אין דעם שיעור לערנט מען רמב"ם הלכות ברכות פרק י"א וועגן ברכת המצוות. דער רמב"ם קלערט אויס די נוסח פון ברכות המצוות, דער חילוק צווישן מצוות חיוביות און מצוות קיומיות (ווי מזוזה און מעקה), און ווען מען זאגט "לעשות" קעגן "על". ס'ווערט אויך באהאנדלט די שיטה אז ברכות אויף מצוות דרבנן זאגט מען "וצונו" ווייל "לא תסור מן הדבר אשר יורוך", די דינים פון שהחיינו אויף מצוות, און דער כלל אז ספק ברכות להקל - מען זאל זיך היטן פון ברכה שאינה צריכה אבער ירבה בברכות הצריכות.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל הברכות כולן פותחין בהן בברוך וחותמין בהן בברוך, חוץ מברכה הסמוכה לחברתה…” דערנאך טיילט ער אויס: ברכות דרך שבח והודאה — מאנכע זענען פותח בברוך ואינו חותם, מאנכע חותם בברוך ואינו פותח. ברכות המצוות — רוב פון זיי זענען פותח בברוך ואינו חותם, חוץ מעט כגון ברכת התורה וברכת ספר תורה.
דער רמב״ם גיט א כללי׳דיגע הקדמה צום פרק וועגן ברכות המצוות, אבער הייבט אן מיט א ברייטערע הלכה כללית וועגן דעם נוסח פון אלע סארטן ברכות — ווען מ׳זאגט “ברוך” אין אנהייב, ווען אין סוף, ווען ביידע, ווען קיינס.
1. דער רמב״ם׳ס שיטה אז אלע ברכות זענען מדרבנן: דער רמב״ם האלט אז אלע ברכות (אויסער ברכת המזון) זענען מדרבנן — אויך ברכת המצוות, און אויך ברכת התורה. דער רמב״ם האט נישט דערמאנט ברכת התורה אין הלכות תלמוד תורה (וואס וואלט געווען פאסיג ווען ס׳איז א דאורייתא). ער נעמט נישט אן ווי געוויסע ראשונים אז ברכת התורה איז דאורייתא פון דעם קל וחומר אין גמרא (“מה אם ברכת המזון…”). דאס איז א חידוש אין פסיקה.
2. ברכה הסמוכה לחברתה — דער מעכאניזם: א ברכה הסמוכה לחברתה דארף נישט אנהייבן מיט “ברוך” ווייל די פריערדיגע ברכה׳ס חתימה דינט אויך ווי א הקדמה פאר דער נעקסטער. ביישפיל: “אהבה רבה” הייבט נישט אן מיט “ברוך” ווייל עס קומט גלייך נאך “יוצר אור” וואס האט שוין געענדיגט מיט “ברוך”. אזוי אויך “אמת ויציב” — הייבט נישט אן מיט “ברוך” אבער ענדיגט מיט “ברוך אתה ה׳ גאל ישראל”.
3. פארוואס קורצע ברכות האבן נישט צוויי “ברוך”: ברכת הפירות און ברכות המצוות זענען צו קורץ אריינצולייגן צוויי “ברוך׳ס”. מ׳קען נישט זאגן “ברוך אתה ה׳ המוציא לחם מן הארץ — ברוך…” — ס׳איז נישט גענוג טעקסט צווישן זיי. נאר ווען ס׳איז א ברכה ארוכה (מיט אינהאלט אינדערמיט, ווי א תפילה אדער שבח) איז פאסיג א חתימה בברוך. דער ביישפיל פון “בורא נפשות” ווערט געבראכט — דארט איז שוין גענוג ווערטער אריינגעלייגט אז א חתימה בברוך וואלט טעכניש געקענט פאסן (כאטש מ׳זאגט עס נישט).
4. וועלכע ברכות המצוות האבן פותח וחותם בברוך: דער רמב״ם זאגט “מעט מברכות המצוות” האבן ביידע — ער ברענגט דעם ביישפיל פון ברכת התורה און ברכת ספר תורה. ביי ספר תורה איז דא צוויי ברכות — “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו” (פאר דער לייענונג) און “אשר נתן לנו תורת אמת” (נאך דער לייענונג) — ביידע האבן פותח וחותם בברוך. דאס זענען באזונדערע ברכות, נישט א המשך איינע פון דער אנדערער. אויך ברכת התורה פון אינדערפרי (מיט “והערב נא”) האט פותח וחותם.
5. “קברי ישראל” אלס ביישפיל פון שבח והודאה מיט פותח וחותם: “הרואה קברי ישראל” איז אויך א ברכה וואס האט פותח וחותם בברוך, כאטש דער רמב״ם רעכנט עס אונטער “דרך שבח והודאה”. קשיא: ווי פאסט צידוק הדין / “דיין אמת” אונטער שבח והודאה? תירוץ: “דיין אמת” איז אויך א שבח — מ׳איז משבח דעם רבונו של עולם׳ס אמת׳דיגן דין, אזוי ווי “כשם שחייבים לברך על הרעה” — הודאה אויף שלעכטס איז אויך א סארט שבח, ווייל הודאה מיינט מודה על האמת.
6. דער מקום פון דער הלכה — הקדמה צו פרק י״א אדער חתימה פון פרק י׳: די הלכה איז מער ווי בלויז א הקדמה צו ברכות המצוות — ס׳איז א כלליות׳דיגע הלכה נוגע צו אלע סארטן ברכות (ברכות הנהנין, שבח והודאה, און מצוות). לכאורה קען עס אויך דינען אלס חתימה אויף דעם פריערדיגן פרק. דער פלייסמענט פון דער הלכה דווקא דא איז משמעות׳דיג.
7. פארוואס האבן מאנכע ברכות פותח וחותם און מאנכע נישט: עס ווערט געפרעגט: ווען דער רמב״ם מאכט עס אויס ווי א לכתחילה׳דיגער פרינציפ, פארוואס זענען נישט אלע ברכות אזוי? בפשטות: נישט דער זעלבער חכם האט מתקן געווען יעדע ברכה. שמונה עשרה ווערט אנגערירט — דארט איז יעדע ברכה א ברכה בפני עצמה, נישט פותח וחותם. רובא דרובא פון אלע ברכות (שמונה עשרה, ברכות המצוות, ברכות הנהנין) זענען נישט פותח וחותם — נאר ספעציפישע ברכות ארוכות זענען אזוי.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “יש מצות עשה שהאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר, ואלו נקראין חובה… ויש מצוות שאינן חובה אלא דומה לרשות, כגון מזוזה ומעקה, שאינו חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב… וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה.” דערנאך: “וכל מצוות עשה שבין אדם להקב״ה, בין מצוה שהיא חובה בין מצוה שאינה חובה — מברך עליה קודם לעשייתה.”
דער רמב״ם חלק׳ט מצוות עשה אין צוויי: (1) חובה — מ׳מוז משתדל זיין און נאכיאגן ביז מ׳טוט עס (תפילין, סוכה, לולב, שופר); (2) דומה לרשות — מ׳איז נישט מחויב זיך אריינצולייגן אין דעם מצב וואס ברענגט דעם חיוב (מזוזה, מעקה). אויף ביידע סארטן מאכט מען א ברכה פאר דער עשייה.
1. “להשתדל ולרדוף” — א חלק פון דער מצוה אליין: דאס מיינט נישט בלויז אויב דו האסט שוין תפילין זאלסטו זיי אנטון, נאר דו מוזט גיין שרייבן, קויפן, פיגער עס אויס. ווען די תורה זאגט “לייג תפילין” מיינט זי אויך “זארג אז דו זאלסט האבן תפילין” — ווייל תפילין וואקסן נישט. א חלק פון דער מצוה אליין איז דער השתדלות. דער לשון “על כל פנים” מיינט: אין יעדן אופן, סיי וויאזוי דו ביסט, מוזטו מאכן אן השתדלות.
2. מזוזה vs. מעקה — שבין אדם להקב״ה vs. שבין אדם לחבירו: מזוזה איז א מצוה שבין אדם להקב״ה, מעקה איז בין אדם לחבירו. דער רמב״ם ברענגט ביידע אלס דוגמאות פון “דומה לרשות,” אבער ווען ער רעדט וועגן ברכות, זאגט ער נאר אז מצוות שבין אדם להקב״ה באקומען א ברכה — וואס שליסט אויס מעקה (בין אדם לחבירו) פון ברכה. (אבער שפעטער אין הלכה ח׳ ברענגט דער רמב״ם אז מעקה האט טאקע א ברכה — זע דארט.)
3. פארוואס ברענגט דער רמב״ם דעם חילוק דא: לכאורה איז דער חילוק צווישן חובה און דומה לרשות נישט ממש נוגע צו ברכות, ווייל ביידע באקומען א ברכה. דער רמב״ם וויל לאפוקי פון א סברא אז נאר מצוות חיוביות (וואו מ׳מוז משתדל זיין) באקומען א ברכה, אבער מצוות קיומיות נישט. אפשר איז דא א מקור וואו עס שטייט אז געוויסע מצוות זענען “רשות” — און דער רמב״ם וויל לאפוקי אז אויף א “רשות” מאכט מען נישט קיין ברכה. דערפאר מוז ער מבאר זיין אז “דומה לרשות” איז נישט ממש רשות, און מ׳מאכט יא א ברכה.
4. ציצית אלס דריטע גדר: ציצית ווערט דערמאנט אלס א מעגליכע דריטע קאטעגאריע: א מצוה וואס איז נישט חובה מדאורייתא (מ׳מוז נישט טראגן א בגד מיט ד׳ כנפות), אבער דער נארמאלער סדר איז אז א מענטש גייט מיט אזא בגד. ס׳איז נישט חובה מדאורייתא אבער אפשר א חובה מדרבנן.
5. קריאת שמע — חובה אדער נישט: קריאת שמע איז זיכער א חובה להשתדל, אבער אויב א מענטש איז אייביג אין א מצב וואס פטר׳ט אים (למשל אייביג אין א מקום הזוהם) — האט ער זיך “גע׳פטר׳ט” ווי איינער וואס וואוינט אין אן אוהל איז פטור פון מזוזה? דער חילוק: ביי מזוזה איז דער חיוב קיינמאל נישט געקומען (ער וואוינט נישט אין א בית), אבער ביי קריאת שמע איז דער חיוב יא געקומען — ער איז בלויז פטור צוליב א מצב, וואס איז א גאנץ אנדערע מין פטור.
6. דריטע קאטעגאריע: “הכרחיות” (מידות): דער רמב״ם אין אנדערע ערטער רעכנט א דריטע קאטעגאריע פון מצוות — “הכרחיות” — זאכן וואס א נארמאלער מענטש דארף כדי צו לעבן א נארמאל אידיש לעבן (ווי מזוזה, מעקה, קידושין). דאס מיינט נישט אז מען איז מחויב צו שאפן דעם מצב (מען מוז נישט וואוינען אין א הויז מיט א מזוזה), נאר אז די תורה לייגט אראפ דעם בילד פון א נארמאל לעבן.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל המצוות שהן מדברי סופרים… יש מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה… ויש מצוה שאינה חובה כגון עירוב ונטילת ידים… ועל כל המצוות האלו מברך תחלה קודם לעשייתן אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעשות.” דערנאך: “ואיכן צונו? בתורה כתוב ‘על פי התורה אשר יורוך תעשה'” (דברים יז:יא).
אויך אויף מצוות דרבנן — סיי חובה סיי רשות — זאגט מען „אשר קדשנו במצוותיו וצונו”. דער רמב״ם פרעגט וואו האט דער אייבערשטער אונז באפוילן, אז דאס האבן דאך חכמים מתקן געווען, און ענטפערט: אין דער תורה שטייט “על פי התורה אשר יורוך תעשה” — דער אייבערשטער האט באפוילן צו פאלגן וואס חכמים זאגן.
1. וויאזוי טייטשט דער רמב״ם דעם „וצונו”: נארמאלערווייז מיינט „אשר קדשנו במצוותיו וצונו” א ספעציפישע מצוה — ווען מען זאגט „וצונו לעסוק בדברי תורה” מיינט מען אז דער אייבערשטער האט געהייסן לערנען תורה. אבער ביי מצוות דרבנן מוז מען אריינקוועטשן א גאנצע קלאז אינמיטן: „אשר קדשנו במצוותיו” — דורך זיינע מצוות (וואס כולל „לא תסור”), „וצונו” — צו פאלגן חכמים, „וואס האבן געהייסן להדליק נר חנוכה”. דאס איז א גרויסער דוחק — מען דארף אריינלייגן א גאנצע צווישן-זאץ אין דעם נוסח.
2. דער רמב״ם ברענגט דוקא דעם עשה, נישט דעם לאו: די גמרא אין מסכת שבת ברענגט „לא תסור” (א לאו) אלס מקור פאר׳ן חיוב צו פאלגן חכמים. אבער דער רמב״ם ברענגט דוקא דעם עשה — „אשר יורוך תעשה” — ווייל ער וויל אז דער „וצונו” זאל אנגעבונדן זיין אן א מצות עשה, נישט אן א לאו. דאס פאסט בעסער מיט׳ן לשון „וצונו” וואס איז א פאזיטיווער באפעל.
3. שיטת הרמב״ן — א פונדאמענטאלע מחלוקת: דער רמב״ן איז נישט מסכים מיט׳ן מהלך אז „לא תסור” איז א כללי׳דיגער קוואל וואס שאפט מצוות. דער רמב״ן וויל טרעפן אין דער תורה אליין א מקור פאר יעדע מצוה דרבנן (ווי חנוכה, פורים) דורך כללים און פרטים. אבער — דער רמב״ן איז יא מסכים אז עס איז דא א חיוב דאורייתא צו פאלגן חכמים; ער האלט נאר אז דאס מאכט נישט אויס דעם „וצונו” אויף יעדע ספעציפישע מצוה דרבנן. דער רמב״ן׳ס טייטש אין „וצונו” איז: „לשמוע דברי חכמים שציוונו להדליק נר חנוכה” — דער באפעל איז צו הערן צו חכמים, און זיי האבן געזאגט צו צינדן.
4. „אשר קדשנו במצוותיו” — צוויי מעגליכע טייטשן: מען קען טייטשן „אשר קדשנו במצוותיו” אז דער אייבערשטער האט אונז גענוג מקדש געווען מיט זיינע מצוות — ספעציפישע, אפגעגרענעצטע מצוות, און עס קומט נישט אריין מער. אבער דער רמב״ם׳ס טייטש איז אז „במצוותיו” כולל אלע מצוות, אריינגערעכנט דעם כלל פון „לא תסור” / „אשר יורוך תעשה”, וואס ברענגט אריין אויך מצוות דרבנן.
5. אנאלאגיע צו כיבוד אב: ווען דער טאטע זאגט „ברענג מיר א טיי”, איז דא א מצוה צו ברענגען דעם טיי — מצד כיבוד אב. אבער דער אייבערשטער האט קיינמאל נישט געהייסן ברענגען א טיי. פונקט אזוי: נאכדעם וואס חכמים האבן געהייסן מקרא מגילה, איז אויטאמאטיש דא א „צווי” פון אייבערשטן (דורך „לא תסור”). די שאלה איז אבער: קען מען זאגן „וצונו” אויף דער ספעציפישער מעשה, אדער נאר אויף דעם כלל פון פאלגן חכמים?
6. דער רמב״ם׳ס גרונט-שיטה — חכמים האבן נישט דעם אייבערשטנ׳ס “שטעמפל”: די חכמים האבן אן ענין פון “לשמור ולעשות” — ס׳איז דא אן עקסטערע מצוה צו פאלגן זייערע תקנות, אבער דאס איז א מצוה דרבנן, א “גרינגע” מצוה. ס׳איז אבער נישט דא קיין שום מצוה צו צינדן חנוכה ליכט אין דעם זין אז דער אייבערשטער האט קיינמאל נישט געהייסן צינדן חנוכה ליכט. דער חילוק איז זייער וויכטיג פאר דעם רמב״ם.
7. פארבינדונג צו בל תוסיף: דער רמב״ם׳ס זארג איז פארבונדן מיט בל תוסיף — מ׳טאר נישט זאגן אויף עפעס וואס איז נישט א מצוה אז ס׳איז א מצוה. דער נוסח “אשר קדשנו במצוותיו” קען אימפליצירן אז ס׳איז א דאורייתא. דער תירוץ איז אז “וצונו” רעפערירט צו דעם כח ההיקש — דער אייבערשטער האט געהייסן פאלגן די חכמים, נישט אז ער האט ספעציפיש געהייסן צינדן חנוכה ליכט.
8. טערמינאלאגיע: „סופרים” vs. „חכמים”: דער רמב״ם נוצט דעם לשון „מדברי סופרים” פאר מצוות דרבנן, אבער ווען ער ציטירט א מאמר חז״ל זאגט ער „חכמים”. דער טערמין „סופרים” קומט אפשר ווייל זיי האבן געשריבן (סופרים = שרייבער) די מצוות. עס ווערט דערמאנט דער לשון פון חז״ל: „חביבין עלי דברי סופרים”, „דברי סופרים צריכין חיזוק”.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך עליה בשעת עשייתה… העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה… לפי שיש אחר עשייתן ציווי אחר… אבל מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה.”
דער רמב״ם חילוק׳ט צווישן צוויי סארטן מצוות: (1) מצוות וואו די עשייה אליין איז דער גמר חיוב — דארט מאכט מען די ברכה בשעת עשייה; (2) מצוות וואו נאך דער עשייה איז דא נאך א ציווי (ווי סוכה — מ׳דארף נאכדעם זיצן דרינען, שופר — מ׳דארף נאכדעם בלאזן) — דארט מאכט מען נישט קיין ברכה אויף דער הכנה/עשייה, נאר אויף דער קיום גופא. מעקה אבער, וואו נאך דער עשייה איז נישטא קיין ציווי אחר, מאכט מען די ברכה בשעת עשייה.
1. עשיית הסוכה איז אליין א מצוה — נישט בלויז הכנה: דער רמב״ם לערנט קלאר אז עשיית הסוכה (בויען די סוכה) איז אליין א מצוה, נישט בלויז א הכשר מצוה. דער רמב״ם האט פריער (אין הלכה ב׳) געזאגט אז ס׳איז דא מצוות וואס מ׳דארף “להשתדל ולרדוף אחריהם” — דא ווערט מגולה אז דער גאנצער פראצעס פון השתדלות איז אליין א מצוה. יעדער חלק פון דעם פראצעס — אפילו פארן צו האום דיפא קויפן א דריל, דאס בויען גופא — איז א חלק פון דער מצוה. דער חידוש איז אז מ׳מאכט נישט א ברכה אויף יעדן שטאפל באזונדער, נאר איין מאל ביים סוף פון דעם גאנצן פראצעס (ווען מ׳זעצט זיך אריין אין סוכה), ווייל “יש אחר עשייתן ציווי אחר.” אנדערע ראשונים חולקים און האלטן אז עשיית הסוכה איז נישט א מצוה בעצם.
2. מעקה — א “פאנישע” מצוה מיט א ברכה: מעקה איז אן אומגעוויינטליכע מצוה וואס באקומט א ברכה, ווייל כמעט אלע מצוות וואס האבן ברכות זענען “ריטשועלע” מצוות (א טקס — אנטון ציצית, לייגן תפילין), אבער מעקה איז א פראקטישע/סעקיוריטי מצוה. דאס איז אזוי ווי א פראסידזשער, ענליך צו א גט, וואו מ׳וואלט נישט ערווארט א ברכה. פונדעסטוועגן זאגט דער רמב״ם אז מ׳מאכט טאקע א ברכה. אין פראקטיק זעט מען נישט אז מענטשן מאכן א ברכה אויף מעקה.
3. מעקה אלס “בית אב” פאר אלע ענייני “ונשמרתם”: מעקה איז א “בית אב” (פרינציפ-מצוה) פאר אלע ענינים פון שמירה און זיכערהייט. דער מאמענט פון מאכן א מעקה איז דער מאמענט וואס מ׳נעמט אויף זיך דעם גאנצן ענין פון “כי יפול הנופל ממנו.” ווען א מענטש לייגט אריין א סעקיוריטי סיסטעם אין זיין קאר (למשל אן אלארם אז מ׳זאל נישט פארגעסן א קינד), איז ער מקיים ממש מצות מעקה — נישט נאר א ענין פון “ונשמרתם” בכלל, נאר ממש דער תוכן פון מעקה. אבער בפועל האט מען נישט קובע געווען א נוסח ברכה אויף אזעלכע “מעקה-ענליכע” מעשים.
4. דער רמב״ם׳ס שיטה אז לשון הברכות איז איין כוללת שיטה: ביי די ראשונים איז דא גרויסע מחלוקת וועגן לשון הברכות. דער רמב״ם מאכט פון אלע כללים איין קלארע, איינהייטליכע שיטה. דאס איז דער ערשטער נוסח וואס דער רמב״ם ברענגט אין גאנץ הלכות ספר אהבה.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה שיש קנין לו [נייע ציצית, תפילין, מזוזה], וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת הבן ופדיון הבן — מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו וקיימנו.”
דריי קאטעגאריעס פון מצוות באקומען שהחיינו: (1) מצוות מזמן לזמן — וואס קומען פאר איינמאל א יאר (שופר, סוכה, לולב, מגילה, נר חנוכה); (2) מצוות וואס פארבינדן זיך מיט א קנין — א נייע חפצא של מצוה (נייע ציצית, תפילין, מזוזה, מעקה); (3) מצוות וואס זענען נישט תדיר און נישט מצוי בכל עת — וואס זענען דומה צו מזמן לזמן (מילה, פדיון הבן). אויף אלע דריי מאכט מען שהחיינו בשעת עשייה.
1. פארבינדונג צו שהחיינו אויף שמחה: דער יסוד איז דער זעלבער ווי שהחיינו אויף א שמחה (“לא ראיתי את חברי שלשים יום”) — “לא ראיתי את המצוה” — מ׳האט שוין לאנג נישט געזען די מצוה פון שופר, דעריבער מאכט מען שהחיינו.
2. שהחיינו ביי ברית מילה — צער התינוק: עס ווערט אויפגעברענגט א קשיא: וויאזוי מאכט מען שהחיינו ביי ברית מילה, ווען ס׳איז דאך דא צער התינוק?
3. ערשטע מאל תפילין — שהחיינו: ווען מ׳לייגט תפילין דאס ערשטע מאל, מאכט מען שהחיינו. אזוי אויך ביי א נייע ציצית — ווי ביי א נייע בגד בכלל.
4. סוכות — מעגליכע דריי שהחיינו׳ס: לכאורה קומען דריי שהחיינו׳ס: (1) ווען מ׳קויפט א לולב, (2) ווען מ׳בויעט א סוכה, (3) ווען מ׳זעצט זיך אריין אין סוכה (אויף דעם יום טוב אליין). דער רמ״א זאגט אז שהחיינו וואלט מען געדארפט מאכן ביים בויען די סוכה, אבער אונזער מנהג איז מ׳לייגט אלעס צוזאמען ביי קידוש.
5. חילוק צווישן שהחיינו פון יום טוב און שהחיינו פון מצוה: ביי קידוש מאכט מען שהחיינו אויף דעם יום טוב (ברכת השבח/הודאה אז מ׳האט זיך דערלעבט נאך א חגיגה), און ביי שופר/מגילה מאכט מען א באזונדערע שהחיינו אויף די ספעציפישע מצוה — צוויי אנדערע זאכן.
6. שהחיינו איז נישט ברכת המצוות — עס איז א ברכת השבח, א הודאה. דערפאר קען מען עס זאגן אויף שביתת יום טוב אפילו אן א מעשה, ווייל מ׳דארף נישט א עשיה פאר ברכת השבח.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: כל העושה מצוה… אם עושה לעצמו מברך “לעשות” (כגון להניח תפילין, להתעטף בציצית, לישב בסוכה, להדליק נר של שבת, לגמור את ההלל, לקבוע מזוזה, לעשות מעקה, להפריש תרומה, למול את הבן, לשחוט את הפסח ואת החגיגה). אבל העושה לאחרים מברך “על” (כגון על קביעת מזוזה, על עשיית מעקה, על המילה וכו׳).
ווען איינער טוט א מצוה פאר זיך אליין, זאגט ער דעם לשון “לעשות” (אינפיניטיוו — „צו טון”), ווייל ער איז אליין מחויב. ווען ער טוט פאר אנדערע, זאגט ער “על” — „וועגן” די מצוה — ווייל ער אליין איז נישט מחויב אין דעם ספעציפישן חיוב, נאר ער טוט די מעשה פון די מצוה.
1. איינער וואס איז מוציא אנדערע נאכדעם ער איז שוין יוצא געווען: למשל, איינער האט שוין געבלאזן שופר פאר זיך, און יעצט איז ער מוציא א נייע מנין. ער מאכט נאכאמאל שהחיינו, ווייל ער האט א נייע מצוה — די מצוה פון טון פאר אנדערע. דער רמב״ם איז נישט אזוי שטארק אויף דעם ענין פון „יוצא ידי חובתו” — ברכת המצוות איז אויף די עצם מצוה, נישט נאר אויף די חובת המצוה. אפילו ווען דער מענטש האט שוין זיין חובה אפגעטון, האט ער נאך א מצוה ווען ער טוט פאר אנדערע.
2. פראקטישע שאלה וועגן מזוזה בשליחות: ווען איינער ווערט געבעטן צו לייגן מזוזות אויף יענעם׳ס הויז — דער שליח זאגט „על קביעת מזוזה” (נישט „לקבוע”), ווייל ער איז נישט אליין מחויב. שאלה: צי דער שליח׳ס ברכה איז מוציא דעם בעל הבית? לכאורה ניין — ווייל דער נוסח איז אנדערש. דער בעל הבית וואלט געזאגט „לקבוע מזוזה”, און דער שליח זאגט „על קביעת מזוזה”. ממילא איז דא א סיבה אז דער בעל הבית זאל אליין לייגן די מזוזה.
3. עין מעשין מצוות חבילות חבילות: יעדע מצוה איז חשוב באזונדער, מ׳זאל נישט צוזאמענלייגן מצוות. דאס ווערט דערמאנט אין קאנטעקסט פון פארשידענע ברכות אויף פארשידענע מצוות.
4. [דיגרעסיע: „ללמוד וללמד”]: פארוואס מאכט מען נישט א באזונדערע ברכה ווען מ׳לערנט מיט קינדער? ווייל ברכת התורה כולל שוין „ללמוד וללמד” — לערנען און לערנען אנדערע איז איין מצוה.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה. כיצד? נתעטף בציצית או לולב או תפילין או התיישב בסוכה ולא בירך, מברך אחר עשייה… אבל השוחט בלא ברכה אינו חוזר אחר השחיטה ומברך… וכן אם כיסה את הדם בלא ברכה, או הפרשת תרומות ומעשרות, או שטבל ולא בירך, אינו חוזר ומברך אחר עשייה.”
דער רמב״ם חילוק׳ט צווישן מצוות וואס זייער עשייה גייט נאך אן (ציצית, תפילין, סוכה, לולב) — דארט קען מען נאך מאכן א ברכה נאכדעם — און מצוות וואס זייער עשייה איז שוין פארביי (שחיטה, כיסוי הדם, הפרשת תרומות, טבילה) — דארט האט מען פארפאסט.
1. צוויי הסברות פארוואס מען קען נאך מאכן א ברכה ביי מצוות שעשייתן קיימת:
א) עובר לעשייתן-סברא: ס׳איז נאך אלץ “עובר לעשייתן” — נישט עובר צו דער *פריערדיגער* עשייה, נאר צו דער *המשך* פון דער עשייה. לכתחילה דארף מען מאכן עובר לעשייתן ביים ערשטן רגע, אבער בדיעבד איז דער המשך אויך גוט.
ב) ברכה-חלות סברא: די רבנן קענען נישט מתקן זיין א ברכה אויף א מצוה וואס איז שוין נישט דא. ווען די מצוה איז נאך דא (ער זיצט נאך אין סוכה, ער טראגט נאך תפילין), איז דא א חפצא פון מצוה וואס קען מקבל זיין א ברכה. אבער ווען די מצוה איז שוין פארביי, איז נישט דא קיין מקום פאר א ברכה.
2. נוסח פון ברכות — ראיה אז עס גייט אויף דער אנהייב-מעשה: דער נוסח “להתעטף בציצית”, “להניח תפילין”, “לישב בסוכה” — אלע רעדן פון דער אנהייב-מעשה (אנטון, אריינזעצן), נישט פון דער המשך. דאס ווייזט אז לכתחילה איז די ברכה געמיינט פאר דער אנהייב, אבער בדיעבד קען מען עס נאך זאגן ווייל דער מצב גייט נאך אן.
3. דער רמב״ם׳ס נוסח “קודם לעשייתן” vs. גמרא׳ס “עובר לעשייתן”: דער רמב״ם האט געשריבן “כל המצות מברך עליהן קודם לעשייתן” — אנשטאט דער גמרא׳ס לשון “עובר לעשייתן”. דער גמרא לייגט א דגש מיט “עובר” — סמוך ממש צו דער עשייה — וואס דער רמב״ם האט מקצר געווען.
4. ספק ברכות — תרומה אויף דמאי: אויף דמאי מאכט מען נישט קיין ברכה, ווייל ספק דבריהם להקל. אפילו ווען רבנן פארלאנגען א תרומה, מאכט מען נישט קיין ברכה ווען ס׳איז א ספק. דער פרי חדש ווערט דערמאנט אז דער רמב״ם האט אפשר א חילוק אין דעם.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וכן אין מצוות שמברכין עליהן אחר עשייתן לעולם — טבילת הגר, שעדיין אינו קדוש ואינו מצווה עד שיטבול.”
די איינציגע מצוה וואס מען מאכט אייביג דווקא אחר עשייתה איז טבילת הגר, ווייל פאר דער טבילה איז ער נאך נישט א איד און קען נישט זאגן “אשר קדשנו במצותיו וצונו”.
1. דער לאגישער פאראדאקס: דער גר קען נישט זאגן “אשר קדשנו במצותיו וצונו” פאר דער טבילה, ווייל ער איז נאך נישט “קדוש” און נישט “מצווה”. ס׳איז א “תלוי ועומד” — ער ווערט א איד דורך דער זעלבער מעשה וואס ער דארף מאכן א ברכה דערויף.
2. וועלכע מצוה איז טבילת הגר: ס׳איז נישט פון די שבע מצות בני נח. דער רמב״ם לערנט אז “והייתם קדושים לאלוקיכם” / “והייתם לי קדושים” איז א מצוה — צו זיין א איד. פאר א גוי איז דאס נישט קיין מצוה, אבער פאר א איד יא. נאך דער טבילה, ווען ער איז שוין א איד, מאכט ער א ברכה אויף דעם יסוד פון זיין אידישקייט. עס איז א “מצוה קיומית” — אויב מ׳וויל ווערן א איד דארף מען זיך טובל׳ן, אבער די מצוה איז נאר אויף א איד, נישט אויף א גוי.
3. דער פאראדאקס פון “ווען ווערט ער א איד”: ווען טובל׳ט זיך א איד “פלוצלינג” ווערן א איד? ער איז דאך שוין געווען א איד — ער איז “אלעמאל געווען.” דאס איז אומגעוויינטלעך אבער אזוי שטייט.
4. שבע מצוות בני נח און ברכות: א גוי וואס האלט שבע מצוות בני נח קען נישט מאכן א ברכה אויף זיי — חכמים האבן נישט מתקן געווען ברכות פאר בני נח. ווייטערדיגע שאלה: איינמאל חכמים זענען מתקן געווען ברכות, ווערט עס דער “אופן עשיית המצוה” — צי זענען בני נח אויך מחויב צו טון זייערע מצוות לויט וויאזוי חז״ל זאגן? למשל, אויב מ׳בלאזט שופר אן א ברכה, פעלט עס אין דער “איכות” פון שופר. אבער דער רמב״ם זאגט נישט דעם חידוש אז בני נח דארפן פאלגן חז״ל׳ס אופן.
5. דער מאירי׳ס שיטה — ברכות נאר אויף מצוות מיוחד פאר אידן: ברכת המצוות מאכט מען נאר אויף מצוות וואס זענען מיוחד פאר אידן. א מצוה וואס איז מחויב “בתור חוקי האנושיות” — בעיסיק מענטשלעכע פליכטן — באקומט נישט קיין ברכה. דער ענין פון “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” איז אז דער אייבערשטער האט אונז “חיבה יתירה” — “אשר בחר בנו מכל העמים באהבה.” ר׳ אבנר׳ס קשיא: פארקערט, מיר טוען מיר מאכן ברכות אויף אזעלכע מצוות. ענטפער: די ברכה אדרעסירט דעם פאקט אז דער אייבערשטער האט אונז אויסגעקליבן, אז מצוות זאלן “מתגלה” ווערן דורך אונז אלס אידן.
6. ברכה נאך טבילה — נדה און אנדערע טבילות: דער רמב״ם זאגט בפירוש אין הלכות נדה אז מ׳מאכט די ברכה פאר דער טבילה. אבער אונזער מנהג (און אנדערע ראשונים): נישט נאר א גר, נאר יעדע טבילה — אויך א נדה (טבילה דאורייתא) — מאכט מען די ברכה נאך דער טבילה. מ׳איז טובל זיך נאכאמאל נאך דער ברכה, אבער דאס איז נישט מעכב, ווייל זי איז שוין טהור. דער שולחן ערוך שרייבט אז א נדה מאכט אויך א ברכה פאר דער טבילה. דער טעם פאר׳ן מנהג נאכדעם: ווייל מ׳האט נישט געקענט מאכן א ברכה ווען מ׳איז טמא.
7. [דיגרעסיע: סידור קידושין — ייחוד עדים]: ביי א סידור קידושין האט דער מסדר קידושין מייחד געווען עדי כתובה אבער פארגעסן מייחד צו זיין עדי קידושין פאר דער חתן האט געגעבן דעם רינג. ער האט זיך גלייך געכאפט נאכדעם, מייחד געווען צוויי עדים, און געבעטן אז די כלה זאל צוריק מקנה זיין דעם רינג און דער חתן זאל נאכאמאל מקדש זיין. דער הלכה׳דיגער יסוד: מען דארף מייחד זיין עדים ווייל “עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.” אויב מען וואלט זיך ערשט געכאפט נאך שבע ברכות, וואלט מען געדארפט מאכן א נייע ברכת אירוסין עובר לעשייתן. ס׳איז דא א מחלוקת רמב״ם מיט רא״ש צי ברכת אירוסין איז א ברכת המצוות אדער א ברכת השבח — לויט דער רא״ש (ברכת השבח) קען מען עס מאכן נאכדעם.
—
דער רמב״ם: ווען א מענטש טוט א מצוה פאר זיך און פאר אנדערע אויפאמאל — אזויווי עירוב, וואו איין מענטש מאכט עס בשליחות פאר אלע וואוינער פון דער חצר — מברך „על מצות עירוב”.
1. דריי כללים פון דעם רמב״ם צוזאמגעפאסט: (א) פאר זיך אליין — מאכט מען “ל”; (ב) פאר אנדערע — מאכט מען “על”; (ג) אויב מ׳מאכט נאכדעם (ווי טבילה, נטילת לולב) — מאכט מען “על” און נישט “ל”.
2. נטילת לולב — פארוואס “על” און נישט “ל”: ביי לולב וואלט מען געדארפט זאגן “ליטול לולב”, אבער למעשה זאגט מען “על נטילת לולב” — ווייל “כיון שהגביהו יצא ידי חובתו” — אין דער מינוט וואס מ׳הייבט אויף די לולב איז מען שוין יוצא, און געווענליך מאכט מען די ברכה נאכדעם וואס מ׳איז שוין יוצא געווען. דער רמ״א זאגט: אויב מ׳מאכט טאקע די ברכה פאר מ׳נעמט עס (ווען ס׳ליגט נאך אויפן טיש), דעמאלט מברך “ליטול את הלולב”. דער רמב״ם מיינט אז אויך ביי סוכה מאכט מען די ברכה פאר מ׳זעצט זיך אריין (“לישב בסוכה”), נישט ווי אונז וואס מאכן עס נאך קידוש.
3. קשיא אויף מגילה: מ׳זאגט “על מקרא מגילה” — לויט דעם כלל וואלט מען געדארפט זאגן “לקרוא מגילה” אדער “לשמוע מגילה”. תוספות האבן אן אנדערע חילוק.
4. נטילת ידים — קשיא אויפן רמב״ם: ביי נטילת ידים זאגט מען “על נטילת ידים” — קיינער זאג
ט נישט “ליטול ידים”, אפילו ווען מ׳וואשט פאר זיך אליין. אויך ביי שחיטה זאגט מען “על השחיטה” — אפילו ווען מ׳שחט׳ט פאר זיך אליין. תירוץ: נטילת ידים איז נישט די עצם מצוה — ס׳איז א פראקטישע זאך (אויב דיינע הענט זענען שמוציג). שחיטה איז א מצוה אויב דו ווילסט עסן א כשר׳ע בהמה. נאך א פונקט: דער רמב״ם האט געזאגט אז די ברכה אויף נטילת ידים מאכט מען נאכדעם — ווייל מ׳זאל נישט האבן מלוכלכ׳טע הענט ביי די ברכה. ביי ברכת המזון זאגט דער רמב״ם אז ס׳פאסט נישט צו בענטשן מיט מלוכלכ׳טע הענט (כבוד פאר שם ומלכות), אבער דאס איז נישט גענוג סיבה צו טוישן דעם סדר הברכה. נאר ווען מ׳איז א “גואל גמור” — ווען מ׳האט שוין געענדיגט — טוישט מען דעם סדר.
5. ביעור חמץ — “על ביעור חמץ” נישט “לבער חמץ”: מ׳זאגט “על ביעור חמץ” ווייל “מעת שגמר בליבו לבטל” — פון ווען ער האט אנגעהויבן מיט׳ן ביטול אין הארצן, איז שוין מצוות הביעור מקויים פאר ער הייבט אן בודק צו זיין. דעריבער איז די ברכה “נאכדעם” — און מ׳זאגט “על”. חידוש וועגן כל חמירא: איינער וואס טראכט באמת גמר בליבו לבטל — ער האט זיך באמת מבטל געווען אין הארצן — דארף נישט זאגן “כל חמירא”. כל חמירא האט מען תקנ׳ט געווען פאר איינער וואס האט נישט געטראכט דערפון. אויב ער האט אפילו פארגעסן צו זאגן כל חמירא, אויף רוב איז ער יוצא.
—
נאך א ביישפיל וואו מ׳מאכט די ברכה נאכדעם איז הדלקת נר שבת. דער טעם: אויב מ׳מאכט די ברכה פאר׳ן צינדן, איז מען שוין מקבל שבת, און מ׳קען נישט מער צינדן. דערפאר צינדט מען ערשט, דעקט צו די אויגן, מאכט די ברכה, און דערנאך זעט מען די לעכט.
קשיא: דער רמ״א זאגט דאס, אבער עס ווערט באמערקט אז דאס איז “א חומרא פון די אחרונים” — דער רמ״א אליין זאגט נישט אז מ׳דארף מקבל שבת זיין דורך׳ן צינדן.
נאך א חידוש: ביי נר שבת איז אפשר די מצוה נישט די “הדלקה” אליין נאר אז “ס׳ברענט” — עס איז עונג שבת. דאס איז אנדערש פון נר חנוכה וואו “הדלקה עושה מצוה.”
—
פארוואס איז נישט דא א ברכה “אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצוות קידוש”? תירוץ: קידוש היום על היין איז אליין א שבח והודאה — חז״ל האבן מתקן געווען אז דער קידוש גופא זאל זיין א שבח אויף שבת און אויף יין, אנשטאט א באזונדערע “טרוקענע” ברכת המצוות.
דער זעלבער יסוד — אנשטאט “אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא קריאת שמע” האבן חז״ל מתקן געווען “אהבת עולם” / “אהבה רבה” — א פיל שענערע ברכה וואס רעדט וועגן אהבה רבה פון קבלת התורה, וואס איז דער תוכן פון שמע.
ווען חז״ל האבן מייחד געווען א שענערע, רייכערע ברכה, איז נישט דא קיין מקום פאר דער מינימום-פארמאט פון “אשר קדשנו במצותיו וצונו”. דער מינימום-פארמאט איז פאר ווען מען האט נישט אסאך וואס צו זאגן — ווי “בורא פרי האדמה” פאר עסן. אבער ווען ס׳איז דא א רייכערער תוכן, מאכט מען א שענערע נוסח.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: פארוואס מאכט מען נישט קיין ברכה אויף מים אחרונים? “לפי שאינו חייב בדבר זה אלא מפני הסכנה” — דער חיוב פון מים אחרונים איז נאר וועגן דער סכנה פון מלח סדומית. “ודבר שחייבין בו משום סכנה אין מברכין על עשייתו.”
דער רמב״ם שטעלט אוועק א כלל: א זאך וואס מ׳איז מחויב נאר וועגן סכנה, מאכט מען נישט קיין ברכה דערויף.
1. דער חילוק צווישן נטילת ידים ראשונה און אחרונה: דער רמב״ם האט פריער אויסגערעכנט עירוב און נטילת ידים צווישן מצוות דרבנן וואס מ׳מאכט יא א ברכה. דאס רעפערירט צו נטילת ידים בראשונה. אבער נטילת ידים באחרונה האט נישט קיין ברכה, ווייל דער גאנצער חיוב איז נאר מפני הסכנה.
2. דוגמא: מסנן את המים: “המסנן את המים ואחר כך שותה בלילה” — איינער וואס וויל טרינקען וואסער ביינאכט איז מחויב דורכצוזייען די וואסער, ווייל ביינאכט קען מען נישט זען צו ס׳איז אריינגעגאנגען א באשעפעניש (פאראסייט). דאס איז משום סכנת עלוקה. מ׳מאכט נישט קיין ברכה “אשר קדשנו במצוותיו וצונו לסנן את המים”, ווייל כאטש ס׳איז דא א כלליות׳דיגע מצוה פון “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, האט דער אייבערשטער נישט געמאכט אזא מצוה פרטית צו זייען וואסער.
3. קשיא פון מעקה: מעקה האט דער רמב״ם פריער אויסגערעכנט צווישן די זאכן וואס מ׳מאכט יא א ברכה — אבער מעקה איז דאך אויך משום סכנה (“פן יפול הנופל ממנו”)! ווי שטימט דאס מיט דעם כלל אז “דבר שחייבין בו משום סכנה אין מברכין”?
4. ערשטער תירוץ — מצוה פרטית vs. כללית: מעקה איז א מצוה פרטית וואס די תורה האט ספעציפיש מצוה געווען. אבער נטילת ידים אחרונה און מסנן את המים זענען נאר אפגעלייטעט פון דער כלליות׳דיגע מצוה פון “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” — ס׳איז נישט דא קיין ספעציפישע מצוה פרטית דערויף.
5. צווייטער תירוץ — מעקה איז פאר יענעם, נישט פאר זיך: מעקה איז א מצוה צו אפהיטן פאר יענעם די סכנה, נישט פאר זיך אליינס. ווען א מענטש מאכט א מעקה אויף זיין הויז, גרייט ער דאס צו אז מארגן זאל קומען א צווייטער מענטש נישט אראפפאלן. דאס איז אנדערש פון נטילת ידים אחרונה, וואס איז א חיוב אויף יעדן איינעם פאר זיך אליין.
6. חידוש פון חזון איש וועגן מעקה: דער חזון איש איז מסביר אז מעקה איז א חידוש — א מענטש אליין גייט אויפ׳ן דאך, ער ווייסט אז ער דארף זיך היטן. אבער פארוואס דארף איך מאכן א גדר אויף מיין דאך? זאג דעם מענטש ער זאל נישט גיין! אדער “אדם מועד לעולם” — א מענטש דארף זיך היטן. דער חידוש פון מעקה איז אז דו דארפסט מאכן א פיזישע באריערע — דאס איז א ספעציפישע מצוה וואס די תורה האט מחדש געווען, נישט נאר א כלליות׳דיגע שמירה.
7. מעקה אלס דין אויף דעם בעל הבית: מעקה איז א דין וואס די תורה לייגט דעם חיוב שמירה פון א דאך אויף דעם בעל הבית. ביי אנדערע סכנות (ווי נטילת ידים) האט יעדער א חיוב פאר זיך — מ׳זאגט נישט אז דער בעל הסעודה דארף אכטונג געבן אז יעדער זאל וואשן מים אחרונים.
8. צי מעקה איז תלוי אין מציאות׳דיגע סכנה: ביי מלח סדומית האבן מיר געזען אז א מקום וואס ס׳איז נישט מצוי, איז נישט מחויב. אבער ביי מעקה קען זיין אז איינמאל ס׳איז דא א מצוה, דארף מען עס טון — ס׳איז מער א פארמאלער גדר.
—
אלעס וואס האט צו טון מיט יענעמ׳ס צובראכנקייט פאסט נישט צו מאכן א ברכה. למשל: א איד שטייט נעבעך הונגעריג און דו גיסט אים צו עסן — ס׳פאסט נישט צו מאכן א ברכה “על מצות צדקה.”
פארוואס מאכט מען נישט קיין ברכה אויף צאלן א חוב אדער השבת גזילה? ביי השבת גזילה: יענץ איז קשור צו אן עבירה — ס׳פאסט נישט אז א מענטש זאל דאנקען דעם אייבערשטן אויף השבת הגזילה. אבער פריעת בעל חוב איז א מצוה — און דאך מאכט מען נישט קיין ברכה.
א מצוה לחברו מאכט מען נישט קיין ברכות. אבער דער רמב״ם אין מורה נבוכים זאגט אז רוב מצוות שבין אדם למקום זענען אויך אין אמת׳ן א מצוה לחברו, ווייל ווען מ׳גייט דורך די טעמי המצוות זעט מען אז אסאך זאכן האבן א תועלת פאר אנדערע מענטשן. “בין אדם למקום” מיינט וואס איז די עיקר מצוה, מער דירעקט.
[דיגרעסיע: פארוואס מאכט מען נישט קיין ברכת המצוות אויף תשובה] ר׳ לייביש אין אנטווערפן האט אויף ערב יום כיפור א גאנצע סעודה אויסגעווען פארוואס מ׳מאכט נישט קיין ברכת המצוות אויף תשובה, מיט א שטיקל פון דעם בריסקער רב. דער כלל פון ר׳ מנחם עזריה מפאנו בשם ר׳ אברהם אבן עזרא: א מצוה וואס ס׳איז נישט קלאר ווען ס׳גייט עקטשועלי געשען, מאכט מען נישט קיין ברכה. למשל, אהבת רעים — ס׳קען אמאל דויערן צען יאר ביז מ׳ווערט א חבר. תשובה איז אויך אזא סארט זאך — ס׳איז א תהליך, נישט נאר א מעשה פון זאגן “אשמנו.”
דער רשב״א ברענגט א פאר מצוות וואו ס׳איז יא אדער נישט דא א ברכה, אבער ער ענדיגט צו אז מ׳קען נישט וויסן דעם טעם, ווייל מיט יעדן טעם קען מען אויפקומען מיט נאך א מצוה וואס איז ענליך און וואס פאסט נישט צום טעם. זיין מסקנא: בעצם ווייסן מיר נישט פונקטליך אויף וועלכע זאכן די חכמים האבן יא אדער נישט מתקן געווען א ברכה, און מ׳דארף נאר נאכגיין נאך די מסורה. אנדערע ראשונים האבן יא פארגעלייגט סיבות (למשל א מצוה וואס איז תלוי אין אנדערע), אבער דער רשב״א מיינט אז קיין איין כלל קען נישט אלעס ערקלערן.
א ברכה דארף שטימען מיט שמחה. מ׳מאכט א ברכה מיט שמחה — “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” איז א שבח מיט פרייד. דערפאר: אויף טרויעריגע זאכן מאכט מען נישט קיין ברכה (אויסער “ברוך דיין האמת” וואס איז א ספעציעלע ברכה); אויף א מצוה הבאה בעבירה מאכט מען נישט קיין ברכה. קשיא אויף גט: פארוואס מאכט מען נישט קיין ברכה אויף גט? ענטפער: חכמים האבן סתם נישט מתקן געווען א ברכה אויף גט — עס איז נישט א “כלל” נאר א פראקטישע תקנה.
דער עיקר פון ברכת המצוות איז “חשיבות געבן” צו יעדע מצוה. צי דאס איז “אשר קדשנו על שופר” אדער “אהבה רבה” (וואס איז א ברכה פאר קריאת שמע אן ארויסזאגן “אשר קדשנו”) — ביידע געבן חשיבות פאר דער מצוה. אויך ברכות אויף געשעענישן — מ׳געבט חשיבות פאר דער געשעעניש, מ׳איז “מייחד שם שמים א גאנצע צייט.”
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שהוא מנהג נביאים… כגון נטילת ערבה בשביעי של חג… ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של פסח — אין מברכין עליו.”
אויף א מנהג — אפילו א מנהג נביאים — מאכט מען נישט קיין ברכה. קל וחומר אויף א מנהג חכמים (ווי הלל אויף ראש חודש).
1. חילוק צווישן מצוות מדברי סופרים און מנהג: דער רמב״ם חילוק׳ט צווישן מצוות מדברי סופרים (מאכט מען א ברכה) און מנהג (מאכט מען נישט). א מנהג איז נישט אין גדר מצוות — ס׳איז נישט קיין חיוב אויף די מענטשן, נאר א מנהג אז ס׳זאל געשען.
2. למעשה זאגן מיר יא א ברכה אויף הלל אויף ראש חודש — ווייל דער רא״ש, תוספות, און אנדערע פוסקים קריגן זיך מיט׳ן רמב״ם, און דער רמ״א פירט זיך אז מ׳מאכט יא א ברכה אויף א מנהג.
3. אבער אויף הושענא רבה (ארומגיין די בימה) מאכט מען נישט קיין ברכה — אפילו לויט די וואס מאכן א ברכה אויף מנהג.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל דבר שיסתפק לך אם מברכין עליו אם לאו — עושה אותה בלא ברכה.”
אויב מ׳ווייסט נישט צו מ׳דארף א ברכה, טוט מען די מצוה אן א ברכה.
1. לכאורה קען מען טראכטן: “אויף יעדע מצוה מאך איך א ברכה” — אבער דער רמב״ם זאגט ניין: אויב דו ווייסט נישט, מאכסטו נישט.
2. דער פשוט׳ע טעם וואס מ׳זאגט איז “ספק ברכות להקל” — אבער דער רמב״ם האט דאס נישט בפירוש געזאגט. דער רמב״ם האלט אז ווען מ׳האט א ספק טאר מען נישט מאכן די ברכה.
3. דער רמב״ם איז נישט גרייט צו זאגן א ברכה “בלא שם ומלכות” אלס קאמפראמיס.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה… ירבה בברכות הצריכות” — ווי דוד המלך זאגט “בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד”.
דער רמב״ם שטעלט אוועק א באלאנס — פון איין זייט זאל מען נישט מאכן ברכות לבטלה, פון דער אנדערער זייט זאל מען מרבה זיין אין ברכות וואס מען דארף מאכן.
1. ענדיגן ספר ברכות מיט א פאזיטיווע מסר: דער רמב״ם וויל ענדיגן הלכות ברכות אויף דעם זעלבן אופן ווי ער האט געענדיגט פרק י׳ — מיט א חיובי׳דיגע נאטע. ווען א מענטש ענדיגט לערנען ספר ברכות, זאל ער נישט אוועקגיין מיט דעם געפיל אז ברכות זענען א “שרעקעדיגע זאך” וואו מען מוז תמיד זארגן אפשר מאכט מען צופיל. פארקערט — ברכות זענען א גוטע זאך וואס מען דארף מאכן מער. דער רמב״ם וויל דעם לערנער זאל אוועקגיין מיט א שמחה פון ברכות.
2. וואס מיינט “ברכות הצריכות” vs. “ברכה שאינה צריכה”: “ברכות הצריכות” מיינט יעדע מאל עס קומט פאר א מצב וואו א ברכה איז באשטימט — ווי מען שמעקט א ריח (ברכת הריח), מען עסט (ברכת הנהנין), מען לייגט א מזוזה — דאס איז א ברכה הצריכה, און דאס זאל מען טאקע מאכן יעדע מאל. אבער א “ברכה שאינה צריכה” — ווי ספק ברכות, אדער ברכות וואס מען איז נישט מחויב — זאל מען קיינמאל נישט מאכן. אפילו הלל אין חול המועד פסח, וואס איז נאר א מנהג, זאל מען נישט מאכן א ברכה דערויף (ספק ברכות להקל).
3. “ירבה” מיינט נישט סתם מער מאכן — נאר ווען מ׳דארף: דער רמב״ם׳ס לשון “ירבה בברכות הצריכות” מיינט נישט אז מען זאל קינסטלעך מרבה זיין ברכות. עס מיינט אז ווען עס קומט פאר א מצב וואו א ברכה איז צריכה, זאל מען עס פרייליך מאכן און נישט אויסמיידן.
4. דער פסוק “בכל יום אברכך” — ואהללה: אלע ברכות זענען א סוג “אהללה” — א דאנק און לויב צו הקב״ה. דאס איז דער אופי פון ברכות הצריכות.
5. ווי שטימט דאס מיט סוף פרק י׳: דער רמב״ם האט אין סוף פרק י׳ געזאגט אז ס׳איז א געוואלדיגע זאך צו מאכן ברכות און דאנקען דעם אייבערשטן יעדן טאג. און דא זאגט ער מ׳זאל זיך היטן פון אומנויטיגע ברכות — ס׳זעט אויס ווי א סתירה. תירוץ: ס׳איז גארנישט א סתירה — ברכות הצריכות זאל מען טאקע מאכן. ברכה שאינה צריכה — וואס איז קיינמאל נישט נויטיג — זאל מען זיך היטן פון.
—
1. בריך רחמנא דסייען — א ברכה אהן שם ומלכות ביים ענדיגן א פרק: דער רמב״ם׳ס שיטה איז אז ווען מען ענדיגט א פרק לערנען, זאל מען נישט מאכן א פארמעלע ברכת התורה מיט שם ומלכות, נאר זאגן “בריך רחמנא דסייען” — א ברכה אהן שם ומלכות. דאס איז דלא כדעתיה דרבי יצחק (וואס האלט אפשר אז מען דארף א פארמעלע ברכה).
2. דער מושג פון “בריך רחמנא” אין דער גמרא: אין דער גמרא געפינט מען אסאך ברכות פון דעם סוג “בריך רחמנא” — דאס זענען ברכות פון הודאה אהן שם ומלכות, וואס מען זאגט ביי פארשידענע געלעגנהייטן. דאס איז א לעגיטימע פארמע פון דאנקבארקייט צו הקב״ה אהן דעם חשש פון ברכה לבטלה.
3. פראקטישע ביישפילן: דער בעלזער רב האט געזאגט “ברוך השם” ביי א געוויסע געלעגנהייט, און א מאדערנער ביישפיל פון א מאשין אין א קאר וואס דערמאנט מען זאל נישט פארגעסן א קינד — מען זאגט “ברוך השם” דערפאר. דאס אלעס איז אהן שם ומלכות, און דאס איז דער אופן ווי מען קען מרבה זיין אין הודאה אהן דעם חשש פון ברכה שאינה צריכה.
—
דער רמב״ם׳ס סטיל אין הלכות ברכות איז זייער מסודר אבער אינטערעסאנט — ער איז מאריך, אבער ער גייט זיך נישט ממש פון א כלל אל הפרט. ער ברענגט הלכות׳דיגע גדרים אבער נישט אלעמאל מיט קלארע כללים.
אונז לערנען א רמב״ם, הלכות ברכות אין ספר אהבה, אונז האלטן יעצט ביי די עלפטע פרק, פרק י״א, און מ׳גייט רעדן וועגן די סוגיא פון ברכת המצוות. און אז מ׳רעדט שוין וועגן מצוות און וועגן ברכות, דארף מען געבן א ברכה אויף די אלע טייערע אידן וואס האבן מקיים געווען די מצוה פון תלמוד תורה דרבים, וואס העלפן להגדיל תורה ולהאדירה, וואס האבן געגעבן געלט פאר אונזער קאמפיין כדי צו קענען ממשיך זיין מיט די שיעורים, מיט נאך אסאך שיעורים וואס זיי קלארן אויס די תורה פאר אידן.
און די אידן וואס האבן נאכנישט זיך אנגערופן זאלן זיך אנווארעמען, כדי זיי זאלן קענען ממשיך זיין די שיעור, און מפיץ זיין תורה, און ס׳נעמען נעקסט לעוועל, בעסער מאכן די שיעור און אזוי ווייטער. און מ׳דארף באדאנקען די ראש וראשון פון די קאמפיין וואס מעטשט אלע פאנדס, די ספאנסאר, הרבני הנגיד ר׳ יואל ווערצבערגער, וואס מעטשט יעדע נדבה. ממילא, די וואס האבן שוין לאנג א תאוה ארויסצורייסן געלט פון א נגיד פאר תורה, האבן יעצט א געלעגנהייט. דו געסט פינף טויזנט דאלאר, וועט עס נאר מאכן אונזער חשוב׳ע ספאנסאר געבן נאך פינף טויזנט דאלאר כנגדו, אז דיין געלט ווערט געדאפלט, און די זכות זאל ענק אלע ביישטיין, און גדלי זכות התורה צו משפיע זיין אלע גוטע זאכן.
זאגט דער רמב״ם, יא, מיר האבן שוין געלערנט וועגן פארשידענע סארטן ברכות. די וויכטיגסטע ברכה לכאורה איז די מצוה דאורייתא פון ברכת המזון, אלע אנדערע ברכות זענען מדרבנן. מיר האבן שוין געלערנט אלע סארטן ברכות הפירות, ברכות הנהנין, אזויווי פון הנאות וואס זענען נישט עסן. און נאכדעם האבן מיר אונז געלערנט פארשידענע אנדערע סארטן ברכות, א חלק פון זיי ווייל ווען מ׳זעט אן אינטערעסאנטע זאך, אדער ווען מ׳זעט עפעס א זאך וואס מאכט שבח והודאה, א שיינע זאך, אדער צרות של ישראל, די אלע זאכן אזוי ווי מיר האבן נעכטן געלערנט, פארשידענע סארטן תפילות, הודאות און ברכות, וואס זענען אלץ אונטער איין גדר.
יעצט גייען מיר אונז לערנען נאך א סוג ברכות וואס מיר האבן נאכנישט דערמאנט, דאס הייסט ברכת המצוות, א תקנת חכמים. ווען מען טוט א מצוה זאל מען מאכן פאר דעם א ברכה, דאנקען דעם אייבערשטן פאר דער מצוה.
דער רמב״ם, קודם די ערשטע הלכה, זאגט דער רמב״ם, סתם א פראגע וואס קומט דא אריין, ער זאגט סתם, ער האט שוין געזאגט, דער רמב״ם האט שוין געזאגט אין די אנהייב פון הלכות ברכות, ער זאגט אז ס׳איז דא דריי סארט ברכות, און איינס פון זיי איז ברכת המצוות, און ער זאגט אז אלע ברכות זענען תקנת חכמים. יעצט הייבט ער אן צו זאגן אז ער גייט זאגן הלכות ברכת המצוות, וואס קען מען זאגן.
אין הלכות תלמוד תורה האט דער רמב״ם דערמאנט ברכת התורה? ניין. אבער על כל פנים, איז זיכער אז דער רמב״ם האט נישט אנגענומען אזויווי געוויסע נעמען אן אז ברכת התורה איז א דאורייתא, ווייל די גמרא זאגט אז ס׳איז א קל וחומר, מה אם ברכת המזון איז ברכת… זעט מען פון דעם רמב״ם אז ער נעמט אן אז די אלע ברכות זענען מדרבנן, אויך ברכת המצוות.
זאגט דער רמב״ם, “כל הברכות כולן”, קודם הייבט ער אן, פאר ער גייט צו ברכת המצוות הייבט ער נאך אן מיט אן אינטערעסאנטע הקדמה. יא, אין די קאטעגאריעס פון ברכות האט אונז דאס גערעכנט. יעצט גייט ער זאגן הלכות וויאזוי מען מאכט די ברכת המצוות. סאו קודם זאגט ער א געוויסע הלכה, א הלכה כללית פון ברכות, צו מען הייבט אן מיט ברוך, צו מען איז חותם מיט ברוך, ס׳איז אויך נוגע פאר ברכת המצוות, ס׳איז אויך נוגע פאר אלע מצוות, סאו ס׳קומט דא אריין.
יא, סאו די ערשטע הלכה רעדט דער רמב״ם וועגן די נוסח פון פארשידענע ברכות, וויאזוי מען הייבט אן און מען ענדיגט. זאגט דער רמב״ם, “כל הברכות כולן פותחין בהן בברוך וחותמין בהן בברוך”. אלע ברכות הייבט מען אן מיט ברוך און מען ענדיגט, למשל אזויווי “ברוך… אשר ברא עולם”, און מען ענדיגט “ברוך… מלך העולם”.
“חוץ מברכה אחרונה של קריאת שמע”, די ברכה אחרונה פאר קריאת שמע הייבט מען אן מיט “אהבה רבה”, מען הייבט נישט אן מיט די נוסח פון ברוך, מען ענדיגט נאר מיט “ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה”, אנדערש ווי למשל “יוצר אור” וואס מען הייבט אן מיט “יוצר אור” און מען ענדיגט מיט “יוצר המאורות”.
Speaker 2: ברכה אחרונה, די אהבה… פארוואס נישט אהבה? אהבה רבה הייבט מען נאך אלץ אן מיט ברוך.
Speaker 1: יא, אבער דאס איז לכאורה פשוט, ווייל… אה, ברכה הסמוכה לחברתה. אה, אקעי. ברכה אחרונה של קריאת שמע, די ברכה אחרונה מיינט די ברכה נאך קריאת שמע. די ברכה אחרונה, די נאך ברכה פון קריאת שמע, הייבט זיך אן מיט “אמת ויציב” און מ׳ענדיגט מיט “ברוך אתה ה׳ גאל ישראל”.
און אזוי ווי ר׳ יצחק זאגט גערעכט, אז אהבה רבה איז אויך אזוי, אבער יעצט איז שוין נאך א סיבה. זאגט דער רמב״ם, “ברכה הסמוכה לחברתה”. א ברכה וואס קומט גלייך נאך די אנדערע, איז פשוט אז די ברכה וואס מ׳האט יעצט געזאגט איז אזוי ווי שוין אויך די הקדמה. יא, “יוצר אור ובורא חושך” איז א קאנטיניועישאן.
א ברכה איז בכלל אזויווי א ספיטש. מ׳הייבט אן, מ׳הייבט אן “ברוך אתה ה'”, און מ׳ענדיגט אויך “ברוך אתה ה'”. ווייל מ׳האט שוין געזאגט “ברוך אתה ה'” אינמיטן צוריק. ס׳איז שוין א ברכה הסמוכה לחברתה. ס׳איז דא ברכות וואס איז נישט אזוי, למשל ברכת השחר, דער וואס זאגט נישט ווי דער רמב״ם, מ׳זאגט דאך גאנץ אסאך מאל “ברוך”, “ברוך”, “ברוך”, “ברוך”. אדער אין די ברכות התורה וואס דער רמב״ם גייט אויסרעכענען.
די לשון פון רמב״ם איז אביסל אנדערש, וואס מיר וועלן שוין זען. “ברכת הפירות והודאה”, די אלע ברכות הנהנין וואס מיר האבן אויסגערעכנט זענען אויך קורצע ברכות וואס ענדיגן זיך נישט, ווייל ס׳איז “קצרה כפי שקבעו חכמים” – ס׳איז נישט גענוג לאנג אריינצולייגן צוויי ברוכים אין דעם בכלל. און ברכות עשיית המצוות האבן אויך נישט קיין ברוך.
Speaker 2: ס׳איז דא איינער וואס האט אמאל געקומען צו מיר און געקענט זאגן אז א ברכה כוללת האט נאר איין ברוך, אויסער די ברכה פון תפילה וואס האט צוויי ברוכים. באמת קומט עס אזוי.
Speaker 1: ניין, איך זאג אז ס׳קומט אזוי איז אויך לכאורה קאנעקטעד אז ס׳קומט אזוי ווען ס׳איז דא א תפילה אינדערמיטן. איז עס זייער פאסיג. מ׳דאנקט דעם אייבערשטן, מ׳זאגט “ברוך”, און מ׳הייבט אן אויסצורעכענען זיין שבח, און מ׳ענדיגט נאכאמאל אזויווי מ׳ענדיגט א פתיחה. אבער למשל ברכת הפירות, ס׳איז נישט… אפילו “בורא נפשות”, וואס מ׳האט דאך געמאכט אינמיטן א נוסח, “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי”, האט מען אריינגעלייגט גענוג ווערטער אז ס׳איז דא א מקום פאר צוויי ברוכים. מ׳קען נישט מאכן “ברוך אתה ה׳ המוציא לחם מן הארץ ברוך”. ס׳איז נישט שייך.
Speaker 2: רייט, ס׳איז דאך א ברכה ארוכה, און איך מודה דיר אז די ארוכה מיינט אז ס׳איז דא א חתימה בברוך. פשוט אז ס׳איז דא א חתימה. ס׳איז גערעכט. מ׳קען נישט מאכן סענס צו זאגן “ברוך” צוויי מאל. זאגט מען “על כל מה שבראת”. די “על כל מה שבראת” איז טאקע וואס מאכט אז ס׳איז דא א חתימה בברוך. נאך א סיבה פארוואס ס׳קען זיין א חתימה בברוך. איך ווייס, ס׳איז דא אן אנדערע פלאץ אין רמב״ם וואס… יא, איך האב אמאל געהערט ווערן געזאגט אז נארמאל איז דער… אפשר מיינט ער די ברכות, די רוב ברכות וואס די חכמים האבן געמאכט, איז דאך אזוי, יא? איך מיין, טראכט קידוש, הבדלה, די אלע זענען אזוי, זיי הייבן זיך אן מיט ברוך און ענדיגן זיך מיט ברוך. ס׳איז א סך ברכות. כ׳מיין ס׳איז ממש א רוב וואס מיר ציילן אויף די הענט רוב איז אזוי.
זאגט דער רמב״ם אזוי, “ואלו הברכות שאמרנו שהן דרך שבח והודאה”, די ברכות וואס מיר האבן יעצט אויסגערעכנט די לעצטע פרק, די אלע ברכות ווי הרואה קברים אדער הרואה אילנות, “דרך שבח והודאה, שיש מהן שפותח בברוך ואינו חותם”. ס׳איז דא פון זיי וואס איז פותח בברוך ואינו חותם, אזויווי “עושה מעשה בראשית”, יא, “ברוך שככה לו בעולמו”. “ויש מהן שחותם בברוך ואינו פותח”, מ׳הייבט אן מיט עפעס אנדערש און מ׳ענדיגט צו מיט ברוך. למשל, אזויווי תפילת הדרך וואס דער רמב״ם האט געזאגט, מ׳הייבט נישט אן מיט ברוך, מ׳הייבט אן מיט “יהי רצון” און מ׳ענדיגט מיט ברוך.
Speaker 2: דער רמב״ם׳ס נוסח איז בכלל נישט געווען קיין ברוך, אבער וואס ענדיגט זיך מיט ברוך און ס׳הייבט זיך נישט אן? דא, דער “יהי רצון” למשל, ניין, ס׳איז אויך נאך די צווייטע… ענדיגט מיט “ברוך רופא חולים”. נאך די צווייטע, נאך עפעס, ענדיגט, יא. איך זע נישט דעם “ברוך אתה השם”. מיר זעען נישט איינס. וועלכע איז נישט פותח ב… נישט פותח בברוך און ענדיגט זיך מיט ברוך?
Speaker 1: אה, איך וועל דיר זאגן, למשל תפילת הגשם, יא? “מוריד הטל”, “ברוך אתה השם רוב ברכות”. אקעי, רייט.
“ויש מהן שחותם בברוך ואינו פותח. אלא מעט מברכות המצוות”. אה, דער דרך שבח והודאה איז אפילו רוב נישט פותח וחותם בברוך. נאר וועלכע פון די דרך שבח והודאה איז יא פותח וחותם? אפאר פון די ברכות המצוות זענען פותח וחותם, אזויווי למשל ברכת התורה. אה, “כגון ברכת התורה”. רוב דרך שבח והודאה איז נישט חותם און פותח. אבער ס׳איז דא יא די ברכת המצוות, ברכת התורה, וואס מ׳זאגט “ברוך אתה השם”, “ברוך אתה השם”, אדער “מעט מברכות המצוות”.
Speaker 2: וועלכע ברכת המצוות האבן ביידע? ווייס נישט. “אשר קדשנו במצוותיו וציונו”. וועלכע ברכת המצוות האט צוויי מאל “ברוך”? יא, ברכת התורה. “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו”. כגון, ער זאגט גלייך כגון ברכת התורה. אה, ברכת התורה. און ברכת ספר תורה. ספר תורה? ברכת ספר תורה. אה, ס׳איז א שטארקע אינטערעסאנטע זאך. וואס הייסט? אייביג ווען מ׳ליינט תורה.
Speaker 1: ניין, ער האט אפשר געמיינט אז ס׳איז דא אן אנדערע ברכה וואס מ׳זאגט ביי די ספר תורה, “אשר נתן לנו תורת אמת”. ס׳איז נישט די זעלבע ווי וואס מ׳זאגט ביים… ס׳איז דא א ברכה ברכת התורה וואס מ׳זאגט נאר ביי די ספר תורה? נישט וואס איך ווייס פון. “אשר נתן לנו תורת אמת”, ווען איינער האט זיך איינגעבענטשט זאגט מען עס.
Speaker 2: אהא, רייט. די צווייטע ברכה איז ביי ספר תורה. אבער ס׳איז נישט קיין המשך. די ערשטע האט “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”, און די אנדערע ברכת התורה האט אויך “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר נתן לנו תורת אמת”. ביידע. אקעי, קען זיין ער האט געהאט אן אנדערע נוסח אין איינע פון די צוויי ברכות? “אשר נתן לנו” איז ביידע אמת, אבער ווען דו זאגסט עס ביי די ספר תורה, קענסטו עס גראדע אויך זאגן אינדערפרי, אבער אויך די ערשטע ברכה האט ביידע. די לעצטע ברכה האט די “והארב נא” פאר די המשך. רייט.
Speaker 1: כגון וואס נאך האט צוויי “ברוך׳ס”? “קברי ישראל”. כגון “רואה קברי ישראל”.
Speaker 2: מעייליש אין דיר נישט… איך גיי אזוי, מיר האבן יעצט געלערנט אז ס׳איז דא צוויי סארטן ברכות. רייט, פון דעם איז דא שבח והודאה. פון די ברכת המצוות, רוב פון זיי זענען נישט פותח וחותם, חוץ… חוץ וויאזוי זאגט ער, ברכת התורה למשל. כגון ברכת שבח והודאה, רוב פון זיי זענען נישט פותח וחותם, חוץ פון די משל פון קברי ישראל. און זיי זענען זיין ווייל קברי ישראל איז ממש נישט שבח והודאה, אבער ער לייגט עס אונטער די קאטעגאריע. ס׳איז א מחיה המתים, ס׳איז עפעס אזא צידוק הדין. דו זאגסט אז ס׳איז עפעס אזא ברכה פאר די מתים, אזא נטילת רשות מן המתים. אבער די רמב״ם לייגט עס בכלל דרך שבח והודאה. ס׳איז א שבח. “דיין אמת” איז אויך א שבח. צידוק הדין איז מצדיק זיין, אבער ס׳איז משבח די רבונו של עולם. אהא, אז דו זאגסט “ברוך דיין אמת” איז אויך דרך שבח והודאה. נישט הודאה, אבער שבח. א סארט הודאה. יא, כשם שחייבים לברך על הרעה… הודאה איז שבח. “כמודיך ה׳ אלוקינו”. יא.
אבל שאר ברכת המצוות… אבער שאר ברכת המצוות קומען מיר צו צום כלל. אלע אנדערע ברכות המצוות פותח בהן בברוך ואינו חותם. הייבט מען אן מיט א ברוך, אבער אין אנהייב און די חתימה איז נישט דא א ברוך.
ס׳איז א הקדמה צו די ברכות המצוות. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז מער ווי א הקדמה צו ברכות המצוות, ס׳איז א כלליות׳דיגע הלכה וואס ס׳איז נוגע אין הלכות ברכות. לכאורה איז אויך די חתימה אויף די פריערדיגע פרק. איך האב עס געזען אין די רמב״ם, איך האב געזען אז די זאך איז נישט אזוי איינפאך.
Speaker 1:
וואס הייסט דאס זאגן? ווייל קברי ישראל איז ממש נישט שבח והודאה, אבער ער לייגט עס אונטער די קאטעגאריע.
ס׳איז א ברוך דיין האמת, ס׳איז א צידוק הדין, דו זאגסט אז ס׳איז א ברכה פאר די מתים, ס׳איז א נטילת רשות מן המתים, און דער רמב״ם לייגט עס בכלל דרך שבח והודאה.
ס׳איז א שבח, ברוך דיין האמת איז אויך א שבח. ס׳איז א צידוק הדין, איז מצדיק זיין, אבער ס׳איז נישט שבח דרייבנישטעלאולם.
אהא, אז ברוך דיין האמת איז אויך דרך שבח והודאה. נישט הודאה, אבער שבח, א סארט הודאה. יא, כשם שחייב אדם לברך על הרעה, יא. הודאה איז דאך מודה על האמת, יא.
אבל שאר ברכות המצוות כולם, די אלע אנדערע ברכות המצוות, פותחין בברוך ואין חותמין. מ׳הייבט אן מיט א ברוך, ביים אנהייבן, און ביים חתימה איז נישטא א ברוך. סאו, ס׳איז א הקדמה צו די ברכות המצוות. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז מער ווי א הקדמה צו ברכות המצוות, ס׳איז א כלליות׳דיגע הלכה אין הלכות ברכות.
לכאורה איז עס אויך די סיום אויף די פריערדיגע פרק. אבער דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דאך נישט פותח וחותם, ווייל נישט אלע פריערדיגע זאכן. אויף דעם זאגט דער רמב״ם זיכער נישט אפשר דארף מען עפעס קענען צאמשטעלן צו זיין.
Speaker 2:
פארוואס טאקע? ווייס איך נישט. און קברי ישראל קומט מיט ביידע, אבער סתם שהחיינו קומט נישט. מ׳דארף פארשטיין.
Speaker 1:
ניין, מ׳דארף וויסן. לכאורה די זייער פראקטישע, גשמיות׳דיגע ענטפער איז אז נישט דער זעלבער חכם האט געמאכט יעדע ברכה. אבער מ׳דארף אבער יא וויסן, אויב איז דא א עיקרון, א פרינציפ פון זאגן פותח וחותם, אזויווי ס׳זעט אויס אין רמב״ם אז דאס איז די לכתחילה, ווען מ׳קען מאכן פותח וחותם, דארף מען וויסן וועלכע חכמים האבן טאקע אזוי מתקן געווען.
למשל ברכת שמונה עשרה איז אויך נישט חותם ופותח.
Speaker 2:
יא, מ׳הייבט אן מיט א נוסח.
Speaker 1:
אה, יעדער איז א ברכה בפני עצמה. דער רמב״ם זאגט אז ער רעכנט סתם אלע ברכות, איז רובא דרובא איז טאקע נישט חותם ופותח, ווייל דו האסט אלע שמונה עשרה, אלע ברכות המצוות, ברכות הנהנין. סאו, זאל זיין אז ער הייבט אן כל הברכות כולן. די איינציגסטע שטאט איז נאר אזוי ווי דו זאגסט, אז אזוי דארף עס זיין. אלע אנדערע זענען, דאס הייסט ווען דער זייגער איז צען אזייגער איז יעדער בחור אין ישיבה אפילו אויב ס׳איז ליידיג, ווייל יעצט איז עס זמן, ווייל אזוי איז דער ריכטיגער וועג וויאזוי עס דארף זיין.
Speaker 2:
ניין, די פארעם איז אזא וואס ס׳איז א מחלל חברותא, ס׳מאכט נישט קיין סענס. דו קענסט אפילו זאגן מ׳איז יוצא מיט די פריערדיגע ברכה, ס׳איז כאילו נקראת שפתיו וכו׳. אקעי.
Speaker 1:
שוין, יעצט גייט מען לערנען. זאגט דער רמב״ם הלכה ב׳, זייער אן אינטערעסאנטע הלכה. דער רמב״ם גייט אונז דא זאגן א כלל, אויבנאויף איז עס נישט ממש אזוי שטארק קאנעקטעד צו ברכה, און אויב איינער האט א בעסערע פשט וויאזוי ס׳קומט דא אריין אין ברכה, אדרבה, איך בין גרייט צו הערן פשט. דער רמב״ם זאגט דא א גרויסע שיינע גדר פון, ס׳איז דא מצוות וואס אין היינטיגע שפראך, אין די ישיבישע שפראך רופט מען עס א מצוה וואס איז א חוב, א מצוה חיובית, און א מצוה וואס אויב ס׳קומט אויס א געוויסע סירקומסטענס זאל מען מקיים זיין די מצוה, מען זאל עס טון ביי אופן מסוים, מצוה קיומית.
זאגט דער רמב״ם אזוי, יש מצות עשה שהאדם חייב, א לאו תעשה איז אין די אנדערע גדר, לאו תעשה מיינט אייביג נישט טון, און מצות עשה איז דא צוויי מיני יא טון.
דער רמב״ם אין ספר האהבה רעדט כמעט נאר וועגן מצות עשה, ער רעדט כמעט נישט וועגן גאנץ לאו תעשה.
זאגט דער רמב״ם, יש מצות עשה שהאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה. ער דארף משתדל זיין און נאכגיין, אדער ווי למשל לרדוף, האט דער רמב״ם אונז שוין געזאגט אז נרדף האבן מיר דאך געזאגט אז מ׳דארף לויפן, אבער מ׳דארף משתדל זיין, לרדוף.
Speaker 2:
ניין, איך זאג אז להשתדל ולרדוף האט אויך הלכות. איך ווייס נישט ווי דער רמב״ם זאגט למשל דאס אז א מענטש זאל מפקיר זיין א געוויסע אמאונט פון געלט פאר א מצוה אדער א געוויסע… דער רמב״ם ברענגט עס נישט.
Speaker 1:
ניין, איך זאג אז דער רמב״ם האט יא, און מיר וועלן עס לערנען נאך סוף הלכות תפילין, איך מיין אין די שפעטערע פרקים. דארט שטייט אז ס׳איז דא זאכן וואס מ׳דארף נישט רעדן. דאס וואס מ׳מיינט כפשוטו, מ׳דארף גיין אין… יא, איך זאג, פריער למשל זיך וואשן פארן דאווענען האבן מיר געהאט כללים, וויפיל מייל מ׳דארף וואקן בעקווארדס, פארווערדס… אבער פונקט אויף יענע זאך איז דא א כלל, אויף אנדערע זאכן איז נישט דא אזוי שטארק א כלל. אבער על כל פנים, מ׳דארף משתדל זיין און רודף זיין עד שיעשה אותה. מ׳מיינט מער אזויווי… דו דארפסט עס טון, כגון… מ׳דארף מיינען איך האב געזאגט מער ווי דו דארפסט טון, דו דארפסט האבן א גיידל פאר תפילין, נישט נאר אויב דו האסט א תפילין דארפסטו עס אנטון, דו דארפסט אויך זען זאלסט האבן א תפילין. גיי שרייב, גיי קויף, גיי פיגער עס אויס. שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר.
וואס די אלע זאכן איז נישט פשט נאר אויב דו האסט תפילין דארפסטו לייגן תפילין, נאר די תורה זאגט דו זאלסט לייגן תפילין, די תורה זאגט דו זאלסט מאכן א סוכה, האט די תורה נישט געמיינט צו זאגן אז פלוצלינג טרעפסטו זיך מיט תפילין. קיינער איז נישט… תפילין וואקסט נישט. ווען די תורה האט געזאגט אז מ׳דארף לייגן תפילין איז דאך פשוט אז א חלק פון דעם איז אז מ׳דארף מאכן תפילין, דאס איז וואס ס׳פאדערט זיך פון א איד, דאס איז די מצוה. מ׳דארף האבן א לולב, מ׳דארף גיין שאפן און שניידן א לולב, ווייל נישט וואלט מען עס קיינמאל נישט מקיים געווען. שופר. ואלו נקראין חובה, דאס טייטש חובה, אייביג ווען ס׳שטייט דאס ווארט חייב, ווייל די חובה מיינט עפעס שאדם חייב על כל פנים לעשותם. דאס איז די ווארט על כל פנים, בכל אופן מיינט ער, סיי וויאזוי דו ביסט זאלסטו מאכן אן השתדלות צו באקומען תפילין און צו האבן א לולב און אזוי ווייטער.
אבער יש מצוות שאינן חובה, ס׳איז נישט קיין חובה, אלא דומה לרשות, כגון מזוזה ומעקה. מזוזה אדער מעקה איז דומה צו רשות. פארוואס? מיט וואס איז עס א רשות? שאינו חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה. א מענטש האט נישט א חיוב צו וואוינען דווקא אין אזא סארט הויז וואס איז חייב במזוזה כדי ער זאל מאכן א מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב. אויב וויל ער זיין גאנץ לעבן לעבן אין א הויז וואס איז נישט חייב במזוזה, א פלאץ וואס איז נישט חייב במזוזה אזויווי אהל אדער ספינה, א שיף אדער א טענט, קען ער וואוינען דערוועג. וכן אינו חייב לבנות בית… די זעלבע זאך מיט מעקה. קודם מזוזה, מזוזה איז נאר חייב א סארט הויז, אבער מ׳מוז נישט וואוינען אין א ספעציפישע סארט הויז.
די זעלבע זאך מיט מעקה, א מעקה איז א חיוב נאכדעם וואס מ׳האט א הויז, אבל אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה. דאס איז די חילוק צווישן תפילין אדער לולב. אבער אויב מ׳האט א דאך, אין א מציאות יא רעדט ער פון דעם. זייער גוט.
Speaker 2:
איין מינוט, לאמיר נאך אה… לאמיר נאך אה… אפיר די רמב״ם אליינס, יא? יא. יא. טאקע, ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך. “וכל מצוות עשה שבין אדם לקדוש ברוך הוא”. יעדע מצוה, אה… ער זאגט אונז נישט אז ס׳איז דא צוויי גדרים, ס׳איז דא בין אדם… ער זאגט אונז נישט אז די אנדערע פון דעם איז בין אדם לחבירו.
Speaker 1:
ניין, אין די רמב״ם׳ס צייטן איז געווען שוין א… אה, ס׳שטייט מצוות שבין אדם לחבירו, יא, ס׳שטייט. בין אדם למקום און בין אדם לחבירו. “וכל מצוות עשה שבין אדם לקדוש ברוך הוא, בין מצוה שהיא חובה בין מצוה שאינה חובה”, ס׳הייסט אז למשל מזוזה איז א מצוה שבין אדם לקדוש ברוך הוא, אנדערש ווי מעקה וואס איז בין אדם לחבירו.
אקעי, אבער… אבער ער זאגט אז די מצוות שבין אדם לקדוש ברוך הוא, סיי תפילין, אדער סיי אזא זאך ווי מזוזה, ווען מ׳טוט עס, “מברך עליו קודם לעשייתה ברכה”, פאר מ׳טוט די מצוה, פאר עשיית המצוה.
Speaker 2:
סא די גאנצע הקדמה איז ווי דו האסט געמיינט אז ס׳גייט יעצט קומען א חילוק צווישן די צוויי סארטן, אבער ס׳קומט א חילוק וואס איז נישט. ניין. ביידע, די ביידע קאטעגאריעס זענען דומים אז זיי ביידע האבן א ברכה. טאקע אינטערעסאנט. יא.
Speaker 1:
א מענטש וואלט ווען געקענט טראכטן אז נאר דאס וואס מ׳איז מחויב להשתדל ולרדוף וואס מ׳דארף האבן, דארט זאל זיין א ברכה. אזוי וואלט איינער ווען געקענט אפשר, אפשר דאס לאפוקי, דער רמב״ם וויל דא לאפוקי פון אזא שיטה, אדער א מענטש וואלט געקענט טראכטן אזוי. אבער איך זע אויך נישט קלאר פארוואס.
Speaker 2:
אפשר מיינט ער עפעס, ס׳שטייט ערגעץ א לשון אז דא מצוות זענען חובה און די אנדערע זענען דומים לרשות? דו זאגסט אז ס׳איז דא א לשון, אפשר איז דא א לשון וואס וועט מער העלפן פארשטיין וואס ער מיינט פון די דיוק. שאינה חובה, יא. אפשר איז דא אפשר א פלאץ וואס ס׳שטייט אז דאס איז א רשות, און מ׳מוז ממילא חובה פאר איך באלד אים זענען. ס׳איז דא זאכן וואס ס׳שטייט אז ס׳איז א רשות. אפשר מיינט דער רמב״ם נישט די שטותים. איך געדענק אזא לשון וואס ס׳שטייט חובה אדער רשות. דער רמב״ם זאגט דאך אז שטותים, אויב ס׳וואלט געשטאנען רשות, מאכט מען נישט קיין ברכה. עפעס אזא, פארשטייסט וואס איך מיין? איך ווייס אבער נישט וואו ס׳שטייט אזא לשון אויף עפעס א זאך אז ס׳איז א רשות אדער א חובה פארקערט. נישט קלאר וואס ער וויל דא האבן פון די גאנצע זאך.
Speaker 1:
ניין, מיר איז נישט קלאר. ניין, וואס דו זאגסט איז זייער גוט, פשוט. אבער וואס איז די שאלה איז נאר וואו ס׳קומט דא אריין, רייט?
ניין, די הלכה איז זייער וויכטיג צו וויסן, א מענטש זאל קענען טראכטן אויף א געוויסע מצוה, ס׳איז אין די גדר אדער אין די גדר. למשל, אויב איינער… למשל סוכה איז זייער א נגיעה. אויב איינער עסט נישט קיין שיעור, ער וועט זאגן… א מענטש קען טראכטן אז סוכה איז א מצוה וואס איז נישט קיין חובה, אבער למעשה דער רמב״ם פסק׳נט אז די לילה ראשונה איז יא א חובה, יא? למשל. ס׳איז נישט נוגע, אבער איך זאג דיר ס׳איז וויכטיג פאר מענטשן צו פארשטיין די גדר. דער רמב״ם קען מען פארשטיין, זאל מען עס פארשטיין, ווייל ס׳איז וויכטיג אין לעבן און אין תורה. אבער פונקטליך פארוואס ער לייגט עס דא אזוי וויכטיג…
Speaker 2:
איינער וואלט געמיינט אז מ׳איז מחויב צו גיין קויפן א הויז צו מאכן א מעקה? קוק, ביי די דוגמא נישט, אבער מ׳איז זיכער אז ס׳איז דא מצוות שאינן חובה וואו מ׳קען יא קלערן אזוי אדער אזוי. למשל א בגד מ׳זאל מאכן אויף דעם ציצית, וועט א מענטש יא טראכטן, ס׳איז דאך זייער גרינג צו קויפן אזא זאך, פארוואס זאל איך נישט קויפן א בגד…
Speaker 1:
זיי האבן געלערנט טאקע אין די סוף פון ציצית אז ס׳איז דא א דריטע גדר פון מצוות וואס די נארמאלע סדר איז אז מ׳גייט זיין. א נארמאלער מענטש גייט מיט א בגד. אבער וואס מיינט דאס? ס׳איז נאך אלץ נישט קיין מצוה חיובית מדאורייתא. ס׳איז נישט קיין חובה מדאורייתא, ס׳איז א חובה מדרבנן, אדער וואס ס׳איז. ס׳איז אן ענין צו רעדן וואס ס׳איז.
ניין, די זאכן זענען אינטערעסאנט, למשל ווייל דו קענסט טראכטן אזוי. קריאת שמע איז דאך זיכער אז ס׳איז אויך א מצוה וואס אדם חייב להשתדל. אבער אויב א מענטש איז טרוד אדער אונטערן וועג, ער איז פטור. איך מיין צו זאגן, אויב א מענטש האט אייביג אזא מין מצב, א מענטש איז אייביג א חולי מעיים, איז ער פטור פון אנדערע גדרים וואס איז מער אזוי ווי א חולה וואס איז פטור, אדער ער לייגט זיך נישט אריין? א מענטש ליגט אייביג אין א מקום הזוהם, ער וואוינט אין א הויז וואס איז א מקום הזוהם, איז ער אייביג פטור פון תפילה? האט ער זיך גע׳פטר׳ט, אזויווי דער וואס וואוינט אין אן אוהל האט זיך גע׳פטר׳ט פון א מזוזה? ס׳איז נישט די זעלבע מין זאך, ווייל ס׳איז געקומען א חיוב.
Speaker 1:
אבער אויב א מענטש איז טרויעריג אדער א בא מן הדרך, איז פשט… ניין, איך מיין צו זאגן, אויב א מענטש האט אייביג אזא מצב, א מענטש איז אייביג א חולה מעים, איז ער פטור פון… דאס איז אן אנדערע גדר, ווייל ס׳איז מער אזא ווי א חולה וואס איז פטור, אדער ער לייגט זיך נישט אריין. א מענטש ליגט אייביג אין א מקום מטונף, ער וואוינט אין א הויז וואס איז אייביג פטור פון תפילה. האט ער זיך גע׳פטר׳ט? אזויווי דער וואס וואוינט אין אן אוהל האט זיך גע׳פטר׳ט פון א מזוזה? ס׳איז נישט די זעלבע מין זאך. ווייל ס׳איז געקומען א חיוב, נאר ער האט אפשר אן אונס, אפשר א פטור. ס׳קען זיין אז ער האט א חיוב נישט צו וואוינען אין אזא פלאץ. ביז וואו? ביז וואו? ס׳ווענדט זיך פונקטליך ווי שטארק ער דארף אוועקלויפן. ס׳איז א שטיקל אונס, אדער א פטור, וכדומה. ס׳איז נישט… דאס איז מער א בעיסיק זאך. ס׳איז דא צוויי סארטן מצוות.
אבער ס׳נעמט אויס וואס איינער קען טראכטן אז מ׳מאכט נאר א ברכה אויף די חובה. אזויווי דו האסט געמאכט די סענס, דארף עס האבן ניין, מ׳מאכט אויף ביידע. אבער דער חילוק צווישן זיי איז נישט סתם פראקטיש, ווייל א מענטש דארף חתונה האבן צו האבן קינדער. ס׳איז נישט למשל פריה ורביה, אז אויב ער האט א ווייב און ס׳ארבעט זיך אויס פאר אים. ניין, דאס איז א מצוה וואס ער דארף גיין האבן קינדער.
ס׳איז דא א דריטע קאטעגאריע פון מצוות וואס דער רמב״ם רעכנט אויס, וואס מיר האבן גערעדט וועגן די מלחמות. ס׳איז דא צווייערליי מצוות, וואס ער רופט מצוות… איך געדענק נישט וואס איז זיין לשון דארט, איך האב שוין פארגעסן. הכרחיות דארט? הכרחיות מיט א מידות. כדי צו זיין א איד און א נארמאלער מענטש דארף מען. ס׳קען זיין אפשר אזא מאדנער מענטש וואס האט נישט חתונה, אדער ער האט נישט די מצוה פון קידושין, ער האט נישט קיין חיוב אפשר חתונה, אדער אנדערע זאכן. ס׳קען… אפילו מעקה, איך מיין, מזוזה רעכנט ער אריין אין איינע פון די מצוות. א נארמאלער מענטש האט א הויז מיט א מזוזה.
פארוואס איז דאס א שאלה? דאס אז די תורה לייגט אראפ די פיקטשער אז אזוי באלאנגט א לעבן, מאכט עס נאך נישט פאר א מצוה, אבער דו קענסט יא זאגן אז די תורה וויל אז דו זאלסט דאס טון. עניוועי, ניין, דו קענסט נישט זאגן. א מענטש וואלט געקענט טראכטן אז די תורה זאגט מ׳איז מחויב אין מזוזה, און פשט איז אז דאס איז די הויז וואס די תורה עקספעקט. אבער מ׳זאגט דאס נישט. ניין, דו קענסט וואוינען אין אן אוהל. די תורה רעדט נאר פון א מקום וואס דו ביסט יא מחויב אין מזוזה.
וואס ס׳קומט נישט דא אריין, איך ווייס נישט פארוואס ער וועט דא… דער חילוק פון רשות און חובה איז נאר אז מ׳דארף עס נישט נאכלויפן. אבער אויב מ׳האט די אפארטוניטי, אויב מ׳האט די היכי תמצא, איז מען יא מחויב. דאס איז עפעס די ווארט. אקעי, מחיים.
Speaker 1:
כל המצוות הן מדברי סופרים. אלע מצוות זענען מדברי חכמים. דער רמב״ם ווען ער רעדט מצוות זאגט ער אסאך מאל “מדברי סופרים”. ער רופט זיי נישט “סופרים” בכלל, חכמים רופט ער נישט אן “סופרים”. אבער ווען ער וויל נאכזאגן עפעס א מאמר חכמים, זאגט ער “חכמים”. ער רופט זיי נישט “סופרים”. אבער מצוות מדברי סופרים. ס׳קען זיין ווייל זיי האבן עס געשריבן די מצוות, איז דאס ווארט “סופרים”. יא, יא, איך געדענק אין די גמרא, “חביבין עלי דברי סופרים”, “דברי סופרים צריכין חיזוק”. יא, מצוות מדרבנן.
כל המצוות הן מדברי סופרים, ובזה יש גם כן חילוק: יש מצוה שהיא חובה מדבריהם, כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, שזו חובה מדבריהם, שחייב אדם לעשותה, ויש מצוה שאינה חובה, כגון עירוב ונטילת ידים. שאם לא רצה לערב או לא רצה לאכול פת, אינו חייב.
ועל כל המצוות האלו מברך תחלה קודם לעשייתן, “אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות”. אז דער רמב״ם האט אונז געגעבן אן הקדמה, אז ברכת המצוות זענען אויף מצוות דאורייתא און אויף מצוות דרבנן, און ביי ביידע מאל האט נישט קיין חילוק צו ס׳איז א חוב צו ס׳איז א מצוה וואס איז בגדר רשות.
שטעלט זיך אבער דער רמב״ם אויף די נוסח, ווען מיר זאגן “אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות”, וויאזוי קענען מיר מאכן דעם נוסח? “ואיכן צונו”? וואו האט אונז דער אייבערשטער… וויאזוי קענען מיר זאגן די ווערטער “אשר קדשנו במצותיו וצונו”, גייט זיך ארויף אויף “אלקינו מלך העולם” וואס ער האט אונז געהייסן? דער אייבערשטער האט נישט געהייסן, די רבנן האבן געהייסן.
ענטפערט דער רמב״ם, בתורה. דער אייבערשטער האט אונז יא געהייסן בתורה. וואו? ווייל אין די תורה שטייט “על פי התורה אשר יורוך תעשה”. אז אלעס וואס די חכמים זאגן דיר זאלסטו טון. אלעס וואס די בית דין זאגן דיר זאלסטו טון. “אשר יורוך תעשה” שטייט דאך וואס… וואס שטייט פריער און נאכדעם? אין פרשת שופטים שטייט “לא תסור מן הדבר”. יא, אקעי, דער רמב״ם ברענגט “אשר יורוך תעשה” בגדר עשה.
נמצא ענין הדברים ועשייתן מצוה מן התורה. דאס איז די ווערטער פון די פוסק, אשר קדשנו במצוותיו. וואס זענען די ווערטער? וויאזוי קען מען זאגן די ווערטער? ווען מ׳זאגט די ווערטער אויף די ספעציפישע זאך. אשר קדשנו במצוותיו שציוה בהן, ער האט אונז מקדש געווען מיט זיינע מצוות וואס שטייט אין די תורה, און איינע פון די מצוות איז וואס ער האט באפוילן לשמוע מאלו שציוו לקרוא את המגילה.
אזוי איז די זאך להדליק נר של חנוכה, וחיוב שאר כל המצוות שבדברי סופרים. דאס איז די שיטת הרמב״ם. אז נישט נאכדעם וואס ס׳איז דא א מצוה, יעצט וועט מען קענען זאגן אשר קדשנו במצוותיו וציונו אויף מקרא מגילה. ניין, מ׳קען נישט זאגן וציונו אויף מקרא מגילה. מ׳דארף אריינלייגן כולי אין די סענטענס, צולייגן א גאנצע שטיקל, און זאגן אשר קדשנו במצוותיו וציונו לשמוע מאלו שציוו לקרוא את המגילה. ס׳שטייט נישט אזא לשון, ס׳איז זייער א גרויסע דוחק.
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל אשר קדשנו במצוותיו וציונו מיינט מען נישט כללי, מ׳מיינט אייביג פרטי. ווען מ׳זאגט אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעסוק בדברי תורה, זאגט מען נישט כללי, זאגט מען אז דער אייבערשטער האט געהייסן די מצוה. דא איז עפעס אזא פלוצלינג, די אשר קדשנו במצוותיו וציונו רעדט עפעס אנדערש. ער זאגט דער אייבערשטער האט אונז געגעבן די מצוות אויף די תורה, און די תורה… דער רמב״ם לייגט אריין א סענטענס אינמיטן די סענטענס, ער לייגט אריין א קלאז, ער לייגט אריין אשר קדשנו במצוותיו וציונו, און וועלכע מצוה? פון די מצוה פון לא תסור, און ממילא דארף מען הערן צו די וואס אלו שציוונו.
איך ווייס נישט, אפשר מיינט ער צו זאגן וציונו, ער זאגט נישט וויאזוי די וציונו, וויאזוי ער טייטשט די וציונו. אשר קדשנו במצוותיו וציונו צו פאלגן די חכמים, און ממילא איז א מצוה יעצט לקרוא את המגילה. ניין, ניין, ער זאגט נישט אזוי. ער וואלט געדארפט זאגן אזוי, ער וואלט געדארפט זאגן אזוי, ער זאגט נישט אזוי. אשר קדשנו במצוותיו וציונו לשמוע מאלו שציוו. די וציונו, איך קען זיין אז ס׳הייסט וציונו, ס׳הייסט וציוונו. אשר קדשנו במצוותיו לשמוע מאלו… די אנדערע ווערטער, להדליק נר חנוכה מיינט, דאס איז א המשך פון עפעס א sentence וואס הייבט זיך אן “און די חכמים האבן געהייסן להדליק נר חנוכה”.
“אשר קדשנו במצוותיו” – אה, אינטערעסאנט. כאילו “אשר קדשנו במצוותיו” אז דער אייבערשטער האט אונז געגעבן מצוות, און דער אייבערשטער האט אין די מצוות אריינגעגעבן א כלל וואס קען ברענגען נאך מצוות. ער האט אונז געגעבן די מצווה פון “לא תסור מן הדבר אשר יורוך”, און אזוי יורוך, זענען מיר געווארן יעצט מחויב מיט די מצווה וואס די חכמים האבן געזאגט “להדליק נר חנוכה”.
דאס איז די פשטות אבער פון די ברכה. די פשטות פון די ברכה איז כאילו איך האב מקיים געווען א מעשה, וועלכע חכם צו פאלגן? די וואס האבן געזאגט “להדליק נר חנוכה”. ניין, עס קען נישט זיין אז דאס איז די פשט.
איך זע אז דער רמב״ן מאכט א גרויסע זאך פון די פסוק אין די ברכה. אבער דאס איז וואס ער זאגט, ווייל דער רמב״ן איז זייער שטרענג, דער רמב״ן איז נישט מסכים מיט א מהלך פון א כלל ווי א קוואל וואס מאכט אן מצוות. דאס איז אפשר די רבנן אדער אן אנדערע מענטשן האבן מסכים געווען. ניין, דער רמב״ן גייט מער, דער רמב״ן וויל טרעפן ווי אין די תורה אליין זעט מען די מצווה, אזויווי למשל חנוכה אדער פורים. אז עס זענען דא כללים און פרטים און אזעלכע זאכן, אז דער רמב״ן, געדענקסט, איך האלט נישט אזוי. דער רמב״ן האלט אז דא איז א חיוב, כאילו יא, דו האסט א חיוב צו פאלגן די רבנן, אבער ער מאכט נישט א “וצונו” אויף “אשר קדשנו במצוותיו לשמוע דברי חכמים”. ער מאכט נישט “אשר קדשנו במצוותיו להדליק נר חנוכה”, ער מאכט נישט וועגן דעם. ער זאגט אז “לשמוע דברי חכמים שציוונו להדליק נר חנוכה”.
Speaker 2:
אה, אזא טייטש.
Speaker 1:
אום… דאס איז נישט איך מיין, די פשוט׳ע פשט אין די גמרא, די גמרא זאגט אין מסכת שבת “שלא לעשות”. אבער עס איז אינטערעסאנט, די גמרא זאגט “שלא לעשות”, אבער דער רמב״ן ברענגט דוקא די עשה, ווייל ער וויל אז עס זאל זיין א ברכה וואס איז מחייב אויף די מצוות עשה. אז “אשר קדשנו במצוותיו” גייט ארויף אויף די מצווה פון “אשר יורוך תעשה”.
אבער דאס קען זיין. אבער אויך די פשוט׳ע פשט אין די גמרא איז מער אזוי. די גמרא זאגט אז יעצט וואס דער אייבערשטער האט געהייסן “לא תסור”, די פשט איז יא, דא איז א מצווה צו צינדן חנוכה ליכט. די גמרא איז שוין איינגעפאלן אז מען דארף אריינקוועטשן אין די ברכה.
איך שטעל זיך פאר אז מען קען זען אין די ראשונים, “לא תסור” דינים צו מען דארף אלעמאל פאלגן. איך ווייס נישט וואס איז די רמב״ן׳ס פשט, איך מיין אז מען דארף עס גוט א סדר מאכן. איך ווייס נישט וואס איז די פשט, איך דארף אריינקוקן אין די רמב״ן׳ס טייטש. איך בין נישט אזוי מסכים, איך זע נישט וואס דו זאגסט אז יעדער איז מסכים אז דאס איז די טייטש. דאס איז דיין אייגענע טייטש.
דו זאגסט אז דער רמב״ן האלט אויך אז עס איז דא א חיוב צו פאלגן די רבנן, דאס איז וויכטיג אז יעדע מצוה דרבנן זאל האבן א לשון עשה. ער האט א טענה, וואס פונקט ביי נר חנוכה דארף מען זאגן דאס? אבער דער רמב״ן האלט אז די רבנן דארפן האבן די רבנן, און דער רמב״ם איז מסכים מיט דער רמב״ן אז ס׳איז דא א דאורייתא צו טון יעדע מצוה דרבנן. סאו, קען זיין אז ס׳איז בכלל נישט קיין סתירה.
Speaker 2:
אקעי.
Speaker 1:
אקעי, גייען מיר ווייטער.
ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל דו קענסט אפילו זאגן “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” זאגט ממש פונקט פארקערט. “אשר קדשנו במצוותיו” מיינט, דער אייבערשטער האט אונז גענוג מקדש געווען מיט זיינע מצוות. ער האט אונז געגעבן פונקטליכע מצוות און מיר זאלן ווערן הייליג. ס׳קומט נישט אריין מער. “אשר קדשנו במצוותיו” פארטייטשט זיך דאס. אבער דא ליגט עפעס אז “אשר קדשנו במצוותיו” האט אונז מקדש געווען מיט אלע מצוות, און דאס איז אויך איינע פון די מצוות צו פאלגן די חכמים. וואס איז אויך זייער שווער צו זאגן, אז כאילו דאס איז די אידענטיפיקעישאן פון די חכמים, די חכמים פון די מגילה אדער די חכמים פון חנוכה… אבער ס׳זאל זיין א מצוה צו פאלגן די חכמים! דאס זאל זיין א מצות עשה.
Speaker 2:
דו שטעלסט א שאלה, וועלכע חכמים? די חכמי הדורות, ווער ס׳האט די נאמען חכמים. וואס איז די פראבלעם? אבער יעצט, נאכדעם וואס די חכמים האבן געהייסן, איז דאך דא א מצוה צו פאלגן.
Speaker 1:
סא ווען דיין טאטע זאגט דיר “ברענג מיר א טיי”, איז דא א מצוה צו ברענגען א טיי פאר דיין טאטע. די סיבה איז וועגן כיבוד אב. איז דא א מצוה צו ברענגען א טיי פאר דיין טאטע, פארוואס נישט? אפשר דארף מען נוצן די לשון כיבוד אב, אבער… אקעי, דאס איז א דיטעיל אין די… דער אייבערשטער האט קיינמאל נישט געהייסן צו צינדן חנוכה.
Speaker 2:
איינס, נאכדעם וואס די חכמים האבן געהייסן… אבער פארוואס נישט? נאכדעם וואס די חכמים האבן געהייסן לקריאת המגילה, אויטאמאטיש איז דא אויף דעם א צווי פון אייבערשטן. און מ׳דארף נישט פון דעם קיין שטעמפל. ווען דו זאגסט מיר, איז דא א מצוה אז דו זאלסט יעצט טון די ספעציפישע זאך וואס איז יעצט לערנען? עס שטייט נישט אין די תורה אז צוועלעף אזייגער נאכמיטאג אין תשפ״ג מוזט ער לערנען. סאו, לאמיר זאגן דו ביסט גערעכט.
Speaker 1:
אקעי, דאן זאג איך, אבער מיר קענען אז די גבאי אזהרה ביסטו גערעכט, אבער ווען דער טאטע בעט א טובה, יענער זאל…
Speaker 1: ניין, די חכמים האבן נישט די אייבערשטנ׳ס שטעמפל אז זיי קענען טון וואס זיי ווילן מיט דעם. די חכמים האבן אן ענין צו לשמור ולעשות. מ׳דארף נישט פון דעם קיין שטעמפל, זאג איך דיר. ווען דו זאגסט מיר, האסטו, ס׳איז דא א מצוה אז דו זאלסט יעצט טון די ספעציפישע זאך וואס דו לערנסט יעצט, שטייט נישט אין די תורה אז צוועלף אזייגער נאכמיטאג אין תשפ״ג מוזטו לערנען. סאו, דו ברויכסט נישט לערנען.
Speaker 2: לאז איך דיר ווערן אן עורך. אקעי.
Speaker 1: ניין, איך זאג אבער, מ׳קען יא, מ׳קען זאגן אז לגבי עבודה ביסטו גערעכט, אבער ווען די טאטע בעט א טובה, יענע זאך וואס די טאטע האט געבעטן, יענץ איז יעצט א מצוה וואס דו דארפסט טון.
אקעי, לאמיר גיין ווייטער. איך בין מסכים אז די ווארט וואס דו זאגסט, אז אפשר ביסטו יא מסכים מיט דעם וואס די רמב״ם זאגט, אז די רמב״ם איז נישט קיין דעת יחיד, דאס איז נישט די רמב״ם. אבער, פיין, איך וויל נישט אריינגיין צו די חכמים זענען די רמב״ם. איך גלייב נישט אז אלע יודען זענען מסכים מיט דעם. און דו טאקע געסט ארויס, זייער גוט, דו עסט מאכן די רמב״ם, דו שטייסט נישט. איך בין נישט מסכים.
אבער דו זעסט אז די רמב״ם האט געשטערט, און ס׳איז אים זייער שטארק געשטערט די רמב״ם׳ס וועג פון טראכטן זייער קאנקריטלי לגבי מצוות. די רמב״ם גלייבט נישט אז די חכמים האבן די אייבערשטנ׳ס שטעמפל. די רמב״ם גלייבט אז ס׳איז דא אן עקסטערע מצוה צו לשמור ולעשות, ווייל דאס איז טאקע א מצוה דרבנן, א גרינגע מצוה, אבער ס׳איז נישט דא קיין שום מצוה צו צינדן חנוכה, ווייל די אייבערשטער האט קיינמאל נישט געהייסן צינדן חנוכה ליכט. ס׳איז זייער וויכטיג די חילוק. ס׳איז זייער וויכטיג פאר די רמב״ם די חילוק.
Speaker 2: ניין, איך קען פארשטיין ווען ס׳איז אים נוגע. למשל, ס׳קען זיין נוגע אויב קומט א בית דין וואס האט יא די רעכט צו מבטל זיין, למשל, אוודאי וועט מען נישט קענען מאכן די ברכה, ווייל דעמאלטס איז די מצוות חנוכה עקספייערד. די שקר איז אין די נוסח, מיינסטו?
Speaker 1: אה, יא. דאס הייסט, קען זיין אז די רמב״ם באדערט נאך עפעס, ווייל די רמב״ם באדערט זייער שטארק די לא תוסיף. אבער מ׳טאר נישט זאגן אויף עפעס וואס איז נישט א מצוה אז ס׳איז א מצוה. דאס איז וואס ער זארגט זיך דא זייער מעגליך, ווייל די לשון איז “אשר קדשנו במצוותיו”, אבער דו זאגסט אז ס׳איז א דאורייתא, אז ס׳איז פון די מצוות.
דאס איז וואס עס באדערט אים, אז דו ביסט עובר א חשש לאו, אז דו ביסט אים געווען לייגן אלס פארט פון זיך אליין. די חכמים האבן געזאגט די לאו. אקעי.
Speaker 2: ניין, די רמב״ם קוקט עס אזוי אן. ס׳איז זייער וויכטיג צו מאכן די חילוק, אמת. אז דו האסט די כח ההיקש. יא.
Speaker 1: אקעי, זייער גוט. פרעגט ער יעצט, פארוואס די רמב״ם טראכט יעצט וועגן ברכת המצוות? פרעגט ער, אה, ס׳איז נישט דא קיין מצוה אויף נטילת ידים. ולכאורה, האט ער פריער אויסגערעכנט שוין נטילת ידים. יא, ער איז געגאנגען אין א עירוב. ער האט אויסגערעכנט שוין נטילת ידים. ער האט דזשאסט אויסגערעכנט נטילת ידים.
האבן מיר פריער געלערנט אז ס׳איז דא צוויי מאל נטילת ידים, בראשונה ובאחרונה. פארוואס באחרונה האט נישט קיין ברכה? לאמיר מאכן א ברכה אויף נטילת ידים אחרונים.
זאגט דער רמב״ם, “לפי שאינו חייב בדבר זה אלא מפני הסכנה”. דאס איז א מצוה דרבנן, פונקט אזוי ווי צונעמען אן עירוב. יא, פונקט ווי נטילת ידים בראשונה. ער האט פריער אויסגערעכנט עירוב ונטילת ידים. מ׳גייט ארויף אויף די נטילת ידים וואס ער האט דזשאסט אויסגערעכנט.
פארוואס מאכן מיר נישט? “לפי שאינו חייב בדבר זה אלא מפני הסכנה”. די נטילת ידים באחרונה האט דער רמב״ם פריער געזאגט אז מ׳איז מחויב געווארן וועגן א סכנה פון מלח סדומית. “ודבר שחייבין בו משום סכנה אין מברכין על עשייתו”. ס׳איז אן ענין, מאכן מיר דארט אויך נישט מאכן קיין ברכה.
אבער אן ענין, אקעי, “וכן כל כיוצא בזה”. למשל, “המסנן את המים ואחר כך שותה בלילה”. איינער וואס ביינאכט ווען ער וויל טרינקען, בייטאג ווען מ׳טרינקט מוז מען נישט זייען ווייל מ׳קען טשעקן די וואסער. אבער אויב איינער וויל טרינקען וואסער ביינאכט, איז א מענטש מחויב, ווייל ס׳איז א מצוה פון “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, ווייל א מענטש וויל לעבן, צו דורכצייען די וואסער אז ס׳איז נישט אריינגעגאנגען דערין עפעס א באשעפעניש, עפעס א פאראסייט.
סאו איינער וואס זייעט דורך די וואסער, “ואחר כך שותה בלילה” און טרינקט משום סכנת עלוקה ווייל ער האט מורא פון א פאראסייט, מאכט מען נישט קיין ברכה “אשר קדשנו במצותיו וצונו לסנן את המים”, ווייל ס׳איז טאקע דא אזא מצוה, אבער די מצוה פרטית, דער אייבערשטער האט נישט געמאכט אזא מצוה פרטית. ס׳איז דא א כלליות׳דיגע מצוה פון זיך אפהיטן. “וכן כל כיוצא בזה”. די זעלבע זאך איז נטילת ידים. א יסוד, ס׳איז טאקע א חיוב ווייל ס׳איז “ונשמרתם”, אבער “ונשמרתם” איז… דער רמב״ם איז נישט געווארן קלאר מיט שמירת הנפש, א סניף פון לא תרצח, יא.
“ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, אהא. זאגט דער רמב״ם, מאכט מען נישט קיין ברכה. פארוואס? וואס ער זאגט איז, “דברים שחייבין בו משום סכנה אין מברכין”.
אבער וואס איז מיט מעקה? מעקה האט ער פריער אויסגערעכנט צווישן די זאכן וואס מ׳מאכט יא א ברכה. אבער ער האט יא אויסגערעכנט צווישן די זאכן וואס מ׳מאכט א ברכה, אבער דער אייבערשטער האט עס אויסגערעכנט. אבער ס׳איז משום סכנה, ס׳איז א מצוה משום סכנה, אזויווי “פן יפול הנופל ממנו”.
Speaker 2: ניין, דער חילוק איז מסתמא צו ס׳איז א מצוה פרטית וואס מצוה געווען אויף דעם אדער נישט?
Speaker 1: יא, אבער זיי זענען מצוה געווען within the context פון מסביר זיין אויסצורעכענען סכנות. מעקה האט די תורה singled out מעקה. נטילת ידים באחרונה, טאקע, האבן יא די חכמים singled out כלאים, אז ס׳איז א מצוה, ס׳איז א תקנה, איך ווייס נישט. זיי האבן געזאגט א שיעור וויפיל מ׳וואשט אפ.
אבער דו קענסט מיר זאגן אויף אזא תורה, אבער ס׳איז אויך נישט ריכטיג אז די חכמים האבן נישט געמיינט צו מאכן אזא תקנה. די חכמים האבן נאר געזאגט אז מ׳זאל זיך פירן אין סכנות, און אויב ס׳איז נישט קיין סכנה דארף מען טאקע נישט מאכן מים אחרונים, אזויווי אונז האבן געלערנט לכאורה אין שולחן ערוך.
איך טראכט אבער אז ס׳איז דא נאך א פשט, און מעקה איז א מצוה צו אפהיטן פאר יענעם די סכנה, נישט פאר זיך אליינס. אהא. ס׳איז נישט קיין נפקא מינה פאר דיר אז דו האסט די פרייזן פון דעם מענטש, אבער ס׳איז אפהיטן פאר יענעם.
ס׳קען זיין אז מעקה איז נישט נאר א מצוה אויב איינער דרייט זיך, נאר אפילו אויב דיין דאך איז פארמאכט. ס׳איז אפשר אזא גדר וואס די תורה האט געמאכט. מה שאין כן אין מלח סדומית האבן מיר געזען אז א מקום וואס ס׳איז נישטא איז נישט מצוי.
אבער ביי מעקה קען זיין, מ׳קען נישט זאגן, “אה, היינטיגע צייטן, למשל, אויב מענטשן זאלן בויען זייער ווייכע floors, אה, ס׳איז נישטא קיין מצוות מעקה.” ניין, ס׳קען זיין אז איינמאל ס׳איז דא א מצוה, דארף מען עס טון. ס׳איז מער א גדר.
די אמת איז, לאמיר זאגן אז די אמת איז, איך האב געלערנט אמאל אויף מעקה אין אן אנדערן קאנטעקסט, אז די אמת איז אז מצוות מעקה — איך ווייס נישט אויב דאס איז די תירוץ וואס דו זוכסט — אז די אמת איז אז מצוות מעקה איז נישט סתם אז דו זאלסט נישט לאזן מענטשן טאנצן פון דיין דאך, ווייל אויף דעם האסטו נישט געדארפט קיין מצוה. ס׳דארף זיין א חידוש אין מצוות מעקה.
אזוי ווי די חזון איש מיין איך איז מסביר דארט, אז די עצם, ער זאגט, א מענטש אליין גייט אויפ׳ן דאך, ער ווייסט אז ער דארף זיך היטן. אבער איך דארף מאכן א גדר אויף מיין דאך? גיי נישט! אדער אדם מועד לעולם, א מענטש דארף זיך היטן. איז דאך דא א חידוש אז דו דארפסט מאכן א גדר.
קענסט זאגן אז יענער איז א דאך, ער מאכט עבירות, ס׳ווערט דיר געבעטן, כלאים, וואס א מענטש איז פטור אויף דעם. א מענטש דארף זיך היטן, א מענטש דארף האבן common sense, א מענטש דארף נישט גיין אויף א דאך. אבער ס׳איז דא א חידוש אז דו דארפסט מאכן א דיינדזשער, וואס איז דיינדזשערעס, און דו דארפסט א חידוש.
Speaker 2: בעיסיקלי וואס דו זאגסט איז אז מעקה איז א דין וואס די תורה זאגט אז די חיוב שמירה פון א דאך איז אויף די בעל הבית, ווייל אנדערע זאכן, יעדער האט זיך א חיוב פאר זיך. מ׳זאגט נישט אויף נטילת ידים אז די בעל הבית בעל הסעודה דארף אכטונג געבן קיינער זאל נישט שוין מים אחרונים. ס׳איז א מצוה יעדער איינער זיך צו וואשן די הענט.
Speaker 1: אבער דער טעם איז וועגן א סכנה, און אויף סכנה דארף מען א חידוש, ס׳איז נישט סתם. אבער איך מיין אז דאס ברענגט אריין די דוגמא פון צנועס המים. יעדער איינער פארשטייט אז דאס שטייט אין די גמרא, אבער דאס שטייט אליין אז ס׳איז נישט קיין מצוה, ס׳איז נישט קיין מצוה. יעצט, מאך זיכער אז ס׳איז בצנעה, נישט די זעלבע ווי מים.
אקעי, דער רמב״ם האט דא אריינגעווארפן נאר איין זאך, איין מצוה מדרבנן וואס מ׳מאכט נישט קיין ברכות. אנדערע ראשונים האבן אסאך, ס׳איז דא אויף דעם זייער אסאך ישיבה׳שע רייד, אבער אונז גייען נישט מאריך זיין אויף דעם. למשל, דער רשב״א, א מינוט, דער הייליגער רשב״א, ברענגט א פאר מצוות וואו ס׳איז יא אדער נישט דא א ברכה, אבער ער ענדיגט צו אז מ׳קען נישט וויסן די טעם, ווייל מיט אייביג קען מען אויפקומען מיט נאך א מצוה וואס איז ענליך און וואס ס׳פיט נישט די טעם. סאו ער ענדיגט צו אז בעצם אונז ווייסן נישט פונקטליך אויף וועלכע זאכן די חכמים האבן יא אדער נישט מתקן געווען א מצוה, און מ׳דארף נאר נאכגיין נאך די מסורה וואס מ׳ווייסט אז דא איז דא א מנהג צו מאכן א ברכה.
אבער אנדערע האבן יא א פאר שיינע סיבות, למשל א מצוה וואס איז תלוי אין אנדערע, און נאך אזעלכע זאכן.
אויב וועסטו מיר לאזן ענדיגן די גאנצע פרשה, וועלן מיר זען צו ס׳איז קלאר אזוי. דער רמב״ם האט שוין געזאגט א כלל, און איך ווייס נישט ביי די מצוה וואס איז תלוי אין אנדערע, און נאך אזעלכע זאכן.
אדער מ׳קען פרעגן, איך האב געטראכט נאך א קשיא, די מכה האסטו שוין דערמאנט. די מכה איז לכאורה דאס זעלבע תורה, דאס איז דאך א חידוש פון די תורה, ס׳איז נישט סתם א מכה. און אין אנדערע ווערטער, אויף צאלן, לאמיר זאגן, אויף ווערן וואס איז א גזילה, אדער אויף צאלן זיין א חוב, מאכט מען נישט קיין ברכה.
Speaker 2: יענץ איז קשור צו אן עבירה. יענץ איז קשור צו אן עבירה.
Speaker 1: דאס מאכט סענס! ס׳מאכט סענס אז ס׳פאסט נישט אז א מענטש זאל דאנקען דעם אייבערשטן אויף השבת הגזילה.
פריעת בעל חוב איז א מצוה. פריעת בעל חוב איז א מצוה. איז דאס א פראבלעם?
Speaker 2: ניין, ס׳איז נישט אז ס׳איז א מצוה לחברו. א מצוה לחברו מאכט מען נישט קיין ברכות.
Speaker 1: אבער מ׳קען נישט זאגן אז ס׳איז א מצוה לחברו. דער רמב״ם אין מורה נבוכים האט געזאגט אז רוב מצוות שבין אדם למקום זענען אויך אין אמת׳ן א מצוה לחברו, ווייל ווען מ׳גייט דורך די טעמי המצוות זעט מען אז אסאך זאכן האבן א תועלת פאר אנדערע מענטשן אויך. דאך, ווען מ׳זאגט בין אדם למקום, מיינט עס נישט צו זאגן אז ס׳האט נישט קיין שום תועלת בין אדם לחברו. ס׳מיינט צו זאגן אז וואס איז די עיקר מצוה? מער דירעקט.
יעצט, טוט מען א מעקה. ווען א מענטש מאכט א מעקה, העלפט ער נישט קיין צווייטער מענטש, ער רעדט נישט אויף קיין צווייטער מענטש. ער מאכט א מעקה אויף זיין הויז, גרייט ער דאס צו אז מארגן זאל קומען א צווייטער מענטש נישט אראפפאלן. ס׳איז נישט קיין מצוה לחברו.
איך בין געווען אין אנטווערפן א פאר יאר צוריק ביי ר׳ לייביש, ביי מיין פעטער, אויף יום כיפור. ביי די סעודה פון ערב יום כיפור האט ער א גאנצע סעודה אויסגעווען פארוואס מ׳מאכט נישט קיין ברכת המצוות אויף די מצוה פון תשובה. ער האט געקאכט אין א סוגיא, ער האט געזאגט א שטיקל בריסקער רב. אבער תשובה איז דאך א דוגמא פון… אבער ס׳איז דא א כלל וואס דער רמ״ע מפאנו ברענגט פון ר׳ אברהם אבן עזרא, פלאות, נישט באקאנטע נעמען, אבער וואס ער איז דער גרויסער בעל מורה דאשתמטתא. ער זאגט אז א מצוה וואס ס׳איז נישט קלאר ווען ס׳גייט עקטשועלי געשען, למשל, מ׳קען נישט מאכן א מצוה אויף אהבת רעים, ס׳קען אמאל דויערן צען יאר ביז מ׳הייבט אן צו ווערן א חבר, יא? למשל. אבער די תשובה איז דאך אויך אזא סארט זאך. ווען איינער זאגט אז תשובה איז נאר א מעשה, מ׳זאגט “אשמנו”, ס׳איז נישט אזוי. תשובה איז דאך א תהליך, ס׳איז דאך א זאך וואס א מענטש דארף ארבעטן אויף דעם מענטש.
עניטינג וואס האט צו טון מיט יענעמ׳ס צובראכנקייט איז אויך נישט פאסיג. א איד שטייט נעבעך הונגעריג און דו גייסט אים געבן צו עסן און דו מאכסט א ברכה “על מצות צדקה”. דער רמב״ם האט אפילו געמאכט א גרעסערע כלל דערין, אז ברכות נהנין מאכט מען נישט קיין ברכות.
קען סטאפן א רגע. לא בירך. דער רמב״ם זאגט “עושה מצוה ולא בירך”. ער האט דאך געזאגט אז א ברכה מאכט מען פאר מ׳טוט א מצוה, און ער האט אויך געזאגט אז ס׳גייט אייביג מיט א “ועשיתם את כל מצותי”. סאו דאס ווייס איך נישט שוין.
Speaker 2: יא, ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳איז זייער אינטערעסאנט וויאזוי ער לערנט הלכות מיט זייער… הלכות ברכות איז ער זייער מסודר. אין הלכות ברכות המצוות הייבט ער אן זייער אינטערעסאנט. ער איז מאריך, אבער ער גייט זיך אויך נישט ממש פון א כלל אל הפרט. ס׳איז זייער אינטערעסאנט. ער איז מאריך, אבער נישט מיט כללים. אזויווי איך זאג, ער איז מאריך מיט די הלכות, ער הייבט אן הלכות אבידה זרה, ער הייבט אן די הלכות… ער זאגט צו אזעלכע הלכה׳דיגע גדרים, וואס איז די קשר צו די קשר.
Speaker 1:
סאו דאס ווייסטו נישט שוין. יא, ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳איז זייער אינטערעסאנט וויאזוי ער לערנט. הלכות ברכות איז ער זייער מסודר, און אין הלכות ברכת המצוות הייבט ער אן זייער אינטערעסאנט. ער איז מאריך, אבער ער גייט דאך אויך נישט ממש מיט א כלל על הפרט. ס׳איז זייער אינטערעסאנט. ער איז מאריך, אבער נישט מיט כללים. זייער אסאך מאל איז ער מאריך מיט די הלכות, ער הייבט אן הלכות עבודה זרה, אדער ער הייבט אן… ער זאגט צוויי אזעלכע הלכה׳דיגע גדרים, וואס איז די קשר צו די המשך פון די רופף.
זאגט דער רמב״ם אזוי, וואס טוט זיך אויב איינער האט געמאכט די… נישט געפאלגט די תקנת חכמים צו מאכן א ברכת המצוה? ער האט געטון א מצוה ולא בירך, ער האט נישט געמאכט א ברכה פארדעם. “אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה”. ס׳איז אייביג דא א חיוב צו מאכן א ברכה פארדעם. אבער איז אזוי, אויב איז עס א מצוה וואס ס׳גייט נאך אן, למשל לכאורה א סוכה, יא? אדער דער רמב״ם גייט שוין זאגן די דוגמאות. אבער אויב איז עס עפעס וואס איינמאל מ׳האט געענדיגט טון די מצוה און ער האט נישט געמאכט די ברכה, און דער רמב״ם גייט שוין געבן די דוגמאות.
כיצד? א מענטש האט זיך אנגעטון ציצית, אדער לולב, אדער תפילין, או התיישב בסוכה, ער האט זיך געזעצט אין די סוכה, און ער האט נישט געמאכט די ברכה פאר ער האט זיך אריינגעזעצט, אדער פאר ער האט אנגעטון די תפילין, מאכט ער די ברכה נאכדעם וואס ער האט געטון די מצוה, ווייל ער האט דאך נאך די ציצית. סאו אויף ציצית זאגט ער “אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית”, ווייל ציצית, דא איז ווי דער רמב״ם זאגט אונז די ברכה. נאכדעם וואס ער האט אנגעטון די תפילין, זאגט ער “אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין”. און ווען ער זיצט שוין, מאכט ער “אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה”, וכן כל כיוצא באלו, ווייל ער טוט עס נאך. ס׳איז דאך לכתחילה איז עס פארן עס טון, אבער יעצט איז ער נאך אויך די טוהער.
איך מיין דער רמב״ם האט שוין געזאגט איינמאל די הלכה אין הלכות תפילין, האב איך געדענקט, ביי די עובר לעשייתן. קען מען זאגן אז יעצט גייט ער זאגן די ברכה אין די עק מינוט פון טון, אדער קען מען זאגן אביסל… איך מיין אז ס׳איז נאך אלץ עובר לעשייתן. ס׳איז נישט עובר לפריערדיגע עשייתן. לכתחילה דארף מען טון די הכי הכי עובר לעשייתן, פארן טון די ערשטע רגע. אבער ס׳איז בסך הכל א המשכה.
מ׳קען עס אויך טייטשן אז די גזירה איז דאך אז די רבנות קען נישט מאכן א גאנצע מצוה ענדיגט א ברכה, ווייל ס׳איז שוין דא א פטור, די מצוה איז נישט דא. יעצט די מצוה איז יא דא, ס׳איז גרייט יא אליין פאר די ברכה, אבער ס׳איז נאכאלץ דא די עבד, ווייל לעטף זאגט מען נישט לעטף, לעטף מיינט טון די מעשה, להניח מיינט נישט להניח עלי תפילין, און די זעלבע זאך, מ׳וואלט געדארפט זאגן לשבת בסוכה, לישב מיינט ער זיצט זיך אריין, די אנהייב פון די מצוה, יא יא, ס׳קען עס נאך ארויפרוקן, וכן כל כיוצא באלו.
אבל השוחט בלא ברכה, ער האט געשחט׳ן אן א ברכה, ער האט געענדיגט, מ׳גייט נישט נאכאמאל שעכטן, אינו חוזר אחר השחיטה ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, ער האט פארפאסט. וכן אם כיסה את הדם בלא ברכה, אדער למשל די נעקסטע זאך קען זיין אזוי, כיסוי הדם, או הפרשת תרומות ומעשרות, או שטבל ולא בירך, סאו דא רעכנט אונז די רמב״ם אויס די סארט זאכן וואס דארפן האבן א ברכת המצוות, אינו חוזר ומברך אחר עשייה, ווייל ער האט שוין געטון, וכן כל כיוצא באלו.
למשל די רמב״ם וואלט נישט געזאגט למשל טובל׳דיך נאכאמאל דאס מאל מיט א ברכה, ווייל נישט, ווייל ער האט זיך שוין גע׳טובל׳ט, די חלות איז שוין געשען.
Speaker 2:
וכן אינן מצוות שמברכין עליהן אחר עשייתן לעולם, אלע מצוות, רייט, רייט, דאס איז וואס דו ביסט א בריסקער און דו מאכסט עס אפאר מאל תרומה, מאך עס נישט פאר א עיקר דין. אבער אן ספק מספק קען זיין ער מאכט א ברכה, אויף דמאי מאכט ער נישט קיין ברכה, רייט? וואס איז די נאמן דרבנן, ספק דבריהם להקל. אפילו אויב די רבנן דארפן מאכן א תרומה נאכאמאל מאכט ער נישט קיין ברכה אויף דעם, אפילו אה, דאס הייסט ספק דבריהם, די גמרא, יא.
Speaker 1:
אהא, אבער די רמב״ם איז נישט די הלכה. אינטערעסאנט וואס מ׳ברענגט אין די פרי חדש, איך שטעל זיך פאר אז די רמב״ם האט אזא חילוק, איך געדענק אז ס׳איז דא א גאנצע, אפשר שפעטער וועלן מיר זען ווען מ׳וועט רעדן.
Speaker 2:
אקעי. על כל פנים, יא.
Speaker 1:
אבער דא יא, עס איז דא איין מצוה וואס מ׳מאכט די ברכה אחר עשייתה. וואס איז דאס?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
איינער האט מיר געזאגט אז די ברכה איז אחר עשייתה לעולם. אונז זענען אויך, דער רמב״ם האט נישט משנה געווען די הלכה אז כל הברכות כולן מברך עובר לעשייתן, אזוי ווי די גמרא זאגט עס. ס׳וואלט געווען פאסיג פאר׳ן רמב״ם. ווייל דער רמב״ם האט געטראכט אז ער שרייבט מער בקיצור. דער רמב״ם האט געשריבן “כל המצות מברך עליהן קודם לעשייתן”.
Speaker 2:
אה, אה, אה, אה.
Speaker 1:
ס׳איז געווען א פארפארער, אבער די גמרא לייגט עס א דגש. קודם זאלסטו וויסן אז די גמרא זאגט פון וואו מ׳לערנט עס ארויס. און און און ער האט פארפאסט, ס׳איז אזוי ווי א שוטה. ער זאגט נישט אז מ׳דארף איבערטון אדער סיי וואס. ער האט פארפאסט, ס׳העלפט נישט איבערטון בעצם, יא. חוץ ביי די סוכה, מ׳זיצט נאך, יא.
אקעי. ס׳איז דא…
איך האב געהאט א שנעלע שאלה, ס׳קומט נישט ממש אריין. איך האב געהאט א סידור קידושין, ס׳איז אביסל בושות אבער ס׳איז געשען. איך האב געהאט א סידור קידושין וואס ס׳איז נישט געווען דארט איינער וואס האט עס געקענט נעמען אזוי גוט פון די חופה. ס׳איז געווען אזוי, ווי געשייניגט, מ׳האט גענומען אזא ארענדע פלאץ. און איך האב מייחד געווען עדי כתובה, איך האב געקענט נעמען פון די כתובה פאר די חופה. מיר זענען געגאנגען צו די חופה, און מ׳האט אנגעהויבן, און איך האב נישט מייחד געווען עדים פאר פאר די חתן האט געגעבן די קידושין. דאס הייסט, איך האב געמאכט די ברכה, און נאכדעם האט די חתן געזאגט “הרי את מקודשת לי” פארנט פון די מענטשן וואס זענען געשטאנען דארט, און די עדי כתובה, איך האב נישט געזאגט “עדי קידושין”.
איך האב מיך געכאפט גלייך נאכדעם, און איך האב מייחד געווען צוויי עדים, און איך האב געבעטן די חתן זאל צוריק מקנה זיין פאר די… די כלה זאל צוריק מקנה זיין פאר די חתן איר רינגל, און מ׳האט עס איבערגעטון פארנט פון די צוויי עדים. און די סיבה איז, ווייל ס׳איז דא א הלכה, בעצם די גאנצע עולם האט עס געזען, אינקלודינג די צוויי עדים, אבער ס׳איז דא אן ענין אז מ׳דארף מייחד זיין עדים, ווייל אויב נישט איז דא די חשש אז “עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה”, א חלק פון זיי זענען קרובים, א הלכה׳דיגע סיבה. סאו בעצם איז געווען עדים, אבער ס׳איז דא די הלכה׳דיגע סיבה פארוואס מ׳דארף יא מייחד זיין עדים. למעשה איז עס נישט געווען קיין הפסק, ווייל מ׳איז געווען מער עוסק אין ענין סידור קידושין. מ׳האט עס נישט געטון אזוי געהעריג, און מ׳האט עס יעצט געפיקסט, מ׳איז נישט געווען מעכב. אבער למשל, אויב וואלט איך מיר יעצט געכאפט נאכדעם וואס מ׳האט שוין געמאכט אלע שבע ברכות, יא? לכאורה וואלט מען יעצט געדארפט מאכן א ברכת הקידושין עובר לעשייתן.
Speaker 2:
אקעי, מ׳דארף וויסן אז די קידושין איז א כשר׳ע קידושין, ספעציעל אין די אופן וואס איך זאג. קודם כל איז דא א חומרא, און מ׳האט מקפיד געווען אויף די חומרא. צווייטנס, ס׳איז דא א מחלוקת הרמב״ם מיט רא״ש צו ברכת אירוסין איז א ברכת המצוות אדער א ברכת השבח. אויב ס׳איז א ברכת המצוות, און דער רא״ש לערנט אז ס׳איז א ברכת השבח, קען מען עס מאכן נאכדעם.
Speaker 1:
ניין, דער רמב״ם זאגט אונז נישט וועלכע ברכת המצוות זענען א ברכת השבח. למשל קידוש, דו האסט דאך אויך טעפס א… קידוש איז מצוות קידוש על היין, אבער ס׳איז דאך אויך א ברכת השבח. אבער ס׳איז נישט א ברכה על מצוות קידוש? איז א ברכה על מצוות קידוש, ניין?
Speaker 2:
ניין, ניין, ניין. מצוות קידוש איז לקדש היום על היין, צו מאכן שבח והודאה על היין. אויף וואס זאל זיין א ברכה “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות קידוש”?
Speaker 1:
אה, ס׳איז ממש די זעלבע שאלה וואס איך האב דיך געפרעגט פארוואס מ׳זאגט אן עקסטערע נוסח אויף “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא קריאת שמע”. אנשטאט דעם זאגט מען “אהבת עולם”.
Speaker 2:
ניין, איך מיין די אמת׳דיגע ענטפער, אנטשולדיג וואס דו ביסט מורי ורבי, איך זאג נאר אן אנדערע ענטפער וואס מ׳קען זאגן איז, אז ס׳איז דא ווען חז״ל האבן מייחד געווען אסאך א שיינערע ברכה. אנשטאט ס׳זאל זיין א טרוקענע ברכה, די מינימום איז, ווען דו האסט נישט קיין סאך וואס צו זאגן, זאג אזוי ווי ווען א מענטש… ס׳איז דא די קליינע ברכות. אנשטאט, ס׳איז דא ווי מ׳זאגט יא “מודים אנחנו לך” ווען ס׳קומט רעגן, איז דא א גאנצע שיינע נוסח. אבער על פי רוב, שכוח באשעפער פאר די עסן. “בורא פרי האדמה” איז נישט שכוח, ווייל דו זאגסט “ברוך אתה” פאר די עסן. דאס איז א מינימום.
אויף קריאת שמע האבן חז״ל יא יאחד געווען אסאך השענערע ברכת המצוות, וואס רעדט וועגן אהבה רבה פון די קבלת התורה, פון דעם רעדט מען דאך פון שמע. מ׳איז מקבל זיין, “הבוחר בעמו ישראל באהבה” צו זאגן שמע. סאו פארדעם איז נישט דא קיין מקום צו זאגן “אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא שמע”, ווייל דו האסט אסאך א שענערע, אהבה רבה איז אלעס תלוי אין דעם, איז שוין אלעס כלול אין דעם. ווען דו זאגסט פלעין, אה, איך נעם אן אן עול מלכות שמים, איז נישט דא אויף דעם, מ׳איז נישט מתקן געווען אויף דעם א תפילה אדער א שבח.
און די מצוה פון קידוש, הערסטו וואס איך זאג? האבן חז״ל געמאכט נישט סתם ברכה אויף קידוש, נאר זיי האבן געמאכט אז די קידוש איז א שבח והודאה אויף שבת און אויף די יין.
Speaker 1:
מ׳לערנט אין רמב״ן אז קידוש איז אליין א מצוה, דאס הייסט… יא, קידוש היום על היין איז אליין א מצוה. וואס מאכן א מצוה אויף די קידוש? דאס איז רעכטס, דאס איז א קשיא. איך מיין א בויגן קדוש…
Speaker 2:
אקעי, לאמיר נאר גיין ווייטער. איך האב נישט קיין שום מצוה בדבור וואס איך געדענק אז מ׳מאכט אויף אים א ברכה.
Speaker 1:
ניין, איך מיין אז קידוש היום מיינט אויך בכלל אז ס׳איז א תפילה, ווייל מ׳דאווענט דאך עס אויך ביי די… פאר מ׳טוט עס ספעשל על היין, טוט מען דאך עס ביי תפילה. דאס הייסט אז ס׳איז א תפילה, און ס׳איז נאך א תפילה אויף יין.
Speaker 2:
אקעי, לאמיר גיין ווייטער. דו האסט געזאגט אז מ׳איז נישט יוצא מיט א כלל יוצא זיין.
Speaker 1:
איינציגע מצוה וואס מ׳מאכט א ברכה עליה אחר עשייתה לעולם, איז טבילת הגר. רייט, רייט. וואס מ׳מאכט אייביג דווקא אחר עשייתה, איז טבילת הגר. פארוואס? ווייל א גר, פאר ער גייט זיך טובל׳ען, ער גייט זיך טובל׳ען אויף זיין גירות, האט ער די ברכה… ער קען נישט זאגן “אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה”? יא, אדער וואס? פארוואס קען ער עס נאכנישט זאגן? “שעדיין אינו קדוש ואינו מצווה עד שיטבול”. ס׳איז א תלוי ועומד. ער גייט ווערן א איד ווען ער גייט מקיים זיין די מצוה.
Speaker 2:
וועלכע מצוה איז בכלל צו ווערן א איד? איך ווייס נישט. וועלכע מצוה איז עס? ס׳איז צדיק. ער וואלט געדארפט זאגן “אשר קדשנו במצותיו וצונו על כל המצוות” יעצט ווען ער טובל׳ט זיך, ווייל ס׳איז א תנאי פאר אלע מצוות. אבער אפשר… די מצוה… ס׳איז נישט דא קיין מצוה פאר א גוי צו ווערן א איד, ס׳איז נישט פון די שבע מצות בני נח. אבער ס׳איז די יסוד פאר אלע מצוות.
Speaker 1:
אזוי זאגט דער רמב״ם, דער רמב״ם לערנט יא… אז “והייתם קדושים לאלוקיכם” אדער “והייתם לי קדושים” איז א מצוה. גוט, פאר א גוי איז נישט קיין מצוה, ממילא קען ער נישט מאכן די ברכה על טהרת גופו. אבער פאר א איד איז א מצוה צו זיין א איד. און דאס ווערט א מצוה מיט א טבילה, און נאכדעם מאכט מען א ברכה פאר׳ן זיין א איד. און ווען טובל׳ט זיך א איד פאר׳ן פלען זיין א איד? ער איז שוין געווען א איד, ער איז שוין אן אלמנה. ס׳איז פאני, אבער אזוי איז די הלכה.
Speaker 1: ס׳איז דאך נישט קיין מצוה פאר א גוי צו ווערן א איד, ס׳איז נישט פון די שבע מצוות בני נח.
אבער ס׳איז די יסוד פאר אלע מצוות. אזויווי ואהבת. דער רמב״ם לערנט יא אז ואהבת את ה׳ אלקיך איז א מצוה.
אבער פאר א גוי איז נישט קיין מצוה, ממילא קען ער נישט מאכן די ברכה אלס גוי. אבער פאר א איד איז א מצוה צו זיין א איד. און וויאזוי ווערט מען א איד? דורך א מצוה, מ׳דארף זיך טובל׳ן. און נאכדעם וואס ער איז א איד, מאכט ער א ברכה פאר׳ן זיין א איד.
און ווען טובל׳ט זיך א איד פאר׳ן פלוצלינג זיין א איד? ער איז שוין געווען א איד, ער איז אלעמאל געווען. ס׳איז פאני, אבער אזוי שטייט דא.
לפיכך, יא, לפיכך… ניין, איך זאג, לויט די… לויט די… אה, לויט די רמב״ן, אז ס׳איז דא א מצוה וואס איז א יסוד פאר אלע מצוות, מילה איז נישט קיין מצוה, אזויווי יראת ה׳ אלקיך אדער אהבת ה׳. איך מיין אז אהבת ה׳ רעכנט ער יא אויס. דער רמב״ם רעכנט נישט אויס אמונה אלס א מצות עשה. קען מען זאגן אז… יא, אקעי, נישט קיין חלק.
מ׳זאגט נישט די מצוה איז צו ווערן א איד. די מצוה איז טבילה. ס׳איז א מצוה אזויווי ס׳איז א מצוה קיומית. אויב מ׳וויל ווערן א איד, דארף מען זיך טובל׳ן. אבער די מצוה איז נאר אויף א איד, נישט אויף א גוי.
לפיכך, ווען מאכט מען די ברכה? אן אשר יצר, מ׳ווארפט זיך אריין אין וואסער.
מאי שאינו עושה ברכה? מה שהיה דחוי מעיקרא. ס׳איז דער רמב״ם נאכאמאל, ער געבט נאכאמאל די ווערטער. מה שהיה דחוי מעיקרא, פארדעם איז ער געווען דחוי פון מצוות, נישט געקענט טון קיין מצוות, לא יברך.
Speaker 2: ער זאגט אז… ניין, אפשר מיינט ער צו זאגן מער אז… לאמיר זאגן מ׳טוישט די נוסח פון אשר קדשנו במצוותיו וציוונו. ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם על הטבילה, אן אשר קדשנו במצוותיו וציוונו. אויף דעם איז איין פראבלעם. די אנדערע נוסח שטימט דאך נאך.
Speaker 1: אפשר גוים מאכן ברכות, האבן מיר געלערנט אז מ׳ענטפערט נישט קיין אמן. ס׳קען זיין אז דער גוי האט אנדערע מצוות.
Speaker 2: אה, אויף די שבע מצוות בני נח. למשל, א גוי וואס טוט שבע מצוות בני נח, קען ער מאכן א ברכה?
Speaker 1: אה, די חכמים זענען נישט מתקן געווען.
Speaker 1: די שאלה איז, צו איינמאל די חכמים זענען מתקן געווען, ווערט עס די אופן עשיית המצוה. סא אויך די בני נח זענען מחויב צו טון די מצוה פון די שבע מצוות על פי וויאזוי די חז״ל זאגן איז די מצוה.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דער עולם ווייסט אז… ניין… אקטשולי, נאכאמאל מ׳גייט ווייטער. ניין, איך טראכט, ווען איינער בלאזט שופר אן א ברכה, אוודאי פעלט אין די איכות פון שופר. ס׳איז נישט נאר א פגום אין הלכות ברכות. ס׳איז שוין געווארן א תקנת חכמים אזוי די מצוה קומט. אבער דארף שוין בלאזן דעם שופר. דארף שוין בלאזן דעם שופר.
מילא, קען איך זאגן אז א גוי דארף טון די זעלבע מצוה אין חנוך? לפי וויאזוי חז״ל זאגן? ווייל איינמאל די חז״ל זאגן, עס איז א אופן עשיית המצוה. אהא, וואס בתור אידן, יא. אבער דער רמב״ם זאגט נישט אזוי. ער מאכט נישט די אידעי, ער זאגט נישט דעם חידוש נישט.
Speaker 2: ניין, אויף אלע מצוות, אלע מצוות וואס זענען לאמלאך קרוס סבורי, וואס זענען ממש.
Speaker 1: איך האב געהערט ר׳ אבנר ער קריגט אויף דעם. איך האב עס נאך געזאגט פון… ניין, איך האב נישט קיין זכרון, דער אייבערשטער זאל מיר שענקן א בעסערן זכרון. וואס ר׳ אבנר האט זייער שטארק אפגעפרעגט אז פארקערט מיר טוען מיר מאכן די מצוה.
Speaker 1: אבער עס איז דא א מקום פאר דעם. ווייל מען מאכט דעם די ברכה, אויף דעם האט דער אייבערשטער אונז אויסגעקליבן אלץ א איד. אשר בחר בנו מכל העמים באהבה.
אונז זאלן מצוות, גיין צווישן זיי, ווייל עס זאלן מצוות מתגלה זיין. אבער וואס עס זאלן ספעשעל, עס זאלן מצוות אז די ניחוח בירט זיך אז אלץ נישט נאר עס אין די… די מאירי, די מאירי זאגט, מ׳קען זיין אז עס איז אביסל נשפע פון דעם רמב״ם. מיין מאירי ערליך א תלמיד פון דעם רמב״ם. אז ברכת המצוות מאכט מען נאר אויף מצוות וואס איז מיוחד פאר אידן. אבער א מצוה וואס איז מחויב אלץ בעיסיק חוקי האנושיות, למשל איך ווייס אפשר נישט עסן… אקעי, א לא תעשה איז נישטא, אבער איך ווייס… מען זאל זיך אנטון כדי מ׳זאל נישט זיך ארומדרייען, אבער ס׳איז נאר תקנת חכמים אז א איד זאל זיך נישט דרייען נאקעט. ס׳איז קיין מצוה, ווייל דאס איז א הומאן ביאינג. אונז וועלן, אויף דעם אז דער אייבערשטער האט אונז חיבה יתירה שאשר קדשנו במצוותיו וצונו.
Speaker 2: יא. עס איז דא איין ברכה וואס דערמאנט לא תעשה, יא? אשר קדשנו על הראיה, והטילנו.
Speaker 1: דאכט זיך אז דער רמב״ן אין השגות זאגט אזוי. והטילנו איז עריות גילוי, ס׳איז טאקע אינטערעסאנט. אויף דעם איז אויך דא אז ס׳איז א ברכת השבח, דער ר״ן זאגט אז ס׳איז א ברכת השבח.
Speaker 1: ס׳קען זיין אז די ברכת המצוות איז פון קידושין. איך מיין אז ס׳איז דא, איך מיין אז ס׳איז דא, ס׳איז דאך דא די זעלבע שאלה וואס מ׳האט געפרעגט וועגן אהבה רבה. ס׳קען זיין אז א ברכת המצוה, די עיקר זאך איז, איך מיין אז מ׳קען דאס זאגן אזוי, מ׳געבט חשיבות צו יעדע מצוה מיט׳ן מאכן פאר דעם א ברכה. צו די ברכה איז די ווערטער “אשר קדשנו על שופר”, אדער ס׳איז אהבה רבה הפתני, און ממילא האבן מיר א מצוה צו ליינען קריאת שמע, אן ארויסזאגן די ווערטער קריאת שמע, נאר סתם די אהבה רבה אז אונז האבן מיר אויסדערוועלט. ביידע געבן חשיבות פאר די מצוה, דאס איז די ווארט. בעצם די ברכות אויף געשעענישן איז אויך, דו געבסט חשיבות פאר די געשעעניש, דו ביסט מייחד שם שמים א גאנצע צייט.
Speaker 1: איך זאג נאר אז דער רמב״ם זאגט נאר א גר, וואס איז א גר, א גוי אינגאנצן, קען נישט מאכן קיין ברכה פאר די טבילה. אבער אונזער מנהג, און אנדערע ראשונים האבן געלערנט אז נישט נאר א גר, נאר יעדע טבילה, א נדה, טבילה דאורייתא, מאכט על כל פנים די ברכה נאך די טבילה. אונזער מנהג איז אז מ׳איז טובל זיך נאכדעם נאכאמאל, אבער דאס איז נישט מעכב לכאורה, ווייל זי איז שוין טהור. דאס איז סתם א שיינע זאך. אבער דער שולחן ערוך שרייבט אז א נדה מאכט אויך א ברכה פאר די טבילה, “אשר קדשנו”. מיר מאכן אלע טבילות נאכ׳ן זיך טובל׳ן, ווייל ס׳איז די זעלבע קולי, אט יגר, א גמרא, ס׳איז א מצוה, איז עס צו מאכן א ברכה ווען מ׳איז טמא, יא? פשט איז אז טבילה איז א מצוה, איז דאך דא אויך א מצוה אז א פרוי זאל זיך טובל׳ן, איז עס כולל אלע מצוות.
ס׳איז דאך דא אז מ׳מאכט די ברכה נאכדעם, ווייל ס׳איז קיין ענין נישט, אבער ס׳איז דאך דא מקורות. דער רמב״ם זאגט בפירוש אין הלכות נדה, אויב איך געדענק, אז מ׳מאכט די ברכה פאר די טבילה. ס׳איז סתם, מ׳קען פארשטיין אזוי ווי אז טבילה איז דאך די ענין אז איך ווער יעצט טהור. ווען מ׳ווערט טהור, ס׳איז… יא. דאס איז סתם אן איידיע, אבער ס׳איז דא נאך איין זאך וואס מ׳פירט זיך צו מאכן די ברכה נאכדעם. הדלקת נר של שבת, יא?
Speaker 2: אה, הדלקת נר שבת, ווייל אויב מען איז מקבל שבת אינמיטן צינדן די לעכט, און דא קומט דער ענין פון צודעקן די… מען זאל יעצט זען די לעכט, נאכדעם וועסטו שוין שבת, יא? מען מיינט דאך אז סתם א סגולה, מען דעקט צו די אויגן אז ס׳איז בעסער, סתם א פאלח׳דיגע זאך. ס׳מאכט נישט קיין סענס, אבער דער רמ״א זאגט נישט דאס, רייט? ס׳איז אבער פאני, דו זאלסט נישט מקבל שבת זיין, איך ווייס נישט וואס ער מיינט דערמיט. ס׳איז דאך די מצוה צו צינדן די לעכט פאר שבת. ס׳איז פאני, ס׳איז א חומרא פון די אחרונים, איך ווייס נישט וועלכע. דער רמ״א זאגט דאך דא נישט, רייט?
Speaker 1: ס׳קען זיין אז ס׳האט אין זיך עפעס א פראקטישע סיבה, אזוי ווי… איך טראכט, ס׳איז אנגעצויגן, אז זי ווארט נאך די מינוט ביז זי מאכט די ברכה, סאו יא? א אידישע מאמע וויל אלע זאכן זאלן זיין ערלעדיגט פון ווען זי הייבט אן צינדן די נר שבת ביז זי מאכט די ברכה. נו, ני, דאס, גיי… מעשה דאך א חרון, יא? אני ווייס נישט. ניין, איך טראכט נאר, דער רמב״ם זעט אויס ער נעמט זייער ערנסט די הדלקת נרות. ס׳קען זיין אונזער מנהג, אנדערע ראשונים, אז ווען ס׳איז דא א צורך איז עס נישט אזוי וויכטיג. דער רמב״ם זאגט אז אויב מ׳האט עס דאך געגעבן, קען מען נישט… אפילו תאכל ותשתה, אפילו גלייך.
Speaker 2: ניין, אבער נר שבת איז די מצוה, אבער די מצוה איז אפשר אז ס׳ברענט, ס׳איז נישט די הדלקה עושה מצוה. ס׳איז דאך… פארקערט, נר חנוכה ביסטו אפשר גערעכט, אז אויב איז הדלקה עושה מצוה, אבער ס׳איז דאך די ענין אז ס׳זאל זיין באלאכטן, ס׳איז עונג שבת, א ברכה אויף עונג שבת.
Speaker 1: אקעי, יעצט גייען מיר לערנען וועלכע נס איז דאך א ברכה. פארקערט, מ׳מאכט א ברכה, איך געדענק נישט איך האב נישט… ס׳איז דאך די זעלבע סדר, די עקזיט דאר פון די אריינגאנג פון די תקנת חכמים. א ברכה אחרונה אויף תקנת חכמים, ס׳קען זיין ווייל ס׳שטייט ווייל מזבח מוריד עליו דמעות, א ענין פון צער. א ברוך דיין האמת איז טאקע, למשל, ס׳איז נישט דא קיין מצוה פון אבלות, אבלות האט דאך נישט קיין “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצות אבלות”, אביעסלי, רייט? אבלות האט נישט קיין מצוה “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הלכות אבלות”, רייט?
Speaker 2: ניין, וועלכע? ס׳איז דאך צו רייסן, על הקריעה מאכט מען א ברכה.
Speaker 1: יא, על הקריעה אדער דיין האמת. ניין, עס האט אפשר נאר מנהגים, אבער ס׳איז דא א מצוה דאורייתא פון אבילות, אבער איך ווייס נישט פונקטליך וועלכע פרט פון די אבילות איז דאורייתא. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א מצוה.
Speaker 2: אקעי. ניין, מ׳דארף פארשטיין די גמרא. ס׳איז דא אזא זאך ווי אויף א טרויעריגע זאך מאכט מען נישט קיין ברכה, אויף א זאך וואס האט א ביטערע טעם מאכט מען נישט קיין ברכה, אויף א מצוה הבאה בעבירה מאכט מען נישט קיין ברכה. אבער למעשה זעט מען יא, “ברוך דיין האמת” איז א מצוה מיוחדת, ס׳איז א ברכה טאקע אויף די רעה. ס׳איז זיך יא אדרעסן די… די ווארט איז אז דו קענסט נישט דאנקען די אייבערשטער ווען ס׳איז א…
Speaker 1: מיין ענטפער איז געווען אז גט איז א גוטע קשיא, פארוואס מאכט מען א ברכה אויף גט. איך האלט אז די תירוץ איז אזוי ווי ס׳איז דא אין לשון הרמב״ם, אז חכמים האבן נישט מתקן געווען אז מ׳זאל מאכן קיין ברכה אויף א גט. און נישט וואס דו זאגסט אז ס׳איז דא א כלל וואס דו זאגסט, איך וועל דיר זאגן א סברא. ווען מאכט מען אן עידוד ברכה? ווער האט געמאכט די ערשטע ברכה וואס מיר מאכן היינט? ווער האט געמאכט די ברכה “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו”? ס׳איז דאך א זאך וואס מ׳מאכט היינט, ס׳איז דאך א ליידיגע זאך. ס׳איז דאך א טעם אז ר׳ מאיר האט געזאגט, אפשר נאך פארדעם, מ׳האט געמאכט, מ׳האט געזאגט “מאכן” שבח והודאה פאר׳ן אייבערשטן, “הוא אשר קדשנו במצוותיו וציוונו”, א גאנצע לאנגע ברכה, מיט ניגונים, א ריזן… “אליכם רבנן קדישין”.
א גאנצע זאך. יעצט שטעל דיר פאר, ווען גייט דיך אריין אין קאפ פארדעם, וואספארא ברכה גייט מען מאכן? א ברכה מאכט מען מיט שמחה. ניין, איך וועל דיר זאגן. פארוואס מאכט מען א ברכה “על הטבילה”? זיך טובל׳ן דארף מען וויסן אז ס׳איז א מצוה. אבער פארוואס זאל נישט זיין למשל א מצוה אויף “וזרתם מן הארץ טומאתה”, “ולא ישמע על פיך”? אז ווען ס׳וועט זיין א נער, זאל ער מאכן א ברכה “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על”, ס׳איז דאך אויך “וזרתם”, אזויווי “וזרתם”.
Speaker 2: יא, לויט די שיטה אז ס׳איז א מצות עשה פון הרחקות, מצות עשה פון זיך…
Speaker 1: ניין, מיין ענטפער איז אזוי ווי אז א ברכה דארף אייביג שטימען, א ברכה איז די שמחה פון די זאך. “ברוך דיין האמת” איז אזוי ווי אז דו דארפסט אין דיין צייט זיך דערמאנען אין אייבערשטן. אבער אויף אלע אנדערע זאכן, “על הטבילה” איז ווען ס׳האט זיך געענדיגט די גאנצע… די מצוה פון טבילה וואס די נדה טובל׳ט זיך איז לכאורה נישט נאר אויף די עצם זיך טובל׳ן, ס׳איז אויף די גאנצע מצות נדה. אבער מ׳האט נישט געקענט מאכן א ברכה אויף זי איז געווארן טמא, זאל זי רעדן פון… ס׳איז א מורא׳דיגע זאך. דאס איז די זעלבע סיבה פארוואס ער מאכט נישט ווען יענער איז ארום. שטייט דאך אז ער דארף האבן פיל צייט. דאס דארף זיין א שעה הידועה, עס דארף זיין א געוויסע מצב.
Speaker 2: כל מצוה שהזמן גרמא. ניין, כל מצוה שאין הזמן גרמא. דאס איז אויך ווי א גרויסע מדובר אין די ראשונים אויך, אז די רמב״ם מאכט פון אים איין סדר. די לשון פון די רמב״ם איז…
איך האב די גאנצע מצוות נידה, אבער מ׳האט נישט געקענט מאכן א ברכה אויף… ער איז געווארן טמא, זאל ער ענטפערן אז יעצט איז א מחוסר זמן. ס׳איז דאך א גרויסע… די זעלבע סיבה פארוואס ער מאכט נישט ווען יענער איז ארום. די שטארקע זאך וואס דער רמב״ם פילט, ס׳איז… ס׳דארף זיין א שיעור פאר דיר, ס׳דארף זיין א געוויסע מצב.
כל מצוות שהן מזמן לזמן… אה, ניין, כל מצוות שהן… יא.
דאס איז אויך ווי א גרויסע מדובר אין די ראשונים אויך, וואס דער רמב״ם מאכט פון אים איין זאך. די לשון הברכות, די תוספות איז דאך וועגן דעם ממש חקירות, איך רוף עס פאליטיק, ווייל איך וויל אז ס׳זאל אזוי גע׳פסק׳נט ווערן. מחלוקת אין הלכה איז דאך פאליטיקס. מ׳זאגט אלע סיבות, איך מיין פאליטיקס, אז מ׳זאל אלץ דן זיין אויף מיין… אז ס׳איז א חיות. דער זאגט אלע… רייט, ס׳איז א תת״ך. צו מ׳מאכט אלע סיבות, און דער לעס… מ׳איז דער נצח. נישט אויף אלעס, א צייט אין די גמרא. א חלק האבן די ראשונים אליינס אויסגעבויעט לויט געוויסע כללים וואס מ׳האט געהאט. זאגט דער רמב״ם דאס איינקלאר.
ווייל אין גאנץ הלכות ספר אהבה איז עס דער ערשטער נוסח וואס דער רמב״ם ברענגט אז דארט… אקעי, לאמיר אנהייבן, סוף ח׳, לאמיר שוין זען.
“כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה” – יעדע מצוה וואס די עשיה, דער רמב״ם גייט שוין אויסרעכענען, וואס מ׳גייט דאס טון, די פעולה וואס מ׳מאכט, אדער די ערשטע פעולה וואס מ׳מאכט, דאס איז די גאנצע מצוה. יא. למשל, נטילת שופר. אה, “מברך עליה בשעת עשייתה” – מאכט מען די ברכה פאר מ׳בלאזט שופר, יא, בשעת עשייתה, עובר לעשייתה, אזויווי פאר מ׳טוט. אה, נישט שופר, נישט קיין גוטע עגזעמפל. לאמיר זען, עוסק… עוסק… לעשות סוכה… אה, אז דאס דא, די הכשר… די הכשר… וואס מ׳רופט אין אנדערע פלעצער, די הכשר מצוה. רייט, ער זאגט מאכן די מצוה, אנגרייטן די מצוה. ער זאגט מצוה לרדות לעשות.
איז אויב איז די תהילה וואס ער טוט יעצט, איז די ענד פון די מצוה, משיצא גבר, מאכט מען דעמאלט. אויב ס׳איז דאך א תהילה וואס מ׳גייט נאך טון נאכ׳ן טון, דעמאלט איז איינער מברך. אלא בששוי אותה און ציפורי אדער… נאר אינטערסאנט. קייצא, העושה סוכה או לולב או בונה לולב, או שופר או גרייט אן א שופר, או ציצית ער מאכט ציצית, או תפילין ער מאכט תפילין, או מזוזה איז א סופר ער מאכט א מזוזה, אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות סוכה או לכתוב תפילין. פארוואס? לפי שיש אחר עשייתן ציווי אחר, ווייל דאס איז נאכנישט געענדיגט. מאכן די סוכה איז א מצוה, און ס׳איז אויך די הכנה צו די מצוה פון זיצן עקטשועלי אין די סוכה.
ס׳טייטש אויב למשל ער בויעט א סוכה און ער גייט נישט נאכדעם זיצן אין די סוכה, אפשר איז למפרע נישט געווען קיין מצוה. אבער לאמיר זען, די עשיית המצוה ענדיגט זיך דא וואס צו טון אין די מצוה. ס׳איז טאקע א גרויסע מצוה צו שרייבן אין א…
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דער רמב״ם האט אונז פריער געזאגט אז ס׳איז דא מצוות וואס ס׳איז א מצוה להשתדל ולרדוף אחריהם. דא זאגט אונז דער רמב״ם אז ווען מ׳איז משתדל און מ׳איז רודף אחריהם, טוט מען די מצוה בעצם. ס׳איז נישט נאר א הכנה צו די מצוה. יא, דער רמב״ם האט אונז פריער געזאגט אז ס׳איז דא א מצוה אז מ׳דארף… דא זאגט ער יעצט, ער איז אונז דא מגלה אז דער גאנצער פראסעס פון להשתדל ולעשות איז א מצוה.
סאו לויט רבי יצחק, וואס זאגט יעדן טאג הונדערטער מאל על ברכת הריח און על ברכת הריח אויף בשמים און אויף א גוטע חברותא און אויף א גוטע וועטער און אלעס, א גאנצע טאג ווען מ׳מאכט די סוכה, ווען מ׳איז רודף אחריה און מ׳פארט צו האום דיפא אויפקויפן די דריל, און נאכדעם נאכאמאל ווען מ׳בויעט עס. אבער ס׳קומט דאך נאכדעם די עיקר, ממילא זאגט מען עס ביי די ענד. ניין, דא וואלט מען געדארפט מאכן די ברכה, אבער ס׳איז ממש די מצוה. יעדער חלק פון די פראסעס איז א מצוה.
די חידוש איז אז ס׳איז נישט אזוי, אז מ׳מאכט עס נאר די איין מאל ווען מ׳ענדיגט די גאנצע פראסעס פון די מצוה. ווייל ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דער רמב״ם לערנט דא קלאר אז די עשיית הסוכה איז א מצוה. אנדערע ראשונים זאגן אז ס׳איז נישט א מצוה, ס׳איז נישט קיין חילוק צו דו גייסט אין א צווייטנ׳ס סוכה אדער… נאכאמאל, ס׳איז קלאר אז מ׳איז יוצא… מ׳איז יוצא האסטו פארפאסט א מצוה, האסטו פארפאסט די מצוה פון מאכן א מחשב מצוה.
אויב דו קענסט זיך פארזארגן אז ס׳איז דא א חילוק צווישן א מצוה וואס דא פלייסטו זיך, און א זאך וואו מ׳קען יוצא זיין אזויווי מ׳צאלט פאר א מלמד אדער מ׳צאלט פאר א סופר פאר די מזוזה. ער האט א גאסט, ער האט א טאטע, מאכט ער עס, ער קען עס קויפן אויף יום טוב. אקעי, לאמיר… באמת זענען מיר מברך, לאמיר נאר ברענגען.
באמת זענען מיר מברך, ווען מאכט מען יא די ברכה? בשעת סוכה, ווען ער זעצט זיך אריין אין די סוכה, אדער כשעולה לעלייה, ווען ער איז עולה לתורה, אדער כששומע קול השופר, אדער כשיושב בציצית, בשעת לבישת תפילין, ווען מ׳טוט אן די תפילין, און ווען מ׳איז קובע די מזוזה.
אבער למעשה מעקה, ווען מ׳מאכט א מעקה איז נישט דא נאכדעם קיין מצוה. ס׳איז נישט דא נאכדעם קיין מצוה פון ארויפלייגן קינדער זאלן שפילן אויף די דאך און נישט אראפפאלן. די מצוה פון מאכן די מעקה איז די עצם קובע זיין א מעקה, איז מברך בשעת עשייה, “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה”. חיים כל כיוצא בזה.
די צווייטע מוסר איז, אז דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א ברכה אויף די מעקה. אבער מ׳דארף טראכטן, ס׳קען זיין אז איינמאל דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א ברכה אויף די מעקה, ס׳קען זיין אז יעדע מאל ווען א מענטש טוט געוויסע זאכן פון סעקיוריטי, ווען א מענטש לייגט אריין א געוויסע סעקיוריטי זאך אין זיין קאר אז ער זאל קיינמאל נישט פארגעסן א קינד, מאכט ער די זעלבע מצוה ווי מעקה, וואס ס׳שטייט נישט אויסגערעכנט אין די תורה. אבער דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳האט נישט קובע געווען אויף דעם א ברכה. אבער ס׳קען זיין, לויט ווי דו זאגסט מיט׳ן רמב״ם, וואלט מען יא געקענט שיסן ברכות.
נאכאמאל, ס׳איז נישט קיין תקנה. די תורה האט געמאכט אז ס׳איז דא א תקנה אז מ׳דארף מאכן א מעקה. נאכאמאל, ווען א מענטש לייגט אריין א סיסטעם אין זיין קאר, אן אלארם, אז ס׳זאל קלינגען אויב ס׳איז דא א קינד, יא, ווייל ער האט געהערט אז ס׳איז דא עקסידענטס, ס׳געשעט נישט. טוט ער א מצוה, יא? איז ער מקיים א מצות עשה, א מצות לא תעשה. ער טוט ממש מצות מעקה. נאר דאס איז וואס די תורה זאגט מעקה. פונקט פארקערט, שטעל דיר פאר איינער מאכט טאקע א מעקה אויף זיין דאך, וואס איז אסאך מער מצוי. האט ער חס ושלום נישט מקיים געווען מצות מעקה אויך נישט. יא, אבער אין מצות מעקה איז דאך א סניף פון “וחי בהם” אדער “לא תרצח”. סאו די עיקר אופן פון עשיית מעקה מאכט מען דאך טאקע מיט דאס וואס איז אין די גיא, אינמיטן אריינלייגן אזא איינער מיט די קאר. סאו לויט וואס דו זאגסט, וואלט מען געדארפט דא מאכן שנעל א ברכה. אפשר האבן זיי נאך נישט קיין נוסח הברכה. אפשר דארף מען טון אזוי ווי דער בעלזער רב האט געזאגט אז מ׳איז יוצא מיט דעם וואס מ׳זאגט “ברוך השם עוזרי”. דער בעלזער רב האט געזאגט אז ווען מ׳זעט א איד זאגט מען “ברוך השם עוזרי”, און מיט דעם איז מען מקיים די מצוה פון שהחיינו, אז מ׳דארף מאכן א ברכה.
דו פרעגסט א גוטע קשיא אויף מעקה, איך מיין אז ס׳איז טאקע פאני. איך טראכט אז דא איז דא א פאני זאך. געווענליך ברכות המצוות מאכט מען אויף מצוות. דאס איז וואס מ׳האט גערעדט פריער וועגן די אלע ראשונים וואס זענען מתווכח. אין א געוויסע זין, אין ריעליטי, די מצוות וואס מ׳מאכט א ברכה אויף זיי זענען אזוי ווי כמעט אלע זענען אזוי ווי א טקס. וויאזוי זאגט מען א טקס אויף אידיש? א ריטשועל, א מעשה וואס מ׳טוט, א ריטשועל. עפעס וואס מ׳טוט זיך אן די… אבער מעקה איז זייער פאני, ס׳איז ממש א מצוה וואס איז איבער די אוועראלס.
איך האב א מהלך. איך האב א מהלך אז מעקה איז א בית אב פאר אלע ענינים פון “ונשמרתם”. ס׳טייטש, מ׳דארף מאכן איין מצוה אויף דעם, און מ׳ברענגט דעם רב פון די שול זאל מאכן א מעשה מצוה, ווייל אויף שליח הקהל קומט ער מאכן א ברכה. ווען גייט מען… סאו ביי מעקה איז די צייט ווען מ׳מאכט דאס. אבער דאס איז אונז מחייב, דאס איז די מאמענט וואס מ׳גייט א גאנצע צייט טון די ענינים של מעקה, די חשש פון “כי יפול הנופל ממנו”. אזויווי ר׳ חיים קניבסקי האט… אזויווי דער חזון איש האט געהייסן ר׳ חיים קניבסקי זאל נישט האבן עלעקטריק אין זיין שטוב, אויך נישט פון א מאשין, וויאזוי הייסט דאס? פון א דזשענעראטאר. ווייל די הויז וועט ווייזן פאר בני ברק אז ס׳איז א בית אב אז מ׳טאר נישט ניצן קיין חשמל. פארוואס דער נמשל קומט דא אריין, דער משל? פארגעס דעם משל. ניין, ניין, דו מיינסט… איך האב געוואלט זאגן אז… סאו ווייסטו וואס? אה, וואס דו דערמאנסט אויף די גרעסערע מצוה.
א מעקה איז טאקע א פראקטישע מצוה, וואס איז אזוי כמעט אזויווי א גט, וואס יעדער איינער פארשטייט אז ס׳קומט נישט קיין ברכה, ס׳איז א פראסידזשער אזאנס, מ׳דארף עס אויספירן. זאגסטו ניין, מ׳דארף טאקע יא אנטון א גארטל און שטיין אויפ׳ן דאך, און מ׳דארף מיין רבי זאל מאכן א מעקה, איך וויל זען אז איינער זאל מאכן א ברכה אויף מאכן א מעקה דערווייל. אקעי, מ׳דארף אזויווי מ׳זעט, דאס איז א שיינע זאך. אויב איינער האט א פארטש, אויב עפעס א נאגל האט זיך געבויגן און ער האט א שיינע פארטש, און ער וויל אריבעררופן פאר פופציק אלפים, קומען אונז אריבער מיט מאכן א… אונז האבן שוין געזען צדיקים זיך אנטון אזעלכע הארטע היטלעך, סאו אונז ווייסן שוין וויאזוי די חז״ל׳ים האבן כביכול געווען א יוניפארם פאר אזא סארט מצוה. ווייל דאס איז דאך א מעקה, יא, אז איך אנטו א היטל וואס היט אפ די קאפ אין א בית השחיטה, איז דאך א מצוה פון מעקה.
אקעי, זאגט ער ווייטער. יעצט גייט מען לערנען אזויווי מ׳מאכט שהחיינו אויף מצוות, און נעכטן האבן מיר געלערנט שהחיינו אויף א שמחה אזאנס. אה, אזויווי “לא ראיתי את חברי שלשים יום”, “לא ראיתי את המצוה”. ער האט שוין נישט געזען די מצוה פון שופר אזוי לאנג.
“כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב, ומקרא מגילה ונר חנוכה”, די אלע זאכן וואס געשעט איינמאל א יאר. “וכן כל מצוה שיש קנין לו”, יעדע מצוה וואס האט צוטון מיט עפעס אז ער האט געקויפט א נייע ציצית, אדער אז ער האט געקויפט תפילין, אדער אז ער האט געלייגט א מעקה. “וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת”, א מצוה וואס געשעט נישט אפט, “שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מלין את הילד, או פדיון הבן לילד”, וואס דאס איז אויך נישט עפעס וואס מ׳קען טון ווען מ׳וויל, נאר ס׳איז תלוי אין א געשעעניש, “מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו וקיימנו”, ווייל ס׳איז א געשעעניש, ס׳איז א ספעשל צייט און מ׳האט זוכה געווען צו די מצוה, אדער איינמאל א יאר, אדער אזוי ווייטער. זאגט מען שהחיינו וקיימנו.
שהחיינו פאר ברית מילה, וואס איז א צער התינוק? וואו שטייט? אהא, טאקע.
ערשטע מאל וואס מ׳לייגט תפילין, מ׳דארף? מ׳דארף, זיכער דארף מען. זיכער דארף מען. און א נייע ציצית אויך איז דאך שהחיינו. אזוי האט מען אלעס אויף דעם. אזוי ווי מ׳קען אויף א נייע בגד בכלל. א נייע בגד, יא.
Speaker 1: וואס איז דא צער התינוק? עפעס שטייט צער התינוק איז א זאך? איך דארף די שהחיינו. ביי אנדערע זאכן שטייט לענ״ד נישט קלאר פארוואס.
Speaker 2: אהא, טאקע. ערשטע מאל וואס מ׳לייגט תפילין, מ׳דארף, מ׳דארף, זיכער דארף מען. זיכער דארף מען. און א נייע ציצית איז אויך דא שהחיינו. אויף אלעס. אזוי אויך אויף א נייע בגד בכלל. נייע בגד, יא. נישט אלעמאל, נאר אויב ס׳איז א מצוה וואס איז תלוי אין די לשעתה, דארף מען מאכן שהחיינו אז ס׳גייט צוזאמען. אפשר דאס איז די ווארט.
Speaker 2: יא, ואם לא בירך על סוכה בלילה וכיוצא בו שהחיינו בשעת עשיה, קען מאכן שהחיינו ווען מ׳איז יוצא ידי חובתו בהם. דאס הייסט ווען מ׳זיצט אין די סוכה.
אויב האט ער נישט געמאכט אויף די מצוה פון לישב בסוכה, זאגט ער אז מ׳דארף נישט… מ׳קען נישט נאכדעם. ניין, מ׳טוט נאכדעם. לישב בסוכה מאכט מען נאר ווען מ׳זעצט זיך אין סוכה. שהחיינו זאגט דער רמ״א וואלט מען געדארפט מאכן ווען מ׳בויעט די סוכה, אויב ס׳איז א נייע סוכה געווארן. אבער דאס איז לאו דווקא די ענד, רייט? שהחיינו האט נישט מיט די מצוה. אבער אונזער מנהג איז יא, אונז זענען נאר שטארקער, מ׳מאכט שהחיינו אויף די… ביי קידוש, יא. מ׳האט אין זין אויך אויף די סוכה. אונז לייגן עס צוזאם ביי קידוש.
Speaker 1: ניין, חז״ל לייגן עס צוזאם ביי קידוש.
Speaker 2: יא, אבער יענץ איז אויף די יום טוב, נישט אויף די בנין הסוכה.
Speaker 1: אה, שהחיינו איז אויף די לעבן די יום טוב.
Speaker 2: יא, יעדער יום טוב האט א שהחיינו.
Speaker 1: אבער מ׳מאכט עקסטער אדער מ׳איז כולל ביידע?
Speaker 2: ניין, שופר מאכט מען דאך יא עקסטער. מ׳מאכט שופר שהחיינו, עקסטער וואס מ׳האט געמאכט קידוש נעכטן. צוויי אנדערע זאכן. דאס הייסט, בעצם קומט נאך א שהחיינו אויף צו בויען די סוכה, אדער מ׳זאל דאך אויף מאכן די לולב. מ׳קויפט א לולב…
Speaker 1: ניין, שהחיינו איז אויף די זמן, אדער אויף די עצם מצות ראש השנה, אדער די מצוה פון שביתת יום טוב, אזוי ווי… ס׳איז דא א מצוה פון שביתת יום טוב, און ס׳איז דא א מצוה פון שופר. צוויי אנדערע מצוות. די יום טוב אליינס, איך ווייס נישט וויאזוי מ׳רופט עס. צוויי אנדערע זאכן. דאס הייסט, ביי קידוש מאכט מען שהחיינו, און ביים ליינען די מגילה אדער ביים בלאזן שופר מאכט מען שהחיינו. צוויי אנדערע זאכן.
Speaker 2: די זעלבע זאך סוכות, בעצם קומט דריי שהחיינו׳ס סוכות. ווען מ׳קויפט א לולב, מאכט מען שהחיינו. מ׳בויעט א סוכה, מאכט מען שהחיינו. מ׳זעצט זיך אריין אין סוכה, מאכט מען… פון שבועות פאר די טאג. ווייל אויסער שופר איז דא אויף די עצם מצוה, אויף די עצם טאג.
Speaker 1: יא, אבער אפשר איז עס וועגן די שבועות, איז עס אפשר מער וועגן די שמחה, אז מ׳האט זיך דערלעבט נאך א יום טוב, נאך א חגיגה.
Speaker 2: אבער אפשר קען זיין אז מ׳מאכט נישט קיין ברכת המצוות אויף עפעס וואס איז נישט קיין עשיה, עפעס וואס איז א אי עשיה מאכט מען נישט. אבער שהחיינו איז נישט קיין ברכת המצוות, שהחיינו איז א ברכת השבח, ס׳איז א הודאה אז מ׳איז אנגעקומען צו נאך א יום טוב.
Speaker 2: און אונזער מנהג איז צו מאכן די אלע דריי שהחיינו׳ס אין איין מאל, אבער אויב איינער וויל קען ער זיכער רואיג מאכן א שהחיינו. פארוואס זאג איך די גאנצע צייט די אלע זאכן? אויב איינער וויל קען ער רואיג מאכן שהחיינו ווען ער האט א לולב. אויב איינער וויל וויסן וואסערע ברכות מ׳קען אלץ מאכן, זאל ער אריינטשעקן אין די הייליגע קאמארנער, און שוין, און מ׳קען מאכן גענוג ברכות. און אויב איינער איז עכט באזארגט צו ער מאכט נישט צופיל ברכות, זאל ער וויסן אז ער זאל זיך געבן א קלאפ אין די פלייצע, ער איז פון די חשובים שבאומה.
און ער זאגט אז ווען מ׳מאכט א לולב, ס׳איז א גרויסע שמחה ווען מ׳איז זוכה צו לויבן דעם אייבערשטן, מ׳מאכט נאך א ברכה. אקעי.
און ער זאגט אז מ׳מאכט א לולב, ס׳איז א גרויסע שמחה ווען מ׳איז זוכה צו לויבן דעם אייבערשטן, מ׳מאכט נאך א ברכה. אקעי.
Speaker 2: ואם לא בירך על סוכה ולולב וכו׳ מברך שהחיינו בשעת עשיה. יא, וכן יוצא בזה. אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה לאחרים. ס׳איז נישט קיין חילוק צו ער מאכט די מצוה אויף זיך צו פאר יענעם. דאס הייסט איינער בויט די סוכה פאר יענעם, אדער ער מאכט די נר חנוכה, יא, אז ער מאכט די ברכה קודם עשיה, אז אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות.
ס׳איז דאך אפילו איינער וואס האט שוין געבלאזן שופר, אבער נאר ער איז מוציא א נייע מנין, מאכט ער נאכאמאל מיט די ברכה, ווייל ער האט די מצוה פון טון די מצוה פאר אנדערע מענטשן. אבער איינער וואס בירך, ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל די רמב״ם זאגט אז ער איז נישט ביזי דא אזוי שטארק מיט די חובה וואס מ׳האט. דער מענטש האט שוין יוצא געווען ידי חובתו פון שופר, און יעצט איז ער אבער מוציא אן אנדערע גרופע, מאכט ער נאכאמאל א שהחיינו, ווייל ער האט נאכאמאל א מצוה, אזויווי די בויען איז א מצוה. די אלע זאכן איז א מצוה. די רמב״ם איז נישט אזוי ווי שטארק אויף די יוצא ידי חובתו אדער נישט יוצא ידי חובתו. ברכת המצוות איז אויף די עצם מצוה, נישט נאר אויף די חובת המצוה.
Speaker 1: ער מאכט עס פאר זיי, ער טוט זיי. אבער ער קען דאך נישט זאגן “אשר קדשנו”, ער מיינט זיי, ער זאגט עס בשמם.
Speaker 2: ניין, ער מאכט מצות שופר. אדער איז א שליח און ער מאכט בדיקת חמץ פאר יענעם. ער איז דייניק, יענעם׳ס אויס! ער מאכט עס א על שגע תשנו א ידיגי חמץ פון די מצוה די רבנים פון מיר חמץ אדער אייס פאר שלוין דער רבים, און ער מאכט עס אויף די יענעם׳ס ברוך. ער האט עס טוען א מצוה מאכן א ברוך אין די חובה.
Speaker 1: אבער… אבער היינע מבערוך שכינו, אלא מצוה שעצה לעצמו. מאכן נישט אחינו פאר יענעם. יענער דארף אליין מאכן… אדער אן, נישט, איז נישט. מען קען נישט דאנקען פאר יענעם. מען קען נישט דאנקען אנשטאט צו יענעם, כאילו.
Speaker 2: אה, מ׳קען ער מוציא זיין. עס ווייט עס זיין. ער רעדט ערס וועגן דער חילה. איז נישט יעדע מצוה.
Speaker 1: יא. און דער האבן עס לענקט בפריכות אלענים. לכאורה מען קען מוציא זיין און קענען זאגן אנשטאט צו יענעם קהילה, בשליחות פון יענעם, יא. דאס איז נישט די שאלה, דאס איז נישט נישט זיין א מצוה, ווען א ביסן א פשעה.
Speaker 2: לכאורה פארן א מצוות ארבעטס, און מיר פראנצן זיך א פאר מצוות, איינער בברוך אשרון, מצוות ובנים, אלע מצוות, אזוי ווי ווי מען עסט פארשידענע זאכן איז דא, ווי חסמוזן פדעט אלע זאכן, אזא עס איז א זאך, אזא בורי מיני בתמים, ווען ער האט פארשידענע מיני בתמים, און בברוך על כל לחת ובחת ובנים פון עצמא. סתם אזא איין עושר מצוות חבילות חבילות, יעדע מצווה איז חשוב, עקסטער.
Speaker 2: יא, זאגט די נעקסטע הלכה, ווי זיין די ניסו חברכה? זאגט דער רמב״ם, כל עושה מצוה, בין שאתה אלף חובה, בין שאיינער חובה, אום עושר לעצמו, אויב ער מאכט עס פאר זיך, זאגט ער לעשות, למשל לעקוואי עמזיזה, עשה עושר לחרים, זאגט ער על קבועות מוזא, על העשייה, אפטון טון.
Speaker 2: כיצר דער רמב״ם מסביר, לבש תפילין, זאגט ער, לנוח תפילין, די מעשה פון לייגן תפילין. צו לייגן תפילין. סתת בציצור, זאגט ער, ער דאנקט להתעתי, פאר זיך מתעטף זיין. ער זעצט זיך בסוכה, לישב, צו זיך זעצן. ווען ער זאגט להדליק נר של שבת, צו אנצינדן. לגמור את ההלל, צו ענדיגן די הלל.
די זעלבע זאך, אויב ער קובע איז מזוזה אין זיין אייגענעם הויז, זאגט ער לקבוע מזוזה. ווען ער מאכט א מעקה לגגו, זאגט ער אשר קדשנו במצותיו וציונו לעשות מעקה. ווען איינער איז מפריש תרומות ומעשרות לעצמו, זאגט ער להפריש. מל את בנו, זאגט ער למול את הבן. שחט פסחו וחגיגתו, איינער שעכט זיין פסח מיט זיין קרבן חגיגה וואס קומט מיט די פסח, זאגט ער לשחוט את הפסח ואת החגיגה.
אבל הקובע מזוזה לאחרים, קען ער נישט זאגן לקבוע מזוזה, ווייל ער האט נישט קיין חיוב צו קובע זיין דא א מזוזה, ער מאכט פאר יענעם. ער מאכט א קביעת מזוזה, ער קען נישט זאגן אז ער האט מיר מחייב געווען לקבוע מזוזה, נאר ער האט מחייב געווען די מצוה פון קביעת מזוזה, ממילא העב מיסטו בי, בין איך יעצט דער מענטש וואס טוט עס. אינטערעסאנט.
Speaker 2: אבער די פשט איז, ס׳קומט מיר אסאך מאל אויס, איך האב שוין געהאט אזא זאך אז מענטשן האבן מיר געבעטן צו לייגן מזוזות אויף זייערע הייזער וואס זיי האבן גערופן, און איך טראכט צו דער וואס מאכט די ברכה על קביעת מזוזה, איז מוציא אויך די משלח מיט די ברכה אדער ניין? די ברכה איז אן אנדערע נוסח אפילו. פשט, דו האסט נאר די ברכת המצוות, ממילא אפשר איז דא א סיבה אז דער בעל הבית זאל אליין לייגן א מזוזה, ווייל ער האט דאך יעצט א געלעגנהייט צו טון א מצוה מיט א ברכה, זאל ער אליין לייגן. ווייל ס׳איז נישט אז איך קען זאגן ניין, אז ווען איך זאג לקבוע מזוזה, טו איך בשליחותו סיי די מצוה און סיי די ברכה. אבער איך רעד אפילו מצוה באה על ידי שליח, אבער ס׳איז דאך נישט די ברכת המצוות, ווייל איך זאג עס נישט אפילו מיט די לשון. ווען איך זאג עס ווי שמואל וואלט עס געזאגט לקבוע, איך בין נישט מוציא אים מיט די ברכה. בסך הכל באקום איך די מצוה אנשטאט אים, און ער דארף נישט מער, ער ווערט פטור, אבער ער האט נישט געטון די מצוה.
א מענטש דארף א מצוה פאר זיך אליין צו מאכן, נישט אז איינער זאל עס טון אויס. דאס איז א מצוה וואס איך טו בשליחות, אזויווי יעדע זאך. איך מאך דיר אליינס, איז וואס איז די פראבלעם? איך האב אנדערע מצוות וואס איך בין מחויב דערויף צו טון, איך ווייס נישט.
Speaker 1: לערנען מיט די קינדער, “ושננתם לבניך”, איז נישט דא קיין מצוה, איז נישט דא קיין ברכה, ס׳איז דא ברכת התורה.
Speaker 2: אבער ניין, ווייל אפשר דער מלמד דארף מאכן, ווייל ער איז דער… און מ׳דינגט אים.
Speaker 1: יא, פאר לערנען תורה.
Speaker 2: אה, לערנען תורה איז דאך כולל “ללמוד וללמד”. די שאלה דארף זיין פארוואס אונז מאכן נישט קיין ברכה ווען מ׳זעצט זיך אראפ פאר די משניות. אבער די ברכת התורה, “ללמוד וללמד”, איז א חלק פון די מצוה. איך גיי נישט אריין אין… אהבה רבה האט דאך עס. שוין.
Speaker 2: די זעלבע זאך, ביי מעקה זאגט מען “על עשיית מעקה”, “להפריש תרומה”. אדער א מל בן חבירו, אן אנדערע מל, זאגט ער “על המילה”, “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”. וואסערע ראשונים קריגן זיך אויף די געוויסע זאך, אויף די ברכת “להלל ולשבח”? לאמיר קודם גיין צו די נעקסטע זאך. זייער גוט. אבער למעשה, אזוי טוט מען אזוי ביי אונז, לפי איך געדענק.
לאמיר גיין ווייטער. וואס איז א מצוה לאהוב את ה׳ אלקיך? דאס איז נאך אן אינטערעסאנטע זאך.
Speaker 2: אזוי, יא, דאס גייט דיסקאווערין פארוואס דער רמב״ם… איז דא א חילוק צווישן מצוות וואס זענען א חובה און מצוות וואס זענען נישט חובה. אה. איז דא דא א חילוק. ווען א מענטש טוט… לאמיר זיין מסביר. קודם כל, ווען מ׳טוט אליינס א מצוה מאכט מען “לעשות”, ווען מ׳טוט פאר יענעם מאכט מען “על”. יא, אבער וואס טוט זיך ווען מ׳טוט ביידע אויפאמאל? וואס איז א מצוה לאהוב את ה׳ אלקיך?
איז אזוי, ס׳איז דא צוויי מיני קאטעגאריעס ווען א מענטש טוט א מצוה פאר זיך און פאר אנדערע. אויב איז עס א מצוה וואס איז אן אייגענע חובה, אזויווי עירוב, מברך “על מצות עירוב”. פשט איז אזוי, עירוב איז א מצוה אויף יעדער איינער וואס וואוינט אין די חצר אז זיי זאלן נאר טראגן אויב ס׳איז דא א עירוב. סאו, איין מענטש טוט עס בשליחות, ער טוט עס פאר אלע. ער טוט די עשיה.
וואס טוט זיך ווען מ׳טוט ביידע אויפאמאל? “עושה מצוה לו ולך הרי הוא כאחד”.
איז אזוי, ס׳איז דא צוויי מיני קעטעגאריעס ווען א מענטש טוט א מצוה פאר זיך און פאר אנדערע.
אויב ס׳איז א מצוה וואס איינער איז חייב, אזויווי עירוב, מברך “על עשיית”, און דערפאר מברך “על מצות עירוב”. דאס הייסט אזוי: עירוב איז א מצוה אויף יעדער איינער וואס וואוינט אין דער חצר אז זיי זאלן נאר טראגן אויב ס׳איז דא אן עירוב. סאו, איין מענטש טוט עס פאר אלע, ער טוט די עשיה, מאכט ער “על מצות עירוב”.
אבער א מצוה וואס איז א חוב, נישט אזויווי עירוב נאר א חוב, אזויווי שופר, ווען ער איז חייב להוציא את עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים, דער בעל תוקע איז דאך מכוון ווען ער בלאזט שופר זיך מוציא צו זיין און מוציא צו זיין ווער ס׳וויל הערן. מברך “לעשות”. דעמאלט זאגט ער “לעשות”. דעריבער מברך “לשמוע קול שופר”, נישט “על שמיעת קול שופר”, נאר “לשמוע קול שופר”.
נו, וואס איז? וויאזוי זאגט מען ביי די מגילה? “על מקרא מגילה”, יא? ער זאל נישט זאגן “לשמוע קול מגילה” אדער “לקרוא מגילה”. ס׳שטימט נישט מיט די כלל פון מיר האבן מיר געזאגט פריער. נו, וואס איז? איז דא איינער האט עפעס א זאך אז הערן מגילה ליינען איז אנדערש ווי הערן שופר?
איז דא אזוי, ס׳איז דא תוספות וואס האלטן אן אנדערע חילוק, און אזוי ווייטער. איך גיי נישט יעצט… איך וויל נאר ענדיגן די פרק. ער זאגט נאר, זעסטו פון דא אז מ׳פירט זיך נישט אינגאנצן די הלכה. ער האט נאך איין…
אה, נטילת לולב. וואלט מען דאך געדארפט מאכן “ליטול לולב”. אבער למעשה מיר מאכן א ברכה “על נטילת לולב”. פארוואס? ווייל לולב האט אן איסור. אז וואס? “פן יקיים ויגביה יוצא ידי חובתו”. ווען א מענטש נעמט די לולב, אין די מינוט ער האט עס גענומען, מ׳קען דאך נישט… געווענליך האלט מען די ברכה נאכדעם וואס מ׳איז שוין יוצא געווען. און וויבאלד ס׳איז נישט פון די משובח, ס׳איז נישט גוט צו מאכן די ברכה, סאו ווייל די סיבה איז נאר א פראקטישע סיבה, זאגט טאקע דער רמ״א, “אבל אם בירך קודם שיטול”, אויב מאכט ער טאקע די ברכה ווען ס׳ליגט אויפן טיש פארנט פון אים און ער מאכט די ברכה פאר ער נעמט עס, דעמאלט מברך “ליטול את הלולב”, “ככל הברכות”.
ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל דער רמב״ם מיינט לישב בסוכה אויך, ווייל ער מיינט די ברכה פאר מען זעצט זיך אריין, יא? אונז טוען נישט אזוי, אונז טוען נאך קידוש.
אזוי זאגט דער רמב״ם, ווי אין א תשובה, וועלכע סוכה, איך געדענק נישט, יא? נאך אביסל גייען מיר לערנען זמנים. יא. וועט ער קלערן, איך בין גערעכט, איך געדענק אפשר, מ׳דארף אים פרעגן, וועט ער עס זען. קומט אונז באלד, נאך אביסל, נאך אסאך, וואס מ׳גייט אנפאנגען די סדרות מנה, אדער נאך א חודש צוויי.
קיצור, מכאן אנו למדים, מכאן אנו למדים, אז מברך אשר עשה בלא ברכה, מברך על העשיה. איז דער רמב״ם האט דאך א כלל, ס׳איז דא דריי כללים:
1. קודם כל לא לאחרים
2. צווייטנס, ס׳דארף זיין א חובה, אויב מ׳מאכט ביידע צוזאמען איז דאך קלאר אז ס׳איז א חובה
3. א דריטע כלל איז, אויב מ׳מאכט נאכדעם, אזוי ווי טבילה וואס מ׳מאכט נאכדעם, אדער על נטילת לולב, מאכט מען “על” און נישט “ל”
ס׳איז אינטערעסאנט, על נטילת לולב מאכט מען דאך נאר ווען מ׳האלט אלע ד׳ מינים. ס׳איז דאך נישט פשט, ווען ער נעמט די לעצטע מין, יא, ווען ער הייבט אויף די אתרוג. ס׳איז אינטערעסאנט, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, על פי רוב קען מען נישט מאכן “ליטול”. ווייל ווען דו האלטסט עס שוין, איז שוין קיום שקיימוהו, ס׳איז דאך נישט נאר קיימוהו, ער דארף צוזאמשטעלן די ביידע מינים, און…
אבער מ׳איז נישט מקפיד צו האלטן אלע אויף איינמאל ווען מ׳מאכט די ברכה. ס׳קען זיין דער רמב״ם וואלט געהאלטן אז מ׳זאל זאגן אז מ׳זאל מאכן די ברכה, און נאכדעם הייבט מען אויף די אתרוג און נאכדעם די לולב, טאקע ס׳זאל דויערן א האלבע מינוט. אונז זענען מיר מקפיד צו האלטן אלע ד׳ מינים ווען מ׳זאגט די ברכה.
Speaker 2: ניין, די לשון איז אביסל משמע אזוי, ווייל אויפהייבן איין מין איז שוין די מצוה.
Speaker 1: אה, דאס זאג איך, אז מ׳קען מאכן די ברכה ווען מ׳הייבט אויף די ערשטע מין, ווייל מ׳הייבט יעצט אן עושה זיין. לויט׳ן רמב״ם שטימט עס, אבער געווענליך מענטשן קוקן נישט מער אן ווי מ׳קען נאר מאכן די ברכה ווען מ׳האלט די מצוה. ווען מ׳איז גרייט פאר די מצוה.
Speaker 2: אבער זאגסטו, דער שיטת הרמב״ם איז דאך א גוטע.
Speaker 1: אמת, אבער איך זאג דיר, די לשון הרמב״ם איז אזוי משמע אזוי ווי דיר, ווייל ער זאגט, ער נעמט אן פאר א געבן אז געווענליך נטילת לולב האט ער שוין יוצא געווען, כיון שהגביהו, ווייל ווען מ׳הייבט אויף די לולב, ווען נעמט מען צו די הדסים? אבער ווען מ׳הייבט אויף די לולב קען מען שוין מאכן די ברכה, ווייל דער רמב״ם גייט זיך א גאנצע צייט אז ווען מ׳הייבט אויף איז מען עוסק זיין במצוות, ס׳איז נישט אין די רגע ווען מ׳איז… אבער ס׳איז דאך דא א גוטע לולב, יא.
Speaker 2: אקעי, אבער על נטילת ידים משחיטה, דער רמב״ם איז דאך זייער א קשיא. איך האב די חקירה געזאגט אז יעדע זאך טוט אליינס מאכן מעשים, קיינער זאגט נישט “ליטול ידים או לשחוט”, אפילו ווען דו שחט׳סט א עוף. וואס איז די תירוץ?
Speaker 1: זאגסטו דא אן אנדערע תירוץ, אז דאס איז נישט די עצם וואס דא איז נטילת ידים, נאר די שחיטה, אבער כדברי הראשונים.
איך זאג דיר, ס׳איז דאך א מצוה לשחוט, דאס איז דאך א מצוה לשחוט, אויב דו ווילסט עסן א כשר׳ע בהמה. אבער נטילת ידים דארף מען אויב דו ווילסט, אויב דיינע הענט איז אפשר שמוציג און דו ווילסט עסן א דבר שטיבולו במשקה, ס׳איז א פראקטישע זאך. כדברי הראשונים, אפילו ער שחט׳ט לעצמו, מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם, אבער אויף נטילת ידים זאגט קיינער נישט “ליטול ידים”.
נאך א זאך, נאך איין אינטערעסאנטע זאך, נטילת ידים, אדער הרמב״ם האט אונז געזאגט אז די ברכה מאכט מען נאכדעם, ווייל מ׳זאל נישט האבן קיין ידים מלוכלכות ביי די ברכה. אבער אפשר געדענק איך יא, פאר ברכת המזון עפעס, אז מ׳זאל אפווישן די הענט? ער זאגט נישט ברכת על נטילת ידים.
Speaker 2: דער רמב״ם זאגט אז מ׳דארף ידים נקיות.
Speaker 1: ניין, אבער דער רמב״ם זאגט אז יא, ס׳פאסט נישט צו בענטשן מיט ידים מלוכלכות. אפשר מיינט ער נאך ברכת המזון וואס איז א לאנגע ברכת השבח. אבער דער רמב״ם קוקט עס אן אז ס׳איז נישט קיין כבוד צו זאגן די שם ומלכות מיט ידים מלוכלכות, אבער ס׳קען זיין אז דו ווילסט נישט די שם ומלכות, נאר די מצות עשה פון הזן.
Speaker 2: יא, אבער ס׳איז גענוג סיבה צו טוישן די סדר הברכה.
Speaker 1: אבער ס׳איז נישט גענוג סיבות. ניין. מ׳מוז האבן ממש, די איינציגע זאך וואס טוישט איז ממש ווען דו קענסט זאגן אז דו ביסט א גואל גמור. אה. איינער וואס איז א גואל גמור, ס׳איז כאילו נישט קיין גוטע זאך לויט די רמב״ם. לויט אנדערע פוסקים יא, אבער לויט די רמב״ם קוקט עס אויס אז מ׳דארף, נאכדעם וואס דו האסט געוואשן די הענט, האסטו שוין געענדיגט, נישטא וואס צו זאגן.
וכן מברך על ביעור חמץ, מ׳זאגט נישט לבער חמץ. מה שאין כן בבדיקה, מה שאין כן בבדיקה. פארוואס? ווייל מעת שגמר בליבו לבטל, איז שוין געווארן מצוות הביעור קודם שיבדוק. בעצם, פון ווען ער האט אנגעהויבן מלוכלך צו זיין מיט די חמץ, איז שוין גמר בליבו לבטל, כמו שכתבנו במקומו.
אה, זעט מען אז די… אה, אה, זייער גוט, ס׳איז אן אמת׳ע זאך. איינער וואס טראכט באמת דארף נישט זאגן כל חמירא. כל חמירא האט מען געמאכט ווען איינער האט נישט געטראכט דערפון אדער וואס. ער האט זיך ממש גמר בליבו לבטל, ער האט זיך באמת, ווען ער טוט אלע מיני מעשים, מ׳ווייסט, גמר בליבו. ער האט אפילו פארגעסן צו זאגן כל חמירא, אויף רוב זעט דאס אויס אזוי, יא.
יעצט, נאך איין הלכה וואס מ׳זאגט נישט קיין ברכה, ס׳איז אן אופן וואס מ׳זאגט נישט קיין ברכה. יא, יעדע זאך פון מצוות מדברי סופרים מאכט מען א ברכה. אבל כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שהוא מנהג נביאים הוא, ס׳איז א גאר אלטער מנהג, א גאר הייליגער מנהג, ס׳איז די נביאים האבן עס שוין געפירט אזוי, אבער ס׳האט נישט א גדר מצוות סופרים, נאר מנהג נביאים. כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, די ערבה וואס מ׳נעמט ארום די מזבח מיט די ערבות, וואס איז א מנהג נביאים. וואס? אדער ארום די תיבה, יא, ס׳איז א מנהג נביאים.
ואין צריך לומר, א זאך וואס איז אויך א מנהג אבער נישט פון נביאים נאר שפעטער, מנהג חכמים, כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של פסח, אין מברכין עליו. מאכט מען נישט דערויף קיין ברכה. ס׳איז נישט בגדר מצוות. ס׳זעט אויס די רמב״ם האלט אז די זאך איז מען נישט מחויב צו טון אלס “כל אשר יאמרו לך תעשה” אדער די פסוק וואס די רמב״ם האט געברענגט, ס׳איז נאר א מנהג. נישט קיין חיוב אויף די מענטשן, נאר ס׳איז א מנהג אז ס׳זאל געשען. אבער אונז זאגן יא למעשה א ברכה אויף קריאת הלל, ווייל דער רא״ש קריגט זיך.
און תוספות און אנדערע פוסקים, דער רמב״ם איז מחלק מיט די רמב״ם, און מ׳מאכט נישט קיין ברכה אויף א מנהג. דער רמב״ם איז מחלק אויף דעם יסוד. מ׳קען אויך טרעפן מנהג חכמים. אבער אויף הושענא רבה, אויף ארומגיין די בימה הושענא רבה, מאכט מען נישט קיין ברכה.
תוספות און אנדערע פירן זיך, און דער רמ״א פירט זיך אז מ׳מאכט יא א ברכה אויף א מנהג. און די תקיעת שופר האט דער רמב״ם פארשטאנען פארוואס. איך קען נישט יעצט לערנען וועגן דעם, ס׳וועט גיין דיך אפילו אין די בויך נישט קומען.
“כל דבר שיסתפק לך אם מברכין עליו אם לאו”, זאגט דער רמב״ם, זייער אינטערעסאנט. איך וועל מאכן א קליינע הקדמה דא. די פאריגע פרק י׳ האט דער רמב״ם געענדיגט אז ס׳איז א געוואלדיגע זאך אז מ׳מאכט ברכות און מ׳דאנקט דעם אייבערשטן יעדן טאג א גאנצע צייט. אבער, אונז האבן דא אויך געלערנט אז ס׳איז דא אן אופן וויאזוי מ׳מאכט נישט די ברכה אויב מ׳האט עס נישט געמאכט גוט, אדער ס׳איז דא מצוות וואס דארפן נישט קיין ברכה פאר סאם ריזן, זאגט דער רמב״ם, אדער די לעצטע זאך איז ווייל ס׳איז א מנהג נביאים אדער א מנהג חכמים.
ממילא, א מענטש וואס לערנט יעצט זאגט, “אה, געוויסע זאכן גיי איך נישט געדענקען צו ס׳איז א מנהג נביאים, צו ס׳איז א מצוה מדברי סופרים,” און דו ווייסט נישט. זאגט דער רמב״ם, “עושה אותה בלא ברכה.” אויב דו ווייסט נישט צו מ׳דארף א ברכה, מאכסטו נישט קיין ברכה. נישט אזוי ווי איינער קען טראכטן, “אה, אויף יעדע מצוה מאך איך א ברכה,” ווייל לכאורה, וואס איז די שאלה? מאך א ברכה. אקעי, מאך אויך אויף סעקיוריטי פון די קאר. זאגט דער רמב״ם, דו ווייסט נישט, מאכסטו נישט קיין ברכה.
“עושה אותה בלא ברכה,” אבער ער זאגט זייער שיין, מ׳טוט עס. און נישט סתם, ווייל ספק ברכות להקל. דאס איז די פשוט׳ע פשט וואס מ׳זאגט. דער רמב״ם האט עס נישט געזאגט, אבער ספק איז איר די הלכה. אבער די פוינט איז אז דער רמב״ם האלט אז ווען מ׳האט א ספק טאר מען נישט מאכן די ברכה. און דער רמב״ם איז נישט גרייט צו זאגן בלא שם ומלכות אדער עפעס אזא מין זאך.
“לעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה.” דער רמב״ם זאגט דא אזוי, ער זאגט, איך האב געלערנט אין סוף פרק יוצא דופן זייער א חשוב׳ע זאך צו מאכן ברכות, און דא זאגסטו אז מ׳זאל זיך אכטונג געבן. סאו איך בין שוין אינגאנצן צעמישט. זאגט דער רמב״ם, יא, ס׳איז גארנישט, ס׳איז גארנישט, ס׳איז אויספיגערן, זיין נזהר, לייג צו קאפ. ס׳איז דא ברכות וואס איז צורך, און דאס זאלסטו טאקע מאכן. ברכות הצריכות טייטש יעדע מאל ס׳איז דא א ברכת הריח, אדער יעדע מאל דו עסט עפעס, ברכות הצריכות יעדע מאל. א ברכה שאינה צריכה קיינמאל נישט.
א מענטש זאל זיך פארהיטן ער זאל נישט מאכן א ברכה שאינה צריכה. זאגט דער רמב״ם אזוי, זאגט דער רמב״ם אזוי. זאגט ער, יעצט אז א מענטש האט געלערנט סוף פרק י׳, איז דאך א חשוב׳ע זאך צו מאכן ברכות. און דא זאגסטו אז מען זאל אכטונג געבן. סאו איך בין שוין אינגאנצן צעמישט.
זאגט דער רמב״ם, יא, ס׳איז גארנישט, ס׳איז גארנישט. דו האסט פיגערן, זיי א נזהר, לייג צו קאפ. ס׳איז דא ברכות וואס איז צורך, און דאס זאלסטו טאקע מאכן. ברכות הצריכות טייטש יעדע מאל ס׳איז דא א ברכת הריח, אדער יעדע מאל דו עסט, דארפסטו מאכן ברכות הצריכות, יעדע מאל. אבער ברכה שאינה צריכה קיינמאל נישט.
יא, מרבה זיין, אבער קיינמאל נישט קיין ברכה שאינה צריכה. וחי דוד אומר בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד. יעדן טאג מאכן ברכות. אבער יעדע איינע, זיי זענען אלע ואהללה, זיי זענען אלע אזאכע מיני ברכות וואס דאנקט. ניין, א ברכה שאינה צריכה איז אויך דאס שוואך. דער רמב״ם וויל אפירן, ער וועט ענדיגן מיט א ברכה, יא.
סאו לפי זה, ירבה בברכות הצריכות. די גמרא זאגט נישט סתם. וואס מיינט ירבה? ירבה מיינט ווען מ׳דארף. ניין, דער רמב״ם פילט, ווייל ער וויל ענדיגן נאכאמאל אזויווי ער האט געענדיגט פרק י׳. ווען א מענטש ענדיגט לערנען ספר ברכות, זאל ער נישט יעצט טראכטן, “א ברכה איז א שרעקעדיגע זאך וואס איך דארף טראכטן אפשר מאך איך צו סאך.” ניין, ברכות איז א גוטע זאך וואס מ׳דארף מאכן מער.
אלא מאי, ס׳איז דא עפעס א סוג וואס זאגט אמאל אמאל מאכט מען נישט ברכות. דאס קומט די צריכה. צריכה מיינט ווען דו שמעקסט א ריח, אדער דו מאכסט, דו לייגסט א גבא זאלסטו מאכן, דאס איז א ברכה הצריכה. זאלסט נישט מאכן קיין ספיקות. אפילו אין חול המועד פסח, זאגט דער רמב״ם, ס׳איז נאר א מנהג, מאך נישט.
און יעצט גייען מיר עס לערנען אין פרק י״ז, וואס הייסט “בריך רחמנא דסייען”, וואס זאגט אנדערש ווי רבי יצחק. דער רמב״ם זאגט, יעצט האב איך געענדיגט א פרק, איך בין זייער בשמחה, זאל איך מאכן א ברכת התורה? ניין. איך גיי מאכן א ברכה אהן שם ומלכות. בריך רחמנא דסייען, זאגט דער רמב״ם, דלא כדעתיה דרבי יצחק.
אזויווי דער בעלזער רב האט געזאגט ברוך השם המוציאך, און אזויווי ווען א איד גייט אריין אין א קאר און ס׳איז דא עפעס א מאשין וואס מאכט ער זאל נישט פארגעסן זיין קינד, זאגט ער ברוך השם פאר דעם. אהן שם ומלכות, בריך רחמנא דסייען. זייער גוט. ניין, ס׳איז די גמרא. אין די גמרא זעט מען אסאך ברכות פון בריך רחמנא. שכוח. בריך רחמנא דסייען.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל הברכות כולן פותחין בהן בברוך וחותמין בהן בברוך, חוץ מברכה הסמוכה לחברתה…” דערנאך טיילט ער אויס: ברכות דרך שבח והודאה — מאנכע זענען פותח בברוך ואינו חותם, מאנכע חותם בברוך ואינו פותח. ברכות המצוות — רוב פון זיי זענען פותח בברוך ואינו חותם, חוץ מעט כגון ברכת התורה וברכת ספר תורה.
דער רמב״ם גיט א כללי׳דיגע הקדמה צום פרק וועגן ברכות המצוות, אבער הייבט אן מיט א ברייטערע הלכה כללית וועגן דעם נוסח פון אלע סארטן ברכות — ווען מ׳זאגט “ברוך” אין אנהייב, ווען אין סוף, ווען ביידע, ווען קיינס.
1. דער רמב״ם׳ס שיטה אז אלע ברכות זענען מדרבנן: דער רמב״ם האלט אז אלע ברכות (אויסער ברכת המזון) זענען מדרבנן — אויך ברכת המצוות, און אויך ברכת התורה. דער רמב״ם האט נישט דערמאנט ברכת התורה אין הלכות תלמוד תורה (וואס וואלט געווען פאסיג ווען ס׳איז א דאורייתא). ער נעמט נישט אן ווי געוויסע ראשונים אז ברכת התורה איז דאורייתא פון דעם קל וחומר אין גמרא (“מה אם ברכת המזון…”). דאס איז א חידוש אין פסיקה.
2. ברכה הסמוכה לחברתה — דער מעכאניזם: א ברכה הסמוכה לחברתה דארף נישט אנהייבן מיט “ברוך” ווייל די פריערדיגע ברכה׳ס חתימה דינט אויך ווי א הקדמה פאר דער נעקסטער. ביישפיל: “אהבה רבה” הייבט נישט אן מיט “ברוך” ווייל עס קומט גלייך נאך “יוצר אור” וואס האט שוין געענדיגט מיט “ברוך”. אזוי אויך “אמת ויציב” — הייבט נישט אן מיט “ברוך” אבער ענדיגט מיט “ברוך אתה ה׳ גאל ישראל”.
3. פארוואס קורצע ברכות האבן נישט צוויי “ברוך”: ברכת הפירות און ברכות המצוות זענען צו קורץ אריינצולייגן צוויי “ברוך׳ס”. מ׳קען נישט זאגן “ברוך אתה ה׳ המוציא לחם מן הארץ — ברוך…” — ס׳איז נישט גענוג טעקסט צווישן זיי. נאר ווען ס׳איז א ברכה ארוכה (מיט אינהאלט אינדערמיט, ווי א תפילה אדער שבח) איז פאסיג א חתימה בברוך. דער ביישפיל פון “בורא נפשות” ווערט געבראכט — דארט איז שוין גענוג ווערטער אריינגעלייגט אז א חתימה בברוך וואלט טעכניש געקענט פאסן (כאטש מ׳זאגט עס נישט).
4. וועלכע ברכות המצוות האבן פותח וחותם בברוך: דער רמב״ם זאגט “מעט מברכות המצוות” האבן ביידע — ער ברענגט דעם ביישפיל פון ברכת התורה און ברכת ספר תורה. ביי ספר תורה איז דא צוויי ברכות — “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו” (פאר דער לייענונג) און “אשר נתן לנו תורת אמת” (נאך דער לייענונג) — ביידע האבן פותח וחותם בברוך. דאס זענען באזונדערע ברכות, נישט א המשך איינע פון דער אנדערער. אויך ברכת התורה פון אינדערפרי (מיט “והערב נא”) האט פותח וחותם.
5. “קברי ישראל” אלס ביישפיל פון שבח והודאה מיט פותח וחותם: “הרואה קברי ישראל” איז אויך א ברכה וואס האט פותח וחותם בברוך, כאטש דער רמב״ם רעכנט עס אונטער “דרך שבח והודאה”. קשיא: ווי פאסט צידוק הדין / “דיין אמת” אונטער שבח והודאה? תירוץ: “דיין אמת” איז אויך א שבח — מ׳איז משבח דעם רבונו של עולם׳ס אמת׳דיגן דין, אזוי ווי “כשם שחייבים לברך על הרעה” — הודאה אויף שלעכטס איז אויך א סארט שבח, ווייל הודאה מיינט מודה על האמת.
6. דער מקום פון דער הלכה — הקדמה צו פרק י״א אדער חתימה פון פרק י׳: די הלכה איז מער ווי בלויז א הקדמה צו ברכות המצוות — ס׳איז א כלליות׳דיגע הלכה נוגע צו אלע סארטן ברכות (ברכות הנהנין, שבח והודאה, און מצוות). לכאורה קען עס אויך דינען אלס חתימה אויף דעם פריערדיגן פרק. דער פלייסמענט פון דער הלכה דווקא דא איז משמעות׳דיג.
7. פארוואס האבן מאנכע ברכות פותח וחותם און מאנכע נישט: עס ווערט געפרעגט: ווען דער רמב״ם מאכט עס אויס ווי א לכתחילה׳דיגער פרינציפ, פארוואס זענען נישט אלע ברכות אזוי? בפשטות: נישט דער זעלבער חכם האט מתקן געווען יעדע ברכה. שמונה עשרה ווערט אנגערירט — דארט איז יעדע ברכה א ברכה בפני עצמה, נישט פותח וחותם. רובא דרובא פון אלע ברכות (שמונה עשרה, ברכות המצוות, ברכות הנהנין) זענען נישט פותח וחותם — נאר ספעציפישע ברכות ארוכות זענען אזוי.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “יש מצות עשה שהאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר, ואלו נקראין חובה… ויש מצוות שאינן חובה אלא דומה לרשות, כגון מזוזה ומעקה, שאינו חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב… וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה.” דערנאך: “וכל מצוות עשה שבין אדם להקב״ה, בין מצוה שהיא חובה בין מצוה שאינה חובה — מברך עליה קודם לעשייתה.”
דער רמב״ם חלק׳ט מצוות עשה אין צוויי: (1) חובה — מ׳מוז משתדל זיין און נאכיאגן ביז מ׳טוט עס (תפילין, סוכה, לולב, שופר); (2) דומה לרשות — מ׳איז נישט מחויב זיך אריינצולייגן אין דעם מצב וואס ברענגט דעם חיוב (מזוזה, מעקה). אויף ביידע סארטן מאכט מען א ברכה פאר דער עשייה.
1. “להשתדל ולרדוף” — א חלק פון דער מצוה אליין: דאס מיינט נישט בלויז אויב דו האסט שוין תפילין זאלסטו זיי אנטון, נאר דו מוזט גיין שרייבן, קויפן, פיגער עס אויס. ווען די תורה זאגט “לייג תפילין” מיינט זי אויך “זארג אז דו זאלסט האבן תפילין” — ווייל תפילין וואקסן נישט. א חלק פון דער מצוה אליין איז דער השתדלות. דער לשון “על כל פנים” מיינט: אין יעדן אופן, סיי וויאזוי דו ביסט, מוזטו מאכן אן השתדלות.
2. מזוזה vs. מעקה — שבין אדם להקב״ה vs. שבין אדם לחבירו: מזוזה איז א מצוה שבין אדם להקב״ה, מעקה איז בין אדם לחבירו. דער רמב״ם ברענגט ביידע אלס דוגמאות פון “דומה לרשות,” אבער ווען ער רעדט וועגן ברכות, זאגט ער נאר אז מצוות שבין אדם להקב״ה באקומען א ברכה — וואס שליסט אויס מעקה (בין אדם לחבירו) פון ברכה. (אבער שפעטער אין הלכה ח׳ ברענגט דער רמב״ם אז מעקה האט טאקע א ברכה — זע דארט.)
3. פארוואס ברענגט דער רמב״ם דעם חילוק דא: לכאורה איז דער חילוק צווישן חובה און דומה לרשות נישט ממש נוגע צו ברכות, ווייל ביידע באקומען א ברכה. דער רמב״ם וויל לאפוקי פון א סברא אז נאר מצוות חיוביות (וואו מ׳מוז משתדל זיין) באקומען א ברכה, אבער מצוות קיומיות נישט. אפשר איז דא א מקור וואו עס שטייט אז געוויסע מצוות זענען “רשות” — און דער רמב״ם וויל לאפוקי אז אויף א “רשות” מאכט מען נישט קיין ברכה. דערפאר מוז ער מבאר זיין אז “דומה לרשות” איז נישט ממש רשות, און מ׳מאכט יא א ברכה.
4. ציצית אלס דריטע גדר: ציצית ווערט דערמאנט אלס א מעגליכע דריטע קאטעגאריע: א מצוה וואס איז נישט חובה מדאורייתא (מ׳מוז נישט טראגן א בגד מיט ד׳ כנפות), אבער דער נארמאלער סדר איז אז א מענטש גייט מיט אזא בגד. ס׳איז נישט חובה מדאורייתא אבער אפשר א חובה מדרבנן.
5. קריאת שמע — חובה אדער נישט: קריאת שמע איז זיכער א חובה להשתדל, אבער אויב א מענטש איז אייביג אין א מצב וואס פטר׳ט אים (למשל אייביג אין א מקום הזוהם) — האט ער זיך “גע׳פטר׳ט” ווי איינער וואס וואוינט אין אן אוהל איז פטור פון מזוזה? דער חילוק: ביי מזוזה איז דער חיוב קיינמאל נישט געקומען (ער וואוינט נישט אין א בית), אבער ביי קריאת שמע איז דער חיוב יא געקומען — ער איז בלויז פטור צוליב א מצב, וואס איז א גאנץ אנדערע מין פטור.
6. דריטע קאטעגאריע: “הכרחיות” (מידות): דער רמב״ם אין אנדערע ערטער רעכנט א דריטע קאטעגאריע פון מצוות — “הכרחיות” — זאכן וואס א נארמאלער מענטש דארף כדי צו לעבן א נארמאל אידיש לעבן (ווי מזוזה, מעקה, קידושין). דאס מיינט נישט אז מען איז מחויב צו שאפן דעם מצב (מען מוז נישט וואוינען אין א הויז מיט א מזוזה), נאר אז די תורה לייגט אראפ דעם בילד פון א נארמאל לעבן.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל המצוות שהן מדברי סופרים… יש מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה… ויש מצוה שאינה חובה כגון עירוב ונטילת ידים… ועל כל המצוות האלו מברך תחלה קודם לעשייתן אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעשות.” דערנאך: “ואיכן צונו? בתורה כתוב ‘על פי התורה אשר יורוך תעשה'” (דברים יז:יא).
אויך אויף מצוות דרבנן — סיי חובה סיי רשות — זאגט מען „אשר קדשנו במצוותיו וצונו”. דער רמב״ם פרעגט וואו האט דער אייבערשטער אונז באפוילן, אז דאס האבן דאך חכמים מתקן געווען, און ענטפערט: אין דער תורה שטייט “על פי התורה אשר יורוך תעשה” — דער אייבערשטער האט באפוילן צו פאלגן וואס חכמים זאגן.
1. וויאזוי טייטשט דער רמב״ם דעם „וצונו”: נארמאלערווייז מיינט „אשר קדשנו במצוותיו וצונו” א ספעציפישע מצוה — ווען מען זאגט „וצונו לעסוק בדברי תורה” מיינט מען אז דער אייבערשטער האט געהייסן לערנען תורה. אבער ביי מצוות דרבנן מוז מען אריינקוועטשן א גאנצע קלאז אינמיטן: „אשר קדשנו במצוותיו” — דורך זיינע מצוות (וואס כולל „לא תסור”), „וצונו” — צו פאלגן חכמים, „וואס האבן געהייסן להדליק נר חנוכה”. דאס איז א גרויסער דוחק — מען דארף אריינלייגן א גאנצע צווישן-זאץ אין דעם נוסח.
2. דער רמב״ם ברענגט דוקא דעם עשה, נישט דעם לאו: די גמרא אין מסכת שבת ברענגט „לא תסור” (א לאו) אלס מקור פאר׳ן חיוב צו פאלגן חכמים. אבער דער רמב״ם ברענגט דוקא דעם עשה — „אשר יורוך תעשה” — ווייל ער וויל אז דער „וצונו” זאל אנגעבונדן זיין אן א מצות עשה, נישט אן א לאו. דאס פאסט בעסער מיט׳ן לשון „וצונו” וואס איז א פאזיטיווער באפעל.
3. שיטת הרמב״ן — א פונדאמענטאלע מחלוקת: דער רמב״ן איז נישט מסכים מיט׳ן מהלך אז „לא תסור” איז א כללי׳דיגער קוואל וואס שאפט מצוות. דער רמב״ן וויל טרעפן אין דער תורה אליין א מקור פאר יעדע מצוה דרבנן (ווי חנוכה, פורים) דורך כללים און פרטים. אבער — דער רמב״ן איז יא מסכים אז עס איז דא א חיוב דאורייתא צו פאלגן חכמים; ער האלט נאר אז דאס מאכט נישט אויס דעם „וצונו” אויף יעדע ספעציפישע מצוה דרבנן. דער רמב״ן׳ס טייטש אין „וצונו” איז: „לשמוע דברי חכמים שציוונו להדליק נר חנוכה” — דער באפעל איז צו הערן צו חכמים, און זיי האבן געזאגט צו צינדן.
4. „אשר קדשנו במצוותיו” — צוויי מעגליכע טייטשן: מען קען טייטשן „אשר קדשנו במצוותיו” אז דער אייבערשטער האט אונז גענוג מקדש געווען מיט זיינע מצוות — ספעציפישע, אפגעגרענעצטע מצוות, און עס קומט נישט אריין מער. אבער דער רמב״ם׳ס טייטש איז אז „במצוותיו” כולל אלע מצוות, אריינגערעכנט דעם כלל פון „לא תסור” / „אשר יורוך תעשה”, וואס ברענגט אריין אויך מצוות דרבנן.
5. אנאלאגיע צו כיבוד אב: ווען דער טאטע זאגט „ברענג מיר א טיי”, איז דא א מצוה צו ברענגען דעם טיי — מצד כיבוד אב. אבער דער אייבערשטער האט קיינמאל נישט געהייסן ברענגען א טיי. פונקט אזוי: נאכדעם וואס חכמים האבן געהייסן מקרא מגילה, איז אויטאמאטיש דא א „צווי” פון אייבערשטן (דורך „לא תסור”). די שאלה איז אבער: קען מען זאגן „וצונו” אויף דער ספעציפישער מעשה, אדער נאר אויף דעם כלל פון פאלגן חכמים?
6. דער רמב״ם׳ס גרונט-שיטה — חכמים האבן נישט דעם אייבערשטנ׳ס “שטעמפל”: די חכמים האבן אן ענין פון “לשמור ולעשות” — ס׳איז דא אן עקסטערע מצוה צו פאלגן זייערע תקנות, אבער דאס איז א מצוה דרבנן, א “גרינגע” מצוה. ס׳איז אבער נישט דא קיין שום מצוה צו צינדן חנוכה ליכט אין דעם זין אז דער אייבערשטער האט קיינמאל נישט געהייסן צינדן חנוכה ליכט. דער חילוק איז זייער וויכטיג פאר דעם רמב״ם.
7. פארבינדונג צו בל תוסיף: דער רמב״ם׳ס זארג איז פארבונדן מיט בל תוסיף — מ׳טאר נישט זאגן אויף עפעס וואס איז נישט א מצוה אז ס׳איז א מצוה. דער נוסח “אשר קדשנו במצוותיו” קען אימפליצירן אז ס׳איז א דאורייתא. דער תירוץ איז אז “וצונו” רעפערירט צו דעם כח ההיקש — דער אייבערשטער האט געהייסן פאלגן די חכמים, נישט אז ער האט ספעציפיש געהייסן צינדן חנוכה ליכט.
8. טערמינאלאגיע: „סופרים” vs. „חכמים”: דער רמב״ם נוצט דעם לשון „מדברי סופרים” פאר מצוות דרבנן, אבער ווען ער ציטירט א מאמר חז״ל זאגט ער „חכמים”. דער טערמין „סופרים” קומט אפשר ווייל זיי האבן געשריבן (סופרים = שרייבער) די מצוות. עס ווערט דערמאנט דער לשון פון חז״ל: „חביבין עלי דברי סופרים”, „דברי סופרים צריכין חיזוק”.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך עליה בשעת עשייתה… העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה… לפי שיש אחר עשייתן ציווי אחר… אבל מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה.”
דער רמב״ם חילוק׳ט צווישן צוויי סארטן מצוות: (1) מצוות וואו די עשייה אליין איז דער גמר חיוב — דארט מאכט מען די ברכה בשעת עשייה; (2) מצוות וואו נאך דער עשייה איז דא נאך א ציווי (ווי סוכה — מ׳דארף נאכדעם זיצן דרינען, שופר — מ׳דארף נאכדעם בלאזן) — דארט מאכט מען נישט קיין ברכה אויף דער הכנה/עשייה, נאר אויף דער קיום גופא. מעקה אבער, וואו נאך דער עשייה איז נישטא קיין ציווי אחר, מאכט מען די ברכה בשעת עשייה.
1. עשיית הסוכה איז אליין א מצוה — נישט בלויז הכנה: דער רמב״ם לערנט קלאר אז עשיית הסוכה (בויען די סוכה) איז אליין א מצוה, נישט בלויז א הכשר מצוה. דער רמב״ם האט פריער (אין הלכה ב׳) געזאגט אז ס׳איז דא מצוות וואס מ׳דארף “להשתדל ולרדוף אחריהם” — דא ווערט מגולה אז דער גאנצער פראצעס פון השתדלות איז אליין א מצוה. יעדער חלק פון דעם פראצעס — אפילו פארן צו האום דיפא קויפן א דריל, דאס בויען גופא — איז א חלק פון דער מצוה. דער חידוש איז אז מ׳מאכט נישט א ברכה אויף יעדן שטאפל באזונדער, נאר איין מאל ביים סוף פון דעם גאנצן פראצעס (ווען מ׳זעצט זיך אריין אין סוכה), ווייל “יש אחר עשייתן ציווי אחר.” אנדערע ראשונים חולקים און האלטן אז עשיית הסוכה איז נישט א מצוה בעצם.
2. מעקה — א “פאנישע” מצוה מיט א ברכה: מעקה איז אן אומגעוויינטליכע מצוה וואס באקומט א ברכה, ווייל כמעט אלע מצוות וואס האבן ברכות זענען “ריטשועלע” מצוות (א טקס — אנטון ציצית, לייגן תפילין), אבער מעקה איז א פראקטישע/סעקיוריטי מצוה. דאס איז אזוי ווי א פראסידזשער, ענליך צו א גט, וואו מ׳וואלט נישט ערווארט א ברכה. פונדעסטוועגן זאגט דער רמב״ם אז מ׳מאכט טאקע א ברכה. אין פראקטיק זעט מען נישט אז מענטשן מאכן א ברכה אויף מעקה.
3. מעקה אלס “בית אב” פאר אלע ענייני “ונשמרתם”: מעקה איז א “בית אב” (פרינציפ-מצוה) פאר אלע ענינים פון שמירה און זיכערהייט. דער מאמענט פון מאכן א מעקה איז דער מאמענט וואס מ׳נעמט אויף זיך דעם גאנצן ענין פון “כי יפול הנופל ממנו.” ווען א מענטש לייגט אריין א סעקיוריטי סיסטעם אין זיין קאר (למשל אן אלארם אז מ׳זאל נישט פארגעסן א קינד), איז ער מקיים ממש מצות מעקה — נישט נאר א ענין פון “ונשמרתם” בכלל, נאר ממש דער תוכן פון מעקה. אבער בפועל האט מען נישט קובע געווען א נוסח ברכה אויף אזעלכע “מעקה-ענליכע” מעשים.
4. דער רמב״ם׳ס שיטה אז לשון הברכות איז איין כוללת שיטה: ביי די ראשונים איז דא גרויסע מחלוקת וועגן לשון הברכות. דער רמב״ם מאכט פון אלע כללים איין קלארע, איינהייטליכע שיטה. דאס איז דער ערשטער נוסח וואס דער רמב״ם ברענגט אין גאנץ הלכות ספר אהבה.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה שיש קנין לו [נייע ציצית, תפילין, מזוזה], וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת הבן ופדיון הבן — מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו וקיימנו.”
דריי קאטעגאריעס פון מצוות באקומען שהחיינו: (1) מצוות מזמן לזמן — וואס קומען פאר איינמאל א יאר (שופר, סוכה, לולב, מגילה, נר חנוכה); (2) מצוות וואס פארבינדן זיך מיט א קנין — א נייע חפצא של מצוה (נייע ציצית, תפילין, מזוזה, מעקה); (3) מצוות וואס זענען נישט תדיר און נישט מצוי בכל עת — וואס זענען דומה צו מזמן לזמן (מילה, פדיון הבן). אויף אלע דריי מאכט מען שהחיינו בשעת עשייה.
1. פארבינדונג צו שהחיינו אויף שמחה: דער יסוד איז דער זעלבער ווי שהחיינו אויף א שמחה (“לא ראיתי את חברי שלשים יום”) — “לא ראיתי את המצוה” — מ׳האט שוין לאנג נישט געזען די מצוה פון שופר, דעריבער מאכט מען שהחיינו.
2. שהחיינו ביי ברית מילה — צער התינוק: עס ווערט אויפגעברענגט א קשיא: וויאזוי מאכט מען שהחיינו ביי ברית מילה, ווען ס׳איז דאך דא צער התינוק?
3. ערשטע מאל תפילין — שהחיינו: ווען מ׳לייגט תפילין דאס ערשטע מאל, מאכט מען שהחיינו. אזוי אויך ביי א נייע ציצית — ווי ביי א נייע בגד בכלל.
4. סוכות — מעגליכע דריי שהחיינו׳ס: לכאורה קומען דריי שהחיינו׳ס: (1) ווען מ׳קויפט א לולב, (2) ווען מ׳בויעט א סוכה, (3) ווען מ׳זעצט זיך אריין אין סוכה (אויף דעם יום טוב אליין). דער רמ״א זאגט אז שהחיינו וואלט מען געדארפט מאכן ביים בויען די סוכה, אבער אונזער מנהג איז מ׳לייגט אלעס צוזאמען ביי קידוש.
5. חילוק צווישן שהחיינו פון יום טוב און שהחיינו פון מצוה: ביי קידוש מאכט מען שהחיינו אויף דעם יום טוב (ברכת השבח/הודאה אז מ׳האט זיך דערלעבט נאך א חגיגה), און ביי שופר/מגילה מאכט מען א באזונדערע שהחיינו אויף די ספעציפישע מצוה — צוויי אנדערע זאכן.
6. שהחיינו איז נישט ברכת המצוות — עס איז א ברכת השבח, א הודאה. דערפאר קען מען עס זאגן אויף שביתת יום טוב אפילו אן א מעשה, ווייל מ׳דארף נישט א עשיה פאר ברכת השבח.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: כל העושה מצוה… אם עושה לעצמו מברך “לעשות” (כגון להניח תפילין, להתעטף בציצית, לישב בסוכה, להדליק נר של שבת, לגמור את ההלל, לקבוע מזוזה, לעשות מעקה, להפריש תרומה, למול את הבן, לשחוט את הפסח ואת החגיגה). אבל העושה לאחרים מברך “על” (כגון על קביעת מזוזה, על עשיית מעקה, על המילה וכו׳).
ווען איינער טוט א מצוה פאר זיך אליין, זאגט ער דעם לשון “לעשות” (אינפיניטיוו — „צו טון”), ווייל ער איז אליין מחויב. ווען ער טוט פאר אנדערע, זאגט ער “על” — „וועגן” די מצוה — ווייל ער אליין איז נישט מחויב אין דעם ספעציפישן חיוב, נאר ער טוט די מעשה פון די מצוה.
1. איינער וואס איז מוציא אנדערע נאכדעם ער איז שוין יוצא געווען: למשל, איינער האט שוין געבלאזן שופר פאר זיך, און יעצט איז ער מוציא א נייע מנין. ער מאכט נאכאמאל שהחיינו, ווייל ער האט א נייע מצוה — די מצוה פון טון פאר אנדערע. דער רמב״ם איז נישט אזוי שטארק אויף דעם ענין פון „יוצא ידי חובתו” — ברכת המצוות איז אויף די עצם מצוה, נישט נאר אויף די חובת המצוה. אפילו ווען דער מענטש האט שוין זיין חובה אפגעטון, האט ער נאך א מצוה ווען ער טוט פאר אנדערע.
2. פראקטישע שאלה וועגן מזוזה בשליחות: ווען איינער ווערט געבעטן צו לייגן מזוזות אויף יענעם׳ס הויז — דער שליח זאגט „על קביעת מזוזה” (נישט „לקבוע”), ווייל ער איז נישט אליין מחויב. שאלה: צי דער שליח׳ס ברכה איז מוציא דעם בעל הבית? לכאורה ניין — ווייל דער נוסח איז אנדערש. דער בעל הבית וואלט געזאגט „לקבוע מזוזה”, און דער שליח זאגט „על קביעת מזוזה”. ממילא איז דא א סיבה אז דער בעל הבית זאל אליין לייגן די מזוזה.
3. עין מעשין מצוות חבילות חבילות: יעדע מצוה איז חשוב באזונדער, מ׳זאל נישט צוזאמענלייגן מצוות. דאס ווערט דערמאנט אין קאנטעקסט פון פארשידענע ברכות אויף פארשידענע מצוות.
4. [דיגרעסיע: „ללמוד וללמד”]: פארוואס מאכט מען נישט א באזונדערע ברכה ווען מ׳לערנט מיט קינדער? ווייל ברכת התורה כולל שוין „ללמוד וללמד” — לערנען און לערנען אנדערע איז איין מצוה.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה. כיצד? נתעטף בציצית או לולב או תפילין או התיישב בסוכה ולא בירך, מברך אחר עשייה… אבל השוחט בלא ברכה אינו חוזר אחר השחיטה ומברך… וכן אם כיסה את הדם בלא ברכה, או הפרשת תרומות ומעשרות, או שטבל ולא בירך, אינו חוזר ומברך אחר עשייה.”
דער רמב״ם חילוק׳ט צווישן מצוות וואס זייער עשייה גייט נאך אן (ציצית, תפילין, סוכה, לולב) — דארט קען מען נאך מאכן א ברכה נאכדעם — און מצוות וואס זייער עשייה איז שוין פארביי (שחיטה, כיסוי הדם, הפרשת תרומות, טבילה) — דארט האט מען פארפאסט.
1. צוויי הסברות פארוואס מען קען נאך מאכן א ברכה ביי מצוות שעשייתן קיימת:
א) עובר לעשייתן-סברא: ס׳איז נאך אלץ “עובר לעשייתן” — נישט עובר צו דער *פריערדיגער* עשייה, נאר צו דער *המשך* פון דער עשייה. לכתחילה דארף מען מאכן עובר לעשייתן ביים ערשטן רגע, אבער בדיעבד איז דער המשך אויך גוט.
ב) ברכה-חלות סברא: די רבנן קענען נישט מתקן זיין א ברכה אויף א מצוה וואס איז שוין נישט דא. ווען די מצוה איז נאך דא (ער זיצט נאך אין סוכה, ער טראגט נאך תפילין), איז דא א חפצא פון מצוה וואס קען מקבל זיין א ברכה. אבער ווען די מצוה איז שוין פארביי, איז נישט דא קיין מקום פאר א ברכה.
2. נוסח פון ברכות — ראיה אז עס גייט אויף דער אנהייב-מעשה: דער נוסח “להתעטף בציצית”, “להניח תפילין”, “לישב בסוכה” — אלע רעדן פון דער אנהייב-מעשה (אנטון, אריינזעצן), נישט פון דער המשך. דאס ווייזט אז לכתחילה איז די ברכה געמיינט פאר דער אנהייב, אבער בדיעבד קען מען עס נאך זאגן ווייל דער מצב גייט נאך אן.
3. דער רמב״ם׳ס נוסח “קודם לעשייתן” vs. גמרא׳ס “עובר לעשייתן”: דער רמב״ם האט געשריבן “כל המצות מברך עליהן קודם לעשייתן” — אנשטאט דער גמרא׳ס לשון “עובר לעשייתן”. דער גמרא לייגט א דגש מיט “עובר” — סמוך ממש צו דער עשייה — וואס דער רמב״ם האט מקצר געווען.
4. ספק ברכות — תרומה אויף דמאי: אויף דמאי מאכט מען נישט קיין ברכה, ווייל ספק דבריהם להקל. אפילו ווען רבנן פארלאנגען א תרומה, מאכט מען נישט קיין ברכה ווען ס׳איז א ספק. דער פרי חדש ווערט דערמאנט אז דער רמב״ם האט אפשר א חילוק אין דעם.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וכן אין מצוות שמברכין עליהן אחר עשייתן לעולם — טבילת הגר, שעדיין אינו קדוש ואינו מצווה עד שיטבול.”
די איינציגע מצוה וואס מען מאכט אייביג דווקא אחר עשייתה איז טבילת הגר, ווייל פאר דער טבילה איז ער נאך נישט א איד און קען נישט זאגן “אשר קדשנו במצותיו וצונו”.
1. דער לאגישער פאראדאקס: דער גר קען נישט זאגן “אשר קדשנו במצותיו וצונו” פאר דער טבילה, ווייל ער איז נאך נישט “קדוש” און נישט “מצווה”. ס׳איז א “תלוי ועומד” — ער ווערט א איד דורך דער זעלבער מעשה וואס ער דארף מאכן א ברכה דערויף.
2. וועלכע מצוה איז טבילת הגר: ס׳איז נישט פון די שבע מצות בני נח. דער רמב״ם לערנט אז “והייתם קדושים לאלוקיכם” / “והייתם לי קדושים” איז א מצוה — צו זיין א איד. פאר א גוי איז דאס נישט קיין מצוה, אבער פאר א איד יא. נאך דער טבילה, ווען ער איז שוין א איד, מאכט ער א ברכה אויף דעם יסוד פון זיין אידישקייט. עס איז א “מצוה קיומית” — אויב מ׳וויל ווערן א איד דארף מען זיך טובל׳ן, אבער די מצוה איז נאר אויף א איד, נישט אויף א גוי.
3. דער פאראדאקס פון “ווען ווערט ער א איד”: ווען טובל׳ט זיך א איד “פלוצלינג” ווערן א איד? ער איז דאך שוין געווען א איד — ער איז “אלעמאל געווען.” דאס איז אומגעוויינטלעך אבער אזוי שטייט.
4. שבע מצוות בני נח און ברכות: א גוי וואס האלט שבע מצוות בני נח קען נישט מאכן א ברכה אויף זיי — חכמים האבן נישט מתקן געווען ברכות פאר בני נח. ווייטערדיגע שאלה: איינמאל חכמים זענען מתקן געווען ברכות, ווערט עס דער “אופן עשיית המצוה” — צי זענען בני נח אויך מחויב צו טון זייערע מצוות לויט וויאזוי חז״ל זאגן? למשל, אויב מ׳בלאזט שופר אן א ברכה, פעלט עס אין דער “איכות” פון שופר. אבער דער רמב״ם זאגט נישט דעם חידוש אז בני נח דארפן פאלגן חז״ל׳ס אופן.
5. דער מאירי׳ס שיטה — ברכות נאר אויף מצוות מיוחד פאר אידן: ברכת המצוות מאכט מען נאר אויף מצוות וואס זענען מיוחד פאר אידן. א מצוה וואס איז מחויב “בתור חוקי האנושיות” — בעיסיק מענטשלעכע פליכטן — באקומט נישט קיין ברכה. דער ענין פון “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” איז אז דער אייבערשטער האט אונז “חיבה יתירה” — “אשר בחר בנו מכל העמים באהבה.” ר׳ אבנר׳ס קשיא: פארקערט, מיר טוען מיר מאכן ברכות אויף אזעלכע מצוות. ענטפער: די ברכה אדרעסירט דעם פאקט אז דער אייבערשטער האט אונז אויסגעקליבן, אז מצוות זאלן “מתגלה” ווערן דורך אונז אלס אידן.
6. ברכה נאך טבילה — נדה און אנדערע טבילות: דער רמב״ם זאגט בפירוש אין הלכות נדה אז מ׳מאכט די ברכה פאר דער טבילה. אבער אונזער מנהג (און אנדערע ראשונים): נישט נאר א גר, נאר יעדע טבילה — אויך א נדה (טבילה דאורייתא) — מאכט מען די ברכה נאך דער טבילה. מ׳איז טובל זיך נאכאמאל נאך דער ברכה, אבער דאס איז נישט מעכב, ווייל זי איז שוין טהור. דער שולחן ערוך שרייבט אז א נדה מאכט אויך א ברכה פאר דער טבילה. דער טעם פאר׳ן מנהג נאכדעם: ווייל מ׳האט נישט געקענט מאכן א ברכה ווען מ׳איז טמא.
7. [דיגרעסיע: סידור קידושין — ייחוד עדים]: ביי א סידור קידושין האט דער מסדר קידושין מייחד געווען עדי כתובה אבער פארגעסן מייחד צו זיין עדי קידושין פאר דער חתן האט געגעבן דעם רינג. ער האט זיך גלייך געכאפט נאכדעם, מייחד געווען צוויי עדים, און געבעטן אז די כלה זאל צוריק מקנה זיין דעם רינג און דער חתן זאל נאכאמאל מקדש זיין. דער הלכה׳דיגער יסוד: מען דארף מייחד זיין עדים ווייל “עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.” אויב מען וואלט זיך ערשט געכאפט נאך שבע ברכות, וואלט מען געדארפט מאכן א נייע ברכת אירוסין עובר לעשייתן. ס׳איז דא א מחלוקת רמב״ם מיט רא״ש צי ברכת אירוסין איז א ברכת המצוות אדער א ברכת השבח — לויט דער רא״ש (ברכת השבח) קען מען עס מאכן נאכדעם.
—
דער רמב״ם: ווען א מענטש טוט א מצוה פאר זיך און פאר אנדערע אויפאמאל — אזויווי עירוב, וואו איין מענטש מאכט עס בשליחות פאר אלע וואוינער פון דער חצר — מברך „על מצות עירוב”.
1. דריי כללים פון דעם רמב״ם צוזאמגעפאסט: (א) פאר זיך אליין — מאכט מען “ל”; (ב) פאר אנדערע — מאכט מען “על”; (ג) אויב מ׳מאכט נאכדעם (ווי טבילה, נטילת לולב) — מאכט מען “על” און נישט “ל”.
2. נטילת לולב — פארוואס “על” און נישט “ל”: ביי לולב וואלט מען געדארפט זאגן “ליטול לולב”, אבער למעשה זאגט מען “על נטילת לולב” — ווייל “כיון שהגביהו יצא ידי חובתו” — אין דער מינוט וואס מ׳הייבט אויף די לולב איז מען שוין יוצא, און געווענליך מאכט מען די ברכה נאכדעם וואס מ׳איז שוין יוצא געווען. דער רמ״א זאגט: אויב מ׳מאכט טאקע די ברכה פאר מ׳נעמט עס (ווען ס׳ליגט נאך אויפן טיש), דעמאלט מברך “ליטול את הלולב”. דער רמב״ם מיינט אז אויך ביי סוכה מאכט מען די ברכה פאר מ׳זעצט זיך אריין (“לישב בסוכה”), נישט ווי אונז וואס מאכן עס נאך קידוש.
3. קשיא אויף מגילה: מ׳זאגט “על מקרא מגילה” — לויט דעם כלל וואלט מען געדארפט זאגן “לקרוא מגילה” אדער “לשמוע מגילה”. תוספות האבן אן אנדערע חילוק.
4. נטילת ידים — קשיא אויפן רמב״ם: ביי נטילת ידים זאגט מען “על נטילת ידים” — קיינער זאג
ט נישט “ליטול ידים”, אפילו ווען מ׳וואשט פאר זיך אליין. אויך ביי שחיטה זאגט מען “על השחיטה” — אפילו ווען מ׳שחט׳ט פאר זיך אליין. תירוץ: נטילת ידים איז נישט די עצם מצוה — ס׳איז א פראקטישע זאך (אויב דיינע הענט זענען שמוציג). שחיטה איז א מצוה אויב דו ווילסט עסן א כשר׳ע בהמה. נאך א פונקט: דער רמב״ם האט געזאגט אז די ברכה אויף נטילת ידים מאכט מען נאכדעם — ווייל מ׳זאל נישט האבן מלוכלכ׳טע הענט ביי די ברכה. ביי ברכת המזון זאגט דער רמב״ם אז ס׳פאסט נישט צו בענטשן מיט מלוכלכ׳טע הענט (כבוד פאר שם ומלכות), אבער דאס איז נישט גענוג סיבה צו טוישן דעם סדר הברכה. נאר ווען מ׳איז א “גואל גמור” — ווען מ׳האט שוין געענדיגט — טוישט מען דעם סדר.
5. ביעור חמץ — “על ביעור חמץ” נישט “לבער חמץ”: מ׳זאגט “על ביעור חמץ” ווייל “מעת שגמר בליבו לבטל” — פון ווען ער האט אנגעהויבן מיט׳ן ביטול אין הארצן, איז שוין מצוות הביעור מקויים פאר ער הייבט אן בודק צו זיין. דעריבער איז די ברכה “נאכדעם” — און מ׳זאגט “על”. חידוש וועגן כל חמירא: איינער וואס טראכט באמת גמר בליבו לבטל — ער האט זיך באמת מבטל געווען אין הארצן — דארף נישט זאגן “כל חמירא”. כל חמירא האט מען תקנ׳ט געווען פאר איינער וואס האט נישט געטראכט דערפון. אויב ער האט אפילו פארגעסן צו זאגן כל חמירא, אויף רוב איז ער יוצא.
—
נאך א ביישפיל וואו מ׳מאכט די ברכה נאכדעם איז הדלקת נר שבת. דער טעם: אויב מ׳מאכט די ברכה פאר׳ן צינדן, איז מען שוין מקבל שבת, און מ׳קען נישט מער צינדן. דערפאר צינדט מען ערשט, דעקט צו די אויגן, מאכט די ברכה, און דערנאך זעט מען די לעכט.
קשיא: דער רמ״א זאגט דאס, אבער עס ווערט באמערקט אז דאס איז “א חומרא פון די אחרונים” — דער רמ״א אליין זאגט נישט אז מ׳דארף מקבל שבת זיין דורך׳ן צינדן.
נאך א חידוש: ביי נר שבת איז אפשר די מצוה נישט די “הדלקה” אליין נאר אז “ס׳ברענט” — עס איז עונג שבת. דאס איז אנדערש פון נר חנוכה וואו “הדלקה עושה מצוה.”
—
פארוואס איז נישט דא א ברכה “אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצוות קידוש”? תירוץ: קידוש היום על היין איז אליין א שבח והודאה — חז״ל האבן מתקן געווען אז דער קידוש גופא זאל זיין א שבח אויף שבת און אויף יין, אנשטאט א באזונדערע “טרוקענע” ברכת המצוות.
דער זעלבער יסוד — אנשטאט “אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא קריאת שמע” האבן חז״ל מתקן געווען “אהבת עולם” / “אהבה רבה” — א פיל שענערע ברכה וואס רעדט וועגן אהבה רבה פון קבלת התורה, וואס איז דער תוכן פון שמע.
ווען חז״ל האבן מייחד געווען א שענערע, רייכערע ברכה, איז נישט דא קיין מקום פאר דער מינימום-פארמאט פון “אשר קדשנו במצותיו וצונו”. דער מינימום-פארמאט איז פאר ווען מען האט נישט אסאך וואס צו זאגן — ווי “בורא פרי האדמה” פאר עסן. אבער ווען ס׳איז דא א רייכערער תוכן, מאכט מען א שענערע נוסח.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: פארוואס מאכט מען נישט קיין ברכה אויף מים אחרונים? “לפי שאינו חייב בדבר זה אלא מפני הסכנה” — דער חיוב פון מים אחרונים איז נאר וועגן דער סכנה פון מלח סדומית. “ודבר שחייבין בו משום סכנה אין מברכין על עשייתו.”
דער רמב״ם שטעלט אוועק א כלל: א זאך וואס מ׳איז מחויב נאר וועגן סכנה, מאכט מען נישט קיין ברכה דערויף.
1. דער חילוק צווישן נטילת ידים ראשונה און אחרונה: דער רמב״ם האט פריער אויסגערעכנט עירוב און נטילת ידים צווישן מצוות דרבנן וואס מ׳מאכט יא א ברכה. דאס רעפערירט צו נטילת ידים בראשונה. אבער נטילת ידים באחרונה האט נישט קיין ברכה, ווייל דער גאנצער חיוב איז נאר מפני הסכנה.
2. דוגמא: מסנן את המים: “המסנן את המים ואחר כך שותה בלילה” — איינער וואס וויל טרינקען וואסער ביינאכט איז מחויב דורכצוזייען די וואסער, ווייל ביינאכט קען מען נישט זען צו ס׳איז אריינגעגאנגען א באשעפעניש (פאראסייט). דאס איז משום סכנת עלוקה. מ׳מאכט נישט קיין ברכה “אשר קדשנו במצוותיו וצונו לסנן את המים”, ווייל כאטש ס׳איז דא א כלליות׳דיגע מצוה פון “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, האט דער אייבערשטער נישט געמאכט אזא מצוה פרטית צו זייען וואסער.
3. קשיא פון מעקה: מעקה האט דער רמב״ם פריער אויסגערעכנט צווישן די זאכן וואס מ׳מאכט יא א ברכה — אבער מעקה איז דאך אויך משום סכנה (“פן יפול הנופל ממנו”)! ווי שטימט דאס מיט דעם כלל אז “דבר שחייבין בו משום סכנה אין מברכין”?
4. ערשטער תירוץ — מצוה פרטית vs. כללית: מעקה איז א מצוה פרטית וואס די תורה האט ספעציפיש מצוה געווען. אבער נטילת ידים אחרונה און מסנן את המים זענען נאר אפגעלייטעט פון דער כלליות׳דיגע מצוה פון “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” — ס׳איז נישט דא קיין ספעציפישע מצוה פרטית דערויף.
5. צווייטער תירוץ — מעקה איז פאר יענעם, נישט פאר זיך: מעקה איז א מצוה צו אפהיטן פאר יענעם די סכנה, נישט פאר זיך אליינס. ווען א מענטש מאכט א מעקה אויף זיין הויז, גרייט ער דאס צו אז מארגן זאל קומען א צווייטער מענטש נישט אראפפאלן. דאס איז אנדערש פון נטילת ידים אחרונה, וואס איז א חיוב אויף יעדן איינעם פאר זיך אליין.
6. חידוש פון חזון איש וועגן מעקה: דער חזון איש איז מסביר אז מעקה איז א חידוש — א מענטש אליין גייט אויפ׳ן דאך, ער ווייסט אז ער דארף זיך היטן. אבער פארוואס דארף איך מאכן א גדר אויף מיין דאך? זאג דעם מענטש ער זאל נישט גיין! אדער “אדם מועד לעולם” — א מענטש דארף זיך היטן. דער חידוש פון מעקה איז אז דו דארפסט מאכן א פיזישע באריערע — דאס איז א ספעציפישע מצוה וואס די תורה האט מחדש געווען, נישט נאר א כלליות׳דיגע שמירה.
7. מעקה אלס דין אויף דעם בעל הבית: מעקה איז א דין וואס די תורה לייגט דעם חיוב שמירה פון א דאך אויף דעם בעל הבית. ביי אנדערע סכנות (ווי נטילת ידים) האט יעדער א חיוב פאר זיך — מ׳זאגט נישט אז דער בעל הסעודה דארף אכטונג געבן אז יעדער זאל וואשן מים אחרונים.
8. צי מעקה איז תלוי אין מציאות׳דיגע סכנה: ביי מלח סדומית האבן מיר געזען אז א מקום וואס ס׳איז נישט מצוי, איז נישט מחויב. אבער ביי מעקה קען זיין אז איינמאל ס׳איז דא א מצוה, דארף מען עס טון — ס׳איז מער א פארמאלער גדר.
—
אלעס וואס האט צו טון מיט יענעמ׳ס צובראכנקייט פאסט נישט צו מאכן א ברכה. למשל: א איד שטייט נעבעך הונגעריג און דו גיסט אים צו עסן — ס׳פאסט נישט צו מאכן א ברכה “על מצות צדקה.”
פארוואס מאכט מען נישט קיין ברכה אויף צאלן א חוב אדער השבת גזילה? ביי השבת גזילה: יענץ איז קשור צו אן עבירה — ס׳פאסט נישט אז א מענטש זאל דאנקען דעם אייבערשטן אויף השבת הגזילה. אבער פריעת בעל חוב איז א מצוה — און דאך מאכט מען נישט קיין ברכה.
א מצוה לחברו מאכט מען נישט קיין ברכות. אבער דער רמב״ם אין מורה נבוכים זאגט אז רוב מצוות שבין אדם למקום זענען אויך אין אמת׳ן א מצוה לחברו, ווייל ווען מ׳גייט דורך די טעמי המצוות זעט מען אז אסאך זאכן האבן א תועלת פאר אנדערע מענטשן. “בין אדם למקום” מיינט וואס איז די עיקר מצוה, מער דירעקט.
[דיגרעסיע: פארוואס מאכט מען נישט קיין ברכת המצוות אויף תשובה] ר׳ לייביש אין אנטווערפן האט אויף ערב יום כיפור א גאנצע סעודה אויסגעווען פארוואס מ׳מאכט נישט קיין ברכת המצוות אויף תשובה, מיט א שטיקל פון דעם בריסקער רב. דער כלל פון ר׳ מנחם עזריה מפאנו בשם ר׳ אברהם אבן עזרא: א מצוה וואס ס׳איז נישט קלאר ווען ס׳גייט עקטשועלי געשען, מאכט מען נישט קיין ברכה. למשל, אהבת רעים — ס׳קען אמאל דויערן צען יאר ביז מ׳ווערט א חבר. תשובה איז אויך אזא סארט זאך — ס׳איז א תהליך, נישט נאר א מעשה פון זאגן “אשמנו.”
דער רשב״א ברענגט א פאר מצוות וואו ס׳איז יא אדער נישט דא א ברכה, אבער ער ענדיגט צו אז מ׳קען נישט וויסן דעם טעם, ווייל מיט יעדן טעם קען מען אויפקומען מיט נאך א מצוה וואס איז ענליך און וואס פאסט נישט צום טעם. זיין מסקנא: בעצם ווייסן מיר נישט פונקטליך אויף וועלכע זאכן די חכמים האבן יא אדער נישט מתקן געווען א ברכה, און מ׳דארף נאר נאכגיין נאך די מסורה. אנדערע ראשונים האבן יא פארגעלייגט סיבות (למשל א מצוה וואס איז תלוי אין אנדערע), אבער דער רשב״א מיינט אז קיין איין כלל קען נישט אלעס ערקלערן.
א ברכה דארף שטימען מיט שמחה. מ׳מאכט א ברכה מיט שמחה — “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” איז א שבח מיט פרייד. דערפאר: אויף טרויעריגע זאכן מאכט מען נישט קיין ברכה (אויסער “ברוך דיין האמת” וואס איז א ספעציעלע ברכה); אויף א מצוה הבאה בעבירה מאכט מען נישט קיין ברכה. קשיא אויף גט: פארוואס מאכט מען נישט קיין ברכה אויף גט? ענטפער: חכמים האבן סתם נישט מתקן געווען א ברכה אויף גט — עס איז נישט א “כלל” נאר א פראקטישע תקנה.
דער עיקר פון ברכת המצוות איז “חשיבות געבן” צו יעדע מצוה. צי דאס איז “אשר קדשנו על שופר” אדער “אהבה רבה” (וואס איז א ברכה פאר קריאת שמע אן ארויסזאגן “אשר קדשנו”) — ביידע געבן חשיבות פאר דער מצוה. אויך ברכות אויף געשעענישן — מ׳געבט חשיבות פאר דער געשעעניש, מ׳איז “מייחד שם שמים א גאנצע צייט.”
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שהוא מנהג נביאים… כגון נטילת ערבה בשביעי של חג… ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של פסח — אין מברכין עליו.”
אויף א מנהג — אפילו א מנהג נביאים — מאכט מען נישט קיין ברכה. קל וחומר אויף א מנהג חכמים (ווי הלל אויף ראש חודש).
1. חילוק צווישן מצוות מדברי סופרים און מנהג: דער רמב״ם חילוק׳ט צווישן מצוות מדברי סופרים (מאכט מען א ברכה) און מנהג (מאכט מען נישט). א מנהג איז נישט אין גדר מצוות — ס׳איז נישט קיין חיוב אויף די מענטשן, נאר א מנהג אז ס׳זאל געשען.
2. למעשה זאגן מיר יא א ברכה אויף הלל אויף ראש חודש — ווייל דער רא״ש, תוספות, און אנדערע פוסקים קריגן זיך מיט׳ן רמב״ם, און דער רמ״א פירט זיך אז מ׳מאכט יא א ברכה אויף א מנהג.
3. אבער אויף הושענא רבה (ארומגיין די בימה) מאכט מען נישט קיין ברכה — אפילו לויט די וואס מאכן א ברכה אויף מנהג.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל דבר שיסתפק לך אם מברכין עליו אם לאו — עושה אותה בלא ברכה.”
אויב מ׳ווייסט נישט צו מ׳דארף א ברכה, טוט מען די מצוה אן א ברכה.
1. לכאורה קען מען טראכטן: “אויף יעדע מצוה מאך איך א ברכה” — אבער דער רמב״ם זאגט ניין: אויב דו ווייסט נישט, מאכסטו נישט.
2. דער פשוט׳ע טעם וואס מ׳זאגט איז “ספק ברכות להקל” — אבער דער רמב״ם האט דאס נישט בפירוש געזאגט. דער רמב״ם האלט אז ווען מ׳האט א ספק טאר מען נישט מאכן די ברכה.
3. דער רמב״ם איז נישט גרייט צו זאגן א ברכה “בלא שם ומלכות” אלס קאמפראמיס.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה… ירבה בברכות הצריכות” — ווי דוד המלך זאגט “בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד”.
דער רמב״ם שטעלט אוועק א באלאנס — פון איין זייט זאל מען נישט מאכן ברכות לבטלה, פון דער אנדערער זייט זאל מען מרבה זיין אין ברכות וואס מען דארף מאכן.
1. ענדיגן ספר ברכות מיט א פאזיטיווע מסר: דער רמב״ם וויל ענדיגן הלכות ברכות אויף דעם זעלבן אופן ווי ער האט געענדיגט פרק י׳ — מיט א חיובי׳דיגע נאטע. ווען א מענטש ענדיגט לערנען ספר ברכות, זאל ער נישט אוועקגיין מיט דעם געפיל אז ברכות זענען א “שרעקעדיגע זאך” וואו מען מוז תמיד זארגן אפשר מאכט מען צופיל. פארקערט — ברכות זענען א גוטע זאך וואס מען דארף מאכן מער. דער רמב״ם וויל דעם לערנער זאל אוועקגיין מיט א שמחה פון ברכות.
2. וואס מיינט “ברכות הצריכות” vs. “ברכה שאינה צריכה”: “ברכות הצריכות” מיינט יעדע מאל עס קומט פאר א מצב וואו א ברכה איז באשטימט — ווי מען שמעקט א ריח (ברכת הריח), מען עסט (ברכת הנהנין), מען לייגט א מזוזה — דאס איז א ברכה הצריכה, און דאס זאל מען טאקע מאכן יעדע מאל. אבער א “ברכה שאינה צריכה” — ווי ספק ברכות, אדער ברכות וואס מען איז נישט מחויב — זאל מען קיינמאל נישט מאכן. אפילו הלל אין חול המועד פסח, וואס איז נאר א מנהג, זאל מען נישט מאכן א ברכה דערויף (ספק ברכות להקל).
3. “ירבה” מיינט נישט סתם מער מאכן — נאר ווען מ׳דארף: דער רמב״ם׳ס לשון “ירבה בברכות הצריכות” מיינט נישט אז מען זאל קינסטלעך מרבה זיין ברכות. עס מיינט אז ווען עס קומט פאר א מצב וואו א ברכה איז צריכה, זאל מען עס פרייליך מאכן און נישט אויסמיידן.
4. דער פסוק “בכל יום אברכך” — ואהללה: אלע ברכות זענען א סוג “אהללה” — א דאנק און לויב צו הקב״ה. דאס איז דער אופי פון ברכות הצריכות.
5. ווי שטימט דאס מיט סוף פרק י׳: דער רמב״ם האט אין סוף פרק י׳ געזאגט אז ס׳איז א געוואלדיגע זאך צו מאכן ברכות און דאנקען דעם אייבערשטן יעדן טאג. און דא זאגט ער מ׳זאל זיך היטן פון אומנויטיגע ברכות — ס׳זעט אויס ווי א סתירה. תירוץ: ס׳איז גארנישט א סתירה — ברכות הצריכות זאל מען טאקע מאכן. ברכה שאינה צריכה — וואס איז קיינמאל נישט נויטיג — זאל מען זיך היטן פון.
—
1. בריך רחמנא דסייען — א ברכה אהן שם ומלכות ביים ענדיגן א פרק: דער רמב״ם׳ס שיטה איז אז ווען מען ענדיגט א פרק לערנען, זאל מען נישט מאכן א פארמעלע ברכת התורה מיט שם ומלכות, נאר זאגן “בריך רחמנא דסייען” — א ברכה אהן שם ומלכות. דאס איז דלא כדעתיה דרבי יצחק (וואס האלט אפשר אז מען דארף א פארמעלע ברכה).
2. דער מושג פון “בריך רחמנא” אין דער גמרא: אין דער גמרא געפינט מען אסאך ברכות פון דעם סוג “בריך רחמנא” — דאס זענען ברכות פון הודאה אהן שם ומלכות, וואס מען זאגט ביי פארשידענע געלעגנהייטן. דאס איז א לעגיטימע פארמע פון דאנקבארקייט צו הקב״ה אהן דעם חשש פון ברכה לבטלה.
3. פראקטישע ביישפילן: דער בעלזער רב האט געזאגט “ברוך השם” ביי א געוויסע געלעגנהייט, און א מאדערנער ביישפיל פון א מאשין אין א קאר וואס דערמאנט מען זאל נישט פארגעסן א קינד — מען זאגט “ברוך השם” דערפאר. דאס אלעס איז אהן שם ומלכות, און דאס איז דער אופן ווי מען קען מרבה זיין אין הודאה אהן דעם חשש פון ברכה שאינה צריכה.
—
דער רמב״ם׳ס סטיל אין הלכות ברכות איז זייער מסודר אבער אינטערעסאנט — ער איז מאריך, אבער ער גייט זיך נישט ממש פון א כלל אל הפרט. ער ברענגט הלכות׳דיגע גדרים אבער נישט אלעמאל מיט קלארע כללים.
אונז לערנען א רמב״ם, הלכות ברכות אין ספר אהבה, אונז האלטן יעצט ביי די עלפטע פרק, פרק י״א, און מ׳גייט רעדן וועגן די סוגיא פון ברכת המצוות. און אז מ׳רעדט שוין וועגן מצוות און וועגן ברכות, דארף מען געבן א ברכה אויף די אלע טייערע אידן וואס האבן מקיים געווען די מצוה פון תלמוד תורה דרבים, וואס העלפן להגדיל תורה ולהאדירה, וואס האבן געגעבן געלט פאר אונזער קאמפיין כדי צו קענען ממשיך זיין מיט די שיעורים, מיט נאך אסאך שיעורים וואס זיי קלארן אויס די תורה פאר אידן.
און די אידן וואס האבן נאכנישט זיך אנגערופן זאלן זיך אנווארעמען, כדי זיי זאלן קענען ממשיך זיין די שיעור, און מפיץ זיין תורה, און ס׳נעמען נעקסט לעוועל, בעסער מאכן די שיעור און אזוי ווייטער. און מ׳דארף באדאנקען די ראש וראשון פון די קאמפיין וואס מעטשט אלע פאנדס, די ספאנסאר, הרבני הנגיד ר׳ יואל ווערצבערגער, וואס מעטשט יעדע נדבה. ממילא, די וואס האבן שוין לאנג א תאוה ארויסצורייסן געלט פון א נגיד פאר תורה, האבן יעצט א געלעגנהייט. דו געסט פינף טויזנט דאלאר, וועט עס נאר מאכן אונזער חשוב׳ע ספאנסאר געבן נאך פינף טויזנט דאלאר כנגדו, אז דיין געלט ווערט געדאפלט, און די זכות זאל ענק אלע ביישטיין, און גדלי זכות התורה צו משפיע זיין אלע גוטע זאכן.
זאגט דער רמב״ם, יא, מיר האבן שוין געלערנט וועגן פארשידענע סארטן ברכות. די וויכטיגסטע ברכה לכאורה איז די מצוה דאורייתא פון ברכת המזון, אלע אנדערע ברכות זענען מדרבנן. מיר האבן שוין געלערנט אלע סארטן ברכות הפירות, ברכות הנהנין, אזויווי פון הנאות וואס זענען נישט עסן. און נאכדעם האבן מיר אונז געלערנט פארשידענע אנדערע סארטן ברכות, א חלק פון זיי ווייל ווען מ׳זעט אן אינטערעסאנטע זאך, אדער ווען מ׳זעט עפעס א זאך וואס מאכט שבח והודאה, א שיינע זאך, אדער צרות של ישראל, די אלע זאכן אזוי ווי מיר האבן נעכטן געלערנט, פארשידענע סארטן תפילות, הודאות און ברכות, וואס זענען אלץ אונטער איין גדר.
יעצט גייען מיר אונז לערנען נאך א סוג ברכות וואס מיר האבן נאכנישט דערמאנט, דאס הייסט ברכת המצוות, א תקנת חכמים. ווען מען טוט א מצוה זאל מען מאכן פאר דעם א ברכה, דאנקען דעם אייבערשטן פאר דער מצוה.
דער רמב״ם, קודם די ערשטע הלכה, זאגט דער רמב״ם, סתם א פראגע וואס קומט דא אריין, ער זאגט סתם, ער האט שוין געזאגט, דער רמב״ם האט שוין געזאגט אין די אנהייב פון הלכות ברכות, ער זאגט אז ס׳איז דא דריי סארט ברכות, און איינס פון זיי איז ברכת המצוות, און ער זאגט אז אלע ברכות זענען תקנת חכמים. יעצט הייבט ער אן צו זאגן אז ער גייט זאגן הלכות ברכת המצוות, וואס קען מען זאגן.
אין הלכות תלמוד תורה האט דער רמב״ם דערמאנט ברכת התורה? ניין. אבער על כל פנים, איז זיכער אז דער רמב״ם האט נישט אנגענומען אזויווי געוויסע נעמען אן אז ברכת התורה איז א דאורייתא, ווייל די גמרא זאגט אז ס׳איז א קל וחומר, מה אם ברכת המזון איז ברכת… זעט מען פון דעם רמב״ם אז ער נעמט אן אז די אלע ברכות זענען מדרבנן, אויך ברכת המצוות.
זאגט דער רמב״ם, “כל הברכות כולן”, קודם הייבט ער אן, פאר ער גייט צו ברכת המצוות הייבט ער נאך אן מיט אן אינטערעסאנטע הקדמה. יא, אין די קאטעגאריעס פון ברכות האט אונז דאס גערעכנט. יעצט גייט ער זאגן הלכות וויאזוי מען מאכט די ברכת המצוות. סאו קודם זאגט ער א געוויסע הלכה, א הלכה כללית פון ברכות, צו מען הייבט אן מיט ברוך, צו מען איז חותם מיט ברוך, ס׳איז אויך נוגע פאר ברכת המצוות, ס׳איז אויך נוגע פאר אלע מצוות, סאו ס׳קומט דא אריין.
יא, סאו די ערשטע הלכה רעדט דער רמב״ם וועגן די נוסח פון פארשידענע ברכות, וויאזוי מען הייבט אן און מען ענדיגט. זאגט דער רמב״ם, “כל הברכות כולן פותחין בהן בברוך וחותמין בהן בברוך”. אלע ברכות הייבט מען אן מיט ברוך און מען ענדיגט, למשל אזויווי “ברוך… אשר ברא עולם”, און מען ענדיגט “ברוך… מלך העולם”.
“חוץ מברכה אחרונה של קריאת שמע”, די ברכה אחרונה פאר קריאת שמע הייבט מען אן מיט “אהבה רבה”, מען הייבט נישט אן מיט די נוסח פון ברוך, מען ענדיגט נאר מיט “ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה”, אנדערש ווי למשל “יוצר אור” וואס מען הייבט אן מיט “יוצר אור” און מען ענדיגט מיט “יוצר המאורות”.
Speaker 2: ברכה אחרונה, די אהבה… פארוואס נישט אהבה? אהבה רבה הייבט מען נאך אלץ אן מיט ברוך.
Speaker 1: יא, אבער דאס איז לכאורה פשוט, ווייל… אה, ברכה הסמוכה לחברתה. אה, אקעי. ברכה אחרונה של קריאת שמע, די ברכה אחרונה מיינט די ברכה נאך קריאת שמע. די ברכה אחרונה, די נאך ברכה פון קריאת שמע, הייבט זיך אן מיט “אמת ויציב” און מ׳ענדיגט מיט “ברוך אתה ה׳ גאל ישראל”.
און אזוי ווי ר׳ יצחק זאגט גערעכט, אז אהבה רבה איז אויך אזוי, אבער יעצט איז שוין נאך א סיבה. זאגט דער רמב״ם, “ברכה הסמוכה לחברתה”. א ברכה וואס קומט גלייך נאך די אנדערע, איז פשוט אז די ברכה וואס מ׳האט יעצט געזאגט איז אזוי ווי שוין אויך די הקדמה. יא, “יוצר אור ובורא חושך” איז א קאנטיניועישאן.
א ברכה איז בכלל אזויווי א ספיטש. מ׳הייבט אן, מ׳הייבט אן “ברוך אתה ה'”, און מ׳ענדיגט אויך “ברוך אתה ה'”. ווייל מ׳האט שוין געזאגט “ברוך אתה ה'” אינמיטן צוריק. ס׳איז שוין א ברכה הסמוכה לחברתה. ס׳איז דא ברכות וואס איז נישט אזוי, למשל ברכת השחר, דער וואס זאגט נישט ווי דער רמב״ם, מ׳זאגט דאך גאנץ אסאך מאל “ברוך”, “ברוך”, “ברוך”, “ברוך”. אדער אין די ברכות התורה וואס דער רמב״ם גייט אויסרעכענען.
די לשון פון רמב״ם איז אביסל אנדערש, וואס מיר וועלן שוין זען. “ברכת הפירות והודאה”, די אלע ברכות הנהנין וואס מיר האבן אויסגערעכנט זענען אויך קורצע ברכות וואס ענדיגן זיך נישט, ווייל ס׳איז “קצרה כפי שקבעו חכמים” – ס׳איז נישט גענוג לאנג אריינצולייגן צוויי ברוכים אין דעם בכלל. און ברכות עשיית המצוות האבן אויך נישט קיין ברוך.
Speaker 2: ס׳איז דא איינער וואס האט אמאל געקומען צו מיר און געקענט זאגן אז א ברכה כוללת האט נאר איין ברוך, אויסער די ברכה פון תפילה וואס האט צוויי ברוכים. באמת קומט עס אזוי.
Speaker 1: ניין, איך זאג אז ס׳קומט אזוי איז אויך לכאורה קאנעקטעד אז ס׳קומט אזוי ווען ס׳איז דא א תפילה אינדערמיטן. איז עס זייער פאסיג. מ׳דאנקט דעם אייבערשטן, מ׳זאגט “ברוך”, און מ׳הייבט אן אויסצורעכענען זיין שבח, און מ׳ענדיגט נאכאמאל אזויווי מ׳ענדיגט א פתיחה. אבער למשל ברכת הפירות, ס׳איז נישט… אפילו “בורא נפשות”, וואס מ׳האט דאך געמאכט אינמיטן א נוסח, “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי”, האט מען אריינגעלייגט גענוג ווערטער אז ס׳איז דא א מקום פאר צוויי ברוכים. מ׳קען נישט מאכן “ברוך אתה ה׳ המוציא לחם מן הארץ ברוך”. ס׳איז נישט שייך.
Speaker 2: רייט, ס׳איז דאך א ברכה ארוכה, און איך מודה דיר אז די ארוכה מיינט אז ס׳איז דא א חתימה בברוך. פשוט אז ס׳איז דא א חתימה. ס׳איז גערעכט. מ׳קען נישט מאכן סענס צו זאגן “ברוך” צוויי מאל. זאגט מען “על כל מה שבראת”. די “על כל מה שבראת” איז טאקע וואס מאכט אז ס׳איז דא א חתימה בברוך. נאך א סיבה פארוואס ס׳קען זיין א חתימה בברוך. איך ווייס, ס׳איז דא אן אנדערע פלאץ אין רמב״ם וואס… יא, איך האב אמאל געהערט ווערן געזאגט אז נארמאל איז דער… אפשר מיינט ער די ברכות, די רוב ברכות וואס די חכמים האבן געמאכט, איז דאך אזוי, יא? איך מיין, טראכט קידוש, הבדלה, די אלע זענען אזוי, זיי הייבן זיך אן מיט ברוך און ענדיגן זיך מיט ברוך. ס׳איז א סך ברכות. כ׳מיין ס׳איז ממש א רוב וואס מיר ציילן אויף די הענט רוב איז אזוי.
זאגט דער רמב״ם אזוי, “ואלו הברכות שאמרנו שהן דרך שבח והודאה”, די ברכות וואס מיר האבן יעצט אויסגערעכנט די לעצטע פרק, די אלע ברכות ווי הרואה קברים אדער הרואה אילנות, “דרך שבח והודאה, שיש מהן שפותח בברוך ואינו חותם”. ס׳איז דא פון זיי וואס איז פותח בברוך ואינו חותם, אזויווי “עושה מעשה בראשית”, יא, “ברוך שככה לו בעולמו”. “ויש מהן שחותם בברוך ואינו פותח”, מ׳הייבט אן מיט עפעס אנדערש און מ׳ענדיגט צו מיט ברוך. למשל, אזויווי תפילת הדרך וואס דער רמב״ם האט געזאגט, מ׳הייבט נישט אן מיט ברוך, מ׳הייבט אן מיט “יהי רצון” און מ׳ענדיגט מיט ברוך.
Speaker 2: דער רמב״ם׳ס נוסח איז בכלל נישט געווען קיין ברוך, אבער וואס ענדיגט זיך מיט ברוך און ס׳הייבט זיך נישט אן? דא, דער “יהי רצון” למשל, ניין, ס׳איז אויך נאך די צווייטע… ענדיגט מיט “ברוך רופא חולים”. נאך די צווייטע, נאך עפעס, ענדיגט, יא. איך זע נישט דעם “ברוך אתה השם”. מיר זעען נישט איינס. וועלכע איז נישט פותח ב… נישט פותח בברוך און ענדיגט זיך מיט ברוך?
Speaker 1: אה, איך וועל דיר זאגן, למשל תפילת הגשם, יא? “מוריד הטל”, “ברוך אתה השם רוב ברכות”. אקעי, רייט.
“ויש מהן שחותם בברוך ואינו פותח. אלא מעט מברכות המצוות”. אה, דער דרך שבח והודאה איז אפילו רוב נישט פותח וחותם בברוך. נאר וועלכע פון די דרך שבח והודאה איז יא פותח וחותם? אפאר פון די ברכות המצוות זענען פותח וחותם, אזויווי למשל ברכת התורה. אה, “כגון ברכת התורה”. רוב דרך שבח והודאה איז נישט חותם און פותח. אבער ס׳איז דא יא די ברכת המצוות, ברכת התורה, וואס מ׳זאגט “ברוך אתה השם”, “ברוך אתה השם”, אדער “מעט מברכות המצוות”.
Speaker 2: וועלכע ברכת המצוות האבן ביידע? ווייס נישט. “אשר קדשנו במצוותיו וציונו”. וועלכע ברכת המצוות האט צוויי מאל “ברוך”? יא, ברכת התורה. “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו”. כגון, ער זאגט גלייך כגון ברכת התורה. אה, ברכת התורה. און ברכת ספר תורה. ספר תורה? ברכת ספר תורה. אה, ס׳איז א שטארקע אינטערעסאנטע זאך. וואס הייסט? אייביג ווען מ׳ליינט תורה.
Speaker 1: ניין, ער האט אפשר געמיינט אז ס׳איז דא אן אנדערע ברכה וואס מ׳זאגט ביי די ספר תורה, “אשר נתן לנו תורת אמת”. ס׳איז נישט די זעלבע ווי וואס מ׳זאגט ביים… ס׳איז דא א ברכה ברכת התורה וואס מ׳זאגט נאר ביי די ספר תורה? נישט וואס איך ווייס פון. “אשר נתן לנו תורת אמת”, ווען איינער האט זיך איינגעבענטשט זאגט מען עס.
Speaker 2: אהא, רייט. די צווייטע ברכה איז ביי ספר תורה. אבער ס׳איז נישט קיין המשך. די ערשטע האט “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”, און די אנדערע ברכת התורה האט אויך “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר נתן לנו תורת אמת”. ביידע. אקעי, קען זיין ער האט געהאט אן אנדערע נוסח אין איינע פון די צוויי ברכות? “אשר נתן לנו” איז ביידע אמת, אבער ווען דו זאגסט עס ביי די ספר תורה, קענסטו עס גראדע אויך זאגן אינדערפרי, אבער אויך די ערשטע ברכה האט ביידע. די לעצטע ברכה האט די “והארב נא” פאר די המשך. רייט.
Speaker 1: כגון וואס נאך האט צוויי “ברוך׳ס”? “קברי ישראל”. כגון “רואה קברי ישראל”.
Speaker 2: מעייליש אין דיר נישט… איך גיי אזוי, מיר האבן יעצט געלערנט אז ס׳איז דא צוויי סארטן ברכות. רייט, פון דעם איז דא שבח והודאה. פון די ברכת המצוות, רוב פון זיי זענען נישט פותח וחותם, חוץ… חוץ וויאזוי זאגט ער, ברכת התורה למשל. כגון ברכת שבח והודאה, רוב פון זיי זענען נישט פותח וחותם, חוץ פון די משל פון קברי ישראל. און זיי זענען זיין ווייל קברי ישראל איז ממש נישט שבח והודאה, אבער ער לייגט עס אונטער די קאטעגאריע. ס׳איז א מחיה המתים, ס׳איז עפעס אזא צידוק הדין. דו זאגסט אז ס׳איז עפעס אזא ברכה פאר די מתים, אזא נטילת רשות מן המתים. אבער די רמב״ם לייגט עס בכלל דרך שבח והודאה. ס׳איז א שבח. “דיין אמת” איז אויך א שבח. צידוק הדין איז מצדיק זיין, אבער ס׳איז משבח די רבונו של עולם. אהא, אז דו זאגסט “ברוך דיין אמת” איז אויך דרך שבח והודאה. נישט הודאה, אבער שבח. א סארט הודאה. יא, כשם שחייבים לברך על הרעה… הודאה איז שבח. “כמודיך ה׳ אלוקינו”. יא.
אבל שאר ברכת המצוות… אבער שאר ברכת המצוות קומען מיר צו צום כלל. אלע אנדערע ברכות המצוות פותח בהן בברוך ואינו חותם. הייבט מען אן מיט א ברוך, אבער אין אנהייב און די חתימה איז נישט דא א ברוך.
ס׳איז א הקדמה צו די ברכות המצוות. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז מער ווי א הקדמה צו ברכות המצוות, ס׳איז א כלליות׳דיגע הלכה וואס ס׳איז נוגע אין הלכות ברכות. לכאורה איז אויך די חתימה אויף די פריערדיגע פרק. איך האב עס געזען אין די רמב״ם, איך האב געזען אז די זאך איז נישט אזוי איינפאך.
Speaker 1:
וואס הייסט דאס זאגן? ווייל קברי ישראל איז ממש נישט שבח והודאה, אבער ער לייגט עס אונטער די קאטעגאריע.
ס׳איז א ברוך דיין האמת, ס׳איז א צידוק הדין, דו זאגסט אז ס׳איז א ברכה פאר די מתים, ס׳איז א נטילת רשות מן המתים, און דער רמב״ם לייגט עס בכלל דרך שבח והודאה.
ס׳איז א שבח, ברוך דיין האמת איז אויך א שבח. ס׳איז א צידוק הדין, איז מצדיק זיין, אבער ס׳איז נישט שבח דרייבנישטעלאולם.
אהא, אז ברוך דיין האמת איז אויך דרך שבח והודאה. נישט הודאה, אבער שבח, א סארט הודאה. יא, כשם שחייב אדם לברך על הרעה, יא. הודאה איז דאך מודה על האמת, יא.
אבל שאר ברכות המצוות כולם, די אלע אנדערע ברכות המצוות, פותחין בברוך ואין חותמין. מ׳הייבט אן מיט א ברוך, ביים אנהייבן, און ביים חתימה איז נישטא א ברוך. סאו, ס׳איז א הקדמה צו די ברכות המצוות. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז מער ווי א הקדמה צו ברכות המצוות, ס׳איז א כלליות׳דיגע הלכה אין הלכות ברכות.
לכאורה איז עס אויך די סיום אויף די פריערדיגע פרק. אבער דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דאך נישט פותח וחותם, ווייל נישט אלע פריערדיגע זאכן. אויף דעם זאגט דער רמב״ם זיכער נישט אפשר דארף מען עפעס קענען צאמשטעלן צו זיין.
Speaker 2:
פארוואס טאקע? ווייס איך נישט. און קברי ישראל קומט מיט ביידע, אבער סתם שהחיינו קומט נישט. מ׳דארף פארשטיין.
Speaker 1:
ניין, מ׳דארף וויסן. לכאורה די זייער פראקטישע, גשמיות׳דיגע ענטפער איז אז נישט דער זעלבער חכם האט געמאכט יעדע ברכה. אבער מ׳דארף אבער יא וויסן, אויב איז דא א עיקרון, א פרינציפ פון זאגן פותח וחותם, אזויווי ס׳זעט אויס אין רמב״ם אז דאס איז די לכתחילה, ווען מ׳קען מאכן פותח וחותם, דארף מען וויסן וועלכע חכמים האבן טאקע אזוי מתקן געווען.
למשל ברכת שמונה עשרה איז אויך נישט חותם ופותח.
Speaker 2:
יא, מ׳הייבט אן מיט א נוסח.
Speaker 1:
אה, יעדער איז א ברכה בפני עצמה. דער רמב״ם זאגט אז ער רעכנט סתם אלע ברכות, איז רובא דרובא איז טאקע נישט חותם ופותח, ווייל דו האסט אלע שמונה עשרה, אלע ברכות המצוות, ברכות הנהנין. סאו, זאל זיין אז ער הייבט אן כל הברכות כולן. די איינציגסטע שטאט איז נאר אזוי ווי דו זאגסט, אז אזוי דארף עס זיין. אלע אנדערע זענען, דאס הייסט ווען דער זייגער איז צען אזייגער איז יעדער בחור אין ישיבה אפילו אויב ס׳איז ליידיג, ווייל יעצט איז עס זמן, ווייל אזוי איז דער ריכטיגער וועג וויאזוי עס דארף זיין.
Speaker 2:
ניין, די פארעם איז אזא וואס ס׳איז א מחלל חברותא, ס׳מאכט נישט קיין סענס. דו קענסט אפילו זאגן מ׳איז יוצא מיט די פריערדיגע ברכה, ס׳איז כאילו נקראת שפתיו וכו׳. אקעי.
Speaker 1:
שוין, יעצט גייט מען לערנען. זאגט דער רמב״ם הלכה ב׳, זייער אן אינטערעסאנטע הלכה. דער רמב״ם גייט אונז דא זאגן א כלל, אויבנאויף איז עס נישט ממש אזוי שטארק קאנעקטעד צו ברכה, און אויב איינער האט א בעסערע פשט וויאזוי ס׳קומט דא אריין אין ברכה, אדרבה, איך בין גרייט צו הערן פשט. דער רמב״ם זאגט דא א גרויסע שיינע גדר פון, ס׳איז דא מצוות וואס אין היינטיגע שפראך, אין די ישיבישע שפראך רופט מען עס א מצוה וואס איז א חוב, א מצוה חיובית, און א מצוה וואס אויב ס׳קומט אויס א געוויסע סירקומסטענס זאל מען מקיים זיין די מצוה, מען זאל עס טון ביי אופן מסוים, מצוה קיומית.
זאגט דער רמב״ם אזוי, יש מצות עשה שהאדם חייב, א לאו תעשה איז אין די אנדערע גדר, לאו תעשה מיינט אייביג נישט טון, און מצות עשה איז דא צוויי מיני יא טון.
דער רמב״ם אין ספר האהבה רעדט כמעט נאר וועגן מצות עשה, ער רעדט כמעט נישט וועגן גאנץ לאו תעשה.
זאגט דער רמב״ם, יש מצות עשה שהאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה. ער דארף משתדל זיין און נאכגיין, אדער ווי למשל לרדוף, האט דער רמב״ם אונז שוין געזאגט אז נרדף האבן מיר דאך געזאגט אז מ׳דארף לויפן, אבער מ׳דארף משתדל זיין, לרדוף.
Speaker 2:
ניין, איך זאג אז להשתדל ולרדוף האט אויך הלכות. איך ווייס נישט ווי דער רמב״ם זאגט למשל דאס אז א מענטש זאל מפקיר זיין א געוויסע אמאונט פון געלט פאר א מצוה אדער א געוויסע… דער רמב״ם ברענגט עס נישט.
Speaker 1:
ניין, איך זאג אז דער רמב״ם האט יא, און מיר וועלן עס לערנען נאך סוף הלכות תפילין, איך מיין אין די שפעטערע פרקים. דארט שטייט אז ס׳איז דא זאכן וואס מ׳דארף נישט רעדן. דאס וואס מ׳מיינט כפשוטו, מ׳דארף גיין אין… יא, איך זאג, פריער למשל זיך וואשן פארן דאווענען האבן מיר געהאט כללים, וויפיל מייל מ׳דארף וואקן בעקווארדס, פארווערדס… אבער פונקט אויף יענע זאך איז דא א כלל, אויף אנדערע זאכן איז נישט דא אזוי שטארק א כלל. אבער על כל פנים, מ׳דארף משתדל זיין און רודף זיין עד שיעשה אותה. מ׳מיינט מער אזויווי… דו דארפסט עס טון, כגון… מ׳דארף מיינען איך האב געזאגט מער ווי דו דארפסט טון, דו דארפסט האבן א גיידל פאר תפילין, נישט נאר אויב דו האסט א תפילין דארפסטו עס אנטון, דו דארפסט אויך זען זאלסט האבן א תפילין. גיי שרייב, גיי קויף, גיי פיגער עס אויס. שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר.
וואס די אלע זאכן איז נישט פשט נאר אויב דו האסט תפילין דארפסטו לייגן תפילין, נאר די תורה זאגט דו זאלסט לייגן תפילין, די תורה זאגט דו זאלסט מאכן א סוכה, האט די תורה נישט געמיינט צו זאגן אז פלוצלינג טרעפסטו זיך מיט תפילין. קיינער איז נישט… תפילין וואקסט נישט. ווען די תורה האט געזאגט אז מ׳דארף לייגן תפילין איז דאך פשוט אז א חלק פון דעם איז אז מ׳דארף מאכן תפילין, דאס איז וואס ס׳פאדערט זיך פון א איד, דאס איז די מצוה. מ׳דארף האבן א לולב, מ׳דארף גיין שאפן און שניידן א לולב, ווייל נישט וואלט מען עס קיינמאל נישט מקיים געווען. שופר. ואלו נקראין חובה, דאס טייטש חובה, אייביג ווען ס׳שטייט דאס ווארט חייב, ווייל די חובה מיינט עפעס שאדם חייב על כל פנים לעשותם. דאס איז די ווארט על כל פנים, בכל אופן מיינט ער, סיי וויאזוי דו ביסט זאלסטו מאכן אן השתדלות צו באקומען תפילין און צו האבן א לולב און אזוי ווייטער.
אבער יש מצוות שאינן חובה, ס׳איז נישט קיין חובה, אלא דומה לרשות, כגון מזוזה ומעקה. מזוזה אדער מעקה איז דומה צו רשות. פארוואס? מיט וואס איז עס א רשות? שאינו חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה. א מענטש האט נישט א חיוב צו וואוינען דווקא אין אזא סארט הויז וואס איז חייב במזוזה כדי ער זאל מאכן א מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב. אויב וויל ער זיין גאנץ לעבן לעבן אין א הויז וואס איז נישט חייב במזוזה, א פלאץ וואס איז נישט חייב במזוזה אזויווי אהל אדער ספינה, א שיף אדער א טענט, קען ער וואוינען דערוועג. וכן אינו חייב לבנות בית… די זעלבע זאך מיט מעקה. קודם מזוזה, מזוזה איז נאר חייב א סארט הויז, אבער מ׳מוז נישט וואוינען אין א ספעציפישע סארט הויז.
די זעלבע זאך מיט מעקה, א מעקה איז א חיוב נאכדעם וואס מ׳האט א הויז, אבל אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה. דאס איז די חילוק צווישן תפילין אדער לולב. אבער אויב מ׳האט א דאך, אין א מציאות יא רעדט ער פון דעם. זייער גוט.
Speaker 2:
איין מינוט, לאמיר נאך אה… לאמיר נאך אה… אפיר די רמב״ם אליינס, יא? יא. יא. טאקע, ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך. “וכל מצוות עשה שבין אדם לקדוש ברוך הוא”. יעדע מצוה, אה… ער זאגט אונז נישט אז ס׳איז דא צוויי גדרים, ס׳איז דא בין אדם… ער זאגט אונז נישט אז די אנדערע פון דעם איז בין אדם לחבירו.
Speaker 1:
ניין, אין די רמב״ם׳ס צייטן איז געווען שוין א… אה, ס׳שטייט מצוות שבין אדם לחבירו, יא, ס׳שטייט. בין אדם למקום און בין אדם לחבירו. “וכל מצוות עשה שבין אדם לקדוש ברוך הוא, בין מצוה שהיא חובה בין מצוה שאינה חובה”, ס׳הייסט אז למשל מזוזה איז א מצוה שבין אדם לקדוש ברוך הוא, אנדערש ווי מעקה וואס איז בין אדם לחבירו.
אקעי, אבער… אבער ער זאגט אז די מצוות שבין אדם לקדוש ברוך הוא, סיי תפילין, אדער סיי אזא זאך ווי מזוזה, ווען מ׳טוט עס, “מברך עליו קודם לעשייתה ברכה”, פאר מ׳טוט די מצוה, פאר עשיית המצוה.
Speaker 2:
סא די גאנצע הקדמה איז ווי דו האסט געמיינט אז ס׳גייט יעצט קומען א חילוק צווישן די צוויי סארטן, אבער ס׳קומט א חילוק וואס איז נישט. ניין. ביידע, די ביידע קאטעגאריעס זענען דומים אז זיי ביידע האבן א ברכה. טאקע אינטערעסאנט. יא.
Speaker 1:
א מענטש וואלט ווען געקענט טראכטן אז נאר דאס וואס מ׳איז מחויב להשתדל ולרדוף וואס מ׳דארף האבן, דארט זאל זיין א ברכה. אזוי וואלט איינער ווען געקענט אפשר, אפשר דאס לאפוקי, דער רמב״ם וויל דא לאפוקי פון אזא שיטה, אדער א מענטש וואלט געקענט טראכטן אזוי. אבער איך זע אויך נישט קלאר פארוואס.
Speaker 2:
אפשר מיינט ער עפעס, ס׳שטייט ערגעץ א לשון אז דא מצוות זענען חובה און די אנדערע זענען דומים לרשות? דו זאגסט אז ס׳איז דא א לשון, אפשר איז דא א לשון וואס וועט מער העלפן פארשטיין וואס ער מיינט פון די דיוק. שאינה חובה, יא. אפשר איז דא אפשר א פלאץ וואס ס׳שטייט אז דאס איז א רשות, און מ׳מוז ממילא חובה פאר איך באלד אים זענען. ס׳איז דא זאכן וואס ס׳שטייט אז ס׳איז א רשות. אפשר מיינט דער רמב״ם נישט די שטותים. איך געדענק אזא לשון וואס ס׳שטייט חובה אדער רשות. דער רמב״ם זאגט דאך אז שטותים, אויב ס׳וואלט געשטאנען רשות, מאכט מען נישט קיין ברכה. עפעס אזא, פארשטייסט וואס איך מיין? איך ווייס אבער נישט וואו ס׳שטייט אזא לשון אויף עפעס א זאך אז ס׳איז א רשות אדער א חובה פארקערט. נישט קלאר וואס ער וויל דא האבן פון די גאנצע זאך.
Speaker 1:
ניין, מיר איז נישט קלאר. ניין, וואס דו זאגסט איז זייער גוט, פשוט. אבער וואס איז די שאלה איז נאר וואו ס׳קומט דא אריין, רייט?
ניין, די הלכה איז זייער וויכטיג צו וויסן, א מענטש זאל קענען טראכטן אויף א געוויסע מצוה, ס׳איז אין די גדר אדער אין די גדר. למשל, אויב איינער… למשל סוכה איז זייער א נגיעה. אויב איינער עסט נישט קיין שיעור, ער וועט זאגן… א מענטש קען טראכטן אז סוכה איז א מצוה וואס איז נישט קיין חובה, אבער למעשה דער רמב״ם פסק׳נט אז די לילה ראשונה איז יא א חובה, יא? למשל. ס׳איז נישט נוגע, אבער איך זאג דיר ס׳איז וויכטיג פאר מענטשן צו פארשטיין די גדר. דער רמב״ם קען מען פארשטיין, זאל מען עס פארשטיין, ווייל ס׳איז וויכטיג אין לעבן און אין תורה. אבער פונקטליך פארוואס ער לייגט עס דא אזוי וויכטיג…
Speaker 2:
איינער וואלט געמיינט אז מ׳איז מחויב צו גיין קויפן א הויז צו מאכן א מעקה? קוק, ביי די דוגמא נישט, אבער מ׳איז זיכער אז ס׳איז דא מצוות שאינן חובה וואו מ׳קען יא קלערן אזוי אדער אזוי. למשל א בגד מ׳זאל מאכן אויף דעם ציצית, וועט א מענטש יא טראכטן, ס׳איז דאך זייער גרינג צו קויפן אזא זאך, פארוואס זאל איך נישט קויפן א בגד…
Speaker 1:
זיי האבן געלערנט טאקע אין די סוף פון ציצית אז ס׳איז דא א דריטע גדר פון מצוות וואס די נארמאלע סדר איז אז מ׳גייט זיין. א נארמאלער מענטש גייט מיט א בגד. אבער וואס מיינט דאס? ס׳איז נאך אלץ נישט קיין מצוה חיובית מדאורייתא. ס׳איז נישט קיין חובה מדאורייתא, ס׳איז א חובה מדרבנן, אדער וואס ס׳איז. ס׳איז אן ענין צו רעדן וואס ס׳איז.
ניין, די זאכן זענען אינטערעסאנט, למשל ווייל דו קענסט טראכטן אזוי. קריאת שמע איז דאך זיכער אז ס׳איז אויך א מצוה וואס אדם חייב להשתדל. אבער אויב א מענטש איז טרוד אדער אונטערן וועג, ער איז פטור. איך מיין צו זאגן, אויב א מענטש האט אייביג אזא מין מצב, א מענטש איז אייביג א חולי מעיים, איז ער פטור פון אנדערע גדרים וואס איז מער אזוי ווי א חולה וואס איז פטור, אדער ער לייגט זיך נישט אריין? א מענטש ליגט אייביג אין א מקום הזוהם, ער וואוינט אין א הויז וואס איז א מקום הזוהם, איז ער אייביג פטור פון תפילה? האט ער זיך גע׳פטר׳ט, אזויווי דער וואס וואוינט אין אן אוהל האט זיך גע׳פטר׳ט פון א מזוזה? ס׳איז נישט די זעלבע מין זאך, ווייל ס׳איז געקומען א חיוב.
Speaker 1:
אבער אויב א מענטש איז טרויעריג אדער א בא מן הדרך, איז פשט… ניין, איך מיין צו זאגן, אויב א מענטש האט אייביג אזא מצב, א מענטש איז אייביג א חולה מעים, איז ער פטור פון… דאס איז אן אנדערע גדר, ווייל ס׳איז מער אזא ווי א חולה וואס איז פטור, אדער ער לייגט זיך נישט אריין. א מענטש ליגט אייביג אין א מקום מטונף, ער וואוינט אין א הויז וואס איז אייביג פטור פון תפילה. האט ער זיך גע׳פטר׳ט? אזויווי דער וואס וואוינט אין אן אוהל האט זיך גע׳פטר׳ט פון א מזוזה? ס׳איז נישט די זעלבע מין זאך. ווייל ס׳איז געקומען א חיוב, נאר ער האט אפשר אן אונס, אפשר א פטור. ס׳קען זיין אז ער האט א חיוב נישט צו וואוינען אין אזא פלאץ. ביז וואו? ביז וואו? ס׳ווענדט זיך פונקטליך ווי שטארק ער דארף אוועקלויפן. ס׳איז א שטיקל אונס, אדער א פטור, וכדומה. ס׳איז נישט… דאס איז מער א בעיסיק זאך. ס׳איז דא צוויי סארטן מצוות.
אבער ס׳נעמט אויס וואס איינער קען טראכטן אז מ׳מאכט נאר א ברכה אויף די חובה. אזויווי דו האסט געמאכט די סענס, דארף עס האבן ניין, מ׳מאכט אויף ביידע. אבער דער חילוק צווישן זיי איז נישט סתם פראקטיש, ווייל א מענטש דארף חתונה האבן צו האבן קינדער. ס׳איז נישט למשל פריה ורביה, אז אויב ער האט א ווייב און ס׳ארבעט זיך אויס פאר אים. ניין, דאס איז א מצוה וואס ער דארף גיין האבן קינדער.
ס׳איז דא א דריטע קאטעגאריע פון מצוות וואס דער רמב״ם רעכנט אויס, וואס מיר האבן גערעדט וועגן די מלחמות. ס׳איז דא צווייערליי מצוות, וואס ער רופט מצוות… איך געדענק נישט וואס איז זיין לשון דארט, איך האב שוין פארגעסן. הכרחיות דארט? הכרחיות מיט א מידות. כדי צו זיין א איד און א נארמאלער מענטש דארף מען. ס׳קען זיין אפשר אזא מאדנער מענטש וואס האט נישט חתונה, אדער ער האט נישט די מצוה פון קידושין, ער האט נישט קיין חיוב אפשר חתונה, אדער אנדערע זאכן. ס׳קען… אפילו מעקה, איך מיין, מזוזה רעכנט ער אריין אין איינע פון די מצוות. א נארמאלער מענטש האט א הויז מיט א מזוזה.
פארוואס איז דאס א שאלה? דאס אז די תורה לייגט אראפ די פיקטשער אז אזוי באלאנגט א לעבן, מאכט עס נאך נישט פאר א מצוה, אבער דו קענסט יא זאגן אז די תורה וויל אז דו זאלסט דאס טון. עניוועי, ניין, דו קענסט נישט זאגן. א מענטש וואלט געקענט טראכטן אז די תורה זאגט מ׳איז מחויב אין מזוזה, און פשט איז אז דאס איז די הויז וואס די תורה עקספעקט. אבער מ׳זאגט דאס נישט. ניין, דו קענסט וואוינען אין אן אוהל. די תורה רעדט נאר פון א מקום וואס דו ביסט יא מחויב אין מזוזה.
וואס ס׳קומט נישט דא אריין, איך ווייס נישט פארוואס ער וועט דא… דער חילוק פון רשות און חובה איז נאר אז מ׳דארף עס נישט נאכלויפן. אבער אויב מ׳האט די אפארטוניטי, אויב מ׳האט די היכי תמצא, איז מען יא מחויב. דאס איז עפעס די ווארט. אקעי, מחיים.
Speaker 1:
כל המצוות הן מדברי סופרים. אלע מצוות זענען מדברי חכמים. דער רמב״ם ווען ער רעדט מצוות זאגט ער אסאך מאל “מדברי סופרים”. ער רופט זיי נישט “סופרים” בכלל, חכמים רופט ער נישט אן “סופרים”. אבער ווען ער וויל נאכזאגן עפעס א מאמר חכמים, זאגט ער “חכמים”. ער רופט זיי נישט “סופרים”. אבער מצוות מדברי סופרים. ס׳קען זיין ווייל זיי האבן עס געשריבן די מצוות, איז דאס ווארט “סופרים”. יא, יא, איך געדענק אין די גמרא, “חביבין עלי דברי סופרים”, “דברי סופרים צריכין חיזוק”. יא, מצוות מדרבנן.
כל המצוות הן מדברי סופרים, ובזה יש גם כן חילוק: יש מצוה שהיא חובה מדבריהם, כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, שזו חובה מדבריהם, שחייב אדם לעשותה, ויש מצוה שאינה חובה, כגון עירוב ונטילת ידים. שאם לא רצה לערב או לא רצה לאכול פת, אינו חייב.
ועל כל המצוות האלו מברך תחלה קודם לעשייתן, “אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות”. אז דער רמב״ם האט אונז געגעבן אן הקדמה, אז ברכת המצוות זענען אויף מצוות דאורייתא און אויף מצוות דרבנן, און ביי ביידע מאל האט נישט קיין חילוק צו ס׳איז א חוב צו ס׳איז א מצוה וואס איז בגדר רשות.
שטעלט זיך אבער דער רמב״ם אויף די נוסח, ווען מיר זאגן “אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות”, וויאזוי קענען מיר מאכן דעם נוסח? “ואיכן צונו”? וואו האט אונז דער אייבערשטער… וויאזוי קענען מיר זאגן די ווערטער “אשר קדשנו במצותיו וצונו”, גייט זיך ארויף אויף “אלקינו מלך העולם” וואס ער האט אונז געהייסן? דער אייבערשטער האט נישט געהייסן, די רבנן האבן געהייסן.
ענטפערט דער רמב״ם, בתורה. דער אייבערשטער האט אונז יא געהייסן בתורה. וואו? ווייל אין די תורה שטייט “על פי התורה אשר יורוך תעשה”. אז אלעס וואס די חכמים זאגן דיר זאלסטו טון. אלעס וואס די בית דין זאגן דיר זאלסטו טון. “אשר יורוך תעשה” שטייט דאך וואס… וואס שטייט פריער און נאכדעם? אין פרשת שופטים שטייט “לא תסור מן הדבר”. יא, אקעי, דער רמב״ם ברענגט “אשר יורוך תעשה” בגדר עשה.
נמצא ענין הדברים ועשייתן מצוה מן התורה. דאס איז די ווערטער פון די פוסק, אשר קדשנו במצוותיו. וואס זענען די ווערטער? וויאזוי קען מען זאגן די ווערטער? ווען מ׳זאגט די ווערטער אויף די ספעציפישע זאך. אשר קדשנו במצוותיו שציוה בהן, ער האט אונז מקדש געווען מיט זיינע מצוות וואס שטייט אין די תורה, און איינע פון די מצוות איז וואס ער האט באפוילן לשמוע מאלו שציוו לקרוא את המגילה.
אזוי איז די זאך להדליק נר של חנוכה, וחיוב שאר כל המצוות שבדברי סופרים. דאס איז די שיטת הרמב״ם. אז נישט נאכדעם וואס ס׳איז דא א מצוה, יעצט וועט מען קענען זאגן אשר קדשנו במצוותיו וציונו אויף מקרא מגילה. ניין, מ׳קען נישט זאגן וציונו אויף מקרא מגילה. מ׳דארף אריינלייגן כולי אין די סענטענס, צולייגן א גאנצע שטיקל, און זאגן אשר קדשנו במצוותיו וציונו לשמוע מאלו שציוו לקרוא את המגילה. ס׳שטייט נישט אזא לשון, ס׳איז זייער א גרויסע דוחק.
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל אשר קדשנו במצוותיו וציונו מיינט מען נישט כללי, מ׳מיינט אייביג פרטי. ווען מ׳זאגט אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעסוק בדברי תורה, זאגט מען נישט כללי, זאגט מען אז דער אייבערשטער האט געהייסן די מצוה. דא איז עפעס אזא פלוצלינג, די אשר קדשנו במצוותיו וציונו רעדט עפעס אנדערש. ער זאגט דער אייבערשטער האט אונז געגעבן די מצוות אויף די תורה, און די תורה… דער רמב״ם לייגט אריין א סענטענס אינמיטן די סענטענס, ער לייגט אריין א קלאז, ער לייגט אריין אשר קדשנו במצוותיו וציונו, און וועלכע מצוה? פון די מצוה פון לא תסור, און ממילא דארף מען הערן צו די וואס אלו שציוונו.
איך ווייס נישט, אפשר מיינט ער צו זאגן וציונו, ער זאגט נישט וויאזוי די וציונו, וויאזוי ער טייטשט די וציונו. אשר קדשנו במצוותיו וציונו צו פאלגן די חכמים, און ממילא איז א מצוה יעצט לקרוא את המגילה. ניין, ניין, ער זאגט נישט אזוי. ער וואלט געדארפט זאגן אזוי, ער וואלט געדארפט זאגן אזוי, ער זאגט נישט אזוי. אשר קדשנו במצוותיו וציונו לשמוע מאלו שציוו. די וציונו, איך קען זיין אז ס׳הייסט וציונו, ס׳הייסט וציוונו. אשר קדשנו במצוותיו לשמוע מאלו… די אנדערע ווערטער, להדליק נר חנוכה מיינט, דאס איז א המשך פון עפעס א sentence וואס הייבט זיך אן “און די חכמים האבן געהייסן להדליק נר חנוכה”.
“אשר קדשנו במצוותיו” – אה, אינטערעסאנט. כאילו “אשר קדשנו במצוותיו” אז דער אייבערשטער האט אונז געגעבן מצוות, און דער אייבערשטער האט אין די מצוות אריינגעגעבן א כלל וואס קען ברענגען נאך מצוות. ער האט אונז געגעבן די מצווה פון “לא תסור מן הדבר אשר יורוך”, און אזוי יורוך, זענען מיר געווארן יעצט מחויב מיט די מצווה וואס די חכמים האבן געזאגט “להדליק נר חנוכה”.
דאס איז די פשטות אבער פון די ברכה. די פשטות פון די ברכה איז כאילו איך האב מקיים געווען א מעשה, וועלכע חכם צו פאלגן? די וואס האבן געזאגט “להדליק נר חנוכה”. ניין, עס קען נישט זיין אז דאס איז די פשט.
איך זע אז דער רמב״ן מאכט א גרויסע זאך פון די פסוק אין די ברכה. אבער דאס איז וואס ער זאגט, ווייל דער רמב״ן איז זייער שטרענג, דער רמב״ן איז נישט מסכים מיט א מהלך פון א כלל ווי א קוואל וואס מאכט אן מצוות. דאס איז אפשר די רבנן אדער אן אנדערע מענטשן האבן מסכים געווען. ניין, דער רמב״ן גייט מער, דער רמב״ן וויל טרעפן ווי אין די תורה אליין זעט מען די מצווה, אזויווי למשל חנוכה אדער פורים. אז עס זענען דא כללים און פרטים און אזעלכע זאכן, אז דער רמב״ן, געדענקסט, איך האלט נישט אזוי. דער רמב״ן האלט אז דא איז א חיוב, כאילו יא, דו האסט א חיוב צו פאלגן די רבנן, אבער ער מאכט נישט א “וצונו” אויף “אשר קדשנו במצוותיו לשמוע דברי חכמים”. ער מאכט נישט “אשר קדשנו במצוותיו להדליק נר חנוכה”, ער מאכט נישט וועגן דעם. ער זאגט אז “לשמוע דברי חכמים שציוונו להדליק נר חנוכה”.
Speaker 2:
אה, אזא טייטש.
Speaker 1:
אום… דאס איז נישט איך מיין, די פשוט׳ע פשט אין די גמרא, די גמרא זאגט אין מסכת שבת “שלא לעשות”. אבער עס איז אינטערעסאנט, די גמרא זאגט “שלא לעשות”, אבער דער רמב״ן ברענגט דוקא די עשה, ווייל ער וויל אז עס זאל זיין א ברכה וואס איז מחייב אויף די מצוות עשה. אז “אשר קדשנו במצוותיו” גייט ארויף אויף די מצווה פון “אשר יורוך תעשה”.
אבער דאס קען זיין. אבער אויך די פשוט׳ע פשט אין די גמרא איז מער אזוי. די גמרא זאגט אז יעצט וואס דער אייבערשטער האט געהייסן “לא תסור”, די פשט איז יא, דא איז א מצווה צו צינדן חנוכה ליכט. די גמרא איז שוין איינגעפאלן אז מען דארף אריינקוועטשן אין די ברכה.
איך שטעל זיך פאר אז מען קען זען אין די ראשונים, “לא תסור” דינים צו מען דארף אלעמאל פאלגן. איך ווייס נישט וואס איז די רמב״ן׳ס פשט, איך מיין אז מען דארף עס גוט א סדר מאכן. איך ווייס נישט וואס איז די פשט, איך דארף אריינקוקן אין די רמב״ן׳ס טייטש. איך בין נישט אזוי מסכים, איך זע נישט וואס דו זאגסט אז יעדער איז מסכים אז דאס איז די טייטש. דאס איז דיין אייגענע טייטש.
דו זאגסט אז דער רמב״ן האלט אויך אז עס איז דא א חיוב צו פאלגן די רבנן, דאס איז וויכטיג אז יעדע מצוה דרבנן זאל האבן א לשון עשה. ער האט א טענה, וואס פונקט ביי נר חנוכה דארף מען זאגן דאס? אבער דער רמב״ן האלט אז די רבנן דארפן האבן די רבנן, און דער רמב״ם איז מסכים מיט דער רמב״ן אז ס׳איז דא א דאורייתא צו טון יעדע מצוה דרבנן. סאו, קען זיין אז ס׳איז בכלל נישט קיין סתירה.
Speaker 2:
אקעי.
Speaker 1:
אקעי, גייען מיר ווייטער.
ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל דו קענסט אפילו זאגן “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” זאגט ממש פונקט פארקערט. “אשר קדשנו במצוותיו” מיינט, דער אייבערשטער האט אונז גענוג מקדש געווען מיט זיינע מצוות. ער האט אונז געגעבן פונקטליכע מצוות און מיר זאלן ווערן הייליג. ס׳קומט נישט אריין מער. “אשר קדשנו במצוותיו” פארטייטשט זיך דאס. אבער דא ליגט עפעס אז “אשר קדשנו במצוותיו” האט אונז מקדש געווען מיט אלע מצוות, און דאס איז אויך איינע פון די מצוות צו פאלגן די חכמים. וואס איז אויך זייער שווער צו זאגן, אז כאילו דאס איז די אידענטיפיקעישאן פון די חכמים, די חכמים פון די מגילה אדער די חכמים פון חנוכה… אבער ס׳זאל זיין א מצוה צו פאלגן די חכמים! דאס זאל זיין א מצות עשה.
Speaker 2:
דו שטעלסט א שאלה, וועלכע חכמים? די חכמי הדורות, ווער ס׳האט די נאמען חכמים. וואס איז די פראבלעם? אבער יעצט, נאכדעם וואס די חכמים האבן געהייסן, איז דאך דא א מצוה צו פאלגן.
Speaker 1:
סא ווען דיין טאטע זאגט דיר “ברענג מיר א טיי”, איז דא א מצוה צו ברענגען א טיי פאר דיין טאטע. די סיבה איז וועגן כיבוד אב. איז דא א מצוה צו ברענגען א טיי פאר דיין טאטע, פארוואס נישט? אפשר דארף מען נוצן די לשון כיבוד אב, אבער… אקעי, דאס איז א דיטעיל אין די… דער אייבערשטער האט קיינמאל נישט געהייסן צו צינדן חנוכה.
Speaker 2:
איינס, נאכדעם וואס די חכמים האבן געהייסן… אבער פארוואס נישט? נאכדעם וואס די חכמים האבן געהייסן לקריאת המגילה, אויטאמאטיש איז דא אויף דעם א צווי פון אייבערשטן. און מ׳דארף נישט פון דעם קיין שטעמפל. ווען דו זאגסט מיר, איז דא א מצוה אז דו זאלסט יעצט טון די ספעציפישע זאך וואס איז יעצט לערנען? עס שטייט נישט אין די תורה אז צוועלעף אזייגער נאכמיטאג אין תשפ״ג מוזט ער לערנען. סאו, לאמיר זאגן דו ביסט גערעכט.
Speaker 1:
אקעי, דאן זאג איך, אבער מיר קענען אז די גבאי אזהרה ביסטו גערעכט, אבער ווען דער טאטע בעט א טובה, יענער זאל…
Speaker 1: ניין, די חכמים האבן נישט די אייבערשטנ׳ס שטעמפל אז זיי קענען טון וואס זיי ווילן מיט דעם. די חכמים האבן אן ענין צו לשמור ולעשות. מ׳דארף נישט פון דעם קיין שטעמפל, זאג איך דיר. ווען דו זאגסט מיר, האסטו, ס׳איז דא א מצוה אז דו זאלסט יעצט טון די ספעציפישע זאך וואס דו לערנסט יעצט, שטייט נישט אין די תורה אז צוועלף אזייגער נאכמיטאג אין תשפ״ג מוזטו לערנען. סאו, דו ברויכסט נישט לערנען.
Speaker 2: לאז איך דיר ווערן אן עורך. אקעי.
Speaker 1: ניין, איך זאג אבער, מ׳קען יא, מ׳קען זאגן אז לגבי עבודה ביסטו גערעכט, אבער ווען די טאטע בעט א טובה, יענע זאך וואס די טאטע האט געבעטן, יענץ איז יעצט א מצוה וואס דו דארפסט טון.
אקעי, לאמיר גיין ווייטער. איך בין מסכים אז די ווארט וואס דו זאגסט, אז אפשר ביסטו יא מסכים מיט דעם וואס די רמב״ם זאגט, אז די רמב״ם איז נישט קיין דעת יחיד, דאס איז נישט די רמב״ם. אבער, פיין, איך וויל נישט אריינגיין צו די חכמים זענען די רמב״ם. איך גלייב נישט אז אלע יודען זענען מסכים מיט דעם. און דו טאקע געסט ארויס, זייער גוט, דו עסט מאכן די רמב״ם, דו שטייסט נישט. איך בין נישט מסכים.
אבער דו זעסט אז די רמב״ם האט געשטערט, און ס׳איז אים זייער שטארק געשטערט די רמב״ם׳ס וועג פון טראכטן זייער קאנקריטלי לגבי מצוות. די רמב״ם גלייבט נישט אז די חכמים האבן די אייבערשטנ׳ס שטעמפל. די רמב״ם גלייבט אז ס׳איז דא אן עקסטערע מצוה צו לשמור ולעשות, ווייל דאס איז טאקע א מצוה דרבנן, א גרינגע מצוה, אבער ס׳איז נישט דא קיין שום מצוה צו צינדן חנוכה, ווייל די אייבערשטער האט קיינמאל נישט געהייסן צינדן חנוכה ליכט. ס׳איז זייער וויכטיג די חילוק. ס׳איז זייער וויכטיג פאר די רמב״ם די חילוק.
Speaker 2: ניין, איך קען פארשטיין ווען ס׳איז אים נוגע. למשל, ס׳קען זיין נוגע אויב קומט א בית דין וואס האט יא די רעכט צו מבטל זיין, למשל, אוודאי וועט מען נישט קענען מאכן די ברכה, ווייל דעמאלטס איז די מצוות חנוכה עקספייערד. די שקר איז אין די נוסח, מיינסטו?
Speaker 1: אה, יא. דאס הייסט, קען זיין אז די רמב״ם באדערט נאך עפעס, ווייל די רמב״ם באדערט זייער שטארק די לא תוסיף. אבער מ׳טאר נישט זאגן אויף עפעס וואס איז נישט א מצוה אז ס׳איז א מצוה. דאס איז וואס ער זארגט זיך דא זייער מעגליך, ווייל די לשון איז “אשר קדשנו במצוותיו”, אבער דו זאגסט אז ס׳איז א דאורייתא, אז ס׳איז פון די מצוות.
דאס איז וואס עס באדערט אים, אז דו ביסט עובר א חשש לאו, אז דו ביסט אים געווען לייגן אלס פארט פון זיך אליין. די חכמים האבן געזאגט די לאו. אקעי.
Speaker 2: ניין, די רמב״ם קוקט עס אזוי אן. ס׳איז זייער וויכטיג צו מאכן די חילוק, אמת. אז דו האסט די כח ההיקש. יא.
Speaker 1: אקעי, זייער גוט. פרעגט ער יעצט, פארוואס די רמב״ם טראכט יעצט וועגן ברכת המצוות? פרעגט ער, אה, ס׳איז נישט דא קיין מצוה אויף נטילת ידים. ולכאורה, האט ער פריער אויסגערעכנט שוין נטילת ידים. יא, ער איז געגאנגען אין א עירוב. ער האט אויסגערעכנט שוין נטילת ידים. ער האט דזשאסט אויסגערעכנט נטילת ידים.
האבן מיר פריער געלערנט אז ס׳איז דא צוויי מאל נטילת ידים, בראשונה ובאחרונה. פארוואס באחרונה האט נישט קיין ברכה? לאמיר מאכן א ברכה אויף נטילת ידים אחרונים.
זאגט דער רמב״ם, “לפי שאינו חייב בדבר זה אלא מפני הסכנה”. דאס איז א מצוה דרבנן, פונקט אזוי ווי צונעמען אן עירוב. יא, פונקט ווי נטילת ידים בראשונה. ער האט פריער אויסגערעכנט עירוב ונטילת ידים. מ׳גייט ארויף אויף די נטילת ידים וואס ער האט דזשאסט אויסגערעכנט.
פארוואס מאכן מיר נישט? “לפי שאינו חייב בדבר זה אלא מפני הסכנה”. די נטילת ידים באחרונה האט דער רמב״ם פריער געזאגט אז מ׳איז מחויב געווארן וועגן א סכנה פון מלח סדומית. “ודבר שחייבין בו משום סכנה אין מברכין על עשייתו”. ס׳איז אן ענין, מאכן מיר דארט אויך נישט מאכן קיין ברכה.
אבער אן ענין, אקעי, “וכן כל כיוצא בזה”. למשל, “המסנן את המים ואחר כך שותה בלילה”. איינער וואס ביינאכט ווען ער וויל טרינקען, בייטאג ווען מ׳טרינקט מוז מען נישט זייען ווייל מ׳קען טשעקן די וואסער. אבער אויב איינער וויל טרינקען וואסער ביינאכט, איז א מענטש מחויב, ווייל ס׳איז א מצוה פון “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, ווייל א מענטש וויל לעבן, צו דורכצייען די וואסער אז ס׳איז נישט אריינגעגאנגען דערין עפעס א באשעפעניש, עפעס א פאראסייט.
סאו איינער וואס זייעט דורך די וואסער, “ואחר כך שותה בלילה” און טרינקט משום סכנת עלוקה ווייל ער האט מורא פון א פאראסייט, מאכט מען נישט קיין ברכה “אשר קדשנו במצותיו וצונו לסנן את המים”, ווייל ס׳איז טאקע דא אזא מצוה, אבער די מצוה פרטית, דער אייבערשטער האט נישט געמאכט אזא מצוה פרטית. ס׳איז דא א כלליות׳דיגע מצוה פון זיך אפהיטן. “וכן כל כיוצא בזה”. די זעלבע זאך איז נטילת ידים. א יסוד, ס׳איז טאקע א חיוב ווייל ס׳איז “ונשמרתם”, אבער “ונשמרתם” איז… דער רמב״ם איז נישט געווארן קלאר מיט שמירת הנפש, א סניף פון לא תרצח, יא.
“ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, אהא. זאגט דער רמב״ם, מאכט מען נישט קיין ברכה. פארוואס? וואס ער זאגט איז, “דברים שחייבין בו משום סכנה אין מברכין”.
אבער וואס איז מיט מעקה? מעקה האט ער פריער אויסגערעכנט צווישן די זאכן וואס מ׳מאכט יא א ברכה. אבער ער האט יא אויסגערעכנט צווישן די זאכן וואס מ׳מאכט א ברכה, אבער דער אייבערשטער האט עס אויסגערעכנט. אבער ס׳איז משום סכנה, ס׳איז א מצוה משום סכנה, אזויווי “פן יפול הנופל ממנו”.
Speaker 2: ניין, דער חילוק איז מסתמא צו ס׳איז א מצוה פרטית וואס מצוה געווען אויף דעם אדער נישט?
Speaker 1: יא, אבער זיי זענען מצוה געווען within the context פון מסביר זיין אויסצורעכענען סכנות. מעקה האט די תורה singled out מעקה. נטילת ידים באחרונה, טאקע, האבן יא די חכמים singled out כלאים, אז ס׳איז א מצוה, ס׳איז א תקנה, איך ווייס נישט. זיי האבן געזאגט א שיעור וויפיל מ׳וואשט אפ.
אבער דו קענסט מיר זאגן אויף אזא תורה, אבער ס׳איז אויך נישט ריכטיג אז די חכמים האבן נישט געמיינט צו מאכן אזא תקנה. די חכמים האבן נאר געזאגט אז מ׳זאל זיך פירן אין סכנות, און אויב ס׳איז נישט קיין סכנה דארף מען טאקע נישט מאכן מים אחרונים, אזויווי אונז האבן געלערנט לכאורה אין שולחן ערוך.
איך טראכט אבער אז ס׳איז דא נאך א פשט, און מעקה איז א מצוה צו אפהיטן פאר יענעם די סכנה, נישט פאר זיך אליינס. אהא. ס׳איז נישט קיין נפקא מינה פאר דיר אז דו האסט די פרייזן פון דעם מענטש, אבער ס׳איז אפהיטן פאר יענעם.
ס׳קען זיין אז מעקה איז נישט נאר א מצוה אויב איינער דרייט זיך, נאר אפילו אויב דיין דאך איז פארמאכט. ס׳איז אפשר אזא גדר וואס די תורה האט געמאכט. מה שאין כן אין מלח סדומית האבן מיר געזען אז א מקום וואס ס׳איז נישטא איז נישט מצוי.
אבער ביי מעקה קען זיין, מ׳קען נישט זאגן, “אה, היינטיגע צייטן, למשל, אויב מענטשן זאלן בויען זייער ווייכע floors, אה, ס׳איז נישטא קיין מצוות מעקה.” ניין, ס׳קען זיין אז איינמאל ס׳איז דא א מצוה, דארף מען עס טון. ס׳איז מער א גדר.
די אמת איז, לאמיר זאגן אז די אמת איז, איך האב געלערנט אמאל אויף מעקה אין אן אנדערן קאנטעקסט, אז די אמת איז אז מצוות מעקה — איך ווייס נישט אויב דאס איז די תירוץ וואס דו זוכסט — אז די אמת איז אז מצוות מעקה איז נישט סתם אז דו זאלסט נישט לאזן מענטשן טאנצן פון דיין דאך, ווייל אויף דעם האסטו נישט געדארפט קיין מצוה. ס׳דארף זיין א חידוש אין מצוות מעקה.
אזוי ווי די חזון איש מיין איך איז מסביר דארט, אז די עצם, ער זאגט, א מענטש אליין גייט אויפ׳ן דאך, ער ווייסט אז ער דארף זיך היטן. אבער איך דארף מאכן א גדר אויף מיין דאך? גיי נישט! אדער אדם מועד לעולם, א מענטש דארף זיך היטן. איז דאך דא א חידוש אז דו דארפסט מאכן א גדר.
קענסט זאגן אז יענער איז א דאך, ער מאכט עבירות, ס׳ווערט דיר געבעטן, כלאים, וואס א מענטש איז פטור אויף דעם. א מענטש דארף זיך היטן, א מענטש דארף האבן common sense, א מענטש דארף נישט גיין אויף א דאך. אבער ס׳איז דא א חידוש אז דו דארפסט מאכן א דיינדזשער, וואס איז דיינדזשערעס, און דו דארפסט א חידוש.
Speaker 2: בעיסיקלי וואס דו זאגסט איז אז מעקה איז א דין וואס די תורה זאגט אז די חיוב שמירה פון א דאך איז אויף די בעל הבית, ווייל אנדערע זאכן, יעדער האט זיך א חיוב פאר זיך. מ׳זאגט נישט אויף נטילת ידים אז די בעל הבית בעל הסעודה דארף אכטונג געבן קיינער זאל נישט שוין מים אחרונים. ס׳איז א מצוה יעדער איינער זיך צו וואשן די הענט.
Speaker 1: אבער דער טעם איז וועגן א סכנה, און אויף סכנה דארף מען א חידוש, ס׳איז נישט סתם. אבער איך מיין אז דאס ברענגט אריין די דוגמא פון צנועס המים. יעדער איינער פארשטייט אז דאס שטייט אין די גמרא, אבער דאס שטייט אליין אז ס׳איז נישט קיין מצוה, ס׳איז נישט קיין מצוה. יעצט, מאך זיכער אז ס׳איז בצנעה, נישט די זעלבע ווי מים.
אקעי, דער רמב״ם האט דא אריינגעווארפן נאר איין זאך, איין מצוה מדרבנן וואס מ׳מאכט נישט קיין ברכות. אנדערע ראשונים האבן אסאך, ס׳איז דא אויף דעם זייער אסאך ישיבה׳שע רייד, אבער אונז גייען נישט מאריך זיין אויף דעם. למשל, דער רשב״א, א מינוט, דער הייליגער רשב״א, ברענגט א פאר מצוות וואו ס׳איז יא אדער נישט דא א ברכה, אבער ער ענדיגט צו אז מ׳קען נישט וויסן די טעם, ווייל מיט אייביג קען מען אויפקומען מיט נאך א מצוה וואס איז ענליך און וואס ס׳פיט נישט די טעם. סאו ער ענדיגט צו אז בעצם אונז ווייסן נישט פונקטליך אויף וועלכע זאכן די חכמים האבן יא אדער נישט מתקן געווען א מצוה, און מ׳דארף נאר נאכגיין נאך די מסורה וואס מ׳ווייסט אז דא איז דא א מנהג צו מאכן א ברכה.
אבער אנדערע האבן יא א פאר שיינע סיבות, למשל א מצוה וואס איז תלוי אין אנדערע, און נאך אזעלכע זאכן.
אויב וועסטו מיר לאזן ענדיגן די גאנצע פרשה, וועלן מיר זען צו ס׳איז קלאר אזוי. דער רמב״ם האט שוין געזאגט א כלל, און איך ווייס נישט ביי די מצוה וואס איז תלוי אין אנדערע, און נאך אזעלכע זאכן.
אדער מ׳קען פרעגן, איך האב געטראכט נאך א קשיא, די מכה האסטו שוין דערמאנט. די מכה איז לכאורה דאס זעלבע תורה, דאס איז דאך א חידוש פון די תורה, ס׳איז נישט סתם א מכה. און אין אנדערע ווערטער, אויף צאלן, לאמיר זאגן, אויף ווערן וואס איז א גזילה, אדער אויף צאלן זיין א חוב, מאכט מען נישט קיין ברכה.
Speaker 2: יענץ איז קשור צו אן עבירה. יענץ איז קשור צו אן עבירה.
Speaker 1: דאס מאכט סענס! ס׳מאכט סענס אז ס׳פאסט נישט אז א מענטש זאל דאנקען דעם אייבערשטן אויף השבת הגזילה.
פריעת בעל חוב איז א מצוה. פריעת בעל חוב איז א מצוה. איז דאס א פראבלעם?
Speaker 2: ניין, ס׳איז נישט אז ס׳איז א מצוה לחברו. א מצוה לחברו מאכט מען נישט קיין ברכות.
Speaker 1: אבער מ׳קען נישט זאגן אז ס׳איז א מצוה לחברו. דער רמב״ם אין מורה נבוכים האט געזאגט אז רוב מצוות שבין אדם למקום זענען אויך אין אמת׳ן א מצוה לחברו, ווייל ווען מ׳גייט דורך די טעמי המצוות זעט מען אז אסאך זאכן האבן א תועלת פאר אנדערע מענטשן אויך. דאך, ווען מ׳זאגט בין אדם למקום, מיינט עס נישט צו זאגן אז ס׳האט נישט קיין שום תועלת בין אדם לחברו. ס׳מיינט צו זאגן אז וואס איז די עיקר מצוה? מער דירעקט.
יעצט, טוט מען א מעקה. ווען א מענטש מאכט א מעקה, העלפט ער נישט קיין צווייטער מענטש, ער רעדט נישט אויף קיין צווייטער מענטש. ער מאכט א מעקה אויף זיין הויז, גרייט ער דאס צו אז מארגן זאל קומען א צווייטער מענטש נישט אראפפאלן. ס׳איז נישט קיין מצוה לחברו.
איך בין געווען אין אנטווערפן א פאר יאר צוריק ביי ר׳ לייביש, ביי מיין פעטער, אויף יום כיפור. ביי די סעודה פון ערב יום כיפור האט ער א גאנצע סעודה אויסגעווען פארוואס מ׳מאכט נישט קיין ברכת המצוות אויף די מצוה פון תשובה. ער האט געקאכט אין א סוגיא, ער האט געזאגט א שטיקל בריסקער רב. אבער תשובה איז דאך א דוגמא פון… אבער ס׳איז דא א כלל וואס דער רמ״ע מפאנו ברענגט פון ר׳ אברהם אבן עזרא, פלאות, נישט באקאנטע נעמען, אבער וואס ער איז דער גרויסער בעל מורה דאשתמטתא. ער זאגט אז א מצוה וואס ס׳איז נישט קלאר ווען ס׳גייט עקטשועלי געשען, למשל, מ׳קען נישט מאכן א מצוה אויף אהבת רעים, ס׳קען אמאל דויערן צען יאר ביז מ׳הייבט אן צו ווערן א חבר, יא? למשל. אבער די תשובה איז דאך אויך אזא סארט זאך. ווען איינער זאגט אז תשובה איז נאר א מעשה, מ׳זאגט “אשמנו”, ס׳איז נישט אזוי. תשובה איז דאך א תהליך, ס׳איז דאך א זאך וואס א מענטש דארף ארבעטן אויף דעם מענטש.
עניטינג וואס האט צו טון מיט יענעמ׳ס צובראכנקייט איז אויך נישט פאסיג. א איד שטייט נעבעך הונגעריג און דו גייסט אים געבן צו עסן און דו מאכסט א ברכה “על מצות צדקה”. דער רמב״ם האט אפילו געמאכט א גרעסערע כלל דערין, אז ברכות נהנין מאכט מען נישט קיין ברכות.
קען סטאפן א רגע. לא בירך. דער רמב״ם זאגט “עושה מצוה ולא בירך”. ער האט דאך געזאגט אז א ברכה מאכט מען פאר מ׳טוט א מצוה, און ער האט אויך געזאגט אז ס׳גייט אייביג מיט א “ועשיתם את כל מצותי”. סאו דאס ווייס איך נישט שוין.
Speaker 2: יא, ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳איז זייער אינטערעסאנט וויאזוי ער לערנט הלכות מיט זייער… הלכות ברכות איז ער זייער מסודר. אין הלכות ברכות המצוות הייבט ער אן זייער אינטערעסאנט. ער איז מאריך, אבער ער גייט זיך אויך נישט ממש פון א כלל אל הפרט. ס׳איז זייער אינטערעסאנט. ער איז מאריך, אבער נישט מיט כללים. אזויווי איך זאג, ער איז מאריך מיט די הלכות, ער הייבט אן הלכות אבידה זרה, ער הייבט אן די הלכות… ער זאגט צו אזעלכע הלכה׳דיגע גדרים, וואס איז די קשר צו די קשר.
Speaker 1:
סאו דאס ווייסטו נישט שוין. יא, ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳איז זייער אינטערעסאנט וויאזוי ער לערנט. הלכות ברכות איז ער זייער מסודר, און אין הלכות ברכת המצוות הייבט ער אן זייער אינטערעסאנט. ער איז מאריך, אבער ער גייט דאך אויך נישט ממש מיט א כלל על הפרט. ס׳איז זייער אינטערעסאנט. ער איז מאריך, אבער נישט מיט כללים. זייער אסאך מאל איז ער מאריך מיט די הלכות, ער הייבט אן הלכות עבודה זרה, אדער ער הייבט אן… ער זאגט צוויי אזעלכע הלכה׳דיגע גדרים, וואס איז די קשר צו די המשך פון די רופף.
זאגט דער רמב״ם אזוי, וואס טוט זיך אויב איינער האט געמאכט די… נישט געפאלגט די תקנת חכמים צו מאכן א ברכת המצוה? ער האט געטון א מצוה ולא בירך, ער האט נישט געמאכט א ברכה פארדעם. “אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה”. ס׳איז אייביג דא א חיוב צו מאכן א ברכה פארדעם. אבער איז אזוי, אויב איז עס א מצוה וואס ס׳גייט נאך אן, למשל לכאורה א סוכה, יא? אדער דער רמב״ם גייט שוין זאגן די דוגמאות. אבער אויב איז עס עפעס וואס איינמאל מ׳האט געענדיגט טון די מצוה און ער האט נישט געמאכט די ברכה, און דער רמב״ם גייט שוין געבן די דוגמאות.
כיצד? א מענטש האט זיך אנגעטון ציצית, אדער לולב, אדער תפילין, או התיישב בסוכה, ער האט זיך געזעצט אין די סוכה, און ער האט נישט געמאכט די ברכה פאר ער האט זיך אריינגעזעצט, אדער פאר ער האט אנגעטון די תפילין, מאכט ער די ברכה נאכדעם וואס ער האט געטון די מצוה, ווייל ער האט דאך נאך די ציצית. סאו אויף ציצית זאגט ער “אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית”, ווייל ציצית, דא איז ווי דער רמב״ם זאגט אונז די ברכה. נאכדעם וואס ער האט אנגעטון די תפילין, זאגט ער “אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין”. און ווען ער זיצט שוין, מאכט ער “אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה”, וכן כל כיוצא באלו, ווייל ער טוט עס נאך. ס׳איז דאך לכתחילה איז עס פארן עס טון, אבער יעצט איז ער נאך אויך די טוהער.
איך מיין דער רמב״ם האט שוין געזאגט איינמאל די הלכה אין הלכות תפילין, האב איך געדענקט, ביי די עובר לעשייתן. קען מען זאגן אז יעצט גייט ער זאגן די ברכה אין די עק מינוט פון טון, אדער קען מען זאגן אביסל… איך מיין אז ס׳איז נאך אלץ עובר לעשייתן. ס׳איז נישט עובר לפריערדיגע עשייתן. לכתחילה דארף מען טון די הכי הכי עובר לעשייתן, פארן טון די ערשטע רגע. אבער ס׳איז בסך הכל א המשכה.
מ׳קען עס אויך טייטשן אז די גזירה איז דאך אז די רבנות קען נישט מאכן א גאנצע מצוה ענדיגט א ברכה, ווייל ס׳איז שוין דא א פטור, די מצוה איז נישט דא. יעצט די מצוה איז יא דא, ס׳איז גרייט יא אליין פאר די ברכה, אבער ס׳איז נאכאלץ דא די עבד, ווייל לעטף זאגט מען נישט לעטף, לעטף מיינט טון די מעשה, להניח מיינט נישט להניח עלי תפילין, און די זעלבע זאך, מ׳וואלט געדארפט זאגן לשבת בסוכה, לישב מיינט ער זיצט זיך אריין, די אנהייב פון די מצוה, יא יא, ס׳קען עס נאך ארויפרוקן, וכן כל כיוצא באלו.
אבל השוחט בלא ברכה, ער האט געשחט׳ן אן א ברכה, ער האט געענדיגט, מ׳גייט נישט נאכאמאל שעכטן, אינו חוזר אחר השחיטה ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, ער האט פארפאסט. וכן אם כיסה את הדם בלא ברכה, אדער למשל די נעקסטע זאך קען זיין אזוי, כיסוי הדם, או הפרשת תרומות ומעשרות, או שטבל ולא בירך, סאו דא רעכנט אונז די רמב״ם אויס די סארט זאכן וואס דארפן האבן א ברכת המצוות, אינו חוזר ומברך אחר עשייה, ווייל ער האט שוין געטון, וכן כל כיוצא באלו.
למשל די רמב״ם וואלט נישט געזאגט למשל טובל׳דיך נאכאמאל דאס מאל מיט א ברכה, ווייל נישט, ווייל ער האט זיך שוין גע׳טובל׳ט, די חלות איז שוין געשען.
Speaker 2:
וכן אינן מצוות שמברכין עליהן אחר עשייתן לעולם, אלע מצוות, רייט, רייט, דאס איז וואס דו ביסט א בריסקער און דו מאכסט עס אפאר מאל תרומה, מאך עס נישט פאר א עיקר דין. אבער אן ספק מספק קען זיין ער מאכט א ברכה, אויף דמאי מאכט ער נישט קיין ברכה, רייט? וואס איז די נאמן דרבנן, ספק דבריהם להקל. אפילו אויב די רבנן דארפן מאכן א תרומה נאכאמאל מאכט ער נישט קיין ברכה אויף דעם, אפילו אה, דאס הייסט ספק דבריהם, די גמרא, יא.
Speaker 1:
אהא, אבער די רמב״ם איז נישט די הלכה. אינטערעסאנט וואס מ׳ברענגט אין די פרי חדש, איך שטעל זיך פאר אז די רמב״ם האט אזא חילוק, איך געדענק אז ס׳איז דא א גאנצע, אפשר שפעטער וועלן מיר זען ווען מ׳וועט רעדן.
Speaker 2:
אקעי. על כל פנים, יא.
Speaker 1:
אבער דא יא, עס איז דא איין מצוה וואס מ׳מאכט די ברכה אחר עשייתה. וואס איז דאס?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
איינער האט מיר געזאגט אז די ברכה איז אחר עשייתה לעולם. אונז זענען אויך, דער רמב״ם האט נישט משנה געווען די הלכה אז כל הברכות כולן מברך עובר לעשייתן, אזוי ווי די גמרא זאגט עס. ס׳וואלט געווען פאסיג פאר׳ן רמב״ם. ווייל דער רמב״ם האט געטראכט אז ער שרייבט מער בקיצור. דער רמב״ם האט געשריבן “כל המצות מברך עליהן קודם לעשייתן”.
Speaker 2:
אה, אה, אה, אה.
Speaker 1:
ס׳איז געווען א פארפארער, אבער די גמרא לייגט עס א דגש. קודם זאלסטו וויסן אז די גמרא זאגט פון וואו מ׳לערנט עס ארויס. און און און ער האט פארפאסט, ס׳איז אזוי ווי א שוטה. ער זאגט נישט אז מ׳דארף איבערטון אדער סיי וואס. ער האט פארפאסט, ס׳העלפט נישט איבערטון בעצם, יא. חוץ ביי די סוכה, מ׳זיצט נאך, יא.
אקעי. ס׳איז דא…
איך האב געהאט א שנעלע שאלה, ס׳קומט נישט ממש אריין. איך האב געהאט א סידור קידושין, ס׳איז אביסל בושות אבער ס׳איז געשען. איך האב געהאט א סידור קידושין וואס ס׳איז נישט געווען דארט איינער וואס האט עס געקענט נעמען אזוי גוט פון די חופה. ס׳איז געווען אזוי, ווי געשייניגט, מ׳האט גענומען אזא ארענדע פלאץ. און איך האב מייחד געווען עדי כתובה, איך האב געקענט נעמען פון די כתובה פאר די חופה. מיר זענען געגאנגען צו די חופה, און מ׳האט אנגעהויבן, און איך האב נישט מייחד געווען עדים פאר פאר די חתן האט געגעבן די קידושין. דאס הייסט, איך האב געמאכט די ברכה, און נאכדעם האט די חתן געזאגט “הרי את מקודשת לי” פארנט פון די מענטשן וואס זענען געשטאנען דארט, און די עדי כתובה, איך האב נישט געזאגט “עדי קידושין”.
איך האב מיך געכאפט גלייך נאכדעם, און איך האב מייחד געווען צוויי עדים, און איך האב געבעטן די חתן זאל צוריק מקנה זיין פאר די… די כלה זאל צוריק מקנה זיין פאר די חתן איר רינגל, און מ׳האט עס איבערגעטון פארנט פון די צוויי עדים. און די סיבה איז, ווייל ס׳איז דא א הלכה, בעצם די גאנצע עולם האט עס געזען, אינקלודינג די צוויי עדים, אבער ס׳איז דא אן ענין אז מ׳דארף מייחד זיין עדים, ווייל אויב נישט איז דא די חשש אז “עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה”, א חלק פון זיי זענען קרובים, א הלכה׳דיגע סיבה. סאו בעצם איז געווען עדים, אבער ס׳איז דא די הלכה׳דיגע סיבה פארוואס מ׳דארף יא מייחד זיין עדים. למעשה איז עס נישט געווען קיין הפסק, ווייל מ׳איז געווען מער עוסק אין ענין סידור קידושין. מ׳האט עס נישט געטון אזוי געהעריג, און מ׳האט עס יעצט געפיקסט, מ׳איז נישט געווען מעכב. אבער למשל, אויב וואלט איך מיר יעצט געכאפט נאכדעם וואס מ׳האט שוין געמאכט אלע שבע ברכות, יא? לכאורה וואלט מען יעצט געדארפט מאכן א ברכת הקידושין עובר לעשייתן.
Speaker 2:
אקעי, מ׳דארף וויסן אז די קידושין איז א כשר׳ע קידושין, ספעציעל אין די אופן וואס איך זאג. קודם כל איז דא א חומרא, און מ׳האט מקפיד געווען אויף די חומרא. צווייטנס, ס׳איז דא א מחלוקת הרמב״ם מיט רא״ש צו ברכת אירוסין איז א ברכת המצוות אדער א ברכת השבח. אויב ס׳איז א ברכת המצוות, און דער רא״ש לערנט אז ס׳איז א ברכת השבח, קען מען עס מאכן נאכדעם.
Speaker 1:
ניין, דער רמב״ם זאגט אונז נישט וועלכע ברכת המצוות זענען א ברכת השבח. למשל קידוש, דו האסט דאך אויך טעפס א… קידוש איז מצוות קידוש על היין, אבער ס׳איז דאך אויך א ברכת השבח. אבער ס׳איז נישט א ברכה על מצוות קידוש? איז א ברכה על מצוות קידוש, ניין?
Speaker 2:
ניין, ניין, ניין. מצוות קידוש איז לקדש היום על היין, צו מאכן שבח והודאה על היין. אויף וואס זאל זיין א ברכה “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות קידוש”?
Speaker 1:
אה, ס׳איז ממש די זעלבע שאלה וואס איך האב דיך געפרעגט פארוואס מ׳זאגט אן עקסטערע נוסח אויף “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא קריאת שמע”. אנשטאט דעם זאגט מען “אהבת עולם”.
Speaker 2:
ניין, איך מיין די אמת׳דיגע ענטפער, אנטשולדיג וואס דו ביסט מורי ורבי, איך זאג נאר אן אנדערע ענטפער וואס מ׳קען זאגן איז, אז ס׳איז דא ווען חז״ל האבן מייחד געווען אסאך א שיינערע ברכה. אנשטאט ס׳זאל זיין א טרוקענע ברכה, די מינימום איז, ווען דו האסט נישט קיין סאך וואס צו זאגן, זאג אזוי ווי ווען א מענטש… ס׳איז דא די קליינע ברכות. אנשטאט, ס׳איז דא ווי מ׳זאגט יא “מודים אנחנו לך” ווען ס׳קומט רעגן, איז דא א גאנצע שיינע נוסח. אבער על פי רוב, שכוח באשעפער פאר די עסן. “בורא פרי האדמה” איז נישט שכוח, ווייל דו זאגסט “ברוך אתה” פאר די עסן. דאס איז א מינימום.
אויף קריאת שמע האבן חז״ל יא יאחד געווען אסאך השענערע ברכת המצוות, וואס רעדט וועגן אהבה רבה פון די קבלת התורה, פון דעם רעדט מען דאך פון שמע. מ׳איז מקבל זיין, “הבוחר בעמו ישראל באהבה” צו זאגן שמע. סאו פארדעם איז נישט דא קיין מקום צו זאגן “אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא שמע”, ווייל דו האסט אסאך א שענערע, אהבה רבה איז אלעס תלוי אין דעם, איז שוין אלעס כלול אין דעם. ווען דו זאגסט פלעין, אה, איך נעם אן אן עול מלכות שמים, איז נישט דא אויף דעם, מ׳איז נישט מתקן געווען אויף דעם א תפילה אדער א שבח.
און די מצוה פון קידוש, הערסטו וואס איך זאג? האבן חז״ל געמאכט נישט סתם ברכה אויף קידוש, נאר זיי האבן געמאכט אז די קידוש איז א שבח והודאה אויף שבת און אויף די יין.
Speaker 1:
מ׳לערנט אין רמב״ן אז קידוש איז אליין א מצוה, דאס הייסט… יא, קידוש היום על היין איז אליין א מצוה. וואס מאכן א מצוה אויף די קידוש? דאס איז רעכטס, דאס איז א קשיא. איך מיין א בויגן קדוש…
Speaker 2:
אקעי, לאמיר נאר גיין ווייטער. איך האב נישט קיין שום מצוה בדבור וואס איך געדענק אז מ׳מאכט אויף אים א ברכה.
Speaker 1:
ניין, איך מיין אז קידוש היום מיינט אויך בכלל אז ס׳איז א תפילה, ווייל מ׳דאווענט דאך עס אויך ביי די… פאר מ׳טוט עס ספעשל על היין, טוט מען דאך עס ביי תפילה. דאס הייסט אז ס׳איז א תפילה, און ס׳איז נאך א תפילה אויף יין.
Speaker 2:
אקעי, לאמיר גיין ווייטער. דו האסט געזאגט אז מ׳איז נישט יוצא מיט א כלל יוצא זיין.
Speaker 1:
איינציגע מצוה וואס מ׳מאכט א ברכה עליה אחר עשייתה לעולם, איז טבילת הגר. רייט, רייט. וואס מ׳מאכט אייביג דווקא אחר עשייתה, איז טבילת הגר. פארוואס? ווייל א גר, פאר ער גייט זיך טובל׳ען, ער גייט זיך טובל׳ען אויף זיין גירות, האט ער די ברכה… ער קען נישט זאגן “אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה”? יא, אדער וואס? פארוואס קען ער עס נאכנישט זאגן? “שעדיין אינו קדוש ואינו מצווה עד שיטבול”. ס׳איז א תלוי ועומד. ער גייט ווערן א איד ווען ער גייט מקיים זיין די מצוה.
Speaker 2:
וועלכע מצוה איז בכלל צו ווערן א איד? איך ווייס נישט. וועלכע מצוה איז עס? ס׳איז צדיק. ער וואלט געדארפט זאגן “אשר קדשנו במצותיו וצונו על כל המצוות” יעצט ווען ער טובל׳ט זיך, ווייל ס׳איז א תנאי פאר אלע מצוות. אבער אפשר… די מצוה… ס׳איז נישט דא קיין מצוה פאר א גוי צו ווערן א איד, ס׳איז נישט פון די שבע מצות בני נח. אבער ס׳איז די יסוד פאר אלע מצוות.
Speaker 1:
אזוי זאגט דער רמב״ם, דער רמב״ם לערנט יא… אז “והייתם קדושים לאלוקיכם” אדער “והייתם לי קדושים” איז א מצוה. גוט, פאר א גוי איז נישט קיין מצוה, ממילא קען ער נישט מאכן די ברכה על טהרת גופו. אבער פאר א איד איז א מצוה צו זיין א איד. און דאס ווערט א מצוה מיט א טבילה, און נאכדעם מאכט מען א ברכה פאר׳ן זיין א איד. און ווען טובל׳ט זיך א איד פאר׳ן פלען זיין א איד? ער איז שוין געווען א איד, ער איז שוין אן אלמנה. ס׳איז פאני, אבער אזוי איז די הלכה.
Speaker 1: ס׳איז דאך נישט קיין מצוה פאר א גוי צו ווערן א איד, ס׳איז נישט פון די שבע מצוות בני נח.
אבער ס׳איז די יסוד פאר אלע מצוות. אזויווי ואהבת. דער רמב״ם לערנט יא אז ואהבת את ה׳ אלקיך איז א מצוה.
אבער פאר א גוי איז נישט קיין מצוה, ממילא קען ער נישט מאכן די ברכה אלס גוי. אבער פאר א איד איז א מצוה צו זיין א איד. און וויאזוי ווערט מען א איד? דורך א מצוה, מ׳דארף זיך טובל׳ן. און נאכדעם וואס ער איז א איד, מאכט ער א ברכה פאר׳ן זיין א איד.
און ווען טובל׳ט זיך א איד פאר׳ן פלוצלינג זיין א איד? ער איז שוין געווען א איד, ער איז אלעמאל געווען. ס׳איז פאני, אבער אזוי שטייט דא.
לפיכך, יא, לפיכך… ניין, איך זאג, לויט די… לויט די… אה, לויט די רמב״ן, אז ס׳איז דא א מצוה וואס איז א יסוד פאר אלע מצוות, מילה איז נישט קיין מצוה, אזויווי יראת ה׳ אלקיך אדער אהבת ה׳. איך מיין אז אהבת ה׳ רעכנט ער יא אויס. דער רמב״ם רעכנט נישט אויס אמונה אלס א מצות עשה. קען מען זאגן אז… יא, אקעי, נישט קיין חלק.
מ׳זאגט נישט די מצוה איז צו ווערן א איד. די מצוה איז טבילה. ס׳איז א מצוה אזויווי ס׳איז א מצוה קיומית. אויב מ׳וויל ווערן א איד, דארף מען זיך טובל׳ן. אבער די מצוה איז נאר אויף א איד, נישט אויף א גוי.
לפיכך, ווען מאכט מען די ברכה? אן אשר יצר, מ׳ווארפט זיך אריין אין וואסער.
מאי שאינו עושה ברכה? מה שהיה דחוי מעיקרא. ס׳איז דער רמב״ם נאכאמאל, ער געבט נאכאמאל די ווערטער. מה שהיה דחוי מעיקרא, פארדעם איז ער געווען דחוי פון מצוות, נישט געקענט טון קיין מצוות, לא יברך.
Speaker 2: ער זאגט אז… ניין, אפשר מיינט ער צו זאגן מער אז… לאמיר זאגן מ׳טוישט די נוסח פון אשר קדשנו במצוותיו וציוונו. ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם על הטבילה, אן אשר קדשנו במצוותיו וציוונו. אויף דעם איז איין פראבלעם. די אנדערע נוסח שטימט דאך נאך.
Speaker 1: אפשר גוים מאכן ברכות, האבן מיר געלערנט אז מ׳ענטפערט נישט קיין אמן. ס׳קען זיין אז דער גוי האט אנדערע מצוות.
Speaker 2: אה, אויף די שבע מצוות בני נח. למשל, א גוי וואס טוט שבע מצוות בני נח, קען ער מאכן א ברכה?
Speaker 1: אה, די חכמים זענען נישט מתקן געווען.
Speaker 1: די שאלה איז, צו איינמאל די חכמים זענען מתקן געווען, ווערט עס די אופן עשיית המצוה. סא אויך די בני נח זענען מחויב צו טון די מצוה פון די שבע מצוות על פי וויאזוי די חז״ל זאגן איז די מצוה.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דער עולם ווייסט אז… ניין… אקטשולי, נאכאמאל מ׳גייט ווייטער. ניין, איך טראכט, ווען איינער בלאזט שופר אן א ברכה, אוודאי פעלט אין די איכות פון שופר. ס׳איז נישט נאר א פגום אין הלכות ברכות. ס׳איז שוין געווארן א תקנת חכמים אזוי די מצוה קומט. אבער דארף שוין בלאזן דעם שופר. דארף שוין בלאזן דעם שופר.
מילא, קען איך זאגן אז א גוי דארף טון די זעלבע מצוה אין חנוך? לפי וויאזוי חז״ל זאגן? ווייל איינמאל די חז״ל זאגן, עס איז א אופן עשיית המצוה. אהא, וואס בתור אידן, יא. אבער דער רמב״ם זאגט נישט אזוי. ער מאכט נישט די אידעי, ער זאגט נישט דעם חידוש נישט.
Speaker 2: ניין, אויף אלע מצוות, אלע מצוות וואס זענען לאמלאך קרוס סבורי, וואס זענען ממש.
Speaker 1: איך האב געהערט ר׳ אבנר ער קריגט אויף דעם. איך האב עס נאך געזאגט פון… ניין, איך האב נישט קיין זכרון, דער אייבערשטער זאל מיר שענקן א בעסערן זכרון. וואס ר׳ אבנר האט זייער שטארק אפגעפרעגט אז פארקערט מיר טוען מיר מאכן די מצוה.
Speaker 1: אבער עס איז דא א מקום פאר דעם. ווייל מען מאכט דעם די ברכה, אויף דעם האט דער אייבערשטער אונז אויסגעקליבן אלץ א איד. אשר בחר בנו מכל העמים באהבה.
אונז זאלן מצוות, גיין צווישן זיי, ווייל עס זאלן מצוות מתגלה זיין. אבער וואס עס זאלן ספעשעל, עס זאלן מצוות אז די ניחוח בירט זיך אז אלץ נישט נאר עס אין די… די מאירי, די מאירי זאגט, מ׳קען זיין אז עס איז אביסל נשפע פון דעם רמב״ם. מיין מאירי ערליך א תלמיד פון דעם רמב״ם. אז ברכת המצוות מאכט מען נאר אויף מצוות וואס איז מיוחד פאר אידן. אבער א מצוה וואס איז מחויב אלץ בעיסיק חוקי האנושיות, למשל איך ווייס אפשר נישט עסן… אקעי, א לא תעשה איז נישטא, אבער איך ווייס… מען זאל זיך אנטון כדי מ׳זאל נישט זיך ארומדרייען, אבער ס׳איז נאר תקנת חכמים אז א איד זאל זיך נישט דרייען נאקעט. ס׳איז קיין מצוה, ווייל דאס איז א הומאן ביאינג. אונז וועלן, אויף דעם אז דער אייבערשטער האט אונז חיבה יתירה שאשר קדשנו במצוותיו וצונו.
Speaker 2: יא. עס איז דא איין ברכה וואס דערמאנט לא תעשה, יא? אשר קדשנו על הראיה, והטילנו.
Speaker 1: דאכט זיך אז דער רמב״ן אין השגות זאגט אזוי. והטילנו איז עריות גילוי, ס׳איז טאקע אינטערעסאנט. אויף דעם איז אויך דא אז ס׳איז א ברכת השבח, דער ר״ן זאגט אז ס׳איז א ברכת השבח.
Speaker 1: ס׳קען זיין אז די ברכת המצוות איז פון קידושין. איך מיין אז ס׳איז דא, איך מיין אז ס׳איז דא, ס׳איז דאך דא די זעלבע שאלה וואס מ׳האט געפרעגט וועגן אהבה רבה. ס׳קען זיין אז א ברכת המצוה, די עיקר זאך איז, איך מיין אז מ׳קען דאס זאגן אזוי, מ׳געבט חשיבות צו יעדע מצוה מיט׳ן מאכן פאר דעם א ברכה. צו די ברכה איז די ווערטער “אשר קדשנו על שופר”, אדער ס׳איז אהבה רבה הפתני, און ממילא האבן מיר א מצוה צו ליינען קריאת שמע, אן ארויסזאגן די ווערטער קריאת שמע, נאר סתם די אהבה רבה אז אונז האבן מיר אויסדערוועלט. ביידע געבן חשיבות פאר די מצוה, דאס איז די ווארט. בעצם די ברכות אויף געשעענישן איז אויך, דו געבסט חשיבות פאר די געשעעניש, דו ביסט מייחד שם שמים א גאנצע צייט.
Speaker 1: איך זאג נאר אז דער רמב״ם זאגט נאר א גר, וואס איז א גר, א גוי אינגאנצן, קען נישט מאכן קיין ברכה פאר די טבילה. אבער אונזער מנהג, און אנדערע ראשונים האבן געלערנט אז נישט נאר א גר, נאר יעדע טבילה, א נדה, טבילה דאורייתא, מאכט על כל פנים די ברכה נאך די טבילה. אונזער מנהג איז אז מ׳איז טובל זיך נאכדעם נאכאמאל, אבער דאס איז נישט מעכב לכאורה, ווייל זי איז שוין טהור. דאס איז סתם א שיינע זאך. אבער דער שולחן ערוך שרייבט אז א נדה מאכט אויך א ברכה פאר די טבילה, “אשר קדשנו”. מיר מאכן אלע טבילות נאכ׳ן זיך טובל׳ן, ווייל ס׳איז די זעלבע קולי, אט יגר, א גמרא, ס׳איז א מצוה, איז עס צו מאכן א ברכה ווען מ׳איז טמא, יא? פשט איז אז טבילה איז א מצוה, איז דאך דא אויך א מצוה אז א פרוי זאל זיך טובל׳ן, איז עס כולל אלע מצוות.
ס׳איז דאך דא אז מ׳מאכט די ברכה נאכדעם, ווייל ס׳איז קיין ענין נישט, אבער ס׳איז דאך דא מקורות. דער רמב״ם זאגט בפירוש אין הלכות נדה, אויב איך געדענק, אז מ׳מאכט די ברכה פאר די טבילה. ס׳איז סתם, מ׳קען פארשטיין אזוי ווי אז טבילה איז דאך די ענין אז איך ווער יעצט טהור. ווען מ׳ווערט טהור, ס׳איז… יא. דאס איז סתם אן איידיע, אבער ס׳איז דא נאך איין זאך וואס מ׳פירט זיך צו מאכן די ברכה נאכדעם. הדלקת נר של שבת, יא?
Speaker 2: אה, הדלקת נר שבת, ווייל אויב מען איז מקבל שבת אינמיטן צינדן די לעכט, און דא קומט דער ענין פון צודעקן די… מען זאל יעצט זען די לעכט, נאכדעם וועסטו שוין שבת, יא? מען מיינט דאך אז סתם א סגולה, מען דעקט צו די אויגן אז ס׳איז בעסער, סתם א פאלח׳דיגע זאך. ס׳מאכט נישט קיין סענס, אבער דער רמ״א זאגט נישט דאס, רייט? ס׳איז אבער פאני, דו זאלסט נישט מקבל שבת זיין, איך ווייס נישט וואס ער מיינט דערמיט. ס׳איז דאך די מצוה צו צינדן די לעכט פאר שבת. ס׳איז פאני, ס׳איז א חומרא פון די אחרונים, איך ווייס נישט וועלכע. דער רמ״א זאגט דאך דא נישט, רייט?
Speaker 1: ס׳קען זיין אז ס׳האט אין זיך עפעס א פראקטישע סיבה, אזוי ווי… איך טראכט, ס׳איז אנגעצויגן, אז זי ווארט נאך די מינוט ביז זי מאכט די ברכה, סאו יא? א אידישע מאמע וויל אלע זאכן זאלן זיין ערלעדיגט פון ווען זי הייבט אן צינדן די נר שבת ביז זי מאכט די ברכה. נו, ני, דאס, גיי… מעשה דאך א חרון, יא? אני ווייס נישט. ניין, איך טראכט נאר, דער רמב״ם זעט אויס ער נעמט זייער ערנסט די הדלקת נרות. ס׳קען זיין אונזער מנהג, אנדערע ראשונים, אז ווען ס׳איז דא א צורך איז עס נישט אזוי וויכטיג. דער רמב״ם זאגט אז אויב מ׳האט עס דאך געגעבן, קען מען נישט… אפילו תאכל ותשתה, אפילו גלייך.
Speaker 2: ניין, אבער נר שבת איז די מצוה, אבער די מצוה איז אפשר אז ס׳ברענט, ס׳איז נישט די הדלקה עושה מצוה. ס׳איז דאך… פארקערט, נר חנוכה ביסטו אפשר גערעכט, אז אויב איז הדלקה עושה מצוה, אבער ס׳איז דאך די ענין אז ס׳זאל זיין באלאכטן, ס׳איז עונג שבת, א ברכה אויף עונג שבת.
Speaker 1: אקעי, יעצט גייען מיר לערנען וועלכע נס איז דאך א ברכה. פארקערט, מ׳מאכט א ברכה, איך געדענק נישט איך האב נישט… ס׳איז דאך די זעלבע סדר, די עקזיט דאר פון די אריינגאנג פון די תקנת חכמים. א ברכה אחרונה אויף תקנת חכמים, ס׳קען זיין ווייל ס׳שטייט ווייל מזבח מוריד עליו דמעות, א ענין פון צער. א ברוך דיין האמת איז טאקע, למשל, ס׳איז נישט דא קיין מצוה פון אבלות, אבלות האט דאך נישט קיין “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצות אבלות”, אביעסלי, רייט? אבלות האט נישט קיין מצוה “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הלכות אבלות”, רייט?
Speaker 2: ניין, וועלכע? ס׳איז דאך צו רייסן, על הקריעה מאכט מען א ברכה.
Speaker 1: יא, על הקריעה אדער דיין האמת. ניין, עס האט אפשר נאר מנהגים, אבער ס׳איז דא א מצוה דאורייתא פון אבילות, אבער איך ווייס נישט פונקטליך וועלכע פרט פון די אבילות איז דאורייתא. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א מצוה.
Speaker 2: אקעי. ניין, מ׳דארף פארשטיין די גמרא. ס׳איז דא אזא זאך ווי אויף א טרויעריגע זאך מאכט מען נישט קיין ברכה, אויף א זאך וואס האט א ביטערע טעם מאכט מען נישט קיין ברכה, אויף א מצוה הבאה בעבירה מאכט מען נישט קיין ברכה. אבער למעשה זעט מען יא, “ברוך דיין האמת” איז א מצוה מיוחדת, ס׳איז א ברכה טאקע אויף די רעה. ס׳איז זיך יא אדרעסן די… די ווארט איז אז דו קענסט נישט דאנקען די אייבערשטער ווען ס׳איז א…
Speaker 1: מיין ענטפער איז געווען אז גט איז א גוטע קשיא, פארוואס מאכט מען א ברכה אויף גט. איך האלט אז די תירוץ איז אזוי ווי ס׳איז דא אין לשון הרמב״ם, אז חכמים האבן נישט מתקן געווען אז מ׳זאל מאכן קיין ברכה אויף א גט. און נישט וואס דו זאגסט אז ס׳איז דא א כלל וואס דו זאגסט, איך וועל דיר זאגן א סברא. ווען מאכט מען אן עידוד ברכה? ווער האט געמאכט די ערשטע ברכה וואס מיר מאכן היינט? ווער האט געמאכט די ברכה “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו”? ס׳איז דאך א זאך וואס מ׳מאכט היינט, ס׳איז דאך א ליידיגע זאך. ס׳איז דאך א טעם אז ר׳ מאיר האט געזאגט, אפשר נאך פארדעם, מ׳האט געמאכט, מ׳האט געזאגט “מאכן” שבח והודאה פאר׳ן אייבערשטן, “הוא אשר קדשנו במצוותיו וציוונו”, א גאנצע לאנגע ברכה, מיט ניגונים, א ריזן… “אליכם רבנן קדישין”.
א גאנצע זאך. יעצט שטעל דיר פאר, ווען גייט דיך אריין אין קאפ פארדעם, וואספארא ברכה גייט מען מאכן? א ברכה מאכט מען מיט שמחה. ניין, איך וועל דיר זאגן. פארוואס מאכט מען א ברכה “על הטבילה”? זיך טובל׳ן דארף מען וויסן אז ס׳איז א מצוה. אבער פארוואס זאל נישט זיין למשל א מצוה אויף “וזרתם מן הארץ טומאתה”, “ולא ישמע על פיך”? אז ווען ס׳וועט זיין א נער, זאל ער מאכן א ברכה “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על”, ס׳איז דאך אויך “וזרתם”, אזויווי “וזרתם”.
Speaker 2: יא, לויט די שיטה אז ס׳איז א מצות עשה פון הרחקות, מצות עשה פון זיך…
Speaker 1: ניין, מיין ענטפער איז אזוי ווי אז א ברכה דארף אייביג שטימען, א ברכה איז די שמחה פון די זאך. “ברוך דיין האמת” איז אזוי ווי אז דו דארפסט אין דיין צייט זיך דערמאנען אין אייבערשטן. אבער אויף אלע אנדערע זאכן, “על הטבילה” איז ווען ס׳האט זיך געענדיגט די גאנצע… די מצוה פון טבילה וואס די נדה טובל׳ט זיך איז לכאורה נישט נאר אויף די עצם זיך טובל׳ן, ס׳איז אויף די גאנצע מצות נדה. אבער מ׳האט נישט געקענט מאכן א ברכה אויף זי איז געווארן טמא, זאל זי רעדן פון… ס׳איז א מורא׳דיגע זאך. דאס איז די זעלבע סיבה פארוואס ער מאכט נישט ווען יענער איז ארום. שטייט דאך אז ער דארף האבן פיל צייט. דאס דארף זיין א שעה הידועה, עס דארף זיין א געוויסע מצב.
Speaker 2: כל מצוה שהזמן גרמא. ניין, כל מצוה שאין הזמן גרמא. דאס איז אויך ווי א גרויסע מדובר אין די ראשונים אויך, אז די רמב״ם מאכט פון אים איין סדר. די לשון פון די רמב״ם איז…
איך האב די גאנצע מצוות נידה, אבער מ׳האט נישט געקענט מאכן א ברכה אויף… ער איז געווארן טמא, זאל ער ענטפערן אז יעצט איז א מחוסר זמן. ס׳איז דאך א גרויסע… די זעלבע סיבה פארוואס ער מאכט נישט ווען יענער איז ארום. די שטארקע זאך וואס דער רמב״ם פילט, ס׳איז… ס׳דארף זיין א שיעור פאר דיר, ס׳דארף זיין א געוויסע מצב.
כל מצוות שהן מזמן לזמן… אה, ניין, כל מצוות שהן… יא.
דאס איז אויך ווי א גרויסע מדובר אין די ראשונים אויך, וואס דער רמב״ם מאכט פון אים איין זאך. די לשון הברכות, די תוספות איז דאך וועגן דעם ממש חקירות, איך רוף עס פאליטיק, ווייל איך וויל אז ס׳זאל אזוי גע׳פסק׳נט ווערן. מחלוקת אין הלכה איז דאך פאליטיקס. מ׳זאגט אלע סיבות, איך מיין פאליטיקס, אז מ׳זאל אלץ דן זיין אויף מיין… אז ס׳איז א חיות. דער זאגט אלע… רייט, ס׳איז א תת״ך. צו מ׳מאכט אלע סיבות, און דער לעס… מ׳איז דער נצח. נישט אויף אלעס, א צייט אין די גמרא. א חלק האבן די ראשונים אליינס אויסגעבויעט לויט געוויסע כללים וואס מ׳האט געהאט. זאגט דער רמב״ם דאס איינקלאר.
ווייל אין גאנץ הלכות ספר אהבה איז עס דער ערשטער נוסח וואס דער רמב״ם ברענגט אז דארט… אקעי, לאמיר אנהייבן, סוף ח׳, לאמיר שוין זען.
“כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה” – יעדע מצוה וואס די עשיה, דער רמב״ם גייט שוין אויסרעכענען, וואס מ׳גייט דאס טון, די פעולה וואס מ׳מאכט, אדער די ערשטע פעולה וואס מ׳מאכט, דאס איז די גאנצע מצוה. יא. למשל, נטילת שופר. אה, “מברך עליה בשעת עשייתה” – מאכט מען די ברכה פאר מ׳בלאזט שופר, יא, בשעת עשייתה, עובר לעשייתה, אזויווי פאר מ׳טוט. אה, נישט שופר, נישט קיין גוטע עגזעמפל. לאמיר זען, עוסק… עוסק… לעשות סוכה… אה, אז דאס דא, די הכשר… די הכשר… וואס מ׳רופט אין אנדערע פלעצער, די הכשר מצוה. רייט, ער זאגט מאכן די מצוה, אנגרייטן די מצוה. ער זאגט מצוה לרדות לעשות.
איז אויב איז די תהילה וואס ער טוט יעצט, איז די ענד פון די מצוה, משיצא גבר, מאכט מען דעמאלט. אויב ס׳איז דאך א תהילה וואס מ׳גייט נאך טון נאכ׳ן טון, דעמאלט איז איינער מברך. אלא בששוי אותה און ציפורי אדער… נאר אינטערסאנט. קייצא, העושה סוכה או לולב או בונה לולב, או שופר או גרייט אן א שופר, או ציצית ער מאכט ציצית, או תפילין ער מאכט תפילין, או מזוזה איז א סופר ער מאכט א מזוזה, אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות סוכה או לכתוב תפילין. פארוואס? לפי שיש אחר עשייתן ציווי אחר, ווייל דאס איז נאכנישט געענדיגט. מאכן די סוכה איז א מצוה, און ס׳איז אויך די הכנה צו די מצוה פון זיצן עקטשועלי אין די סוכה.
ס׳טייטש אויב למשל ער בויעט א סוכה און ער גייט נישט נאכדעם זיצן אין די סוכה, אפשר איז למפרע נישט געווען קיין מצוה. אבער לאמיר זען, די עשיית המצוה ענדיגט זיך דא וואס צו טון אין די מצוה. ס׳איז טאקע א גרויסע מצוה צו שרייבן אין א…
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דער רמב״ם האט אונז פריער געזאגט אז ס׳איז דא מצוות וואס ס׳איז א מצוה להשתדל ולרדוף אחריהם. דא זאגט אונז דער רמב״ם אז ווען מ׳איז משתדל און מ׳איז רודף אחריהם, טוט מען די מצוה בעצם. ס׳איז נישט נאר א הכנה צו די מצוה. יא, דער רמב״ם האט אונז פריער געזאגט אז ס׳איז דא א מצוה אז מ׳דארף… דא זאגט ער יעצט, ער איז אונז דא מגלה אז דער גאנצער פראסעס פון להשתדל ולעשות איז א מצוה.
סאו לויט רבי יצחק, וואס זאגט יעדן טאג הונדערטער מאל על ברכת הריח און על ברכת הריח אויף בשמים און אויף א גוטע חברותא און אויף א גוטע וועטער און אלעס, א גאנצע טאג ווען מ׳מאכט די סוכה, ווען מ׳איז רודף אחריה און מ׳פארט צו האום דיפא אויפקויפן די דריל, און נאכדעם נאכאמאל ווען מ׳בויעט עס. אבער ס׳קומט דאך נאכדעם די עיקר, ממילא זאגט מען עס ביי די ענד. ניין, דא וואלט מען געדארפט מאכן די ברכה, אבער ס׳איז ממש די מצוה. יעדער חלק פון די פראסעס איז א מצוה.
די חידוש איז אז ס׳איז נישט אזוי, אז מ׳מאכט עס נאר די איין מאל ווען מ׳ענדיגט די גאנצע פראסעס פון די מצוה. ווייל ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דער רמב״ם לערנט דא קלאר אז די עשיית הסוכה איז א מצוה. אנדערע ראשונים זאגן אז ס׳איז נישט א מצוה, ס׳איז נישט קיין חילוק צו דו גייסט אין א צווייטנ׳ס סוכה אדער… נאכאמאל, ס׳איז קלאר אז מ׳איז יוצא… מ׳איז יוצא האסטו פארפאסט א מצוה, האסטו פארפאסט די מצוה פון מאכן א מחשב מצוה.
אויב דו קענסט זיך פארזארגן אז ס׳איז דא א חילוק צווישן א מצוה וואס דא פלייסטו זיך, און א זאך וואו מ׳קען יוצא זיין אזויווי מ׳צאלט פאר א מלמד אדער מ׳צאלט פאר א סופר פאר די מזוזה. ער האט א גאסט, ער האט א טאטע, מאכט ער עס, ער קען עס קויפן אויף יום טוב. אקעי, לאמיר… באמת זענען מיר מברך, לאמיר נאר ברענגען.
באמת זענען מיר מברך, ווען מאכט מען יא די ברכה? בשעת סוכה, ווען ער זעצט זיך אריין אין די סוכה, אדער כשעולה לעלייה, ווען ער איז עולה לתורה, אדער כששומע קול השופר, אדער כשיושב בציצית, בשעת לבישת תפילין, ווען מ׳טוט אן די תפילין, און ווען מ׳איז קובע די מזוזה.
אבער למעשה מעקה, ווען מ׳מאכט א מעקה איז נישט דא נאכדעם קיין מצוה. ס׳איז נישט דא נאכדעם קיין מצוה פון ארויפלייגן קינדער זאלן שפילן אויף די דאך און נישט אראפפאלן. די מצוה פון מאכן די מעקה איז די עצם קובע זיין א מעקה, איז מברך בשעת עשייה, “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה”. חיים כל כיוצא בזה.
די צווייטע מוסר איז, אז דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א ברכה אויף די מעקה. אבער מ׳דארף טראכטן, ס׳קען זיין אז איינמאל דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א ברכה אויף די מעקה, ס׳קען זיין אז יעדע מאל ווען א מענטש טוט געוויסע זאכן פון סעקיוריטי, ווען א מענטש לייגט אריין א געוויסע סעקיוריטי זאך אין זיין קאר אז ער זאל קיינמאל נישט פארגעסן א קינד, מאכט ער די זעלבע מצוה ווי מעקה, וואס ס׳שטייט נישט אויסגערעכנט אין די תורה. אבער דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳האט נישט קובע געווען אויף דעם א ברכה. אבער ס׳קען זיין, לויט ווי דו זאגסט מיט׳ן רמב״ם, וואלט מען יא געקענט שיסן ברכות.
נאכאמאל, ס׳איז נישט קיין תקנה. די תורה האט געמאכט אז ס׳איז דא א תקנה אז מ׳דארף מאכן א מעקה. נאכאמאל, ווען א מענטש לייגט אריין א סיסטעם אין זיין קאר, אן אלארם, אז ס׳זאל קלינגען אויב ס׳איז דא א קינד, יא, ווייל ער האט געהערט אז ס׳איז דא עקסידענטס, ס׳געשעט נישט. טוט ער א מצוה, יא? איז ער מקיים א מצות עשה, א מצות לא תעשה. ער טוט ממש מצות מעקה. נאר דאס איז וואס די תורה זאגט מעקה. פונקט פארקערט, שטעל דיר פאר איינער מאכט טאקע א מעקה אויף זיין דאך, וואס איז אסאך מער מצוי. האט ער חס ושלום נישט מקיים געווען מצות מעקה אויך נישט. יא, אבער אין מצות מעקה איז דאך א סניף פון “וחי בהם” אדער “לא תרצח”. סאו די עיקר אופן פון עשיית מעקה מאכט מען דאך טאקע מיט דאס וואס איז אין די גיא, אינמיטן אריינלייגן אזא איינער מיט די קאר. סאו לויט וואס דו זאגסט, וואלט מען געדארפט דא מאכן שנעל א ברכה. אפשר האבן זיי נאך נישט קיין נוסח הברכה. אפשר דארף מען טון אזוי ווי דער בעלזער רב האט געזאגט אז מ׳איז יוצא מיט דעם וואס מ׳זאגט “ברוך השם עוזרי”. דער בעלזער רב האט געזאגט אז ווען מ׳זעט א איד זאגט מען “ברוך השם עוזרי”, און מיט דעם איז מען מקיים די מצוה פון שהחיינו, אז מ׳דארף מאכן א ברכה.
דו פרעגסט א גוטע קשיא אויף מעקה, איך מיין אז ס׳איז טאקע פאני. איך טראכט אז דא איז דא א פאני זאך. געווענליך ברכות המצוות מאכט מען אויף מצוות. דאס איז וואס מ׳האט גערעדט פריער וועגן די אלע ראשונים וואס זענען מתווכח. אין א געוויסע זין, אין ריעליטי, די מצוות וואס מ׳מאכט א ברכה אויף זיי זענען אזוי ווי כמעט אלע זענען אזוי ווי א טקס. וויאזוי זאגט מען א טקס אויף אידיש? א ריטשועל, א מעשה וואס מ׳טוט, א ריטשועל. עפעס וואס מ׳טוט זיך אן די… אבער מעקה איז זייער פאני, ס׳איז ממש א מצוה וואס איז איבער די אוועראלס.
איך האב א מהלך. איך האב א מהלך אז מעקה איז א בית אב פאר אלע ענינים פון “ונשמרתם”. ס׳טייטש, מ׳דארף מאכן איין מצוה אויף דעם, און מ׳ברענגט דעם רב פון די שול זאל מאכן א מעשה מצוה, ווייל אויף שליח הקהל קומט ער מאכן א ברכה. ווען גייט מען… סאו ביי מעקה איז די צייט ווען מ׳מאכט דאס. אבער דאס איז אונז מחייב, דאס איז די מאמענט וואס מ׳גייט א גאנצע צייט טון די ענינים של מעקה, די חשש פון “כי יפול הנופל ממנו”. אזויווי ר׳ חיים קניבסקי האט… אזויווי דער חזון איש האט געהייסן ר׳ חיים קניבסקי זאל נישט האבן עלעקטריק אין זיין שטוב, אויך נישט פון א מאשין, וויאזוי הייסט דאס? פון א דזשענעראטאר. ווייל די הויז וועט ווייזן פאר בני ברק אז ס׳איז א בית אב אז מ׳טאר נישט ניצן קיין חשמל. פארוואס דער נמשל קומט דא אריין, דער משל? פארגעס דעם משל. ניין, ניין, דו מיינסט… איך האב געוואלט זאגן אז… סאו ווייסטו וואס? אה, וואס דו דערמאנסט אויף די גרעסערע מצוה.
א מעקה איז טאקע א פראקטישע מצוה, וואס איז אזוי כמעט אזויווי א גט, וואס יעדער איינער פארשטייט אז ס׳קומט נישט קיין ברכה, ס׳איז א פראסידזשער אזאנס, מ׳דארף עס אויספירן. זאגסטו ניין, מ׳דארף טאקע יא אנטון א גארטל און שטיין אויפ׳ן דאך, און מ׳דארף מיין רבי זאל מאכן א מעקה, איך וויל זען אז איינער זאל מאכן א ברכה אויף מאכן א מעקה דערווייל. אקעי, מ׳דארף אזויווי מ׳זעט, דאס איז א שיינע זאך. אויב איינער האט א פארטש, אויב עפעס א נאגל האט זיך געבויגן און ער האט א שיינע פארטש, און ער וויל אריבעררופן פאר פופציק אלפים, קומען אונז אריבער מיט מאכן א… אונז האבן שוין געזען צדיקים זיך אנטון אזעלכע הארטע היטלעך, סאו אונז ווייסן שוין וויאזוי די חז״ל׳ים האבן כביכול געווען א יוניפארם פאר אזא סארט מצוה. ווייל דאס איז דאך א מעקה, יא, אז איך אנטו א היטל וואס היט אפ די קאפ אין א בית השחיטה, איז דאך א מצוה פון מעקה.
אקעי, זאגט ער ווייטער. יעצט גייט מען לערנען אזויווי מ׳מאכט שהחיינו אויף מצוות, און נעכטן האבן מיר געלערנט שהחיינו אויף א שמחה אזאנס. אה, אזויווי “לא ראיתי את חברי שלשים יום”, “לא ראיתי את המצוה”. ער האט שוין נישט געזען די מצוה פון שופר אזוי לאנג.
“כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב, ומקרא מגילה ונר חנוכה”, די אלע זאכן וואס געשעט איינמאל א יאר. “וכן כל מצוה שיש קנין לו”, יעדע מצוה וואס האט צוטון מיט עפעס אז ער האט געקויפט א נייע ציצית, אדער אז ער האט געקויפט תפילין, אדער אז ער האט געלייגט א מעקה. “וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת”, א מצוה וואס געשעט נישט אפט, “שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מלין את הילד, או פדיון הבן לילד”, וואס דאס איז אויך נישט עפעס וואס מ׳קען טון ווען מ׳וויל, נאר ס׳איז תלוי אין א געשעעניש, “מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו וקיימנו”, ווייל ס׳איז א געשעעניש, ס׳איז א ספעשל צייט און מ׳האט זוכה געווען צו די מצוה, אדער איינמאל א יאר, אדער אזוי ווייטער. זאגט מען שהחיינו וקיימנו.
שהחיינו פאר ברית מילה, וואס איז א צער התינוק? וואו שטייט? אהא, טאקע.
ערשטע מאל וואס מ׳לייגט תפילין, מ׳דארף? מ׳דארף, זיכער דארף מען. זיכער דארף מען. און א נייע ציצית אויך איז דאך שהחיינו. אזוי האט מען אלעס אויף דעם. אזוי ווי מ׳קען אויף א נייע בגד בכלל. א נייע בגד, יא.
Speaker 1: וואס איז דא צער התינוק? עפעס שטייט צער התינוק איז א זאך? איך דארף די שהחיינו. ביי אנדערע זאכן שטייט לענ״ד נישט קלאר פארוואס.
Speaker 2: אהא, טאקע. ערשטע מאל וואס מ׳לייגט תפילין, מ׳דארף, מ׳דארף, זיכער דארף מען. זיכער דארף מען. און א נייע ציצית איז אויך דא שהחיינו. אויף אלעס. אזוי אויך אויף א נייע בגד בכלל. נייע בגד, יא. נישט אלעמאל, נאר אויב ס׳איז א מצוה וואס איז תלוי אין די לשעתה, דארף מען מאכן שהחיינו אז ס׳גייט צוזאמען. אפשר דאס איז די ווארט.
Speaker 2: יא, ואם לא בירך על סוכה בלילה וכיוצא בו שהחיינו בשעת עשיה, קען מאכן שהחיינו ווען מ׳איז יוצא ידי חובתו בהם. דאס הייסט ווען מ׳זיצט אין די סוכה.
אויב האט ער נישט געמאכט אויף די מצוה פון לישב בסוכה, זאגט ער אז מ׳דארף נישט… מ׳קען נישט נאכדעם. ניין, מ׳טוט נאכדעם. לישב בסוכה מאכט מען נאר ווען מ׳זעצט זיך אין סוכה. שהחיינו זאגט דער רמ״א וואלט מען געדארפט מאכן ווען מ׳בויעט די סוכה, אויב ס׳איז א נייע סוכה געווארן. אבער דאס איז לאו דווקא די ענד, רייט? שהחיינו האט נישט מיט די מצוה. אבער אונזער מנהג איז יא, אונז זענען נאר שטארקער, מ׳מאכט שהחיינו אויף די… ביי קידוש, יא. מ׳האט אין זין אויך אויף די סוכה. אונז לייגן עס צוזאם ביי קידוש.
Speaker 1: ניין, חז״ל לייגן עס צוזאם ביי קידוש.
Speaker 2: יא, אבער יענץ איז אויף די יום טוב, נישט אויף די בנין הסוכה.
Speaker 1: אה, שהחיינו איז אויף די לעבן די יום טוב.
Speaker 2: יא, יעדער יום טוב האט א שהחיינו.
Speaker 1: אבער מ׳מאכט עקסטער אדער מ׳איז כולל ביידע?
Speaker 2: ניין, שופר מאכט מען דאך יא עקסטער. מ׳מאכט שופר שהחיינו, עקסטער וואס מ׳האט געמאכט קידוש נעכטן. צוויי אנדערע זאכן. דאס הייסט, בעצם קומט נאך א שהחיינו אויף צו בויען די סוכה, אדער מ׳זאל דאך אויף מאכן די לולב. מ׳קויפט א לולב…
Speaker 1: ניין, שהחיינו איז אויף די זמן, אדער אויף די עצם מצות ראש השנה, אדער די מצוה פון שביתת יום טוב, אזוי ווי… ס׳איז דא א מצוה פון שביתת יום טוב, און ס׳איז דא א מצוה פון שופר. צוויי אנדערע מצוות. די יום טוב אליינס, איך ווייס נישט וויאזוי מ׳רופט עס. צוויי אנדערע זאכן. דאס הייסט, ביי קידוש מאכט מען שהחיינו, און ביים ליינען די מגילה אדער ביים בלאזן שופר מאכט מען שהחיינו. צוויי אנדערע זאכן.
Speaker 2: די זעלבע זאך סוכות, בעצם קומט דריי שהחיינו׳ס סוכות. ווען מ׳קויפט א לולב, מאכט מען שהחיינו. מ׳בויעט א סוכה, מאכט מען שהחיינו. מ׳זעצט זיך אריין אין סוכה, מאכט מען… פון שבועות פאר די טאג. ווייל אויסער שופר איז דא אויף די עצם מצוה, אויף די עצם טאג.
Speaker 1: יא, אבער אפשר איז עס וועגן די שבועות, איז עס אפשר מער וועגן די שמחה, אז מ׳האט זיך דערלעבט נאך א יום טוב, נאך א חגיגה.
Speaker 2: אבער אפשר קען זיין אז מ׳מאכט נישט קיין ברכת המצוות אויף עפעס וואס איז נישט קיין עשיה, עפעס וואס איז א אי עשיה מאכט מען נישט. אבער שהחיינו איז נישט קיין ברכת המצוות, שהחיינו איז א ברכת השבח, ס׳איז א הודאה אז מ׳איז אנגעקומען צו נאך א יום טוב.
Speaker 2: און אונזער מנהג איז צו מאכן די אלע דריי שהחיינו׳ס אין איין מאל, אבער אויב איינער וויל קען ער זיכער רואיג מאכן א שהחיינו. פארוואס זאג איך די גאנצע צייט די אלע זאכן? אויב איינער וויל קען ער רואיג מאכן שהחיינו ווען ער האט א לולב. אויב איינער וויל וויסן וואסערע ברכות מ׳קען אלץ מאכן, זאל ער אריינטשעקן אין די הייליגע קאמארנער, און שוין, און מ׳קען מאכן גענוג ברכות. און אויב איינער איז עכט באזארגט צו ער מאכט נישט צופיל ברכות, זאל ער וויסן אז ער זאל זיך געבן א קלאפ אין די פלייצע, ער איז פון די חשובים שבאומה.
און ער זאגט אז ווען מ׳מאכט א לולב, ס׳איז א גרויסע שמחה ווען מ׳איז זוכה צו לויבן דעם אייבערשטן, מ׳מאכט נאך א ברכה. אקעי.
און ער זאגט אז מ׳מאכט א לולב, ס׳איז א גרויסע שמחה ווען מ׳איז זוכה צו לויבן דעם אייבערשטן, מ׳מאכט נאך א ברכה. אקעי.
Speaker 2: ואם לא בירך על סוכה ולולב וכו׳ מברך שהחיינו בשעת עשיה. יא, וכן יוצא בזה. אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה לאחרים. ס׳איז נישט קיין חילוק צו ער מאכט די מצוה אויף זיך צו פאר יענעם. דאס הייסט איינער בויט די סוכה פאר יענעם, אדער ער מאכט די נר חנוכה, יא, אז ער מאכט די ברכה קודם עשיה, אז אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות.
ס׳איז דאך אפילו איינער וואס האט שוין געבלאזן שופר, אבער נאר ער איז מוציא א נייע מנין, מאכט ער נאכאמאל מיט די ברכה, ווייל ער האט די מצוה פון טון די מצוה פאר אנדערע מענטשן. אבער איינער וואס בירך, ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל די רמב״ם זאגט אז ער איז נישט ביזי דא אזוי שטארק מיט די חובה וואס מ׳האט. דער מענטש האט שוין יוצא געווען ידי חובתו פון שופר, און יעצט איז ער אבער מוציא אן אנדערע גרופע, מאכט ער נאכאמאל א שהחיינו, ווייל ער האט נאכאמאל א מצוה, אזויווי די בויען איז א מצוה. די אלע זאכן איז א מצוה. די רמב״ם איז נישט אזוי ווי שטארק אויף די יוצא ידי חובתו אדער נישט יוצא ידי חובתו. ברכת המצוות איז אויף די עצם מצוה, נישט נאר אויף די חובת המצוה.
Speaker 1: ער מאכט עס פאר זיי, ער טוט זיי. אבער ער קען דאך נישט זאגן “אשר קדשנו”, ער מיינט זיי, ער זאגט עס בשמם.
Speaker 2: ניין, ער מאכט מצות שופר. אדער איז א שליח און ער מאכט בדיקת חמץ פאר יענעם. ער איז דייניק, יענעם׳ס אויס! ער מאכט עס א על שגע תשנו א ידיגי חמץ פון די מצוה די רבנים פון מיר חמץ אדער אייס פאר שלוין דער רבים, און ער מאכט עס אויף די יענעם׳ס ברוך. ער האט עס טוען א מצוה מאכן א ברוך אין די חובה.
Speaker 1: אבער… אבער היינע מבערוך שכינו, אלא מצוה שעצה לעצמו. מאכן נישט אחינו פאר יענעם. יענער דארף אליין מאכן… אדער אן, נישט, איז נישט. מען קען נישט דאנקען פאר יענעם. מען קען נישט דאנקען אנשטאט צו יענעם, כאילו.
Speaker 2: אה, מ׳קען ער מוציא זיין. עס ווייט עס זיין. ער רעדט ערס וועגן דער חילה. איז נישט יעדע מצוה.
Speaker 1: יא. און דער האבן עס לענקט בפריכות אלענים. לכאורה מען קען מוציא זיין און קענען זאגן אנשטאט צו יענעם קהילה, בשליחות פון יענעם, יא. דאס איז נישט די שאלה, דאס איז נישט נישט זיין א מצוה, ווען א ביסן א פשעה.
Speaker 2: לכאורה פארן א מצוות ארבעטס, און מיר פראנצן זיך א פאר מצוות, איינער בברוך אשרון, מצוות ובנים, אלע מצוות, אזוי ווי ווי מען עסט פארשידענע זאכן איז דא, ווי חסמוזן פדעט אלע זאכן, אזא עס איז א זאך, אזא בורי מיני בתמים, ווען ער האט פארשידענע מיני בתמים, און בברוך על כל לחת ובחת ובנים פון עצמא. סתם אזא איין עושר מצוות חבילות חבילות, יעדע מצווה איז חשוב, עקסטער.
Speaker 2: יא, זאגט די נעקסטע הלכה, ווי זיין די ניסו חברכה? זאגט דער רמב״ם, כל עושה מצוה, בין שאתה אלף חובה, בין שאיינער חובה, אום עושר לעצמו, אויב ער מאכט עס פאר זיך, זאגט ער לעשות, למשל לעקוואי עמזיזה, עשה עושר לחרים, זאגט ער על קבועות מוזא, על העשייה, אפטון טון.
Speaker 2: כיצר דער רמב״ם מסביר, לבש תפילין, זאגט ער, לנוח תפילין, די מעשה פון לייגן תפילין. צו לייגן תפילין. סתת בציצור, זאגט ער, ער דאנקט להתעתי, פאר זיך מתעטף זיין. ער זעצט זיך בסוכה, לישב, צו זיך זעצן. ווען ער זאגט להדליק נר של שבת, צו אנצינדן. לגמור את ההלל, צו ענדיגן די הלל.
די זעלבע זאך, אויב ער קובע איז מזוזה אין זיין אייגענעם הויז, זאגט ער לקבוע מזוזה. ווען ער מאכט א מעקה לגגו, זאגט ער אשר קדשנו במצותיו וציונו לעשות מעקה. ווען איינער איז מפריש תרומות ומעשרות לעצמו, זאגט ער להפריש. מל את בנו, זאגט ער למול את הבן. שחט פסחו וחגיגתו, איינער שעכט זיין פסח מיט זיין קרבן חגיגה וואס קומט מיט די פסח, זאגט ער לשחוט את הפסח ואת החגיגה.
אבל הקובע מזוזה לאחרים, קען ער נישט זאגן לקבוע מזוזה, ווייל ער האט נישט קיין חיוב צו קובע זיין דא א מזוזה, ער מאכט פאר יענעם. ער מאכט א קביעת מזוזה, ער קען נישט זאגן אז ער האט מיר מחייב געווען לקבוע מזוזה, נאר ער האט מחייב געווען די מצוה פון קביעת מזוזה, ממילא העב מיסטו בי, בין איך יעצט דער מענטש וואס טוט עס. אינטערעסאנט.
Speaker 2: אבער די פשט איז, ס׳קומט מיר אסאך מאל אויס, איך האב שוין געהאט אזא זאך אז מענטשן האבן מיר געבעטן צו לייגן מזוזות אויף זייערע הייזער וואס זיי האבן גערופן, און איך טראכט צו דער וואס מאכט די ברכה על קביעת מזוזה, איז מוציא אויך די משלח מיט די ברכה אדער ניין? די ברכה איז אן אנדערע נוסח אפילו. פשט, דו האסט נאר די ברכת המצוות, ממילא אפשר איז דא א סיבה אז דער בעל הבית זאל אליין לייגן א מזוזה, ווייל ער האט דאך יעצט א געלעגנהייט צו טון א מצוה מיט א ברכה, זאל ער אליין לייגן. ווייל ס׳איז נישט אז איך קען זאגן ניין, אז ווען איך זאג לקבוע מזוזה, טו איך בשליחותו סיי די מצוה און סיי די ברכה. אבער איך רעד אפילו מצוה באה על ידי שליח, אבער ס׳איז דאך נישט די ברכת המצוות, ווייל איך זאג עס נישט אפילו מיט די לשון. ווען איך זאג עס ווי שמואל וואלט עס געזאגט לקבוע, איך בין נישט מוציא אים מיט די ברכה. בסך הכל באקום איך די מצוה אנשטאט אים, און ער דארף נישט מער, ער ווערט פטור, אבער ער האט נישט געטון די מצוה.
א מענטש דארף א מצוה פאר זיך אליין צו מאכן, נישט אז איינער זאל עס טון אויס. דאס איז א מצוה וואס איך טו בשליחות, אזויווי יעדע זאך. איך מאך דיר אליינס, איז וואס איז די פראבלעם? איך האב אנדערע מצוות וואס איך בין מחויב דערויף צו טון, איך ווייס נישט.
Speaker 1: לערנען מיט די קינדער, “ושננתם לבניך”, איז נישט דא קיין מצוה, איז נישט דא קיין ברכה, ס׳איז דא ברכת התורה.
Speaker 2: אבער ניין, ווייל אפשר דער מלמד דארף מאכן, ווייל ער איז דער… און מ׳דינגט אים.
Speaker 1: יא, פאר לערנען תורה.
Speaker 2: אה, לערנען תורה איז דאך כולל “ללמוד וללמד”. די שאלה דארף זיין פארוואס אונז מאכן נישט קיין ברכה ווען מ׳זעצט זיך אראפ פאר די משניות. אבער די ברכת התורה, “ללמוד וללמד”, איז א חלק פון די מצוה. איך גיי נישט אריין אין… אהבה רבה האט דאך עס. שוין.
Speaker 2: די זעלבע זאך, ביי מעקה זאגט מען “על עשיית מעקה”, “להפריש תרומה”. אדער א מל בן חבירו, אן אנדערע מל, זאגט ער “על המילה”, “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”. וואסערע ראשונים קריגן זיך אויף די געוויסע זאך, אויף די ברכת “להלל ולשבח”? לאמיר קודם גיין צו די נעקסטע זאך. זייער גוט. אבער למעשה, אזוי טוט מען אזוי ביי אונז, לפי איך געדענק.
לאמיר גיין ווייטער. וואס איז א מצוה לאהוב את ה׳ אלקיך? דאס איז נאך אן אינטערעסאנטע זאך.
Speaker 2: אזוי, יא, דאס גייט דיסקאווערין פארוואס דער רמב״ם… איז דא א חילוק צווישן מצוות וואס זענען א חובה און מצוות וואס זענען נישט חובה. אה. איז דא דא א חילוק. ווען א מענטש טוט… לאמיר זיין מסביר. קודם כל, ווען מ׳טוט אליינס א מצוה מאכט מען “לעשות”, ווען מ׳טוט פאר יענעם מאכט מען “על”. יא, אבער וואס טוט זיך ווען מ׳טוט ביידע אויפאמאל? וואס איז א מצוה לאהוב את ה׳ אלקיך?
איז אזוי, ס׳איז דא צוויי מיני קאטעגאריעס ווען א מענטש טוט א מצוה פאר זיך און פאר אנדערע. אויב איז עס א מצוה וואס איז אן אייגענע חובה, אזויווי עירוב, מברך “על מצות עירוב”. פשט איז אזוי, עירוב איז א מצוה אויף יעדער איינער וואס וואוינט אין די חצר אז זיי זאלן נאר טראגן אויב ס׳איז דא א עירוב. סאו, איין מענטש טוט עס בשליחות, ער טוט עס פאר אלע. ער טוט די עשיה.
וואס טוט זיך ווען מ׳טוט ביידע אויפאמאל? “עושה מצוה לו ולך הרי הוא כאחד”.
איז אזוי, ס׳איז דא צוויי מיני קעטעגאריעס ווען א מענטש טוט א מצוה פאר זיך און פאר אנדערע.
אויב ס׳איז א מצוה וואס איינער איז חייב, אזויווי עירוב, מברך “על עשיית”, און דערפאר מברך “על מצות עירוב”. דאס הייסט אזוי: עירוב איז א מצוה אויף יעדער איינער וואס וואוינט אין דער חצר אז זיי זאלן נאר טראגן אויב ס׳איז דא אן עירוב. סאו, איין מענטש טוט עס פאר אלע, ער טוט די עשיה, מאכט ער “על מצות עירוב”.
אבער א מצוה וואס איז א חוב, נישט אזויווי עירוב נאר א חוב, אזויווי שופר, ווען ער איז חייב להוציא את עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים, דער בעל תוקע איז דאך מכוון ווען ער בלאזט שופר זיך מוציא צו זיין און מוציא צו זיין ווער ס׳וויל הערן. מברך “לעשות”. דעמאלט זאגט ער “לעשות”. דעריבער מברך “לשמוע קול שופר”, נישט “על שמיעת קול שופר”, נאר “לשמוע קול שופר”.
נו, וואס איז? וויאזוי זאגט מען ביי די מגילה? “על מקרא מגילה”, יא? ער זאל נישט זאגן “לשמוע קול מגילה” אדער “לקרוא מגילה”. ס׳שטימט נישט מיט די כלל פון מיר האבן מיר געזאגט פריער. נו, וואס איז? איז דא איינער האט עפעס א זאך אז הערן מגילה ליינען איז אנדערש ווי הערן שופר?
איז דא אזוי, ס׳איז דא תוספות וואס האלטן אן אנדערע חילוק, און אזוי ווייטער. איך גיי נישט יעצט… איך וויל נאר ענדיגן די פרק. ער זאגט נאר, זעסטו פון דא אז מ׳פירט זיך נישט אינגאנצן די הלכה. ער האט נאך איין…
אה, נטילת לולב. וואלט מען דאך געדארפט מאכן “ליטול לולב”. אבער למעשה מיר מאכן א ברכה “על נטילת לולב”. פארוואס? ווייל לולב האט אן איסור. אז וואס? “פן יקיים ויגביה יוצא ידי חובתו”. ווען א מענטש נעמט די לולב, אין די מינוט ער האט עס גענומען, מ׳קען דאך נישט… געווענליך האלט מען די ברכה נאכדעם וואס מ׳איז שוין יוצא געווען. און וויבאלד ס׳איז נישט פון די משובח, ס׳איז נישט גוט צו מאכן די ברכה, סאו ווייל די סיבה איז נאר א פראקטישע סיבה, זאגט טאקע דער רמ״א, “אבל אם בירך קודם שיטול”, אויב מאכט ער טאקע די ברכה ווען ס׳ליגט אויפן טיש פארנט פון אים און ער מאכט די ברכה פאר ער נעמט עס, דעמאלט מברך “ליטול את הלולב”, “ככל הברכות”.
ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל דער רמב״ם מיינט לישב בסוכה אויך, ווייל ער מיינט די ברכה פאר מען זעצט זיך אריין, יא? אונז טוען נישט אזוי, אונז טוען נאך קידוש.
אזוי זאגט דער רמב״ם, ווי אין א תשובה, וועלכע סוכה, איך געדענק נישט, יא? נאך אביסל גייען מיר לערנען זמנים. יא. וועט ער קלערן, איך בין גערעכט, איך געדענק אפשר, מ׳דארף אים פרעגן, וועט ער עס זען. קומט אונז באלד, נאך אביסל, נאך אסאך, וואס מ׳גייט אנפאנגען די סדרות מנה, אדער נאך א חודש צוויי.
קיצור, מכאן אנו למדים, מכאן אנו למדים, אז מברך אשר עשה בלא ברכה, מברך על העשיה. איז דער רמב״ם האט דאך א כלל, ס׳איז דא דריי כללים:
1. קודם כל לא לאחרים
2. צווייטנס, ס׳דארף זיין א חובה, אויב מ׳מאכט ביידע צוזאמען איז דאך קלאר אז ס׳איז א חובה
3. א דריטע כלל איז, אויב מ׳מאכט נאכדעם, אזוי ווי טבילה וואס מ׳מאכט נאכדעם, אדער על נטילת לולב, מאכט מען “על” און נישט “ל”
ס׳איז אינטערעסאנט, על נטילת לולב מאכט מען דאך נאר ווען מ׳האלט אלע ד׳ מינים. ס׳איז דאך נישט פשט, ווען ער נעמט די לעצטע מין, יא, ווען ער הייבט אויף די אתרוג. ס׳איז אינטערעסאנט, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, על פי רוב קען מען נישט מאכן “ליטול”. ווייל ווען דו האלטסט עס שוין, איז שוין קיום שקיימוהו, ס׳איז דאך נישט נאר קיימוהו, ער דארף צוזאמשטעלן די ביידע מינים, און…
אבער מ׳איז נישט מקפיד צו האלטן אלע אויף איינמאל ווען מ׳מאכט די ברכה. ס׳קען זיין דער רמב״ם וואלט געהאלטן אז מ׳זאל זאגן אז מ׳זאל מאכן די ברכה, און נאכדעם הייבט מען אויף די אתרוג און נאכדעם די לולב, טאקע ס׳זאל דויערן א האלבע מינוט. אונז זענען מיר מקפיד צו האלטן אלע ד׳ מינים ווען מ׳זאגט די ברכה.
Speaker 2: ניין, די לשון איז אביסל משמע אזוי, ווייל אויפהייבן איין מין איז שוין די מצוה.
Speaker 1: אה, דאס זאג איך, אז מ׳קען מאכן די ברכה ווען מ׳הייבט אויף די ערשטע מין, ווייל מ׳הייבט יעצט אן עושה זיין. לויט׳ן רמב״ם שטימט עס, אבער געווענליך מענטשן קוקן נישט מער אן ווי מ׳קען נאר מאכן די ברכה ווען מ׳האלט די מצוה. ווען מ׳איז גרייט פאר די מצוה.
Speaker 2: אבער זאגסטו, דער שיטת הרמב״ם איז דאך א גוטע.
Speaker 1: אמת, אבער איך זאג דיר, די לשון הרמב״ם איז אזוי משמע אזוי ווי דיר, ווייל ער זאגט, ער נעמט אן פאר א געבן אז געווענליך נטילת לולב האט ער שוין יוצא געווען, כיון שהגביהו, ווייל ווען מ׳הייבט אויף די לולב, ווען נעמט מען צו די הדסים? אבער ווען מ׳הייבט אויף די לולב קען מען שוין מאכן די ברכה, ווייל דער רמב״ם גייט זיך א גאנצע צייט אז ווען מ׳הייבט אויף איז מען עוסק זיין במצוות, ס׳איז נישט אין די רגע ווען מ׳איז… אבער ס׳איז דאך דא א גוטע לולב, יא.
Speaker 2: אקעי, אבער על נטילת ידים משחיטה, דער רמב״ם איז דאך זייער א קשיא. איך האב די חקירה געזאגט אז יעדע זאך טוט אליינס מאכן מעשים, קיינער זאגט נישט “ליטול ידים או לשחוט”, אפילו ווען דו שחט׳סט א עוף. וואס איז די תירוץ?
Speaker 1: זאגסטו דא אן אנדערע תירוץ, אז דאס איז נישט די עצם וואס דא איז נטילת ידים, נאר די שחיטה, אבער כדברי הראשונים.
איך זאג דיר, ס׳איז דאך א מצוה לשחוט, דאס איז דאך א מצוה לשחוט, אויב דו ווילסט עסן א כשר׳ע בהמה. אבער נטילת ידים דארף מען אויב דו ווילסט, אויב דיינע הענט איז אפשר שמוציג און דו ווילסט עסן א דבר שטיבולו במשקה, ס׳איז א פראקטישע זאך. כדברי הראשונים, אפילו ער שחט׳ט לעצמו, מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם, אבער אויף נטילת ידים זאגט קיינער נישט “ליטול ידים”.
נאך א זאך, נאך איין אינטערעסאנטע זאך, נטילת ידים, אדער הרמב״ם האט אונז געזאגט אז די ברכה מאכט מען נאכדעם, ווייל מ׳זאל נישט האבן קיין ידים מלוכלכות ביי די ברכה. אבער אפשר געדענק איך יא, פאר ברכת המזון עפעס, אז מ׳זאל אפווישן די הענט? ער זאגט נישט ברכת על נטילת ידים.
Speaker 2: דער רמב״ם זאגט אז מ׳דארף ידים נקיות.
Speaker 1: ניין, אבער דער רמב״ם זאגט אז יא, ס׳פאסט נישט צו בענטשן מיט ידים מלוכלכות. אפשר מיינט ער נאך ברכת המזון וואס איז א לאנגע ברכת השבח. אבער דער רמב״ם קוקט עס אן אז ס׳איז נישט קיין כבוד צו זאגן די שם ומלכות מיט ידים מלוכלכות, אבער ס׳קען זיין אז דו ווילסט נישט די שם ומלכות, נאר די מצות עשה פון הזן.
Speaker 2: יא, אבער ס׳איז גענוג סיבה צו טוישן די סדר הברכה.
Speaker 1: אבער ס׳איז נישט גענוג סיבות. ניין. מ׳מוז האבן ממש, די איינציגע זאך וואס טוישט איז ממש ווען דו קענסט זאגן אז דו ביסט א גואל גמור. אה. איינער וואס איז א גואל גמור, ס׳איז כאילו נישט קיין גוטע זאך לויט די רמב״ם. לויט אנדערע פוסקים יא, אבער לויט די רמב״ם קוקט עס אויס אז מ׳דארף, נאכדעם וואס דו האסט געוואשן די הענט, האסטו שוין געענדיגט, נישטא וואס צו זאגן.
וכן מברך על ביעור חמץ, מ׳זאגט נישט לבער חמץ. מה שאין כן בבדיקה, מה שאין כן בבדיקה. פארוואס? ווייל מעת שגמר בליבו לבטל, איז שוין געווארן מצוות הביעור קודם שיבדוק. בעצם, פון ווען ער האט אנגעהויבן מלוכלך צו זיין מיט די חמץ, איז שוין גמר בליבו לבטל, כמו שכתבנו במקומו.
אה, זעט מען אז די… אה, אה, זייער גוט, ס׳איז אן אמת׳ע זאך. איינער וואס טראכט באמת דארף נישט זאגן כל חמירא. כל חמירא האט מען געמאכט ווען איינער האט נישט געטראכט דערפון אדער וואס. ער האט זיך ממש גמר בליבו לבטל, ער האט זיך באמת, ווען ער טוט אלע מיני מעשים, מ׳ווייסט, גמר בליבו. ער האט אפילו פארגעסן צו זאגן כל חמירא, אויף רוב זעט דאס אויס אזוי, יא.
יעצט, נאך איין הלכה וואס מ׳זאגט נישט קיין ברכה, ס׳איז אן אופן וואס מ׳זאגט נישט קיין ברכה. יא, יעדע זאך פון מצוות מדברי סופרים מאכט מען א ברכה. אבל כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שהוא מנהג נביאים הוא, ס׳איז א גאר אלטער מנהג, א גאר הייליגער מנהג, ס׳איז די נביאים האבן עס שוין געפירט אזוי, אבער ס׳האט נישט א גדר מצוות סופרים, נאר מנהג נביאים. כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, די ערבה וואס מ׳נעמט ארום די מזבח מיט די ערבות, וואס איז א מנהג נביאים. וואס? אדער ארום די תיבה, יא, ס׳איז א מנהג נביאים.
ואין צריך לומר, א זאך וואס איז אויך א מנהג אבער נישט פון נביאים נאר שפעטער, מנהג חכמים, כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של פסח, אין מברכין עליו. מאכט מען נישט דערויף קיין ברכה. ס׳איז נישט בגדר מצוות. ס׳זעט אויס די רמב״ם האלט אז די זאך איז מען נישט מחויב צו טון אלס “כל אשר יאמרו לך תעשה” אדער די פסוק וואס די רמב״ם האט געברענגט, ס׳איז נאר א מנהג. נישט קיין חיוב אויף די מענטשן, נאר ס׳איז א מנהג אז ס׳זאל געשען. אבער אונז זאגן יא למעשה א ברכה אויף קריאת הלל, ווייל דער רא״ש קריגט זיך.
און תוספות און אנדערע פוסקים, דער רמב״ם איז מחלק מיט די רמב״ם, און מ׳מאכט נישט קיין ברכה אויף א מנהג. דער רמב״ם איז מחלק אויף דעם יסוד. מ׳קען אויך טרעפן מנהג חכמים. אבער אויף הושענא רבה, אויף ארומגיין די בימה הושענא רבה, מאכט מען נישט קיין ברכה.
תוספות און אנדערע פירן זיך, און דער רמ״א פירט זיך אז מ׳מאכט יא א ברכה אויף א מנהג. און די תקיעת שופר האט דער רמב״ם פארשטאנען פארוואס. איך קען נישט יעצט לערנען וועגן דעם, ס׳וועט גיין דיך אפילו אין די בויך נישט קומען.
“כל דבר שיסתפק לך אם מברכין עליו אם לאו”, זאגט דער רמב״ם, זייער אינטערעסאנט. איך וועל מאכן א קליינע הקדמה דא. די פאריגע פרק י׳ האט דער רמב״ם געענדיגט אז ס׳איז א געוואלדיגע זאך אז מ׳מאכט ברכות און מ׳דאנקט דעם אייבערשטן יעדן טאג א גאנצע צייט. אבער, אונז האבן דא אויך געלערנט אז ס׳איז דא אן אופן וויאזוי מ׳מאכט נישט די ברכה אויב מ׳האט עס נישט געמאכט גוט, אדער ס׳איז דא מצוות וואס דארפן נישט קיין ברכה פאר סאם ריזן, זאגט דער רמב״ם, אדער די לעצטע זאך איז ווייל ס׳איז א מנהג נביאים אדער א מנהג חכמים.
ממילא, א מענטש וואס לערנט יעצט זאגט, “אה, געוויסע זאכן גיי איך נישט געדענקען צו ס׳איז א מנהג נביאים, צו ס׳איז א מצוה מדברי סופרים,” און דו ווייסט נישט. זאגט דער רמב״ם, “עושה אותה בלא ברכה.” אויב דו ווייסט נישט צו מ׳דארף א ברכה, מאכסטו נישט קיין ברכה. נישט אזוי ווי איינער קען טראכטן, “אה, אויף יעדע מצוה מאך איך א ברכה,” ווייל לכאורה, וואס איז די שאלה? מאך א ברכה. אקעי, מאך אויך אויף סעקיוריטי פון די קאר. זאגט דער רמב״ם, דו ווייסט נישט, מאכסטו נישט קיין ברכה.
“עושה אותה בלא ברכה,” אבער ער זאגט זייער שיין, מ׳טוט עס. און נישט סתם, ווייל ספק ברכות להקל. דאס איז די פשוט׳ע פשט וואס מ׳זאגט. דער רמב״ם האט עס נישט געזאגט, אבער ספק איז איר די הלכה. אבער די פוינט איז אז דער רמב״ם האלט אז ווען מ׳האט א ספק טאר מען נישט מאכן די ברכה. און דער רמב״ם איז נישט גרייט צו זאגן בלא שם ומלכות אדער עפעס אזא מין זאך.
“לעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה.” דער רמב״ם זאגט דא אזוי, ער זאגט, איך האב געלערנט אין סוף פרק יוצא דופן זייער א חשוב׳ע זאך צו מאכן ברכות, און דא זאגסטו אז מ׳זאל זיך אכטונג געבן. סאו איך בין שוין אינגאנצן צעמישט. זאגט דער רמב״ם, יא, ס׳איז גארנישט, ס׳איז גארנישט, ס׳איז אויספיגערן, זיין נזהר, לייג צו קאפ. ס׳איז דא ברכות וואס איז צורך, און דאס זאלסטו טאקע מאכן. ברכות הצריכות טייטש יעדע מאל ס׳איז דא א ברכת הריח, אדער יעדע מאל דו עסט עפעס, ברכות הצריכות יעדע מאל. א ברכה שאינה צריכה קיינמאל נישט.
א מענטש זאל זיך פארהיטן ער זאל נישט מאכן א ברכה שאינה צריכה. זאגט דער רמב״ם אזוי, זאגט דער רמב״ם אזוי. זאגט ער, יעצט אז א מענטש האט געלערנט סוף פרק י׳, איז דאך א חשוב׳ע זאך צו מאכן ברכות. און דא זאגסטו אז מען זאל אכטונג געבן. סאו איך בין שוין אינגאנצן צעמישט.
זאגט דער רמב״ם, יא, ס׳איז גארנישט, ס׳איז גארנישט. דו האסט פיגערן, זיי א נזהר, לייג צו קאפ. ס׳איז דא ברכות וואס איז צורך, און דאס זאלסטו טאקע מאכן. ברכות הצריכות טייטש יעדע מאל ס׳איז דא א ברכת הריח, אדער יעדע מאל דו עסט, דארפסטו מאכן ברכות הצריכות, יעדע מאל. אבער ברכה שאינה צריכה קיינמאל נישט.
יא, מרבה זיין, אבער קיינמאל נישט קיין ברכה שאינה צריכה. וחי דוד אומר בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד. יעדן טאג מאכן ברכות. אבער יעדע איינע, זיי זענען אלע ואהללה, זיי זענען אלע אזאכע מיני ברכות וואס דאנקט. ניין, א ברכה שאינה צריכה איז אויך דאס שוואך. דער רמב״ם וויל אפירן, ער וועט ענדיגן מיט א ברכה, יא.
סאו לפי זה, ירבה בברכות הצריכות. די גמרא זאגט נישט סתם. וואס מיינט ירבה? ירבה מיינט ווען מ׳דארף. ניין, דער רמב״ם פילט, ווייל ער וויל ענדיגן נאכאמאל אזויווי ער האט געענדיגט פרק י׳. ווען א מענטש ענדיגט לערנען ספר ברכות, זאל ער נישט יעצט טראכטן, “א ברכה איז א שרעקעדיגע זאך וואס איך דארף טראכטן אפשר מאך איך צו סאך.” ניין, ברכות איז א גוטע זאך וואס מ׳דארף מאכן מער.
אלא מאי, ס׳איז דא עפעס א סוג וואס זאגט אמאל אמאל מאכט מען נישט ברכות. דאס קומט די צריכה. צריכה מיינט ווען דו שמעקסט א ריח, אדער דו מאכסט, דו לייגסט א גבא זאלסטו מאכן, דאס איז א ברכה הצריכה. זאלסט נישט מאכן קיין ספיקות. אפילו אין חול המועד פסח, זאגט דער רמב״ם, ס׳איז נאר א מנהג, מאך נישט.
און יעצט גייען מיר עס לערנען אין פרק י״ז, וואס הייסט “בריך רחמנא דסייען”, וואס זאגט אנדערש ווי רבי יצחק. דער רמב״ם זאגט, יעצט האב איך געענדיגט א פרק, איך בין זייער בשמחה, זאל איך מאכן א ברכת התורה? ניין. איך גיי מאכן א ברכה אהן שם ומלכות. בריך רחמנא דסייען, זאגט דער רמב״ם, דלא כדעתיה דרבי יצחק.
אזויווי דער בעלזער רב האט געזאגט ברוך השם המוציאך, און אזויווי ווען א איד גייט אריין אין א קאר און ס׳איז דא עפעס א מאשין וואס מאכט ער זאל נישט פארגעסן זיין קינד, זאגט ער ברוך השם פאר דעם. אהן שם ומלכות, בריך רחמנא דסייען. זייער גוט. ניין, ס׳איז די גמרא. אין די גמרא זעט מען אסאך ברכות פון בריך רחמנא. שכוח. בריך רחמנא דסייען.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
—
דברי הרמב״ם: “כל הברכות כולן פותחין בהן בברוך וחותמין בהן בברוך, חוץ מברכה הסמוכה לחברתה…” לאחר מכן הוא מחלק: ברכות דרך שבח והודאה — חלקן פותח בברוך ואינו חותם, חלקן חותם בברוך ואינו פותח. ברכות המצוות — רובן פותח בברוך ואינו חותם, חוץ ממעט כגון ברכת התורה וברכת ספר תורה.
הרמב״ם נותן הקדמה כללית לפרק על ברכות המצוות, אך פותח בהלכה כללית רחבה יותר על נוסח כל סוגי הברכות — מתי אומרים “ברוך” בפתיחה, מתי בסיום, מתי בשניהם, מתי בשום אחד מהם.
1. שיטת הרמב״ם שכל הברכות מדרבנן: הרמב״ם סובר שכל הברכות (מלבד ברכת המזון) הן מדרבנן — גם ברכת המצוות, וגם ברכת התורה. הרמב״ם לא הזכיר ברכת התורה בהלכות תלמוד תורה (שהיה מתאים אם היא דאורייתא). הוא אינו מקבל כמו ראשונים מסוימים שברכת התורה היא דאורייתא מהקל וחומר בגמרא (“מה אם ברכת המזון…”). זהו חידוש בפסיקה.
2. ברכה הסמוכה לחברתה — המנגנון: ברכה הסמוכה לחברתה אינה צריכה להתחיל ב״ברוך” כי חתימת הברכה הקודמת משמשת גם כהקדמה לברכה הבאה. דוגמה: “אהבה רבה” אינה מתחילה ב״ברוך” כי היא באה מיד אחרי “יוצר אור” שכבר נסתיים ב״ברוך”. כך גם “אמת ויציב” — אינה מתחילה ב״ברוך” אך נחתמת ב״ברוך אתה ה׳ גאל ישראל”.
3. מדוע ברכות קצרות אין בהן שני “ברוך”: ברכת הפירות וברכות המצוות קצרות מדי להכניס בהן שני “ברוך”. אי אפשר לומר “ברוך אתה ה׳ המוציא לחם מן הארץ — ברוך…” — אין מספיק טקסט ביניהם. רק כאשר יש ברכה ארוכה (עם תוכן באמצע, כמו תפילה או שבח) מתאימה חתימה בברוך. הדוגמה של “בורא נפשות” מובאת — שם כבר יש מספיק מילים כך שחתימה בברוך היתה יכולה להתאים מבחינה טכנית (אף שאין אומרים כך).
4. אילו ברכות המצוות יש בהן פותח וחותם בברוך: הרמב״ם אומר “מעט מברכות המצוות” יש בהן שניהם — הוא מביא דוגמה של ברכת התורה וברכת ספר תורה. בספר תורה יש שתי ברכות — “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו” (לפני הקריאה) ו״אשר נתן לנו תורת אמת” (אחרי הקריאה) — שתיהן פותחות וחותמות בברוך. אלו ברכות נפרדות, לא המשך אחת של השנייה. גם ברכת התורה של השכמה (עם “והערב נא”) פותחת וחותמת.
5. “קברי ישראל” כדוגמה לשבח והודאה עם פותח וחותם: “הרואה קברי ישראל” היא גם ברכה שיש בה פותח וחותם בברוך, אף שהרמב״ם מונה אותה תחת “דרך שבח והודאה”. קושיה: כיצד מתאים צידוק הדין / “דיין אמת” תחת שבח והודאה? תירוץ: “דיין אמת” הוא גם שבח — משבחים את דינו האמת של הקב״ה, כמו “כשם שחייבים לברך על הרעה” — הודאה על הרע היא גם סוג של שבח, כי הודאה פירושה מודה על האמת.
6. מיקום ההלכה — הקדמה לפרק י״א או חתימה לפרק י׳: הלכה זו היא יותר מסתם הקדמה לברכות המצוות — היא הלכה כללית הנוגעת לכל סוגי הברכות (ברכות הנהנין, שבח והודאה, ומצוות). לכאורה היא יכולה לשמש גם כחתימה לפרק הקודם. מיקום ההלכה דווקא כאן הוא משמעותי.
7. מדוע יש לברכות מסוימות פותח וחותם ולאחרות לא: נשאלת השאלה: כאשר הרמב״ם מציג זאת כעיקרון לכתחילה, מדוע לא כל הברכות כך? בפשטות: לא אותו חכם תיקן כל ברכה. שמונה עשרה מוזכרת — שם כל ברכה היא ברכה בפני עצמה, לא פותחת וחותמת. רוב רובן של כל הברכות (שמונה עשרה, ברכות המצוות, ברכות הנהנין) אינן פותחות וחותמות — רק ברכות ארוכות ספציפיות הן כך.
—
דברי הרמב״ם: “יש מצות עשה שהאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר, ואלו נקראין חובה… ויש מצוות שאינן חובה אלא דומה לרשות, כגון מזוזה ומעקה, שאינו חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב… וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה.” לאחר מכן: “וכל מצוות עשה שבין אדם להקב״ה, בין מצוה שהיא חובה בין מצוה שאינה חובה — מברך עליה קודם לעשייתה.”
הרמב״ם מחלק מצוות עשה לשניים: (1) חובה — יש להשתדל ולרדוף עד שעושה אותה (תפילין, סוכה, לולב, שופר); (2) דומה לרשות — אין חיוב להכניס את עצמו למצב המביא את החיוב (מזוזה, מעקה). על שני הסוגים מברכים לפני העשייה.
1. “להשתדל ולרדוף” — חלק מהמצוה עצמה: זה לא רק שאם יש לך תפילין עליך להניחן, אלא עליך ללכת לכתוב, לקנות, לדאוג לכך. כאשר התורה אומרת “הנח תפילין” היא מתכוונת גם “דאג שיהיו לך תפילין” — כי תפילין אינן צומחות. חלק מהמצוה עצמה הוא ההשתדלות. הלשון “על כל פנים” פירושו: בכל מקרה, איך שלא תהיה, עליך לעשות השתדלות.
2. מזוזה לעומת מעקה — שבין אדם למקום לעומת שבין אדם לחברו: מזוזה היא מצוה שבין אדם למקום, מעקה היא בין אדם לחברו. הרמב״ם מביא את שתיהן כדוגמאות ל״דומה לרשות,” אך כאשר הוא מדבר על ברכות, הוא אומר רק שמצוות שבין אדם למקום מקבלות ברכה — מה שמוציא את מעקה (בין אדם לחברו) מברכה. (אך מאוחר יותר בהלכה ח׳ הרמב״ם מביא שלמעקה יש אכן ברכה — ראה שם.)
3. מדוע הרמב״ם מביא חילוק זה כאן: לכאורה החילוק בין חובה לדומה לרשות אינו ממש נוגע לברכות, כי שניהם מקבלים ברכה. הרמב״ם רוצה להוציא מסברה שרק מצוות חיוביות (שבהן יש להשתדל) מקבלות ברכה, אך מצוות קיומיות לא. אולי יש מקור שבו כתוב שמצוות מסוימות הן “רשות” — והרמב״ם רוצה להוציא שעל “רשות” אין מברכים. לכן עליו להבהיר ש״דומה לרשות” אינה ממש רשות, ומברכים עליה.
4. ציצית כגדר שלישי: ציצית מוזכרת כקטגוריה שלישית אפשרית: מצוה שאינה חובה מדאורייתא (אין חובה ללבוש בגד בעל ארבע כנפות), אך הסדר הרגיל הוא שאדם הולך עם בגד כזה. אינה חובה מדאורייתא אך אולי חובה מדרבנן.
5. קריאת שמע — חובה או לא: קריאת שמע היא בוודאי חובה להשתדל, אך אם אדם נמצא תמיד במצב הפוטר אותו (למשל תמיד במקום הזוהם) — האם הוא “נפטר” כמו מי שגר באוהל ופטור ממזוזה? החילוק: במזוזה החיוב מעולם לא בא (הוא לא גר בבית), אך בקריאת שמע החיוב כן בא — הוא רק פטור בגלל מצב, שזה סוג אחר לגמרי של פטור.
6. קטגוריה שלישית: “הכרחיות” (מידות): הרמב״ם במקומות אחרים מונה קטגוריה שלישית של מצוות — “הכרחיות” — דברים שאדם רגיל צריך כדי לחיות חיים יהודיים נורמליים (כמו מזוזה, מעקה, קידושין). זה לא אומר שמחויבים ליצור את המצב (אין חובה לגור בבית עם מזוזה), אלא שהתורה מניחה את התמונה של חיים נורמליים.
—
דברי הרמב״ם: “כל המצוות שהן מדברי סופרים… יש מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה… ויש מצוה שאינה חובה כגון עירוב ונטילת ידים… ועל כל המצוות האלו מברך תחלה קודם לעשייתן אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעשות.” לאחר מכן: “ואיכן צונו? בתורה כתוב ‘על פי התורה אשר יורוך תעשה'” (דברים יז:יא).
גם על מצוות דרבנן — בין חובה בין רשות — אומרים “אשר קדשנו במצוותיו וצונו”. הרמב״ם שואל היכן ציוה הקב״ה, הרי חכמים תיקנו זאת, ועונה: בתורה כתוב “על פי התורה אשר יורוך תעשה” — הקב״ה ציוה לציית למה שחכמים אומרים.
1. כיצד מפרש הרמב״ם את ה״וצונו”: בדרך כלל “אשר קדשנו במצוותיו וצונו” מתכוון למצוה ספציפית — כאשר אומרים “וצונו לעסוק בדברי תורה” הכוונה שהקב״ה ציוה ללמוד תורה. אך במצוות דרבנן צריך לדחוס כיתה שלמה באמצע: “אשר קדשנו במצוותיו” — דרך מצוותיו (שכוללות “לא תסור”), “וצונו” — לציית לחכמים, “שציוו להדליק נר חנוכה”. זהו דוחק גדול — צריך להכניס משפט שלם באמצע הנוסח.
2. הרמב״ם מביא דווקא את העשה, לא את הלאו: הגמרא במסכת שבת מביאה “לא תסור” (לאו) כמקור לחיוב לציית לחכמים. אך הרמב״ם מביא דווקא את העשה — “אשר יורוך תעשה” — כי הוא רוצה שה״וצונו” יהיה קשור למצות עשה, לא ללאו. זה מתאים יותר ללשון “וצונו” שהוא ציווי חיובי.
3. שיטת הרמב״ן — מחלוקת יסודית: הרמב״ן אינו מסכים עם המהלך ש״לא תסור” הוא מקור כללי היוצר מצוות. הרמב״ן רוצה למצוא בתורה עצמה מקור לכל מצוה דרבנן (כמו חנוכה, פורים) דרך כללים ופרטים. אבל — הרמב״ן כן מסכים שיש חיוב דאורייתא לציית לחכמים; הוא רק סובר שזה לא מהווה את ה״וצונו” על כל מצוה דרבנן ספציפית. פירוש הרמב״ן ב״וצונו” הוא: “לשמוע דברי חכמים שציוונו להדליק נר חנוכה” — הציווי הוא לשמוע לחכמים, והם אמרו להדליק.
4. “אשר קדשנו במצוותיו” — שני פירושים אפשריים: אפשר לפרש “אשר קדשנו במצוותיו” שהקב״ה כבר קידש אותנו במצוותיו — מצוות ספציפיות, מוגדרות, ולא נכנס יותר. אך פירוש הרמב״ם הוא ש״במצוותיו” כולל את כל המצוות, כולל הכלל של “לא תסור” / “אשר יורוך תעשה”, שמביא גם מצוות דרבנן.
5. אנלוגיה לכיבוד אב: כאשר האב אומר “הבא לי תה”, יש מצוה להביא את התה — מצד כיבוד אב. אך הקב״ה מעולם לא ציוה להביא תה. בדיוק כך: לאחר שחכמים ציוו מקרא מגילה, יש אוטומטית “ציווי” מהקב״ה (דרך “לא תסור”). השאלה היא אבל: האם אפשר לומר “וצונו” על המעשה הספציפי, או רק על הכלל של ציות לחכמים?
6. שיטת היסוד של הרמב״ם — לחכמים אין “חותמת” של הקב״ה: לחכמים יש ענין של “לשמור ולעשות” — יש מצוה נוספת לציית לתקנותיהם, אך זו מצוה דרבנן, מצוה “קלה”. אך אין שום מצוה להדליק נרות חנוכה במובן שהקב״ה מעולם לא ציוה להדליק נרות חנוכה. החילוק חשוב מאוד לרמב״ם.
7. קשר לבל תוסיף: דאגת הרמב״ם קשורה לבל תוסיף — אסור לומר על משהו שאינו מצוה שהוא מצוה. הנוסח “אשר קדשנו במצוותיו” יכול לרמוז שזו דאורייתא. התירוץ הוא ש“וצונו” מתייחס לכוח ההיקש — הקב״ה ציוה לציית לחכמים, לא שהוא ציוה ספציפית להדליק נרות חנוכה.
8. טרמינולוגיה: “סופרים” לעומת “חכמים”: הרמב״ם משתמש בלשון “מדברי סופרים” למצוות דרבנן, אך כאשר הוא מצטט מאמר חז״ל הוא אומר “חכמים”. המונח “סופרים” בא אולי כי הם כתבו (סופרים = כותבים) את המצוות. מוזכר לשון חז״ל: “חביבין עלי דברי סופרים”, “דברי סופרים צריכין חיזוק”.
—
דברי הרמב״ם: “כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך עליה בשעת עשייתה… העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה… לפי שיש אחר עשייתן ציווי אחר… אבל מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה.”
הרמב״ם מחלק בין שני סוגי מצוות: (1) מצוות שבהן העשייה עצמה היא גמר החיוב — שם מברכים בשעת עשייה; (2) מצוות שלאחר העשייה יש עוד ציווי (כמו סוכה — צריך לשבת בה אחר כך, שופר — צריך לתקוע אחר כך) — שם אין מברכים על ההכנה/עשייה, אלא על הקיום עצמו. מעקה לעומת זאת, שלאחר העשייה אין ציווי אחר, מברכים בשעת עשייה.
1. עשיית הסוכה היא עצמה מצוה — לא רק הכנה: הרמב״ם לומד בבירור שעשיית הסוכה (בניית הסוכה) היא עצמה מצוה, לא רק הכשר מצוה. הרמב״ם אמר קודם (בהלכה ב׳) שיש מצוות שצריך “להשתדל ולרדוף אחריהם” — כאן מתגלה שכל תהליך ההשתדלות הוא עצמו מצוה. כל חלק מהתהליך — אפילו נסיעה להום דיפו לקנות מקדחה, הבנייה עצמה — הוא חלק מהמצוה. החידוש הוא שאין מברכים על כל שלב בנפרד, אלא פעם אחת בסוף כל התהליך (כאשר יושבים בסוכה), כי “יש אחר עשייתן ציווי אחר.” ראשונים אחרים חולקים וסוברים שעשיית הסוכה אינה מצוה בעצם.
2. מעקה — מצוה “פיזית” עם ברכה: מעקה היא מצוה יוצאת דופן שמקבלת ברכה, כי כמעט כל המצוות שיש עליהן ברכות הן מצוות “טקסיות” (טקס — הנחת ציצית, הנחת תפילין), אך מעקה היא מצוה מעשית/בטיחותית. זה כמו פרוצדורה, דומה לגט, שלא היינו מצפים לברכה. לכן הרמב״ם אומר שאכן מברכים. בפועל לא רואים שאנשים מברכים על מעקה.
3. מעקה כ״אב” לכל ענייני “ונשמרתם”: מעקה היא “אב” (עיקרון-מצוה) לכל ענייני שמירה ובטיחות. רגע עשיית המעקה הוא הרגע שבו מקבלים על עצמם את כל ענין “כי יפול הנופל ממנו.” כאשר אדם מתקין מערכת בטיחות ברכב (למשל אזעקה שלא לשכוח ילד), הוא מקיים ממש מצות מעקה — לא רק ענין של “ונשמרתם” בכלל, אלא ממש תוכן מעקה. אך בפועל לא נקבע נוסח ברכה על מעשים “דמויי-מעקה” כאלה.
4. שיטת הרמב״ם שלשון הברכות היא שיטה כוללת אחת: אצל הראשונים יש מחלוקת גדולה על לשון הברכות. הרמב״ם עושה מכל הכללים שיטה אחת ברורה ומאוחדת. זהו הנוסח הראשון שהרמב״ם מביא בכל הלכות ספר אהבה.
—
דברי הרמב״ם: “כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה שיש קנין לו [ציצית חדשה, תפילין, מזוזה], וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת הבן ופדיון הבן — מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו וקיימנו.”
שלוש קטגוריות של מצוות מקבלות שהחיינו: (1) מצוות מזמן לזמן — שמגיעות פעם בשנה (שופר, סוכה, לולב, מגילה, נר חנוכה); (2) מצוות הקשורות לקניין — חפצא חדש של מצוה (ציצית חדשה, תפילין, מזוזה, מעקה); (3) מצוות שאינן תדירות ואינן מצויות בכל עת — שדומות למזמן לזמן (מילה, פדיון הבן). על כל שלושתן מברכים שהחיינו בשעת עשייה.
1. קשר לשהחיינו על שמחה: היסוד הוא אותו דבר כמו שהחיינו על שמחה (“לא ראיתי את חברי שלשים יום”) — “לא ראיתי את המצוה” — כבר זמן רב לא ראינו את מצות שופר, לכן מברכים שהחיינו.
2. שהחיינו בברית מילה — צער התינוק: מועלית קושיה
: כיצד מברכים שהחיינו בברית מילה, הרי יש צער התינוק?
3. פעם ראשונה תפילין — שהחיינו: כאשר מניחים תפילין בפעם הראשונה, מברכים שהחיינו. כך גם בציצית חדשה — כמו בבגד חדש בכלל.
4. סוכות — שלושה שהחיינו אפשריים: לכאורה באים שלושה שהחיינו: (1) כאשר קונים לולב, (2) כאשר בונים סוכה, (3) כאשר יושבים בסוכה (על יום טוב עצמו). הרמ״א אומר ששהחיינו היה צריך להיאמר בבניית הסוכה, אך מנהגנו לאחד הכל בקידוש.
5. חילוק בין שהחיינו של יום טוב לשהחיינו של מצוה: בקידוש מברכים שהחיינו על יום טוב (ברכת השבח/הודאה שזכינו לעוד חגיגה), ובשופר/מגילה מברכים שהחיינו נפרד על המצוה הספציפית — שני דברים שונים.
6. שהחיינו אינה ברכת המצוות — היא ברכת השבח, הודאה. לכן אפשר לאמרה על שביתת יום טוב אפילו בלי מעשה, כי אין צורך במעשה לברכת השבח.
—
דברי הרמב״ם: כל העושה מצוה… אם עושה לעצמו מברך “לעשות” (כגון להניח תפילין, להתעטף בציצית, לישב בסוכה, להדליק נר של שבת, לגמור את ההלל, לקבוע מזוזה, לעשות מעקה, להפריש תרומה, למול את הבן, לשחוט את הפסח ואת החגיגה). אבל העושה לאחרים מברך “על” (כגון על קביעת מזוזה, על עשיית מעקה, על המילה וכו׳).
כאשר אדם עושה מצוה לעצמו, הוא אומר בלשון “לעשות” (שם פועל — “לעשות”), כי הוא עצמו מחויב. כאשר הוא עושה לאחרים, הוא אומר “על” — “על” המצוה — כי הוא עצמו אינו מחויב באותו חיוב ספציפי, אלא הוא עושה את מעשה המצוה.
1. מי שמוציא אחרים לאחר שכבר יצא: למשל, מי שכבר תקע שופר לעצמו, ועכשיו הוא מוציא מנין חדש. הוא מברך שוב שהחיינו, כי יש לו מצוה חדשה — מצות עשייה לאחרים. הרמב״ם אינו כל כך חזק על ענין “יוצא ידי חובתו” — ברכת המצוות היא על עצם המצוה, לא רק על חובת המצוה. אפילו כאשר האדם כבר מילא את חובתו, יש לו עדיין מצוה כאשר הוא עושה לאחרים.
2. שאלה מעשית על מזוזה בשליחות: כאשר מבקשים ממישהו לקבוע מזוזות בבית של אחר — השליח אומר “על קביעת מזוזה” (לא “לקבוע”), כי הוא אינו עצמו מחויב. שאלה: האם ברכת השליח מוציאה את בעל הבית? לכאורה לא — כי הנוסח שונה. בעל הבית היה אומר “לקבוע מזוזה”, והשליח אומר “על קביעת מזוזה”. ממילא יש סיבה שבעל הבית עצמו יקבע את המזוזה.
3. אין עושין מצוות חבילות חבילות: כל מצוה חשובה בפני עצמה, אין לאחד מצוות. זה מוזכר בהקשר של ברכות שונות על מצוות שונות.
4. [סטייה: “ללמוד וללמד”]: מדוע אין מברכים ברכה נפרדת כאשר מלמדים ילדים? כי ברכת התורה כוללת כבר “ללמוד וללמד” — ללמוד וללמד אחרים היא מצוה אחת.
—
דברי הרמב״ם: “אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה. כיצד? נתעטף בציצית או לולב או תפילין או התיישב בסוכה ולא בירך, מברך אחר עשייה… אבל השוחט בלא ברכה אינו חוזר אחר השחיטה ומברך… וכן אם כיסה את הדם בלא ברכה, או הפרשת תרומות ומעשרות, או שטבל ולא בירך, אינו חוזר ומברך אחר עשייה.”
הרמב״ם מחלק בין מצוות שעשייתן נמשכת (ציצית, תפילין, סוכה, לולב) — שם אפשר עדיין לברך אחר כך — לבין מצוות שעשייתן כבר עברה (שחיטה, כיסוי הדם, הפרשת תרומות, טבילה) — שם פספסו.
1. שתי הסברות מדוע אפשר עדיין לברך במצוות שעשייתן קיימת:
א) סברת עובר לעשייתן: עדיין “עובר לעשייתן” — לא עובר ל*עשייה הקודמת*, אלא ל*המשך* העשייה. לכתחילה צריך לברך עובר לעשייתן ברגע הראשון, אך בדיעבד ההמשך גם טוב.
ב) סברת ברכה-חלות: הרבנן אינם יכולים לתקן ברכה על מצוה שכבר אינה קיימת. כאשר המצוה עדיין קיימת (הוא עדיין יושב בסוכה, הוא עדיין לובש תפילין), יש חפצא של מצוה שיכול לקבל ברכה. אך כאשר המצוה כבר עברה, אין מקום לברכה.
2. נוסח הברכות — ראיה שהן על מעשה ההתחלה: הנוסח “להתעטף בציצית”, “להניח תפילין”, “לישב בסוכה” — כולם מדברים על מעשה ההתחלה (הלבשה, הנחה, ישיבה), לא על ההמשך. זה מראה שלכתחילה הברכה מיועדת להתחלה, אך בדיעבד אפשר עדיין לאמרה כי המצב נמשך.
3. נוסח הרמב״ם “קודם לעשייתן” לעומת “עובר לעשייתן” של הגמרא: הרמב״ם כתב “כל המצות מברך עליהן קודם לעשייתן” — במקום לשון הגמרא “עובר לעשייתן”. הגמרא שמה דגש ב״עובר” — סמוך ממש לעשייה — שהרמב״ם קיצר.
4. ספק ברכות — תרומה על דמאי: על דמאי אין מברכים, כי ספק דבריהם להקל. אפילו כאשר רבנן מחייבים תרומה, אין מברכים כאשר יש ספק. הפרי חדש מוזכר שלרמב״ם יש אולי חילוק בזה.
—
דברי הרמב״ם: “וכן אין מצוות שמברכין עליהן אחר עשייתן לעולם — טבילת הגר, שעדיין אינו קדוש ואינו מצווה עד שיטבול.”
המצוה היחידה שמברכים עליה תמיד דווקא אחר עשייתה היא טבילת הגר, כי לפני הטבילה הוא עדיין אינו יהודי ואינו יכול לומר “אשר קדשנו במצותיו וצונו”.
1. הפרדוקס הלוגי: הגר אינו יכול לומר “אשר קדשנו במצותיו וצונו” לפני הטבילה, כי הוא עדיין אינו “קדוש” ואינו “מצווה”. זה “תלוי ועומד” — הוא נעשה יהודי דרך אותו מעשה שעליו הוא צריך לברך.
2. מהי מצות טבילת הגר: זו אינה משבע מצוות בני נח. הרמב״ם לומד ש״והייתם קדושים לאלוקיכם” / “והייתם לי קדושים” היא מצוה — להיות יהודי. לגוי זו אינה מצוה, אך ליהודי כן. לאחר הטבילה, כאשר הוא כבר יהודי, הוא מברך על יסוד יהדותו. זו “מצוה קיומית” — אם רוצים להיות יהודי צריך לטבול, אך המצוה היא רק על יהודי, לא על גוי.
3. פרדוקס “מתי הוא נעשה יהודי”: מתי טובל יהודי “פתאום” נעשה יהודי? הוא כבר היה יהודי — הוא “תמיד היה.” זה יוצא דופן אך כך זה.
4. שבע מצוות בני נח וברכות: גוי ששומר שבע מצוות בני נח אינו יכול לברך עליהן — חכמים לא תיקנו ברכות לבני נח. שאלה נוספת: פעם שחכמים תיקנו ברכות, האם זה נעשה “אופן עשיית המצוה” — האם בני נח גם מחויבים לעשות את מצוותיהם לפי מה שחז״ל אומרים? למשל, אם תוקעים שופר בלי ברכה, חסר ב״איכות” של שופר. אך הרמב״ם אינו אומר חידוש זה שבני נח צריכים לציית לאופן של חז״ל.
5. שיטת המאירי — ברכות רק על מצוות מיוחדות ליהודים: ברכת המצוות אומרים רק על מצוות המיוחדות ליהודים. מצוה שהיא מחויבת “בתור חוקי האנושיות” — חובות אנושיות בסיסיות — אינה מקבלת ברכה. ענין “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” הוא שהקב״ה נתן לנו “חיבה יתירה” — “אשר בחר בנו מכל העמים באהבה.” קושיית ר׳ אבנר: להיפך, אנחנו כן מברכים על מצוות כאלה. תשובה: הברכה מתייחסת לעובדה שהקב״ה בחר בנו, שמצוות יתגלו דרכנו כיהודים.
6. ברכה לאחר טבילה — נדה וטבילות אחרות: הרמב״ם אומר בפירוש בהלכות נדה שמברכים לפני הטבילה. אך מנהגנו (וראשונים אחרים): לא רק גר, אלא כל טבילה — גם נדה (טבילה דאורייתא) — מברכים אחרי הטבילה. טובלים שוב לאחר הברכה, אך זה אינו מעכב, כי היא כבר טהורה. השולחן ערוך כותב שנדה גם מברכת לפני הטבילה. הטעם למנהג אחר כך: כי לא יכלו לברך כאשר היו טמאים.
7. [סטייה: סידור קידושין — ייחוד עדים]: בסידור קידושין המסדר קידושין ייחד עדי כתובה אך שכח לייחד עדי קידושין לפני שהחתן נתן את הטבעת. הוא מיד תפס את זה אחר כך, ייחד שני עדים, וביקש שהכלה תקנה חזרה את הטבעת והחתן יקדש שוב. יסוד ההלכה: צריך לייחד עדים כי “עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.” אם היו תופסים זאת רק אחרי שבע ברכות, היו צריכים לעשות ברכת אירוסין חדשה עובר לעשייתן. יש מחלוקת רמב״ם עם רא״ש האם ברכת אירוסין היא ברכת המצוות או ברכת השבח — לפי הרא״ש (ברכת השבח) אפשר לעשות אותה אחר כך.
—
הרמב״ם: כאשר אדם עושה מצוה לעצמו ולאחרים יחד — כמו עירוב, שבו אדם אחד עושה אותו בשליחות עבור כל דיירי החצר — מברך “על מצות עירוב”.
1. שלושה כללים של הרמב״ם מסוכמים: (א) לעצמו בלבד — מברכים “ל”; (ב) לאחרים — מברכים “על”; (ג) אם עושים אחר כך (כמו טבילה, נטילת לולב) — מברכים “על” ולא “ל”.
2. נטילת לולב — מדוע “על” ולא “ל”: בלולב היינו צריכים לומר “ליטול לולב”, אך למעשה אומרים “על נטילת לולב” — כי “כיון שהגביהו יצא ידי חובתו” — ברגע שמרימים את הלולב כבר יוצאים, ובדרך כלל מברכים את הברכה לאחר שכבר יצאו. הרמ״א אומר: אם מברכים אכן לפני שלוקחים אותו (כאשר הוא עדיין מונח על השולחן), אז מברכים “ליטול את הלולב”. הרמב״ם מתכוון שגם בסוכה מברכים את הברכה לפני שיושבים (“לישב בסוכה”), לא כמונו שמברכים אחרי קידוש.
3. קושיה על מגילה: אומרים “על מקרא מגילה” — לפי הכלל היינו צריכים לומר “לקרוא מגילה” או “לשמוע מגילה”. לתוספות יש חילוק אחר.
4. נטילת ידים — קושיה על הרמב״ם: בנטילת ידים אומרים “על נטילת ידים” — אף אחד לא אומר “ליטול ידים”, אפילו כאשר נוטלים לעצמם. גם בשחיטה אומרים “על השחיטה” — אפילו כאשר שוחטים לעצמם. תירוץ: נטילת ידים אינה עצם המצוה — זה דבר מעשי (אם ידיך מלוכלכות). שחיטה היא מצוה אם רוצים לאכול בהמה כשרה. נקודה נוספת: הרמב״ם אמר שהברכה על נטילת ידים נאמרת אחר כך — כדי שלא יהיו ידיים מלוכלכות בברכה. בברכת המזון הרמב״ם אומר שלא מתאים לברך עם ידיים מלוכלכות (כבוד לשם ומלכות), אך זה לא מספיק סיבה לשנות את סדר הברכה. רק כאשר הוא “גואל גמור” — כאשר כבר סיים — משנים את הסדר.
5. ביעור חמץ — “על ביעור חמץ” לא “לבער חמץ”: אומרים “על ביעור חמץ” כי “מעת שגמר בליבו לבטל” — מרגע שהתחיל עם הביטול בלב, כבר מצות הביעור מתקיימת לפני שהוא מתחיל לבדוק. לכן הברכה היא “אחר כך” — ואומרים “על”. חידוש על כל חמירא: מי שחושב באמת גמר בליבו לבטל — הוא באמת ביטל בלב — אינו צריך לומר “כל חמירא”. כל חמירא תוקן למי שלא חשב על זה. אם הוא אפילו שכח לומר כל חמירא, ברוב המקרים הוא יוצא.
—
דוגמה נוספת שבה מברכים אחר כך היא הדלקת נר שבת. הטעם: אם מברכים לפני ההדלקה, כבר מקבלים שבת, ולא יכולים עוד להדליק. לכן מדליקים תחילה, מכסים את העיניים, מברכים, ואז רואים את הנרות.
קושיה: הרמ״א אומר זאת, אך מצוין שזו “חומרא של האחרונים” — הרמ״א עצמו אינו אומר שצריך לקבל שבת דרך ההדלקה.
חידוש נוסף: בנר שבת אולי המצוה אינה ה״הדלקה” עצמה אלא ש״דולק” — שיש עונג שבת. זה שונה מנר חנוכה שבו “הדלקה עושה מצוה.”
—
מדוע אין ברכה “אשר קדשנו במצוותיו וצונו על מצוות קידוש”? תירוץ: קידוש היום על היין הוא עצמו שבח והודאה — חז״ל תיקנו שהקידוש עצמו יהיה שבח על שבת ועל יין, במקום ברכת המצוות “יבשה” נפרדת.
אותו יסוד — במקום “אשר קדשנו במצוותיו וצונו לקרוא קריאת שמע” חז״ל תיקנו “אהבת עולם” / “אהבה רבה” — ברכה הרבה יותר יפה המדברת על אהבה רבה מקבלת התורה, שהוא תוכן שמע.
כאשר חז״ל ייחדו ברכה יפה ועשירה יותר, אין מקום לפורמט המינימלי של “אשר קדשנו במצוותיו וצונו”. פורמט המינימום הוא למקרים שבהם אין הרבה מה לומר — כמו “בורא פרי האדמה” על אכילה. אך כאשר יש תוכן עשיר יותר, עושים נוסח יפה יותר.
—
דברי הרמב״ם: מדוע אין מברכים על מים אחרונים? “לפי שאינו חייב בדבר זה אלא מפני הסכנה” — חיוב מים אחרונים הוא רק בגלל הסכנה של מלח סדומית. “ודבר שחייבין בו משום סכנה אין מברכין על עשייתו.”
הרמב״ם קובע כלל: דבר שמחויבים בו רק בגלל סכנה, אין מברכים עליו.
1. החילוק בין נטילת ידים ראשונה לאחרונה: הרמב״ם מנה קודם עירוב ונטילת ידים בין מצוות דרבנן שמברכים עליהן כן. זה מתייחס לנטילת ידים בראשונה. אך נטילת ידים באחרונה אין לה ברכה, כי כל החיוב הוא רק מפני הסכנה.
2. דוגמה: המסנן את המים: “המסנן את המים ואחר כך שותה בלילה” — מי שרוצה לשתות מים בלילה מחויב לסנן את המים, כי בלילה לא רואים אם נכנסה יצור (טפיל). זה משום סכנת עלוקה. אין מברכים “אשר קדשנו במצוותיו וצונו לסנן את המים”, כי אף שיש מצוה כללית של “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, הקב״ה לא עשה מצוה פרטית כזו לסנן מים.
3. קושיה ממעקה: מעקה מנה הרמב״ם קודם בין הדברים שמברכים עליהם כן — אך מעקה היא גם משום סכנה (“פן יפול הנופל ממנו”)! כיצד זה מתאים לכלל ש״דבר שחייבין בו משום סכנה אין מברכין”?
4. תירוץ ראשון — מצוה פרטית לעומת כללית: מעקה היא מצוה פרטית שהתורה ציוותה ספציפית. אך נטילת ידים אחרונה ומסנן את המים הן רק נגזרות מהמצוה הכללית של “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” — אין מצוה פרטית ספציפית עליהן.
5. תירוץ שני — מעקה היא לאחר, לא לעצמו: מעקה היא מצוה לשמור על אחר מסכנה, לא על עצמו. כאשר אדם עושה מעקה על ביתו, הוא מכין זאת שמחר יבוא אדם אחר ולא ייפול. זה שונה מנטילת ידים אחרונה, שהיא חיוב על כל אחד לעצמו.
6. חידוש חזון איש על מעקה: חזון איש מסביר שמעקה היא חידוש — אדם עצמו עולה לגג, הוא יודע שעליו להיזהר. אך מדוע אני צריך לעשות גדר על הגג שלי? תגיד לאדם שלא יעלה! או “אדם מועד לעולם” — אדם צריך להיזהר. חידוש מעקה הוא שעליך לעשות מחסום פיזי — זו מצוה ספציפית שהתורה חידשה, לא רק שמירה כללית.
7. מעקה כדין על בעל הבית: מעקה היא דין שהתורה שמה את חיוב שמירת הגג על בעל הבית. בסכנות אחרות (כמו נטילת ידים) לכל אחד יש חיוב לעצמו — לא א
ומרים שבעל הסעודה צריך לתת תשומת לב שכולם ינטלו מים אחרונים.
8. האם מעקה תלויה במציאות הסכנה: במלח סדומית ראינו שבמקום שאינו מצוי, אינו מחויב. אך במעקה יכול להיות שפעם שיש מצוה, צריך לעשות אותה — זה יותר גדר פורמלי.
—
כל מה שקשור לשבירותו של האחר לא מתאים לברך עליו. למשל: יהודי עומד רעב ואתה נותן לו לאכול — לא מתאים לברך “על מצות צדקה.”
מדוע אין מברכים על תשלום חוב או השבת גזילה? בהשבת גזילה: האחר קשור לעבירה — לא מתאים שאדם יודה לקב״ה על השבת הגזילה. אך פריעת בעל חוב היא מצוה — ובכל זאת אין מברכים.
מצוה לחברו אין מברכים עליה. אך הרמב״ם במורה נבוכים אומר שרוב מצוות שבין אדם למקום הן גם באמת מצוה לחברו, כי כאשר עוברים על טעמי המצוות רואים שדברים רבים יש בהם תועלת לאנשים אחרים. “בין אדם למקום” פירושו מה שעיקר המצוה, יותר ישיר.
[סטייה: מדוע אין ברכת המצוות על תשובה] ר׳ לייביש באנטוורפן ערך בערב יום כיפור סעודה שלמה על מדוע אין ברכת המצוות על תשובה, עם קטע מהבריסקר רב. הכלל של ר׳ מנחם עזריה מפאנו בשם ר׳ אברהם אבן עזרא: מצוה שלא ברור מתי היא קורית בפועל, אין מברכים עליה. למשל, אהבת רעים — לפעמים יכול לקחת עשר שנים עד שנעשים חברים. תשובה היא גם מסוג זה — זה תהליך, לא רק מעשה של אמירת “אשמנו.”
הרשב״א מביא כמה מצוות שבהן יש או אין ברכה, אך הוא מסיים שאי אפשר לדעת את הטעם, כי עם כל טעם אפשר להעלות מצוה נוספת שדומה ושלא מתאימה לטעם. מסקנתו: בעצם אין אנו יודעים בדיוק על אילו דברים חכמים תיקנו או לא תיקנו ברכה, וצריך רק ללכת אחרי המסורה. ראשונים אחרים כן הציעו סיבות (למשל מצוה התלויה באחרים), אך הרשב״א סובר שאף כלל אחד לא יכול להסביר הכל.
ברכה צריכה להתאים לשמחה. מברכים ברכה בשמחה — “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” היא שבח בשמחה. לכן: על דברים עצובים אין מברכים (מלבד “ברוך דיין האמת” שהיא ברכה מיוחדת); על מצוה הבאה בעבירה אין מברכים. קושיה על גט: מדוע אין מברכים על גט? תשובה: חכמים פשוט לא תיקנו ברכה על גט — זה לא “כלל” אלא תקנה מעשית.
עיקר ברכת המצוות הוא “לתת חשיבות” לכל מצוה. בין אם זה “אשר קדשנו על שופר” או “אהבה רבה” (שהיא ברכה לקריאת שמע בלי לומר “אשר קדשנו”) — שניהם נותנים חשיבות למצוה. גם ברכות על אירועים — נותנים חשיבות לאירוע, “מייחדים שם שמים כל הזמן.”
—
דברי הרמב״ם: “כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שהוא מנהג נביאים… כגון נטילת ערבה בשביעי של חג… ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של פסח — אין מברכין עליו.”
על מנהג — אפילו מנהג נביאים — אין מברכים. קל וחומר על מנהג חכמים (כמו הלל בראש חודש).
1. חילוק בין מצוות מדברי סופרים למנהג: הרמב״ם מחלק בין מצוות מדברי סופרים (מברכים) למנהג (אין מברכים). מנהג אינו בגדר מצוות — אין חיוב על האנשים, אלא מנהג שיקרה.
2. למעשה אנו כן אומרים ברכה על הלל בראש חודש — כי הרא״ש, תוספות, ופוסקים אחרים חולקים על הרמב״ם, והרמ״א פוסק שמברכים כן על מנהג.
3. אך על הושענא רבה (הקפות הבימה) אין מברכים — אפילו לפי אלו שמברכים על מנהג.
—
דברי הרמב״ם: “כל דבר שיסתפק לך אם מברכין עליו אם לאו — עושה אותה בלא ברכה.”
אם לא יודעים אם צריך ברכה, עושים את המצוה בלי ברכה.
1. לכאורה אפשר לחשוב: “על כל מצוה אני מברך” — אך הרמב״ם אומר לא: אם אינך יודע, אינך מברך.
2. הטעם הפשוט שאומרים הוא “ספק ברכות להקל” — אך הרמב״ם לא אמר זאת במפורש. הרמב״ם סובר שכאשר יש ספק אסור לברך את הברכה.
3. הרמב״ם אינו מוכן לומר ברכה “בלא שם ומלכות” כפשרה.
—
דברי הרמב״ם: “לעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה… ירבה בברכות הצריכות” — כמו שדוד המלך אומר “בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד”.
הרמב״ם קובע איזון — מצד אחד לא לברך ברכות לבטלה, מהצד השני להרבות בברכות שצריך לברך.
1. לסיים ספר ברכות במסר חיובי: הרמב״ם רוצה לסיים הלכות ברכות באותו אופן שסיים פרק י׳ — בנימה חיובית. כאשר אדם מסיים ללמוד ספר ברכות, לא ילך עם תחושה שברכות הן “דבר מפחיד” שבו צריך תמיד לדאוג שמא מברכים יותר מדי. להיפך — ברכות הן דבר טוב שצריך לעשות יותר. הרמב״ם רוצה שהלומד יצא בשמחה של ברכות.
2. מה פירוש “ברכות הצריכות” לעומת “ברכה שאינה צריכה”: “ברכות הצריכות” פירושו כל פעם שמגיע מצב שבו ברכה קבועה — כמו מריחים ריח (ברכת הריח), אוכלים (ברכת הנהנין), קובעים מזוזה — זו ברכה הצריכה, וזאת צריך לעשות כל פעם. אך “ברכה שאינה צריכה” — כמו ספק ברכות, או ברכות שאין חיוב — זאת לא צריך לעולם לעשות. אפילו הלל בחול המועד פסח, שהוא רק מנהג, לא צריך לברך עליו (ספק ברכות להקל).
3. “ירבה” לא פירושו סתם לעשות יותר — אלא כאשר צריך: לשון הרמב״ם “ירבה בברכות הצריכות” לא פירושו שצריך להרבות ברכות באופן מלאכותי. פירושו שכאשר מגיע מצב שבו ברכה צריכה, יש לעשות זאת בשמחה ולא להימנע.
4. הפסוק “בכל יום אברכך” — ואהללה: כל הברכות הן סוג של “אהללה” — הודיה ושבח להקב״ה. זהו אופי ברכות הצריכות.
5. כיצד זה מתאים לסוף פרק י׳: הרמב״ם אמר בסוף פרק י׳ שזה דבר נפלא לברך ולהודות לקב״ה כל יום. וכאן הוא אומר להיזהר מברכות מיותרות — נראה כסתירה. תירוץ: אין כאן סתירה — ברכות הצריכות צריך לעשות. ברכה שאינה צריכה — שלעולם אינה נחוצה — צריך להיזהר ממנה.
—
1. בריך רחמנא דסייען — ברכה בלי שם ומלכות בסיום פרק: שיטת הרמב״ם היא שכאשר מסיימים פרק לימוד, לא צריך לברך ברכת התורה פורמלית עם שם ומלכות, אלא לומר “בריך רחמנא דסייען” — ברכה בלי שם ומלכות. זה שלא כדעת רבי יצחק (שסובר אולי שצריך ברכה פורמלית).
2. מושג “בריך רחמנא” בגמרא: בגמרא מוצאים הרבה ברכות מסוג “בריך רחמנא” — אלו ברכות הודיה בלי שם ומלכות, שאומרים בהזדמנויות שונות. זו צורה לגיטימית של הכרת תודה להקב״ה בלי חשש ברכה לבטלה.
3. דוגמאות מעשיות: הבעלזער רב אמר “ברוך השם” בהזדמנות מסוימת, ודוגמה מודרנית של מכשיר ברכב שמזכיר לא לשכוח ילד — אומרים “ברוך השם” על כך. כל זה בלי שם ומלכות, וזו הדרך שבה אפשר להרבות בהודיה בלי חשש ברכה שאינה צריכה.
—
סגנון הרמב״ם בהלכות ברכות הוא מסודר מאוד אך מעניין — הוא מפורט, אך הוא לא ממש הולך מכלל אל פרט. הוא מביא גדרים הלכתיים אך לא תמיד עם כללים ברורים.
אנחנו לומדים רמב״ם, הלכות ברכות בספר אהבה, אנחנו מחזיקים עכשיו בפרק האחד עשר, פרק י״א, והולכים לדבר על הסוגיה של ברכת המצוות. וכשמדברים כבר על מצוות ועל ברכות, צריך לתת ברכה על כל היהודים היקרים שקיימו את המצווה של תלמוד תורה דרבים, שעוזרים להגדיל תורה ולהאדירה, שנתנו כסף לקמפיין שלנו כדי שנוכל להמשיך עם השיעורים, עם עוד הרבה שיעורים שמבארים את התורה ליהודים.
והיהודים שעדיין לא התקשרו שיתעוררו, כדי שיוכלו להמשיך את השיעור, ולהפיץ תורה, ולקחת את זה לרמה הבאה, לשפר את השיעור וכן הלה. וצריך להודות לראש וראשון של הקמפיין שמשווה את כל התרומות, הספונסר, הרבני הנגיד ר׳ יואל ורצברגר, שמשווה כל נדבה. ממילא, מי שכבר מזמן יש לו תאווה לחלץ כסף מנגיד עבור תורה, יש לו עכשיו הזדמנות. אתה נותן חמשת אלפים דולר, זה רק יגרום לספונסר החשוב שלנו לתת עוד חמשת אלפים דולר כנגדו, אז הכסף שלך מוכפל, והזכות תעמוד לכולכם, וגדולי זכות התורה להשפיע את כל הדברים הטובים.
אומר הרמב״ם, כן, כבר למדנו על סוגים שונים של ברכות. הברכה החשובה ביותר לכאורה היא המצווה דאורייתא של ברכת המזון, כל שאר הברכות הן מדרבנן. כבר למדנו את כל סוגי ברכות הפירות, ברכות הנהנין, כמו גם מהנאות שאינן אכילה. ואחר כך למדנו סוגים שונים אחרים של ברכות, חלק מהן כי כשרואים דבר מעניין, או כשרואים משהו שמעורר שבח והודאה, דבר יפה, או צרות של ישראל, כל הדברים האלה כמו שלמדנו אתמול, סוגים שונים של תפילות, הודאות וברכות, שהכל תחת גדר אחד.
עכשיו הולכים ללמוד עוד סוג ברכות שעדיין לא הזכרנו, זה נקרא ברכת המצוות, תקנת חכמים. כשעושים מצווה צריך לעשות לפני כן ברכה, להודות להקב״ה על המצווה.
הרמב״ם, לפני ההלכה הראשונה, אומר הרמב״ם, סתם שאלה שנכנסת כאן, הוא אומר סתם, הוא כבר אמר, הרמב״ם כבר אמר בתחילת הלכות ברכות, הוא אומר שיש שלושה סוגי ברכות, ואחד מהם הוא ברכת המצוות, והוא אומר שכל הברכות הן תקנת חכמים. עכשיו הוא מתחיל לומר שהוא הולך לומר הלכות ברכת המצוות, מה אפשר לומר.
בהלכות תלמוד תורה הזכיר הרמב״ם ברכת התורה? לא. אבל על כל פנים, בטוח שהרמב״ם לא קיבל כמו שמסויימים מקבלים שברכת התורה היא דאורייתא, כי הגמרא אומרת שזה קל וחומר, מה אם ברכת המזון היא ברכת… רואים מהרמב״ם שהוא מקבל שכל הברכות הן מדרבנן, גם ברכת המצוות.
אומר הרמב״ם, “כל הברכות כולן”, קודם הוא מתחיל, לפני שהוא הולך לברכת המצוות הוא עוד מתחיל עם הקדמה מעניינת. כן, בקטגוריות של ברכות חישבנו לנו את זה. עכשיו הוא הולך לומר הלכות איך עושים את ברכת המצוות. אז קודם הוא אומר הלכה מסוימת, הלכה כללית של ברכות, האם מתחילים עם ברוך, האם חותמים עם ברוך, זה גם נוגע לברכת המצוות, זה גם נוגע לכל המצוות, אז זה נכנס כאן.
כן, אז ההלכה הראשונה מדבר הרמב״ם על הנוסח של ברכות שונות, איך מתחילים ומסיימים. אומר הרמב״ם, “כל הברכות כולן פותחין בהן בברוך וחותמין בהן בברוך”. כל הברכות מתחילים עם ברוך ומסיימים, למשל כמו “ברוך… אשר ברא עולם”, ומסיימים “ברוך… מלך העולם”.
“חוץ מברכה אחרונה של קריאת שמע”, הברכה האחרונה לפני קריאת שמע מתחילים עם “אהבה רבה”, לא מתחילים עם הנוסח של ברוך, רק מסיימים עם “ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה”, אחרת מאשר למשל “יוצר אור” שמתחילים עם “יוצר אור” ומסיימים עם “יוצר המאורות”.
דובר 2: ברכה אחרונה, האהבה… למה לא אהבה? אהבה רבה מתחילים עדיין עם ברוך.
דובר 1: כן, אבל זה לכאורה פשוט, כי… אה, ברכה הסמוכה לחברתה. אה, אוקיי. ברכה אחרונה של קריאת שמע, הברכה האחרונה מכוונת לברכה שאחרי קריאת שמע. הברכה האחרונה, הברכה שאחרי קריאת שמע, מתחילה עם “אמת ויציב” ומסיימים עם “ברוך אתה ה׳ גאל ישראל”.
וכמו שר׳ יצחק אומר נכון, שאהבה רבה היא גם כך, אבל עכשיו יש עוד סיבה. אומר הרמב״ם, “ברכה הסמוכה לחברתה”. ברכה שבאה מיד אחרי האחרת, פשוט שהברכה שאמרנו עכשיו היא כאילו גם ההקדמה. כן, “יוצר אור ובורא חושך” היא המשך.
ברכה היא בכלל כמו נאום. מתחילים, מתחילים “ברוך אתה ה'”, ומסיימים גם “ברוך אתה ה'”. כי כבר אמרנו “ברוך אתה ה'” באמצע קודם. זו כבר ברכה הסמוכה לחברתה. יש ברכות שזה לא כך, למשל ברכות השחר, מי שלא אומר כמו הרמב״ם, אומרים הרבה מאוד פעמים “ברוך”, “ברוך”, “ברוך”, “ברוך”. או בברכות התורה שהרמב״ם הולך למנות.
לשון הרמב״ם היא קצת אחרת, שנראה עכשיו. “ברכת הפירות והודאה”, כל ברכות הנהנין שמנינו הן גם ברכות קצרות שלא מסתיימות, כי “קצרה כפי שקבעו חכמים” – זה לא מספיק ארוך להכניס שני ברוכים בכלל. וברכות עשיית המצוות גם אין להן ברוך.
דובר 2: יש מישהו שבא אליי פעם ויכול היה לומר שברכה כוללת יש לה רק ברוך אחד, מלבד הברכה של תפילה שיש לה שני ברוכים. באמת זה יוצא כך.
דובר 1: לא, אני אומר שזה יוצא כך זה גם לכאורה מחובר שזה יוצא כך כשיש תפילה באמצע. אז זה מאוד מתאים. מודים להקב״ה, אומרים “ברוך”, ומתחילים למנות את שבחו, ומסיימים שוב כמו שמסיימים פתיחה. אבל למשל ברכת הפירות, זה לא… אפילו “בורא נפשות”, שעשינו באמצע נוסח, “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי”, הכנסנו מספיק מילים שיש מקום לשני ברוכים. אי אפשר לעשות “ברוך אתה ה׳ המוציא לחם מן הארץ ברוך”. זה לא שייך.
דובר 2: נכון, זו ברכה ארוכה, ואני מודה לך שהארוכה מכוונת שיש חתימה בברוך. פשוט שיש חתימה. זה נכון. אי אפשר לעשות סנס לומר “ברוך” פעמיים. אומרים “על כל מה שבראת”. ה״על כל מה שבראת” היא דווקא מה שעושה שיש חתימה בברוך. עוד סיבה למה יכולה להיות חתימה בברוך. אני יודע, יש מקום אחר ברמב״ם ש… כן, שמעתי פעם שנאמר שבדרך כלל ה… אולי הוא מכוון לברכות, רוב הברכות שהחכמים עשו, זה כך, כן? אני מתכוון, תחשוב קידוש, הבדלה, כל אלה הן כך, הן מתחילות עם ברוך ומסיימות עם ברוך. יש הרבה ברכות. אני חושב שזה ממש רוב שאנחנו סופרים על הידיים רוב הוא כך.
אומר הרמב״ם כך, “ואלו הברכות שאמרנו שהן דרך שבח והודאה”, הברכות שמנינו עכשיו בפרק האחרון, כל הברכות האלה כמו הרואה קברים או הרואה אילנות, “דרך שבח והודאה, שיש מהן שפותח בברוך ואינו חותם”. יש מהן שפותח בברוך ואינו חותם, כמו “עושה מעשה בראשית”, כן, “ברוך שככה לו בעולמו”. “ויש מהן שחותם בברוך ואינו פותח”, מתחילים עם משהו אחר ומסיימים עם ברוך. למשל, כמו תפילת הדרך שהרמב״ם אמר, לא מתחילים עם ברוך, מתחילים עם “יהי רצון” ומסיימים עם ברוך.
דובר 2: הנוסח של הרמב״ם בכלל לא היה שום ברוך, אבל מה מסתיים עם ברוך ולא מתחיל? כאן, ה״יהי רצון” למשל, לא, זה גם השני… מסיים עם “ברוך רופא חולים”. השני, עוד משהו, מסיים, כן. אני לא רואה את ה״ברוך אתה השם”. אנחנו לא רואים אחד. איזה לא פותח ב… לא פותח בברוך ומסתיים עם ברוך?
דובר 1: אה, אני אגיד לך, למשל תפילת הגשם, כן? “מוריד הטל”, “ברוך אתה השם רוב ברכות”. אוקיי, נכון.
“ויש מהן שחותם בברוך ואינו פותח. אלא מעט מברכות המצוות”. אה, הדרך שבח והודאה אפילו רוב לא פותח וחותם בברוך. רק איזה מהדרך שבח והודאה כן פותח וחותם? כמה מברכות המצוות הן פותח וחותם, כמו למשל ברכת התורה. אה, “כגון ברכת התורה”. רוב דרך שבח והודאה לא חותם ופותח. אבל יש כן את ברכות המצוות, ברכת התורה, שאומרים “ברוך אתה השם”, “ברוך אתה השם”, או “מעט מברכות המצוות”.
דובר 2: איזה ברכת המצוות יש להן שתיהן? לא יודע. “אשר קדשנו במצוותיו וציונו”. איזו ברכת המצוות יש לה פעמיים “ברוך”? כן, ברכת התורה. “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו”. כגון, הוא אומר מיד כגון ברכת התורה. אה, ברכת התורה. וברכת ספר תורה. ספר תורה? ברכת ספר תורה. אה, זה דבר מאוד מעניין. מה זה אומר? תמיד כשקוראים תורה.
דובר 1: לא, הוא אולי התכוון שיש ברכה אחרת שאומרים על ספר התורה, “אשר נתן לנו תורת אמת”. זה לא אותה כמו שאומרים ב… יש ברכה ברכת התורה שאומרים רק על ספר התורה? לא שאני יודע. “אשר נתן לנו תורת אמת”, כשמישהו התברך אומרים את זה.
דובר 2: אהא, נכון. הברכה השנייה היא על ספר תורה. אבל זה לא המשך. הראשונה יש “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”, והברכת התורה האחרת גם יש “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר נתן לנו תורת אמת”. שתיהן. אוקיי, יכול להיות שהיה לו נוסח אחר באחת משתי הברכות? “אשר נתן לנו” היא שתיהן אמת, אבל כשאתה אומר את זה על ספר התורה, אתה יכול גם לומר את זה בבוקר, אבל גם הברכה הראשונה יש לה שתיהן. הברכה האחרונה יש לה את “והערב נא” להמשך. נכון.
דובר 1: כגון מה עוד יש לו שני “ברוך”? “קברי ישראל”. כגון “רואה קברי ישראל”.
דובר 2: לא עולה לי… אני הולך כך, למדנו עכשיו שיש שני סוגי ברכות. נכון, מזה יש שבח והודאה. מברכות המצוות, רוב מהן אינן פותח וחותם, חוץ… חוץ איך הוא אומר, ברכת התורה למשל. כגון ברכת שבח והודאה, רוב מהן אינן פותח וחותם, חוץ מהמשל של קברי ישראל. והן כך כי קברי ישראל היא ממש לא שבח והודאה, אבל הוא שם את זה תחת הקטגוריה. זו מחיה המתים, זה איזה צידוק הדין. אתה אומר שזו איזו ברכה למתים, איזו נטילת רשות מן המתים. אבל הרמב״ם שם את זה בכלל דרך שבח והודאה. זה שבח. “דיין אמת” הוא גם שבח. צידוק הדין הוא לצדק, אבל זה משבח את רבונו של עולם. אהא, אז כשאתה אומר “ברוך דיין אמת” זה גם דרך שבח והודאה. לא הודאה, אבל שבח. סוג של הודאה. כן, כשם שחייבים לברך על הרעה… הודאה היא שבח. “כמודיך ה׳ אלוקינו”. כן.
אבל שאר ברכת המצוות… אבל שאר ברכות המצוות מגיעים לכלל. כל שאר ברכות המצוות פותח בהן בברוך ואינו חותם. מתחילים עם ברוך, אבל בתחילה ובחתימה אין ברוך.
זו הקדמה לברכות המצוות. זה מעניין, כי זה יותר מהקדמה לברכות המצוות, זו הלכה כללית שנוגעת להלכות ברכות. לכאורה זה גם הסיום לפרק הקודם. ראיתי את זה ברמב״ם, ראיתי שהדבר לא כל כך פשוט.
דובר 1:
מה זה אומר? כי קברי ישראל היא ממש לא שבח והודאה, אבל הוא שם את זה תחת הקטגוריה.
זה ברוך דיין האמת, זה צידוק הדין, אתה אומר שזו ברכה למתים, זו נטילת רשות מן המתים, והרמב״ם שם את זה בכלל דרך שבח והודאה.
זה שבח, ברוך דיין האמת הוא גם שבח. זה צידוק הדין, זה לצדק, אבל זה לא שבח לרבונו של עולם.
אהא, אז ברוך דיין האמת הוא גם דרך שבח והודאה. לא הודאה, אבל שבח, סוג של הודאה. כן, כשם שחייב אדם לברך על הרעה, כן. הודאה היא מודה על האמת, כן.
אבל שאר ברכות המצוות כולם, כל שאר ברכות המצוות, פותחין בברוך ואין חותמין. מתחילים עם ברוך, בהתחלה, ובחתימה אין ברוך. אז, זו הקדמה לברכות המצוות. זה מעניין, כי זה יותר מהקדמה לברכות המצוות, זו הלכה כללית בהלכות ברכות.
לכאורה זה גם הסיום לפרק הקודם. אבל הרמב״ם אומר שזה לא פותח וחותם, כי לא כל הדברים הקודמים. על זה אומר הרמב״ם בטח לא אולי צריך לדעת לחבר את זה יחד.
דובר 2:
למה בעצם? לא יודע. וקברי ישראל באה עם שניהם, אבל סתם שהחיינו לא באה. צריך להבין.
דובר 1:
לא, צריך לדעת. לכאורה התשובה המאוד מעשית, גשמית היא שלא אותו חכם עשה כל ברכה. אבל צריך אבל כן לדעת, אם יש עיקרון, פרינציפ של לומר פותח וחותם, כמו שנראה ברמב״ם שזו הלכתחילה, כשאפשר לעשות פותח וחותם, צריך לדעת אילו חכמים תיקנו כך.
למשל ברכת שמונה עשרה גם לא חותם ופותח.
דובר 2:
כן, מתחילים עם נוסח.
דובר 1:
אה, כל אחת היא ברכה בפני עצמה. הרמב״ם אומר שהוא סופר סתם את כל הברכות, רובא דרובא זה באמת לא חותם ופותח, כי יש לך את כל שמונה עשרה, כל ברכות המצוות, ברכות הנהנין. אז, יהיה שהוא מתחיל כל הברכות כולן. המקום היחיד הוא רק כמו שאתה אומר, שכך זה צריך להיות. כל האחרים הם, כלומר כשהשעון הוא עשר אז כל בחור בישיבה אפילו אם זה ליידיג, כי עכשיו זה זמן, כי כך זה הדרך הנכונה איך זה צריך להיות.
דובר 2:
לא, הצורה היא כזו שזה מחלל חברותא, זה לא עושה סנס. אתה יכול אפילו לומר שיוצאים עם הברכה הקודמת, זה כאילו נקראת שפתיו וכו׳. אוקיי.
דובר 1:
טוב, עכשיו הולכים ללמוד. אומר הרמב״ם הלכה ב׳, הלכה מאוד מעניינת. הרמב״ם הולך לומר לנו כאן כלל, מלמעלה זה לא ממש כל כך מחובר לברכה, ואם למישהו יש פשט טוב יותר איך זה נכנס כאן לברכה, אדרבה, אני מוכן לשמוע פשט. הרמב״ם אומר כאן גדר גדול יפה של, יש מצוות שבשפה של היום, בשפה הישיבתית קוראים לזה מצווה שהיא חובה, מצווה חיובית, ומצווה שאם מגיע נסיבה מסוימת צריך לקיים את המצווה, צריך לעשות את זה באופן מסוים, מצווה קיומית.
אומר הרמב״ם כך, יש מצות עשה שהאדם חייב, לאו תעשה הוא בגדר אחר, לאו תעשה מכוון תמיד לא לעשות, ומצות עשה יש שני מיני כן לעשות.
הרמב״ם בספר האהבה מדבר כמעט רק על מצות עשה, הוא כמעט לא מדבר על לאו תעשה בכלל.
אומר הרמב״ם, יש מצות עשה שהאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה. הוא צריך להשתדל ולרדוף, או כמו למשל לרדוף, הרמב״ם כבר אמר לנו שנרדף אמרנו שצריך לרוץ, אבל צריך להשתדל, לרדוף.
דובר 2:
לא, אני אומר שלהשתדל ולרדוף יש גם הלכות. אני לא יודע איך הרמב״ם אומר למשל את זה שאדם צריך להפקיר כמות מסוימת של כסף למצווה או מסוים… הרמב״ם לא מביא את זה.
דובר 1:
לא, אני אומר שהרמב״ם כן יש, ונלמד את זה אחרי סוף הלכות תפילין, אני מתכוון בפרקים המאוחרים יותר. שם כתוב שיש דברים שלא צריך לדבר. מה שמתכוונים כפשוטו, צריך ללכת ל… כן, אני אומר, קודם למשל להתרחץ לפני התפילה היו לנו כללים, כמה מייל צריך ללכת אחורה, קדימה… אבל בדיוק על אותו דבר יש כלל, על דברים אחרים אין כל כך כלל. אבל על כל פנים, צריך להשתדל ולרודף עד שיעשה אותה. מתכוונים יותר כמו… אתה צריך לעשות את זה, כגון… צריך להתכוון אמרתי יותר מאתה צריך לעשות, אתה צריך להיות בעל רצועה לתפילין, לא רק אם יש לך תפילין צריך לשים אותן, אתה צריך גם לראות שיהיה לך תפילין. לך כתוב, לך קנה, לך תברר את זה. שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר.
שכל הדברים האלה אינם פשט, אלא אם יש לך תפילין צריך אתה להניח תפילין, אבל התורה אומרת שתניח תפילין, התורה אומרת שתעשה סוכה, התורה לא התכוונה לומר שפתאום תמצא את עצמך עם תפילין. אף אחד לא… תפילין לא צומחים. כשהתורה אמרה שצריך להניח תפילין הרי פשוט שחלק מזה הוא שצריך לעשות תפילין, זה מה שנדרש מיהודי, זו המצווה. צריך להיות לולב, צריך ללכת לקנות ולחתוך לולב, כי אחרת לא היו מקיימים את זה לעולם. שופר. ואלו נקראין חובה, פירוש חובה, תמיד כשכתוב המילה חייב, כי החובה פירושה משהו שאדם חייב על כל פנים לעשותם. זו המילה על כל פנים, בכל אופן הוא מתכוון, איך שלא תהיה צריך אתה לעשות השתדלות להשיג תפילין ולהיות לך לולב וכן הלאה.
אבל יש מצוות שאינן חובה, אינה חובה, אלא דומה לרשות, כגון מזוזה ומעקה. מזוזה או מעקה דומה לרשות. למה? במה זה רשות? שאינו חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה. אדם אין לו חיוב לגור דווקא בסוג בית כזה שחייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב. אם רוצה הוא כל חייו לגור בבית שאינו חייב במזוזה, מקום שאינו חייב במזוזה כמו אוהל או ספינה, אוניה או אוהל, יכול הוא לגור שם. וכן אינו חייב לבנות בית… אותו דבר עם מעקה. קודם מזוזה, מזוזה חייבת רק סוג בית מסוים, אבל אין חובה לגור בסוג בית ספציפי.
אותו דבר עם מעקה, מעקה הוא חיוב לאחר שיש בית, אבל אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה. זה החילוק בין תפילין או לולב. אבל אם יש גג, במציאות כן הוא מדבר על זה. טוב מאוד.
דובר 2:
רגע, בוא נעוד… בוא נעוד… נחזור על הרמב״ם עצמו, כן? כן. כן. אכן, זה מעניין. זה דבר מעניין. “וכל מצוות עשה שבין אדם לקדוש ברוך הוא”. כל מצווה, אה… הוא לא אומר לנו שיש שני גדרים, יש בין אדם… הוא לא אומר לנו שההיפך מזה הוא בין אדם לחברו.
דובר 1:
לא, בימי הרמב״ם היה כבר… אה, כתוב מצוות שבין אדם לחברו, כן, כתוב. בין אדם למקום ובין אדם לחברו. “וכל מצוות עשה שבין אדם לקדוש ברוך הוא, בין מצוה שהיא חובה בין מצוה שאינה חובה”, כלומר למשל מזוזה היא מצווה שבין אדם לקדוש ברוך הוא, בניגוד למעקה שהיא בין אדם לחברו.
אוקיי, אבל… אבל הוא אומר שהמצוות שבין אדם לקדוש ברוך הוא, בין תפילין, או דבר כמו מזוזה, כשעושים את זה, “מברך עליו קודם לעשייתה ברכה”, לפני שעושים את המצווה, לפני עשיית המצווה.
דובר 2:
אז כל ההקדמה היא כמו שחשבת שעכשיו יבוא חילוק בין שני הסוגים, אבל בא חילוק שאינו. לא. שניהם, שתי הקטגוריות דומות ששתיהן יש להן ברכה. אכן מעניין. כן.
דובר 1:
אדם היה יכול לחשוב שרק מה שמחויבים להשתדל ולרדוף שצריך להיות, שם תהיה ברכה. כך היה אפשר אולי, אולי זה לאפוקי, הרמב״ם רוצה כאן לאפוקי משיטה כזו, או אדם היה יכול לחשוב כך. אבל אני גם לא רואה ברור למה.
דובר 2:
אולי הוא מתכוון למשהו, כתוב איפשהו לשון שיש מצוות שהן חובה והאחרות דומות לרשות? אתה אומר שיש לשון, אולי יש לשון שיעזור יותר להבין מה הוא מתכוון מהדיוק. שאינה חובה, כן. אולי יש אולי מקום שכתוב שזו רשות, וצריך ממילא חובה לפני שאני מיד מחויב בהן. יש דברים שכתוב שזו רשות. אולי הרמב״ם לא מתכוון לשטויות. אני זוכר לשון כזו שכתוב חובה או רשות. הרמב״ם אומר הרי שטויות, אם היה כתוב רשות, לא עושים ברכה. משהו כזה, מבין מה אני מתכוון? אני לא יודע איפה כתוב לשון כזו על איזה דבר שזו רשות או חובה להיפך. לא ברור מה הוא רוצה כאן מכל העניין הזה.
דובר 1:
לא, לי לא ברור. לא, מה שאתה אומר טוב מאוד, פשוט. אבל מה השאלה היא רק איפה זה נכנס כאן, נכון?
לא, ההלכה חשובה מאוד לדעת, אדם יכול לחשוב על מצווה מסוימת, זה בגדר הזה או בגדר הזה. למשל, אם מישהו… למשל סוכה היא מאוד נוגעת. אם מישהו לא אוכל שיעור, הוא יאמר… אדם יכול לחשוב שסוכה היא מצווה שאינה חובה, אבל למעשה הרמב״ם פוסק שהלילה הראשון הוא כן חובה, כן? למשל. זה לא נוגע, אבל אני אומר לך זה חשוב לאנשים להבין את הגדר. את הרמב״ם אפשר להבין, שיבינו אותו, כי זה חשוב בחיים ובתורה. אבל בדיוק למה הוא שם את זה כאן כל כך חשוב…
דובר 2:
מישהו היה חושב שמחויבים ללכת לקנות בית לעשות מעקה? תראה, בדוגמה לא, אבל בטוח שיש מצוות שאינן חובה שאפשר כן לחשוב כך או כך. למשל בגד שיעשו עליו ציצית, אדם כן יחשוב, הרי קל מאוד לקנות דבר כזה, למה לא אקנה בגד…
דובר 1:
הם למדו אכן בסוף ציצית שיש גדר שלישי של מצוות שהסדר הרגיל הוא שהולכים להיות. סדר רגיל של אדם הולך עם בגד. אבל מה זה אומר? זה עדיין לא מצוה חיובית מדאורייתא. זו לא חובה מדאורייתא, זו חובה מדרבנן, או מה שזה. יש עניין לדבר מה זה.
לא, הדברים מעניינים, למשל כי אתה יכול לחשוב כך. קריאת שמע הרי בטוח שזו גם מצווה שאדם חייב להשתדל. אבל אם אדם טרוד או בדרך, הוא פטור. אני מתכוון לומר, אם לאדם תמיד מצב כזה, אדם שתמיד חולה מעיים, הוא פטור מגדרים אחרים שזה יותר כמו חולה שפטור, או שהוא לא נכנס? אדם שוכב תמיד במקום הזוהם, הוא גר בבית שהוא מקום הזוהם, הוא תמיד פטור מתפילה? האם הוא נפטר, כמו זה שגר באוהל שנפטר ממזוזה? זה לא אותו סוג דבר, כי בא חיוב.
דובר 1:
אבל אם אדם עצוב או בא מן הדרך, הפשט… לא, אני מתכוון לומר, אם לאדם תמיד מצב כזה, אדם שתמיד חולה מעיים, הוא פטור מ… זה גדר אחר, כי זה יותר כמו חולה שפטור, או שהוא לא נכנס. אדם ששוכב תמיד במקום מטונף, הוא גר בבית שתמיד פטור מתפילה. האם הוא נפטר? כמו זה שגר באוהל שנפטר ממזוזה? זה לא אותו סוג דבר. כי בא חיוב, אבל יש לו אולי אונס, אולי פטור. יכול להיות שיש לו חיוב לא לגור במקום כזה. עד כמה? עד כמה? זה תלוי בדיוק כמה הוא צריך לברוח. זה קצת אונס, או פטור, וכדומה. זה לא… זה יותר דבר בסיסי. יש שני סוגי מצוות.
אבל מסתבר שאפשר לחשוב שעושים ברכה רק על החובה. כמו שעשית את הסנס, צריך להיות לא, עושים על שניהם. אבל החילוק ביניהם אינו סתם פרקטי, כי אדם צריך חתונה כדי להיות לו ילדים. זה לא למשל פריה ורביה, שאם יש לו אישה וזה מסתדר לו. לא, זו מצווה שהוא צריך ללכת להיות לו ילדים.
יש קטגוריה שלישית של מצוות שהרמב״ם מונה, שדיברנו על המלחמות. יש שני סוגי מצוות, שהוא קורא מצוות… אני לא זוכר מה הלשון שלו שם, כבר שכחתי. הכרחיות שם? הכרחיות עם מידות. כדי להיות יהודי ואדם נורמלי צריך. יכול להיות אולי אדם מוזר כזה שאין לו חתונה, או שאין לו מצוות קידושין, אין לו אולי חיוב חתונה, או דברים אחרים. יכול… אפילו מעקה, אני מתכוון, מזוזה הוא מונה באחת המצוות. אדם נורמלי יש לו בית עם מזוזה.
למה זו שאלה? זה שהתורה מציגה את התמונה שכך שייך חיים, זה עדיין לא עושה את זה למצווה, אבל אתה כן יכול לומר שהתורה רוצה שתעשה את זה. בכל מקרה, לא, אתה לא יכול לומר. אדם היה יכול לחשוב שהתורה אומרת מחויבים במזוזה, והפשט הוא שזה הבית שהתורה מצפה. אבל לא אומרים את זה. לא, אתה יכול לגור באוהל. התורה מדברת רק על מקום שאתה כן מחויב במזוזה.
מה שלא נכנס כאן, אני לא יודע למה הוא יהיה כאן… החילוק של רשות וחובה הוא רק שלא צריך לרדוף אחריו. אבל אם יש את ההזדמנות, אם יש את ההיכי תמצא, אז כן מחויבים. זה משהו המילה. אוקיי, מחיים.
דובר 1:
כל המצוות הן מדברי סופרים. כל המצוות הן מדברי חכמים. הרמב״ם כשהוא מדבר מצוות אומר הרבה פעמים “מדברי סופרים”. הוא לא קורא להם “סופרים” בכלל, חכמים הוא לא קורא “סופרים”. אבל כשהוא רוצה לחזור על משהו ממאמר חכמים, אומר “חכמים”. הוא לא קורא להם “סופרים”. אבל מצוות מדברי סופרים. יכול להיות כי הם כתבו את המצוות, זו המילה “סופרים”. כן, כן, אני זוכר בגמרא, “חביבין עלי דברי סופרים”, “דברי סופרים צריכין חיזוק”. כן, מצוות מדרבנן.
כל המצוות הן מדברי סופרים, ובזה יש גם כן חילוק: יש מצוה שהיא חובה מדבריהם, כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, שזו חובה מדבריהם, שחייב אדם לעשותה, ויש מצוה שאינה חובה, כגון עירוב ונטילת ידים. שאם לא רצה לערב או לא רצה לאכול פת, אינו חייב.
ועל כל המצוות האלו מברך תחלה קודם לעשייתן, “אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות”. אז הרמב״ם נתן לנו הקדמה, שברכת המצוות הן על מצוות דאורייתא ועל מצוות דרבנן, ובשני המקרים אין חילוק אם זו חובה או מצווה שהיא בגדר רשות.
אבל הרמב״ם עומד על הנוסח, כשאנו אומרים “אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות”, איך אנו יכולים לעשות את הנוסח הזה? “ואיכן צונו”? איפה ציווה אותנו הקב״ה… איך אנו יכולים לומר את המילים “אשר קדשנו במצותיו וצונו”, עולה על “אלקינו מלך העולם” שהוא ציווה אותנו? הקב״ה לא ציווה, הרבנן ציוו.
עונה הרמב״ם, בתורה. הקב״ה כן ציווה אותנו בתורה. איפה? כי בתורה כתוב “על פי התורה אשר יורוך תעשה”. שכל מה שהחכמים אומרים לך תעשה. כל מה שבית הדין אומרים לך תעשה. “אשר יורוך תעשה” כתוב הרי מה… מה כתוב לפני ואחרי? בפרשת שופטים כתוב “לא תסור מן הדבר”. כן, אוקיי, הרמב״ם מביא “אשר יורוך תעשה” בגדר עשה.
נמצא ענין הדברים ועשייתן מצוה מן התורה. אלו המילים של הפסוק, אשר קדשנו במצוותיו. מה המילים? איך אפשר לומר את המילים? כשאומרים את המילים על הדבר הספציפי. אשר קדשנו במצוותיו שציוה בהן, הוא קידש אותנו במצוותיו שכתוב בתורה, ואחת המצוות היא שהוא ציווה לשמוע מאלו שציוו לקרוא את המגילה.
כך הדבר להדליק נר של חנוכה, וחיוב שאר כל המצוות שבדברי סופרים. זו שיטת הרמב״ם. שלא אחרי שיש מצווה, עכשיו אפשר יהיה לומר אשר קדשנו במצוותיו וציונו על מקרא מגילה. לא, אי אפשר לומר וציונו על מקרא מגילה. צריך להכניס הכל למשפט, להוסיף חלק שלם, ולומר אשר קדשנו במצוותיו וציונו לשמוע מאלו שציוו לקרוא את המגילה. לא כתוב לשון כזו, זה דוחק גדול מאוד.
זה מעניין, כי אשר קדשנו במצוותיו וציונו לא מתכוונים כללי, מתכוונים תמיד פרטי. כשאומרים אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעסוק בדברי תורה, לא אומרים כללי, אומרים שהקב״ה ציווה את המצווה. כאן יש משהו פתאום, האשר קדשנו במצוותיו וציונו מדבר משהו אחר. הוא אומר הקב״ה נתן לנו את המצוות על התורה, והתורה… הרמב״ם מכניס משפט באמצע המשפט, הוא מכניס סעיף, הוא מכניס אשר קדשנו במצוותיו וציונו, ואיזו מצווה? מהמצווה של לא תסור, וממילא צריך לשמוע לאלו שציוונו.
אני לא יודע, אולי הוא מתכוון לומר וציונו, הוא לא אומר איך הוציונו, איך הוא מפרש את הוציונו. אשר קדשנו במצוותיו וציונו לציית לחכמים, וממילא יש מצווה עכשיו לקרוא את המגילה. לא, לא, הוא לא אומר כך. הוא היה צריך לומר כך, הוא היה צריך לומר כך, הוא לא אומר כך. אשר קדשנו במצוותיו וציונו לשמוע מאלו שציוו. הוציונו, יכול להיות שזה אומר וציונו, זה אומר וציוונו. אשר קדשנו במצוותיו לשמוע מאלו… המילים האחרות, להדליק נר חנוכה פירושו, זה המשך של איזה משפט שמתחיל “והחכמים ציוו להדליק נר חנוכה”.
“אשר קדשנו במצוותיו” – אה, מעניין. כאילו “אשר קדשנו במצוותיו” שהקב״ה נתן לנו מצוות, והקב״ה הכניס במצוות כלל שיכול להביא עוד מצוות. הוא נתן לנו את המצווה של “לא תסור מן הדבר אשר יורוך”, וכך יורוך, נתחייבנו עכשיו במצווה שהחכמים אמרו “להדליק נר חנוכה”.
זה הפשט אבל של הברכה. הפשט של הברכה הוא כאילו קיימתי מעשה, לאיזה חכם לציית? לאלו שאמרו “להדליק נר חנוכה”. לא, לא יכול להיות שזה הפשט.
אני רואה שהרמב״ן עושה דבר גדול מהפסוק בברכה. אבל זה מה שהוא אומר, כי הרמב״ן מחמיר מאוד, הרמב״ן לא מסכים עם מהלך של כלל כמקור שעושה מצוות. זה אולי הרבנן או אנשים אחרים הסכימו. לא, הרמב״ן הולך יותר, הרמב״ן רוצה למצוא איך בתורה עצמה רואים את המצווה, כמו למשל חנוכה או פורים. שיש כללים ופרטים ודברים כאלה, שהרמב״ן, זוכר, אני לא סובר כך. הרמב״ן סובר שכאן יש חיוב, כאילו כן, יש לך חיוב לציית לרבנן, אבל הוא לא עושה “וצונו” על “אשר קדשנו במצוותיו לשמוע דברי חכמים”. הוא לא עושה “אשר קדשנו במצוותיו להדליק נר חנוכה”, הוא לא עושה על זה. הוא אומר ש״לשמוע דברי חכמים שציוונו להדליק נר חנוכה”.
דובר 2:
אה, פירוש כזה.
דובר 1:
אום… זה לא אני מתכוון, הפשט הפשוט בגמרא, הגמרא אומרת במסכת שבת “שלא לעשות”. אבל זה מעניין, הגמרא אומרת “שלא לעשות”, אבל הרמב״ן מביא דווקא את העשה, כי הוא רוצה שתהיה ברכה שמחייבת על מצוות עשה. ש״אשר קדשנו במצוותיו” עולה על המצווה של “אשר יורוך תעשה”.
אבל זה יכול להיות. אבל גם הפשט הפשוט בגמרא הוא יותר כך. הגמרא אומרת שעכשיו שהקב״ה ציווה “לא תסור”, הפשט הוא כן, כאן יש מצווה להדליק נרות חנוכה. הגמרא כבר נפלה שצריך לדחוס לתוך הברכה.
אני מדמיין שאפשר לראות בראשונים, “לא תסור” דינים שצריך תמיד לציית. אני לא יודע מה הפשט של הרמב״ן, אני חושב שצריך לסדר את זה היטב. אני לא יודע מה הפשט, אני צריך להסתכל בפירוש הרמב״ן. אני לא כל כך מסכים, אני לא רואה מה שאתה אומר שכולם מסכימים שזה הפירוש. זה הפירוש שלך.
אתה אומר שהרמב״ן סובר גם שיש חיוב לציית לרבנן, זה חשוב שכל מצווה דרבנן תהיה לה לשון עשה. יש לו טענה, מה בדיוק בנר חנוכה צריך לומר את זה? אבל הרמב״ן סובר שהרבנן צריכים להיות הרבנן, והרמב״ם מסכים עם הרמב״ן שיש דאורייתא לעשות כל מצווה דרבנן. אז, יכול להיות שבכלל אין סתירה.
דובר 2:
אוקיי.
דובר 1:
אוקיי, נמשיך הלאה.
דובר 2:
אתה שואל שאלה, אילו חכמים? חכמי הדורות, מי שיש להם את השם חכמים. מה הבעיה? אבל עכשיו, אחרי שהחכמים ציוו, הרי יש מצווה לציית.
דובר 1:
אז כשאביך אומר לך “הבא לי תה”, יש מצווה להביא תה לאביך. הסיבה היא בגלל כיבוד אב. יש מצווה להביא תה לאביך, למה לא? אולי צריך להשתמש בלשון כיבוד אב, אבל… אוקיי, זה פרט ב… הקב״ה מעולם לא ציווה להדליק חנוכה.
דובר 2:
ראשית, אחרי שהחכמים ציוו… אבל למה לא? אחרי שהחכמים ציוו לקריאת המגילה, אוטומטית יש על זה ציווי מהקב״ה. ואין צורך בחותמת על זה. כשאתה אומר לי, יש מצווה שאתה צריך עכשיו לעשות את הדבר הספציפי שהוא עכשיו ללמוד? לא כתוב בתורה ששתים עשרה אחר הצהריים בתשפ״ג הוא חייב ללמוד. אז, נניח שאתה צודק.
דובר 1:
אוקיי, אז אני אומר, אבל אנחנו יכולים שהגבאי אזהרה אתה צודק, אבל כשהאב מבקש טובה, שהוא יעשה…
דובר 1: לא, לחכמים אין את החותמת של הקב״ה שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים עם זה. לחכמים יש ענין לשמור ולעשות. אין צורך בחותמת על זה, אני אומר לך. כשאתה אומר לי, יש לך, יש מצווה שאתה צריך עכשיו לעשות את הדבר הספציפי שאתה לומד עכשיו, לא כתוב בתורה ששתים עשרה אחר הצהריים בתשפ״ג אתה חייב ללמוד. אז, אתה לא צריך ללמוד.
דובר 2: תן לי להיות עורך. אוקיי.
דובר 1: לא, אני אומר אבל, אפשר כן, אפשר לומר שלגבי עבודה אתה צודק, אבל כשהאב מבקש טובה, אותו דבר שהאב ביקש, זה עכשיו מצווה שאתה צריך לעשות.
אוקיי, בוא נמשיך. אני מסכים שהדבר שאתה אומר, שאולי אתה כן מסכים עם מה שהרמב״ם אומר, שהרמב״ם אינו דעת יחיד, זה לא הרמב״ם. אבל, בסדר, אני לא רוצה להיכנס לזה שהחכמים הם הרמב״ם. אני לא מאמין שכל היהודים מסכימים עם זה. ואתה דווקא יוצא, טוב מאוד, אתה עושה את הרמב״ם, אתה לא עומד. אני לא מסכים.
אבל אתה רואה שהרמב״ם הפריע לו, וזה מאוד הפריע לו דרך החשיבה של הרמב״ם מאוד קונקרטית לגבי מצוות. הרמב״ם לא מאמין שלחכמים יש את החותמת של הקב״ה. הרמב״ם מאמין שיש מצווה נוספת לשמור ולעשות, כי זו אכן מצווה דרבנן, מצווה קלה, אבל אין שום מצווה להדליק חנוכה, כי הקב״ה מעולם לא ציווה להדליק נרות חנוכה. זה חילוק חשוב מאוד. זה חילוק חשוב מאוד לרמב״ם.
דובר 2: לא, אני יכול להבין מתי זה נוגע לו. למשל, זה יכול להיות נוגע אם יבוא בית דין שיש לו כן את הזכות לבטל, למשל, בוודאי לא יוכלו לעשות את הברכה, כי אז מצוות חנוכה פג תוקפה. השקר הוא בנוסח, אתה מתכוון?
דובר 1: אה, כן. כלומר, יכול להיות שהרמב״ם מטריד אותו עוד משהו, כי הרמב״ם מטריד מאוד את לא תוסיף. אבל אסור לומר על משהו שאינו מצווה שזו מצווה. זה מה שהוא דואג כאן מאוד אפשרי, כי הלשון היא “אשר קדשנו במצוותיו”, אבל אתה אומר שזו דאורייתא, שזו מהמצוות.
זה מה שמטריד אותו, שאתה עובר חשש לאו, שאתה מוסיף על עצמך. החכמים אמרו את הלאו. אוקיי.
דובר 2: לא, הרמב״ם מסתכל על זה כך. זה חשוב מאוד לעשות את החילוק, אמת. שיש לך את כוח ההיקש. כן.
דובר 1: אוקיי, טוב מאוד. הוא שואל עכשיו, למה הרמב״ם חושב עכשיו על ברכת המצוות? הוא שואל, אה, אין מצווה על נטילת ידים. ולכאורה, הוא כבר מנה נטילת ידים. כן, הוא הלך בעירוב. הוא כבר מנה נטילת ידים. הוא רק מנה נטילת ידים.
למדנו קודם שיש פעמיים נטילת ידים, בראשונה ובאחרונה. למה באחרונה אין ברכה? בוא נעשה ברכה על נטילת ידים אחרונים.
אומר הרמב״ם, “לפי שאינו חייב בדבר זה אלא מפני הסכנה”. זו מצווה דרבנן, בדיוק כמו לקחת עירוב. כן, בדיוק כמו נטילת ידים בראשונה. הוא מנה קודם עירוב ונטילת ידים. אנחנו עולים על נטילת הידים שהוא רק מנה.
למה אנחנו לא עושים? “לפי שאינו חייב בדבר זה אלא מפני הסכנה”. נטילת הידים באחרונה אמר הרמב״ם קודם שנתחייבו בגלל סכנה של מלח סדומית. “ודבר שחייבין בו משום סכנה אין מברכין על עשייתו”. זה ענין, גם שם אנחנו לא עושים ברכה.
אבל ענין, אוקיי, “וכן כל כיוצא בזה”. למשל, “המסנן את המים ואחר כך שותה בלילה”. מי שבלילה כשהוא רוצה לשתות, ביום כששותים לא צריך לסנן כי אפשר לבדוק את המים. אבל אם מישהו רוצה לשתות מים בלילה, אדם מחויב, כי יש מצווה של “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, כי אדם רוצה לחיות, לסנן את המים שלא נכנס לתוכם איזו יצירה, איזה טפיל.
אז מי שמסנן את המים, “ואחר כך שותה בלילה” ושותה משום סכנת עלוקה כי הוא חושש מטפיל, לא עושים ברכה “אשר קדשנו במצותיו וצונו לסנן את המים”, כי אכן יש מצווה כזו, אבל המצווה הפרטית, הקב״ה לא עשה מצווה פרטית כזו. יש מצווה כללית להישמר. “וכן כל כיוצא בזה”. אותו דבר הוא נטילת ידים. עיקרון, זה אכן חיוב כי זה “ונשמרתם”, אבל “ונשמרתם” הוא… הרמב״ם לא נעשה ברור עם שמירת הנפש, ענף של לא תרצח, כן.
“ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, אהה. אומר הרמב״ם, לא עושים ברכה. למה? מה שהוא אומר הוא, “דברים שחייבין בו משום סכנה אין מברכין”.
אבל מה עם מעקה? מעקה הוא מנה קודם בין הדברים שעושים כן ברכה. אבל הוא כן מנה בין הדברים שעושים ברכה, אבל הקב״ה מנה את זה. אבל זה משום סכנה, זו מצווה משום סכנה, כמו “פן יפול הנופל ממנו”.
דובר 2: לא, החילוק הוא כנראה האם זו מצווה פרטית שצוותה על זה או לא?
דובר 1: כן, אבל הם צוותה בתוך ההקשר של להסביר למנות סכנות. מעקה התורה ייחדה את מעקה. נטילת ידים באחרונה, אכן, כן החכמים ייחדו כלאים, שזו מצווה, זו תקנה, אני לא יודע. הם אמרו שיעור כמה שוטפים.
אבל אתה יכול לומר לי על תורה כזו, אבל זה גם לא נכון שהחכמים לא התכוונו לעשות תקנה כזו. החכמים רק אמרו שצריך להתנהג בסכנות, ואם אין סכנה לא צריך באמת לעשות מים אחרונים, כמו שלמדנו לכאורה בשולחן ערוך.
אני חושב אבל שיש עוד פשט, ומעקה הוא מצווה להישמר עבור אחרים מהסכנה, לא לעצמו. אהה. זה לא נפקא מינה לך שיש לך את הפרס של האדם הזה, אבל זה להישמר עבור אחרים.
יכול להיות שמעקה אינו רק מצווה אם מישהו מסתובב, אלא אפילו אם הגג שלך סגור. זה אולי גדר כזה שהתורה עשתה. מה שאין כן במלח סדומית ראינו שבמקום שאין זה לא מצוי.
אבל במעקה יכול להיות, אי אפשר לומר, “אה, בזמנים של היום, למשל, אם אנשים יבנו רצפות רכות מאוד, אה, אין מצוות מעקה.” לא, יכול להיות שפעם שיש מצווה, צריך לעשות את זה. זה יותר גדר.
האמת היא, בוא נגיד שהאמת היא, למדתי פעם על מעקה בהקשר אחר, שהאמת היא שמצוות מעקה — אני לא יודע אם זה התירוץ שאתה מחפש — שהאמת היא שמצוות מעקה אינה סתם שלא תניח לאנשים ליפול מהגג שלך, כי על זה לא היית צריך מצווה. חייב להיות חידוש במצוות מעקה.
כמו שהחזון איש אני חושב מסביר שם, שהעצם, הוא אומר, אדם עצמו עולה על הגג, הוא יודע שהוא צריך להישמר. אבל אני צריך לעשות גדר על הגג שלי? אל תעלה! או אדם מועד לעולם, אדם צריך להישמר. אז יש כאן חידוש שאתה צריך לעשות גדר.
אפשר לומר שזה גג, הוא עושה עבירות, מבקשים ממך, כלאים, שאדם פטור על זה. אדם צריך להישמר, אדם צריך להיות בעל שכל ישר, אדם לא צריך לעלות על גג. אבל יש חידוש שאתה צריך לעשות סכנה, שהיא מסוכנת, ואתה צריך חידוש.
דובר 2: בעצם מה שאתה אומר הוא שמעקה הוא דין שהתורה אומרת שחיוב השמירה של גג הוא על בעל הבית, כי דברים אחרים, לכל אחד יש חיוב לעצמו. לא אומרים על נטילת ידים שבעל הבית בעל הסעודה צריך לתת תשומת לב שאף אחד לא ישטוף מים אחרונים. זו מצווה של כל אחד לשטוף את הידיים.
דובר 1: אבל הטעם הוא בגלל סכנה, ועל סכנה צריך חידוש, זה לא סתם. אבל אני חושב שזה מביא את הדוגמה של סינון המים. כל אחד מבין שזה עומד בגמרא, אבל זה עומד בעצמו שזה לא מצווה, זה לא מצווה. עכשיו, תוודא שזה בצנעה, לא אותו דבר כמו מים.
אוקיי, הרמב״ם הכניס כאן רק דבר אחד, מצווה אחת מדרבנן שלא עושים ברכות. ראשונים אחרים יש הרבה, יש על זה הרבה מאוד שיחה ישיבתית, אבל אנחנו לא נאריך על זה. למשל, הרשב״א, רגע, הרשב״א הקדוש, מביא כמה מצוות שיש או אין ברכה, אבל הוא מסיים שאי אפשר לדעת את הטעם, כי תמיד אפשר להמציא עוד מצווה שדומה ושלא מתאימה לטעם. אז הוא מסיים שבעצם אנחנו לא יודעים בדיוק על אילו דברים החכמים כן או לא תיקנו מצווה, וצריך רק ללכת אחר המסורה שיודעים שיש כאן מנהג לעשות ברכה.
אבל אחרים יש כן כמה סיבות יפות, למשל מצווה שתלויה באחרים, ועוד דברים כאלה.
אם תתן לי לסיים את כל הפרשה, נראה האם זה ברור כך. הרמב״ם כבר אמר כלל, ואני לא יודע במצווה שתלויה באחרים, ועוד דברים כאלה.
או אפשר לשאול, חשבתי על קושיא נוספת, המכה כבר הזכרת. המכה היא לכאורה אותה תורה, זה הרי חידוש של התורה, זה לא סתם מכה. ובמילים אחרות, על לשלם, נניח, על מה שהוא גזילה, או על לשלם חוב, לא עושים ברכה.
דובר 2: זה קשור לעבירה. זה קשור לעבירה.
דובר 1: זה הגיוני! זה הגיוני שלא מתאים שאדם יודה לקב״ה על השבת הגזילה.
פריעת בעל חוב היא מצווה. פריעת בעל חוב היא מצווה. האם זו בעיה?
דובר 2: לא, זה לא שזו מצווה לחברו. מצווה לחברו לא עושים ברכות.
דובר 1: אבל אי אפשר לומר שזו מצווה לחברו. הרמב״ם במורה נבוכים אמר שרוב מצוות שבין אדם למקום הן גם באמת מצווה לחברו, כי כשעוברים על טעמי המצוות רואים שהרבה דברים יש להם תועלת לאנשים אחרים גם. אז, כשאומרים בין אדם למקום, זה לא אומר שאין לזה שום תועלת בין אדם לחברו. זה אומר מה העיקר של המצווה? יותר ישירות.
עכשיו, עושים מעקה. כשאדם עושה מעקה, הוא לא עוזר לאדם שני, הוא לא מדבר על אדם שני. הוא עושה מעקה על ביתו, הוא מכין את זה שמחר יבוא אדם שני ולא ייפול. זו לא מצווה לחברו.
הייתי באנטוורפן לפני כמה שנים אצל ר׳ לייביש, אצל דודי, ביום כיפור. בסעודה של ערב יום כיפור הוא הוציא סעודה שלמה למה לא עושים ברכת המצוות על מצוות תשובה. הוא בישל בסוגיה, הוא אמר קטע של בריסקר רב. אבל תשובה היא דוגמה של… אבל יש כלל שהרמ״ע מפאנו מביא מר׳ אברהם אבן עזרא, פלאות, לא שמות מוכרים, אבל הוא בעל מורה דאשתמטתא הגדול. הוא אומר שמצווה שלא ברור מתי היא קורית בפועל, למשל, אי אפשר לעשות מצווה על אהבת רעים, זה יכול לקחת לפעמים עשר שנים עד שמתחילים להיות חבר, כן? למשל. אבל התשובה היא גם מעין דבר כזה. כשמישהו אומר שתשובה היא רק מעשה, אומרים “אשמנו”, זה לא כך. תשובה היא תהליך, זה דבר שאדם צריך לעבוד על האדם.
כל דבר שקשור לשבירת האחר גם לא מתאים. יהודי עומד רעב ואתה הולך לתת לו לאכול ואתה עושה ברכה “על מצות צדקה”. הרמב״ם אפילו עשה כלל גדול יותר בזה, שברכות נהנין לא עושים ברכות.
אפשר לעצור רגע. לא בירך. הרמב״ם אומר “עושה מצוה ולא בירך”. הוא הרי אמר שברכה עושים לפני שעושים מצווה, והוא גם אמר שזה הולך תמיד עם “ועשיתם את כל מצותי”. אז זה אני לא יודע כבר.
דובר 2: כן, זה מעניין. זה מאוד מעניין איך הוא לומד הלכות עם מאוד… הלכות ברכות הוא מאוד מסודר. בהלכות ברכות המצוות הוא מתחיל מאוד מעניין. הוא מאריך, אבל הוא גם לא הולך ממש מכלל אל הפרט. זה מאוד מעניין. הוא מאריך, אבל לא עם כללים. כמו שאני אומר, הוא מאריך עם ההלכות, הוא מתחיל הלכות עבודה זרה, הוא מתחיל את ההלכות… הוא אומר שני גדרים הלכתיים כאלה, מה הקשר להמשך.
דובר 1:
אז זה אתה לא יודע כבר. כן, זה מעניין. זה מאוד מעניין איך הוא לומד. הלכות ברכות הוא מאוד מסודר, ובהלכות ברכת המצוות הוא מתחיל מאוד מעניין. הוא מאריך, אבל הוא גם לא הולך ממש עם כלל על הפרט. זה מאוד מעניין. הוא מאריך, אבל לא עם כללים. הרבה פעמים הוא מאריך עם ההלכות, הוא מתחיל הלכות עבודה זרה, או הוא מתחיל… הוא אומר שני גדרים הלכתיים כאלה, מה הקשר להמשך של הרצף.
אומר הרמב״ם כך, מה קורה אם מישהו עשה את… לא עקב אחר תקנת חכמים לעשות ברכת המצווה? הוא עשה מצווה ולא בירך, הוא לא עשה ברכה לפני כן. “אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה”. תמיד יש חיוב לעשות ברכה לפני כן. אבל אם כך, אם זו מצווה שעדיין נמשכת, למשל לכאורה סוכה, כן? או שהרמב״ם כבר יאמר את הדוגמאות. אבל אם זה משהו שפעם שסיימו לעשות את המצווה והוא לא עשה את הברכה, והרמב״ם כבר ייתן את הדוגמאות.
כיצד? אדם לבש ציצית, או לולב, או תפילין, או התיישב בסוכה, הוא ישב בסוכה, והוא לא עשה את הברכה לפני שנכנס, או לפני שלבש את התפילין, הוא עושה את הברכה אחרי שעשה את המצווה, כי הרי עדיין יש לו את הציצית. אז על ציצית הוא אומר “אשר קדשנו במצוותיו וצונו להתעטף בציצית”, כי ציצית, כאן זה כמו שהרמב״ם אומר לנו את הברכה. אחרי שלבש את התפילין, הוא אומר “אשר קדשנו במצוותיו וצונו להניח תפילין”. וכשהוא כבר יושב, הוא עושה “אשר קדשנו במצוותיו וצונו לישב בסוכה”, וכן כל כיוצא באלו, כי הוא עדיין עושה את זה. הרי לכתחילה זה לפני העשייה, אבל עכשיו הוא עדיין גם עושה.
אני חושב שהרמב״ם כבר אמר פעם אחת את ההלכה בהלכות תפילין, אני זוכר, אצל עובר לעשייתן. אפשר לומר שעכשיו הוא הולך לומר את הברכה ברגע האחרון של העשייה, או אפשר לומר קצת… אני חושב שזה עדיין עובר לעשייתן. זה לא עובר לעשייה קודמת. לכתחילה צריך לעשות את זה ממש עובר לעשייתן, לפני הרגע הראשון. אבל זה בסך הכל המשך.
אפשר גם לפרש שהגזירה היא שהרבנן לא יכולים לעשות מצווה שלמה אחרי ברכה, כי כבר יש פטור, המצווה לא קיימת. עכשיו המצווה כן קיימת, היא מוכנה כן עצמה לברכה, אבל עדיין קיים העושה, כי לעטף לא אומרים לעטף, לעטף פירושו לעשות את המעשה, להניח פירושו לא להניח עלי תפילין, ואותו דבר, היינו צריכים לומר לשבת בסוכה, לישב פירושו הוא מתיישב, ההתחלה של המצווה, כן כן, אפשר עדיין לדחוף את זה, וכן כל כיוצא באלו.
אבל השוחט בלא ברכה, הוא שחט בלי ברכה, הוא סיים, לא הולכים לשחוט שוב, אינו חוזר אחר השחיטה ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, הוא החמיץ. וכן אם כיסה את הדם בלא ברכה, או למשל הדבר הבא יכול להיות כך, כיסוי הדם, או הפרשת תרומות ומעשרות, או שטבל ולא בירך, אז כאן הרמב״ם מונה לנו את סוגי הדברים שצריכים להיות להם ברכת המצוות, אינו חוזר ומברך אחר עשייה, כי הוא כבר עשה, וכן כל כיוצא באלו.
למשל הרמב״ם לא היה אומר למשל לטבול שוב הפעם עם ברכה, כי לא, כי הוא כבר טבל, החלות כבר קרתה.
דובר 2:
וכן אינן מצוות שמברכין עליהן אחר עשייתן לעולם, כל המצוות, נכון, נכון, זה מה שאתה בריסקר ואתה עושה את זה כמה פעמים תרומה, אל תעשה את זה לעיקר דין. אבל בוודאי מספק יכול להיות הוא עושה ברכה, על דמאי הוא לא עושה שום ברכה, נכון? מה השם דרבנן, ספק דבריהם להקל. אפילו אם הרבנן צריכים לעשות תרומה שוב הוא לא עושה שום ברכה על זה, אפילו אה, זאת אומרת ספק דבריהם, הגמרא, כן.
דובר 1:
אהא, אבל הרמב״ם זה לא ההלכה. מעניין מה שמביאים בפרי חדש, אני מתאר לעצמי שלרמב״ם יש חילוק כזה, אני זוכר שיש שם שלם, אולי אחר כך נראה כשנדבר.
דובר 2:
אוקיי. על כל פנים, כן.
דובר 1:
אבל כאן כן, יש מצווה אחת שעושים את הברכה אחר עשייתה. מה זה?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
מישהו אמר לי שהברכה היא אחר עשייתה לעולם. אנחנו גם, הרמב״ם לא שינה את ההלכה שכל הברכות כולן מברך עובר לעשייתן, כמו שהגמרא אומרת את זה. זה היה מתאים לרמב״ם. כי הרמב״ם חשב שהוא כותב יותר בקיצור. הרמב״ם כתב “כל המצות מברך עליהן קודם לעשייתן”.
דובר 2:
אה, אה, אה, אה.
דובר 1:
זה היה פשוט, אבל הגמרא שמה את הדגש. קודם תדע שהגמרא אומרת מאיפה לומדים את זה. והוא החמיץ, זה כמו שוטה. הוא לא אומר שצריך לעשות שוב או משהו. הוא החמיץ, לא עוזר לעשות שוב בעצם, כן. חוץ מאצל הסוכה, עדיין יושבים, כן.
אוקיי. יש…
היתה לי שאלה מהירה, זה לא ממש נכנס. היה לי סידור קידושין, זה קצת מביש אבל זה קרה. היה לי סידור קידושין שלא היה שם מישהו שיכול היה לקחת את זה כל כך טוב מהחופה. זה היה ככה, כמו שקורה, לקחנו מקום שכור כזה. ואני ייחדתי עדי כתובה, יכולתי לקחת מהכתובה לפני החופה. הלכנו לחופה, והתחילו, ואני לא ייחדתי עדים לפני שהחתן נתן את הקידושין. זאת אומרת, עשיתי את הברכה, ואחר כך החתן אמר “הרי את מקודשת לי” לפני האנשים שעמדו שם, ועדי הכתובה, לא אמרתי “עדי קידושין”.
תפסתי את עצמי מיד אחר כך, וייחדתי שני עדים, וביקשתי מהחתן שיחזור ויקנה לפני ה… הכלה תחזור ותקנה לחתן את הטבעת שלה, ועשינו את זה לפני שני העדים. והסיבה היא, כי יש הלכה, בעצם כל העולם ראה את זה, כולל שני העדים, אבל יש ענין שצריך לייחד עדים, כי אם לא יש חשש ש״עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה”, חלק מהם קרובים, סיבה הלכתית. אז בעצם היו עדים, אבל יש הסיבה ההלכתית למה צריך כן לייחד עדים. למעשה זה לא היה הפסק, כי היינו יותר עוסקים בענין סידור קידושין. לא עשינו את זה כל כך כהלכה, ועכשיו תיקנו את זה, לא היה מעכב. אבל למשל, אם הייתי תופס את עצמי עכשיו אחרי שכבר עשינו את כל שבע ברכות, כן? לכאורה היינו צריכים עכשיו לעשות ברכת הקידושין עובר לעשייתן.
דובר 2:
אוקיי, צריך לדעת שהקידושין הם קידושין כשרים, במיוחד באופן שאני אומר. קודם כל יש חומרא, והקפידו על החומרא. שנית, יש מחלוקת הרמב״ם עם הרא״ש האם ברכת אירוסין היא ברכת המצוות או ברכת השבח. אם זו ברכת המצוות, והרא״ש לומד שזו ברכת השבח, אפשר לעשות את זה אחר כך.
דובר 1:
לא, הרמב״ם לא אומר לנו אילו ברכות המצוות הן ברכת השבח. למשל קידוש, יש לך גם קצת… קידוש הוא מצוות קידוש על היין, אבל זו גם ברכת השבח. אבל זו לא ברכה על מצוות קידוש? זו ברכה על מצוות קידוש, לא?
דובר 2:
לא, לא, לא. מצוות קידוש היא לקדש היום על היין, לעשות שבח והודאה על היין. על מה תהיה ברכה “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות קידוש”?
דובר 1:
אה, זו בדיוק אותה שאלה ששאלתי אותך למה אומרים נוסח נוסף על “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא קריאת שמע”. במקום זה אומרים “אהבת עולם”.
דובר 2:
לא, אני חושב שהתשובה האמיתית, סליחה שאתה מורי ורבי, אני רק אומר תשובה אחרת שאפשר לומר היא, שיש כשחז״ל ייחדו ברכה הרבה יותר יפה. במקום שתהיה ברכה יבשה, המינימום הוא, כשאין לך הרבה מה לומר, תגיד כמו כשאדם… יש את הברכות הקטנות. במקום, יש כמו שאומרים כן “מודים אנחנו לך” כשיורד גשם, יש נוסח שלם יפה. אבל בדרך כלל, תודה לבורא על האוכל. “בורא פרי האדמה” זה לא תודה, כי אתה אומר “ברוך אתה” לפני האכילה. זה מינימום.
על קריאת שמע חז״ל כן ייחדו ברכת המצוות הרבה יותר יפה, שמדברת על אהבה רבה מקבלת התורה, על זה מדברים בשמע. מקבלים, “הבוחר בעמו ישראל באהבה” לומר שמע. אז בגלל זה אין מקום לומר “אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא שמע”, כי יש לך הרבה יותר יפה, אהבה רבה הכל תלוי בזה, הכל כלול בזה. כשאתה אומר פשוט, אה, אני לוקח על עצמי עול מלכות שמים, אין על זה, לא תיקנו על זה תפילה או שבח.
והמצווה של קידוש, אתה שומע מה אני אומר? חז״ל עשו לא סתם ברכה על קידוש, אלא הם עשו שהקידוש הוא שבח והודאה על שבת ועל היין.
דובר 1:
לומדים ברמב״ן שקידוש הוא עצמו מצווה, זאת אומרת… כן, קידוש היום על היין הוא עצמו מצווה. מה עושים מצווה על הקידוש? זה נכון, זו קושיה. אני חושב שלבנות קדוש…
דובר 2:
אוקיי, בואו נמשיך הלאה. אין לי שום מצווה בדיבור שאני זוכר שעושים עליה ברכה.
דובר 1:
לא, אני חושב שקידוש היום פירושו גם בכלל שזו תפילה, כי מתפללים את זה גם אצל ה… לפני שעושים את זה במיוחד על היין, עושים את זה בתפילה. זאת אומרת שזו תפילה, וזו עוד תפילה על יין.
דובר 2:
אוקיי, בואו נמשיך הלאה. אמרת שלא יוצאים עם כלל יוצא להיות.
דובר 1:
המצווה היחידה שעושים ברכה עליה אחר עשייתה לעולם, היא טבילת הגר. נכון, נכון. שעושים תמיד דווקא אחר עשייתה, היא טבילת הגר. למה? כי גר, לפני שהוא הולך לטבול, הוא הולך לטבול על הגירות שלו, יש לו את הברכה… הוא לא יכול לומר “אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה”? כן, או מה? למה הוא עדיין לא יכול לומר את זה? “שעדיין אינו קדוש ואינו מצווה עד שיטבול”. זה תלוי ועומד. הוא הולך להיות יהודי כשהוא הולך לקיים את המצווה.
דובר 2:
איזו מצווה בכלל להיות יהודי? אני לא יודע. איזו מצווה זו? זה צדיק. הוא היה צריך לומר “אשר קדשנו במצותיו וצונו על כל המצוות” עכשיו כשהוא טובל, כי זה תנאי לכל המצוות. אבל אולי… המצווה… אין מצווה לגוי להיות יהודי, זה לא משבע מצוות בני נח. אבל זה היסוד לכל המצוות.
דובר 1:
כך אומר הרמב״ם, הרמב״ם לומד כן… ש״והייתם קדושים לאלוקיכם” או “והייתם לי קדושים” היא מצווה. טוב, לגוי אין מצווה, ממילא הוא לא יכול לעשות את הברכה על טהרת גופו. אבל ליהודי יש מצווה להיות יהודי. וזה נעשה מצווה עם טבילה, ואחר כך עושים ברכה על היותו יהודי. ומתי טובל יהודי על היותו פתאום יהודי? הוא כבר היה יהודי, הוא כבר אלמנה. זה מצחיק, אבל כך ההלכה.
דובר 1: הרי אין מצווה לגוי להיות יהודי, זה לא משבע מצוות בני נח.
אבל זה היסוד לכל המצוות. כמו ואהבת. הרמב״ם לומד כן שואהבת את ה׳ אלקיך היא מצווה.
אבל לגוי אין מצווה, ממילא הוא לא יכול לעשות את הברכה כגוי. אבל ליהודי יש מצווה להיות יהודי. ואיך נעשים יהודי? דרך מצווה, צריך לטבול. ואחרי שהוא יהודי, הוא עושה ברכה על היותו יהודי.
ומתי טובל יהודי על היותו פתאום יהודי? הוא כבר היה יהודי, הוא תמיד היה. זה מצחיק, אבל כך כתוב כאן.
לפיכך, כן, לפיכך… לא, אני אומר, לפי ה… לפי ה… אה, לפי הרמב״ן, שיש מצווה שהיא יסוד לכל המצוות, מילה אינה מצווה, כמו יראת ה׳ אלקיך או אהבת ה׳. אני חושב שאהבת ה׳ הוא כן מונה. הרמב״ם לא מונה אמונה כמצוות עשה. אפשר לומר ש… כן, אוקיי, לא חלק.
לא אומרים שהמצווה היא להיות יהודי. המצווה היא טבילה. זו מצווה כמו שזו מצווה קיומית. אם רוצים להיות יהודי, צריך לטבול. אבל המצווה היא רק על יהודי, לא על גוי.
לפיכך, מתי עושים את הברכה? אשר יצר, זורקים את עצמם למים.
מאי שאינו עושה ברכה? מה שהיה דחוי מעיקרא. זה הרמב״ם שוב, הוא נותן שוב את המילים. מה שהיה דחוי מעיקרא, לפני זה הוא היה דחוי ממצוות, לא יכול היה לעשות שום מצוות, לא יברך.
דובר 2: הוא אומר ש… לא, אולי הוא מתכוון לומר יותר ש… נניח משנים את הנוסח של אשר קדשנו במצוותיו וציוונו. ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם על הטבילה, בלי אשר קדשנו במצוותיו וציוונו. על זה יש בעיה אחת. הנוסח האחר מסתדר עדיין.
דובר 1: אולי גויים עושים ברכות, למדנו שלא עונים אמן. יכול להיות שלגוי יש מצוות אחרות.
דובר 2: אה, על שבע מצוות בני נח. למשל, גוי שעושה שבע מצוות בני נח, הוא יכול לעשות ברכה?
דובר 1: אה, החכמים לא תיקנו.
דובר 1: השאלה היא, האם פעם אחת שהחכמים תיקנו, זה נעשה אופן עשיית המצווה. אז גם בני נח חייבים לעשות את המצווה משבע המצוות לפי איך שחז״ל אומרים שהמצווה היא.
זה מאוד מעניין, כי העולם יודע ש… לא… למעשה, שוב הולכים הלאה. לא, אני חושב, כשמישהו תוקע שופר בלי ברכה, בוודאי חסר באיכות השופר. זה לא רק פגם בהלכות ברכות. זה כבר נעשה תקנת חכמים שכך המצווה באה. אבל צריך כבר לתקוע את השופר. צריך כבר לתקוע את השופר.
מילא, אני יכול לומר שגוי צריך לעשות את אותה מצווה בחינוך? לפי איך שחז״ל אומרים? כי פעם אחת שחז״ל אומרים, זה אופן עשיית המצווה. אהא, מה בתור יהודים, כן. אבל הרמב״ם לא אומר כך. הוא לא עושה את הרעיון, הוא לא אומר את החידוש הזה.
דובר 2: לא, על כל המצוות, כל המצוות שהן למלך קרוס סבורי, שהן ממש.
דובר 1: שמעתי את ר׳ אבנר הוא מקשה על זה. אמרתי את זה עוד מ… לא, אין לי זיכרון, הקב״ה ישלח לי זיכרון טוב יותר. שר׳ אבנר שאל מאוד חזק שהפוך אנחנו עושים אנחנו עושים את המצווה.
דובר 1: אבל יש מקום לזה. כי עושים את הברכה, על זה הקב״ה בחר בנו כיהודי. אשר בחר בנו מכל העמים באהבה.
אנחנו נעשה מצוות, נלך ביניהם, כי יהיו מצוות שיתגלו. אבל מה שיהיו מיוחדות, יהיו מצוות שהניחוח מתברר שכיהודי לא רק זה ב… המאירי, המאירי אומר, יכול להיות שזה קצת מושפע מהרמב״ם. המאירי באמת תלמיד של הרמב״ם. שברכת המצוות עושים רק על מצוות שהיא מיוחדת ליהודים. אבל מצווה שחייבת כבסיס חוקי האנושיות, למשל אני יודע אולי לא לאכול… אוקיי, לא תעשה אין, אבל אני יודע… שילבשו כדי שלא יסתובבו, אבל זה רק תקנת חכמים שיהודי לא יסתובב עירום. אין מצווה, כי זה בן אדם. אנחנו נעשה, על זה שהקב״ה נתן לנו חיבה יתירה שאשר קדשנו במצוותיו וצונו.
דובר 2: כן. יש ברכה אחת שמזכירה לא תעשה, כן? אשר קדשנו על הראיה, והטילנו.
דובר 1: נראה שהרמב״ן בהשגות אומר כך. והטילנו זה עריות גילוי, זה באמת מעניין. על זה גם יש שזו ברכת השבח, הר״ן אומר שזו ברכת השבח.
דובר 1: יכול להיות שברכת המצוות היא מקידושין. אני חושב שיש, אני חושב שיש, הרי יש אותה שאלה ששאלו על אהבה רבה. יכול להיות שברכת המצווה, העיקר הוא, אני חושב שאפשר לומר את זה כך, נותנים חשיבות לכל מצווה בכך שעושים לפני זה ברכה. האם הברכה היא המילים “אשר קדשנו על שופר”, או שזה אהבה רבה הפתני, וממילא יש לנו מצווה לקרוא קריאת שמע, להוציא את המילים קריאת שמע, אלא סתם האהבה רבה שאנחנו בחרנו. שניהם נותנים חשיבות למצווה, זו המילה. בעצם הברכות על אירועים זה גם, אתה נותן חשיבות לאירוע, אתה מייחד שם שמים כל הזמן.
דובר 1: אני אומר רק שהרמב״ם אומר רק גר, מהו גר, גוי לגמרי, לא יכול לברך לפני הטבילה. אבל המנהג שלנו, וראשונים אחרים למדו שלא רק גר, אלא כל טבילה, נדה, טבילה דאורייתא, מברכת על כל פנים את הברכה אחרי הטבילה. המנהג שלנו הוא שטובלים שוב אחר כך, אבל זה לא מעכב לכאורה, כי היא כבר טהורה. זה סתם דבר יפה. אבל השולחן ערוך כותב שנדה מברכת גם לפני הטבילה, “אשר קדשנו”. אנחנו עושים את כל הטבילות אחרי הטבילה, כי זו אותה קושיה, הגר, גמרא, זו מצווה, האם לברך כשאדם טמא, כן? פשט הוא שטבילה היא מצווה, אז יש כאן גם מצווה שאישה תטבול, אז זה כולל את כל המצוות.
יש כאן שמברכים אחר כך, כי אין זה ענין, אבל יש כאן מקורות. הרמב״ם אומר בפירוש בהלכות נדה, אם אני זוכר, שמברכים לפני הטבילה. זה סתם, אפשר להבין כך שטבילה היא הענין שאני נעשה עכשיו טהור. כשנעשים טהור, זה… כן. זו סתם רעיון, אבל יש עוד דבר אחד שגורם לברך אחר כך. הדלקת נר של שבת, כן?
דובר 2: אה, הדלקת נר שבת, כי אם מקבלים שבת באמצע הדלקת הנרות, ובא הענין של לכסות את… שיראו עכשיו את הנרות, אחר כך תהיה כבר שבת, כן? חושבים שזה סתם סגולה, מכסים את העיניים שזה יותר טוב, סתם דבר עממי. זה לא הגיוני, אבל הרמ״א לא אומר זאת, נכון? אבל זה מוזר, שלא תקבל שבת, אני לא יודע מה הוא מתכוון בזה. זו המצווה להדליק את הנרות לפני שבת. זה מוזר, זו חומרא של האחרונים, אני לא יודע אילו. הרמ״א לא אומר כאן כך, נכון?
דובר 1: יכול להיות שיש בזה איזו סיבה מעשית, כמו… אני חושב, זה מצוטט, שהיא מחכה את הרגע עד שתברך, כן? אמא יהודית רוצה שכל הדברים יהיו מסודרים מרגע שהיא מתחילה להדליק את נר שבת עד שהיא מברכת. נו, לא, זה, לך… עשה חרון, כן? אני לא יודע. לא, אני רק חושב, הרמב״ם נראה שהוא לוקח מאוד ברצינות את הדלקת נרות. יכול להיות המנהג שלנו, ראשונים אחרים, שכשיש צורך זה לא כל כך חשוב. הרמב״ם אומר שאם כבר נתנו, אי אפשר… אפילו תאכל ותשתה, אפילו מיד.
דובר 2: לא, אבל נר שבת היא המצווה, אבל המצווה היא אולי שהוא דולק, זה לא ההדלקה עושה מצווה. זה… להיפך, נר חנוכה אתה אולי צודק, שאם הדלקה עושה מצווה, אבל זה הענין שיהיה מואר, זה עונג שבת, ברכה על עונג שבת.
דובר 1: אוקיי, עכשיו נלך ללמוד על אילו נסים יש ברכה. להיפך, מברכים, אני לא זוכר אני לא… זה אותו סדר, היציאה הזו מהכניסה של תקנת חכמים. ברכה אחרונה על תקנת חכמים, יכול להיות כי כתוב כי מזבח מוריד עליו דמעות, ענין של צער. ברוך דיין האמת הוא למעשה, למשל, אין כאן מצווה של אבלות, לאבלות אין “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצוות אבלות”, קצת, נכון? לאבלות אין מצווה “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על הלכות אבלות”, נכון?
דובר 2: לא, איזה? יש לקרוע, על הקריעה מברכים.
דובר 1: כן, על הקריעה או דיין האמת. לא, יש אולי רק מנהגים, אבל יש מצווה דאורייתא של אבילות, אבל אני לא יודע בדיוק איזה פרט של האבילות הוא דאורייתא. הרמב״ם אומר שיש מצווה.
דובר 2: אוקיי. לא, צריך להבין את הגמרא. יש דבר כזה שעל דבר עצוב לא מברכים, על דבר שיש לו טעם מר לא מברכים, על מצווה הבאה בעבירה לא מברכים. אבל למעשה רואים כן, “ברוך דיין האמת” היא מצווה מיוחדת, זו ברכה דווקא על הרעה. זה כן לפנות אל… המילה היא שאתה לא יכול להודות לקב״ה כשיש…
דובר 1: התשובה שלי הייתה שגט היא קושיה טובה, למה מברכים על גט. אני סבור שהתירוץ הוא כמו שיש בלשון הרמב״ם, שחכמים לא תיקנו שיברכו על גט. ולא מה שאתה אומר שיש כלל שאתה אומר, אני אגיד לך סברא. מתי עושים עידוד ברכה? מי עשה את הברכה הראשונה שאנחנו מברכים היום? מי עשה את הברכה “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו”? זה דבר שעושים היום, זה דבר ריק. יש טעם שרבי מאיר אמר, אולי לפני כן, עשו, אמרו “לעשות” שבח והודאה לקב״ה, “הוא אשר קדשנו במצוותיו וצוונו”, ברכה ארוכה שלמה, עם ניגונים, ענק… “אליכם רבנן קדישין”.
דבר שלם. עכשיו תדמיין, מתי עולה לך לראש לפני כן, איזו ברכה הולכים לעשות? ברכה עושים בשמחה. לא, אני אגיד לך. למה מברכים “על הטבילה”? להיטבל צריך לדעת שזו מצווה. אבל למה לא תהיה למשל מצווה על “וזרתם מן הארץ טומאתה”, “ולא ישמע על פיך”? שכשיהיה נר, שיעשה ברכה “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על”, זה גם “וזרתם”, כמו “וזרתם”.
דובר 2: כן, לפי השיטה שזו מצוות עשה של הרחקות, מצוות עשה של להתרחק…
דובר 1: לא, התשובה שלי היא כך שברכה צריכה תמיד להתאים, ברכה היא השמחה של הדבר. “ברוך דיין האמת” היא כך שאתה צריך בזמנך להיזכר בקב״ה. אבל על כל שאר הדברים, “על הטבילה” היא כשהסתיימה כל… המצווה של טבילה שהנדה טובלת היא לכאורה לא רק על עצם הטבילה, זה על כל מצוות נדה. אבל לא יכלו לברך על שהיא נעשתה טמאה, שתדבר על… זה דבר נורא. זו אותה סיבה למה הוא לא מברך כשהאחר נמצא. כתוב שהוא צריך להיות זמן רב. זה צריך להיות שעה הידועה, זה צריך להיות מצב מסוים.
דובר 2: כל מצוה שהזמן גרמא. לא, כל מצוה שאין הזמן גרמא. זה גם מדובר הרבה בראשונים גם, שהרמב״ם עושה ממנו סדר אחד. הלשון של הרמב״ם היא…
יש לי את כל מצוות נידה, אבל לא יכלו לברך על… הוא נעשה טמא, שיענה שעכשיו הוא מחוסר זמן. זה דבר גדול… אותה סיבה למה הוא לא מברך כשהאחר נמצא. הדבר החזק שהרמב״ם מרגיש, זה… זה צריך להיות שיעור בשבילך, זה צריך להיות מצב מסוים.
כל מצוות שהן מזמן לזמן… אה, לא, כל מצוות שהן… כן.
זה גם מדובר הרבה בראשונים גם, שהרמב״ם עושה ממנו דבר אחד. לשון הברכות, התוספות הוא על זה ממש חקירות, אני קורא לזה פוליטיקה, כי אני רוצה שזה יפסק כך. מחלוקת בהלכה היא פוליטיקה. אומרים את כל הסיבות, אני מתכוון לפוליטיקה, שידונו הכל לפי… שזה חיות. הוא אומר את כל… נכון, זה תת״ך. האם אומרים את כל הסיבות, והלס… זה הניצחון. לא על הכל, זמן בגמרא. חלק בנו הראשונים בעצמם לפי כללים מסוימים שהיו. אומר הרמב״ם זאת בבירור.
כי בכל הלכות ספר אהבה זה הנוסח הראשון שהרמב״ם מביא ששם… אוקיי, בואו נתחיל, סוף ח׳, בואו נראה.
“כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה” – כל מצווה שהעשייה, הרמב״ם הולך למנות, מה שהולכים לעשות, הפעולה שעושים, או הפעולה הראשונה שעושים, זו כל המצווה. כן. למשל, נטילת שופר. אה, “מברך עליה בשעת עשייתה” – מברכים לפני שתוקעים בשופר, כן, בשעת עשייתה, עובר לעשייתה, כמו לפני שעושים. אה, לא שופר, לא דוגמה טובה. בואו נראה, עוסק… עוסק… לעשות סוכה… אה, שזה כאן, ההכשר… ההכשר… שקורים במקומות אחרים, הכשר מצווה. נכון, הוא אומר לעשות את המצווה, להכין את המצווה. הוא אומר מצווה לרדוף לעשות.
אז אם הפעולה שהוא עושה עכשיו, היא סוף המצווה, משיצא גבר, מברכים אז. אם יש פעולה שהולכים לעשות עוד אחרי העשייה, אז אחד מברך. אלא בששוי אותה וציפורי או… רק מעניין. כיצד, העושה סוכה או לולב או בונה לולב, או שופר או מכין שופר, או ציצית הוא עושה ציצית, או תפילין הוא עושה תפילין, או מזוזה הוא סופר הוא עושה מזוזה, אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות סוכה או לכתוב תפילין. למה? לפי שיש אחר עשייתן ציווי אחר, כי זה עדיין לא נגמר. לעשות את הסוכה היא מצווה, וזו גם ההכנה למצווה של לשבת בפועל בסוכה.
המשמעות היא שאם למשל הוא בונה סוכה והוא לא הולך אחר כך לשבת בסוכה, אולי למפרע לא הייתה מצווה. אבל בואו נראה, עשיית המצווה מסתיימת כאן במה לעשות במצווה. זו באמת מצווה גדולה לכתוב ב…
זה מאוד מעניין, כי הרמב״ם אמר לנו קודם שיש מצוות שיש מצווה להשתדל ולרדוף אחריהם. כאן אומר לנו הרמב״ם שכשמשתדלים ורודפים אחריהם, עושים את המצווה בעצם. זה לא רק הכנה למצווה. כן, הרמב״ם אמר לנו קודם שיש מצווה שצריך… כאן הוא אומר עכשיו, הוא מגלה לנו כאן שכל התהליך של להשתדל ולעשות הוא מצווה.
אז לפי רבי יצחק, שאומר כל יום מאות פעמים על ברכת הריח ועל ברכת הריח על בשמים ועל חברותא טובה ועל מזג אוויר טוב והכל, כל היום כשעושים את הסוכה, כשרודפים אחריה ונוסעים להום דיפו לקנות את המקדחה, ואחר כך שוב כשבונים אותה. אבל בא אחר כך העיקר, ממילא אומרים זאת בסוף. לא, כאן היו צריכים לעשות את הברכה, אבל זו ממש המצווה. כל חלק מהתהליך הוא מצווה.
החידוש הוא שזה לא כך, שעושים זאת רק פעם אחת כשמסיימים את כל התהליך של המצווה. כי זה מאוד מעניין, כי הרמב״ם לומד כאן ברור שעשיית הסוכה היא מצווה. ראשונים אחרים אומרים שזו לא מצווה, אין הבדל אם אתה הולך לסוכה של אחר או… שוב, ברור שיוצאים… יוצאים פספסת מצווה, פספסת את המצווה של לעשות מחשבת מצווה.
אם אתה יכול לדאוג שיש הבדל בין מצווה שכאן משתדלים, לבין דבר שבו יוצאים כמו ששילמו למלמד או שילמו לסופר עבור המזוזה. יש לו אורח, יש לו אבא, הוא עושה זאת, הוא יכול לקנות אותה ביום טוב. אוקיי, בואו… באמת אנחנו מברכים, בואו רק נביא.
באמת אנחנו מברכים, מתי מברכים כן? בשעת סוכה, כשהוא יושב בסוכה, או כשעולה לעלייה, כשהוא עולה לתורה, או כששומע קול השופר, או כשיושב בציצית, בשעת לבישת תפילין, כשמניחים את התפילין, וכשקובע את המזוזה.
אבל למעשה מעקה, כשעושים מעקה אין אחר כך מצווה. אין אחר כך מצווה של להעלות ילדים שישחקו על הגג ולא ייפלו. המצווה של לעשות את המעקה היא עצם קביעת מעקה, אז מברך בשעת עשייה, “אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות מעקה”. וכן כל כיוצא בזה.
המסר השני הוא, שהרמב״ם אומר שיש ברכה על המעקה. אבל צריך לחשוב, יכול להיות שפעם הרמב״ם אומר שיש ברכה על המעקה, יכול להיות שכל פעם שאדם עושה דברים מסוימים של בטיחות, כשאדם מכניס מערכת בטיחות מסוימת במכונית שלו שלא ישכח לעולם ילד, הוא עושה את אותה מצווה כמו מעקה, שלא כתוב במפורש בתורה. אבל הרמב״ם לא אומר שלא קבעו על זה ברכה. אבל יכול להיות, לפי מה שאתה אומר עם הרמב״ם, היו יכולים כן לתקן ברכות.
שוב, זו לא תקנה. התורה עשתה שיש תקנה שצריך לעשות מעקה. שוב, כשאדם מכניס מערכת במכונית שלו, אזעקה, שתצלצל אם יש ילד, כן, כי הוא שמע שיש תאונות, זה לא קורה. הוא עושה מצווה, כן? הוא מקיים מצוות עשה, מצוות לא תעשה. הוא עושה ממש מצוות מעקה. רק זה מה שהתורה אומרת מעקה. דווקא להיפך, תדמיין שמישהו עושה דווקא מעקה על הגג שלו, שזה הרבה יותר מצוי. האם חס ושלום לא קיים מצוות מעקה גם לא. כן, אבל במצוות מעקה יש ענף של “וחי בהם” או “לא תרצח”. אז האופן העיקרי של עשיית מעקה עושים דווקא עם מה שיש בגג, באמצע להכניס כזה במכונית. אז לפי מה שאתה אומר, היו צריכים כאן לעשות מהר ברכה. אולי אין להם עדיין נוסח הברכה. אולי צריך לעשות כמו שהבעלזער רב אמר שיוצאים עם מה שאומרים “ברוך השם עוזרי”. הבעלזער רב אמר שכשרואים יהודי אומרים “ברוך השם עוזרי”, ובזה מקיימים את המצווה של שהחיינו, שצריך לברך.
אתה שואל קושיה טובה על מעקה, אני חושב שזה דווקא מוזר. אני חושב שכאן יש דבר מוזר. בדרך כלל ברכות המצוות מברכים על מצוות. זה מה שדיברנו קודם על כל הראשונים שמתווכחים. במובן מסוים, במציאות, המצוות שמברכים עליהן הן כמו כמעט כולן הן כמו טקס. איך אומרים טקס ביידיש? ריטואל, מעשה שעושים, ריטואל. משהו שעושים את ה… אבל מעקה היא מאוד מוזרה, זו ממש מצווה שהיא מעל האוברולס.
יש לי מהלך. יש לי מהלך שמעקה היא אב לכל ענייני “ונשמרתם”. המשמעות, צריך לעשות מצווה אחת על זה, ומביאים את רב בית הכנסת שיעשה מעשה מצווה, כי על שליח הקהל בא הוא לברך. מתי הולכים… אז במעקה הזמן הוא כשעושים זאת. אבל זה מחייב אותנו, זה הרגע שהולכים כל הזמן לעשות את הענינים של מעקה, החשש של “כי יפול הנופל ממנו”. כמו שר׳ חיים קנייבסקי… כמו שהחזון איש הורה לר׳ חיים קנייבסקי שלא יהיה חשמל בביתו, גם לא ממכונה, איך קוראים לזה? מגנרטור. כי הבית יראה לבני ברק שזה אב שאסור להשתמש בחשמל. למה הנמשל בא כאן, המשל? תשכח את המשל. לא, לא, אתה מתכוון… רציתי לומר ש… אז אתה יודע מה? אה, מה שאתה מזכיר על המצווה הגדולה יותר.
מעקה היא דווקא מצווה מעשית, שהיא כמעט כמו גט, שכל אחד מבין שלא באה ברכה, זו פרוצדורה אחת, צריך לבצע אותה. אתה אומר לא, צריך דווקא כן לחגור חגורה ולעמוד על הגג, וצריך שהרבי שלי יעשה מעקה, אני רוצה לראות שמישהו יברך על עשיית מעקה בינתיים. אוקיי, צריך כמו שרואים, זה דבר יפה. אם למישהו יש מרפסת, אם איזה מסמר התעקם ויש לו מרפסת יפה, והוא רוצה לקרוא לחמישים אלף, בואו אלינו עם לעשות… אנחנו כבר ראינו צדיקים חובשים כובעים קשים כאלה, אז אנחנו יודעים איך החז״ל היו כביכול מדים לסוג כזה של מצווה. כי זו מעקה, כן, שאני חובש כובע שמגן על הראש בבית השחיטה, זו מצווה של מעקה.
אוקיי, הוא אומר הלאה. עכשיו הולכים ללמוד איך מברכים שהחיינו על מצוות, ואתמול למדנו שהחיינו על שמחה אחת. אה, כמו “לא ראיתי את חברי שלשים יום”, “לא ראיתי את המצוה”. הוא כבר לא ראה את המצווה של שופר כל כך הרבה זמן.
“כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב, ומקרא מגילה ונר חנוכה”, כל הדברים שקורים פעם בשנה. “וכן כל מצוה שיש קנין לו”, כל מצוה שיש לה קשר למשהו שהוא קנה, ציצית חדשה, או שקנה תפילין, או שעשה מעקה. “וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת”, מצוה שלא קורית לעתים קרובות, “שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מלין את הילד, או פדיון הבן לילד”, שגם זה לא משהו שאפשר לעשות מתי שרוצים, אלא תלוי באירוע, “מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו וקיימנו”, כי זה אירוע, זה זמן מיוחד וזכה למצוה, או פעם בשנה, או כדומה. אומרים שהחיינו וקיימנו.
שהחיינו על ברית מילה, מה עם צער התינוק? איפה כתוב? אהה, אכן.
פעם ראשונה שמניחים תפילין, צריך? צריך, בוודאי צריך. בוודאי צריך. וגם ציצית חדשה זה שהחיינו. כך יש על כל אלה. כמו שאפשר על בגד חדש בכלל. בגד חדש, כן.
דובר 1: מה יש כאן צער התינוק? איפה כתוב צער התינוק? אני צריך את השהחיינו. בדברים אחרים לא ברור למה.
דובר 2: אהה, אכן. פעם ראשונה שמניחים תפילין, צריך, צריך, בוודאי צריך. בוודאי צריך. וציצית חדשה גם יש שהחיינו. על הכל. כך גם על בגד חדש בכלל. בגד חדש, כן. לא תמיד, אבל אם זו מצוה שתלויה בשעתה, צריך לעשות שהחיינו כשזה ביחד. אולי זה הדבר.
דובר 2: כן, ואם לא בירך על סוכה בלילה וכיוצא בו שהחיינו בשעת עשיה, יכול לעשות שהחיינו כשיוצא ידי חובתו בהם. כלומר כשיושב בסוכה.
אם לא עשה על מצות לישב בסוכה, אומר שלא צריך… לא יכול אחר כך. לא, עושים אחר כך. לישב בסוכה עושים רק כשיושבים בסוכה. שהחיינו אומר הרמ״א שהיו צריכים לעשות כשבונים את הסוכה, אם זו סוכה חדשה. אבל זה לאו דווקא הסוף, נכון? שהחיינו לא קשור למצוה. אבל המנהג שלנו כן, אנחנו יותר חזקים, עושים שהחיינו על… בקידוש, כן. מכוונים גם על הסוכה. אנחנו מצרפים את זה ביחד בקידוש.
דובר 1: לא, חז״ל מצרפים את זה ביחד בקידוש.
דובר 2: כן, אבל זה על יום טוב, לא על בניין הסוכה.
דובר 1: אה, שהחיינו הוא על חיי יום טוב.
דובר 2: כן, כל יום טוב יש שהחיינו.
דובר 1: אבל עושים נוסף או כוללים את שניהם?
דובר 2: לא, שופר עושים כן נוסף. עושים שופר שהחיינו, נוסף על מה שעשינו קידוש אתמול. שני דברים שונים. כלומר, בעצם מגיע עוד שהחיינו על בניית הסוכה, או שצריך לעשות את הלולב. קונים לולב…
דובר 1: לא, שהחיינו הוא על הזמן, או על עצם מצוות ראש השנה, או מצות שביתת יום טוב, כמו… יש מצוה של שביתת יום טוב, ויש מצוה של שופר. שתי מצוות שונות. יום טוב עצמו, אני לא יודע איך קוראים לזה. שני דברים שונים. כלומר, בקידוש עושים שהחיינו, ובקריאת המגילה או בתקיעת שופר עושים שהחיינו. שני דברים שונים.
דובר 2: אותו דבר סוכות, בעצם מגיעים שלושה שהחיינו בסוכות. כשקונים לולב, עושים שהחיינו. בונים סוכה, עושים שהחיינו. יושבים בסוכה, עושים… מלבד שופר יש על עצם המצוה, על עצם היום.
דובר 1: כן, אבל אולי זה בגלל השבועות, אולי זה יותר בגלל השמחה, שזכינו לעוד יום טוב, עוד חגיגה.
דובר 2: אבל אולי אי אפשר לעשות ברכת המצוות על משהו שאינו עשייה, משהו שהוא אי עשייה לא עושים. אבל שהחיינו אינו ברכת המצוות, שהחיינו הוא ברכת השבח, זו הודיה שהגענו לעוד יום טוב.
דובר 2: והמנהג שלנו לעשות את כל שלושת השהחיינו בבת אחת, אבל אם מישהו רוצה הוא בוודאי יכול בנחת לעשות שהחיינו. למה אני אומר כל הזמן את כל הדברים האלה? אם מישהו רוצה הוא יכול בנחת לעשות שהחיינו כשיש לו לולב. אם מישהו רוצה לדעת אילו ברכות אפשר תמיד לעשות, שיבדוק בקאמרנא הקדוש, ושיהיה, ואפשר לעשות מספיק ברכות. ואם מישהו באמת מודאג שהוא לא עושה יותר מדי ברכות, שידע שיתן לעצמו מכה בחזה, הוא מהחשובים שבאומה.
והוא אומר שכשעושים לולב, זו שמחה גדולה כשזוכים לשבח את השם יתברך, עושים עוד ברכה. בסדר.
והוא אומר שכשעושים לולב, זו שמחה גדולה כשזוכים לשבח את השם יתברך, עושים עוד ברכה. בסדר.
דובר 2: ואם לא בירך על סוכה ולולב וכו׳ מברך שהחיינו בשעת עשיה. כן, וכן יוצא בזה. אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה לאחרים. אין הבדל אם הוא עושה את המצוה על עצמו או על אחר. כלומר מישהו בונה סוכה לאחר, או שהוא עושה נר חנוכה, כן, אם הוא עושה את הברכה קודם עשיה, אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות.
הרי אפילו מי שכבר תקע בשופר, אבל רק הוא מוציא מנין חדש, עושה שוב עם הברכה, כי יש לו מצוה לעשות את המצוה לאנשים אחרים. אבל מי שבירך, זה מעניין, כי הרמב״ם אומר שהוא לא כל כך עסוק כאן בחובה שיש. האדם כבר יצא ידי חובתו משופר, ועכשיו הוא מוציא קבוצה אחרת, עושה שוב שהחיינו, כי יש לו שוב מצוה, כמו שהבנייה היא מצוה. כל הדברים האלה הם מצוה. הרמב״ם לא כל כך על יוצא ידי חובתו או לא יוצא ידי חובתו. ברכת המצוות היא על עצם המצוה, לא רק על חובת המצוה.
דובר 1: הוא עושה זאת עבורם, הוא עושה להם. אבל הוא לא יכול לומר “אשר קדשנו”, הוא מתכוון אליהם, הוא אומר זאת בשמם.
דובר 2: לא, הוא עושה מצות שופר. או שהוא שליח והוא עושה בדיקת חמץ לאחר. הוא זכאי, של האחר! הוא עושה את זה על שם תשנו ידי חמץ מהמצוה הרבנים מחמץ או עבור שליח הרבים, והוא עושה את זה על חשבון האחר. הוא עושה מצוה לעשות ברכה בחובה.
דובר 1: אבל… אבל הנה מברך שכינו, אלא מצוה שעושה לעצמו. לא עושים אחינו לאחר. האחר צריך בעצמו לעשות… או לא, לא, לא. אי אפשר להודות עבור אחר. אי אפשר להודות במקום אחר, כאילו.
דובר 2: אה, אפשר להוציא אותו. זה יהיה. הוא מדבר על החילה. לא כל מצוה.
דובר 1: כן. ויש להם זה תלוי בפריכות אלנים. לכאורה אפשר להוציא ויכולים לומר במקום אחר קהילה, בשליחות של אחר, כן. זו לא השאלה, זה לא לא להיות מצוה, כשקצת פשיעה.
דובר 2: לכאורה לפני מצוות עבודות, ואנחנו פרנצים לפני מצוות, אחד בברוך אשרון, מצוות ובנים, כל המצוות, כמו שאוכלים דברים שונים יש, כמו חסמוזן פדעט כל הדברים, כזה דבר, כזה בורי מיני בתמים, כשיש לו מיני בתמים שונים, ובברוך על כל לחת ובחת ובנים של עצמא. סתם כזה אוצר מצוות חבילות חבילות, כל מצווה חשובה, נוספת.
דובר 2: כן, אומר ההלכה הבאה, איך נוסח הברכה? אומר הרמב״ם, כל עושה מצוה, בין שהיא חובה, בין שאינה חובה, אם עושה לעצמו, אם הוא עושה זאת לעצמו, אומר לעשות, למשל להניח תפילין, עושה לאחרים, אומר על קביעת מזוזה, על העשייה, על העשייה.
דובר 2: כיצד מסביר הרמב״ם, לבש תפילין, אומר, להניח תפילין, מעשה הנחת תפילין. להניח תפילין. נתעטף בציצית, אומר, להתעטף, להתעטף בעצמו. יושב בסוכה, לישב, לשבת. כשהוא אומר להדליק נר של שבת, להדליק. לגמור את ההלל, לגמור את ההלל.
אותו דבר, אם הוא קובע מזוזה בביתו שלו, אומר לקבוע מזוזה. כשהוא עושה מעקה לגגו, אומר אשר קדשנו במצותיו וציונו לעשות מעקה. כשמפריש תרומות ומעשרות לעצמו, אומר להפריש. מל את בנו, אומר למול את הבן. שחט פסחו וחגיגתו, מי ששוחט את פסחו עם קרבן חגיגתו שבא עם הפסח, אומר לשחוט את הפסח ואת החגיגה.
אבל הקובע מזוזה לאחרים, לא יכול לומר לקבוע מזוזה, כי אין לו חיוב לקבוע כאן מזוזה, הוא עושה לאחר. הוא עושה קביעת מזוזה, הוא לא יכול לומר שחייבו אותו לקבוע מזוזה, אלא חייבו את מצות קביעת מזוזה, ממילא הנה אני, אני עכשיו האדם שעושה זאת. מעניין.
דובר 2: אבל הפשט הוא, קורה לי הרבה פעמים, היה לי כבר מקרה כזה שאנשים ביקשו ממני לקבוע מזוזות על בתיהם שהם קנו, ואני חושב מי שעושה את הברכה על קביעת מזוזה, מוציא גם את השולח עם הברכה או לא? הברכה היא נוסח אחר אפילו. פשט, יש לך רק את ברכת המצוות, ממילא אולי יש סיבה שבעל הבית בעצמו יקבע מזוזה, כי יש לו עכשיו הזדמנות לעשות מצוה עם ברכה, שיקבע בעצמו. כי זה לא שאני יכול לומר לא, שכשאני אומר לקבוע מזוזה, אני עושה בשליחותו גם את המצוה וגם את הברכה. אבל אני מדבר אפילו מצוה באה על ידי שליח, אבל זו לא ברכת המצוות, כי אני לא אומר את זה אפילו בלשון. כשאני אומר את זה כמו ששמואל היה אומר לקבוע, אני לא מוציא אותו עם הברכה. בסך הכל אני מקבל את המצוה במקומו, והוא לא צריך יותר, הוא נפטר, אבל הוא לא עשה את המצוה.
אדם צריך מצוה לעצמו לעשות, לא שמישהו יעשה זאת. זו מצוה שאני עושה בשליחות, כמו כל דבר. אני עושה לך בעצמי, אז מה הבעיה? יש לי מצוות אחרות שאני מחויב עליהן לעשות, אני לא יודע.
דובר 1: ללמד את הילדים, “ושננתם לבניך”, אין מצוה, אין ברכה, יש ברכת התורה.
דובר 2: אבל לא, כי אולי המלמד צריך לעשות, כי הוא… ושוכרים אותו.
דובר 1: כן, ללמוד תורה.
דובר 2: אה, ללמוד תורה זה כולל “ללמוד וללמד”. השאלה צריכה להיות למה אנחנו לא עושים ברכה כשיושבים למשניות. אבל ברכת התורה, “ללמוד וללמד”, זה חלק מהמצוה. אני לא נכנס ל… אהבה רבה יש את זה. בסדר.
דובר 2: אותו דבר, במעקה אומרים “על עשיית מעקה”, “להפריש תרומה”. או מל בן חברו, מוהל אחר, אומר “על המילה”, “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”. ראשונים מסוימים חולקים על דבר מסוים, על ברכת “להלל ולשבח”? בואו קודם נעבור לדבר הבא. טוב מאוד. אבל למעשה, כך עושים אצלנו, לפי מה שאני זוכר.
בואו נמשיך. מהי מצוה לאהוב את ה׳ אלקיך? זה עוד דבר מעניין.
דובר 2: אז, כן, זה מגלה למה הרמב״ם… יש הבדל בין מצוות שהן חובה ומצוות שאינן חובה. אה. יש כאן הבדל. כשאדם עושה… בואו נסביר. קודם כל, כשעושים בעצמם מצוה עושים “לעשות”, כשעושים לאחר עושים “על”. כן, אבל מה קורה כשעושים את שניהם בבת אחת? מהי מצוה לאהוב את ה׳ אלקיך?
אז כך, יש שני סוגי קטגוריות כשאדם עושה מצוה לעצמו ולאחרים. אם זו מצוה שהיא חובה עצמית, כמו עירוב, מברך “על מצות עירוב”. הפשט הוא כך, עירוב הוא מצוה על כל אחד שגר בחצר שיוכלו לטלטל רק אם יש עירוב. אז, אדם אחד עושה זאת בשליחות, הוא עושה את העשייה בשביל כולם.
מה קורה כשעושים את שניהם בבת אחת? “עושה מצוה לו ולאחרים הרי הוא כאחד”.
אז כך, יש שני סוגי קטגוריות כשאדם עושה מצוה לעצמו ולאחרים.
אם זו מצוה שמישהו חייב, כמו עירוב, מברך “על עשיית”, ולכן מברך “על מצות עירוב”. כלומר כך: עירוב הוא מצוה על כל אחד שגר בחצר שיוכלו לטלטל רק אם יש עירוב. אז, אדם אחד עושה זאת עבור כולם, הוא עושה את העשייה, עושה “על מצות עירוב”.
אבל מצוה שהיא חובה, לא כמו עירוב אלא חובה, כמו שופר, כשהוא חייב להוציא את עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים, הבעל תוקע מכוון כשהוא תוקע בשופר להוציא את עצמו ולהוציא את מי שרוצה לשמוע. מברך “לעשות”. אז אומר “לעשות”. לכן מברך “לשמוע קול שופר”, לא “על שמיעת קול שופר”, אלא “לשמוע קול שופר”.
נו, מה זה? איך אומרים במגילה? “על מקרא מגילה”, כן? הוא לא צריך לומר “לשמוע קול מגילה” או “לקרוא מגילה”. זה לא מתאים לכלל שאמרנו קודם. נו, מה זה? יש מישהו שיש לו משהו ששמיעת מגילה שונה משמיעת שופר?
יש כך, יש תוספות שסוברים הבדל אחר, וכן הלאה. אני לא הולך עכשיו… אני רק רוצה לסיים את הפרק. הוא רק אומר, אתה רואה מכאן שלא מנהלים לגמרי את ההלכה. יש לו עוד אחד…
אה, נטילת לולב. היו צריכים לעשות “ליטול לולב”. אבל למעשה אנחנו עושים ברכה “על נטילת לולב”. למה? כי ללולב יש איסור. אז מה? “פן יקיים ויגביה יוצא ידי חובתו”. כשאדם לוקח את הלולב, ברגע שהוא לקח אותו, אי אפשר… בדרך כלל עושים את הברכה אחרי שכבר יצאו. ומכיוון שזה לא מהמשובח, לא טוב לעשות את הברכה, אז כי הסיבה היא רק סיבה מעשית, אומר דווקא הרמ״א, “אבל אם בירך קודם שיטול”, אם הוא עושה דווקא את הברכה כשזה מונח על השולחן לפניו והוא עושה את הברכה לפני שהוא לוקח אותו, אז מברך “ליטול את הלולב”, “ככל הברכות”.
זה דבר מעניין, כי הרמב״ם מתכוון גם לישב בסוכה, כי הוא מתכוון לברכה לפני שיושבים, נכון? אנחנו לא עושים כך, אנחנו עושים אחרי קידוש.
אז אומר הרמב״ם, כמו בתשובה, איזו סוכה, אני לא זוכר, נכון? עוד מעט נלמד זמנים. כן. הוא יחשוב, אני צודק, אני זוכר אולי, צריך לשאול אותו, הוא יראה את זה. מגיע לנו בקרוב, עוד קצת, עוד הרבה, כשנתחיל את סדרות מנה, או עוד חודש שניים.
בקיצור, מכאן אנו למדים, מכאן אנו למדים, שמברך אשר עשה בלא ברכה, מברך על העשיה. אז לרמב״ם יש כלל, יש שלושה כללים:
1. קודם כל לא לאחרים
2. שנית, זה צריך להיות חובה, אם עושים את שניהם ביחד זה ברור שזו חובה
3. כלל שלישי הוא, אם עושים אחר כך, כמו טבילה שעושים אחר כך, או על נטילת לולב, עושים “על” ולא “ל”
זה מעניין, על נטילת לולב עושים רק כשאוחזים את כל ד׳ המינים. זה לא פשוט, כשהוא לוקח את המין האחרון, כן, כשהוא מרים את האתרוג. זה מעניין, כמו שהרמב״ם אומר, על פי רוב אי אפשר לעשות “ליטול”. כי כשאתה אוחז אותו כבר, כבר קיום שקיימוהו, זה לא רק קיימוהו, הוא צריך לצרף את שני המינים, ו…
אבל לא מקפידים להחזיק את כולם בבת אחת כשעושים את הברכה. יכול להיות שהרמב״ם היה סובר שצריך לומר שצריך לעשות את הברכה, ואחר כך מרימים את האתרוג ואחר כך את הלולב, דווקא שזה יימשך חצי דקה. אנחנו מקפידים להחזיק את כל ד׳ המינים כשאומרים את הברכה.
דובר 2: לא, הלשון קצת משמע כך, כי הרמת מין אחד היא כבר המצוה.
דובר 1: אה, זה מה שאני אומר, שאפשר לברך כשמתחילים עם המין הראשון, כי מתחילים עכשיו להיות עוסה. לפי הרמב״ם זה מסתדר, אבל בדרך כלל אנשים לא מסתכלים יותר מזה שאפשר רק לברך כשמחזיקים את המצווה. כשמוכנים למצווה.
דובר 2: אבל אתה אומר, שיטת הרמב״ם היא טובה.
דובר 1: אמת, אבל אני אומר לך, לשון הרמב״ם משמע כך כמוך, כי הוא אומר, הוא מניח כמובן מאליו שבדרך כלל נטילת לולב כבר יצא, כיון שהגביהו, כי כשמרימים את הלולב, מתי לוקחים את ההדסים? אבל כשמרימים את הלולב אפשר כבר לברך, כי הרמב״ם הולך כל הזמן שכשמרימים הם עוסקים במצוות, זה לא ברגע שהם… אבל יש כאן לולב טוב, כן.
דובר 2: אוקיי, אבל על נטילת ידים משחיטה, הרמב״ם הוא קושיא גדולה מאוד. אמרתי את החקירה שכל דבר עושה בעצמו מעשים, אף אחד לא אומר “ליטול ידים או לשחוט”, אפילו כשאתה שוחט עוף. מה התירוץ?
דובר 1: אתה אומר כאן תירוץ אחר, שזה לא העיקר שיש כאן נטילת ידיים, אלא השחיטה, אבל כדברי הראשונים.
אני אומר לך, זו מצווה לשחוט, זו מצווה לשחוט, אם אתה רוצה לאכול בהמה כשרה. אבל נטילת ידיים צריך אם אתה רוצה, אם הידיים שלך אולי מלוכלכות ואתה רוצה לאכול דבר שטיבולו במשקה, זה דבר מעשי. כדברי הראשונים, אפילו הוא שוחט לעצמו, מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם, אבל על נטילת ידיים אף אחד לא אומר “ליטול ידים”.
עוד דבר, עוד דבר מעניין אחד, נטילת ידיים, או שהרמב״ם אמר לנו שהברכה עושים אחר כך, כדי שלא יהיו ידיים מלוכלכות בברכה. אבל אולי אני זוכר כן, לפני ברכת המזון משהו, שצריך לנגב את הידיים? הוא לא אומר ברכת על נטילת ידיים.
דובר 2: הרמב״ם אומר שצריך ידיים נקיות.
דובר 1: לא, אבל הרמב״ם אומר שכן, לא מתאים לברך עם ידיים מלוכלכות. אולי הוא מתכוון לאחר ברכת המזון שהיא ברכת השבח ארוכה. אבל הרמב״ם מסתכל על זה שזה לא כבוד לומר את השם ומלכות עם ידיים מלוכלכות, אבל יכול להיות שאתה לא רוצה את השם ומלכות, אלא את מצוות עשה של הזן.
דובר 2: כן, אבל זו סיבה מספקת לשנות את סדר הברכה.
דובר 1: אבל זו לא סיבה מספקת. לא. צריך ממש, הדבר היחיד שמשנה הוא ממש כשאתה יכול לומר שאתה גואל גמור. אה. מי שהוא גואל גמור, זה כאילו לא דבר טוב לפי הרמב״ם. לפי פוסקים אחרים כן, אבל לפי הרמב״ם נראה שצריך, אחרי שכבר שטפת את הידיים, כבר סיימת, אין מה לומר.
וכן מברך על ביעור חמץ, לא אומרים לבער חמץ. מה שאין כן בבדיקה, מה שאין כן בבדיקה. למה? כי מעת שגמר בליבו לבטל, כבר נעשתה מצוות הביעור קודם שיבדוק. בעצם, מאז שהתחיל להתעסק עם החמץ, כבר גמר בליבו לבטל, כמו שכתבנו במקומו.
אה, רואים שה… אה, אה, טוב מאוד, זה דבר אמיתי. מי שחושב באמת לא צריך לומר כל חמירא. כל חמירא עשו כשמישהו לא חשב על זה או מה. הוא ממש גמר בליבו לבטל, הוא באמת, כשהוא עושה כל מיני מעשים, יודעים, גמר בליבו. הוא אפילו שכח לומר כל חמירא, ברוב המקרים זה נראה כך, כן.
עכשיו, עוד הלכה אחת שלא אומרים ברכה, יש אופן שלא אומרים ברכה. כן, על כל דבר ממצוות מדברי סופרים עושים ברכה. אבל כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שהוא מנהג נביאים הוא, זה מנהג עתיק מאוד, מנהג קדוש מאוד, הנביאים כבר נהגו כך, אבל אין לזה גדר של מצוות סופרים, אלא מנהג נביאים. כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, הערבה שלוקחים סביב המזבח עם הערבות, שהוא מנהג נביאים. מה? או סביב התיבה, כן, זה מנהג נביאים.
ואין צריך לומר, דבר שהוא גם מנהג אבל לא מהנביאים אלא מאוחר יותר, מנהג חכמים, כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של פסח, אין מברכין עליו. לא עושים על זה ברכה. זה לא בגדר מצוות. נראה שהרמב״ם סובר שהדבר הזה לא חייבים לעשות כ״כל אשר יאמרו לך תעשה” או הפסוק שהרמב״ם הביא, זה רק מנהג. לא חיוב על האנשים, אלא זה מנהג שצריך לקרות. אבל אנחנו אומרים כן למעשה ברכה על קריאת הלל, כי הרא״ש חולק.
ותוספות ופוסקים אחרים, הרמב״ם חולק עם הרמב״ם, ולא עושים ברכה על מנהג. הרמב״ם חולק על היסוד הזה. אפשר גם למצוא מנהג חכמים. אבל על הושענא רבה, על הקפת הבימה בהושענא רבה, לא עושים ברכה.
תוספות ואחרים נוהגים, והרמ״א נוהג שעושים כן ברכה על מנהג. ואת תקיעת שופר הרמב״ם הבין למה. אני לא יכול ללמוד על זה עכשיו, זה אפילו לא יכנס לך לבטן.
“כל דבר שיסתפק לך אם מברכין עליו אם לאו”, אומר הרמב״ם, מעניין מאוד. אעשה כאן הקדמה קטנה. הפרק הקודם י׳ סיים הרמב״ם שזה דבר נפלא שעושים ברכות ומודים להקב״ה כל יום כל הזמן. אבל, למדנו כאן גם שיש אופן איך לא עושים את הברכה אם לא עשו זאת נכון, או שיש מצוות שלא צריכות ברכה מסיבות מסוימות, אומר הרמב״ם, או הדבר האחרון הוא כי זה מנהג נביאים או מנהג חכמים.
ממילא, אדם שלומד עכשיו אומר, “אה, דברים מסוימים אני לא אזכור אם זה מנהג נביאים, אם זה מצווה מדברי סופרים,” ואתה לא יודע. אומר הרמב״ם, “עושה אותה בלא ברכה.” אם אתה לא יודע אם צריך ברכה, אתה לא עושה ברכה. לא כמו שמישהו יכול לחשוב, “אה, על כל מצווה אעשה ברכה,” כי לכאורה, מה השאלה? תעשה ברכה. אוקיי, תעשה גם על נעילת הרכב. אומר הרמב״ם, אתה לא יודע, אתה לא עושה ברכה.
“עושה אותה בלא ברכה,” אבל הוא אומר יפה מאוד, עושים את זה. ולא סתם, כי ספק ברכות להקל. זה הפשט הפשוט שאומרים. הרמב״ם לא אמר את זה, אבל ספק זו ההלכה. אבל הנקודה היא שהרמב״ם סובר שכשיש ספק אסור לעשות את הברכה. והרמב״ם לא מוכן לומר בלא שם ומלכות או משהו כזה.
“לעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה.” הרמב״ם אומר כאן כך, הוא אומר, למדתי בסוף פרק יוצא דופן דבר חשוב מאוד לעשות ברכות, וכאן אתה אומר שצריך להיזהר. אז אני כבר לגמרי מבולבל. אומר הרמב״ם, כן, זה לא כלום, זה לא כלום, זה להבין, להיזהר, לשים לב. יש ברכות שהן צורך, ואת זה צריך לעשות. ברכות הצריכות פירושו כל פעם שיש ברכת הריח, או כל פעם שאתה אוכל משהו, ברכות הצריכות כל פעם. ברכה שאינה צריכה אף פעם לא.
אדם צריך להישמר שלא יעשה ברכה שאינה צריכה. אומר הרמב״ם כך, אומר הרמב״ם כך. אומר הוא, עכשיו שאדם למד סוף פרק י׳, הרי זה דבר חשוב לעשות ברכות. וכאן אתה אומר שצריך להיזהר. אז אני כבר לגמרי מבולבל.
אומר הרמב״ם, כן, זה לא כלום, זה לא כלום. אתה מבין, היזהר, שים לב. יש ברכות שהן צורך, ואת זה צריך לעשות. ברכות הצריכות פירושו כל פעם שיש ברכת הריח, או כל פעם שאתה אוכל, צריך לעשות ברכות הצריכות, כל פעם. אבל ברכה שאינה צריכה אף פעם לא.
כן, להרבות, אבל אף פעם לא ברכה שאינה צריכה. וחי דוד אומר בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד. כל יום לעשות ברכות. אבל כל אחת, כולן ואהללה, כולן מיני ברכות כאלה שמודות. לא, ברכה שאינה צריכה גם זה חלש. הרמב״ם רוצה לנהוג, הוא יסיים עם ברכה, כן.
אז לפי זה, ירבה בברכות הצריכות. הגמרא לא אומרת סתם. מה פירוש ירבה? ירבה פירושו כשצריך. לא, הרמב״ם מרגיש, כי הוא רוצה לסיים שוב כמו שסיים פרק י׳. כשאדם מסיים ללמוד ספר ברכות, הוא לא צריך עכשיו לחשוב, “ברכה היא דבר נורא שאני צריך לחשוב אולי אני עושה יותר מדי.” לא, ברכות הן דבר טוב שצריך לעשות יותר.
אלא מאי, יש סוג מסוים שאומר לפעמים לא עושים ברכות. זה באה הצריכה. צריכה פירושה כשאתה מריח ריח, או שאתה עושה, אתה לובש טלית צריך לעשות, זו ברכה הצריכה. לא תעשה ספקות. אפילו בחול המועד פסח, אומר הרמב״ם, זה רק מנהג, אל תעשה.
ועכשיו נלמד את זה בפרק י״ז, שנקרא “בריך רחמנא דסייען”, שאומר אחרת מרבי יצחק. הרמב״ם אומר, עכשיו סיימתי פרק, אני מאוד בשמחה, האם אעשה ברכת התורה? לא. אעשה ברכה בלי שם ומלכות. בריך רחמנא דסייען, אומר הרמב״ם, דלא כדעתיה דרבי יצחק.
כמו שהאדמו״ר מבעלזא אמר ברוך השם המוציאך, וכמו כשיהודי נכנס לרכב ויש מכשיר שעושה שהוא לא ישכח את הילד שלו, הוא אומר ברוך השם על זה. בלי שם ומלכות, בריך רחמנא דסייען. טוב מאוד. לא, זו הגמרא. בגמרא רואים הרבה ברכות של בריך רחמנא. שכח. בריך רחמנא דסייען.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800102#
—
דברי הרמב״ם: “כל הברכות כולן פותחין בהן בברוך וחותמין בהן בברוך, חוץ מברכה הסמוכה לחברתה…” לאחר מכן הוא מחלק: ברכות דרך שבח והודאה — חלקן פותח בברוך ואינו חותם, חלקן חותם בברוך ואינו פותח. ברכות המצוות — רובן פותח בברוך ואינו חותם, חוץ ממעט כגון ברכת התורה וברכת ספר תורה.
הרמב״ם נותן הקדמה כללית לפרק על ברכות המצוות, אך פותח בהלכה כללית רחבה יותר על נוסח כל סוגי הברכות — מתי אומרים “ברוך” בפתיחה, מתי בסיום, מתי בשניהם, מתי בשום אחד מהם.
1. שיטת הרמב״ם שכל הברכות מדרבנן: הרמב״ם סובר שכל הברכות (מלבד ברכת המזון) הן מדרבנן — גם ברכת המצוות, וגם ברכת התורה. הרמב״ם לא הזכיר ברכת התורה בהלכות תלמוד תורה (שהיה מתאים אם היא דאורייתא). הוא אינו מקבל כמו ראשונים מסוימים שברכת התורה היא דאורייתא מהקל וחומר בגמרא (“מה אם ברכת המזון…”). זהו חידוש בפסיקה.
2. ברכה הסמוכה לחברתה — המנגנון: ברכה הסמוכה לחברתה אינה צריכה להתחיל ב״ברוך” כי חתימת הברכה הקודמת משמשת גם כהקדמה לברכה הבאה. דוגמה: “אהבה רבה” אינה מתחילה ב״ברוך” כי היא באה מיד אחרי “יוצר אור” שכבר נסתיים ב״ברוך”. כך גם “אמת ויציב” — אינה מתחילה ב״ברוך” אך נחתמת ב״ברוך אתה ה׳ גאל ישראל”.
3. מדוע ברכות קצרות אין בהן שני “ברוך”: ברכת הפירות וברכות המצוות קצרות מדי להכניס בהן שני “ברוך”. אי אפשר לומר “ברוך אתה ה׳ המוציא לחם מן הארץ — ברוך…” — אין מספיק טקסט ביניהם. רק כאשר יש ברכה ארוכה (עם תוכן באמצע, כמו תפילה או שבח) מתאימה חתימה בברוך. הדוגמה של “בורא נפשות” מובאת — שם כבר יש מספיק מילים כך שחתימה בברוך היתה יכולה להתאים מבחינה טכנית (אף שאין אומרים כך).
4. אילו ברכות המצוות יש בהן פותח וחותם בברוך: הרמב״ם אומר “מעט מברכות המצוות” יש בהן שניהם — הוא מביא דוגמה של ברכת התורה וברכת ספר תורה. בספר תורה יש שתי ברכות — “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו” (לפני הקריאה) ו״אשר נתן לנו תורת אמת” (אחרי הקריאה) — שתיהן פותחות וחותמות בברוך. אלו ברכות נפרדות, לא המשך אחת של השנייה. גם ברכת התורה של השכמה (עם “והערב נא”) פותחת וחותמת.
5. “קברי ישראל” כדוגמה לשבח והודאה עם פותח וחותם: “הרואה קברי ישראל” היא גם ברכה שיש בה פותח וחותם בברוך, אף שהרמב״ם מונה אותה תחת “דרך שבח והודאה”. קושיה: כיצד מתאים צידוק הדין / “דיין אמת” תחת שבח והודאה? תירוץ: “דיין אמת” הוא גם שבח — משבחים את דינו האמת של הקב״ה, כמו “כשם שחייבים לברך על הרעה” — הודאה על הרע היא גם סוג של שבח, כי הודאה פירושה מודה על האמת.
6. מיקום ההלכה — הקדמה לפרק י״א או חתימה לפרק י׳: הלכה זו היא יותר מסתם הקדמה לברכות המצוות — היא הלכה כללית הנוגעת לכל סוגי הברכות (ברכות הנהנין, שבח והודאה, ומצוות). לכאורה היא יכולה לשמש גם כחתימה לפרק הקודם. מיקום ההלכה דווקא כאן הוא משמעותי.
7. מדוע יש לברכות מסוימות פותח וחותם ולאחרות לא: נשאלת השאלה: כאשר הרמב״ם מציג זאת כעיקרון לכתחילה, מדוע לא כל הברכות כך? בפשטות: לא אותו חכם תיקן כל ברכה. שמונה עשרה מוזכרת — שם כל ברכה היא ברכה בפני עצמה, לא פותחת וחותמת. רוב רובן של כל הברכות (שמונה עשרה, ברכות המצוות, ברכות הנהנין) אינן פותחות וחותמות — רק ברכות ארוכות ספציפיות הן כך.
—
דברי הרמב״ם: “יש מצות עשה שהאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר, ואלו נקראין חובה… ויש מצוות שאינן חובה אלא דומה לרשות, כגון מזוזה ומעקה, שאינו חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב… וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה.” לאחר מכן: “וכל מצוות עשה שבין אדם להקב״ה, בין מצוה שהיא חובה בין מצוה שאינה חובה — מברך עליה קודם לעשייתה.”
הרמב״ם מחלק מצוות עשה לשניים: (1) חובה — יש להשתדל ולרדוף עד שעושה אותה (תפילין, סוכה, לולב, שופר); (2) דומה לרשות — אין חיוב להכניס את עצמו למצב המביא את החיוב (מזוזה, מעקה). על שני הסוגים מברכים לפני העשייה.
1. “להשתדל ולרדוף” — חלק מהמצוה עצמה: זה לא רק שאם יש לך תפילין עליך להניחן, אלא עליך ללכת לכתוב, לקנות, לדאוג לכך. כאשר התורה אומרת “הנח תפילין” היא מתכוונת גם “דאג שיהיו לך תפילין” — כי תפילין אינן צומחות. חלק מהמצוה עצמה הוא ההשתדלות. הלשון “על כל פנים” פירושו: בכל מקרה, איך שלא תהיה, עליך לעשות השתדלות.
2. מזוזה לעומת מעקה — שבין אדם למקום לעומת שבין אדם לחברו: מזוזה היא מצוה שבין אדם למקום, מעקה היא בין אדם לחברו. הרמב״ם מביא את שתיהן כדוגמאות ל״דומה לרשות,” אך כאשר הוא מדבר על ברכות, הוא אומר רק שמצוות שבין אדם למקום מקבלות ברכה — מה שמוציא את מעקה (בין אדם לחברו) מברכה. (אך מאוחר יותר בהלכה ח׳ הרמב״ם מביא שלמעקה יש אכן ברכה — ראה שם.)
3. מדוע הרמב״ם מביא חילוק זה כאן: לכאורה החילוק בין חובה לדומה לרשות אינו ממש נוגע לברכות, כי שניהם מקבלים ברכה. הרמב״ם רוצה להוציא מסברה שרק מצוות חיוביות (שבהן יש להשתדל) מקבלות ברכה, אך מצוות קיומיות לא. אולי יש מקור שבו כתוב שמצוות מסוימות הן “רשות” — והרמב״ם רוצה להוציא שעל “רשות” אין מברכים. לכן עליו להבהיר ש״דומה לרשות” אינה ממש רשות, ומברכים עליה.
4. ציצית כגדר שלישי: ציצית מוזכרת כקטגוריה שלישית אפשרית: מצוה שאינה חובה מדאורייתא (אין חובה ללבוש בגד בעל ארבע כנפות), אך הסדר הרגיל הוא שאדם הולך עם בגד כזה. אינה חובה מדאורייתא אך אולי חובה מדרבנן.
5. קריאת שמע — חובה או לא: קריאת שמע היא בוודאי חובה להשתדל, אך אם אדם נמצא תמיד במצב הפוטר אותו (למשל תמיד במקום הזוהם) — האם הוא “נפטר” כמו מי שגר באוהל ופטור ממזוזה? החילוק: במזוזה החיוב מעולם לא בא (הוא לא גר בבית), אך בקריאת שמע החיוב כן בא — הוא רק פטור בגלל מצב, שזה סוג אחר לגמרי של פטור.
6. קטגוריה שלישית: “הכרחיות” (מידות): הרמב״ם במקומות אחרים מונה קטגוריה שלישית של מצוות — “הכרחיות” — דברים שאדם רגיל צריך כדי לחיות חיים יהודיים נורמליים (כמו מזוזה, מעקה, קידושין). זה לא אומר שמחויבים ליצור את המצב (אין חובה לגור בבית עם מזוזה), אלא שהתורה מניחה את התמונה של חיים נורמליים.
—
דברי הרמב״ם: “כל המצוות שהן מדברי סופרים… יש מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה… ויש מצוה שאינה חובה כגון עירוב ונטילת ידים… ועל כל המצוות האלו מברך תחלה קודם לעשייתן אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעשות.” לאחר מכן: “ואיכן צונו? בתורה כתוב ‘על פי התורה אשר יורוך תעשה'” (דברים יז:יא).
גם על מצוות דרבנן — בין חובה בין רשות — אומרים “אשר קדשנו במצוותיו וצונו”. הרמב״ם שואל היכן ציוה הקב״ה, הרי חכמים תיקנו זאת, ועונה: בתורה כתוב “על פי התורה אשר יורוך תעשה” — הקב״ה ציוה לציית למה שחכמים אומרים.
1. כיצד מפרש הרמב״ם את ה״וצונו”: בדרך כלל “אשר קדשנו במצוותיו וצונו” מתכוון למצוה ספציפית — כאשר אומרים “וצונו לעסוק בדברי תורה” הכוונה שהקב״ה ציוה ללמוד תורה. אך במצוות דרבנן צריך לדחוס כיתה שלמה באמצע: “אשר קדשנו במצוותיו” — דרך מצוותיו (שכוללות “לא תסור”), “וצונו” — לציית לחכמים, “שציוו להדליק נר חנוכה”. זהו דוחק גדול — צריך להכניס משפט שלם באמצע הנוסח.
2. הרמב״ם מביא דווקא את העשה, לא את הלאו: הגמרא במסכת שבת מביאה “לא תסור” (לאו) כמקור לחיוב לציית לחכמים. אך הרמב״ם מביא דווקא את העשה — “אשר יורוך תעשה” — כי הוא רוצה שה״וצונו” יהיה קשור למצות עשה, לא ללאו. זה מתאים יותר ללשון “וצונו” שהוא ציווי חיובי.
3. שיטת הרמב״ן — מחלוקת יסודית: הרמב״ן אינו מסכים עם המהלך ש״לא תסור” הוא מקור כללי היוצר מצוות. הרמב״ן רוצה למצוא בתורה עצמה מקור לכל מצוה דרבנן (כמו חנוכה, פורים) דרך כללים ופרטים. אבל — הרמב״ן כן מסכים שיש חיוב דאורייתא לציית לחכמים; הוא רק סובר שזה לא מהווה את ה״וצונו” על כל מצוה דרבנן ספציפית. פירוש הרמב״ן ב״וצונו” הוא: “לשמוע דברי חכמים שציוונו להדליק נר חנוכה” — הציווי הוא לשמוע לחכמים, והם אמרו להדליק.
4. “אשר קדשנו במצוותיו” — שני פירושים אפשריים: אפשר לפרש “אשר קדשנו במצוותיו” שהקב״ה כבר קידש אותנו במצוותיו — מצוות ספציפיות, מוגדרות, ולא נכנס יותר. אך פירוש הרמב״ם הוא ש״במצוותיו” כולל את כל המצוות, כולל הכלל של “לא תסור” / “אשר יורוך תעשה”, שמביא גם מצוות דרבנן.
5. אנלוגיה לכיבוד אב: כאשר האב אומר “הבא לי תה”, יש מצוה להביא את התה — מצד כיבוד אב. אך הקב״ה מעולם לא ציוה להביא תה. בדיוק כך: לאחר שחכמים ציוו מקרא מגילה, יש אוטומטית “ציווי” מהקב״ה (דרך “לא תסור”). השאלה היא אבל: האם אפשר לומר “וצונו” על המעשה הספציפי, או רק על הכלל של ציות לחכמים?
6. שיטת היסוד של הרמב״ם — לחכמים אין “חותמת” של הקב״ה: לחכמים יש ענין של “לשמור ולעשות” — יש מצוה נוספת לציית לתקנותיהם, אך זו מצוה דרבנן, מצוה “קלה”. אך אין שום מצוה להדליק נרות חנוכה במובן שהקב״ה מעולם לא ציוה להדליק נרות חנוכה. החילוק חשוב מאוד לרמב״ם.
7. קשר לבל תוסיף: דאגת הרמב״ם קשורה לבל תוסיף — אסור לומר על משהו שאינו מצוה שהוא מצוה. הנוסח “אשר קדשנו במצוותיו” יכול לרמוז שזו דאורייתא. התירוץ הוא ש“וצונו” מתייחס לכוח ההיקש — הקב״ה ציוה לציית לחכמים, לא שהוא ציוה ספציפית להדליק נרות חנוכה.
8. טרמינולוגיה: “סופרים” לעומת “חכמים”: הרמב״ם משתמש בלשון “מדברי סופרים” למצוות דרבנן, אך כאשר הוא מצטט מאמר חז״ל הוא אומר “חכמים”. המונח “סופרים” בא אולי כי הם כתבו (סופרים = כותבים) את המצוות. מוזכר לשון חז״ל: “חביבין עלי דברי סופרים”, “דברי סופרים צריכין חיזוק”.
—
דברי הרמב״ם: “כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך עליה בשעת עשייתה… העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה… לפי שיש אחר עשייתן ציווי אחר… אבל מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה.”
הרמב״ם מחלק בין שני סוגי מצוות: (1) מצוות שבהן העשייה עצמה היא גמר החיוב — שם מברכים בשעת עשייה; (2) מצוות שלאחר העשייה יש עוד ציווי (כמו סוכה — צריך לשבת בה אחר כך, שופר — צריך לתקוע אחר כך) — שם אין מברכים על ההכנה/עשייה, אלא על הקיום עצמו. מעקה לעומת זאת, שלאחר העשייה אין ציווי אחר, מברכים בשעת עשייה.
1. עשיית הסוכה היא עצמה מצוה — לא רק הכנה: הרמב״ם לומד בבירור שעשיית הסוכה (בניית הסוכה) היא עצמה מצוה, לא רק הכשר מצוה. הרמב״ם אמר קודם (בהלכה ב׳) שיש מצוות שצריך “להשתדל ולרדוף אחריהם” — כאן מתגלה שכל תהליך ההשתדלות הוא עצמו מצוה. כל חלק מהתהליך — אפילו נסיעה להום דיפו לקנות מקדחה, הבנייה עצמה — הוא חלק מהמצוה. החידוש הוא שאין מברכים על כל שלב בנפרד, אלא פעם אחת בסוף כל התהליך (כאשר יושבים בסוכה), כי “יש אחר עשייתן ציווי אחר.” ראשונים אחרים חולקים וסוברים שעשיית הסוכה אינה מצוה בעצם.
2. מעקה — מצוה “פיזית” עם ברכה: מעקה היא מצוה יוצאת דופן שמקבלת ברכה, כי כמעט כל המצוות שיש עליהן ברכות הן מצוות “טקסיות” (טקס — הנחת ציצית, הנחת תפילין), אך מעקה היא מצוה מעשית/בטיחותית. זה כמו פרוצדורה, דומה לגט, שלא היינו מצפים לברכה. לכן הרמב״ם אומר שאכן מברכים. בפועל לא רואים שאנשים מברכים על מעקה.
3. מעקה כ״אב” לכל ענייני “ונשמרתם”: מעקה היא “אב” (עיקרון-מצוה) לכל ענייני שמירה ובטיחות. רגע עשיית המעקה הוא הרגע שבו מקבלים על עצמם את כל ענין “כי יפול הנופל ממנו.” כאשר אדם מתקין מערכת בטיחות ברכב (למשל אזעקה שלא לשכוח ילד), הוא מקיים ממש מצות מעקה — לא רק ענין של “ונשמרתם” בכלל, אלא ממש תוכן מעקה. אך בפועל לא נקבע נוסח ברכה על מעשים “דמויי-מעקה” כאלה.
4. שיטת הרמב״ם שלשון הברכות היא שיטה כוללת אחת: אצל הראשונים יש מחלוקת גדולה על לשון הברכות. הרמב״ם עושה מכל הכללים שיטה אחת ברורה ומאוחדת. זהו הנוסח הראשון שהרמב״ם מביא בכל הלכות ספר אהבה.
—
דברי הרמב״ם: “כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה שיש קנין לו [ציצית חדשה, תפילין, מזוזה], וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת הבן ופדיון הבן — מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו וקיימנו.”
שלוש קטגוריות של מצוות מקבלות שהחיינו: (1) מצוות מזמן לזמן — שמגיעות פעם בשנה (שופר, סוכה, לולב, מגילה, נר חנוכה); (2) מצוות הקשורות לקניין — חפצא חדש של מצוה (ציצית חדשה, תפילין, מזוזה, מעקה); (3) מצוות שאינן תדירות ואינן מצויות בכל עת — שדומות למזמן לזמן (מילה, פדיון הבן). על כל שלושתן מברכים שהחיינו בשעת עשייה.
1. קשר לשהחיינו על שמחה: היסוד הוא אותו דבר כמו שהחיינו על שמחה (“לא ראיתי את חברי שלשים יום”) — “לא ראיתי את המצוה” — כבר זמן רב לא ראינו את מצות שופר, לכן מברכים שהחיינו.
2. שהחיינו בברית מילה — צער התינוק: מועלית קושיה
: כיצד מברכים שהחיינו בברית מילה, הרי יש צער התינוק?
3. פעם ראשונה תפילין — שהחיינו: כאשר מניחים תפילין בפעם הראשונה, מברכים שהחיינו. כך גם בציצית חדשה — כמו בבגד חדש בכלל.
4. סוכות — שלושה שהחיינו אפשריים: לכאורה באים שלושה שהחיינו: (1) כאשר קונים לולב, (2) כאשר בונים סוכה, (3) כאשר יושבים בסוכה (על יום טוב עצמו). הרמ״א אומר ששהחיינו היה צריך להיאמר בבניית הסוכה, אך מנהגנו לאחד הכל בקידוש.
5. חילוק בין שהחיינו של יום טוב לשהחיינו של מצוה: בקידוש מברכים שהחיינו על יום טוב (ברכת השבח/הודאה שזכינו לעוד חגיגה), ובשופר/מגילה מברכים שהחיינו נפרד על המצוה הספציפית — שני דברים שונים.
6. שהחיינו אינה ברכת המצוות — היא ברכת השבח, הודאה. לכן אפשר לאמרה על שביתת יום טוב אפילו בלי מעשה, כי אין צורך במעשה לברכת השבח.
—
דברי הרמב״ם: כל העושה מצוה… אם עושה לעצמו מברך “לעשות” (כגון להניח תפילין, להתעטף בציצית, לישב בסוכה, להדליק נר של שבת, לגמור את ההלל, לקבוע מזוזה, לעשות מעקה, להפריש תרומה, למול את הבן, לשחוט את הפסח ואת החגיגה). אבל העושה לאחרים מברך “על” (כגון על קביעת מזוזה, על עשיית מעקה, על המילה וכו׳).
כאשר אדם עושה מצוה לעצמו, הוא אומר בלשון “לעשות” (שם פועל — “לעשות”), כי הוא עצמו מחויב. כאשר הוא עושה לאחרים, הוא אומר “על” — “על” המצוה — כי הוא עצמו אינו מחויב באותו חיוב ספציפי, אלא הוא עושה את מעשה המצוה.
1. מי שמוציא אחרים לאחר שכבר יצא: למשל, מי שכבר תקע שופר לעצמו, ועכשיו הוא מוציא מנין חדש. הוא מברך שוב שהחיינו, כי יש לו מצוה חדשה — מצות עשייה לאחרים. הרמב״ם אינו כל כך חזק על ענין “יוצא ידי חובתו” — ברכת המצוות היא על עצם המצוה, לא רק על חובת המצוה. אפילו כאשר האדם כבר מילא את חובתו, יש לו עדיין מצוה כאשר הוא עושה לאחרים.
2. שאלה מעשית על מזוזה בשליחות: כאשר מבקשים ממישהו לקבוע מזוזות בבית של אחר — השליח אומר “על קביעת מזוזה” (לא “לקבוע”), כי הוא אינו עצמו מחויב. שאלה: האם ברכת השליח מוציאה את בעל הבית? לכאורה לא — כי הנוסח שונה. בעל הבית היה אומר “לקבוע מזוזה”, והשליח אומר “על קביעת מזוזה”. ממילא יש סיבה שבעל הבית עצמו יקבע את המזוזה.
3. אין עושין מצוות חבילות חבילות: כל מצוה חשובה בפני עצמה, אין לאחד מצוות. זה מוזכר בהקשר של ברכות שונות על מצוות שונות.
4. [סטייה: “ללמוד וללמד”]: מדוע אין מברכים ברכה נפרדת כאשר מלמדים ילדים? כי ברכת התורה כוללת כבר “ללמוד וללמד” — ללמוד וללמד אחרים היא מצוה אחת.
—
דברי הרמב״ם: “אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה. כיצד? נתעטף בציצית או לולב או תפילין או התיישב בסוכה ולא בירך, מברך אחר עשייה… אבל השוחט בלא ברכה אינו חוזר אחר השחיטה ומברך… וכן אם כיסה את הדם בלא ברכה, או הפרשת תרומות ומעשרות, או שטבל ולא בירך, אינו חוזר ומברך אחר עשייה.”
הרמב״ם מחלק בין מצוות שעשייתן נמשכת (ציצית, תפילין, סוכה, לולב) — שם אפשר עדיין לברך אחר כך — לבין מצוות שעשייתן כבר עברה (שחיטה, כיסוי הדם, הפרשת תרומות, טבילה) — שם פספסו.
1. שתי הסברות מדוע אפשר עדיין לברך במצוות שעשייתן קיימת:
א) סברת עובר לעשייתן: עדיין “עובר לעשייתן” — לא עובר ל*עשייה הקודמת*, אלא ל*המשך* העשייה. לכתחילה צריך לברך עובר לעשייתן ברגע הראשון, אך בדיעבד ההמשך גם טוב.
ב) סברת ברכה-חלות: הרבנן אינם יכולים לתקן ברכה על מצוה שכבר אינה קיימת. כאשר המצוה עדיין קיימת (הוא עדיין יושב בסוכה, הוא עדיין לובש תפילין), יש חפצא של מצוה שיכול לקבל ברכה. אך כאשר המצוה כבר עברה, אין מקום לברכה.
2. נוסח הברכות — ראיה שהן על מעשה ההתחלה: הנוסח “להתעטף בציצית”, “להניח תפילין”, “לישב בסוכה” — כולם מדברים על מעשה ההתחלה (הלבשה, הנחה, ישיבה), לא על ההמשך. זה מראה שלכתחילה הברכה מיועדת להתחלה, אך בדיעבד אפשר עדיין לאמרה כי המצב נמשך.
3. נוסח הרמב״ם “קודם לעשייתן” לעומת “עובר לעשייתן” של הגמרא: הרמב״ם כתב “כל המצות מברך עליהן קודם לעשייתן” — במקום לשון הגמרא “עובר לעשייתן”. הגמרא שמה דגש ב״עובר” — סמוך ממש לעשייה — שהרמב״ם קיצר.
4. ספק ברכות — תרומה על דמאי: על דמאי אין מברכים, כי ספק דבריהם להקל. אפילו כאשר רבנן מחייבים תרומה, אין מברכים כאשר יש ספק. הפרי חדש מוזכר שלרמב״ם יש אולי חילוק בזה.
—
דברי הרמב״ם: “וכן אין מצוות שמברכין עליהן אחר עשייתן לעולם — טבילת הגר, שעדיין אינו קדוש ואינו מצווה עד שיטבול.”
המצוה היחידה שמברכים עליה תמיד דווקא אחר עשייתה היא טבילת הגר, כי לפני הטבילה הוא עדיין אינו יהודי ואינו יכול לומר “אשר קדשנו במצותיו וצונו”.
1. הפרדוקס הלוגי: הגר אינו יכול לומר “אשר קדשנו במצותיו וצונו” לפני הטבילה, כי הוא עדיין אינו “קדוש” ואינו “מצווה”. זה “תלוי ועומד” — הוא נעשה יהודי דרך אותו מעשה שעליו הוא צריך לברך.
2. מהי מצות טבילת הגר: זו אינה משבע מצוות בני נח. הרמב״ם לומד ש״והייתם קדושים לאלוקיכם” / “והייתם לי קדושים” היא מצוה — להיות יהודי. לגוי זו אינה מצוה, אך ליהודי כן. לאחר הטבילה, כאשר הוא כבר יהודי, הוא מברך על יסוד יהדותו. זו “מצוה קיומית” — אם רוצים להיות יהודי צריך לטבול, אך המצוה היא רק על יהודי, לא על גוי.
3. פרדוקס “מתי הוא נעשה יהודי”: מתי טובל יהודי “פתאום” נעשה יהודי? הוא כבר היה יהודי — הוא “תמיד היה.” זה יוצא דופן אך כך זה.
4. שבע מצוות בני נח וברכות: גוי ששומר שבע מצוות בני נח אינו יכול לברך עליהן — חכמים לא תיקנו ברכות לבני נח. שאלה נוספת: פעם שחכמים תיקנו ברכות, האם זה נעשה “אופן עשיית המצוה” — האם בני נח גם מחויבים לעשות את מצוותיהם לפי מה שחז״ל אומרים? למשל, אם תוקעים שופר בלי ברכה, חסר ב״איכות” של שופר. אך הרמב״ם אינו אומר חידוש זה שבני נח צריכים לציית לאופן של חז״ל.
5. שיטת המאירי — ברכות רק על מצוות מיוחדות ליהודים: ברכת המצוות אומרים רק על מצוות המיוחדות ליהודים. מצוה שהיא מחויבת “בתור חוקי האנושיות” — חובות אנושיות בסיסיות — אינה מקבלת ברכה. ענין “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” הוא שהקב״ה נתן לנו “חיבה יתירה” — “אשר בחר בנו מכל העמים באהבה.” קושיית ר׳ אבנר: להיפך, אנחנו כן מברכים על מצוות כאלה. תשובה: הברכה מתייחסת לעובדה שהקב״ה בחר בנו, שמצוות יתגלו דרכנו כיהודים.
6. ברכה לאחר טבילה — נדה וטבילות אחרות: הרמב״ם אומר בפירוש בהלכות נדה שמברכים לפני הטבילה. אך מנהגנו (וראשונים אחרים): לא רק גר, אלא כל טבילה — גם נדה (טבילה דאורייתא) — מברכים אחרי הטבילה. טובלים שוב לאחר הברכה, אך זה אינו מעכב, כי היא כבר טהורה. השולחן ערוך כותב שנדה גם מברכת לפני הטבילה. הטעם למנהג אחר כך: כי לא יכלו לברך כאשר היו טמאים.
7. [סטייה: סידור קידושין — ייחוד עדים]: בסידור קידושין המסדר קידושין ייחד עדי כתובה אך שכח לייחד עדי קידושין לפני שהחתן נתן את הטבעת. הוא מיד תפס את זה אחר כך, ייחד שני עדים, וביקש שהכלה תקנה חזרה את הטבעת והחתן יקדש שוב. יסוד ההלכה: צריך לייחד עדים כי “עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.” אם היו תופסים זאת רק אחרי שבע ברכות, היו צריכים לעשות ברכת אירוסין חדשה עובר לעשייתן. יש מחלוקת רמב״ם עם רא״ש האם ברכת אירוסין היא ברכת המצוות או ברכת השבח — לפי הרא״ש (ברכת השבח) אפשר לעשות אותה אחר כך.
—
הרמב״ם: כאשר אדם עושה מצוה לעצמו ולאחרים יחד — כמו עירוב, שבו אדם אחד עושה אותו בשליחות עבור כל דיירי החצר — מברך “על מצות עירוב”.
1. שלושה כללים של הרמב״ם מסוכמים: (א) לעצמו בלבד — מברכים “ל”; (ב) לאחרים — מברכים “על”; (ג) אם עושים אחר כך (כמו טבילה, נטילת לולב) — מברכים “על” ולא “ל”.
2. נטילת לולב — מדוע “על” ולא “ל”: בלולב היינו צריכים לומר “ליטול לולב”, אך למעשה אומרים “על נטילת לולב” — כי “כיון שהגביהו יצא ידי חובתו” — ברגע שמרימים את הלולב כבר יוצאים, ובדרך כלל מברכים את הברכה לאחר שכבר יצאו. הרמ״א אומר: אם מברכים אכן לפני שלוקחים אותו (כאשר הוא עדיין מונח על השולחן), אז מברכים “ליטול את הלולב”. הרמב״ם מתכוון שגם בסוכה מברכים את הברכה לפני שיושבים (“לישב בסוכה”), לא כמונו שמברכים אחרי קידוש.
3. קושיה על מגילה: אומרים “על מקרא מגילה” — לפי הכלל היינו צריכים לומר “לקרוא מגילה” או “לשמוע מגילה”. לתוספות יש חילוק אחר.
4. נטילת ידים — קושיה על הרמב״ם: בנטילת ידים אומרים “על נטילת ידים” — אף אחד לא אומר “ליטול ידים”, אפילו כאשר נוטלים לעצמם. גם בשחיטה אומרים “על השחיטה” — אפילו כאשר שוחטים לעצמם. תירוץ: נטילת ידים אינה עצם המצוה — זה דבר מעשי (אם ידיך מלוכלכות). שחיטה היא מצוה אם רוצים לאכול בהמה כשרה. נקודה נוספת: הרמב״ם אמר שהברכה על נטילת ידים נאמרת אחר כך — כדי שלא יהיו ידיים מלוכלכות בברכה. בברכת המזון הרמב״ם אומר שלא מתאים לברך עם ידיים מלוכלכות (כבוד לשם ומלכות), אך זה לא מספיק סיבה לשנות את סדר הברכה. רק כאשר הוא “גואל גמור” — כאשר כבר סיים — משנים את הסדר.
5. ביעור חמץ — “על ביעור חמץ” לא “לבער חמץ”: אומרים “על ביעור חמץ” כי “מעת שגמר בליבו לבטל” — מרגע שהתחיל עם הביטול בלב, כבר מצות הביעור מתקיימת לפני שהוא מתחיל לבדוק. לכן הברכה היא “אחר כך” — ואומרים “על”. חידוש על כל חמירא: מי שחושב באמת גמר בליבו לבטל — הוא באמת ביטל בלב — אינו צריך לומר “כל חמירא”. כל חמירא תוקן למי שלא חשב על זה. אם הוא אפילו שכח לומר כל חמירא, ברוב המקרים הוא יוצא.
—
דוגמה נוספת שבה מברכים אחר כך היא הדלקת נר שבת. הטעם: אם מברכים לפני ההדלקה, כבר מקבלים שבת, ולא יכולים עוד להדליק. לכן מדליקים תחילה, מכסים את העיניים, מברכים, ואז רואים את הנרות.
קושיה: הרמ״א אומר זאת, אך מצוין שזו “חומרא של האחרונים” — הרמ״א עצמו אינו אומר שצריך לקבל שבת דרך ההדלקה.
חידוש נוסף: בנר שבת אולי המצוה אינה ה״הדלקה” עצמה אלא ש״דולק” — שיש עונג שבת. זה שונה מנר חנוכה שבו “הדלקה עושה מצוה.”
—
מדוע אין ברכה “אשר קדשנו במצוותיו וצונו על מצוות קידוש”? תירוץ: קידוש היום על היין הוא עצמו שבח והודאה — חז״ל תיקנו שהקידוש עצמו יהיה שבח על שבת ועל יין, במקום ברכת המצוות “יבשה” נפרדת.
אותו יסוד — במקום “אשר קדשנו במצוותיו וצונו לקרוא קריאת שמע” חז״ל תיקנו “אהבת עולם” / “אהבה רבה” — ברכה הרבה יותר יפה המדברת על אהבה רבה מקבלת התורה, שהוא תוכן שמע.
כאשר חז״ל ייחדו ברכה יפה ועשירה יותר, אין מקום לפורמט המינימלי של “אשר קדשנו במצוותיו וצונו”. פורמט המינימום הוא למקרים שבהם אין הרבה מה לומר — כמו “בורא פרי האדמה” על אכילה. אך כאשר יש תוכן עשיר יותר, עושים נוסח יפה יותר.
—
דברי הרמב״ם: מדוע אין מברכים על מים אחרונים? “לפי שאינו חייב בדבר זה אלא מפני הסכנה” — חיוב מים אחרונים הוא רק בגלל הסכנה של מלח סדומית. “ודבר שחייבין בו משום סכנה אין מברכין על עשייתו.”
הרמב״ם קובע כלל: דבר שמחויבים בו רק בגלל סכנה, אין מברכים עליו.
1. החילוק בין נטילת ידים ראשונה לאחרונה: הרמב״ם מנה קודם עירוב ונטילת ידים בין מצוות דרבנן שמברכים עליהן כן. זה מתייחס לנטילת ידים בראשונה. אך נטילת ידים באחרונה אין לה ברכה, כי כל החיוב הוא רק מפני הסכנה.
2. דוגמה: המסנן את המים: “המסנן את המים ואחר כך שותה בלילה” — מי שרוצה לשתות מים בלילה מחויב לסנן את המים, כי בלילה לא רואים אם נכנסה יצור (טפיל). זה משום סכנת עלוקה. אין מברכים “אשר קדשנו במצוותיו וצונו לסנן את המים”, כי אף שיש מצוה כללית של “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, הקב״ה לא עשה מצוה פרטית כזו לסנן מים.
3. קושיה ממעקה: מעקה מנה הרמב״ם קודם בין הדברים שמברכים עליהם כן — אך מעקה היא גם משום סכנה (“פן יפול הנופל ממנו”)! כיצד זה מתאים לכלל ש״דבר שחייבין בו משום סכנה אין מברכין”?
4. תירוץ ראשון — מצוה פרטית לעומת כללית: מעקה היא מצוה פרטית שהתורה ציוותה ספציפית. אך נטילת ידים אחרונה ומסנן את המים הן רק נגזרות מהמצוה הכללית של “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” — אין מצוה פרטית ספציפית עליהן.
5. תירוץ שני — מעקה היא לאחר, לא לעצמו: מעקה היא מצוה לשמור על אחר מסכנה, לא על עצמו. כאשר אדם עושה מעקה על ביתו, הוא מכין זאת שמחר יבוא אדם אחר ולא ייפול. זה שונה מנטילת ידים אחרונה, שהיא חיוב על כל אחד לעצמו.
6. חידוש חזון איש על מעקה: חזון איש מסביר שמעקה היא חידוש — אדם עצמו עולה לגג, הוא יודע שעליו להיזהר. אך מדוע אני צריך לעשות גדר על הגג שלי? תגיד לאדם שלא יעלה! או “אדם מועד לעולם” — אדם צריך להיזהר. חידוש מעקה הוא שעליך לעשות מחסום פיזי — זו מצוה ספציפית שהתורה חידשה, לא רק שמירה כללית.
7. מעקה כדין על בעל הבית: מעקה היא דין שהתורה שמה את חיוב שמירת הגג על בעל הבית. בסכנות אחרות (כמו נטילת ידים) לכל אחד יש חיוב לעצמו — לא א
ומרים שבעל הסעודה צריך לתת תשומת לב שכולם ינטלו מים אחרונים.
8. האם מעקה תלויה במציאות הסכנה: במלח סדומית ראינו שבמקום שאינו מצוי, אינו מחויב. אך במעקה יכול להיות שפעם שיש מצוה, צריך לעשות אותה — זה יותר גדר פורמלי.
—
כל מה שקשור לשבירותו של האחר לא מתאים לברך עליו. למשל: יהודי עומד רעב ואתה נותן לו לאכול — לא מתאים לברך “על מצות צדקה.”
מדוע אין מברכים על תשלום חוב או השבת גזילה? בהשבת גזילה: האחר קשור לעבירה — לא מתאים שאדם יודה לקב״ה על השבת הגזילה. אך פריעת בעל חוב היא מצוה — ובכל זאת אין מברכים.
מצוה לחברו אין מברכים עליה. אך הרמב״ם במורה נבוכים אומר שרוב מצוות שבין אדם למקום הן גם באמת מצוה לחברו, כי כאשר עוברים על טעמי המצוות רואים שדברים רבים יש בהם תועלת לאנשים אחרים. “בין אדם למקום” פירושו מה שעיקר המצוה, יותר ישיר.
[סטייה: מדוע אין ברכת המצוות על תשובה] ר׳ לייביש באנטוורפן ערך בערב יום כיפור סעודה שלמה על מדוע אין ברכת המצוות על תשובה, עם קטע מהבריסקר רב. הכלל של ר׳ מנחם עזריה מפאנו בשם ר׳ אברהם אבן עזרא: מצוה שלא ברור מתי היא קורית בפועל, אין מברכים עליה. למשל, אהבת רעים — לפעמים יכול לקחת עשר שנים עד שנעשים חברים. תשובה היא גם מסוג זה — זה תהליך, לא רק מעשה של אמירת “אשמנו.”
הרשב״א מביא כמה מצוות שבהן יש או אין ברכה, אך הוא מסיים שאי אפשר לדעת את הטעם, כי עם כל טעם אפשר להעלות מצוה נוספת שדומה ושלא מתאימה לטעם. מסקנתו: בעצם אין אנו יודעים בדיוק על אילו דברים חכמים תיקנו או לא תיקנו ברכה, וצריך רק ללכת אחרי המסורה. ראשונים אחרים כן הציעו סיבות (למשל מצוה התלויה באחרים), אך הרשב״א סובר שאף כלל אחד לא יכול להסביר הכל.
ברכה צריכה להתאים לשמחה. מברכים ברכה בשמחה — “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” היא שבח בשמחה. לכן: על דברים עצובים אין מברכים (מלבד “ברוך דיין האמת” שהיא ברכה מיוחדת); על מצוה הבאה בעבירה אין מברכים. קושיה על גט: מדוע אין מברכים על גט? תשובה: חכמים פשוט לא תיקנו ברכה על גט — זה לא “כלל” אלא תקנה מעשית.
עיקר ברכת המצוות הוא “לתת חשיבות” לכל מצוה. בין אם זה “אשר קדשנו על שופר” או “אהבה רבה” (שהיא ברכה לקריאת שמע בלי לומר “אשר קדשנו”) — שניהם נותנים חשיבות למצוה. גם ברכות על אירועים — נותנים חשיבות לאירוע, “מייחדים שם שמים כל הזמן.”
—
דברי הרמב״ם: “כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שהוא מנהג נביאים… כגון נטילת ערבה בשביעי של חג… ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של פסח — אין מברכין עליו.”
על מנהג — אפילו מנהג נביאים — אין מברכים. קל וחומר על מנהג חכמים (כמו הלל בראש חודש).
1. חילוק בין מצוות מדברי סופרים למנהג: הרמב״ם מחלק בין מצוות מדברי סופרים (מברכים) למנהג (אין מברכים). מנהג אינו בגדר מצוות — אין חיוב על האנשים, אלא מנהג שיקרה.
2. למעשה אנו כן אומרים ברכה על הלל בראש חודש — כי הרא״ש, תוספות, ופוסקים אחרים חולקים על הרמב״ם, והרמ״א פוסק שמברכים כן על מנהג.
3. אך על הושענא רבה (הקפות הבימה) אין מברכים — אפילו לפי אלו שמברכים על מנהג.
—
דברי הרמב״ם: “כל דבר שיסתפק לך אם מברכין עליו אם לאו — עושה אותה בלא ברכה.”
אם לא יודעים אם צריך ברכה, עושים את המצוה בלי ברכה.
1. לכאורה אפשר לחשוב: “על כל מצוה אני מברך” — אך הרמב״ם אומר לא: אם אינך יודע, אינך מברך.
2. הטעם הפשוט שאומרים הוא “ספק ברכות להקל” — אך הרמב״ם לא אמר זאת במפורש. הרמב״ם סובר שכאשר יש ספק אסור לברך את הברכה.
3. הרמב״ם אינו מוכן לומר ברכה “בלא שם ומלכות” כפשרה.
—
דברי הרמב״ם: “לעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה… ירבה בברכות הצריכות” — כמו שדוד המלך אומר “בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד”.
הרמב״ם קובע איזון — מצד אחד לא לברך ברכות לבטלה, מהצד השני להרבות בברכות שצריך לברך.
1. לסיים ספר ברכות במסר חיובי: הרמב״ם רוצה לסיים הלכות ברכות באותו אופן שסיים פרק י׳ — בנימה חיובית. כאשר אדם מסיים ללמוד ספר ברכות, לא ילך עם תחושה שברכות הן “דבר מפחיד” שבו צריך תמיד לדאוג שמא מברכים יותר מדי. להיפך — ברכות הן דבר טוב שצריך לעשות יותר. הרמב״ם רוצה שהלומד יצא בשמחה של ברכות.
2. מה פירוש “ברכות הצריכות” לעומת “ברכה שאינה צריכה”: “ברכות הצריכות” פירושו כל פעם שמגיע מצב שבו ברכה קבועה — כמו מריחים ריח (ברכת הריח), אוכלים (ברכת הנהנין), קובעים מזוזה — זו ברכה הצריכה, וזאת צריך לעשות כל פעם. אך “ברכה שאינה צריכה” — כמו ספק ברכות, או ברכות שאין חיוב — זאת לא צריך לעולם לעשות. אפילו הלל בחול המועד פסח, שהוא רק מנהג, לא צריך לברך עליו (ספק ברכות להקל).
3. “ירבה” לא פירושו סתם לעשות יותר — אלא כאשר צריך: לשון הרמב״ם “ירבה בברכות הצריכות” לא פירושו שצריך להרבות ברכות באופן מלאכותי. פירושו שכאשר מגיע מצב שבו ברכה צריכה, יש לעשות זאת בשמחה ולא להימנע.
4. הפסוק “בכל יום אברכך” — ואהללה: כל הברכות הן סוג של “אהללה” — הודיה ושבח להקב״ה. זהו אופי ברכות הצריכות.
5. כיצד זה מתאים לסוף פרק י׳: הרמב״ם אמר בסוף פרק י׳ שזה דבר נפלא לברך ולהודות לקב״ה כל יום. וכאן הוא אומר להיזהר מברכות מיותרות — נראה כסתירה. תירוץ: אין כאן סתירה — ברכות הצריכות צריך לעשות. ברכה שאינה צריכה — שלעולם אינה נחוצה — צריך להיזהר ממנה.
—
1. בריך רחמנא דסייען — ברכה בלי שם ומלכות בסיום פרק: שיטת הרמב״ם היא שכאשר מסיימים פרק לימוד, לא צריך לברך ברכת התורה פורמלית עם שם ומלכות, אלא לומר “בריך רחמנא דסייען” — ברכה בלי שם ומלכות. זה שלא כדעת רבי יצחק (שסובר אולי שצריך ברכה פורמלית).
2. מושג “בריך רחמנא” בגמרא: בגמרא מוצאים הרבה ברכות מסוג “בריך רחמנא” — אלו ברכות הודיה בלי שם ומלכות, שאומרים בהזדמנויות שונות. זו צורה לגיטימית של הכרת תודה להקב״ה בלי חשש ברכה לבטלה.
3. דוגמאות מעשיות: הבעלזער רב אמר “ברוך השם” בהזדמנות מסוימת, ודוגמה מודרנית של מכשיר ברכב שמזכיר לא לשכוח ילד — אומרים “ברוך השם” על כך. כל זה בלי שם ומלכות, וזו הדרך שבה אפשר להרבות בהודיה בלי חשש ברכה שאינה צריכה.
—
סגנון הרמב״ם בהלכות ברכות הוא מסודר מאוד אך מעניין — הוא מפורט, אך הוא לא ממש הולך מכלל אל פרט. הוא מביא גדרים הלכתיים אך לא תמיד עם כללים ברורים.
אנחנו לומדים רמב״ם, הלכות ברכות בספר אהבה, אנחנו מחזיקים עכשיו בפרק האחד עשר, פרק י״א, והולכים לדבר על הסוגיה של ברכת המצוות. וכשמדברים כבר על מצוות ועל ברכות, צריך לתת ברכה על כל היהודים היקרים שקיימו את המצווה של תלמוד תורה דרבים, שעוזרים להגדיל תורה ולהאדירה, שנתנו כסף לקמפיין שלנו כדי שנוכל להמשיך עם השיעורים, עם עוד הרבה שיעורים שמבארים את התורה ליהודים.
והיהודים שעדיין לא התקשרו שיתעוררו, כדי שיוכלו להמשיך את השיעור, ולהפיץ תורה, ולקחת את זה לרמה הבאה, לשפר את השיעור וכן הלה. וצריך להודות לראש וראשון של הקמפיין שמשווה את כל התרומות, הספונסר, הרבני הנגיד ר׳ יואל ורצברגר, שמשווה כל נדבה. ממילא, מי שכבר מזמן יש לו תאווה לחלץ כסף מנגיד עבור תורה, יש לו עכשיו הזדמנות. אתה נותן חמשת אלפים דולר, זה רק יגרום לספונסר החשוב שלנו לתת עוד חמשת אלפים דולר כנגדו, אז הכסף שלך מוכפל, והזכות תעמוד לכולכם, וגדולי זכות התורה להשפיע את כל הדברים הטובים.
אומר הרמב״ם, כן, כבר למדנו על סוגים שונים של ברכות. הברכה החשובה ביותר לכאורה היא המצווה דאורייתא של ברכת המזון, כל שאר הברכות הן מדרבנן. כבר למדנו את כל סוגי ברכות הפירות, ברכות הנהנין, כמו גם מהנאות שאינן אכילה. ואחר כך למדנו סוגים שונים אחרים של ברכות, חלק מהן כי כשרואים דבר מעניין, או כשרואים משהו שמעורר שבח והודאה, דבר יפה, או צרות של ישראל, כל הדברים האלה כמו שלמדנו אתמול, סוגים שונים של תפילות, הודאות וברכות, שהכל תחת גדר אחד.
עכשיו הולכים ללמוד עוד סוג ברכות שעדיין לא הזכרנו, זה נקרא ברכת המצוות, תקנת חכמים. כשעושים מצווה צריך לעשות לפני כן ברכה, להודות להקב״ה על המצווה.
הרמב״ם, לפני ההלכה הראשונה, אומר הרמב״ם, סתם שאלה שנכנסת כאן, הוא אומר סתם, הוא כבר אמר, הרמב״ם כבר אמר בתחילת הלכות ברכות, הוא אומר שיש שלושה סוגי ברכות, ואחד מהם הוא ברכת המצוות, והוא אומר שכל הברכות הן תקנת חכמים. עכשיו הוא מתחיל לומר שהוא הולך לומר הלכות ברכת המצוות, מה אפשר לומר.
בהלכות תלמוד תורה הזכיר הרמב״ם ברכת התורה? לא. אבל על כל פנים, בטוח שהרמב״ם לא קיבל כמו שמסויימים מקבלים שברכת התורה היא דאורייתא, כי הגמרא אומרת שזה קל וחומר, מה אם ברכת המזון היא ברכת… רואים מהרמב״ם שהוא מקבל שכל הברכות הן מדרבנן, גם ברכת המצוות.
אומר הרמב״ם, “כל הברכות כולן”, קודם הוא מתחיל, לפני שהוא הולך לברכת המצוות הוא עוד מתחיל עם הקדמה מעניינת. כן, בקטגוריות של ברכות חישבנו לנו את זה. עכשיו הוא הולך לומר הלכות איך עושים את ברכת המצוות. אז קודם הוא אומר הלכה מסוימת, הלכה כללית של ברכות, האם מתחילים עם ברוך, האם חותמים עם ברוך, זה גם נוגע לברכת המצוות, זה גם נוגע לכל המצוות, אז זה נכנס כאן.
כן, אז ההלכה הראשונה מדבר הרמב״ם על הנוסח של ברכות שונות, איך מתחילים ומסיימים. אומר הרמב״ם, “כל הברכות כולן פותחין בהן בברוך וחותמין בהן בברוך”. כל הברכות מתחילים עם ברוך ומסיימים, למשל כמו “ברוך… אשר ברא עולם”, ומסיימים “ברוך… מלך העולם”.
“חוץ מברכה אחרונה של קריאת שמע”, הברכה האחרונה לפני קריאת שמע מתחילים עם “אהבה רבה”, לא מתחילים עם הנוסח של ברוך, רק מסיימים עם “ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה”, אחרת מאשר למשל “יוצר אור” שמתחילים עם “יוצר אור” ומסיימים עם “יוצר המאורות”.
דובר 2: ברכה אחרונה, האהבה… למה לא אהבה? אהבה רבה מתחילים עדיין עם ברוך.
דובר 1: כן, אבל זה לכאורה פשוט, כי… אה, ברכה הסמוכה לחברתה. אה, אוקיי. ברכה אחרונה של קריאת שמע, הברכה האחרונה מכוונת לברכה שאחרי קריאת שמע. הברכה האחרונה, הברכה שאחרי קריאת שמע, מתחילה עם “אמת ויציב” ומסיימים עם “ברוך אתה ה׳ גאל ישראל”.
וכמו שר׳ יצחק אומר נכון, שאהבה רבה היא גם כך, אבל עכשיו יש עוד סיבה. אומר הרמב״ם, “ברכה הסמוכה לחברתה”. ברכה שבאה מיד אחרי האחרת, פשוט שהברכה שאמרנו עכשיו היא כאילו גם ההקדמה. כן, “יוצר אור ובורא חושך” היא המשך.
ברכה היא בכלל כמו נאום. מתחילים, מתחילים “ברוך אתה ה'”, ומסיימים גם “ברוך אתה ה'”. כי כבר אמרנו “ברוך אתה ה'” באמצע קודם. זו כבר ברכה הסמוכה לחברתה. יש ברכות שזה לא כך, למשל ברכות השחר, מי שלא אומר כמו הרמב״ם, אומרים הרבה מאוד פעמים “ברוך”, “ברוך”, “ברוך”, “ברוך”. או בברכות התורה שהרמב״ם הולך למנות.
לשון הרמב״ם היא קצת אחרת, שנראה עכשיו. “ברכת הפירות והודאה”, כל ברכות הנהנין שמנינו הן גם ברכות קצרות שלא מסתיימות, כי “קצרה כפי שקבעו חכמים” – זה לא מספיק ארוך להכניס שני ברוכים בכלל. וברכות עשיית המצוות גם אין להן ברוך.
דובר 2: יש מישהו שבא אליי פעם ויכול היה לומר שברכה כוללת יש לה רק ברוך אחד, מלבד הברכה של תפילה שיש לה שני ברוכים. באמת זה יוצא כך.
דובר 1: לא, אני אומר שזה יוצא כך זה גם לכאורה מחובר שזה יוצא כך כשיש תפילה באמצע. אז זה מאוד מתאים. מודים להקב״ה, אומרים “ברוך”, ומתחילים למנות את שבחו, ומסיימים שוב כמו שמסיימים פתיחה. אבל למשל ברכת הפירות, זה לא… אפילו “בורא נפשות”, שעשינו באמצע נוסח, “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי”, הכנסנו מספיק מילים שיש מקום לשני ברוכים. אי אפשר לעשות “ברוך אתה ה׳ המוציא לחם מן הארץ ברוך”. זה לא שייך.
דובר 2: נכון, זו ברכה ארוכה, ואני מודה לך שהארוכה מכוונת שיש חתימה בברוך. פשוט שיש חתימה. זה נכון. אי אפשר לעשות סנס לומר “ברוך” פעמיים. אומרים “על כל מה שבראת”. ה״על כל מה שבראת” היא דווקא מה שעושה שיש חתימה בברוך. עוד סיבה למה יכולה להיות חתימה בברוך. אני יודע, יש מקום אחר ברמב״ם ש… כן, שמעתי פעם שנאמר שבדרך כלל ה… אולי הוא מכוון לברכות, רוב הברכות שהחכמים עשו, זה כך, כן? אני מתכוון, תחשוב קידוש, הבדלה, כל אלה הן כך, הן מתחילות עם ברוך ומסיימות עם ברוך. יש הרבה ברכות. אני חושב שזה ממש רוב שאנחנו סופרים על הידיים רוב הוא כך.
אומר הרמב״ם כך, “ואלו הברכות שאמרנו שהן דרך שבח והודאה”, הברכות שמנינו עכשיו בפרק האחרון, כל הברכות האלה כמו הרואה קברים או הרואה אילנות, “דרך שבח והודאה, שיש מהן שפותח בברוך ואינו חותם”. יש מהן שפותח בברוך ואינו חותם, כמו “עושה מעשה בראשית”, כן, “ברוך שככה לו בעולמו”. “ויש מהן שחותם בברוך ואינו פותח”, מתחילים עם משהו אחר ומסיימים עם ברוך. למשל, כמו תפילת הדרך שהרמב״ם אמר, לא מתחילים עם ברוך, מתחילים עם “יהי רצון” ומסיימים עם ברוך.
דובר 2: הנוסח של הרמב״ם בכלל לא היה שום ברוך, אבל מה מסתיים עם ברוך ולא מתחיל? כאן, ה״יהי רצון” למשל, לא, זה גם השני… מסיים עם “ברוך רופא חולים”. השני, עוד משהו, מסיים, כן. אני לא רואה את ה״ברוך אתה השם”. אנחנו לא רואים אחד. איזה לא פותח ב… לא פותח בברוך ומסתיים עם ברוך?
דובר 1: אה, אני אגיד לך, למשל תפילת הגשם, כן? “מוריד הטל”, “ברוך אתה השם רוב ברכות”. אוקיי, נכון.
“ויש מהן שחותם בברוך ואינו פותח. אלא מעט מברכות המצוות”. אה, הדרך שבח והודאה אפילו רוב לא פותח וחותם בברוך. רק איזה מהדרך שבח והודאה כן פותח וחותם? כמה מברכות המצוות הן פותח וחותם, כמו למשל ברכת התורה. אה, “כגון ברכת התורה”. רוב דרך שבח והודאה לא חותם ופותח. אבל יש כן את ברכות המצוות, ברכת התורה, שאומרים “ברוך אתה השם”, “ברוך אתה השם”, או “מעט מברכות המצוות”.
דובר 2: איזה ברכת המצוות יש להן שתיהן? לא יודע. “אשר קדשנו במצוותיו וציונו”. איזו ברכת המצוות יש לה פעמיים “ברוך”? כן, ברכת התורה. “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו”. כגון, הוא אומר מיד כגון ברכת התורה. אה, ברכת התורה. וברכת ספר תורה. ספר תורה? ברכת ספר תורה. אה, זה דבר מאוד מעניין. מה זה אומר? תמיד כשקוראים תורה.
דובר 1: לא, הוא אולי התכוון שיש ברכה אחרת שאומרים על ספר התורה, “אשר נתן לנו תורת אמת”. זה לא אותה כמו שאומרים ב… יש ברכה ברכת התורה שאומרים רק על ספר התורה? לא שאני יודע. “אשר נתן לנו תורת אמת”, כשמישהו התברך אומרים את זה.
דובר 2: אהא, נכון. הברכה השנייה היא על ספר תורה. אבל זה לא המשך. הראשונה יש “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”, והברכת התורה האחרת גם יש “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר נתן לנו תורת אמת”. שתיהן. אוקיי, יכול להיות שהיה לו נוסח אחר באחת משתי הברכות? “אשר נתן לנו” היא שתיהן אמת, אבל כשאתה אומר את זה על ספר התורה, אתה יכול גם לומר את זה בבוקר, אבל גם הברכה הראשונה יש לה שתיהן. הברכה האחרונה יש לה את “והערב נא” להמשך. נכון.
דובר 1: כגון מה עוד יש לו שני “ברוך”? “קברי ישראל”. כגון “רואה קברי ישראל”.
דובר 2: לא עולה לי… אני הולך כך, למדנו עכשיו שיש שני סוגי ברכות. נכון, מזה יש שבח והודאה. מברכות המצוות, רוב מהן אינן פותח וחותם, חוץ… חוץ איך הוא אומר, ברכת התורה למשל. כגון ברכת שבח והודאה, רוב מהן אינן פותח וחותם, חוץ מהמשל של קברי ישראל. והן כך כי קברי ישראל היא ממש לא שבח והודאה, אבל הוא שם את זה תחת הקטגוריה. זו מחיה המתים, זה איזה צידוק הדין. אתה אומר שזו איזו ברכה למתים, איזו נטילת רשות מן המתים. אבל הרמב״ם שם את זה בכלל דרך שבח והודאה. זה שבח. “דיין אמת” הוא גם שבח. צידוק הדין הוא לצדק, אבל זה משבח את רבונו של עולם. אהא, אז כשאתה אומר “ברוך דיין אמת” זה גם דרך שבח והודאה. לא הודאה, אבל שבח. סוג של הודאה. כן, כשם שחייבים לברך על הרעה… הודאה היא שבח. “כמודיך ה׳ אלוקינו”. כן.
אבל שאר ברכת המצוות… אבל שאר ברכות המצוות מגיעים לכלל. כל שאר ברכות המצוות פותח בהן בברוך ואינו חותם. מתחילים עם ברוך, אבל בתחילה ובחתימה אין ברוך.
זו הקדמה לברכות המצוות. זה מעניין, כי זה יותר מהקדמה לברכות המצוות, זו הלכה כללית שנוגעת להלכות ברכות. לכאורה זה גם הסיום לפרק הקודם. ראיתי את זה ברמב״ם, ראיתי שהדבר לא כל כך פשוט.
דובר 1:
מה זה אומר? כי קברי ישראל היא ממש לא שבח והודאה, אבל הוא שם את זה תחת הקטגוריה.
זה ברוך דיין האמת, זה צידוק הדין, אתה אומר שזו ברכה למתים, זו נטילת רשות מן המתים, והרמב״ם שם את זה בכלל דרך שבח והודאה.
זה שבח, ברוך דיין האמת הוא גם שבח. זה צידוק הדין, זה לצדק, אבל זה לא שבח לרבונו של עולם.
אהא, אז ברוך דיין האמת הוא גם דרך שבח והודאה. לא הודאה, אבל שבח, סוג של הודאה. כן, כשם שחייב אדם לברך על הרעה, כן. הודאה היא מודה על האמת, כן.
אבל שאר ברכות המצוות כולם, כל שאר ברכות המצוות, פותחין בברוך ואין חותמין. מתחילים עם ברוך, בהתחלה, ובחתימה אין ברוך. אז, זו הקדמה לברכות המצוות. זה מעניין, כי זה יותר מהקדמה לברכות המצוות, זו הלכה כללית בהלכות ברכות.
לכאורה זה גם הסיום לפרק הקודם. אבל הרמב״ם אומר שזה לא פותח וחותם, כי לא כל הדברים הקודמים. על זה אומר הרמב״ם בטח לא אולי צריך לדעת לחבר את זה יחד.
דובר 2:
למה בעצם? לא יודע. וקברי ישראל באה עם שניהם, אבל סתם שהחיינו לא באה. צריך להבין.
דובר 1:
לא, צריך לדעת. לכאורה התשובה המאוד מעשית, גשמית היא שלא אותו חכם עשה כל ברכה. אבל צריך אבל כן לדעת, אם יש עיקרון, פרינציפ של לומר פותח וחותם, כמו שנראה ברמב״ם שזו הלכתחילה, כשאפשר לעשות פותח וחותם, צריך לדעת אילו חכמים תיקנו כך.
למשל ברכת שמונה עשרה גם לא חותם ופותח.
דובר 2:
כן, מתחילים עם נוסח.
דובר 1:
אה, כל אחת היא ברכה בפני עצמה. הרמב״ם אומר שהוא סופר סתם את כל הברכות, רובא דרובא זה באמת לא חותם ופותח, כי יש לך את כל שמונה עשרה, כל ברכות המצוות, ברכות הנהנין. אז, יהיה שהוא מתחיל כל הברכות כולן. המקום היחיד הוא רק כמו שאתה אומר, שכך זה צריך להיות. כל האחרים הם, כלומר כשהשעון הוא עשר אז כל בחור בישיבה אפילו אם זה ליידיג, כי עכשיו זה זמן, כי כך זה הדרך הנכונה איך זה צריך להיות.
דובר 2:
לא, הצורה היא כזו שזה מחלל חברותא, זה לא עושה סנס. אתה יכול אפילו לומר שיוצאים עם הברכה הקודמת, זה כאילו נקראת שפתיו וכו׳. אוקיי.
דובר 1:
טוב, עכשיו הולכים ללמוד. אומר הרמב״ם הלכה ב׳, הלכה מאוד מעניינת. הרמב״ם הולך לומר לנו כאן כלל, מלמעלה זה לא ממש כל כך מחובר לברכה, ואם למישהו יש פשט טוב יותר איך זה נכנס כאן לברכה, אדרבה, אני מוכן לשמוע פשט. הרמב״ם אומר כאן גדר גדול יפה של, יש מצוות שבשפה של היום, בשפה הישיבתית קוראים לזה מצווה שהיא חובה, מצווה חיובית, ומצווה שאם מגיע נסיבה מסוימת צריך לקיים את המצווה, צריך לעשות את זה באופן מסוים, מצווה קיומית.
אומר הרמב״ם כך, יש מצות עשה שהאדם חייב, לאו תעשה הוא בגדר אחר, לאו תעשה מכוון תמיד לא לעשות, ומצות עשה יש שני מיני כן לעשות.
הרמב״ם בספר האהבה מדבר כמעט רק על מצות עשה, הוא כמעט לא מדבר על לאו תעשה בכלל.
אומר הרמב״ם, יש מצות עשה שהאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה. הוא צריך להשתדל ולרדוף, או כמו למשל לרדוף, הרמב״ם כבר אמר לנו שנרדף אמרנו שצריך לרוץ, אבל צריך להשתדל, לרדוף.
דובר 2:
לא, אני אומר שלהשתדל ולרדוף יש גם הלכות. אני לא יודע איך הרמב״ם אומר למשל את זה שאדם צריך להפקיר כמות מסוימת של כסף למצווה או מסוים… הרמב״ם לא מביא את זה.
דובר 1:
לא, אני אומר שהרמב״ם כן יש, ונלמד את זה אחרי סוף הלכות תפילין, אני מתכוון בפרקים המאוחרים יותר. שם כתוב שיש דברים שלא צריך לדבר. מה שמתכוונים כפשוטו, צריך ללכת ל… כן, אני אומר, קודם למשל להתרחץ לפני התפילה היו לנו כללים, כמה מייל צריך ללכת אחורה, קדימה… אבל בדיוק על אותו דבר יש כלל, על דברים אחרים אין כל כך כלל. אבל על כל פנים, צריך להשתדל ולרודף עד שיעשה אותה. מתכוונים יותר כמו… אתה צריך לעשות את זה, כגון… צריך להתכוון אמרתי יותר מאתה צריך לעשות, אתה צריך להיות בעל רצועה לתפילין, לא רק אם יש לך תפילין צריך לשים אותן, אתה צריך גם לראות שיהיה לך תפילין. לך כתוב, לך קנה, לך תברר את זה. שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר.
שכל הדברים האלה אינם פשט, אלא אם יש לך תפילין צריך אתה להניח תפילין, אבל התורה אומרת שתניח תפילין, התורה אומרת שתעשה סוכה, התורה לא התכוונה לומר שפתאום תמצא את עצמך עם תפילין. אף אחד לא… תפילין לא צומחים. כשהתורה אמרה שצריך להניח תפילין הרי פשוט שחלק מזה הוא שצריך לעשות תפילין, זה מה שנדרש מיהודי, זו המצווה. צריך להיות לולב, צריך ללכת לקנות ולחתוך לולב, כי אחרת לא היו מקיימים את זה לעולם. שופר. ואלו נקראין חובה, פירוש חובה, תמיד כשכתוב המילה חייב, כי החובה פירושה משהו שאדם חייב על כל פנים לעשותם. זו המילה על כל פנים, בכל אופן הוא מתכוון, איך שלא תהיה צריך אתה לעשות השתדלות להשיג תפילין ולהיות לך לולב וכן הלאה.
אבל יש מצוות שאינן חובה, אינה חובה, אלא דומה לרשות, כגון מזוזה ומעקה. מזוזה או מעקה דומה לרשות. למה? במה זה רשות? שאינו חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה. אדם אין לו חיוב לגור דווקא בסוג בית כזה שחייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב. אם רוצה הוא כל חייו לגור בבית שאינו חייב במזוזה, מקום שאינו חייב במזוזה כמו אוהל או ספינה, אוניה או אוהל, יכול הוא לגור שם. וכן אינו חייב לבנות בית… אותו דבר עם מעקה. קודם מזוזה, מזוזה חייבת רק סוג בית מסוים, אבל אין חובה לגור בסוג בית ספציפי.
אותו דבר עם מעקה, מעקה הוא חיוב לאחר שיש בית, אבל אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה. זה החילוק בין תפילין או לולב. אבל אם יש גג, במציאות כן הוא מדבר על זה. טוב מאוד.
דובר 2:
רגע, בוא נעוד… בוא נעוד… נחזור על הרמב״ם עצמו, כן? כן. כן. אכן, זה מעניין. זה דבר מעניין. “וכל מצוות עשה שבין אדם לקדוש ברוך הוא”. כל מצווה, אה… הוא לא אומר לנו שיש שני גדרים, יש בין אדם… הוא לא אומר לנו שההיפך מזה הוא בין אדם לחברו.
דובר 1:
לא, בימי הרמב״ם היה כבר… אה, כתוב מצוות שבין אדם לחברו, כן, כתוב. בין אדם למקום ובין אדם לחברו. “וכל מצוות עשה שבין אדם לקדוש ברוך הוא, בין מצוה שהיא חובה בין מצוה שאינה חובה”, כלומר למשל מזוזה היא מצווה שבין אדם לקדוש ברוך הוא, בניגוד למעקה שהיא בין אדם לחברו.
אוקיי, אבל… אבל הוא אומר שהמצוות שבין אדם לקדוש ברוך הוא, בין תפילין, או דבר כמו מזוזה, כשעושים את זה, “מברך עליו קודם לעשייתה ברכה”, לפני שעושים את המצווה, לפני עשיית המצווה.
דובר 2:
אז כל ההקדמה היא כמו שחשבת שעכשיו יבוא חילוק בין שני הסוגים, אבל בא חילוק שאינו. לא. שניהם, שתי הקטגוריות דומות ששתיהן יש להן ברכה. אכן מעניין. כן.
דובר 1:
אדם היה יכול לחשוב שרק מה שמחויבים להשתדל ולרדוף שצריך להיות, שם תהיה ברכה. כך היה אפשר אולי, אולי זה לאפוקי, הרמב״ם רוצה כאן לאפוקי משיטה כזו, או אדם היה יכול לחשוב כך. אבל אני גם לא רואה ברור למה.
דובר 2:
אולי הוא מתכוון למשהו, כתוב איפשהו לשון שיש מצוות שהן חובה והאחרות דומות לרשות? אתה אומר שיש לשון, אולי יש לשון שיעזור יותר להבין מה הוא מתכוון מהדיוק. שאינה חובה, כן. אולי יש אולי מקום שכתוב שזו רשות, וצריך ממילא חובה לפני שאני מיד מחויב בהן. יש דברים שכתוב שזו רשות. אולי הרמב״ם לא מתכוון לשטויות. אני זוכר לשון כזו שכתוב חובה או רשות. הרמב״ם אומר הרי שטויות, אם היה כתוב רשות, לא עושים ברכה. משהו כזה, מבין מה אני מתכוון? אני לא יודע איפה כתוב לשון כזו על איזה דבר שזו רשות או חובה להיפך. לא ברור מה הוא רוצה כאן מכל העניין הזה.
דובר 1:
לא, לי לא ברור. לא, מה שאתה אומר טוב מאוד, פשוט. אבל מה השאלה היא רק איפה זה נכנס כאן, נכון?
לא, ההלכה חשובה מאוד לדעת, אדם יכול לחשוב על מצווה מסוימת, זה בגדר הזה או בגדר הזה. למשל, אם מישהו… למשל סוכה היא מאוד נוגעת. אם מישהו לא אוכל שיעור, הוא יאמר… אדם יכול לחשוב שסוכה היא מצווה שאינה חובה, אבל למעשה הרמב״ם פוסק שהלילה הראשון הוא כן חובה, כן? למשל. זה לא נוגע, אבל אני אומר לך זה חשוב לאנשים להבין את הגדר. את הרמב״ם אפשר להבין, שיבינו אותו, כי זה חשוב בחיים ובתורה. אבל בדיוק למה הוא שם את זה כאן כל כך חשוב…
דובר 2:
מישהו היה חושב שמחויבים ללכת לקנות בית לעשות מעקה? תראה, בדוגמה לא, אבל בטוח שיש מצוות שאינן חובה שאפשר כן לחשוב כך או כך. למשל בגד שיעשו עליו ציצית, אדם כן יחשוב, הרי קל מאוד לקנות דבר כזה, למה לא אקנה בגד…
דובר 1:
הם למדו אכן בסוף ציצית שיש גדר שלישי של מצוות שהסדר הרגיל הוא שהולכים להיות. סדר רגיל של אדם הולך עם בגד. אבל מה זה אומר? זה עדיין לא מצוה חיובית מדאורייתא. זו לא חובה מדאורייתא, זו חובה מדרבנן, או מה שזה. יש עניין לדבר מה זה.
לא, הדברים מעניינים, למשל כי אתה יכול לחשוב כך. קריאת שמע הרי בטוח שזו גם מצווה שאדם חייב להשתדל. אבל אם אדם טרוד או בדרך, הוא פטור. אני מתכוון לומר, אם לאדם תמיד מצב כזה, אדם שתמיד חולה מעיים, הוא פטור מגדרים אחרים שזה יותר כמו חולה שפטור, או שהוא לא נכנס? אדם שוכב תמיד במקום הזוהם, הוא גר בבית שהוא מקום הזוהם, הוא תמיד פטור מתפילה? האם הוא נפטר, כמו זה שגר באוהל שנפטר ממזוזה? זה לא אותו סוג דבר, כי בא חיוב.
דובר 1:
אבל אם אדם עצוב או בא מן הדרך, הפשט… לא, אני מתכוון לומר, אם לאדם תמיד מצב כזה, אדם שתמיד חולה מעיים, הוא פטור מ… זה גדר אחר, כי זה יותר כמו חולה שפטור, או שהוא לא נכנס. אדם ששוכב תמיד במקום מטונף, הוא גר בבית שתמיד פטור מתפילה. האם הוא נפטר? כמו זה שגר באוהל שנפטר ממזוזה? זה לא אותו סוג דבר. כי בא חיוב, אבל יש לו אולי אונס, אולי פטור. יכול להיות שיש לו חיוב לא לגור במקום כזה. עד כמה? עד כמה? זה תלוי בדיוק כמה הוא צריך לברוח. זה קצת אונס, או פטור, וכדומה. זה לא… זה יותר דבר בסיסי. יש שני סוגי מצוות.
אבל מסתבר שאפשר לחשוב שעושים ברכה רק על החובה. כמו שעשית את הסנס, צריך להיות לא, עושים על שניהם. אבל החילוק ביניהם אינו סתם פרקטי, כי אדם צריך חתונה כדי להיות לו ילדים. זה לא למשל פריה ורביה, שאם יש לו אישה וזה מסתדר לו. לא, זו מצווה שהוא צריך ללכת להיות לו ילדים.
יש קטגוריה שלישית של מצוות שהרמב״ם מונה, שדיברנו על המלחמות. יש שני סוגי מצוות, שהוא קורא מצוות… אני לא זוכר מה הלשון שלו שם, כבר שכחתי. הכרחיות שם? הכרחיות עם מידות. כדי להיות יהודי ואדם נורמלי צריך. יכול להיות אולי אדם מוזר כזה שאין לו חתונה, או שאין לו מצוות קידושין, אין לו אולי חיוב חתונה, או דברים אחרים. יכול… אפילו מעקה, אני מתכוון, מזוזה הוא מונה באחת המצוות. אדם נורמלי יש לו בית עם מזוזה.
למה זו שאלה? זה שהתורה מציגה את התמונה שכך שייך חיים, זה עדיין לא עושה את זה למצווה, אבל אתה כן יכול לומר שהתורה רוצה שתעשה את זה. בכל מקרה, לא, אתה לא יכול לומר. אדם היה יכול לחשוב שהתורה אומרת מחויבים במזוזה, והפשט הוא שזה הבית שהתורה מצפה. אבל לא אומרים את זה. לא, אתה יכול לגור באוהל. התורה מדברת רק על מקום שאתה כן מחויב במזוזה.
מה שלא נכנס כאן, אני לא יודע למה הוא יהיה כאן… החילוק של רשות וחובה הוא רק שלא צריך לרדוף אחריו. אבל אם יש את ההזדמנות, אם יש את ההיכי תמצא, אז כן מחויבים. זה משהו המילה. אוקיי, מחיים.
דובר 1:
כל המצוות הן מדברי סופרים. כל המצוות הן מדברי חכמים. הרמב״ם כשהוא מדבר מצוות אומר הרבה פעמים “מדברי סופרים”. הוא לא קורא להם “סופרים” בכלל, חכמים הוא לא קורא “סופרים”. אבל כשהוא רוצה לחזור על משהו ממאמר חכמים, אומר “חכמים”. הוא לא קורא להם “סופרים”. אבל מצוות מדברי סופרים. יכול להיות כי הם כתבו את המצוות, זו המילה “סופרים”. כן, כן, אני זוכר בגמרא, “חביבין עלי דברי סופרים”, “דברי סופרים צריכין חיזוק”. כן, מצוות מדרבנן.
כל המצוות הן מדברי סופרים, ובזה יש גם כן חילוק: יש מצוה שהיא חובה מדבריהם, כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, שזו חובה מדבריהם, שחייב אדם לעשותה, ויש מצוה שאינה חובה, כגון עירוב ונטילת ידים. שאם לא רצה לערב או לא רצה לאכול פת, אינו חייב.
ועל כל המצוות האלו מברך תחלה קודם לעשייתן, “אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות”. אז הרמב״ם נתן לנו הקדמה, שברכת המצוות הן על מצוות דאורייתא ועל מצוות דרבנן, ובשני המקרים אין חילוק אם זו חובה או מצווה שהיא בגדר רשות.
אבל הרמב״ם עומד על הנוסח, כשאנו אומרים “אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות”, איך אנו יכולים לעשות את הנוסח הזה? “ואיכן צונו”? איפה ציווה אותנו הקב״ה… איך אנו יכולים לומר את המילים “אשר קדשנו במצותיו וצונו”, עולה על “אלקינו מלך העולם” שהוא ציווה אותנו? הקב״ה לא ציווה, הרבנן ציוו.
עונה הרמב״ם, בתורה. הקב״ה כן ציווה אותנו בתורה. איפה? כי בתורה כתוב “על פי התורה אשר יורוך תעשה”. שכל מה שהחכמים אומרים לך תעשה. כל מה שבית הדין אומרים לך תעשה. “אשר יורוך תעשה” כתוב הרי מה… מה כתוב לפני ואחרי? בפרשת שופטים כתוב “לא תסור מן הדבר”. כן, אוקיי, הרמב״ם מביא “אשר יורוך תעשה” בגדר עשה.
נמצא ענין הדברים ועשייתן מצוה מן התורה. אלו המילים של הפסוק, אשר קדשנו במצוותיו. מה המילים? איך אפשר לומר את המילים? כשאומרים את המילים על הדבר הספציפי. אשר קדשנו במצוותיו שציוה בהן, הוא קידש אותנו במצוותיו שכתוב בתורה, ואחת המצוות היא שהוא ציווה לשמוע מאלו שציוו לקרוא את המגילה.
כך הדבר להדליק נר של חנוכה, וחיוב שאר כל המצוות שבדברי סופרים. זו שיטת הרמב״ם. שלא אחרי שיש מצווה, עכשיו אפשר יהיה לומר אשר קדשנו במצוותיו וציונו על מקרא מגילה. לא, אי אפשר לומר וציונו על מקרא מגילה. צריך להכניס הכל למשפט, להוסיף חלק שלם, ולומר אשר קדשנו במצוותיו וציונו לשמוע מאלו שציוו לקרוא את המגילה. לא כתוב לשון כזו, זה דוחק גדול מאוד.
זה מעניין, כי אשר קדשנו במצוותיו וציונו לא מתכוונים כללי, מתכוונים תמיד פרטי. כשאומרים אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעסוק בדברי תורה, לא אומרים כללי, אומרים שהקב״ה ציווה את המצווה. כאן יש משהו פתאום, האשר קדשנו במצוותיו וציונו מדבר משהו אחר. הוא אומר הקב״ה נתן לנו את המצוות על התורה, והתורה… הרמב״ם מכניס משפט באמצע המשפט, הוא מכניס סעיף, הוא מכניס אשר קדשנו במצוותיו וציונו, ואיזו מצווה? מהמצווה של לא תסור, וממילא צריך לשמוע לאלו שציוונו.
אני לא יודע, אולי הוא מתכוון לומר וציונו, הוא לא אומר איך הוציונו, איך הוא מפרש את הוציונו. אשר קדשנו במצוותיו וציונו לציית לחכמים, וממילא יש מצווה עכשיו לקרוא את המגילה. לא, לא, הוא לא אומר כך. הוא היה צריך לומר כך, הוא היה צריך לומר כך, הוא לא אומר כך. אשר קדשנו במצוותיו וציונו לשמוע מאלו שציוו. הוציונו, יכול להיות שזה אומר וציונו, זה אומר וציוונו. אשר קדשנו במצוותיו לשמוע מאלו… המילים האחרות, להדליק נר חנוכה פירושו, זה המשך של איזה משפט שמתחיל “והחכמים ציוו להדליק נר חנוכה”.
“אשר קדשנו במצוותיו” – אה, מעניין. כאילו “אשר קדשנו במצוותיו” שהקב״ה נתן לנו מצוות, והקב״ה הכניס במצוות כלל שיכול להביא עוד מצוות. הוא נתן לנו את המצווה של “לא תסור מן הדבר אשר יורוך”, וכך יורוך, נתחייבנו עכשיו במצווה שהחכמים אמרו “להדליק נר חנוכה”.
זה הפשט אבל של הברכה. הפשט של הברכה הוא כאילו קיימתי מעשה, לאיזה חכם לציית? לאלו שאמרו “להדליק נר חנוכה”. לא, לא יכול להיות שזה הפשט.
אני רואה שהרמב״ן עושה דבר גדול מהפסוק בברכה. אבל זה מה שהוא אומר, כי הרמב״ן מחמיר מאוד, הרמב״ן לא מסכים עם מהלך של כלל כמקור שעושה מצוות. זה אולי הרבנן או אנשים אחרים הסכימו. לא, הרמב״ן הולך יותר, הרמב״ן רוצה למצוא איך בתורה עצמה רואים את המצווה, כמו למשל חנוכה או פורים. שיש כללים ופרטים ודברים כאלה, שהרמב״ן, זוכר, אני לא סובר כך. הרמב״ן סובר שכאן יש חיוב, כאילו כן, יש לך חיוב לציית לרבנן, אבל הוא לא עושה “וצונו” על “אשר קדשנו במצוותיו לשמוע דברי חכמים”. הוא לא עושה “אשר קדשנו במצוותיו להדליק נר חנוכה”, הוא לא עושה על זה. הוא אומר ש״לשמוע דברי חכמים שציוונו להדליק נר חנוכה”.
דובר 2:
אה, פירוש כזה.
דובר 1:
אום… זה לא אני מתכוון, הפשט הפשוט בגמרא, הגמרא אומרת במסכת שבת “שלא לעשות”. אבל זה מעניין, הגמרא אומרת “שלא לעשות”, אבל הרמב״ן מביא דווקא את העשה, כי הוא רוצה שתהיה ברכה שמחייבת על מצוות עשה. ש״אשר קדשנו במצוותיו” עולה על המצווה של “אשר יורוך תעשה”.
אבל זה יכול להיות. אבל גם הפשט הפשוט בגמרא הוא יותר כך. הגמרא אומרת שעכשיו שהקב״ה ציווה “לא תסור”, הפשט הוא כן, כאן יש מצווה להדליק נרות חנוכה. הגמרא כבר נפלה שצריך לדחוס לתוך הברכה.
אני מדמיין שאפשר לראות בראשונים, “לא תסור” דינים שצריך תמיד לציית. אני לא יודע מה הפשט של הרמב״ן, אני חושב שצריך לסדר את זה היטב. אני לא יודע מה הפשט, אני צריך להסתכל בפירוש הרמב״ן. אני לא כל כך מסכים, אני לא רואה מה שאתה אומר שכולם מסכימים שזה הפירוש. זה הפירוש שלך.
אתה אומר שהרמב״ן סובר גם שיש חיוב לציית לרבנן, זה חשוב שכל מצווה דרבנן תהיה לה לשון עשה. יש לו טענה, מה בדיוק בנר חנוכה צריך לומר את זה? אבל הרמב״ן סובר שהרבנן צריכים להיות הרבנן, והרמב״ם מסכים עם הרמב״ן שיש דאורייתא לעשות כל מצווה דרבנן. אז, יכול להיות שבכלל אין סתירה.
דובר 2:
אוקיי.
דובר 1:
אוקיי, נמשיך הלאה.
דובר 2:
אתה שואל שאלה, אילו חכמים? חכמי הדורות, מי שיש להם את השם חכמים. מה הבעיה? אבל עכשיו, אחרי שהחכמים ציוו, הרי יש מצווה לציית.
דובר 1:
אז כשאביך אומר לך “הבא לי תה”, יש מצווה להביא תה לאביך. הסיבה היא בגלל כיבוד אב. יש מצווה להביא תה לאביך, למה לא? אולי צריך להשתמש בלשון כיבוד אב, אבל… אוקיי, זה פרט ב… הקב״ה מעולם לא ציווה להדליק חנוכה.
דובר 2:
ראשית, אחרי שהחכמים ציוו… אבל למה לא? אחרי שהחכמים ציוו לקריאת המגילה, אוטומטית יש על זה ציווי מהקב״ה. ואין צורך בחותמת על זה. כשאתה אומר לי, יש מצווה שאתה צריך עכשיו לעשות את הדבר הספציפי שהוא עכשיו ללמוד? לא כתוב בתורה ששתים עשרה אחר הצהריים בתשפ״ג הוא חייב ללמוד. אז, נניח שאתה צודק.
דובר 1:
אוקיי, אז אני אומר, אבל אנחנו יכולים שהגבאי אזהרה אתה צודק, אבל כשהאב מבקש טובה, שהוא יעשה…
דובר 1: לא, לחכמים אין את החותמת של הקב״ה שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים עם זה. לחכמים יש ענין לשמור ולעשות. אין צורך בחותמת על זה, אני אומר לך. כשאתה אומר לי, יש לך, יש מצווה שאתה צריך עכשיו לעשות את הדבר הספציפי שאתה לומד עכשיו, לא כתוב בתורה ששתים עשרה אחר הצהריים בתשפ״ג אתה חייב ללמוד. אז, אתה לא צריך ללמוד.
דובר 2: תן לי להיות עורך. אוקיי.
דובר 1: לא, אני אומר אבל, אפשר כן, אפשר לומר שלגבי עבודה אתה צודק, אבל כשהאב מבקש טובה, אותו דבר שהאב ביקש, זה עכשיו מצווה שאתה צריך לעשות.
אוקיי, בוא נמשיך. אני מסכים שהדבר שאתה אומר, שאולי אתה כן מסכים עם מה שהרמב״ם אומר, שהרמב״ם אינו דעת יחיד, זה לא הרמב״ם. אבל, בסדר, אני לא רוצה להיכנס לזה שהחכמים הם הרמב״ם. אני לא מאמין שכל היהודים מסכימים עם זה. ואתה דווקא יוצא, טוב מאוד, אתה עושה את הרמב״ם, אתה לא עומד. אני לא מסכים.
אבל אתה רואה שהרמב״ם הפריע לו, וזה מאוד הפריע לו דרך החשיבה של הרמב״ם מאוד קונקרטית לגבי מצוות. הרמב״ם לא מאמין שלחכמים יש את החותמת של הקב״ה. הרמב״ם מאמין שיש מצווה נוספת לשמור ולעשות, כי זו אכן מצווה דרבנן, מצווה קלה, אבל אין שום מצווה להדליק חנוכה, כי הקב״ה מעולם לא ציווה להדליק נרות חנוכה. זה חילוק חשוב מאוד. זה חילוק חשוב מאוד לרמב״ם.
דובר 2: לא, אני יכול להבין מתי זה נוגע לו. למשל, זה יכול להיות נוגע אם יבוא בית דין שיש לו כן את הזכות לבטל, למשל, בוודאי לא יוכלו לעשות את הברכה, כי אז מצוות חנוכה פג תוקפה. השקר הוא בנוסח, אתה מתכוון?
דובר 1: אה, כן. כלומר, יכול להיות שהרמב״ם מטריד אותו עוד משהו, כי הרמב״ם מטריד מאוד את לא תוסיף. אבל אסור לומר על משהו שאינו מצווה שזו מצווה. זה מה שהוא דואג כאן מאוד אפשרי, כי הלשון היא “אשר קדשנו במצוותיו”, אבל אתה אומר שזו דאורייתא, שזו מהמצוות.
זה מה שמטריד אותו, שאתה עובר חשש לאו, שאתה מוסיף על עצמך. החכמים אמרו את הלאו. אוקיי.
דובר 2: לא, הרמב״ם מסתכל על זה כך. זה חשוב מאוד לעשות את החילוק, אמת. שיש לך את כוח ההיקש. כן.
דובר 1: אוקיי, טוב מאוד. הוא שואל עכשיו, למה הרמב״ם חושב עכשיו על ברכת המצוות? הוא שואל, אה, אין מצווה על נטילת ידים. ולכאורה, הוא כבר מנה נטילת ידים. כן, הוא הלך בעירוב. הוא כבר מנה נטילת ידים. הוא רק מנה נטילת ידים.
למדנו קודם שיש פעמיים נטילת ידים, בראשונה ובאחרונה. למה באחרונה אין ברכה? בוא נעשה ברכה על נטילת ידים אחרונים.
אומר הרמב״ם, “לפי שאינו חייב בדבר זה אלא מפני הסכנה”. זו מצווה דרבנן, בדיוק כמו לקחת עירוב. כן, בדיוק כמו נטילת ידים בראשונה. הוא מנה קודם עירוב ונטילת ידים. אנחנו עולים על נטילת הידים שהוא רק מנה.
למה אנחנו לא עושים? “לפי שאינו חייב בדבר זה אלא מפני הסכנה”. נטילת הידים באחרונה אמר הרמב״ם קודם שנתחייבו בגלל סכנה של מלח סדומית. “ודבר שחייבין בו משום סכנה אין מברכין על עשייתו”. זה ענין, גם שם אנחנו לא עושים ברכה.
אבל ענין, אוקיי, “וכן כל כיוצא בזה”. למשל, “המסנן את המים ואחר כך שותה בלילה”. מי שבלילה כשהוא רוצה לשתות, ביום כששותים לא צריך לסנן כי אפשר לבדוק את המים. אבל אם מישהו רוצה לשתות מים בלילה, אדם מחויב, כי יש מצווה של “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, כי אדם רוצה לחיות, לסנן את המים שלא נכנס לתוכם איזו יצירה, איזה טפיל.
אז מי שמסנן את המים, “ואחר כך שותה בלילה” ושותה משום סכנת עלוקה כי הוא חושש מטפיל, לא עושים ברכה “אשר קדשנו במצותיו וצונו לסנן את המים”, כי אכן יש מצווה כזו, אבל המצווה הפרטית, הקב״ה לא עשה מצווה פרטית כזו. יש מצווה כללית להישמר. “וכן כל כיוצא בזה”. אותו דבר הוא נטילת ידים. עיקרון, זה אכן חיוב כי זה “ונשמרתם”, אבל “ונשמרתם” הוא… הרמב״ם לא נעשה ברור עם שמירת הנפש, ענף של לא תרצח, כן.
“ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, אהה. אומר הרמב״ם, לא עושים ברכה. למה? מה שהוא אומר הוא, “דברים שחייבין בו משום סכנה אין מברכין”.
אבל מה עם מעקה? מעקה הוא מנה קודם בין הדברים שעושים כן ברכה. אבל הוא כן מנה בין הדברים שעושים ברכה, אבל הקב״ה מנה את זה. אבל זה משום סכנה, זו מצווה משום סכנה, כמו “פן יפול הנופל ממנו”.
דובר 2: לא, החילוק הוא כנראה האם זו מצווה פרטית שצוותה על זה או לא?
דובר 1: כן, אבל הם צוותה בתוך ההקשר של להסביר למנות סכנות. מעקה התורה ייחדה את מעקה. נטילת ידים באחרונה, אכן, כן החכמים ייחדו כלאים, שזו מצווה, זו תקנה, אני לא יודע. הם אמרו שיעור כמה שוטפים.
אבל אתה יכול לומר לי על תורה כזו, אבל זה גם לא נכון שהחכמים לא התכוונו לעשות תקנה כזו. החכמים רק אמרו שצריך להתנהג בסכנות, ואם אין סכנה לא צריך באמת לעשות מים אחרונים, כמו שלמדנו לכאורה בשולחן ערוך.
אני חושב אבל שיש עוד פשט, ומעקה הוא מצווה להישמר עבור אחרים מהסכנה, לא לעצמו. אהה. זה לא נפקא מינה לך שיש לך את הפרס של האדם הזה, אבל זה להישמר עבור אחרים.
יכול להיות שמעקה אינו רק מצווה אם מישהו מסתובב, אלא אפילו אם הגג שלך סגור. זה אולי גדר כזה שהתורה עשתה. מה שאין כן במלח סדומית ראינו שבמקום שאין זה לא מצוי.
אבל במעקה יכול להיות, אי אפשר לומר, “אה, בזמנים של היום, למשל, אם אנשים יבנו רצפות רכות מאוד, אה, אין מצוות מעקה.” לא, יכול להיות שפעם שיש מצווה, צריך לעשות את זה. זה יותר גדר.
האמת היא, בוא נגיד שהאמת היא, למדתי פעם על מעקה בהקשר אחר, שהאמת היא שמצוות מעקה — אני לא יודע אם זה התירוץ שאתה מחפש — שהאמת היא שמצוות מעקה אינה סתם שלא תניח לאנשים ליפול מהגג שלך, כי על זה לא היית צריך מצווה. חייב להיות חידוש במצוות מעקה.
כמו שהחזון איש אני חושב מסביר שם, שהעצם, הוא אומר, אדם עצמו עולה על הגג, הוא יודע שהוא צריך להישמר. אבל אני צריך לעשות גדר על הגג שלי? אל תעלה! או אדם מועד לעולם, אדם צריך להישמר. אז יש כאן חידוש שאתה צריך לעשות גדר.
אפשר לומר שזה גג, הוא עושה עבירות, מבקשים ממך, כלאים, שאדם פטור על זה. אדם צריך להישמר, אדם צריך להיות בעל שכל ישר, אדם לא צריך לעלות על גג. אבל יש חידוש שאתה צריך לעשות סכנה, שהיא מסוכנת, ואתה צריך חידוש.
דובר 2: בעצם מה שאתה אומר הוא שמעקה הוא דין שהתורה אומרת שחיוב השמירה של גג הוא על בעל הבית, כי דברים אחרים, לכל אחד יש חיוב לעצמו. לא אומרים על נטילת ידים שבעל הבית בעל הסעודה צריך לתת תשומת לב שאף אחד לא ישטוף מים אחרונים. זו מצווה של כל אחד לשטוף את הידיים.
דובר 1: אבל הטעם הוא בגלל סכנה, ועל סכנה צריך חידוש, זה לא סתם. אבל אני חושב שזה מביא את הדוגמה של סינון המים. כל אחד מבין שזה עומד בגמרא, אבל זה עומד בעצמו שזה לא מצווה, זה לא מצווה. עכשיו, תוודא שזה בצנעה, לא אותו דבר כמו מים.
אוקיי, הרמב״ם הכניס כאן רק דבר אחד, מצווה אחת מדרבנן שלא עושים ברכות. ראשונים אחרים יש הרבה, יש על זה הרבה מאוד שיחה ישיבתית, אבל אנחנו לא נאריך על זה. למשל, הרשב״א, רגע, הרשב״א הקדוש, מביא כמה מצוות שיש או אין ברכה, אבל הוא מסיים שאי אפשר לדעת את הטעם, כי תמיד אפשר להמציא עוד מצווה שדומה ושלא מתאימה לטעם. אז הוא מסיים שבעצם אנחנו לא יודעים בדיוק על אילו דברים החכמים כן או לא תיקנו מצווה, וצריך רק ללכת אחר המסורה שיודעים שיש כאן מנהג לעשות ברכה.
אבל אחרים יש כן כמה סיבות יפות, למשל מצווה שתלויה באחרים, ועוד דברים כאלה.
אם תתן לי לסיים את כל הפרשה, נראה האם זה ברור כך. הרמב״ם כבר אמר כלל, ואני לא יודע במצווה שתלויה באחרים, ועוד דברים כאלה.
או אפשר לשאול, חשבתי על קושיא נוספת, המכה כבר הזכרת. המכה היא לכאורה אותה תורה, זה הרי חידוש של התורה, זה לא סתם מכה. ובמילים אחרות, על לשלם, נניח, על מה שהוא גזילה, או על לשלם חוב, לא עושים ברכה.
דובר 2: זה קשור לעבירה. זה קשור לעבירה.
דובר 1: זה הגיוני! זה הגיוני שלא מתאים שאדם יודה לקב״ה על השבת הגזילה.
פריעת בעל חוב היא מצווה. פריעת בעל חוב היא מצווה. האם זו בעיה?
דובר 2: לא, זה לא שזו מצווה לחברו. מצווה לחברו לא עושים ברכות.
דובר 1: אבל אי אפשר לומר שזו מצווה לחברו. הרמב״ם במורה נבוכים אמר שרוב מצוות שבין אדם למקום הן גם באמת מצווה לחברו, כי כשעוברים על טעמי המצוות רואים שהרבה דברים יש להם תועלת לאנשים אחרים גם. אז, כשאומרים בין אדם למקום, זה לא אומר שאין לזה שום תועלת בין אדם לחברו. זה אומר מה העיקר של המצווה? יותר ישירות.
עכשיו, עושים מעקה. כשאדם עושה מעקה, הוא לא עוזר לאדם שני, הוא לא מדבר על אדם שני. הוא עושה מעקה על ביתו, הוא מכין את זה שמחר יבוא אדם שני ולא ייפול. זו לא מצווה לחברו.
הייתי באנטוורפן לפני כמה שנים אצל ר׳ לייביש, אצל דודי, ביום כיפור. בסעודה של ערב יום כיפור הוא הוציא סעודה שלמה למה לא עושים ברכת המצוות על מצוות תשובה. הוא בישל בסוגיה, הוא אמר קטע של בריסקר רב. אבל תשובה היא דוגמה של… אבל יש כלל שהרמ״ע מפאנו מביא מר׳ אברהם אבן עזרא, פלאות, לא שמות מוכרים, אבל הוא בעל מורה דאשתמטתא הגדול. הוא אומר שמצווה שלא ברור מתי היא קורית בפועל, למשל, אי אפשר לעשות מצווה על אהבת רעים, זה יכול לקחת לפעמים עשר שנים עד שמתחילים להיות חבר, כן? למשל. אבל התשובה היא גם מעין דבר כזה. כשמישהו אומר שתשובה היא רק מעשה, אומרים “אשמנו”, זה לא כך. תשובה היא תהליך, זה דבר שאדם צריך לעבוד על האדם.
כל דבר שקשור לשבירת האחר גם לא מתאים. יהודי עומד רעב ואתה הולך לתת לו לאכול ואתה עושה ברכה “על מצות צדקה”. הרמב״ם אפילו עשה כלל גדול יותר בזה, שברכות נהנין לא עושים ברכות.
אפשר לעצור רגע. לא בירך. הרמב״ם אומר “עושה מצוה ולא בירך”. הוא הרי אמר שברכה עושים לפני שעושים מצווה, והוא גם אמר שזה הולך תמיד עם “ועשיתם את כל מצותי”. אז זה אני לא יודע כבר.
דובר 2: כן, זה מעניין. זה מאוד מעניין איך הוא לומד הלכות עם מאוד… הלכות ברכות הוא מאוד מסודר. בהלכות ברכות המצוות הוא מתחיל מאוד מעניין. הוא מאריך, אבל הוא גם לא הולך ממש מכלל אל הפרט. זה מאוד מעניין. הוא מאריך, אבל לא עם כללים. כמו שאני אומר, הוא מאריך עם ההלכות, הוא מתחיל הלכות עבודה זרה, הוא מתחיל את ההלכות… הוא אומר שני גדרים הלכתיים כאלה, מה הקשר להמשך.
דובר 1:
אז זה אתה לא יודע כבר. כן, זה מעניין. זה מאוד מעניין איך הוא לומד. הלכות ברכות הוא מאוד מסודר, ובהלכות ברכת המצוות הוא מתחיל מאוד מעניין. הוא מאריך, אבל הוא גם לא הולך ממש עם כלל על הפרט. זה מאוד מעניין. הוא מאריך, אבל לא עם כללים. הרבה פעמים הוא מאריך עם ההלכות, הוא מתחיל הלכות עבודה זרה, או הוא מתחיל… הוא אומר שני גדרים הלכתיים כאלה, מה הקשר להמשך של הרצף.
אומר הרמב״ם כך, מה קורה אם מישהו עשה את… לא עקב אחר תקנת חכמים לעשות ברכת המצווה? הוא עשה מצווה ולא בירך, הוא לא עשה ברכה לפני כן. “אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה”. תמיד יש חיוב לעשות ברכה לפני כן. אבל אם כך, אם זו מצווה שעדיין נמשכת, למשל לכאורה סוכה, כן? או שהרמב״ם כבר יאמר את הדוגמאות. אבל אם זה משהו שפעם שסיימו לעשות את המצווה והוא לא עשה את הברכה, והרמב״ם כבר ייתן את הדוגמאות.
כיצד? אדם לבש ציצית, או לולב, או תפילין, או התיישב בסוכה, הוא ישב בסוכה, והוא לא עשה את הברכה לפני שנכנס, או לפני שלבש את התפילין, הוא עושה את הברכה אחרי שעשה את המצווה, כי הרי עדיין יש לו את הציצית. אז על ציצית הוא אומר “אשר קדשנו במצוותיו וצונו להתעטף בציצית”, כי ציצית, כאן זה כמו שהרמב״ם אומר לנו את הברכה. אחרי שלבש את התפילין, הוא אומר “אשר קדשנו במצוותיו וצונו להניח תפילין”. וכשהוא כבר יושב, הוא עושה “אשר קדשנו במצוותיו וצונו לישב בסוכה”, וכן כל כיוצא באלו, כי הוא עדיין עושה את זה. הרי לכתחילה זה לפני העשייה, אבל עכשיו הוא עדיין גם עושה.
אני חושב שהרמב״ם כבר אמר פעם אחת את ההלכה בהלכות תפילין, אני זוכר, אצל עובר לעשייתן. אפשר לומר שעכשיו הוא הולך לומר את הברכה ברגע האחרון של העשייה, או אפשר לומר קצת… אני חושב שזה עדיין עובר לעשייתן. זה לא עובר לעשייה קודמת. לכתחילה צריך לעשות את זה ממש עובר לעשייתן, לפני הרגע הראשון. אבל זה בסך הכל המשך.
אפשר גם לפרש שהגזירה היא שהרבנן לא יכולים לעשות מצווה שלמה אחרי ברכה, כי כבר יש פטור, המצווה לא קיימת. עכשיו המצווה כן קיימת, היא מוכנה כן עצמה לברכה, אבל עדיין קיים העושה, כי לעטף לא אומרים לעטף, לעטף פירושו לעשות את המעשה, להניח פירושו לא להניח עלי תפילין, ואותו דבר, היינו צריכים לומר לשבת בסוכה, לישב פירושו הוא מתיישב, ההתחלה של המצווה, כן כן, אפשר עדיין לדחוף את זה, וכן כל כיוצא באלו.
אבל השוחט בלא ברכה, הוא שחט בלי ברכה, הוא סיים, לא הולכים לשחוט שוב, אינו חוזר אחר השחיטה ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, הוא החמיץ. וכן אם כיסה את הדם בלא ברכה, או למשל הדבר הבא יכול להיות כך, כיסוי הדם, או הפרשת תרומות ומעשרות, או שטבל ולא בירך, אז כאן הרמב״ם מונה לנו את סוגי הדברים שצריכים להיות להם ברכת המצוות, אינו חוזר ומברך אחר עשייה, כי הוא כבר עשה, וכן כל כיוצא באלו.
למשל הרמב״ם לא היה אומר למשל לטבול שוב הפעם עם ברכה, כי לא, כי הוא כבר טבל, החלות כבר קרתה.
דובר 2:
וכן אינן מצוות שמברכין עליהן אחר עשייתן לעולם, כל המצוות, נכון, נכון, זה מה שאתה בריסקר ואתה עושה את זה כמה פעמים תרומה, אל תעשה את זה לעיקר דין. אבל בוודאי מספק יכול להיות הוא עושה ברכה, על דמאי הוא לא עושה שום ברכה, נכון? מה השם דרבנן, ספק דבריהם להקל. אפילו אם הרבנן צריכים לעשות תרומה שוב הוא לא עושה שום ברכה על זה, אפילו אה, זאת אומרת ספק דבריהם, הגמרא, כן.
דובר 1:
אהא, אבל הרמב״ם זה לא ההלכה. מעניין מה שמביאים בפרי חדש, אני מתאר לעצמי שלרמב״ם יש חילוק כזה, אני זוכר שיש שם שלם, אולי אחר כך נראה כשנדבר.
דובר 2:
אוקיי. על כל פנים, כן.
דובר 1:
אבל כאן כן, יש מצווה אחת שעושים את הברכה אחר עשייתה. מה זה?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
מישהו אמר לי שהברכה היא אחר עשייתה לעולם. אנחנו גם, הרמב״ם לא שינה את ההלכה שכל הברכות כולן מברך עובר לעשייתן, כמו שהגמרא אומרת את זה. זה היה מתאים לרמב״ם. כי הרמב״ם חשב שהוא כותב יותר בקיצור. הרמב״ם כתב “כל המצות מברך עליהן קודם לעשייתן”.
דובר 2:
אה, אה, אה, אה.
דובר 1:
זה היה פשוט, אבל הגמרא שמה את הדגש. קודם תדע שהגמרא אומרת מאיפה לומדים את זה. והוא החמיץ, זה כמו שוטה. הוא לא אומר שצריך לעשות שוב או משהו. הוא החמיץ, לא עוזר לעשות שוב בעצם, כן. חוץ מאצל הסוכה, עדיין יושבים, כן.
אוקיי. יש…
היתה לי שאלה מהירה, זה לא ממש נכנס. היה לי סידור קידושין, זה קצת מביש אבל זה קרה. היה לי סידור קידושין שלא היה שם מישהו שיכול היה לקחת את זה כל כך טוב מהחופה. זה היה ככה, כמו שקורה, לקחנו מקום שכור כזה. ואני ייחדתי עדי כתובה, יכולתי לקחת מהכתובה לפני החופה. הלכנו לחופה, והתחילו, ואני לא ייחדתי עדים לפני שהחתן נתן את הקידושין. זאת אומרת, עשיתי את הברכה, ואחר כך החתן אמר “הרי את מקודשת לי” לפני האנשים שעמדו שם, ועדי הכתובה, לא אמרתי “עדי קידושין”.
תפסתי את עצמי מיד אחר כך, וייחדתי שני עדים, וביקשתי מהחתן שיחזור ויקנה לפני ה… הכלה תחזור ותקנה לחתן את הטבעת שלה, ועשינו את זה לפני שני העדים. והסיבה היא, כי יש הלכה, בעצם כל העולם ראה את זה, כולל שני העדים, אבל יש ענין שצריך לייחד עדים, כי אם לא יש חשש ש״עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה”, חלק מהם קרובים, סיבה הלכתית. אז בעצם היו עדים, אבל יש הסיבה ההלכתית למה צריך כן לייחד עדים. למעשה זה לא היה הפסק, כי היינו יותר עוסקים בענין סידור קידושין. לא עשינו את זה כל כך כהלכה, ועכשיו תיקנו את זה, לא היה מעכב. אבל למשל, אם הייתי תופס את עצמי עכשיו אחרי שכבר עשינו את כל שבע ברכות, כן? לכאורה היינו צריכים עכשיו לעשות ברכת הקידושין עובר לעשייתן.
דובר 2:
אוקיי, צריך לדעת שהקידושין הם קידושין כשרים, במיוחד באופן שאני אומר. קודם כל יש חומרא, והקפידו על החומרא. שנית, יש מחלוקת הרמב״ם עם הרא״ש האם ברכת אירוסין היא ברכת המצוות או ברכת השבח. אם זו ברכת המצוות, והרא״ש לומד שזו ברכת השבח, אפשר לעשות את זה אחר כך.
דובר 1:
לא, הרמב״ם לא אומר לנו אילו ברכות המצוות הן ברכת השבח. למשל קידוש, יש לך גם קצת… קידוש הוא מצוות קידוש על היין, אבל זו גם ברכת השבח. אבל זו לא ברכה על מצוות קידוש? זו ברכה על מצוות קידוש, לא?
דובר 2:
לא, לא, לא. מצוות קידוש היא לקדש היום על היין, לעשות שבח והודאה על היין. על מה תהיה ברכה “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות קידוש”?
דובר 1:
אה, זו בדיוק אותה שאלה ששאלתי אותך למה אומרים נוסח נוסף על “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא קריאת שמע”. במקום זה אומרים “אהבת עולם”.
דובר 2:
לא, אני חושב שהתשובה האמיתית, סליחה שאתה מורי ורבי, אני רק אומר תשובה אחרת שאפשר לומר היא, שיש כשחז״ל ייחדו ברכה הרבה יותר יפה. במקום שתהיה ברכה יבשה, המינימום הוא, כשאין לך הרבה מה לומר, תגיד כמו כשאדם… יש את הברכות הקטנות. במקום, יש כמו שאומרים כן “מודים אנחנו לך” כשיורד גשם, יש נוסח שלם יפה. אבל בדרך כלל, תודה לבורא על האוכל. “בורא פרי האדמה” זה לא תודה, כי אתה אומר “ברוך אתה” לפני האכילה. זה מינימום.
על קריאת שמע חז״ל כן ייחדו ברכת המצוות הרבה יותר יפה, שמדברת על אהבה רבה מקבלת התורה, על זה מדברים בשמע. מקבלים, “הבוחר בעמו ישראל באהבה” לומר שמע. אז בגלל זה אין מקום לומר “אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא שמע”, כי יש לך הרבה יותר יפה, אהבה רבה הכל תלוי בזה, הכל כלול בזה. כשאתה אומר פשוט, אה, אני לוקח על עצמי עול מלכות שמים, אין על זה, לא תיקנו על זה תפילה או שבח.
והמצווה של קידוש, אתה שומע מה אני אומר? חז״ל עשו לא סתם ברכה על קידוש, אלא הם עשו שהקידוש הוא שבח והודאה על שבת ועל היין.
דובר 1:
לומדים ברמב״ן שקידוש הוא עצמו מצווה, זאת אומרת… כן, קידוש היום על היין הוא עצמו מצווה. מה עושים מצווה על הקידוש? זה נכון, זו קושיה. אני חושב שלבנות קדוש…
דובר 2:
אוקיי, בואו נמשיך הלאה. אין לי שום מצווה בדיבור שאני זוכר שעושים עליה ברכה.
דובר 1:
לא, אני חושב שקידוש היום פירושו גם בכלל שזו תפילה, כי מתפללים את זה גם אצל ה… לפני שעושים את זה במיוחד על היין, עושים את זה בתפילה. זאת אומרת שזו תפילה, וזו עוד תפילה על יין.
דובר 2:
אוקיי, בואו נמשיך הלאה. אמרת שלא יוצאים עם כלל יוצא להיות.
דובר 1:
המצווה היחידה שעושים ברכה עליה אחר עשייתה לעולם, היא טבילת הגר. נכון, נכון. שעושים תמיד דווקא אחר עשייתה, היא טבילת הגר. למה? כי גר, לפני שהוא הולך לטבול, הוא הולך לטבול על הגירות שלו, יש לו את הברכה… הוא לא יכול לומר “אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה”? כן, או מה? למה הוא עדיין לא יכול לומר את זה? “שעדיין אינו קדוש ואינו מצווה עד שיטבול”. זה תלוי ועומד. הוא הולך להיות יהודי כשהוא הולך לקיים את המצווה.
דובר 2:
איזו מצווה בכלל להיות יהודי? אני לא יודע. איזו מצווה זו? זה צדיק. הוא היה צריך לומר “אשר קדשנו במצותיו וצונו על כל המצוות” עכשיו כשהוא טובל, כי זה תנאי לכל המצוות. אבל אולי… המצווה… אין מצווה לגוי להיות יהודי, זה לא משבע מצוות בני נח. אבל זה היסוד לכל המצוות.
דובר 1:
כך אומר הרמב״ם, הרמב״ם לומד כן… ש״והייתם קדושים לאלוקיכם” או “והייתם לי קדושים” היא מצווה. טוב, לגוי אין מצווה, ממילא הוא לא יכול לעשות את הברכה על טהרת גופו. אבל ליהודי יש מצווה להיות יהודי. וזה נעשה מצווה עם טבילה, ואחר כך עושים ברכה על היותו יהודי. ומתי טובל יהודי על היותו פתאום יהודי? הוא כבר היה יהודי, הוא כבר אלמנה. זה מצחיק, אבל כך ההלכה.
דובר 1: הרי אין מצווה לגוי להיות יהודי, זה לא משבע מצוות בני נח.
אבל זה היסוד לכל המצוות. כמו ואהבת. הרמב״ם לומד כן שואהבת את ה׳ אלקיך היא מצווה.
אבל לגוי אין מצווה, ממילא הוא לא יכול לעשות את הברכה כגוי. אבל ליהודי יש מצווה להיות יהודי. ואיך נעשים יהודי? דרך מצווה, צריך לטבול. ואחרי שהוא יהודי, הוא עושה ברכה על היותו יהודי.
ומתי טובל יהודי על היותו פתאום יהודי? הוא כבר היה יהודי, הוא תמיד היה. זה מצחיק, אבל כך כתוב כאן.
לפיכך, כן, לפיכך… לא, אני אומר, לפי ה… לפי ה… אה, לפי הרמב״ן, שיש מצווה שהיא יסוד לכל המצוות, מילה אינה מצווה, כמו יראת ה׳ אלקיך או אהבת ה׳. אני חושב שאהבת ה׳ הוא כן מונה. הרמב״ם לא מונה אמונה כמצוות עשה. אפשר לומר ש… כן, אוקיי, לא חלק.
לא אומרים שהמצווה היא להיות יהודי. המצווה היא טבילה. זו מצווה כמו שזו מצווה קיומית. אם רוצים להיות יהודי, צריך לטבול. אבל המצווה היא רק על יהודי, לא על גוי.
לפיכך, מתי עושים את הברכה? אשר יצר, זורקים את עצמם למים.
מאי שאינו עושה ברכה? מה שהיה דחוי מעיקרא. זה הרמב״ם שוב, הוא נותן שוב את המילים. מה שהיה דחוי מעיקרא, לפני זה הוא היה דחוי ממצוות, לא יכול היה לעשות שום מצוות, לא יברך.
דובר 2: הוא אומר ש… לא, אולי הוא מתכוון לומר יותר ש… נניח משנים את הנוסח של אשר קדשנו במצוותיו וציוונו. ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם על הטבילה, בלי אשר קדשנו במצוותיו וציוונו. על זה יש בעיה אחת. הנוסח האחר מסתדר עדיין.
דובר 1: אולי גויים עושים ברכות, למדנו שלא עונים אמן. יכול להיות שלגוי יש מצוות אחרות.
דובר 2: אה, על שבע מצוות בני נח. למשל, גוי שעושה שבע מצוות בני נח, הוא יכול לעשות ברכה?
דובר 1: אה, החכמים לא תיקנו.
דובר 1: השאלה היא, האם פעם אחת שהחכמים תיקנו, זה נעשה אופן עשיית המצווה. אז גם בני נח חייבים לעשות את המצווה משבע המצוות לפי איך שחז״ל אומרים שהמצווה היא.
זה מאוד מעניין, כי העולם יודע ש… לא… למעשה, שוב הולכים הלאה. לא, אני חושב, כשמישהו תוקע שופר בלי ברכה, בוודאי חסר באיכות השופר. זה לא רק פגם בהלכות ברכות. זה כבר נעשה תקנת חכמים שכך המצווה באה. אבל צריך כבר לתקוע את השופר. צריך כבר לתקוע את השופר.
מילא, אני יכול לומר שגוי צריך לעשות את אותה מצווה בחינוך? לפי איך שחז״ל אומרים? כי פעם אחת שחז״ל אומרים, זה אופן עשיית המצווה. אהא, מה בתור יהודים, כן. אבל הרמב״ם לא אומר כך. הוא לא עושה את הרעיון, הוא לא אומר את החידוש הזה.
דובר 2: לא, על כל המצוות, כל המצוות שהן למלך קרוס סבורי, שהן ממש.
דובר 1: שמעתי את ר׳ אבנר הוא מקשה על זה. אמרתי את זה עוד מ… לא, אין לי זיכרון, הקב״ה ישלח לי זיכרון טוב יותר. שר׳ אבנר שאל מאוד חזק שהפוך אנחנו עושים אנחנו עושים את המצווה.
דובר 1: אבל יש מקום לזה. כי עושים את הברכה, על זה הקב״ה בחר בנו כיהודי. אשר בחר בנו מכל העמים באהבה.
אנחנו נעשה מצוות, נלך ביניהם, כי יהיו מצוות שיתגלו. אבל מה שיהיו מיוחדות, יהיו מצוות שהניחוח מתברר שכיהודי לא רק זה ב… המאירי, המאירי אומר, יכול להיות שזה קצת מושפע מהרמב״ם. המאירי באמת תלמיד של הרמב״ם. שברכת המצוות עושים רק על מצוות שהיא מיוחדת ליהודים. אבל מצווה שחייבת כבסיס חוקי האנושיות, למשל אני יודע אולי לא לאכול… אוקיי, לא תעשה אין, אבל אני יודע… שילבשו כדי שלא יסתובבו, אבל זה רק תקנת חכמים שיהודי לא יסתובב עירום. אין מצווה, כי זה בן אדם. אנחנו נעשה, על זה שהקב״ה נתן לנו חיבה יתירה שאשר קדשנו במצוותיו וצונו.
דובר 2: כן. יש ברכה אחת שמזכירה לא תעשה, כן? אשר קדשנו על הראיה, והטילנו.
דובר 1: נראה שהרמב״ן בהשגות אומר כך. והטילנו זה עריות גילוי, זה באמת מעניין. על זה גם יש שזו ברכת השבח, הר״ן אומר שזו ברכת השבח.
דובר 1: יכול להיות שברכת המצוות היא מקידושין. אני חושב שיש, אני חושב שיש, הרי יש אותה שאלה ששאלו על אהבה רבה. יכול להיות שברכת המצווה, העיקר הוא, אני חושב שאפשר לומר את זה כך, נותנים חשיבות לכל מצווה בכך שעושים לפני זה ברכה. האם הברכה היא המילים “אשר קדשנו על שופר”, או שזה אהבה רבה הפתני, וממילא יש לנו מצווה לקרוא קריאת שמע, להוציא את המילים קריאת שמע, אלא סתם האהבה רבה שאנחנו בחרנו. שניהם נותנים חשיבות למצווה, זו המילה. בעצם הברכות על אירועים זה גם, אתה נותן חשיבות לאירוע, אתה מייחד שם שמים כל הזמן.
דובר 1: אני אומר רק שהרמב״ם אומר רק גר, מהו גר, גוי לגמרי, לא יכול לברך לפני הטבילה. אבל המנהג שלנו, וראשונים אחרים למדו שלא רק גר, אלא כל טבילה, נדה, טבילה דאורייתא, מברכת על כל פנים את הברכה אחרי הטבילה. המנהג שלנו הוא שטובלים שוב אחר כך, אבל זה לא מעכב לכאורה, כי היא כבר טהורה. זה סתם דבר יפה. אבל השולחן ערוך כותב שנדה מברכת גם לפני הטבילה, “אשר קדשנו”. אנחנו עושים את כל הטבילות אחרי הטבילה, כי זו אותה קושיה, הגר, גמרא, זו מצווה, האם לברך כשאדם טמא, כן? פשט הוא שטבילה היא מצווה, אז יש כאן גם מצווה שאישה תטבול, אז זה כולל את כל המצוות.
יש כאן שמברכים אחר כך, כי אין זה ענין, אבל יש כאן מקורות. הרמב״ם אומר בפירוש בהלכות נדה, אם אני זוכר, שמברכים לפני הטבילה. זה סתם, אפשר להבין כך שטבילה היא הענין שאני נעשה עכשיו טהור. כשנעשים טהור, זה… כן. זו סתם רעיון, אבל יש עוד דבר אחד שגורם לברך אחר כך. הדלקת נר של שבת, כן?
דובר 2: אה, הדלקת נר שבת, כי אם מקבלים שבת באמצע הדלקת הנרות, ובא הענין של לכסות את… שיראו עכשיו את הנרות, אחר כך תהיה כבר שבת, כן? חושבים שזה סתם סגולה, מכסים את העיניים שזה יותר טוב, סתם דבר עממי. זה לא הגיוני, אבל הרמ״א לא אומר זאת, נכון? אבל זה מוזר, שלא תקבל שבת, אני לא יודע מה הוא מתכוון בזה. זו המצווה להדליק את הנרות לפני שבת. זה מוזר, זו חומרא של האחרונים, אני לא יודע אילו. הרמ״א לא אומר כאן כך, נכון?
דובר 1: יכול להיות שיש בזה איזו סיבה מעשית, כמו… אני חושב, זה מצוטט, שהיא מחכה את הרגע עד שתברך, כן? אמא יהודית רוצה שכל הדברים יהיו מסודרים מרגע שהיא מתחילה להדליק את נר שבת עד שהיא מברכת. נו, לא, זה, לך… עשה חרון, כן? אני לא יודע. לא, אני רק חושב, הרמב״ם נראה שהוא לוקח מאוד ברצינות את הדלקת נרות. יכול להיות המנהג שלנו, ראשונים אחרים, שכשיש צורך זה לא כל כך חשוב. הרמב״ם אומר שאם כבר נתנו, אי אפשר… אפילו תאכל ותשתה, אפילו מיד.
דובר 2: לא, אבל נר שבת היא המצווה, אבל המצווה היא אולי שהוא דולק, זה לא ההדלקה עושה מצווה. זה… להיפך, נר חנוכה אתה אולי צודק, שאם הדלקה עושה מצווה, אבל זה הענין שיהיה מואר, זה עונג שבת, ברכה על עונג שבת.
דובר 1: אוקיי, עכשיו נלך ללמוד על אילו נסים יש ברכה. להיפך, מברכים, אני לא זוכר אני לא… זה אותו סדר, היציאה הזו מהכניסה של תקנת חכמים. ברכה אחרונה על תקנת חכמים, יכול להיות כי כתוב כי מזבח מוריד עליו דמעות, ענין של צער. ברוך דיין האמת הוא למעשה, למשל, אין כאן מצווה של אבלות, לאבלות אין “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצוות אבלות”, קצת, נכון? לאבלות אין מצווה “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על הלכות אבלות”, נכון?
דובר 2: לא, איזה? יש לקרוע, על הקריעה מברכים.
דובר 1: כן, על הקריעה או דיין האמת. לא, יש אולי רק מנהגים, אבל יש מצווה דאורייתא של אבילות, אבל אני לא יודע בדיוק איזה פרט של האבילות הוא דאורייתא. הרמב״ם אומר שיש מצווה.
דובר 2: אוקיי. לא, צריך להבין את הגמרא. יש דבר כזה שעל דבר עצוב לא מברכים, על דבר שיש לו טעם מר לא מברכים, על מצווה הבאה בעבירה לא מברכים. אבל למעשה רואים כן, “ברוך דיין האמת” היא מצווה מיוחדת, זו ברכה דווקא על הרעה. זה כן לפנות אל… המילה היא שאתה לא יכול להודות לקב״ה כשיש…
דובר 1: התשובה שלי הייתה שגט היא קושיה טובה, למה מברכים על גט. אני סבור שהתירוץ הוא כמו שיש בלשון הרמב״ם, שחכמים לא תיקנו שיברכו על גט. ולא מה שאתה אומר שיש כלל שאתה אומר, אני אגיד לך סברא. מתי עושים עידוד ברכה? מי עשה את הברכה הראשונה שאנחנו מברכים היום? מי עשה את הברכה “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו”? זה דבר שעושים היום, זה דבר ריק. יש טעם שרבי מאיר אמר, אולי לפני כן, עשו, אמרו “לעשות” שבח והודאה לקב״ה, “הוא אשר קדשנו במצוותיו וצוונו”, ברכה ארוכה שלמה, עם ניגונים, ענק… “אליכם רבנן קדישין”.
דבר שלם. עכשיו תדמיין, מתי עולה לך לראש לפני כן, איזו ברכה הולכים לעשות? ברכה עושים בשמחה. לא, אני אגיד לך. למה מברכים “על הטבילה”? להיטבל צריך לדעת שזו מצווה. אבל למה לא תהיה למשל מצווה על “וזרתם מן הארץ טומאתה”, “ולא ישמע על פיך”? שכשיהיה נר, שיעשה ברכה “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על”, זה גם “וזרתם”, כמו “וזרתם”.
דובר 2: כן, לפי השיטה שזו מצוות עשה של הרחקות, מצוות עשה של להתרחק…
דובר 1: לא, התשובה שלי היא כך שברכה צריכה תמיד להתאים, ברכה היא השמחה של הדבר. “ברוך דיין האמת” היא כך שאתה צריך בזמנך להיזכר בקב״ה. אבל על כל שאר הדברים, “על הטבילה” היא כשהסתיימה כל… המצווה של טבילה שהנדה טובלת היא לכאורה לא רק על עצם הטבילה, זה על כל מצוות נדה. אבל לא יכלו לברך על שהיא נעשתה טמאה, שתדבר על… זה דבר נורא. זו אותה סיבה למה הוא לא מברך כשהאחר נמצא. כתוב שהוא צריך להיות זמן רב. זה צריך להיות שעה הידועה, זה צריך להיות מצב מסוים.
דובר 2: כל מצוה שהזמן גרמא. לא, כל מצוה שאין הזמן גרמא. זה גם מדובר הרבה בראשונים גם, שהרמב״ם עושה ממנו סדר אחד. הלשון של הרמב״ם היא…
יש לי את כל מצוות נידה, אבל לא יכלו לברך על… הוא נעשה טמא, שיענה שעכשיו הוא מחוסר זמן. זה דבר גדול… אותה סיבה למה הוא לא מברך כשהאחר נמצא. הדבר החזק שהרמב״ם מרגיש, זה… זה צריך להיות שיעור בשבילך, זה צריך להיות מצב מסוים.
כל מצוות שהן מזמן לזמן… אה, לא, כל מצוות שהן… כן.
זה גם מדובר הרבה בראשונים גם, שהרמב״ם עושה ממנו דבר אחד. לשון הברכות, התוספות הוא על זה ממש חקירות, אני קורא לזה פוליטיקה, כי אני רוצה שזה יפסק כך. מחלוקת בהלכה היא פוליטיקה. אומרים את כל הסיבות, אני מתכוון לפוליטיקה, שידונו הכל לפי… שזה חיות. הוא אומר את כל… נכון, זה תת״ך. האם אומרים את כל הסיבות, והלס… זה הניצחון. לא על הכל, זמן בגמרא. חלק בנו הראשונים בעצמם לפי כללים מסוימים שהיו. אומר הרמב״ם זאת בבירור.
כי בכל הלכות ספר אהבה זה הנוסח הראשון שהרמב״ם מביא ששם… אוקיי, בואו נתחיל, סוף ח׳, בואו נראה.
“כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה” – כל מצווה שהעשייה, הרמב״ם הולך למנות, מה שהולכים לעשות, הפעולה שעושים, או הפעולה הראשונה שעושים, זו כל המצווה. כן. למשל, נטילת שופר. אה, “מברך עליה בשעת עשייתה” – מברכים לפני שתוקעים בשופר, כן, בשעת עשייתה, עובר לעשייתה, כמו לפני שעושים. אה, לא שופר, לא דוגמה טובה. בואו נראה, עוסק… עוסק… לעשות סוכה… אה, שזה כאן, ההכשר… ההכשר… שקורים במקומות אחרים, הכשר מצווה. נכון, הוא אומר לעשות את המצווה, להכין את המצווה. הוא אומר מצווה לרדוף לעשות.
אז אם הפעולה שהוא עושה עכשיו, היא סוף המצווה, משיצא גבר, מברכים אז. אם יש פעולה שהולכים לעשות עוד אחרי העשייה, אז אחד מברך. אלא בששוי אותה וציפורי או… רק מעניין. כיצד, העושה סוכה או לולב או בונה לולב, או שופר או מכין שופר, או ציצית הוא עושה ציצית, או תפילין הוא עושה תפילין, או מזוזה הוא סופר הוא עושה מזוזה, אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות סוכה או לכתוב תפילין. למה? לפי שיש אחר עשייתן ציווי אחר, כי זה עדיין לא נגמר. לעשות את הסוכה היא מצווה, וזו גם ההכנה למצווה של לשבת בפועל בסוכה.
המשמעות היא שאם למשל הוא בונה סוכה והוא לא הולך אחר כך לשבת בסוכה, אולי למפרע לא הייתה מצווה. אבל בואו נראה, עשיית המצווה מסתיימת כאן במה לעשות במצווה. זו באמת מצווה גדולה לכתוב ב…
זה מאוד מעניין, כי הרמב״ם אמר לנו קודם שיש מצוות שיש מצווה להשתדל ולרדוף אחריהם. כאן אומר לנו הרמב״ם שכשמשתדלים ורודפים אחריהם, עושים את המצווה בעצם. זה לא רק הכנה למצווה. כן, הרמב״ם אמר לנו קודם שיש מצווה שצריך… כאן הוא אומר עכשיו, הוא מגלה לנו כאן שכל התהליך של להשתדל ולעשות הוא מצווה.
אז לפי רבי יצחק, שאומר כל יום מאות פעמים על ברכת הריח ועל ברכת הריח על בשמים ועל חברותא טובה ועל מזג אוויר טוב והכל, כל היום כשעושים את הסוכה, כשרודפים אחריה ונוסעים להום דיפו לקנות את המקדחה, ואחר כך שוב כשבונים אותה. אבל בא אחר כך העיקר, ממילא אומרים זאת בסוף. לא, כאן היו צריכים לעשות את הברכה, אבל זו ממש המצווה. כל חלק מהתהליך הוא מצווה.
החידוש הוא שזה לא כך, שעושים זאת רק פעם אחת כשמסיימים את כל התהליך של המצווה. כי זה מאוד מעניין, כי הרמב״ם לומד כאן ברור שעשיית הסוכה היא מצווה. ראשונים אחרים אומרים שזו לא מצווה, אין הבדל אם אתה הולך לסוכה של אחר או… שוב, ברור שיוצאים… יוצאים פספסת מצווה, פספסת את המצווה של לעשות מחשבת מצווה.
אם אתה יכול לדאוג שיש הבדל בין מצווה שכאן משתדלים, לבין דבר שבו יוצאים כמו ששילמו למלמד או שילמו לסופר עבור המזוזה. יש לו אורח, יש לו אבא, הוא עושה זאת, הוא יכול לקנות אותה ביום טוב. אוקיי, בואו… באמת אנחנו מברכים, בואו רק נביא.
באמת אנחנו מברכים, מתי מברכים כן? בשעת סוכה, כשהוא יושב בסוכה, או כשעולה לעלייה, כשהוא עולה לתורה, או כששומע קול השופר, או כשיושב בציצית, בשעת לבישת תפילין, כשמניחים את התפילין, וכשקובע את המזוזה.
אבל למעשה מעקה, כשעושים מעקה אין אחר כך מצווה. אין אחר כך מצווה של להעלות ילדים שישחקו על הגג ולא ייפלו. המצווה של לעשות את המעקה היא עצם קביעת מעקה, אז מברך בשעת עשייה, “אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות מעקה”. וכן כל כיוצא בזה.
המסר השני הוא, שהרמב״ם אומר שיש ברכה על המעקה. אבל צריך לחשוב, יכול להיות שפעם הרמב״ם אומר שיש ברכה על המעקה, יכול להיות שכל פעם שאדם עושה דברים מסוימים של בטיחות, כשאדם מכניס מערכת בטיחות מסוימת במכונית שלו שלא ישכח לעולם ילד, הוא עושה את אותה מצווה כמו מעקה, שלא כתוב במפורש בתורה. אבל הרמב״ם לא אומר שלא קבעו על זה ברכה. אבל יכול להיות, לפי מה שאתה אומר עם הרמב״ם, היו יכולים כן לתקן ברכות.
שוב, זו לא תקנה. התורה עשתה שיש תקנה שצריך לעשות מעקה. שוב, כשאדם מכניס מערכת במכונית שלו, אזעקה, שתצלצל אם יש ילד, כן, כי הוא שמע שיש תאונות, זה לא קורה. הוא עושה מצווה, כן? הוא מקיים מצוות עשה, מצוות לא תעשה. הוא עושה ממש מצוות מעקה. רק זה מה שהתורה אומרת מעקה. דווקא להיפך, תדמיין שמישהו עושה דווקא מעקה על הגג שלו, שזה הרבה יותר מצוי. האם חס ושלום לא קיים מצוות מעקה גם לא. כן, אבל במצוות מעקה יש ענף של “וחי בהם” או “לא תרצח”. אז האופן העיקרי של עשיית מעקה עושים דווקא עם מה שיש בגג, באמצע להכניס כזה במכונית. אז לפי מה שאתה אומר, היו צריכים כאן לעשות מהר ברכה. אולי אין להם עדיין נוסח הברכה. אולי צריך לעשות כמו שהבעלזער רב אמר שיוצאים עם מה שאומרים “ברוך השם עוזרי”. הבעלזער רב אמר שכשרואים יהודי אומרים “ברוך השם עוזרי”, ובזה מקיימים את המצווה של שהחיינו, שצריך לברך.
אתה שואל קושיה טובה על מעקה, אני חושב שזה דווקא מוזר. אני חושב שכאן יש דבר מוזר. בדרך כלל ברכות המצוות מברכים על מצוות. זה מה שדיברנו קודם על כל הראשונים שמתווכחים. במובן מסוים, במציאות, המצוות שמברכים עליהן הן כמו כמעט כולן הן כמו טקס. איך אומרים טקס ביידיש? ריטואל, מעשה שעושים, ריטואל. משהו שעושים את ה… אבל מעקה היא מאוד מוזרה, זו ממש מצווה שהיא מעל האוברולס.
יש לי מהלך. יש לי מהלך שמעקה היא אב לכל ענייני “ונשמרתם”. המשמעות, צריך לעשות מצווה אחת על זה, ומביאים את רב בית הכנסת שיעשה מעשה מצווה, כי על שליח הקהל בא הוא לברך. מתי הולכים… אז במעקה הזמן הוא כשעושים זאת. אבל זה מחייב אותנו, זה הרגע שהולכים כל הזמן לעשות את הענינים של מעקה, החשש של “כי יפול הנופל ממנו”. כמו שר׳ חיים קנייבסקי… כמו שהחזון איש הורה לר׳ חיים קנייבסקי שלא יהיה חשמל בביתו, גם לא ממכונה, איך קוראים לזה? מגנרטור. כי הבית יראה לבני ברק שזה אב שאסור להשתמש בחשמל. למה הנמשל בא כאן, המשל? תשכח את המשל. לא, לא, אתה מתכוון… רציתי לומר ש… אז אתה יודע מה? אה, מה שאתה מזכיר על המצווה הגדולה יותר.
מעקה היא דווקא מצווה מעשית, שהיא כמעט כמו גט, שכל אחד מבין שלא באה ברכה, זו פרוצדורה אחת, צריך לבצע אותה. אתה אומר לא, צריך דווקא כן לחגור חגורה ולעמוד על הגג, וצריך שהרבי שלי יעשה מעקה, אני רוצה לראות שמישהו יברך על עשיית מעקה בינתיים. אוקיי, צריך כמו שרואים, זה דבר יפה. אם למישהו יש מרפסת, אם איזה מסמר התעקם ויש לו מרפסת יפה, והוא רוצה לקרוא לחמישים אלף, בואו אלינו עם לעשות… אנחנו כבר ראינו צדיקים חובשים כובעים קשים כאלה, אז אנחנו יודעים איך החז״ל היו כביכול מדים לסוג כזה של מצווה. כי זו מעקה, כן, שאני חובש כובע שמגן על הראש בבית השחיטה, זו מצווה של מעקה.
אוקיי, הוא אומר הלאה. עכשיו הולכים ללמוד איך מברכים שהחיינו על מצוות, ואתמול למדנו שהחיינו על שמחה אחת. אה, כמו “לא ראיתי את חברי שלשים יום”, “לא ראיתי את המצוה”. הוא כבר לא ראה את המצווה של שופר כל כך הרבה זמן.
“כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב, ומקרא מגילה ונר חנוכה”, כל הדברים שקורים פעם בשנה. “וכן כל מצוה שיש קנין לו”, כל מצוה שיש לה קשר למשהו שהוא קנה, ציצית חדשה, או שקנה תפילין, או שעשה מעקה. “וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת”, מצוה שלא קורית לעתים קרובות, “שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מלין את הילד, או פדיון הבן לילד”, שגם זה לא משהו שאפשר לעשות מתי שרוצים, אלא תלוי באירוע, “מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו וקיימנו”, כי זה אירוע, זה זמן מיוחד וזכה למצוה, או פעם בשנה, או כדומה. אומרים שהחיינו וקיימנו.
שהחיינו על ברית מילה, מה עם צער התינוק? איפה כתוב? אהה, אכן.
פעם ראשונה שמניחים תפילין, צריך? צריך, בוודאי צריך. בוודאי צריך. וגם ציצית חדשה זה שהחיינו. כך יש על כל אלה. כמו שאפשר על בגד חדש בכלל. בגד חדש, כן.
דובר 1: מה יש כאן צער התינוק? איפה כתוב צער התינוק? אני צריך את השהחיינו. בדברים אחרים לא ברור למה.
דובר 2: אהה, אכן. פעם ראשונה שמניחים תפילין, צריך, צריך, בוודאי צריך. בוודאי צריך. וציצית חדשה גם יש שהחיינו. על הכל. כך גם על בגד חדש בכלל. בגד חדש, כן. לא תמיד, אבל אם זו מצוה שתלויה בשעתה, צריך לעשות שהחיינו כשזה ביחד. אולי זה הדבר.
דובר 2: כן, ואם לא בירך על סוכה בלילה וכיוצא בו שהחיינו בשעת עשיה, יכול לעשות שהחיינו כשיוצא ידי חובתו בהם. כלומר כשיושב בסוכה.
אם לא עשה על מצות לישב בסוכה, אומר שלא צריך… לא יכול אחר כך. לא, עושים אחר כך. לישב בסוכה עושים רק כשיושבים בסוכה. שהחיינו אומר הרמ״א שהיו צריכים לעשות כשבונים את הסוכה, אם זו סוכה חדשה. אבל זה לאו דווקא הסוף, נכון? שהחיינו לא קשור למצוה. אבל המנהג שלנו כן, אנחנו יותר חזקים, עושים שהחיינו על… בקידוש, כן. מכוונים גם על הסוכה. אנחנו מצרפים את זה ביחד בקידוש.
דובר 1: לא, חז״ל מצרפים את זה ביחד בקידוש.
דובר 2: כן, אבל זה על יום טוב, לא על בניין הסוכה.
דובר 1: אה, שהחיינו הוא על חיי יום טוב.
דובר 2: כן, כל יום טוב יש שהחיינו.
דובר 1: אבל עושים נוסף או כוללים את שניהם?
דובר 2: לא, שופר עושים כן נוסף. עושים שופר שהחיינו, נוסף על מה שעשינו קידוש אתמול. שני דברים שונים. כלומר, בעצם מגיע עוד שהחיינו על בניית הסוכה, או שצריך לעשות את הלולב. קונים לולב…
דובר 1: לא, שהחיינו הוא על הזמן, או על עצם מצוות ראש השנה, או מצות שביתת יום טוב, כמו… יש מצוה של שביתת יום טוב, ויש מצוה של שופר. שתי מצוות שונות. יום טוב עצמו, אני לא יודע איך קוראים לזה. שני דברים שונים. כלומר, בקידוש עושים שהחיינו, ובקריאת המגילה או בתקיעת שופר עושים שהחיינו. שני דברים שונים.
דובר 2: אותו דבר סוכות, בעצם מגיעים שלושה שהחיינו בסוכות. כשקונים לולב, עושים שהחיינו. בונים סוכה, עושים שהחיינו. יושבים בסוכה, עושים… מלבד שופר יש על עצם המצוה, על עצם היום.
דובר 1: כן, אבל אולי זה בגלל השבועות, אולי זה יותר בגלל השמחה, שזכינו לעוד יום טוב, עוד חגיגה.
דובר 2: אבל אולי אי אפשר לעשות ברכת המצוות על משהו שאינו עשייה, משהו שהוא אי עשייה לא עושים. אבל שהחיינו אינו ברכת המצוות, שהחיינו הוא ברכת השבח, זו הודיה שהגענו לעוד יום טוב.
דובר 2: והמנהג שלנו לעשות את כל שלושת השהחיינו בבת אחת, אבל אם מישהו רוצה הוא בוודאי יכול בנחת לעשות שהחיינו. למה אני אומר כל הזמן את כל הדברים האלה? אם מישהו רוצה הוא יכול בנחת לעשות שהחיינו כשיש לו לולב. אם מישהו רוצה לדעת אילו ברכות אפשר תמיד לעשות, שיבדוק בקאמרנא הקדוש, ושיהיה, ואפשר לעשות מספיק ברכות. ואם מישהו באמת מודאג שהוא לא עושה יותר מדי ברכות, שידע שיתן לעצמו מכה בחזה, הוא מהחשובים שבאומה.
והוא אומר שכשעושים לולב, זו שמחה גדולה כשזוכים לשבח את השם יתברך, עושים עוד ברכה. בסדר.
והוא אומר שכשעושים לולב, זו שמחה גדולה כשזוכים לשבח את השם יתברך, עושים עוד ברכה. בסדר.
דובר 2: ואם לא בירך על סוכה ולולב וכו׳ מברך שהחיינו בשעת עשיה. כן, וכן יוצא בזה. אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה לאחרים. אין הבדל אם הוא עושה את המצוה על עצמו או על אחר. כלומר מישהו בונה סוכה לאחר, או שהוא עושה נר חנוכה, כן, אם הוא עושה את הברכה קודם עשיה, אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות.
הרי אפילו מי שכבר תקע בשופר, אבל רק הוא מוציא מנין חדש, עושה שוב עם הברכה, כי יש לו מצוה לעשות את המצוה לאנשים אחרים. אבל מי שבירך, זה מעניין, כי הרמב״ם אומר שהוא לא כל כך עסוק כאן בחובה שיש. האדם כבר יצא ידי חובתו משופר, ועכשיו הוא מוציא קבוצה אחרת, עושה שוב שהחיינו, כי יש לו שוב מצוה, כמו שהבנייה היא מצוה. כל הדברים האלה הם מצוה. הרמב״ם לא כל כך על יוצא ידי חובתו או לא יוצא ידי חובתו. ברכת המצוות היא על עצם המצוה, לא רק על חובת המצוה.
דובר 1: הוא עושה זאת עבורם, הוא עושה להם. אבל הוא לא יכול לומר “אשר קדשנו”, הוא מתכוון אליהם, הוא אומר זאת בשמם.
דובר 2: לא, הוא עושה מצות שופר. או שהוא שליח והוא עושה בדיקת חמץ לאחר. הוא זכאי, של האחר! הוא עושה את זה על שם תשנו ידי חמץ מהמצוה הרבנים מחמץ או עבור שליח הרבים, והוא עושה את זה על חשבון האחר. הוא עושה מצוה לעשות ברכה בחובה.
דובר 1: אבל… אבל הנה מברך שכינו, אלא מצוה שעושה לעצמו. לא עושים אחינו לאחר. האחר צריך בעצמו לעשות… או לא, לא, לא. אי אפשר להודות עבור אחר. אי אפשר להודות במקום אחר, כאילו.
דובר 2: אה, אפשר להוציא אותו. זה יהיה. הוא מדבר על החילה. לא כל מצוה.
דובר 1: כן. ויש להם זה תלוי בפריכות אלנים. לכאורה אפשר להוציא ויכולים לומר במקום אחר קהילה, בשליחות של אחר, כן. זו לא השאלה, זה לא לא להיות מצוה, כשקצת פשיעה.
דובר 2: לכאורה לפני מצוות עבודות, ואנחנו פרנצים לפני מצוות, אחד בברוך אשרון, מצוות ובנים, כל המצוות, כמו שאוכלים דברים שונים יש, כמו חסמוזן פדעט כל הדברים, כזה דבר, כזה בורי מיני בתמים, כשיש לו מיני בתמים שונים, ובברוך על כל לחת ובחת ובנים של עצמא. סתם כזה אוצר מצוות חבילות חבילות, כל מצווה חשובה, נוספת.
דובר 2: כן, אומר ההלכה הבאה, איך נוסח הברכה? אומר הרמב״ם, כל עושה מצוה, בין שהיא חובה, בין שאינה חובה, אם עושה לעצמו, אם הוא עושה זאת לעצמו, אומר לעשות, למשל להניח תפילין, עושה לאחרים, אומר על קביעת מזוזה, על העשייה, על העשייה.
דובר 2: כיצד מסביר הרמב״ם, לבש תפילין, אומר, להניח תפילין, מעשה הנחת תפילין. להניח תפילין. נתעטף בציצית, אומר, להתעטף, להתעטף בעצמו. יושב בסוכה, לישב, לשבת. כשהוא אומר להדליק נר של שבת, להדליק. לגמור את ההלל, לגמור את ההלל.
אותו דבר, אם הוא קובע מזוזה בביתו שלו, אומר לקבוע מזוזה. כשהוא עושה מעקה לגגו, אומר אשר קדשנו במצותיו וציונו לעשות מעקה. כשמפריש תרומות ומעשרות לעצמו, אומר להפריש. מל את בנו, אומר למול את הבן. שחט פסחו וחגיגתו, מי ששוחט את פסחו עם קרבן חגיגתו שבא עם הפסח, אומר לשחוט את הפסח ואת החגיגה.
אבל הקובע מזוזה לאחרים, לא יכול לומר לקבוע מזוזה, כי אין לו חיוב לקבוע כאן מזוזה, הוא עושה לאחר. הוא עושה קביעת מזוזה, הוא לא יכול לומר שחייבו אותו לקבוע מזוזה, אלא חייבו את מצות קביעת מזוזה, ממילא הנה אני, אני עכשיו האדם שעושה זאת. מעניין.
דובר 2: אבל הפשט הוא, קורה לי הרבה פעמים, היה לי כבר מקרה כזה שאנשים ביקשו ממני לקבוע מזוזות על בתיהם שהם קנו, ואני חושב מי שעושה את הברכה על קביעת מזוזה, מוציא גם את השולח עם הברכה או לא? הברכה היא נוסח אחר אפילו. פשט, יש לך רק את ברכת המצוות, ממילא אולי יש סיבה שבעל הבית בעצמו יקבע מזוזה, כי יש לו עכשיו הזדמנות לעשות מצוה עם ברכה, שיקבע בעצמו. כי זה לא שאני יכול לומר לא, שכשאני אומר לקבוע מזוזה, אני עושה בשליחותו גם את המצוה וגם את הברכה. אבל אני מדבר אפילו מצוה באה על ידי שליח, אבל זו לא ברכת המצוות, כי אני לא אומר את זה אפילו בלשון. כשאני אומר את זה כמו ששמואל היה אומר לקבוע, אני לא מוציא אותו עם הברכה. בסך הכל אני מקבל את המצוה במקומו, והוא לא צריך יותר, הוא נפטר, אבל הוא לא עשה את המצוה.
אדם צריך מצוה לעצמו לעשות, לא שמישהו יעשה זאת. זו מצוה שאני עושה בשליחות, כמו כל דבר. אני עושה לך בעצמי, אז מה הבעיה? יש לי מצוות אחרות שאני מחויב עליהן לעשות, אני לא יודע.
דובר 1: ללמד את הילדים, “ושננתם לבניך”, אין מצוה, אין ברכה, יש ברכת התורה.
דובר 2: אבל לא, כי אולי המלמד צריך לעשות, כי הוא… ושוכרים אותו.
דובר 1: כן, ללמוד תורה.
דובר 2: אה, ללמוד תורה זה כולל “ללמוד וללמד”. השאלה צריכה להיות למה אנחנו לא עושים ברכה כשיושבים למשניות. אבל ברכת התורה, “ללמוד וללמד”, זה חלק מהמצוה. אני לא נכנס ל… אהבה רבה יש את זה. בסדר.
דובר 2: אותו דבר, במעקה אומרים “על עשיית מעקה”, “להפריש תרומה”. או מל בן חברו, מוהל אחר, אומר “על המילה”, “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”. ראשונים מסוימים חולקים על דבר מסוים, על ברכת “להלל ולשבח”? בואו קודם נעבור לדבר הבא. טוב מאוד. אבל למעשה, כך עושים אצלנו, לפי מה שאני זוכר.
בואו נמשיך. מהי מצוה לאהוב את ה׳ אלקיך? זה עוד דבר מעניין.
דובר 2: אז, כן, זה מגלה למה הרמב״ם… יש הבדל בין מצוות שהן חובה ומצוות שאינן חובה. אה. יש כאן הבדל. כשאדם עושה… בואו נסביר. קודם כל, כשעושים בעצמם מצוה עושים “לעשות”, כשעושים לאחר עושים “על”. כן, אבל מה קורה כשעושים את שניהם בבת אחת? מהי מצוה לאהוב את ה׳ אלקיך?
אז כך, יש שני סוגי קטגוריות כשאדם עושה מצוה לעצמו ולאחרים. אם זו מצוה שהיא חובה עצמית, כמו עירוב, מברך “על מצות עירוב”. הפשט הוא כך, עירוב הוא מצוה על כל אחד שגר בחצר שיוכלו לטלטל רק אם יש עירוב. אז, אדם אחד עושה זאת בשליחות, הוא עושה את העשייה בשביל כולם.
מה קורה כשעושים את שניהם בבת אחת? “עושה מצוה לו ולאחרים הרי הוא כאחד”.
אז כך, יש שני סוגי קטגוריות כשאדם עושה מצוה לעצמו ולאחרים.
אם זו מצוה שמישהו חייב, כמו עירוב, מברך “על עשיית”, ולכן מברך “על מצות עירוב”. כלומר כך: עירוב הוא מצוה על כל אחד שגר בחצר שיוכלו לטלטל רק אם יש עירוב. אז, אדם אחד עושה זאת עבור כולם, הוא עושה את העשייה, עושה “על מצות עירוב”.
אבל מצוה שהיא חובה, לא כמו עירוב אלא חובה, כמו שופר, כשהוא חייב להוציא את עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים, הבעל תוקע מכוון כשהוא תוקע בשופר להוציא את עצמו ולהוציא את מי שרוצה לשמוע. מברך “לעשות”. אז אומר “לעשות”. לכן מברך “לשמוע קול שופר”, לא “על שמיעת קול שופר”, אלא “לשמוע קול שופר”.
נו, מה זה? איך אומרים במגילה? “על מקרא מגילה”, כן? הוא לא צריך לומר “לשמוע קול מגילה” או “לקרוא מגילה”. זה לא מתאים לכלל שאמרנו קודם. נו, מה זה? יש מישהו שיש לו משהו ששמיעת מגילה שונה משמיעת שופר?
יש כך, יש תוספות שסוברים הבדל אחר, וכן הלאה. אני לא הולך עכשיו… אני רק רוצה לסיים את הפרק. הוא רק אומר, אתה רואה מכאן שלא מנהלים לגמרי את ההלכה. יש לו עוד אחד…
אה, נטילת לולב. היו צריכים לעשות “ליטול לולב”. אבל למעשה אנחנו עושים ברכה “על נטילת לולב”. למה? כי ללולב יש איסור. אז מה? “פן יקיים ויגביה יוצא ידי חובתו”. כשאדם לוקח את הלולב, ברגע שהוא לקח אותו, אי אפשר… בדרך כלל עושים את הברכה אחרי שכבר יצאו. ומכיוון שזה לא מהמשובח, לא טוב לעשות את הברכה, אז כי הסיבה היא רק סיבה מעשית, אומר דווקא הרמ״א, “אבל אם בירך קודם שיטול”, אם הוא עושה דווקא את הברכה כשזה מונח על השולחן לפניו והוא עושה את הברכה לפני שהוא לוקח אותו, אז מברך “ליטול את הלולב”, “ככל הברכות”.
זה דבר מעניין, כי הרמב״ם מתכוון גם לישב בסוכה, כי הוא מתכוון לברכה לפני שיושבים, נכון? אנחנו לא עושים כך, אנחנו עושים אחרי קידוש.
אז אומר הרמב״ם, כמו בתשובה, איזו סוכה, אני לא זוכר, נכון? עוד מעט נלמד זמנים. כן. הוא יחשוב, אני צודק, אני זוכר אולי, צריך לשאול אותו, הוא יראה את זה. מגיע לנו בקרוב, עוד קצת, עוד הרבה, כשנתחיל את סדרות מנה, או עוד חודש שניים.
בקיצור, מכאן אנו למדים, מכאן אנו למדים, שמברך אשר עשה בלא ברכה, מברך על העשיה. אז לרמב״ם יש כלל, יש שלושה כללים:
1. קודם כל לא לאחרים
2. שנית, זה צריך להיות חובה, אם עושים את שניהם ביחד זה ברור שזו חובה
3. כלל שלישי הוא, אם עושים אחר כך, כמו טבילה שעושים אחר כך, או על נטילת לולב, עושים “על” ולא “ל”
זה מעניין, על נטילת לולב עושים רק כשאוחזים את כל ד׳ המינים. זה לא פשוט, כשהוא לוקח את המין האחרון, כן, כשהוא מרים את האתרוג. זה מעניין, כמו שהרמב״ם אומר, על פי רוב אי אפשר לעשות “ליטול”. כי כשאתה אוחז אותו כבר, כבר קיום שקיימוהו, זה לא רק קיימוהו, הוא צריך לצרף את שני המינים, ו…
אבל לא מקפידים להחזיק את כולם בבת אחת כשעושים את הברכה. יכול להיות שהרמב״ם היה סובר שצריך לומר שצריך לעשות את הברכה, ואחר כך מרימים את האתרוג ואחר כך את הלולב, דווקא שזה יימשך חצי דקה. אנחנו מקפידים להחזיק את כל ד׳ המינים כשאומרים את הברכה.
דובר 2: לא, הלשון קצת משמע כך, כי הרמת מין אחד היא כבר המצוה.
דובר 1: אה, זה מה שאני אומר, שאפשר לברך כשמתחילים עם המין הראשון, כי מתחילים עכשיו להיות עוסה. לפי הרמב״ם זה מסתדר, אבל בדרך כלל אנשים לא מסתכלים יותר מזה שאפשר רק לברך כשמחזיקים את המצווה. כשמוכנים למצווה.
דובר 2: אבל אתה אומר, שיטת הרמב״ם היא טובה.
דובר 1: אמת, אבל אני אומר לך, לשון הרמב״ם משמע כך כמוך, כי הוא אומר, הוא מניח כמובן מאליו שבדרך כלל נטילת לולב כבר יצא, כיון שהגביהו, כי כשמרימים את הלולב, מתי לוקחים את ההדסים? אבל כשמרימים את הלולב אפשר כבר לברך, כי הרמב״ם הולך כל הזמן שכשמרימים הם עוסקים במצוות, זה לא ברגע שהם… אבל יש כאן לולב טוב, כן.
דובר 2: אוקיי, אבל על נטילת ידים משחיטה, הרמב״ם הוא קושיא גדולה מאוד. אמרתי את החקירה שכל דבר עושה בעצמו מעשים, אף אחד לא אומר “ליטול ידים או לשחוט”, אפילו כשאתה שוחט עוף. מה התירוץ?
דובר 1: אתה אומר כאן תירוץ אחר, שזה לא העיקר שיש כאן נטילת ידיים, אלא השחיטה, אבל כדברי הראשונים.
אני אומר לך, זו מצווה לשחוט, זו מצווה לשחוט, אם אתה רוצה לאכול בהמה כשרה. אבל נטילת ידיים צריך אם אתה רוצה, אם הידיים שלך אולי מלוכלכות ואתה רוצה לאכול דבר שטיבולו במשקה, זה דבר מעשי. כדברי הראשונים, אפילו הוא שוחט לעצמו, מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם, אבל על נטילת ידיים אף אחד לא אומר “ליטול ידים”.
עוד דבר, עוד דבר מעניין אחד, נטילת ידיים, או שהרמב״ם אמר לנו שהברכה עושים אחר כך, כדי שלא יהיו ידיים מלוכלכות בברכה. אבל אולי אני זוכר כן, לפני ברכת המזון משהו, שצריך לנגב את הידיים? הוא לא אומר ברכת על נטילת ידיים.
דובר 2: הרמב״ם אומר שצריך ידיים נקיות.
דובר 1: לא, אבל הרמב״ם אומר שכן, לא מתאים לברך עם ידיים מלוכלכות. אולי הוא מתכוון לאחר ברכת המזון שהיא ברכת השבח ארוכה. אבל הרמב״ם מסתכל על זה שזה לא כבוד לומר את השם ומלכות עם ידיים מלוכלכות, אבל יכול להיות שאתה לא רוצה את השם ומלכות, אלא את מצוות עשה של הזן.
דובר 2: כן, אבל זו סיבה מספקת לשנות את סדר הברכה.
דובר 1: אבל זו לא סיבה מספקת. לא. צריך ממש, הדבר היחיד שמשנה הוא ממש כשאתה יכול לומר שאתה גואל גמור. אה. מי שהוא גואל גמור, זה כאילו לא דבר טוב לפי הרמב״ם. לפי פוסקים אחרים כן, אבל לפי הרמב״ם נראה שצריך, אחרי שכבר שטפת את הידיים, כבר סיימת, אין מה לומר.
וכן מברך על ביעור חמץ, לא אומרים לבער חמץ. מה שאין כן בבדיקה, מה שאין כן בבדיקה. למה? כי מעת שגמר בליבו לבטל, כבר נעשתה מצוות הביעור קודם שיבדוק. בעצם, מאז שהתחיל להתעסק עם החמץ, כבר גמר בליבו לבטל, כמו שכתבנו במקומו.
אה, רואים שה… אה, אה, טוב מאוד, זה דבר אמיתי. מי שחושב באמת לא צריך לומר כל חמירא. כל חמירא עשו כשמישהו לא חשב על זה או מה. הוא ממש גמר בליבו לבטל, הוא באמת, כשהוא עושה כל מיני מעשים, יודעים, גמר בליבו. הוא אפילו שכח לומר כל חמירא, ברוב המקרים זה נראה כך, כן.
עכשיו, עוד הלכה אחת שלא אומרים ברכה, יש אופן שלא אומרים ברכה. כן, על כל דבר ממצוות מדברי סופרים עושים ברכה. אבל כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שהוא מנהג נביאים הוא, זה מנהג עתיק מאוד, מנהג קדוש מאוד, הנביאים כבר נהגו כך, אבל אין לזה גדר של מצוות סופרים, אלא מנהג נביאים. כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, הערבה שלוקחים סביב המזבח עם הערבות, שהוא מנהג נביאים. מה? או סביב התיבה, כן, זה מנהג נביאים.
ואין צריך לומר, דבר שהוא גם מנהג אבל לא מהנביאים אלא מאוחר יותר, מנהג חכמים, כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של פסח, אין מברכין עליו. לא עושים על זה ברכה. זה לא בגדר מצוות. נראה שהרמב״ם סובר שהדבר הזה לא חייבים לעשות כ״כל אשר יאמרו לך תעשה” או הפסוק שהרמב״ם הביא, זה רק מנהג. לא חיוב על האנשים, אלא זה מנהג שצריך לקרות. אבל אנחנו אומרים כן למעשה ברכה על קריאת הלל, כי הרא״ש חולק.
ותוספות ופוסקים אחרים, הרמב״ם חולק עם הרמב״ם, ולא עושים ברכה על מנהג. הרמב״ם חולק על היסוד הזה. אפשר גם למצוא מנהג חכמים. אבל על הושענא רבה, על הקפת הבימה בהושענא רבה, לא עושים ברכה.
תוספות ואחרים נוהגים, והרמ״א נוהג שעושים כן ברכה על מנהג. ואת תקיעת שופר הרמב״ם הבין למה. אני לא יכול ללמוד על זה עכשיו, זה אפילו לא יכנס לך לבטן.
“כל דבר שיסתפק לך אם מברכין עליו אם לאו”, אומר הרמב״ם, מעניין מאוד. אעשה כאן הקדמה קטנה. הפרק הקודם י׳ סיים הרמב״ם שזה דבר נפלא שעושים ברכות ומודים להקב״ה כל יום כל הזמן. אבל, למדנו כאן גם שיש אופן איך לא עושים את הברכה אם לא עשו זאת נכון, או שיש מצוות שלא צריכות ברכה מסיבות מסוימות, אומר הרמב״ם, או הדבר האחרון הוא כי זה מנהג נביאים או מנהג חכמים.
ממילא, אדם שלומד עכשיו אומר, “אה, דברים מסוימים אני לא אזכור אם זה מנהג נביאים, אם זה מצווה מדברי סופרים,” ואתה לא יודע. אומר הרמב״ם, “עושה אותה בלא ברכה.” אם אתה לא יודע אם צריך ברכה, אתה לא עושה ברכה. לא כמו שמישהו יכול לחשוב, “אה, על כל מצווה אעשה ברכה,” כי לכאורה, מה השאלה? תעשה ברכה. אוקיי, תעשה גם על נעילת הרכב. אומר הרמב״ם, אתה לא יודע, אתה לא עושה ברכה.
“עושה אותה בלא ברכה,” אבל הוא אומר יפה מאוד, עושים את זה. ולא סתם, כי ספק ברכות להקל. זה הפשט הפשוט שאומרים. הרמב״ם לא אמר את זה, אבל ספק זו ההלכה. אבל הנקודה היא שהרמב״ם סובר שכשיש ספק אסור לעשות את הברכה. והרמב״ם לא מוכן לומר בלא שם ומלכות או משהו כזה.
“לעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה.” הרמב״ם אומר כאן כך, הוא אומר, למדתי בסוף פרק יוצא דופן דבר חשוב מאוד לעשות ברכות, וכאן אתה אומר שצריך להיזהר. אז אני כבר לגמרי מבולבל. אומר הרמב״ם, כן, זה לא כלום, זה לא כלום, זה להבין, להיזהר, לשים לב. יש ברכות שהן צורך, ואת זה צריך לעשות. ברכות הצריכות פירושו כל פעם שיש ברכת הריח, או כל פעם שאתה אוכל משהו, ברכות הצריכות כל פעם. ברכה שאינה צריכה אף פעם לא.
אדם צריך להישמר שלא יעשה ברכה שאינה צריכה. אומר הרמב״ם כך, אומר הרמב״ם כך. אומר הוא, עכשיו שאדם למד סוף פרק י׳, הרי זה דבר חשוב לעשות ברכות. וכאן אתה אומר שצריך להיזהר. אז אני כבר לגמרי מבולבל.
אומר הרמב״ם, כן, זה לא כלום, זה לא כלום. אתה מבין, היזהר, שים לב. יש ברכות שהן צורך, ואת זה צריך לעשות. ברכות הצריכות פירושו כל פעם שיש ברכת הריח, או כל פעם שאתה אוכל, צריך לעשות ברכות הצריכות, כל פעם. אבל ברכה שאינה צריכה אף פעם לא.
כן, להרבות, אבל אף פעם לא ברכה שאינה צריכה. וחי דוד אומר בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד. כל יום לעשות ברכות. אבל כל אחת, כולן ואהללה, כולן מיני ברכות כאלה שמודות. לא, ברכה שאינה צריכה גם זה חלש. הרמב״ם רוצה לנהוג, הוא יסיים עם ברכה, כן.
אז לפי זה, ירבה בברכות הצריכות. הגמרא לא אומרת סתם. מה פירוש ירבה? ירבה פירושו כשצריך. לא, הרמב״ם מרגיש, כי הוא רוצה לסיים שוב כמו שסיים פרק י׳. כשאדם מסיים ללמוד ספר ברכות, הוא לא צריך עכשיו לחשוב, “ברכה היא דבר נורא שאני צריך לחשוב אולי אני עושה יותר מדי.” לא, ברכות הן דבר טוב שצריך לעשות יותר.
אלא מאי, יש סוג מסוים שאומר לפעמים לא עושים ברכות. זה באה הצריכה. צריכה פירושה כשאתה מריח ריח, או שאתה עושה, אתה לובש טלית צריך לעשות, זו ברכה הצריכה. לא תעשה ספקות. אפילו בחול המועד פסח, אומר הרמב״ם, זה רק מנהג, אל תעשה.
ועכשיו נלמד את זה בפרק י״ז, שנקרא “בריך רחמנא דסייען”, שאומר אחרת מרבי יצחק. הרמב״ם אומר, עכשיו סיימתי פרק, אני מאוד בשמחה, האם אעשה ברכת התורה? לא. אעשה ברכה בלי שם ומלכות. בריך רחמנא דסייען, אומר הרמב״ם, דלא כדעתיה דרבי יצחק.
כמו שהאדמו״ר מבעלזא אמר ברוך השם המוציאך, וכמו כשיהודי נכנס לרכב ויש מכשיר שעושה שהוא לא ישכח את הילד שלו, הוא אומר ברוך השם על זה. בלי שם ומלכות, בריך רחמנא דסייען. טוב מאוד. לא, זו הגמרא. בגמרא רואים הרבה ברכות של בריך רחמנא. שכח. בריך רחמנא דסייען.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800102#
—
The Rambam’s words: “All berachos open with ‘Baruch’ and close with ‘Baruch,’ except for a beracha that is adjacent to another…” He then divides: berachos of praise and thanksgiving — some open with “Baruch” but don’t close, some close with “Baruch” but don’t open. Berachos on mitzvos — most of them open with “Baruch” but don’t close, except for a few like bircas haTorah and bircas sefer Torah.
The Rambam gives a general introduction to the chapter about berachos on mitzvos, but begins with a broader general halacha about the text of all types of berachos — when we say “Baruch” at the beginning, when at the end, when both, when neither.
1. The Rambam’s position that all berachos are derabbanan: The Rambam holds that all berachos (except bircas hamazon) are derabbanan — including birchos hamitzvos, and also bircas haTorah. The Rambam didn’t mention bircas haTorah in Hilchos Talmud Torah (which would have been appropriate if it were d’oraisa). He doesn’t accept like certain Rishonim that bircas haTorah is d’oraisa from the kal vachomer in the Gemara (“if bircas hamazon…”). This is a chiddush in psak.
2. Beracha hasmuchah lachaverta — the mechanism: A beracha hasmuchah lachaverta doesn’t need to begin with “Baruch” because the previous beracha’s closing also serves as an introduction for the next one. Example: “Ahava Rabba” doesn’t begin with “Baruch” because it comes right after “Yotzer Or” which already ended with “Baruch.” Similarly “Emes V’yatziv” — doesn’t begin with “Baruch” but ends with “Baruch Ata Hashem Ga’al Yisrael.”
3. Why short berachos don’t have two “Baruch”s: Bircas hapeiros and birchos hamitzvos are too short to insert two “Baruch”s. One can’t say “Baruch Ata Hashem hamotzi lechem min ha’aretz — Baruch…” — there isn’t enough text between them. Only when there’s a long beracha (with content in between, like a tefilla or praise) is a closing with “Baruch” appropriate. The example of “Borei Nefashos” is brought — there enough words are inserted that a closing with “Baruch” would technically fit (though we don’t say it).
4. Which birchos hamitzvos have both opening and closing with “Baruch”: The Rambam says “a few of birchos hamitzvos” have both — he brings the example of bircas haTorah and bircas sefer Torah. By sefer Torah there are two berachos — “asher bachar banu mikol ha’amim v’nasan lanu es Toraso” (before the reading) and “asher nasan lanu Toras emes” (after the reading) — both have opening and closing with “Baruch.” These are separate berachos, not a continuation of one another. Also bircas haTorah in the morning (with “v’ha’arev na”) has opening and closing.
5. “Kivrei Yisrael” as an example of praise and thanksgiving with opening and closing: “Haroeh kivrei Yisrael” is also a beracha that has opening and closing with “Baruch,” though the Rambam counts it under “derech shevach v’hoda’ah.” Question: How does tzidduk hadin / “Dayan ha’emes” fit under praise and thanksgiving? Answer: “Dayan ha’emes” is also praise — one praises the Ribbono Shel Olam’s true judgment, just as “keshem shechayavim levarech al hatova” — thanksgiving for bad is also a type of praise, because hoda’ah means acknowledging the truth.
6. The placement of the halacha — introduction to Chapter 11 or conclusion of Chapter 10: This halacha is more than just an introduction to birchos hamitzvos — it’s a general halacha relevant to all types of berachos (birchos hanehenin, shevach v’hoda’ah, and mitzvos). Apparently it can also serve as a conclusion to the previous chapter. The placement of the halacha specifically here is significant.
7. Why do some berachos have opening and closing and some don’t: It’s asked: When the Rambam presents it as a lechatchila principle, why aren’t all berachos like this? Simply: Not the same chacham was mesaken each beracha. Shemoneh Esrei is touched upon — there each beracha is a beracha bifnei atzma, not opening and closing. The vast majority of all berachos (Shemoneh Esrei, birchos hamitzvos, birchos hanehenin) are not opening and closing — only specific long berachos are like this.
—
The Rambam’s words: “There are mitzvos aseh that a person is obligated to strive and pursue until he does them, such as tefillin and sukka and lulav and shofar, and these are called chova… And there are mitzvos that are not chova but similar to reshus, such as mezuza and ma’akeh, for one is not obligated to dwell in a house that requires mezuza in order to make a mezuza, but if he wishes to dwell all his days in a tent or on a ship he may sit… And similarly one is not obligated to build a house in order to make a ma’akeh.” Then: “And all mitzvos aseh between man and Hashem, whether a mitzva that is chova or a mitzva that is not chova — one makes a beracha on it before doing it.”
The Rambam divides mitzvos aseh into two: (1) Chova — one must strive and pursue until one does them (tefillin, sukka, lulav, shofar); (2) Domeh lereshus — one is not obligated to put oneself in the situation that brings the obligation (mezuza, ma’akeh). On both types one makes a beracha before the action.
1. “Lehishtadel v’lirdof” — a part of the mitzva itself: This doesn’t just mean if you already have tefillin you should put them on, but you must go write, buy, figure it out. When the Torah says “put on tefillin” it also means “ensure that you have tefillin” — because tefillin don’t grow. Part of the mitzva itself is the hishtadlus. The language “al kol panim” means: in any case, however you are, you must make an effort.
2. Mezuza vs. ma’akeh — bein adam laMakom vs. bein adam lachaveiro: Mezuza is a mitzva bein adam laMakom, ma’akeh is bein adam lachaveiro. The Rambam brings both as examples of “domeh lereshus,” but when he speaks about berachos, he says only that mitzvos bein adam laMakom receive a beracha — which excludes ma’akeh (bein adam lachaveiro) from a beracha. (But later in halacha 8 the Rambam brings that ma’akeh does have a beracha — see there.)
3. Why does the Rambam bring this distinction here: Apparently the distinction between chova and domeh lereshus is not really relevant to berachos, since both receive a beracha. The Rambam wants to exclude from a sevara that only obligatory mitzvos (where one must strive) receive a beracha, but kiyumis mitzvos don’t. Perhaps there’s a source where it says certain mitzvos are “reshus” — and the Rambam wants to exclude that on a “reshus” one doesn’t make a beracha. Therefore he must explain that “domeh lereshus” is not actually reshus, and one does make a beracha.
4. Tzitzis as a third category: Tzitzis is mentioned as a possible third category: a mitzva that is not chova mid’oraisa (one doesn’t have to wear a four-cornered garment), but the normal practice is that a person wears such a garment. It’s not chova mid’oraisa but perhaps a chova miderabbanan.
5. Krias Shema — chova or not: Krias Shema is certainly a chova lehishtadel, but if a person is always in a situation that exempts him (for example always in a makom hazuhama) — has he “exempted himself” like one who dwells in a tent is exempt from mezuza? The distinction: By mezuza the obligation never came (he doesn’t dwell in a house), but by Krias Shema the obligation did come — he’s only exempt due to a situation, which is a completely different type of exemption.
6. Third category: “Hechroniyos” (midos): The Rambam in other places counts a third category of mitzvos — “hechroniyos” — things that a normal person needs in order to live a normal Jewish life (like mezuza, ma’akeh, kiddushin). This doesn’t mean one is obligated to create the situation (one doesn’t have to dwell in a house with a mezuza), but that the Torah lays down the picture of a normal life.
—
The Rambam’s words: “All mitzvos that are midivrei sofrim… there are mitzvos that are chova from their words such as mikra megilla and hadlakas ner Shabbos and hadlakas ner Chanuka… and there are mitzvos that are not chova such as eruv and netilas yadayim… and on all these mitzvos one makes a beracha first before doing them ‘asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu la’asos.'” Then: “And where did He command us? In the Torah it is written ‘al pi haTorah asher yorucha ta’aseh'” (Devarim 17:11).
Also on mitzvos derabbanan — whether chova or reshus — we say “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu.” The Rambam asks where did Hashem command us, since Chazal were mesaken this, and answers: In the Torah it says “al pi haTorah asher yorucha ta’aseh” — Hashem commanded to follow what Chazal say.
1. How does the Rambam interpret the “v’tzivanu”: Normally “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu” means a specific mitzva — when one says “v’tzivanu la’asok b’divrei Torah” it means that Hashem commanded to learn Torah. But by mitzvos derabbanan one must squeeze in a whole clause in the middle: “asher kidshanu b’mitzvosav” — through His mitzvos (which includes “lo tasur”), “v’tzivanu” — to follow Chazal, “who commanded lehadlik ner Chanuka.” This is a great difficulty — one must insert a whole intermediate sentence into the text.
2. The Rambam brings specifically the aseh, not the lav: The Gemara in Maseches Shabbos brings “lo tasur” (a lav) as the source for the obligation to follow Chazal. But the Rambam brings specifically the aseh — “asher yorucha ta’aseh” — because he wants the “v’tzivanu” to be connected to a mitzvas aseh, not to a lav. This fits better with the language “v’tzivanu” which is a positive command.
3. Shitas haRamban — a fundamental dispute: The Ramban doesn’t agree with the approach that “lo tasur” is a general source that creates mitzvos. The Ramban wants to find in the Torah itself a source for each mitzva derabbanan (like Chanuka, Purim) through klalim and pratim. However — the Ramban does agree that there is a chiyuv d’oraisa to follow Chazal; he only holds that this doesn’t constitute the “v’tzivanu” on each specific mitzva derabbanan. The Ramban’s interpretation of “v’tzivanu” is: “lishmoa divrei chachamim shetzivanu lehadlik ner Chanuka” — the command is to listen to Chazal, and they said to light.
4. “Asher kidshanu b’mitzvosav” — two possible interpretations: One can interpret “asher kidshanu b’mitzvosav” that Hashem made us sufficiently kadosh with His mitzvos — specific, defined mitzvos, and nothing more comes in. But the Rambam’s interpretation is that “b’mitzvosav” includes all mitzvos, including the principle of “lo tasur” / “asher yorucha ta’aseh,” which brings in also mitzvos derabbanan.
5. Analogy to kibbud av: When a father says “bring me tea,” there’s a mitzva to bring the tea — from the side of kibbud av. But Hashem never commanded to bring tea. Similarly: After Chazal commanded mikra megilla, there’s automatically a “command” from Hashem (through “lo tasur”). The question is however: Can one say “v’tzivanu” on the specific action, or only on the principle of following Chazal?
6. The Rambam’s fundamental approach — Chazal don’t have Hashem’s “stamp”: The Chazal have an inyan of “lishmor v’la’asos” — there’s an extra mitzva to follow their takanos, but this is a mitzva derabbanan, a “lighter” mitzva. But there is no mitzva whatsoever to light Chanuka lights in the sense that Hashem never commanded to light Chanuka lights. This distinction is very important for the Rambam.
7. Connection to bal tosif: The Rambam’s concern is connected to bal tosif — one may not say about something that is not a mitzva that it is a mitzva. The text “asher kidshanu b’mitzvosav” can imply that it’s d’oraisa. The answer is that “v’tzivanu” refers to the koach hahekesh — Hashem commanded to follow the Chazal, not that He specifically commanded to light Chanuka lights.
8. Terminology: “Sofrim” vs. “Chachamim”: The Rambam uses the language “midivrei sofrim” for mitzvos derabbanan, but when he quotes a statement of Chazal he says “chachamim.” The term “sofrim” perhaps comes because they wrote (sofrim = scribes) the mitzvos. The language of Chazal is mentioned: “chavivin alai divrei sofrim,” “divrei sofrim tzrichin chizuk.”
—
The Rambam’s words: “Any mitzva whose action is the completion of its obligation, one makes a beracha on it at the time of action… One who makes a sukka or lulav or shofar or tzitzis or tefillin or mezuza doesn’t make a beracha at the time of making ‘asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu la’asos sukka’… because after their making there is another command… But ma’akeh one makes a beracha at the time of making ‘asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu la’asos ma’akeh.'”
The Rambam distinguishes between two types of mitzvos: (1) mitzvos where the action itself is the gemar chiyuv — there one makes the beracha at the time of action; (2) mitzvos where after the action there is still another command (like sukka — one must then sit in it, shofar — one must then blow it) — there one doesn’t make a beracha on the preparation/action, but on the kiyum itself. Ma’akeh however, where after the action there is no other command, one makes the beracha at the time of action.
1. Asiyas hasukka is itself a mitzva — not just preparation: The Rambam learns clearly that asiyas hasukka (building the sukka) is itself a mitzva, not just a hechsher mitzva. The Rambam said earlier (in halacha 2) that there are mitzvos that one must “lehishtadel v’lirdof acharihem” — here it’s revealed that the entire process of hishtadlus is itself a mitzva. Every part of the process — even driving to Home Depot to buy a drill, the building itself — is part of the mitzva. The chiddush is that one doesn’t make a beracha on each step separately, but once at the end of the entire process (when one sits in the sukka), because “yesh achar asiyasan tzivui acher.” Other Rishonim argue and hold that asiyas hasukka is not a mitzva in essence.
2. Ma’akeh — an “unusual” mitzva with a beracha: Ma’akeh is an unusual mitzva that receives a beracha, because almost all mitzvos that have berachos are “ritualistic” mitzvos (a ceremony — putting on tzitzis, laying tefillin), but ma’akeh is a practical/security mitzva. This is like a procedure, similar to a get, where one wouldn’t expect a beracha. Therefore the Rambam says that one does make a beracha. In practice we don’t see that people make a beracha on ma’akeh.
3. Ma’akeh as “beis av” for all matters of “v’nishmartem”: Ma’akeh is a “beis av” (principle-mitzva) for all matters of protection and safety. The moment of making a ma’akeh is the moment when one takes upon oneself the entire inyan of “ki yipol hanofel mimenu.” When a person installs a security system in his car (for example an alarm so one won’t forget a child), he is mekayem literally mitzvas ma’akeh — not just an inyan of “v’nishmartem” in general, but literally the content of ma’akeh. But in practice we haven’t established a text of beracha on such “ma’akeh-like” actions.
4. The Rambam’s approach that the language of berachos is one inclusive system: By the Rishonim there’s great dispute about the language of berachos. The Rambam makes from all the rules one clear, unified system. This is the first text that the Rambam brings in all of Hilchos Sefer Ahava.
—
The Rambam’s words: “Any mitzva that is from time to time such as shofar and sukka and lulav and mikra megilla and ner Chanuka, and similarly any mitzva that involves acquisition [new tzitzis, tefillin, mezuza], and similarly a mitzva that is not frequent and not found at all times for it is similar to a mitzva that is from time to time such as milas haben and pidyon haben — one makes a beracha on it at the time of action ‘shehecheyanu v’kiyemanu.'”
Three categories of mitzvos receive shehecheyanu: (1) mitzvos from time to time — that occur once a year (shofar, sukka, lulav, megilla, ner Chanuka); (2) mitzvos that involve acquisition — a new object of mitzva (new tzitzis, tefillin, mezuza, ma’akeh); (3) mitzvos that are not frequent and not found at all times — that are similar to from time to time (mila, pidyon haben). On all three one makes shehecheyanu at the time of action.
1. Connection to shehecheyanu on simcha: The foundation is the same as shehecheyanu on a simcha (“lo ra’isi es chaveri sheloshim yom”) — “lo ra’isi es hamitzva” — one hasn’t seen the mitzva of shofar for a long time, therefore one makes shehecheyanu.
2. Shehecheyanu by bris mila — tzaar hatinok: A question is raised: How does one make shehecheyanu by bris mila, when there is tzaar hatinok?
3. First time tefillin — shehecheyanu: When one lays tefillin for the first time, one makes shehecheyanu. Similarly by new tzitzis — like by a new garment in general.
4. Sukkos — possibly three shehecheyanu’s: Apparently three shehecheyanu’s come: (1) when one buys a lulav, (2) when one builds a sukka, (3) when one sits in the sukka (on the Yom Tov itself). The Rema says that shehecheyanu should be made when building the sukka, but our custom is we put everything together by kiddush.
5. Distinction between shehecheyanu of Yom Tov and shehecheyanu of mitzva: By kiddush one makes shehecheyanu on the Yom Tov (bircas hashevach/hoda’ah that one has lived to another celebration), and by shofar/megilla one makes a separate shehecheyanu on the specific mitzva — two different things.
6. Shehecheyanu is not bircas hamitzvos — it’s bircas hashevach, a thanksgiving. Therefore one can say it on shevitas Yom Tov even without an action, because one doesn’t need an action for bircas hashevach.
—
The Rambam’s words: One who does a mitzva… if he does for himself he makes a beracha “la’asos” (such as lehaniach tefillin, lehit’atef b’tzitzis, leishev b’sukka, lehadlik ner shel Shabbos, ligmor es haHallel, likboa mezuza, la’asos ma’akeh, lehafrisn teruma, limol es haben, lishchot es haPesach v’es hachagiga). But one who does for others makes a beracha “al” (such as al kevias mezuza, al asiyas ma’akeh, al hamila, etc.).
When someone does a mitzva for himself, he says the language “la’asos” (infinitive — “to do”), because he himself is obligated. When he does for others, he says “al” — “about” the mitzva — because he himself is not obligated in that specific obligation, but he is doing the action of the mitzva.
1. Someone who is motzi others after he was already yotzei: For example, someone already blew shofar for himself, and now he is motzi a new minyan. He makes shehecheyanu again, because he has a new mitzva — the mitzva of doing for others. The Rambam is not so strong on the inyan of “yotzei yedei chovaso” — bircas hamitzvos is on the essence of the mitzva, not just on the obligation of the mitzva. Even when the person has already fulfilled his obligation, he still has a mitzva when he does for others.
2. Practical question about mezuza through agency: When someone is asked to put mezuzos on someone else’s house — the agent says “al kevias mezuza” (not “likboa”), because he himself is not obligated. Question: Does the agent’s beracha exempt the homeowner? Apparently no — because the text is different. The homeowner would have said “likboa mezuza,” and the agent says “al kevias mezuza.” Therefore there’s a reason that the homeowner should put the mezuza himself.
3. We don’t do mitzvos in bundles: Each mitzva is important separately, one shouldn’t combine mitzvos. This is mentioned in the context of different berachos on different mitzvos.
4. [Digression: “Lilmod u’lelamed”]: Why don’t we make a separate beracha when we teach children? Because bircas haTorah already includes “lilmod u’lelamed” — learning and teaching others is one mitzva.
—
The Rambam’s words: “If it’s a mitzva whose action still continues, one makes a beracha after the action. How so? One wrapped himself in tzitzis or lulav or tefillin or sat in a sukka and didn’t make a beracha, he makes a beracha after the action… But one who slaughters without a beracha doesn’t go back after the slaughter and make a beracha… And similarly if he covered the blood without a beracha, or separated terumos and ma’asros, or immersed and didn’t make a beracha, he doesn’t go back and make a beracha after the action.”
The Rambam distinguishes between mitzvos whose action continues (tzitzis, tefillin, sukka, lulav) — there one can still make a beracha afterward — and mitzvos whose action is already past (shechita, kisui hadam, hafrasha terumos, tevila) — there one has missed the opportunity.
1. Two explanations for why one can still make a beracha by mitzvos she’asiyasan kayemes:
a) Over la’asiyasan-sevara: It’s still “over la’asiyasan” — not over to the *previous* action, but to the *continuation* of the action. Lechatchila one must make it over la’asiyasan at the first moment, but bedieved the continuation is also good.
b) Beracha-chalus sevara: The Rabbanan cannot be mesaken a beracha on a mitzva that no longer exists. When the mitzva still exists (he’s still sitting in the sukka, he’s still wearing tefillin), there’s a cheftza of mitzva that can receive a beracha. But when the mitzva is already past, there’s no place for a beracha.
2. Text of berachos — proof that it refers to the beginning action: The text “lehit’atef b’tzitzis,” “lehaniach tefillin,” “leishev b’sukka” — all speak of the beginning action (putting on, sitting down), not of the continuation. This shows that lechatchila the beracha is meant for the beginning, but bedieved one can still say it because the situation continues.
3. The Rambam’s text “kodem la’asiyasan” vs. Gemara’s “over la’asiyasan”: The Rambam wrote “kol hamitzvos mevarech aleihen kodem la’asiyasan” — instead of the Gemara’s language “over la’asiyasan.” The Gemara emphasizes with “over” — immediately adjacent to the action — which the Rambam abbreviated.
4. Safek berachos — teruma on demai: On demai one doesn’t make a beracha, because safek divrihem lehakel. Even when Rabbanan require teruma, one doesn’t make a beracha when it’s a safek. The Pri Chadash is mentioned that the Rambam perhaps has a distinction in this.
—
The Rambam’s words: “And similarly there are mitzvos that one makes a beracha on them after their action always — tevilas hager, for he is not yet kadosh and not commanded until he immerses.”
The only mitzva that one always makes specifically after the action is tevilas hager, because before the tevila he is not yet a Jew and cannot say “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu.”
1. The logical paradox: The ger cannot say “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu” before the tevila, because he is not yet “kadosh” and not “commanded.” It’s “talui v’omed” — he becomes a Jew through the same action on which he must make a beracha.
2. Which mitzva is tevilas hager: It’s not from the seven mitzvos of Bnei Noach. The Rambam learns that “viheyisem kedoshim lElokeichem” / “viheyisem li kedoshim” is a mitzva — to be a Jew. For a non-Jew this is not a mitzva, but for a Jew yes. After the tevila, when he is already a Jew, he makes a beracha on the foundation of his Jewishness. It’s a “kiyumis mitzva” — if one wants to become a Jew one must immerse, but the mitzva is only on a Jew, not on a non-Jew.
3. The paradox of “when does he become a Jew”: When does a Jew “suddenly” become a Jew? He was already a Jew — he was “always.” This is unusual but that’s how it stands.
4. Seven mitzvos of Bnei Noach and berachos: A non-Jew who keeps the seven mitzvos of Bnei Noach cannot make a beracha on them — Chazal were not mesaken berachos for Bnei Noach. Further question: Once Chazal were mesaken berachos, does it become the “ofen asiyas hamitzva” — are Bnei Noach also obligated to do their mitzvos according to how Chazal say? For example, if one blows shofar without a beracha, something is lacking in the “quality” of shofar. But the Rambam doesn’t say this chiddush that Bnei Noach must follow Chazal’s manner.
5. The Meiri’s approach — berachos only on mitzvos special to Jews: Bircas hamitzvos one makes only on mitzvos that are special to Jews. A mitzva that is obligatory “as basic human duties” — basic human obligations — doesn’t receive a beracha. The inyan of “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu” is that Hashem gave us “chiba yeseira” — “asher bachar banu mikol ha’amim b’ahava.” R’ Avner’s question: On the contrary, we do make berachos on such mitzvos. Answer: The beracha addresses the fact that Hashem chose us, that mitzvos should be “revealed” through us as Jews.
6. Beracha after tevila — nidda and other tevilos: The Rambam says explicitly
6. Beracha after tevila — nidda and other tevilos: The Rambam says explicitly in Hilchos Nidda that one makes the beracha before the tevila. But our custom (and other Rishonim): Not only a ger, but every tevila — also a nidda (tevila d’oraisa) — one makes the beracha after the tevila. One immerses again after the beracha, but this is not me’akev, because she is already tehora. The Shulchan Aruch writes that a nidda also makes a beracha before the tevila. The reason for the custom afterward: because one couldn’t make a beracha when one is tamei.
7. [Digression: Siddur kiddushin — yichud edim]: At a siddur kiddushin the mesader kiddushin was meyached edei kesuva but forgot to be meyached edei kiddushin before the chasan gave the ring. He immediately caught himself afterward, was meyached two witnesses, and asked that the kalla should return the ring as a gift and the chasan should be mekadesh again. The halachic foundation: One must be meyached witnesses because “edus shebatla miktzasa batla kula.” If one had only caught oneself after sheva berachos, one would have needed to make a new bircas eirusin over la’asiyasan. There’s a dispute between Rambam and Rosh whether bircas eirusin is a bircas hamitzvos or a bircas hashevach — according to the Rosh (bircas hashevach) one can make it afterward.
—
The Rambam: When a person does a mitzva for himself and for others at once — such as eruv, where one person makes it as an agent for all the residents of the courtyard — one makes a beracha “al mitzvas eruv.”
1. Three rules of the Rambam summarized: (a) For oneself alone — one makes “la”; (b) For others — one makes “al”; (c) If one makes afterward (like tevila, netilas lulav) — one makes “al” and not “la.”
2. Netilas lulav — why “al” and not “la”: By lulav one should have said “litol lulav,” but in practice we say “al netilas lulav” — because “keivan shehigbihu yatza yedei chovaso” — the minute one lifts the lulav one is already yotzei, and usually one makes the beracha after one was already yotzei. The Rema says: If one makes the beracha before one takes it (when it’s still lying on the table), then one makes a beracha “litol es halulav.” The Rambam means that also by sukka one makes the beracha before one sits down (“leishev b’sukka”), not like us who make it after kiddush.
3. Question on megilla: We say “al mikra megilla” — according to this rule one should have said “likro megilla” or “lishmoa megilla.” Tosfos have a different distinction.
4. Netilas yadayim — question on the Rambam: By netilas yadayim we say “al netilas yadayim” — no one says “litol yadayim,” even when one washes for oneself. Also by shechita we say “al hashechita” — even when one slaughters for oneself. Answer: Netilas yadayim is not the essence of the mitzva — it’s a practical thing (if your hands are dirty). Shechita is a mitzva if you want to eat a kosher animal. Another point: The Rambam said that the beracha on netilas yadayim one makes afterward — so one won’t have dirty hands during the beracha. By bircas hamazon the Rambam says it’s not appropriate to bentch with dirty hands (kavod for shem umalchus), but this is not enough reason to change the order of beracha. Only when one is a “goel gamur” — when one has already finished — does one change the order.
5. Biur chametz — “al biur chametz” not “levayer chametz”: We say “al biur chametz” because “mei’es shegamar belibo levatel” — from when he began with the bitul in his heart, the mitzvas habiur is already mekuyam before he begins to check. Therefore the beracha is “afterward” — and we say “al.” Chiddush about kol chamira: Someone who truly thinks gmar belibo levatel — he truly was mevatel in his heart — doesn’t need to say “kol chamira.” Kol chamira was instituted for someone who didn’t think of it. Even if he forgot to say kol chamira, in most cases he is yotzei.
—
Another example where one makes the beracha afterward is hadlakas ner Shabbos. The reason: If one makes the beracha before lighting, one has already accepted Shabbos, and one can no longer light. Therefore one lights first, covers the eyes, makes the beracha, and then sees the lights.
Question: The Rema says this, but it’s noted that this is “a chumra of the Acharonim” — the Rema himself doesn’t say that one must accept Shabbos through the lighting.
Another chiddush: By ner Shabbos perhaps the mitzva is not the “hadlaka” itself but that “it burns” — it is oneg Shabbos. This is different from ner Chanuka where “hadlaka osa mitzva.”
—
Why isn’t there a beracha “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al mitzvas kiddush”? Answer: Kiddush hayom al hayayin is itself a shevach v’hoda’ah — Chazal were mesaken that the kiddush itself should be praise on Shabbos and on wine, instead of a separate “dry” bircas hamitzvos.
The same foundation — instead of “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu likro krias Shema” Chazal were mesaken “Ahavas Olam” / “Ahava Rabba” — a much more beautiful beracha that speaks about the great love from kabbalas haTorah, which is the content of Shema.
When Chazal designated a more beautiful, richer beracha, there’s no place for the minimum format of “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu.” The minimum format is for when one doesn’t have much to say — like “borei pri ha’adama” for eating. But when there’s richer content, one makes a more beautiful text.
—
The Rambam’s words: Why doesn’t one make a beracha on mayim acharonim? “Because one is not obligated in this matter except due to danger” — the obligation of mayim acharonim is only because of the danger of melach Sedomis. “And something that one is obligated in due to danger, one doesn’t make a beracha on doing it.”
The Rambam establishes a rule: Something that one is obligated only because of danger, one doesn’t make a beracha on it.
1. The distinction between netilas yadayim rishona and acharona: The Rambam earlier listed eruv and netilas yadayim among mitzvos derabbanan on which one does make a beracha. This refers to netilas yadayim barishona. But netilas yadayim ba’acharona has no beracha, because the entire obligation is only mipnei hasakana.
2. Example: Mesanen es hamayim: “Hamesanen es hamayim v’achar kach shose balayla” — someone who wants to drink water at night is obligated to strain the water, because at night one cannot see if a creature (parasite) has entered. This is mishum sakanas aluka. One does not make a beracha “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu lesanen es hamayim,” because although there is a general mitzva of “v’nishmartem me’od lenafshoseichem,” Hashem did not make such a specific mitzva to strain water.
3. Question from ma’akeh: Ma’akeh the Rambam earlier listed among the things on which one does make a beracha — but ma’akeh is also mishum sakana (“pen yipol hanofel mimenu”)! How does this fit with the rule that “something obligated due to danger, one doesn’t make a beracha”?
4. First answer — specific mitzva vs. general: Ma’akeh is a specific mitzva that the Torah specifically commanded. But netilas yadayim acharona and mesanen es hamayim are only derived from the general mitzva of “v’nishmartem me’od lenafshoseichem” — there’s no specific particular mitzva on it.
5. Second answer — ma’akeh is for others, not for oneself: Ma’akeh is a mitzva to protect others from danger, not for oneself. When a person makes a ma’akeh on his house, he prepares it so that tomorrow when another person comes he won’t fall. This is different from netilas yadayim acharona, which is an obligation on each individual for himself.
6. Chiddush of Chazon Ish about ma’akeh: The Chazon Ish explains that ma’akeh is a chiddush — a person himself goes on the roof, he knows he must be careful. But why must I make a fence on my roof? Tell the person not to go! Or “adam moed le’olam” — a person must be careful. The chiddush of ma’akeh is that you must make a physical barrier — this is a specific mitzva that the Torah was mechadesh, not just general protection.
7. Ma’akeh as a din on the homeowner: Ma’akeh is a din that the Torah places the obligation of protecting a roof on the homeowner. By other dangers (like netilas yadayim) each person has an obligation for himself — we don’t say that the host must ensure that everyone washes mayim acharonim.
8. Whether ma’akeh depends on actual danger: By melach Sedomis we saw that a place where it’s not common, is not obligated. But by ma’akeh it may be that once there’s a mitzva, one must do it — it’s more a formal fence.
—
Everything that has to do with someone else’s brokenness doesn’t fit to make a beracha. For example: A Jew is standing hungry and you give him food — it doesn’t fit to make a beracha “al mitzvas tzedaka.”
Why doesn’t one make a beracha on paying a debt or returning stolen property? By hashavas gezeila: the other person is connected to a sin — it doesn’t fit that a person should thank Hashem for returning the stolen item. But peri’as ba’al chov is a mitzva — and yet we don’t make a beracha.
A mitzva lachaveiro one doesn’t make berachos. But the Rambam in Moreh Nevuchim says that most mitzvos bein adam laMakom are also in truth a mitzva lachaveiro, because when one goes through the ta’amei hamitzvos one sees that many things have benefit for other people. “Bein adam laMakom” means what is the primary mitzva, more directly.
[Digression: Why doesn’t one make a bircas hamitzvos on teshuva] R’ Leibish in Antwerp gave an entire lecture on Erev Yom Kippur why one doesn’t make a bircas hamitzvos on teshuva, with a piece from the Brisker Rav. The rule of R’ Menachem Azarya of Fano in the name of R’ Avraham Ibn Ezra: A mitzva where it’s not clear when it actually happens, one doesn’t make a beracha. For example, ahavas re’im — it can sometimes take ten years until one becomes a friend. Teshuva is also such a thing — it’s a process, not just an action of saying “ashamnu.”
The Rashba brings several mitzvos where there is or isn’t a beracha, but he concludes that we cannot know the reason, because with every reason one can come up with another mitzva that is similar and doesn’t fit the reason. His conclusion: Essentially we don’t know precisely on which things the Chazal did or didn’t institute a beracha, and one must only follow the tradition. Other Rishonim did propose reasons (for example a mitzva that depends on others), but the Rashba means that no single rule can explain everything.
A beracha must fit with simcha. One makes a beracha with simcha — “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu” is praise with joy. Therefore: On sad things one doesn’t make a beracha (except “Baruch Dayan ha’emes” which is a special beracha); on a mitzva haba’a ba’aveira one doesn’t make a beracha. Question on get: Why doesn’t one make a beracha on a get? Answer: Chazal simply weren’t mesaken a beracha on a get — it’s not a “rule” but a practical takana.
The essence of bircas hamitzvos is “giving importance” to each mitzva. Whether it’s “asher kidshanu al shofar” or “Ahava Rabba” (which is a beracha for Krias Shema without saying “asher kidshanu”) — both give importance to the mitzva. Also berachos on events — one gives importance to the event, one is “being meyached shem shamayim all the time.”
—
The Rambam’s words: “Anything that is a custom, even though it is a custom of prophets… such as taking the willow on the seventh day of the festival… and needless to say a custom of sages such as reading Hallel on Rosh Chodesh and on Chol HaMoed Pesach — one doesn’t make a beracha on it.”
On a custom — even a custom of prophets — one doesn’t make a beracha. Kal vachomer on a custom of sages (like Hallel on Rosh Chodesh).
1. Distinction between mitzvos midivrei sofrim and custom: The Rambam distinguishes between mitzvos midivrei sofrim (one makes a beracha) and custom (one doesn’t). A custom is not in the category of mitzvos — it’s not an obligation on people, but a custom that it should happen.
2. In practice we do say a beracha on Hallel on Rosh Chodesh — because the Rosh, Tosfos, and other poskim argue with the Rambam, and the Rema holds that one does make a beracha on a custom.
3. But on Hoshana Rabba (circling the bima) one doesn’t make a beracha — even according to those who make a beracha on a custom.
—
The Rambam’s words: “Anything about which you are in doubt whether one makes a beracha on it or not — one does it without a beracha.”
If one doesn’t know whether one needs a beracha, one does the mitzva without a beracha.
1. Apparently one could think: “On every mitzva I make a beracha” — but the Rambam says no: if you don’t know, you don’t make it.
2. The simple reason that’s given is “safek berachos lehakel” — but the Rambam didn’t say this explicitly. The Rambam holds that when one has a doubt one may not make the beracha.
3. The Rambam is not willing to say a beracha “belo shem umalchus” as a compromise.
—
The Rambam’s words: “Always a person should be careful about a beracha that is not needed… one should increase in berachos that are needed” — as David HaMelech says “bechol yom avarechecha va’ahalela shimcha le’olam va’ed.”
The Rambam establishes a balance — on one hand one should not make berachos levatalah, on the other hand one should increase in berachos that one needs to make.
1. Ending Sefer Berachos with a positive message: The Rambam wants to end Hilchos Berachos in the same manner as he ended Chapter 10 — with a positive note. When a person finishes learning Sefer Berachos, he should not leave with the feeling that berachos are a “scary thing” where one must always worry perhaps one is making too many. On the contrary — berachos are a good thing that one should make more. The Rambam wants the learner to leave with simcha of berachos.
2. What does “berachos hatzrichos” vs. “beracha she’eina tzricha” mean: “Berachos hatzrichos” means every time a situation arises where a beracha is designated — like one smells a fragrance (bircas hare’ach), one eats (bircas hanehenin), one puts up a mezuza — this is a beracha hatzricha, and this one should indeed make every time. But a “beracha she’eina tzricha” — like safek berachos, or berachos that one is not obligated — one should never make. Even Hallel on Chol HaMoed Pesach, which is only a custom, one should not make a beracha on it (safek berachos lehakel).
3. “Yarbeh” doesn’t mean just making more — but when one should: The Rambam’s language “yarbeh b’verachos hatzrichos” doesn’t mean that one should artificially increase berachos. It means that when a situation arises where a beracha is tzricha, one should gladly make it and not avoid it.
4. The verse “bechol yom avarechecha” — va’ahalela: All berachos are a type of “ahalela” — thanks and praise to HaKadosh Baruch Hu. This is the character of berachos hatzrichos.
5. How does this fit with the end of Chapter 10: The Rambam said at the end of Chapter 10 that it’s a tremendous thing to make berachos and thank Hashem every day. And here he says one should be careful of unnecessary berachos — it looks like a contradiction. Answer: There’s no contradiction at all — berachos hatzrichos one should indeed make. Beracha she’eina tzricha — which is never necessary — one should be careful of.
—
1. Brich Rachmana d’sayan — a beracha without shem umalchus when finishing a chapter: The Rambam’s approach is that when one finishes learning a chapter, one should not make a formal bircas haTorah with shem umalchus, but say “Brich Rachmana d’sayan” — a beracha without shem umalchus. This is not like the opinion of Rabbi Yitzchak (who perhaps holds that one needs a formal beracha).
2. The concept of “Brich Rachmana” in the Gemara: In the Gemara one finds many berachos of the type “Brich Rachmana” — these are berachos of thanksgiving without shem umalchus, that one says at various occasions. This is a legitimate form of gratitude to HaKadosh Baruch Hu without the concern of beracha levatalah.
3. Practical examples: The Belzer Rav said “Baruch Hashem” at a certain occasion, and a modern example of a device in a car that reminds one not to forget a child — one says “Baruch Hashem” for it. All this is without shem umalchus, and this is the manner in which one can increase in thanksgiving without the concern of beracha she’eina tzricha.
—
The Rambam’s style in Hilchos Berachos is very organized but interesting — he is lengthy, but he doesn’t really go from a rule to details. He brings halachic definitions but not always with clear rules.
We are learning a Rambam, Laws of Blessings in Sefer Ahava, we are now holding at the eleventh chapter, chapter 11, and we’re going to talk about the topic of birkat hamitzvot (blessings on mitzvot). And since we’re already talking about mitzvot and about blessings, we must give a blessing to all the dear Jews who have fulfilled the mitzvah of talmud Torah d’rabim (teaching Torah to the masses), who help to increase and glorify Torah, who have given money for our campaign in order to be able to continue with the shiurim (lectures), with many more shiurim that clarify the Torah for Jews.
And the Jews who have not yet called should warm up to it, so that they can continue the shiur, and spread Torah, and take it to the next level, improve the shiur and so on. And we must thank the head and first of the campaign who matches all funds, the sponsor, the distinguished philanthropist Rabbi Yoel Wertzberger, who matches every donation. Therefore, those who have long had a desire to extract money from a philanthropist for Torah, now have an opportunity. You give five thousand dollars, it will only make our esteemed sponsor give another five thousand dollars to match it, so your money is doubled, and may the merit stand by you all, and may the great merit of Torah bestow all good things.
The Rambam says, yes, we have already learned about different types of blessings. The most important blessing apparently is the mitzvah d’oraita (biblical commandment) of birkat hamazon (grace after meals), all other blessings are rabbinic. We have already learned all types of blessings on fruits, blessings of enjoyment, as well as on pleasures that are not eating. And after that we learned various other types of blessings, some of them because when one sees an interesting thing, or when one sees something that brings praise and thanksgiving, a beautiful thing, or troubles of Israel, all these things as we learned yesterday, various types of prayers, thanksgivings and blessings, which are all under one category.
Now we are going to learn another type of blessing that we have not yet mentioned, that is birkat hamitzvot, an enactment of the Sages. When one performs a mitzvah, one should make a blessing beforehand, thanking the Almighty for the mitzvah.
The Rambam, before the first law, the Rambam says, just a question that comes in here, he says simply, he already said, the Rambam already said at the beginning of Laws of Blessings, he says that there are three types of blessings, and one of them is birkat hamitzvot, and he says that all blessings are enactments of the Sages. Now he begins to say that he is going to state the laws of birkat hamitzvot, what can one say.
In Laws of Talmud Torah did the Rambam mention birkat haTorah (blessing on Torah study)? No. But in any case, it is certain that the Rambam did not accept like some accept that birkat haTorah is biblical, because the Gemara says that it is a kal vachomer (a fortiori argument), if birkat hamazon is a blessing… one sees from this Rambam that he holds that all these blessings are rabbinic, including birkat hamitzvot.
The Rambam says, “All the blessings”, first he begins, before he goes to birkat hamitzvot he still begins with an interesting introduction. Yes, in the categories of blessings he counted this for us. Now he is going to state the laws of how one makes birkat hamitzvot. So first he says a certain law, a general law of blessings, whether one begins with “baruch,” whether one closes with “baruch,” it is also relevant for birkat hamitzvot, it is also relevant for all mitzvot, so it comes in here.
Yes, so the first law the Rambam speaks about the text of various blessings, how one begins and ends. The Rambam says, “All the blessings one opens with ‘baruch’ and closes with ‘baruch'”. All blessings one begins with “baruch” and one ends, for example like “Baruch… asher bara olam,” and one ends “Baruch… melech ha’olam.”
“Except for the last blessing of Kriat Shema”, the last blessing before Kriat Shema one begins with “Ahava Raba,” one does not begin with the text of “baruch,” one only ends with “Baruch habocher b’amo Yisrael b’ahava,” unlike for example “Yotzer Or” which one begins with “Yotzer Or” and ends with “Yotzer hame’orot.”
Speaker 2: The last blessing, the Ahava… why not Ahava? Ahava Raba one still begins with “baruch.”
Speaker 1: Yes, but this is apparently simple, because… ah, a blessing adjacent to another. Ah, okay. The last blessing of Kriat Shema, the last blessing means the blessing after Kriat Shema. The last blessing, the blessing after Kriat Shema, begins with “Emet v’yatziv” and ends with “Baruch ata Hashem ga’al Yisrael.”
And as Rabbi Yitzchak says correctly, that Ahava Raba is also so, but now there is another reason. The Rambam says, “A blessing adjacent to another”. A blessing that comes right after another, it is simple that the blessing that was just said is like also the introduction. Yes, “Yotzer or u’vorei choshech” is a continuation.
A blessing is basically like a speech. One begins, one begins “Baruch ata Hashem,” and one also ends “Baruch ata Hashem.” Because one already said “Baruch ata Hashem” in the middle earlier. It is already a blessing adjacent to another. There are blessings that are not so, for example the morning blessings, for those who don’t say like the Rambam, one says many times “Baruch,” “Baruch,” “Baruch,” “Baruch.” Or in the blessings on Torah that the Rambam is going to enumerate.
The language of the Rambam is a bit different, which we will see. “Blessings on fruits and thanksgiving”, all these blessings of enjoyment that we enumerated are also short blessings that do not end, because “they are short as the Sages established” – it is not long enough to insert two “baruchs” in it at all. And blessings on performing mitzvot also do not have a closing “baruch.”
Speaker 2: There is someone who once came to me and could say that a comprehensive blessing has only one “baruch,” except for the blessing of prayer which has two “baruchs.” Actually it comes out so.
Speaker 1: No, I say that it comes out so is also apparently connected that it comes out so when there is a prayer in the middle. So it is very fitting. One thanks the Almighty, one says “baruch,” and one begins to enumerate His praise, and one ends again like one ends an opening. But for example blessings on fruits, it is not… even “Borei nefashot,” where one made in the middle a text, “Baruch ata Hashem Elokeinu melech ha’olam borei nefashot rabot v’chesronan al kol ma shebarata l’hachayot bahem nefesh kol chai,” one inserted enough words that there is a place for two “baruchs.” One cannot make “Baruch ata Hashem hamotzi lechem min ha’aretz baruch.” It is not applicable.
Speaker 2: Right, it is indeed a long blessing, and I admit to you that the long one means that there is a closing with “baruch.” It is simple that there is a closing. It is correct. One cannot make sense to say “baruch” twice. One says “al kol ma shebarata.” The “al kol ma shebarata” is actually what makes that there is a closing with “baruch.” Another reason why there can be a closing with “baruch.” I know, there is another place in the Rambam where… Yes, I once heard it said that normally the… perhaps he means the blessings, most blessings that the Sages made, are indeed so, yes? I mean, think Kiddush, Havdala, all these are so, they begin with “baruch” and end with “baruch.” It is many blessings. I mean it is really a majority that we count on our hands, the majority is so.
The Rambam says so, “And these blessings that we said are by way of praise and thanksgiving”, the blessings that we just enumerated in the last chapter, all these blessings like one who sees graves or one who sees trees, “by way of praise and thanksgiving, some of them open with ‘baruch’ and do not close”. There are some of them that open with “baruch” and do not close, like “oseh ma’aseh bereishit,” yes, “Baruch shekacha lo b’olamo.” “And some of them close with ‘baruch’ and do not open”, one begins with something else and ends with “baruch.” For example, like the traveler’s prayer that the Rambam said, one does not begin with “baruch,” one begins with “Yehi ratzon” and ends with “baruch.”
Speaker 2: The Rambam’s text was actually not any “baruch,” but what ends with “baruch” and does not begin? Here, the “Yehi ratzon” for example, no, it is also the second… ends with “Baruch rofeh cholim.” The second, something else, ends, yes. I don’t see the “Baruch ata Hashem.” We don’t see one. Which one does not open with… does not open with “baruch” and ends with “baruch”?
Speaker 1: Ah, I’ll tell you, for example the prayer for rain, yes? “Morid hatal,” “Baruch ata Hashem rov brachot.” Okay, right.
“And some of them close with ‘baruch’ and do not open. Only a few of the blessings on mitzvot”. Ah, the way of praise and thanksgiving, even the majority does not open and close with “baruch.” Only which of the way of praise and thanksgiving does indeed open and close? A few of the blessings on mitzvot open and close, like for example the blessing on Torah. Ah, “such as the blessing on Torah”. Most of the way of praise and thanksgiving does not close and open. But there are indeed the blessings on mitzvot, the blessing on Torah, where one says “Baruch ata Hashem,” “Baruch ata Hashem,” or “a few of the blessings on mitzvot”.
Speaker 2: Which blessings on mitzvot have both? Don’t know. “Asher kidshanu b’mitzvotav v’tzivanu.” Which blessing on mitzvot has “baruch” twice? Yes, the blessing on Torah. “Baruch ata Hashem Elokeinu melech ha’olam asher bachar banu.” Such as, he says immediately such as the blessing on Torah. Ah, the blessing on Torah. And the blessing on a Torah scroll. A Torah scroll? The blessing on a Torah scroll. Ah, it is a very interesting thing. What does it mean? Always when one reads Torah.
Speaker 1: No, he perhaps meant that there is another blessing that one says at the Torah scroll, “asher natan lanu torat emet.” It is not the same as what one says at the… Is there a blessing, a blessing on Torah that one says only at the Torah scroll? Not that I know of. “Asher natan lanu torat emet,” when someone has been called up one says it.
Speaker 2: Aha, right. The second blessing is at the Torah scroll. But it is not a continuation. The first has “Baruch ata Hashem Elokeinu melech ha’olam asher bachar banu mikol ha’amim v’natan lanu et torato,” and the other blessing on Torah also has “Baruch ata Hashem Elokeinu melech ha’olam asher natan lanu torat emet.” Both. Okay, could be he had a different text in one of the two blessings? “Asher natan lanu” is both true, but when you say it at the Torah scroll, you can also say it in the morning, but also the first blessing has both. The last blessing has the “v’ha’arev na” for the continuation. Right.
Speaker 1: Such as what else has two “baruchs”? “Kivrei Yisrael.” Such as “ro’eh kivrei Yisrael.”
Speaker 2: It doesn’t occur to me… I’ll go like this, we just learned that there are two types of blessings. Right, of this there is praise and thanksgiving. Of the blessings on mitzvot, most of them do not open and close, except… except how does he say, the blessing on Torah for example. Such as a blessing of praise and thanksgiving, most of them do not open and close, except for the example of graves of Israel. And they are so because graves of Israel is really not praise and thanksgiving, but he puts it under the category. It is a revival of the dead, it is some kind of justification of judgment. You say that it is some kind of blessing for the dead, some kind of taking permission from the dead. But the Rambam includes it in the way of praise and thanksgiving. It is a praise. “Dayan ha’emet” is also a praise. Justification of judgment is justifying, but it is praising the Master of the Universe. Aha, so when you say “Baruch dayan ha’emet” it is also by way of praise and thanksgiving. Not thanksgiving, but praise. A type of thanksgiving. Yes, just as one is obligated to bless on the bad… thanksgiving is praise. “K’modecha Hashem Elokeinu.” Yes.
But the rest of the blessings on mitzvot… But the rest of the blessings on mitzvot we come to the rule. All other blessings on mitzvot open with ‘baruch’ and do not close. One begins with a “baruch,” but at the beginning and the closing there is not a “baruch.”
It is an introduction to the blessings on mitzvot. It is interesting, because it is more than an introduction to blessings on mitzvot, it is a general law that is relevant in the laws of blessings. Apparently it is also the conclusion to the previous chapter. I saw it in the Rambam, I saw that the matter is not so simple.
Speaker 1:
What does that mean? Because graves of Israel is really not praise and thanksgiving, but he puts it under the category.
It is a “Baruch dayan ha’emet,” it is a justification of judgment, you say that it is a blessing for the dead, it is a taking permission from the dead, and the Rambam includes it in the way of praise and thanksgiving.
It is a praise, “Baruch dayan ha’emet” is also a praise. It is a justification of judgment, it is justifying, but it is not praising the Master of the Universe.
Aha, so “Baruch dayan ha’emet” is also by way of praise and thanksgiving. Not thanksgiving, but praise, a type of thanksgiving. Yes, just as a person is obligated to bless on the bad, yes. Thanksgiving is indeed acknowledging the truth, yes.
But the rest of the blessings on mitzvot, all of them, all the other blessings on mitzvot, open with ‘baruch’ and do not close. One begins with a “baruch,” at the beginning, and at the closing there is not a “baruch.” So, it is an introduction to the blessings on mitzvot. It is interesting, because it is more than an introduction to blessings on mitzvot, it is a general law in the laws of blessings.
Apparently it is also the conclusion to the previous chapter. But the Rambam says that it is indeed not opening and closing, because not all the previous things. To this the Rambam certainly does not perhaps one needs to be able to put together to be.
Speaker 2:
Why actually? I don’t know. And graves of Israel comes with both, but just shehecheyanu does not come. One must understand.
Speaker 1:
No, one must know. Apparently the very practical, physical answer is that not the same Sage made each blessing. But one must indeed know, if there is a principle, a principle of saying opening and closing, as it appears in the Rambam that this is the ideal, when one can make opening and closing, one must know which Sages indeed enacted it so.
For example the Shemoneh Esrei blessing also does not close and open.
Speaker 2:
Yes, one begins with a text.
Speaker 1:
Ah, each one is a blessing in itself. The Rambam says that he simply counts all blessings, so the vast majority is indeed not closing and opening, because you have all eighteen, all blessings on mitzvot, blessings of enjoyment. So, let it be that he begins “all the blessings.” The only place is only as you say, that so it must be. All others are, that is when the clock is ten o’clock every student is in yeshiva even if it is idle, because now it is the time, because that is the right way how it should be.
Speaker 2:
No, the form is such that it is interrupting companionship, it doesn’t make sense. You can even say one fulfills with the previous blessing, it is as if his lips are called etc. Okay.
Speaker 1:
Good, now one is going to learn. The Rambam says law 2, a very interesting law. The Rambam is going to tell us here a principle, on the surface it is not really so strongly connected to blessings, and if someone has a better explanation how it comes in here to blessings, on the contrary, I am ready to hear an explanation. The Rambam says here a great beautiful definition of, there are mitzvot that in today’s language, in the yeshiva language one calls it a mitzvah that is an obligation, an obligatory mitzvah, and a mitzvah that if a certain circumstance arises one should fulfill the mitzvah, one should do it in a certain manner, a situational mitzvah.
The Rambam says so, there are positive commandments that a person is obligated, a negative commandment is in the other category, a negative commandment always means not to do, and positive commandments there are two types of yes to do.
The Rambam in Sefer Ahava speaks almost only about positive commandments, he speaks almost not at all about negative commandments.
The Rambam says, there are positive commandments that a person is obligated to strive and pursue until he does it. He must strive and pursue, or as for example to pursue, the Rambam already told us that a pursued person we already said that one must run, but one must strive, to pursue.
Speaker 2:
No, I say that to strive and pursue also has laws. I don’t know how the Rambam says for example this that a person should forfeit a certain amount of money for a mitzvah or a certain… The Rambam does not bring it.
Speaker 1:
No, I say that the Rambam does yes, and we will learn it after the end of the laws of tefillin, I mean in the later chapters. There it says that there are things that one must not speak. What one means literally, one must go in… Yes, I say, earlier for example washing before praying we had rules, how many miles one must walk backwards, forwards… But precisely on that thing there is a rule, on other things there is not so strong a rule. But in any case, one must strive and pursue until he does it. One means more like… You must do it, such as… one must mean I said more than you must do, you must have a strap for tefillin, not only if you have tefillin must you put it on, you must also see that you have tefillin. Go write, go buy, go figure it out. That a person is obligated to strive and pursue until he does it, such as tefillin and sukka and lulav and shofar.
All these things are not simple, because if you have tefillin you must put on tefillin, but the Torah says you should put on tefillin, the Torah says you should make a sukkah, the Torah didn’t mean to say that suddenly you’ll find yourself with tefillin. No one is… tefillin don’t grow. When the Torah said that one must put on tefillin, it’s obvious that part of this is that one must make tefillin, that’s what is required of a Jew, that’s the mitzvah. One must have a lulav, one must go acquire and cut a lulav, because otherwise one would never fulfill it. Shofar. “And these are called obligatory,” that means obligatory, always when the word “obligated” appears, because obligatory means something “that a person is obligated in any case to do.” That’s the word “in any case,” in any manner he means, however you are, you should make an effort to obtain tefillin and to have a lulav and so forth.
“But there are mitzvos that are not obligatory,” it’s not an obligation, “rather similar to optional, such as mezuzah and ma’akeh (fence).” Mezuzah or ma’akeh is similar to optional. Why? In what way is it optional? “Because one is not obligated to dwell in a house that requires a mezuzah in order to make a mezuzah.” A person doesn’t have an obligation to dwell specifically in such a type of house that requires a mezuzah in order that he should make a mezuzah, “rather if he wants to dwell all his days in a tent or on a ship, he may sit.” If he wants his whole life to live in a house that is not obligated in mezuzah, a place that is not obligated in mezuzah like a tent or ship, a ship or a tent, he can live that way. “And similarly he is not obligated to build a house…” The same thing with ma’akeh. First mezuzah, mezuzah is only obligatory for a certain type of house, but one doesn’t have to live in a specific type of house.
The same thing with ma’akeh, a ma’akeh is an obligation after one has a house, “but he is not obligated to build a house in order to make a ma’akeh.” That’s the distinction between tefillin or lulav. But if one has a roof, in reality yes he’s talking about this. Very good.
Speaker 2:
One minute, let’s still… let’s still… bring the Rambam itself, yes? Yes. Yes. Indeed, it’s interesting. It’s an interesting thing. “And all positive commandments between man and the Holy One Blessed be He.” Every mitzvah, uh… he doesn’t tell us that there are two categories, there is between man… he doesn’t tell us that the other one is between man and his fellow.
Speaker 1:
No, in the Rambam’s times there was already a… uh, it says mitzvos between man and his fellow, yes, it says. Between man and God and between man and his fellow. “And all positive commandments between man and the Holy One Blessed be He, whether a mitzvah that is obligatory or a mitzvah that is not obligatory,” that means that for example mezuzah is a mitzvah between man and the Holy One Blessed be He, unlike ma’akeh which is between man and his fellow.
Okay, but… but he says that the mitzvos between man and the Holy One Blessed be He, whether tefillin, or such a thing as mezuzah, when one does it, “one blesses upon it before doing it a blessing,” before one does the mitzvah, before performing the mitzvah.
Speaker 2:
So the whole introduction is as you meant that now there will come a distinction between the two types, but there comes a distinction which is not. No. Both, the both categories are similar that they both have a blessing. Indeed interesting. Yes.
Speaker 1:
A person could have thought that only what one is obligated to strive and pursue what one must have, there should be a blessing. So one could have perhaps, perhaps this is to exclude, the Rambam wants here to exclude from such an approach, or a person could have thought so. But I also don’t see clearly why.
Speaker 2:
Perhaps he means something, does it say somewhere a language that here mitzvos are obligatory and the others are similar to optional? You say that there is a language, perhaps there is a language that will help more to understand what he means from this inference. That is not obligatory, yes. Perhaps there is perhaps a place where it says that this is optional, and one must therefore obligatory for I soon him are. There are things where it says that it’s optional. Perhaps the Rambam doesn’t mean these foolish things. I remember such a language where it says obligatory or optional. The Rambam says indeed foolish things, if it would have said optional, one doesn’t make a blessing. Something like that, do you understand what I mean? But I don’t know where such a language appears on something that it’s optional or obligatory conversely. Not clear what he wants here to have from this whole thing.
Speaker 1:
No, it’s not clear to me. No, what you’re saying is very good, simple. But what the question is is only where does this come in, right?
No, the halachah is very important to know, a person should be able to think about a certain mitzvah, it’s in this category or in that category. For example, if someone… for example sukkah is very relevant. If someone doesn’t eat a measure, he will say… a person can think that sukkah is a mitzvah that is not obligatory, but in practice the Rambam rules that the first night is indeed an obligation, yes? For example. It’s not relevant, but I’m telling you it’s important for people to understand the category. The Rambam one can understand, let one understand it, because it’s important in life and in Torah. But precisely why he places it here so importantly…
Speaker 2:
Would someone have thought that one is obligated to go buy a house to make a ma’akeh? Look, by this example not, but one is certain that there are mitzvos that are not obligatory where one can indeed think this way or that way. For example a garment that one should make tzitzis on it, a person will indeed think, it’s very easy to buy such a thing, why shouldn’t I buy a garment…
Speaker 1:
They indeed learned at the end of tzitzis that there is a third category of mitzvos where the normal order is that one goes and is. A normal person goes with a garment. But what does that mean? It’s still not a positive Torah commandment. It’s not a Torah obligation, it’s a rabbinic obligation, or what it is. It’s a matter to discuss what it is.
No, these things are interesting, for example because you can think this way. Reading Shema is certainly also a mitzvah that a person is obligated to strive for. But if a person is preoccupied or on the road, he is exempt. I mean to say, if a person always has such a situation, a person always has intestinal illness, is he exempt from other categories which is more like a sick person who is exempt, or doesn’t he fall into it? A person always lies in a filthy place, he lives in a house that is a filthy place, is he always exempt from prayer? Has he exempted himself, just as one who lives in a tent has exempted himself from a mezuzah? It’s not the same kind of thing, because an obligation has come.
Speaker 1:
But if a person is sad or a traveler, is the simple… No, I mean to say, if a person always has such a situation, a person always has intestinal illness, is he exempt from… That’s a different category, because it’s more like a sick person who is exempt, or he doesn’t fall into it. A person always lies in a filthy place, he lives in a house that is always exempt from prayer. Has he exempted himself? Just as one who lives in a tent has exempted himself from a mezuzah? It’s not the same kind of thing. Because an obligation has come, but he has perhaps a constraint, perhaps an exemption. It could be that he has an obligation not to live in such a place. How far? How far? It depends precisely how strongly he must run away. It’s a bit of a constraint, or an exemption, and the like. It’s not… This is more a basic thing. There are two types of mitzvos.
But it turns out that one can think that one only makes a blessing on the obligatory. As you made the sense, must it have no, one makes on both. But the distinction between them is not just practical, because a person must have a wedding to have children. It’s not for example procreation, that if he has a wife and it works out for him. No, this is a mitzvah that he must go have children.
There is a third category of mitzvos that the Rambam lists, which we spoke about regarding wars. There are two types of mitzvos, which he calls mitzvos… I don’t remember what his language is there, I’ve already forgotten. Necessary there? Necessary with character traits. In order to be a Jew and a normal person one must. It could be perhaps such a strange person who doesn’t have a wedding, or he doesn’t have the mitzvah of kiddushin, he doesn’t have an obligation perhaps for a wedding, or other things. It can… even ma’akeh, I mean, mezuzah he counts in one of the mitzvos. A normal person has a house with a mezuzah.
Why is this a question? That the Torah lays down the picture that this is how a life belongs, doesn’t yet make it a mitzvah, but you can indeed say that the Torah wants you to do this. Anyway, no, you can’t say. A person could have thought that the Torah says one is obligated in mezuzah, and the simple meaning is that this is the house that the Torah expects. But one doesn’t say this. No, you can live in a tent. The Torah only speaks of a place where you are indeed obligated in mezuzah.
What doesn’t come in here, I don’t know why he will here… The distinction of optional and obligatory is only that one doesn’t have to pursue it. But if one has the opportunity, if one has the possibility, one is indeed obligated. That’s somewhat the point. Okay, Chaim.
Speaker 1:
All mitzvos are from the words of the scribes. All mitzvos are from the words of the sages. The Rambam when he speaks of mitzvos says many times “from the words of the scribes.” He doesn’t call them “scribes” at all, sages he doesn’t call “scribes.” But when he wants to quote something from the sages’ statement, he says “sages.” He doesn’t call them “scribes.” But mitzvos from the words of the scribes. It could be because they wrote the mitzvos, so that’s the word “scribes.” Yes, yes, I remember in the Gemara, “beloved to me are the words of the scribes,” “the words of the scribes require strengthening.” Yes, rabbinic mitzvos.
All mitzvos are from the words of the scribes, and in this there is also a distinction: there is a mitzvah that is an obligation from their words, such as reading the Megillah and lighting Shabbos candles and lighting Chanukah candles, for this is an obligation from their words, that a person is obligated to do it, and there is a mitzvah that is not obligatory, such as eruv and washing hands. For if he didn’t want to make an eruv or didn’t want to eat bread, he is not obligated.
And on all these mitzvos one blesses first before doing them, “Who sanctified us with His commandments and commanded us to do.” So the Rambam has given us an introduction, that blessings on mitzvos are on Torah mitzvos and on rabbinic mitzvos, and in both cases there is no distinction whether it’s an obligation or it’s a mitzvah that is in the category of optional.
But the Rambam addresses the text, when we say “Who sanctified us with His commandments and commanded us to do,” how can we make this text? “And where did He command us?” Where did the Almighty… how can we say the words “Who sanctified us with His commandments and commanded us,” it goes back to “our God King of the universe” who commanded us? The Almighty didn’t command, the rabbis commanded.
The Rambam answers, in the Torah. The Almighty did indeed command us in the Torah. Where? Because in the Torah it says “according to the Torah that they shall instruct you, you shall do.” That everything the sages tell you, you should do. Everything the court tells you, you should do. “That they shall instruct you, you shall do” says indeed what… what does it say before and after? In the portion of judges it says “you shall not turn from the matter.” Yes, okay, the Rambam brings “that they shall instruct you, you shall do” in the category of a positive commandment.
We find the matter of the things and their doing is a commandment from the Torah. These are the words of the verse, who sanctified us with His commandments. What are the words? How can one say the words? When one says the words on the specific thing. Who sanctified us with His commandments that He commanded in them, He sanctified us with His commandments that are in the Torah, and one of the commandments is that He commanded to listen to those who commanded to read the Megillah.
So is the matter to light Chanukah candles, and the obligation of all the other mitzvos that are from the words of the scribes. This is the Rambam’s approach. That not after there is a mitzvah, now one will be able to say who sanctified us with His commandments and commanded us on reading the Megillah. No, one cannot say and commanded us on reading the Megillah. One must insert the whole thing in the sentence, add a whole piece, and say who sanctified us with His commandments and commanded us to listen to those who commanded to read the Megillah. Such a language doesn’t appear, it’s a very great difficulty.
It’s interesting, because who sanctified us with His commandments and commanded us doesn’t mean generally, one always means specifically. When one says who sanctified us with His commandments and commanded us to engage in words of Torah, one doesn’t say generally, one says that the Almighty commanded the mitzvah. Here is something suddenly, the who sanctified us with His commandments and commanded us speaks something else. He says the Almighty gave us the commandments on the Torah, and the Torah… the Rambam inserts a sentence in the middle of the sentence, he inserts a clause, he inserts who sanctified us with His commandments and commanded us, and which commandment? From the commandment of you shall not turn, and therefore one must listen to those who commanded us.
I don’t know, perhaps he means to say and commanded us, he doesn’t say how the and commanded us, how he translates the and commanded us. Who sanctified us with His commandments and commanded us to follow the sages, and therefore it’s a mitzvah now to read the Megillah. No, no, he doesn’t say so. He should have said so, he should have said so, he doesn’t say so. Who sanctified us with His commandments and commanded us to listen to those who commanded. The and commanded us, I can be that it means and commanded us, it means and they commanded us. Who sanctified us with His commandments to listen to those… The other words, to light Chanukah candles means, this is a continuation of some sentence that begins “and the sages commanded to light Chanukah candles.”
“Who sanctified us with His commandments” – ah, interesting. As if “who sanctified us with His commandments” that the Almighty gave us commandments, and the Almighty put into the commandments a principle that can bring more commandments. He gave us the commandment of “you shall not turn from the matter that they shall instruct you,” and so they shall instruct you, we have now become obligated with the mitzvah that the sages said “to light Chanukah candles.”
That’s the simple meaning though of the blessing. The simple meaning of the blessing is as if I have fulfilled a deed, which sage to follow? Those who said “to light Chanukah candles.” No, it cannot be that this is the simple meaning.
I see that the Ramban makes a big thing of this verse in the blessing. But that’s what he says, because the Ramban is very strict, the Ramban doesn’t agree with an approach of a principle as a source that makes commandments. That’s perhaps the rabbis or other people agreed. No, the Ramban goes further, the Ramban wants to find how in the Torah itself one sees the mitzvah, just as for example Chanukah or Purim. That there are principles and details and such things, that the Ramban, remember, I don’t hold so. The Ramban holds that here is an obligation, as if yes, you have an obligation to follow the rabbis, but he doesn’t make a “and commanded us” on “who sanctified us with His commandments to listen to the words of the sages.” He doesn’t make “who sanctified us with His commandments to light Chanukah candles,” he doesn’t make about this. He says that “to listen to the words of the sages who commanded us to light Chanukah candles.”
Speaker 2:
Ah, such an interpretation.
Speaker 1:
Um… that’s not I mean, the simple simple meaning in the Gemara, the Gemara says in tractate Shabbos “not to do.” But it’s interesting, the Gemara says “not to do,” but the Ramban brings specifically the positive commandment, because he wants that it should be a blessing that is obligatory on the positive commandments. That “who sanctified us with His commandments” goes back to the commandment of “that they shall instruct you, you shall do.”
But this can be. But also the simple simple meaning in the Gemara is more so. The Gemara says that now that the Almighty commanded “you shall not turn,” the simple meaning is yes, here is a mitzvah to light Chanukah lights. The Gemara has already fallen into that one must squeeze into the blessing.
I imagine that one can see in the early authorities, “you shall not turn” laws whether one must always follow. I don’t know what the Ramban’s simple meaning is, I mean that one must make it well ordered. I don’t know what the simple meaning is, I must look into the Ramban’s interpretation. I’m not so in agreement, I don’t see what you’re saying that everyone agrees that this is the interpretation. That’s your own interpretation.
You say that the Ramban also holds that there is an obligation to follow the rabbis, it’s important that every rabbinic mitzvah should have a positive language. He has an argument, why precisely by Chanukah candles must one say this? But the Ramban holds that the rabbis must have the rabbis, and the Rambam agrees with the Ramban that there is a Torah obligation to do every rabbinic mitzvah. So, it could be that there’s no contradiction at all.
Speaker 2:
Okay.
Speaker 1:
Okay, let’s continue.
Speaker 1: No, the sages don’t have Hashem’s stamp that they can do whatever they want with this. The sages have a concept of lishmor v’la’asos (to guard and to do). You don’t need a stamp for this, I’m telling you. When you tell me, you have, there is a mitzvah that you should now do the specific thing that you’re learning now, it doesn’t say in the Torah that at twelve o’clock in the afternoon in 5783 you must learn. So, you don’t need to learn.
Speaker 2: Let me be an editor for you. Okay.
Speaker 1: No, but I’m saying, you can, you can say that regarding avodah (service) you’re right, but when a father asks a favor, that thing which the father asked for, that now becomes a mitzvah that you must do.
Okay, let’s continue. I agree with the point you’re making, that perhaps you do agree with what the Rambam says, that the Rambam is not a daas yachid (lone opinion), this is not just the Rambam. But, fine, I don’t want to get into whether the sages are the Rambam. I don’t believe all Jews agree with this. And you actually go out, very good, you’re making the Rambam, you’re not standing still. I don’t agree.
But you see that the Rambam was bothered, and he was very strongly bothered by the Rambam’s way of thinking very concretely regarding mitzvos. The Rambam doesn’t believe that the sages have Hashem’s stamp. The Rambam believes that there is a separate mitzvah of lishmor v’la’asos, because that is indeed a mitzvah d’rabbanan (rabbinic commandment), an easy mitzvah, but there is no mitzvah at all to light Chanukah candles, because Hashem never commanded to light Chanukah lights. This distinction is very important. This distinction is very important for the Rambam.
Speaker 2: No, I can understand when it’s relevant to him. For example, it could be relevant if a beis din comes that does have the right to nullify, for example, certainly one won’t be able to make the blessing, because then the mitzvah of Chanukah is expired. The falsehood is in the text, you mean?
Speaker 1: Ah, yes. That means, it could be that the Rambam is bothered by something else, because the Rambam is very strongly bothered by lo sosif (do not add). But one may not say about something that is not a mitzvah that it is a mitzvah. This is what he’s concerned about here very possibly, because the language is “asher kidshanu b’mitzvosav” (Who sanctified us with His commandments), but you’re saying it’s from the Torah, that it’s from the mitzvos.
This is what bothers him, that you’re transgressing a possible prohibition, that you’re placing it as part of itself. The sages said this prohibition. Okay.
Speaker 2: No, the Rambam looks at it this way. It’s very important to make the distinction, true. That you have the power of analogy. Yes.
Speaker 1: Okay, very good. He now asks, why does the Rambam now think about blessings on mitzvos? He asks, ah, there’s no mitzvah on washing hands. And seemingly, he already listed washing hands earlier. Yes, he went into an eruv. He already listed washing hands. He just listed washing hands.
We learned earlier that there are two times for washing hands, at the beginning and at the end. Why doesn’t the end washing have a blessing? Let’s make a blessing on washing hands at the end.
The Rambam says, “Because one is only obligated in this matter due to danger”. This is a mitzvah d’rabbanan, just like making an eruv. Yes, just like washing hands at the beginning. He listed earlier eruv and washing hands. We’re going up to the washing hands that he just listed.
Why don’t we make? “Because one is only obligated in this matter due to danger”. The washing hands at the end, the Rambam said earlier that one became obligated because of the danger of Sodomite salt. “And something that one is obligated in because of danger, one does not bless upon doing it”. It’s a concept, we also don’t make a blessing there.
But a concept, okay, “And so too all similar cases”. For example, “One who strains water and then drinks at night”. Someone who at night when he wants to drink, during the day when one drinks one doesn’t need to strain because one can check the water. But if someone wants to drink water at night, a person is obligated, because it’s a mitzvah of “v’nishmartem me’od l’nafshoseichem” (guard yourselves greatly), because a person wants to live, to strain the water so that nothing has entered into it, some creature, some parasite.
So someone who strains the water, “and then drinks at night” and drinks because of the danger of a leech because he’s afraid of a parasite, one doesn’t make a blessing “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu l’sanen es hamayim” (Who sanctified us with His commandments and commanded us to strain the water), because there is indeed such a mitzvah, but the specific mitzvah, Hashem didn’t make such a specific mitzvah. There is a general mitzvah of guarding oneself. “And so too all similar cases”. The same thing is washing hands. A principle, it’s indeed an obligation because it’s “v’nishmartem,” but “v’nishmartem” is… the Rambam wasn’t clear with guarding one’s life, a branch of lo sirtzach (do not murder), yes.
“V’nishmartem me’od l’nafshoseichem,” aha. The Rambam says, one doesn’t make a blessing. Why? What he says is, “Things that one is obligated in because of danger, one does not bless.”
But what about ma’akeh? Ma’akeh he listed earlier among the things on which one does make a blessing. But he did list it among the things on which one makes a blessing, but Hashem listed it. But it’s because of danger, it’s a mitzvah because of danger, as it says “lest one who falls should fall from it.”
Speaker 2: No, the distinction is presumably whether it’s a specific mitzvah that was commanded on this or not?
Speaker 1: Yes, but they were commanded within the context of explaining to avoid dangers. Ma’akeh the Torah singled out ma’akeh. Washing hands at the end, indeed, yes the sages singled out kelayim (forbidden mixtures), that it’s a mitzvah, it’s a takanah (enactment), I don’t know. They said a measure of how much one washes off.
But you can tell me about such a Torah, but it’s also not correct that the sages didn’t mean to make such an enactment. The sages only said that one should be careful about dangers, and if there’s no danger one indeed doesn’t need to do mayim acharonim (final washing), as we seemingly learned in Shulchan Aruch.
But I think there’s another explanation, and ma’akeh is a mitzvah to guard against danger for others, not for oneself. Aha. It makes no difference to you that you have the reward of this person, but it’s guarding for others.
It could be that ma’akeh is not only a mitzvah if someone turns around, but even if your roof is closed. It’s perhaps such a fence that the Torah made. Which is not the case with Sodomite salt where we saw that in a place where it’s not found it’s not common.
But by ma’akeh it could be, one can’t say, “Ah, in modern times, for example, if people build very soft floors, ah, there’s no mitzvah of ma’akeh.” No, it could be that once there’s a mitzvah, one must do it. It’s more of a fence.
The truth is, let’s say the truth is, I once learned about ma’akeh in another context, that the truth is that the mitzvah of ma’akeh — I don’t know if this is the answer you’re looking for — that the truth is that the mitzvah of ma’akeh is not simply that you shouldn’t let people fall from your roof, because for that you wouldn’t have needed a mitzvah. There must be an innovation in the mitzvah of ma’akeh.
As the Chazon Ish I think explains there, that the essence, he says, a person himself goes up on the roof, he knows that he must be careful. But I must make a fence on my roof? Don’t go! Or adam mu’ad l’olam (a person is always forewarned), a person must be careful. So there’s an innovation that you must make a fence.
You can say that that is a roof, he commits sins, you’re asked, kelayim, which a person is exempt from. A person must be careful, a person must have common sense, a person shouldn’t go on a roof. But there’s an innovation that you must make a danger, which is dangerous, and you need an innovation.
Speaker 2: Basically what you’re saying is that ma’akeh is a law that the Torah says that the obligation of guarding a roof is on the homeowner, because other things, everyone has an obligation for themselves. One doesn’t say about washing hands that the homeowner, the host of the meal, must pay attention that no one should already do mayim acharonim. It’s a mitzvah for each person to wash their hands.
Speaker 1: But the reason is because of danger, and for danger one needs an innovation, it’s not simple. But I think this brings in the example of straining water. Everyone understands that this is in the Gemara, but it stands on its own that it’s not a mitzvah, it’s not a mitzvah. Now, make sure it’s private, not the same as water.
Okay, the Rambam here threw in only one thing, one mitzvah d’rabbanan on which one doesn’t make a blessing. Other Rishonim have many, there’s a lot of yeshiva discussion on this, but we won’t elaborate on this. For example, the Rashba, wait a minute, the holy Rashba, brings a few mitzvos where there is or isn’t a blessing, but he concludes that one can’t know the reason, because one can always come up with another mitzvah that is similar and doesn’t fit the reason. So he concludes that essentially we don’t know precisely on which things the sages did or didn’t institute a mitzvah, and one must only follow the tradition that we know that here there is a custom to make a blessing.
But others do have a few nice reasons, for example a mitzvah that depends on others, and other such things.
If you’ll let me finish the whole section, we’ll see if it’s clear this way. The Rambam already said a rule, and I don’t know about the mitzvah that depends on others, and other such things.
Or one can ask, I thought of another question, you already mentioned lashes. Lashes is seemingly the same Torah, this is indeed an innovation of the Torah, it’s not just lashes. And in other words, on paying, let’s say, on what is theft, or on paying one’s debt, one doesn’t make a blessing.
Speaker 2: That is connected to a sin. That is connected to a sin.
Speaker 1: That makes sense! It makes sense that it’s not fitting that a person should thank Hashem for returning stolen property.
Paying a creditor is a mitzvah. Paying a creditor is a mitzvah. Is that a problem?
Speaker 2: No, it’s not that it’s a mitzvah to one’s fellow. A mitzvah to one’s fellow, one doesn’t make a blessing.
Speaker 1: But one can’t say that it’s a mitzvah to one’s fellow. The Rambam in Moreh Nevuchim said that most mitzvos bein adam l’Makom (between man and God) are also in truth a mitzvah to one’s fellow, because when one goes through the reasons for the mitzvos one sees that many things have benefit for other people too. However, when one says bein adam l’Makom, it doesn’t mean to say that it has no benefit bein adam l’chaveiro (between man and his fellow). It means to say what is the primary mitzvah? More directly.
Now, one makes a ma’akeh. When a person makes a ma’akeh, he’s not helping a second person, he’s not speaking about a second person. He makes a ma’akeh on his house, he prepares it so that tomorrow a second person shouldn’t fall. It’s not a mitzvah l’chaveiro.
I was in Antwerp a few years ago by Reb Leibish, by my uncle, on Yom Kippur. At the meal of Erev Yom Kippur he gave over a whole meal about why one doesn’t make a blessing on mitzvos on the mitzvah of teshuvah (repentance). He cooked up a sugya (talmudic topic), he said a piece from the Brisker Rav. But teshuvah is indeed an example of… But there’s a rule that the Rama MiPano brings from Rabbi Avraham Ibn Ezra, Plaos, not well-known names, but he is the great author of Moreh D’ashtamtasa. He says that a mitzvah where it’s not clear when it actually happens, for example, one can’t make a mitzvah on ahavas re’im (love of friends), it can sometimes take ten years until one begins to become a friend, yes? For example. But teshuvah is also such a kind of thing. When someone says that teshuvah is only an action, one says “ashamnu” (we have sinned), it’s not so. Teshuvah is indeed a process, it’s indeed something that a person must work on the person.
Anything that has to do with another’s brokenness is also not fitting. A Jew stands hungry, poor thing, and you go give him to eat and you make a blessing “al mitzvas tzedakah” (on the mitzvah of charity). The Rambam even made a greater rule in this, that on blessings of enjoyment one doesn’t make blessings.
Can stop for a moment. Lo beirach (and did not bless). The Rambam says “One who does a mitzvah and did not bless”. But he said that a blessing one makes before one does a mitzvah, and he also said that it always goes with “va’asisem es kol mitzvosai” (and you shall do all My commandments). So I don’t know about that already.
Speaker 2: Yes, it’s interesting. It’s very interesting how he learns halachos with very… Hilchos Berachos he’s very organized. In Hilchos Birchas HaMitzvos he begins very interestingly. He elaborates, but he also doesn’t really go from a general rule to specifics. It’s very interesting. He elaborates, but not with rules. As I say, he elaborates with the halachos, he begins Hilchos Avodah Zarah, he begins the halachos… He says such halachic definitions, what is the connection to the connection.
Speaker 1:
So you don’t know about that already. Yes, it’s interesting. It’s very interesting how he learns. Hilchos Berachos he’s very organized, and in Hilchos Birchas HaMitzvos he begins very interestingly. He elaborates, but he also doesn’t really go with a general rule to specifics. It’s very interesting. He elaborates, but not with rules. Very often he elaborates with the halachos, he begins Hilchos Avodah Zarah, or he begins… He says two such halachic definitions, what is the connection to the continuation of the roof.
The Rambam says thus, what happens if someone made the… didn’t follow the enactment of the sages to make a blessing on a mitzvah? He did a mitzvah and did not bless, he didn’t make a blessing beforehand. “If it’s a mitzvah whose performance still continues, one blesses after performance”. There’s always an obligation to make a blessing beforehand. But it’s so, if it’s a mitzvah that’s still going on, for example seemingly a sukkah, yes? Or the Rambam will already say the examples. But if it’s something that once one has finished doing the mitzvah and he didn’t make the blessing, and the Rambam will already give the examples.
A person has put on tzitzis, or lulav, or tefillin, or sat in the sukkah, he sat down in the sukkah, and he didn’t make the blessing before he sat down, or before he put on the tefillin, he makes the blessing after he has done the mitzvah, because he still has the tzitzis. So on tzitzis he says “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu l’hisateif b’tzitzis”, because tzitzis, here is how the Rambam tells us the blessing. After he has put on the tefillin, he says “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu l’haniach tefillin”. And when he is already sitting, he makes “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu leisheiv basukkah”, and so all similar cases, because he is still doing it. It is indeed l’chatchilah (ideally) before doing it, but now he is still the doer.
I mean the Rambam already said once the law in Hilchos Tefillin, I remembered, by over la’asiyasan (before their performance). Can one say that now he is going to say the blessing in the exact minute of doing, or can one say a bit… I mean that it is still over la’asiyasan. It’s not over the previous action. L’chatchilah one must do it at the very moment of over la’asiyasan, before doing the first moment. But it’s basically a continuation.
One can also interpret that the decree is that the Rabbis cannot make an entire mitzvah end with a blessing, because there is already an exemption, the mitzvah is not there. Now the mitzvah is indeed there, it is ready indeed itself for the blessing, but there is still the action, because l’ateif (to wrap) one doesn’t say l’ateif, l’ateif means to do the action, l’haniach doesn’t mean l’haniach alai tefillin (to place upon me tefillin), and the same thing, one should have said lasheives basukkah (to sit in the sukkah), leisheiv means he is sitting down, the beginning of the mitzvah, yes yes, it can still push it up, and so all similar cases.
But one who slaughters without a blessing, he slaughtered without a blessing, he finished, one doesn’t slaughter again, he does not return after the slaughter and bless asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al hashechitah, he missed it. And so if he covered the blood without a blessing, or for example the next thing can be like this, kisui hadam (covering the blood), or separated terumah and ma’aser, or immersed and did not bless, so here the Rambam lists for us the types of things that need to have a birchas hamitzvos (blessing on mitzvos), he does not return and bless after doing, because he already did it, and so all similar cases.
For example the Rambam would not have said for example immerse yourself again this time with a blessing, because no, because he already immersed, the effect has already happened.
Speaker 2:
And so these are not mitzvos that one blesses on them after their performance ever, all mitzvos, right, right, that’s what you are a Brisker and you make it a few times terumah, don’t make it a fundamental law. But certainly out of doubt there can be he makes a blessing, on demai he doesn’t make any blessing, right? What is the principle of the Rabbis, safek d’rabbanan l’hakel (doubt in rabbinic law, be lenient). Even if the Rabbis need to make a terumah again he doesn’t make any blessing on it, even ah, that means safek d’rabbanan, the Gemara, yes.
Speaker 1:
Aha, but the Rambam is not the halachah. Interesting what they bring in the Pri Chadash, I imagine that the Rambam has such a distinction, I remember that there is a whole, perhaps later we will see when we will speak.
Speaker 2:
Okay. In any case, yes.
Speaker 1:
But here yes, there is one mitzvah that one makes the blessing after its performance. What is that?
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Someone told me that the blessing is after its performance always. We are also, the Rambam did not change the halachah that all blessings one blesses over la’asiyasan, as the Gemara says it. It would have been fitting for the Rambam. Because the Rambam thought that he writes more concisely. The Rambam wrote “all mitzvos one blesses on them before their performance”.
Speaker 2:
Ah, ah, ah, ah.
Speaker 1:
It was a simplification, but the Gemara places an emphasis. First you should know that the Gemara says from where we learn it out. And and and he missed it, it’s like a fool. He doesn’t say that one must redo it or whatever. He missed it, it doesn’t help to redo it essentially, yes. Except by the sukkah, one is still sitting, yes.
Okay. There is…
I had a quick question, it doesn’t really come in. I had a wedding ceremony, it’s a bit embarrassing but it happened. I had a wedding ceremony where there wasn’t someone there who could take it so well from the chuppah. It was like, how it happened, we took such a rented place. And I had designated witnesses for the kesubah, I could take from the kesubah before the chuppah. We went to the chuppah, and we started, and I didn’t designate witnesses before before the groom gave the kiddushin. That means, I made the blessing, and afterwards the groom said “harei at mekudeshes li” in front of the people who were standing there, and the witnesses for the kesubah, I didn’t say “witnesses for kiddushin”.
I caught myself right afterwards, and I designated two witnesses, and I asked the groom to transfer back to the… the bride should transfer back to the groom her ring, and we did it over in front of the two witnesses. And the reason is, because there is a law, essentially the whole world saw it, including the two witnesses, but there is a concept that one must designate witnesses, because if not there is the concern that “testimony that was partially nullified is entirely nullified”, part of them are relatives, a halachic reason. So essentially there were witnesses, but there is the halachic reason why one must indeed designate witnesses. In practice it was not an interruption, because one was more engaged in the matter of the wedding ceremony. We didn’t do it so properly, and we now fixed it, it was not invalidating. But for example, if I would have caught myself now after we already made all the sheva brachos, yes? Apparently one would now have had to make a blessing on the kiddushin over la’asiyasan.
Speaker 2:
Okay, one must know that the kiddushin is a valid kiddushin, especially in the manner that I say. First of all there is a stringency, and we were careful about the stringency. Second, there is a dispute between the Rambam and the Rosh whether the blessing of erusin is a birchas hamitzvos or a birchas hashevach (blessing of praise). If it’s a birchas hamitzvos, and the Rosh learns that it’s a birchas hashevach, one can make it afterwards.
Speaker 1:
No, the Rambam doesn’t tell us which birchas hamitzvos are a birchas hashevach. For example kiddush, you also have a bit of a… Kiddush is mitzvas kiddush on the wine, but it’s also a birchas hashevach. But isn’t it a blessing on mitzvas kiddush? It is a blessing on mitzvas kiddush, no?
Speaker 2:
No, no, no. Mitzvas kiddush is to sanctify the day on the wine, to make praise and thanksgiving on the wine. On what should there be a blessing “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al mitzvas kiddush”?
Speaker 1:
Ah, it’s exactly the same question that I asked you why one says an extra text on “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu likro krias shema”. Instead of that one says “ahavas olam”.
Speaker 2:
No, I mean the true answer, excuse me that you are my teacher and rabbi, I’m just saying another answer that one can say is, that there is when Chazal designated a much more beautiful blessing. Instead of it being a dry blessing, the minimum is, when you don’t have much to say, say like when a person… There are the small blessings. Instead, there is how one says yes “modim anachnu lach” when rain comes, there is a whole beautiful text. But usually, thank the Creator for the food. “Borei pri ha’adamah” is not thanks, because you say “baruch atah” before the food. That is a minimum.
On krias shema Chazal did indeed designate a much more beautiful birchas hamitzvos, which speaks about great love from the receiving of the Torah, from that we speak about Shema. One is accepting, “habocher b’amo Yisrael b’ahavah” to say Shema. So therefore there is no place to say “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu likro shema”, because you have a much more beautiful one, ahavas rabah is everything dependent on that, everything is already included in that. When you say plainly, ah, I take upon myself the yoke of Heaven, there isn’t on that, they didn’t establish on that a prayer or a praise.
And the mitzvah of kiddush, do you hear what I’m saying? Chazal made not just a blessing on kiddush, but they made that the kiddush is a praise and thanksgiving on Shabbos and on the wine.
Speaker 1:
We learn in the Ramban that kiddush is itself a mitzvah, that means… yes, kiddush hayom on the wine is itself a mitzvah. What makes a mitzvah on the kiddush? That’s right, that’s a question. I mean a bent holy…
Speaker 2:
Okay, let’s just go further. I don’t have any mitzvah in speech that I remember that one makes a blessing on it.
Speaker 1:
No, I mean that kiddush hayom also means in general that it’s a prayer, because one also prays it at the… before one does it especially on the wine, one does it at prayer. That means that it’s a prayer, and it’s still a prayer on wine.
Speaker 2:
Okay, let’s go further. You said that one is not fulfilled with a general rule.
Speaker 1:
The only mitzvah that one makes a blessing on it after its performance always, is immersion of the convert. Right, right. What one makes always specifically after its performance, is immersion of the convert. Why? Because a convert, before he goes to immerse, he goes to immerse for his conversion, does he have the blessing… He can’t say “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al hatevilah”? Yes, or what? Why can’t he say it yet? “Because he is not yet holy and not commanded until he immerses”. It’s pending. He is going to become a Jew when he goes to fulfill the mitzvah.
Speaker 2:
Which mitzvah is it at all to become a Jew? I don’t know. Which mitzvah is it? It’s righteous. He should have said “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al kol hamitzvos” now when he immerses, because it’s a condition for all mitzvos. But perhaps… the mitzvah… There is no mitzvah for a gentile to become a Jew, it’s not from the seven mitzvos of Bnei Noach. But it’s the foundation for all mitzvos.
Speaker 1:
So says the Rambam, the Rambam learns yes… that “v’heyisem kedoshim l’Elokeichem” or “v’heyisem li kedoshim” is a mitzvah. Good, for a gentile it’s not a mitzvah, therefore he can’t make the blessing on the purity of his body. But for a Jew it’s a mitzvah to be a Jew. And this becomes a mitzvah with an immersion, and afterwards one makes a blessing for being a Jew. And when does a Jew immerse to suddenly be a Jew? He was already a Jew, he is already a widow. It’s funny, but so is the halachah.
Speaker 1: It’s not a mitzvah for a gentile to become a Jew, it’s not from the seven mitzvos of Bnei Noach.
But it’s the foundation for all mitzvos. Like v’ahavta. The Rambam learns yes that v’ahavta es Hashem Elokecha is a mitzvah.
But for a gentile it’s not a mitzvah, therefore he can’t make the blessing as a gentile. But for a Jew it’s a mitzvah to be a Jew. And how does one become a Jew? Through a mitzvah, one must immerse. And after he is a Jew, he makes a blessing for being a Jew.
And when does a Jew immerse to suddenly be a Jew? He was already a Jew, he always was. It’s funny, but so it says here.
Therefore, yes, therefore… no, I say, according to the… according to the… ah, according to the Ramban, that there is a mitzvah which is a foundation for all mitzvos, circumcision is not a mitzvah, like fear of Hashem your God or love of Hashem. I mean that love of Hashem he does count. The Rambam doesn’t count faith as a positive commandment. Can one say that… yes, okay, not part.
One doesn’t say the mitzvah is to become a Jew. The mitzvah is immersion. It’s a mitzvah like it’s a conditional mitzvah. If one wants to become a Jew, one must immerse. But the mitzvah is only on a Jew, not on a gentile.
Therefore, when does one make the blessing? Like asher yatzar, one throws oneself into water.
Why doesn’t he make a blessing? Because he was rejected from the beginning. It’s the Rambam again, he gives again the words. Because he was rejected from the beginning, before this he was rejected from mitzvos, couldn’t do any mitzvos, he should not bless.
Speaker 2: He says that… no, perhaps he means to say more that… let’s say one changes the text of asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu. Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam al hatevilah, without asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu. On that is one problem. The other text still fits.
Speaker 1: Perhaps gentiles make blessings, we learned that one doesn’t answer amen. It can be that the gentile has other mitzvos.
Speaker 2: Ah, on the seven mitzvos of Bnei Noach. For example, a gentile who does the seven mitzvos of Bnei Noach, can he make a blessing?
Speaker 1: Ah, the Sages were not established.
Speaker 1: The question is, whether once the Sages established, it becomes the manner of performing the mitzvah. So also the Bnei Noach are obligated to do the mitzvah of the seven mitzvos according to how Chazal say is the mitzvah.
It’s very interesting, because the world knows that… no… actually, again we go further. No, I think, when someone blows shofar without a blessing, certainly it lacks in the quality of shofar. It’s not just a deficiency in the laws of blessings. It’s already become a rabbinic enactment how the mitzvah comes. But one must already blow the shofar. Must already blow the shofar.
At least, can I say that a gentile must do the same mitzvah in education? According to how Chazal say? Because once Chazal say, it’s a manner of performing the mitzvah. Aha, what as Jews, yes. But the Rambam doesn’t say so. He doesn’t make the idea, he doesn’t say this innovation.
Speaker 2: No, on all mitzvos, all mitzvos that are to fulfill across the board, that are actual.
Speaker 1: I heard Rabbi Avner he argues on this. I said it from… no, I don’t have any memory, the Almighty should give me a better memory. What Rabbi Avner very strongly questioned that on the contrary we do we make the mitzvah.
Speaker 1: But there is a place for this. Because one makes the blessing, on this the Almighty chose us as a Jew. Asher bachar banu mikol ha’amim b’ahavah.
We should have mitzvos, go between them, because there should be mitzvos revealed. But what should be special, there should be mitzvos that the pleasure is felt that as not just it in the… the Meiri, the Meiri says, it can be that it’s a bit influenced from the Rambam. My Meiri is honestly a student of the Rambam. That birchas hamitzvos one makes only on mitzvos which is special for Jews. But a mitzvah which is obligated as basic human laws, for example I know perhaps not to eat… okay, a negative commandment there isn’t, but I know… one should dress so that one shouldn’t walk around, but it’s only a rabbinic enactment that a Jew shouldn’t walk around naked. It’s no mitzvah, because that’s a human being. We will, on this that the Almighty has special affection for us she’asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu.
Speaker 2: Yes. There is one blessing that mentions a negative commandment, yes? Asher kidshanu al hara’ayah, v’hitilanu.
Speaker 1: It seems that the Ramban in Hasagos says so. V’hitilanu is forbidden relations, it’s actually interesting. On this there is also that it’s a birchas hashevach, the Ran says that it’s a birchas hashevach.
Speaker 1: It can be that birchas hamitzvos is from kiddushin. I mean that there is, I mean that there is, there is the same question that was asked about ahavas rabah. It can be that a birchas hamitzvah, the main thing is, I mean that one can say this so, one gives importance to every mitzvah by making before it a blessing. Whether the blessing is the words “asher kidshanu al shofar”, or it’s ahavas rabah opened me, and therefore we have a mitzvah to read krias shema, not saying the words krias shema, but just the ahavas rabah that we have awakened. Both give importance to the mitzvah, that’s the point. Essentially the blessings on events is also, you give importance to the event, you are constantly sanctifying God’s name.
Speaker 1: I’m just saying that the Rambam says only a convert, what is a convert, a complete gentile, cannot make a blessing before immersion. But our custom, and other Rishonim learned that not only a convert, but every immersion, a niddah, a Torah-level immersion, in any case makes the blessing after the immersion. Our custom is that one immerses again afterwards, but this is not me’akev (indispensable) apparently, because she is already pure. This is simply a nice thing. But the Shulchan Aruch writes that a niddah also makes a blessing before immersion, “asher kidshanu” (who has sanctified us). We make all immersions after immersing, because it’s the same kula (leniency), that’s to say, a Gemara, it’s a mitzvah, is it to make a blessing when one is tamei (impure), yes? The simple meaning is that immersion is a mitzvah, so there is also a mitzvah that a woman should immerse, so it includes all mitzvos.
There is that one makes the blessing afterwards, because there’s no issue, but there are sources. The Rambam says explicitly in Hilchos Niddah, if I remember, that one makes the blessing before immersion. It’s simply, one can understand it such that immersion is the matter that I now become pure. When one becomes pure, it’s… yes. This is simply an idea, but there’s another thing that leads to making the blessing afterwards. Lighting Shabbos candles, yes?
Speaker 2: Ah, lighting Shabbos candles, because if one accepts Shabbos in the middle of lighting the candles, and here comes the matter of covering the… one should now see the candles, afterwards you’ll already be Shabbos, yes? One thinks it’s simply a segulah (spiritual remedy), one covers the eyes so it’s better, simply a folk thing. It doesn’t make sense, but the Rama doesn’t say that, right? But it’s strange, you shouldn’t accept Shabbos, I don’t know what he means by that. It’s the mitzvah to light the candles before Shabbos. It’s strange, it’s a chumra (stringency) of the Acharonim, I don’t know which ones. The Rama doesn’t say that here, right?
Speaker 1: It could be that it has in it some practical reason, like… I think, it’s cited, that she waits another minute until she makes the blessing, so yes? A Jewish mother wants all things to be finished from when she begins lighting the Shabbos candles until she makes the blessing. Well, no, that, go… make a charon (anger), yes? I don’t know. No, I just think, the Rambam seems to take the lighting of candles very seriously. It could be our custom, other Rishonim, that when there’s a need it’s not so important. The Rambam says that if one has already given, one cannot… even eating and drinking, even immediately.
Speaker 2: No, but Shabbos candles is the mitzvah, but the mitzvah is perhaps that it burns, it’s not that the lighting accomplishes the mitzvah. It’s… on the contrary, Chanukah candles you’re perhaps right, that if lighting accomplishes the mitzvah, but it’s the matter that it should be illuminated, it’s oneg Shabbos (Shabbos delight), a blessing on oneg Shabbos.
Speaker 1: Okay, now we’re going to learn which candles get a blessing. On the contrary, one makes a blessing, I don’t remember I haven’t… It’s the same order, the exact opposite of the entrance of the enactment of the Sages. A final blessing on a rabbinic enactment, it could be because it says because the altar brings down tears upon it, a matter of distress. Baruch dayan ha’emes (blessed is the true Judge) is indeed, for example, there’s no mitzvah of mourning, mourning doesn’t have “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al mitzvas aveilos” (who has sanctified us with His commandments and commanded us concerning the commandment of mourning), a bit, right? Mourning doesn’t have a mitzvah “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al hilchos aveilos,” right?
Speaker 2: No, which one? There is tearing, on keriah (tearing) one makes a blessing.
Speaker 1: Yes, on keriah or dayan ha’emes. No, it has perhaps only customs, but there is a Torah mitzvah of mourning, but I don’t know exactly which detail of mourning is from the Torah. The Rambam says there is a mitzvah.
Speaker 2: Okay. No, one must understand the Gemara. There is such a thing that on a sad thing one doesn’t make a blessing, on a thing that has a bitter taste one doesn’t make a blessing, on a mitzvah haba’ah ba’aveirah (mitzvah that comes through a transgression) one doesn’t make a blessing. But in practice one sees yes, “baruch dayan ha’emes” is a special mitzvah, it’s a blessing indeed on the evil. It means yes to address the… the word is that you can’t thank the Almighty when there’s a…
Speaker 1: My answer was that get (divorce) is a good question, why does one make a blessing on a get. I hold that the answer is like there is in the language of the Rambam, that the Sages didn’t enact that one should make a blessing on a get. And not what you say that there’s a rule that you say, I’ll tell you a reasoning. When does one make an encouraging blessing? Who made the first blessing that we make today? Who made the blessing “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu” (who has sanctified us with His commandments and commanded us)? It’s a thing that one does today, it’s an empty thing. There’s a reason that Rabbi Meir said, perhaps even before that, one made, one said “to make” praise and thanksgiving before the Almighty, “hu asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu,” a whole long blessing, with melodies, a huge… “aleichem rabanan kadishin” (upon you holy rabbis).
A whole thing. Now imagine, when does it enter your head beforehand, what kind of blessing will one make? A blessing one makes with joy. No, I’ll tell you. Why does one make a blessing “al ha’tevilah” (on the immersion)? Immersing oneself one must know that it’s a mitzvah. But why shouldn’t there be for example a mitzvah on “u’zerisem min ha’aretz tumasah” (and you shall remove its impurity from the land), “v’lo yishama al picha” (and it shall not be heard from your mouth)? That when there will be a candle, he should make a blessing “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al,” it’s also “u’zerisem,” like “u’zerisem.”
Speaker 2: Yes, according to the opinion that it’s a positive commandment of distancing, a positive commandment of…
Speaker 1: No, my answer is like that a blessing must always be appropriate, a blessing is the joy of the thing. “Baruch dayan ha’emes” is like that you must in your time remind yourself of the Almighty. But on all other things, “al ha’tevilah” is when the entire… the mitzvah of immersion that the niddah immerses is apparently not only on the actual immersing, it’s on the entire mitzvos niddah. But one couldn’t make a blessing on she became impure, she should speak of… it’s a terrible thing. This is the same reason why he doesn’t make when the other is around. It says that he must have much time. This must be a known time, it must be a certain situation.
Speaker 2: Every mitzvah that time causes. No, every mitzvah that time doesn’t cause. This is also like a great discussion in the Rishonim also, that the Rambam makes of it one order. The language of the Rambam is…
I have the entire mitzvos niddah, but one couldn’t make a blessing on… he became impure, he should answer that now there’s a lack of time. It’s a great… the same reason why he doesn’t make when the other is around. The strong thing that the Rambam feels, it’s… there must be a measure for you, there must be a certain situation.
Every mitzvah that is from time to time… ah, no, every mitzvah that… yes.
This is also like a great discussion in the Rishonim also, what the Rambam makes of it one thing. The language of blessings, the Tosafos is about this exactly investigations, I call it politics, because I want it to be ruled that way. Dispute in halacha is politics. One says all reasons, I mean politics, that everything should be judged according to my… that it’s a vitality. He says all… right, it’s a struggle. Whether one makes all reasons, and the last… one is victorious. Not on everything, a time in the Gemara. A part the Rishonim themselves built according to certain rules that one had. Does the Rambam say this clearly.
Because in all of Hilchos Sefer Ahavah this is the first text that the Rambam brings that there… okay, let’s begin, end of 8, let’s see.
“Every mitzvah whose performance is the completion of its obligation” – every mitzvah where the action, the Rambam will already enumerate, what one will do, the action that one does, or the first action that one does, that is the entire mitzvah. Yes. For example, taking the shofar. Ah, “one blesses on it at the time of its performance” – one makes the blessing before one blows shofar, yes, at the time of its performance, before its performance, like before one does. Ah, not shofar, not a good example. Let’s see, engaged… engaged… to make a sukkah… ah, that this, the preparation… the preparation… what one calls in other places, the preparation of the mitzvah. Right, he says making the mitzvah, preparing the mitzvah. He says a mitzvah to pursue to make.
So if the action that he does now is the end of the mitzvah, when it’s completed, one makes then. If there’s an action that one will still do after doing, then one blesses. Except when he makes it and birds or… but interesting. How so, one who makes a sukkah or lulav or builds a lulav, or shofar or prepares a shofar, or tzitzis he makes tzitzis, or tefillin he makes tefillin, or mezuzah if a scribe makes a mezuzah, he doesn’t bless at the time of making “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu la’asos sukkah o lichsov tefillin” (who has sanctified us with His commandments and commanded us to make a sukkah or to write tefillin). Why? Because after their making there is another command, because this isn’t yet finished. Making the sukkah is a mitzvah, and it’s also the preparation for the mitzvah of actually sitting in the sukkah.
It means if for example he builds a sukkah and he doesn’t afterwards sit in the sukkah, perhaps retroactively there was no mitzvah. But let’s see, the performance of the mitzvah ends here what to do in the mitzvah. It’s indeed a great mitzvah to write in a…
It’s very interesting, because the Rambam told us earlier that there are mitzvos where it’s a mitzvah to strive and pursue them. Here the Rambam tells us that when one strives and pursues them, one does the mitzvah essentially. It’s not just a preparation for the mitzvah. Yes, the Rambam told us earlier that there’s a mitzvah that one must… here he says now, he reveals to us here that the entire process of striving and doing is a mitzvah.
So according to Rabbi Yitzchak, who says every day hundreds of times on the blessing of fragrance and on the blessing of fragrance on spices and on a good study partner and on good weather and everything, a whole day when one makes the sukkah, when one pursues it and one drives to Home Depot to buy the drill, and then again when one builds it. But there comes afterwards the main thing, so one says it at the end. No, here one would have had to make the blessing, but it’s exactly the mitzvah. Every part of the process is a mitzvah.
The innovation is that it’s not so, that one makes it only the one time when one finishes the entire process of the mitzvah. Because it’s very interesting, because the Rambam learns here clearly that making the sukkah is a mitzvah. Other Rishonim say that it’s not a mitzvah, there’s no difference whether you go into another’s sukkah or… again, it’s clear that one fulfills… one fulfills have you missed a mitzvah, have you missed the mitzvah of making a mitzvah thought.
If you can ensure that there’s a difference between a mitzvah where you strive, and a thing where one can fulfill like one pays for a teacher or one pays for a scribe for the mezuzah. He has a guest, he has a father, he makes it, he can buy it on Yom Tov. Okay, let’s… actually we bless, let’s just bring.
Actually we bless, when does one yes make the blessing? At the time of sukkah, when he sits down in the sukkah, or when he goes up for an aliyah, when he goes up to the Torah, or when he hears the sound of the shofar, or when he sits in tzitzis, at the time of putting on tefillin, when one puts on the tefillin, and when one affixes the mezuzah.
But in practice ma’akeh (parapet), when one makes a ma’akeh there isn’t afterwards any mitzvah. There isn’t afterwards any mitzvah of putting up children should play on the roof and not fall off. The mitzvah of making the ma’akeh is the actual affixing of a ma’akeh, one blesses at the time of making, “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu la’asos ma’akeh” (who has sanctified us with His commandments and commanded us to make a parapet). And everything similar to this.
The second lesson is, that the Rambam says there’s a blessing on the ma’akeh. But one must think, it could be that once the Rambam says there’s a blessing on the ma’akeh, it could be that every time when a person does certain things of security, when a person puts in a certain security thing in his car that he should never forget a child, he makes the same mitzvah as ma’akeh, which isn’t written out explicitly in the Torah. But the Rambam doesn’t say that one didn’t establish on this a blessing. But it could be, according to what you say with the Rambam, one could indeed shoot out blessings.
Again, it’s not an enactment. The Torah made that there’s an enactment that one must make a ma’akeh. Again, when a person puts in a system in his car, an alarm, that it should ring if there’s a child, yes, because he heard that there are accidents, it doesn’t happen. Does he do a mitzvah, yes? Is he fulfilling a positive commandment, a negative commandment. He does exactly the mitzvah of ma’akeh. Only that’s what the Torah says ma’akeh. Exactly the opposite, imagine someone actually makes a ma’akeh on his roof, which is much more common. Has he God forbid not fulfilled the mitzvah of ma’akeh also not. Yes, but in the mitzvah of ma’akeh is a branch of “v’chai bahem” (and you shall live by them) or “lo sirtzach” (you shall not murder). So the main way of making ma’akeh one does indeed with what is in the valley, in the middle of putting in such a one with the car. So according to what you say, one would have had to make here quickly a blessing. Perhaps they don’t yet have a text of the blessing. Perhaps one must do like the Belzer Rebbe said that one fulfills with what one says “baruch Hashem ozri” (blessed is Hashem my helper). The Belzer Rebbe said that when one sees a Jew one says “baruch Hashem ozri,” and with this one fulfills the mitzvah of shehecheyanu, that one must make a blessing.
You ask a good question on ma’akeh, I mean that it’s indeed strange. I think that here there’s a strange thing. Usually blessings on mitzvos one makes on mitzvos. That’s what was discussed earlier about all the Rishonim who argue. In a certain sense, in reality, the mitzvos that one makes a blessing on them are like almost all are like a ceremony. How does one say ceremony in Yiddish? A ritual, an action that one does, a ritual. Something that one does… but ma’akeh is very strange, it’s exactly a mitzvah that is about the overalls.
I have an approach. I have an approach that ma’akeh is a prototype for all matters of “u’nishmartem” (and you shall guard yourselves). It means, one must make one mitzvah on this, and one brings the rabbi of the synagogue to make an action of mitzvah, because on a communal agent he comes to make a blessing. When does one… so by ma’akeh is the time when one makes this. But this obligates us, this is the moment that one will always do the matters of ma’akeh, the concern of “ki yipol hanofel mimenu” (lest the fallen one fall from it). Like Rabbi Chaim Kanievsky… like the Chazon Ish told Rabbi Chaim Kanievsky not to have electricity in his house, also not from a machine, how is that called? From a generator. Because the house will show for Bnei Brak that it’s a prototype that one may not use any electricity. Why does the nimshal (application) come in here, the mashal (parable)? Forget the mashal. No, no, you mean… I wanted to say that… so you know what? Ah, what you mention about the greater mitzvah.
A ma’akeh is indeed a practical mitzvah, which is almost like a get, which everyone understands that no blessing comes, it’s a procedure once, one must carry it out. You say no, one must indeed yes put on a gartel and stand on the roof, and one must my rabbi should make a ma’akeh, I want to see that someone should make a blessing on making a ma’akeh meanwhile. Okay, one must like one sees, this is a nice thing. If someone has a porch, if some nail has bent and he has a nice porch, and he wants to call over for fifty thousand, come over to us with making a… we have already seen tzaddikim put on such hard hats, so we already know how the Sages were as it were a uniform for such a kind of mitzvah. Because this is a ma’akeh, yes, that I put on a hat that protects the head in a slaughterhouse, is a mitzvah of ma’akeh.
Okay, he says further. Now one will learn like one makes shehecheyanu on mitzvos, and yesterday we learned shehecheyanu on a joy once. Ah, like “I haven’t seen my friend for thirty days,” “I haven’t seen the mitzvah.” He hasn’t seen the mitzvah of shofar for so long.
“Every mitzvah that is from time to time, such as shofar and sukkah and lulav, and reading the megillah and Chanukah candles”, all these things that happen once a year. “And likewise every mitzvah that involves acquisition”, every mitzvah that has to do with something that he bought – a new tzitzis, or that he bought tefillin, or that he put up a ma’akeh (fence). “And likewise a mitzvah that is not frequent and is not found at all times”, a mitzvah that doesn’t happen often, “for it is similar to a mitzvah that is from time to time, such as circumcising a child, or pidyon haben for a child”, which is also not something that one can do whenever one wants, rather it depends on an event, “one blesses on it at the time of doing it Shehecheyanu vekiyemanu”, because it’s an event, it’s a special time and one has merited the mitzvah, or once a year, or so forth. One says Shehecheyanu vekiyemanu.
Shehecheyanu for bris milah, what about the infant’s pain? Where does it say? Aha, indeed.
The first time one puts on tefillin, must one? One must, certainly one must. Certainly one must. And a new tzitzis also has Shehecheyanu. So one has all of this. Just as one can on a new garment in general. A new garment, yes.
Speaker 1: What is there about the infant’s pain? Is there something that says the infant’s pain is a thing? I need the Shehecheyanu. By other things it doesn’t seem clear to me why.
Speaker 2: Aha, indeed. The first time one puts on tefillin, one must, one must, certainly one must. Certainly one must. And a new tzitzis also has Shehecheyanu. On everything. So also on a new garment in general. New garment, yes. Not always, but if it’s a mitzvah that depends on the immediate time, one must make Shehecheyanu if it goes together. Perhaps that’s the point.
Speaker 2: Yes, “And if one did not bless on sukkah at night and the like Shehecheyanu at the time of doing”, one can make Shehecheyanu when one fulfills the obligation with them. That means when one sits in the sukkah.
If he didn’t make it on the mitzvah of leisheiv basukkah, he says that one doesn’t need to… one can’t afterwards. No, one does it afterwards. Leisheiv basukkah one only makes when one sits in the sukkah. Shehecheyanu, the Rema says, one should have made when one builds the sukkah, if it’s a new sukkah that was made. But that’s not necessarily the end, right? Shehecheyanu doesn’t have to do with the mitzvah. But our custom is yes, we are stronger, one makes Shehecheyanu on the… by kiddush, yes. One has in mind also for the sukkah. We put it together by kiddush.
Speaker 1: No, Chazal put it together by kiddush.
Speaker 2: Yes, but that is on the Yom Tov, not on the building of the sukkah.
Speaker 1: Ah, Shehecheyanu is on living through the Yom Tov.
Speaker 2: Yes, every Yom Tov has a Shehecheyanu.
Speaker 1: But does one make extra or does one include both?
Speaker 2: No, shofar one makes extra, yes. One makes shofar Shehecheyanu, extra from what one made kiddush last night. Two different things. That means, essentially comes another Shehecheyanu for building the sukkah, or one should make for the lulav. One buys a lulav…
Speaker 1: No, Shehecheyanu is on the time, or on the essence of the mitzvah of Rosh Hashanah, or the mitzvah of Shabbos Yom Tov, just as… there is a mitzvah of Shabbos Yom Tov, and there is a mitzvah of shofar. Two different mitzvos. The Yom Tov itself, I don’t know how one calls it. Two different things. That means, by kiddush one makes Shehecheyanu, and by reading the megillah or by blowing shofar one makes Shehecheyanu. Two different things.
Speaker 2: The same thing Sukkos, essentially comes three Shehecheyanus on Sukkos. When one buys a lulav, one makes Shehecheyanu. One builds a sukkah, one makes Shehecheyanu. One sits down in the sukkah, one makes… from Shavuos for the day. Because besides shofar there is on the essence of the mitzvah, on the essence of the day.
Speaker 1: Yes, but perhaps it’s because of Shavuos, perhaps it’s more about the joy, that one has lived through another Yom Tov, another celebration.
Speaker 2: But perhaps it could be that one doesn’t make a blessing on mitzvos on something that isn’t an action, something that is a non-action one doesn’t make. But Shehecheyanu isn’t a blessing on mitzvos, Shehecheyanu is a blessing of praise, it’s a thanksgiving that one has arrived at another Yom Tov.
Speaker 2: And our custom is to make all three Shehecheyanus at one time, but if someone wants he can certainly calmly make a Shehecheyanu. Why do I say all these things all the time? If someone wants he can calmly make Shehecheyanu when he has a lulav. If someone wants to know what blessings one can always make, let him check into the holy Komarner, and already, and one can make enough blessings. And if someone is really worried that he’s making too many blessings, let him know that he should give himself a slap on the shoulder, he is among the distinguished of the nation.
And he says that when one makes a lulav, it’s a great joy when one merits to praise the Almighty, one makes another blessing. Okay.
And he says that when one makes a lulav, it’s a great joy when one merits to praise the Almighty, one makes another blessing. Okay.
Speaker 2: “And if one did not bless on sukkah and lulav etc., one blesses Shehecheyanu at the time of doing”. Yes, and so one fulfills with this. “Whether one does a mitzvah for oneself or one does for others”. There’s no difference whether he makes the mitzvah for himself or for someone else. That means someone builds the sukkah for someone else, or he makes the Chanukah candles, yes, if he makes the blessing before doing, that asher kideshanu bemitzvosav vetzivanu la’asos.
It’s even someone who has already blown shofar, but he is being motzi a new minyan, he makes again with the blessing, because he has the mitzvah of doing the mitzvah for other people. But someone who blessed, it’s interesting, because the Rambam says that he’s not so busy here with the obligation that one has. The person has already been yotzei his obligation of shofar, and now he is being motzi another group, he makes again a Shehecheyanu, because he has again a mitzvah, just as building is a mitzvah. All these things are a mitzvah. The Rambam isn’t so strong on the yotzei yedei chovaso or not yotzei yedei chovaso. Blessing on mitzvos is on the essence of the mitzvah, not only on the obligation of the mitzvah.
Speaker 1: He makes it for them, he does for them. But he can’t say “asher kideshanu”, he means them, he says it in their name.
Speaker 2: No, he makes the mitzvah of shofar. Or he is an agent and he makes bedikas chametz for someone else. He is obligated, the other person’s! He makes it on behalf of… from the mitzvah the rabbis of us chametz or for the sake of the rabbim, and he makes it on the other person’s blessing. He has done a mitzvah to make a blessing in the obligation.
Speaker 1: But… but not from blessing Shehecheyanu, rather a mitzvah that one does for oneself. One doesn’t make for someone else. The other person must himself make… or no, not, it’s not. One can’t thank for someone else. One can’t thank instead of someone else, as if.
Speaker 2: Ah, one can be motzi. It’s known. He’s talking about the obligation. It’s not every mitzvah.
Speaker 1: Yes. And they have it explained in detail. Apparently one can be motzi and can say instead of the other person the community, as an agent of the other person, yes. That’s not the question, that’s not not his mitzvah, when a bit of an action.
Speaker 2: Apparently for mitzvos that work, and we ask about mitzvos, one with a blessing of asher, mitzvos and children, all mitzvos, just as when one eats different things there is, as we redeem all things, such a thing, such various types of grain, when he has different types of grain, and blessing on each and every one separately. Just such one who does mitzvos in bundles, every mitzvah is important, extra.
Speaker 2: Yes, says the next law, what is the text of the blessing? Says the Rambam, “Anyone who does a mitzvah, whether it’s a personal obligation, whether it’s not an obligation, if he does for himself”, if he makes it for himself, “he says la’asos”, for example to affix a mezuzah, “if he does for others, he says al kevias mezuzah, al ha’asiyah”, on the doing.
Speaker 2: How does the Rambam explain, “He put on tefillin, he says, lehaniach tefillin”, the action of putting on tefillin. To put on tefillin. “He wrapped himself in tzitzis, he says, he thanks lehis’atef”, for wrapping himself. “He sits in the sukkah, leisheiv”, to sit. “When he says lehadlik ner shel Shabbos”, to light. “Ligmor es haHallel”, to finish the Hallel.
The same thing, “if he affixes a mezuzah in his own house, he says likvo’a mezuzah. When he makes a ma’akeh for his roof, he says asher kideshanu bemitzvosav vetzivanu la’asos ma’akeh. When someone separates terumos and ma’asros for himself, he says lehafrish. He circumcises his son, he says lamul es haben. He slaughters his Pesach and his chagigah”, someone slaughters his Pesach with his korban chagigah that comes with the Pesach, “he says lishchot es haPesach ve’es haChagigah”.
“But one who affixes a mezuzah for others”, he can’t say likvo’a mezuzah, because he has no obligation to affix a mezuzah here, he’s making for someone else. He’s making a kevias mezuzah, he can’t say that he was obligated likvo’a mezuzah, rather he was obligated in the mitzvah of kevias mezuzah, therefore now I am the person who does it. Interesting.
Speaker 2: But the simple meaning is, it happens to me many times, I’ve already had such a thing that people have asked me to put mezuzos on their houses that they called, and I think about whether the one who makes the blessing al kevias mezuzah, is he also motzi the sender with the blessing or not? The blessing is a different text even. Simply, you only have the blessing on mitzvos, therefore perhaps there is a reason that the homeowner should himself put up a mezuzah, because he now has an opportunity to do a mitzvah with a blessing, let him put it up himself. Because it’s not that I can say no, that when I say likvo’a mezuzah, I do as his agent both the mitzvah and the blessing. But I’m talking even mitzvah ba’ah al yedei shaliach, but it’s not the blessing on mitzvos, because I don’t even say it with the language. When I say it as Shmuel would have said it likvo’a, I’m not being motzi him with the blessing. Essentially I fulfill the mitzvah instead of him, and he doesn’t need to anymore, he becomes exempt, but he hasn’t done the mitzvah.
A person needs a mitzvah for himself to make, not that someone should do it for him. This is a mitzvah that I do as an agent, just like anything. I make for you yourself, so what’s the problem? I have other mitzvos that I’m obligated to do, I don’t know.
Speaker 1: Learning with the children, “veshinantem levanecha”, there’s no mitzvah, there’s no blessing, there’s blessing on Torah.
Speaker 2: But no, because perhaps the teacher must make, because he is the… and one hires him.
Speaker 1: Yes, for learning Torah.
Speaker 2: Ah, learning Torah includes “lilmod ulelamed”. The question should be why don’t we make a blessing when we sit down for Mishnayos. But the blessing on Torah, “lilmod ulelamed”, is part of the mitzvah. I’m not going into… Ahavah Rabbah has it. Already.
Speaker 2: The same thing, by ma’akeh one says “al asiyas ma’akeh”, “lehafrish terumah”. Or one who circumcises another’s son, another mohel, he says “al hamilah”, “lehachniso bivrito shel Avraham avinu”. Which Rishonim argue about this certain thing, about the blessing “lehallel uleshabe’ach”? Let’s first go to the next thing. Very good. But in practice, that’s how we do it by us, as far as I remember.
Let’s go further. What is a mitzvah to love Hashem your God? This is another interesting thing.
Speaker 2: So, yes, this discusses why the Rambam… there is a distinction between mitzvos that are an obligation and mitzvos that are not an obligation. Ah. There is a distinction here. When a person does… let’s explain. First of all, when one does a mitzvah oneself one makes “la’asos”, when one does for someone else one makes “al”. Yes, but what happens when one does both at once? What is a mitzvah to love Hashem your God?
So, there are two types of categories when a person does a mitzvah for himself and for others. If it’s a mitzvah that is one’s own obligation, such as eruv, one blesses “al mitzvas eruv”. The simple meaning is this: eruv is a mitzvah on every person who lives in the courtyard that they should only carry if there is an eruv. So, one person does it as an agent, he does the action for everyone, he makes “al mitzvas eruv”.
But a mitzvah that is an obligation, not like eruv but an obligation, such as shofar, when he is obligated lehotzi es atzmo midei chovah ulhotzi acheirim, the ba’al tokei’a is intending when he blows shofar to be yotzei himself and to be motzi whoever wants to hear. He blesses “la’asos”. Then he says “la’asos”. Therefore one blesses “lishmo’a kol shofar”, not “al shemi’as kol shofar”, but “lishmo’a kol shofar”.
Nu, what is it? How does one say by the megillah? “Al mikra megillah”, yes? He shouldn’t say “lishmo’a kol megillah” or “likro megillah”. It doesn’t fit with the rule we said earlier. Nu, what is it? Is there someone who has something that hearing the megillah read is different from hearing shofar?
There is this, there are Tosafos who hold a different distinction, and so forth. I’m not going now… I just want to finish the chapter. He just says, you see from here that one doesn’t completely follow the law. He has another one…
Ah, netilas lulav. One should have made “litol lulav”. But in practice we make a blessing “al netilas lulav”. Why? Because lulav has a prohibition. So what? “Lest he fulfill and lift it he fulfills his obligation”. When a person takes the lulav, the minute he has taken it, one can’t… usually one holds the blessing after one has already been yotzei. And since it’s not the most praiseworthy, it’s not good to make the blessing, so because the reason is only a practical reason, the Rema says indeed, “but if he blessed before he takes”, if he indeed makes the blessing when it’s lying on the table in front of him and he makes the blessing before he takes it, then he blesses “litol es halulav”, “like all blessings”.
It’s an interesting thing, because the Rambam means leisheiv basukkah also, because he means the blessing before one sits down, yes? We don’t do that, we do after kiddush.
So says the Rambam, as in a responsum, which sukkah, I don’t remember, yes? Soon we’ll learn Zemanim. Yes. He’ll think, I’m right, I remember perhaps, one must ask him, he’ll see it. It’s coming to us soon, after a bit, after a lot, when we’ll begin the order of Moadim, or in another month or two.
In short, from here we learn, from here we learn, that one blesses asher asah without a blessing, one blesses on the doing. So the Rambam has a rule, there are three rules:
1. First of all not for others
2. Second, it must be an obligation, if one makes both together it’s clear that it’s an obligation
3. A third rule is, if one makes afterwards, such as immersion that one makes afterwards, or al netilas lulav, one makes “al” and not “l”
It’s interesting, al netilas lulav one only makes when one holds all four species. It’s not simple, when he takes the last species, yes, when he lifts up the esrog. It’s interesting, as the Rambam says, generally one can’t make “litol”. Because when you’re already holding it, it’s already kiyum shekiyemuhu, it’s not just kiyemuhu, he must put together both species, and…
But one is not careful to hold all at once when one makes the blessing. It could be the Rambam would have held that one should say that one should make the blessing, and afterwards lift up the esrog and afterwards the lulav, even if it takes half a minute. We are careful to hold all four species when one says the blessing.
Speaker 2: No, the language is a bit implied so, because lifting up one species is already the mitzvah.
Speaker 1: Ah, I say that one can make the blessing when one picks up the first species, because one is now beginning to be engaged in doing it. According to the Rambam it makes sense, but usually people don’t look at it any differently than that one can only make the blessing when one is holding the mitzvah. When one is ready for the mitzvah.
Speaker 2: But you’re saying, the shita (opinion) of the Rambam is a good one.
Speaker 1: True, but I’m telling you, the language of the Rambam is indeed as you understand it, because he says, he takes as a given that usually with netilat lulav (taking the lulav) one has already fulfilled it, ki’yon shehigbihu (once he lifted it), because when one picks up the lulav, when does one take the hadasim (myrtle branches)? But when one picks up the lulav one can already make the blessing, because the Rambam holds throughout that when one picks up, one is engaged in the mitzvah, it’s not at the moment when one is… but there is indeed a good lulav, yes.
Speaker 2: Okay, but regarding netilat yadayim (ritual handwashing) before shechita (ritual slaughter), there’s a very strong question on the Rambam. I said the chakira (analytical distinction) that each thing makes its own actions, no one says “litol yadayim o lishchot” (to wash hands or to slaughter), even when you slaughter a bird. What’s the answer?
Speaker 1: You’re saying here a different answer, that this isn’t the essence of what netilat yadayim is, but rather the shechita, but according to the words of the Rishonim (early authorities).
I’m telling you, it’s a mitzvah to slaughter, this is indeed a mitzvah to slaughter, if you want to eat a kosher animal. But netilat yadayim is needed if you want, if your hands are perhaps dirty and you want to eat something that has tevul bemashkeh (been dipped in liquid), it’s a practical thing. According to the words of the Rishonim, even if he slaughters for himself, he makes a blessing on the shechita and on kisuy hadam (covering the blood), but on netilat yadayim no one says “litol yadayim.”
Another thing, another interesting thing, netilat yadayim, or the Rambam told us that one makes the blessing afterwards, so that one shouldn’t have dirty hands during the blessing. But perhaps I remember yes, before Birkat HaMazon (Grace After Meals) something, that one should wipe one’s hands? He doesn’t say a blessing of al netilat yadayim.
Speaker 2: The Rambam says that one needs clean hands.
Speaker 1: No, but the Rambam says yes, it’s not appropriate to bentch (recite Grace After Meals) with dirty hands. Perhaps he means after Birkat HaMazon which is a long birkat hashevach (blessing of praise). But the Rambam views it that it’s not respectful to say the Shem uMalchut (God’s name and sovereignty) with dirty hands, but it could be that you don’t want the Shem uMalchut, but rather the mitzvas aseh (positive commandment) of hazan (the One who feeds).
Speaker 2: Yes, but it’s enough reason to change the order of the blessing.
Speaker 1: But it’s not enough reasons. No. One must have truly, the only thing that changes is truly when you can say that you are a complete redeemer. Ah. Someone who is a complete redeemer, it’s as if it’s not a good thing according to the Rambam. According to other poskim (halachic authorities) yes, but according to the Rambam it appears that one must, after you’ve washed your hands, you’ve already finished, there’s nothing to say.
And likewise one blesses al biur chametz (on the removal of chametz), one doesn’t say levaeir chametz (to remove chametz). Unlike with bedika (searching), unlike with bedika. Why? Because from the time he completed in his heart to nullify, the mitzvah of biur has already begun before he searches. Essentially, from when he began to be concerned with the chametz, he has already completed in his heart to nullify, as we wrote in its place.
Ah, one sees that the… ah, ah, very good, it’s a true thing. Someone who truly thinks doesn’t need to say kol chamira (the formula nullifying chametz). Kol chamira was made when someone didn’t think about it or what. He truly completed in his heart to nullify, he truly, when he does all kinds of actions, one knows, completed in his heart. He even forgot to say kol chamira, in most cases it appears so, yes.
Now, another halacha where one doesn’t say a blessing, it’s a case where one doesn’t say a blessing. Yes, on everything from mitzvot miderabanan (rabbinic commandments) one makes a blessing. But anything that is a custom, even though it is a custom of the prophets, it’s a very old custom, a very holy custom, the prophets already conducted it this way, but it doesn’t have the status of mitzvot sofrim (scribal commandments), but rather custom of the prophets. Such as netilat arava bashevi’i shel chag (taking the willow on the seventh day of the festival), the willow that one takes around the altar with the willows, which is a custom of the prophets. What? Or around the ark, yes, it’s a custom of the prophets.
And needless to say, something that is also a custom but not from the prophets but later, custom of the sages, such as kriat Hallel (reciting Hallel) on Rosh Chodesh and on Chol HaMoed Pesach, one doesn’t bless on it. One doesn’t make a blessing on it. It’s not in the category of mitzvot. It appears the Rambam holds that this thing one is not obligated to do as “kol asher yomru lecha ta’aseh” (all that they tell you, you shall do) or the verse that the Rambam brought, it’s only a custom. Not an obligation on the people, but it’s a custom that it should happen. But we do say a blessing on kriat Hallel in practice, because the Rosh argues.
And Tosafot and other poskim, the Rambam disagrees with the Rambam, and one doesn’t make a blessing on a custom. The Rambam disagrees with this principle. One can also find custom of the sages. But on Hoshana Rabba, on going around the bima on Hoshana Rabba, one doesn’t make a blessing.
Tosafot and others conduct themselves, and the Rema conducts himself that one does make a blessing on a custom. And the Rambam explained why regarding tekiat shofar (blowing the shofar). I can’t learn about this now, it will even not sit well with you.
“Anything about which you are in doubt whether one blesses on it or not”, says the Rambam, very interesting. I’ll make a small introduction here. The previous chapter 10, the Rambam concluded that it’s a tremendous thing that one makes blessings and thanks the Almighty every day all the time. But, we also learned here that there is a way in which one doesn’t make the blessing if one hasn’t done it properly, or there are mitzvot that don’t need a blessing for certain reasons, says the Rambam, or the last thing is because it’s a custom of the prophets or a custom of the sages.
Therefore, a person who is now learning says, “Ah, certain things I won’t remember if it’s a custom of the prophets, or if it’s a mitzvah miderabanan,” and you don’t know. Says the Rambam, “one does it without a blessing.” If you don’t know whether one needs a blessing, you don’t make a blessing. Not like someone might think, “Ah, on every mitzvah I’ll make a blessing,” because seemingly, what’s the question? Make a blessing. Okay, also make one on the car’s security. Says the Rambam, you don’t know, you don’t make a blessing.
“One does it without a blessing,” but he says very nicely, one does it. And not just because safek berachot lehakel (doubtful blessings are treated leniently). That’s the simple explanation that’s given. The Rambam didn’t say it, but safek (doubt) is the halacha. But the point is that the Rambam holds that when one has a doubt, one may not make the blessing. And the Rambam is not willing to say without Shem uMalchut or some such thing.
“A person should always be careful about an unnecessary blessing.” The Rambam says here, he says, I learned at the end of chapter 10 a very important thing to make blessings, and here you’re saying that one should be careful. So I’m completely confused. Says the Rambam, yes, it’s nothing, it’s nothing, figure it out, be careful, pay attention. There are blessings that are needed, and those you should indeed make. Berachot hatzrichot (necessary blessings) means every time there is a birkat hare’ach (blessing on fragrance), or every time you eat something, berachot hatzrichot every time. A beracha she’eina tzricha (unnecessary blessing) never.
A person should guard himself that he shouldn’t make a beracha she’eina tzricha. The Rambam says this, the Rambam says this. He says, now that a person has learned the end of chapter 10, it’s an important thing to make blessings. And here you’re saying that one should be careful. So I’m completely confused.
Says the Rambam, yes, it’s nothing, it’s nothing. You have to figure it out, be careful, pay attention. There are blessings that are needed, and those you should indeed make. Berachot hatzrichot means every time there is a birkat hare’ach, or every time you eat, you need to make berachot hatzrichot, every time. But beracha she’eina tzricha never.
Yes, increase, but never an unnecessary blessing. And King David says, “Every day I will bless You and praise Your name forever and ever.” Every day make blessings. But each one, they are all va’ahalela (and I will praise), they are all such kinds of blessings that give thanks. No, an unnecessary blessing is also weak. The Rambam wants to convey, he will conclude with a blessing, yes.
So accordingly, yarbeh beberachot hatzrichot (increase in necessary blessings). The Gemara doesn’t just say it. What does yarbeh mean? Yarbeh means when one needs to. No, the Rambam feels, because he wants to conclude again as he concluded chapter 10. When a person finishes learning Sefer Berachot, he shouldn’t now think, “A blessing is a terrible thing that I have to think maybe I’m making too many.” No, blessings are a good thing that one should make more.
Rather what, there is a certain type that says sometimes one doesn’t make blessings. That’s where tzricha comes in. Tzricha means when you smell a fragrance, or you make, you put on a garment you should make, that’s a beracha hatzricha. You shouldn’t make any doubtful ones. Even on Chol HaMoed Pesach, says the Rambam, it’s only a custom, don’t make it.
And now we will learn in chapter 17, which discusses “berich rachmana desayen” (blessed is the Merciful One who has helped us), which says differently than Rabbi Yitzchak. The Rambam says, now I’ve finished a chapter, I’m very happy, should I make a birkat haTorah (blessing on Torah study)? No. I’ll make a blessing without Shem uMalchut. Berich rachmana desayen, says the Rambam, not like the opinion of Rabbi Yitzchak.
Just as the Belzer Rav said Baruch Hashem hamotzi’acha (Blessed is God who brings you out), and just as when a Jew gets into a car and there’s some machine that makes sure he won’t forget his child, he says Baruch Hashem for that. Without Shem uMalchut, berich rachmana desayen. Very good. No, it’s in the Gemara. In the Gemara one sees many blessings of berich rachmana. Forgotten. Berich rachmana desayen.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800102#
—
The Rambam’s words: “All berachos open with ‘Baruch’ and close with ‘Baruch,’ except for a beracha that is adjacent to another…” He then divides: berachos of praise and thanksgiving — some open with “Baruch” but don’t close, some close with “Baruch” but don’t open. Berachos on mitzvos — most of them open with “Baruch” but don’t close, except for a few like bircas haTorah and bircas sefer Torah.
The Rambam gives a general introduction to the chapter about berachos on mitzvos, but begins with a broader general halacha about the text of all types of berachos — when we say “Baruch” at the beginning, when at the end, when both, when neither.
1. The Rambam’s position that all berachos are derabbanan: The Rambam holds that all berachos (except bircas hamazon) are derabbanan — including birchos hamitzvos, and also bircas haTorah. The Rambam didn’t mention bircas haTorah in Hilchos Talmud Torah (which would have been appropriate if it were d’oraisa). He doesn’t accept like certain Rishonim that bircas haTorah is d’oraisa from the kal vachomer in the Gemara (“if bircas hamazon…”). This is a chiddush in psak.
2. Beracha hasmuchah lachaverta — the mechanism: A beracha hasmuchah lachaverta doesn’t need to begin with “Baruch” because the previous beracha’s closing also serves as an introduction for the next one. Example: “Ahava Rabba” doesn’t begin with “Baruch” because it comes right after “Yotzer Or” which already ended with “Baruch.” Similarly “Emes V’yatziv” — doesn’t begin with “Baruch” but ends with “Baruch Ata Hashem Ga’al Yisrael.”
3. Why short berachos don’t have two “Baruch”s: Bircas hapeiros and birchos hamitzvos are too short to insert two “Baruch”s. One can’t say “Baruch Ata Hashem hamotzi lechem min ha’aretz — Baruch…” — there isn’t enough text between them. Only when there’s a long beracha (with content in between, like a tefilla or praise) is a closing with “Baruch” appropriate. The example of “Borei Nefashos” is brought — there enough words are inserted that a closing with “Baruch” would technically fit (though we don’t say it).
4. Which birchos hamitzvos have both opening and closing with “Baruch”: The Rambam says “a few of birchos hamitzvos” have both — he brings the example of bircas haTorah and bircas sefer Torah. By sefer Torah there are two berachos — “asher bachar banu mikol ha’amim v’nasan lanu es Toraso” (before the reading) and “asher nasan lanu Toras emes” (after the reading) — both have opening and closing with “Baruch.” These are separate berachos, not a continuation of one another. Also bircas haTorah in the morning (with “v’ha’arev na”) has opening and closing.
5. “Kivrei Yisrael” as an example of praise and thanksgiving with opening and closing: “Haroeh kivrei Yisrael” is also a beracha that has opening and closing with “Baruch,” though the Rambam counts it under “derech shevach v’hoda’ah.” Question: How does tzidduk hadin / “Dayan ha’emes” fit under praise and thanksgiving? Answer: “Dayan ha’emes” is also praise — one praises the Ribbono Shel Olam’s true judgment, just as “keshem shechayavim levarech al hatova” — thanksgiving for bad is also a type of praise, because hoda’ah means acknowledging the truth.
6. The placement of the halacha — introduction to Chapter 11 or conclusion of Chapter 10: This halacha is more than just an introduction to birchos hamitzvos — it’s a general halacha relevant to all types of berachos (birchos hanehenin, shevach v’hoda’ah, and mitzvos). Apparently it can also serve as a conclusion to the previous chapter. The placement of the halacha specifically here is significant.
7. Why do some berachos have opening and closing and some don’t: It’s asked: When the Rambam presents it as a lechatchila principle, why aren’t all berachos like this? Simply: Not the same chacham was mesaken each beracha. Shemoneh Esrei is touched upon — there each beracha is a beracha bifnei atzma, not opening and closing. The vast majority of all berachos (Shemoneh Esrei, birchos hamitzvos, birchos hanehenin) are not opening and closing — only specific long berachos are like this.
—
The Rambam’s words: “There are mitzvos aseh that a person is obligated to strive and pursue until he does them, such as tefillin and sukka and lulav and shofar, and these are called chova… And there are mitzvos that are not chova but similar to reshus, such as mezuza and ma’akeh, for one is not obligated to dwell in a house that requires mezuza in order to make a mezuza, but if he wishes to dwell all his days in a tent or on a ship he may sit… And similarly one is not obligated to build a house in order to make a ma’akeh.” Then: “And all mitzvos aseh between man and Hashem, whether a mitzva that is chova or a mitzva that is not chova — one makes a beracha on it before doing it.”
The Rambam divides mitzvos aseh into two: (1) Chova — one must strive and pursue until one does them (tefillin, sukka, lulav, shofar); (2) Domeh lereshus — one is not obligated to put oneself in the situation that brings the obligation (mezuza, ma’akeh). On both types one makes a beracha before the action.
1. “Lehishtadel v’lirdof” — a part of the mitzva itself: This doesn’t just mean if you already have tefillin you should put them on, but you must go write, buy, figure it out. When the Torah says “put on tefillin” it also means “ensure that you have tefillin” — because tefillin don’t grow. Part of the mitzva itself is the hishtadlus. The language “al kol panim” means: in any case, however you are, you must make an effort.
2. Mezuza vs. ma’akeh — bein adam laMakom vs. bein adam lachaveiro: Mezuza is a mitzva bein adam laMakom, ma’akeh is bein adam lachaveiro. The Rambam brings both as examples of “domeh lereshus,” but when he speaks about berachos, he says only that mitzvos bein adam laMakom receive a beracha — which excludes ma’akeh (bein adam lachaveiro) from a beracha. (But later in halacha 8 the Rambam brings that ma’akeh does have a beracha — see there.)
3. Why does the Rambam bring this distinction here: Apparently the distinction between chova and domeh lereshus is not really relevant to berachos, since both receive a beracha. The Rambam wants to exclude from a sevara that only obligatory mitzvos (where one must strive) receive a beracha, but kiyumis mitzvos don’t. Perhaps there’s a source where it says certain mitzvos are “reshus” — and the Rambam wants to exclude that on a “reshus” one doesn’t make a beracha. Therefore he must explain that “domeh lereshus” is not actually reshus, and one does make a beracha.
4. Tzitzis as a third category: Tzitzis is mentioned as a possible third category: a mitzva that is not chova mid’oraisa (one doesn’t have to wear a four-cornered garment), but the normal practice is that a person wears such a garment. It’s not chova mid’oraisa but perhaps a chova miderabbanan.
5. Krias Shema — chova or not: Krias Shema is certainly a chova lehishtadel, but if a person is always in a situation that exempts him (for example always in a makom hazuhama) — has he “exempted himself” like one who dwells in a tent is exempt from mezuza? The distinction: By mezuza the obligation never came (he doesn’t dwell in a house), but by Krias Shema the obligation did come — he’s only exempt due to a situation, which is a completely different type of exemption.
6. Third category: “Hechroniyos” (midos): The Rambam in other places counts a third category of mitzvos — “hechroniyos” — things that a normal person needs in order to live a normal Jewish life (like mezuza, ma’akeh, kiddushin). This doesn’t mean one is obligated to create the situation (one doesn’t have to dwell in a house with a mezuza), but that the Torah lays down the picture of a normal life.
—
The Rambam’s words: “All mitzvos that are midivrei sofrim… there are mitzvos that are chova from their words such as mikra megilla and hadlakas ner Shabbos and hadlakas ner Chanuka… and there are mitzvos that are not chova such as eruv and netilas yadayim… and on all these mitzvos one makes a beracha first before doing them ‘asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu la’asos.'” Then: “And where did He command us? In the Torah it is written ‘al pi haTorah asher yorucha ta’aseh'” (Devarim 17:11).
Also on mitzvos derabbanan — whether chova or reshus — we say “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu.” The Rambam asks where did Hashem command us, since Chazal were mesaken this, and answers: In the Torah it says “al pi haTorah asher yorucha ta’aseh” — Hashem commanded to follow what Chazal say.
1. How does the Rambam interpret the “v’tzivanu”: Normally “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu” means a specific mitzva — when one says “v’tzivanu la’asok b’divrei Torah” it means that Hashem commanded to learn Torah. But by mitzvos derabbanan one must squeeze in a whole clause in the middle: “asher kidshanu b’mitzvosav” — through His mitzvos (which includes “lo tasur”), “v’tzivanu” — to follow Chazal, “who commanded lehadlik ner Chanuka.” This is a great difficulty — one must insert a whole intermediate sentence into the text.
2. The Rambam brings specifically the aseh, not the lav: The Gemara in Maseches Shabbos brings “lo tasur” (a lav) as the source for the obligation to follow Chazal. But the Rambam brings specifically the aseh — “asher yorucha ta’aseh” — because he wants the “v’tzivanu” to be connected to a mitzvas aseh, not to a lav. This fits better with the language “v’tzivanu” which is a positive command.
3. Shitas haRamban — a fundamental dispute: The Ramban doesn’t agree with the approach that “lo tasur” is a general source that creates mitzvos. The Ramban wants to find in the Torah itself a source for each mitzva derabbanan (like Chanuka, Purim) through klalim and pratim. However — the Ramban does agree that there is a chiyuv d’oraisa to follow Chazal; he only holds that this doesn’t constitute the “v’tzivanu” on each specific mitzva derabbanan. The Ramban’s interpretation of “v’tzivanu” is: “lishmoa divrei chachamim shetzivanu lehadlik ner Chanuka” — the command is to listen to Chazal, and they said to light.
4. “Asher kidshanu b’mitzvosav” — two possible interpretations: One can interpret “asher kidshanu b’mitzvosav” that Hashem made us sufficiently kadosh with His mitzvos — specific, defined mitzvos, and nothing more comes in. But the Rambam’s interpretation is that “b’mitzvosav” includes all mitzvos, including the principle of “lo tasur” / “asher yorucha ta’aseh,” which brings in also mitzvos derabbanan.
5. Analogy to kibbud av: When a father says “bring me tea,” there’s a mitzva to bring the tea — from the side of kibbud av. But Hashem never commanded to bring tea. Similarly: After Chazal commanded mikra megilla, there’s automatically a “command” from Hashem (through “lo tasur”). The question is however: Can one say “v’tzivanu” on the specific action, or only on the principle of following Chazal?
6. The Rambam’s fundamental approach — Chazal don’t have Hashem’s “stamp”: The Chazal have an inyan of “lishmor v’la’asos” — there’s an extra mitzva to follow their takanos, but this is a mitzva derabbanan, a “lighter” mitzva. But there is no mitzva whatsoever to light Chanuka lights in the sense that Hashem never commanded to light Chanuka lights. This distinction is very important for the Rambam.
7. Connection to bal tosif: The Rambam’s concern is connected to bal tosif — one may not say about something that is not a mitzva that it is a mitzva. The text “asher kidshanu b’mitzvosav” can imply that it’s d’oraisa. The answer is that “v’tzivanu” refers to the koach hahekesh — Hashem commanded to follow the Chazal, not that He specifically commanded to light Chanuka lights.
8. Terminology: “Sofrim” vs. “Chachamim”: The Rambam uses the language “midivrei sofrim” for mitzvos derabbanan, but when he quotes a statement of Chazal he says “chachamim.” The term “sofrim” perhaps comes because they wrote (sofrim = scribes) the mitzvos. The language of Chazal is mentioned: “chavivin alai divrei sofrim,” “divrei sofrim tzrichin chizuk.”
—
The Rambam’s words: “Any mitzva whose action is the completion of its obligation, one makes a beracha on it at the time of action… One who makes a sukka or lulav or shofar or tzitzis or tefillin or mezuza doesn’t make a beracha at the time of making ‘asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu la’asos sukka’… because after their making there is another command… But ma’akeh one makes a beracha at the time of making ‘asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu la’asos ma’akeh.'”
The Rambam distinguishes between two types of mitzvos: (1) mitzvos where the action itself is the gemar chiyuv — there one makes the beracha at the time of action; (2) mitzvos where after the action there is still another command (like sukka — one must then sit in it, shofar — one must then blow it) — there one doesn’t make a beracha on the preparation/action, but on the kiyum itself. Ma’akeh however, where after the action there is no other command, one makes the beracha at the time of action.
1. Asiyas hasukka is itself a mitzva — not just preparation: The Rambam learns clearly that asiyas hasukka (building the sukka) is itself a mitzva, not just a hechsher mitzva. The Rambam said earlier (in halacha 2) that there are mitzvos that one must “lehishtadel v’lirdof acharihem” — here it’s revealed that the entire process of hishtadlus is itself a mitzva. Every part of the process — even driving to Home Depot to buy a drill, the building itself — is part of the mitzva. The chiddush is that one doesn’t make a beracha on each step separately, but once at the end of the entire process (when one sits in the sukka), because “yesh achar asiyasan tzivui acher.” Other Rishonim argue and hold that asiyas hasukka is not a mitzva in essence.
2. Ma’akeh — an “unusual” mitzva with a beracha: Ma’akeh is an unusual mitzva that receives a beracha, because almost all mitzvos that have berachos are “ritualistic” mitzvos (a ceremony — putting on tzitzis, laying tefillin), but ma’akeh is a practical/security mitzva. This is like a procedure, similar to a get, where one wouldn’t expect a beracha. Therefore the Rambam says that one does make a beracha. In practice we don’t see that people make a beracha on ma’akeh.
3. Ma’akeh as “beis av” for all matters of “v’nishmartem”: Ma’akeh is a “beis av” (principle-mitzva) for all matters of protection and safety. The moment of making a ma’akeh is the moment when one takes upon oneself the entire inyan of “ki yipol hanofel mimenu.” When a person installs a security system in his car (for example an alarm so one won’t forget a child), he is mekayem literally mitzvas ma’akeh — not just an inyan of “v’nishmartem” in general, but literally the content of ma’akeh. But in practice we haven’t established a text of beracha on such “ma’akeh-like” actions.
4. The Rambam’s approach that the language of berachos is one inclusive system: By the Rishonim there’s great dispute about the language of berachos. The Rambam makes from all the rules one clear, unified system. This is the first text that the Rambam brings in all of Hilchos Sefer Ahava.
—
The Rambam’s words: “Any mitzva that is from time to time such as shofar and sukka and lulav and mikra megilla and ner Chanuka, and similarly any mitzva that involves acquisition [new tzitzis, tefillin, mezuza], and similarly a mitzva that is not frequent and not found at all times for it is similar to a mitzva that is from time to time such as milas haben and pidyon haben — one makes a beracha on it at the time of action ‘shehecheyanu v’kiyemanu.'”
Three categories of mitzvos receive shehecheyanu: (1) mitzvos from time to time — that occur once a year (shofar, sukka, lulav, megilla, ner Chanuka); (2) mitzvos that involve acquisition — a new object of mitzva (new tzitzis, tefillin, mezuza, ma’akeh); (3) mitzvos that are not frequent and not found at all times — that are similar to from time to time (mila, pidyon haben). On all three one makes shehecheyanu at the time of action.
1. Connection to shehecheyanu on simcha: The foundation is the same as shehecheyanu on a simcha (“lo ra’isi es chaveri sheloshim yom”) — “lo ra’isi es hamitzva” — one hasn’t seen the mitzva of shofar for a long time, therefore one makes shehecheyanu.
2. Shehecheyanu by bris mila — tzaar hatinok: A question is raised: How does one make shehecheyanu by bris mila, when there is tzaar hatinok?
3. First time tefillin — shehecheyanu: When one lays tefillin for the first time, one makes shehecheyanu. Similarly by new tzitzis — like by a new garment in general.
4. Sukkos — possibly three shehecheyanu’s: Apparently three shehecheyanu’s come: (1) when one buys a lulav, (2) when one builds a sukka, (3) when one sits in the sukka (on the Yom Tov itself). The Rema says that shehecheyanu should be made when building the sukka, but our custom is we put everything together by kiddush.
5. Distinction between shehecheyanu of Yom Tov and shehecheyanu of mitzva: By kiddush one makes shehecheyanu on the Yom Tov (bircas hashevach/hoda’ah that one has lived to another celebration), and by shofar/megilla one makes a separate shehecheyanu on the specific mitzva — two different things.
6. Shehecheyanu is not bircas hamitzvos — it’s bircas hashevach, a thanksgiving. Therefore one can say it on shevitas Yom Tov even without an action, because one doesn’t need an action for bircas hashevach.
—
The Rambam’s words: One who does a mitzva… if he does for himself he makes a beracha “la’asos” (such as lehaniach tefillin, lehit’atef b’tzitzis, leishev b’sukka, lehadlik ner shel Shabbos, ligmor es haHallel, likboa mezuza, la’asos ma’akeh, lehafrisn teruma, limol es haben, lishchot es haPesach v’es hachagiga). But one who does for others makes a beracha “al” (such as al kevias mezuza, al asiyas ma’akeh, al hamila, etc.).
When someone does a mitzva for himself, he says the language “la’asos” (infinitive — “to do”), because he himself is obligated. When he does for others, he says “al” — “about” the mitzva — because he himself is not obligated in that specific obligation, but he is doing the action of the mitzva.
1. Someone who is motzi others after he was already yotzei: For example, someone already blew shofar for himself, and now he is motzi a new minyan. He makes shehecheyanu again, because he has a new mitzva — the mitzva of doing for others. The Rambam is not so strong on the inyan of “yotzei yedei chovaso” — bircas hamitzvos is on the essence of the mitzva, not just on the obligation of the mitzva. Even when the person has already fulfilled his obligation, he still has a mitzva when he does for others.
2. Practical question about mezuza through agency: When someone is asked to put mezuzos on someone else’s house — the agent says “al kevias mezuza” (not “likboa”), because he himself is not obligated. Question: Does the agent’s beracha exempt the homeowner? Apparently no — because the text is different. The homeowner would have said “likboa mezuza,” and the agent says “al kevias mezuza.” Therefore there’s a reason that the homeowner should put the mezuza himself.
3. We don’t do mitzvos in bundles: Each mitzva is important separately, one shouldn’t combine mitzvos. This is mentioned in the context of different berachos on different mitzvos.
4. [Digression: “Lilmod u’lelamed”]: Why don’t we make a separate beracha when we teach children? Because bircas haTorah already includes “lilmod u’lelamed” — learning and teaching others is one mitzva.
—
The Rambam’s words: “If it’s a mitzva whose action still continues, one makes a beracha after the action. How so? One wrapped himself in tzitzis or lulav or tefillin or sat in a sukka and didn’t make a beracha, he makes a beracha after the action… But one who slaughters without a beracha doesn’t go back after the slaughter and make a beracha… And similarly if he covered the blood without a beracha, or separated terumos and ma’asros, or immersed and didn’t make a beracha, he doesn’t go back and make a beracha after the action.”
The Rambam distinguishes between mitzvos whose action continues (tzitzis, tefillin, sukka, lulav) — there one can still make a beracha afterward — and mitzvos whose action is already past (shechita, kisui hadam, hafrasha terumos, tevila) — there one has missed the opportunity.
1. Two explanations for why one can still make a beracha by mitzvos she’asiyasan kayemes:
a) Over la’asiyasan-sevara: It’s still “over la’asiyasan” — not over to the *previous* action, but to the *continuation* of the action. Lechatchila one must make it over la’asiyasan at the first moment, but bedieved the continuation is also good.
b) Beracha-chalus sevara: The Rabbanan cannot be mesaken a beracha on a mitzva that no longer exists. When the mitzva still exists (he’s still sitting in the sukka, he’s still wearing tefillin), there’s a cheftza of mitzva that can receive a beracha. But when the mitzva is already past, there’s no place for a beracha.
2. Text of berachos — proof that it refers to the beginning action: The text “lehit’atef b’tzitzis,” “lehaniach tefillin,” “leishev b’sukka” — all speak of the beginning action (putting on, sitting down), not of the continuation. This shows that lechatchila the beracha is meant for the beginning, but bedieved one can still say it because the situation continues.
3. The Rambam’s text “kodem la’asiyasan” vs. Gemara’s “over la’asiyasan”: The Rambam wrote “kol hamitzvos mevarech aleihen kodem la’asiyasan” — instead of the Gemara’s language “over la’asiyasan.” The Gemara emphasizes with “over” — immediately adjacent to the action — which the Rambam abbreviated.
4. Safek berachos — teruma on demai: On demai one doesn’t make a beracha, because safek divrihem lehakel. Even when Rabbanan require teruma, one doesn’t make a beracha when it’s a safek. The Pri Chadash is mentioned that the Rambam perhaps has a distinction in this.
—
The Rambam’s words: “And similarly there are mitzvos that one makes a beracha on them after their action always — tevilas hager, for he is not yet kadosh and not commanded until he immerses.”
The only mitzva that one always makes specifically after the action is tevilas hager, because before the tevila he is not yet a Jew and cannot say “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu.”
1. The logical paradox: The ger cannot say “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu” before the tevila, because he is not yet “kadosh” and not “commanded.” It’s “talui v’omed” — he becomes a Jew through the same action on which he must make a beracha.
2. Which mitzva is tevilas hager: It’s not from the seven mitzvos of Bnei Noach. The Rambam learns that “viheyisem kedoshim lElokeichem” / “viheyisem li kedoshim” is a mitzva — to be a Jew. For a non-Jew this is not a mitzva, but for a Jew yes. After the tevila, when he is already a Jew, he makes a beracha on the foundation of his Jewishness. It’s a “kiyumis mitzva” — if one wants to become a Jew one must immerse, but the mitzva is only on a Jew, not on a non-Jew.
3. The paradox of “when does he become a Jew”: When does a Jew “suddenly” become a Jew? He was already a Jew — he was “always.” This is unusual but that’s how it stands.
4. Seven mitzvos of Bnei Noach and berachos: A non-Jew who keeps the seven mitzvos of Bnei Noach cannot make a beracha on them — Chazal were not mesaken berachos for Bnei Noach. Further question: Once Chazal were mesaken berachos, does it become the “ofen asiyas hamitzva” — are Bnei Noach also obligated to do their mitzvos according to how Chazal say? For example, if one blows shofar without a beracha, something is lacking in the “quality” of shofar. But the Rambam doesn’t say this chiddush that Bnei Noach must follow Chazal’s manner.
5. The Meiri’s approach — berachos only on mitzvos special to Jews: Bircas hamitzvos one makes only on mitzvos that are special to Jews. A mitzva that is obligatory “as basic human duties” — basic human obligations — doesn’t receive a beracha. The inyan of “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu” is that Hashem gave us “chiba yeseira” — “asher bachar banu mikol ha’amim b’ahava.” R’ Avner’s question: On the contrary, we do make berachos on such mitzvos. Answer: The beracha addresses the fact that Hashem chose us, that mitzvos should be “revealed” through us as Jews.
6. Beracha after tevila — nidda and other tevilos: The Rambam says explicitly
6. Beracha after tevila — nidda and other tevilos: The Rambam says explicitly in Hilchos Nidda that one makes the beracha before the tevila. But our custom (and other Rishonim): Not only a ger, but every tevila — also a nidda (tevila d’oraisa) — one makes the beracha after the tevila. One immerses again after the beracha, but this is not me’akev, because she is already tehora. The Shulchan Aruch writes that a nidda also makes a beracha before the tevila. The reason for the custom afterward: because one couldn’t make a beracha when one is tamei.
7. [Digression: Siddur kiddushin — yichud edim]: At a siddur kiddushin the mesader kiddushin was meyached edei kesuva but forgot to be meyached edei kiddushin before the chasan gave the ring. He immediately caught himself afterward, was meyached two witnesses, and asked that the kalla should return the ring as a gift and the chasan should be mekadesh again. The halachic foundation: One must be meyached witnesses because “edus shebatla miktzasa batla kula.” If one had only caught oneself after sheva berachos, one would have needed to make a new bircas eirusin over la’asiyasan. There’s a dispute between Rambam and Rosh whether bircas eirusin is a bircas hamitzvos or a bircas hashevach — according to the Rosh (bircas hashevach) one can make it afterward.
—
The Rambam: When a person does a mitzva for himself and for others at once — such as eruv, where one person makes it as an agent for all the residents of the courtyard — one makes a beracha “al mitzvas eruv.”
1. Three rules of the Rambam summarized: (a) For oneself alone — one makes “la”; (b) For others — one makes “al”; (c) If one makes afterward (like tevila, netilas lulav) — one makes “al” and not “la.”
2. Netilas lulav — why “al” and not “la”: By lulav one should have said “litol lulav,” but in practice we say “al netilas lulav” — because “keivan shehigbihu yatza yedei chovaso” — the minute one lifts the lulav one is already yotzei, and usually one makes the beracha after one was already yotzei. The Rema says: If one makes the beracha before one takes it (when it’s still lying on the table), then one makes a beracha “litol es halulav.” The Rambam means that also by sukka one makes the beracha before one sits down (“leishev b’sukka”), not like us who make it after kiddush.
3. Question on megilla: We say “al mikra megilla” — according to this rule one should have said “likro megilla” or “lishmoa megilla.” Tosfos have a different distinction.
4. Netilas yadayim — question on the Rambam: By netilas yadayim we say “al netilas yadayim” — no one says “litol yadayim,” even when one washes for oneself. Also by shechita we say “al hashechita” — even when one slaughters for oneself. Answer: Netilas yadayim is not the essence of the mitzva — it’s a practical thing (if your hands are dirty). Shechita is a mitzva if you want to eat a kosher animal. Another point: The Rambam said that the beracha on netilas yadayim one makes afterward — so one won’t have dirty hands during the beracha. By bircas hamazon the Rambam says it’s not appropriate to bentch with dirty hands (kavod for shem umalchus), but this is not enough reason to change the order of beracha. Only when one is a “goel gamur” — when one has already finished — does one change the order.
5. Biur chametz — “al biur chametz” not “levayer chametz”: We say “al biur chametz” because “mei’es shegamar belibo levatel” — from when he began with the bitul in his heart, the mitzvas habiur is already mekuyam before he begins to check. Therefore the beracha is “afterward” — and we say “al.” Chiddush about kol chamira: Someone who truly thinks gmar belibo levatel — he truly was mevatel in his heart — doesn’t need to say “kol chamira.” Kol chamira was instituted for someone who didn’t think of it. Even if he forgot to say kol chamira, in most cases he is yotzei.
—
Another example where one makes the beracha afterward is hadlakas ner Shabbos. The reason: If one makes the beracha before lighting, one has already accepted Shabbos, and one can no longer light. Therefore one lights first, covers the eyes, makes the beracha, and then sees the lights.
Question: The Rema says this, but it’s noted that this is “a chumra of the Acharonim” — the Rema himself doesn’t say that one must accept Shabbos through the lighting.
Another chiddush: By ner Shabbos perhaps the mitzva is not the “hadlaka” itself but that “it burns” — it is oneg Shabbos. This is different from ner Chanuka where “hadlaka osa mitzva.”
—
Why isn’t there a beracha “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al mitzvas kiddush”? Answer: Kiddush hayom al hayayin is itself a shevach v’hoda’ah — Chazal were mesaken that the kiddush itself should be praise on Shabbos and on wine, instead of a separate “dry” bircas hamitzvos.
The same foundation — instead of “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu likro krias Shema” Chazal were mesaken “Ahavas Olam” / “Ahava Rabba” — a much more beautiful beracha that speaks about the great love from kabbalas haTorah, which is the content of Shema.
When Chazal designated a more beautiful, richer beracha, there’s no place for the minimum format of “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu.” The minimum format is for when one doesn’t have much to say — like “borei pri ha’adama” for eating. But when there’s richer content, one makes a more beautiful text.
—
The Rambam’s words: Why doesn’t one make a beracha on mayim acharonim? “Because one is not obligated in this matter except due to danger” — the obligation of mayim acharonim is only because of the danger of melach Sedomis. “And something that one is obligated in due to danger, one doesn’t make a beracha on doing it.”
The Rambam establishes a rule: Something that one is obligated only because of danger, one doesn’t make a beracha on it.
1. The distinction between netilas yadayim rishona and acharona: The Rambam earlier listed eruv and netilas yadayim among mitzvos derabbanan on which one does make a beracha. This refers to netilas yadayim barishona. But netilas yadayim ba’acharona has no beracha, because the entire obligation is only mipnei hasakana.
2. Example: Mesanen es hamayim: “Hamesanen es hamayim v’achar kach shose balayla” — someone who wants to drink water at night is obligated to strain the water, because at night one cannot see if a creature (parasite) has entered. This is mishum sakanas aluka. One does not make a beracha “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu lesanen es hamayim,” because although there is a general mitzva of “v’nishmartem me’od lenafshoseichem,” Hashem did not make such a specific mitzva to strain water.
3. Question from ma’akeh: Ma’akeh the Rambam earlier listed among the things on which one does make a beracha — but ma’akeh is also mishum sakana (“pen yipol hanofel mimenu”)! How does this fit with the rule that “something obligated due to danger, one doesn’t make a beracha”?
4. First answer — specific mitzva vs. general: Ma’akeh is a specific mitzva that the Torah specifically commanded. But netilas yadayim acharona and mesanen es hamayim are only derived from the general mitzva of “v’nishmartem me’od lenafshoseichem” — there’s no specific particular mitzva on it.
5. Second answer — ma’akeh is for others, not for oneself: Ma’akeh is a mitzva to protect others from danger, not for oneself. When a person makes a ma’akeh on his house, he prepares it so that tomorrow when another person comes he won’t fall. This is different from netilas yadayim acharona, which is an obligation on each individual for himself.
6. Chiddush of Chazon Ish about ma’akeh: The Chazon Ish explains that ma’akeh is a chiddush — a person himself goes on the roof, he knows he must be careful. But why must I make a fence on my roof? Tell the person not to go! Or “adam moed le’olam” — a person must be careful. The chiddush of ma’akeh is that you must make a physical barrier — this is a specific mitzva that the Torah was mechadesh, not just general protection.
7. Ma’akeh as a din on the homeowner: Ma’akeh is a din that the Torah places the obligation of protecting a roof on the homeowner. By other dangers (like netilas yadayim) each person has an obligation for himself — we don’t say that the host must ensure that everyone washes mayim acharonim.
8. Whether ma’akeh depends on actual danger: By melach Sedomis we saw that a place where it’s not common, is not obligated. But by ma’akeh it may be that once there’s a mitzva, one must do it — it’s more a formal fence.
—
Everything that has to do with someone else’s brokenness doesn’t fit to make a beracha. For example: A Jew is standing hungry and you give him food — it doesn’t fit to make a beracha “al mitzvas tzedaka.”
Why doesn’t one make a beracha on paying a debt or returning stolen property? By hashavas gezeila: the other person is connected to a sin — it doesn’t fit that a person should thank Hashem for returning the stolen item. But peri’as ba’al chov is a mitzva — and yet we don’t make a beracha.
A mitzva lachaveiro one doesn’t make berachos. But the Rambam in Moreh Nevuchim says that most mitzvos bein adam laMakom are also in truth a mitzva lachaveiro, because when one goes through the ta’amei hamitzvos one sees that many things have benefit for other people. “Bein adam laMakom” means what is the primary mitzva, more directly.
[Digression: Why doesn’t one make a bircas hamitzvos on teshuva] R’ Leibish in Antwerp gave an entire lecture on Erev Yom Kippur why one doesn’t make a bircas hamitzvos on teshuva, with a piece from the Brisker Rav. The rule of R’ Menachem Azarya of Fano in the name of R’ Avraham Ibn Ezra: A mitzva where it’s not clear when it actually happens, one doesn’t make a beracha. For example, ahavas re’im — it can sometimes take ten years until one becomes a friend. Teshuva is also such a thing — it’s a process, not just an action of saying “ashamnu.”
The Rashba brings several mitzvos where there is or isn’t a beracha, but he concludes that we cannot know the reason, because with every reason one can come up with another mitzva that is similar and doesn’t fit the reason. His conclusion: Essentially we don’t know precisely on which things the Chazal did or didn’t institute a beracha, and one must only follow the tradition. Other Rishonim did propose reasons (for example a mitzva that depends on others), but the Rashba means that no single rule can explain everything.
A beracha must fit with simcha. One makes a beracha with simcha — “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu” is praise with joy. Therefore: On sad things one doesn’t make a beracha (except “Baruch Dayan ha’emes” which is a special beracha); on a mitzva haba’a ba’aveira one doesn’t make a beracha. Question on get: Why doesn’t one make a beracha on a get? Answer: Chazal simply weren’t mesaken a beracha on a get — it’s not a “rule” but a practical takana.
The essence of bircas hamitzvos is “giving importance” to each mitzva. Whether it’s “asher kidshanu al shofar” or “Ahava Rabba” (which is a beracha for Krias Shema without saying “asher kidshanu”) — both give importance to the mitzva. Also berachos on events — one gives importance to the event, one is “being meyached shem shamayim all the time.”
—
The Rambam’s words: “Anything that is a custom, even though it is a custom of prophets… such as taking the willow on the seventh day of the festival… and needless to say a custom of sages such as reading Hallel on Rosh Chodesh and on Chol HaMoed Pesach — one doesn’t make a beracha on it.”
On a custom — even a custom of prophets — one doesn’t make a beracha. Kal vachomer on a custom of sages (like Hallel on Rosh Chodesh).
1. Distinction between mitzvos midivrei sofrim and custom: The Rambam distinguishes between mitzvos midivrei sofrim (one makes a beracha) and custom (one doesn’t). A custom is not in the category of mitzvos — it’s not an obligation on people, but a custom that it should happen.
2. In practice we do say a beracha on Hallel on Rosh Chodesh — because the Rosh, Tosfos, and other poskim argue with the Rambam, and the Rema holds that one does make a beracha on a custom.
3. But on Hoshana Rabba (circling the bima) one doesn’t make a beracha — even according to those who make a beracha on a custom.
—
The Rambam’s words: “Anything about which you are in doubt whether one makes a beracha on it or not — one does it without a beracha.”
If one doesn’t know whether one needs a beracha, one does the mitzva without a beracha.
1. Apparently one could think: “On every mitzva I make a beracha” — but the Rambam says no: if you don’t know, you don’t make it.
2. The simple reason that’s given is “safek berachos lehakel” — but the Rambam didn’t say this explicitly. The Rambam holds that when one has a doubt one may not make the beracha.
3. The Rambam is not willing to say a beracha “belo shem umalchus” as a compromise.
—
The Rambam’s words: “Always a person should be careful about a beracha that is not needed… one should increase in berachos that are needed” — as David HaMelech says “bechol yom avarechecha va’ahalela shimcha le’olam va’ed.”
The Rambam establishes a balance — on one hand one should not make berachos levatalah, on the other hand one should increase in berachos that one needs to make.
1. Ending Sefer Berachos with a positive message: The Rambam wants to end Hilchos Berachos in the same manner as he ended Chapter 10 — with a positive note. When a person finishes learning Sefer Berachos, he should not leave with the feeling that berachos are a “scary thing” where one must always worry perhaps one is making too many. On the contrary — berachos are a good thing that one should make more. The Rambam wants the learner to leave with simcha of berachos.
2. What does “berachos hatzrichos” vs. “beracha she’eina tzricha” mean: “Berachos hatzrichos” means every time a situation arises where a beracha is designated — like one smells a fragrance (bircas hare’ach), one eats (bircas hanehenin), one puts up a mezuza — this is a beracha hatzricha, and this one should indeed make every time. But a “beracha she’eina tzricha” — like safek berachos, or berachos that one is not obligated — one should never make. Even Hallel on Chol HaMoed Pesach, which is only a custom, one should not make a beracha on it (safek berachos lehakel).
3. “Yarbeh” doesn’t mean just making more — but when one should: The Rambam’s language “yarbeh b’verachos hatzrichos” doesn’t mean that one should artificially increase berachos. It means that when a situation arises where a beracha is tzricha, one should gladly make it and not avoid it.
4. The verse “bechol yom avarechecha” — va’ahalela: All berachos are a type of “ahalela” — thanks and praise to HaKadosh Baruch Hu. This is the character of berachos hatzrichos.
5. How does this fit with the end of Chapter 10: The Rambam said at the end of Chapter 10 that it’s a tremendous thing to make berachos and thank Hashem every day. And here he says one should be careful of unnecessary berachos — it looks like a contradiction. Answer: There’s no contradiction at all — berachos hatzrichos one should indeed make. Beracha she’eina tzricha — which is never necessary — one should be careful of.
—
1. Brich Rachmana d’sayan — a beracha without shem umalchus when finishing a chapter: The Rambam’s approach is that when one finishes learning a chapter, one should not make a formal bircas haTorah with shem umalchus, but say “Brich Rachmana d’sayan” — a beracha without shem umalchus. This is not like the opinion of Rabbi Yitzchak (who perhaps holds that one needs a formal beracha).
2. The concept of “Brich Rachmana” in the Gemara: In the Gemara one finds many berachos of the type “Brich Rachmana” — these are berachos of thanksgiving without shem umalchus, that one says at various occasions. This is a legitimate form of gratitude to HaKadosh Baruch Hu without the concern of beracha levatalah.
3. Practical examples: The Belzer Rav said “Baruch Hashem” at a certain occasion, and a modern example of a device in a car that reminds one not to forget a child — one says “Baruch Hashem” for it. All this is without shem umalchus, and this is the manner in which one can increase in thanksgiving without the concern of beracha she’eina tzricha.
—
The Rambam’s style in Hilchos Berachos is very organized but interesting — he is lengthy, but he doesn’t really go from a rule to details. He brings halachic definitions but not always with clear rules.
We are learning a Rambam, Laws of Blessings in Sefer Ahava, we are now holding at the eleventh chapter, chapter 11, and we’re going to talk about the topic of birkat hamitzvot (blessings on mitzvot). And since we’re already talking about mitzvot and about blessings, we must give a blessing to all the dear Jews who have fulfilled the mitzvah of talmud Torah d’rabim (teaching Torah to the masses), who help to increase and glorify Torah, who have given money for our campaign in order to be able to continue with the shiurim (lectures), with many more shiurim that clarify the Torah for Jews.
And the Jews who have not yet called should warm up to it, so that they can continue the shiur, and spread Torah, and take it to the next level, improve the shiur and so on. And we must thank the head and first of the campaign who matches all funds, the sponsor, the distinguished philanthropist Rabbi Yoel Wertzberger, who matches every donation. Therefore, those who have long had a desire to extract money from a philanthropist for Torah, now have an opportunity. You give five thousand dollars, it will only make our esteemed sponsor give another five thousand dollars to match it, so your money is doubled, and may the merit stand by you all, and may the great merit of Torah bestow all good things.
The Rambam says, yes, we have already learned about different types of blessings. The most important blessing apparently is the mitzvah d’oraita (biblical commandment) of birkat hamazon (grace after meals), all other blessings are rabbinic. We have already learned all types of blessings on fruits, blessings of enjoyment, as well as on pleasures that are not eating. And after that we learned various other types of blessings, some of them because when one sees an interesting thing, or when one sees something that brings praise and thanksgiving, a beautiful thing, or troubles of Israel, all these things as we learned yesterday, various types of prayers, thanksgivings and blessings, which are all under one category.
Now we are going to learn another type of blessing that we have not yet mentioned, that is birkat hamitzvot, an enactment of the Sages. When one performs a mitzvah, one should make a blessing beforehand, thanking the Almighty for the mitzvah.
The Rambam, before the first law, the Rambam says, just a question that comes in here, he says simply, he already said, the Rambam already said at the beginning of Laws of Blessings, he says that there are three types of blessings, and one of them is birkat hamitzvot, and he says that all blessings are enactments of the Sages. Now he begins to say that he is going to state the laws of birkat hamitzvot, what can one say.
In Laws of Talmud Torah did the Rambam mention birkat haTorah (blessing on Torah study)? No. But in any case, it is certain that the Rambam did not accept like some accept that birkat haTorah is biblical, because the Gemara says that it is a kal vachomer (a fortiori argument), if birkat hamazon is a blessing… one sees from this Rambam that he holds that all these blessings are rabbinic, including birkat hamitzvot.
The Rambam says, “All the blessings”, first he begins, before he goes to birkat hamitzvot he still begins with an interesting introduction. Yes, in the categories of blessings he counted this for us. Now he is going to state the laws of how one makes birkat hamitzvot. So first he says a certain law, a general law of blessings, whether one begins with “baruch,” whether one closes with “baruch,” it is also relevant for birkat hamitzvot, it is also relevant for all mitzvot, so it comes in here.
Yes, so the first law the Rambam speaks about the text of various blessings, how one begins and ends. The Rambam says, “All the blessings one opens with ‘baruch’ and closes with ‘baruch'”. All blessings one begins with “baruch” and one ends, for example like “Baruch… asher bara olam,” and one ends “Baruch… melech ha’olam.”
“Except for the last blessing of Kriat Shema”, the last blessing before Kriat Shema one begins with “Ahava Raba,” one does not begin with the text of “baruch,” one only ends with “Baruch habocher b’amo Yisrael b’ahava,” unlike for example “Yotzer Or” which one begins with “Yotzer Or” and ends with “Yotzer hame’orot.”
Speaker 2: The last blessing, the Ahava… why not Ahava? Ahava Raba one still begins with “baruch.”
Speaker 1: Yes, but this is apparently simple, because… ah, a blessing adjacent to another. Ah, okay. The last blessing of Kriat Shema, the last blessing means the blessing after Kriat Shema. The last blessing, the blessing after Kriat Shema, begins with “Emet v’yatziv” and ends with “Baruch ata Hashem ga’al Yisrael.”
And as Rabbi Yitzchak says correctly, that Ahava Raba is also so, but now there is another reason. The Rambam says, “A blessing adjacent to another”. A blessing that comes right after another, it is simple that the blessing that was just said is like also the introduction. Yes, “Yotzer or u’vorei choshech” is a continuation.
A blessing is basically like a speech. One begins, one begins “Baruch ata Hashem,” and one also ends “Baruch ata Hashem.” Because one already said “Baruch ata Hashem” in the middle earlier. It is already a blessing adjacent to another. There are blessings that are not so, for example the morning blessings, for those who don’t say like the Rambam, one says many times “Baruch,” “Baruch,” “Baruch,” “Baruch.” Or in the blessings on Torah that the Rambam is going to enumerate.
The language of the Rambam is a bit different, which we will see. “Blessings on fruits and thanksgiving”, all these blessings of enjoyment that we enumerated are also short blessings that do not end, because “they are short as the Sages established” – it is not long enough to insert two “baruchs” in it at all. And blessings on performing mitzvot also do not have a closing “baruch.”
Speaker 2: There is someone who once came to me and could say that a comprehensive blessing has only one “baruch,” except for the blessing of prayer which has two “baruchs.” Actually it comes out so.
Speaker 1: No, I say that it comes out so is also apparently connected that it comes out so when there is a prayer in the middle. So it is very fitting. One thanks the Almighty, one says “baruch,” and one begins to enumerate His praise, and one ends again like one ends an opening. But for example blessings on fruits, it is not… even “Borei nefashot,” where one made in the middle a text, “Baruch ata Hashem Elokeinu melech ha’olam borei nefashot rabot v’chesronan al kol ma shebarata l’hachayot bahem nefesh kol chai,” one inserted enough words that there is a place for two “baruchs.” One cannot make “Baruch ata Hashem hamotzi lechem min ha’aretz baruch.” It is not applicable.
Speaker 2: Right, it is indeed a long blessing, and I admit to you that the long one means that there is a closing with “baruch.” It is simple that there is a closing. It is correct. One cannot make sense to say “baruch” twice. One says “al kol ma shebarata.” The “al kol ma shebarata” is actually what makes that there is a closing with “baruch.” Another reason why there can be a closing with “baruch.” I know, there is another place in the Rambam where… Yes, I once heard it said that normally the… perhaps he means the blessings, most blessings that the Sages made, are indeed so, yes? I mean, think Kiddush, Havdala, all these are so, they begin with “baruch” and end with “baruch.” It is many blessings. I mean it is really a majority that we count on our hands, the majority is so.
The Rambam says so, “And these blessings that we said are by way of praise and thanksgiving”, the blessings that we just enumerated in the last chapter, all these blessings like one who sees graves or one who sees trees, “by way of praise and thanksgiving, some of them open with ‘baruch’ and do not close”. There are some of them that open with “baruch” and do not close, like “oseh ma’aseh bereishit,” yes, “Baruch shekacha lo b’olamo.” “And some of them close with ‘baruch’ and do not open”, one begins with something else and ends with “baruch.” For example, like the traveler’s prayer that the Rambam said, one does not begin with “baruch,” one begins with “Yehi ratzon” and ends with “baruch.”
Speaker 2: The Rambam’s text was actually not any “baruch,” but what ends with “baruch” and does not begin? Here, the “Yehi ratzon” for example, no, it is also the second… ends with “Baruch rofeh cholim.” The second, something else, ends, yes. I don’t see the “Baruch ata Hashem.” We don’t see one. Which one does not open with… does not open with “baruch” and ends with “baruch”?
Speaker 1: Ah, I’ll tell you, for example the prayer for rain, yes? “Morid hatal,” “Baruch ata Hashem rov brachot.” Okay, right.
“And some of them close with ‘baruch’ and do not open. Only a few of the blessings on mitzvot”. Ah, the way of praise and thanksgiving, even the majority does not open and close with “baruch.” Only which of the way of praise and thanksgiving does indeed open and close? A few of the blessings on mitzvot open and close, like for example the blessing on Torah. Ah, “such as the blessing on Torah”. Most of the way of praise and thanksgiving does not close and open. But there are indeed the blessings on mitzvot, the blessing on Torah, where one says “Baruch ata Hashem,” “Baruch ata Hashem,” or “a few of the blessings on mitzvot”.
Speaker 2: Which blessings on mitzvot have both? Don’t know. “Asher kidshanu b’mitzvotav v’tzivanu.” Which blessing on mitzvot has “baruch” twice? Yes, the blessing on Torah. “Baruch ata Hashem Elokeinu melech ha’olam asher bachar banu.” Such as, he says immediately such as the blessing on Torah. Ah, the blessing on Torah. And the blessing on a Torah scroll. A Torah scroll? The blessing on a Torah scroll. Ah, it is a very interesting thing. What does it mean? Always when one reads Torah.
Speaker 1: No, he perhaps meant that there is another blessing that one says at the Torah scroll, “asher natan lanu torat emet.” It is not the same as what one says at the… Is there a blessing, a blessing on Torah that one says only at the Torah scroll? Not that I know of. “Asher natan lanu torat emet,” when someone has been called up one says it.
Speaker 2: Aha, right. The second blessing is at the Torah scroll. But it is not a continuation. The first has “Baruch ata Hashem Elokeinu melech ha’olam asher bachar banu mikol ha’amim v’natan lanu et torato,” and the other blessing on Torah also has “Baruch ata Hashem Elokeinu melech ha’olam asher natan lanu torat emet.” Both. Okay, could be he had a different text in one of the two blessings? “Asher natan lanu” is both true, but when you say it at the Torah scroll, you can also say it in the morning, but also the first blessing has both. The last blessing has the “v’ha’arev na” for the continuation. Right.
Speaker 1: Such as what else has two “baruchs”? “Kivrei Yisrael.” Such as “ro’eh kivrei Yisrael.”
Speaker 2: It doesn’t occur to me… I’ll go like this, we just learned that there are two types of blessings. Right, of this there is praise and thanksgiving. Of the blessings on mitzvot, most of them do not open and close, except… except how does he say, the blessing on Torah for example. Such as a blessing of praise and thanksgiving, most of them do not open and close, except for the example of graves of Israel. And they are so because graves of Israel is really not praise and thanksgiving, but he puts it under the category. It is a revival of the dead, it is some kind of justification of judgment. You say that it is some kind of blessing for the dead, some kind of taking permission from the dead. But the Rambam includes it in the way of praise and thanksgiving. It is a praise. “Dayan ha’emet” is also a praise. Justification of judgment is justifying, but it is praising the Master of the Universe. Aha, so when you say “Baruch dayan ha’emet” it is also by way of praise and thanksgiving. Not thanksgiving, but praise. A type of thanksgiving. Yes, just as one is obligated to bless on the bad… thanksgiving is praise. “K’modecha Hashem Elokeinu.” Yes.
But the rest of the blessings on mitzvot… But the rest of the blessings on mitzvot we come to the rule. All other blessings on mitzvot open with ‘baruch’ and do not close. One begins with a “baruch,” but at the beginning and the closing there is not a “baruch.”
It is an introduction to the blessings on mitzvot. It is interesting, because it is more than an introduction to blessings on mitzvot, it is a general law that is relevant in the laws of blessings. Apparently it is also the conclusion to the previous chapter. I saw it in the Rambam, I saw that the matter is not so simple.
Speaker 1:
What does that mean? Because graves of Israel is really not praise and thanksgiving, but he puts it under the category.
It is a “Baruch dayan ha’emet,” it is a justification of judgment, you say that it is a blessing for the dead, it is a taking permission from the dead, and the Rambam includes it in the way of praise and thanksgiving.
It is a praise, “Baruch dayan ha’emet” is also a praise. It is a justification of judgment, it is justifying, but it is not praising the Master of the Universe.
Aha, so “Baruch dayan ha’emet” is also by way of praise and thanksgiving. Not thanksgiving, but praise, a type of thanksgiving. Yes, just as a person is obligated to bless on the bad, yes. Thanksgiving is indeed acknowledging the truth, yes.
But the rest of the blessings on mitzvot, all of them, all the other blessings on mitzvot, open with ‘baruch’ and do not close. One begins with a “baruch,” at the beginning, and at the closing there is not a “baruch.” So, it is an introduction to the blessings on mitzvot. It is interesting, because it is more than an introduction to blessings on mitzvot, it is a general law in the laws of blessings.
Apparently it is also the conclusion to the previous chapter. But the Rambam says that it is indeed not opening and closing, because not all the previous things. To this the Rambam certainly does not perhaps one needs to be able to put together to be.
Speaker 2:
Why actually? I don’t know. And graves of Israel comes with both, but just shehecheyanu does not come. One must understand.
Speaker 1:
No, one must know. Apparently the very practical, physical answer is that not the same Sage made each blessing. But one must indeed know, if there is a principle, a principle of saying opening and closing, as it appears in the Rambam that this is the ideal, when one can make opening and closing, one must know which Sages indeed enacted it so.
For example the Shemoneh Esrei blessing also does not close and open.
Speaker 2:
Yes, one begins with a text.
Speaker 1:
Ah, each one is a blessing in itself. The Rambam says that he simply counts all blessings, so the vast majority is indeed not closing and opening, because you have all eighteen, all blessings on mitzvot, blessings of enjoyment. So, let it be that he begins “all the blessings.” The only place is only as you say, that so it must be. All others are, that is when the clock is ten o’clock every student is in yeshiva even if it is idle, because now it is the time, because that is the right way how it should be.
Speaker 2:
No, the form is such that it is interrupting companionship, it doesn’t make sense. You can even say one fulfills with the previous blessing, it is as if his lips are called etc. Okay.
Speaker 1:
Good, now one is going to learn. The Rambam says law 2, a very interesting law. The Rambam is going to tell us here a principle, on the surface it is not really so strongly connected to blessings, and if someone has a better explanation how it comes in here to blessings, on the contrary, I am ready to hear an explanation. The Rambam says here a great beautiful definition of, there are mitzvot that in today’s language, in the yeshiva language one calls it a mitzvah that is an obligation, an obligatory mitzvah, and a mitzvah that if a certain circumstance arises one should fulfill the mitzvah, one should do it in a certain manner, a situational mitzvah.
The Rambam says so, there are positive commandments that a person is obligated, a negative commandment is in the other category, a negative commandment always means not to do, and positive commandments there are two types of yes to do.
The Rambam in Sefer Ahava speaks almost only about positive commandments, he speaks almost not at all about negative commandments.
The Rambam says, there are positive commandments that a person is obligated to strive and pursue until he does it. He must strive and pursue, or as for example to pursue, the Rambam already told us that a pursued person we already said that one must run, but one must strive, to pursue.
Speaker 2:
No, I say that to strive and pursue also has laws. I don’t know how the Rambam says for example this that a person should forfeit a certain amount of money for a mitzvah or a certain… The Rambam does not bring it.
Speaker 1:
No, I say that the Rambam does yes, and we will learn it after the end of the laws of tefillin, I mean in the later chapters. There it says that there are things that one must not speak. What one means literally, one must go in… Yes, I say, earlier for example washing before praying we had rules, how many miles one must walk backwards, forwards… But precisely on that thing there is a rule, on other things there is not so strong a rule. But in any case, one must strive and pursue until he does it. One means more like… You must do it, such as… one must mean I said more than you must do, you must have a strap for tefillin, not only if you have tefillin must you put it on, you must also see that you have tefillin. Go write, go buy, go figure it out. That a person is obligated to strive and pursue until he does it, such as tefillin and sukka and lulav and shofar.
All these things are not simple, because if you have tefillin you must put on tefillin, but the Torah says you should put on tefillin, the Torah says you should make a sukkah, the Torah didn’t mean to say that suddenly you’ll find yourself with tefillin. No one is… tefillin don’t grow. When the Torah said that one must put on tefillin, it’s obvious that part of this is that one must make tefillin, that’s what is required of a Jew, that’s the mitzvah. One must have a lulav, one must go acquire and cut a lulav, because otherwise one would never fulfill it. Shofar. “And these are called obligatory,” that means obligatory, always when the word “obligated” appears, because obligatory means something “that a person is obligated in any case to do.” That’s the word “in any case,” in any manner he means, however you are, you should make an effort to obtain tefillin and to have a lulav and so forth.
“But there are mitzvos that are not obligatory,” it’s not an obligation, “rather similar to optional, such as mezuzah and ma’akeh (fence).” Mezuzah or ma’akeh is similar to optional. Why? In what way is it optional? “Because one is not obligated to dwell in a house that requires a mezuzah in order to make a mezuzah.” A person doesn’t have an obligation to dwell specifically in such a type of house that requires a mezuzah in order that he should make a mezuzah, “rather if he wants to dwell all his days in a tent or on a ship, he may sit.” If he wants his whole life to live in a house that is not obligated in mezuzah, a place that is not obligated in mezuzah like a tent or ship, a ship or a tent, he can live that way. “And similarly he is not obligated to build a house…” The same thing with ma’akeh. First mezuzah, mezuzah is only obligatory for a certain type of house, but one doesn’t have to live in a specific type of house.
The same thing with ma’akeh, a ma’akeh is an obligation after one has a house, “but he is not obligated to build a house in order to make a ma’akeh.” That’s the distinction between tefillin or lulav. But if one has a roof, in reality yes he’s talking about this. Very good.
Speaker 2:
One minute, let’s still… let’s still… bring the Rambam itself, yes? Yes. Yes. Indeed, it’s interesting. It’s an interesting thing. “And all positive commandments between man and the Holy One Blessed be He.” Every mitzvah, uh… he doesn’t tell us that there are two categories, there is between man… he doesn’t tell us that the other one is between man and his fellow.
Speaker 1:
No, in the Rambam’s times there was already a… uh, it says mitzvos between man and his fellow, yes, it says. Between man and God and between man and his fellow. “And all positive commandments between man and the Holy One Blessed be He, whether a mitzvah that is obligatory or a mitzvah that is not obligatory,” that means that for example mezuzah is a mitzvah between man and the Holy One Blessed be He, unlike ma’akeh which is between man and his fellow.
Okay, but… but he says that the mitzvos between man and the Holy One Blessed be He, whether tefillin, or such a thing as mezuzah, when one does it, “one blesses upon it before doing it a blessing,” before one does the mitzvah, before performing the mitzvah.
Speaker 2:
So the whole introduction is as you meant that now there will come a distinction between the two types, but there comes a distinction which is not. No. Both, the both categories are similar that they both have a blessing. Indeed interesting. Yes.
Speaker 1:
A person could have thought that only what one is obligated to strive and pursue what one must have, there should be a blessing. So one could have perhaps, perhaps this is to exclude, the Rambam wants here to exclude from such an approach, or a person could have thought so. But I also don’t see clearly why.
Speaker 2:
Perhaps he means something, does it say somewhere a language that here mitzvos are obligatory and the others are similar to optional? You say that there is a language, perhaps there is a language that will help more to understand what he means from this inference. That is not obligatory, yes. Perhaps there is perhaps a place where it says that this is optional, and one must therefore obligatory for I soon him are. There are things where it says that it’s optional. Perhaps the Rambam doesn’t mean these foolish things. I remember such a language where it says obligatory or optional. The Rambam says indeed foolish things, if it would have said optional, one doesn’t make a blessing. Something like that, do you understand what I mean? But I don’t know where such a language appears on something that it’s optional or obligatory conversely. Not clear what he wants here to have from this whole thing.
Speaker 1:
No, it’s not clear to me. No, what you’re saying is very good, simple. But what the question is is only where does this come in, right?
No, the halachah is very important to know, a person should be able to think about a certain mitzvah, it’s in this category or in that category. For example, if someone… for example sukkah is very relevant. If someone doesn’t eat a measure, he will say… a person can think that sukkah is a mitzvah that is not obligatory, but in practice the Rambam rules that the first night is indeed an obligation, yes? For example. It’s not relevant, but I’m telling you it’s important for people to understand the category. The Rambam one can understand, let one understand it, because it’s important in life and in Torah. But precisely why he places it here so importantly…
Speaker 2:
Would someone have thought that one is obligated to go buy a house to make a ma’akeh? Look, by this example not, but one is certain that there are mitzvos that are not obligatory where one can indeed think this way or that way. For example a garment that one should make tzitzis on it, a person will indeed think, it’s very easy to buy such a thing, why shouldn’t I buy a garment…
Speaker 1:
They indeed learned at the end of tzitzis that there is a third category of mitzvos where the normal order is that one goes and is. A normal person goes with a garment. But what does that mean? It’s still not a positive Torah commandment. It’s not a Torah obligation, it’s a rabbinic obligation, or what it is. It’s a matter to discuss what it is.
No, these things are interesting, for example because you can think this way. Reading Shema is certainly also a mitzvah that a person is obligated to strive for. But if a person is preoccupied or on the road, he is exempt. I mean to say, if a person always has such a situation, a person always has intestinal illness, is he exempt from other categories which is more like a sick person who is exempt, or doesn’t he fall into it? A person always lies in a filthy place, he lives in a house that is a filthy place, is he always exempt from prayer? Has he exempted himself, just as one who lives in a tent has exempted himself from a mezuzah? It’s not the same kind of thing, because an obligation has come.
Speaker 1:
But if a person is sad or a traveler, is the simple… No, I mean to say, if a person always has such a situation, a person always has intestinal illness, is he exempt from… That’s a different category, because it’s more like a sick person who is exempt, or he doesn’t fall into it. A person always lies in a filthy place, he lives in a house that is always exempt from prayer. Has he exempted himself? Just as one who lives in a tent has exempted himself from a mezuzah? It’s not the same kind of thing. Because an obligation has come, but he has perhaps a constraint, perhaps an exemption. It could be that he has an obligation not to live in such a place. How far? How far? It depends precisely how strongly he must run away. It’s a bit of a constraint, or an exemption, and the like. It’s not… This is more a basic thing. There are two types of mitzvos.
But it turns out that one can think that one only makes a blessing on the obligatory. As you made the sense, must it have no, one makes on both. But the distinction between them is not just practical, because a person must have a wedding to have children. It’s not for example procreation, that if he has a wife and it works out for him. No, this is a mitzvah that he must go have children.
There is a third category of mitzvos that the Rambam lists, which we spoke about regarding wars. There are two types of mitzvos, which he calls mitzvos… I don’t remember what his language is there, I’ve already forgotten. Necessary there? Necessary with character traits. In order to be a Jew and a normal person one must. It could be perhaps such a strange person who doesn’t have a wedding, or he doesn’t have the mitzvah of kiddushin, he doesn’t have an obligation perhaps for a wedding, or other things. It can… even ma’akeh, I mean, mezuzah he counts in one of the mitzvos. A normal person has a house with a mezuzah.
Why is this a question? That the Torah lays down the picture that this is how a life belongs, doesn’t yet make it a mitzvah, but you can indeed say that the Torah wants you to do this. Anyway, no, you can’t say. A person could have thought that the Torah says one is obligated in mezuzah, and the simple meaning is that this is the house that the Torah expects. But one doesn’t say this. No, you can live in a tent. The Torah only speaks of a place where you are indeed obligated in mezuzah.
What doesn’t come in here, I don’t know why he will here… The distinction of optional and obligatory is only that one doesn’t have to pursue it. But if one has the opportunity, if one has the possibility, one is indeed obligated. That’s somewhat the point. Okay, Chaim.
Speaker 1:
All mitzvos are from the words of the scribes. All mitzvos are from the words of the sages. The Rambam when he speaks of mitzvos says many times “from the words of the scribes.” He doesn’t call them “scribes” at all, sages he doesn’t call “scribes.” But when he wants to quote something from the sages’ statement, he says “sages.” He doesn’t call them “scribes.” But mitzvos from the words of the scribes. It could be because they wrote the mitzvos, so that’s the word “scribes.” Yes, yes, I remember in the Gemara, “beloved to me are the words of the scribes,” “the words of the scribes require strengthening.” Yes, rabbinic mitzvos.
All mitzvos are from the words of the scribes, and in this there is also a distinction: there is a mitzvah that is an obligation from their words, such as reading the Megillah and lighting Shabbos candles and lighting Chanukah candles, for this is an obligation from their words, that a person is obligated to do it, and there is a mitzvah that is not obligatory, such as eruv and washing hands. For if he didn’t want to make an eruv or didn’t want to eat bread, he is not obligated.
And on all these mitzvos one blesses first before doing them, “Who sanctified us with His commandments and commanded us to do.” So the Rambam has given us an introduction, that blessings on mitzvos are on Torah mitzvos and on rabbinic mitzvos, and in both cases there is no distinction whether it’s an obligation or it’s a mitzvah that is in the category of optional.
But the Rambam addresses the text, when we say “Who sanctified us with His commandments and commanded us to do,” how can we make this text? “And where did He command us?” Where did the Almighty… how can we say the words “Who sanctified us with His commandments and commanded us,” it goes back to “our God King of the universe” who commanded us? The Almighty didn’t command, the rabbis commanded.
The Rambam answers, in the Torah. The Almighty did indeed command us in the Torah. Where? Because in the Torah it says “according to the Torah that they shall instruct you, you shall do.” That everything the sages tell you, you should do. Everything the court tells you, you should do. “That they shall instruct you, you shall do” says indeed what… what does it say before and after? In the portion of judges it says “you shall not turn from the matter.” Yes, okay, the Rambam brings “that they shall instruct you, you shall do” in the category of a positive commandment.
We find the matter of the things and their doing is a commandment from the Torah. These are the words of the verse, who sanctified us with His commandments. What are the words? How can one say the words? When one says the words on the specific thing. Who sanctified us with His commandments that He commanded in them, He sanctified us with His commandments that are in the Torah, and one of the commandments is that He commanded to listen to those who commanded to read the Megillah.
So is the matter to light Chanukah candles, and the obligation of all the other mitzvos that are from the words of the scribes. This is the Rambam’s approach. That not after there is a mitzvah, now one will be able to say who sanctified us with His commandments and commanded us on reading the Megillah. No, one cannot say and commanded us on reading the Megillah. One must insert the whole thing in the sentence, add a whole piece, and say who sanctified us with His commandments and commanded us to listen to those who commanded to read the Megillah. Such a language doesn’t appear, it’s a very great difficulty.
It’s interesting, because who sanctified us with His commandments and commanded us doesn’t mean generally, one always means specifically. When one says who sanctified us with His commandments and commanded us to engage in words of Torah, one doesn’t say generally, one says that the Almighty commanded the mitzvah. Here is something suddenly, the who sanctified us with His commandments and commanded us speaks something else. He says the Almighty gave us the commandments on the Torah, and the Torah… the Rambam inserts a sentence in the middle of the sentence, he inserts a clause, he inserts who sanctified us with His commandments and commanded us, and which commandment? From the commandment of you shall not turn, and therefore one must listen to those who commanded us.
I don’t know, perhaps he means to say and commanded us, he doesn’t say how the and commanded us, how he translates the and commanded us. Who sanctified us with His commandments and commanded us to follow the sages, and therefore it’s a mitzvah now to read the Megillah. No, no, he doesn’t say so. He should have said so, he should have said so, he doesn’t say so. Who sanctified us with His commandments and commanded us to listen to those who commanded. The and commanded us, I can be that it means and commanded us, it means and they commanded us. Who sanctified us with His commandments to listen to those… The other words, to light Chanukah candles means, this is a continuation of some sentence that begins “and the sages commanded to light Chanukah candles.”
“Who sanctified us with His commandments” – ah, interesting. As if “who sanctified us with His commandments” that the Almighty gave us commandments, and the Almighty put into the commandments a principle that can bring more commandments. He gave us the commandment of “you shall not turn from the matter that they shall instruct you,” and so they shall instruct you, we have now become obligated with the mitzvah that the sages said “to light Chanukah candles.”
That’s the simple meaning though of the blessing. The simple meaning of the blessing is as if I have fulfilled a deed, which sage to follow? Those who said “to light Chanukah candles.” No, it cannot be that this is the simple meaning.
I see that the Ramban makes a big thing of this verse in the blessing. But that’s what he says, because the Ramban is very strict, the Ramban doesn’t agree with an approach of a principle as a source that makes commandments. That’s perhaps the rabbis or other people agreed. No, the Ramban goes further, the Ramban wants to find how in the Torah itself one sees the mitzvah, just as for example Chanukah or Purim. That there are principles and details and such things, that the Ramban, remember, I don’t hold so. The Ramban holds that here is an obligation, as if yes, you have an obligation to follow the rabbis, but he doesn’t make a “and commanded us” on “who sanctified us with His commandments to listen to the words of the sages.” He doesn’t make “who sanctified us with His commandments to light Chanukah candles,” he doesn’t make about this. He says that “to listen to the words of the sages who commanded us to light Chanukah candles.”
Speaker 2:
Ah, such an interpretation.
Speaker 1:
Um… that’s not I mean, the simple simple meaning in the Gemara, the Gemara says in tractate Shabbos “not to do.” But it’s interesting, the Gemara says “not to do,” but the Ramban brings specifically the positive commandment, because he wants that it should be a blessing that is obligatory on the positive commandments. That “who sanctified us with His commandments” goes back to the commandment of “that they shall instruct you, you shall do.”
But this can be. But also the simple simple meaning in the Gemara is more so. The Gemara says that now that the Almighty commanded “you shall not turn,” the simple meaning is yes, here is a mitzvah to light Chanukah lights. The Gemara has already fallen into that one must squeeze into the blessing.
I imagine that one can see in the early authorities, “you shall not turn” laws whether one must always follow. I don’t know what the Ramban’s simple meaning is, I mean that one must make it well ordered. I don’t know what the simple meaning is, I must look into the Ramban’s interpretation. I’m not so in agreement, I don’t see what you’re saying that everyone agrees that this is the interpretation. That’s your own interpretation.
You say that the Ramban also holds that there is an obligation to follow the rabbis, it’s important that every rabbinic mitzvah should have a positive language. He has an argument, why precisely by Chanukah candles must one say this? But the Ramban holds that the rabbis must have the rabbis, and the Rambam agrees with the Ramban that there is a Torah obligation to do every rabbinic mitzvah. So, it could be that there’s no contradiction at all.
Speaker 2:
Okay.
Speaker 1:
Okay, let’s continue.
Speaker 1: No, the sages don’t have Hashem’s stamp that they can do whatever they want with this. The sages have a concept of lishmor v’la’asos (to guard and to do). You don’t need a stamp for this, I’m telling you. When you tell me, you have, there is a mitzvah that you should now do the specific thing that you’re learning now, it doesn’t say in the Torah that at twelve o’clock in the afternoon in 5783 you must learn. So, you don’t need to learn.
Speaker 2: Let me be an editor for you. Okay.
Speaker 1: No, but I’m saying, you can, you can say that regarding avodah (service) you’re right, but when a father asks a favor, that thing which the father asked for, that now becomes a mitzvah that you must do.
Okay, let’s continue. I agree with the point you’re making, that perhaps you do agree with what the Rambam says, that the Rambam is not a daas yachid (lone opinion), this is not just the Rambam. But, fine, I don’t want to get into whether the sages are the Rambam. I don’t believe all Jews agree with this. And you actually go out, very good, you’re making the Rambam, you’re not standing still. I don’t agree.
But you see that the Rambam was bothered, and he was very strongly bothered by the Rambam’s way of thinking very concretely regarding mitzvos. The Rambam doesn’t believe that the sages have Hashem’s stamp. The Rambam believes that there is a separate mitzvah of lishmor v’la’asos, because that is indeed a mitzvah d’rabbanan (rabbinic commandment), an easy mitzvah, but there is no mitzvah at all to light Chanukah candles, because Hashem never commanded to light Chanukah lights. This distinction is very important. This distinction is very important for the Rambam.
Speaker 2: No, I can understand when it’s relevant to him. For example, it could be relevant if a beis din comes that does have the right to nullify, for example, certainly one won’t be able to make the blessing, because then the mitzvah of Chanukah is expired. The falsehood is in the text, you mean?
Speaker 1: Ah, yes. That means, it could be that the Rambam is bothered by something else, because the Rambam is very strongly bothered by lo sosif (do not add). But one may not say about something that is not a mitzvah that it is a mitzvah. This is what he’s concerned about here very possibly, because the language is “asher kidshanu b’mitzvosav” (Who sanctified us with His commandments), but you’re saying it’s from the Torah, that it’s from the mitzvos.
This is what bothers him, that you’re transgressing a possible prohibition, that you’re placing it as part of itself. The sages said this prohibition. Okay.
Speaker 2: No, the Rambam looks at it this way. It’s very important to make the distinction, true. That you have the power of analogy. Yes.
Speaker 1: Okay, very good. He now asks, why does the Rambam now think about blessings on mitzvos? He asks, ah, there’s no mitzvah on washing hands. And seemingly, he already listed washing hands earlier. Yes, he went into an eruv. He already listed washing hands. He just listed washing hands.
We learned earlier that there are two times for washing hands, at the beginning and at the end. Why doesn’t the end washing have a blessing? Let’s make a blessing on washing hands at the end.
The Rambam says, “Because one is only obligated in this matter due to danger”. This is a mitzvah d’rabbanan, just like making an eruv. Yes, just like washing hands at the beginning. He listed earlier eruv and washing hands. We’re going up to the washing hands that he just listed.
Why don’t we make? “Because one is only obligated in this matter due to danger”. The washing hands at the end, the Rambam said earlier that one became obligated because of the danger of Sodomite salt. “And something that one is obligated in because of danger, one does not bless upon doing it”. It’s a concept, we also don’t make a blessing there.
But a concept, okay, “And so too all similar cases”. For example, “One who strains water and then drinks at night”. Someone who at night when he wants to drink, during the day when one drinks one doesn’t need to strain because one can check the water. But if someone wants to drink water at night, a person is obligated, because it’s a mitzvah of “v’nishmartem me’od l’nafshoseichem” (guard yourselves greatly), because a person wants to live, to strain the water so that nothing has entered into it, some creature, some parasite.
So someone who strains the water, “and then drinks at night” and drinks because of the danger of a leech because he’s afraid of a parasite, one doesn’t make a blessing “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu l’sanen es hamayim” (Who sanctified us with His commandments and commanded us to strain the water), because there is indeed such a mitzvah, but the specific mitzvah, Hashem didn’t make such a specific mitzvah. There is a general mitzvah of guarding oneself. “And so too all similar cases”. The same thing is washing hands. A principle, it’s indeed an obligation because it’s “v’nishmartem,” but “v’nishmartem” is… the Rambam wasn’t clear with guarding one’s life, a branch of lo sirtzach (do not murder), yes.
“V’nishmartem me’od l’nafshoseichem,” aha. The Rambam says, one doesn’t make a blessing. Why? What he says is, “Things that one is obligated in because of danger, one does not bless.”
But what about ma’akeh? Ma’akeh he listed earlier among the things on which one does make a blessing. But he did list it among the things on which one makes a blessing, but Hashem listed it. But it’s because of danger, it’s a mitzvah because of danger, as it says “lest one who falls should fall from it.”
Speaker 2: No, the distinction is presumably whether it’s a specific mitzvah that was commanded on this or not?
Speaker 1: Yes, but they were commanded within the context of explaining to avoid dangers. Ma’akeh the Torah singled out ma’akeh. Washing hands at the end, indeed, yes the sages singled out kelayim (forbidden mixtures), that it’s a mitzvah, it’s a takanah (enactment), I don’t know. They said a measure of how much one washes off.
But you can tell me about such a Torah, but it’s also not correct that the sages didn’t mean to make such an enactment. The sages only said that one should be careful about dangers, and if there’s no danger one indeed doesn’t need to do mayim acharonim (final washing), as we seemingly learned in Shulchan Aruch.
But I think there’s another explanation, and ma’akeh is a mitzvah to guard against danger for others, not for oneself. Aha. It makes no difference to you that you have the reward of this person, but it’s guarding for others.
It could be that ma’akeh is not only a mitzvah if someone turns around, but even if your roof is closed. It’s perhaps such a fence that the Torah made. Which is not the case with Sodomite salt where we saw that in a place where it’s not found it’s not common.
But by ma’akeh it could be, one can’t say, “Ah, in modern times, for example, if people build very soft floors, ah, there’s no mitzvah of ma’akeh.” No, it could be that once there’s a mitzvah, one must do it. It’s more of a fence.
The truth is, let’s say the truth is, I once learned about ma’akeh in another context, that the truth is that the mitzvah of ma’akeh — I don’t know if this is the answer you’re looking for — that the truth is that the mitzvah of ma’akeh is not simply that you shouldn’t let people fall from your roof, because for that you wouldn’t have needed a mitzvah. There must be an innovation in the mitzvah of ma’akeh.
As the Chazon Ish I think explains there, that the essence, he says, a person himself goes up on the roof, he knows that he must be careful. But I must make a fence on my roof? Don’t go! Or adam mu’ad l’olam (a person is always forewarned), a person must be careful. So there’s an innovation that you must make a fence.
You can say that that is a roof, he commits sins, you’re asked, kelayim, which a person is exempt from. A person must be careful, a person must have common sense, a person shouldn’t go on a roof. But there’s an innovation that you must make a danger, which is dangerous, and you need an innovation.
Speaker 2: Basically what you’re saying is that ma’akeh is a law that the Torah says that the obligation of guarding a roof is on the homeowner, because other things, everyone has an obligation for themselves. One doesn’t say about washing hands that the homeowner, the host of the meal, must pay attention that no one should already do mayim acharonim. It’s a mitzvah for each person to wash their hands.
Speaker 1: But the reason is because of danger, and for danger one needs an innovation, it’s not simple. But I think this brings in the example of straining water. Everyone understands that this is in the Gemara, but it stands on its own that it’s not a mitzvah, it’s not a mitzvah. Now, make sure it’s private, not the same as water.
Okay, the Rambam here threw in only one thing, one mitzvah d’rabbanan on which one doesn’t make a blessing. Other Rishonim have many, there’s a lot of yeshiva discussion on this, but we won’t elaborate on this. For example, the Rashba, wait a minute, the holy Rashba, brings a few mitzvos where there is or isn’t a blessing, but he concludes that one can’t know the reason, because one can always come up with another mitzvah that is similar and doesn’t fit the reason. So he concludes that essentially we don’t know precisely on which things the sages did or didn’t institute a mitzvah, and one must only follow the tradition that we know that here there is a custom to make a blessing.
But others do have a few nice reasons, for example a mitzvah that depends on others, and other such things.
If you’ll let me finish the whole section, we’ll see if it’s clear this way. The Rambam already said a rule, and I don’t know about the mitzvah that depends on others, and other such things.
Or one can ask, I thought of another question, you already mentioned lashes. Lashes is seemingly the same Torah, this is indeed an innovation of the Torah, it’s not just lashes. And in other words, on paying, let’s say, on what is theft, or on paying one’s debt, one doesn’t make a blessing.
Speaker 2: That is connected to a sin. That is connected to a sin.
Speaker 1: That makes sense! It makes sense that it’s not fitting that a person should thank Hashem for returning stolen property.
Paying a creditor is a mitzvah. Paying a creditor is a mitzvah. Is that a problem?
Speaker 2: No, it’s not that it’s a mitzvah to one’s fellow. A mitzvah to one’s fellow, one doesn’t make a blessing.
Speaker 1: But one can’t say that it’s a mitzvah to one’s fellow. The Rambam in Moreh Nevuchim said that most mitzvos bein adam l’Makom (between man and God) are also in truth a mitzvah to one’s fellow, because when one goes through the reasons for the mitzvos one sees that many things have benefit for other people too. However, when one says bein adam l’Makom, it doesn’t mean to say that it has no benefit bein adam l’chaveiro (between man and his fellow). It means to say what is the primary mitzvah? More directly.
Now, one makes a ma’akeh. When a person makes a ma’akeh, he’s not helping a second person, he’s not speaking about a second person. He makes a ma’akeh on his house, he prepares it so that tomorrow a second person shouldn’t fall. It’s not a mitzvah l’chaveiro.
I was in Antwerp a few years ago by Reb Leibish, by my uncle, on Yom Kippur. At the meal of Erev Yom Kippur he gave over a whole meal about why one doesn’t make a blessing on mitzvos on the mitzvah of teshuvah (repentance). He cooked up a sugya (talmudic topic), he said a piece from the Brisker Rav. But teshuvah is indeed an example of… But there’s a rule that the Rama MiPano brings from Rabbi Avraham Ibn Ezra, Plaos, not well-known names, but he is the great author of Moreh D’ashtamtasa. He says that a mitzvah where it’s not clear when it actually happens, for example, one can’t make a mitzvah on ahavas re’im (love of friends), it can sometimes take ten years until one begins to become a friend, yes? For example. But teshuvah is also such a kind of thing. When someone says that teshuvah is only an action, one says “ashamnu” (we have sinned), it’s not so. Teshuvah is indeed a process, it’s indeed something that a person must work on the person.
Anything that has to do with another’s brokenness is also not fitting. A Jew stands hungry, poor thing, and you go give him to eat and you make a blessing “al mitzvas tzedakah” (on the mitzvah of charity). The Rambam even made a greater rule in this, that on blessings of enjoyment one doesn’t make blessings.
Can stop for a moment. Lo beirach (and did not bless). The Rambam says “One who does a mitzvah and did not bless”. But he said that a blessing one makes before one does a mitzvah, and he also said that it always goes with “va’asisem es kol mitzvosai” (and you shall do all My commandments). So I don’t know about that already.
Speaker 2: Yes, it’s interesting. It’s very interesting how he learns halachos with very… Hilchos Berachos he’s very organized. In Hilchos Birchas HaMitzvos he begins very interestingly. He elaborates, but he also doesn’t really go from a general rule to specifics. It’s very interesting. He elaborates, but not with rules. As I say, he elaborates with the halachos, he begins Hilchos Avodah Zarah, he begins the halachos… He says such halachic definitions, what is the connection to the connection.
Speaker 1:
So you don’t know about that already. Yes, it’s interesting. It’s very interesting how he learns. Hilchos Berachos he’s very organized, and in Hilchos Birchas HaMitzvos he begins very interestingly. He elaborates, but he also doesn’t really go with a general rule to specifics. It’s very interesting. He elaborates, but not with rules. Very often he elaborates with the halachos, he begins Hilchos Avodah Zarah, or he begins… He says two such halachic definitions, what is the connection to the continuation of the roof.
The Rambam says thus, what happens if someone made the… didn’t follow the enactment of the sages to make a blessing on a mitzvah? He did a mitzvah and did not bless, he didn’t make a blessing beforehand. “If it’s a mitzvah whose performance still continues, one blesses after performance”. There’s always an obligation to make a blessing beforehand. But it’s so, if it’s a mitzvah that’s still going on, for example seemingly a sukkah, yes? Or the Rambam will already say the examples. But if it’s something that once one has finished doing the mitzvah and he didn’t make the blessing, and the Rambam will already give the examples.
A person has put on tzitzis, or lulav, or tefillin, or sat in the sukkah, he sat down in the sukkah, and he didn’t make the blessing before he sat down, or before he put on the tefillin, he makes the blessing after he has done the mitzvah, because he still has the tzitzis. So on tzitzis he says “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu l’hisateif b’tzitzis”, because tzitzis, here is how the Rambam tells us the blessing. After he has put on the tefillin, he says “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu l’haniach tefillin”. And when he is already sitting, he makes “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu leisheiv basukkah”, and so all similar cases, because he is still doing it. It is indeed l’chatchilah (ideally) before doing it, but now he is still the doer.
I mean the Rambam already said once the law in Hilchos Tefillin, I remembered, by over la’asiyasan (before their performance). Can one say that now he is going to say the blessing in the exact minute of doing, or can one say a bit… I mean that it is still over la’asiyasan. It’s not over the previous action. L’chatchilah one must do it at the very moment of over la’asiyasan, before doing the first moment. But it’s basically a continuation.
One can also interpret that the decree is that the Rabbis cannot make an entire mitzvah end with a blessing, because there is already an exemption, the mitzvah is not there. Now the mitzvah is indeed there, it is ready indeed itself for the blessing, but there is still the action, because l’ateif (to wrap) one doesn’t say l’ateif, l’ateif means to do the action, l’haniach doesn’t mean l’haniach alai tefillin (to place upon me tefillin), and the same thing, one should have said lasheives basukkah (to sit in the sukkah), leisheiv means he is sitting down, the beginning of the mitzvah, yes yes, it can still push it up, and so all similar cases.
But one who slaughters without a blessing, he slaughtered without a blessing, he finished, one doesn’t slaughter again, he does not return after the slaughter and bless asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al hashechitah, he missed it. And so if he covered the blood without a blessing, or for example the next thing can be like this, kisui hadam (covering the blood), or separated terumah and ma’aser, or immersed and did not bless, so here the Rambam lists for us the types of things that need to have a birchas hamitzvos (blessing on mitzvos), he does not return and bless after doing, because he already did it, and so all similar cases.
For example the Rambam would not have said for example immerse yourself again this time with a blessing, because no, because he already immersed, the effect has already happened.
Speaker 2:
And so these are not mitzvos that one blesses on them after their performance ever, all mitzvos, right, right, that’s what you are a Brisker and you make it a few times terumah, don’t make it a fundamental law. But certainly out of doubt there can be he makes a blessing, on demai he doesn’t make any blessing, right? What is the principle of the Rabbis, safek d’rabbanan l’hakel (doubt in rabbinic law, be lenient). Even if the Rabbis need to make a terumah again he doesn’t make any blessing on it, even ah, that means safek d’rabbanan, the Gemara, yes.
Speaker 1:
Aha, but the Rambam is not the halachah. Interesting what they bring in the Pri Chadash, I imagine that the Rambam has such a distinction, I remember that there is a whole, perhaps later we will see when we will speak.
Speaker 2:
Okay. In any case, yes.
Speaker 1:
But here yes, there is one mitzvah that one makes the blessing after its performance. What is that?
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Someone told me that the blessing is after its performance always. We are also, the Rambam did not change the halachah that all blessings one blesses over la’asiyasan, as the Gemara says it. It would have been fitting for the Rambam. Because the Rambam thought that he writes more concisely. The Rambam wrote “all mitzvos one blesses on them before their performance”.
Speaker 2:
Ah, ah, ah, ah.
Speaker 1:
It was a simplification, but the Gemara places an emphasis. First you should know that the Gemara says from where we learn it out. And and and he missed it, it’s like a fool. He doesn’t say that one must redo it or whatever. He missed it, it doesn’t help to redo it essentially, yes. Except by the sukkah, one is still sitting, yes.
Okay. There is…
I had a quick question, it doesn’t really come in. I had a wedding ceremony, it’s a bit embarrassing but it happened. I had a wedding ceremony where there wasn’t someone there who could take it so well from the chuppah. It was like, how it happened, we took such a rented place. And I had designated witnesses for the kesubah, I could take from the kesubah before the chuppah. We went to the chuppah, and we started, and I didn’t designate witnesses before before the groom gave the kiddushin. That means, I made the blessing, and afterwards the groom said “harei at mekudeshes li” in front of the people who were standing there, and the witnesses for the kesubah, I didn’t say “witnesses for kiddushin”.
I caught myself right afterwards, and I designated two witnesses, and I asked the groom to transfer back to the… the bride should transfer back to the groom her ring, and we did it over in front of the two witnesses. And the reason is, because there is a law, essentially the whole world saw it, including the two witnesses, but there is a concept that one must designate witnesses, because if not there is the concern that “testimony that was partially nullified is entirely nullified”, part of them are relatives, a halachic reason. So essentially there were witnesses, but there is the halachic reason why one must indeed designate witnesses. In practice it was not an interruption, because one was more engaged in the matter of the wedding ceremony. We didn’t do it so properly, and we now fixed it, it was not invalidating. But for example, if I would have caught myself now after we already made all the sheva brachos, yes? Apparently one would now have had to make a blessing on the kiddushin over la’asiyasan.
Speaker 2:
Okay, one must know that the kiddushin is a valid kiddushin, especially in the manner that I say. First of all there is a stringency, and we were careful about the stringency. Second, there is a dispute between the Rambam and the Rosh whether the blessing of erusin is a birchas hamitzvos or a birchas hashevach (blessing of praise). If it’s a birchas hamitzvos, and the Rosh learns that it’s a birchas hashevach, one can make it afterwards.
Speaker 1:
No, the Rambam doesn’t tell us which birchas hamitzvos are a birchas hashevach. For example kiddush, you also have a bit of a… Kiddush is mitzvas kiddush on the wine, but it’s also a birchas hashevach. But isn’t it a blessing on mitzvas kiddush? It is a blessing on mitzvas kiddush, no?
Speaker 2:
No, no, no. Mitzvas kiddush is to sanctify the day on the wine, to make praise and thanksgiving on the wine. On what should there be a blessing “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al mitzvas kiddush”?
Speaker 1:
Ah, it’s exactly the same question that I asked you why one says an extra text on “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu likro krias shema”. Instead of that one says “ahavas olam”.
Speaker 2:
No, I mean the true answer, excuse me that you are my teacher and rabbi, I’m just saying another answer that one can say is, that there is when Chazal designated a much more beautiful blessing. Instead of it being a dry blessing, the minimum is, when you don’t have much to say, say like when a person… There are the small blessings. Instead, there is how one says yes “modim anachnu lach” when rain comes, there is a whole beautiful text. But usually, thank the Creator for the food. “Borei pri ha’adamah” is not thanks, because you say “baruch atah” before the food. That is a minimum.
On krias shema Chazal did indeed designate a much more beautiful birchas hamitzvos, which speaks about great love from the receiving of the Torah, from that we speak about Shema. One is accepting, “habocher b’amo Yisrael b’ahavah” to say Shema. So therefore there is no place to say “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu likro shema”, because you have a much more beautiful one, ahavas rabah is everything dependent on that, everything is already included in that. When you say plainly, ah, I take upon myself the yoke of Heaven, there isn’t on that, they didn’t establish on that a prayer or a praise.
And the mitzvah of kiddush, do you hear what I’m saying? Chazal made not just a blessing on kiddush, but they made that the kiddush is a praise and thanksgiving on Shabbos and on the wine.
Speaker 1:
We learn in the Ramban that kiddush is itself a mitzvah, that means… yes, kiddush hayom on the wine is itself a mitzvah. What makes a mitzvah on the kiddush? That’s right, that’s a question. I mean a bent holy…
Speaker 2:
Okay, let’s just go further. I don’t have any mitzvah in speech that I remember that one makes a blessing on it.
Speaker 1:
No, I mean that kiddush hayom also means in general that it’s a prayer, because one also prays it at the… before one does it especially on the wine, one does it at prayer. That means that it’s a prayer, and it’s still a prayer on wine.
Speaker 2:
Okay, let’s go further. You said that one is not fulfilled with a general rule.
Speaker 1:
The only mitzvah that one makes a blessing on it after its performance always, is immersion of the convert. Right, right. What one makes always specifically after its performance, is immersion of the convert. Why? Because a convert, before he goes to immerse, he goes to immerse for his conversion, does he have the blessing… He can’t say “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al hatevilah”? Yes, or what? Why can’t he say it yet? “Because he is not yet holy and not commanded until he immerses”. It’s pending. He is going to become a Jew when he goes to fulfill the mitzvah.
Speaker 2:
Which mitzvah is it at all to become a Jew? I don’t know. Which mitzvah is it? It’s righteous. He should have said “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al kol hamitzvos” now when he immerses, because it’s a condition for all mitzvos. But perhaps… the mitzvah… There is no mitzvah for a gentile to become a Jew, it’s not from the seven mitzvos of Bnei Noach. But it’s the foundation for all mitzvos.
Speaker 1:
So says the Rambam, the Rambam learns yes… that “v’heyisem kedoshim l’Elokeichem” or “v’heyisem li kedoshim” is a mitzvah. Good, for a gentile it’s not a mitzvah, therefore he can’t make the blessing on the purity of his body. But for a Jew it’s a mitzvah to be a Jew. And this becomes a mitzvah with an immersion, and afterwards one makes a blessing for being a Jew. And when does a Jew immerse to suddenly be a Jew? He was already a Jew, he is already a widow. It’s funny, but so is the halachah.
Speaker 1: It’s not a mitzvah for a gentile to become a Jew, it’s not from the seven mitzvos of Bnei Noach.
But it’s the foundation for all mitzvos. Like v’ahavta. The Rambam learns yes that v’ahavta es Hashem Elokecha is a mitzvah.
But for a gentile it’s not a mitzvah, therefore he can’t make the blessing as a gentile. But for a Jew it’s a mitzvah to be a Jew. And how does one become a Jew? Through a mitzvah, one must immerse. And after he is a Jew, he makes a blessing for being a Jew.
And when does a Jew immerse to suddenly be a Jew? He was already a Jew, he always was. It’s funny, but so it says here.
Therefore, yes, therefore… no, I say, according to the… according to the… ah, according to the Ramban, that there is a mitzvah which is a foundation for all mitzvos, circumcision is not a mitzvah, like fear of Hashem your God or love of Hashem. I mean that love of Hashem he does count. The Rambam doesn’t count faith as a positive commandment. Can one say that… yes, okay, not part.
One doesn’t say the mitzvah is to become a Jew. The mitzvah is immersion. It’s a mitzvah like it’s a conditional mitzvah. If one wants to become a Jew, one must immerse. But the mitzvah is only on a Jew, not on a gentile.
Therefore, when does one make the blessing? Like asher yatzar, one throws oneself into water.
Why doesn’t he make a blessing? Because he was rejected from the beginning. It’s the Rambam again, he gives again the words. Because he was rejected from the beginning, before this he was rejected from mitzvos, couldn’t do any mitzvos, he should not bless.
Speaker 2: He says that… no, perhaps he means to say more that… let’s say one changes the text of asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu. Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam al hatevilah, without asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu. On that is one problem. The other text still fits.
Speaker 1: Perhaps gentiles make blessings, we learned that one doesn’t answer amen. It can be that the gentile has other mitzvos.
Speaker 2: Ah, on the seven mitzvos of Bnei Noach. For example, a gentile who does the seven mitzvos of Bnei Noach, can he make a blessing?
Speaker 1: Ah, the Sages were not established.
Speaker 1: The question is, whether once the Sages established, it becomes the manner of performing the mitzvah. So also the Bnei Noach are obligated to do the mitzvah of the seven mitzvos according to how Chazal say is the mitzvah.
It’s very interesting, because the world knows that… no… actually, again we go further. No, I think, when someone blows shofar without a blessing, certainly it lacks in the quality of shofar. It’s not just a deficiency in the laws of blessings. It’s already become a rabbinic enactment how the mitzvah comes. But one must already blow the shofar. Must already blow the shofar.
At least, can I say that a gentile must do the same mitzvah in education? According to how Chazal say? Because once Chazal say, it’s a manner of performing the mitzvah. Aha, what as Jews, yes. But the Rambam doesn’t say so. He doesn’t make the idea, he doesn’t say this innovation.
Speaker 2: No, on all mitzvos, all mitzvos that are to fulfill across the board, that are actual.
Speaker 1: I heard Rabbi Avner he argues on this. I said it from… no, I don’t have any memory, the Almighty should give me a better memory. What Rabbi Avner very strongly questioned that on the contrary we do we make the mitzvah.
Speaker 1: But there is a place for this. Because one makes the blessing, on this the Almighty chose us as a Jew. Asher bachar banu mikol ha’amim b’ahavah.
We should have mitzvos, go between them, because there should be mitzvos revealed. But what should be special, there should be mitzvos that the pleasure is felt that as not just it in the… the Meiri, the Meiri says, it can be that it’s a bit influenced from the Rambam. My Meiri is honestly a student of the Rambam. That birchas hamitzvos one makes only on mitzvos which is special for Jews. But a mitzvah which is obligated as basic human laws, for example I know perhaps not to eat… okay, a negative commandment there isn’t, but I know… one should dress so that one shouldn’t walk around, but it’s only a rabbinic enactment that a Jew shouldn’t walk around naked. It’s no mitzvah, because that’s a human being. We will, on this that the Almighty has special affection for us she’asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu.
Speaker 2: Yes. There is one blessing that mentions a negative commandment, yes? Asher kidshanu al hara’ayah, v’hitilanu.
Speaker 1: It seems that the Ramban in Hasagos says so. V’hitilanu is forbidden relations, it’s actually interesting. On this there is also that it’s a birchas hashevach, the Ran says that it’s a birchas hashevach.
Speaker 1: It can be that birchas hamitzvos is from kiddushin. I mean that there is, I mean that there is, there is the same question that was asked about ahavas rabah. It can be that a birchas hamitzvah, the main thing is, I mean that one can say this so, one gives importance to every mitzvah by making before it a blessing. Whether the blessing is the words “asher kidshanu al shofar”, or it’s ahavas rabah opened me, and therefore we have a mitzvah to read krias shema, not saying the words krias shema, but just the ahavas rabah that we have awakened. Both give importance to the mitzvah, that’s the point. Essentially the blessings on events is also, you give importance to the event, you are constantly sanctifying God’s name.
Speaker 1: I’m just saying that the Rambam says only a convert, what is a convert, a complete gentile, cannot make a blessing before immersion. But our custom, and other Rishonim learned that not only a convert, but every immersion, a niddah, a Torah-level immersion, in any case makes the blessing after the immersion. Our custom is that one immerses again afterwards, but this is not me’akev (indispensable) apparently, because she is already pure. This is simply a nice thing. But the Shulchan Aruch writes that a niddah also makes a blessing before immersion, “asher kidshanu” (who has sanctified us). We make all immersions after immersing, because it’s the same kula (leniency), that’s to say, a Gemara, it’s a mitzvah, is it to make a blessing when one is tamei (impure), yes? The simple meaning is that immersion is a mitzvah, so there is also a mitzvah that a woman should immerse, so it includes all mitzvos.
There is that one makes the blessing afterwards, because there’s no issue, but there are sources. The Rambam says explicitly in Hilchos Niddah, if I remember, that one makes the blessing before immersion. It’s simply, one can understand it such that immersion is the matter that I now become pure. When one becomes pure, it’s… yes. This is simply an idea, but there’s another thing that leads to making the blessing afterwards. Lighting Shabbos candles, yes?
Speaker 2: Ah, lighting Shabbos candles, because if one accepts Shabbos in the middle of lighting the candles, and here comes the matter of covering the… one should now see the candles, afterwards you’ll already be Shabbos, yes? One thinks it’s simply a segulah (spiritual remedy), one covers the eyes so it’s better, simply a folk thing. It doesn’t make sense, but the Rama doesn’t say that, right? But it’s strange, you shouldn’t accept Shabbos, I don’t know what he means by that. It’s the mitzvah to light the candles before Shabbos. It’s strange, it’s a chumra (stringency) of the Acharonim, I don’t know which ones. The Rama doesn’t say that here, right?
Speaker 1: It could be that it has in it some practical reason, like… I think, it’s cited, that she waits another minute until she makes the blessing, so yes? A Jewish mother wants all things to be finished from when she begins lighting the Shabbos candles until she makes the blessing. Well, no, that, go… make a charon (anger), yes? I don’t know. No, I just think, the Rambam seems to take the lighting of candles very seriously. It could be our custom, other Rishonim, that when there’s a need it’s not so important. The Rambam says that if one has already given, one cannot… even eating and drinking, even immediately.
Speaker 2: No, but Shabbos candles is the mitzvah, but the mitzvah is perhaps that it burns, it’s not that the lighting accomplishes the mitzvah. It’s… on the contrary, Chanukah candles you’re perhaps right, that if lighting accomplishes the mitzvah, but it’s the matter that it should be illuminated, it’s oneg Shabbos (Shabbos delight), a blessing on oneg Shabbos.
Speaker 1: Okay, now we’re going to learn which candles get a blessing. On the contrary, one makes a blessing, I don’t remember I haven’t… It’s the same order, the exact opposite of the entrance of the enactment of the Sages. A final blessing on a rabbinic enactment, it could be because it says because the altar brings down tears upon it, a matter of distress. Baruch dayan ha’emes (blessed is the true Judge) is indeed, for example, there’s no mitzvah of mourning, mourning doesn’t have “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al mitzvas aveilos” (who has sanctified us with His commandments and commanded us concerning the commandment of mourning), a bit, right? Mourning doesn’t have a mitzvah “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al hilchos aveilos,” right?
Speaker 2: No, which one? There is tearing, on keriah (tearing) one makes a blessing.
Speaker 1: Yes, on keriah or dayan ha’emes. No, it has perhaps only customs, but there is a Torah mitzvah of mourning, but I don’t know exactly which detail of mourning is from the Torah. The Rambam says there is a mitzvah.
Speaker 2: Okay. No, one must understand the Gemara. There is such a thing that on a sad thing one doesn’t make a blessing, on a thing that has a bitter taste one doesn’t make a blessing, on a mitzvah haba’ah ba’aveirah (mitzvah that comes through a transgression) one doesn’t make a blessing. But in practice one sees yes, “baruch dayan ha’emes” is a special mitzvah, it’s a blessing indeed on the evil. It means yes to address the… the word is that you can’t thank the Almighty when there’s a…
Speaker 1: My answer was that get (divorce) is a good question, why does one make a blessing on a get. I hold that the answer is like there is in the language of the Rambam, that the Sages didn’t enact that one should make a blessing on a get. And not what you say that there’s a rule that you say, I’ll tell you a reasoning. When does one make an encouraging blessing? Who made the first blessing that we make today? Who made the blessing “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu” (who has sanctified us with His commandments and commanded us)? It’s a thing that one does today, it’s an empty thing. There’s a reason that Rabbi Meir said, perhaps even before that, one made, one said “to make” praise and thanksgiving before the Almighty, “hu asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu,” a whole long blessing, with melodies, a huge… “aleichem rabanan kadishin” (upon you holy rabbis).
A whole thing. Now imagine, when does it enter your head beforehand, what kind of blessing will one make? A blessing one makes with joy. No, I’ll tell you. Why does one make a blessing “al ha’tevilah” (on the immersion)? Immersing oneself one must know that it’s a mitzvah. But why shouldn’t there be for example a mitzvah on “u’zerisem min ha’aretz tumasah” (and you shall remove its impurity from the land), “v’lo yishama al picha” (and it shall not be heard from your mouth)? That when there will be a candle, he should make a blessing “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al,” it’s also “u’zerisem,” like “u’zerisem.”
Speaker 2: Yes, according to the opinion that it’s a positive commandment of distancing, a positive commandment of…
Speaker 1: No, my answer is like that a blessing must always be appropriate, a blessing is the joy of the thing. “Baruch dayan ha’emes” is like that you must in your time remind yourself of the Almighty. But on all other things, “al ha’tevilah” is when the entire… the mitzvah of immersion that the niddah immerses is apparently not only on the actual immersing, it’s on the entire mitzvos niddah. But one couldn’t make a blessing on she became impure, she should speak of… it’s a terrible thing. This is the same reason why he doesn’t make when the other is around. It says that he must have much time. This must be a known time, it must be a certain situation.
Speaker 2: Every mitzvah that time causes. No, every mitzvah that time doesn’t cause. This is also like a great discussion in the Rishonim also, that the Rambam makes of it one order. The language of the Rambam is…
I have the entire mitzvos niddah, but one couldn’t make a blessing on… he became impure, he should answer that now there’s a lack of time. It’s a great… the same reason why he doesn’t make when the other is around. The strong thing that the Rambam feels, it’s… there must be a measure for you, there must be a certain situation.
Every mitzvah that is from time to time… ah, no, every mitzvah that… yes.
This is also like a great discussion in the Rishonim also, what the Rambam makes of it one thing. The language of blessings, the Tosafos is about this exactly investigations, I call it politics, because I want it to be ruled that way. Dispute in halacha is politics. One says all reasons, I mean politics, that everything should be judged according to my… that it’s a vitality. He says all… right, it’s a struggle. Whether one makes all reasons, and the last… one is victorious. Not on everything, a time in the Gemara. A part the Rishonim themselves built according to certain rules that one had. Does the Rambam say this clearly.
Because in all of Hilchos Sefer Ahavah this is the first text that the Rambam brings that there… okay, let’s begin, end of 8, let’s see.
“Every mitzvah whose performance is the completion of its obligation” – every mitzvah where the action, the Rambam will already enumerate, what one will do, the action that one does, or the first action that one does, that is the entire mitzvah. Yes. For example, taking the shofar. Ah, “one blesses on it at the time of its performance” – one makes the blessing before one blows shofar, yes, at the time of its performance, before its performance, like before one does. Ah, not shofar, not a good example. Let’s see, engaged… engaged… to make a sukkah… ah, that this, the preparation… the preparation… what one calls in other places, the preparation of the mitzvah. Right, he says making the mitzvah, preparing the mitzvah. He says a mitzvah to pursue to make.
So if the action that he does now is the end of the mitzvah, when it’s completed, one makes then. If there’s an action that one will still do after doing, then one blesses. Except when he makes it and birds or… but interesting. How so, one who makes a sukkah or lulav or builds a lulav, or shofar or prepares a shofar, or tzitzis he makes tzitzis, or tefillin he makes tefillin, or mezuzah if a scribe makes a mezuzah, he doesn’t bless at the time of making “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu la’asos sukkah o lichsov tefillin” (who has sanctified us with His commandments and commanded us to make a sukkah or to write tefillin). Why? Because after their making there is another command, because this isn’t yet finished. Making the sukkah is a mitzvah, and it’s also the preparation for the mitzvah of actually sitting in the sukkah.
It means if for example he builds a sukkah and he doesn’t afterwards sit in the sukkah, perhaps retroactively there was no mitzvah. But let’s see, the performance of the mitzvah ends here what to do in the mitzvah. It’s indeed a great mitzvah to write in a…
It’s very interesting, because the Rambam told us earlier that there are mitzvos where it’s a mitzvah to strive and pursue them. Here the Rambam tells us that when one strives and pursues them, one does the mitzvah essentially. It’s not just a preparation for the mitzvah. Yes, the Rambam told us earlier that there’s a mitzvah that one must… here he says now, he reveals to us here that the entire process of striving and doing is a mitzvah.
So according to Rabbi Yitzchak, who says every day hundreds of times on the blessing of fragrance and on the blessing of fragrance on spices and on a good study partner and on good weather and everything, a whole day when one makes the sukkah, when one pursues it and one drives to Home Depot to buy the drill, and then again when one builds it. But there comes afterwards the main thing, so one says it at the end. No, here one would have had to make the blessing, but it’s exactly the mitzvah. Every part of the process is a mitzvah.
The innovation is that it’s not so, that one makes it only the one time when one finishes the entire process of the mitzvah. Because it’s very interesting, because the Rambam learns here clearly that making the sukkah is a mitzvah. Other Rishonim say that it’s not a mitzvah, there’s no difference whether you go into another’s sukkah or… again, it’s clear that one fulfills… one fulfills have you missed a mitzvah, have you missed the mitzvah of making a mitzvah thought.
If you can ensure that there’s a difference between a mitzvah where you strive, and a thing where one can fulfill like one pays for a teacher or one pays for a scribe for the mezuzah. He has a guest, he has a father, he makes it, he can buy it on Yom Tov. Okay, let’s… actually we bless, let’s just bring.
Actually we bless, when does one yes make the blessing? At the time of sukkah, when he sits down in the sukkah, or when he goes up for an aliyah, when he goes up to the Torah, or when he hears the sound of the shofar, or when he sits in tzitzis, at the time of putting on tefillin, when one puts on the tefillin, and when one affixes the mezuzah.
But in practice ma’akeh (parapet), when one makes a ma’akeh there isn’t afterwards any mitzvah. There isn’t afterwards any mitzvah of putting up children should play on the roof and not fall off. The mitzvah of making the ma’akeh is the actual affixing of a ma’akeh, one blesses at the time of making, “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu la’asos ma’akeh” (who has sanctified us with His commandments and commanded us to make a parapet). And everything similar to this.
The second lesson is, that the Rambam says there’s a blessing on the ma’akeh. But one must think, it could be that once the Rambam says there’s a blessing on the ma’akeh, it could be that every time when a person does certain things of security, when a person puts in a certain security thing in his car that he should never forget a child, he makes the same mitzvah as ma’akeh, which isn’t written out explicitly in the Torah. But the Rambam doesn’t say that one didn’t establish on this a blessing. But it could be, according to what you say with the Rambam, one could indeed shoot out blessings.
Again, it’s not an enactment. The Torah made that there’s an enactment that one must make a ma’akeh. Again, when a person puts in a system in his car, an alarm, that it should ring if there’s a child, yes, because he heard that there are accidents, it doesn’t happen. Does he do a mitzvah, yes? Is he fulfilling a positive commandment, a negative commandment. He does exactly the mitzvah of ma’akeh. Only that’s what the Torah says ma’akeh. Exactly the opposite, imagine someone actually makes a ma’akeh on his roof, which is much more common. Has he God forbid not fulfilled the mitzvah of ma’akeh also not. Yes, but in the mitzvah of ma’akeh is a branch of “v’chai bahem” (and you shall live by them) or “lo sirtzach” (you shall not murder). So the main way of making ma’akeh one does indeed with what is in the valley, in the middle of putting in such a one with the car. So according to what you say, one would have had to make here quickly a blessing. Perhaps they don’t yet have a text of the blessing. Perhaps one must do like the Belzer Rebbe said that one fulfills with what one says “baruch Hashem ozri” (blessed is Hashem my helper). The Belzer Rebbe said that when one sees a Jew one says “baruch Hashem ozri,” and with this one fulfills the mitzvah of shehecheyanu, that one must make a blessing.
You ask a good question on ma’akeh, I mean that it’s indeed strange. I think that here there’s a strange thing. Usually blessings on mitzvos one makes on mitzvos. That’s what was discussed earlier about all the Rishonim who argue. In a certain sense, in reality, the mitzvos that one makes a blessing on them are like almost all are like a ceremony. How does one say ceremony in Yiddish? A ritual, an action that one does, a ritual. Something that one does… but ma’akeh is very strange, it’s exactly a mitzvah that is about the overalls.
I have an approach. I have an approach that ma’akeh is a prototype for all matters of “u’nishmartem” (and you shall guard yourselves). It means, one must make one mitzvah on this, and one brings the rabbi of the synagogue to make an action of mitzvah, because on a communal agent he comes to make a blessing. When does one… so by ma’akeh is the time when one makes this. But this obligates us, this is the moment that one will always do the matters of ma’akeh, the concern of “ki yipol hanofel mimenu” (lest the fallen one fall from it). Like Rabbi Chaim Kanievsky… like the Chazon Ish told Rabbi Chaim Kanievsky not to have electricity in his house, also not from a machine, how is that called? From a generator. Because the house will show for Bnei Brak that it’s a prototype that one may not use any electricity. Why does the nimshal (application) come in here, the mashal (parable)? Forget the mashal. No, no, you mean… I wanted to say that… so you know what? Ah, what you mention about the greater mitzvah.
A ma’akeh is indeed a practical mitzvah, which is almost like a get, which everyone understands that no blessing comes, it’s a procedure once, one must carry it out. You say no, one must indeed yes put on a gartel and stand on the roof, and one must my rabbi should make a ma’akeh, I want to see that someone should make a blessing on making a ma’akeh meanwhile. Okay, one must like one sees, this is a nice thing. If someone has a porch, if some nail has bent and he has a nice porch, and he wants to call over for fifty thousand, come over to us with making a… we have already seen tzaddikim put on such hard hats, so we already know how the Sages were as it were a uniform for such a kind of mitzvah. Because this is a ma’akeh, yes, that I put on a hat that protects the head in a slaughterhouse, is a mitzvah of ma’akeh.
Okay, he says further. Now one will learn like one makes shehecheyanu on mitzvos, and yesterday we learned shehecheyanu on a joy once. Ah, like “I haven’t seen my friend for thirty days,” “I haven’t seen the mitzvah.” He hasn’t seen the mitzvah of shofar for so long.
“Every mitzvah that is from time to time, such as shofar and sukkah and lulav, and reading the megillah and Chanukah candles”, all these things that happen once a year. “And likewise every mitzvah that involves acquisition”, every mitzvah that has to do with something that he bought – a new tzitzis, or that he bought tefillin, or that he put up a ma’akeh (fence). “And likewise a mitzvah that is not frequent and is not found at all times”, a mitzvah that doesn’t happen often, “for it is similar to a mitzvah that is from time to time, such as circumcising a child, or pidyon haben for a child”, which is also not something that one can do whenever one wants, rather it depends on an event, “one blesses on it at the time of doing it Shehecheyanu vekiyemanu”, because it’s an event, it’s a special time and one has merited the mitzvah, or once a year, or so forth. One says Shehecheyanu vekiyemanu.
Shehecheyanu for bris milah, what about the infant’s pain? Where does it say? Aha, indeed.
The first time one puts on tefillin, must one? One must, certainly one must. Certainly one must. And a new tzitzis also has Shehecheyanu. So one has all of this. Just as one can on a new garment in general. A new garment, yes.
Speaker 1: What is there about the infant’s pain? Is there something that says the infant’s pain is a thing? I need the Shehecheyanu. By other things it doesn’t seem clear to me why.
Speaker 2: Aha, indeed. The first time one puts on tefillin, one must, one must, certainly one must. Certainly one must. And a new tzitzis also has Shehecheyanu. On everything. So also on a new garment in general. New garment, yes. Not always, but if it’s a mitzvah that depends on the immediate time, one must make Shehecheyanu if it goes together. Perhaps that’s the point.
Speaker 2: Yes, “And if one did not bless on sukkah at night and the like Shehecheyanu at the time of doing”, one can make Shehecheyanu when one fulfills the obligation with them. That means when one sits in the sukkah.
If he didn’t make it on the mitzvah of leisheiv basukkah, he says that one doesn’t need to… one can’t afterwards. No, one does it afterwards. Leisheiv basukkah one only makes when one sits in the sukkah. Shehecheyanu, the Rema says, one should have made when one builds the sukkah, if it’s a new sukkah that was made. But that’s not necessarily the end, right? Shehecheyanu doesn’t have to do with the mitzvah. But our custom is yes, we are stronger, one makes Shehecheyanu on the… by kiddush, yes. One has in mind also for the sukkah. We put it together by kiddush.
Speaker 1: No, Chazal put it together by kiddush.
Speaker 2: Yes, but that is on the Yom Tov, not on the building of the sukkah.
Speaker 1: Ah, Shehecheyanu is on living through the Yom Tov.
Speaker 2: Yes, every Yom Tov has a Shehecheyanu.
Speaker 1: But does one make extra or does one include both?
Speaker 2: No, shofar one makes extra, yes. One makes shofar Shehecheyanu, extra from what one made kiddush last night. Two different things. That means, essentially comes another Shehecheyanu for building the sukkah, or one should make for the lulav. One buys a lulav…
Speaker 1: No, Shehecheyanu is on the time, or on the essence of the mitzvah of Rosh Hashanah, or the mitzvah of Shabbos Yom Tov, just as… there is a mitzvah of Shabbos Yom Tov, and there is a mitzvah of shofar. Two different mitzvos. The Yom Tov itself, I don’t know how one calls it. Two different things. That means, by kiddush one makes Shehecheyanu, and by reading the megillah or by blowing shofar one makes Shehecheyanu. Two different things.
Speaker 2: The same thing Sukkos, essentially comes three Shehecheyanus on Sukkos. When one buys a lulav, one makes Shehecheyanu. One builds a sukkah, one makes Shehecheyanu. One sits down in the sukkah, one makes… from Shavuos for the day. Because besides shofar there is on the essence of the mitzvah, on the essence of the day.
Speaker 1: Yes, but perhaps it’s because of Shavuos, perhaps it’s more about the joy, that one has lived through another Yom Tov, another celebration.
Speaker 2: But perhaps it could be that one doesn’t make a blessing on mitzvos on something that isn’t an action, something that is a non-action one doesn’t make. But Shehecheyanu isn’t a blessing on mitzvos, Shehecheyanu is a blessing of praise, it’s a thanksgiving that one has arrived at another Yom Tov.
Speaker 2: And our custom is to make all three Shehecheyanus at one time, but if someone wants he can certainly calmly make a Shehecheyanu. Why do I say all these things all the time? If someone wants he can calmly make Shehecheyanu when he has a lulav. If someone wants to know what blessings one can always make, let him check into the holy Komarner, and already, and one can make enough blessings. And if someone is really worried that he’s making too many blessings, let him know that he should give himself a slap on the shoulder, he is among the distinguished of the nation.
And he says that when one makes a lulav, it’s a great joy when one merits to praise the Almighty, one makes another blessing. Okay.
And he says that when one makes a lulav, it’s a great joy when one merits to praise the Almighty, one makes another blessing. Okay.
Speaker 2: “And if one did not bless on sukkah and lulav etc., one blesses Shehecheyanu at the time of doing”. Yes, and so one fulfills with this. “Whether one does a mitzvah for oneself or one does for others”. There’s no difference whether he makes the mitzvah for himself or for someone else. That means someone builds the sukkah for someone else, or he makes the Chanukah candles, yes, if he makes the blessing before doing, that asher kideshanu bemitzvosav vetzivanu la’asos.
It’s even someone who has already blown shofar, but he is being motzi a new minyan, he makes again with the blessing, because he has the mitzvah of doing the mitzvah for other people. But someone who blessed, it’s interesting, because the Rambam says that he’s not so busy here with the obligation that one has. The person has already been yotzei his obligation of shofar, and now he is being motzi another group, he makes again a Shehecheyanu, because he has again a mitzvah, just as building is a mitzvah. All these things are a mitzvah. The Rambam isn’t so strong on the yotzei yedei chovaso or not yotzei yedei chovaso. Blessing on mitzvos is on the essence of the mitzvah, not only on the obligation of the mitzvah.
Speaker 1: He makes it for them, he does for them. But he can’t say “asher kideshanu”, he means them, he says it in their name.
Speaker 2: No, he makes the mitzvah of shofar. Or he is an agent and he makes bedikas chametz for someone else. He is obligated, the other person’s! He makes it on behalf of… from the mitzvah the rabbis of us chametz or for the sake of the rabbim, and he makes it on the other person’s blessing. He has done a mitzvah to make a blessing in the obligation.
Speaker 1: But… but not from blessing Shehecheyanu, rather a mitzvah that one does for oneself. One doesn’t make for someone else. The other person must himself make… or no, not, it’s not. One can’t thank for someone else. One can’t thank instead of someone else, as if.
Speaker 2: Ah, one can be motzi. It’s known. He’s talking about the obligation. It’s not every mitzvah.
Speaker 1: Yes. And they have it explained in detail. Apparently one can be motzi and can say instead of the other person the community, as an agent of the other person, yes. That’s not the question, that’s not not his mitzvah, when a bit of an action.
Speaker 2: Apparently for mitzvos that work, and we ask about mitzvos, one with a blessing of asher, mitzvos and children, all mitzvos, just as when one eats different things there is, as we redeem all things, such a thing, such various types of grain, when he has different types of grain, and blessing on each and every one separately. Just such one who does mitzvos in bundles, every mitzvah is important, extra.
Speaker 2: Yes, says the next law, what is the text of the blessing? Says the Rambam, “Anyone who does a mitzvah, whether it’s a personal obligation, whether it’s not an obligation, if he does for himself”, if he makes it for himself, “he says la’asos”, for example to affix a mezuzah, “if he does for others, he says al kevias mezuzah, al ha’asiyah”, on the doing.
Speaker 2: How does the Rambam explain, “He put on tefillin, he says, lehaniach tefillin”, the action of putting on tefillin. To put on tefillin. “He wrapped himself in tzitzis, he says, he thanks lehis’atef”, for wrapping himself. “He sits in the sukkah, leisheiv”, to sit. “When he says lehadlik ner shel Shabbos”, to light. “Ligmor es haHallel”, to finish the Hallel.
The same thing, “if he affixes a mezuzah in his own house, he says likvo’a mezuzah. When he makes a ma’akeh for his roof, he says asher kideshanu bemitzvosav vetzivanu la’asos ma’akeh. When someone separates terumos and ma’asros for himself, he says lehafrish. He circumcises his son, he says lamul es haben. He slaughters his Pesach and his chagigah”, someone slaughters his Pesach with his korban chagigah that comes with the Pesach, “he says lishchot es haPesach ve’es haChagigah”.
“But one who affixes a mezuzah for others”, he can’t say likvo’a mezuzah, because he has no obligation to affix a mezuzah here, he’s making for someone else. He’s making a kevias mezuzah, he can’t say that he was obligated likvo’a mezuzah, rather he was obligated in the mitzvah of kevias mezuzah, therefore now I am the person who does it. Interesting.
Speaker 2: But the simple meaning is, it happens to me many times, I’ve already had such a thing that people have asked me to put mezuzos on their houses that they called, and I think about whether the one who makes the blessing al kevias mezuzah, is he also motzi the sender with the blessing or not? The blessing is a different text even. Simply, you only have the blessing on mitzvos, therefore perhaps there is a reason that the homeowner should himself put up a mezuzah, because he now has an opportunity to do a mitzvah with a blessing, let him put it up himself. Because it’s not that I can say no, that when I say likvo’a mezuzah, I do as his agent both the mitzvah and the blessing. But I’m talking even mitzvah ba’ah al yedei shaliach, but it’s not the blessing on mitzvos, because I don’t even say it with the language. When I say it as Shmuel would have said it likvo’a, I’m not being motzi him with the blessing. Essentially I fulfill the mitzvah instead of him, and he doesn’t need to anymore, he becomes exempt, but he hasn’t done the mitzvah.
A person needs a mitzvah for himself to make, not that someone should do it for him. This is a mitzvah that I do as an agent, just like anything. I make for you yourself, so what’s the problem? I have other mitzvos that I’m obligated to do, I don’t know.
Speaker 1: Learning with the children, “veshinantem levanecha”, there’s no mitzvah, there’s no blessing, there’s blessing on Torah.
Speaker 2: But no, because perhaps the teacher must make, because he is the… and one hires him.
Speaker 1: Yes, for learning Torah.
Speaker 2: Ah, learning Torah includes “lilmod ulelamed”. The question should be why don’t we make a blessing when we sit down for Mishnayos. But the blessing on Torah, “lilmod ulelamed”, is part of the mitzvah. I’m not going into… Ahavah Rabbah has it. Already.
Speaker 2: The same thing, by ma’akeh one says “al asiyas ma’akeh”, “lehafrish terumah”. Or one who circumcises another’s son, another mohel, he says “al hamilah”, “lehachniso bivrito shel Avraham avinu”. Which Rishonim argue about this certain thing, about the blessing “lehallel uleshabe’ach”? Let’s first go to the next thing. Very good. But in practice, that’s how we do it by us, as far as I remember.
Let’s go further. What is a mitzvah to love Hashem your God? This is another interesting thing.
Speaker 2: So, yes, this discusses why the Rambam… there is a distinction between mitzvos that are an obligation and mitzvos that are not an obligation. Ah. There is a distinction here. When a person does… let’s explain. First of all, when one does a mitzvah oneself one makes “la’asos”, when one does for someone else one makes “al”. Yes, but what happens when one does both at once? What is a mitzvah to love Hashem your God?
So, there are two types of categories when a person does a mitzvah for himself and for others. If it’s a mitzvah that is one’s own obligation, such as eruv, one blesses “al mitzvas eruv”. The simple meaning is this: eruv is a mitzvah on every person who lives in the courtyard that they should only carry if there is an eruv. So, one person does it as an agent, he does the action for everyone, he makes “al mitzvas eruv”.
But a mitzvah that is an obligation, not like eruv but an obligation, such as shofar, when he is obligated lehotzi es atzmo midei chovah ulhotzi acheirim, the ba’al tokei’a is intending when he blows shofar to be yotzei himself and to be motzi whoever wants to hear. He blesses “la’asos”. Then he says “la’asos”. Therefore one blesses “lishmo’a kol shofar”, not “al shemi’as kol shofar”, but “lishmo’a kol shofar”.
Nu, what is it? How does one say by the megillah? “Al mikra megillah”, yes? He shouldn’t say “lishmo’a kol megillah” or “likro megillah”. It doesn’t fit with the rule we said earlier. Nu, what is it? Is there someone who has something that hearing the megillah read is different from hearing shofar?
There is this, there are Tosafos who hold a different distinction, and so forth. I’m not going now… I just want to finish the chapter. He just says, you see from here that one doesn’t completely follow the law. He has another one…
Ah, netilas lulav. One should have made “litol lulav”. But in practice we make a blessing “al netilas lulav”. Why? Because lulav has a prohibition. So what? “Lest he fulfill and lift it he fulfills his obligation”. When a person takes the lulav, the minute he has taken it, one can’t… usually one holds the blessing after one has already been yotzei. And since it’s not the most praiseworthy, it’s not good to make the blessing, so because the reason is only a practical reason, the Rema says indeed, “but if he blessed before he takes”, if he indeed makes the blessing when it’s lying on the table in front of him and he makes the blessing before he takes it, then he blesses “litol es halulav”, “like all blessings”.
It’s an interesting thing, because the Rambam means leisheiv basukkah also, because he means the blessing before one sits down, yes? We don’t do that, we do after kiddush.
So says the Rambam, as in a responsum, which sukkah, I don’t remember, yes? Soon we’ll learn Zemanim. Yes. He’ll think, I’m right, I remember perhaps, one must ask him, he’ll see it. It’s coming to us soon, after a bit, after a lot, when we’ll begin the order of Moadim, or in another month or two.
In short, from here we learn, from here we learn, that one blesses asher asah without a blessing, one blesses on the doing. So the Rambam has a rule, there are three rules:
1. First of all not for others
2. Second, it must be an obligation, if one makes both together it’s clear that it’s an obligation
3. A third rule is, if one makes afterwards, such as immersion that one makes afterwards, or al netilas lulav, one makes “al” and not “l”
It’s interesting, al netilas lulav one only makes when one holds all four species. It’s not simple, when he takes the last species, yes, when he lifts up the esrog. It’s interesting, as the Rambam says, generally one can’t make “litol”. Because when you’re already holding it, it’s already kiyum shekiyemuhu, it’s not just kiyemuhu, he must put together both species, and…
But one is not careful to hold all at once when one makes the blessing. It could be the Rambam would have held that one should say that one should make the blessing, and afterwards lift up the esrog and afterwards the lulav, even if it takes half a minute. We are careful to hold all four species when one says the blessing.
Speaker 2: No, the language is a bit implied so, because lifting up one species is already the mitzvah.
Speaker 1: Ah, I say that one can make the blessing when one picks up the first species, because one is now beginning to be engaged in doing it. According to the Rambam it makes sense, but usually people don’t look at it any differently than that one can only make the blessing when one is holding the mitzvah. When one is ready for the mitzvah.
Speaker 2: But you’re saying, the shita (opinion) of the Rambam is a good one.
Speaker 1: True, but I’m telling you, the language of the Rambam is indeed as you understand it, because he says, he takes as a given that usually with netilat lulav (taking the lulav) one has already fulfilled it, ki’yon shehigbihu (once he lifted it), because when one picks up the lulav, when does one take the hadasim (myrtle branches)? But when one picks up the lulav one can already make the blessing, because the Rambam holds throughout that when one picks up, one is engaged in the mitzvah, it’s not at the moment when one is… but there is indeed a good lulav, yes.
Speaker 2: Okay, but regarding netilat yadayim (ritual handwashing) before shechita (ritual slaughter), there’s a very strong question on the Rambam. I said the chakira (analytical distinction) that each thing makes its own actions, no one says “litol yadayim o lishchot” (to wash hands or to slaughter), even when you slaughter a bird. What’s the answer?
Speaker 1: You’re saying here a different answer, that this isn’t the essence of what netilat yadayim is, but rather the shechita, but according to the words of the Rishonim (early authorities).
I’m telling you, it’s a mitzvah to slaughter, this is indeed a mitzvah to slaughter, if you want to eat a kosher animal. But netilat yadayim is needed if you want, if your hands are perhaps dirty and you want to eat something that has tevul bemashkeh (been dipped in liquid), it’s a practical thing. According to the words of the Rishonim, even if he slaughters for himself, he makes a blessing on the shechita and on kisuy hadam (covering the blood), but on netilat yadayim no one says “litol yadayim.”
Another thing, another interesting thing, netilat yadayim, or the Rambam told us that one makes the blessing afterwards, so that one shouldn’t have dirty hands during the blessing. But perhaps I remember yes, before Birkat HaMazon (Grace After Meals) something, that one should wipe one’s hands? He doesn’t say a blessing of al netilat yadayim.
Speaker 2: The Rambam says that one needs clean hands.
Speaker 1: No, but the Rambam says yes, it’s not appropriate to bentch (recite Grace After Meals) with dirty hands. Perhaps he means after Birkat HaMazon which is a long birkat hashevach (blessing of praise). But the Rambam views it that it’s not respectful to say the Shem uMalchut (God’s name and sovereignty) with dirty hands, but it could be that you don’t want the Shem uMalchut, but rather the mitzvas aseh (positive commandment) of hazan (the One who feeds).
Speaker 2: Yes, but it’s enough reason to change the order of the blessing.
Speaker 1: But it’s not enough reasons. No. One must have truly, the only thing that changes is truly when you can say that you are a complete redeemer. Ah. Someone who is a complete redeemer, it’s as if it’s not a good thing according to the Rambam. According to other poskim (halachic authorities) yes, but according to the Rambam it appears that one must, after you’ve washed your hands, you’ve already finished, there’s nothing to say.
And likewise one blesses al biur chametz (on the removal of chametz), one doesn’t say levaeir chametz (to remove chametz). Unlike with bedika (searching), unlike with bedika. Why? Because from the time he completed in his heart to nullify, the mitzvah of biur has already begun before he searches. Essentially, from when he began to be concerned with the chametz, he has already completed in his heart to nullify, as we wrote in its place.
Ah, one sees that the… ah, ah, very good, it’s a true thing. Someone who truly thinks doesn’t need to say kol chamira (the formula nullifying chametz). Kol chamira was made when someone didn’t think about it or what. He truly completed in his heart to nullify, he truly, when he does all kinds of actions, one knows, completed in his heart. He even forgot to say kol chamira, in most cases it appears so, yes.
Now, another halacha where one doesn’t say a blessing, it’s a case where one doesn’t say a blessing. Yes, on everything from mitzvot miderabanan (rabbinic commandments) one makes a blessing. But anything that is a custom, even though it is a custom of the prophets, it’s a very old custom, a very holy custom, the prophets already conducted it this way, but it doesn’t have the status of mitzvot sofrim (scribal commandments), but rather custom of the prophets. Such as netilat arava bashevi’i shel chag (taking the willow on the seventh day of the festival), the willow that one takes around the altar with the willows, which is a custom of the prophets. What? Or around the ark, yes, it’s a custom of the prophets.
And needless to say, something that is also a custom but not from the prophets but later, custom of the sages, such as kriat Hallel (reciting Hallel) on Rosh Chodesh and on Chol HaMoed Pesach, one doesn’t bless on it. One doesn’t make a blessing on it. It’s not in the category of mitzvot. It appears the Rambam holds that this thing one is not obligated to do as “kol asher yomru lecha ta’aseh” (all that they tell you, you shall do) or the verse that the Rambam brought, it’s only a custom. Not an obligation on the people, but it’s a custom that it should happen. But we do say a blessing on kriat Hallel in practice, because the Rosh argues.
And Tosafot and other poskim, the Rambam disagrees with the Rambam, and one doesn’t make a blessing on a custom. The Rambam disagrees with this principle. One can also find custom of the sages. But on Hoshana Rabba, on going around the bima on Hoshana Rabba, one doesn’t make a blessing.
Tosafot and others conduct themselves, and the Rema conducts himself that one does make a blessing on a custom. And the Rambam explained why regarding tekiat shofar (blowing the shofar). I can’t learn about this now, it will even not sit well with you.
“Anything about which you are in doubt whether one blesses on it or not”, says the Rambam, very interesting. I’ll make a small introduction here. The previous chapter 10, the Rambam concluded that it’s a tremendous thing that one makes blessings and thanks the Almighty every day all the time. But, we also learned here that there is a way in which one doesn’t make the blessing if one hasn’t done it properly, or there are mitzvot that don’t need a blessing for certain reasons, says the Rambam, or the last thing is because it’s a custom of the prophets or a custom of the sages.
Therefore, a person who is now learning says, “Ah, certain things I won’t remember if it’s a custom of the prophets, or if it’s a mitzvah miderabanan,” and you don’t know. Says the Rambam, “one does it without a blessing.” If you don’t know whether one needs a blessing, you don’t make a blessing. Not like someone might think, “Ah, on every mitzvah I’ll make a blessing,” because seemingly, what’s the question? Make a blessing. Okay, also make one on the car’s security. Says the Rambam, you don’t know, you don’t make a blessing.
“One does it without a blessing,” but he says very nicely, one does it. And not just because safek berachot lehakel (doubtful blessings are treated leniently). That’s the simple explanation that’s given. The Rambam didn’t say it, but safek (doubt) is the halacha. But the point is that the Rambam holds that when one has a doubt, one may not make the blessing. And the Rambam is not willing to say without Shem uMalchut or some such thing.
“A person should always be careful about an unnecessary blessing.” The Rambam says here, he says, I learned at the end of chapter 10 a very important thing to make blessings, and here you’re saying that one should be careful. So I’m completely confused. Says the Rambam, yes, it’s nothing, it’s nothing, figure it out, be careful, pay attention. There are blessings that are needed, and those you should indeed make. Berachot hatzrichot (necessary blessings) means every time there is a birkat hare’ach (blessing on fragrance), or every time you eat something, berachot hatzrichot every time. A beracha she’eina tzricha (unnecessary blessing) never.
A person should guard himself that he shouldn’t make a beracha she’eina tzricha. The Rambam says this, the Rambam says this. He says, now that a person has learned the end of chapter 10, it’s an important thing to make blessings. And here you’re saying that one should be careful. So I’m completely confused.
Says the Rambam, yes, it’s nothing, it’s nothing. You have to figure it out, be careful, pay attention. There are blessings that are needed, and those you should indeed make. Berachot hatzrichot means every time there is a birkat hare’ach, or every time you eat, you need to make berachot hatzrichot, every time. But beracha she’eina tzricha never.
Yes, increase, but never an unnecessary blessing. And King David says, “Every day I will bless You and praise Your name forever and ever.” Every day make blessings. But each one, they are all va’ahalela (and I will praise), they are all such kinds of blessings that give thanks. No, an unnecessary blessing is also weak. The Rambam wants to convey, he will conclude with a blessing, yes.
So accordingly, yarbeh beberachot hatzrichot (increase in necessary blessings). The Gemara doesn’t just say it. What does yarbeh mean? Yarbeh means when one needs to. No, the Rambam feels, because he wants to conclude again as he concluded chapter 10. When a person finishes learning Sefer Berachot, he shouldn’t now think, “A blessing is a terrible thing that I have to think maybe I’m making too many.” No, blessings are a good thing that one should make more.
Rather what, there is a certain type that says sometimes one doesn’t make blessings. That’s where tzricha comes in. Tzricha means when you smell a fragrance, or you make, you put on a garment you should make, that’s a beracha hatzricha. You shouldn’t make any doubtful ones. Even on Chol HaMoed Pesach, says the Rambam, it’s only a custom, don’t make it.
And now we will learn in chapter 17, which discusses “berich rachmana desayen” (blessed is the Merciful One who has helped us), which says differently than Rabbi Yitzchak. The Rambam says, now I’ve finished a chapter, I’m very happy, should I make a birkat haTorah (blessing on Torah study)? No. I’ll make a blessing without Shem uMalchut. Berich rachmana desayen, says the Rambam, not like the opinion of Rabbi Yitzchak.
Just as the Belzer Rav said Baruch Hashem hamotzi’acha (Blessed is God who brings you out), and just as when a Jew gets into a car and there’s some machine that makes sure he won’t forget his child, he says Baruch Hashem for that. Without Shem uMalchut, berich rachmana desayen. Very good. No, it’s in the Gemara. In the Gemara one sees many blessings of berich rachmana. Forgotten. Berich rachmana desayen.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800102#
Iyun Lemchshava 2026 Campaign
בהרשמה אתם מאשרים קבלת הודעות תזכורת/עדכון. ניתן להסיר הרשמה בכל עת ע״י תשובת STOP (SMS) או לחיצה על הקישור באימייל. תישלח הודעת אישור לפני הפעלת המנוי.