הלכות חמץ ומצה פרק ו
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
אין דעם שיעור ווערן געלערנט הלכות חמץ ומצה פרק ו' פון רמב"ם, וואס רעדט וועגן די מצות עשה פון אכילת מצה בליל פסח. די הויפט נושאים זענען: צי די מצוה איז נאר די ערשטע נאכט אדער אלע זיבן טעג, דער זמן פון די מצוה (כל הלילה אדער ביז חצות), שיעור אכילה (כזית), און די דין פון בולע מצה ומרור כאחד. ס'ווערט אויך באהאנדלט די סוגיא פון מצוות צריכות כוונה, און פון וועלכע מינים מען קען יוצא זיין די מצוה (נאר חמשת מיני דגן, נישט אורז, דוחן אדער קטניות).
מקור מצוות עשה של אכילת מצה
בלע מצה ומרור כל הגירסאות והדרכים
מצוות צריכות כוונה במצה
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור: רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו'
---
הקדמה: דער ענין פון לערנען הלכות הרגל — שלושים יום קודם החג
„מזומן" vs. „קרעדיט"
דער גערער רבי זאגט אז תורה דארף מען קענען „מזומן" — נישט „קרעדיט". קרעדיט הייסט „איך ווייס וואו נאכצוקוקן"; מזומן הייסט „איך ווייס עס באמת". ווען עס קומט א זמן וואס מען דארף עס טון למעשה, דארף מען האבן די ידיעה „אין קעש" — אין דער האנט. א ברסלב'ער פון עקוואדאר (מאיר) האט ארויסגעגעבן א ספר'ל „אתה ידעת כל התורה כולה" — א סדר וויאזוי מען קען כל התורה כולה דורך חזרה.
דער מקור: משה רבינו
די גמרא אין מגילה זאגט: „שרא משה להם לישראל בהלכות הפסח בפסח" — משה רבינו אליין האט דעם סדר אנגעשטעלט צו לערנען הלכות פסח פאר פסח. דאס איז די אריגינעלע וועג פון לערנען תורה — נישט בלויז א מנהג, נאר א יסוד אין סדר הלימוד. עס איז משמע פון דער הלכה אז מען זאל מאכן דאס דעם סדר הלימוד — נישט בלויז „פופצן מינוט הלכות פסח נאכן דאווענען", נאר דער עיקר לימוד זאל זיין הלכות הרגל.
אויף וועלכע ימים טובים גייט „שלושים יום קודם החג"?
- אין די פוסקים (שולחן ערוך) שטייט דער ערשטער סימן נאר אויף פסח.
- דער משנה ברורה ברענגט א מחלוקת: איין דעה זאגט עס גייט נאר אויף פסח (ווייל דער מקור איז פון קרבנות — קרבן פסח); א צווייטע דעה זאגט עס גייט אויף אלע ימים טובים.
- ראיה אז עס גייט אויף אלע ימים טובים: אין דער גמרא איז דא „פרוסא עצרת" און „פרוסא חג" — האלב פון דרייסיג טעג פאר שבועות און סוכות.
- תוספות זאגט אז ביי פורים איז נישטא דער דין פון שלושים יום (חוץ הלכות מגילה).
- קשיא אויף דער „קרבנות" דעה: אויב דער יסוד איז קרבנות, פארוואס לערנט מען הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר — נישט קרבנות? ענטפער: דער עצם תקנה איז געבליבן אפילו ווען מען לערנט נישט ממש קרבנות.
- דער משנה ברורה זאגט אז סוכות הלכות זענען בעצם נישט אזוי נוגע ווייל רוב סוכות און רוב לולבים זענען כשר — „דפנות ושלישית אפילו טפח", „רובם כשרים". פסח דאקעגן האט אסאך פראקטישע הלכות.
דער שולחן ערוך הרב (בעל התניא)
דער שולחן ערוך הרב פסק'נט: „מצוה על כל אחד ואחד ללמוד הלכות הרגל עד שיהא בקי בהם". דער חיוב פון דעם רב צו דרשנ'ען פאר דער עולם איז היינט ווייניגער נוגע (ווייל יעדער קען נעמען א משנה ברורה), אבער דער חיוב אויף יעדן יחיד צו לערנען בלייבט.
דער מאירי
דער מאירי זאגט אז דער עולם לערנט מסכתות מועד ביי יעדע מועד. דאס פארבינדט זיך מיט דעם מנהג פון שבת הגדול ביי די פיוטים.
[דיגרעסיע: דער ווארט „וועד" — בית הוועד]
רש"י זאגט „שאין לומדין הלכות הפסח בבית הוועד שלא ישמעו עם הארץ". א מיינונג (פון א ספר „מנקה יגריב"?) זאגט אז בית הוועד מיינט אזוי ווי סנהדרין — וואו מען איז מכריע הלכות כלליות/ציבוריות, לעומת בית המדרש וואו מען לערנט. דער שורש פון דעם ווארט „וועד" איז אפשר פון י-ע-ד (ווי „ונועדתי"), א לשון פון אסיפה/צוזאמקומען. דער באגריף „יעוד" מיינט א זאך וואס איז באשטימט פאר דער צוקונפט, פארבונדן מיט „מזומן", „מועד", „נועד". „ועד" אין „לעולם ועד" — אלע מפרשים זאגן אז עס איז דער זעלבער שורש ווי „עד" (ע-ד), נישט א באזונדער שורש ו-ע-ד. ר' מנחם בן סרוק האלט אז קיין ווארט הייבט זיך נישט אן מיט א ו' אלס עיקר אות.
---
הלכה א: מצות עשה לאכול מצה בליל חמשה עשר
דברי הרמב"ם
„מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר, שנאמר 'בערב תאכלו מצות'. בכל מקום ובכל זמן, ולא תלויה אכילתה בקרבן הפסח אלא מצוה בפני עצמה, ומצותה כל הלילה."
פשט
עס איז א מצות עשה פון דער תורה צו עסן מצה בליל ט"ו ניסן. די מצוה גילט אין יעדן ארט און יעדע צייט (אויך בזמן הזה אן קרבן פסח), זי איז א באזונדערע מצוה פאר זיך, און מ'קען יוצא זיין א גאנצע נאכט.
חידושים און הסברות
1) סדר המצוות — דער רמב"ם'ס שטרוקטור:
דער רמב"ם האט אין די ערשטע 5 פרקים גערעדט וועגן איסורי חמץ: (1) שלא לאכול חמץ ביום ראשון, (2) תשביתו, (3) שלא לאכול חמץ כל שבעת, (4) תערובת חמץ, (5) בל יראה, (6) בל ימצא. יעצט ביי דער זיבעטע מצוה קומט מען צו דער איינציגע מצות עשה — לאכול מצה בליל פסח.
2) דריי באזונדערע שאלות אין דער מצוה:
- שאלה א: איז בכלל דא א מצוה צו עסן מצה? אפשר מיינט „מצות תאכלו" בלויז אז מ'זאל נישט עסן חמץ, און ממילא וועט מען עסן מצה, אבער נישט אלס א מצות עשה. אין יענע צייטן האט מען געגעסן ברויט יעדן טאג — אויב איינער וויל דוקא נישט עסן ברויט בכלל, איז ער עובר א מצות עשה? דאס שטייט נישט בפירוש.
- שאלה ב: אפשר איז די מצוה נאר „עם הפסח" — צוזאמען מיט'ן קרבן פסח, ווי ס'שטייט „על מצות ומרורים יאכלוהו". אויב אזוי, בזמן הזה ווען מ'האט נישט קיין קרבן פסח, וואלט נישט געווען קיין מצוה.
- שאלה ג: אפשר גילט די מצוה אלע זיבן טעג און נישט נאר דעם ערשטן נאכט?
3) דער מקור פון „בערב תאכלו מצות" — אנאליז פון די פסוקים:
אין פרשת בא זענען דא צוויי באזונדערע סעקציעס:
- ערשטע סעקציע — רעדט וועגן קרבן פסח: „ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו". דא איז מצה א חלק פון אכילת הפסח.
- צווייטע סעקציע — נאך דעם פסוק „והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו", הייבט זיך אן א נייע מצוה: „שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", „ובערב תאכלו מצות". דאס איז א באזונדערע מצוה פון חמץ ומצה, נישט פארבונדן מיט קרבן פסח.
דאס איז דער יסוד פון דעם רמב"ם'ס פסק אז „לא תלויה אכילתה בקרבן הפסח אלא מצוה בפני עצמה" — ווייל דער פסוק „בערב תאכלו מצות" שטייט אין דער צווייטער סעקציע, באזונדער פון קרבן פסח. דאס איז אויך מפורש אין די פסוקים: דער פסח איז י"ד ניסן, און מצה עסט מען פון ט"ו ביז כ"א — ס'איז קלאר אז ס'איז נישט תלוי בפסח.
4) „מצות תאכלו" — מצוה אדער בלויז עצה?
כמעט אלע מאל ווען ס'שטייט „מצות תאכלו" קומט עס צוזאמען מיט אן איסור חמץ. חז"ל האבן פארשטאנען אז אלע מאל (חוץ איין מאל) מיינט „מצות תאכלו" נישט א מצות עשה צו עסן מצה ממש, נאר א באשרייבונג פון וואס מ'עסט ווען מ'עסט נישט חמץ. דער ווארט „מצה" מיינט פשוט ברויט וואס איז נישט געגאנגען דורך חימוץ. „מצות תאכלו" און „לא תאכל חמץ" זאגן ביידע די זעלבע זאך — נאר איינס בלשון חיוב און איינס בלשון שלילה. דאס איז דבר והיפוכו.
נארמאלע מענטשן (אין דער תקופה פון מתן תורה, אין מעסאפאטאמיע) האבן יעדן טאג ברויט געגעסן. די תורה שרייבט נישט קיין מאל „עסט ברויט" ווייל דאס איז פשוט וואס מענטשן טוען. ממילא, ווען די תורה זאגט „עסט מצה," מיינט עס בלויז: ווען דו עסט ברויט (וואס דו טוסט סתם אזוי יעדן טאג), זאל עס זיין מצה און נישט חמץ. ס'איז נישט קיין חידוש אז מ'עסט מצה — דער חידוש איז נאר אז מ'עסט נישט חמץ.
אבער דער לשון ציווי („תאכלו") ווייזט אז ס'איז מער ווי אן עצה — „זאלסט נישט עסן חמצ'דיג, נאר זאלסט עסן מצ'דיג." אויך: „חג המצות" — דער יום טוב הייסט אזוי — ס'איז נישט שייך צו האבן א יום טוב וואס הייסט „חג המצות" און מ'זאל נישט עסן מצה.
5) ס'שטייט נישט אין ערגעץ אין תורה א כרת פאר'ן נישט עסן מצה. ווען די תורה וויל קלאר אז מ'זאל עפעס טון, זאגט זי וואס דער עונש איז פאר'ן נישט טון (ווי ברית מילה — כרת). ביי מצה שטייט כרת נאר פאר'ן עסן חמץ, נישט פאר'ן נישט עסן מצה. דאס איז א שטארקע ראיה אז עסן מצה (כאטש אלע זיבן טעג) איז נישט א באזונדערע מצוה.
6) די ראדיקאלע טענה — קיין חילוק אין חומש צווישן ערשטער נאכט און רעשט:
אין חומש שטייט נירגעץ נישט א קלארער חילוק צווישן דער ערשטער נאכט פסח און די איבעריגע זיבן טעג בנוגע עסן מצה. „בערב תאכלו מצות" מיינט אפשר בלויז אז דער חיוב הייבט זיך אן בערב (נישט אינדערפרי), נישט אז דער ערשטער אוונט איז אנדערש פון די רעשט. דאס וואס די חכמים האבן מחלק געווען — אז דער ערשטער נאכט איז חובה און די איבעריגע טעג רשות — איז „אבסאלוט א חידוש פון די חכמים." זיי האבן זייערע דרכים וויאזוי דאס „אריינצוקוועטשן אין פסוק," אבער פשט אין חומש שטייט עס נישט.
7) שייכות צו דער גמרא (פסחים ק"כ):
אין פסחים ק"כ האט די גמרא דעם ענין נישט באהאנדלט לויט דעם פשוט'ן מקרא-צוגאנג, נאר דורך שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן — „דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד," „מה שביעי רשות, אף ראשון רשות," „אך ביום הראשון תשביתו." די גאנצע מחלוקת אמוראים צי מצה איז דאורייתא אלע זיבן טעג שפילט זיך ארום מיט דרשות, נישט מיט פשט. אין גמרא זענען דא שיטות פון רבי יאשיה און רבי יונתן — ביי רבי יונתן עקזיסטירט טאקע נישט א באזונדערער חיוב מצה נפרד פון קרבן פסח, אבער אנדערע שיטות האלטן יא.
דער חילוק צווישן „רשות" און „עצה טובה": „רשות" איז שוין א הלכה'שער קאנצעפט — עס רעדט נאר אין קאנטעקסט פון א מצוה. אין חומש שטייט נישט „רשות" און נישט „מצוה" — עס שטייט פשוט „עס מצה," וואס מיינט „עס נישט חמץ."
8) נפקא מינה:
- ברכה / לשם יחוד / קדושת המצוה: אויב עסן מצה אלע זיבן טעג איז א מצוה, מאכט מען א ברכה, עס איז א הייליגע מצוה. אויב נישט — עסט מען מצה פראקטיש (ווי אלע אידן טוען, חוץ די ליסקער חסידים וואס עסן נישט מצה נאך דער ערשטער נאכט), אבער אן ברכה.
- דער „פאני מענטש" קעיס: וואס איז אויב איינער וויל פאסטן אדער עסן נאר פעפערס / בראקאלי אלע זיבן טעג? אויב ס'איז א מצוה — האט ער א חיוב צו עסן מצה. אויב נישט — האט ער גארנישט געטון קיין עבירה, ער האט בלויז נישט געגעסן חמץ.
9) „ומצותה כל הלילה" — מחלוקת רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה:
דער רמב"ם פסק'נט ווי רבי עקיבא אז די מצוה איז כל הלילה, קעגן רבי אלעזר בן עזריה וואס האלט אז קרבן פסח (און לויט עטליכע — אויך מצה) איז נאר ביז חצות. דער כלל איז (ווי די גמרא אין מגילה און אנדערע מקומות): „כל מצוה שמצותה בלילה — כשרה כל הלילה."
10) צי איז דא א גזירה דרבנן צו עסן פאר חצות?
ביי קרבן פסח ברענגט דער רמב"ם (אין הל' קרבן פסח) אז די רבנן האבן גוזר געווען מ'זאל עסן פאר חצות — „כדי להרחיק מן העבירה". אבער ביי מצה — דער רמב"ם זאגט נישט אז ס'איז דא אפילו א גזירה דרבנן צו עסן מצה פאר חצות. דאס הייסט, לויט דעם רמב"ם איז ביי מצה אפילו לכתחילה כל הלילה, אן קיין גזירה.
דער טעם: ביי קריאת שמע איז דא א חשש אז מ'וועט פארפאסן דעם זמן. אבער ביי מצה — אויב מ'עסט נאך חצות, איז סך הכל אז מ'האט נישט מקיים געווען די מצוה, נישט קיין איסור. דער בית מאיר איז מסביר אז ביי קרבן פסח איז דא א ספעציעלע סיבה פאר חצות — ווייל אויב מ'עסט נאך עלות השחר וועט ער עסן נותר (וואס איז אן איסור). ביי מצה איז נישט שייך דער חשש.
אנדערע צדיקים/ראשונים האבן זיך יא געפירט מקפיד צו זיין אויף מצה פאר חצות, און פון דעם שטאמט דער מנהג פון אידן וואס אײלן זיך מיט דער סעודה פאר חצות — אבער דער רמב"ם האלט נישט פון דעם בכלל.
---
הלכה א (המשך): שאר ימי הרגל — מצה רשות
דברי הרמב"ם
„אבל בשאר הרגל, אכילת מצה רשות. רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן."
פשט
נאר דער ערשטער נאכט איז מצה א חובה; די רעשט פון יום טוב איז מצה רשות, און מ'קען עסן אורז אדער דוחן.
חידושים און הסברות
1) דער רמב"ם פסק'נט אז אורז ודוחן קומען נישט לידי חימוץ — דאס איז א שמועס אין דער גמרא. דאס שטייט אין א סתירה צום איסור קטניות (וואס איז א מנהג אשכנז).
2) דער לשון „אין יוצאין אלא בחמשת מיני דגן" ווערט באמערקט — מ'קען דאך בכלל נישט יוצא זיין מיט חמץ, ווייל חמץ איז אסור באכילה. דער כוונה איז אז נאר חמשת מיני דגן (וואס קענען ווערן חמץ) זענען כשר פאר מצה.
---
הלכה ב: שיעור אכילת מצה — כזית
דברי הרמב"ם
„אכל כזית מצה — יצא."
פשט
דער שיעור פאר מצה איז א כזית.
חידושים און הסברות
1) דער לשון „יצא" איז אינטערעסאנט — פארוואס דארף מען זאגן „יצא"? א מעגליכע תירוץ: „יצא" מיינט אז נאכדעם דארף מען נישט מער עסן — ענלעך צו צפון/אפיקומן. די מצה וואס מ'עסט נאכדעם איז שוין נישט קיין מצוה'דיגע מצה, נאר סתם מצה.
2) דער לשון אין דער גמרא „אכל כזית מצה יצא" ווערט געברענגט בדרך אגב אין א סוגיא וועגן הסבה (צו מ'דארף זיצן בהסבה), נישט אין א סוגיא וועגן שיעורים. דער מגן אברהם ברענגט אין עטלעכע פלעצער אז כזית איז גענוג.
3) ביי מרור שטייט אויך א כזית — אבער עס ווערט געפרעגט: וואו שטייט פונקטליך דער כלל אז אלע אכילות אין תורה זענען כזית?
---
הלכה ב (המשך): בולע מצה / בולע מרור
דברי הרמב"ם
„בולע מצה — יצא. בולע מרור — יצא."
פשט
איינער וואס האט אראפגעשלונגען מצה אן קייען — איז יוצא, ווייל בליעה הייסט אויך אכילה. דאס זעלבע ביי מרור.
חידושים און הסברות
1) מחלוקת הגירסאות: בולע מרור — יצא אדער לא יצא?
אלע פיר הלכות (בולע מצה יצא, בולע מרור, בולע ביידע, כרכן בסיב) שטאמען פון א מימרא פון רבא אין פסחים קט"ו ע"ב.
- רש"י האט די גירסא „בולע מרור לא יצא" — אבער דאס ווארט „לא" איז ארומגערינגלט (ספק אין גירסא). רש"י'ס סברא: „אי אפשר שלא יטעום טעם מרור" — עס איז אוממעגלעך נישט צו שמעקן דעם ביטערן טעם פון מרור אפילו ביים שלינגען.
- דער רמב"ם האט (לויט איין צד) די גירסא „בולע מרור לא יצא" — ווייל מרור דארף ספעציפיש טעם מרירות, און שלינגען גיט נישט גענוג טעם.
- אנדערע ראשונים (ראב"ד, מגיד משנה) — עס ווערט דיסקוטירט וואס זייער גירסא איז געווען.
2) צוויי וועגן צו פארשטיין לויט ביידע גירסאות:
לויט גירסא „בולע מרור לא יצא": מרור דארף טעם — דער עיקר פון מרור איז דער טעם פון מרירות (ביטערקייט), „וימררו את חייהם", נישט סתם עסן גרינצייג. שלינגען אן טעם איז נישט מקיים די מצוה. מצה אבער דארף נישט ספעציפיש טעם — לחם עוני דערמאנט זיך דורך דער שעיפ, דער אויסקוק, ווי עס פארדייעט זיך, נישט דורך טעם. שלינגען איז גענוג.
לויט גירסא „בולע מרור יצא": אויב מרור אויך יצא ביים שלינגען, דארף מען פארשטיין פארוואס ביידע צוזאמען (בולע מצה ומרור) איז מרור לא יצא — און דאס איז ווייל מרור ווערט טפל למצה.
3) רשב"ם'ס פשט — אביסל טעם ביי שלינגען:
דער רשב"ם לערנט אז ביי יעדע בליעה פילט מען אביסל טעם — נישט דער פולער טעם ווי ביים קייען, אבער עפעס. דאס דערקלערט פארוואס בולע מרור יצא (לויט יענע גירסא) — ווייל מען שמעקט עפעס מרירות.
4) דער מאירי זאגט אז ס'איז נישט קיין ענין פון טועם זיין — בליעה אליין הייסט שוין „אכילה."
5) מראה מקום (מרכבת המשנה) — „כל הראוי לבילה":
דער מרכבת המשנה דערקלערט פארוואס בולע מצה יצא מיטן כלל „כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו" — כל זמן עס איז ראוי צו טועם זיין, איז עס נישט מעכב אז מען האט בפועל נישט געטועם.
6) דריי מהלכים אין דער יסוד פון אכילה און טעם:
צד א': אכילה מיינט אייביג מ'דארף טועם זיין — ווען די תורה זאגט „אכילה" מיינט עס מיט פולע טעם, צו קייען און עסן. בליעה אן טעם איז נישט אכילה. לויט דעם צד, איינער וואס האט נישט קיין טעיסט באדס, אדער האט געהאט קאוויד און פילט נישט קיין טעם — האט א פראבלעם מיט יוצא זיין.
צד ב': אכילה דארף נישט דווקא טעם, נאר ביי מרור איז דא אן עקסטערע דין פון טעם ווייל „על מרורים יאכלוהו" — דער ביטערער טעם איז דער עיקר. אבער ביי מצה און אנדערע מצוות דארף מען נישט טעם.
צד ג' (א מיטעלע שיטה): בליעה האט אויך קצת טעם — דער רשב"ם זאגט אז ביי מרור, ווייל עס איז א שארפע זאך, פילט מען עס אפילו ביי בליעה. ממילא קען זיין אז בליעה איז א שוואכע טעימה, און אכילה מיינט א פולע טעימה.
7) שאלה: צו דארף מען סתם טעם, אדער דער ספעציפישער טעם?
אויב אכילה דארף טעם, צו דארף מען נאר פילן אז עפעס איז אין מויל, אדער דארף מען פילן דעם ספעציפישן טעם פון דער זאך? למשל, איינער מיט קאוויד וואס פילט מרור ווי מצה און מצה ווי מרור — צו איז ער יוצא? דאס שייכט זיך צום רמב"ם וואס זאגט אז א חולה וואס מרור איז אים מתוק דארף עפעס אנדערש עסן.
8) טעם אלס תנאי, נישט אלס גדר אכילה:
אויב מ'זאגט אז טעם איז נויטיג, איז עס א תנאי אין אכילה, נישט דער גדר פון אכילה. דאס מיינט: אכילה איז אכילה (קייען, שלינגען), נאר עס דארף זיין א תנאי אז מ'זאל אויך טועם זיין. דערפאר, איינער וואס האט גוט צומאלן און אויסגעשפיגן — האט געהאט טעם אבער נישט אכילה, און איז נישט יוצא.
9) פראקטישע נפקא מינה — חולה'ס מצה:
א חולה וואס קען נישט קייען, און מען ברעכט אים די מצה אין קליינע שטיקלעך און ער שלינגט עס — איז דאס יוצא? דאס איז א נפקא מינה פון דער חקירה וואס טייטש „אכילה" — צי עס דארף זיין טעימה אדער גענוג שלינגען.
---
הלכה ב (המשך): בולע מצה ומרור כאחד
דברי הרמב"ם
„בלע מצה ומרור כאחד — ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא, שהמרור טפילה למצה."
פשט
ווען מ'שלינגט מצה און מרור צוזאמען, איז מען יוצא מצה אבער נישט מרור, ווייל מרור איז טפל צו מצה.
חידושים און הסברות
1) דער יסוד פון טפל:
ווען מען עסט ברויט (מצה) מיט א ירק (מרור) צוזאמען, ווערט דער ירק טפל למצה. אפילו ער האט ביידע געשלונגען — און ביי ביידע איז שלינגען גענוג — פונדעסטוועגן איז מרור נישט יוצא ווייל עס האט דעם סטאטוס פון טפל ומבוטל.
דער חילוק: ווען מען טועם ביידע צוזאמען (לעכטיגע אכילה), איז טפל נישט קיין פראבלעם — ווייל מען שמעקט ביידע. אבער ווען מען בולע (שלינגט אן טעם), דאן ווערט דער טפל-סטאטוס א פראבלעם, ווייל עס איז ווי מען האט גארנישט געגעסן דעם מרור בפני עצמו.
2) הויפט-אנאליזע: וואס טוט „שהמרור טפילה למצה"?
אויב בולע מרור לא יצא:
- דעמאלטס דארף מען נישט דעם חידוש פון „שהמרור טפל למצה" צו דערקלערן פארוואס מ'איז נישט יוצא מרור — מ'איז סתם נישט יוצא ווייל בולע מרור איז נישט גוט.
- נאר מ'וואלט געדארפט דעם חידוש צו דערקלערן פארוואס מ'איז יא יוצא מצה — ווייל אפשר זאל מען מורא האבן אז די מרור'ס שטארקע טעם איז מבטל די מצה. אויף דעם ענטפערט מען: מרור איז טפל למצה, דעריבער קען עס נישט מבטל זיין.
- אבער דאס איז א חסורי מחסרא אין רמב"ם — מ'לייגט אריין א גאנצע שטיקל וואס שטייט נישט, און מ'קען נישט מאכן חסורי מחסרא אין רמב"ם.
אויב בולע מרור יצא (די ריכטיגע גירסא):
- דעמאלטס איז דא א גרויסע חידוש: ביי כרך מצה ומרור כאחד איז מען נישט יוצא מרור, אף על פי אז בולע מרור אליין יא יוצא. פארוואס? ווייל ווען עס איז צוזאמען מיט מצה, ווערט מרור א טפל, און אלס טפל איז עס נישט גוט.
- דאס שטימט גלאט מיט דעם רמב"ם'ס לשון.
מסקנא: דאס איז א ראיה אז די גירסא אין רמב"ם איז בולע מרור יצא, ווייל נאר דעמאלטס ארבעט דער רמב"ם'ס „שהמרור טפילה למצה" אן קיין דוחקים.
3) טעם vs. חשיבות — וואס מיינט „טפל"?
- אויב עס רעדט פון טעם — איז דאך פארקערט: מרור'ס שארפקייט איז שטערקער ווי מצה'ס טעם, מרור אווערפאוערט מצה!
- אויב עס רעדט פון חשיבות — מצה איז חשוב'ער (דאורייתא), מרור איז ווייניגער חשוב, דעריבער איז מרור בטל.
חידוש: דער „טפל" רעדט נישט פון טעם נאר פון חשיבות. דער מהלך: בולע מצה יצא — ווייל מצה דארף נישט טעם. בולע מרור יצא — ווייל מרור דארף אויך נישט טעם (לויט דער גירסא). אבער ווען ביידע זענען צוזאמען, איז דא א נייע פראבלעם: נישט א טעם-פראבלעם, נאר א מין „חציצה" — די מרור איז נישט מורגש אלס באזונדערע אכילה, ווייל די חשוב'ערע מצה נעמט איבער. „וואס האסטו יעצט אין מויל? דו האסט די הייליגע מצה — דו וואלסט אינגאנצן פארגעסן אז דו האסט יעצט אין מויל די נארישע מרור."
ווייטערדיגע ראיה: אויב דער פראבלעם וואלט געווען טעם, מאכט עס נישט קיין סענס פארוואס ביי בולע מרור אליין איז מען יוצא, אבער ביי צוויי צוזאמען נישט. נאר אויב דער פראבלעם איז חשיבות/טפל, פארשטייט מען: ווען מרור איז אליין, איז עס א באזונדערע אכילה; ווען עס איז צוזאמען מיט מצה, ווערט עס בטל אלס טפל.
4) כורך — הלל'ס שיטה:
„על מצות ומרורים יאכלוהו" — הלל האט געלערנט אז מען מאכט א כורך (סענדוויטש) פון פסח, מצה, און מרור צוזאמען. אבער די גמרא (דף קט"ו) זאגט אז היינטיגע צייטן זאל מען נישט מאכן כורך, ווייל „עושה מרור מבטל טעם מצה". דער טעם: ווייל מרור איז היינט נאר דרבנן (אן קרבן פסח), און מצה איז דאורייתא — קען מען נישט מאכן כורך, ווייל דער דרבנן מרור וועט מבטל זיין דעם דאורייתא מצה.
5) דער ראב"ד'ס חולק אויפן רמב"ם — טעם פון „מרור טפילה למצה":
- רמב"ם'ס טעם: שהמרור טפילה למצה — דעריבער ווערט מרור בטל.
- ראב"ד'ס טעם: מ'איז נישט יוצא מרור אלא אם כן מ'האט עס געגעסן באופן אז מ'שפירט דעם טעם — ער גייט מיט די רמב"ן און אנדערע ראשונים אז ביי מרור דארף מען ספעציפיש האבן טעם. אפשר פארשטייט דער ראב"ד אז מצה איז מען יוצא אפילו מזולזל (אן טעם), מה שאין כן מרור — מרור איז אזא סארט זאך וואס מ'קען נישט יוצא זיין אן טעם.
6) מרור אין חרוסת — דער ענין פון טעם מרור:
תוספות זאגט אז מצה מטובלת אין חרוסת איז ענליך צו מרור אין חרוסת. די מפרשים זאגן אז מ'מוז פילן די מרירות אין די מרור — דעריבער טינקט מען עס אריין אין חרוסת אבער שמייסט עס אראפ (נאר אביסל בלייבט). דאס איז ווייל מ'דארף נאך אלץ האבן טעם מרור. לויט די סברה אז מ'דארף טעם מרור, אפשר זאל מען נעמען א מרור וואס האט אויסגעוועפט (שטארק ביטער), אדער אויב מ'איז מסופק וועלכע מין מרור די משנה מיינט, איז בעסער צו נעמען פון אלע מינים.
---
הלכה ב (המשך): כרכן בסיב
דברי הרמב"ם
[כרכן בסיב ובלען — לא יצא.]
פשט
ווען מ'וויקלט אריין מצה אדער מרור אין א פאסער/בלאט (סיב) און שלינגט עס — איז מען נישט יוצא.
חידושים און הסברות
1) צוויי פירושים פון כרכו בסיב:
- אויב מ'דארף טעם: כרכו בסיב איז כל שכן נישט יוצא — ווייל אפילו דער ביסל טעם וואס איז דא ביי בליעה איז דא נישט.
- אויב מ'דארף נישט טעם: איז דער פראבלעם פון כרכו בסיב אנדערש — עס איז א חציצה, דאס עסן טאטשט נישט דעם מויל. אבער „חציצה" מיינט דא נישט ווי חציצה ביי תפילין — עס מיינט אז דאס איז א שטארקע שלא כדרך אכילה, ווייל נישט נאר האט מען נישט קיין טעם, נאר מען האט אויך נישט דעם סענסעישאן/טעקסטשור פון עסן אין מויל.
2) טעקסטשור אלס חלק פון אכילה:
ביי קאוויד פילט מען נישט טעם אבער מען פילט זייער שטארק טעקסטשור. טעקסטשור איז אויך א גרויסער חלק פון וואס מען „פילט" ביים עסן — אין דער נארמאלער דמיון פילט מען טעם און טעקסטשור צוזאמען אלס איין זאך. ממילא, כרכו בסיב וואו מען האט נישט טעם און נישט טעקסטשור איז נאך א שטערקערע שלא כדרך אכילה.
3) דער שפעקטרום פון „ווי ווייט דארף מען נישט טעם":
אויב מ'גייט מיט דעם צד אז אכילה דארף נישט דווקא טעם, בלייבט דער שאלה: ווי עקסטרעם? צו גייט מיר נאר אן וואס לאנדעט אין בויך, אפילו ארומגעוויקלט אין א סיב? אדער דארף מען כאטש קצת טעם/סענסעישאן, און כרכו בסיב וואו מען האט גארנישט — נישט טעם, נישט טעקסטשור — איז שוין צו ווייט און הייסט נישט אכילה?
4) קעפסולס און שלא כדרך אכילה:
א קעפסול איז נישט נאר שלא כדרך אכילה, עס איז נישט אפילו אינסייד קיין עסן — עס איז נישט קיין דרך אכילה בכלל. אפשר פאר אזעלכע מעדיצינען זאל מען מחמיר זיין עס צו נעמען מיט א סם (ביטערע זאך) כדי עס זאל זיין מער שלא כדרך אכילה, לויט דער משנה למלך'ס ערשטע שמועס.
5) נבע-שאלה: דראגס וואס נעמען אוועק טעם:
אויב איינער נעמט א דראג וואס מאכט אז ער טעיסט גארנישט — צו איז ער יוצא? אויך, אויב איינער לייגט אריין עפעס שארפעס אין מויל וואס מבטל דעם טעם פון וואס ער עסט — איז דאס אויך א פראבלעם לויט דעם צד אז מ'דארף טעם.
---
הלכה ג: אכל מצה בלא כוונה
דברי הרמב"ם
„אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גוים או ליסטים לאכול — יצא ידי חובתו."
פשט
ווער עס עסט מצה אן כוונה — למשל גוים אדער ליסטים האבן אים געצוואונגען צו עסן — איז ער יוצא ידי חובתו.
חידושים און הסברות
1) דער גרויסער קשיא: מצוות צריכות כוונה?
דער רמב"ם פסק'נט אין אנדערע פלעצער אז מצוות צריכות כוונה (למשל אין הלכות מגילה). ווי שטימט דאס מיט דעם דא, וואו ער זאגט אז בלא כוונה איז מען יוצא?
2) תירוץ פון דברים נחמדים: הנאה איז במקום כוונה.
ווען עס איז דא הנאה, שטייט דאס אנשטאט כוונה. ווי די גמרא זאגט „שלומי אמוני ישראל נהנין מזה ומזה." ביי אכילת מצה איז דא הנאה, דעריבער דארף מען נישט קיין כוונה.
3) אן אנדער תירוץ: מצוה שבגופו vs. הכשר מצוה.
די מצוה פון מצה איז א „מצוה שבגופו" — דער גוף פון דער מעשה (עסן) איז אליין די מצוה, דארף נישט קיין כוונה. משא"כ שופר — דאס בלאזן איז נאר א הכשר מצוה (כדי מ'זאל געדענקען), דארט דארף מען כוונה, ווייל אן כוונה איז נישט געווען קיין מעשה מצוה בכלל.
4) חילוק צווישן שמיעה בלא כוונה און אכילה בלא כוונה:
ביי שמיעה (שופר, מגילה) — אויב מ'האט נישט כוונה, איז עס ווי מ'האט נישט געהערט, ווייל עס זענען דא מיליאנען נויזעס. משא"כ ביי אכילה — „ס'איז אריין אריין" — דער מאכל איז פיזיש אריין אין גוף, דאס איז א מציאות'דיגע אכילה אפילו אן כוונה.
5) אלטערנאטיווער פירוש: „בלא כוונה" מיינט נישט בלא כוונת מצוה.
אפשר מיינט דער רמב"ם נישט „בלא כוונת יציאת ידי חובת המצוה" נאר „בלא ידיעה אז ס'איז פסח." דער נעקסטער סעיף שטיצט דאס: „אכל מצה בלא ידיעת פסח, ואחר כך נתפסח, חייב לאכול אחרת" — דארט איז ער נישט יוצא ווייל ער איז נישט געווען א בר חיובא בשעת מעשה. משא"כ אין אונזער פאל איז ער יא געווען א בר חיובא.
6) רבינו מנוח'ס תירוץ ווערט דערמאנט (אן ספעציפישע הערה).
7) דער חידוש בנוגע שוטה/נרדם:
אויב איינער איז געווען אנקאנשעס (נישט ביי זינען) און האט געגעסן מצה, און שפעטער איז ער צוריק געקומען צו זיך — ער דארף נאכאמאל עסן. מ'קען נישט צוזאמשטעלן שפעטערדיגע כוונות מיט פריערדיגע אכילות — „עס דארף זיין כוונות בשעת אכילה."
8) שאלה: כוונה פאר וואס — פאר אכילה אדער פאר מצוה?
דארף מען כוונה פאר דער מצוה (לשם מצות מצה), אדער גענוג אז מ'האט כוונה צו עסן? דער „צירוף גוים" קען זיין ביידעס — (א) ער האט נישט געפלאנט צו עסן מצה לשם מצוה, אדער (ב) ער האט בכלל נישט געפלאנט צו עסן. דאס מאכט א נפקא מינה: אויב א פריער איד עסט מצה אן צו וויסן אז ס'איז פסח — איז ער יוצא? ער האט יא געהאט כוונה צו עסן, אבער נישט כוונה פאר מצוה.
9) די גמרא פון כפאוהו ואכל מצה (ראש השנה כח.):
„כפאוהו ואכל מצה — יצא." רבא זאגט: „זאת אומרת, תקעו לו שופר — יצא." רש"י זאגט: „אכל מצה רחמנא אמר, והא אכל" — די תורה זאגט עס מצה, און ער האט געגעסן. „אבל לא זכרון תרועה, והוא מתעסק בעלמא — קמשמע לן, אפילו הכי מתעסק יוצא, דמצוות אין צריכות כוונה."
קשיא: פארוואס איז „כפאוהו" (אונס) דער עקזעמפל פאר „נישט כוונה"? ביי עבירות, „אונס רחמנא פטריה" — ווען מ'ווערט געצוואונגען צו טון אן עבירה, איז מען פטור. אבער ביי א מצוה — ער האט דאך פאקטיש געגעסן מצה! וואס איז דער חסרון?
10) פילאזאפישער דיון: פארוואס דארף מען כוונה?
- שיטה א': מצוות זענען דא צו פארבעסערן מידות (ווי דער רמב"ם אין שמונה פרקים) — אויב אזוי, דארף מען אפשר יא וויסן וואס מ'טוט, ווייל „מעשה קוף" (אן באוואוסטזיין) ברענגט נישט קיין שינוי אין מידות.
- שיטה ב': מצוות האבן א „הייליג
ע כח" — אן אטאם באמבע וואס ווירקט אויף דעם מענטש אפילו אן כוונה (ווי רבינו בחיי).
חילוק: אויב מ'רעדט פון ידיעה אז דו טוסט עפעס — דארף מען יא. אויב מ'רעדט פון ידיעה אז ס'איז א מצוה — דארף מען אפשר נישט. דער חילוק איז וויכטיג פאר'ן פארשטיין פון ביידע שיטות.
11) חילוק צווישן שוגג און מתעסק:
א שוגג — ער ווייסט נישט אז היינט איז פסח, ער עסט מצה, און שפעטער דערוויסט ער זיך אז ס'איז געווען פסח נאכט. א מתעסק — איינער טוט א מעשה אן אנטראכטן (ווי ער שפילט זיך מיט ביימער און ס'קומט אויס א מלאכה). עס ווערט באטאנט אז דער באגריף „מתעסק" שטייט נישט אין רמב"ם דא, און מ'זאל נישט אריינברענגען באגריפן וואס שטייען נישט אין טעקסט.
[דיגרעסיע: חציצה ביי ביאה מיט קאנדאם]
אין צוזאמענהאנג מיט דער פריערדיגער דיסקוסיע וועגן כורך (חציצה צווישן מצה און מרור), ווערט א דיגרעסיע געפירט וועגן חציצה ביי ביאה מיט א קאנדאם:
- דער ענין פון טומאה ביי ביאה: אפשר איז ביאה מטמא וועגן דער ביאה אליין (ווי משכב זב ונדה), נישט וועגן נגיעה — דעמאלטס וואלט א חציצה נישט געהאלפן.
- ביי ביאה איז דער עיקר ענין הנאה — מיט א קאנדאם איז נאך אלץ הנאה.
- די רבנים האלטן נישט פון דעם „היתר" — עס איז נישט אן אפגעפרעגטע זאך הלכה למעשה.
- עס איז זיכער דא אן איסור פון זרע לבטלה, און עס איז ערגער ווי דרך איברים ווייל ס'איז א ביאה שאינה ראויה.
---
הלכה ד-ה: אכילת מצה — נאר מחמשת המינים
דברי הרמב"ם
„אין יוצאין ידי חובת מצה אלא בחמשת מיני דגן בלבד, והן החטה והשעורה והכוסמין ושבולת שועל והשיפון... כל שבא לידי חימוץ — אדם יוצא בו ידי חובתו במצה. יצא אורז ודוחן וקטניות — שאין באין לידי חימוץ."
פשט
מ'קען נאר יוצא זיין מצה מיט חמשת המינים (חטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל, שיפון). נאר זאכן וואס קענען ווערן חמץ, קענען ווערן מצה. אורז, דוחן, קטניות — אפילו ווען זיי גייען אויף, איז עס א „סרחון בעלמא" (פוילונג), נישט חימוץ.
חידושים און הסברות
1) דער מקור — דער פסוק:
דער פסוק איז: „לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז:ג). פון דעם לערנען די חכמים: „כל שבא לידי חימוץ — אדם יוצא בו ידי חובתו במצה. יצא אורז ודוחן וקטניות — שאין באין לידי חימוץ."
2) חידוש: „אין מצה אלא מין חמץ":
דער יסוד איז: מצה הייסט ברויט וואס איז נישט געווארן חמץ — אבער עס מוז האבן דעם פאטענציאל צו ווערן חמץ. א זאך וואס קען בכלל נישט ווערן חמץ, איז אויך נישט קיין מצה. „מי שבא לידי חמץ ולא החמיץ" — דאס איז מצה. אבער „אין בו לידי חמץ" — דאס איז נישט ממש אן ענין פון מצה.
3) מוסר-השכל / דרוש:
לויט דעם וואלט מען געמיינט אז דער בעסטער וועג פסח איז צו עסן נאר אורז און דוחן (ווי „דער ליסקער מנהג") — קיין שום ריזיקא פון חמץ! אבער די תורה זאגט נישט אזוי — מ'דארף נעמען ריסקס, מ'דארף דווקא נעמען דעם מין וואס קען ווערן חמץ, און מאכן דערפון מצה. א בריסקער ווארט: „די מערסטע חמץ'דיגע זאך וואס קען נאר זיין פסח — איז מצה."
---
הלכה ו (המשך): תערובת אורז מיט דגן — דין טעם דגן
דברי הרמב"ם
„יוצא אדם ידי חובתו באכילת תערובת שיש בה טעם דגן, כגון אורז עם חיטים."
פשט
מ'קען יוצא זיין מצה מיט א תערובת פון אורז און חיטים, בתנאי אז מ'שמעקט דעם טעם פון דגן.
חידושים און הסברות
1) טעם vs. רוב — דער רמב"ם גייט מיט טעם, נישט מיט רוב:
דער ירושלמי זאגט אז עס גייט נאך רוב (רוב דגן אדער מיעוט דגן), אבער דער רמב"ם גייט נישט מיט רוב — ער גייט נאך טעם. דאס איז א חילוק למעשה צווישן דעם רמב"ם און דעם ירושלמי.
2) קשיא פון חציצה:
פארוואס זאגט מען נישט אז דער חלק אורז איז א חציצה (הפסק) צווישן דעם מענטש און דעם חלק מצה, אזוי ווי מ'זאגט ביי אנדערע הלכות? דער תירוץ: דער אורז ווערט בטל צום דגן — ס'ווערט נגרר (מיטגעצויגן) נאכ'ן דגן. דאס ברענגט דער רמב"ן און אנדערע.
3) דער ראב"ד'ס חולק:
דער ראב"ד האלט אנדערש — ער פארשטייט אז מ'דארף יא א שיעור כזית פון דגן אליין. דער ראב"ד פרעגט א שטארקע קשיא אויפ'ן רמב"ם. דער תירוץ אויפ'ן ראב"ד: אפשר האלט ער אז אורז איז נישט מבטל דעם טעם פון דגן, ווייל אורז בלענדט זיך אריין — ס'איז א דומה סארט טעם.
4) שיעור כזית ביי תערובת:
דארף מען א כזית פון דגן אליין, אדער גענוג אז מ'שמעקט דעם טעם? דער רמב"ם זאגט נישט וועגן שיעור — ער רעדט נאר פון טעם. אלע מפרשים נעמען אן אז דער רמב"ם האלט פשוט אזוי, און דער מגיד משנה ברענגט ראיות דערצו. דער גר"א האט א לאנגע ביאור אויף דעם ענין.
---
הלכה ו (המשך): עיסת כלבים
דברי הרמב"ם
„עיסת כלבים — אם ראויה למאכל אדם, יוצאים בה ידי חובתן; אין ראויה למאכל אדם, אין יוצאים בה, אפילו משתמרת לשם מצה."
פשט
א טייג וואס איז געמאכט פאר הינט — אויב ס'איז ראוי פאר מענטשן צו עסן, איז מען יוצא; אויב נישט, איז מען נישט יוצא, אפילו מ'האט עס געהיט לשם מצה.
חידושים און הסברות
1) נייער כלל — ראוי למאכל אדם:
פון דא לערנט מען א נייעם כלל: נישט נאר דארף מצה זיין משתמרת לשם מצה, נאר ס'דארף אויך זיין ראוי למאכל אדם. ביידע תנאים זענען נויטיג.
2) וואס הייסט „ראוי למאכל אדם" אין דעם קאנטעקסט:
„ראוי למאכל אדם" מיינט נישט סתם אז מ'קען עס עסן — עס מיינט אז ס'איז א סארט ברויט/מצה וואס מענטשן עסן. א כלב איז נישט קיין „מצה-עסער" — נאר מענטשן זענען מצה-עסער. דעריבער דארף עס זיין א מאכל וואס איז צוגעפאסט פאר מענטשן.
3) וואס איז „עיסת כלבים":
עיסת כלבים מיינט א ברויט וואס איז געמאכט פאר הינט, ספעציפיש פאר רועים'ס הינט (שעפערד דאגס). ס'איז נישט א שאלה פון תערובת — ס'איז א כשר'ע עיסה ממש. די שאלה איז פון לשמה — צו ס'איז נשתיירה לשם מצה, און צו ס'איז ראוי למאכל אדם.
4) א שמועס'דיגע נקודה:
אויב עמעצער גייט צו א מצה-בעקעריי וואס מאכט מצות פאר הינט, איז מען נישט יוצא — ווייל ס'איז געמאכט פאר הינט, נישט פאר מענטשן.
---
[דיגרעסיע: מצה אין סוכה]
א שיטה זאגט אז מ'דארף עסן מצה אין א סוכה, באזירט אויף דער תורת כהנים / גמרא'ס קל וחומר: אויב פסח וואס דארף נישט סוכה דארף יא מצה, סוכות וואס דארף סוכה זאל דאך ערשט רעכט דארפן מצה? ענטפערט דער פסוק „חג המצות" — נאר דאס חג דארף מצה, נישט סוכות. פילאזאפיש ווערט באמערקט: „מאדנע איז נאר וואס מיר זענען נישט צוגעוואוינט" — ווען דער חומש וואלט געזאגט אז מצה דארף מען עסן אין סוכה, וואלט מען עס נישט געפונען מאדנע.
---
סוף דעם שיעור: מצה שנילושה במי פירות
דברי הרמב"ם
מצה שנילושה במי פירות — דאס איז די סוגיא פון מצה עשירה — מצה וואס איז געקנאטן מיט מי פירות (פרוכט-זאפט, וויין, אויל, א.א.וו.).
באמערקונג
דער שיעור ווערט אפגעשטעלט דא — דאס וועט מען לערנען שפעטער. ס'ווערט באמערקט אז ס'איז נישט צו לאנג א סוגיא.
תמלול מלא 📝
לימוד הלכות חמץ ומצה פרק ו' — שלושים יום קודם החג
הקדמה: לערנען הלכות חמץ ומצה פרק ו'
Speaker 1: יא, אונז גייען לערנען פרק הלכות חמץ ומצה פרק ו'. אפשר שפעטער וועלן מיר חזר'ן די גאנצע זאך, פארוואס דארף איך לערנען יעדע יאר די הלכות, אבער איך מיין אז ביז דערווייל זאלן מיר לערנען דא.
דער ענין פון „מזומן" — קענען תורה כולה
איך האב געהערט נעכטן רבי... ווער? איך האב געקוקט דערויף, איך מיין אז ס'איז געווען שבת'ס פורים פארטי. איך זע אז ער וואונטשט די גאנצע עולם, און ס'איז אים איינגעפאלן אז ער דארף וואונטשן די גאנצע עולם זיי זאלן קענען גאנץ ש"ס קלאר אן קיין ספיקות, און אויך די ד' חלקי שולחן ערוך.
איך ווייס נישט, ס'איז אים איינגעפאלן אז דאס איז א גוטע ברכה פאר א איד. סאו, איך בין אימפרעסט. ווייל, ווי ער זאגט אזעלכע ברכות, ס'איז נישט חסיד'ישע אידן, ווייל... קענען ש"ס איז סתם א ליטווישע זאך. ליטוואקעס קענען ש"ס משוגע, למעלה מכוחי חמישי. סאו, נאר אזעלכע ברסלב'ער וואס האבן די ידיעה, קענען גאנץ ש"ס, האבן עס גאנץ קלאר, נישט קיין מעשיות, קענען ד' חלקי שולחן ערוך מיט אלע תוספות און מיט אלע ש"ך'ס. ער האט גוטע קלארע שאיפות, איך האב זייער הנאה.
אזוי ווי דער ברסלב'ער פון עקוואדאר, דער מאיר מיינסטו, ער האט ארויסגעגעבן א ספר'ל "אתה ידעת כל התורה כולה".
Speaker 2: ער האט א ספר'ל? דער מאיר?
Speaker 1: יא. ער קען, וויאזוי? ער מאכט א סדר, חזרה, וואטעווער, ער האט אויסגעפיגורט וויאזוי. מערכה יאדיר את דרכיך, און נישט מדייק צופיל, אבער סך הכל אזוי דארף זיין.
דער גערער רבי: „מזומן" נישט „קרעדיט"
סך הכל אזוי דארף זיין, מ'דארף קענען כל התורה כולה. ווען איז דא אזא זאך? יעצט לערנען מיר הלכות פסח, איז פסח. מ'דארף קענען גאנץ הלכות פסח קלאר. אזוי ווי די גמרא זאגט "חידודי מביחי", אדער אזוי ווי דער גערער רבי זאגט "מזומנה". ער האט א פוינט, מ'דארף עס קענען מזומן, נישט קרעדיט. קרעדיט האט יעדער, דו שטייסט היינט אז יעדער האט קרעדיט. קרעדיט הייסט איך ווייס וואו נאכצוקוקן. מזומן הייסט איך ווייס.
סאו, צו קענען גמרא אזוי איז אפשר נישט ריאליטי, אבער רמב"ם האט זיך געמאכט פאר דעם, ניין?
Speaker 2: יא.
דער מקור: משה רבינו — „שרא משה להם לישראל בהלכות הפסח בפסח"
Speaker 1: און ליובאוויטש...קלעך, ביז די רעיותע. לערנען תורה איז א דאורייתא, אבער דאס אז מ'זאל לערנען תורה, מ'זאל אוועקגיין פון די אנדערע דיני קדימות און גיין צו שלושים יום קודם החג... איך האב דיר געזאגט שוין די גמרא אין מגילה מיין איך, "שרא משה להם לישראל בהלכות הפסח בפסח". דאס זעט מען פון משה רבינו, ס'איז משמע אז ס'איז ממש די אריגינעלע וועג פון לערנען תורה.
דאס איז נישט בלויז א הוספה — דאס איז דער סדר הלימוד גופא
יא, סאו עניוועי, ס'איז זיכער אז דאס דארף מען טון, און דערפאר אזוי גייט מען טון. איך דארף ענטפערן דעם סאב... ס'איז משמע פון די הלכה איז ממש אז מ'זאל מאכן דאס די סדר הלימוד, נישט אז מ'זאל אנהייבן לערנען הלכות פסח פאר פופצן מינוט נאכן דאווענען. דאס וועט נעמען דא און דארט, און די פוסקים האבן אנגעהויבן פסח, און דאס וועט מען מאכן די ערשטע.
איך לערן שוין פאר שבועות, איז דא די הלכה וואס ס'איז נישטא קיין חומר פון דרייסיג טעג אין לימוד התורה, אזוי אז מ'וויל ממש לערנען וועלכע קרבנות, עומר, שבועות, עומר. אבער בפשטות איז דאס פסח, שבועות, איך מיין דאס איז פסח, אפשר ראש השנה, סוכות.
שאלה: אויף וועלכע ימים טובים גייט „שלושים יום קודם החג"?
אויף וועלכע הלכות גייט ארויף די שלושים יום? פסח. וועלכע יום טובים שטייט די שלושים יום קודם החג? אויף פסח שטייט עס.
Speaker 2: ס'שטייט נאר אויף פסח?
Speaker 1: ס'איז דא אין די פוסקים וואס האבן אנגעהויבן פסח, די ערשטע סימן איז נאר אויף פסח. איז דאס דארף מען איבער וועגן דאס.
די משנה ברורה: מחלוקת צו ס'גייט אויך אויף שבועות און סוכות
אה, די משנה ברורה זאגט אז ס'איז א מחלוקת צו ס'איז נוגע ביי שבועות און ביי סוכות, ווייל די עיקר קומט צו קענען, מ'האט גערעדט צו די קרבנות, די ענין פון קרבנות.
Speaker 2: אזוי זאגט ער?
Speaker 1: יא. פון משה רבינו, פון מיר נעמט ער קרבנות?
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: ביי משה רבינו איז מפורש על פסח שני, רעדט מען פון קרבנות.
Speaker 2: יא, אבער דאס איז די ראיה אז נעבן...
Speaker 1: איך האב געדענקט אז די אנדערע ספרים, ווייל פסח האט אסאך הלכות, אפשר שבועות, סוכות האבן ווייניגער הלכות.
Speaker 2: וואס הייסט אזא זאך?
Speaker 1: נאר טאקע וואס די... יש אומרים?
Speaker 2: יא. יש אומרים.
Speaker 1: דער משנה ברורה ברענגט ביידע זייטן. אדער אז ס'האט צו טון מיט קרבנות, אדער ס'האט צו טון מיט יעדער יום טוב.
קשיא: אויב ס'איז קרבנות, פארוואס לערנט מען הלכות חמץ ומצה?
Speaker 2: ס'איז מאדנע צו זאגן, ווייל דו זאגסט אז ס'הייבט זיך אן מיט קרבנות, אבער נאר זאגסט אז מ'זאל לערנען, איך ווייס וואס, הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר. אויב איז די ענין פון קרבנות, דארף מען לערנען קרבנות.
Speaker 1: מ'קען אפשר זאגן אז דו ווייסט נישט קיין קרבנות, אבער דער עצם תקנה איז געבליבן.
Speaker 2: אקעי, מ'דארף נאכקוקן.
פארוואס פסח דארף מער הכנה ווי סוכות
Speaker 1: אפשר קען מען זאגן אז ווייל פסח האט אסאך הלכות, גיין פיס מצה, גלות כלים, ביעור חמץ, וואס אנדערע ימים טובים האבן נישט.
Speaker 2: אבער סוכות האט דאך יא אסאך הלכות, סיי די ד' מינים, סיי סוכה.
Speaker 1: אבער דער משנה ברורה זאגט אז בעצם די אלע הלכות אין סוכות איז דאך נישט נוגע, ווייל אלע סוכות און אלע לולבים זענען דאך כשר. וואס דו שטייסט דפנות ושלישית אפילו טפח, און רוב לולבים איז דאך רובם כשרים, מיינט עס פעלט נישט אויס.
ראיה פון דער גמרא: „פרוסא עצרת" און „פרוסא חג"
Speaker 2: אבער דו זעסט אז אין די גמרא איז יא דא פרוסא עצרת און פרוסא חג, און מ'רעדט, יא?
Speaker 1: לכאורה לגבי וואס? אז מ'מאכט שוין הכנות.
Speaker 2: יא, לגבי הלכות פון קרבנות, פון ווען די פרוסא חג מיינט האלב פון די דרייסיג טעג, האלב פון די פופצן טעג. זעט מען אז די דרייסיג טעג איז א זאך אויך אין אנדערע ימים טובים, נישט נאר פסח.
Speaker 1: ס'איז נישט דא זייער קלאר ממש א הכרע, אבער מ'זעט אז ס'איז דא א ענין פון די שלשים יום.
תוספות: ביי פורים איז נישטא
תוספות זאגט אז ביי פורים איז נישט דא, חוץ וואס אין מגילה דארף. לאמיר זען תוספות.
Speaker 2: אקעי, דאס איז נישט די זעלבע וואס מ'לערנט יעצט.
Speaker 1: צדיק, צדיק, מ'גייט נישט אריין אין דעם. תוספות זאגט יא.
Speaker 2: קום צדיק, ס'איז נישט נוגע.
Speaker 1: אקעי, צוריק צו די מעות, אקעי? דאס איז אייער גוט. לאמיר צוריקגיין.
דער משמעות פון „מזומן" — קעש אין דער האנט
איך האלט אן נישט. איך האלט אז מען דארף קענען קלאר כל תורה כולה במזומנים, אזוי ווי דער געוועזענער רבי זאגט. נו, וואס הייסט מזומן? קעש דארף מען ווען ס'פעלט דאס אויסצוגעבן, דעמאלט איז די וויכטיגסטע צו האבן די קעש. פארשטייסט? איך מיין אז ס'קומט א זמן וואס מען דארף עס טון, דארף מען די וויכטיגסטע צו האבן די קעש אין די האנט. ס'איז פשט דא עצם.
דיסקוסיע: צי דאס דארף זיין דער סדר הישיבה?
פאר דעם, ווען דו פרעגסט צו מען דארף מאכן אזוי די סדר הישיבה, איך וואלט נישט געטראכט אזוי. ס'הייסט, בכלל, איך ווייס נישט, אפשר סדר הישיבה דארף בכלל נישט זיין אזא זאך, איך ווייס נישט. אבער אויב איז דא א סדר הישיבה, איז מן הסתם נישט אז ס'גייט אזוי. ס'איז א סדר, און אזוי איז די אויסקוק.
איי, איר קענט מאכן א סדר אזוי, און זאגן אז א גאנץ יאר איז גענוג ווען ס'טאטשט אויף א הלכה אין חושן משפט, דו ווייסט נישט, א זאך וואס האט צו טון מיט א מעגל השנה, עס גייט זיך זיכער געשען. יענץ דארף זיין מזומנים ומוכנים, ווייל דארפסט איך וויסן וואס עס טוט זיך. דאס איז דער עס צעפטער ווייל ברענגעסט דיך צעקל, דאס איז דא פארשטארט בפירוש, א שוינע צעפטער מאכן.
אבער אויב מען מ'מרחיב דער חייב שאלה ודשים אויף אלע ימים תורים, ווען ער ווייל נאך זיין פונקען מיין קענקי פורים, איז די א תורה מטייל לענגעסט.
דער מאירי: לערנען מסכתות מועד ביי יעדע מועד
איך האב שוין געזאגט אז דער מאירי, וואס זאגט אויף די עולם לערנט מועד, ווערן יעדע מועד, אדער ווען גייט ער לערנען. איך האב שוין געזאגט אז די מאירי זאגט אז די זאלבן די יוצא, שבת הגדול ביי די פיוטים זאגט מען עלכס פצוש, אז ענעמער נישט צו זאגן אז דער זעהסט אליינט אין טעם געבאדערט, די זאלבן זאך ווי דו זאגט די מאירי, און נישט אזוי האט ער געזיכט אלע בזכות, ווייל עס איז דאך נישט למעשה די מנהג פון תמידי חכמים. ווערן זיך וועכער, עס איז דא תמידי חכמים וואס פון זיך וועלכער.
דער שולחן ערוך הרב (בעל התניא)
דער בעל התניא שרייבט, יא אז די דין שאלים אז די מטחכם מוז פאר לערנען שורים, און מער נישט דא, ווייל אלעס פארט אינס צברים. דער שאלים ווען דארפטשטער מושט פארט אויסלערנען די עולם, היינט איז נישט דא דער חיוב וואס איז אמאל געווען, ווייל יעדער איינער קען נעמען א משנה ברורה. אבער דאס איז א מצוה על כל אחד ואחד צו לערנען הלכות הרגל עד שיהא בקי בהם, אזוי פסק'נט דער שולחן ערוך הרב אין הלכות תולעים.
יא, אקעי, שוין. לאמיר זען, לאמיר זען.
Speaker 2: דו קוקסט אריין אין מער מקומות, ווערט דיר געזאגט אז דאס מיינט, מזומן מיינט אז מ'ווייסט קלאר.
Speaker 1: אקעי.
דיגרעסיע: דער ווארט „וועד" — בית הוועד
ווער איז דער מנקה יגריב?
Speaker 2: איך ווייס נישט.
Speaker 1: ס'איז א ספר אין די בעק פון די גמרא'ס, ניין?
Speaker 2: יא, יענקי.
Speaker 1: ניין, ווייל ער זאגט אן אינטערעסאנטע זאך. אז די רש"י זאגט שאין לומדין הלכות הפסח בבית הוועד שלא ישמעו עם הארץ. אקעי, ס'איז דא אין די בית הוועד, און אין די בית המדרש. אז בית הוועד מיינט אזוי ווי די סנהדרין, מער ווייניגער, ווי מ'פלעגט מכריע זיין אויב ס'איז דא הלכות פון... איך פארשטיי אזוי. אויב ס'איז דא הלכות כלליות וואס מ'דארף מכריע זיין.
Speaker 2: ציבורי.
Speaker 1: דו ווייסט אזוי וואס וועד מיינט סנהדרין? ווייל ער זאגט אז אויף דעם ווארט איז נישטא קיין שום ווארט פון די תורה. ס'איז א ווארט וואס די חכמים האבן מתקן געווען, האבן זיי געמאכט אויף די ערשטע סימבאל פון זייער בית הוועד.
Speaker 2: אבער וואס מיינט א ענין פון אסיפה, יא?
Speaker 1: וואס ער מיינט מיט וועד איז אסיפה, ווייס איך, אבער פארוואס... פון וואו קומט די ווארט ווייס איך נישט.
אקעי, העלאו, אונז שטערט מיר נאך די צייט.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: אקעי, זייער גוט. אונז שטערט נישט די צייט, ס'איז א משושי אורתא פטורי דאורייתא. אקעי, לאמיר עולה זיין שישי. זאגט די הייליגע יום טוב.
שורש פון „וועד"
Speaker 2: אפשר קומט די ווארט פון די לשון "מקורב ונועדתי". ס'איז נישט די שורש ו-ע-ד, ס'איז די שורש י-ע-ד.
Speaker 1: נו, י-ע-ד. אבער ס'איז דאך א ו' און אן א' דארט אינדערמיטן.
Speaker 2: נאכדעם, אפשר איז עס אזא... עס ארבעט אפשר מיט די ווארט "לעולם ועד". מ'האט גערעדט איבער די ווארט "ועד". ס'איז דא לעולם ועד. ס'איז דא אזא ווארט אין די תורה, לעולם ועד.
Speaker 1: ניין, צו די טייטש נישט. אבער די ווארט איז דא. אבער די טייטש איז נישט אזא... וואס טייטשט לעולם ועד?
Speaker 2: איך ווייס נישט. איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט. לעולם ועד, השם ימלוך לעולם ועד.
Speaker 1: זע תוספות, אז ועד איז א לשון פון... די שורש איז נישט ועד, דאס איז זיכער. לעולם ועד, כולי, לעולם ועד. וויאזוי מ'איז מסביר די ווארט ווייס איך נישט. און ער זאגט אז דער שורש פון נוד איז י-ד-ע, עס איז קיינמאל נישט, עס שטייט נישט קיינמאל קיין התעוררות.
Speaker 2: נוד איז מלשון יעד, מלשון עושר?
Speaker 1: יא, עס איז פון לשון, דער שורש איז י-ד-ע, דאס איז דער שורש.
Speaker 2: פארוואס, יא, נוד איז א לשון
פרק ו: מצות אכילת מצה — הלכה ו
דיון לשון'י: שורש "נועד" און "ועד"
Speaker 1:
פארוואס...יא, "נועד" איז א נפעל פון י-ע-ד. פארוואס איז נישטא אפילו נישט איין מאל "יעד" אין די תורה? ווייס איך נישט. אבער דאס איז וואס ער טענה'ט. איך האב געקוקט אין דיקשאנערי.
כלפי מה דברים אמורים, ס'קען זיין אז ס'איז דא אן אנדערע צורה וויאזוי מען זאגט די זעלבע שורש, און אמאל קומט עס ארויס מיט א ו'. רבי מנחם בן סרוק זאגט...
Speaker 2:
איך ווייס, רבי מנחם בן סרוק זאגט אז ס'איז נישטא קיין ו' בכלל. ס'איז נישטא קיין ווארט וואס הייבט זיך אן מיט א ו' וואס איז אן עיקר אות.
Speaker 1:
דאס האב איך געמיינט טאקע קודם.
Speaker 2:
פארוואס ענטפערט ער נישט דאס? אז "עד" און "ועד" מיינט די זעלבע זאך. וואס איז די ו'?
Speaker 1:
א גוטע שאלה. אבער דאס איז דער טייטש. אלע מפרשים זאגן אז ס'איז ווי לשון "עד". ס'איז נישטא קיין שורש ו-ע-ד. ס'איז ע-ד. אדער ע-י-ד קען זיין דער שורש, וואטעווער. אבער ס'איז נישטא קיין שורש ו-ע-ד. אזוי זאגן אלע צדיקים. קענסט זיך נישט בויען קיין ווערטער פון דעם.
Speaker 2:
עדות אדער עפעס אזוי?
Speaker 1:
יעדער וועט זאגן אז דאס איז א טעות, ס'איז נישט דא אזא ווארט. וואס איז עד? לעולם ועד. וואס מ'האט מיר עס געוואלט ספעלן איז נישט פונקטליך פארוואס עס ספעלט אזוי צו זיין. ס'איז ווי ידי והוסיף, לעולם ואוד, ס'איז נישטא אזא זאך.
יא, סאו נועד איז יועד, דאס קומט בעצם פון אפשר אפוינט, ער זאגט אפוינטינג, אדער אן אפגעשטימטע, אדער אן אפגעשמועסטע. קיום היעוד, אזויווי קיום הנבואה, יעוד מיינט א זאך וואס איז באשטימט פאר די פיטשער. יעוד מיינט מזומן, מועד, אדער נועד, אלעס האט זיך. סאו מקום מועד קען זיין אזויווי אן התפתחות פון דעם ווארט.
עד עולם און לעולם ועד איז די זעלבע זאך. אמאל שטייט אין פסוק עד עולם, אמאל שטייט לעולם ועד. עד און ועד איז אין דעם חשבון די זעלבע זאך. עד עולם, לכו זרעך אתן עד עולם, און שמו ינון לעולם ועד.
אפשר זאגן מיר לשון זימון, לשון אוועקגעשניטן אויף א באשטימטע צייט. פארשטייסט? אבער דו קענסט זאגן אז ווייט ווייט אויך דאס לכתחילה. אבער דאס איז נישט קיין לשון הקודש, נישט קיין לשון מקרא, איך ווייס נישט, לשון חכמים.
Speaker 2:
אקעי, אלא, פארוואס ווערן אונז טאקע פאר אלע מיינע זייטיגע? הרי עד, הרי עד מיינט די בערג וואס גייען שטיין אויף אייביג, יא? אפשר איז עס מלשון עדות פון דעם, אן עדות וואס געבט תוקף ויציבות.
Speaker 1:
מ'דארף טשעקן ר' צדוק, ער האט זיכער א פלאפל אויף די דבורה.
הלכה ו: מצות עשה לאכול מצה בליל ט"ו ניסן
Speaker 1:
אקעי, יעצט גייען מיר ווייטער. אקעי, קום, קום, מיר דארפן גיין ווייטער צו די...
שוין, זאגט דער הייליגער... נמנה עליו ששי, זאגט דער הייליגער רמב"ם, מצות עשה מן התורה. אקעי, לאכול מצה בליל חמשה עשר.
סדר המצוות — איסורי חמץ און מצות מצה
שוין, אקעי, איז מער ווייניגער די ערשטע פינף פרקים האבן גערעדט וועגן די איסורי חמץ, דא וועגן דעם וויפיל איסורים ס'איז דא וועגן חמץ, א באנטש פון זיי. הרי עד, איסור חמץ איז... דער רמב"ם האט אנגעהויבן מיט שלא לאכול חמץ אף ביום ראשון, תשביתו, שלא לאכול חמץ כל שבעת, תערובת חמץ, בל יראה בל ימצא. דאס זענען די זעקס מצוות וואס זענען אלע רעדן וועגן די איסור פון חמץ. יעצט האלטן מיר ביי די איין מצוה פון לאכול מצה בליל פסח. די זיבעטע מצוה וואס דער רמב"ם ברענגט.
ביאור הרמב"ם
עס איז מצות עשה לאכול מצה בליל חמשה עשר, אזוי ווי ס'שטייט "בערב תאכלו מצות". די מצוה נוהג בכל מקום ובכל זמן, דהיינו נישט נאר ווען מ'מאכט די קרבן פסח, און נישט תלוי אין קרבן פסח אז דו עסט עס, ולא תלוי אכילתה בכלל בקרבן פסח, אלא היא מצוה בפני עצמה.
Speaker 2:
יא, הגם ס'שטייט "על מצות ומרורים יאכלוהו", וואלט מען געקענט טראכטן אז ס'איז נאר מיט די מרורים, אבער חז"ל האבן אנגענומען די דעות אז ס'איז דא אן עקסטערע מצוה פאר זיך נישט קיין ענין, אבער אזוי האבן זיי פארשטאנען.
Speaker 1:
די פסוק "בערב תאכלו מצות" איז זייער א שוואכע מקור, און וואס איז די פשט אריין נאר אין די פסוק? פארוואס זאל דאס זיין צוזאמען מיט די קרבן? לייען די פסוק, וואס שטייט די פסוק צענדיג?
דיסקוסיע: דריי באזונדערע שאלות אין דער מצוה
שאלה א: איז בכלל דא א מצות עשה לאכול מצה?
Speaker 1:
ס'איז דא צוויי זאכן, ס'איז דא דאס וואס נאר דא א מצוה בליל חמשה עשר, און ס'איז דא אז ס'איז בכלל דא א מצוה. ס'איז צוויי אנדערע זאכן, רייט?
נאמבער וואן, וואס אונזער ענין איז, איך האב געזאגט, "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם", איך האב נאכדעם דיר געזאגט די פסוק "בערב תאכלו מצות".
Speaker 2:
אקעי, דאס שטייט נישט צוזאמען מיט קרבן פסח. א פסוק פארדעם איז "והיה היום הזה לכם לזכרון", און נאכדעם זאגט ער די פסוק "בערב תאכלו מצות".
Speaker 1:
אה, אקעי. אבער וואס איז די פלא פארוואס מ'זאל זאגן אז די ערשטע נאכט איז א מצוה? ווייל די פסוק זעט אויס יענע נאכט זאלן זיי אנהייבן עסן די מצות. אקעי, דאס לאזט מען וויסן וויאזוי די חז"ל האבן אפגעטיילט.
עס איז דא צוויי אנדערע זאכן. איינס, אז ס'איז בכלל דא א מצוה פון עסן מצה. ווייל ס'וואלט געקענט זיין אז די פסוק רעדט, ס'זאגט נישט אז ס'איז בכלל דא א מצוה, נאר ס'זאגט מ'זאל נישט עסן קיין חמץ, און וואס זאל מען יא עסן מיט די ברויט. איך מיין אז דאס איז וויאזוי חז"ל פארשטייען, אז די אנדערע טעג איז נישט קיין חיוב.
שאלה ב: איז די מצוה נאר עם הפסח?
Speaker 1:
ס'איז דריי דיפרענט טינגס. איינס, אז ס'איז בכלל דא א מצוה צו עסן מצה. אפשר מיינט עס נאר מ'זאל נישט עסן חמץ? אוודאי, אפשר איז עס פשוט, מ'גייט עסן א צידה, וועלן זיי נישט עסן קיין צידה חמץ, ס'וואלט נישט געווען קיין מצוה צו עסן מצה. בכלל נישט דא אזא מצוה. דאס איז איין פשט וואס מ'וואלט געקענט זאגן. אזויווי דו זאגסט, אזא גדרות חז"ל, און לערנען דיך טאקע אזוי לגבי אנדערע זאכן אז ס'איז נישטא אזא מצוה.
די צווייטע שאלה איז, אפשר איז יא דא אזא מצוה, אבער נאר "עם הפסח". אזויווי ס'שטייט אין די פסוקים פון "על מצות ומרורים יאכלוהו". אויב דו וועסט קוקן אין מיין בוקלעט פון אלע מקורות פון פסח, וואס הייסט פסח כהלכתו, וועלן מיר קענען זייער קלאר זען וואס ס'שטייט. אמת? דו ביסט מסכים? חמץ ומצה. דו ביסט מסכים? האסטו מיין בוקלעט? דו, דו, איך האב איינס. דו קענסט זען.
אנאליז פון די פסוקים אין פרשת בא
Speaker 1:
אויב מיר גייען קוקן דא, גייט מען זען... קוק, מ'רעדט דאך דא אין די פסוקים אין בא, יא? ס'שטייט אזוי, אנפאנג שטייט, "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו". דאס איז די ערשטע מאל מ'זעט מצות. אפאר פסוקים שפעטער שטייט, "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו". לכאורה קען מען פארשטיין אז דא האט מען שוין געענדיגט צו רעדן וויאזוי מ'זאל מאכן די קרבן פסח. און יעצט זאגט מען א נייע מצוה פון "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ", און אזוי ווייטער. מ'קען יא לערנען פשטות המקרא אזויווי די חז"ל, ס'שטימט שיין.
אין וועלכע נקודה? אז די פסוק רעכנט אויס די ערשטע מאל מצות, רעכנט ער עס אויס טאקע אלס א חלק פון אכילת פסח, "על מצות ומרורים יאכלוהו". אבער די פסוק ענדיגט צו די שמועס פון קרבן פסח מיט די ווערטער, "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו". און דא הייבט זיך אן א נייע מצוה, "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", "וביום הראשון מקרא קודש", און ווייטער "ושמרתם את המצות", "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות". די פאר פסוקים אלס אן עקסטערע מצוה פון חמץ ומצה. וואס איז נישט קאנעקטעד מיט קרבן פסח.
שאלה ג: איז די מצוה נאר בליל ט"ו אדער אלע זיבן טעג?
Speaker 2:
און יעצט וועלכע פון די דריי זאכן רעדסטו וועגן צדיק? ס'איז דא דריי אנדערע זאכן, רייט? ערשטע שאלה איז, איז בכלל דא א מצוה צו עסן מצה? אדער ווען ס'שטייט עסן מצה מיינט עס נאר נישט צו עסן חמץ? דאס האבן מיר נישט געלערנט פון דעם מקור בכלל, רייט?
Speaker 1:
ניין, מ'האט עס נישט געלערנט.
Speaker 2:
וואס? מ'האט עס יעצט, יעצט אין אנדערע שעה'ן?
Speaker 1:
דאס אז מ'מוז עסן מצה, רייט? ס'איז א חיוב צו עסן מצה. דאס שטייט נישט אין ערגעץ.
Speaker 2:
שטייט יא, שטייט יא.
Speaker 1:
וואו שטייט עס?
Speaker 2:
ס'שטייט אין פסוק, "שבעת ימים מצות תאכלו".
Speaker 1:
יא.
Speaker 2:
"אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". ס'שטייט אז מ'זאל זיין ביזי אז ס'זאל נישט זיין קיין חמץ. און נאכדעם זאגט דער פסוק, ביום הראשון איז עס ספעציעל א מקרא קודש. און נאכדעם זאגט דער פסוק נאכאמאל, "ובערב תאכלו מצות".
Speaker 1:
אקעי, איך האב נישט געטראפן א פלאץ. איך קען זען ווי די חז"ל האבן געזען דא פון די פסוקים אז די ערשטע טאג איז נישט, ווייל די ערשטע טאג איז אויך מקרא קודש, ווייל די פסוק רעכנט דא די ערשטע טאג פיר מאל.
דיסקוסיע: "מצות תאכלו" — מצוה אדער בלויז עצה?
Speaker 1:
זיי האבן אלע קלאר פארשטאנען אז אלע מאל ווען ס'שטייט "מצות תאכלו", חוץ אפשר איין מאל, אבער אלע מאל מיינט עס נישט עסן מצה ממש, און זיי זענען אינגאנצן גערעכנט, ווייל כמעט אלע מאל קומט דאס צוזאמען מיט א איסור צו עסן חמץ. "מצות יאכל", "לא יראה לך חמץ". יעצט, קען אוודאי א נארמאלער איד פארשטיין, אוודאי מ'גייט עפעס עסן, מ'גייט נישט פאסטן פאר זיבן טעג, רייט? און עסן מיינט אז מ'גייט עסן ברויט, ס'איז נישט געווען אין יענע צייטן פאטעטא טשיפס צו עסן. ממילא אוודאי גייט מען עסן ברויט. זאגט די פסוק, זאלסט עסן מצה און נישט חמץ. אבער ס'ווערט נישט קיין מצות עשה, וואס אויב איינער וויל דוקא יא עסן פאטעטא טשיפס, וואס דאס איז די גאנצע שאלה. אויף דעם שטייט נישט, נישט נאר די ערשטע טאג. בכלל, איך רעד נישט... דו רעדסט די גאנצע צייט פון די דריטע זאך, וועגן די ערשטע טאג און די זיבעטע טאג.
אקעי, די ערשטע סטעפ איז, אז דאס אז מ'זאל עסן מצה, און נישט נאר אז מ'זאל נישט עסן חמץ וואס ממילא גייט מען עסן מצה אפשר, אבער נישט בתור מצות עשה, וואס אויב איינער וויל דוקא עסן פאטעטא טשיפס, דאס שטייט נישט בפירוש אין די תורה. מ'קען עס לערנען אז ס'איז א חיוב, מ'קען עס לערנען וואס מ'וויל, אבער ס'שטייט נישט.
Speaker 2:
דו זאגסט אזוי קאטעגאריש ס'שטייט נישט. ס'שטייט א לשון ציווי.
Speaker 1:
ווייל מ'קען אוועקדרייען די לשון ציווי, אזוי זעט מען אז עס איז אלעמאל אזוי. נאר וואס זאגט דער פסוק? "ד' תאכל עליו מצות". זאל מען זאגן אז די תורה איז א קורצע פסוק פאר דיין דייעט, ווייל איך וויל דיך אוועקנעמען דיין חמץ, וועגן דעם געב איך דיר אן עצה, איז גרייט נישט אז די עצה פון די ווארט מצה איז די חלק פון די ווארט, די חסרון נישט חמץ, דו פארגעסט עפעס. ניין, זאלסט נישט עסן חמצ'דיג, נאר זאלסט עסן מצ'דיג. נו, נו, אבער
מצוות אכילת מצה – צי עסן מצה אלע זיבן טעג איז א מצוה?
מחלוקת: צי "מצות תאכלו" איז א מצות עשה בפני עצמה?
די טענה: "מצה" מיינט בלויז "נישט חמץ"
Speaker 1:
ער זאגט קאטעגאריש, ס'שטייט נישט. ס'שטייט א לשון ציווי, און מ'קען אוועקדרייען דעם לשון ציווי און זאגן אז דאס איז אן עצה טובה. אבער ס'שטייט אין פסוק "שבעת ימים תאכלו מצות". צו זאגן אז די תורה זארגט זיך פשוט פאר דיין דייעט, ווייל איך האב דיר אוועקגענומען דיין חמץ, וועגן דעם געב איך דיר אן עצה, איז גראדע נישט אזוי קלאר. די טייטש פון די ווארט מצה איז דאך אפילו נישט חמץ, דו פארגעסט עפעס. דו זאלסט נישט עסן חמץ'דיג, נאר דו זאלסט עסן מצה'דיג.
Speaker 2:
נו, נו, אבער צו זאגן אז די תורה זאגט דיר דאס סתם ווייל די תורה זארגט זיך אז דו גייסט נישט האבן וואס צו עסן, איז לאוו דווקא. עס איז יא א מצוה.
Speaker 1:
פשוט'ע אידן גלייבן אז עס איז יא א מצוה. די שאלה איז, דו זאגסט אז עס איז נאר אן עצה טובה די ערשטע טאג פון די משנה. דו ביסט נישט גערעכט. דו ביסט נישט גערעכט. פארוואס נישט? ווייל פשוט'ע...
Speaker 2:
איך האב נישט געזאגט אז ס'איז נאר אן עצה טובה. דאס איז נאך נישט די שאלה, רייט? נישט עסן מצה און יא עסן חמץ על פי פשט איז צוויי וועגן וויאזוי צו זאגן די זעלבע עקזעקט זאך.
Speaker 1:
נישט ממש.
Speaker 2:
יא, ממש. בקיצור, דו האסט אן איסור אז מען ברענט, ארויסווארפן אלע חמץ. מ'רעדט נישט פון יא עסן, מ'רעדט פון נישט עסן. דו זאלסט עסן פון בהמה. מ'רעדט נישט פון וואס מ'קען עסן, מ'רעדט פון וואס מ'קען נישט עסן.
די טענה: נארמאלע מענטשן עסן יעדן טאג ברויט
Speaker 2:
נארמאלע מענטשן עסן יעדן טאג ברויט. אזוי זעט מען אין כל התורה כולה אלעמאל. דאס איז נישט קיין פוינט, רייט? אוודאי. דאס איז דאך די נארמאלע סעודה. ס'שטייט נישט קיין איין מאל אין די תורה "עסט ברויט". עסט ברויט ווייל מ'עסט ברויט.
Speaker 1:
אבער וואס דען עסט מען? מ'זאל עסן קארטאפל טשיפס?
Speaker 2:
מ'רעדט מען דאך. אויב דו ווילסט דווקא... נו, נו, חלילה, ס'איז נישט קיין דזשאוק. ס'איז נישט קיין המצאה. אלעמאל אין היום הזה, נארמאלע מענטשן עסן ברויט יעדן טאג.
די נפקא מינה: ברכה, לשם יחוד, און דער "פאני מענטש" קעיס
Speaker 2:
אקעי, סאו די גאנצע שאלה, די גאנצע נפקא מינה וואס אונז פרעגן צו ס'איז א מצוה, רייט? האט אזוי צוויי לעוועלס, די גאנצע נפקא מינה וואס אונז רעדן יעצט. די ערשטע שאלה איז, איינס, צו מ'מאכט א ברכה, צו מ'מאכט איבער דעם "לשם יחוד", צו ס'איז א הייליגע מצוה אדער נישט, רייט?
ווייל פראקטיש, פראקטיש האלטן זיך היינטיגע צייטן, אפילו לויט די וואס האלטן אז ס'איז נישט קיין מצוה צו עסן מצה, פראקטיש עסן אלע אידן מצה די זיבן טעג, חוץ אפאר, ווי זאגט מען, די ליסקער חסידים. עקזעקטלי, חוץ די ליסקער חסידים עסט יעדער איינער מצה אלע זיבן טעג.
Speaker 1:
פארוואס זאלן זיי דארפן רעפרעזענטן?
Speaker 2:
איין מינוט, דו פרעגסט א גוטע קשיא, צו מען קען עסן פאטעטא טשיפס. נו, נו, מען קען. אבער, רייט? סאו דאס איז די ערשטע שאלה. דאס איז נישט קיין ברכה, דאס איז נישט קיין גרויסע שמחה. סאו דאס איז איין שאלה. איך ווייס שוין, חז"ל בכלל האבן א קאנצעפט אז עס איז דא א ברכה. איך זאג נישט א ברכה, עס איז א מצוה. עס איז א שאלה צו עס איז א מצוה. איך זאג נישט אז עס איז א מצוה.
למאי נפקא מינה? למאי נפקא מינה? אנדערע טעג, חס ושלום, אויב דו ווילסט עסן נאר... אגעין, אגעין, דו האסט אראפגעלייגט א שטארקע נאגל אז יעדן טאג עסן מענטשן ברויט. נארמאלע מענטשן.
Speaker 1:
דו רעדסט פון די מענטשן אין יוראפ וואס דו קענסט, וואס עסן ברויט. וואס איז מיט די אנדערע מיליאנען מענטשן וואס עסן נאר רייז, און די אנדערע מיליאנען מענטשן וואס עסן נאר קארטאפל אדער אדער אדער...
Speaker 2:
ניין, ניין, ניין, ניין, דאונט סעי דעט, דאונט סעי דעט. דאס איז נישט אמת, דאס איז נישט אמת. פליז, איי דאונט לייק דיס פאוסט-מאדערן שטותים. די תורה רעדט פון מענטשן. ווען די תורה וואלט געגעבן געווארן אין עיזשע, וואלט עס געשטאנען וועגן רייז. יעצט רעדן מיר פון די תורה וואס איז געגעבן געווארן אין מעסאפאטעמיע, וואס דארט איז די נארמאלע זאך וואס יעדער מענטש עסט יעדן טאג איז ברויט. נישט נהמא אברהם, מער איז ברויט. די נארמאלע סדר איז אזוי. דו קענסט זען ראיות פאר דעם. דו שטייט נישט... איך טענה'ן זיך נישט מיט דיר.
די שאלה: צי "עסן מצה" איז א מצוה בפני עצמה?
Speaker 2:
סאו, דאס איז נישט די פוינט. די שאלה איז נאר עפעס אנדערש, רייט? סאו ממילא, אויב עס שטייט א פסוק "עסט א געוויסע סארט ברויט" - לאמיר עס אנדערש זאגן קלארער: עסן מצה און נישט חמץ מיינט "עס א געוויסע סארט ברויט", רייט? די תורה האט נישט אינווענטעד א נייע זאך וואס הייסט מצה. עס איז דא אלעמאל געווען די צוויי סארטן ברויטן. איז זיבן טעג וואס דו עסט א געוויסע סארט ברויט. זייער גוט. דאס איז כולנו מסכימים אז דאס שטייט.
Speaker 1:
איין מינוט, היינט איז דא אנדערע זאכן.
Speaker 2:
כולנו מסכימים אז דאס שטייט, שטימט? כולנו מסכימים אז דאס שטייט. די שאלה איז נאר, דאס איז א מצוה, רייט? אסור איז עס צו עסן אנדערע סארט ברויט, דאס שטייט מפורש. דו וועסט זען אז דו באקומסט כרת פארן עסן אנדערע סארט ברויט.
אבער וואס אויב איינער וויל פאסטן? נאר ער וויל, רייט? אגעין, נאר וואס איז די גאנצע נפקא מינה פון דעם? אין די נארמאלע קעיס - די תורה רעדט אלעמאל פון די נארמאלע קעיס, רייט? מיר זוכן נישט יעצט א יוצא מן הכלל, א פאני מענטש, רייט? אין די נארמאלע קעיס, אוודאי זיבן טעג עסן מיר מצה, דאס איז נישט קיין ספק, און דאס שטייט מפורש אין די פסוק, רייט?
די צוויי שאלות: ברכה און חיוב
Speaker 2:
נאר ווי הייבט זיך אן די שאלה? הייבט זיך אן צוויי זאכן: אדער צו מיר מאכן א ברכה זיבן טעג אויף אזא סארט ענין, אדער די וועג ווי די גמרא לערנט און זאגט דאס געווענליך איז, וואס איז אויב איך בין א פאני מענטש און איך וויל עסן פעפערס אלע זיבן טעג? א מאדנע בריאה. איז צי איז די פשט אז עס איז א חיוב? וואס מיינט א חיוב? אז דו באקומסט אן עונש? שרייט ער, "דו זאלסט נישט עסן מצה, אבער אויך נישט עסן חמץ, נאר עסן איך ווייס נישט וואס"? ביסט א שייגעץ? אדער ניין, דאס איז נישט קיין עבירה. די תורה זאגט נאר אז אויב דו עסט ברויט, זאלסטו עסן אזא סארט ברויט. דו עסט נישט קיין ברויט בכלל, ביסט אן באטלן בריה, איך ווייס נישט, אבער דו האסט גארנישט געטון קיין עבירה.
די ראיה: ס'שטייט נישט קיין כרת פאר'ן נישט עסן מצה
Speaker 2:
יעצט, פאר די צווייטע הלכה, אז עס זאל זיין א מצוה חיוב'ית צו עסן מצה at any point, שטייט נישט אין ערגעץ אין די תורה. At least, as long as we understand, די פשוט'ע פשט מיינט סך הכל "עס א געוויסע סארט ברויט און נישט אן אנדערע סארט ברויט". דאס וואס עס שטייט בלשון חיוב "מצות תאכלו", שטייט די זעלבע זאך בלשון שלילה "ולא תאכל חמץ", מיינט עס ביידע די זעלבע זאך. אמת?
Speaker 1:
יא, איך וואלט געווען אראפגעלייגט די זעלבע שמועס מיט די אנדערע שפראכן.
Speaker 2:
מ'קען זאגן אז די תורה זאגט אז עס איז א מצוה, מ'קען זאגן אז די תורה זאגט אז עס איז א רשות. למעשה זעען מיר אין ש"ס אז חז"ל האבן גענומען אן אנדערע מהלך, זיי האבן געזאגט אז אלע טעג איז עס א רשות.
דיסקוסיע: וואס הייסט "רשות"?
Speaker 1:
איך ווייס נישט וואס דו מיינסט "רשות". איך זאג נישט אז עס איז א רשות. איך זאג נישט אז עס איז א רשות. איך זאג דיר יעצט... רשות איז שוין א קאנצעפט פון הלכה. איך זאג דיר וואס עס שטייט אין די חומש. עס שטייט נישט "רשות".
Speaker 2:
וואס הייסט "מצה איז רשות"? וואס הייסט דאס "רשות"?
Speaker 1:
וואס הייסט דאס "רשות"? איך וויל נישט אריינגיין אין די שמועס פון רשות. רשות איז ווען מ'רעדט פון א מצוה. דאס איז די פשט. דו זאגסט מ'זאל עסן מצה, ווייל מ'קען נישט עסן חמץ, זאל מען עסן ברויט אויף מצה.
Speaker 2:
ניין, ניין, that's what you're saying. You keep on going back to this. דאס איז א כעין עצה טובה.
Speaker 1:
וואס הייסט עצה טובה? דו ווילסט עסן ברויט, עסטו נישט חמץ. That's all.
די שאלה: צי שטייט אין תורה א חיוב צו עסן?
Speaker 2:
פון וואו זאל קומען די פאני זאך פון א חיוב צו עסן? בכלל, שטייט מיר בכלל נישט ווען ערגעץ אין די תורה אז ס'איז דא א חיוב פון עסן בכלל? אין דיין חומש שטייט ערגעץ אז מ'דארף עפעס אמאל עסן?
Speaker 1:
טויזנט מאל!
Speaker 2:
אה, קרבנות, מעשר שני, ביי אלע קרבנות און...
Speaker 1:
איין מינוט, איין מינוט, קלאר, לאמיר זיין קלאר. וואו שטייט אין די תורה א חיוב אז מ'דארף עפעס עסן? ברענג מיר די פסוק.
Speaker 2:
"וביום השביעי יאכלו ממחרת ה..." וואס? וואס? וואס? איך זאג דיר מער פון א פסוק, איך וועל דיר ברענגען א ויקרא.
Speaker 1:
אקעי, ברענג א ויקרא. ווייז מיר איינמאל וואו עס שטייט א מצוה צו עסן עפעס. לאמיר הערן, לאמיר שוין הערן.
Speaker 2:
איך ווייס נישט אויב די תורה האט א מצוה צו עסן זאכן. נישט, איך מיין, איך זאג נישט איך ווייס נישט, אבער איך מיין אז ס'איז נישט קיין אזא סימפל זאך. בכלל, די קאנצעפט פון א מצות עשה וואס מ'דארף טון אין די וועג, ווייס איך נישט אויב ס'שטייט אין די תורה. איך וואלט געוואלט וויסן אפשר דאס איז א שאלה.
די ראיה פון ברית מילה
Speaker 2:
און אויך, you would expect... אה, איך ווייס יא וואו ס'איז דא א מצוה צו טון עפעס. למשל, ס'איז דא א מצוה צום ברית מילה. שטייט, ווער ס'גייט נישט חלילה זיין ברית מילה גייט ער באקומען כרת. ווייסטו קלאר אז מ'דארף דאס טון, ס'איז נישט קיין אפשענעל זאך. און דא למשל שטייט זייער קלאר אז כרת באקומט מען נאר פאר'ן עסן חמץ, ס'שטייט נישט אז מ'באקומט כרת פאר'ן נישט עסן מצה.
Speaker 1:
וואס איז נישט קיין מצוה איז דאך כרת? ס'איז א חילוק א מצוה.
די תורה זאגט קלאר וואס מ'זאל טון
Speaker 2:
נאכאמאל, איך וויל דיך א ראיה זעהן לעיצומו של ענין, נישט אז מ'קען זאגן, קען מען זאגן אויך אז ס'איז דא איינער וואס האלט אז ס'איז א מצוה. איך מיין, לעט'ס בי ריעל, ס'איז נישט. ווען די תורה וויל קלאר אז מ'זאל עפעס טון, זאגט זי פונקטליך וואס מ'זאל טון. און געווענליך זאגט זי אפילו וואס ס'וועט געשען אויב מ'וועט עס נישט טון. ווייל דאס איז א וועג וויאזוי אונז קענען זיכער וויסן קלאר אז מ'זאל עס טאקע טון. זעסטו אז אפילו אין דעם ענין ווען די תורה וויל קלאר, געבט זי כרת פאר נישט. משא"כ פאר יא עסן מצה, שטייט נישט גארנישט.
די פסוק: "עסט מצה ווייל ווער ס'עסט חמץ באקומט כרת"
Speaker 2:
און ס'שטייט דאך ממש א דבר והיפוכו. ס'שטייט, עסט מצה, ווייל ווער ס'עסט חמץ באקומט כרת. קוק אן דעם פסוק, יא?
Speaker 1:
וואס הייסט עסט מצה ווייל ווער ס'עסט חמץ באקומט כרת? ס'איז דאך נישט קיין דבר והיפוכו, על מה פשוט'ע פשט איז דאס?
Speaker 2:
יא, עסן מצה מיינט סך הכל צו זאגן עס נישט חמץ, רייט? די זאך האבן מיר נישט שוין געשמועסט פאר יארן צוריק?
די גמרא אין פסחים ק"ח
Speaker 1:
אין ק"ח האט די גמרא וועגן דעם נישט לויט די פשוט'ע מקרא צוגאנג, נאר מיט די שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. אבער די גאנצע מחלוקת האמוראים פארוואס מצה איז יא אדער נישט א דאורייתא, און שפילט זיך ארום מיט די פסוקים מיט די "אך ביום הראשון תשביתו", "מה שביעי רשות", "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד", אויף נאר אויף אים.
Speaker 2:
קענסטו פארשטיין וואס איך זאג? איך האב אסאך א גרעסערע פראבלעם מיט די עצם איידיע אז ס'איז דא בכלל אזא מצוה.
דער רמב"ם: מצה איז לא תלוי בפסח
Speaker 2:
דאס וואס דער רמב"ם זאגט אז דאס איז לא תלוי בפסח, דאס בין איך הונדערט פראצענט גערעכט, ס'שטייט מפורש אין די פסוק. ווייל נישט נאר דעם, נאר די פסוק ציילט אפילו אז די פסח איז י"ד, און מצה עסט מען פון ט"ו ביז כ"א. ס'איז קלאר אז ס'איז נישט תלוי בפסח, ס'איז א פארקערטע זאך. אבער וואלט געווען תלוי בפסח, ס'איז נישט ביידע, ס'איז מער די לשון פון א מצוה פון עניטינג עלס.
Speaker 1:
אבער דער... אבער דו סטארטסט פון די בעקווארדס.
Speaker 2:
אבער דער פסח איז נאר דער פסח, און ער זאגט דיר א פראקטישע עצה וויאזוי מ'זאל מאכן די סענדוויטש.
Speaker 1:
דאס איז נישט קיין פראקטישע עצה! וואו איז דא אזא זאך? דו זאלסט דיר נישט דארפן זארגן אז די תורה וויל דיר נישט העלפן, גיי מיר רעדן די טעג.
Speaker 2:
ניין, איך האב נישט קיין אהנונג... די תורה זאגט איבער צען מאל "תאכל מצות". איך האב נישט קיין אהנונג... דו זאלסט וויסן אז נאר ווייל דער עולם איז הונגעריג און פארקויפט פאר חמץ. איך האב נישט קיין אהנונג פון וואו דו קומסט מיט די איידיע פון "פראקטישע עצה". איך ווייס נישט וואו דו האסט עס גענומען, די איידיע איז ממש גארנישט ווערד.
די טענה: "מצה" = "נישט חמץ"
Speaker 2:
אגיין, דאס וואס ס'שטייט מ'זאל עסן מצה איז די טייטש מ'זאל נישט עסן חמץ. אויב איינער וויל דוקא עסן גארנישט, איז ער אויך מותר. די תורה זאגט נישט...
Speaker 1:
וואו שטייט דאס?
Speaker 2:
זאל איך דיר ברענגען די פסוקים?
Speaker 1:
ברענג מיר די פסוקים. "ויקרא", "ויקרא".
Speaker 2:
זאל איך דיר ברענגען אלע פסוקים וואס זאגן אז מ'זאל עסן?
Speaker 1:
ניין, די פסוקים אין "ויקרא". "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", "פסח הוא לה'". ס'שטייט גארנישט וועגן דעם. "מצות יאכל את שבעת הימים". "שבעת ימים מצות תאכלו". דאס איז דער חג המצות.
Speaker 2:
מצה איז די טייטש נישט חמץ. ס'איז נישט שייך צו האבן די יום טוב וואס הייסט "חג המצות" און מ'זאל נישט עסן מצה.
Speaker 1:
ניין, ניין, מצה איז די טייטש נישט חמץ. אגיין, נישט פטור ווערן. פטור ווערן איז אן אנדערע מצוה פון די יום טוב. מצה איז די טייטש נישט חמץ. נישט חמץ, יא. מצה איז א זאך וואס מ'עסט נישט חמץ. מ'זאל נישט עסן חמץ. יא, דו עסט מצה. מ'זאל נישט עסן חמץ, איז די יום טוב חג המצות.
Speaker 2:
עקזעקטלי. אוודאי נארמאלע מענטשן עסן מצה. פארדעם זאג איך דיר, דאס איז דער חידוש וואס דו ביסט מחדש. אוודאי, יעדן פסח וואס טוט מען? מ'עסט נישט פסח'דיג. "חג המצות", טעקניקלי, רייט? וואס עסט מען? מצה. אוודאי הייסט עס "חג המצות", וואס זאל מען עסן? מ'זאל נישט עסן מצה?
Speaker 1:
אגיין, דו נעמסט די ציווי.
Speaker 2:
אוי, יעצט הייסט עס שוין "חג המצות", וואס איז דער חידוש וואס דו ביסט מחדש?
Speaker 1:
נישט וועגן דעם. דו האסט א מאדנע איידיע.
די טענה: דו ביסט בעקווארדס
Speaker 1:
אבער דו זאגסט אז די תורה זאגט דיר אז דו זאלסט נישט עסן חמץ, דעריבער די עסן מצה איז שוין דיין אייגענע דעסיזשן, ווייל דו האסט נישט גענוג גראז, אדער ווייל דו ביסט א משוגענער און דו ווילסט יעדן טאג עסן וואס דו ווילסט עסן.
Speaker 2:
ניין, דו ביסט בעקווארדס. דו ביסט בעקווארדס. דו ביסט בעקווארדס. דו ביסט בעקווארדס. דו ביסט אגיין בעקווארדס. דו ביסט אסומינג אז די עסן מצה איז א חידוש. א נארמאלער מענטש עסט יעדן טאג. מאדערן מענטשן וואס פאסטן, נישט פון זיי רעד איך.
ס'איז נישט קיין "עצה טובה"
Speaker 2:
ס'איז נישט קיין עצה טובה אז מ'זאל עסן מצה. דאס איז נומער איינס. נומער צוויי, די טייטש פון די ווארט "מצה" איז נישט די יקרות'דיגע זאך וואס מ'פארקויפט פאר פופציק דאלאר א פונט. די טייטש פון די ווארט "מצה" איז א זאך וואס איז נישט חמץ. אבער דו קענסט אויך אפילו מער טענה'ן אין ברויט וואס איז נישט חמץ. איינער וואס וויל בכלל נישט עסן קיין ברויט, ער וויל עסן בראקאלי. ס'שטייט נישט גארנישט וועגן דעם אין די תורה. נישט וועגן ס'איז אן עצה טובה. דאס איז מיין טענה. מיין טענה איז אז ס'שטייט נישט אז מ'זאל א מיליארד עסן. אזויווי, איך ווייס נישט פונקטליך... וואס איז די עקזעמפל פאר דעם? דאס איז א זאך וואס שטייט נישט. און דאס וואס איך זאג אז איך האב א ראיה פון די חכמים, דאס האבן די חכמים אויך אזוי פארשטאנען, ווייל די חכמים האבן אויך געזאגט אז בעתים משתנים.
דיון אין דעם חיוב פון אכילת מצה מדאורייתא
האט די תורה מחייב געווען עסן מצה אין דער ערשטער נאכט?
Speaker 1:
ער וויל בכלל נישט עסן א ברויט, ער וויל נאר די ברכת הנהנין. ס'שטייט נישט גארנישט וועגן אים אין די תורה. נישט וועגן ס'איז אן עצה טובה. נישט דאס איז מיין טענה. מיין טענה איז אז ס'שטייט נישט וואס מ'וויל יא עסן. אזוי ווי... איך ווייס נישט פונקטליך... וואס איז די... וואס איז די... וואס איז די עקזעמפל פאר דעם. אבער דאס איז א זאך וואס שטייט נישט.
דאס וואס איך זאג איז נאר א ראיה פון די חכמים, די חכמים האבן דאס אויך פארשטאנען, ווייל די חכמים האבן אויך געזאגט אז בעצם איז נישט דא אזא מצוה אז מ'דארף דווקא עסן מצה אדער יעדן טאג עסן מצה. זיי האבן פארשטאנען אז דאס מיינט עס.
און נישט לגבי די אנדערע, ס'איז די זעלבע דין. ניין, די ווערטער זענען אלעמאל די זעלבע ווערטער, צדיק. צדיק, די ווערטער זענען נישט אנדערש. ס'שטייט אלעמאל די זעלבע סארט ווערטער. ס'איז נישט אנדערש.
Speaker 2:
אקעי, you're answering a different question. רבי, you're answering two different questions. און נאכאמאל, פארוואס קאנפיוזסטו? נאכאמאל, דאס זענען two different questions. אן אנדערע question, וואס nobody ever asked, and there's no actual reason to think that it should be like this, אפשר איז דא א reason, but דאס איז נישט די גרויסע פראבלעם, איז, ווער זאגט אז ס'איז דא א חיוב צו עסן מצה בנפרד פון די קרבן פסח? ווייל דו ווילסט דאך קענען זאגן, אפילו ס'שטייט "על מצות ומרורים", אבער ס'שטייט דאך אין דברים למשל "שבעת ימים תאכל עליו מצות". דאס הייסט, דו קענסט זאגן אז somehow די מצה... דו ווילסט דאך קענען זאגן, אקעי, ס'שטייט נישט אזויפיל מאל, אפשר טאקע, ס'שטייט נישט אין אנדערע פלעצער, ס'שטייט נאר דארט. אז ס'איז נישט אזוי בולט ווי ס'ווערט דערמאנט מיט די עורים איז ביי קרבן פסח. אבער פאר מצה'ס מאכט עס נישט אזויפיל סענס, קיצור, מ'האט דאך געלערנט פון דעם צו אנדערע פלעצער.
די טענה: ס'שטייט נישט קיין חילוק אין די תורה
Speaker 1:
ס'שטייט אזויפיל מאל אין די תורה. קודם כל איז דאך פשוט, זיבן טעג עסט מען מצה און נאר איין טאג די קרבן פסח. איך מיין, ס'איז דאך ממש מפורש אז די מצה איז נישט תלוי אין די קרבן פסח, right?
איך האב פארשטאנען אז די עכטע פראבלעם פון די חכמים הייבט זיך נאר אן, אזויווי דו זאגסט, נאכדעם וואס זיי האבן אן איידיע אז דא איז דא א מצה פון רשות און יענע מצה איז חובת תורה. אבער פשוט'ע פשט, אויב דו ווייסט נישט אז ס'איז דא א מצה פון רשות און חובה, איז נישט דא דאס אז די מצה איז נישט תלוי אין די קרבן פסח. דאס איז נישט א זאך וואס לכאורה דארף א ראיה. דאס איז פשוטים וברורים אז מצה איז נישט תלוי אין קרבן פסח. איינער וואלט געקענט זאגן א טענה, אקעי, אין לך אלא חידושו, אבער דא, בזמן אויב מ'האט מקריב געווען ערב פסח די קרבן פסח, דעמאלטס זאל מען עסן מצה די אנדערע זיבן טעג, און אויב נישט, נישט. אקעי, וואלט מיר געווען א חידוש, ווייל איך זע נישט פארוואס מ'זאל עכט אזוי זאגן.
אבער דער גאנצער עצם זאך אז ס'איז דא א חיוב צו עסן מצה, וואס די רמב"ם רופט מצות עשה, און דו האסט נישט באקומען אן עונש, כרת, וואטעווער עונש דו געסט פארן נישט טון א מצות עשה, דאס איז א דבר קצת פלא. I don't know why I would have such a thing. פארשטייסט? איך גיי בעקווארדס. רוב מענטשן פארשטייען נישט פארוואס די חכמים האבן מעתיק געווען און געזאגט אז אלע אנדערע טעג איז עס נאר רשות. איך זאג אז איך ווייס נישט פון וואו זיי האבן גענומען אז די ערשטע טאג איז דא א חובה בכלל.
Speaker 2:
נו, נו. וואס מאכסטו מיט נו, נו?
Speaker 1:
זיי האבן יא פארשטאנען, זיי האבן צענדליגער ראיות, און אויך פון די פסוקים.
Speaker 2:
זיי האבן נישט קיין איין ראיה אז ס'איז דא א חיוב צו עסן מצה. זיי האבן נישט קיין איין ראיה. זיי האבן נישט קיין איין ראיה. ס'איז נישט קיין חידוש וואס איך זאג. איך זאג דיך פשוט'ע טייטש אין די חומש. א גאנצע צייט שטייט אזוי.
Speaker 1:
אבער די חכמים זאגן אז ס'איז דא א חיוב. זיי האבן נישט סתם געזאגט אן געשמאקע געדאנק.
Speaker 2:
זיי האבן נישט קיין איין ראיה. ס'איז נישט קיין חידוש וואס איך זאג. איך זאג דיך פשוט'ע טייטש אין די חומש. א גאנצע צייט שטייט אזוי.
דיסקוסיע אויף די פסוקים
Speaker 1:
אבער נישט "אך ביום הראשון".
Speaker 2:
"ושמרתם את המצות", נו, בראשון האבן זיי לכאורה געזאגט איז "בערב תאכלו מצות". און נאכדעם איז דא א פסוק נאכאמאל, "בחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה'".
Speaker 1:
און וואס האבן זיי געטייטשט?
Speaker 2:
איך מיין צו זאגן, דאס איז די עברי טייטש. סטאדיק, דאס איז די עברי טייטש. דאס איז די עברי טייטש. נישט נאר איך זאג אז דאס איז די עברי טייטש, די חכמים זאגן אז דאס איז די עברי טייטש, רייט? די חכמים זאגן אז דאס איז די עברי טייטש. נישט נאר איך, נאר די חכמים זאגן אויך אזוי ווי איך אז דאס איז די עברי טייטש.
Speaker 1:
אבער דארט לגבי "שבעת ימים תאכלו מצות", אבער דארט שטייט "אך ביום הראשון תשביתו שאור".
Speaker 2:
אבער די עברי טייטש, עיקר עברי טייטש, זענען זיי אלע מסכים אז ס'מיינט נישט אז מ'דארף. זיי האבן געפרעגט א קושיא, פארוואס דא, ווען ס'שטייט דא, מיינט עס רשות? האבן זיי גענומען תורת מעשה.
Speaker 1:
נישט תורת מעשה, ס'איז obviously די תורה וואלט מחלק געווען צווישן די ערשטע טאג און די אנדערע טעג.
Speaker 2:
נאו, אבסאלוטלי נאט. ווייל די תורה דערמאנט עס עקסטער צוויי מאל.
דיון אויף "בערב תאכלו מצות"
Speaker 1:
ס'איז נישט... דו האסט פאלש געדרייט יענע פסוק. Just to be clear, דארט שטייט א פסוק "בערב תאכלו מצות". ס'איז נישט א... ס'איז אן אבסאלוטלי פאלס.
Speaker 2:
"מארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב". וואס מאכסטו פורים פון מיר? ס'שטייט נישט קיין מאל אין פסוק עקסטער בערב ווי אנדערע נעכט. קיין מאל נישט.
Speaker 1:
"בערב תאכלו מצות".
Speaker 2:
אז די חיוב הייבט זיך אן יענע נאכט. אפילו לויט די חכמים האבן זיי געדארפט האבן א מקור צו מפרש זיין אז דאס שטייט אין פסוק. ס'איז נישט קיין מליצה.
Speaker 1:
"בערב תאכלו מצות" שטייט אויך "שבעת ימים מצות תאכלו". די נאכט ווערט נישט גערופן חג המצות, אבער אלע זיבן טעג ווערן גערופן חג המצות. ס'איז ווי די פסוק איז צעטיילט. ס'שטייט נישט ערגעץ א חילוק. ס'שטייט נישט קיין שום פלאץ א חילוק פון די ערשטע נאכט צו די צווייטע נאכט לגבי עסן מצה. קיין שום פלאץ נישט. אוודאי די ערשטע נאכט עסט מען קרבן פסח. דאס איז כולל, נישט נאר דעם טוסטו עסן מצה. אבער לגבי עסן מצה שטייט נירגעץ נישט קיין חילוק. קיין שום פלאץ נישט.
דאס איז אבסאלוטלי א חידוש פון די חכמים. אוודאי האבן זיי דאך זייערע דרכים וויאזוי דאס אריינצוקוועטשן אין פסוק, אבער דאס שטייט נישט קיין שום פלאץ נישט. אוודאי נישט. און זיכער נישט פון די פסוק "בערב תאכלו מצות" איז דאס ממש א כפירה אין תורה. ווען די פסוק שטייט "בערב עד", ס'מיינט די סך הכל אז די חיוב הייבט זיך אן בערב, שלא תאמר ס'הייבט זיך אן אינדערפרי אזויווי אנדערע זאכן אפשר, הייבט זיך אן בערב. דאס איז די עברי טייטש פון די פסוק. ס'שטייט נישט קיין שום מער פון דעם שטייט נישט. דאס איז ממש א פלא.
אן אלטערנאטיווע הסבר
Speaker 1:
איך מיין אז סתם די פשט איז אז אוודאי די חכמים פארשטייען אז מ'דארף עסן מצה אלע זיבן טעג. דאס איז אזויווי א שיעור מינימום. וואס איז די שיעור מינימום? אפשר יעדן טאג עסן מצה. אזויווי ווי שטייט נישט אז מ'דארף עסן נאר א כזית מצה? ס'שטייט נישט, מ'דארף עסן מצה. וויפיל? איך ווייס נישט. די מינימום איז א כזית. אפשר די מינימום איז די ערשטע נאכט. איך ווייס נישט, איך האב געטראכט איינמאל, פארוואס טראכט איך אזוי? ווייל ס'מאכט סענס. איך ווייס נישט, ס'מאכט סענס פאר די חכמים און ערגעץ.
אין עני קעיס, דער רמב"ם האט גענומען זייער ערנסט די חכמים אזויווי ס'שטייט, אזויווי אלעמאל.
די מחלוקת תנאים ואמוראים
Speaker 2:
ס'שטייט אין גמרא אין פסחים, ס'שטייט אין גמרא אין פסחים, ס'איז דא פארשידענע שיטות פון תנאים ואמוראים וויאזוי זיי לערנען ארויס וועלכע טאג איז א חובה און וועלכע טאג איז א רשות, און לבי נותן אז זיי זענען גערעכט. איך פארשטיי נישט דיין פראבלעם. פארוואס איז דא א חילוק פון די ערשטע נאכט ליל פסח פארנאכט? אז די תורה רעכנט אויס פופצן מאל אז ס'איז דא א מצוה צו עסן מצות, און זיי זאגן אלע אז ס'איז לאו דוקא שוין נאר א הסבר, ווייל די תורה וויל זיי פארגינען מער הסבר. ס'איז נישט לאו דוקא, ס'איז נישט פארשטאנען. איך האב א צווייטע תירוץ, מיין עלטערע ברודער האט עס געזאגט, ס'פאלט מיר איין. איך האב נישט געקוקט אין די ארחות חיים, ס'שטייט נישט אין די זאך.
Speaker 1:
אקעי, לאמיר לערנען אביסל רמב"ם. זאגט דער רמב"ם, למעשה זאגט דער רמב"ם יא אז מ'מוז עסן מצה מן התורה. און אויך די גמרא וואס ער ברענגט, וואס ס'קומט אויף, הייבט זיך אלץ אן מיט אזא פאני הוה אמינא אז אפשר איז דא א מצוה פסח דארף מען עסן מצה, וואס איך ווייס נישט פארוואס, איך קען הערן אזא צד, אבער ס'איז נישט דאס די עיקר נוסח דא. די עיקר נוסח איז דא בכלל, ווי איז דא די מצוה פון עסן מצה.
סאו למעשה איז דא א מחלוקת צווישן אמוראים און תנאים צו ס'איז דא א מצוה צו עסן מצה מן התורה. און די פוסקים זאגן אזוי ווי די וואס זאגן אז מ'מוז עסן מצה מן התורה. ס'איז דא א מחלוקת אין די גמרא, רבי יאשיה און רבי יונתן. ס'איז דא א מחלוקת, איך זע די רבנים, ביי רבי יונתן איז דא א חיוב פון עסן מצה באופן נפרד עקזיסטירט נישט לויט אנדערע שיטות. דאס איז נישט די... איך האב דיר געזאגט, איך האב נישט די פריילן, ווייל איך מיין אז ס'איז אוודאי פשוט. אגעין, איך קען אפשר הערן די פשט, אבער דאס איז נישט מיין חידוש. איך זע נישט פארוואס דאס זאל זיין די עיקר זאך וואס מ'דארף ווייזן. די עיקר זאך וואס מ'דארף ווייזן איז וואס איז בכלל דא א מצוה צו עסן מצה.
הלכה ו: מצות עשה לאכול מצה בליל חמשה עשר
Speaker 1:
עני קעיס, דאס איז א מצוה לויט ווי דער רמב"ם האט געזאגט. מצוה לאכול מצה ולחם משנה בליל חמשה עשר. שוין, ווען איז די מצוה? מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, ואינה תלויה באכילת הפסח, אלא היא מצוה בפני עצמה, ומצותה כל הלילה. סטאפ, סטאפ. ווען איז די מצוה? אה, איך האב נישט געזען. און... דאס הייסט מצוותה כל הלילה, א גאנצע נאכט קען מען יוצא זיין.
דיסקוסיע: ווען איז די מצוה? כל הלילה אדער ביז חצות?
Speaker 2:
יא, ווען איז די מצוה? דאס איז א מחלוקת, רייט? אזוי ווי די גמרא זאגט אז יעדע מצוה וואס מצותה איז ביינאכט, איז ביינאכט מיינט אז א... כל הלילה. זייער גוט. אבער וואס איז מיט די חכמים וואס זאגן אז ביז חצות? רבי אלעזר בן עזריה? אין כמה מקומות, "ואין נאכל אלא עד חצות", שטייט אין אזויפיל מקומות, רייט? ס'איז א מחלוקת טאקע. דער רמב"ם האט גע'פסק'נט אזוי ווי די זאגסט, ברענגט אין משנה אין מגילה און אין אנדערע פלעצער... אהא, ס'איז כשר כל הלילה. און אין די גמרא זאגט ער, הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. אבער אין כמה אנדערע פלעצער זעט מען אז מ'גייט יא מיט די שיטה פון רבי אלעזר בן עזריה, אז פסח קען מען נאר עסן ביז חצות, אט ליסט מדרבנן. שטימט?
Speaker 1:
אבער ס'שטייט דאך "ואין נאכל אלא עד חצות" שטייט אויף אזויפיל מקומות אויף קרבן פסח. איך מיין אז רבי אלעזר בן עזריה האלט אז די מצות מצה איז די זעלבע זמן ווי די מצות... נישט נאר רבי אלעזר בן עזריה, איך מיין אז יעדער איז מודה אז דאס גייט צוזאמען אין די זעלבע צייט, אט ליסט.
Speaker 2:
און יעדע... איך ווייס נישט, לאמיר זען. "קיום דיסקא של פסח", יא, אמר רבא, אמר רבא, די גמרא אין פסחים ק"כ, "אף על פי שמצותה בזמן הזה עד חצות, מצותה לצאת ידי חובתה". און אזוי האבן אנדערע צדיקים גע'פסק'נט טאקע.
דער רמב"ם'ס שיטה: כל הלילה, אבער מיט א גזירה דרבנן ביי קרבן פסח
Speaker 1:
און... יא. דער רמב"ם איז געגאנגען בכלל מיט די שיטה אזוי ווי רבי עקיבא וואס פארדינגט זיך אויף רבי אלעזר בן עזריה און זאגט אז די מצוה איז כל הלילה. ס'איז דא טאקע א גזירה... אה, ער שטייט בפירוש, דאס ברענגט ער אין מסכת ברכות קומט אויס אז מ'דארף עס עסן פאר חצות, אז די רבנן האבן גע'אסר'ט מ'זאל נישט נכשל ווערן, מ'זאל עסן נאך... יא, דאס איז נאר ביי קרבן פסח, נישט ביי מצה, נישט ביי די אנדערע מצוות וואס... כל הלילה, ואון כדי להרחיק מן העבירה האט מען דערצו געלייגט. אבער ער זאגט אז אפילו דעם איז נישט דא ביי מצה, אפילו די רבנן האבן נישט גוזר געווען די גזירה ביי מצה, און איך ווייס נישט פארוואס דער רמב"ם זאגט עס נישט, איך ווייס נישט. אבער כלפי די חפץ זאגט ער אזוי.
וואס איז די הלכה? לאמיר זען. נאכאמאל, דער רמב"ם ברענגט נישט אז לכתחילה
הלכה ו: זמן אכילת מצה, שיעור אכילה, ובולע מצה ומרור
זמן אכילת מצה — לכתחילה ובדיעבד
Speaker 1: יעצט איז ער נאך נישט אנגעקומען ביי זיך נישט ביי מצה, אזוי ווי ביי אנדערע מצוות וואס איז מצוותן כל הלילה, און כדי להרחיק מן העבירה האט מען אפגעשטעלט. אבער ער זאגט אז אפילו דעם איז נישט דא ביי מצה, ווייל מצה אפילו די רבנן האבן נישט גוזר געווען די גזירה פון מצה. פארוואס נישט? ווייל די רבנן זאגן אז ס'איז נישט אזוי וויכטיג. ער קומט ביי זיך, ער זאגט אז ס'איז יא א הלכה למשה מסיני.
נאכאמאל, די רמב"ם ברענגט נישט אז לכתחילה איז פאר חצות. קומט אויס אז אפילו בדיעבד, אפילו לכתחילה איז נאך חצות, ווייל די פסח איז אזוי ווי רבי עקיבא.
Speaker 2: איי, די אמרי חכמים...
Speaker 1: אה, ער זאגט אז די בית מאיר אין הלכות מצה איז מסביר אז די גאנצע סיבה פארוואס די חומרא פון פסח איז — אפשר גייט ער עסן נאך עלות השחר, און ס'גייט זיין קודש צו עסן נותר. אבער מצה איז נישט שייך די חשש. סך הכל האט ער נישט יוצא געווען די מצוות מצה, נישט די איסור.
Speaker 2: איי, ביי קריאת שמע איז יא דא די זאך, אפשר גייט ער סך הכל פארפאסן קריאת שמע.
Speaker 1: און ער זאגט כל דעת הרבה, אה, דארט איז ער משנה קצת די לשון הרמב"ם, ער איז משנה קצת די לשון פון קאמפאן. ער זאגט אז יא, אז ס'דארף זיין נאך חצות. זעט מען קלאר אז די רמב"ם מאכט די חילוק אז אפילו די דרבנן פון עד חצות איז נישט דא אויף מצה.
און אנדערע צדיקים האבן זיך געפירט אז וואס... אנדערע צדיקים האבן זיך געפירט... האבן אויך מקפיד געווען אויף מצה פאר חצות, אבער דאס איז א שמועס פאר זיך. האבן געגעסן דווקא מצה דווקא פאר חצות. למשל ווער?
Speaker 2: איך ווייס נישט, אנדערע ראשונים, יא. פון דעם די אלע אידן וואס איילן זיך צו עסן די סעודה פאר חצות וכדומה. און די מצה איז דאך אפילו... יא, אבער די רמב"ם האלט נישט די גאנצע זאך. די רמב"ם פסק'נט בכלל נישט אזוי ווי די זון הזוהר, יא. גוט.
דיגרעסיע: מצה אין סוכה
Speaker 2: יא. תוספות, קענסט זען אנדערע צדיקים וואס זאגן אנדערש. די עיקר זאך איז צו מען דארף עסן דווקא אין די סוכה אדער נישט אין די סוכה. און אויף דעם איז דא די לאנגע משנה ברורה.
Speaker 1: אין די סוכה? יא. פארוואס אין די סוכה?
Speaker 2: ווייל די תורת כהנים האט עס געשמועסט, "מכי משמע יום לחוץ זה חג המצות", זאגט די גמרא, "יום זה טעון מצה ואין חג המצות סוכות טעון מצה". ברענגט די גמרא, "מה אם זה שאינו טעון סוכה טעון מצה, זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה?" דארף מען נאר "הזה חג המצות", "זה טעון מצה ואין סוכות טעון מצה". זאגט די גמרא, ניין, ער האט אן ענטפער לכאורה. אבער עניוועי, דו זאגסט אז ס'איז משונה, די זעלבע זאך.
לאמיר זאגן ס'איז נישטא קיין שום זאך, מ'דארף נישט. אויב דו זעסט אבער יא א איד בארד אין סוכה און שטייט דארט "מצה", איז ער חושש אויף עפעס א שיטה אין שטערן. אז מ'דארף עסן מצה אין סוכה, און נישט מ'דארף עסן אין סוכה ביי א מצה.
ביי די וועי, דו פארשטייסט, ווען ס'וואלט געווען אזוי די חומש וואלט מיר חלילה געווען, אזוי וואלסטו מיר אנגעשריגן אז איך זאג אנדערש ווי די פשוט'ע יום הזה, ס'איז דאך א כל וחומר, זאגט ער דא.
שטעל דיר פאר די חומש וואלט אויפגעקומען און געזאגט, די סוכה איז מיין צו זאגן אז די מצה דארף מען עסן אין סוכה, אדער די סוכה דארף מען זיצן אין די מצה. וואלסטו געזאגט אז ס'איז מאדנע? ניין, מ'וואלט געווען צוגעוואוינט צו דעם, מ'וואלט געזאגט אז עפעס אנדערש איז מאדנע. מאדנע איז נאר וואס מיר זענען נישט צוגעוואוינט. ס'איז דאך פשוט.
Speaker 1: איך וואלט דיר נישט געזאגט אז ס'איז מאדנע ביי דעפינישן. ניין, ס'איז נישט, איך פארשטיי נישט וואס ער פרעגט, סאו איך דארף אריינקומען ווייטער.
הלכה ו (המשך): שאר ימי הרגל — מצה רשות
Speaker 1: אקעי, לעטס קאנטיניו. עפעס לערנט מען ארויס פסח צו סוכות, איך וואלט געוואלט וויסן וואס מ'לערנט ארויס. אלע מצוות פון פסח וואס דא צו קיין. אקעי, אבל, דאס איז די וויכטיגע זאך. "אבל בשאר הרגל, אכילת מצה רשות. רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז ודוחן." זאל מען פסק'ענען אז אורז ודוחן איז נישט קומט נישט לידי חימוץ.
Speaker 2: יא, ס'איז א שמועס אין די גמרא, דאכט זיך. דו האסט עס שוין געלערנט פריער לכאורה. זיי האבן עס געלערנט פריער לכאורה. אויב מ'וועט עסן יענע חלק. אבער וואס איז געשטאנען דא? "אין יוצאין בחמץ אלא". וואס קען שוין געשטאנען? "אלא אין יוצאין בחמץ אלא בחמשת המינין"? און וואס איז די שאלה?
Speaker 1: אה, "אלא בחמשת מיני דגן". אבער מען דארף שוין קיינמאל נישט זאגן אז מ'איז יוצא מיט חמץ. מ'איז יוצא מיט חמץ? ס'איז דאך א מאכל וואס איז אסור באכילה.
Speaker 2: טו מ'וועט עסן יענע זאכן, מ'וועט נישט עסן. ס'איז דא א סתירה צו די איסור קטניות, יא. אוי קטניות ופירות, "אלא בלחם חמץ לבד". חובה, חובה. און ווי לאנג איז די חובה? וויפיל דארף מען עסן?
Speaker 1: "בשלך בזית, ווי יוצאו די חמת". דער גאנצע נוסח, עס איז עפעס וואס מפיטל... א משפיל וואס עס זעהן דעם פיטל, וואלט קענען נישט שרייבן פשוט'ע א משכנת הדברים, אז נאר בלייך. חמת שעתר, און דו רעסטעס איז א רשעה, אז עס גייט אהרן אהין צוריק און אהרן. צו שטייט אז דער לשון איז עפעס טאר פאר דריין.
Speaker 2: יא יא, עס איז אמת. יע, אי, נא נא, סאונדס א ביסל קאמפלעקעיטערווי.
שיעור אכילת מצה — כזית
Speaker 1: און וויפיל איז דער שיעור? דער שיעור איז כזית. אויך גיט ער, עס איז אויך איינערסאנטער לשון. אויך איז אויך כזית יצה. ס'איז מיינט קליד צו זאגן, מ'זאלסט נישט מיינען אזוי וואס שטייט בער ערב תוחל'מתים א גאנצע נאכט. ס'איז וואס מ'האל דו מיינט?
Speaker 2: אה, יצה זאל וואס שטייט מער דארף ער נישט עסן. ס'איז ווי צאלה עפיקה. ערף מיינט נישט א גאנצע נאכט. ניין, אפשר מיינט עס צו זאגן אז די מצה וואס עסט נאכדעם איז שוין נישט קיין מצוה'דיגע מצה'ס. ס'איז שוין סתא האבן געגעסן מצה'ס. איך כאפט נישט אריין מער מצוות צו די מצוה'ס. אבער וואס דאט מינס, עס געווען, די מערב קיין מינע. ס'איז וויסן, דער משל, עס מיינען עסן אין די סוכה, לאמיר זאגן די גאר די סוכה, איז מיינען יוצא. זאגט מען אויך תקולי דער ערשטער קיין זיי, עס איז די מצוה. איך גאר, וואס מיינט דאס? אבער וואס דאס מיינט אז מען דארף נישט עסן מער, אבער נישט בחירה איז דאס מער, אבער וואס מיינט דאס?
Speaker 1: I don't know what it means. וואס מיינט יוצא זיין א מצוה? וואס איז די גאנצע נקודה? שטעלט זיך א פראגע.
מ'דארף וויסן, וואס שטייט אין די גמרא, יוצא ידי חובתו לגבי וואס? וואס איז געשען נאכדעם? מ'האט געקענט בעסערע מצות, מער הידור'דיגע מצות. מ'וויל וויסן צו זאל מען נאכאמאל... וואס רעדט מען? יוצא ידי חובתו? ווייל ער זאגט נישט דארט, יא, סתם איז די שיעור א כזית. ווען ס'שטייט די לשון "שיעור כזית", פארשטייט מען, שיעור כזית. יא, ס'שטייט נישט מער. ער ברענגט א לשון, "אכל משהו כזית כשיעורו, הרי זה יוצא". ער ברענגט א לשון.
יא, וואס... אלע אכילות לכאורה איז א שיעור כזית. וואס איז די... וואס איז די...
ס'סאונדט פון די ברייתא לגבי די ערשטע הלכה זעלבסט, פון די ברייתא וואס זיי ברענגען, וואס די גמרא ברענגט זעלבסט פון רבא, אז בעצם די פראבלעם איז מער, דו האסט בכלל א חיוב צו מאכן א סדר היינטיגע צייטן? לכאורה קומט עס נאר ביי פסח, עפעס אזוי.
אממ... "אמר רב הונא, כל הלילה", איך האב שוין געדענקט. אממ... זייער גוט. "מביא לפניו מצה", יא, ס'איז פשוט, אבער וואס... די לשון איז עפעס פאני. אקעי, איך גיי ווייטער. ס'איז פשוט, און די לשון איז פאני.
יא, "אכל משהו מצה, יצא".
שיעור מרור
דערנאך לגבי הסבה, אויך שטייט עס בדרך אגב. וואס שטייט בדרך אגב? אה, איך זאג אז ס'איז אינטערעסאנט, די דין איז אזוי, ס'שטייט דא בדרך אגב, "אכל משהו כזית", און אין די גמרא דארט רעדט זיך לגבי ווען מ'דארף זיצן, ס'איז בהסבה. מיר רעדן בכלל נישט וועגן שיעורים. סאו איי דאונט נאו, ס'איז דא... אקעי, ער זאגט אז די מגן אברהם שטייט אפאר פלעצער וועגן פסחים אז ס'איז גענוג א כזית, איך ווייס נישט.
אקעי, לאמיר גיין ווייטער.
אה, די משנה שטייט ווי ער מוז טרעפן די כזית, לגבי פארשידענע מיני מרור. אקעי, אז מרור דארף זיין א כזית. איך מיין ס'איז דאס זעלבע.
מרור שטייט נאר די זאך פון שמות. איך מיין דו דארפסט א ראיה אז ס'איז א כזית, ווייל ס'איז דאך א כלל אין גאנץ תורה אז שיעורים איז כזית. איך מיין ס'איז אין חיים שאל, וואו שטייט פונקטליך די כלל? איך וויל אויך פרעגן. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט.
אקעי. לעטס קאנטיניו.
יא.
הלכה ו (המשך): בולע מצה ומרור
אקעי. "בולע מצה יצא". אה, ס'איז נישט טועם געווען, ער האט עס געשלונגען. בולע, דאס הייסט אויך אכילה, בליעה הייסט אכילה. מ'דארף נישט טועם זיין. די מאירי זאגט אז ס'איז נישט קיין ענין פון טועם זיין, בליעה הייסט געגעסן. אבער די זעלבע זאך, "בולע מרור אויך יצא".
"בולע מצה ומרור" וואלט איך לכאורה געזאגט אז ער איז יוצא, ווייל ער האט ביידע געשלונגען, און ביידע איז גענוג מיט א כזית. אבער למעשה איז נישט אזוי. "ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא". פארוואס? ווייל דער מרור איז כטפילה למצה. אייביג ווען מ'עסט ברויט מיט עפעס א וועדזשטעבל, איך ווייס נישט וואס, איז דער וועדזשטעבל דא טפילה, דער לפתן.
און וואס איז דעמאלטס דער פראבלעם? מילא, הייסט אז דו האסט נישט געגעסן מרור? אזאנס איז דא? איך ווייס נישט.
הלכה ג (המשך): בולע מצה ומרור – מצה יצא, מרור לא יצא
Speaker 1: בולע מצה ומרור – וואלסטו מיר לכאורה געזאגט אז ער איז יוצא, ווייל ער האט ביידע געשלונגען, און ביידע איז גענוג מיט כעין שלינגען. אבער למעשה איז נישט אזוי. דיין מצה יוצא, דיין מרור לא יוצא. פארוואס? ווייל די מרור איז געווארן טפל למצה. אייביג ווען מ'עסט ברויט מיט עפעס א וועדזשטעבל, איך ווייס נישט וואס, איז די וועדזשטעבל די טפל, די לעפטן.
און וואס איז דעמאלט די פראבלעם? ממילא, הייסט נישט אז דו האסט געגעסן מרור? אזאנס און אזעלכעס. וואס איז? איך ווייס נישט, ווייל ס'איז טפל למצה.
פיין. די גמרא זאגט אנדערש. לאמיר זען. דער רמב"ם זאגט אזאנס און אזעלכעס, ס'סאונדט אזויווי דו זאגסט, אז ס'איז א טפל ומבוטל, ווייל ס'איז בלוע. נאכאמאל, אויב ער עסט טעם'ען צוזאמען, טפל איז נישט קיין פראבלעם, רייט? טפל איז דאך צוזאמען מיטן קיין און מיטן טועם זיין. אים איז א בעיה, רייט? אבער אז למעשה האט ער טועם געווען ביידע, די שאלה איז נאר, אז ער איז נישט טועם געווען ווערט א פראבלעם, רייט? דעטס וויי באטל'ט אים דער רמב"ם.
מקור: מימרא דרבא – פסחים קט"ו ע"ב
Speaker 1: לאמיר ענדיגן. חכם מאי הוא אומר? וכי יוצאים אנו אף בזה? וואס איז דעמאלט די פראבלעם? ס'איז דאך נישט... איך פארשטיי נישט קלאר. וואס הייסט נישט געגעסן? ער האט געשלונגען עפעס, ער איז נישט געגעסן? ס'איז נישט טועם געווען, ס'איז נישט... די מאלן איז נישט געקומען אין קאנטעקט מיט די עסן.
אקעי. סאו וואטס די סטארי? דאס איז די אלענס א גמרא אין פסחים, אמר רבא, בולע מצה יוצא, בולע מרור לא יוצא. בולע מצה ומרור, מצה יוצא, מרור לא יוצא. דאס איז די גאנצע, די אלע פיר הלכות זענען אלע א מימרא פון רבא אין פסחים קי"ז ע"ב.
מחלוקת הגירסאות: בולע מרור – יצא אדער לא יצא?
Speaker 2: און די תירוץ איז וואס? אה, ס'איז דא דא צוויי תירוצים. ס'איז דא דא צוויי תירוצים. קודם כל איז דא א מחלוקת הראשונים. סאו אויב גייט מען בולע מרור לא יוצא, פארשטייט מען אויך די צווייטע הלכה, בולע כעין לא יוצא. ס'הייסט, מ'זאגט אז מצה נישט, מצה איז מען יוצא געווען ווייל מ'דארף נישט טועם זיין, אבער ביי מרור, ווייל מ'וויל דאך ארויסברענגען א טעם פון מרירות, לא יוצא. דאס איז איין פשט, רייט? אבער אויב זאגט מען אז בולע מרור אויך יוצא, דארף מען פארשטיין די צווייטע, פארוואס האבן געגעסן ביידע צוזאמען לא יוצא. דער רמב"ם האט דאך גאר די גירסא "בולע מרור לא יצא".
Speaker 1: מהיכי תיתי צו זאגן אז וואס זאגסטו דא וועגן שמורה כטבולה? ס'איז דאך פשוט וועגן וואלט געווען בולע.
רייט, סאו לאמיר נאכאמאל, לאמיר זאגן וואס איז די...
Speaker 2: דער ראב"ד, דער מגיד משנה, די אלע האבן געהאט די גירסא "בולע מרור לא יצא".
Speaker 1: ניין, ניין, יצא.
Speaker 2: "בולע מרור לא יצא".
Speaker 1: ניין, ניין, קיינער האט נישט געהאט די גירסא. וואס זאגסטו דא? קוק, דו קענסט עס זען.
Speaker 2: אה... ס'איז סאך קאנפיוזד.
Speaker 1: קוק אין מגיד משנה, דו וועסט זען.
Speaker 2: אה, סאו אויב... נאכאמאל, אויב...
Speaker 1: וואס שטייט אין די גמרא? וואס איז די גירסא אין די גמרא? קוק וואס די גמרא זאגט.
Speaker 2: ס'איז דא ביידע גירסאות אין די גמרא.
Speaker 1: ניין, די גמרא איז דא א מחלוקת.
Speaker 2: ניין, ניין, ס'איז נישט ביידע. דער רמב"ם האט דאך...
Speaker 1: ס'איז דא אויך א מחלוקת... ס'איז דא אויך א מחלוקת... ס'איז דא אויך א מחלוקת פון...
Speaker 2: אה, איך זע אין רש"י איז דא א מחלוקת "לא יצא". הא, אין רש"י איז דא "בולע מרור לא יצא", און דאס ווארט "לא" איז ארומגערינגלט, און ער זאגט "אי אפשר שלא יטעום טעם מרור".
צוויי וועגן צו פארשטיין לויט ביידע גירסאות
Speaker 1: סאו אגעין, סאו... אה... סאו אגעין, וואס איז די נקודה? אויב ס'איז דא צוויי וועגן אונז צו פארשטיין, לאמיר פארשטיין ביידע וועגן. וואס גייען מיר טון? ווער... וואס קומט דא ארויס? וואס דארפן מיר וויסן? ס'איז דאך א פשוט'ע שאלה. "שלשה מקומות בחג" וועל איך קומען פרעגן, "בולע" איך ווען די מצה.
Speaker 2: ניין, אבער דא קומט דאך ארויס אינטערעסאנטע הלכות צו די מצוות מוז טועם זיין צו די מצוות. וואס טייטש אכילה? ס'איז דאך חקירות'דיגע הלכות דא בעצם. ס'איז דא זייער שטארקע רגילות, למשל, אונז האבן מיר א חולה, מ'געבט די מצה, מ'מאכט דאס פון ברעקלעך, און מ'קרעכצט מיר דער עקלעך, און מ'קרעכצט מיר דער עקלעך אויף.
Speaker 1: אקעי, ס'איז נישט די זעלבע זאך ווי בולע! כרכן בסיב?! איך פרעג קיין שטארק! כרכן בסיב?! איך פרעג אין שטייט יאר! כרכן די מצה אדער געמרא. דו ביסט זיכער, און איך בין נישט זיכער.
Speaker 2: נא, איך בין זיכער, סאו פאר וואס גוט וואס איז זיכער פאר א גוט יא? פון דער געמרא, אבער קומט אויס קלאר אזוי ווי מייך. ווייל די געמרא זאגט, בולע מצה מרור דעי מצה יצא, כרכן בסיב אפי דעי מצה נעמלי יצא. צדיק וואס די רעדט ער דיך פון דעי קעיס וואס האט דיר געמאכט ביידע אויף איין מאל.
Speaker 1: ניין, וואס זאגט מאפי-טאום?
Speaker 2: צדיק, אף רעדט דיך פון דעיס, אז אויב... דאוינט אי מאפי-טאום, האסט געזען די גמרא לשון הגה' נענדוויינען? איך געווען פונקטליך, באט די גמרא זאגט, אף פון די מצה לייטשו, ווייל כחו מסיבות איז ערגער ווי סתם נישט פילן די טעם. מאלו כח ומסיבות אין מצה לא יצא לא מתקורך געווען. נישט אלע מרור מוצרוך ווייל כח.
Speaker 1: ניין, אז ער איז נישט שוין פסיד. וואס תמיד זאל איז בבלי... עס איז נישט ריכטיג וואס דו זאגסט. פשוט בשעת די גמרא דערצטעכס פון דער קעיס, דאס איז גערעכט אז אויב די ריזן וועלט דא איז געווען אז די האסט אליינס ממשא געווען דאס אז דאס איז די ריזן, איך ווייסט נישט אז דאס איז די ריזן, אפשר דאס איז א פראבלעם אז וואס מאכט דאס אז די מרור זאל מבטל זיין די מצה אויף ס'האבן קיינע פראבלען לייק דאט, רייט? אשבור האט אן אנדערע האשבור, נעמען זעהן זיין אשבור... אבער דאמער שטייעל כארל חמת סעווען נאר אויף דעי...
Speaker 1: סאו וועלכע איז די עכטע גירסא אין רמב"ם? וואס איך רעגט וואס די עכטע גירסא איז, קודם לאמיר זען וואס די בעיה איז דא.
לויט גירסא "בולע מרור יצא" – די פראבלעם פון טפל
Speaker 1: אפילו לאמיר לערנען ביידע גירסאות, אויב זאגט מען "בולע מצה יצא, בולע מרור יצא", איז משמע לכאורה אז ס'דארף נישט זיין ממש טעם, ס'דארף נישט זיין טעם. אבער וואס דען? אפילו ס'דארף נישט זיין טעם, אויב ס'איז א טפל איז נאך ערגער. און די מצה איז מען יוצא, ווייל די מצה איז נישט קיין טפל, אבער די מרור, ווייל ס'איז א טפל, הייסט עס נישט אז דו האסט געגעסן עכט מרור. סיידן מ'וועט לערנען הלכה אז די גאנצע מרור איז דא צו זיין א טפל, "על מצות ומרורים יאכלוהו". לכאורה איז משמע אז ספעציעל הלל האט געלערנט אזוי, אבער פשוט'ע מקרא שטייט זייער קלאר "על מצות ומרורים יאכלוהו", ער מאכט א פליישיגע סענדוויטש.
כורך – הלל'ס שיטה און דער ענין פון טפל
Speaker 1: סיי וויאזוי, אויף דעם זאגט טאקע די גמרא אין דף קי"א, אז הלל האט געזאגט משמיה דגמרא אז היינטיגע צייטן זאל מען נישט מאכן כורך, פארוואס? ווייל "עושה מרור מבטל טעם מצה".
Speaker 2: איי, מצה מבטל זי ווי? ס'איז דאורייתא, ס'איז דאורייתא.
Speaker 1: ניין, בתחילה אבער ער זאגט אויך "לא יצא", אנדערש. איך ווייס נישט, "לא יעשה", איך ווייס נישט. ווייל ס'איז טאקע זיך מבטל. דאס הייסט, אויב ס'וואלט געווען ביידע דאורייתא, דאן וואלט מען געקענט זאגן אזא ווערטל. אזוי ווי די שיטה, אבער וויבאלד אז היינט איז מרור דרבנן, איז עס מבטל און מ'איז נישט יוצא ביידע.
Speaker 2: אקעי, ס'איז שווער, ווייל לויט יענע גמרא איז משמע אז די מצה איז מען אויך נישט יוצא. סיידן אז דער רמב"ם האט פארשטאנען אז די מצה איז מען יא יוצא. ער זאגט אפשר דער רמב"ם'ס גירסא איז געווען אנדערש, ער האט געלערנט אנדערש. אבער די פוינט איז, לויט די רבנן איז טאקע די פראבלעם וואס דו זאגסט אז ס'איז טפל, און ממילא די מרור ווערט טפל, ממילא איז מען נישט יוצא עסן מרור, ווייל מ'טוט נישט עסן מרור אלס טפל.
Speaker 1: איי, דו זאגסט אז מרור איז א טפל במהותו, זעט אויס אז די מצוה פון רבנן מרור איז נישט. רבנן מרור איז אן עקסטערע מצוה צו עסן מרור. מה שאין כן די מצה איז מיאוס.
Speaker 2: אקעי, כורך בהסיב, מ'מוז לערנען אזוי ווי דיך ביז דערווייל, ס'האט נישט קיין זאך פון דעם. איך וואלט יא געקענט זאגן אז כורך בהסיב איז די פשט, ס'איז נישט אין מציצה, דאס הייסט נישט אז ס'איז נישט קיין דרך אכילה.
פראקטישע נפקא מינה – חולה'ס מצה
Speaker 1: אקעי. ס'איז ווייטער אז איינער עסט מצה דורך אן IV, באט אפילו וואטעווער, מ'שלינגט זאכן אין א קעפסול, פרק י"ד.
Speaker 2: זייער גוט. שוין, דאס איז די...
מראה מקום – "כל הראוי לבילה"
Speaker 1: דער מראה מקום זאגט למשל אז פארוואס יצא בולע מצה? ווייל מ'קען טועם זיין, "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו", דאס איז זיין לשון, זאגט ער. ער גייט יא מיט די גירסא יצא. אויב ס'גייט מיט די גירסא יצא, איז ווייל דאס איז די גירסא לא יצא. לויט די גירסא בולע מרור איז אויך לא יצא. לויט יענע גירסא... איך האב נאכדעם צוויי פשטים צו זאגן. אדער ווייל למעשה פילט מען א טעם, בספק, מ'פילט נישט קיין טעם, באט ביי יעדע בליעה פילט מען אביסל א טעם, מ'פילט נישט די פולע טעם ווי מ'וואלט געהאט ביים צוקייען, אזוי לערנט דער רשב"ם.
רשב"ם'ס פשט – אביסל טעם ביי שלינגען
Speaker 1: אקעי. מה שאין כן בולע מצה מיט מרור, לויט די גירסא אז מצה מן יוצא מרור נישט, ווייל דעמאלטס איז דא... אה, וואס לכאורה אז מ'פילט די טעם, פילט מען דאך די טעם, אפילו ווען ס'איז דא ביידע צוזאמען.
Speaker 2: ניין, ווייל נאכאמאל, לויט די גירסא איז יצא אדער לא יצא? לויט די גירסא אז מרור איז אנדערש, איז פשט אז יענע גירסא האט געהאלטן אז ס'איז דא אן ענין פון טעם מרור, ווייל מרור איז די טעם איז ביטער, מרור איז נישט סתם עסן גרין צייג.
דיון אין דער שאלה פון טעם ביי אכילת מצה ומרור
די גירסא אז מרור איז אנדערש פון מצה
Speaker 1: אבער אפילו די טעם פילט מען דאך די טעם, אפילו דו עסט דא ביידע צוזאמען.
Speaker 2: ניין, ווייל נאכאמאל, לויט די גירסא אז יצא אדער לא יצא? לויט די גירסא אז מרור איז אנדערש. איז פשט אז יענע גירסא האט געהאלטן אז ס'איז דא אן ענין פון טעם מרור, ווייל מרור איז די טעם איז ביטער. מרור איז נישט סתם מען עסט גרינצייג, ס'דארף זיין ביטער. אבער מ'טעיסט עס נישט ווען ס'איז נישט יוצא. מה שאין כן מצה איז נישט דא קיין ענין פון טעיסטן, אדער נישט אזא גרויסע ענין פון טעיסטן. ס'מאכט סענס, ס'איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין, רייט? נישט קיין פראבלעם. אמת.
Speaker 1: ווייל ביי דא האט עס יא גערירט דיין מויל, דא נישט. דאס איז די חילוק צווישן סיבים אדער נישט סיבים.
דריי אנדערע נוסחאות אין דער יסוד פון אכילה
Speaker 2: סאו לאמיר פארשטיין קלאר. ס'איז דא דריי אנדערע נוסחאות בפשטות. יא. סאו דא דארף מען זיין. לויט די שיטה, די מערסטע ראשונים סוברים האבן געזאגט אז אייביג ווען די תורה זאגט אכילה מיינט עס דו דארפסט עסן. וואס מיינט עסן? האבן די פולע טעם, צו קייען און עסן. אבער דאס איז בלאעו הכי ווען ס'איז נישט יוצא.
למשל, אויב איך פארשטיי אז די עיקר פון מרור איז צו פילן די טעם... ווייט, ווייט, ווייט. לאמיר גיין ווייטער מיט די טעם. לויט דעם צד, אז אלעמאל דארף מען טועם זיין, איינער האט נישט קיין טעיסט באדס למשל, דאס איז ביי אים אן אנדער מין אכילה. בבחינת באופן כללי אכילה מיינט הנאה, מען דארף טועם זיין. בעסיקלי בליעה, בליעה מיינט איך עס אן א טעם, רייט?
שאלה: צו דארף מען דעם ספעציפישן טעם?
אויב איך האב... יא, איינער האט נישט קיין טעיסט באדס. אדער איינער, לאמיר זאגן טיפער, אויב לאמיר זאגן איך האב אן אבנארמאלע, איך האב געהאט קאראנע, און ער טראכט אז ער האט געגעסן א מצב וואס איז נישט ראוי לאכילה, ס'איז שוין געווארן אינגאנצן פארשימלט, אפשר איז דאס אן אבדזשעקט נישט כשר.
לאמיר רעדן, רבי, מ'טאר טענה'ן, דו ווילסט טענה'ן אז אכילה מיינט מ'דארף טעיסטן, און לאו דווקא, אדער מ'דארף טעיסטן די ספעציפישע סארט זאך וואס איז דא. דאס הייסט, נישט סתם פילן אז ס'איז דא עפעס אין מויל. ניין, למשל לאמיר, איך האב געהאט קאוויד, איינער האט געהאט קאוויד נעבעך, און ער פילט אז מרור טעימ'ט אים אזוי ווי מצה, און מצה אזוי ווי מרור, איך ווייס, ס'האט זיך צעמישט, זיינע ווייערס זענען צעמישט. ביי אים חמץ טעימ'ט ווי סאוער קרים.
דו קענסט פרעגן לויט די רמב"ם וואס זאגט אז א חולה וואס די מרור איז אים מתוק, ער דארף עפעס עסן מתוק צו קענען האבן טעם מרור. פונקט פארקערט, פונקט פארקערט, נו, לאמיר נישט אריינגיין אויב ס'מאכט זיך אזא מענטש, ווייל דאס איז די זעלבע זאך, ס'איז אן אבנארמאלע זאך.
די שאלה איז צו אכילה הייסט... איך רעד נישט יעצט הלכה, איך רעד יעצט הלכה, איך רעד יעצט די צדדים. צו אכילה הייסט מ'דארף האבן א טעם בכלל, אדער מ'דארף האבן די טעם פון די ספעציפישע זאך.
ביטול טעם — מצה ומרור צוזאמען
סאו אויב די הלכה וואלט געווען אז מצה און מרור איז מען נישט יוצא געווען מיט בליעה, נאר מיט אכילה ממש, בליעה איז ווי די גמרא זאגט אן א טעם. למשל אויב איינער... מ'קען אפילו זאגן, א מינוט, מ'קען זאגן אז אפילו אויב מ'דארף האבן טעם קען מען יא יוצא זיין מיט בליעה, ווייל ביי בליעה איז דא קצת טעם. דאס איז אויך א מהלך צו זאגן. ביי בליעה פילסטו עפעס, ס'איז ווי א געוויסע, איך מיין די רשב"ם זאגט אזוי, אז ביי מרור, ווייל ס'איז א שארפע זאך, וועט ער יא פילן די בליעה, אפילו נישט...
קיצור, פונקט פארקערט. אפילו אויב מ'זאגט די זאך אז בליעה מיינט טועם זיין, קען זיין אז אכילה מיינט טועם זיין, קען זיין אז בליעה איז א שוואכע טעימה. דארף מען וויסן. אבער אויב גייט מען אז בליעה איז מען גארנישט טועם, איז מען לכאורה נישט יוצא נישט ביי מצה נישט ביי מרור.
אויב גייט מען לערנען אז בליעה מיינט נישט טועם זיין, איך מיין, אכילה מיינט נישט דווקא טועם זיין, ממילא מצה איז מען יוצא. ביי מרור איז דא אן עקסטערע דין פון אז ס'זאל אים דערמאנען די מצות ומרורים.
Speaker 1: יא, דאס וואס איינער וויל זאגן, דו גיבסט מיר פון מרור איז אנדערש פון מצה, אז די מרור איז אנדערש וועגן וימררו, און דאס זאגט... די שאלה איז גארנישט, ומכל את מרור על פתח אבינו חננאל.
Speaker 2: סאו אויב איז די גדר באופן כללי אין די תורה דארף נישט זיין טעימה, איך ווייס נישט, אלע אנדערע מצות. ווען למשל מצה דארף נישט זיין טעימה. ווייל מצה דערמאנט לחם עוני. לחם עוני לכאורה דערמאנט אין די שעיפ און אויסקוק דערפון, אדער אין די וועג אזוי ס'ווערט דיגעזשעטעד. ס'האט נישט צו טון מיט טעם. ס'איז נישט טעם פון לחם עוני.
איך זאג, מצה דארף פונקט אזוי דערמאנען עפעס א זאך פונקט ווי מרור דארף דערמאנען וימררו את חייהם, אבער יעצט האט עס נישט מיט טעם, דאס איז מצה נישט שהחמיץ, מען דארף פילן אז דאס איז נישט אן ענין פון די טעם, עס איז אן ענין פון דו גייסט שפירן אז ס'איז אנדערש וואס איז א הארט, וואס ס'איז א פרוסטע, אדער וואס איז דיידזשעסט איך אנדערש, מרור איז אן אינערפערן די טעם ואי מורגערסטערסט וואס פילן דארטן.
טעם אלס תנאי אין אכילה
סאו עס איז דא באופן כללי די שאלה צו אכילה איז די טעם וואס מ'דארף טעיסט'ן און דערפאר איינער טעיסט נישט, קען מען גיין איינער פראטן וואלי א טעיסט'ער? יא! כרוך בתיו, כרוך בתיו, זיכערטערסט נישט, מיילערסט זיכער נישט וכדומה. נאכדעם איז דא אן אנדערע צייט וואס וויל נאך א מיטל, לויט יענער צייט איז קיינמאל דארף מ'חורי ושוצא' זיין, ווייל מ'קען דאס צו זאגן אז וואלי איירעסט לכאורה בלושת'ס לכאורה איז אויך נישט קיין עשר.
און דערפאר אויב ס'איז רואינד... נייין, איין מינוט דאס צייט איז מער קאמפליקירט. דאס איז זיכער אויך, אז עס איז אין יענער צייט אין יענער מלך, איז נישט נאר עס דארף זיין א טעם כלל. עס דארף זיין א טעם פון דער זאך, עס דאך פשוט דעמארט.
איין מינוט, ס'איז דאך די נושא פון ביטול, בטל, מבטל זיין. אויב איך... פון דעם פארשטיי איך נאר מצוות. יא, אויב איך לייג אריין א... איך האב געזאגט א משל פון איינער וואס האט געהאט קאוויד. אבער וואס איז אויב איינער לייגט אריין עפעס א פיל אין זיין מויל בשעת ער עסט? נישט, לאמיר מאכן די קעיס נאך מער. ער לייגט עפעס אריין א שארפע זאך וואס מאכט אים אז ער זאל קוים טעיסטן וואס ער עסט. דאס איז אויך א פראבלעם.
Speaker 1: ניין, אבער דו וואס זאגסט נאך מער, אז נישט נאר בולע מצה ומרור, נאר אפילו ער צוקייט צוזאמען מצה ומרור, ער האט פול טעם, אבער זיי זענען מבטל איינער דעם צווייטנ'ס טעם. דאס הייסט בולע מצה ומרור. דאס איז אבער אן אנדערע גמרא. ס'איז אבער אזא גמרא אויך, רייט?
Speaker 2: א ווארט, א ווארט. לא נתברר, איך בין נישט דאס אריינגעגאנגען. בשעת איך האב געזאגט די רמב"ם אין דף קט"ו עמוד א', לא נתברר, אבער זיי ברענגען אלע די ציטירן די גמרא. משום דסבירא ליה דמצה, אפילו אין מצוה אלא אחת, אזוי אזוי, בדרבנן מבטל דאורייתא. איז דא וואס לערנען אז דאס מיינט די טעם איז מבטל, און ממילא איז כאילו תוספת רעה. א שטיקל איז נישט, איז ניחא, אבער אויב מ'לייגט א שארפע זאך, עפעס א זאך וואס איז אינגאנצן מבטל, און ס'קען זיין... ער זאגט עס אלס בדיעבד אדער אויך לכתחילה? איך ווייס נישט. און ס'קען אפשר בדיעבד אויך.
ס'קען זיין אז אפילו מרור איז טאקע אזא זאך, ווייל ס'איז גאר א שארפע זאך, ס'נעמט איבער אינגאנצן די טעם פון די מצה. און וויבאלד אויב ס'וואלט געווען א מצוה, אפילו א מצוה איז דאך א קליינע מצוה, איין מצוה מבטל די אנדערע, אבער וויבאלד ס'איז דרבנן, העלפט נישט דאס. און ממילא איז עס א פראבלעם.
כרכו בסיב — צוויי פירושים
סאו קומט אויס אז לויט די צד אז מ'דארף אינגאנצן א טעם, איז הונדערט פראצענט קומט אויס אן די גמרא אז אויב איך לייג אריין עפעס א... איך נעם א דראג, איך נעם א דראג און איך טעיסט גארנישט, איז דאך א פראבלעם. אבער לכאורה, אויב גייט מען מיט די פסק, דארף מען לכאורה זאגן מיט די זעלבע לאדזשיק אזוי ווי איינער וואס האט גוט צומאלן און אויסגעשפיגן, האסטו געהאט די אכילה ווייל דו האסט געהאט די טעם. איז די לאדזשיק איז אז די טעם איז א תנאי אין די אכילה, נישט אז דאס מיינט די אכילה? ס'איז א תנאי אין די אכילה. רייט, רייט, אפקורס. דארף מען טועם זיין.
Speaker 1: נאר א טענה, אויב איך האב א דראג וואס געבט מיר די טעיסט, די דמיון אז איך האב די טעיסט און איך האב נישט די טעיסט. אסאך מאל זע איך א קעיק וואס רעדט צו מיר, ס'זעט אויס מורא'דיג גוט. איך דארף אבער נישט, איך בין נישט יעצט אין די מוד פון סתם זיך אנפאקן מיט נאך א קעיק. און לאמיר אריין אביסל אין צו האבן די טעם דערפון.
למשל, איינער וואס האט אכילה גסה, איז עס אנדערש די פראבלעם. איינער וואס האט שוין צופיל אנגעגעסן. איך וויל נישט אריינקוקן אין יענע סוגיות, ווייל אכילה גסה איז נישט אריינקוקן אין יענע סוגיות. אכילה גסה, אכילה גסה. פיין, ס'איז א... ס'דערמאנט...
אבער לאמיר נאך פאר מיר גייען אריין אין די סוגיות, לאמיר טראכטן די צווייטע מהלך וואס מ'קען זאגן אז מ'דארף נישט טעם. מ'דארף נישט טעם. נאר וואס? ביי מרור איז דא אן עקסטערע דין אז מ'דארף, "על מרורים יאכלוהו", אז דא מוזטו האבן יא טעם. אבער די איינציגסטע איז מרור. איך האב פאר א רגע ארויפגעקוקט, עפעס איז נישט מרומז געווען, איך האב עס נישט געהערט.
Speaker 2: א מצה דארף אויך עפעס דערמאנען אז ס'איז א לחם עוני. אבער איך זאג, די לחם עוני האט נישט צו טון מיט די טעם. לחם עוני איז א שטיקל, אבער ס'פארדייעט זיך נישט גוט. ס'איז נישט די טעם. ווייל ס'שטייט קיין מרור, ס'איז פלעין, פיור טעם. ממילא מרור דארף האבן אן עקסטערע דין אז ס'דארף האבן טעם.
טעקסטשור אלס חלק פון אכילה
וואס איז יעצט כרכו בסיר? כרכו בסיר קען מען זאגן אזוי: אויב די ענין איז טעם, איז כרכו בסיר להלכה איז כמה וכמה, וואס ס'איז ניטאמאל דא די ביסל טעם וואס איז דא בשעת בליעה. אבער אויב זאגט מען אז מ'דארף נישט טעם, איז עס הענגט זיך צוריק אן די שאלה צו כרכו בסיר. קען זיין כרכו בסיר איז נאך ערגער ווייל ס'איז דא א חציצה, ס'טאטשט נישט די מויל. די טאטשן די מויל איז אן ענין. דאס דארף מען פארשטיין.
ס'קען זיין די ווארט איז נישט... איך בין מתישב אז מ'דארף פארשטיין אין דעם. ס'קען זיין ס'מיינט נישט די ווארט חציצה ווי א חציצה אין תפילה. חציצה מיינט אז דאס הייסט נישט אכילה, ס'איז א שטארקע שלא כדרך אכילה, ווייל ניטאמאל, סיי ס'האט נישט געהאט טעם, און סיי ס'האט נישט געהאט דאס אז דיין מויל טאטשט די עסן, די סענסעישאן.
אזוי ווי ביי קאוויד, אז מ'פרעגט מענטשן וואס פילסטו, ער פילט נישט די טעם, אבער ער קען זייער שטארק פילן די טעקסטשור. ווייל ער האט נישט... טעקסטשור איז אויך א גרויסע חלק פון די... פון וואס דו פילסט. אין דיין דמיון, ווען ס'האט אויך זאלץ, פילסטו עס צוזאמען ווי איין גרויסע זאך וואס ס'איז טעם. די טעקסטשור איז א שטיקל טעם.
ס'איז נאך ערגער. ער זאגט ווען ער זאגט ווייל דאס האסטו נישט געפילט בשעת בליעה, איז לאו דווקא מיינט ער די ענין פון דין חציצה. ער מיינט צו זאגן ס'איז א שטארקע שלא כדרך אכילה, נאך א שטערקערע שלא כדרך אכילה.
דער שפעקטרום פון "ווי ווייט דארף מען נישט טעם"
אויב געווענליך דארף מען טעם, זיכער נישט. זאגט מען אבער קיינמאל נישט טעם, איז די שאלה ווי עקסטרעם זאגט מען מען דארף נישט טעם. צו ס'גייט מיר נאר אן דאס וואס האט געלאנדעט אין מיין בויך, אפילו ארומגערינגלט מיט א סיב, גייט מיר נישט אן? צו די ווארט איז יא, עפעס א קצת טעם, און ווען מ'שיינקיינע סיב, עס איז גאר א ווייטע מער ידעמאל הייסט נישט קיין אכילה.
Speaker 1: א גוטע דעיס. און איך מיין אז עס איז גאנצע ניגייע, ווייל...
בולע מצה ומרור כאחד – המשך דיון אין דעם רמב"ם'ס פשט
שלא כדרך אכילתה – קעפסולס און מעדיצין
Speaker 1:
מ'האט געזאגט אז ס'איז א שטארקע שלא כדרך אכילתה, נאך א שטארקע שלא כדרך אכילתה. סאו אויב געווענליך דארף מען טועם זיין, זיכער נישט. אויב דארף מען אבער קיינמאל נישט טועם זיין, איז די שאלה ווי עקסטרעם זאגט מען אז מ'דארף נישט טועם זיין. צו ס'גייט מיך נאר אן דאס וואס האט געלאנדעט אין מיין בויך, אפילו ארומגעריבן מיט א סם גייט מיך נישט אן? צו די ווארט איז, יא, עפעס א כזית טעם, און מ'פארשטייט נישט קיין סיבות, ס'איז גאר א ווייטע, ממילא דעמאלטס הייסט עס נישט קיין אכילה. א גוטע דאס.
און איך מיין אז ס'איז די גאנצע סוגיא, ווייל דאס איז דאך די זאך וואס מ'קען אריינלייגן אין קעפסולס און אלע זאכן וואס ס'איז דא א חשש אז מ'וועט עס עסן, אדער א מענטש וואלט עס געגעסן, לכאורה נישט פאר דעם איז דאס מותר אלס... א קעפסול איז דאך נישט קיין דרך אכילה. ס'איז נישט אפילו אינסייד קיין עסן.
Speaker 2:
זאל איך דיר זאגן? לכאורה איז דאס נישט נאר א סם, איז נישט אפילו אינסייד דארף עס צו עסן.
Speaker 1:
אפשר איז דאס די זאך. אפשר אויף די סארט מעדיצין זאל מען מחמיר זיין עס צו עסן אין א סם. איך רעד אויף דער אופן אזוי, לאמיר זאגן אז ס'גייט נישט אן טעם. איך רעד די ערשטע שמועס פון די משנה למלך. איך ווייס זיכער אז ס'איז דא מענטשן וואס זענען נוהג אין דעם. איך ווייס נישט. באט איי דאונט נאו... ס'איז בערך אזוי ווי איינער איז דא וואס איז וועגן דער יונגערמאן וואס האט געזאגט אז... ניין, ניין, דאס קומט נישט אריין. אקעי, איך הער. בקיצור, איי דאונט נאו, ס'זעט אויס אז...
חזרה צו די סוגיא פון בולע מצה ומרור
Speaker 1:
אבער מ'דארף וויסן צו דאס וואס מיר האבן געשמועסט, בולע צו עובד בלע, געווען ביידע אסור, האט געזאגט אז די גמרא רעדט וועגן דעם. לא את מצה ומרור על פעם אחת. דאס איז דאך די נושא, צו ס'קען מבטל זיין זה את זה. יענער האט נישט קיין פראבלעם מיט "על מצות ומרורים יאכלוהו". יא, יענער איז נישט געגאנגען מיט הלל. אגעין, יענער זאגט אז ער ארבעט נאר אויף די רישא, אדער גייט ער נישט מיט אים? אדער זאל זיין אן עקסטערע תירוץ פון צוזאמען? אדער איז טאקע א מחלוקת? טון נישט אזוי ווי הלל, וואס איז טאקע א גרויסע. אדער איז דא א חילוק וואס ביי די רבנים ארבעט עס נאר, ס'ארבעט נישט פאר די ראש מיט די רבנים צוזאמען, וואטעווער דאס איז עקזעקטלי גיי איך נישט אריין. העלאו?
מרור אין חרוסת – דער ענין פון טעם מרור
Speaker 2:
יעדער איינער טינקט איין מרור אין חרוסת, וואס די חרוסת זאל אוועקנעמען די שארפקייט פון די מרור.
Speaker 1:
אה, א תוספות, ער ברענגט א תוספות, ער ברענגט א תוספות דא, אז מצה מטובלת שטייט אין די גמרא אז ס'איז מסתבר... ס'איז דאך די זעלבע זאך ווי די חרוסת.
Speaker 2:
ניין, ס'איז אינטערעסאנט, ווייל ער זאגט דא, די מפרשים זאגן אז מ'מוז פילן די מרירות אין די מרור, אז כדי כך, וועגן דעם איז מען נישט יוצא, אפילו בדרך כלל איז נישט דא די כלל. לויט יענע שיטה קומט אויס אן אנדערע נושא, אז לויט יענע שיטה... און אגב, ס'שטייט טאקע אזוי אין די פוסקים. ניין, מ'טינקט עס אריין, אבער מ'שמייסן עס אראפ, נאר אביסל. און נישט נאר דעם, ס'איז דא טאקע וואס לויט די סברה אפשר ווילן זאגן אז מ'דארף א מרור וואס האט אויסגעוועפט, אדער אויב א מענטש איז מסופק צו וועלכע די משנה מיינט, איז לכאורה בעסער ווען ער נעמט איינס פון אלע. אקעי, ווייל אויב איינס איז די נישט ריכטיגע...
דער ראב"ד'ס חילוק מיטן רמב"ם – טעם פון "מרור טפילה למצה"
Speaker 1:
קיצור, איז די ראב"ד האט... איר האט מיך חילוק געווען, איך האב נאר פארגעסן צו זאגן, די ראב"ד זאגט אז דעם וואס דער רמב"ם זאגט אז מרור טפל למצה, איז די ראב"ד מסכים צו די הלכה, אבער נישט מסכים צו די טעם, ווייל די ראב"ד'ס טעם איז וואס איר האט אונז געזאגט פריער, אז דער טעם איז ווייל די אנדערע פשט אינעם רמב"ם, אז ס'איז דא א שאלה וואס מיינט דער רמב"ם. אבער דאס איז א טעם תלוש פון די ראב"ד, ער זאגט אז מ'איז מקיים נישט יוצא מרור, אלא אם כן לא אכלו.
Speaker 2:
זייער גוט. זייער גוט. מה שאין כן מצה.
Speaker 1:
אה, אפשר די ראב"ד האט פארשטאנען אז מצה איז מען טועם אפילו מזולזל, מה שאין כן מרור, מרור איז אזא סארט זאך וואס מ'קען נישט טועם זיין, דאס איז די נקודה.
Speaker 2:
ניין, איך מיין ער גייט מיט די רמב"ן און אלע אז ביי מרור איז דא עקסטערע אז מ'דארף יא האבן טעם.
Speaker 1:
אקעי, ער זאגט נישט קלאר וואס ער מיינט. ער איז שואל טעם טעם מרור. מיר ווייסן נישט, באמת. מיר ווייסן נישט, איך וואלט עס אנגענומען אז ער מיינט אז ער גייט מיט די אנדערע ראשונים וואס זאגן אזוי, ווייל אן אונז איז נישטא קיין שאלה.
אנאליזע: וואס טוט "שהמרור טפילה למצה"?
Speaker 1:
די שאלה איז אבער אויב אזוי, צו ווען דער רמב"ם זאגט שהמרור טפילה למצה, איז דאס טאקע די ריזען פארוואס מ'איז נישט יוצא די מרור, ווייל ס'ווערט א טפל, און א נייע פראבלעם פון טפל? אדער איז דאס א טעם פארוואס די מצה איז מען יא יוצא?
לכאורה ביידע זאכן זענען אמת.
Speaker 2:
ניין, אז די מצה איז מען יא יוצא איז פשוט, ווייל בולע מצה.
Speaker 1:
אה, מ'האט דאך אבער א חסרון. ווענדט זיך, ווענדט זיך אויף די שאלה. אויב איז דאס בולע מצה עקסטערע, אדער אפשר איז דאס א נייע פראבלעם?
Speaker 2:
ניין, ער זאגט אזוי, אויב גייט מען בולע מצה יצאו, בולע מרור לא יצאו, שטימט נישט די סוף פון בולע מצה ומרור, ער איז דאך מסביר נאכאמאל. ווייל די מרור איז מען נישט יוצא ווייל ס'איז בכלל נישט מורגש געווען. דעמאלטס פארוואס דארף מען די חילוק פון שהמרור טפילה לו?
Speaker 1:
אה, ניין, ער זאגט אז דעמאלטס דארף מען די חילוק פון שהמרור טפילה לו, ווייל לכאורה וואלט דער טעם פון די מרור מבטל געווען די טעם פון די מצה. אויף דעם ענטפערט דער רמב"ם אז ס'איז נישט מבטל ווייל ער איז א טפל. פארשטייסט?
דיסקוסיע: טעם vs. חשיבות – וואס מיינט "טפל"?
Speaker 2:
וואס מיינט ער אז ס'איז א טפל? טפל לכאורה דארף מען נישט זאגן אז ס'האט צוטון מיט טפל לחשיבות, ס'האט צוטון אין טעם. אויב איז די גאנצע שמועס אין טעם, לכאורה פארקערט, מרור איז שארפער, מרור לכאורה אווערפאוערט. ווען א מענטש נעמט מרור און מצה, וואס גייט ער פילן אסאך שטערקער? לכאורה די שארפקייט פון די מרור. סאו, טפילה לו מיינט ווייל ס'איז ווייניגער חשוב? שהמרור טפילה למצה, ס'איז ווייניגער חשוב? אדרבה, פארקערט.
Speaker 1:
אויב גייט מען אז מצה דארף נישט זיין טעם, מצה דארף נישט זיין טעם, סאו וועגן דעם בולע מצה יצאו. איי, זאל מען דא מורא האבן אז למעשה האסטו נישט מצה אין דיין מויל כולו, ווייל די מרור איז מבטל? אפשר זאל מען עס אנקוקן אזוי ווי סיב, אזוי ווי ווען דו נעמסט די מצה ביז תובם, ווייל דו גייסט נישט פארטייכטער צייט, ס'גייט מיר נישט אן, ווייל די מרור איז נישט מבטל, ווייל די מרור איז א טפל פון חשיבות. אז ס'איז אינטערעסאנט. ווייל אויב די פראבלעם איז פראקטיש, קענסטו מיר נישט געבן די הלכה'דיגע סאלושן פון חשיבות. אויב דו זאגסט מיר אז די מרור האט זייער א שטארקע טעם, ממילא...
Speaker 2:
אה, נאכאמאל, טעם מצה דארפסטו נישט האבן. נאר אויב וואס דעמאלטס זאל מען זאגן ס'הייסט בכלל נישט ווי דו עסט מצה, ווייל דיין מויל איז ארומגענומען מיט מרור בשעת ווען דו עסט מצה, דעמאלטס זאג איך אז די מרור איז ווייניגער חשוב.
Speaker 1:
איך האב געזאגט אז מ'איז נישט יוצא די מרור, אויב בולע מרור אוכל יוצא, דעמאלטס איז מען נישט יוצא די מרור. פארוואס איז מען נישט יוצא די מרור? ווייל מ'האט געזאגט אז די מרור דארף האבן... אויב גייט מען מיט די גרסא "בולע מרור יוצא", פארוואס איז דא א חידוש? פארוואס איז מען נישט יוצא מצה ווען מ'עסט אויך מרור? פארוואס איז מען נישט יוצא מצה בבולע מרור מצה כאחד? ווייל ס'איז טפילה.
אויב ביידע איז יוצא מיט בולע, מיינט לכאורה אז ס'גייט מיר נישט אן קיין טעם. ס'גייט מיר נישט אן טעם, נאר ס'גייט מיר אן מער די ענליך צו חציצה. איך וויל נישט האבן קיין חציצה, באט דאס אז דו האסט נישט אין מויל מרור יעצט, ווייל דו האסט אין מויל נאך חשוב'ערע זאכן, דו האסט דאך מצה. ס'וועט ערגער, ס'וועט ערגער.
Speaker 2:
ניין, אבער ס'גייט מיר נישט אן טעם, ווייל אויב יא, בולע מרור יוצא. איך זע אז מ'זאגט מיר ס'מוז זיין עפעס וואס איז עכט אין מויל, ווייל דו האסט די חשוב'ערע זאך אין מויל. איך גיי דיר זאגן, וואס האסטו יעצט אין מויל? דו האסט די הייליגע מצה, דו וואלסט אינגאנצן פארגעסן אז דו האסט יעצט אין מויל די נארישע מרור.
Speaker 1:
ס'האט לכאורה נישט צו טון מיט טעם. ווייל אויב טעם, גייט מיר אן וועלכע איז חשוב'ער. אויב רעדט מען דא פון טעם, לכאורה איז די "שהמצה טפילה לו" אין הלכה אביסל אנדערש ווי דו זאגסט, ווייל די מצה איז דאך דאפלט אין חשיבות.
איך וויל דיר זאגן נאך איין זאך, די "שהמצה טפילה לו", דאס איז די ריזן פארוואס מ'איז נישט יוצא די מרור, ווייל ס'איז א טפל. זעסטו אז די מצוה איז אז מ'איז יוצא די מצה און נישט די מרור. אויף דעם הלכה איז נישטא קיין ספק. איך זאג אזוי, די שאלה איז נאר וואס טוט די מרור טפל למצה? אויב די ריזן איז די סיבה פארוואס די מרור איז נישט גוט און די סיבה פארוואס די מצה איז יא גוט, אויב ס'איז די ריזן פארוואס די מרור איז נישט גוט, דעמאלטס דארף מען עס נאר האבן אויב בולע מרור לא יוצא. אויב בולע מרור באופן כללי יוצא, אויב בולע מרור לא יוצא, דארף מען נישט אנקומען צו דעם. דארף מען עס נישט האבן, right? דארף מען עס נאר אויב בולע מרור יוצא, דארף מען נאר די חידוש אז שהמרור טפל למצה, נאר קומט דאך אז מ'איז יוצא מרור. דארף מען עס נישט האבן. מ'דארף עס נישט האבן, ווייל בולע מרור איז געווענליך יוצא.
ראיה אז די גירסא איז "בולע מרור יוצא"
Speaker 1:
איז אזוי, again, אויב בולע מרור לא יוצא, דעמאלטס דארף מען נישט האבן שהמרור טפל למצה. מ'דארף עס נישט, מ'דארף עס נישט. Right? מ'דארף עס נישט. Finished. מ'איז נישט יוצא, אפילו מרור צוזאמען מיט מצה איז מען נישט יוצא. פארוואס דארף מען עס נישט האבן? פארוואס דארף מען עס אפשר יא האבן? ווייל די מצה איז מען יא יוצא, ווייל די מרור איז געווען א נייע פראבלעם וואס שטייט נישט אין רמב"ם. Just, we're imagining it, right? Just to be clear, ס'איז נישט די ריכטיגע פשט, ווייל we're imagining it. מיר זעען אז ס'קען נישט זיין די גירסא ריכטיג, פארשטייסט? ווייל we're imagining אז דא איז נאך א פראבלעם אז די מרור איז מבטל די מצה. זאגט ער אז ס'איז נישט מבטל ווייל מרור טפל למצה. מ'פרובירט צו מאכן חסורי מחסרא והכי קתני אין רמב"ם, מ'קען נישט מאכן חסורי מחסרא והכי קתני אין רמב"ם.
אלא מאי, די גירסא מוז זיין בולע מרור יוצא. אויב אזוי איז שווער פארוואס כרך, אדער איז די שיטה אז די טפל מאכט א פראבלעם. אויב בולע מרור יוצא, איז לכאורה די בולע מצה ומרור כאחד איז נאר אזוי, עלוזיה עבזי, על עד כדי כך איז מען אקעי מיט מרור אן טעם, מיט מצה אן טעם, אז אפילו ס'איז דא נאך זאכן אין זיין מויל, אפילו ס'איז דא מרור בשעת מעשה. דאס איז די גאנצע חידוש אין די צווייטע שטיקל.
Speaker 2:
ניין, נאכאמאל. אויב וואלט איך געזאגט אז ביי ביידע איז בולע יוצא, ניין, דעמאלטס איז א גרויסע חידוש, ווייל דא ביי כרך איז מען נישט יוצא די מרור. גרויסע חידוש, מ'דארף אפילו מאכן א דין חידוש. שטערט עס, ווייל דעמאלטס ווערט עס א טפל, און די טפל איז נישט גוט. די אבן שיטה שטימט. די אנדערע שיטה דארף מאכן א גרויסן דוחק אויף די ווערטער "שהמרור טפל למצה" און אריינלייגן א גאנצע שטיקל וואס שטייט נישט.
Speaker 1:
ס'איז אויך א גרויסע שמועס צו די פראבלעם איז טעם אדער ס'איז א ענין פון חשיבות. Whatever די reason איז, אמת. איך האב אויך נישט געקענט די צוויי, ס'איז מיר נישט געווען די צוויי. מאכט עס ווייטער נישט קיין סענס. אויב טאקע ווייטער איז א ראיה אז די גירסא אין רמב"ם איז יוצא, right? ווייל אויב די reason איז טעם, מאכט עס נישט קיין סענס, פארוואס דארפסטו האבן בולע מרור יוצא? וואס איז עפעס ווען ס'איז די צוויי דארף מען א פראבלעם? אלא מאי, ס'איז אן אנדערע סארט פראבלעם. טפל, איך ווייס נישט פונקטליך. ס'איז צוויי צוזאמען נישט גוט, מ'עסט נישט. מ'דארף עסן מרור עקסטער.
Speaker 2:
מ'עסט נישט, מ'איז נישט משתמש מיט כזית.
Speaker 1:
מ'דארף טרעפן עפעס א פשט, אפשר איז יא ווי איך הער. איך דארף פארשטיין פונקטליך. אויב איז דא דא רוב און מיעוט, זאגט מען אז איינס איז מבטל די אנדערע. מ'קען הערן, אפשר איז דא א פולע אכילה, ווייל וואס קען ער עפעס?
הלכה ג: אכילת מצה בלא כוונה
הרמב"ם'ס לשון
אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גויים או ליסטים לאכול — יצא ידי חובתו.
ס'שטייט נאר גוי, אבער ס'שטייט אויך ליסטים, אינטערעסאנט. אה, איך ברענג עס דא אין די תוספות על התורה, ס'איז נישט קיין חידוש. ס'איז דא אין די דברים נחמדים דאס, אז ער זאגט, אכל מצה, גוי או ליסטים לאכול, יצא ידי חובתו.
קשיא: ווי שטימט דאס מיט מצוות צריכות כוונה?
ניין, וויאזוי זאגט דער רמב"ם מצוות אין צריכות כוונה? ס'איז דאך א דבר פלא, ווייל אסאך אנדערע פלעצער פסק'נט אז מצוות צריכות כוונה. ס'איז דאך, מ'קען הערן אז, אז, אז, אה, איך האב געזאגט אין די הלכות מגילה, ווען מיר האבן געלערנט לעצטע וואך, אז דער רמב"ם פסק'נט "כל העושה לא נתכוון יצא". און וויאזוי איז דער פשט אז דא שטייט אז איינער דארף האבן כוונה?
תירוץ פון דברים נחמדים: הנאה איז במקום כוונה
איז דער הייליגער, ער איז מאריך וועגן דעם, אז דאס איז דאך א סוגיא אין די גמרא אז ווען ס'איז דא הנאה, איז דאס במקום כוונה. אזויווי די גמרא זאגט "שלומי אמוני ישראל נהנין מזה ומזה", און ער צייגט עס צו אזוי ווי די גמרא זאגט אז די מצוה איז נהנה.
תירוץ אחר: מצוה שבגופו
ער זאגט אביסל אנדערש אז, אז די מצוה איז די גוף עשיית המצוה דארף נישט קיין כוונה. משא"כ די מצוה וואס שופר איז, כאילו די מצוה דארף מען נאך נאכדעם טון עפעס א פעולה, ס'איז א הכשר מצוה צו געדענקען. משא"כ אויב די מצוה איז מצה איז כדי מ'זאל געדענקען אז מ'איז ארויס פון מצרים, איז דאס נישט, ס'איז א מצוה שבגופו. משא"כ אכילת שופר, אויב דו האסט נישט קיין כוונה איז נישט געווען קיין מעשה מצוה בכלל. דאס איז בערך די תירוץ, ס'איז אביסל אנדערש ווי די יוסף. אבער אנדערע מפרשים זאגן די תירוץ אז די הנאה איז משווה לכוונה, און ס'איז דא אנדערע פירושים.
אלטערנאטיווער פירוש: וואס מיינט "בלא כוונה"?
אדער קען מען בכלל זאגן אז דער רמב"ם מיינט נישט דא "אכל מצה בלא כוונה", מיינט נישט אז וועלכע "בלא כוונה" מיינט ער? "שלא כוונת יציאת ידי חובת המצוה", אדער "שלא כוונת" אז ער ווייסט נישט אז ס'איז פסח בכלל? און אין די נעקסטע סעיף שטייט קלאר אז וואס, "אכל מצה בלא ידיעת פסח, ואחר כך נתפסח, חייב לאכול אחרת". זעט מען אז כאילו ער איז פטור, כל המצוות, נישט אז ס'איז נישט געווען קיין מעשה אכילה. אויף דעם זעט מען אז אפילו באונס איז ער חייב, אבער ס'איז נישט געווען קיין בר חיובא דעמאלטס. משא"כ די ערשטע זאך, ער איז דאך יא געווען א בר חיובא.
זייט גוט. רבינו מנוח זאגט די תירוץ, איך האב נישט קיין הערה. איך האב נישט קיין הערה, יא. אקעי.
דער יסוד: מען דארף זיין א בר חיובא
אבער דאס איז זיכער אז דער מענטש דארף זיין א בר חיובא, דאס איז פשוט. עס איז נישט ענליך צו... ס'איז לאו כוונה, ס'איז נישט קיין ענין פון לאו כוונה. ער איז נישט יוצא געווען ווייל ער איז נישט קיין בר דעת, ער איז נישט קיין מענטש. דער מענטש איז געשטארבן. בכלל, יא.
חילוק צווישן שמיעה בלא כוונה און אכילה בלא כוונה
מען קען גראדע הערן די חילוק צווישן הערן עפעס בלא כוונה און עסן עפעס בלא כוונה. איך מיין פשוט און פראקטיש, יעדער מענטש וואס...
יא, ווייל עפעס וואס דו האסט געהערט און דו האסט נישט געהאט קיין כוונה, דא איז דא מיליאנען נויזעס, דו האסט עס נישט געהערט. אויב דו האסט נישט געהאט קיין כוונה, איז עס אזוי ווי דו האסט עס נישט געהערט. ווייל הערן איז... משא"כ עסן, ס'איז אריין אריין. דאס איז בערך מער דער פשוט'ער ענין, דער חילוק אין די מציאות. דאס איז בערך די חילוק.
ווען ער נעמט די פוסקים און ער ברענגט עפעס לויט דעם, איך בין נישט זיכער, ער זאגט אז לויט דעם דארף ער וויסן אז ס'איז פסח'דיג. איך ווייס נישט, פארקערט, דאס זאגט ער דאך אז ס'מאכט נישט קיין סענס. דו גייסט עסן מצה, וואס דענקסטו? שופר, דו זאגסט, "איך ווייס וואס איך טו, איך גיי אריין שטיין, איך גיי טון א מצוה."
דיסקוסיע: דער פאל פון איינעם וואס איז געווען נרדם
דו מיינסט צו זאגן אויב ער האט געוואוסט אז יענע פסח, יא, יענע ערשטע טאג, יענע נאכט. זיי כאפן מיך יעצט, זאג מיר געווען מיין ווייב פאר צוויי יאר צוריק אין א חולה וואס איז געווען אין און ארויס, נרדם, סעקונדען.
ניין, אבער עניוועיס, אה, אנטשולדיגט.
ניין, אבער הנחנאמי, לכאורה, ניין, לכאורה דאס מיינט עס. ניין, די נתעורר מיינט עקזעקטלי יענס. דו זאגסט אז ער האט נאך נישט געקענט קיין נתעורר אויך נישט? אבער וואס מיינט נתעורר? ער איז אין אזא מצב וואס ער קען נישט זיין? נישט קאנשעס. אז ער איז נישט קאנשעס, איז ער זיכער אזא קעיס, רייט? אנקאנשעס איז ער פטור, ער וועט צוריק קומען, וועט ער דארפן עסן.
דער חידוש פון דער הלכה
דער חידוש דא איז אז ער האט שוין געגעסן בשעת ער איז געווען א שוטה, רייט? דאס איז דאך דער חידוש פון די הלכה. דער חידוש איז נישט סתם אז... שטימט?
יא.
דער חידוש איז דא אז ער איז געווען... אז ער האט שוין געגעסן יא, נאכאמאל, די חידוש דא איז אז ער האט נישט געגעסן, איז ער דאך נישט חייב. דו קענסט נישט יעצט צאמשטעלן יעצט די כוונות מיט די פריערדיגע אכילות. עס דארף זיין כוונות בשעת אכילה. דאס איז דאך די עיקר חידוש, לכאורה.
Makes sense? יא. אקעי.
חקירה: כוונה פאר אכילה אדער כוונה פאר מצוה?
וואס קען טון יעצט? יא. סאו לכאורה דער "אכל מצה בלא כוונה", לכאורה, איך קען מיר אויך האבן א ווייניגער דראמאטישע ווערסיע, און זאגן למשל מתעסק. ער האט גענאשט, ער האט נישט אין זין געהאט אז ער... מיר ווייסן די גדר פון "צריך כוונה" איז, ער דארף עסן לשם מצות מצה, אדער איז גענוג אז ער עסט? איינער איז פסח און ער פראוועט נישט קיין פסח, א פריער איד, און ער נאשט מצה אין דערהיים. און דער רמב"ם האט נאך נישט פארשטאנען די ענין פון לשם מצוה. אלעס דארף ער פארשטיין לשם מצוה. אבער דא האט ער לכאורה גערעדט אז זיין בלא כוונה איז שוין "צירוף גוים". אה, איך ווייס נישט וואס דאס מיינט "צירוף גוים". וואס מיינט דאס בלא כוונה? ער עסט עס ווייל ער... I don't know, איך ווייס טאקע נישט. מ'דארף פארשטיין בעסער די דוגמא פון "צירוף גוים".
פארשטיין דעם פאל פון "אנסוהו גוים"
אז די גוים בעצם האבן זיי אן מציאות צו זיין מיט די מצה, איז דאך יא דא א מציאות פון מצה. דאס איז וואס די גוי האלט אין די קאפ מאכט נישט אויס די חלות. די שאלה איז צו ער טראכט פון מצה אדער ער טראכט נישט פון מצה. יא?
ער טראכט נישט פון מצה, אן די ווערט. נאר ער האט זיך נישט קיין שייכות. אבער אויב ער איז נישט קיין פראווער... "צירוף גוים" מיינט אז ער טראכט נאר פון די גוים וואס ליגט אויף זיין קאפ. מיינט אזוי, לאמיר זאגן אז א איד וואס איז א שייגעץ האט אפגעמאכט אז ער גייט בשום אופן נישט עסן מצה. סאו אונז ווייסן אז ער וועט נישט עסן מצה. סאו דאס וואס ער האט יא געגעסן מצה ווייסן מיר קלאר אז דאס איז געווען באונס. יעצט דארף מען וויסן וואס קומט אריין.
מיין שאלה איז געווען צו עס דארף זיין א כוונה פאר די מצוה אדער עס דארף זיין א כוונה פאר אכילה. ווייל די "צירוף גוים" קען זיין ביידעס. עס קען זיין נישט אז ער האט געהאט אין פלאן מיט אן אנדערע ווערטער צו עסן מצה, און ער האט בכלל נישט געהאט אין פלאן צו עסן. ער האט נישט אין זין געהאט בכלל צו עסן. ווייל אויב האבן מיר געווען די ענין אז מ'דארף האבן אין זין מצות מצה, וואלט מען געקענט זאגן אז ער האט געגעסן מצה אן געוואוסט לאמיר זאגן, ער האט נישט געוואוסט אז יעצט איז פסח, ער האט געגעסן מצה. שפעטער האט ער מיר געזאגט, "אה, ס'איז געווען פסח ביינאכט, יעצט ביינאכט."
שוגג און מסופק
און דאס הייסט אין הלכות שבת הייסט דאס שוגג, שוכח. די שוגג גייט אויף אן עבירה, אבער ער איז א שוגג, ער איז נישט מסופק. איך ווייס נישט פונקט מסופק. דו זאגסט די ווארט מסופק, I don't know what that means.
---
דיגרעסיע: חציצה ביי ביאה מיט קאנדאם
קשר צו די פריערדיגע דיסקוסיע וועגן כורך
וואס עפעס ווען ס'איז די צוויי דארף מען א פראבלעם? אלעמאל איז עס אן אנדערע סארט פראבלעם. די טפל, נישט פונקטליך, ס'איז צוויי צוזאמען, נישט גוט, איך ווייס נישט, מ'דארף עסן מרור עקסטער. איך דארף פארשטיין פונקטליך פארוואס. איך דארף טרעפן עפעס א פשט. אפשר איז עס יא א פשט, איך דארף פארשטיין פונקטליך פארוואס.
ס'איז דא פארשידענע... ס'איז דא אזא זאך ווי אין שמיעה זאגט מען אז איין קול איז מבטל די אנדערע. מ'קען הערן, האסטו שוין אפילו אן אכילה, ווייל דו עסט עס. איך ווייס נישט, אפשר. ס'איז דאך אלץ אן עירוב תבשילין.
ניין, דו פארלירסט עס נישט. דו פארלירסט עס נישט. דו פרעגסט א מענטש, וואס זאלסטו יעצט נאר עסן? זייער גוט, דו האסט אן ענטפער. פארוואס איז עס א הפסק? בחינת הפסק. אויב דו רופסט עס בחינת הפסק, ווייל די מצה איז אזוי חשוב, מיינט עס אז דו דארפסט נישט נאך עפעס אין מויל. אבער נישט בחינת הפסק. לאמיר עס רופן אזוי, נישט חציצה, נישט אז ס'טאטשט נישט. אן אנדערע מין הפסק.
חציצה מוחלטת
אבער ס'איז דאך א חציצה מוחלטת, ס'איז טאקע... א נגיעה בעצם איז ערגער ווי נישט זיין. ס'מאכט זייער סענס. ניין, דער עולם איז נישט מסביר אז ס'איז נאר נישט דא. דער עולם איז מסביר אז ס'איז אסאך מער. ס'איז דא א חציצה מוחלטת איז בולע די חשוב'ע און די טפל גייט אוועק. מיינט אז די טפל איז נישט יוצא. חציצה מוחלטת, לאמיר זאגן, איז אפילו מצה אליין. איז דא אזא זאך? אז דו האסט א פלסטיק בעג אויף עפעס און דו עסט עס? אפשר טאקע וועגן דעם.
דער קעיס פון קאנדאם
אזוי ווי ס'איז געווען איינער וואס האט געוואלט זאגן אז אויב איינער איז בועל מיט א קאנדאם... אה, איך האב געטראכט וועגן דעם. דארט איז עס די ענין פון הנאה, ניין? ניין, ניין, ניין. איך קען פרעגן, איך קען אויפשטעלן אז א חציצה פון טבילה און א חציצה לענין אז ס'טאטשט נישט די גוף. אניש, איך קען נישט די חציצה. איך ווייס נישט. אפשר די ענין פון טומאה איז טאקע אזוי, אפשר ער ווערט נישט כלל מטמא. אדער אפשר ניין, אפשר אויב ס'איז דא טומאה איז עס עובד בביאה, אזוי ווי משכב זב ונדה איז מטמא וועגן די ביאה, נישט וועגן די נגיעה. דעמאלטס אפילו ס'איז ביאה איז עס מטמא עניוועי.
ביי ביאה איז דאך נישט די ענין... איז דאך די ענין פון הנאה. אפשר וועט ער ווייניגער הנאה האבן, אבער ס'קען נאך אלץ זיין די זעלבע. סאו מ'דארף פארשטיין דעם טעם פון אכילה. אקעי, זייער גוט.
דער היתר איז נישט אפגעפרעגט
דאקטאר, איך בין נישט אזוי זיכער אז יענע סוגיא איז אזא אפגעפרעגטע סוגיא. מ'דארף קוקן אין די סוגיא פון שלא כדרכה הנאתה, די גאנצע זאך. די רבנים האלטן אוודאי נישט פון יענעם היתר פון די קאנדאם, ווייל איך בין נישט זיכער אז ס'איז אזא אפגעפרעגטע זאך הלכה למעשה.
פארוואס איז עס יא אפגעפרעגט די זאך? פארוואס? ווייל אלעס איז דא, ס'איז דא ביאה און ס'איז דא... וואס זאל זיין ווייניגער איסור? קודם כל, ס'איז זיכער א איסור פון זרע לבטלה. די הקלה איז די חידוש פון די ביאה. נו, א ביאה שאינה ראויה... מיין זאך מאכט עס ערגער ווי דרך איברים. ס'איז ערגער ווי א ביאה שאינה ראויה. פארוואס? וואס איז די חילוק צווישן דרך איברים און דאס? וואס איז די חילוק? ווייל דא טוט ער עס מיט די ווייב, און ער שפריצט נישט אויף די ווייב. ער איז נישט מיט די ווייב.
דרך איברים און ביאת איסור
ניין, איך רעד דרך איברים אדער סתם זרע לבטלה. אין אלע איסורים פון די תורה, ביאת איסור איז נישט קיין איסור, אשת איש איז נישט קיין איסור. דרך אברים... איך פארשטיי נישט וואס דו פרעגסט. אפשר בדרך... שלא כדרכה איז מען ענוש. איך פארשטיי נישט וואס דו פרעגסט. משכב זכר איז מען ענוש, אבער סתם דרך אברים איז מען נישט ענוש. דאס איז נישט קיין חידוש אין די זאך. אבער דאס איז דאך דרך אברים, ווייל אפילו אויב ס'איז דא א חציצה... ביאה דורך א בגד צווישן זיי, איז דאך אן ערוה. אן ערוה איז נישט דא. אקעי, ס'קען נישט דויערן. לכל הפחות קען עס נישט דויערן. לכל הפחות נישט. יא, ס'איז נישט קיין חציצה. מ'קען זאגן אז ס'איז נישט קיין דרך. אפשר איז די מנהג אז ס'איז יא אזוי. ס'איז יא דא דרך הנאה, דרך אכילה, סתם דרך הנאה. אקעי, לעטס קאנטיניו. יא, ס'איז דא די זאך, אבער מ'דארף נישט גיין גיין אין די עקסטרימס, אקעי? ס'איז שוין גענוג געווען די טעם על פי הלכה.
---
סימן ג: אכל מצה — קאנעקשן צו דברים נחמדים
סימן ג', אכל מצה. ס'איז אביסל קאנעקטעד סימן ג' אויך לויט געוויסע פירושים פון די דברים נחמדים. יא, אכל מצה בלא כוונה. כגון שהיה גוי או ליסטים לאכול, יצא ידי חובתו. ס'שטייט נאר גוי, אבער ס'שטייט אויך ליסטים, אינטערעסאנט. אה, איך ברענג עס דא אין די תוספות על התורה, ס'איז נישט קיין חידוש. ס'איז דא אין די דברים נחמדים דאס, אז ער זאגט, אכל מצה, גוי או ליסטים לאכול, יצא ידי חובתו.
דיון אין מצוות צריכות כוונה און הלכות אכילת מצה
המשך הדיון: מצוות צריכות כוונה
Speaker 1: קען זיין נישט אז מען האט אים געמיינט צו עסן מצה, נאר בכלל האט ער נישט געמיינט צו עסן. ער האט נישט געוואלט עסן. ער וואלט געווען די ענין אז מען דארף אין זינען האבן מצות מצה, וואלט דער רמב"ם געקענט זאגן ער האט געגעסן מצה אן געוואוסט. לאמיר זאגן ער האט נישט געוואוסט אז היינט איז פסח. ער האט געגעסן מצה, שפעטער האט איינער געזאגט, "אה, ס'איז געווען פסח ביינאכט יעצט ביינאכט."
און דאס הייסט אין הלכות שבת הייסט עס שוגג.
די שוגג גייט אויף אן עבירה, אבער ער הייסט א שוגג. מתעסק. איך האב נישט געזאגט מתעסק. דו זאגסט די ווארט מתעסק, I don't know what that means. דאס איז די קאנטעקסט פון מתעסק.
דאס האט ער געמיינט אז ער איז distracted, ער האט נישט אין זינען.
ניין, מתעסק מיינט איינער טוט א מלאכה אן אנטראכטן, ער שפילט זיך מיט ביימער און ער האט געגעבן א רייד. דאס איז נישט די אריגינעלע קאנטעקסט פון מתעסק, דאס איז פסקי דין פון היינטיגע צדיקים.
נארמאל, איך ווייס נישט וואס מיינט מתעסק. ס'שטייט נישט דא מתעסק, so I don't know what it means. איך ווייס וואס ס'שטייט דא. איך ווייס נישט אונס, so די פראבלעם איז נישט אז ער האט נישט געוואוסט. איך האב געזאגט, ווען איינער עסט מצה, ער ווייסט אז ער עסט, אבער ער האט נישט קיין כוונה צו עסן מצה. ווען ער ווייסט נישט אז ס'איז פסח, הייסט עס אין הלכות שבת הייסט עס שוגג.
Speaker 2: I don't know what it means. איך פארשטיי אז ס'איז אפשר צו טון א מצוה בשוגג. אבער דאס וואס איך טריי צו פארשטיין איז אביסל פאני, ווייל אויך, לאמיר זאגן, ער טוט אן עבירה באונס, איז זיכער אונס רחמנא פטריה. אמת? אנסוהו גוים לעבור על אחת כל מצוות, דארף ער זיך מוסר נפש זיין.
Speaker 1: אויסער פאר די שלש חמורות.
Speaker 2: דארף ער נישט מוסר נפש זיין. Again, דא אונס מיינט נישט דווקא אונס נפשות, whatever. But אונסו, בין איך נישט עובר. אמת?
נו, אבער א מצוה יא? אבער די מצוה האב איך געגעסן.
Speaker 1: ניין, די מצוה האב איך אויך נישט יוצא געווען.
Speaker 2: די מצוה האב איך יוצא געווען.
Speaker 1: מ'דארף יוצא זיין.
Speaker 2: דער גוי האט געגעסן מצה, וואס קומט עס מיט דיר אריין?
Speaker 1: ניין, ווייל ס'איז געהאט טעם מצה.
Speaker 2: אה, האסטו געזאגט אז ס'איז קאנעקטעד צו די פריערדיגע. No problem. So ווען דער גוי, לויט רבינו מנוח'ס תירוץ, so ווען דער גוי פארסט דיך צו טון אן עבירה אין דעם דזשאוינט, אונס מיינט דוקא מיט א גאן? אויב מען שטופט אים צו זיין מויל און זיין נאז, און מען שטופט אים אריין מצה, און ער טשאוקט דערויף, איז דאס אזוי ווי די סייף? ס'איז נישט אזוי ווי די סייף.
איך האב פארשטאנען. פרעג איך דיר אבער א שאלה. די רייט סייף איז אפשר וואלט עס געווען א חציצה. אקעי, איך זע נישט אז דאס איז די פראבלעם. איך מיין אז איך פרעג אבער אן אנדערע שאלה. די רייט סייף, די גוים וואס האבן אים געצוואונגען צו עסן מצה. וואס ווילן גוים? זיי גייען ארום צווינגען מענטשן צו עסן מצה? איך כאפ נישט וואס גייט דא פאר.
Speaker 1: די גוים האבן געוואלט תשובה טון. יארן לאנג האבן זיי געצוואונגען די גוים צו טון עבירות, איז געפארן א מחנה וואס זיי גייען צווינגען די אידן צו טון מצוות. קענסטו זיך זען אז טראמפ מיט א בורא עולם זאל אנהייבן צווינגען אלע רעפארמערס צו ווערן ארטאדאקס?
Speaker 2: ס'איז זייער פאני די קעיס פון אונס. פארוואס איז דאס די עקזעמפל פון לא כוונה? פארשטייסטו וואס איך פרעג? וואס מיינט לא כוונה? איך האב אים אריינגעווארפן אין מויל אזא זאך. ער ווייסט נישט אז ס'איז פסח, ער ווייסט נישט אז ס'איז מצה. איך כאפ נישט וויאזוי ער האט דאס פארשלאפן. אבער וואס איז געווען די פראגע? אז זיי קענען זיין דוקא אונס. איך זע נישט אז דער רמב"ם האט געטוישט די תרבות פון... ווייל מצוות צריכות כוונה איז...
די גמרא אין ראש השנה: כפאוהו ואכל מצה
Speaker 1: שולחן ערוך, רבי שמואל, כפאוהו ואכל מצה, יצא. כפאוהו מעלמא או כפאוהו לשד? די גמרא פרעגט דאס. אמר רבא, זאגט די גמרא, זאגט רבא, זאת אומרת, אז תקעו לו שופר, יצא. ווייל אדער לשיר אדער לשד. יא, רש"י האט צוויי גרסאות. אדער וויל ער אים פארטרייבן א שד, אדער סתם ווייל ער וויל זינגען און ער האט נישט אין זינען מצוה. סאו דא זעט מען יא, אז כפאוהו שטעלט מען צו צו אנדערע פאלן אזויווי לשיר. איך וואלט געזאגט, ענליך צו לשיר וואלט געווען אזויווי אונז זאגן אונס, ער ווייסט נישט אז ס'איז א מצוה פון עסן מצה, יצא. פשיטא.
האי נמי, אכל מצה רחמנא אמר, והא אכל. אבל לא זכרון תרועה, והוא מתעסק בעלמא, כמשמע לן, זאגט רש"י, אפילו הכי מתעסק יוצא, דמצוות אין צריכות כוונה. סאו דאס איז די גמרא, רבא וואס האלט מצוות אין צריכות כוונה.
אבער אויך די האבע אמינא אין די גמרא איז זייער אינטערעסאנט, וואס האט עס צוטון מיט דעם? "הוא סבר אוכל מצה ברחמנא הוא אוכל". די עיקר איז אז ער האט געהאלטן אז אמאל, ער האט געהאלטן אז דעמאלטס ווען ס'איז טעם, אה, איך קען הערן, ווייל ער האט געהאלטן אז די מעשה איז די טעם, אזויווי דו זאגסט, מתעסק, אפשר איז דאס די פשט פון רבינו מנוח.
Speaker 2: ניין, די גמרא זאגט דאך זיכער נישט אזוי. רבינו מנוח קען מען פארענטפערן אן אנדערע קשיא. דא גייט עס, לויט די שיטה פון מצוות אין צריכות כוונה דארף מען נישט אנקומען צו רבינו מנוח'ס תורה. לויט די שיטה פון מצוות אין צריכות כוונה, די פשט איז, אזויווי דו זאגסט, מצוות אין צריכות כוונה וועגן נעמען מיוצא. מצוות אין צריכות כוונה מיינט, דער אייבערשטער וויל, ס'איז אזויווי א טעאלאגישע שאלה, צו דער אייבערשטער וויל נישט אז מענטשן זאלן אומזין האבן, ס'האט צוטון מיט דעם, אפשר. דער אייבערשטער וויל, אזויווי דו זאגסט, דער אייבערשטער זאגט "עס מצה", דו האסט געגעסן מצה. א חלק פון פארוואס האסטו געגעסן?
דיון: די פילאזאפישע יסוד פון מצוות צריכות כוונה
Speaker 1: לכאורה וואלט עס צוטון מיט דעם, צו די מצוות דארפן אונז געבן מידות טובות, אדער די מצוות זענען סתם אזוי ווי א הייליגע כח, זיי זענען אן אטאם באמבע וואס מאכט אונז צוברעכן, אזויווי רבינו בחיי זאגט, איך ווייס נישט וואו.
Speaker 2: וויטש וועי? וואס? וויטש וועי דאז איט קאנעקט? ווייל אויב זאגט מען אז די גאנצע ענין איז, אה, מ'קען עס לערנען ביידע וועגן. מ'קען לערנען ביידע וועגן, אבער לכאורה, אויב נאר וואלט מען געזאגט אז די איינציגסטע זאך וואס האט צוטון מיט מידות, דארפסטו זיין א ווער אז איך ארבעט יעצט אויף מיינע מידות, איך מאך יעצט מיינע רגילות, און דאס מאכט די רגילות.
Speaker 1: איך וואלט געטראכט פונקט פארקערט, אמת. איך קען הערן. אז אויב איז א מצוה דא א טעם, איך טו יעצט א מצוה פאר'ן אייבערשטן. איך מיין שוין, אויב דו ביסט פשוט ארבעטן אויף צו האבן בעסערע רגילות'ן. אויב מ'רעדט מיט די כוונה אדער יענע כוונה. אבער אויך דאס קען מען, לגבי מאכן בעסערע רגילות'ן, אפשר א חלק דערפון איז דאס אז מ'ווייסט אז מ'מאכט בעסערע רגילות'ן. ס'איז נישט דאס אז מ'טוט גוטע פעולות אליין, ס'איז אפשר אויך, ס'קומט מיט די כוונה פון דעם. דאס איז א שמועס וואס מ'וועט זען אין שמונה פרקים, יא? אז ווען א מענטש איז זיך מרגיל צו טון גוטע זאכן, צו ס'האט צוטון מיט דעם אז ס'האט צוטון מיט כוונה, אדער דאס האט אינגאנצן נישט צוטון מיט כוונה, די מעשה אליין. קען זיין אז ווען מ'טוט, ווען מ'איז זיך מרגיל מיט גוטע זאכן, א חלק דערפון איז די מיט א כוונה, מיט א ידיעה, נישט מעשה קוף. אויב דו ווענדסט עס צו מעשה קוף, איך ווייס נישט צו עס ברענגט נאך עפעס. עס ווענדט זיך וועלכע סארט ידיעה דו רעדסט. אויב דו רעדסט ידיעה אז דו טוסט עפעס, דעמאלטס מוזטו האבן יא. אויב דו רעדסט פון ידיעה אז ס'איז א מצוה אדער עפעס אזא זאך, מוזטו האבן נישט. אויב ער גייט לערנען, ווייס איך נישט, אבער עט סאם פוינט, יא. מ'דארף לערנען אפילו נאך סיפור המצוות, אזוי ווי אונז וועלן לערנען סיפור למדן היינט.
סאו לאמיר גיין ווייטער, אקעי? מ'דארף לערנען די הלכות. לאמיר זען דארטן די גמרא וויאזוי... שוין, די גאנצע זאך קומט פון יענע גמרא. ס'איז כפייה, ס'איז נישטא, איז חייב. אבער כפייה פרסית איז... די גמרא גייט אריין אין די סוגיא צו מ'דארף האבן כוונה. אלע סוגיות זענען אינטערעסאנט.
Speaker 2: ניין, איך וויל נישט. דו ווילסט?
Speaker 1: יא, ווייל ס'איז גאר שווערע שאלות. איך ווייס נישט, בפשטות, איי דאונט נאו וויי מ'גייט אריין אין די אלע זאכן למדנות. דא איז א מחלוקת אמוראים צו מצוות צריכות כוונה. דא גייט ער אריין מיט די שיטה אז מצוות צריכות כוונה. שוין, פיין. וואס שטערט דיר? ס'איז א פראבלעם?
Speaker 2: ניין, ס'איז נישט קיין פראבלעם. ס'איז נישט קיין פראבלעם, ס'איז אלעס פערפעקט.
הלכה ד: חומר המצה - מחמשת המינים בלבד
Speaker 1: לאמיר גיין ווייטער. צוריק ווייטער צו די סוגיא. ס'איז דא אסאך סוגיות דא, אסאך שבת הגדול דרשה מאטריאל. אויף יעדע סעיף דא, אויף יעדע שורה דא, האבן שוין רבנים געדרשנ'ט שעות ארוכות, און אונז נעבעך, וועלן מיר קודם זען די שולחן ערוך, די פשוט'ע הלכות. די משנה למלך איז א קלאסיק שאגת אריה, נודע ביהודה, טייערע תשובות.
Speaker 2: יא, יא, עקזעקטלי. לאמיר גיין ווייטער.
Speaker 1: אכל מצה, איינע פון די מצוות, סעיף ה', ד', אקעי? איינע פון די מצוות איז די חובת אכילה, אכילת מצה. אכילה. מ'שמועסט אז ס'איז דא א חובה. אונז האבן שוין געהאט וויפיל מאל איז געווען א חובה. אקעי, אקעי, צדיק, צדיק, לאמיר גיין ווייטער. חובה, חובה, חובה. ס'איז אלעס פרטים. אקעי, אקעי, יא. איינע פון די מצוות איז די חובת אכילה, אכילת מצה. קיין אכילה מאיזה מחמשת המינים. ס'איז אויך אן אינטערעסאנטע לשון, "לא יאכל חמץ". ער וואלט אים געקענט זאגן, "לא יאכל חמץ" איז דאך אן ענין פון אן אכילה. ער וואלט געקענט זאגן "לא יאכל חמץ", און מ'וואלט געדארפט מאכן מיט איינעם פון די חמשת המינים.
Speaker 2: "לא יאכל חמץ", ווי איז דאס געזאגט געווארן?
Speaker 1: "לא יאכל חמץ" ברענגט ער, "לא יאכל חמץ" איז געזאגט געווארן ביי קרבן פסח. "לא יאכל עליו חמץ". דאס איז געזאגט געווארן אויף קרבן פסח. אבער דא שטייט דאך אזוי, דא שטייט "לא תאכל עליו חמץ".
Speaker 2: וואס זאגט ער נישט געשטימט יענע פסוק?
Speaker 1: ווייל יענץ רעדט פון די קרבן פסח. אקעי.
"לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות". אבער שאר דברים, ווי אורז ודוחן וקטניות, דער פוינט איז אז ס'שטייט "לא תאכל עליו חמץ", לערנען די חכמים זאכן וואס קענען ווערן חמץ, קענען ווערן מצה. אבער דברים... דער רש"י זאגט אז מצה מיינט ברויט וואס איז נישט געווארן חמץ. אבער שאר דברים, וואס זענען נישט בכלל חמץ, ווי אורז ודוחן וקטניות, וואס מיר האבן געלערנט אדער וואס די חכמים האבן געזען, אפילו דו זעסט עס אויפגעלאזן, איז עס א סרחון בעלמא.
Speaker 2: "אין מצה אלא מין חמץ". עקזעקטלי.
דרוש: די פארקערטע לאגיק פון מצה
Speaker 1: וואט דיד איי וואנט טו טעל יו? יא, פון דא לערנט מען זיך, אזוי ווי די שיטה פון די חכמים, נישט רבי יוחנן בן נורי'ס שיטה, אז א צדיק וואס הייסט מצה איז נאר "מי שבא לידי חמץ ולא החמיץ". אבער איינער וואס איז "אין בו לידי חמץ" איז ערגער. ס'איז בעסער. עקזעקטלי. איינער וואס איז "אין בו לידי חמץ" איז אויך נישט קיין... איז נישט ממש אן ענין פון מצה. דאס איז דער חידוש וואס ער זאגט דא.
ווייטער, לויט די דרשה אז מצה איז נאר מין יצר הרע, וואלט ער געדארפט זאגן אז מ'זאל זיך אוועקשטעלן פון אלעס. אזוי ווי איך האב געזאגט פריער, ווייל אין אנדערע פלעצער אין די תורה איז דא די זאך פון "סור מרע" ו"עשה טוב". לכאורה וואלט א מענטש געדארפט זאגן אז די זאך וואס איז די מערסטע אוועקשטיין איז וואס האט א שייכות צו חמץ. א גאנץ פסח זאל מען נאר עסן אורז ודוחן, אזויווי די ליסקער מנהג. עקזעקטלי. איך האב געהערט אמאל פון א בריסקער, די מערסטע חמץ'דיגע זאך וואס קען נאר זיין פסח איז מצה. ס'איז טאקע אמת. אבער די תורה זאגט נישט אזוי. מ'דארף נעמען ריסקס. מ'קען נישט גיין מיט די דרך פון יושר וואס איז... פאר עבירות, סתם שטותים.
רבי יצחק, חמץ איז פשוט, די סברא איז פשוט, און מ'דארף שוין קיין דרשות. אדער וועט מען זאגן אז די דרשות איז מחזק די סברא פשוטה, נישט מסתבר?
דין תערובת אורז מיט דגן, עיסת כלבים, און מצה עשירה
הלכה ו (המשך) – תערובת אורז מיט דגן
Speaker 1:
ס'איז טאקע אמת אז פסח מיינט מצה, אבער מ'דארף נישט נעמען ריסקס. מ'נארט זיך, מ'קען נישט גיין מיט די וועג פון יושר וואס איז... פאר עפעס, ס'איז שטותים. רבנן איז א חמץ, ס'איז פשוט, די סברא איז פשוט, און מ'דארף נישט קיין דרשות. און איך מוז דיר זאגן אז די דרשות איז מחזק די סברא פשוטה, און נישט מסכים.
גרייז, ווייל דא איז אויך די ראיה אז זיי האבן נישט געלערנט די פסוקים אזוי ווי דו האסט זיי געלערנט. ווייל אזוי ווי דו האסט זיי געלערנט, אויב טרעפסטו נאך א מין לחם וואס קען בכלל נישט ווערן חמץ, איז דאך מן הטוב ומן הנעים.
Speaker 2:
ניין, ניין, וואט אר יו סעיאינג? ווייל דו ווילסט דאך קומען צו זאגן אז איך קען לערנען די תורה אזוי, אז מענטשן עסן לחם.
Speaker 1:
לאמיר פארן ווייטער, מ'גייט נישט רעדן אויף דעם פאר אייביג. האסטו שוין פארשטאנען ריכטיג וואס איך וויל זאגן. איך ווייס, איך פיל אז איך האב נישט קיין כח אריינצוגיין. איך פיל אז דיין כשרות דארף זיין כשר, און נישט קיין כשרות וואס איך זאג.
דיסקוסיע: דין טעם דגן ביי תערובת
Speaker 2:
פארקערט, עס גייט מיר נאך אז די וואסער האט די טעם. אם יש בה טעם דגן, מ'גייט נישט נאך רב אדער נאך אנדערע, מ'גייט נאך טעם. יוצא די חובתך.
Speaker 1:
איז טעם פלייגט גוט. איך האב נאר געוואלט וויסן צו מ'איז יוצא געווען.
Speaker 2:
מ'זאגט נישט אז ס'דארף זיין א כזית פון די חיטים אליין? איז נישט דאס די ווארט?
Speaker 1:
דאס איז נישט וואס ס'שטייט דא. דא שטייט אז ס'דארף זיין א טעם.
Speaker 2:
יא, אבער אויב האט ער נאך געעסן א כזית און א חלק פון דעם איז א עובד, מאטשארקעס ווערט אזוי בטל. און ס'ווערט דא א זאך בטל די וועפטעס.
Speaker 1:
יא, נאך נאך איך א כזית פון די חלק פון די חיטים אליין, און די ווארט איז אז דער דעת איז נישט מבטל.
Speaker 2:
יא, דאס איז דאס ווארט אפשר?
Speaker 1:
דו פרעגסט אז שאלות, אז מען דארף א שיעור. איך ווייס, אז עס איז א גוטע שאלה. ס'שטייט נישט וועגן די שיעור. אונז האבן געלערנט אין אנדערע פלעצער. אונזער גייענע נענער שפעטן. אונז האבן געלערנט ווייל עקשלינע און זיי האבן געלערנט ביי... דאס זאגט דער רמב"ם. אבער ער זעט נישט דאס נכרים לויט דער רמב"ם. ער זאגט נישט דער רמב"ם.
אה, דער מגן משנה ברענגט עמדיברא רמב"ם, נערה שפינעם אן שם כזיתו די יוצא, יוצא, יוצא, און פון שומדינגערע ראיש, א חוטם גורר'ם וסעורת.
Speaker 2:
אקומ'ס, דעמאלטס ווערט דער חוטם אורות זוכן יא כשר, ווייל ס'וואלט געקענט ווערן חמץ מיט די העלב פון די חוטם מיט וואס עס איז צוזאמען?
Speaker 1:
נא, וואטס איז עפס... פאר דער ספרא, פאר דער דרך. דער מגנא משכן, ער וועט נישט סתם. אקומ'ס, וואס זענען וואס עס זענען מיט דעם עכצה זאגט. אקומ'ס, עס וועט נישט זאגן אז ס'איז הייסט נישט זיין לחמוני. עס זענעט אז ס'איז שטייט אין די סבחה, מנחות איז אלץ הלכות'ן. ס'וועט נישט הייסן אזוי לחמוני, ווייל עס זאלט נאך זאכן?
לעכס איז נאך א פראבלעם. מענסה... אקעי, לאקס, יוצא מצלדיאגלי עפשי אבילרי תירם דוגים, וי א שער ריבה דגים. דאס איז דער הסלמי. דא איז הלכה SMINE, יוצא מומצמים דער בענד, ווייל עס האט אויך פריער געהאט, מ'איז יוצא אבילרי תירם תירם, וי א שער א ריבה דגים.
דער רמב"ם זאגט גארנישט און בייטער תירם דגים, נישט רב. ירושלים זאגט אז עס גייט נאך רב, און דער רמב"ם דא גייט מיט טעם. ס'איז א משנה און חליל למעשה.
קשיא פון חציצה
Speaker 2:
פארוואס זאגט מען נישט דא אז איז אזוי ווי א חציצה אז די עורות שטערט פון די... אהל, כבעת ומיוארט און די מצה דארטן, ווייל שמש איז תפילה לא. קען דא זאגן מען אויך אז די חלק האט די עורות איז תפילה לא? אויב נישט וואלט מען לכאורה געזאגט אז ס'איז א חציצה, דער חלק אורז איז א חציצה פאר'ן חלק מצה.
Speaker 1:
מ'רעדט דאך אפילו מער, ס'ווערט בטל, ס'ווערט פארקערט פון די זייט. דאס איז א גאר א גרויסע חידוש, אבער אויב מ'גייט נישט מיט די גרידא טעם פון די רמב"ן אזוי. דאס איז דער רדב"ז אין משנה, און ער ברענגט אז דער שלמי ציבור זאגט אזוי, דער רמב"ן זאגט אזוי, און דער מהרי"ץ זאגט אזוי.
דער ירושלמי'ס חילוק
Speaker 2:
אבער ס'איז דאך א ירושלמי, ס'איז דא א חילוק צו ס'איז דא א מיעוט דגן מיט א רוב דגן. ס'איז אן איסור גמור מיט א מיעוט דגן. אויב אזוי וואלט מען נישט געזאגט אז ס'איז א פראבלעם אז ס'איז א חציצה?
Speaker 1:
איך האב דיר געזאגט, ס'ווערט דאך בטל.
Speaker 2:
ניין, אבער אויב פריער וואלט מען אונז געזאגט אז די מצה'ס פסול איז עובד סיבה אז ס'איז דא מצה, איז אפילו מיט תערובת השיעור.
Speaker 1:
איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט.
דער ראב"ד'ס שיטה
Speaker 2:
די רמב"ם זאגט אזוי, די ראב"ד האלט אנדערש. די ראב"ד איז דאך פרעגן זייער זייער א קשיא.
Speaker 1:
די רמב"ם זאגט דאס נישט קלאר.
Speaker 2:
יא יא, אלע מפרשים נעמען אן אז די רמב"ם האלט פשוט פארשטאנען, און זיי ברענגען אז ס'שטייט מפורש אזוי, און דאס איז נישט קיין פראבלעם. אבער ס'איז דא א לאנגע גר"א אויף דעם, ביאור הגר"א.
Speaker 1:
אקעי, איך זאג דיר וואס די רמב"ם זאגט.
Speaker 2:
די גר"א, יא.
Speaker 1:
דאס איז דברים ברורים. אורז איז נגרר, אזוי ברענגט דאך די רמב"ן וכדומה.
Speaker 2:
אקעי, ווייטער.
Speaker 1:
יא. די ראב"ד איז מחולק טאקע.
Speaker 2:
וואס זאגט די ראב"ד?
Speaker 1:
די ראב"ד, דאס האבן מיר שוין געזען, די ראב"ד האט פארשטאנען אז מ'דארף יא.
Speaker 2:
פרעגסטו, לויט אים, לויט די ראב"ד איז דאך א קשיא אז ס'איז, אבער די תירוץ איז אז ער האלט נישט אז דאס איז מבטל די טעם. אפשר אורז איז נישט מבטל די טעם, ווייל אורז בלענדט אריין די טעם, ס'איז די זעלבע סארט טעם.
Speaker 1:
איי, איך דארף מאכן א שיעור אורז, פארגעסן.
Speaker 2:
איין דרייסיגסטל?
Speaker 1:
יעצט איז צוויי אזייגער, דאס איז נישט איין דרייסיגסטל, יעצט איז צוויי אזייגער.
Speaker 2:
נו, אקעי. לכאורה דארף מען מאכן א שיעור.
Speaker 1:
אקעי, איך רוק מיך פון די זייט. איך האב נישט קיין כח צו רעדן פון די זייט. איך ווייס נישט וואס דו ווילסט, דו ווילסט איך זאל רעדן פון תוד"ה אדער פון איין תוד"ה?
Speaker 2:
איך וויל דו זאלסט רעדן פון אלעס.
Speaker 1:
דאס איז די שאלה, וואס איז חשוב'ער, תוד"ה אדער שלשים יום קודם החג?
Speaker 2:
א שיעור קבוע, יא.
Speaker 1:
אקעי, אן עס איז א קבוע.
Speaker 2:
אויב דו ביסט א חכם, יא.
הלכה ו (המשך) – עיסת כלבים
Speaker 1:
עיסת כלבים, לאמיר ענדיגן ברוך חיים. עיסת כלבים, פון וואס מאכט מען עיסת כלבים?
Speaker 2:
דאס איז פון די עיסה.
Speaker 1:
ס'איז א כשר'ע ממש. ס'איז נישט דא אריינגעמישט. ס'איז נישט קיין שאלה פון אריינמישן. ס'איז א שאלה פון לשמה, פון נשתיירה לשם מצה.
Speaker 2:
דו ביסט גערעכט, ס'איז נישט די פראבלעם.
Speaker 1:
אבער איך וויל דיר זאגן, וואס טייטשט עיסת כלבים? עיסת כלבים מיינט א... נישט אונזער סארט ברויט, און נישט מוסדיגע ברויט.
דין ראוי למאכל אדם
און ווען דו מיינסט שוין ראוי למאכל אדם, הייסט עס עפעס וואס איז ראוי פאר מענטשן יוצאים בו ידי חובתן.
Speaker 2:
וואס הייסט עס, משתמרת לשם מצה?
Speaker 1:
צודק, אין ראוי למאכל ממנה אין יוצאים בו, אפילו משתמרת לשם מצה. האב מיר געלערנט א נייע כלל, אז עס דארף זיין משתמרת לשם מצה, וואס נישט קריסטו.
Speaker 2:
וואס האט אבער משתמרת לשם מצה צו טון מיט ראוי למאכל אדם?
Speaker 1:
ראוי למאכל אדם מאכט אז ס'הייסט א ברויט וואס מען קען עסן. א כלב איז נישט קיין מצה עסער! א כלב איז א כלב! נאר מענטשן זענען מצה עסער. אה, עס מוז זיין ראוי למאכל אדם. און מיינט נישט אז ער ראוי לאכילה. עס זענען עפעס פיל עסן עס. מיינע פסחים האט עס געמאכט אז מען זינגען די מענטשן.
Speaker 2:
עקזעקטלי.
Speaker 1:
און די מענטשן גייסן אפשר לתא לשם מצה, מען לשם מצה בפסח, אדער לשם מצה. איך ווייס נישט. בעל כפרים, עס דארפן זיכער זיין מצה פון מענטשן, מצה פון קלבים. נישט קיין מצה. עפעס אזוי.
אבער דא קען מען לערנען אז איבער מען גייט צו א מצה פאר עקרי, וואס איז געמאכט פון קלבים, עס איז נישט יוצא. דאס איז געמאכט פאר קלבים. אדער למשל אזעלכע איז געוויסע חסידים וואס זענען די בחינא'ס קלבים, מען עס איז נישט מענטשט. עס וועסן דארט די בחינא'ס, נישט יוצא. אבער אמת'יג און מיוצא. עס שיין. עס זיינען זיי נישט טארק.
קיצור, סא די יוצא זלכע וואס גייט דערויף אויף די מענטש, נישט אויף די קלבים, רייט?
Speaker 2:
וואס עס איז נישט אויף די מיין פירא?
Speaker 1:
זיין, איך מיין אז ס'מיינט אז די קלבים זענען יוצא.
Speaker 2:
פארוואס זאגסטו אז ס'מיינט נישט אז די קלבים זענען יוצא?
Speaker 1:
דאס וויסן, אפשר די קלבים האבן דארט געטון א טובה פאר אידן ביי יציאת מצרים, עס וויל איינו זיין צו מאכן עס איז א קלבים. קלבים איז לכאורה די קלבים וואס ארבעטן פאר די רועים, דאס איז די ווארט. דאקינג דאגס, אייער שיפ דאגס.
Speaker 2:
אקעי, אקעי.
הלכה ז – מצה שלושה במי פירות
Speaker 1:
"מצה שלושה במי פירות", די לעצטע הלכה פון דעם סעיף.
Speaker 2:
וואס הייסט? די גאנצע לאנגע דרשה?
Speaker 1:
דא קומט א נייע סוגיא פון "מצה שלושה במי פירות". אין מיין דרוק פון רמב"ם איז עס נאך אין די זעלבע הלכה.
Speaker 2:
אה, ביסט גערעכט. אבער ס'איז א נייע סוגיא, די סוגיא פון "מי פירות". מ'וועט עס טון שפעטער, מארגן. די סוגיא פון "מצה עשירה". ס'איז נישט צו לאנג, עניוועי.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו'
---
הקדמה: הענין של לימוד הלכות הרגל — שלושים יום קודם החג
„מזומן" לעומת „קרדיט"
הגר"ר אומר שתורה צריך לדעת „מזומן" — לא „קרדיט". קרדיט פירושו „אני יודע איפה לחפש"; מזומן פירושו „אני יודע זאת באמת". כשמגיע זמן שצריך לעשות למעשה, צריך להיות הידיעה „במזומן" — בידיים. חסיד ברסלב מאקוודור (מאיר) הוציא ספר „אתה ידעת כל התורה כולה" — סדר איך אפשר לדעת כל התורה כולה דרך חזרה.
המקור: משה רבינו
הגמרא במגילה אומרת: „שרא משה להם לישראל בהלכות הפסח בפסח" — משה רבינו עצמו קבע את הסדר ללמוד הלכות פסח לפני פסח. זו הדרך המקורית של לימוד תורה — לא רק מנהג, אלא יסוד בסדר הלימוד. משמע מההלכה שצריך לעשות זאת סדר הלימוד — לא רק „חמש עשרה דקות הלכות פסח אחרי התפילה", אלא עיקר הלימוד צריך להיות הלכות הרגל.
על אילו ימים טובים חל „שלושים יום קודם החג"?
- בפוסקים (שולחן ערוך) מופיע הסימן הראשון רק על פסח.
- המשנה ברורה מביא מחלוקת: דעה אחת אומרת שזה רק על פסח (כי המקור הוא מקרבנות — קרבן פסח); דעה שנייה אומרת שזה על כל הימים טובים.
- ראיה שזה על כל הימים טובים: בגמרא יש „פרוסא עצרת" ו„פרוסא חג" — חצי משלושים יום לפני שבועות וסוכות.
- תוספות אומר שבפורים אין דין של שלושים יום (חוץ מהלכות מגילה).
- קושיא על דעת ה„קרבנות": אם היסוד הוא קרבנות, למה לומדים הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר — ולא קרבנות? תשובה: עצם התקנה נשארה אפילו כשלא לומדים ממש קרבנות.
- המשנה ברורה אומר שהלכות סוכות בעצם אינן כל כך נוגעות כי רוב סוכות ורוב לולבים כשרים — „דפנות ושלישית אפילו טפח", „רובם כשרים". פסח לעומת זאת יש הרבה הלכות מעשיות.
השולחן ערוך הרב (בעל התניא)
השולחן ערוך הרב פוסק: „מצוה על כל אחד ואחד ללמוד הלכות הרגל עד שיהא בקי בהם". חיוב הרב לדרוש לפני הציבור פחות נוגע היום (כי כל אחד יכול לקחת משנה ברורה), אבל החיוב על כל יחיד ללמוד נשאר.
המאירי
המאירי אומר שהציבור לומד מסכתות מועד בכל מועד. זה מתחבר למנהג של שבת הגדול בפיוטים.
[דיגרסיה: המילה „ועד" — בית הועד]
רש"י אומר „שאין לומדין הלכות הפסח בבית הועד שלא ישמעו עם הארץ". דעה אחת (מספר „מנקה יגריב"?) אומרת שבית הועד פירושו כמו סנהדרין — שם מכריעים הלכות כלליות/ציבוריות, לעומת בית המדרש שם לומדים. שורש המילה „ועד" אולי מי-ע-ד (כמו „ונועדתי"), לשון אסיפה/התכנסות. המושג „יעוד" פירושו דבר שמיועד לעתיד, קשור ל„מזומן", „מועד", „נועד". „ועד" ב„לעולם ועד" — כל המפרשים אומרים שזה אותו שורש כמו „עד" (ע-ד), לא שורש נפרד ו-ע-ד. ר' מנחם בן סרוק סובר שאין מילה שמתחילה בו' כאות עיקרית.
---
הלכה א: מצות עשה לאכול מצה בליל חמשה עשר
דברי הרמב"ם
„מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר, שנאמר 'בערב תאכלו מצות'. בכל מקום ובכל זמן, ולא תלויה אכילתה בקרבן הפסח אלא מצוה בפני עצמה, ומצותה כל הלילה."
פשט
יש מצות עשה מהתורה לאכול מצה בליל ט"ו ניסן. המצווה חלה בכל מקום ובכל זמן (גם בזמן הזה בלי קרבן פסח), היא מצווה נפרדת בפני עצמה, ואפשר לצאת ידי חובה כל הלילה.
חידושים והסברות
1) סדר המצוות — מבנה הרמב"ם:
הרמב"ם בחמשת הפרקים הראשונים דיבר על איסורי חמץ: (1) שלא לאכול חמץ ביום ראשון, (2) תשביתו, (3) שלא לאכול חמץ כל שבעת, (4) תערובת חמץ, (5) בל יראה, (6) בל ימצא. עכשיו במצווה השביעית מגיעים למצות עשה היחידה — לאכול מצה בליל פסח.
2) שלוש שאלות נפרדות במצווה:
- שאלה א: האם בכלל יש מצווה לאכול מצה? אולי „מצות תאכלו" פירושו רק שלא לאכול חמץ, וממילא יאכלו מצה, אבל לא כמצות עשה. באותם זמנים אכלו לחם כל יום — אם מישהו דווקא לא רוצה לאכול לחם כלל, האם הוא עובר על מצות עשה? זה לא כתוב במפורש.
- שאלה ב: אולי המצווה רק „עם הפסח" — יחד עם קרבן פסח, כמו שכתוב „על מצות ומרורים יאכלוהו". אם כן, בזמן הזה כשאין קרבן פסח, לא תהיה מצווה.
- שאלה ג: אולי המצווה חלה כל שבעת הימים ולא רק הלילה הראשון?
3) המקור של „בערב תאכלו מצות" — ניתוח הפסוקים:
בפרשת בא יש שני חלקים נפרדים:
- חלק ראשון — מדבר על קרבן פסח: „ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו". כאן מצה היא חלק מאכילת הפסח.
- חלק שני — אחרי הפסוק „והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו", מתחילה מצווה חדשה: „שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", „ובערב תאכלו מצות". זו מצווה נפרדת של חמץ ומצה, לא קשורה לקרבן פסח.
זה היסוד לפסק הרמב"ם ש„לא תלויה אכילתה בקרבן הפסח אלא מצוה בפני עצמה" — כי הפסוק „בערב תאכלו מצות" נמצא בחלק השני, נפרד מקרבן פסח. זה גם מפורש בפסוקים: הפסח הוא י"ד ניסן, ומצה אוכלים מט"ו עד כ"א — ברור שזה לא תלוי בפסח.
4) „מצות תאכלו" — מצווה או רק עצה?
כמעט כל פעם שכתוב „מצות תאכלו" זה בא יחד עם איסור חמץ. חז"ל הבינו שכל הפעמים (חוץ מפעם אחת) „מצות תאכלו" אינו מצות עשה לאכול מצה ממש, אלא תיאור של מה אוכלים כשלא אוכלים חמץ. המילה „מצה" פירושה פשוט לחם שלא עבר תהליך חימוץ. „מצות תאכלו" ו„לא תאכל חמץ" אומרים את אותו הדבר — רק אחד בלשון חיוב ואחד בלשון שלילה. זה דבר והיפוכו.
אנשים רגילים (בתקופת מתן תורה, במסופוטמיה) אכלו לחם כל יום. התורה לא כותבת אף פעם „אכלו לחם" כי זה פשוט מה שאנשים עושים. ממילא, כשהתורה אומרת „אכלו מצה," פירושו רק: כשאתה אוכל לחם (שאתה עושה סתם כל יום), שיהיה מצה ולא חמץ. אין חידוש שאוכלים מצה — החידוש הוא רק שלא אוכלים חמץ.
אבל לשון הציווי („תאכלו") מראה שזה יותר מעצה — „לא תאכל חמץ, אלא תאכל מצה." גם: „חג המצות" — היום טוב נקרא כך — לא ייתכן שיהיה יום טוב שנקרא „חג המצות" ולא יאכלו מצה.
5) לא כתוב בשום מקום בתורה כרת על אי אכילת מצה. כשהתורה רוצה להבהיר שצריך לעשות משהו, היא אומרת מה העונש על אי עשייה (כמו ברית מילה — כרת). במצה כתוב כרת רק על אכילת חמץ, לא על אי אכילת מצה. זו ראיה חזקה שאכילת מצה (אפילו כל שבעת הימים) אינה מצווה נפרדת.
6) הטענה הרדיקלית — אין הבדל בחומש בין הלילה הראשון לשאר:
בחומש אין בשום מקום הבדל ברור בין הלילה הראשון של פסח לשבעת הימים הנותרים לגבי אכילת מצה. „בערב תאכלו מצות" אולי פירושו רק שהחיוב מתחיל בערב (לא בבוקר), לא שהלילה הראשון שונה מהשאר. מה שהחכמים חילקו — שהלילה הראשון הוא חובה והימים הנותרים רשות — הוא „חידוש מוחלט של החכמים." יש להם דרכים איך „לדחוק זאת לפסוק," אבל פשט בחומש זה לא כתוב.
7) קשר לגמרא (פסחים ק"כ):
בפסחים ק"כ הגמרא לא דנה בענין לפי הגישה הפשוטה של המקרא, אלא דרך שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן — „דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד," „מה שביעי רשות, אף ראשון רשות," „אך ביום הראשון תשביתו." כל המחלוקת אמוראים האם מצה היא דאורייתא כל שבעת הימים מתנהלת סביב דרשות, לא סביב פשט. בגמרא יש שיטות של רבי יאשיה ורבי יונתן — לפי רבי יונתן אכן לא קיים חיוב מצה נפרד מקרבן פסח, אבל שיטות אחרות סוברות שכן.
ההבדל בין „רשות" ל„עצה טובה": „רשות" כבר מושג הלכתי — זה מדבר רק בהקשר של מצווה. בחומש לא כתוב „רשות" ולא „מצווה" — כתוב פשוט „אכלו מצה," שפירושו „אל תאכלו חמץ."
8) נפקא מינה:
- ברכה / לשם יחוד / קדושת המצווה: אם אכילת מצה כל שבעת הימים היא מצווה, מברכים, זו מצווה קדושה. אם לא — אוכלים מצה למעשה (כמו כל היהודים, חוץ מחסידי ליסק שלא אוכלים מצה אחרי הלילה הראשון), אבל בלי ברכה.
- מקרה ה„פאני מענטש": מה אם מישהו רוצה לצום או לאכול רק פלפלים / ברוקולי כל שבעת הימים? אם זו מצווה — יש לו חיוב לאכול מצה. אם לא — לא עשה שום עבירה, הוא רק לא אכל חמץ.
9) „ומצותה כל הלילה" — מחלוקת רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה:
הרמב"ם פוסק כרבי עקיבא שהמצווה היא כל הלילה, נגד רבי אלעזר בן עזריה שסובר שקרבן פסח (ולפי אחדים — גם מצה) הוא רק עד חצות. הכלל הוא (כמו שהגמרא במגילה ובמקומות אחרים): „כל מצוה שמצותה בלילה — כשרה כל הלילה."
10) האם יש גזירה דרבנן לאכול לפני חצות?
בקרבן פסח מביא הרמב"ם (בהל' קרבן פסח) שהרבנן גזרו שיש לאכול לפני חצות — „כדי להרחיק מן העבירה". אבל במצה — הרמב"ם לא אומר שיש אפילו גזירה דרבנן לאכול מצה לפני חצות. כלומר, לפי הרמב"ם במצה אפילו לכתחילה כל הלילה, בלי שום גזירה.
הטעם: בקריאת שמע יש חשש שיפספסו את הזמן. אבל במצה — אם אוכלים אחרי חצות, סך הכל לא קיימו את המצווה, לא איסור כלשהו. הבית מאיר מסביר שבקרבן פסח יש סיבה מיוחדת לחצות — כי אם אוכלים אחרי עלות השחר יאכלו נותר (שזה איסור). במצה לא שייך החשש הזה.
צדיקים/ראשונים אחרים אכן נהגו להקפיד על מצה לפני חצות, ומזה נובע המנהג של יהודים שממהרים עם הסעודה לפני חצות — אבל הרמב"ם לא סובר כך כלל.
---
הלכה א (המשך): שאר ימי הרגל — מצה רשות
דברי הרמב"ם
„אבל בשאר הרגל, אכילת מצה רשות. רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן."
פשט
רק הלילה הראשון מצה חובה; שאר יום טוב מצה רשות, ואפשר לאכול אורז או דוחן.
חידושים והסברות
1) הרמב"ם פוסק שאורז ודוחן לא באים לידי חימוץ — זה שיחה בגמרא. זה עומד בסתירה לאיסור קטניות (שהוא מנהג אשכנז).
2) הלשון „אין יוצאין אלא בחמשת מיני דגן" מעורר תמיהה — הרי בכלל אי אפשר לצאת עם חמץ, כי חמץ אסור באכילה. הכוונה היא שרק חמשת מיני דגן (שיכולים להיות חמץ) כשרים למצה.
---
הלכה ב: שיעור אכילת מצה — כזית
דברי הרמב"ם
„אכל כזית מצה — יצא."
פשט
השיעור למצה הוא כזית.
חידושים והסברות
1) הלשון „יצא" מעניין — למה צריך לומר „יצא"? תירוץ אפשרי: „יצא" פירושו שאחר כך לא צריך לאכול יותר — דומה לצפון/אפיקומן. המצה שאוכלים אחר כך כבר אינה מצה של מצווה, אלא סתם מצה.
2) הלשון בגמרא „אכל כזית מצה יצא" מובא דרך אגב בסוגיא על הסבה (האם צריך לשבת בהסבה), לא בסוגיא על שיעורים. המגן אברהם מביא במספר מקומות שכזית מספיק.
3) במרור גם כתוב כזית — אבל נשאלת השאלה: איפה כתוב בדיוק הכלל שכל האכילות בתורה הן כזית?
---
הלכה ב (המשך): בולע מצה / בולע מרור
דברי הרמב"ם
„בולע מצה — יצא. בולע מרור — יצא."
פשט
מי שבלע מצה בלי ללעוס — יוצא, כי בליעה נקראת גם אכילה. אותו דבר במרור.
חידושים והסברות
1) מחלוקת הגירסאות: בולע מרור — יצא או לא יצא?
כל ארבע ההלכות (בולע מצה יצא, בולע מרור, בולע שניהם, כרכן בסיב) מקורן ממימרא של רבא בפסחים קט"ו ע"ב.
- רש"י יש לו הגירסא „בולע מרור לא יצא" — אבל המילה „לא" מוקפת במעגל (ספק בגירסא). סברת רש"י: „אי אפשר שלא יטעום טעם מרור" — אי אפשר לא לטעום את הטעם המר של מרור אפילו בבליעה.
- הרמב"ם יש לו (לפי צד אחד) הגירסא „בולע מרור לא יצא" — כי מרור צריך ספציפית טעם מרירות, ובליעה לא נותנת מספיק טעם.
- ראשונים אחרים (ראב"ד, מגיד משנה) — נדון מה הייתה גירסתם.
2) שתי דרכים להבין לפי שתי הגירסאות:
לפי גירסא „בולע מרור לא יצא": מרור צריך טעם — עיקר המרור הוא טעם המרירות, „וימררו את חייהם", לא סתם אכילת ירק. בליעה בלי טעם לא מקיימת את המצווה. מצה לעומת זאת לא צריכה ספציפית טעם — לחם עוני נזכר דרך הצורה, המראה, איך זה מתעכל, לא דרך טעם. בליעה מספיקה.
לפי גירסא „בולע מרור יצא": אם מרור גם יוצא בבליעה, צריך להבין למה שניהם ביחד (בולע מצה ומרור) במרור לא יצא — וזה כי מרור נעשה טפל למצה.
3) פירוש רשב"ם — קצת טעם בבליעה:
הרשב"ם לומד שבכל בליעה מרגישים קצת טעם — לא הטעם המלא כמו בלעיסה, אבל משהו. זה מסביר למה בולע מרור יוצא (לפי אותה גירסא) — כי טועמים משהו ממרירות.
4) המאירי אומר שאין זה ענין של טעימה — בליעה עצמה נקראת כבר „אכילה."
5) מראה מקום (מרכבת המשנה) — „כל הראוי לבילה":
המרכבת המשנה מסביר למה בולע מצה יוצא עם הכלל „כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו" — כל זמן שראוי לטעום, לא מעכב שבפועל לא טעם.
6) שלוש גישות ביסוד האכילה והטעם:
צד א': אכילה פירושה תמיד צריך לטעום — כשהתורה אומרת „אכילה" פירושה עם טעם מלא, ללעוס ולאכול. בליעה בלי טעם אינה אכילה. לפי צד זה, מי שאין לו טעם, או שהיה לו קורונה ולא מרגיש שום טעם — יש לו בעיה לצאת ידי חובה.
צד ב': אכילה לא צריכה דווקא טעם, אבל במרור יש דין נוסף של טעם כי „על מרורים יאכלוהו" — הטעם המר הוא העיקר. אבל במצה ובמצוות אחרות לא צריך טעם.
צד ג' (שיטת ביניים): לבליעה יש גם קצת טעם — הרשב"ם אומר שבמרור, כי זה דבר חריף, מרגישים אותו אפילו בבליעה. ממילא יכול להיות שבליעה היא טעימה חלשה, ואכילה פירושה טעימה מלאה.
7) שאלה: האם צריך סתם טעם, או הטעם הספציפי?
אם אכילה צריכה טעם, האם צריך רק להרגיש שמשהו נמצא בפה, או צריך להרגיש את הטעם הספציפי של הדבר? למשל, מישהו עם קורונה שמרגיש מרור כמו מצה ומצה כמו מרור — האם הוא יוצא? זה קשור לרמב"ם שאומר שחולה שמרור מתוק לו צריך משהו אחר.
8) טעם כתנאי, לא כגדר אכילה:
אם אומרים שטעם נחוץ, זה תנאי באכילה, לא הגדר של אכילה. כלומר: אכילה היא אכילה (לעיסה, בליעה), רק צריך להיות תנאי שגם יטעם. לכן, מי שלעס היטב ורקק — היה לו טעם אבל לא אכילה, ולא יוצא.
**9
9) נפקא מינה מעשית — מצה של חולה:
חולה שלא יכול ללעוס, ושוברים לו את המצה לחתיכות קטנות והוא בולע אותה — האם זה יוצא? זו נפקא מינה של החקירה מה פירוש „אכילה" — האם צריכה להיות טעימה או מספיק בליעה.
---
הלכה ב (המשך): בולע מצה ומרור כאחד
דברי הרמב"ם
„בלע מצה ומרור כאחד — ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא, שהמרור טפילה למצה."
פשט
כשבולעים מצה ומרור ביחד, יוצאים ידי מצה אבל לא ידי מרור, כי מרור טפל למצה.
חידושים והסברות
1) יסוד הטפל:
כשאוכלים לחם (מצה) עם ירק (מרור) ביחד, הירק נעשה טפל למצה. אפילו בלע את שניהם — ובשניהם בליעה מספיקה — בכל זאת מרור לא יוצא כי יש לו מעמד של טפל ומבוטל.
ההבדל: כשטועמים את שניהם ביחד (אכילה רגילה), טפל אינו בעיה — כי טועמים את שניהם. אבל כשבולעים (בולע בלי טעם), אז מעמד הטפל הופך לבעיה, כי זה כאילו לא אכלו את המרור בפני עצמו.
2) ניתוח עיקרי: מה עושה „שהמרור טפילה למצה"?
אם בולע מרור לא יצא:
- אז לא צריך את החידוש של „שהמרור טפל למצה" כדי להסביר למה לא יוצאים ידי מרור — לא יוצאים סתם כי בולע מרור לא טוב.
- אלא היינו צריכים את החידוש כדי להסביר למה כן יוצאים ידי מצה — כי אולי היינו חוששים שהטעם החזק של המרור מבטל את המצה. על זה עונים: מרור טפל למצה, לכן לא יכול לבטל.
- אבל זה חסורי מחסרא ברמב"ם — מוסיפים חלק שלם שלא כתוב, ואי אפשר לעשות חסורי מחסרא ברמב"ם.
אם בולע מרור יצא (הגירסא הנכונה):
- אז יש חידוש גדול: בכריכת מצה ומרור כאחד לא יוצאים ידי מרור, אף על פי שבולע מרור לבד כן יוצא. למה? כי כשזה ביחד עם מצה, המרור נעשה טפל, וכטפל זה לא טוב.
- זה מתאים בדיוק ללשון הרמב"ם.
מסקנא: זו ראיה שהגירסא ברמב"ם היא בולע מרור יצא, כי רק אז „שהמרור טפילה למצה" של הרמב"ם עובד בלי דוחקים.
3) טעם לעומת חשיבות — מה פירוש „טפל"?
- אם זה מדבר על טעם — הרי להיפך: חריפות המרור חזקה יותר מטעם המצה, מרור גובר על מצה!
- אם זה מדבר על חשיבות — מצה חשובה יותר (דאורייתא), מרור פחות חשוב, לכן מרור בטל.
חידוש: ה„טפל" מדבר לא על טעם אלא על חשיבות. המהלך: בולע מצה יצא — כי מצה לא צריכה טעם. בולע מרור יצא — כי מרור גם לא צריך טעם (לפי הגירסא). אבל כששניהם ביחד, יש בעיה חדשה: לא בעיית טעם, אלא מעין „חציצה" — המרור לא מורגש כאכילה נפרדת, כי המצה החשובה משתלטת. „מה יש לך עכשיו בפה? יש לך את המצה הקדושה — היית שוכח לגמרי שיש לך עכשיו בפה את המרור הפשוט."
ראיה נוספת: אם הבעיה הייתה טעם, אין זה הגיוני למה בבולע מרור לבד יוצא, אבל בשניים ביחד לא. רק אם הבעיה היא חשיבות/טפל, מובן: כשמרור לבד, זו אכילה נפרדת; כשזה ביחד עם מצה, הוא מתבטל כטפל.
4) כורך — שיטת הלל:
„על מצות ומרורים יאכלוהו" — הלל למד שעושים כורך (סנדוויץ') של פסח, מצה, ומרור ביחד. אבל הגמרא (דף קט"ו) אומרת שבזמנים הנוכחיים לא לעשות כורך, כי „עושה מרור מבטל טעם מצה". הטעם: כי מרור היום רק דרבנן (בלי קרבן פסח), ומצה היא דאורייתא — אי אפשר לעשות כורך, כי המרור הדרבנן יבטל את המצה הדאורייתא.
5) חולק הראב"ד על הרמב"ם — טעם ל„מרור טפילה למצה":
- טעם הרמב"ם: שהמרור טפילה למצה — לכן המרור מתבטל.
- טעם הראב"ד: לא יוצאים ידי מרור אלא אם כן אכלו אותו באופן שמרגישים את הטעם — הוא הולך עם הרמב"ן וראשונים אחרים שבמרור צריך ספציפית להיות טעם. אולי הראב"ד מבין שבמצה יוצאים אפילו מזלזל (בלי טעם), מה שאין כן במרור — מרור הוא סוג דבר שאי אפשר לצאת בו בלי טעם.
6) מרור בחרוסת — ענין טעם מרור:
תוספות אומר שמצה טבולה בחרוסת דומה למרור בחרוסת. המפרשים אומרים שחייבים להרגיש את המרירות במרור — לכן טובלים אותו בחרוסת אבל מנערים אותו (רק קצת נשאר). זה כי צריך עדיין להיות טעם מרור. לפי הסברא שצריך טעם מרור, אולי צריך לקחת מרור שהתאדה (מר מאוד), או אם יש ספק איזה מין מרור המשנה מתכוונת, עדיף לקחת מכל המינים.
---
הלכה ב (המשך): כרכן בסיב
דברי הרמב"ם
[כרכן בסיב ובלען — לא יצא.]
פשט
כשעוטפים מצה או מרור בנייר/עלה (סיב) ובולעים אותו — לא יוצאים.
חידושים והסברות
1) שני פירושים לכרכו בסיב:
- אם צריך טעם: כרכו בסיב כל שכן לא יוצא — כי אפילו הטעם המועט שיש בבליעה אין כאן.
- אם לא צריך טעם: הבעיה של כרכו בסיב אחרת — זו חציצה, האוכל לא נוגע בפה. אבל „חציצה" פירושה כאן לא כמו חציצה בתפילין — זה אומר שזה שלא כדרך אכילה חזק, כי לא רק שאין טעם, אלא גם אין את התחושה/המרקם של אכילה בפה.
2) מרקם כחלק מהאכילה:
בקורונה לא מרגישים טעם אבל מרגישים מאוד מרקם. מרקם הוא גם חלק גדול ממה ש„מרגישים" באכילה — בדמיון הרגיל מרגישים טעם ומרקם ביחד כדבר אחד. ממילא, כרכו בסיב שבו אין טעם וגם אין מרקם הוא עוד יותר שלא כדרך אכילה.
3) הספקטרום של „עד כמה לא צריך טעם":
אם הולכים עם הצד שאכילה לא צריכה דווקא טעם, נשארת השאלה: עד כמה קיצוני? האם מספיק כל מה שנכנס לבטן, אפילו עטוף בסיב? או שצריך לפחות קצת טעם/תחושה, וכרכו בסיב שבו אין כלום — לא טעם, לא מרקם — זה כבר רחוק מדי ולא נקרא אכילה?
4) קפסולות ושלא כדרך אכילה:
קפסולה היא לא רק שלא כדרך אכילה, זה אפילו לא אוכל בפנים — זה לא דרך אכילה בכלל. אולי לתרופות כאלה צריך להחמיר לקחת עם סם (דבר מר) כדי שיהיה יותר שלא כדרך אכילה, לפי השיחה הראשונה של משנה למלך.
5) שאלת לוואי: תרופות שמסירות טעם:
אם מישהו לוקח תרופה שגורמת לו לא לטעום כלום — האם הוא יוצא? גם, אם מישהו שם משהו חריף בפה שמבטל את הטעם של מה שהוא אוכל — האם זו גם בעיה לפי הצד שצריך טעם.
---
הלכה ג: אכל מצה בלא כוונה
דברי הרמב"ם
„אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גוים או ליסטים לאכול — יצא ידי חובתו."
פשט
מי שאכל מצה בלי כוונה — למשל גויים או שודדים אנסו אותו לאכול — יוצא ידי חובתו.
חידושים והסברות
1) הקושיא הגדולה: מצוות צריכות כוונה?
הרמב"ם פוסק במקומות אחרים שמצוות צריכות כוונה (למשל בהלכות מגילה). איך זה מתיישב עם כאן, שהוא אומר שבלא כוונה יוצא?
2) תירוץ מדברים נחמדים: הנאה במקום כוונה.
כשיש הנאה, זה עומד במקום כוונה. כמו שהגמרא אומרת „שלומי אמוני ישראל נהנין מזה ומזה." באכילת מצה יש הנאה, לכן לא צריך כוונה.
3) תירוץ אחר: מצוה שבגופו לעומת הכשר מצוה.
מצוות המצה היא „מצוה שבגופו" — גוף המעשה (אכילה) הוא עצמו המצווה, לא צריך כוונה. משא"כ שופר — התקיעה היא רק הכשר מצווה (כדי שיזכרו), שם צריך כוונה, כי בלי כוונה לא היה מעשה מצווה בכלל.
4) הבדל בין שמיעה בלא כוונה ואכילה בלא כוונה:
בשמיעה (שופר, מגילה) — אם אין כוונה, זה כאילו לא שמע, כי יש מיליוני רעשים. משא"כ באכילה — „נכנס נכנס" — המאכל נכנס פיזית לגוף, זו אכילה ממשית אפילו בלי כוונה.
5) פירוש אלטרנטיבי: „בלא כוונה" לא פירושו בלא כוונת מצווה.
אולי הרמב"ם לא מתכוון „בלא כוונת יציאת ידי חובת המצווה" אלא „בלא ידיעה שזה פסח." הסעיף הבא תומך בזה: „אכל מצה בלא ידיעת פסח, ואחר כך נתפסח, חייב לאכול אחרת" — שם הוא לא יוצא כי לא היה בר חיובא בשעת מעשה. משא"כ במקרה שלנו הוא כן היה בר חיובא.
6) תירוץ רבינו מנוח מוזכר (בלי הערה ספציפית).
7) החידוש לגבי שוטה/נרדם:
אם מישהו היה מחוסר הכרה (לא בשכלו) ואכל מצה, ואחר כך חזר לעצמו — הוא צריך לאכול שוב. אי אפשר לחבר כוונות מאוחרות עם אכילות קודמות — „צריך להיות כוונות בשעת אכילה."
8) שאלה: כוונה למה — לאכילה או למצווה?
צריך כוונה למצווה (לשם מצוות מצה), או מספיק שיש כוונה לאכול? ה„צירוף גויים" יכול להיות שניהם — (א) הוא לא תכנן לאכול מצה לשם מצווה, או (ב) הוא בכלל לא תכנן לאכול. זה עושה נפקא מינה: אם יהודי חילוני אוכל מצה בלי לדעת שזה פסח — האם הוא יוצא? יש לו כן כוונה לאכול, אבל לא כוונה למצווה.
9) הגמרא של כפאוהו ואכל מצה (ראש השנה כח.):
„כפאוהו ואכל מצה — יצא." רבא אומר: „זאת אומרת, תקעו לו שופר — יצא." רש"י אומר: „אכל מצה רחמנא אמר, והא אכל" — התורה אומרת אכול מצה, והוא אכל. „אבל לא זכרון תרועה, והוא מתעסק בעלמא — קמשמע לן, אפילו הכי מתעסק יוצא, דמצוות אין צריכות כוונה."
קושיא: למה „כפאוהו" (אונס) הוא הדוגמה ל„לא כוונה"? בעבירות, „אונס רחמנא פטריה" — כשכופים לעשות עבירה, פטור. אבל במצווה — הרי הוא בפועל אכל מצה! מה החיסרון?
10) דיון פילוסופי: למה צריך כוונה?
- שיטה א': מצוות נועדו לשפר מידות (כמו הרמב"ם בשמונה פרקים) — אם כן, צריך אולי כן לדעת מה עושים, כי „מעשה קוף" (בלי מודעות) לא מביא שינוי במידות.
- שיטה ב': למצוות יש „כוח קדוש" — פצצת אטום שפועלת על האדם אפילו בלי כוונה (כמו רבינו בחיי).
הבדל: אם מדברים על ידיעה שעושה משהו — צריך כן. אם מדברים על ידיעה שזו מצווה — אולי לא צריך. ההבדל חשוב להבנת שתי השיטות.
11) הבדל בין שוגג ומתעסק:
שוגג — הוא לא יודע שהיום פסח, הוא אוכל מצה, ואחר כך מגלה שהיה ליל פסח. מתעסק — מישהו עושה מעשה בלי מחשבה (כמו שהוא משחק בעצים ויוצאת מלאכה). מודגש שהמושג „מתעסק" לא כתוב ברמב"ם כאן, ולא להכניס מושגים שלא כתובים בטקסט.
[דיגרסיה: חציצה בביאה עם קונדום]
בהקשר לדיון הקודם על כורך (חציצה בין מצה למרור), נערכת דיגרסיה על חציצה בביאה עם קונדום:
- ענין הטומאה בביאה: אולי ביאה מטמאת בגלל הביאה עצמה (כמו משכב זב ונדה), לא בגלל נגיעה — אז חציצה לא תעזור.
- בביאה העיקר הוא הנאה — עם קונדום עדיין יש הנאה.
- הרבנים לא מחזיקים מה„היתר" הזה — זה לא דבר שנשאל הלכה למעשה.
- בוודאי יש איסור של זרע לבטלה, וזה יותר גרוע מדרך איברים כי זו ביאה שאינה ראויה.
---
הלכה ד-ה: אכילת מצה — רק מחמשת המינים
דברי הרמב"ם
„אין יוצאין ידי חובת מצה אלא בחמשת מיני דגן בלבד, והן החטה והשעורה והכוסמין ושבולת שועל והשיפון... כל שבא לידי חימוץ — אדם יוצא בו ידי חובתו במצה. יצא אורז ודוחן וקטניות — שאין באין לידי חימוץ."
פשט
אפשר לצאת ידי מצה רק עם חמשת המינים (חיטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל, שיפון). רק דברים שיכולים להיות חמץ, יכולים להיות מצה. אורז, דוחן, קטניות — אפילו כשהם תופחים, זה „סרחון בעלמא" (ריקבון), לא חימוץ.
חידושים והסברות
1) המקור — הפסוק:
הפסוק הוא: „לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז:ג). מזה לומדים החכמים: „כל שבא לידי חימוץ — אדם יוצא בו ידי חובתו במצה. יצא אורז ודוחן וקטניות — שאין באין לידי חימוץ."
2) חידוש: „אין מצה אלא מין חמץ":
היסוד הוא: מצה פירושה לחם שלא הפך לחמץ — אבל חייב להיות לו פוטנציאל להפוך לחמץ. דבר שבכלל לא יכול להיות חמץ, גם לא מצה. „מי שבא לידי חמץ ולא החמיץ" — זו מצה. אבל „אין בו לידי חמץ" — זה לא באמת ענין של מצה.
3) מוסר השכל / דרוש:
לפי זה היינו חושבים שהדרך הטובה ביותר לפסח היא לאכול רק אורז ודוחן (כמו „המנהג הליסקי") — שום סיכון של חמץ! אבל התורה לא אומרת כך — צריך לקחת סיכונים, צריך דווקא לקחת את המין שיכול להיות חמץ, ולעשות ממנו מצה. וורט בריסקי: „הדבר החמצי ביותר שיכול להיות בפסח — הוא מצה."
---
הלכה ו (המשך): תערובת אורז עם דגן — דין טעם דגן
דברי הרמב"ם
„יוצא אדם ידי חובתו באכילת תערובת שיש בה טעם דגן, כגון אורז עם חיטים."
פשט
אפשר לצאת ידי מצה עם תערובת של אורז וחיטים, בתנאי שטועמים את טעם הדגן.
חידושים והסברות
1) טעם לעומת רוב — הרמב"ם הולך עם טעם, לא עם רוב:
הירושלמי אומר שזה הולך אחרי רוב (רוב דגן או מיעוט דגן), אבל הרמב"ם לא הולך עם רוב — הוא הולך אחרי טעם. זה הבדל למעשה בין הרמב"ם והירושלמי.
2) קושיא מחציצה:
למה לא אומרים שחלק האורז הוא חציצה (הפסק) בין האדם לחלק המצה, כמו שאומרים בהלכות אחרות? התירוץ: האורז בטל לדגן — הוא נגרר אחרי הדגן. זה מביא הרמב"ן ואחרים.
3) חולק הראב"ד:
הראב"ד סובר אחרת — הוא מבין שצריך כן שיעור כזית מדגן עצמו. הראב"ד שואל קושיא חזקה על הרמב"ם. התירוץ על הראב"ד: אולי הוא סובר שאורז לא מבטל את טעם הדגן, כי אורז מתמזג פנימה — זה סוג טעם דומה.
4) שיעור כזית בתערובת:
צריך כזית מדגן עצמו, או מספיק שטועמים את הטעם? הרמב"ם לא אומר על שיעור — הוא מדבר רק על טעם. כל המפרשים מניחים שהרמב"ם סובר פשוט כך, והמגיד משנה מביא ראיות לכך. לגר"א יש ביאור ארוך על הענין.
---
הלכה ו (המשך): עיסת כלבים
דברי הרמב"ם
„עיסת כלבים — אם ראויה למאכל אדם, יוצאים בה ידי חובתן; אין ראויה למאכל אדם, אין יוצאים בה, אפילו משתמרת לשם מצה."
פשט
בצק שנעשה לכלבים — אם הוא ראוי לאדם לאכול, יוצאים; אם לא, לא יוצאים, אפילו שמרו אותו לשם מצה.
חידושים והסברות
1) כלל חדש — ראוי למאכל אדם:
מכאן לומדים כלל חדש: לא רק שמצה צריכה להיות משתמרת לשם מצה, אלא היא גם צריכה להיות ראויה למאכל אדם. שני התנאים נחוצים.
2) מה פירוש „ראוי למאכל אדם" בהקשר זה:
„ראוי למאכל אדם" לא פירושו סתם שאפשר לאכול אותו — פירושו שזה סוג לחם/מצה שבני אדם אוכלים. כלב אינו „אוכל מצה" — רק בני אדם אוכלי מצה. לכן זה צריך להיות מאכל המתאים לבני אדם.
3) מהי „עיסת כלבים":
עיסת כלבים פירושה לחם שנעשה לכלבים, ספציפית לכלבי רועים (כלבי רועה). זו לא שאלה של תערובת — זו עיסה כשרה ממש. השאלה היא מלשמה
— האם היא נשמרה לשם מצה, והאם היא ראויה למאכל אדם.
4) נקודה לשיחה:
אם מישהו הולך למאפיית מצות שעושה מצות לכלבים, לא יוצא — כי זה נעשה לכלבים, לא לבני אדם.
---
[דיגרסיה: מצה בסוכה]
שיטה אחת אומרת שצריך לאכול מצה בסוכה, מבוסס על התורת כהנים / הגמרא בקל וחומר: אם פסח שלא צריך סוכה כן צריך מצה, סוכות שצריך סוכה כל שכן שצריך מצה? עונה הפסוק „חג המצות" — רק אותו חג צריך מצה, לא סוכות. פילוסופית מצוין: „מוזר הוא רק מה שלא הורגלנו" — אם החומש היה אומר שמצה צריך לאכול בסוכה, לא היינו מוצאים זאת מוזר.
---
סוף השיעור: מצה שנילושה במי פירות
דברי הרמב"ם
מצה שנילושה במי פירות — זו הסוגיא של מצה עשירה — מצה שנילושה במי פירות (מיץ פירות, יין, שמן, וכו').
הערה
השיעור מסתיים כאן — זה ילמד מאוחר יותר. מצוין שזו לא סוגיא ארוכה מדי.
תמלול מלא 📝
לימוד הלכות חמץ ומצה פרק ו' — שלושים יום קודם החג
הקדמה: ללמוד הלכות חמץ ומצה פרק ו'
דובר 1: כן, אנחנו הולכים ללמוד פרק הלכות חמץ ומצה פרק ו'. אולי מאוחר יותר נחזור על כל הדבר, למה אני צריך ללמוד כל שנה את ההלכות, אבל אני חושב שבינתיים נלמד כאן.
הענין של "מזומן" — לדעת תורה כולה
שמעתי אתמול את רבי... מי? הסתכלתי על זה, אני חושב שזה היה במסיבת פורים של שבת. אני רואה שהוא מאחל לכל העולם, ונפל לו שהוא צריך לאחל לכל העולם שיידעו כל הש"ס ברור בלי שום ספקות, וגם את ד' חלקי שולחן ערוך.
אני לא יודע, נפל לו שזו ברכה טובה ליהודי. אז אני מתרשם. כי, איך שהוא אומר ברכות כאלה, זה לא חסידים, כי... לדעת ש"ס זה פשוט דבר ליטאי. ליטאים יודעים ש"ס בטירוף, למעלה מכוחם החמישי. אז רק ברסלבאים כאלה שיש להם את הידיעה, יודעים כל הש"ס, יש להם את זה ברור לגמרי, לא מעשיות, יודעים ד' חלקי שולחן ערוך עם כל התוספות ועם כל הש"ך. יש לו שאיפות טובות וברורות, יש לי הנאה גדולה.
כמו הברסלבאי מאקוודור, המאיר אתה מתכוון, הוא הוציא ספר קטן "אתה ידעת כל התורה כולה".
דובר 2: יש לו ספר? המאיר?
דובר 1: כן. הוא יודע, איך? הוא עושה סדר, חזרה, מה שלא יהיה, הוא גילה איך. מערכה יאדיר את דרכיך, ולא מדייק יותר מדי, אבל בסך הכל כך צריך להיות.
הגר"א מגור: "מזומן" לא "קרדיט"
בסך הכל כך צריך להיות, צריך לדעת כל התורה כולה. מתי יש דבר כזה? עכשיו לומדים אנחנו הלכות פסח, זה פסח. צריך לדעת כל הלכות פסח ברור. כמו שהגמרא אומרת "חידודי מביחי", או כמו שהגר"א מגור אומר "מזומנה". יש לו נקודה, צריך לדעת את זה מזומן, לא קרדיט. קרדיט יש לכל אחד, אתה רואה היום שלכל אחד יש קרדיט. קרדיט פירושו אני יודע איפה לחפש. מזומן פירושו אני יודע.
אז לדעת גמרא כך אולי לא מציאות, אבל רמב"ם עשה את זה בשביל זה, לא?
דובר 2: כן.
המקור: משה רבינו — "שרא משה להם לישראל בהלכות הפסח בפסח"
דובר 1: וליובאוויטש... כלך, עד הרעיות. ללמוד תורה זה דאורייתא, אבל זה שצריך ללמוד תורה, שצריך לעזוב את שאר דיני קדימות וללכת לשלושים יום קודם החג... כבר אמרתי לך את הגמרא במגילה אני חושב, "שרא משה להם לישראל בהלכות הפסח בפסח". זה רואים ממשה רבינו, משמע שזה ממש הדרך המקורית של לימוד תורה.
זה לא רק תוספת — זה סדר הלימוד עצמו
כן, אז בכל מקרה, בטוח שצריך לעשות את זה, ולכן כך עושים. אני צריך לענות לסאב... משמע מההלכה ממש שצריך לעשות את זה סדר הלימוד, לא שצריך להתחיל ללמוד הלכות פסח חמש עשרה דקות אחרי התפילה. זה ייקח פה ושם, והפוסקים התחילו בפסח, וזה יעשו הראשון.
אני לומד כבר לקראת שבועות, יש את ההלכה שאין חומר של שלושים יום בלימוד התורה, אז רוצים ממש ללמוד אילו קרבנות, עומר, שבועות, עומר. אבל בפשטות זה פסח, שבועות, אני חושב שזה פסח, אולי ראש השנה, סוכות.
שאלה: על אילו ימים טובים חל "שלושים יום קודם החג"?
על אילו הלכות חל השלושים יום? פסח. אילו ימים טובים עומד השלושים יום קודם החג? על פסח עומד.
דובר 2: עומד רק על פסח?
דובר 1: יש בפוסקים שהתחילו בפסח, הסימן הראשון הוא רק על פסח. אז צריך לחשוב על זה.
המשנה ברורה: מחלוקת אם זה גם על שבועות וסוכות
אה, המשנה ברורה אומר שיש מחלוקת אם זה נוגע בשבועות ובסוכות, כי העיקר בא לדעת, דיברו על הקרבנות, הענין של קרבנות.
דובר 2: כך הוא אומר?
דובר 1: כן. ממשה רבינו, ממני הוא לוקח קרבנות?
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: אצל משה רבינו מפורש על פסח שני, מדברים על קרבנות.
דובר 2: כן, אבל זו הראיה שמלבד...
דובר 1: זכרתי שהספרים האחרים, כי לפסח יש הרבה הלכות, אולי שבועות, סוכות יש להם פחות הלכות.
דובר 2: מה זאת אומרת דבר כזה?
דובר 1: אבל דווקא מה ה... יש אומרים?
דובר 2: כן. יש אומרים.
דובר 1: המשנה ברורה מביא את שני הצדדים. או שזה קשור לקרבנות, או שזה קשור לכל יום טוב.
קושיא: אם זה קרבנות, למה לומדים הלכות חמץ ומצה?
דובר 2: זה מוזר לומר, כי אתה אומר שזה מתחיל עם קרבנות, אבל אז אתה אומר שצריך ללמוד, אני יודע מה, הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר. אם הענין הוא קרבנות, צריך ללמוד קרבנות.
דובר 1: אפשר לומר שאתה לא יודע קרבנות, אבל עצם התקנה נשארה.
דובר 2: אוקיי, צריך לבדוק.
למה פסח צריך יותר הכנה מסוכות
דובר 1: אולי אפשר לומר שכיון שלפסח יש הרבה הלכות, הליכה ברגל מצה, הגעלת כלים, ביעור חמץ, שימים טובים אחרים אין להם.
דובר 2: אבל לסוכות יש כן הרבה הלכות, הן ד' מינים, הן סוכה.
דובר 1: אבל המשנה ברורה אומר שבעצם כל ההלכות בסוכות זה לא נוגע, כי כל הסוכות וכל הלולבים הם כשרים. מה שאתה רואה דפנות ושלישית אפילו טפח, ורוב לולבים הם רובם כשרים, פירושו זה לא חסר.
ראיה מהגמרא: "פרוסא עצרת" ו"פרוסא חג"
דובר 2: אבל אתה רואה שבגמרא יש כן פרוסא עצרת ופרוסא חג, ומדברים, כן?
דובר 1: לכאורה לגבי מה? שעושים כבר הכנות.
דובר 2: כן, לגבי הלכות של קרבנות, מאימתי הפרוסא חג פירושו חצי מהשלושים יום, חצי מחמישה עשר יום. רואים שהשלושים יום זה דבר גם בימים טובים אחרים, לא רק פסח.
דובר 1: אין פה ברור ממש הכרעה, אבל רואים שיש ענין של השלושים יום.
תוספות: בפורים אין
תוספות אומר שבפורים אין, חוץ ממה שבמגילה צריך. בוא נראה תוספות.
דובר 2: אוקיי, זה לא אותו דבר שלומדים עכשיו.
דובר 1: צדיק, צדיק, לא נכנסים לזה. תוספות אומר כן.
דובר 2: בוא צדיק, זה לא נוגע.
דובר 1: אוקיי, חזרה למעות, אוקיי? זה טוב שלכם. בוא נחזור.
המשמעות של "מזומן" — מזומן ביד
אני לא מפסיק. אני סבור שצריך לדעת ברור כל תורה כולה במזומנים, כמו שהגר"א מגור אומר. נו, מה פירוש מזומן? מזומן צריך כשחסר להוציא, אז הכי חשוב להיות עם המזומן. מבין? אני חושב שבא זמן שצריך לעשות את זה, צריך הכי חשוב להיות עם המזומן ביד. זה פשט כאן בעצם.
דיון: האם זה צריך להיות סדר הישיבה?
בשביל זה, כשאתה שואל אם צריך לעשות כך את סדר הישיבה, לא הייתי חושב כך. כלומר, בכלל, אני לא יודע, אולי סדר הישיבה לא צריך להיות דבר כזה בכלל, אני לא יודע. אבל אם יש סדר הישיבה, כנראה לא שזה הולך כך. יש סדר, וכך זה נראה.
אה, אתם יכולים לעשות סדר כך, ולומר שכל השנה מספיק כשנוגע להלכה בחושן משפט, אתה יודע, דבר שקשור למעגל השנה, זה בטוח יקרה. זה צריך להיות מזומנים ומוכנים, כי אני צריך לדעת מה קורה. זה העצה כי מביא את עצמך לצרה, זה כאן מפורש בפירוש, עצה יפה לעשות.
אבל אם מרחיבים את החיוב שאלה ודשים על כל ימים טובים, כשהוא רוצה עוד להיות פונקען מיין קענקי פורים, זו תורה מטעה לגמרי.
המאירי: ללמוד מסכתות מועד בכל מועד
כבר אמרתי שהמאירי, שאומר על העולם לומדים מועד, בכל מועד, או מתי הוא הולך ללמוד. כבר אמרתי שהמאירי אומר שאותו היוצא, שבת הגדול בפיוטים אומרים אלכס פצוש, שמישהו לא אומר שאתה רואה בעצמך בטעם מבודר, אותו דבר כמו שאתה אומר המאירי, ולא כך הוא ראה את כל בזכות, כי זה לא למעשה המנהג של תמידי חכמים. בכל שבוע, יש תמידי חכמים שמעצמם שבוע.
השולחן ערוך הרב (בעל התניא)
בעל התניא כותב, כן שהדין שואלים שהמתחכם חייב ללמוד שורים, ויותר אין כאן, כי הכל נכנס לצברים. השואלים כשצריך חייב ללמוד את העולם, היום אין את החיוב שהיה פעם, כי כל אחד יכול לקחת משנה ברורה. אבל זו מצוה על כל אחד ואחד ללמוד הלכות הרגל עד שיהא בקי בהם, כך פוסק השולחן ערוך הרב בהלכות תולעים.
כן, אוקיי, בסדר. בוא נראה, בוא נראה.
דובר 2: אתה מסתכל ביותר מקומות, נאמר לך שזה אומר, מזומן פירושו שיודע ברור.
דובר 1: אוקיי.
דיגרסיה: המילה "ועד" — בית הוועד
מי זה המנקה יגריב?
דובר 2: אני לא יודע.
דובר 1: זה ספר בגב של הגמרות, לא?
דובר 2: כן, ינקי.
דובר 1: לא, כי הוא אומר דבר מעניין. שרש"י אומר שאין לומדין הלכות הפסח בבית הוועד שלא ישמעו עם הארץ. אוקיי, יש כאן בבית הוועד, ובבית המדרש. שבית הוועד פירושו כמו הסנהדרין, פחות או יותר, איך שהיו מכריעים אם יש הלכות של... אני מבין כך. אם יש הלכות כלליות שצריך להכריע.
דובר 2: ציבורי.
דובר 1: אתה יודע כך שוועד פירושו סנהדרין? כי הוא אומר שעל המילה הזו אין שום מילה מהתורה. זו מילה שהחכמים תיקנו, עשו על הסימבול הראשון של בית הוועד שלהם.
דובר 2: אבל מה פירוש ענין של אסיפה, כן?
דובר 1: מה הוא מתכוון בוועד זה אסיפה, יודע אני, אבל למה... מאיפה באה המילה לא יודע אני.
אוקיי, הלו, עוד מפריע לנו הזמן.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: אוקיי, טוב מאוד. לא מפריע לנו הזמן, זה משושי אורתא פטורי דאורייתא. אוקיי, בוא נעלה שישי. אומר היום טוב הקדוש.
שורש "ועד"
דובר 2: אולי באה המילה מהלשון "מקורב ונועדתי". זה לא השורש ו-ע-ד, זה השורש י-ע-ד.
דובר 1: נו, י-ע-ד. אבל יש שם ו' וא' באמצע.
דובר 2: אחר כך, אולי זה כזה... זה עובד אולי עם המילה "לעולם ועד". דיברו על המילה "ועד". יש לעולם ועד. יש מילה כזו בתורה, לעולם ועד.
דובר 1: לא, לתרגום לא. אבל המילה יש. אבל התרגום לא כזה... מה פירוש לעולם ועד?
דובר 2: אני לא יודע. אני לא מבין מה אתה אומר. לעולם ועד, השם ימלוך לעולם ועד.
דובר 1: ראה תוספות, שועד זה לשון של... השורש לא ועד, זה בטוח. לעולם ועד, כולי, לעולם ועד. איך מסבירים את המילה לא יודע אני. והוא אומר שהשורש של נוד הוא י-ד-ע, זה אף פעם לא, לא עומד אף פעם התעוררות.
דובר 2: נוד זה מלשון יעד, מלשון עושר?
דובר 1: כן, זה מלשון, השורש הוא י-ד-ע, זה השורש.
דובר 2: למה, כן, נוד זה לשון
פרק ו: מצות אכילת מצה — הלכה ו
דיון לשוני: שורש "נועד" ו"ועד"
דובר 1:
למה... כן, "נועד" זה נפעל של י-ע-ד. למה אין אפילו לא פעם אחת "יעד" בתורה? לא יודע אני. אבל זה מה שהוא טוען. הסתכלתי במילון.
כלפי מה דברים אמורים, יכול להיות שיש צורה אחרת איך אומרים את אותו שורש, ולפעמים זה יוצא עם ו'. רבי מנחם בן סרוק אומר...
דובר 2:
אני יודע, רבי מנחם בן סרוק אומר שאין ו' בכלל. אין מילה שמתחילה בו' שהיא אות עיקרית.
דובר 1:
זה התכוונתי דווקא קודם.
דובר 2:
למה הוא לא עונה על זה? ש"עד" ו"ועד" פירושם אותו דבר. מה זה הו'?
דובר 1:
שאלה טובה. אבל זה התרגום. כל המפרשים אומרים שזה כמו לשון "עד". אין שורש ו-ע-ד. זה ע-ד. או ע-י-ד יכול להיות השורש, מה שלא יהיה. אבל אין שורש ו-ע-ד. כך אומרים כל הצדיקים. לא יכול לבנות מילים מזה.
דובר 2:
עדות או משהו כזה?
דובר 1:
כל אחד יגיד שזו טעות, אין מילה כזו. מה זה עד? לעולם ועד. מה שרצו לספל לי זה לא בדיוק למה זה נספל כך להיות. זה כמו ידי והוסיף, לעולם ואוד, אין דבר כזה.
כן, אז נועד זה יועד, זה בא בעצם מאולי אפוינט, הוא אומר אפוינטינג, או מיועד, או מוסכם. קיום היעוד, כמו קיום הנבואה, יעוד פירושו דבר שמיועד לעתיד. יעוד פירושו מזומן, מועד, או נועד, הכל קשור. אז מקום מועד יכול להיות כמו התפתחות מהמילה הזו.
עד עולם ולעולם ועד זה אותו דבר. לפעמים עומד בפסוק עד עולם, לפעמים עומד לעולם ועד. עד וועד זה בחשבון אותו דבר. עד עולם, לכו זרעך אתן עד עולם, ושמו ינון לעולם ועד.
אולי אומרים אנחנו לשון זימון, לשון מיועד לזמן מסוים. מבין? אבל אתה יכול לומר שרחוק רחוק גם זה לכתחילה. אבל זה לא לשון הקודש, לא לשון מקרא, אני לא יודע, לשון חכמים.
דובר 2:
אוקיי, אלא, למה נהיה דווקא לכל המיינע שלי? הרי עד, הרי עד פירושו ההרים שיעמדו לעד, כן? אולי זה מלשון עדות מזה, עדות שנותנת תוקף ויציבות.
דובר 1:
צריך לבדוק ר' צדוק, בטוח יש לו פלפול על הדיבור.
הלכה ו: מצות עשה לאכול מצה בליל ט"ו ניסן
דובר 1:
אוקיי, עכשיו הולכים אנחנו הלאה. אוקיי, בוא, בוא, אנחנו צריכים ללכת הלאה ל...
בסדר, אומר הקדוש... נמנה עליו ששי, אומר הרמב"ם הקדוש, מצות עשה מן התורה. אוקיי, לאכול מצה בליל חמישה עשר.
סדר המצוות — איסורי חמץ ומצות מצה
בסדר, אוקיי, פחות או יותר חמשת הפרקים הראשונים דיברו על איסורי חמץ, כאן על כמה איסורים יש על חמץ, חבורה שלהם. הרי עד, איסור חמץ זה... הרמב"ם התחיל עם שלא לאכול חמץ אף ביום ראשון, תשביתו, שלא לאכול חמץ כל שבעת, תערובת חמץ, בל יראה בל ימצא. אלו שש המצוות שכולן מדברות על איסור חמץ. עכשיו מגיעים אנחנו למצוה האחת של לאכול מצה בליל פסח. המצוה השביעית שהרמב"ם מביא.
ביאור הרמב"ם
זו מצות עשה לאכול מצה בליל חמישה עשר, כמו שכתוב "בערב תאכלו מצות". המצוה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, כלומר לא רק כשעושים את קרבן פסח, ולא תלויה בקרבן פסח שאוכלים אותו, ולא תלויה אכילתה בכלל בקרבן פסח, אלא היא מצוה בפני עצמה.
דובר 2:
כן, אף על פי שכתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו", היה אפשר לחשוב שזה רק עם המרורים, אבל חז"ל קיבלו את הדעות שיש מצוה נוספת בפני עצמה בלי שום ענין, אבל כך הם הבינו.
דובר 1:
הפסוק "בערב תאכלו מצות" הוא מקור חלש מאוד, ומה הפשט בפסוק? למה זה יהיה ביחד עם הקרבן? קרא את הפסוק, מה כתוב בפסוק לפני?
דיון: שלוש שאלות נפרדות במצוה
שאלה א: האם בכלל יש מצות עשה לאכול מצה?
דובר 1:
יש שני דברים, יש את זה שרק יש מצוה בליל חמישה עשר, ויש את זה שבכלל יש מצוה. אלו שני דברים אחרים, נכון?
מספר אחת, מה שהענין שלנו, אמרתי, "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם", אמרתי לך אחר כך את הפסוק "בערב תאכלו מצות".
דובר 2:
אוקיי, זה לא כתוב ביחד עם קרבן פסח. פסוק לפני זה "והיה היום הזה לכם לזכרון", ואחר כך הוא אומר את הפסוק "בערב תאכלו מצות".
דובר 1:
אה, אוקיי. אבל מה הפלא למה יאמרו שהלילה הראשון זו מצוה? כי הפסוק נראה שאותו לילה יתחילו לאכול את המצות. אוקיי, זה מודיע איך חז"ל חילקו.
יש שני דברים אחרים. אחד, שבכלל יש מצוה של אכילת מצה. כי יכול להיות שהפסוק מדבר, לא אומר שבכלל יש מצוה, אלא אומר שלא יאכלו חמץ, ומה יאכלו כן עם הלחם. אני חושב שכך חז"ל מבינים, שהימים האחרים אין חיוב.
שאלה ב: האם המצוה רק עם הפסח?
דובר 1:
יש שלושה דברים שונים. אחד, שבכלל יש מצוה לאכול מצה. אולי פירושו רק שלא יאכלו חמץ? בוודאי, אולי זה פשוט, הולכים לאכול צידה, לא יאכלו צידה חמץ, לא היתה מצוה לאכול מצה. בכלל אין מצוה כזו. זה פשט אחד שהיה אפשר לומר. כמו שאתה אומר, כזו גדרות חז"ל, ולומדים אותך דווקא כך לגבי דברים אחרים שאין מצוה כזו.
השאלה השנייה
השאלה השנייה היא, אולי יש כן מצווה כזו, אבל רק "עם הפסח". כמו שכתוב בפסוקים "על מצות ומרורים יאכלוהו". אם תסתכל בחוברת שלי של כל המקורות של פסח, שנקרא פסח כהלכתו, נוכל לראות בבירור מה כתוב. נכון? אתה מסכים? חמץ ומצה. אתה מסכים? יש לך את החוברת שלי? לך, לך, יש לי אחת. אתה יכול לראות.
ניתוח הפסוקים בפרשת בא
דובר 1:
אם נסתכל כאן, נראה... תראה, מדברים כאן בפסוקים בבא, כן? כתוב כך, בהתחלה כתוב, "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו". זו הפעם הראשונה שרואים מצות. כמה פסוקים אחר כך כתוב, "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו". לכאורה אפשר להבין שכאן כבר סיימו לדבר איך לעשות את קרבן הפסח. ועכשיו אומרים מצווה חדשה של "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ", וכן הלאה. אפשר כן ללמוד פשוטו של מקרא כמו חז"ל, זה מתאים יפה.
באיזו נקודה? שהפסוק מונה בפעם הראשונה מצות, הוא מונה אותה דווקא כחלק מאכילת פסח, "על מצות ומרורים יאכלוהו". אבל הפסוק מסיים את השיחה של קרבן פסח במילים, "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו". וכאן מתחילה מצווה חדשה, "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", "וביום הראשון מקרא קודש", והלאה "ושמרתם את המצות", "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות". ארבעת הפסוקים האלה כמצווה נוספת של חמץ ומצה. שאינה מחוברת לקרבן פסח.
שאלה ג: האם המצווה רק בליל ט"ו או כל שבעת הימים?
דובר 2:
ועכשיו על איזה מהשלושה דברים אתה מדבר צדיק? יש שלושה דברים אחרים, נכון? השאלה הראשונה היא, האם בכלל יש מצווה לאכול מצה? או שכשכתוב לאכול מצה הכוונה רק לא לאכול חמץ? את זה לא למדנו מהמקור הזה בכלל, נכון?
דובר 1:
לא, לא למדנו את זה.
דובר 2:
מה? למדנו את זה עכשיו, עכשיו בשיעורים אחרים?
דובר 1:
את זה שצריך לאכול מצה, נכון? שיש חיוב לאכול מצה. זה לא כתוב בשום מקום.
דובר 2:
כתוב כן, כתוב כן.
דובר 1:
איפה כתוב?
דובר 2:
כתוב בפסוק, "שבעת ימים מצות תאכלו".
דובר 1:
כן.
דובר 2:
"אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". כתוב שצריך להיות עסוק שלא יהיה חמץ. ואחר כך אומר הפסוק, ביום הראשון זה במיוחד מקרא קודש. ואחר כך אומר הפסוק שוב, "ובערב תאכלו מצות".
דובר 1:
אוקיי, לא מצאתי מקום. אני יכול לראות איך חז"ל ראו כאן מהפסוקים שהיום הראשון לא, כי היום הראשון הוא גם מקרא קודש, כי הפסוק מונה כאן את היום הראשון ארבע פעמים.
דיון: "מצות תאכלו" — מצווה או רק עצה?
דובר 1:
הם כולם הבינו בבירור שכל פעם שכתוב "מצות תאכלו", חוץ מאולי פעם אחת, אבל כל פעם זה לא אומר לאכול מצה ממש, והם לגמרי צודקים, כי כמעט כל פעם זה בא יחד עם איסור לאכול חמץ. "מצות יאכל", "לא יראה לך חמץ". עכשיו, בוודאי יהודי רגיל יכול להבין, בוודאי הולכים לאכול משהו, לא הולכים לצום שבעה ימים, נכון? ולאכול אומר שהולכים לאכול לחם, לא היה בימים ההם צ'יפס תפוחי אדמה לאכול. ממילא בוודאי הולכים לאכול לחם. אומר הפסוק, תאכל מצה ולא חמץ. אבל זה לא נעשה מצוות עשה, שאם מישהו רוצה דווקא כן לאכול צ'יפס תפוחי אדמה, וזו כל השאלה. על זה לא כתוב, לא רק היום הראשון. בכלל, אני לא מדבר... אתה מדבר כל הזמן על הדבר השלישי, על היום הראשון והיום השביעי.
אוקיי, השלב הראשון הוא, שזה שצריך לאכול מצה, ולא רק שלא לאכול חמץ שממילא הולכים לאכול מצה אולי, אבל לא בתור מצוות עשה, שאם מישהו רוצה דווקא לאכול צ'יפס תפוחי אדמה, זה לא כתוב בפירוש בתורה. אפשר ללמוד שזה חיוב, אפשר ללמוד מה שרוצים, אבל זה לא כתוב.
דובר 2:
אתה אומר כל כך קטגורית שזה לא כתוב. כתוב לשון ציווי.
דובר 1:
כי אפשר לסובב את לשון הציווי, כך רואים שזה תמיד כך. רק מה אומר הפסוק? "ד' תאכל עליו מצות". האם לומר שהתורה היא פסוק קצר לדיאטה שלך, כי אני רוצה לקחת ממך את החמץ, בגלל זה אני נותן לך עצה, האם מוכן שהעצה של המילה מצה היא החלק של המילה, החיסרון לא חמץ, אתה שוכח משהו. לא, לא תאכל חמץ, אלא תאכל מצה. נו, נו, אבל
מצוות אכילת מצה – האם לאכול מצה כל שבעת הימים זו מצווה?
מחלוקת: האם "מצות תאכלו" היא מצוות עשה בפני עצמה?
הטענה: "מצה" פירושה רק "לא חמץ"
דובר 1:
הוא אומר קטגורית, זה לא כתוב. כתוב לשון ציווי, ואפשר לסובב את לשון הציווי ולומר שזו עצה טובה. אבל כתוב בפסוק "שבעת ימים תאכלו מצות". לומר שהתורה דואגת פשוט לדיאטה שלך, כי לקחתי ממך את החמץ, בגלל זה אני נותן לך עצה, זה דווקא לא כל כך ברור. הפירוש של המילה מצה הוא אפילו לא חמץ, אתה שוכח משהו. אתה לא תאכל חמץ, אלא תאכל מצה.
דובר 2:
נו, נו, אבל לומר שהתורה אומרת לך את זה סתם כי התורה דואגת שלא יהיה לך מה לאכול, זה לאו דווקא. זו כן מצווה.
דובר 1:
יהודים פשוטים מאמינים שזו כן מצווה. השאלה היא, אתה אומר שזו רק עצה טובה ביום הראשון מהמשנה. אתה לא צודק. אתה לא צודק. למה לא? כי פשוטים...
דובר 2:
לא אמרתי שזו רק עצה טובה. זו עדיין לא השאלה, נכון? לא לאכול מצה וכן לאכול חמץ לפי הפשט הם שתי דרכים לומר את אותו הדבר בדיוק.
דובר 1:
לא ממש.
דובר 2:
כן, ממש. בקיצור, יש לך איסור שמבערים, זורקים את כל החמץ. לא מדברים על כן לאכול, מדברים על לא לאכול. אתה תאכל מבהמה. לא מדברים על מה שאפשר לאכול, מדברים על מה שאי אפשר לאכול.
הטענה: אנשים רגילים אוכלים כל יום לחם
דובר 2:
אנשים רגילים אוכלים כל יום לחם. כך רואים בכל התורה כולה תמיד. זו לא נקודה, נכון? בוודאי. זו הסעודה הרגילה. לא כתוב אף פעם בתורה "אכלו לחם". אוכלים לחם כי אוכלים לחם.
דובר 1:
אבל מה אז אוכלים? לאכול צ'יפס תפוחי אדמה?
דובר 2:
מדברים. אם אתה רוצה דווקא... נו, נו, חלילה, זו לא בדיחה. זו לא המצאה. תמיד בימים ההם, אנשים רגילים אוכלים לחם כל יום.
הנפקא מינה: ברכה, לשם יחוד, והמקרה של "האדם המשונה"
דובר 2:
אוקיי, אז כל השאלה, כל הנפקא מינה שאנחנו שואלים האם זו מצווה, נכון? יש לזה שתי רמות, כל הנפקא מינה שאנחנו מדברים עכשיו. השאלה הראשונה היא, אחת, האם מברכים, האם עושים על זה "לשם יחוד", האם זו מצווה קדושה או לא, נכון?
כי למעשה, למעשה בימינו, אפילו לפי אלה שסוברים שאין מצווה לאכול מצה, למעשה כל היהודים אוכלים מצה שבעת הימים, חוץ מכמה, כמו שאומרים, חסידי ליסק. בדיוק, חוץ מחסידי ליסק כל אחד אוכל מצה כל שבעת הימים.
דובר 1:
למה הם צריכים לייצג?
דובר 2:
רגע אחד, אתה שואל קושיה טובה, האם אפשר לאכול צ'יפס תפוחי אדמה. נו, נו, אפשר. אבל, נכון? אז זו השאלה הראשונה. זו לא ברכה, זו לא שמחה גדולה. אז זו שאלה אחת. אני יודע כבר, לחז"ל בכלל יש מושג שיש ברכה. אני לא אומר ברכה, זו מצווה. זו שאלה האם זו מצווה. אני לא אומר שזו מצווה.
למאי נפקא מינה? למאי נפקא מינה? ימים אחרים, חס ושלום, אם אתה רוצה לאכול רק... שוב, שוב, הנחת יתד חזק שכל יום אנשים אוכלים לחם. אנשים רגילים.
דובר 1:
אתה מדבר על האנשים באירופה שאתה מכיר, שאוכלים לחם. מה עם המיליוני אנשים האחרים שאוכלים רק אורז, והמיליוני אנשים האחרים שאוכלים רק תפוחי אדמה או או או...
דובר 2:
לא, לא, לא, לא, אל תגיד את זה, אל תגיד את זה. זה לא אמת, זה לא אמת. בבקשה, אני לא אוהב את השטויות הפוסט-מודרניות האלה. התורה מדברת על אנשים. אם התורה הייתה ניתנת באסיה, היה כתוב על אורז. עכשיו אנחנו מדברים על התורה שניתנה במסופוטמיה, ושם הדבר הרגיל שכל אדם אוכל כל יום הוא לחם. לא נהמא אברהם, יותר הוא לחם. הסדר הרגיל הוא כך. אתה יכול לראות ראיות לכך. אתה לא עומד... אני לא מתווכח איתך.
השאלה: האם "לאכול מצה" היא מצווה בפני עצמה?
דובר 2:
אז, זו לא הנקודה. השאלה היא רק משהו אחר, נכון? אז ממילא, אם כתוב פסוק "אכלו סוג מסוים של לחם" - בואו נגיד את זה יותר ברור: לאכול מצה ולא חמץ פירושו "אכלו סוג מסוים של לחם", נכון? התורה לא המציאה דבר חדש שנקרא מצה. תמיד היו שני סוגי לחם. אז שבעה ימים שאתה אוכל סוג מסוים של לחם. טוב מאוד. כולנו מסכימים שזה כתוב.
דובר 1:
רגע אחד, היום יש דברים אחרים.
דובר 2:
כולנו מסכימים שזה כתוב, נכון? כולנו מסכימים שזה כתוב. השאלה היא רק, זו מצווה, נכון? אסור לאכול סוג אחר של לחם, זה כתוב מפורש. תראה שמקבלים כרת על אכילת סוג אחר של לחם.
אבל מה אם מישהו רוצה לצום? רק הוא רוצה, נכון? שוב, רק מה כל הנפקא מינה של זה? במקרה הרגיל - התורה מדברת תמיד על המקרה הרגיל, נכון? אנחנו לא מחפשים עכשיו יוצא מן הכלל, אדם משונה, נכון? במקרה הרגיל, בוודאי שבעה ימים אנחנו אוכלים מצה, אין בזה ספק, וזה כתוב מפורש בפסוק, נכון?
שתי השאלות: ברכה וחיוב
דובר 2:
רק איך מתחילה השאלה? מתחילים שני דברים: או שאנחנו מברכים שבעה ימים על סוג כזה של ענין, או הדרך שהגמרא לומדת ואומרת בדרך כלל, מה אם אני אדם משונה ואני רוצה לאכול פלפלים כל שבעה ימים? בריה משוגעת. אז האם הפשט הוא שיש חיוב? מה פירוש חיוב? שמקבלים עונש? הוא צועק, "אתה לא תאכל מצה, אבל גם לא תאכל חמץ, אלא תאכל אני לא יודע מה"? אתה שוטה? או לא, זו לא עבירה. התורה אומרת רק שאם אתה אוכל לחם, תאכל סוג כזה של לחם. אתה לא אוכל לחם בכלל, אתה בריה בטלן, אני לא יודע, אבל לא עשית שום עבירה.
הראיה: לא כתוב כרת על אי אכילת מצה
דובר 2:
עכשיו, להלכה השנייה, שתהיה מצוות חיוב לאכול מצה at any point, לא כתוב בשום מקום בתורה. At least, as long as we understand, הפשט הפשוט פירושו בסך הכל "אכול סוג מסוים של לחם ולא סוג אחר של לחם". זה שכתוב בלשון חיוב "מצות תאכלו", כתוב אותו דבר בלשון שלילה "ולא תאכל חמץ", פירוש שניהם אותו דבר. אמת?
דובר 1:
כן, הייתי מניח את אותה שיחה עם השפות האחרות.
דובר 2:
אפשר לומר שהתורה אומרת שזו מצווה, אפשר לומר שהתורה אומרת שזו רשות. למעשה רואים בש"ס שחז"ל נקטו מהלך אחר, הם אמרו שכל הימים זו רשות.
דיון: מה פירוש "רשות"?
דובר 1:
אני לא יודע מה אתה מתכוון "רשות". אני לא אומר שזו רשות. אני לא אומר שזו רשות. אני אומר לך עכשיו... רשות זה כבר מושג מההלכה. אני אומר לך מה כתוב בחומש. לא כתוב "רשות".
דובר 2:
מה פירוש "מצה היא רשות"? מה פירוש "רשות"?
דובר 1:
מה פירוש "רשות"? אני לא רוצה להיכנס לשיחה של רשות. רשות זה כשמדברים על מצווה. זה הפשט. אתה אומר לאכול מצה, כי אי אפשר לאכול חמץ, אז יאכלו לחם על מצה.
דובר 2:
לא, לא, that's what you're saying. You keep on going back to this. זו כמו עצה טובה.
דובר 1:
מה פירוש עצה טובה? אתה רוצה לאכול לחם, אל תאכל חמץ. That's all.
השאלה: האם כתוב בתורה חיוב לאכול?
דובר 2:
מאיפה יבוא הדבר המשונה של חיוב לאכול? בכלל, כתוב לי בכלל איפה שהוא בתורה שיש חיוב של אכילה בכלל? בחומש שלך כתוב איפה שהוא שצריך פעם לאכול?
דובר 1:
אלף פעמים!
דובר 2:
אה, קרבנות, מעשר שני, בכל הקרבנות ו...
דובר 1:
רגע אחד, רגע אחד, ברור, בואו נהיה ברורים. איפה כתוב בתורה חיוב שצריך לאכול משהו? הבא לי את הפסוק.
דובר 2:
"וביום השביעי יאכלו ממחרת ה..." מה? מה? מה? אני אומר לך יותר מפסוק, אני אביא לך ויקרא.
דובר 1:
אוקיי, הבא ויקרא. הראה לי פעם אחת איפה כתוב מצווה לאכול משהו. בואו נשמע, בואו כבר נשמע.
דובר 2:
אני לא יודע אם לתורה יש מצווה לאכול דברים. לא, אני מתכוון, אני לא אומר שאני לא יודע, אבל אני מתכוון שזה לא דבר כל כך פשוט. בכלל, המושג של מצוות עשה שצריך לעשות בדרך זו, אני לא יודע אם זה כתוב בתורה. הייתי רוצה לדעת אולי זו שאלה.
הראיה מברית מילה
דובר 2:
וגם, you would expect... אה, אני יודע כן איפה יש מצווה לעשות משהו. למשל, יש מצווה של ברית מילה. כתוב, מי שלא יעשה חלילה ברית מילה יקבל כרת. אתה יודע בבירור שצריך לעשות את זה, זה לא דבר אופציונלי. וכאן למשל כתוב בבירור מאוד שכרת מקבלים רק על אכילת חמץ, לא כתוב שמקבלים כרת על אי אכילת מצה.
דובר 1:
מה שאינו מצווה האם זה כרת? יש הבדל במצווה.
התורה אומרת בבירור מה לעשות
דובר 2:
שוב, אני רוצה לראות ממך ראיה לעצמו של ענין, לא שאפשר לומר, אפשר לומר גם שיש מי שסובר שזו מצווה. אני מתכוון, let's be real, זה לא. כשהתורה רוצה בבירור שיעשו משהו, היא אומרת בדיוק מה לעשות. ובדרך כלל היא אומרת אפילו מה יקרה אם לא יעשו את זה. כי זו דרך שבה אנחנו יכולים לדעת בוודאות בבירור שצריך באמת לעשות את זה. רואים שאפילו בענין הזה כשהתורה רוצה בבירור, היא נותנת כרת על לא. משא"כ על כן אכילת מצה, לא כתוב כלום.
הפסוק: "אכלו מצה כי מי שאוכל חמץ מקבל כרת"
דובר 2:
וכתוב ממש דבר והיפוכו. כתוב, אכלו מצה, כי מי שאוכל חמץ מקבל כרת. תראה את הפסוק הזה, כן?
דובר 1:
מה פירוש אכלו מצה כי מי שאוכל חמץ מקבל כרת? זה לא דבר והיפוכו, על מה פשוטו של פשט הוא?
דובר 2:
כן, לאכול מצה פירושו בסך הכל לומר לא חמץ, נכון? על הדבר הזה לא שוחחנו כבר לפני שנים?
הגמרא בפסחים ק"ח
דובר 1:
בק"ח יש לגמרא על זה לא לפי הפשט של המקרא, אלא עם שלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן. אבל כל מחלוקת האמוראים למה מצה היא כן או לא דאורייתא, ומשחקים עם הפסוקים עם "אך ביום הראשון תשביתו", "מה שביעי רשות", "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד", על רק עליו.
דובר 2:
אתה יכול להבין מה אני אומר? יש לי בעיה הרבה יותר גדולה עם עצם הרעיון שיש בכלל מצווה כזו.
הרמב"ם: מצה היא לא תלויה בפסח
דובר 2:
זה שהרמב"ם אומר שזה לא תלוי בפסח, בזה אני מאה אחוז צודק, זה כתוב מפורש בפסוק. כי לא רק את זה, אלא הפסוק מונה אפילו שהפסח הוא י"ד, ומצה אוכלים מט"ו עד כ"א. ברור שזה לא תלוי בפסח, זה דבר הפוך. אבל אם היה תלוי בפסח, זה לא שניהם, זה יותר לשון של מצווה של משהו אחר.
דובר 1:
אבל ה... אבל אתה מתחיל מהסוף.
דובר 2:
אבל הפסח הוא רק הפסח, והוא אומר לך עצה מעשית איך לעשות את הסנדוויץ'.
דובר 1:
זו לא עצה מעשית! איפה יש דבר כזה? אתה לא צריך לדאוג שהתורה לא רוצה לעזור לך, בוא נדבר על הימים.
דובר 2:
לא, אין לי מושג... התורה אומרת יותר מעשר פעמים "תאכל מצות". אין לי מושג... אתה צריך לדעת שרק בגלל שהעולם רעב ומוכר בעד חמץ. אין לי מושג מאיפה אתה בא עם הרעיון של "עצה מעשית". אני לא יודע מאיפה לקחת את זה, הרעיון הזה ממש לא שווה כלום.
הטענה: "מצה" = "לא חמץ"
דובר 2:
שוב, מה שכתוב שצריך לאכול מצה הפירוש הוא שלא לאכול חמץ. אם מישהו רוצה דווקא לא לאכול כלום, גם הוא מותר. התורה לא אומרת...
דובר 1:
איפה כתוב את זה?
דובר 2:
תרצה שאביא לך את הפסוקים?
דובר 1:
תביא לי את הפסוקים. "ויקרא", "ויקרא".
דובר 2:
תרצה שאביא לך את כל הפסוקים שאומרים שצריך לאכול?
דובר 1:
לא, את הפסוקים ב"ויקרא". "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", "פסח הוא לה'". לא כתוב כלום על זה. "מצות יאכל את שבעת הימים". "שבעת ימים מצות תאכלו". זה חג המצות.
דובר 2:
מצה הפירוש הוא לא חמץ. זה לא שייך להיות את החג שנקרא "חג המצות" ולא לאכול מצה.
דובר 1:
לא, לא, מצה הפירוש הוא לא חמץ. שוב, לא להיפטר. להיפטר זו מצווה אחרת של החג. מצה הפירוש הוא לא חמץ. לא חמץ, כן. מצה זה דבר שלא אוכלים חמץ. שלא לאכול חמץ. כן, אתה אוכל מצה. שלא לאכול חמץ, זה החג חג המצות.
דובר 2:
בדיוק. בוודאי אנשים נורמליים אוכלים מצה. לכן אני אומר לך, זה החידוש שאתה מחדש. בוודאי, כל פסח מה עושים? לא אוכלים פסחדיק. "חג המצות", טכנית, נכון? מה אוכלים? מצה. בוודאי זה נקרא "חג המצות", מה צריך לאכול? לא לאכול מצה?
דובר 1:
שוב, אתה לוקח את הציווי.
דובר 2:
אוי, עכשיו זה נקרא "חג המצות", מה החידוש שאתה מחדש?
דובר 1:
לא על זה. יש לך רעיון מוזר.
הטענה: אתה הפוך
דובר 1:
אבל אתה אומר שהתורה אומרת לך שלא לאכול חמץ, לכן לאכול מצה זו כבר ההחלטה שלך, כי אין לך מספיק דשא, או כי אתה משוגע ואתה רוצה כל יום לאכול מה שאתה רוצה לאכול.
דובר 2:
לא, אתה הפוך. אתה הפוך. אתה הפוך. אתה הפוך. אתה שוב הפוך. אתה מניח שלאכול מצה זה חידוש. אדם נורמלי אוכל כל יום. על אנשים מודרניים שצמים, לא עליהם אני מדבר.
זו לא "עצה טובה"
דובר 2:
זו לא עצה טובה לאכול מצה. זה מספר אחת. מספר שתיים, הפירוש של המילה "מצה" זה לא הדבר היקר שמוכרים בחמישים דולר לפאונד. הפירוש של המילה "מצה" זה דבר שאינו חמץ. אבל אתה יכול אפילו יותר לטעון בלחם שאינו חמץ. מישהו שלא רוצה בכלל לאכול לחם, הוא רוצה לאכול ברוקולי. לא כתוב כלום על זה בתורה. לא על שזו עצה טובה. זו הטענה שלי. הטענה שלי היא שלא כתוב שצריך לאכול מיליארד. כמו, אני לא יודע בדיוק... מה הדוגמה לזה? זה דבר שלא כתוב. ומה שאני אומר שיש לי ראיה מהחכמים, את זה החכמים גם הבינו כך, כי החכמים גם אמרו שבעתים משתנים.
דיון בחיוב אכילת מצה מדאורייתא
האם התורה חייבה לאכול מצה בלילה הראשון?
דובר 1:
הוא לא רוצה בכלל לאכול לחם, הוא רוצה רק את ברכת הנהנין. לא כתוב כלום עליו בתורה. לא על שזו עצה טובה. לא זו הטענה שלי. הטענה שלי היא שלא כתוב מה רוצים כן לאכול. כמו... אני לא יודע בדיוק... מה ה... מה ה... מה הדוגמה לזה. אבל זה דבר שלא כתוב.
מה שאני אומר הוא רק ראיה מהחכמים, החכמים גם הבינו את זה, כי החכמים גם אמרו שבעצם אין כאן מצווה כזו שצריך דווקא לאכול מצה או כל יום לאכול מצה. הם הבינו שזה מה שזה אומר.
ולא לגבי האחרים, זה אותו דין. לא, המילים הן תמיד אותן מילים, צדיק. צדיק, המילים לא שונות. כתוב תמיד אותו סוג מילים. זה לא שונה.
דובר 2:
אוקיי, אתה עונה על שאלה אחרת. רבי, אתה עונה על שתי שאלות שונות. ושוב, למה אתה מבלבל? שוב, אלו שתי שאלות שונות. שאלה אחרת, שאף אחד מעולם לא שאל, ואין באמת סיבה לחשוב שזה צריך להיות כך, אולי יש סיבה, אבל זו לא הבעיה הגדולה, היא, מי אומר שיש חיוב לאכול מצה בנפרד מקרבן פסח? כי אתה רוצה להיות מסוגל לומר, אפילו כתוב "על מצות ומרורים", אבל כתוב בדברים למשל "שבעת ימים תאכל עליו מצות". זאת אומרת, אתה יכול לומר שאיכשהו המצה... אתה רוצה להיות מסוגל לומר, אוקיי, לא כתוב כל כך הרבה פעמים, אולי באמת, לא כתוב במקומות אחרים, כתוב רק שם. שזה לא כל כך בולט כמו שזה מוזכר עם העורים אצל קרבן פסח. אבל למצה זה לא כל כך הגיוני, בקיצור, למדו מזה למקומות אחרים.
הטענה: לא כתוב שום חילוק בתורה
דובר 1:
כתוב כל כך הרבה פעמים בתורה. קודם כל זה פשוט, שבעה ימים אוכלים מצה ורק יום אחד את קרבן פסח. אני מתכוון, זה ממש מפורש שהמצה לא תלויה בקרבן פסח, נכון?
הבנתי שהבעיה האמיתית של החכמים מתחילה רק, כמו שאתה אומר, אחרי שיש להם רעיון שיש מצה של רשות ואותה מצה היא חובת תורה. אבל פשט פשוט, אם אתה לא יודע שיש מצה של רשות וחובה, אין את זה שהמצה לא תלויה בקרבן פסח. זה לא דבר שלכאורה צריך ראיה. זה פשוט וברור שמצה לא תלויה בקרבן פסח. מישהו היה יכול לומר טענה, אוקיי, אין לך אלא חידושו, אבל כאן, בזמן אם היו מקריבים ערב פסח את קרבן פסח, אז צריך לאכול מצה את שאר שבעת הימים, ואם לא, לא. אוקיי, היה לי חידוש, כי אני לא רואה למה צריך באמת לומר כך.
אבל כל עצם הדבר שיש חיוב לאכול מצה, שהרמב"ם קורא מצוות עשה, ואתה לא מקבל עונש, כרת, איזה עונש שתקבל על אי עשיית מצוות עשה, זה דבר קצת פלא. אני לא יודע למה יהיה לי דבר כזה. מבין? אני הולך הפוך. רוב האנשים לא מבינים למה החכמים העתיקו ואמרו שכל שאר הימים זה רק רשות. אני אומר שאני לא יודע מאיפה הם לקחו שביום הראשון יש חובה בכלל.
דובר 2:
נו, נו. מה אתה עושה עם נו, נו?
דובר 1:
הם כן הבינו, יש להם עשרות ראיות, וגם מהפסוקים.
דובר 2:
אין להם אף ראיה אחת שיש חיוב לאכול מצה. אין להם אף ראיה אחת. אין להם אף ראיה אחת. זה לא חידוש שאני אומר. אני אומר לך פשט פשוט בחומש. כל הזמן כתוב כך.
דובר 1:
אבל החכמים אומרים שיש חיוב. הם לא סתם אמרו מחשבה טעימה.
דובר 2:
אין להם אף ראיה אחת. זה לא חידוש שאני אומר. אני אומר לך פשט פשוט בחומש. כל הזמן כתוב כך.
דיון על הפסוקים
דובר 1:
אבל לא "אך ביום הראשון".
דובר 2:
"ושמרתם את המצות", נו, בראשון הם לכאורה אמרו "בערב תאכלו מצות". ואחר כך יש פסוק שוב, "בחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה'".
דובר 1:
ומה הם פירשו?
דובר 2:
אני מתכוון לומר, זה הפירוש העברי. סטודיק, זה הפירוש העברי. זה הפירוש העברי. לא רק אני אומר שזה הפירוש העברי, החכמים אומרים שזה הפירוש העברי, נכון? החכמים אומרים שזה הפירוש העברי. לא רק אני, אלא החכמים אומרים גם כמוני שזה הפירוש העברי.
דובר 1:
אבל שם לגבי "שבעת ימים תאכלו מצות", אבל שם כתוב "אך ביום הראשון תשביתו שאור".
דובר 2:
אבל הפירוש העברי, עיקר הפירוש העברי, הם כולם מסכימים שזה לא אומר שצריך. הם שאלו קושיה, למה כאן, כשכתוב כאן, זה אומר רשות? הם לקחו תורת מעשה.
דובר 1:
לא תורת מעשה, זה ברור שהתורה הייתה מחלקת בין היום הראשון לשאר הימים.
דובר 2:
לא, בהחלט לא. כי התורה מזכירה את זה במיוחד פעמיים.
דיון על "בערב תאכלו מצות"
דובר 1:
זה לא... סילפת את הפסוק ההוא. רק כדי להיות ברור, שם כתוב פסוק "בערב תאכלו מצות". זה לא... זה בהחלט שקר.
דובר 2:
"בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב". מה אתה עושה פורים ממני? לא כתוב אף פעם בפסוק במיוחד בערב כמו לילות אחרים. אף פעם לא.
דובר 1:
"בערב תאכלו מצות".
דובר 2:
שהחיוב מתחיל באותו לילה. אפילו לפי החכמים הם היו צריכים להיות להם מקור לפרש שזה כתוב בפסוק. זו לא מליצה.
דובר 1:
"בערב תאכלו מצות" כתוב גם "שבעת ימים מצות תאכלו". הלילה לא נקרא חג המצות, אבל כל שבעת הימים נקראים חג המצות. זה איך שהפסוק מחולק. לא כתוב בשום מקום חילוק. לא כתוב בשום מקום חילוק מהלילה הראשון ללילה השני לגבי אכילת מצה. בשום מקום לא. בוודאי בלילה הראשון אוכלים קרבן פסח. זה כולל, לא רק את זה אתה אוכל מצה. אבל לגבי אכילת מצה לא כתוב בשום מקום חילוק. בשום מקום לא.
זה בהחלט חידוש של החכמים. בוודאי יש להם את דרכיהם איך לדחוס את זה לתוך הפסוק, אבל זה לא כתוב בשום מקום. בוודאי לא. ובטח לא מהפסוק "בערב תאכלו מצות" זה ממש כפירה בתורה. כשהפסוק כתוב "בערב עד", זה אומר בסך הכל שהחיוב מתחיל בערב, שלא תאמר שזה מתחיל בבוקר כמו דברים אחרים אולי, מתחיל בערב. זה הפירוש העברי של הפסוק. לא כתוב שום דבר יותר מזה לא כתוב. זה ממש פלא.
הסבר אלטרנטיבי
דובר 1:
אני חושב שסתם הפשט הוא שבוודאי החכמים מבינים שצריך לאכול מצה כל שבעת הימים. זה כמו שיעור מינימום. מה השיעור המינימום? אולי כל יום לאכול מצה. כמו שלא כתוב שצריך לאכול רק כזית מצה? לא כתוב, צריך לאכול מצה. כמה? אני לא יודע. המינימום הוא כזית. אולי המינימום הוא הלילה הראשון. אני לא יודע, חשבתי פעם, למה אני חושב כך? כי זה הגיוני. אני לא יודע, זה הגיוני לחכמים ואיפשהו.
בכל מקרה, הרמב"ם לקח ברצינות את החכמים כמו שכתוב, כמו תמיד.
מחלוקת תנאים ואמוראים
דובר 2:
כתוב בגמרא בפסחים, כתוב בגמרא בפסחים, יש שיטות שונות של תנאים ואמוראים איך הם לומדים איזה יום הוא חובה ואיזה יום הוא רשות, ולבי נותן שהם צודקים. אני לא מבין את הבעיה שלך. למה יש חילוק מהלילה הראשון ליל פסח למחרת? שהתורה מונה חמש עשרה פעמים שיש מצווה לאכול מצות, והם אומרים כולם שזה לאו דווקא כבר רק הסבר, כי התורה רוצה להעניק להם יותר הסבר. זה לא לאו דווקא, זה לא מובן. יש לי תירוץ שני, אחי הגדול אמר את זה, זה נופל לי. לא הסתכלתי בארחות חיים, לא כתוב בזה.
דובר 1:
אוקיי, בוא נלמד קצת רמב"ם. אומר הרמב"ם, למעשה אומר הרמב"ם כן שצריך לאכול מצה מן התורה. וגם הגמרא שהוא מביא, שזה עולה, הכל מתחיל עם איזה הווה אמינא מצחיק שאולי יש מצווה פסח צריך לאכול מצה, שאני לא יודע למה, אני יכול לשמוע צד כזה, אבל זה לא הנוסח העיקרי כאן. הנוסח העיקרי הוא כאן בכלל, איך יש את המצווה של אכילת מצה.
אז למעשה יש מחלוקת בין אמוראים ותנאים אם יש מצווה לאכול מצה מן התורה. והפוסקים אומרים כמו אלו שאומרים שצריך לאכול מצה מן התורה. יש מחלוקת בגמרא, רבי יאשיה ורבי יונתן. יש מחלוקת, אני רואה את הרבנים, אצל רבי יונתן יש חיוב של אכילת מצה באופן נפרד לא קיים לפי שיטות אחרות. זה לא ה... אמרתי לך, אין לי את הפריילן, כי אני חושב שזה בוודאי פשוט. שוב, אני יכול אולי לשמוע את הפשט, אבל זה לא החידוש שלי. אני לא רואה למה זה צריך להיות הדבר העיקרי שצריך להראות. הדבר העיקרי שצריך להראות הוא מה בכלל יש מצווה לאכול מצה.
הלכה ו: מצוות עשה לאכול מצה בליל חמישה עשר
דובר 1:
בכל מקרה, זו מצווה לפי מה שהרמב"ם אמר. מצוה לאכול מצה ולחם משנה בליל חמישה עשר. טוב, מתי המצווה? מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, ואינה תלויה באכילת הפסח, אלא היא מצוה בפני עצמה, ומצוותה כל הלילה. עצור, עצור. מתי המצווה? אה, לא ראיתי. ו... זאת אומרת מצוותה כל הלילה, כל הלילה אפשר לצאת.
דיון: מתי המצווה? כל הלילה או עד חצות?
דובר 2:
כן, מתי המצווה? זו מחלוקת, נכון? כמו שהגמרא אומרת שכל מצווה שמצוותה בלילה, בלילה אומר שזה... כל הלילה. טוב מאוד. אבל מה עם החכמים שאומרים שעד חצות? רבי אלעזר בן עזריה? בכמה מקומות, "ואין נאכל אלא עד חצות", כתוב בכל כך הרבה מקומות, נכון? זו מחלוקת באמת. הרמב"ם פסק כמו שאתה אומר, מביא במשנה במגילה ובמקומות אחרים... אהה, זה כשר כל הלילה. ובגמרא הוא אומר, הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. אבל בכמה מקומות אחרים רואים שהולכים כן עם השיטה של רבי אלעזר בן עזריה, שפסח אפשר לאכול רק עד חצות, לפחות מדרבנן. נכון?
דובר 1:
אבל כתוב "ואין נאכל אלא עד חצות" כתוב בכל כך הרבה מקומות על קרבן פסח. אני חושב שרבי אלעזר בן עזריה סובר שמצוות מצה היא באותו זמן כמו מצוות... לא רק רבי אלעזר בן עזריה, אני חושב שכולם מודים שזה הולך ביחד באותו זמן, לפחות.
דובר 2:
וכל... אני לא יודע, בוא נראה. "קיום דיסקא של פסח", כן, אמר רבא, אמר רבא, הגמרא בפסחים ק"כ, "אף על פי שמצוותה בזמן הזה עד חצות, מצוותה לצאת ידי חובתה". וכך פסקו צדיקים אחרים באמת.
שיטת הרמב"ם: כל הלילה, אבל עם גזירה דרבנן אצל קרבן פסח
דובר 1:
ו... כן. הרמב"ם הלך בכלל עם השיטה כמו רבי עקיבא שחולק על רבי אלעזר בן עזריה ואומר שהמצווה היא כל הלילה. יש באמת גזירה... אה, הוא כתוב בפירוש, זה הוא מביא במסכת ברכות יוצא שצריך לאכול את זה לפני חצות, שהרבנן אסרו שלא ייכשל, שלא לאכול אחרי... כן, זה רק אצל קרבן פסח, לא אצל מצה, לא אצל שאר המצוות ש... כל הלילה, וכדי להרחיק מן העבירה הוסיפו לזה. אבל הוא אומר שאפילו את זה אין אצל מצה, אפילו הרבנן לא גזרו את הגזירה אצל מצה, ואני לא יודע למה הרמב"ם לא אומר את זה, אני לא יודע. אבל לפי החפץ הוא אומר כך.
מה ההלכה? בוא נראה. שוב, הרמב"ם לא מביא שלכתחילה
הלכה ו: זמן אכילת מצה, שיעור אכילה, ובולע מצה ומרור
זמן אכילת מצה — לכתחילה ובדיעבד
דובר 1: עכשיו הוא עדיין לא הגיע אצלו אצל מצה, כמו אצל מצוות אחרות שמצוותן כל הלילה, וכדי להרחיק מן העבירה הפסיקו. אבל הוא אומר שאפילו את זה אין אצל מצה, כי מצה אפילו הרבנן לא גזרו את הגזירה של מצה. למה לא? כי הרבנן אומרים שזה לא כל כך חשוב. הוא מגיע אצלו, הוא אומר שזה כן הלכה למשה מסיני.
שוב, הרמב"ם לא מביא שלכתחילה זה לפני חצות. יוצא שאפילו בדיעבד, אפילו לכתחילה זה אחרי חצות, כי הפסח הוא כמו רבי עקיבא.
דובר 2: איי, האמרי חכמים...
דובר 1: אה, הוא אומר שהבית מאיר בהלכות מצה מסביר שכל הסיבה למה החומרא של פסח היא — אולי הוא הולך לאכול אחרי עלות השחר, וזה יהיה קודש לאכול נותר. אבל מצה לא שייך החשש הזה. בסך הכל הוא לא יצא את מצוות מצה, לא האיסור.
דובר 2: איי, אצל קריאת שמע יש כן את הדבר הזה, אולי הוא בסך הכל יפספס קריאת שמע.
המשך הלכה ו: שאר ימי הרגל - מצה רשות
דובר 1: והוא אומר "כל דעת הרבה", אה, שם הוא משנה מעט את לשון הרמב"ם, הוא משנה מעט את הלשון של קמפן. הוא אומר שכן, שצריך להיות אחרי חצות. רואים בבירור שהרמב"ם עושה את החילוק שאפילו הדרבנן של עד חצות אינו קיים על מצה.
וצדיקים אחרים נהגו ש... צדיקים אחרים נהגו... היו גם מקפידים על מצה לפני חצות, אבל זה שיחה בפני עצמה. אכלו דווקא מצה דווקא לפני חצות. למשל מי?
דובר 2: אני לא יודע, ראשונים אחרים, כן. מזה כל היהודים שממהרים לאכול את הסעודה לפני חצות וכדומה. והמצה היא הרי אפילו... כן, אבל הרמב"ם לא מחזיק את כל הדבר. הרמב"ם בכלל לא פוסק כמו הזוהר הקדוש, כן. טוב.
דיגרסיה: מצה בסוכה
דובר 2: כן. תוספות, אתה יכול לראות צדיקים אחרים שאומרים אחרת. העיקר הוא האם צריך לאכול דווקא בסוכה או לא בסוכה. ועל זה יש את המשנה ברורה הארוכה.
דובר 1: בסוכה? כן. למה בסוכה?
דובר 2: כי תורת כהנים דיברה על זה, "מכי משמע יום לחוץ זה חג המצות", אומרת הגמרא, "יום זה טעון מצה ואין חג המצות סוכות טעון מצה". מביאה הגמרא, "מה אם זה שאינו טעון סוכה טעון מצה, זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה?" צריך רק "הזה חג המצות", "זה טעון מצה ואין סוכות טעון מצה". אומרת הגמרא, לא, יש לו תשובה לכאורה. אבל בכל אופן, אתה אומר שזה משונה, אותו דבר.
בוא נאמר שאין שום דבר, לא צריך. אבל אם אתה רואה כן יהודי בסוכה ועומד שם "מצה", הוא חושש לאיזו שיטה בשטרן. שצריך לאכול מצה בסוכה, ולא שצריך לאכול בסוכה אצל מצה.
אגב, אתה מבין, אם היה כך החומש היה חלילה, כך היית צועק עלי שאני אומר אחרת מהפשוט יום הזה, זה הרי קל וחומר, הוא אומר כאן.
תדמיין שהחומש היה עולה ואומר, הסוכה היא כלומר שהמצה צריך לאכול בסוכה, או שהסוכה צריך לשבת במצה. היית אומר שזה מטורף? לא, היינו מתרגלים לזה, היינו אומרים שמשהו אחר הוא מטורף. מטורף הוא רק מה שאנחנו לא רגילים אליו. זה הרי פשוט.
דובר 1: לא הייתי אומר לך שזה מטורף בהגדרה. לא, זה לא, אני לא מבין מה הוא שואל, אז אני צריך להיכנס יותר.
הלכה ו (המשך): שאר ימי הרגל - מצה רשות
דובר 1: אוקיי, בואו נמשיך. משהו לומדים מפסח לסוכות, הייתי רוצה לדעת מה לומדים. כל המצוות של פסח מה שיש לקיים. אוקיי, אבל, זה הדבר החשוב. "אבל בשאר הרגל, אכילת מצה רשות. רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז ודוחן." צריך לפסוק שאורז ודוחן לא בא לידי חימוץ.
דובר 2: כן, זה שיחה בגמרא, נראה לי. כבר למדת את זה קודם לכאורה. הם למדו את זה קודם לכאורה. אם יאכלו אותו חלק. אבל מה עמד כאן? "אין יוצאין בחמץ אלא". מה יכול היה לעמוד? "אלא אין יוצאין בחמץ אלא בחמשת המינין"? ומה השאלה?
דובר 1: אה, "אלא בחמשת מיני דגן". אבל לא צריך בכלל לומר שיוצאים בחמץ. יוצאים בחמץ? זה הרי מאכל שאסור באכילה.
דובר 2: אז יאכלו אותם דברים, לא יאכלו. יש סתירה לאיסור קטניות, כן. או קטניות ופירות, "אלא בלחם חמץ לבד". חובה, חובה. וכמה זמן החובה? כמה צריך לאכול?
דובר 1: "בשיעור כזית, כמו יוצאין בחמץ". כל הנוסח, זה משהו שמפותל... משפט שאם רואים את הפיתול, יכול היה לא לכתוב פשוט משכנת הדברים, שרק בלבד. חמץ שעבר, והשאר הוא רשות, שהולך הנה והנה. האם עומד שהלשון הוא משהו טוב לדרוש.
דובר 2: כן כן, זה אמת. כן, אה, לא לא, נשמע קצת מסובך.
שיעור אכילת מצה - כזית
דובר 1: וכמה השיעור? השיעור הוא כזית. גם נותן, זה גם לשון מעניין. גם הוא כזית מצה. זה כלומר, שלא תחשוב כמו שכתוב בערב תאכלו מצות כל הלילה. זה מה שאתה מתכוון?
דובר 2: אה, מצה זה מה שכתוב יותר לא צריך לאכול. זה כמו צלי אפיקומן. ערב לא מתכוון כל הלילה. לא, אולי מתכוון לומר שהמצה שאוכל אחר כך כבר לא מצה של מצווה. זה כבר סתם אכלו מצות. אני לא תופס יותר מצוות למצוות. אבל מה זה אומר, זה היה, הערב אין מינה. זה יודע, המשל, זה כלומר אכילה בסוכה, בוא נאמר כל הסוכה, זה כלומר יוצא. אומרים גם תקולי הראשון כזית, זו המצווה. אני כלל, מה זה אומר? אבל מה זה אומר שצריך לא לאכול יותר, אבל לא בחירה זה יותר, אבל מה זה אומר?
דובר 1: אני לא יודע מה זה אומר. מה זה אומר לצאת ידי מצווה? מה כל הנקודה? מתעוררת שאלה.
צריך לדעת, מה כתוב בגמרא, יוצא ידי חובתו לגבי מה? מה קרה אחר כך? יכול היה מצוות טובות יותר, מצוות מהודרות יותר. רוצים לדעת האם צריך שוב... על מה מדברים? יוצא ידי חובתו? כי הוא לא אומר שם, כן, סתם השיעור כזית. כשכתוב הלשון "שיעור כזית", מבינים, שיעור כזית. כן, לא כתוב יותר. הוא מביא לשון, "אכל משהו כזית כשיעורו, הרי זה יוצא". הוא מביא לשון.
כן, מה... כל האכילות לכאורה השיעור כזית. מה ה... מה ה...
זה נשמע מהברייתא לגבי ההלכה הראשונה עצמה, מהברייתא שהם מביאים, שהגמרא מביאה עצמה מרבא, שבעצם הבעיה היא יותר, יש לך בכלל חיוב לעשות סדר בזמנים של היום? לכאורה זה בא רק בפסח, משהו כזה.
אממ... "אמר רב הונא, כל הלילה", כבר זכרתי. אממ... טוב מאוד. "מביא לפניו מצה", כן, זה פשוט, אבל מה... הלשון הוא משהו מוזר. אוקיי, אני ממשיך. זה פשוט, והלשון מוזר.
כן, "אכל משהו מצה, יצא".
שיעור מרור
אחר כך לגבי הסיבה, גם כתוב דרך אגב. מה כתוב דרך אגב? אה, אני אומר שזה מעניין, הדין הוא כך, כתוב כאן דרך אגב, "אכל משהו כזית", ובגמרא שם מדברים לגבי מתי צריך לשבת, זה בהסבה. אנחנו בכלל לא מדברים על שיעורים. אז אני לא יודע, יש... אוקיי, הוא אומר שהמגן אברהם כותב בכמה מקומות על פסחים שמספיק כזית, אני לא יודע.
אוקיי, בואו נמשיך.
אה, המשנה כותבת איך הוא צריך למדוד את הכזית, לגבי מיני מרור שונים. אוקיי, שמרור צריך להיות כזית. אני מתכוון שזה אותו דבר.
מרור כתוב רק הדבר של שמות. אני מתכוון שאתה צריך ראיה שזה כזית, כי זה הרי כלל בכל התורה ששיעורים הם כזית. אני מתכוון שזה בחיים שאל, איפה כתוב בדיוק הכלל? אני רוצה גם לשאול. אני לא יודע, אני לא יודע.
אוקיי. בואו נמשיך.
כן.
הלכה ו (המשך): בולע מצה ומרור
אוקיי. "בולע מצה יצא". אה, לא טעם, הוא בלע. בולע, זה אומר גם אכילה, בליעה נקראת אכילה. לא צריך לטעום. המאירי אומר שזה לא ענין של טעימה, בליעה נקראת אכילה. אבל אותו דבר, "בולע מרור גם יצא".
"בולע מצה ומרור" הייתי לכאורה אומר שהוא יוצא, כי הוא בלע את שניהם, ושניהם מספיק בכזית. אבל למעשה לא כך. "ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא". למה? כי המרור הוא כטפילה למצה. תמיד כשאוכלים לחם עם איזה ירק, אני לא יודע מה, הירק הוא טפל, הלפתן.
ומה הבעיה אז? כלומר, האם זה אומר שלא אכלת מרור? אונס ודומה. מה זה? אני לא יודע.
הלכה ו (המשך): בולע מצה ומרור - מצה יצא, מרור לא יצא
דובר 1: בולע מצה ומרור - היית לכאורה אומר לי שהוא יוצא, כי הוא בלע את שניהם, ושניהם מספיק עם כעין בליעה. אבל למעשה לא כך. ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא. למה? כי המרור נעשה טפל למצה. תמיד כשאוכלים לחם עם איזה ירק, אני לא יודע מה, הירק הוא הטפל, הלפתן.
ומה הבעיה אז? כלומר, האם זה לא אומר שאכלת מרור? אונס וכדומה. מה זה? אני לא יודע, כי זה טפל למצה.
בסדר. הגמרא אומרת אחרת. בואו נראה. הרמב"ם אומר אונס וכדומה, זה נשמע כאילו אתה אומר, שזה טפל ומבוטל, כי זה בלוע. שוב, אם הוא אוכל טועם ביחד, טפל לא בעיה, נכון? טפל זה הרי ביחד עם הקיין ועם הטעימה. לו זו בעיה, נכון? אבל שלמעשה הוא טעם את שניהם, השאלה היא רק, שהוא לא טעם נעשה בעיה, נכון? זה למה מבטל אותו הרמב"ם.
מקור: מימרא דרבא - פסחים קט"ו ע"ב
דובר 1: בואו נסיים. חכם מאי הוא אומר? וכי יוצאים אנו אף בזה? מה הבעיה אז? זה הרי לא... אני לא מבין בבירור. מה זה אומר לא אכל? הוא בלע משהו, הוא לא אכל? זה לא טעם, זה לא... הלעיסה לא באה במגע עם האוכל.
אוקיי. אז מה הסיפור? זו כל הגמרא בפסחים, אמר רבא, בולע מצה יוצא, בולע מרור לא יצא. בולע מצה ומרור, מצה יוצא, מרור לא יצא. זו כל, כל ארבע ההלכות הן כולן מימרא אחת של רבא בפסחים קט"ו ע"ב.
מחלוקת הגירסאות: בולע מרור - יצא או לא יצא?
דובר 2: ומה התירוץ? אה, יש כאן שני תירוצים. יש כאן שני תירוצים. קודם כל יש מחלוקת הראשונים. אז אם הולכים בולע מרור לא יצא, מבינים גם את ההלכה השנייה, בולע כאן לא יצא. זה אומר, אומרים שמצה לא, מצה יוצאים כי לא צריך לטעום, אבל במרור, כי רוצים הרי להוציא טעם של מרירות, לא יצא. זה פירוש אחד, נכון? אבל אם אומרים שבולע מרור גם יצא, צריך להבין את השנייה, למה אכלו שניהם ביחד לא יצא. הרמב"ם הרי יש לו הגירסא "בולע מרור לא יצא".
דובר 1: מהיכי תיתי לומר שמה שאתה אומר כאן על שמורה כטבולה? זה הרי פשוט על היה בולע.
נכון, אז בואו שוב, בואו נאמר מה ה...
דובר 2: הראב"ד, המגיד משנה, כל אלה היו להם הגירסא "בולע מרור לא יצא".
דובר 1: לא, לא, יצא.
דובר 2: "בולע מרור לא יצא".
דובר 1: לא, לא, אף אחד לא היה לו הגירסא. מה אתה אומר כאן? תראה, אתה יכול לראות את זה.
דובר 2: אה... זה מאוד מבולבל.
דובר 1: תראה במגיד משנה, אתה תראה.
דובר 2: אה, אז אם... שוב, אם...
דובר 1: מה כתוב בגמרא? מה הגירסא בגמרא? תראה מה הגמרא אומרת.
דובר 2: יש שתי גירסאות בגמרא.
דובר 1: לא, בגמרא יש מחלוקת.
דובר 2: לא, לא, זה לא שניהם. הרמב"ם הרי...
דובר 1: יש גם מחלוקת... יש גם מחלוקת... יש גם מחלוקת של...
דובר 2: אה, אני רואה ברש"י יש מחלוקת "לא יצא". הא, ברש"י יש "בולע מרור לא יצא", והמילה "לא" מוקפת, והוא אומר "אי אפשר שלא יטעום טעם מרור".
שתי דרכים להבין לפי שתי הגירסאות
דובר 1: אז שוב, אז... אה... אז שוב, מה הנקודה? אם יש שתי דרכים להבין אותנו, בואו נבין את שתי הדרכים. מה נעשה? מי... מה יוצא כאן? מה אנחנו צריכים לדעת? זו הרי שאלה פשוטה. "שלושה מקומות בחג" אני אבוא לשאול, "בולע" אני מתי המצה.
דובר 2: לא, אבל כאן יוצאות הרי הלכות מעניינות האם המצוות חייבות טעימה למצוות. מה פירוש אכילה? יש הרי חקירות בהלכות כאן בעצם. יש מנהגים חזקים מאוד, למשל, אצלנו יש חולה, נותנים את המצה, עושים את זה מפירורים, ומרסקים את הפירורים, ומרסקים את הפירורים.
דובר 1: אוקיי, זה לא אותו דבר כמו בולע! כורכן בסיב?! אני שואל חזק! כורכן בסיב?! אני שואל איפה כתוב! כורכן את המצה או הגמרא. אתה בטוח, ואני לא בטוח.
דובר 2: לא, אני בטוח, אז למה טוב מה בטוח לטוב כן? מהגמרא, אבל יוצא ברור כמו שלי. כי הגמרא אומרת, בולע מצה מרור ידי מצה יצא, כורכן בסיב אפילו ידי מצה כנראה יצא. נכון מה הוא מדבר על המקרה שעשה את שניהם בבת אחת.
דובר 1: לא, מה אומר מאפי-טום?
דובר 2: נכון, הוא מדבר על זה, שאם... כלומר אני מאפי-טום, ראית את הגמרא לשון הגה' נענדוויינען? אני היה בדיוק, אבל הגמרא אומרת, הוא מהמצה ליצא, כי כחו מסיבות הוא יותר גרוע מסתם לא להרגיש את הטעם. כלומר כח ומסיבות במצה לא יצא לא מתקורך היה. לא כל מרור מוצרך כי כח.
דובר 1: לא, שהוא לא כבר פסיד. מה תמיד צריך בבלי... זה לא נכון מה שאתה אומר. פשוט בשעה שהגמרא מדברת על המקרה, זה נכון שאם הרעיון כאן היה שאתה עצמך ממש היה זה שזה הרעיון, אני לא יודע שזה הרעיון, אולי זו בעיה שמה שעושה את זה שהמרור יהיה מבוטל את המצה אין להם בעיות כאלה, נכון? אשבור יש אחר אשבור, בואו נראה את אשבור... אבל כנראה שטייעל כארל חמץ רק על...
דובר 1: אז איזו הגירסא האמיתית ברמב"ם? מה אכפת לי מה הגירסא האמיתית, קודם בואו נראה מה הבעיה כאן.
לפי גירסא "בולע מרור יצא" - הבעיה של טפל
דובר 1: אפילו בואו נלמד את שתי הגירסאות, אם אומרים "בולע מצה יצא, בולע מרור יצא", משמע לכאורה שלא צריך להיות ממש טעם, לא צריך להיות טעם. אבל מה אז? אפילו לא צריך להיות טעם, אם זה טפל זה עוד יותר גרוע. והמצה יוצאים, כי המצה לא טפל, אבל המרור, כי זה טפל, זה לא אומר שאכלת באמת מרור. אלא אם כן נלמד הלכה שכל המרור קיים כדי להיות טפל, "על מצות ומרורים יאכלוהו". לכאורה משמע שבמיוחד הלל למד כך, אבל פשוט המקרא כתוב מאוד ברור "על מצות ומרורים יאכלוהו", הוא עושה סנדוויץ' בשרי.
כורך - שיטת הלל והענין של טפל
דובר 1: כך או כך, על זה אומרת דווקא הגמרא בדף קי"א, שהלל אמר משמיה דגמרא שבזמנים של היום לא צריך לעשות כורך, למה? כי "עושה מרור מבטל טעם מצה".
דובר 2: איי, מצה מבטל איך? זה דאורייתא, זה דאורייתא.
דובר 1: לא, בתחילה אבל הוא אומר גם "לא יצא", אחרת. אני לא יודע, "לא יעשה", אני לא יודע. כי זה דווקא מתבטל. זה אומר, אם היו שניהם דאורייתא, אז יכלו לומר דבר כזה. כמו השיטה, אבל מכיוון שהיום מרור דרבנן, זה מתבטל ולא יוצאים שניהם.
דובר 2: אוקיי, זה קשה, כי לפי אותה גמרא משמע שגם המצה לא יוצאים. אלא אם כן הרמב"ם הבין שהמצה כן יוצאים. הוא אומר אולי גירסת הרמב"ם היתה אחרת, הוא למד אחרת. אבל הנקודה היא, לפי הרבנן זו דווקא הבעיה שאתה אומר שזה טפל, וממילא המרור נעשה טפל, ממילא לא יוצאים לאכול מרור, כי לא עושים לאכול מרור כטפל.
דובר 1: איי, אתה אומר שמרור הוא טפל במהותו, נראה שמצוות מרור דרבנן לא. מרור דרבנן הוא מצווה נוספת לאכול מרור. מה שאין כן המצה היא מיאוס.
דובר 2: אוקיי, כורך בהסבה, צריך ללמוד כמו שאתה עד עכשיו, אין לזה קשר לזה. הייתי כן יכול לומר שכורך בהסבה הפירוש, זה לא במציצה, זה לא אומר שזה לא דרך אכילה.
נפקא מינה מעשית - מצה של חולה
דובר 1: אוקיי. זה יותר שמישהו אוכל מצה דרך IV, אבל אפילו מה שלא יהיה, בולעים דברים בקפסולה, פרק י"ד.
דובר 2: טוב מאוד. כבר, זה ה...
מראה מקום - "כל הראוי לבילה"
דובר 1: מראה המקום אומר למשל למה יצא בולע מצה? כי אפשר לטעום, "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו", זו לשונו, הוא אומר. הוא הולך כן עם הגירסא יצא. אם זה הולך עם הגירסא יצא, זה כי זו הגירסא לא יצא. לפי הגירסא בולע מרור גם לא יצא. לפי אותה גירסא... יש לי אחר כך שני פירושים לומר. או כי למעשה מרגישים טעם, בספק, לא מרגישים טעם, אבל בכל בליעה מרגישים קצת טעם, לא מרגישים את הטעם המלא כמו שהיו מרגישים בלעיסה, כך לומד הרשב"ם.
פירוש הרשב"ם - קצת טעם בבליעה
דובר 1: אוקיי. מה שאין כן בולע מצה עם מרור, לפי הגירסא שמצה כן יוצא מרור לא, כי אז יש... אה, מה לכאורה שאם מרגישים את הטעם, מרגישים הרי את הטעם, אפילו כשיש את שניהם ביחד.
דיון בשאלה של טעם באכילת מצה ומרור
הגירסא שמרור שונה ממצה
דובר 1: אבל אפילו את הטעם מרגישים את הטעם, אפילו אתה אוכל את שניהם ביחד.
דובר 2: לא, כי שוב, לפי הגירסא האם יצא או לא יצא? לפי הגירסא שמרור שונה. פשוט שאותה גירסא סברה שיש ענין של טעם מרור, כי מרור הטעם הוא מר. מרור זה לא סתם אוכלים ירק ירוק, זה צריך להיות מר. אבל לא טועמים אותו כשלא יוצאים בו. מה שאין כן מצה אין ענין של טעימה, או לא ענין כל כך גדול של טעימה. זה הגיוני, זה לא כל כך קשה להבין, נכון? אין בעיה. אמת.
דובר 1: כי כאן זה כן נגע בפה שלך, כאן לא. זה החילוק בין סיבים או לא סיבים.
שלוש נוסחאות שונות ביסוד האכילה
דובר 2: אז בואו נבין ברור. יש שלוש נוסחאות שונות בפשטות. כן. אז כאן צריך להיות. לפי השיטה, רוב הראשונים סוברים אמרו שתמיד כשהתורה אומרת אכילה זה אומר שאתה צריך לאכול. מה זה אומר לאכול? יש לך את הטעם המלא, ללעוס ולאכול. אבל זה בלאו הכי כשלא יוצא.
למשל, אם אני מבין שהעיקר של מרור הוא להרגיש את הטעם... רגע, רגע, רגע. בואו נלך הלאה עם הטעם. לפי הצד שתמיד צריך להיות טועם, מישהו שאין לו חוש טעם למשל, זה אצלו מין אחר של אכילה. בבחינת באופן כללי אכילה פירושה הנאה, צריך להיות טועם. בעצם בליעה, בליעה פירושה אני אוכל בלי טעם, נכון?
שאלה: האם צריך את הטעם הספציפי?
אם יש לי... כן, מישהו שאין לו חוש טעם. או מישהו, בואו נאמר יותר עמוק, אם בואו נאמר יש לי אבנורמלי, היה לי קורונה, והוא חושב שהוא אכל מצב שלא ראוי לאכילה, זה כבר נעשה לגמרי מעופש, אולי זה חפץ לא כשר.
בואו נדבר, רבי, מותר לטעון, אתה רוצה לטעון שאכילה פירושה צריך לטעום, ולאו דווקא, או צריך לטעום את הסוג הספציפי של דבר שיש. כלומר, לא סתם להרגיש שיש משהו בפה. לא, למשל בואו, היה לי קוביד, מישהו היה לו קוביד נבך, והוא מרגיש שמרור טועם לו כמו מצה, ומצה כמו מרור, אני יודע, זה התערבב, החוטים שלו התערבבו. אצלו חמץ טועם כמו שמנת חמוצה.
אתה יכול לשאול לפי הרמב"ם שאומר שחולה שהמרור מתוק לו, הוא צריך לאכול משהו מתוק כדי שיוכל להיות לו טעם מרור. בדיוק להיפך, בדיוק להיפך, נו, בואו לא ניכנס אם נעשה כזה אדם, כי זה אותו דבר, זה דבר אבנורמלי.
השאלה היא האם אכילה פירושה... אני לא מדבר עכשיו הלכה, אני מדבר עכשיו את הצדדים. האם אכילה פירושה צריך להיות טעם בכלל, או צריך להיות את הטעם של הדבר הספציפי.
ביטול טעם — מצה ומרור ביחד
אז אם ההלכה הייתה שמצה ומרור לא היו יוצאים בבליעה, אלא באכילה ממש, בליעה היא כמו שהגמרא אומרת בלי טעם. למשל אם מישהו... אפשר אפילו לומר, רגע, אפשר לומר שאפילו אם צריך להיות טעם אפשר כן לצאת בבליעה, כי בבליעה יש קצת טעם. זה גם מהלך לומר. בבליעה מרגישים משהו, זה כמו מסוים, אני מתכוון הרשב"ם אומר כך, שבמרור, כי זה דבר חריף, הוא כן ירגיש את הבליעה, אפילו לא...
קיצור, בדיוק להיפך. אפילו אם אומרים את הדבר שבליעה פירושה טועם, יכול להיות שאכילה פירושה טועם, יכול להיות שבליעה היא טעימה חלשה. צריך לדעת. אבל אם הולכים שבליעה לא טועמים כלום, לכאורה לא יוצאים לא במצה ולא במרור.
אם הולכים ללמוד שבליעה פירושה לא טועם, אני מתכוון, אכילה פירושה לא דווקא טועם, ממילא מצה יוצאים. במרור יש דין נוסף שזה צריך להזכיר לו את המצות ומרורים.
דובר 1: כן, מה שמישהו רוצה לומר, אתה נותן לי שמרור שונה ממצה, שהמרור שונה בגלל וימררו, וזה אומר... השאלה היא בכלל, ומכל את מרור על פתח אבינו חננאל.
דובר 2: אז אם הגדר באופן כללי בתורה לא צריך להיות טעימה, אני לא יודע, כל שאר המצוות. כשלמשל מצה לא צריכה להיות טעימה. כי מצה מזכירה לחם עוני. לחם עוני לכאורה מזכיר בצורה ובמראה שלו, או בדרך שזה מתעכל. אין לזה קשר לטעם. אין טעם של לחם עוני.
אני אומר, מצה צריכה בדיוק כמו להזכיר משהו בדיוק כמו מרור צריך להזכיר וימררו את חייהם, אבל עכשיו אין לזה קשר לטעם, זה מצה שלא החמיץ, צריך להרגיש שזה לא ענין של הטעם, זה ענין שאתה הולך להרגיש שזה אחרת מה שהוא קשה, מה שזה פשוט, או מה שמתעכל אחרת, מרור זה לחוות את הטעם ואיך מורגשת מה שמרגישים שם.
טעם כתנאי באכילה
אז יש באופן כללי את השאלה האם אכילה היא הטעם שצריך לטעום ולכן מי שלא טועם, אפשר להלוך מישהו פרוטן ואלי א טייסטר? כן! כרוך בתיו, כרוך בתיו, בטח לא, מיילרסט בטח לא וכדומה. אחר כך יש צד אחר שרוצה עוד אמצעי, לפי אותו צד אף פעם לא צריך להיות יוצא, כי אפשר לומר שואלי איירעסט לכאורה בלושת'ס לכאורה זה גם לא עשר.
ולכן אם זה רואינד... לא, רגע הצד הזה יותר מסובך. זה בטח גם, שזה באותו צד באותו מלך, זה לא רק שצריך להיות טעם כלל. צריך להיות טעם של הדבר, זה פשוט דעמארט.
רגע, זה הנושא של ביטול, בטל, לבטל. אם אני... מזה אני מבין רק מצוות. כן, אם אני שם... אמרתי משל של מישהו שהיה לו קוביד. אבל מה אם מישהו שם משהו הרבה בפה שלו בשעה שהוא אוכל? לא, בואו נעשה את הקייס עוד יותר. הוא שם משהו חריף שגורם לו שהוא בקושי טועם מה שהוא אוכל. זו גם בעיה.
דובר 1: לא, אבל מה שאתה אומר עוד יותר, שלא רק בולע מצה ומרור, אלא אפילו הוא לועס ביחד מצה ומרור, יש לו טעם מלא, אבל הם מבטלים זה את זה את הטעם. כלומר בולע מצה ומרור. זו אבל גמרא אחרת. יש אבל גמרא כזו גם, נכון?
דובר 2: רגע, רגע. לא נתברר, אני לא נכנסתי לזה. כשאמרתי את הרמב"ם בדף קט"ו עמוד א', לא נתברר, אבל הם מביאים כולם מצטטים את הגמרא. משום דסבירא ליה דמצה, אפילו אין מצוה אלא אחת, כך וכך, בדרבנן מבטל דאורייתא. יש מי שלומדים שזה אומר שהטעם מבטל, וממילא זה כאילו תוספת רעה. חתיכה אחת לא, ניחא, אבל אם שמים דבר חריף, משהו שמבטל לגמרי, וזה יכול להיות... הוא אומר את זה כבדיעבד או גם לכתחילה? אני לא יודע. וזה יכול אולי בדיעבד גם.
יכול להיות שאפילו מרור הוא דבר כזה, כי זה דבר חריף מאוד, זה לוקח לגמרי את הטעם של המצה. ומכיוון שאם זו הייתה מצווה, אפילו מצווה היא מצווה קטנה, מצווה אחת מבטלת את האחרת, אבל מכיוון שזה דרבנן, זה לא עוזר. וממילא זו בעיה.
כרכו בסיב — שני פירושים
אז יוצא שלפי הצד שצריך לגמרי טעם, מאה אחוז יוצא מהגמרא שאם אני שם משהו... אני לוקח סם, אני לוקח סם ואני לא טועם כלום, זו בעיה. אבל לכאורה, אם הולכים עם הפסק, צריך לכאורה לומר עם אותה לוגיקה כמו מי שטחן היטב והספיג, היה לך את האכילה כי היה לך את הטעם. הלוגיקה היא שהטעם הוא תנאי באכילה, לא שזה פירוש האכילה? זה תנאי באכילה. נכון, נכון, כמובן. צריך להיות טועם.
דובר 1: רק טענה, אם יש לי סם שנותן לי את הטייסט, הדמיון שיש לי את הטייסט ואין לי את הטייסט. הרבה פעמים אני רואה עוגה שמדברת אלי, זה נראה נורא טוב. אבל אני לא צריך, אני לא עכשיו במוד של סתם להתעסק עם עוד עוגה. ובואו נכניס קצת כדי להיות את הטעם שלו.
למשל, מי שיש לו אכילה גסה, זו בעיה אחרת. מי שכבר אכל יותר מדי. אני לא רוצה להיכנס לאותן סוגיות, כי אכילה גסה זה לא להיכנס לאותן סוגיות. אכילה גסה, אכילה גסה. בסדר, זה... זה מזכיר...
אבל בואו עוד לפני שאני נכנס לסוגיות, בואו נחשוב על המהלך השני שאפשר לומר שלא צריך טעם. לא צריך טעם. אלא מה? במרור יש דין נוסף שצריך, "על מרורים יאכלוהו", שכאן חייב להיות כן טעם. אבל היחיד הוא מרור. הסתכלתי לרגע למעלה, משהו לא היה מרומז, לא שמעתי את זה.
דובר 2: מצה גם צריכה להזכיר משהו שזה לחם עוני. אבל אני אומר, לחם עוני אין לו קשר לטעם. לחם עוני זה חתיכה, אבל זה לא מתעכל טוב. זה לא הטעם. כי כתוב מרור, זה פשוט, טעם טהור. ממילא מרור צריך להיות לו דין נוסף שצריך להיות לו טעם.
טקסטורה כחלק מהאכילה
מה זה עכשיו כרכו בסיב? כרכו בסיב אפשר לומר כך: אם הענין הוא טעם, כרכו בסיב להלכה זה כמה וכמה, שאין אפילו את הטעם המעט שיש בשעת בליעה. אבל אם אומרים שלא צריך טעם, זה תלוי בשאלה של כרכו בסיב. יכול להיות כרכו בסיב עוד יותר גרוע כי יש חציצה, זה לא נוגע בפה. הנגיעה בפה היא ענין. את זה צריך להבין.
יכול להיות שהמילה לא... אני מתיישב שצריך להבין בזה. יכול להיות שזה לא אומר את המילה חציצה כמו חציצה בטבילה. חציצה פירושה שזה לא נקרא אכילה, זה שלא כדרך אכילה חזק, כי אפילו, גם לא היה טעם, וגם לא היה זה שהפה שלך נוגע באוכל, התחושה.
כמו בקוביד, כששואלים אנשים מה אתה מרגיש, הוא לא מרגיש את הטעם, אבל הוא יכול מאוד להרגיש את הטקסטורה. כי אין לו... טקסטורה היא גם חלק גדול מה... ממה שאתה מרגיש. בדמיון שלך, כשיש גם מלח, אתה מרגיש את זה ביחד כדבר גדול אחד שזה טעם. הטקסטורה היא חתיכה מהטעם.
זה עוד יותר גרוע. הוא אומר כשהוא אומר כי את זה לא הרגשת בשעת בליעה, לאו דווקא הוא מתכוון לענין של דין חציצה. הוא מתכוון לומר שזה שלא כדרך אכילה חזק, עוד שלא כדרך אכילה יותר חזק.
הספקטרום של "עד כמה לא צריך טעם"
אם בדרך כלל צריך טעם, בטח לא. אבל אם אומרים שאף פעם לא צריך טעם, השאלה היא עד כמה אקסטרים אומרים שלא צריך טעם. האם נוגע לי רק מה שנכנס לבטן שלי, אפילו עטוף בסיב, לא נוגע לי? או שהמילה היא כן, קצת טעם, וכשעוטפים בסיב, זה הרבה יותר רחוק ממילא אז זה לא נקרא אכילה.
דובר 1: רעיון טוב. ואני חושב שזה כל הסוגיא, כי...
בולע מצה ומרור כאחד – המשך דיון בפירוש הרמב"ם
שלא כדרך אכילתה – קפסולות ותרופות
דובר 1:
אמרנו שזה שלא כדרך אכילתה חזק, עוד שלא כדרך אכילתה יותר חזק. אז אם בדרך כלל צריך להיות טועם, בטח לא. אם צריך אבל אף פעם לא להיות טועם, השאלה היא עד כמה אקסטרים אומרים שלא צריך להיות טועם. האם נוגע לי רק מה שנכנס לבטן שלי, אפילו עטוף בסם לא נוגע לי? או שהמילה היא, כן, קצת טעם, ולא מבינים סיבות, זה הרבה יותר רחוק, ממילא אז זה לא נקרא אכילה. רעיון טוב.
ואני חושב שזו כל הסוגיא, כי זה השאלה שאפשר לשים בקפסולות וכל הדברים שיש חשש שיאכלו את זה, או אדם היה אוכל את זה, לכאורה לא בגלל זה זה מותר כ... קפסולה היא לא דרך אכילה. זה אפילו לא בפנים אוכל.
דובר 2:
אתה יודע מה? לכאורה זה לא רק סם, זה אפילו לא בפנים צריך להיות אוכל.
דובר 1:
אולי זה הדבר. אולי על סוג התרופות האלה צריך להחמיר לאכול אותן בסם. אני מדבר באופן כזה, בואו נאמר שלא נוגע לטעם. אני מדבר על השיחה הראשונה של המשנה למלך. אני יודע בטוח שיש אנשים שנוהגים בזה. אני לא יודע. אבל איי דונט נואו... זה בערך כמו שיש מי שזה בגלל הבחור שאמר ש... לא, לא, זה לא נכנס. אוקיי, אני שומע. בקיצור, איי דונט נואו, נראה ש...
חזרה לסוגיא של בולע מצה ומרור
דובר 1:
אבל צריך לדעת האם מה ששוחחנו, בולע או עובד בלע, שניהם אסור, אמר שהגמרא מדברת על זה. לא את מצה ומרור על פעם אחת. זה הנושא, האם יכול להיות מבטל זה את זה. לאותו אחד אין בעיה עם "על מצות ומרורים יאכלוהו". כן, אותו אחד לא הלך עם הלל. שוב, אותו אחד אומר שהוא עובד רק על הרישא, או שהוא לא הולך איתו? או שיהיה תירוץ נוסף של ביחד? או שזו מחלוקת? לא לעשות כמו הלל, שזה גדול. או שיש חילוק שאצל הרבנים זה עובד רק, זה לא עובד לראש עם הרבנים ביחד, ווטאבר זה בדיוק אני לא נכנס. הלו?
מרור בחרוסת – הענין של טעם מרור
דובר 2:
כל אחד טובל מרור בחרוסת, שהחרוסת תסיר את החריפות של המרור.
דובר 1:
אה, תוספות, הוא מביא תוספות, הוא מביא תוספות כאן, שמצה מטובלת כתוב בגמרא שמסתבר... זה אותו דבר כמו החרוסת.
דובר 2:
לא, זה מעניין, כי הוא אומר כאן, המפרשים אומרים שצריך להרגיש את המרירות במרור, שכדי כך, בגלל זה לא יוצאים, אפילו בדרך כלל אין את הכלל. לפי אותה שיטה יוצא נושא אחר, שלפי אותה שיטה... ואגב, כתוב ממש כך בפוסקים. לא, טובלים אותו, אבל מנערים אותו, רק קצת. ולא רק את זה, יש ממש מי שלפי הסברה אולי רוצים לומר שצריך מרור שהתייבש, או אם אדם מסופק לגבי איזה המשנה מתכוונת, לכאורה עדיף כשהוא לוקח אחד מכולם. אוקיי, כי אם אחד הוא לא הנכון...
חילוק הראב"ד עם הרמב"ם – טעם של "מרור טפילה למצה"
דובר 1:
קיצור, הראב"ד היה... היה לך חילוק, רק שכחתי לומר, הראב"ד אומר שמה שהרמב"ם אומר שמרור טפל למצה, הראב"ד מסכים להלכה, אבל לא מסכים לטעם, כי הטעם של הראב"ד הוא מה שאמרת לנו קודם, שהטעם הוא כי הפירוש האחר ברמב"ם, שיש שאלה מה הרמב"ם מתכוון. אבל זה טעם תלוש מהראב"ד, הוא אומר שמקיימים לא יוצאים מרור, אלא אם כן לא אכלו.
דובר 2:
יפה מאוד. יפה מאוד. מה שאין כן מצה.
דובר 1:
אה, אולי הראב"ד הבין שמצה טועמים אפילו מזולזל, מה שאין כן מרור, מרור הוא סוג דבר שלא יכולים לטעום, זו הנקודה.
דובר 2:
לא, אני חושב שהוא הולך עם הרמב"ן וכולם שבמרור יש נוסף שצריך כן להיות טעם.
דובר 1:
אוקיי, הוא לא אומר ברור מה הוא מתכוון. הוא שואל טעם טעם מרור. אנחנו לא יודעים, באמת. אנחנו לא יודעים, הייתי מניח שהוא מתכוון שהוא הולך עם שאר הראשונים שאומרים כך, כי אצלנו אין שאלה.
ניתוח: מה עושה "שהמרור טפילה למצה"?
דובר 1:
השאלה היא אבל אם כך, האם כשהרמב"ם אומר שהמרור טפילה למצה, זו הסיבה למה לא יוצאים במרור, כי זה נעשה טפל, ובעיה חדשה של טפל? או שזה טעם למה במצה כן יוצאים?
לכאורה שני הדברים נכונים.
דובר 2:
לא, שבמצה כן יוצאים זה פשוט, כי בולע מצה.
דובר 1:
אה, יש אבל חיסרון. תלוי, תלוי בשאלה. האם זה בולע מצה נוסף, או אולי זו בעיה חדשה?
תרגום לעברית
דובר 2:
לא, הוא אומר כך, אם בולע מצה יצא, בולע מרור לא יצא, לא מסתדר עם הסוף של בולע מצה ומרור, הרי הוא מסביר שוב. כי את המרור אינו יוצא כי בכלל לא היה מורגש. אם כן למה צריך את החילוק של שהמרור טפילה לו?
דובר 1:
אה, לא, הוא אומר שאז צריך את החילוק של שהמרור טפילה לו, כי לכאורה היה טעם המרור מבטל את טעם המצה. על זה עונה הרמב"ם שאינו מבטל כי הוא טפל. מבין?
דיון: טעם לעומת חשיבות – מה משמעות "טפל"?
דובר 2:
מה הוא מתכוון שזה טפל? טפל לכאורה אין צורך לומר שיש לזה קשר לטפל לחשיבות, יש לזה קשר בטעם. אם כל השיחה היא בטעם, לכאורה להיפך, מרור הוא חריף יותר, מרור לכאורה גובר. כשאדם לוקח מרור ומצה, מה הוא ירגיש הרבה יותר חזק? לכאורה את החריפות של המרור. אז, טפילה לו פירושו כי זה פחות חשוב? שהמרור טפילה למצה, זה פחות חשוב? אדרבה, להיפך.
דובר 1:
אם הולכים שמצה לא צריכה להיות טעם, מצה לא צריכה להיות טעם, אז בגלל זה בולע מצה יצא. אז, האם צריך לחשוש כאן שלמעשה אין לך מצה בפיך כולו, כי המרור מבטל? אולי צריך להסתכל על זה כמו סיב, כמו כשאתה לוקח את המצה עד תובם, כי אתה לא הולך לעסוס זמן רב, זה לא נוגע לי, כי המרור לא מבטל, כי המרור הוא טפל מבחינת חשיבות. אז זה מעניין. כי אם הבעיה היא מעשית, אי אפשר לתת לי את הפתרון ההלכתי של חשיבות. אם אתה אומר לי שלמרור יש טעם חזק מאוד, ממילא...
דובר 2:
אה, שוב, טעם מצה אתה לא צריך להרגיש. אבל אם מה אז צריך לומר שזה בכלל לא נקרא שאתה אוכל מצה, כי הפה שלך מלא במרור בשעה שאתה אוכל מצה, אז אני אומר שהמרור פחות חשוב.
דובר 1:
אמרתי שאינו יוצא את המרור, אם בולע מרור לא יצא, אז אינו יוצא את המרור. למה אינו יוצא את המרור? כי אמרנו שהמרור צריך להיות... אם הולכים עם הגירסה "בולע מרור יצא", למה יש כאן חידוש? למה אינו יוצא מצה כשאוכל גם מרור? למה אינו יוצא מצה בבולע מרור מצה כאחד? כי זה טפילה.
אם בשניהם יוצא עם בולע, פירוש לכאורה שלא אכפת לי טעם. לא אכפת לי טעם, אלא אכפת לי יותר משהו דומה לחציצה. אני לא רוצה שתהיה חציצה, אבל זה שאין לך בפה מרור עכשיו, כי יש לך בפה דברים חשובים יותר, יש לך מצה. זה יותר גרוע, זה יותר גרוע.
דובר 2:
לא, אבל לא אכפת לי טעם, כי אם כן, בולע מרור יצא. אני רואה שאומרים לי שצריך להיות משהו אמיתי בפה, כי יש לך את הדבר החשוב יותר בפה. אני אגיד לך, מה יש לך עכשיו בפה? יש לך את המצה הקדושה, היית שוכח לגמרי שיש לך עכשיו בפה את המרור המטופש.
דובר 1:
אין לזה לכאורה קשר לטעם. כי אם טעם, אכפת לי איזה חשוב יותר. אם מדברים כאן על טעם, לכאורה "שהמצה טפילה לו" בהלכה קצת אחרת ממה שאתה אומר, כי המצה היא כפולה בחשיבות.
אני רוצה לומר לך עוד דבר, ה"שהמצה טפילה לו", זו הסיבה הגדולה למה אינו יוצא את המרור, כי זה טפל. רואה שהמצווה היא שיוצאים את המצה ולא את המרור. על זה ההלכה אין ספק. אני אומר כך, השאלה היא רק מה עושה המרור טפל למצה? אם הסיבה היא הסיבה למה המרור לא טוב והסיבה למה המצה כן טובה, אם זו הסיבה למה המרור לא טוב, אז צריך את זה רק אם בולע מרור לא יצא. אם בולע מרור באופן כללי יוצא, אם בולע מרור לא יצא, אין צורך להגיע לזה. אין צורך בזה, נכון? צריך את זה רק אם בולע מרור יוצא, צריך רק את החידוש ששהמרור טפל למצה, רק יוצא שיוצאים מרור. אין צורך בזה. אין צורך בזה, כי בולע מרור בדרך כלל יוצא.
ראיה שהגירסה היא "בולע מרור יוצא"
דובר 1:
אז כך, שוב, אם בולע מרור לא יצא, אז אין צורך בשהמרור טפל למצה. אין צורך בזה, אין צורך בזה. נכון? אין צורך בזה. נגמר. אינו יוצא, אפילו מרור ביחד עם מצה אינו יוצא. למה אין צורך בזה? למה אולי כן צריך את זה? כי את המצה כן יוצאים, כי המרור היה בעיה חדשה שלא עומדת ברמב"ם. פשוט, אנחנו מדמיינים את זה, נכון? רק כדי להיות ברור, זו לא הפירוש הנכון, כי אנחנו מדמיינים את זה. אנחנו רואים שלא יכולה להיות הגירסה נכונה, מבין? כי אנחנו מדמיינים שיש כאן עוד בעיה שהמרור מבטל את המצה. הוא אומר שאינו מבטל כי מרור טפל למצה. מנסים לעשות חסורי מחסרא והכי קתני ברמב"ם, אי אפשר לעשות חסורי מחסרא והכי קתני ברמב"ם.
אלא מאי, הגירסה חייבת להיות בולע מרור יוצא. אם כך קשה למה כורך, או שזו השיטה שהטפל עושה בעיה. אם בולע מרור יוצא, לכאורה בולע מצה ומרור כאחד הוא רק כך, רמז קל, עד כדי כך אנחנו בסדר עם מרור בלי טעם, עם מצה בלי טעם, שאפילו יש עוד דברים בפיו, אפילו יש מרור בשעת מעשה. זה כל החידוש בחלק השני.
דובר 2:
לא, שוב. אם הייתי אומר שבשניהם בולע יוצא, לא, אז זה חידוש גדול, כי כאן בכורך אינו יוצא את המרור. חידוש גדול, צריך אפילו לעשות דין חידוש. זה מפריע, כי אז זה נעשה טפל, והטפל לא טוב. שיטת האבן מסתדרת. השיטה האחרת צריכה לעשות דוחק גדול על המילים "שהמרור טפילה למצה" ולהכניס חלק שלם שלא כתוב.
דובר 1:
יש גם שיחה גדולה האם הבעיה היא טעם או שזה ענין של חשיבות. מה שהסיבה היא, אמת. גם לי לא היו השניים, לא היו לי השניים. זה ממשיך לא להיות הגיוני. אם באמת יש עוד ראיה שהגירסה ברמב"ם היא יוצא, נכון? כי אם הסיבה היא טעם, זה לא הגיוני, למה צריך בולע מרור יוצא? מה יש כשזה השניים צריך בעיה? אלא מאי, זה סוג אחר של בעיה. טפל, אני לא יודע בדיוק. שניים ביחד לא טוב, לא אוכלים. צריך לאכול מרור בנפרד.
דובר 2:
לא אוכלים, לא משתמשים בכזית.
דובר 1:
צריך למצוא איזה פירוש, אולי כן כמו שאני שומע. אני צריך להבין בדיוק. אם יש כאן רוב ומיעוט, אומרים שאחד מבטל את השני. אפשר לשמוע, אולי יש אכילה מלאה, כי מה הוא יכול?
הלכה ג: אכילת מצה בלא כוונה
לשון הרמב"ם
אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גויים או ליסטים לאכול — יצא ידי חובתו.
כתוב רק גוי, אבל כתוב גם ליסטים, מעניין. אה, אני מביא את זה כאן בתוספות על התורה, זה לא חידוש. יש את זה בדברים נחמדים, שהוא אומר, אכל מצה, גוי או ליסטים לאכול, יצא ידי חובתו.
קושיא: איך זה מסתדר עם מצוות צריכות כוונה?
לא, איך אומר הרמב"ם מצוות אין צריכות כוונה? זה דבר פלא, כי הרבה מקומות אחרים פוסק שמצוות צריכות כוונה. זה, אפשר לשמוע ש, ש, ש, אה, אמרתי בהלכות מגילה, כשלמדנו בשבוע שעבר, שהרמב"ם פוסק "כל העושה לא נתכוון יצא". ואיך הפירוש שכאן כתוב שאחד צריך להיות כוונה?
תירוץ של דברים נחמדים: הנאה היא במקום כוונה
אז הקדוש, הוא מאריך על זה, שזו סוגיה בגמרא שכשיש הנאה, זה במקום כוונה. כמו שהגמרא אומרת "שלומי אמוני ישראל נהנין מזה ומזה", והוא מראה את זה כמו שהגמרא אומרת שהמצווה נהנית.
תירוץ אחר: מצוה שבגופו
הוא אומר קצת אחרת ש, שהמצווה היא הגוף עשיית המצווה לא צריכה כוונה. משא"כ המצווה ששופר היא, כאילו המצווה צריך עוד אחר כך לעשות איזו פעולה, זה הכשר מצווה כדי לזכור. משא"כ אם המצווה היא מצה כדי שיזכרו שיצאו ממצרים, זה לא, זה מצווה שבגופו. משא"כ אכילת שופר, אם אין לך כוונה לא היה בכלל מעשה מצווה. זה בערך התירוץ, זה קצת אחרת מהיוסף. אבל מפרשים אחרים אומרים את התירוץ שההנאה שווה לכוונה, ויש פירושים אחרים.
פירוש אלטרנטיבי: מה משמעות "בלא כוונה"?
או אפשר בכלל לומר שהרמב"ם לא מתכוון כאן "אכל מצה בלא כוונה", לא מתכוון איזה "בלא כוונה" הוא מתכוון? "שלא בכוונת יציאת ידי חובת המצווה", או "שלא בכוונת" שהוא לא יודע שזה פסח בכלל? ובסעיף הבא כתוב ברור שמה, "אכל מצה בלא ידיעת פסח, ואחר כך נתפשט, חייב לאכול אחרת". רואים שכאילו הוא פטור, כל המצוות, לא שלא היה מעשה אכילה. על זה רואים שאפילו באונס הוא חייב, אבל לא היה בר חיובא אז. משא"כ הדבר הראשון, הוא כן היה בר חיובא.
היו טובים. רבינו מנוח אומר את התירוץ, אין לי הערה. אין לי הערה, כן. בסדר.
היסוד: צריך להיות בר חיובא
אבל זה בוודאי שהאדם צריך להיות בר חיובא, זה פשוט. זה לא דומה ל... זה לא כוונה, זה לא ענין של לא כוונה. הוא לא יצא כי הוא לא בר דעת, הוא לא אדם. האדם מת. בכלל, כן.
חילוק בין שמיעה בלא כוונה ואכילה בלא כוונה
אפשר בדיוק לשמוע את החילוק בין לשמוע משהו בלא כוונה ולאכול משהו בלא כוונה. אני מתכוון פשוט ומעשית, כל אדם ש...
כן, כי משהו ששמעת ולא היה לך כוונה, יש מיליוני רעשים, לא שמעת את זה. אם לא היה לך כוונה, זה כאילו לא שמעת את זה. כי שמיעה היא... משא"כ אכילה, זה נכנס פנימה. זה בערך יותר הענין הפשוט, החילוק במציאות. זה בערך החילוק.
כשהוא לוקח את הפוסקים והוא מביא משהו לפי זה, אני לא בטוח, הוא אומר שלפי זה הוא צריך לדעת שזה פסח. אני לא יודע, להיפך, זה הוא אומר שזה לא הגיוני. אתה הולך לאכול מצה, מה אתה חושב? שופר, אתה אומר, "אני יודע מה אני עושה, אני הולך להיכנס לעמוד, אני הולך לעשות מצווה."
דיון: המקרה של מי שהיה נרדם
אתה מתכוון לומר אם הוא ידע שאותו פסח, כן, אותו יום ראשון, אותו לילה. הם תופסים אותי עכשיו, אגיד שאשתי לפני שנתיים הייתה בחולה שהיה בפנים ובחוץ, נרדם, שניות.
לא, אבל בכל מקרה, אה, סליחה.
לא, אבל הנחנאמי, לכאורה, לא, לכאורה זה מתכוון לזה. לא, נתעורר מתכוון בדיוק לזה. אתה אומר שהוא עוד לא יכול היה להתעורר גם לא? אבל מה משמעות נתעורר? הוא במצב כזה שהוא לא יכול להיות? לא מודע. אם הוא לא מודע, הוא בוודאי מקרה כזה, נכון? לא מודע הוא פטור, הוא יחזור, יצטרך לאכול.
החידוש של ההלכה
החידוש כאן הוא שהוא כבר אכל בשעה שהיה שוטה, נכון? זה החידוש של ההלכה. החידוש הוא לא סתם ש... נכון?
כן.
החידוש כאן הוא שהוא היה... שהוא כבר אכל כן, שוב, החידוש כאן הוא שהוא לא אכל, הוא לא חייב. אתה לא יכול עכשיו לחבר עכשיו את הכוונות עם האכילות הקודמות. צריך להיות כוונות בשעת אכילה. זה החידוש העיקרי, לכאורה.
הגיוני? כן. בסדר.
חקירה: כוונה לפני אכילה או כוונה למצווה?
מה יכול לעשות עכשיו? כן. אז לכאורה "אכל מצה בלא כוונה", לכאורה, אני יכול גם להיות גרסה פחות דרמטית, ולהגיד למשל מתעסק. הוא נשנש, הוא לא התכוון ש... אנחנו יודעים את הגדר של "צריך כוונה" הוא, הוא צריך לאכול לשם מצוות מצה, או מספיק שהוא אוכל? אחד הוא פסח והוא לא מנסה פסח, יהודי פשוט, והוא נושך מצה בבית. והרמב"ם עוד לא הבין את הענין של לשם מצווה. הכל הוא צריך להבין לשם מצווה. אבל כאן הוא לכאורה דיבר שהבלא כוונה שלו הוא כבר "אנסוהו גויים". אה, אני לא יודע מה זה אומר "אנסוהו גויים". מה זה אומר בלא כוונה? הוא אוכל את זה כי הוא... אני לא יודע, אני באמת לא יודע. צריך להבין טוב יותר את הדוגמה של "אנסוהו גויים".
להבין את המקרה של "אנסוהו גויים"
שהגויים בעצם יש להם מציאות להיות עם המצה, יש כן מציאות של מצה. זה מה שהגוי מחזיק בראש לא משנה את החלות. השאלה היא האם הוא חושב על מצה או שהוא לא חושב על מצה. כן?
הוא לא חושב על מצה, בלי המילים. אבל אין לו שום שייכות. אבל אם הוא לא פרוור... "אנסוהו גויים" פירושו שהוא חושב רק על הגויים ששוכבים על ראשו. פירוש כך, נאמר שיהודי שהוא שייגץ החליט שהוא בשום אופן לא יאכל מצה. אז אנחנו יודעים שהוא לא יאכל מצה. אז זה שהוא כן אכל מצה אנחנו יודעים בבירור שזה היה באונס. עכשיו צריך לדעת מה נכנס.
השאלה שלי הייתה האם צריך להיות כוונה למצווה או צריך להיות כוונה לאכילה. כי "אנסוהו גויים" יכול להיות שניהם. יכול להיות לא שהיה לו בתוכנית במילים אחרות לאכול מצה, והוא בכלל לא היה לו בתוכנית לאכול. לא היה לו בכלל לאכול. כי אם היה לנו הענין שצריך להיות בכוונה מצוות מצה, היו יכולים לומר שהוא אכל מצה בלי לדעת נאמר, הוא לא ידע שעכשיו פסח, הוא אכל מצה. אחר כך הוא אמר לי, "אה, היה פסח בלילה, עכשיו בלילה."
שוגג ומסופק
וזה נקרא בהלכות שבת זה נקרא שוגג, שוכח. השוגג הולך על עבירה, אבל הוא שוגג, הוא לא מסופק. אני לא יודע בדיוק מסופק. אתה אומר את המילה מסופק, אני לא יודע מה זה אומר.
---
דיגרסיה: חציצה בביאה עם קונדום
קשר לדיון הקודם על כורך
מה יש כשזה השניים צריך בעיה? תמיד זה סוג אחר של בעיה. הטפל, לא בדיוק, זה שניים ביחד, לא טוב, אני לא יודע, צריך לאכול מרור בנפרד. אני צריך להבין בדיוק למה. אני צריך למצוא איזה פירוש. אולי זה כן פירוש, אני צריך להבין בדיוק למה.
יש שונים... יש דבר כזה כמו בשמיעה אומרים שקול אחד מבטל את השני. אפשר לשמוע, יש לך אפילו אכילה, כי אתה אוכל את זה. אני לא יודע, אולי. זה הכל עירוב תבשילין.
לא, אתה לא מאבד את זה. אתה לא מאבד את זה. אתה שואל אדם, מה אתה צריך רק לאכול עכשיו? טוב מאוד, יש לך תשובה. למה זה הפסק? בחינת הפסק. אם אתה קורא לזה בחינת הפסק, כי המצה כל כך חשובה, פירוש שאתה לא צריך עוד משהו בפה. אבל לא בחינת הפסק. נקרא לזה כך, לא חציצה, לא שזה לא נוגע. סוג אחר של הפסק.
חציצה מוחלטת
אבל זו חציצה מוחלטת, זה באמת... נגיעה בעצם יותר גרועה מלא להיות. זה הגיוני מאוד. לא, העולם לא מסביר שזה רק לא קיים. העולם מסביר שזה הרבה יותר. יש חציצה מוחלטת שבולעת את החשוב והטפל נעלם. פירוש שהטפל לא יוצא. חציצה מוחלטת, נאמר, זה אפילו מצה לבדה. יש דבר כזה? שיש לך שקית פלסטיק על משהו ואתה אוכל את זה? אולי באמת בגלל זה.
המקרה של קונדום
כמו שהיה אחד שרצה לומר שאם אחד בועל עם קונדום... אה, חשבתי על זה. שם זה ענין של הנאה, לא? לא, לא, לא. אני יכול לשאול, אני יכול להעמיד שחציצה של טבילה וחציצה לענין שזה לא נוגע בגוף. אני לא יכול את החציצה. אני לא יודע. אולי הענין של טומאה הוא באמת כך, אולי הוא לא נעשה כלל מטמא. או אולי לא, אולי אם יש טומאה זה עובד בביאה, כמו משכב זב ונדה מטמא בגלל הביאה, לא בגלל הנגיעה. אז אפילו זו ביאה זה מטמא בכל מקרה.
בביאה זה לא הענין... זה הענין של הנאה. אולי יהיה לו פחות הנאה, אבל זה עדיין יכול להיות אותו דבר. אז צריך להבין את הטעם של אכילה. בסדר, טוב מאוד.
ההיתר לא נשאל
תרגום לעברית
דוקטור, אני לא כל כך בטוח שאותה סוגיא היא סוגיא כל כך מוכרעת. צריך לעיין בסוגיא של שלא כדרכה הנאתה, כל העניין. הרבנים בוודאי לא מחזיקים מאותו היתר של הקונדום, כי אני לא בטוח שזה דבר כל כך מוכרע להלכה למעשה.
למה זה כן מוכרע? למה? כי הכל יש כאן, יש ביאה ויש... מה יהיה פחות איסור? קודם כל, זה בטח איסור של זרע לבטלה. ההקלה היא החידוש של הביאה. נו, ביאה שאינה ראויה... הדבר שלי עושה את זה יותר גרוע מדרך אברים. זה יותר גרוע מביאה שאינה ראויה. למה? מה ההבדל בין דרך אברים לבין זה? מה ההבדל? כי כאן הוא עושה זאת עם האישה, והוא לא משפריץ על האישה. הוא לא עם האישה.
דרך אברים וביאת איסור
לא, אני מדבר על דרך אברים או סתם זרע לבטלה. בכל איסורי התורה, ביאת איסור אינה איסור, אשת איש אינה איסור. דרך אברים... אני לא מבין מה אתה שואל. אולי בדרך... שלא כדרכה חייבים. אני לא מבין מה אתה שואל. משכב זכר חייבים, אבל סתם דרך אברים אין חייבים. זה לא חידוש בדבר. אבל זה הרי דרך אברים, כי אפילו אם יש חציצה... ביאה דרך בגד ביניהם, הרי זו ערווה. ערווה אין כאן. בסדר, זה לא יכול להימשך. לכל הפחות זה לא יכול להימשך. לכל הפחות לא. כן, זו לא חציצה. אפשר לומר שזו לא דרך. אולי המנהג הוא שכן כך. יש כאן דרך הנאה, דרך אכילה, סתם דרך הנאה. בסדר, בוא נמשיך. כן, יש את הדבר, אבל לא צריך ללכת לקיצוניות, בסדר? זה כבר היה מספיק הטעם על פי הלכה.
---
סימן ג: אכל מצה — קשר לדברים נחמדים
סימן ג', אכל מצה. זה קצת מחובר סימן ג' גם לפי פירושים מסוימים של הדברים נחמדים. כן, אכל מצה בלא כוונה. כגון שהיה גוי או ליסטים לאכול, יצא ידי חובתו. כתוב רק גוי, אבל כתוב גם ליסטים, מעניין. אה, אני מביא את זה כאן בתוספות על התורה, זה לא חידוש. יש את זה בדברים נחמדים, שהוא אומר, אכל מצה, גוי או ליסטים לאכול, יצא ידי חובתו.
דיון במצוות צריכות כוונה והלכות אכילת מצה
המשך הדיון: מצוות צריכות כוונה
דובר 1: יכול להיות לא שהתכוון לאכול מצה, אלא בכלל לא התכוון לאכול. הוא לא רצה לאכול. אם היה העניין שצריך לכוון למצוות מצה, הרמב"ם היה יכול לומר שהוא אכל מצה בלי לדעת. נניח שלא ידע שהיום פסח. הוא אכל מצה, אחר כך מישהו אמר, "אה, היה פסח אתמול בלילה עכשיו בלילה."
וזה נקרא בהלכות שבת נקרא שוגג.
השוגג הולך על עבירה, אבל הוא נקרא שוגג. מתעסק. לא אמרתי מתעסק. אתה אומר את המילה מתעסק, אני לא יודע מה זה אומר. זה ההקשר של מתעסק.
זה התכוון שהוא מוסח דעתו, הוא לא שם לב.
לא, מתעסק פירושו שמישהו עושה מלאכה בלי לחשוב, הוא משחק בעצים והוא נתן דרשה. זה לא ההקשר המקורי של מתעסק, אלה פסקי דין של צדיקים של היום.
בדרך כלל, אני לא יודע מה פירוש מתעסק. לא כתוב כאן מתעסק, אז אני לא יודע מה זה אומר. אני יודע מה כתוב כאן. אני לא יודע אותנו, אז הבעיה היא לא שהוא לא ידע. אמרתי, כשמישהו אוכל מצה, הוא יודע שהוא אוכל, אבל אין לו כוונה לאכול מצה. כשהוא לא יודע שזה פסח, זה נקרא בהלכות שבת נקרא שוגג.
דובר 2: אני לא יודע מה זה אומר. אני מבין שאפשר לעשות מצווה בשוגג. אבל מה שאני מנסה להבין זה קצת מצחיק, כי גם, נניח, הוא עושה עבירה באונס, בוודאי אונס רחמנא פטריה. נכון? אנסוהו גוים לעבור על אחת כל מצוות, צריך הוא להיות מוסר נפש.
דובר 1: חוץ מהשלוש חמורות.
דובר 2: לא צריך להיות מוסר נפש. שוב, כאן אונס לא בהכרח אונס נפשות, לא משנה. אבל אנסוהו, אני לא עובר. נכון?
נו, אבל מצווה כן? אבל המצווה אכלתי.
דובר 1: לא, המצווה גם לא יצאתי.
דובר 2: המצווה יצאתי.
דובר 1: צריך לצאת.
דובר 2: הגוי אכל מצה, מה זה קשור אליך?
דובר 1: לא, כי היה בזה טעם מצה.
דובר 2: אה, אמרת שזה מחובר לקודם. אין בעיה. אז כשהגוי, לפי תירוץ רבינו מנוח, אז כשהגוי כופה אותך לעשות עבירה בדבר הזה, אונס פירושו דווקא עם אקדח? אם תוקעים לו את הפה והאף, ותוקעים לו מצה, והוא לועס על זה, זה כמו החרב? זה לא כמו החרב.
הבנתי. אבל אני שואל אותך שאלה. החרב אולי היה חציצה. בסדר, אני לא רואה שזו הבעיה. אני מתכוון שאני שואל שאלה אחרת. החרב, הגוים שכפו עליו לאכול מצה. מה רוצים גוים? הם הולכים לכפות על אנשים לאכול מצה? אני לא מבין מה קורה כאן.
דובר 1: הגוים רצו לעשות תשובה. שנים ארוכות הם כפו על הגוים לעשות עבירות, אז נסע מחנה שהם הולכים לכפות על היהודים לעשות מצוות. אתה יכול לראות שטראמפ עם בורא עולם יתחיל לכפות על כל הרפורמים להיות אורתודוקסים?
דובר 2: זה מאוד מצחיק המקרה של אונס. למה זו הדוגמה של לא כוונה? אתה מבין מה אני שואל? מה פירוש לא כוונה? זרקתי לו לפה דבר כזה. הוא לא יודע שזה פסח, הוא לא יודע שזו מצה. אני לא מבין איך הוא פספס את זה. אבל מה הייתה השאלה? שהם יכולים להיות דווקא אונס. אני לא רואה שהרמב"ם שינה את התרבות של... כי מצוות צריכות כוונה זה...
הגמרא בראש השנה: כפאוהו ואכל מצה
דובר 1: שולחן ערוך, רבי שמואל, כפאוהו ואכל מצה, יצא. כפאוהו מעלמא או כפאוהו לשד? הגמרא שואלת את זה. אמר רבא, אומרת הגמרא, אומר רבא, זאת אומרת, שתקעו לו שופר, יצא. כי או לשיר או לשד. כן, לרש"י יש שתי גרסאות. או שהוא רוצה לגרש שד, או סתם כי הוא רוצה לשיר והוא לא חושב על מצווה. אז כאן רואים כן, שכפאוהו משווים למקרים אחרים כמו לשיר. הייתי אומר, דומה ללשיר היה כמו שאנחנו אומרים אונס, הוא לא יודע שזו מצווה של אכילת מצה, יצא. פשיטא.
האי נמי, אכל מצה רחמנא אמר, והא אכל. אבל לא זכרון תרועה, והוא מתעסק בעלמא, כמשמע לן, אומר רש"י, אפילו הכי מתעסק יוצא, דמצוות אין צריכות כוונה. אז זו הגמרא, רבא שסובר מצוות אין צריכות כוונה.
אבל גם ההווה אמינא בגמרא מאוד מעניינת, מה זה קשור לזה? "הוא סבר אוכל מצה ברחמנא הוא אוכל". העיקר הוא שהוא סבר שפעם, הוא סבר שאז כשיש טעם, אה, אני יכול לשמוע, כי הוא סבר שהמעשה הוא הטעם, כמו שאתה אומר, מתעסק, אולי זה הפשט של רבינו מנוח.
דובר 2: לא, הגמרא בוודאי לא אומרת כך. רבינו מנוח אפשר לענות על קושיא אחרת. כאן זה הולך, לפי השיטה של מצוות אין צריכות כוונה לא צריך להגיע לתורת רבינו מנוח. לפי השיטה של מצוות אין צריכות כוונה, הפשט הוא, כמו שאתה אומר, מצוות אין צריכות כוונה לגבי יוצא. מצוות אין צריכות כוונה פירושו, הקב"ה רוצה, זו כמו שאלה תיאולוגית, האם הקב"ה רוצה שלא לאנשים יהיה לחינם, זה קשור לזה, אולי. הקב"ה רוצה, כמו שאתה אומר, הקב"ה אומר "אכול מצה", אכלת מצה. חלק מלמה אכלת?
דיון: היסוד הפילוסופי של מצוות צריכות כוונה
דובר 1: לכאורה זה קשור לזה, האם המצוות צריכות לתת לנו מידות טובות, או שהמצוות הן סתם כמו כוח קדוש, הן פצצת אטום שגורמת לנו להישבר, כמו שרבינו בחיי אומר, אני לא יודע איפה.
דובר 2: באיזה דרך? מה? באיזה דרך זה מתחבר? כי אם אומרים שכל העניין הוא, אה, אפשר ללמוד את זה בשתי דרכים. אפשר ללמוד בשתי דרכים, אבל לכאורה, אם רק היינו אומרים שהדבר היחיד שקשור למידות, צריך להיות ברור שאני עובד עכשיו על המידות שלי, אני עושה עכשיו את ההרגלים שלי, וזה עושה את ההרגלים.
דובר 1: הייתי חושב בדיוק להיפך, אמת. אני יכול לשמוע. שאם יש למצווה טעם, אני עושה עכשיו מצווה לקב"ה. אני מתכוון כבר, אם אתה פשוט עובד על להיות בעל הרגלים טובים יותר. אם מדברים עם הכוונה הזו או אותה כוונה. אבל גם את זה אפשר, לגבי עשיית הרגלים טובים יותר, אולי חלק מזה הוא שיודעים שעושים הרגלים טובים יותר. זה לא שעושים מעשים טובים לבד, זה אולי גם, זה בא עם הכוונה של זה. זה שיחה שנראה בשמונה פרקים, כן? שכשאדם מתרגל לעשות דברים טובים, האם זה קשור לזה שזה קשור לכוונה, או שזה בכלל לא קשור לכוונה, המעשה עצמו. יכול להיות שכשעושים, כשמתרגלים דברים טובים, חלק מזה הוא עם כוונה, עם ידיעה, לא מעשה קוף. אם הופכים את זה למעשה קוף, אני לא יודע אם זה מביא עוד משהו. זה תלוי איזה סוג ידיעה מדברים. אם מדברים על ידיעה שעושים משהו, אז צריך להיות כן. אם מדברים על ידיעה שזו מצווה או משהו כזה, לא צריך להיות. אם הוא הולך ללמוד, לא יודע, אבל בשלב מסוים, כן. צריך ללמוד אפילו אחרי ספור המצוות, כמו שנלמד ספור למדן היום.
אז בוא נמשיך, בסדר? צריך ללמוד את ההלכות. בוא נראה שם את הגמרא איך... כבר, כל הדבר בא מאותה גמרא. זה כפייה, זה לא, חייב. אבל כפייה פרסית זה... הגמרא נכנסת לסוגיא האם צריך להיות כוונה. כל הסוגיות מעניינות.
דובר 2: לא, אני לא רוצה. אתה רוצה?
דובר 1: כן, כי יש שאלות מאוד קשות. אני לא יודע, בפשטות, אני לא יודע למה נכנסים לכל הדברים האלה למדנות. כאן יש מחלוקת אמוראים האם מצוות צריכות כוונה. כאן הוא נכנס עם השיטה שמצוות צריכות כוונה. כבר, בסדר. מה מפריע לך? יש בעיה?
דובר 2: לא, אין בעיה. אין בעיה, הכל מושלם.
הלכה ד: חומר המצה - מחמשת המינים בלבד
דובר 1: בוא נמשיך. חזרה הלאה לסוגיא. יש הרבה סוגיות כאן, הרבה חומר לשבת הגדול דרשה. על כל סעיף כאן, על כל שורה כאן, כבר רבנים דרשו שעות ארוכות, ואנחנו נבוך, נראה קודם את השולחן ערוך, ההלכות הפשוטות. המשנה למלך הוא קלאסי שאגת אריה, נודע ביהודה, תשובות יקרות.
דובר 2: כן, כן, בדיוק. בוא נמשיך.
דובר 1: אכל מצה, אחת המצוות, סעיף ה', ד', בסדר? אחת המצוות היא חובת אכילה, אכילת מצה. אכילה. מדברים שיש חובה. כבר היה לנו כמה פעמים שהייתה חובה. בסדר, בסדר, צדיק, צדיק, בוא נמשיך. חובה, חובה, חובה. זה הכל פרטים. בסדר, בסדר, כן. אחת המצוות היא חובת אכילה, אכילת מצה. אין אכילה אלא מאחד מחמשת המינים. זו גם לשון מעניינת, "לא יאכל חמץ". הוא היה יכול לומר לו, "לא יאכל חמץ" הרי זה עניין של אכילה. הוא היה יכול לומר "לא יאכל חמץ", והיינו צריכים לעשות עם אחד מחמשת המינים.
דובר 2: "לא יאכל חמץ", איך זה נאמר?
דובר 1: "לא יאכל חמץ" הוא מביא, "לא יאכל חמץ" נאמר בקרבן פסח. "לא יאכל עליו חמץ". זה נאמר על קרבן פסח. אבל כאן כתוב כך, כאן כתוב "לא תאכל עליו חמץ".
דובר 2: מה הוא לא אומר מתאים את אותו פסוק?
דובר 1: כי זה מדבר על קרבן פסח. בסדר.
"לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות". אבל שאר דברים, כמו אורז ודוחן וקטניות, הנקודה היא שכתוב "לא תאכל עליו חמץ", לומדים החכמים דברים שיכולים להיות חמץ, יכולים להיות מצה. אבל דברים... רש"י אומר שמצה פירושה לחם שלא נעשה חמץ. אבל שאר דברים, שאינם בכלל חמץ, כמו אורז ודוחן וקטניות, שלמדנו או שהחכמים ראו, אפילו רואים אותו תפוח, זה סרחון בעלמא.
דובר 2: "אין מצה אלא מין חמץ". בדיוק.
דרוש: ההיגיון ההפוך של מצה
דובר 1: מה רציתי לומר לך? כן, מכאן לומדים, כמו שיטת החכמים, לא שיטת רבי יוחנן בן נורי, שצדיק שנקרא מצה הוא רק "מי שבא לידי חמץ ולא החמיץ". אבל מי ש"אין בו לידי חמץ" הוא יותר גרוע. זה יותר טוב. בדיוק. מי ש"אין בו לידי חמץ" גם לא... לא ממש עניין של מצה. זה החידוש שהוא אומר כאן.
הלאה, לפי הדרשה שמצה היא רק מין יצר הרע, היה צריך לומר שצריך להתרחק מהכל. כמו שאמרתי קודם, כי במקומות אחרים בתורה יש את הדבר של "סור מרע" ו"עשה טוב". לכאורה אדם היה צריך לומר שהדבר שהוא הריחוק הכי גדול הוא מה שיש לו שייכות לחמץ. כל פסח צריך לאכול רק אורז ודוחן, כמו מנהג ליסק. בדיוק. שמעתי פעם מבריסקר, הדבר הכי חמצי שיכול להיות רק בפסח הוא מצה. זה באמת אמת. אבל התורה לא אומרת כך. צריך לקחת סיכונים. אי אפשר ללכת בדרך של יושר שהיא... לעבירות, סתם שטויות.
רבי יצחק, חמץ זה פשוט, הסברא פשוטה, ולא צריך דרשות. או נאמר שהדרשות מחזקות את הסברא הפשוטה, לא מסתבר?
דין תערובת אורז עם דגן, עיסת כלבים, ומצה עשירה
הלכה ו (המשך) – תערובת אורז עם דגן
דובר 1:
זה באמת אמת שפסח פירושו מצה, אבל לא צריך לקחת סיכונים. משתגעים, אי אפשר ללכת בדרך של יושר שהיא... למשהו, זה שטויות. רבנן זה חמץ, זה פשוט, הסברא פשוטה, ולא צריך דרשות. ואני חייב לומר לך שהדרשות מחזקות את הסברא הפשוטה, ולא מסכים.
נכון, כי כאן גם הראיה שהם לא למדו את הפסוקים כמו שלמדת אותם. כי כמו שלמדת אותם, אם מוצא עוד מין לחם שבכלל לא יכול להיות חמץ, הרי זה מן הטוב ומן הנעים.
דובר 2:
לא, לא, מה אתה אומר? כי אתה רוצה לבוא לומר שאני יכול ללמוד את התורה כך, שאנשים אוכלים לחם.
דובר 1:
בוא נמשיך הלאה, לא נדבר על זה לנצח. הבנת נכון מה אני רוצה לומר. אני יודע, אני מרגיש שאין לי כוח להיכנס. אני מרגיש שהכשרות שלך צריכה להיות כשרה, ולא כשרות שאני אומר.
דיסקוסיה: דין טעם דגן בתערובת
דובר 2:
להיפך, זה הולך לי עוד שהמים יש להם את הטעם. אם יש בה טעם דגן, לא הולכים אחרי רוב או אחרי אחרים, הולכים אחרי טעם. יוצא ידי חובתך.
דובר 1:
טעם זה טוב. רק רציתי לדעת אם יוצאים.
דובר 2:
לא אומרים שצריך להיות כזית מהחיטים עצמן? זה לא המילה?
דובר 1:
זה לא מה שכתוב כאן. כאן כתוב שצריך להיות טעם.
דובר 2:
כן, אבל אם הוא עוד אכל כזית וחלק מזה הוא עובד, תפוחי אדמה נעשה כך בטל. ונעשה כאן דבר בטל הדברים.
דובר 1:
כן, עוד עוד אני כזית מהחלק של החיטים עצמן, והמילה היא שהדעת לא מבטל.
דובר 2:
כן, זו המילה אולי?
דובר 1:
אתה שואל שאלות, שצריך שיעור. אני יודע, שזו שאלה טובה. לא כתוב על השיעור. למדנו במקומות אחרים. ההולכים שלנו מאוחר יותר. למדנו כי אקשלינע והם למדו ב... זה אומר הרמב"ם. אבל הוא לא רואה את הנכרים לפי הרמב"ם. הוא לא אומר הרמב"ם.
אה, המגן משנה מביא עמדיברא רמב"ם, נערה שפינעם אן שם כזיתו די יוצא, יוצא, יוצא, ומשומדינגערע ראיש, חוטם גורר'ם וסעורת.
דובר 2:
אקומ'ס, אז החוטם אורות זוכן כן כשר, כי היה יכול להיות חמץ עם העלב של החוטם עם מה שהוא ביחד?
דובר 1:
נא, וואטס איז עפס... לספרא, לדרך. המגנא משכן, הוא לא סתם. אקומ'ס, מה הם מה הם עם העכצה אומר. אקומ'ס, זה לא יאמר שזה לא צריך להיות לחמוני. זה שזה כתוב בסבחה, מנחות זה כל ההלכות'ן. זה לא ייקרא כך לחמוני, כי צריך עוד דברים?
עכשיו יש עוד בעיה
עכשיו יש עוד בעיה. אנשים... אוקיי, לכאורה, יוצאים במצה דגן אפילו בתערובת דגים, כי יש ריבוי דגים. זה ההלכה. יש הלכה כאן, יוצאים במומצים דער בענד, כי היה גם קודם, יוצאים אפילו בתערובת דגים, כי יש ריבוי דגים.
הרמב"ם אומר כלום ובתערובת דגים, לא רוב. הירושלמי אומר שזה הולך אחר רוב, והרמב"ם כאן הולך עם טעם. זו משנה וחלילה למעשה.
קושיא מחציצה
דובר 2:
למה לא אומרים כאן שזה כמו חציצה שהעורות מפריעים מה... אוהל, כבעת ומיוארט והמצה שם, כי שמש הוא תפילה לא. אפשר לומר כאן גם שהחלק של העורות הוא תפילה לא? אם לא, לכאורה היינו אומרים שזו חציצה, החלק אורז הוא חציצה לחלק מצה.
דובר 1:
מדברים אפילו יותר, זה נעשה בטל, זה הופך מהצד. זה חידוש גדול מאוד, אבל אם לא הולכים עם הטעם הפשוט של הרמב"ן כך. זה הרדב"ז במשנה, והוא מביא שהשלמי ציבור אומר כך, הרמב"ן אומר כך, והמהרי"ץ אומר כך.
חילוק הירושלמי
דובר 2:
אבל יש ירושלמי, יש חילוק אם יש מיעוט דגן עם רוב דגן. זה איסור גמור עם מיעוט דגן. אם כך, לא היינו אומרים שזו בעיה שזו חציצה?
דובר 1:
אמרתי לך, זה נעשה בטל.
דובר 2:
לא, אבל אם קודם היו אומרים לנו שהמצה פסולה היא עובד סיבה שיש מצה, אז אפילו עם תערובת השיעור.
דובר 1:
אני לא מבין מה אתה אומר.
שיטת הראב"ד
דובר 2:
הרמב"ם אומר כך, הראב"ד סובר אחרת. הראב"ד שואל קושיא קשה מאוד.
דובר 1:
הרמב"ם לא אומר זאת בבירור.
דובר 2:
כן כן, כל המפרשים מניחים שהרמב"ם סובר פשוט מובן, והם מביאים שכתוב מפורש כך, וזו לא בעיה. אבל יש ביאור הגר"א ארוך על זה.
דובר 1:
אוקיי, אני אומר לך מה הרמב"ם אומר.
דובר 2:
הגר"א, כן.
דובר 1:
אלו דברים ברורים. אורז נגרר, כך מביא הרמב"ן וכדומה.
דובר 2:
אוקיי, הלאה.
דובר 1:
כן. הראב"ד חולק באמת.
דובר 2:
מה אומר הראב"ד?
דובר 1:
הראב"ד, זה כבר ראינו, הראב"ד הבין שצריך כן.
דובר 2:
שואל אתה, לפיו, לפי הראב"ד יש קושיא שזה, אבל התירוץ הוא שהוא לא סובר שזה מבטל את הטעם. אולי אורז לא מבטל את הטעם, כי אורז מתמזג עם הטעם, זה אותו סוג טעם.
דובר 1:
איי, אני צריך לעשות שיעור אורז, שכחתי.
דובר 2:
שלושים אחד?
דובר 1:
עכשיו שתיים, זה לא שלושים אחד, עכשיו שתיים.
דובר 2:
נו, אוקיי. לכאורה צריך לעשות שיעור.
דובר 1:
אוקיי, אני זז מהצד. אין לי כוח לדבר מהצד. אני לא יודע מה אתה רוצה, אתה רוצה שאדבר מתוד"ה או מאיזה תוד"ה?
דובר 2:
אני רוצה שתדבר מהכל.
דובר 1:
זו השאלה, מה יותר חשוב, תוד"ה או שלושים יום קודם החג?
דובר 2:
שיעור קבוע, כן.
דובר 1:
אוקיי, אלא אם כן זה קבוע.
דובר 2:
אם אתה חכם, כן.
הלכה ו (המשך) – עיסת כלבים
דובר 1:
עיסת כלבים, בואו נסיים ברוך השם. עיסת כלבים, ממה עושים עיסת כלבים?
דובר 2:
זה מהעיסה.
דובר 1:
זה כשר ממש. אין כאן תערובת. אין שאלה של תערובת. זו שאלה של לשמה, של נשתמרה לשם מצה.
דובר 2:
אתה צודק, זו לא הבעיה.
דובר 1:
אבל אני רוצה להגיד לך, מה זה עיסת כלבים? עיסת כלבים פירושו... לא סוג הלחם שלנו, ולא לחם רגיל.
דין ראוי למאכל אדם
וכשאתה מתכוון לראוי למאכל אדם, פירושו משהו שראוי לבני אדם יוצאים בו ידי חובתן.
דובר 2:
מה פירוש, משתמרת לשם מצה?
דובר 1:
צודק, אין ראוי למאכל ממנה אין יוצאים בו, אפילו משתמרת לשם מצה. למדנו כלל חדש, שצריך להיות משתמרת לשם מצה, מה שלא קריסטו.
דובר 2:
מה יש למשתמרת לשם מצה לעשות עם ראוי למאכל אדם?
דובר 1:
ראוי למאכל אדם עושה שזה נקרא לחם שאפשר לאכול. כלב הוא לא אוכל מצה! כלב הוא כלב! רק בני אדם אוכלים מצה. אה, זה חייב להיות ראוי למאכל אדם. ולא פירושו שהוא ראוי לאכילה. יש הרבה דברים שאוכלים. בפסחים עשה שאנשים שרים.
דובר 2:
בדיוק.
דובר 1:
והאנשים אולי לשם מצה, לשם מצה בפסח, או לשם מצה. אני לא יודע. בעל כפרים, זה בוודאי צריך להיות מצה של אנשים, מצה של כלבים. לא מצה. משהו כזה.
אבל כאן אפשר ללמוד שאם הולכים למצה לעני, שעשויה מכלבים, לא יוצאים. זה עשוי לכלבים. או למשל יש חסידים מסוימים שהם בבחינת כלבים, לא אנשים. יש שם בחינות, לא יוצאים. אבל באמת ויוצא. זה יפה. הם לא טורקים.
בקיצור, כך יוצאים כאלה שהולכים על האנשים, לא על הכלבים, נכון?
דובר 2:
מה שזה לא על המיין פירא?
דובר 1:
כן, אני מתכוון שפירושו שהכלבים יוצאים.
דובר 2:
למה אתה אומר שזה לא אומר שהכלבים יוצאים?
דובר 1:
זה יודעים, אולי הכלבים עשו טובה ליהודים ביציאת מצרים, רוצים להיות לעשות זה לכלבים. כלבים לכאורה הכלבים שעובדים לרועים, זו המילה. כלבי שמירה, כלבי רועים.
דובר 2:
אוקיי, אוקיי.
הלכה ז – מצה שלושה במי פירות
דובר 1:
"מצה שלושה במי פירות", ההלכה האחרונה של הסעיף הזה.
דובר 2:
מה פירוש? כל הדרשה הארוכה?
דובר 1:
כאן מגיעה סוגיא חדשה של "מצה שלושה במי פירות". בדפוס שלי של רמב"ם זה עדיין באותה הלכה.
דובר 2:
אה, אתה צודק. אבל זו סוגיא חדשה, הסוגיא של "מי פירות". נעשה את זה מאוחר יותר, מחר. הסוגיא של "מצה עשירה". זה לא ארוך מדי, בכל מקרה.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of the Shiur: Rambam Hilchos Chametz U'Matzah Chapter 6
---
Introduction: The Matter of Learning Hilchos HaRegel — Thirty Days Before the Holiday
"Cash" vs. "Credit"
The Gerrer Rebbe says that Torah must be known "cash" — not "credit". Credit means "I know where to look it up"; cash means "I truly know it". When a time comes that one must do something practically, one must have the knowledge "in cash" — in hand. A Breslover from Ecuador (Meir) published a booklet "Atah Yadata Kol HaTorah Kulah" — a system for how one can know all of Torah through review.
The Source: Moshe Rabbeinu
The Gemara in Megillah says: "Shara Moshe lahem l'Yisrael b'hilchos haPesach b'Pesach" — Moshe Rabbeinu himself established the practice of learning hilchos Pesach before Pesach. This is the original way of learning Torah — not just a custom, but a foundation in the order of learning. It is implied from the halachah that one should make this the order of learning — not just "fifteen minutes of hilchos Pesach after davening", but the main learning should be hilchos haRegel.
To Which Yamim Tovim Does "Thirty Days Before the Holiday" Apply?
- In the Poskim (Shulchan Aruch) the first siman appears only regarding Pesach.
- The Mishnah Berurah brings a dispute: One opinion says it applies only to Pesach (because the source is from sacrifices — korban Pesach); a second opinion says it applies to all yamim tovim.
- Proof that it applies to all yamim tovim: In the Gemara there is "prusa Atzeres" and "prusa Chag" — half of thirty days before Shavuos and Sukkos.
- Tosafos says that regarding Purim there is not the din of thirty days (except hilchos Megillah).
- Question on the "sacrifices" opinion: If the foundation is sacrifices, why does one learn hilchos chametz u'matzah, hilchos shofar — not sacrifices? Answer: The essential takanah remained even when one doesn't learn actual sacrifices.
- The Mishnah Berurah says that Sukkos halachos are essentially not so relevant because most sukkahs and most lulavim are kosher — "walls and a third even a tefach", "most of them are kosher". Pesach, on the other hand, has many practical halachos.
The Shulchan Aruch HaRav (Baal HaTanya)
The Shulchan Aruch HaRav rules: "Mitzvah al kol echad v'echad lilmod hilchos haRegel ad she'yehei baki bahem". The obligation of the Rav to give drashos to the community is less relevant today (because everyone can take a Mishnah Berurah), but the obligation on each individual to learn remains.
The Meiri
The Meiri says that people learn maseches Moed at each moed. This connects to the custom of Shabbos HaGadol with the piyutim.
[Digression: The Word "Va'ad" — Beis HaVa'ad]
Rashi says "she'ein lomdim hilchos haPesach b'beis hava'ad shelo yishme'u am ha'aretz". One opinion (from a sefer "Menakeh Yagrev"?) says that beis hava'ad means like Sanhedrin — where general/public halachos are decided, as opposed to beis hamidrash where one learns. The root of the word "va'ad" is perhaps from yud-ayin-dalet (like "v'no'adeti"), a language of gathering/coming together. The concept "ye'ud" means something designated for the future, connected to "mezuman", "moed", "no'ad". "Va'ad" in "l'olam va'ed" — all commentators say it is the same root as "ad" (ayin-dalet), not a separate root vav-ayin-dalet. R' Menachem ben Saruk holds that no word begins with a vav as the primary letter.
---
Halachah 1: Mitzvas Aseh to Eat Matzah on the Night of the Fifteenth
The Rambam's Words
"Mitzvas aseh min haTorah le'echol matzah b'leil chamisha asar, shene'emar 'ba'erev tochlu matzos'. B'chol makom u'v'chol zman, v'lo teluyah achilasah b'korban haPesach ela mitzvah bifnei atzmah, u'mitzvosah kol halailah."
Plain Meaning
It is a positive commandment from the Torah to eat matzah on the night of the fifteenth of Nissan. The mitzvah applies in every place and at every time (even nowadays without korban Pesach), it is an independent mitzvah, and one can fulfill it all night long.
Insights and Explanations
1) Order of Mitzvos — The Rambam's Structure:
The Rambam in the first 5 chapters spoke about prohibitions of chametz: (1) not to eat chametz on the first day, (2) tashbisu, (3) not to eat chametz all seven days, (4) mixtures of chametz, (5) bal yera'eh, (6) bal yimatzei. Now at the seventh mitzvah comes the only positive commandment — to eat matzah on the night of Pesach.
2) Three Separate Questions in the Mitzvah:
- Question A: Is there even a mitzvah to eat matzah? Perhaps "matzos tochlu" only means that one should not eat chametz, and consequently one will eat matzah, but not as a positive commandment. In those times people ate bread every day — if someone specifically doesn't want to eat bread at all, does he violate a positive commandment? This is not stated explicitly.
- Question B: Perhaps the mitzvah is only "with the Pesach" — together with korban Pesach, as it says "al matzos u'merorim yochluhu". If so, nowadays when we don't have korban Pesach, there would be no mitzvah.
- Question C: Perhaps the mitzvah applies all seven days and not just the first night?
3) The Source of "Ba'erev Tochlu Matzos" — Analysis of the Verses:
In Parshas Bo there are two separate sections:
- First section — speaks about korban Pesach: "v'achlu es habasar balailah hazeh tzli eish u'matzos al merorim yochluhu". Here matzah is part of eating the Pesach.
- Second section — after the verse "v'hayah hayom hazeh lachem l'zikaron v'chagosem oso chag laHashem l'doroseichem chukas olam techaguhu", begins a new mitzvah: "shivas yamim matzos tochlu ach bayom harishon tashbisu se'or mibateichem", "u'va'erev tochlu matzos". This is a separate mitzvah of chametz and matzah, not connected to korban Pesach.
This is the foundation of the Rambam's ruling that "lo teluyah achilasah b'korban haPesach ela mitzvah bifnei atzmah" — because the verse "ba'erev tochlu matzos" appears in the second section, separate from korban Pesach. This is also explicit in the verses: the Pesach is on the 14th of Nissan, and matzah is eaten from the 15th to the 21st — it's clear that it's not dependent on the Pesach.
4) "Matzos Tochlu" — Mitzvah or Just Advice?
Almost every time "matzos tochlu" appears, it comes together with a prohibition of chametz. Chazal understood that every time (except once) "matzos tochlu" doesn't mean an actual positive commandment to eat matzah, but rather a description of what one eats when not eating chametz. The word "matzah" simply means bread that hasn't undergone leavening. "Matzos tochlu" and "lo sochal chametz" both say the same thing — just one in positive language and one in negative language. This is davar v'hipucho.
Normal people (in the period of Matan Torah, in Mesopotamia) ate bread every day. The Torah never writes "eat bread" because that's simply what people do. Consequently, when the Torah says "eat matzah," it only means: when you eat bread (which you do anyway every day), it should be matzah and not chametz. It's not a novelty that one eats matzah — the novelty is only that one doesn't eat chametz.
But the commanding language ("tochlu") shows that it's more than advice — "you shall not eat leavened, but shall eat unleavened." Also: "Chag HaMatzos" — the holiday is called this — it's not appropriate to have a holiday called "Chag HaMatzos" and not eat matzah.
5) Nowhere in the Torah is there kares for not eating matzah. When the Torah wants it clear that one must do something, it states what the punishment is for not doing it (like bris milah — kares). By matzah, kares appears only for eating chametz, not for not eating matzah. This is strong proof that eating matzah (even all seven days) is not a separate mitzvah.
6) The Radical Claim — No Distinction in the Chumash Between First Night and the Rest:
In the Chumash there is nowhere a clear distinction between the first night of Pesach and the remaining seven days regarding eating matzah. "Ba'erev tochlu matzos" perhaps only means that the obligation begins in the evening (not in the morning), not that the first evening is different from the rest. That the Chachamim distinguished — that the first night is obligatory and the remaining days optional — is "absolutely a novelty from the Chachamim." They have their ways of "squeezing it into the verse," but the plain meaning in the Chumash doesn't say so.
7) Connection to the Gemara (Pesachim 120):
In Pesachim 120 the Gemara didn't address the matter according to the simple scriptural approach, but through the thirteen principles by which Torah is expounded — "davar she'hayah b'chlal v'yatza min haklal l'lamed," "mah shevi'i reshus, af rishon reshus," "ach bayom harishon tashbisu." The entire dispute of the Amoraim whether matzah is d'Oraisa all seven days revolves around drashos, not plain meaning. In the Gemara there are opinions of Rabbi Yoshiyah and Rabbi Yonasan — according to Rabbi Yonasan there indeed doesn't exist a separate obligation of matzah independent of korban Pesach, but other opinions hold yes.
The distinction between "reshus" and "good advice": "Reshus" is already a halachic concept — it only speaks in the context of a mitzvah. In the Chumash it doesn't say "reshus" and doesn't say "mitzvah" — it simply says "eat matzah," which means "don't eat chametz."
8) Practical Difference:
- Berachah / Leshem Yichud / Holiness of the Mitzvah: If eating matzah all seven days is a mitzvah, one makes a berachah, it's a holy mitzvah. If not — one eats matzah practically (like all Jews do, except the Lisker Chassidim who don't eat matzah after the first night), but without a berachah.
- The "Funny Person" Case: What if someone wants to fast or eat only peppers/broccoli all seven days? If it's a mitzvah — he has an obligation to eat matzah. If not — he hasn't done any sin, he just hasn't eaten chametz.
9) "U'Mitzvosah Kol HaLailah" — Dispute of Rabbi Akiva and Rabbi Elazar ben Azariah:
The Rambam rules like Rabbi Akiva that the mitzvah is all night, against Rabbi Elazar ben Azariah who holds that korban Pesach (and according to some — also matzah) is only until midnight. The principle is (as the Gemara in Megillah and other places): "Kol mitzvah she'mitzvosah balailah — kesheirah kol halailah."
10) Is There a Rabbinic Decree to Eat Before Midnight?
Regarding korban Pesach the Rambam brings (in Hilchos Korban Pesach) that the Rabbanan decreed one should eat before midnight — "kedei l'harchik min ha'aveirah". But regarding matzah — the Rambam does not say there's even a rabbinic decree to eat matzah before midnight. This means, according to the Rambam, by matzah even l'chatchilah it's all night, without any decree.
The reason: By Krias Shema there's a concern that one will miss the time. But by matzah — if one eats after midnight, all that happens is that one hasn't fulfilled the mitzvah, not any prohibition. The Beis Meir explains that by korban Pesach there's a special reason for midnight — because if one eats after dawn he'll be eating nosar (which is a prohibition). By matzah this concern doesn't apply.
Other tzaddikim/Rishonim were indeed careful about matzah before midnight, and from this stems the custom of Jews who rush with the meal before midnight — but the Rambam doesn't hold of this at all.
---
Halachah 1 (Continued): The Rest of the Festival — Matzah is Optional
The Rambam's Words
"Aval b'sha'ar haRegel, achilas matzah reshus. Ratzah ochel matzah, ratzah ochel oroz o dochan."
Plain Meaning
Only the first night is matzah obligatory; the rest of Yom Tov, matzah is optional, and one can eat rice or millet.
Insights and Explanations
1) The Rambam rules that rice and millet don't come to leavening — this is a discussion in the Gemara. This stands in contradiction to the prohibition of kitniyos (which is an Ashkenazi custom).
2) The language "ein yotz'in ela b'chameshes minei dagan" is noted — one certainly can't fulfill with chametz, because chametz is forbidden to eat. The intent is that only the five species of grain (which can become chametz) are valid for matzah.
---
Halachah 2: The Measure of Eating Matzah — A Kezayis
The Rambam's Words
"Achal k'zayis matzah — yatza."
Plain Meaning
The measure for matzah is a kezayis.
Insights and Explanations
1) The language "yatza" is interesting — why must one say "yatza"? A possible answer: "Yatza" means that afterwards one doesn't need to eat more — similar to tzafun/afikoman. The matzah one eats afterwards is no longer mitzvah matzah, but just regular matzah.
2) The language in the Gemara "achal k'zayis matzah yatza" is brought incidentally in a sugya about heseibah (whether one must recline), not in a sugya about measures. The Magen Avraham brings in several places that a kezayis is sufficient.
3) By maror it also says a kezayis — but the question is asked: where exactly is stated the principle that all eating in the Torah is a kezayis?
---
Halachah 2 (Continued): Swallowing Matzah / Swallowing Maror
The Rambam's Words
"Bole'a matzah — yatza. Bole'a maror — yatza."
Plain Meaning
One who swallowed matzah without chewing — fulfills the obligation, because swallowing is also considered eating. The same with maror.
Insights and Explanations
1) Dispute of Versions: Swallowing Maror — Yatza or Lo Yatza?
All four halachos (swallowing matzah yatza, swallowing maror, swallowing both, wrapping them in fiber) come from a statement of Rava in Pesachim 115b.
- Rashi has the version "bole'a maror lo yatza" — but the word "lo" is circled (uncertain in the version). Rashi's reasoning: "I efshar shelo yit'om ta'am maror" — it's impossible not to taste the bitter taste of maror even when swallowing.
- The Rambam has (according to one side) the version "bole'a maror lo yatza" — because maror specifically requires taste of bitterness, and swallowing doesn't give enough taste.
- Other Rishonim (Ra'avad, Maggid Mishneh) — it's discussed what their version was.
2) Two Ways to Understand According to Both Versions:
According to the version "bole'a maror lo yatza": Maror requires taste — the essence of maror is the taste of bitterness, "vaymareru es chayeihem", not just eating greens. Swallowing without taste doesn't fulfill the mitzvah. Matzah, however, doesn't specifically require taste — lechem oni is remembered through the appearance, the look, how it digests, not through taste. Swallowing is sufficient.
According to the version "bole'a maror yatza": If maror is also fulfilled by swallowing, one must understand why both together (swallowing matzah and maror) the maror is lo yatza — and this is because maror becomes tafel to matzah.
3) Rashbam's Explanation — A Little Taste When Swallowing:
The Rashbam learns that with every swallowing one feels a little taste — not the full taste as when chewing, but something. This explains why swallowing maror yatza (according to that version) — because one tastes some bitterness.
4) The Meiri says there's no matter of tasting — swallowing itself is called "eating."
5) Source Reference (Merkeves HaMishnah) — "Kol HaRa'ui L'Bilah":
The Merkeves HaMishnah explains why swallowing matzah yatza with the principle "kol hara'ui l'bilah ein bilah me'akeves bo" — as long as it's fit to taste, it's not invalidating that one didn't actually taste.
6) Three Approaches to the Foundation of Eating and Taste:
Side A: Eating always means one must taste — when the Torah says "eating" it means with full taste, to chew and eat. Swallowing without taste is not eating. According to this side, someone who has no taste buds, or had COVID and doesn't feel any taste — has a problem with fulfilling the obligation.
Side B: Eating doesn't necessarily require taste, but by maror there's an extra requirement of taste because "al merorim yochluhu" — the bitter taste is the essence. But by matzah and other mitzvos one doesn't need taste.
Side C (A Middle Opinion): Swallowing also has some taste — the Rashbam says that by maror, because it's a sharp thing, one feels it even when swallowing. Consequently, swallowing might be a weak tasting, and eating means full tasting.
7) Question: Must One Have Just Taste, or the Specific Taste?
If eating requires taste, must one only feel that something is in the mouth, or must one feel the specific taste of the thing? For example, someone with COVID who feels maror like matzah and matzah like maror — does he fulfill? This relates to the Rambam who says that a sick person for whom maror is sweet must eat something else.
8) Taste as a Condition, Not as the Definition of Eating:
If one says that taste is necessary, it's a condition in eating, not the definition of eating. This means: eating is eating (chewing, swallowing), but there must be a condition that one also tastes. Therefore, someone who chewed well and spit out — had taste but not eating, and doesn't fulfill.
9) Practical Difference — A Sick Person's Matzah:
A sick person who can't chew, and one breaks the matzah into small pieces for him and he swallows it — does this fulfill? This is a practical difference from the inquiry of what "eating" means — whether it must be tasting or swallowing is sufficient.
---
Halachah 2 (Continued): Swallowing Matzah and Maror Together
The Rambam's Words
"Bala matzah u'maror k'echad — yedei matzah yatza, yedei maror lo yatza, she'hamaror tefilah lamatzah."
Plain Meaning
When one swallows matzah and maror together, one fulfills matzah but not maror, because maror is secondary to matzah.
Insights and Explanations
1) The Foundation of Tafel:
When one eats bread (matzah) with a vegetable (maror) together, the vegetable becomes tafel to matzah. Even though he swallowed both — and by both swallowing is sufficient — nevertheless maror is not fulfilled because it has the status of tafel and is nullified.
The distinction: when one tastes both together (proper eating), tafel is not a problem — because one tastes both. But when one swallows (swallows without taste), then the tafel status becomes a problem, because it's as if one didn't eat the maror by itself at all.
2) Main Analysis: What Does "She'hamaror Tefilah LaMatzah" Do?
If swallowing maror lo yatza:
- Then one doesn't need the novelty of "she'hamaror tafel lamatzah" to explain why one doesn't fulfill maror — one simply doesn't fulfill because swallowing maror isn't good.
- But one would need this novelty to explain why one does fulfill matzah — because perhaps one should fear that the maror's strong taste nullifies the matzah. To this one answers: maror is tafel to matzah, therefore it can't nullify.
- However this is a chaseiri mechsera in the Rambam — one inserts a whole piece that isn't stated, and one can't make chaseiri mechsera in the Rambam.
If swallowing maror yatza (the correct version):
- Then there's a great novelty: by wrapping matzah and maror together one does not fulfill maror, even though swallowing maror alone does fulfill. Why? Because when it's together with matzah, maror becomes tafel, and as tafel it's not good.
- This fits perfectly with the Rambam's language.
Conclusion: This is proof that the version in the Rambam is swallowing maror yatza, because only then does the Rambam's "she'hamaror tefilah lamatzah" work without difficulties.
3) Taste vs. Importance — What Does "Tafel" Mean?
- If it speaks of taste — it's actually the opposite: maror's sharpness is stronger than matzah's taste, maror overpowers matzah!
- If it speaks of importance — matzah is more important (d'Oraisa), maror is less important, therefore maror is nullified.
Novelty: The "tafel" speaks not of taste but of importance. The approach: swallowing matzah yatza — because matzah doesn't require taste. Swallowing maror yatza — because maror also doesn't require taste (according to the version). But when both are together, there's a new problem: not a taste problem, but a kind of "chatzitzah" — the maror isn't felt as a separate eating, because the more important matzah takes over. "What do you have in your mouth now? You have the holy matzah — you would completely forget that you now have in your mouth the silly maror."
Further proof: If the problem were taste, it makes no sense why by swallowing maror alone one fulfills, but by two together not. But if the problem is importance/tafel, one understands: when maror is alone, it's a separate eating; when it's together with matzah, it becomes nullified as tafel.
4) Korech — Hillel's Opinion:
"Al matzos u'merorim yochluhu" — Hillel learned that one makes a korech (sandwich) of Pesach, matzah, and maror together. But the Gemara (page 115) says that nowadays one should not make korech, because "oseh maror mevatel ta'am matzah". The reason: because maror is nowadays only d'Rabbanan (without korban Pesach), and matzah is d'Oraisa — one can't make korech, because the d'Rabbanan maror will nullify the d'Oraisa matzah.
5) The Ra'avad's Dispute with the Rambam — Reason for "Maror Tefilah LaMatzah":
- Rambam's reason: She'hamaror tefilah lamatzah — therefore maror is nullified.
- Ra'avad's reason: One doesn't fulfill maror unless one ate it in a way that one feels the taste — he goes with the Ramban and other Rishonim that by maror one specifically must have taste. Perhaps the Ra'avad understands that matzah one fulfills even mezalzel (without taste), but not so maror — maror is such a thing that one can't fulfill without taste.
6) Maror in Charoses — The Matter of Taste of Maror:
Tosafos says that matzah dipped in charoses is similar to maror in charoses. The commentators say that one must feel the bitterness in the maror — therefore one dips it in charoses but shakes it off (only a little remains). This is because one must still have the taste of maror. According to the reasoning that one needs the taste of maror, perhaps one should take a maror that has evaporated (very bitter), or if one is uncertain which type of maror the Mishnah means, it's better to take from all types.
---
Halachah 2 (Continued): Wrapping in Fiber
The Rambam's Words
[Karchan b'siv u'vala'an — lo yatza.]
Plain Meaning
When one wraps matzah or maror in a cloth/leaf (siv) and swallows it — one doesn't fulfill.
Insights and Explanations
1) Two Explanations of Wrapping in Fiber:
- If one requires taste: Wrapping in fiber is certainly not fulfilled — because even the little taste that exists in swallowing isn't there.
- If one doesn't require taste: The problem of wrapping in fiber is different — it's a chatzitzah, the food doesn't touch the mouth. But "chatzitzah" here doesn't mean like chatzitzah by tefillin — it means that this is a strong shelo k'derech achilah, because not only does one not have taste, but one also doesn't have the sensation/texture of eating in the mouth.
2) Texture as Part of Eating:
With COVID one doesn't feel taste but one feels texture very strongly. Texture is also a major part of what one "feels" when eating — in normal imagination one feels taste and texture together as one thing. Consequently, wrapping in fiber where one has neither taste nor texture is an even stronger shelo k'derech achilah.
3) The Spectrum of "How Far Doesn't One Need Taste":
If one goes with the side that eating doesn't necessarily require taste, the question remains: how extreme? Does one only care what lands in the stomach, even wrapped in fiber? Or must one have at least some taste/sensation, and wrapping in fiber where one has nothing — not taste, not texture — is already too far and isn't called eating?
4) Capsules and Shelo K'derech Achilah:
A capsule is not just shelo k'derech achilah, it's not even food inside — it's not a derech achilah at all. Perhaps for such medicines one should be stringent to take it with a sam (bitter thing) so it should be more shelo k'derech achilah, according to the Mishneh LaMelech's first discussion.
5) Side Question: Drugs That Remove Taste:
If someone takes a drug that makes him taste nothing — does he fulfill? Also, if someone puts something sharp in his mouth that nullifies the taste of what he eats — is this also a problem according to the side that one needs taste.
---
Halachah 3: Eating Matzah Without Intent
The Rambam's Words
"Achal matzah b'lo kavanah, k'gon she'ansuhu goyim o listim le'echol — yatza yedei chovaso."
Plain Meaning
Whoever eats matzah without intent — for example, gentiles or bandits forced him to eat — he fulfills his obligation.
Insights and Explanations
1) The Great Question: Do Mitzvos Require Intent?
The Rambam rules in other places that mitzvos require intent (for example in Hilchos Megillah). How does this fit with here, where he says that without intent one fulfills?
2) Answer from Devarim Nechmedim: Pleasure Stands in Place of Intent.
When there is pleasure, it stands instead of intent. As the Gemara says "shlumei emunei Yisrael nehenin mizeh u'mizeh." By eating matzah there is pleasure, therefore one doesn't need intent.
3) Another Answer: Mitzvah She'begufo vs. Hechsher Mitzvah.
The mitzvah of matzah is a "mitzvah she'begufo" — the body of the action (eating) is itself the mitzvah, doesn't need intent. Unlike shofar — the blowing is only a hechsher mitzvah (so that one should remember), there one needs intent, because without intent there was no mitzvah action at all.
4) Distinction Between Hearing Without Intent and Eating Without Intent:
By hearing (shofar, megillah) — if one doesn't have intent, it's as if one didn't hear, because there are millions of noises. Unlike by eating — "it went in, it went in" — the food is physically inside the body, this is an actual eating even without intent.
5) Alternative Explanation: "Without Intent" Doesn't Mean Without Intent of Mitzvah.
Perhaps the Rambam doesn't mean "without intent to fulfill the obligation of the mitzvah" but
"without knowledge that it's Pesach." The next section supports this: "achal matzah b'lo yedi'as Pesach, v'achar kach nispasach, chayav le'echol acheres" — there he doesn't fulfill because he wasn't a bar chiyuva at the time of the action. Unlike in our case where he was indeed a bar chiyuva.
6) Rabbeinu Menachem's answer is mentioned (without specific elaboration).
7) The Novelty Regarding a Shoteh/Sleeping Person:
If someone was unconscious (not in his senses) and ate matzah, and later returned to himself — he must eat again. One cannot combine later intent with earlier eating — "there must be intent at the time of eating."
8) Question: Intent for What — For Eating or For the Mitzvah?
Must one have intent for the mitzvah (leshem mitzvas matzah), or is it sufficient that one has intent to eat? The "coercion by gentiles" case can be both — (a) he didn't plan to eat matzah for the sake of the mitzvah, or (b) he didn't plan to eat at all. This makes a practical difference: if a secular Jew eats matzah without knowing it's Pesach — does he fulfill? He did have intent to eat, but not intent for the mitzvah.
9) The Gemara of Coercion to Eat Matzah (Rosh Hashanah 28a):
"Kefa'uhu v'achal matzah — yatza." Rava says: "Zos omeres, taka'u lo shofar — yatza." Rashi says: "Achal matzah Rachmana amar, v'ha achal" — the Torah says eat matzah, and he ate. "But not zichron teru'ah, and he is merely a mis'aseik — this teaches us, even so a mis'aseik fulfills, for mitzvos do not require intent."
Question: Why is "coercion" (ones) the example for "no intent"? By transgressions, "ones Rachmana patrei" — when one is forced to do a transgression, one is exempt. But by a mitzvah — he actually ate matzah! What is the deficiency?
10) Philosophical Discussion: Why Would One Need Intent?
- Opinion A: Mitzvos exist to improve character traits (like the Rambam in Shemonah Perakim) — if so, one perhaps needs to know what one is doing, because "monkey actions" (without consciousness) don't bring any change in character traits.
- Opinion B: Mitzvos have a "holy power" — an atomic bomb that affects the person even without intent (like Rabbeinu Bachaye).
Distinction: If one speaks of knowledge that you're doing something — one needs yes. If one speaks of knowledge that it's a mitzvah — one perhaps doesn't need. The distinction is important for understanding both opinions.
11) Distinction Between Shogeg and Mis'aseik:
A shogeg — he doesn't know that today is Pesach, he eats matzah, and later finds out that it was Pesach night. A mis'aseik — someone does an action without thinking (like he's playing with trees and a melachah results). It's emphasized that the concept "mis'aseik" doesn't appear in the Rambam here, and one shouldn't bring in concepts that aren't in the text.
[Digression: Chatzitzah in Marital Relations with a Condom]
In connection with the earlier discussion about korech (chatzitzah between matzah and maror), a digression is made about chatzitzah in marital relations with a condom:
- The matter of tumah by relations: perhaps relations causes tumah because of the relations itself (like mishkav zav and niddah), not because of contact — then a chatzitzah wouldn't help.
- By relations the main matter is pleasure — with a condom there's still pleasure.
- The rabbis don't hold of this "heter" — it's not a properly asked halachic matter.
- There's certainly a prohibition of zera levatala, and it's worse than derech evarim because it's a bi'ah she'einah re'uyah.
---
Halachah 4-5: Eating Matzah — Only from the Five Species
The Rambam's Words
"Ein yotz'in yedei chovas matzah ela b'chameshes minei dagan bilvad, v'hen hachitah v'hase'orah v'hakusemin v'shiboles shu'al v'hashifon... Kol sheba lidei chimutz — adam yotzei bo yedei chovaso b'matzah. Yatza oroz v'dochan v'kitniyos — she'ein ba'in lidei chimutz."
Plain Meaning
One can only fulfill matzah with the five species (wheat, barley, spelt, oats, rye). Only things that can become chametz can become matzah. Rice, millet, legumes — even when they rise, it's a "sirchon be'alma" (mere spoilage), not leavening.
Insights and Explanations
1) The Source — The Verse:
The verse is: "Lo sochal alav chametz, shivas yamim tochal alav matzos" (Devarim 16:3). From this the Chachamim learn: "Kol sheba lidei chimutz — adam yotzei bo yedei chovaso b'matzah. Yatza oroz v'dochan v'kitniyos — she'ein ba'in lidei chimutz."
2) Novelty: "There is No Matzah Except from a Type of Chametz":
The foundation is: matzah means bread that hasn't become chametz — but it must have the potential to become chametz. Something that can't become chametz at all is also not matzah. "That which can come to leavening but didn't leaven" — this is matzah. But "that which cannot come to leavening" — this isn't really a matter of matzah.
3) Moral Lesson / Derush:
According to this, one would think that the best way for Pesach is to eat only rice and millet (like "the Lisker custom") — no risk of chametz at all! But the Torah doesn't say so — one must take risks, one must specifically take the type that can become chametz, and make matzah from it. A Brisker vort: "The most chametz-like thing that can possibly be on Pesach — is matzah."
---
Halachah 6 (Continued): Mixture of Rice with Grain — Law of Taste of Grain
The Rambam's Words
"Yotzei adam yedei chovaso ba'achilas ta'aroves she'yesh bah ta'am dagan, k'gon oroz im chitim."
Plain Meaning
One can fulfill matzah with a mixture of rice and wheat, provided one tastes the taste of grain.
Insights and Explanations
1) Taste vs. Majority — The Rambam Goes with Taste, Not with Majority:
The Yerushalmi says it goes according to majority (majority grain or minority grain), but the Rambam doesn't go with majority — he goes according to taste. This is a practical distinction between the Rambam and the Yerushalmi.
2) Question of Chatzitzah:
Why doesn't one say that the rice portion is a chatzitzah (interruption) between the person and the matzah portion, as one says in other halachos? The answer: the rice becomes nullified to the grain — it becomes nigar (drawn after) the grain. This is brought by the Ramban and others.
3) The Ra'avad's Dispute:
The Ra'avad holds differently — he understands that one needs indeed a measure of a kezayis of grain itself. The Ra'avad asks a strong question on the Rambam. The answer to the Ra'avad: perhaps he holds that rice doesn't nullify the taste of grain, because rice blends in — it's a similar type of taste.
4) Measure of Kezayis in a Mixture:
Must one have a kezayis of grain itself, or is it sufficient that one tastes the taste? The Rambam says nothing about a measure — he only speaks of taste. All commentators assume that the Rambam simply holds this way, and the Maggid Mishneh brings proofs to this. The Gra has a lengthy explanation on this matter.
---
Halachah 6 (Continued): Dog Dough
The Rambam's Words
"Isas kelavim — im re'uyah l'ma'achal adam, yotz'im bah yedei chovasan; ein re'uyah l'ma'achal adam, ein yotz'im bah, afilu mishtameres leshem matzah."
Plain Meaning
Dough that is made for dogs — if it's fit for people to eat, one fulfills; if not, one doesn't fulfill, even if it was guarded for the sake of matzah.
Insights and Explanations
1) New Principle — Fit for Human Consumption:
From here one learns a new principle: not only must matzah be guarded for the sake of matzah, but it must also be fit for human consumption. Both conditions are necessary.
2) What Does "Fit for Human Consumption" Mean in This Context:
"Fit for human consumption" doesn't just mean that one can eat it — it means that it's a type of bread/matzah that people eat. A dog is not a "matzah-eater" — only people are matzah-eaters. Therefore it must be food that is appropriate for people.
3) What is "Dog Dough":
Dog dough means bread that is made for dogs, specifically for shepherds' dogs. It's not a question of mixture — it's an actual kosher dough. The question is of leshmah — whether it was guarded for the sake of matzah, and whether it's fit for human consumption.
4) A Conversational Point:
If someone goes to a matzah bakery that makes matzos for dogs, one doesn't fulfill — because it's made for dogs, not for people.
---
[Digression: Matzah in the Sukkah]
One opinion says that one must eat matzah in a sukkah, based on the Toras Kohanim / Gemara's kal vachomer: if Pesach which doesn't require sukkah does require matzah, Sukkos which requires sukkah should certainly require matzah? The verse answers "Chag HaMatzos" — only that holiday requires matzah, not Sukkos. Philosophically it's noted: "Strange is only what we're not accustomed to" — if the Chumash had said that matzah must be eaten in the sukkah, we wouldn't have found it strange.
---
End of the Shiur: Matzah Kneaded with Fruit Juice
The Rambam's Words
Matzah she'nilosheh b'mei peiros — this is the sugya of matzah ashirah — matzah that is kneaded with fruit juice (fruit juice, wine, oil, etc.).
Note
The shiur is stopped here — this will be learned later. It's noted that it's not too long a sugya.
📝 Full Transcript
Study of Laws of Chametz and Matzah Chapter 6 — Thirty Days Before the Holiday
Introduction: Learning Laws of Chametz and Matzah Chapter 6
Speaker 1: Yes, we're going to learn chapter [of] Laws of Chametz and Matzah chapter 6. Perhaps later we'll review the whole thing, why I need to learn the laws every year, but I think that for now we should learn here.
The Concept of "Mezuman" — Knowing the Entire Torah
I heard last night Rabbi... who? I looked at it, I think it was Shabbos Purim party. I see that he wishes the entire world, and it occurred to him that he should wish the entire world that they should know the entire Shas clearly without any doubts, and also the four parts of Shulchan Aruch.
I don't know, it occurred to him that this is a good blessing for a Jew. So, I'm impressed. Because, when he says such blessings, it's not Chassidic Jews, because... knowing Shas is just a Lithuanian thing. Lithuanians know Shas like crazy, beyond my fifth strength. So, but such Breslovers who have the knowledge, know the entire Shas, have it completely clear, not stories, know the four parts of Shulchan Aruch with all the Tosafos and with all the Shach's. He has good clear aspirations, I have great pleasure.
Like the Breslover from Ecuador, that Meir you mean, he published a small book "You Know the Entire Torah."
Speaker 2: He has a small book? That Meir?
Speaker 1: Yes. He knows, how? He makes a system, review, whatever, he figured out how. The battle will direct your ways, and not too precise, but overall that's how it should be.
The Gerrer Rebbe: "Mezuman" Not "Credit"
Overall that's how it should be, one must know the entire Torah. When is there such a thing? Now we're learning Laws of Pesach, it's Pesach. One must know the entire Laws of Pesach clearly. Like the Gemara says "chidudei mevichi," or like the Gerrer Rebbe says "mezumana." He has a point, one must know it mezuman, not credit. Everyone has credit, you see today that everyone has credit. Credit means I know where to look. Mezuman means I know.
So, to know Gemara like that is perhaps not reality, but the Rambam made himself for that, no?
Speaker 2: Yes.
The Source: Moshe Rabbeinu — "Moshe Taught Them to Israel the Laws of Pesach on Pesach"
Speaker 1: And Lubavitch... until the ideas. Learning Torah is from the Torah, but that one should learn Torah, one should go away from the other laws of precedence and go to thirty days before the holiday... I already told you the Gemara in Megillah I think, "Moshe taught them to Israel the laws of Pesach on Pesach." This we see from Moshe Rabbeinu, it's implied that it's literally the original way of learning Torah.
This Is Not Just an Addition — This Is the Order of Study Itself
Yes, so anyway, it's certain that this must be done, and therefore that's how one does it. I need to answer the sub... It's implied from the law literally that one should make this the order of study, not that one should start learning Laws of Pesach for fifteen minutes after davening. This will take here and there, and the poskim started Pesach, and this will be made first.
I'm already learning for Shavuos, there's the law that there's no stringency of thirty days in Torah study, so if one wants to really learn which sacrifices, omer, Shavuos, omer. But simply it's Pesach, Shavuos, I mean it's Pesach, perhaps Rosh Hashanah, Sukkos.
Question: To Which Holidays Does "Thirty Days Before the Holiday" Apply?
To which laws does the thirty days apply? Pesach. Which holidays does the thirty days before the holiday apply to? It applies to Pesach.
Speaker 2: It only applies to Pesach?
Speaker 1: There are among the poskim who started Pesach, the first siman is only on Pesach. So this must be thought about.
The Mishnah Berurah: Dispute Whether It Also Applies to Shavuos and Sukkos
Ah, the Mishnah Berurah says that there's a dispute whether it's relevant by Shavuos and by Sukkos, because the main thing comes to know, one spoke about the sacrifices, the matter of sacrifices.
Speaker 2: That's what he says?
Speaker 1: Yes. From Moshe Rabbeinu, from me he takes sacrifices?
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: By Moshe Rabbeinu it's explicit about Pesach Sheni, one speaks of sacrifices.
Speaker 2: Yes, but that's the proof that besides...
Speaker 1: I remembered that the other books, because Pesach has many laws, perhaps Shavuos, Sukkos have fewer laws.
Speaker 2: What does such a thing mean?
Speaker 1: But actually what the... yesh omrim?
Speaker 2: Yes. Yesh omrim.
Speaker 1: The Mishnah Berurah brings both sides. Either it has to do with sacrifices, or it has to do with every holiday.
Question: If It's Sacrifices, Why Learn Laws of Chametz and Matzah?
Speaker 2: It's strange to say, because you say it starts with sacrifices, but then you say one should learn, I don't know what, Laws of Chametz and Matzah, Laws of Shofar. If the matter is sacrifices, one should learn sacrifices.
Speaker 1: One can perhaps say that you don't know any sacrifices, but the essence of the enactment remained.
Speaker 2: Okay, one must look into it.
Why Pesach Requires More Preparation Than Sukkos
Speaker 1: Perhaps one can say that because Pesach has many laws, kashering utensils, purging vessels, removal of chametz, which other holidays don't have.
Speaker 2: But Sukkos does have many laws, both the four species and sukkah.
Speaker 1: But the Mishnah Berurah says that essentially all these laws in Sukkos are not really relevant, because all sukkahs and all lulavs are kosher. What you have walls and a third even a tefach, and most lulavs are mostly kosher, meaning it doesn't fail.
Proof from the Gemara: "Perusa Atzeres" and "Perusa Chag"
Speaker 2: But you see that in the Gemara there is indeed perusa atzeres and perusa chag, and one speaks, yes?
Speaker 1: Apparently regarding what? That one already makes preparations.
Speaker 2: Yes, regarding laws of sacrifices, from when the perusa chag means half of the thirty days, half of the fifteen days. One sees that the thirty days is a thing also in other holidays, not only Pesach.
Speaker 1: There isn't very clearly an actual decision, but one sees that there's a matter of the thirty days.
Tosafos: By Purim There Isn't
Tosafos says that by Purim there isn't, except what's needed in the Megillah. Let's see Tosafos.
Speaker 2: Okay, that's not the same as what we're learning now.
Speaker 1: Right, right, we're not going into that. Tosafos says yes.
Speaker 2: Come on, it's not relevant.
Speaker 1: Okay, back to the matters, okay? That's your good. Let's go back.
The Meaning of "Mezuman" — Cash in Hand
I don't hold. I hold that one must know clearly the entire Torah bemezumanim, as the Gerrer Rebbe says. Nu, what does mezuman mean? Cash is needed when it's lacking to give out, then the most important thing is to have the cash. Understand? I mean that there comes a time when one needs to do it, one needs the most important thing to have the cash in hand. That's the simple meaning here.
Discussion: Should This Be the Order of the Yeshiva?
For this, when you ask whether one should make the order of the yeshiva this way, I wouldn't think so. That is, in general, I don't know, perhaps the order of the yeshiva shouldn't be such a thing at all, I don't know. But if there is an order of the yeshiva, it's presumably not that it goes this way. There's an order, and that's the outlook.
Yes, you can make an order this way, and say that a whole year is enough when it touches on a law in Choshen Mishpat, you don't know, something that has to do with the cycle of the year, it will certainly happen. That must be mezumanim umukanim, because I need to know what's happening. That's the chapter because you bring your bundle, that's clearly stated explicitly, make a nice chapter.
But if one expands the obligation of question and thirty days to all holidays, when he still wants his spark my Purim, this is a Torah from the longest.
The Meiri: Learning Tractates of Moed by Each Moed
I already said that the Meiri, who says about the world learns moed, each moed, or when does he learn. I already said that the Meiri says that the same the custom, Shabbos HaGadol by the piyutim one says everything Pesach, that someone not to say that you see yourself in the reason bothered, the same thing as you say the Meiri, and not so did he see all in merit, because it's not in practice the custom of the students of the wise. Each one, there are students of the wise who from each one.
The Shulchan Aruch HaRav (Baal HaTanya)
The Baal HaTanya writes, yes that the law asks that the scholar must learn beforehand, and nothing more, because everything goes into the public. The asking when the scholar must learn to teach the world, today there isn't the obligation that once was, because each person can take a Mishnah Berurah. But this is a mitzvah on each and every one to learn the laws of the festival until he is expert in them, so rules the Shulchan Aruch HaRav in Laws of Worms.
Yes, okay, fine. Let's see, let's see.
Speaker 2: You look into more places, you're told that this means, mezuman means that one knows clearly.
Speaker 1: Okay.
Digression: The Word "Va'ad" — Beis HaVa'ad
Who is the Menakeh Yagrib?
Speaker 2: I don't know.
Speaker 1: It's a book in the back of the Gemaras, no?
Speaker 2: Yes, Yanki.
Speaker 1: No, because he says an interesting thing. That Rashi says that they don't learn the laws of Pesach in the Beis HaVa'ad lest an am ha'aretz hear. Okay, there's the Beis HaVa'ad, and the Beis HaMidrash. That Beis HaVa'ad means like the Sanhedrin, more or less, where they would decide if there are laws of... I understand it that way. If there are general laws that need to be decided.
Speaker 2: Public.
Speaker 1: Do you know that va'ad means Sanhedrin? Because he says that on this word there's no word at all from the Torah. It's a word that the Sages enacted, they made it on the first symbol of their Beis HaVa'ad.
Speaker 2: But what does it mean a matter of gathering, yes?
Speaker 1: What he means by va'ad is gathering, I know, but why... from where the word comes I don't know.
Okay, hello, we're still bothered by time.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: Okay, very good. We're not bothered by time, it's a sixth of the night exempt from Torah. Okay, let's go up to sixth. Say the holy holiday.
Root of "Va'ad"
Speaker 2: Perhaps the word comes from the language "and I will meet and be appointed." It's not the root vav-ayin-dalet, it's the root yud-ayin-dalet.
Speaker 1: Nu, yud-ayin-dalet. But there's a vav and an ayin there in the middle.
Speaker 2: Afterwards, perhaps it's such a... it works perhaps with the word "le'olam va'ed." One spoke about the word "va'ed." There's le'olam va'ed. There's such a word in the Torah, le'olam va'ed.
Speaker 1: No, not the translation. But the word exists. But the translation isn't such a... what does le'olam va'ed mean?
Speaker 2: I don't know. I don't understand what you're saying. Le'olam va'ed, Hashem yimloch le'olam va'ed.
Speaker 1: See Tosafos, that va'ed is a language of... the root isn't va'ed, that's certain. Le'olam va'ed, everything, le'olam va'ed. How one explains the word I don't know. And he says that the root of no'ad is yud-dalet-ayin, it's never, it never says any awakening.
Speaker 2: No'ad is from the language of ya'ad, from the language of wealth?
Speaker 1: Yes, it's from the language, the root is yud-dalet-ayin, that's the root.
Speaker 2: Why, yes, no'ad is a language
Chapter 6: The Mitzvah of Eating Matzah — Law 6
Linguistic Discussion: Root "No'ad" and "Va'ed"
Speaker 1:
Why...yes, "no'ad" is a nifal from yud-ayin-dalet. Why isn't there even once "ya'ad" in the Torah? I don't know. But that's what he argues. I looked in the dictionary.
To what do these words apply, it could be that there's another form how one says the same root, and sometimes it comes out with a vav. Rabbi Menachem ben Saruk says...
Speaker 2:
I know, Rabbi Menachem ben Saruk says that there's no vav at all. There's no word that begins with a vav that is an essential letter.
Speaker 1:
That's what I actually meant before.
Speaker 2:
Why doesn't he answer that? That "ad" and "va'ed" mean the same thing. What is the vav?
Speaker 1:
A good question. But that's the translation. All commentators say that it's like the language of "ad." There's no root vav-ayin-dalet. It's ayin-dalet. Or ayin-yud-dalet could be the root, whatever. But there's no root vav-ayin-dalet. So say all the righteous. You can't build any words from this.
Speaker 2:
Testimony or something like that?
Speaker 1:
Everyone will say that this is a mistake, there's no such word. What is ad? Le'olam va'ed. What we wanted to spell it isn't exactly why it spells that way. It's like hands and add, le'olam va'od, there's no such thing.
Yes, so no'ad is yo'ad, this comes essentially from perhaps appoint, he says appointing, or an appointed, or an agreed upon. Fulfillment of the appointment, like fulfillment of prophecy, ye'ud means something that's destined for the future. Ye'ud means mezuman, mo'ed, or no'ad, everything has. So a designated place can be like a development from this word.
Ad olam and le'olam va'ed is the same thing. Sometimes it says in the verse ad olam, sometimes it says le'olam va'ed. Ad and va'ed is in this account the same thing. Ad olam, to your seed I will give ad olam, and his name will endure le'olam va'ed.
Perhaps we say language of appointment, language cut off at a specific time. Understand? But you can say that far far also that initially. But this isn't language of holiness, not language of Scripture, I don't know, language of the Sages.
Speaker 2:
Okay, but why do we actually for all my side things? After all ad, after all ad means the mountains that will stand forever, yes? Perhaps it's from the language of testimony from this, a testimony that gives strength and stability.
Speaker 1:
One must check R' Tzadok, he surely has a discussion on this matter.
Law 6: The Positive Commandment to Eat Matzah on the Night of the 15th of Nissan
Speaker 1:
Okay, now we'll continue. Okay, come, come, we need to go further to the...
Fine, says the holy... It is counted on it sixth, says the holy Rambam, a positive commandment from the Torah. Okay, to eat matzah on the night of the fifteenth.
Order of the Mitzvos — Prohibitions of Chametz and Mitzvah of Matzah
Fine, okay, so more or less the first five chapters spoke about the prohibitions of chametz, here about how many prohibitions there are regarding chametz, a bunch of them. After all, the prohibition of chametz is... the Rambam started with not to eat chametz even on the first day, tashbisu, not to eat chametz all seven, mixture of chametz, bal yera'eh bal yimatzei. These are the six mitzvos that all speak about the prohibition of chametz. Now we're holding by the one mitzvah of eating matzah on the night of Pesach. The seventh mitzvah that the Rambam brings.
Explanation of the Rambam
It is a positive commandment to eat matzah on the night of the fifteenth, as it says "in the evening you shall eat matzos." This mitzvah applies in every place and at every time, that is not only when one makes the Pesach sacrifice, and not dependent on the Pesach sacrifice that you eat it, and its eating is not dependent at all on the Pesach sacrifice, rather it is a mitzvah by itself.
Speaker 2:
Yes, although it says "on matzos and bitter herbs they shall eat it," one could have thought that it's only with the bitter herbs, but Chazal accepted the opinions that there's an extra mitzvah by itself no matter, but that's how they understood.
Speaker 1:
The verse "in the evening you shall eat matzos" is a very weak source, and what's the simple meaning in the verse? Why should this be together with the sacrifice? Read the verse, what does the verse say next?
Discussion: Three Separate Questions in the Mitzvah
Question A: Is There Even a Positive Commandment to Eat Matzah?
Speaker 1:
There are two things, there's what there's only a mitzvah on the night of the fifteenth, and there's that there's even a mitzvah at all. These are two different things, right?
Number one, what our matter is, I said, "Seven days you shall eat matzos, but on the first day you shall remove leaven from your houses," I then told you the verse "in the evening you shall eat matzos."
Speaker 2:
Okay, that doesn't say together with the Pesach sacrifice. A verse before is "and this day shall be for you a memorial," and afterwards he says the verse "in the evening you shall eat matzos."
Speaker 1:
Ah, okay. But what's the wonder why one should say that the first night is a mitzvah? Because the verse looks like that night they should start eating the matzos. Okay, this lets us know how Chazal divided it.
There are two different things. One, that there's even a mitzvah of eating matzah at all. Because it could have been that the verse speaks, it doesn't say that there's even a mitzvah, but it says one shouldn't eat any chametz, and what should one eat with the bread. I mean that's how Chazal understand, that the other days there's no obligation.
Question B: Is the Mitzvah Only with the Pesach Sacrifice?
Speaker 1:
There are three different things. One, that there's even a mitzvah to eat matzah at all. Perhaps it means only one shouldn't eat chametz? Certainly, perhaps it's simple, one will eat provisions, they won't eat any chametz provisions, there wouldn't have been any mitzvah to eat matzah. Not such a mitzvah at all. That's one interpretation one could have said. As you say, such boundaries of Chazal, and they actually learn this way regarding other things that there's no such mitzvah.
The Second Question
The second question is, perhaps there is indeed such a mitzvah, but only "with the Pesach." As it states in the verses of "al matzos u'merorim yochluhu" (on matzos and bitter herbs they shall eat it). If you look in my booklet of all the sources on Pesach, which is called Pesach K'Hilchaso, we will be able to see very clearly what it says. True? Do you agree? Chametz and matzah. Do you agree? Do you have my booklet? You, you, I have one. You can see.
Analysis of the Verses in Parshas Bo
Speaker 1:
If we look here, we'll see... Look, we're talking here in the verses in Bo, yes? It says like this, in the beginning it states, "v'achlu es habasar balailah hazeh tzli eish u'matzos al merorim yochluhu" (and they shall eat the meat on this night, roasted over fire, and matzos with bitter herbs they shall eat it). This is the first time we see matzos. A few verses later it states, "v'haya hayom hazeh lachem l'zikaron v'chagosem oso chag l'Hashem l'doroseichem chukas olam techaguhu" (and this day shall be for you a remembrance, and you shall celebrate it as a festival to Hashem for your generations, an eternal statute you shall celebrate it). Ostensibly, one can understand that here we have finished speaking about how to make the korban Pesach. And now we're saying a new mitzvah of "shivas yamim matzos tocheilu ach bayom harishon tashbisu se'or mibateichem ki kol ochel chametz" (seven days you shall eat matzos, but on the first day you shall remove leaven from your houses, for anyone who eats chametz), and so on. One can indeed learn the plain meaning of Scripture like the Chazal, it fits nicely.
In what respect? That the verse counts out the first time matzos, it counts it out specifically as a part of eating the Pesach, "al matzos u'merorim yochluhu". But the verse finishes the discussion of the korban Pesach with the words, "v'haya hayom hazeh lachem l'zikaron v'chagosem oso chag l'Hashem l'doroseichem chukas olam techaguhu". And here begins a new mitzvah, "shivas yamim matzos tocheilu ach bayom harishon tashbisu se'or mibateichem", "u'vayom harishon mikra kodesh" (and on the first day a holy convocation), and further "u'shemartem es hamatzos" (and you shall guard the matzos), "barishon b'arba'ah asar yom lachodesh ba'erev tochlu matzos" (on the first, on the fourteenth day of the month in the evening you shall eat matzos). These four verses as an extra mitzvah of chametz and matzah. Which is not connected with the korban Pesach.
Question C: Is the Mitzvah Only on the Night of the 15th or All Seven Days?
Speaker 2:
And now which of the three things are you talking about, tzadik? There are three different things, right? The first question is, is there even a mitzvah to eat matzah? Or when it says eat matzah does it only mean not to eat chametz? We didn't learn that from this source at all, right?
Speaker 1:
No, we didn't learn it.
Speaker 2:
What? We learned it now, now in other hours?
Speaker 1:
That one must eat matzah, right? It's an obligation to eat matzah. That's not stated anywhere.
Speaker 2:
It is stated, it is stated.
Speaker 1:
Where is it stated?
Speaker 2:
It's stated in the verse, "shivas yamim matzos tocheilu" (seven days you shall eat matzos).
Speaker 1:
Yes.
Speaker 2:
"Ach bayom harishon tashbisu se'or mibateichem" (but on the first day you shall remove leaven from your houses). It says that one should be busy so there shouldn't be any chametz. And then the verse says, on the first day it is especially a mikra kodesh. And then the verse says again, "u'va'erev tochlu matzos" (and in the evening you shall eat matzos).
Speaker 1:
Okay, I didn't find a place. I can see how the Chazal saw here from the verses that the first day is not, because the first day is also mikra kodesh, because the verse counts here the first day four times.
Discussion: "Matzos Tocheilu" — Mitzvah or Just Advice?
Speaker 1:
They all clearly understood that every time it says "matzos tocheilu," except perhaps once, but every time it doesn't mean to eat matzah literally, and they are completely right, because almost every time this comes together with a prohibition to eat chametz. "Matzos yochel" (matzos shall be eaten), "lo yera'eh lecha chametz" (no chametz shall be seen to you). Now, certainly a normal Jew can understand, certainly one will eat something, one won't fast for seven days, right? And eating means one will eat bread, there weren't potato chips to eat in those times. So naturally one will eat bread. The verse says, you should eat matzah and not chametz. But it doesn't become a mitzvas aseh, that if someone wants specifically to eat potato chips, which is the whole question. On this it doesn't say, not only the first day. In general, I'm not talking... You're talking the whole time about the third thing, about the first day and the seventh day.
Okay, the first step is, that one should eat matzah, and not just that one shouldn't eat chametz which naturally one will eat matzah perhaps, but not as a mitzvas aseh, that if someone wants specifically to eat potato chips, this is not stated explicitly in the Torah. One can learn that it's an obligation, one can learn what one wants, but it's not stated.
Speaker 2:
You say so categorically it's not stated. It's stated in the language of a command.
Speaker 1:
Because one can twist the language of command, that's how we see it's always like this. But what does the verse say? "Shivas yamim tochlu alav matzos" (seven days you shall eat upon it matzos). Should we say that the Torah is a short verse for your diet, because I want to take away your chametz, therefore I give you advice, is it ready that the advice of the word matzah is the part of the word, the lack of not chametz, you're forgetting something. No, you shouldn't eat chametz-like, but you should eat matzah-like. Well, well, but
Mitzvas Achilas Matzah – Is Eating Matzah All Seven Days a Mitzvah?
Dispute: Is "Matzos Tocheilu" a Mitzvas Aseh in Its Own Right?
The Claim: "Matzah" Only Means "Not Chametz"
Speaker 1:
He says categorically, it's not stated. It's stated in the language of a command, and one can twist the language of command and say that this is good advice. But it's stated in the verse "shivas yamim tocheilu matzos" (seven days you shall eat matzos). To say that the Torah is simply concerned about your diet, because I've taken away your chametz, therefore I give you advice, is precisely not so clear. The meaning of the word matzah is after all even not chametz, you're forgetting something. You shouldn't eat chametz-like, but you should eat matzah-like.
Speaker 2:
Well, well, but to say that the Torah tells you this just because the Torah is concerned that you won't have what to eat, is not necessarily so. It is indeed a mitzvah.
Speaker 1:
Simple Jews believe that it is indeed a mitzvah. The question is, you say that it's only good advice the first day from the Mishnah. You're not right. You're not right. Why not? Because simple...
Speaker 2:
I didn't say that it's only good advice. That's not yet the question, right? Not eating matzah and yes eating chametz according to the plain meaning is two ways of saying the same exact thing.
Speaker 1:
Not exactly.
Speaker 2:
Yes, exactly. In short, you have a prohibition that one burns, throws out all chametz. We're not talking about yes eating, we're talking about not eating. You should eat from an animal. We're not talking about what one can eat, we're talking about what one cannot eat.
The Claim: Normal People Eat Bread Every Day
Speaker 2:
Normal people eat bread every day. That's how we see in all of Torah always. That's not a point, right? Certainly. That's the normal meal. It's not stated even once in the Torah "eat bread." Eat bread because one eats bread.
Speaker 1:
But what then does one eat? Should one eat potato chips?
Speaker 2:
We're talking. If you want specifically... Well, well, God forbid, it's not a joke. It's not an invention. Always in those days, normal people eat bread every day.
The Nafka Minah: Blessing, L'Shem Yichud, and the "Crazy Person" Case
Speaker 2:
Okay, so the whole question, the whole nafka minah what we're asking whether it's a mitzvah, right? Has like two levels, the whole nafka minah what we're talking about now. The first question is, one, whether one makes a blessing, whether one makes over this "l'shem yichud," whether it's a holy mitzvah or not, right?
Because practically, practically in current times, even according to those who hold that it's not a mitzvah to eat matzah, practically all Jews eat matzah the seven days, except for a few, as they say, the Lisker Chassidim. Exactly, except for the Lisker Chassidim everyone eats matzah all seven days.
Speaker 1:
Why should they need to represent?
Speaker 2:
One minute, you ask a good question, whether one can eat potato chips. Well, well, one can. But, right? So that's the first question. That's not a blessing, that's not a great joy. So that's one question. I already know, Chazal in general have a concept that there is a blessing. I'm not saying a blessing, it's a mitzvah. It's a question whether it's a mitzvah. I'm not saying that it's a mitzvah.
What's the nafka minah? What's the nafka minah? Other days, God forbid, if you want to eat only... Again, again, you've laid down a strong nail that every day people eat bread. Normal people.
Speaker 1:
You're talking about the people in Europe that you know, who eat bread. What about the other millions of people who eat only rice, and the other millions of people who eat only potatoes or or or...
Speaker 2:
No, no, no, no, don't say that, don't say that. That's not true, that's not true. Please, I don't like this post-modern nonsense. The Torah speaks of people. If the Torah had been given in Asia, it would have said about rice. Now we're talking about the Torah that was given in Mesopotamia, where there the normal thing that every person eats every day is bread. Not nehama Avraham, more is bread. The normal order is like this. You can see proofs for this. You don't stand... I'm not arguing with you.
The Question: Is "Eating Matzah" a Mitzvah in Its Own Right?
Speaker 2:
So, that's not the point. The question is only something else, right? So naturally, if a verse states "eat a certain type of bread" - let's say it differently more clearly: eating matzah and not chametz means "eat a certain type of bread," right? The Torah didn't invent a new thing called matzah. There have always been the two types of breads. So seven days you eat a certain type of bread. Very good. We all agree that this is stated.
Speaker 1:
One minute, today there are other things.
Speaker 2:
We all agree that this is stated, right? We all agree that this is stated. The question is only, this is a mitzvah, right? It's forbidden to eat another type of bread, that's stated explicitly. You'll see that you get kares for eating another type of bread.
But what if someone wants to fast? But he wants, right? Again, but what is the whole nafka minah of this? In the normal case - the Torah always speaks of the normal case, right? We're not looking now for an exception, a crazy person, right? In the normal case, certainly seven days we eat matzah, that's not a doubt, and that's stated explicitly in the verse, right?
The Two Questions: Blessing and Obligation
Speaker 2:
But how does the question begin? Two things begin: either whether we make a blessing seven days on such a matter, or the way the Gemara learns and says it usually is, what if I'm a crazy person and I want to eat peppers all seven days? A strange creature. So is the plain meaning that it's an obligation? What does an obligation mean? That you get a punishment? Does he shout, "You shouldn't eat matzah, but also not eat chametz, but eat I don't know what"? Are you crazy? Or no, that's not a sin. The Torah only says that if you eat bread, you should eat such a type of bread. You don't eat any bread at all, you're an idle creature, I don't know, but you haven't done any sin.
The Proof: There's No Kares for Not Eating Matzah
Speaker 2:
Now, for the second law, that it should be an obligatory mitzvah to eat matzah at any point, is not stated anywhere in the Torah. At least, as long as we understand, the simple plain meaning means simply "eat a certain type of bread and not another type of bread." That which it's stated in the language of obligation "matzos tocheilu", the same thing is stated in the language of negation "v'lo sochal chametz" (and you shall not eat chametz), both mean the same thing. True?
Speaker 1:
Yes, I would have laid down the same discussion with the other languages.
Speaker 2:
One can say that the Torah says it's a mitzvah, one can say that the Torah says it's optional. In practice we see in the Talmud that Chazal took a different approach, they said that all days it's optional.
Discussion: What Does "Reshus" Mean?
Speaker 1:
I don't know what you mean "reshus." I'm not saying it's reshus. I'm not saying it's reshus. I'm telling you now... Reshus is already a concept of halachah. I'm telling you what it says in the Chumash. It doesn't say "reshus."
Speaker 2:
What does "matzah is reshus" mean? What does this "reshus" mean?
Speaker 1:
What does this "reshus" mean? I don't want to get into the discussion of reshus. Reshus is when we're talking about a mitzvah. That's the plain meaning. You say one should eat matzah, because one can't eat chametz, one should eat bread as matzah.
Speaker 2:
No, no, that's what you're saying. You keep on going back to this. This is like good advice.
Speaker 1:
What does good advice mean? You want to eat bread, don't eat chametz. That's all.
The Question: Is There Stated in the Torah an Obligation to Eat?
Speaker 2:
From where should come the crazy thing of an obligation to eat? In general, is it stated at all anywhere in the Torah that there's an obligation of eating at all? In your Chumash is it stated anywhere that one must ever eat anything?
Speaker 1:
A thousand times!
Speaker 2:
Ah, sacrifices, ma'aser sheni, by all sacrifices and...
Speaker 1:
One minute, one minute, clearly, let's be clear. Where is it stated in the Torah an obligation that one must eat something? Bring me the verse.
Speaker 2:
"U'vayom hashvi'i yochlu mimacharas ha..." What? What? What? I'll tell you more than a verse, I'll bring you a Vayikra.
Speaker 1:
Okay, bring a Vayikra. Show me once where it states a mitzvah to eat something. Let's hear, let's hear already.
Speaker 2:
I don't know if the Torah has a mitzvah to eat things. Not, I mean, I'm not saying I don't know, but I mean that it's not such a simple thing. In general, the concept of a mitzvas aseh that one must do in this way, I don't know if it's stated in the Torah. I would want to know perhaps that's a question.
The Proof from Bris Milah
Speaker 2:
And also, you would expect... Ah, I do know where there's a mitzvah to do something. For example, there's a mitzvah for bris milah. It states, whoever doesn't have bris milah God forbid will get kares. You know clearly that one must do this, it's not an optional thing. And here for example it states very clearly that kares one gets only for eating chametz, it doesn't state that one gets kares for not eating matzah.
Speaker 1:
What isn't a mitzvah is kares? There's a difference a mitzvah.
The Torah Says Clearly What One Should Do
Speaker 2:
Again, I want to see you a proof for the essence of the matter, not that one can say, one can also say that there's someone who holds that it's a mitzvah. I mean, let's be real, it's not. When the Torah wants it clear that one should do something, it says precisely what one should do. And usually it even says what will happen if one doesn't do it. Because that's a way how we can know for sure clearly that one should indeed do it. You see that even in this matter when the Torah wants it clear, it gives kares for not. As opposed to yes eating matzah, nothing is stated.
The Verse: "Eat Matzah Because Whoever Eats Chametz Gets Kares"
Speaker 2:
And it states literally a thing and its opposite. It states, eat matzah, because whoever eats chametz gets kares. Look at this verse, yes?
Speaker 1:
What does it mean eat matzah because whoever eats chametz gets kares? It's not a thing and its opposite, according to what simple plain meaning is this?
Speaker 2:
Yes, eating matzah means simply to say not chametz, right? This thing haven't we already discussed years ago?
The Gemara in Pesachim 108
Speaker 1:
In 108 the Gemara about this not according to the simple Scripture approach, but with the thirteen principles by which the Torah is expounded. But the whole dispute of the Amoraim why matzah is yes or not a d'oraisa, and plays around with the verses with the "ach bayom harishon tashbisu" (but on the first day you shall remove), "mah shvi'i reshus" (just as the seventh is optional), "davar shehaya bichlal v'yatza min haklal l'lamed" (something that was in the general rule and left the general rule to teach), only on it.
Speaker 2:
Can you understand what I'm saying? I have a much bigger problem with the very idea that there is such a mitzvah at all.
The Rambam: Matzah is Not Dependent on Pesach
Speaker 2:
That which the Rambam says that this is not dependent on Pesach, in this I'm one hundred percent right, it's stated explicitly in the verse. Because not only that, but the verse even counts that the Pesach is the 14th, and matzah one eats from the 15th until the 21st. It's clear that it's not dependent on Pesach, it's the opposite thing. But if it were dependent on Pesach, it's not both, it's more the language of a mitzvah of anything else.
Speaker 1:
But the... But you're starting from the backwards.
Speaker 2:
But the Pesach is only the Pesach, and it tells you practical advice how to make the sandwich.
Speaker 1:
That's not practical advice! Where is there such a thing? You shouldn't need to worry that the Torah doesn't want to help you, go talk to me the days.
English Translation
Speaker 2:
No, I have no idea... The Torah says over ten times "tochel matzos" (you shall eat matzah). I have no idea... You should know that only because the world is hungry and sells for chametz. I have no idea where you come from with this idea of "practical advice." I don't know where you got it from, the idea is literally worth nothing.
The Claim: "Matzah" = "Not Chametz"
Speaker 2:
Again, what it says that one should eat matzah means that one should not eat chametz. If someone wants specifically to eat nothing, he is also permitted. The Torah doesn't say...
Speaker 1:
Where does it say that?
Speaker 2:
Should I bring you the pesukim (verses)?
Speaker 1:
Bring me the pesukim. "Vayikra," "Vayikra."
Speaker 2:
Should I bring you all the pesukim that say one should eat?
Speaker 1:
No, the pesukim in "Vayikra." "Bayom harishon tashbisu se'or mibateichem" (on the first day you shall remove leaven from your houses), "Pesach hu laHashem" (it is a Pesach offering to Hashem). It says nothing about that. "Matzos yochel es shivas hayamim" (matzah shall be eaten for seven days). "Shivas yamim matzos tochelu" (seven days you shall eat matzah). This is the chag hamatzos (festival of matzah).
Speaker 2:
Matzah means not chametz. It's not relevant to have the yom tov (holiday) called "chag hamatzos" and not eat matzah.
Speaker 1:
No, no, matzah means not chametz. Again, not becoming exempt. Becoming exempt is a different mitzvah of the yom tov. Matzah means not chametz. Not chametz, yes. Matzah is a thing that one doesn't eat chametz. One should not eat chametz. Yes, you eat matzah. One should not eat chametz, that's the yom tov chag hamatzos.
Speaker 2:
Exactly. Obviously normal people eat matzah. That's why I'm telling you, this is the chiddush (novel interpretation) that you're being mechadesh (innovating). Obviously, every Pesach what does one do? One doesn't eat Pesachdik. "Chag hamatzos," technically, right? What does one eat? Matzah. Obviously it's called "chag hamatzos," what should one eat? Should one not eat matzah?
Speaker 1:
Again, you're taking the command.
Speaker 2:
Oh, now it's called "chag hamatzos," what's the chiddush that you're being mechadesh?
Speaker 1:
Not about that. You have a crazy idea.
The Claim: You're Backwards
Speaker 1:
But you're saying that the Torah tells you not to eat chametz, therefore eating matzah is already your own decision, because you don't have enough grass, or because you're crazy and you want to eat every day what you want to eat.
Speaker 2:
No, you're backwards. You're backwards. You're backwards. You're backwards. You're again backwards. You're assuming that eating matzah is a chiddush. A normal person eats every day. Modern people who fast, I'm not talking about them.
It's Not an "Eitzah Tovah" (Good Advice)
Speaker 2:
It's not an eitzah tovah that one should eat matzah. That's number one. Number two, the meaning of the word "matzah" is not the expensive thing that's sold for fifty dollars a pound. The meaning of the word "matzah" is a thing that is not chametz. But you can even argue more about bread that is not chametz. Someone who doesn't want to eat any bread at all, he wants to eat broccoli. It says nothing about that in the Torah. Not about whether it's an eitzah tovah. That's my claim. My claim is that it doesn't say one should eat a billion. Like, I don't know exactly... what's the example for that? This is something that doesn't say. And what I'm saying that I have a proof from the Chachamim (Sages), the Chachamim also understood it this way, because the Chachamim also said that in changing times.
Discussion on the Obligation of Eating Matzah from the Torah
Did the Torah Obligate Eating Matzah on the First Night?
Speaker 1:
He doesn't want to eat bread at all, he just wants the birchas hanehenin (blessing of enjoyment). It says nothing about him in the Torah. Not about whether it's an eitzah tovah. That's not my claim. My claim is that it doesn't say what one wants to eat. Like... I don't know exactly... what's the... what's the... what's the example for that. But this is something that doesn't say.
What I'm saying is just a proof from the Chachamim, the Chachamim also understood this, because the Chachamim also said that essentially there's no such mitzvah that one must specifically eat matzah or eat matzah every day. They understood that this is what it means.
And not regarding the other, it's the same din (law). No, the words are always the same words, tzaddik (righteous one). Tzaddik, the words are not different. It always says the same sort of words. It's not different.
Speaker 2:
Okay, you're answering a different question. Rebbi (Rabbi), you're answering two different questions. And again, why are you confusing? Again, these are two different questions. Another question, which nobody ever asked, and there's no actual reason to think that it should be like this, perhaps there is a reason, but that's not the big problem, is, who says there's an obligation to eat matzah separately from the korban Pesach (Passover offering)? Because you want to be able to say, even though it says "al matzos umarorim" (on matzah and bitter herbs), but it says in Devarim (Deuteronomy) for example "shivas yamim tochal alav matzos" (seven days you shall eat matzah with it). That means, you can say that somehow the matzah... you want to be able to say, okay, it doesn't say so many times, perhaps indeed, it doesn't say in other places, it only says there. That it's not as prominent as it's mentioned with the Ivrim (Hebrews) by korban Pesach. But for matzah it doesn't make so much sense, in short, one learned from this to other places.
The Claim: There's No Distinction in the Torah
Speaker 1:
It says so many times in the Torah. First of all, it's obviously simple, seven days one eats matzah and only one day the korban Pesach. I mean, it's literally explicit that the matzah is not dependent on the korban Pesach, right?
I understood that the real problem of the Chachamim only begins, as you say, after they have an idea that there is a matzah of reshus (optional) and that matzah is chovas Torah (Torah obligation). But simple peshat (plain meaning), if you don't know that there's a matzah of reshus and chovah (obligation), there isn't this that the matzah is not dependent on the korban Pesach. This is not something that apparently needs a proof. It's pashut uvarur (simple and clear) that matzah is not dependent on korban Pesach. One could have said a claim, okay, ein lecha ela chidusho (you only have its innovation), but here, at the time if one was offering on erev Pesach (Passover eve) the korban Pesach, then one should eat matzah the other seven days, and if not, not. Okay, it would have been a chiddush for me, because I don't see why one should really say so.
But the entire essence of the matter that there's an obligation to eat matzah, which the Rambam calls a mitzvas asei (positive commandment), and you don't receive a punishment, kares (excision), whatever punishment you get for not doing a mitzvas asei, this is a davar ketzas peleh (somewhat wondrous thing). I don't know why I would have such a thing. Do you understand? I'm going backwards. Most people don't understand why the Chachamim were me'atik (copied) and said that all other days it's only reshus. I say that I don't know from where they took that the first day there's an obligation at all.
Speaker 2:
Nu, nu. What are you doing with nu, nu?
Speaker 1:
They did understand, they have dozens of proofs, and also from the pesukim.
Speaker 2:
They don't have a single proof that there's an obligation to eat matzah. They don't have a single proof. They don't have a single proof. It's not a chiddush what I'm saying. I'm telling you the simple meaning in the Chumash (Pentateuch). It always says so.
Speaker 1:
But the Chachamim say there's an obligation. They didn't just say a tasty thought.
Speaker 2:
They don't have a single proof. It's not a chiddush what I'm saying. I'm telling you the simple meaning in the Chumash. It always says so.
Discussion on the Pesukim
Speaker 1:
But not "ach bayom harishon" (but on the first day).
Speaker 2:
"Ushmartem es hamatzos" (and you shall guard the matzos), nu, at first they apparently said "ba'erev tochelu matzos" (in the evening you shall eat matzah). And then there's a pasuk again, "bachamishah asar yom lachodesh hazeh chag hamatzos laHashem" (on the fifteenth day of this month is the festival of matzah to Hashem).
Speaker 1:
And what did they interpret?
Speaker 2:
I mean to say, this is the Ivri (Hebrew) meaning. Exactly, this is the Ivri meaning. This is the Ivri meaning. Not only do I say this is the Ivri meaning, the Chachamim say this is the Ivri meaning, right? The Chachamim say this is the Ivri meaning. Not only me, but the Chachamim also say like me that this is the Ivri meaning.
Speaker 1:
But there regarding "shivas yamim tochelu matzos" (seven days you shall eat matzah), but there it says "ach bayom harishon tashbisu se'or" (but on the first day you shall remove leaven).
Speaker 2:
But the Ivri meaning, the essential Ivri meaning, they all agree that it doesn't mean that one must. They asked a question, why here, when it says here, does it mean reshus? They took toras ma'aseh (practical law).
Speaker 1:
Not toras ma'aseh, it's obviously the Torah would distinguish between the first day and the other days.
Speaker 2:
Now, absolutely not. Because the Torah mentions it extra two times.
Discussion on "Ba'erev Tochelu Matzos"
Speaker 1:
It's not... you falsely twisted that pasuk. Just to be clear, there it says a pasuk "ba'erev tochelu matzos" (in the evening you shall eat matzah). It's not a... it's an absolutely false.
Speaker 2:
"Me'arba'ah asar yom lachodesh ba'erev tochelu matzos ad yom ha'echad ve'esrim lachodesh ba'erev" (from the fourteenth day of the month in the evening you shall eat matzah until the twenty-first day of the month in the evening). What are you making Purim of me? It never says in the pasuk extra in the evening like other nights. Never.
Speaker 1:
"Ba'erev tochelu matzos."
Speaker 2:
That the obligation begins that night. Even according to the Chachamim they had to have a source to interpret that this says in the pasuk. It's not a melitzah (figure of speech).
Speaker 1:
"Ba'erev tochelu matzos" also says "shivas yamim matzos tochelu." The night is not called chag hamatzos, but all seven days are called chag hamatzos. It's how the pasuk is divided. It doesn't say anywhere a distinction. It doesn't say any place a distinction from the first night to the second night regarding eating matzah. No place at all. Obviously the first night one eats korban Pesach. This is included, not only that you eat matzah. But regarding eating matzah it says nowhere no distinction. No place at all.
This is absolutely a chiddush of the Chachamim. Obviously they have their ways how to squeeze this into the pasuk, but this doesn't say any place. Obviously not. And certainly not from the pasuk "ba'erev tochelu matzos" is this literally a kefirah baTorah (heresy against the Torah). When the pasuk says "ba'erev ad" (in the evening until), it means the total that the obligation begins in the evening, shelo tomar (lest you say) it begins in the morning like other things perhaps, it begins in the evening. This is the Ivri meaning of the pasuk. It doesn't say any more than that. This is literally a peleh (wonder).
An Alternative Explanation
Speaker 1:
I think that simply the peshat is that obviously the Chachamim understand that one must eat matzah all seven days. This is like a minimum measure. What's the minimum measure? Perhaps eating matzah every day. Like how it doesn't say that one must eat only a kezayis (olive-sized portion) of matzah? It doesn't say, one must eat matzah. How much? I don't know. The minimum is a kezayis. Perhaps the minimum is the first night. I don't know, I once thought, why do I think so? Because it makes sense. I don't know, it makes sense for the Chachamim and somewhere.
In any case, the Rambam took very seriously the Chachamim as it says, as always.
The Dispute of Tannaim and Amoraim
Speaker 2:
It says in the Gemara in Pesachim, it says in the Gemara in Pesachim, there are different shitos (opinions) of Tannaim and Amoraim how they learn which day is an obligation and which day is reshus, and libi nosein (my heart tells me) that they are right. I don't understand your problem. Why is there a distinction from the first night leil Pesach (Passover night) the next night? That the Torah counts fifteen times that there's a mitzvah to eat matzos, and they all say that it's lav davka (not necessarily) already just an explanation, because the Torah wants to give them more explanation. It's not lav davka, it's not understood. I have a second answer, my older brother said it, it occurs to me. I didn't look in the Orchos Chaim, it doesn't say in this thing.
Speaker 1:
Okay, let's learn a bit of Rambam. Says the Rambam, in practice the Rambam says yes that one must eat matzah min haTorah (from the Torah). And also the Gemara that he brings, which comes up, everything begins with such a funny havah aminah (initial assumption) that perhaps there's a mitzvah Pesach one must eat matzah, which I don't know why, I can hear such a tzad (side), but that's not the main nusach (version) here. The main nusach is here at all, how is there the mitzvah of eating matzah.
So in practice there's a dispute between Amoraim and Tannaim whether there's a mitzvah to eat matzah min haTorah. And the poskim (halachic decisors) say like those who say that one must eat matzah min haTorah. There's a dispute in the Gemara, Rabbi Yoshiyah and Rabbi Yonasan. There's a dispute, I see the Rabbanim, by Rabbi Yonasan there's an obligation of eating matzah in a separate manner doesn't exist according to other shitos. That's not the... I told you, I don't have the question, because I think it's obviously simple. Again, I can perhaps hear the peshat, but that's not my chiddush. I don't see why this should be the main thing that one must show. The main thing that one must show is what is there at all a mitzvah to eat matzah.
Halachah 6: Mitzvas Asei to Eat Matzah on the Night of the Fifteenth
Speaker 1:
In any case, this is a mitzvah according to how the Rambam said. Mitzvah le'echol matzah v'lechem mishneh b'leil chamishah asar (it's a mitzvah to eat matzah and double bread on the night of the fifteenth). Already, when is the mitzvah? Mitzvah zo bechol makom uvechol zman, v'einah teluyah ba'achilas haPesach, ela hi mitzvah bifnei atzma, umitzvasa kol halaylah (this mitzvah in every place and at every time, and it's not dependent on eating the Pesach, rather it's a mitzvah by itself, and its mitzvah is all night). Stop, stop. When is the mitzvah? Ah, I didn't see. And... that means mitzvasa kol halaylah, the whole night one can be yotzei (fulfill the obligation).
Discussion: When is the Mitzvah? Kol Halaylah or Until Chatzos?
Speaker 2:
Yes, when is the mitzvah? This is a dispute, right? Like the Gemara says that every mitzvah whose mitzvah is at night, at night means that a... kol halaylah (all night). Very good. But what about the Chachamim who say until chatzos (midnight)? Rabbi Elazar ben Azaryah? In several places, "v'ein ne'echal ela ad chatzos" (and it's not eaten except until midnight), says in so many places, right? It's indeed a dispute. The Rambam paskened (ruled) like you say, brings in the Mishnah in Megillah and in other places... aha, it's kosher kol halaylah. And in the Gemara he says, halachah k'Rabbi Elazar ben Azaryah (the law is like Rabbi Elazar ben Azaryah). But in several other places one sees that one does go with the shitah of Rabbi Elazar ben Azaryah, that Pesach can only be eaten until chatzos, at least miderabanan (rabbinically). Right?
Speaker 1:
But it says "v'ein ne'echal ela ad chatzos" says in so many places on korban Pesach. I think that Rabbi Elazar ben Azaryah holds that the mitzvas matzah is the same time as the mitzvas... Not only Rabbi Elazar ben Azaryah, I think everyone agrees that this goes together at the same time, at least.
Speaker 2:
And every... I don't know, let's see. "Kiyum diska shel Pesach" (fulfillment of the Pesach plate), yes, amar Rava (Rava said), amar Rava, the Gemara in Pesachim 120, "af al pi shemitzvasa bazman hazeh ad chatzos, mitzvasa latzeis yedei chovasa" (even though its mitzvah nowadays is until midnight, its mitzvah is to fulfill one's obligation). And so other tzaddikim (righteous ones) indeed paskened.
The Rambam's Shitah: Kol Halaylah, But with a Rabbinic Decree by Korban Pesach
Speaker 1:
And... yes. The Rambam went generally with the shitah like Rabbi Akiva who argues with Rabbi Elazar ben Azaryah and says that the mitzvah is kol halaylah. There is indeed a gezerah (decree)... ah, he says explicitly, this he brings in Maseches Berachos it comes out that one must eat it before chatzos, that the Rabanan (Rabbis) prohibited lest one stumble, one should eat after... yes, this is only by korban Pesach, not by matzah, not by the other mitzvos which... kol halaylah, and in order to distance from the sin they added to it. But he says that even this doesn't exist by matzah, even the Rabanan didn't decree the decree by matzah, and I don't know why the Rambam doesn't say it, I don't know. But regarding the Chefetz he says so.
What's the halachah? Let's see. Again, the Rambam doesn't bring that lechatchilah (ideally)
Halachah 6: Time of Eating Matzah, Amount of Eating, and Swallowing Matzah and Maror
Time of Eating Matzah — Lechatchilah and Bedieved
Speaker 1: Now he hasn't yet come to himself not by matzah, like by other mitzvos whose mitzvasan is kol halaylah, and in order to distance from the sin they stopped. But he says that even this doesn't exist by matzah, because matzah even the Rabanan didn't decree the decree of matzah. Why not? Because the Rabanan say it's not so important. He comes to himself, he says that it's yes a halachah l'Moshe miSinai (law to Moses from Sinai).
Again, the Rambam doesn't bring that lechatchilah is before chatzos. It comes out that even bedieved (after the fact), even lechatchilah is after chatzos, because the Pesach is like Rabbi Akiva.
Speaker 2: Eh, the Imrei Chachamim...
Speaker 1: Ah, he says that the Beis Meir in Hilchos Matzah explains that the entire reason why the stringency of Pesach is — perhaps he'll go eat after alos hashachar (dawn), and it will be kodesh (holy) to eat nosar (leftover sacrifice). But matzah is not relevant to this concern. In total he wasn't yotzei the mitzvas matzah, not the issur (prohibition).
Speaker 2: Eh, by krias Shema (reciting the Shema) there is indeed this thing, perhaps he'll in total miss krias Shema.
Speaker 1: And he says kol daas harbeh, ah, there he changes the language of the Rambam slightly, he changes the language of Kampan slightly. He says that yes, it must be after midnight. You see clearly that the Rambam makes the distinction that even the Rabbinic requirement of until midnight doesn't apply to matzah.
And other tzaddikim conducted themselves that... other tzaddikim conducted themselves... were also careful about matzah before midnight, but that's a separate discussion. They ate specifically matzah specifically before midnight. For example, who?
Speaker 2: I don't know, other Rishonim, yes. From this comes all the Jews who rush to eat the meal before midnight and the like. And the matzah is even... yes, but the Rambam doesn't hold of the whole thing. The Rambam doesn't rule at all like the Zohar HaKadosh, yes. Good.
Digression: Matzah in the Sukkah
Speaker 2: Yes. Tosafos, you can see other tzaddikim who say differently. The main thing is whether one must eat specifically in the sukkah or not in the sukkah. And on this there is the long Mishnah Berurah.
Speaker 1: In the sukkah? Yes. Why in the sukkah?
Speaker 2: Because the Toras Kohanim discussed it, "miki mashma yom lachutz zeh chag hamatzos", says the Gemara, "yom zeh taun matzah v'ein chag hamatzos Sukkos taun matzah". The Gemara brings, "mah im zeh she'eino taun sukkah taun matzah, zeh she'taun sukkah eino din she'taun matzah?" One only needs "hazeh chag hamatzos", "zeh taun matzah v'ein Sukkos taun matzah". The Gemara says, no, it has an answer apparently. But anyway, you say it's strange, the same thing.
Let's say there's no such thing, one doesn't have to. But if you see a Jew eating in the sukkah and it says there "matzah", he's concerned about some opinion in the stars. That one must eat matzah in the sukkah, and not that one must eat in the sukkah with matzah.
By the way, you understand, if the Torah would have been like this, God forbid, you would have yelled at me that I'm saying differently than the simple understanding of this day, it's a kal vachomer, he says here.
Imagine the Torah would have come and said, the sukkah means to say that the matzah must be eaten in the sukkah, or the sukkah must be sat in with the matzah. Would you have said it's madness? No, we would have been accustomed to it, we would have said that something else is madness. Madness is only what we're not accustomed to. It's obvious.
Speaker 1: I wouldn't have told you it's madness by definition. No, it's not, I don't understand what he's asking, so I need to delve deeper.
Halacha 6 (continued): The Rest of the Festival Days — Matzah is Optional
Speaker 1: Okay, let's continue. Something is derived from Pesach to Sukkos, I would like to know what is derived. All the mitzvos of Pesach that apply. Okay, but, this is the important thing. "aval bish'ar haregel, achilas matzah reshus. Ratzah ochel matzah, ratzah ochel orez v'dochan." Let's rule that rice and millet don't become chametz.
Speaker 2: Yes, it's a discussion in the Gemara, I think. You already learned it earlier apparently. They learned it earlier apparently. If one eats that portion. But what was written here? "ein yotzin b'chametz ela". What could be written? "ela ein yotzin b'chametz ela bachameshes haminim"? And what's the question?
Speaker 1: Ah, "ela bachameshes minei dagan". But one should never say that one fulfills with chametz. One fulfills with chametz? It's food that's forbidden to eat.
Speaker 2: So one will eat those things, one won't eat. There's a contradiction to the prohibition of kitniyos, yes. On kitniyos and fruits, "ela b'lechem chametz levad". Obligation, obligation. And how long is the obligation? How much must one eat?
Speaker 1: "b'shiur k'zayis, like they fulfill the obligation". The whole text, it's something that's confusing... a sentence that seeing this sentence, one couldn't write simply a clear statement, that only remains. Chametz she'atar, and the rest is optional, that it goes back and forth. Does it say that the language is somewhat mixed in.
Speaker 2: Yes yes, it's true. Yeah, ah, no no, sounds a bit complicated.
The Measure of Eating Matzah — A Kezayis
Speaker 1: And how much is the measure? The measure is a kezayis. He also gives, it's also interesting language. Also is also kezayis yetzah. It means to say, you shouldn't think like what it says on the eve you'll eat the whole night. What does he mean?
Speaker 2: Ah, yetzah means what it says he doesn't need to eat more. It's like tzalah afikoman. Erev doesn't mean the whole night. No, perhaps it means to say that the matzah eaten afterwards is no longer matzah of mitzvah. It's already just eating matzah. I don't catch in more mitzvos to the matzos. But what does it mean, it was, the erev no meaning. You know, the example, eating in the sukkah, let's say the whole sukkah, means one fulfills. One also says the first kezayis, that's the mitzvah. I go, what does that mean? But what does it mean that one doesn't need to eat more, but not that there's no choice, but what does it mean?
Speaker 1: I don't know what it means. What does it mean to fulfill a mitzvah? What's the whole point? A question arises.
One needs to know, what does it say in the Gemara, yotzei yedei chovaso regarding what? What happened afterwards? One could have done better mitzvos, more beautiful mitzvos. One wants to know whether one should again... What are we talking about? Yotzei yedei chovaso? Because he doesn't say there, yes, simply the measure is a kezayis. When it says the language "shiur kezayis", one understands, shiur kezayis. Yes, it doesn't say more. He brings a language, "achal mishhu kezayis k'shiuro, harei zeh yotzei". He brings a language.
Yes, what... all eating apparently is a measure of kezayis. What is the... what is the...
It sounds from the Baraisa regarding the first halacha itself, from the Baraisa that they bring, that the Gemara itself brings from Rava, that essentially the problem is more, do you have an obligation at all to make a seder nowadays? Apparently it only comes on Pesach, something like that.
Um... "amar Rav Huna, kol halaylah", I already remembered. Um... very good. "mevi lefanav matzah", yes, it's simple, but what... the language is somewhat strange. Okay, I'll continue. It's simple, and the language is strange.
Yes, "achal mishhu matzah, yatza".
The Measure of Maror
Then regarding haseibah, it also says in passing. What does it say in passing? Ah, I say it's interesting, the law is thus, it says here in passing, "achal mishhu kezayis", and in the Gemara there it discusses regarding when one must sit, it's with haseibah. We're not talking about measures at all. So I don't know, there's... Okay, he says that the Magen Avraham says in several places about Pesachim that a kezayis is enough, I don't know.
Okay, let's continue.
Ah, the Mishnah says how he must meet the kezayis, regarding different types of maror. Okay, that maror must be a kezayis. I mean it's the same thing.
Maror only says the thing from names. I mean you need proof that it's a kezayis, because it's a general rule in all of Torah that measures are a kezayis. I mean it's in Chaim Sha'al, where exactly does the rule say? I also want to ask. I don't know, I don't know.
Okay. Let's continue.
Yes.
Halacha 6 (continued): Swallowing Matzah and Maror
Okay. "bole'a matzah yatza". Ah, he didn't taste it, he swallowed it. Bole'a, that also means eating, swallowing means eating. One doesn't need to taste. The Meiri says it's not a matter of tasting, swallowing means eaten. But the same thing, "bole'a maror also yatza".
"Bole'a matzah u'maror" I would apparently have said he fulfills, because he swallowed both, and both is enough with a kezayis. But in practice it's not so. "Yedei matzah yatza, yedei maror lo yatza". Why? Because the maror becomes secondary to the matzah. Always when one eats bread with some vegetable, I don't know what, the vegetable is secondary, the accompaniment.
And what's the problem then? Does that mean you didn't eat maror? So and so. What is it? I don't know.
Halacha 3 (continued): Swallowing Matzah and Maror – Matzah Fulfilled, Maror Not Fulfilled
Speaker 1: Swallowing matzah and maror – you would apparently have told me he fulfills, because he swallowed both, and both is enough with such swallowing. But in practice it's not so. Your matzah is fulfilled, your maror is not fulfilled. Why? Because the maror became secondary to the matzah. Always when one eats bread with some vegetable, I don't know what, the vegetable is secondary, the accompaniment.
And what's the problem then? Does that mean you didn't eat maror? So and so. What is it? I don't know, because it's secondary to the matzah.
Fine. The Gemara says differently. Let's see. The Rambam says so and so, it sounds like you're saying, that it's secondary and nullified, because it's swallowed. Again, if he eats tasting together, secondary is not a problem, right? Secondary is together with the main thing and with the tasting. It's a problem, right? But if in practice he tasted both, the question is only, if he didn't taste it becomes a problem, right? That's why the Rambam nullifies it.
Source: Rava's Statement – Pesachim 115b
Speaker 1: Let's finish. What does the wise man say? And do we fulfill even with this? What's the problem then? It's not... I don't understand clearly. What does it mean didn't eat? He swallowed something, he didn't eat? He didn't taste, it's not... the mouth didn't come in contact with the food.
Okay. So what's the story? This is all a Gemara in Pesachim, amar Rava, bole'a matzah yatza, bole'a maror lo yatza. Bole'a matzah u'maror, matzah yatza, maror lo yatza. This is the whole, all four halachos are all one statement of Rava in Pesachim 117b.
Dispute in Versions: Swallowing Maror – Fulfilled or Not Fulfilled?
Speaker 2: And what's the answer? Ah, there are two answers here. There are two answers here. First of all there's a dispute among the Rishonim. So if one goes with swallowing maror lo yatza, one also understands the second halacha, swallowing together lo yatza. That is, one says that matzah no, matzah one fulfills because one doesn't need to taste, but with maror, because one wants to bring out a taste of bitterness, lo yatza. That's one explanation, right? But if one says that swallowing maror also yatza, one needs to understand the second, why eating both together lo yatza. The Rambam has the version "bole'a maror lo yatza".
Speaker 1: From where do you say what you're saying here about guarded as swallowed? It's obviously about would have been swallowing.
Right, so let's again, let's say what is the...
Speaker 2: The Ra'avad, the Maggid Mishneh, all of them had the version "bole'a maror lo yatza".
Speaker 1: No, no, yatza.
Speaker 2: "Bole'a maror lo yatza".
Speaker 1: No, no, no one had that version. What are you saying here? Look, you can see it.
Speaker 2: Ah... it's very confused.
Speaker 1: Look in the Maggid Mishneh, you'll see.
Speaker 2: Ah, so if... again, if...
Speaker 1: What does it say in the Gemara? What's the version in the Gemara? Look what the Gemara says.
Speaker 2: There are both versions in the Gemara.
Speaker 1: No, in the Gemara there's a dispute.
Speaker 2: No, no, it's not both. The Rambam has...
Speaker 1: There's also a dispute... there's also a dispute... there's also a dispute of...
Speaker 2: Ah, I see in Rashi there's a dispute "lo yatza". Ha, in Rashi there's "bole'a maror lo yatza", and the word "lo" is circled, and he says "i efshar shelo yit'om ta'am maror".
Two Ways to Understand According to Both Versions
Speaker 1: So again, so... ah... so again, what's the point? If there are two ways for us to understand, let's understand both ways. What are we going to do? Who... what comes out here? What do we need to know? It's a simple question. "Shloshah mekomos bachag" I'll come ask, "bole'a" I when the matzah.
Speaker 2: No, but here comes out interesting halachos about the mitzvos must taste the mitzvos. What does eating mean? These are investigative halachos here essentially. There are very strong practices, for example, we have a sick person, we give the matzah, we make it from crumbs, and we crush it, and we crush it.
Speaker 1: Okay, it's not the same thing as swallowing! Wrapping in a napkin?! I'm asking strongly! Wrapping in a napkin?! I'm asking where it says! Wrapping the matzah or Gemara. You're sure, and I'm not sure.
Speaker 2: No, I'm sure, so why good what's sure for a good yes? From the Gemara, but it comes out clearly like this. Because the Gemara says, swallowing matzah maror the matzah yatza, wrapping in a napkin even the matzah namely yatza. So what is he talking about from the case that you made both at once.
Speaker 1: No, what does it say?
Speaker 2: So, he's talking about this, that if... meaning if, have you seen the Gemara's language? I was exactly, but the Gemara says, even from the matzah yatza, because wrapped is worse than simply not feeling the taste. If wrapped and the matzah lo yatza it wasn't wrapped. Not all maror is necessary because wrapped.
Speaker 1: No, if it's not already lost. What always should be... it's not correct what you're saying. Simply when the Gemara discusses the case, it's correct that if the reason would be here that you yourself actually had that this is the reason, I don't know that this is the reason, perhaps this is a problem that what makes it that the maror should nullify the matzah they have no problems like that, right? But has another reason, let's see his reason... but this stands only on the...
Speaker 1: So which is the true version in the Rambam? What do I care what the true version is, first let's see what the problem is here.
According to the Version "Swallowing Maror Yatza" – The Problem of Secondary
Speaker 1: Even let's learn both versions, if one says "bole'a matzah yatza, bole'a maror yatza", it's implied apparently that there doesn't need to be actual taste, there doesn't need to be taste. But what then? Even if there doesn't need to be taste, if it's secondary it's even worse. And the matzah one fulfills, because the matzah is not secondary, but the maror, because it's secondary, doesn't mean you ate real maror. Unless one will learn the halacha that the whole maror is there to be secondary, "al matzos u'merorim yochluhu". Apparently it's implied that specifically Hillel learned this way, but the simple reading says very clearly "al matzos u'merorim yochluhu", he makes a meat sandwich.
Korech – Hillel's Opinion and the Matter of Secondary
Speaker 1: Either way, on this the Gemara says on page 111, that Hillel said in the name of the Gemara that nowadays one shouldn't make korech, why? Because "making maror nullifies the taste of matzah".
Speaker 2: Ay, matzah nullifies how? It's Torah law, it's Torah law.
Speaker 1: No, initially but he also says "lo yatza", differently. I don't know, "lo ya'aseh", I don't know. Because it's actually nullified. That is, if both were Torah law, then one could say such a thing. Like the opinion, but since today maror is Rabbinic, it's nullified and one doesn't fulfill both.
Speaker 2: Okay, it's difficult, because according to that Gemara it's implied that the matzah one also doesn't fulfill. Unless the Rambam understood that the matzah one does fulfill. He says perhaps the Rambam's version was different, he learned differently. But the point is, according to the Rabbis the problem is actually what you're saying that it's secondary, and therefore the maror becomes secondary, therefore one doesn't fulfill eating maror, because one doesn't eat maror as secondary.
Speaker 1: Ay, you're saying that maror is secondary in its essence, it seems that the mitzvah of Rabbinic maror is not. Rabbinic maror is an extra mitzvah to eat maror. Unlike the matzah which is despicable.
Speaker 2: Okay, korech with haseibah, one must learn like you until now, it has nothing to do with it. I could indeed say that korech with haseibah is the explanation, it's not in matzah, that doesn't mean it's not a way of eating.
Practical Difference – A Sick Person's Matzah
Speaker 1: Okay. It's further that someone eats matzah through an IV, but even whatever, one swallows things in a capsule, chapter 14.
Speaker 2: Very good. So, this is the...
Source Reference – "Anything Fit for Swallowing"
Speaker 1: The source reference says for example why does one fulfill swallowing matzah? Because one can taste, "kol hara'ui livilah ein bilah me'akeves bo", that's his language, he says. He goes yes with the version yatza. If it goes with the version yatza, it's because this is the version lo yatza. According to the version swallowing maror is also lo yatza. According to that version... I have two explanations to say afterwards. Either because in practice one feels a taste, in doubt, one doesn't feel any taste, but with every swallowing one feels a bit of a taste, one doesn't feel the full taste as one would have when chewing, so the Rashbam learns.
Rashbam's Explanation – A Bit of Taste When Swallowing
Speaker 1: Okay. Unlike swallowing matzah with maror, according to the version that matzah yes fulfills maror no, because then there's... ah, what apparently if one feels the taste, one feels the taste, even when there's both together.
Discussion on the Question of Taste in Eating Matzah and Maror
The Version that Maror is Different from Matzah
Speaker 1: But even the taste, you still feel the taste, even if you eat both together.
Speaker 2: No, because again, according to the version is he yotzei or not yotzei? According to the version that maror is different. It's clear that that version held that there is a concept of tasting maror, because maror - the taste is bitter. Maror isn't just eating green vegetables, it has to be bitter. But you don't taste it when you're not yotzei. Unlike matzah where there isn't a concept of tasting, or not such a major concept of tasting. It makes sense, it's not so hard to understand, right? Not a problem. True.
Speaker 1: Because here it touched your mouth, here it didn't. That's the difference between wrapped or not wrapped.
Three Different Versions in the Foundation of Eating
Speaker 2: So let's understand clearly. There are three different versions simply. Yes. So here one must be. According to the approach, most Rishonim held that whenever the Torah says achilah it means you must eat. What does eating mean? Have the full taste, to chew and eat. But that's obviously when it's not yotzei.
For example, if I understand that the essence of maror is to feel the taste... wait, wait, wait. Let's go further with the taste. According to the side that one must always be tasting, someone who doesn't have taste buds for example, that's for him a different type of eating. Generally speaking, achilah means pleasure, one must be tasting. Basically beliah, beliah means I eat without a taste, right?
Question: Must One Have the Specific Taste?
If I have... yes, someone doesn't have taste buds. Or someone, let's say deeper, if let's say I have an abnormality, I had corona, and he thinks he ate something that's not fit for eating, it's already become completely moldy, perhaps that's an object not kosher.
Let's speak, Rebbe, one can argue, you want to argue that achilah means one must taste, and not necessarily, or one must taste the specific type of thing that's there. That is, not just feel that there's something in the mouth. No, for example let's say, I had covid, someone had covid unfortunately, and he feels that maror tastes to him like matzah, and matzah like maror, I don't know, it got mixed up, his wires are mixed. For him chametz tastes like sour cream.
You can ask according to the Rambam who says that a sick person for whom maror is sweet, he needs to eat something sweet to be able to have the taste of maror. Just the opposite, just the opposite, well, let's not get into if such a person exists, because that's the same thing, it's an abnormality.
The question is whether achilah means... I'm not speaking now halachah, I'm speaking now the sides. Whether achilah means one must have a taste in general, or one must have the taste of the specific thing.
Nullification of Taste - Matzah and Maror Together
So if the halachah would have been that matzah and maror one is not yotzei with beliah, but with actual achilah, beliah is as the Gemara says without a taste. For example if someone... one can even say, wait a minute, one can say that even if one must have taste one can be yotzei with beliah, because with beliah there is some taste. That's also an approach to say. With beliah you feel something, it's like a certain, I mean the Rashbam says so, that with maror, because it's a sharp thing, he will indeed feel the beliah, even not...
In short, just the opposite. Even if one says the thing that beliah means tasting, it could be that achilah means tasting, it could be that beliah is a weak tasting. One must know. But if one goes that beliah is not tasting at all, then apparently one is not yotzei neither with matzah nor with maror.
If one goes to learn that beliah means not necessarily tasting, I mean, achilah means not necessarily tasting, then automatically matzah one is yotzei. With maror there's an extra law that it should remind him of the matzos and marorim.
Speaker 1: Yes, what one wants to say, you give me from maror is different from matzah, that the maror is different because of vaymareru, and that says... the question is nothing, and they ate the maror on the opening of Rabbeinu Chananel.
Speaker 2: So if the general rule in the Torah doesn't need to be tasting, I don't know, all other mitzvos. When for example matzah doesn't need to be tasting. Because matzah reminds of lechem oni. Lechem oni apparently reminds in the shape and appearance thereof, or in the way it's digested. It has nothing to do with taste. It's not the taste of lechem oni.
I say, matzah must remind of something just like maror must remind of vaymareru es chayeihem, but now it has nothing to do with taste, that's matzah not she'hechemitz, one must feel that this isn't a matter of the taste, it's a matter of you're going to feel that it's different which is hard, which is crude, or which is digested differently, maror is experiencing the taste and you're going to feel there.
Taste as a Condition in Eating
So there's generally the question whether achilah is the taste that one must taste and therefore someone doesn't taste, can one go someone who doesn't taste? Yes! Wrapped in a sack, wrapped in a sack, certainly not, certainly not and the like. Afterwards there's another side that wants another means, according to that side never must one be yotzei, because one can say that apparently beliah apparently is also not eating.
And therefore if it's ruined... no, wait a minute that side is more complicated. That's certainly also, that it's in that side in that approach, it's not just that there must be a taste in general. There must be a taste of the thing, it's obviously demonstrated.
Wait a minute, it's the topic of nullification, batel, nullifying. If I... from this I understand only mitzvos. Yes, if I put in a... I said an example of someone who had covid. But what if someone puts something else in his mouth while he eats? No, let's make the case even more. He puts in something sharp that makes him barely taste what he eats. That's also a problem.
Speaker 1: No, but what you're saying even more, that not only swallowing matzah and maror, but even if he chews together matzah and maror, he has full taste, but they nullify each other's taste. That is swallowing matzah and maror. But that's a different Gemara. But there is such a Gemara also, right?
Speaker 2: Wait, wait. It wasn't clarified, I didn't go into that. When I said the Rambam on page 115a, it wasn't clarified, but they all bring and cite the Gemara. Because he holds that matzah, even if there's only one mitzvah, so and so, derabbanan nullifies de'oraisa. There are those who learn that this means the taste is nullified, and therefore it's as if an addition of evil. A piece isn't, it's fine, but if one puts a sharp thing, something that completely nullifies, and it could be... does he say it as bedieved or also lechatchilah? I don't know. And it could perhaps be bedieved also.
It could be that even maror is indeed such a thing, because it's a very sharp thing, it completely takes over the taste of the matzah. And since if it would have been a mitzvah, even a mitzvah is a small mitzvah, one mitzvah nullifies the other, but since it's derabbanan, that doesn't help. And therefore it's a problem.
Koreich in a Sack - Two Interpretations
So it comes out that according to the side that one must completely have a taste, one hundred percent comes out the Gemara that if I put in something... I take a drug, I take a drug and I taste nothing, it's a problem. But apparently, if one goes with the ruling, one must apparently say with the same logic like someone who ground well and spit out, you had the achilah because you had the taste. So the logic is that the taste is a condition in the achilah, not that this means the achilah? It's a condition in the achilah. Right, right, of course. One must be tasting.
Speaker 1: But an argument, if I have a drug that gives me the taste, the comparison that I have the taste and I don't have the taste. Many times I see a cake that speaks to me, it looks terribly good. But I don't need, I'm not now in the mood to just engage with another cake. And let me put in a bit to have the taste of it.
For example, someone who has achilah gasah, is it different the problem. Someone who has already eaten too much. I don't want to look into those sugyas, because achilah gasah is not looking into those sugyas. Achilah gasah, achilah gasah. Fine, it's a... it reminds...
But before we go into the sugyas, let's think the second approach that one can say that one doesn't need taste. One doesn't need taste. But what? With maror there's an extra law that one must, "al merorim yochluhu", that here you must have indeed taste. But the only one is maror. I looked up for a moment, something wasn't hinted at, I didn't hear it.
Speaker 2: Matzah must also remind of something that it's lechem oni. But I say, the lechem oni has nothing to do with the taste. Lechem oni is a piece, but it doesn't digest well. It's not the taste. Because it says maror, it's plain, pure taste. Therefore maror must have an extra law that it must have taste.
Texture as Part of Eating
What is now koreich in a sack? Koreich in a sack one can say thus: if the matter is taste, then koreich in a sack according to halachah is several times, that there isn't even the bit of taste that exists during beliah. But if one says that one doesn't need taste, then it hangs back on the question of koreich in a sack. It could be koreich in a sack is even worse because there's a chatzitzah, it doesn't touch the mouth. The touching of the mouth is a matter. This one must understand.
It could be the word isn't... I'm settled that one must understand in this. It could be it doesn't mean the word chatzitzah like a chatzitzah in tefillin. Chatzitzah means that this isn't called achilah, it's a strong shelo kederech achilah, because not even, both it didn't have taste, and both it didn't have that your mouth touches the food, the sensation.
Like with covid, when one asks people what do you feel, he doesn't feel the taste, but he can very strongly feel the texture. Because he doesn't have... texture is also a major part of the... of what you feel. In your imagination, when it also has salt, you feel it together like one big thing which is taste. The texture is a piece of taste.
It's even worse. He says when he says because this you didn't feel during beliah, it doesn't necessarily mean the matter of the law of chatzitzah. He means to say it's a strong shelo kederech achilah, an even stronger shelo kederech achilah.
The Spectrum of "How Far Must One Not Taste"
If normally one must taste, certainly not. But if one says never taste, the question is how extreme does one say one doesn't need taste. Whether it only matters to me what landed in my belly, even wrapped in a sack, doesn't matter to me? Or the word is yes, some bit of taste, and when one wraps in a sack, it's much further, then it doesn't mean any achilah.
Speaker 1: A good point. And I mean it's the whole matter, because...
Swallowing Matzah and Maror Together - Continuation of Discussion in the Rambam's Interpretation
Shelo Kederech Achilasah - Capsules and Medicine
Speaker 1:
It was said that it's a strong shelo kederech achilasah, an even stronger shelo kederech achilasah. So if normally one must be tasting, certainly not. But if one never needs to be tasting, the question is how extreme does one say that one doesn't need to be tasting. Whether it only matters to me what landed in my belly, even wrapped in a drug doesn't matter to me? Or the word is, yes, some bit of taste, and one doesn't understand any sacks, it's much further, then it doesn't mean any achilah. A good point.
And I mean that's the whole sugya, because that's the thing that one can put in capsules and all things where there's a concern that one will eat it, or a person would have eaten it, apparently not for this is that permitted as... a capsule isn't any derech achilah. It's not even inside any eating.
Speaker 2:
Shall I tell you? Apparently that's not just a drug, it's not even inside needs to be eaten.
Speaker 1:
Perhaps that's the thing. Perhaps on that type of medicine one should be stringent to eat it in a drug. I'm speaking in this manner, let's say that it doesn't matter taste. I'm speaking the first discussion of the Mishneh LaMelech. I know certainly that there are people who practice this. I don't know. But I don't know... it's roughly like someone there is who is about the young man who said that... no, no, that doesn't come in. Okay, I hear. In short, I don't know, it seems that...
Return to the Sugya of Swallowing Matzah and Maror
Speaker 1:
But one must know whether what we discussed, swallowing whether one who swallowed, both were forbidden, said that the Gemara speaks about this. Not matzah and maror at one time. That's the topic, whether they can nullify each other. That one has no problem with "al matzos umerorim yochluhu". Yes, that one didn't go with Hillel. Again, that one says he only works on the reisha, or doesn't he go with him? Or should there be an extra answer of together? Or is it indeed a dispute? Don't do like Hillel, which is indeed a major. Or is there a difference that with the Rabbis it only works, it doesn't work for the head with the Rabbis together, whatever that is exactly I'm not going into. Hello?
Maror in Charoses - The Matter of Taste of Maror
Speaker 2:
Everyone dips maror in charoses, that the charoses should take away the sharpness of the maror.
Speaker 1:
Ah, a Tosafos, he brings a Tosafos, he brings a Tosafos here, that matzah metubeles it says in the Gemara that it's reasonable... it's the same thing as the charoses.
Speaker 2:
No, it's interesting, because he says here, the commentators say that one must feel the bitterness in the maror, that therefore, because of this one is not yotzei, even generally there isn't the rule. According to that approach comes out another topic, that according to that approach... and by the way, it indeed says so in the poskim. No, one dips it in, but one shakes it off, just a bit. And not only that, there are those who according to the reasoning perhaps want to say that one needs a maror that has been shaken off, or if a person is in doubt which one the Mishnah means, apparently it's better when he takes one of all. Okay, because if one is not the correct one...
The Raavad's Difference with the Rambam - Reason for "Maror Tafel to Matzah"
Speaker 1:
In short, the Raavad had... you had a difference for me, I just forgot to say, the Raavad says that what the Rambam says that maror is tafel to matzah, the Raavad agrees to the halachah, but doesn't agree to the reason, because the Raavad's reason is what you told us earlier, that the reason is because the other interpretation in the Rambam, that there's a question what the Rambam means. But this is a reason separate from the Raavad, he says that one fulfills not yotzei maror, unless they didn't eat.
Speaker 2:
Very good. Very good. Unlike matzah.
Speaker 1:
Ah, perhaps the Raavad understood that matzah one tastes even when swallowed, unlike maror, maror is such a type of thing that one cannot taste, that's the point.
Speaker 2:
No, I mean he goes with the Ramban and all that with maror there's extra that one must indeed have taste.
Speaker 1:
Okay, he doesn't say clearly what he means. He asks reason reason of maror. We don't know, truly. We don't know, I would have assumed that he means that he goes with the other Rishonim who say so, because for us there's no question.
Analysis: What Does "That Maror is Tafel to Matzah" Do?
Speaker 1:
The question is however if so, whether when the Rambam says that maror is tafel to matzah, is that indeed the reason why one is not yotzei the maror, because it becomes a tafel, and a new problem of tafel? Or is that a reason why the matzah one is indeed yotzei?
Apparently both things are true.
Speaker 2:
No, that the matzah one is indeed yotzei is simple, because swallowing matzah.
Speaker 1:
Ah, but one has a deficiency. It depends, it depends on the question. If this is swallowing matzah extra, or perhaps this is a new problem?
Discussion: Taste vs. Importance – What Does "Tafel" Mean?
Speaker 2:
No, he says like this, if one swallows matzah yatzah, swallows maror lo yatzah, the end of swallowing matzah and maror doesn't fit, he's explaining it again. Because the maror one is not yotzei because it wasn't felt at all. Then why do you need the distinction of shehmaror tefilah lo?
Speaker 1:
Ah, no, he says that then you need the distinction of shehmaror tefilah lo, because seemingly the taste of the maror would nullify the taste of the matzah. To this the Rambam answers that it's not mevatel because it's a tafel. Understand?
Discussion: Taste vs. Importance – What Does "Tafel" Mean?
Speaker 2:
What does he mean that it's a tafel? Tafel seemingly you shouldn't say that it has to do with tafel in importance, it has to do with taste. If the whole discussion is about taste, seemingly the opposite, maror is sharper, maror seemingly overpowers. When a person takes maror and matzah, what will he feel much stronger? Seemingly the sharpness of the maror. So, tefilah lo means because it's less important? Shehmaror tefilah lematzah, it's less important? On the contrary, the opposite.
Speaker 1:
If you say that matzah doesn't need to have taste, matzah doesn't need to have taste, so that's why bole'a matzah yatzah. Eh, should one be concerned here that in practice you don't have matzah in your mouth entirely, because the maror is mevatel? Perhaps one should look at it like this, like when you take the matzah until it's swallowed, because you're not going for a long time, it doesn't matter to me, because the maror is not mevatel, because the maror is a tafel in importance. So it's interesting. Because if the problem is practical, you can't give me the halachic solution of importance. If you tell me that the maror has a very strong taste, automatically...
Speaker 2:
Ah, again, you don't need to have the taste of matzah. But if what then should one say it doesn't mean at all like you're eating matzah, because your mouth is surrounded with maror while you're eating matzah, then I say that the maror is less important.
Speaker 1:
I said that one is not yotzei the maror, if bole'a maror one is not yotzei, then one is not yotzei the maror. Why is one not yotzei the maror? Because it was said that the maror needs to have... If you go with the version "bole'a maror yatzah", why is there a chiddush? Why is one not yotzei matzah when one also eats maror? Why is one not yotzei matzah in bole'a maror matzah together? Because it's tefilah.
If both are yotzei with swallowing, it means seemingly that taste doesn't matter to me. Taste doesn't matter to me, but it's more similar to chatzitzah. I don't want to have any chatzitzah, but the fact that you don't have maror in your mouth now, because you have more important things in your mouth, you have matzah. It will be worse, it will be worse.
Speaker 2:
No, but taste doesn't matter to me, because if yes, bole'a maror yatzah. I see that I'm being told there must be something real in the mouth, because you have the more important thing in the mouth. I'll tell you, what do you have in your mouth now? You have the holy matzah, you would completely forget that you now have the foolish maror in your mouth.
Speaker 1:
It seemingly has nothing to do with taste. Because if taste, it matters to me which is more important. If we're talking here about taste, seemingly the "shehematzah tefilah lo" in halachah is a bit different than you're saying, because the matzah is double in importance.
I want to tell you another thing, the "shehematzah tefilah lo", this is the reason why one is not yotzei the maror, because it's a tafel. You see that the mitzvah is that one is yotzei the matzah and not the maror. On this halachah there's no doubt. I say like this, the question is only what does the maror tafel lematzah do? If the reason is the cause why the maror is not good and the cause why the matzah is yes good, if it's the reason why the maror is not good, then you only need it if bole'a maror lo yatzah. If bole'a maror generally yatzah, if bole'a maror lo yatzah, you don't need to come to this. You don't need it, right? You only need it if bole'a maror yatzah, you only need the chiddush that shehmaror tafel lematzah, but then it comes out that one is yotzei maror. You don't need it. You don't need it, because bole'a maror is usually yotzei.
Proof That the Version Is "Bole'a Maror Yatzah"
Speaker 1:
So, again, if bole'a maror lo yatzah, then you don't need to have shehmaror tafel lematzah. You don't need it, you don't need it. Right? You don't need it. Finished. One is not yotzei, even maror together with matzah one is not yotzei. Why don't you need it? Why might you need it? Because the matzah one is yes yotzei, because the maror was a new problem that doesn't stand in the Rambam. Just, we're imagining it, right? Just to be clear, it's not the correct pshat, because we're imagining it. We see that the version can't be correct, understand? Because we're imagining that here there's another problem that the maror is mevatel the matzah. He says that it's not mevatel because maror tafel lematzah. One tries to make chasurei mechsera vechi katani in the Rambam, one can't make chasurei mechsera vechi katani in the Rambam.
Rather what, the version must be bole'a maror yatzah. If so it's difficult why koreich, or is the shittah that the tafel makes a problem. If bole'a maror yatzah, seemingly the bole'a matzah umaror together is only like this, an allusion, to such an extent one is okay with maror without taste, with matzah without taste, that even if there are other things in his mouth, even if there's maror during the act. This is the whole chiddush in the second piece.
Speaker 2:
No, again. If I would have said that by both swallowing is yotzei, no, then it's a great chiddush, because here by koreich one is not yotzei the maror. Great chiddush, one must even make a new din. It bothers, because then it becomes a tafel, and the tafel is not good. The other shittah fits. The other shittah needs to make a great difficulty on the words "shehmaror tafel lematzah" and insert a whole piece that doesn't stand.
Speaker 1:
It's also a great discussion whether the problem is taste or it's a matter of importance. Whatever the reason is, true. I also couldn't reconcile the two, it wasn't clear to me the two. It makes further no sense. If indeed further it's a proof that the version in the Rambam is yatzah, right? Because if the reason is taste, it makes no sense, why do you need to have bole'a maror yatzah? What is it when it's the two you need a problem? Rather what, it's a different sort of problem. Tafel, I don't know exactly. It's two together not good, one doesn't eat. One must eat maror separately.
Speaker 2:
One doesn't eat, one is not using a kezayit.
Speaker 1:
One must find some pshat, perhaps it is as I hear. I need to understand exactly. If there is here majority and minority, one says that one is mevatel the other. One can hear, perhaps there is a full eating, because what can he do?
Halachah 3: Eating Matzah Without Intent
The Rambam's Language
One who ate matzah without intent, such as if gentiles or bandits forced him to eat — he fulfilled his obligation.
It only says gentile, but it also says bandits, interesting. Ah, I bring it here in the Tosafot Al HaTorah, it's not a chiddush. There is in the Devarim Nechemadim this, that he says, ate matzah, gentile or bandits to eat, he fulfilled his obligation.
Question: How Does This Fit With Mitzvot Requiring Intent?
No, how does the Rambam say mitzvot don't require intent? It's indeed a wonder, because many other places he rules that mitzvot require intent. It's indeed, one can hear that, that, that, ah, I said in the laws of Megillah, when we learned last week, that the Rambam rules "anyone who does without intent is yotzei". And how is the pshat that here it says that one needs to have intent?
Answer from Devarim Nechemadim: Pleasure Is in Place of Intent
So the holy one, he elaborates on this, that this is indeed a sugya in the Gemara that when there's pleasure, this is in place of intent. Like the Gemara says "shlumei emunei Yisrael nehenim mizeh umizeh", and he shows it like the Gemara says that the mitzvah is enjoyed.
Another Answer: Mitzvah in His Body
He says a bit differently that, that the mitzvah is the body of doing the mitzvah doesn't need intent. As opposed to the mitzvah which shofar is, as if the mitzvah one must afterwards do some action, it's a preparation for the mitzvah to remember. As opposed to if the mitzvah is matzah is in order to remember that one left Egypt, this is not, it's a mitzvah in his body. As opposed to eating shofar, if you don't have intent there was no act of mitzvah at all. This is approximately the answer, it's a bit different than the Yosef. But other commentators say the answer that the pleasure is equivalent to intent, and there are other explanations.
Alternative Explanation: What Does "Without Intent" Mean?
Or one can say at all that the Rambam doesn't mean here "ate matzah without intent", doesn't mean which "without intent" does he mean? "Without intent to fulfill the obligation of the mitzvah", or "without intent" that he doesn't know that it's Pesach at all? And in the next section it clearly says that what, "One who ate matzah without knowledge of Pesach, and afterwards Pesach came, he is obligated to eat again". One sees that as if he's exempt, all the mitzvot, not that there was no act of eating. From this one sees that even by force he's obligated, but he wasn't a bar chiyuva then. As opposed to the first thing, he was indeed a bar chiyuva.
Be well. Rabbeinu Manoach says this answer, I have no comment. I have no comment, yes. Okay.
The Foundation: One Must Be a Bar Chiyuva
But this is certain that the person must be a bar chiyuva, this is simple. It's not similar to... It's not intent, it's not a matter of not intent. He wasn't yotzei because he's not a bar da'at, he's not a person. The person died. In general, yes.
Distinction Between Hearing Without Intent and Eating Without Intent
One can actually hear the distinction between hearing something without intent and eating something without intent. I mean simply and practically, every person who...
Yes, because something that you heard and you didn't have intent, here there are millions of noises, you didn't hear it. If you didn't have intent, it's as if you didn't hear it. Because hearing is... As opposed to eating, it's in, in. This is approximately more the simple matter, the distinction in reality. This is approximately the distinction.
When he takes the poskim and he brings something according to this, I'm not sure, he says that according to this he must know that it's Pesach. I don't know, on the contrary, this he says indeed that it makes no sense. You're going to eat matzah, what do you think? Shofar, you say, "I know what I'm doing, I'm going to stand, I'm going to do a mitzvah."
Discussion: The Case of One Who Was Asleep
You mean to say if he knew that it's Pesach, yes, that first day, that night. They grab me now, tell me my wife was two years ago in a hospital that was in and out, asleep, seconds.
No, but anyway, ah, excuse me.
No, but the Nechenami, seemingly, no, seemingly this means it. No, the awakened means exactly that. You say he still couldn't awaken either? But what does awakened mean? He's in such a state that he can't be? Not conscious. If he's not conscious, he's certainly such a case, right? Unconscious he's exempt, he'll come back, he'll need to eat.
The Chiddush of the Halachah
The chiddush here is that he already ate while he was a shoteh, right? This is indeed the chiddush of the halachah. The chiddush is not simply that... Right?
Yes.
The chiddush here is that he was... that he already ate yes, again, the chiddush here is that he didn't eat, he's indeed not obligated. You can't now combine now the intent with the previous eating. There must be intent during eating. This is indeed the main chiddush, seemingly.
Makes sense? Yes. Okay.
Investigation: Intent Before Eating or Intent for Mitzvah?
What can do now? Yes. So seemingly the "ate matzah without intent", seemingly, I can also have a less dramatic version, and say for example mitaseik. He snacked, he didn't have in mind that he... We know the definition of "requires intent" is, he must eat for the sake of the mitzvah of matzah, or is it enough that he eats? One is Pesach and he doesn't observe Pesach, a secular Jew, and he snacks on matzah at home. And the Rambam still didn't understand the matter of for the sake of mitzvah. Everything he must understand for the sake of mitzvah. But here he seemingly spoke that his without intent is already "forced by gentiles". Ah, I don't know what this means "forced by gentiles". What does this without intent mean? He eats it because he... I don't know, I really don't know. One must understand better the example of "forced by gentiles".
Understanding the Case of "Forced by Gentiles"
If the gentiles essentially have a reality to be with the matzah, there is indeed a reality of matzah. This is what the gentile holds in his head doesn't determine the status. The question is whether he thinks of matzah or he doesn't think of matzah. Yes?
He doesn't think of matzah, without the word. But he has no connection. But if he's not an observer... "Forced by gentiles" means that he only thinks of the gentile who's on his head. Means like this, let's say that a Jew who's a renegade decided that he's going in no way to eat matzah. So we know that he won't eat matzah. So the fact that he did eat matzah we know clearly that this was by force. Now one must know what comes in.
My question was whether there must be intent for the mitzvah or there must be intent for eating. Because the "forced by gentiles" can be both. It can be not that he had in plan with other words to eat matzah, and he didn't have in plan at all to eat. He didn't have in mind at all to eat. Because if we had the matter that one must have in mind the mitzvah of matzah, one could have said that he ate matzah without knowing let's say, he didn't know that now is Pesach, he ate matzah. Later he told me, "Ah, it was Pesach last night, now last night."
Shogeg and Uncertain
And this is called in the laws of Shabbat this is called shogeg, forgetful. The shogeg goes on a transgression, but he's a shogeg, he's not uncertain. I don't know exactly uncertain. You say the word uncertain, I don't know what that means.
---
Digression: Chatzitzah in Intercourse with a Condom
Connection to the Previous Discussion About Koreich
What is it when it's the two you need a problem? Always it's a different sort of problem. The tafel, not exactly, it's two together, not good, I don't know, one must eat maror separately. I need to understand exactly why. I need to find some pshat. Perhaps it is indeed a pshat, I need to understand exactly why.
There are different... There is such a thing as in hearing one says that one sound is mevatel the other. One can hear, you have even an eating, because you eat it. I don't know, perhaps. It's indeed all an eruv tavshilin.
No, you don't lose it. You don't lose it. You ask a person, what should you now only eat? Very good, you have an answer. Why is it an interruption? In the aspect of interruption. If you call it in the aspect of interruption, because the matzah is so important, it means that you shouldn't have anything else in your mouth. But not in the aspect of interruption. Let's call it like this, not chatzitzah, not that it doesn't touch. A different kind of interruption.
Complete Chatzitzah
But it's indeed a complete chatzitzah, it's indeed... A touch essentially is worse than not being. It makes a lot of sense. No, the world doesn't explain that it's only not there. The world explains that it's much more. There is a complete chatzitzah that nullifies the important and the tafel goes away. Means that the tafel is not yotzei. Complete chatzitzah, let's say, is even matzah itself. Is there such a thing? That you have a plastic bag on something and you eat it? Perhaps indeed about this.
The Case of a Condom
Like there was someone who wanted to say that if one has intercourse with a condom... Ah, I thought about this. There it's the matter of pleasure, no? No, no, no. I can ask, I can set up that a chatzitzah of immersion and a chatzitzah regarding that it doesn't touch the body. I don't know, I can't the chatzitzah. I don't know. Perhaps the matter of impurity is indeed like this, perhaps he doesn't become impure at all. Or perhaps no, perhaps if there's impurity it works through intercourse, like the bedding of a zav and niddah is impure because of the intercourse, not because of the touch. Then even if it's intercourse it's impure anyway.
By intercourse it's indeed not the matter... it's indeed the matter of pleasure. Perhaps he'll have less pleasure, but it can still be the same. So one must understand the reason for eating. Okay, very good.
The Heter Is Not Asked
Translation
Doctor, I'm not so sure that that sugya is such a settled sugya. One needs to look into the sugya of shelo k'darkah hana'atah (intercourse not in the usual manner - its pleasure), the whole thing. The rabbis certainly don't hold of that heter (leniency) of the condom, because I'm not sure that it's such a settled thing halacha l'ma'aseh (in practical law).
Why is it indeed settled, this thing? Why? Because everything is there, there is bi'ah (intercourse) and there is... What should be less of an issur (prohibition)? First of all, it's certainly an issur of zera levatala (wasting seed). The kula (leniency) is the chiddush (novelty) of the bi'ah. Well, a bi'ah she'einah re'uyah (improper intercourse)... My thing makes it worse than derech evarim (through the limbs). It's worse than a bi'ah she'einah re'uyah. Why? What's the difference between derech evarim and this? What's the difference? Because here he does it with the wife, but he doesn't ejaculate on the wife. He's not with the wife.
Derech Evarim and Bi'at Issur
No, I'm talking about derech evarim or just plain zera levatala. In all the issurim (prohibitions) of the Torah, bi'at issur is not an issur, eshet ish (a married woman) is not an issur. Derech evarim... I don't understand what you're asking. Perhaps b'derech... shelo k'darkah one is punished. I don't understand what you're asking. Mishkav zachor (male homosexual relations) one is punished, but plain derech evarim one is not punished. This is not a chiddush in the matter. But this is indeed derech evarim, because even if there is a chatzitzah (barrier)... bi'ah through a garment between them, it's still an ervah (forbidden relation). An ervah is not present. Okay, it can't last. At the very least it can't last. At the very least not. Yes, it's not a chatzitzah. One can say that it's not a derech (way). Perhaps the custom is that it is indeed so. There is indeed derech hana'ah (way of pleasure), derech achilah (way of eating), plain derech hana'ah. Okay, let's continue. Yes, there is the thing, but one doesn't need to go into the extremes, okay? It's already been enough of the ta'am (reason) according to halacha.
---
Siman 3: Achal Matzah — Connection to Devarim Nechmadim
Siman 3, achal matzah (ate matzah). It's a bit connected, siman 3, also according to certain interpretations of the Devarim Nechmadim. Yes, achal matzah b'lo kavanah (ate matzah without intention). Such as if a non-Jew or bandits forced him to eat, he fulfilled his obligation. It only says non-Jew, but it also says bandits, interesting. Ah, I bring it here in the Tosafot al HaTorah, it's not a chiddush. It's there in the Devarim Nechmadim, that he says, achal matzah, a non-Jew or bandits forced him to eat, he fulfilled his obligation.
Discussion on Mitzvot Tzrichot Kavanah and Laws of Eating Matzah
Continuation of Discussion: Mitzvot Tzrichot Kavanah
Speaker 1: It could be not that they intended for him to eat matzah, but rather he didn't intend to eat at all. He didn't want to eat. If the issue were that one needs to have in mind the mitzvah of matzah, the Rambam could have said he ate matzah unknowingly. Let's say he didn't know that today is Pesach. He ate matzah, later someone said, "Ah, it was Pesach last night, now last night."
And that's called in Hilchot Shabbat it's called shogeg (unintentional).
The shogeg applies to a transgression, but it's called a shogeg. Mitaseik (acting without awareness). I didn't say mitaseik. You're saying the word mitaseik, I don't know what that means. That's the context of mitaseik.
That means he's distracted, he doesn't have it in mind.
No, mitaseik means someone does a melachah (forbidden labor) without thinking, he's playing with trees and he gave a speech. That's not the original context of mitaseik, that's psak din (halachic rulings) from today's tzaddikim.
Normally, I don't know what mitaseik means. It doesn't say mitaseik here, so I don't know what it means. I know what it says here. I don't know us, so the problem isn't that he didn't know. I said, when someone eats matzah, he knows that he's eating, but he has no intention to eat matzah. When he doesn't know that it's Pesach, it's called in Hilchot Shabbat it's called shogeg.
Speaker 2: I don't know what it means. I understand that it's possible to do a mitzvah b'shogeg. But what I'm trying to understand is a bit funny, because also, let's say, he does a transgression b'ones (under duress), certainly ones rachmana patrei (the Merciful One exempts one under duress). True? If non-Jews forced him to transgress one of all the mitzvot, he must give up his life.
Speaker 1: Except for the three severe ones.
Speaker 2: He doesn't need to give up his life. Again, here ones doesn't necessarily mean ones of life, whatever. But if they forced him, I'm not transgressing. True?
Well, but a mitzvah yes? But the mitzvah I ate.
Speaker 1: No, the mitzvah I also wasn't yotzei (didn't fulfill).
Speaker 2: The mitzvah I was yotzei.
Speaker 1: One needs to be yotzei.
Speaker 2: The non-Jew ate matzah, what does it have to do with you?
Speaker 1: No, because it had the taste of matzah.
Speaker 2: Ah, you said that it's connected to the previous one. No problem. So when the non-Jew, according to Rabbeinu Menuach's answer, so when the non-Jew forces you to do a transgression in this joint, does ones mean specifically with a gun? If they stuff his mouth and nose, and they stuff matzah in, and he chokes on it, is that like the sword? It's not like the sword.
I understood. But I ask you a question. The right sword is perhaps it would have been a chatzitzah. Okay, I don't see that that's the problem. I mean I'm asking another question. The right sword, the non-Jews who forced him to eat matzah. What do non-Jews want? They go around forcing people to eat matzah? I don't get what's going on here.
Speaker 1: The non-Jews wanted to do teshuvah (repentance). For years they forced the non-Jews to do transgressions, so a camp went around forcing the Jews to do mitzvot. Can you see that Trump with the Creator should start forcing all the Reform Jews to become Orthodox?
Speaker 2: It's very funny, the case of ones. Why is this the example of lo kavanah (without intention)? Do you understand what I'm asking? What does lo kavanah mean? I threw such a thing into his mouth. He doesn't know that it's Pesach, he doesn't know that it's matzah. I don't get how he slept through this. But what was the question? That they can be specifically ones. I don't see that the Rambam changed the culture of... because mitzvot tzrichot kavanah is...
The Gemara in Rosh Hashanah: Kafa'uhu V'achal Matzah
Speaker 1: Shulchan Aruch, Rabbi Shmuel, kafa'uhu v'achal matzah, yatza (they forced him and he ate matzah, he fulfilled). Kafa'uhu from the world or kafa'uhu for a demon? The Gemara asks this. Amar Rava, says the Gemara, says Rava, zot omeret (this teaches), that taka'u lo shofar, yatza (they blew shofar for him, he fulfilled). Because either for singing or for a demon. Yes, Rashi has two versions. Either he wants to drive away a demon, or simply because he wants to sing and he doesn't have mitzvah in mind. So here we see yes, that kafa'uhu is compared to other cases like for singing. I would have said, similar to for singing would be like we say ones, he doesn't know that it's a mitzvah of eating matzah, yatza. Obviously.
Hai nami, achal matzah rachmana amar, v'ha achal. Aval lo zichron teru'ah, v'hu mitaseik b'alma, kamashma lan (This too, the Torah said eat matzah, and he ate. But not remembrance of the shofar blast, and he's just occupied with something else, it teaches us), says Rashi, afilu hachi mitaseik yotzei, d'mitzvot ein tzrichot kavanah (even so, one occupied fulfills, for mitzvot don't require intention). So this is the Gemara, Rava who holds mitzvot ein tzrichot kavanah.
But also the hava amina (initial assumption) in the Gemara is very interesting, what does it have to do with this? "He thought eating matzah is what the Torah requires." The main thing is that he held that at the time, he held that when there's taste, ah, I can hear, because he held that the action is the taste, as you say, mitaseik, perhaps that's the explanation of Rabbeinu Menuach.
Speaker 2: No, the Gemara certainly doesn't say so. Rabbeinu Menuach one can answer a different question. Here it goes, according to the position of mitzvot ein tzrichot kavanah one doesn't need to arrive at Rabbeinu Menuach's teaching. According to the position of mitzvot ein tzrichot kavanah, the simple meaning is, as you say, mitzvot ein tzrichot kavanah regarding being yotzei. Mitzvot ein tzrichot kavanah means, the Almighty wants, it's like a theological question, whether the Almighty doesn't want people to have in vain, it has to do with this, perhaps. The Almighty wants, as you say, the Almighty says "eat matzah", you ate matzah. Part of why did you eat?
Discussion: The Philosophical Foundation of Mitzvot Tzrichot Kavanah
Speaker 1: Apparently it would have to do with this, whether the mitzvot need to give us good character traits, or the mitzvot are simply like a holy power, they're an atomic bomb that breaks us, as Rabbeinu Bachaye says, I don't know where.
Speaker 2: Which way? What? Which way does it connect? Because if one says that the whole matter is, ah, one can learn it both ways. One can learn both ways, but apparently, if one would only say that the only thing that has to do with character traits, you need to be aware that I'm working now on my character traits, I'm making now my habits, and that makes the habits.
Speaker 1: I would have thought exactly the opposite, truly. I can hear. That if a mitzvah has a reason, I'm doing now a mitzvah for the Almighty. I mean already, if you're simply working on having better habits. If we're talking with this intention or that intention. But also this one can, regarding making better habits, perhaps part of it is that one knows that one is making better habits. It's not that one does good actions alone, it's perhaps also, it comes with the intention of this. This is a conversation that we'll see in Shemonah Perakim, yes? That when a person habituates himself to do good things, whether it has to do with the fact that it has to do with intention, or that has nothing at all to do with intention, the action itself. It could be that when one does, when one habituates himself with good things, part of it is with intention, with knowledge, not monkey actions. If you turn it into monkey actions, I don't know if it brings anything else. It depends what kind of knowledge you're talking about. If you're talking about knowledge that you're doing something, then you must have yes. If you're talking about knowledge that it's a mitzvah or something like that, you don't need to have. If he's going to learn, I don't know, but at some point, yes. One needs to learn even after Sefer HaMitzvot, as we'll learn Sefer Lamdan today.
So let's go further, okay? One needs to learn the halachot. Let's see there the Gemara how... Already, the whole thing comes from that Gemara. It's coercion, there isn't, he's obligated. But Persian coercion is... The Gemara goes into the sugya whether one needs to have intention. All the sugyot are interesting.
Speaker 2: No, I don't want to. Do you want?
Speaker 1: Yes, because there are very difficult questions. I don't know, simply, I don't know why one goes into all these scholarly matters. Here is a dispute of Amoraim whether mitzvot tzrichot kavanah. Here he goes in with the position that mitzvot tzrichot kavanah. Already, fine. What bothers you? Is there a problem?
Speaker 2: No, there's no problem. There's no problem, everything is perfect.
Halacha 4: The Material of Matzah - Only from the Five Species
Speaker 1: Let's go further. Back further to the sugya. There are many sugyot here, much Shabbat HaGadol drasha material. On each section here, on each line here, rabbis have already preached for long hours, and we unfortunately, we'll first see the Shulchan Aruch, the simple halachot. The Mishneh LaMelech is a classic Sha'agat Aryeh, Noda BiYehuda, precious responsa.
Speaker 2: Yes, yes, exactly. Let's go further.
Speaker 1: Achal matzah, one of the mitzvot, section 5, 4, okay? One of the mitzvot is the obligation of eating, achilat matzah. Eating. We're talking that there's an obligation. We've already had how many times there was an obligation. Okay, okay, righteous one, righteous one, let's go further. Obligation, obligation, obligation. It's all details. Okay, okay, yes. One of the mitzvot is the obligation of eating, achilat matzah. No eating except from one of the five species. It's also an interesting language, "lo yochal chametz" (he shall not eat leavened bread). He could have told him, "lo yochal chametz" is indeed a matter of eating. He could have said "lo yochal chametz", and one would have had to make it with one of the five species.
Speaker 2: "Lo yochal chametz", how was that said?
Speaker 1: "Lo yochal chametz" he brings, "lo yochal chametz" was said regarding korban Pesach (Passover offering). "Lo yochal alav chametz" (he shall not eat leavened bread upon it). That was said regarding korban Pesach. But here it says so, here it says "lo tochal alav chametz" (you shall not eat leavened bread upon it).
Speaker 2: Why doesn't he say that verse fits?
Speaker 1: Because that one speaks of the korban Pesach. Okay.
"Lo tochal alav chametz, shiv'at yamim tochal alav matzot" (You shall not eat leavened bread upon it, seven days you shall eat matzot upon it). But other things, like rice and millet and legumes, the point is that it says "lo tochal alav chametz", the Sages learn things that can become chametz, can become matzah. But things... Rashi says that matzah means bread that didn't become chametz. But other things, that are not included in chametz, like rice and millet and legumes, which we learned or which the Sages saw, even if you see it risen, it's merely sirchon b'alma (mere decay).
Speaker 2: "Ein matzah ela min chametz" (There is no matzah except from something that can become chametz). Exactly.
Drush: The Reverse Logic of Matzah
Speaker 1: What did I want to tell you? Yes, from here one learns, as is the position of the Sages, not Rabbi Yochanan ben Nuri's position, that a thing called matzah is only "mi sheba lidei chametz v'lo hechemitz" (that which can become chametz but didn't become leavened). But one that is "ein bo lidei chametz" (cannot become chametz) is worse. It's better. Exactly. One that is "ein bo lidei chametz" is also not really... is not truly a matter of matzah. That's the chiddush that he says here.
Further, according to the drasha that matzah is only from the species of the evil inclination, he would have had to say that one should stay away from everything. As I said earlier, because in other places in the Torah there is the thing of "sur mera" (turn from evil) and "aseh tov" (do good). Apparently a person would have had to say that the thing that is the most staying away is what has a connection to chametz. The whole Pesach one should only eat rice and millet, like the Lisker custom. Exactly. I once heard from a Brisker, the most chametz-like thing that can only be on Pesach is matzah. It's actually true. But the Torah doesn't say so. One needs to take risks. One can't go with the way of the straight path that is... for transgressions, just foolishness.
Rabbi Yitzchak, chametz is simple, the logic is simple, and one doesn't need any drashot. Or one will say that the drasha strengthens the simple logic, isn't that reasonable?
Law of Mixture of Rice with Grain, Dog Dough, and Matzah Ashirah
Halacha 6 (Continuation) – Mixture of Rice with Grain
Speaker 1:
It's actually true that Pesach means matzah, but one doesn't need to take risks. We're joking, one can't go with the way of the straight path that is... for something, it's foolishness. The Rabbis say it's chametz, it's simple, the logic is simple, and one doesn't need any drashot. And I must tell you that the drasha strengthens the simple logic, and doesn't agree.
Great, because here is also the proof that they didn't learn the verses as you learned them. Because as you learned them, if you find another type of bread that can't at all become chametz, it's surely good and pleasant.
Speaker 2:
No, no, what are you saying? Because you want to come to say that I can learn the Torah so, that people eat bread.
Speaker 1:
Let's go further, we're not going to talk about this forever. You've already understood correctly what I want to say. I know, I feel that I don't have the strength to go into it. I feel that your kashrut needs to be kosher, and not kashrut that I say.
Discussion: Law of Taste of Grain in a Mixture
Speaker 2:
On the contrary, it goes to me that the water has the taste. Im yesh bah ta'am dagan (if it has the taste of grain), one doesn't go after the majority or after others, one goes after taste. You fulfill your obligation.
Speaker 1:
Taste works well. I just wanted to know if one fulfilled.
Speaker 2:
Doesn't one say that there needs to be a k'zayit (olive-sized portion) of the wheat itself? Isn't that the word?
Speaker 1:
That's not what it says here. Here it says that there needs to be a taste.
Speaker 2:
Yes, but if he ate a k'zayit and part of it is nullified, potatoes become so nullified. And there becomes a thing nullified, the waffles.
Speaker 1:
Yes, I still need a k'zayit from the part of the wheat itself, and the word is that the intention is not nullified.
Speaker 2:
Yes, that's the word perhaps?
Speaker 1:
You're asking questions, that one needs a measure. I know, that it's a good question. It doesn't say about the measure. We learned in other places. Our going further later. We learned because of lentils and they learned at... That's what the Rambam says. But he doesn't see this clearly according to the Rambam. He doesn't say the Rambam.
Ah, the Maggid Mishneh brings from the Rambam, a young woman spinning without a k'zayit is yotzei, yotzei, yotzei, and from something else, wheat flour and barley.
Speaker 2:
Okay, then the wheat flour and barley become yes kosher, because it could have become chametz with the help of the wheat with which it's together?
Speaker 1:
Well, what is something... for the Sifra, for the way. The Maggid Mishneh, he won't simply. Okay, what are what they are with this, what does it say. Okay, it won't say that it's not called bread. It's that it says in the vicinity, Menachot is all laws. It won't be called so bread, because there should be other things?
Now there's still a problem. People... okay, lox, one fulfills the obligation with rice and millet, like a measure of a quarter of fish. That's the Talmud. Here is the halacha SMINE, one fulfills the obligation with the measure, because it also had before, one fulfills the obligation with rice and millet, like a measure of a quarter of fish.
The Rambam says nothing further about millet, not much. The Yerushalmi says that it goes according to much, and the Rambam here goes with taste. It's a Mishnah and Gemara in practice.
Question of Chatzitza (Interposition)
Speaker 2:
Why don't we say here that it's like a chatzitza that the skins prevent from the... tent, as it were, and the matzah there, because oil is nullified. Can we also say here that the part that has the skins is nullified? If not, one would seemingly say that it's a chatzitza, the rice part is a chatzitza for the matzah part.
Speaker 1:
We're talking even more, it becomes nullified, it becomes reversed from that side. This is a very great novelty, but if we don't go with the exact reasoning of the Ramban this way. This is the Radbaz in the Mishnah, and he brings that the Shalmi Tzibur says so, the Ramban says so, and the Maharitz says so.
The Yerushalmi's Distinction
Speaker 2:
But there is a Yerushalmi, there is a distinction whether there is a minority of grain with a majority of grain. It's a complete prohibition with a minority of grain. If so, wouldn't we say that it's a problem that it's a chatzitza?
Speaker 1:
I told you, it becomes nullified.
Speaker 2:
No, but if previously we would have said that the matzah is invalid because there is matzah, then even with a mixture of the measure.
Speaker 1:
I don't understand what you're saying.
The Raavad's Position
Speaker 2:
The Rambam says so, the Raavad holds differently. The Raavad asks a very strong question.
Speaker 1:
The Rambam doesn't say this clearly.
Speaker 2:
Yes yes, all the commentators assume that the Rambam holds it's simply understood, and they bring that it's stated explicitly so, and this is not a problem. But there is a long Gra on this, the Biur HaGra.
Speaker 1:
Okay, I'll tell you what the Rambam says.
Speaker 2:
The Gra, yes.
Speaker 1:
These are clear matters. Rice is dragged along, so brings the Ramban and the like.
Speaker 2:
Okay, continue.
Speaker 1:
Yes. The Raavad actually disagrees.
Speaker 2:
What does the Raavad say?
Speaker 1:
The Raavad, we've already seen this, the Raavad understood that one must indeed.
Speaker 2:
You ask, according to him, according to the Raavad there is a question that it is, but the answer is that he doesn't hold that this nullifies the taste. Perhaps rice doesn't nullify the taste, because rice blends in the taste, it's the same type of taste.
Speaker 1:
Oy, I have to give a shiur on rice, forget it.
Speaker 2:
One thirtieth?
Speaker 1:
Now it's two o'clock, that's not one thirtieth, now it's two o'clock.
Speaker 2:
Well, okay. Seemingly one must give a shiur.
Speaker 1:
Okay, I'm moving away from this. I don't have strength to talk about this. I don't know what you want, do you want me to talk about Tosfos or about one Tosfos?
Speaker 2:
I want you to talk about everything.
Speaker 1:
That's the question, what's more important, Tosfos or thirty days before the holiday?
Speaker 2:
A fixed shiur, yes.
Speaker 1:
Okay, unless it's fixed.
Speaker 2:
If you're a wise man, yes.
Halacha 6 (Continued) – Dough for Dogs
Speaker 1:
Dough for dogs, let's finish thank God. Dough for dogs, what does one make dough for dogs from?
Speaker 2:
That's from the dough.
Speaker 1:
It's completely kosher. There's nothing mixed in. There's no question of mixing. It's a question of lishmah, of being guarded for the sake of matzah.
Speaker 2:
You're right, that's not the problem.
Speaker 1:
But I want to tell you, what does dough for dogs mean? Dough for dogs means... not our type of bread, and not regular bread.
The Law of Fit for Human Consumption
And when you say fit for human consumption, it means something that is fit for people to fulfill their obligation with.
Speaker 2:
What does it mean, guarded for the sake of matzah?
Speaker 1:
Correct, if it's not fit for human consumption, one doesn't fulfill the obligation with it, even if guarded for the sake of matzah. We've learned a new principle, that it must be guarded for the sake of matzah, which is not explicit.
Speaker 2:
But what does guarded for the sake of matzah have to do with fit for human consumption?
Speaker 1:
Fit for human consumption makes it that it's called bread that one can eat. A dog is not a matzah eater! A dog is a dog! Only people are matzah eaters. Ah, it must be fit for human consumption. And it doesn't mean that it's fit for eating. There are many things to eat. My Pesachim made it that people sing.
Speaker 2:
Exactly.
Speaker 1:
And people perhaps guard it for the sake of matzah, for the sake of matzah on Pesach, or for the sake of matzah. I don't know. In any case, there must certainly be matzah for people, matzah for dogs. Not matzah. Something like that.
But here one can learn that if one goes to a matzah for poor people, which is made for dogs, one doesn't fulfill the obligation. This is made for dogs. Or for example such certain Chassidim who are in the category of dogs, one doesn't fulfill with it. There will be those categories there, one doesn't fulfill. But truly one fulfills. It's fine. They're not dark.
In short, one fulfills with that which goes upon people, not upon dogs, right?
Speaker 2:
What is not upon my explanation?
Speaker 1:
See, I mean that it means that the dogs fulfill.
Speaker 2:
Why do you say it doesn't mean that the dogs fulfill?
Speaker 1:
That we know, perhaps the dogs did a favor for Jews at the Exodus from Egypt, one wants to make it for dogs. Dogs are seemingly the dogs that work for the shepherds, that's the word. Working dogs, sheep dogs.
Speaker 2:
Okay, okay.
Halacha 7 – Matzah Kneaded in Fruit Juice
Speaker 1:
"Matzah kneaded in fruit juice", the last halacha of this section.
Speaker 2:
What does it mean? The whole long discourse?
Speaker 1:
Here comes a new topic of "matzah kneaded in fruit juice". In my edition of the Rambam it's still in the same halacha.
Speaker 2:
Ah, you're right. But it's a new topic, the topic of "fruit juice". We'll do it later, tomorrow. The topic of "rich matzah". It's not too long, anyway.
דער שיעור לערנט הלכות חמץ ומצה פרק ו' פון רמב"ם, וואס באהאנדלט די מצוה פון עסן מצה ליל פסח. עס ווערט געקלערט פון וואס מען דארף מאכן מצה (מי פירות, מצה עשירה), דער חילוק צווישן שמירה מחימוץ און שמירה לשם מצה, און די דינים פון מצה גזולה און מצוה הבאה בעבירה. אויך ווערט דורכגענומען די הלכות פון אפיקומן, דאס איסור פון עסן מצה ערב פסח, און ווער איז חייב אין אכילת מצה אריינגערעכנט נשים, עבדים און קטנים.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ו’
—
הלכה א–ד (חזרה): חיוב אכילת מצה נאר ליל ראשון
דער רמב”ם: די ערשטע נאכט פסח איז דא א מצות עשה פון עסן מצה; די גאנצע פסח איז נישט דא קיין חיוב אכילת מצה, נאר אן איסור חמץ.
פשט: נאר ליל ראשון איז א חיוב מדאורייתא צו עסן מצה. די רעשט פון פסח איז רשות – מען טאר נישט עסן חמץ, אבער מען מוז נישט עסן מצה.
חידושים:
1. פארגלייך מיט סוכה – א וויכטיגער חילוק: דער דין איז ענליך צו סוכה, וואו אויך נאר ליל ראשון איז דא א חיוב אכילה. אבער ס’איז דא א חילוק: ביי סוכה איז דא א חיוב ישיבה בסוכה כל שבעת ימים – מען מוז זיך דרייען אין סוכה, שלאפן אין סוכה, אפילו אויב מען עסט נישט. ביי פסח איז נאר דא אן איסור חמץ אבער קיין פאזיטיווע מצוה נאך ליל ראשון. דערפאר מאכט מען א ברכה אויף סוכה אלע טעג, אבער אויף מצה נאר ליל ראשון. דאס איז א באקאנטע קשיא פון תוספות.
2. תירוץ אויפ’ן חילוק: ביי פסח, כאטש ס’איז נישט קיין מצוה צו עסן מצה נאך ליל ראשון, דארף א מענטש עסן צום לעבן – און אויב ער וויל עסן דגן, מוז ער עסן מצה (נישט חמץ). אבער ער קען אויך עסן פרוכט אדער אנדערע זאכן. ביי סוכה איז דא א פאזיטיווע מצוה פון ישיבה. די גמרא לערנט דעם דין פון סוכה דורך א גזירה שוה פון פסח.
—
צוויי סארטן שמירה: שמירה מחימוץ (פרק ה’) vs. שמירה לשם מצה (פרק ו’)
חידוש – צוויי באזונדערע דינים פון שמירה:
1. שמירה מחימוץ (פרק ה’) – דאס איז א דין אין איסור אכילת חמץ. אויב מען היט נישט אפ, ווערט עס חמץ, און מען טאר עס נישט עסן דעם גאנצן פסח.
2. שמירה לשם מצה (פרק ו’) – דאס איז א דין אין מצות אכילת מצה. מען דארף באקן לשם מצוה כדי יוצא צו זיין ליל ראשון. אבער אויב עס פעלט נאר דער “לשמה” (ווי עיסת הכלבים), מעג מען עס יא עסן דעם גאנצן פסח – ס’איז נישט חמץ, נאר מען איז נישט יוצא די מצוה דערמיט.
3. ראיה פון דער רמב”ם’ס סדר: דער רמב”ם דערמאנט נישט דעם ענין פון “לשמה” אין פרק ה’ (וואו ער רעדט פון חמץ). ער דערמאנט עס נאר אין פרק ו’ (ביי אכילת מצה). דאס באווייזט אז “לשמה” באלאנגט נישט צו איסור חמץ, נאר צו מצות אכילת מצה. אויך הלכה ט’ (רקיקין עבין) באשטעטיגט דאס – אפילו רקיקין עבין וואס זענען כשר’ע מצות, אבער אויב זיי זענען נישט געמאכט לשם מצה, איז מען נישט יוצא – אבער עסן טאר מען זיי יא.
—
הלכה ה: מצה שלשוה במי פירות
דער רמב”ם: “מצה שלשוה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבל אין לשין אותה ביין ושמן ודבש וחלב – משום לחם עוני.”
דער רמב”ם אין פרק ה’: “מותר ללוש את העיסה במים ושמן ודבש וחלב… וביום ראשון אסור ללוש אותה אלא במים בלבד, שלא יחמיץ ויגיד עליו שהוא לחם עוני.”
פשט: מי פירות (סתם) – מען איז יוצא. אבער יין, שמן, דבש, חלב – נישט, ווייל עס איז נישט “לחם עוני” (מצה עשירה).
חידושים:
1. גרויסער חידוש – מי פירות ≠ יין/שמן/דבש/חלב: דער רמב”ם מאכט א קלארע חילוק צווישן “מי פירות” (סתם זאפט פון פירות) און “יין ושמן ודבש וחלב” (חשוב’ע משקאות). מי פירות איז נישט חשוב גענוג צו מאכן עס “מצה עשירה” – ס’איז בלויז זיעה בעלמא – דערפאר איז מען יוצא דערמיט. אבער יין, שמן, דבש, חלב זענען חשוב’ע זאכן, און דאס מאכט עס צו “לחם עשיר” אנשטאט “לחם עוני”.
2. סתירה לכאורה צווישן פרק ה’ און פרק ו’: אין פרק ה’ שטייט “אלא במים בלבד” – נאר מיט וואסער. אין פרק ו’ שטייט אז מי פירות איז יא כשר. דער תירוץ: אין פרק ה’ איז “במים בלבד” לאו דווקא – עס מיינט נישט יין/שמן/דבש/חלב, אבער מי פירות (סתם) איז יא ערלויבט. אדער: “במים בלבד” אין פרק ה’ איז דווקא, און פרק ו’ איז בדיעבד.
3. מי פירות אין פרק ה’ לגבי חימוץ: דער רמב”ם זאגט אין פרק ה’ אז מי פירות זענען נישט מחמץ (שאין מי פירות מחמיצין אלא אם כן נתערב בהן מים). דארט רעכנט ער אריין יין, חלב, שמן, דבש, זיתים אלס מי פירות. דאס איז מערקווירדיג – לגבי חימוץ זענען זיי אלע “מי פירות” (נישט מחמץ), אבער לגבי לחם עוני מאכט ער א חילוק צווישן סתם מי פירות און חשוב’ע משקאות.
4. קשיא אויף יין: יין איז דאך רובו מים – פארוואס איז עס נישט מחמץ? דאס בלייבט א שאלה.
5. קשיא אויף מי פירות מיט וואסער: אויב מי פירות אליין איז נישט מחמץ, אבער מי פירות מיט וואסער איז יא מחמץ (און לויט מאנכע שיטות – נאך ערגער/שנעלער ווי וואסער אליין) – ווי קען מען זיין יוצא מיט מצה פון מי פירות? דער טייג דארף דאך זיין פון עפעס וואס קען מחמיץ ווערן (דברים הבאים לידי חימוץ)!
6. ענטפער – חילוק צווישן מין דגן און מין מים: דער דגן (קאָרן) דארף זיין פון א מין וואס קען מחמיץ ווערן (חמשת מיני דגן), אבער דער משקה (וואסער/מי פירות) דארף נישט דווקא זיין א מין וואס איז מחמץ. אויב מען וואלט געהאט א טעכנאלאגיע צו מאכן מצות אן מים בכלל, וואלט מען לכאורה אויך געמעגט.
7. דער לחם משנה’ס קשיא און תירוץ: דער לחם משנה פרעגט דעם זעלבן קשיא – וויאזוי קען מען יוצא זיין אויב עס איז נישט “בא לידי חימוץ”? ער תירוץ’ט: נאר ביי זאכן וואס קענען בשום צד ואופן שבעולם נישט מחמיץ ווערן (ווי א חיטה וואס איז בכלל נישט שייך צו חימוץ) קען מען נישט מקיים זיין מצה לשמה, ווייל “ושמרתם את המצות” פאדערט אז מען היט אפ פון חימוץ. אבער ביי מי פירות – דער דגן אליין איז יא בא לידי חימוץ (מיט מים), נאר דער מי פירות אליין איז נישט מחמץ.
8. מחלוקת ראשונים: דער מגיד משנה ברענגט אז רבנו דוד בן נחמי קריגט זיך מיט’ן רמב”ם: “כל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו ידי חובת מצה.” לויט זיי, מצה שנילושה במי פירות בלבד איז מען נישט יוצא. רבנו דוד וויל אפשר אריינלערנען אין רמב”ם אז ער רעדט נאר לגבי לחם עוני (מצה עשירה), נישט אז עס איז בכלל נישט מחמיץ.
9. דער ראב”ד’ס שיטה: דער ראב”ד זאגט: “אין יוצאין במצה שנילושה במי פירות בלבד. והאי דשטבלו בשמן או בדבש, אם נתבשל, אין יוצאין בו.” דער ראב”ד מאכט א חילוק – אויב מען האט נאר אנגעשמירט (שטבלו) שמן אדער דבש נאכדעם, איז עס גוט, אבער אויב עס איז געווארן געקאכט, איז מען נישט יוצא. דער רמב”ם’ס חילוק איז אנדערש – ער רעדט וועגן מיט וואס עס איז געווארן געלוש’ן.
—
הלכה ו (ערשטער טייל): מורסן און סובין
דער רמב”ם: מ’איז יוצא מיט פת שיש בה קמח וסובין אדער קמח ומורסן, אבער נישט מיט מורסן אדער סובין אליין (אן קמח).
פשט: מורסן איז די פסולת פון חיטה וואס קומט ארויס בתחילת הניפוי, און סובין איז שאר הפסולת. “לחם עוני” מיינט נישט דווקא ארימע ברויט מיט שלאכץ – אויך פת נקיה (ריינע מצה) איז כשר. אבער סובין אדער מורסן אליין אן קמח איז נישט גוט, ווייל סובין איז נישט קמח – עס איז בכלל נישט פת.
חידושים:
1. “פסדרוא” – מחלוקת ראשונים: אין דער גמרא שטייט “יכול לא יצא אלא בפסדרוא.” דער רמב”ם לערנט אז “פסדרוא” מיינט א מיקס פון קמח מיט מורסן/סובין (געמישט). אנדערע ראשונים לערנען אז פסדרוא מיינט דווקא מורסן. לויט’ן רמב”ם, די גמרא פרעגט: וואלט מען געמיינט אז מ’איז נאר יוצא מיט געמישטע (נישט ריינע) מצה ווייל דאס איז “לחם עוני”? קומט “מצה מצה” לרבות אפילו פת נקיה.
2. “מצת שלמה”: די גמרא זאגט “תלמוד לומר מצה מצה לרבות אפילו מצת שלמה” – א זייער ריינע, פיינע מצה (ווי שלמה המלך’ס מצה). דאס איז דער מקור אז אפילו פת נקיה, סולת נקיה ביותר, איז כשר פאר מצה. דער הוה אמינא איז אז מען דארף דווקא חשוב’ע מצות, אבער דער פסוק לערנט אז אפילו פשוט’ע מצות זענען כשר – און אויך פארקערט, אפילו זייער ריינע מצות זענען כשר.
3. מקור פאר מורסן/סובין אליין: דער מגן אברהם און אחרונים ברענגען אז דער מקור פאר דעם אז מורסן/סובין אליין איז נישט גוט קומט פון מסכת חלה, וואו עס שטייט אז מורסן וסובין לא חשיבי פת – און מ’דארף האבן פת.
4. סולת ביי קרבנות: סולת ביי קרבנות מיינט אייביג סולת נקיה – דאס בעסטע מעל. למעשה להלכה איז נישטא קיין חילוק צווישן חיטה אדער אנדערע מיני דגן, מען קען יוצא זיין מיט ביידע.
—
הלכה ו (צווייטער טייל): אופן האפיה – תנור, אלפס, אפיה בקרקע
דער רמב”ם: “אין אופין מצות… בתנור או באלפס” – מען קען באקן מצות אין א תנור אדער אין אן אלפס.
פשט: א תנור איז ווען דער פייער איז אינעווייניג (enclosed oven), און אן אלפס איז ווען דער פייער איז פון דרויסן (ווי א פרייאינג פען אדער גריל). אפיה בקרקע מיינט ווי די אראבער מאכן פיטא: מען גראבט א גרוב, לייגט אריין פייער, און קלעפט דעם טייג אויף די זייט. דאס איז אויך כשר פאר מצה.
חידושים:
1. מחלוקת ראשונים וועגן אלפס און פת: עס ווערט ברייט דיסקוטירט צי עפעס וואס ווערט געמאכט אין אן אלפס הייסט “פת” (ברויט) לגבי ברכות און לגבי מצה. דער רמב”ן און רשב”א האלטן אז אלפס איז נישט פת לגבי ברכות (מען מאכט מזונות), אבער דער ראב”ד חולק – ער זאגט “מעשה אלפס, אפילו גבלא דאורא” – אפילו אזא מין טייג, איז דער ראב”ד מודה אז עס הייסט לחם. דער רבנו ירוחם ברענגט די גמרא אין ברכות צו שטיצן דעם רמב”ן/רשב”א.
2. מר בר רב אשי’ס סברא – לחם עוני: מר בר רב אשי האט גע’טענה’ט אז אפילו עפעס וואס איז ווייניגער חשוב ווי נארמאלע פת (ווי אלפס-געבאקענעס), וואס “בעסערע מענטשן עסן עס נישט” ווייל עס איז “גבלא דאורא” – פסח איז מען יוצא, ווייל “לחם עוני קרינא ביה” – פסח דארף מען דווקא לחם עוני (ארעמע ברויט), איז דווקא א שוואכערע פת פאסט.
3. דער עיקר חידוש – נידריגערע שוועל פאר “פת” ביי מצה: פסח האט א נידריגערע שוועל פאר “פת” ווי הלכות ברכות. צו מאכן המוציא דארף מען ממש פת, אבער פאר מצה – ווייל “לחם עוני קרינא ביה” – קען מען יוצא זיין אפילו מיט א שוואכערע פת. דאס איז דער פשט אין מר בר רב אשי’ס זאג אין ברכות ל”ח ע”א.
4. דער רמ”א’ס פסק: דער רמ”א אליין אין הלכות פסח פסק’נט אז אלפס-מצה איז מזונות (נישט פת לגבי ברכות), אבער פסח איז מען יוצא. אויב מען איז קובע סעודה דערויף, מאכט מען יא המוציא.
5. סברא פארוואס מצה איז אנדערש: מצה זעט אויס אנדערש פון נארמאלע ברויט, מען קען עס עסן בדרך אכילת עראי (קעזשואל). די חשיבות קומט דווקא פון דעם וואס מען זעצט זיך אוועק און איז קובע סעודה דערויף.
—
הלכה ו (דריטער טייל): מצה שלא נאפה אפיה גמורה
דער רמב”ם: “וכן אם לא נאפה אפיה גמורה יוצאין בו, והוא שלא יהא בו שיעור חמץ.”
פשט: מען קען יוצא זיין מיט מצה וואס איז נישט אינגאנצן געבאקן, אבי עס איז נישט חמץ’דיג.
חידושים:
1. “מצה הנה” (אדער “מצה נא”): די גמרא (פסחים ל’ ע”ב) רופט דאס “מצה הנה”. רב יהודה אמר שמואל דעפינירט: “כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה” – ווען מען ברעכט עס און עס ציען זיך נישט קיין פעדעם, איז עס גוט. “ואם לאו, הרי זו בצק” – אויב יא, איז עס נאך טייג.
2. די פראבלעם איז נישט חמץ, נאר צורת פת: דא רעדט מען נישט פון הלכות חמץ (וואס איז שוין געווען אין א פריערדיגן פרק), נאר פון יוצא זיין חובת מצה. די פראבלעם מיט האלב-געבאקענעם איז אז עס איז נישט קיין פת – עס איז נאך טייג, און מען קען נישט יוצא זיין מיט טייג.
3. אינטערעסאנטע גירסא: “הנה” איז א שינוי פון דעם ווארט “נא”, וואס חז”ל טייטשן ווי האלב-געבאקן (ווי ביי קרבן פסח “אל תאכלו ממנו נא”).
—
הלכה ו (פערטער טייל): רקיק השרוי (איינגעווייקטע מצה)
דער רמב”ם: מען איז יוצא מיט א רקיק (דינע מצה) וואס מען האט איינגעווייקט, “והוא שלא נמוח” – אבי עס איז נישט אינגאנצן צעגאנגען.
פשט: אונזערע מצות זענען “רקיקי מצות” (דינע מצות), אין געגנזאץ צו “חלות מצות” (גרעסערע, ווייכערע מצות ווי ספרד’ישע מצות, פיטא, לאפא). עס מאכט סענס אז מען וויל איינווייקן דינע מצות כדי זיי זאלן נישט שאטן די ציין.
חידושים:
1. פארוואס נישט נמוח? אויב עס איז אינגאנצן צעגאנגען, איז עס נישט מער קיין פת – עס איז א גריס (porridge). אבער אויב עס האט נישט נשתנה צורתו, איז עס נאך כשר.
2. טעם מצה – א דין אין דעם חפצא: דער רמב”ם שרייבט “טעם הפת”. די גמרא זאגט: “אבל אם נתבשלה… מה טעם אין יוצאין בה? משום דבעינן טעם מצה וליכא” – מען דארף דעם טעם פון מצה. “טעם מצה” מיינט נישט אז דער מענטש מוז ממש שפירן דעם טעם, נאר אז דער חפצא פון מצה מוז האבן דעם טעם – עס איז א דין אין דעם חפצא, נישט אין דעם גברא.
3. טעם vs. צורה: לויט דעם דיון איז דער עיקר טעם (געשמאק פון מצה), נישט צורה (אויסזען ווי ברויט). דאס האט א נפקא מינה: ווען עס גייט אויף צורה, דארף מען קוקן די מחלוקת צווישן מר זוטרא און אביי; ווען עס גייט אויף טעם, איז אן אנדערער גדר. טעם איז וויכטיגער ווי צורת הדברים. אבער ס’בלייבט א שאלה: ביז וויפיל איז דער טעם א שטארקע דרישה? סוף כל סוף גייט עס אלץ ארום דעם אז עס מוז זיין פת.
—
הלכה ז: מצה שהיא אסורה לו
דער רמב”ם: “אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, או פת גזולה, או שאולה. זה הכלל, כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו, וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו ידי חובתו.”
פשט: א מענטש קען נישט יוצא זיין מצה מיט מצה וואס איז אים אסור – טבל, מעשר ראשון אן תרומה, גזולה, אדער שאולה. דער כלל איז: וואס מען קען בענטשן דערויף, קען מען יוצא זיין; וואס מען קען נישט בענטשן, קען מען נישט יוצא זיין.
חידושים:
1. פשט אין “זה הכלל” – נישט סיבה נאר סימן
דער “זה הכלל” מיינט נישט אז דער טעם פארוואס מען איז נישט יוצא מצה איז ווייל מען קען נישט בענטשן. ביידע – נישט יוצא זיין מצה און נישט מאכן ברכת המזון – קומען פון דעם זעלבן טעם (מצוה הבאה בעבירה). דער רמב”ם מיינט: ווילסט וויסן וועלכע סארטן איסור פאלן אריין, קוק אין הלכות ברכות וואו עס שטייט מער מפורש וועלכע איסורים מען קען נישט בענטשן דערויף.
2. אפילו טבל דדבריהם – גרויסער חידוש
אין הלכות ברכות (א:י”ט) פסק’נט דער רמב”ם: “כל האוכל דבר איסור בין במזיד בין בשוגג אין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף… האוכל טבל אפילו טבל דדבריהם.” דורך דעם “זה הכלל” לערנט מען אז אפילו טבל דדבריהם – אן איסור דרבנן – מאכט אז מען איז נישט יוצא מצה. דאס איז א גרויסער חידוש: א מצוה דאורייתא (מצה) ווערט נישט מקויים ווייל פון אן עבירה דרבנן, און דאס הייסט “מצוה הבאה בעבירה.”
דער חידוש איז נאך גרעסער ביי נישט יוצא זיין מצה ווי ביי נישט מאכן א ברכה – ווייל ביי ברכה איז עס בלויז א ברכה-דין, אבער ביי מצה הייסט עס אז מען האט בכלל נישט מקויים די מצוה.
3. השגת הראב”ד אויף הלכות ברכות
דער ראב”ד חולק אויפן רמב”ם אין הלכות ברכות. ער זאגט אז “אין מברכין” מיינט נישט אז מען מאכט בכלל נישט קיין ברכה, נאר אז מען איז נישט מזמן (ווייל אכילת איסור האט נישט קיין חשיבות פון קביעות). אבער א ברכה ראשונה און אחרונה דארף מען יא מאכן, ווייל מען האט הנאה געהאט. דער ראב”ד שרייבט: “תועבה גדולה לשלם רשעים בברכן, אלא שאין מזמנין עליהם… אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברך הואיל ונהנה.”
דער רמב”ם’ס שיטה איז אומגעוויינטלעך: אז ווען מען גנב’עט עפעס, איז מען פטור פון דאנקען דעם אייבערשטן פאר די הנאה. דער לאגיק איז: מען טוט אן עבירה און גלייכצייטיג דאנקט מען דעם אייבערשטן – דאס איז היפאקריסי (“בוצע ברך נאץ ה'”).
4. גזולה – צו דארף מען א באזונדער לימוד פון “לכם”?
אויב דער יסוד איז מצוה הבאה בעבירה, פארוואס דארף מען א באזונדער לימוד פון “מצותיכם” (=לכם, שלכם) צו פסל’ן גזולה? דאס זאל דאך שוין אריינפאלן אין מצוה הבאה בעבירה! דער חילוק: ביי מצה שאולה איז דער פסול פון מצוה הבאה בעבירה (ווייל שאולה איז נישט ממש גזל, אבער ס’איז נישט שלו). ביי מצה גזולה איז דא אן עקסטערע דין פון “לכם” – עס דארף זיין דיינס.
5. פיר שיטות אין ירושלמי וועגן מצה גזולה
דער ירושלמי ברענגט פיר שיטות פארוואס מען איז נישט יוצא מיט מצה גזולה:
– רבי הושעיא: אסור לברך עליה – “צבי אכניס את השם”
– רבי יוחנן: עבירה מצוה
– רבי יצחק: מצוה הבאה בעבירה
– רבי אלעאי: מצוה שמוסיסין מצותן
עס ווערט געפרעגט צו אלע פיר שיטות זענען טאקע פארשידן אדער אפשר זענען זיי אלע די זעלבע. אויך ווערט באמערקט אז דער ירושלמי זאגט בלויז “אסור לברך עליו” – נישט אז מען איז נישט יוצא.
6. קונה בשינוי – גזל חיטים vs. גזל מצה
דער ירושלמי זאגט: גזל חיטים (גע’גנב’עט ווייץ) און געמאכט מצה – איז מען יוצא, ווייל ס’איז קונה בשינוי (דער שינוי מאכט אז ער קונה עס, און ער איז בלויז חייב צו צאלן געלט). אבער גזל מצה ממש – איז מען נישט יוצא.
דער זעלבער סברא: גע’גנב’עט געלט און געקויפט מצה דערמיט – איז מען יוצא, ווייל די מצה אליין איז נישט קיין חפצא של איסור. אבער גע’גנב’עט קמח (מעל) און געבאקן מצה – איז מען יוצא ווייל קונה בשינוי.
7. ריטב”א’ס קשיא פון מסכת סוכה / כתובות
דער ריטב”א ברענגט א קשיא: אין כתובות שטייט אז איינער וואס עסט חלב של חבירו, כאטש ער איז חייב כרת, איז ער נישט פטור פון תשלומים מצד “קם ליה בדרבה מיניה” – ווייל די חיוב תשלומים קומט ביים קייען (לעיסה), און די כרת קומט ערשט ביים שלינגען (בליעה) – צוויי באזונדערע מאמענטן. לפי דעם, ביי מצה: ווען איז מען מקיים די מצוה? נישט ביים קויפן די מצה, נאר ביים עסן. און אויב דער קנין בשינוי איז שוין פריער פאסירט (ביים באקן), דאן ביים עסן איז עס שוין זיינס – און עס זאל נישט זיין קיין פראבלעם.
8. רבינו יונה’ס שיטה
רבינו יונה זאגט אז דער רמב”ם האלט נישט פון דעם סברא. ער מיינט אז ביים מקיים זיין די מצוה – דאס הייסט דאס עסן – איז עס א “גאנצע צייט” פראצעס (קייען און שלינגען צוזאמען), נישט צוויי באזונדערע מאמענטן.
9. “גנב ובירך הרי זה מנאץ”
דער עיקר פראבלעם פון מצוה הבאה בעבירה מיט א מוסר’דיגן נקודה: ווען מען זאגט ברכת המזון “נותן לחם לכל בשר” אויף געגנב’טע מצה, איז דאס א ניאוץ – מען דאנקט דעם אייבערשטן פאר עסן וואס מען האט באקומען דורך גנבה. די גמרא זאגט “גנב ובירך הרי זה מנאץ” – דאס איז נישט “נותן לחם לכל בשר”, דער אייבערשטער האט אים נישט געגעבן דורך גנבה.
[דיגרעסיע: מעשה מיט א גנב ביים רבי’ן]
א גנב איז געקומען צום רבי’ן פאר א ברכה אויף פרנסה. דער רבי האט געפרעגט “איך זאל געבן א ברכה אויף גנב’ענען?” דער גנב האט געענטפערט: “אויב עס איז שוין באשערט אז איינער זאל באגנב’עט ווערן, זאל עס זיין דורך מיר.” דער רבי’ס טאכטער, מרת חיה’לע (א בעלת מופת), האט דעם זעלבן סברא אנגעווענדט אויף ברכות – אז איינער וואס דארף שוין באקומען א ישועה, זאל עס קומען דורך איר ברכה, כדי זי זאל אויך א חלק האבן.
10. פראקטישע נפקא מינה – מצה בעקערי
ר’ אברהם בראנדסדארפער האט געזאגט אז מען איז נישט יוצא מיט מצה פון א געוויסע מצה בעקערי (תולדות אהרן) ווייל עס איז ווי גזילה. עס ווערט אבער געזאגט אז דאס איז שטותים, ווייל עס איז ווי גזל חיטים (קונה בשינוי) – מען גנב’עט דאס “בינדינג” (דאס געלט/ביזנעס), נישט די מצה גופא. אחרונים האבן אויך געזאגט אז דאס איז נישט קיין הלכה בעיקר.
—
שופר גזול – חילוק צווישן שופר און מצה
דער רמ”ך’ס קשיא
דער רמ”ך (הגהות) פרעגט: אין הלכות שופר פרק א’ הלכה ג’ פסק’נט דער רמב”ם אז מען איז יוצא בשופר גזול – ווי שטימט דאס מיט’ן דין אז מען איז נישט יוצא מצה גזולה?
דער רמב”ם’ס תירוץ
דער רמב”ם זאגט: “שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, ואין בקול דין גזל” – די מצוה איז נאר אין הערן דעם קול, און א קול האט נישט קיין דין גזילה. ביי שופר, די עבירה (גזילה פון שופר) און די מצוה (שמיעת הקול) זענען צוויי באזונדערע זאכן. מה שאין כן ביי מצה – די עבירה (גנבה) און די מצוה (עסן) זענען די זעלבע מעשה: ווען דו שלינגסט עס אראפ, ביסטו סיי מקיים די מצוה, סיי טוסט דו די אולטימאטיווע גנבה (ווייל יענער קען עס קיינמאל נישט צוריקבאקומען).
מצוות לאו ליהנות נתנו – צווייטע תירוץ ביי שופר
דער רמב”ם זאגט ווייטער: “אם תאמר הלא נהנה משמיעת הקול — מצוות לאו ליהנות ניתנו”. דאס ענטפערט א צווייטע פראבלעם: אפילו אויב מען זאגט אז הנאה פון יענעם’ס זאך איז אן איסור, איז שמיעת הקול נישט “הנאה” ווייל מצוות לאו ליהנות נתנו.
חילוק צווישן הנאה און גזילה
ביי שופר איז די שאלה נאר וועגן הנאה פון יענעם’ס חפץ – און דערויף העלפט מצוות לאו ליהנות נתנו. אבער ביי מצה, די פראבלעם איז נישט בלויז הנאה – עס איז נעמען און פארניכטן יענעם’ס זאך. אויף אזא גזילה העלפט נישט מצוות לאו ליהנות נתנו. עס ווערט אבער אפגעלאזט אלס א צריך עיון.
—
הלכה ו (המשך): כהנים יוצאים בחלה ותרומה; מעשר שני; בכורים
דער רמב”ם: “כהנים יוצאים בחלה ותרומה, אע”פ שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם. יוצאים במצה של מעשר שני בירושלים. מצה של בכורים — אין יוצאים בה.”
פשט: חלה און תרומה – כאטש נאר כהנים מעגן עס עסן, איז מען יוצא. מעשר שני אין ירושלים – יוצא. בכורים – נישט יוצא.
חידושים:
1. חילוק צווישן מעשר שני און בכורים: דער פסוק זאגט “בכל מושבותיכם תאכלו מצות” – די גמרא דרשנ’ט אז די מצה דארף זיין ראוי לכל אדם ולכל מושבות (עסבאר אומעטום). בכורים מעג מען נאר עסן אין ירושלים און מען קען זיך נישט פודה זיין (אין פדיון), דעריבער איז עס נישט “ראוי לכל מושבות”. מעשר שני דארף מען אויך עסן אין ירושלים, אבער מען קען זיך פודה זיין – דעריבער איז עס “ראוי” און מען איז יוצא.
2. רבינו מנוח’ס ראיה: רבינו מנוח ברענגט א גמרא אויף “כהנים יוצאים”: “לא תאכלו עליו חמץ שבעת ימים” — מי שישנו באיסור אכילת חמץ, יצא זה שאסורו משום איסור אחר.” עס ווערט געפרעגט פארוואס האט מען נישט געברענגט דעם פסוק אויך לענין מצוה הבאה בעבירה (אלס א מקור אז מען דארף א ראויה מצה).
3. ריטב”א – יוצא מיט מצה גזולה למעשה? רבי עקיבא אייגער ברענגט דעם ריטב”א וואס זאגט אז למעשה איז מען יא יוצא מיט מצה גזולה, און דער ריטב”א איז מחולק מיט’ן ירושלמי. דער בבלי און ירושלמי חלוק’ן זיך אין דעם סוגיא.
—
חלות תודה ורקיקי נזיר – שמירה לשם מצה
דער רמב”ם: מצה דארף זיין נשמרת לשם מצה, און חלות תודה ורקיקי נזיר – אין יוצא בהן, אבער אם עשאן לשם שמירת מצה – יוצא.
פשט: מצה דארף געמאכט ווערן מיט א כוונה לשם מצת מצוה. חלות תודה וואס זענען געמאכט לשם קרבן – איז מען נישט יוצא, אבער אויב מען האט אויך געהאט אין זינען לשם מצה – יוצא.
חידושים:
1. רבינו מנוח און “לא יאכלו לחם מצות”
דער רבינו מנוח ברענגט די גמרא “לא יאכלו לחם מצות שבעת ימים – מי שאינו אוכל אלא מצות שבעת ימים, יצא זה שאסור משום איסור אחר” – אבער נאר לגבי כהנים וואס זענען יוצא מיט חלה של תרומה (אבער ישראל נישט). עס ווערט געפרעגט: פארוואס האט מען נישט געברענגט דעם זעלבן פסוק אויך לענין ביעור חמץ?
2. וואס מיינט “לשם מצה”? – א גרויסע חקירה
עס ווערט דיסקוטירט צי “שמירה לשם מצה” דארף זיין א דירעקטע, אויסדריקלעכע כוונה, אדער ס’איז גענוג אז מען האט אין הינטערגרונד אין זינען אז עס קען גענוצט ווערן פאר מצה.
דער רמב”ם ברענגט דעם פאל פון א סוחר וואס באקט מצות צו פארקויפן – “שאם לא ימכר יאכל אותן” – אויב ער פארקויפט נישט, עסט ער זיי אליין. דאס ווייזט אז אפילו אן אינדירעקטע כוונה – וואו ער האט אין הינטערקאפ אז אפשר וועט ער זיי אליין נוצן פאר מצת מצוה – איז גענוג.
3. מחלוקת אין פארשטאנד פון דעם סוחר-פאל
איין צד טענה’ט אז דער סוחר מאכט עס דירעקט לשם מצה פאר זיינע קאסטומערס (ער פארקויפט מצות פאר פסח). דער אנדערער צד טענה’ט אז דער רמב”ם’ס לשון “שאם לא ימכר יאכל אותן” ווייזט אז דער עיקר כוונה איז נישט לשם מצה – נאר ער האט א צדדית’ע מחשבה אז אפשר בלייבט עס פאר אים. אויב דער סוחר וואלט געמיינט דירעקט לשם מצה פאר אנדערע, וואלט דער רמב”ם נישט געדארפט צוקומען צו “אם לא ימכר יאכל אותן.”
4. “סתם מאכן” – צי ס’איז גענוג
עס ווערט געטענה’ט אז “סתם מאכן” אן קיין ספעציפישע כוונה איז גענוג – דער פסול איז נאר ווען מען מאכט עס דירעקט פאר אן אנדערע צוועק (ווי חלת תודה). אבער עס ווערט אויך געטענה’ט פארקערט: “ס’איז נישטא אזא זאך נישט טראכטן” – יעדער מענטש מאכט עפעס פאר א ריזן. אויב א מאשין מאכט מצה אן קיין מענטשלעכע דעת – איז מען נישט יוצא; ס’דארף זיין די דעת פון דעם וואס פירט אן.
5. תוספות’ס שיטה
תוספות זאגט אז “סתם” – אן א ספעציפישע אנדערע כוונה – איז גענוג פאר לשם מצה. דער פסול איז נאר ווען מען האט א דירעקטע כוונה פאר עפעס אנדערש.
—
באקן מצות ערב פסח
חידושים:
1. ראיה אז מ’דארף נישט דוקא באקן ערב פסח: פון דעם דין פון חלות תודה (וואס מ’מאכט נישט ערב פסח ווייל ס’איז דא איסור אכילת חמץ נאך חצות) ווערט געברענגט א ראיה אז מצות קענען געבאקן ווערן פריער – ער קומט אויס מיט מצות געבאקן י”ג ניסן.
2. ערב פסח שחל בשבת: א תוספתא זאגט אז ווען ערב פסח איז שבת, באקט מען די מצה ערב שבת (דהיינו י”ג ניסן). דאס ווייזט אז מ’דארף נישט דוקא באקן ערב פסח גופא.
3. רבינו יונה’ס שיטה – “כדי שתהא אפייתה סמוך לאכילתה”: רבינו יונה האלט אז ס’איז בעסער צו באקן סמוך צום עסן – אזוי ווי דער קרבן פסח ווערט נאר צלי געגעסן, אזוי זאל מצה זיין סמוך. רש”י ווערט אויך געברענגט אין דעם ענין.
4. דער רכ”ח: זאגט אז אפילו פאר די צווייטע נאכט (פסח שני טאג יו”ט) זאל מען באקן פרישע מצות – “חביבות המצוה.” עס ווערט באמערקט אז דאס קען זיין פשוט ווייל פרישע מצות זענען בעסער.
אבי”ה רק”ח (טאטע פון בעל הרוקח) – “כל מי שיגיע לידי מצה שלי”
דער שר שלום (ערשטער בעלזער רב) ברענגט בשם אבי”ה רק”ח אז מען זאל זאגן “כל מי שיגיע לידי מצה שלי אינה מתנה” – אזוי ווי ביי לולב ואתרוג שטייט אין גמרא “כל מי שיגיע לולבי לידי”. דאס איז נאר רלוונט לויט דער שיטה אז מצה דארף זיין “לכם” (אייערס). אבער ביי מצה שטייט נישט “לכם” ווי ביי ד’ מינים (“ולקחתם לכם”), אזוי אז עס איז א חומרא, נישט מעיקר הדין.
מהר”ם שי”ף – ווען מען באקט מיט אנדערע
דער מהר”ם שי”ף ברענגט אז ווען מען באקט מצות צוזאמען מיט אנדערע מענטשן, זאל יעדער איינער נעמען זיין אייגענע – כדי נישט צו האבן א פראבלעם פון בעלות.
—
הלכה י”ד: ווער איז חייב אין אכילת מצה
דער רמב”ם: “הכל חייבים באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים.”
פשט: אלע זענען חייב אין מצת מצוה, אריינגערעכנט פרויען און עבדים (כאטש ס’איז א מצות עשה שהזמן גרמא).
חידושים:
1. קטן שהגיע לחינוך – וואס איז דער שיעור?
דער רמב”ם זאגט אז קליינע קינדער וואס קענען נאך נישט עסן פת זענען פטור. דער שיעור פאר חינוך ביי מצה איז “קטן שיודע לאכול פת” – ער דארף נישט “פארשטיין” די מצוה (ווי ביי ברכות וואו מ’דארף “יודע למי מברך”), נאר פשוט קענען עסן ברויט.
2. חילוק צווישן “יודע” ביי ברכות און ביי מעשים
ביי ברכות שטייט “יודע” (ער דארף פארשטיין וואס ער זאגט), אבער ביי מעשים ווי עסן מצה שטייט נישט “יודע” – נאר “יכול לאכול פת.” ביי לולב שטייט “יודע לנענע” ווייל ער דארף וויסן וואס ער טוט. אבער ביי מצה עסן איז דער שיעור בלויז פיזיש – ער קען עסן ברויט.
3. דער מקור
די גמרא אין סוכה ברענגט “קטן האוכל כזית פת” – פון ווען ער קען עסן א כזית ברויט הייבט מען אן מחנך זיין. דער רמב”ם’ס לשון “קטן שיכול לאכול פת” האט נישט א דירעקטן מקור אין די גמרא’ס לשון, אבער עס שטאמט פון די בר
ייתא.
4. פראקטישע נפקא מינה – זייער קליינע קינדער
א קינד פון איין יאר אלט קען שוין עסן ברויט, ממילא איז מען שוין מחויב אים צו געבן א כזית מצה! דאס איז א זאך וואס “דער עולם ווייסט נישט וועגן דעם.” מען דארף מקפיד זיין צו געבן דעם קליינעם קינד א כזית מצה פאר’ן אפיקומן, פאר שולחן עורך, ווייל שפעטער גייט ער שלאפן.
5. חינוך אדער הרגלה?
אויב חינוך מיינט טרעינען – קיינער געדענקט נישט אז ער האט מצה געגעסן ווען ער איז געווען א יאר אלט. ממילא איז עס נישט “טרעינען” אין דעם זין, נאר “הרגלה” – א הרגל פון מצוה.
6. חילוק צווישן מצוות וואס דארפן דעת און מצוות וואס דארפן נישט
ביי זאכן וואס דארפן א געוויסע דעת (ווי קידוש, ברכות) איז דער גיל חינוך העכער. אבער ביי מצה עסן, וואס איז א פיזישע מעשה, איז דער שיעור בלויז “יכול לאכול פת” – פון ווען דאס קינד קען בייסן און עסן.
—
חולה שאינו יכול לאכול מצה
דער רמב”ם: שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו. ואם אינו יכול לאכול – נמיך ונותן לו.
פשט: א קראנקער וואס קען נישט עסן מצה, ווייקט מען איין א דינעם מצה אין וואסער. אויב ער קען אפילו דאס נישט עסן, צעברעכט מען עס נאך מער.
חידושים: דאס איז א פראקטישע השלכה פון וואס מען האט שוין פריער געלערנט (שריה, נמיכה – אז מען איז יוצא מיט איינגעווייקטע מצה אבי עס איז נישט נמוח). עס ווערט באמערקט אז דאס איז נישט א נייער חידוש, נאר א צוזאמענשטעל פון שוין-געלערנטע הלכות.
—
סדר פון דעם רמב”ם’ס הלכות – א סטרוקטורעלער חידוש
חידוש אין סטרוקטור: געווענליך שרייבט דער רמב”ם “ווער איז חייב” אין דער ערשטער הלכה פון א פרק. דא איז “הכל חייבין באכילת מצה” די לעצטע הלכה פון הלכות אכילת מצה. דאס איז אומגעוויינטלעך. עס ווערט פארגעלייגט אז ווייל ער זאגט “בכל מקום ובכל זמן” וואלט עס גוט אריינגעפאסט צוזאמען מיט “ווער איז חייב” – אבער דער רמב”ם האט עס אנדערש סטרוקטורירט.
—
מדברי סופרים: אין אוכלין אחר מצה אחרונה (אפיקומן)
דער רמב”ם: “מדברי סופרים שאין אוכלים אחר מצה אחרונה אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן.”
פשט: מדרבנן טאר מען נישט עסן גארנישט נאכ’ן לעצטן שטיקל מצה (אפיקומן), כדי דער טעם מצה זאל בלייבן אין מויל.
חידושים:
1. א שווערע קשיא – פארוואס עסט מען מצה צוויי מאל?
דער ערשטער כזית מצה איז שוין די מצוה דאורייתא. נאכדעם עסט מען סעודה (מיט פאטעטא טשיפס, חרוסת, פרפרות, אא”וו). דערנאך עסט מען נאכאמאל א כזית מצה (אפיקומן). וואס איז דאס צווייטע שטיקל מצה? עס איז נישט קיין מצוה דאורייתא! עס איז א מוזרע זאך. מען מוז זאגן אז עס איז דא אן עקסטערע דין מדרבנן – מען זאל ענדיגן מיט א טעם מצה אין מויל. דאס איז נישט די מצוה דאורייתא, נאר א באזונדערע תקנה.
2. נאך א קשיא – וויין נאכ’ן אפיקומן
מען טרינקט דאך צוויי כוסות וויין (דריטע און פערטע כוס) נאכ’ן כזית מצה! אויב דער ענין איז אז דער טעם מצה זאל ממש בלייבן אין מויל, ווי שטימט דאס מיט’ן טרינקען וויין נאכדעם? (דאס ווערט נישט אזוי שווער געפונען.)
3. א טיפערע קשיא – וואס איז “טעם מצה”?
מצה האט נישט קיין באזונדערן טעם – עס איז א טעם פון ברויט! “דו ביסט אין א דרגא צו פילן א חילוק אין טעם כדי צו עסן סתם א מצה?” דער באגריף “טעם מצה” איז שווער צו פארשטיין – ביי קרבן פסח פארשטייט מען אז דער טעם פון פסח זאל בלייבן, אבער וואס איז דער באזונדערער “טעם מצה”?
4. פארשידענע טעמים פאר’ן אפיקומן
דער רמב”ם זאגט דער טעם איז “טעם מצה.” תוספות האט אנדערע טעמים (פסח על השובע, שבירת יצר, מעשה דרבי עקיבא). עס ווערן דערמאנט נאך מיינונגען (שם משמואל, א.א.).
—
מדברי סופרים: אסרו חכמים לאכול מצה ערב פסח
דער רמב”ם: “אסרו חכמים לאכול מצה ערב פסח, כדי שיהא היכר לאכילתו בערב.”
פשט: די חכמים האבן אסור’ט עסן מצה ערב פסח, כדי עס זאל זיין א היכר (דערקענונג) ווען מען עסט מצה ביינאכט.
חידושים:
1. צוויי פאראלעלע דינים מדרבנן
ביידע דינים – נישט עסן מצה פאר פסח און נישט עסן אנדערע זאכן נאך מצה – האבן א ענליכע סברא: מען זאל נישט האבן א טעם מצה פאר’ן סדר, און מען זאל יא האבן א טעם מצה נאכ’ן סדר.
2. חילוק צווישן “מדברי סופרים” און “אסרו חכמים”
דער רמב”ם באנוצט צוויי פארשידענע לשונות. “מדברי סופרים” איז א קאפ-כותרת פאר’ן גאנצן אפטייל. “אסרו חכמים” איז א באזונדערע הלכה.
3. דער טעם פון “היכר” – נישט בלויז לתאבון
דער רמב”ם זאגט “כדי שיהא היכר לאכילתו” – עס זאל נישט אויסזען ווי סתם אינמיטן עסן. אויב מען עסט מצה דעם גאנצן טאג, איז ביינאכט נאך א שטיקל מצה נישט קיין באזונדערע זאך. דער רמב”ם’ס טעם איז נישט (נאר) אז מען זאל עסן מיט תאוה, נאר אז עס זאל זיין א דערקענבארע מעשה. דער רמב”ן זאגט נישט “היכר” אלא אנדערש.
—
מי שאכל מצה בערב פסח – מכין אותו מכת מרדות
דער רמב”ם: “מי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו מכת מרדות.”
פשט: ווער עס עסט מצה ערב פסח באקומט מכת מרדות (מדרבנן’דיגע מלקות).
חידושים:
1. “עד שתצא נפשו” – א כלליות’דיגע דין אין מכת מרדות
עס ווערט געפרעגט אויף דעם לשון מכין אותו מכת מרדות – צי דאס מיינט עד שתצא נפשו, ווי דער כלל איז ביי מכת מרדות. דער רבינו מנוח שטעלט זיך אויף דעם לשון “עד שתצא נפשו” און נעמט זיך אן דערפאר. דער בן איש חי נעמט זיך אויך אן פאר דער נוסח, אבער עס ווערט באמערקט אז נישט אלע שטימען צו.
2. דער מקור פאר מכת מרדות – ירושלמי “קבלו רשותא ולוקו”
דער רבינו מנוח ברענגט דעם ירושלמי וואס זאגט “קבלו רשותא ולוקו” – זיי האבן באקומען רשות און מ’שלאגט זיי. דער רמב”ם האט גענומען דעם ירושלמי ליטעראלי – “לוקו” מיינט מלקות, אבער ווייל עס איז נישט קיין דאורייתא’דיגע לאו, איז עס מכת מרדות (מדרבנן’דיגע מלקות).
3. דווקא מצת מצוה – דער רבינו מנוח’ס חילוק
דער רבינו מנוח זאגט אז דער איסור רעדט זיך דווקא פון כשר’ע מצה – מצת מצוה. למשל, מצה שלא נעשית לשם מצה, אדער מצה של נכרים (ווי עס שטייט אין דער גמרא) – מעג מען עסן ערב פסח, ווייל מ’קען ממלא נפשו מהם. דער סברא איז: דער איסור איז נישט אין מצה בכלל אלס מאכל, נאר אין דער היכר פון דער מצת מצוה ספעציפיש – דווקא די סארט כשר’ע מצה וואס מ’וועט נוצן פאר דער מצוה ביינאכט.
4. א דרוש’דיגער טייטש אין “עד שתצא נפשו”
עס ווערט פארגעלייגט אז די “נפש” וואס האט געגעסן מצה איז שוין נישטא, און א נייע נפש הייבט אן מיט א פרישקייט. דאס הייסט נישט ממש טויט, נאר אז ער טראכט מער נישט דערפון – דער טעם פון דער מצה איז אוועק, און ער קען אנהייבן דעם סדר מיט א פרישן געשמאק.
תמלול מלא 📝
הלכות חמץ ומצה פרק ו’ – מצות אכילת מצה: מי פירות, מצה עשירה, און לחם עוני
הקדמה: סדר הלימוד אין רמב”ם הלכות חמץ ומצה
Speaker 1:
מיר לערנען ווייטער אין רמב”ם, און ס’איז נישט קיין חידוש, דער רמב”ם האט ספרים גרויסע מיט מנהגים.
ס’איז הלכה אה, אין הלכות, ווארט ס’איז נישט אין הלכות סוכה, ס’איז אין הלכות… הלכות פון די… דאס הייסט הלכות חמץ ומצה. מיר האבן געלערנט הלכות חמץ, און יעצט גייען מיר לערנען הלכות מצה.
פרק ו’ – מצות אכילת מצה
פרק ו’ רעדט פון די מצוה פון עסן מצה, ספעציפיקלי די ערשטע נאכט פסח איז דא א מצוה פון עסן מצה. א גאנצע פסח איז נישט דא קיין מצוה, ס’איז דא אן איסור חמץ, אבער ס’איז נישט קיין מצוה צו עסן מצה. דאס איז לויט’ן רמב”ם.
חזרה: וואס מיר האבן ביז יעצט געלערנט
און יעצט לערנען מיר וויאזוי, וועלכע סארט… ביז יעצט האבן מיר געלערנט מער ווייניגער, לאמיר זאגן אזוי, ביז הלכה ג’ רעדט זיך וועגן מצות אכילת מצה, שטימט? מיר האבן געלערנט ווען מ’דארף עס עסן, וויאזוי, אין וועלכע אופן, מיט כוונה, אן כוונה, בלע, לא בלע, און אזוי ווייטער.
פון הלכה ד’ האט מען אנגעהויבן צו רעדן פון וועלכע סארט מצה מ’דארף עסן, רייט? שטימט? וואס איז די כשר’ע מצה און אזוי ווייטער. פון וואס די כשר’ע מצה דארף זיין געמאכט, מער ספעציפיקלי, רייט?
מיר האבן געלערנט אין הלכה ד’ אז ס’דארף זיין געמאכט, רייט? מ’קען עס רופן חומר המצה, ס’דארף זיין געמאכט פון איינע פון די חמשת מיני דגן, פון דברים הבאים לידי חימוץ.
אקעי, נאכדעם האבן מיר געלערנט אנדערע הלכות פון… יא, אויב ס’איז צעמישט, אויב ס’האט א טעם דגן, מיר האבן געלערנט אז ס’איז דא א מחלוקת וועגן דעם, אנדערע שיטות. מיר האבן געלערנט אן ענין פון… נאך א דין, עיסה שנילושה, וואס איז לכאורה א דין פון לשמה, ס’דארף זיין משומרת לשם מצה. ס’איז נישט פאר די זעלבע ריזען, ס’באלאנגט נישט אין די ריכטיגע פלאץ אין הלכה, רייט?
שוין, יעצט האלטן מיר אין הלכה ה’, אדער אה, ס’איז די ענד פון אדער אינמיטן הלכה ה’, וואס נעמט אונז נאך א הלכה.
דיסקוסיע: חילוק צווישן מצות מצה און מצות סוכה
Speaker 2:
איך וויל פרעגן א קלייניגקייט. די הלכה אז די ערשטע נאכט איז א מצוה און די אנדערע נעכט איז נישט קיין מצוה, איז זייער ענליך צו וויאזוי מ’לערנט אין הלכות סוכה, רייט? אז די ערשטע נאכט… אבער ס’איז דא א חילוק. דער רמב”ם אין הלכות… ווי בין איך דא? וואס איז די חילוק?
Speaker 1:
ער הייבט אן הלכות לולב, סוכה ולולב, זאגט ער טאקע, אה, תחילה בליל יום טוב הראשון מצות עשה מן התורה לאכול כזית מצה בסוכה. אבער הייבט אן, קייט צו מצות סוכה, שייך אכילה ושתיה, ווערט דארט בסוכה כל שבעת ימים.
עס איז נישט קיין מצוה וואס מ’איז מחויב צו טון. ניין, עס איז נישט קיין חיוב צו עסן. מ’האט אזא חיוב צו וואוינען אין די סוכה זיבן טעג. אויב דו ווילסט נישט עסן, קענסטו פאסטן, אבער דו מוזט זיך דרייען אין די סוכה. אבער זיך דרייען למשל נישט דא, דו דארפסט שלאפן נישט דא, דו דארפסט זיך דרייען.
Speaker 2:
זאל מען זען. ס’איז דאך א חילוק דאך די חילוק הידיעה אז מ’מאכט נישט קיין ברכה. אין פסח מאכט מען נאר א ברכה די ערשטע נאכט, און סוכות מאכט מען א ברכה אלע טעג.
Speaker 1:
אויף סוכה אלע טעג.
Speaker 2:
די גמרא פרעגט תוספות און אלעס דיקא פאר דעם.
Speaker 1:
אה, תוספות רעדט וועגן דעם? און וואס איז זיין ענטפער?
Speaker 2:
ניין, מ’קען פארשטיין אזוי, ווייל עס איז טאקע נישט קיין מצוה, אבער אויף א מענטש דארף דאך לעבן, דארף ער דאך עסן. און אויב די תורה זאגט דו זאלסט טון באופן זה, דו זאלסט נישט עסן חמץ נאר מצה, אדער די ענטפער איז, אדער קענסטו עסן פרוכט, קענסטו עסן טרויבן.
מה שאין כן סוכה, איז יא דא עפעס א מצוה אז דו זאלסט זיך דרייען אין די סוכה די טעג. דו מוזט טאקע נישט עסן, סתם אזוי איז נישט מצוה. בקיצור, דאס איז א נושא, די אלע ראשונים האבן זיך שוין געטרייט צו פארשטיין די חילוק אויף די זעלבע.
Speaker 1:
בקיצור, איך וויל… לאמיר זען. ביידע האבן צו טון מיט דעם אז ס’שטייט מקרא קודש נאר די ערשטע און לעצטע יום טוב.
Speaker 2:
ניין, ס’איז נישט מקרא קודש. ס’האט גארנישט צו טון מיט דעם. ס’האט גארנישט צו טון מיט מקרא קודש, ס’מיינט נאר איסור במלאכה.
Speaker 1:
די גמרא לערנט ארויס פון וואס?
Speaker 2:
ס’האט צו טון מיט א גזירה שוה. יא, אקעי. בקיצור, סוכה לערנט זיך דאך פון פסח, אבער פסח לערנט זיך דאך אויס.
Speaker 1:
בקיצור, לאמיר לערנען צוריק אנצופאנגען וואס אונז ווייסן, וואס אונז לערנען דא. אקעי? מיר גייען אנהייבן לערנען וויאזוי מ’מאכט מצות, פון וואס מ’מאכט די מצות. אקעי? פון וואס מ’מאכט די מצות, וויאזוי צו באקן די מצות.
חידוש: צוויי סארטן שמירה – שמירה מחימוץ און שמירה לשם מצה
Speaker 1:
אבער איך ווייס אז מ’האט שוין געלערנט דעם, ס’איז זייער אינטערעסאנט. אין פרק ה’, אויב דו האסט נאך געוואוסט, די עיקר ענין פון שמירת המצות, וואס מ’האט שוין געשטאנען אין פרק ה’.
Speaker 2:
אה, ווייל מאכן מצות איז די מצוה פון שמירה פון חמץ.
Speaker 1:
און נישט… זעט אויס פון די רמב”ם, אויב מ’איז שוין מדייק אזוי, זעט אויס אז די ענינים פון שמירה וואס מ’לערנט אין פרק ה’ איז נישט קיין ענינים פון מצות אכילת מצה. עס איז אין די ענינים פון איסור אכילת חמץ.
ניין, די מצוה וואס ער דארף ביי די מצוה איז נישט אז ער גרייט זיך צו האבן מצות פאר פסח. ניין, עס איז דא א חילוק. דו ווייסט, מיר האבן יעצט געלערנט אין הלכה ו’, אז טייג וואס איז משומר לשם עיסת הכלבים, דאס קען מען עסן א גאנץ פסח, רייט?
צוויי סארטן שמירה
ס’איז דא צוויי סארט שמירה. ס’איז דא שמירה לשם מצה, אויב איז עס לשם מצה, דאס קען מען עסן… מען קען נישט יוצא זיין מיט דעם די מצוה, אבער אוודאי קען מען עסן מארגן.
די עפעס די שמירה וואס ס’שטייט אין פרק ה’, וואס ער רעדט דארט וועגן שמירה פון חמץ, יענץ איז אזא שמירה וואס יענץ טאר מען נישט עסן א גאנץ פסח. ס’שטייט נישט דארט אז ער רעדט פון די מצוה פון עסן מצה, אדער ער רעדט פון די ענין. אזוי ווי אלע אנדערע הלכות וואס שטייען דארט ווי אזוי מען…
אבער ווייל אין פרק ה’ רעדט דער רמב”ם פון חמץ, דערמאנט ער נישט די זאך פון באקן לשם מצה. ער דערמאנט נאר פון אפהיטן פון ווערן חמץ’דיג. און אויב ער דערמאנט בכלל נישט די ענין פון לשם מצה… לויט ווי איך זע, דערמאנט ער עס נישט. ער ברענגט לשם מצות מצוה, אבער ניין, נישט די ענין פון לשמה. די גאנצע ענין פון לשמה שטייט נאר דא ביי די דין פון עיסת הכלבים. אזוי איז לכאורה.
אבער דא שטייט נישט “הואיל והן משומרות לשם מצה”. ניין, דאס איז א דין לשם מצות מצוה, נישט קיין דין פון… איינמאל דו ווייסט אז ס’איז נישט דא אזא איסור צו עסן פסח, רייט? ניין. אקעי.
ביאור: שמירה מחמץ vs. שמירה לשם מצה
סא, ס’קען אפשר זיין אז ער זאגט אז “הואיל והן משומרות לשם מצה”, מיינט ער נישט עפעס עקסטער מער ווי ס’שטייט אין פרק ה’. ער מיינט צו זאגן, ס’דארף זיין משומרות, ס’זאל נישט זיין חמץ. אבער אויב דו ווילסט יוצא זיין די מצות מצה, דארף עס זיין משומר לשם מצה. דאס איז א דין, עקזעקטלי, אין הלכות אכילת מצה, ס’איז נישט קיין הלכה אין שמירה מחמץ.
סתם אויף צו עסן פסח אינדערפרי, דארף זיין… און אין הלכה ט’ זאגט ער עס מער קלאר, אז אפילו איינער האט געמאכט רקיקין עבין, וואס קומט אויך… רקיקין עבין טאר נישט ווערן חמץ, דוכט זיך, איך ווייס נישט. ער האט נישט געזאגט אז ער האט נישט געמאכט די מצות. לכאורה, רקיקין עבין איז דבוק אין… עקזעקטלי.
Speaker 2:
מיר זענען דאך דא, די שאלה איז נישט אז ס’איז חמץ, די שאלה איז משום לשמה. און עיסת הכלבים רעדט מען פון פסח’דיג, אבער ס’איז נישט משומר לשם…
Speaker 1:
חמץ, שמירה מחמץ איז מער אזויווי א שמירה פון אן איסור, און לשם מצות מצוה איז מער ווי א הכנה צו א מצוה, צו א מצוה. אזוי ווי… יא. זייער גוט.
הלכה ו’: מצה שלשוה במי פירות
Speaker 1:
מצה שלשוה במי פירות. יעצט לערנען מיר נאך הלכות פון וואס מען איז יוצא. ס’איז דא נאך א הלכה אז די מצה וואס מיר עסן, די שיעור, די מצה וואס איז די ליל ראשון דארף זיין לחם עוני, ממילא איז דא א שאלה פון מי פירות.
איז מיט וואס איז מען יא יוצא, צדיק? האסט געליינט זייער שיין. אה, מצה שלשוה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבער אין… אבער דו זאלסט פארשטיין לכתחילה? ניין, ניין, אבער אין לשין אותה ביין ושמן ודבש וחלב. דאס הייסט, מי פירות יא, אבער יין ושמן ודבש וחלב נישט. כמו שנאמר “לחם עוני” ה”ק.
דיסקוסיע: חילוק צווישן מי פירות און יין/שמן/דבש/חלב
Speaker 2:
און וואס איז מיט יין? זיי האבן שוין גערעדט וועגן נאך א זאך, וואס דאס איז נאך א חילוק פון הלכות. ס’איז אינטערעסאנט, אין סעיף ד’ איז געשטאנען, יא, זיי האבן גערעדט א הלכה, אין פרק ה’ איז שוין געשטאנען די הלכות וויאזוי צו מאכן מצות?
דארט איז געשטאנען אז מען מעג אריינלייגן תבלין, שומשומין, קצח בבצק, און מען מעג אויך מאכן מצה עשירה. נאר די ערשטע טאג טאר מען נישט, פארוואס? ווייל ס’דארף זיין לחם עוני, און לחם עוני דארף זיין דווקא… די לשון הרמב”ם איז “ביום ראשון לבדו שצריך להזכיר לחם עוני”.
נאר דאס איז די הלכה פון יום ראשון, מיינט ער צו זאגן די הלכה פון… ס’איז אינטערעסאנט אז דא שטייט יום ראשון, וואלט מען געקענט זיך טועה זיין אז ער מיינט דעם גאנצן ערשטן טאג. ניין, ווען ער זאגט יא יום ראשון מיינט ער צו זאגן די מצות אכילת מצה.
Speaker 1:
אבער וואס גייט דא פאר? מצה שלשוה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. זייער גוט. אבער נישט ביין ושמן ודבש וחלב. פארוואס? יין ושמן ודבש וחלב איז נישט די זעלבע גדר ווי מי פירות? ניין, האסטו יעצט דיסקאווערט.
חידוש: מצה עשירה מיינט יין/שמן/דבש/חלב, נישט מי פירות
ווי דער רמב”ם האט דערמאנט אין פרק ה’ הלכה ק’, זאגט ער “מותר ללוש את התבלין והשומשמין והקצח בתוך הבצק”. איך רעד דא פון מי פירות. “חייב מותר ללוש את העיסה במים ושמן ודבש וחלב, אלו וכיוצא בהן. וביום ראשון אסור ללוש אותה אלא במים בלבד”. אלא במים בלבד. “שלא יחמיץ ויגיד עליו שהוא לחם עוני”.
האסטו יעצט מגלה געווען… מים אדער מי פירות? האסטו יעצט מגלה געווען, אוודאי דא איז דווקא און דארט איז לאו דווקא. האסטו יעצט מגלה געווען אז מצה עשירה מיינט יין, שמן, דבש וחלב. מי פירות קומט פון מקוה מים, אזוי. לויט די רמב”ם, אזוי האט די רמב”ם פארשטאנען. צו יעדער איינער פארשטייט אזוי ווייס איך נישט, אבער אזוי האט דער הייליגער רמב”ם פארשטאנען.
Speaker 2:
איך האב געמיינט אלץ אז ס’הייסט דאך, אז ס’איז אלע מיני מי פירות, נישט אזוי ווי דו האסט געפרעגט. וואס דו האסט געמיינט, איינער האט דיך געפרעגט וואס דו האסט געמיינט? איך האב מיך אליין געפרעגט. איך האב געמיינט, איך זאג דיר, האסטו געמיינט, איך קען דיר נישט העלפן.
ביאור: מי פירות איז נישט חשוב, יין/שמן איז חשוב
Speaker 1:
מי פירות איז אן אנדערע פראבלעם. שמן איז אויך מי פירות, איך מיין ס’איז ווערט איך זאל דיר זאגן. ס’איז אן אנדערע, מ’קען פארשטיין פשוט וואס מי פירות זאגט די גמרא אסאך מאל איז א זיעה בעלמא, ס’איז נישט קיין חשוב’ע זאך. יין און שמן איז אויך מי פירות, איך מיין יין און שמן איז אויך מי פירות, אבער ס’איז חשוב.
פארוואס שטייט מעשר ראשון? ס’רעדט זיך נישט פון מי פירות. פון וואו פארשטייסטו? איך וועל דיר זאגן פון נאך א פלאץ. ס’זעט אויס ווי חז”ל האבן נישט אנגעקוקט מי פירות ווי א חשוב’ע זאך, ס’איז זיעה בעלמא, ס’האט נישט קיין ברכה. מה שאין כן ביי יין און שמן איז דאך א חשוב’ע זאך. אבער לדעת רבינו משה איז נישט קיין חילוק, ס’איז נישט מעשר ראשון.
מה שאין כן אין די חמץ למשל, איז דא א פלאץ, איז דא אן אנדערע שאלה. דו האסט געלערנט פרק ה’, וואס האבן מיר געלערנט? וואס שטייט אין פרק ה’ וועגן מי פירות? וואס זאגט שטיין אין פרק ה’ וועגן מי פירות? לאמיר זען.
מי פירות אין פרק ה’ – לגבי חימוץ
איינמאל אין די חמץ, שאין מי פירות מחמיצין אלא אם כן נתערב בהן מים. און וואס זענען מי פירות? זאגט ער יין וחלב ושמן ודבש וזיתים. ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דא לייגט ער אריין יין וחלב ודבש וזיתים. לגבי יין, ס’איז א תימה, אבער עניוועי, ס’איז נישט קיין ענין פון מחמץ זיין.
די אלע זאכן זענען נישט מחמץ, אבער יין איז דאך רובם של מים שבעולם. וואס טוט זיך אביסל וואסער מחמץ? אונז האבן מיר א גרויסע מחלוקת אין די רמב”ם, אז מי פירות אליינס איז נישט מחמץ, מי פירות צוזאמען מיט וואסער… זייער גוט, דאס פרעג איך דיר א שאלה. אנדערע זאגן אז דעמאלטס איז ער נאך ערגער, דעמאלטס איז ער נאך ערגער ווי געווען? אדער דעמאלטס איז ער נאך מער מחמץ אויב ס’האט אביסל מים.
קשיא: ווי קען מען זיין יוצא מיט מי פירות אויב ס’איז נישט מחמץ?
פרעג איך דיר, סאו מ’מעג יוצא זיין מיט מצה הגם ס’איז נישט מחמץ? סאו אונז האבן מיר געלערנט פריער אז ס’דארף זיין פון א מין דגן וואס איז מחמץ, אבער די מים דארף נישט זיין פון א מין מים וואס איז מחמץ. מיין פירות, דארט איז דער איינוואוינער וואס מ’איז יוצא… יוצא זאכן, וואס איז דא פיינע זאכן, אפילו עפעס קען נישט מאכן מיט זיינע אינטערעסאנטע זאכן.
אבער וואס איז דאס וואס דער ברענגער פון אונזערע…
הלכה ו’ (המשך): מצה שלשה במי פירות
און וואס זענען מי פירות? איז געווען יין וחלב ודבש. זייער אינטערעסאנט, ווייל דא לייגט ער אריין יין וחלב ודבש. לגבי יענץ, אבער לגבי די ענין פון מחמץ זיין, די אלע זאכן זענען נישט מחמץ. אבער יין, ווי איז די רמב”ם שרייבט מימות שבעולם. איך קען נישט פרעגן די שאלה, ווייל דאס איז אן אנדערע מין חימוץ. דא נעמט ער אן א גרויסע חילוק, אז דער רמב”ם האלט אז מי פירות אליינס איז נישט מחמץ, און מי פירות צוזאמען מיט וואסער איז יא מחמץ. זייער גוט.
יעצט פרעג איך דיר א שאלה. דעמאלטס איז נאך ערגער ווי מים. אבער דער רמב”ם זאגט, ער איז עלול להחמיץ אויב ס’האט אביסל מים. און פרעג איך דיר, סאו מען מעג יוצא זיין מיט מצה אפילו ס’איז נישט מחמץ? סאו אונז האבן געלערנט פריער אז ס’דארף זיין פון א מין דגן וואס איז מחמץ, אבער די מים דארף נישט זיין א מין מים וואס איז מחמץ. ביי מי פירות, זאגט דער רמב”ם אז מ’איז יוצא חובת אכילת מצה בפסח אפילו אויב ס’קען נישט מחמץ זיין. זייער אינטערעסאנטע זאך.
אבער וואס איז דאס וואס דו רעדסט פון… שטימט זייער גוט. פשוט. וואס איז די פראבלעם? עפעס שטימט נישט? ס’שטימט זייער גוט. אלעס שטימט. אמת? שוין.
דיון: דער חילוק צווישן מין דגן און מין מים
איך דארף אבער פארשטיין, לכאורה זאגסטו זייער גוט. אויב מצה האט נישט געקענט קומען לידי חימוץ, זעט אויס אז די הלכה איז נישט אז ס’דארף קענען קומען לידי חימוץ, נאר ס’דארף זיין פון די מין אבל דא חימוץ. אבער למשל אין די מים שטייט נישט קיין הלכה וועגן די מין. ווייל אויב דו וועסט טרעפן א וועג צו מאכן מצות אן מים בכלל, און בכלל איז עס נישט שייך, אויב איינער וואלט ווען געהאט אזא טעכנאלאגיע, לכאורה וואלט מען געמעגט. ווייל דאס שטייט “אבל דא חימוץ”, מצה דארף זיין פון א מין ווייץ אבל דא חימוץ.
אבער איך פרעג דיר, אויב דו קענסט זאגן אז שמירת המצות זאגט מען ממש אז ס’קען ווערן חמץ, און דו היטסט עס אפ. מ’קען דאס זאגן אויף אלע מיני זאכן. ס’איז נישט וואס מ’זאגט טאקע. אמת? אלעמאל איז די קשיא וואס מ’זאגט טאקע, נישט וואס מ’קען זאגן. שוין, לאמיר זען די רמב”ם. ניין, דו זאגסט וואס מען קען זאגן, איך זאג נישט וואס מען קען זאגן.
שוין. וואס איז די פראבלעם? אלעס שטימט.
דער מגיד משנה און אנדערע ראשונים
דער מגיד משנה ברענגט אז אנדערע ראשונים קריגן זיך מיט’ן רמב”ם און זיי זאגן אז אלע מי פירות מאכט מצה עשירה. ווער זענען די אנדערע און פארוואס זאגן זיי זיך אזוי?
אה, נאכאמאל, זאגט דער מגיד משנה, “אמנם יש אומרים שאין יוצאין מצה אלא במי פירות בלבד, אילם פירות עם מים לפי שאינו נשמר מחימוץ, וכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו ידי חובת מצה”. דאס איז די ראיה פון רבנו דוד בן נחמי.
רבנו דוד בן נחמי, עס קען אריין אז אפשר וויל ער אריינלערנען אין רמב”ם אז דער רמב”ם רעדט נאר לגבי די ענין פון לחם עוני. עס קען אריין אז דער רמב”ם איז אויך מודה אז עס איז א מחמץ. ער מיינט צו זאגן ווען מען לייגט אריין אביסל וואסער. איך וואלט נישט געמיינט אזוי גרינג.
סאו, א מינוט, וואס זאגט דער ראב”ד?
“אמר אברהם, האב”ד, אין יוצאין במצה שנלושה במי פירות בלבד. והאי דשטבלו בשמן או בדבש, אם נתבשל, אין יוצאין בו”.
יא, דאס איז נאך א זאך. אויב עס איז געווארן געקאכט, איז וואס? דעמאלטס איז מען נישט יוצא.
אה, אה, אה, דער רמב”ם מאכט א חילוק צווישן מיט וואס עס איז געווארן געלוש’ן, ער זאגט דיר ניין.
ניין, ער זאגט נישט אנדערש ווי דער רמב”ם מצד דעם.
לאמיר גיין ווייטער.
אה, דאס שטייט דארט נאך, אז ער רעדט ווען מ’האט עס אנגעשמירט נאכדעם, נישט אז עס איז געווארן געקאכט.
איז עד כאן הלכות מי פירות.
כמו שביארנו, סך הכל האט ער שוין געזאגט די הלכה איינמאל, אבער דארט האט ער נישט געזאגט די חילוק אז יין, שמן, דבש, דווקא מי פירות איז כשר. אבער דאס איז בעיסיקלי, און דער אשכול האט ער אויך געברענגט א ראיה אויף דעם. נישט נאר איין לשון אין רבנו דוד, מ’איז נישט יוצא. דאס איז דער חידוש.
ס’איז לכאורה פשוט, ביי עניוועיס.
יא? לאמיר גיין ווייטער.
די גמרא וועגן “יום הקמה” ולחם עוני
די זאך קומט פון די גמרא. די גמרא זאגט “יום הקמה”, רבי מאיר זאגט “יום הקמה” ליתן לו שיעור. זאגט ער, א מצה איז דאך אן ענין פון “לחם עוני”. דו עסט א מצה אין “יום הקמה”, וואס איז די ענין דערפון? אז עס זאל זיין אן ענין פון “לחם עוני”. ס’איז נישט פשוט. אבער אויב דו עסט עס אין אנדערע טעג, איז עס נישט פשוט. אבער אויב דו עסט עס אין אנדערע טעג, איז עס נישט פשוט.
אבער על כל פנים, וואס מיינט “יום הקמה”? מיינט עס די ערשטע טאג? ניין, ער מיינט צו זאגן די ערשטע צוויי. ער מיינט בכלל נישט די ערשטע טאג, ער מיינט די ערשטע נאכט. אה, אקעי, אקעי. ער מיינט אזוי פראקטיש. ער רעדט דאך נאך אלץ פון די מצוה פון “לחם עוני”, ער רעדט דאך בכלל נישט פון… דאס איז נישט קיין קשיא אויף רבי מאיר. ער מיינט פראקטיש, ער מיינט די מצוה, ער מיינט נישט די עצם פון די ערשטע טאג. ס’איז פשוט, ס’איז נישט קיין חידוש וואס דו זאגסט.
דער לחם משנה’ס תירוץ
אקעי, יעצט, נאך א זאך וואס מ’איז נישט יוצא, אקעי? איין יוצא. יא? אויב דו ווילסט לערנען אן ענין, אדער דו ווילסט זוכן פראבלעמען. אממ, יא. האסט א פראבלעם? דער “לחם משנה” קריגט זיך מיט’ן “מגיד משנה”, און ער פרעגט די קשיא וואס דו האסט געפרעגט, וויאזוי שטייט דאך אז ס’דארף זיין “בל ידחמץ”? זאגט ער, “ויש לי לתרץ, דכל הדברים שאינן בל ידחמץ בשום צד ואופן שבעולם, כגון חיטה, אי אפשר לעשות ממנה מצה לשמה, דהרי המצה היא בל ידחמץ, ואיך שמים גורמים שלא תחמץ?” וואס איז די פוינט? ער זאגט וואס איך האב דיר געזאגט.
עפעס שלעכט וואס איך האב דיר געזאגט אז דו דארפסט רעדן מיט אנדערע מענטשן יעצט? איך בין דאך דא. וואס איז דאס? ס’איז נישט שיין. יא, אקעי. איך וויל זען אויב נאך מענטשן האבן אזוי גע’קליר’ט דיר. ס’איז פשוט אז דאס איז די פארשטאנד, ס’איז נישט קיין גרויסע תורה. אקעי. ווייל דער דרוק האט אריינגעריקט די אלע מענטשן דא, און דו מיינסט אז דו דארפסט רעדן יעצט מיט די אלע מענטשן. וואוילע מענטשן, און יעצט לערן די זאכן. אקעי? איך גיי דיר קויפן א רמב”ם אן די אלע זאכן, און לאז אפ.
“מביא” מיינט אויב מ’פארשטייט נישט עפעס. אויב מ’פארשטייט איז דאך גוט. “מביא” מיינט נישט קוקן נאר מפרשים. מצה שלושן במים פירות. איך האב שוין געלערנט פיר מיליאן מאל. יעצט גיי ווייטער.
מורסן וסובין
די נעקסטע הלכה, “אין לשון אלא יוצאים בו, אין יוצאים אלא בפת מורסן”. מורסן איז וואס מ’מאכט פון די פסולת פון די חיטה, ווייסט, whole wheat מצה. דארף מען וויסן, whole wheat האט נאר אביסל מורסן. אבער לשון טהור, ער זאגט אזוי, אבער לשון קמח וסובין שלא במורסן, איז יא גוט. אויב ס’איז נאר געמאכט פון די שלאכץ נישט.
אה, דאס איז וואס ער מיינט? יא. אה, דאס איז וואס ער מיינט. וואס איז דער חילוק פון די צוויי זאכן? ס’איז ביידע די זעלבע זאך.
סאו ער זאגט, “מורסן ופסולת החיטה היוצאת מתחלת הניפוי, וסובין משאר הפסולת”. Whatever that exactly means. אקעי.
דיון: וואס איז כשר און וואס נישט
נאר וואס זאגט דער רמב”ם אין א הלכה? אז דו זאלסט נישט מיינען אז לחם עוני מיינט דווקא ארימע ברויט וואס האט אויך אסאך שלאכץ, נאר אויך פסולת נקיה קען הייסן לחם עוני. מ’קען זיין מקיים די שלאכץ אנשטאט, נאר נישט מקיים די… אה, לחיים! נישט קיין רייכע זאך מיט קיין דבש ויין ושמן.
סאו וואס טוט מען נישט און וואס טוט מען יא? I’m confused. נאר מיט מורסן און מיט סובין איז נישט גוט? פארוואס נישט? ס’איז דאך אן ענין אז ס’זאל זיין… ס’איז דאך פת נקיה.
סובין איז נישט קמח. סובין איז נישט קמח. Seriously? יא. דאס איז דער פשט? יא? יא. אה, דאן אויב דער לחם משנה וואלט עפעס געזאגט, וואלט איך… אבער איך זאג איך פארשטיי נישט, דעמאלטס מאכט אזוי יא. העלא?
אממ… איך בין jealous אז איך געב מער attention פאר די לחם משנה.
Exactly. אריבערגעגאנגען צו די מענטשן. אריה חי און א כלב מת, א כלב מת און אריה חי. איך מיין אז ס’שטייט א כלב חי און א אריה מת. איך בין דאך א כלב חי, איך בין דאך דא.
דער לחם משנה וועגן מורסן וסובין
ער ברענגט אזאך אין הלכות חלה, שטייט אזא הלכה אז… אויב מען האט געמישט מורסן איינס מיט סובין, זעה איך נישט קיין דרך צו שטערן.
אה, ס’איז נישט אזוי פשוט. אין די גמרא איז דא “פסדרוא מנייהו”. ס’איז יעצט די שאלה, דער רמב”ם זאגט “פסדרוא” מיינט אז ס’האט ביידע. אנדערע לערנען “פסדרוא” מיינט דוקא מורסן. ס’איז א שאלה וויאזוי מ’איז יוצא מיט אים. אקעי, די גמרא זאגט א צד אז מ’דארף דוקא פסדרוא.
ניין, “יכול… אה, הלכה לא זה ולא זה”. אה, ס’קען זיין וועגן דעם וויאזוי דער רמב”ם ענטפערט די זאך, ווייל אנדערע האבן רב אייזיק לחם עוני. דער רמב”ם איז נישט חושש, ער זאגט דאס איז די גמרא. וואס וואלט מען מיינען? אז מ’איז נאר יוצא מיט פסדרוא, נאר יענץ הייסט לחם עוני? דער רמב”ם זאגט, פסדרוא מיינט אז ס’האט אריינגעמישט מורסן. ניין, איך זאג וויאזוי מ’לערנט לויט’ן רמב”ם, וואס דער רמב”ם וואלט מסתמא אויך געלערנט. פסדרוא מיינט געמישט. און די גמרא זאגט, וואס וואלט מען געמיינט? אז מ’איז נישט יוצא מיט געמישט, ווייל אפשר דארף מען האבן לחם עוני? אה, פארקערט, אז מ’איז נישט יוצא מיט… אה, אז מ’איז נישט יוצא מיט נקיה, תלמוד לומר. אבער די וואס לערנען אז פסדרוא מיינט נאר מורסן, פלאגן זיך ארום מיט’ן רמב”ם, אבער ס’איז נישט נוגע, ווייל מיר לערנען דעם רמב”ם.
אקעי, זייער גוט.
מקורות פון די הלכה
די מגן אברהם און די אלע אחרונים זאגן אז דאס קומט פון… “וסובין שלא במורסן” איז נישט אזוי שטארק. איך מיין נישט צו זאגן פון דעה. ניין, פון דעה. זיי זאגן אויך נישט די שיעור. זיי זאגן אויך די שיעור, אז ס’קומט פון מסכת חלה, וואס דארט שטייט אז מורסן וסובין לא חשיבי פת, און וואס האבן זיי געזאגט? מ’דארף האבן פת. זיי זאגן אז… און אהער שטייט “יכול לא יצא אלא בפסדרוא”, דארף מען זאגן אז פסדרוא איז נישט חמשת מיני דגן, נאר ס’איז די שאלה צו חמשת מיני דגן איז נישט קיין עכטע קמח.
איך הער. ווער ווערט מחלק דא?
מצת שלמה
אקעי, די מצה שלמה שטייט אפילו… וואו שטייט דאס? אפילו אין די גמרא? די הלכה אז אפילו פת נקיה איז אויך גוט, שטייט אויך אין די גמרא? יא, ס’שטייט אין די גמרא. וואס? אפילו מיט די תוספות נקראת ביהושע.
תוספות לכל הפחות לערנט אפ, די גמרא זאגט “יכול… אלא פסח דורות”, תלמוד לומר “מצה מצה” לרבות אפילו מצת שלמה וואס איז געווען זייער א ריינע מצה. שלמה המלך’ס מצה. שלמה המלך האט דאך געהאט קלינע מצות, “מילאני גדולה שכינה”. זיכער האט שלמה המלך געהאט קלינע מצות.
הלכה ו’ (המשך) – סולת נקיה ביותר
Speaker 1: יא? דאס שטייט אין דער גמרא? וואס? אפילו מיט סולת נקיה ביותר?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: דאס איז לכאורה וואס דער רמב”ם לערנט, אבער די גמרא זאגט “יכול יהא זה פסול אלא פת הדורה, תלמוד לומר ‘מצה מצות תאכלו’, אפילו כמצות שלמה,” וואס איז געווען זייער א ריינע מצה.
אה, שלמה המלך’ס מצות. שלמה המלך האט געהאט קלינע מצות. מילוני גדולה. זכר שלמה המלך געהאט קלינע מצות.
Speaker 2: ווער זאגט?
Speaker 1: אקעי.
איז דאס נישט דאך אן הוה אמינא בכלל? איך קען דאס פארשטיין. דאס איז געווען אן עניות, מען האט געוואלט ווי מער מעקסימייזן אויף די ווייץ. אה, עשירות טוט נישט אזוי. סולת איז אייביג ווען די תורה מאכט סולת, סולת מיינט אייביג להפיק סולת נקיה. יא, ביי אלע קרבנות איז דא סולת, איז דאך א חשוב’ערע… סולת, מען נעמט אריין די גוטע. סולת איז א חשוב’ע זאך, ס’איז א סימבאל פון גוטע ברויט. ס’איז פשוט, יא, איך בין מסכים. דארף מען ארויסנעמען פון דעם די דאס. דאס איז דאך פשוט.
אקעי, למעשה להלכה איז נישט דא קיין חילוק צווישן חיטה אדער אנדערע, מען קען יוצא זיין ביידע זייער גוט. איך ווייס נישט, אבער אונזער חיטה איז דאס וואס איז דא. יא, א חיטה מיינט דאס אז מען לייגט אריין אביסל פון די… עפעס, איך ווייס נישט פונקטליך וואס. מען לייגט נישט אריין גאר א בשולת, עפעס לייגט מען אריין.
הלכה ז – אופן האפיה: תנור, אלפס, אפיה בקרקע
Speaker 1: איך אפו מצות, יעצט גייען מיר לערנען וויאזוי מען דארף מאכן די מצות. יא? “אין אופין מצות בתנור או באלפס.” יא, סיי מען האט געמאכט אין א תנור. זיי האבן געלערנט שוין נעכטן אין די קאנטעקסט פון דעם. א תנור מיינט אזא פלאץ וואס דארט איז… א תנור איז עסקים בפנים, רייט? א תנור הייסט אזא באקס וואס דו לייגסט אריין אין דעם פייער און אין דעם. אלפס איז עסקים בחוץ, ס’איז אזא קיינד אף טאפ, רייט? א פרייאינג פען אזא זאך. אפשר אזא טרייפאד בעיסיקלי אלפס, אבער דאס איז געווארן אזא גריל קיינד אף זאך, יא, מען לייגט עס פון אונטן.
מ’האט נישט קיין ברירה צו עיבוד, גיבול, בלילה.
Speaker 2: איך קען דאס איז אן אכטן מינוט. איך מיין דא אויף… ניין, ווי שטייט? דו האסט געלערנט א צייט וועג… אבער… פשיחה.
Speaker 1: אייער גוט. איך ביי איז געהיינגעשטאנען פשיחה. ניין, איך ווייס נישט. עפעס איז געצולגען מיך שנעל. נא, איך האב געמיינט אז אין אלע צייט האט מען שוין געלערנט. ביז יעצט אויך. ניין.
דיסקוסיע: וואס הייסט “פת” לגבי אלפס?
Speaker 1: איך מיין אז וואס עס זעט אונז דא מגעמישן ברענגען, דער גאמאל, עס זעט אויס אז דער שאלה איז וואס ס’הייסט פת. ווייל אויב מען קאכט אפ א אזיינע מאכט א קניידלעך, ס’פאלט נישט קיין… יא, אין הלכות ברכות איז דא דער שאלה. ס’נומסט אז יעדן זייט וואס מען מאכט פון טייג איז פת, אויטאמעטיקלי. אויב מען מאכט עס אין א הלפות, דא איז דער חידש וואס הייסט יא פת. איך קען אפאר נאר אפאר נישט זיין א פת. אזוי ווענער מאכט קניידלעך, און מיין יוצא מיט דעם מצוות למצל? קניידלעך?
Speaker 2: איז עס שוין געמאכט פון מצל… מען מאכט א פרישע קניידלעך.
Speaker 1: אבער רב, מען מאכט עפעס א… אזוי ווי אסאך מיכלים וואס מ’קאכט אויף מ’נעמט מעילער און מ’קאכט אין אטאפ. קישקע… וואס האט נישט קיין דעם פאסט, לגבי ברכות, לגבי פארשידענע זאכן.
וואס זעט דא דער רבי’ן, וואס האט עס געהייט מיך נישט שוין. סיי וואס וואס איז געווארן געקאכט פון… או, זאגט דער הייליגער, זייער געצאגטער מגיד מישלט, זעהן מחלוקת ווענגעונים בכלל.
Speaker 2: אה, מחלוקת ווענגעונים…
Speaker 1: אמממממממ… נישט קיין פשוט’ע זאך. אילף וואס מען לייגט אריין וואסער, קעהלי קודם, און נאכטעם טאנצט מען אריין דער עסר. יא, איך גליין אז ס’איז עפעס מער ווי סטאמט די וועג זיין. מרביינו ס’אווער דערסי הלכות, אז מען איז א סעלף וואס לויטשנא, ביידע הייסט נאמי, ויוץ מחלוקת ועודו… אינדערסאנט, צוויי זאכן וואס דא האט אדום פון פסק, ווי עס ברענגט א קרחות ברכות, וואס אויך האט לכאורה.
אבער ביז ווייל האט מ’האסט געלערנט… ס’איז דא… אממממ… פאר דעם… לגבי חלה… וואס הייסט פסק, איז דער אלעמממיל לשון… חייב בחלה ויוצא בו את חובתו בפסח. איז דער רבנו ירוחם האט געהאלטן אזוי ווי דער רמב”ן און דער רשב”א, אבער דער הייליגער ראב”ד האט אנדערש געזאגט. דער הייליגער ראב”ד האט געזאגט, “מעשה אלפס, אפילו גבלא דאורא,” מיט דעם איז דער ראב”ד מודה אז ס’הייסט לחם.
קומען מיר ביינאכט, אזוי ווי איך האב געזאגט אז מ’דארף מאכן המוציא פאר אלעמען, ביינאכט גייט מען זאגן די גאנצע ברכת המזון, אזוי ווי מ’זאגט די גאנצע ברכת המזון, יעלה ויבוא, רצה והחליצנו, אלעס. אגב, למעשה חול המועד, אלא אם כן מ’איז נישט א יום טוב’דיגע סעודה, אבער אן אנדערע זאך, ער ברענגט א ראיה, ווייל רב הונא האט געזאגט, “חריכה דתרתי שמע מינה לחם.”
איך ווייס נישט, ס’איז דא עפעס א פראבלעם פון חמץ. אגב, ער איז מודה צום רמב”ן אז ס’איז לחם, אבער ס’איז א שאלה פון חמץ, איך ווייס נישט.
Speaker 2: למאי דפליג מהרש”א?
Speaker 1: אה, ס’איז א סברא שלו, ער זאגט אן אייגענע שיטה. “למצות איכא מאן דפליג משום סברא קיימא.”
Speaker 2: ווי זאגט ער אויף דעם ראב”ד?
Speaker 1: אבער איינער א יוסף נוריס, ער דינגט זיך אויף א ראיה פון די גמרא אין דף מ’ בכלל.
על כל פנים, שוין. דער רמב”ן זאגט אז מ’קען מאכן אזוי.
אפיה בקרקע
Speaker 1: אפילו אפיה בקרקע, וואס איז דאס? וואס איז די חילוק פון אפיה בקרקע? ווייסטו וואס אפיה בקרקע איז? אזוי ווי די אראבערס מאכן פיטא. דו ווייסט ווי אזוי זיי מאכן פיטא די טעג? זיי מאכן א גרוב, זיי לייגן פייער אין די גרוב, און זיי קלעפן עס אויף די זייט. אפיה בקרקע, הכיבוד דאורא.
Speaker 2: אהא, ער האט געזאגט אז ס’איז גבלא בעלמא, whatever that is.
Speaker 1: אבער אנדערע האבן געזאגט, אמר רב אשי, אמר מר בר רב אשי, יוצא בו חובתו בפסח, וואס איז לחם עוני. אה, מר בר רב אשי האט גע’טענה’ט, אפילו די ידי חשיבות, בעסערע מענטשן עסן עס נישט, זיי האבן געזאגט אז ס’איז גבלא דאורא, אבער פסח דארפסטו נישט זיין קיין בעסערער מענטש, פסח איז די חיוב פון לחם עוני, איז אוודאי פסח איז מען יוצא.
חידוש: לחם עוני דארף ווייניגער חשיבות פון פת
Speaker 1: ס’איז א מחלוקת, דער רבנו ירוחם ברענגט די גמרא אין ברכות, דער רמב”ם זאגט אז מ’דארף מאכן על אכילת מצה, און קובע סעודה זיין. אזוי האט ער געזאגט אז ס’איז ווייניגער חשוב, און ס’איז נישט פת. אה, אויף די אפיה בקרקע, הכיבוד דאורא. אהא, ער האט געזאגט אז ס’איז גבלא בעלמא. אבער אנדערע האבן געזאגט, אמר רב אשי, אמר מר בר רב אשי, יוצא בו חובתו בפסח, וואס איז לחם עוני. אה, מר בר רב אשי האט גע’טענה’ט, אפילו די ידי חשיבות, בעסערע מענטשן עסן עס נישט, זיי האבן געזאגט אז ס’איז גבלא דאורא, אבער פסח דארפסטו נישט זיין קיין בעסערער מענטש, פסח איז די חיוב פון לחם עוני, איז אוודאי פסח איז מען יוצא.
אין ברכות ל”ח עמוד א’ שטייט… ס’שטייט אז מצה דרכו לאכול עמה דברים אחרים, אבער דאך מאכט מען המוציא. מיין זיידע האט געמאכט יא המוציא. מר בר רב אשי האט געזאגט, דעוילם יוצאים ידי חובתן בפסח. מאי טעמא? לחם עוני קרינא ביה.
פשט איז, זאגט רב דוד, אז די רמ”א אליינס אין הלכות פסח פסק’נט אז מ’מאכט דערויף א מזונות טאקע, ווייל ס’איז נישט קיין פת לגבי הלכות ברכות. אבער פסח, הגם ס’איז מזונות, ער זאגט אפשר אויב מ’איז קובע סעודה איז יא, ווייל… אה, זייער גוט, מיין זיידע זאגט נישט אנדערש. ער זאגט אויב מ’איז קובע סעודה אויף דעם, און דאס מאכט מען המוציא.
פסח, על כל פנים פסח, לכאורה איז פשט אז ס’זעט אויס אנדערש אויף די הויז, ממילא איז דא אן אפשרות צו עסן מער בדרך אכילת עראי. ס’איז נישט אזוי ווי א ברויט וואס איז חשוב און אייביג זעצט מען זיך אראפ עסן דערויף. און פסח איז דאס אליין די חשיבות, דאס וואס מ’זעצט זיך אראפ און מ’איז קובע סעודה דערויף. כולי פונקט ווי מיין זיידע איז קובע סעודה געווען, און ער האט זיך אוועקגעזעצט ביים סדר מיט דעם. אזוי זעט אויס, I don’t know.
און ווער זאגט דאס? ס’שטייט בכלל אז מצה, אויב ס’איז נישט קיין פת. אבער דא זאגט ער אז מצה האט א שוואכערע… לויט וואס מר בר רב אשי זאגט, אז מצה האט דארף ווייניגער פת ווי נארמאל. צו מאכן המוציא דארף מען ממש פת, אבער מצה איז לחם עוני קרינא ביה, סאו מבחינת לחם עוני קען זיין אפילו עפעס א שוואכערע פת. פארשטייסט אזוי?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: Interesting.
Speaker 2: Isn’t that interesting?
Speaker 1: It is.
סאו קומט אויס אז לגבי דעם קען זיין ווייניגער. זייער גוט.
אקעי.
הלכה ז (המשך) – מצה שלא נאפה אפיה גמורה
Speaker 1: וכן אם לא נאפה אפיה גמורה יוצאין בו, והוא שלא יהא בו שיעור חמץ.
וכן אם לא נאפה אפיה גמורה, ווי… אה, נישט אפיה גמורה מיינט ער נישט אז ס’איז הפקר וועלט. והוא שלא יהא בו שיעור חמץ, ס’מוז זיין אינגאנצן געבאקן. עס קען זיין האלב געבאקן, אבער עס טאר נישט זיין “גחלת בתוך בצק”. וואס איז דאס פונקטליך? איז דאס נישט רויע שטיקער? לכאורה איז דאס דער ענין וואס קען נאך אלץ ווערן חמץ. מ’האט עס נישט גענוג געבאקן, עס קען נאך ווערן חמץ.
מצה הנה/מצה נא
Speaker 1: די גמרא רופט דאס “מצה הנה”. שטייט אין למ”ד ע”ב, “מצה הנה, מאי מצה הנה? אמר רב יהודה אמר שמואל” – איך ווייס נישט וואס “הנה” מיינט – “אמר רב יהודה אמר שמואל, כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה. ואם לאו, הרי זו בצק”. נישט פשוט חמץ, עס איז אן אנדערע פראבלעם, עס איז נישט קיין פת. דו קענסט עסן פת, נישט טייג. און דו ווארטסט נישט אז עס קען נאך ווערן חמץ’דיג, ווייל דו עסט עס נאך נישט געענדיגט.
דא רעדן מיר נישט בכלל פון הלכות חמץ. הלכות חמץ איז שוין געווען אין א פריערדיגע פרק. דא רעדט מען וואס מ’איז יוצא חובת מצה. דא רעדט מען פון עפעס וואס איז נישט געווארן חמץ, ווייל מ’עסט עס גלייך. וואס איז די חילוק?
Speaker 2: דו זארגסט דיך אז עס קען ווערן חמץ? מ’רעדט דאך נישט פון יעצט און יעצט.
Speaker 1: ער ברענגט אן אנדערע גירסא “מצה נא”. אינטערעסאנט. “הנה” איז משתנה פון די ווארט “נא”. לויט די חז”ל’ס פשט אז “נא” מיינט האלב געבאקן. מ’מאכט אונזערע סעודה אין א דריטל. אינטערעסאנט.
הלכה ז (המשך) – רקיק השרוי
Speaker 1: אקעי, נאך א זאך איז מ’איז יוצא מיט “רקיק השרוי”. א רקיק מיינט א קראקער, אזויווי אונזערע מצות זענען רקיקי מצות. דו האסט חלות מצות און רקיקי מצות. חלות מצות איז די ספרד’ישע מצות, די אלטמאדישע מצות. אדער אפילו פיטא, מער סאפט, לאפא, וואטעווער. גרויס. די פוינט איז נישט אז עס איז סאפט, די פוינט איז אז עס איז גרעסער. און רקיקי מצות איז דינע מצות. עס האט געמאכט סענס אז מ’זאל עס וועלן איינווייקן, אז עס זאל נישט הארגענען די ציין.
Speaker 2: עקזעקטלי.
והוא שלא נמוח – טעם מצה
Speaker 1: זאגט ער, “והוא שלא נמוח”, עס זאל נישט זיין אינגאנצן נמוח. אבער וואס איז די פראבלעם אויב עס איז נמוח? דאן איז עס נישט קיין פת, עס איז א גריס. אבער מצה וואס איז נישט געווארן נשתנה צורתו, איז נישט געווארן נשתנה צורתו. שרייבט ער אבער “טעם הפת”. עס איז נישט פת, אבער עס האט נישט די טעם פון פת. אבל אם נתבשלה, אומרת הגמרא, מה טעם אין יוצאין בה? משום דבעינן טעם מצה, וליכא”. מ’האט געלערנט אז “טעם מצה” אין די סענס פון “בלא מצה יוצא בה”. זעט זיך קלאר אז מ’פסק’נט יא אז מ’דארף א… ס’איז נישט די זעלבע טעם המצה, פארשטייסט? אבער וואס איך זאג, ס’איז דא יא אן ענין פון ביגנו טעם המצה, א גיין, אז מ’דארף נישט שטיין… ניין, ביגנו טעם המצה מוז נישט זיין אז די מענטשן מוזן פילן די טעם המצה, וואס איז פאר דברי בורא יוצא. אבער עס הייסט נישט קיין מענטשן.
סיום הדיון בצורת פת
Speaker 1: אבל אפילו הכי, ס’איז דאך א גוטע תירוץ, מ’שטעלט נישט מיט דינים טעם מצה ולחם. פריער האבן מיר זיך געלערנט אז טעם מצה אין די סענס פון בולע מצה יוצא האבן מיר געזאגט. זעט מען קלאר אז מ’פסק’נט יא אז מ’דארף האבן די זעלבע טעם מצה. פארשטייסט וואס איך זאג? ס’איז דא יא אן ענין פון ביונם טעם מצה, אגיין, אז מ’זאל נישט שטעלן… די נייע ביונם טעם מצה זאגן אז א מענטש מוז פילן די טעם מצה, ווייל וראיה בולע מיוצא. אבער ס’הייסט נישט קיין מצה וואס האט נישט די טעם פון א מצה. וואס מאכט עס פאר א מצה? די אויסקוק, די טעם פון וואס ס’איז געמאכט, חיטה.
די נקודה איז, ס’זעט אויס אז ס’איז נישט קיין פראבלעם אז ס’זעט נישט אויס ווי פת. אפשר דאס איז א וועג, איך ווייס נישט, ס’איז געווארן עפעס אנדערש. ווייל ער זאגט אז מ’דארף אז ס’זאל האבן די ענין פון ס’זאל נישט אויסזען ווי פת. למשל, די ענין פון ס’זאל יא יוצא קוקן. די נקודה איז, ס’איז נישט דא קיין שטארקע ביונם מוז זאכן צו, ס’איז לכאורה וועגן צורה, נישט וועגן טעם. אקעי, דא איז… סאו ס’קומט אויס א גרויסע נפקא מינה, אז ווען ס’איז צורה דארף מען קוקן די מחלוקת צווישן מר זוטרא און אביי, איך געדענק נישט די נאמען. אבער ווען ס’איז טעם, איז אן אנדערע גדר. ס’דארף מען נישט זוכן קיין… טעם זעט אויס אז ס’איז וויכטיגער ווי צורת הדברים. יא, אבער נאך אלץ, טו וואט עקסטענט איז דאס אזא שטארקע טעם? ס’איז אלץ וועגן פון זאגן אז ס’מוז זיין פת. אקעי.
עד כאן הלכות צורת פת, מער ווייניגער. הלכות פת.
הקדמה להלכה ח – מצה האסורה
Speaker 1: יעצט קען מען לערנען נאך פראבלעמען וואס איז דא מיט מצה. מצה וואס איז געמאכט פון א דבר האסור, צו מ’קען יוצא זיין דערמיט, און וועלכע סארט איסור. זאגט דער רמב”ם הלכה ז’, איין אדם. יא?
Speaker 2: יא.
לשון הרמב”ם הלכה ח
Speaker 1: “אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו”. איין אדם, ס’איז נישטא קיין מענטש וואס איז יוצא ידי חובה. ס’איז נישטא קיין מענטש. צווייטנס, יוצא, מ’דארף ארויסגיין. דריטנס, אזוי פלעגן די חסידישע אידן זאגן. אבער אין זה אינו. א מענטש איז נישט יוצא. וואס קומט אריין א מענטש? טאקע פאר מיר.
“אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, או פת גזולה, או שאולה”. די דריי זאכן הייסן אסורה לו, ממילא קען ער נישט יוצא זיין מצה.
“זה הכלל, כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו, וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו ידי חובתו”. איז דאך פשוט, די רמב”ם זאגט דאך אין הלכות ברכות, “בצע ברך נתץ”, יא?
Speaker 2: איך ווייס נישט, דו זאגסט יעצט א זאך וואס דו געדענקסט פון די לופט?
Speaker 1: פון די לופט? ס’ליגט מיר אין תורה’דיגן קאפ. אקעי. “בצע ברך נתץ השם”, ווי די גמרא זאגט אין חלה.
אבער דאס איז די פראבלעם אויך פון… דאס איז אויך די טעם.
פשט אין “זה הכלל” – נישט סיבה נאר סימן
Speaker 1: “זה הכלל” מיינט נישט צו זאגן אז ווייל מ’קען נישט מאכן ברכת המזון קען ער נישט יוצא זיין מצה, נאר ער זאגט אז ביי ברכת המזון שטייט מערערע… שטייט עס מער ארויסגעשריבן. ביידע קומען פון די זעלבע טעם. נישט אז מ’קען נישט יוצא זיין מצה ווייל מ’קען נישט ברכת המזון, רייט? ער זאגט “זה הכלל”, ווילסט וויסן וועלכע זאכן, קוק אין הלכות ברכת…
די פשט וואס קומט עס דא אריין, לכאורה איז עס א דין פון מצוה הבאה בעבירה. מצוה הבאה בעבירה. יא. אזוי זאגט ער, “זה הכלל”, דו ווילסט וויסן וועלכע מיני עבירות, קוק אין הלכות ברכת המזון וועלכע מיני עבירות מ’קען אלץ נישט בענטשן, דאס איז וואס ער מיינט צו זאגן?
ער זאגט אז אין הלכות ברכות פון די רמב”ם זאגט ער… די מגיה זאגט, “קיצור רבינו פנחס שבירך שמו”. ממילא דארף מען לכאורה קוקן דארטן.
Speaker 2: ניין, אבער דארטן שטייט אז אפילו איסורי דרבנן איז דא “בוצע ברך נתץ השם”.
Speaker 1: איז אינטערעסאנט אז ס’הייסט מצוה הבאה בעבירה. א מצוה דאורייתא וואס ס’קומט מיט אן עבירה מדרבנן הייסט מצוה הבאה בעבירה, לגבי די הלכה. לאמיר גיין קוקן אין הלכות ברכות. ברכות אלף י”ט, סוף.
הלכות ברכות – אפילו טבל דדבריהם
Speaker 1: טבל של דבריהם. אהא. ו”אוצרך לא ימלאו נאי ועילתא דרישא”. אקעי, ער פסק’נט דא, “כל האוכל דבר איסור, בין במזיד בין בשוגג, אין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף”. זאגט ער, “האוכל טבל, אפילו טבל דדבריהם” – דא האט ער נישט ארויסגעשריבן די ווארט טבל דדבריהם, אבער מיטן אונז זאגן “זה הכלל”, האט ער אונז געזאגט אפילו טבל דדבריהם. ס’איז דאך א גרויסע חידוש.
Speaker 2: ס’איז א גרעסערע חידוש אז מ’איז נישט יוצא מצה ווי אז מ’מאכט נישט קיין ברכה.
Speaker 1: ניין, אויב מ’זאל פארשטיין אז ס’איז פאר די זעלבע ריזן, אז ס’איז עפעס אן ענין פון מצוה הבאה בעבירה, דעמאלטס איז עס די זעלבע זאך. קען זיין אז ס’איז נישט וועגן דעם, באט אויב ס’איז וועגן דעם, איז עס די זעלבע זאך.
וואס זאגט דער הייליגער רבינו מנוח? וואס האט געזאגט רבינו מנוח? ער זאגט אז טבל מיינט “תעב לא”, נישט גוט. און נאך א פשט אז ס’מיינט “טבול של עץ”, ס’איז עפעס וואס מ’קען נישט עסן, ס’איז א שטיק האלץ. ו”אי נמי מלשון ערב שקורין לדבר מעורב מטובל”. אקעי, זייער קיוט רבינו מנוח, און ער וויל מסביר זיין לערנען דאס ווארט טבל.
שאלה: גזולה – צו ס’איז דין אין לחם?
Speaker 1: איז דא אן אנדערע שאלה: שאלה צו די מצה גזולה, צו ס’איז א דין אין לחם? שטייט דאך “מצותיכם”. גזולה איז אן עקסטערע הלכה, אריסותיכם. אויב די ווארט איז מצוה הבאה בעבירה, פארוואס דארף מען האבן די עקסטערע לימוד לגבי גזילה? ער ברענגט א ראיה אז אויב מ’באקט צוויי מענטשן אין איין אויוון, זאל מען גוט טשעקן אז ס’איז דיינס, ווייל ס’דארף זיין לחם. אין די מגילת אסתר זאגט ער… אבער אנדערע זאגן ניין. ס’איז נישט וועגן דעם.
Speaker 2: ס’איז דא א שיטה אז מצה דארף זיין לכם, איז נישט יוצא מיט מצה שאולה?
Speaker 1: גזולה שטייט. אבער מיט א מצה שאולה שטייט מצוה הבאה בעבירה האט אן עקסטערע דין. סוף רגע, איך וועל דיר פרעגן א שאלה. אויב ס’שטייט… אויב ס’שטייט “ולקחתם לכם”, סאו ס’איז נישט קיין פראבלעם?
פיר שיטות אין ירושלמי וועגן מצה גזולה
Speaker 1: מצה גזולה אסור לברך עליה, רבי הושעיא אמר צבי אכניס את השם. רבי יוחנן אמר עבירה מצוה, רבי יצחק אמר מצוה הבאה בעבירה, ורבי אלעאי אמר מצוה שמוסיסין מצותן.
סאו נאך וואס דא אין ירושלמי איז דא פיר שיטות? וואס זענען די פיר שיטות אין דעם ענין? וואס זאגט דער מגן משנה?
Speaker 2: יא, אבער אפשר זענען זיי אלע די זעלבע.
Speaker 1: ווער ס’קען זאל זאגן וואס זענען די פיר שיטות. איין עבירה מצוה, איין מצוה הבאה בעבירה. דארט שטייט אסור לברך עליו, ס’שטייט נישט אז מ’איז נישט יוצא.
השגת הראב”ד אויף הלכות ברכות
Speaker 1: און דער ראב”ד, אויב דו קוקסט אין הלכות ברכות וואלסטו געזען אז דער ראב”ד דינגט זיך בכלל אויף דעם רמב”ם. דער ראב”ד זאגט אז דער רמב”ם האט נישט פארשטאנען וואס ער רעדט. דער ראב”ד זאגט, ניין, דאס וואס ס’שטייט אין הלכות ברכות… אין הלכות ברכות, איך האב באמערקט, דו קוקסט נישט אין הלכות ברכות, וואלסטו געזען אז דער ראב”ד זאגט אז דאס וואס ס’שטייט “אין מברכין”, דער רמב”ם ברענגט דארט, דער ראב”ד זאגט, דאס מיינט נישט אז מ’מאכט נישט קיין ברכה. וואס ער מיינט צו זאגן איז, מ’זאל נישט מזמן זיין, מ’האט נישט קיין חשיבות פון א גע’גנב’עטע זאך, אבער א ברכה דארף מען אוודאי מאכן. אזוי זאגט דער ראב”ד דארט.
ער לערנט פשט אין דער גמרא, ער קוקט אין דער גמרא דארט. כתב הראב”ד, הא, וואס הייסט? תועבה גדולה לשלם רשעים בברכן, אלא שאין מזמנין עליהם, לא משום חשיבות קביעות אכילת דבר איסור, אזויווי פירות, אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברך, הואיל ונהנה. ס’איז זייער פאני די הלכה וואס דער רמב”ם פארשטייט אז אז דו גנב’עסט עפעס, ביסטו פטור פון דאנקען דעם אייבערשטן פאר הנאה. איך דארף עס נישט, איך דארף עס נישט, ס’איז א גדר מיט א ברכה. ס’איז נישט קיין מצוה. איך פארשטיי די סיבה, ווייל דו טוסט אן עבירה און דו דאנקסט נאך דעם אייבערשטן.
דיון: פטור פון ברכה און נישט יוצא זיין מצה
Speaker 2: דער יונגל האט גע’גנב’עט געלט פון די מעיד, האט ער געזאגט, “טאטי, דו דארפסט מיר געבן געלט.” און מ’איז פטור? וואס איז די הלכה דא בעצם? אז מ’איז פטור פון די ברכה?
Speaker 1: מ’טאר נישט זאגן א ברכה. די שאלה איז, וואס איז די הלכה מיט פטור? אויב איך עס עס, בין איך פטור? יא.
איך פארשטיי די היפאקריסי, קלאר. אבער וואס קומט עס אריין מיט נישט יוצא זיין? נישט יוצא איז א פסול’דיגע דין. דו האסט נישט געטון די מצוה כתיקונה, דו דארפסט עס טון נאכאמאל.
קונה בשינוי – גזל חיטים vs. גזל מצה
Speaker 1: און אויב ס’איז קונה בשינוי, דעמאלטס איז מען יא יוצא. יא? ווי למשל גזל מצה, דער ירושלמי זאגט גזל חיטים יוצא, ווייל ס’איז קונה בשינוי. דו זאגסט נישט אז א מענטש וואס גנב’עט געלט טאר נישט מאכן א ברכה ווייל דו האסט געקויפט דיין ברויט פון גע’גנב’עט געלט. ס’איז אביסל ווייטער, ווייל דער מענטש איז א גנב, אבער די ברויט איז ברויט.
נפקא מינה פראקטית – מצה בעקערי
Speaker 1: ר’ אברהם בראנדסדארפער האט געזאגט אז מ’איז נישט יוצא ווען מ’עסט מצה פון די תולדות אהרן מצה בעקערי, ווייל ס’איז א גזירה. די אהרונים האבן עס אויך געזאגט, אז ס’איז שטותים. די אהרונים האבן עס אויך געזאגט אז ס’איז א הלכה בעיקר. ווייל ס’הייסט אזויווי גזל חיטים, ס’הייסט נישט אזויווי גע’גנב’עט מצה. דו גנב’עסט די בינדינג, נישט די מצה.
Speaker 2: סאו ס’איז שטותים?
Speaker 1: לכאורה. ס’קען זיין אז אזעלכע גרויסע פוסקים זאגן שטותים, אבער ס’קען זיין.
סאו אזוי גייט עס. איז דאך קלאר אזוי.
שיטת רב אבראמאוויטש – עבירה בשעת אכילה
Speaker 1: דער רב אבראמאוויטש טענה’ט אז פון ירושלמי קומט אויס אז ס’איז אן ענין גופא אויף די עבירה. דו טוסט א מצוה בשעת דו עסט עס, דעמאלטס איז דאך כולי עלמא מודה. אבער יעצט קען מען רעדן, דו האסט גע’גנב’עט געלט און דו האסט געקויפט מיט דעם, האסטו באצאלט די געלט. אבער דו האסט גע’גנב’עט א מצה. אדער דו האסט גע’גנב’עט קמח און געקויפט מצה. מ’גנב’עט קמח, דו ביסט קונה בשינוי, ביסטו נישט חייב צו צאלן. געלט. ווייל ס’איז נישט קיין חפצא פון איסור כלל. אבער די גמרא האט א ברוטא אז ס’איז א חפצא של איסור.
קושיא פון רשב”א אין סוכה
Speaker 1: אבער די רשב”א ברענגט אין מסכת סוכה טענה’ט אז ס’שטימט נישט, ווייל אין מסכת פסחים שטייט אז איינער עסט אן
קנין בשינוי ביי גנב’ן קמח און באקן מצה
אבער ער איז גונב א מצה, יא? פלוצלינג איז ער גונב קמח און געבאקן א מצה. ער איז גונב קמח, ער איז גונב קמח, ער איז גונב קמח, אבער ער איז גונב קמח, ער איז גונב קמח, אבער ער איז קונה בשינוי, יעצט איז ער נישט חייב צו צאלן א מצה, ער איז חייב צו צאלן געלט. ווייל ס’איז שוין נישט א חפצא של איסור כולי. ער איז גונב א ברויט, איז עס א חפצא של איסור.
ריטב”א’ס קשיא פון כתובות — ווען קומט די חיוב תשלומים און ווען קומט די כרת?
אבער דער ריטב”א ברענגט אין מסכת סוכה א טענה אז ס’שטימט נישט, ווייל אין כתובות שטייט אז איינער עסט חלב של חבירו, הגם ער איז חייב כרת, איז ער נישט פטור צו צאלן משום קם ליה בדרבה מיניה. פארוואס? ווייל ס’איז צוויי אנדערע לעוועלס. כיוון דלא אתי, ווען ער קייט עס, האט ער קודם געווען דעמאלטס איז ער חייב תשלומים. מה שאין כן די כרת איז נאר עובד ווען ס’איז בולעו.
קומט אויס אז דא ביי זיך א מצה לכאורה, ווען איז ער נהנה פון די מצה? איז נישט די ווארט בולעו. נאר די מצה? ניין, ביי שלחן ערוך איז נישט קיין מצוה צו קויפן די מצה, ס’איז א מצוה צו עסן די מצה. רייט? ממילא קומט אויס אז ער איז שוין קונה געווען אלעמאל בשינוי, קומט ער, הערסט? אזוי טענה’ט, ברענגט דער ריטב”א.
רבינו יונה’ס תירוץ — די גאנצע צייט פון עסן
דער רב רבנו יונה זאגט אז דער רמב”ם וועגט נישט אזוי אויס. פארוואס? איך קען אויך פארשטיין פארוואס. ער וויל זאגן אז ביים מקיים זיין די מצוה, יא, דאס איז דאך די שאלה, ווען עסט מען מצה, ווען איז מען מקיים די מצוה? ביים קייען אדער ביים שלינגען? ער זאגט אז ס’איז די גאנצע צייט.
“גנב ובירך הרי זה מנאץ” — די מוסר’דיגע פראבלעם פון מצוה הבאה בעבירה
איך קען אויך נישט פארשטיין. קען מען אביסל פארשטיין פארוואס. וואס זאגסטו ביי א מענטש? דו דאנקסט דעם אייבערשטן וואס געבט פאר יעדן איינעם, דער אייבערשטער האט אין זין יעדן מענטש און ער געבט אים עסן. וויאזוי האט ער מיר אין זין? ער האט מיר געגעבן די כח פון גנב’ענען? העלאו? ס’איז א מיאוס’ע זאך, די גאנצע זאך איז נישט גוט. דער אייבערשטער געבט אים נישט. ס’איז נישט “נותן לחם לכל בשר”. מיאוס, מיאוס, ס’שטייט אין די גמרא, “גנב ובירך, הרי זה מנאץ”. רחמנא ליצלן. יא, דער אייבערשטער קען, אבער ס’איז נישט, דער אייבערשטער נעמט זיך נישט קיין קאמפלימענט. “ניאץ השם”, דער אייבערשטער זאגט אז איך האב אים מצער געווען. אזוי ווי איינער רעדט דברי גידופים. דו זאגסט “נותן לחם לכל בשר”, און דו זאגסט אויך אז די איינציגסטע וועג וויאזוי איך קען האבן דעם לחם איז דורך גנב’ענען. ס’איז א מיאוסע זאך.
מעשה מיט א גנב ביים רבי’ן
נו נו, דו קענסט די מעשה, ס’איז געווען א גנב איז געקומען צום רבי’ן, און ער האט געזאגט אז ער וויל א ברכה אין זיין פרנסה. האט ער געזאגט, “איך גיב א ברכה אויף גנב’ענען?” האט ער געזאגט, “יא, איך בין א מענטש, אויב איז עניוועי איינעם באשערט צו ווערן בא’גנב’עט, זאל עס זיין דורך מיר.”
דער רבי ז”ל האט געהאט א טאכטער, מרת חיה’לע, זי איז געווען א גרויסע בעלת מופת. האט זי געזאגט, “אזוי ווי דער גנב האט געזאגט צו איר טאטע, אז אויב איז עניוועי איינעם באשערט צו ווערן בא’גנב’עט, זאל עס זיין דורך מיר, האט זי געבעטן איר טאטע אז זי זאל האבן א כח צו בענטשן ברכות וואס ער זאל פועל’ן.” און זי האט געזאגט אז נישט אז זי וועט טוישן, נאר איינער וואס דארף עניוועי באקומען א ישועה, זאל פארדעם האבן געקומען צו מיר פאר א ברכה, זאל איך אויך טייל האבן דערפון. האט זי געזאגט, אזוי וויל זי געבן די ברכה פאר דעם גנב.
דיסקוסיע: גנב’ענען זכות?
דאס איז די מעשה. דאס איז נישט פון די צייט. האסטו געהערט פון דעם?
ניין, ער איז אויך נישט געווען. דאס איז נישט מיט גניבות. אלע רבי’ס בעצם זענען אין דעם. ווייל זיי גנב’ען דערויף, ווייל דער כח פון די רבי’ס איז אז דער אייבערשטער האט רחמנות, אז ער שיקט… ניין, נישט מ’גנב’עט די זכות, נאר דער מענטש וואס דארף שוין זיין געהאלפן, ער גייט צו די רבי ווייל דער אייבערשטער וויל אז די רבי זאל…
איך זע גנב’ענען סתירה, דו ביסט דאך א גזלן, חייב על די חייו, יא? פאר דעם אנדערן יוד. טאקע יענער באקומט זיך עס, אבער דו ביסט דאך אן אלטער רשע. רייט? אזוי זאגסטו, מ’גנב’עט די זכות, איז דאך די זעלבע זאך. די ישועה זאל קומען דורך א מיטל מענטש, א וועלכע מענטש.
אבי”ה רק”ח — “כל מי שיגיע לידי מצה שלי”
דער סאטמארער רב, דער ערשטער בעלזער רב, דער שר שלום, ער ברענגט דא אבי”ה רק”ח, זיי קענען אים, ער מיינט א צווייטן, אפשר די טאטע פון די בעל הרוקח, האט געזאגט אז מ’זאל זאגן “כל מי שיגיע לידי מצה שלי אינה מתנה”. אזוי ווי ס’שטייט לגבי לולב ואתרוג, יא? די גמרא זאגט לגבי לולב ואתרוג “כל מי שיגיע לולבי לידי”. יא, נו. אזוי זאגט דער אבי”ה רק”ח, דער טאטע פון די בעל הרוקח, אז מ’זאל אויך ביי מצות זאגן “כל מי שיגיע מצה לידי”. דאס איז נאר לויט דעם וואס זאגט אז ס’דארף זיין א מצה “לכם”. דא שטייט נישט אז ס’דארף זיין “לכם”, דא שטייט נישט אז מ’דארף האבן אן עבירה. אבער ביי מצה איז נישט קיין פראבלעם. ניין, ווייל ער לאזט, ס’איז נישט קיין עבירה. די אפאזיט, רייט? “כל מי שיגיע לידי מצה שלי” מיינט ניין, אפשר מיינט עס יא, אויב איינער גנב’עט אדער וואס. גנב’עט קען דאך מיינען א ביסל מער… גנב’עט קען מיינען אז ס’איז געווען אנגעגרייט פאר מיר אין די מצה בעקעריי און יענער האט עס גענומען. קען דאך זיין א ביסל מער א דקות’דיגע זאך.
מהר”ם שי”ף — ווען מ’באקט מיט אנדערע מענטשן
רבי נח האט געברענגט פון די… נישט רבי נח, דער מהר”ם שי”ף האט געברענגט פון די… אז ווען מ’באקט מיט אנדערע מענטשן, יעדער איינער זאל נעמען זיין מינסער. יא, עקזעקטלי, ווייל אויב ס’איז א מכירה כללית, אויב דו דארפסט העלפן, ער קוקט אן אז דו דארפסט אים פרייען פון מכירה. די גמרא זאגט קלאר אז ס’דארף נישט זיין מצות חמץ. “ולקחתם לכם”, א ד’ מינים זאגט “ולקחתם לכם”, דא איז נישטא קיין מצות חמץ. צורך יום טוב. רייט, ווערי גוד. דאנא. אקעי, לעטס קאנטיניו.
שופר גזול — חילוק צווישן שופר און מצה
הגהות הרמ”ך’ס קשיא
שוין, אממ… די הגהות הרמ”ך פרעגט אז אין הלכות שופר פסק’נט די רמב”ם יוצא בשופר גזול. אבער איך מיין אז ס’איז זייער אנדערש, ווייל דארט איז שופר גזול… וואס איז די תירוץ? וואס שטייט אין אלטע ספרים יוצא בשופר גזול? אבער איך מיין דארט איז דאך מצוות לאו ליהנות נתנו, ניין? און ס’איז אויך זייער אנדערש, ווייל ווען דו שלינגסט אראפ א מאכל, פשט, יעצט ביסטו עובר אן עבירה. דו גייסט עס נישט קענען צוריקגעבן. אויב מצוות לאו ליהנות נתנו, אבער אים קענסטו נישט זאגן ווען מ’עסט.
פארוואס נישט? פארוואס קען מען נישט זאגן? לאמיר שוין פרעגן דעם. פארוואס נישט? פארוואס איז זיכער אז מ’קען עס נישט זאגן דא?
דער רמב”ם’ס תירוץ — “שאין המצוה אלא בשמיעת הקול”
אקעי, לאמיר זען וואס ער זאגט וועגן שופר גזול, פרק א’ מהלכות שופר הלכה ג’. “שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, ואין בקול דין גזל.” שוין, איז נישט קיין קשיא. דער רמב”ם זאגט זייער א שיינע זאך, אז די עבירה מיט די מצוה האבן נישט קיין שייכות. דא איז די עבירה מיט די מצוה די זעלבע זאך, ווייל די אלטימעט גניבה איז ווען דו עסט עס אויף, ווען יענער גייט עס נישט קענען מער האבן. מה שאין כן שופר בלאזן איז נישט די עבירה דאס וואס דו בלאזט, נאר די מצוה איז שמיעת הקול, און שמיעת הקול איז נישט קיין עבירה. דאס איז א דיפרענט תירוץ.
מצוות לאו ליהנות נתנו — צווייטע תירוץ
אויב ס’גייט… יעצט זאגט דער רמב”ם זייער קלאר. וואס איז וואס דער רמ”ך פרעגט? דער רמב”ם זאגט קלאר אז דארט איז נישט מצוות לאו ליהנות נתנו. ער זאגט נישט מצוות לאו ליהנות נתנו. ער זאגט אז שמיעת הקול, די מצוה איז די שמיעת הקול, און שמיעת הקול… איך געדענק אז ס’שטייט יא עפעס אן ענין פון מצוות לאו ליהנות נתנו דארט. אפשר איז יענץ פאר אן אנדערע פראבלעם? נישט פאר די פראבלעם פון מצוה הבאה בעבירה, און יענץ ענטפערט עפעס אן אנדערע בעיה? אקעי. אה, ער זאגט ווייטער, אים תאמר הלא נהנה משמיעת הקול, מצוות לאו ליהנות ניתנו.
דיסקוסיע: העלפט מצוות לאו ליהנות ניתנו פאר גזילה?
סאו יעצט איז א גרויסע ווארט. צוויי זאכן, צוויי נפקא מינות וואס לערנען מיר פון דא, אז מצוות לאו ליהנות ניתנו. דעמאלטס וואס? מילא די הנאה מאכט עס פאר א איסור, ווייל ער האט הנאה פון יענעם’ס זאך?
שמעון, לאמיר וויסן… א חמרא איז דא א ביסל צו טון, ווער איז מחוייב די איסור גניבה? דאס איז דאך די משעת ווען מ’גנב’עט עס פון יענעם. סאו דא איז די זאך פון הנאה האבן פון יענעם’ס זאך. סאו אויף דעם איז געווען די זאך אז אז דו גנב’עסט א שופר, יא, איז אפשר טוסטו אן איסור מיט’ן הנאה האבן דערפון. אבער אראפשלינגען איז דאך זיכער אן… עס האלט נישט מיט’ן הנאה, ווייל ווען דו שלינגסט עס אראפ האסטו געטון די מערסטע גניבה, דו קענסט עס נישט צוריקגעבן. סאו ס’איז זיכער מער אן עבירה צו אראפשלינגען יענעם’ס זאך ווי צו נוצן הנאה פון יענעם’ס זאך, אזוי ווי שופר.
נו נו. און איך ווייס שוין אויף אזא זאך ווי עסן קען מען זאגן מצוות לאו ליהנות ניתנו. די שאלה איז וואס צו העלפן… אקעי, איי דאונט נאו. לאמיך גיין ווייטער ווייל איך געדענק נישט. איך דארף וויסן פאר וועלכע פראבלעם עס האלט די מצוות לאו ליהנות ניתנו, פארשטייסט? ער זאגט מודר הנאה, די משל. מיר רעדן פון סתם איינער וואס איז מודר הנאה. א מודר הנאה פארשטיי איך, פארוואס מודר הנאה? פשט איז אז דאס איז אן הנאה, און די תורה האט געזאגט אז די הנאה איז מותר. אבער איך ווייס נישט צו ס’העלפט פאר א פראבלעם פון גזילה. וואס איז די פשט פון גזילה? די גזילה איז נישט אין די הנאה, די גזילה איז אין די נעמען. און נעמען מעג מען דאך נעמען כביכול, פארשטייסט וואס איך זאג? אפשר איז דאס נישט… אקעי, לאמיר גיין ווייטער.
הלכה ט — כהנים יוצאים בחלה ותרומה; מעשר שני; בכורים
“וכהנים”. אבער דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך, די חומרא וואס מ’זאל זאגן קום יא צו מגילי. אגען, ער רעדט פון דעם אופן וואס מיר האבן געזען דער ראב”ד רעדט, אז ס’איז אן אופן וואס ס’מאכט זיך אזא זאך, רייט? אז ער שטייט אין די מצב בעיקר און ער זאגט “יא, איך שריי נישט גזילה”. ווען חומרא? ער רעדט לגבי די מענטשן וואס זענען אין אזא סיטואציע וואס ס’קען זיך מאכן אז זיין מצה איז אנגעקומען צו א צווייטן, אדער אפשר מיינט ער צו זאגן ביי סדר ביינאכט, ווען מ’טיילט אויס די מצות, דער טאטע טיילט אויס די מצות, דארף מען וויסן עפעס וואס דאס האט… איך פארשטייסט וואס איך מיין? יעדער רעדט זיך אין בית המקדש וואס האט מען גענומען פון יעדן איינעם לולבים, מ’דארף וויסן די סקעדזשועל, אבער ס’איז נישט מן המובחר. אקעי, לעטס קאנטיניו.
רבי עקיבא אייגער — ריטב”א וואס איז מחולק מיט ירושלמי
איך זע רבי עקיבא אייגער פרעגט, און ער ברענגט א ריטב”א, אז די ריטב”א זאגט אז למעשה איז מען יא יוצא, קומט די לאו הבא מכלל עשה קנין מיט קנין גזל, און די לולב איז די ריטב”א וואס איז מחולק מיט די ירושלמי. די בבלי דינגט זיך מיט די ירושלמי וועגן דעם סוגיא. יעצט, איז אויך אינטערעסאנט, בצרוף בעזרת השם קען מען בעסער פארשטיין ווי נישט טון א מצוה מיט אן עבירה, אויף די וועג ווי איך האב געזאגט, אז דו קענסט נישט דאנקען דעם אייבערשטן אויף דעם וואס דו האסט געגנב’עט.
דער רמב”ם’ס פסק — כהנים, מעשר שני, בכורים
דו ווילסט לערנען ווייטער תורה? שאור. די כהנים, כהנים יוצאים בחלה ותרומה, אפילו שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם. פארוואס קען מען טענה’ן אז מ’איז נישט יוצא? ניין, מ’איז יא יוצא. אקעי. וכן, וכן הוא אומר, איז מען יוצא מיט מצה של מעשר שני בירושלים. אבער וואס איז מען נישט יוצא? יא, אויב דו עסט מעשר שני אין ירושלים איז מען יוצא. אבער מצה של בכורים טאר מען נישט יוצא זיין. מ’טאר עס עסן, אבער נישט יוצא זיין מיט די מצוה פון מצה.
חילוק צווישן מעשר שני און בכורים — “בכל מושבותיכם”
פארוואס? אן אינטערעסאנטע זאך. ווייל ס’שטייט אין בכורים “עולים היתר וכלום ישובו”. איי, מעשר שני דארף מען אויך עסן אין ירושלים? ניין, אנדערש. מ’קען זיך פודה זיין. מילא, ס’שטייט “בכל מושבותיכם תאכלו מצות”, אבער די פשוט’ע פשט מיינט אז מ’דארף איבעראל עסן מצה, נישט נאר אין ירושלים. אבער די גמרא האט גע’דרשנ’ט אז ס’מיינט אז ס’דארף זיין מצה די “ראוי לכל אדם ולכל מושבות”. היכא דאפשר, מילא א בכורים וואס מ’קען נישט עסן, מ’טאר נישט עסן אין אן אנדערע פלאץ, איז מען נישט יוצא. ס’איז אן אינטערעסאנטע זאך צו טייטשן די גמרא, די חילוק איז אלס די פארעם פון די פירושים.
רבינו מנוח’ס ראיה — “לא תאכלו עליו חמץ”
איך זע רבינו מנוח ברענגט אויף די כהנים יוצאים א גמרא. ס’איז מיר אינטערעסאנט פארוואס מ’ברענגט נישט יענע גמרא לענין מצוה הבאה בעבירה. די גמרא זאגט “לא תאכלו עליו חמץ שבעת ימים”, מי שהיה נתון ישראל על אכילת חמץ, יצא זה שאסור משום איסור אחר. פארוואס האבן זיי דאס נישט געזאגט אין די גמרא?
וואס איז די ראיה? דער רבינו מנוח ברענגט די גמרא “לא תאכלו עליו חמץ”. לגבי פסח, לגבי פסח.
Speaker 1: איך זע, דער רבינו מנוח ברענגט אויף די כהנים יא צום א גמרא, און עס איז מיר אינטערעסאנט פארוואס מען ברענגט נישט יענע גמרא לענין די מצוה פון ביעור. די גמרא זאגט “לא יאכלו לחם מצות שבעת ימים, מי שאינו אוכל אלא מצות שבעת ימים, יצא זה שאסור משום איסור אחר”. פארוואס האבן זיי דאס נישט געזאגט? פארוואס דער רבינו מנוח ברענגט די גמרא “לא יאכלו לחם מצות” לגבי כהנים, לגבי איינער וואס איז מוזהר בדבר האסור לו? און איך פרעג, איך טראכט נישט, פארוואס גזל האט מען געדארפט א גאנצע אנדערע?
אקעי… יעצט לערנען אונז נישט וועגן דבר האסור לו, יעצט לערנען אונז וועגן ראוי לאכילת כלבים ושבות.
Speaker 2: ניין, איך זאג, דער רבינו מנוח זאגט אז כהנים יוצאין בחלה של תרומה אבל ישראל לא, אזוי ווי די גמרא זאגט “לא יאכלו לחם מצות”.
Speaker 1: פארוואס פארשטייען מיר נישט איין הלכה פריער, יא? ער האט עס געלערנט, אז א מענטש איז נישט יוצא מיט מצה עשירה. ס’האט עס שוין געלערנט?
Speaker 2: אכער האט עס געלערנט.
Speaker 1: ער האט עס געברענגט א גמרא, וואס איך פארשטיי נישט פארוואס מען האט נישט געברענגט דעם פריערדיג.
Speaker 2: אקער. ער האט עס יישר געברענגט.
Speaker 1: עס איז נישט וועגן ביעור חמץ! נאכאמאל! איך מיין נישט דעם פריערדיגן, איינער דער יוצא וואס עס איז אסור משום איסור אחר. דאס איז דער מצה’דיגע זאך האט מען געברענגט פארשידענע. מען האט נישט געברענגט די לימוד פון “מי שאינו אוכל אלא מצות שבעת ימים, יצא זה שאסור משום איסור אחר”.
איך האב א שיינע לעכער משנה. ר’ יעקב האט געזאגט איר קענט בלייבן און וויבאסטו דרום איינעם פעי קדוש און לעכער משנה.
Speaker 2: אקעי. ביסט א לעכער משנה געזאגט א פעי קדוש?
Speaker 1: סטאנטעק, לאמיר לערנען דאָס… אקעי. יצא בהן איז זייער גוט. איך האב מיר לערנען דער לעכער משנה.
הלכה י – חלות תודה ורקיקי נזיר
דער לעכער משנה’ס פלפול
Speaker 1: דאס איז פסחים שיינע פלפול. ס’קומט אויס אין דער גמרא, אז ס’איז פסול אין פלמיליע לעכער חמץ, וואס איז דאַי דאַווי. סאַנדעסט לייק א רענדאָם הלכות דיסט. אקעי. נאָך אַ זאַך. זייער גוט.
חלות תודה ורקיקי נזיר – שעתר יוצא לאַצמא לאַצמא’ס טייטש פאַר זיך. וויל ברענגען א קרבן תודה.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אזוי אויך, א יוצא מהן, המשך דעם איז שמירה לשם מצה. מצה מוז מען משמר זיין לשם מצה לבד, נישט יוצא מהן. אבער אז ער האט עס משמר געווען לשם זבח, איז זייער גוט. דארף זיין לשם קדושה, יוצא בזה. פארוואס? ווייל ער זאגט דארט, “שאם לא ימכר יאכל אותן”, און ער האט געמאכט די שמירה לשם מצה.
דיסקוסיע: וואס מיינט “שמירה לשם מצה”?
Speaker 1: אינטערעסאנט. ער זעט אז די שמירה איז נישט ממש א דירעקטע, אז דו דארפסט אין זינען האבן מצה. נאר אויב דו האסט דירעקט אין זינען עפעס אנדערש איז די פראבלעם.
Speaker 2: ניין, ער האט אין זינען אויך מצה. דאס איז דאך די פוינט. ער איז א סוחר, און ער וויל עס פארקויפן. ער וויל פארקויפן לשם מצות מצוה.
Speaker 1: ניין, ער זאגט “יאכל אותן”. ער ענדיגט צו “שאם לא ימכר יאכל אותן”. נישט אז ער האט אין זינען פאר יענעם לשם מצה. ער זאגט נישט דאס. ער פארקויפט עס, און ער האט אין זינען פאר יענעם לשם מצה.
Speaker 2: פארוואס זאגסטו אזוי? פארוואס רעדט ער פון חלת תודה? יענער קען עס אויך צוגעבן פאר חלת תודה.
Speaker 1: אמת, אבער די פוינט איז אז ער האט א דאפלטע כוונה. ער האט נישט געמאכט פאר זיך. ווען ער מאכט פאר זיך, האט ער עס געמאכט נאר לשם חלת תודה. אבער יעצט מאכט ער עס לשם “וואטעווער”, און “וואטעווער” אינקלודט אויך מצה.
Speaker 2: זאגסטו עפעס גוט, אבער דא איז נישטא קיין דירעקטע כוונה. דא איז נישטא קיין דירעקטע כוונה. דא איז נישטא קיין דירעקטע כוונה. ער באקט עס פארן עולם, און מיר ווייסן אז ווען ער באקט עס איז א מיינונג אז ער האט א געוויסע כוונה אז אפשר וועט עס בלייבן פאר אים.
Speaker 1: איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט. עס דארף זיין געמאכט לשם דו זאלסט עסן פסח ביינאכט. דאס מיינט נישט אז איך בין מחויב צו עסן די שטיקל מצה פסח ביינאכט. עס מיינט אז עס איז געמאכט פאר די מצה וואס מען עסט פסח ביינאכט. אבער דאס איז דאך נישט, דאס איז דאך געמאכט צו פארקויפן.
Speaker 2: איינער האט אן ערליכקייט צו עסן פסח ביינאכט, אדער איך. וואס איז די חילוק?
Speaker 1: אבער די רמב”ם זאגט נישט די וועג. אויב זאל זיין וואס דו זאגסט, וואלט די רמב”ם נישט געדארפט צוקומען צו “אם לא ימכר יאכל אותן”. ער וואלט געזאגט “שעושה אותה לשם מצה” פאר אנדערע מענטשן.
Speaker 2: דאס מיינט דאס, נו.
Speaker 1: ניין, די רמב”ם זאגט נישט אזוי. איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט. “שאם לא ימכר יאכל אותן”.
Speaker 2: זייער גוט. און אויב איז דא איינער וואס פארקויפט יעדע איינציגסטע סינגל מצה, איז ער נישט יוצא.
Speaker 1: איך פארשטיי. זאגסטו אז ער פארקויפט נישט מצות פאר פסח. ער פארקויפט נאר מצות פאר חלת תודה. וואס איז די חילוק? די איינציגסטע פוינט איז נאר אז איינער וואס פארקויפט, ער מיינט נישט דוקא דאס, ווייל אלעמאל ווען איינער פארקויפט מיינט ער אויך דאס, אבער ער מיינט אויך דאס. מיר מוזן מיינען אויך דאס. אויב ער מיינט עס נאר פאר דאס, איז עס א קלארע פעלער, ער וועט נישט יוצא זיין.
Speaker 2: יא? ס’איז נישט קיין שלילה, ער מוז מיינען אויך דאס. וואס איז פשט? מ’מוז נישט וויסן וועלכע מצה מ’גייט עסן, דאס איז נישט די ברור, דאס איז נישט די חידוש. ער מוז האבן סתם אין די שם מצה.
תוספות’ס שיטה – סתם איז גענוג
Speaker 1: די תוספות זאגט אויס אז סתם א ריזן אז מ’פארקויפט נישט מצות, מ’מאכט סתם, דאס איז נישט די ריזן אז ער זאל זיין. פארשטייסט? ס’איז א יוד, ער זעט אויס פאר סתם א ריזן, וועלכע סארט ריזן? אויב ער טראכט נישט פון גארנישט, ער מאכט עס אזוי פאר א גוט יאר צו שטיין, ער טראכט נישט, ער טראכט נישט. אה, דאס זאג איך אז סתם מאכן איז גענוג.
די ערשטע זאך איז אז מ’איז נישט יוצא אויב ס’איז נישט לשם מצה, מיינט ער מאכט עס פאר אן אנדערע ריזן. ער מאכט עס פאר חלת תודה. ס’איז נישטא אזא זאך נישט טראכטן. פארוואס מאכסטו? קענסטו אים פרעגן פארוואס ער מאכט עס? ער ווייסט נישט, ער איז ברעין דעד. זייער גוט, דעמאלטס איז מען נישט יוצא. אויב א מאשין מאכט א מצה, איז מען נישט יוצא. ס’דארף האבן די דעת פון דעם וואס פירט אן די מאשין.
Speaker 2: בסדר, זאל זיין אזוי, אבער ס’איז נישטא אזא זאך. יעדע מאל א מענטש מאכט עפעס, מאכט ער עס פאר עפעס א ריזן.
חידוש: די מחשבה אין די בעק פון זיין מיינד
Speaker 1: און דא האבן מיר א גוטע שאלה, צו די מחשבה וואס איז נישט א דירעקטע מחשבה, נאר ס’איז עפעס אזוי אין די בעק פון זיין מיינד, ער געדענקט אז אפשר גייט ער עס נוצן לשם מצה, איז גענוג צו רופן דאס נישט דירעקט. ס’איז נישט דירעקט. א מענטש האט א בעקערי, יא? ער האט טויזנט ארבעטער. בסדר, די כוונה מיינט נישט איך פלאן די מצה צו עסן פסח. די כוונה מיינט איך מאך עס פאר פסח’דיגע מצות. יעצט, ער מאכט עס נישט, ער מאכט עס צו פארקויפן, און די קאסטומערס גייען עס קויפן פאר חלת תודה און פאר קידוש. זעסטו אז דאס האט נישט די זאך אז ער האט אויך געמיינט ביי זיך. יעדע דרייענער וואס פארקויפט מיינט אויך זיך. אזוי שטייט אין די גמרא. ס’איז שיין, דו ווילסט די פרייזן, ס’איז נישט קיין שום פראבלעם.
דיסקוסיע: צי מ’דארף מאכן מצות ערב פסח
Speaker 1: און אז די מפרשים האבן געטענה’ט אז פון די הלכה איז א ראיה אז מ’דארף נישט מאכן ערב פסח מצות. אה, זייער גוט. איך האב געזאגט די גאון מנחם, און די מנוחת אהבה האט די זעלבע זאך. פארוואס ער האט אפשר א דחיה אויף די גאון מנחם, איך האב עס נישט פארשטאנען. שמא דוקא בתרומה. בקיצור, ווייל פארוואס? ווייל חלת תודה שטייט אין די גמרא אז מ’מאכט נישט קיין תודות ערב פסח. פארוואס מ’ברענגט נישט קיין קרבן תודה ערב פסח? פארוואס? ווייל ס’איז דא אן איסור אכילת חמץ נאך חצות. זייער גוט. ממילא, ער קומט אויס מיט זיין מצות געבאקן י”ג, און ער וועט זיין יוצא מיט דעם. ניין, וואס איז די חידוש? אט ליעסט, ער קען נישט זיינע מצות געבאקן ערב פסח. איז ממילא, וועט ער זיין גוט.
און ס’שטייט, ער ברענגט אפילו די ראשונים, איך געדענק אז ס’איז דא פסקי ריקאנטי, די ראשונים, מ’דארף יא, אבער זיי ברענגען, ס’איז נישט קלאר, זיי ברענגען אלע אז וואס? אבער מ’זעט דאך אין שבת ערב פסח אז מ’איז יוצא מיט מצה פון א פטורה. פארוואס קען מען עס מאכן ערב פסח שבת? יום טוב? זאגט ער אז ס’איז דא א ביתה, ער ברענגט א תוספתא אז מ’מאכט די מצה ערב שבת ווען ערב פסח איז שבת, אזויווי די יאר דעמאלטס. און דעמאלטס וואלט מען עס טאקע געדארפט מאכן, אויב ס’איז אזויווי די פסח, וואלט מען עס געדארפט מאכן מוצאי שבת. אבער ער זאגט אז אפילו ווען מ’פלעגט מאכן די קרבן פסח אליין, האט מען נישט געדארפט מאכן די מצה דעמאלטס, ס’שטייט נישט אזא זאך. סאו איך ווייס נישט.
רבינו יונה – “כדי שתהא אפייתה סמוך לאכילתה”
Speaker 1: אבער אנדערע זאגן יא אז ס’איז בעסער צו מאכן ערב פסח. אזויווי דער רבינו יונה זאגט, “כדי שתהא אפייתה סמוך לאכילתה”.
נאך האט ער געזאגט, “כשם שאין הפסח נאכל אלא צלי, כך אין המצה נאכלת אלא על ידי האור”. דאס איז דער, ער ברענגט א רש”י, יא. בקיצור, ער האט געטענה’ט מיט די רש”י, אפילו בדיעבד איז וואס לעסער, ס’שטימט נישט אזויווי די גאון מנחם. ס’איז דא אזא דין אז פסח, נישט אזוי? אז מצה עשירה פאר פסח זאל ווערן געמאכט אין די זעלבע צייט ווי פסח. און זיי זענען נישט מסכים מיט דעם די הלכה.
אקעי. מער, ער זאגט, דער רכ”ח זאגט אז אפילו פאר די צווייטע נאכט זאל מען באקן די צווייטע נאכט חביבות המצוה. אקעי, דאס קען זיין ווייל ס’איז פרישע מצות. דאס איז דאך א שיינע זאך. ס’קען זיין אז דאס איז די real reason, ס’איז פריש, ס’איז בעסער. אלטע מצות… ניין, פרישע מצות, יעצט געבאקן. יעדן טאג מאכט מען בעסערע מצות.
הלכה יא – הכל חייבים באכילת מצה
Speaker 1: אקעי, ער זאגט די אלע גרא”מ’ען ווייטער. הלכה י”א, ווער… דו זעהסט די גרא”מ’ען, ס’גייט דא אריין אין אפיקומן?
Speaker 2: ניין, נעקסט. לכאורה גייט עס אין די נעקסטע הלכה, י”ד.
Speaker 1: ניין, ניין, ס’איז דף י”א. זיי זענען ביי דיר, די זאכן זענען נישט ווי דו קענסט אריינווארפן, ס’גייט שפעטער. אקעי, הלכה י”א. ווער איז חייב אין אכילת מצה?
אויב איך באק מצות פסח, איז דאס א שיינע זאך? אויב איך באק? ניין, איך באק נישט, איך בין נישט קיין בעקער. איך לאז מיין ווייב באקן, אויב זי וויל קען זי. הכל חייבים, אזויווי מיר האבן יעצט געשמועסט. אבער די ווייב וויל ווייניגער, ס’שטייט טאקע “הכל חייבים באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים”. ער וויל אז זי זאל נישט געווען א מחוייב מיט אים, זי זאל נישט געווען דעם נחמת מצות. אבער ער האט זיך געוואלט…
קטן שיודע לאכול פת
Speaker 1: ער זאגט אז גאר קליינע קינדער עסן נישט קיין פת, דארף א גמרא פאר דעם? דו האסט קליינע קינדער געהאט אמאל? דארט ווי איך געדענק, קליינע קינדער עסן באטל’ס מיט מילך פון די מאמע, יעדער לויט זיין מנהג, און ווען זיי ווערן אביסל גרעסער עסן זיי פת. אבער דא קטן מיינט ער זאגט אז מ’קען איינווייקן די מצה. נאר פאר דעם, נאר איך האב געזאגט, לייג אריין די באטל… איך האב געזאגט, נמיחה איז אינגאנצן נישט גוט. אה, נמיחה. “והיא שלא נמיחה”, right?
אקעי, אבער דאס איז א כלליות’דיגע זאך, אזוי ווי קטן שהגיע לחינוך, אז ביי יעדער מצוה, נישט ביי יעדער מצוה, אבער ביי פארשידענע מצוות קוקט מען א קטן לויט די ענין. עקזעקטלי, דאס איז אינטערעסאנט. יודע אז ער פארשטייט אז ס’איז מצוה, נאר סתם יודע לאכול פת. יודע איז נאר פאר ברכות וואס מ’דארף עס זאגן, אבער פאר די נסיעה שטייט נישט קיינמאל אין יודע. דו דארפסט נישט פארלערנען פת לחם. יודע לנייען שטייט יא, אקעי, זאכן וואס מ’ווייסט, דו דארפסט נישט וויסן, דו עסט פשוט.
ביי די וועי, די זאכן וואס דו דערציילסט,
קטן שהגיע לחינוך – שיעור החינוך במצה
Speaker 1:
אקעי, אבער דאס איז א כלליות’דיגע, אזויווי קטן שהגיע לחינוך, אז ביי יעדע מצוה, נישט ביי יעדע מצוה, ביי פארשידענע מצוות גיבט מען א קטן לויט די ענין.
קטן שיודע לאכול פת – אז ער פארשטייט אז ס’איז מצה, נאר יודע לאכול פת. יודע איז נאר פאר ברכות וואס מ’דארף זאגן, אבער פאר די עשיות שטייט נישט קיינמאל יודע. יודע לנענע שטייט יא, אקעי, אז ער דארף וויסן וואס ער טוט. דאס איז נישט עסן פת.
דאס איז ביי די וועי, דער רמב”ם אליין, ס’איז נישטא קיין מקור פאר די לשון. קטן, די גמרא זאגט, אה, ער ברענגט אין סוכה שטייט דארט קטן האוכל כזית פת לשלחן פסח. אקעי, אבער די חינוך איז פון ווען ער קען עסן חלה, פון ווען ער קען עסן ברויט. וואס שטייט דארט? מתחילים מחנכים אותו למצוות, מחנכים אותו לאכול כזית מצה. זייער גוט.
דאס איז, דער עולם ווייסט נישט וועגן דעם. ס’איז זייער א קליינע שיעור די קטן שיכול לאכול פת. א בעיבי פון איין יאר אלט קען שוין עסן פת. דארף מען מקפיד זיין צו געבן פאר די קליינע קינדער. מ’רעדט נישט פת סתם אזוי, נאר א קליינע כזית. ער גייט שלאפן, אנדערש גייט ער שלאפן. נאר געדענקען אים צו געבן. דארף מען געבן פאר די אפיקומן, פאר די שולחן ערוך, וואטעווער, פאר מ’קומט צום מרור גייט ער איינשלאפן.
חינוך או הרגלה?
אויב חינוך מיינט אים טרעינען, קיינער געדענקט נישט אז ער האט עס געגעסן ווען ער איז געווען א יאר אדער א יאר און א האלב. ס’איז נאר הרגל, נישט טרעינען אים, נאר הרגלה.
דאס זאגט ער, לויט די ברייתא, ס’איז דא א ברייתא אין חגיגה וואטעווער, דאס איז אפטער אין די מסכת סוכה ווערט עס געברענגט, די חינוך גייט נישט לויט, נישט אלעס איז לויט די יארן. ס’גייט נישט מיט דעם, ס’גייט מיט וואס ער קען. אזוי זעט עס אויס.
סאו, אזוי קומט אויס, איך האב נישט געוואוסט וועגן דעם. ס’קומט אבער אויס אז וואס? אז מ’דארף יא, אפילו זייער קליינע קינדער לויט דער רמב”ם. אונז געווענליך גייען… מען דארף וויסן, ס’איז גיל החינוך, און מ’זאגט אזוי אלעמאל גיל החינוך אז א קלענערער איז א גרעסערע שיעור, אבער יענץ איז אפשר נאר זאכן וואס דארפן א געוויסע דעת, כקדונא. אבער יענץ איז נישט דא א יאר, פון ווען ס’מאכט זיך שוין אז מ’געבט אים א קוקי און ער קען בייסן און ער קען עסן.
חולה שאינו יכול לאכול מצה
Speaker 1:
יא, חולה שאינו יכול לאכול, וואס טוט מען? מצה. יא, אינו יכול לאכול מצה. שטייט ביי מיר? זייער גוט. קוק אריין אין די… ווייל אויב אינו יכול לאכול העלפט נישט, נמי יאכל. ווייל איך קען נישט עסן, יא, אביסל. ס’איז נישט קיין חילוק. די דין איז, שורין לו רקיק במים, און מ’קוקט נישט צו ער איז א קטן שאינו יכול לאכול פת.
יעצט, איך האב נאר א פראקטישע פראגע, וואס טוט מען? שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו, ואם אינו יכול לאכול, מ’פארלירט נישט די גאנצע צירוף פת, יא? מ’האט געלערנט פריער, נמיך ונותן לו. ברשורי יוצא, ברקיקה שרי, ואם אינו יכול לאכול, נמיך. דאס איז דער זאך. דאס איז דער פשט. איך ווייס נישט וואס איז פונקטליך דער חידוש דא. אקעי.
ס’איז מער אויף די ואם אינו יכול לאכול. אבער יענץ האבן מיר שוין געלערנט, אגעין. יא, אבער דאס איז שוין נאר א פראקטישע השלכה וואס מיר האבן שוין געוואוסט. ס’איז נישט סאמטינג וואס מ’ווייסט נישט. אקעי.
סיום הלכות אכילת מצה – הכל חייבין
Speaker 1:
שוין, עד כאן הלכות אכילת מצה. יעצט גייען מיר לערנען די רבנן’ס פון אכילת מצה. מדברי סופרים. מדברי סופרים באכילת מצה.
ס’איז אינטערעסאנט, ווייל למשל די לעצטע הלכה, געווענליך דער רמב”ם שרייבט די ערשטע זאך אין יעדע זאך, רייט? נאכאמאל. געווענליך די שאלה ווער איז חייב אין א געוויסע מצוה שטייט די ערשטע זאך, און דא איז עס אפשר די לעצטע זאך, די הכל חייבין. ס’איז אינטערעסאנט. ס’איז טאקע א שאלה. ווייל ער זאגט בכל מקום ובכל זמן, וואלט עס זייער גוט אריינגעפאסט צו זאגן ווער איז אלץ מחויב. יא, קלאר.
הלכה יב: מדברי סופרים – אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן
Speaker 1:
שוין. די דברי סופרים איז דאס וואס? דברי סופרים שאין אוכלים אחר מצה אחרונה אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן, און מ’עסט גארנישט נאך מצה. ממילא וואס טוט מען? אלו, אלו אוכלים מצה, אוכלים אחריה חרוסת ופרפרות, חוזר.
אז ער האט שוין געגעסן, ער עסט נאך מצה? רייט, וואס איז פשט? פשט איז, מ’דארף נישט… לאמיר זען וואס איז פשט. פשט איז, מ’דארף נישט… לאמיר רעדן ווייטער. פשט איז, מ’דארף נישט עסן נאר מצה. “אחר אכילת מצה” מיינט נישט די ערשטע כזית מצה. מ’מעג עסן שפעטער, אבער צום סוף, די לעצטע זאך וואס דו עסט איז מצה.
דיון: פארוואס עסט מען מצה צוויי מאל?
Speaker 1:
ס’איז אינטערעסאנט, ווייל לכאורה, דאס וואס מיר רופן אפיקומן, רייט? אבער טראכט אריין, ס’איז אביסל פאני די זאך. פון דעם וואס דו זאגסט די אידיע פון חזרת כיבוד איז אביסל פאני. פארוואס? מיר זאגן דאך אז נאך’ן עסן די מצה, וועלכע מצה? די מצה איז שוין א מצוה, רייט? כזית יוצא. לכאורה וואלט מען שוין נישט געטארט עסן גארנישט נאך. און דא קומט אויס אז מ’עסט, און מ’עסט נאך אמאל. וואס איז די צווייטע מאל וואס מ’עסט? ס’איז דאך נישט קיין שום מצוה. עפעס איז פאני, רייט?
Speaker 2:
ניין, פארשטייסט וואס ער זאגט? ס’איז יא דא. די מצוה פון ענדיגן מיט פסח, בלייבן מיט א טעם פסח אין מויל.
Speaker 1:
טעם מצה מיינט ער. טעם מצה, יא. ס’איז אביסל פאני. לאמיר זען וואס ער זאגט.
ער שטייט אין משנה, “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”. אפיקומן מיינט דעזערט. יא, אונז זאגן אפיקומן מיינט די מצה. אפיקומן מיינט וואס מ’טאר נישט עסן נאך די מצה. אפיקומן מיינט די לעצטע שטיקל מצה.
Speaker 2:
ניין, אבער ער ווערט די לעצטע זאך. יא, יא.
Speaker 1:
ס’איז נישט קלאר, אפשר דאס רעדט זיך אז ער האט נישט געגעסן קיין מצה אנהייב. דאס צוויי מאל עסן מצה איז נאך אלץ פאני. איך זע נישט קיין פשוט’ן תירוץ.
Speaker 2:
ניין, דער רמב”ם זאגט אז מ’קען נישט פיקסן, ווייל ס’איז נישט פשט אז די כזית מצה, מ’טאר גארנישט עסן נאך די כזית מצה. דאס איז נישט די איסור. די איסור איז אז מ’זאל נישט אוועקגיין, מ’זאל בלייבן מיט א טעם מצה. ממילא קענסטו עס אייביג טון.
Speaker 1:
דו פארשטייסט וואס איך פרעג?
Speaker 2:
איך פארשטיי נישט וואס דו פרעגסט, ניין. די רבנן האבן געזאגט אז נאכ’ן עסן די מצה זאל מען נישט עסן גארנישט. פשט פון דעם איז אז מ’עסט מצה און that’s all. אדער אן אנדערע וועג קען מען זאגן, מ’זאל עסן מצה די לעצטע כדי מ’זאל נישט עסן נאכדעם גארנישט. אויב דו האסט שוין געגעסן מצה, נאכדעם האסטו זיך גענומען פרעסן פאטעטא טשיפס, גייסטו נאכאמאל עסן מצה? וואס קומט אריין די נאכאמאל?
Speaker 1:
Right. מ’מוז זאגן ווייל די לעצטע איז עניוועי נישט די מצוה, ס’איז נישט מצת מצוה. אבער אויב זאגט מען אז ס’איז דא אן עקסטערע דין פון א וועג אזוי ווי דער זיידע מיט א טעם מצה אין מויל, קען יא זיין.
קוק, אויב מ’זאל עסן פארדעם וועט נישט טויגן לכאורה, איך האב נישט געזען די הלכה, אבער ס’איז דאך אן ענין אז מ’זאל נישט עסן אכילה גסה. יא, אויב זאגט מען אז ער גייט עסן די מצה, די כזית, נאך’ן עסן אלע אנדערע זאכן, איז דאך עסן אכילה גסה. אויף קיין אופן איז עס נישט מחשיב ווי מ’עסט אכילה גסה. אבער וואס איז נאר די עיקר אז מ’עסט א טעם אכילה, א טעם אין מויל.
Speaker 2:
ניין, ס’איז נישט קיין סתירה. ניין, ס’איז נישט קיין סתירה. איך בין געווען גערעכט.
Speaker 1:
אבער דאך, פסח, קום פסח, עסט מען לעצט און that’s all, נכלל על השובע. אויב אזוי, פארוואס דארף מען עסן מצה די לעצטע לשם… וואס איז די צווייטע שטיקל מצה וואס מ’עסט? ס’איז זייער פאני. איך מיין, ס’איז זייער פאני.
ס’איז נאך מער פאני ווען אונז ווייסן אז מ’טרינקט דאך צוויי כוסות וויין נאך די כזית מצה. סאו אויב ס’איז די ווארט אז ס’זאל ממש בלייבן א טעם אין מויל פון די מצה אין מויל…
Speaker 2:
דאס איז מיר נישט אזוי שווער. אבער וואס איז מיר שווער איז אז ס’איז אביסל פאני אז מ’זאל… וואס איז די פעיק מצה וואס מ’עסט דא כדי ס’זאל זיין א טעם? נישט קיין טעם פון מצה, ס’איז א טעם פון א ברויט, אבער ס’איז נישט קיין טעם פון מצה. פארשטייסט וואס איך זאג? דו ביסט אין א דרגא צו פילן א חילוק אין א טעם כדי צו עסן סתם א מצה?
Speaker 1:
אונז ווייסן דאך נאכנישט וואס איז בכלל די מקור פון די מצוה מדרבנן, וואס איז פשט פון דעם. פסח דאך האבן מיר אן ענין פון קרבן פסח. אבער וואס איז די ענין פון א מצה? כדי צו זיין א טעם מצה? אבער טעם מצה מיינט דאך טעם אכילת מצה לכאורה. דאס איז שווער צו פארשטיין.
וואס איז פשט? מ’זאגט סתם טעם מצה און דאס בלייבט אריין? ס’איז פאני. יא, ס’איז פאני. דו קענסט זיין מחלק אז דא איז נישט פאני און דארט איז נישט פאני. שטימט. זעט אויס אביסל פאני.
Speaker 2:
דו זעסט נישט קיין חילוק?
Speaker 1:
איך זע א חילוק. ס’איז נישט פאני. פאני, נישט קיין פראבלעם, לאזט מען זיין פאני.
עס איז דא פארשידענע תירוצים אויף דעם, וואס איז די טעם.
Speaker 2:
וואס? וואס זענען די תירוצים?
Speaker 1:
ס’איז דא אנדערע טעמים. ס’איז דא אנדערע טעמים אויף דעם. אקעי.
די רמב”ם ברענגט אז די יתד נאמן האט געזאגט… ס’איז פאני, די אויבערשטע איז ממש ליצנות. די רמב”ם זאגט די טעם איז טעם מצה. תוספות האט אן אנדערע טעם, פסח על השובע, שבירת יצר, מעשה דרבי עקיבא. נאכדעם זאגט ער אז די איש חי ישראל זאגט…
Speaker 2:
העלאו? ס’איז א נארמאלע מענטש. דו כאפסט אז ער מאכט ליצנות פון אונז?
Speaker 1:
האבן זיי א חילוק. די שם משמואל זאגט אז דאס איז די לערנען.
Speaker 2:
העלאו? וואס? איך וויל א חסידישע תירוץ. איך האב נישט קיין געדולד צו פארשטיין די פשטות. די פשטות איז נישט א חסידישע תירוץ. אקעי, קאנטיניו. יא?
הלכה יג: אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח
Speaker 1:
נאך איין הלכה וואס די רבנן אסרו חכמים. יא?
Speaker 2:
העלאו? אסרו חכמים.
Speaker 1:
דאס איז אריינגעגאנגען אין מיר. יא, יא, אסרו חכמים. איך מיין אז מדברי סופרים גייט ארויף אויף די לעצטע צוויי הלכות, נישט נאר די רוב פון דעם.
Speaker 2:
ניין, ניין, אסרו חכמים איז אן אנדערע זאך. דאס איז געווען אזוי ווי א קאפ. מדברי סופרים. יעצט גייען מיר אנהייבן פארשידענע הלכות מדברי סופרים שאין מחויבים. זיי זענען נישט דא צו טייטשן די סענטענס.
Speaker 1:
עס איז דא א חילוק ביי די רמב”ם מיט די דברי סופרים און מיט די אסרו חכמים. די גאנצע טעם, ווייל די ביידע איסורים פון די רבנן זענען זייער ענליך. מען זאל נישט האבן א טעם מצה פאר, און מען זאל יא האבן א טעם מצה נאכדעם. כדי שיהא היכר לאכילתו בערב. ער זאגט נישט אזוי ווי די רמב”ם זאגט, זאלסט עסן תאווה ביינאכט, אדער דאס איז וואס ס’מיינט? דער רמב”ן זאגט נישט א היכר. עס זאל נישט אויסזען ווי סתם אינמיטן פרעסן. אהא, ס’איז א גאנצע טאג עסטו שוין מצה, איז יעצט עסטו נאך פון די זעלבע זאך. אקעי, גאר גוט.
נו, א חומרא האבן געוואלט צולייגן דא.
הטעם פון דעם איסור: היכר לאכילתו בערב
Speaker 1: מ’זאל נישט האבן א טעם מצה פארדעם, און מ’זאל יא האבן א טעם מצה נאכדעם, כדי שיהא היכר לאכילתו בערב. ער זאגט נישט אזוי ווי דער רמב”ם זאגט, אזוי ווי מ’זאל עסן לתאבון ביינאכט. דאס איז וואס ער מיינט? דער רמב”ם זאגט שוין א היכר. ס’זאל נישט אויסזען ווי דו פרעסט סתם אינמיטן. די גאנצע טאג עסטו שוין מצות, יעצט עסטו נאך פון די זעלבע זאך. אקעי, זייער גוט.
דער דין פון מכת מרדות
Speaker 1: פון וואו… אהא, איך האב געוואלט ס’זאל זיין קלאר. וממילא, מי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו. וואס שטייט אין רמב”ם? מכין אותו מכת מרדות. דו ליינסט דעם רמב”ם וואס שארף’ס אייניקל האט געשריבן? אפשר ליינסטו דעם רמב”ם וואס רבי משה בן מימון האט געשריבן? ס’איז א כלליות’דיגע דין אין מכת מרדות. מכת מרדות גייט עד שתצא נפשו. דו האסט געזאגט אז דו ווילסט א היכר, דו רעדסט געצן פון עונשים. ביי די רמב”ם איז מכת מרדות, ער רעדט טאקע הארב. אז מי שאכל, איינער וואס האט שוין גענדיגט צו עסן.
Speaker 2: יא, איך בין זיכער אז ער מיינט דאס נישט. מ’דארף פארשטיין וואס ס’טייטשט.
Speaker 1: יא, אקעי, וואס ס’טייטשט וואס ס’טייטשט. חיים.
דיסקוסיע: דער מקור פון מכת מרדות — ירושלמי
Speaker 1: דער בן איש חי נעמט זיך אן פאר די נוסח, אבער עניוועיס, ס’איז נישט ריכטיג. דער… וואס קען נישט אריין? אה, דער רבינו מנוח שטעלט זיך אויף די עד שתצא נפשו. ער נעמט זיך אן דערפאר. על כל פנים, ווי שטייט דאס? איז דא א מקור פאר די מכת מרדות? ס’איז סתם אזא כללי אזוי? איך מיין אז דו פרעגסט פאני.
Speaker 2: אפשר קבלו רשותא ולוקו? איז דא אזא גירסא? אין ירושלמי, אפשר.
Speaker 1: יא, איך זע אין רבינו מנוח ברענגט ער די ירושלמי, קבלו רשותא ולוקו. אה, זייער גוט. ר’ אברהם, זייער גוט, דו ביסט גערעכט. ער האט געזאגט לוקו. ער האט גענומען זייער ליטעראלי די ירושלמי. ממילא, לוקו. איי, וואס איז לוקו? לוקו מדרבנן, מכת מרדות. נו נו, חיים.
דער רבינו מנוח’ס חילוק: דווקא מצת מצוה
Speaker 1: ער זאגט, דער רבינו מנוח, אז דאס רעדט זיך דווקא פון כשר’ע מצה. למשל, מצה שלא נעשית לשם מצה, אדער וואס איז שלום נכרים מעגן, ס’שטייט אין די גמרא, רייט? ער זאגט אז דאס איז ממלא נפשו מהם, ווייל ס’איז נישט געקומען קיין פאר. דאס איז פשט, ווייל ס’איז נישט קיין דין אין די טייל מצה, ס’איז דא נאר אין די היכר פון די מצה, דווקא די מצה, די סארט כשר’ע מצה. פארשטייסט?
Speaker 2: רייט, מצת מצוה.
Speaker 1: אקעי. ווייטער.
א דרוש’דיגער טייטש אין “עד שתצא נפשו”
Speaker 2: יא. ס’קען זיין נאך א טייטש אין נפשו, מיינט אזוי, אז די נפש, ווייל יעצט פיקסט עס, ווייל די נפש וואס האט געגעסן מצה איז שוין נישטא, יעצט די נייע נפש הייבט אן מיט א פרישקייט. ס’איז א טויטע טריפה. ס’מיינט נישט טויט, ס’מיינט אז ער טראכט מער נישט דערפון.
Speaker 1: יא. אקעי.
Speaker 2: וואס איז די טראכט מער נישט דערפון? ווייל ער טראכט מער נישט דערפון. ווייל ער טראכט מער נישט דערפון.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ו’
—
הלכה א–ד (חזרה): חיוב אכילת מצה רק ליל ראשון
הרמב”ם: הלילה הראשון של פסח יש מצות עשה לאכול מצה; כל הפסח אין חיוב אכילת מצה, אלא איסור חמץ.
פשט: רק ליל ראשון יש חיוב מדאורייתא לאכול מצה. שאר ימי הפסח הוא רשות – אסור לאכול חמץ, אבל אין חובה לאכול מצה.
חידושים:
1. השוואה לסוכה – חילוק חשוב: הדין דומה לסוכה, שגם שם רק ליל ראשון יש חיוב אכילה. אבל יש חילוק: בסוכה יש חיוב ישיבה בסוכה כל שבעת ימים – צריך להיות בסוכה, לישון בסוכה, אפילו אם אינו אוכל. בפסח יש רק איסור חמץ אבל אין מצוה חיובית אחרי ליל ראשון. לכן מברכים על סוכה כל יום, אבל על מצה רק ליל ראשון. זו קושיא ידועה של תוספות.
2. תירוץ על החילוק: בפסח, אף שאין מצוה לאכול מצה אחרי ליל ראשון, אדם צריך לאכול כדי לחיות – ואם הוא רוצה לאכול דגן, חייב לאכול מצה (לא חמץ). אבל הוא יכול גם לאכול פירות או דברים אחרים. בסוכה יש מצוה חיובית של ישיבה. הגמרא לומדת את דין סוכה דרך גזירה שווה מפסח.
—
שני סוגי שמירה: שמירה מחימוץ (פרק ה’) לעומת שמירה לשם מצה (פרק ו’)
חידוש – שני דינים נפרדים של שמירה:
1. שמירה מחימוץ (פרק ה’) – זה דין באיסור אכילת חמץ. אם לא שומרים, נעשה חמץ, ואסור לאוכלו כל הפסח.
2. שמירה לשם מצה (פרק ו’) – זה דין במצוות אכילת מצה. צריך לאפות לשם מצווה כדי לצאת ידי חובה ליל ראשון. אבל אם חסר רק ה”לשמה” (כמו עיסת הכלבים), מותר לאכול זאת כל הפסח – זה לא חמץ, רק שאינו יוצא בזה ידי חובה.
3. ראיה מסדר הרמב”ם: הרמב”ם אינו מזכיר את ענין “לשמה” בפרק ה’ (שם הוא דן בחמץ). הוא מזכיר זאת רק בפרק ו’ (באכילת מצה). זה מוכיח ש”לשמה” אינו שייך לאיסור חמץ, אלא למצוות אכילת מצה. גם הלכה ט’ (רקיקין עבין) מאשרת זאת – אפילו רקיקין עבין שהם מצות כשרות, אבל אם לא נעשו לשם מצה, אינו יוצא – אבל מותר לאוכלם.
—
הלכה ה: מצה שלשוה במי פירות
הרמב”ם: “מצה שלשוה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבל אין לשין אותה ביין ושמן ודבש וחלב – משום לחם עוני.”
הרמב”ם בפרק ה’: “מותר ללוש את העיסה במים ושמן ודבש וחלב… וביום ראשון אסור ללוש אותה אלא במים בלבד, שלא יחמיץ ויגיד עליו שהוא לחם עוני.”
פשט: מי פירות (סתם) – יוצא בהם. אבל יין, שמן, דבש, חלב – לא, כי אינו “לחם עוני” (מצה עשירה).
חידושים:
1. חידוש גדול – מי פירות ≠ יין/שמן/דבש/חלב: הרמב”ם עושה חילוק ברור בין “מי פירות” (סתם מיץ של פירות) לבין “יין ושמן ודבש וחלב” (משקאות חשובים). מי פירות אינם חשובים מספיק לעשותם “מצה עשירה” – זה רק זיעה בעלמא – לכן יוצא בהם. אבל יין, שמן, דבש, חלב הם דברים חשובים, וזה עושה אותם “לחם עשיר” במקום “לחם עוני”.
2. סתירה לכאורה בין פרק ה’ ופרק ו’: בפרק ה’ כתוב “אלא במים בלבד” – רק במים. בפרק ו’ כתוב שמי פירות כשרים. התירוץ: בפרק ה’ “במים בלבד” לאו דווקא – הכוונה לא יין/שמן/דבש/חלב, אבל מי פירות (סתם) מותרים. או: “במים בלבד” בפרק ה’ דווקא, ופרק ו’ הוא בדיעבד.
3. מי פירות בפרק ה’ לגבי חימוץ: הרמב”ם אומר בפרק ה’ שמי פירות אינם מחמיצים (שאין מי פירות מחמיצין אלא אם כן נתערב בהן מים). שם הוא כולל יין, חלב, שמן, דבש, זיתים כמי פירות. זה מוזר – לגבי חימוץ כולם “מי פירות” (לא מחמיצים), אבל לגבי לחם עוני הוא עושה חילוק בין סתם מי פירות למשקאות חשובים.
4. קושיא על יין: יין הוא רובו מים – מדוע אינו מחמיץ? זו נשארת שאלה.
5. קושיא על מי פירות עם מים: אם מי פירות לבד אינם מחמיצים, אבל מי פירות עם מים כן מחמיצים (ולפי חלק מהשיטות – אפילו יותר/מהר יותר ממים לבד) – כיצד יוצאים במצה של מי פירות? הבצק צריך להיות מדבר שיכול להחמיץ (דברים הבאים לידי חימוץ)!
6. תשובה – חילוק בין מין דגן למין מים: הדגן (תבואה) צריך להיות ממין שיכול להחמיץ (חמשת מיני דגן), אבל המשקה (מים/מי פירות) אינו חייב להיות דווקא מין מחמיץ. אם היתה טכנולוגיה לעשות מצות בלי מים כלל, לכאורה גם היה מותר.
7. קושיית הלחם משנה ותירוצו: הלחם משנה שואל את אותה קושיא – כיצד יוצאים אם אינו “בא לידי חימוץ”? הוא עונה: רק בדברים שלא יכולים בשום צד ואופן שבעולם להחמיץ (כמו חיטה שכלל אינה שייכת לחימוץ) אי אפשר לקיים מצה לשמה, כי “ושמרתם את המצות” מחייב שמירה מחימוץ. אבל במי פירות – הדגן עצמו כן בא לידי חימוץ (עם מים), רק מי הפירות עצמם אינם מחמיצים.
8. מחלוקת ראשונים: המגיד משנה מביא שרבנו דוד בן נחמי חולק על הרמב”ם: “כל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו ידי חובת מצה.” לפיהם, מצה שנילושה במי פירות בלבד אינו יוצא. רבנו דוד אולי רוצה ללמוד ברמב”ם שהוא מדבר רק לגבי לחם עוני (מצה עשירה), לא שאינו מחמיץ כלל.
9. שיטת הראב”ד: הראב”ד אומר: “אין יוצאין במצה שנילושה במי פירות בלבד. והאי דשטבלו בשמן או בדבש, אם נתבשל, אין יוצאין בו.” הראב”ד עושה חילוק – אם רק מרחו (שטבלו) שמן או דבש אחר כך, זה טוב, אבל אם זה התבשל, אינו יוצא. חילוק הרמב”ם שונה – הוא מדבר על במה לשים.
—
הלכה ו (חלק ראשון): מורסן וסובין
הרמב”ם: יוצאים בפת שיש בה קמח וסובין או קמח ומורסן, אבל לא במורסן או סובין לבד (בלי קמח).
פשט: מורסן הוא הפסולת של חיטה שיוצאת בתחילת הניפוי, וסובין הוא שאר הפסולת. “לחם עוני” אינו דווקא לחם עני עם סובין – גם פת נקיה (מצה נקייה) כשרה. אבל סובין או מורסן לבד בלי קמח אינו טוב, כי סובין אינו קמח – זה בכלל לא פת.
חידושים:
1. “פסדרוא” – מחלוקת ראשונים: בגמרא כתוב “יכול לא יצא אלא בפסדרוא.” הרמב”ם לומד שפסדרוא” פירושו תערובת של קמח עם מורסן/סובין (מעורב). ראשונים אחרים לומדים שפסדרוא פירושו דווקא מורסן. לפי הרמב”ם, הגמרא שואלת: האם היינו חושבים שיוצאים רק במצה מעורבת (לא נקייה) כי זה “לחם עוני”? באה “מצה מצה” לרבות אפילו פת נקיה.
2. “מצת שלמה”: הגמרא אומרת “תלמוד לומר מצה מצה לרבות אפילו מצת שלמה” – מצה נקייה ומשובחת מאוד (כמו מצת שלמה המלך). זה המקור שאפילו פת נקיה, סולת נקיה ביותר, כשרה למצה. ההווה אמינא היא שצריך דווקא מצות פשוטות, אבל הפסוק מלמד שאפילו מצות פשוטות כשרות – וגם להיפך, אפילו מצות נקיות מאוד כשרות.
3. מקור למורסן/סובין לבד: המגן אברהם ואחרונים מביאים שהמקור לכך שמורסן/סובין לבד אינו טוב בא ממסכת חלה, שכתוב שם שמורסן וסובין לא חשיבי פת – וצריך להיות פת.
4. סולת בקרבנות: סולת בקרבנות פירושו תמיד סולת נקיה – הקמח הטוב ביותר. למעשה להלכה אין הבדל בין חיטה למיני דגן אחרים, יוצאים בשניהם.
—
הלכה ו (חלק שני): אופן האפייה – תנור, אלפס, אפייה בקרקע
הרמב”ם: “אין אופין מצות… בתנור או באלפס” – אפשר לאפות מצות בתנור או באלפס.
פשט: תנור הוא כשהאש בפנים (תנור סגור), ואלפס הוא כשהאש מבחוץ (כמו מחבת או גריל). אפייה בקרקע פירושה כמו שהערבים עושים פיתה: חופרים בור, שמים בו אש, ומדביקים את הבצק לדופן. גם זה כשר למצה.
חידושים:
1. מחלוקת ראשונים על אלפס ופת: נדון רבות האם דבר שנעשה באלפס נקרא “פת” (לחם) לגבי ברכות ולגבי מצה. הרמב”ן והרשב”א סוברים שאלפס אינו פת לגבי ברכות (מברכים מזונות), אבל הראב”ד חולק – הוא אומר “מעשה אלפס, אפילו גבלא דאורא” – אפילו סוג בצק כזה, הראב”ד מודה שזה נקרא לחם. הרבנו ירוחם מביא את הגמרא בברכות לתמוך ברמב”ן/רשב”א.
2. סברת מר בר רב אשי – לחם עוני: מר בר רב אשי טען שאפילו דבר שהוא פחות חשוב מפת רגילה (כמו דבר שנאפה באלפס), ש”אנשים טובים אינם אוכלים אותו” כי זה “גבלא דאורא” – בפסח יוצאים, כי “לחם עוני קרינא ביה” – בפסח צריך דווקא לחם עוני (לחם עני), אז דווקא פת פחותה מתאימה.
3. החידוש העיקרי – רף נמוך יותר ל”פת” במצה: לפסח יש רף נמוך יותר ל”פת” מאשר בהלכות ברכות. כדי לברך המוציא צריך ממש פת, אבל למצה – כי “לחם עוני קרינא ביה” – יוצאים אפילו בפת פחותה. זה הפשט במאמר מר בר רב אשי בברכות ל”ח ע”א.
4. פסק הרמ”א: הרמ”א עצמו בהלכות פסח פוסק שמצת אלפס היא מזונות (לא פת לגבי ברכות), אבל בפסח יוצאים. אם קובעים עליה סעודה, מברכים המוציא.
5. סברא מדוע מצה שונה: מצה נראית שונה מלחם רגיל, אפשר לאכול אותה בדרך אכילת עראי (אכילה מזדמנת). החשיבות באה דווקא מכך שיושבים ומקבעים עליה סעודה.
—
הלכה ו (חלק שלישי): מצה שלא נאפה אפייה גמורה
הרמב”ם: “וכן אם לא נאפה אפייה גמורה יוצאין בו, והוא שלא יהא בו שיעור חמץ.”
פשט: יוצאים במצה שלא נאפתה לגמרי, ובלבד שאינה חמץ.
חידושים:
1. “מצה הנה” (או “מצה נא”): הגמרא (פסחים ל’ ע”ב) קוראת לזה “מצה הנה”. רב יהודה אמר שמואל מגדיר: “כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה” – כשפורסים אותה ואין חוטים נמשכים, זה טוב. “ואם לאו, הרי זו בצק” – אם כן, זה עדיין בצק.
2. הבעיה אינה חמץ, אלא צורת פת: כאן לא מדברים על הלכות חמץ (שכבר היו בפרק קודם), אלא על יציאת ידי חובת מצה. הבעיה עם חצי-אפוי היא שאינו פת – זה עדיין בצק, ואי אפשר לצאת בבצק.
3. גירסא מעניינת: “הנה” הוא שינוי של המילה “נא”, שחז”ל מפרשים כחצי-אפוי (כמו בקרבן פסח “אל תאכלו ממנו נא”).
—
הלכה ו (חלק רביעי): רקיק השרוי (מצה שרויה)
הרמב”ם: יוצאים ברקיק (מצה דקה) ששרו אותו, “והוא שלא נמוח” – ובלבד שלא התפורר לגמרי.
פשט: המצות שלנו הן “רקיקי מצות” (מצות דקות), בניגוד ל”חלות מצות” (מצות גדולות ורכות יותר כמו מצות ספרדיות, פיתה, לאפה). הגיוני שרוצים לשרות מצות דקות כדי שלא יפגעו בשיניים.
חידושים:
1. מדוע לא נמוח? אם התפורר לגמרי, אינו עוד פת – זה דייסה. אבל אם לא נשתנה צורתו, עדיין כשר.
2. טעם מצה – דין בחפצא: הרמב”ם כותב “טעם הפת”. הגמרא אומרת: “אבל אם נתבשלה… מה טעם אין יוצאין בה? משום דבעינן טעם מצה וליכא” – צריך את טעם המצה. “טעם מצה” אינו פירושו שהאדם חייב להרגיש ממש את הטעם, אלא שהחפצא של מצה חייב להיות בו הטעם – זה דין בחפצא, לא בגברא.
3. טעם לעומת צורה: לפי הדיון העיקר הוא טעם (טעם של מצה), לא צורה (נראה כמו לחם). יש לזה נפקא מינה: כשמדובר בצורה, צריך לבדוק את המחלוקת בין מר זוטרא ואביי; כשמדובר בטעם, זה גדר אחר. טעם חשוב יותר מצורת הדברים. אבל נשארת שאלה: עד כמה הטעם הוא דרישה חזקה? בסופו של דבר הכל סובב סביב זה שצריך להיות פת.
—
הלכה ז: מצה שהיא אסורה לו
הרמב”ם: “אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, או פת גזולה, או שאולה. זה הכלל, כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו, וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו ידי חובתו.”
פשט: אדם אינו יוצא ידי חובת מצה במצה האסורה לו – טבל, מעשר ראשון בלי תרומה, גזולה, או שאולה. הכלל: מה שמברכים עליו ברכת המזון, יוצאים בו; מה שאין מברכים עליו ברכת המזון, אין יוצאים בו.
חידושים:
1. פשט ב”זה הכלל” – לא סיבה אלא סימן
“זה הכלל” אינו פירושו שהטעם שאינו יוצא במצה הוא משום שאינו מברך. שניהם – אי יציאה במצה ואי ברכת המזון – באים מאותו טעם (מצוה הבאה בעבירה). הרמב”ם מתכוון: רוצה לדעת אילו סוגי איסורים נכללים, ראה בהלכות ברכות שם כתוב יותר מפורש אילו איסורים אין מברכים עליהם.
2. אפילו טבל דרבנן – חידוש גדול
בהלכות ברכות (א:י”ט) פוסק הרמב”ם: “כל האוכל דבר איסור בין במזיד בין בשוגג אין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף… האוכל טבל אפילו טבל דדבריהם.” דרך “זה הכלל” לומדים שאפילו טבל דרבנן – איסור דרבנן – גורם לכך שאינו יוצא במצה. זה חידוש גדול: מצוה דאורייתא (מצה) אינה מתקיימת בגלל עבירה דרבנן, וזה נקרא “מצוה הבאה בעבירה.”
החידוש גדול עוד יותר באי יציאה במצה מאשר באי ברכה – כי בברכה זה רק דין ברכה, אבל במצה פירושו שכלל לא קיים את המצווה.
3. השגת הראב”ד על הלכות ברכות
הראב”ד חולק על הרמב”ם בהלכות ברכות. הוא אומר ש”אין מברכין” אינו פירושו שכלל לא מברכים, אלא שאין מזמנים (כי אכילת איסור אין לה חשיבות של קביעות). אבל ברכה ראשונה ואחרונה צריך לברך, כי נהנה. הראב”ד כותב: “תועבה גדולה לשלם רשעים בברכן, אלא שאין מזמנין עליהם… אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברך הואיל ונהנה.”
שיטת הרמב”ם יוצאת דופן: כשגונבים משהו, פטורים מלהודות לה’ על ההנאה. ההיגיון: עושים עבירה ובו זמנית מודים לה’ – זה צביעות (“בוצע ברך נאץ ה'”).
4. גזולה – האם צריך לימוד מיוחד מ”לכם”?
אם העיקרון הוא מצוה הבאה בעבירה, מדוע צריך לימוד מיוחד מ”מצותיכם” (=לכם, שלכם) לפסול גזולה? זה צריך כבר להיכלל במצוה הבאה בעבירה! החילוק: במצה שאולה הפסול הוא ממצוה הבאה בעבירה (כי שאולה אינה ממש גזל, אבל אינה שלו). במצה גזולה יש דין נוסף של “לכם” – צריך להיות שלך.
5. ארבע שיטות בירושלמי על מצה גזולה
הירושלמי מביא ארבע שיטות מדוע אינו יוצא במצה גזולה:
– רבי הושעיא: אסור לברך עליה – “צבי אכניס את השם”
– רבי יוחנן: עבירה מצוה
– רבי יצחק: מצוה הבאה בעבירה
– רבי אלעאי: מצוה שמוסיסין מצותן
נשאלת השאלה האם כל ארבע השיטות באמת שונות או אולי כולן אותו דבר. גם מצוין שהירושלמי אומר רק “אסור לברך עליו” – לא שאינו יוצא.
6. קונה בשינוי – גזל חיטים לעומת גז
ל מצה
הירושלמי אומר: גזל חיטים (גנב חיטים) ועשה מצה – יוצא, כי קונה בשינוי (השינוי גורם לכך שהוא קונה אותם, והוא רק חייב לשלם כסף). אבל גזל מצה ממש – אינו יוצא.
אותה סברא: גנב כסף וקנה בו מצה – יוצא, כי המצה עצמה אינה חפצא של איסור. אבל גנב קמח (מעל) ואפה מצה – יוצא כי קונה בשינוי.
7. קושיית הריטב”א ממסכת סוכה / כתובות
הריטב”א מביא קושיא: בכתובות כתוב שמי שאוכל חלב של חברו, אף שחייב כרת, אינו פטור מתשלומים מצד “קם ליה בדרבה מיניה” – כי חיוב התשלומים בא בלעיסה, והכרת בא רק בבליעה – שני רגעים נפרדים. לפי זה, במצה: מתי מקיימים את המצווה? לא בקניית המצה, אלא באכילה. ואם הקנין בשינוי כבר קרה קודם (באפייה), אז באכילה זה כבר שלו – ולא צריכה להיות בעיה.
8. שיטת רבינו יונה
רבינו יונה אומר שהרמב”ם אינו סובר כך. הוא מתכוון שבקיום המצווה – כלומר האכילה – זה “זמן שלם” (לעיסה ובליעה ביחד), לא שני רגעים נפרדים.
9. “גנב ובירך הרי זה מנאץ”
עיקר הבעיה של מצוה הבאה בעבירה עם נקודה מוסרית: כשאומרים ברכת המזון “נותן לחם לכל בשר” על מצה גנובה, זה ניאוץ – מודים לה’ על אוכל שקיבלו דרך גניבה. הגמרא אומרת “גנב ובירך הרי זה מנאץ” – זה לא “נותן לחם לכל בשר”, ה’ לא נתן לו דרך גניבה.
[דיגרסיה: מעשה עם גנב אצל הרבי]
גנב בא לרבי לברכה לפרנסה. הרבי שאל “אתן ברכה על גניבה?” הגנב ענה: “אם כבר מיועד שמישהו ייגנב, שיהיה דרכי.” בתו של הרבי, מרת חיה’לה (בעלת מופת), השתמשה באותה סברא לגבי ברכות – שאם מישהו צריך לקבל ישועה, שתבוא דרך ברכתה, כדי שגם לה יהיה חלק.
10. נפקא מינה מעשית – מאפיית מצות
ר’ אברהם ברנדסדורפר אמר שאין יוצאים במצה ממאפיית מצות מסוימת (תולדות אהרן) כי זה כמו גזילה. אבל נאמר שזה שטויות, כי זה כמו גזל חיטים (קונה בשינוי) – גונבים את ה”מחייבות” (הכסף/העסק), לא את המצה עצמה. אחרונים גם אמרו שזה בכלל לא הלכה.
—
שופר גזול – חילוק בין שופר למצה
קושיית הרמ”ך
הרמ”ך (הגהות) שואל: בהלכות שופר פרק א’ הלכה ג’ פוסק הרמב”ם שיוצאים בשופר גזול – כיצד זה מתיישב עם הדין שאין יוצאים במצה גזולה?
תירוץ הרמב”ם
הרמב”ם אומר: “שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, ואין בקול דין גזל” – המצווה היא רק בשמיעת הקול, ובקול אין דין גזילה. בשופר, העבירה (גזילת שופר) והמצווה (שמיעת הקול) הם שני דברים נפרדים. מה שאין כן במצה – העבירה (גניבה) והמצווה (אכילה) הם אותו מעשה: כשבולע אותה, גם מקיים את המצווה וגם עושה את הגניבה האולטימטיבית (כי השני לעולם לא יוכל לקבל אותה בחזרה).
מצוות לאו ליהנות ניתנו – תירוץ שני בשופר
הרמב”ם אומר עוד: “אם תאמר הלא נהנה משמיעת הקול — מצוות לאו ליהנות ניתנו”. זה עונה על בעיה שנייה: אפילו אם אומרים שהנאה מחפץ של אחר היא איסור, שמיעת הקול אינה “הנאה” כי מצוות לאו ליהנות ניתנו.
חילוק בין הנאה לגזילה
בשופר השאלה היא רק על הנאה מחפץ של אחר – ועל זה עוזר מצוות לאו ליהנות ניתנו. אבל במצה, הבעיה אינה רק הנאה – זה לקיחה והשמדה של חפץ של אחר. על גזילה כזו לא עוזר מצוות לאו ליהנות ניתנו. זה נשאר כצריך עיון.
—
הלכה ו (המשך): כהנים יוצאים בחלה ותרומה; מעשר שני; בכורים
הרמב”ם: “כהנים יוצאים בחלה ותרומה, אע”פ שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם. יוצאים במצה של מעשר שני בירושלים. מצה של בכורים — אין יוצאים בה.”
פשט: חלה ותרומה – אף שרק כהנים יכולים לאכול אותם, יוצאים בהם. מעשר שני בירושלים – יוצאים. בכורים – אין יוצאים.
חידושים:
1. חילוק בין מעשר שני לבכורים: הפסוק אומר “בכל מושבותיכם תאכלו מצות” – הגמרא דורשת שהמצה צריכה להיות ראויה לכל אדם ולכל מושבות (אכילה בכל מקום). בכורים מותר לאכול רק בירושלים ואי אפשר לפדותם (אין פדיון), לכן אינם “ראויים לכל מושבות”. מעשר שני גם צריך לאכול בירושלים, אבל אפשר לפדותו – לכן הוא “ראוי” ויוצאים בו.
2. ראיית רבינו מנוח: רבינו מנוח מביא גמרא על “כהנים יוצאים”: “לא תאכלו עליו חמץ שבעת ימים” — מי שישנו באיסור אכילת חמץ, יצא זה שאסורו משום איסור אחר.” נשאלת השאלה מדוע לא הביאו את הפסוק הזה גם לענין מצוה הבאה בעבירה (כמקור שצריכה להיות מצה ראויה).
3. ריטב”א – יוצאים במצה גזולה למעשה? רבי עקיבא איגר מביא את הריטב”א שאומר שלמעשה כן יוצאים במצה גזולה, והריטב”א חולק על הירושלמי. הבבלי והירושלמי חולקים בסוגיא זו.
—
חלות תודה ורקיקי נזיר – שמירה לשם מצה
הרמב”ם: מצה צריכה להיות נשמרת לשם מצה, וחלות תודה ורקיקי נזיר – אין יוצאים בהן, אבל אם עשאן לשם שמירת מצה – יוצא.
פשט: מצה צריכה להיעשות בכוונה לשם מצת מצווה. חלות תודה שנעשו לשם קרבן – אין יוצאים, אבל אם גם התכוונו לשם מצה – יוצאים.
חידושים:
1. רבינו מנוח ו”לא יאכלו לחם מצות”
הרבינו מנוח מביא את הגמרא “לא יאכלו לחם מצות שבעת ימים – מי שאינו אוכל אלא מצות שבעת ימים, יצא זה שאסור משום איסור אחר” – אבל רק לגבי כהנים שיוצאים בחלה של תרומה (אבל ישראל לא). נשאלת השאלה: מדוע לא הביאו את אותו פסוק גם לענין ביעור חמץ?
2. מה פירוש “לשם מצה”? – חקירה גדולה
נדון האם “שמירה לשם מצה” צריכה להיות כוונה ישירה ומפורשת, או מספיק שיש לו ברקע בדעתו שאפשר להשתמש בזה למצה.
הרמב”ם מביא את המקרה של סוחר שאופה מצות למכירה – “שאם לא ימכר יאכל אותן” – אם לא ימכור, הוא יאכל אותן בעצמו. זה מראה שאפילו כוונה עקיפה – שיש לו בראש שאולי ישתמש בהן בעצמו למצת מצווה – מספיק.
3. מחלוקת בהבנת מקרה הסוחר
צד אחד טוען שהסוחר עושה זאת ישירות לשם מצה עבור לקוחותיו (הוא מוכר מצות לפסח). הצד השני טוען שלשון הרמב”ם “שאם לא ימכר יאכל אותן” מראה שהכוונה העיקרית אינה לשם מצה – אלא יש לו מחשבה צדדית שאולי ישאר לו. אם הסוחר היה מתכוון ישירות לשם מצה עבור אחרים, הרמב”ם לא היה צריך להוסיף “אם לא ימכר יאכל אותן.”
4. “סתם עושים” – האם זה מספיק
נטען ש”סתם עושים” בלי כוונה ספציפית מספיק – הפסול הוא רק כשעושים זאת ישירות למטרה אחרת (כמו חלת תודה). אבל גם נטען להיפך: “אין דבר כזה לא לחשוב” – כל אדם עושה משהו מסיבה. אם מכונה עושה מצה בלי שום דעת אנושית – אין יוצאים; צריכה להיות דעת של מי שמנהל.
5. שיטת תוספות
תוספות אומר ש”סתם” – בלי כוונה אחרת ספציפית – מספיק לשם מצה. הפסול הוא רק כשיש כוונה ישירה למשהו אחר.
—
אפיית מצות ערב פסח
חידושים:
1. ראיה שאין צורך דווקא לאפות ערב פסח: מדין חלות תודה (שלא עושים ערב פסח כי יש איסור אכילת חמץ אחרי חצות) מובאת ראיה שמצות יכולות להיאפות קודם – הוא יוצא עם מצות שנאפו י”ג ניסן.
2. ערב פסח שחל בשבת: תוספתא אומרת שכשערב פסח הוא שבת, אופים את המצה ערב שבת (דהיינו י”ג ניסן). זה מראה שאין צורך דווקא לאפות ערב פסח עצמו.
3. שיטת רבינו יונה – “כדי שתהא אפייתה סמוך לאכילתה”: רבינו יונה סובר שעדיף לאפות סמוך לאכילה – כשם שקרבן פסח נאכל רק צלי, כך מצה תהיה סמוכה. גם רש”י מובא בענין זה.
4. הרכ”ח: אומר שאפילו ללילה השני (פסח שני יום טוב) צריך לאפות מצות טריות – “חביבות המצווה.” מצוין שזה יכול להיות פשוט כי מצות טריות טובות יותר.
אבי”ה רק”ח (אביו של בעל הרוקח) – “כל מי שיגיע לידי מצה שלי”
השר שלום (רבה הראשון של בעלזא) מביא בשם אבי”ה רק”ח שצריך לומר “כל מי שיגיע לידי מצה שלי אינה מתנה” – כמו בלולב ואתרוג שכתוב בגמרא “כל מי שיגיע לולבי לידי”. זה רלוונטי רק לפי השיטה שמצה צריכה להיות “לכם” (שלכם). אבל במצה לא כתוב “לכם” כמו בארבעת המינים (“ולקחתם לכם”), כך שזו חומרא, לא מעיקר הדין.
מהר”ם שיף – כשאופים עם אחרים
המהר”ם שיף מביא שכשאופים מצות ביחד עם אנשים אחרים, כל אחד יקח את שלו – כדי לא להיות בעיה של בעלות.
—
הלכה י”ד: מי חייב באכילת מצה
הרמב”ם: “הכל חייבים באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים.”
פשט: כולם חייבים במצת מצווה, כולל נשים ועבדים (אף שזו מצוות עשה שהזמן גרמא).
חידושים:
1. קטן שהגיע לחינוך – מה השיעור?
הרמב”ם אומר שילדים קטנים שעדיין אינם יכולים לאכול פת פטורים. השיעור לחינוך במצה הוא “קטן שיודע לאכול פת” – הוא לא צריך “להבין” את המצווה (כמו בברכות שצריך “יודע למי מברך”), אלא פשוט יכול לאכול לחם.
2. חילוק בין “יודע” בברכות ובמעשים
בברכות כתוב “יודע” (צריך להבין מה הוא אומר), אבל במעשים כמו אכילת מצה לא כתוב “יודע” – אלא “יכול לאכול פת.” בלולב כתוב “יודע לנענע” כי צריך לדעת מה הוא עושה. אבל באכילת מצה השיעור הוא רק פיזי – הוא יכול לאכול לחם.
3. המקור
הגמרא בסוכה מביאה “קטן האוכל כזית פת” – מאימתי שיכול לאכול כזית לחם מתחילים לחנך. לשון הרמב”ם “קטן שיכול לאכול פת” אין לה מקור ישיר בלשון הגמרא, אבל זה בא מהברייתא.
4. נפקא מינה מעשית – ילדים קטנים מאוד
ילד בן שנה כבר יכול לאכול לחם, ממילא כבר חייבים לתת לו כזית מצה! זה דבר ש”העולם לא יודע עליו.” צריך להקפיד לתת לילד הקטן כזית מצה לאפיקומן, לשולחן עורך, כי אחר כך הוא הולך לישון.
5. חינוך או הרגלה?
אם חינוך פירושו אימון – אף אחד לא זוכר שאכל מצה כשהיה בן שנה. ממילא זה לא “אימון” במובן הזה, אלא “הרגלה” – הרגל של מצווה.
6. חילוק בין מצוות שצריכות דעת למצוות שלא צריכות
בדברים שצריכים דעת מסוימת (כמו קידוש, ברכות) גיל החינוך גבוה יותר. אבל באכילת מצה, שהיא מעשה פיזי, השיעור הוא רק “יכול לאכול פת” – מאימתי הילד יכול לנשוך ולאכול.
—
חולה שאינו יכול לאכול מצה
הרמב”ם: שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו. ואם אינו יכול לאכול – נמיך ונותן לו.
פשט: חולה שאינו יכול לאכול מצה, שורים לו מצה דקה במים. אם הוא אפילו לא יכול לאכול זאת, מפוררים אותה עוד יותר.
חידושים: זו השלכה מעשית של מה שכבר למדנו קודם (שרייה, נמיכה – שיוצאים במצה שרויה ובלבד שלא נמוחה). מצוין שזה לא חידוש חדש, אלא סיכום של הלכות שכבר נלמדו.
—
סדר הלכות הרמב”ם – חידוש מבני
חידוש במבנה: בדרך כלל הרמב”ם כותב “מי חייב” בהלכה הראשונה של פרק. כאן “הכל חייבין באכילת מצה” היא ההלכה האחרונה של הלכות אכילת מצה. זה יוצא דופן. מוסבר שמכיוון שהוא אומר “בכל מקום ובכל זמן” היה מתאים ביחד עם “מי חייב” – אבל הרמב”ם בנה זאת אחרת.
—
מדברי סופרים: אין אוכלין אחר מצה אחרונה (אפיקומן)
הרמב”ם: “מדברי סופרים שאין אוכלים אחר מצה אחרונה אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן.”
פשט: מדרבנן אסור לאכול כלום אחרי חתיכת המצה האחרונה (אפיקומן), כדי שטעם המצה ישאר בפה.
חידושים:
1. קושיא קשה – מדוע אוכלים מצה פעמיים?
הכזית הראשון של מצה הוא כבר המצווה דאורייתא. אחר כך אוכלים סעודה (עם תפוחי אדמה, חרוסת, ממתקים, וכו’). אחר כך אוכלים שוב כזית מצה (אפיקומן). מה זו חתיכת המצה השנייה? זו לא מצווה דאורייתא! זה מוזר. צריך לומר שיש דין נוסף מדרבנן – לסיים עם טעם מצה בפה. זו לא המצווה דאורייתא, אלא תקנה מיוחדת.
2. קושיא נוספת – יין אחרי האפיקומן
שותים שתי כוסות יין (שלישית ורביעית) אחרי כזית המצה! אם הענין הוא שטעם המצה ישאר ממש בפה, כיצד זה מתיישב עם שתיית יין אחר כך? (זה לא נחשב כל כך קשה.)
3. קושיא עמוקה יותר – מהו “טעם מצה”?
למצה אין טעם מיוחד – זה טעם של לחם! “האם אתה ברמה להרגיש הבדל בטעם כדי לאכול סתם מצה?” המושג “טעם מצה” קשה להבנה – בקרבן פסח מובן שטעם הפסח ישאר, אבל מהו ה”טעם מצה” המיוחד?
4. טעמים שונים לאפיקומן
הרמב”ם אומר שהטעם הוא “טעם מצה.” לתוספות יש טעמים אחרים (פסח על השובע, שבירת יצר, מעשה דרבי עקיבא). מוזכרות דעות נוספות (שם משמואל, ועוד).
—
מדברי סופרים: אסרו חכמים לאכול מצה ערב פסח
הרמב”ם: “אסרו חכמים לאכול מצה ערב פסח, כדי שיהא היכר לאכילתו בערב.”
פשט: החכמים אסרו לאכול מצה ערב פסח, כדי שיהיה היכר (הכרה) כשאוכלים מצה בלילה.
חידושים:
1. שני דינים מקבילים מדרבנן
שני הדינים – לא לאכול מצה לפני פסח ולא לאכול דברים אחרים אחרי מצה – יש להם סברא דומה: לא להיות טעם מצה לפני הסדר, וכן להיות טעם מצה אחרי הסדר.
2. חילוק בין “מדברי סופרים” ל”אסרו חכמים”
הרמב”ם משתמש בשני לשונות שונים. “מדברי סופרים” הוא כותרת לכל הקטע. “אסרו חכמים” היא הלכה מיוחדת.
3. הטעם של “היכר” – לא רק תיאבון
הרמב”ם אומר “כדי שיהא היכר לאכילתו” – שלא ייראה כסתם אכילה באמצע. אם אוכלים מצה כל היום, בלילה עוד חתיכת מצה אינה דבר מיוחד. טעם הרמב”ם אינו (רק) שיאכלו בתיאבון, אלא שיהיה מעשה מוכר. הרמב”ן אומר לא “היכר” אלא אחרת.
—
מי שאכל מצה בערב פסח – מכין אותו מכת מרדות
הרמב”ם: “מי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו מכת מרדות.”
פשט: מי שאוכל מצה ערב פסח מקבל מכת מרדות (מלקות מדרבנן).
חידושים:
1. “עד שתצא נפשו” – דין כללי במכת מרדות
נשאלת השאלה על הלשון מכין אותו מכת מרדות – האם זה אומר עד שתצא נפשו, כמו הכלל במכת מרדות. הרבינו מנוח עומד על הלשון “עד שתצא נפשו” ומתייחס לכך. הבן איש חי גם מתייחס לנוסח, אבל מצוין שלא כולם מסכימים.
2. המקור למכת מרדות – ירושלמי “קבלו רשותא ולוקו”
הרבינו מנוח מביא את הירושלמי שאומר “קבלו רשותא ולוקו” – קיבלו רשות ומכים אותם. הרמב”ם לקח את הירושלמי מילולית – “לוקו” פירושו מלקות, אבל מכיוון שזה ל
א לאו דאורייתא, זה מכת מרדות (מלקות מדרבנן).
3. דווקא מצת מצווה – חילוק רבינו מנוח
הרבינו מנוח אומר שהאיסור מדבר דווקא על מצה כשרה – מצת מצווה. למשל, מצה שלא נעשתה לשם מצה, או מצה של נכרים (כמו שכתוב בגמרא) – מותר לאכול ערב פסח, כי ממלא נפשו מהם. הסברא היא: האיסור אינו במצה בכלל כמאכל, אלא בהיכר של מצת המצווה ספציפית – דווקא אותו סוג מצה כשרה שישתמשו בו למצווה בלילה.
4. פירוש דרשני ב”עד שתצא נפשו”
מוסבר שה”נפש” שאכלה מצה כבר אינה קיימת, ונפש חדשה מתחילה ברעננות. זה לא אומר ממש מוות, אלא שהוא כבר לא חושב על זה – טעם המצה נעלם, והוא יכול להתחיל את הסדר בטעם רענן.
תמלול מלא 📝
הלכות חמץ ומצה פרק ו’ – מצות אכילת מצה: מי פירות, מצה עשירה, ולחם עוני
הקדמה: סדר הלימוד ברמב”ם הלכות חמץ ומצה
דובר 1:
אנחנו ממשיכים ללמוד ברמב”ם, וזה לא חידוש, לרמב”ם יש ספרים גדולים עם מנהגים.
זו הלכה אה, בהלכות, כלומר זה לא בהלכות סוכה, זה בהלכות… הלכות של ה… כלומר הלכות חמץ ומצה. למדנו הלכות חמץ, ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד הלכות מצה.
פרק ו’ – מצות אכילת מצה
פרק ו’ מדבר על מצות אכילת מצה, ספציפית בלילה הראשון של פסח יש מצוה לאכול מצה. בכל הפסח אין מצוה, יש איסור חמץ, אבל אין מצוה לאכול מצה. זה לפי הרמב”ם.
חזרה: מה שלמדנו עד עכשיו
ועכשיו אנחנו לומדים איך, איזה סוג… עד עכשיו למדנו פחות או יותר, נגיד ככה, עד הלכה ג’ מדובר על מצות אכילת מצה, נכון? למדנו מתי צריך לאכול אותה, איך, באיזה אופן, בכוונה, בלי כוונה, בלע, לא בלע, וכן הלאה.
מהלכה ד’ התחילו לדבר על איזה סוג מצה צריך לאכול, נכון? נכון? מהי המצה הכשרה וכן הלאה. ממה המצה הכשרה צריכה להיות עשויה, יותר ספציפית, נכון?
למדנו בהלכה ד’ שצריכה להיות עשויה, נכון? אפשר לקרוא לזה חומר המצה, צריכה להיות עשויה מאחד מחמשת מיני דגן, מדברים הבאים לידי חימוץ.
אוקיי, אחר כך למדנו הלכות אחרות של… כן, אם זה מעורב, אם יש לזה טעם דגן, למדנו שיש מחלוקת על זה, שיטות אחרות. למדנו ענין של… עוד דין, עיסה שנילושה, שזה לכאורה דין של לשמה, צריכה להיות משומרת לשם מצה. זה לא מאותה סיבה, זה לא שייך למקום הנכון בהלכה, נכון?
טוב, עכשיו אנחנו נמצאים בהלכה ה’, או אה, זה סוף או באמצע הלכה ה’, שלוקח אותנו לעוד הלכה.
דיון: ההבדל בין מצות מצה ומצות סוכה
דובר 2:
אני רוצה לשאול דבר קטן. ההלכה שהלילה הראשון הוא מצוה ושאר הלילות אינם מצוה, היא מאוד דומה לאיך שלומדים בהלכות סוכה, נכון? שהלילה הראשון… אבל יש הבדל. הרמב”ם בהלכות… איפה אני כאן? מה ההבדל?
דובר 1:
הוא מתחיל הלכות לולב, סוכה ולולב, אומר הוא דווקא, אה, תחילה בליל יום טוב הראשון מצות עשה מן התורה לאכול כזית מצה בסוכה. אבל מתחיל, שייך למצות סוכה, שייך אכילה ושתיה, נעשה שם בסוכה כל שבעת ימים.
זו לא מצוה שחייבים לעשות. לא, אין חיוב לאכול. יש חיוב כזה לשבת בסוכה שבעה ימים. אם אתה לא רוצה לאכול, אתה יכול לצום, אבל אתה חייב להסתובב בסוכה. אבל להסתובב למשל אין כאן, אתה צריך לישון כאן, אתה צריך להסתובב.
דובר 2:
בוא נראה. יש הרי הבדל הרי ההבדל הידוע שלא עושים ברכה. בפסח עושים ברכה רק בלילה הראשון, ובסוכות עושים ברכה כל יום.
דובר 1:
על סוכה כל יום.
דובר 2:
הגמרא שואלת תוספות והכל דווקא על זה.
דובר 1:
אה, תוספות מדבר על זה? ומה התשובה שלו?
דובר 2:
לא, אפשר להבין ככה, כי זה באמת לא מצוה, אבל אדם צריך הרי לחיות, צריך הוא הרי לאכול. ואם התורה אומרת אתה צריך לעשות בצורה כזו, אתה לא צריך לאכול חמץ אלא מצה, או התשובה היא, או אתה יכול לאכול פירות, אתה יכול לאכול ענבים.
מה שאין כן סוכה, יש כן משהו מצוה שאתה צריך להסתובב בסוכה בימים. אתה באמת לא צריך לאכול, סתם ככה אין מצוה. בקיצור, זה נושא, כל הראשונים כבר התאמצו להבין ההבדל באותו.
דובר 1:
בקיצור, אני רוצה… בוא נראה. שניהם קשורים לזה שכתוב מקרא קודש רק ביום טוב הראשון והאחרון.
דובר 2:
לא, זה לא מקרא קודש. אין לזה שום קשר לזה. אין לזה שום קשר למקרא קודש, זה אומר רק איסור במלאכה.
דובר 1:
הגמרא לומדת מאיפה?
דובר 2:
יש קשר לגזירה שווה. כן, אוקיי. בקיצור, סוכה נלמדת הרי מפסח, אבל פסח נלמד הרי.
דובר 1:
בקיצור, בוא נלמד בחזרה להתחיל מה שאנחנו יודעים, מה שאנחנו לומדים כאן. אוקיי? אנחנו הולכים להתחיל ללמוד איך עושים מצות, ממה עושים את המצות. אוקיי? ממה עושים את המצות, איך לאפות את המצות.
חידוש: שני סוגי שמירה – שמירה מחימוץ ושמירה לשם מצה
דובר 1:
אבל אני יודע שכבר למדו את זה, זה מאוד מעניין. בפרק ה’, אם אתה עדיין זוכר, העיקר ענין של שמירת המצות, שכבר עמד בפרק ה’.
דובר 2:
אה, כי לעשות מצות זו המצוה של שמירה מחמץ.
דובר 1:
ולא… נראה מהרמב”ם, אם כבר מדייקים ככה, נראה שהעניינים של שמירה שלומדים בפרק ה’ אינם עניינים של מצות אכילת מצה. זה בעניינים של איסור אכילת חמץ.
לא, המצוה שהוא צריך במצוה אינה שהוא מתכונן להיות לו מצות לפסח. לא, יש הבדל. אתה יודע, למדנו עכשיו בהלכה ו’, שבצק שהוא משומר לשם עיסת הכלבים, את זה אפשר לאכול כל הפסח, נכון?
שני סוגי שמירה
יש שני סוגי שמירה. יש שמירה לשם מצה, אם זה לשם מצה, את זה אפשר לאכול… אי אפשר לצאת בזה ידי חובה, אבל בוודאי אפשר לאכול מחר.
איזושהי שמירה שכתוב בפרק ה’, שהוא מדבר שם על שמירה מחמץ, את זה אסור לאכול כל הפסח. לא כתוב שם שהוא מדבר על המצוה של אכילת מצה, או שהוא מדבר על הענין. כמו כל שאר ההלכות שעומדות שם איך…
אבל כי בפרק ה’ הרמב”ם מדבר על חמץ, הוא לא מזכיר את העניין של לאפות לשם מצה. הוא מזכיר רק מלהישמר מלהיות חמץ. ואם הוא בכלל לא מזכיר את הענין של לשם מצה… לפי מה שאני רואה, הוא לא מזכיר את זה. הוא מביא לשם מצות מצה, אבל לא, לא את הענין של לשמה. כל הענין של לשמה עומד רק כאן בדין של עיסת הכלבים. כך נראה לכאורה.
אבל כאן לא כתוב “הואיל והן משומרות לשם מצה”. לא, זה דין לשם מצות מצה, לא דין של… פעם אתה יודע שאין איסור כזה לאכול פסח, נכון? לא. אוקיי.
ביאור: שמירה מחמץ לעומת שמירה לשם מצה
אז, יכול להיות שהוא אומר ש”הואיל והן משומרות לשם מצה”, הוא לא מתכוון למשהו נוסף יותר ממה שכתוב בפרק ה’. הוא מתכוון לומר, צריך להיות משומרות, שלא יהיה חמץ. אבל אם אתה רוצה לצאת ידי מצות מצה, צריך להיות משומר לשם מצה. זה דין, בדיוק, בהלכות אכילת מצה, זו לא הלכה בשמירה מחמץ.
סתם כדי לאכול פסח למחרת, צריך להיות… ובהלכה ט’ הוא אומר את זה יותר ברור, שאפילו מי שעשה רקיקין עבין, שגם זה… רקיקין עבין אסור להיות חמץ, נדמה לי, אני לא יודע. הוא לא אמר שהוא לא עשה את המצות. לכאורה, רקיקין עבין קשור ל… בדיוק.
דובר 2:
אנחנו הרי כאן, השאלה אינה שזה חמץ, השאלה היא משום לשמה. ועיסת הכלבים מדברים מפסח, אבל זה לא משומר לשם…
דובר 1:
חמץ, שמירה מחמץ היא יותר כמו שמירה מאיסור, ולשם מצות מצה היא יותר כמו הכנה למצוה, למצוה. כמו… כן. טוב מאוד.
הלכה ו’: מצה שלשה במי פירות
דובר 1:
מצה שלשה במי פירות. עכשיו לומדים עוד הלכות ממה יוצאים. יש עוד הלכה שהמצה שאנחנו אוכלים, השיעור, המצה שבליל ראשון צריכה להיות לחם עוני, ממילא יש שאלה של מי פירות.
אז במה כן יוצאים, צדיק? קראת יפה מאוד. אה, מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבל ב… אבל אתה צריך להבין לכתחילה? לא, לא, אבל אין לשין אותה ביין ושמן ודבש וחלב. כלומר, מי פירות כן, אבל יין ושמן ודבש וחלב לא. כמו שנאמר “לחם עוני” וכו’.
דיון: ההבדל בין מי פירות ליין/שמן/דבש/חלב
דובר 2:
ומה עם יין? הם כבר דיברו על עוד דבר, שזה עוד הבדל מהלכות. זה מעניין, בסעיף ד’ היה כתוב, כן, הם דיברו הלכה, בפרק ה’ כבר היה כתוב ההלכות איך לעשות מצות?
שם היה כתוב שמותר להכניס תבלין, שומשומין, קצח בבצק, וגם מותר לעשות מצה עשירה. רק ביום הראשון אסור, למה? כי צריך להיות לחם עוני, ולחם עוני צריך להיות דווקא… לשון הרמב”ם היא “ביום ראשון לבדו שצריך להזכיר לחם עוני”.
רק זו ההלכה של יום ראשון, הוא מתכוון לומר ההלכה של… זה מעניין שכאן כתוב יום ראשון, היה אפשר לטעות שהוא מתכוון לכל היום הראשון. לא, כשהוא אומר כן יום ראשון הוא מתכוון לומר מצות אכילת מצה.
דובר 1:
אבל מה קורה כאן? מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. טוב מאוד. אבל לא ביין ושמן ודבש וחלב. למה? יין ושמן ודבש וחלב אינו אותו גדר כמו מי פירות? לא, גילית עכשיו.
חידוש: מצה עשירה פירושה יין/שמן/דבש/חלב, לא מי פירות
איך הרמב”ם הזכיר בפרק ה’ הלכה י’, אומר הוא “מותר ללוש את התבלין והשומשמין והקצח בתוך הבצק”. אני מדבר כאן על מי פירות. “חייב מותר ללוש את העיסה במים ושמן ודבש וחלב, אלו וכיוצא בהן. וביום ראשון אסור ללוש אותה אלא במים בלבד”. אלא במים בלבד. “שלא יחמיץ ויגיד עליו שהוא לחם עוני”.
גילית עכשיו… מים או מי פירות? גילית עכשיו, בוודאי כאן זה דווקא ושם זה לאו דווקא. גילית עכשיו שמצה עשירה פירושה יין, שמן, דבש וחלב. מי פירות בא ממקוה מים, כך. לפי הרמב”ם, כך הרמב”ם הבין. האם כל אחד מבין כך אני לא יודע, אבל כך הרמב”ם הקדוש הבין.
דובר 2:
חשבתי תמיד שזה נקרא הרי, שזה כל מיני מי פירות, לא כמו ששאלת. מה שחשבת, מי שאל אותך מה חשבת? שאלתי את עצמי. חשבתי, אני אומר לך, חשבת, אני לא יכול לעזור לך.
ביאור: מי פירות אינו חשוב, יין/שמן הוא חשוב
דובר 1:
מי פירות היא בעיה אחרת. שמן הוא גם מי פירות, כלומר כדאי שאגיד לך. זו אחרת, אפשר להבין פשוט מה מי פירות הגמרא אומרת הרבה פעמים זה זיעה בעלמא, זה לא דבר חשוב. יין ושמן הוא גם מי פירות, כלומר יין ושמן הוא גם מי פירות, אבל זה חשוב.
למה כתוב מעשר ראשון? לא מדובר על מי פירות. מאיפה אתה מבין? אני אגיד לך ממקום אחר. נראה שחז”ל לא הסתכלו על מי פירות כדבר חשוב, זה זיעה בעלמא, אין לזה ברכה. מה שאין כן ביין ושמן זה הרי דבר חשוב. אבל לדעת רבינו משה אין הבדל, זה לא מעשר ראשון.
מה שאין כן בחמץ למשל, יש מקום, יש שאלה אחרת. למדת פרק ה’, מה למדנו? מה כתוב בפרק ה’ על מי פירות? מה אומר כתוב בפרק ה’ על מי פירות? בוא נראה.
מי פירות בפרק ה’ – לגבי חימוץ
פעם בחמץ, שאין מי פירות מחמיצין אלא אם כן נתערב בהן מים. ומה הם מי פירות? אומר הוא יין וחלב ושמן ודבש וזיתים. זה מאוד מעניין, כי כאן הוא מכניס יין וחלב ודבש וזיתים. לגבי יין, זו תמיהה, אבל בכל מקרה, אין זה ענין של להחמיץ.
כל הדברים האלה אינם מחמיצים, אבל יין הוא הרי רובם של מים שבעולם. מה קורה קצת מים מחמיץ? יש לנו מחלוקת גדולה ברמב”ם, שמי פירות לבד אינו מחמיץ, מי פירות ביחד עם מים… טוב מאוד, את זה אני שואל אותך שאלה. אחרים אומרים שאז הוא עוד יותר גרוע, אז הוא עוד יותר גרוע מאשר היה? או שאז הוא עוד יותר מחמיץ אם יש קצת מים.
קושיא: איך אפשר לצאת במי פירות אם זה לא מחמיץ?
שואל אני אותך, אז מותר לצאת במצה למרות שזה לא מחמיץ? אז למדנו קודם שצריך להיות ממין דגן שמחמיץ, אבל המים לא צריכים להיות ממין מים שמחמיץ. מי פירות, שם התושב שיוצאים… דברים שיוצאים, שיש דברים עדינים, אפילו משהו לא יכול לעשות עם הדברים המעניינים שלו.
אבל מה זה שהמביא של שלנו…
הלכה ו’ (המשך): מצה שלשה במי פירות
ומה הם מי פירות? היה יין וחלב ודבש. מאוד מעניין, כי כאן הוא מכניס יין וחלב ודבש. לגבי זה, אבל לגבי הענין של להחמיץ, כל הדברים האלה אינם מחמיצים. אבל יין, כמו שהרמב”ם כותב מימות שבעולם. אני לא יכול לשאול את השאלה, כי זה מין חימוץ אחר. כאן הוא מקבל הבדל גדול, שהרמב”ם סובר שמי פירות לבד אינו מחמיץ, ומי פירות ביחד עם מים כן מחמיץ. טוב מאוד.
עכשיו שואל אני אותך שאלה. אז הוא עוד יותר גרוע ממים. אבל הרמב”ם אומר, הוא עלול להחמיץ אם יש קצת מים. ושואל אני אותך, אז מותר לצאת במצה אפילו אם זה לא מחמיץ? אז למדנו קודם שצריך להיות ממין דגן שמחמיץ, אבל המים לא צריכים להיות מין מים שמחמיץ. במי פירות, אומר הרמב”ם שיוצאים חובת אכילת מצה בפסח אפילו אם זה לא יכול להחמיץ. דבר מאוד מעניין.
אבל מה זה שאתה מדבר על… נכון טוב מאוד. פשוט. מה הבעיה? משהו לא נכון? נכון טוב מאוד. הכל נכון. אמת? טוב.
דיון: ההבדל בין מין דגן ומין מים
אני צריך אבל להבין, לכאורה אתה אומר טוב מאוד. אם מצה לא יכלה לבוא לידי חימוץ, נראה שההלכה אינה שצריך שיוכל לבוא לידי חימוץ, אלא שצריך להיות מהמין שבא לידי חימוץ. אבל למשל במים לא כתובה הלכה על המין. כי אם תמצא דרך לעשות מצות בלי מים בכלל, ובכלל זה לא שייך, אם למישהו הייתה טכנולוגיה כזו, לכאורה היה מותר. כי זה כתוב “שבא לידי חימוץ”, מצה צריכה להיות ממין חיטה שבא לידי חימוץ.
אבל שואל אני אותך, אם אתה יכול לומר ששמירת המצות אומרים ממש שזה יכול להיות חמץ, ואתה שומר את זה. אפשר לומר את זה על כל מיני דברים. זה לא מה שאומרים באמת. אמת? תמיד הקושיא היא מה אומרים באמת, לא מה אפשר לומר. טוב, בוא נראה הרמב”ם. לא, אתה אומר מה אפשר לומר, אני לא אומר מה אפשר לומר.
טוב. מה הבעיה? הכל נכון.
המגיד משנה וראשונים אחרים
המגיד משנה מביא שראשונים אחרים חולקים על הרמב”ם והם אומרים שכל מי פירות עושה מצה עשירה. מי הם האחרים ולמה הם אומרים כך?
אה, שוב, אומר המגיד משנה, “אמנם יש אומרים שאין יוצאין במצה אלא במי פירות בלבד, אילם פירות עם מים לפי שאינו נשמר מחימוץ, וכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו ידי חובת מצה”. זו הראיה של רבנו דוד בן נחמי.
רבנו דוד בן נחמי, יכול להיות שאולי הוא רוצה ללמוד ברמב”ם שהרמב”ם מדבר רק לגבי הענין של לחם עוני. יכול להיות שהרמב”ם גם מודה שזה מחמיץ. הוא מתכוון לומר כשמכניסים קצת מים. לא הייתי חושב כך בקלות.
אז, רגע, מה אומר הראב”ד?
“אמר אברהם, הראב”ד, אין יוצאין במצה שנלושה במי פירות בלבד. והאי דשטבלו בשמן או בדבש, אם נתבשל, אין יוצאין בו”.
כן, זה עוד דבר. אם זה נתבשל, אז מה? אז לא יוצאים.
אה, אה, אה, הרמב”ם עושה הבדל בין במה זה נילוש, הוא אומר לך לא.
לא, הוא לא אומר אחרת מהרמב”ם מצד זה.
בוא נמשיך.
אה, זה כתוב שם עוד, שהוא מדבר כשמשחו אחר כך, לא שזה נתבשל.
אז עד כאן הלכות מי פירות.
כמו שביארנו, סך הכל הוא כבר אמר את ההלכה פעם אחת, אבל שם הוא לא אמר את ההבדל שיין, שמן, דבש, דווקא מי פירות כשר. אבל זה בעיקרון, והאשכול הוא גם הביא ראיה על זה. לא רק לשון אחד ברבנו דוד, לא יוצאים. זה החידוש.
זה לכאורה פשוט, בכל מקרה.
כן? בוא נמשיך.
הגמרא על “יום הקמה” ולחם עוני
תרגום לעברית
הדבר בא מהגמרא. הגמרא אומרת “יום הקמה”, רבי מאיר אומר “יום הקמה” ליתן לו שיעור. הוא אומר, מצה היא עניין של “לחם עוני”. אתה אוכל מצה ב”יום הקמה”, מה העניין בזה? שיהיה עניין של “לחם עוני”. זה לא פשוט. אבל אם אתה אוכל אותה בימים אחרים, זה לא פשוט. אבל אם אתה אוכל אותה בימים אחרים, זה לא פשוט.
אבל על כל פנים, מה הכוונה ב”יום הקמה”? האם הכוונה ליום הראשון? לא, הוא מתכוון לומר את שני הימים הראשונים. הוא בכלל לא מתכוון ליום הראשון, הוא מתכוון ללילה הראשון. אה, אוקיי, אוקיי. הוא מתכוון כך למעשה. הוא עדיין מדבר על מצוות “לחם עוני”, הוא בכלל לא מדבר על… זו לא קושיא על רבי מאיר. הוא מתכוון למעשה, הוא מתכוון למצווה, הוא לא מתכוון לעצם היום הראשון. זה פשוט, זה לא חידוש מה שאתה אומר.
תירוץ הלחם משנה
אוקיי, עכשיו, עוד דבר שלא יוצאים בו, אוקיי? אחד יוצא. כן? אם אתה רוצה ללמוד עניין, או שאתה רוצה לחפש בעיות. אממ, כן. יש לך בעיה? ה”לחם משנה” מתווכח עם ה”מגיד משנה”, והוא שואל את הקושיא ששאלת, איך כתוב שצריך להיות “בל יחמץ”? הוא אומר, “ויש לי לתרץ, דכל הדברים שאינן בל יחמץ בשום צד ואופן שבעולם, כגון חיטה, אי אפשר לעשות ממנה מצה לשמה, דהרי המצה היא בל יחמץ, ואיך שמים גורמים שלא תחמץ?” מה הנקודה? הוא אומר מה שאמרתי לך.
משהו רע שאמרתי לך שאתה צריך לדבר עם אנשים אחרים עכשיו? אני כאן. מה זה? זה לא יפה. כן, אוקיי. אני רוצה לראות אם עוד אנשים הבהירו לך כך. זה פשוט שזו ההבנה, זו לא תורה גדולה. אוקיי. כי הדפוס הכניס את כל האנשים האלה לכאן, ואתה חושב שאתה צריך לדבר עכשיו עם כל האנשים. כמה אנשים, ועכשיו ללמוד את הדברים. אוקיי? אני אקנה לך רמב”ם בלי כל הדברים האלה, ותעזוב.
“מביא” פירושו אם לא מבינים משהו. אם מבינים זה טוב. “מביא” לא אומר רק להסתכל במפרשים. מצה שלושן במים פירות. למדתי כבר ארבעה מיליון פעמים. עכשיו תמשיך הלאה.
מורסן וסובין
ההלכה הבאה, “אין לשון אלא יוצאים בו, אין יוצאים אלא בפת מורסן”. מורסן זה מה שעושים מהפסולת של החיטה, יודע, מצה מקמח מלא. צריך לדעת, קמח מלא יש בו רק קצת מורסן. אבל לשון טהור, הוא אומר כך, אבל לשון קמח וסובין שלא במורסן, זה כן טוב. אם זה רק עשוי מהקליפות לא.
אה, זה מה שהוא מתכוון? כן. אה, זה מה שהוא מתכוון. מה ההבדל בין שני הדברים? זה שניהם אותו דבר.
אז הוא אומר, “מורסן ופסולת החיטה היוצאת מתחלת הניפוי, וסובין משאר הפסולת”. Whatever that exactly means. אוקיי.
דיון: מה כשר ומה לא
אבל מה אומר הרמב”ם בהלכה? שלא תחשוב שלחם עוני פירושו דווקא לחם עני שיש בו גם הרבה קליפות, אלא גם פסולת נקייה יכולה להיקרא לחם עוני. אפשר לקיים את הקליפות במקום, אבל לא לקיים את… אה, לחיים! לא דבר עשיר עם דבש ויין ושמן.
אז מה לא עושים ומה כן עושים? I’m confused. אבל עם מורסן ועם סובין זה לא טוב? למה לא? זה עניין שיהיה… זה פת נקייה.
סובין זה לא קמח. סובין זה לא קמח. Seriously? כן. זה הפשט? כן? כן. אה, אז אם הלחם משנה היה אומר משהו, הייתי… אבל אני אומר שאני לא מבין, אז זה כן עושה סנס. הלו?
אממ… אני מקנא שאני נותן יותר תשומת לב ללחם משנה.
Exactly. עבר לאנשים. אריה חי וכלב מת, כלב מת ואריה חי. אני חושב שכתוב כלב חי ואריה מת. אני כלב חי, אני כאן.
הלחם משנה על מורסן וסובין
הוא מביא כזה בהלכות חלה, יש הלכה כזו ש… אם ערבבו מורסן אחד עם סובין, אני לא רואה דרך למנוע.
אה, זה לא כל כך פשוט. בגמרא יש “פסדרוא מנייהו”. עכשיו השאלה, הרמב”ם אומר “פסדרוא” פירושו שיש בו שניהם. אחרים לומדים “פסדרוא” פירושו דווקא מורסן. יש שאלה איך יוצאים בו. אוקיי, הגמרא אומרת צד אחד שצריך דווקא פסדרוא.
לא, “יכול… אה, הלכה לא זה ולא זה”. אה, יכול להיות בגלל זה איך הרמב”ם עונה על הדבר, כי לאחרים יש רב אייזיק לחם עוני. הרמב”ם לא חושש, הוא אומר זו הגמרא. מה היו חושבים? שיוצאים רק בפסדרוא, אבל ההוא נקרא לחם עוני? הרמב”ם אומר, פסדרוא פירושו שערבב מורסן. לא, אני אומר איך לומדים לפי הרמב”ם, מה הרמב”ם היה כנראה גם לומד. פסדרוא פירושו מעורב. והגמרא אומרת, מה היו חושבים? שלא יוצאים במעורב, כי אולי צריך להיות לחם עוני? אה, להיפך, שלא יוצאים ב… אה, שלא יוצאים בנקי, תלמוד לומר. אבל אלו שלומדים שפסדרוא פירושו רק מורסן, מתקשים עם הרמב”ם, אבל זה לא נוגע, כי אנחנו לומדים את הרמב”ם.
אוקיי, טוב מאוד.
מקורות ההלכה
המגן אברהם וכל האחרונים אומרים שזה בא מ… “וסובין שלא במורסן” זה לא כל כך חזק. אני לא מתכוון לומר מדעה. לא, מדעה. הם גם לא אומרים את השיעור. הם גם אומרים את השיעור, שזה בא ממסכת חלה, שם כתוב שמורסן וסובין לא חשיבי פת, ומה הם אמרו? צריך להיות פת. הם אומרים ש… וכאן כתוב “יכול לא יצא אלא בפסדרוא”, צריך לומר שפסדרוא זה לא חמשת מיני דגן, אלא השאלה לגבי חמשת מיני דגן זה לא קמח אמיתי.
אני שומע. מי מחלק כאן?
מצת שלמה
אוקיי, המצה שלמה כתוב אפילו… איפה כתוב זה? אפילו בגמרא? ההלכה שאפילו פת נקייה זה גם טוב, כתוב גם בגמרא? כן, זה כתוב בגמרא. מה? אפילו עם התוספות נקראת ביהושע.
תוספות לכל הפחות לומד, הגמרא אומרת “יכול… אלא פסח דורות”, תלמוד לומר “מצה מצה” לרבות אפילו מצת שלמה שהייתה מצה טהורה מאוד. מצת שלמה המלך. שלמה המלך היו לו מצות נקיות, “מילאני גדולה שכינה”. בוודאי לשלמה המלך היו מצות נקיות.
הלכה ו’ (המשך) – סולת נקייה ביותר
דובר 1: כן? זה כתוב בגמרא? מה? אפילו עם סולת נקייה ביותר?
דובר 2: כן.
דובר 1: זה לכאורה מה שהרמב”ם לומד, אבל הגמרא אומרת “יכול יהא זה פסול אלא פת הדורה, תלמוד לומר ‘מצה מצות תאכלו’, אפילו כמצות שלמה,” שהייתה מצה טהורה מאוד.
אה, מצות שלמה המלך. לשלמה המלך היו מצות נקיות. מילוני גדולה. בוודאי לשלמה המלך היו מצות נקיות.
דובר 2: מי אומר?
דובר 1: אוקיי.
האם זו בכלל לא הווה אמינא? אני יכול להבין את זה. זו הייתה עניות, רצו למקסם את החיטה. אה, עשירות לא עושה כך. סולת זה תמיד כשהתורה עושה סולת, סולת פירושו תמיד להפיק סולת נקייה. כן, בכל הקרבנות יש סולת, זה דבר חשוב יותר… סולת, לוקחים את הטוב. סולת זה דבר חשוב, זה סמל של לחם טוב. זה פשוט, כן, אני מסכים. צריך להוציא מזה את זה. זה פשוט.
אוקיי, למעשה להלכה אין הבדל בין חיטה לאחרים, אפשר לצאת בשניהם טוב מאוד. אני לא יודע, אבל החיטה שלנו זה מה שיש. כן, חיטה פירושה שמכניסים קצת מה… משהו, אני לא יודע בדיוק מה. לא מכניסים בכלל פסולת, משהו מכניסים.
הלכה ז – אופן האפייה: תנור, אלפס, אפייה בקרקע
דובר 1: אין אופין מצות, עכשיו נלמד איך צריך לעשות את המצות. כן? “אין אופין מצות בתנור או באלפס.” כן, או שעשו בתנור. הם למדו כבר אתמול בהקשר של זה. תנור פירושו מקום כזה שבו… תנור זה עסקים בפנים, נכון? תנור פירושו קופסה כזו שמכניסים לתוכה את האש ואת זה. אלפס זה עסקים בחוץ, זה סוג של טופ, נכון? מחבת כזו. אולי טרייפוד בעצם אלפס, אבל זה נעשה סוג של גריל, כן, שמים אותו מלמטה.
אין ברירה לעיבוד, גיבול, בלילה.
דובר 2: אני יכול זה שמונה דקות. אני מתכוון כאן על… לא, איך כתוב? למדת זמן… אבל… פשיחה.
דובר 1: טוב מאוד. אצלי נשאר פשיחה. לא, אני לא יודע. משהו משך אותי מהר. נו, חשבתי שבכל הזמנים כבר למדו. עד עכשיו גם. לא.
דיון: מה פירוש “פת” לגבי אלפס?
דובר 1: אני חושב שמה שאנחנו רואים כאן מהגמרא, נראה שהשאלה היא מה פירוש פת. כי אם מבשלים ועושים כנידלך, זה לא נופל… כן, בהלכות ברכות יש את השאלה. לוקחים שכל דבר שעושים מבצק זה פת, אוטומטית. אם עושים את זה באלפס, כאן החידוש מה פירושו כן פת. יכול להיות רק חלק אבל חלק לא להיות פת. אז מי שעושה כנידלך, ויוצא בזה ידי חובת מצה? כנידלך?
דובר 2: האם זה כבר עשוי ממצה… עושים כנידלך טרי.
דובר 1: אבל רב, עושים משהו… כמו הרבה מאכלים שמבשלים, לוקחים קמח ומבשלים בסיר. קישקע… מה שאין לו את הפסוק, לגבי ברכות, לגבי דברים שונים.
מה רואה כאן הרבי, מה לא הבנתי כבר. כל מה שנתבשל מ… או, אומר הקדוש, המגיד משנה המובא מאוד, רואים מחלוקת ראשונים בכלל.
דובר 2: אה, מחלוקת ראשונים…
דובר 1: אממממממ… לא דבר פשוט. אלפס שמכניסים מים, מבשלים קודם, ואחר כך מכניסים את העיסה. כן, אני חושב שזה משהו יותר ממה שנראה. מרבינו בהלכות, שאם זה דבר שנתבשל, שניהם נקראים, ויוצאים מחלוקת ראשונים… בכל אופן, שני דברים שכאן יש פסק, כמו שמביא בהלכות ברכות, שגם לכאורה.
אבל עד כאן למדת… יש… אממממ… לפני זה… לגבי חלה… מה פירוש פסק, זה בכלל לשון… חייב בחלה ויוצא בו את חובתו בפסח. אז רבינו ירוחם החזיק כמו הרמב”ן והרשב”א, אבל הראב”ד הקדוש אמר אחרת. הראב”ד הקדוש אמר, “מעשה אלפס, אפילו גבלא דאורא,” בזה הראב”ד מודה שזה נקרא לחם.
באים בלילה, כמו שאמרתי שצריך לעשות המוציא לכולם, בלילה הולכים לומר את כל ברכת המזון, כמו שאומרים את כל ברכת המזון, יעלה ויבוא, רצה והחליצנו, הכל. אגב, למעשה חול המועד, אלא אם כן זו לא סעודת יום טוב, אבל דבר אחר, הוא מביא ראיה, כי רב הונא אמר, “חריכה דתרתי שמע מינה לחם.”
אני לא יודע, יש איזו בעיה של חמץ. אגב, הוא מודה לרמב”ן שזה לחם, אבל יש שאלה של חמץ, אני לא יודע.
דובר 2: במה פליג מהרש”א?
דובר 1: אה, זו סברא שלו, הוא אומר שיטה משלו. “למצות איכא מאן דפליג משום סברא קיימא.”
דובר 2: מה הוא אומר על הראב”ד?
דובר 1: אבל אחד יוסף נוריס, הוא מתווכח על ראיה מהגמרא בדף מ’ בכלל.
על כל פנים, בסדר. הרמב”ן אומר שאפשר לעשות כך.
אפייה בקרקע
דובר 1: אפילו אפייה בקרקע, מה זה? מה ההבדל של אפייה בקרקע? יודע מה זה אפייה בקרקע? כמו שהערבים עושים פיתה. יודע איך הם עושים פיתה היום? הם עושים בור, מכניסים אש בבור, והם מדביקים אותה על הצד. אפייה בקרקע, הכיבוד דאורא.
דובר 2: אהא, הוא אמר שזה גבלא בעלמא, whatever that is.
דובר 1: אבל אחרים אמרו, אמר רב אשי, אמר מר בר רב אשי, יוצא בו חובתו בפסח, שזה לחם עוני. אה, מר בר רב אשי טען, אפילו מצד חשיבות, אנשים טובים יותר לא אוכלים את זה, הם אמרו שזה גבלא דאורא, אבל בפסח לא צריך להיות אדם טוב יותר, פסח זה חיוב של לחם עוני, אז בוודאי בפסח יוצאים.
חידוש: לחם עוני צריך פחות חשיבות מפת
דובר 1: זו מחלוקת, רבינו ירוחם מביא את הגמרא בברכות, הרמב”ם אומר שצריך לעשות על אכילת מצה, ולקבוע סעודה. אז הוא אמר שזה פחות חשוב, וזה לא פת. אה, על האפייה בקרקע, הכיבוד דאורא. אהא, הוא אמר שזה גבלא בעלמא. אבל אחרים אמרו, אמר רב אשי, אמר מר בר רב אשי, יוצא בו חובתו בפסח, שזה לחם עוני. אה, מר בר רב אשי טען, אפילו מצד חשיבות, אנשים טובים יותר לא אוכלים את זה, הם אמרו שזה גבלא דאורא, אבל בפסח לא צריך להיות אדם טוב יותר, פסח זה חיוב של לחם עוני, אז בוודאי בפסח יוצאים.
בברכות ל”ח עמוד א’ כתוב… כתוב שמצה דרכו לאכול עמה דברים אחרים, אבל עושים המוציא. סבא שלי עשה כן המוציא. מר בר רב אשי אמר, דעוילם יוצאים ידי חובתן בפסח. מאי טעמא? לחם עוני קרינא ביה.
הפשט הוא, אומר רב דוד, שהרמ”א עצמו בהלכות פסח פוסק שעושים עליה מזונות דווקא, כי זה לא פת לגבי הלכות ברכות. אבל פסח, אף על פי שזה מזונות, הוא אומר אולי אם קובעים סעודה זה כן, כי… אה, טוב מאוד, סבא שלי לא אומר אחרת. הוא אומר אם קובעים סעודה על זה, ואז עושים המוציא.
פסח, על כל פנים פסח, לכאורה הפשט שזה נראה אחרת על הבית, ממילא יש אפשרות לאכול יותר בדרך אכילת עראי. זה לא כמו לחם שהוא חשוב ותמיד יושבים לאכול עליו. ופסח זו עצמה החשיבות, זה שיושבים וקובעים סעודה עליו. בדיוק כמו שסבא שלי קבע סעודה, והוא ישב בסדר עם זה. כך נראה, I don’t know.
ומי אומר את זה? כתוב בכלל שמצה, אם זה לא פת. אבל כאן הוא אומר שמצה יש לה… לפי מה שמר בר רב אשי אומר, שמצה צריכה פחות פת מרגיל. לעשות המוציא צריך ממש פת, אבל מצה זה לחם עוני קרינא ביה, אז מבחינת לחם עוני יכול להיות אפילו פת חלשה יותר. מבין כך?
דובר 2: כן.
דובר 1: Interesting.
דובר 2: Isn’t that interesting?
דובר 1: It is.
אז יוצא שלגבי זה יכול להיות פחות. טוב מאוד.
אוקיי.
הלכה ז (המשך) – מצה שלא נאפה אפייה גמורה
דובר 1: וכן אם לא נאפה אפייה גמורה יוצאין בו, והוא שלא יהא בו שיעור חמץ.
וכן אם לא נאפה אפייה גמורה, איך… אה, לא אפייה גמורה פירושו לא שזה הפקר עולם. והוא שלא יהא בו שיעור חמץ, זה חייב להיות נאפה לגמרי. יכול להיות חצי נאפה, אבל אסור להיות “גחלת בתוך בצק”. מה זה בדיוק? האם זה לא חתיכות חיות? לכאורה זה העניין שיכול עדיין להיות חמץ. לא אפו אותו מספיק, זה יכול עדיין להיות חמץ.
מצה הנה/מצה נא
דובר 1: הגמרא קוראת לזה “מצה הנה”. כתוב בל”ז ע”ב, “מצה הנה, מאי מצה הנה? אמר רב יהודה אמר שמואל” – אני לא יודע מה “הנה” פירושו – “אמר רב יהודה אמר שמואל, כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה. ואם לאו, הרי זו בצק”. לא פשוט חמץ, זו בעיה אחרת, זה לא פת. אתה יכול לאכול פת, לא בצק. ואתה לא מחכה שזה יכול עדיין להיות חמץ, כי אתה אוכל אותו עוד לא גמור.
כאן אנחנו בכלל לא מדברים על הלכות חמץ. הלכות חמץ כבר היו בפרק קודם. כאן מדברים על מה יוצאים בו חובת מצה. כאן מדברים על משהו שלא נעשה חמץ, כי אוכלים אותו מיד. מה ההבדל?
דובר 2: אתה דואג שזה יכול להיות חמץ? אנחנו לא מדברים על עכשיו ועכשיו.
דובר 1: הוא מביא גירסא אחרת “מצה נא”. מעניין. “הנה” משתנה מהמילה “נא”. לפי פשט חז”ל ש”נא” פירושו חצי נאפה. עושים את הסעודה שלנו בשליש. מעניין.
הלכה ז (המשך) – רקיק השרוי
דובר 1: אוקיי, עוד דבר שיוצאים בו “רקיק השרוי”. רקיק פירושו קרקר, כמו המצות שלנו שהן רקיקי מצות. יש חלות מצות ורקיקי מצות. חלות מצות זו המצה הספרדית, המצה המסורתית. או אפילו פיתה, יותר רכה, לאפה, וואטאווער. גדולה. הנקודה היא לא שזה רך, הנקודה היא שזה גדול יותר. ורקיקי מצות זו מצה דקה. זה היה הגיוני שירצו להשרות אותה, שלא תהרוג את השיניים.
דובר 2: בדיוק.
והוא שלא נמוח – טעם מצה
תרגום לעברית
דובר 1: אומר הוא, “והוא שלא נמוח”, שלא יהיה נמוח לגמרי. אבל מה הבעיה אם הוא נמוח? אז זה לא פת, זה גריס. אבל מצה שלא נשתנה צורתה, לא נשתנה צורתה. אבל הוא כותב “טעם הפת”. זה לא פת, אבל אין לו טעם של פת. אבל אם נתבשלה, אומרת הגמרא, מה טעם אין יוצאין בה? משום דבעינן טעם מצה, וליכא”. למדנו ש”טעם מצה” במובן של “בולע מצה יוצא בה”. נראה ברור שפוסקים כן שצריך… זה לא אותו טעם המצה, מבין? אבל מה שאני אומר, יש כן ענין של בעינן טעם המצה, שוב, שלא צריך לעמוד… לא, בעינן טעם המצה לא חייב להיות שהאנשים חייבים להרגיש את טעם המצה, שזה לגבי בולע יוצא. אבל זה לא אומר שאין מצה.
סיום הדיון בצורת פת
דובר 1: אבל אפילו הכי, זה תירוץ טוב, לא מעמידים עם דינים טעם מצה ולחם. קודם למדנו שטעם מצה במובן של בולע מצה יוצא אמרנו. רואים ברור שפוסקים כן שצריך שיהיה אותו טעם מצה. מבין מה אני אומר? יש כן ענין של בעינן טעם מצה, שוב, שלא להעמיד… הבעינן טעם מצה החדש אומר שאדם חייב להרגיש את טעם המצה, כי הראיה בולע יוצא. אבל זה לא אומר מצה שאין לה טעם של מצה. מה עושה אותה למצה? המראה, הטעם של ממה שהיא עשויה, חיטה.
הנקודה היא, נראה שאין בעיה שזה לא נראה כמו פת. אולי זו דרך, אני לא יודע, זה נעשה משהו אחר. כי הוא אומר שצריך שיהיה הענין של שלא ייראה כמו פת. למשל, הענין של שכן יוצא לכאורה. הנקודה היא, אין כאן בעינן חזק לדברים, זה לכאורה לגבי צורה, לא לגבי טעם. אוקיי, כאן זה… אז יוצא נפקא מינה גדולה, שכאשר זה צורה צריך לראות את המחלוקת בין מר זוטרא ואביי, אני לא זוכר את השמות. אבל כאשר זה טעם, זה גדר אחר. לא צריך לחפש שום… טעם נראה שהוא יותר חשוב מצורת הדברים. כן, אבל בכל זאת, עד כמה זה טעם כל כך חזק? זה הכל לגבי לאמור שזה חייב להיות פת. אוקיי.
עד כאן הלכות צורת פת, פחות או יותר. הלכות פת.
הקדמה להלכה ח – מצה האסורה
דובר 1: עכשיו אפשר ללמוד עוד בעיות שיש עם מצה. מצה שעשויה מדבר האסור, אם אפשר לצאת בה, ואיזה סוג איסור. אומר הרמב”ם הלכה ח’, אין אדם. כן?
דובר 2: כן.
לשון הרמב”ם הלכה ח
דובר 1: “אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו”. אין אדם, אין שום אדם שיוצא ידי חובה. אין שום אדם. שנית, יוצא, צריך לצאת. שלישית, כך היו החסידים אומרים. אבל אין זה כך. אדם לא יוצא. מה נכנס אדם? דווקא בשבילנו.
“אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, או פת גזולה, או שאולה”. שלושת הדברים האלה נקראים אסורה לו, ממילא אינו יכול לצאת מצה.
“זה הכלל, כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו, וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו ידי חובתו”. הרי זה פשוט, הרמב”ם אומר בהלכות ברכות, “בוצע ברך ניאץ”, כן?
דובר 2: אני לא יודע, אתה אומר עכשיו דבר שאתה זוכר מהאוויר?
דובר 1: מהאוויר? זה מונח בראש התורני שלי. אוקיי. “בוצע ברך ניאץ השם”, כמו שהגמרא אומרת בחלה.
אבל זו גם הבעיה של… זה גם הטעם.
פשט ב”זה הכלל” – לא סיבה אלא סימן
דובר 1: “זה הכלל” לא אומר שמפני שאי אפשר לברך ברכת המזון אינו יכול לצאת מצה, אלא הוא אומר שבברכת המזון כתוב יותר… כתוב יותר מפורש. שניהם באים מאותו טעם. לא שאי אפשר לצאת מצה כי אי אפשר ברכת המזון, נכון? הוא אומר “זה הכלל”, רוצה לדעת אילו דברים, ראה בהלכות ברכת…
הפשט שבא כאן, לכאורה זה דין של מצוה הבאה בעבירה. מצוה הבאה בעבירה. כן. כך הוא אומר, “זה הכלל”, רוצה לדעת אילו מיני עבירות, ראה בהלכות ברכת המזון אילו מיני עבירות אי אפשר בכלל לבנטש, זה מה שהוא מתכוון לומר?
הוא אומר שבהלכות ברכות של הרמב”ם הוא אומר… המגיה אומר, “קיצור רבינו פנחס שבירך שמו”. ממילא צריך לכאורה לראות שם.
דובר 2: לא, אבל שם כתוב שאפילו איסורי דרבנן יש “בוצע ברך ניאץ השם”.
דובר 1: מעניין שזה נקרא מצוה הבאה בעבירה. מצוה דאורייתא שבאה עם עבירה מדרבנן נקראת מצוה הבאה בעבירה, לגבי ההלכה. בוא נראה בהלכות ברכות. ברכות אלף י”ט, סוף.
הלכות ברכות – אפילו טבל דדבריהם
דובר 1: טבל של דבריהם. אהא. ו”אוצרך לא ימלאו נאי ועילתא דרישא”. אוקיי, הוא פוסק כאן, “כל האוכל דבר איסור, בין במזיד בין בשוגג, אין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף”. אומר הוא, “האוכל טבל, אפילו טבל דדבריהם” – כאן הוא לא כתב את המילה טבל דדבריהם, אבל באמרו לנו “זה הכלל”, הוא אמר לנו אפילו טבל דדבריהם. זה חידוש גדול.
דובר 2: זה חידוש גדול יותר שאינו יוצא מצה מאשר שלא עושה ברכה.
דובר 1: לא, אם נבין שזה מאותה סיבה, שזה משהו ענין של מצוה הבאה בעבירה, אז זה אותו דבר. יכול להיות שזה לא בגלל זה, אבל אם זה בגלל זה, זה אותו דבר.
מה אומר רבינו מנוח הקדוש? מה אמר רבינו מנוח? הוא אומר שטבל פירושו “טבול לא”, לא טוב. ופירוש נוסף שפירושו “טבול של עץ”, זה משהו שאי אפשר לאכול, זה חתיכת עץ. ו”אי נמי מלשון ערב שקורין לדבר מעורב מטובל”. אוקיי, מאוד חמוד רבינו מנוח, והוא רוצה להסביר ללמוד את המילה טבל.
שאלה: גזולה – האם זה דין בלחם?
דובר 1: יש שאלה נוספת: שאלה האם המצה גזולה, האם זה דין בלחם? הרי כתוב “מצותיכם”. גזולה היא הלכה נוספת, אריסותיכם. אם המילה היא מצוה הבאה בעבירה, למה צריך את הלימוד הנוסף לגבי גזילה? הוא מביא ראיה שאם אופים שני אנשים באותו תנור, צריך לבדוק היטב שזה שלך, כי זה צריך להיות לחם. במגילת אסתר הוא אומר… אבל אחרים אומרים לא. זה לא בגלל זה.
דובר 2: יש שיטה שמצה צריכה להיות לכם, אינו יוצא במצה שאולה?
דובר 1: גזולה כתוב. אבל במצה שאולה כתוב מצוה הבאה בעבירה יש דין נוסף. רגע, אשאל אותך שאלה. אם כתוב… אם כתוב “ולקחתם לכם”, אז אין בעיה?
ארבע שיטות בירושלמי לגבי מצה גזולה
דובר 1: מצה גזולה אסור לברך עליה, רבי הושעיא אמר בוצע ברך ניאץ את השם. רבי יוחנן אמר עבירה מצוה, רבי יצחק אמר מצוה הבאה בעבירה, ורבי אלעאי אמר מצוה שמאוסין מצותן.
אז מה יש כאן בירושלמי ארבע שיטות? מהן ארבע השיטות בענין זה? מה אומר המגן משנה?
דובר 2: כן, אבל אולי הן כולן אותו דבר.
דובר 1: מי שיכול שיאמר מהן ארבע השיטות. אחת עבירה מצוה, אחת מצוה הבאה בעבירה. שם כתוב אסור לברך עליו, לא כתוב שאינו יוצא.
השגת הראב”ד על הלכות ברכות
דובר 1: והראב”ד, אם תראה בהלכות ברכות היית רואה שהראב”ד חולק בכלל על הרמב”ם הזה. הראב”ד אומר שהרמב”ם לא הבין על מה הוא מדבר. הראב”ד אומר, לא, מה שכתוב בהלכות ברכות… בהלכות ברכות, שמתי לב, אם היית מסתכל בהלכות ברכות, היית רואה שהראב”ד אומר שמה שכתוב “אין מברכין”, הרמב”ם מביא שם, הראב”ד אומר, זה לא אומר שלא עושים ברכה. מה שהוא מתכוון לומר הוא, שלא מזמנים, אין חשיבות לדבר גנוב, אבל ברכה בוודאי צריך לעשות. כך אומר הראב”ד שם.
הוא לומד פשט בגמרא, הוא מסתכל בגמרא שם. כתב הראב”ד, הא, מה פירושו? תועבה גדולה לשלם רשעים בברכן, אלא שאין מזמנין עליהם, לא משום חשיבות קביעות אכילת דבר איסור, כמו פירות, אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברך, הואיל ונהנה. זו הלכה מצחיקה מאוד שהרמב”ם מבין שאם אתה גונב משהו, אתה פטור מלהודות לקב”ה על ההנאה. אני לא צריך את זה, אני לא צריך את זה, זה גדר עם ברכה. זו לא מצווה. אני מבין את הסיבה, כי אתה עושה עבירה ואתה עוד מודה לקב”ה.
דיון: פטור מברכה ולא יוצא מצה
דובר 2: הילד גנב כסף מהעוזרת, הוא אמר, “אבא, אתה צריך לתת לי כסף.” והוא פטור? מה ההלכה כאן בעצם? שהוא פטור מהברכה?
דובר 1: אסור לומר ברכה. השאלה היא, מה ההלכה עם פטור? אם אני אוכל את זה, האם אני פטור? כן.
אני מבין את הצביעות, ברור. אבל מה זה קשור ללא יוצא? לא יוצא זה דין פסול. לא עשית את המצווה כתיקונה, אתה צריך לעשות את זה שוב.
קונה בשינוי – גזל חיטים לעומת גזל מצה
דובר 1: ואם זה קונה בשינוי, אז כן יוצא. כן? כמו למשל גזל מצה, הירושלמי אומר גזל חיטים יוצא, כי זה קונה בשינוי. אתה לא אומר שאדם שגונב כסף אסור לעשות ברכה כי קנית את הלחם שלך מכסף גנוב. זה קצת יותר רחוק, כי האדם הוא גנב, אבל הלחם הוא לחם.
נפקא מינה מעשית – מצה בייקרי
דובר 1: ר’ אברהם ברנדסדורפר אמר שאינו יוצא כשאוכל מצה מהמאפיית מצות תולדות אהרן, כי זו גזירה. האחרונים גם אמרו את זה, שזה שטויות. האחרונים גם אמרו את זה שזו הלכה בעיקר. כי זה כמו גזל חיטים, זה לא כמו מצה גנובה. אתה גונב את האריזה, לא את המצה.
דובר 2: אז זה שטויות?
דובר 1: לכאורה. יכול להיות שפוסקים גדולים כאלה אומרים שטויות, אבל יכול להיות.
אז ככה זה הולך. הרי זה ברור כך.
שיטת רב אברמוביץ’ – עבירה בשעת אכילה
דובר 1: הרב אברמוביץ’ טוען שמהירושלמי יוצא שזה ענין גופא על העבירה. אתה עושה מצווה בשעת שאתה אוכל את זה, אז הרי כולי עלמא מודה. אבל עכשיו אפשר לדבר, גנבת כסף וקנית עם זה, שילמת את הכסף. אבל גנבת מצה. או גנבת קמח וקנית מצה. גונבים קמח, אתה קונה בשינוי, אינך חייב לשלם. כסף. כי זה לא חפצא של איסור כלל. אבל לגמרא יש ברירה שזה חפצא של איסור.
קושיית הריטב”א מסוכה
דובר 1: אבל הריטב”א מביא במסכת סוכה טענה שזה לא מסתדר, כי בכתובות כתוב שמי שאוכל חלב של חבירו, אף על פי שהוא חייב כרת, אינו פטור לשלם משום קם ליה בדרבה מיניה. למה? כי זה שתי רמות אחרות. כיוון דלא אתי, כשהוא לוקח את זה, הוא קודם היה אז הוא חייב תשלומים. מה שאין כן הכרת היא רק עובר כשזה בולעו.
יוצא שכאן לגבי מצה לכאורה, מתי הוא נהנה מהמצה? האם זה לא המילה בולעו. אלא המצה? לא, בשולחן ערוך אין מצווה לקנות את המצה, יש מצווה לאכול את המצה. נכון? ממילא יוצא שהוא כבר קנה תמיד בשינוי, הוא בא, שומע? כך טוען, מביא הריטב”א.
רבינו יונה’ס תירוץ – כל זמן האכילה
דובר 1: הרב רבנו יונה אומר שהרמב”ם לא שוקל כך. למה? אני גם יכול להבין למה. הוא רוצה לומר שבמקיים את המצווה, כן, זו השאלה, מתי אוכלים מצה, מתי מקיימים את המצווה? בלעיסה או בבליעה? הוא אומר שזה כל הזמן.
“גנב ובירך הרי זה מנאץ” – הבעיה המוסרית של מצוה הבאה בעבירה
דובר 1: אני גם לא יכול להבין. אפשר קצת להבין למה. מה אתה אומר לגבי אדם? אתה מודה לקב”ה שנותן לכל אחד, הקב”ה רואה כל אדם והוא נותן לו אוכל. איך הוא רואה אותי? הוא נתן לי את הכוח של גניבה? הלו? זה דבר מגעיל, כל הדבר לא טוב. הקב”ה לא נותן לו. זה לא “נותן לחם לכל בשר”. מגעיל, מגעיל, כתוב בגמרא, “גנב ובירך, הרי זה מנאץ”. רחמנא ליצלן. כן, הקב”ה יכול, אבל זה לא, הקב”ה לא לוקח לעצמו מחמאה. “ניאץ השם”, הקב”ה אומר שאני הצרתי אותו. כמו מי שמדבר דברי גידופים. אתה אומר “נותן לחם לכל בשר”, ואתה גם אומר שהדרך היחידה שבה אני יכול לקבל את הלחם היא דרך גניבה. זה דבר מגעיל.
מעשה עם גנב אצל הרבי
דובר 1: נו נו, אתה יודע את המעשה, היה גנב שבא לרבי, והוא אמר שהוא רוצה ברכה בפרנסתו. הוא אמר, “אני נותן ברכה על גניבה?” הוא אמר, “כן, אני אדם, אם בכל מקרה מישהו מיועד להיגנב, שזה יהיה דרכי.”
לרבי ז”ל הייתה בת, מרת חיה’לה, היא הייתה בעלת מופת גדולה. היא אמרה, “כמו שהגנב אמר לאביה, שאם בכל מקרה מישהו מיועד להיגנב, שזה יהיה דרכי, היא ביקשה מאביה שתהיה לה כוח לברך ברכות שיפעלו.” והיא אמרה שלא שהיא תשנה, אלא מי שצריך בכל מקרה לקבל ישועה, שלפני כן יבוא אלי לברכה, שגם לי יהיה חלק בזה. היא אמרה, כך היא רוצה לתת את הברכה לגנב.
דיסקוסיה: גניבה זכות?
דובר 1: זה המעשה. זה לא מהזמן. שמעת על זה?
לא, הוא גם לא היה. זה לא עם גניבות. כל הרבנים בעצם הם בזה. כי הם גונבים על זה, כי הכוח של הרבנים הוא שהקב”ה מרחם, שהוא שולח… לא, לא גונבים את הזכות, אלא האדם שצריך כבר להיעזר, הוא הולך לרבי כי הקב”ה רוצה שהרבי…
אני רואה גניבה סתירה, אתה הרי גזלן, חייב על חייו, כן? לגבי היהודי האחר. דווקא ההוא מקבל את זה, אבל אתה הרי רשע זקן. נכון? כך אתה אומר, גונבים את הזכות, הרי זה אותו דבר. הישועה תבוא דרך אדם אמצעי, איזה אדם.
אבי”ה רוקח – “כל מי שיגיע לידי מצה שלי”
דובר 1: הסאטמרער רב, הבעלזער רב הראשון, השר שלום, הוא מביא כאן אבי”ה רוקח, אתם מכירים אותו, הוא מתכוון לשני, אולי אבי הבעל הרוקח, אמר שצריך לומר “כל מי שיגיע לידי מצה שלי אינה מתנה”. כמו שכתוב לגבי לולב ואתרוג, כן? הגמרא אומרת לגבי לולב ואתרוג “כל מי שיגיע לולבי לידי”. כן, נו. כך אומר אבי”ה רוקח, אבי הבעל הרוקח, שצריך גם במצות לומר “כל מי שיגיע מצה לידי”. זה רק לפי מה שאומר שצריך להיות מצה “לכם”. כאן לא כתוב שצריך להיות “לכם”, כאן לא כתוב שצריך להיות עבירה. אבל במצה אין בעיה. לא, כי הוא מתיר, זו לא עבירה. ההיפך, נכון? “כל מי שיגיע לידי מצה שלי” פירושו לא, אולי פירושו כן, אם מישהו גונב או מה. גניבה יכולה להיות קצת יותר… גניבה יכולה להיות שזה היה מוכן בשבילי במאפיית המצות וההוא לקח את זה. יכול להיות קצת יותר דבר דק.
מהר”ם שיף – כשאופים עם אנשים אחרים
דובר 1: רבי נח הביא מה… לא רבי נח, המהר”ם שיף הביא מה… שכשאופים עם אנשים אחרים, כל אחד ייקח את שלו. כן, בדיוק, כי אם זה מכירה כללית, אם אתה צריך לעזור, הוא מסתכל שאתה צריך לפטור אותו ממכירה. הגמרא אומרת ברור שלא צריך להיות מצות חמץ. “ולקחתם לכם”, ארבעת המינים אומר “ולקחתם לכם”, כאן אין מצות חמץ. צורך יום טוב. נכון, טוב מאוד. דאנא. אוקיי, בוא נמשיך.
שופר גזול – חילוק בין שופר למצה
קושיית הגהות הרמ”ך
טוב, אממ… ההגהות מיימוניות שואל שבהלכות שופר פסק הרמב”ם שיוצאים בשופר גזול. אבל אני חושב שזה מאוד שונה, כי שם זה שופר גזול… מה התירוץ? מה כתוב בספרים הישנים שיוצאים בשופר גזול? אבל אני חושב ששם זה מצוות לאו ליהנות ניתנו, לא? וזה גם מאוד שונה, כי כשאתה בולע מאכל, פשוט, עכשיו אתה עובר עבירה. אתה לא תוכל להחזיר אותו. אם מצוות לאו ליהנות ניתנו, אבל לא יכולים לומר כשאוכלים.
למה לא? למה לא יכולים לומר? בואו נשאל את זה. למה לא? למה בטוח שלא יכולים לומר כאן?
תירוץ הרמב”ם — “שאין המצוה אלא בשמיעת הקול”
אוקיי, בואו נראה מה הוא אומר לגבי שופר גזול, פרק א’ מהלכות שופר הלכה ג’. “שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, ואין בקול דין גזל.” טוב, אין קושיה. הרמב”ם אומר דבר יפה מאוד, שהעבירה והמצווה אין להם שייכות. כאן העבירה והמצווה הם אותו דבר, כי הגניבה האולטימטיבית היא כשאתה אוכל אותו, כשהאחר לא יוכל יותר לקבל אותו. מה שאין כן תקיעת שופר אינה העבירה מה שאתה תוקע, אלא המצווה היא שמיעת הקול, ושמיעת הקול אינה עבירה. זה תירוץ שונה.
מצוות לאו ליהנות ניתנו — תירוץ שני
אם זה הולך… עכשיו הרמב”ם אומר מאוד ברור. מה שואל הרמ”ך? הרמב”ם אומר ברור ששם זה לא מצוות לאו ליהנות ניתנו. הוא לא אומר מצוות לאו ליהנות ניתנו. הוא אומר ששמיעת הקול, המצווה היא שמיעת הקול, ושמיעת הקול… אני זוכר שכתוב כן משהו ענין של מצוות לאו ליהנות ניתנו שם. אולי זה לבעיה אחרת? לא לבעיה של מצוה הבאה בעבירה, וזה עונה על בעיה אחרת? אוקיי. אה, הוא אומר הלאה, אם תאמר הלא נהנה משמיעת הקול, מצוות לאו ליהנות ניתנו.
דיון: האם מצוות לאו ליהנות ניתנו עוזר לגזילה?
אז עכשיו זה דבר גדול. שני דברים, שתי נפקא מינות שלומדים מכאן, שמצוות לאו ליהנות ניתנו. אז מה? מילא ההנאה עושה את זה לאיסור, כי יש לו הנאה מדבר של האחר?
שמעון, בואו נדע… יש כאן קצת לעשות, מי מחויב באיסור גניבה? זה מהרגע שגונבים אותו מהאחר. אז כאן זה הדבר של הנאה מדבר של האחר. אז על זה היה הדבר שאם גונבים שופר, כן, אולי עושים איסור עם ההנאה ממנו. אבל בליעה זה בטוח… זה לא מחזיק עם ההנאה, כי כשבולעים אותו עשית את הגניבה הגדולה ביותר, אי אפשר להחזיר אותו. אז זה בטוח יותר עבירה לבלוע דבר של האחר מאשר להשתמש בהנאה מדבר של האחר, כמו שופר.
נו נו. ואני יודע שעל דבר כזה כמו אכילה אפשר לומר מצוות לאו ליהנות ניתנו. השאלה היא מה לעזור… אוקיי, אני לא יודע. תן לי ללכת הלאה כי אני לא זוכר. אני צריך לדעת לאיזו בעיה מחזיק מצוות לאו ליהנות ניתנו, מבין? הוא אומר מודר הנאה, המשל. אנחנו מדברים על סתם מישהו שהוא מודר הנאה. מודר הנאה אני מבין, למה מודר הנאה? פשוט שזו הנאה, והתורה אמרה שההנאה מותרת. אבל אני לא יודע אם זה עוזר לבעיה של גזילה. מה הפשט של גזילה? הגזילה אינה בהנאה, הגזילה היא בנטילה. ונטילה מותר לקחת כביכול, מבין מה אני אומר? אולי זה לא… אוקיי, בואו נמשיך.
הלכה ט — כהנים יוצאים בחלה ותרומה; מעשר שני; בכורים
“וכהנים”. אבל זה דבר מעניין, החומרא שיאמרו כן למגילה. שוב, הוא מדבר על האופן שראינו שהראב”ד מדבר, שיש אופן שנעשה דבר כזה, נכון? שהוא עומד במצב בעיקר והוא אומר “כן, אני לא צועק גזילה”. איזו חומרא? הוא מדבר לגבי האנשים שנמצאים במצב כזה שיכול להיות שהמצה שלו הגיעה לאחר, או אולי הוא מתכוון לומר בסדר בלילה, כשמחלקים את המצות, האבא מחלק את המצות, צריך לדעת משהו שזה… אני מבין מה אני מתכוון? כל אחד מדבר בבית המקדש מה לקחו מכל אחד לולבים, צריך לדעת את הסקדול, אבל זה לא מן המובחר. אוקיי, בואו נמשיך.
רבי עקיבא איגר — ריטב”א שחולק על הירושלמי
אני רואה שרבי עקיבא איגר שואל, והוא מביא ריטב”א, שהריטב”א אומר שלמעשה כן יוצאים, בא הלאו הבא מכלל עשה קנין עם קנין גזל, והלולב הוא הריטב”א שחולק על הירושלמי. הבבלי מתווכח עם הירושלמי על הסוגיא. עכשיו, זה גם מעניין, בצירוף בעזרת ה’ אפשר להבין טוב יותר איך לא לעשות מצווה עם עבירה, בדרך שאמרתי, שאי אפשר להודות להקב”ה על מה שגנבת.
פסק הרמב”ם — כהנים, מעשר שני, בכורים
אתה רוצה ללמוד עוד תורה? בטח. הכהנים, כהנים יוצאים בחלה ותרומה, אפילו שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם. למה אפשר לטעון שלא יוצאים? לא, כן יוצאים. אוקיי. וכן, וכן הוא אומר, יוצאים במצה של מעשר שני בירושלים. אבל במה לא יוצאים? כן, אם אוכלים מעשר שני בירושלים יוצאים. אבל מצה של בכורים אסור לצאת בה. מותר לאכול אותה, אבל לא לצאת בה ידי חובת מצה.
חילוק בין מעשר שני ובכורים — “בכל מושבותיכם”
למה? דבר מעניין. כי כתוב בבכורים “עולים היתר וכלום ישובו”. איי, מעשר שני גם צריך לאכול בירושלים? לא, אחרת. אפשר לפדות אותו. מילא, כתוב “בכל מושבותיכם תאכלו מצות”, אבל הפשט הפשוט מתכוון שצריך לאכול מצה בכל מקום, לא רק בירושלים. אבל הגמרא דרשה שזה מתכוון שצריך להיות מצה ה“ראויה לכל אדם ולכל מושבות”. היכא דאפשר, מילא בכורים שאי אפשר לאכול, אסור לאכול במקום אחר, לא יוצאים. זה דבר מעניין לפרש את הגמרא, החילוק הוא כל הצורות של הפירושים.
ראיית רבינו מנוח — “לא תאכלו עליו חמץ”
אני רואה שרבינו מנוח מביא על הכהנים יוצאים גמרא. מעניין לי למה לא מביאים את אותה גמרא לענין מצוה הבאה בעבירה. הגמרא אומרת “לא תאכלו עליו חמץ שבעת ימים”, מי שהיה ישראל על אכילת חמץ, יצא זה שאסור משום איסור אחר. למה לא אמרו את זה בגמרא?
מה הראיה? רבינו מנוח מביא את הגמרא “לא תאכלו עליו חמץ”. לגבי פסח, לגבי פסח.
דובר 1: אני רואה, רבינו מנוח מביא על הכהנים כן גמרא, וזה מעניין לי למה לא מביאים את אותה גמרא לענין המצווה של ביעור. הגמרא אומרת “לא יאכלו לחם מצות שבעת ימים, מי שאינו אוכל אלא מצות שבעת ימים, יצא זה שאסור משום איסור אחר”. למה לא אמרו את זה? למה רבינו מנוח מביא את הגמרא “לא יאכלו לחם מצות” לגבי כהנים, לגבי מי שמוזהר בדבר האסור לו? ואני שואל, אני לא חושב, למה גזל היינו צריכים דבר אחר לגמרי?
אוקיי… עכשיו לומדים לא על דבר האסור לו, עכשיו לומדים על ראוי לאכילת כלבים ושבות.
דובר 2: לא, אני אומר, רבינו מנוח אומר שכהנים יוצאין בחלה של תרומה אבל ישראל לא, כמו שהגמרא אומרת “לא יאכלו לחם מצות”.
דובר 1: למה לא מבינים הלכה אחת קודם, כן? הוא למד את זה, שאדם לא יוצא במצה עשירה. הוא כבר למד את זה?
דובר 2: אבל הוא למד את זה.
דובר 1: הוא הביא גמרא, שאני לא מבין למה לא הביאו את הקודם.
דובר 2: אוקיי. הוא הביא את זה ישר.
דובר 1: זה לא על ביעור חמץ! שוב! אני לא מתכוון לקודם, מי שיוצא שזה אסור משום איסור אחר. זה הדבר של המצה הביאו שונים. לא הביאו את הלימוד של “מי שאינו אוכל אלא מצות שבעת ימים, יצא זה שאסור משום איסור אחר”.
יש לי לחם משנה יפה. ר’ יעקב אמר שאתם יכולים להישאר ולעשות דף קדוש ולחם משנה.
דובר 2: אוקיי. אתה אמרת לחם משנה דף קדוש?
דובר 1: סטנדק, בואו נלמד את זה… אוקיי. יצא בהן זה מאוד טוב. אני לומד את הלחם משנה.
הלכה י – חלות תודה ורקיקי נזיר
פלפול הלחם משנה
דובר 1: זה פסחים פלפול יפה. יוצא בגמרא, שיש פסול בפלמיליע לחם חמץ, מה זה. סאנדסט לייק רנדום הלכות דיסט. אוקיי. עוד דבר. מאוד טוב.
חלות תודה ורקיקי נזיר – שעשאן לעצמו הטייטש לעצמו. רוצה להביא קרבן תודה.
דובר 2: כן.
דובר 1: כך גם, יוצא מהן, המשך זה שמירה לשם מצה. מצה צריך לשמור לשם מצה בלבד, לא יוצא מהן. אבל אם שמר אותה לשם זבח, מאוד טוב. צריך להיות לשם קדושה, יוצא בזה. למה? כי הוא אומר שם, “שאם לא ימכר יאכל אותן”, והוא עשה את השמירה לשם מצה.
דיון: מה משמעות “שמירה לשם מצה”?
דובר 1: מעניין. הוא רואה שהשמירה אינה ממש ישירה, שאתה צריך לחשוב על מצה. אלא אם אתה חושב ישירות על משהו אחר זו הבעיה.
דובר 2: לא, הוא חושב גם על מצה. זו הנקודה. הוא סוחר, והוא רוצה למכור. הוא רוצה למכור לשם מצות מצווה.
דובר 1: לא, הוא אומר “יאכל אותן”. הוא מסיים ב”שאם לא ימכר יאכל אותן”. לא שהוא חושב על האחר לשם מצה. הוא לא אומר את זה. הוא מוכר את זה, והוא חושב על האחר לשם מצה.
דובר 2: למה אתה אומר כך? למה הוא מדבר על חלת תודה? האחר יכול גם לתת אותה לחלת תודה.
דובר 1: אמת, אבל הנקודה היא שיש לו כוונה כפולה. הוא לא עשה לעצמו. כשהוא עשה לעצמו, הוא עשה רק לשם חלת תודה. אבל עכשיו הוא עושה לשם “ווטאבר”, ו”ווטאבר” כולל גם מצה.
דובר 2: אתה אומר משהו טוב, אבל כאן אין כוונה ישירה. כאן אין כוונה ישירה. כאן אין כוונה ישירה. הוא אופה לעולם, ואנחנו יודעים שכשהוא אופה יש דעה שיש לו כוונה מסוימת שאולי זה יישאר לו.
דובר 1: אני לא מבין מה אתה אומר. זה צריך להיות נעשה לשם שתאכל פסח בלילה. זה לא אומר שאני מחויב לאכול את חתיכת המצה פסח בלילה. זה אומר שזה נעשה למצה שאוכלים פסח בלילה. אבל זה לא, זה נעשה למכירה.
דובר 2: למישהו יש חובה לאכול פסח בלילה, או לי. מה ההבדל?
דובר 1: אבל הרמב”ם לא אומר כך. אם זה מה שאתה אומר, הרמב”ם לא היה צריך להגיע ל”אם לא ימכר יאכל אותן”. הוא היה אומר “שעושה אותה לשם מצה” לאנשים אחרים.
דובר 2: זה מתכוון לזה, נו.
דובר 1: לא, הרמב”ם לא אומר כך. אני לא מבין מה אתה אומר. “שאם לא ימכר יאכל אותן”.
דובר 2: מאוד טוב. ואם יש מישהו שמוכר כל מצה בודדת, הוא לא יוצא.
דובר 1: אני מבין. אתה אומר שהוא לא מוכר מצות לפסח. הוא מוכר רק מצות לחלת תודה. מה ההבדל? הנקודה היחידה היא רק שמי שמוכר, הוא לא מתכוון דווקא לזה, כי תמיד כשמישהו מוכר הוא מתכוון גם לזה, אבל הוא מתכוון גם לזה. אנחנו חייבים להתכוון גם לזה. אם הוא מתכוון רק לזה, זו טעות ברורה, הוא לא יצא.
דובר 2: כן? זו לא שלילה, הוא חייב להתכוון גם לזה. מה הפשט? לא צריך לדעת איזו מצה אוכלים, זה לא הברור, זה לא החידוש. הוא חייב להיות סתם בשם מצה.
שיטת התוספות – סתם מספיק
דובר 1: התוספות אומר שסתם ריזן שלא מוכרים מצות, עושים סתם, זה לא הריזן שהוא יהיה. מבין? הוא יהודי, הוא נראה סתם ריזן, איזה סוג ריזן? אם הוא לא חושב על כלום, הוא עושה את זה כדי לעמוד שנה טובה, הוא לא חושב, הוא לא חושב. אה, אני אומר שעשיית סתם מספיקה.
הדבר הראשון הוא שלא יוצאים אם זה לא לשם מצה, מתכוון שהוא עושה לריזן אחר. הוא עושה לחלת תודה. אין דבר כזה לא לחשוב. למה אתה עושה? אפשר לשאול אותו למה הוא עושה? הוא לא יודע, הוא בריין דד. מאוד טוב, אז לא יוצאים. אם מכונה עושה מצה, לא יוצאים. צריך להיות את הדעת של מי שמפעיל את המכונה.
דובר 2: בסדר, שיהיה כך, אבל אין דבר כזה. כל פעם שאדם עושה משהו, הוא עושה לאיזה ריזן.
חידוש: המחשבה בחלק האחורי של המוח
דובר 1: וכאן יש לנו שאלה טובה, האם המחשבה שאינה מחשבה ישירה, אלא זה משהו כזה בחלק האחורי של המוח, הוא זוכר שאולי הוא ישתמש בזה לשם מצה, מספיק לקרוא לזה לא ישיר. זה לא ישיר. אדם יש לו מאפייה, כן? יש לו אלף עובדים. בסדר, הכוונה לא אומרת שאני מתכנן לאכול את המצה בפסח. הכוונה אומרת שאני עושה את זה למצות של פסח. עכשיו, הוא לא עושה את זה, הוא עושה למכירה, והלקוחות יקנו את זה לחלת תודה ולקידוש. אתה רואה שאין לזה את הדבר שהוא גם התכוון לעצמו. כל סוחר שמוכר מתכוון גם לעצמו. כך כתוב בגמרא. זה יפה, אתה רוצה את המחירים, אין שום בעיה.
דיון: האם צריך לעשות מצות ערב פסח
דובר 1: ושהמפרשים טענו שמההלכה יש ראיה שלא צריך לעשות ערב פסח מצות. אה, מאוד טוב. אמרתי את הגאון מנחם, והמנוחת אהבה יש לו אותו דבר. למה יש לו אולי דחייה על הגאון מנחם, לא הבנתי. שמא דווקא בתרומה. בקיצור, למה? כי חלת תודה כתוב בגמרא שלא עושים תודות ערב פסח. למה לא מביאים קרבן תודה ערב פסח? למה? כי יש איסור אכילת חמץ אחרי חצות. מאוד טוב. ממילא, הוא יוצא עם המצות שלו שנאפו בי”ג, והוא יצא בזה. לא, מה החידוש? לפחות, הוא לא יכול לאפות את המצות שלו ערב פסח. אז ממילא, הוא יהיה טוב.
וכתוב, הוא מביא אפילו את הראשונים, אני זוכר שיש פסקי ריקאנטי, הראשונים, צריך כן, אבל הם מביאים, זה לא ברור, הם מביאים את כולם שמה? אבל רואים בשבת ערב פסח שיוצאים במצה של פטורה. למה אפשר לעשות ערב פסח שבת? יום טוב? הוא אומר שיש ביתה, הוא מביא תוספתא שעושים את המצה ערב שבת כשערב פסח הוא שבת, כמו השנה אז. ואז היו צריכים לעשות את זה, אם זה כמו הפסח, היו צריכים לעשות מוצאי שבת. אבל הוא אומר שאפילו כשהיו עושים את קרבן הפסח עצמו, לא היו צריכים לעשות את המצה אז, לא כתוב דבר כזה. אז אני לא יודע.
רבינו יונה – “כדי שתהא אפייתה סמוך לאכילתה”
דובר 1: אבל אחרים אומרים כן שעדיף לעשות ערב פסח. כמו שרבינו יונה אומר, “כדי שתהא אפייתה סמוך לאכילתה”.
עוד הוא אמר, “כשם שאין הפסח נאכל אלא צלי, כך אין המצה נאכלת אלא על ידי האור”. זה ה, הוא מביא רש”י, כן. בקיצור, הוא טען עם הרש”י, אפילו בדיעבד מה שפחות, זה לא מסתדר כמו הגאון מנחם. יש דין כזה שפסח, לא כך? שמצה עשירה לפסח תיעשה באותו זמן כמו פסח. והם לא מסכימים עם זה ההלכה.
אוקיי. עוד, הוא אומר, הרכ”ח אומר שאפילו ללילה השני צריך לאפות ללילה השני חביבות המצווה. אוקיי, זה יכול להיות כי זה מצות טריות. זה דבר יפה. יכול להיות שזו הסיבה האמיתית, זה טרי, זה יותר טוב. מצות ישנות… לא, מצות טריות, עכשיו נאפו. כל יום עושים מצות טובות יותר.
הלכה יא – הכל חייבים באכילת מצה
דובר 1: אוקיי, הוא אומר את כל הגרא”מים הלאה. הלכה י”א, מי… אתה רואה את הגרא”מים, זה נכנס כאן לאפיקומן?
דובר 2: לא, הבא. לכאורה זה הולך להלכה הבאה, י”ד.
דובר 1: לא, לא, זה דף י”א. הם אצלך, הדברים לא כמו שאתה יכול לזרוק פנימה, זה הולך מאוחר יותר. אוקיי, הלכה י”א. מי חייב באכילת מצה?
אם אני אופה מצות פסח, זה דבר יפה? אם אני אופה? לא, אני לא אופה, אני לא אופה. אני נותן לאשתי לאפות, אם היא רוצה היא יכולה. הכל חייבים, כמו ששוחחנו עכשיו. אבל האישה רוצה פחות, כתוב ממש “הכל חייבים באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים”. הוא רוצה שהיא לא תהיה מחויבת איתו, שהיא לא תהיה בנחמת מצות. אבל הוא רצה…
קטן שיודע לאכול פת
תרגום לעברית
דובר 1: הוא אומר שילדים קטנים מאוד לא אוכלים פת, צריך גמרא בשביל זה? היו לך ילדים קטנים פעם? שם לפי מה שאני זוכר, ילדים קטנים אוכלים בקבוקים עם חלב מהאמא, כל אחד לפי מנהגו, וכשהם נעשים קצת יותר גדולים הם אוכלים פת. אבל כאן קטן הוא אומר שאפשר לשרות את המצה. רק בשביל זה, רק אמרתי, תשים את הבקבוק… אמרתי, נמיחה זה בכלל לא טוב. אה, נמיחה. “והיא שלא נמיחה”, נכון?
אוקיי, אבל זה עניין כללי, כמו קטן שהגיע לחינוך, שבכל מצווה, לא בכל מצווה, אבל במצוות שונות בודקים קטן לפי העניין. בדיוק, זה מעניין. יודע שהוא מבין שזו מצווה, רק סתם יודע לאכול פת. יודע זה רק לברכות שצריך לומר, אבל לנסיעה לא עומד אף פעם יודע. אתה לא צריך ללמוד פת לחם. יודע לנענע כן עומד, אוקיי, דברים שיודעים, אתה לא צריך לדעת, אתה פשוט אוכל.
אגב, הדברים שאתה מספר,
קטן שהגיע לחינוך – שיעור החינוך במצה
דובר 1:
אוקיי, אבל זה כללי, כמו קטן שהגיע לחינוך, שבכל מצווה, לא בכל מצווה, במצוות שונות נותנים לקטן לפי העניין.
קטן שיודע לאכול פת – שהוא מבין שזו מצה, רק יודע לאכול פת. יודע זה רק לברכות שצריך לומר, אבל לעשיות לא עומד אף פעם יודע. יודע לנענע כן עומד, אוקיי, שהוא צריך לדעת מה הוא עושה. זה לא אכילת פת.
זה אגב, הרמב”ם עצמו, אין מקור ללשון הזה. קטן, הגמרא אומרת, אה, הוא מביא בסוכה עומד שם קטן האוכל כזית פת לשלחן פסח. אוקיי, אבל החינוך הוא מאימתי הוא יכול לאכול חלה, מאימתי הוא יכול לאכול לחם. מה עומד שם? מתחילים מחנכים אותו למצוות, מחנכים אותו לאכול כזית מצה. יפה מאוד.
זה, העולם לא יודע על זה. זה שיעור קטן מאוד הקטן שיכול לאכול פת. תינוק בן שנה כבר יכול לאכול פת. צריך להקפיד לתת לילדים הקטנים. לא מדברים על פת סתם ככה, אלא כזית קטן. הוא הולך לישון, אחרת הוא הולך לישון. רק לזכור לתת לו. צריך לתת לאפיקומן, לשולחן ערוך, מה שלא יהיה, לפני שמגיעים למרור הוא נרדם.
חינוך או הרגלה?
אם חינוך פירושו לאמן אותו, אף אחד לא זוכר שהוא אכל את זה כשהיה בן שנה או שנה וחצי. זו רק הרגל, לא לאמן אותו, אלא הרגלה.
זה הוא אומר, לפי הברייתא, יש ברייתא בחגיגה מה שלא יהיה, זה מופיע יותר במסכת סוכה, החינוך לא הולך לפי, לא הכל לפי השנים. זה לא הולך עם זה, זה הולך עם מה שהוא יכול. כך זה נראה.
אז, כך יוצא, לא ידעתי על זה. אבל יוצא שמה? שצריך כן, אפילו ילדים קטנים מאוד לפי הרמב”ם. אנחנו בדרך כלל הולכים… צריך לדעת, זה גיל החינוך, ואומרים תמיד גיל החינוך שקטן יותר זה שיעור גדול יותר, אבל זה אולי רק דברים שצריכים דעת מסוימת, כמובן. אבל זה לא שנה, מאימתי שכבר קורה שנותנים לו עוגייה והוא יכול לנשוך והוא יכול לאכול.
חולה שאינו יכול לאכול מצה
דובר 1:
כן, חולה שאינו יכול לאכול, מה עושים? מצה. כן, אינו יכול לאכול מצה. עומד אצלי? יפה מאוד. תסתכל ב… כי אם אינו יכול לאכול לא עוזר, נמי יאכל. כי אני לא יכול לאכול, כן, קצת. אין חילוק. הדין הוא, שורין לו רקיק במים, ולא בודקים אם הוא קטן שאינו יכול לאכול פת.
עכשיו, יש לי רק שאלה מעשית, מה עושים? שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו, ואם אינו יכול לאכול, לא מאבדים את כל הצירוף פת, כן? למדנו קודם, נמוח ונותן לו. ברשורי יוצא, ברקיקה שרי, ואם אינו יכול לאכול, נמוח. זה העניין. זה הפשט. אני לא יודע מה בדיוק החידוש כאן. אוקיי.
זה יותר על ה”ואם אינו יכול לאכול”. אבל זה כבר למדנו, שוב. כן, אבל זה כבר רק השלכה מעשית שכבר ידענו. זה לא משהו שלא יודעים. אוקיי.
סיום הלכות אכילת מצה – הכל חייבין
דובר 1:
עד כאן, הלכות אכילת מצה. עכשיו נלמד את הרבנן של אכילת מצה. מדברי סופרים. מדברי סופרים באכילת מצה.
זה מעניין, כי למשל ההלכה האחרונה, בדרך כלל הרמב”ם כותב את הדבר הראשון בכל דבר, נכון? שוב. בדרך כלל השאלה מי חייב במצווה מסוימת עומדת הדבר הראשון, וכאן זה אולי הדבר האחרון, ההכל חייבין. זה מעניין. זו באמת שאלה. כי הוא אומר בכל מקום ובכל זמן, היה מתאים מאוד לומר מי כולם מחויבים. כן, ברור.
הלכה יב: מדברי סופרים – אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן
דובר 1:
עכשיו. הדברי סופרים זה מה? דברי סופרים שאין אוכלים אחר מצה אחרונה אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן, ולא אוכלים כלום אחרי מצה. ממילא מה עושים? אלו, אלו אוכלים מצה, אוכלים אחריה חרוסת ופרפרות, חוזר.
אם הוא כבר אכל, הוא אוכל עוד מצה? נכון, מה הפשט? פשט הוא, לא צריך… בוא נראה מה הפשט. פשט הוא, לא צריך… בוא נדבר הלאה. פשט הוא, לא צריך לאכול רק מצה. “אחר אכילת מצה” לא פירושו הכזית הראשון של מצה. מותר לאכול אחר כך, אבל בסוף, הדבר האחרון שאוכלים זה מצה.
דיון: למה אוכלים מצה פעמיים?
דובר 1:
זה מעניין, כי לכאורה, מה שאנחנו קוראים אפיקומן, נכון? אבל תחשוב, זה קצת מצחיק הדבר הזה. ממה שאתה אומר הרעיון של חזרת כיבוד זה קצת מצחיק. למה? אנחנו אומרים שאחרי אכילת המצה, איזו מצה? המצה היא כבר מצווה, נכון? כזית יוצא. לכאורה כבר לא היה מותר לאכול כלום אחר כך. וכאן יוצא שאוכלים, ואוכלים שוב. מה הפעם השנייה שאוכלים? זו לא שום מצווה. משהו מצחיק, נכון?
דובר 2:
לא, מבין מה הוא אומר? יש כן. המצווה של לסיים עם פסח, להישאר עם טעם פסח בפה.
דובר 1:
טעם מצה הוא מתכוון. טעם מצה, כן. זה קצת מצחיק. בוא נראה מה הוא אומר.
הוא עומד במשנה, “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”. אפיקומן פירושו קינוח. כן, אנחנו אומרים אפיקומן פירושו המצה. אפיקומן פירושו מה שאסור לאכול אחרי המצה. אפיקומן פירושו החתיכה האחרונה של מצה.
דובר 2:
לא, אבל הוא נעשה הדבר האחרון. כן, כן.
דובר 1:
לא ברור, אולי זה מדבר שהוא לא אכל מצה בהתחלה. זה של אכילת מצה פעמיים זה עדיין מצחיק. אני לא רואה תירוץ פשוט.
דובר 2:
לא, הרמב”ם אומר שאי אפשר לתקן, כי לא הפשט שהכזית מצה, אסור לאכול כלום אחרי הכזית מצה. זה לא האיסור. האיסור הוא שלא להסתלק, שיישארו עם טעם מצה. ממילא אפשר לעשות את זה תמיד.
דובר 1:
אתה מבין מה אני שואל?
דובר 2:
אני לא מבין מה אתה שואל, לא. הרבנן אמרו שאחרי אכילת המצה לא לאכול כלום. פשט של זה הוא שאוכלים מצה וזהו. או דרך אחרת אפשר לומר, לאכול מצה האחרונה כדי שלא לאכול אחר כך כלום. אם כבר אכלת מצה, אחר כך התחלת לאכול תפוצ’יפס, אתה הולך לאכול שוב מצה? מה נכנס השוב?
דובר 1:
נכון. צריך לומר כי האחרונה בכל מקרה לא המצווה, זו לא מצת מצווה. אבל אם אומרים שיש דין נוסף של דרך כמו הזקן עם טעם מצה בפה, יכול להיות.
תראה, אם יאכלו לפני זה לא יועיל לכאורה, לא ראיתי את ההלכה, אבל יש עניין שלא לאכול אכילה גסה. כן, אם אומרים שהוא הולך לאכול את המצה, הכזית, אחרי אכילת כל שאר הדברים, זו אכילה גסה. בשום אופן זה לא נחשב שאוכלים אכילה גסה. אבל מה העיקר שאוכלים טעם אכילה, טעם בפה.
דובר 2:
לא, אין סתירה. לא, אין סתירה. הייתי צודק.
דובר 1:
אבל, פסח, בוא פסח, אוכלים אחרון וזהו, נכלל על השובע. אם כך, למה צריך לאכול מצה האחרונה לשם… מה החתיכה השנייה של מצה שאוכלים? זה מאוד מצחיק. אני מתכוון, זה מאוד מצחיק.
זה עוד יותר מצחיק כשאנחנו יודעים שהרי שותים שתי כוסות יין אחרי הכזית מצה. אז אם המילה היא שצריך ממש להישאר טעם בפה של המצה בפה…
דובר 2:
זה לא כל כך קשה לי. אבל מה שקשה לי זה שזה קצת מצחיק שצריך… מה המצה המזויפת שאוכלים כאן כדי שיהיה טעם? לא טעם של מצה, זה טעם של לחם, אבל זה לא טעם של מצה. מבין מה אני אומר? אתה ברמה להרגיש חילוק בטעם כדי לאכול סתם מצה?
דובר 1:
אנחנו עדיין לא יודעים מה בכלל המקור של המצווה מדרבנן, מה הפשט של זה. פסח יש לנו עניין של קרבן פסח. אבל מה העניין של מצה? כדי להיות טעם מצה? אבל טעם מצה פירושו טעם אכילת מצה לכאורה. זה קשה להבין.
מה הפשט? אומרים סתם טעם מצה וזה נשאר? זה מצחיק. כן, זה מצחיק. אתה יכול להבחין שכאן לא מצחיק ושם לא מצחיק. נכון. נראה קצת מצחיק.
דובר 2:
אתה לא רואה חילוק?
דובר 1:
אני רואה חילוק. זה לא מצחיק. מצחיק, אין בעיה, שיהיה מצחיק.
יש תירוצים שונים על זה, מה הטעם.
דובר 2:
מה? מה התירוצים?
דובר 1:
יש טעמים אחרים. יש טעמים אחרים על זה. אוקיי.
הרמב”ם מביא שהיתד נאמן אמר… זה מצחיק, העליון זה ממש ליצנות. הרמב”ם אומר הטעם הוא טעם מצה. תוספות יש טעם אחר, פסח על השובע, שבירת יצר, מעשה דרבי עקיבא. אחר כך הוא אומר שהאיש חי ישראל אומר…
דובר 2:
הלו? זה אדם נורמלי. אתה תופס שהוא עושה ליצנות מאיתנו?
דובר 1:
יש להם חילוק. השם משמואל אומר שזה הלימוד.
דובר 2:
הלו? מה? אני רוצה תירוץ חסידי. אין לי סבלנות להבין את הפשטות. הפשטות זה לא תירוץ חסידי. אוקיי, תמשיך. כן?
הלכה יג: אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח
דובר 1:
עוד הלכה אחת שהרבנן אסרו חכמים. כן?
דובר 2:
הלו? אסרו חכמים.
דובר 1:
זה נכנס לי. כן, כן, אסרו חכמים. אני חושב שמדברי סופרים עולה על שתי ההלכות האחרונות, לא רק על רוב זה.
דובר 2:
לא, לא, אסרו חכמים זה דבר אחר. זה היה כמו כותרת. מדברי סופרים. עכשיו נתחיל הלכות שונות מדברי סופרים שאין מחויבים. הם לא כאן לתרגם את המשפט.
דובר 1:
יש חילוק אצל הרמב”ם עם הדברי סופרים ועם האסרו חכמים. כל הטעם, כי שני האיסורים של הרבנן דומים מאוד. שלא יהיה טעם מצה לפני, וכן יהיה טעם מצה אחר כך. כדי שיהא היכר לאכילתו בערב. הוא לא אומר כמו שהרמב”ם אומר, שתאכל בתאווה בלילה, או זה מה שזה אומר? הרמב”ן אומר לא היכר. שלא ייראה כמו סתם באמצע אכילה. אהא, כל היום אוכל כבר מצות, עכשיו אוכל עוד מאותו דבר. אוקיי, טוב מאוד.
נו, חומרא רצו להוסיף כאן.
הטעם של האיסור: היכר לאכילתו בערב
דובר 1: שלא יהיה טעם מצה לפני, וכן יהיה טעם מצה אחר כך, כדי שיהא היכר לאכילתו בערב. הוא לא אומר כמו שהרמב”ם אומר, כמו שיאכלו לתאבון בלילה. זה מה שהוא מתכוון? הרמב”ם אומר כבר היכר. שלא ייראה שאתה אוכל סתם באמצע. כל היום אוכל כבר מצות, עכשיו אוכל עוד מאותו דבר. אוקיי, יפה מאוד.
הדין של מכת מרדות
דובר 1: מאיפה… אהא, רציתי שיהיה ברור. וממילא, מי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו. מה עומד ברמב”ם? מכין אותו מכת מרדות. אתה קורא את הרמב”ם שנכד של שארף כתב? אולי קורא את הרמב”ם שרבי משה בן מימון כתב? זה דין כללי במכת מרדות. מכת מרדות הולך עד שתצא נפשו. אמרת שאתה רוצה היכר, אתה מדבר פתאום על עונשים. אצל הרמב”ם זה מכת מרדות, הוא מדבר באמת חמור. אם מי שאכל, מישהו שכבר סיים לאכול.
דובר 2: כן, אני בטוח שהוא לא מתכוון לזה. צריך להבין מה זה אומר.
דובר 1: כן, אוקיי, מה זה אומר מה זה אומר. חיים.
דיסקוסיה: המקור של מכת מרדות — ירושלמי
דובר 1: הבן איש חי מתייחס לנוסח, אבל בכל מקרה, זה לא נכון. ה… מה לא יכול להיכנס? אה, הרבינו מנוח מתייחס ל”עד שתצא נפשו”. הוא מתייחס לזה. בכל אופן, איך זה עומד? יש מקור למכת מרדות? זה סתם כללי ככה? אני חושב שאתה שואל מצחיק.
דובר 2: אולי קבלו רשותא ולוקו? יש גרסה כזו? בירושלמי, אולי.
דובר 1: כן, אני רואה ברבינו מנוח מביא הוא את הירושלמי, קבלו רשותא ולוקו. אה, יפה מאוד. ר’ אברהם, יפה מאוד, אתה צודק. הוא אמר לוקו. הוא לקח מאוד ליטרלי את הירושלמי. ממילא, לוקו. איי, מה זה לוקו? לוקו מדרבנן, מכת מרדות. נו נו, חיים.
החילוק של הרבינו מנוח: דווקא מצת מצווה
דובר 1: הוא אומר, הרבינו מנוח, שזה מדבר דווקא על מצה כשרה. למשל, מצה שלא נעשתה לשם מצווה, או מה ששלום נכרים מותר, זה עומד בגמרא, נכון? הוא אומר שזה ממלא נפשו מהם, כי לא בא לידי איסור. זה הפשט, כי אין דין בסוג המצה, יש רק בהיכר של המצה, דווקא המצה, הסוג הכשר של מצה. מבין?
דובר 2: נכון, מצת מצווה.
דובר 1: אוקיי. הלאה.
תירוץ דרושי ב”עד שתצא נפשו”
דובר 2: כן. יכול להיות עוד תירוץ בנפשו, פירושו כך, שהנפש, כי עכשיו מתקן את זה, כי הנפש שאכלה מצה כבר אינה, עכשיו הנפש החדשה מתחילה עם רעננות. זו טריפה מתה. זה לא אומר מוות, זה אומר שהוא לא חושב יותר על זה.
דובר 1: כן. אוקיי.
דובר 2: מה זה לא חושב יותר על זה? כי הוא לא חושב יותר על זה. כי הוא לא חושב יותר על זה.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Rambam Hilchos Chametz U’Matzah, Chapter 6
—
Halachos 1–4 (Review): The Obligation to Eat Matzah Only on the First Night
The Rambam: On the first night of Pesach there is a mitzvas aseh (positive commandment) to eat matzah; the rest of Pesach there is no obligation to eat matzah, only a prohibition of chametz.
Explanation: Only on the first night is there a Torah obligation to eat matzah. The rest of Pesach is optional – one may not eat chametz, but one is not obligated to eat matzah.
Insights:
1. Comparison to Sukkah – An Important Distinction: The law is similar to Sukkah, where also only on the first night is there an obligation to eat. But there is a difference: By Sukkah there is an obligation of dwelling in the sukkah all seven days – one must spend time in the sukkah, sleep in the sukkah, even if one doesn’t eat. By Pesach there is only a prohibition of chametz but no positive commandment after the first night. Therefore one makes a blessing on sukkah every day, but on matzah only on the first night. This is a well-known question from Tosafos.
2. Answer to the Distinction: By Pesach, although there is no mitzvah to eat matzah after the first night, a person must eat to live – and if he wants to eat grain, he must eat matzah (not chametz). But he can also eat fruit or other things. By Sukkah there is a positive commandment of dwelling. The Gemara learns the law of Sukkah through a gezeirah shavah from Pesach.
—
Two Types of Guarding: Guarding from Becoming Chametz (Chapter 5) vs. Guarding for the Sake of Matzah (Chapter 6)
Innovation – Two Separate Laws of Guarding:
1. Guarding from becoming chametz (Chapter 5) – This is a law in the prohibition of eating chametz. If one doesn’t guard it, it becomes chametz, and one may not eat it the entire Pesach.
2. Guarding for the sake of matzah (Chapter 6) – This is a law in the mitzvah of eating matzah. One must bake it for the sake of the mitzvah in order to fulfill the obligation on the first night. But if it only lacks the “lishmah” (like dough of dogs), one may eat it the entire Pesach – it’s not chametz, but one doesn’t fulfill the mitzvah with it.
3. Proof from the Rambam’s Order: The Rambam does not mention the matter of “lishmah” in Chapter 5 (where he discusses chametz). He mentions it only in Chapter 6 (by eating matzah). This proves that “lishmah” doesn’t belong to the prohibition of chametz, but to the mitzvah of eating matzah. Also Halachah 9 (thick crackers) confirms this – even thick crackers that are kosher matzos, but if they weren’t made for the sake of matzah, one doesn’t fulfill the obligation – but one may eat them.
—
Halachah 5: Matzah Kneaded with Fruit Juice
The Rambam: “Matzah kneaded with fruit juice – one fulfills one’s obligation on Pesach. But one should not knead it with wine, oil, honey, or milk – because of ‘lechem oni’ (bread of affliction).”
The Rambam in Chapter 5: “It is permitted to knead the dough with water and oil and honey and milk… But on the first day it is forbidden to knead it except with water alone, so that it won’t become chametz and testify against him that it is lechem oni.”
Explanation: Fruit juice (plain) – one fulfills the obligation. But wine, oil, honey, milk – no, because it’s not “lechem oni” (it’s matzah ashirah – enriched matzah).
Insights:
1. Major Innovation – Fruit Juice ≠ Wine/Oil/Honey/Milk: The Rambam makes a clear distinction between “fruit juice” (plain juice from fruits) and “wine, oil, honey, and milk” (important liquids). Fruit juice is not important enough to make it “matzah ashirah” – it’s merely sweat – therefore one fulfills the obligation with it. But wine, oil, honey, milk are important things, and this makes it “lechem ashir” instead of “lechem oni.”
2. Apparent Contradiction between Chapter 5 and Chapter 6: In Chapter 5 it says “only with water alone” – only with water. In Chapter 6 it says that fruit juice is indeed kosher. The answer: In Chapter 5, “with water alone” is not literal – it means not wine/oil/honey/milk, but fruit juice (plain) is permitted. Or: “with water alone” in Chapter 5 is literal, and Chapter 6 is bedieved (after the fact).
3. Fruit Juice in Chapter 5 Regarding Becoming Chametz: The Rambam says in Chapter 5 that fruit juices don’t cause leavening (fruit juices don’t cause leavening unless water is mixed in them). There he includes wine, milk, oil, honey, olives as fruit juices. This is puzzling – regarding leavening they are all “fruit juices” (don’t cause leavening), but regarding lechem oni he makes a distinction between plain fruit juice and important liquids.
4. Question on Wine: Wine is mostly water – why doesn’t it cause leavening? This remains a question.
5. Question on Fruit Juice with Water: If fruit juice alone doesn’t cause leavening, but fruit juice with water does cause leavening (and according to some opinions – even worse/faster than water alone) – how can one fulfill the obligation with matzah from fruit juice? The dough must be from something that can become chametz (things that can come to leavening)!
6. Answer – Distinction between Type of Grain and Type of Liquid: The grain must be from a type that can become chametz (the five species of grain), but the liquid (water/fruit juice) doesn’t necessarily have to be a type that causes leavening. If one had a technology to make matzah without water at all, one would apparently also be able to.
7. The Lechem Mishneh’s Question and Answer: The Lechem Mishneh asks the same question – how can one fulfill the obligation if it doesn’t “come to leavening”? He answers: Only with things that in no way whatsoever can become chametz (like wheat that is completely not subject to leavening) can one not fulfill matzah lishmah, because “u’shemartem es hamatzos” requires that one guard from leavening. But with fruit juice – the grain itself can come to leavening (with water), only the fruit juice itself doesn’t cause leavening.
8. Dispute Among Rishonim: The Maggid Mishneh brings that Rabbeinu David ben Nachmi argues with the Rambam: “Anything that doesn’t come to leavening, one doesn’t fulfill the obligation of matzah with it.” According to them, matzah kneaded with fruit juice alone – one doesn’t fulfill the obligation. Rabbeinu David perhaps wants to interpret the Rambam as speaking only regarding lechem oni (matzah ashirah), not that it doesn’t become chametz at all.
9. The Raavad’s Position: The Raavad says: “One doesn’t fulfill the obligation with matzah kneaded with fruit juice alone. And regarding what was smeared with oil or honey, if it was cooked, one doesn’t fulfill the obligation with it.” The Raavad makes a distinction – if one only smeared oil or honey afterward, it’s good, but if it was cooked, one doesn’t fulfill the obligation. The Rambam’s distinction is different – he speaks about what it was kneaded with.
—
Halachah 6 (First Part): Mursan and Subin
The Rambam: One fulfills the obligation with bread that has flour and subin or flour and mursan, but not with mursan or subin alone (without flour).
Explanation: Mursan is the waste from wheat that comes out at the beginning of sifting, and subin is the rest of the waste. “Lechem oni” doesn’t necessarily mean poor bread with waste – even clean bread (pure matzah) is kosher. But subin or mursan alone without flour is not good, because subin is not flour – it’s not bread at all.
Insights:
1. “Pasdera” – Dispute Among Rishonim: In the Gemara it says “one might think one only fulfills the obligation with pasdera.” The Rambam learns that “pasdera” means a mix of flour with mursan/subin (mixed). Other Rishonim learn that pasdera means specifically mursan. According to the Rambam, the Gemara asks: Would one have thought that one only fulfills the obligation with mixed (not pure) matzah because that is “lechem oni”? The verse “matzah matzah” comes to include even clean bread.
2. “Matzas Shlomo”: The Gemara says “the verse says matzah matzah to include even matzas Shlomo” – a very pure, fine matzah (like King Solomon’s matzah). This is the source that even clean bread, the finest flour, is kosher for matzah. The initial assumption is that one needs specifically important matzos, but the verse teaches that even simple matzos are kosher – and also conversely, even very pure matzos are kosher.
3. Source for Mursan/Subin Alone: The Magen Avraham and later authorities bring that the source for mursan/subin alone not being good comes from Maseches Challah, where it says that mursan and subin are not considered bread – and one needs to have bread.
4. Soles by Korbanos: Soles by sacrifices always means clean soles – the best flour. In practice, there is no difference between wheat or other types of grain, one can fulfill the obligation with both.
—
Halachah 6 (Second Part): Method of Baking – Oven, Alfas, Baking in the Ground
The Rambam: “One bakes matzos… in an oven or in an alfas” – one can bake matzos in an oven or in an alfas.
Explanation: An oven is when the fire is inside (enclosed oven), and an alfas is when the fire is from outside (like a frying pan or grill). Baking in the ground means like the Arabs make pita: one digs a pit, puts in fire, and sticks the dough on the side. This is also kosher for matzah.
Insights:
1. Dispute Among Rishonim About Alfas and Bread: It is widely discussed whether something made in an alfas is called “bread” regarding blessings and regarding matzah. The Ramban and Rashba hold that alfas is not bread regarding blessings (one makes mezonos), but the Raavad disagrees – he says “alfas work, even gavla de’ura” – even such dough, the Raavad admits it’s called bread. Rabbeinu Yerucham brings the Gemara in Berachos to support the Ramban/Rashba.
2. Mar bar Rav Ashi’s Reasoning – Lechem Oni: Mar bar Rav Ashi argued that even something that is less important than normal bread (like alfas-baked items), which “better people don’t eat it” because it’s “gavla de’ura” – on Pesach one fulfills the obligation, because “lechem oni I call it” – on Pesach one specifically needs lechem oni (poor bread), so specifically a weaker bread fits.
3. The Main Innovation – Lower Threshold for “Bread” by Matzah: Pesach has a lower threshold for “bread” than the laws of blessings. To make hamotzi one needs actual bread, but for matzah – because “lechem oni I call it” – one can fulfill the obligation even with a weaker bread. This is the explanation of Mar bar Rav Ashi’s statement in Berachos 38a.
4. The Rama’s Ruling: The Rama himself in the laws of Pesach rules that alfas-matzah is mezonos (not bread regarding blessings), but on Pesach one fulfills the obligation. If one establishes a meal on it, one does make hamotzi.
5. Reasoning Why Matzah is Different: Matzah looks different from normal bread, one can eat it casually. The importance comes specifically from sitting down and establishing a meal on it.
—
Halachah 6 (Third Part): Matzah That Wasn’t Fully Baked
The Rambam: “And similarly if it wasn’t fully baked, one fulfills the obligation with it, as long as it doesn’t have the measure of chametz.”
Explanation: One can fulfill the obligation with matzah that isn’t completely baked, as long as it’s not chametz.
Insights:
1. “Matzah Henah” (or “Matzah Na”): The Gemara (Pesachim 30b) calls this “matzah henah.” Rav Yehudah said in the name of Shmuel defines: “Anything that when you break it and threads don’t stretch from it” – when you break it and no threads pull, it’s good. “And if not, this is dough” – if yes, it’s still dough.
2. The Problem Isn’t Chametz, But the Form of Bread: Here we’re not talking about the laws of chametz (which was already in a previous chapter), but about fulfilling the obligation of matzah. The problem with half-baked is that it’s not bread – it’s still dough, and one can’t fulfill the obligation with dough.
3. Interesting Version: “Henah” is a variation of the word “na,” which Chazal interpret as half-baked (as by korban Pesach “do not eat from it na”).
—
Halachah 6 (Fourth Part): Soaked Cracker (Soaked Matzah)
The Rambam: One fulfills the obligation with a cracker (thin matzah) that was soaked, “as long as it didn’t dissolve” – as long as it didn’t completely dissolve.
Explanation: Our matzos are “cracker matzos” (thin matzos), as opposed to “loaves of matzah” (larger, softer matzos like Sephardic matzos, pita, laffa). It makes sense that one would want to soak thin matzos so they won’t hurt the teeth.
Insights:
1. Why Not Dissolved? If it completely dissolved, it’s no longer bread – it’s porridge. But if it didn’t change its form, it’s still kosher.
2. Taste of Matzah – A Law in the Object: The Rambam writes “the taste of bread”. The Gemara says: “But if it was cooked… what is the reason one doesn’t fulfill the obligation with it? Because we need the taste of matzah and there isn’t” – one needs the taste of matzah. “Taste of matzah” doesn’t mean that the person must actually feel the taste, but that the object of matzah must have the taste – it’s a law in the object, not in the person.
3. Taste vs. Form: According to this discussion, the main thing is taste (flavor of matzah), not form (looking like bread). This has a practical difference: When it comes to form, one must look at the dispute between Mar Zutra and Abaye; when it comes to taste, it’s a different standard. Taste is more important than the form of things. But a question remains: How strong is the requirement for taste? After all, it all revolves around it needing to be bread.
—
Halachah 7: Matzah That is Forbidden to Him
The Rambam: “A person doesn’t fulfill his obligation by eating matzah that is forbidden to him, such as if he ate tevel, or first tithe from which terumah wasn’t taken, or stolen bread, or borrowed bread. This is the rule: Anything on which one recites birkas hamazon, one fulfills one’s obligation with it, and anything on which one doesn’t recite birkas hamazon, one doesn’t fulfill one’s obligation with it.”
Explanation: A person cannot fulfill the mitzvah of matzah with matzah that is forbidden to him – tevel, first tithe without terumah, stolen, or borrowed. The rule is: What one can bentch on, one can fulfill the obligation; what one can’t bentch on, one can’t fulfill the obligation.
Insights:
1. Explanation of “This is the Rule” – Not a Reason but a Sign
The “this is the rule” doesn’t mean that the reason one doesn’t fulfill the matzah obligation is because one can’t bentch. Both – not fulfilling the matzah obligation and not making birkas hamazon – come from the same reason (mitzvah haba’ah ba’aveirah – a mitzvah that comes through a transgression). The Rambam means: If you want to know which types of prohibitions fall into this, look in the laws of blessings where it states more explicitly which prohibitions one can’t bentch on.
2. Even Rabbinic Tevel – Major Innovation
In Hilchos Berachos (1:19) the Rambam rules: “Anyone who eats something forbidden, whether intentionally or unintentionally, doesn’t bless on it, neither before nor after… One who eats tevel, even rabbinic tevel.” Through this “this is the rule” we learn that even rabbinic tevel – a rabbinic prohibition – causes one not to fulfill the matzah obligation. This is a major innovation: a Torah mitzvah (matzah) is not fulfilled because of a rabbinic transgression, and this is called “mitzvah haba’ah ba’aveirah.”
The innovation is even greater by not fulfilling the matzah obligation than by not making a blessing – because by a blessing it’s only a blessing-law, but by matzah it means one hasn’t fulfilled the mitzvah at all.
3. The Raavad’s Objection in Hilchos Berachos
The Raavad disagrees with the Rambam in Hilchos Berachos. He says that “one doesn’t bless” doesn’t mean one doesn’t make any blessing at all, but that one doesn’t join a zimun (because eating forbidden food has no importance of establishing). But a first and final blessing one must make, because one had benefit. The Raavad writes: “It’s a great abomination to reward the wicked with blessing, but one doesn’t join them in zimun… But why shouldn’t he make a first and final blessing since he benefited.”
The Rambam’s position is unusual: that when one steals something, one is exempt from thanking the Almighty for the benefit. The logic is: one commits a transgression and simultaneously thanks the Almighty – this is hypocrisy (“the thief who blesses blasphemes Hashem”).
4. Stolen – Does One Need a Separate Teaching from “Lachem”?
If the principle is mitzvah haba’ah ba’aveirah, why does one need a separate teaching from “mitzvoseichem” (=lachem, yours) to disqualify stolen? This should already fall into mitzvah haba’ah ba’aveirah! The distinction: By borrowed matzah the disqualification is from mitzvah haba’ah ba’aveirah (because borrowed isn’t actually theft, but it’s not his). By stolen matzah there is an extra law of “lachem” – it must be yours.
5. Four Positions in the Yerushalmi About Stolen Matzah
The Yerushalmi brings four positions why one doesn’t fulfill the obligation with stolen matzah:
– Rabbi Hoshaya: It’s forbidden to bless on it – “would I bring the Name in”
– Rabbi Yochanan: Transgression mitzvah
– Rabbi Yitzchak: Mitzvah haba’ah ba’aveirah
– Rabbi Elai: A mitzvah that undermines its mitzvah
It’s asked whether all four positions are actually different or perhaps they’re all the same. It’s also noted that the Yerushalmi only says “it’s forbidden to bless on it” – not that one doesn’t fulfill the obligation.
6. Acquisition Through Change – Stolen Wheat vs. Stolen Matzah
The Yerushalmi says: Stolen wheat and made matzah – one fulfills the obligation, because it’s acquired through change (the change makes him acquire it, and he’s only obligated to pay money). But stolen matzah itself – one doesn’t fulfill the obligation.
The same reasoning: Stolen money and bought matzah with it – one fulfills the obligation, because the matzah itself is not a forbidden object. But stolen flour (me’ilah) and baked matzah – one fulfills the obligation because of acquisition through change.
7. Ritva’s Question from Maseches Sukkah / Kesubos
The Ritva brings a question: In Kesubos it says that one who eats another’s milk, although he’s liable for kares, is not exempt from payment due to “kam leih bidrabah minei” – because the obligation of payment comes at chewing (leisah), and the kares comes only at swallowing (beliah) – two separate moments. According to this, by matzah: When does one fulfill the mitzvah? Not when buying the matzah, but when eating. And if the acquisition through change already happened earlier (when baking), then when eating it’s already his – and there shouldn’t be a problem.
8. Rabbeinu Yonah’s Position
Rabbeinu Yonah says that the Rambam doesn’t hold of this reasoning. He means that when fulfilling the mitzvah – meaning the eating – it’s a “whole time” process (chewing and swallowing together), not two separate moments.
9. “The Thief Who Blesses Blasphemes”
The main problem of mitzvah haba’ah ba’aveirah with a moral point: When one says birkas hamazon “who gives bread to all flesh” on stolen matzah, this is blasphemy – one thanks the Almighty for food that one obtained through theft. The Gemara says “the thief who blesses blasphemes” – this isn’t “who gives bread to all flesh,” the Almighty didn’t give it to him through theft.
[Digression: Story with a Thief by the Rebbe]
A thief came to the Rebbe for a blessing for livelihood. The Rebbe asked “Should I give a blessing for stealing?” The thief answered: “If it’s already destined that someone will be robbed, let it be through me.” The Rebbe’s daughter, Moras Chaya’le (a miracle worker), applied the same reasoning to blessings – that if someone already needs to receive a salvation, let it come through her blessing, so she should also have a share.
10. Practical Difference – Matzah Bakery
Rabbi Avraham Bransdorfer said that one doesn’t fulfill the obligation with matzah from a certain matzah bakery (Toldos Aharon) because it’s like theft. However, it’s said that this is nonsense, because it’s like stolen wheat (acquisition through change) – one steals the “binding” (the money/business), not the matzah itself. Later authorities also said this isn’t a halachah at all.
—
Stolen Shofar – Distinction Between Shofar and Matzah
The Ramach’s Question
The Ramach (glosses) asks: In Hilchos Shofar Chapter 1 Halachah 3 the Rambam rules that one fulfills the obligation with a stolen shofar – how does this fit with the law that one doesn’t fulfill the matzah obligation with stolen matzah?
The Rambam’s Answer
The Rambam says: “Because the mitzvah is only in hearing the sound, and there is no law of theft in a sound” – the mitzvah is only in hearing the sound, and a sound has no law of theft. By shofar, the transgression (theft of the shofar) and the mitzvah (hearing the sound) are two separate things. Unlike matzah – the transgression (theft) and the mitzvah (eating) are the same act: When you swallow it, you are both fulfilling the mitzvah and doing the ultimate theft (because the other can never get it back).
Mitzvos Were Not Given for Benefit – Second Answer by Shofar
The Rambam says further: “If you say but he benefits from hearing the sound — mitzvos were not given for benefit”. This answers a second problem: Even if one says that benefit from another’s object is a prohibition, hearing the sound is not “benefit” because mitzvos were not given for benefit.
Distinction Between Benefit and Theft
By shofar the question is only about benefit from another’s object – and to that mitzvos were not given for benefit helps. But by matzah, the problem is not only benefit – it’s taking and destroying another’s object. To such theft, mitzvos were not given for benefit doesn’t help. However, it’s left as requiring further study.
—
Halachah 6 (Continuation): Kohanim Fulfill with Challah and Terumah; Second Tithe; Bikkurim
The Rambam: “Kohanim fulfill the obligation with challah and terumah, even though it’s matzah that isn’t fit for everyone. One fulfills the obligation with matzah of second tithe in Jerusalem. Matzah of bikkurim — one doesn’t fulfill the obligation with it.”
Explanation: Challah and terumah – although only kohanim may eat it, one fulfills the obligation. Second tithe in Jerusalem – one fulfills. Bikkurim – one doesn’t fulfill.
Insights:
1. Distinction Between Second Tithe and Bikkurim: The verse says “in all your dwellings you shall eat matzos” – the Gemara expounds that the matzah must be fit for everyone and for all dwellings (edible everywhere). Bikkurim may only be eaten in Jerusalem and one cannot redeem it (no redemption), therefore it’s not “fit for all dwellings.” Second tithe also must be eaten in Jerusalem, but one can redeem it – therefore it’s “fit” and one fulfills the obligation.
2. Rabbeinu Manoach’s Proof: Rabbeinu Manoach brings a Gemara on “kohanim fulfill”: “You shall not eat chametz upon it seven days” — one who is included in the prohibition of eating chametz, excludes one who is forbidden due to another prohibition.” It’s asked why this verse wasn’t also brought regarding mitzvah haba’ah ba’aveirah (as a source that one needs a fit matzah).
3. Ritva – Does One Fulfill with Stolen Matzah in Practice? Rabbi Akiva Eiger brings the Ritva who says that in practice one does fulfill with stolen matzah, and the Ritva disagrees with the Yerushalmi. The Bavli and Yerushalmi disagree on this topic.
—
Loaves of Thanksgiving and Crackers of a Nazir – Guarding for the Sake of Matzah
The Rambam: Matzah must be guarded for the sake of matzah, and loaves of thanksgiving and crackers of a nazir – one doesn’t fulfill the obligation with them, but if one made them for the sake of guarding matzah – one fulfills.
Explanation: Matzah must be made with intention for the sake of matzas mitzvah. Loaves of thanksgiving that are made for the sake of a sacrifice – one doesn’t fulfill, but if one also had in mind for the sake of matzah – one fulfills.
Insights:
1. Rabbeinu Manoach and “They Shall Not Eat Unleavened Bread”
Rabbeinu Manoach brings the Gemara “they shall not eat unleavened bread seven days – one who eats only matzos seven days, excludes one who is forbidden due to another prohibition” – but only regarding kohanim who fulfill with challah of terumah (but not Israelites). It’s asked: Why didn’t they bring the same verse also regarding destruction of chametz?
2. What Does “For the Sake of Matzah” Mean? – A Major Investigation
It’s discussed whether “guarding for the sake of matzah” must be a direct, explicit intention, or it’s enough that one has in the background in mind that it can be used for matzah.
The Rambam brings the case of a merchant who bakes matzos to sell – “that if he doesn’t sell he will eat them” – if he doesn’t sell, he eats them himself. This shows that even an indirect intention – where he has in the back of his mind that perhaps he will use them himself for matzas mitzvah – is enough.
3. Dispute in Understanding the Merchant Case
One side argues that the merchant makes it directly for the sake of matzah for his customers (he sells matzos for Pesach). The other side argues that the Rambam’s language “that if he doesn’t sell he will eat them” shows that the main intention is not for the sake of matzah – but he has a secondary thought that perhaps it will remain for him. If the merchant meant directly for the sake of matzah for others, the Rambam wouldn’t have needed to add “if he doesn’t sell he will eat them.”
4. “Plain Making” – Is It Enough
It’s argued that “plain making” without any specific intention is enough – the disqualification is only when one makes it directly for another purpose (like loaves of thanksgiving). But it’s also argued conversely: “There’s no such thing as not thinking” – every person makes something for a reason. If a machine makes matzah without any human awareness – one doesn’t fulfill; there must be the awareness of the one conducting it.
5. Tosafos’s Position
Tosafos says that “plain” – without a specific other intention – is enough for the sake of matzah. The disqualification is only when one has a direct intention for something else.
—
Baking Matzos on Erev Pesach
Insights:
1. Proof That One Doesn’t Necessarily Bake on Erev Pesach: From the law of loaves of thanksgiving (which aren’t made on erev Pesach because there’s a prohibition of eating chametz after midday) a proof is brought that matzos can be baked earlier – he comes out with matzos baked on the 13th of Nissan.
2. Erev Pesach That Falls on Shabbos: A Tosefta says that when erev Pesach is Shabbos, one bakes the matzah on erev Shabbos (meaning the 13th of Nissan). This shows that one doesn’t necessarily bake on erev Pesach itself.
3. Rabbeinu Yonah’s Position – “So That Its Baking Should Be Close to Its Eating”: Rabbeinu Yonah holds that it’s better to bake close to eating – just as the korban Pesach is only eaten roasted, so matzah should be close. Rashi is also brought in this matter.
4. The Kol Bo: Says that even for the second night (Pesach second day of Yom Tov) one should bake fresh matzos – “dearness of the mitzvah.” It’s noted that this could be simple because fresh matzos are better.
Aviyah Rokei’ach (Father of
Aviyah Rokei’ach (Father of the Ba’al HaRokei’ach) – “Whoever My Matzah Comes To”
The Sar Shalom (first Belzer Rav) brings in the name of Aviyah Rokei’ach that one should say “Whoever my matzah comes to, it is not a gift” – just as by lulav and esrog it says in the Gemara “whoever my lulav comes to.” This is only relevant according to the position that matzah must be “lachem” (yours). But by matzah it doesn’t say “lachem” like by the four species (“u’lekachtem lachem”), so it’s a stringency, not from the essential law.
Maharam Shif – When One Bakes with Others
The Maharam Shif brings that when one bakes matzos together with other people, each one should take his own – in order not to have a problem of ownership.
—
Halachah 14: Who is Obligated in Eating Matzah
The Rambam: “Everyone is obligated in eating matzah, even women and slaves.”
Explanation: Everyone is obligated in matzas mitzvah, including women and slaves (even though it’s a positive time-bound commandment).
Insights:
1. A Minor Who Has Reached Chinuch – What is the Measure?
The Rambam says that small children who still cannot eat bread are exempt. The measure for chinuch by matzah is “a minor who knows how to eat bread” – he doesn’t need to “understand” the mitzvah (like by blessings where one must “know to Whom he blesses”), but simply be able to eat bread.
2. Distinction Between “Knows” by Blessings and by Actions
By blessings it says “knows” (he must understand what he’s saying), but by actions like eating matzah it doesn’t say “knows” – only “able to eat bread.” By lulav it says “knows how to shake” because he must know what he’s doing. But by eating matzah the measure is only physical – he can eat bread.
3. The Source
The Gemara in Sukkah brings “a minor who eats a kezayis of bread” – from when he can eat a kezayis of bread one begins to educate him. The Rambam’s language “a minor who is able to eat bread” doesn’t have a direct source in the Gemara’s language, but it comes from the Beraisa.
4. Practical Difference – Very Small Children
A child of one year old can already eat bread, therefore one is already obligated to give him a kezayis of matzah! This is something that “people don’t know about.” One must be careful to give the small child a kezayis of matzah for the afikoman, for Shulchan Orech, because later he goes to sleep.
5. Chinuch or Habituation?
If chinuch means training – no one remembers that he ate matzah when he was one year old. Therefore it’s not “training” in that sense, but “habituation” – a habit of mitzvah.
6. Distinction Between Mitzvos That Require Awareness and Mitzvos That Don’t
By things that require a certain awareness (like kiddush, blessings) the age of chinuch is higher. But by eating matzah, which is a physical act, the measure is only “able to eat bread” – from when the child can bite and eat.
—
A Sick Person Who Cannot Eat Matzah
The Rambam: One soaks a cracker for him in water and feeds him. And if he cannot eat – one softens it more and gives it to him.
Explanation: A sick person who cannot eat matzah, one soaks a thin matzah in water for him. If he cannot even eat that, one breaks it up more.
Insights: This is a practical application of what was already learned earlier (soaking, softening – that one fulfills the obligation with soaked matzah as long as it didn’t dissolve). It’s noted that this is not a new innovation, but a compilation of already-learned laws.
—
The Rambam’s Order of Laws – A Structural Innovation
Innovation in Structure: Usually the Rambam writes “who is obligated” in the first halachah of a chapter. Here “everyone is obligated in eating matzah” is the last halachah of the laws of eating matzah. This is unusual. It’s suggested that because he says “in every place and at every time” it would have fit well together with “who is obligated” – but the Rambam structured it differently.
—
From the Words of the Scribes: One Doesn’t Eat After the Final Matzah (Afikoman)
The Rambam: “From the words of the scribes, one doesn’t eat after the final matzah even roasted grain and nuts and the like.”
Explanation: Rabbinically one may not eat anything after the last piece of matzah (afikoman), so that the taste of matzah will remain in the mouth.
Insights:
1. A Difficult Question – Why Do We Eat Matzah Twice?
The first kezayis of matzah is already the Torah mitzvah. Afterward one eats a meal (with potato chips, charoses, candy, etc.). Then one eats again a kezayis of matzah (afikoman). What is this second piece of matzah? It’s not a Torah mitzvah! It’s a strange thing. One must say that there is an extra rabbinic law – one should end with a taste of matzah in the mouth. This is not the Torah mitzvah, but a special enactment.
2. Another Question – Wine After the Afikoman
One drinks two cups of wine (third and fourth cup) after the kezayis of matzah! If the matter is that the taste of matzah should actually remain in the mouth, how does this fit with drinking wine afterward? (This is not found so difficult.)
3. A Deeper Question – What is “Taste of Matzah”?
Matzah doesn’t have a special taste – it’s a taste of bread! “Are you at a level to feel a difference in taste in order to eat plain matzah?” The concept of “taste of matzah” is hard to understand – by korban Pesach one understands that the taste of Pesach should remain, but what is the special “taste of matzah”?
4. Different Reasons for the Afikoman
The Rambam says the reason is “taste of matzah.” Tosafos has other reasons (Pesach al hasova, breaking the evil inclination, the incident of Rabbi Akiva). Other opinions are mentioned (Shem MiShmuel, etc.).
—
From the Words of the Scribes: The Sages Forbade Eating Matzah on Erev Pesach
The Rambam: “The sages forbade eating matzah on erev Pesach, so that there will be a distinction to its eating in the evening.”
Explanation: The sages forbade eating matzah on erev Pesach, so that there will be a distinction (recognition) when one eats matzah at night.
Insights:
1. Two Parallel Rabbinic Laws
Both laws – not eating matzah before Pesach and not eating other things after matzah – have a similar reasoning: one shouldn’t have a taste of matzah before the Seder, and one should have a taste of matzah after the Seder.
2. Distinction Between “From the Words of the Scribes” and “The Sages Forbade”
The Rambam uses two different expressions. “From the words of the scribes” is a heading for the entire section. “The sages forbade” is a specific halachah.
3. The Reason of “Distinction” – Not Only Appetite
The Rambam says “so that there will be a distinction to its eating” – it shouldn’t look like eating in the middle. If one eats matzah the whole day, at night another piece of matzah is not a special thing. The Rambam’s reason is not (only) that one should eat with appetite, but that it should be a recognizable act. The Ramban doesn’t say “distinction” but differently.
—
One Who Ate Matzah on Erev Pesach – He Receives Rabbinic Lashes
The Rambam: “One who ate matzah on erev Pesach receives rabbinic lashes.”
Explanation: Whoever eats matzah on erev Pesach receives makkas mardus (rabbinic lashes).
Insights:
1. “Until His Soul Departs” – A General Law in Rabbinic Lashes
It’s asked about the language he receives rabbinic lashes – whether this means until his soul departs, as the rule is by rabbinic lashes. Rabbeinu Manoach addresses this language “until his soul departs” and takes it seriously. The Ben Ish Chai also takes seriously the version, but it’s noted that not all agree.
2. The Source for Rabbinic Lashes – Yerushalmi “They Received Permission and Beat Them”
Rabbeinu Manoach brings the Yerushalmi which says “they received permission and beat them” – they received permission and one beats them. The Rambam took the Yerushalmi literally – “beat” means lashes, but because it’s not a Torah prohibition, it’s rabbinic lashes (rabbinic lashes).
3. Specifically Matzas Mitzvah – Rabbeinu Manoach’s Distinction
Rabbeinu Manoach says that the prohibition speaks specifically of kosher matzah – matzas mitzvah. For example, matzah that wasn’t made for the sake of mitzvah, or matzah of gentiles (as it says in the Gemara) – one may eat on erev Pesach, because one can fill oneself from them. The reasoning is: The prohibition is not in matzah in general as food, but in the distinction of matzas mitzvah specifically – specifically the type of kosher matzah that one will use for the mitzvah at night.
4. A Homiletical Interpretation of “Until His Soul Departs”
It’s suggested that the “soul” that ate matzah is no longer there, and a new soul begins with freshness. This doesn’t mean actual death, but that he no longer thinks about it – the taste of the matzah is gone, and he can begin the Seder with a fresh taste.
📝 Full Transcript
Laws of Chametz and Matzah Chapter 6 – The Mitzvah of Eating Matzah: Fruit Juice, Matzah Ashirah, and Lechem Oni
Introduction: The Order of Study in Rambam’s Laws of Chametz and Matzah
Speaker 1:
We’re continuing to learn in the Rambam, and it’s not a novelty, the Rambam has large volumes with customs.
It’s a law, in the laws, wait it’s not in the laws of Sukkah, it’s in the laws… the laws of the… that is, the laws of chametz and matzah. We’ve learned the laws of chametz, and now we’re going to learn the laws of matzah.
Chapter 6 – The Mitzvah of Eating Matzah
Chapter 6 speaks about the mitzvah of eating matzah, specifically the first night of Pesach there is a mitzvah to eat matzah. The entire Pesach there is no mitzvah, there is a prohibition of chametz, but it’s not a mitzvah to eat matzah. This is according to the Rambam.
Review: What We’ve Learned Until Now
And now we’re learning how, what kind… until now we’ve learned more or less, let’s say, until law 3 it speaks about the mitzvah of eating matzah, right? We learned when one must eat it, how, in what manner, with intention, without intention, swallowed, didn’t swallow, and so forth.
From law 4 one began to speak about what kind of matzah one must eat, right? Correct? What is kosher matzah and so forth. From what the kosher matzah must be made, more specifically, right?
We learned in law 4 that it must be made, right? One can call it chomer hamatzah, it must be made from one of the five species of grain, from things that can become chametz.
Okay, afterwards we learned other laws of… yes, if it’s mixed, if it has a taste of grain, we learned that there is a dispute about this, other opinions. We learned a matter of… another law, isah shenilshah, which is apparently a law of lishmah, it must be guarded for the sake of matzah. It’s not for the same reasons, it doesn’t belong in the proper place in the law, right?
Now, we’re holding in law 5, or uh, it’s the end of or in the middle of law 5, which takes us to another law.
Discussion: The Difference Between the Mitzvah of Matzah and the Mitzvah of Sukkah
Speaker 2:
I want to ask a small thing. The law that the first night is a mitzvah and the other nights is not a mitzvah, is very similar to how one learns in the laws of Sukkah, right? That the first night… but there is a difference. The Rambam in the laws… where am I? What is the difference?
Speaker 1:
He begins the laws of lulav, Sukkah and lulav, he says indeed, uh, “Initially on the night of the first Yom Tov it is a positive commandment from the Torah to eat a kezayit of matzah in the Sukkah”. But he begins, regarding the mitzvah of Sukkah, it relates to eating and drinking, it becomes there in the Sukkah all seven days.
It’s not a mitzvah that one is obligated to do. No, it’s not an obligation to eat. One has such an obligation to dwell in the Sukkah seven days. If you don’t want to eat, you can fast, but you must be in the Sukkah. But to be for example not here, you must sleep not here, you must be.
Speaker 2:
Let’s see. There is indeed a difference, the difference is known that one doesn’t make a blessing. On Pesach one only makes a blessing the first night, and on Sukkot one makes a blessing every day.
Speaker 1:
On Sukkah every day.
Speaker 2:
The Gemara asks, Tosafot and everything, specifically about this.
Speaker 1:
Ah, Tosafot speaks about this? And what is his answer?
Speaker 2:
No, one can understand it this way, because it’s indeed not a mitzvah, but a person must live, he must eat. And if the Torah says you should do it in this manner, you shouldn’t eat chametz but matzah, or the answer is, or you can eat fruit, you can eat grapes.
Which is not so with Sukkah, there is indeed something of a mitzvah that you should be in the Sukkah these days. You don’t actually have to eat, just so is not a mitzvah. In short, this is a topic, all the Rishonim have already struggled to understand the difference on the same.
Speaker 1:
In short, I want… let’s see. Both have to do with the fact that it says mikra kodesh only the first and last Yom Tov.
Speaker 2:
No, it’s not mikra kodesh. It has nothing to do with that. It has nothing to do with mikra kodesh, it only means prohibition of work.
Speaker 1:
The Gemara learns it out from what?
Speaker 2:
It has to do with a gezeirah shavah. Yes, okay. In short, Sukkah is learned from Pesach, but Pesach is learned out.
Speaker 1:
In short, let’s learn, let’s start again what we know, what we’re learning here. Okay? We’re going to start learning how one makes matzot, from what one makes the matzot. Okay? From what one makes the matzot, how to bake the matzot.
Innovation: Two Types of Guarding – Guarding from Chametz and Guarding for the Sake of Matzah
Speaker 1:
But I know that one has already learned this, it’s very interesting. In chapter 5, if you still knew, the main matter of shemirat hamatzot, which already stood in chapter 5.
Speaker 2:
Ah, because making matzot is the mitzvah of guarding from chametz.
Speaker 1:
And not… it appears from the Rambam, if one is already precise so, it appears that the matters of shemirah that one learns in chapter 5 are not matters of the mitzvah of eating matzah. It is in the matters of the prohibition of eating chametz.
No, the mitzvah that he needs by the mitzvah is not that he prepares himself to have matzot for Pesach. No, there is a difference. You know, we just learned in law 6, that dough that is guarded for the sake of isat hakelabim, that one can eat the entire Pesach, right?
Two Types of Guarding
There are two types of guarding. There is guarding for the sake of matzah, if it’s for the sake of matzah, that one can eat… one cannot fulfill the mitzvah with it, but certainly one can eat it tomorrow.
The some guarding that stands in chapter 5, where he speaks there about guarding from chametz, that is such guarding that that one may not eat the entire Pesach. It doesn’t say there that he’s speaking about the mitzvah of eating matzah, or he’s speaking about the matter. Just like all other laws that stand there how one…
But because in chapter 5 the Rambam speaks about chametz, he doesn’t mention the thing of baking for the sake of matzah. He only mentions guarding from becoming chametz. And if he doesn’t mention at all the matter of for the sake of matzah… as I see, he doesn’t mention it. He brings for the sake of mitzvat matzah, but no, not the matter of lishmah. The entire matter of lishmah stands only here by the law of isat hakelabim. So it appears.
But here it doesn’t say “since they are guarded for the sake of matzah”. No, this is a law for the sake of mitzvat matzah, not a law of… once you know that there isn’t such a prohibition to eat Pesach, right? No. Okay.
Explanation: Guarding from Chametz vs. Guarding for the Sake of Matzah
So, it can perhaps be that when he says “since they are guarded for the sake of matzah”, he doesn’t mean something extra more than what stands in chapter 5. He means to say, it must be guarded, it shouldn’t be chametz. But if you want to fulfill the mitzvah of matzah, it must be guarded for the sake of matzah. This is a law, exactly, in the laws of eating matzah, it’s not a law in guarding from chametz.
Just to eat Pesach in the morning, it must be… and in law 9 he says it more clearly, that even if one made rekikin avim, which also comes… rekikin avim may not become chametz, it seems, I don’t know. He didn’t say that he didn’t make the matzot. Apparently, rekikin avim is connected to… exactly.
Speaker 2:
We are here, the question isn’t that it’s chametz, the question is because of lishmah. And isat hakelabim one speaks of Pesach, but it’s not guarded for the sake of…
Speaker 1:
Chametz, guarding from chametz is more like guarding from a prohibition, and for the sake of mitzvat matzah is more like preparation for a mitzvah, for a mitzvah. Just like… yes. Very good.
Law 6: Matzah Kneaded with Fruit Juice
Speaker 1:
Matzah kneaded with fruit juice. Now we’re learning more laws of what one fulfills. There is another law that the matzah that we eat, the measure, the matzah that is on the first night must be lechem oni, therefore there is a question of fruit juice.
So with what is one indeed fulfilled, righteous one? You read very nicely. Ah, “Matzah that was kneaded with fruit juice, one fulfills his obligation with it on Pesach”. But in… but you should understand lechatechilah? No, no, but “one should not knead it with wine and oil and honey and milk”. That is, fruit juice yes, but wine and oil and honey and milk no. “As it says ‘lechem oni'” etc.
Discussion: The Difference Between Fruit Juice and Wine/Oil/Honey/Milk
Speaker 2:
And what about wine? They already spoke about another thing, which is another difference in the laws. It’s interesting, in section 4 it stood, yes, they spoke a law, in chapter 5 already stood the laws how to make matzot?
There it stood that one may put in spices, sesame, nigella in the dough, and one may also make matzah ashirah. Only the first day one may not, why? Because it must be lechem oni, and lechem oni must be specifically… the language of the Rambam is “on the first day alone that requires mentioning lechem oni”.
Only this is the law of the first day, he means to say the law of… it’s interesting that here it says the first day, one could have erred that he means the entire first day. No, when he says yes the first day he means to say the mitzvah of eating matzah.
Speaker 1:
But what’s going on here? “Matzah that was kneaded with fruit juice, one fulfills his obligation with it on Pesach”. Very good. But not with wine and oil and honey and milk. Why? Wine and oil and honey and milk is not the same category as fruit juice? No, you’ve now discovered.
Innovation: Matzah Ashirah Means Wine/Oil/Honey/Milk, Not Fruit Juice
As the Rambam mentioned in chapter 5 law 10, he says “It is permitted to knead the spices and sesame and nigella within the dough”. I’m speaking here about fruit juice. “It is obligated, it is permitted to knead the dough with water and oil and honey and milk, these and similar things. And on the first day it is forbidden to knead it except with water alone”. Except with water alone. “So that it won’t become chametz and testify about it that it is lechem oni”.
You’ve now revealed… water or fruit juice? You’ve now revealed, certainly here is specifically and there is not specifically. You’ve now revealed that matzah ashirah means wine, oil, honey and milk. Fruit juice comes from mikveh mayim, so. According to the Rambam, so the Rambam understood. Whether everyone understands so I don’t know, but so the holy Rambam understood.
Speaker 2:
I thought all along that it’s called, that it’s all types of fruit juice, not as you asked. What you meant, someone asked you what you meant? I asked myself. I meant, I tell you, you meant, I can’t help you.
Explanation: Fruit Juice is Not Significant, Wine/Oil is Significant
Speaker 1:
Fruit juice is a different problem. Oil is also fruit juice, I mean it’s worth I should tell you. It’s a different, one can understand simply what fruit juice the Gemara says many times is mere sweat, it’s not a significant thing. Wine and oil is also fruit juice, I mean wine and oil is also fruit juice, but it’s significant.
Why does it say maaser rishon? It’s not speaking about fruit juice. From where do you understand? I’ll tell you from another place. It appears that Chazal didn’t look at fruit juice as a significant thing, it’s mere sweat, it has no blessing. Which is not so by wine and oil which is indeed a significant thing. But according to Rabbeinu Moshe there is no difference, it’s not maaser rishon.
Which is not so in chametz for example, there is a place, there is another question. You learned chapter 5, what did we learn? What does it say in chapter 5 about fruit juice? What does it say in chapter 5 about fruit juice? Let’s see.
Fruit Juice in Chapter 5 – Regarding Becoming Chametz
Once in chametz, “fruit juice doesn’t cause leavening unless water is mixed in it”. And what are fruit juices? He says “wine and milk and oil and honey and olives”. It’s very interesting, because here he puts in wine and milk and honey and olives. Regarding wine, it’s a question, but anyway, it’s not a matter of becoming chametz.
All these things don’t cause chametz, but wine is indeed most of the water in the world. What does a little water do to cause chametz? We have a great dispute in the Rambam, that fruit juice alone doesn’t cause chametz, fruit juice together with water… very good, this I ask you a question. Others say that then it’s even worse, then it’s even worse than it was? Or then it’s even more chametz if it has a little water.
Question: How Can One Fulfill with Fruit Juice if it Doesn’t Cause Chametz?
I ask you, so one may fulfill with matzah even though it doesn’t cause chametz? So we learned earlier that it must be from a type of grain that causes chametz, but the water doesn’t have to be from a type of water that causes chametz. Fruit juice, there is the resident that one fulfills… fulfilling things, what there are fine things, even something can’t do with its interesting things.
But what is this that the bringer of our…
Law 6 (Continued): Matzah Kneaded with Fruit Juice
And what are fruit juices? It was wine and milk and honey. Very interesting, because here he puts in wine and milk and honey. Regarding that, but regarding the matter of becoming chametz, all these things don’t cause chametz. But wine, as the Rambam writes, the waters of the world. I can’t ask the question, because this is a different type of leavening. Here he takes a great difference, that the Rambam holds that fruit juice alone doesn’t cause chametz, and fruit juice together with water does cause chametz. Very good.
Now I ask you a question. Then it’s even worse than water. But the Rambam says, it’s liable to become chametz if it has a little water. And I ask you, so one may fulfill with matzah even if it doesn’t cause chametz? So we learned earlier that it must be from a type of grain that causes chametz, but the water doesn’t have to be a type of water that causes chametz. By fruit juice, the Rambam says that one fulfills the obligation of eating matzah on Pesach even if it can’t become chametz. Very interesting thing.
But what is this that you’re speaking about… correct, very good. Simple. What is the problem? Something doesn’t fit? It fits very well. Everything fits. True? Okay.
Discussion: The Difference Between Type of Grain and Type of Water
I must however understand, apparently you’re saying very well. If matzah couldn’t come to leavening, it appears that the law is not that it must be able to come to leavening, but it must be from the type that causes chametz. But for example in the water there is no law about the type. Because if you’ll find a way to make matzot without water at all, and it’s not relevant at all, if someone would have had such technology, apparently one would be allowed. Because it says “causes chametz”, matzah must be from a type of wheat that causes chametz.
But I ask you, if you can say that shemirat hamatzot one says literally that it can become chametz, and you guard it. One can say this about all types of things. It’s not what one says indeed. True? Always the question is what one says indeed, not what one can say. Okay, let’s see the Rambam. No, you’re saying what one can say, I’m not saying what one can say.
Okay. What is the problem? Everything fits.
The Maggid Mishneh and Other Rishonim
The Maggid Mishneh brings that other Rishonim argue with the Rambam and they say that all fruit juice makes matzah ashirah. Who are the others and why do they say so?
Ah, again, says the Maggid Mishneh, “However there are those who say that one only fulfills with fruit juice alone, but fruit juice with water no, because it’s not guarded from chametz, and anything that doesn’t come to leavening one doesn’t fulfill with it the obligation of matzah”. This is the proof of Rabbeinu David ben Nachmi.
Rabbeinu David ben Nachmi, it can come in that perhaps he wants to learn into the Rambam that the Rambam only speaks regarding the matter of lechem oni. It can come in that the Rambam also admits that it causes chametz. He means to say when one puts in a little water. I wouldn’t have thought so easily.
So, wait, what does the Raavad say?
“Said Avraham, the Raavad, one doesn’t fulfill with matzah that was kneaded with fruit juice alone. And that which they dipped in oil or honey, if it was cooked, one doesn’t fulfill with it”.
Yes, this is another thing. If it became cooked, then what? Then one doesn’t fulfill.
Ah, ah, ah, the Rambam makes a difference between with what it was kneaded, he tells you no.
No, he doesn’t say differently than the Rambam from this aspect.
Let’s go further.
Ah, that stands there further, that he speaks when one smeared it afterwards, not that it became cooked.
So until here are the laws of fruit juice.
As we explained, in total he already said the law once, but there he didn’t say the difference that wine, oil, honey, specifically fruit juice is kosher. But this is basically, and the Eshkol he also brought a proof on this. Not only one language in Rabbeinu David, one doesn’t fulfill. This is the innovation.
It’s apparently simple, anyway.
Yes? Let’s go further.
The Gemara About “Yom Hakamah” and Lechem Oni
Translation
This matter comes from the Gemara. The Gemara says “yom hakama,” Rabbi Meir says “yom hakama” liten lo shiur. He says, a matzah is after all a matter of “lechem oni” (bread of affliction). You eat a matzah on “yom hakama,” what is the concept of this? That it should be a matter of “lechem oni.” It’s not simple. But if you eat it on other days, it’s not simple. But if you eat it on other days, it’s not simple.
But in any case, what does “yom hakama” mean? Does it mean the first day? No, he means to say the first two. He doesn’t mean the first day at all, he means the first night. Ah, okay, okay. He means it practically. He’s still talking about the mitzvah of “lechem oni,” he’s not talking at all about… This is no question on Rabbi Meir. He means practically, he means the mitzvah, he doesn’t mean the essence of the first day. It’s simple, it’s not a chiddush (novelty) what you’re saying.
The Lechem Mishneh’s Answer
Okay, now, another thing that one doesn’t fulfill, okay? One fulfills. Yes? If you want to learn a concept, or you want to look for problems. Umm, yes. Do you have a problem? The Lechem Mishneh argues with the Maggid Mishneh, and he asks the question that you asked, how does it say that it must be “bal yechametz” (not leavened)? He says, “And I have to answer, that all things that are not bal yechametz in any way or manner in the world, such as wheat, it’s impossible to make from it matzah lishmah (for its own sake), for behold the matzah is bal yechametz, and how do we cause it not to become chametz?” What’s the point? He says what I told you.
Something bad that I told you that you need to talk with other people now? I’m here. What is this? It’s not nice. Yes, okay. I want to see if other people clarified it for you this way. It’s obvious that this is the understanding, it’s not a great Torah. Okay. Because the printing has inserted all these people here, and you think you need to talk now with all these people. Lots of people, and now learn these things. Okay? I’ll buy you a Rambam without all these things, and leave off.
“Brings” means if one doesn’t understand something. If one understands, it’s good. “Brings” doesn’t mean just looking at commentators. Matzah sheloshtan bemayim peirot (soaked in fruit juice). I’ve already learned it four million times. Now go further.
Mursan and Subin
The next halachah, “We only fulfill with bread, we only fulfill with pat mursan.” Mursan is what’s made from the waste of the wheat, you know, whole wheat matzah. One must know, whole wheat has only a little mursan. But pure flour, he says so, but flour kemach and subin without mursan, is indeed good. If it’s only made from the fine flour, not.
Ah, that’s what he means? Yes. Ah, that’s what he means. What’s the difference between the two things? They’re both the same thing.
So he says, “Mursan is the waste of the wheat that comes out from the beginning of sifting, and subin is from the rest of the waste.” Whatever that exactly means. Okay.
Discussion: What is Kosher and What Isn’t
But what does the Rambam say in a halachah? That you shouldn’t think that lechem oni means specifically poor bread that also has a lot of waste, but also clean waste can be called lechem oni. One can fulfill with the waste instead, but not fulfill the… Ah, l’chaim! Not any rich thing with any honey and wine and oil.
So what doesn’t one do and what does one do? I’m confused. But with mursan and with subin isn’t good? Why not? It’s after all a matter that it should be… It’s after all pat nekiyah (clean bread).
Subin is not flour. Subin is not flour. Seriously? Yes. That’s the explanation? Yes? Yes. Ah, then if the Lechem Mishneh would have said something, I would… But I say I don’t understand, then it makes sense yes. Hello?
Umm… I’m jealous that I give more attention to the Lechem Mishneh.
Exactly. Gone over to the people. A living lion and a dead dog, a dead dog and a living lion. I mean it says a living dog and a dead lion. I’m after all a living dog, I’m after all here.
The Lechem Mishneh on Mursan and Subin
He brings such a thing in hilchot challah, there’s such a halachah that… if one has mixed mursan together with subin, I don’t see any way to stop.
Ah, it’s not so simple. In the Gemara there’s “pisdera minayhu.” Now it’s the question, the Rambam says “pisdera” means that it has both. Others learn “pisdera” means specifically mursan. It’s a question how one fulfills with it. Okay, the Gemara says one side that one needs specifically pisdera.
No, “yachol… ah, halachah not this and not that.” Ah, it could be about how the Rambam answers the matter, because others have Rav Yitzchak lechem oni. The Rambam isn’t concerned, he says this is the Gemara. What would one think? That one only fulfills with pisdera, but that is called lechem oni? The Rambam says, pisdera means that it has mixed in mursan. No, I’m saying how one learns according to the Rambam, what the Rambam would presumably also have learned. Pisdera means mixed. And the Gemara says, what would one have thought? That one doesn’t fulfill with mixed, because perhaps one needs to have lechem oni? Ah, on the contrary, that one doesn’t fulfill with… Ah, that one doesn’t fulfill with clean, talmud lomar (the verse teaches). But those who learn that pisdera means only mursan, struggle with the Rambam, but it’s not relevant, because we learn the Rambam.
Okay, very good.
Sources of the Halachah
The Magen Avraham and all the Acharonim say that this comes from… “and subin without mursan” isn’t so strong. I don’t mean to say from opinion. No, from opinion. They also don’t say the measure. They also say the measure, that it comes from Masechet Challah, where it says there that mursan and subin are not considered bread, and what did they say? One needs to have bread. They say that… and here it says “yachol lo yatza ela bepisdra,” one must say that pisdera is not the five species of grain, but it’s the question whether the five species of grain isn’t real flour.
I hear. Who is making a distinction here?
Matzat Shlomo
Okay, the Matzah Shlomo says even… where does it say this? Even in the Gemara? The halachah that even pat nekiyah is also good, is also in the Gemara? Yes, it’s in the Gemara. What? Even with the Tosafot called in Yehoshua.
Tosafot at least learns, the Gemara says “yachol… ela Pesach dorot,” talmud lomar “matzah matzah” to include even matzat Shlomo which was a very pure matzah. King Solomon’s matzah. King Solomon had after all clean matzot, “miloni gedolah Shechinah.” Certainly King Solomon had clean matzot.
Halachah 6 (Continued) – Very Clean Fine Flour
Speaker 1: Yes? This is in the Gemara? What? Even with very clean fine flour?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: This is apparently what the Rambam learns, but the Gemara says “yachol yehei zeh pasul ela pat hadoreh, talmud lomar ‘matzah matzot tochelu,’ even like the matzot of Shlomo,” which was a very pure matzah.
Ah, King Solomon’s matzot. King Solomon had clean matzot. Miloni gedolah. Certainly King Solomon had clean matzot.
Speaker 2: Who says?
Speaker 1: Okay.
Isn’t this after all not a hava amina (initial assumption) at all? I can understand this. This was poverty, one wanted to maximize as much as possible from the wheat. Ah, wealth doesn’t do so. Solet is always when the Torah makes solet, solet always means to extract clean fine flour. Yes, by all korbanot (sacrifices) there’s solet, it’s after all more important… Solet, one takes in the good. Solet is an important thing, it’s a symbol of good bread. It’s obvious, yes, I agree. One must take out from this the this. This is after all obvious.
Okay, in practice for halachah there’s no difference between wheat or others, one can fulfill both very well. I don’t know, but our wheat is what there is. Yes, a wheat means that one puts in a little of the… something, I don’t know exactly what. One doesn’t put in at all a waste, something one puts in.
Halachah 7 – Method of Baking: Tanur, Ilpas, Baking in the Ground
Speaker 1: They baked matzot, now we’re going to learn how one must make the matzot. Yes? “We bake matzot in a tanur or in an ilpas.” Yes, either one made it in a tanur. They already learned last night in the context of this. A tanur means such a place where there is… a tanur is heated from inside, right? A tanur means such a box that you put inside it the fire and all. Ilpas is heated from outside, it’s a kind of top, right? A frying pan such a thing. Perhaps such a tripod basically ilpas, but this became such a grill kind of thing, yes, one puts it from below.
One has no choice for working, kneading, mixing.
Speaker 2: I know this is an eighth minute. I mean here on… No, how does it say? You learned a time way… But… peshichah (spreading).
Speaker 1: Very good. By me it was stuck on peshichah. No, I don’t know. Something pulled me quickly. Well, I meant that in all time one has already learned. Until now also. No.
Discussion: What Does “Pat” Mean Regarding Ilpas?
Speaker 1: I mean that what it seems to us here to bring mixed, the camel, it seems that the question is what bread means. Because if one cooks and makes a kneidel (dumpling), it doesn’t fall under… Yes, in hilchot berachot there’s the question. You assume that every side that one makes from dough is bread, automatically. If one makes it in an ilpas, here is the novelty what is called yes bread. I can some but some not be a bread. So when one makes kneidels, and mean to fulfill with this the mitzvah for matzah? Kneidels?
Speaker 2: Is it already made from matzah… one makes a fresh kneidel.
Speaker 1: But Rav, one makes something a… so like many foods that one cooks on one takes flour and one cooks in a pot. Kishke… what doesn’t have the form, regarding berachot, regarding various things.
What does the Rabbeinu see here, what has it meant to me not already. Either what that was cooked from… or, says the holy, very drawn Maggid Mishneh, see a dispute of Rishonim at all.
Speaker 2: Ah, a dispute of Rishonim…
Speaker 1: Ummmmmm… Not a simple thing. Ilpas that one puts in water, first boils, and afterwards one puts in the dough. Yes, I believe it’s something more than just the way to be. Rabbeinu’s however in hilchot, that if one is a self that boils, both is called also, and fulfills the dispute and more… Understand, two things that here has a ruling from a ruling, as it brings in hilchot berachot, which also has apparently.
But until now have you learned… There is… Ummm… Before this… Regarding challah… What bread means, is the general language… Obligated in challah and one fulfills with it one’s obligation on Pesach. So the Rabbeinu Yerucham held like the Ramban and the Rashba, but the holy Ra’avad said differently. The holy Ra’avad said, “Ma’aseh ilpas, even gavla d’ura,” with this the Ra’avad admits that it’s called bread.
We come at night, as I said that one must make hamotzi for everyone, at night one goes to say the entire Birkat Hamazon, as one says the entire Birkat Hamazon, Ya’aleh Veyavo, Retzeh Vehachalitzenu, everything. By the way, in practice Chol Hamoed, unless it’s not a Yom Tov meal, but another thing, he brings a proof, because Rav Huna said, “Charichah detarti shema minah lechem.”
I don’t know, there’s something a problem of chametz. By the way, he admits to the Ramban that it’s bread, but it’s a question of chametz, I don’t know.
Speaker 2: What does the Maharsha dispute?
Speaker 1: Ah, it’s his reasoning, he says his own opinion. “For matzot there is one who disputes because of a reasoning that stands.”
Speaker 2: How does he say on this Ra’avad?
Speaker 1: But one Yosef Noris, he argues on a proof from the Gemara on page 40 at all.
In any case, already. The Ramban says that one can make so.
Baking in the Ground
Speaker 1: Even baking in the ground, what is this? What’s the difference of baking in the ground? Do you know what baking in the ground is? Like the Arabs make pita. Do you know how they make pita these days? They make a pit, they put fire in the pit, and they stick it on the side. Baking in the ground, the heating of the fire.
Speaker 2: Aha, he said that it’s just kneading, whatever that is.
Speaker 1: But others said, said Rav Ashi, said Mar bar Rav Ashi, one fulfills with it one’s obligation on Pesach, which is lechem oni. Ah, Mar bar Rav Ashi argued, even regarding importance, better people don’t eat it, they said that it’s just heating of fire, but Pesach you don’t need to be any better person, Pesach is the obligation of lechem oni, so certainly on Pesach one fulfills.
Novelty: Lechem Oni Requires Less Importance Than Pat
Speaker 1: It’s a dispute, the Rabbeinu Yerucham brings the Gemara in Berachot, the Rambam says that one must make al achilat matzah, and be kove’a seudah (establish a meal). So he said that it’s less important, and it’s not bread. Ah, on the baking in the ground, the heating of fire. Aha, he said that it’s just kneading. But others said, said Rav Ashi, said Mar bar Rav Ashi, one fulfills with it one’s obligation on Pesach, which is lechem oni. Ah, Mar bar Rav Ashi argued, even regarding importance, better people don’t eat it, they said that it’s just heating of fire, but Pesach you don’t need to be any better person, Pesach is the obligation of lechem oni, so certainly on Pesach one fulfills.
In Berachot 38a it says… It says that matzah is customary to eat with it other things, but still one makes hamotzi. My grandfather made yes hamotzi. Mar bar Rav Ashi said, since one fulfills one’s obligation with it on Pesach. What’s the reason? Lechem oni we call it.
The explanation is, says Rav David, that the Rema himself in hilchot Pesach rules that one makes on it a mezonot actually, because it’s not bread regarding hilchot berachot. But Pesach, although it’s mezonot, he says perhaps if one is kove’a seudah it’s yes, because… Ah, very good, my grandfather doesn’t say differently. He says if one is kove’a seudah on it, and this one makes hamotzi.
Pesach, in any case Pesach, apparently the explanation is that it looks different on the house, therefore there’s a possibility to eat more in the manner of casual eating. It’s not like bread which is important and one always sits down to eat on it. And Pesach this itself is the importance, that which one sits down and one is kove’a seudah on it. Just like my grandfather was kove’a seudah, and he sat down at the seder with this. So it seems, I don’t know.
And who says this? It says at all that matzah, if it’s not bread. But here he says that matzah has a weaker… According to what Mar bar Rav Ashi says, that matzah needs less bread than normal. To make hamotzi one needs really bread, but matzah is lechem oni we call it, so from the aspect of lechem oni it can be even something a weaker bread. Do you understand so?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Interesting.
Speaker 2: Isn’t that interesting?
Speaker 1: It is.
So it comes out that regarding this it can be less. Very good.
Okay.
Halachah 7 (Continued) – Matzah That Wasn’t Fully Baked
Speaker 1: And so if it wasn’t fully baked one fulfills with it, provided that there isn’t in it the measure of chametz.
And so if it wasn’t fully baked, how… Ah, not fully baked he doesn’t mean that it’s completely unbaked. Provided that there isn’t in it the measure of chametz, it must be completely baked. It can be half baked, but it may not be “a coal inside dough.” What is this exactly? Isn’t this raw pieces? Apparently this is the concept that can still become chametz. One didn’t bake it enough, it can still become chametz.
Matzah Hanah/Matzah Na
Speaker 1: The Gemara calls this “matzah hanah.” It says in 37b, “Matzah hanah, what is matzah hanah? Said Rav Yehudah said Shmuel” – I don’t know what “hanah” means – “Said Rav Yehudah said Shmuel, anything that when one breaks it and threads don’t extend from it. And if not, behold this is dough.” Not simply chametz, it’s another problem, it’s not bread. You can eat bread, not dough. And you don’t wait that it can still become chametz, because you’re not eating it yet finished.
Here we’re not talking at all about hilchot chametz. Hilchot chametz was already in a previous chapter. Here one talks about what one fulfills the obligation of matzah. Here one talks about something that didn’t become chametz, because one eats it immediately. What’s the difference?
Speaker 2: You’re worried that it can become chametz? We’re not talking about now and now.
Speaker 1: He brings another version “matzah na.” Interesting. “Hanah” is changed from the word “na.” According to Chazal’s explanation that “na” means half baked. We make our meal in a third. Interesting.
Halachah 7 (Continued) – Soaked Cracker
Speaker 1: Okay, another thing is one fulfills with “soaked cracker.” A cracker means a cracker, like our matzot are cracker matzot. You have loaf matzot and cracker matzot. Loaf matzot are the Sephardic matzot, the old-fashioned matzot. Or even pita, more soft, laffa, whatever. Large. The point isn’t that it’s soft, the point is that it’s larger. And cracker matzot are thin matzot. It made sense that one would want to soak it, so it wouldn’t kill the teeth.
Speaker 2: Exactly.
Provided It Didn’t Dissolve – Taste of Matzah
English Translation
Speaker 1: He says, “v’hu shelo nimoch” – it should not be completely dissolved. But what’s the problem if it’s dissolved? Then it’s not bread, it’s porridge. But matzah that hasn’t undergone nishtaneh tzuraso, hasn’t undergone nishtaneh tzuraso. But he writes “ta’am hapat” – it’s not bread, but it doesn’t have the taste of bread. “Aval im nitbashla, omeret hagemara, mah ta’am ein yotzin bah? Mishum d’ba’inan ta’am matzah, v’leika.” We learned that “ta’am matzah” in the sense of “b’lo matzah yotzei bah.” It’s clear that we do rule that one needs a… it’s not the same ta’am hamatzah, understand? But what I’m saying is, there is indeed a concept of b’inan ta’am hamatzah, again, that one doesn’t need to stand… no, b’inan ta’am hamatzah doesn’t have to mean that people must feel the ta’am hamatzah, which is for divrei Bora yotzei. But it doesn’t mean no people.
End of Discussion on Tzurat Pat
Speaker 1: But even so, it’s a good answer, we don’t equate the laws of ta’am matzah and lechem. Earlier we learned that ta’am matzah in the sense of bole’a matzah yotzei we said. One sees clearly that we do rule that one needs to have the same ta’am matzah. Understand what I’m saying? There is indeed a concept of b’inan ta’am matzah, again, that one shouldn’t equate… the new b’inan ta’am matzah says that a person must feel the ta’am matzah, because the proof is bole’a yotzei. But it doesn’t mean matzah that doesn’t have the taste of matzah. What makes it matzah? The appearance, the taste of what it’s made from, wheat.
The point is, it seems there’s no problem if it doesn’t look like bread. Perhaps this is a way, I don’t know, it became something else. Because he says that one needs that it should have the concept of it shouldn’t look like bread. For example, the concept that it should indeed be yotzei looking. The point is, there’s no strong b’inan must things to, it’s apparently about form, not about taste. Okay, here is… so it comes out a great nafka minah, that when it’s form one needs to look at the dispute between Mar Zutra and Abaye, I don’t remember the names. But when it’s taste, it’s a different framework. One doesn’t need to seek any… taste seems to be more important than tzurat hadevarim. Yes, but still, to what extent is this such a strong taste? It’s all about saying that it must be bread. Okay.
Until here the laws of tzurat pat, more or less. Laws of bread.
Introduction to Law 8 – Forbidden Matzah
Speaker 1: Now one can learn other problems that exist with matzah. Matzah that’s made from something forbidden, whether one can be yotzei with it, and which type of prohibition. The Rambam says in law 7, ein adam. Yes?
Speaker 2: Yes.
The Rambam’s Language in Law 8
Speaker 1: “Ein adam yotzei yedei chovato ba’achilat matzah she’hi asurah lo.” Ein adam, there’s no person who is yotzei yedei chovah. There’s no person. Second, yotzei, one must go out. Third, this is how the Chassidic Jews used to say. But in zeh eino. A person is not yotzei. What comes in a person? Specifically for us.
“Ein adam yotzei yedei chovato ba’achilat matzah she’hi asurah lo, k’gon she’achla tevel, o ma’aser rishon shelo nitla terumato, o pat gezulah, o she’ulah.” These three things are called asurah lo, therefore he cannot be yotzei matzah.
“Zeh haklal, kol shemevarchin alav birkat hamazon yotzei bo yedei chovato, v’chol she’ein mevarchin alav birkat hamazon ein yotzei bo yedei chovato.” Isn’t it obvious, the Rambam says in Hilchot Berachot, “botze’a berach netz,” yes?
Speaker 2: I don’t know, are you now saying something you remember from thin air?
Speaker 1: From thin air? It lies in my Torah-filled head. Okay. “Botze’a berach netz Hashem,” as the Gemara says in Challah.
But this is also the problem of… this is also the reason.
Understanding “Zeh Haklal” – Not a Reason but a Sign
Speaker 1: “Zeh haklal” doesn’t mean to say that because one cannot make birkat hamazon one cannot be yotzei matzah, rather he’s saying that regarding birkat hamazon it’s written out more… it’s written out more. Both come from the same reason. Not that one cannot be yotzei matzah because one cannot birkat hamazon, right? He says “zeh haklal,” if you want to know which things, look in the laws of birkat…
The simple meaning that comes in here, apparently it’s a law of mitzvah haba’ah ba’aveirah. Mitzvah haba’ah ba’aveirah. Yes. So he says, “zeh haklal,” you want to know which types of transgressions, look in the laws of birkat hamazon which types of transgressions one cannot bentch at all, that’s what he means to say?
He says that in the laws of berachot of the Rambam he says… the editor says, “kitzur Rabbeinu Pinchas shevirach shemo.” Therefore one apparently needs to look there.
Speaker 2: No, but there it says that even rabbinic prohibitions have “botze’a berach netz Hashem.”
Speaker 1: It’s interesting that it’s called mitzvah haba’ah ba’aveirah. A Torah mitzvah that comes with a rabbinic transgression is called mitzvah haba’ah ba’aveirah, regarding this law. Let’s go look in Hilchot Berachot. Berachot alef yud tet, end.
Hilchot Berachot – Even Tevel D’Rabbanan
Speaker 1: Tevel of rabbinic origin. Aha. And “otzarcha lo yimalu na’i v’eilta d’reisha.” Okay, he rules here, “Kol ha’ochel davar issur, bein b’meizid bein b’shogeg, ein mevarchin alav lo b’techilah v’lo b’sof.” He says, “ha’ochel tevel, afilu tevel d’rabbanan” – here he didn’t write out the word tevel d’rabbanan, but by telling us “zeh haklal,” he told us even tevel d’rabbanan. It’s a great chiddush.
Speaker 2: It’s a greater chiddush that one is not yotzei matzah than that one doesn’t make a berachah.
Speaker 1: No, if one would understand that it’s for the same reason, that it’s something of a concept of mitzvah haba’ah ba’aveirah, then it’s the same thing. It could be it’s not about that, but if it’s about that, it’s the same thing.
What does the holy Rabbeinu Manoach say? What did Rabbeinu Manoach say? He says that tevel means “ta’ev lo,” not good. And another interpretation that it means “tavul shel etz,” it’s something one cannot eat, it’s a piece of wood. And “i nami milashon arev shekorin l’davar me’urav mevutal.” Okay, very cute Rabbeinu Manoach, and he wants to explain to learn the word tevel.
Question: Gezulah – Is It a Law in the Bread?
Speaker 1: There’s another question: the question whether matzah gezulah, whether it’s a law in the bread? It says “mitzvoteichem.” Gezulah is an extra law, arisoteichem. If the word is mitzvah haba’ah ba’aveirah, why do we need the extra teaching regarding theft? He brings a proof that if two people bake in one oven, one should check well that it’s yours, because it needs to be bread. In the Megillat Esther he says… but others say no. It’s not about that.
Speaker 2: There’s an opinion that matzah needs to be lachem, so one is not yotzei with borrowed matzah?
Speaker 1: Gezulah is stated. But with borrowed matzah it says mitzvah haba’ah ba’aveirah has an extra law. Wait a moment, I’ll ask you a question. If it says… if it says “ulekachtem lachem,” so there’s no problem?
Four Opinions in the Yerushalmi About Matzah Gezulah
Speaker 1: Matzah gezulah is forbidden to bless on it, Rabbi Hoshaya said tzvi achnis et hashem. Rabbi Yochanan said aveirah mitzvah, Rabbi Yitzchak said mitzvah haba’ah ba’aveirah, and Rabbi Ela’i said mitzvah shemusasin mitzvatan.
So according to what’s here in the Yerushalmi there are four opinions? What are the four opinions in this matter? What does the Magein Mishneh say?
Speaker 2: Yes, but perhaps they’re all the same.
Speaker 1: Whoever can should say what the four opinions are. One aveirah mitzvah, one mitzvah haba’ah ba’aveirah. There it says forbidden to bless on it, it doesn’t say that one is not yotzei.
The Ra’avad’s Objection in Hilchot Berachot
Speaker 1: And the Ra’avad, if you look in Hilchot Berachot you would have seen that the Ra’avad argues on this Rambam altogether. The Ra’avad says that the Rambam didn’t understand what he’s talking about. The Ra’avad says, no, what it says in Hilchot Berachot… in Hilchot Berachot, I noticed, if you don’t look in Hilchot Berachot, you would have seen that the Ra’avad says that what it says “ein mevarchin,” the Rambam brings there, the Ra’avad says, this doesn’t mean that one doesn’t make a berachah. What he means to say is, one shouldn’t be mezamen, one doesn’t have the importance of a stolen thing, but a berachah one must certainly make. So says the Ra’avad there.
He learns the simple meaning in the Gemara, he looks in the Gemara there. The Ra’avad wrote, ha, what does it mean? To’evah gedolah leshalem resha’im b’varchan, ela she’ein mezamnin aleihem, lo mishum chashivut kevi’ut achilat davar issur, like fruits, but berachah techilah v’sof lamah lo yevarech, ho’il v’neheneh. It’s very funny the law that the Rambam understands that if you steal something, you’re exempt from thanking the Almighty for pleasure. I don’t need it, I don’t need it, it’s a framework with a berachah. It’s not a mitzvah. I understand the reason, because you do a transgression and you still thank the Almighty.
Discussion: Exempt from Berachah and Not Being Yotzei Matzah
Speaker 2: The boy stole money from the maid, he said, “Daddy, you need to give me money.” And one is exempt? What is the law here actually? That one is exempt from the berachah?
Speaker 1: One may not say a berachah. The question is, what is the law with exempt? If I eat it, am I exempt? Yes.
I understand the hypocrisy, clearly. But what does it have to do with not being yotzei? Not yotzei is an invalid law. You haven’t done the mitzvah properly, you need to do it again.
Koneh B’Shinui – Gazel Chitim vs. Gazel Matzah
Speaker 1: And if it’s koneh b’shinui, then one is indeed yotzei. Yes? Like for example gazel matzah, the Yerushalmi says gazel chitim yotzei, because it’s koneh b’shinui. You don’t say that a person who steals money may not make a berachah because you bought your bread with stolen money. It’s a bit further, because the person is a thief, but the bread is bread.
Practical Nafka Minah – Matzah Bakery
Speaker 1: Rav Avraham Brandsdorfer said that one is not yotzei when one eats matzah from the Toldot Aharon matzah bakery, because it’s a decree. The Acharonim also said it, that it’s nonsense. The Acharonim also said that it’s a law in principle. Because it’s like gazel chitim, it doesn’t mean like stolen matzah. You steal the binding, not the matzah.
Speaker 2: So it’s nonsense?
Speaker 1: Apparently. It could be that such great poskim say nonsense, but it could be.
So that’s how it goes. It’s clearly so.
Rav Abramowitz’s Opinion – Transgression at the Time of Eating
Speaker 1: Rav Abramowitz argues that from the Yerushalmi it comes out that it’s a concept itself on the transgression. You do a mitzvah at the time you eat it, then everyone agrees. But now one can speak, you stole money and you bought with it, you paid the money. But you stole matzah. Or you stole flour and bought matzah. One steals flour, you are koneh b’shinui, you’re not obligated to pay. Money. Because it’s not a cheftza of prohibition at all. But the Gemara has a brutality that it’s a cheftza of prohibition.
Question from the Rashba in Sukkah
Speaker 1: But the Rashba brings in Tractate Sukkah argues that it doesn’t fit, because in Tractate Pesachim it says that one eats a…
Kinyan B’Shinui by Stealing Flour and Baking Matzah
But he steals matzah, yes? Suddenly he steals flour and bakes matzah. He steals flour, he steals flour, he steals flour, but he steals flour, he steals flour, but he is koneh b’shinui, now he’s not obligated to pay matzah, he’s obligated to pay money. Because it’s no longer a cheftza of prohibition at all. He steals bread, is it a cheftza of prohibition.
The Ritva’s Question from Ketubot – When Does the Obligation of Payment Come and When Does Karet Come?
But the Ritva brings in Tractate Sukkah an argument that it doesn’t fit, because in Ketubot it says that one who eats his friend’s forbidden fat, although he’s liable for karet, he’s not exempt from paying because of kam leih b’deraba minei. Why? Because it’s two different levels. Kivon d’lo ati, when he acquires it, he was first then he’s liable for payments. Mah she’ein kein the karet only works when it’s bole’o.
It comes out that here regarding matzah apparently, when is he benefiting from the matzah? Isn’t the word bole’o. Rather the matzah? No, by the Shulchan Aruch there’s no mitzvah to buy the matzah, there’s a mitzvah to eat the matzah. Right? Therefore it comes out that he was already koneh always b’shinui, he comes, you hear? So he argues, the Ritva brings.
Rabbeinu Yonah’s Answer – The Entire Time of Eating
Rav Rabbeinu Yonah says that the Rambam doesn’t weigh it out that way. Why? I can also understand why. He wants to say that in fulfilling the mitzvah, yes, that’s the question, when does one eat matzah, when is one fulfilling the mitzvah? By chewing or by swallowing? He says it’s the entire time.
“Ganav U’Verach Harei Zeh Mena’etz” – The Moral Problem of Mitzvah Haba’ah Ba’aveirah
I also can’t understand. One can understand a bit why. What do you say about a person? You thank the Almighty who gives to everyone, the Almighty has in mind every person and He gives him food. How did He have me in mind? He gave me the power of stealing? Hello? It’s a disgusting thing, the whole thing is not good. The Almighty doesn’t give him. It’s not “noten lechem l’chol basar.” Disgusting, disgusting, it says in the Gemara, “ganav u’verach, harei zeh mena’etz.” Heaven forbid. Yes, the Almighty can, but it’s not, the Almighty doesn’t take any compliment. “Ni’etz Hashem,” the Almighty says that I was pained by him. Like one who speaks blasphemous words. You say “noten lechem l’chol basar,” and you also say that the only way I can have the bread is through stealing. It’s a disgusting thing.
Story with a Thief by the Rebbe
Well well, you know the story, there was a thief who came to the Rebbe, and he said he wants a blessing in his livelihood. He said, “I give a blessing on stealing?” He said, “Yes, I’m a person, if anyway someone is destined to be robbed, let it be through me.”
The Rebbe z”l had a daughter, Marat Chaya’le, she was a great ba’alat mofet. She said, “Just as the thief said to her father, that if anyway someone is destined to be robbed, let it be through me, she asked her father that she should have the power to bless blessings that will take effect.” And she said not that she will exchange, but one who needs anyway to receive a salvation, before that should have come to me for a blessing, I should also have a part in it. So she said, that’s how she wants to give the blessing for the thief.
Discussion: Is Stealing Merit?
That’s the story. This is not from the time. Have you heard of this?
No, he also wasn’t. This is not with thefts. All rebbes actually are in this. Because they steal on it, because the power of the rebbes is that the Almighty has mercy, that He sends… no, one doesn’t steal the merit, rather the person who needs to already be helped, he goes to the rebbe because the Almighty wants the rebbe to…
I see stealing as a contradiction, you’re a thief, liable for his life, yes? For the other Jew. Actually that one receives it, but you’re an old wicked person. Right? So you say, one steals the merit, it’s the same thing. The salvation should come through an intermediary person, which person.
Aviyah Rokei’ach – “Kol Mi Sheyagi’a L’Yadi Matzah Sheli”
The Satmar Rav, the first Belzer Rav, the Sar Shalom, he brings here Aviyah Rokei’ach, they know him, he means a second one, perhaps the father of the Ba’al HaRokei’ach, said that one should say “kol mi sheyagi’a l’yadi matzah sheli einah matanah.” Like it says regarding lulav and etrog, yes? The Gemara says regarding lulav and etrog “kol mi sheyagi’a lulavi l’yadi.” Yes, well. So says the Aviyah Rokei’ach, the father of the Ba’al HaRokei’ach, that one should also say by matzot “kol mi sheyagi’a matzah l’yadi.” This is only according to what says that it needs to be matzah “lachem.” Here it doesn’t say that it needs to be “lachem,” here it doesn’t say that one needs to have a transgression. But by matzah there’s no problem. No, because he permits, it’s not a transgression. The opposite, right? “Kol mi sheyagi’a l’yadi matzah sheli” means no, perhaps it means yes, if someone steals or what. Stealing can mean a bit more… stealing can mean that it was prepared for me in the matzah bakery and that one took it. It can be a bit more of a subtle thing.
Maharam Schiff – When Baking with Other People
Rabbi Noach brought from the… not Rabbi Noach, the Maharam Schiff brought from the… that when one bakes with other people, each one should take his own. Yes, exactly, because if it’s a general sale, if you need to help, he looks at you that you need to free him from sale. The Gemara says clearly that it shouldn’t be matzot chametz. “Ulekachtem lachem,” the four species says “ulekachtem lachem,” here there’s no matzot chametz. Tzorech yom tov. Right, very good. Thank you. Okay, let’s continue.
Stolen Shofar – Distinction Between Shofar and Matzah
The Hagahot HaRamach’s Question
Well, um… the Hagahos HaRamach asks that in Hilchos Shofar the Rambam rules that one is not yotzei with a stolen shofar. But I think it’s very different, because there with a stolen shofar… what’s the answer? What do the old sefarim say about being yotzei with a stolen shofar? But I think there it’s mitzvos lav leihanos nitnu, no? And it’s also very different, because when you swallow down food, simply, now you’re transgressing a sin. You won’t be able to return it. If mitzvos lav leihanos nitnu, but you can’t say that when one eats.
Why not? Why can’t one say? Let’s ask this. Why not? Why is it certain that one can’t say it here?
The Rambam’s Answer — “She’ein HaMitzvah Ela BiShemias HaKol”
Okay, let’s see what he says about a stolen shofar, Chapter 1 of Hilchos Shofar, Halacha 3. “She’ein hamitzvah ela bishemias hakol, v’ein bakol din gezel.” So there’s no question. The Rambam says a very beautiful thing, that the sin and the mitzvah have no connection. Here the sin and the mitzvah are the same thing, because the ultimate theft is when you eat it up, when the other person won’t be able to have it anymore. Mah she’ein kein blowing shofar isn’t the sin that you’re blowing, rather the mitzvah is shemias hakol, and shemias hakol isn’t a sin. That’s a different answer.
Mitzvos Lav Leihanos Nitnu — Second Answer
If it goes… now the Rambam says very clearly. What is the Ramach asking? The Rambam says clearly that there it’s not mitzvos lav leihanos nitnu. He doesn’t say mitzvos lav leihanos nitnu. He says that shemias hakol, the mitzvah is the shemias hakol, and shemias hakol… I remember that there is indeed something about the concept of mitzvos lav leihanos nitnu there. Perhaps that’s for a different problem? Not for the problem of mitzvah haba’ah ba’aveirah, and that answers some other issue? Okay. Ah, he says further, im tomar halo neheneh mishemias hakol, mitzvos lav leihanos nisnu.
Discussion: Does Mitzvos Lav Leihanos Nitnu Help for Theft?
So now there’s a great point. Two things, two nafka minos that we learn from here, that mitzvos lav leihanos nitnu. Then what? Granted the pleasure makes it into an issur, because he has pleasure from the other person’s thing?
Shimon, let’s know… there’s a bit of a question here, who is obligated in the issur of theft? That’s from the moment when one steals it from the other person. So here is the thing of having pleasure from the other person’s thing. So on that was the thing that if you steal a shofar, yes, perhaps you’re doing an issur with having pleasure from it. But swallowing down is certainly a… it doesn’t go with the pleasure, because when you swallow it down you’ve done the greatest theft, you can’t return it. So it’s certainly more of a sin to swallow down the other person’s thing than to use pleasure from the other person’s thing, like a shofar.
Nu nu. And I already know that for something like eating one can say mitzvos lav leihanos nitnu. The question is what does it help… okay, I don’t know. Let me go further because I don’t remember. I need to know for which problem the mitzvos lav leihanos nitnu works, understand? He says mudar hana’ah, the example. We’re talking about just someone who is mudar hana’ah. A mudar hana’ah I understand, why mudar hana’ah? Simply it’s that this is a pleasure, and the Torah said that the pleasure is permitted. But I don’t know if it helps for a problem of theft. What’s the meaning of theft? The theft isn’t in the pleasure, the theft is in the taking. And taking one may take, so to speak, understand what I’m saying? Perhaps that’s not… okay, let’s go further.
Halacha 9 — Kohanim Are Yotzei with Challah and Terumah; Ma’aser Sheni; Bikkurim
“And kohanim.” But this is an interesting thing, the stringency that one should say yes to reveal. Again, he’s talking about the manner that we saw the Ra’avad speaks about, that it’s a manner where such a thing happens, right? That he stands in the situation essentially and he says “yes, I’m not crying theft.” When is there a stringency? He’s speaking regarding people who are in such a situation where it could happen that his matzah came to another person, or perhaps he means to say at the seder at night, when one distributes the matzos, the father distributes the matzos, one needs to know something that this has… I understand what I mean? Everyone speaks in the Beis HaMikdash where one took from each person lulavim, one needs to know the schedule, but it’s not min hamuvchar. Okay, let’s continue.
Rabbi Akiva Eiger — Ritva Who Argues with the Yerushalmi
I see Rabbi Akiva Eiger asks, and he brings a Ritva, that the Ritva says that in practice one is indeed yotzei, the lav haba michlal aseh comes with kinyan gezel, and the lulav is the Ritva who argues with the Yerushalmi. The Bavli argues with the Yerushalmi about this sugya. Now, it’s also interesting, with the help of Hashem one can better understand how not to do a mitzvah with a sin, in the way that I said, that you can’t thank the Almighty for what you stole.
The Rambam’s Ruling — Kohanim, Ma’aser Sheni, Bikkurim
Do you want to learn more Torah? Sure. The kohanim, kohanim yotz’im b’challah u’viterumah, afilu shehi matzah she’einah re’uyah lechol adam. Why could one argue that one is not yotzei? No, one is indeed yotzei. Okay. And likewise, v’chein hu omer, one is yotzei with matzah shel ma’aser sheni biYerushalayim. But what is one not yotzei with? Yes, if you eat ma’aser sheni in Jerusalem one is yotzei. But matzah shel bikkurim one may not be yotzei. One may eat it, but not be yotzei with the mitzvah of matzah.
The Distinction Between Ma’aser Sheni and Bikkurim — “B’chol Moshvoseichem”
Why? An interesting thing. Because it says regarding bikkurim “olim heiter v’chlum yashuvu”. Hey, ma’aser sheni also must be eaten in Jerusalem? No, different. One can redeem it. Granted, it says “b’chol moshvoseichem tochlu matzos”, but the simple meaning means that one must eat matzah everywhere, not only in Jerusalem. But the Gemara darshened that it means that it must be matzah that is “ra’uy lechol adam u’lechol moshavos”. Where possible, granted bikkurim that one cannot eat, one may not eat in another place, one is not yotzei. It’s an interesting thing to interpret the Gemara, the distinction is all the forms of the explanations.
Rabbeinu Manoach’s Proof — “Lo Sochlu Alav Chametz”
I see Rabbeinu Manoach brings on the kohanim being yotzei a Gemara. It’s interesting to me why they don’t bring that Gemara regarding mitzvah haba’ah ba’aveirah. The Gemara says “lo sochlu alav chametz shivas yamim”, mi shehayah nasun Yisrael al achilas chametz, yatza zeh she’asur mishum issur acher. Why didn’t they say this in the Gemara?
What’s the proof? Rabbeinu Manoach brings the Gemara “lo sochlu alav chametz”. Regarding Pesach, regarding Pesach.
Speaker 1: I see, Rabbeinu Manoach brings on the kohanim yes a Gemara, and it’s interesting to me why they don’t bring that Gemara regarding the mitzvah of biur. The Gemara says “lo yochlu lechem matzos shivas yamim, mi she’eino ochel ela matzos shivas yamim, yatza zeh she’asur mishum issur acher”. Why didn’t they say this? Why does Rabbeinu Manoach bring the Gemara “lo yochlu lechem matzos” regarding kohanim, regarding one who is warned about something forbidden to him? And I ask, I don’t think, why did theft need a completely different one?
Okay… now we’re not learning about davar ha’asur lo, now we’re learning about ra’uy la’achilas kelavim and Shabbos.
Speaker 2: No, I’m saying, Rabbeinu Manoach says that kohanim yotz’in b’challah shel terumah but a Yisrael doesn’t, just as the Gemara says “lo yochlu lechem matzos”.
Speaker 1: Why don’t we understand one halacha earlier, yes? He learned it, that a person is not yotzei with matzah ashirah. Did he already learn it?
Speaker 2: But he learned it.
Speaker 1: He brought a Gemara, which I don’t understand why they didn’t bring the previous one.
Speaker 2: Okay. He brought it directly.
Speaker 1: It’s not about biur chametz! Again! I don’t mean the previous one, one who is yotzei when it’s forbidden due to another prohibition. That’s the matzah thing they brought different ones. They didn’t bring the teaching from “mi she’eino ochel ela matzos shivas yamim, yatza zeh she’asur mishum issur acher”.
I have a beautiful Lechem Mishneh. Rabbi Yaakov said you can stay and review one page of Kodesh and Lechem Mishneh.
Speaker 2: Okay. Did you say a page of Kodesh is a Lechem Mishneh?
Speaker 1: Instantly, let’s learn this… Okay. Yatza bahen is very good. Let me learn the Lechem Mishneh.
Halacha 10 – Challos Todah and Rekikei Nazir
The Lechem Mishneh’s Pilpul
Speaker 1: This is Pesachim a beautiful pilpul. It comes out in the Gemara, that there’s a disqualification in family regarding chametz, which is obvious. Sounds like a random halachos list. Okay. Another thing. Very good.
Challos todah u’rekikei nazir – that one is yotzei for himself, his own interpretation for himself. He wants to bring a korban todah.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Likewise, one is yotzei from them, the continuation is shemirah leshem matzah. Matzah must be guarded leshem matzah alone, not yotzei from them. But if he guarded it leshem zevach, very good. It must be leshem kedushah, yotzei with this. Why? Because he says there, “she’im lo yimacher yochal osan”, and he made the shemirah leshem matzah.
Discussion: What Does “Shemirah Leshem Matzah” Mean?
Speaker 1: Interesting. He sees that the shemirah isn’t really a direct one, that you must have matzah in mind. Rather if you have directly in mind something else, that’s the problem.
Speaker 2: No, he has in mind also matzah. That’s the point. He’s a merchant, and he wants to sell it. He wants to sell leshem matzos mitzvah.
Speaker 1: No, he says “yochal osan”. He ends with “she’im lo yimacher yochal osan”. Not that he has in mind for the other person leshem matzah. He doesn’t say that. He sells it, and he has in mind for the other person leshem matzah.
Speaker 2: Why do you say so? Why does he speak of challos todah? The other person can also give it for challos todah.
Speaker 1: True, but the point is that he has a double intention. He didn’t make it for himself. When he makes it for himself, he made it only leshem challos todah. But now he makes it leshem “whatever”, and “whatever” includes also matzah.
Speaker 2: You’re saying something good, but here there’s no direct intention. Here there’s no direct intention. Here there’s no direct intention. He bakes it for the public, and we know that when he bakes it there’s an opinion that he has a certain intention that perhaps it will remain for him.
Speaker 1: I don’t understand what you’re saying. It must be made leshem you should eat Pesach at night. That doesn’t mean that I’m obligated to eat this piece of matzah Pesach at night. It means that it’s made for the matzah that one eats Pesach at night. But that’s not, that’s not made to sell.
Speaker 2: Someone has an obligation to eat Pesach at night, or I do. What’s the difference?
Speaker 1: But the Rambam doesn’t say it that way. If it were as you say, the Rambam wouldn’t have needed to come to “im lo yimacher yochal osan”. He would have said “she’oseh osah leshem matzah” for other people.
Speaker 2: That’s what it means, nu.
Speaker 1: No, the Rambam doesn’t say so. I don’t understand what you’re saying. “She’im lo yimacher yochal osan”.
Speaker 2: Very good. And if there’s someone who sells every single matzah, he’s not yotzei.
Speaker 1: I understand. You’re saying he doesn’t sell matzos for Pesach. He only sells matzos for challos todah. What’s the difference? The only point is just that one who sells, he doesn’t necessarily mean that, because always when someone sells he also means that, but he also means that. We must mean also that. If he means it only for that, it’s a clear error, he won’t be yotzei.
Speaker 2: Yes? It’s not a negation, he must mean also that. What’s the simple meaning? One doesn’t need to know which matzah one will eat, that’s not the clarification, that’s not the novelty. He must have simply in the name of matzah.
Tosafos’s Position – Stam Is Enough
Speaker 1: Tosafos says explicitly that simply a reason that one doesn’t sell matzos, one makes simply, that’s not the reason that it should be. Understand? It’s a Jew, he looks like simply a reason, what kind of reason? If he doesn’t think of anything, he makes it so for a good year to stand, he doesn’t think, he doesn’t think. Ah, I say that making simply is enough.
The first thing is that one is not yotzei if it’s not leshem matzah, meaning he makes it for another reason. He makes it for challos todah. There’s no such thing as not thinking. Why are you making it? Can you ask him why he’s making it? He doesn’t know, he’s brain dead. Very good, then one is not yotzei. If a machine makes a matzah, one is not yotzei. It must have the intention of the one operating the machine.
Speaker 2: Fine, let it be so, but there’s no such thing. Every time a person makes something, he makes it for some reason.
Novelty: The Thought in the Back of His Mind
Speaker 1: And here we have a good question, whether the thought that isn’t a direct thought, rather it’s something so in the back of his mind, he remembers that perhaps he’ll use it leshem matzah, is enough to call that not direct. It’s not direct. A person has a bakery, yes? He has a thousand workers. Fine, the intention doesn’t mean I plan to eat this matzah on Pesach. The intention means I’m making it for Pesach matzos. Now, he’s not making it, he’s making it to sell, and the customers will buy it for challos todah and for kiddush. You see that this doesn’t have the thing that he also meant for himself. Every seller who sells also means himself. So it says in the Gemara. It’s fine, you want the prices, it’s no problem at all.
Discussion: Whether One Must Make Matzos on Erev Pesach
Speaker 1: And that the commentators argued that from this halacha is a proof that one doesn’t need to make matzos on erev Pesach. Ah, very good. I said the Gaon Menachem, and the Menuchas Ahavah has the same thing. Why he perhaps has a rejection of the Gaon Menachem, I didn’t understand. Perhaps specifically with terumah. In short, why? Because challos todah it says in the Gemara that one doesn’t make any todos on erev Pesach. Why doesn’t one bring a korban todah on erev Pesach? Why? Because there’s a prohibition of eating chametz after midday. Very good. Therefore, he comes out with his matzos baked on the 13th, and he’ll be yotzei with that. No, what’s the novelty? At least, he can’t have his matzos baked on erev Pesach. So therefore, he’ll be fine.
And it says, he brings even the Rishonim, I remember that there’s Piskei Recanati, the Rishonim, one must indeed, but they bring, it’s not clear, they bring all that what? But we see on Shabbos erev Pesach that one is yotzei with matzah from an exemption. Why can one make it on erev Pesach Shabbos? Yom Tov? He says that there’s a house, he brings a Tosefta that one makes the matzah on erev Shabbos when erev Pesach is Shabbos, like that year then. And then one would indeed have needed to make it, if it’s like Pesach, one would have needed to make it on Motzaei Shabbos. But he says that even when one used to make the korban Pesach itself, one didn’t need to make the matzah then, there’s no such thing written. So I don’t know.
Rabbeinu Yonah – “Kedei SheTehei Afiyasah Samuch La’achilasah”
Speaker 1: But others say yes that it’s better to make it on erev Pesach. Like Rabbeinu Yonah says, “kedei shetehei afiyasah samuch la’achilasah”.
He also said, “keshem she’ein hapesach ne’echal ela tzli, kach ein hamatzah ne’echeles ela al yedei ha’or”. That’s the, he brings a Rashi, yes. In short, he argued with the Rashi, even bedieved what’s lesser, it doesn’t fit like the Gaon Menachem. There’s such a law that Pesach, not so? That matzah ashirah for Pesach should be made at the same time as Pesach. And they don’t agree with this the halacha.
Okay. More, he says, the Rach says that even for the second night one should bake the second night chibuv hamitzvah. Okay, that can be because it’s fresh matzos. That’s indeed a beautiful thing. It could be that that’s the real reason, it’s fresh, it’s better. Old matzos… no, fresh matzos, just baked. Every day one makes better matzos.
Halacha 11 – Everyone Is Obligated in Eating Matzah
Speaker 1: Okay, he says all these Gra”ms further. Halacha 11, who… you see the Gra”ms, does this go into afikoman?
Speaker 2: No, next. Apparently it goes in the next halacha, 14.
Speaker 1: No, no, it’s page 11. They’re with you, the things aren’t like you can throw in, it goes later. Okay, halacha 11. Who is obligated in eating matzah?
If I bake Pesach matzos, is that a beautiful thing? If I bake? No, I don’t bake, I’m not a baker. I let my wife bake, if she wants she can. Hakol chayavim, as we just discussed. But the wife wants less, it indeed says “hakol chayavim ba’achilas matzah, afilu nashim va’avadim”. He wants that she shouldn’t have been obligated with him, she shouldn’t have had the comfort of matzos. But he wanted…
A Minor Who Knows How to Eat Bread
English Translation
Speaker 1: He says that very small children don’t eat bread, do you need a Gemara for that? Have you ever had small children? As far as I remember, small children eat bottles with milk from the mother, each according to his custom, and when they get a bit older they eat bread. But here “katan” (minor) means he says that one can soak the matzah. But for that, but I said, put in the bottle… I said, soaking is completely not good. Ah, soaking. “And that it was not soaked”, right?
Okay, but this is a general thing, like katan shehigi’a lechinuch (a minor who has reached the age of education), that by every mitzvah, not by every mitzvah, but by various mitzvot one looks at a minor according to the matter. Exactly, this is interesting. Yodei’a (knows) that he understands that it’s a mitzvah, but simply yodei’a le’echol pat (knows to eat bread). Yodei’a is only for blessings that must be said, but for eating it never says yodei’a. You don’t need to learn bread. Yodei’a lena’ne’a (knows to shake) it does say, okay, things that you know, you don’t need to know, you simply eat.
By the way, the things that you’re telling,
Katan Shehigi’a Lechinuch – The Measure of Education for Matzah
Speaker 1:
Okay, but this is a general thing, like katan shehigi’a lechinuch, that by every mitzvah, not by every mitzvah, by various mitzvot one gives a minor according to the matter.
Katan sheyodei’a le’echol pat – that he understands that it’s matzah, but yodei’a le’echol pat. Yodei’a is only for blessings that must be said, but for the action it never says yodei’a. Yodei’a lena’ne’a it does say, okay, that he needs to know what he’s doing. That’s not eating bread.
This is by the way, the Rambam himself, there’s no source for this language. Katan, the Gemara says, ah, he brings in Sukkah it says there katan ha’ochel kazayit pat (a minor who eats an olive’s volume of bread) for the Passover table. Okay, but the education is from when he can eat challah, from when he can eat bread. What does it say there? Matchilim mechanechim oto lemitzvot, mechanechim oto le’echol kazayit matzah (We begin to educate him in mitzvot, we educate him to eat an olive’s volume of matzah). Very good.
This is, the world doesn’t know about this. It’s a very small measure, the minor who can eat bread. A baby one year old can already eat bread. One must be careful to give to the small children. We’re not talking about bread just like that, but a small olive’s volume. He goes to sleep, otherwise he goes to sleep. But remember to give him. One must give for the afikoman, for the shulchan aruch, whatever, before we get to the maror he falls asleep.
Education or Habituation?
If education means training him, no one remembers that he ate it when he was a year or a year and a half. It’s only habit, not training him, but habituation.
This he says, according to the Baraita, there’s a Baraita in Chagigah whatever, this is brought more often in tractate Sukkah, the education doesn’t go according to, not everything is according to the years. It doesn’t go with that, it goes with what he can do. That’s how it looks.
So, it comes out, I didn’t know about this. But it comes out that what? That one must indeed, even very small children according to the Rambam. We usually go… One needs to know, it’s the age of education, and we always say the age of education that a younger one is a greater measure, but that is perhaps only things that require a certain understanding, like tefillin. But that isn’t there at one year, from when it becomes that you give him a cookie and he can bite and he can eat.
A Sick Person Who Cannot Eat Matzah
Speaker 1:
Yes, choleh she’eino yachol le’echol (a sick person who cannot eat), what does one do? Matzah. Yes, eino yachol le’echol matzah (cannot eat matzah). Does it say by me? Very good. Look into the… because if he cannot eat, soaking doesn’t help, let him eat. Because I can’t eat, yes, a little. There’s no difference. The law is, shorin lo rakik bemayim (we soak a cracker for him in water), and we don’t look if he’s a minor who cannot eat bread.
Now, I just have a practical question, what does one do? Shorin lo rakik bemayim uma’achilin oto, ve’im eino yachol le’echol (We soak a cracker for him in water and feed him, and if he cannot eat), we don’t lose the entire combination of bread, yes? We learned earlier, namoch venotein lo (soften and give to him). In liquid it goes out, in a cracker it’s permitted, ve’im eino yachol le’echol, namoch (and if he cannot eat, soften). That’s the thing. That’s the explanation. I don’t know what exactly is the novelty here. Okay.
It’s more on the “and if he cannot eat.” But that we already learned, again. Yes, but this is already just a practical application that we already knew. It’s not something we don’t know. Okay.
Conclusion of Laws of Eating Matzah – Everyone is Obligated
Speaker 1:
So, until here are the laws of eating matzah. Now we’re going to learn the Rabbis’ laws about eating matzah. From the words of the Sages. From the words of the Sages regarding eating matzah.
It’s interesting, because for example the last law, usually the Rambam writes the first thing in every matter, right? Again. Usually the question of who is obligated in a certain mitzvah is the first thing, and here it’s perhaps the last thing, the hakol chayavim (everyone is obligated). It’s interesting. It’s actually a question. Because he says bechol makom uvechol zman (in every place and at every time), it would fit very well to say who is obligated. Yes, clearly.
Law 12: From the Words of the Sages – We Don’t Conclude After the Passover Offering with Afikoman
Speaker 1:
So. The words of the Sages is what? Divrei Sofrim she’ein ochlim achar matzah achronah afilu keliyot ve’egozim vechayotza bahen (From the words of the Sages that we don’t eat after the last matzah even roasted grain and nuts and similar things), and we eat nothing after matzah. So what does one do? These, these eat matzah, eat after it charoset and vegetables, returns.
If he already ate, does he eat more matzah? Right, what’s the explanation? The explanation is, one doesn’t need to… let’s see what’s the explanation. The explanation is, one doesn’t need to… let’s talk further. The explanation is, one doesn’t need to eat only matzah. “After eating matzah” doesn’t mean the first olive’s volume of matzah. One may eat later, but at the end, the last thing you eat is matzah.
Discussion: Why Do We Eat Matzah Twice?
Speaker 1:
It’s interesting, because seemingly, what we call afikoman, right? But think about it, it’s a bit funny, this thing. From what you’re saying, the idea of returning the meal is a bit funny. Why? We say that after eating the matzah, which matzah? The matzah is already a mitzvah, right? An olive’s volume fulfills the obligation. Seemingly one shouldn’t be allowed to eat anything after. And here it comes out that we eat, and we eat again. What is this second time that we eat? It’s not any mitzvah. Something is funny, right?
Speaker 2:
No, do you understand what he’s saying? Yes there is. The mitzvah of ending with Passover, remaining with a taste of Passover in the mouth.
Speaker 1:
He means taste of matzah. Taste of matzah, yes. It’s a bit funny. Let’s see what he says.
It says in the Mishnah, “Ein maftirin achar haPesach afikoman” (We don’t conclude after the Passover offering with dessert). Afikoman means dessert. Yes, we say afikoman means the matzah. Afikoman means what we’re not allowed to eat after the matzah. Afikoman means the last piece of matzah.
Speaker 2:
No, but it becomes the last thing. Yes, yes.
Speaker 1:
It’s not clear, perhaps this is talking about if he didn’t eat any matzah at the beginning. This eating matzah twice is still funny. I don’t see any simple answer.
Speaker 2:
No, the Rambam says that one can’t fix it, because it’s not the explanation that the olive’s volume of matzah, one may not eat anything after the olive’s volume of matzah. That’s not the prohibition. The prohibition is that one shouldn’t go away, one should remain with a taste of matzah. So you can always do it.
Speaker 1:
Do you understand what I’m asking?
Speaker 2:
I don’t understand what you’re asking, no. The Rabbis said that after eating the matzah one shouldn’t eat anything. The explanation of this is that one eats matzah and that’s all. Or another way one can say, one should eat matzah last so that one won’t eat anything after. If you already ate matzah, after that you took to eating potato chips, will you eat matzah again? What comes in the again?
Speaker 1:
Right. One must say because the last one is anyway not the mitzvah, it’s not the matzah of the mitzvah. But if one says that there’s an extra law of a way like the grandfather with a taste of matzah in the mouth, it can be.
Look, if one would eat before it won’t work seemingly, I haven’t seen the law, but there is a matter that one shouldn’t eat a large meal. Yes, if one says that he’s going to eat the matzah, the olive’s volume, after eating all other things, then eating a large meal. In no way is it not considered like eating a large meal. But what is only the essence that one eats a taste of eating, a taste in the mouth.
Speaker 2:
No, there’s no contradiction. No, there’s no contradiction. I was right.
Speaker 1:
But still, Passover, come Passover, one eats last and that’s all, included in the satiation. If so, why must one eat matzah last for the sake of… what is the second piece of matzah that we eat? It’s very funny. I mean, it’s very funny.
It’s even more funny when we know that one drinks two cups of wine after the olive’s volume of matzah. So if the point is that there should literally remain a taste in the mouth from the matzah in the mouth…
Speaker 2:
That’s not so difficult for me. But what is difficult for me is that it’s a bit funny that one should… what is the fake matzah that one eats here so that there should be a taste? Not any taste of matzah, it’s a taste of bread, but it’s not any taste of matzah. Do you understand what I’m saying? Are you at a level to feel a difference in taste in order to eat just a matzah?
Speaker 1:
We don’t yet know what is at all the source of the rabbinic mitzvah, what is the explanation of this. Passover we have a matter of the Passover offering. But what is the matter of matzah? In order to be a taste of matzah? But taste of matzah means taste of eating matzah seemingly. This is hard to understand.
What’s the explanation? One says just taste of matzah and that remains in? It’s funny. Yes, it’s funny. You can distinguish that here it’s not funny and there it’s not funny. True. It looks a bit funny.
Speaker 2:
You don’t see any difference?
Speaker 1:
I see a difference. It’s not funny. Funny, no problem, let it be funny.
There are various answers to this, what is the reason.
Speaker 2:
What? What are the answers?
Speaker 1:
There are other reasons. There are other reasons for this. Okay.
The Rambam brings that the pillar of truth said… It’s funny, the top one is literally mockery. The Rambam says the reason is taste of matzah. Tosafot has another reason, Passover on satiation, breaking the evil inclination, the story of Rabbi Akiva. After that he says that the Ish Chai Yisrael says…
Speaker 2:
Hello? He’s a normal person. Do you catch that he’s making mockery of us?
Speaker 1:
They have a difference. The Shem MiShmuel says that this is the learning.
Speaker 2:
Hello? What? I want a Chassidic answer. I don’t have patience to understand the simple meaning. The simple meaning is not a Chassidic answer. Okay, continue. Yes?
Law 13: The Sages Forbade Eating Matzah on Erev Pesach
Speaker 1:
Another law that the Rabbis forbade, the Sages. Yes?
Speaker 2:
Hello? The Sages forbade.
Speaker 1:
This went into me. Yes, yes, the Sages forbade. I think that from the words of the Sages goes up on the last two laws, not only most of it.
Speaker 2:
No, no, the Sages forbade is another thing. That was like a heading. From the words of the Sages. Now we’re going to begin various laws from the words of the Sages that are not obligatory. They’re not there to translate the sentence.
Speaker 1:
There’s a difference by the Rambam with the words of the Sages and with the Sages forbade. The whole reason, because both prohibitions of the Rabbis are very similar. One shouldn’t have a taste of matzah before, and one should have a taste of matzah after. Kedei sheyihyeh heiker la’achilato ba’erev (So that there will be a distinction for its eating in the evening). He doesn’t say like the Rambam says, you should eat with appetite at night, or is that what it means? The Ramban doesn’t say a distinction. It shouldn’t look like you’re just eating in the middle. Aha, the whole day you’re already eating matzah, now you’re eating more of the same thing. Okay, very good.
Well, they wanted to add a stringency here.
The Reason for the Prohibition: A Distinction for Its Eating in the Evening
Speaker 1: One shouldn’t have a taste of matzah before, and one should have a taste of matzah after, so that there will be a distinction for its eating in the evening. He doesn’t say like the Rambam says, like one should eat with appetite at night. Is that what he means? The Rambam already says a distinction. It shouldn’t look like you’re eating just in the middle. The whole day you’re already eating matzot, now you’re eating more of the same thing. Okay, very good.
The Law of Lashes of Rebellion
Speaker 1: From where… aha, I wanted it to be clear. And therefore, mi she’achal matzah be’erev Pesach makin oto makat mardut ad shetetzei nafsho (one who ate matzah on the eve of Passover, we strike him with lashes of rebellion until his soul departs). What does it say in the Rambam? Makin oto makat mardut (We strike him with lashes of rebellion). Are you reading the Rambam that Sharif’s grandson wrote? Perhaps you’re reading the Rambam that Rabbi Moshe ben Maimon wrote? It’s a general law in lashes of rebellion. Lashes of rebellion goes until his soul departs. You said you want a distinction, you’re talking about punishments. By the Rambam it’s lashes of rebellion, he’s talking harshly. That mi she’achal, one who already finished eating.
Speaker 2: Yes, I’m sure he doesn’t mean that. One needs to understand what it means.
Speaker 1: Yes, okay, what it means what it means. Chaim.
Discussion: The Source of Lashes of Rebellion — Yerushalmi
Speaker 1: The Ben Ish Chai takes on the text, but anyway, it’s not correct. The… what can’t come in? Ah, the Rabbeinu Manoach addresses the “until his soul departs.” He takes that on. In any case, how does this stand? Is there a source for the lashes of rebellion? Is it just such a general thing? I think you’re asking funny.
Speaker 2: Perhaps “kiblu reshuta veloku” (they accepted authority and were struck)? Is there such a version? In the Yerushalmi, perhaps.
Speaker 1: Yes, I see in Rabbeinu Manoach he brings the Yerushalmi, “kiblu reshuta veloku.” Ah, very good. Rabbi Avraham, very good, you’re right. He said “loku” (they were struck). He took very literally the Yerushalmi. So, “loku.” Oy, what is “loku”? “Loku” rabbinically, lashes of rebellion. Well well, Chaim.
Rabbeinu Manoach’s Distinction: Specifically Matzah of Mitzvah
Speaker 1: He says, Rabbeinu Manoach, that this is talking specifically about kosher matzah. For example, matzah that wasn’t made for the sake of the mitzvah, or what the gentiles make, it says in the Gemara, right? He says that this is “memalei nafsho mehem” (fills his soul from them), because no prohibition came. That’s the explanation, because there’s no law in that matzah, there’s only in the distinction of the matzah, specifically the matzah, that sort of kosher matzah. Do you understand?
Speaker 2: Right, matzah of mitzvah.
Speaker 1: Okay. Further.
A Homiletical Interpretation of “Until His Soul Departs”
Speaker 2: Yes. There can be another interpretation in “nafsho” (his soul), means like this, that the soul, because now it fixes it, because the soul that ate matzah is already gone, now the new soul begins with freshness. It’s a dead carcass. It doesn’t mean death, it means he doesn’t think about it anymore.
Speaker 1: Yes. Okay.
Speaker 2: What is the doesn’t think about it anymore? Because he doesn’t think about it anymore. Because he doesn’t think about it anymore.