הלכות חמץ ומצה פרק ו

🎓 שיעורים / Shiurim

🎧 שמיעה / Listen

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו' לערנט די מצוה פון עסן מצה: די חיוב איז נאר די ערשטע נאכט פסח, מ'דארף עסן א כזית, און די מצה מוז זיין משומרת לשם מצה. דער פרק באהאנדלט אויך וועלכע מינים פון מצה מ'קען יוצא זיין (חמשת מיני דגן, נישט מי פירות לכתחילה), ווער איז חייב (אפילו נשים ועבדים), און די דינים פון אפיקומן און נישט עסן מצה ערב פסח. ס'ווערט אויך דורכגענומען די חילוקים צווישן פארשידענע סארטן מצות און די הלכות פון שמירה לשם מצה.

⬇ הורדה / Download

▶ וידאו / Video

▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לֶאֱכל מַצָּה בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב יח) "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְלֹא תָּלָה אֲכִילָה זוֹ בְּקָרְבַּן הַפֶּסַח אֶלָּא זוֹ מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִצְוָתָהּ כָּל הַלַּיְלָה. אֲבָל בִּשְׁאָר הָרֶגֶל אֲכִילַת מַצָּה רְשׁוּת רָצָה אוֹכֵל מַצָּה רָצָה אוֹכֵל אֹרֶז אוֹ דֹּחַן אוֹ קְלָיוֹת אוֹ פֵּרוֹת. אֲבָל בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּלְבַד חוֹבָה. וּמִשֶּׁאָכַל כְּזַיִת יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

בָּלַע מַצָּה יָצָא. בָּלַע מָרוֹר לֹא יָצָא. בָּלַע מַצָּה וּמָרוֹר כְּאֶחָד יְדֵי מַצָּה יָצָא יְדֵי מָרוֹר לֹא יָצָא. שֶׁהַמָּרוֹר כִּטְפֵלָה לַמַּצָּה. כְּרָכָן בְּסִיב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וּבְלָעָן אַף יְדֵי מַצָּה לֹא יָצָא:

אָכַל מַצָּה בְּלֹא כַּוָּנָה כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ עַכּוּ"ם אוֹ לִסְטִים לֶאֱכֹל יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אָכַל כְּזַיִת מַצָּה וְהוּא נִכְפֶּה בְּעֵת שְׁטוּתוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְרַפֵּא חַיָּב לֶאֱכל אַחַר שֶׁנִּתְרַפֵּא. לְפִי שֶׁאוֹתָהּ אֲכִילָה הָיְתָה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת:

אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבַת אֲכִילַת מַצָּה אֶלָּא אִם כֵּן אֲכָלָהּ מֵאֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז ג) "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת". דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִמּוּץ אִם אֲכָלָן מַצָּה יָצָא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים כְּגוֹן אֹרֶז וְדֹחַן וְקִטְנִיּוֹת אֵין יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי מַצָּה לְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן חָמֵץ:

הָעוֹשֶׂה עִסָּה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאֹרֶז אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. עִסַּת הַכְּלָבִים בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. אֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ שֶׁאֵין זוֹ מְשֻׁמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה. מַצָּה שֶׁלָּשָׁהּ בְּמֵי פֵּרוֹת יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. אֲבָל אֵין לָשִׁין אוֹתָהּ בְּיַיִן אוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ חָלָב מִשּׁוּם (דברים טז ג) "לֶחֶם עֹנִי" כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם לָשׁ וְאָכַל לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אֵין יוֹצְאִין לֹא בְּפַת מֻרְסָן וְלֹא בְּפַת סֻבִּין. אֲבָל לָשׁ הוּא אֶת הַקֶּמַח בַּסֻּבִּין שֶׁלּוֹ וּבְמוּרְסָנוֹ וְעוֹשֵׂהוּ פַּת וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן פַּת סלֶת נְקִיָּה בְּיוֹתֵר הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח וְאֵין אוֹמְרִין בָּהּ אֵין זֶה לֶחֶם עֹנִי:

אֶחָד מַצָּה שֶׁנֶּאֱפֵית בְּתַנּוּר אוֹ בְּאִלְפָּס. בֵּין שֶׁהִדְבִּיק הַבָּצֵק בַּאִלְפָּס וְאַחַר כָּךְ הִרְתִּיחַ בֵּין שֶׁהִרְתִּיחַ וְאַחַר כָּךְ הִדְבִּיק אֲפִלּוּ אֲפָאָהּ בַּקַּרְקַע הֲרֵי זֶה יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן אִם לֹא נַאֲפֵית אֲפִיָּה גְּמוּרָה יוֹצְאִין בָּהּ. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ חוּטִין שֶׁל בָּצֵק נִמְשָׁכִין מִמֶּנָּה בְּעֵת שֶׁפּוֹרְסָהּ. וְיוֹצְאִין בְּרָקִיק הַשָּׁרוּי וְהוּא שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ. אֲבָל מַצָּה שֶׁבִּשְּׁלָהּ אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּאֲכִילָתָהּ שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהּ טַעַם פַּת:

אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּאֲכִילַת מַצָּה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לוֹ כְּגוֹן שֶׁאָכַל בּוֹ טֶבֶל אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אוֹ שֶׁגְּזָלָהּ. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ וְכָל שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֵין יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ:

הַכֹּהֲנִים יוֹצְאִין בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מַצָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְכָל אָדָם. וְכֵן יוֹצְאִין בְּמַצָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם. אֲבָל אֵין יוֹצְאִין בְּמַצָּה שֶׁל בִּכּוּרִים אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי שֶׁהַבִּכּוּרִים אֵין לָהֶם הֶתֵּר בְּכָל הַמּוֹשָׁבוֹת. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם. וְכָתוּב (שמות יב כ) "בְּכל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" מַצָּה הָרְאוּיָה לְהֵאָכֵל בְּכָל הַמּוֹשָׁבוֹת הוּא שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ יְדֵי חוֹבָה:

חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁעָשׂוּ אוֹתָן לְעַצְמָן אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב יז) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" מַצָּה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן מַצָּה בִּלְבַד הוּא שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ אֲבָל זוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן הַזֶּבַח. וְאִם עֲשָׂאָן לִמְכֹּר בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. שֶׁהָעוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק דַּעְתּוֹ שֶׁאִם לֹא יִמָּכְרוּ יֹאכַל אוֹתָן וְנִמְצָא בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן שְׁמָרָן לְשֵׁם מַצָּה:

הַכּל חַיָּבִין בַּאֲכִילַת מַצָּה אֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים. קָטָן שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכל פַּת מְחַנְּכִין אוֹתוֹ בְּמִצְוֹת וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ כְּזַיִת מַצָּה. חוֹלֶה אוֹ זָקֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל שׁוֹרִין לוֹ רָקִיק בְּמַיִם וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ וְהוּא שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ:

יא

מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁאֵין מַפְטִירִין אַחַר מַצָּה כְּלוּם וַאֲפִלּוּ קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל מַצָּה וְאָכַל אַחֲרֶיהָ מַאֲכָלוֹת אֲחֵרוֹת וּפֵרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן חוֹזֵר וְאוֹכֵל כְּזַיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה וּפוֹסֵק:

יב

אָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכֹל מַצָּה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶכֵּר לַאֲכִילָתָהּ בָּעֶרֶב. וּמִי שֶׁאָכַל מַצָּה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ. וְכֵן אָסוּר לֶאֱכֹל עֶרֶב הַפֶּסַח מִקֹּדֶם הַמִּנְחָה כִּמְעַט. כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַאֲכִילַת מַצָּה בְּתַאֲוָה. אֲבָל אוֹכֵל הוּא מְעַט פֵּרוֹת אוֹ יְרָקוֹת וְלֹא יְמַלֵּא כְּרֵסוֹ מֵהֶן. וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַרְעִיבִין עַצְמָן עֶרֶב הַפֶּסַח כְּדֵי לֶאֱכֹל מַצָּה בְּתַאֲוָה וְיִהְיוּ מַצּוֹת חֲבִיבוֹת עָלָיו. אֲבָל בִּשְׁאָר עַרְבֵי שַׁבְּתוֹת אוֹ עַרְבֵי יָמִים טוֹבִים אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ:

↗ קרא בספריה

📄 תמלולים / Transcripts

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – רמב"ם הלכות חמץ ומצה, פרק ו

---

הלכה א – מצות עשה פון עסן מצה

דער רמב"ם'ס ווערטער: מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר, שנאמר "בערב תאכלו מצות", בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה. ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה, ומשאכל כזית יצא ידי חובתו.

פשט: די מצוה פון עסן מצה איז א מצות עשה מן התורה, נאר די ערשטע נאכט פון פסח (ליל ט"ו), אומעטום און אין יעדע צייט – אויך אן בית המקדש און אויך אויסער ארץ ישראל. די מצוה איז נישט תלוי אין קרבן פסח, נאר איז א מצוה בפני עצמה. די מצוה גילט א גאנצע נאכט. די איבריגע טעג פסח איז מצה א רשות – מ'טאר נישט עסן חמץ, אבער מ'מוז נישט עסן מצה; מ'קען עסן אנדערע זאכן. דער שיעור איז כזית.

חידושים און הסברות:

1. מצוה בפני עצמה – נישט תלוי אין קרבן פסח: דער רמב"ם באטאנט אז כאטש עס שטייט אין פסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו" (וואס פארבינדט מצה מיט קרבן פסח), איז דאס נישט דער מקור פאר די מצוה. דער באזונדערער פסוק "בערב תאכלו מצות" באווייזט אז מצה איז א מצוה בפני עצמה. דעריבער גילט עס אויך בזמן הזה אן בית המקדש. דער פסוק "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות" – "בערב" מיינט ביינאכט נאך ארבעה עשר (וואס איז ערב פסח), דאס הייסט ליל ט"ו.

2. "מצותה כל הלילה" – נישט ווי ר' אלעזר בן עזריה: דער רמב"ם פסק'נט אז די מצוה גילט א גאנצע נאכט, נישט ווי ר' אלעזר בן עזריה וואס זאגט נאר ביז חצות.

3. "רשות" – דריי לעוועלס פון חיוב: דער רמב"ם אין הלכות ברכות רעדט וועגן "מצוות שאינן חובה" – דאס הייסט, עס זענען דא דריי לעוועלס: חובה, מצוה של רשות, און סתם רשות. דער רמב"ם'ס לשון "רשות" שליסט נישט אויס אז עס קען נאך זיין א מצוה-אספעקט. דער ראיה איז אז דער רמב"ם נוצט דריי באזונדערע לשונות: "מצות עשה מן התורה" (= חובה), "אכילת מצה רשות", און "חובה" – וואס ווייזט אז "רשות" שטייט אנטקעגן "חובה" אבער נישט אונבאדינגט אנטקעגן "מצוה". אזוי ווי שחיטה איז א מצוה של רשות – מ'מוז נישט עסן פלייש, אבער אויב מ'עסט, איז שחיטה א מצוה.

4. נפקא מינה לענין ברכה: אויב "רשות" מיינט טאקע גאר נישט קיין מצוה, וואלט מען נישט געמאכט קיין ברכה אויף מצה די איבריגע טעג. אבער ביי יום טוב איז ממילא דא א באזונדערע מצוה פון עסן פת/לחם משנה, סאו די שאלה איז ספעציפיש וועגן דעם דין פון "בערב תאכלו מצות" וואס גילט נאר די ערשטע נאכט.

5. כזית און אפיקומן: כאטש דער שיעור איז נאר כזית, איז למעשה דורך דעם מנהג/הלכה פון אפיקומן (מצה באחרונה) עסט מען מער ווי איין כזית. אבער דאס איז נאך הלכות/מנהגים פון ליל הסדר; די עצם מצוה דאורייתא איז מיט איין כזית.

---

הלכה ב – בלע מצה; בלע מרור; בלע ביידע צוזאמען; כרכן בסיב

דער רמב"ם'ס ווערטער: בלע מצה – יצא. בלע מרור – יצא. בלע מצה ומרור כאחד – ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא, שהמרור כטפלה למצה. כרכן בסיב וכיוצא בו ובלע – אף ידי מצה לא יצא.

פשט: אראפגעשלינגען מצה אן קייען – יוצא. אראפגעשלינגען מרור אן קייען – יוצא (לויט דער לעצטע גירסא). ביידע צוזאמען אראפגעשלינגען – יוצא מצה אבער נישט מרור, ווייל מרור ווערט טפל צו מצה. אריינגעוויקלט אין סיב (א מין גראז/הילע) און אראפגעשלינגען – אפילו מצה נישט יוצא.

חידושים און הסברות:

1. גירסאות אין "בלע מרור": עס איז דא א באדייטנדע גירסא-מחלוקת. אין די אמאלדיגע גירסא פון רמב"ם האט געשטאנען "בלע מרור לא יצא", אבער אין די לעצטע אפדעיטעד גירסא שטייט "בלע מרור יצא". דער ראב"ד'ס גירסא איז אויך געווען "יצא" (ווייל דער ראב"ד קריגט זיך אויף דעם נעקסטן פונקט, נישט אויף דעם).

2. פארוואס איז מען נישט יוצא מרור ווען מ'בלעה ביידע צוזאמען – דער רמב"ם'ס טעם: "שהמרור כטפלה למצה" – מרור ווערט בטל צו מצה ווי א טפל צום עיקר (אזוי ווי ר' יצחק'ס כלל אז ברויט מיט ירקות – ברויט איז אייביג עיקר).

3. דער ראב"ד'ס טעם: דער ראב"ד איז נישט מסכים מיט דעם טעם. ער פארשטייט אז דער חילוק צווישן מצה און מרור איז אז מרור דארף "לעיסה" (קייען) – מ'מוז שפירן דעם ביטערן טעם, משא"כ מצה שפירט מען דעם טעם אפילו אן קייען.

4. אן אנדער טעם – מרור בזמן הזה דרבנן: מרור בזמן הזה איז נאר דרבנן (אן קרבן פסח), בעת מצה איז דאורייתא. ווען מ'בלעה ביידע צוזאמען, טראכט מען בעיקר אויף די שטערקערע מצוה (מצה), און דער שוואכערער (מרור) ווערט בטל. נפקא מינה: לויט דעם טעם וואלט דער דין געווען אנדערש בזמן המקדש ווען מרור איז אויך דאורייתא – דעמאלטס וואלט מרור נישט בטל געווארן. אבער לויט דעם רמב"ם'ס טעם פון "טפלה" (עיקר/טפל) גילט עס אייביג.

5. צוויי לעוועלס פון אכילה:

- לעוועל 1 – "אכילה" (בליעה): דער מאכל דארף דורכגיין דורך דעם גרון/מויל. דאס איז גענוג פאר מצה (בלע מצה יצא) – ביי מצה דארף מען נישט ממש א פולע דרך אכילה.

- לעוועל 2 – "לעיסה/קייען" (טעם): מ'דארף ממש שפירן דעם טעם. דאס איז נויטיג פאר מרור ווען עס ווערט געגעסן צוזאמען מיט מצה (ווייל אנדערש ווערט עס בטל), אדער לויט דער ראב"ד – פאר מרור בכלל.

- לעוועל 3 – כרכן בסיב: ווען עס איז א חציצה (באריער) צווישן דעם מויל און דעם מאכל, איז אפילו מצה נישט יוצא, ווייל דער מויל איז בכלל נישט "עקספאזד" צו דעם מאכל.

6. [דיגרעסיע: שייכות צו חקירה וועגן תאוות אכילה] – דאס איז א מראה מקום פאר א ברייטערע חקירה וואס מ'האט געלערנט לעצטנס וועגן תאוות אכילה: עס זענען דא מצוות וואס מ'איז יוצא מיט בלויז בליעה (אן טעם), און מצוות וואס דארפן ממש טעם/קייען.

7. שייכות צו הלל'ס כורך: ווי שטימט דאס מיט הלל וואס האט געגעסן כורך (מצה און מרור צוזאמען)? דער תירוץ: דער רמב"ם רעדט נאר וועגן בלע (אראפגעשלינגען); סתם עסן ביידע צוזאמען (מיט קייען, ווי הלל) איז אן אנדערע שאלה. אויסערדעם, ביי הלל זענען ביידע א מצוה, וואס איז אן אנדער מציאות.

8. למעשה נפקא מינה: כאטש קיינער שלינגט נישט ממש אראפ מצה, קען דער דין זיין נוגע ביי כורך – אויב איינער קומט אן צו כורך און האט נישט ריכטיג געמאכט פריער, קען דער דין פון בלע מצה ומרור כאחד זיין רעלעוואנט.

---

הלכה ג – אכל מצה בלא כוונה; שוטה שאכל מצה

דער רמב"ם'ס ווערטער: אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גוים לאכול – יצא ידי חובתו. אכל מצה והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא – חייב לאכול אחר שנתרפא, שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות.

פשט: איינער וואס האט געגעסן מצה אן כוונה צו מקיים זיין די מצוה – למשל, גוים האבן אים געצוואונגען צו עסן – איז יוצא ידי חובת מצה. אבער א שוטה (אדער נכפה – איינער מיט אטאקעס) וואס האט געגעסן מצה בשעת זיין שטות, דארף נאכאמאל עסן ווען ער ווערט געזונט, ווייל ער איז געווען פטור פון אלע מצוות בשעת מעשה.

חידושים און הסברות:

1. דער גרויסער קשיא – סתירה צו אנדערע הלכות: ביי אנדערע מצוות (ווי תקיעת שופר) זאגט דער רמב"ם אז מ'דארף יא כוונה. פארוואס איז מצה אנדערש?

2. תירוץ פון רבינו אברהם בן הרמב"ם: עס איז דא א גרויסער חילוק צווישן מצוות וואו די גאנצע מצוה איז אן ענין פון כוונה/אויפמערקזאמקייט (ווי שמיעת מגילה אדער שמיעת שופר – אויב מ'האט נישט מיטגעהאלטן, איז גארנישט דא), לעומת מצוות וואס זענען א מעשה/עשיה (ווי עסן). ביי עסן – אפילו אן כוונה האט מען פאקטיש געגעסן. דער משל: א מענטש וואס עסט פרישטאג אן טראכטן האט נאך אלץ געגעסן פרישטאג; אבער א מענטש וואס ליינט א בוך און ווייסט נישט וואס ער ליינט, האט בכלל נישט געליינט.

3. וואס מיינט "בלא כוונה"? "בלא כוונה" מיינט נישט בלויז אז ער האט נישט געטראכט אויף די מצוה – עס מיינט אז ער האט בכלל נישט אינזין געהאט צו עסן, דער גוי האט אים געפארסט. "כוונה" דא מיינט נישט כוונה לשם מצוה, נאר כוונה צום מעשה גופא – ער פאקוסט זיך נישט אויף עסן, און פונדעסטוועגן איז ער יוצא.

4. אן אלטערנאטיווע סברא – דער רמב"ם דארף נישט זיין קאנסיסטענט: דער רמב"ם גייט נאך וואס ער לערנט אויס פון יעדע סוגיא באזונדער. אין איין סוגיא איז אויסגעקומען אז מצה איז מען יוצא אן כוונה, אין אן אנדערע סוגיא איז אויסגעקומען אז מ'דארף כוונה. דער רמב"ם פסק'נט נישט לויט כללים נאר לויט פרטים – ער פאלגט די הכרעה פון יעדע סוגיא. אפילו אויב עס זעט אויס ווי א סתירה, קען עס זיין אז צוויי פארשידענע הכרעות זענען געמאכט געווארן פון פארשידענע בתי דין/סנהדרין. ווי דער כלל: אויב דער סנהדרין פסק'נט איין טאג אזוי און איין טאג אנדערש, מוז מען פאלגן ביידע, ווייל מ'פסק'נט נישט דעם כלל נאר דעם פרט. דער רמב"ם וויל נישט מאכן א "שיינע נאראטיוו" וואו אלעס שטימט – ער גיט איבער וואס די גמרא זאגט אין יעדע סוגיא.

5. דער חילוק צווישן "בלא כוונה" און "שוטה": ביי "בלא כוונה" איז ער א בר כוונה – ער איז א נארמאלער מענטש וואס האט בלויז נישט מכוון געווען. ביי א שוטה איז דאס א גאנץ אנדערע פראבלעם: ער איז בכלל נישט א בר חיובא – ער איז פטור פון אלע מצוות. דעריבער, ווען ער ווערט געזונט, מוז ער נאכאמאל עסן. דער רמב"ם'ס לשון ווייזט: די פראבלעם איז נישט פעלנדיגע כוונה, נאר פעלנדיגע חיוב – "שהיה פטור מכל המצוות."

6. פאראלעלע פאלן: עס ווערט אויפגעברענגט צו דער שמועס איז שייך ביי אן עבד שנשתחרר אדער א גר, אבער עס ווערט אפגעווארפן ווייל יום טוב ביינאכט (ווען דער חיוב מצה איז) איז נישט א צייט ווען אזעלכע שינויים פאסירן. א קטן שהגדיל ווערט אויך דערמאנט אבער איז נישט פראקטיש רלוונט.

---

הלכה ד – חמשת מיני דגן פאר מצה

דער רמב"ם'ס ווערטער: אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה אלא במאכל מחמשת המינים, שנאמר "לא תאכל עליו חמץ" ונאמר "תאכלו מצות" – דברים הבאים לידי חמץ, אם אכל מצה מהן יצא ידי חובתו. אבל שאר הדברים כגון אורז ודוחן וקטניות – אין בהן משום מצה ואין בהן משום חמץ.

פשט: מצה קען מען נאר מאכן פון חמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל, שיפון). דאס לערנט מען פון דעם פסוק – נאר זאכן וואס קענען ווערן חמץ, קענען זיין מצה. אורז, דוחן, קטניות – קענען נישט ווערן חמץ, קענען נישט זיין מצה.

חידושים און הסברות:

1. דער יסוד "דברים הבאים לידי חמץ": די מצוה פון מצה איז פארבונדן מיט חמץ. נאר וואס קען ווערן חמץ, קען מען מאכן מצה דערפון. פרוכטן אדער אנדערע זאכן – אפילו מ'קען מאכן א שטיקל פת דערפון – איז נישט "דבר הבא לידי חמץ," ממילא קען מען נישט יוצא זיין.

---

הלכה ד (המשך) – תערובת דגן מיט אנדערע מינים

דער רמב"ם'ס ווערטער: עירב עיסה מן החיטים ומן האורז – אם יש בו טעם דגן, הרי זה יוצא בה ידי חובתו.

פשט: אויב מ'מישט חיטים (כשר פאר מצה) מיט אורז (נישט כשר), גייט מען נאך דעם טעם – אויב מ'שמעקט דעם דגן, איז מען יוצא.

חידושים און הסברות:

1. דער ראב"ד'ס הוספה: דער ראב"ד לייגט צו אז לכאורה דארף מען אויך האבן א כזית דגן בכדי אכילת פרס – אזוי ווי מ'האט געלערנט ביי תערובות חמץ, אז מ'איז נאר עובר אויב מ'עסט א כזית בכדי אכילת פרס. דער רמב"ם זאגט דאס נישט בפירוש, אבער לכאורה איז עס אמת.

2. חילוק צווישן טעם דגן דא און ביי חמץ: ביי חמץ בתערובת האט מען נישט אזוי שטארק געגאנגען נאך טעם, אבער דא איז אן אנדערע שאלה – דא איז די שאלה וואס איז דער עיקר פון דעם פת, נישט בלויז צי מ'שמעקט עפעס.

---

הלכה ד (המשך) – עיסת הכלבים

דער רמב"ם'ס ווערטער: עיסת הכלבים – בזמן שהרועים אוכלים ממנו, יוצא בה... אבל אם אין הרועים אוכלים ממנו, אינו יוצא בה, שאינו משתמר לשם מצה.

פשט: ברויט געמאכט פאר הינט – אויב עס איז גוט גענוג אז פאסטוכער עסן דערפון, איז מען יוצא. אויב נישט – נישט יוצא, ווייל עס איז נישט משומר לשם מצה.

חידושים און הסברות:

1. דער טעם פון "אינו יוצא": דער רמב"ם זאגט אז דער טעם איז "שאינו משתמר לשם מצה" – ווען מ'האט עס געמאכט פאר כלבים, האט מען נישט געטראכט פון מצה. דאס איז נישט ווייל עס איז נישט ראוי לאכילה (עס איז יא ראוי – א מענטש קען עס עסן), נאר ווייל די שמירה לשם מצה פעלט. ווען מ'פרעגט דעם מענטש "פארוואס האסטו דאס געמאכט?" ענטפערט ער "פאר די כלב" – דאס איז נישט לשם מצה.

2. ווען רועים עסן דערפון: אויב רועים עסן דערפון, הייסט עס אז דער מענטש האט אויך געמיינט פאר מענטשן, און ממילא איז עס משומר לשם מצה.

3. דער יסוד פון "משתמר לשם מצה": דא ווערט אריינגעפירט דער יסוד אז מצה דארף זיין משומר לשם מצה. "לשם מצה" מיינט נישט אז מ'דארף שטיין און שרייען "לשם מצה" – עס מיינט אז דער ריזן פארוואס מ'טוט עס איז פאר מצה. כוונה/לשמה מיינט: אויב מ'פרעגט דעם מענטש פארוואס ער טוט דאס, ענטפערט ער מיט דעם ריכטיגן ענטפער.

---

הלכה ד (המשך) – מצה שנילושה במי פירות

דער רמב"ם'ס ווערטער: מצה שנילושה במי פירות – יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבל אין לשין אותה במי פירות.

פשט: מצה געקנעטן מיט מי פירות (נישט וואסער) – מען איז יוצא דערמיט בדיעבד. אבער לכתחילה זאל מען נישט קנעטן מיט מי פירות.

חידושים און הסברות:

1. לכאורה א קשיא: פריער האט דער רמב"ם געלערנט אז מי פירות אליין איז נישט מחמץ, און דער כלל איז "דברים הבאים לידי חמץ" – נאר וואס קען ווערן חמץ קען זיין מצה. ווי קען מען יוצא זיין מיט מצה פון מי פירות אויב עס קען נישט ווערן חמץ?

2. תירוץ: דער תנאי פון "בא לידי חמץ" איז א תנאי אין דעם דגן, נישט אין דעם וואסער/פלוסיגקייט. חיטה קען ווערן חמץ – דאס איז גענוג. וואס פאר א פלוסיגקייט מ'נוצט צום קנעטן איז נישט רלוונט צום כלל.

3. שיטת רבינו מנוח: לויט רבינו מנוח'ס פירוש אז מי פירות ווירקט ווי א חליטה (עס פארהאלט דעם חימוץ אבער דער דגן קען נאך ווערן חמץ אויב א טראפל וואסער קומט צו), שטימט דאס זיכער – ווייל דער דגן איז שייך צו חמץ.

4. מגיד משנה'ס הערה: דער מגיד משנה ברענגט אז עס זענען דא שיטות וואס זאגן אז "יוצא במי פירות" מיינט נאר ווען עס איז דא אביסל וואסער דערין. אבער דער רמב"ם זאגט נישט דעם תנאי – ער הייסט סתם יוצא מיט מי פירות.

---

הלכה ה (המשך) – אין לשין מצה ביין, שמן, דבש, חלב – משום לחם עוני

דער רמב"ם'ס ווערטער: אבל אין לשין... ביין, שמן, דבש, אדער חלב, משום לחם עוני.

פשט: דער רמב"ם מאכט א חילוק צווישן פארשידענע מיני מי פירות. "פּשוטע" מי פירות ווי מיץ תפוחים זענען ערלויבט, ווייל די מצה הייסט נאך אלץ לחם עוני. אבער "רייכערע" זאכן ווי יין, שמן, דבש, און חלב מאכן די ברויט פאר א עשירות'דיגע ברויט, און מ'איז נישט יוצא דערמיט.

חידושים און הסברות:

1. חילוק אינערהאלב מי פירות: פריער ביי די הלכות חמץ האט דער רמב"ם נישט מחלק צווישן פארשידענע מיני מי פירות – אלע מי פירות זענען גלייך לגבי חימוץ. אבער לגבי לחם עוני מאכט ער א חילוק – פּשוטע מי פירות זענען כמעט ווי וואסער לגבי לחם עוני, אבער חשוב'ערע זאכן ווי יין, שמן, דבש מאכן עס פאר א רייכע ברויט און ס'פעלט אין דעם תנאי פון לחם עוני.

2. שיטות וואס חולק'ען: עס זענען דא שיטות וואס האלטן אז אלע מי פירות וואלטן שוין נישט הייסן לחם עוני – נאר מיט וואסער ממש הייסט לחם עוני.

3. חילוק צווישן ערשטע טאג און צווייטע טעג: דער ערשטע טאג קען מען נישט יוצא זיין מיט די רייכערע מי פירות.

---

הלכה ו – פת מורסן, פת סובין, פת סולת נקיה

דער רמב"ם'ס ווערטער: אין יוצא לא בפת מורסן ולא בפת סובין. אבל אויב מ'מישט אריין מורסן אדער סובין אין קמח, ואפה פת – יצא בה חובתו. וכן פת סולת נקיה ביותר – הרי זו מותרת... ואין אומרים בזה אין זה לחם עוני.

פשט: ברויט וואס איז אינגאנצן געמאכט פון שאלעכטס (מורסן/סובין) איז מען נישט יוצא. אבער אויב מ'מישט עס אריין אין קמח, איז מען יוצא. אויך פת סולת נקיה ביותר – זייער ריינע ווייסע מעל – איז מען יוצא, און מ'זאגט נישט אז דאס איז נישט לחם עוני.

חידושים און הסברות:

1. פת מורסן/סובין – פארוואס נישט יוצא? נישט ווייל ס'קען נישט חמץ ווערן, נאר ווייל ס'הייסט נישט קיין פת. "פת הדראה" – מ'וואלט געמיינט אז דאס איז דוקא א גוטע לחם עוני ווייל ס'איז ביליג, אבער פונדעסטוועגן איז מען נישט יוצא ווייל ס'הייסט נישט קיין פת.

2. פת סולת נקיה – דער רמב"ם'ס חידוש: ס'זעט אויס אז ס'זענען געווען שיטות וואס האבן געהאלטן אז זייער ריינע ווייסע מעל הייסט אויך נישט לחם עוני (ווייל ס'איז צו עשירות'דיג). דער רמב"ם שלל'ט דאס – לחם עוני מיינט דוקא אז ס'זאל נישט האבן יין, שמן, דבש, אבער אפילו ריינע ברויט הייסט נאך לחם עוני.

---

הלכה ז – אופני אפיית המצה

דער רמב"ם'ס ווערטער: כל מצה שנאפית בתנור, או באלפס, על גבי רעפים... יוצא בה. אם לא נאפה אפיה גמורה יוצא, והוא שלא יהיו חוטים של בצק נמשכים ממנו בשעה שפורסה.

פשט: מצה וואס איז געבאקן אויף פארשידענע וועגן – תנור, אלפס, רעפים, אפילו אין א בור אין דער ערד – איז מען יוצא. אפילו אויב ס'איז נישט אינגאנצן דורכגעבאקן, איז מען יוצא, אבי ווען מ'צוברעכט עס זאלן זיך נישט שלעפּן פעדעם פון טייג.

חידושים און הסברות:

1. דער רמב"ם'ס מצות: דער רמב"ם'ס מצות זענען געווען ווייכער ווי אונזערע הארטע מצות – ער רעדט פון פארשידענע אופנים ווי אלפס (פיתה-שטיל), רעפים, בור מיט גחלים אנגעקלעבט אן דער זייט.

2. אלפס – צוויי אופנים: (1) קודם לייגט מען דעם בצק אויף דעם אלפס און דערנאך מאכט מען הייס, (2) אדער פארקערט. דער חידוש איז אז אפילו ווען מ'לייגט קודם דעם בצק און ערשט דערנאך צינדט מען אן, איז דער ביסל צייט ביז עס ווערט הייס נישט קיין פּראבלעם פון חימוץ.

3. שיעור פון "אפיה גמורה": ס'מוז זיין כמינימום מאכל בן דרוסאי – עפּעס געבאקן. ווען חוטין של בצק נמשכין, איז עס נאך נישט קיין פת בכלל.

---

הלכה ח – רקיק השרוי און מצה שבישלה

דער רמב"ם'ס ווערטער: יוצאין ברקיק השרוי, והוא שלא נמוח. מצה שבישלה – אינו יוצא בה ידי חובתו, שאין בה טעם הפת.

פשט: מצה וואס מ'האט איינגעווייקט אין וואסער (געבראקט) – איז מען יוצא, אבי ס'איז נישט אינגאנצן צעגאנגען. אבער מצה וואס מ'האט געקאכט – איז מען נישט יוצא, ווייל ס'האט פארלוירן דעם טעם פת.

חידושים און הסברות:

1. רקיק השרוי – "שלא נמוח": דער תנאי איז אז ס'זאל נישט אינגאנצן צעגיין. אויב ס'האט פארלוירן צורת הפת אינגאנצן, איז מען נישט יוצא. אבער אביסל צובראכן איז נאך גוט.

2. מצה שבישלה – "שאין בה טעם הפת": דער רמב"ם'ס לשון איז "שאין בה טעם הפת" – נישט "צורת הפת". דאס איז א וויכטיגער חילוק: ביי רקיק השרוי רעדט מען פון צורת הפת (ס'זאל נישט נמוח ווערן), אבער ביי קאכן איז דער חסרון אז ס'פארלירט דעם טעם פון פת – ס'טעיסט ווי גריס, נישט ווי מצה. דאס איז א סברא ווייל רקיק השרוי האט שוין אליין נישט קיין צורת הפת (ס'איז איינגעווייקט), אבער ס'האט נאך דעם טעם; ביי קאכן אבער גייט אוועק דער טעם גופא.

3. פּראקטישע נפקא מינה: מצה בריי (סתם געבראקט) – קען מען אפשר יוצא זיין, ווייל ס'איז נאר איינגעווייקט, נישט געקאכט. אבער א קניידל (אינגאנצן געקאכט) – קען מען נישט יוצא זיין.

---

הלכה ח (המשך) – מצה האסורה לו

דער רמב"ם'ס ווערטער: אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא נטלו תרומתו, או שגזלה. זה הכלל: כל שאין מברכין עליו ברכת המזון – אין יוצאין בו ידי חובתן.

פשט: מ'קען נישט יוצא זיין מצה מיט עפּעס וואס איז אסור – טבל, מעשר ראשון אן תרומה, גזילה. דער כלל איז: אלעס וואס מ'בענטשט נישט ברכת המזון דערויף, קען מען נישט יוצא זיין מצה דערמיט.

חידושים און הסברות:

1. פארבינדונג צו ברכת המזון: דער רמב"ם פארבינדט מצה מיט ברכת המזון: ווייל מצה איז אן אכילת פת, האט עס די זעלבע דינים ווי פת לגבי ברכת המזון – ביידע דארפן זיין "דיינס" (נישט גזילה, נישט טבל). ביי ברכת המזון שטייט אז "בוצע ברך ניאץ ה'" – ווער עס בענטשט אויף גזילה איז מנאץ.

2. אן אנדערע סיבה: ס'איז דא אן אנדערע סיבה פארוואס מצה אסורה טויג נישט: פון דעם פסוק "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות" – מצה איז עפּעס וואס האט נישט די איסור חמץ, אבער אויב ס'האט אנדערע איסורים טויג עס אויך נישט. אין דער גמרא זענען דא פארשידענע סיבות פאר דעם דין.

---

הלכה ח (המשך) – חלה, תרומה, מעשר שני, ביכורים

דער רמב"ם'ס ווערטער: כהנים קענען יוצא זיין מיט חלה און תרומה. וכן יוצא במצה של מעשר שני בירושלים. אבל אין יוצא במצה של בכורים אפילו בירושלים – ווייל ביכורים האבן נישט קיין היתר בכל המושבות, בעוד מעשר שני יפדה ויאכל בכל מקום.

פשט: דער פסוק זאגט "בכל מושבותיכם תאכלו מצות" – מצה דארף זיין ראוי צו עסן אין אלע ערטער. מעשר שני האט א וועג צו ווערן געגעסן אומעטום (דורך פדיון), אבער ביכורים האבן נישט קיין פדיון – ממילא איז ביכורים נישט ראוי לאכילה בכל מושבות.

חידושים און הסברות:

1. חילוק צווישן מעשר שני און ביכורים: ביידע מעג מען נאר עסן אין ירושלים (לויט דעם פסוק "לא תוכל לאכול בשעריך"). אבער מעשר שני האט א מעגליכקייט פון פדיון – מ'קען עס אויסלייזן און עסן אומעטום. ביכורים האבן נישט קיין פדיון בכלל. דעריבער איז מעשר שני "ראוי לאכילה בכל המושבות" (ווייל ס'האט א פּאטענציעל), אבער ביכורים נישט.

2. שיטות וועגן "ראוי לכל אדם": ס'זענען געווען שיטות אז מצה דארף זיין ראוי "לכל אדם" – חלה/תרומה איז נאר פאר כהנים, אבער דער רמב"ם פּסק'נט אז פאר דעם כהן הייסט עס זיין ברויט, און ער קען יוצא זיין דערמיט.

---

הלכה ט – חלות תודה ורקיקי נזיר

דער רמב"ם'ס ווערטער: חלת תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו – אין יוצאין בהן, ווייל פון "ושמרתם את המצות" לערנט מען אז מצה דארף זיין משתמרת לשם מצה. עשאה למכור בשוק – יוצא ידי חובתו, שאותו למכור בשוק בדעתו שאם לא ימכרו יאכלום.

פשט: אויב איינער האט געבאקן מצות פאר א קרבן תודה אדער נזיר, קען ער נישט יוצא זיין דערמיט די חובת מצה, ווייל די שמירה איז געווען לשם קרבן, נישט לשם מצת מצוה. אבער א בעקער וואס באקט צום פארקויפן אין מארק – מיט אזעלכע מצות איז מען יא יוצא.

חידושים און הסברות:

1. דער דין פון "לשמה" ביי מצה: פון "ושמרתם את המצות" לערנט מען אז מ'דארף האבן כוונה ספּעציפיש פאר די מצוה פון מצה. אויב איינער פרעגט אים "פארוואס באקסטו מצות?" און ער ענטפערט "פאר מיין קרבן תודה" – איז עס נישט "משתמרת לשם מצה" אפילו ס'איז טאקע א מצה און ס'איז געהיט געווארן פון חימוץ. דאס איז א חסרון פון לשמה – ס'מוז זיין ספּעציפיש פאר די מצוה פון אכילת מצה, נישט פאר אן אנדערע מצוה וואס דארף אויך מצות.

2. חילוק צווישן "עשאה לעצמו" און "עשאה למכור בשוק": דער בעקער וואס באקט צום פארקויפן, האט אין זיין דעת אז אויב ער וועט נישט פארקויפן, וועט ער אדער אנדערע מענטשן עס אליין עסן. ממילא, בשעת עשייה איז זיין כוונה נישט אויסשליסליך לשם תודה/נזיר, נאר אויך לשם סתם אכילה – וואס שליסט איין מצה. מה שאין כן, ווען איינער באקט נאר פאר זיין אייגענע קרבן תודה/נזיר, טראכט ער געווענליך נישט פון דער אפציע אז ס'זאל זיין פאר סתם אכילה, און ס'איז נישט "מצה בשם מצה."

---

הלכה י – הכל חייבין באכילת מצה

דער רמב"ם'ס ווערטער: הכל חייבין באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים. וקטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה. חולה – שורה את הרקיק במים, והוא שלא נימוח.

פשט: אלע זענען חייב אין אכילת מצה – אפילו נשים און עבדים. א קטן וואס קען שוין עסן ברויט, איז מען מחנך אים און מען גיט אים א כזית מצה. א חולה וואס קען נישט עסן הארטע מצה, מעג איינווייקן די מצה אין וואסער, אבי עס ווערט נישט אינגאנצן צעלאזט.

חידושים און הסברות:

1. מקור פון חיוב נשים ועבדים: די גמרא לערנט עס ארויס פון דעם פסוק "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" – ווער עס האט אויף זיך דעם איסור חמץ (מיט כרת), האט אויך די מצוה פון מצה. און נשים ועבדים זענען חייב אין איסור חמץ (ווייל "הושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה"), ממילא זענען זיי אויך חייב אין מצה – הגם מצה איז א מצות עשה שהזמן גרמא.

2. פארוואס נישט דער טעם פון "אף הן היו באותו הנס"? "אף הן היו באותו הנס" איז א טעם פאר מצוות דרבנן (ווי ד' כוסות), אבער דא רעדט מען פון א חיוב דאורייתא, איז דער לימוד פון פסוק.

3. מצות חינוך ביי קטנים – פראקטישע נקודה: "קטן שיכול לאכול פת" איז שוין ביי ערך צוויי יאר אלט. אסאך מאל גייען קליינע קינדער שלאפן פאר דער סדר (ווייל מ'מאכט א לאנגע סדר), און מ'איז נישט מקיים דעם חיוב חינוך. מ'דארף זיי געבן א כזית מצה פאר זיי גייען שלאפן. א כזית איז אייגנטליך א קליין שטיקל, און א קליין קינד קען דאס יא עסן.

4. חולה – שורה במים: ס'זעט אויס אז שורה במים איז נאר בדיעבד – ווייל דער רמב"ם ברענגט עס נאר ביי א חולה אדער זקן, נישט ביי א געזונטן מענטש. אויב ס'וואלט געווען לכתחילה גוט, וואלט ער עס נישט באגרעניצט צו חולה. א געזונטער מענטש זאל עס נישט טון – ווייל ס'פארלירט דעם טעם פון מצה, און ס'איז נאר א בדיעבד היתר.

---

הלכה יא – אין מפטירין אחר מצה כלום (אפיקומן)

דער רמב"ם'ס ווערטער: מדברי סופרים שאין מפטירין אחר מצה כלום, אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהם. אלא אף על פי שאכל מצה ואכל אחריה מאכלות אחרים ופירות, חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה ופוסק.

פשט: מדרבנן טאר מען נישט עסן גארנישט נאך מצה – אפילו נישט קליות און ניס. אויב מ'האט יא געגעסן אנדערע זאכן נאך דער מצה, זאל מען עסן נאך א כזית מצה צום סוף (אפיקומן) און דערנאך אויפהערן עסן.

חידושים און הסברות:

1. "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" – דאס מיינט נישט אז מ'זאל נאר עסן מצה און גארנישט מער. דער פשט איז: מ'עסט מצה, דערנאך מעג מען עסן אנדערע זאכן (שולחן עורך), אבער צום סוף זאל מען עסן נאך א כזית מצה (אפיקומן) און דערנאך נישט מער עסן.

2. אינטערעסאנטע נקודה: ס'זעט אויס פון רמב"ם אז ער האט נישט קיין "שולחן עורך" אין דעם זין ווי מיר קענען עס – אן ארימער מענטש עסט מצה, דערנאך נאך מצה.

3. קיין סתירה צו "משאכל כזית מצה יצא": פריער האט מען געלערנט אז מיט א כזית מצה איז מען יוצא. דא זעט מען אז מ'קען יא צועסן נאך א שטיקל מצה נאכדעם – דאס איז נישט קיין סתירה, ווייל דער אפיקומן איז א דין דרבנן (היסח הדעת דרבנן), נישט דער עיקר חיוב דאורייתא.

---

הלכה יב – אסור לאכול מצה ערב פסח

דער רמב"ם'ס ווערטער: אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהא היכר לאכילתה בערב. ומי שאוכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות.

פשט: חכמים האבן אסור'ט עסן מצה ערב פסח, כדי ס'זאל זיין א היכר אז מ'עסט מצה לשם מצוה. ווער עס עסט מצה ערב פסח באקומט מכת מרדות.

חידושים און הסברות:

1. דער טעם "כדי שיהא היכר": ס'איז נישט בלויז א ענין פון תאוה (הונגער), נאר א ענין פון חשיבות המצוה – אז ס'זאל זיין ניכר אז מ'עסט לשם מצוה.

2. היסטארישער הינטערגרונד: ביי די ראשונים זעט מען אז מ'האט געבאקן מצות ערב פסח נאכמיטאג (אדער אויף פסח גופא), נישט פריער. דאס שטימט מיט דעם דין פון "משומרת לשם מצה" – מ'דארף באקן אין א צייט ווען ס'איז שוין דא אן איסור חמץ. רש"י האלט אז מ'איז נישט יוצא בכלל מיט מצות וואס זענען נישט געבאקן אין דער צייט. ממילא, ווען מ'באקט מצות ערב פסח נאכמיטאג (ווען מ'טאר שוין נישט עסן חמץ), זאגט מען אז מ'זאל נישט נאשן פון די פרישע מצות – מ'זאל עס אויפהאלטן פאר ביינאכט, כדי שיהא היכר אז דאס באקן איז פאר די גרויס

ע מצוה, נישט סתם ווייל מ'טאר שוין נישט עסן חמץ.

3. מכת מרדות: דאס איז ממש אן איסור דרבנן מיט א שטרענגע שטראף. ס'איז דא א גירסא "עד שתצא נפשו" – וואס מיינט אז אויב איינער עקשנ'ט זיך, שלאגט מען אים ביז ער הערט אויף.

---

הלכה יג – נישט עסן ערב פסח פון חצות / תאוה

דער רמב"ם'ס ווערטער: לא יאכל אדם בערב הפסח מקרוב למנחה כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה. אבל אוכל מעט פירות וירקות, אבל לא ימלא כריסו מהן. חכמים הראשונים היו מרעיבים עצמן בערב הפסח כדי שיאכלו המצה בתאוה ותהיה המצוה חביבה עליהן.

פשט: מ'זאל נישט עסן ערב פסח פון אביסל פאר מנחה (נאכמיטאג), כדי מ'זאל זיין הונגעריג און עסן מצה מיט תאוה. מ'מעג עסן א ביסל פירות און גרינס, אבער נישט זיך אנפילן דערמיט. די פרומע חכמים פון פריער פלעגן זיך הונגערן דעם גאנצן ערב פסח, כדי צו עסן מצה מיט תאוה און חביבות המצוה.

חידושים און הסברות:

1. צוויי באזונדערע דינים: (1) נישט עסן מצה א גאנצן ערב פסח פון אינדערפרי – וועגן "היכר" (הלכה יב); (2) נישט עסן קביעות סעודה פון חצות/מנחה – וועגן "תאוה" (הלכה יג). דאס זענען צוויי באזונדערע נושאים.

2. וואס מעג מען עסן? ברויט מעג מען נישט (ווייל נאך חצות איז שוין אסור חמץ), מצה אויך נישט (דער איסור פון ערב פסח). פירות און גרינס – יא, אבער נישט צופיל. דער רמב"ם זאגט נישט אויסדריקליך אז מ'מעג עסן פלייש.

3. הגהות מיימוניות – תענית בכורות: הגהות מיימוניות ברענגט אז אין מסכת סופרים שטייט אז בכורות און אנדערע ערליכע אידן מתענין ערב פסח. אן אינטערעסאנטע צוזאמשטעל – אז די תענית בכורות ערב פסח איז פארבונדן מיט דעם ענין פון עסן מצה מיט תאוה.

4. חילוק צווישן ערב פסח און שאר ערבי ימים טובים: ביי אלע ימים טובים איז דא א מצוה פון סעודה ביינאכט, אבער נאר ביי ערב פסח איז דא דער ענין פון זיך אויסהונגערן. פארוואס? ווייל אכילת מצה איז א מצוה דאורייתא באזונדערע – א גרעסערע מצוה ווי סתם שמחת יום טוב. פאר סתם שמחת יום טוב וואלט מען נישט געמאכט אזא דין פון זיין אויסגעהונגערט. אבער בשאר ערבי ימים טובים – "אוכל והולך עד שתחשך," מ'מעג יא עסן (נאר נישט קביעות סעודה).

---

עד כאן פרק ו' – די הלכות פון מצות אכילת מצה.

תמלול מלא 📝

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו – מצות אכילת מצה

הלכה א – מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר

א גוטן. מיר גייען היינט לערנען די זעקסטע פרק פון רמב"ם הלכות חמץ ומצה, הלכות פסח. אין דעם פרק גייט ער רעדן וועגן די מצוה פון עסן מצה, מצוות מצה.

זאגט דער רמב"ם: מצות עשה מן התורה, אזוי ווי ער האט שוין אנגעהויבן, ער האט אויסגערעכנט אין אנהייב הלכות חמץ ומצה האט ער אויסגערעכנט אז ס'איז דא וויפיל מצוות? זעקס, דאכט זיך, אויב איך געדענק גוט. איז מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר. אכט, אנטשולדיגט, אכט מצוות איז דא אין הלכות חמץ ומצה, און דא רעדן מיר וועגן די מצוה פון עסן מצה בליל חמשה עשר.

זאגט דער רמב"ם אז די מצוה איז נאר די ערשטע נאכט פסח איז די מצוה מן התורה. שנאמר, דער פסוק גייט זאגן "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות". נישט נאך ארבעה עשר, די ערב פון ארבעה עשר, רייט? ארבעה עשר איז ערב פסח. ביינאכט נאך ארבעה עשר, "בערב תאכלו מצות".

און וואו איז נוגע די מצוה? בכל מקום, איבעראל, נישט נאר אין ארץ ישראל, ובכל זמן, נישט נאר ווען ס'איז דא א בית המקדש. און דער רמב"ם איז יעצט מסביר וואס ער מיינט צו זאגן אז ס'איז נישט תלוי אין בית המקדש. איי, אסאך מאל זעט מען, ס'שטייט אין פסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו". זאגט דער רמב"ם, אבער ס'איז נישט אזוי, "ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה". דאס הייסט, ווען ס'איז דא א קרבן פסח, עסט מען מצה צוזאמען מיט'ן קרבן פסח, "על מצות ומרורים יאכלוהו". אבער ס'איז אויך דא דער פסוק פון "בערב תאכלו מצות", אז אייביג, אויך ווען ס'איז נישטא קיין בית המקדש, אויך ווען מ'איז נישט אין ארץ ישראל, איז דא א מצוה פון עסן מצה. אבער דאס איז טאקע נאר די ערשטע נאכט, אדער ביי אונז צוויי ימים טובים של גלויות, די ערשטע צוויי נעכט פון פסח.

זמן המצוה – כל הלילה

זאגט דער רמב"ם, ומצותה, ווען איז די מצוה? כל הלילה, א גאנצע נאכט איז די מצוה פון עסן מצה. יא, נישט אזוי ווי רבי אלעזר בן עזריה וואס ער זאגט נאר ביז חצות. יא, דער רמב"ם פסק'נט אז א גאנצע נאכט קען מען עסן די מצה.

שאר הרגל – אכילת מצה רשות

זאגט דער רמב"ם, דאס איז נאר די ערשטע נאכט. אבל בשאר הרגל, די איבריגע צייט פון יום טוב, אכילת מצה רשות. רצה אוכל מצה, אויב ער וויל עסט ער מצה. דאס הייסט, קיין ברויט טאר מען נישט עסן, סאו וועגן דעם שטייט אין פסוק אז די טעג זאל מען עסן נאר מצה. אבער ס'מיינט נישט צו זאגן אז מ'מוז עסן מצה. אויב ער וויל בכלל נישט עסן פון די חמשת מיני דגן, ער וויל עסן אורז או דוחן או קליות או פירות, ער וויל עסן אינגאנצן אנדערע זאכן. קענען זיי דאך עסן אנדערע זאכן, ממילא איז עס נישט קיין מצוה, ס'איז נאר א רשות. ממילא איז אויך נישט דא, למשל די ערשטע נאכט וועט זיין א ברכה, אבער די איבריגע יום טוב וועט נישט זיין קיין ברכה. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה, איז א חובה, מ'מוז. און ווי סאך איז די חובה? זאגט דער רמב"ם, די שיעור וויפיל מ'דארף עסן איז כזית, ומי שאכל כזית יצא ידי חובתו. אז מיט א כזית איז מען יוצא ידי חובתו.

יא, ס'איז דאך הגם מ'וועט זען שפעטער אז ס'איז דא עפעס מער ווי דעם, אונז ווילן אז מ'זאל עסן מצה באחרונה, איז אויטאמאטיש איז עס שוין מער ווי א... אזויווי דאס רופט מען אפיקומן, קומט אויס מער ווי א כזית. אבער דאס איז נאך מצוות, נאך הלכות אדער מנהגים פון די ליל הסדר, אבער די עצם מצוה איז א כזית מצה. קען זיין סתם, די מעלה, אז מ'עסט א סעודה ביינאכט, עסט מען מער ווי א כזית, אבער די ווארט איז אז מיט א כזית איז מען יוצא געווען.

דיסקוסיע: האט "רשות" א מצוה-אספעקט?

יא, ס'איז ידוע אז ס'איז נישט קלאר אז די רשות מיינט צו זאגן אז ס'איז נישט קיין מצוה. ס'קען זיין אזויווי דער רמב"ם האט מסביר געווען אין הלכות ברכות, אז ס'איז דא מצוות שאינן קרויין רשות, אזויווי מ'איז מקיים די מצוה, אבער מ'איז נישט קיין חובה. ס'איז דא באמת דריי לעוועלס: מצוה, חובה, רשות. נישט חובה מיינט נאך נישט רשות אין די סענס פון א גאנצע וואכעדיגע זאך. פארוואס זאגסטו אזוי? פארוואס זאלסטו זאגן אז ס'איז בכלל א מצוה? ווייל ער לייגט צו די ווארט חובה. ס'איז דא א געדענקען אז דער רמב"ם זאגט אז יש מצוה שאין מחובה. ולעשותו, און יעצט מצות שהם רשות. סאו רשות איז נישט דוקא א סתירה מצוה. ס'איז דא א מצוה, סיי ווייל דער רמב"ם זאגט אז דריי לשונות וואס מ'קען מדייק זיין דא. ס'איז א מצות עשה מן התורה לערנען מצה, מיינט צו זאגן אז ס'איז א חובה. אבער ווען מ'זאגט אכילת מצה רשות, קען עס אויך א פארט פון די מצוה פון עצם מצה פסח, אבער ס'איז נאר א מצוה של רשות. אז אויב מ'עסט, אזויווי שחיטה איז א מצוה של רשות, אויב מ'וויל עסן דארף מען עסן שעכטן. מ'מאכט יא א ברכה, דו ביסט גערעכט אז מ'מאכט נישט פסח א ברכה א גאנץ פסח, אבער דאס איז אן אנדערע שאלה. אבער ס'איז מיר נישט מוכרח אז מ'וויל אזויווי דו זאגסט אז ס'איז א רשות, מיינט נאכנישט אז ס'איז נישט קיין מצוה.

ס'איז אביסל גערעכט, ווייל למשל צווייטע טעג יום טוב, איז דאך עס יום טוב, יום טוב איז דא א מצוה צו עסן פת לחם משנה, אן אנדערע מצוה, אבער ער מיינט צו זאגן די דין פון בערב תאכלו מצות גייט ארויף נאר אויף די ערשטע טאג, אזויווי דו זאגסט די חובה.

הלכה ב – בלע מצה, בלע מרור, בלע מצה ומרור כאחד

וואס זאגט דער רמב"ם ווייטער? נאך אן אינטערעסאנטע הלכה וועגן די כזית'ס מעשה. אונז לערנען, די עסן מצה און מרור האט דאך עפעס א סיבה, מ'זאל געדענקען, מ'זאל דאס. איינער טראכטן, איך ווייס, מ'מוז פילן די טעם. זאגט דער רמב"ם, ניין, בלע מצה, אויב מ'האט אראפגעשלינגען די גאנצע שטיק מצה, מ'האט עס נישט געטעיסט, מ'האט עס אראפגעשלינגען אינגאנצערהייט, יצא. ס'איז שייך ווייל... ס'איז נישט גוט קונדישיגקייט, בעיסיקלי. ס'איז שייך ווייל מ'דארף דאך נאר א כזית, א כזית איז נישט אזוי גרויס, קען מען עס געבן א שלינג אראפ. היינט איז די גרויסע כזית, מ'איז עס כמעט נישט שייך. בלע מרור, אויך די זעלבע זאך, יצא, האט ער יוצא געווען.

גירסאות אין "בלע מרור"

איין מינוט, דאס איז אבער א מחלוקת. זאגט דער ראב"ד, וואס? ניין, ס'איז דא א מחלוקת, מ'דארף זיך מענטשן נישט. אין אונזער רמב"ם, די לעיטערסטע אפדעיטע גירסא, שטייט בלע מרור יצא. אזוי איז ער אין גורס, איך געדענק נישט, די היינטיגע זאגן אז דאס איז די ריכטיגע גירסא. אבער אין די אמאלדיגע גירסא איז געשטאנען פארקערט, בלע מרור לא יצא. סאו ס'איז זייער אנדערש די הלכה. אבער דער ראב"ד'ס גירסא איז אויך געווען יצא, ווייל דער ראב"ד קריגט זיך און ער זאגט אז... ניין, ער קריגט זיך אויף די נעקסטע שטיקל, אויף די... ס'זעט אויס אז דער רמב"ם, פארקערט, אזוי זאגט ער, אז דער ראב"ד האט געקענט זיין לא יצא. ס'איז דא א סברא וואס זאגט אז מרור דארף מען א טעם, מצה דארף מען נישט קיין טעם, בלע מצה יצא, אבער מרור לא יצא. למעשה, דער רמב"ם לויט אונזער גירסא, ער פסק'נט אז ביידע איז יצא.

בלע מצה ומרור כאחד

נאר ווען איז מען נישט יוצא? די דריטע קעיס. זאגט דער רמב"ם אזוי, בלע מצה ומרור כאחד. וואס טוט זיך אז איינער האט אראפגעשלינגען מצה און מרור? צוזאמען. איז אזוי, ידי מצה יצא, האט יוצא געווען די חלק, די דאורייתא'דיגע מצוה, די מצה איז יוצא געווען. ווי ידי מרור לא יצא, נישט יוצא געווען מצות מרור. פארוואס? ס'איז נאך נישט בכלל געזאגט אז ס'איז דא א מצוה פון מרור. ער געבט אונז א ווארף אריין דרך אגב פון מצה. ידי מרור לא יצא, זאגט דער רמב"ם, פארוואס? שהמרור כטפלה למצה, דער מרור ווערט אזוי ווי א טפל צו די מצה. אדער, אזוי ווי ר' יצחק האט געלערנט, אז אייביג ברויט מיט ירקות אדער ברויט מיט לופטן איז אייביג די ברויט די עיקר. אזוי לערנען אונזערע הלכות ברכות.

דיסקוסיע: טעם פון "שהמרור טפלה למצה"

איך האב דאך געזען אנדערע זאגן ווייל מרור איז א דאורייתא, און איך מיין מצה איז א דאורייתא, און מרור איז דרבנן, אזוי ווי מ'גייט עס זען שפעטער. מרור איז א שוואכערע מצוה, ממילא טראכט ער מער פון די כלי, ווען ער בלאה ביידע צוזאמען, מיינט ער בעיקר די מצה, ממילא איז ער נישט יוצא דמרור. רייט, דער חילוק פון דעם איז אז יענער הלכה וואלט געדארפט זיין נאר בזמן הזה וואס מרור איז דרבנן, אויב מ'גייט אין די טעם, ווייל בזמן המקדש וואס ס'איז דא א פסח, איז מרור יא דאורייתא, וואס דעמאלטס איז נישט קיין חלול. יא, אויף דעם איז דער ראב"ד משיג אז דאס איז נישט דער טעם. דאס הייסט, דער ראב"ד האט עפעס פארשטאנען אז דאס שהמרור טפל איז דער ריזן פארוואס בלע מרור לא יצא, לויט וואס ער האט גורס געווען.

אבער איך וויל פארשטיין, דער הלל וואס האט געגעסן כורך, ער האט געגעסן ביידע צוזאמען. די גמרא רעדט וועגן דעם, ס'שטימט נישט מיט די אלף. ער קריגט זיך מיט דעם, אדער ער האט געמאכט אויך ביידע? ניין, ער קריגט זיך, ער קריגט זיך. ס'קען זיין אז יענץ איז נאר אויב ביידע איז א מצוה. איך מיין אז אין די גמרא שטייט דאס בפירוש, אז הלל שטימט נישט לויט די פראבלעם. אבער בלע, דא שטייט אריינגערעדט נאר וועגן בלע. סתם אזוי ווי מ'עסט ביידע צוזאמען איז אן אנדערע שאלה. יא, סאו דער רב האט עפעס נישט מסכים געווען. אקעי, לאמיר סקיפן דאס, ס'איז נישט נוגע.

ס'איז אויך נישט נוגע די הלכה למעשה, קיינער איז נישט בולע. איך מיין, פארוואס קומט אריין די הלכה? ווער איז בולע מצה? ס'איז נוגע למשל אויב איינער קומט אן צו כורך, ער האט נישט געהאט קיין... יא, מ'דארף עקסטער מאכן. די ריזענס וואס מ'דארף... דאס קען זיין נוגע אויב איינער קומט אן צו כורך, ער מאכט נישט פאר דעם... אבער וואס מ'זאגט אז דער רמב"ם ברענגט עס נאר ביי בלע. אויב איינער איז יא לא יצא, לויט דער רמב"ם איז ער יוצא. אבער די ווארט מיט די מרור טפלה למצה, אזוי ווי דו האסט געזאגט, ווייל מ'גייט נאך אויף די עיקר... ניין, דאס איז עיקר טעם. ווען ער האט נישט קיין טעם בכלל, ער איז דאך נאר בלעה... איך זע נישט אז דער רמב"ם זאגט סתם אזוי אכל מצה ומרור כאחד לא יצא. ס'שטייט בלע. וואס רעדט זיך בכלל א חידוש אז מ'איז יוצא?

דער ראב"ד זאגט אנדערש. דער ראב"ד האט פארשטאנען אז ס'איז דא א חילוק טאקע פון מצה און מרור. האט ער נישט געוואוסט וואס דער רמב"ם וויל פון די טפל למצה. האט ער געזאגט, ס'איז די טעם איז נישט טפל. די טעם איז ווייל מרור דארף מען לועות זיין. משא"כ מצה, דער ראב"ד האט עפעס פארשטאנען אז מצה פילט מען די טעם אפילו אן קין. אבער מרור איז נישט קיין ענין פון קין, אדער מ'איז טועם אן קין. בקיצור, דאס איז די... דער שמועסט דא.

שייכות צו חקירה וועגן תאוות אכילה

ס'איז נוגע מער צו מיין חקירות וועגן, אונז לערנען לעצטנס וועגן תאוות אכילה, אז דא קען מען זען אז ס'איז דא א דין אכילה, ס'איז דא עפעס אזא דין פון טעם וואס מ'דארף עס קין, ס'איז דא מצוות וואס מ'איז יוצא אזוי, ס'איז דא מצוות וואס מ'איז יוצא אזוי. דאס איז עפעס א מראה מקום פאר יענע חקירה. זייער גוט.

כרכן בסיב

זאגט דער רמב"ם א נייע הלכה. וואס טוט זיך? כרכן בסיב. ער האט ארומגענומען די מצה, אדער מרור, אדער ביידע, בסיב. סיב איז... ער האט עס ארומגעלייגט מיט עפעס. ער זעט אז ס'גייט אויף די פריערדיגע קעיס. ער האט נעמען מצה און מרור צוזאמען. וואס איז סיב? עפעס א גראז? ער האט עס אריינגעלייגט אין א פלעסטיק אין א קעפסול. וכיוצא בו בלע, אף ידי מצה לא יצא, ווייל זיין מויל איז נישט געווארן בכלל עקספאזד צו די מצה. ס'איז א חציצה מיט א...

צוויי לעוועלס פון אכילה

אויף די רמב"ם זעט מען אז ס'איז דא אזוי צוויי לעוועלס פון אכילה. ס'איז דא א זאך וואס הייסט אכילה. אכילה, אט ליסט הייסט אז מ'דארף טאטשן דיין גרון, איך ווייס נישט צו דיין מויל דארף טאטשן די מאכל. דאס איז ביי מצה איז גענוג. פאר מרור, אדער אט ליסט פאר מרור און מצה צוזאמען איז עס נישט גענוג. דורך דעם איז דא א נעקסטע לעוועל פון קיין, יא? דער רמב"ם זאגט נישט דאס ווארט קיין, אבער לאפי כפלה מיינט קיין, ווייל דעמאלטס איז מען טועם די טעם. דאס איז נאר ביי מרור, אדער נאר ווען מ'עסט ביידע צוזאמען, זאגט דער רמב"ם אז ס'איז א פראבלעם ווייל די מצה איז מבטל די מרור.

וואס ווען קענסטו זאגן אז ס'איז נישט קיין דרך אכילה בכלל ביי בלעה זיין, אבער אונז דארפן נישט ממש א דרך אכילה. זעט אויס אז יא, אפשר בלא כרח בתיבה קענסטו זאגן אז ס'איז נישט קיין דרך אכילה, אבער זעט אויס אז אמאל מאכט זיך אזא מענטשקע, ס'איז דא נישטא זאכן וואס מ'קייט נישט. אפשר דאס יא. דו מיינסט אז יום כיפור וועט מען אויך מעגן? ס'שטייט נישט אז מ'זאל מעגן.

הלכה ג – אכל מצה בלא כוונה

אקעי, הלכה ג'. אקעי, אכל מצה בלא כוונה. זאגט דער רמב"ם אזא הלכה. וואס טוט זיך? א מענטש האט געגעסן מצה בלא כוונה, ער האט נישט אינזין געהאט, ער האט נישט מכון געווען אז ער איז מקיים מצות מצה. כגון, שאנסוהו גוים לאכול, גוים האבן אים אריינגעפארסט מצה אין זיין מויל. יצא ידי חובתו, וואס האט ער יוצא געווען ידי חובת מצה?

הלכה ב (המשך) — בלעה מצה: דרך אכילה ביי מרור

Speaker 1:

פאר מרור, אדער על פיין מרור און מצה צוזאמען איז נישט גענוג. נאכדעם איז דא א נעקסטע לעוועל פון קעין, דער רמב"ם זאגט נישט דאס ווארט קעין, אבער לפי קבלה מיינט קעין, וואס דעמאלטס איז מען טועם די טעם. דאס איז נאר ביי מרור, אדער נאר ווען מ'עסט ביידע צוזאמען, זאגט דער רמב"ם אז ס'איז א פראבלעם, ווייל די מצה איז מבטל די מרור.

וואס ווען קענסטו זאגן אז ס'איז נישט קיין דרך אכילה בכלל ביי בלעה זיין, אבער אונז דארפן נישט ממש א דרך אכילה? זעט אויס אז יא, אפשר בא להקרח בתיבה קענסטו זאגן אז ס'איז נישט קיין דרך אכילה, אבער זעט אויס אז אמאל מאכט זיך אזא מענטשקע, ס'איז דא נישטא זאכן וואס מ'קייט נישט? איך ווייס נישט. אפשר דאס יא, איך מיין אז ס'איז יום כיפור וועט מען אויך מעגן? ס'שטייט נישט אז מ'זאל מעגן. אקעי.

Speaker 1:

הלכה ג'. אקעי, אכל מצה בלא כוונה. זאגט דער רמב"ם אזא הלכה: וואס טוט זיך? א מענטש האט געגעסן מצה בלא כוונה, ער האט נישט אינזין געהאט, ער האט נישט מכוון געווען אז ער איז מקיים מצות מצה. כגון, שעשו גוים לאכול, גוים האבן אים אריינגעפארסט מצה אין זיין מויל, יוצא ידי חובת מצה, אפילו ער האט נישט געהאט קיין כוונה.

דער גרויסער קשיא: סתירה צו אנדערע הלכות

Speaker 1:

דרייך אויפ'ן פלאץ, וואו איז דא דער מפרשי רמב"ם וואס מוטשען זיך? ווייל ביי אן אנדערע הלכות זעט אויס ווי דער רמב"ם זאגט, יא, מ'דארף האבן כוונה, למשל תקיעת שופר און אנדערע זאכן. און פארוואס דא זאגט ער אז ס'איז גוט אפילו אן כונה?

תירוץ: חילוק צווישן מצוות שהן ענין כוונה למצוות שהן מעשה

Speaker 1:

האב איך געזען א גוטע הסבר. אה, ער ברענגט דא פון רבי אברהם בן הרמב"ם אז ס'איז דא א גרויסע חילוק ווען די גאנצע מצוה איז אן ענין פון כונה. למשל, הערן מגילה ליינען. וואס מיינט הערן מגילה ליינען? מיטהאלטן א מעשה פון מגילה ליינען, אדער הערן שופר. אויב מ'האט נישט קיין ווארענע איז גארנישט דא. מה שאין כן א זאך אזוי ווי עסן אדער עפעס וואס איז א עשיה, עסן איז אפילו אויב דו האסט נישט אינזין געהאט אז דו האסט געגעסן.

אבער ווען... מ'קען פארשטיין די חלק. אזוי דאס זאגט ער? מ'קען נאך פארשטיין די חלק. אזא קריאה איז דאך פשט אז... אז... קריעות פארציילן א מעשה. אויב מ'האט געהערט עפעס און מ'כאפט נישט וואס מ'הערט, האט מען גארנישט געהערט. מה שאין כן עסן, ווען א מענטש עסט פרישטאג אן טראכטן, האט ער נאך אלץ געגעסן פרישטאג. ווען א מענטש ליינט א book און ער ווייסט נישט וואס ער ליינט, האט ער בכלל גארנישט געליינט. רייט עס אזוי גוט.

דיוק: וואס מיינט "בלא כוונה"?

Speaker 1:

מ'דארף אבער צולייגן דא אז דו האסט געזאגט בלא כעונה מיינט ער האט נישט גענוגענט צו זאגן די מצוה, אבער דארפסטו זען אז דער פאל וואס ס'שטייט פארקערט, סיי דא, סיי ביי מצה, שטייט קיינמאל נישט אז ער האט נישט געפארגעסן אז ס'איז א מצוה. ס'איז מער אז ער איז בכלל נישט אינזין צו עסן. דער גוי שטופט אים, ער פארסט אים, ער וויל נישט בכלל עסן, ער אינטערעסירט זיך. איך מיין נישט די מעשה, איך מיין נישט די מצוה. די חבר מיינט נישט אזויווי אונז זאגן געווענליך כוונה, ס'מיינט אז מ'טראכט וועגן די מצוה, נאר כוונה מיינט אזויווי אז ער פאקוסט זיך.

Speaker 2:

יא, ס'איז א סברא.

אלטערנאטיווע סברא: דער רמב"ם דארף נישט זיין קאנסיסטענט

Speaker 1:

איך מיין אז איך האב אויך אן אנדערע סברא, אז דער רמב"ם דארף נישט זיין קאנסיסטענט. דער רמב"ם איז אויסגעקומען אין די גמרא אז מצה איז מען יוצא אן כוונה, און דארט איז מען אויסגעקומען אין די גמרא אז מ'דארף יא כוונה. איי, ס'שטימט נישט לפי די כללים? דער רמב"ם איז נישט געווען מיט כללים, ער גייט דאך מיט פרטים. ס'איז דאך דא די גאנצע ריזן פארוואס מ'פאסט. פסק'נט די גמרא, ווייל דאס איז די הכרעה פון די גמרא. אים איז אויסגעקומען אז די גמרא איז מכריע דא אזוי און דארט אזוי. קען זיין אפילו די גמרא איז נישט קאנסיסטענט. דער וואס האט געמאכט די הכרעה איז געווען א צווייטער מענטש האט געמאכט יענע הכרעה, און שוין.

Speaker 2:

אבער ס'איז דאך אויך דא א סוגיא אין די גמרא וואס הייסט מצות צוריקת קהלנה, וואס מ'זעט יא.

Speaker 1:

אמת, אבער דער רמב"ם מוז נישט פסק'נען לויט יענעם כלל. ער קען זאגן אז... וואס האבן מיר ריזן איז אויסגעקומען אז דא איז דער פסק אזוי. ס'קען אפילו זיין אז דער ריזן איז ווייל צוויי אנדערע מענטשן האבן עס געפסק'נט. דער סנהדרין פון יענע צייט, כביכול, האט געהאלטן אזוי, און פון די צייט אזוי. מ'איז נישט, דו געדענקסט מאך א כערה, אויב דער סנהדרין וועט פסק'נען איין טאג אזוי און איין טאג אזוי, לגבי די הלכה אזוי, לגבי די הזכה אזוי, מוז מען פאלגן ביידע, הגם ס'איז א סתירה, ווייל מ'פסק'נט נישט די כלל, מ'פסק'נט די פרט.

ס'איז אמת אז דער רמב"ם וויל אונז זאגן וויאזוי ס'קומט אויס די סוגיא. ער וויל נישט מאכן זיין אייגענע ארדער אז אלעס זאל שטימען מיט עפעס א שיינע נעראטיוו. אסאך מענטשן וואלטן געוואלט אזוי דער רמב"ם, אבער ס'איז נישט וויאזוי דער רמב"ם טוט עס.

הלכה ג (המשך) — שוטה שאכל מצה

Speaker 1:

אבער דאס איז ווען ער האט געגעסן מצה ולא כוונה, ער איז געווען א בר כוונה, ער איז געווען א מענטש וואס קען קומען כוונה, נאר עפענס טרובירט אז מען האט אים מאנס געווען. אבער ער האט געזען מצה והוא נכפר בעת שטותו, פונקט אין א צייט ווען ער איז חולה, ער איז א שוטה, ואחר כך נתרפא, חייב לאכול אחר כך שנתרפא. ווען ער ווערט א בר חיובא, זאל ער נאכאמאל דעמאלטס עסן. פארוואס? לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המתן. ווען ער האט געגעסן מצה, פריער ווען ער האט געגעסן מצה, איז ער נאך געווען פטור פון אלע מצוות, און יעצט איז ער געווארן חיוב.

דער חילוק צווישן "בלא כוונה" און "שוטה"

Speaker 1:

דאס איז זייער אנדערש, נישט פשוט ער האט נישט געהאט קיין דעת, א שוטה, די פראבלעם איז נישט געהאט כונה, די פראבלעם פון א שוטה איז אז ער איז א שוטה. לכאורה וועט זיין אויך די זעלבע, איך ווייס, לאמיר זאגן אז אן עבד שנשתחרר אדער א גרשמר, איך ווייס נישט צו ס'איז שייך, ווייל יום טוב ביינאכט גייט מען נישט ווען ער איז מחיוב. אויך, די איש איז עניוועי איז חייב ביי אכילת מצה. אה, קטן, אבער ס'איז נישט נוגע, ווייל ער ווערט א גדול. קומט דער חיוב. די ווארט איז ווייל ער איז נישט געווען קיין בר חיובא. דאס האט נישט צו טון מיט... ער איז נישט געווען א שוטה, אפשר פעלט כוונה, אבער די ווארט איז ווייל ער איז נישט געווען קיין בר חיובא. ווען ער ווערט א בר חיובא, דעמאלטס איז די מצוה צו עסן.

Speaker 2:

רייט. ביי א שוטה קען זיין אז ער איז א עתים חלים, ער האט עפעס אזא אטאקע, ער ווערט נישט געזונט.

Speaker 1:

יא.

הלכה ד — חמשת מיני דגן פאר מצה

Speaker 1:

מיר לערנען יעצט פון וואס מ'דארף מאכן די מצה. זאגט דער רמב"ם, אונז האבן שוין געלערנט פריער אז חמץ איז נאר שייך ביי חמשת מיני דגן. זאגט דער רמב"ם, אז טאקע נאר מצה קען מען אויך מאכן מיט די זעלבע חמשת מיני דגן. "אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה אלא במאכל מחמשת המינים, שנאמר 'לא יאכל עליו חמץ', ונאמר 'תאכלו מצות'". לערנט מען ארויס פון דעם אז "דברים הבאים לידי חמץ", זאכן וואס קענען ווערן חמץ, די זענען זאכן וואס מ'קען מאכן מצה. "אם אכל מצה מהן יצא ידי חובתו, אבל שאר הדברים כגון אורז ודוחן וקטניות, אין בהן מצות מצה ואין בהן חמץ", ווייל ס'קען נישט ווערן חמץ.

די מצוה פון מצה איז אכטונג געבן פון ווערן חמץ, נאר עסן מצה. די זאכן וואס קענען ווערן חמץ, זאלסטו עסן מצה. אבער א זאך וואס דו קענסט נישט יוצא זיין מיט פרוכט אויך, איך מיין, איי, חילוק פון דורות דורות, דאך, מ'קען יא מאכן פון דעם א שטיקל פת, אבער ס'איז נישט, ס'הייסט נישט קיין דבר הבא לידי חמץ, ממילא קען מען נישט מאכן די מצה.

הלכה ה — תערובת דגן מיט אנדערע מינים

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם, אבער אויב מ'מישט חמשת מיני דגן מיט נישט חמשת מיני דגן, איז אזוי: "ערב עיסה מן החיטים ומן האורז", פון דאס וואס איז כשר פאר מצה און דאס וואס איז נישט כשר פאר מצה, גייט מען נאך די טעם. "אם יש בו טעם דגן, הרי זה יוצא ידי חובתו". מ'גייט נאך די טעם אין אזא פאל.

דער ראב"ד לייגט צו אז לכאורה דארף ער קענען דארט עסן די דגן כדי אכילת פרס, אזויווי מ'האט געלערנט ביי די הלכות תערובות און תערובות חמץ פריער, אז מ'איז נאר עובר אויב מ'עסט א כזית בכדי אכילת פרס. לכאורה די זעלבע זאך דארף זיין אין דעם א כזית דגן וואס ער עסט בכדי אכילת פרס. דער רמב"ם זאגט נישט, אבער לכאורה איז דאס אמת, ניין?

Speaker 2:

דאס הייסט, מ'זאגט נישט אז ס'ווערט בטל, אז ס'ווערט שוין אונטער פאסט. דאס הייסט מ'דארף צו זאגן. אפשר יא, דער רמב"ם זאגט נישט, אפשר איך ווייס אז די אורז איז נאר מסריח, אבער אויב ס'איז געמישט, ווייס איך נישט.

Speaker 1:

ער ברענגט טאקע אז ס'איז דא צוויי שיטות. איך וואלט אזוי געטראכט, ווייל דאס וואס מ'האט געלערנט פריער לגבי תערובת חמץ, אז ס'זעט נישט אויס אז ס'איז א... יא. אקעי. סא דא גייט מען נאך טעם דגן, און ביי בעל המצה האט מען נישט אזוי שטארק געוואלט טעם, אבער ס'איז אן אנדערע מין זאך, ווייל דא איז די שאלה וואס איז די... נישט אז איך דארף האבן טעם, נאר וואס איז די... וואס איז די קיכל דא?

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

שוין.

הלכה ה (המשך) — עיסת הכלבים

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם אזוי: עיסת הכלבים, מיר האבן שוין געהאט די עיסת הכלבים ביי הלכות עירובין, אזעלכע קיכלעך וואס מ'מאכט פאר די כלבים, איז בזמן שהרועים אוכלים ממנו, אויב איז עס... ס'איז טאקע מער געמאכט פאר כלבים, ס'האט יענץ טעם, יא, אבער אויב איז עס אביסל גוט אז די ארימע יונגל פאסטוכער קען עסן דערפון, יוצא בה, ווייל ס'הייסט א ברויט, ס'הייסט עפעס א זאך וואס מ'עסט. מ'האט עס געמאכט לשמה, ווייל ס'איז משומר געווען לשם מצה. מ'האט אויך געמיינט, מ'האט טאקע געמיינט די כלב, אבער מ'האט אויך געמיינט די רועה.

דער טעם פון "אינו יוצא": שאינו משתמר לשם מצה

Speaker 1:

אבער פארוואס זאגט מען נישט, אקעי, אבער אם אין הרועים אוכלים ממנו, אויב איז עס נאר גוט פאר די כלבים, אינו יוצא בה, שאינו משתמר לשם מצה. ווען דער מענטש האט עס געמאכט, האט ער נישט געטראכט פון מצה, ער איז נישט משומר געווען לשם מצה. ער האט טאקע געמאכט א ברויט וואס איז נישט קיין מצה, אבער ס'איז נישט געווען משומר. פארוואס זאגט מען נישט אז אם אין הרועים אוכלים ממנו הייסט עס נישט קיין פת? ס'איז נישט עפעס ראוי לאכילה? מ'רעדט יא ווען ס'איז ראוי לאכילה, אבער ס'איז נישט דער סדר אז די רועים עסן... אין די געגנט עסן די רועים נישט דערפון. דער חילוק איז, דער עיקר איז דער חילוק... די שמירה לשם מצה.

Speaker 2:

איך ווייס נישט וואס איז דער עיקר פון מצה.

Speaker 1:

יא, אבער איינער האט עס גע'טענה'ט אזוי ווי אויב כלום רועים אוכלים הייסט עס א פת, אויב נישט הייסט עס נישט קיין פת. אבער דא זעט אויס אז מ'רעדט יא באופן, ס'איז נישט נפסל, אקעי, ס'איז זיכער נישט נפסל, ס'איז נישט, א מענטש קען עס עסן. איך געדענק נישט ווי ס'איז נאך געלערנט ביי הלכות עירוב פונקטליך. איז דא שטייט אז די פראבלעם איז אז ס'איז לשמה, ס'דארף זיין משתמר לשם מצה. לשם מצה פון די כלב איז נישט קיין מצה. מצה מיינט מצה וואס א מענטש עסט. דאס איז עפעס די ווארט. אקעי. ס'איז דא ווארט, ס'איז נאך נישט געזאגט די הלכה אז ס'דארף זיין משתמר לשם מצה.

Speaker 2:

אמת, ער זאגט עס יעצט. דא זאגט ער עס. אזוי שטייט עס.

Speaker 1:

ניין, דאס איז די נפקא מינה. וואס אנדערש די נפקא מינה איז?

Speaker 2:

ניין, ס'איז נישטא קיין אנדערע מינוט, דאס וויל איך דיר ארויסברענגען.

Speaker 1:

אה, משמר לשם מצה, משמר לשם מצה, משמר לשם מצה.

וואס מיינט "משתמר לשם מצה"?

Speaker 1:

זאגט ער, מ'דארף נישט שטיין און שרייען לשם מצה, דאס איז נאמן א וויסט אויף טעם. מ'דארף וויסן אז יעצט באקט מען מצות. ס'איז נישט קיין שום ספק אז די בעקערי באקט מען נישט פון מצות. טראכטן מיינט נישט פון דיין קאפ, טראכטן מיינט וואס איז די ריזען פארוואס דו טוסט עס. אזוי לערנען אונז אלעמאל, כוונה. כוונה מיינט אז איך פרעג דעם מענטש, פארוואס טוסטו דאס? ענטפערט ער די שאלה. פארוואס האסטו געמאכט די עיסה? זאגט ער, פאר די כלב. אויב ס'איז פאר די כלב און פאר די רועה, איז שוין גוט.

הלכה ו — מצה שנילושה במי פירות

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם ווייטער, "מצה שלשה במי פירות, יוצא בה ידי חובתו בפסח". מצה וואס מ'האט געקנעטן מיט מי פירות, איז מען אויך יוצא מיט דעם מצות מצה. הגם אונז האבן געלערנט אז ס'איז נישט מחמץ. אונז האבן פריער געלערנט אז ס'איז נישט מחמץ, און אונז האבן געלערנט לגבי די חמשת מיני דגן אז אין אזא פאל וואלט עס נישט געווען ראוי פאר מצה. אבער ס'קען מחמץ זיין. זעט אויס אז דאס אז ס'דארף קענען מחמץ זיין מיינט אז די דגן דערפון דארף קענען מחמץ זיין. אזוי זעט אויס, right? ספעציעל לויט די וועג וויאזוי רבינו מנוח האט געלערנט אז די שארפקייט פון די פירות איז אזוי ווי א חליטה, שטימט עס זיכער, ווייל ס'קען ווערן חמץ, נאר... אויב ס'האט א טראפל וואסער קען עס מחמץ זיין. ס'איז פשט אז ס'איז שייך ביי דעם חמץ, נישט אזוי ווי... ס'איז געווען אזעלכע וואס האבן אזוי געטראכט.

דער מגיד משנה ברענגט אז ס'איז דא וואס זאגן אז דאס וואס שטייט לשון פירות יוצא מיינט ווען ס'איז דא אביסל וואסער דערין. אבער דער רמב"ם זאגט נישט די תנאי. ס'קען זיין אז דער רמב"ם האט געהאלטן אזוי ווי דו זאגסט, אז די תנאי פון "כל שבא לידי חמץ" איז א תנאי אין די דגן, נישט אין די וואסער. יא.

"אבל אין לשין אותה במי פירות" — לכתחילה

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם ווייטער, "אבל אין לשין אותה במי פירות". קען מען יא. דער רמב"ם מאכט דא א חילוק: פריער, ווען אונז האבן געלערנט וועלכע זאכן קענען קומען לידי חמץ, האבן מיר געלערנט אז מי פירות איז נישט קיין חילוק צו ס'איז עפל דזשוס, אזויווי מיץ תפוחים,

הלכה ו: לישת מצה במי פירות (המשך)

Speaker 1:

ס'איז דא וואס דער רמב"ם האט געהאלטן אזוי ווי דו זאגסט, אז די תנאי פון "כל שבשדי חמץ" איז א תנאי אין די דגן, נישט אין די וואסער.

יא, זאגט דער רמב"ם ווייטער, "אבל אין לשין" — במי פירות קען מען יא. דער רמב"ם מאכט דא א חילוק. פריער, ווען אונז האבן געלערנט וועלכע זאכן קענען קומען חמץ, האבן אונז געלערנט אז מי פירות איז נישט קיין חילוק — ס'איז עפל דזשוס, אזוי ווי מיץ תפוחים, אדער יין און שמן דבש. דא מאכט ער א גרויסע חילוק. מי פירות, וואס איז א טשיפ זאך, קען מען יוצא זיין, ווייל ס'הייסט נאך אלץ לחם עוני. אבער מער א רייכע זאך, אזוי ווי יין — זאגט ער יעצט, "אבל אין לשין" — מ'טאר נישט מאכן מצה מיט יין, שמן. מ'קען נישט מאכן מצה מיט יין, שמן, או דבש וחלב. פארוואס? ווייל די זאכן מאכן די ברויט פאר א רייכערע ברויט. און משום "לחם עוני" שטייט אין פסוק אז מ'זאל עסן לחם עוני, כמו שביארנו — אז די זאכן... ס'איז דא א חילוק פון די ערשטע טאג און די צווייטע טעג. דער רמב"ם האט געזאגט אז די ערשטע טאג קען מען נישט, ווייל מ'איז נישט יוצא מיט דעם.

אבער דא איז די גרויסע חידוש, אז ס'איז דא א חילוק צווישן וועלכע מיני מי פירות. די זאכן וואס איז טשיפ מי פירות איז אזוי ווי וואסער לגבי לחם עוני, און אנדערע... מה שאין כן די אנדערע, מער... זעט אויס מער חשוב'ער. יענץ מאכט עס פאר א רייכע ברויט, און ס'פעלט אין די תנאי פון לחם עוני. יא, אזוי לערנט רמב"ם.

ס'איז דא וואס דינגען זיך טאקע אויף דעם חילוק, און זיי זאגן אז אלע מי פירות וואלטן הייסן לחם עוני. נישט לחם עוני — ס'איז ממש נאר וואסער. שטימט? ס'איז דא וואס זאגן אזוי?

Speaker 2:

אנדערע?

Speaker 1:

יא. ס'איז דא וואס זאגן אנדערש.

הלכה ו (המשך): פת מורסן, פת סובין, און פת סולת נקיה

Speaker 1:

אקעי, נאך א הלכה ווייטער. "אין יוצא" — און מ'איז נישט יוצא לא בפת מורסן ולא בפת סובין — און ברויט וואס מ'מאכט פון שאלעכטס. און מ'איז נישט יוצא, ווייל די שאלעכטס קען אויך נישט... הגם מיר האבן געלערנט פריער אז מ'דארף חושש זיין אויף די שאלעכטס. ס'קען נישט חמץ ווערן?

Speaker 2:

אפשר סתם?

Speaker 1:

ס'איז נישט קיין... ס'הייסט נישט חמשה מיני דגן? ס'הייסט נישט קיין פת. אזוי שטייט דא. פת איז נישט קיין פת? וואס שטייט אין די גמרא? פת הדראה? איינער וואלט געטראכט אז ס'איז גאר א גוטע לחם עוני. איז דאך נישט די ביליגסטע.

זאגט דער רמב"ם, "אבל" — אבער הויט קען מען יא. ווען ס'איז געמאכט אינגאנצן פון די שאלעכטס קען מען נישט. "אבל אם ישרה את הקמח בסובין שלו" — ער מעג אריינמישן אין די קמח זיין שאלעכטס, אדער מורסנו — צוויי מיני שאלעכטס. "ואפה פת ויצא בה חובתו" — הגם ס'איז נישט אזא ריינע ברויט. ס'הייסט אבער ברויט.

וכן — נאך עפעס, פת סולת נקיה ביותר — מ'קען אויך מאכן פון נישט הויט, פון עפעס וואס איז אינגאנצן ווייסע מעל וואס איז זייער ריין, הרי זו מותרת ביותר וחובתו, ואין אומרים בזה אין זה לחם עוני. זעהט אויס אז ס'איז געווען וואס האבן געהאלטן אז דאס האט אויך נישט געהייסן לחם עוני. לחם עוני מיינט אז ס'דארף זיין ארעם. זאגט ער, ניין, לחם עוני מיינט דוקא ווען ס'האט די יין שמן און דבש, די זאכן. אבער אפילו אויב ס'איז ריין און ברויט, קען עס נאך אלץ הייסן לחם עוני.

הלכה ז: אופני אפיית המצה

Speaker 1:

שוין, זאגט דער רמב"ם אזוי, וויאזוי דארף די מצה אויסזעהן? אונז זענען מיר צוגעוואוינט צו אונזערע הארטע מצות. אבער דער רמב"ם זאגט אז ס'איז דא אסאך וועגן פון מאכן מצות. אחד מצה שנאפית בתנור, או באלפס על גבי רעפים — איך ווייס נישט, אזויווי מ'מאכט פיתה, איך ווייס נישט וואס פארשידענע עבודה. ניין, ס'איז זייער אנדערע סטאנדארטן ווי אונז מאכן, און ער האט מער א ווייכער. ער האט מער א ווייכער. ער האט געקאכט, ווייל ער זאגט נאפה. רייט, ס'איז געבאקט וואס. ס'איז נישט בלילה רכה. ס'איז נאך אלץ ווייכער, יא. וכן שרויה וכבושה.

זאגט ער, ס'איז דא צוויי מיני אופנים וויאזוי צו מאכן די בצק אין אלפס. סיי ער האט קודם ארויפגעלייגט די בצק אויף די אלפס, און נאכדעם האט ער עס הייס געמאכט, אדער ער טוט אויך ווי קיין חדבק. צוויי מיני וועגן? איך ווייס נישט פארוואס ער דארף נישט זאגן די חידוש. אפשר די חידוש איז, ווייל ער לייגט ארויף און ס'נעמט לענגער.

Speaker 2:

יא, עס לענגער.

Speaker 1:

אקעי, נאכאמאל, אויב ס'איז ממש לאנג, אבער מ'רעדט דאך אז די ביסל וואס מ'נעמט ביז מ'וועט עס אנצינדן און מאכן הייס, איז נישט קיין פראבלעם. ס'איז דא דריי מאל ווייטער, אפילו אפילו בקרקע. ס'איז דא א וועג פון קאכן אין א בור. מ'מאכט א בור, און דארטן לייגט מען אריין גחלים, און מ'קלעבט אן די זייט פון די בור. איז אויכעט, קען מען מאכן אזוי אויכעט, הרי זה יוצא בו ידי חובתו.

דיסקוסיע: שיעור אפיה גמורה

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם מער פון דעם, וכן אם לא נאפה אפיה גמורה יוצא — אפילו ס'איז נישט געווארן אינגאנצן דורכגעבאקן, ס'איז אזוי האלב געבאקן, ס'איז אזא ווייכע, ס'איז נאך אביסל טייגעדיג. אבער והוא — וואס איז די שיעור? שלא יהיו חוטים של בצק נמשכים ממנו בשעה שפורסה. ווען מ'צורייסט עס, אויב רייסט זיך שטיקלעך — ס'איז אזוי ווי ממש א טייג וואס איז קלעבערדיג, ס'שלעפט זיך שטיקלעך, ס'צורייסט זיך נישט. גלאטן איז די זאך אז ס'ווערט זייער קלעבערדיג. שלא יהיו חוטין של בצק נמשכין ממנו בשעה שפורסה. דאס הייסט, ווען ס'איז געבאקן, אז דו צוברעכסט עס, צוברעכט זיך עס. אויב ס'איז נאך ווייעך, איז שוין נאך ווייעך. ס'הייסט ממש נישט קיין אפיה גמורה. אזוי ווי א טייג וואס מ'דארף אינגאנצן צו... יא, וואס מ'קען עס לאנג סטרעשן. דעמאלטס הייסט נישט געהעריג דורכגיין קאך.

Speaker 2:

וואס? דאס הייסט נישט קיין פת, אדער ס'איז נישט געבאקן?

Speaker 1:

ס'איז נישט קיין פת. ס'ווערט חמץ. ער זאגט אז ס'איז נישט... ס'איז נישט קיין פת. איך מיין, ס'מוז געבאקן, עפעס געבאקן דארף עס זיין. איך מיין, ס'איז א מאכל בן דרוסאי געבאקן, אזוי זעט עס אויס. ס'דארף זיין עפעס א פת. יא, ס'קען זיין סאפט געבאקן, נישט ממש הארט, אבער ס'מוז זיין געבאקן, אזוי זעט אויס.

רקיק השרוי ומצה שבישלה

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם ווייטער, "ויוצאין ברקיק השרוי" — מ'קען אויך מאכן מצה וואס מ'האט נאכדעם געבראקט. דאס הייסט, קודם האט מען געמאכט דערפון א רקיק, א קרעקער, און נאכדעם האט מען עס איינגעווייקט אין וואסער. זאגט דער רמב"ם, "והוא שלא נמוח" — דאס איז נאר אויב ס'איז נישט געווארן אינגאנצן צעלאזט, און ס'האט פארלוירן די צורת הפת. אויב ס'האט פארלוירן די צורת הפת, הייסט עס ווייטער נישט קיין מצה. איז מען נישט יוצא — דאס הייסט מ'איז נישט יוצא. ס'איז פשוט. יא, ער רעדט נישט דא אלס חמץ, דעמאלטס זעט עס נישט אויס ווי פת, האט עס שוין נישט קיין דין פת.

אבער די אלע זאכן איז ווען מ'האט עס געבאקן אויף אנדערע אופנים. אבער "מצה שבישלה" — אויב מ'האט עס געקאכט, מ'האט געמאכט דערפון, איך ווייס, אזא סארט גריסל לאמיר זאגן — "אינו יוצא בה ידי חובתו, שאין בה טעם הפת" — ס'האט נישט קיין טעם הפת. אז ווען מ'נעמט א מצה, מ'לייגט עס אריין אין וואסער, מ'מאכט עס ווייעך וכדומה, ס'האט נאך אלץ, אפילו ס'איז אביסל צובראכן, ס'איז נישט נמס, איז נאך גוט. אבער ווען מ'קאכט עס אינגאנצן אויף, פארלירט עס די טעם פת.

Speaker 2:

נישט די צורת פת?

Speaker 1:

ניין, ווייל צורת פת פעלט אויך נישט אויס, ווייל רקיק השרוי האט שוין נישט קיין צורת פת. אבער נימוח האט ער יא געוואלט אז ס'זאל נישט זיין. נימוח איז אינגאנצן נימוח, נישט אז ס'איז געווארן עפעס אויפגעבלאזן מיט די וואסער, איך ווייס וואס. געקאכט נעמט אראפ די טעם פת. ס'טעיסט אזוי ווי, איך ווייס נישט, ס'טעיסט ווי א גריס, איך ווייס נישט, ס'טעיסט נישט ווי קיין מצה. דעמאלטס איז מען נישט יוצא. דאס הייסט, אז ווי א קניידל קען מען נישט יוצא זיין מצה, אזא זאך וואס איז אינגאנצן געמאכט. אבער דעמאלטס, אויב מ'בראקט עס סתם אזוי ווי ס'איז, מצה בריי, קען מען אפשר יא יוצא זיין. איז דאך אפשר.

Speaker 2:

זייער גוט.

הלכה ח: מצה האסורה לו

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם ווייטער, ער גייט דא אויסרעכענען זאכן וואס א מענטש טאר נישט עסן, צו מ'קען מיט דעם יוצא זיין מצות מצה. ווען מ'מעג יא, ווען מ'טאר נישט. זאגט דער רמב"ם, "אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו" — מ'קען נישט יוצא זיין די חובת מצה מיט זאכן וואס איז אסור פאר אים. "כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא נטלו תרומתו, או שגזלה" — איז מען נישט יוצא. איך מיין, די גמרא זאגט דאס סתם, ווייל ס'שטייט, ס'דארף זיין... מ'גלייכט עס צו צו חלה, אדער אפשר סתם די רעגולערע מצוה הבאה בעבירה.

דיסקוסיע: זה הכלל — כל שאין מברכין עליו ברכת המזון

Speaker 1:

אקעי. יא. זה הכלל, כל שאין מברכין עליו ברכת המזון.

Speaker 2:

וואס? יא. אויך ביי ברכת המזון האבן מיר אונז געלערנט אזא זאך, אז דער עושר גוזל.

Speaker 1:

יא, אפשר גזלה. ניין, די זעלבע זאך, טבל איז א גזל כהנים, ער האט גע'גנב'עט פון די... ס'איז אויך מיט די טעות פון שטיין סתם אזא. ניין, ניין, איך זאג אז ס'הייסט נישט דיינס. ס'איז אן ענין אז ס'איז נישט דיינס. אקעי, דער עושר גוזל איז זיכער, אבער אקעי, ס'איז דא אנדערע חקירות וועגן דעם.

זאגט דער רמב"ם, זה הכלל — דאס איז דער כלל, כל שאין מברכין עליו ברכת המזון — און אין הלכות ברכת המזון האבן מיר אונז אויך געהאט אז דער בענער האט גע'גנב'עט פון איינעם, אדער עסט טבל, וואס הייסט א מין גניבה, איז ער בצע ברך נאץ ה', זיין ברכה איז נישט קיין ברכה. זאגט דער רמב"ם, זה הכלל — דאס איז דער כלל לגבי מצה. כל שאין מברכין עליו ברכת המזון — די זאכן וואס לגבי ברכת המזון איז דא א מצוה פון ברכת המזון, יוצאים בו ידי חובתן, כל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצאין בו ידי חובתן. זייער שיין, ווייל מצה איז אן אכילה, סאו דאס האט די זעלבע דין פת פון ברכת המזון. דאס איז נישט קיין... ס'איז אן אנדערע ריזען, דאס איז א מצוה מצה.

האב איך געזען אז די סיבה האסורה איז אן אנדערע, ווייל מ'לערנט ארויס "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות". אז מצה איז עפעס וואס האט נישט די איסור חמץ, אבער אויב האט עס אנדערע איסורים איז עס אויך טויג נישט. ס'איז דא אין די גמרא פארשידענע סיבות, און מ'קען אריינגיין אין די וואס לערנען מער בעיון וועגן דעם.

הלכה ט: חלה, תרומה, מעשר שני, וביכורים

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם מער, וואס טוט זיך חלה און תרומה? א כהן, וואס ער האט חלה און תרומה, איז אף על פי שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם — און זעט אויס אז ס'איז געווען שיטות אז ס'דארף זיין מצה פאר יעדן איינעם, און דאס איז נאר דער כהן מעג האבן די חלה תרומה, אבער פאר אים הייסט עס זיין ברויט. וכן יוצא במצה של מעשר שני בירושלים. אבער אינדרויסן מעג מען עס נישט עסן.

זאגט דער רמב"ם, אבל אין יוצא במצה של בכורים, אפילו בירושלים — ביכורים איז אויך די זעלבע ווי מעשר שני. אזוי ווי ס'שטייט דארטן אין פסוק, "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, כי אם במקום אשר יבחר ה'" — מ'דארף עס עסן אין ירושלים. אבער ס'איז אנדערש ווי מעשר שני. פארוואס? זאגט ער אזוי, מיט רש"י ביכורים אין בהם היתר בכל המושבות — איז ביכורים נישטא קיין שום וועג צו עסן אינדרויסן פון ירושלים. מה שאין כן מעשר שני, דאך יא דא א וועג, ווייל אפשר יפדה ויאכל בכל מקום. אפילו דער מענטש האט נישט געמאכט קיין פדיון מעשר שני, ער נעמט דעם ווייץ און ער גייט ארויף אין ירושלים, מעג ער. פארוואס? ווייל ער האט דאך א וועג צו ווערן געגעסן אין אלע מושבות.

כסדר, וואס איז די פראבלעם מיט עפעס וואס מ'קען נישט עסן אין אלע מושבות? שטייט אין פסוק "בכל מושבותיכם תאכלו מצות". לערנען חז"ל ארויס פון דעם, מצה הראויה לאכול בכל המושבות היא שיוצאין בה ידי חובתן. דוקא עפעס וואס מ'קען עסן אין אלע שטעט, נישט נאר אין ירושלים. ממילא, ביכורים, א יושב, ס'איז נישטא קיין שום וועג, ס'איז נישטא קיין פדיון ביכורים. ממילא איז עס נישט עפעס וואס מ'קען עסן אין אלע מושבות, קען מען נישט מאכן. מה שאין כן מעשר שני. איז א אינטערעסאנטע חילוק.

הלכה י: חלות תודה ורקיקי נזיר — שמירה לשם מצה

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם ווייטער, חלת תודה ורקיקי נזיר. א מענטש האט געבאקן, א מענטש וויל ברענגען א קרבן תודה אדער א נזיר וויל ברענגען, דארף ער דאך אויך מאכן מצות. ווען מ'ברענגט תודה ברענגט מען חלות און מ'ברענגט מצות. חלות מיינט מצות. דאס הייסט, דא חלות און חלות מצות. חלות מיינט קראפ, יא. רקיקי הנזיר. וואס איז אזוי? שעשאן לעצמו — ער האט עס געמאכט פאר זיך צו ברענגען פאר א קרבן. אין יוצאין בהן. פארוואס איז שוין נאמן? "ושמרתם את המצות". מ'דארף אפהיטן די מצות. לערנען מיר ארויס פון דעם, מצה המשתמרת לענין מצה בלבד — עפעס וואס ווען מ'באקט עס האט מען אין זין, אדער די כוונה פון די באקן איז פאר מצות, היא שיוצאין בה. אבער זו, משתמרת לענין זה — ווען איינער פרעגט אים, פארוואס מאכסטו יעצט מצות? וואלט ער געזאגט, אה, ווייל איך האב א קרבן תודה, אדער ווייל איך דארף ברענגען נזיר. ס'איז נישט משמרת לשם מצה. ס'איז אויך א חסרון פון לשמה אזוי ווי. לשמה דארף זיין ספעציפיקלי פאר די מצוה פון מצה, נישט פאר אן אנדערע מצוה.

הלכה ט (המשך) — עשאה למכור בשוק

אבער, זאגט דער רמב"ם, עשאה למכור בשוק — ער איז א בעקער אין ירושלים און ער פארקויפט חלות תודה, רקיקי נזיר — אז ער איז יא יוצא ידי חובתו.

פארוואס? שאותו למכור בשוק, בדעתו — טראכט ער — שאם לא ימכרו, יוכלו עושי פסחים אליין נעמען. ונמצא בשעת עשייתן — ווען איינער פרעגט אים, "אויף וואס מאכסטו עס יעצט? פארוואס וואלסטו שומר די רקיקין?" — וואלט ער געזאגט, "אדער פאר חלות תודה, רקיקי נזיר, אדער פאר עפעס וועט עס איבערבלייבן פאר מיר, אדער פאר ווער ס'וועט וועלן עסן מצות."

מה שאין כן, ווען איינער טראכט נאר פאר זיין אייגענע תודה, רקיקי נזיר — געווענליך טראכט ער נישט פון די אפציע אז ס'זאל זיין פאר אים, און ס'איז נישט מצה בשם...

הלכה י — הכל חייבין באכילת מצה

ווער דארף עסן מצה? יעדער איינער. הכל חייבין באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים.

און די גמרא לערנט עס ארויס ווייל מ'איז מדמה — אזויווי ס'שטייט "לא תאכל עליו חמץ... שבעת ימים תאכל עליו מצות" — אז ווער ס'איז דא אויף אים די איסור חמץ, האט די מצוה פון מצה. און עבדים — "הושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה" — און היות לגבי די איסור פון חמץ, די איסור כרת, זענען דאך אויך נשים ועבדים חייב, האבן זיי אויך די מצוה פון אכילת מצה.

פארוואס איז נישט דא די "אף הן היו באותו הנס"? קען זיין מ'רעדט פון דאורייתא, און די נס איז דאך נאר מדרבנן. יא, ס'קען זיין ד' כוסות, מ'קען שוין זיין שפעטער.

מצות חינוך — קטן שיכול לאכול פת

זאגט דער רמב"ם ווייטער, וואס טוט זיך לגבי מצות חינוך? זאגט דער רמב"ם, אזויווי אונז ווייסן שוין די כלל אז מצות חינוך איז אייביג ביי די מצוה — ווער ס'איז שוין שייך אין די מצוה, זאל ווערן שייך ביי מצות מצה.

זאגט דער רמב"ם, ווער איז שייך? איינער וואס קען עסן פת. "קטן שיכול לאכול פת" — איינער וואס קען שוין עסן מצות — "מחנכין אותו במצות". וואס הייסט מ'מחנך אים? "מאכילין אותו כזית מצה" — און מען געבט אים צו עסן א כזית מצה.

זייער וויכטיג, נישט יעדער איינער ווייסט — ווייל דאס איז שוין ביי די ערד, אזויווי צוויי בערך, קען מען שוין עסן פת, און אסאך מאל די קליינע קינדער גייען שלאפן פריער, ווייל מ'מאכט דאך א לאנגע סדר. מ'איז נישט מקיים דאס וואס שטייט אז מ'זאל מאכן שנעל. סאו מ'דארף געבן פאר די קליינע קינדער א שטיקל מצה פאר זיי גייען שלאפן.

וואס איך מיין ס'האט אויך צוטון — ווען אונז טראכטן מיר א כזית מצה, טראכטן מיר פון א דריי פערטל פון א ריזיגע מצה, און א קינד קען נישט. אבער נאר א קליינע שטיקל מצה, אזוי גרויס ווי א כזית, און מ'געבט פאר די קינדער.

חולה שאינו יכול לאכול — שורה את הרקיק במים

זאגט דער רמב"ם ווייטער, חולה שאינו יכול לאכול מצה — האט דער רמב"ם אונז שוין פריער געלערנט אז מ'קען האבן מצה איינגעווייקט אין וואסער — אבער שורה את הרקיק במים — אז ער לייגט אריין א מצה און מ'בראקט עס ווען מ'אכילת עס — אבער והוא שלא נימוח — נישט אויב ווערט עס אינגאנצן צעלאזט. האט דער רמב"ם פריער געזאגט אז ס'הייסט עיסה, און מ'איז נישט יוצא מיט די מצות מצה.

ס'זעט אויס אז ס'איז בדיעבד — אז הגם זיי האבן געלערנט, נישט וואלט ער נישט געזאגט נאר א חולה אדער זקן. הגם זיי האבן געלערנט קלאר פריער אז ס'איז יוצא, ס'זעט אויס אז נאר בדיעבד. איז בעסער... אפשר אויף די עביד, והוא שלא נימוח איז אפשר זיין קבלה. אבער ס'איז אויכעט כלל זאכן וואס מ'האט שוין געלערנט. ס'זעט מיר אויס אז פון דעם זעט מען אזא געזונטער זאל עס נישט טון, ווייל אלעס האט נישט קיין טעם — א מענטש איז שוואכער.

הלכה יא — אין מפטירין אחר מצה כלום (אפיקומן)

זאגט דער רמב"ם, ביז יעצט האבן מיר געלערנט די דאורייתא'דיגע הלכות פון מצה, און יעצט גייט מען לערנען אפאר הלכות מדרבנן.

זאגט דער רמב"ם אזוי: מדברי סופרים — פון די הלכות פון די חכמים איז — שאין מפטירין אחר מצה כלום — מ'עסט גארנישט נאך מצה — אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהם — מ'עסט נישט אפילו זאכן וואס איז געווענליך אזא קנוח סעודה זאך.

אלא אף על פי שאכל מצה — אפילו ער האט שוין געווען יוצא מצות מצה — ואכל מאכלות אחרים ופירות כיוצא מהם, חוזר — ס'איז דא א מצוה אז ער זאל נאכדעם עסן נאך א כזית מצה באחרונה. ס'טייטש אז דער סוף פון די סעודה זאל זיין מצה, ופוסק — און נאכדעם זאל ער ענדיגן עסן.

דאס וואס ווערט גערופן אין "מפטירין אחר הפסח אפיקומן" — מ'זאגט נישט נאך די מצות מצה עסן נאך זאכן. ס'איז דא א איסור, א מדה וואס האפן נישט צו עסן נאך מצה.

דיון: וואס מיינט "אין מפטירין"?

ער איז מסביר: דאס מיינט נישט אז נאר עסן מצה און נישט עסן גארנישט. מצה עסן דאך קודם. עסן נאך זאכן, זאל מען עסן נאך א שטיקל מצה. ס'איז דאך יוצא עסן נאך א שטיקל מצה.

ס'איז א אינטערעסאנט. ס'מיינט אז ער האט נישט קיין שולחן עורך. איך ווייס אז אן ארימער מענטש עסט נאך מצה, עסט נאך נאך מצה.

רייט, אויב ס'איז אינטערעסאנט, ווייל... אקעי, מ'דארף רעדן שפעטער אזוי ווי דו זאגסט ביי די סדר, ווייל מיר האבן פריער געלערנט אז משולחן כזית מצה יצא. דא זעסטו אז מ'קען יא צועסן נאך א שטיקל — היסח הדעת דרבנן.

איי, ס'איז שוין יוצא געווען פריער די מצוה פון מצה?

פארשטייסטו, ס'איז נישט קיין סתירה.

אקעי.

הלכה יב — אסור לאכול מצה בערב הפסח

נאך א זאך וואס מ'עסט נישט מצה: אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח. פארוואס? כדי שיהא היכר באכילתו בערב — זאל זיין א היכר.

ס'איז נישט וועגן... באלד האט מען געזען אז די תוספות איז א חומרא, אבער די איסור איז אז מ'דארף זיין ניכר אז דו עסט לשם מצוה.

ומי שאוכל מצה בערב הפסח — איינער וואס עסט יא מצה ערב פסח — מכין אותו מכת מרדות. דאס איז ממש אן איסור דרבנן.

איך מיין אז די זאך האט אסאך צוטון מיט דעם — אונז האבן עס נישט עכט אויסגערעדט, אבער די אריגינעל וויאזוי מ'זעט אין די ראשונים איז געווען אז מ'האט געבאקן מצות אויף פסח, אדער האט מען געבאקן מצות ערב פסח נאכמיטאג. מ'האט נישט געבאקן מצות פארדעם, ווייל פריער האב איך געזען אויף די הלכה פון... ס'דארף זיין משומרת לשם מצה — איז פשט אז מ'דארף עס עסן א גאנצע צייט, מי שיש בו משום אכילת חמץ. ס'הייסט, מ'דארף באקן מצות אין א צייט ווען ס'איז שוין דא אן איסור חמץ.

און רש"י האלט אז מ'איז נישט יוצא בכלל מיט מצות. האב איך געזאגט, ממילא איז אויך נישט שייך אז יעצט קען מען שוין נישט עסן חמץ, און יעצט באקט מען מצות — גייט ער נאשן אביסל. זאגט מען, ניין, האלט עס איין פאר ביינאכט, כדי שיהא היכר לאכילתו — אז די אלע באקן וואס מ'באקט יעצט איז נישט ווייל מ'טאר שוין נישט עסן חמץ, נאר ווייל מ'גרייט עס אן פאר די גרויסע מצוה. ס'איז א חשיבות המצוה.

וכן, מי שאוכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות. און דיין גרסא שטייט נישט "עד שתצא נפשו", און די אנדערע גרסא איז מער שארף. אפשר נישט האט קיין ריזען דאס צו שרייבן. אקעי, די אנדערע גרסא. "עד שתצא נפשו" — עפעס א נארמאלע מענטש. מכת מרדות איז אלעמאל די לשון. "עד שתצא נפשו" מיינט מען עקשנ'ט זיך מיט אים. אויב עס איז א גרעסערע עקשנ'ט, עס איז נאך א גרעסערע עקשנ'ט.

הלכה יג — לא יאכל בערב הפסח מקרוב למנחה

חוץ דעם וואס ס'איז דא עתיד צו עסן מצה א גאנץ ערב פסח פון אינדערפרי, אפילו ווען מ'מעג נאך עסן חמץ — מ'מעג נישט עסן מצה. אבער מ'טאר נישט עסן ערב פסח פון... גארנישט! פון חצות צייט, פון אביסל פאר מנחה. כדי שיכנס לאכילת מצה — זאל גארנישט עסן קביעות סעודה, קיין גרויסע זאכן, קיין קביעות סעודה.

ער זאגט קודם מ'זאל טאקע נישט עסן בכלל. פארוואס? דאס איז נישט ווייל ס'איז א היכר — דאס איז אן אנדערע נושא. ער זאל זיין הונגעריג — ס'איז א נייע זאך. און אמאל מנחה מיינט נישט די מנחה גדולה, ס'מיינט שפעטער, שפעטער נאכמיטאג. כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה — ער זאל האבן תאוה, ער זאל זיין הונגעריג און ער זאל עסן מצה מתוך תאוה.

אבל אוכל מעט פירות וירקות — פירות וירקות מעג מען יא — אבל לא ימלא כריסו מהן — פון יענץ זאל ער זיך אויך נישט צופיל אנ'עסן, כדי ער זאל עסן בתאוה.

ער האט דאך נישט עניוועי וואס צו עסן — ברויט מעג מען נישט, און מצה אויך נישט, און אפשר פלייש? ער זאגט נישט אז מ'מעג עסן פלייש.

מנהג חכמים הראשונים — מרעיבים עצמן

זאגט דער רמב"ם, חכמים הראשונים — סאו דאס איז דער עיקר הדין, דאס הייסט וואס מ'טאר נישט. זאגט דער רמב"ם, ס'איז דא א מנהג, א מנהג חסידים, א מנהג פון חכמים הראשונים — אז היו מרעיבים עצמן בערב פסח — זיי זענען ממש געהונגערט, זיי האבן גארנישט געגעסן ערב פסח — כדי שיאכלו המצה בתאוה, ותהיה מצות חביבות עליהן — כדי ער זאל עסן מצה בתאוה און ער זאל האבן א חשק פאר די מצוה.

און אויף דעם ברענגט די הגהות מיימוניות אז ס'שטייט אין מסכת סופרים אז בכורות און אנדערע ערליכע אידן מתענין. אינטערעסאנטע צוזאמשטעל — אז די תענית פון ערב פסח איז כדי מ'זאל עסן די מצה מיט א תאוה.

חילוק בין ערב פסח לשאר ערבי ימים טובים

אבל בשאר ערבי ימים טובים — דאס איז די... אלע ימים טובים איז דאך דא א מצוה פון עסן א סעודה ביינאכט, אבער ס'איז נישט אזוי חשוב, ווייל ס'איז נישט אזא מצוה דאורייתא פון מצה. איז מען נישט מקפיד. אוכל והולך עד שתחשך — מעג מען יא עסן. מ'האט יא געלערנט, ס'איז נישט קיין קביעות סעודה, אבער מ'מעג עסן.

ס'איז נישט דא דער ענין פון זיין אויסגעהונגערט. דער ענין פון זיין אויסגעהונגערט וואלט מען נישט געמאכט סתם פאר א מצוה פון שמחת יום טוב. אדער אפילו די איסור לאכול, דאס... ס'איז נישט דא די מצוה פון זיין אויסגעהונגערט וואלט מען נישט געמאכט פאר א שמחת יום טוב, נאר פאר די מצוה פון מצה, וואס איז א גרעסערע מצוה. אויף דעם האט מען געמאכט די הלכה פון אז מען זאל ממש נישט עסן, מען זאל זיין הונגעריג.

---

אקעי, עד כאן פרק ו', וואס מ'האט געלערנט די מצוה פון עסן מצה. געוואלדיג.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

YI אידיש ›

סיכום השיעור 📋 סיכום פון שיעור – רמב"ם הלכות חמץ ומצה, פרק ו --- הלכה א – מצות עשה …

…

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – רמב"ם הלכות חמץ ומצה, פרק ו

---

הלכה א – מצות עשה של אכילת מצה

דברי הרמב"ם: מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר, שנאמר "בערב תאכלו מצות", בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה. ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה, ומשאכל כזית יצא ידי חובתו.

פשט: מצוות אכילת מצה היא מצות עשה מן התורה, רק בלילה הראשון של פסח (ליל ט"ו), בכל מקום ובכל זמן – גם בלא בית המקדש וגם בחוץ לארץ. המצווה אינה תלויה בקרבן פסח, אלא היא מצווה בפני עצמה. המצווה נוהגת כל הלילה. בשאר ימי הפסח אכילת מצה היא רשות – אסור לאכול חמץ, אבל אין חובה לאכול מצה; אפשר לאכול דברים אחרים. השיעור הוא כזית.

חידושים והסברות:

1. מצווה בפני עצמה – אינה תלויה בקרבן פסח: הרמב"ם מדגיש שאף על פי שכתוב בפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו" (המקשר מצה עם קרבן פסח), אין זה המקור למצווה. הפסוק המיוחד "בערב תאכלו מצות" מראה שמצה היא מצווה בפני עצמה. לכן היא נוהגת גם בזמן הזה בלא בית המקדש. הפסוק "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות" – "בערב" פירושו בלילה שאחרי ארבעה עשר (שהוא ערב פסח), כלומר ליל ט"ו.

2. "מצותה כל הלילה" – לא כר' אלעזר בן עזריה: הרמב"ם פוסק שהמצווה נוהגת כל הלילה, לא כר' אלעזר בן עזריה שאומר רק עד חצות.

3. "רשות" – שלוש רמות של חיוב: הרמב"ם בהלכות ברכות מדבר על "מצוות שאינן חובה" – כלומר, יש שלוש רמות: חובה, מצווה של רשות, וסתם רשות. לשון הרמב"ם "רשות" אינה שוללת שעדיין יכול להיות בה היבט של מצווה. הראיה היא שהרמב"ם משתמש בשלושה לשונות שונים: "מצות עשה מן התורה" (= חובה), "אכילת מצה רשות", ו"חובה" – מה שמראה ש"רשות" עומדת מול "חובה" אבל לא בהכרח מול "מצווה". כמו שחיטה שהיא מצווה של רשות – אין חובה לאכול בשר, אבל אם אוכלים, השחיטה היא מצווה.

4. נפקא מינה לעניין ברכה: אם "רשות" פירושה ממש שאין כאן מצווה כלל, לא היו מברכים על מצה בשאר הימים. אבל ביום טוב יש בכל אופן מצווה מיוחדת של אכילת פת/לחם משנה, אז השאלה היא ספציפית לגבי הדין של "בערב תאכלו מצות" שנוהג רק בלילה הראשון.

5. כזית ואפיקומן: אף על פי שהשיעור הוא רק כזית, למעשה דרך המנהג/הלכה של אפיקומן (מצה באחרונה) אוכלים יותר מכזית אחד. אבל זה עוד הלכות/מנהגים של ליל הסדר; עצם מצוות התורה היא בכזית אחד.

---

הלכה ב – בלע מצה; בלע מרור; בלע שניהם ביחד; כרכן בסיב

דברי הרמב"ם: בלע מצה – יצא. בלע מרור – יצא. בלע מצה ומרור כאחד – ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא, שהמרור כטפלה למצה. כרכן בסיב וכיוצא בו ובלע – אף ידי מצה לא יצא.

פשט: בלע מצה בלא ללעוס – יצא. בלע מרור בלא ללעוס – יצא (לפי הגירסה האחרונה). שניהם ביחד בלע – יצא מצה אבל לא מרור, כי מרור נעשה טפל למצה. עטף בסיב (מין עשב/קליפה) ובלע – אפילו מצה לא יצא.

חידושים והסברות:

1. גירסאות ב"בלע מרור": יש מחלוקת גירסאות משמעותית. בגירסה הישנה של הרמב"ם היה כתוב "בלע מרור לא יצא", אבל בגירסה המעודכנת האחרונה כתוב "בלע מרור יצא". גם גירסת הראב"ד היא "יצא" (כי הראב"ד חולק על הנקודה הבאה, לא על זו).

2. מדוע אינו יוצא מרור כשבולע שניהם ביחד – טעם הרמב"ם: "שהמרור כטפלה למצה" – מרור נעשה בטל למצה כטפל לעיקר (כמו כלל ר' יצחק שלחם עם ירקות – לחם הוא תמיד עיקר).

3. טעם הראב"ד: הראב"ד אינו מסכים עם טעם זה. הוא מבין שההבדל בין מצה למרור הוא שמרור צריך "לעיסה" (לעיסה) – צריך להרגיש את הטעם המר, משא"כ מצה מרגישים את הטעם אפילו בלא לעיסה.

4. טעם אחר – מרור בזמן הזה דרבנן: מרור בזמן הזה הוא רק מדרבנן (בלא קרבן פסח), בעוד שמצה היא מדאורייתא. כשבולע שניהם ביחד, חושבים בעיקר על המצווה החזקה יותר (מצה), והחלשה יותר (מרור) נעשית בטלה. נפקא מינה: לפי טעם זה היה הדין שונה בזמן המקדש כשמרור הוא גם מדאורייתא – אז מרור לא היה נעשה בטל. אבל לפי טעם הרמב"ם של "טפלה" (עיקר/טפל) זה נוהג תמיד.

5. שתי רמות של אכילה:

- רמה 1 – "אכילה" (בליעה): המאכל צריך לעבור דרך הגרון/הפה. זה מספיק למצה (בלע מצה יצא) – במצה אין צורך בדרך אכילה מלאה.

- רמה 2 – "לעיסה/לעיסה" (טעם): צריך ממש להרגיש את הטעם. זה נחוץ למרור כשנאכל ביחד עם מצה (כי אחרת הוא נעשה בטל), או לפי הראב"ד – למרור בכלל.

- רמה 3 – כרכן בסיב: כשיש חציצה (מחיצה) בין הפה למאכל, אפילו מצה לא יוצא, כי הפה בכלל אינו "חשוף" למאכל.

6. [דיגרסיה: שייכות לחקירה על תאוות אכילה] – זה מראה מקום לחקירה רחבה יותר שנלמדה לאחרונה על תאוות אכילה: יש מצוות שיוצאים בהן רק בבליעה (בלא טעם), ומצוות שצריכות ממש טעם/לעיסה.

7. שייכות לכורך של הלל: איך זה מתיישב עם הלל שאכל כורך (מצה ומרור ביחד)? התירוץ: הרמב"ם מדבר רק על בלע (בליעה); סתם אכילת שניהם ביחד (עם לעיסה, כמו הלל) היא שאלה אחרת. חוץ מזה, אצל הלל שניהם מצווה, וזו מציאות אחרת.

8. למעשה נפקא מינה: אף על פי שאף אחד לא בולע ממש מצה, הדין יכול להיות נוגע בכורך – אם מישהו מגיע לכורך ולא עשה כראוי קודם, הדין של בלע מצה ומרור כאחד יכול להיות רלוונטי.

---

הלכה ג – אכל מצה בלא כוונה; שוטה שאכל מצה

דברי הרמב"ם: אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גוים לאכול – יצא ידי חובתו. אכל מצה והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא – חייב לאכול אחר שנתרפא, שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות.

פשט: מי שאכל מצה בלא כוונה לקיים את המצווה – למשל, גויים אנסו אותו לאכול – יצא ידי חובת מצה. אבל שוטה (או נכפה – מי שיש לו התקפים) שאכל מצה בשעת שטותו, צריך לאכול שוב כשמתרפא, כי היה פטור מכל המצוות בשעת המעשה.

חידושים והסברות:

1. הקושיה הגדולה – סתירה להלכות אחרות: במצוות אחרות (כמו תקיעת שופר) הרמב"ם אומר שצריך כן כוונה. מדוע מצה שונה?

2. תירוץ רבינו אברהם בן הרמב"ם: יש הבדל גדול בין מצוות שכל המצווה היא ענין של כוונה/קשב (כמו שמיעת מגילה או שמיעת שופר – אם לא הקשיב, אין כאן כלום), לעומת מצוות שהן מעשה/עשייה (כמו אכילה). באכילה – אפילו בלא כוונה למעשה אכל. המשל: אדם שאוכל ארוחת בוקר בלא לחשוב עדיין אכל ארוחת בוקר; אבל אדם שקורא ספר ואינו יודע מה הוא קורא, בכלל לא קרא.

3. מה פירוש "בלא כוונה"? "בלא כוונה" אינו רק שלא חשב על המצווה – פירושו שבכלל לא התכוון לאכול, הגוי אנס אותו. "כוונה" כאן אינה פירושה כוונה לשם מצווה, אלא כוונה למעשה עצמו – הוא אינו מתמקד באכילה, ובכל זאת הוא יוצא.

4. סברא אלטרנטיבית – הרמב"ם אינו צריך להיות עקבי: הרמב"ם הולך לפי מה שהוא לומד מכל סוגיה בנפרד. בסוגיה אחת יצא שמצה יוצאים בה בלא כוונה, בסוגיה אחרת יצא שצריך כוונה. הרמב"ם אינו פוסק לפי כללים אלא לפי פרטים – הוא עוקב אחר ההכרעה של כל סוגיה. אפילו אם זה נראה כסתירה, יכול להיות ששתי הכרעות שונות נעשו על ידי בתי דין/סנהדרין שונים. כמו הכלל: אם הסנהדרין פוסק יום אחד כך ויום אחד אחרת, צריך לעקוב אחר שניהם, כי פוסקים את הפרט לא את הכלל. הרמב"ם אינו רוצה ליצור "נרטיב יפה" שבו הכל מתיישב – הוא מוסר מה שהגמרא אומרת בכל סוגיה.

5. ההבדל בין "בלא כוונה" ל"שוטה": ב"בלא כוונה" הוא בר כוונה – הוא אדם נורמלי שרק לא התכוון. אצל שוטה זו בעיה אחרת לגמרי: הוא בכלל אינו בר חיובא – הוא פטור מכל המצוות. לכן, כשמתרפא, צריך לאכול שוב. לשון הרמב"ם מראה: הבעיה אינה חוסר כוונה, אלא חוסר חיוב – "שהיה פטור מכל המצוות."

6. מקרים מקבילים: מוזכר שהשיחה שייכת לעבד שנשתחרר או לגר, אבל זה נדחה כי יום טוב בלילה (כשיש חיוב מצה) אינו זמן שבו שינויים כאלה קורים. קטן שהגדיל גם נזכר אבל אינו רלוונטי מעשית.

---

הלכה ד – חמשת מיני דגן למצה

דברי הרמב"ם: אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה אלא במאכל מחמשת המינים, שנאמר "לא תאכל עליו חמץ" ונאמר "תאכלו מצות" – דברים הבאים לידי חמץ, אם אכל מצה מהן יצא ידי חובתו. אבל שאר הדברים כגון אורז ודוחן וקטניות – אין בהן משום מצה ואין בהן משום חמץ.

פשט: מצה אפשר לעשות רק מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל, שיפון). זה נלמד מהפסוק – רק דברים שיכולים להיות חמץ, יכולים להיות מצה. אורז, דוחן, קטניות – אינם יכולים להיות חמץ, אינם יכולים להיות מצה.

חידושים והסברות:

1. היסוד "דברים הבאים לידי חמץ": מצוות מצה קשורה לחמץ. רק מה שיכול להיות חמץ, אפשר לעשות ממנו מצה. פירות או דברים אחרים – אפילו אפשר לעשות מהם פת – אינם "דבר הבא לידי חמץ," ממילא אי אפשר לצאת בהם.

---

הלכה ד (המשך) – תערובת דגן עם מינים אחרים

דברי הרמב"ם: עירב עיסה מן החיטים ומן האורז – אם יש בו טעם דגן, הרי זה יוצא בה ידי חובתו.

פשט: אם מערבבים חיטים (כשר למצה) עם אורז (לא כשר), הולכים אחר הטעם – אם טועמים את הדגן, יוצאים.

חידושים והסברות:

1. תוספת הראב"ד: הראב"ד מוסיף שלכאורה צריך גם להיות כזית דגן בכדי אכילת פרס – כמו שלמדנו בתערובות חמץ, שעוברים רק אם אוכלים כזית בכדי אכילת פרס. הרמב"ם אינו אומר זאת במפורש, אבל לכאורה זה נכון.

2. הבדל בין טעם דגן כאן ובחמץ: בחמץ בתערובת לא הלכו כל כך אחר טעם, אבל כאן זו שאלה אחרת – כאן השאלה מה העיקר של הפת, לא רק אם טועמים משהו.

---

הלכה ד (המשך) – עיסת הכלבים

דברי הרמב"ם: עיסת הכלבים – בזמן שהרועים אוכלים ממנו, יוצא בה... אבל אם אין הרועים אוכלים ממנו, אינו יוצא בה, שאינו משתמר לשם מצה.

פשט: לחם שנעשה לכלבים – אם הוא טוב מספיק שרועים אוכלים ממנו, יוצאים בו. אם לא – לא יוצאים, כי אינו משומר לשם מצה.

חידושים והסברות:

1. טעם "אינו יוצא": הרמב"ם אומר שהטעם הוא "שאינו משתמר לשם מצה" – כשעשו אותו לכלבים, לא חשבו על מצה. זה לא בגלל שאינו ראוי לאכילה (הוא כן ראוי – אדם יכול לאכול אותו), אלא בגלל ששמירה לשם מצה חסרה. כששואלים את האדם "למה עשית את זה?" הוא עונה "לכלב" – זה לא לשם מצה.

2. כשרועים אוכלים ממנו: אם רועים אוכלים ממנו, פירוש הדבר שהאדם גם התכוון לבני אדם, וממילא זה משומר לשם מצה.

3. יסוד "משתמר לשם מצה": כאן מוכנס היסוד שמצה צריכה להיות משומרת לשם מצה. "לשם מצה" אינו פירושו שצריך לעמוד ולצעוק "לשם מצה" – פירושו שהסיבה העיקרית לעשות זאת היא למצה. כוונה/לשמה פירושה: אם שואלים את האדם למה הוא עושה זאת, הוא עונה את התשובה הנכונה.

---

הלכה ד (המשך) – מצה שנילושה במי פירות

דברי הרמב"ם: מצה שנילושה במי פירות – יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבל אין לשין אותה במי פירות.

פשט: מצה שנילושה במי פירות (לא מים) – יוצאים בה בדיעבד. אבל לכתחילה אין ללוש במי פירות.

חידושים והסברות:

1. לכאורה קושיה: קודם לכן הרמב"ם למד שמי פירות עצמם אינם מחמיצים, והכלל הוא "דברים הבאים לידי חמץ" – רק מה שיכול להיות חמץ יכול להיות מצה. איך אפשר לצאת במצה ממי פירות אם היא אינה יכולה להיות חמץ?

2. תירוץ: תנאי "בא לידי חמץ" הוא תנאי בדגן, לא במים/נוזל. חיטה יכולה להיות חמץ – זה מספיק. איזה נוזל משתמשים ללישה אינו רלוונטי לכלל.

3. שיטת רבינו מנוח: לפי פירוש רבינו מנוח שמי פירות פועלים כחליטה (זה מעכב את החימוץ אבל הדגן עדיין יכול להיות חמץ אם טיפת מים באה), זה בוודאי מתיישב – כי הדגן שייך לחמץ.

4. הערת מגיד משנה: המגיד משנה מביא שיש שיטות שאומרות ש"יוצא במי פירות" פירושו רק כשיש קצת מים בתוכו. אבל הרמב"ם אינו אומר תנאי זה – הוא אומר סתם יוצא במי פירות.

---

הלכה ה (המשך) – אין לשין מצה ביין, שמן, דבש, חלב – משום לחם עוני

דברי הרמב"ם: אבל אין לשין... ביין, שמן, דבש, אדער חלב, משום לחם עוני.

פשט: הרמב"ם מחלק בין מיני מי פירות שונים. מי פירות "פשוטים" כמו מיץ תפוחים מותרים, כי המצה עדיין נקראת לחם עוני. אבל דברים "עשירים" יותר כמו יין, שמן, דבש, וחלב הופכים את הלחם ללחם עשיר, ואין יוצאים בהם.

חידושים והסברות:

1. הבדל בתוך מי פירות: קודם לכן בהלכות חמץ הרמב"ם לא חילק בין מיני מי פירות שונים – כל מי פירות שווים לגבי חימוץ. אבל לגבי לחם עוני הוא מחלק – מי פירות פשוטים הם כמעט כמו מים לגבי לחם עוני, אבל דברים חשובים יותר כמו יין, שמן, דבש הופכים אותו ללחם עשיר וחסר בו תנאי לחם עוני.

2. שיטות החולקות: יש שיטות שסוברות שכל מי פירות לא יקראו לחם עוני – רק במים ממש נקרא לחם עוני.

3. הבדל בין יום ראשון לשאר ימים: ביום הראשון אי אפשר לצאת במי פירות העשירים.

---

הלכה ו – פת מורסן, פת סובין, פת סולת נקיה

דברי הרמב"ם: אין יוצא לא בפת מורסן ולא בפת סובין. אבל אם מערב מורסן או סובין בקמח, ואופה פת – יצא בה חובתו. וכן פת סולת נקיה ביותר – הרי זו מותרת... ואין אומרים בזה אין זה לחם עוני.

פשט: לחם שנעשה כולו מפסולת (מורסן/סובין) אין יוצאים בו. אבל אם מערבבים אותו בקמח, יוצאים. גם פת סולת נקיה ביותר – קמח לבן מאוד נקי – יוצאים בו, ואין אומרים שזה לא לחם עוני.

חידושים והסברות:

1. פת מורסן/סובין – מדוע לא יוצאים? לא בגלל שאינו יכול להיות חמץ, אלא בגלל שאינו נקרא פת. "פת הדראה" – היינו חושבים שזה דווקא לחם עוני טוב כי זה זול, אבל בגלל זה אין יוצאים כי זה לא נקרא פת.

2. פת סולת נקיה – חידוש הרמב"ם: נראה שהיו שיטות שסברו שקמח לבן מאוד נקי גם לא נקרא לחם עוני (כי זה עשיר מדי). הרמב"ם דוחה זאת –

לחם עוני פירושו דווקא שלא יהיה בו יין, שמן, דבש, אבל אפילו לחם נקי עדיין נקרא לחם עוני.

---

הלכה ז – אופני אפיית המצה

דברי הרמב"ם: כל מצה שנאפית בתנור, או באלפס, על גבי רעפים... יוצא בה. אם לא נאפה אפיה גמורה יוצא, והוא שלא יהיו חוטים של בצק נמשכים ממנו בשעה שפורסה.

פשט: מצה שנאפית בדרכים שונות – תנור, אלפס, רעפים, אפילו בבור בארץ – יוצאים בה. אפילו אם אינה אפויה לגמרי, יוצאים, ובלבד שכשפורסים אותה לא יימשכו חוטים של בצק.

חידושים והסברות:

1. מצות הרמב"ם: מצות הרמב"ם היו רכות יותר ממצותינו הקשות – הוא מדבר על אופנים שונים כמו אלפס (בסגנון פיתה), רעפים, בור עם גחלים מודבקים בצד.

2. אלפס – שני אופנים: (1) תחילה מניחים את הבצק על האלפס ואחר כך מחממים, (2) או להיפך. החידוש הוא שאפילו כשמניחים תחילה את הבצק ורק אחר כך מדליקים, הזמן המועט עד שמתחמם אינו בעיה של חימוץ.

3. שיעור "אפיה גמורה": צריך להיות לכל הפחות מאכל בן דרוסאי – משהו אפוי. כשחוטין של בצק נמשכין, זה עדיין אינו פת כלל.

---

הלכה ח – רקיק השרוי ומצה שבישלה

דברי הרמב"ם: יוצאין ברקיק השרוי, והוא שלא נמוח. מצה שבישלה – אינו יוצא בה ידי חובתו, שאין בה טעם הפת.

פשט: מצה שהושרתה במים (גברוקט) – יוצאים בה, ובלבד שלא התפוררה לגמרי. אבל מצה שבושלה – אין יוצאים בה, כי איבדה את טעם הפת.

חידושים והסברות:

1. רקיק השרוי – "שלא נמוח": התנאי הוא שלא תתפורר לגמרי. אם איבדה צורת הפת לגמרי, אין יוצאים. אבל קצת מפורר עדיין טוב.

2. מצה שבישלה – "שאין בה טעם הפת": לשון הרמב"ם היא "שאין בה טעם הפת" – לא "צורת הפת". זה הבדל חשוב: ברקיק השרוי מדברים על צורת הפת (שלא תימוח), אבל בבישול החיסרון הוא שמאבדת את טעם הפת – טועמת כמו דייסה, לא כמו מצה. זו סברא כי רקיק השרוי כבר אין לו צורת הפת (הוא מושרה), אבל יש לו עדיין את הטעם; בבישול אבל נעלם הטעם עצמו.

3. נפקא מינה מעשית: מצה בריי (סתם גברוקט) – אולי אפשר לצאת, כי זה רק מושרה, לא מבושל. אבל קניידל (מבושל לגמרי) – אי אפשר לצאת.

---

הלכה ח (המשך) – מצה האסורה לו

דברי הרמב"ם: אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא נטלו תרומתו, או שגזלה. זה הכלל: כל שאין מברכין עליו ברכת המזון – אין יוצאין בו ידי חובתן.

פשט: אי אפשר לצאת מצה במשהו שאסור – טבל, מעשר ראשון בלא תרומה, גזילה. הכלל הוא: כל מה שאין מברכים עליו ברכת המזון, אי אפשר לצאת בו מצה.

חידושים והסברות:

1. קשר לברכת המזון: הרמב"ם מקשר מצה לברכת המזון: מכיוון שמצה היא אכילת פת, יש לה אותם דינים כמו פת לגבי ברכת המזון – שניהם צריכים להיות "שלך" (לא גזילה, לא טבל). בברכת המזון כתוב "בוצע ברך ניאץ ה'" – מי שמברך על גזילה מנאץ.

2. סיבה אחרת: יש סיבה אחרת מדוע מצה אסורה אינה כשרה: מהפסוק "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות" – מצה היא משהו שאין עליו איסור חמץ, אבל אם יש עליו איסורים אחרים גם היא אינה כשרה. בגמרא יש סיבות שונות לדין זה.

---

הלכה ח (המשך) – חלה, תרומה, מעשר שני, ביכורים

דברי הרמב"ם: כהנים יוצאים בחלה ובתרומה. וכן יוצא במצה של מעשר שני בירושלים. אבל אין יוצא במצה של בכורים אפילו בירושלים – כי ביכורים אין להם היתר בכל המושבות, בעוד שמעשר שני יפדה ויאכל בכל מקום.

פשט: הפסוק אומר "בכל מושבותיכם תאכלו מצות" – מצה צריכה להיות ראויה לאכילה בכל מקום. מעשר שני יש לו דרך להיאכל בכל מקום (דרך פדיון), אבל ביכורים אין להם פדיון – ממילא ביכורים אינם ראויים לאכילה בכל מושבות.

חידושים והסברות:

1. הבדל בין מעשר שני לביכורים: שניהם מותר לאכול רק בירושלים (לפי הפסוק "לא תוכל לאכול בשעריך"). אבל מעשר שני יש לו אפשרות של פדיון – אפשר לפדות אותו ולאכול בכל מקום. ביכורים אין להם פדיון כלל. לכן מעשר שני "ראוי לאכילה בכל המושבות" (כי יש לו פוטנציאל), אבל ביכורים לא.

2. שיטות על "ראוי לכל אדם": היו שיטות שמצה צריכה להיות ראויה "לכל אדם" – חלה/תרומה היא רק לכהנים, אבל הרמב"ם פוסק שלכהן זה הלחם שלו, והוא יכול לצאת בו.

---

הלכה ט – חלות תודה ורקיקי נזיר

דברי הרמב"ם: חלת תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו – אין יוצאין בהן, כי מ"ושמרתם את המצות" לומדים שמצה צריכה להיות משתמרת לשם מצה. עשאה למכור בשוק – יוצא ידי חובתו, שאותו למכור בשוק בדעתו שאם לא ימכרו יאכלום.

פשט: אם מישהו אפה מצות לקרבן תודה או נזיר, אינו יכול לצאת בהן חובת מצה, כי השמירה הייתה לשם קרבן, לא לשם מצת מצווה. אבל אופה שאופה למכור בשוק – במצות כאלה יוצאים.

חידושים והסברות:

1. דין "לשמה" במצה: מ"ושמרתם את המצות" לומדים שצריך להיות כוונה ספציפית למצוות מצה. אם שואלים אותו "למה אתה אופה מצות?" והוא עונה "לקרבן תודה שלי" – זה לא "משתמרת לשם מצה" אפילו זו מצה והיא נשמרה מחימוץ. זה חיסרון של לשמה – צריך להיות ספציפית למצוות אכילת מצה, לא למצווה אחרת שגם צריכה מצות.

2. הבדל בין "עשאה לעצמו" ל"עשאה למכור בשוק": האופה שאופה למכור, יש בדעתו שאם לא ימכור, הוא או אנשים אחרים יאכלו אותו. ממילא, בשעת עשייה כוונתו אינה רק לשם תודה/נזיר, אלא גם לשם אכילה סתם – וזה כולל מצה. משא"כ, כשמישהו אופה רק לקרבן תודה/נזיר שלו, הוא בדרך כלל לא חושב על האפשרות שזה יהיה לאכילה סתם, וזה לא "מצה בשם מצה."

---

הלכה י – הכל חייבין באכילת מצה

דברי הרמב"ם: הכל חייבין באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים. וקטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה. חולה – שורה את הרקיק במים, והוא שלא נימוח.

פשט: כולם חייבים באכילת מצה – אפילו נשים ועבדים. קטן שיכול כבר לאכול לחם, מחנכים אותו ונותנים לו כזית מצה. חולה שאינו יכול לאכול מצה קשה, מותר להשרות את המצה במים, ובלבד שלא תתפורר לגמרי.

חידושים והסברות:

1. מקור חיוב נשים ועבדים: הגמרא לומדת זאת מהפסוק "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" – מי שיש עליו איסור חמץ (בכרת), יש עליו גם מצוות מצה. ונשים ועבדים חייבים באיסור חמץ (כי "הושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה"), ממילא הם גם חייבים במצה – אף על פי שמצה היא מצות עשה שהזמן גרמא.

2. מדוע לא הטעם של "אף הן היו באותו הנס"? "אף הן היו באותו הנס" הוא טעם למצוות דרבנן (כמו ד' כוסות), אבל כאן מדובר בחיוב מדאורייתא, אז הלימוד מהפסוק.

3. מצוות חינוך בקטנים – נקודה מעשית: "קטן שיכול לאכול פת" הוא כבר בערך בן שנתיים. הרבה פעמים ילדים קטנים הולכים לישון לפני הסדר (כי עושים סדר ארוך), ואין מקיימים את חיוב החינוך. צריך לתת להם כזית מצה לפני שהולכים לישון. כזית הוא למעשה חתיכה קטנה, וילד קטן יכול לאכול זאת.

4. חולה – שורה במים: נראה ששריה במים היא רק בדיעבד – כי הרמב"ם מביא זאת רק אצל חולה או זקן, לא אצל אדם בריא. אם זה היה טוב לכתחילה, לא היה מגביל זאת לחולה. אדם בריא לא יעשה זאת – כי זה מאבד את טעם המצה, וזה רק היתר בדיעבד.

---

הלכה יא – אין מפטירין אחר מצה כלום (אפיקומן)

דברי הרמב"ם: מדברי סופרים שאין מפטירין אחר מצה כלום, אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהם. אלא אף על פי שאכל מצה ואכל אחריה מאכלות אחרים ופירות, חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה ופוסק.

פשט: מדרבנן אסור לאכול כלום אחרי מצה – אפילו לא קליות ואגוזים. אם כן אכל דברים אחרים אחרי המצה, יאכל עוד כזית מצה בסוף (אפיקומן) ואחר כך יפסיק לאכול.

חידושים והסברות:

1. "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" – זה לא אומר שצריך רק לאכול מצה ושום דבר נוסף. הפשט הוא: אוכלים מצה, אחר כך מותר לאכול דברים אחרים (שולחן עורך), אבל בסוף צריך לאכול עוד כזית מצה (אפיקומן) ואחר כך לא לאכול יותר.

2. נקודה מעניינת: נראה מהרמב"ם שלא היה לו "שולחן עורך" במובן שאנחנו מכירים – אדם עני אוכל מצה, ואחר כך עוד מצה.

3. אין סתירה ל"משאכל כזית מצה יצא": קודם לכן למדנו שבכזית מצה יוצאים. כאן רואים שאפשר לאכול עוד חתיכת מצה אחר כך – אין זו סתירה, כי האפיקומן הוא דין מדרבנן (היסח הדעת מדרבנן), לא עיקר החיוב מדאורייתא.

---

הלכה יב – אסור לאכול מצה ערב פסח

דברי הרמב"ם: אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהא היכר לאכילתה בערב. ומי שאוכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות.

פשט: חכמים אסרו לאכול מצה בערב פסח, כדי שיהיה ניכר שאוכלים מצה לשם מצווה. מי שאוכל מצה בערב פסח מקבל מכת מרדות.

חידושים והסברות:

1. הטעם "כדי שיהא היכר": זה לא רק ענין של תאווה (רעב), אלא ענין של חשיבות המצווה – שיהיה ניכר שאוכלים לשם מצווה.

2. רקע היסטורי: אצל הראשונים רואים שאפו מצות בערב פסח אחר הצהריים (או בפסח עצמו), לא קודם. זה מתאים לדין של "משומרת לשם מצה" – צריך לאפות בזמן שכבר יש איסור חמץ. רש"י סובר שבכלל אי אפשר לצאת במצות שלא נאפו בזמן. ממילא, כשאופים מצות בערב פסח אחר הצהריים (כשכבר אסור לאכול חמץ), אומרים שלא לטעום מהמצות הטריות – לשמור אותן ללילה, כדי שיהא היכר שהאפייה היא למצווה הגדולה, לא סתם כי כבר אסור לאכול חמץ.

3. מכת מרדות: זה ממש איסור מדרבנן עם עונש חמור. יש גירסה "עד שתצא נפשו" – שפירושה שאם מישהו מתעקש, מכים אותו עד שיפסיק.

---

הלכה יג – לא לאכול בערב פסח מחצות / תאווה

דברי הרמב"ם: לא יאכל אדם בערב הפסח מקרוב למנחה כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה. אבל אוכל מעט פירות וירקות, אבל לא ימלא כריסו מהן. חכמים הראשונים היו מרעיבים עצמן בערב הפסח כדי שיאכלו המצה בתאוה ותהיה המצוה חביבה עליהן.

פשט: לא יאכל אדם בערב פסח מקצת לפני מנחה (אחר הצהריים), כדי שיהיה רעב ויאכל מצה בתאווה. מותר לאכול מעט פירות וירקות, אבל לא להתמלא מהם. החכמים החסידים מקדם היו מרעיבים עצמם כל ערב פסח, כדי לאכול מצה בתאווה ובחיבת המצווה.

חידושים והסברות:

1. שני דינים נפרדים: (1) לא לאכול מצה כל ערב פסח מהבוקר – בגלל "היכר" (הלכה יב); (2) לא לאכול קביעות סעודה מחצות/מנחה – בגלל "תאווה" (הלכה יג). אלו שני נושאים נפרדים.

2. מה מותר לאכול? לחם אסור (כי אחרי חצות כבר אסור חמץ), מצה גם אסורה (האיסור של ערב פסח). פירות וירקות – כן, אבל לא יותר מדי. הרמב"ם אינו אומר במפורש שמותר לאכול בשר.

3. הגהות מיימוניות – תענית בכורות: הגהות מיימוניות מביא שבמסכת סופרים כתוב שבכורות ואנשים כשרים אחרים מתענים בערב פסח. צירוף מעניין – שתענית בכורות בערב פסח קשורה לענין של אכילת מצה בתאווה.

4. הבדל בין ערב פסח לשאר ערבי ימים טובים: בכל ימים טובים יש מצוות סעודה בלילה, אבל רק בערב פסח יש ענין של להתרעב. למה? כי אכילת מצה היא מצווה מדאורייתא מיוחדת – מצווה גדולה יותר מסתם שמחת יום טוב. לשמחת יום טוב סתם לא היו עושים דין כזה של להיות רעב. אבל בשאר ערבי ימים טובים – "אוכל והולך עד שתחשך," מותר כן לאכול (רק לא קביעות סעודה).

---

עד כאן פרק ו' – הלכות מצוות אכילת מצה.

תמלול מלא 📝

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו – מצוות אכילת מצה

הלכה א – מצוות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר

טוב מאוד. אנחנו הולכים היום ללמוד את הפרק השישי של רמב"ם הלכות חמץ ומצה, הלכות פסח. בפרק זה הוא הולך לדבר על מצוות אכילת מצה, מצוות מצה.

אומר הרמב"ם: מצות עשה מן התורה, כפי שהוא כבר התחיל, הוא מנה בתחילת הלכות חמץ ומצה הוא מנה שיש כמה מצוות? שש, נדמה לי, אם אני זוכר טוב. אז מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר. שמונה, סליחה, שמונה מצוות יש בהלכות חמץ ומצה, וכאן אנחנו מדברים על מצוות אכילת מצה בליל חמישה עשר.

אומר הרמב"ם שהמצווה היא רק בלילה הראשון של פסח היא המצווה מן התורה. שנאמר, הפסוק אומר "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות". לא אחרי ארבעה עשר, הערב של ארבעה עשר, נכון? ארבעה עשר הוא ערב פסח. בלילה אחרי ארבעה עשר, "בערב תאכלו מצות".

ואיפה נוגעת המצווה? בכל מקום, בכל מקום, לא רק בארץ ישראל, ובכל זמן, לא רק כשיש בית המקדש. והרמב"ם מסביר עכשיו מה הוא מתכוון לומר שזה לא תלוי בבית המקדש. הרי הרבה פעמים רואים, כתוב בפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו". אומר הרמב"ם, אבל זה לא כך, "ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה". כלומר, כשיש קרבן פסח, אוכלים מצה יחד עם קרבן הפסח, "על מצות ומרורים יאכלוהו". אבל יש גם את הפסוק של "בערב תאכלו מצות", שתמיד, גם כשאין בית המקדש, גם כשלא נמצאים בארץ ישראל, יש מצוות אכילת מצה. אבל זה דווקא רק בלילה הראשון, או אצלנו שני ימים טובים של גלויות, שני הלילות הראשונים של פסח.

זמן המצווה – כל הלילה

אומר הרמב"ם, ומצותה, מתי היא המצווה? כל הלילה, כל הלילה היא מצוות אכילת מצה. כן, לא כמו רבי אלעזר בן עזריה שהוא אומר רק עד חצות. כן, הרמב"ם פוסק שכל הלילה אפשר לאכול את המצה.

שאר הרגל – אכילת מצה רשות

אומר הרמב"ם, זה רק בלילה הראשון. אבל בשאר הרגל, שאר הזמן של יום טוב, אכילת מצה רשות. רצה אוכל מצה, אם הוא רוצה אוכל הוא מצה. כלומר, לחם אסור לאכול, כי על זה כתוב בפסוק שבימים האלה צריך לאכול רק מצה. אבל זה לא אומר שחייבים לאכול מצה. אם הוא בכלל לא רוצה לאכול מחמשת מיני דגן, הוא רוצה לאכול אורז או דוחן או קליות או פירות, הוא רוצה לאכול לגמרי דברים אחרים. הרי אפשר לאכול דברים אחרים, ממילא זה לא מצווה, זה רק רשות. ממילא גם אין, למשל בלילה הראשון תהיה ברכה, אבל שאר יום טוב לא תהיה ברכה. אבל בליל חמישה עשר בלבד חובה, זו חובה, חייבים. וכמה היא החובה? אומר הרמב"ם, השיעור כמה צריך לאכול הוא כזית, ומי שאכל כזית יצא ידי חובתו. שעם כזית יוצאים ידי חובה.

כן, אמנם נראה מאוחר יותר שיש עוד יותר מזה, אנחנו רוצים שיאכלו מצה באחרונה, אז אוטומטית זה כבר יותר מ... כמו שקוראים לזה אפיקומן, יוצא יותר מכזית. אבל זה עוד מצוות, עוד הלכות או מנהגים של ליל הסדר, אבל עצם המצווה היא כזית מצה. יכול להיות סתם, המעלה, שאוכלים סעודה בלילה, אוכלים יותר מכזית, אבל העיקר הוא שעם כזית יוצאים.

דיון: האם "רשות" יש בו היבט של מצווה?

כן, ידוע שלא ברור שרשות אומר שזה לא מצווה. יכול להיות כמו שהרמב"ם הסביר בהלכות ברכות, שיש מצוות שאינן חובה, כמו שמקיימים את המצווה, אבל זה לא חובה. יש באמת שלוש רמות: מצווה, חובה, רשות. לא חובה עדיין לא אומר רשות במובן של דבר לגמרי רגיל. למה אתה אומר כך? למה תאמר שזה בכלל מצווה? כי הוא מוסיף את המילה חובה. יש זכר שהרמב"ם אומר שיש מצווה שאין מחובה. ולעשותו, ועכשיו מצוות שהם רשות. אז רשות לא דווקא סותר מצווה. יש מצווה, אולי כי הרמב"ם אומר ששלוש לשונות שאפשר לדייק כאן. זו מצוות עשה מן התורה לאכול מצה, כלומר שזו חובה. אבל כשאומרים אכילת מצה רשות, זה יכול להיות גם חלק מהמצווה של עצם מצוות פסח, אבל זו רק מצווה של רשות. כמו ששחיטה היא מצווה של רשות, אם רוצים לאכול צריך לשחוט. עושים כן ברכה, אתה צודק שלא עושים על פסח ברכה כל פסח, אבל זו שאלה אחרת. אבל לא בהכרח שרוצים כמו שאתה אומר שזה רשות, עדיין לא אומר שזה לא מצווה.

זה קצת נכון, כי למשל יום טוב שני, הרי זה יום טוב, ביום טוב יש מצווה לאכול פת לחם משנה, מצווה אחרת, אבל הוא מתכוון לומר שהדין של בערב תאכלו מצות חל רק על היום הראשון, כמו שאתה אומר החובה.

הלכה ב – בלע מצה, בלע מרור, בלע מצה ומרור כאחד

מה אומר הרמב"ם הלאה? עוד הלכה מעניינת על מעשה הכזיתים. אנחנו לומדים, אכילת מצה ומרור יש לזה איזו סיבה, שנזכור, שנעשה את זה. מישהו חושב, אני יודע, צריך להרגיש את הטעם. אומר הרמב"ם, לא, בלע מצה, אם בלע את כל חתיכת המצה, לא טעם אותה, בלע אותה לגמרי, יצא. זה שייך כי... זה לא נימוס טוב, בעצם. זה שייך כי צריך רק כזית, כזית לא כל כך גדול, אפשר לבלוע אותו. היום הכזית הגדול, כמעט לא שייך. בלע מרור, גם אותו דבר, יצא, הוא יצא.

גירסאות ב"בלע מרור"

רגע, אבל זו מחלוקת. אומר הראב"ד, מה? לא, יש מחלוקת, לא צריך להתבלבל. ברמב"ם שלנו, הגירסה המעודכנת ביותר, כתוב בלע מרור יצא. כך הוא גורס, אני לא זוכר, היום אומרים שזו הגירסה הנכונה. אבל בגירסה הישנה היה כתוב להיפך, בלע מרור לא יצא. אז זה מאוד שונה בהלכה. אבל גירסת הראב"ד היתה גם יצא, כי הראב"ד חולק והוא אומר ש... לא, הוא חולק על החלק הבא, על ה... נראה שהרמב"ם, להיפך, כך הוא אומר, שהראב"ד יכול היה להיות לא יצא. יש סברא שאומרת שמרור צריך טעם, מצה לא צריכה טעם, בלע מצה יצא, אבל מרור לא יצא. למעשה, הרמב"ם לפי הגירסה שלנו, הוא פוסק ששניהם יצא.

בלע מצה ומרור כאחד

רק מתי לא יוצאים? המקרה השלישי. אומר הרמב"ם כך, בלע מצה ומרור כאחד. מה קורה אם מישהו בלע מצה ומרור? ביחד. אז כך, ידי מצה יצא, יצא את החלק, המצווה מהתורה, המצה יצא. וידי מרור לא יצא, לא יצא מצוות מרור. למה? עדיין לא נאמר בכלל שיש מצוות מרור. הוא נותן לנו רמז דרך אגב על מצה. ידי מרור לא יצא, אומר הרמב"ם, למה? שהמרור כטפלה למצה, המרור נעשה כמו טפל למצה. או, כמו שר' יצחק למד, שתמיד לחם עם ירקות או לחם עם תבלינים תמיד הלחם הוא העיקר. כך לומדים הלכות ברכות שלנו.

דיון: טעם של "שהמרור טפלה למצה"

ראיתי אחרים אומרים כי מרור הוא מהתורה, ואני מתכוון מצה היא מהתורה, ומרור הוא מדרבנן, כפי שנראה מאוחר יותר. מרור הוא מצווה חלשה יותר, ממילא הוא חושב יותר על הכלי, כשהוא בולע את שניהם ביחד, הוא מתכוון בעיקר למצה, ממילא הוא לא יוצא מרור. נכון, ההבדל בזה הוא שאותה הלכה היתה צריכה להיות רק בזמן הזה שמרור הוא מדרבנן, אם הולכים לפי הטעם, כי בזמן המקדש שיש פסח, מרור כן מהתורה, שאז זה לא חילוק. כן, על זה הראב"ד משיג שזה לא הטעם. כלומר, הראב"ד הבין משהו ששהמרור טפל הוא הסיבה למה בלע מרור לא יצא, לפי מה שהוא גרס.

אבל אני רוצה להבין, הלל שאכל כורך, הוא אכל את שניהם ביחד. הגמרא מדברת על זה, זה לא מסתדר עם האלף. הוא חולק על זה, או שהוא עשה גם את שניהם? לא, הוא חולק, הוא חולק. יכול להיות שזה רק אם שניהם מצווה. אני מתכוון שבגמרא כתוב זה בפירוש, שהלל לא מסתדר לפי הבעיה. אבל בלע, כאן כתוב רק על בלע. סתם כמו שאוכלים את שניהם ביחד זו שאלה אחרת. כן, אז הרב לא הסכים עם משהו. אוקיי, בואו נדלג על זה, זה לא נוגע.

זה גם לא נוגע להלכה למעשה, אף אחד לא בולע. אני מתכוון, למה מגיעה ההלכה? מי בולע מצה? זה נוגע למשל אם מישהו מגיע לכורך, לא היה לו... כן, צריך לעשות במיוחד. הסיבה שצריך... זה יכול להיות נוגע אם מישהו מגיע לכורך, הוא לא עושה לפני זה... אבל מה שאומרים שהרמב"ם מביא את זה רק אצל בלע. אם מישהו לא יצא, לפי הרמב"ם הוא יוצא. אבל העניין עם המרור טפלה למצה, כמו שאמרת, כי הולכים אחרי העיקר... לא, זה הטעם העיקרי. כשאין לו טעם בכלל, הוא רק בליעה... אני לא רואה שהרמב"ם אומר סתם כך אכל מצה ומרור כאחד לא יצא. כתוב בלע. על מה בכלל מדברים חידוש שיוצאים?

הראב"ד אומר אחרת. הראב"ד הבין שיש חילוק דווקא בין מצה ומרור. הוא לא ידע מה הרמב"ם רוצה מהטפל למצה. הוא אמר, הטעם הוא לא טפל. הטעם הוא כי מרור צריך ללעוס אותו. משא"כ מצה, הראב"ד הבין משהו שמצה מרגישים את הטעם אפילו בלי ללעוס. אבל מרור אין עניין של ללעוס, או שטועמים בלי ללעוס. בקיצור, זה ה... השיחה כאן.

שייכות לחקירה על תאוות אכילה

זה נוגע יותר לחקירות שלי על, למדנו לאחרונה על תאוות אכילה, שכאן אפשר לראות שיש דין אכילה, יש איזה דין של טעם שצריך ללעוס, יש מצוות שיוצאים כך, יש מצוות שיוצאים כך. זה איזה מראה מקום לאותה חקירה. טוב מאוד.

כרכן בסיב

אומר הרמב"ם הלכה חדשה. מה קורה? כרכן בסיב. הוא עטף את המצה, או מרור, או שניהם, בסיב. סיב זה... הוא עטף את זה במשהו. הוא רואה שזה הולך על המקרה הקודם. הוא לקח מצה ומרור ביחד. מה זה סיב? איזה עשב? הוא שם את זה בפלסטיק בקפסולה. וכיוצא בו בלע, אף ידי מצה לא יצא, כי הפה שלו בכלל לא נחשף למצה. יש חציצה עם...

שתי רמות של אכילה

על הרמב"ם רואים שיש כאן שתי רמות של אכילה. יש דבר שנקרא אכילה. אכילה, לפחות אומר שצריך לגעת בגרון, אני לא יודע אם הפה צריך לגעת במאכל. זה אצל מצה מספיק. למרור, או לפחות למרור ומצה ביחד זה לא מספיק. דרך זה יש רמה הבאה של ללעוס, כן? הרמב"ם לא אומר את המילה ללעוס, אבל לפי כפלה מתכוון ללעוס, כי אז טועמים את הטעם. זה רק אצל מרור, או רק כשאוכלים את שניהם ביחד, אומר הרמב"ם שיש בעיה כי המצה מבטלת את המרור.

מה כשאפשר לומר שזה לא דרך אכילה בכלל אצל בליעה, אבל אנחנו לא צריכים ממש דרך אכילה. נראה שכן, אולי בלא כרח בתיבה אפשר לומר שזה לא דרך אכילה, אבל נראה שלפעמים נעשה כזה מצב, יש דברים שלא לועסים. אולי זה כן. אתה מתכוון שביום כיפור גם יהיה מותר? לא כתוב שיהיה מותר.

הלכה ג – אכל מצה בלא כוונה

אוקיי, הלכה ג'. אוקיי, אכל מצה בלא כוונה. אומר הרמב"ם הלכה כזו. מה קורה? אדם אכל מצה בלא כוונה, לא היה לו כוונה, לא כיוון שהוא מקיים מצוות מצה. כגון, שאנסוהו גוים לאכול, גויים הכריחו אותו לאכול מצה, יצא ידי חובתו, מה הוא יצא ידי חובת מצה?

השאלה הגדולה: סתירה להלכות אחרות

מיד במקום, איפה המפרשי רמב"ם מתקשים? כי בהלכות אחרות נראה שהרמב"ם אומר, כן, צריך להיות כוונה, למשל תקיעת שופר ודברים אחרים. ולמה כאן הוא אומר שזה טוב אפילו בלי כוונה?

תירוץ: חילוק בין מצוות שהן עניין כוונה למצוות שהן מעשה

ראיתי הסבר טוב. אה, הוא מביא כאן מרבי אברהם בן הרמב"ם שיש חילוק גדול כשכל המצווה היא עניין של כוונה. למשל, לשמוע קריאת מגילה. מה זה אומר לשמוע קריאת מגילה? להתרכז במעשה של קריאת מגילה, או לשמוע שופר. אם אין כוונה אין כלום. מה שאין כן דבר כמו אכילה או משהו שהוא עשייה, אכילה היא אפילו אם לא התכוונת שאכלת.

אבל כש... אפשר להבין את החלק. כך הוא אומר? אפשר עוד להבין את החלק. קריאה היא פשוט ש... ש... קריאות מספרות מעשה. אם שמעו משהו ולא תופסים מה שומעים, לא שמעו כלום. מה שאין כן אכילה, כשאדם אוכל ארוחת בוקר בלי לחשוב, הוא עדיין אכל ארוחת בוקר. כשאדם קורא ספר והוא לא יודע מה הוא קורא, הוא בכלל לא קרא כלום. נכון זה טוב כך.

דיוק: מה זה אומר "בלא כוונה"?

צריך אבל להוסיף כאן שאמרת בלא כוונה מתכוון שהוא לא התכוון לומר את המצווה, אבל צריך לראות שהמקרה שכתוב להיפך, גם כאן, גם אצל מצה, לעולם לא כתוב שהוא לא שכח שזו מצווה. זה יותר שהוא בכלל לא מתכוון לאכול. הגוי דוחף אותו, הוא כופה אותו, הוא לא רוצה בכלל לאכול, הוא לא מתעניין. אני לא מתכוון למעשה, אני לא מתכוון למצווה. החבר לא מתכוון כמו שאנחנו אומרים בדרך כלל כוונה, שחושבים על המצווה, אלא כוונה אומר כמו שהוא מתמקד.

דובר 2:

כן, זו סברא.

סברא אלטרנטיבית: הרמב"ם לא צריך להיות עקבי

אני מתכוון שיש לי גם סברא אחרת, שהרמב"ם לא צריך להיות עקבי. הרמב"ם יצא בגמרא שמצה יוצאים בלי כוונה, ושם יצא בגמרא שצריך כן כוונה. הרי, זה לא מסתדר לפי הכללים? הרמב"ם לא היה עם כללים, הוא הולך עם פרטים. הרי יש את כל הסיבה למה פוסקים. פוסקת הגמרא, כי זו ההכרעה של הגמרא. יצא לו שהגמרא מכריעה כאן כך ושם כך. יכול להיות אפילו שהגמרא לא עקבית. מי שעשה את ההכרעה היה אדם אחר שעשה את אותה הכרעה, וזהו.

דובר 2:

אבל יש גם סוגיה בגמרא שנקראת מצוות צריכות כוונה, שרואים כן.

תרגום לעברית

דובר 1:

אמת, אבל הרמב"ם לא חייב לפסוק לפי אותו כלל. הוא יכול לומר ש... מה שיש לנו סיבות יצא שכאן הפסק כך. יכול אפילו להיות שהסיבה היא כי שני אנשים אחרים פסקו כך. הסנהדרין של אותו זמן, כביכול, החזיק כך, ומאותו זמן כך. לא, אתה זוכר עושים הכרעה, אם הסנהדרין יפסוק יום אחד כך ויום אחד כך, לגבי ההלכה כך, לגבי ההלכה כך, צריך לעקוב אחרי שניהם, למרות שיש סתירה, כי לא פוסקים את הכלל, פוסקים את הפרט.

זה נכון שהרמב"ם רוצה לומר לנו איך יוצאת הסוגיא. הוא לא רוצה לעשות את הסדר שלו עצמו שהכל יתאים לאיזה נרטיב יפה. הרבה אנשים היו רוצים כך את הרמב"ם, אבל זה לא איך שהרמב"ם עושה את זה.

הלכה ג (המשך) — שוטה שאכל מצה

דובר 1:

אבל זה כשהוא אכל מצה ולא כיוון, הוא היה בר כוונה, הוא היה אדם שיכול לכוון, רק במקרה קרה שהיו אותו אונס. אבל אם אכל מצה והוא נכפה בעת שטותו, בדיוק בזמן שהוא חולה, הוא שוטה, ואחר כך נתרפא, חייב לאכול אחר כך שנתרפא. כשהוא נעשה בר חיובא, אז שוב אז יאכל. למה? לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות. כשהוא אכל מצה, קודם כשהוא אכל מצה, הוא עדיין היה פטור מכל המצוות, ועכשיו הוא נעשה חייב.

החילוק בין "בלא כוונה" ל"שוטה"

דובר 1:

זה מאוד שונה, לא פשוט שלא היה לו דעת, שוטה, הבעיה היא לא שלא היה לו כוונה, הבעיה של שוטה היא שהוא שוטה. לכאורה יהיה גם אותו דבר, אני יודע, נניח שעבד שנשתחרר או גר, אני לא יודע אם זה שייך, כי יום טוב בלילה לא הולכים כשהוא מחויב. גם, האיש בכל מקרה חייב באכילת מצה. אה, קטן, אבל זה לא נוגע, כי הוא נעשה גדול. בא החיוב. הנקודה היא כי הוא לא היה בר חיובא. זה לא קשור ל... הוא לא היה שוטה, אולי חסרה כוונה, אבל הנקודה היא כי הוא לא היה בר חיובא. כשהוא נעשה בר חיובא, אז המצווה לאכול.

דובר 2:

נכון. אצל שוטה יכול להיות שהוא עיתים חלים, יש לו איזו התקפה, הוא לא נעשה בריא.

דובר 1:

כן.

הלכה ד — חמשת מיני דגן למצה

דובר 1:

אנחנו לומדים עכשיו ממה צריך לעשות את המצה. אומר הרמב"ם, אנחנו כבר למדנו קודם שחמץ שייך רק בחמשת מיני דגן. אומר הרמב"ם, שדווקא רק מצה אפשר גם לעשות עם אותם חמשת מיני דגן. "אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה אלא במאכל מחמשת המינים, שנאמר 'לא תאכל עליו חמץ', ונאמר 'תאכלו מצות'". לומדים מזה ש"דברים הבאים לידי חמץ", דברים שיכולים להיות חמץ, אלה דברים שאפשר לעשות מצה. "אם אכל מצה מהן יצא ידי חובתו, אבל שאר הדברים כגון אורז ודוחן וקטניות, אין בהן משום מצה ואין בהן משום חמץ", כי זה לא יכול להיות חמץ.

המצווה של מצה היא להיזהר מלהיות חמץ, רק לאכול מצה. הדברים שיכולים להיות חמץ, תאכל מצה. אבל דבר שאתה לא יכול לצאת בו גם בפירות, אני מתכוון, אה, חילוק של דורות דורות, כן, אפשר כן לעשות מזה קצת פת, אבל זה לא, זה לא נקרא דבר הבא לידי חמץ, ממילא לא אפשר לעשות את המצה.

הלכה ה — תערובת דגן עם מינים אחרים

דובר 1:

אומר הרמב"ם, אבל אם מערבבים חמשת מיני דגן עם לא חמשת מיני דגן, זה כך: "עירב עיסה מן החיטים ומן האורז", מזה שכשר למצה ומזה שלא כשר למצה, הולכים אחרי הטעם. "אם יש בו טעם דגן, הרי זה יוצא ידי חובתו". הולכים אחרי הטעם במקרה כזה.

הראב"ד מוסיף שלכאורה צריך הוא לאכול שם את הדגן כדי אכילת פרס, כמו שלמדנו בהלכות תערובות ותערובות חמץ קודם, שעוברים רק אם אוכלים כזית בכדי אכילת פרס. לכאורה אותו דבר צריך להיות בזה כזית דגן שהוא אוכל בכדי אכילת פרס. הרמב"ם לא אומר, אבל לכאורה זה נכון, לא?

דובר 2:

זאת אומרת, לא אומרים שזה בטל, שזה נעשה מתחת לפחות. זאת אומרת צריך לומר. אולי כן, הרמב"ם לא אומר, אולי אני יודע שהאורז רק מסריח, אבל אם זה מעורב, אני לא יודע.

דובר 1:

הוא מביא שיש שתי שיטות. הייתי חושב כך, כי מה שלמדנו קודם לגבי תערובת חמץ, שזה לא נראה שזה... כן. אוקיי. אז כאן הולכים אחרי טעם דגן, ואצל מצה עשירה לא רצו כל כך טעם, אבל זה מין דבר אחר, כי כאן השאלה מהי ה... לא שאני צריך להיות לי טעם, אלא מהי ה... מהי העוגה כאן?

דובר 2:

כן.

דובר 1:

בסדר.

הלכה ה (המשך) — עיסת הכלבים

דובר 1:

אומר הרמב"ם כך: עיסת הכלבים, כבר היה לנו עיסת הכלבים בהלכות עירובין, עוגות כאלה שעושים לכלבים, בזמן שהרועים אוכלים ממנה, אם זה... זה אמנם יותר עשוי לכלבים, יש לזה טעם כזה, כן, אבל אם זה קצת טוב שהנער העני הרועה יכול לאכול מזה, יוצא בה, כי זה נקרא לחם, זה נקרא משהו שאוכלים. עשו אותו לשמה, כי זה היה משומר לשם מצה. התכוונו, התכוונו אמנם לכלב, אבל התכוונו גם לרועה.

הטעם של "אינו יוצא": שאינו משתמר לשם מצה

דובר 1:

אבל למה לא אומרים, אוקיי, אבל אם אין הרועים אוכלים ממנה, אם זה רק טוב לכלבים, אינו יוצא בה, שאינו משתמר לשם מצה. כשהאדם עשה את זה, הוא לא חשב על מצה, הוא לא היה משומר לשם מצה. הוא אמנם עשה לחם שהוא לא מצה, אבל זה לא היה משומר. למה לא אומרים שאם אין הרועים אוכלים ממנה זה לא נקרא פת? זה לא משהו ראוי לאכילה? מדברים כן כשזה ראוי לאכילה, אבל זה לא הסדר שהרועים אוכלים... באזור הזה הרועים לא אוכלים מזה. החילוק הוא, העיקר הוא החילוק... השמירה לשם מצה.

דובר 2:

אני לא יודע מה העיקר של מצה.

דובר 1:

כן, אבל מישהו טען כך כאילו אם בכלל רועים אוכלים זה נקרא פת, אם לא זה לא נקרא פת. אבל כאן נראה שמדברים כן באופן, זה לא נפסל, אוקיי, זה בטח לא נפסל, זה לא, אדם יכול לאכול את זה. אני לא זוכר איך זה נלמד בדיוק בהלכות עירוב. אז כאן כתוב שהבעיה היא שזה לשמה, זה צריך להיות משתמר לשם מצה. לשם מצה של הכלב זה לא מצה. מצה פירושה מצה שאדם אוכל. זה משהו הנקודה. אוקיי. יש נקודה, עדיין לא נאמרה ההלכה שזה צריך להיות משתמר לשם מצה.

דובר 2:

אמת, הוא אומר את זה עכשיו. כאן הוא אומר את זה. כך כתוב.

דובר 1:

לא, זו הנפקא מינה. מה אחרת הנפקא מינה?

דובר 2:

לא, אין נפקא מינה אחרת, זה מה שאני רוצה להוציא לך.

דובר 1:

אה, משתמר לשם מצה, משתמר לשם מצה, משתמר לשם מצה.

מה פירוש "משתמר לשם מצה"?

דובר 1:

אומר הוא, לא צריך לעמוד ולצעוק לשם מצה, זה לא טעם. צריך לדעת שעכשיו אופים מצות. אין שום ספק שהמאפייה אופים לא למצות. לחשוב פירושו לא מהראש שלך, לחשוב פירושו מה הסיבה למה אתה עושה את זה. כך לומדים אותנו תמיד, כוונה. כוונה פירושה שאני שואל את האדם, למה אתה עושה את זה? הוא עונה על השאלה. למה עשית את העיסה? אומר הוא, לכלב. אם זה לכלב ולרועה, אז כבר טוב.

הלכה ו — מצה שנילושה במי פירות

דובר 1:

אומר הרמב"ם הלאה, "מצה שלשה במי פירות, יוצא בה ידי חובתו בפסח". מצה שלשו במי פירות, יוצאים גם בזה ידי חובת מצה. למרות שלמדנו שזה לא מחמיץ. למדנו קודם שזה לא מחמיץ, ולמדנו לגבי חמשת מיני דגן שבמקרה כזה זה לא היה ראוי למצה. אבל זה יכול להחמיץ. נראה שזה שצריך לדעת להחמיץ פירושו שהדגן ממנו צריך לדעת להחמיץ. כך נראה, נכון? במיוחד לפי הדרך איך שרבינו מנוח למד שהחריפות של הפירות היא כמו חליטה, זה בטח נכון, כי זה יכול להיות חמץ, רק... אם יש טיפת מים זה יכול להחמיץ. פשוט שזה שייך בזה חמץ, לא כמו... היו כאלה שחשבו כך.

המגיד משנה מביא שיש מי שאומרים שמה שכתוב לשון פירות יוצא פירושו כשיש קצת מים בתוכו. אבל הרמב"ם לא אומר את התנאי. יכול להיות שהרמב"ם החזיק כמו שאתה אומר, שהתנאי של "כל שבא לידי חמץ" הוא תנאי בדגן, לא במים. כן.

"אבל אין לשין אותה במי פירות" — לכתחילה

דובר 1:

אומר הרמב"ם הלאה, "אבל אין לשין אותה במי פירות". אפשר כן. הרמב"ם עושה כאן חילוק: קודם, כשלמדנו אילו דברים יכולים לבוא לידי חמץ, למדנו שמי פירות אין חילוק - זה מיץ תפוחים, כמו מיץ תפוחים, או יין ושמן דבש. כאן הוא עושה חילוק גדול. מי פירות, שזה דבר זול, אפשר לצאת, כי זה עדיין נקרא לחם עוני. אבל דבר יותר עשיר, כמו יין - אומר הוא עכשיו, "אבל אין לשין" - אסור לעשות מצה עם יין, שמן. אי אפשר לעשות מצה עם יין, שמן, או דבש וחלב. למה? כי הדברים האלה עושים את הלחם ללחם יותר עשיר. ומשום "לחם עוני" כתוב בפסוק שצריך לאכול לחם עוני, כמו שביארנו - שהדברים האלה... יש חילוק של היום הראשון והימים השניים. הרמב"ם אמר שביום הראשון אי אפשר, כי לא יוצאים בזה.

אבל כאן החידוש הגדול, שיש חילוק בין אילו מיני מי פירות. הדברים שהם מי פירות זולים זה כמו מים לגבי לחם עוני, ואחרים... מה שאין כן האחרים, יותר... נראה יותר חשוב. זה עושה אותו ללחם עשיר, וחסר בתנאי של לחם עוני. כן, כך לומד רמב"ם.

יש מי שמתווכחים על החילוק הזה, והם אומרים שכל מי פירות היו נקראים לחם עוני. לא לחם עוני - זה ממש רק מים. נכון? יש מי שאומרים כך?

דובר 2:

אחרים?

דובר 1:

כן. יש מי שאומרים אחרת.

הלכה ו (המשך): פת מורסן, פת סובין, ופת סולת נקיה

דובר 1:

אוקיי, עוד הלכה הלאה. "אין יוצא" - ולא יוצאים לא בפת מורסן ולא בפת סובין - ולחם שעושים מסובין. ולא יוצאים, כי הסובין גם לא יכול... למרות שלמדנו קודם שצריך לחשוש על הסובין. זה לא יכול להחמיץ?

דובר 2:

אולי סתם?

דובר 1:

זה לא... זה לא נקרא חמשה מיני דגן? זה לא נקרא פת. כך כתוב כאן. פת לא פת? מה כתוב בגמרא? פת הדראה? מישהו היה חושב שזה ממש לחם עוני טוב. זה לא הכי זול.

אומר הרמב"ם, "אבל" - אבל קמח אפשר כן. כשזה עשוי לגמרי מהסובין אי אפשר. "אבל אם עירב את הקמח בסובין שלו" - הוא רשאי לערבב בקמח את הסובין שלו, או מורסנו - שני מיני סובין. "ואפה פת ויצא בה ידי חובתו" - למרות שזה לא לחם כל כך נקי. זה נקרא אבל לחם.

וכן - עוד משהו, פת סולת נקיה ביותר - אפשר גם לעשות לא מקמח, ממשהו שהוא לגמרי קמח לבן שהוא מאוד נקי, הרי זו מותרת ויוצא בה ידי חובתו, ואין אומרים בזה אין זה לחם עוני. נראה שהיו מי שהחזיקו שגם זה לא נקרא לחם עוני. לחם עוני פירושו שצריך להיות עני. אומר הוא, לא, לחם עוני פירושו דווקא כשיש את היין שמן ודבש, הדברים האלה. אבל אפילו אם זה נקי ולחם, זה עדיין יכול להיקרא לחם עוני.

הלכה ז: אופני אפיית המצה

דובר 1:

בסדר, אומר הרמב"ם כך, איך צריכה המצה להיראות? אנחנו רגילים למצות הקשות שלנו. אבל הרמב"ם אומר שיש הרבה דרכים לעשות מצות. אחד מצה שנאפית בתנור, או באלפס על גבי רצפים - אני לא יודע, כמו שעושים פיתה, אני לא יודע איזה עבודה שונה. לא, זה סטנדרטים מאוד שונים ממה שאנחנו עושים, והוא יותר רך. הוא יותר רך. הוא בישל, כי הוא אומר נאפה. נכון, זה אפוי מה. זה לא בלילה רכה. זה עדיין יותר רך, כן. וכן שרויה וכבושה.

אומר הוא, יש שני מיני אופנים איך לעשות את הבצק באלפס. או שהוא קודם הניח את הבצק על האלפס, ואחר כך הוא עשה את זה חם, או שהוא עושה גם כמו חדבק. שני מיני דרכים? אני לא יודע למה הוא צריך לא לומר את החידוש. אולי החידוש הוא, כי הוא מניח ולוקח יותר זמן.

דובר 2:

כן, לוקח יותר זמן.

דובר 1:

אוקיי, שוב, אם זה ממש ארוך, אבל מדברים שהקצת שלוקח עד שיצית את זה ויעשה חם, אין בעיה. יש עוד שלוש פעמים, אפילו אפילו בקרקע. יש דרך של בישול בבור. עושים בור, ושם מכניסים גחלים, ומדביקים בצד של הבור. גם כן, אפשר לעשות כך גם כן, הרי זה יוצא בו ידי חובתו.

דיון: שיעור אפייה גמורה

דובר 1:

אומר הרמב"ם יותר מזה, וכן אם לא נאפית אפייה גמורה יוצא - אפילו זה לא נעשה לגמרי אפוי, זה כך חצי אפוי, זה כזה רך, זה עדיין קצת בצקי. אבל והוא - מה השיעור? שלא יהיו חוטים של בצק נמשכים ממנו בשעה שפורסו. כשקורעים אותו, אם נקרעים חתיכות - זה כמו ממש בצק שהוא דביק, נמשכים חתיכות, לא נקרע. גלוטן זה הדבר שזה נעשה מאוד דביק. שלא יהיו חוטין של בצק נמשכין ממנו בשעה שפורסו. זאת אומרת, כשזה אפוי, שאתה שובר את זה, זה נשבר. אם זה עדיין רך, אז עדיין רך. זה נקרא ממש לא אפייה גמורה. כמו בצק שצריך לגמרי ל... כן, שאפשר למתוח אותו לאורך. אז זה נקרא לא עבר בישול כראוי.

דובר 2:

מה? זאת אומרת זה לא פת, או שזה לא אפוי?

דובר 1:

זה לא פת. זה נעשה חמץ. הוא אומר שזה לא... זה לא פת. אני מתכוון, זה חייב להיות אפוי, משהו אפוי צריך להיות. אני מתכוון, זה מאכל בן דרוסאי אפוי, כך זה נראה. צריך להיות משהו פת. כן, זה יכול להיות רך אפוי, לא ממש קשה, אבל זה חייב להיות אפוי, כך נראה.

רקיק השרוי ומצה שבישלה

דובר 1:

אומר הרמב"ם הלאה, "ויוצאין ברקיק השרוי" - אפשר גם לעשות מצה ששרו אחר כך. זאת אומרת, קודם עשו ממנו רקיק, קרקר, ואחר כך השרו אותו במים. אומר הרמב"ם, "והוא שלא נימוח" - זה רק אם זה לא נעשה לגמרי מומס, ואיבד את צורת הפת. אם איבד את צורת הפת, זה עדיין לא נקרא מצה. אז לא יוצאים - זאת אומרת לא יוצאים. זה פשוט. כן, הוא לא מדבר כאן על חמץ, אז זה לא נראה כמו פת, אין לזה כבר דין פת.

אבל כל הדברים האלה זה כשאפו אותו באופנים אחרים. אבל "מצה שבישלה" - אם בישלו אותה, עשו ממנה, אני יודע, מין גריסים נניח - "אינו יוצא בה ידי חובתו, שאין בה טעם פת" - אין בה טעם פת. שכשלוקחים מצה, שמים אותה במים, עושים אותה רכה וכדומה, יש עדיין, אפילו זה קצת שבור, זה לא נימוח, עדיין טוב. אבל כשמבשלים אותה לגמרי, זה מאבד את טעם פת.

דובר 2:

לא את צורת פת?

דובר 1:

לא, כי צורת פת גם לא חסר, כי רקיק השרוי כבר אין לו צורת פת. אבל נימוח הוא כן רצה שלא יהיה. נימוח זה לגמרי נימוח, לא שזה נעשה משהו נפוח עם המים, אני יודע מה. מבושל מוריד את טעם פת. זה טועם כמו, אני לא יודע, זה טועם כמו גריס, אני לא יודע, זה לא טועם כמו מצה. אז לא יוצאים. זאת אומרת, שכמו כנידל אי אפשר לצאת מצה, דבר כזה שנעשה לגמרי. אבל אז, אם שורים אותה סתם כמו שזה, מצה שרויה, אפשר אולי כן לצאת. זה אולי אפשרי.

תרגום לעברית

דובר 2:

יפה מאוד.

הלכה ח: מצה האסורה לו

דובר 1:

אומר הרמב"ם הלאה, הוא הולך למנות כאן דברים שאדם אינו רשאי לאכול, האם יכול לצאת בהם ידי חובת מצה. מתי כן, מתי לא. אומר הרמב"ם, "אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו" — אי אפשר לצאת ידי חובת מצה בדברים שאסורים לו. "כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא נטלו תרומתו, או שגזלה" — אינו יוצא. כלומר, הגמרא אומרת זאת סתם, כי כתוב, צריך להיות... מדמים זאת לחלה, או אולי סתם מצווה הבאה בעבירה הרגילה.

דיון: זה הכלל — כל שאין מברכין עליו ברכת המזון

דובר 1:

בסדר. כן. זה הכלל, כל שאין מברכין עליו ברכת המזון.

דובר 2:

מה? כן. גם בברכת המזון למדנו דבר כזה, שהעושר גוזל.

דובר 1:

כן, אולי גזלה. לא, אותו דבר, טבל הוא גזל כהנים, הוא גנב מה... זה גם בטעות של שטיין סתם כך. לא, לא, אני אומר שזה לא אומר שלך. זה ענין שזה לא שלך. בסדר, העושר גוזל בוודאי, אבל בסדר, יש חקירות אחרות על זה.

אומר הרמב"ם, זה הכלל — זה הכלל, כל שאין מברכין עליו ברכת המזון — ובהלכות ברכת המזון היה לנו גם שהבעל בית גנב מאחד, או אוכל טבל, שהוא מין גניבה, הוא בצע ברך נאץ ה', ברכתו אינה ברכה. אומר הרמב"ם, זה הכלל — זה הכלל לגבי מצה. כל שאין מברכין עליו ברכת המזון — הדברים שלגבי ברכת המזון יש מצווה של ברכת המזון, יוצאים בו ידי חובתן, כל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצאין בו ידי חובתן. יפה מאוד, כי מצה היא אכילה, אז יש לה אותו דין פת של ברכת המזון. זה לא... זה ענין אחר, זו מצווה של מצה.

ראיתי שהסיבה האסורה היא אחרת, כי לומדים "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות". שמצה היא משהו שאין בו איסור חמץ, אבל אם יש בו איסורים אחרים גם לא כשר. יש בגמרא סיבות שונות, ואפשר להיכנס למי שלומדים יותר בעיון על זה.

הלכה ט: חלה, תרומה, מעשר שני, וביכורים

דובר 1:

אומר הרמב"ם עוד, מה קורה עם חלה ותרומה? כהן, שיש לו חלה ותרומה, אף על פי שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם — ונראה שהיו שיטות שצריך להיות מצה לכל אחד, וזה רק הכהן רשאי לאכול את החלה תרומה, אבל לגביו זה הלחם שלו. וכן יוצא במצה של מעשר שני בירושלים. אבל בחוץ אסור לאכול אותו.

אומר הרמב"ם, אבל אין יוצא במצה של בכורים, אפילו בירושלים — ביכורים הם גם כמו מעשר שני. כמו שכתוב שם בפסוק, "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, כי אם במקום אשר יבחר ה'" — צריך לאכול אותם בירושלים. אבל זה שונה ממעשר שני. למה? אומר הוא כך, עם רש"י ביכורים אין בהם היתר בכל המושבות — ביכורים אין שום דרך לאכול אותם מחוץ לירושלים. מה שאין כן מעשר שני, כן יש דרך, כי אפשר יפדה ויאכל בכל מקום. אפילו האדם לא עשה פדיון מעשר שני, הוא לוקח את החיטה והוא עולה לירושלים, רשאי. למה? כי יש לו דרך להיאכל בכל המושבות.

בסדר, מה הבעיה במשהו שאי אפשר לאכול בכל המושבות? כתוב בפסוק "בכל מושבותיכם תאכלו מצות". לומדים חז"ל מזה, מצה הראויה לאכול בכל המושבות היא שיוצאין בה ידי חובתן. דווקא משהו שאפשר לאכול בכל הערים, לא רק בירושלים. ממילא, ביכורים, יושב, אין שום דרך, אין פדיון ביכורים. ממילא זה לא משהו שאפשר לאכול בכל המושבות, אי אפשר לעשות. מה שאין כן מעשר שני. זה חילוק מעניין.

הלכה י: חלות תודה ורקיקי נזיר — שמירה לשם מצה

דובר 1:

אומר הרמב"ם הלאה, חלת תודה ורקיקי נזיר. אדם אפה, אדם רוצה להביא קרבן תודה או נזיר רוצה להביא, צריך גם לעשות מצות. כשמביאים תודה מביאים חלות ומביאים מצות. חלות פירושו מצות. כלומר, כאן חלות וחלות מצות. חלות פירושו עוגות, כן. רקיקי הנזיר. מה זה? שעשאן לעצמו — הוא עשה זאת לעצמו להביא לקרבן. אין יוצאין בהן. למה כבר נאמן? "ושמרתם את המצות". צריך לשמור את המצות. לומדים מזה, מצה המשתמרת לענין מצה בלבד — משהו שכשאופים אותו יש בדעתו, או הכוונה של האפייה היא למצות, היא שיוצאין בה. אבל זו, משתמרת לענין זה — כשמישהו שואל אותו, למה אתה עושה עכשיו מצות? היה אומר, אה, כי יש לי קרבן תודה, או כי אני צריך להביא נזיר. זה לא משתמר לשם מצה. זה גם חיסרון של לשמה כביכול. לשמה צריך להיות ספציפית למצווה של מצה, לא למצווה אחרת.

הלכה ט (המשך) — עשאה למכור בשוק

אבל, אומר הרמב"ם, עשאה למכור בשוק — הוא אופה בירושלים והוא מוכר חלות תודה, רקיקי נזיר — אז הוא כן יוצא ידי חובתו.

למה? שאותו למכור בשוק, בדעתו — הוא חושב — שאם לא ימכרו, יוכלו עושי פסחים עצמם לקחת. ונמצא בשעת עשייתן — כשמישהו שואל אותו, "על מה אתה עושה זאת עכשיו? למה היית שומר את הרקיקין?" — היה אומר, "או לחלות תודה, רקיקי נזיר, או למשהו ישאר לי, או למי שירצה לאכול מצות."

מה שאין כן, כשאחד חושב רק על התודה שלו, רקיקי נזיר — בדרך כלל הוא לא חושב על האפשרות שזה יהיה לו, וזה לא מצה בשם...

הלכה י — הכל חייבין באכילת מצה

מי צריך לאכול מצה? כל אחד. הכל חייבין באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים.

והגמרא לומדת זאת כי מדמים — כמו שכתוב "לא תאכל עליו חמץ... שבעת ימים תאכל עליו מצות" — שמי שיש עליו איסור חמץ, יש לו מצווה של מצה. ועבדים — "הושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה" — והיות שלגבי איסור של חמץ, איסור כרת, גם נשים ועבדים חייבים, יש להם גם מצווה של אכילת מצה.

למה אין כאן "אף הן היו באותו הנס"? יכול להיות מדברים מדאורייתא, והנס הוא רק מדרבנן. כן, יכול להיות ד' כוסות, אפשר להיות מאוחר יותר.

מצות חינוך — קטן שיכול לאכול פת

אומר הרמב"ם הלאה, מה קורה לגבי מצוות חינוך? אומר הרמב"ם, כמו שאנחנו יודעים כבר את הכלל שמצוות חינוך היא תמיד במצווה — מי ששייך במצווה, יהיה שייך במצוות מצה.

אומר הרמב"ם, מי שייך? מי שיכול לאכול פת. "קטן שיכול לאכול פת" — מי שיכול כבר לאכול מצות — "מחנכין אותו במצות". מה זה אומר מחנכים אותו? "מאכילין אותו כזית מצה" — ונותנים לו לאכול כזית מצה.

חשוב מאוד, לא כולם יודעים — כי זה כבר בערך בגיל שנתיים, אפשר כבר לאכול פת, והרבה פעמים הילדים הקטנים הולכים לישון מוקדם, כי עושים סדר ארוך. לא מקיימים את מה שכתוב שצריך לעשות מהר. אז צריך לתת לילדים הקטנים חתיכת מצה לפני שהם הולכים לישון.

מה שאני מתכוון שיש לזה קשר — כשאנחנו חושבים על כזית מצה, אנחנו חושבים על שלושת רבעים של מצה ענקית, וילד לא יכול. אבל רק חתיכה קטנה של מצה, בגודל של כזית, ונותנים לילדים.

חולה שאינו יכול לאכול — שורה את הרקיק במים

אומר הרמב"ם הלאה, חולה שאינו יכול לאכול מצה — הרמב"ם כבר לימד אותנו קודם שאפשר לאכול מצה מושרית במים — אבל שורה את הרקיק במים — שהוא שם מצה ושוברים אותה כשאוכלים אותה — אבל והוא שלא נימוח — לא אם היא נעשית מומסת לגמרי. הרמב"ם אמר קודם שזה נקרא עיסה, ואין יוצאים בזה ידי מצוות מצה.

נראה שזה בדיעבד — שאם הם למדו, לא היה אומר רק חולה או זקן. אף על פי שהם למדו ברור קודם שיוצאים, נראה שרק בדיעבד. עדיף... אולי על זה שעשה, והוא שלא נימוח אולי זו קבלה שלו. אבל זה גם כלל דברים שכבר למדנו. נראה לי שמזה רואים שבריא לא צריך לעשות זאת, כי אחרת אין טעם — אדם חלש.

הלכה יא — אין מפטירין אחר מצה כלום (אפיקומן)

אומר הרמב"ם, עד עכשיו למדנו את ההלכות מדאורייתא של מצה, ועכשיו הולכים ללמוד כמה הלכות מדרבנן.

אומר הרמב"ם כך: מדברי סופרים — מהלכות החכמים — שאין מפטירין אחר מצה כלום — לא אוכלים כלום אחרי מצה — אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהם — לא אוכלים אפילו דברים שהם בדרך כלל קינוח סעודה.

אלא אף על פי שאכל מצה — אפילו הוא כבר יצא ידי חובת מצה — ואכל מאכלות אחרים ופירות כיוצא מהם, חוזר — יש מצווה שהוא יאכל אחר כך עוד כזית מצה באחרונה. זה אומר שסוף הסעודה יהיה מצה, ופוסק — ואחר כך יסיים לאכול.

זה שנקרא "מפטירין אחר הפסח אפיקומן" — לא אומרים אחרי מצוות מצה לאכול עוד דברים. יש איסור, מידה שלא לאכול אחרי מצה.

דיון: מה פירוש "אין מפטירין"?

הוא מסביר: זה לא אומר שרק אוכלים מצה ולא אוכלים כלום. מצה אוכלים קודם. אוכלים עוד דברים, צריך לאכול עוד חתיכת מצה. זה יוצא לאכול עוד חתיכת מצה.

זה מעניין. זה אומר שאין לו שולחן ערוך. אני יודע שאדם עני אוכל עוד מצה, אוכל עוד עוד מצה.

נכון, אם זה מעניין, כי... בסדר, צריך לדבר מאוחר יותר כמו שאתה אומר בסדר, כי למדנו קודם שמשולחן כזית מצה יצא. כאן אתה רואה שאפשר כן לאכול עוד חתיכה — היסח הדעת דרבנן.

אה, הוא כבר יצא קודם מצוות מצה?

מבין, אין סתירה.

בסדר.

הלכה יב — אסור לאכול מצה בערב הפסח

עוד דבר שלא אוכלים מצה: אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח. למה? כדי שיהא היכר באכילתו בערב — שיהיה היכר.

זה לא על... מיד ראו שהתוספות זו חומרא, אבל האיסור הוא שצריך להיות ניכר שאתה אוכל לשם מצווה.

ומי שאוכל מצה בערב הפסח — מי שאוכל כן מצה ערב פסח — מכין אותו מכת מרדות. זה ממש איסור דרבנן.

אני מתכוון שהדבר הזה קשור הרבה לזה — לא ממש דיברנו על זה, אבל המקורי כמו שרואים בראשונים היה שאפו מצות בפסח, או אפו מצות ערב פסח אחר הצהריים. לא אפו מצות לפני כן, כי קודם ראיתי על ההלכה של... צריך להיות משומרת לשם מצה — הפשט שצריך לאכול אותה כל הזמן, מי שיש בו משום אכילת חמץ. כלומר, צריך לאפות מצות בזמן שכבר יש איסור חמץ.

ורש"י סובר שלא יוצאים בכלל במצות. אמרתי, ממילא גם לא שייך שעכשיו כבר אי אפשר לאכול חמץ, ועכשיו אופים מצות — הוא הולך לטעום קצת. אומרים, לא, שמור זאת ללילה, כדי שיהא היכר לאכילתו — שכל האפייה שאופים עכשיו היא לא כי אסור כבר לאכול חמץ, אלא כי מכינים זאת למצווה הגדולה. זו חשיבות המצווה.

וכן, מי שאוכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות. והגרסה שלך לא כתוב "עד שתצא נפשו", והגרסה האחרת יותר חריפה. אולי אין סיבה לכתוב זאת. בסדר, הגרסה האחרת. "עד שתצא נפשו" — משהו אדם נורמלי. מכת מרדות היא תמיד הלשון. "עד שתצא נפשו" פירושו מתעקשים איתו. אם זו עקשנות גדולה יותר, זו עוד עקשנות גדולה יותר.

הלכה יג — לא יאכל בערב הפסח מקרוב למנחה

חוץ מזה שיש עתיד לאכול מצה כל ערב פסח מהבוקר, אפילו כשעדיין מותר לאכול חמץ — אסור לאכול מצה. אבל אסור לאכול ערב פסח מ... כלום! מזמן חצות, מקצת לפני מנחה. כדי שיכנס לאכילת מצה — לא לאכול כלום קביעות סעודה, שום דברים גדולים, שום קביעות סעודה.

הוא אומר קודם שבאמת לא לאכול בכלל. למה? זה לא כי יש היכר — זה נושא אחר. הוא יהיה רעב — זה דבר חדש. ולפעמים מנחה לא פירושו המנחה גדולה, זה פירושו מאוחר יותר, מאוחר יותר אחר הצהריים. כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה — שיהיה לו תאווה, שיהיה רעב ויאכל מצה מתוך תאווה.

אבל אוכל מעט פירות וירקות — פירות וירקות מותר כן — אבל לא ימלא כריסו מהן — מזה גם לא ישבע יותר מדי, כדי שיאכל בתאווה.

אין לו בכל מקרה מה לאכול — לחם אסור, וגם מצה, ואולי בשר? הוא לא אומר שמותר לאכול בשר.

מנהג חכמים הראשונים — מרעיבים עצמן

אומר הרמב"ם, חכמים הראשונים — אז זה עיקר הדין, כלומר מה שאסור. אומר הרמב"ם, יש מנהג, מנהג חסידים, מנהג של חכמים הראשונים — שהיו מרעיבים עצמן בערב פסח — הם ממש הרעיבו את עצמם, הם לא אכלו כלום ערב פסח — כדי שיאכלו המצה בתאוה, ותהיה מצות חביבות עליהן — כדי שיאכל מצה בתאווה ויהיה לו חשק למצווה.

ועל זה מביא ההגהות מיימוניות שכתוב במסכת סופרים שבכורות ואחרים יהודים ישרים מתענים. צירוף מעניין — שהתענית של ערב פסח היא כדי שיאכלו את המצה בתאווה.

חילוק בין ערב פסח לשאר ערבי ימים טובים

אבל בשאר ערבי ימים טובים — זה ה... כל הימים טובים יש מצווה לאכול סעודה בלילה, אבל זה לא כל כך חשוב, כי זו לא מצווה כזו מדאורייתא של מצה. אז לא מקפידים. אוכל והולך עד שתחשך — מותר כן לאכול. כן למדנו, זה לא קביעות סעודה, אבל מותר לאכול.

אין כאן הענין של להיות רעב. הענין של להיות רעב לא היו עושים סתם למצווה של שמחת יום טוב. או אפילו האיסור לאכול, זה... אין כאן המצווה של להיות רעב לא היו עושים לשמחת יום טוב, אלא למצווה של מצה, שהיא מצווה גדולה יותר. על זה עשו את ההלכה שממש לא לאכול, להיות רעב.

---

בסדר, עד כאן פרק ו', שלמדנו את מצוות אכילת מצה. נפלא.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›

תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 …

…

📚 שיעור עיון בחברותא / Iyun B'Chavrusa

1 הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א -ה

🎧 שמיעה / Listen

אין דעם שיעור ווערן געלערנט הלכות חמץ ומצה פרק ו' פון רמב"ם, וואס רעדט וועגן די מצות עשה פון אכילת מצה בליל פסח. די הויפט נושאים זענען: צי די מצוה איז נאר די ערשטע נאכט אדער אלע זיבן טעג, דער זמן פון די מצוה (כל הלילה אדער ביז חצות), שיעור אכילה (כזית), און די דין פון בולע מצה ומרור כאחד. ס'ווערט אויך באהאנדלט די סוגיא פון מצוות צריכות כוונה, און פון וועלכע מינים מען קען יוצא זיין די מצוה (נאר חמשת מיני דגן, נישט אורז, דוחן אדער קטניות).

מקור מצוות עשה של אכילת מצה

בלע מצה ומרור כל הגירסאות והדרכים

מצוות צריכות כוונה במצה

⬇ הורדה / Download

📄 תמלולים / Transcripts

YI אידיש ›

סיכום השיעור 📋 סיכום פון דעם שיעור: רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו' --- הקדמה: דער ענין…

…

HE עברית ›

תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 …

…

EN English ›

Auto Translated 📋 Shiur Overview …

…

2 הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ו - יג

🎧 שמיעה / Listen

דער שיעור לערנט הלכות חמץ ומצה פרק ו' פון רמב"ם, וואס באהאנדלט די מצוה פון עסן מצה ליל פסח. עס ווערט געקלערט פון וואס מען דארף מאכן מצה (מי פירות, מצה עשירה), דער חילוק צווישן שמירה מחימוץ און שמירה לשם מצה, און די דינים פון מצה גזולה און מצוה הבאה בעבירה. אויך ווערט דורכגענומען די הלכות פון אפיקומן, דאס איסור פון עסן מצה ערב פסח, און ווער איז חייב אין אכילת מצה אריינגערעכנט נשים, עבדים און קטנים.

⬇ הורדה / Download

📄 תמלולים / Transcripts

YI אידיש ›

📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון שיעור – רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ו’ — הלכה א–ד …

…

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום השיעור – רמב”ם הלכו…

…

EN English ›

📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of Shiur – Rambam Hi…

…