוח אסור לעשות זה להניח ספינאל אצל הסבא. זה בטוח לא דרך חירות. אני אקנה לעצמי כובע יפה כזה, כך… מזמנים של פעם. כמנהג אבותינו. אני אשיר את זה? אני אגיד מנהג הסבא שלי? איזה סבא? יש לי סבאים כאלה שהתנהגו כך. הלו, הלכת לאן שהוא. כן כן, אני איתך. לא, אתה לא. כשאתה אומר כך זה איתי, אתה לא. אצלי. לאן הלכת? לא עונה לי. כן, הלכתי לאן שהוא, רק תנסה לומר מתי אתה חוזר. יכול להיות שהענין למה מביאים את זה אחרי קידוש יש איזה טעם עם זה שמביאים את קרבן הפסח. קרבן פסח מבשלים ממש בשעת העצירה הענין מתי צריך להתחיל לבשל את קרבן הפסח. אחרי השחיטה באה הצליה, אבל הצליה היא כבר יום טוב או מה? לא, בכלל לא. זה משהו לשבת כן או לא? אני לא יודע. אוקיי. בואו נמשיך הלאה.

הלכה ח’ (המשך): סדר הבאת השולחן וכרפס

דיון על קניית מבושל לפסח

דובר 1: לא, אי אפשר לקנות פסח. אפשר לקנות מבושל. מבושל.

דובר 2: אבל מבושל נחשב כבר יום טוב או מה?

דובר 1: לא, זה לא נחשב. נחשב אם זה שבת, כן, אבל ביום טוב לא.

דובר 2: אה, רק אם זה שבת.

דובר 1: אני לא יודע. אוקיי, בואו נמשיך הלאה.

למה ביצה על הקערה? — זכר לקרבן חגיגה

דובר 1: ולא כל כך פשוט, הסיבה שעושים בשר או ביצה היא זכר לקרבן חגיגה. כי הרמב”ם כתוב שקרבן חגיגה… לא, זה לא בשר. הרמב”ם כתוב שאולי זה דבר אחר, אבל ביצה זה לא בשר.

אבל ביצה זה משהו… אני באמת לא יודע למה, כי ביצה זה לא אפילו הלכתית בשרי, אבל כאן יש לנו חידוש, זה משהו מחובר. אני יכול להגיד לך שזה יותר קרוב לבשר מ… לא, תפוח אדמה לא קשור לבשר. זה תבשיל של… אני לא יודע, זה חלבון. ביצה תמיד נחשבת בקטגוריה של בשר, אפילו אם לא הלכתית, כי זה לא בשרי. זה חלבון, זה דבר שבא מעוף. זה חידוש שזה לא בשרי. זה חידוש שזה לא בשרי, זה לא הגיוני.

דובר 2: לא, אני לא מסכים איתך. חלב גם בא מבהמה, אתה יודע.

דובר 1: לא נכון. החלב עצמו שמדברים עליו בתורה בא תמיד מבהמה. זה לא חידוש שזה לא בשרי. זו ביצה. אוקיי, בואו נמשיך הלאה.

דובר 2: כך? כן. אתה יודע? כן, הבנת הכל?

דובר 1: לא.

דובר 2: כן.

דובר 1: אני לא יודע.

הרבי זי”ע על זמן הצליה

דובר 1: אני רואה שהרבי זי”ע אומר “וטוב הדבר שלא לתלות הבשר אלא אחר ו’ שעות שהוא אחר אכילת פסח”. מה זה אומר “אלא אחר ו’ שעות”? אחר ו’ שעות מתכוון מערב פסח?

דובר 2: לא, חשבתי אולי זה “במבואי השלחן”, כי ממש עכשיו סיימו את הצליה, אבל אני לא רואה למה. יש יום שלם לצלות.

דובר 1: כן. אבל אני לא יודע מה ה… אני לא יודע.

מצב הקערה — מתי מביאים את השולחן?

דובר 1: מצב הקערה מפריע לי. צריך להביא שולחן, או מה או לא. איך עושים את זה? אולי מביאים את השולחן רק אחרי שנוטלים ידיים, כדי שלא לגעת במצה לפני נטילת ידיים?

רגע אחד, אני לא מבין משהו. המצה… אני לא מבין, כל פעם, כל שבת מביאים את הלחם. כל שבת עושים קידוש לפני… קידוש זה לפני נטילת ידיים, כן, אבל כל שבת מביאים חלה, מניחים אותה על השולחן לפני קידוש, מכסים אותה לכבוד ה… כי לחכות שהקידוש יעלה על הפת, לא? יש דבר כזה.

דובר 2: נכון, אז מה ה… לא, זה לא עולה על הפת.

דובר 1: למה מביאים אותה?

דובר 2: אני לא יודע.

קושיא: למה מביאים את הקערה עם מצה לפני קידוש?

דובר 1: למה מביאים כל פעם את ה… הקערה יש גם מצה. כתוב “מביאין לפניו מצה”.

דובר 2: כן, מביאין לפניו מצה. אחד הדברים זה מצה, כן.

דובר 1: אז איך לא עושים קידוש על המצה? צריך לעשות קידוש על מצה, לא?

דובר 2: מצחיק, לא?

דובר 1: איך יכול להיות? לא צריך להביא את המצה בעשיית קידוש?

אני לא מבין מצה. למה אתה אומר כתוב מצה? לא כתוב. “ירק אחר ומצה וחרוסת”?

דובר 2: לא, לא כתוב מדין.

דובר 1: כן. חשבתי שכתוב את זה יפה?

דובר 2: לא, כתוב מרור ומצה?

דובר 1: זה מצחיק אז. לא? לא מצחיק? או כן?

לכאורה, כל פעם עושים קידוש על המצה. צריך לבדוק, סתם בגמרא כתוב את זה בדיוק. בואו נראה. למה עושים כל פעם קידוש על החלה, על המוציא? למה מכניסים את החלה לפני קידוש? אני לא יודע.

דובר 2: נו, תבדוק את זה עד שבת.

דובר 1: אני רוצה לראות את **”מביאין השולחן”** שכתוב בגמרא בלשון זו. האם זה לא כך? אבל כן, **”מביאין לפניו”**, אה. אבל במשנה כתוב שמביאים את זה אחרי נטילת ידים. זו הרי המשנה. נלך עכשיו לבדוק.

בדיקה במשנה — סדר הבאת השולחן

דובר 1: מזגו לו כוס ראשון… הביאו לפניו…

זה לא כל כך ברור. אבל כן כתוב במשנה. חשבתי שכתוב. במשנה אומר, “מזגו לו כוס”, והבא כתוב “הביאו לפניו”. “הביאו לפניו” כתוב מצה?

דובר 2: לא.

דובר 1: “הביאו לפניו מטבל בחזרת”. “הביאו לפניו הירקות”, כך אומר רש”י על המקום. אז הדבר הבא אחרי כוס ראשון מתחילים לדבר על ה… אה, “הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת”, ואחר כך “הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת”.

חידוש: הרמב”ם שינה את סדר המשנה

דובר 1: מעניין. במשנה נראה שמביאים את המצה לאחר שמסיימים את הכרפס. כאן כתוב שמביאים את זה לפני הכרפס. כן? כן? בסדר המשנה נראה שמביאים את השולחן של מרור ומצה עם בשר אחרי הכרפס. והרמב”ם נראה כמו שמביאים את זה אחרי קידוש לפני כרפס. והמשנה אומרת, כן, מזגו לו כוס שני, המשנה הבאה, והביאו לפניו, הוא מביא כרפס. וכאן כתוב הביאו לפניו מצה וחזרת ושני תבשילין. הרמב”ם נראה שהוא שינה את הסדר, ומביאים כרפס יחד עם ה, כן, וירק אחר. זה אומר מביאים פעם אחת, מביאים את הכרפס עם הכל. זה מעניין, הוא שינה את סדר המשנה. צריך לדעת למה המשנה אומרת את זה כך, ולמה…

תוספות: אין מביאין השולחן עד אחר הקידוש

דובר 1: אה, אני רואה תוספות על הדף אומר, הביאו לפניו, אומר הרשב”ם, אומר ירקות לפני כרפס, ואין נראה, אלא הביאו לפניו פירושו מביאים את כל השולחן, שאין מביאין השולחן עד אחר הקידוש. אבל למה? למה לא להביא את השולחן לפני קידוש? אני לא יודע.

בירור: אין הלכה שצריך להביא חלה לפני קידוש

דובר 1: פשוט, אין הלכה כזו שצריך בשבת להביא את החלה לפני קידוש. יש הלכה, אם מביאים את זה צריך לכסות אותו, אבל… אין הלכה שצריך, כן. אם מביאים את החלה אחרי קידוש זה טוב, כך לכאורה מבינים.

פשוט, שולחן ערוך אורח חיים, מה זה דבר כזה? אולי מזה זה בא? הרמ”א אומר בכלל את הדבר שצריך להביא בשבת וצריך לכסות את החלה. אין הלכה כזו שהרמב”ם אומר לפני קידוש, דף ר”ע. הוא לא אומר כראוי. הוא לא אומר מתי צריך להביא את זה.

לא, לא כתוב שצריך לכסות, שצריך להביא את זה. פרישה ומגן אברהם כותבים על זה, שהרבה התווכחו על זה. כן, אם מחזיקים באמצע הסעודה. פרישה ומגן אברהם מקומות הרבה. אוקיי, אז אז זה פשוט. כבר כתוב כל השנה הולכים לחשוש איך הסדר הוא.

חידוש: למה בליל פסח לא מביאים מצה לפני קידוש

יכול להיות שזה בדיוק הענין

דובר 1: יכול להיות שזה בדיוק הענין, כי בכל שבת אפשר להחליט רוצים לקדש או על היין או על הפת. בפסח אין את האפשרות הזו. רוצים שהאדם יזכור שאין לו את האפשרות. אז על השולחן יש רק יין, כי עכשיו יש מצוות יין שהיא מצווה אחרת. אבל אחרת היה האדם חושב שזה כמו כל שבת, והוא היה יכול לעשות קידוש על המצה. היה כאן אסון שלם. לא פשט רע.

דובר 2: כל שבת מונח על השולחן שניהם, והוא יכול להחליט איזה הוא לוקח.

דובר 1: אני לא יודע למה הוא לא יכול. הוא צריך רק לעשות ארבע כוסות.

דובר 2: לא, אבל הלילה לא אפשר, כי מתחילים, קודם כל, כי על ה… יש ארבע כוסות, ויש סדר, וזה יפריע לסדר שלך. יש ארבעה כוסות של יין. אם אתה עושה קידוש על פת, עכשיו אתה צריך לזרוק את כל הסדר. עכשיו יצטרכו לשאול דיין איך הסדר נכון. אוקיי, זה פשט טוב?

דובר 1: אוקיי, אולי.

הלכה ח — כרפס

דובר 1: אוקיי, מתחיל ומברך. דילגתי על סעיף ב’. מתחיל ומברך בורא פרי האדמה. רגע. מתחיל… מתחיל… כאן מתחילים את הסדר. זאת אומרת, עד עכשיו היה קידוש, עכשיו מתחיל ה… הלשון מתחיל…

מה פירוש “מתחיל”?

דובר 1: מקדמין אני מבין, מתחיל פירושו קודם לוקחים את זה, ואחר כך אומרים את הברכה. לא אומרים את הברכה ואחר כך לוקחים את זה. זה מה שזה אומר? אני לא יודע. אתה יודע? אתה יודע? אני לא יודע.

ההלכה של כרפס

דובר 1: מברך בורא פרי האדמה. ויקח ירק ויטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו. מאושר. אתה רואה במביאים כוס לחולה בשבת, הוא אמר בבירור,

הלכה ח’ (המשך): עוקרין את השולחן, מה נשתנה, והגבהת מצה ומרור

דיוקים בלשון הרמב”ם: יחיד ורבים

דובר 1: אתה יודע? אני לא יודע. עושים בורא פרי האדמה.

דובר 2: ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו.

דובר 1: אה, אתה רואה שהוא מדייק. אתה רואה, ב”מביאין כוס לכל אחד ואחד” הוא אמר בבירור. בנטילת ידים הוא רק אמר לשון יחיד. וכאן הלאה, כל אחד אוכל. אז אפשר כאן לראות שלרמב”ם יש דיוקים טובים מאוד מה בעל הבית עושה ומה כל העולם עושה. אפשר לדייק את דבריו, כן? “מביאין כוס לכל אחד ואחד” הוא לא אמר שכל אחד צריך לומר את הברכות, שומעים מבעל הבית, ומספיק שרק בעל הבית נוטל ידים. וכאן הוא אומר כבר, כל אחד אוכל, “וכל המסובין עמו”, כל אחד ואחד, כי אחד אוכל פחות מכזית.

עוקרין את השולחן – רק מקורא ההגדה

דובר 2: ואחר כך עוקרין את השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו. מסירים את השולחן רק ממי שקורא את ההגדה.

דובר 1: לכל אחד אין שולחן?

דובר 2: לא, לכאורה רק הוא קיבל שולחן, ממנו אפשר רק את שולחנו להסיר.

דובר 1: זו הרי הגמרא, “מלפני קורא ההגדה לבדו”. זו ההגדה שדיברנו עליה קודם, כן.

דובר 2: רואה, הרמב”ם עצמו אומר כאן שלנו יש שולחנות גדולות, לנו יש שולחנות גדולים, ומספיק שהגבהת הסל.

דיון: למה רק מקורא ההגדה?

דובר 1: אבל למה הרמב”ם מדייק “מלפני קורא ההגדה לבדו”, והלחם משנה, “אין עוקרין אלא מלפני מי שאומר ההגדה”? רבינו מביא קערה מלפני מי שאומר ההגדה.

דובר 2: זו הרי הגמרא.

דובר 1: מה שמעניין הוא, למה, לכל אחד יש שולחן?

דובר 2: נראה שכן. זה אולי רק על מעין שולחן… אה, אולי זה בדיוק המילה, כי רק לבעל הבית יש על השולחן את כל הקערה עם כל הדברים, בגלל זה מסירים את זה. כל האחרים יש להם רק חתיכת שולחן כדי שיוכלו להיות נוחים, כדי שיוכלו להניח את ההגדה ולאכול את חתיכת הכרפס. עוקרין את השולחן זה כדי שהילד ישאל. לא, לא כך כתוב בגמרא. הילד ישאל, אוקיי, אולי בגלל זה, שיהיה שינוי, שיהיה… זה עושה את זה תמוה, למה דווקא מראשי הבית מסירים את השולחן.

דובר 1: ואחר כך עוקרין את השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו. יכול להיות שאנחנו יוצאים ידי עוקרין את השולחן עם כיסוי המצה, תפיסת אפיקומן. הרב החזיק, חלילה, אתה אומר שזה לא הסדר של השולחן, אבל הוא החזיק שהוא יוצא עם הסרת חתיכת המצה.

מוזגין הכוס שני – שאלת הבן

דובר 2: אוקיי. ומוזגין הכוס שני, וכאן הבן שואל. כאן אפשר לבקש מילדים. ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו מטבילין אפילו פעם אחת. צריך לאכול כזית מהכרפס, זה מאוד נכון. אה, וכו’ מסובין, אה, אין אוכלין אפילו פחות מכזית. וגם עושים בורא פרי האדמה. אה, זה בטוח, כן, על המרור אחר כך.

הרמב”ם פוסק שאם יש מצווה, זה כמו כל פעם שיעור אכילה אין פחות מכזית. אם זה לא ממש מצווה, זה רק איזו הכנה למרור או הכנה לשאלת התינוקות.

מי אומר מה נשתנה?

דובר 1: ומוזגין הכוס שני, וכאן הבן שואל, ואומר הקורא. זה לא הילד מתחיל לשאול. כאן הבן שואל, מה שהילד יכול לשאול, כמו שכבר היה קודם, כל ילד לפי מצבו, מה חכמתו. ואומר הקורא, נראה שזה אומר שמלבד מה שהילד שואל, צריך עוד לומר את הלשון, נראה.

נראה שהבן שואל זה לא רק עם הלשון, אלא מה שלימדו אותו לשאול. נכון, בן שואל, מה שהוא שואל. אבל אחר כך צריך עוד להיות שאלה של הנוסח המסורתי, ארבע השאלות. נראה, אפשר אפילו לומר, אבל דווקא לא הילד יהיה זה ששואל את מה נשתנה, אלא הקורא, קורא ההגדה הוא זה שאומר את מה נשתנה. ומה השאלות של היום בסדר?

זה רק מעניין שלא לעשות שזה יהיה באופן שאלה ותשובה, שאחד ישאל מהקורא. היה משחק טוב יותר, שקורא ההגדה יושב ואחד שואל אותו, והוא עונה לו מילה במילה. אבל כאן כתוב שהקורא עצמו הוא זה ששואל.

חמש הקושיות (בזמן המקדש)

קושיא ראשונה: טבילה

דובר 2: “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים.” כן, זו הראשונה. שבכל הלילות אנו… זה הגיוני כי כבר טבלנו פעם אחת. כן, בסדר לא נשאלת ה… שואלים את זה את הקושיא הראשונה. סיימנו עכשיו לאכול כרפס.

קושיא שנייה: מצה

השאלה השנייה היא, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, והלילה הזה כולו מצה.”

קושיא שלישית: צלי

השאלה השלישית, “שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, והלילה הזה כולו צלי.” זה מעניין, אנחנו עדיין לא אמרנו… אוקיי, אנחנו יודעים כבר, לא אמרנו בבירור שההלכה היא שלא… שהלילה לא יהיה שלוק ומבושל. אה, זה אומר הלאה, כשיש קרבן פסח. אוקיי.

קושיא רביעית: מרור

“שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, והלילה הזה מרור.”

קושיא חמישית: הסיבה

“שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין, והלילה הזה כולנו מסובין.” זה מעניין, “כולנו מסובין”. “כולנו מסובין” פירושו כל אחד, או זה אומר שכל הלילה במסובין? כי הרמב”ם הרי אמר קודם רק זמנים מסוימים צריך הסיבה. אוקיי. “כולנו” פירושו לא כל הלילה, “כולנו” פירושו כולנו. כן, כן, כולנו.

אה, “בין יושבין ובין מסובין” פירושו כך, החשובים יותר… בכל סעודה יש יושבים ומסובין. העבד, האישה שהם יושבים, והמסובין. והלילה הזה, כולם יושבים מסובין.

דובר 1: טוב מאוד. כמו אפילו עני שבישראל. אפילו העני שבישראל, זה החידוש. טוב מאוד. בדרך כלל העני יושב לא מסוב, והלילה חייב כל אחד לשבת מסוב. על זה יש את הקושיא. טוב מאוד.

דיון: למה “כולו צלי” אם זה לא רק צלי?

אחד אומר, והלילה הזה כולו צלי, למה שאינו נקרב. אין לזה שום קשר אליו עצמו.

דובר 2: לא, הרי נאמר מביאין שני מיני בשר, אבל בכלל, הבשר לאו דווקא צלי. לא, אני אומר הבשר שהרמב”ם אמר קודם שלא אמר צלי, אז מביאים בכל מקרה, לפעמים זה צלי, לפעמים זה שלוק או מבושל, אז לא אפשר לומר הלילה הזה כולו צלי.

מתחיל בגנות – עד סוף ארמי אובד אבי

דובר 1: ומתחיל בגנות, וקורא עד שיגמור דרש פרשת ארמי אובד אבי כולה, עד שמסיימים את חלק ההגדה שדורש את הפסוקים של ארמי אובד אבי. זאת אומרת, עד שמסיימים לגמרי עדיין בטריטוריית הגנות, עדיין עסוקים בגנות. נראה בסוף שהענין הוא שהשולחן לא יהיה שם כשמדברים על גנות, שלא יראה פת בושתו, כי עכשיו הולכים להחזיר, מחזירין השולחן לפניו. אז עד שמסיימים את הגנות השולחן הוסר.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח. כן, אבל כל עוד זה גנות אין השולחן שם. הוא אומר, כאן מתחילים. זה השלישי מתחיל אגב, אתה עומד כאן, אתה שם לב? כאן יש הרבה התחלות. בכלל התחלות קשות. הוא אומר כאן, תחילה מביאין לפניו, מתחיל ומגביה את הקערה, ומתחיל בגנות. הוא מתחיל את ההגדה, זה העיקר הדבר.

מה הסדר הרי ההשכלה של כל השנה, ראש השנה מקראי קודש, כמו שהרבי הקדוש רבי אהרן קרלינר אמר. הוא אומר כאן סדר, סדר, סדר. זה הרי המתחיל. הוא אומר גם שיש לזה קשר לספירה, סופרים, מספרים.

מחזירין השולחן – פסח, מרור, מצה

דובר 2: אוקיי, ואחר כך הוא מביא, ואומר פסח זה שאנו אוכלין על שום שפסח הקב”ה על בתי אבותינו במצרים, שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה’. וכאן הוא אומר על פסח הוא לא אומר הגבהה. רק על מרור הוא אומר “מגביה מרור בידו”. אוקיי, זה גדול מדי להרים. נכון. מה נעשה סתירה, אומרים מביאים את כל הבהמה בבת אחת. אני באמת לא יודע.

מה הצדיקים אומרים על הדבר? הם לא רוצים, הם שמחים.

אגב, זה לא נוגע לקרבן שטובלים בחרוסת. הוא מביא הרבה ראשונים על זה.

דובר 1: כן, אבל הוא מביא כל כך הרבה ראשונים, בעלי התוספות, לכולם היו שונות… אם לא זה, אומר רבי יחיאל, אוקיי.

אה, ואגב, הוא גם מתווכח על הכזית של כרפס, סתם גדולה כל שהיא, מה שלחינוך לשון הרע יש ענווה.

דיון: למה הגבהה במרור ולא בפסח?

אבל מה באמת הענין שהמרור צריך להרים, והוא לא אמר את זה על הבשר? מה הענין שהבשר הוא לא אמר להרים, ועל המרור הוא אמר להרים?

דובר 2: אוקיי, אנחנו יכולים לשמוע שהפסח הרי חתיכה גסה, מונח חפץ גדול, מונח, כולם רואים אותו. המרור הוא עלה קטן, או איזה מרור קטן בצלחת קטנה. יודעים את זה, לא רואים את זה כל כך ברור.

דובר 1: אוקיי. וכך גם הוא אומר על המצה, “מגביה מרור, מגביה מצה”. המפרשים כאן מוסיפים מיד, אני מתכוון המפרשים כאן מוסיפים מיד שבהגדה הסדר קודם מרימים את המצה. וכך צריך להיות, כי מצה היא הרי המצווה העיקרית. הם אומרים שזה לאו דווקא. כך הם אומרים, יש לו משהו ממשנה, ו… מה? הוא אומר משהו על מקום, בואו נראה אותו. כך…

הלכה ח’ (המשך): נוסח ההגדה, ברכת “אשר גאלנו”, ותפילה על גאולה

נוסח הרמב”ם: “פסח, מרורים, מצה”

דובר 1: המרור הוא עלה קטן או משהו קטן, וצלחת קטנה, ויודעים את זה, לא רואים את זה, זה לא obvious.

אוקיי. אז דברים עם המצה, מגביה מרור, מגביה מצה. המפרשים כאן מוסיפים מיד, אני מתכוון המפרשים מוסיפים מיד שבהגדה הסדר קודם מרימים את המצה, וכך צריך להיות כי מצה היא הרי המצווה העיקרית. הרמב”ם זה לאו דווקא. כך הוא אומר, יש לו משהו…

פשט של חתם סופר / ר’ אברהם אב”ד: מרור נמשך אחרי פסח

החתם סופר… מה? הוא אומר איזה פשט… בואו נראה. אז מה? הרמב”ם קודם אמר גם “פסח, מרורים, מצה”. כך הרמב”ם גם היה לו בפרק ז’, הגמרא היה לה נוסח אחר שם, אבל הוא אומר גם “פסח, מרורים, מצה”. והוא אומר כי לכאורה טוב מאוד, כי יש הרי שני מרורים, למדנו הרי עכשיו. מרור בא הרי ביחד עם פסח. מה שאין כן מצה היא מצווה אחרת, לא המצה שבאה יחד עם פסח. ממילא פסח ומרור הולכים יחד, מבין? מרור בא הרי… אז הענין להיות מרור על האחר… אה, ממילא נמשך המרור אחרי הפסח.

דובר 2: למה כתוב במשנה אחרת?

דובר 1: אוקיי, הרמב”ם הבין כך. הוא אומר איזה פשט על זה גם, בואו נראה. הוא אומר איזה פשט על זה גם. לא, הוא אומר שזה מסכים עם נוסח הר”ב. אומר רבינו מנוח שבנוסח של הר”ב עצמו אחר כך כתוב כן הסדר קודם מצה. בסדר הגדה. אבל יכול להיות כי זה הגיוני, כי אנחנו עושים הרי לא את המרור של הפסח.

דובר 2: אה, אתה מתכוון לומר בעצם היה צריך להיות כך, כי זה נגרר אחר כך.

דובר 1: כי הרמב”ם כותב הרי כאן כולו, בזמן שבית המקדש קיים, אולי אז הם עשו על הסדר הזה ממש, היה בא המרור יחד עם ה… מבין מה אני אומר? אבל היום שעושים אחרת, כי היום יש לזה חשיבות, כאילו מצה יותר חשובה כי זה הרי דאורייתא.

דובר 2: אה, נכון. בזמן בית המקדש היה מצה, מרור דאורייתא, מרור שייך עם פסח. נכון?

דובר 1: כן. הגיוני מאוד. זה הפשט של ר’ אברהם אב”ד, זה פשט יפה מאוד.

דובר 2: למה אתה לא כל כך שמח עם זה?

נוסח “מצה זו שאנו אוכלים” ו”פסח שהיו אוכלים”

דובר 1: אוקיי. מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה? ומגביה המצה בידו ואומר: מצה זו, כן, מה הוא אומר? הוא אומר מכאן. ומגביה המצה בידו ואומר: מצה זו שאנו אוכלים, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר “ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם”. בזמן הזה יאמר, בזמן הזה זה הזמן שאנחנו עכשיו בפסח, פסח שאבותינו היו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים. הוא לא אומר “שאנו אוכלים”, כן.

דובר 2: הוא לא אומר “בזמן שבית המקדש היה קיים”, הוא אומר “בזמן שבית המקדש קיים”.

נוסח “לפיכך אנחנו חייבים להודות”

דובר 1: אוקיי, ואחר כך הוא אומר, מה הוא אומר? לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, לגדל, להדר ולנצח. נכון, כן, לשונות השבח, למי שעשה לנו ולאבותינו.

דובר 2: אצלי כתוב: להודות, להלל, לשבח, לפאר, להדר, לרומם, לגדל, לנצח. אצלי לא כתוב אבותינו.

דובר 1: אצלי כתוב לרומם, לגדל, להדר, לנצח בנוסח שלו.

דובר 2: כן, אני לא יודע, אני הולך עם הנוסח שלי.

דובר 1: תעשה איך שעובד בשבילך.

למי שעשה לנו, בקיצור, למי שעשה לנו ולאבותינו.

דובר 2: אצלי לא כתוב אבותינו.

דובר 1: כן, לא, כאן הוא מביא לנו ולאבותינו, וכתב יד אפס קאפף יש כאן מילה זו. כל הנסים האלו.

דובר 2: זה טוב מאוד, את הלנו אני מבין מה זה עם להוציא את עצמו מן הכלל, יצא ממצרים.

דובר 1: לא, הוציאנו מעבדות לחירות.

דובר 2: מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה.

דובר 1: אה, את כל אלה, הוא משאיר את כל הלשונות האלה. הרמב”ם אומר כך, שצריך להיות לנו, ועכשיו אנחנו מסתכלים בהגדה שלנו, “ונאמר לפניו הללוי-ה”.

“ונאמר לפניו הללוי-ה” — תחילת הלל

“ונאמר לפניו” – מתחילים לומר, “ונאמר לפניו הללוי-ה הללו עבדי ה’ עד חלמיש למעינו מים”. מתחילים לומר, מה כתוב? “ונאמר לפניו הללוי-ה הללוי-ה”. לא, כבר אמרתי את זה. אז הרמב”ם עושה כך, “ונאמר לפניו” ואומרים הלל, שני הקטעים הראשונים של הלל.

דובר 2: אה, “ונאמר לפניו” זה עכשיו אנחנו הולכים לומר, לא?

דובר 1: כן כן, על פי חנוך לנער, כן. חייבים לעשות כך ולומר כך. “וחותם” – ואתה רואה ממש איך סיימתי עכשיו לומר, ואומרים ממש את כל ההלל. זה קצת מעניין שצריך לומר, ואה, עכשיו ממש אמרתי את זה, ו”ונאמר”, אנחנו נאמר.

דובר 2: אה, “ונאמר לפניו הללו עבדי ה'”, אוקיי, טוב מאוד.

ברכת “אשר גאלנו וגאל את אבותינו”

דובר 1: “וחותם ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם”, ואומרים, וחותמים, החתימה של ההגדה היא “אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים”. ההגדה וההלל, כן, זה “אשר גאלנו וגאל את אבותינו”, כן. אבל גם, מתחילים עם “גאלנו”, מעניין, “וגאל את אבותינו ממצרים”. “והגיענו ללילה הזה”. “הלילה הזה” כתוב אצלי. “ללילה הזה” כתוב כאן בנוסח שלו.

דובר 2: מי?

דובר 1: אני לא, אין לי כבר פרנקל, יש לי אנגלית.

דובר 2: כן, זה עדיין מזויף.

דובר 1: אני יודע, אני צריך להסתכל בהגהות של רב שרירא. יש לי מהדורת ירושלים, אני צריך להסתכל, יש לי את זה שם, זו גרסה מודפסת. בכל מקרה, רב שרירא אומר “הלילה”. אה, כן.

דובר 2: “ונאמר לפניו הללוי-ה”.

דובר 1: ואומרים הלאה, הוא אומר שרבנו סעדיה עצמו כתוב “הלילה” במשנה. זה אחר, זה מתורגם אחרת את המילה “והגיענו”. “והגיענו ללילה הזה”, או “והגיענו” הביא אותנו.

דובר 2: איי, אותו דבר בעצם.

דובר 1: אה, הקדוש ברוך הוא הביא אותנו ללילה. הביא אותנו לאכול.

“לאכול בו מצות ומרורים” — מרורים ברבים

לאכול במצות ומרורים. הרמב”ם הולך שכתוב מצות ומרור, כי מרור זה ממילא תמיד רבים, אין מרור ביחיד.

דובר 2: אהא.

דובר 1: לכאורה בברכה הוא גם אומר כך, “על אכילת מרורים”. איך כתובה הברכה שלו? צריך לראות.

דובר 2: כן, הוא אומר “על אכילת מצה ומרורים” אומר הוא כשהוא אומר את…

דובר 1: כן, אבל לא כשהוא עושה מרור לבד.

דובר 2: אה, מרור לבד זה “על אכילת מרור”.

דובר 1: אהא. רואים שהמרורים הולך על “מרורים יאכלוהו”, המרורים של קרבן פסח. שהמרור הוא מרור לבד. זה חידוש שרואים כאן.

תוספת “בזמן הזה”: תפילה על גאולה

בזמן הזה מוסיף “קיינו ה’ אלקינו”, שצריך להתפלל על גאולה ממשית, אומרים “קיינו ה’ אלקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים”, אבל אז שיהיה כבר בשלמות, שיהיה “שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, לאכול”. זה מאוד מעניין, כי עד עכשיו לא ראינו, היתה שמחה שלמה. צריך לעשות צריך להיות בשמחה. כשתהיה הגאולה, אז יהיה באמת שמחים וששים. עד אז עושים את עצמנו, מנסים הכי טוב. “שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, לאכול”.

“ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים”. כתוב “ונאכל שם” אצלך? כאן לידי כתוב “ונאכל שם”, כן.

דובר 2: אצלי כתוב “לאכול”.

דובר 1: אה, “לאכול”. מה הוא אומר צריך לומר? זה “יגיענו” עולה על “לאכול”. “יגיענו לאכול”, כביכול. “לאכול מן הזבחים ומן הפסחים”. הזבחים זה לכאורה החגיגה, כן? ואוכלים קודם זבחים, אוכלים פסח על השובע, אוכלים קודם בשר. “שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון”.

דיוק: “קיר מזבחך” — רמז על קערה

זו לשון מעניינת “קיר מזבחך”. למה אומרים כאן “קיר מזבחך”? הרי מזרקים על גבי המזבח. היינו צריכים לומר “קיר המזבח”.

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: לא, “קיר” מרמז על קערה.

דובר 2: אוקיי, זה כתוב בפסוק.

דובר 1: זו לשון הפסוק, אבל למה לקחו את זה כאן?

דובר 2: אוקיי, אחרים מפרשים ש”קיר” מרמז על הקערה, ו”מזבחך” הוא אותיות מרור, זרוע, ביצה, חרוסת. יודע את זה? כרפס, מזבחה.

דובר 1: אתה תדע עכשיו. אבא שלי אומר את זה כל שנה. קער מרמז על הקערה, מזבחה זה מרור, זרוע, ביצה, חרוסת, כרפס. זה נכון, יפה. לרצון.

“ונודה לך שיר חדש” — שיר חדש לעתיד לבוא

ולא אדלג על שיר חדש אגיל אתן עליו הודות נפשינו. אז, בדיוק אז צריך ממש לומר שיר חדש. אבל מה זה שנהוג לומר את השיר של דוד? השיר הישן. השיר הקודם. או לא של דוד, זה עוד לפני דוד, אבל… שיר חדש, “אגיל אתן עליו הודות נפשינו”. אבל צריך ממש לעשות אז… אז צריך ממש לעשות הלל חדש. אני לא יודע מי, צריך להיות תורה שלמה מי עושה את זה, האשכנזים, או הספרדים, או הליטאים.

אגיל אתן עליו הודות נפשינו, ברוך אתה ה’ גאל ישראל, וברוך אתה ה’ אשר גאלנו. אחד, לכאורה את ברוך אתה ה’ גאל ישראל אומרים גם בזמן הזה, נכון?

דובר 2: מה? את ברוך אתה ה’ גאל ישראל, זה…

דובר 1: פדה.

דובר 2: לא, לא, זה מדבר על מצרים. פדה ממצרים.

דובר 1: אה, ולעתיד לבוא הולכים לומר את זה…

דובר 2: אמרו בזמן המקדש זכר… רק את החלק קיים עד פדית השבויים אמרו.

דיון: שמחה בזמן הזה לעומת לעתיד לבוא

דובר 1: אבל לעתיד לבוא, התורה שלי היא, בזמן הזה עושים את עצמנו שמחים, ואז יהיה באמת. מה רואים לא ראינו, ראינו להראות את עצמו כאילו יצא, להראות דרך חירות. אז יהיו באמת שמחים וששים. עד אז עושים את עצמנו, מנסים הכי טוב. “שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, לאכול”.

דובר 2: אבל הרי להראות זה גם בזמן הגאולה. לא כתוב שזה חיוב בזמן הגאולה.

דובר 1: אז לא יצטרך להראות, כי יהיה באמת שמח. כשאדם באמת שמח, לא יצטרך להראות כלום.

דובר 2: כן… אוקיי, אין בעיה.

“יגיענו למועדים ולרגלים אחרים” — מה זה אומר?

דובר 1: מה זה אומר “שהגיענו מעתה ועד עולם”? האם זה אומר שיהיו ימים טובים חדשים, או זה אומר אותם ימים טובים חדשים, כביכול עוד מאותם ימים טובים שכבר יש? אני חושב שפשוטו של מקרא אומר את החג הבא, זה אומר אפילו שבועות. כמו שהחיינו, מודים לקדוש ברוך הוא שהגעתי עד הלום, ומבקשים מהקדוש ברוך הוא שהחג הבא כבר יהיה גאולה. כמו. פעם הבאה לא יהיה יותר עם המזויף שאתה אומר, פעם הבאה ממש יעשו קרבן פסח.

דובר 2: טוב מאוד. לא יאכלו את הגמרות הרבניות, הגמרות הרבניות.

דובר 1: אז יכול להיות שזה אולי הענין שהקידוש הראשון, אין פשט שיהיה בשר שמזכיר קרבן פסח ויעשו קידוש ועכשיו יודו לקדוש ברוך הוא. זה דבר נורא.

הלכה ח’ (המשך): כוס שני, נטילת ידים שניה, יחץ, וכורך

כוס שני

דובר 1:

אומר פשוט, החג הבא כבר יהיה הגאולה, כמו שכתוב “לשנה הבאה בירושלים”, אותו סוג דבר. פעם הבאה כבר לא יהיו עם החבילה, כמו שאתה אומר. פעם הבאה ממש יעשו קרבן פסח.

לא יאכלו את המרור הדרבנן, יאכלו את המרור הדאורייתא. יכול להיות שזה אולי הענין שהקידוש הראשון… אין פשט שיהיה בשר שמזכיר קרבן פסח ויעשו קידוש, ועכשיו יודו לקדוש ברוך הוא עם צער נורא. למה מסירים את השולחן לפני הקידוש הראשון? כי בקידוש השני כבר יש את הבשר! מדברים על הבשר! “בן שופר”, תראה, אני אביא, אני כבר מביא את הגאולה, שאחרי חצות יוכלו להביא בשר אמיתי.

חסידות תורות? קצת ממתינים עם הדברים הטובים, כן. לא, אני ממתין לשולחן, להסרת השולחן. וכאן כבר אפשר להשאיר את השולחן, כי בקידוש הזה מזכירים ממש את הקרבנות. אוקיי. כשאומרים את החלק הזה, אפשר כבר לומר שזה תורני, כי הכל תורני. זו העבודה של ההגדה, זה תורני. לא פחות תורני מההגדה.

דובר 2:

כן, כן, אמת, אמת.

דובר 1:

אוקיי. בואו נמשיך. כן, אנחנו כאן בהגדה, כאן בעמוד… “בורא פרי הגפן”, לא “על הגפן”, הוא מתכוון לומר “בורא פרי הגפן” של היום. “ושותה כוס שני”, כן. סוף פרק ט’. “בורא פרי הגפן ושותה כוס שני”, כן.

צריך לבדוק משהו בכוס השני. הכוס השני. צריך לבדוק, רק רגע, צריך לבדוק כמה זמן זה. אה, אומר עד ההגדה, אנחנו כבר במחצית השנייה של הפסקה. אה, אומר עד… אה, אבל אנחנו כאן, כן, כן, יש לנו עוד בטח זמן. עד סעיף ד’. סעיף ד’? אני אראה מה יש כאן? זה עוד הלכה, “מקום שנהגו לאכול צלי”, הלכות אחרות, כן.

נטילת ידים שניה

דובר 1:

אוקיי, בואו נראה. “ואחר כך מברך על נטילת ידים”, ונוטל ידיו פעם שנייה. פעם שנייה. למה? הרי זה… איפה כתוב כאן מראה מקום? כבר, אני צריך לבדוק את זה. לא חשבתי על זה. התורה שלי היתה סתם חשבתי על זה, כי כי כי אומרים את הדברים, אה כן, זה עוד מחזיר השולחן, השולחן כן שם.

לא, חשבתי קודם שאולי זה לא שיש לזה קשר לנטילת ידים, שהדברים לא יהיו טמאים, אבל לאו דווקא, כי כאן לא כתוב שמסירים שוב את השולחן לפני נטילת הידיים השנייה. חשבתי קודם שאולי הסרת השולחן קשורה למשהו למים נטילת ידיים, אבל זה לא נראה כך, כי כאן שוב מברך נטילת ידיים, והשולחן שם.

אה, נוטל ידיו שנית. למה צריך ממש שורף סיח הדעת בשעת קריאת ההגדה? סיח הדעת היה אומר מנקיות הידיים. ולכך שני רקיקין, שתי מצות.

יחץ — שבירת המצה

למה שתי מצות?

דובר 1:

למה זה יוצא? אה, כן. למה מוסיפים את הרקיקין? אני חושב כי הוא רוצה כאן לומר, קודם בואו נדאג ללחם משנה. חולק אחד מהם ומניח פרוסה לתוך שלם. עכשיו, נכון, הוא אומר שעושים נכון עוד לפני הברכה. יחץ, כן. אנחנו עושים יחץ לפני מגיד. הוא החמיר יחץ לפני מגיד. מעניין.

“ומברך המוציא לחם”. “חולק אחד מהם ומניח פרוסה לתוך שלם”. זה מעניין, כשיש מצות רכות אני מבין שזה “בתוך שלם”, כמו שזה מגולגל, לוקחים את זה סביב עם השלם. אבל זה לא נראה כך, כי “רקיקין” אומר גם קרקרים, “רקיקין” אומר מצות קשות, אין בעיה.

“ומברך המוציא לחם מן הארץ”. “אין אומרים ברכת שתי ככרות כשאר ימים טובים, אלא על אכילת מצה ברכה אחת. מה לחם עוני בפרוסה, אף כאן בפרוסה”.

אבל למה שתיים? למה… למה מה? למה… הרי כן יש כאן שלם גם. למה לא אומרים אחת מספיק, שיהיה הענין של עוני? אלא חצי או… כן, אם יש ענין של פרוסה שיהיו שתיהן פרוסה.

מה התירוץ? אין לי תירוץ בינתיים. אני רוצה כן לחם עוני, לא את כל זה. אבל זה… אהא.

יכול להיות גם לחם עוני, דהיינו בזה שלא מוסיפים כלום, זה לא מצה עשירה, אלא זה לחם עוני. למה יוצא התורה של עוני ופרוסה? רוצים אולי בזה גם לרמוז לענין של מצרים או משהו? אני אומר לחם עוני, דהיינו בזה שלא שמים שום תבלין, בזה שזה לא מצה עשירה. לא, אלא יש אולי ענין שמה עני, שיזכרו שהיו עניים, או שיזכרו שהמצה היתה דרך עוני.

כורך מצה ומרור

נוסח הברכה — “מצה” או “מצות”?

דובר 1:

ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת, טובלים את כל הסט טובלים בחרוסת, או אולי הוא מתכוון למרור ממנו? אני לא יודע, הוא לא אומר ברור. ו“ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצה ומרורים”. למה מצות? אוכלים רק חתיכה אחת של מצה.

שנייה. הלו? כן. כן. אוקיי. המעשה היא כך, אני הולך מכאן, לא עסוקים עם הקדוש ברוך הוא, כל היום עסוקים בעבודת ה’. אבל על זה ממש כתוב בתורה חילוקי הדינים. טוב מאוד. אני הולך… כן, זה כבר יותר משעה שלמה. אוקיי.

דובר 2:

“מצה ומרורים” כתוב אצלי. אתה אומר אצלך כתוב “מצות ומרורים”?

דובר 1:

אה, הוא אומר לך שטויות. אוקיי, אני יודע. זה רק שיתאים ללשון הפסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו”, על אכילת מצות ומרורים. אוקיי.

“היו אוכלים בפני עצמן”

דובר 1:

“היו אוכלים בפני עצמן”. עושים ברכות נפרדות על אכילת מצה, אכילת מצה בפני עצמה, מרור בפני עצמו. למה הוא אומר “היו אוכלים”? למה זה אופציה? כן, הוא אומר “כורך מצה ומרור”. כך עושים. לא חייבים. כך כתוב כאן. אני חושב שאתה רוצה… מה אתה רוצה מפשט? לגבי להסתכל במפרשים? הוא כבר גילה. וכאן כתוב כך שלא חייבים.

קודם כל, היינו צריכים לומר “היו אוכלים”, לא “היו אוכל”. צריך לכתוב את זה בזמן עבר, נכון? אבל זה אותו דבר, זה רק דרך כתיבה אם מישהו עשה כך.

צריך להבין את הסוגיה שם של כורך. הרי יש מחלוקת של הלל. העבדים אכלו גם בפני עצמו.

ברכות על חגיגה ופסח — בזמן המקדש

“מבשר חגיגה” לעומת “מגופו של פסח”

דובר 1:

אז, קודם כל, “מברך ‘אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הזבח’, ואוכל מבשר חגיגה תחילה. ואחר כך מברך ‘אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הפסח’, ואוכל מגופו של פסח”. הסידור רוב הזמן אומר את המילה “גופו של פסח”. זו לשון מעניינת, “מגופו של כבש הפסח”. מה ההבדל? “גוף” ו”כבש”? אני לא יודע. בשר חגיגה הוא אומר “מבשר”, וכאן הוא אומר “מגופו של”. הוא לא אומר “מבשר הפסח”.

“ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח, ולא של זבח פוטרת של פסח, לפי שזו מצוה בפני עצמה וזו מצוה בפני עצמה”. טוב מאוד.

בזמן הזה — סדר האכילה

מצה בחרוסת

דובר 1:

“בזמן הזה, שאין לנו קרבן, אחר שמברך ‘המוציא לחם’, חוזר ומברך ‘על אכילת מצה’, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל”. דבר מעניין, הכל טובלים. “חוזר ומברך ‘על אכילת מרור’, ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת, שמא יבטל טעמו”. זו הפעם הראשונה שרואים שצריך להיות לזה איזה טעם, צריך להיות לזה חריפות. “וזו מצוה מדברי סופרים”, שיהיה חריף. לא, מרור. אה, כל המצה מרור, אהא. וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש.

ואחר כך נמשך בסעודה

דובר 1:

ואחר כך נמשך בסעודה, הוא מתכוון לומר ממשיך בסעודה, כן. נמשך אומר הוא נמשך. הוא כותב את זה כמו שאוכל כל מה שירצה לאכול ושותה כל מה שירצה לשתות. כמו שכתוב בהגדה, הוא נהנה. אה, כן, נהנה. אוכל כל מה שירצה לאכול ושותה כל מה שירצה לשתות.

אפיקומן — טעם בשר הפסח / מצה

דובר 1:

ובאחרונה אוכל מבשר הפסח ולו כזית, ואין טועם אחריו מאכל אחר כלל. בזמן הזה עושים במקום זה אוכל כזית מצה ואין טועם אחריה כלום. כדי שיפסיק סעודתו בטעם בשר הפסח והמצה, בפירוש שאכילתן, מה כתוב כאן, שאכילתן היא המצוה? אה, שאכילתן, העיקר של המצווה של הלילה הוא האכילה, האכילה היא מצה או פסח. רוצים בזה להראות שזה חשוב יותר מהאוכל כל מה שירצה. כן, הוא אמר קודם אוכל כל מה שירצה, אבל עיקר המצווה של הלילה אינה מה שתרצה, אלא המצווה עצמה, אכילת המצווה. המצווה היא זו.

כוס שלישי, רביעי, וחמישי

כוס שלישי — ברכת המזון

דובר 1:

ואחר כך נוטל ידיו, מים אחרונים, כן. ומברך ברכת המזון על כוס שלישי ושותהו. אחרי הבנטשינג.

כוס רביעי — גמר ההלל

דובר 1:

ואחר כך מוזג כוס רביעי וגומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר, והיא, ברכת השיר היא יהללוך ה’ אלקינו כל מעשיך וכו’ שהוא יביא מאוחר יותר. ואין טועם אחר כך כלום כל הלילה, חוץ, הוא כבר אמר קודם שאסור, והוא אמר אבל ששותים את שתי הכוסות. אה, מלבד שתי הכוסות לא שותים כלום מלבד מים.

כוס חמישי — הלל הגדול (רשות)

דובר 1:

ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול. כלומר הוא רשאי. אה, ויש לו, הוא רשאי, ולומר עליו הלל הגדול. זה לא כוס של אליהו. והוא יודה לשם כי טוב.

דובר 2:

אתה מתכוון לא כוס של אליהו? זה לא זה ששותים. עכשיו מדברים על שתיית כוס חמישי.

דובר 1:

בסדר.

והוא יודה לשם כי טוב, עד על נהרות בבל. כל הפרק נמצא כאן.

דובר 2:

אה, פרק אחד.

דובר 1:

כן. וכל זה אינו חובה כארבע כוסות.

הלכה ח’ (סיום): כוס חמישי, הלל הגדול, וכוס של אליהו

דובר 1:

אבל יש אומרים כן, ואומרים עליו הלל הגדול, וזהו כוס של אליהו, והוא הודו לה’ כי טוב עד על נהרות בבל. וכל זה אינו חובה כמו ארבע כוסות.

אומר הוא, ויש אומרים לגמור את ההלל בכל מקום שירצה. הגומרין את ההלל אינו חלק כל כך חשוב של הסדר שצריך לעשות אותו רק שם, אלא אפשר לעשות אותו בכל מקום, אפילו שאינו מקום סעודה. אפשר ללכת לטיש של הרבי ולעשות את הלל הגדול כהלכה.

דובר 2:

בסדר, נפלא. יישר כוח.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Chavrusa Lear…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Chavrusa Learning: Rambam Hilchos Chametz U’Matzah, Chapter 8 — The Order of the Seder Night

General Introduction: Structure of Hilchos Chametz U’Matzah

The Rambam’s Hilchos Chametz U’Matzah has three main sections for the Seder night: Chapter 6 (the mitzvah of eating matzah), Chapter 7 (the mitzvah of recounting the Exodus from Egypt), and Chapter 8 (the order of the night). The earlier chapters deal more with the preparations — searching for chametz, destroying chametz, etc.

The Rambam has three levels in his treatment of the Seder night:

1. Halachos — the laws themselves (Chapters 6-7).

2. Seder — the practical order of how to do it (Chapter 8).

3. Haggadah — the text of the Haggadah itself (at the end).

The Rambam includes everything so that one shouldn’t need to look in any other book.

Introduction to Chapter 7: Five Topics — Sippur, Heseibah, Four Cups, Charoses, Maror

Chapter 7 contains five things: recounting the Exodus from Egypt, reclining, four cups, charoses, maror. Three or four of them (sippur, heseibah, four cups) are clearly “rivers of the story” — vessels/means of recounting the Exodus from Egypt. Charoses — the Rambam says it is a remembrance of the clay, one can also consider it as part of the story.

Innovation Regarding Maror — Two Types of Maror

The striking innovation: The Rambam does not say that maror is a remembrance of the bitterness (in Chapter 7). A distinction is presented between two types of maror:

1. The Torah maror — which comes with the Korban Pesach (“al matzos u’merorim yochluhu”) — is not primarily about bitterness, but rather a seasoning, a type that makes the food good (like eating bitter herbs with meat).

2. The Rabbinic maror — which we eat today without the Korban Pesach — this is only a remembrance of bitterness. The bitterness is double: (a) the lack of the Korban Pesach itself — we eat the “sandwich” without the main thing, the korban; (b) the bitterness of Egyptian exile. Therefore maror comes into Chapter 7, the chapter of recounting.

Why doesn’t the Rambam say “remembrance of clay” about maror? Because “remembrance of clay” (=servitude) is already represented by charoses. Maror in the Torah is simply a type of herb that one eats with the korban — not a symbol of bitterness. Only Rabban Gamliel said “al shum mah? al shum shemareiru haMitzrim” — this is a derasha, not the plain meaning of the Torah mitzvah.

[Digression: The Term “Maror” in Tanach — Concordance Analysis]

The root mem-reish-reish in Tanach:

“al matzos u’merorim yochluhu” — appears only twice (Shemos and Bamidbar), both times regarding the Korban Pesach.

“vayemareru es chayeihem” (Shemos) — language of embittering.

“vayemarreruhu verabu ba’alei chitzim” (Bereishis, about Yosef) — rebellion or embittering.

“bechi tamrurim” (Yirmiyahu) — bitter weeping.

“eshkolos meroros lamo” (Ha’azinu) — bitter grapes, in the rebuke.

“vayaneini bimerorim” (Eichah) — connected to Tisha B’Av, which falls on the same day as Pesach.

[Digression: Mor Deror]

A question is raised about “mor deror” — the Gemara says “matbei’a min haTorah minayin? mor deror.” But mor is a spice, a sweet fragrance (“mor va’ahalos ketzi’os”), not something bitter. This remains without a clear answer.

[Digression: Maror Must Be Tasty, Not Torture]

The Shulchan Aruch lists “tzenonim vechazeres” — chazeres (lettuce) is first, even though we’ve always enjoyed it. Maror must be tasty — it’s only a specific type of taste, not that one should torture oneself. Sharp things (like spicy tomatoes) don’t work because we enjoy them — it must be a specific type of enjoyment. Rabbeinu HaKadosh added vegetables that he had (radishes, lettuce) to the Seder — besides matzah and maror he added other things for a “nice Seder.”

[Digression: Purim and Seder Night]

A parallel between Purim and Seder night: Purim also has a “seder” — reading the Megillah in the midst of drinking (like the Haggadah in the midst of the four cups), mishloach manos, mishteh vesimchah.

[Digression: The Mishnah Was Made for the Wealthy]

The Mishnah’s seder (with a servant who pours a cup, a set table, etc.) was made for the wealthy/aristocracy. Rabbi Yannai’s statement “the Mishnah was only given to those who have terumah” — that the Mishnah speaks to the wealthy. “Who are the wealthy? Us!” — and if not, one must do teshuvah.

[Digression: Yissachar-Zevulun Partnership]

The Rambam’s brother (David) took the Rambam’s money and did business with it — a Yissachar-Zevulun partnership. The Rambam called him “Zevulun” (the Rambam himself is Yissachar). Therefore the Rambam is upset with Torah scholars who take money — because for him it was a real partnership, not just charity. “Yissachar Zevulun doesn’t mean that one gives money, Yissachar Zevulun means that one takes investment.” In Gur they instituted this — the Rebbe is a partner in the baal habayis’s store, with a percentage.

Chapter 8, Halachah 1: First Cup — Kiddush

The Rambam’s words: “The order of performing these mitzvos on this night is arranged thus: First they bring a cup for each and every person and he blesses borei pri hagafen, and says over it kiddush hayom and zeman and drinks it.”

Plain meaning: The seder begins: one brings a cup for each person, makes kiddush (borei pri hagafen, kiddush hayom, shehecheyanu) and drinks.

Innovations:

1. “They bring” not “they pour”: The precision is that each person must have their own cup, because each person is obligated in all four cups. One can perhaps fulfill the words (berachos, Haggadah) through shomei’a ke’oneh, but the drinking one cannot fulfill through another — each person must drink themselves.

2. Heseibah by the first cup: The Rambam doesn’t say here that one must drink with heseibah. The answer: he already said earlier (in a previous halachah) that one must be reclined, therefore he doesn’t repeat it. But it is asked: for practical halachos one must mention it specifically — he should say it again.

Halachah 1 (continued): Netilas Yadayim

The Rambam’s words: “And afterwards he blesses al netilas yadayim and washes his hands”

Plain meaning: After kiddush one washes their hands.

Innovations:

“A cup for each and every person” vs. netilas yadayim: The Rambam says “they pour a cup for each and every person” — everyone receives a cup. But by netilas yadayim he only says “he blesses al netilas yadayim and washes his hands” without saying “each and every person.” It is implied that perhaps only the head of household washes — but this remains an open question.

Precision in singular/plural language throughout the seder: The Rambam is very precise about what the baal habayis himself does and what everyone does. By “they bring a cup” — “for each and every person” (everyone receives a cup). By netilas yadayim — singular language (only the baal habayis). By karpas — “he and all who recline with him” (everyone eats a kezayis). This shows a conscious precision.

Halachah 1 (continued): They Bring the Set Table — What Lies on the Table

The Rambam’s words: “And they bring a set table — maror and another vegetable, and matzah and charoses, and the body of the Pesach lamb… the meat of the chagigah of the fourteenth day. In this time — two types of meat, one as a remembrance of the Pesach and one as a remembrance of the chagigah.”

Plain meaning: After netilas yadayim one brings the set table with maror, another vegetable (for karpas), matzah, charoses, and the Korban Pesach. In our time one places two types of meat as a remembrance.

Innovations:

1. Order of listing: It is asked why the Rambam lists maror first and then matzah — why not matzah first? This remains an open question.

2. “Another vegetable” = karpas: The “other vegetable” that the Rambam mentions is what we use for karpas.

3. “The body of the Pesach lamb” — a whole animal: The language “body” implies that one places on the table the entire Korban Pesach. This fits with the law that the Pesach is roasted whole — “al kirbo ve’al kera’av” — and all the pieces are eaten. But by chagigah he only says “meat of the chagigah” (a piece of meat), not “body” — because chagigah is not roasted whole, one takes a piece, eats today, eats tomorrow. This is a precision in the Rambam’s language — Pesach = whole animal on the table; chagigah = only a piece.

4. In our time — two types of meat (zeroa and egg): The Rambam says one places two types of meat. In practice we place meat (zeroa) and an egg, not two types of meat. The Rama rules that among Ashkenazim the custom is to take an egg as a remembrance of the chagigah, because “they were lenient since it’s easy to cook and available to all” — it’s easier and simpler. It is asked: an egg is not halachically meat — how is it a remembrance of the Korban Chagigah? The innovation: an egg is always considered in the category of meat (protein, comes from a chicken), even if halachically not meat. But this is not so simple — milk also comes from an animal and is not meat.

5. Dispute between Rav Yosef and Rav Huna: Rav Yosef holds one needs two types of meat, Rav Huna holds one doesn’t need to. We rule like Rav Huna. Nevertheless, there is a concept of “berov am hadras melech” to bring more.

6. Hints in the zeroa: The “gargel” (neck/throat of fowl) that one places on the ke’arah is connected with “kol gadol” — the voice that will tear open the world, “kol gadol velo yasaf.” The hint is “hear us and have mercy on us, save us and raise us from exile.”

7. Rabbi Avraham Breinsdorfer’s book “Eiruv Simchah” (Lancut-Bendin): He brings a precision from “they bring” in the Rambam, and he brings that the Rama says that by us we don’t place it at all (i.e. we do differently), but he concludes that it’s not a precision from the Rambam himself.

When Does One Bring the Table/Ke’arah — Before or After Kiddush?

The Rambam’s language: “And they bring before him the table” — one brings the table after netilas yadayim, after kiddush.

Plain meaning: The Rambam holds that one brings the table (with all the items) only after kiddush and netilas yadayim. Our custom, however, is that one prepares the ke’arah before the Seder.

Innovations:

1. Contradiction between the Rambam and the Mishnah: In the Mishnah (Pesachim) the order is: (1) “They poured for him the first cup” — kiddush; (2) “They brought before him” — karpas (vegetables); (3) only then “they brought before him matzah and chazeres and charoses” — one brings the matzah and maror after karpas. By the Rambam it appears that one brings everything — karpas, matzah, maror, cooked foods — all at once, after kiddush but before karpas. The Rambam changed the order from the Mishnah.

2. Tosafos on the page: Rashbam says “they brought before him” means vegetables for karpas. Tosafos disagrees: “they brought before him” means one brings the entire table, because “one doesn’t bring the table until after kiddush” — one doesn’t bring the table until after kiddush.

3. The Rama rules that one should bring the table after kiddush and netilas yadayim — like the Rambam. Tur in the name of Rashi says the opposite — one brings it earlier. Shulchan Aruch stands like the Rambam.

4. Practical reason: In the past there was a small table that one moved closer and further away. By kiddush one doesn’t need the table — one makes kiddush comfortably. Only when one is going to sit for a long time does one bring the table.

5. Question from shehecheyanu: The Rambam says that the shehecheyanu in kiddush also applies to matzah, maror, and the four cups. If so, it would be more fitting that by kiddush all the items should already be on the table, so that the shehecheyanu should apply to everything. Answer: As we see by Purim, shehecheyanu can apply to mitzvos even if they’re not in front of you. But nevertheless it would be more fitting if matzah and maror were indeed at the table.

6. Why on Pesach night we don’t bring matzah before kiddush: Every Shabbos both lie on the table — wine and bread — and the person can decide on which he makes kiddush. But Pesach night we don’t have the option for several reasons: (a) there are four cups of wine — a specific mitzvah with wine; (b) if one were to make kiddush on matzah (bread), it would disrupt the entire order of the four cups; (c) we want the person to remember that he doesn’t have the regular Shabbos option — therefore we don’t bring the matzah to the table at kiddush.

7. Distinction between “must bring before kiddush” and “if one brings, must cover”: There is no halachah that one must bring challah before kiddush. The halachah is only: if one brings it, one must cover it. But if one brings the challah after kiddush, that’s also fine.

8. Changing custom: One cannot change a custom without knowing the reason for that custom — “minhagei avoseinu beyadeinu.” One must investigate why we do it this way before changing.

[Digression: Derech Eretz at the Meal — The Ke’arah and Derech Cheirus]

Practical frustration with the ke’arah: The symbolic ke’arah is not comfortable — perhaps one should buy a large plate where one can place all the foods of the entire Seder, “like a normal person.” Or even bring in a small table.

“Even the poor of Israel” — the Rambam’s principle that even a poor person must conduct derech eretz at the meal. This applies especially to Pesach — one must make the Seder with derech eretz, not just however is comfortable. It’s a special concept of cheirus, and one must make it so that everyone will be comfortable.

Derech cheirus: “One thing that one certainly may not do is wear an apron at the Seder — that’s certainly not derech cheirus.” One must conduct oneself like free people.

[Digression: Roasted Meat in Our Time]

One cannot buy roasted meat for Pesach, only cooked. The question of whether this applies to Yom Tov or Shabbos is touched upon but not resolved.

Halachah 8 (continued): Karpas

The Rambam’s words: “He begins and blesses borei pri ha’adamah, and takes a vegetable and dips it in charoses, and eats a kezayis — he and all who recline with him.”

Plain meaning: One brings a vegetable (karpas), makes a blessing borei pri ha’adamah, dips it in charoses, and eats a kezayis — he and all the participants.

Innovations:

1. “He begins” — what does it mean? It is asked whether it means that one first takes the vegetable (begins) and then says the blessing, or does “he begins” mean that here the seder begins (until now was kiddush, now the actual seder begins). The language “he begins” shows that this is the beginning of the seder proper.

2. The measure of a kezayis by karpas: The Rambam rules that one needs a kezayis. The principle is: if it’s a mitzvah, the measure of eating is not less than a kezayis. If it’s only a preparation for maror or for the child’s questions, one could say that any amount is enough. But the Rambam holds that one needs a kezayis. The Chinuch and other Rishonim have other opinions.

3. Blessing borei pri ha’adamah: One makes borei pri ha’adamah on the karpas, and this also exempts the maror later.

Halachah 8 (continued): Removing the Table

The Rambam’s words: “And afterwards they remove the table from before the one who reads the Haggadah alone”

Plain meaning: After karpas one removes the table only from the one who says the Haggadah.

Innovations:

1. Why only from the one who reads the Haggadah? Do all have their own tables? The answer: only the baal habayis has on his table the entire ke’arah with all the items. All others have only a small table for convenience (to put down the Haggadah, eat karpas). Therefore only by him is “removing the table” relevant. The Lechem Mishneh says “they only remove from before the one who says the Haggadah” — this fits with the Gemara.

2. Reason for removing the table: The purpose is so the child will ask (a change). One can also fulfill this by snatching the afikoman (removing the matzah), as certain opinions hold.

3. So that he won’t see bread while drinking: The table is away while one speaks of disgrace, until one finishes expounding the passage “Arami oved avi,” because we don’t want the bread to be there while speaking of shame. Only afterwards — “they return the table before him.”

Halachah 8 (continued): They Pour the Second Cup — Mah Nishtanah

The Rambam’s words: “And they pour the second cup and here the son asks, and the reader says mah nishtanah…”

Plain meaning: One pours the second cup, the child asks, and the one reading the Haggadah says mah nishtanah.

Innovations:

1. Who says mah nishtanah? An important precision: “Here the son asks” — the child asks what he wants, according to his wisdom (as the Rambam said earlier — each child according to his situation). “And the reader says” — the reader of the Haggadah himself says the formal text of mah nishtanah. This means: the child’s questions are spontaneous, but the traditional text of the four questions is said by the reader of the Haggadah, not by the child.

2. Why not a question and answer format? It would have been a “better play” if one person would ask the reader and he would answer word for word. But the Rambam’s order is that the reader himself asks and himself answers.

The Five Questions (In the Time of the Temple)

The Rambam’s words: Five questions — dipping, matzah, roasted, maror, reclining

Innovations:

1. “On all nights we dip once and this night twice” — this makes sense because we’ve already dipped once (karpas), and we’ll dip again (maror in charoses).

2. “And this night all roasted” — this refers to when the Temple stood, when the Korban Pesach is roasted. It is asked: the Rambam already said earlier that one brings two types of meat, but he didn’t specifically say it must be roasted. If the meat is not necessarily roasted, how can we say “this night all roasted”? The answer: this only applies in the time of the Temple when the Korban Pesach is present.

3. “All of us reclining” — what does “all of us” mean? Does it mean all people, or the entire night? The conclusion: “all of us” means all people — even the poorest of Israel. Usually only important people sit reclining (a servant, a woman don’t sit reclining), but this night — all sit reclining. This is the innovation of “even the poor of Israel.”

Beginning with Disgrace — The Order of the Haggadah

The Rambam’s words: “And he begins with disgrace and reads until he finishes expounding the entire passage of Arami oved avi”

Plain meaning: One begins with disgrace and reads until one finishes the exposition on Arami oved avi.

Innovations:

Three times “he begins”: The Rambam says “he begins” three times in this seder: (1) they bring before him, (2) he begins and lifts the ke’arah, (3) he begins with disgrace. This is connected to the concept of “seder” — a seder for the entire year, as Rabbi Aharon of Karlin said that Rosh Hashanah is mikra’ei kodesh. Also connected to “counting” and “recounting.”

Lifting Maror and Matzah — But Not Pesach

The Rambam’s words: “This Pesach that we eat…” (without lifting), “he lifts maror in his hand”, “he lifts matzah”

Innovations:

1. Why no lifting by Pesach? By Pesach the Rambam doesn’t say that one lifts it, but by maror and matzah. A simple answer: the Pesach (korban/meat) is a large piece that everyone sees, one doesn’t need to lift it. Maror is a small leaf in a small dish, one doesn’t see it as well, therefore one must lift it.

2. Order of Pesach-maror-matzah: The Rambam writes “Pesach, merorim, matzah” — he lifts maror first and matzah later. The Rishonim/commentators add that in the Haggadah one lifts matzah first, because matzah is the main mitzvah. But the Rambam holds that the order is “Pesach, merorim, matzah” — not necessarily matzah first.

3. The Chasam Sofer’s/Rabbi Avraham Av Beis Din’s explanation: The Rambam also writes in Chapter 7 “Pesach, merorim, matzah” (although the Gemara has a different text). The reason: there are two types of maror — one that comes together with the Korban Pesach, and one separate. Maror is drawn after Pesach because they go together. Matzah on the other hand is a different mitzvah, not related to the Korban Pesach. Therefore Pesach-maror come together, and matzah separately.

4. Rabbeinu Manoach’s note — distinction between in the time of the Temple and in our time: In the text of Rabban Gamliel himself later in the order of the Haggadah it indeed says matzah first. The answer: In the time of the Temple, when maror is Biblical (like matzah), the order was Pesach-maror-matzah, because maror is related to Pesach. But in our time, when maror is only Rabbinic and matzah is Biblical, matzah has more importance and comes first. This is a very beautiful explanation from Rabbi Avraham Av Beis Din.

The Text “This Matzah That We Eat” and “Pesach That They Ate”

The Rambam’s text: “He lifts the matzah in his hand and says: This matzah that we eat, because the dough of our fathers didn’t have time to leaven…” and by Pesach: “In this time he says: Pesach that our fathers ate when the Temple stood…”

Innovations:

1. By matzah he says “that we eat” (we eat now), but by Pesach he doesn’t say “that we eat” — because we don’t eat the Korban Pesach now.

2. Text variation: One of the chavrusa members pointed out that in his text it says “when the Temple stands” (present), not “stood” (past). This is a significant textual variation.

The Text “Therefore We Are Obligated”

The Rambam’s text: “To thank, to praise, to laud, to glorify, to exalt, to magnify, to honor, and to eternalize, the One who did for us and for our fathers… took us out from slavery to freedom, from sorrow to joy, from mourning to festival, from darkness to great light, and from servitude to redemption.”

Innovations:

– There are textual variations in the order of the expressions of praise, and whether “and for our fathers” appears or not (manuscripts have one version).

– The Rambam says “for us” — this fits with the principle of “to take oneself out” — one must place oneself in the Exodus from Egypt.

“And We Shall Say Before Him Halleluyah” — Beginning Hallel

The Rambam’s text: “And we shall say before Him Halleluyah, Hallelu avdei Hashem until chalamish lemayno mayim.”

Innovation: The Rambam makes “and we shall say before Him” as a transition — now we’re going to say Hallel (the first two chapters). “And we shall say” means “we will say” — it’s an obligation to do so.

The Blessing “Who Redeemed Us” — Conclusion of the Haggadah

The Rambam’s text: “And he concludes: Blessed are You, Hashem our God, King of the universe, who redeemed us and redeemed our fathers from Egypt, and brought us to this night to eat in it matzah and maror.”

Innovations:

1. “Redeemed us” before “our fathers”: One begins with “redeemed us” — us — and only then “and redeemed our fathers.” One places oneself in first.

2. Text variation “this night” vs. “to this night”: Rav Sherira Gaon says “this night,” Rabbeinu Saadiah also has “this night” in the Mishnah. The difference is in the translation of “and brought us” — whether “brought us to the night” or “brought us in the night.”

3. “Matzos u’merorim” (plural): The Rambam writes “merorim” (plural) because this refers to “al matzos u’merorim yochluhu” — the merorim of the Korban Pesach. But when one makes a blessing on maror itself, the Rambam says “al achilas maror” (singular). This is an innovation: “merorim” refers to the maror that comes together with the Korban Pesach, and “maror” (singular) is the separate mitzvah of maror.

Addition “In This Time” — Prayer for Redemption

The Rambam’s text: “In this time he adds: Our God and God of our fathers, bring us to other festivals and holidays… rejoicing in the building of Your city and joyous in Your service, to eat from the sacrifices and from the Pesach offerings…”

Innovations:

1. Joy in this time vs. in the future: Until now the joy is a “making oneself” — “to show oneself as if he went out,” “to show derech cheirus.” But when the redemption comes, one will be truly “rejoicing in the building of Your city and joyous in Your service.” In this time one makes oneself joyful; then one won’t need to “show” because it will be true joy.

2. “Sacrifices” before “Pesach offerings”: One eats sacrifices (chagigah) first, because the Korban Pesach one eats “al hasova” — one eats other meat first.

3. “Whose blood reaches the wall of Your altar favorably” — why “wall”? It’s the language of the verse, but a word: “wall” hints at “ke’arah” (the Seder plate), and “altar” is an acronym for Maror, Zeroa, Beitzah, Charoses (mizbei’ach). This is said every year.

4. “And we shall say before Him a new song”: We pray that then we will say a new song — not the old Hallel of David, but a new Hallel for the new redemption.

5. “Bring us to other festivals and holidays” — what does it mean? Does “other festivals” mean new holidays that will come with the redemption, or does it mean the same holidays again? The plain meaning: it means the next holiday (even Shavuos) — like shehecheyanu, we thank that we’ve arrived until here, and we pray that the next holiday will already be with a complete redemption. “Next time it shouldn’t be with the ‘fake’ anymore — next time we’ll actually make a Korban Pesach.”

“Blessed Are You, Hashem, Who Redeemed Israel”

Innovation: The blessing “who redeemed Israel” speaks of the redemption from Egypt (past) — this we say even in this time. In the future we will say a new song with true joy, not just “to show.”

The Second Cup and Its Drinking

The Rambam’s words: “Borei pri hagafen and drinks the second cup”

Plain meaning: After finishing the Haggadah one makes borei pri hagafen and drinks the second cup.

Innovation: The Rambam says “borei pri hagafen” (not “al hagefen”), which means the first blessing, not a final blessing.

Second Netilas Yadayim

The Rambam’s words: “And afterwards he blesses al netilas yadayim and washes his hands a second time”

Plain meaning: One washes their hands again before eating matzah, because there was hesech hada’as during the reading of the Haggadah.

Innovations:

– It was thought earlier that removing the table (removing the table) perhaps has to do with netilas yadayim — that one removes the food so the items won’t become

tamei. But by the second netilas yadayim it does not say that one removes the table — the table is already back (returning the table), and therefore one must wash. This proves that hesech hada’as is the reason for the second washing, not the table.

Yachatz — Breaking the Matzah

The Rambam’s words: “And therefore two wafers, he divides one of them and places the broken piece into the whole one”

Plain meaning: One has two matzos, one breaks one and places the piece into the whole one.

Innovations:

1. Order of yachatz: The Rambam places yachatz after the second netilas yadayim, not before maggid as we do. Interesting that the Rambam’s order is different.

2. “Broken piece into the whole one”: With soft matzos one understands well how one can place a piece into a whole one (wrap it in). But the Rambam uses the word “rekikin” which also means hard, thin matzos (crackers), so “into” doesn’t necessarily mean wrapping.

3. Why two matzos? If the concept is “lechem oni” — poor man’s bread — why not take only one broken piece? Why must one also have a whole one? This remains without an answer. “Lechem oni” can mean not only a broken matzah, but also matzah without any seasoning (not matzah ashirah), or a reminder that we were poor.

Blessings on Matzah and Maror — In the Time of the Temple

The Rambam’s words: “He wraps matzah and maror together and dips in charoses… Blessed are You, Hashem… al achilas matzos u’merorim”

Plain meaning: In the time of the Temple one makes korech of matzah and maror together, dips in charoses, and makes one blessing on both.

Innovations:

1. Text of the blessing — “matzos u’merorim” or “matzah u’merorim”? In one text it says “matzah u’merorim” (singular), but it is pointed out that it says “matzos u’merorim” (plural). This fits with the language of the verse “al matzos u’merorim yochluhu” (Bamidbar 9:11).

2. “They would eat them separately”: The Rambam says that if one wants, one can eat matzah and maror each separately with extra blessings. It is asked why this is only an option and not an obligation. The answer: this is the dispute of Hillel — Hillel wrapped them together, and others ate them separately.

Blessings on Chagigah and Pesach — In the Time of the Temple

The Rambam’s words: “He blesses ‘al achilas hazevach’ and eats from the meat of the chagigah first, and afterwards he blesses ‘al achilas haPesach’ and eats from the body of the Pesach… and the blessing of the Pesach doesn’t exempt that of the sacrifice nor does that of the sacrifice exempt that of the Pesach, because this is a mitzvah by itself and this is a mitzvah by itself”

Plain meaning: One makes a separate blessing on chagigah and a separate blessing on Pesach, because each is a mitzvah by itself.

Innovations:

1. “From the meat of the chagigah” versus “from the body of the Pesach”: A remarkable precision in language — by chagigah the Rambam says “from the meat” (a piece of meat), but by Pesach he says “from the body of the Pesach” (not “from the meat of the Pesach”). This fits with the earlier precision that Pesach is a whole animal on the table (“the body of the Pesach lamb”), while chagigah is only a piece.

In Our Time — Order of Eating

The Rambam’s words: “In this time when we don’t have a sacrifice, after he blesses hamotzi lechem he returns and blesses al achilas matzah and dips matzah in charoses and eats. He returns and blesses al achilas maror and dips maror in charoses and eats, and he shouldn’t leave it in the charoses lest it nullify its taste. And this is a mitzvah from the words of the Sages. And he returns and wraps matzah and maror and dips in charoses and eats them without a blessing, as a remembrance of the Temple.”

Plain meaning: In our time one makes hamotzi, then al achilas matzah with dipping in charoses, then al achilas maror with dipping in charoses, then korech without a blessing — as a remembrance of the Temple.

Innovations:

1. Matzah in charoses: The Rambam says that the matzah is also dipped in charoses — “he dips matzah in charoses.” “Interesting thing, everything one dips.”

2. Taste of maror: “And he shouldn’t leave it in the charoses lest it nullify its taste” — this is the first time we see that maror must have a sharpness/taste, one should feel it. This fits with the earlier innovation that maror must be tasty, but with a specific taste that one must feel.

3. “And this is a mitzvah from the words of the Sages”: The maror in our time is only Rabbinic (without the Korban Pesach). This fits with the entire foundation of two types of maror — the Torah maror is only with the Korban Pesach, and without the Korban Pesach maror is only Rabbinic.

Afikoman — Taste of the Pesach Meat/Matzah

The Rambam’s words: “And at the end he eats from the meat of the Pesach at least a kezayis and doesn’t taste any other food at all. In this time he eats a kezayis of matzah and doesn’t taste anything after it, so that he should end his meal with the taste of the Pesach meat and the matzah, for eating them is the mitzvah.”

Plain meaning: One ends with afikoman — in the time of the Temple a kezayis from the Korban Pesach, in our time a kezayis of matzah — and one doesn’t eat anything more afterwards.

Innovations:

“For eating them is the mitzvah”: The main mitzvah of the night is the eating of Pesach/matzah — not the “eating whatever he wants” that the Rambam mentioned earlier. We want to end with the taste of the mitzvah itself, not with just eating.

The Third Cup — Bircas Hamazon

The Rambam’s words: “And afterwards he washes his hands [mayim acharonim] and blesses Bircas Hamazon over the third cup and drinks it.”

Plain meaning: One washes mayim acharonim, makes Bircas Hamazon over the third cup, and drinks it.

The Fourth Cup — Hallel

The Rambam’s words: “And afterwards he pours the fourth cup and completes over it the Hallel and says over it the blessing of song, which is ‘All Your works shall praise You, Hashem our God’ etc. And he doesn’t taste anything after this all night except for water.”

Plain meaning: One pours the fourth cup, finishes Hallel, says the blessing of song (“Yehalelucha”), and drinks. Afterwards one doesn’t eat/drink anything more (except water).

The Fifth Cup — Hallel HaGadol

The Rambam’s words: “And one may pour a fifth cup and say over it Hallel HaGadol, which is from ‘Hodu laHashem ki tov’ until ‘Al naharos Bavel’. And all this is not an obligation like the four cups.”

Plain meaning: One can pour a fifth cup and say Hallel HaGadol — from “Hodu laHashem ki tov” until “Al naharos Bavel.” But this is not an obligation like the first four cups.

Innovations:

1. The fifth cup ≠ the cup of Eliyahu: The Rambam’s fifth cup is not the “cup of Eliyahu” that one sets aside — the Rambam speaks of a cup that one drinks and says over it Hallel HaGadol. “This is not the one that one doesn’t drink.”

2. Optional, not obligatory: “And all this is not an obligation like the four cups” — the fifth cup is optional.

3. Completing the Hallel — even not at the place of the meal: The Rambam says and some say to complete the Hallel in any place he wants. From this we learn that the part of completing the Hallel is not such an important part of the Seder that one must do it specifically at the Seder table. One can do it even not at the place of the meal — for example, one can go to the Rebbe’s table and there say Hallel HaGadol properly. This shows that Hallel HaGadol and the fifth cup have a different law from the main Seder, and are not bound to the place of the meal.

[Digression: The Concept of Redemption Drawn Throughout the Seder]

The Seder night is drawn through with the hope for redemption — “next year in Jerusalem.” At the first kiddush one removes the table (without meat), but at the second kiddush one already speaks about sacrifices, because one mentions the redemption — “next time one will actually make a Korban Pesach, one won’t eat the Rabbinic maror, one will eat the Biblical maror.”


📝 Full Transcript

The Order of Performing the Mitzvot on the Night of the 15th — Law 1: Introduction to the Order of the Night

Introduction: Structure of the Laws of Chametz and Matzah

Speaker 1:

If one wants to make an introduction to the order of all these laws, seemingly the main chapters should be chapters 6, 7, 8, right? Because chametz and matzah is less relevant. That is, the laws of chametz and matzah are less relevant. The laws of how to make…

Before that are the laws that are relevant for this, the thirty days before the holiday, the whatever, the matters, searching for chametz, and all other preparations. Destroying chametz, nullifying certain chametz. But the order is the mitzvot of the Seder. People simply love the mitzvot of the Seder night. So seemingly chapter 6 is the mitzvah of eating matzah, and chapter 7 is the mitzvah of telling the story of the Exodus from Egypt, chapter 8 is the mitzvah of the order of the night.

Five Topics in Chapter 7

Speaker 1:

It’s interesting, actually, one can say as you say that maror… because maror you know what not, but reclining and the four cups… In chapter 7 it says like the telling of the Exodus from Egypt, reclining, the four cups, charoset, maror. Five things. And three, four of them certainly one can say are like part of the story. That is, the telling of the Exodus from Egypt, the reclining and the four cups are all like part of the story, and the customs of the story. Can you call them customs? According to the Rambam certainly presumably. The charoset the Rambam said is a remembrance of the clay. One can also say it’s part of the customs. As you say about the maror he didn’t say.

Innovation: Two Types of Maror

Speaker 1:

It’s interesting, your innovation that you say about Purim is interesting, because your type of Purim is very similar to the Seder. Your type of Purim of a feast and joy where there is a storyteller and there is in it sending portions one to another, is a kind of Seder night, a Seder of the day, whatever. Okay. According to the practical matter is that one must read the Megillah in the middle of the drinking. The simple meaning is, I say, actually, it’s set up that way. Such a holy Megillah one reads in the middle of drinking. It says in the Midrash, the Haggadah one says in the middle of drinking, right? But the holy Purim can be a kal vachomer, mah devarim kal vachomer.

So…it makes sense. But the only thing he doesn’t say is about the maror, it’s interesting. Because one could argue, perhaps actually yes. That seemingly like the idea of maror comes with the Pesach, why did they actually give maror? Perhaps it was actually as a remembrance of maror deror, like clay, like a remembrance of clay.

Speaker 2:

Very good. According to this one can answer why the Rambam doesn’t say anything about remembrance of clay, because remembrance of clay he says is seemingly what the Jews had. Very good. Because it doesn’t say that, it only says “maror”. Very good. Rabban Gamliel first said, Rabban Gamliel said a statement, “hemarat chayim” the language of maror. Aha. Very interesting. Let’s check how it says the language “hemarat chayim” the language of maror. Let’s give a check in the concordance on this.

Analysis of the Word “Maror” in Tanach

Speaker 2:

“Maror”. “Ki mar li, al tikre’ena li Na’omi kir’an li Marah”. It doesn’t say “maror” there. “Maror” is its own word. The word “maror”, if it’s a noun, an object, it only appears three times in the entire Torah. It says “al matzot umarorim yochluhu”. One is one. Where is the third time? Let me see if I can add a third time. Two times by matzot. And another time? I don’t remember another time in Parshat Shemot. “Vayemareru et chayeihem”.

“Al matzot umarorim yochluhu”, “al matzot umarorim yochluhu”, that’s the same verse in Parshat Bo. “Vayemareru et chayeihem” is in Tehillim. “Vayemareru” is in Tehillim? No, in Eichah. “La’anah varosh”. No, no, no. “La’anah varosh” is not “maror”. I mean, maybe one fulfills maror with la’anah varosh, I don’t know. But “la’anah varosh” is in Eichah. No, no, in Eichah it says, “he’echilani bamarorim”, and “he’echilani la’anah”. It’s an extra verse. But it’s the same time period, I mean, it’s the same time. So what? The same day that Pesach comes out, Tisha B’Av also comes out.

That’s the word “maror”. And the concordance makes it extra. There you see clearly that it’s bitter herbs. Yes, la’anah is also a bitter herb. It’s simply, simply simply la’anah. It actually says that… I don’t know what la’anah is, rosh and la’anah. Why doesn’t one fulfill with rosh and la’anah? But fine. If it’s a type of maror, it’s seemingly certain. Yes, fulfills, one fulfills. But I mean the person holds that marorim means that this is something bitter, or it’s a noun of a type of herb. But the root mar itself, ah, “kemarer hamayim” says about the water, “vayemareru et chayeihem”, like made bitter. But one sees “kehamar ason alai me’od”, that it’s a language of bitter to me, not very hard.

One sees “vayemareruhu verabu” about Yosef. It says “vayemareruhu verabu ba’alei chitzim”. But how does it say “vayemareruhu” about Yosef? He brings the verse, the person brings the verse “al tamar bo”. I thought that “al tamar bo” means about the angel in the Yerushalmi, “al tamar bo” is like rebellion, no? From the language like “shim’u na hamorim”. Like I also thought. In short, it doesn’t appear many times in the Chumash, for example, it only appears those two times. That is, marorim by Yosef, “vayemareruhu verabu”, seemingly there it also means the language of rebellion, no? That he was the important one of the brothers, they rebelled against him? No, there was no rebellion, he was the younger brother. They embittered him and fought with him.

There are other words that one can interpret, okay, it’s not so important. Ah, “bechi tamarurim”, what says “kol beramah nishma nehi bechi tamarurim”. That means loud, like “mar”, I don’t know, there are many interpretations there, not clear. “Eshkolot merorot lamo”, it says in… ah, bitter herbs, one second… bitter… bitter… in “Veyera’ash”, it goes up to the… Baruch Hashem, Hillel Rachel Flachal. Yes. In “Veyera’ash”, “eshkolot merorot lamo”. I mean he says both. By us one says more goes more, but one also sees… no, there it is yes. I don’t know where they brought it. “Eshkolot merorot”, “merorot”, “marorim”. “Merorot yachilenu”. “Eshkolot merorot” there it says “hezi’anu umarorim”, the food that one brings. But it also says “eshkolot merorot lamo”, it says in the rebuke, no? In “Ha’azinu”. Can one give this as a source? I’m looking in, I don’t want to say anything false. “Eshkolot merorot” means bitter grapes.

“Anvei rosh”. “Anvei za’am”. You know the language, “anvei za’am”. It’s a kind of thought. “Anvei rosh, eshkolot merorot lamo”. That is, the rosh is like the rosh of a snake, the same thing. Bitter, bitter things, yes.

Innovation: Maror D’Oraita is Seasoning, Maror D’Rabbanan is Remembrance of Bitterness

Speaker 2:

And perhaps because of that one drinks the wine, bitter wine. But one drinks a majority, that’s against the Rambam. That’s what I mean, that another way of eating maror.

Okay, to add to the matter that I wanted to say, that the interpretation is thus, that the original maror that comes with the Pesach is not the matter of being bitter. I mean, it’s bitter, but it’s not the essence. The matter is to season, it should be good. But it could be the rabbinic maror that doesn’t go with anything. Therefore, that maror is only a remembrance of bitterness.

It fits very well, because there is bitterness here. The bitterness is that there is a lack of the Korban Pesach. When a person eats the whole sandwich but the whole king is missing, the Korban Pesach, it’s bitter to him. And the bitterness is the bitterness of the Egyptian exile, and therefore it comes into this chapter, which is the chapter of the story.

Digression: Mor Deror

Speaker 2:

We need to know now how mor deror fits in with this. Because the Gemara says, “seasoning from the Torah from where?” Mor deror. But mor deror is a type of spice, no? It’s a type… “shenatan reicho”, “shenatet rei’ach tov”. “Mor va’ahalot ketzi’ot”. It’s not the same type… “Mor va’ahalot ketzi’ot”. Mor is not bitter. Mor is not bitter, it’s sweet. I don’t know what it tastes like. Mark, Merle. It’s not bitter. Chamar mar. I mean I’m getting stuck, I don’t know. Okay.

Three Levels in the Rambam’s Treatment of the Seder Night

Speaker 2:

Well, let’s return to our matter. Let’s go continue learning. Until now the Rambam has done thus: the Mishnah only says the order, but the Rambam has now finished learning the laws, now he’s going to say what one should do. Why he lays out the whole reverse order, I don’t know, but that’s what he says. The question is why the Mishnah lays it out. The Rambam continues with the order, but the Mishnah always goes like this. Not necessarily only that, one goes. Because the Rambam has already said all the laws, now figure out yourself what you need to do. Why should the Rambam bother? But we’ve already discussed that the Rambam wants that one shouldn’t need to look up in his book any other book. He puts in a Haggadah of Pesach, just as he puts in other places other things. Ah, at the end one will actually use a Haggadah extra. That’s another thing, there are three things: there are the laws, there is the order, and there is the Haggadah. By the Rambam you see three different levels of the Rambam, interesting.

Right. It’s already very cold. Yes, you say well. We need to raise the temp. Interesting. It’s interesting, I don’t know.

Law 1: Beginning of the Order of the Night

Speaker 2:

Okay, says the holy Rabbi: “Seder asiyat mitzvot elu balailah hazeh mesudor kach hu”. Okay, this is the order of how to perform the mitzvot. “Batchilah mevi’in kos lechol echad ve’echad”. There is a precision that each one should have, yes? It says “mevi’in”, not “mozgin”. Why? Because each individual is obligated in all the cups. Right. In all the cups? Yes. Yes. Yes. It makes sense that one can fulfill. One can perhaps fulfill the words, but the drinking one cannot fulfill for another, that each one needs to have a cup.

If so, good.

“Techilah notnim kos lechol echad ve’echad, umevarech borei peri hagafen.” He means here to hint that the custom that

Law 8: The Order of Performing the Mitzvot of the Night

Digression: The Mishnah is Made for the Wealthy

Speaker 1: No, but that’s the order that stands thus from above. Ah, mozgin lo kos rishon. There is one, there is the servant, there a slave. The Mishnah is made for the wealthy, I’ve seen it thus. Rabbi Yannai said, “The Mishnah was only given for the wealthy.” You didn’t agree.

The order is that those who do the Mishnah need to be wealthy with servants, I don’t know what you want. If it’s not so, the world is not bad.

I already heard my sermon Erev Rosh Hashanah, where do you daven Rosh Hashanah? What is this, one davens at “Koach Shimon”? What is this “Koach Shimon”? No one knows what it means. It means that the Torah scholars should be wealthy. “Yir’u tzadikim veyismach’u”, what is this “yir’u tzadikim”? “Tzadikim” are the Rabbis. “Machati rish’ah ve’alzah”. That’s what one davens, one davens that the false rabbi shouldn’t have any chassidim, and the true rabbi should have many chassidim. The problem is that each one davens it.

Now it doesn’t work. Yes, yes, yes. I’m just telling you simple interpretation, therefore the same thing, all Mishnayot are made for the aristocracy, for the wealthy. Who are the wealthy? Us! Not actually in practice, and if it’s not, one needs to do teshuvah, one needs to work more.

Digression: Maror Must Be Tasty, Not Torture

Speaker 1: A small note, not relevant here. But you asked earlier how one fulfills with things that aren’t bitter. The Rabbi rules in Shulchan Aruch “tzenunim vechazeret”. What does that mean? He always enjoyed chazeret, and yet he lists chazeret first. I don’t understand!

I agree with you that one must enjoy it. Bitter doesn’t mean that one must torture oneself. That’s not any doubt. But what was? Always one ate bitter things. A bitter pickle or a sharp… what is the main thing? The sharp tomatoes aren’t… spicy, whatever. Why? Because one enjoys it. It’s a pleasure. It must be the type of enjoyment.

No one eats something they hate. I mean, not at all. There’s no doubt that the maror must be tasty. It’s only which type of taste. Those who say one must have specifically bitter, they only say differently that one needs that type of taste. They don’t say that one should torture oneself. Those who say one must torture oneself, I don’t know what.

It’s a bit interesting, because the things that the karpas, tzenunim vechazeret… basically, Rabbeinu HaKadosh somewhere had vegetables. He wanted to make a nice Mishnah, a nice order, so he added. Besides the matzah and maror, he added other things that he had. He had his own tzenunim vechazeret, so he added karpas with… I don’t know exactly how it was.

Speaker 2: No, you said that the Mishnah is his ontological…

Speaker 1: The Mishnah is truly the Oral Torah, and you see it. Also the Gemara, all the Sages of Israel were wealthy. What was that already?

But the Gemara specifically has the discussion here. Rav Shizvi was a great pauper, and the Gemara discussed about this here.

Speaker 2: Yes, you actually have a question, I have no answer. What do you see here? That he doesn’t make sure that the Almighty should make him into a wealthy person. He would have been willing to be a wealthy person, right?

Speaker 1: No, until he came to his house he said nothing.

Speaker 2: But you see yes, Avraham Gamliel was indeed a wealthy person, right? And the Nasi, yes, yes, yes.

Speaker 1: It’s a good opportunity to mention the QuickPay address.

Speaker 2: Okay. And all according to the ability of each and every one.

Digression: Yissachar-Zevulun Partnership

Speaker 1: No, a wealthy person doesn’t mean idle, that’s a mistake. A wealthy person means… I mean the opposite, if it’s a time of honor of Torah it’s truly a revelation. The opposite. When one looks down on the righteous and one looks down on business, one lets him do business himself. But when it’s the world in its proper state, what should be is, the world in its proper state is that the rabbi does business with the rabbi. They do business and make a partnership, take a bit of investment.

Speaker 2: No, I told him, he wouldn’t have wanted to play it doesn’t go to make the rabbi a partner. No one wanted to make a partnership with the rabbi’s money.

Speaker 1: The Rambam’s brother needed the Rambam’s money, he didn’t want the Rambam to have the humiliation that he takes. So he took the Rambam’s money and went around with it, because the Rambam considered him a Yissachar. The Rambam mentioned about him that he is Yissachar, that he is Zevulun.

And therefore the Rambam himself is very angry at Torah scholars who take money, because it was enough for the honor of Torah. It was enough to sustain. Yissachar Zevulun doesn’t mean that one gives money, Yissachar Zevulun means that one takes investment.

But you understand, the Zevulun went around with a bunch of Zevuluns, yes? He can in a moment receive from anybody a hundred thousand dollars, why does he need your two thousand dollars? Because he wants you…

So says the Rambam’s brother, he didn’t want the Rambam to have the taste of that he is dependent on rabbinate. He took money from him, but…

Speaker 2: I don’t agree, it’s not fake, it’s very real. Yesterday, if someone has connections and he takes a brother and gives him a job, is it fake? He actually works for him. He takes my money and he makes numbers, I don’t do it myself, I agree that the whole… It’s a money partnership only. I’m not a… perhaps he gives me sometimes advice, I don’t know, but I’m not a practical partner.

Speaker 1: Well fine, anyway, that’s part of the support, but it’s not that… He says, I would have wanted to give you money, I’m making the whole thing with you a partnership.

Speaker 2: No, he’s actually a partner.

Speaker 1: I understand you, that if someone first has two thousand dollars from one person, then he has ten thousand dollars, and then he can from the next, until he can actually be a partner. I understand you. But I’m speaking now, every business started that way, right? It started, he inherited from father, from somewhere he started, right? So, that’s the best, a better way. I understand.

And he can lose also. If that one didn’t succeed in the business, well, then the rabbi also isn’t there. It’s not… today it also goes like that anyway, right? And he just doesn’t give. If the rabbi believes, it’s not my whole game.

But the truth, in today’s times supporting the rabbi is also not just charity. One calls the rabbi to ask information for you for a shidduch, the rabbi is busy, he gives speeches at a bar mitzvah, at a sheva brachot, he gives you attention, he’s there for you in your daily life.

Speaker 2: I agree.

Speaker 1: That’s neither here nor there. I agree. Not the greatest salary, but plain half a million dollars a year fits for a rabbi.

With celery one can also fulfill karpas, that’s a wonderful thing.

Back to the Topic: The Custom in Gur

Speaker 1: Back to the topic here. What I mean that you say, in Gur they introduced this, you know? By middot?

Speaker 2: Yes.

Lecture on Rambam’s Laws of Pesach – Chunk 2 of 5

Speaker 1: What do you mean they did business? That the baalei batim (householders) took in the Rebbe as a partner. That’s what it was called in Gur. The Rebbe is a partner in my store. It was that they made a percentage, and it’s honest. I heard this week, they had a Gur leader.

Speaker 2: Okay.

Speaker 1: Yes.

Speaker 1: Let’s go. Here it goes.

“The order of performing the mitzvos of the night on lechem mishneh (double loaves) arranged according to halacha. First, one pours a cup for each and every person and recites borei pri hagafen, and says over it kiddush hayom (sanctification of the day) and zman (shehecheyanu) and drinks it”.

Makes sense. Simple. “And afterwards” — first kiddush hayom, then zman, and drinks it, one drinks it.

Discussion: Leaning for the First Cup

Speaker 1: “And afterwards” — one drinks it while leaning. I mean, earlier it says one drinks it while leaning, no?

Speaker 2: Yes, but it doesn’t say it here.

Speaker 1: Earlier it says that it must be while leaning.

Speaker 2: Earlier it says it while leaning. Why doesn’t he say it here?

Speaker 1: Because he already said it.

Speaker 2: Okay, but he should say it again.

Netilas Yadayim — Who Washes?

Speaker 1: “And afterwards he recites al netilas yadayim and washes his hands”.

Interesting, because he says “a cup for each and every person,” but “recites al netilas yadayim” he doesn’t say. Apparently one could infer here that only the gadol habayis (head of household), right? I don’t know. He doesn’t say “and all recite the blessing,” like he says…

Speaker 2: Because he’s also speaking about hesech hadaas (distraction) between the drinks. He already explained with the mevi’im lechatchila (bringing initially) here and another cup.

Speaker 1: What do I know, there’s some hint.

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: Okay.

What’s on the Table

Speaker 1: “And afterwards he recites al netilas yadayim and washes his hands, and they bring in a shulchan aruch (set table)”.

And perhaps, what’s everything on the table? He says the order, he lists first maror, why doesn’t he say first matzah?

Speaker 2: Okay, read. Not so important.

Speaker 1: Maror and another vegetable, another vegetable that should be used for… We became aware that the other vegetable is used for karpas. And matzah and charoses and the body of the Pesach lamb, we’re talking about when there’s a korban Pesach.

He says the order how one must do it. One must bring a korban Pesach, you don’t have a Pesach.

Speaker 2: No, perhaps…

Speaker 1: Ah, in our time, he says, so he goes, meat of the chagigah (festival offering) of the fourteenth day. In our time one will place two types of meat, one as a remembrance of the Pesach and one as a remembrance of the chagigah.

Discussion: Two Types of Meat — What’s the Custom?

Speaker 1: So I don’t remember that by us there should be two types of meat. One could infer here that it’s good to have two types of meat on the ke’arah (seder plate). Ah, an egg, because we have the concern of kodashim bachutz (sacrifices outside). In practice one must look in the commentators. By us we also bring, by us we bring two tavshilin (cooked foods), but by us we bring meat and an egg. You can look in the Rambam how he understands. In practice there’s no simple explanation, one must see what’s the order of the ke’arah according to the Rambam. The Rambam looked at what the Torah emes (true Torah) is.

Novel Point: “Gufah Shel Kevesh HaPesach” — A Whole Animal

Speaker 1: It’s interesting, “gufah shel kevesh haPesach” (the body of the Pesach lamb), this looks like one means the whole thing, one places on the table a whole little animal. And from the chagigah it’s enough that one places a piece, “meat of chagigah,” he doesn’t say that one places the whole korban chagigah.

Ah, on Pesach there’s the thing that one roasts it whole, and not most, al karvo ve’al kera’av (on its innards and its legs). The chagigah is like always, one takes a piece, there isn’t the concept of what is a whole animal that one places on the table.

Speaker 2: Yes, it’s a bit precise in the language.

Speaker 1: The Pesach is the only thing that one roasts whole, so one places it whole on the table, because all the pieces will be eaten. Which is not so with chagigah, one takes a piece from it, one eats today, one eats from it tomorrow.

One as a remembrance of Pesach and one as a remembrance of chagigah.

The Raavad’s Dispute

Speaker 1: The Raavad there in the book, from him it’s reversed. Eruv Simcha, and he says that there’s no proof from the prophets, and he brings that the Rema says indeed the custom that one shows the moon to the gabbaim, but he says that there’s no proof from the prophets.

Halacha 8 (Continued): Two Types of Meat, Time of Bringing the Table, and Derech Eretz at the Meal

Two Types of Meat — Zeroa and Egg

Speaker 1:

Which is not so with chagigah, one takes a piece from it, one eats today, one eats from it tomorrow, one part as a remembrance of Pesach and one part as a remembrance of chagigah.

In Rabbi Avraham Breinsdorfer’s sefer he brings his grandfather’s father’s “Eruv Simcha,” and he says there a proof from the commentators, and he brings that the Rema says indeed the custom that by us one doesn’t place it at all, but he says that it’s not a proof from the Rambam. It’s a good sefer, the “Eruv Simcha,” Lantzut-Bendin, he has good notes. Yes, he says there everything they said, so it makes sense. Wonderful. Okay, agreed.

I wanted to see about the two types of meat. Two types of meat is, but what do the poskim say about the zeroa (shankbone)? The Rema already says that one brings an egg as a remembrance of the chagigah, and they were lenient because it’s easier to cook and available to all, it’s simply easier. Ah, but it’s poverty. There’s still the concept of “berov am hadras melech” (in the multitude of people is the king’s glory).

So if someone wants, can he yes bring two types of meat, no? The Rema didn’t even write. He only said simply that by us the custom is meat and egg. Rav Yosef said that one must have two types of meat, and Rav Huna said that one doesn’t need to, we rule like Rav Huna. In any case, there are those who say that one should yes bring two types of meat. But there’s still a concept of bringing “berov am hadras melech,” so one should place that too. Okay, one can say meat is yevashes ranu vesira tova, one can, everything has a hint, but it’s interesting because the Gemara has several such hints on leil Pesach, basar chamor alah, and here is zeroa.

The Hint of Zeroa — “Gargel” and Kol Gadol

Oh, the Rebbe says a gargel from the previous previous of the pants, and he sells this as… it’s still a gargel, what is gargel? One doesn’t mean the hands, one means the great voice that will tear open the world, one says it through the gargel. Kol gadol is enough, kol gadol velo yasaf (a great voice and no more).

Shema’einu verachem aleinu, hatzileinu veha’aleinu mehagalusi. This is indeed the hint, what you say zeroa, one places a gargel from a chicken food, what is indeed the simple meaning of this? I know that the Zionists have some word why one places an egg, but it’s not… Yes. Egg? Like what? No, okay. What do they say? It’s a concept, nu? What? No, no, no, it’s a real joke, because the exodus from Egypt, the splitting of the Sea of Reeds, yes, did you hear me? It could be it’s really a word, okay. Okay. I don’t know the jokes. Yes, it goes like this.

Time of Bringing the Table — Before or After Kiddush?

Speaker 1:

In any case, so what are you saying like what? Yes, it’s interesting, one brings the table after washing, yes, rachatz and netilas yadayim, and afterwards one brings a table with all things. It’s interesting, by us we don’t do so, by us we prepare the ke’arah before the seder. The Rema has a ruling that it should be brought, but one should do it after kiddush, after kiddush and netilas yadayim. Again, from the law of shulchan aruch, yes, when must it be brought? Why is indeed the simple meaning? Why do we bring this later?

Speaker 2:

No, I mean that technically, once there was a small table that one pushed closer and pushed away, so at kiddush one doesn’t need the table, one makes kiddush and one is comfortable. So. When does one bring the table? When one is going to start sitting a whole time. But I don’t know, indeed the ke’arah should one bring after kiddush?

Speaker 1:

I don’t know, there is about this… One minute, let’s see. I believe that there’s a language “omer oleh ve’arba kosos,” no? I believe that there’s a Mishnah. I have it in the work from him. He brings it. Anu mesadrim lefanav. I don’t know, I don’t know what the simple meaning is. He doesn’t say. He only says that one makes the ke’arah. But why doesn’t one bring it after kiddush indeed?

The Rambam, Tur, Tosafos and Shulchan Aruch

Ah, he says so: “And they bring before him the table”. The Tur in the name of Rashi says indeed the opposite, even the Rambam himself. Ah, yes. So it says in Tosafos, that one brings the table after kiddush. Shulchan Aruch says indeed like the Rambam.

Ah, “mevi’im” says afterwards? Shulchan Aruch says later, in Shulchan Aruch HaRav it says here. This doesn’t mean the table, this means that.

In short, it’s not clear. There are opinions about this. But the Rambam sees it holds indeed so. He says that the custom is not so, why not. He says one should do like the Rambam.

Speaker 2:

Nu, agreed. No, one must look into why one does so. One can’t change a custom without knowing the reason for that custom. And look into minhagei avoseinu beyadeinu, what’s happening here.

Speaker 1:

Ay ay ay ay ay ay ay ay ay. What greatness do we have? What do we have going to be our intellect to say why one does our order. Ay ay ay ay ay ay ay ay ay.

Question About Shehecheyanu — Why Not Everything at Kiddush?

The ke’arah. I have another question. I see that the Rambam says that the kiddush goes out also on the matzah and the maror and four cups, no? This isn’t the kiddush, this is the shehecheyanu kiddush. Ah, the kiddush. Shehecheyanu, shehecheyanu. And so there is yes a concept that everything should be on the table, no? It would have been more fitting that at kiddush all things should already be. So that the shehecheyanu goes out also on all the mitzvos afterwards.

Speaker 2:

Ah, specifically? I mean one sees on Purim that the shehecheyanu can go out on mitzvos even if it’s not in front of you. But on the shehecheyanu one means the matzah and the maror, it would have been more fitting that it should yes be at the table.

Speaker 1:

By us we make all the ke’arah for the… for the… for the…

Ashreichem. One must indeed do not so. One must make some such ceremony, a while for a blessing, it’s a hove.

Speaker 2:

Like chametz.

Speaker 1:

Yes, the children… yochlu anavim veyisba’u.

He’s precise that in other places it says that one makes it on the day, about the… in Shulchan Aruch, on the day, and this is another proof. I don’t know. I don’t know.

Derech Eretz at the Meal — The Ke’arah and Derech Cheirus

Speaker 1:

I’m very not happy with our ke’arah situation. I’m always looking for some solution how to fix this. I’ve even thought this year to buy such a huge tray, one should be able to place on it all the foods of the whole seder, like a normal person. The symbolic ke’arah I very much don’t like. I’m not comfortable. One must remember that I already learned in the middle before the… perhaps one should buy a large tray. Do you understand what I’m saying? Such a large tray, place everything on it.

Speaker 2:

Okay. Perhaps indeed a table. Perhaps one should bring in a table. What’s wrong?

Speaker 1:

Yes.

Speaker 2:

A small table, such a… There are ke’aros that stand on a stand, have you ever seen?

Speaker 1:

Yes, a sixth of a large ke’arah.

Speaker 2:

And silver.

Speaker 1:

We’re talking about poverty, not about wealth.

Speaker 2:

Derech eretz. Even the poor of Israel, they have derech eretz. Even a poor person should make derech eretz. Okay, nu nu.

Speaker 1:

I hear. I hear what you’re saying.

Even a poor person should make derech eretz. Okay, nu nu. Excuse me, come, come, it happened. No, this isn’t one question, it’s a future. I mean that we don’t need to change our derech eretz at the meal, the basic. No needs yes. No, Friday night also says in the Gemara, I mean that in the Gemara it says various times derech eretz at the meal. But it’s only because one has this side concept how it is. This isn’t Friday night, we’re talking now about Pesach. What should be special? You’re also counted, because what we learn is also not our way of specifically eating a meal. Rather what, we do this not specifically how we are comfortable. One must know. Again, we must make it they should be comfortable. One can’t just sew. What is figuring out how you do this? How the thing? Tasty. One thing that one certainly may not do is put a spinach at the grandfather. This is certainly not derech cheirus. I’ll buy myself such a nice hat, so… from olden times. According to the custom of our fathers. Should I sing this? Should I say my grandfather’s custom? Which grandfathers? I have such grandfathers who conducted themselves so. Hello, you went somewhere. Yes yes, I’m with you. No, you’re not. When you say so it’s with me, you’re not. By me. Where did you go? You don’t answer me. Yes, went somewhere, but try to say when you come back. It could be that the concept why one brings it after kiddush has some reason with what one brings the korban Pesach. Korban Pesach one cooks exactly at the time of the stop concept when one should start cooking the korban Pesach. After the slaughter comes the roasting, but the roasting is already yom tov or what? No, not at all. Does it mean something to Shabbos yes or no? I don’t know. Okay. Let’s go further.

Halacha 8 (Continued): Order of Bringing the Table and Karpas

Discussion About Buying Cooked Food for Pesach

Speaker 1: No, one can’t buy Pesach. One can buy cooked. Cooked.

Speaker 2: But cooked applies already yom tov or what?

Speaker 1: No, it doesn’t apply. It applies if it’s Shabbos, yes, but on yom tov no.

Speaker 2: Ah, only if it’s Shabbos.

Speaker 1: I don’t know. Okay, let’s go further.

Why an Egg on the Ke’arah? — Remembrance of Korban Chagigah

Speaker 1: And not so simple, the reason that one makes meat or egg is a remembrance of korban chagigah. Because the Rambam says that korban chagigah… No, it’s not meat. The Rambam says that perhaps it’s another thing, but egg is not meat.

But egg is some… I don’t know indeed why, because egg is not even halachically fleishig, but here we have a novelty, it’s something connected. I can tell you that it’s closer to meat than… No, a potato has nothing with meat. It’s a tavshil of… I don’t know, it’s protein. Egg is always considered in the category of meat, even if not halachically, because it’s not fleishig. It’s protein, it’s a thing that comes from a chicken. It’s a novelty that it’s not fleishig. It’s a novelty that it’s not fleishig, this doesn’t make sense.

Speaker 2: No, I don’t agree with you. Milk also comes from an animal, you know.

Speaker 1: Not correct. The milk itself that we’re talking about in the Torah always comes from an animal. It’s not a novelty that it’s not fleishig. It’s an egg. Okay, let’s go further.

Speaker 2: So? Yes. You know? Yes, did you understand everything?

Speaker 1: No.

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: I don’t know.

The Rebbe zy”a About the Time of Roasting

Speaker 1: I see that the Rebbe zy”a says “and it’s good not to hang the meat except after six hours which is after eating the Pesach”. What does “except after six hours” mean? After six hours means from erev Pesach?

Speaker 2: No, I thought perhaps this is “at the bringing of the table,” because one just now finished the roasting, but I don’t see why. One has a whole day to roast.

Speaker 1: Yes. But I don’t know what’s the… I don’t know.

The Ke’arah Situation — When Does One Bring the Table?

Speaker 1: The ke’arah situation bothers me. One must bring a table, or what or not. How does one do this? Perhaps one brings the table only after one is notel yadayim, so it shouldn’t touch the matzah before netilas yadayim?

Wait one minute, I don’t understand something. The matzah… I don’t understand, every time, every Shabbos one brings the fingers mixed. Every Shabbos one makes kiddush before… Kiddush is before netilas yadayim, yes, but every Shabbos one brings a challah, one places it down on the table before kiddush, one covers it in honor of the… because to wait that the kiddush goes on the bread, no? There’s such a thing.

Speaker 2: Right, so what’s the… No, it doesn’t go on the bread.

Speaker 1: Why does one bring it?

Speaker 2: I don’t know.

Question: Why Does One Bring the Ke’arah with Matzah Before Kiddush?

Speaker 1: Why does one bring every time the… the ke’arah also has matzah. It says “they bring before him matzah”.

Speaker 2: Yes, they bring before him matzah. One of the things is matzah, yes.

Speaker 1: So how does one not make kiddush on the matzah? One must make kiddush on matzah, no?

Speaker 2: Strange, no?

Speaker 1: How can it be? One doesn’t need to bring the matzah when making kiddush?

I don’t understand matzah. Why do you say it says matzah? It doesn’t say. “Another vegetable and matzah and charoses”?

Speaker 2: No, it doesn’t say from yours.

Speaker 1: Yes. I thought it says it fine?

Speaker 2: No, it says maror and matzah?

Speaker 1: It’s strange then. No? Not strange? Or yes?

Apparently, every time we make kiddush on the matzah. One must look, just in the Gemara it says this exactly. Let’s see. Why does one every time make kiddush on the challah, on the hamotzi? Why does one bring in the challah before kiddush? I don’t know.

Speaker 2: Nu, look at it again by Shabbos.

Speaker 1: I want to see in here where “mevi’in hasulchan” it says in the Gemara this language. It’s not? But yes, “mevi’in lefanav”, ah. But in the Mishnah it says that one brings it after netilat yadayim. That’s what the Mishnah says. Let’s go look now.

Looking in the Mishnah — The Order of Bringing the Table

Speaker 1: Mazgu lo kos rishon… hevi’u lefanav…

It’s not so clear. But yes, it says in the Mishnah. I thought it says. In the Mishnah it says, “mazgu lo kos”, and the next one says “hevi’u lefanav”. “Hevi’u lefanav” does it say matzah?

Speaker 2: No.

Speaker 1: “Hevi’u lefanav matbel bachazeret”. “Hevi’u lefanav hayerakot”, so says Rashi on the spot. So the next thing after kos rishon one begins talking about the… ah, “hevi’u lefanav matbel bachazeret ad shemagia lefarperet hapat”, and after that “hevi’u lefanav matzah vachazeret vacharoset”.

Innovation: The Rambam Changed the Order from the Mishnah

Speaker 1: Interesting. In the Mishnah it looks like one brings the matzah after finishing the karpas. Here it says that one brings it before the karpas. Yes? Yes? In the order of the Mishnah it looks like one brings the table of maror and matzah with meat after the karpas. And the Rambam looks like one brings it after Kiddush before karpas. And the Mishnah says, yes, mazgu lo kos sheni, the next Mishnah, vehevi’u lefanav, he brings karpas. And here it says hevi’u lefanav matzah vachazeret ushnei tavshilin. The Rambam looks like he switched the order, and one brings karpas together with the, yes, veyarok acher. That means one brings once, one brings the karpas with everything. It’s interesting, he changed the order from the Mishnah. One needs to know why the Mishnah says it this way, and why…

Tosafot: One Doesn’t Bring the Table Until After Kiddush

Speaker 1: Ah, I see Tosafot on the page says, hevi’u lefanav, says the Rashbam, means vegetables for karpas, ve’ein nir’eh, rather hevi’u lefanav means one brings the whole table, she’ein mevi’in hasulchan ad achar hakiddush. But why? Why shouldn’t one bring the table before Kiddush? I don’t know.

Clarification: There Is No Law That One Must Bring Challah Before Kiddush

Speaker 1: Obviously, there is no such law that one must bring the challah before Kiddush on Shabbat. There is a law, if one brings it one must cover it, but… there is no law that one must, yes. If one brings the challah after Kiddush it’s good, so it seems apparently.

Obviously, Shulchan Aruch Orach Chaim, what is such a thing? Perhaps it comes from this? The Rema says generally the thing that one must bring on Shabbat and one must cover the challah. There is no such law that the Rambam says before Kiddush, page 270. He doesn’t say properly. He doesn’t say when one must bring it.

No, it doesn’t say that one must cover it, that one must bring it. Purat’s Mapah says about this, that one has strongly argued about it. Yes, if one holds in the middle of the meal. Purat’s Mapah various places. Okay, so then it’s simple. It already says a whole year one goes being concerned how the order is.

Innovation: Why on Pesach Night One Doesn’t Bring Matzah Before Kiddush

Perhaps This Is Indeed the Matter

Speaker 1: Perhaps this is indeed the matter, because every Shabbat one can decide whether one wants to make Kiddush on wine or on bread. On Pesach one doesn’t have this option. One wants that the person should remember he doesn’t have this option. So on the table there is only wine, because now the mitzvah of wine is a different type of mitzvah. But otherwise the person would have thought that it’s like every Shabbat, and he could have made Kiddush on the matzah. There would have been a whole disaster. Not a bad explanation.

Speaker 2: Every Shabbat both lie on the table, and he can decide which one he takes.

Speaker 1: I don’t know why he can’t. He just needs to make four cups.

Speaker 2: No, but tonight one can’t, because one begins, first of all, because on the… there are four cups, and there is an order, and it will disturb your order. There are arba kosot of wine. If you make Kiddush on bread, you now have to throw out the whole order. Now one will need to ask a rabbi how the order is fresh. Okay, it’s a good explanation?

Speaker 1: Okay, maybe.

Law 8 — Karpas

Speaker 1: Okay, matchil umvarech. I skipped over section 2. Matchil umvarech borei pri ha’adamah. One minute. Matchil… matchil… here one begins the order. That means, until now it was Kiddush, now begins the… the language matchil…

What Does “Matchil” Mean?

Speaker 1: Originally I mean, matchil means first one takes it, and after that one says the blessing. Not that one says the blessing and after that one takes it. Is that what this means? I don’t know. Do you know? Do you know? I don’t know.

The Law of Karpas

Speaker 1: Mevarech borei pri ha’adamah. Veyikach yarok veyitbol oto bacharoset, ve’ochel kazayit hu vechol hamesubin imo. Confirmed. You see by mevi’in kos lecholeh beShabbat, he said clearly,

Law 8 (Continued): Removing the Table, Mah Nishtanah, and Raising Matzah and Maror

Precise Language in the Rambam: Singular and Plural

Speaker 1: Do you know? I don’t know. One makes borei pri ha’adamah.

Speaker 2: Velokei’ach yarok umatbel oto bacharoset, ve’ochel kazayit hu vechol hamesubin imo.

Speaker 1: Ah, you see that he is precise. You see, by “mevi’in kos lechol echad ve’echad” he said clearly. By netilat yadayim he only said language of singular. And here further, each one eats. So one can see here that the Rambam has very good precise distinctions between what the ba’al habayit does and what the whole group does. One can be precise in his words, yes? “Mevi’in kos lechol echad ve’echad” he didn’t say that each one must say the blessings, one hears from the ba’al habayit, and it’s enough that only the ba’al habayit is notel yadayim. And here he already says, each one eats, “vechol hamesubin imo”, kol echad ve’echad, because one eats less than a kazayit.

Okrin et HaShulchan – Only from the One Reading the Haggadah

Speaker 2: Ve’achar kach okrin et hashulchan milifnei korei haHagadah levado. One removes the table only from the one who is reading the Haggadah.

Speaker 1: Doesn’t everyone have a table?

Speaker 2: No, apparently only he received a table, from him one can only remove his table.

Speaker 1: That’s what the Gemara says, “milifnei korei haHagadah levado”. That’s the Haggadah that we spoke about earlier, yes.

Speaker 2: See, the Rambam himself says here that we have shulchanot gedolot, we have large tables, and it’s enough that hagbahat hasal.

Discussion: Why Only from the One Reading the Haggadah?

Speaker 1: But why is the Rambam precise “milifnei korei haHagadah levado”, and the Lechem Mishneh, “ein okrin ela milifnei mi she’omer haHagadah”? Rabbeinu mevi’a ke’arah milifnei mi she’omer haHagadah.

Speaker 2: That’s what the Gemara says.

Speaker 1: What’s interesting is, why, does everyone have a table?

Speaker 2: It looks like yes. Perhaps it’s only on the main table… ah, perhaps this is indeed the point, because only the ba’al habayit has on the table the whole ke’arah with all things, for that one removes it. All others only have a piece of table to be able to make themselves comfortable, to be able to lay down the Haggadah and eat the piece of karpas. Okrin et hashulchan is so that the child should ask. No, that’s not what it says in the Gemara. The child should ask, okay, perhaps for that, there should be a change, there should be… this makes it puzzling, why specifically from the head of household one removes the table.

Speaker 1: Ve’achar kach okrin et hashulchan milifnei korei haHagadah levado. It could be that we fulfill okrin et hashulchan with covering the matzah, grabbing afikoman. The Rav held, God forbid, you say that this is not the order of the table, but he held that he fulfills it with removing the piece of matzah.

Mozgin HaKos Sheni – The Son’s Question

Speaker 2: Okay. Umozgin hakos sheni, vechan haben sho’el. Here one can ask out children. Ve’omer hakorei mah nishtanah halailah hazeh mikol haleilot, shebechol haleilot anu matbilin afilu pa’am achat. One must eat a kazayit from the karpas, it’s very correct. Ah, vechulu mesubin, ah, ein ochlin afilu pachot mikazayit. And also one makes borei pri ha’adamah. Ah, that’s certain, yes, on the maror later.

The Rambam rules that if there is a mitzvah, it’s like every time a measure of eating there is no less than a kazayit. If it’s not exactly a mitzvah, it’s only something a preparation for maror or a preparation for the children’s questions.

Who Says Mah Nishtanah?

Speaker 1: Umozgin hakos sheni, vechan haben sho’el, ve’omer hakorei. It’s not that the child begins asking. Kan haben sho’el, whatever the child can ask, as we already had earlier, each child according to his situation, what his wisdom. Ve’omer hakorei, it means that besides what the child asks, one should still say the language, it looks like.

It looks like the ben sho’el is not only with the language, but what one has taught him to ask. Right, ben sho’el, whatever he asks. But after that there should still be a question of the traditional text, the four questions. It looks like, one can even say, but specifically not the child should be the one who asks the mah nishtanah, but hakorei, the one reading the Haggadah is the one who says the mah nishtanah. And what are the questions of tonight at the seder?

It’s just interesting that one shouldn’t make it in the manner of question and answer, that one should ask from the reader. It would have been a better play, that the reader of the Haggadah sits and someone asks him, and he answers him word for word. But here it says that the reader himself is the one who asks.

The Five Questions (In the Time of the Temple)

First Question: Dipping

Speaker 2: “Mah nishtanah halailah hazeh mikol haleilot, shebechol haleilot anu matbilin pa’am achat, vehalailah hazeh shtei pe’amim.” Yes, that’s the first. Shebechol haleilot anu… it makes sense because one has already dipped once. Yes, at the seder it’s not asked the… one asks this the first question. One has now finished eating karpas.

Second Question: Matzah

The second question is, “shebechol haleilot anu ochlin chametz umatzah, vehalailah hazeh kulo matzah.”

Third Question: Roasted

The third question, “shebechol haleilot anu ochlin basar tzali shaluk umevushal, vehalailah hazeh kulo tzali.” It’s interesting, we haven’t yet said… okay, we already know, we haven’t said clearly that the law is that one shouldn’t… that the night shouldn’t have any shaluk umevushal. Ah, it means further, when there is korban Pesach. Okay.

Fourth Question: Maror

“Shebechol haleilot anu ochlin she’ar yerakot, vehalailah hazeh maror.”

Fifth Question: Reclining

“Shebechol haleilot anu ochlin bein yoshvin uvein mesubin, vehalailah hazeh kulanu mesubin.” It’s interesting, “kulanu mesubin”. “Kulanu mesubin” means each one, or does it mean one is the whole night in reclining? Because the Rambam said earlier only certain times there is a need for reclining. Okay. “Kulanu” doesn’t mean the whole night, “kulanu” means all of us. Yes, yes, all of us.

Ah, “bein yoshvin uvein mesubin” means like this, the more important ones… at every meal there are yoshvim and mesubin. The slave, the woman who they sit, and the mesubin. Vehalailah hazeh, all sit mesubin.

Speaker 1: Very good. Like even the poorest of Israel. Even the poorest of Israel, that’s the innovation. Very good. Usually the poor person doesn’t sit reclining, and tonight each one must sit reclining. About this there is the question. Very good.

Discussion: Why “Kulo Tzali” If It’s Not Only Roasted?

One says, vehalailah hazeh kulo tzali, why she’eino nikrav. It has nothing to do with it itself.

Speaker 2: No, it was said mevi’in shnei minei basar, but a guest, the meat is not necessarily roasted. No, I say the meat that the Rambam said earlier that one didn’t say roasted, so one brings anyway, sometimes it’s roasted, sometimes it’s shaluk or mevushal, so one can’t say halailah hazeh kulo tzali.

Matchil Bigenut – Until the End of Arami Oved Avi

Speaker 1: Umatchil bigenut, vekorei ad sheyigmor derash parashat Arami oved avi kulah, until one finishes the part of the Haggadah that expounds the verses of Arami oved avi. That means, until one finishes completely one is still in the genui territory, one is still busy with genui. It looks like in the end that the matter is that the table shouldn’t be there when one speaks of genui, shelo yir’eh pat bevishto, because now one goes back to bring, machzirin hashulchan lefanav. So until one finishes the genui the table has gone away.

Matchil bigenut umesayem beshevach. Yes, but as long as it’s genui there isn’t the table there. He says, here one begins. This is the third matchil by the way, you’re standing here, you notice? Here there are many beginnings. Generally beginnings are difficult. He says here, techilah mevi’in lefanav, matchil umagbi’ah et hake’arah, umatchil bigenut. He begins the Haggadah, that’s the main thing.

What is the order indeed the beginning of the whole year, Rosh Hashanah mikra’ei kodesh, as the holy Rabbi Aharon of Karlin said. He says here an order, an order, an order. That’s the matchil. He also says that it has to do with counting, one counts, one recounts.

Machzirin HaShulchan – Pesach, Maror, Matzah

Speaker 2: Okay, and after that he brings, ve’omer Pesach zeh she’anu ochlin al shum shepasach HaKadosh Baruch Hu al batei avoteinu beMitzrayim, shene’emar va’amartem zevach Pesach hu laHashem. And here he says on Pesach he doesn’t say a hagbahah. Only on maror he says “magbi’ah maror beyado”. Okay, it’s too big to lift. Right. What becomes contradictory, one says one brings the whole animal at once. I really don’t know.

What do the righteous say about this thing? They don’t want, they are happy.

By the way, it’s not relevant to the korban that one dips in charoset. He brings a bunch of Rishonim on this.

Speaker 1: Yes, but he brings so many Rishonim, ba’alei haTosafot, all had different… if not this, says Rabbi Yechiel, okay.

Ah, and by the way, he also argues about the kazayit of karpas, just a gedolah kol shehi, what the Chinuch lashon hara has an answer.

Discussion: Why Hagbahah by Maror and Not by Pesach?

But what is indeed the matter that the maror one must lift, and he didn’t say it on the meat? What is the matter that the meat he didn’t say to lift, and on the maror he said to lift?

Speaker 2: Okay, we can hear that the Pesach is indeed a large piece, there lies a large object, it lies, everyone sees it. The maror is a small leaf, or something a small maror in a small plate. One knows it, one doesn’t see it so obviously.

Speaker 1: Okay. And so also he says on the matzah, “magbi’ah maror, magbi’ah matzah”. The Rishonim here add immediately, I mean the commentators here add immediately that in the Haggadah the order is first one lifts the matzah. And so it should be, because matzah is indeed the main mitzvah. They say that it’s not necessarily so. So they say, he has something from the Mishnah, and… what? He says something about instead, let’s see him. So…

Law 8 (Continued): Text of the Haggadah, Blessing of “Asher Ge’alanu”, and Prayer for Redemption

The Rambam’s Text: “Pesach, Merorim, Matzah”

Speaker 1: The maror is a small leaf or something small, and a small plate, and one knows it, one doesn’t see it, it’s not obvious.

Okay. So things with the matzah, magbi’ah maror, magbi’ah matzah. The Rishonim here add immediately, I mean the commentators add immediately that in the Haggadah the order is first one lifts the matzah, and so it should be because matzah is indeed the main mitzvah. The Rambam is not necessarily so. So he says, he has something…

Explanation of Chatam Sofer / Rabbi Avraham Av Beit Din: Maror Is Connected to Pesach

The Chatam Sofer… what? He says some explanation… let’s see. That what? The Rambam earlier also said “Pesach, merorim, matzah”. So the Rambam also had in chapter 7, the Gemara had a different text there, but he also says “Pesach, merorim, matzah”. And he says because apparently very good, because there are indeed two marors, we just learned now. Maror comes indeed together with Pesach. Unlike matzah which is a different matzah, not the matzah that comes together with Pesach. Therefore Pesach and maror go together, do you understand? Maror comes indeed… so the matter is to have a maror on the other… ah, therefore the maror is connected after the Pesach.

Speaker 2: Why does it say differently in the Mishnah?

Speaker 1: Okay, the Rambam understood it this way. He says some explanation on this also, let’s see. He says some explanation on this also. No, he says that it agrees with the text of the Rav. Says the Rabbeinu Manoach that in the text of the Rav himself later it indeed says the order first matzah. In the order of the Haggadah. But it could be because it makes sense, because we don’t do the maror of the Pesach.

Speaker 2: Ah, you mean to say essentially it should have been this way, because it’s dragged along after.

Speaker 1: Because the Rambam writes here indeed kulo, at the time when the Temple existed, perhaps then they made it in this order indeed, the maror would have come together with the… do you understand what I’m saying? But today when one does differently, because today it has a different importance, as if matzah is more important because it’s from the Torah.

Speaker 2: Ah, right. At the time of the Temple it was matzah, maror from the Torah, maror is connected with Pesach. Right?

Speaker 1: Yes. Makes very good sense. That’s Rabbi Avraham Av Beit Din’s explanation, it’s a very nice explanation.

Speaker 2: Why aren’t you so happy with it?

Text “Matzah Zo She’anu Ochlim” and “Pesach Shehayu Ochlim”

Speaker 1: Okay. “This matzah that we eat, for what reason?” And he lifts the matzah in his hand and says: “This matzah,” yes, what does he say? He says from here. “He lifts the matzah in his hand and says: ‘This matzah that we eat, for what reason? Because the dough of our fathers did not have time to become leavened before the King of Kings of Kings, the Holy One Blessed Be He, revealed Himself to them and redeemed them, as it is stated: “And they baked the dough which they brought out of Egypt into cakes of matzot, for it had not leavened, because they were driven out of Egypt and could not delay, and they had also not prepared provisions for themselves.”‘ In this time he should say,” in this time is the time that we are now holding by Pesach, “the Pesach that our fathers used to eat at the time when the Temple was standing, for what reason? Because the Holy One Blessed Be He passed over the houses of our fathers in Egypt.” He doesn’t say “that we eat,” yes.

Speaker 2: He doesn’t say “at the time when the Temple was standing,” he says “at the time when the Temple stands.”

The Text of “Therefore We Are Obligated to Thank”

Speaker 1: Okay, and after that he says, what does he say? “Therefore we are obligated to thank, to praise, to laud, to glorify, to exalt, to honor, to bless, and to acclaim.” Take, yes, the expressions of praise, “the One who performed for us and for our fathers.”

Speaker 2: By me it says: to thank, to praise, to laud, to glorify, to bless, to exalt, to honor, to acclaim. By me it doesn’t say our fathers.

Speaker 1: By me it says to exalt, to honor, to bless, to acclaim in his version.

Speaker 2: Yes, I don’t know, I go with my version.

Speaker 1: Do however it works for you.

“The One who performed for us,” in short, “the One who performed for us and for our fathers.”

Speaker 2: By me it doesn’t say any our fathers.

Speaker 1: Yes, no, here he brings for us and for our fathers, and manuscript Aleph Kuf is here one word zo. “All these miracles.”

Speaker 2: It’s quite good, the “for us” I understand what it is with the “to exclude himself from the community,” he left Egypt.

Speaker 1: No, “He brought us out from slavery to freedom.”

Speaker 2: From slavery to freedom, from sorrow to joy, and from mourning to festival, and from darkness to great light, and from servitude to redemption.

Speaker 1: Ah, all these, he leaves out all these expressions. The Rambam says so, that we must have it, and now we look in our Haggadah, “and let us say before Him Halleluyah.”

“And Let Us Say Before Him Halleluyah” — Beginning of Hallel

“And let us say before Him” – we begin to say, “and let us say before Him Halleluyah, praise, servants of Hashem, until He turns the flint into a fountain of water.” We begin to say, what does it say? “And let us say before Him Halleluyah Halleluyah.” No, I already said it. So the Rambam does it like this, “and let us say before Him” and we say Hallel, the first two pieces of Hallel.

Speaker 2: Ah, “and let us say before Him” is now we’re going to say, no?

Speaker 1: Yes yes, according to Chinuch Lanaar, yes. One is obligated to do so and say so. “And he concludes” – and you see indeed as I have now finished saying, and we indeed say the entire Hallel. It’s a bit interesting that we were told to say, and ah, I have now indeed said it, and “and let us say,” we will say.

Speaker 2: Ah, “and let us say before Him praise, servants of Hashem,” okay, very good.

The Blessing of “Who Redeemed Us and Redeemed Our Fathers”

Speaker 1: “And he concludes Blessed are You, Hashem our God, King of the universe,” and we say, and we conclude, the conclusion of the Haggadah is “Who redeemed us and redeemed our fathers from Egypt.” The Haggadah and the Hallel, yes, is “Who redeemed us and redeemed our fathers,” yes. But also, we begin with “redeemed us,” interesting, “and redeemed our fathers from Egypt.” “And brought us to this night.” “This night” it says by me. “To this night” it says here in his version.

Speaker 2: Who?

Speaker 1: Not me, I don’t have Frenkel anymore, I have an English one.

Speaker 2: Yes, it’s still fake.

Speaker 1: I know, I need to look in Rav Sherira’s notes. I have a Jerusalem edition, I need to look, I have it there, this is a printed version. Anyway, Rav Sherira says “the night.” Ah, yes.

Speaker 2: “And let us say before Him Halleluyah.”

Speaker 1: And we say further, he says that Rabbeinu Saadia himself says “the night” in the Mishnah. It’s different, it translates differently the word “and brought us.” “And brought us to this night,” or “and brought us” has brought us.

Speaker 2: Eh, the same thing basically.

Speaker 1: Ah, the Master of the Universe has brought us to this night. Brought us to eat.

“To Eat Matzah and Maror” — Maror in Plural

“To eat matzah and maror.” The Rambam holds that it says matzah and maror, because maror is anyway always plural, there is no singular maror.

Speaker 2: Aha.

Speaker 1: Seemingly by the blessing he also says so, “on eating maror.” How does his blessing go? We would need to see.

Speaker 2: Yes, he says “on eating matzah and maror” he says when he says the…

Speaker 1: Yes, but not when he makes a maror alone.

Speaker 2: Ah, a maror alone is “on eating maror.”

Speaker 1: Aha. We see that the marorim refers to “they shall eat it with matzot and marorim,” the marorim of the Korban Pesach. That the maror is maror alone. This is a novelty that we see here.

Addition “In This Time”: Prayer for Redemption

“In this time he adds ‘Bring us, Hashem our God,'” that one doesn’t need to pray for an actual redemption, one says “Bring us, Hashem our God, to other festivals and holidays,” but then it should already be in completeness, it should be “rejoicing in the building of Your city and joyful in Your service, to eat.” It’s very interesting, because until now we haven’t seen, it was a whole joy. One must make oneself, one must be in joy. When there will be the redemption, then there will be truly rejoicing and joyful. Until then one makes oneself, one tries one’s best. “Rejoicing in the building of Your city and joyful in Your service, to eat.”

“And we shall eat there from the offerings and from the Pesach sacrifices.” Does it say “and we shall eat there” by you? Here next to me it says “and we shall eat there,” yes.

Speaker 2: By me it says “to eat.”

Speaker 1: Ah, “to eat.” What does he say one should say? It’s “bring us” goes up to the “to eat.” “Bring us to eat,” as if. “To eat from the offerings and from the Pesach sacrifices.” The offerings are seemingly the chagigah, yes? And one eats first the offerings, one eats Pesach al hasova, one eats first meat. “Whose blood shall reach the wall of Your altar favorably.”

Precision: “Wall of Your Altar” — Hint to the Ke’arah

It’s an interesting expression “wall of Your altar.” Why does one say here “wall of Your altar”? One sprinkles on top of the altar. One should have said “wall of the altar.”

Speaker 2: Okay.

Speaker 1: No, “wall” hints to ke’arah.

Speaker 2: Okay, it’s in the verse.

Speaker 1: It’s the language of the verse, but why was this taken here?

Speaker 2: Okay, others interpret that “wall” hints to the ke’arah, and “Your altar” is the letters maror, zeroa, beitzah, charoset. Do you know about this? Karpas, mizbecha.

Speaker 1: You’ll know now. My father says it every year. Kir hints to the ke’arah, mizbecha is maror, zeroa, beitzah, charoset, karpas. It fits, nice. Favorably.

“And We Shall Thank You with a New Song” — New Song in the Future

“And we shall thank You with a new song on our redemption and on the liberation of our souls.” Then, precisely then one must indeed say a new song. But what is it that we are accustomed to say the song of David? The old song. The previous song. Or not from David, it’s even earlier than David, but… a new song, “on our redemption and on the liberation of our souls.” But one must indeed make then… then one must indeed make a new Hallel. I don’t know who, there must be a whole Torah who makes it, the Ashkenazic, or the Sephardic, or the Lithuanian.

“On our redemption and on the liberation of our souls, Blessed are You, Hashem, Who redeemed Israel, and Blessed are You, Hashem, Who redeemed us.” One, seemingly the Blessed are You, Hashem, Who redeemed Israel one says also in this time, right?

Speaker 2: What? The Blessed are You, Hashem, Who redeemed Israel, that is…

Speaker 1: Has redeemed.

Speaker 2: No, no, that speaks of Egypt. Redeemed from Egypt.

Speaker 1: Ah, and in the future to come one will say it…

Speaker 2: One said in the time of the Temple as a remembrance… only that piece stands until the redemption of captives one said.

Discussion: Joy in This Time vs. in the Future

Speaker 1: But in the future to come, my Torah is, in this time one makes oneself happy, and then it will be truly from where. What one sees one hasn’t seen, one has seen to show himself as if he left, to show the way of freedom. Then one will be truly happy, and then one won’t need to make…

Speaker 2: But yet to show is also in the time of redemption. It doesn’t say that it’s an obligation in the time of redemption.

Speaker 1: Then it won’t fall out to show, because it will be truly happy. When one is truly happy, one won’t show anything.

Speaker 2: Yes… okay, no problem.

“Bring Us to Other Festivals and Holidays” — What Does It Mean?

Speaker 1: What does it mean “that You have brought us from now and forever”? Does it mean that there will happen new holidays, or does it mean the same holidays new, as if more of the same holidays that we already have? I mean that the simple meaning of Scripture means the next holiday, it means even Shavuot. Like Shehecheyanu, one thanks the Almighty that I have arrived until here, and one asks the Almighty that the next holiday should already be a redemption. Like that. Next time it shouldn’t be anymore with the fake that you say, next time one will indeed make a Korban Pesach.

Speaker 2: Very good. One won’t eat the rabbinic maror, the rabbinic maror.

Speaker 1: So it could be that this is perhaps the matter that the first kiddush, it doesn’t make sense that there should be meat that reminds of Korban Pesach and one should make kiddush and one should now thank the Almighty. It’s a terrible thing.

Law 8 (Continued): Second Cup, Second Hand Washing, Yachatz, and Koreich

Second Cup

Speaker 1:

Means simply, next holiday should already be the redemption, like it says “next year in Jerusalem,” that sort of thing. Next time one should no longer be with that package, as you say. Next time one will indeed make a Korban Pesach.

One won’t eat the rabbinic maror, one will eat the Torah maror. It could be that this is perhaps the matter that the first kiddush… It doesn’t make sense that there should be meat that reminds of Korban Pesach and one should make a kiddush, and one should now thank the Almighty with a terrible pain. Why does one remove the table before the first kiddush? Because by the second kiddush there is already the meat! One speaks about the meat! “Ben Shofer,” look, I will, I’m already bringing the redemption, that one should after midnight be able to bring real meat.

Chassidic Torah? A little one waits with the good things, yes. No, I’m waiting for the table, for removing the table. And here one can already leave the table, because by this kiddush one indeed mentions the sacrifices. Okay. When one speaks this piece, one can already say that it’s Torah, because everything is Torah. This is indeed the work of the Haggadah, it’s Torah. Not weaker Torah than the Haggadah.

Speaker 2:

Yes, yes, true, true.

Speaker 1:

Okay. Let’s go further. Yes, we’re holding here in the Haggadah, holding here page… “Who creates the fruit of the vine,” not “on the vine,” he means to say “Who creates the fruit of the vine” from today. “And drinks the second cup,” yes. End of chapter 9. “Who creates the fruit of the vine and drinks the second cup,” yes.

Something comes to check the second cup. The second cup. Need to check, just a moment, need to check how much time it is. Ah, means until the Haggadah, one is holding already in the second half of the paragraph. Ah, means until… ah, only one is holding here, yes, yes, let’s have still sure time. Until section 4. Section 4? I’ll see what’s here? It’s still a law, “A place where they were accustomed to eat roasted,” other laws, yes.

Second Hand Washing

Speaker 1:

Okay, let’s see. “And after that he blesses on washing hands,” and washes his hands a second time. Second time. Why? It’s… where does it say here the source? Already, I need to check this. I didn’t reckon with this. My Torah was just thought out, because because because one says the things, ah yes, it’s still returning the table, the table lies yes there.

No, I thought earlier that perhaps not having the table has to do with washing hands, the things shouldn’t become impure, but not necessarily, because here it doesn’t say that one removes again the table before the second washing of hands. I thought earlier that perhaps removing the table has something to do with water washing hands, but it doesn’t look like that, because here is again blessing washing hands, and the table lies there.

Ah, one washes his hands a second time. Why must one indeed interrupt concentration during the reading of the Haggadah? This interruption of concentration was means from the cleanliness of the hands. And therefore two wafers, two matzot.

Yachatz — Breaking the Matzah

Why Two Matzot?

Speaker 1:

Why does it fall out? Ah, yes. Why does one push to the wafers? I mean because he wants to say here, first let’s take care of the lechem mishneh. “He divides one of them and places the broken piece inside the whole one.” Now, one reckons, he says that one does right still before the blessing. Yachatz, yes. We do yachatz before Maggid. He was stringent yachatz before Maggid. Interesting.

“And blesses Hamotzi lechem.” “He divides one of them and places the broken piece inside the whole one.” It’s interesting, when one has soft matzot I understand that it’s “inside the whole one,” as it’s turned, one takes it around with the whole one. But it doesn’t look like that, because “wafers” also means crackers, “wafers” means hard matzot, it’s not a problem.

“And blesses Hamotzi lechem from the earth.” “One doesn’t say the blessing of two loaves like other holidays, only on eating matzah one blessing. Just as bread of affliction is with a broken piece, so too here with a broken piece.”

But why two? Why should one… why what? Why… it’s indeed yes here a whole one also. Why doesn’t one say one is enough, that it should be the matter of affliction? Only half or… yes, if there is a matter of a broken piece both should be broken.

What is the answer? I don’t have an answer meanwhile. I want indeed bread of affliction, not the whole thing. But it’s… aha.

It could be also bread of affliction, meaning with that that one doesn’t add anything, it’s not rich matzah, only it’s bread of affliction. Why does the Torah fall out of affliction and broken piece? One wants perhaps with this also to hint the matter of Egypt or something? I say bread of affliction, meaning with that which one doesn’t put any spices, with that which it’s not rich matzah. No, only there is perhaps a matter that just as a poor person, that one should remember that one was poor, or one should remember that the matzah was in the way of affliction.

Koreich Matzah and Maror

Text of the Blessing — “Matzah” or “Matzot”?

Speaker 1:

And after that he wraps matzah and maror together and dips in charoset, one dips in the entire set one dips in charoset, or perhaps he means the maror from it? I don’t know, he doesn’t say clearly. And “Blessed are You, Hashem our God, King of the universe, Who sanctified us with His commandments and commanded us on eating matzah and marorim.” Why is matzot? One eats only one piece of matzah.

Second. Hello? Yes. Yes. Okay. The matter is like this, I’m going away from here, one isn’t busy with the Almighty, one is a whole day busy with service of Hashem. But about this indeed it says in the Torah the differences of laws. Very good. I’m going… yes, it’s already longer than the whole hour. Okay.

Speaker 2:

“Matzah and marorim” it says by me. You say by you it says “matzot and marorim”?

Speaker 1:

Ah, he says so to you nonsense. Okay, I know. It’s only that it should fit with the language of the verse “with matzot and marorim they shall eat it,” on eating matzot and marorim. Okay.

“They Would Eat Separately”

Speaker 1:

“They would eat separately.” One makes separate blessings on eating matzah, eating matzah by itself, maror by itself. Why does he say “they would eat”? Why is this an option? Yes, he says “he wraps matzah and maror.” That’s what one does. One doesn’t have to. That’s what it says here. I mean that you want… what do you want from the simple meaning? About looking in the commentators? He already found out. And here it says so that one doesn’t have to.

First of all, one should have said “they would eat,” not “they would eat.” One needs to write it in past tense, right? But it’s the same thing, it’s only a way of writing if that one did so.

One needs to understand the sugya there of koreich. It’s indeed a dispute of Hillel. The servants also ate separately.

Blessings on Chagigah and Pesach — In the Time of the Temple

“From the Meat of the Chagigah” Versus “From the Body of the Pesach”

Speaker 1:

So, first of all, “he blesses ‘Who sanctified us with His commandments and commanded us on eating the offering,’ and eats from the meat of the chagigah first. And after that he blesses ‘Who sanctified us with His commandments and commanded us on eating the Pesach,’ and eats from the body of the Pesach.” The order usually says the word “body of the Pesach.” It’s an interesting expression, “from the body of the Pesach lamb.” What is the difference? “Body” and “lamb”? I don’t know. Meat of the chagigah he says “from the meat,” and here he says “from the body of.” He doesn’t say “from the meat of the Pesach.”

“And the blessing of the Pesach doesn’t exempt that of the offering, and that of the offering doesn’t exempt that of the Pesach, because this is a commandment by itself and this is a commandment by itself.” Very good.

In This Time — Order of Eating

Matzah in Charoset

Speaker 1:

“In this time, when we don’t have a sacrifice, after he blesses ‘Hamotzi lechem,’ he returns and blesses ‘on eating matzah,’ and dips matzah in charoset and eats.” Interesting thing, everything one dips. “He returns and blesses ‘on eating maror,’ and dips maror in charoset and eats, and he shouldn’t leave it in the charoset, lest he nullify its taste.” This is the first time that one sees that it must have some taste, it must have sharpness. “And this is a commandment from the words of the Sages,” that it should be sharp. No, a maror. Ah, the whole matzah maror, aha. “And he returns and wraps matzah and maror and dips in charoset and eats them without a blessing, as a remembrance of the Temple.”

And After That He Continues with the Meal

Speaker 1:

“And after that he continues with the meal,” he means to say continues with the meal, yes. Continues means he is drawn in. He writes it like “he eats all that he wants to eat and drinks all that he wants to drink.” Like it says in the Haggadah, he lets himself enjoy. Ah, yes, enjoy. “He eats all that he wants to eat and drinks all that he wants to drink.”

Afikoman — Taste of the Meat of the Pesach / Matzah

Speaker 1:

And at the end he eats from the meat of the Pesach offering at least a kezayis (olive-sized portion), and he does not taste any other food after it at all. In this time one does instead of this eating a kezayis of matzah and does not taste anything after it. So that he should conclude his meal with the taste of the meat of the Pesach offering and the matzah, explicitly that their eating, what does it say here, that their eating is the mitzvah? Ah, their eating, the essence of the mitzvah of the night is the eating, the eating is a matzah or a Pesach offering. One wants to show with this that it is more important than the eating whatever he wants. Yes, he said earlier eating whatever he wants, but the essential mitzvah of the night is not your whatever, but the mitzvah itself, the eating a mitzvah. The mitzvah is this.

Third Cup, Fourth Cup, and Fifth Cup

Third Cup — Birkas HaMazon (Grace After Meals)

Speaker 1:

And after that he washes his hands, mayim acharonim (final waters), yes. And he recites Birkas HaMazon over the third cup and drinks it. After bentching (saying Grace After Meals).

Fourth Cup — Completion of Hallel

Speaker 1:

And after that he pours the fourth cup and completes on it the Hallel and says on it Birkas HaShir (the blessing of song), and it is, the Birkas HaShir is “Yehalelucha Hashem Elokeinu kol ma’asecha” (All Your works shall praise You, Lord our God) etc. which he will bring later. And he does not taste after this anything all night, except, he already said earlier one may not, and he however said that one drinks however the two cups. Ah, except for the two cups one does not drink anything except water.

Fifth Cup — Hallel HaGadol (Optional)

Speaker 1:

And he may pour a fifth cup and say on it Hallel HaGadol (the Great Hallel). That means he may. Ah, “yesh lo” (he may), he may, and say on it Hallel HaGadol. This is not the cup of Eliyahu (Elijah). And it is “Hodu LaHashem ki tov” (Give thanks to the Lord for He is good).

Speaker 2:

You mean not the cup of Eliyahu? This is not the one that one drinks. Now we’re talking about drinking a fifth cup.

Speaker 1:

Okay.

“Hodu LaHashem ki tov, until Al naharos Bavel” (By the rivers of Babylon). The entire chapter is here.

Speaker 2:

Ah, one chapter.

Speaker 1:

Yes. And all this is not an obligation like the four cups.

Law 8 (Conclusion): Fifth Cup, Hallel HaGadol, and the Cup of Eliyahu

Speaker 1:

But there are those who say yes, and they say on it Hallel HaGadol, and this is the cup of Eliyahu, and it is “Hodu LaHashem ki tov” until “Al naharos Bavel”. And all this is not an obligation like the four cups.

He says, And there are those who say to complete the Hallel in any place that he wants. The completion of Hallel is not such an important part of the seder that one should only be able to do it there, but one can do it anyway, even if it is not the place of the meal. One can go to the Rebbe’s tisch (table) and do the Hallel HaGadol according to halacha.

Speaker 2:

Okay, wonderful. Yasher koach (well done).

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

2 הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה יב - טו: אכילת צלי ומי שאין לו יין או מצה
🎧 שמיעה / Listen

דער שיעור לערנט הלכות פסחים פרק ח' אין רמב"ם, וואו ס'ווערט באהאנדלט די מנהגים וועגן עסן צלי בליל הסדר, די דין פון מי שאין לו יין און צי מען קען נוצן חמר מדינה פאר ד' כוסות, און די סדר פון אכילת מצה ומרור. ס'ווערט אויך דורכגענומען די פונדאמענטאלע שאלה צי די אפיקומן איז א באזונדערע מצוה אדער א המשך פון די ערשטע אכילת מצה, און די דין פון איינער וואס שלאפט איין בתוך הסעודה און צי ער קען ווייטער עסן. די שיעור ברענגט ארויס א חילוק צווישן די שיטות פון רמב"ם, ראב"ד, און אנדערע ראשונים אין פארשטיין די הלכות.

📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון דער לערן-סעסיע — רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ח’ — …

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דער לערן-סעסיע — רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ח’

הלכה: מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים

די ווערטער פון רמב”ם: “מקום שנהגו לאכול צלי בלילות הפסחים אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים — שלא יאמרו בשר הפסח הוא זה.” און ווייטער: “בכל מקום לא יאכל אדם צלי כולו כאחד לבדו” — ווייל דאס איז “נראה כאוכל קדשים בחוץ.”

פשט: עס איז א מנהג-המקום-אפהענגיקע הלכה. אין פלעצער וואו מ’האט זיך געפירט צו עסן צלי פלייש סדר נאכט — מעג מען. אין פלעצער וואו נישט — טאר מען נישט, ווייל דער חשש אז מענטשן וועלן מיינען מ’עסט קדשים בחוץ. אבער אומעטום, אפילו במקום שנהגו להתיר, טאר מען נישט עסן א גאנצע בהמה צלי אויף איינמאל.

חידושים און הסברות:

1. חילוק צווישן “שיאמרו” און “נראה”: דער רמב”ם נוצט צוויי לשונות — ביי מקום שנהגו שלא לאכול זאגט ער “שיאמרו” (מענטשן וועלן זאגן), אבער ביי א גאנצע בהמה צלי זאגט ער “נראה” (עס זעט אויס). דער חילוק: “שיאמרו” איז בלויז אז א מענטש קען זיך איינרעדן, אבער “נראה” איז אז עס זעט ממש אויס ווי קרבן פסח. עס ווערט אבער באמערקט אז דער חילוק איז נישט גאנץ קלאר — “seems the same to me.”

2. דער אמת’ער חשש: דער חשש איז נישט בלויז אז מענטשן וועלן רעדן, נאר אז עס קען ברענגען צו א מעשה — אז איינער וועט זען ווי א רבי עסט צלי, וועט ער מיינען אז ס’איז א מצוה, און דער נעקסטע מענטש וועט שוין טאקע גיין מקדש זיין קדשים בחוץ. דאס איז א חסרון כבוד פאר די אמת’ע קדשים.

3. ווען איז מותר אפילו במקום שנהגו שלא לאכול: אויב דאס פלייש איז מחותך, אדער חסר מאיבריו, אדער איין איבר שלוק (געקאכט) — דעמאלטס איז עס אביסל נישט דומה צו קרבן פסח, און במקום שנהגו איז עס מותר. ווייל א קרבן פסח דארף זיין גאנץ און צלי.

4. צלי הגחלים vs. צלי אש: צלי הגחלים איז בכלל נישט יוצא קרבן פסח — ס’דארף זיין צלי אש (על אשפות). ממילא איז דער גאנצער חשש אביסל ווייטער.

5. בשר עוף: עס ווערט געפרעגט צי דער איסור פון צלי גייט אויך אויף עוף (טשיקן), ווייל דער עיקר חשש איז דאך נאר ביי א כבש אדער בקר וואס מ’קען מאכן א קרבן פסח דערפון.

[דיגרעסיע: מנהגים בנוגע צלי, זרוע, און שני תבשילין]

6. דער מנהג מיט די זרוע: עס ווערט דיסקוטירט דער מנהג צו נעמען א געקאכטע גארגל (chicken neck) אלס זרוע, און עס אביסל בראטן אויף פייער אז עס זאל האבן א “געבראטענע לוק.” עס ווערט געפרעגט: וואס איז דער אויפטו? מ’וויל יא צלי, מ’וויל נישט צלי — וואס וויל מען?

7. שולחן ערוך (סי’ תע”ג): ציטירט אז “מנהג לצלות את הזרוע ולבשל את הביצה”. דער רמ”א זאגט אז מ’בראט די ביצה אויכעט. דער מגן אברהם זאגט אז אויב אזוי (אז מ’בראט עס), טאר מען עס נישט עסן.

8. שולחן ערוך (סי’ תע”ו): דער מנהג אין געוויסע ערטער איז נישט צו עסן צלי כלל. ראש הגולה האט זיך געפירט אנדערש — ער האט געזאגט מ’זאל קאכן א שטיקל פלייש און אויסטיילן.

9. א שארפע קשיא אויף דעם גאנצן מנהג: דער רמב”ם’ס לשון איז “מביאין על השלחן שני מיני בשר”“מביאין” מיינט מ’ברענגט עס צו עסן, נישט אלס מוזיאום-שטיק! אונזער מנהג איז אבער אז מ’לייגט די זרוע אויפ’ן קערה און מ’עסט עס נישט. “העלאו, מ’לייגט עס אויפ’ן טיש אויף צו זיין. ס’איז נישט קיין מוזיאום.” דער מהרש”ל ווערט ציטירט אז ער זאגט אויך אז עס מאכט נישט קיין סענס.

10. א פונדאמענטאלע סתירה אין אונזערע מנהגים: מ’וויל מאכן א זכר לקרבן פסח, אבער גלייכצייטיק טוט מען אלע מיני זאכן נישט צו דערמאנען קרבן פסח: (א) מ’נעמט נישט בשר בהמה נאר א גארגל (וואס איז נישט קיין זרוע, נישט קיין כרעים), (ב) מ’קאכט עס אנשטאט בראטן, (ג) מ’עסט עס נישט. “דו ווילסט דערמאנען קרבן פסח, אבער דו ווילסט טון אלע מיני זאכן נישט צו דערמאנען קרבן פסח… מ’וויל מאכן א זכר אדער מ’וויל מאכן אן אנטי-זכר?” — עס ווערט פארלאזט אלס אן אומבאענטפערטע קשיא.

11. דער אורשפרונג פון דער הלכה: עס ווערט דערקלערט אז דער אורשפרונג איז געווען ווייל עס זענען געווען מענטשן וואס האבן משום חביבות מצות קרבן פסח געוואלט מאכן א נאנטע זכר — ממש נעמען א כבש און עס זאל אויסקוקן עקזאקט ווי דער קרבן פסח. דערויף איז אנגעקומען דער חשש אז דאס איז א פראבלעם (מראית עין פון הקרבת קדשים בחוץ), און ממילא האט מען פארמינערט. אבער דער עיקר — אז מען איז מזכיר קרבן פסח — איז א געוואלדיגע זאך.

[דיגרעסיע: קשיא וועגן אפיקומן]

12. פארוואס האבן חז”ל געמאכט אז אפיקומן זאל זיין מיט א שטיקל מצה און נישט מיט א שטיקל פלייש? דער עיקר זכר איז דאך אז מען זאל געדענקען דעם קרבן פסח, און דער טעם פון קרבן פסח זאל בלייבן אין מויל. עס ווערט געענטפערט אז פלייש איז נישט קיין חפצא של מצוה — עס איז סתם עסן, אבער מצה איז א חפצא של מצוה. דאס ווערט אבער באלד צוריקגעשטויסן: ער האט שוין יוצא געווען מצת מצה, און אויסערדעם איז עסן פלייש אויף יום טוב אויך א מצוה (שמחת יום טוב). די קשיא בלייבט אפן.

הלכה: מי שאין לו יין בליל פסח — קידוש אויף פת

די ווערטער פון רמב”ם: “מי שאין לו יין בליל פסח — מקדש על הפת, ואומר כל הסדר הזה על הסדר.”

פשט: ווער עס האט נישט קיין וויין פסח נאכט, מאכט ער קידוש אויף פת (מצה), און ער זאגט דעם גאנצן סדר אויף דער סדר.

חידושים און הסברות:

1. חמר מדינה ביי קידוש לויט דעם רמב”ם: לויט דעם רמב”ם קען מען נישט מאכן קידוש אויף חמר מדינה — נאר הבדלה. דאס שטייט מפורש אין הלכות שבת פרק כ”ט הלכה י”ז: *”מדינה שרוב יינה שכר… אף על פי שפסול לקידוש, מותר להבדיל עליו הואיל וחמר המדינה הוא”*. דעריבער, ווען מען האט נישט קיין וויין, מאכט מען קידוש אויף פת — נישט אויף חמר מדינה.

2. וואס טוט מען מיט די ארבע כוסות? אויב מען האט נישט קיין וויין, ווי מאכט מען ארבע כוסות? דער רמב”ם זאגט נאר אז מען מאכט קידוש אויף פת און מאכט דעם סדר — אבער ער רעדט נישט פון א תחליף פאר ארבע כוסות. עס ווערט דערמאנט א מעשה פון אידן אין לאגערן וואס האבן גענומען פיר קאצקע צוקער אלס זכר פאר ארבע כוסות. דאס ווערט פארבונדן מיט דער גמרא וואס זאגט מען קען נעמען א לעמאן (אבער נישט אן עפל) — עפעס וואס מען האט הנאה דערפון.

3. דער סדר ווען מען האט נישט קיין וויין — א פראקטישע קאמפליקאציע: ווען מען מאכט קידוש אויף מצה, דארף מען גלייך עסן מצה (ווייל קידוש במקום סעודה), און דאס צעשטערט דעם סדר — מען איז שוין נאך “ורחץ, מוציא מצה” גלייך ביים אנהייב, און מען קען נישט מאכן מגיד פריער.

4. דער רי”ף’ס לייזונג: דער רי”ף זאגט אז מען עסט יא א שטיקל מצה ביים קידוש (אכילת מצה ביים קידוש), און שפעטער עסט מען נאכאמאל מצה אן א ברכה על הסדר. דער רמב”ם זאגט דאס נישט בפירוש, אבער לכאורה מיינט ער אויך אזוי, ווייל מען עסט דאך שוין מצה ביים קידוש.

5. מחלוקת צי מען קען מאכן קידוש אויף פת בליל הסדר: דער רמב”ם (און דער רי”ף, פסקי רי”ד) האלטן אז מען קען מאכן קידוש אויף פת בליל הסדר. אבער עס זענען געווען אנדערע צדיקים וואס האבן גע’טענה’ט אז מען קען נישט. לויט זיי, אויב מען האט נישט קיין וויין, מאכט מען גארנישט קיין קידוש, אבער מען טוט ווייטער די אנדערע מצוות און מען האט א יום טוב סעודה ווי יעדער יום טוב.

6. צי איז דער ערשטער כוס “קידוש” אדער נאר איינע פון ד’ כוסות? דער רמב”ם זאגט: “כל כוס וכוס מברך עליו ברכה בפני עצמו”. עס ווערט מעלה געווען א סברא אז דער ערשטער כוס איז בכלל נישט קידוש — עס איז נאר איינע פון ד’ כוסות. דער יסוד: ווען דער רמב”ם זאגט “כל כוס וכוס מברך עליו ברכה בפני עצמו”, וויל ער מדגיש זיין אז יעדע כוס האט איר אייגענע פונקציע — איינס איז קידוש, איינס איז כוס של ברכה פאר בענטשן, א.א.וו. מען וואלט געקענט פרעגן “אין עושין מצוות חבילות חבילות” — אויב ד’ כוסות איז א באזונדערע מצוה, זאל עס זיין אן קידוש. אבער דאס ווערט נישט אנגענומען בוודאות.

7. דער רמב”ם’ס הסבר פון ד’ כוסות: לויט דעם רמב”ם, צוויי פון די ד’ כוסות וואלט מען סתם אזוי געדארפט יעדע שבת/יום טוב סעודה: דער קידוש כוס און דער כוס של ברכה (בענטשן). די חכמים האבן נאר צוגעלייגט צוויי כוסות.

8. אפשר קען מען ד’ כוסות יוצא זיין מיט פת? א חידוש’דיגע סברא: אזוי ווי קידוש קען מען יוצא זיין מיט פת (לישנא בתרא אין ערובין), אפשר קען מען אויך די ד’ כוסות יוצא זיין מיט פת. דאס בלייבט אלס א צדדי’שע סברא, אבער ווערט אפגעשלאגן ווייל דער עצם שם פון דער מצוה איז “כוסות” — כוס ישועות — וואס מיינט אז עס דארף זיין א כוס, א משקה. ביי קידוש שטייט נישט דאס ווארט “כוס” — עס שטייט סתם “קידוש”, און בדיעבד קען מען יוצא זיין מיט פת. אבער ביי ד’ כוסות איז דער עצם שם פון דער מצוה “כוסות”, דערפאר קען מען נישט יוצא זיין מיט פת.

הלכה: ד’ כוסות מיט חמר מדינה (אן וויין)

חידושים און הסברות:

1. דער רמ”א’ס שיטה (סימן תפ”ג און סימן רע”ב): דער רמ”א פסק’נט: “מקום שנהגו לעשות משקה מדבש (מעד), קען מען נוצן פאר ד’ כוסות ווען מ’האט נישט קיין וויין.” ער ברענגט “ויש אומרים” אז מ’קען נישט, אבער ער מכריע: “יש לסמוך על מאן דאמר לענין ד’ כוסות דשרי לכתחילה, על מאן דאמר שמקדשין על שאר משקין שהם חמר מדינה.” דער רמ”א גלייכט ד’ כוסות צו קידוש — לויט דער שיטה וואס מתיר קידוש אויף חמר מדינה, איז אויך ד’ כוסות מותר. ער מאכט נישט קיין חילוק צווישן זיי.

2. סימן רע”ב — קידוש אויף חמר מדינה (שבת): אין סימן רע”ב שטייט א מחלוקת: “יש אומרים שמקדשין על שכר, ויש אומרים שאין מקדשין.” דער רא”ש פסק’נט: פרייטאג צו נאכטס — נישט אויף שכר, נאר אויף פת; שבת אינדערפרי — יא אויף שכר. דער רמ”א זאגט: “נהגו בפשיטות כהרא”ש.”

3. סברא פארן חילוק צווישן שבת און פסח: אויף שבת, ווען מ’האט נישט קיין וויין, קען מען פרייטאג צו נאכטס מאכן קידוש אויף פת (ווייל פת איז דא א גמרא אז מ’קען). אבער פסח איז דא שיטות אז מ’קען נישט אויף פת (ווייל מצה האט ספעציעלע דינים), דערפאר זאל מען דוקא מאכן אויף חמר מדינה (ווי בורשט/מעד).

4. מגן אברהם: דער מגן אברהם איז מתיר צו נוצן חמר מדינה פאר ד’ כוסות, כאטש ער זאגט “צריך עיון.” ער דערמאנט אויך א געטראנק פון “לאקריץ” (ליקעריש-באזירט, אפשר אראק).

5. פסקי תשובות: למעשה, דער אשכנזישער פסקי תשובות פסק’נט אז מ’קען יא מאכן קידוש (און ד’ כוסות) אויף חמר מדינה.

[דיגרעסיע: גרויסע מחלוקת — וואס איז “חמר מדינה”?]

6. שיטה 1 (מחמיר): “חמר מדינה” מיינט ממש “דער וויין פון דער מדינה” — דאס הייסט נאר אן אלקאהאלישע געטראנק. מילך, קאווע, ארענדזש דזשוס זענען נישט חמר מדינה. דער ראיה: אין א רעסטוראנט ביינאכט (א סעודה) געט מען אלקאהאל; אינדערפרי איז נישט קיין סעודה. חמר מדינה דארף זיין עפעס וואס מ’טיילט אויס ביי סעודות “לשם הנאה, נישט לשם הרחבת המעיים.”

7. שיטה 2 (מיקל): די ערוך השולחן, אגרות משה, ציץ אליעזר זאגן אז חמר מדינה כולל אלעס אויסער וואסער — קאווע, מילך, ארענדזש דזשוס, קאוק. ס’דארף נישט זיין דוקא אלקאהאלישע געטראנק. אויך ר’ יחזקאל (ראטה?) האלט אזוי.

8. קאונטער-טענה: די גאונים האבן געזאגט אז מ’איז נישט יוצא מיט מילך. אבער די היינטיגע פוסקים האבן יא מתיר געווען.

9. חידוש/הערה וועגן גרעיפ דזשוס: גרעיפ דזשוס האט א שייכות צו וויין (ביידע פון ענבים), און אויב גרעיפ דזשוס איז שייך, איז דאס א שטארקערע סברא ווי סתם ארענדזש דזשוס. ארענדזש דזשוס וואלט מען גערופן “א זיוף העולם.”

10. “מעלה תינוקות בני יומן”: דער רמ”א’ס כלל ווערט אנגעווענדט: איינער וואס האט נישט קיין וויין און קען נישט באקומען, איז ער אין דער בחינה פון “תינוקות בני יומן” — ער איז פטור פון דער גאנצער זאך.

11. פראקטישער נקודה: אלקאהאלישע געטראנקען דארפן נישט קיין פרידזש — זיי זענען שוין דורכגעגאנגען פערמענטאציע. דאס איז רעלעוואנט צו דער פראקטישער פראגע ווי אזוי מ’האט אמאל געהאט צוגאנג צו משקאות.

[דיגרעסיע: וויין vs. גרעיפ דזשוס פאר ד’ כוסות]

12. גרעיפ דזשוס: לויט די פוסקים איז מען נישט יוצא מיט גרעיפ דזשוס — עס איז אפילו נישט א ספק, עס איז א זלזול. גרעיפ דזשוס איז בלויז א “נצנות” (א שוואכע זאך). מיט חמר מדינה איז מען יוצא, אבער גרעיפ דזשוס קוואליפיצירט זיך נישט דערפאר.

13. אראנדזש דזשוס און אנדערע פרוכט-זאפטן: אזעלכע זאכן ווערן “זייער באלד” קאליע — מען קוועטשט אויס אן אראנדזש, מען קען עס טרינקען, אבער א טאג שפעטער ווערט עס שוין זויער/פארשימלט. דאס איז נישט א “חשוב” משקה.

14. דער עיקר פרינציפ: פסח איז געמאכט צו טרינקען וויין. דער גאנצער ענין פון דער סדר איז — אפילו דו ביסט נישט קיין אריסטאקראט, פריטענד צו זיין אן אריסטאקראט — און מיט גרעיפ דזשוס קען מען דאס נישט דערגרייכן.

15. פראקטישער עצה: ווער ס’האט שווער מיט שטארקע וויין, זאל מען מישן וויין מיט וואסער אדער סעלצער — דאס איז אסאך בעסער ווי גרעיפ דזשוס. עס איז היינט דא אסאך וויין וואס איז שוין לכתחילה צוגעמישט (לייכטערע ווייַנען).

16. א שארפע באמערקונג: “ווער ס’וויל זיין אזא מאדערנע רעפארם איד, זאל ער זיין א רעפארם איד… אבער צו טרינקען גרעיפ דזשוס מאכט מען א צוניות פון די מענטשהייט מבחינת כבודם.”

הלכה: מי שאין לו כרפס — נאר מרור

פשט: ווען איינער האט נישט קיין כרפס און האט נאר מרור, נוצט ער מרור אויך פאר כרפס — ער מאכט “בורא פרי האדמה” אויף דעם מרור ביים כרפס-שלב.

חידושים און הסברות:

1. פארוואס זאל אזא מענטש בכלל עסן מרור אנפאנג סעודה (ביים כרפס-שלב)? פארוואס זאל ער נישט פשוט עסן מרור נאר נאך די מצה, ווי דער נארמאלער סדר? דער ענטפער: עס איז נישט קיין חיוב צו עסן מרור שפעטער — עס איז נאר א סדר (אן ארדענונג). מען קען עס מאכן “בעקווארדס” — דער עיקר איז אז מען דארף מאכן א שינוי (היכר לתינוקות).

2. חידוש פון ספר המנוח (רבינו מנוח): ער זאגט אז מען דארף עס טון צוויי מאל וועגן דער זעלבער היכר התינוקות. דערפון זעט מען קלאר אז די ברכה איז נישט קיין הפסק, און מען דארף נישט מאכן קיין נייע בורא פרי האדמה ביים מרור שפעטער.

3. נפקא מינה: ווען ער עסט מרור שפעטער (ביים מרור-שלב נאך מצה), עסט ער בלא ברכה — ווייל ער האט שוין געמאכט בורא פרי האדמה ביים כרפס-שלב אויף דעם זעלבן מרור.

הלכה: מצה משומרת — סדר פון אכילה

די ווערטער פון רמב”ם: “מי שאוכל מצה משומרת כל כזית… מנהג לאכול מצה שאינה משומרת… מברך על אכילת מצה ואוכל כזית, ואח”כ אוכל ממנה כרצונו.” און ווייטער: “ואם אין לו אלא כזית, אוכלו באחרונה.”

פשט: מען עסט ערשט מצה שאינה משומרת (מיט המוציא), און דערנאך עסט מען דעם כזית מצה משומרת מיט ברכת “על אכילת מצה” — כדי שלא יתערב טעם מצה שאינה משומרת. אויב מ’האט נאר איין כזית כשרה (שמורה) מצה, זאל מען עס עסן צום סוף (אפיקומן).

חידושים און הסברות:

1. פארוואס עסט מען ערשט מצה שאינה משומרת? מען איז דאך נישט יוצא אכילת מצה דערמיט! דער ענטפער: ווייל ער איז הונגעריג — ער דארף א סעודה לכבוד יום טוב (שולחן עורך). אן מצה שאינה משומרת וואלט ער נישט געקענט גארנישט עסן. דער רמב”ם רעכנט מיט דעם פראקטישן צורך פון הונגער און סעודת יום טוב.

2. אפשר ווי “נאכל על השובע”: אזוי ווי ביים קרבן פסח, וואו מען דארף עסן “על השובע” (אויף א פולן מאגן)? אבער — ביי אפיקומן טוט מען דאך שוין נישט אזוי, מען מאכט נישט דעם אפיקומן דוקא נאך אנדערע מצה.

3. וועלכע מצה איז די “ענד מצה” (אפיקומן)? עס קומט אויס אז די צווייטע כזית (אפיקומן) איז דוקא א מצה של מצוה לויט דער הלכה — די צווייטע פרוסה.

4. “על מצות ומרורים”: עס ווערט געפרעגט — יעצט עסט מען מיט “על מצות ומרורים” (מצה און מרור צוזאמען, זכר לקרבן פסח). וועלכע מצה איז דאס — די ענד מצה? די אפיקומן? און וואס איז דער שייכות צו “על מצות ומרורים”? די דיסקוסיע בלייבט אפן.

5. דער חידוש וועגן אפיקומן: עס קומט אויס פון רמב”ם אז די “נארמאלע” אכילת מצה (אויף וועלכע מ’מאכט “על אכילת מצה”) גייט בעצם אויך אויף די אפיקומן — אויף די צווייטע כזית. דאס הייסט, די ברכה “על אכילת מצה” וואס מ’מאכט אין אנהייב דעקט אויך די אפיקומן, און ס’איז נישט קיין הפסק. ווי דער רמב”ם זאגט: “כדי שלא יהא הפסק תוך כדי אכילתו, והיא המצוה” — די אפיקומן איז “היא המצוה” — דאס איז די עיקר מצוה.

6. סדר פון מרור: ס’איז נישט קלאר ווי דער סדר פון מרור איז — פריער איז געלערנט געווארן אז מ’קען עסן מרור פאר המוציא, אבער אנדערע זאגן אז מרור דארף קומען נאך מצה. אפשר איז דאס נאר נוגע צו מרור פון קרבן פסח, אבער די מרור וואס מ’עסט היינט (אלס באזונדערע מצוה) — נישט קלאר פארוואס ס’דארף זיין נאך מצה.

7. כורך — מחלוקת: דער ר”אש ברענגט אז לויט איינע רעדט זיך כורך נאר בזמן הבית ווען מ’עסט פסח, מצה, ומרור צוזאמען. אבער בזמן הזה איז אפשר פארקערט — מ’זאל עסן די ערשטע כזית “על הסובע” (ווען מ’איז שוין זאט). ס’ווערט אבער אפגעווארפן — “על הסובע” און “לתיאבון” גייען נישט ביידע צוזאמען.

8. דער רמב”ם’ס חסרון — קיין מצה און קיין מרור: דער רמב”ם רעכנט נישט אויס דעם פאל וואו איינער האט נישט מצה און נישט מרור — צי ער איז מחויב אין הגדה. דער מסקנא: לכאורה יא, ווייל הגדה איז נישט א דין אין מצה — דער רמב”ם זאגט ס’איז א מצוה צו דערציילן יציאת מצרים, און מ’דארף עס נישטאמאל ברענגען אלס שאלה. עס איז דא מענטשן וואס לערנען “בזמן שיש מצה ומרור” ליטעראלי — אז מ’דארף מצה ומרור כדי צו זיין מחויב אין הגדה. אבער דער רמב”ם האט נישט אזוי געזאגט.

הלכה: מי שישן והקיץ אינו חוזר ואוכל

די ווערטער פון רמב”ם: “מי שישן והקיץ אינו חוזר ואוכל.”

פשט: ווער עס האט געשלאפן און איז אויפגעשטאנען, טאר נישט ווייטער עסן.

חידושים און הסברות:

1. מחלוקת רמב”ם און ראב”ד — אויף וואס גייט דער דין? דער ראב”ד זאגט: “אמר אברהם, אם פסח אוכל ביחידי אינו חוזר ואוכל, ואם היסח הדעת נפסל. ואם לא אכל שם פסח, נותן לו ברכת המוציא ואוכל, שאין לו הפסק.” דער ראב”ד לערנט קלאר אז דער דין גייט נאר אויף קרבן פסח — ווייל שלאפן איז א היסח הדעת וואס פוסל’ט דעם קרבן. אבער אן קרבן פסח איז ס’נאר א שאלה פון ברכה (צי מ’דארף מאכן א נייע המוציא), נישט אז מ’טאר נישט עסן. דער רמב”ם משמע לערנט אז דער דין אפליקירט אויך אן קרבן פסח — אויך לגבי מצה.

2. מקור — משנה פסחים: די משנה זאגט: “ישנו מקצתן יאכלו, כולם לא יאכלו” — אויב א טייל פון דער חבורה איז איינגעשלאפן, קענען זיי ווייטער עסן; אויב אלע זענען איינגעשלאפן, קענען זיי נישט. דאס גייט אויף חבורות פון קרבן פסח. ס’איז אויך דא א חילוק צווישן “נתנמנמו” (דרימלען) און “נרדמו” (שלאפן).

3. א גרויסער חידוש: וואס איז אפיקומן באמת? קען מען נאך’ן עסן אפיקומן עסן נאך א שטיקל מצה אויב מ’איז הונגעריג? לכאורה וואלט דאס נייע שטיקל ווערן דער נייער אפיקומן. אבער לויט דעם רמב”ם איז דאס נישט אזוי פשוט. די יסוד:

עס איז דא נאר איין אכילת מצה של מצוה — נישט צוויי. די גאנצע סעודה עסט מען מצה (ביי שלחן עורך איז אלעס טפל צו די מצה), און דאס איז אלעס איין לאנגע אכילת מצוה.

ווען מ’הערט אויף עסן מצה — דאס איז דער סוף. מ’טאר דערנאך גארנישט מער עסן. דאס לעצטע שטיקל מצה וואס מ’עסט איז דער אפיקומן.

אויב מ’שלאפט איין — האט זיך עס געסטאפט, און מ’קען נישט מער ווייטער עסן. דאס איז די היסח הדעת.

אפיקומן איז נישט סתם א שטיקל מצה כדי צו האבן א טעם מצה אין מויל — עס איז דאס לעצטע שטיקל פון דער מצה של מצוה גופא. דער רמב”ם זאגט נישט קיין ענין פון “טעם מצה בפה” — עס איז א טעם פון די מצוה אליין.

א מצוה קען מען נאר טון איינמאל — מ’קען עס ציען איבער א לאנגע צייט, מ’קען עסן צוויי שטיקלעך אדער צוויי פונט, אבער עס בלייבט איין מצוה.

4. דער מגיד משנה’ס פשט: דער מגיד משנה מאכט א סך הכל: דאס איז אלעס באזירט אויף די משנה פון “שתי ידות של קדרה” און ר’ יוסי’ס חילוק צווישן סתם נמנו און נמנו ונתרצו. דער רמב”ם פסק’נט ווי ר’ יוסי. דער רמב”ם פארשטייט אז דאס רעדט זיך אפילו פון מצה (נישט נאר קרבן פסח).

5. דריי שיטות אין דער מעשה פון רבי:

שיטה 1: עס רעדט זיך פון פסח — און דער ענין איז ארויסגיין פון די חבורה / היסח הדעת.

שיטה 2: עס רעדט זיך אפילו פון מצה — ווי דער מגיד משנה לערנט דעם רמב”ם.

שיטה 3 — רב אהרן הלוי (ראה): עס האט בכלל נישט א טון מיט הלכות פסח — דער גאנצער ענין איז נאר וועגן נטילת ידים: אויב מ’האט זיך פארדרימלט דארף מען זיך איבערוואשן (תסיח דעתו מנטילה). דער ראה ברענגט ראיות אז דער מעשה פון רבי איז געווען אין א קאנטעקסט פון נטילת ידים, נישט פון אפיקומן.

6. פראקטישער נפקא מינה: פארוואס שלאפט מען נישט ביים סדר? ביי ליל הסדר קומט שלאף נאטירלעך אריין — מ’האט שוין געטרונקען צוויי כוסות, מ’ליגט אנגעלענט, עס ווערט שפעט. דערפאר האבן חז”ל אנגעאויפנט מיט סיפורים, שאלות, און עלילות כדי מ’זאל נישט איינשלאפן. ווייל אין דער רגע וואס מ’שלאפט איין האט זיך געענדיגט די גאנצע זאך — מ’קען נישט מער גארנישט טון, נישט מער עסן מצה, נישט מער ממשיך זיין מיט’ן סדר.

הלכה: כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

די ווערטער פון רמב”ם: “וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח” — און מ’ברענגט דעם מעשה פון די תנאים וואס האבן זיך געהאלטן אויף “כל אותה הלילה” מיט סיפור יציאת מצרים.

פשט: ווער עס דערציילט מער פון יציאת מצרים איז משובח, און מ’זאל ממשיך זיין אזוי לאנג ווי מעגלעך.

חידושים און הסברות:

1. פארבינדונג צו דעם ענין פון נישט איינשלאפן: דער ענין פון סיפור יציאת מצרים ווערט פארבונדן מיט דעם ענין פון נישט איינשלאפן בליל הסדר. אזוי לאנג ווי מ’שלאפט נישט, קען מען נאך ממשיך זיין מיט דער סדר — מ’קען נאך אריינכאפן נאך כזיתים מצה, נאך כזיתים אפיקומן, וכדומה. אבער ווען מ’גייט שלאפן, איז געענדיגט די גאנצע זאך — מ’קען שוין נישט מער עסן.

2. פראקטישע הלכה’דיגע קאנסעקווענץ: דער ענין פון “כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח” האט א פראקטישע הלכה’דיגע קאנסעקווענץ: דורך דעם וואס מ’בלייבט וואך און מ’דערציילט, בלייבט מען אין דער מצב וואו מ’קען נאך מקיים זיין מצוות הלילה. שלאף איז דער פונקט וואו אלץ ווערט אפגעשלאסן.


תמלול מלא 📝

מנהגים בנוגע לאכילת צלי בליל הסדר

הלכה: מקום שנהגו לאכול צלי בלילות הפסחים

Speaker 1:

בקיצור, און זיי האלטן אין פרק ח’, און זיי האבן שוין געענדיגט די גאנצע סדר נאכט. און מיר האבן עס געלערנט אז מ’מאכט צוויי מיני בשר, איינס דארף מען צוליען און איינס דארף מען קאכן. פון די קידוש ביז די הלל, אקעי?

יעצט גייט ער זאגן אפאר הלכות וואס זענען נוגע צו די אשכול וואס איז די קאנעקשאן, אקעי? איין הלכה איז, “מקום שנהגו לאכול צלי בלילות הפסחים אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים”. ס’איז דא געוויסע מקומות, ס’איז דא געוויסע מנהגים. איך האב דיר פריער געזאגט אז מ’האט צוויי סארטן פלייש, זייער חילוקי דעות. איז געווען וואס האבן געגעסן די פלייש צלי, דאס איז די וואס… אקעי, לאו דוקא, אבער מ’האט געגעסן פלייש צלי. “מקום שנהגו שלא לאכול”, ס’איז געווען פלעצער וואס נישט.

פארוואס האבן זיי געזאגט פארוואס נישט? ווייל “שלא יאמרו בשר הפסח הוא זה”. און וואס איז דעמאלטס די פראבלעם? דעמאלטס וועלן זיי זאגן אז מ’קען מקריב זיין קיין פסח אין חוץ. מענטשן וועלן מיינען אז מ’איז מקריב, און ס’איז נישט קיין גרויסע… מ’דארף טון די מנהג המקום אזויווי אלעמאל. מ’דארף טון די מנהג המקום. וואס איז די פראבלעם? יא, א איד דארף טון די מנהג המקום.

דיון: חילוק צווישן “שיאמרו” און “נראה”

Speaker 1:

אבער וואס איז די “שמא יאמרו”? וואס איז דעמאלטס געשען? מענטשן וועלן זאגן, מ’טאר דאך נישט. און וואס איז די חשש? מ’וועט זאגן, וואס איז שלעכט אז מ’וועט דאס טון? און וואס איז די שינוי מיט זאגן? ניין, מ’מאכט זיך טאקע די פלייש על שם הפסח, ס’איז דאך גארנישט. מ’וועט זאגן, “מ’האט ממש געזען די רבי איז אריין אין שמאלץ אדער וואסער”. יא, דאס האסטו דאך עכט געלערנט אז מ’מאכט צוויי מיני בשר. וואס איז די פראבלעם אז מ’וועט עס זאגן? ס’איז נישט על פי הלכה, ווייל מענטשן וועלן מיינען אז מ’קען מקריב זיין קדשים בחוץ. זיי וועלן מיינען אז מ’איז מקריב, און ס’איז נישט קיין וועג.

ס’איז דא טאקע מענטשן וואס איז פארקערט, ווייל זיי ווילן דווקא האבן א צלי. אנשטאט פסח ווילן זיי האבן א צלי. אבער ס’איז דא געוויסע פלעצער וואס ס’איז נישט אזוי. ס’איז דא אזא כתובת. “בכל מקום, לא יאכל אדם צלי כולו כאחד לבדו”. דאס הייסט, אפילו די וואס זענען מתיר, איז ווייל זיי האבן נישט מורא אז מ’וועט זאגן, אויב מ’נעמט יא א גאנצע סים, אז ס’איז צלי אזויווי מ’איז צולה קרבן פסח, וועט עס יא זיין נראה כאוכל קדשים בחוץ.

סתם איז דא א חילוק צווישן “שיאמרו” און “נראה”. “שיאמרו” איז סתם א משוגענער רעדט זיך איין, אבער “נראה” איז ממש אזויווי ס’זעט אויס קרבן פסח.

Speaker 2:

I don’t know, seems the same to me.

Speaker 1:

מסתמא איז דא א חשש אז ס’גייט זיין א מענטש וואס גייט עס טאקע מקדש זיין, אפשר דאס איז די פראבלעם.

Speaker 2:

אז דו זעסט איינער טוט עס, איז עס א חסרון כבוד פאר די עכטע קדשים, אז מענטשן זאלן מיינען… אה, דו זעסט, דאס איז די דירעקטע מענטש. די נעקסטע מענטש גייט עס שוין טון. ער וועט מיינען אז ס’איז א מצוה.

Speaker 1:

יא. ממילא אויב ס’פעלט אביסל, דעמאלטס מעג מען במקום שנהגו.

Speaker 2:

דעמאלטס איז אביסל נישט קיין קרבן פסח, ווייל ס’איז נישט כשר, אויב ס’איז מחותך, או חסר מאיבריו, אדער איין איבר שלוק אנשטאט צלי. איז דא מותר. במקום שנהגו איז עס מותר.

Speaker 1:

אקעי, קאנטיניו.

דיון: מנהגים בנוגע לזרוע ושני תבשילין

Speaker 2:

וויאזוי איז די מנהג אין סאטמאר ריווער?

Speaker 1:

איך מיין אז אסאך אידן האבן ליב גראדע די גאנצע בהמה אפצובראטן, אבער נישט… אצלנו לא נהגו.

Speaker 2:

אצלנו לא נהגו וואס, צדיק?

Speaker 1:

מ’האט נישט אפגעבראטן די גרויסע זאכן. איי, מ’איז נישט געווען אינטו די… וויאזוי הייסט עס…

Speaker 2:

יא, נאר…

Speaker 1:

מ’איז מקיל. אונז בראטן יא אביסל אויף די זרוע, רייט?

Speaker 2:

אה, ניין, סארי. א געקאכטע זרוע, מ’עסט נישט עניוועי.

Speaker 1:

נישט עניוועי, מ’נעמט עס נישט.

Speaker 2:

פארוואס עסט מען עס נישט? וואס דא שטייט איז די ווארט?

Speaker 1:

אבער איך מיין למשל, וואס איך געדענק, איך ווייס נישט וואו מ’דארף נאכקוקן פון וואו דער מנהג קומט, אז מ’נעמט א געקאכטע גארגל און מ’לייגט עס אויף די פייער פאר אביסל אז ס’זאל האבן א געבראטענע לוק. וואס איז די אויפטו? מ’וויל יא, מ’וויל נישט, מ’וויל… דאס איז די פראגע, איך כאפ נישט.

Speaker 2:

אבער ענק האבן מ’אויך אזוי געטון? מ’האט אויך געבראטן די גארגל?

Speaker 1:

יא, אבער איך ווייס נישט וואס איז די מנהג. איך ווייס נישט וואס איז די…

Speaker 2:

עניוועי, לכאורה די איסור דא איז אויף בהמה. איך גלייב שוין אז אויף טשיקן וועט זיין די חשש. אקעי, ווייל דא ווייס איך אפשר במקום שנהגו, נאר יא, חוץ… אה, יא, הנחנאמי. נו, וואס זאגן די מפרשים, די פוסקים אין ווארשא? איך גיי טשעקן זען.

מקורות: שולחן ערוך ורמ”א

Speaker 2:

ער זאגט נישט. צולי שי”ח, לאמיר זען. שי”ח זאגט ער אויף… אה, יא, סאו… די מנהג איז, אזויווי דו זאגסט, “מנהג לצלות”… שולחן ערוך שטייט “מנהג לצלות את הזרוע ולבשל את הביצה”. דער רמ”א זאגט מ’בראט די ביצה אויכעט. פארוואס טוט מען? יא, איך ווייס נישט. בקיצור…

Speaker 1:

אז ווייל די ביצה איז דאך אויך דא על תקן כאילו איז געווען בשר, מקום בשר. אקעי, סאו מ’עסט טאקע, אונזער מנהג איז זיכער נישט צו עסן צלי בערב פסח, אה, לכאורה. און וועגן דעם עסט מען טאקע נישט די זרוע. וואס איז פאני, מ’לייגט עפעס אויפ’ן טעלער נישט צו עסן, I don’t get it. פרעגט שוין טאקע די…

Speaker 2:

זיי האבן דאך נעכטן געזען אז ס’איז דא אן ענין פון מניחים, מ’קען לייגן אויפ’ן טיש נישט צו עסן.

Speaker 1:

ניין, ניין, be real. זיי האבן… ס’איז אן אנדערע ענין פון ממתיק זיין דעם טעם מרור. ניין, be real. זיי האבן נישט געזען, קודם כל, זיי האבן נאר געזען די ערשטע, נישט געזען די צווייטע. און צווייטנס, מ’האט נישט געזען… ער האט יא דערמאנט נעכטן, אבער די…

Speaker 2:

ער האט יא דערמאנט נעכטן די…

Speaker 1:

Be real, be real. יא, ער זאגט אז וועגן דעם.

Speaker 2:

אבער פארוואס זאל מען נישט קענען אראפלייגן א זאך אלס א זכר וואס מ’עסט נישט?

Speaker 1:

מ’מאכט לצאת. מ’זעט דאך אז מ’זעט דאך אז ס’ליגט אויף די… ס’איז נישט קיין עסן, נו, be real.

קשיא פון מהרש”ל

Speaker 1:

ער זאגט אז די מהרש”ל זאגט אז ס’מאכט נישט קיין סענס. איך האב נישט געזען ערשט וואס ער זאגט אז ס’מאכט נישט קיין סענס. פון וואו נעמט זיך דער מנהג? איך ווייס נישט. אבער דאס איז סתם נישט ווייל דער חשש פון לאכול צלי, ווייל ס’איז געקאכט. אה, ניין, אונזער מנהג איז עפעס, דו געדענקסט מ’זאל נעמען פון א רויע שטיקל און עס בראטן. אבער איך זע נישט אסאך ירקות, איך זע נישט אז דו זאלסט דאס אריינלייגן. ווייל ער זאגט אז כבוש הרי הוא כמבושל, שלוק הרי הוא כמבושל, לכאורה דארף אויך זיין ווען א חתיכה איז מיטן קאך.

Speaker 2:

נאכאמאל, אגעין, דו ווענדסט זיך וועלכע מנהג דו רעדסט. דו רעדסט דאס איז לויט די מנהג וואס איז נישט מחמיר, און דאס איז נאר די שענערע. אויב דער מנהג איז יא מחמיר זיין, מ’קען זיין זיכער אז דער מנהג איז יא מחמיר זיין, ווייל ווייסטו דאך ווען ס’איז דא א מנהג, מ’קען מחמיר זיין אזוי ווי מ’וויל. אבער וואס איז מיט די זעלבע סיבה?

מקורות נוספים: תע”ג ומגן אברהם

Speaker 1:

תע”ג, קארטאפל, זאגט ער, ס’איז זייער פאני, מיט מחילה איז עס מיר זייער פאני. יא, ער זאגט אז ס’שטייט אין תע”ג, שטייט אין ע”ז, במנהג ישראל, בקרשש, בקיצור, מ’לייגט דעם שני תבשילין, ונהגו בבשר וביצה, ונהגו בזרוע, ונהגו בצלי לבד, ובביצה טעם שלישי. דער רמ”א זאגט אז מ’פירט זיך יא צלי, ער זאגט אויף דעם דער הייליגער מגן אברהם, אז אויב אזוי טאר מען עס נישט עסן, נישט די צייט פאר מיר צו זיין פורים…

Speaker 2:

וואס זאגט דא דער אוכלים איז דער ענין? דער פסילה אכטער דערנאך אין סאר איבער דער פסחים. מען מיינט אז מ’איז נישט אפילו מאכן יום טוב, ווייל עס איז מאכן יום טוב לך אבירא. מ’גייסט נישט אפילו עסן פון ראש הלנא, כסף די. מראש הלנא האט זיך געפירט אנדערש, מראש הלנא האט געזאגט אז מ’זאל טאקע נישט אזוי טון, זאל קאכן א שטיקל פלייש און עס אויסטיילן די עולם זאל עסן.

קשיא פונדאמענטאלע: “מביאין” מיינט צו עסן

Speaker 1:

אונז פירן זיך אזוי, מ’לייגט אפ די זאכן, ס’איז א סימבאל. די לשון הרמב”ם איז “מביאין על השלחן שני מיני בשר”. לכאורה מיינט עס צו זאגן מביאין און מ’עסט עס. העלאו, מ’לייגט עס אויפ’ן טיש אויף צו זיין. ס’איז נישט קיין מוזיאום.

צלי הגחלים איז בכלל נישט יוצא די קרבן פסח, ס’דארף זיין צלי על אשפות. עניוויס, א ביצה צלויה זאגן זיי מעג מען עסן אפילו אויב מ’האט עס נישט… אפילו אויב מ’האט עס נישט שלוי נגי. בקיצור, די מעשה איז… אה, זאגט ער, צלי ואחר כך בשלו, בשלו ואחר כך צלי, איז אסור מן התורה, זאגט ער.

אבער איך פארשטיי נישט די גאנצע פראבלעם. ס’איז דאך אלץ… איי דאונט אנדערסטענד. מ’ברענגט א זאך זכר לקרבן פסח, און מ’זאגט מ’עסט עס נישט ווייל ס’איז אבסורד. דארף מען מאכן א זכר… איז דאס א גארגל אדער ער רעדט פון פלייש פון א בהמה? ווער רעדט דא בכלל בשר עוף? די גארגל איז נאך א פירצה. וואס קומט אריין די גארגל? ס’איז נישט קיין זרוע, ס’איז נישט קיין כרעים. ניין, די צלי רעדט פון א כבש, א זאך וואס מ’קען מאכן א קרבן פסח. אפילו א בקר מעג מען לכאורה.

סיכום הקושיא: מ’וויל מאכן א זכר אדער אן אנטי-זכר?

Speaker 1:

אונז האבן געטון אפאר זאכן לחומרא. סיי מ’האט נישט גענומען בשר בהמה, מ’האט גענומען א גארגל. מ’האט נאך דארט געוואלט מסביר זיין, און נאכדעם עסט מען עס אויך נישט. העלאו? דו ווילסט דערמאנען קרבן פסח, אבער דו ווילסט טון אלע מיני זאכן נישט צו דערמאנען קרבן פסח. דו נעמסט א ביצה, און דו טוסט אויך נישט צלי נאר דו קאכסט עס. ס’מאכט נישט קיין סענס. אינו עושה סענס לדעתי. ס’איז אינו עושה סענס.

ביי דיר מאכט עס סענס? מ’וויל מאכן א זכר אדער מ’וויל מאכן אן אנטי-זכר. העלא? וועלכע וויל מען מאכן?

Speaker 2:

און דאס איז אויך גראדע די בעסטע זכר, ווייל מ’איז דאך אלע מיני הלכות פארוואס מ’האט אזוי, פארוואס מ’האט נישט אנדערש פון דאס. יא, א ליטוואק וואלט זיך געפיינט.

Speaker 1:

און ער גייט מיר נישט אלעס אפן בקיצור די אלע מענטשן, און דאס וויל איך טון.

דיסקוסיע וועגן זכר לקרבן פסח און הלכות מי שאין לו יין

זכר לקרבן פסח — די סתירה אין מנהג

Speaker 1:

מען האט דאך געוואלט מאכן א זכר. דו זאגסט מ’עסט עס אויך נישט. העלא? דו ווילסט דערמאנען קרבן פסח, אבער דו ווילסט טון אלע מיני זאכן נישט צו דערמאנען קרבן פסח. דו זאגסט דו נעמסט א בייצא און דו טוסט אויך נישט צלי, נאר דו קאכסט עס. ס’מאכט נישט קיין סענס, איין אות סענס, לפי דעתי. ס’איז איין אות סענס. סארי, ס’איז איין אות סענס.

Speaker 2:

ביי דיר מאכט עס סענס?

Speaker 1:

דארף מען מאכן… מ’וויל מאכן א זכר אדער מ’וויל מאכן א ענליך זכר. העלא? וועלכע וויל מען מאכן? דו עסט עס נאך גראדע די בעסטע זכר, ווייל מ’איז דן אלע מיני הלכות וואס מ’טאר נישט טון, וואס מ’טוט נישט אנדערש און דאס.

יא, פאר ליטוואקעס וואס האבן זיך פארענטפערט. ער גייט מיר נישט העלפן. בקיצור, די אלע מענטשן, וואס וועל איך טון? בקיצור, איך ווייס נישט.

אוי יוי יוי, שוין, ענדזשוי. עניוועיס, ווייטער.

הסבר: דער אורשפרונג פון דער הלכה

Speaker 1:

וואס איז דאס אז ביי יוד האפט נישט קיין וויין? איך האב עס דיר געזאגט, איך ווייס נישט.

דאס איז די זעלבע זאך. די גאנצע הלכה האט זיך אנגעהויבן ווייל ס’איז געווען די וואס האבן יא געוואלט נאכמאכן עקזעקטלי ווי די פסח. ווייל ס’איז דא א שאלה אויב מ’טאר אנדערע ימים טובים זאל זיין, מ’טאר נישט עסן פלייש, מ’טוט נישט אויסקוקן ווי ס’איז די קרבן פון סוכות. ס’איז דא א שאלה אויף אזא זאך.

דא האט זיך אנגעהויבן אזוי, ס’איז געווען די וואס האבן געוואלט משום חביבות מצות קרבן פסח מאכן אזא נאנטע זכר, ממש נעמען א כבש און לאזן קוקן עקזעקטלי ווי די קרבן פסח. דא האט זיך אנגעהויבן אז דאס איז א חשש, דאס איז א פראבלעם. ממילא איז מען אנגעקומען ווי מ’איז אנגעקומען. מ’וויל נאך אלץ פארמינערן זייער מעלה וואס זיי האבן געטון. די מעלה וואס זיי האבן געטון, אז מ’איז מזכיר קרבן פסח, איז א געוואלדיגע זאך. אבער… יא…

קשיא: פארוואס אפיקומן מיט מצה און נישט מיט פלייש?

Speaker 1:

פארוואס האבן חז”ל געמאכט די מצות אפיקומן מ’זאל זיין מיט א שטיקל מצה, פארוואס נישט מיט א שטיקל פלייש? די עיקר איז דאך מ’זאל געדענקען די ענדיגן די פלייש.

Speaker 2:

דאס איז נישט קיין מצוה, די פלייש איז נישט קיין מצוה, ס’איז עסן סתם.

Speaker 1:

אה, ביי אפיקומן איז א שטיקל א חפצא של מצוה, ווייל ס’איז מצות מצה. איך האב מיר נישט, ווייל ער האט שוין יוצא געווען זיין… ס’איז עקשטיין קשיות, ס’איז א מצוה. ס’איז א מצוה צו עסן מצה, ס’איז אויך א מצוה צו עסן פלייש אין יום טוב. איך וועל דיר זאגן נאך יום טוב ווען איך האב אויסגעפונען, ביז דערווייל ווייס איך נישט.

אקעי, לאמיר גיין ווייטער. סתם ווייל איך קען נישט שלאפן ביינאכט. יא, די חתונות, אידן זאלן נישט חתונה האבן. די חתונות, וואס האט עס מיט מיר? אקעי, לעטס קאנטיניו.

הלכה יג: מי שאין לו יין בליל הפסח

דער רמב”ם’ס לשון

Speaker 1:

מי שאין לו יין, ווען האט ער נישט קיין וויין? בליל פסח. וואס איז די טייטש אז ער האט נישט קיין וויין פסח ביינאכט? ומקדש על הפת, פירוש ליל שבת. ער קען מאכן קידוש אויף ברויט, און אויף מצה עקשולי. באוצר כל המנהגים על סדר זה, ער מאכט אלעס על הסדר.

איך פארשטיי אז די ביצים, די געבראטענע, דארף מען געבן יין, אבער ס’איז נישט, סאמער אידן איז נישט געשען. מקדש על הפת, טייטש ער גייט נישט קענען מאכן די ארבע כוסות. ער גייט נישט קענען מאכן פיר כוסות פון פת, ניין? קען מען?

מעשה פון די לאגערן — זכר פאר ד’ כוסות

Speaker 1:

איך האב געהערט אז ס’איז געווען א איד אין די לאגערן וואס זיי האבן געוואלט מאכן א סדר, האבן זיי גענומען פיר קאצקע צוקער. סאו וואס איז די ענין? יעצט איז א זכר’ל, אזוי ווי די גמרא זאגט מ’קען נעמען א לעמאן, אבער נישט קיין עפל, נאר מ’קען נעמען א זכר פאר די ד’ כוסות, פאר די מצה, וואס איז די ענין? ס’איז א זכר. דאס וועט נאר זיין ווי ד’ כוסות. ס’איז דא שטארקע חקירות אויף ד’ כוסות. אפשר פיר טוטפיקס, ווייל ס’איז עפעס… עניוועי, ס’איז נישט געווען אזוי. ס’איז עפעס וואס מען האט הנאה. אזוי ווי מען האט געגעסן די צוקער און געפילט א גוטע טעם דערין.

Speaker 2:

אה, אפשר מיינסטו צו זאגן אז ס’איז עפעס א… אז ס’איז אזוי ווי א… וויין, אז דאך עניטינג וואס איז געשמאק האט א טעם וויין, אזוי ווי חמר מדינה.

Speaker 1:

מיר האבן נישט געזען צו מען קען נוצן א חמר מדינה. ניין, ס’איז נישט.

דיסקוסיע: חמר מדינה ביי קידוש

Speaker 1:

מי שאין לו ירק, ווער ס’האט נישט קיין ירק, ס’הייסט ער האט נישט קיין… אבער איך וויל דיר פארשטיין, ווייל לכאורה אויף קידוש, אפשר אפילו אויב אויף ד’ כוסות איז נישט גוט יין, אויף קידוש וואלט עס געדארפט לכאורה… אזוי שטייט נאך אין די ענין פון קידוש ביי דיר? אדער דו זאגסט אזוי וואלט געדארפט צו שטיין?

Speaker 2:

וואס?

Speaker 1:

איך אויך. איך ווייס נאר די מעשה פון ר’ אליהו חיים’ס איידעם. ס’שטייט נישט אין קידוש אז מען קען מאכן אויף חמר מדינה. וואס הייסט? דו מיינסט סתם קידוש? אדער דו מיינסט פסח?

Speaker 2:

קידוש פון שבת.

Speaker 1:

דער רמב”ם מיינט נישט קיין חמר מדינה.

Speaker 2:

אה, מדינה נאר פאר הבדלה.

Speaker 1:

דאס שטייט מפורש אין הלכות שבת, פאר קידוש ווערט נישט געברענגט אז מען רעדט פאר קידוש. מהלכות שבת, פרק כ”ט, הלכה י”ז: “מדינה שהוא רוב יין שייך, ואף על פי שפסול לקידוש, מותר להבדיל עליו, הואיל וחמר המדינה הוא”. אזוי פסק’נט דער רמב”ם.

Speaker 2:

יא, קען זיין אז יעדער איינער פאר זיך וועט פסק’ענען אנדערש.

Speaker 1:

דו קענסט נישט מאכן קידוש אויף חמר מדינה? שבת אינדערפרי? נאר הבדלה. דאס איז א קשיא אויף יין. ס’איז א קשיא, אזוי זאגט דער רמב”ם. איך זאג דיר וואס דער רמב”ם זאגט.

Speaker 2:

מילא יום טוב שבת אינדערפרי איז א קשיא וואס דארף מען… איך מיין אז אפילו אבער ס’איז נישט וואס ס’שטייט אין רמב”ם.

Speaker 1:

אקעי.

דיסקוסיע: ווי מאכט מען דעם סדר אן וויין?

Speaker 1:

לאמיר שטייטן דא פאר א סעקונד.

קידוש, אקעי, מ’מאכט קידוש אויף פת. חוץ דעם מאכט ער די גאנצע סדר. וואס טוט ער? ער עסט פת בשבת. וואס איז כולו אומרים לסדר הזה? דאס הייסט, דו מיינסט אז דער רמב”ם לאזט אויס די ארבע כוסות, אבער ער טוט אלעס אזוי ווי אונז?

Speaker 2:

I guess.

Speaker 1:

ער מאכט נישט קיין במקום, כ’מיין, ער מאכט נישט קיין… אדער ער עסט א שטיקל פלייש אנשטאט די…

Speaker 2:

ער מאכט נישט צו.

פראבלעם: דער סדר ווען מען עסט מצה גלייך

Speaker 1:

ס’איז אביסל קאמפליקירט, ווייל וואס טוט מען מיט די מצה? מ’דארף דאך עסן גלייך, און ס’גייט נישט אין א סדר. פארשטייסט די פראבלעם?

Speaker 2:

אה, ס’איז שוין נישט דא קיין סדר, ווייל ס’איז שוין געוואשן, ס’איז שוין צופארן.

Speaker 1:

יא, דו האלטסט שוין נאך ורחץ, מוציא מצה.

זאגט ער, ברענגט ער אז דער רי”ף זאגט מצה.

Speaker 2:

אפשר עסט מען עס נישט, מ’עסט שפעטער?

דער רי”ף’ס שיטה

Speaker 1:

זאגט ער, דאס איז וואס ער ברענגט פון די רי”ף. דער רמב”ם זאגט נישט. דער רמב”ם זאגט נאר א סדר אזוי, ס’איז אביסל פאני. זאגט דער הייליגער רי”ף אז מ’עסט יא א שטיקל מצה, מ’מאכט אן אכילת מצה אויך ביים קידוש, און שפעטער עסט מען נאר אן א ברכה על הסדר. אזוי זאגט דער הייליגער… אזוי ברענגט ער פון די רי”ף. דער רמב”ם זאגט נישט, אבער לכאורה מיינט ער אויך אז מ’זאל דאס טון, ווייל מ’עסט דאך שוין מצה. ס’איז נישט געהעריג על הסדר אזוי, ער דארף מאכן אן אכילת מצה גלייך. אזוי קומט אויס.

מחלוקת: צי מען קען מאכן קידוש אויף פת בליל הסדר

Speaker 1:

אבער די קיצור המעשה איז אז דער רמב”ם האט געזאגט, און נאכגעברענגט פון די רי”ף פסקי רי”ד, אז מ’קען מאכן קידוש אויף פת בליל הסדר, קעגן אנדערע צדיקים וואס האבן גע’טענה’ט אז מ’קען נישט.

Speaker 2:

און לויט זיי איז וואס? וואס זאל מען טון?

Speaker 1:

פת. מ’זאל גארנישט טון. מ’זאל נישט מאכן קיין קידוש. מ’עסט אבער, לויט זיי טוט מען ווייטער די אנדערע מצוות, און מ’טוט עס על הסדר. אבער זיי האלטן נישט אז “תלמוד ערוך” איז דער סדר, אבער אז ס’איז אויך א יום טוב סעודה, אזויווי יעדער יום טוב. אבער זאל זיין אזוי.

דאס איז געווען די טענה, זעט אויס, פון די אנדערע צדיקים.

דיסקוסיע: צי איז דער ערשטער כוס “קידוש” אדער נאר איינע פון ד’ כוסות?

Speaker 1:

אזויווי ס’זאגט דער רבי אייכלע, און ער זאגט אז וויבאלד אז ס’איז ד’ כוסות, איז עס נישט קיין קידוש. איך זאל זאגן אז די ערשטע איז אויך נישט קידוש? איך זאל זאגן אזוי? איך זאל זאגן אזוי? ווייל דער רמב”ם האט… “כל כוס וכוס מברך עליו ברכה בפני עצמו”. איך ווייס נישט, איך האב נישט געזען די לשון “כוס ראשון אומר עליו קידוש היום”. איך מיין אז דאס האט ער געוואלט מדגיש זיין אז ס’איז ד’ כוסות, ווייל יעדע איינס איז אן אנדערע זאך. איינס איז א כוס של ברכה פאר בענטשן, איינס איז א כוס של ברכה פון… איינער וואלט געקענט פרעגן אזויווי “אין עושין מצוות חבילות חבילות”. אויב איז דא א מצוה פון ד’ כוסות, זאל זיין ד’ כוסות איז גארנישט אן מיט קידוש. אקעי, איך ווייס נישט, איך קען נישט אזוי זיכער פון איין… אבער דער רמב”ם ווען ער זאגט “כל כוס וכוס מברך עליו ברכה בפני עצמו”, וואס הייסט “מברך עליו ברכה בפני עצמו”? אז מ’זאגט פיר מאל “בורא פרי הגפן”? דאס איז דאך אליין אזוי. איך גלייב נישט אז דאס מיינט ער.

Speaker 2:

אבער ס’איז דאך געווען דער ראב”ן, איך מיין, איך ווייס נישט, איך האב נישט אזוי געזען אזא זאך. איך האב נישט דייקא געזען אז דאס מיינט דאס. אבער וואס זאגסטו, זאל איך זאגן אזוי? איך זאל זאגן אזוי?

Speaker 1:

איך מיין אז מ’לערנט אזוי, אז “בכל אחד מברך עליו בורא פרי הגפן”. “בכל אחד”, נישט אז דאס איז די עיקר וואס דער רמב”ם וויל דא זאגן.

הסבר: דער רמב”ם’ס שיטה אין ד’ כוסות

Speaker 1:

קיצור, דאס האט דער רמב”ם געזאגט אז ס’איז טאקע ד’ כוסות, אבער ס’איז ד’ כוסות, דאס הייסט צוויי פון די ד’ כוסות האט מען סתם אזוי געדארפט יעדע שבת און יום טוב סעודה: דער קידוש און דער ברכת המזון, דער כוס של ברכה. סאו קענסטו וועלן זאגן אז מ’האט נאר צוגעלייגט צוויי. אבער ניין, דער סדר איז אז ס’זאל זיין פיר, און דער סדר איז אזוי.

ס’קען אמת’דיג זיין, ס’קען אמת’דיג זיין אז דער וואס זאגט דאס מיינט נישט דאס צו זאגן. ער מיינט סך הכל צו זאגן אז מ’דארף ברענגען וויין, ווייל ס’איז דא א חיוב פון ד’ כוסות, אפילו אן קידוש. אפשר דארף מען נישט, מ’קען יוצא זיין אזוי, אבער פאר די ד’ כוסות דארף מען. איך ווייס נישט, אפשר מיינט ער בכלל נישט צו זאגן דאס. צווייטנס איז, אז ס’קען זיין אז איינער וויל אפשר קען מען טראכטן פונקט פארקערט, אז פונקט אזוי ווי קידוש קען מען יוצא זיין מיט פת, די לישנא בתרא אין ערובין, אפשר איז דא לכתחילה, מיר האבן געלערנט אז ס’קען זיין אז איינער איז סובר אז אפשר די ד’ כוסות אויך קען מען יוצא זיין מיט פת אויב מ’וויל.

ד’ כוסות מיט חמר מדינה: דער רמ”א’ס שיטה און די מחלוקת וואס איז חמר מדינה

דער חילוק צווישן קידוש און ד’ כוסות

Speaker 1: זיי מיינען סך הכל צו זאגן אז מ’דארף ברענגען וויין, ווייל ס’איז דא א חיוב פון ד’ כוסות, אגב קידוש. אפשר דארף מען נישט, מ’קען יוצא זיין אזוי, אבער פאר ד’ כוסות דארף מען. איך ווייס, איך פארשטיי, אפשר מיינט ער בכלל נישט צו זאגן דאס.

צווייטנס איז, אז ס’קען זיין אז איינער וועט טראכטן פונקט פארקערט. פונקט אזויווי קידוש קען מען יוצא זיין מיט פת, על כל פנים בדיעבד, אפשר אפילו לכתחילה, זיי האבן געלערנט אז ס’קען זיין א חובה. אפשר ד’ כוסות אויך קען מען יוצא זיין מיט פת, אויב מ’וויל דארפן… פיר פיתין.

אבער ביי קידוש שטייט בכלל נישט דאס ווארט כוס, ס’שטייט קידוש. קידוש לכתחילה, בדיעבד איז מיט פת. ד’ כוסות איז פיר כוסות. ס’איז דא א זאך פון כוסות, כוס ישועות. ס’איז דא א רמב”ם לכאורה דא, ערך הנרות איז דא, אבער ס’איז אויך דא א מצוה פון קידוש, און ער האט נישט קיין ד’ כוסות.

אלזא, דו ביסט זיכער?

Speaker 2: אקעי, דו ביסט זיכער איז צו זיכער, נו פראבלעם.

Speaker 1: איך בין זיכער מיט האבן א גוטע סברא. זיכער מיינט קיינמאל נישט אז מ’קען עס טעסטן אין א לעב. סאו די אנדערע וועלן לערנען אז איינמאל ס’הייסט ד’ כוסות, איז עס נאר שייך ווען ס’איז טאקע כוסות.

די מעשה פון רבי אליהו חיים מייזל

Speaker 1: אקעי. סאו יעצט כאפ איך אז די מעשה פון רבי אליהו חיים מייזל, איך האב עס אייביג פארציילט נישט אזוי גוט. איך האב עס פארציילט אז ער האט געזאגט מ’דארף מברר זיין. יעצט האב איך גלייך געוואוסט אז מ’קען נישט. יא? נישט אזוי סימפל.

ס’איז דא א… די רמ”א זאגט אפילו אז מ’קען בדיעבד. בדיעבד אויף אלע כוסות אדער נאר קידוש?

Speaker 2: מאי נפקא מינה רעדסטו וועגן טעם פגום? אויף אלע כוסות אדער נאר קידוש?

Speaker 1: אויף אלע כוסות.

Speaker 2: אה.

דער רמ”א’ס שיטה: חמר מדינה פאר ד’ כוסות

Speaker 1: די… אויב מ’וועט קוקן, אויב מ’וועט לערנען שולחן ערוך, וואלט געווען א שיינע זאך צו לערנען נאך פסח, וואלט מען געזען וואס די שפעטערדיגע צדיקים האבן געזאגט וועגן דעם. און ס’שטייט אזוי, במשנה ברורה, ס’איז א גאנצע סימן דא וועגן דעם. במשנה ברורה, די מחבר זאגט אז מ’מאכט המוציא, מ’מאכט אכילת מצה. ס’איז דא אנדערע שיטות, ס’איז דא וואס זאגן אז אפשר זאל מען טוישן די גאנצע סדר, ס’איז דא אנדערע מהלכים וואס מ’קען טון. אפילו לויט די צד אז מ’קען יא, איז דא פארשידענע שיטות וואס מ’קען טון. בקיצור, ער פסק’נט אזוי.

און דער רמ”א זאגט אזוי, הערסט? דער רמ”א ברענגט, “מקום שנהגו לעשות משקה מדבש (מעד) קאנען נוצן פאר ד’ כוסות ווען מ’האט נישט קיין וויין”. אבער ער זאגט, “ויש אומרים אז מ’קען נישט”, אזויווי ס’שטייט אין הלכות קידוש. “ולענין ד’ כוסות איז דא א מחלוקת ביי קידוש צו מ’דארף יין”. מיר האבן געלערנט אז דער רמב”ם זאגט זיכער אז קידוש העלפט נישט חמר מדינה. ס’זעט אויס אז אנדערע האבן געזאגט אין רע”ב אז מ’קען יא. זאגט דער רמ”א…

Speaker 2: איז דאך וויין חמר מדינה, אדער עפעס מעד איז עפעס אנדערש? אזויווי דו ווילסט ארויסזאגן אז בראנפן וויל ער עפעס אנדערש ווייל ס’האט א נאמען יין?

Speaker 1: ניין, ניין, איך ווייס נישט. “ויש לסמוך על מן דאמר לענין ד’ כוסות, דשרי לכתחילה על מן דאמר שמקדשין על שאר משקין שהם חמר מדינה, כמו שיתבאר לעיל סימן רע”ב”. דו פארשטייסט? סאו דער הייליגער רמ”א זאגט גראדע אז מ’קען יא מאכן ד’ כוסות אויף מעד.

Speaker 2: און וואס שטייט אין סימן רע”ב?

Speaker 1: איך האב נישט געוואוסט די ראיה. איך גיי פארשטיין, איך האב זיך אויפגעטון מיט דעם. דו וועסט מיר נישט זאגן “עין רע”ב”. ניין, דא רעדט ער ממש פון משנה ברורה, ער האט נישט קיין וויין.

סימן רע”ב: קידוש אויף שכר

Speaker 1: ס’שטייט אזוי, “יש אומרים שמקדשין על שכר, ויש אומרים שאין מקדשין. והרא”ש בלילה לא, רק פת, ובפרי בטוב שייך”. הגה, “ונהגו בפשיטות כהרא”ש, אז ביינאכט מאכט מען פת, און אינדערפרי שכר”.

וואס איז די… יא… וואס איז די… וואס איז די סברא?

דיסקוסיע: צו איז ד’ כוסות דאס זעלבע ווי קידוש?

Speaker 2: אבער דאס איז צוויי אנדערע שאלות: איינס צו מ’מאכט קידוש, און איינס צו מ’מאכט ד’ כוסות. דו זאגסט אז דער רמ”א זאגט אז מ’מאכט ד’ כוסות אויף חמר מדינה?

Speaker 1: יא, דער רמ”א זאגט אז ס’איז דאס זעלבע. דער רמ”א זאגט נישט קיין חילוק. ער זאגט נישט אז מ’קען מאכן ד’ כוסות אויף פת, אבער ער זאגט יא, לויט די זעלבע שיטה… דער רמ”א טענה’ט אז לויט דער זעלבער וואס זאגט אז מ’קען מאכן קידוש אויף חמר מדינה, זאגט ער אויך אויף ד’ כוסות אז מ’קען.

Speaker 2: פארוואס טראכט מען וואס איז די ענין? די ענין איז די כוסות. מ’קען זיך דינגען, איינער קען זאגן אז מ’קען נישט, ס’איז נישט דאס זעלבע.

Speaker 1: אבער אזוי זאגט דער הייליגער רמ”א, אז ס’איז אויך גוט פאר אן עני. מילא אני גדול. סאו דעטס די סטארי. פארשטייסט?

Speaker 2: יא, געוואלדיג.

Speaker 1: קיצור, דאס איז די נקודה לגבי די רמ”א’ס שיטה. פון דא ווייס איך נישט צו… די רמ”א זאגט, לכן דעת כולם יש לסמוך על מה דאמרינן, פארוואס אזוי? ווייל ס’איז נישטא קיין ברירה, ווייל אדער האט ער נישט, וויל ער מאכן א סעודה, וויל ער זאל נישט מאכן קיין סעודה.

דער מגן אברהם און פרי מגדים

Speaker 1: ער וויל אפילו זאגן, דער פרי מגדים, דער מגן אברהם, אז אפילו א גאנץ יאר עסט מען יין, אבער פסח טרינקט מען מעד. פסח ענדערש מעד? פארוואס? אפשר, ווי די רמ”א זאגט, אז פסח איז דא חילוקים, איז מעלה בעסער צו מאכן אויף דעם.

איך וועל דיר נאר מוסיף זיין, אז שבת האבן דאך גע’פסק’נט אזוי די ראש, אז אויב מ’האט פרייטאג צו נאכטס זאל מען ענדערש מאכן אויף פת ווי אויף חמר מדינה. ווייל פת איז דא א גמרא אז מ’קען, ס’איז נישט א יעדער איינער איז מסכים אז מ’קען מאכן קידוש אויף חמר מדינה. אבער פסח איז דא וואס זאגן אז מ’קען נישט אויף פת, ממילא זאל מען ענדערש מאכן אויף בורשט קידוש.

אזוי זאגט דער הייליגער… דער מגן אברהם זאגט אמר רב המנונא, דאס שטייט אין לאקרידזש, איך ווייס נישט וואס דאס איז, אזויווי עפל טראנק.

Speaker 2: ליקעריש.

Speaker 1: וואס איז דאס? דאס מאכט מען פון ליקעריש.

Speaker 2: ליקעריש איז די קענדי?

Speaker 1: ליקעריש איז די קענדי, אבער פון די זעלבע זאך מאכט מען דאך אראק. איך האב געטעיסט אראק, לא? איך האב געטעיסט אראק, ס’איז נישט קיין גוטע טעם.

א קיצור, איך ווייס נישט, ער זאגט מיר, זאגט דער מגן אברהם אז מ’קען נוצן אויף די עלטערע כוסות. סאו, דער מגן אברהם זאגט, דו ווייסט, פארוואס די אנדערע זענען אזוי זיכער אז נישט, ווייס איך נישט.

א קיצור, דאס איז די שיטה פון מגן אברהם. אנדערע זענען נישט מסכים מיט דעם. פארוואס זענען זיי נישט מסכים? ווייס איך נישט. מ’וועט זען וואס הרב עפשטיין זאגט.

א קיצור, יא, ער ברענגט טאקע די הלכה. הלכות פסח, אקעי. דער מגן אברהם איז מתיר, ער זאגט אז ס’איז צריך עיון.

פסקי תשובות: די היינטיגע פוסקים

Speaker 1: א קיצור, למעשה, דער אשכנזישער פסקי תשובות, מכלל אחרונים, האט געזאגט אז מ’קען יא מאכן קידוש אויף חמר מדינה.

איך ווייס נישט אויף מילך, למעשה גייט מילך?

Speaker 2: ניין.

Speaker 1: יא, אבער ער רעדט דאך פון מילך. מילך איז זיכער נישט קיין חמר מדינה, איך מיין ס’איז נישט קיין חשוב’ע זאך. צו יא? מילך איז מילך. ס’איז נישט קיין זאך וואס מ’טרינקט לשם טרינקען, איך ווייס נישט. ס’איז נישט קיין געטראנק.

Speaker 2: נו, וואס איז עס? וואס איז מילך? א געטראנק. עפעס וואס מ’טוט ווען מ’קומט אן.

Speaker 1: יא, איך האב נישט געוואוסט אז מ’קען מיט דעם מכשיר זיין. ס’איז איינע פון די שבעה משקין.

Speaker 2: יא, אבער ס’איז נישט קיין משקה. חמר מדינה מיינט עפעס וואס מ’טיילט אויף סעודות צו טרינקען. מילך איז נישט… וואס איז א פרישטאג? טיילט מען מילך? ניין, מ’האט נאר מענטשן. מילך איז פאר קינדער.

Speaker 1: אקעי, איך ווייס נישט. אקעי.

די מחלוקת: וואס איז חמר מדינה?

Speaker 1: א קיצור, דא שטייט נישט וועגן מילך, אבער חמר מדינה איז גראדע יא, דער רמ”א זאגט אז מ’קען נוצן. אבער איך בין זיכער אז מ’קען נישט נוצן מילך פאר חמר מדינה, איך וועל טשעקן אין הלכה. יא, איך גלייב נישט. איך גלייב נישט.

קאווע יא?

Speaker 2: אפשר. איז קאווע א חשוב’ע זאך, חמר מדינה? אפשר. דו רעדסט פון אלץ וואס איז אן אלקאהאלישע געטראנק, דו רעדסט נישט פון זאכן וואס מ’געט סתם. לשם הנאה, נישט לשם הרחבת המעיים, דו פארשטייסט?

Speaker 1: וואטעווער, וואס איז די טייטש פון די מגן אברהם. איך האב נאך קיינמאל נישט געזען מ’זאל טרינקען מ’גייט צו א רעסטוראנט, מ’געט א קאפ מילך. ס’איז נישט אזא זאך. ס’איז נישט קיין טרינק.

Speaker 2: אויך שעמען, איך מיין, די אליין מאכסט דיר יעצט חוזק פון אנדערע זאכן, נישט דוקא וואס מ’טרינקט פאר א סעודה.

Speaker 1: יא, ער ברענגט אז די גאונים האבן געזאגט אז מ’איז נישט יוצא מיט מילך. אבער די היינטיגע האבן יא געזאגט… די ערוך השולחן, אגרות משה, ציץ אליעזר, זיי זאגן יא, מ’קען מילך. אלעס אויסער וואסער. קאווע, מילך. ס’מאכט נישט קיין סענס. אויך ר’ יחזקאל האב איך געהערט אזוי. ארענדזש דזשוס, קאוק. ס’דארף נישט זיין קיין דוקא אלקאהאלישע געטראנק.

Speaker 2: אני יצחק, איך בין נישט מסכים. נאר אלישעס שטיצן. איך קען נישט טרינקען דאס. ארענדזש דזשוס קען איך נישט טרינקען. איך וועל נישט מסכים זיין.

Speaker 1: חמר מדינה טייטשט די וויין פון די מדינה, ס’איז נישט טייטש די גרעיפ דזשוס פון די מדינה. דאס אלעס האט זיך אנגעהויבן פון דעם וואס מ’טרינקט גרעיפ דזשוס.

Speaker 2: אמת, ס’איז שייך ארענדזש דזשוס. איך מיין, איך מאך נישט נאטורליך זאכן פון גרעיפס. אויב גרעיפ דזשוס איז דא, בין איך מסכים. אויב דאס איז דא, הונדערט פראצענט. אויב מ’מאכט ארענדזש דזשוס, וואלט איך געזאגט אז ס’איז א זיוף העולם.

Speaker 1: נאכמער, ס’איז נישט קיין יין. ס’איז נישט קיין יין. ס’איז רוב מענטשן טרינקען נישט קיין אלקאהאל, נאר אויף א ספעציעלע געשעעניש. זיי טרינקען נישט קיין אלקאהאל. דו ווערסט א מענטש וואס טרינקט אלקאהאל, און ביינאכט איז דאס א זיוף. אבער א מענטש וואס גייט אין א רעסטוראנט אינדערפרי, געט מען אים נישט קיין אלקאהאל. מ’געט אים קאווע, מילך, ארענדזש דזשוס, ער וועט זיך נעמען וואס ער וויל טרינקען.

Speaker 2: ס’איז נישט קיין סעודה, אינדערפרי איז נישט קיין סעודה. איך ווייס נישט וואס דו רעדסט יעצט. ביינאכט געט מען יא אלקאהאל. יעדער נארמאלער מענטש.

Speaker 1: איך רעד נישט פון קליינע קינדערלעך, “מעלה תינוקות בני יומן”. ווייל יעדער איינער איז אין די מדרגה פון תינוקות. ס’שטייט שוין, דער רמ”א האט שוין געזאגט, “מעלה תינוקות בני יומן”. איינער וואס איז פטור, וואס האט נישט די וויין, ער איז פטור. ער איז אין די בחינה פון תינוקות בני יומן. איינער וואס איז פטור, ער איז פטור פון די גאנצע זאך. פשוט.

ער איז פטור. ער איז פטור. ער איז פטור.

חמר מדינה מיינט אן אלקאהאלישע געטראנק. אבער ער איז פטור. ער האט נישט די וויין. ער איז אין די בחינה פון תינוקות, “מעלה תינוקות בני יומן”. און מ’דארף אבער טראכטן פראקטיש, וויאזוי עס איז געווען אמאל און וויאזוי עס איז היינט. לכאורה, אלקאהאלישע געטראנקען דארף מען נישט קיין פרידזש. די אלקאהאלישע געטראנקען איז שוין דורכגעגאנגען פערמענטעישאן.

דיסקוסיע וועגן וויין, גרעיפ דזשוס, און חמר מדינה פאר ד’ כוסות; הלכות וועגן מרור און מצה משומרת

וויין vs. גרעיפ דזשוס פאר ד’ כוסות און קידוש

Speaker 1:

די אלע אנדערע זאכן האט מען… זייער באלד מיינט לכאורה דאס: דו קוועטשסט אויס אן אראנדזש, קענסט עס טרינקען. א טאג שפעטער איז דאס אראנדזש שוין נישט קיין מאסטערס. ס’איז א זאך וואס ווערט זויער, ס’ווערט פארשימלט. און דאס רופט מען זייער באלד, אזא זאך וואס מ’קען אויסקוועטשן און טרינקען.

אבער היינטיגע צייטן איז דאך א גאנצע אינדוסטריע. ס’איז פעיק. היינטיגע צייטן איז די גאנצע וועלט פעיק. ס’מיינט גארנישט. פעיק מענטשן זענען פטור פון כל התורה כולה. איך האב געזאגט אז איך בין אויך פעיק. איך זאג אז די מענטשן זענען פטור. איך האב נישט געזאגט אז איך בין נישט פעיק.

מענטשן וואס קויפן א לולב פון פלעסטיק… מ’רעדט פון נארמאלע מענטשן, נישט די מענטשן וואס קויפן א לולב פון פלעסטיק. מ’רעדט פון די מענטשן וואס זענען חשש פעיק, און זיי זענען עובדי עבודה זרה מיט די מצוות. די מענטשן וואס גייען מיט א שייטל און זיי ווייסן נישט אז ס’איז איסור, איז פטור פון כל התורה כולה. איך האב געזאגט אז איך בין אויך פעיק. איך זאג אז די מענטשן זענען פטור. איך האב נישט געזאגט אז איך בין נישט פעיק.

מענטשן וואס קויפן א לולב פון פלעסטיק… מ’רעדט פון א נארמאלע זאך. א וויין. ס’האט זיך געטוישט אביסל די הרגלים פון טרינקען און די הרגלים פון… דאס הייסט אז דו קענסט טרינקען. אקעי, אקעי. פראכט און הנה. ווייסטו דאס? ווייטער, ווייטער. ווייטער, פארדעם. ווייטער, ווייטער.

איז איינער מיט א קאווענגע פארקעסט געוועלעך. טרינקען וויינעם? יעדער הייטער טרינקט וויין און וויילע. יעדער הייטער… ילחק. מעשטאיימבער מוזלענע מענטשען, קראנקע מענטשען. טרינקן אינדזשעות. העלא? נישט קיין קאווערע באכלל. פסילך. אקעי, לאמיר גיין ווייטער. אקעי.

מוסלמענער! טרינקן נישט קיין וויין. אויך ברסלב’ערס, ר’ נחמן לאזט. איך זעט צו די אלע מענטשן, ווייל זיי זענען אזעלכע שוואכע מענטשן, אז פון איין קאפ וויין ווערן זיי משוגע. אדער א בחור וואס וויל דרייוון, העלאו, א פרייער מענטש דרייווט דאך היינט נישט, דער רבי זאגט דאך מ’טאר נישט דרייוון.

קיצור, די תורה איז געגעבן געווארן פאר די אריסטאקראטישע פארטי שופרי, וואס זיי טרינקען אייביג וויין. נו, נו, וואס זאגסטו, רעדסט פון די עם הארץ? איך בין נאך דא פאר די המון עם, פאר די עם חביבי. אלע עם הארצים פטור, פטור מכלום. וואס זאל מען יא טון? נישט טרינקען ארענדזש דזשוס.

די גאנצע איידיע פון די סדר איז, אפילו דו ביסט נישט קיין אריסטאקראט, פריטענד צו זיין אן אריסטאקראט. מיט ארענדזש דזשוס? ביים סדר איז דאך קלאר אז מ’טרינקט גרעיפ דזשוס, ווייל מ’וויל עפעס וואס איז משכר.

גרעיפ דזשוס, א מחלוקת הפוסקים. קוק אריין אין די פוסקים, דו וועסט זען אז מ’איז נישט יוצא מיט גרעיפ דזשוס. ס’איז אפילו נישט א ספק. אבער שאר חמר מדינה איז מען יוצא. גרעיפ דזשוס איז נישט יוצא. גרעיפ דזשוס איז מזלזל.

די מענטשן וואס פארן נישט שבת און טאקע האבן שאלות און צינדן אן עלעקטריק מנורה, זיי זאלן טרינקען גרעיפ דזשוס. אלע אנדערע אידן זאלן טרינקען וויין, און אויב איז עס שווערע וויין, זאל מען עס מישן מיט וואסער.

איך פארשטיי נישט קיין נארמאלע מענטשן, פארוואס מיינט איר אז איר דארפט טרינקען די העווי וויין וואס מ’האט געגעבן? איך וואלט געזאגט אז אין היינטיגע צייטן זאל מען ענדערש טרינקען א קאפ גרעיפ דזשוס ווי עפעס א וואסעריגע קאפ וואס דו וועסט נישט טרינקען אפילו ווען מ’בעט דיר.

דו וועסט אים געבן א גלאז וויין וואס איז דרייסיג פראצענט וויין, און איך האב אריינגעגאסן א באנטש וואסער, און זאגן “געב עס פאר די מלמד”. דאס הייסט אויף ענגליש א קאקטעיל.

Speaker 2:

א קאקטעיל פון זיבעציג פראצענט וואסער און א ביסל וויין? נישט פלעין וואסער! אוי גאש! מ’מאכט אונז די זאך. לאז איך אויסלערנען מיט וויין. א קאקטעיל מאכט מען מיט וואדקע, לייגט מען צו קרענבערי דזשוס.

Speaker 1:

אקעי, אקעי, לאמיר זיצן און זוכן אויף דינגס. קוק אין גוגל, דו וועסט זען אז ס’איז יא דא. און ס’איז דא זייער אסאך וויין וואס איז שוין לכתחילה צוגעמישט. א וויין קאקטעיל איז אויב עפעס אפאר מיני וויין.

קיצור, די דמיונות, אנשטאט פון וויסן, איז זייער גוט. איך האב זייער הנאה פון דעם מהלך פון דמיונות אנשטאט פון וויסן.

די ריעליטי איז אז פסח איז געמאכט צו טרינקען וויין. די זעלבע זאך קידוש און הבדלה און די אלע זאכן. ווער ס’וויל זיין אזא מאדערנע רעפארם איד, זאל ער זיין א רעפארם איד, נישט קיין פראבלעם. אבער צו טרינקען גרעיפ דזשוס מאכט מען א צוניות פון די מענטשהייט, מבחינת כבודם. און אוודאי א וויין וואס איז שוין ממש געוואשן מיט וואסער…

Speaker 2:

גראדע האסטו שוין געטרייט צו וואשן וויין מיט וואסער?

Speaker 1:

היינט איז דא סעלצער, ס’איז זייער גוט.

Speaker 2:

געטרייט?

Speaker 1:

יא. ווענדט זיך וועלכע וויין. אויף א הויז פרעג איך דיך, וועלכע איז גוט. וואס איז די פלאן? מאכסטו סעלצער אזוי פאני. אוודאי איז דאס אסאך בעסער פון גרעיפ דזשוס. ס’איז מסתמא, איך פארשטיי וואס דו זאגסט. גרעיפ דזשוס איז א נצנות. איך הער, אקעי.

יעצט, וואס איז די פלאן? דו ווילסט זיין יוצא? דו גייסט אין גן עדן? אין גן עדן גייט מען נישט בכלל. ס’איז א גאנצע זאך פארוואס מ’איז יוצא. וויאזוי איז מען יוצא? מ’גייט אין גן עדן. אבער מ’גייט נישט אין גן עדן. מ’גייט נישט אין גן עדן. טרינק גרעיפ דזשוס, מ’גייט נישט אין גן עדן. טרינק אנדערע זאכן, טרינק קאווע, ס’איז נישט קיין חילוק.

אויב דו ווילסט מקיים זיין וואס די חכמים האבן געוואלט, אז מ’זאל מאכן א פרייליכע סעודה, איז מען זיכער נישט יוצא מיט גרעיפ דזשוס און די אלע זאכן.

אקעי, יעצט גייען מיר לערנען ווייטער אין רמב”ם.

הלכה יג: ווער ס’האט נישט קיין כרפס — נאר מרור

Speaker 1:

וואס טוט א איד וואס האט נישט קיין כרפס, ער האט נאר מרור, יא? נוצט ער מרור אויך פאר כרפס, ער מאכט “אלקינו מלך העולם בורא פרי האדמה”.

איין מינוט, ער טוט אזוי, ער מאכט ביידע, און שפעטער… פריער האבן מיר דאך געזען אז אויף די מרור מאכט מען נישט קיין בורא פרי האדמה, נאר אויף די כרפס. ער האט נישט קיין כרפס. ער מאכט יעצט ביידע? און ווען ער ענדיגט…

פארוואס זאל מען נישט זאגן פאר אזא איד אז ער זאל עסן נאר מרור נאך די מצה? פארוואס זאל ער בכלל האבן די מרור אנפאנג סעודה? ער האט נישט קיין כרפס. וואס איז די פראבלעם? ביי וועם שטערט עס?

Speaker 2:

ניין, ניין, די פראבלעם איז… ביי וועם שטערט עס אז ער עסט מרור?

Speaker 1:

ס’איז נישט קיין חיוב אז מ’זאל עסן מרור שפעטער. ס’איז נאר אזוי ווי א סדר. אקעי, דא וועלן מיר אנהאלטן די סדר אין כרפס. ס’איז נישט. אזויווי מיר האבן געזען צוויי מינוט צוריק וועגן די מצה. דער רמב”ם האט עס נישט געזאגט, אבער מ’קען עסן די מצה גלייך בעצם. ס’איז נאר, מ’דארף מאכן א שינוי, עסט מען נאכאמאל פאר דעם שינוי. מ’קען עס מאכן בעקווארדס, פארשטייסט?

אוודאי די נארמאלע וועג איז אזוי, אבער ס’שאדט גארנישט ווען דו מאכסט עס בעקווארדס. מילא, זאגט ער, מילא, עסט ער מרור, שפעטער עסט ער אן א ברכה, ווייל ער האט שוין געמאכט די ברכה.

נאך א הלכה, וואס אויב איינער האט נישט גענוג מצה? יא, “עד שיגמור ההגדה מברך על המצה ואוכל, וחוזר ואוכל מן המרור בלא ברכה”.

פארוואס די “חוזר ואוכל”? ס’איז קלאר צו צוריקגיין צו די סדר, ווייל די זעלבע ריזן וואלט מען געדארפט עסן אייביג צוויי מאל צדיק. וואס הייסט? מ’זאל זאגן פארוואס מ’עסט יא… אקעי.

יעצט, עממ… לאמיר זען א גמרא, אסאך עקל… יא… פארוואס זאגט דער רמב”ם דא “ואוכל מצה”? ווייס איך נישט! ווייל ער דארף דאך עסן מצה! די חידוש איז ווען ער קומט אן צו די מרור, עסט ער אן א ברכה. איך ווייס נישט פארוואס ער זאגט… די “מברך על המצה ואוכלה” איז אן אנדערע לשון. ס’קומט נישט דא אריין בעצם.

י”ג… יא… י”ג… אבער דער רמב”ם איז דאך גוט, ווייל די כרפס טונקט מען אויך טיינען חרוסת. אבער ער האט דאך א שאלה צי ער זאל איינטונקען די ערשטע מאל מרור אין זאלץ וואסער אדער אין חרוסת.

Speaker 2:

ווער האט דא געשאנעט?

Speaker 1:

ניין, איך פרעג. נעמען… נעמען, אקעי, מאכן ביידע. אזוי זאגט טאקע דער ספר המנוח, דער רבינו מנוח, אז מ’דארף עס טון צוויי מאל וועגן די זעלבע היכר התינוקות.

זעט מען קלאר אז די ברכה איז נישט קיין הפסק, אזוי ווי אייביג, און מ’דארף נישט מאכן קיין בורא פרי האדמה. אבער וואס זעט מען פון דא? מ’זעט עס שוין אין… ס’איז געשטאנען דארט שטייט מפורש, ס’איז געשטאנען א גאנצע פירוש, ווייל ער האט געוואוסט אז מ’מאכט בורא פרי האדמה, נאר מ’דארף זאגן נאכאמאל בורא פרי האדמה ביים מרור.

Speaker 2:

יא, אקעי. ס’איז נישט געשטאנען מפורש.

Speaker 1:

ניין, אה, דא שטייט “בלא ברכה”, יא, יא. דאס איז די כוונה אין א מנהג. ס’שטייט נישט מפורש אז מ’מאכט מסתמא וואס דו האסט פריער געזאגט. אקעי, זייער גוט.

הלכה יד: מצה משומרת — סדר פון אכילה

Speaker 1:

מי שאוכל מצה משומרת כל כזית, וכדי לעשות כן, מנהג לאכול מצה שאינה משומרת. אבער די מצוה דארף מען האבן די עיקר זאל זיין די כזית זאל זיין די מצה משומרת. דאס הייסט, מ’האט נישט יוצא מיט מצה משומרת לשמה. מ’איז נישט יוצא אכילת מצה.

און ס’גייט טאקע ווייטער אזוי, פארוואס ער עסט אזוי? די ענדע זאגט ער, “כדי שלא יתערב טעם מצה שאינה משומרת, מברך על אכילת מצה ואוכל כזית, ואח”כ אוכל ממנה כרצונו.”

פארוואס? ס’איז דאך די ענדע דארף מען דאך ענדערש עסן ביי די ענד?

Speaker 2:

יא, פארוואס?

Speaker 1:

פארוואס זאל ער עסן קודם מאכן המוציא און עסן די מצה אן אכילת מצה, און מ’איז נישט יוצא דערמיט? מ’איז נישט יוצא פארוואס נישט?

Speaker 2:

אפשר אזוי ווי “נאכל על השובע” אזוי ווי די פסח?

Speaker 1:

יא, אבער א יעדע מאל טוט מען דאך שוין נישט אזוי. מ’מאכט דעם אפיקומן נישט די צווייטע שטיקל. פארוואס? איך פארשטיי נישט קלאר פארוואס. איך פארשטיי נישט קלאר פארוואס. איך פארשטיי נישט קלאר פארוואס.

ס’קומט אויס אז די צווייטע מצה איז דוקא א מצה של מצוה לויט די הלכה. די אפיקומן, די צווייטע פרוסה, איז דאך א צווייטע פרוסה. ער זאגט דאך שוין גאר אנדערע זאכן. איך זע נישט דא. אה, ניין, ער רעדט וועגן שפעטער. ער רעדט דא, אבער ער רעדט פון אנדערע, ער קומט מיט אנדערע חידושים.

איך וויל וויסן די ענין, פארוואס, פארוואס ס’קומט אויס משמע דא אז כאילו די נארמאלע איינס מאכט מען אן אכילת מצה, ס’גייט אבער בעצם אויך אויף די אפיקומן, אויף די צווייטע כזית. די ענד מצה איז וועלכע מצה? וואס איז די משמעות דא?

ווייל יעצט עסט מען מיט “על מצות ומרורים”. נישט מצה אליין. איז דאך א זכר פון “על מצות ומרורים”. וועלכע? די ענד? די אפיקומן? פארוואס איז עס חשוב? וואס קומט עס אריין מיט “על מצות ומרורים”?

דיון אין די עיקר מצות מצה, אפיקומן, און די דין פון שלאפן בתוך הסעודה

די צוויי כזיתים מצה — וועלכע איז די עיקר מצוה?

ס’קומט אויס משמע דא אז כאילו די נארמאלע אכילת מצה גייט אויף בעצם אויך אויף די אפיקומן, אויף די צווייטע כזית.

די ערשטע מצה איז די עיקר מצה. ווייל משמע דא… ווייל יעצט האט מען מיט “על אכילת מרורים”. נישט משמע אז מ’זאגט “זכר למקדש” אויף די “על אכילת מרורים”. וועלכע? די ערשטע, די עיקר אפיקומן.

פארוואס איז דאס אזוי חשוב? פארוואס זאגט מען נישט “על אכילת מרורים”? פארוואס זאגט מען “זכר למקדש”? פארוואס זאגט מען נישט “זכר למקדש” די צווייטע מאל? איך פארשטיי נישט.

יעדע מאל וואס מ’עסט מצה, עסט מען מצה, נאכדעם עסט מען מרור מיט א גאנצן סדר, נאכדעם עסט מען נאך א שטיקל מצה, כדי אז וואס? מ’זאל קענען אויף דעם נישט מפסיק זיין, יא? כדי מ’זאל קענען אויף דעם מאכן מיט דעם “אין מפטירין אחר הפסח”, “אחר המצה”, אפיקומן, יא? שטימט? אזוי טוט מען נארמאל.

דער רמב”ם’ס הלכה: “ואם אין לו אלא כזית”

וואס איז געשטאנען פריער? יא, “ואם אין לו אלא כזית, אוכלו באחרונה”. וואס מיינט דאס? אז ער עסט א כזית מצה, כדי שלא יהא הפסק תוך כדי אכילתו, והיא המצוה. קומט אויס אז די עיקר מצות מצה, הגם אז ער האט שוין געמאכט א ברכה “על אכילת מצה”, איז נישט קיין פראבלעם, ס’איז נישט קיין הפסק. ס’איז ווייטער די ברכה. “על אכילת מצה” מאכט מען אויך אויף די אפיקומן.

וואס איז דער ענין פון אפיקומן?

וואס איז די ענין פון אפיקומן? ס’הייסט נישט אפיקומן, די מצה וואס מ’עסט ביים סוף. נאך די מצה איז שוין א מצוה, און מ’איז נישט מפסיק. איי, ער האט שוין געגעסן א מצה פריער? איך ווייס נישט פונקטליך וואס איז געווען יענע מצה, ער האט שוין יוצא געווען איינמאל.

און דא זעסטו, אויב איינער האט נישט קיין כשרה מצה, איז וואס טוט ער? ער זאל עסן די כשרה מצה ביי די ערשטע. אה, אפשר איז די פשט אנדערש. אויב ער וואלט עס געגעסן אין די אנהייב, וואלט ער נישט געטארט עסן ווייטער נאכדעם גארנישט. אפשר דאס איז די פשוט’ע סיבה. נישט פשט אז ס’דארף נישט קיין גארנישט. ער דארף יוצא זיין די מצוה פון שולחן עורך, וואס ער עסט לכבוד יום טוב. יא, ער וואלט געווען הונגעריג, איך ווייס נישט. ער וואלט נישט געקענט גארנישט עסן. ס’איז סתם א פראבלעם. מען האט געווען הונגעריג. מילא, ווייל די רעגל וואס מ’האט געגעסן די מצה של מצוה.

די שאלה: פארוואס צוויי מצות של מצוה?

וואס איז אונזער סאלושן? אז מ’זאל זיי מאכן צוויי מצה של מצוה. ס’איז א ביסעלע פאני. איך ווילטו שוין ענטפערן די פאני זאך. וויאזוי מ’קען מאכן צוויי? מ’האט שוין געגעסן א כזית. ס’איז די… איך פארשטיי נישט קלאר. אבער דאס איז וואס… אפשר דאס איז די ריזן.

Speaker 2: נא. אבער דאס איז אויך. מען זעט דאך דארף זיין א כזית בבת אחת. אזוי אז מ’קען נישט טון אז מ’זאל אנהייבן אביסל פון דעם. אביסל? ווען א האלבע כזית איז א האלב כזית. נאר, יעדע זאך.

Speaker 1: ניין. דארף קען א חידוש, וועט? יעדע נאר דארף זיין כזית פרעכט. יאר, א למעשה.

Speaker 2: אה. ס’איז נישט ארף קומען ווייליכער די ספראט. עס איז נישט קיין קזענעס… ווייל פאני…

דיון וועגן כורך

Speaker 1: און דער רב זאגט אז נאכטאן מ’זאל מען עסן אויך אין די קורך, און דער אלמע זאגט אז אנדערש מ’כאפט נישט פינקטלעך. אבער וואס איז די פשט פון דער גאנצע הנאכט? אז קורך קען מ’איבער צו זיין מלשאנערס? איז דער ראש זאגט טאקע… אז דער ראש ברענגט אז ער זאגט אז דער בריינס רעדט זיך בזמן הבית, וואס מען דארף עסן די פסח ומצה ומרור. אבער דער בזמן אז דא איז אפשר זאל פארקערט. זאל מען עסן די ערשטע כזית על הסובע. על היום, בטע אבן. דארף די ווי א ספיע ראכט פון די ליטבון מיט על הסובא. ווערט. וואס מען דארף עס געסן? ווערט דארף אויסרעכענען. איך האב שוין געגעסן. איך בין נישט על הסובא. אבער נאך אלץ מיט על הסובא.

Speaker 2: ניין, ניין, ניין. ניין, ניין. That doesn’t work. ליטבון איז מפסד צו געווען די צדיקים. מ’פסד א גאנצע ערע פסח, דער גאזל קרעסן און די מטלעטע אווען. דאס דאסטירן תלת הסובא. ס’גייען נישט ביידע. מ’קען נישט האבן ביידע צוזאמען.

Speaker 1: זאגט ער אז דא א מחלוקה איז טאקע רשע, און די רשבים לערנען אז דער עיקר מיט פון מצה אזוי, זאגט ער. איך וויידער שווערטער פארזארגט, דארף קייפ כאף איז דער צווייטער. אנדערע לערנען, אזוי די רשן אדער אנדערש אדער. ס’איז דער קיצור אז דער הייליגער חכבי עסעלער, וואס איז דער פלאכפינער. ווייל שווער דער סערזאסט ביז א איד. איינער יידע. איך דארף לערנען אין אנדערע מקורות און פארשטיין. דער רמב”ם’ס לשון איז פאני. נישט פאני, איך דארף פארשטיין וואס איז דער פשט אין דעם. ס’איז ארוך, ס’איז א גמרא. ס’איז ממש דאס אין גמרא.

ס’איז דא אן ענין.

“ממלא כריסו” — די שאלה פון הונגער און סעודה

עס שטייט “ממלא כריסו”, מ’ווארט אויך “כזית מצה באחרונה”. אזוי האבן זיי פארשטאנען די מקורות פון רמב”ם.

די שאלה איז, פארוואס איז וויכטיגער אז ער זאל קודם עסן פון די מצה שאינה משומרת כדי ער זאל האבן א סעודה? ער זאל אנהייבן סתם מיט א מוציא?

נאכאמאל, ס’איז דא צוויי שאלות. דאס איז וואס איך האב געוואלט וויסן ביז אהער. אדער ווייל אלעמאל די עיקר מצה דארף מען מאכן צום סוף, ממילא ווען מאכט מען… ער האט נאר איין מצה שמורה. פארוואס זאל מען בכלל עסן מצה שאינה משומרת? פארוואס זאל מען נישט נאר עסן מצה שמורה? ווייל ער איז הונגעריג. ס’איז א חידוש.

נאכאמאל, וואס איז דאס? ווילסטו זאגן אנדערש? אז ער זאל נאר עסן איין שטיקל מצה, און נאר עסן איין מרור, און נאכדעם שולחן עורך. אנהייב זאל ער זיך וואשן, ער מאכט א מוציא על אכילת מצה מיט אלע זאכן. אבער ער גייט עסן די טשיקן סופ מיט די מרור, ער גייט נישט עסן קיין מצה שאינה משומרת. ער גייט נישט עסן בכלל קיין מצה שאינה משומרת.

Speaker 2: ס’שטייט נישט גארנישט וועגן טשיקן סופ, ס’איז דאך די גאנצע הלכה. ס’שטייט וועגן… ער איז הונגעריג, וועגן דעם.

Speaker 1: אבער נאר ווייל ער איז הונגעריג? דאס וויל איך וויסן. נאר ווייל ער איז הונגעריג? אדער ס’איז דא אן ענין אז ער זאל עסן כדי ער זאל אנהייבן די סעודה פארוואס ער איז דא, ער זאל אנהייבן מיט א מוציא. מיט וואס? ער קען דאך אנהייבן און ענדיגן מיט א מוציא. איך פארשטיי נישט. ווערט אים געהייסן טון עפעס וואס הייסט פאר די המוציא? דאס איז געווען וואס איך האב געוואלט פרעגן. דו זאגסט אז מ’רעדט ווייל ער איז הונגעריג. איך פארשטיי וואס דו זאגסט, דאס איז א קאדעמיע, און ער האט נישט יעצט עפעס צו עסן.

Speaker 2: די גמרא שטייט “ממלא כריסו ממנו”, ווייל ער איז הונגעריג. די ווארט הייסט אים נישט כדי זיי זאלן ווייטער אנהאלטן מיט די סדר.

דיון וועגן סדר פון מרור

Speaker 1: וועלכע סדר? איך בין נישט זיכער. סדר פון קהל? איין מינוט, סדר דא וועגן מרור? דו האסט געטראפן עפעס וועגן מרור אין דעם רמב”ם אדער אין די גמרא?

Speaker 2: ניין. שוין.

Speaker 1: עס שטייט נישט ווי די סדר פון מרור איז. מיר האבן פריער געלערנט, איך מיין, מיר האבן געלערנט א מינוט צוריק אז מ’קען עסן מרור פאר די המוציא. איך ווייס נישט קלאר. ס’איז דא אנדערע מענטשן וואס זאגן אז ס’איז דא אזא סדר אז מ’דארף עסן די מרור נאך די מצה for some reason. איך ווייס נישט פארוואס. אפשר די מרור פון די קרבן פסח דארף מען עסן נאכדעם, אבער די מרור וואס מ’עסט היינט, וואס איז א מצווה צו עסן מרור, איך ווייס נישט פארוואס מ’דארף עסן נאכדעם.

חזרה צו די הויפט שאלה: ווען זאל מען עסן די כשרה מצה?

ס’איז דא צוויי ענינים. אדער ווייל ער דארף… אדער ווייל… די שאלה איז ווען זאל איך עסן די כשרה מצה. דאס איז כאילו די שאלה. איך האב איין שטיקל כשרה מצה נאר. ווען זאל איך עס עסן? עס שטייט דא אז מ’זאל עס עסן צום סוף. נישט נאר איין מאל, נאר צום סוף. פארוואס זאל איך עס עסן צום סוף? ס’איז דאך די רמב”ם, כדי ער זאל בלייבן מיט די טעם מצה ביזן סוף, יא? לכאורה, דאס איז די reason. ווען זאל איך עסן? פארוואס זאל איך נישט עסן פארדעם, כדי איך זאל האבן די טעם מצה?

אדער קענסטו זאגן, אויב וואס ס’קומט אויס איז אלעמאל אז דאס איז די טרוקענע מצה, דאס איז וואס ס’קומט אויס לכאורה. אדער וועסטו זאגן, ניין, פשוט ווייל ער האט נישט, ס’איז נישט דא סטאק, ער זאל נישט קענען עסן מער, ווייל וואס טוט די עין מפטירין אחר הפסח? I don’t know.

קיצור, דער עולם וואס לערנט אסאך מצה, איז נישט דא די אלע שאלות. ס’איז נישט קיין וועג דאס. 100%. און דער רמב”ם רעכנט נישט אויס נאך איין אפשן וואס קען זיין, לאנגע ריביה אגורות, ער האט נישט מצה און נישט מרור גארנישט צו מחייב זיין מיט אגדה. לכאורה איז די ענטפער יא, ווייל די אגדה איז נישט א דין אין די מצה. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז א מצוה צו עסן די מצות יציאת מצרים. און דו דארפסט עס ניטאמאל ברענגען לכאורה.

Speaker 2: וואס איז דא א זאך, דו מיינסט וואס מעכב איז עס? דו דארפסט וויסן וועלכע זענען מעכב. וואס ווייסטו נישט?

Speaker 1: ניין, ס’איז דא מענטשן וואס האבן געזאגט יא, אז וואס איז דא “בזמן שיש מצה ומרור”, האבן זיי געזאגט, לויט דער וואס לערנט אז ס’מיינט ליטעראלי “בזמן שיש מצה ומרור”, דער וואלט געדארפט לערנען אזוי. אקטשועלי די מצה ומרור. אזוי, דער רמב”ם האט נישט אזוי געזאגט אבער.

ביי מיר איז נישט שווער, אבער אנדערע וואלטן אפשר געקענט זאגן אזוי.

הלכה טו — “מי שישן והקיץ אינו חוזר ואוכל”

אקעי, “מי שישן והקיץ אינו חוזר ואוכל”. וואס איז שלעכט? פארוואס טאר ער נישט ווייטער עסן?

מחלוקת רמב”ם און ראב”ד — אויף וואס גייט דער דין?

דער אבן עזרא זאגט אז ער מיינט צו זאגן אויף קרבן פסח. קרבן פסח? ס’שטייט דאך נישט אז מ’רעדט פון קרבן פסח. פאני. זיי האבן געדארפט זאגן אז מ’רעדט פון קרבן פסח.

די משנה למעשה, “ישנו מקצתן יאכלו, כולם לא יאכלו”. ר’ יוסי אומר, בקיצור, זאגט די גמרא, פון וואס רעדט זיך מען דא? ס’שטייט נישט פון וואס מ’רעדט.

זאגט דער ראב”ד, יא, דער ראב”ד זאגט אונז טאקע. יא, ס’איז דא א ראב”ד אויף דער זייט?

Speaker 2: יא, יא.

Speaker 1: וואס זאגט דער ראב”ד? וואס זאגט דער ראב”ד? “אמר אברהם, אם פסח אוכל ביחידי אינו חוזר ואוכל, ואם היסח הדעת נפסל”. ער לערנט דעם פשט, אז דער פשט איז געווען אין פסח. “ואם לא אכל שם פסח, נותן לו ברכת המוציא ואוכל, שאין לו הפסק”. ס’איז נאר א שאלה פון די ברכה, ס’איז נישט קיין שאלה אז מ’טאר נישט עסן.

אנדערע האבן געלערנט אז די זעלבע דין פון פסח מאכט מען נאך לגבי די מצה, און וואנס מ’האט געשלאפן האט זיך עס געענדיגט. איך ווייס נישט.

מקור — משנה פסחים

איין מינוט, דריי חבורות, “ישנו מקצתן”, לאמיר נאכקוקן די הלכה. אויב “ישנו מקצתן”, ס’איז פסיעה פון די חבורה. איין מינוט, די פרשה רעדט זיך פון פסח, און די חבורה, אויב די גאנצע חבורה איז איינגעשלאפן קען מען נישט. אויב אבער א חלק איז איינגעשלאפן, איז די אנדערע זענען כאילו פטור. נרדמו כולם לא יאכלו, מקצתן יאכלו. נאך א היתר, אויב ס’איז נאר נתנמנמו, וואס האבן זיי געלערנט? נתנמנמו מיינט אז ער… ער דרימלט, whatever exactly it means.

בקיצור, אבער וואס איז די פשט פון די גאנצע הלכה? די ראב”ד זאגט קלאר אז דאס איז נאר נוגע אין קרבן פסח, אזוי פארשטיי איך פון די ראב”ד.

שלאף ביי ליל הסדר — חבורה, אפיקומן, און היסח הדעת

דאס פסול פון איינשלאפן ביי א חבורה

דאס איז פסול פון די חבורה. איין מינוט, אין פסחים רעדט זיך פון א חבורה, אויב די גאנצע חבורה איז איינגעשלאפן קען מען נישט עסן, אויב אבער א חלק, איז די אנדערע זענען אין כולי פארט. “נרדמו כולן לא יאכלו, מקצתן יאכלו”, דאס איז די הלכה. נאך א היתר, אויב ס’איז נאר “נתנמנמו”, וואס מיר האבן געלערנט, “נתנמנמו” מיינט אז ער דרימלט, whatever exactly it means.

דער ראב”ד’ס שיטה: נאר נוגע ביי קרבן פסח

בקיצור, אבער וואס איז די פשט פון די גאנצע הלכה? דער ראב”ד זאגט קלאר אז דאס איז נאר נוגע ביי קרבן פסח. אזוי פארשטיי איך פון די ראב”ד. ווייל די משנה זאגט אז מען עסט נאך א מצה, און ער זאגט אפשר די ענין איז ווייל איינמאל מ’האט שוין געגעסן אפיקומן… אינטערעסאנט. ער זאגט דאס אפילו אין די ענין, ווייל ס’זעט אויס בתוך הסעודה, ער זאגט נישט דא דווקא נאכ’ן עסן די לעצטע שטיקל מצה. אבער אפשר די גאנצע סעודה עסט מען מיט מצה? איינמאל מ’האט געגעסן מצה און איינגעשלאפן, איז שוין די לעצטע שטיקל מצה וואס דו האסט געגעסן געווען די מצה וואס דו האסט געגעסן פאר’ן איינשלאפן, דאס איז געווען די מצה פון “אין מפטירין אחר המצה אפיקומן”.

כאילו וואס איז די סילוק צו דאס? איינער עסט נאך א שטיקל מצה. סאו מ’דארף בעסער פארשטיין. עפעס איז דא וואס אונז האבן מיר כאילו נישט פארשטאנען, אזוי ווי מ’זעט די נושא פון די צווייטע מצה וואס מ’עסט. ס’זעט עפעס אויס פון די פאר הלכות וואס מיר לערנען דא, אז וואס?

א פונדאמענטאלע שאלה: קען מען עסן נאך א שטיקל אפיקומן?

Speaker 1:

הילי, איך וויל דיר פרעגן נאך א שאלה. דו ווייסט דאס? לאמיר זאגן איך האב געגעסן די אפיקומן, נאכדעם בין איך הונגעריג. קען איך עסן נאך א שטיקל אפיקומן? לכאורה די נעקסטע איז דיין אפיקומן. ספעציעל אויב מ’גייט מיט די אבני נזר, אז מ’קען מאכן תנאים. ניין, ניין, ניין, תנאים איז דיפרענט. תנאים זאגט אז דאס וואס דו האסט דווקא קובע געווען, און דו מאכסט נאך לויט די אנדערע שיטה. אבער די שאלה איז צו מ’קען קענסלען און זאגן אז דאס וואס איך האב פריער געגעסן איז געווען סתם מצה, און יעצט גייט זיין די אפיקומן.

Speaker 2:

ער האט געמאכט זייער גוט. איך מיין אז ווי לאנג דו בלייבסט מיט א טעם מצה בפה, איז די לעצטע שטיקל מצה וואס דו עסט… אבער אז דו שלאפסט איין, זייער גוט.

Speaker 1:

דאס איז וואס דו וואלסט געטראכט פאר היינט. היינט וואס מיר האבן געלערנט די הלכה, זעט נישט אזוי אויס. וואס ס’זעט אויס, לויט ווי די מגן אברהם לערנט אין די ראב”ד, אפשר איז דא אנדערע שיטות. לויט ווי איך פארשטיי אין רמב”ם, און די אנדערע, זעט נישט אויס אזוי. פארוואס?

דער חידוש: עס איז דא נאר איין אכילת מצה של מצוה

ס’זעט אויס אז די פשט איז, וואס איז דא אן אכילת מצוה פון מצה? די אכילת מצוה קען אייך שוין, איינס שוין יוצא. ניין, ניין, מיט די אכילת מצה. די גאנצע אכילת מצה, מ’האט יעצט געמאכט א מצוה צו עסן מצה.

און מ’עסט א גאנצע סעודה נאך די מצה. אבער מ’עסט די מצה באחרונה. מ’עסט שוין א גאנצע סעודה נאך די מצה, און מ’עסט א גאנצע צייט מצה. איך מיין שוין פריער, בשעת שלחן עורך, מ’עסט מצה, און אלעס איז טפל צו די מצה. מ’מאכט זיך שוין א ברכה אויף די אנדערע אכילה. מ’עסט מצה א גאנצע צייט. נעמען מיר ארויס די… דו האסט א בליק… ס’איז שוידערליך. אויב וואלט מען סך איינמאל אויסגעהערט, וואלט מען נישט געדארפט רעדן אזויפיל. מ’קען איינמאל זאגן יעדע זאך.

סאו, מ’עסט א גאנצע צייט מצה. אוודאי קען מען עסן נאך זאכן, אבער דאס איז נישט אז מ’האט געסטאפט עסן מצה. אויב מ’האט געסטאפט עסן מצה, טאר מען נישט. אזוי שטייט דאך. אויב מ’האט געסטאפט איינמאל עסן מצה, טאר מען נישט עסן גארנישט מער נישט. מ’האט דאך נישט געסטאפט. אזוי ווי יעדע סעודה, יעדע סעודה פון שלש סעודות, מיט די… איך האב מיר געהאלטן אין איין אויספירן. אזוי ווי יעדע סעודה אויף די וועלט, יעדע סעודה עסט מען א גאנצע צייט מצה, א גאנצע צייט לחם. אלעס איז דאך טפל צו די לחם.

וואס הייסט, מ’עסט יעצט מצה? ווען סטאפט מען? יעצט האט מען געסטאפט עסן די לעצטע שטיקל, האט מען געסטאפט, און יעצט טאר מען מער נישט עסן. ממילא, אויב ביסטו איינגעשלאפן, האט זיך עס געסטאפט דעמאלט, טאר מען ווייטער נישט, אזוי ווי מ’טאר נישט. און ווען דו האסט געמאכט די הסח הדעת, whatever you want to call it, די לעצטע שטיקל, דא האט זיך עס געענדיגט.

אויב אזוי, איז נישט פשוט אז מ’קען יעדע מאל עסן. ס’איז נישט פשוט אז די אפיקומן איז סתם מ’נעמט נאך א שטיקל כדי יוצא צו זיין די ענין פון טעם מצה. ניין, דאס איז די לעצטע שטיקל מצה וואס דו עסט.

קענסט נאר פרעגן א שאלה, לכאורה איז מען נישט יוצא נאך איין כזית. זעט אויס אז נישט. זעט אויס אז קען זיין אז ס’איז דא א מינימום שיעור, אבער מ’קען עסן מער. אבער מ’קען נישט עסן וויפיל סתם נאך א שטיקל מצה שלא לשם מצוה. ס’איז די מצה של מצוה. ס’איז דא איין אכילת מצה, ס’איז נישט דא צוויי אכילת מצות.

אזוי פארשטיי איך פון די אלע הלכות וואס מיר האבן היינט געלערנט. קען זיין אנדערע אידן לערנען אנדערש ווי די רמב”ם, אבער אזוי פארשטיי איך. דאס הייסט, ער זאגט נישט קיין ענין פון טעם מצה זאלן האבן, עס איז א טעם פון די מצוה. וויפיל מאל קען מען טון איין מצוה? מ’קען עס נאר טון איינמאל. מ’קען עס טון איבער א לאנגע צייט, מ’קען עסן צוויי שטיקלעך, צוויי פונט שטיקלעך.

דער רמב”ם’ס חידושים אין הלכות ברכות

ער זאגט דאך א פאר גרויסע חידושים, מ’דארף וויסן אז ס’איז אמת. דאס וואס ער זאגט אז איינער וואס עסט הייסט לחם, דאס ווייסט יעדער איינער פון הלכות ברכות, ס’איז נישט קיין חידוש. איך מיין ער זאגט ווייל דער לחם פוטר’ט עס לגבי ברכה. וואס הייסט ער פוטר’ט עס? א ווארט, איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט. ווייל ביי ברכות איז דא א דין פון עיקר וטפל. וואט? ניין, ניין, ס’איז נישט עיקר וטפל.

אקעי, גוט.

דער מגיד משנה’ס פשט

דער מגיד משנה מאכט זייער א שיינע סך הכל. איך דארף אפילו נישט לערנען די היינטיגע מלאכת הקודש, איך קען א קאפ אריינלייגן. דער מגיד משנה האט זייער גוט געלערנט, און ער זאגט קלאר די מעשה. דאס איז אלעס די משנה, “שתי ידות של קדרה”, און ר’ יוסי האט מחלק געווען צווישן סתם נמנו נמנו ונתרצו, דער רמב”ם פסק’נט ווי ר’ יוסי, און ער האט נסתפק געווען צווישן נמנו נמנו ונתרצו.

און די שאלה איז… ניין, ניין, דאס זאגט ער אז דער רמב”ם האט פארשטאנען אז דאס רעדט זיך אפילו פון מצה, און ממילא די ראיה וואס מ’האט געוואלט ברענגען פון דארט איז געווען אז מ’טאר נישט מער עסן וועגן אן אפיקומן, און די אנדערע האבן געלערנט אז די מצה איז א ראיה אז מ’קען זיך נישט מחשיב זיין מצה. דאס איז די ראיה, דאס איז די ראיה וואס מ’האט געוואלט ברענגען פון קרבן פסח דעמאלטס, ממילא איז די ראיה אז וואס? אז ס’רעדט זיך אפילו פון מצה.

דריי שיטות אין דער מעשה פון רבי

זאגט ער אז אנדערע לערנען אז וואס? אז די משנה רעדט פון קרבן פסח, און קרבן פסח איז, אויך ביי קרבן פסח ביידע נישט גענוג צו פארשטיין וואס איז די פראבלעם מיט היסח הדעת, אפשר איז עס הייסט עפעס אזויווי יוצאים א חבורה. און עס זאל איך וואס לעהן אים. עס איז נישט קלאר. עס איז נישט איינגעקומען א מצה, אז איך בכלל נישט דא קיין שאלה.

שיטה א: נטילת ידים

די איינציגע שאלה איז, נא, אים דארף זיך נאכאמאל וואשן, זאגט דער רבי. נא, זאכט אים דארפן זיך וואשן נאכאמאל, ווייל תשיח דעת נסידה, זאגט איך וואשן נאכאמאל. האלט נישט דער גאנצע שטיטל תורה וואס איך האט געזאגט אז ס’איז איין מפתירן, האט ער דאס וואס דער מגנישן זאגט.

שיטה ב: נתנמנמו

א דריטער פשט איז, אז בכלל, מען קען פארענטפערן עפשט דאס מיינט ער יערש מפרשים. וואס עס האט דער מענטש טון מיט רבי וואס עס האט לא יוחלי? אדער מען זאגן אז ס’מיינט, טאקע, לא יוחלי, נתנמנמו מיינט, ער האט טאך די גאנצע דין איז געווען צו מען דארף זיך איבערוואשן, מען מאכן א המותי, ס’איז נישט קיין קיין שאלה צו מער גייסט נאר אלס פסח.

שיטה ג: רב אהרן הלוי — בכלל נישט שייך צו פסח

אדער קען מען זאגן אז ס’איז בכלל נישט שוין גיין פסח! דער גאנצער ווענקסט אים א מעשה! עס האט זיך פארדרימלט! וואס איז דא נערפט מיר די נושא פון נתנמנמו מיר נערפט מיר! אבער עס האט נישט א טון בכלל מיט די הלכה פון פסח, אזוי האט רב אהרן הלויבו געזאגט.

שטימט? יא, פארשטייך די דריי שיטות? די צוויי שיטות, בעיסיקלי. עס איז נאר דא דריי שיטות וועגן וויאזוי צו טייטשן די מעשה פון רבאי.

א היסטארישע הערה: די חבורה ביי רבי

עס זאגט די הערה פון דער גראה, א היסטארישע הערה. ער זאגט אז א בעד איז אויפגעצויגען געווארן ביי רבאי, וואס ער ברענגט רעיות. ווייל אנדערע ראשונים זאגן אז דער ענין איז ארויס פון די חבורה. וואס זאל דאס צוטון? און וואס האלפט עס מחזר איז אויפגעצויגן דארט? וויילא וואס? לאמיר זען… און וואס נאמען נישט די חברי אביאב יוסקבוד הרבא. וואס איז דער קומען נומען? ווענען קומען? ווענען קומען? ווענען קומען נומען נומען? עס האט א שעז געווען דער ענין איז… מישא ישון. איך זע נאך, האבן געשמישט, ס’איז איינער אליינס, ס’איז א חבורה וואס זיצט צוזאמען… און וואס? וואס איז דער קומען?

איך משקים מיט דער ישמע פרשער פון דער מגי משנה. ס’לעדט זיך נישט דווקא פס. איך זעה נישט אז עס שטייט אויטאמעס פון פס. איך שטיי צו טראכטן אויב אזוי געזעצן. ס’איז איינער אין א ויכוח המזרח זאך? נישט גארנישט! אסד האט ער געזאגט מיינעם כאו’? אסד ער געזאגט, ניין, איך בין נישט מיינעם. איך בין…. אטא… סתם. ער האט געברענגט דער… עס שמוסן… עס איז געברענגט דעם… עס איז געברענגט דעם משנה. עס נעמדמו יאכלי, נערטימינג לוחלי. עס הייסט אז עס איז דא א חילוק. איך בין נישט נערטים, איך בין נערטים מנומנים. איך וויירט… מנומי.

אקעי, איך מיין אז דאס איז אלע הלכות.

דיסקוסיע: פארשטייסטו די אלע הלכות?

Speaker 1:

יא? וואס דו טעפסט פאר פריילן, און פארשטייסט נאך נישט אפערס? פארשטייסט שוין די אלניסט, ניין? זייער געצל וואס די פריילן. פארשטייסט שוין די אלניסט, אמת?

Speaker 2:

יא, נערצל. דער אמער האט נישט די דאומברסט. נישט נערצל.

Speaker 1:

יעצט האבן אונז בכלל נישט לאנק געענדיגט, יעצט האבן אונז נאר געענדיגט, וואס מיר טוט, אויב מ’האט נישט אדער מ’שלאפט.

ראיות פון פורים: טרינקען און שלאפן

ס’זעט אויס, אה, דאס איז נאך א ראיה, אויב דו ווילסט שוין יא, דו ווילסט צו ברענגען רעיות פון מיינע פורים תורות, צו זעהן, אז וואס וואס קומט אריין, נום, נום, נום. ווי ווילן מ’האט זיך אנגעטרונקען אביסל, מ’איז איינגעשלאפן, אוודאי. ס’זעט מען, אז נום, נום… אה, מ’האט שטייט אויך אבער קרישמע. אקעי, ס’וואלסט מ’שטייט אפ. וויפקימך, מ’האט איך מ’איך מ’איך מ’איך מ’איך שלאפן.

פארוואס שלאפט מען ביי ליל הסדר?

ווייל וואס קומט אריין ביי די נסתמני פסח און בנאכט? ס’איז שוין געטרינקען צוויי כוסרות. ס’איז עפעס אזוי… ס’זאל שלאפן, יא? ס’הייבט זיך אן די גאנצע שעלות. ווייל וואס קומט אריין אין חבורות מ’עסט פסח און מ’שלאפט? ס’איז שוין גאנצע שעלות… ס’איז שוין ספר, וויפציעות, נצרים, קולותי, עלילות. זיי האבן זיך געהאלטן אויף מיט פארציילן און סיפורים, אזוי אז אמורר גייט קענען זיך זיין אין איינשלאפן, אז זיי נישט מער ממשיך זיין מיט די סדר. ס’איז שוין די הויפס א ענע פון שלאפן און נישט שלאפן. און עפעס גייט דערפאר אז מ’זאל נישט שלאפן, ווייל וואס? ווייל מ’איז שווער צו רעסטן, מיר לייגן שלאפן, נישט קען מען נאך אריינכאפן נאך כזיתים וכזיתים.

אה, טאקע אין די רגע וואס מ’שלאפט איין האט זיך געענדיגט די גאנצע זאכן, און מ’קען נישט גארנישט טון.

סיפור יציאת מצרים און דער ענין פון נישט שלאפן

הלכה ז (המשך) — “וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”

“וכל המספר בציאת מצרים הרי זה משובח. כל אותה הלילה” — די אבות האבן זיך געהאלטן אויף מיט פארציילן סיפורים. אזוי גייט אז מ’זאל איינשלאפן אז מ’זאל נישט קענען מער ממשיך זיין מיט די סדר.

קיצור, דו האסט אן ענין פון שלאפן און נישט שלאפן. און עפעס גייט דא פאר פון די… אה, מ’זאל נישט שלאפן. ווייל וואס? ווייל מ’פארלירט… ווי לאנג מ’שלאפט נישט קען מען נאך אריינכאפן נאך כזיתים און כזיתים, מי יודע. אה, ביז ווען דו גייסט שלאפן, איז געענדיגט די גאנצע זאך, און מ’קען נישט… מ’קען נישט פארקויפן.

אקעי. שוין, עד כאן די נושא.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום שיעור — רמב”ם הלכות…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור — רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ח’

הלכה: מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים

דברי הרמב”ם: “מקום שנהגו לאכול צלי בלילות הפסחים אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים — שלא יאמרו בשר הפסח הוא זה.” והלאה: “בכל מקום לא יאכל אדם צלי כולו כאחד לבדו” — כי זה “נראה כאוכל קדשים בחוץ.”

פשט: זוהי הלכה התלויה במנהג המקום. במקומות שנהגו לאכול בשר צלי בליל הסדר — מותר. במקומות שלא נהגו — אסור, מחשש שאנשים יחשבו שאוכלים קדשים בחוץ. אבל בכל מקרה, אפילו במקום שנהגו להתיר, אסור לאכול בהמה שלמה צלויה בבת אחת.

חידושים והסברות:

1. חילוק בין “שיאמרו” ל”נראה”: הרמב”ם משתמש בשני לשונות — לגבי מקום שנהגו שלא לאכול הוא אומר “שיאמרו” (אנשים יאמרו), אבל לגבי בהמה שלמה צלויה הוא אומר “נראה” (נראה כך). ההבדל: “שיאמרו” הוא רק שאדם יכול לחשוב כך, אבל “נראה” הוא שזה ממש נראה כקרבן פסח. אולם מעירים שההבדל אינו לגמרי ברור — “נראה לי אותו הדבר.”

2. החשש האמיתי: החשש אינו רק שאנשים ידברו, אלא שזה יכול להביא למעשה — שמישהו יראה רב אוכל צלי, יחשוב שזו מצווה, והאדם הבא כבר יקדיש קדשים בחוץ. זהו חוסר כבוד לקדשים האמיתיים.

3. מתי מותר אפילו במקום שנהגו שלא לאכול: אם הבשר מחותך, או חסר מאבריו, או אבר אחד שלוק (מבושל) — אז זה קצת לא דומה לקרבן פסח, ובמקום שנהגו מותר. כי קרבן פסח צריך להיות שלם וצלוי.

4. צלי הגחלים לעומת צלי אש: צלי הגחלים בכלל אינו יוצא בקרבן פסח — צריך להיות צלי אש (על אשפות). ממילא כל החשש קצת רחוק יותר.

5. בשר עוף: נשאלת השאלה האם איסור הצלי חל גם על עוף (תרנגולת), כי העיקר חשש הוא רק בכבש או בקר שאפשר להקריב מהם קרבן פסח.

[דיגרסיה: מנהגים בנוגע לצלי, זרוע, ושני תבשילין]

6. המנהג עם הזרוע: מדוברים על המנהג לקחת צוואר תרנגולת מבושל כזרוע, ולצלות אותו מעט על האש כדי שיהיה לו “מראה צלוי.” נשאלת השאלה: מה הרעיון? רוצים צלי, לא רוצים צלי — מה רוצים?

7. שולחן ערוך (סי’ תע”ג): מצוטט ש“מנהג לצלות את הזרוע ולבשל את הביצה”. הרמ”א אומר שצולים גם את הביצה. המגן אברהם אומר שאם כך (אם צולים אותה), אסור לאכול אותה.

8. שולחן ערוך (סי’ תע”ו): המנהג במקומות מסוימים הוא לא לאכול צלי כלל. ראש הגולה נהג אחרת — הוא אמר לבשל חתיכת בשר ולחלק.

9. קושיה חריפה על כל המנהג: לשון הרמב”ם היא “מביאין על השלחן שני מיני בשר”“מביאין” פירושו מביאים לאכול, לא כחפץ מוזיאון! אבל המנהג שלנו הוא שמניחים את הזרוע על הקערה ולא אוכלים אותה. “הלו, מניחים אותה על השולחן כדי להיות. זה לא מוזיאון.” המהרש”ל מצוטט שגם הוא אומר שזה לא הגיוני.

10. סתירה יסודית במנהגינו: רוצים לעשות זכר לקרבן פסח, אבל בו זמנית עושים כל מיני דברים שלא להזכיר את קרבן פסח: (א) לוקחים לא בשר בהמה אלא צוואר (שאינו זרוע, לא כרעים), (ב) מבשלים אותו במקום לצלות, (ג) לא אוכלים אותו. “אתה רוצה להזכיר קרבן פסח, אבל אתה רוצה לעשות כל מיני דברים שלא להזכיר קרבן פסח… רוצים לעשות זכר או רוצים לעשות אנטי-זכר?” — זה נשאר כקושיה ללא תשובה.

11. מקור ההלכה: מוסבר שהמקור היה כי היו אנשים שמשום חיבת מצוות קרבן פסח רצו לעשות זכר קרוב — ממש לקחת כבש ושיראה בדיוק כמו קרבן פסח. על כך בא החשש שזו בעיה (מראית עין של הקרבת קדשים בחוץ), וממילא צמצמו. אבל העיקר — שמזכירים את קרבן פסח — הוא דבר נפלא.

[דיגרסיה: קושיה על אפיקומן]

12. מדוע חז”ל עשו שאפיקומן יהיה עם חתיכת מצה ולא עם חתיכת בשר? העיקר זכר הוא שיזכרו את קרבן פסח, ושטעם קרבן פסח ישאר בפה. עונים שבשר אינו חפצא של מצווה — זה סתם אוכל, אבל מצה היא חפצא של מצווה. אבל זה מיד נדחה: הוא כבר יצא ידי חובת מצה, וחוץ מזה אכילת בשר ביום טוב היא גם מצווה (שמחת יום טוב). הקושיה נשארת פתוחה.

הלכה: מי שאין לו יין בליל פסח — קידוש על הפת

דברי הרמב”ם: “מי שאין לו יין בליל פסח — מקדש על הפת, ואומר כל הסדר הזה על הסדר.”

פשט: מי שאין לו יין בליל פסח, מקדש על פת (מצה), ואומר את כל הסדר על הסדר.

חידושים והסברות:

1. חמר מדינה בקידוש לפי הרמב”ם: לפי הרמב”ם אי אפשר לקדש על חמר מדינה — רק הבדלה. זה כתוב מפורש בהלכות שבת פרק כ”ט הלכה י”ז: *”מדינה שרוב יינה שכר… אף על פי שפסול לקידוש, מותר להבדיל עליו הואיל וחמר המדינה הוא”*. לכן, כשאין יין, מקדשים על פת — לא על חמר מדינה.

2. מה עושים עם ארבע כוסות? אם אין יין, איך עושים ארבע כוסות? הרמב”ם אומר רק שמקדשים על פת ועושים את הסדר — אבל הוא לא מדבר על תחליף לארבע כוסות. מוזכר מעשה של יהודים במחנות שלקחו ארבע קוביות סוכר כזכר לארבע כוסות. זה מקושר לגמרא שאומרת שאפשר לקחת אתרוג (אבל לא תפוח) — משהו שיש בו הנאה.

3. הסדר כשאין יין — סיבוך מעשי: כשמקדשים על מצה, צריך לאכול מצה מיד (כי קידוש במקום סעודה), וזה משבש את הסדר — כבר עברנו “ורחץ, מוציא מצה” מיד בהתחלה, ולא יכולים לעשות מגיד קודם.

4. פתרון הרי”ף: הרי”ף אומר שאוכלים כן חתיכת מצה בקידוש (אכילת מצה בקידוש), ואחר כך אוכלים שוב מצה בלי ברכה על הסדר. הרמב”ם לא אומר זאת במפורש, אבל לכאורה מתכוון גם כן כך, כי אוכלים כבר מצה בקידוש.

5. מחלוקת האם אפשר לקדש על פת בליל הסדר: הרמב”ם (והרי”ף, פסקי רי”ד) סוברים שאפשר לקדש על פת בליל הסדר. אבל היו צדיקים אחרים שטענו שאי אפשר. לפיהם, אם אין יין, לא עושים קידוש כלל, אבל ממשיכים במצוות האחרות ויש סעודת יום טוב כמו כל יום טוב.

6. האם הכוס הראשון הוא “קידוש” או רק אחד מד’ כוסות? הרמב”ם אומר: “כל כוס וכוס מברך עליו ברכה בפני עצמו”. מועלית סברא שהכוס הראשון בכלל אינו קידוש — זה רק אחד מד’ כוסות. היסוד: כשהרמב”ם אומר “כל כוס וכוס מברך עליו ברכה בפני עצמו”, הוא רוצה להדגיש שלכל כוס יש תפקיד משלו — אחד הוא קידוש, אחד הוא כוס של ברכה לברכת המזון, וכו’. אפשר היה לשאול “אין עושין מצוות חבילות חבילות” — אם ד’ כוסות היא מצווה נפרדת, תהיה בלי קידוש. אבל זה לא מתקבל בוודאות.

7. הסבר הרמב”ם על ד’ כוסות: לפי הרמב”ם, שתיים מד’ הכוסות היינו צריכים ממילא בכל שבת/יום טוב סעודה: כוס הקידוש וכוס של ברכה (ברכת המזון). החכמים רק הוסיפו שתיים כוסות.

8. אולי אפשר לצאת ידי ד’ כוסות עם פת? סברא חידושית: כמו שקידוש אפשר לצאת בו עם פת (לישנא בתרא בעירובין), אולי אפשר גם את ד’ כוסות לצאת עם פת. זה נשאר כסברא צדדית, אבל נדחה כי עצם שם המצווה הוא “כוסות” — כוס ישועות — שפירושו שצריך להיות כוס, משקה. בקידוש לא כתוב המילה “כוס” — כתוב סתם “קידוש”, ובדיעבד אפשר לצאת עם פת. אבל בד’ כוסות עצם שם המצווה הוא “כוסות”, לכן אי אפשר לצאת עם פת.

הלכה: ד’ כוסות עם חמר מדינה (בלי יין)

חידושים והסברות:

1. שיטת הרמ”א (סימן תפ”ג וסימן רע”ב): הרמ”א פוסק: “מקום שנהגו לעשות משקה מדבש (מד), אפשר להשתמש לד’ כוסות כשאין יין.” הוא מביא “ויש אומרים” שאי אפשר, אבל הוא מכריע: “יש לסמוך על מאן דאמר לענין ד’ כוסות דשרי לכתחילה, על מאן דאמר שמקדשין על שאר משקין שהם חמר מדינה.” הרמ”א משווה ד’ כוסות לקידוש — לפי השיטה המתירה קידוש על חמר מדינה, גם ד’ כוסות מותר. הוא לא עושה חילוק ביניהם.

2. סימן רע”ב — קידוש על חמר מדינה (שבת): בסימן רע”ב כתובה מחלוקת: “יש אומרים שמקדשין על שכר, ויש אומרים שאין מקדשין.” הרא”ש פוסק: ליל שבת — לא על שכר, אלא על פת; שבת בבוקר — כן על שכר. הרמ”א אומר: “נהגו בפשיטות כהרא”ש.”

3. סברא להבדל בין שבת לפסח: בשבת, כשאין יין, אפשר ליל שבת לקדש על פת (כי פת יש כאן גמרא שאפשר). אבל פסח יש שיטות שאי אפשר על פת (כי מצה יש לה דינים מיוחדים), לכן דווקא יעשו על חמר מדינה (כמו בורשט/מד).

4. מגן אברהם: המגן אברהם מתיר להשתמש בחמר מדינה לד’ כוסות, אף על פי שהוא אומר “צריך עיון.” הוא גם מזכיר משקה מ”ליקריץ” (מבוסס ליקריש, אולי ערק).

5. פסקי תשובות: למעשה, פסקי התשובות האשכנזיים פוסקים שאפשר לקדש (ולד’ כוסות) על חמר מדינה.

[דיגרסיה: מחלוקת גדולה — מהו “חמר מדינה”?]

6. שיטה 1 (מחמיר): “חמר מדינה” פירושו ממש “היין של המדינה” — כלומר רק משקה אלכוהולי. חלב, קפה, מיץ תפוזים אינם חמר מדינה. הראיה: במסעדה בלילה (סעודה) נותנים אלכוהול; בבוקר אין סעודה. חמר מדינה צריך להיות משהו שמחלקים בסעודות “לשם הנאה, לא לשם הרחבת המעיים.”

7. שיטה 2 (מיקל): הערוך השולחן, אגרות משה, ציץ אליעזר אומרים שחמר מדינה כולל הכל חוץ ממים — קפה, חלב, מיץ תפוזים, קוקה קולה. לא צריך להיות דווקא משקה אלכוהולי. גם ר’ יחזקאל (ראטה?) סובר כך.

8. טענת נגד: הגאונים אמרו שלא יוצאים בחלב. אבל הפוסקים של היום כן התירו.

9. חידוש/הערה על מיץ ענבים: למיץ ענבים יש קשר ליין (שניהם מענבים), ואם מיץ ענבים שייך, זו סברא חזקה יותר מאשר סתם מיץ תפוזים. מיץ תפוזים היו קורים לו “זיוף העולם.”

10. “מעלה תינוקות בני יומן”: כלל הרמ”א מיושם: מי שאין לו יין ולא יכול להשיג, הוא בבחינת “תינוקות בני יומן” — הוא פטור מכל הדבר.

11. נקודה מעשית: משקאות אלכוהוליים לא צריכים מקרר — הם כבר עברו תסיסה. זה רלוונטי לשאלה המעשית איך היה גישה פעם למשקאות.

[דיגרסיה: יין לעומת מיץ ענבים לד’ כוסות]

12. מיץ ענבים: לפי הפוסקים לא יוצאים במיץ ענבים — זה אפילו לא ספק, זה זלזול. מיץ ענבים הוא רק “נצנות” (דבר חלש). בחמר מדינה יוצאים, אבל מיץ ענבים לא מתאים לכך.

13. מיץ תפוזים ומיצי פירות אחרים: דברים כאלה נעשים “מהר מאוד” קלוקלים — סוחטים תפוז, אפשר לשתות אותו, אבל יום אחרי זה כבר נעשה חמוץ/מעופש. זה לא משקה “חשוב”.

14. העיקרון היסודי: פסח נועד לשתות יין. כל הענין של הסדר הוא — אפילו אתה לא אריסטוקרט, התחזה להיות אריסטוקרט — ועם מיץ ענבים אי אפשר להשיג זאת.

15. עצה מעשית: מי שקשה לו עם יין חזק, יערבב יין עם מים או סודה — זה הרבה יותר טוב ממיץ ענבים. יש היום הרבה יין שכבר לכתחילה מעורב (יינות קלים יותר).

16. הערה חריפה: “מי שרוצה להיות יהודי רפורמי כל כך מודרני, שיהיה יהודי רפורמי… אבל לשתות מיץ ענבים עושים ציחוק מהאנושות מבחינת כבודם.”

הלכה: מי שאין לו כרפס — רק מרור

פשט: כשלמישהו אין כרפס ויש לו רק מרור, משתמש במרור גם לכרפס — הוא מברך “בורא פרי האדמה” על המרור בשלב הכרפס.

חידושים והסברות:

1. מדוע אדם כזה יאכל מרור בתחילת הסעודה (בשלב הכרפס)? מדוע לא יאכל מרור רק אחרי המצה, כמו הסדר הרגיל? התשובה: זה לא חיוב לאכול מרור אחר כך — זה רק סדר (סידור). אפשר לעשות זאת “לאחור” — העיקר שצריך לעשות שינוי (היכר לתינוקות).

2. חידוש של ספר המנוח (רבינו מנוח): הוא אומר שצריך לעשות זאת פעמיים בגלל אותו היכר התינוקות. מכאן רואים בבירור שהברכה אינה הפסק, וצריך לא לברך בורא פרי האדמה חדשה על המרור אחר כך.

3. נפקא מינה: כשהוא אוכל מרור אחר כך (בשלב המרור אחרי מצה), אוכל בלא ברכה — כי כבר בירך בורא פרי האדמה בשלב הכרפס על אותו מרור.

הלכה: מצה משומרת — סדר האכילה

דברי הרמב”ם: “מי שאוכל מצה משומרת כל כזית… מנהג לאכול מצה שאינה משומרת… מברך על אכילת מצה ואוכל כזית, ואח”כ אוכל ממנה כרצונו.” והלאה: “ואם אין לו אלא כזית, אוכלו באחרונה.”

פשט: אוכלים תחילה מצה שאינה משומרת (עם המוציא), ואחר כך אוכלים את כזית המצה המשומרת עם ברכת “על אכילת מצה” — כדי שלא יתערב טעם מצה שאינה משומרת. אם יש רק כזית אחד של מצה כשרה (שמורה), יאכל אותו בסוף (אפיקומן).

חידושים והסברות:

1. מדוע אוכלים תחילה מצה שאינה משומרת? הרי לא יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה! התשובה: כי הוא רעב — הוא צריך סעודה לכבוד יום טוב (שולחן עורך). בלי מצה שאינה משומרת לא היה יכול לאכול כלום. הרמב”ם מתחשב בצורך המעשי של רעב וסעודת יום טוב.

2. אולי כמו “נאכל על השובע”: כמו בקרבן פסח, שצריך לאכול “על השובע” (על קיבה מלאה)? אבל — באפיקומן כבר לא עושים כך, לא עושים את האפיקומן דווקא אחרי מצה אחרת.

3. איזו מצה היא “מצת הסוף” (אפיקומן)? יוצא שכזית השני (אפיקומן) הוא דווקא מצה של מצווה לפי ההלכה — הפרוסה השנייה.

4. “על מצות ומרורים”: נשאלת השאלה — עכשיו אוכלים עם “על מצות ומרורים” (מצה ומרור ביחד, זכר לקרבן פסח). איזו מצה זו — מצת הסוף? האפיקומן? ומה הקשר ל”על מצות ומרורים”? הדיון נשאר פתוח.

5. החידוש על אפיקומן: יוצא מהרמב”ם שאכילת המצה ה”רגילה” (שעליה מברכים “על אכילת מצה”) הולכת בעצם גם על האפיקומן — על כזית השני. כלומר, הברכה “על אכילת מצה” שמברכים בהתחלה מכסה גם את האפיקומן, ואין זה הפסק. כמו שהרמב”ם אומר: “כדי שלא יהא הפסק תוך כדי אכילתו, והיא המצוה” — האפיקומן הוא “היא המצוה” — זו עיקר המצווה.

6. סדר המרור: לא ברור מה סדר המרור — קודם למדנו שאפשר לאכול מרור לפני המוציא, אבל אחרים אומרים שמרור צריך לבוא אחרי מצה. אולי זה רק נוגע למרור של קרבן פסח, אבל המרור שאוכלים היום (כמצווה נפרדת) — לא ברור מדוע צריך להיות אחרי מצה.

7. כורך — מחלוקת: הרא”ש מביא שלפי אחד מדובר בכורך רק בזמן הבית כשאוכלים פסח, מצה, ומרור ביחד. אבל בזמן הזה אולי להיפך — יאכלו את כזית הראשון “על השובע” (כשכבר שבעים). אבל זה נדחה — “על השובע” ו”לת

יאבון” לא הולכים שניהם ביחד.

8. חסרון הרמב”ם — אין מצה ואין מרור: הרמב”ם לא מפרט את המקרה שבו למישהו אין מצה ואין מרור — האם הוא חייב בהגדה. המסקנה: לכאורה כן, כי הגדה אינה דין במצה — הרמב”ם אומר שזו מצווה לספר יציאת מצרים, ואפילו לא צריך להביא זאת כשאלה. יש אנשים שלומדים “בזמן שיש מצה ומרור” מילולית — שצריך מצה ומרור כדי להתחייב בהגדה. אבל הרמב”ם לא אמר כך.

הלכה: מי שישן והקיץ אינו חוזר ואוכל

דברי הרמב”ם: “מי שישן והקיץ אינו חוזר ואוכל.”

פשט: מי שישן והתעורר, אינו רשאי להמשיך לאכול.

חידושים והסברות:

1. מחלוקת רמב”ם וראב”ד — על מה הולך הדין? הראב”ד אומר: “אמר אברהם, אם פסח אוכל ביחידי אינו חוזר ואוכל, ואם היסח הדעת נפסל. ואם לא אכל שם פסח, נותן לו ברכת המוציא ואוכל, שאין לו הפסק.” הראב”ד לומד בבירור שהדין הולך רק על קרבן פסח — כי שינה היא היסח הדעת שפוסלת את הקרבן. אבל בלי קרבן פסח זו רק שאלה של ברכה (האם צריך לברך המוציא חדשה), לא שאסור לאכול. הרמב”ם משמע לומד שהדין חל גם בלי קרבן פסח — גם לגבי מצה.

2. מקור — משנה פסחים: המשנה אומרת: “ישנו מקצתן יאכלו, כולם לא יאכלו” — אם חלק מהחבורה נרדם, יכולים להמשיך לאכול; אם כולם נרדמו, לא יכולים. זה הולך על חבורות של קרבן פסח. יש גם חילוק בין “נתנמנמו” (נמנם) ל”נרדמו” (ישן).

3. חידוש גדול: מהו אפיקומן באמת? האם אפשר אחרי אכילת אפיקומן לאכול עוד חתיכת מצה אם רעב? לכאורה החתיכה החדשה תהיה האפיקומן החדש. אבל לפי הרמב”ם זה לא כל כך פשוט. היסוד:

יש רק אכילת מצה אחת של מצווה — לא שתיים. כל הסעודה אוכלים מצה (בשולחן עורך הכל טפל למצה), וזו כולה אכילת מצווה אחת ארוכה.

כשמפסיקים לאכול מצה — זה הסוף. אסור אחר כך לאכול יותר כלום. החתיכה האחרונה של מצה שאוכלים היא האפיקומן.

אם נרדמים — זה נעצר, ולא יכולים להמשיך לאכול. זו היסח הדעת.

אפיקומן אינו סתם חתיכת מצה כדי שיהיה טעם מצה בפה — זו החתיכה האחרונה של מצה של מצווה עצמה. הרמב”ם לא אומר שום ענין של “טעם מצה בפה” — זה טעם של המצווה עצמה.

מצווה אפשר לעשות רק פעם אחת — אפשר למתוח אותה על פני זמן ארוך, אפשר לאכול שתי חתיכות או שני קילו, אבל זו נשארת מצווה אחת.

4. פשט המגיד משנה: המגיד משנה מסכם: זה הכל מבוסס על משנת “שתי ידות של קדרה” וחילוק ר’ יוסי בין סתם נמנו לנמנו ונתרצו. הרמב”ם פוסק כר’ יוסי. הרמב”ם מבין שזה מדבר אפילו על מצה (לא רק קרבן פסח).

5. שלוש שיטות במעשה של רבי:

שיטה 1: מדובר על פסח — והענין הוא יציאה מהחבורה / היסח הדעת.

שיטה 2: מדובר אפילו על מצה — כמו שהמגיד משנה לומד את הרמב”ם.

שיטה 3 — רב אהרן הלוי (ראה): זה בכלל לא קשור להלכות פסח — כל הענין הוא רק על נטילת ידיים: אם נמנם צריך לשוב ולרחוץ (תסיח דעתו מנטילה). הראה מביא ראיות שמעשה רבי היה בהקשר של נטילת ידיים, לא של אפיקומן.

6. נפקא מינה מעשית: מדוע לא ישנים בסדר? בליל הסדר שינה באה באופן טבעי — כבר שתו שתי כוסות, שוכבים בהסיבה, מאוחר. לכן חז”ל התחילו בסיפורים, שאלות, ועלילות כדי שלא יירדמו. כי ברגע שנרדמים נגמר כל הדבר — לא יכולים לעשות יותר כלום, לא לאכול עוד מצה, לא להמשיך עם הסדר.

הלכה: כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

דברי הרמב”ם: “וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח” — ומביאים את מעשה התנאים שהחזיקו “כל אותה הלילה” בסיפור יציאת מצרים.

פשט: מי שמספר יותר על יציאת מצרים משובח, וימשיכו כך כמה שאפשר.

חידושים והסברות:

1. קשר לענין של לא להירדם: ענין סיפור יציאת מצרים מקושר לענין של לא להירדם בליל הסדר. כל עוד לא ישנים, אפשר עוד להמשיך עם הסדר — אפשר עוד לתפוס עוד כזיתים מצה, עוד כזיתים אפיקומן, וכדומה. אבל כשהולכים לישון, נגמר כל הדבר — לא יכולים יותר לאכול.

2. השלכה הלכתית מעשית: לענין “כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח” יש השלכה הלכתית מעשית: על ידי שנשארים ערים ומספרים, נשארים במצב שבו אפשר עוד לקיים מצוות הלילה. שינה היא הנקודה שבה הכל נסגר.


תמלול מלא 📝

מנהגים בנוגע לאכילת צלי בליל הסדר

הלכה: מקום שנהגו לאכול צלי בלילות הפסחים

דובר 1:

בקיצור, והם עומדים בפרק ח’, והם כבר סיימו את כל ליל הסדר. ולמדנו שעושים שני מיני בשר, אחד צריך לצלות ואחד צריך לבשל. מהקידוש עד ההלל, בסדר?

עכשיו הוא הולך לומר כמה הלכות שנוגעות לאשכול שזה הקשר, בסדר? הלכה אחת היא, “מקום שנהגו לאכול צלי בלילות הפסחים אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים”. יש מקומות מסוימים, יש מנהגים מסוימים. אמרתי לך קודם שיש שני סוגי בשר, יש מחלוקת דעות. היו כאלה שאכלו את הבשר צלי, זה אלה ש… בסדר, לאו דווקא, אבל אכלו בשר צלי. “מקום שנהגו שלא לאכול”, היו מקומות שלא.

למה אמרו למה לא? כי “שלא יאמרו בשר הפסח הוא זה”. ומה הבעיה אז? אז יאמרו שאפשר להקריב קרבן פסח בחוץ. אנשים יחשבו שמקריבים, וזה לא… צריך לעשות את מנהג המקום כמו תמיד. צריך לעשות את מנהג המקום. מה הבעיה? כן, יהודי צריך לעשות את מנהג המקום.

דיון: חילוק בין “שיאמרו” ו”נראה”

דובר 1:

אבל מה זה “שמא יאמרו”? מה קרה אז? אנשים יאמרו, אסור. ומה החשש? יאמרו, מה רע שיעשו את זה? ומה השינוי עם אמירה? לא, עושים ממש את הבשר על שם הפסח, זה לא כלום. יאמרו, “ממש ראו את הרב נכנס לשומן או למים”. כן, זה למדת באמת שעושים שני מיני בשר. מה הבעיה שיאמרו את זה? זה לא על פי הלכה, כי אנשים יחשבו שאפשר להקריב קדשים בחוץ. הם יחשבו שמקריבים, וזה לא אפשרי.

יש ממש אנשים שזה הפוך, כי הם רוצים דווקא להיות צלי. במקום פסח רוצים להיות צלי. אבל יש מקומות מסוימים שזה לא כך. יש כתובת כזאת. “בכל מקום, לא יאכל אדם צלי כולו כאחד לבדו”. זאת אומרת, אפילו אלה שמתירים, זה כי אין להם חשש שיאמרו, אם לוקחים כן שה שלם, שזה צלי כמו שצולים קרבן פסח, אז זה כן יהיה נראה כאוכל קדשים בחוץ.

סתם יש חילוק בין “שיאמרו” ו”נראה”. “שיאמרו” זה סתם משוגע מדמיין לעצמו, אבל “נראה” זה ממש כמו שנראה קרבן פסח.

דובר 2:

אני לא יודע, נראה לי אותו דבר.

דובר 1:

כנראה יש חשש שיהיה אדם שיקדיש את זה ממש, אולי זו הבעיה.

דובר 2:

אם אתה רואה מישהו עושה את זה, זה חוסר כבוד לקדשים האמיתיים, שאנשים יחשבו… אה, אתה רואה, זה האדם הישיר. האדם הבא כבר יעשה את זה. הוא יחשוב שזו מצווה.

דובר 1:

כן. ממילא אם חסר קצת, אז מותר במקום שנהגו.

דובר 2:

אז קצת לא קרבן פסח, כי זה לא כשר, אם זה מחותך, או חסר מאבריו, או אבר אחד שלוק במקום צלי. אז מותר. במקום שנהגו זה מותר.

דובר 1:

בסדר, המשך.

דיון: מנהגים בנוגע לזרוע ושני תבשילין

דובר 2:

איך המנהג בסאטמר ריווער?

דובר 1:

אני חושב שהרבה יהודים אוהבים דווקא לצלות את כל הבהמה, אבל לא… אצלנו לא נהגו.

דובר 2:

אצלנו לא נהגו מה, צדיק?

דובר 1:

לא צלינו את הדברים הגדולים. אה, לא היינו לתוך ה… איך אומרים…

דובר 2:

כן, אבל…

דובר 1:

מקילים. אנחנו צולים כן קצת את הזרוע, נכון?

דובר 2:

אה, לא, סליחה. זרוע מבושלת, לא אוכלים בכל מקרה.

דובר 1:

לא בכל מקרה, לא לוקחים את זה.

דובר 2:

למה לא אוכלים את זה? מה כתוב כאן?

דובר 1:

אבל אני חושב למשל, מה שאני זוכר, אני לא יודע איפה צריך לבדוק מאיפה המנהג בא, שלוקחים גרגרת מבושלת ושמים אותה על האש קצת שיהיה לה מראה צלוי. מה התכלית? רוצים כן, לא רוצים, רוצים… זו השאלה, אני לא מבין.

דובר 2:

אבל אצלכם גם עשו כך? גם צלו את הגרגרת?

דובר 1:

כן, אבל אני לא יודע מה המנהג. אני לא יודע מה ה…

דובר 2:

בכל מקרה, לכאורה האיסור כאן הוא על בהמה. אני מאמין שכבר על עוף יהיה החשש. בסדר, כי כאן אני יודע אולי במקום שנהגו, אבל כן, חוץ… אה, כן, הנחנאמי. נו, מה אומרים המפרשים, הפוסקים בוורשה? אני הולך לבדוק לראות.

מקורות: שולחן ערוך ורמ”א

דובר 2:

הוא לא אומר. צלי שי”ח, בוא נראה. שי”ח הוא אומר על… אה, כן, סעיף… המנהג הוא, כמו שאתה אומר, “מנהג לצלות”… שולחן ערוך כתוב “מנהג לצלות את הזרוע ולבשל את הביצה”. הרמ”א אומר שצולים את הביצה גם כן. למה עושים? כן, אני לא יודע. בקיצור…

דובר 1:

כי הביצה היא גם כאן על תקנת כאילו היה בשר, במקום בשר. בסדר, אז לא אוכלים ממש, המנהג שלנו בוודאי לא לאכול צלי בערב פסח, אה, לכאורה. ובגלל זה לא אוכלים ממש את הזרוע. מה שמוזר, שמים משהו על הצלחת לא לאכול, אני לא מבין. שאל ממש את ה…

דובר 2:

הם ראו אתמול שיש ענין של מניחים, אפשר לשים על השולחן לא לאכול.

דובר 1:

לא, לא, תהיה רציני. הם… זה ענין אחר של לממתק את הטעם מרור. לא, תהיה רציני. הם לא ראו, קודם כל, הם רק ראו את הראשונה, לא ראו את השנייה. ושנית, לא ראו… הוא כן הזכיר אתמול, אבל ה…

דובר 2:

הוא כן הזכיר אתמול את ה…

דובר 1:

תהיה רציני, תהיה רציני. כן, הוא אומר שבגלל זה.

דובר 2:

אבל למה לא יהיה אפשר להניח דבר כזכר שלא אוכלים?

דובר 1:

עושים לצאת. רואים שרואים שזה מונח על ה… זה לא אוכל, נו, תהיה רציני.

קושיא מהמהרש”ל

דובר 1:

הוא אומר שהמהרש”ל אומר שזה לא הגיוני. לא ראיתי עדיין מה הוא אומר שזה לא הגיוני. מאיפה בא המנהג? אני לא יודע. אבל זה סתם לא בגלל החשש מלאכול צלי, כי זה מבושל. אה, לא, המנהג שלנו הוא משהו, אתה זוכר שצריך לקחת מחתיכה חיה ולצלות אותה. אבל אני לא רואה הרבה ירקות, אני לא רואה שצריך להכניס את זה. כי הוא אומר שכבוש הרי הוא כמבושל, שלוק הרי הוא כמבושל, לכאורה צריך גם להיות כשחתיכה היא עם הבישול.

דובר 2:

שוב, שוב, אתה מתייחס לאיזה מנהג אתה מדבר. אתה מדבר זה לפי המנהג שלא מחמיר, וזה רק היפה. אם המנהג הוא כן להחמיר, אפשר להיות בטוח שהמנהג הוא כן להחמיר, כי אתה יודע שכשיש מנהג, אפשר להחמיר כמה שרוצים. אבל מה עם אותה סיבה?

מקורות נוספים: תע”ג ומגן אברהם

דובר 1:

תע”ג, תפוח אדמה, הוא אומר, זה מאוד מוזר, במחילה זה מאוד מוזר לי. כן, הוא אומר שכתוב בתע”ג, כתוב בע”ז, במנהג ישראל, בקרשש, בקיצור, שמים את שני תבשילין, ונהגו בבשר וביצה, ונהגו בזרוע, ונהגו בצלי לבד, ובביצה טעם שלישי. הרמ”א אומר שמביאים כן צלי, הוא אומר על זה המגן אברהם הקדוש, שאם כך אסור לאכול אותו, לא הזמן בשבילי להיות פורים…

דובר 2:

מה אומר כאן האוכלים זה הענין? הפסילה השמינית אחר כך בסעיף על הפסחים. חושבים שלא אפילו עושים יום טוב, כי זה עושה יום טוב לך אבירא. לא הולכים אפילו לאכול מראש השנה, כסף די. מראש השנה התנהג אחרת, מראש השנה אמר שלא צריך לעשות כך, צריך לבשל חתיכת בשר ולחלק שהעולם יאכל.

קושיא פונדמנטלית: “מביאין” פירושו לאכול

דובר 1:

אנחנו מתנהגים כך, שמים את הדברים, זה סמל. לשון הרמב”ם היא “מביאין על השלחן שני מיני בשר”. לכאורה פירושו לומר מביאין ואוכלים אותו. הלו, שמים אותו על השולחן כדי להיות. זה לא מוזיאון.

צלי הגחלים בכלל לא יוצא קרבן פסח, צריך להיות צלי על אשפות. בכל מקרה, ביצה צלויה אומרים שמותר לאכול אפילו אם לא… אפילו אם לא שלוי נגי. בקיצור, המעשה היא… אה, אומר הוא, צלי ואחר כך בשלו, בשלו ואחר כך צלי, אסור מן התורה, אומר הוא.

אבל אני לא מבין את כל הבעיה. זה הכל… אני לא מבין. מביאים דבר זכר לקרבן פסח, ואומרים לא אוכלים אותו כי זה אבסורד. צריך לעשות זכר… האם זו גרגרת או הוא מדבר על בשר מבהמה? מי מדבר כאן בכלל בשר עוף? הגרגרת היא עוד פירצה. מה נכנס הגרגרת? זה לא זרוע, זה לא כרעיים. לא, הצלי מדבר על כבש, דבר שאפשר לעשות קרבן פסח. אפילו בקר מותר לכאורה.

סיכום הקושיא: רוצים לעשות זכר או אנטי-זכר?

דובר 1:

אנחנו עשינו כמה דברים לחומרא. גם לא לקחנו בשר בהמה, לקחנו גרגרת. רצינו עוד להסביר שם, ואחר כך גם לא אוכלים אותו. הלו? אתה רוצה להזכיר קרבן פסח, אבל אתה רוצה לעשות כל מיני דברים לא להזכיר קרבן פסח. אתה לוקח ביצה, ואתה גם לא צולה אלא אתה מבשל אותה. זה לא הגיוני. אינו עושה סנס לדעתי. זה אינו עושה סנס.

אצלך זה הגיוני? רוצים לעשות זכר או רוצים לעשות אנטי-זכר. הלו? איזה רוצים לעשות?

דובר 2:

וזה גם דווקא הזכר הטוב ביותר, כי יש כל מיני הלכות למה עושים כך, למה לא עושים אחרת מזה. כן, ליטווק היה מתעלף.

דובר 1:

והוא לא יעזור לי בכלל בקיצור כל האנשים האלה, ומה אני אעשה.

דיון על זכר לקרבן פסח והלכות מי שאין לו יין

זכר לקרבן פסח — הסתירה במנהג

דובר 1:

רצו לעשות זכר. אתה אומר גם לא אוכלים אותו. הלו? אתה רוצה להזכיר קרבן פסח, אבל אתה רוצה לעשות כל מיני דברים לא להזכיר קרבן פסח. אתה אומר אתה לוקח ביצה ואתה גם לא צולה, אלא אתה מבשל אותה. זה לא הגיוני, אינו עושה סנס, לפי דעתי. זה אינו עושה סנס. סליחה, זה אינו עושה סנס.

דובר 2:

אצלך זה הגיוני?

דובר 1:

צריך לעשות… רוצים לעשות זכר או רוצים לעשות אנטי-זכר. הלו? איזה רוצים לעשות? אתה אוכל אותו עוד דווקא הזכר הטוב ביותר, כי דנים כל מיני הלכות מה אסור לעשות, מה לא עושים אחרת וזה.

כן, לליטאים שהתעלפו. הוא לא יעזור לי. בקיצור, כל האנשים האלה, מה אעשה? בקיצור, אני לא יודע.

אוי ואבוי, כבר, תהנה. בכל מקרה, הלאה.

הסבר: המקור של ההלכה

דובר 1:

מה זה שאצל יהודי אין יין? אמרתי לך, אני לא יודע.

זה אותו דבר. כל ההלכה התחילה כי היו אלה שכן רצו לחקות בדיוק כמו הפסח. כי יש שאלה אם מותר בימים טובים אחרים, אסור לאכול בשר, לא נראה כמו הקרבן של סוכות. יש שאלה על דבר כזה.

כאן התחיל כך, היו אלה שרצו משום חיבת מצוות קרבן פסח לעשות זכר כל כך קרוב, ממש לקחת כבש ולתת להיראות בדיוק כמו קרבן פסח. כאן התחיל שזה חשש, זו בעיה. ממילא הגיעו לאן שהגיעו. רוצים עוד להפחית את המעלה שלהם שעשו. המעלה שעשו, שמזכירים קרבן פסח, זה דבר נפלא. אבל… כן…

קושיא: למה אפיקומן עם מצה ולא עם בשר?

דובר 1:

למה חז”ל עשו את מצוות אפיקומן שיהיה עם חתיכת מצה, למה לא עם חתיכת בשר? העיקר הוא שיזכרו לסיים את הבשר.

דובר 2:

זו לא מצווה, הבשר לא מצווה, זה אכילה סתם.

דובר 1:

אה, באפיקומן יש קצת חפצא של מצווה, כי זו מצוות מצה. לא היה לי, כי הוא כבר יצא… זו קושיות קשות, זו מצווה. זו מצווה לאכול מצה, זו גם מצווה לאכול בשר ביום טוב. אני אגיד לך עוד ביום טוב כשגיליתי, עד אז אני לא יודע.

בסדר, בוא נמשיך. סתם כי אני לא יכול לישון בלילה. כן, החתונות, יהודים לא יעשו חתונה. החתונות, מה זה קשור אלי? בסדר, בוא נמשיך.

הלכה יג: מי שאין לו יין בליל הפסח

לשון הרמב”ם

דובר 1:

מי שאין לו יין, מתי אין לו יין? בליל פסח. מה הפירוש שאין לו יין פסח בלילה? ומקדש על הפת, פירוש ליל שבת. הוא יכול לעשות קידוש על לחם, ועל מצה בפרט. באותו סדר כל המנהגים, הוא עושה הכל על הסדר.

אני מבין שהביצים, הצלויות, צריך לתת יין, אבל זה לא, אצל יהודים מסוימים לא קרה. מקדש על הפת, פירושו הוא לא יוכל לעשות את ארבע הכוסות. הוא לא יוכל לעשות ארבע כוסות מפת, לא? אפשר?

מעשה מהמחנות — זכר לד’ כוסות

דובר 1:

שמעתי שהיה יהודי במחנות שרצו לעשות סדר, לקחו ארבע קוביות סוכר. אז מה הענין? עכשיו זה זכר, כמו שהגמרא אומרת אפשר לקחת לימון, אבל לא תפוח, אבל אפשר לקחת זכר לד’ כוסות, למצה, מה הענין? זה זכר. זה רק יהיה כמו ד’ כוסות. יש חקירות חזקות על ד’ כוסות. אולי ארבעה קיסמים, כי זה משהו… בכל מקרה, לא היה כך. זה משהו שיש הנאה. כמו שאכלו את הסוכר והרגישו טעם טוב בזה.

דובר 2:

אה, אולי אתה מתכוון לומר שזה משהו… שזה כמו… יין, שכל דבר שטעים יש לו טעם יין, כמו חמר מדינה.

דובר 1:

לא ראינו שאפשר להשתמש בחמר מדינה. לא, זה לא.

דיון: חמר מדינה בקידוש

דובר 1:

מי שאין לו ירק, מי שאין לו ירק, פירושו שאין לו… אבל אני רוצה להבין, כי לכאורה על קידוש, אולי אפילו אם על ד’ כוסות לא טוב יין, על קידוש היה צריך לכאורה… כך כתוב עוד בענין של קידוש אצלך? או אתה אומר כך היה צריך להיות כתוב?

דובר 2:

מה?

דובר 1:

גם אני. אני יודע רק את המעשה של חתנו של ר’ אליהו חיים. לא כתוב בקידוש שאפשר לעשות על חמר מדינה. מה פירוש? אתה מתכוון סתם קידוש? או אתה מתכוון פסח?

דובר 2:

קידוש של שבת.

דובר 1:

הרמב”ם לא מתכוון לחמר מדינה.

דובר 2:

אה, מדינה רק להבדלה.

דובר 1:

זה כתוב מפורש בהלכות שבת, להבדלה לא מובא שמדברים על קידוש. מהלכות שבת, פרק כ”ט, הלכה י”ז: “מדינה שהוא רוב יין שייך, ואף על פי שפסול לקידוש, מותר להבדיל עליו, הואיל וחמר המדינה הוא”. כך פוסק הרמב”ם.

דובר 2:

כן, יכול להיות שכל אחד בנפרד יפסוק אחרת.

דובר 1:

אי אפשר לעשות קידוש על חמר מדינה? שבת בבוקר? רק הבדלה. זו קושיא על יין. זו קושיא, כך אומר הרמב”ם. אני אומר לך מה הרמב”ם אומר.

דובר 2:

מילא יום טוב שבת בבוקר זו קושיא מה צריך… אני חושב שאפילו אבל זה לא מה שכתוב ברמב”ם.

דובר 1:

בסדר.

דיון: איך עושים את הסדר בלי יין?

דובר 1:

בוא נעמוד כאן לשנייה.

קידוש, בסדר, עושים קידוש על פת. חוץ מזה הוא עושה את כל הסדר. מה הוא עושה? הוא אוכל פת בשבת. מה זה כולו אומרים לסדר הזה? זאת אומרת, אתה חושב שהרמב”ם משמיט את ארבע הכוסות, אבל הוא עושה הכל כמו אצלנו?

דובר 2:

אני מניח.

דובר 1:

הוא לא עושה במקום, כלומר, הוא לא עושה… או הוא אוכל חתיכת בשר במקום ה…

דובר 2:

הוא לא עושה כלום.

בעיה: הסדר כשאוכלים מצה מיד

דובר 1:

זה קצת מסובך, כי מה עושים עם המצה? צריך לאכול מיד, וזה לא הולך בסדר. מבין את הבעיה?

דובר 2:

אה, כבר אין סדר, כי כבר נטל, זה כבר מוקדם.

דובר 1:

כן, אתה כבר אחרי ורחץ, מוציא מצה.

אומר הוא, מביא שהרי”ף אומר מצה.

דובר 2:

אולי לא אוכלים אותה, אוכלים מאוחר יותר?

שיטת הרי”ף

דובר 1:

אומר הוא, זה מה שהוא מביא מהרי”ף. הרמב”ם לא אומר. הרמב”ם אומר רק סדר כך, זה קצת מוזר. אומר הרי”ף הקדוש שאוכלים כן חתיכת מצה, עושים אכילת מצה גם בקידוש, ומאוחר יותר אוכלים רק בלי ברכה על הסדר. כך אומר הקדוש… כך מביא מהרי”ף. הרמב”ם לא אומר, אבל לכאורה הוא גם מתכוון שיעשו את זה, כי אוכלים כבר מצה. זה לא ראוי על הסדר כך, הוא צריך לעשות אכילת מצה מיד. כך יוצא.

מחלוקת: האם אפשר לעשות קידוש על פת בליל הסדר

המשך: דיון בד’ כוסות עם חמר מדינה

דובר 1:

אבל קיצור המעשה הוא שהרמב”ם אמר, והביא מהרי”ף ופסקי רי”ד, שאפשר לעשות קידוש על פת בליל הסדר, נגד צדיקים אחרים שטענו שאי אפשר.

דובר 2:

ולפיהם מה? מה צריך לעשות?

דובר 1:

פת. לא לעשות כלום. לא לעשות שום קידוש. אוכלים אבל, לפיהם עושים הלאה את שאר המצוות, ועושים זאת על הסדר. אבל הם לא סוברים ש”תלמוד ערוך” הוא הסדר, אלא שזו גם סעודת יום טוב, כמו כל יום טוב. אבל שיהיה כך.

זו היתה הטענה, נראה, של הצדיקים האחרים.

דיון: האם הכוס הראשון הוא “קידוש” או רק אחד מד’ כוסות?

דובר 1:

כמו שאומר הרבי אייכלה, והוא אומר שמאחר שיש ד’ כוסות, זה לא קידוש. האם אני אומר שגם הראשון אינו קידוש? האם אני אומר כך? האם אני אומר כך? כי הרמב”ם… “כל כוס וכוס מברך עליו ברכה בפני עצמו”. אני לא יודע, לא ראיתי את הלשון “כוס ראשון אומר עליו קידוש היום”. אני חושב שזה מה שרצה להדגיש שיש ד’ כוסות, כי כל אחד הוא דבר אחר. אחד הוא כוס של ברכה לברכת המזון, אחד הוא כוס של ברכה של… אפשר היה לשאול כמו “אין עושין מצוות חבילות חבילות”. אם יש מצווה של ד’ כוסות, שיהיו ד’ כוסות זה לא קשור לקידוש. אוקיי, אני לא יודע, אני לא יכול להיות כל כך בטוח מ… אבל הרמב”ם כשהוא אומר “כל כוס וכוס מברך עליו ברכה בפני עצמו”, מה זה אומר “מברך עליו ברכה בפני עצמו”? שאומרים ארבע פעמים “בורא פרי הגפן”? זה בעצמו כך. אני לא מאמין שזה מה שהוא מתכוון.

דובר 2:

אבל היה הראב”ן, אני מתכוון, אני לא יודע, לא ראיתי דבר כזה. לא ראיתי בדיוק שזה מתכוון לזה. אבל מה אתה אומר, האם אני אומר כך? האם אני אומר כך?

דובר 1:

אני חושב שלומדים כך, ש”בכל אחד מברך עליו בורא פרי הגפן”. “בכל אחד”, לא שזה העיקר שהרמב”ם רוצה לומר כאן.

הסבר: שיטת הרמב”ם בד’ כוסות

דובר 1:

קיצור, זה מה שהרמב”ם אמר שיש אכן ד’ כוסות, אבל יש ד’ כוסות, כלומר שניים מהד’ כוסות היינו צריכים ממילא בכל שבת וסעודת יום טוב: הקידוש וברכת המזון, כוס של ברכה. אז אפשר לומר שהוספנו רק שניים. אבל לא, הסדר הוא שיהיו ארבע, והסדר הוא כך.

יכול להיות באמת, יכול להיות באמת שמי שאומר זאת לא מתכוון לומר זאת. הוא מתכוון רק לומר שצריך להביא יין, כי יש חיוב של ד’ כוסות, אפילו בלי קידוש. אולי לא צריך, אפשר לצאת כך, אבל לד’ כוסות צריך. אני לא יודע, אולי הוא בכלל לא מתכוון לומר זאת. שנית, יכול להיות שמישהו רוצה אולי אפשר לחשוב בדיוק להיפך, שבדיוק כמו שקידוש אפשר לצאת בפת, הלשון בתרא בעירובין, אולי יש לכתחילה, למדנו שיכול להיות שמישהו סובר שאולי גם ד’ כוסות אפשר לצאת בפת אם רוצים.

ד’ כוסות עם חמר מדינה: שיטת הרמ”א והמחלוקת מהו חמר מדינה

החילוק בין קידוש לד’ כוסות

דובר 1: הם מתכוונים רק לומר שצריך להביא יין, כי יש חיוב של ד’ כוסות, אגב קידוש. אולי לא צריך, אפשר לצאת כך, אבל לד’ כוסות צריך. אני יודע, אני מבין, אולי הוא בכלל לא מתכוון לומר זאת.

שנית, יכול להיות שמישהו יחשוב בדיוק להיפך. בדיוק כמו שקידוש אפשר לצאת בפת, על כל פנים בדיעבד, אולי אפילו לכתחילה, הם למדו שיכול להיות חובה. אולי גם ד’ כוסות אפשר לצאת בפת, אם רוצים צריך… ארבע פיתות.

אבל בקידוש בכלל לא עומד המילה כוס, עומד קידוש. קידוש לכתחילה, בדיעבד הוא בפת. ד’ כוסות זה ארבע כוסות. יש דבר של כוסות, כוס ישועות. יש רמב”ם לכאורה כאן, ערך הנרות יש כאן, אבל יש גם מצווה של קידוש, ואין לו ד’ כוסות.

אז, אתה בטוח?

דובר 2: אוקיי, אתה בטוח זה בטוח, אין בעיה.

דובר 1: אני בטוח עם סברא טובה. בטוח לעולם לא אומר שאפשר לבדוק את זה במעבדה. אז האחרים ילמדו שפעם שנקרא ד’ כוסות, זה שייך רק כשיש ממש כוסות.

המעשה של רבי אליהו חיים מייזל

דובר 1: אוקיי. אז עכשיו אני תופס שהמעשה של רבי אליהו חיים מייזל, תמיד סיפרתי אותה לא כל כך טוב. סיפרתי אותה שהוא אמר שצריך לברר. עכשיו ידעתי מיד שאי אפשר. כן? לא כל כך פשוט.

יש… הרמ”א אומר אפילו שאפשר בדיעבד. בדיעבד על כל הכוסות או רק קידוש?

דובר 2: מה נפקא מינה אתה מדבר על טעם פגום? על כל הכוסות או רק קידוש?

דובר 1: על כל הכוסות.

דובר 2: אה.

שיטת הרמ”א: חמר מדינה לד’ כוסות

דובר 1: ה… אם נסתכל, אם נלמד שולחן ערוך, היה דבר יפה ללמוד אחרי פסח, היינו רואים מה הצדיקים המאוחרים אמרו על זה. וכתוב כך, במשנה ברורה, יש סימן שלם כאן על זה. במשנה ברורה, המחבר אומר שעושים המוציא, עושים אכילת מצה. יש שיטות אחרות, יש מי שאומרים שאולי צריך לשנות את כל הסדר, יש מהלכים אחרים שאפשר לעשות. אפילו לפי הצד שאפשר כן, יש שיטות שונות מה אפשר לעשות. בקיצור, הוא פוסק כך.

והרמ”א אומר כך, שומע? הרמ”א מביא, “מקום שנהגו לעשות משקה מדבש (מד) אפשר להשתמש לד’ כוסות כשאין יין”. אבל הוא אומר, “ויש אומרים שאי אפשר”, כמו שעומד בהלכות קידוש. “ולענין ד’ כוסות יש מחלוקת בקידוש אם צריך יין”. למדנו שהרמב”ם אומר בוודאי שקידוש לא עוזר חמר מדינה. נראה שאחרים אמרו ברע”ב שאפשר כן. אומר הרמ”א…

דובר 2: האם יין הוא חמר מדינה, או שמד הוא משהו אחר? כמו שאתה רוצה להוציא שברנדי הוא משהו אחר כי יש לו שם יין?

דובר 1: לא, לא, אני לא יודע. “ויש לסמוך על מאן דאמר לענין ד’ כוסות, דשרי לכתחילה על מאן דאמר שמקדשין על שאר משקין שהם חמר מדינה, כמו שיתבאר לעיל סימן רע”ב”. אתה מבין? אז הרמ”א הקדוש אומר דווקא שאפשר לעשות ד’ כוסות על מד.

דובר 2: ומה כתוב בסימן רע”ב?

דובר 1: לא ידעתי את הראיה. אני הולך להבין, התעסקתי עם זה. אתה לא תגיד לי “עיין רע”ב”. לא, כאן הוא מדבר ממש מהמשנה ברורה, אין לו יין.

סימן רע”ב: קידוש על שכר

דובר 1: כתוב כך, “יש אומרים שמקדשין על שכר, ויש אומרים שאין מקדשין. והרא”ש בלילה לא, רק פת, ובבוקר שייך”. הגה, “ונהגו בפשיטות כהרא”ש, שבלילה עושים פת, ובבוקר שכר”.

מה ה… כן… מה ה… מה הסברא?

דיון: האם ד’ כוסות זהה לקידוש?

דובר 2: אבל אלו שתי שאלות שונות: אחת אם עושים קידוש, ואחת אם עושים ד’ כוסות. אתה אומר שהרמ”א אומר שעושים ד’ כוסות על חמר מדינה?

דובר 1: כן, הרמ”א אומר שזה אותו דבר. הרמ”א לא אומר שום חילוק. הוא לא אומר שאפשר לעשות ד’ כוסות על פת, אבל הוא אומר כן, לפי אותה שיטה… הרמ”א טוען שלפי אותו מי שאומר שאפשר לעשות קידוש על חמר מדינה, הוא אומר גם על ד’ כוסות שאפשר.

דובר 2: למה חושבים מה העניין? העניין הוא הכוסות. אפשר להתווכח, מישהו יכול לומר שאי אפשר, זה לא אותו דבר.

דובר 1: אבל כך אומר הרמ”א הקדוש, שזה גם טוב לעני. מילא עני גדול. אז זה הסיפור. מבין?

דובר 2: כן, נפלא.

דובר 1: קיצור, זו הנקודה לגבי שיטת הרמ”א. מכאן אני לא יודע אם… הרמ”א אומר, לכן דעת כולם יש לסמוך על מה דאמרינן, למה כך? כי אין ברירה, כי או שאין לו, רוצה לעשות סעודה, רוצה שלא יעשה שום סעודה.

המגן אברהם ופרי מגדים

דובר 1: הוא רוצה אפילו לומר, הפרי מגדים, המגן אברהם, שאפילו כל השנה אוכלים יין, אבל בפסח שותים מד. בפסח שונה מד? למה? אולי, כמו שהרמ”א אומר, שבפסח יש חילוקים, עדיף לעשות על זה.

אני רק אוסיף לך, ששבת הרי פסקו כך הרא”ש, שאם יש ביום שישי בלילה צריך לעשות על פת ולא על חמר מדינה. כי פת יש גמרא שאפשר, לא כל אחד מסכים שאפשר לעשות קידוש על חמר מדינה. אבל פסח יש מי שאומרים שאי אפשר על פת, ממילא צריך לעשות על בורשט קידוש.

כך אומר הקדוש… המגן אברהם אומר אמר רב המנונא, זה כתוב בליקוריץ, אני לא יודע מה זה, כמו משקה תפוחים.

דובר 2: ליקריש.

דובר 1: מה זה? זה עושים מליקריש.

דובר 2: ליקריש זה הממתק?

דובר 1: ליקריש זה הממתק, אבל מאותו דבר עושים גם ערק. טעמתי ערק, לא? טעמתי ערק, אין לזה טעם טוב.

קיצור, אני לא יודע, הוא אומר לי, אומר המגן אברהם שאפשר להשתמש על הכוסות האחרות. אז, המגן אברהם אומר, אתה יודע, למה האחרים כל כך בטוחים שלא, אני לא יודע.

קיצור, זו שיטת המגן אברהם. אחרים לא מסכימים עם זה. למה הם לא מסכימים? אני לא יודע. נראה מה הרב עפשטיין אומר.

קיצור, כן, הוא מביא אכן את ההלכה. הלכות פסח, אוקיי. המגן אברהם מתיר, הוא אומר שצריך עיון.

פסקי תשובות: הפוסקים של ימינו

דובר 1: קיצור, למעשה, הפסקי תשובות האשכנזי, מכלל אחרונים, אמר שאפשר כן לעשות קידוש על חמר מדינה.

אני לא יודע על חלב, למעשה הולך חלב?

דובר 2: לא.

דובר 1: כן, אבל הוא מדבר על חלב. חלב בוודאי לא חמר מדינה, אני מתכוון שזה לא דבר חשוב. או כן? חלב זה חלב. זה לא דבר ששותים לשם שתייה, אני לא יודע. זה לא משקה.

דובר 2: נו, מה זה? מה זה חלב? משקה. משהו שעושים כשמגיעים.

דובר 1: כן, לא ידעתי שאפשר להכשיר עם זה. זה אחד משבעת המשקין.

דובר 2: כן, אבל זה לא משקה. חמר מדינה אומר משהו שמחלקים בסעודות לשתות. חלב לא… מה זה ארוחת בוקר? מחלקים חלב? לא, יש רק אנשים. חלב זה לילדים.

דובר 1: אוקיי, אני לא יודע. אוקיי.

המחלוקת: מהו חמר מדינה?

דובר 1: קיצור, כאן לא כתוב על חלב, אבל חמר מדינה זה דווקא כן, הרמ”א אומר שאפשר להשתמש. אבל אני בטוח שאי אפשר להשתמש בחלב לחמר מדינה, אני אבדוק בהלכה. כן, אני לא מאמין. אני לא מאמין.

קפה כן?

דובר 2: אולי. האם קפה דבר חשוב, חמר מדינה? אולי. אתה מדבר על כל מה שהוא משקה אלכוהולי, אתה לא מדבר על דברים שנותנים סתם. לשם הנאה, לא לשם הרחבת המעיים, אתה מבין?

דובר 1: מה שתרצה, מה התרגום של המגן אברהם. מעולם לא ראיתי ששותים הולכים למסעדה, נותנים כוס חלב. זה לא דבר כזה. זה לא משקה.

דובר 2: גם בושה, אני מתכוון, אתה עצמך עושה חיזוק מדברים אחרים, לא דווקא מה ששותים לסעודה.

דובר 1: כן, הוא מביא שהגאונים אמרו שאין יוצאים בחלב. אבל של ימינו כן אמרו… הערוך השולחן, אגרות משה, ציץ אליעזר, הם אומרים כן, אפשר חלב. הכל חוץ ממים. קפה, חלב. זה לא הגיוני. גם ר’ יחזקאל שמעתי כך. מיץ תפוזים, קולה. לא צריך להיות דווקא משקה אלכוהולי.

דובר 2: אני יצחק, אני לא מסכים. רק משקאות אלכוהוליים. אני לא יכול לשתות את זה. מיץ תפוזים אני לא יכול לשתות. אני לא אסכים.

דובר 1: חמר מדינה פירושו היין של המדינה, זה לא פירושו מיץ הענבים של המדינה. כל זה התחיל מזה ששותים מיץ ענבים.

דובר 2: אמת, שייך מיץ תפוזים. אני מתכוון, אני לא עושה דברים טבעיים מענבים. אם מיץ ענבים יש, אני מסכים. אם זה יש, מאה אחוז. אם עושים מיץ תפוזים, הייתי אומר שזה זיוף העולם.

דובר 1: עוד יותר, זה לא יין. זה לא יין. רוב האנשים לא שותים אלכוהול, רק באירוע מיוחד. הם לא שותים אלכוהול. אתה הופך לאדם ששותה אלכוהול, ובלילה זה זיוף. אבל אדם שהולך למסעדה בבוקר, לא נותנים לו אלכוהול. נותנים לו קפה, חלב, מיץ תפוזים, הוא ייקח מה שהוא רוצה לשתות.

דובר 2: זו לא סעודה, בוקר זו לא סעודה. אני לא יודע על מה אתה מדבר עכשיו. בלילה נותנים כן אלכוהול. כל אדם נורמלי.

דובר 1: אני לא מדבר על ילדים קטנים, “מעלה תינוקות בני יומן”. כי כל אחד הוא במדרגה של תינוקות. כבר כתוב, הרמ”א כבר אמר, “מעלה תינוקות בני יומן”. מי שפטור, שאין לו יין, הוא פטור. הוא בבחינת תינוקות בני יומן. מי שפטור, הוא פטור מכל הדבר. פשוט.

הוא פטור. הוא פטור. הוא פטור.

חמר מדינה אומר משקה אלכוהולי. אבל הוא פטור. הוא פטור. אין לו יין. הוא בבחינת תינוקות, “מעלה תינוקות בני יומן”. וצריך אבל לחשוב מעשית, איך זה היה פעם ואיך זה היום. לכאורה, משקאות אלכוהוליים לא צריך מקרר. המשקאות האלכוהוליים כבר עברו תסיסה.

דיון על יין, מיץ ענבים וחמר מדינה לד’ כוסות; הלכות על מרור ומצה משומרת

יין לעומת מיץ ענבים לד’ כוסות וקידוש

דובר 1:

את כל הדברים האחרים היו… זייער באלד אומר לכאורה זאת: אתה סוחט תפוז, אפשר לשתות אותו. יום אחר כך התפוז כבר לא מאסטרס. זה דבר שנעשה חמוץ, נעשה מעופש. וזה נקרא זייער באלד, דבר כזה שאפשר לסחוט ולשתות.

אבל בימינו זו תעשייה שלמה. זה מזויף. בימינו כל העולם מזויף. זה לא אומר כלום. אנשים מזויפים פטורים מכל התורה כולה. אמרתי שגם אני מזויף. אני אומר שהאנשים פטורים. לא אמרתי שאני לא מזויף.

אנשים שקונים לולב מפלסטיק… מדברים על אנשים נורמליים, לא על האנשים שקונים לולב מפלסטיק. מדברים על האנשים שיש חשש שהם מזויפים, והם עובדי עבודה זרה עם המצוות. האנשים שהולכים עם פאה והם לא יודעים שזה איסור, פטורים מכל התורה כולה. אמרתי שגם אני מזויף. אני אומר שהאנשים פטורים. לא אמרתי שאני לא מזויף.

אנשים שקונים לולב מפלסטיק… מדברים על דבר נורמלי. יין. השתנו קצת ההרגלים של שתייה וההרגלים של… כלומר שאתה יכול לשתות. אוקיי, אוקיי. פרכת והנה. אתה יודע את זה? הלאה, הלאה. הלאה, קדימה. הלאה, הלאה.

האם מישהו עם קונבנציה פרקסט געוועלעך. שותים יינם? כל היום שותה יין ווילע. כל היום… ילחק. רוב האנשים מוסלמים, אנשים חולים. שותים אינדזשעות. הלו? לא קפה בכלל. חלב. אוקיי, בואו נמשיך. אוקיי.

מוסלמים! לא שותים יין. גם ברסלבאים, ר’ נחמן מניח. אני רואה את כל האנשים האלה, כי הם אנשים כל כך חלשים, שמכוס יין אחד הם משתגעים. או בחור שרוצה לנהוג, הלו, אדם חופשי לא נוהג היום, הרבי אומר שאסור לנהוג.

קיצור, התורה ניתנה לאריסטוקרטים שופרי, שהם תמיד שותים יין. נו, נו, מה אתה אומר, מדבר על עמי הארץ? אני עדיין כאן בשביל המון עם, בשביל עם חביבי. כל עמי הארץ פטורים, פטורים מכלום. מה צריך כן לעשות? לא לשתות מיץ תפוזים.

כל הרעיון של הסדר הוא, אפילו אתה לא אריסטוקרט, להעמיד פנים שאתה אריסטוקרט. עם מיץ תפוזים? בסדר ברור ששותים מיץ ענבים, כי רוצים משהו שמשכר.

מיץ ענבים, מחלוקת הפוסקים. תסתכל בפוסקים, תראה שאין יוצאים במיץ ענבים. זה אפילו לא ספק. אבל שאר חמר מדינה יוצאים. מיץ ענבים לא יוצאים. מיץ ענבים זה מזלזל.

האנשים שנוסעים בשבת ויש להם שאלות ומדליקים מנורה חשמלית, הם ישתו מיץ ענבים. כל שאר היהודים ישתו יין, ואם זה יין כבד, יערבבו אותו במים.

אני לא מבין אנשים נורמליים, למה אתם חושבים שאתם צריכים לשתות את היין הכבד שנתנו? הייתי אומר שבימינו צריך לשתות כוס מיץ ענבים ולא משהו מימי שלא תשתה אפילו כשמבקשים ממך.

המשך שיעור – חלק 3

אתה תיתן לו כוס יין שהוא שלושים אחוז יין, ואני יצקתי לתוכו קצת מים, ותאמר “תן זאת למלמד”. זה נקרא באנגלית קוקטייל.

דובר 2:

קוקטייל של שבעים אחוז מים וקצת יין? לא מים רגילים! אוי ואבוי! עושים לנו את הדבר הזה. תן לי ללמוד עם יין. קוקטייל עושים עם וודקה, מוסיפים מיץ חמוציות.

דובר 1:

אוקיי, אוקיי, בוא נשב ונחפש את הדבר הזה. תסתכל בגוגל, תראה שכן יש. ויש הרבה מאוד יין שכבר מעורב מלכתחילה. קוקטייל יין הוא אם יש כמה מיני יין.

בקיצור, הדמיונות, במקום ידע, זה טוב מאוד. יש לי הנאה רבה מהמהלך הזה של דמיונות במקום ידע.

המציאות היא שפסח נעשה לשתות יין. אותו דבר קידוש והבדלה וכל הדברים האלה. מי שרוצה להיות יהודי רפורמי כל כך מודרני, שיהיה יהודי רפורמי, אין בעיה. אבל לשתות מיץ ענבים עושים ביזיון לאנושות, מבחינת כבודם. ובוודאי יין שכבר ממש רחוץ במים…

דובר 2:

בכלל ניסית לרחוץ יין במים?

דובר 1:

היום יש סודה, זה טוב מאוד.

דובר 2:

ניסית?

דובר 1:

כן. תלוי איזה יין. על בית אני שואל אותך, איזה טוב. מה התוכנית? אתה עושה סודה כל כך מצחיק. בוודאי שזה הרבה יותר טוב ממיץ ענבים. זה כנראה, אני מבין מה אתה אומר. מיץ ענבים זה נצנות. אני שומע, אוקיי.

עכשיו, מה התוכנית? אתה רוצה לצאת? אתה הולך לגן עדן? לגן עדן לא הולכים בכלל. זה עניין שלם למה יוצאים. איך יוצאים? הולכים לגן עדן. אבל לא הולכים לגן עדן. לא הולכים לגן עדן. תשתה מיץ ענבים, לא הולכים לגן עדן. תשתה דברים אחרים, תשתה קפה, אין הבדל.

אם אתה רוצה לקיים מה שהחכמים רצו, שיעשו סעודה שמחה, בוודאי לא יוצאים עם מיץ ענבים וכל הדברים האלה.

אוקיי, עכשיו נלך ללמוד הלאה ברמב”ם.

הלכה יג: מי שאין לו כרפס — רק מרור

דובר 1:

מה עושה יהודי שאין לו כרפס, יש לו רק מרור, כן? משתמש במרור גם לכרפס, הוא עושה “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם בורא פרי האדמה”.

רגע, הוא עושה כך, הוא עושה שניהם, ואחר כך… קודם ראינו שעל המרור לא עושים בורא פרי האדמה, אלא על הכרפס. אין לו כרפס. הוא עושה עכשיו שניהם? וכשהוא מסיים…

למה לא לומר ליהודי כזה שיאכל רק מרור אחרי המצה? למה בכלל יהיה לו המרור בתחילת הסעודה? אין לו כרפס. מה הבעיה? אצל מי זה מפריע?

דובר 2:

לא, לא, הבעיה היא… אצל מי מפריע שהוא אוכל מרור?

דובר 1:

אין חיוב לאכול מרור אחר כך. זה רק כמו סדר. אוקיי, כאן נשמור על הסדר בכרפס. זה לא. כמו שראינו שתי דקות אחורה לגבי המצה. הרמב”ם לא אמר זאת, אבל אפשר לאכול את המצה מיד בעצם. זה רק, צריך לעשות שינוי, אוכלים שוב לפני השינוי. אפשר לעשות זאת בהפוך, מבין?

בוודאי הדרך הרגילה היא כך, אבל לא מזיק כלום כשעושים זאת בהפוך. מילא, אומר הוא, מילא, אוכל מרור, אחר כך אוכל בלי ברכה, כי כבר עשה את הברכה.

עוד הלכה, מה אם לאחד אין מספיק מצה? כן, “עד שיגמור ההגדה מברך על המצה ואוכל, וחוזר ואוכל מן המרור בלא ברכה”.

למה ה”חוזר ואוכל”? ברור לחזור לסדר, כי מאותן סיבות היה צריך לאכול תמיד פעמיים צדיק. מה זה אומר? שיאמרו למה אוכלים כן… אוקיי.

עכשיו, אממ… בוא נראה גמרא, הרבה יותר… כן… למה אומר הרמב”ם כאן “ואוכל מצה”? לא יודע! הרי הוא צריך לאכול מצה! החידוש הוא כשהוא מגיע למרור, אוכל בלי ברכה. אני לא יודע למה הוא אומר… ה”מברך על המצה ואוכלה” זו לשון אחרת. זה לא בא לכאן בעצם.

י”ג… כן… י”ג… אבל הרמב”ם טוב, כי את הכרפס טובלים גם בחרוסת. אבל יש לו שאלה האם לטבול את הפעם הראשונה מרור במי מלח או בחרוסת.

דובר 2:

מי השתגע כאן?

דובר 1:

לא, אני שואל. לקחת… לקחת, אוקיי, לעשות שניהם. כך אומר דווקא הספר המנוח, רבינו מנוח, שצריך לעשות זאת פעמיים בגלל אותו היכר התינוקות.

רואים בבירור שהברכה אינה הפסק, כמו תמיד, ואין צורך לעשות בורא פרי האדמה. אבל מה רואים מכאן? רואים זאת כבר ב… כתוב שם מפורש, היה כתוב פירוש שלם, כי הוא ידע שעושים בורא פרי האדמה, רק צריך לומר שוב בורא פרי האדמה על המרור.

דובר 2:

כן, אוקיי. לא היה כתוב מפורש.

דובר 1:

לא, אה, כאן כתוב “בלא ברכה”, כן, כן. זו הכוונה במנהג. לא כתוב מפורש שעושים כנראה מה שאמרת קודם. אוקיי, טוב מאוד.

הלכה יד: מצה שמורה — סדר האכילה

דובר 1:

מי שאוכל מצה שמורה כל כזית, וכדי לעשות כן, נוהג לאכול מצה שאינה שמורה. אבל המצווה צריך שהעיקר יהיה הכזית יהיה המצה השמורה. כלומר, לא יוצאים במצה שמורה לשמה. לא יוצאים אכילת מצה.

וזה ממשיך כך, למה הוא אוכל כך? בסוף אומר הוא, “כדי שלא יתערב טעם מצה שאינה שמורה, מברך על אכילת מצה ואוכל כזית, ואחר כך אוכל ממנה כרצונו.”

למה? הרי בסוף צריך לאכול אחרת בסוף?

דובר 2:

כן, למה?

דובר 1:

למה יאכל קודם יעשה המוציא ויאכל את המצה בלי אכילת מצה, ולא יוצאים בזה? לא יוצאים למה לא?

דובר 2:

אולי כמו “נאכל על השובע” כמו הפסח?

דובר 1:

כן, אבל כל פעם לא עושים כבר כך. עושים את האפיקומן לא החתיכה השנייה. למה? אני לא מבין בבירור למה. אני לא מבין בבירור למה. אני לא מבין בבירור למה.

יוצא שהמצה השנייה היא דווקא מצה של מצווה לפי ההלכה. האפיקומן, הפרוסה השנייה, היא פרוסה שנייה. הוא אומר כבר דברים אחרים לגמרי. אני לא רואה כאן. אה, לא, הוא מדבר על אחר כך. הוא מדבר כאן, אבל הוא מדבר על אחרים, הוא בא עם חידושים אחרים.

אני רוצה לדעת את העניין, למה, למה משמע כאן כאילו הרגיל עושים בלי אכילת מצה, זה הולך בעצם גם על האפיקומן, על הכזית השני. המצה האחרונה היא איזו מצה? מה המשמעות כאן?

כי עכשיו אוכלים עם “על מצות ומרורים”. לא מצה לבד. זה זכר ל”על מצות ומרורים”. איזה? האחרון? האפיקומן? למה זה חשוב? מה זה קשור ל”על מצות ומרורים”?

דיון בעיקר מצוות מצה, אפיקומן, ודין השינה בתוך הסעודה

שני הכזיתים מצה — איזה הוא עיקר המצווה?

משמע כאן כאילו אכילת המצה הרגילה הולכת בעצם גם על האפיקומן, על הכזית השני.

המצה הראשונה היא עיקר המצה. כי משמע כאן… כי עכשיו עשו עם “על אכילת מרורים”. לא משמע שאומרים “זכר למקדש” על ה”על אכילת מרורים”. איזה? הראשון, עיקר האפיקומן.

למה זה כל כך חשוב? למה לא אומרים “על אכילת מרורים”? למה אומרים “זכר למקדש”? למה לא אומרים “זכר למקדש” בפעם השנייה? אני לא מבין.

כל פעם שאוכלים מצה, אוכלים מצה, אחר כך אוכלים מרור עם כל הסדר, אחר כך אוכלים עוד חתיכת מצה, כדי מה? שאפשר יהיה על זה לא להפסיק, כן? כדי שאפשר יהיה על זה לעשות עם ה”אין מפטירין אחר הפסח”, “אחר המצה”, אפיקומן, כן? נכון? כך עושים בדרך כלל.

הלכת הרמב”ם: “ואם אין לו אלא כזית”

מה היה כתוב קודם? כן, “ואם אין לו אלא כזית, אוכלו באחרונה”. מה זה אומר? שהוא אוכל כזית מצה, כדי שלא יהא הפסק תוך כדי אכילתו, והיא המצוה. יוצא שעיקר מצוות מצה, למרות שכבר עשה ברכה “על אכילת מצה”, אין בעיה, זה לא הפסק. זו עדיין הברכה. “על אכילת מצה” עושים גם על האפיקומן.

מה עניין האפיקומן?

מה עניין האפיקומן? זה לא נקרא אפיקומן, המצה שאוכלים בסוף. אחרי המצה זו כבר מצווה, ולא מפסיקים. איי, הוא כבר אכל מצה קודם? אני לא יודע בדיוק מה הייתה אותה מצה, הוא כבר יצא פעם אחת.

וכאן אתה רואה, אם לאחד אין מצה כשרה, מה הוא עושה? יאכל את המצה הכשרה בראשונה. אה, אולי הפשט אחר. אם היה אוכל זאת בהתחלה, לא היה יכול לאכול אחר כך כלום. אולי זו הסיבה הפשוטה. לא פשט שלא צריך כלום. הוא צריך לצאת במצוות שולחן עורך, שאוכל לכבוד יום טוב. כן, הוא היה רעב, אני לא יודע. הוא לא היה יכול לאכול כלום. זו סתם בעיה. היו רעבים. מילא, כי הכלל שאכלו את מצת המצווה.

השאלה: למה שתי מצות של מצווה?

מה הפתרון שלנו? שיעשו שתי מצות של מצווה. זה קצת מצחיק. אני רוצה כבר לענות על הדבר המצחיק. איך אפשר לעשות שתיים? כבר אכלו כזית. זו ה… אני לא מבין בבירור. אבל זה מה ש… אולי זו הסיבה.

דובר 2: נו. אבל זה גם. רואים שצריך להיות כזית בבת אחת. אז אי אפשר לעשות שיתחילו קצת מזה. קצת? כשחצי כזית זה חצי כזית. רק, כל דבר.

דובר 1: לא. צריך חידוש, נכון? כל אחד צריך להיות כזית מדויק. כן, למעשה.

דובר 2: אה. זה לא צריך להגיע איך שהוא הספרות. זה לא קזנס… כי מצחיק…

דיון על כורך

דובר 1: והרב אומר שאחר כך צריך לאכול גם בכורך, והאלמה אומר שאחרת לא תופסים בדיוק. אבל מה הפשט של כל הלילה? שכורך אפשר לצאת משאנרס? הרב אומר דווקא… שהרב מביא שהוא אומר שהבריינס מדבר בזמן הבית, שצריך לאכול את הפסח ומצה ומרור. אבל בזמן שכאן אולי יהיה הפוך. יאכלו את הכזית הראשון על השובע. על היום, בטע אבן. צריך כמו ספיע רכת מהליטבון עם על השובע. נכון. מה צריך לאכול? נכון צריך לחשב. כבר אכלתי. אני לא על השובע. אבל עדיין עם על השובע.

דובר 2: לא, לא, לא. לא, לא. זה לא עובד. ליטבון היה מפסיד להיות הצדיקים. מפסידים סעודה שלמה של פסח, הגזל קרסן והמטלטע אוון. זה דוסטירן תלת השובע. זה לא הולך ביחד. אי אפשר לקבל את שניהם ביחד.

דובר 1: אומר הוא שיש מחלוקת דווקא רשע, והרשב”ם לומדים שהעיקר מצה כך, אומר הוא. אני ווידער שווערטר פארזארגט, צריך כיף כאף הוא השני. אחרים לומדים, כך הרשן או אחרת או. זה הקיצור שהחכבי עסעלער הקדוש, שהוא הפלאכפינער. כי קשה הסרזאסט עד יהודי. אחד יידע. אני צריך ללמוד במקורות אחרים ולהבין. לשון הרמב”ם מצחיק. לא מצחיק, אני צריך להבין מה הפשט בזה. זה ארוך, זו גמרא. זה ממש זה בגמרא.

יש עניין.

“ממלא כריסו” — שאלת הרעב והסעודה

כתוב “ממלא כריסו”, מחכים גם “כזית מצה באחרונה”. כך הבינו את מקורות הרמב”ם.

השאלה היא, למה חשוב יותר שיאכל קודם מהמצה שאינה שמורה כדי שיהיה לו סעודה? יתחיל סתם עם מוציא?

שוב, יש שתי שאלות. זה מה שרציתי לדעת עד כאן. או כי תמיד עיקר המצה צריך לעשות בסוף, ממילא כשעושים… יש לו רק מצה שמורה אחת. למה בכלל לאכול מצה שאינה שמורה? למה לא רק לאכול מצה שמורה? כי הוא רעב. זה חידוש.

שוב, מה זה? רוצה לומר אחרת? שיאכל רק חתיכת מצה אחת, ורק יאכל מרור אחד, ואחר כך שולחן עורך. בהתחלה יתרחץ, יעשה מוציא על אכילת מצה עם כל הדברים. אבל הוא הולך לאכול את מרק העוף עם המרור, הוא לא הולך לאכול מצה שאינה שמורה. הוא לא הולך לאכול בכלל מצה שאינה שמורה.

דובר 2: לא כתוב כלום על מרק עוף, זו כל ההלכה. כתוב על… הוא רעב, על זה.

דובר 1: אבל רק כי הוא רעב? זה אני רוצה לדעת. רק כי הוא רעב? או יש עניין שיאכל כדי שיתחיל את הסעודה למה הוא כאן, יתחיל עם מוציא. עם מה? הוא יכול להתחיל ולסיים עם מוציא. אני לא מבין. נאמר לו לעשות משהו שנקרא להמוציא? זה היה מה שרציתי לשאול. אתה אומר שמדברים כי הוא רעב. אני מבין מה אתה אומר, זו קדמיה, ואין לו עכשיו משהו לאכול.

דובר 2: בגמרא כתוב “ממלא כריסו ממנו”, כי הוא רעב. המילה אומרת לו לא כדי שימשיכו עם הסדר.

דיון על סדר המרור

דובר 1: איזה סדר? אני לא בטוח. סדר של קהל? רגע, סדר כאן על מרור? מצאת משהו על מרור ברמב”ם הזה או בגמרא?

דובר 2: לא. כבר.

דובר 1: לא כתוב איך סדר המרור. למדנו קודם, אני מתכוון, למדנו דקה אחורה שאפשר לאכול מרור לפני המוציא. אני לא יודע בבירור. יש אנשים אחרים שאומרים שיש סדר כזה שצריך לאכול את המרור אחרי המצה for some reason. אני לא יודע למה. אולי המרור של קרבן פסח צריך לאכול אחר כך, אבל המרור שאוכלים היום, שזו מצווה לאכול מרור, אני לא יודע למה צריך לאכול אחר כך.

חזרה לשאלה העיקרית: מתי לאכול את המצה הכשרה?

יש שני עניינים. או כי הוא צריך… או כי… השאלה היא מתי אוכל את המצה הכשרה. זו כאילו השאלה. יש לי חתיכת מצה כשרה אחת בלבד. מתי אוכל אותה? כתוב כאן שיאכלו אותה בסוף. לא רק פעם אחת, אלא בסוף. למה אוכל אותה בסוף? זה הרמב”ם, כדי שישאר עם טעם המצה עד הסוף, כן? לכאורה, זו הסיבה. מתי אוכל? למה לא אוכל לפני כן, כדי שיהיה לי טעם המצה?

או תוכל לומר, אם מה שיוצא הוא תמיד שזו המצה היבשה, זה מה שיוצא לכאורה. או תאמר, לא, פשוט כי אין לו, אין מלאי, לא יוכל לאכול יותר, כי מה עושה העניין של אין מפטירין אחר הפסח? אני לא יודע.

בקיצור, העולם שלומד הרבה מצה, אין את כל השאלות האלה. אין דרך לזה. 100%. והרמב”ם לא מונה עוד אפשרות שיכולה להיות, לאנגע ריביה אגורות, אין לו מצה ולא מרור כלום להתחייב עם אגדה. לכאורה התשובה כן, כי האגדה אינה דין במצה. הרמב”ם אומר שזו מצווה לספר את יציאת מצרים. ואתה לא צריך אפילו להביא זאת לכאורה.

דובר 2: יש דבר, אתה מתכוון מה מעכב? אתה צריך לדעת אילו מעכבים. מה אתה לא יודע?

דובר 1: לא, יש אנשים שאמרו כן, שמה שיש “בזמן שיש מצה ומרור”, אמרו, לפי מי שלומד שזה אומר ממש “בזמן שיש מצה ומרור”, הוא היה צריך ללמוד כך. בעצם המצה ומרור. כך, הרמב”ם לא אמר כך אבל.

אצלי לא קשה, אבל אחרים היו אולי יכולים לומר כך.

הלכה טו — “מי שישן והקיץ אינו חוזר ואוכל”

אוקיי, “מי שישן והקיץ אינו חוזר ואוכל”. מה רע? למה אסור לו להמשיך לאכול?

מחלוקת רמב”ם וראב”ד — על מה הולך הדין?

האבן עזרא אומר שהוא מתכוון לומר על קרבן פסח. קרבן פסח? לא כתוב שמדברים על קרבן פסח. מצחיק. היו צריכים לומר שמדברים על קרבן פסח.

המשנה למלך, “ישנו מקצתן יאכלו, כולם לא יאכלו”. ר’ יוסי אומר, בקיצור, אומרת הגמרא, על מה מדברים כאן? לא כתוב על מה מדברים.

אומר הראב”ד, כן, הראב”ד אומר לנו דווקא. כן, יש ראב”ד בצד?

דובר 2: כן, כן.

דובר 1: מה אומר הראב”ד? מה אומר הראב”ד? “אמר אברהם, אם פסח אוכל ביחידי אינו חוזר ואוכל, ואם היסח הדעת נפסל”. הוא לומד את הפשט, שהפשט היה בפסח. “ואם לא אכל שם פסח, נותן לו ברכת המוציא ואוכל, שאין לו הפסק”. זו רק שאלה של הברכה, זו לא שאלה שאסור לאכול.

אחרים למדו שאותו דין של פסח עושים גם לגבי המצה, וכשישנו זה נגמר. אני לא יודע.

מקור — משנה פסחים

שינה בליל הסדר — חבורה, אפיקומן והיסח הדעת

הפסול של שינה בחבורה

רגע אחד, שלוש חבורות, “ישנו מקצתן”, בואו נבדוק את ההלכה. אם “ישנו מקצתן”, זה פסול של החבורה. רגע אחד, הפרשה מדברת על פסח, והחבורה, אם כל החבורה נרדמה אי אפשר. אבל אם חלק נרדם, האחרים כאילו פטורים. נרדמו כולם לא יאכלו, מקצתן יאכלו. עוד היתר, אם רק נתנמנמו, מה למדנו? נתנמנמו פירושו שהוא… הוא מנמנם, whatever exactly it means.

בקיצור, אבל מה הפשט של כל ההלכה? הראב”ד אומר בבירור שזה נוגע רק בקרבן פסח, כך אני מבין מהראב”ד.

הפסול של שינה בחבורה

זה פסול של החבורה. רגע אחד, בפסחים מדובר על חבורה, אם כל החבורה נרדמה אי אפשר לאכול, אבל אם חלק, האחרים בסדר. “נרדמו כולן לא יאכלו, מקצתן יאכלו”, זו ההלכה. עוד היתר, אם רק “נתנמנמו”, מה שלמדנו, “נתנמנמו” פירושו שהוא מנמנם, whatever exactly it means.

שיטת הראב”ד: נוגע רק בקרבן פסח

בקיצור, אבל מה הפשט של כל ההלכה? הראב”ד אומר בבירור שזה נוגע רק בקרבן פסח. כך אני מבין מהראב”ד. כי המשנה אומרת שאוכלים עוד מצה, והוא אומר אולי הענין הוא כי פעם אחת כבר אכלו אפיקומן… מעניין. הוא אומר זאת אפילו בענין, כי נראה בתוך הסעודה, הוא לא אומר כאן דווקא אחרי אכילת החתיכה האחרונה של מצה. אבל אולי כל הסעודה אוכלים עם מצה? פעם אחת אכלו מצה ונרדמו, אז כבר החתיכה האחרונה של מצה שאכלת היתה המצה שאכלת לפני השינה, זו היתה המצה של “אין מפטירין אחר המצה אפיקומן”.

כאילו מה הסילוק לזה? אחד אוכל עוד חתיכת מצה. אז צריך להבין יותר טוב. משהו יש כאן שאנחנו כאילו לא הבנו, כפי שרואים את הנושא של המצה השנייה שאוכלים. משהו נראה מארבע ההלכות שאנחנו לומדים כאן, שמה?

שאלה יסודית: האם אפשר לאכול עוד חתיכת אפיקומן?

דובר 1:

הילל, אני רוצה לשאול אותך עוד שאלה. אתה יודע את זה? נניח אכלתי את האפיקומן, אחר כך אני רעב. האם אני יכול לאכול עוד חתיכת אפיקומן? לכאורה הבאה היא האפיקומן שלך. במיוחד אם הולכים עם האבני נזר, שאפשר לעשות תנאים. לא, לא, לא, תנאים זה שונה. תנאים אומר שמה שקבעת דווקא, ואתה עושה עוד לפי השיטה האחרת. אבל השאלה היא האם אפשר לבטל ולומר שמה שאכלתי קודם היה סתם מצה, ועכשיו יהיה האפיקומן.

דובר 2:

הוא עשה טוב מאוד. אני חושב שכל עוד אתה נשאר עם טעם מצה בפה, החתיכה האחרונה של מצה שאתה אוכל… אבל אם אתה נרדם, טוב מאוד.

דובר 1:

זה מה שהיית חושב לפני היום. היום מה שלמדנו את ההלכה, לא נראה כך. מה נראה, לפי איך שהמגן אברהם לומד בראב”ד, אולי יש שיטות אחרות. לפי איך שאני מבין ברמב”ם, והאחרים, לא נראה כך. למה?

החידוש: יש רק אכילת מצה אחת של מצווה

נראה שהפשט הוא, מה יש אכילת מצווה של מצה? אכילת המצווה יכולה כבר, אחת כבר יוצאים. לא, לא, עם אכילת המצה. כל אכילת המצה, עכשיו עשו מצווה לאכול מצה.

ואוכלים סעודה שלמה אחרי המצה. אבל אוכלים את המצה באחרונה. אוכלים כבר סעודה שלמה אחרי המצה, ואוכלים כל הזמן מצה. אני מתכוון כבר קודם, בשעת שולחן עורך, אוכלים מצה, והכל טפל למצה. עושים כבר ברכה על האכילה האחרת. אוכלים מצה כל הזמן. נוציא את ה… יש לך מבט… זה נורא. אם היו מקשיבים פעם אחת, לא היו צריכים לדבר כל כך הרבה. אפשר פעם אחת לומר כל דבר.

אז, אוכלים כל הזמן מצה. בוודאי אפשר לאכול עוד דברים, אבל זה לא שהפסקנו לאכול מצה. אם הפסקנו לאכול מצה, אסור. כך כתוב. אם הפסקנו פעם אחת לאכול מצה, אסור לאכול שום דבר יותר. לא הפסקנו. כמו כל סעודה, כל סעודה של שלוש סעודות, עם ה… אני החזקתי באחד לבצע. כמו כל סעודה בעולם, כל סעודה אוכלים כל הזמן מצה, כל הזמן לחם. הכל טפל ללחם.

מה זה אומר, אוכלים עכשיו מצה? מתי מפסיקים? עכשיו הפסקנו לאכול את החתיכה האחרונה, הפסקנו, ועכשיו אסור יותר לאכול. ממילא, אם נרדמת, זה הפסיק אז, אסור להמשיך, כמו שאסור. וכשעשית את היסח הדעת, whatever you want to call it, החתיכה האחרונה, כאן זה נגמר.

אם כך, לא פשוט שאפשר כל פעם לאכול. לא פשוט שהאפיקומן הוא סתם לוקחים עוד חתיכה כדי לצאת ידי חובת הענין של טעם מצה. לא, זו החתיכה האחרונה של מצה שאתה אוכל.

רק אפשר לשאול שאלה, לכאורה לא יוצאים עוד בכזית אחד. נראה שלא. נראה שיכול להיות שיש שיעור מינימום, אבל אפשר לאכול יותר. אבל אי אפשר לאכול כמה סתם עוד חתיכת מצה שלא לשם מצווה. זו המצה של מצווה. יש אכילת מצה אחת, אין שתי אכילות מצות.

כך אני מבין מכל ההלכות שלמדנו היום. יכול להיות שיהודים אחרים לומדים אחרת ברמב”ם, אבל כך אני מבין. כלומר, הוא לא אומר שום ענין של טעם מצה שיהיה, זה טעם של המצווה. כמה פעמים אפשר לעשות מצווה אחת? אפשר לעשות אותה רק פעם אחת. אפשר לעשות אותה לאורך זמן ארוך, אפשר לאכול שתי חתיכות, שני פאונד חתיכות.

חידושי הרמב”ם בהלכות ברכות

הוא אומר כמה חידושים גדולים, צריך לדעת שזה אמת. מה שהוא אומר שמי שאוכל נקרא לחם, זה כל אחד יודע מהלכות ברכות, זה לא חידוש. אני מתכוון הוא אומר כי הלחם פוטר לגבי ברכה. מה זה אומר הוא פוטר? רגע, אני לא מבין מה אתה אומר. כי בברכות יש דין של עיקר וטפל. מה? לא, לא, זה לא עיקר וטפל.

אוקיי, טוב.

פירוש המגיד משנה

המגיד משנה עושה סך הכל יפה מאוד. אני אפילו לא צריך ללמוד את מלאכת הקודש של היום, אני יכול להכניס ראש. המגיד משנה למד טוב מאוד, והוא אומר בבירור את המעשה. זה הכל המשנה, “שתי ידות של קדרה”, ור’ יוסי חילק בין סתם נרדמו לנתנמנמו, הרמב”ם פוסק כר’ יוסי, והוא היה מסופק בין נרדמו לנתנמנמו.

והשאלה היא… לא, לא, זה הוא אומר שהרמב”ם הבין שזה מדבר אפילו על מצה, וממילא הראיה שרצו להביא משם היתה שאסור יותר לאכול בגלל אפיקומן, והאחרים למדו שהמצה היא ראיה שאי אפשר להחשיב מצה. זו הראיה, זו הראיה שרצו להביא מקרבן פסח אז, ממילא הראיה היא שמה? שזה מדבר אפילו על מצה.

שלוש שיטות במעשה של רבי

הוא אומר שאחרים לומדים שמה? שהמשנה מדברת על קרבן פסח, וקרבן פסח הוא, גם בקרבן פסח שניהם לא מספיק להבין מה הבעיה עם היסח הדעת, אולי זה אומר משהו כמו יוצאים מחבורה. ומה שילמד אותו. זה לא ברור. זה לא נכנס מצה, שאני בכלל אין כאן שאלה.

שיטה א: נטילת ידים

השאלה היחידה היא, נו, הוא צריך לשוב לנטול ידיים, אומר רבי. נו, אומר הוא צריך ליטול ידיים שוב, כי היסח דעת מסידה, אומר לנטול ידיים שוב. לא מחזיק כל השיטה תורה שאמרתי שיש אחד מפטירין, יש לו מה שהמגן אברהם אומר.

שיטה ב: נתנמנמו

פירוש שלישי הוא, שבכלל, אפשר לענות אולי זה מתכוון ליותר מפרשים. מה האדם עשה עם רבי מה שהיה לא יאכלו? או לומר שזה מתכוון, דווקא, לא יאכלו, נתנמנמו מתכוון, הוא היה הרי כל הדין היה שצריך לשוב ליטול ידיים, לעשות המוציא, אין שום שאלה יותר נוגע רק לפסח.

שיטה ג: רב אהרן הלוי — בכלל לא שייך לפסח

או אפשר לומר שזה בכלל לא שייך לפסח! כל המעשה! הוא התנמנם! מה יש כאן נוגע לנושא של נתנמנמו נוגע! אבל זה לא קשור בכלל להלכה של פסח, כך אמר רב אהרן הלוי.

מסכים? כן, מבין את שלוש השיטות? שתי השיטות, בעצם. יש רק שלוש שיטות איך לפרש את המעשה של רבי.

הערה היסטורית: החבורה אצל רבי

יש הערה מהגר”א, הערה היסטורית. הוא אומר שמיטה הועלתה אצל רבי, שהוא מביא ראיות. כי ראשונים אחרים אומרים שהענין הוא יצא מהחבורה. מה זה קשור? ומה עוזר שמיטה הועלתה שם? כי מה? בואו נראה… ומה שם חברי אביי יוסקבוד הרבא. מה השם? מאיפה השם? מאיפה השם? מאיפה השם? היה שם ענין ש… מישהו ישן. אני רואה עוד, שמשו, זה אחד לבדו, זו חבורה שיושבת ביחד… ומה? מה השם?

אני מסכים עם הפירוש של המגיד משנה. זה לא מדבר דווקא על פסח. אני לא רואה שכתוב אוטומטית על פסח. אני עומד לחשוב אם כך ישבו. זה אחד בוויכוח המזרח דבר? בכלל לא! מה הוא אמר כאן? מה הוא אמר, לא, אני לא כאן. אני…. אה… סתם. הוא הביא את… שמוסן… הביאו את… הביאו את המשנה. נרדמו יאכלו, נתנמנמו לא יאכלו. זה אומר שיש חילוק. אני לא נרדם, אני נתנמנם. אני… מנומנם.

אוקיי, אני חושב שאלו כל ההלכות.

דיון: מבינים את כל ההלכות?

דובר 1:

כן? איזה שאלות יש לך, ועדיין לא מבין משהו? מבין כבר את הכל, לא? טוב מאוד מה השאלות. מבין כבר את הכל, אמת?

דובר 2:

כן, טוב מאוד. האמת שאין את הדיוק. לא טוב מאוד.

דובר 1:

עכשיו בכלל לא סיימנו מזמן, עכשיו רק סיימנו, מה אנחנו עושים, אם לא או שישנים.

ראיות מפורים: שתייה ושינה

נראה, אה, זו עוד ראיה, אם אתה רוצה כבר כן, אתה רוצה להביא ראיות מתורות פורים שלי, לראות, שמה שנכנס, נום, נום, נום. איך רוצים שהשתכרו קצת, נרדמו, בוודאי. רואים, שנום, נום… אה, כתוב גם אבל קרישמע. אוקיי, היה כתוב קום. התעורר, שכבר אני אני אני אני ישן.

למה ישנים בליל הסדר?

כי מה נכנס בנתנמנמו של פסח ובלילה? כבר שתו שתי כוסות. זה משהו כזה… שישנים, כן? מתחילות כל השאלות. כי מה נכנס בחבורות אוכלים פסח וישנים? זה כבר כל השאלות… זה כבר ספר, ויפציעות, נצרים, קולותי, עלילות. הם התעסקו עם סיפורים וסיפורים, כך שאמור להיות שיכולים להירדם, שלא ימשיכו עוד עם הסדר. זה כבר העיקר של ענין השינה ואי השינה. ומשהו קורה שלא ישנו, כי למה? כי קשה להתחיל, אנחנו הולכים לישון, לא יכולים עוד לתפוס עוד כזיתים וכזיתים.

אה, דווקא ברגע שנרדמים נגמר כל הדבר, ואי אפשר לעשות כלום.

סיפור יציאת מצרים והענין של אי שינה

הלכה ז (המשך) — “וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”

“וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כל אותו הלילה” — האבות התעסקו עם סיפור סיפורים. כך קורה שנרדמים שלא יוכלו עוד להמשיך עם הסדר.

קיצור, יש לך ענין של שינה ואי שינה. ומשהו קורה כאן של… אה, שלא ישנו. כי למה? כי מפסידים… כל עוד לא ישנים אפשר עוד לתפוס עוד כזיתים וכזיתים, מי יודע. אה, עד שאתה הולך לישון, נגמר כל הדבר, ואי אפשר… אי אפשר להמשיך.

אוקיי. עד כאן הנושא.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Learning Sess…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Learning Session — Rambam, Laws of Chametz and Matzah, Chapter 8

Law: A Place Where They Are Accustomed to Eat Roasted Meat on Passover Nights

The Words of the Rambam: “A place where they are accustomed to eat roasted meat on Passover nights, they eat; a place where they are accustomed not to eat, they do not eat — lest they say this is the Pesach offering.” And further: “In every place, a person should not eat an entire roasted animal alone” — because this “appears like eating sacred offerings outside [the Temple].”

Simple Meaning: It is a law dependent on local custom. In places where they have conducted themselves to eat roasted meat on Seder night — they may. In places where not — they may not, because of the concern that people will think one is eating sacred offerings outside [the Temple]. But in any case, even in a place where they are accustomed to permit, one may not eat an entire roasted animal at once.

Novel Points and Explanations:

1. Distinction Between “She’yomru” and “Nir’eh”: The Rambam uses two expressions — regarding a place where they are accustomed not to eat, he says “she’yomru” (people will say), but regarding an entire roasted animal he says “nir’eh” (it appears). The distinction: “she’yomru” is only that a person might imagine, but “nir’eh” is that it actually looks like the Korban Pesach. However, it is noted that the distinction is not entirely clear — “seems the same to me.”

2. The Real Concern: The concern is not only that people will talk, but that it can lead to an action — that someone will see a rabbi eating roasted meat, will think it’s a mitzvah, and the next person will actually go and sanctify sacred offerings outside [the Temple]. This is a dishonor to the true sacred offerings.

3. When It Is Permitted Even in a Place Where They Are Accustomed Not to Eat: If the meat is cut up, or missing limbs, or one limb is boiled — then it is somewhat not similar to the Korban Pesach, and in a place where they are accustomed, it is permitted. Because a Korban Pesach must be whole and roasted.

4. Tzli Hagechalim vs. Tzli Eish: Tzli hagechalim (roasted on coals) is not at all valid for Korban Pesach — it must be tzli eish (roasted on fire, on skewers). Therefore, the entire concern is somewhat more distant.

5. Poultry Meat: The question is raised whether the prohibition of roasted meat also applies to poultry (chicken), since the main concern is only with a lamb or cattle from which one can make a Korban Pesach.

[Digression: Customs Regarding Roasted Meat, the Zeroa, and Two Cooked Foods]

6. The Custom with the Zeroa: The custom is discussed of taking a cooked chicken neck as the zeroa, and roasting it a bit on fire so it should have a “roasted appearance.” The question is raised: What is the point? Do we want roasted meat, do we not want roasted meat — what do we want?

7. Shulchan Aruch (Siman 473): It is cited that “the custom is to roast the zeroa and to cook the egg”. The Rema says that the egg is also roasted. The Magen Avraham says that if so (if it’s roasted), one may not eat it.

8. Shulchan Aruch (Siman 476): The custom in certain places is not to eat roasted meat at all. The Rosh Hagolah conducted himself differently — he said one should cook a piece of meat and distribute it.

9. A Sharp Question on the Entire Custom: The Rambam’s language is “mevi’in al hashulchan shnei minei basar”“mevi’in” means one brings it to eat, not as a museum piece! Our custom, however, is that we place the zeroa on the ke’arah and we don’t eat it. “Hello, we place it on the table to be there. It’s not a museum.” The Maharshal is cited as also saying it doesn’t make sense.

10. A Fundamental Contradiction in Our Customs: We want to make a remembrance of the Korban Pesach, but at the same time we do all kinds of things not to recall the Korban Pesach: (a) we don’t take meat from an animal but a neck (which is not a zeroa, not kera’im), (b) we cook it instead of roasting, (c) we don’t eat it. “You want to remember the Korban Pesach, but you want to do all kinds of things not to remember the Korban Pesach… do we want to make a remembrance or do we want to make an anti-remembrance?” — It is left as an unanswered question.

11. The Origin of the Law: It is explained that the origin was because there were people who out of love for the mitzvah of Korban Pesach wanted to make a close remembrance — actually take a lamb and it should look exactly like the Korban Pesach. Then came the concern that this is a problem (mar’it ayin of offering sacred offerings outside [the Temple]), and therefore it was reduced. But the essence — that one recalls the Korban Pesach — is a tremendous thing.

[Digression: Question About Afikoman]

12. Why Did Chazal Make the Afikoman with a Piece of Matzah and Not with a Piece of Meat? The main remembrance is surely that one should remember the Korban Pesach, and the taste of the Korban Pesach should remain in the mouth. It is answered that meat is not a cheftza shel mitzvah — it’s just food, but matzah is a cheftza shel mitzvah. However, this is immediately rejected: he has already fulfilled matzat mitzvah, and furthermore, eating meat on Yom Tov is also a mitzvah (simchat Yom Tov). The question remains open.

Law: One Who Has No Wine on Passover Night — Kiddush on Bread

The Words of the Rambam: “One who has no wine on Passover night — makes kiddush on bread, and says the entire Seder in order.”

Simple Meaning: Whoever doesn’t have wine on Passover night, makes kiddush on bread (matzah), and he says the entire Seder in order.

Novel Points and Explanations:

1. Chamar Medinah for Kiddush According to the Rambam: According to the Rambam, one cannot make kiddush on chamar medinah — only havdalah. This is stated explicitly in Laws of Shabbat, Chapter 29, Law 17: *”A country where most of its wine is beer… even though it is invalid for kiddush, it is permitted to make havdalah on it since it is the chamar medinah”*. Therefore, when one doesn’t have wine, one makes kiddush on bread — not on chamar medinah.

2. What Does One Do with the Four Cups? If one doesn’t have wine, how does one make the four cups? The Rambam only says that one makes kiddush on bread and does the Seder — but he doesn’t speak of a substitute for the four cups. A story is mentioned of Jews in camps who took four sugar cubes as a remembrance of the four cups. This is connected to the Gemara which says one can take a lemon (but not an apple) — something from which one has benefit.

3. The Order When One Has No Wine — A Practical Complication: When one makes kiddush on matzah, one must immediately eat matzah (because kiddush bimkom seudah), and this disrupts the order — one is already at “urchatz, motzi matzah” right at the beginning, and one cannot do maggid first.

4. The Rif’s Solution: The Rif says that one does eat a piece of matzah at kiddush (achilat matzah at kiddush), and later one eats matzah again without a blessing in order. The Rambam doesn’t say this explicitly, but apparently he also means this, because one does already eat matzah at kiddush.

5. Dispute Whether One Can Make Kiddush on Bread on Seder Night: The Rambam (and the Rif, Piskei Ri”d) hold that one can make kiddush on bread on Seder night. But there were other tzaddikim who argued that one cannot. According to them, if one doesn’t have wine, one doesn’t make kiddush at all, but one continues with the other mitzvot and one has a Yom Tov meal like any Yom Tov.

6. Is the First Cup “Kiddush” or Just One of the Four Cups? The Rambam says: “Each and every cup, one makes a blessing on it separately”. A reasoning is raised that the first cup is actually not kiddush — it is only one of the four cups. The foundation: when the Rambam says “each and every cup, one makes a blessing on it separately”, he wants to emphasize that each cup has its own function — one is kiddush, one is a cup for bentching, etc. One might ask “ein osin mitzvot chavilot chavilot” — if the four cups is a separate mitzvah, it should be without kiddush. But this is not accepted with certainty.

7. The Rambam’s Explanation of the Four Cups: According to the Rambam, two of the four cups one would need anyway every Shabbat/Yom Tov meal: the kiddush cup and the cup for bentching. The Chachamim only added two cups.

8. Perhaps One Can Fulfill the Four Cups with Bread? A novel reasoning: just as kiddush one can fulfill with bread (lishna batra in Eruvin), perhaps one can also fulfill the four cups with bread. This remains as a tentative reasoning, but is rejected because the very name of the mitzvah is “cups” — kos yeshuot — which means it must be a cup, a liquid. By kiddush the word “cup” doesn’t appear — it just says “kiddush”, and bedieved one can fulfill with bread. But by the four cups the very name of the mitzvah is “cups”, therefore one cannot fulfill with bread.

Law: The Four Cups with Chamar Medinah (Without Wine)

Novel Points and Explanations:

1. The Rema’s Position (Siman 483 and Siman 272): The Rema rules: “A place where they are accustomed to make a drink from honey (mead), one can use it for the four cups when one doesn’t have wine.” He brings “yesh omrim” that one cannot, but he decides: “One should rely on the opinion that says regarding the four cups that it is permitted lechatchilah, on the opinion that says one makes kiddush on other drinks that are chamar medinah.” The Rema equates the four cups to kiddush — according to the position that permits kiddush on chamar medinah, the four cups are also permitted. He makes no distinction between them.

2. Siman 272 — Kiddush on Chamar Medinah (Shabbat): In Siman 272 there is a dispute: “Yesh omrim that one makes kiddush on beer, and yesh omrim that one does not make kiddush.” The Rosh rules: Friday night — not on beer, but on bread; Shabbat morning — yes on beer. The Rema says: “The custom is simply like the Rosh.”

3. Reasoning for the Distinction Between Shabbat and Pesach: On Shabbat, when one doesn’t have wine, one can make kiddush on bread Friday night (because bread, there is a Gemara that one can). But Pesach there are opinions that one cannot on bread (because matzah has special laws), therefore one should specifically make on chamar medinah (like borscht/mead).

4. Magen Avraham: The Magen Avraham permits using chamar medinah for the four cups, although he says “tzarich iyun.” He also mentions a drink from “licorice” (licorice-based, perhaps arak).

5. Piskei Teshuvot: In practice, the Ashkenazic Piskei Teshuvot rules that one can indeed make kiddush (and the four cups) on chamar medinah.

[Digression: Great Dispute — What Is “Chamar Medinah”?]

6. Position 1 (Stringent): “Chamar medinah” means literally “the wine of the country” — that is, only an alcoholic beverage. Milk, coffee, orange juice are not chamar medinah. The proof: in a restaurant at night (a meal) one serves alcohol; in the morning there is no meal. Chamar medinah must be something that is distributed at meals “for pleasure, not for expanding the stomach.”

7. Position 2 (Lenient): The Aruch Hashulchan, Igrot Moshe, Tzitz Eliezer say that chamar medinah includes everything except water — coffee, milk, orange juice, Coke. It doesn’t have to be specifically an alcoholic beverage. Also Rav Yechezkel (Roth?) holds this way.

8. Counter-Argument: The Geonim said that one is not yotzei with milk. But the contemporary poskim have indeed permitted it.

9. Novel Point/Note About Grape Juice: Grape juice has a connection to wine (both from grapes), and if grape juice is relevant, this is a stronger reasoning than just orange juice. Orange juice would be called “a forgery of the world.”

10. “Ma’aleh Tinokot Bnei Yoman”: The Rema’s principle is applied: someone who doesn’t have wine and cannot obtain it, he is in the category of “tinokot bnei yoman” — he is exempt from the entire thing.

11. Practical Point: Alcoholic beverages don’t need refrigeration — they have already undergone fermentation. This is relevant to the practical question of how people once had access to beverages.

[Digression: Wine vs. Grape Juice for the Four Cups]

12. Grape Juice: According to the poskim, one is not yotzei with grape juice — it’s not even a doubt, it’s a degradation. Grape juice is only a “nitznotz” (a weak thing). With chamar medinah one is yotzei, but grape juice doesn’t qualify for that.

13. Orange Juice and Other Fruit Juices: Such things become “very quickly” spoiled — one squeezes an orange, one can drink it, but a day later it already becomes sour/moldy. This is not an “important” beverage.

14. The Essential Principle: Pesach is made to drink wine. The entire concept of the Seder is — even if you’re not an aristocrat, pretend to be an aristocrat — and with grape juice one cannot achieve this.

15. Practical Advice: Whoever has difficulty with strong wine, should mix wine with water or seltzer — this is much better than grape juice. Today there is much wine that is already lechatchilah mixed (lighter wines).

16. A Sharp Comment: “Whoever wants to be such a modern Reform Jew, let him be a Reform Jew… but to drink grape juice makes a mockery of humanity from the perspective of their honor.”

Law: One Who Has No Karpas — Only Maror

Simple Meaning: When someone has no karpas and has only maror, he uses maror also for karpas — he makes “borei pri ha’adamah” on the maror at the karpas stage.

Novel Points and Explanations:

1. Why Should Such a Person Eat Maror at the Beginning of the Meal (at the Karpas Stage)? Why shouldn’t he simply eat maror only after the matzah, like the normal order? The answer: there is no obligation to eat maror later — it’s only an order (an arrangement). One can do it “backwards” — the main thing is that one must make a change (heker letinokot).

2. Novel Point from Sefer Hamenuchot (Rabbeinu Menuach): He says that one must do it twice because of the same heker hatinokot. From this one sees clearly that the blessing is not a hefsek, and one does not need to make a new borei pri ha’adamah at the maror later.

3. Nafka Minah: When he eats maror later (at the maror stage after matzah), he eats without a blessing — because he already made borei pri ha’adamah at the karpas stage on the same maror.

Law: Shmurah Matzah — Order of Eating

The Words of the Rambam: “One who eats shmurah matzah, each kezayit… the custom is to eat matzah that is not shmurah… one makes a blessing on eating matzah and eats a kezayit, and afterwards eats from it as he wishes.” And further: “And if he has only a kezayit, he eats it at the end.”

Simple Meaning: One eats first matzah she’einah shmurah (with hamotzi), and then one eats the kezayit of shmurah matzah with the blessing “al achilat matzah” — so that the taste of matzah she’einah shmurah should not mix. If one has only one kezayit of kosher (shmurah) matzah, one should eat it at the end (afikoman).

Novel Points and Explanations:

1. Why Does One Eat First Matzah She’einah Shmurah? One is not yotzei achilat matzah with it! The answer: because he is hungry — he needs a meal in honor of Yom Tov (shulchan orech). Without matzah she’einah shmurah he wouldn’t be able to eat anything. The Rambam accounts for the practical need of hunger and the Yom Tov meal.

2. Perhaps Like “Nochal Al Hasova”: Just like by Korban Pesach, where one must eat “al hasova” (on a full stomach)? But — by afikoman we don’t do this anymore, we don’t make the afikoman specifically after other matzah.

3. Which Matzah Is the “End Matzah” (Afikoman)? It comes out that the second kezayit (afikoman) is specifically a matzah shel mitzvah according to the law — the second piece.

4. “Al Matzot Umerorim”: The question is raised — now one eats with “al matzot umerorim” (matzah and maror together, a remembrance of the Korban Pesach). Which matzah is this — the end matzah? The afikoman? And what is the connection to “al matzot umerorim”? The discussion remains open.

5. The Novel Point About Afikoman: It comes out from the Rambam that the “normal” achilat matzah (on which one makes “al achilat matzah”) actually also applies to the afikoman — to the second kezayit. That is, the blessing “al achilat matzah” that one makes at the beginning also covers the afikoman, and it’s not a hefsek. As the Rambam says: “So that there should not be a hefsek in the midst of eating it, and this is the mitzvah” — the afikoman is “this is the mitzvah” — this is the main mitzvah.

6. Order of Maror: It’s not clear what the order of maror is — earlier it was learned that one can eat maror before hamotzi, but others say that maror must come after matzah. Perhaps this is only relevant to maror of Korban Pesach, but the maror that we eat today (as a separate mitzvah) — it’s not clear why it must be after matzah.

7. Korech — Dispute: The Rosh brings that according to one opinion, korech is only in the time of the Temple when one eats Pesach, matzah, and maror together. But in our time, perhaps the opposite — one should eat the first kezayit “al hasova” (when one is already satiated). But this is rejected — “al hasova” and “leteiavon” don’t both go together.

8. The Rambam’s Omission — No Matzah and No Maror: The Rambam doesn’t spell out the case where someone has no matzah and no maror — whether he is obligated in Haggadah. The conclusion: apparently yes, because Haggadah is not a law in matzah — the Rambam says it’s a mitzvah to tell of the Exodus from Egypt, and one doesn’t even need to bring it as a question. There are people who learn “bizman sheyesh matzah umaror” literally — that one needs matzah and maror in order to be obligated in Haggadah. But the Rambam didn’t say so.

Law: One Who Slept and Awoke Does Not Continue Eating

The Words of the Rambam: “One who slept and awoke does not continue eating.”

Simple Meaning: Whoever slept and got up, may not continue eating.

Novel Points and Explanations:

1. Dispute Between Rambam and Raavad — What Does the Law Apply To? The Raavad says: “Said Avraham, if Pesach, if he eats alone he does not continue eating, and if he had hesech hadaat it is invalidated. And if he did not eat Pesach there, the blessing of hamotzi permits him to eat, for he has no hefsek.” The Raavad clearly learns that the law only applies to Korban Pesach — because sleeping is a hesech hadaat that invalidates the korban. But without Korban Pesach it’s only a question of blessing (whether one needs to make a new hamotzi), not that one may not eat. The Rambam implies that the law also applies without Korban Pesach — also regarding matzah.

2. Source — Mishnah Pesachim: The Mishnah says: “If some of them slept, they may eat; if all of them slept, they may not eat” — if part of the group fell asleep, they can continue eating; if all fell asleep, they cannot. This applies to groups of Korban Pesach. There is also a distinction between “nitnamnemu” (dozing) and “nirdemu” (sleeping).

3. A Great Novel Point: What Is Afikoman Really? Can one after eating afikoman eat another piece of matzah if one is hungry? Apparently that new piece would become the new afikoman. But according to the Rambam this is not so simple. The foundation:

There is only one achilat matzah shel mitzvah — not two. The entire meal one eats matzah (at shulchan orech everything is secondary to the matzah), and this is all one long achilat mitzvah.

When one stops eating matzah — that is the end. One may not eat anything more afterwards. The last piece of matzah that one eats is the afikoman.

If one falls asleep — it has stopped, and one can no longer continue eating. This is the hesech hadaat.

Afikoman is not just a piece of matzah in order to have a taste of matzah in the mouth — it is the last piece of the matzah shel mitzvah itself. The Rambam doesn’t say any concept of “taste of matzah in the mouth” — it is a taste of the mitzvah itself.

A mitzvah can only be done once — one can stretch it over a long time, one can eat two pieces or two pounds, but it remains one mitzvah.

4. The Maggid Mishneh’s Explanation: The Maggid Mishneh makes a summary: this is all based on the Mishnah of “shtei yadot shel kedeirah” and Rabbi Yose’s distinction between simply falling asleep and falling asleep and being satisfied. The Rambam rules like Rabbi Yose. The Rambam understands that this speaks even of matzah (not only Korban Pesach).

5. Three Positions in the Story of Rebbi:

Position 1: It speaks of Pesach — and the matter is leaving the group / hesech hadaat.

Position 2: It speaks even of matzah — as the Maggid Mishneh learns the Rambam.

Position 3 — Rav Aharon Halevi (Ra’ah): It has nothing to do with the laws of Pesach — the entire matter is only about netilat yadayim: if one dozed off one must wash again (hisich daato minetilah). The Ra’ah brings proofs that the story of Rebbi was in a context of netilat yadayim, not of afikoman.

6. Practical Nafka Minah: Why Don’t We Sleep at the Seder? On Seder night, sleep naturally comes — one has already drunk two cups, one is reclining, it gets late. Therefore Chazal began with stories, questions, and plots so that one should not fall asleep. Because the moment one falls asleep, the entire thing has ended — one can no longer do anything, no longer eat matzah, no longer continue with the Seder.

Law: Whoever Tells More About the Exodus from Egypt Is Praiseworthy

The Words of the Rambam: “And whoever tells more about the Exodus from Egypt is praiseworthy” — and the story is brought of the Tannaim who held on “all that night” with the story of the Exodus from Egypt.

Simple Meaning: Whoever tells more about the Exodus from Egypt is praiseworthy, and one should continue as long as possible.

Novel Points and Explanations:

1. Connection to the Matter of Not Falling Asleep: The matter of telling the story of the Exodus from Egypt is connected to the matter of not falling asleep on Seder night. As long as one doesn’t sleep, one can still continue with the Seder — one can still grab more kezeitim of matzah, more kezeitim of afikoman, and so on. But when one goes to sleep, the entire thing has ended — one can no longer eat.

2. Practical Halachic Consequence: The matter of “whoever tells more about the Exodus from Egypt is praiseworthy” has a practical halachic consequence: through the fact that one stays awake and tells, one remains in the state where one can still fulfill the mitzvot of the night. Sleep is the point where everything becomes closed off.


📝 Full Transcript

Customs Regarding Eating Roasted Meat on Seder Night

Law: A Place Where They Have the Custom to Eat Roasted Meat on Passover Nights

Speaker 1:

In short, and they’re holding in Chapter 8, and they’ve already finished the entire Seder night. And we learned that one makes two types of meat, one must be roasted and one must be cooked. From Kiddush until Hallel, okay?

Now he’s going to say a few laws that are related to this topic, what’s the connection, okay? One law is, “A place where they have the custom to eat roasted meat on Passover nights, they eat; a place where they have the custom not to eat, they don’t eat”. There are certain places, there are certain customs. I told you earlier that one has two types of meat, there are differences of opinion. There were those who ate roasted meat, that is those who… okay, not necessarily, but they ate roasted meat. “A place where they have the custom not to eat”, there were places that didn’t.

Why did they say why not? Because “lest they say this is the Pesach meat”. And what’s the problem then? Then they’ll say that one can offer the Pesach sacrifice outside [the Temple]. People will think that one is offering it, and it’s not such a big… one must follow the custom of the place as always. One must follow the custom of the place. What’s the problem? Yes, a Jew must follow the custom of the place.

Discussion: The Difference Between “She’yomru” and “Nir’eh”

Speaker 1:

But what is this “lest they say”? What happened then? People will say, but one shouldn’t. And what’s the concern? They’ll say, what’s wrong if one does this? And what’s the difference with saying? No, one is actually making the meat in the name of the Pesach, it’s nothing. They’ll say, “The rabbi was actually seen going into fat or water”. Yes, you actually learned that one makes two types of meat. What’s the problem if they’ll say it? It’s not according to halacha, because people will think that one can offer holy sacrifices outside [the Temple]. They’ll think that one is offering, and there’s no way.

There are actually people who are the opposite, because they specifically want to have roasted meat. Instead of Pesach they want to have roasted meat. But there are certain places where it’s not like that. There is such a statement. “In any place, a person should not eat an entire roast all at once by himself”. That means, even those who permit, it’s because they’re not afraid that they’ll say, if one takes a whole piece, that it’s roasted the way one roasts the Pesach sacrifice, it will indeed appear as if one is eating holy sacrifices outside [the Temple].

Generally there’s a difference between “she’yomru” and “nir’eh”. “She’yomru” is just a crazy person imagining things, but “nir’eh” is actually like it looks like the Pesach sacrifice.

Speaker 2:

I don’t know, seems the same to me.

Speaker 1:

Presumably there’s a concern that there will be a person who will actually sanctify it, perhaps that’s the problem.

Speaker 2:

If you see someone doing it, it’s a lack of respect for the actual holy sacrifices, that people should think… ah, you see, that’s the direct person. The next person will already do it. He’ll think it’s a mitzvah.

Speaker 1:

Yes. Therefore if something is slightly lacking, then one may in a place where they have the custom.

Speaker 2:

Then it’s slightly not a Pesach sacrifice, because it’s not kosher, if it’s cut, or lacking one of its limbs, or one limb is cooked instead of roasted. Then it’s permitted. In a place where they have the custom it’s permitted.

Speaker 1:

Okay, continue.

Discussion: Customs Regarding the Zeroa and Two Cooked Foods

Speaker 2:

How is the custom in Satmar Rebbe?

Speaker 1:

I think many Jews like to roast the entire animal, but not… by us it’s not the custom.

Speaker 2:

By us it’s not the custom what, exactly?

Speaker 1:

We didn’t roast the big things. Eh, we weren’t into the… what’s it called…

Speaker 2:

Yes, but…

Speaker 1:

We’re lenient. We do roast a bit on the zeroa, right?

Speaker 2:

Ah, no, sorry. A cooked zeroa, we don’t eat it anyway.

Speaker 1:

Not anyway, we don’t take it.

Speaker 2:

Why don’t we eat it? What does it say here is the word?

Speaker 1:

But I mean for example, what I remember, I don’t know where one needs to look up where the custom comes from, that one takes a cooked neck and puts it on the fire for a bit so it should have a roasted appearance. What’s the point? One wants yes, one wants no, one wants… that’s the question, I don’t understand.

Speaker 2:

But by you did they also do this? Did they also roast the neck?

Speaker 1:

Yes, but I don’t know what the custom is. I don’t know what the…

Speaker 2:

Anyway, seemingly the prohibition here is on an animal. I already believe that on chicken there will be the concern. Okay, because here I know perhaps in a place where they have the custom, but yes, outside… ah, yes, the Chanukah. Well, what do the commentators say, the poskim in Warsaw? I’ll go check and see.

Sources: Shulchan Aruch and Rema

Speaker 2:

He doesn’t say. Roasted 518, let’s see. 518 he says on… ah, yes, so… the custom is, as you say, “The custom is to roast”… Shulchan Aruch says “The custom is to roast the zeroa and to cook the egg”. The Rema says one roasts the egg also. Why does one do? Yes, I don’t know. In short…

Speaker 1:

Because the egg is also here in place of as if there was meat, in place of meat. Okay, so we eat actually, our custom is certainly not to eat roasted meat on Erev Pesach, ah, seemingly. And therefore we actually don’t eat the zeroa. What’s strange, one puts something on the plate not to eat, I don’t get it. Ask already actually the…

Speaker 2:

They saw yesterday that there’s a concept of placing, one can put on the table not to eat.

Speaker 1:

No, no, be real. They… it’s a different concept of sweetening the taste of maror. No, be real. They didn’t see, first of all, they only saw the first, didn’t see the second. And secondly, one didn’t see… he did mention yesterday, but the…

Speaker 2:

He did mention yesterday the…

Speaker 1:

Be real, be real. Yes, he says that therefore.

Speaker 2:

But why shouldn’t one be able to put down something as a remembrance that one doesn’t eat?

Speaker 1:

One makes to fulfill. One sees that one sees that it’s lying on the… it’s not food, well, be real.

Question from the Maharshal

Speaker 1:

He says that the Maharshal says it doesn’t make sense. I haven’t seen yet what he says that it doesn’t make sense. Where does the custom come from? I don’t know. But this is simply not because of the concern of eating roasted meat, because it’s cooked. Ah, no, our custom is something, you remember one should take from a raw piece and roast it. But I don’t see many vegetables, I don’t see that you should put this in. Because he says that kavush (pickled) is like mevushal (cooked), shaluk (boiled) is like mevushal, seemingly it should also be when a piece is with the cooking.

Speaker 2:

Again, again, you’re turning to which custom you’re talking about. You’re talking this is according to the custom that is not stringent, and this is only the nicer one. If the custom is indeed to be stringent, one can be sure that the custom is indeed to be stringent, because you know when there’s a custom, one can be as stringent as one wants. But what about the same reason?

Additional Sources: Terumat HaDeshen and Magen Avraham

Speaker 1:

Terumat HaDeshen, potato, he says, it’s very strange, with apologies it’s very strange to me. Yes, he says it’s written in Terumat HaDeshen, it’s written in Ayin-Zayin, in the custom of Israel, in short, one puts the two cooked foods, and they have the custom with meat and egg, and they have the custom with zeroa, and they have the custom with roasted alone, and with egg a third reason. The Rema says that one does conduct with roasted, he says on this the holy Magen Avraham, that if so one may not eat it, not the time for me to be Purim…

Speaker 2:

What does it say here the eating is the concept? The invalidation eighth afterwards in the Pesachim. One thinks that one isn’t even making Yom Tov, because it’s making Yom Tov for yourself. One doesn’t even eat from Rosh Hashanah, like this. From Rosh Hashanah it was conducted differently, from Rosh Hashanah it said that one should actually not do this, should cook a piece of meat and distribute it the people should eat.

Fundamental Question: “Mevi’in” Means to Eat

Speaker 1:

We conduct this way, one puts down the things, it’s a symbol. The language of the Rambam is “One brings to the table two types of meat”. Seemingly it means to say one brings and one eats it. Hello, one puts it on the table to be. It’s not a museum.

Roasted on coals doesn’t fulfill the Pesach sacrifice at all, it must be roasted on fire. Anyway, a roasted egg they say one may eat even if one didn’t… even if one didn’t boil it. In short, the deed is… ah, he says, roasted and afterwards cooked, cooked and afterwards roasted, is forbidden from the Torah, he says.

But I don’t understand the whole problem. It’s all… I don’t understand. One brings something as a remembrance of the Pesach sacrifice, and one says one doesn’t eat it because it’s absurd. Must one make a remembrance… is this a neck or is he talking about meat from an animal? Who’s talking here about poultry meat? The neck is another loophole. What comes in the neck? It’s not a zeroa, it’s not legs. No, the roasted is talking about a lamb, something that one can make a Pesach sacrifice. Even cattle one may seemingly.

Summary of the Question: Does One Want to Make a Remembrance or an Anti-Remembrance?

Speaker 1:

We did a few things stringently. Either one didn’t take animal meat, one took a neck. One still wanted to explain there, and afterwards one doesn’t eat it either. Hello? You want to commemorate the Pesach sacrifice, but you want to do all kinds of things not to commemorate the Pesach sacrifice. You take an egg, and you also don’t roast but you cook it. It doesn’t make sense. It doesn’t make sense in my opinion. It doesn’t make sense.

Does it make sense to you? One wants to make a remembrance or one wants to make an anti-remembrance. Hello? Which does one want to make?

Speaker 2:

And this is also exactly the best remembrance, because one is judging all kinds of laws why one has this way, why one doesn’t have differently from this. Yes, a Litvak would have refined himself.

Speaker 1:

And he’s not going to help me at all. In short all these people, and this I want to do.

Discussion About Remembrance of the Pesach Sacrifice and Laws of One Who Has No Wine

Remembrance of the Pesach Sacrifice — The Contradiction in the Custom

Speaker 1:

One wanted to make a remembrance. You say one doesn’t eat it either. Hello? You want to commemorate the Pesach sacrifice, but you want to do all kinds of things not to commemorate the Pesach sacrifice. You say you take an egg and you also don’t roast, but you cook it. It doesn’t make sense, doesn’t make sense, in my opinion. It doesn’t make sense. Sorry, it doesn’t make sense.

Speaker 2:

Does it make sense to you?

Speaker 1:

Must one make… one wants to make a remembrance or one wants to make a similar remembrance. Hello? Which does one want to make? You eat it still exactly the best remembrance, because one is judging all kinds of laws that one may not do, that one doesn’t do differently and this.

Yes, for Litvaks who answered themselves. He’s not going to help me. In short, all these people, what will I do? In short, I don’t know.

Oy yoy yoy, already, enjoy. Anyways, further.

Explanation: The Origin of the Law

Speaker 1:

What is this that by Yud one doesn’t have wine? I told you, I don’t know.

This is the same thing. The whole law began because there were those who indeed wanted to replicate exactly like the Pesach. Because there’s a question if on other holidays, one may not eat meat, one doesn’t look like it’s the sacrifice of Sukkot. There’s a question on such a thing.

Here it began this way, there were those who wanted because of the dearness of the mitzvah of the Pesach sacrifice to make such a close remembrance, actually take a lamb and make it look exactly like the Pesach sacrifice. Here it began that this is a concern, this is a problem. Therefore one arrived at what one arrived at. One still wants to diminish their merit that they did. The merit that they did, that one mentions the Pesach sacrifice, is a tremendous thing. But… yes…

Question: Why Afikoman with Matzah and Not with Meat?

Speaker 1:

Why did the Sages make the mitzvah of afikoman to be with a piece of matzah, why not with a piece of meat? The main thing is that one should remember to finish the meat.

Speaker 2:

That’s not a mitzvah, the meat is not a mitzvah, it’s just eating.

Speaker 1:

Ah, by afikoman it’s a bit of an object of mitzvah, because it’s the mitzvah of matzah. I don’t have, because he was already fulfilled… it’s difficult questions, it’s a mitzvah. It’s a mitzvah to eat matzah, it’s also a mitzvah to eat meat on Yom Tov. I’ll tell you after Yom Tov when I’ve found out, until then I don’t know.

Okay, let’s go further. Just because I can’t sleep at night. Yes, the weddings, Jews shouldn’t have weddings. The weddings, what does it have to do with me? Okay, let’s continue.

Law 13: One Who Has No Wine on Pesach Night

The Rambam’s Language

Speaker 1:

One who has no wine, when does he not have wine? On Pesach night. What does it mean that he doesn’t have wine on Pesach night? And he makes Kiddush on bread, meaning Friday night. He can make Kiddush on bread, and on matzah actually. In the order of all the customs according to this order, he does everything in order.

I understand that the eggs, the roasted ones, one must give wine, but it’s not, some Jews it didn’t happen. Makes Kiddush on bread, meaning he won’t be able to make the four cups. He won’t be able to make four cups from bread, no? Can one?

Story from the Camps — Remembrance for the 4 Cups

Speaker 1:

I heard that there was a Jew in the camps who wanted to make a Seder, they took four pieces of sugar. So what’s the concept? Now it’s a remembrance, just as the Gemara says one can take a lemon, but not an apple, but one can take a remembrance for the 4 cups, for the matzah, what’s the concept? It’s a remembrance. This will only be like 4 cups. There are strong investigations on the 4 cups. Perhaps four toothpicks, because it’s something… anyway, it wasn’t like that. It’s something that one has pleasure. Just as one ate the sugar and felt a good taste in it.

Speaker 2:

Ah, perhaps you mean to say that it’s something a… that it’s like a… wine, that anything that is tasty has a taste of wine, like chamar medinah.

Speaker 1:

We haven’t seen whether one can use chamar medinah. No, it’s not.

Discussion: Chamar Medinah by Kiddush

Speaker 1:

One who has no vegetables, whoever doesn’t have vegetables, it means he doesn’t have… but I want to understand you, because seemingly on Kiddush, perhaps even if on the 4 cups wine is not good, on Kiddush it would seemingly have to… so does it say in the concept of Kiddush by you? Or you say so it should have said?

Speaker 2:

What?

Speaker 1:

Me too. I only know the story of Rav Eliyahu Chaim’s son-in-law. It doesn’t say in Kiddush that one can make on chamar medinah. What do you mean? Do you mean regular Kiddush? Or do you mean Pesach?

Speaker 2:

Kiddush of Shabbat.

Speaker 1:

The Rambam doesn’t mean chamar medinah.

Speaker 2:

Ah, medinah only for Havdalah.

Speaker 1:

This is stated explicitly in the Laws of Shabbat, for Kiddush it’s not brought that one talks about Kiddush. From the Laws of Shabbat, Chapter 29, Law 17: “Medinah that is mostly wine related, and even though it’s invalid for Kiddush, it’s permitted to make Havdalah on it, since it’s the chamar medinah”. So rules the Rambam.

Speaker 2:

Yes, it could be that each one individually will rule differently.

Speaker 1:

You can’t make Kiddush on chamar medinah? Shabbat morning? Only Havdalah. This is a question on wine. It’s a question, so says the Rambam. I’m telling you what the Rambam says.

Speaker 2:

At least Yom Tov Shabbat morning is a question what one must… I mean that even but it’s not what it says in the Rambam.

Speaker 1:

Okay.

Discussion: How Does One Make the Seder Without Wine?

Speaker 1:

Let’s stand here for a second.

Kiddush, okay, one makes Kiddush on bread. Besides this he makes the whole Seder. What does he do? He eats bread on Shabbat. What is “and he does everything according to this order”? That means, you think that the Rambam leaves out the four cups, but he does everything like us?

Speaker 2:

I guess.

Speaker 1:

He doesn’t make any in place of, I mean, he doesn’t make any… or he eats a piece of meat instead of the…

Speaker 2:

He doesn’t make up.

Problem: The Seder When One Eats Matzah Immediately

Speaker 1:

It’s a bit complicated, because what does one do with the matzah? One must eat immediately, and it doesn’t go in order. Do you understand the problem?

Speaker 2:

Ah, there’s already no order, because it’s already washed, it’s already before.

Speaker 1:

Yes, you’re already holding after Urchatz, Motzi Matzah.

He says, he brings that the Rif says matzah.

Speaker 2:

Perhaps one doesn’t eat it, one eats later?

The Rif’s Position

Speaker 1:

He says, this is what he brings from the Rif. The Rambam doesn’t say. The Rambam only says an order like this, it’s a bit strange. The holy Rif says that one does eat a piece of matzah, one makes an eating of matzah also by Kiddush, and later one eats only without a blessing in order. So says the holy… so he brings from the Rif. The Rambam doesn’t say, but seemingly he also means that one should do this, because one is already eating matzah. It’s not proper in order like this, he must make an eating of matzah immediately. So it comes out.

Dispute: Whether One Can Make Kiddush on Bread on Seder Night

Speaker 1:

But the short version is that the Rambam said, and brought from the Rif, Piskei Ri”d, that one can make kiddush on bread on the night of the Seder, against other authorities who argued that one cannot.

Speaker 2:

And according to them what is it? What should one do?

Speaker 1:

Bread. One should do nothing. One should not make any kiddush. One eats, but according to them one continues with the other mitzvos, and one does it in order. But they don’t hold that “Talmud Aruch” is the order, but that it’s also a Yom Tov meal, just like every Yom Tov. But so be it.

This was the argument, it seems, of the other authorities.

Discussion: Is the First Cup “Kiddush” or Just One of the Four Cups?

Speaker 1:

As the Rebbe Eichele says, and he says that since it’s four cups, it’s not kiddush. Should I say that the first one is also not kiddush? Should I say so? Should I say so? Because the Rambam said… “Kol kos v’kos mevarech alav bracha bifnei atzmo”. I don’t know, I haven’t seen the language “kos rishon omer alav kiddush hayom”. I think he wanted to emphasize that it’s four cups, because each one is a different thing. One is a cup of blessing for bentching, one is a cup of blessing for… One could ask like “ein osin mitzvos chavilos chavilos”. If there’s a mitzvah of four cups, then four cups has nothing to do with kiddush. Okay, I don’t know, I can’t be so sure from one… But the Rambam when he says “kol kos v’kos mevarech alav bracha bifnei atzmo”, what does “mevarech alav bracha bifnei atzmo” mean? That one says four times “borei pri hagafen”? That’s obvious by itself. I don’t believe that’s what he means.

Speaker 2:

But there was the Rav”n, I mean, I don’t know, I haven’t seen such a thing. I haven’t exactly seen that this means that. But what are you saying, should I say so? Should I say so?

Speaker 1:

I think one learns this way, that “on each one he blesses borei pri hagafen”. “On each one”, not that this is the main thing the Rambam wants to say here.

Explanation: The Rambam’s Approach to the Four Cups

Speaker 1:

In short, the Rambam said that it’s indeed four cups, but it’s four cups, meaning two of the four cups one would have needed anyway every Shabbos and Yom Tov meal: the kiddush and the Birchas HaMazon, the cup of blessing. So you could want to say that only two were added. But no, the order is that there should be four, and the order is thus.

It could truly be, it could truly be that the one who says this doesn’t mean to say this. He means altogether to say that one must bring wine, because there’s an obligation of four cups, even without kiddush. Perhaps one doesn’t need to, one can fulfill it this way, but for the four cups one needs to. I don’t know, perhaps he doesn’t mean to say this at all. Secondly, it could be that one might perhaps think the exact opposite, that just as with kiddush one can fulfill it with bread, the later language in Eruvin, perhaps there is lechatchila, we learned that it could be that one holds that perhaps the four cups also one can fulfill with bread if one wants.

Four Cups with Chamar Medina: The Rema’s Approach and the Dispute About What is Chamar Medina

The Distinction Between Kiddush and Four Cups

Speaker 1: They mean altogether to say that one must bring wine, because there’s an obligation of four cups, in the context of kiddush. Perhaps one doesn’t need to, one can fulfill it this way, but for the four cups one needs to. I know, I understand, perhaps he doesn’t mean to say this at all.

Secondly, it could be that one will think the exact opposite. Just as with kiddush one can fulfill it with bread, at least bedieved, perhaps even lechatchila, they learned that it could be an obligation. Perhaps the four cups also one can fulfill with bread, if one wants to need… four breads.

But with kiddush the word “cup” doesn’t appear at all, it says kiddush. Kiddush lechatchila, bedieved is with bread. Four cups is four cups. There’s a thing of cups, kos yeshuos. There’s a Rambam apparently here, Erech HaNeiros is here, but there’s also a mitzvah of kiddush, and he doesn’t have four cups.

So, are you sure?

Speaker 2: Okay, you’re sure is too sure, no problem.

Speaker 1: I’m sure with having a good reasoning. Sure never means that one can test it in a lab. So the others will learn that once it’s called four cups, it’s only relevant when it’s actually cups.

The Story of Rabbi Eliyahu Chaim Meisel

Speaker 1: Okay. So now I catch that the story of Rabbi Eliyahu Chaim Meisel, I’ve always told it not so well. I told it that he said one must clarify. Now I immediately knew that one cannot. Yes? Not so simple.

There’s a… the Rema says even that one can bedieved. Bedieved on all cups or only kiddush?

Speaker 2: What difference are you talking about regarding taam pagum? On all cups or only kiddush?

Speaker 1: On all cups.

Speaker 2: Ah.

The Rema’s Approach: Chamar Medina for Four Cups

Speaker 1: The… if one will look, if one will learn Shulchan Aruch, it would be a nice thing to learn after Pesach, one would see what the later authorities said about this. And it says thus, in Mishna Berura, there’s a whole siman here about this. In Mishna Berura, the Mechaber says that one makes Hamotzi, one makes achilas matza. There are other approaches, there are those who say that perhaps one should change the whole order, there are other ways that one can do. Even according to the side that one can yes, there are different approaches that one can do. In short, he rules thus.

And the Rema says thus, you hear? The Rema brings, “In a place where they are accustomed to make a drink from honey (mead) one can use for the four cups when one doesn’t have wine”. But he says, “And there are those who say that one cannot”, as it says in the laws of kiddush. “And regarding the four cups there’s a dispute about kiddush whether one needs wine”. We learned that the Rambam says certainly that kiddush doesn’t help chamar medina. It seems that others said in siman 272 that one can yes. Says the Rema…

Speaker 2: Is wine chamar medina, or is mead something else? Like you want to say that brandy is something else because it has the name wine?

Speaker 1: No, no, I don’t know. “And one can rely on the one who says regarding the four cups, that it’s permitted lechatchila according to the one who says that one makes kiddush on other drinks that are chamar medina, as will be explained above siman 272”. You understand? So the holy Rema says precisely that one can yes make the four cups on mead.

Speaker 2: And what does it say in siman 272?

Speaker 1: I didn’t know the proof. I’ll understand, I opened it up with this. You won’t tell me “see siman 272”. No, here he’s speaking literally from Mishna Berura, he doesn’t have wine.

Siman 272: Kiddush on Beer

Speaker 1: It says thus, “There are those who say that one makes kiddush on beer, and there are those who say that one doesn’t make kiddush. And the Rosh at night no, only bread, and in the morning it’s good”. Hagah, “And the custom is simply like the Rosh, that at night one makes on bread, and in the morning beer”.

What is the… yes… what is the… what is the reasoning?

Discussion: Is Four Cups the Same as Kiddush?

Speaker 2: But these are two different questions: one whether one makes kiddush, and one whether one makes four cups. You’re saying that the Rema says that one makes four cups on chamar medina?

Speaker 1: Yes, the Rema says that it’s the same. The Rema doesn’t say any distinction. He doesn’t say that one can make four cups on bread, but he says yes, according to the same approach… The Rema argues that according to the same one who says that one can make kiddush on chamar medina, he also says about the four cups that one can.

Speaker 2: Why does one think what is the matter? The matter is the cups. One can argue, one can say that one cannot, it’s not the same.

Speaker 1: But so says the holy Rema, that it’s also good for a poor person. At least a great poor person. So that’s the story. You understand?

Speaker 2: Yes, wonderful.

Speaker 1: In short, this is the point regarding the Rema’s approach. From here I don’t know whether… The Rema says, therefore according to everyone one should rely on what we say, why so? Because there’s no choice, because either he doesn’t have, he wants to make a meal, he wants that he shouldn’t make a meal.

The Magen Avraham and Pri Megadim

Speaker 1: He even wants to say, the Pri Megadim, the Magen Avraham, that even if all year one eats wine, but on Pesach one drinks mead. Pesach changes mead? Why? Perhaps, as the Rema says, that on Pesach there are distinctions, it’s better to make on this.

I’ll just add to you, that on Shabbos the Rosh ruled thus, that if one has Friday night one should rather make on bread than on chamar medina. Because with bread there’s a Gemara that one can, not everyone agrees that one can make kiddush on chamar medina. But on Pesach there are those who say that one cannot on bread, therefore one should rather make on borscht kiddush.

So says the holy… the Magen Avraham says Amar Rav Hamnuna, this is in liquorice, I don’t know what this is, like apple drink.

Speaker 2: Licorice.

Speaker 1: What is this? This is made from licorice.

Speaker 2: Licorice is the candy?

Speaker 1: Licorice is the candy, but from the same thing one makes arak. I tasted arak, no? I tasted arak, it’s not a good taste.

In short, I don’t know, he tells me, says the Magen Avraham that one can use on the other cups. So, the Magen Avraham says, you know, why the others are so sure that not, I don’t know.

In short, this is the approach of Magen Avraham. Others don’t agree with this. Why aren’t they agreeing? I don’t know. We’ll see what Rav Epstein says.

In short, yes, he brings indeed the halacha. Laws of Pesach, okay. The Magen Avraham permits, he says that it requires investigation.

Piskei Teshuvos: The Contemporary Poskim

Speaker 1: In short, in practice, the Ashkenazic Piskei Teshuvos, from the collective of later authorities, said that one can yes make kiddush on chamar medina.

I don’t know about milk, in practice does milk work?

Speaker 2: No.

Speaker 1: Yes, but he’s talking about milk. Milk is certainly not chamar medina, I mean it’s not an important thing. Or yes? Milk is milk. It’s not a thing that one drinks for the sake of drinking, I don’t know. It’s not a beverage.

Speaker 2: Well, what is it? What is milk? A beverage. Something that one does when one comes.

Speaker 1: Yes, I didn’t know that one can be kosher with this. It’s one of the seven liquids.

Speaker 2: Yes, but it’s not a drink. Chamar medina means something that one distributes at meals to drink. Milk is not… what is a breakfast? Does one distribute milk? No, one only has people. Milk is for children.

Speaker 1: Okay, I don’t know. Okay.

The Dispute: What is Chamar Medina?

Speaker 1: In short, here it doesn’t say about milk, but chamar medina is precisely yes, the Rema says that one can use. But I’m sure that one cannot use milk for chamar medina, I’ll check in the halacha. Yes, I don’t believe. I don’t believe.

Coffee yes?

Speaker 2: Perhaps. Is coffee an important thing, chamar medina? Perhaps. You’re talking about everything that’s an alcoholic beverage, you’re not talking about things that one gives simply. For pleasure, not for expanding the intestines, you understand?

Speaker 1: Whatever, what is the meaning of the Magen Avraham. I’ve never yet seen that one drinks, one goes to a restaurant, one gets a cup of milk. It’s not such a thing. It’s not a drink.

Speaker 2: Also shame, I mean, you’re now making yourself strong from other things, not necessarily what one drinks for a meal.

Speaker 1: Yes, he brings that the Geonim said that one is not yotzei with milk. But the contemporary ones have yes said… the Aruch HaShulchan, Igros Moshe, Tzitz Eliezer, they say yes, one can milk. Everything except water. Coffee, milk. It doesn’t make sense. Also Rav Yechezkel I heard thus. Orange juice, Coke. It doesn’t have to be necessarily an alcoholic beverage.

Speaker 2: Ani Yitzchak, I don’t agree. Only Elisha’s support. I can’t drink this. Orange juice I can’t drink. I won’t agree.

Speaker 1: Chamar medina means the wine of the country, it doesn’t mean the grape juice of the country. This all started from the fact that one drinks grape juice.

Speaker 2: True, orange juice is relevant. I mean, I don’t make natural things from grapes. If grape juice is there, I agree. If this is there, one hundred percent. If one makes orange juice, I would say it’s a forgery of the world.

Speaker 1: Moreover, it’s not wine. It’s not wine. Most people don’t drink alcohol, only on a special occasion. They don’t drink alcohol. You become a person who drinks alcohol, and at night this is a forgery. But a person who goes to a restaurant in the morning, one doesn’t give him alcohol. One gives him coffee, milk, orange juice, he’ll take what he wants to drink.

Speaker 2: It’s not a meal, in the morning is not a meal. I don’t know what you’re talking about now. At night one gives yes alcohol. Every normal person.

Speaker 1: I’m not talking about small children, “we raise infants of one day”. Because everyone is at the level of infants. It already says, the Rema already said, “we raise infants of one day”. One who is exempt, who doesn’t have the wine, he is exempt. He is in the category of infants of one day. One who is exempt, he is exempt from the whole thing. Simple.

He is exempt. He is exempt. He is exempt.

Chamar medina means an alcoholic beverage. But he is exempt. He doesn’t have the wine. He is in the category of infants, “we raise infants of one day”. And one must however think practically, how it was once and how it is today. Apparently, alcoholic beverages one doesn’t need a fridge. The alcoholic beverages have already gone through fermentation.

Discussion About Wine, Grape Juice, and Chamar Medina for Four Cups; Laws About Maror and Matza Shemura

Wine vs. Grape Juice for Four Cups and Kiddush

Speaker 1:

All these other things one had… very soon apparently means this: You squeeze out an orange, you can drink it. A day later that orange is no longer masters. It’s a thing that becomes sour, it becomes moldy. And this is called very soon, such a thing that one can squeeze out and drink.

But in modern times there’s a whole industry. It’s fake. In modern times the whole world is fake. It means nothing. Fake people are exempt from the entire Torah. I said that I’m also fake. I say that the people are exempt. I didn’t say that I’m not fake.

People who buy a lulav from plastic… We’re talking about normal people, not the people who buy a lulav from plastic. We’re talking about the people who are suspected of being fake, and they are idol worshippers with the mitzvos. The people who go with a sheitel and they don’t know that it’s forbidden, are exempt from the entire Torah. I said that I’m also fake. I say that the people are exempt. I didn’t say that I’m not fake.

People who buy a lulav from plastic… We’re talking about a normal thing. Wine. The habits of drinking and the habits of… have changed a bit. That means you can drink. Okay, okay. Go ahead and behold. You know this? Further, further. Further, before that. Further, further.

Is one with a covenant verkest gevelech. Drink wine? Everyone today drinks wine and while. Everyone today… laugh. Most Muslim people, sick people. Drink injures. Hello? Not coffee at all. Milk. Okay, let’s go further. Okay.

Muslims! Don’t drink wine. Also Breslovers, Rebbe Nachman allows. I see all these people, because they are such weak people, that from one cup of wine they become crazy. Or a bachur who wants to drive, hello, a free person doesn’t drive today, the Rebbe says one may not drive.

In short, the Torah was given for the aristocratic party beautiful ones, who always drink wine. Well, well, what do you say, are you talking about the am ha’aretz? I’m still here for the masses, for the beloved people. All the amei ha’aretz are exempt, exempt from everything. What should one yes do? Not drink orange juice.

The whole idea of the Seder is, even if you’re not an aristocrat, pretend to be an aristocrat. With orange juice? At the Seder it’s clear that one drinks grape juice, because one wants something that is intoxicating.

Grape juice, a dispute of the poskim. Look into the poskim, you’ll see that one is not yotzei with grape juice. It’s not even a doubt. But other chamar medina one is yotzei. Grape juice one is not yotzei. Grape juice is degrading.

The people who don’t keep Shabbos and indeed have questions and light an electric menorah, they should drink grape juice. All other Jews should drink wine, and if it’s heavy wine, one should mix it with water.

I don’t understand normal people, why do you think you must drink the heavy wine that was given? I would say that in modern times one should rather drink a cup of grape juice than some watery cup that you won’t drink even when you’re asked.

You’re going to give him a glass of wine that’s thirty percent wine, and I poured in a bunch of water, and say “give it to the melamed.” That’s called in English a cocktail.

Speaker 2:

A cocktail of seventy percent water and a little wine? Not plain water! Oh gosh! They’re doing this to us. Let me finish with wine. A cocktail you make with vodka, you add cranberry juice.

Speaker 1:

Okay, okay, let’s sit and search for things. Look on Google, you’ll see that it does exist. And there’s very much wine that’s already mixed from the start. A wine cocktail is if there are a few types of wine.

In short, the imagination, instead of knowledge, is very good. I have great pleasure from this process of imagination instead of knowledge.

The reality is that Pesach is made for drinking wine. The same thing kiddush and havdalah and all these things. Whoever wants to be such a modern Reform Jew, let him be a Reform Jew, no problem. But to drink grape juice makes a mockery of humanity, in terms of their honor. And certainly wine that’s already completely washed with water…

Speaker 2:

Have you actually tried to wash wine with water?

Speaker 1:

Today there’s seltzer, it’s very good.

Speaker 2:

Tried?

Speaker 1:

Yes. It depends which wine. At home I ask you, which is good. What’s the plan? You make seltzer so fancy. Certainly that’s much better than grape juice. It’s probably, I understand what you’re saying. Grape juice is a disgrace. I hear, okay.

Now, what’s the plan? You want to be yotzei? You’re going to Gan Eden? You don’t go to Gan Eden at all. It’s a whole thing why one is yotzei. How is one yotzei? You go to Gan Eden. But you don’t go to Gan Eden. You don’t go to Gan Eden. Drink grape juice, you don’t go to Gan Eden. Drink other things, drink coffee, there’s no difference.

If you want to fulfill what the Chachamim wanted, that one should make a joyful seudah, you’re certainly not yotzei with grape juice and all these things.

Okay, now let’s continue learning in the Rambam.

Halacha 13: One Who Doesn’t Have Karpas — Only Maror

Speaker 1:

What does a Jew do who doesn’t have karpas, he only has maror, yes? He uses maror also for karpas, he makes “Elokeinu Melech HaOlam borei pri ha’adamah.”

Wait a minute, he does this, he makes both, and later… Earlier we saw that on the maror one doesn’t make borei pri ha’adamah, only on the karpas. He doesn’t have karpas. He now makes both? And when he finishes…

Why shouldn’t we say for such a person that he should only eat maror after the matzah? Why should he have the maror at the beginning of the meal at all? He doesn’t have karpas. What’s the problem? Who does it bother?

Speaker 2:

No, no, the problem is… Who does it bother that he eats maror?

Speaker 1:

There’s no obligation that one should eat maror later. It’s just like a seder. Okay, here we’ll maintain the seder in karpas. It’s not. Just as we saw two minutes ago regarding the matzah. The Rambam didn’t say it, but one can actually eat the matzah right away. It’s just, one needs to make a change, so one eats again before the change. One can do it backwards, you understand?

Certainly the normal way is like this, but it doesn’t hurt at all when you do it backwards. Granted, he says, granted, he eats maror, later he eats without a blessing, because he already made the blessing.

Another halacha, what if someone doesn’t have enough matzah? Yes, “until he finishes the Haggadah he makes a blessing on the matzah and eats, and returns and eats from the maror without a blessing.”

Why the “returns and eats”? It’s clear to return to the seder, because for the same reason one would always have to eat twice properly. What does that mean? One should say why one eats yes… Okay.

Now, um… Let’s see a Gemara, very simple… Yes… Why does the Rambam say here “and eats matzah”? I don’t know! Because he has to eat matzah! The novelty is when he comes to the maror, he eats without a blessing. I don’t know why he says… The “makes a blessing on the matzah and eats it” is a different language. It doesn’t really come in here.

Thirteen… yes… thirteen… But the Rambam is good, because the karpas one also dips in charoset. But he has a question whether he should dip the first time maror in salt water or in charoset.

Speaker 2:

Who asked here?

Speaker 1:

No, I’m asking. Take… take, okay, do both. So says indeed the Sefer HaMenuach, the Rabbeinu Menuach, that one must do it twice because of the same heiker hatinokot.

One sees clearly that the blessing is not a hefsek, as always, and one doesn’t need to make borei pri ha’adamah. But what do we see from here? We already see it in… It was written there explicitly, there was a whole explanation, because he knew that one makes borei pri ha’adamah, but one needs to say again borei pri ha’adamah by the maror.

Speaker 2:

Yes, okay. It wasn’t written explicitly.

Speaker 1:

No, ah, here it says “without a blessing,” yes, yes. That’s the intention in a custom. It doesn’t say explicitly that one makes probably what you said earlier. Okay, very good.

Halacha 14: Matzah Shemurah — Order of Eating

Speaker 1:

One who eats matzah shemurah every kezayit, and in order to do so, the custom is to eat matzah that isn’t shemurah. But the mitzvah one must have the main thing should be the kezayit should be the matzah shemurah. That means, one is not yotzei with matzah shemurah lishmah. One is not yotzei achilat matzah.

And it continues like this, why does he eat this way? The end he says, “so that the taste of matzah that isn’t shemurah shouldn’t mix, he makes a blessing on eating matzah and eats a kezayit, and afterwards eats from it as he wishes.”

Why? Isn’t the end one needs to eat differently at the end?

Speaker 2:

Yes, why?

Speaker 1:

Why should he eat first make hamotzi and eat the matzah without achilat matzah, and one isn’t yotzei with it? One isn’t yotzei why not?

Speaker 2:

Perhaps like “nochal al hasova” like the Pesach?

Speaker 1:

Yes, but every time one doesn’t do it that way. One doesn’t make the afikoman the second piece. Why? I don’t understand clearly why. I don’t understand clearly why. I don’t understand clearly why.

It comes out that the second matzah is specifically a matzah of mitzvah according to the halacha. The afikoman, the second piece, is a second piece. He already says completely different things. I don’t see here. Ah, no, he’s talking about later. He’s talking here, but he’s talking about other things, he comes with other chiddushim.

I want to know the matter, why, why does it come out implied here as if the normal one makes without achilat matzah, but it actually also applies to the afikoman, to the second kezayit. The end matzah is which matzah? What’s the meaning here?

Because now one eats with “al matzot umarorim.” Not matzah alone. So it’s a zecher of “al matzot umarorim.” Which? The end? The afikoman? Why is it important? What does it come in with “al matzot umarorim”?

Discussion on the Main Mitzvah of Matzah, Afikoman, and the Law of Sleeping During the Meal

The Two Kezeitim of Matzah — Which Is the Main Mitzvah?

It comes out implied here as if the normal achilat matzah also applies to the afikoman, to the second kezayit.

The first matzah is the main matzah. Because it’s implied here… because now one has with “al achilat marorim.” It’s not implied that one says “zecher laMikdash” on the “al achilat marorim.” Which? The first, the main afikoman.

Why is this so important? Why doesn’t one say “al achilat marorim”? Why does one say “zecher laMikdash”? Why doesn’t one say “zecher laMikdash” the second time? I don’t understand.

Every time one eats matzah, one eats matzah, afterwards one eats maror with a whole seder, afterwards one eats another piece of matzah, so that what? One shouldn’t be mafasik on this, yes? So that one can do with this “ein maftirin achar haPesach,” “achar hamatzah,” afikoman, yes? Right? That’s what one does normally.

The Rambam’s Halacha: “And If He Only Has a Kezayit”

What was written earlier? Yes, “and if he only has a kezayit, he eats it at the end.” What does that mean? That he eats a kezayit matzah, so that there shouldn’t be a hefsek within the time of eating it, and this is the mitzvah. It comes out that the main mitzvat matzah, even though he already made a blessing “al achilat matzah,” is no problem, it’s not a hefsek. It’s still the blessing. “Al achilat matzah” one also makes on the afikoman.

What Is the Matter of Afikoman?

What is the matter of afikoman? It’s not called afikoman, the matzah that one eats at the end. After the matzah is already a mitzvah, and one doesn’t interrupt. Eh, he already ate matzah earlier? I don’t know exactly what that matzah was, he was already yotzei once.

And here you see, if someone doesn’t have kosher matzah, so what does he do? He should eat the kosher matzah at the first. Ah, perhaps the explanation is different. If he would have eaten it at the beginning, he wouldn’t have been allowed to eat anything afterwards. Perhaps that’s the simple reason. Not the simple explanation that it doesn’t need anything. He needs to be yotzei the mitzvah of shulchan orech, that he eats in honor of Yom Tov. Yes, he would have been hungry, I don’t know. He wouldn’t have been able to eat anything. It’s just a problem. One was hungry. Granted, because the rule is that one ate the matzah of mitzvah.

The Question: Why Two Matzot of Mitzvah?

What is our solution? That one should make two matzah of mitzvah. It’s a bit funny. I want to answer the funny thing. How can one make two? One already ate a kezayit. It’s the… I don’t understand clearly. But that’s what… Perhaps that’s the reason.

Speaker 2: No. But this is also. One sees that there must be a kezayit at once. So one can’t do that one should start a little from this. A little? When half a kezayit is half a kezayit. But, each thing.

Speaker 1: No. It needs a chiddush, will? Each one needs to be a kezayit properly. Year, in practice.

Speaker 2: Ah. It’s not supposed to come which the sport. It’s not any business… because funny…

Discussion About Korech

Speaker 1: And the Rav says that afterwards one should also eat in the korech, and the world says that otherwise one doesn’t catch exactly. But what’s the explanation of the whole thing? That korech can one be yotzei from others? So the Rosh says indeed… that the Rosh brings that he says that the brains speaks in the time of the Temple, when one needs to eat the Pesach and matzah and maror. But in the time that here perhaps it should be opposite. One should eat the first kezayit al hasova. Al hayom, please even. It needs to be like a doubt from the obligation with al hasova. Becomes. What does one need to eat? Becomes one needs to calculate. I already ate. I’m not al hasova. But still with al hasova.

Speaker 2: No, no, no. No, no. That doesn’t work. Obligation was to be the righteous. One loses a whole Pesach offering, the whole business and the whole thing. That’s al hasova. They don’t go both. One can’t have both together.

Speaker 1: He says that here a dispute is indeed wicked, and the Rashbam learns that the main thing of matzah is like this, he says. I further worry, it needs to be the second. Others learn, so the Rosh or otherwise or. It’s the summary that the holy wise one, who is the planner. Because hard the until a Jew. One each. I need to learn in other sources and understand. The Rambam’s language is funny. Not funny, I need to understand what’s the explanation in this. It’s long, it’s a Gemara. It’s exactly this in the Gemara.

There’s a matter.

“Memalei Kreiso” — The Question of Hunger and the Meal

It says “memalei kreiso,” one also waits “kezayit matzah ba’achronah.” So they understood the sources of the Rambam.

The question is, why is it more important that he should first eat from the matzah she’einah shemurah so that he should have a meal? He should start simply with a motzi?

Again, there are two questions. This is what I wanted to know until now. Or because always the main matzah one needs to do at the end, so when does one make… He only has one matzah shemurah. Why should one eat matzah she’einah shemurah at all? Why shouldn’t one only eat matzah shemurah? Because he’s hungry. It’s a chiddush.

Again, what is this? Do you want to say differently? That he should only eat one piece of matzah, and only eat one maror, and afterwards shulchan orech. At the beginning he should wash, he makes a motzi al achilat matzah with all things. But he’s going to eat the chicken soup with the maror, he’s not going to eat any matzah she’einah shemurah. He’s not going to eat any matzah she’einah shemurah at all.

Speaker 2: It doesn’t say anything about chicken soup, that’s the whole halacha. It says about… he’s hungry, about that.

Speaker 1: But only because he’s hungry? That’s what I want to know. Only because he’s hungry? Or there’s a matter that he should eat so that he should start the meal why he’s here, he should start with a motzi. With what? He can start and finish with a motzi. I don’t understand. Is he being told to do something that’s called for the hamotzi? That was what I wanted to ask. You say that it’s talking because he’s hungry. I understand what you’re saying, that’s an academy, and he doesn’t have now something to eat.

Speaker 2: The Gemara says “memalei kreiso mimenu,” because he’s hungry. The word doesn’t mean to him so that they should continue with the seder.

Discussion About the Order of Maror

Speaker 1: Which seder? I’m not sure. Seder of the community? Wait a minute, seder here about maror? Did you find something about maror in this Rambam or in the Gemara?

Speaker 2: No. Already.

Speaker 1: It doesn’t say what the order of maror is. We learned earlier, I mean, we learned a minute ago that one can eat maror before the hamotzi. I don’t know clearly. There are other people who say that there’s such an order that one must eat the maror after the matzah for some reason. I don’t know why. Perhaps the maror of the korban Pesach one needs to eat afterwards, but the maror that one eats today, which is a mitzvah to eat maror, I don’t know why one must eat afterwards.

Return to the Main Question: When Should One Eat the Kosher Matzah?

There are two matters. Or because he needs… or because… The question is when should I eat the kosher matzah. This is as if the question. I only have one piece of kosher matzah. When should I eat it? It says here that one should eat it at the end. Not only once, but at the end. Why should I eat it at the end? It’s the Rambam, so that he should remain with the taste of matzah until the end, yes? Apparently, that’s the reason. When should I eat? Why shouldn’t I eat before, so that I should have the taste of matzah?

Or can you say, if what comes out is always that this is the dry matzah, that’s what comes out apparently. Or will you say, no, simply because he doesn’t have, there’s no stock, he shouldn’t be able to eat more, because what does the matter of ein maftirin achar haPesach do? I don’t know.

In short, the world that learns a lot of matzah, there aren’t all these questions. There’s no way this. 100%. And the Rambam doesn’t count out another option that can be, long interest pennies, he doesn’t have matzah and not maror nothing to be obligated with Haggadah. Apparently the answer is yes, because the Haggadah is not a law in the matzah. The Rambam says that it’s a mitzvah to eat the matzot of the Exodus from Egypt. And you don’t even need to bring it apparently.

Speaker 2: What is there a thing, you mean what’s me’akev? You need to know which are me’akev. What don’t you know?

Speaker 1: No, there are people who said yes, that what is there “bizman sheyeish matzah umaror,” they said, according to the one who learns that it means literally “bizman sheyeish matzah umaror,” he would have had to learn like this. Actually the matzah and maror. So, the Rambam didn’t say so though.

For me it’s not difficult, but others might perhaps be able to say so.

Halacha 15 — “One Who Slept and Woke Up Doesn’t Return and Eat”

Okay, “one who slept and woke up doesn’t return and eat.” What’s bad? Why may he not continue eating?

Dispute Between Rambam and Ra’avad — What Does the Law Apply To?

The Ibn Ezra says that he means to say about korban Pesach. Korban Pesach? It doesn’t say that we’re talking about korban Pesach. Funny. They had to say that we’re talking about korban Pesach.

The Mishnah says, “if some of them slept they may eat, if all of them slept they may not eat.” Rabbi Yose says, in short, the Gemara says, what are we talking about here? It doesn’t say what we’re talking about.

The Ra’avad says, yes, the Ra’avad tells us indeed. Yes, is there a Ra’avad on this side?

Speaker 2: Yes, yes.

Speaker 1: What does the Ra’avad say? What does the Ra’avad say? “Said Avraham, if Pesach one eats alone he doesn’t return and eat, and if he was distracted it’s invalidated.” He learns this explanation, that the explanation was in Pesach. “And if he didn’t eat there Pesach, he gives him the blessing of hamotzi and eats, because he has no interruption.” It’s only a question of the blessing, it’s not a question that one may not eat.

Others learned that the same law of Pesach one makes also regarding the matzah, and once one slept it ended. I don’t know.

Source — Mishnah Pesachim

One minute, three groups, **”yeshno miktzasan”**, let’s look up the halacha. If **”yeshno miktzasan”**, it’s a question of the chavurah (group). One minute, the parsha (section) speaks about Pesach, and the chavurah, if the entire chavurah fell asleep one cannot. But if a portion fell asleep, the others are as if exempt. **Nardemu kulam lo yochlu, miktzatan yochlu** (if all fell asleep they may not eat, if some fell asleep they may eat). Another leniency, if it’s only **nitnamnemu** (dozed), what did they learn? Nitnamnemu means that he… he dozes, whatever exactly it means.

In short, but what is the meaning of this entire halacha? The Ra’avad says clearly that this is only relevant to korban Pesach (the Passover offering), that’s how I understand from the Ra’avad.

Sleep on Leil HaSeder — Chavurah, Afikoman, and Hesech HaDa’as

The Disqualification of Falling Asleep by a Chavurah

This is a disqualification of the chavurah. One minute, in Pesachim it speaks of a chavurah, if the entire chavurah fell asleep one cannot eat, but if a portion, the others are in any case. “Nardemu kulan lo yochlu, miktzatan yochlu”, this is the halacha. Another leniency, if it’s only “nitnamnemu”, what we learned, “nitnamnemu” means that he dozes, whatever exactly it means.

The Ra’avad’s Position: Only Relevant to Korban Pesach

In short, but what is the meaning of this entire halacha? The Ra’avad says clearly that this is only relevant to korban Pesach. That’s how I understand from the Ra’avad. Because the Mishnah says that one eats another matzah, and he says perhaps the matter is because once one has already eaten afikoman… interesting. He says this even in this matter, because it appears during the meal, he doesn’t say here specifically after eating the last piece of matzah. But perhaps the entire meal one eats with matzah? Once one has eaten matzah and fallen asleep, the last piece of matzah that you ate was the matzah that you ate before falling asleep, that was the matzah of “ein maftirin achar hamatzah afikoman” (we do not conclude after the matzah with afikoman).

As if what is the conclusion to this? One eats another piece of matzah. So we need to understand better. Something is here that we as if didn’t understand, as we see the topic of the second matzah that one eats. Something appears from these few halachos that we’re learning here, that what?

A Fundamental Question: Can One Eat Another Piece of Afikoman?

Speaker 1:

Hilly, I want to ask you another question. You know this? Let’s say I ate the afikoman, afterwards I’m hungry. Can I eat another piece of afikoman? Seemingly the next one is your afikoman. Especially if we go with the Avnei Nezer, that one can make conditions. No, no, no, conditions are different. Conditions say that what you specifically established, and you do it according to the other opinion. But the question is whether one can cancel and say that what I ate earlier was just matzah, and now will be the afikoman.

Speaker 2:

He did very well. I think that as long as you remain with a taste of matzah in the mouth, the last piece of matzah that you eat… But if you fall asleep, very good.

Speaker 1:

That’s what you would have thought before today. Today what we learned the halacha, it doesn’t look that way. What it looks like, according to how the Magen Avraham learns in the Ra’avad, perhaps there are other opinions. According to how I understand in the Rambam, and the others, it doesn’t look that way. Why?

The Innovation: There Is Only One Achilas Matzah of Mitzvah

It appears that the meaning is, what is there an achilas mitzvah (eating of the commandment) of matzah? The achilas mitzvah can already, one is already yotzei (fulfilled). No, no, with the achilas matzah. The entire achilas matzah, one has now performed a mitzvah to eat matzah.

And one eats an entire meal after the matzah. But one eats the matzah at the end. One eats already an entire meal after the matzah, and one eats matzah the entire time. I mean already earlier, during Shulchan Orech, one eats matzah, and everything is secondary to the matzah. One already makes a blessing on the other eating. One eats matzah the entire time. Let’s take out the… You have a look… It’s terrible. If one would listen once, one wouldn’t need to speak so much. One can say each thing once.

So, one eats matzah the entire time. Certainly one can eat other things, but this isn’t that one has stopped eating matzah. If one has stopped eating matzah, one may not. That’s what it says. If one has stopped once eating matzah, one may not eat anything more. One hasn’t stopped. Like every meal, every meal of shalosh seudos (three meals), with the… I held myself in one execution. Like every meal in the world, every meal one eats matzah the entire time, bread the entire time. Everything is secondary to the bread.

What does it mean, one now eats matzah? When does one stop? Now one has stopped eating the last piece, one has stopped, and now one may not eat more. Therefore, if you fell asleep, it stopped then, one may not continue, just as one may not. And when you made the hesech hada’as (interruption of attention), whatever you want to call it, the last piece, here it ended.

If so, it’s not simple that one can eat every time. It’s not simple that the afikoman is simply one takes another piece in order to fulfill the matter of the taste of matzah. No, this is the last piece of matzah that you eat.

One can only ask a question, seemingly one isn’t yotzei with just one kezayis (olive-sized portion). It appears not. It appears that it may be that there is a minimum measure, but one can eat more. But one cannot eat as much as just another piece of matzah not for the sake of the mitzvah. It’s the matzah of mitzvah. There is one achilas matzah, there aren’t two achilos matzah.

That’s how I understand from all the halachos that we learned today. It may be other Jews learn differently from the Rambam, but that’s how I understand. That means, he doesn’t say any matter of having a taste of matzah, it’s a taste of the mitzvah. How many times can one perform one mitzvah? One can only do it once. One can do it over a long time, one can eat two pieces, two pounds of pieces.

The Rambam’s Innovations in Hilchos Berachos

He says a few great innovations, one must know that it’s true. What he says that one who eats is called bread, everyone knows this from hilchos berachos (laws of blessings), it’s not an innovation. I mean he says because the bread exempts it regarding a blessing. What does it mean he exempts it? Wait, I don’t understand what you’re saying. Because by berachos there is a law of ikar v’tafel (primary and secondary). What? No, no, it’s not ikar v’tafel.

Okay, good.

The Maggid Mishneh’s Explanation

The Maggid Mishneh makes a very nice total. I don’t even need to learn today’s work, I can put in a head. The Maggid Mishneh learned very well, and he says clearly the story. This is all the Mishnah, “shtei yados shel kedeirah” (two handles of a pot), and Rabbi Yose distinguished between simply nardemu and nitnamnemu v’nisratzeu (fell asleep and dozed and were appeased), the Rambam rules like Rabbi Yose, and he was uncertain between nardemu and nitnamnemu v’nisratzeu.

And the question is… No, no, he says that the Rambam understood that this speaks even of matzah, and therefore the proof that one wanted to bring from there was that one may not eat more because of afikoman, and the others learned that the matzah is a proof that one cannot consider oneself matzah. This is the proof, this is the proof that one wanted to bring from korban Pesach then, therefore the proof is that what? That it speaks even of matzah.

Three Opinions in the Story of Rebbi

He says that others learn that what? That the Mishnah speaks of korban Pesach, and korban Pesach is, also by korban Pesach both aren’t enough to understand what is the problem with hesech hada’as, perhaps it means something like leaving a chavurah. And it should I what teach him. It’s not clear. It didn’t come in matzah, that I at all don’t have a question here.

Opinion 1: Netilas Yadayim

The only question is, well, he needs to wash again, says Rebbi. Well, he needs to wash again, because hesech da’as requires, I say wash again. The entire structure of Torah that I said that it’s one maftirin doesn’t hold, that’s what the Magen says.

Opinion 2: Nitnamnemu

A third explanation is, that in general, one can answer perhaps this means he various commentators. What did the person do with Rebbi what he did lo yochlu? Or one can say that it means, actually, lo yochlu, nitnamnemu means, he had the entire law was whether one needs to wash again, one makes a break, it’s not any question to more goes only as Pesach.

Opinion 3: Rav Aharon HaLevi — Not Related to Pesach at All

Or one can say that it’s not at all going to Pesach! The entire he asks him a story! He dozed off! What is there we need the topic of nitnamnemu we need! But it has nothing to do at all with the law of Pesach, so said Rav Aharon HaLevi.

Right? Yes, do you understand the three opinions? The two opinions, basically. There are only three opinions about how to interpret the story of Rebbi.

A Historical Note: The Chavurah by Rebbi

He says the note from the Gra, a historical note. He says that a bed was set up by Rebbi, which he brings proofs. Because other Rishonim say that the matter is leaving the chavurah. What should that have to do? And what helps that a bed was set up there? Because what? Let’s see… And what names not the chavrei Abaye Yosef the Rav. What is the coming name? When coming? When coming? When coming name name name? There was a bed the matter is… someone sleeps. I still see, they discussed, it’s one alone, it’s a chavurah sitting together… And what? What is the coming?

I agree with the explanation of the Maggid Mishneh. It doesn’t speak specifically Pesach. I don’t see that it says automatically from Pesach. I stand to think if so sat. It’s one in an argument the east thing? Not nothing! What did he say mine how? What he said, no, I’m not mine. I’m…. just. He brought the… they discuss… it was brought the… it was brought the Mishnah. Nardemu yochlu, nitnamnemu lo yochlu. It means that there is a distinction. I’m not nardemu, I’m nitnamnemu. I… nitnamnemu.

Okay, I think that’s all the halachos.

Discussion: Do You Understand All the Halachos?

Speaker 1:

Yes? What questions do you have, and don’t understand something? Do you understand all, no? Very good what the questions. Do you understand all, true?

Speaker 2:

Yes, very. The truth hasn’t the understood. Not very.

Speaker 1:

Now we haven’t at all finished long, now we only finished, what we do, if one hasn’t or one sleeps.

Proofs from Purim: Drinking and Sleeping

It appears, ah, this is another proof, if you want already yes, you want to bring proofs from my Purim Torah, to see, that what what comes in, well, well, well. How much one has gotten drunk a bit, one fell asleep, certainly. One sees, that well, well… ah, one has it says also but Christmas. Okay, it would one says up. Wake up, one has I I I I I sleep.

Why Does One Sleep on Leil HaSeder?

Because what comes in by the nitnamnemu Pesach and at night? One has already drunk two cups. It’s something so… It should sleep, yes? The entire questions begin. Because what comes in in chavuros one eats Pesach and sleeps? It’s already entire questions… It’s already story, how many, Egyptians, cups, stories. They kept themselves up with telling and stories, so that tomorrow can be able to fall asleep, that they not more continue with the Seder. It’s already the main matter of sleeping and not sleeping. And something goes therefore that one shouldn’t sleep, because what? Because it’s hard to rest, we let sleep, not can one still catch more olive-sized portions and olive-sized portions.

Ah, actually in the moment that one falls asleep the entire thing has ended, and one cannot do anything.

The Story of the Exodus from Egypt and the Matter of Not Sleeping

Halacha 7 (Continued) — “And Whoever Tells About the Exodus from Egypt Is Praiseworthy”

“V’chol hamesaper b’yetzias Mitzrayim harei zeh meshubach. Kol oso halayla” (And whoever tells about the exodus from Egypt is praiseworthy. All that night) — the fathers kept themselves up with telling stories. So it goes that one should fall asleep that one shouldn’t be able to continue more with the Seder.

In short, you have a matter of sleeping and not sleeping. And something goes here before from the… ah, one shouldn’t sleep. Because what? Because one loses… as long as one doesn’t sleep one can still catch more olive-sized portions and olive-sized portions, who knows. Ah, until when you go to sleep, the entire thing is finished, and one cannot… one cannot sell.

Okay. So, until here the topic.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.