סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור הפילוסופי: מידת הפרישות – מה פירוש “לא להיות בעל תאווה”
—
א. הקדמה: המעשה עם החוזה מלובלין
מעשה חסידית ידועה: יהודי בא אל הרבי (החוזה מלובלין – אף ש״גוגל לא יודע” ו״כל מעשה חכמה מיוחסת לרבנים”) ואומר שלהיות רבי זו גם רק תאווה – בדיוק כמו כל התאוות האחרות. הרבי עונה: “אתה צודק, יש לי אכן תאווה כזו – אבל בשביל התאווה הזו צריך לוותר על כל התאוות האחרות.”
השאלה המרכזית: מה עולה מהמעשה? אם רבנות היא “רק תאווה”, זו ביקורת – היא מצמצמת את הרבנות לאותה קטגוריה כמו כל התאוות האחרות. איזו תאווה זו בעצם? כבוד? הנאה? משהו אחר? זה מביא לשאלה הרחבה יותר: מה פירוש “תאווה” בכלל?
—
ב. הבעיה הפילוסופית: כיצד מגדירים “תאווה”?
ב1. היסוד בספרי מוסר
בכל ספרי החסידות, הקבלה והמוסר כתוב שיהודי צריך לא להיות בעל תאווה. זו אמונה יסודית.
ב2. הצעות שנדחות
הגדרות שונות נבחנות, וכל אחת רחבה מדי או צרה מדי:
– “Lust” – כבר שלילי מובנה; אי אפשר לומר “lust ללימוד גמרא”
– “Excess” – גם שלילי מובנה
– “רצון” – רחב מדי: הכל רצון, אפילו הקב״ה יש לו “תאווה” (כפי שר׳ חיים מזכיר). אם תאווה = רצון, אין זה הגיוני לומר שלא צריך לרצות.
– “Seeking of fulfillment” – רחב מדי: אפילו רוצח מחפש fulfillment
– “Drive” – רחב מדי: הכל drive
– “דברים פיזיים/חומריים” – קרוב יותר, כי דברים פיזיים נותנים instant gratification
> ### [סטייה קטנה]
> ה“חלק המתעורר” של הרמב״ם – כוח בנפש המכיל כל מיני רצונות ודחיות – רחב מדי למטרתנו.
—
ג. יסוד מתודולוגי: כיצד מחלקים מידות?
עיקרון משיעורים קודמים: מידות אינן מחולקות לפי הכוח הפנימי שמביא אותן (כי אז הכל כמעט אותו דבר), אלא לפי האובייקט/סובייקט – הדבר שעליו המידה.
דוגמה: ההבדל בין אהבת ממון ואהבת נשים הוא לא האהבה (שתיהן אהבה), אלא הממון לעומת הנשים. זה בסגנון האריסטוטלי/רמב״מי – דומה לאופן שההלכה מחולקת לפי סובייקט.
> ### [סטייה קטנה]
> החזון איש ואחרים אמרו שכל המידות הן למעשה “אותו דבר”, אבל חשוב לחלק כדי שיהיה שימושי בעולם המעשה.
—
ד. מסקנה ראשונה: הסובייקט של המידה הוא **תענוגים**
מידת “לא להיות בעל תאווה” (זריזות/פרישות) עוסקת בסובייקט של תענוגים – הנאות, pleasures. זו מידת הממוצע (לפי הרמב״ם): לא יותר מדי תענוג ולא פחות מדי. שמות שונים מוזכרים:
– “זולת” – השלמות של המידה
– “הסתפקות במועט” – תרגום מוטעה
– “פרישות” – נשמע קיצוני מדי, אף שבחז״ל יכול להתכוון לפרישות הנכונה (פרישות מן העריות, מן העבירות)
> ### [סטייה קצרה]
> השיעור מתאים לפרשת נצבים-וילך (שבוע שעבר) ולפרשה הבאה, אבל “השבוע כבר עוברים למידה הבאה.”
אבל – “תאווה” אינה פירושה “תענוגים” סתם. “לא להיות רודף תאווה” אינו פירושו “לא להיות רודף תענוגים.” המילה תאווה פירושה בעצם רצון (כמו “אַוַּת נפשך” בתורה), בעוד תענוג פירושו pleasure. המידה היא ספציפית: ההתנהגות הנכונה ביחס לתענוגים מסוימים (לא סתם כל הרצונות). זה מביא לשאלה: אילו תענוגים?
—
ה. צער – קשור בעקיפין, אך מידה אחרת
האם צער (כאב) שייך גם למידת הפרישות? רק בעקיפין – בעל תאווה סובל יותר כשהוא צם (שלילת התענוג), בעוד פרוש אינו סובל. אבל זה רק תוצר לוואי. המידה שמטפלת בצער ישירות היא מידה אחרת – אולי בטחון, אולי גבורה. פרישות היא ספציפית על רדיפת התענוג.
—
ו. קושיית “הראש הברזל” – אם תענוג רע, אסור גם ללמוד?
כאן מגיעה הבעיה המרכזית: אם פרישות פירושה נגד תענוג, אסור גם ליהנות מלימוד – כי לימוד גם טעים! אולי עדיף ללמוד יבש, בלי תענוג? זה אבסורד – הרי משבחים אדם שאוהב ללמוד. האבני נזר אומר אולי שתענוג מלימוד הוא אפילו מצווה.
מסקנה: כשמדברים נגד תאווה, לא מתכוונים ממש – לא מתכוונים לכל התענוגים, אלא לסוג מסוים. “זה מה שהפילוסופיה עושה – אנחנו אומרים הרבה דברים אבל לא מתכוונים להם.”
—
ז. צמצום המושג “תאווה” – מה שהוא **לא** כולל
ז1. כבוד – מידה נפרדת, לא תאווה
חיפוש כבוד הוא גם מידה רעה, אבל לא אותו דבר כמו תאווה. מחפש כבוד אינו בעל תאווה (לא “בחור גס”). רבנים חסידיים אמרו: קודם שוברים תאווה, אחר כך כבוד – כבוד הוא גבוה יותר, יותר “long-term thinking.” צריך לצמצם את המשמעות של “תאווה” – לא כל מידה רעה היא תאווה.
ז2. בטלה/שיחה – גם לא תאווה
> ### [דוגמאות מעשיות]
> בישיבה, הניסיון העיקרי אינו תאווה (בגוף), אלא בטלה, שיחה, פטפוטים. בחור/אברך שמדבר יותר מדי – לא קוראים לו בעל תאווה, הוא “יהודי יפה” עם בעיה אחרת.
> ### [אנקדוטה על ר׳ דב לנדא]
> הוא אהב ללמוד עם בחורים, אבל מתמיד הפסיק איתו כי הוא דיבר יותר מדי. הוא עשה חברותות של שעתיים כדי לא לדבר עם כולם.
שיחה היא במובן הרחב תאווה (משהו שרוצים), אבל במובן הצר של “בעל תאווה” – לא.
ז3. ניסוח ברור
פרישות מתענוגים אינה פירושה “לא לרצות דברים” ולא “לא לאהוב דברים” – אפילו לא לאהוב דברים חילוניים (לא-תורה). “בעל תאווה” = “בחור גס” – קטגוריה ספציפית וצרה של הנאות גשמיות.
—
ח. החילוק המרכזי: תענוגי הנפש לעומת תענוגי הגוף
ח1. החילוק היסודי
– תענוגי הגוף – הנאות פיזיות, שצריך ממש לגעת/להרגיש בגוף
– תענוגי הנפש – כמו כבוד, שאינו שייך לגוף
– שניהם תענוג, שניהם “pleasure”, אבל תאווה כמידה מתייחסת רק לתענוגי הגוף
> ### [סטייה צדדית: תאוות הרציחה]
> תלמיד שואל על מי שנהנה מרצח. זו מידת הרציחה, לא מידת התאווה. אדם כזה הוא חולה – הוא עומד מחוץ לנורמלי. כלל חשוב: כשמדברים על מידות, מדברים על אנשים נורמליים. “בשבילו הספר לא נכתב.”
> ### [סטייה צדדית: חברות ואבל]
> מי שנהנה מאוד מחברים, או שבור כי חבר/קרוב נפטר – הוא לא בעל תאווה. זו יכולה להיות בעיה, אבל סוג אחר של בעיה. צריך להשתמש במילים אחרות לדברים אחרים.
—
ט. ניתוח של כבוד כתענוג הנפש
ט1. כבוד אינו שייך לגוף
– כבוד הוא דבר אובייקטיבי – אפשר שיש לאדם כבוד והוא לא יודע על כך
– אדם מת יכול לקבל כבוד (כיבוד אב ואם לאחר מיתה, כבוד לרמב״ם)
– כבוד לא נמצא “על הגוף שלי” – הוא לא פיזי
ט2. כבוד נמצא אצל האחר, לא אצלך (טיעון אריסטוטלי)
– כבוד אינו תלוי בידך – הוא בידי אנשים אחרים
– צדיק יכול שלא יהיה לו כבוד; רשע יכול שיהיה לו כבוד
– לכן כבוד לא יכול להיות תכלית השלמות – הדבר הטוב ביותר לאדם חייב להיות משהו ששייך לו עצמו
– כבוד הוא דבר טוב, אבל לא הדבר הטוב ביותר
ט3. חילוק בין כבוד ל**תחושת** הכבוד
– אם היה כפתור שגורם לך להרגיש במוח אותו דבר כמו כשנותנים לך כבוד – זה עדיין לא כבוד, זו רק התחושה של כבוד
– כבוד הוא מה שאני מכבד – זו פעולה של אחרים כלפיך
– ה״דגדוג” מכבוד – זה כבר סוג של תאווה, רמה שנייה
ט4. כבוד ונפש – נקודה פילוסופית
– את מי מכבדים? לא את הגוף – את הנפש
– אוכל נותנים לגוף; כבוד נותנים לנפש
– זו אחת הראיות שלאדם יש נפש – כי כבוד הוא דבר מופשט שאף אחד לא ראה, אבל הוא ריאלי
– “נפש” בהקשר זה לא בהכרח החלק המיסטי שעף אחרי המוות, אלא משהו יותר פשוט, בסיסי: החלק באדם שמקבל כבוד
—
י. דיון על כבוד למת – האם אפשר “לקבל” בלי לדעת?
תלמיד שואל: מה המעלה בכבוד לנפטר? האב לא כאן – איך הוא יכול ליהנות?
תשובה: כבוד אינו לגוף, אלא לנשמה/נפש. “לקבל” לא חייב להיות “לדעת” שמקבלים – אדם יכול לקבל משהו בלי לדעת על כך.
התנגדות התלמיד: אם יש לי כסף ומעולם לא ידעתי, לא קיבלתי אותו.
ביקורת על התלמיד: אתה “תקוע” בהשקפה סובייקטיבית-מטריאליסטית מחמירה – הגדרה מאוד צרה של “תענוג” ו״קבלה.” כל העולם מתנהג אחרת: אנשים נותנים כבוד למתים, אנשים מוסרים נפש על כבוד (כמו חייל שמת במלחמה על כבוד שלעולם לא יחווה בגוף). שני ה״תירוצים” של התלמיד (שהנשמה מרגישה בעולם העליון; או שאנשים מתכוונים רק לעצמם) – שניהם לא מה שאנשים באמת מתכוונים, אלא רדוקציות משלו.
נפש כדבר רוחני: נפש אינה חתיכת גוף שלא רואים, לא משהו ש״עף”. היא דבר רוחני, דבר מופשט – סוג אחר לגמרי של מציאות. הדמיון שלנו מתקשה להבין זאת כי אנחנו מגשימים הכל.
—
יא. כבוד כדרגה גבוהה יותר של תאווה – אך עדיין לא תכלית השלמות
יא1. רודף כבוד יותר אנושי מרודף תאווה
לעתים קרובות צריך לוותר על תאוות כדי לקבל כבוד.
> ### [דוגמה מעשית]
> אפילו נשיא/מלך שיכול להזמין מה שהוא רוצה – למעשה אין לו חיי תאווה. הוא חייב לקום, יש לו אחריות, הוא לא יכול לחיות כמו בחור. ספר משלי: “אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר” – אפילו בגשמיות כבוד של מלך טוב סותר את חיי התענוגים.
> ### [סטייה: תרבות אמריקאית]
> באמריקה אפשר לקבל “כבוד” מתחרויות אכילה (נקניקיות), אבל זה לא כבוד אמיתי.
יא2. כבוד הוא תענוג חברתי
כבוד הוא תענוג של חלק חברתי בנפש – קשור למה שאנשים אחרים חושבים עליך. השכל, להבדיל, שייך לך לבדך – “יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך” (רמב״ם). חכמה אף אחד לא יכול לקחת; כבוד שייך לחברה. זה מראה שיש חלקים שונים בנפש, לא הכל נפש אחת.
—
יב. אהבת החכמה – התענוג השלישי, סוג אחר לגמרי
אחרי תאווה (תענוג הגוף) וכבוד (תענוג הנפש), באה אהבת החכמה – אהבת חכמה/לימוד. זה לא אותו דבר כמו השניים הקודמים.
יב1. תענוג מלימוד אינו תענוג הגוף
מטריאליסט אומר: כל תענוג הוא רק “דופמין במוח.” זה לא נכון. המוח הוא גשמיות, השכל אינו גשמיות. המוח הוא כלי שהשכל צריך כדי לתפקד (כמו שאדם צריך להיות בריא כדי לחשוב), אבל התענוג מסברא טובה אינו אותו סוג כמו התענוג מחתיכת קוגל טובה.
יב2. “זה קליק” – התענוג השכלי
מה זה “זה קליק”? יש קושיה, משהו לא מסתדר, ואז – “אה, עכשיו זה מסתדר!” זה נעשה שלם, מחובר. ה״קליק” הוא בשכל עצמו. באכילה שום דבר לא “קולט” – זה סוג אחר לגמרי של סובייקט. אם למישהו לא הייתה קושיה, הוא לא יכול ליהנות מהתירוץ.
יב3. אין סתירה בין תענוגים – רק בזמן/פוקוס
זה לא שצריך לבחור בין תענוג הגוף או תענוג השכל (כפי שספרי חסידות מסוימים אומרים). שניהם יכולים להתקיים – רק שאדם לא יכול להתמקד בשני דברים בו זמנית. הסתירה היא בזמן ופוקוס, לא במהות. אבל אם מתארים את שניהם באופן גשמי (הכל “דופמין”), אז זה הופך לסתירה – אבל זה תיאור שגוי.
יב4. ביקורת על הרדוקציה המטריאליסטית
– תיאוריית ה״כימיקלים” – אף אחד מעולם לא הוכיח במפורש שדופמין = הנאה. זו חצי-תיאוריה, סברה שאנשים קונים כי אנחנו מגושמים
– חולה נפש לא רק “כימיקלים לא מאוזנים.” יכול להיות שזה קשור לכימיקלים (כמו שכרות מפריעה לחשיבה), אבל זה רק אומר שהגוף חייב להיות בריא כדי שהשכל יוכל לתפקד – לא שהשכל הוא הגוף
– ה״קליק” של שכל, וגם הצער של אי-ידיעה – איפה זה כואב? לא ברגל, לא בראש – זה כאב רוחני, שמראה שזה סוג אחר של מציאות
—
יג. הגוף כתנאי לשכל – אך לא השכל עצמו
הגוף צריך להיות בריא, מרוצה, “כלי מוכן לעבודה” – אלו תנאים חיצוניים כדי שהשכל יוכל לתפקד. אבל מעשה ההבנה עצמו אינו דבר של גוף. כשמשהו כואב, הרופא שואל “איפה כואב לך?” – מרגישים בגב, בגוף, לא במוח (למוח ממש אין עצבים לכאב). הכאב של אי-הבנה וההנאה של כן-הבנה – מרגישים בשכל, שהוא חלק הנפש (כוח ההשכלה). האם אפשר לקבל את הכוח בלי גוף – זו כבר שאלה של השארת הנפש, אבל בטוח שזה לא פעילות גוף.
יג1. תענוג השכל לעומת תענוג הגוף – רק משל
התורה משתמשת במשלים של לחם ויין לחכמה, אבל זה רק משל – לא אותו חלק באדם שנהנה מלחם גשמי נהנה מ״לחם” התורה. משתמשים באותה מילה “תענוג” כי אין לנו מספיק מילים.
הרמב״ם בהלכות תשובה ובהקדמה לפירוש המשניות אומר: שניהם אכן “טעים”, אבל התענוג השכלי הרבה יותר טעים – רק קשה להסביר למי שלא חווה זאת (משל העיוור).
מסקנה: כשמדברים על פרישות לגבי תאוות, מדברים רק על תענוגי הגוף.
—
יד. מבנה של שלוש דרגות תענוג
“`
תאווה (תענוג הגוף) → כבוד (תענוג הנפש) → חכמה (תענוג השכל)
↑ ↑ ↑
דרגה נמוכה ביותר גבוה יותר, יותר אנושי הדרגה הגבוהה ביותר
הגוף מקבל הנפש מקבלת השכל מקבל
“גירוד” “קבלת כבוד” “זה קליק”
“`
כל דרגה היא סוג אחר לגמרי של תענוג עם סובייקט אחר שמקבל אותו – לא רק מידה גדולה או קטנה יותר של אותו דבר.
—
טו. חלוקה חדשה: אילו מהחושים החמישה הם “בעלי תאווה”?
כל תענוגי הגוף באים דרך חמשת החושים (ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש). כל חוש מנותח בנפרד: אילו מהם מביאים תאווה?
—
טו1. חוש הריח – **לא בעל תאווה**
> ### [מעשה חסידית]
> הבעל התניא קיבל קופסת טבק, קרע את הטבק, ומהקופסה עשה מראה לתפילין. הוא אמר: חוש הריח הוא מטבעו לא בעל תאווה – למה לחנך אותו להיות אחד?
ראיות: מעולם לא שמענו דרשן מוסר מדבר נגד הרחת בשמים יותר מדי. הגמרא אומרת “דבר שהנשמה נהנית ממנו” – ריח הוא הנאה לנשמה, לא לתאווה. אין בעיית תאווה בריח.
ריח יכול גם להביא תאוות (דוגמה: בשמים של עבודה זרה – הרמב״ם פוסק שלא מברכים עליהם). אבל – לא הריח עצמו הוא הבעיה, אלא למה הוא מוביל.
—
טו2. חוש הראייה – **גם לא תאווה פשוטה**
“ולא תתורו אחרי עיניכם” – אבל שם לא הראייה עצמה היא הבעיה; הראייה היא רק משמש (אמצעי) שמביא לתאווה אחרת (למשל עריות). הראיי
ה כשלעצמה אינה התאווה.
ראיה: להסתכל על יופי הבריאה – הרים יפים, טבע יפה – זו מצווה (מברכים על כך). דוד המלך כתב “ברכי נפשי” על כך. הרבה גדולים (האדמו״ר מסקווירא, אחרים) הלכו לראות דברים יפים. אף אחד לא ביקר על הנאה מיופי הבריאה.
> ### [דיון חי עם תלמידים]
> תלמידים מעלים דוגמאות שונות – יהודים חסידים שנוסעים למקומות יפים, תמונות אמנות, תמונות בקוראורט. חילוק: יופי למען היופי אינו תאווה; תמונות בקוראורט למען הראוותנות היא תאווה אחרת (כבוד/גאווה, לא ראייה). יופי קשור ל״אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה׳ אלוקיו.”
> ### [סטייה קצרה: יופי בבית המדרש]
> יש רבנים שמתנהגים כאילו בית המדרש צריך להיות מלוכלך – כביכול כי לא אכפת להם מיופי חיצוני. בעלי השגה אמיתיים כולם אוהבים יופי, כי יופי הוא שבח ה׳. אלו שאין להם מדרגה כזו והם פשוטים – זו לא מעלה, אלא חיסרון.
—
טו3. חוש השמיעה – **גם לא תאווה**
מי ששומע כל היום מוזיקה יפה – האם הוא “בעל תאווה”? לא. הדוגמה של “קול אישה” – לא הקול הוא הבעיה, אלא האישה. אם אפשר להפריד את הקול מהאדם (כמו AI שמדבר), הקול עצמו אינו מעורר תאווה. שאלות אחרות במוזיקה (זכר לחורבן, בטול תורה) הן קטגוריות אחרות, לא תאווה.
—
טו4. חילוק קריטי: הנאה לעומת תאווה
– הנאות הגוף = תאווה (זה מה שמדברים נגדו)
– הנאות הנפש (לימוד, כעס, גם מוזיקה יפה, נוף יפה) = לא תאווה
– ראייה, שמיעה, ריח – כולם הנאות שאינן הנאות הגוף במובן המחמיר
—
טו5. עקרון מידת הממוצע (איזון)
כל דבר יכול להיות “יותר מדי” – יותר מדי טיולים (בטול תורה), יותר מדי לימוד (מזניח את הקהילה), יותר מדי הסתכלות על דברים יפים. אבל – אם משהו יותר מדי, החיסרון אינו במידת התאווה, אלא במידה אחרת (כמו בטול תורה).
> ### [הערה קטנה]
> “בטול תורה” הוא “ביטוי תופס-הכל” – משתמשים בו כשלא רוצים לענות על שאלה.
—
טו6. מסקנת ניתוח החושים: נשארים רק שניים
“`
ראייה ──────→ לא תאווה (תענוג, לא הנאת הגוף)
שמיעה ─────→ לא תאווה (הקול עצמו אינו מעורר)
ריח ────────→ לא תאווה (רק למה זה מוביל)
טעם ────────→ קרוב יותר, אבל גם לא – טעם = דעת, חלק ממישוש
מישוש ─────→ החוש היחיד האמיתי של תאווה
“`
—
טז. התמקדות בחוש הטעם – ניתוח עמוק יותר
טז1. טעם לעומת תאווה – פרדוקס!
תאווה וטעם הם סתירה. מי שהוא “טועם” טוב (מבין בטעמים) צריך דווקא לאכול מעט – לירוק בטעימות, לשתות לגימות קטנות. הזולל שאוכל הרבה – מאבד את הטעם.
טז2. טעם הוא סוג של דעת
טעם הוא יכולת אנושית, אינטלקטואלית – מבחינים בין טעמים, מבינים ניואנסים. בהמה אין לה טעם באוכל (הדוגמה של הנחש שאוכל עפר בלי טעם, והמעשה מהריזינר).
טז3. ראיה הלכתית: תענית וטעימה
אפילו בתענית (צום) – מותר לטעום אוכל (לנסות בלי לבלוע). זה מוכיח שהטעם עצמו אינו הבעיה – הבעיה היא האכילה/בליעה, לא טעימת הטעם.
טז4. נגד פרישות קיצונית באכילה
ביקורת על אלו שאומרים שצריך לאכול מהר בלי טעם – “כמו זולל.” ר׳ אשר׳ל וכתבי האר״י אומרים שצריך דווקא לאכול בתענוג. אלו שמדברים נגד אכילה בכלל – “אלו משוגעים.”
טז5. מסקנה על חוש הטעם
חוש הטעם גם אינו המועמד העיקרי לתאווה! הוא קרוב יותר לתאווה מראייה/שמיעה/ריח, אבל הטעם שבטעם (עצם הטעם) אינו תאווה. הטעם הוא למעשה חלק מחוש המישוש – היבט ספציפי של מגע פיזי.
—
יז. חוש המישוש – החוש האמיתי היחיד של תאווה
יז1. חוש המישוש לעומת חוש הטעם – החילוק המדויק
הרמב״ם (בשם אריסטו) אומר שבעלי תאווה משתמשים בעיקר לא בחוש הטעם, אלא בחוש המישוש. הטעם (taste) עצמו אינו עיקר התאווה – המגע הפיזי הוא העיקר.
יז2. משל ר׳ מוטל זילבר (ופילוקסנוס של אריסטו)
> ### [מחשבה/סברא]
> ר׳ מוטל זילבר חשב בעצמו (לא שמע מאחרים) שתאוות אכילה היא תאווה “כפוית טובה” – כי כל ההנאה נמצאת בשני אינץ׳ (הגרון). אדם שוכח את כל חייו בשביל שטח כל כך קטן.
> ### [משל אריסטו]
> אדם (פילוקסנוס מאקסיאנוס) שהיה זולל, קיווה שאלוהים ייתן לו צוואר ארוך כמו עגור (crane), כדי שיהיה לו יותר הנאה מאכילה. זה מראה שכל התאווה היא ממגע (מישוש), לא מטעם עצמו.
יז3. טעם לעומת מישוש – ניתוח מעמיק
הטעם (taste) יש בו ממד אינטלקטואלי – אפשר להבין הבדלים, מורכבות, “דעת שבטעם.” אבל התאווה עצמה נמצאת באלמנט המישוש של הטעם – המגע הפיזי. אותו דבר לגבי תשמיש – עיקר התענוג הוא מגע, לא ראייה, לא שמיעה, לא ריח.
יז4. הסכמה כללית: יותר מדי תענוגי מישוש = נמיכות
כל אדם בעולם מודה שמי שאוכל יותר מדי או עוסק יותר מדי בתשמיש הוא אדם נמוך. השיעור של “יותר מדי” יכול להיות שאלה, אבל העיקרון אוניברסלי.
—
יח. משל העבד (האנלוגיה של אריסטו)
תענוגים כאלה מתאימים לעבד:
– עבד הוא אדם שמתפקד כמו מכונה/כלי – אין לו בחירה עצמית, שיקול דעת, כבוד
– עבד מקבל רק תענוגים פיזיים כי אין לו פיצוי אחר
– מחמאות לעבד (“ניקית יפה”) הן כמו מחמאות למכונה – לא מחמאות אנושיות (שבאות על בחירה)
– הטרגדיה של עבד: הוא הוא אדם, אבל האנושיות שלו לא יוצאת לפועל
“ליברל ארטס” פירושו לבני חורין (אריסטוקרטים). בן חורין יש לו תענוגים גבוהים יותר: כבוד, שכל, עיסוק אינטלקטואלי חופשי. השכל של עבד רק משועבד למעשיות (כמו לתקן שואב אבק) – לא שכל חופשי.
—
יט. הסיסמה: “חוש המישוש חרפה לנו”
“חרפה לנו” פירושו: חרפה לנו כאדם. כי התענוגים נוגעים לאדם באשר הוא בהמה, לא לאדם באשר הוא אדם. לכן כשמדברים על פרישות, מדברים בעיקר על אכילה ותשמיש – כי אלו דברים של חלק הבהמה של האדם.
> ### [סטייה צדדית: נזיר]
> תלמיד שואל על נזיר בתורה. נזיר הוא רעיון אחר – הוא בא מ״רואה סוטה בקלקולה”, סיבה ספציפית, לא אותו עיקרון.
> ### [סטייה צדדית: חטא לעומת עבירה]
> חטא (כמו “יראי חטא”) פירושו חיסרון – ידיעה אמיתית, לא רק איסור. עבירה פירושה רע. זה לא כמו בשר בחלב (שאסור לעשות) – זו ידיעה של מה נמוך.
—
כ. תוספת חשובה: לא **כל** תענוגי חוש המישוש בהמיים
הרמב״ם/אריסטו עושה חילוק:
– תענוגים מחלק קטן של הגוף (ה״איבר קטן”, שני אינץ׳) = בהמי
– תענוגים מכל הגוף (סאונה, עיסוי, פעילות גופנית, אמבטיה חמה) = אנושי, אין בעיה
> ### [סטייה צדדית: סאונה אצל יהודים]
> סאונה כמעט נעלמה אצל יהודים חסידים, למרות שפעם זה היה מנהג (טבילת מקווה בסאונה). “אחד החטאים הגסים ביותר.”
—
כא. אזהרה: לא לערבב סוגי תענוגים
אסור לערבב אנשים ולומר: “אם אתה נהנה מלימוד, אתה גם בעל תאווה.” לימוד הוא סוג אחר לגמרי של תענוג. אבל אם לא יודעים את התירוץ, אפשר אכן להתבלבל ולהחליק לבעלות תאווה.
—
כב. הבהרה אחרונה: הרמב״ם מדבר על מידה מאוד ספציפית
הרמב״ם מדבר לא על כל המידות בכלל, אלא על מידה מאוד ספציפית – הנטייה לעשות הנאה גשמית (תאווה) לתכלית החיים. כשאנשים מדברים על זה, הם לעתים קרובות מתכוונים לדעות (השקפות), ולכן חזרנו בתחילת השיעור לטפל בחילוק.
הבלבול האפשרי
“אתה גם בעל תאווה אם אתה אוהב ללמוד?” – אם לא יודעים את התירוץ, אפשר אכן ליפול. התירוץ הוא שלימוד והנאות רוחניות אחרות אינן על מה שמדברים. מדברים על סוג ספציפי של תאווה גשמית.
> ### [הערה צדדית]
> לרמב״ם יש תירוץ לקושיה (איך עושים דברים “בדרך אנושית” עם הכנה), אבל זה שייך לשיעור הבא.
—
כג. אכילה אינה דבר אנושי כשלעצמה
תלמיד משיב שאכילה היא דווקא ייחודית לאדם (שילוב של בהמה ומלאך). תשובה: אכילה כשלעצמה היא דבר בהמי, לא אנושי. אדם הוא גם בהמה – בלי החלק הבהמי הוא לא חי – אבל אם רוצים להיות רק אדם, צריך להיות ב״התקדשות.”
—
כד. משל המסורים בהום דיפו (Home Depot)
בהום דיפו יש שורה שלמה עם מאות סוגי מסורים. למה כל כך הרבה? כי לכל מסור יש תכלית ספציפית – חיתוך ספציפי, פונקציה ספציפית. איך יודעים למה מסור באמת נועד? מסתכלים מה הוא עושה אחרת מכל האחרים. מסור עם צורה עקומה שיכול להיכנס לפינה – זו התכלית שלו, למרות שאפשר להשתמש בו גם לדברים אחרים.
הנמשל: מה תכלית האדם?
כל הבהמות עושות את הדברים שלהן מצוין. אם רוצים לדעת למה אדם נועד – מסתכלים מה הוא עושה אחרת מבהמה. הדבר האחד שהוא עושה אחרת – זו התכלית שלו, השלמות שלו.
אבל – זה לא אומר שלא צריך לעשות את כל הדברים האחרים (אכילה, שינה, וכו׳). בדיוק כמו שהמסור המיוחד צריך גם לדעת לחתוך רגיל כדי לתפקד. רק זו לא התכלית שלו.
—
כה. האדם הוא סוג של בהמה – השאלה היא איזה סוג
– לכל בהמה יש סוג – שור צריך להיות שור טוב, חמור צריך להיות חמור טוב. אלו שני דברים שונים.
– אדם צריך לעשות “מעשה אדם” – השאלה היא רק מה זה אומר.
– צריך לעשות את כל דברי הבהמה (אכילה, שינה, משפחה) כדי לעשות מעשה אדם – אבל לא שזו התכלית.
—
כו. משל חינוך הילדים
שיטת הרמב״ם: מה הכוונה של משפחה וחינוך ילדים? לא רק שיהיו “גדולי ישראל” במובן חילוני – אלא שאולי הבן יהיה חכם, אדם שלם. זו תכלית המשפחה.
אבל – זה לא אומר שלא צריך ילדים! להיפך, צריך יותר ילדים – בונים אנשים, לא רק בניינים גופניים.
—
כז. הפסק הסופי: מה באמת העבירה?
כז1. ליהנות אינו עבירה
זה יכול להיות מאוד טעים – זה עצמו לא הבעיה.
כז2. העבירה היא לעשות את ההנאה לאלוה
לעשות הנאה לקריטריון של מה טוב, למידה האמיתית של החיים – זו הבעיה.
כז3. אם זה יותר מדי
נהיים “בהמה גדולה”, אבל זה כבר חלק נוסף של המידות.
כז4. אנחנו לא מנסים למזער דברי בהמה
אדם הוא גם בהמה. אנחנו מנסים לארגן את האדם שיוכל לעשות את תכליתו ולא להיתקע בדברים גשמיים.
כז5. דברים מסוימים נוטים לגרום לאנשים “להיתקע”
מזה רוצים לברוח – לא מהנאה כשלעצמה, אלא מה״להידבק” בתענוגים גשמיים שמונעים מהאדם את תכליתו.
—
סיכום כל השיעור – מהלך הטיעון:
“`
קושיה: מה פירוש “תאווה”?
↓
הגדרות שונות נדחות (רחב מדי / צר מדי)
↓
עיקרון מתודולוגי: מידות מחולקות לפי אובייקט
↓
האובייקט = תענוגים → אבל לא כל התענוגים!
↓
צמצום #1: תענוג מלימוד = לא תאווה (תענוג השכל)
צמצום #2: כבוד = לא תאווה (תענוג הנפש)
צמצום #3: בטלה/שיחה = לא תאווה (בעיה אחרת)
↓
תאווה = רק תענוגי הגוף
↓
שלוש דרגות: תענוג הגוף ← תענוג הנפש (כבוד) ← תענוג השכל (חכמה)
↓
ניתוח חמשת החושים:
ריח = לא תאווה
ראייה = לא תאווה (רק אמצעי)
שמיעה = לא תאווה
טעם = קרוב יותר, אבל למעשה חלק ממישוש
מישוש = החוש האמיתי היחיד של תאווה
↓
“חוש המישוש חרפה לנו” – חרפה לאדם באשר הוא אדם
↓
לא כל מישוש = בהמי (כל הגוף = בסדר; “איבר קטן” = בהמי)
↓
תכלית האדם = מה שהוא עושה אחרת מבהמה (משל המסורים)
↓
פסק סופי: הנאה אינה רעה; הבעיה היא לעשות הנאה
לקריטריון של החיים, ולהיתקע בגשמיות
“`
תמלול מלא 📝
הבעיה הפילוסופית של תאווה: שיעור על מידת הפרישות
הקדמה: המעשה עם החוזה מלובלין
מגיד שיעור:
אני יודע שהמעשה היא כך: בא יהודי לרבי, אני חושב שלרבי מלובלין. אמרתי שגוגל אומר שזה היה הרבי׳ניק, אבל כל מעשה חכמה מיוחסת לרבי׳ניק, זו לא ראיה עליהם. היו רבנים חכמים אחרים, רבנים חריפים.
והוא אמר שהוא סובר שזה לא דבר גדול שהרבי הוא רבי. להיות רבי נראה לו כתאווה [ta’avah: תאווה, תשוקה] כמו כל שאר התאוות [ta’avos: תאוות].
החוזה מלובלין [the Chozeh/Seer of Lublin] זו המעשה, כן? גוגל לא יודע. זו תאווה, בדיוק כמו שיש לי תאווה להיות סבל. זו תאווה. יש לך תאווה להיות רבי.
אז הרבי אמר לו שאתה צודק, יש לי אכן תאווה כזו, אבל אתה צריך רק לדעת שהתאווה הזו אתה צריך לקבל, ואתה צריך לוותר על כל שאר התאוות. אז יש מחיר מסוים.
שאלת היסוד: מה עולה מהמעשה?
מגיד שיעור:
מהו הגדר [geder: הגדרה, מהות עצמית] של המעשה? אמת, זו מעשה טובה. כן, טוב מאוד. אז מה עולה מהמעשה? חשבתי לתת שיעור להסביר את המעשה, אבל אחד הדברים, ללכת להסביר את המעשה.
אם אתה שואל, יש קונוטציה שלילית, שלמעשה זו אותה תאווה כמו זה כבר. זו הקושיא [kushya: שאלה, קושי]. טוב מאוד, טוב מאוד.
אז בואו נדבר, בואו נעשה קצת פילוסופיה, קצת פילוסופיה בדברים.
הבעיה הפילוסופית: מה פירוש “תאווה”?
היסוד של ספרי מוסר
מגיד שיעור:
אוקיי, אני מסכים בהקשר שאתה אומר שזה היה הרבי, איך קוראים לו, סתם היה סתם טפיחה, טפיחה לכאן, טפיחה לכאן. אבל יותר עמוק, יוצאת המעשה בעיה אמיתית שיש כאן. מהי הבעיה האמיתית?
שיש לנו אמונה כזו, חינוך כזה, שאומר שלהיות בעל תאווה [ba’al ta’avah: מי שנשלט על ידי תאוות] זה לא דבר טוב. אתה מסכים?
תלמיד:
כלומר אתה כבר לא מסכים. אתה כבר לא מסכים.
מגיד שיעור:
אוקיי. אבל זה נכון שיש דבר כזה. בקרוב נראה למה. יש לנו אמונה כזו, כך כתוב בכל הספרים החסידיים, כל ספרי הקבלה, כל ספרי המוסר, כולם אומרים שיהודי לא צריך להיות בעל תאווה. אמת, אין דרך להיות בעל תאווה. איך המלבי״ם [Malbim: פרשן תנ״כי מהמאה ה-19] מתרגם את זה לאנגלית, מה זה אומר? יהודי לא צריך להיות בעל תאווה.
ניסיון להגדיר “תאווה”
מגיד שיעור:
בינתיים יש הרבה מאוד דברים שנראה שהם די טעימים. מה הוא התכוון לומר שלהיות רבי זו תאווה כמו כל התאוות? איזו תאווה הוא דיבר עליה? תאוות כבוד [ta’avas kavod: תאוות כבוד]? כבוד [kavod: כבוד]? זה סתם דבר טעים.
מה כל כך טעים להיות רבי? אני חושב שהוא היה צריך לחזור מזה טוב יותר לראש הבעלזער. יש תאווה כזו ללמוד גמרא [Gemara: תלמוד] אצלך שבוע? יש לך… אוקיי, אני מבין, יש תאווה. זו אפילו ביקורת גדולה יותר. אוקיי, יש תאווה ללמוד גמרא, זו תאווה.
מהי התאווה להיות רבי? האם זו תאווה לא להיות בעל תאווה? האם זו תאווה של כבוד? אתה מבין למה אני מתכוון? אתה מבין למה אני מתכוון? זו מדרגה [madreigah: רמה רוחנית]. כלומר, זו יכולה להיות מדרגה של תאווה.
בכל מקרה, הבעיה היא, וכדי להכליל את הבעיה, הבעיה היא שיש הרבה דברים טובים, בואו נגיד, מהי התרגום של המילה תאווה? מה זה אומר שזו תאווה? מה אומרים ביידיש? באנגלית?
תלמיד:
Lust.
מגיד שיעור:
אוקיי, מה זה… יש lust להיות רבי? ללמוד גמרא תוספות [Tosafos: פירושי תלמוד מימי הביניים]? זו לא מילה טובה. זו לא מילה טובה, נכון. אז מהי המילה הטובה יותר…
נכון, lust כבר אומר משהו תאווה רעה. זה כמעט מובנה שזה רע. בואו נמצא מילה טובה יותר שתגרום לקושיא להיות הגיונית.
תלמיד:
Excess?
מגיד שיעור:
לא, excess זו שוב מילה שהרוע מובנה בה. מה הכוונה לומר? זה לא רע הדברים, זה הרצון.
תלמיד:
כן.
מגיד שיעור:
לא. אני חושב שרצון הוא הרבה יותר רחב מתאווה. כי להיות בעל תאווה לא אומר סתם לרצות. בואו נגיד ככה, בואו נחשוב על זה. אם להיות בעל תאווה פירושו מישהו שרוצה דברים, זה לא הגיוני. כמו שר׳ חיים הזכיר, “תאווה לקדוש ברוך הוא” [ta’avah l’HaKadosh Baruch Hu: תשוקה להקדוש ברוך הוא]. הקב״ה רוצה.
בואו… אפשר להתעמק בתאווה, רצון [ratzon: רצון], בחקירות [chakirot: חקירות אנליטיות], בחסידות [Chasidus: תורת החסידות], בפילוסופיה. לרצות דברים זה בעצם לא דבר רע. אתה יכול להבין את זה, לא? אף אחד לא חושב על לרצות דברים. אם תאווה פירושה הכוח [koach: כוח, יכולת] לרצות, זה לא הגיוני.
דיגרסיה: “החלק המתעורר” של הרמב״ם
מגיד שיעור:
דיברו על זה, למשל, יש שיעורים על הנושא [noseh: נושא] שהרמב״ם [Rambam: הרמב״ם] קורא לו חלק המתעורר [cheilek hamis’orer: החלק המתעורר/המתעורר], שאפשר לקרוא לו, זה לא בדיוק החלק המתעורר, אבל החלק המתעורר הוא כוח שבו יש כל מיני רצונות ודחיות [dechiyos: דחיות], כן, דברים שאנחנו רוצים ומה לא, אז זה כולל הרבה יותר דברים מאשר רק סתם בעל תאווה, נכון?
זה לא כשאנחנו מדברים במובן ההוא אתה יכול לקרוא לזה תאווה, שם היית יכול לקרוא לזה רצון או נטייה [netiyah: נטייה], אני אוהב את המילה נטייה, סוגים כאלה של דברים.
הבעיה עם הגדרות רחבות מדי
מגיד שיעור:
וכשהוא מדבר כאן, כשהוא רוצה לומר חילוק [chiluk: הבחנה] בין בעל תאווה לבעל גאווה [ba’al ga’avah: אדם גאוותן], שניהם מבוססים על רצון, הכל תאווה, אז זה לא אומר כלום, נכון? סליחה, צריך לדבר על משהו יותר ספציפי.
אבל כשהוא מדבר כבר על משהו יותר ספציפי, מה זה אומר, בין אם הוא מדבר על לרצות להיות רבי, בין התאווה להיות רבי, ובין התאווה לאכול קוגל.
תלמיד:
Something like seeking of fulfillment?
מגיד שיעור:
Seeking of fulfillment זה גם, זה היה way too broad, כי הכל… even a killer seeks fulfillment. אף אחד לא נופל לעולם לדבר רע. שאלות, אולי, איזה fulfillment, מה בין ה-fulfillment הברור והמובהק… אבל הוא מדבר כבר רחב מאוד, באמת, once he talks so widely, then the words stop meaning anything, right?
אז כשכתוב קנאה, תאווה, כבוד [kin’ah, ta’avah, kavod: קנאה, תאווה, כבוד], באמת כולם תאווה, רוצה תאוות הקנאה [ta’avas hakin’ah: תאוות הקנאה]? גם כן, אז מה זה אומר? לא, כאן זה אומר תאווה פשוטה, אבל הוא אומר את זה גם כך שזה אומר משהו יותר ספציפי. אז מה זה אומר?
תלמיד:
אז drive, ממש, זה גם רצון, באותו דבר.
מגיד שיעור:
Drive is again something way too broad. כי הכל drive. כלומר, מעט דברים שאינם driven. אז אז מה זה אומר מידות אחרות [midos: מידות אופי] שדיברו על זה. אז אז אפשר לקרוא לזה כעס [ka’as: כעס] או תאוות.
תלמיד:
אז אז יש דברים פיזיים, אז מה שכולל אכילה ודברים אחרים.
מגיד שיעור:
אז אה.
תלמיד:
אהרן, טוב, אולי.
קרוב יותר להגדרה: דברים פיזיים ו-instant gratification
מגיד שיעור:
אז מה עוד צעד אחד לפני זה, אבל, אז מה הם דברים פיזיים? אז מה עושים מה, אז מה נותנים מה.
תלמיד:
אוקיי, gratification.
מגיד שיעור:
כלומר gratification זה גם דרך, אוקיי, instant gratification. כי דברים פיזיים הם דברים כאלה שנותנים instant gratification. נכון?
אוקיי, אז מה עם… אז החילוק, אז מה שהרמב״ם מנסה לומר הוא, שאמת שיצר הרע [yetzer hara: יצר הרע] לתאווה הוא עבירה [aveirah: עבירה] הרבה יותר גדולה, אבל זה דבר של instant gratification. זה לוקח זמן רב, לא instant, זה לוקח כמה שנים להתאפק מתאוות, ללמוד, whatever. לפעמים מתייאשים מהדברים כי משתגעים.
וזה מה שהיה צריך להיות תנא ואמורא [Tanna v’Amora: חכמי המשנה והתלמוד], כלומר שזו עבירה, כלומר שזו עבירה, כלומר שזו עבירה.
יסוד מתודולוגי: איך מחלקים מידות?
הזכרת עיקרון קודם
מגיד שיעור:
אתם יכולים לזכור, בואו נזכיר משהו שאמרנו שיעזור לנו, just to help you out, and then we’ll go to the next step. אתם יכולים לזכור עוד שהסברנו לפני שיעורים שיש ענין גדול לחלק מידות, לא כמו החזון איש [Chazon Ish: תלמיד חכם מהמאה ה-20] וצדיקים [tzadikim: צדיקים] שאמרו שכל המידות הן אותו דבר. יש ענין גדול לחלק, לדבר על כל מידה בנפרד, אמת? זוכרים שדיברנו על זה?
העיקרון: מידות מתחלקות לפי האובייקט שלהן
מגיד שיעור:
והסברנו שמה מחלק מידות אחת מהשנייה? Very important. לא הכוח הפנימי [koach penimi: כוח פנימי] שמוציא אותן, כי אז הכל כמעט אותו דבר, וזה מעט מאוד useful לדבר על זה. אלא הדבר שהן עליו, אתה יכול לקרוא לזה החומר [chomer: חומר], ה-subject, ה-object, הדבר שהוא בעד או אל או עליו, אמת?
במילים אחרות, החילוק, אמרנו החילוק של אהבת ממון [ahavas mamon: אהבת כסף] ואהבת נשים [ahavas nashim: אהבת נשים] הוא הממון [mamon: כסף] והנשים [nashim: נשים], לא האהבה [ahavah: אהבה]. נכון? כן שניהם אהבה, אפשר לומר ששניהם אותו דבר, no problem.
אנחנו מדברים על עולם המעשה [olam hama’aseh: עולם המעשה], אנחנו לא מדברים בעולם הנפש [olam hanefesh: עולם הנפש] שהכל אותו דבר. יכול להיות שזה במובן מסוים אותו כוח בנפש [koach banefesh: כוח בנפש], זו חקירה אחרת [chakirah: חקירה]. אבל מה זה… בכל מקרה, אף אחד מעולם לא ראה את הכוחות בנפש [kochos banefesh: כוחות בנפש], זה הכל בכל מקרה תיאוריות שמנסים לחלק באופן הגיוני.
אבל בדרך של אריסטו [Aristotle] והרמב״ם של סגנון ומידות זה לפי, דומה מאוד לאיך הלכה [halachah: הלכה יהודית] מחולקת לדברים, לפי הסובייקט, לפי הדבר שהוא מדבר עליו.
חזרה למידה שלנו: מהו הסובייקט?
זיהוי המידה
מגיד שיעור:
אז עכשיו, על איזה דבר אנחנו מדברים עכשיו? אנחנו לומדים על מידה שנקראת לא להיות בעל תאווה, אוקיי? אם יש לך מילה טובה יותר לזה, תגיד לי את המילה הטובה יותר. מהי המילה הטובה יותר? אתה לא רוצה שאני אגיד מהי המילה הטובה יותר?
אתה יכול לומר הסתפקות במועט [histapkus b’mu’at: הסתפקות במועט], אבל זה תרגום של שתי מילים. מה?
תלמיד:
זריזות הם קראו לזה בשבוע שעבר, כן.
מגיד שיעור:
זריזות [zerizus: זריזות, חריצות] היא המידה שהיא השלמות [sheleimus: שלמות] במידה. הרמב״ם לא קרא לזה כך, אבל המידה בממוצע [memutzah: הממוצע] היא לא להיות בעל תאווה, לא להיות בעל תאווה גדול מדי ולא להיות בעל תאווה קטן מדי. כי כשאתה קטן מדי זה גם לא רע, כי אתה לא תעשה הרבה דברים.
הרבה אנשים מתרגמים את זה פרישות [perishus: פרישות, הימנעות]. אבל פרישות נשמע גם לא נכון, כי זה נשמע קיצוני מדי. אבל אתה יכול דווקא לומר שבחז״ל [Chazal: חכמינו זכרונם לברכה] פרישות פירושה זה. אתה יכול לומר שפשט [peshat: פשט] במשנה [Mishnah] הוא לא פרישות רעה, אלא שקיבלת יותר מדי פרישות או הסוג הלא נכון של פרישות, אבל הסוג הנכון של פרישות אתה יכול לומר שהוא טוב. פרישות מן העריות [perishus min ha’arayos: פרישות מעריות], מן העבירות [min ha’aveiros: מעבירות].
התשובה: הסובייקט הוא תענוגים
מגיד שיעור:
טוב מאוד. אז אנחנו מדברים על המידה. עכשיו, אם כל מידה צריכה להיות מחולקת לפי איזה דבר שהיא עליו, חלק מהחיים, חלק מהדברים שאנשים עושים, מהו סוג הדברים שהמידה עליהם?
תלמיד:
זה על לא.
מגיד שיעור:
לא, זה גם טוב על כן. אין דבר כזה מידה שהיא רק על לא, זה גם על כן. איזה כן ואיזה לא, איך כן ואיך לא, כמה כן וכמה לא.
תלמיד:
כן, אבל כמה לא ממה? מתאווה.
מגיד שיעור:
אוקיי, אתה יכול לומר את המילה תאווה, אבל זה גם רחב מאוד. מה פירוש תאווה? תאווה היא מילה רחבה. אתה יכול לומר תאוות חומריות לא ותאוות רוחניות כן, אני לא יודע, לא חשבתי על זה, אני תקוע.
תלמיד:
לא, לא. התירוץ [teiretz: תשובה] הוא… אה, רציתי לשמוע את הפשט הישן. לא, לא, הוא לא יבוא עם פסוק [pasuk: פסוק מקראי].
דיגרסיה קצרה: הקשר הפרשה
מגיד שיעור:
התירוץ הוא כך, התירוץ הוא… שכחתי לומר שזה שיעור על פרשת השבוע האחרונה [parshah: פרשת התורה] של נצבים וילך [Nitzavim-Vayelech], ופרשת השבוע הבאה, שכשחושבים כשלומדים את הפרשה זה ממש הנושא. אבל השבוע מחזיקים כבר את המידה הבאה, אנחנו עדיין בפרשת הראות.
חזרה לתירוץ: תענוגים
מגיד שיעור:
בכל מקרה, התירוץ הוא, הוא רוצה לומר התירוץ הוא, שזו המידה מצד זריזות [zerizus: זריזות] או פרישות או לא להיות בעל תאווה וכדומה [v’chadomeh: וכדומה], היא מידה שיש לה קשר לסובייקט של תענוגים [ta’anugim: תענוגים].
מידת הפרישות: הגבלה מדויקת של “תאווה”
דיוק במושגים: תאווה מול תענוג
מגיד שיעור: אמת, לא להיות רודף תאווה פירושו לא להיות רודף תענוגים, נכון? זה הדבר הראשון. זה פשט של המילה תאווה. זו מילה קצת יותר טובה מתאווה, כי תאווה פירושה לרצות. אמת, תאווה יכולה לומר סתם לרצות בתורה, “אַוַּת נפשך” [avat nafshecha: תאוות נפשך], יכול להיות שזה אומר תאווה, אבל כן, זה יכול לומר תאווה, לרצות. אנחנו מדברים עכשיו על תענוג, או לרצות תענוג, אבל תענוגים מסוימים, נכון?
עד כאן ברור, הרמב״ן [Ramban: הרמב״ן] כבר אמר את זה שלוש פעמים. עכשיו, אבל אנחנו עדיין לא ברורים. כאן… אני יודע שהמילה תאווה מתרגמת pleasure. המידה שאנחנו מדברים עליה היא המידה של ההתנהגות הנכונה ביחס ל-pleasures. טוב מאוד. על זה אני צריך להשריק לפי העובדות. יש ענין כזה, אנשים עוסקים בתענוג. אולי כל מה שאנשים עושים הוא תענוג? רגע, זה הולך לעשות את זה רחב מדי שוב.
אוקיי, יש לנו כאן בעיה. טוב מאוד, יש לי כאן בעיה. בואו נבין, יש לי כאן בעיה. טוב מאוד, בואו נבין את הבעיה שיש לי.
היחס בין תאווה לצער
מגיד שיעור: אתה מסכים איתי, כל האנשים שמדברים על תאווה מדברים תמיד על תענוגים. אתה יכול פשוט לומר, בואו נבין, אתה יכול אפילו לומר גם על ההיפך של תענוג. מה ההיפך של תענוג? צער, כאב, כאב, ייסורים. האם מישהו יכול לומר שפרוש הוא מי שהולך למשוגע וכואב לו? אולי קצת, זה לא התענוג. זה הולך, זה תענוג, זה תענוג, זה תענוג, זה לא נושא של ייסורים. המידה שיש לה קשר לייסורים היא כבר מידה אחרת.
יש דבר כזה? מה זה? הוא לא יכול להתענות סתם? יכול להיות. צריך לדון האם יש דבר כזה, זה לא בטוח. הוא לא צריך, אדם לא ישן בלי חשבון. הוא לא צריך.
אני רוצה להוציא עם זה משהו, אני לא רוצה ללכת לאיבוד. מה שאני רוצה להגיע עם מה שאני אומר, שזה גם על צער. שאם מדברים על צער, אתה יכול לומר כך שהפרישות, או המידה הנכונה שאנחנו מדברים עליה עיפה [ifa: מתינות/ריסון], שהרמב״ם קורא לה בערבית, יש לה קשר לאיך מתנהגים לגבי צער גם, אבל גם רק כי צער הוא ההיפך של תענוג, בואו נגיד.
אדם, יש לך אדם, מי שהוא בעל תאווה גדול, כואב לו מאוד כשהוא צם, הוא לא יכול לצום, היצר הרע הגדול ביותר עומד לו. מי שהוא פרוש, הוא סובל את היצר הרע, אין לו בעיה, אין לו בעיה, זה לא עומד לו. אבל זה הצער, שלילת התענוג, זה לא באמת על הצער.
אם אתה רוצה לדבר על המידה של התייחסות לצער, הייתי אומר שזו מידה אחרת אולי. במושגים שלנו, בטחון [bitachon: אמון/ביטחון], אולי אומץ, אולי, יש מידות אחרות ששייכות יותר לנושא של מה ההיפך של תענוג, שהוא צער.
אז זה ספציפי, כשכל אחד שמדבר על לא להיות בעל תאווה, מדבר על היחס הנכון, המידה הנכונה של תענוג, או רדיפת התענוג, אתה יכול לומר. כן, נכון?
שאלת “הראש הברזל”: אם תענוג רע, מותר ללמוד?
המשך השיעור
מגיד שיעור: כאן עולה הקושיה, כאן מצוין, באים אנחנו לקושיות של ראש הברזל. שאם כך, אסור גם ללמוד, כי יש הנאה בלימוד. ובאות גם כל הקושיות שהן של ברזל. אולי, אולי זה מביא שמישהו שאל שעדיף ללמוד בלי תענוג, כי תענוג הוא רע. יוצא שצריך ללמוד יבש בבית.
הוא מדבר על השיחות, אבל אתה יכול לדבר בלי השיחות. בואו נדבר ספציפית על המידה של פרישות. פרוש הוא מי שלא נהנה. אה, הוא נהנה מגמרא. אה, מבין, אז לא צריך ללמוד יותר מדי גמרא גם? או שהוא נהנה מ… תן לי לשאול אותך שאלה טובה יותר. בסדר, גמרא זה… האם צריך להנות מתענוגי עולם הזה?
תלמיד: אה, מצוין, מצוין. אתה מגיע למשהו. מצוין, מצוין.
מגיד שיעור: האם נגיד סוד ונאמר נגד תענוג, אבל לא נתכוון לזה? כן? זאת אומרת אני לא מתכוון לזה. זה מה שהפילוסופיה עושה. אנחנו אומרים הרבה דברים, אבל לא מתכוונים להם.
המשגיח מדבר שלא להיות מחפש הנאות. כך? אתה יכול אפילו לדבר על instant gratification. אני לא יודע, צריך כאן לדבר אפילו על זה. אני אומר, אני לא מתכוון לזה. מה שאני מתכוון זה הסוג הנכון של instant gratification. כן?
תלמיד: מצוין. בדיוק. בדיוק.
מגיד שיעור: אבל היה חכם גדול שאמר שזה עומד. זו בעיה אמיתית. אנשים מבולבלים. למה אנשים מבולבלים? מצוין. זו נקודה עמוקה יותר. אני לא יודע אם זה… אתה יכול לומר ש… בסדר, אני לא יודע מה הרמב״ם היה אומר. מצוין. אני יכול להגיד לך, אני חושב שאני יודע מה הוא היה אומר לך. אני רוצה להגיד לך, אני רוצה להגיד לך. כן, אני רוצה להוציא את זה כאן.
המתודולוגיה של הפילוסופיה: לצמצם את המושגים
מגיד שיעור: מה אנחנו עושים? מה אנחנו עושים בשיעור הזה? מה אנשים שלומדים פילוסופיה, שמבהירים דברים, עושים? הוא אומר שאנחנו משתמשים במילים מסוימות. אנחנו רגילים לומר “לא להיות רודף תענוג”, “לא להיות בעל תאווה”, אבל לא מתכוונים לזה.
המידה שנקראת פרישות, אל תטעה. זה לא אומר את זה. זה לא אומר לא לרדוף אחרי תענוגים. מאיפה הראיה? אני יכול להביא לך ראיה אחת. יש תענוגים שתודה שטוב להנות מהם.
תענוג מלימוד הוא אולי אפילו מצווה. אומר האבני נזר. יש מחלוקת. האבני נזר אומר כן, אולי לא. חיים וולוז׳ינר, אני לא יודע. אבל בוודאי משבחים אדם שאוהב ללמוד. הוא סוג אדם טוב יותר מ…
אני יכול להגיד לך אפילו דבר הפוך. אני יכול לחשוב על דבר הפוך.
כבוד כמידה נפרדת, לא תאווה
מגיד שיעור: מה עם מי שאוהב מאוד כבוד? הוא גם בעל תאווה. כן? לא? אני לא אומר שזה דבר טוב.
תלמיד: אני אומר שכבוד זה לא… כבוד זה לא instant gratification. כבוד זה גבוה יותר מתאווה.
מגיד שיעור: יש הרבה רבנים חסידיים, רבנים חסידיים אמרו שקודם צריך לשבור את התאווה, אחר כך צריך לשבור את הכבוד, או דרך אחת לשבור את התאווה היא לחפש כבוד, כמו פירוש אחד של הרבנים על המאמר שאמרנו קודם.
אבל אכן, כבוד הוא יותר long term thinking. חושב כמוהו, כמו שר׳ נחמן אמר, “מודדים לפי הניסיון, מודדים לפי הביזיון”, או “אם אין ניסיון, אין ביזיון”, לא יכול לקרות כלום, כן?
תלמיד: אז… מה זה instant עכשיו כשאני מחפש את הכבוד? למה אני לא צריך עכשיו את הכבוד?
מגיד שיעור: לא, כבוד אומר… מה מקבל אדם כבוד? רק עכשיו הוא… עכשיו הוא יסבול… זה כל החיים…
הנקודה שלי היא רק, שמי שרודף אחרי כבוד, הוא מערבב את זה, הוא חושב שתאווה וכבוד, לא כתוב תאוות הכבוד, זה לא אותו דבר. מה ההבדל? בואו נגיע לזה.
תלמיד: הרבה שאני יודע נראה לי רק, תגיד לו שהוא לא עושה כבוד לדבר טוב, יכול להיות שביחס לתאווה זה דבר טוב יותר.
מגיד שיעור: אני אומר אכן, אני אומר אכן כך… מיד, מיד רגע, קודם, קודם בואו נחלק, קודם בואו נחלק.
הצורך בהגדרות מדויקות
מגיד שיעור: אם… כי רוב הבלבולים בעולם, כשאומרים מילים מילים שכוללות בתוכן הרבה דברים, ומתבלבלים, אחר כך… תן לי לדבר שנייה… אחר כך, יכול מישהו להביא משומדים, אני לא יודע מה להביא, לדבר על שטויות שונות, כי אין לך דרך לענות על שאלות פשוטות כאלה, כי אומרים במילים שהן מתכוונות לדברים שונים אחרים, שכשאתה משתמש בזה זה יותר רחב ממה שמתכוונים לזה באמת. כי צריך לצמצם את המשמעות של מילה.
כשמדברים נגד תאווה, מתכוונים אפילו לא לרדוף, לא להיות חובב כבוד. אז זה אומר שכבוד הוא דבר טוב? לא, אני אומר לך, אני מראה לך שאלה שתי מילים אחרות, יש מידה רעה של כבוד, אף על פי שיותר מדי זה לא הנכון, מה שזה לא יהיה, יש מידה רעה של תאווה, זו לא אותה מידה רעה.
מי שהוא חובב כבוד הוא לא בעל תאווה. אתה יכול לומר שהוא אוהב כבוד? כן, אני לא מתכוון עכשיו… כשאני מדבר על תאווה, אני לא מתכוון לאהוב דברים. אני מתכוון לתאווה, אני מתכוון לסוג מסוים של דבר. זאת אומרת, סוג מסוים של תאווה, בעצם.
אותו דבר, במילים אחרות, אם אתה מחפש… אני יכול להגיד לך עוד דבר שהוא דבר רע, אולי… מה… כבר אמרתי לך דבר טוב אחד, ומי שאוהב ללמוד…
בטלה ושיחות: עוד מידה נפרדת
מגיד שיעור: כל מה שאני אומר, אני לא אומר בפנים, ביקשתי ממנו ביקשתי ממנו שיכתוב לי הכל על פתק. אני לא יכול לומר דבר רע על מי שאוהב כבוד. אני אפילו לא יכול לומר שום דבר רע על מי שאוהב לשוחח.
אדם בישיבה, המשגיח יבחן אותו על תאוות. תאוות זו לא בעיה אצל המשגיח, כי אף אחד לא בא לשיעור כי הוא בעל תאווה כל כך גדול, נכון? זו לא הבעיה. בחור, בכל מקרה הוא בחור. הוא אוהב דבר אחר. מה הוא אוהב? בטלה. בשביל זה באת לישיבה?
יש… לגבי לשון הרע, אפילו לא לשון הרע, אצלו אין… בואו נדבר על בטלה. אדם שאוהב לשוחח, הוא מפטפט, זה הניסיון של אברך בכולל בדרך כלל, לא תאווה, נכון? חוץ מהתאווה שאתה אומר, לא בגופו. תאווה זו לא הבעיה. הישיבה לא מפריעה שאתה בעל תאווה.
כאן מדברים על מי שרוצה להיות עובד ה׳, אבל מה שמפריע לו זה הפטפוט, נכון? מסכים? ומה זה? איזו מידה רעה זו? האם זו תאווה? תאווה מסוימת? I guess זו תאווה במובן הרחב, דבר שאתה רוצה. אבל מי שאוהב לשוחח, קוראים לו בעל תאווה? בחור גס? בעל תאווה הוא בחור גס. אבל הוא לא בחור גס, הוא יהודי יפה, נכון?
יהודים יפים נפגשים… הוא אומר שיעור תהילים, מבין? הוא יהודי יפה, נכון? יש לי גם איזה שיעור שהוא עולה ואומר דעות ומדבר. זה לא יצר הרע, זה לא… יש את זה לכולם.
בואו נגיד אפילו לא מתכוון להיות רב. יש “מי יתן”. כבר סיפרתי לך את המעשה של ר׳ דב לנדא. אבא שלי אמר לי, הוא למד בישיבה, הוא היה חברותא של ר׳ דב. הוא לומד תמיד עם בחורים, הוא אוהב ללמוד עם בחורים. יש לו חברותא כל יום.
והוא אמר לי שהיה מתמיד בישיבה שהפסיק ללמוד עם ר׳ דב, הוא אומר שהוא משוחח יותר מדי, הוא לא יכול ללמוד איתו. מתמיד? הוא, ראש הישיבה, לא מתמיד כל כך גדול. כשהוא לומד, הרבה פעמים הוא משוחח על דבר. יש לי אצל אבא שלי מחברת מלאה שהוא כתב מראש הישיבה שלמד איתו, הרבה פוליטיקה כתוב שם.
למעשה, הוא אומר שהוא עושה חברותות של שעתיים בכל פעם, כל שעתיים הוא מחליף חברותות. אם הוא משוחח, הוא לא רוצה לשוחח עם כולם ביניהם.
לסיכום: המשמעות הספציפית של “בעל תאווה”
מגיד שיעור: אז בכל מקרה, יש תאוות. אם אני אומר שבחור גס הוא בעל תאווה, הוא לא בעל תאווה. איזו השגה בתאוות? יש לו בעיה אחרת, אולי יש לו בעיה, קצת. טוב, צריך לדבר, צריך לדבר, מצוין, צריך לדבר כמה זה טוב, כמה זה יותר מדי, קצת צריך להיות, צריך להיות אדם.
מצוין, שואלים, יש תלמידי חכמים, הוא בא לכאן, יש לו דעות, הוא משוחח, הוא רוצה לדעת, הוא רוצה להשתתף—
תאווה ותענוגים: ההבדל בין תענוגי הנפש ותענוגי הגוף
ההבדל בין שיחות ותאווה
מגיד שיעור:
הוא אומר שאם משוחחים, כמו שזה לא שיחות נעשות שעתיים.
בכל מקרה, האם זו תאווה? יש מי שהוא בחור גס, יש לו תאווה, הוא לא יכול להיות בעל תאווה. אני לא יודע איזה סוג של תאווה. אבל יש לו בעיה אחרת, אולי זו בעיה, אבל צריך לדבר, צריך לדבר מצוין, צריך לדבר כמה זה טוב, כמה זה יותר מדי, קצת צריך להיות, צריך להיות אדם, מצוין. ובפרט שהוא תלמיד חכם, הוא עוסק בדעת, אז דעת הוא משוחח, הוא רוצה לדעת, הוא רוצה להשתתף וכדומה. אז, אבל אנחנו מבינים שזו לא בעיה, זו לא תאווה, זה משהו אחר.
אז בקיצור, תאווה לא אומרת לרצות, זה אפילו לא אומר לרצות דברים רעים. יש דברים רעים שזו לא בעיה של תאווה. אז השיחה, הנושא שנקרא פרישות מתענוגים, או להיות במידה הנכונה של תענוגים, זה לא אומר לא לרצות דברים, לא לאהוב דברים, אפילו לא לאהוב לא תורה או לא רוחניות. אני לא יודע, אני לא מאמין שזו רוחניות, אני קורא לזה כבוד, אני גם מסופק אם שיחות זו רוחניות, אני מאמין שזו לא רוחניות. אבל מה זה? משהו אחר. אז איך אומרים מה המשמעות להיות בעל תאווה? על מה מדברים?
היסוד הבסיסי: תענוגי הגוף ותענוגי הנפש
מגיד שיעור:
כמו שאמרנו, אומרים, אומרים שהמידה קשורה לתענוגי הגוף. נכון? תענוגי הגוף. יש תענוגי הנפש, ויש תענוגי הגוף. שניהם תענוג, שניהם בבחינת הנאה, שניהם מאוד נעימים. הנאה היא תענוג טוב לאדם. אבל, נאמר קודם הבדל בסיסי. יש דבר של תענוגי הנפש, ויש דבר של תענוגי הגוף. כבוד הוא תענוג לנפש, כן? הנפש נקראת כבוד אפילו, שואל המאן דאמר. כן? “כבודי, כבודי, יראו כבודי”, כן? הנפש שלי. אוקיי, אני לא יודע אם זו הסיבה שהיא נקראת כבוד, אבל… מה?
שאלות ודיון: תאוות הרציחה ואנשים חולים
תלמיד:
יש תאוות הרציחה?
מגיד שיעור:
אוקיי, בואו נגיד כלל, בואו נגיד כלל. אנחנו לא מדברים על אנשים חולים. אני מתכוון, אנחנו מדברים על אנשים חולים – חולי הנפש, אבל לא על… יש מי שיש לו הנאה ברצח? זו מידת הרציחה, לא מידת התאווה. הוא מרגיש ממש הוא מקבל… הוא מקבל… הוא נכנס לתאווה. כן, אוקיי, הוא חולה. אני מדבר כבר. לא, אני מתכוון חולה אני מתכוון לזה מחוץ לתחום הנורמלי. מצוין. בואו נגיד אותו אדם. הוא חולה, לא חולה נפש. אוקיי, צריך למצוא מאוחר יותר. התחילו להתעסק עם הרמב״ם בפירא. כאילו, כי איפשהו, הוא מדבר על ההקדמה. אותו אדם הוא ברמה אחרת. זה כבר לא האדם הרגיל. זה רגיל. זו בעיה. היום יש להם שם בעיה פסיכולוגית. לא רשע להיות משוגע. אני יודע שיש הבדל אמיתי.
בואו נגיד את החלק על… אני מקווה שזו לא הבעיה, זו לא הבעיה שעליה נדבר? לא, אני אומר שזה אדם חולה, הוא קיצוני, התאווה שלו הולכת על הרצח, זה לא אדם נורמלי, משהו לא בסדר איתו, מבין את זה וכל ההבדלים האלה עובדים על אדם נורמלי, מבין מה אני אומר?
אולי מי שהוא ממש מרגיש הנאה פיזית מכבוד, אני לא יודע, ומקבל הנאה עצומה מדעות מקבלים כבוד? אולי יש אדם כזה אני לא יודע! אפשר לומר בדרך משל, אבל באמת למישהו, הוא חולה אז ילך לרופא! אני לא יודע! אני לא חושב שיש אדם כזה אני לא מדבר על אותו אדם, לנו יש שיחה אחרת חשובה מאוד.
אבל בדיוק, רבי, כאן, כשאנחנו מדברים על מידות, חשוב מאוד לדבר על אנשים נורמליים. משוגעים, או צדיק עצום שהוא, בבחינת מלאך, זה… על זה לא מדברים. בבחינת ובהמה, או… לא בהמה, אנחנו לא צריכים לדבר על בהמה. אני מבין, אבל… זה מובן מאליו.
המטרה של המילה, אנחנו רוצים למצוא מילה, להיות שימושית לאנשים נורמליים להיות טובים יותר. המטרה של המילה, סתם תיאורטית, אם יש משהו שהוא מקרה קיצון, זה לא העניין שלנו. כן, אכן. בסגנון אריסטו, אנחנו עובדים מאוד כך. אם אותו… בשביל אותו זה לא הספר, הוא ילמד בליקוטים עבור אותו, אנחנו מדברים על ספר שבו בממוצע. מבין, אנשים נורמליים. לא, מבין, אני מתכוון. זה לא עבור משוגעים.
איפה הייתי? אה, אז, בואו נגיד שאנחנו לא מדברים על כל סוג של עניין, מי שסובל בגלל חבריו, אני יודע, זה יכול גם להיות בעיה, אבל לא על זה מדברים.
חברות ואבל – לא תאווה
מגיד שיעור:
גם יש לו הרבה הנאה להיות עם חברים, מצוין. הוא סובל מאוד והוא איבד חבר, גם מצוין. אבל מי ששבור כי מת חברו או אפילו קרובו, הוא לא בעל תאווה. במילים אחרות, מבינים?
עוד דבר קטן, אני רוצה לכן לומר את זה. יכול להיות, אבל הבעיה היא לא בעיה של בעל תאווה, הבעיה היא בעיה אחרת. לא עוזר להשתמש באותה מילה לכל דבר, כי אז לא יכולים לדבר על דברים. צריך להשתמש במילים אחרות לדברים אחרים, נכון?
אז, זה לא… אז, בואו נגיד כך, אני באמצע, אז אני מחלק את זה לתענוגי הנפש ותענוגי הגוף, נכון? אז דברים ששייכים לכבוד שייכים לנפש.
ניתוח של כבוד כתענוג הנפש
כבוד לא שייך לגוף
מגיד שיעור:
מה אני מתכוון בנפש? אני לא מתכוון לחלק הנשמה שכשמתים, כשמתים יש עדיין כבוד? אני לא יודע, דווקא יש, אני לא יודע מי יודע על זה, נכון? אבל כבוד הוא דווקא דבר. לא, אני רק רוצה להוציא משהו עם המשל הזה, אני רוצה משהו להוציא… שוב, אנשים יכולים להיות להם כבוד אפילו הם מתים, נכון? לא?
תלמיד:
זה אומר לא?
מגיד שיעור:
הלכה למעשה, כיבוד אבות כתוב “מפני כבוד אבותיו”. רגע, הגוף שלו אין לו. רגע, אני רק רוצה להוציא, אני רוצה להוציא משהו שחשוב מאוד, כי כשאנחנו מדברים על תענוגי הגוף ותענוגי הנפש, מיד מתחילים לחשוב על נשמות מיסטיות שעפות מסביב. זה יכול גם להיות, אבל אני רוצה לומר שזה אפילו יותר פשוט, דבר יותר בסיסי, נכון?
כבוד איז א זאך וואס געהערט נישט צו זיין גוף
כבוד הוא דבר שאינו שייך לגוף, וזה לא תענוג הגוף. כלומר, כשנשמות בעולם העליון יש להן כבוד? אני לא יודע, כתוב “כל אחד נכווה מחופתו של חבירו”, אני לא יודע, אולי כן, אולי זה רק משל כדי שהגוף יבין. הכל יכול להיות. אבל בטוח שכבוד אינו דבר שנמצא על הגוף שלי, זה לא דבר שיש בו צמצום. מיד נדבר על תענוגים, תענוגים זה דבר שצריך ממש למשש, להרגיש את זה. כבוד, אדם יכול אפילו לקבל כבוד ולא לדעת על כך, ואין לי הנאה מזה. אני לא מדבר עכשיו על ההנאה.
שאלות ודיון: האופי האובייקטיבי של כבוד
תלמיד:
כלומר אין לך, זה דבר אובייקטיבי. אתה צריך מהתאווה האחרת, אתה לוקח תאווה ואתה משתמש בתאווה.
מגיד שיעור:
לא, לא, לא, כבוד הוא חלק מתאווה. כבוד פירושו שאותו אדם מחשיב אותי, או שאותו אדם אינו… אבל אני צריך לדעת על כך.
תלמיד:
לא.
מגיד שיעור:
לא. לא. לא. כשאני מכבד אדם, אני יושב על מצוות כיבוד אב ואם, כן? אני מכבד את הרמב״ם. הוא לא יודע על כך, הוא כבר מזמן לא כאן, הוא לא בחיים. אבל כן, זה…
תלמיד:
רגע, רגע, רגע. זה מה שאנשים קוראים כבוד פירושו אבל זה.
מגיד שיעור:
האור לציון אמר, צריך לכבד אב אפילו הוא נפטר, חברינו תלמידי חכמים אפילו הם לא יודעים. אני צוחק מכל הלב.
תלמיד:
לא, זה לא בשבילם. זה בשבילנו. זה בשבילנו, זה מגדיל את הכבוד שלנו.
מגיד שיעור:
לא, זה הכבוד שלהם. רגע, רגע, רגע. אני אומר לך, לא, יכול להיות שזה לא בשבילם. לא אמרתי שזה לתועלתם. דיברנו על תועלת, והתועלת היא מצומצמת מאוד. מתי זה… זה הכבוד לא שלי, הכבוד של הרמב״ם, הכבוד של אבי. כשאני אומר… אומרים שאבי נפטר, צדיק… לא אומרים שם או משהו כדומה, מכבדים אותו. אתה שואל, הוא מתרגש מזה? לא. אבל מה זה משנה? יש לי עשה על כך.
זו שאלה אחרת, זה כבר נוגע לתאווה. זו כבר התאווה, נכון? כשקוראים לי לעלייה ואני לא נמצא שם, יש לי כבוד? שם אני רוצה גם הנאה, זו רמה שנייה. אבל זה דבר שני.
תלמיד:
זה לא דבר שני. כבוד בשביל ה… על זה כבר דיברנו.
מגיד שיעור:
אני רוצה להגיד לך עוד דבר. כבוד אינו…
כבוד נמצא אצל האחר – הטיעון האריסטוטלי
תלמיד:
לא, לא, ככה זה הולך. כבוד פירושו שאנשים אחרים מכבדים אותך.
מגיד שיעור:
על כך אומר הרמב״ם, אומר אריסטו באתיקה. אני רוצה להגיד לך, זו בדיוק הבעיה עם כבוד. זו בדיוק הבעיה עם כבוד, בואו נהיה כנים. זו בדיוק הבעיה עם כבוד. דיברנו קודם…
תבין שעושים סעודת יארצייט ודבר גדול לאדם שנפטר, עושים דבר גדול… רגע, רגע, רגע. אני לא צריך להבין. בגלל זה דווקא כבוד אינו דבר שאדם צריך לרדוף אחריו. הם למדו… הכל לא התכלית. זה לא השיחה של עכשיו. אבל יש חקירה, חקירה אחרת, לא החקירה שלומדים היום. מהי התכלית? מהו הדבר הטוב ביותר שאדם צריך לרדוף אחריו? מהו הדבר הסופי, המטרה הסופית, הדבר הטוב ביותר?
ויש צד שזה כבוד. למה יש הרבה אנשים שזה בדיוק מה שהם רודפים אחריו כל חייהם. קודם כל יש צד שזו תאווה, וצריך לדבר למה זו לא תאווה. בסדר. ואחר כך יש צד שזה כבוד. והם אומרים למה זה לא יכול להיות כבוד? כי כבוד אינו תלוי בך, לא תלוי בידך. יכול להיות צדיק ולא לקבל כבוד, הכבוד נמצא אצל האחר. זה היה מאוד מצחיק שהדבר הטוב ביותר לאדם יהיה בידיים של אנשים אחרים. לכן אנחנו יודעים שכבוד אינו תכלית השלימות. זה דבר טוב, אבל לא הדבר הטוב ביותר. הדבר הטוב ביותר חייב להיות דבר השייך לך. אבל כבוד, הדבר שייך לאחר, בוודאי.
הבדל בין כבוד לבין התחושה של כבוד
מגיד שיעור:
כבוד לא פירושו שאני מתרגש, זה סוג של תאווה. אני לא אומר שזה קשור לכבוד, אני יודע על כך, אבל כבוד הוא אפילו כשאני כבר יודע. כבוד זה הפירוש, תבין את הפשטות של מה שזה מה שתגיע אליו. אני אומר לך ענייני רוחניות, תבין אותי, דברים שאינם על חתיכת הבשר הזו שיש לה איזו הנאה. לאדם יש הנאה. מי האדם? יש כאן קושיה, מי הוא?
לכן הדבר פונה לכך שיש לו נשמה. אתה מבין? לכן אנחנו אומרים שאנחנו מכבדים את נשמתו. בדיוק זו ההתייחסות לנשמה, לקבל ממנו כבוד. אתה מבין?
אני לא אומר שאני מדבר על האדם. מי האדם? האדם, כשאני מדבר עליך, אני לא מתכוון רק אליך ולגוף שלך. זו רמה אחת שלך. אני מתכוון גם למי שמכובד. את מי מכבדים? אפילו כשאתה כן נמצא כאן, ואני מכבד את… אם היה לי כפתור שגורם לך להרגיש במוח שלך, אני לא יודע מה, אותו דבר שאתה מרגיש כשאני נותן לך כבוד, זה עדיין לא כבוד. זו רק התחושה של כבוד. כבוד הוא מה שאני מכבד. את מי אני מכבד? זו השאלה הנכונה שאתה שואל. את מי אני מכבד?
אני יכול לתת לך אוכל, אני נותן אוכל לגוף שלך, טוב מאוד. אבל את מי אני מכבד כשאני נותן כבוד? התורה אומרת, את הנפש. לכן, זה אחד הדברים שדיברנו כאן על נפש האדם. אנחנו מדברים כך, אני לא יודע אם זה הגיוני. ההיגיון שאתה שואל הוא כי קשה מאוד לנו להבין את זה, כי זה דבר מופשט, נפש אף אחד לא ראה. אבל כשאתה רואה שאנחנו מדברים על כבוד, וזה מצער אותנו שאנשים לא מכובדים כל כך, ואנחנו אומרים, “לא, נותנים לו כבוד.” אחד אומר, “הוא לא כאן, איזה כבוד יש כאן?” אני לא נותן לו שום כבוד. זה נכון, הוא נותן כבוד לנפש שלו. איך זה, זו חקירה פילוסופית. איך הוא כאן, הוא יודע על כך, זו הבעיה שלו. אבל נפש פירושה הסוג של דבר שמקבל כבוד. רמה אחת של נפש. אני לא אומר שזו הרמה הגבוהה ביותר של נפש.
שאלות ודיון: אופי קבלת הכבוד
תלמיד:
אותו דבר, הוא מקבל כבוד, הוא מכובד. מקבל לא פירושו… בראש שלך, מקבל פירושו רק פיזית.
מגיד שיעור:
מקבל לא פירושו רק פיזית. אתה רואה, כבוד. לא אמרתי שזו מעלה. אם מישהו לא נמצא כאן… זו מעלה! זו מעלה מספר המדות. מהי המעלה? אני לא יודע, אני חושב שזה דבר טוב. רוב האנשים חושבים כך.
יש עוד דבר, אתה יכול לוותר על זה, אתה יכול לומר, הוא יתן את המספר של האבא, ונדבר איתו. הוא יכבד את אביו. האבא גאה בו, הוא לא יגיד לו כלום.
אני לא יודע, אני חושב שאותו דבר, אני חושב שיש לך נקודה.
מה אני נותן לו? מה אני נותן לו?
תענוג הנפש, כבוד, ואהבת החכמה: שלושה סוגי תענוגים
שאלות ודיון: כבוד למת
תלמיד: מהי המעלה בזה? זו מעלה. זו מעלה על הנשמה. זו המעלה. מהי המעלה?
מגיד שיעור: אני לא יודע. אני חושב שזה דבר טוב. רוב האנשים חושבים כך.
אתה לא יכול לשים את האצבע על מקום. אתה לא יכול לומר שהוא אומר את שם האב כדי שיכבדו אותו. יכבדו את האב. האב לא נמצא בעולם.
כמו כל שאר הדברים שלא מבינים מה אתה אומר.
תלמיד: מה זה משנה לי? מה זה משנה לי?
מגיד שיעור: לתת זה לא… טוב מאוד. נותנים לו כבוד, אבל לא לגוף שלו, אלא לנשמה שלו, לנפש שלו. זה החלק של הרבי שמדבר כבר.
תלמיד: אבל הוא לא יודע. איך הוא מקבל את זה?
מגיד שיעור: לקבל זה לא רק דבר שאתה חייב לדעת שאתה מקבל. הוא מקבל את זה. הוא מקבל את הכבוד. אתה לא יכול… לא צריך לדעת. לדעת זה דבר אחר. מה קשור לדעת כאן?
תלמיד: אדם יכול לקבל משהו ולא לדעת שהוא מקבל את זה?
מגיד שיעור: כן. כן. אפילו כסף אתה יכול לקבל ולא לדעת, נכון?
תלמיד: אם יש לי כסף ומעולם לא ידעתי, לא קיבלתי אותו.
ביקורת על ההשקפה המטריאליסטית
מגיד שיעור: אתה יודע מה? אני לא הולך להישאר כאן… אני לא הולך להישאר כאן תקוע. אתה תקוע בהשקפה מטריאליסטית סובייקטיבית מאוד מחמירה, שזה בדיוק איך רוב האנשים תקועים. אבל העובדה היא שרוב האנשים לא מתנהגים כמוך, נכון? אתה בעצמך מודה שהעולם כולו משוגע. הם כן נותנים כבוד לאנשים שלא יודעים שהם מתנהגים כך, נכון? לא על התורה שהיא בשבילנו. זה לא בשבילנו, זה בשבילו.
תלמיד: זה נופל לך?
מגיד שיעור: לא, זה בשבילו.
תלמיד: או דרך אגב, הם חושבים שהוא יודע. זה תירוץ.
מגיד שיעור: הוא יודע כך בדיוק. הגויים שלא מאמינים בנשמות לא יודעים כלום. אין להם שום כבוד. הם זורקים אותו לבור, הם שמים פרחים עליו, הם שמים…
תלמיד: רבותי, רבותי, זו קושיה טובה. אני רוצה להגיד לך כמה מילים.
כבוד הוא תענוג הנפש
מגיד שיעור: זה לא תענוג.
תלמיד: לא, זה כן תענוג.
מגיד שיעור: לא, אני אומר שזה כן.
תלמיד: אמרתי לך שזה לא. אני רוצה לדבר כאן שהתורה תוציא שהם אומרים שנפש, כבוד הוא תענוג הנפש. אתה לא יכול לחלוק על זה שזה פירושו שהנפש יש לה תענוג.
מגיד שיעור: זה סוג אחר של תענוג.
תלמיד: כמו שאמרת שזה סוג אחר של תענוג.
מגיד שיעור: לא, זה כן תענוג.
תלמיד: אמרתי שזה תענוג. הוא מראה כן שהנפש פירושה בית, הנפש מקבלת את התענוג. תענוג לא פירושו רק שמגרד לי, זה תענוג. זה פירושו גם שאני מקבל כבוד. זה סוג של תענוג, זה סוג אחר.
אתה מאוד תקוע, אתה מאוד תקוע, אני לא יכול להטיל ספק בזה, כי אתה מאוד תקוע בהגדרה מסוימת של מה פירוש תענוג ומה פירוש לקבל. אני לא מסכים עם שני הדברים, ולא רק שאני לא מסכים, כל העולם לא מסכים.
אבל אתה חושב שזה תירוץ, דוחק גדול, או דוחק שהוא מאוד מצחיק, שהנשמה מרגישה את הסם של עולם העליון, או דוחק אחר, שהם לא מתכוונים לאותו אדם, הם מתכוונים רק לעצמם. שני הדברים האלה לא מה שהם אומרים, זה רק התירוץ שלך שאתה אומר, אני יכול רק זה נשאר לי לדבר על זה עכשיו.
שני הדברים האלה לא מה שהם אומרים. האנשים אומרים בדיוק דברים מיסטיים כאלה, אבל אפילו הם אומרים, נניח, צריך לברר שזה לא כך. אז צריך לפחות לעשות מציאות שהוא לא נותן.
דוגמה למסירות נפש למען כבוד
אני צריך להמשיך הלאה. לא רק זה, ערות, לא רק זה, שאנשים בחייהם מוסרים נפש כדי לקבל כבוד, נכון? למה אדם מת במלחמה? הוא הולך לקבל כבוד. כן? הוא מת, יש לו עסק ראשי, הוא לא הולך למות, הוא מוסר נפש, הוא הולך לקבל כבוד. הוא הולך לקבל כבוד כשהוא לא יהיה כאן. מה הוא יעשה? כבוד לא צריך להיות שם.
זה התירוץ, וזה מאוד מטריאליסטי, אם אתה לפי סיפוק מיידי לומר, אני מדמיין עכשיו שזה הכבוד שאני הולך לקבל, אבל זה לא נכון. כשאתה אומר לו עכשיו, הוא עושה את זה כדי לעשות. הוא עושה את זה כי יש לו כבוד, הוא הולך לכבוד, וכבוד הוא לנצח נצחים. בסדר, לא לנצח, שאנשים יזכרו וכו׳.
אם אומרים ימח שמו וזכרו, לא מזכירים את שמו של אותו אדם, הוא נדחק, הוא לא יכול לעשות שום הנאה, להזכיר את השם או לא. מה ההבדל? הוא לא עשה את זה.
הנפש רחבה יותר מהגוף
כבוד הוא על הנפש שלו, לא על מה שהוא חי כאן בגוף. נפש היא דבר הרבה יותר רחב. אתה יכול לומר, אם אתה רוצה לתת מילים, מילים מיסטיות, לומר, יש עולמות, אחינו בית ישראל, אין לזה דקה, אין לזה דקה. גוף הוא רק, כשמדברים עלי, שם אני נמצא. כל מקום שאתה מוצא רגלי אבותיך, כלומר שם אני נמצא. לא בגוף, בנפש.
מה פירוש בנפש? בנפש פירושו שלדמיון שלנו יש בעיה. זה מה שאני רוצה לומר, הדמיון שלנו. כשאומרים נפש, כלי עוד חתיכת גוף שלא רואים, שהוא מעופף. לא, נפש פירושה זה. זה דבר רוחני. דבר רוחני הוא רוח, פטש. דבר מופשט, זה דבר, זה מושג, זה לא… מושג גם לא המילה הטובה. זה סוג אחר של דבר, וזה סוג אחר של תענוג. מהו התענוג שם?
כבוד כדרגה גבוהה יותר של תאווה
יש אנשים שאוהבים מאוד כבוד, אבל כשהם מדברים על הסוג הזה של תענוג זה לא אותו דבר. זה כבוד, אבל כבוד עדיין לא תכלית השלימות. אני אומר, כבוד עדיין… כל הדבר המחייב להיות מי שעוסק בכבוד זה יותר טוב מתאווה, באמת, בוודאי, כי מי שאין לו כבוד רק תאוות, יותר אנושי להיות רודף כבוד מאשר להיות רודף תאווה.
צריך לוותר על תאוות למען כבוד
וזה אפילו נכון שצריך לוותר על הרבה תאוות למען כבוד, חוץ מבאמריקה שבה אפשר לזכות בתחרות של אכילת הכי הרבה נקניקיות בבת אחת. אבל איך שהוא אין לו כבוד באמת, כן? אז בדרך כלל צריך לוותר קצת על תאוות כדי לקבל כבוד.
כן, לאותם ימים הוא עושה אי נוחות, הוא קטן. האם הוא צריך אולי לוותר על תאווה? כן.
דוגמה של נשיא
האמת היא שהנשיא שלנו מנסה, הוא מנסה מאוד להראות שהוא לא צריך, אבל אפילו הוא צריך, הוא צריך לקום בבוקר, זה אומר שהוא לא יכול לישון מתי שהוא רוצה. אפילו נניח שהוא ישן כן עד שתיים עשרה, איפשהו הוא צריך לקום, הוא לא בחור, יש לו אחריות מסוימת.
הוא לא יכול לאכול, מה הוא לא יכול לאכול? האמת היא, בואו לא נדבר פוליטיקה, אבל האמת היא שמי שהוא מנהיג של מדינה אין לו טעם באכילה בכלל, זה לא אפשרי. יש לו על הראש כל כך הרבה דברים אמיתיים, נניח שהוא מתכוון רק לעצמו, אין הבדל, הוא אוכל משהו. אם הוא לוקח פעם סיגר חם זה הנאה בשבילו, אין לו חיי תאווה. חיי תאווה חיים אלה שהולכים למועדוני לילה.
פוליטיקאי הוא… זה ההבדל, האדם שמחפש כבוד מעדיף כבוד, זו בחירה אחרת בחיים. הוא רודף כבוד, הוא לא רודף תאווה. רודף תאווה יש לו דרכים טובות יותר למצוא תאוות מאשר להיות פוליטיקאי או להיות רב או עניין מהדברים האלה.
תלמיד: מה?
מגיד שיעור: אה, זו לא ראיה, אמרתי, זה יוצא מן הכלל, תמיד יש יוצא מן הכלל. אבל בואו נדבר על דברים נורמליים.
מוסר המלכים – העצה ממשלי
כן, זה יותר מסובך מזה, יש הרבה מלכים שהם, בדיוק בגלל זה יש מוסר המלכים, כן, בספר משלי מדברים על זה, כל המלכים שתו יין, רוזנים או שכר. זה לא שייך לעובד ה׳, הוא אומר את הפסוק, הוא אומר, אם אתה כבר מלך, אתה יכול עוד להיות גם זולל? אתה יכול להיות מלך רע.
פרישות ותאוות: ניתוח של חמשת החושים
ממש, האנשים חושבים, המלך, הוא יכול להזמין כמה ביג מקים שהוא רוצה. אני לא בחרתי את הנשיא שלי שהוא יזמין כמה ביג מקים שהוא רוצה. הוא לא יכול לשלם, הוא יכול לעשות את זה זול יותר בשבילו, זה לא משתלם. לא, זה לא שזה לא משתלם, אתה רוצה כבוד, אל תעשה את זה.
זה מה שמשלי, העצה של משלי היא לא רק שאתה הולך לגיהנום, אתה תהיה מלך רע, אתה תאבד את מלכותך, לא יהיה לך כבוד בעיני האנשים. “אַל לַמְּלָכִים לְמוּאֵל אַל לַמְּלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר”, יש כותרת בנשים, חושבים שזה לא דבר חשוב, אבל אפילו המלך, אפילו בגשמיות, אפילו הכבוד של מלך טוב הוא סתירה לחיי התענוגים של המלך.
אהבת החכמה – סוג אחר של תענוג לגמרי
אז זה דבר אחד. אחר כך דיברנו על אהבת החכמה. זה מאוד חשוב להבין, כי אחרת חושבים שזה אותו דבר. אבל קודם הבהרתי, כשאנחנו אומרים פרישות אנחנו לא מתכוונים לא להיות שום תענוג, אנחנו מתכוונים לסוג מסוים של תענוג שנקרא תענוג הגוף.
תענוג של לימוד אינו תענוג הגוף
ואני אסביר לך אפילו יותר טוב, שהתענוגים האחרים, נניח מישהו אוהב ללמוד, בא מטריאליסט והוא אומר, אוקיי, אז לכל אחד יש איזה טיקל במוח שלו, דופמין, לך זה בא מלימוד. זה לא זה, כי לימוד אין לך במוח, לימוד לומדים עם השכל. בסדר?
מה אני מתכוון בזה? עוד, אני לא צריך להתכוון שום דבר קסום. המוח הוא דבר גשמי, השכל אינו דבר גשמי. יכול להיות שהמוח נמצא, השכל נמצא במוח. אני לא אומר שהנשמה נמצאת במוח, היא צריכה את המוח כדי לפעול. אני לא אומר שכשמתים אפשר בלי זה, אולי מלאך, אבל אדם שחי בגוף צריך להיות בריא, הגוף שלו, הוא צריך לדעת לחשוב וכו׳.
התענוג של סברא טובה הוא סוג אחר
אבל התענוג, זה מאוד ברור, ואנשים לא תופסים את זה, התענוג שיש מסברא טובה אינו אמת שזה אותו סוג דבר כמו התענוג שיש מחתיכת קוגל טובה. שניהם הם, ולכן אני אומר שזו לא סתירה, זו רק סתירה בזמן או סתירה בפוקוס, אדם לא יכול להתמקד בשני דברים בבת אחת.
אבל זו לא סתירה שאו יש לך את התענוג הזה או יש לך את התענוג ההוא, כמו שכתוב בספרים חסידיים מסוימים, וזה לא אמת. אלא אם אתה מתאר את שניהם באופן הגשמי, כאילו זה אותו דבר, אז יש סתירה. זה לא אותו סוג דבר, כי כמו שעשיתי את המשל של כבוד, כמו שיותם הביא שכל, מי הוא זה שנהנה מהסברא? מי זה? טעם הבאדס שלך? לא. ה, ה, מה? מה זה?
תלמיד: בסדר, נכון, אבל זה אדם אחר בכלל.
מגיד שיעור: נכון, נכון, מזה יש סתירה. אני אומר שזו סתירה בזמן. לא, מרגישים את זה בנפש.
“זה קליק” – התענוג השכלי
צריך להבין את זה, אדם נהנה משיעור טוב, השיעור הוא רק שהוא הרגיש טוב, אבל זה התענוג של השיעור. זה רק כדי שנוכל להשתמש במספרים בשיעור. כן, ווטאבר. ההנאה היא שמשהו קליק. כן, אומרים שזה קליק, לתת קליק. מה זה לתת קליק? באכילה לא קליק כלום. אני לא יודע איפה, והסיפוק יותר מסובך.
אבל בואו נדבר על הסיפוק הספציפי. זה קליק, כן? הוא מוצא לו משה, זה קליק. הקליק יפה. הקליק הוא בשכל עצמו, כן? היה כאן פאזל, אבל מישהו לא היה לו שום קושיא, הוא לא נהנה מזה. כן, אתה לא יכול לתת למישהו שאין לו את הרצון. יש לו אולי קושיא, הקושיא היא גם קושיא שכלית, זה לא מסתדר. מה עושים עם הנושא? אה, עכשיו זה מסתדר. זה נעשה בשלמות, זה נעשה מחובר, זה קליק. מה זה הקליק?
תלמיד: זה אדם אחר, זה סובייקט אחר, לא יותר.
מגיד שיעור: זה סוג אחר של דבר. זה לא יותר. לא, זה לא, זה לא דבר פיזי. לא, זה לא, זה לא. אף אחד מעולם לא…
ביקורת על תיאוריית ה״כימיקלים”
אגב, התיאוריות האלה מעולם לא ראו, אני חושב. קודם כל, רגע אחד, רגע אחד, אין הבדל. אני רוצה לומר שני דברים. אני מתכוון שאני רוצה לומר באמת. קודם כל, כל הכימיקלים האלה שאתה מדבר עליהם, אף אחד מעולם לא הוכיח בפירוש שיש להם קשר להנאה. זו סתם חצי תיאוריה, הוא לומד מהפסיכולוגיה אני יכול לומר, הוא לא יודע, הוא מחפש, הוא רואה. זה לא אמת, אף אחד לא יודע שזה אמת. קודם כל, אפילו מה שזה אומר, או כן או לא, אף אחד לא יודע. כן, לא יודעים, זו סברא, חצי סברא שחושבים, וכל אחד קונה את זה כי אנחנו מגושמים, כי לנו יש קושי לדמיין מה זה תענוג רוחני, ומה זה אפילו מחלה רוחנית.
חולה הנפש אינו רק חוסר איזון כימי
אין לו שם תענוגים נורמליים, הוא חולה נפש. חולה נפש לא אומר שיש לו כימיקל שלא מאוזן. יכול להיות שלחולה נפש יש גם כימיקלים לא מאוזנים, אני לא אומר שאין לו קשר. זה בטח אמת שאדם, על זה לא צריך להיות מתעורר גדול, תמיד ידעו שאדם ששותה יותר מדי יין לא יכול לחשוב ישר אז, אבל זה אומר עוד שהוא חושב עקום, בוא לא נשתה יין.
זה בגלל הדברים האחרים, כי אדם הוא גוף, כדי שיוכל להיות לו גישה לשכל שלו, שיוכל להשתמש בשכל שלו, הוא צריך להיות בריא, הוא צריך קיום, הוא צריך אפילו להיות מרוצה, הוא צריך הרבה דברים, נועם, חיצוניים.
הכאב הרוחני של אי-ידיעה
אבל הקליק של שכל, אפילו ההיפך, כואב לו, הוא לא יכול לישון כי אין לו ספרים. הוא לא יכול ממש לישון פיזית, נניח, אם יש אדם כזה, הוא לא יכול לישון כי משהו מפריע לו. אבל איך זה מפריע לו? שואלים את הרופאים, כן, איפה כואב לך?
הגוף כתנאי לשכל – אבל לא השכל עצמו
מגיד שיעור:
אבל זה עדיין לא אומר שחשיבה ישרה באה מאי-שתיית יין. אלה שני דברים אחרים, כי אדם הוא גוף. כדי שיוכל לגשת לשכל שלו, כדי שיוכל להשתמש בשכל שלו הוא צריך להיות בריא, הוא צריך להיות כלי מוכן לעבודה, הוא צריך להיות מרוצה, הוא צריך הרבה דברים, תנאים חיצוניים. אבל הקליק של שכל, כשיש לו כאבים, כואב לו, הוא לא יכול לישון כי אין לו ספר, הוא לא יכול ממש לישון, פיזית נניח, אם יש אדם שהוא לא יכול לישון כי משהו מפריע לו. אבל איפה זה מפריע לו? שואל הרופא, כן, “איפה כואב לך?” אתה מרגיש את זה עם ה… כשאתה אומר “איפה כואב לך?” בגב שלך, בראש שלך, לא כואב בראש. אני לא יודע אם כבר קיבלו כאב ראש פיזי מחשיבה יתר, אבל אני חושב שיש דבר כזה, זה תרגיל או משהו. אבל איפה כואב לך?
אתה לא מרגיש את זה עם הראש, אתה מרגיש את זה עם הגוף. לא אתה מרגיש את זה עם הראש, הראש, כלום, בראש אי אפשר להרגיש כלום, חוץ מכאב ראש, והמוח ממש אין לו עצבים, לא יכול להיות שאתה מרגיש שם משהו. אז, כשמרגישים בקשרים עם הראש, נניח זה אולי עדיין בגשמיות בזה אין הבדל, אבל לא הנוירונים, הנוירונים זה לא דברים שמרגישים. הנוירונים זה רק עבודה. אני לא רוצה להיכנס לזה, אני רק רוצה לומר את הדבר הפשוט להיפך, אני לא רוצה לומר חקירות שאני לא יודע מספיק.
מה שאני רוצה לומר לך הוא שהשאלה הפשוטה, איפה אתה מרגיש את הכאב של אי-ההבנה שלך ואת הטעם של כן הבנה? איפה אתה מרגיש את זה?
אדם נורמלי, חוץ מאנשים שלימדו אותם אמונות פסולות שונות, שצריך לומר נוירונים עם דברים שאף אחד לא יודע מה זה אומר, התשובה היא, אני מרגיש את זה בשכל שלי. איפה השכל שלך? אני לא יודע איפה השכל נכנס חזק, אני לא יודע, זה נשאר. אתה לא מרגיש את זה ברגליים, אתה לא מרגיש את זה ברגליים, אתה גם לא מרגיש את זה בראש. לא, אתה לא מרגיש את זה בכלל בראש. שוב, להרגיש מרגישים עוד עם העיניים, “עֵינַי רָאוּ”, אני לא יודע מה, זה משל. אני לא אומר שזה לא משפיע, אתה יכול להרגיש את זה גם בלב שלך, כי אם אתה אדם שאתה מחובר לזה הלב שלך יפעם מהר יותר. אבל לא זה, זה לא מורכב מזה. זה מורכב מתחושה בשכל. שכל הוא חלק הנפש, חלק חדש שלא שמעת עליו עדיין, כבר דיברו בפרק א׳, וזה חלק חדש, כח ההשכלה. לאדם יש כח כזה. אתה רוצה לדעת אם אפשר להיות עם הכח הזה בלי גוף? אולי אי אפשר, אולי אפשר כן. זה כבר חקירות של השארת הנפש וכן הלאה, אבל זה בטוח שזה לא דבר שעושים עם הגוף, זה דבר שעושים עם השכל. ממילא, יש שם תענוג, אבל התענוג אינו אפילו, זה רק משל לתענוג.
תענוג השכל לעומת תענוג הגוף – רק משל
אמת, אמת, אני אומר את זה רק בהקשר, אני צריך להבהיר את זה, שידעו בבירור. אומרים משל, בתורה יש משל ללחם ויין, אבל זה רק משל, זה לא אותו אדם, זה לא אותו חלק באדם, נניח, לא אותו אדם, לא אותו חלק באדם שנהנה מלחם גשמי נהנה מהלחם שהוא המשל לתורה. זה סוג אחר של אדם, אפשר להשתמש באותן מילים, כי אין לנו מספיק מילים, משתמשים באותה מילה “תענוג”.
האמת היא, כמו שהרמב״ם אומר בהלכות תשובה, שניהם תענוג במובן שזה טעים, שניהם ממש טעימים, זה הרבה יותר טעים, כמו שכתוב בהקדמה לפירוש המשניות, קשה להסביר לאדם סוג אחר של טעם, המשל של עיוור, ההבדל בהקדמה ל… סליחה, זה לא שייך לחלק הקודם. אבל זה בכל זאת לא אותו דבר, וממילא, מאוד ברור, שכשאנחנו מדברים על, כשאנחנו מדברים על תענוגים, אנחנו מדברים על תענוגי הגוף, ותענוגי הגוף לא אומר כל מה שלא אמת, זה קצת לא אמת, כי מי שלא מאמין בנפש הוא צריך לומר את המילים הפשוטות, הוא צריך להעמיד פנים שזה אמת, אבל זה דבר אחר. אנחנו מדברים רק על תענוגי הגוף, מאוד פשוט.
כבוד – תענוג חברתי
אוקיי, הענק שלי נגמר? לא, לא נגמר. כבוד, למשל, הוא תענוג של החלק בנפש שמקבל כבוד. זה לא אותו חלק, זה דבר חברתי. כבוד, נניח ההבדל בין שמחה וללמוד אקורד, כבוד הוא עדיין דבר חברתי, לכבוד יש קשר לגוף החברתי שלך, אתה שייך לאנשים אחרים, הם מחזיקים ממך, הם לא מחזיקים ממך, הם מכבדים אותך, הם מזלזלים בך. השכל, אני לא יודע, השכל הוא דבר ששייך לך, זה לא מה שההוא חושב עליך, זה מה שאתה עצמך מבין. אתה יכול להבין יחס של השכל והדבר המושכל, הדבר שאתה מבין, זה הדבר של דביקות בדבר המושכל, אבל זה לא… זה לא לחברה, לכן זה יותר טוב, אי אפשר לקחת את זה, כן? מה שהרמב״ם אומר: “יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ”, כן? כל הכבוד, למצוות שאנחנו עושים בחינת כבוד, זה לא שייך לך, אבל החכמה שייכת לך לבד. זה ההבדל, לכן זה סוג אחר של חלק הנפש, זה סוג אחר של דבר, לא רק אותו, לא הכל זה נפש אחת, יש חלקי הנפש, לכן אתה יכול לראות את ההבדל כאן.
ניתוח של חמשת החושים: אילו הם בעלי תאוה?
אבל על כל פנים, זה עדיין לא מספיק לומר שהפרישות, המידה… לגבי תאוות, היא רק על תענוגי הגוף. למה? כי מסתמן דבר מעניין: שלא כל תענוגי הגוף מדברים על זה, צריך להתחלק… צריך עוד משהו כאן על זה להתחלק, ואפשר גם בדרך מעניינת לחלק את זה.
כל תענוגי הגוף מבוססים על… איך קוראים להם? חמשת החושים, כן. הגוף מתחבר לעולם החיצון בחמש דרכים שונות, שקוראים להם חמשת החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש. נכון? חמשת החושים.
אז בואו נעבור על כולם, ונחשוב אילו מהם הם בעלי תאוות, ויכולים… כאן יש לי גם מעשה חסידית על זה. יש… בעל התניא… אנחנו לומדים אריסטו בפרק… מעשיות חסידיות בפרק אריסטו קוראים להם.
חוש הריח – לא בעל תאוה
בעל התניא בא אליו מישהו והביא קופסת טבק… כן? אתה מכיר את המעשה? אבל בעל התניא אמר שהוא לא אהב, שהוא קרע את זה, קבר את הטבק, והוא עשה מזה מראה שיוכל לראות את התפילין שלו, הוא לא פחד מהעבירה הגדולה להסתכל במראה, כי זו בכל זאת מצווה… והוא אמר שהוא לא מבין, האם גם למי שאינו בעל תאוה, צריך גם לעשות לבעל תאוה? שחוש הריח אינו בעל תאוה, האנשים ששומקים כל היום טבק מחונכים מזה להיות בעל תאוה… כך הוא אמר.
שהחקירה של השיעור, של החלק הבא של השיעור, היא אם בעל התניא צודק.
דיון: חוש הריח ותאוה
תלמיד:
או בדיוק להיפך, הרמב״ם… הוא אומר למה הוא לא מדבר על טבק, לריח הוא כן יכול… אה. לא. אה נו? זה לא תאוה.
מגיד שיעור:
כי זה ערוות דבר, על זה. זה לא תאוה.
תלמיד:
כי זה ערוות דבר.
מגיד שיעור:
אה, זה ערוות דבר. זה בכל זאת תורה על זה.
תלמיד:
כן, אבל זה לא… בואו נדבר על זה.
מגיד שיעור:
כן. אבל הנשמה נהנית ממנו בלא יגיעה, יש לשון כזה בגמרא, אבל על כל פנים, “דבר שהנשמה נהנית ממנו”, כן? הנשמה נהנית. זה לא אומר הנשמה כמו הכח, זה אומר משהו… על כל פנים, מה שרואים אבל מהמקומות זה, אני לא שמעתי, נניח ברור, אני מעולם לא שמעתי דרשן מוסר שידבר נגד אדם ששומק יותר מדי בשמים. אין היום דבר כזה.
והנה יש הפך, יש שאנחנו מקפידים מאוד על ריחות רעים
והנה יש הפך, יש שאנחנו מקפידים מאוד על ריחות רעים, כן? יותר מאשר בזמני הגמרא, כשהיה כל עניין של קריאת שמע, איך לא יכלו לומר קריאת שמע. היום בכל מקום מריח טוב, אני מתכוון, נייטרלי בואו נאמר, לא דווקא טוב, אבל בכל מקום מריח טוב. אני חושב שזו הסיבה שאנחנו לא הולכים קוממיות בבשמים, כי מריח טוב. כן, חוץ מניו יורק, שם צריך ממש בשמים. עיר הקודש. אבל חוץ מזה, אנחנו לא הולכים קוממיות בזה. אבל אפילו כך, לא מוצאים שיהיה משהו תאווה, עניין של תאווה בזה. אני לא מצאתי, לפחות. דבר מעניין.
חוש הראייה – גם לא תאווה פשוטה
אוקיי, זה כבר דבר מעניין. אני צריך לדעת קודם דברים נוספים. מה עם לראות דברים? ראייה. אני יודע שכתוב “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, אבל זה לא אומר שהעניין הוא לא לראות. כתוב בברכות “תאוה לעינים”, וכן הלאה. הפעם הראשונה שכתוב תאווה היא לעיניים. כן, אבל זה לא אומר שהבעיה היא הראייה. בואו נאמר, הראייה מביאה לדבר ש… בואו נשאל שאלה אחרת. דוד המלך דיבר נגד לראות סרטים, אבל הוא התכוון לסרטים מלוכלכים, שאין הנאה מהעיניים, זה לא העיניים שיש הנאה מזה, זה משהו אחר ההנאה מזה, נכון? אבל בואו נאמר כך, לא לא, בואו נאמר כך, טוב, אבל זה לא עניין של העיניים. בואו נאמר שהעיניים הן בדרך מקרה כאן, העיניים משמשות כאן. בואו נאמר שיש מישהו שיש לו תאווה לראות ציורים יפים. אוקיי, זו מצווה? בואו נאמר שמישהו אוהב… כן. אם אתה אומר ציורים יפים, הרי יש רמב״ם.
תלמיד:
רבונו של עולם, אותו פסק הוא מרבונו של עולם. הקב״ה הוא הרבי שלך, “כל דבר נחמד וטוב”.
מגיד שיעור:
יפה, לא?
תלמיד:
כן.
מגיד שיעור:
אתה כותב שצריך להנות מהקב״ה.
דיון: יופי הבריאה ותאווה
מגיד שיעור:
מה שאני רוצה לומר הוא, בואו נאמר יש יהודי שאוהב מאוד לנסוע למקומות יפים, או אפילו הוא אוהב לראות סרטים יפים. לא סרטים של שמוץ, אלא סרטים של אמנות. משהו יפה… מי ששמע יופי?
תלמיד:
הרבה מאוד.
מגיד שיעור:
כן, בואו נאמר. בואו נאמר זה יפה. אבל יש אנשים שעושים סרטים יפים, זה נעשה להוציא יופי. הוא הולך הרבה, הוא רואה הרבה, הוא הולך, הוא נוסע להרים, הוא עומד לראות, הוא משתומם מאוד על יופי הבריאה. הוא מברך על זה ברכה. אוקיי, ברכה היא על דברים שמהתניא הולכים ממש. חוץ מאחד, שאין שם ברכה, אני מתאר לעצמי, אני לא יודע. אבל חוץ מזה הוא מברך ברכה. אתה לא יכול לומר שהוא לא בעל תאווה.
תלמיד:
יש אנשים שלא מחזיקים מזה. יש… שמעתי פעם שהרבי מסקווירא הלך לראות דברים יפים.
מגיד שיעור:
הוא לא היחיד.
תלמיד:
יש הרבה מעשיות על גדולים.
מגיד שיעור:
מסוימים.
תלמיד:
תלוי אילו.
מגיד שיעור:
יש תאוות אחרות.
תלמיד:
דוד המלך.
מגיד שיעור:
דוד המלך כתב תהלים על זה.
תלמיד:
“ברכי נפשי”.
מגיד שיעור:
“ברכי נפשי”, הבאתי את “ברכי נפשי”.
תלמיד:
אבל יש אחרים. שמעת פעם ביקורת על זה?
מגיד שיעור:
אף אחד לא, לא.
תלמיד:
אבל זה אמת שהרבי מחניוק מאוד לא יצא עם זה.
מגיד שיעור:
אה, הם תולים את התמונות במסדרון. יש להם הנאה להיות בתמונות.
תלמיד:
שמעתי ממנו שיחה במחנה, במחנה קדילאק.
מגיד שיעור:
זה לא בשביל יופי, זו תאווה אחרת.
תלמיד:
זה חלק מהתאווה.
מגיד שיעור:
אני לא יודע איזו תאווה זו.
תלמיד:
מה עם היהודים החסידים?
מגיד שיעור:
הם נוסעים כולם.
תלמיד:
אבל לא כדי… תמיד הייתי שואל אותך, למה אין מנהג להיות פשוט כדי לראות דברים יפים? יש לך אמנות, יש לך יופי של הבריאה עצמה.
מגיד שיעור:
זו מצווה גדולה. לא ראיתי שהרבנים, הרבנים החסידיים, יאמרו לבחורים אילו סרטים לראות כי הם יפים מאוד.
תלמיד:
במחשבה, לכאורה אני לא מחויב בדבר הזה.
מגיד שיעור:
אוקיי, בואו נאמר. בואו נאמר, אנחנו יושבים. הרבי עושה את עצמו שביסמרק יהיה ש… הרבי עושה את עצמו כאילו הוא לא אכפת לו. הוא עושה את עצמו. זו אמת. על כל פנים, יש חילוק בזה. אולי, האמת היא, יש מעלה שיש אצל כולם אהבת היופי, כי יופי הוא “אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה׳ אלוקיו”. אני הולך להראות את זה. אבל מי שלא, ופשוט יש באמת לעיר שלי.
חוש הטעם וחוש המישוש: החושים האמיתיים של תאווה
יופי ויופי: הערה קצרה
מורה:
מחשש, חוששים שיכשלו בדברים טובים יותר. אוקיי, בואו נאמר, בואו נאמר אלו שיושבים. הרבי עושה את עצמו שבית המדרש יהיה מלוכלך. הרבי עושה את עצמו כאילו לא אכפת לו. האמת, אבל בקיצור, יש חילוק בזה. בעלי ההשגה האמיתיים כולם אוהבים יופי, כי יופי הוא שבח השם, אין ספק. אבל אלו שלא, הם פשוטים, יש להם באמת פחות, זו לא מעלה. וכאן כולם מסכימים, מבינים?
העיקרון של מידת המיצוע: יותר מדי מדבר טוב
מורה:
אבל על כל פנים, בואו נאמר שיש דבר של יותר מדי. האם יכול להיות יותר מדי? זה ביטול תורה, זה יותר מדי. אבל אפילו אם זה יותר מדי, בואו נאמר כל דבר הוא במידת המיצוע. אוקיי, בואו נאמר הוא יותר מדי, הוא רק נוסע לטיולים, הוא לא לומד אפילו דקה אחת ביום. בואו נאמר מישהו לומד יותר מדי, הוא מזניח את כל הקהילה. בואו נאמר מישהו מסתכל יותר מדי על דברים כאלה. יכול להיות שזה חיסרון, יכול להיות שזה לוקח ממידה מסוימת. אבל המידה היא לא מידת התאווה, זו מידה אחרת. אני יודע, ביטול תורה אולי, אני לא יודע.
ביטול תורה הוא “ביטוי תופס הכל”. אני לא יודע מתי אתה לא רוצה לענות על משהו, אתה אומר שזה ביטול תורה. שואלים אותו, מה עם הנשים? “אה, ביטול תורה.” אה, מושב ליצים. מושב ליצים, טוב מאוד.
סיכום: אילו חושים הם בעלי תאווה?
חוש הראייה: העין אינה בעל תאווה
מורה:
על כל פנים, “מוזיקה יפה”, כן? זה חוש הראייה, לא דיברנו על זה. יש את השיטה שחוש הראייה הוא בעל תאווה. חוש הראייה מביא להרבה תאוות, זה נכון. חוש הריח יכול גם להביא תאוות.
תלמיד:
אה, טוב מאוד.
מורה:
חוש הריח, אסור להריח בשמים של עבודה זרה, באותו אופן. כבר לא מברכים ברכה, נכון? כך אומר הרמב״ם. הרמב״ם פוסק כך להלכה, לא מברכים ברכה על בשמים של עבודה זרה. יש מחלוקת גדולה בדיוק מתי הוא מתכוון. על כל פנים, יש דבר כזה, בוודאי אם זה מעורר את הטומאה לא, כן? אבל לא הריח הוא הבעיה, אלא מה שזה מביא לכך.
אותו דבר ראייה. אבל ראייה אינה בעל תאווה. העין אינה בעל תאווה. בעל התניא אומר שרק האף אינו בעל תאווה. העין היא לא בעל תאווה. העין אוהבת לראות דברים יפים, עינו של אדם אוהבת לראות דברים יפים. יש תענוג לראות דברים יפים, זה תענוג, נכון. אבל זו לא תאווה, זו תאווה פשוטה יותר. אני לא יודע.
חוש השמיעה: מוזיקה וקול אישה
מורה:
אותו דבר האוזן. מה עושים עם מישהו שאומר שהוא בעל תאווה גדול, הוא שומע כל היום מוזיקה יפה? לא רק המגידים, כל יהודי חסידי יצא מוזיקה. אם יש אחד שלא? טוב מאוד.
אותו דבר, ריח אישה, מראה אישה, כל הדברים האלה הם בעיה, אבל לא בגלל הקול, אלא בגלל האישה. נכון? אם היית יכול להפריד, אם מישהו אומר לך “שמע, אני שומע שהקול לא מעורר”, זו מציאות ממשית, אני מתכוון שזו לא מציאות אישית. אין הבדל. בואו נאמר שזה בינה מלאכותית שמדברת, או שזה ילד שהיום נהיה, אין הבדל. אני מתכוון שתסכים שאפילו כשזה אסור, לא הקול הוא הבעיה.
מישהו ששומע רק מוזיקה, זו שאלה אחרת. לא, יש שאלות אחרות במוזיקה. אולי זה זכר לחורבן בית המקדש, אולי זה ביטול תורה, אולי זה מעורר את התאוות, נדבר על זה עוד. אבל בואו נאמר עצם ההנאה…
תלמיד:
כן, בדיוק.
ההבדל בין הנאה לתאווה
מורה:
אבל עצם ההנאה, בואו נדבר, שוב, אתה אמרת שהבעיה של תאווה היא הנאה, לא הנאה נכונה. זו ההנאה, כן? המילה הנאה, התענוג. לכן זו לא ההנאה של… לא ההנאה של תאוות. ההנאה שעומדת נגד תאוות, מדברים על הנאות הגוף. הנאות הגוף, כפי שכולם יודעים, אינן הנאה של נפש. נפש היא כשלומדים, או כשכועסים, או כעס, דברים אחרים הם הנאות הנפש.
הנאה ממוזיקה יפה, או מנוף יפה, מעיניים יפות או אוזניים, אינה הנאה של תאווה. זו הנאה אחרת, אולי הנאה אחרת, אבל תאווה זה לא. מעניין, נכון? גם ריח לא. אז אנחנו נשארים כמעט עם כלום.
תלמיד:
לפעמים אוכלים ביחד.
מורה:
דיבור? דיבור דיברנו כבר קודם. טוב מאוד.
שני החושים הנותרים: טעם ומישוש
מורה:
אז יוצא, יוצא, רבותי, יוצא, בואו נלך לעצם החושים, כי הדרך שמחלקים גוף היא דרך חושים, כי זה הקשר לגוף. אז, נשארים לנו ראייה, שמיעה, ריח, לא הנאה. הנאה אחרת. נשארים לנו רק שני חושים שהם טעם ומישוש. מופתע? לאדם יש עוד שני חושים, חוש הטעם…
תלמיד:
רגע אחד, רגע אחד, מיד אף אחד לא יבוא לכל הדברים שאתה אומר, אני הולך לראות הכל, אני רק רוצה להגיע בדיוק, אני רוצה להבין את זה בדיוק.
מורה:
אוקיי, טוב מאוד.
חוש הטעם: ניתוח עמוק יותר
טעם אינו התאווה העיקרית
מורה:
אז לכאורה, בואו נדבר על חוש הטעם. חוש הטעם לכאורה הוא הדבר שבדרך כלל מדברים על ליהנות מקוגל או פיצה, כשזה בלייקווד זה פיצה, כאן זה קוגל, על כל פנים, זה אותו דבר. שם יש צד של תאווה, ובדרך כלל כשמדברים על תאווה מדברים על דבר שיש לו טעם. רוצה לספר לכם דבר מעניין. לא שייך.
תלמיד:
לא אבסורדי, לא מופשט.
מורה:
רגע, לא מופשט. לא, לא מופשט אני מתכוון, מצמצמים. צריך לחתוך, אני מחלק בתוך, מחלקים, כן, מחלקים. כן?
ראיה הלכתית: תענית וטעימה
מורה:
אבל קודם כל סוף כל סוף, כתוב… כתוב בהלכה… כתוב בהלכה, שיש לך תענית. תענית, תענית זה תרגום פרישות, כן? נפרדים מאכילה.
תלמיד:
עם טעימה, לא צריך, גם, גם מותר עם התענית לטעום אוכל.
מורה:
מבין?
תלמיד:
מותר לטעום אוכל. שאלות נפסקות…
מורה:
מותר לטעום, לטעום, עם תענית מותר. אפילו אולי אפילו ביום כיפור, אני לא יודע, זה כבר מדרבנן… אבל על כל פנים מותר לטעום, כן?
תלמיד:
מותר לטעום אוכל.
מורה:
כן.
טעם הוא סוג של דעת
מורה:
ובואו נאמר אפילו יותר מכך. יש הבדלים בין אנשים עד כמה הם טועמים את האוכל שלהם. לא כמה הם אוכלים, כמה הם אוהבים לאכול. יש אדם אחד שקוראים לו מבין, נכון?
תלמיד:
רגע אחד, אני חולק עליך.
מורה:
שמע.
תלמיד:
טוב מאוד.
מורה:
ה… טעם הוא בעצם סוג של דעת. כי יש אדם שהוא מבין יותר טוב, והוא טועם משהו. כשהוא אוכל משהו, הוא יותר מבחין את הטעם: זה סוכר… קצת מתוק וקצת… והוא שותה יין טוב והוא שותה קצת… אסור לשתות הרבה, נכון? כי אז מאבדים את הטעם.
הסתירה בין תאווה לטעם
מורה:
יש אפילו סתירה, תאווה עם טעם היא סתירה. מי שצריך להיות טועם טוב של אוכל, יכול להיות שהוא צריך אפילו לירוק, כמו שרואים בטעימות. או שהוא צריך לשתות מעט ועומד, וממש השני שותה עומד כל דבר, או שזה ליקוק.
כן? טוב מאוד.
בהמות אין להן טעם
מורה:
יש את הטעם של אוכל, והטעם של אוכל הוא באמת, קודם כל בפני עצמו דבר אנושי, נכון? אבל בהמה לא טועמת את האוכל. אתה יודע שאף בהמה אחת אין לה טעם באוכל? אלא אם כן… זוכר את המעשה של הפרה, כשהריזי׳נר אמר שגיסי… הסוס שלי גם לא דיבר על ימים רחוקים…
גם אין לו טעם באוכל.
תלמיד:
אה, הנחש אין לו טעם באוכל, כי יש לו טעם ממש ממינימום. אם הוא אוכל, עושה מהעפר את התיאבון שלו, אבל, יש…
מורה:
אפילו האוכל המזיק שהם אוכלים…
תלמיד:
שמע, בהמה… אני מדבר לבהמה. סלקציה אצל בהמה…
מורה:
לא…
תלמיד:
לא, יש להם אוכל שהם אוכלים, אבל לא, אבל לא, אבל לא ה… ראית פעם חתול עומד והוא…
מורה:
אין לו מבין, אין לו מבין!
תלמיד:
לא. דבר שמגעיל אותך, יש טעם, לא טועם לך, אתה לא רוצה את זה, אתה לא רוצה לקבל את זה, זה לא הדבר שלך, אין לך הנאה מזה, אין לך תענוג מזה, זה לא הדבר שלך.
נגד פרישות קיצונית באכילה
מורה:
אבל יש דבר שמגעיל אותך, יש טעם, לא טועם לך, אתה לא רוצה את זה, אתה לא רוצה לקבל את זה, זה לא הדבר שלך, אין לך הנאה מזה, אין לך תענוג מזה, זה לא הדבר שלך. כשמדברים נגד תאווה, לא אומרים “תאכל מהר בלי טעם”. יש אנשים שאומרים את זה, יש מחלוקת הפוסקים על זה, אבל זה לא נכון.
ראיתי, תשובה של ר׳ אשר׳ל ראיתי השבוע באיזה ליקוט, הוא אומר שמישהו שאל אותו למה הוא הביא אוכל, הוא אומר שזה לא טוב עד הכל ושיחזיר את זה, משהו כזה. הוא אמר לו שזה אחד… אמרתי, אתה יודע מה כתוב בכתבי האר״י, שאי אפשר להנות מהאכילה עם… זה לא טוב.
אני לא אומר שאין משהו שאפשר לפרש, יש הבדל. אבל כך יש דרך, זו דרך אחת, זו דרך אחרת של אנשים נורמליים. יש מישהו שנכנע לתאוותו, אוכל סתם, לא אוכל סתם. על כל פנים, זה בטוח שכשמדברים נגד תאווה, לא מדברים שצריך לאכול מהר ושזה יהיה כמו זלילה. צריך לאכול להפך, כולם מודים שצריך לאכול.
המשוגעים הם כן כל אלה שמדברים נגד אכילה
המשוגעים הם כן כל אלה שמדברים נגד אכילה. יש כאלה אנשים, אמת, הם נשמעים מוזר. זה המנהג, כמו שאותו אמר, “הבהמה שלי גם אוכלת, אני נותן לה ממש אוכל”. אני לא יודע, זה ממש בשבילו. אבל שוב, זו בחינה, זה לא זה, זה לא מה שאני מתכוון שזו אכילה. אני מתכוון שאפילו מי שאוכל לא דווקא, הוא אוכל מהר, הוא לא יכול לקבל טעם כלל.
כתוב שצריכים כן לאכול, שיאכלו טוב בתענוג.
מסקנה לגבי חוש הטעם
מגיד שיעור:
על כל פנים, אני רוצה רק להוציא את החילוק. אני לא אומר, כשאני אומר את כל החילוקים האלה, לא אומר שזה לגמרי טוב. יש גם יותר מדי בזה, כי יכול להיות יותר מדי בזה. יש גם שפלות בדרך מסוימת זה יותר גרוע. אבל אני לא מדבר על זה, אני מדבר רק על כך שמה שאנחנו מדברים על גנות התאווה ועל הנושא של תאווה והגנות האמיתי של תאווה, לא מדברים על חוש הטעם.
אתה חשבת שחוש הטעם יהיה מועמד טוב, לא מדברים. קצת קרוב, אני לא אומר שיותר קרוב לחוש הטעם, אבל לא מדברים על הטעם שבטעם. על מה מדברים? כן שצריך להיות טעם, כי תראה, טעם הוא בעצם רק חלק מסוים מחושי המישוש. זה נקרא טעם.
חוש המישוש: החוש האמיתי של תאווה
מגיד שיעור:
על מה מדברים? כן זה חושי המישוש? בוקר טוב. מדברים על מה שהרמב״ם מסביר… רגע, הנה הרמב״ם בא מכאן, אני הפוך. הם יכולים להיות הפוכים, אני רוצה להיות בך, אתה לא תופס מה הוא אומר, אתה חושב שחוש המישוש אומר שיש לי אויב ומזה. הם מתכוונים לדבר מאוד מדויק. הרמב״ם אומר שחוש המישוש…
חוש המישוש, עבדות, והטבע של תענוגים בהמיים
חוש המישוש לעומת חוש הטעם – החילוק המדויק של הרמב״ם
בוקר טוב. מדברים על מה שאדם… הנה הרמב״ם הגיע. רגע, הנה הרמב״ם בא מכאן. אני הפוך, אני מסביר לך. אתה לא תופס מה הוא אומר. אתה חושב שחוש המישוש מתכוון לתפוס טובה בשביל האמא. זה מתכוון לדבר מאוד מדויק. הרמב״ם אומר שחוש המישוש… כך כתוב באריסטו בפירוש. המישוש שב… לא הטעם שב… במילים אחרות, אני… תן לי להמשיך, תן לי להמשיך קצת, לנסות להבין. תן לי להמשיך. המוח מרחף מעל העסק.
זה לגמרי או… זה מרחף מעל הכל. טוב, טוב, תן לי לנסות לסיים כאן את הנקודה. בקיצור, אומר הוא, בעלי התאווה לא משתמשים בחוש הטעם, הם משתמשים מעט מאוד בחוש הטעם. בעיקר הם משתמשים בחוש המישוש.
המשל של ר׳ מוטל זילבר ופילוקסנוס
שמעתי פעם מר׳ מוטל זילבר, וזה גם כתוב באריסטו. ר׳ מוטל זילבר אמר שהוא סובר… הוא לא מצא. לא, הוא עצמו חשב. לכן אני אומר שזו סברא, מחשבה מסוימת. הוא סובר, הוא לא מבין שתאוות אכילה רואים שזו תאווה כפויית טובה מאוד. למה? כי כל תאוות האכילה היא על שני אינטשים. משהו מכאן עד כאן מרגישים את כל התאווה. כל חייך מתבזבז בשביל שני אינטשים. כך הוא אמר. רגע, כך… אני לא מבין מה כפוי טובה קשור לזה. לא, אבל זה רק גוף, מה שאתה אומר אף פעם.
לקחת חיים מזה, כשיש לי הנאה, אם כך, מה ה… אני מתכוון שזה הכוונה. אריסטו מביא שהיה מעשה עם אדם, כאן לא כתוב את שמו, בספר אחר כתוב את שמו, אני לא זוכר, שכחתי, הוא נקרא פילוקסנוס מאקסיונוס, אני לא יודע מה. והאדם הזה היה לו תאווה, הוא היה פרסר, חייו היו על אוכל. אומר הוא, הוא התפלל לקב״ה שהקב״ה ייתן לו צוואר ארוך, כמו עגור, עוף מסוים שיש לו צוואר ארוך מאוד. הוא אומר, כל חייך נמצאים בצוואר הקטן הזה. במקום שלאדם יש צוואר קטן, אפילו בהמות נהנות הרבה יותר מהאוכל שלהן לפי השגת האדם, כי יש לו צוואר יותר ארוך, הוא יכול להרגיש את היין שלו…
הטבע האמיתי של טעם
אני אוכל, אני מנסה לראות מהאוכל עוד אוכל, אני אולי פרסר גדול, אני מחזיק את החבר שלי בזה, יש לי הנאה בין כאן לכאן, כל העניין. אני יכול לאכול חתיכת שוקולד במשך עשרים דקות, אני לא נכנס לזה. אני לא רוצה לקפוץ לזה. כן, זה רק הטעם, עולם הטעם הגדול. לא, טרבר, זה לא טעימת יין, זה לא מודי. לא, טרבר, אני אומר הטעם, החוש, המישוש שבטעם. אז צריך שיהיה טעים טוב, הוא נהנה מהטעימה, טוב? אבל לא נהנה מההבחנה. כשאני אומר טעם אני מתכוון לדעת שבטעם, ההבחנה, מהו טוב ומהו רע, הדבר הזה שיש לו שם של הבחנה, הוא מבין את ההבנה שבו. יש בזה עומק, יש בזה עומק כאן ושם.
אבל התאווה, אבל התאווה, אבל מהי התאווה, אומר שכן החושי תאווה, אבל מהו המשהו שבתאווה. כי תאווה היא רק חלק מחושי המישוש, זה באמת חילוק. והמשהו שב… כל זה מוציא את מה שהוא אומר שכל החוש הזה הוא בשני אינטשים… במילים אחרות, מה שאנחנו עושים זה לא כל שני אינטשים… מה שאנחנו קונים את זה לטוב, זה הרבה יותר גרוע משני האינטשים.
היישום לפרישות
לא על זה מדבר הרבי, הוא אומר שכשמדברים נגד להיות עוסק בחושי המישוש, זה נוגע לנגיעה הקטנה בדבר, או לדבר הגרוע, כשהם מדברים על העניין של זיווג, שזה כמו שהגמרא אומרת, איברו וקרותו נישט באדים, זה מאוד קטן. והחלק האחר, הוא רוצה את כל התענוג, הוא לא מדבר עכשיו מכל העניין של חיזור, כמו שאומרים רדיפה, זה כבר לא… זה יכול להיות הכל… השעה היא כזו, מילא, זה בעיה. אבל התענוג ממנו הוא ממש התענוג של מישוש, של מגע. זה לא תענוג של ראייה, הראייה מביאה לזה. זה לא תענוג של ריח, לא תענוג של שמיעה. זה תענוג של מגע.
ההסכמה האוניברסלית על נמיכות
עכשיו אומר הוא כך, אבל מילא אומר כל אחד שכל אחד מודה? שאדם נמוך אומר אדם נמוך, כל העולם כולו כל העולם כולו מודה, שאדם נמוך, מי שאוכל יותר מדי הוא קצת אדם נמוך, עוד יותר נמוך הוא מי שאוכל אוכל יותר מדי ותשמיש. כך מסכים כל העולם כולו. כל אחד, יש שאלה כמה יש גבול, אין שאלה, אף אחד לא אומר שמילא שיעשו כלום. אבל כמה צריך להיות היותר מדי, זה כולל מוסכם, זה נקרא אדם נמוך.
משל העבד: למה התענוגים מתאימים לעבד
או שאריסטו אומר, דרך אגב, זה כתוב בגמרא שלנו הרבה פעמים מה שאתה תופס, הגמרא שלנו חושבת באותו אופן, זה כתוב רק בקצרה. והאריסטו אומר, זה שייך לעבד, מי שאתה מראה. עבד, עבד, עבד, אדם, למה? מה זה אומר עבד?
העבד, בוא נבין, עבד, פעם היו עבדים, נראה גם שיש עבדים, אבל לא רק בחינה של עבדים, אלא בחינות עבדים, לא עבדים אמיתיים. עבד הוא דבר שהוא בעצם מכונה, לעבד אין שיקול דעת עצמאי, הוא לא אדם, עבד הוא פחות אדם, עבד הוא כלי, עבד הוא כלי תשמישו של אדון, אין לו רצון משלו, משלו, אין נפקא מינה, משתמשים בו.
אבל הוא בכל זאת אדם, אז אילו תענוגים יש לעבד? לעבד יש רק את התענוגים הפיזיים ביותר, אצל העבד צריך לעשות יותר, כי אין לו שום סוג אחר של קומפנסציה.
אבל עבד הוא סוג של דבר שאין לו מבט רחב יותר, הוא לא יכול את זה, אתה תיתן לעבד, אין כבוד, אין לו כבוד, הוא במילא דבר בזוי, הוא תחת אחר, אין לו, הוא אפילו לא אדם, הוא לא גברא. עבד מקבל מחמאות? קצת, אני לא יודע, עבד מקבל מחמאות? אני לא יודע, הוא מקבל מחמאות. המחמאות, היום עבדת טוב, היום ניקית טוב, זו מחמאה לבהמה, זה אומרים למכונה שמנקה, לפועל שמנקה אומרים את זה, זו לא מחמאה אנושית, אתה לא אומר, בחרת, מחמאה אנושית מקבלים על משהו שיש לו בחירה, לעבד אין בחירה, הוא תחת מרותו, הוא לא אדם, הוא אדם, זה האומללות של עבד, שהוא כן אדם, אבל בעצם הוא לא מתנהג כמו אדם, האנושיות לא יוצאת, ממילא התענוגים שלו הם תענוגים הכי בהמיים, כלומר תענוגים שאדם, עבד הוא דבר שהוא עוסק בתשמיש, באכילה, אפילו יותר בזה, כי זה הדבר, זה דבר עבדי.
בן חורין לעומת עבד – ליברל ארטס
למה יש דבר שנקרא ליברל ארטס? כי הגמרא אומרת שזה לבני חורין. בן חורין הוא אריסטוקרט, הוא לא רק חופשי, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, הוא סוג אדם מרומם יותר, חורין מתכוון לאריסטוקרט. לבן חורין יש תענוגים אחרים ששייכים לבן חורין, לעבד יש תענוגים ששייכים לעבד. עבד משמש אחר, אילו תענוגים יש לו כן לעצמו? אז זה תענוגי הגוף. לבן חורין יש כבוד למשל, כבוד לא צריך להיות בן חורין כדי להיות. שכל, כל שכן, עבד לא עוסק בשכל, אם הוא עוסק בשכל זה רק לדעת איך לתקן את שואב האבק, זה לא שכל, זה שכל שמשועבד למעשיות. זה לא שכל חופשי, לא חופשי.
הסיסמה: חוש המישוש חרפה לנו
אז ממילא, כל אחד מודה שמי שעוסק ביותר מדי תענוגים תחתונים של הגוף, כלומר חושי המישוש, זה דבר שמתאים לעבד, או זה דבר שמתאים לבהמה. עבד ובהמה קרובים, אבל זה לא אדם, זה לא מתאים לאדם חופשי, לאדם מרומם, לעשות יותר מדי. שוב, מה שהיותר מדי הוא, זה לא אנושי. זה מה שתפסת עכשיו את הפירוש של המשפט שכל אחד יודע, שהרמב״ם אומר כאן זה כתוב, וכל אחד נהנה מזה. רק אני מראה לך למה אתה חושב כך. זה לא חידוש, כל אחד חושב כך, רק אני מראה לך למה.
זו הסיסמה שאומרת שחושי המישוש חרפה לנו. חרפה לנו לא מתכוון לנו, אלא לנו בתור אדם. למה? כי זה ממש תענוג, ממש חשוב, אבל זה לא נוגע לאדם באשר הוא אדם, זה נוגע לאדם באשר הוא בהמה, אפשר לומר עבד.
על זה כשמדברים על פרישות, מדברים בדרך כלל בעיקר על זה, או על אכילה קצת. צריך לדבר על החילוק בין שני הדברים, אבל זה אותו דבר, זה גם חושי המישוש, חושי המישוש שבאכילה. למה? כי אלה הדברים ששייכים לחלק הבהמה של האדם, לא לחלק ה…
שאלות ודיון: נזיר ופרישות
תלמיד: אבל הפרישות בתורה היא נזיר.
מגיד שיעור: בסדר. מהי הפרישות?
תלמיד: נזיר אין לו שום דבר עם “אל תהי רשע”, אבל יש לו כן עם שתייה.
מגיד שיעור: נו, מה, מה, בסדר, אני לא יודע.
הרעיון הוא אחר, זה רעיון אחר.
אבל בתורה יש כן, סוג של, פסוק שהזכרת. רואים בתורה שקדושים תהיו זה “אל תהי רשע”. זה נכון, אבל יש דברים אחרים. נזיר הוא אחר, אני לא יודע, זה מעניין באמת, אבל זה לא כל כך חשוב. אני לא יודע, חשבתי שהגמרא אומרת שהנזיר הוא, זה פשוט דבר אחר, כי הרבה יין עושה, רואה סוטה בקלקולה. יש סיבה אחרת.
תלמיד: כן, בסדר. על כל פנים, זה מסכים, זה מסכים, גם בגמרא כשמדברים על המילה חטא, דיברתי שבוע שעבר, שחטא מתכוון לחסרון, וחטא כמעט תמיד, או עבירה מתכוון תמיד לרע. זו עבירה. כלומר, לא בגלל בשר בחלב, שזה דבר שאסור לעשות, זו לא עבירה. זו ידיעה אמת. זה לפני החטא ידיעה. הגמרא מתכוונת בדרך כלל לאשם שהיה בתורה.
מגיד שיעור: אבל בסדר. אמת. למה ממש זה רק? אתה יודע מה אמרתי היום אחר הצהריים? אוקיי. אמת.
תוספת חשובה: לא כל תענוגי חוש-המישוש הם בהמיים
תן לי לסיים עוד שניים שלושה עניינים, הקדמה שכתובה כאן בפרק הזה. דבר מאוד חשוב, שכשאני אומר חושי המישוש אני גם לא מתכוון לזה. יש כן תענוגים ששייכים לחושי המישוש שאינם בעיה כזו. אנחנו מתכוונים רק לתענוגים מסוימים, אלה שממש דומים לבהמה. אם לאדם יש דבר שרק אדם יכול להנות ממנו מחושי המישוש, אריסטו אומר משל, אני אגיד לך משל.
משלים: פעילות גופנית, מרחץ, עיסוי
למשל, פעילות גופנית. אדם נהנה מפעילות גופנית, הוא מזיע. או ללכת למרחץ, ללכת לאמבטיה חמה. ללכת לאמבטיה חמה, גם לא שמעתי שזו תאווה גדולה. יהודים חסידים נהגו ללכת למרחץ. כבר היום זה נפסק, אני לא יודע למה. בגמרא רואים שנהגו ללכת למרחץ. אי אפשר לרחוץ בשבת. זה פחות. פעם טבילת מקווה הייתה במרחץ. עדיין טובלים במרחץ? עדיין? תגיד לי איפה. אני שואל אותך ברצינות, למה כבר אין? זה אחד החטאים הבולטים ביותר. אה, הרבה.
על כל פנים, אוקיי, כל דבר אפשר לעשות בדרך יהודית, או לא בדרך יהודית. אבל מה שאני רוצה להוציא הוא… עדיין יש? אוקיי. על כל פנים, אוקיי, זה מותר לצורך רפואה. אבל רפואה זה אמת שזה לצורך רפואה. אתה אומר רפואה. להיות בריא זה רפואה, הוא על בריאותו בגלל זה.
החילוק: כל הגוף לעומת חתיכה קטנה
על כל פנים, על זה אומר הוא כך, כשאני אומר חושי המישוש אני לא מתכוון, הוא אומר כך, כשאני אומר חושי המישוש לא מתכוונים לחושי המישוש בכלל, כל חושי המישוש. אלא אריסטו אומר כך, אני אגיד לך חידוש, כשאתה הולך למרחץ נהנה כל הגוף, לא חתיכה קטנה אחת. חתיכה קטנה אחת, זה בהמי, בצמצום, כמו שני האינטשים, זו הבעיה, האבר הקטן. אדם שנהנה מכל הגוף, זה כבר לא דבר של בהמה, זה כבר דבר אנושי. אז זה כבר יותר טוב. עיסוי, הוא אומר עיסוי או כאלה, זה לא בעיה, לא על זה מדברים. שוב, יש בכל דבר מידות, אבל לא זה. המידות שהוא מדבר עליהן הן מאוד ספציפיות, בדיוק על זה.
אזהרת סיום: לא לערבב סוגי תענוגים
והאמת היא שאנשים מדברים כשהם מתכוונים לדעות, ועל זה אני חוזר למה שאמרתי בהתחלה, אפשר לבלבל אנשים ולומר, “אה, אם כך אתה גם בעל תאווה כי אתה אוהב ללמוד.” אם אתה לא יודע את התירוץ, אתה באמת יכול להיות בעל תאווה כי אתה לא יודע את התירוץ. כי אתה תחכה שאני אגיד לך את התירוץ, אבל לא להתבלבל, כי אתה לא צריך לחשוב שלימוד הוא אותו סוג, יש הרבה סוגים אחרים של תענוגים.
תכלית האדם: סיום השיעור
הבהרה: המידה הספציפית שעליה מדבר הרמב״ם
מגיד שיעור:
שוב, שוב, שוב, אין כאן כל מיני מידות, אבל לא זה. המידה שעליה הוא מדבר היא מאוד ספציפית, בדיוק על זה. והאמת היא, כשאנשים מדברים על זה הם מתכוונים לדעות. על זה חזרתי בהתחלה, כי זה יכול לבלבל אנשים. הם אומרים, “אהא, אם כך אתה גם בעל תאווה, כי אתה אוהב ללמוד.” אם אתה לא יודע את התירוץ, אתה יכול באמת להיות בעל תאווה אם אתה לא יודע את התירוץ.
דרך אגב, אני רוצה לומר את התירוץ, כדי שלא יתבלבלו, שלא יחשבו שלימוד הוא אותו דבר, או אפילו סוגים אחרים של תענוגים של דברים טובים. לא על זה מדברים. מדברים על דבר מאוד ספציפי.
והכי נמי, אם מישהו… על זה באמת יש קושיא, הרמב״ם יש לו תירוץ על הקושיא בשיחות אחרות. אם מישהו, כל דבר, אם הוא עושה את זה בדרך אנושית, אם הוא משים בזה הכנה, זה לא מזה… שוב, את זה צריך ללמוד בשיעור הבא, מה כן ומה לא, זו כבר שאלה אחרת. אבל קודם מדברים על מה מדברים. על מה מדברים, יודעים כבר על מה מדברים. עד כאן.
שאלות ודיון: אכילה ותכלית האדם
תלמיד:
מה? זה לא אנושי. זה לא אנושי. זה לא אנושי. זה לא דבר אנושי לאכול. הבהמה גם ניתנה ברכה קודם, לא רק לבני אדם.
מגיד שיעור:
אמת. זה דבר בהמי. אדם הוא גם בהמה, אדם בלי בהמה הוא לא חי. אבל אם אתה רוצה להיות רק אדם, לגמרי רק אדם, אתה צריך להיות בהתקדשות.
תלמיד:
כן, אבל האוכל של אדם.
מגיד שיעור:
מה?
תלמיד:
אהא, אתה צריך ללכת לשיעור אחר?
מגיד שיעור:
כן, אבל האוכל הוא ייחודי לאדם, הוא לא בהמה, והוא לא מלאך. זה שילוב של השניים.
משל המסורים: איך מבינים תכלית
מגיד שיעור:
צריכים לדעת, מה הוא הייחוד, כך לכל דבר יש את הדבר שלו. אבל, ייחודי… הבה נאמר דוגמה, זה לא ברור. הנושא באמת הוא על התכלית, לא על מה שעושים. כלומר, ייחודי הוא כך, אני אומר למה ייחודי הוא מעניין.
אם אני הולך להום דיפו למשל, ושם יש שורה שלמה של מסורים, שורה שלמה, סאו. אתה יודע, החנות מוכרת כלים. כן, מוכרת כלים. שם יש מדף שלם, שש מאות סוגים שונים של מסורים. אתה יכול לשאול את עצמך למה צריך שש מאות סוגים? אני לא יודע. אני צריך לקחת מה שיש שניים, כל דבר יש שניים, כי יש שתי חברות שיש להן דין עם שלוש, אני צריך לקחת מה שיש עוד 300, יש 300 סוגים, כן?
עכשיו, אני רוצה להבין למה יש כל כך הרבה סוגים, כן? יש דבר שהוא משותף לכולם. לכולם אולי יש דבר חד, והם חותכים. חלק חותכים ביד, חלק במכונה, וכן הלאה… אוקיי, אני יודע כבר חלק.
עכשיו, אם אני מסתכל, איך אני יודע מה הוא עשוי ספציפית, אני רואה מה הוא עושה אחרת למשהו אחר. אם יש רק אחד שיש לו בדיוק כזה דבר עקום ומסתובב ממש שם, אני יודע שהוא עשוי להוציא את הדבר מהפינה של החלון, בדיוק הוא הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, וזה מה שהוא.
אפשר להשתמש בו לדברים אחרים? בקושי אפשר להשתמש לדברים אחרים גם, אבל המעלה של זה, השלימות, השימוש, התכלית של הדבר הוא מה שהוא אחר. למשל, הוא גם מסור, הוא לא זה הוא אותו דבר של כולם, אבל כשמשתמשים בו סתם כמסור רגיל, לא משתמשים בו נכון. זה בושה, זה זול, זה מסור אחר והזול, היקר המדויק הוא בדיוק, כי סוג השימוש, אותו דבר, זה הספרים.
הנמשל: בשביל מה אדם?
מגיד שיעור:
דרך אגב, אם אתה מסתכל על בהמה, כל הבהמות עושות את הדברים שלהן טוב, בני אדם הם בהמות מהטובות, טוב מאוד. אם אתה רוצה לדעת בשביל מה אדם, למה להסתכל, מה הוא עושה אחרת מבהמה. הדבר האחד שהוא עושה אחרת, זה מה שהוא בשבילו.
עכשיו, לא אומר שאנחנו לא צריכים לעשות את כל השאר. כמו המסור, הוא צריך גם לדעת לחתוך, הוא צריך לא רק, לא יכול לעשות את זה גם, אם הוא לא יהיה חד, ולא יהיה מחובר עם כל הדברים.
אותו דבר, ואומרים החושבים שחרפה, מתכוונים בעיקר שזה לא הסיבה, זה לא תכלית חיי האדם. התכלית… אני אומר הבהמה רוצה בהמה בפועל היא לא יכולה את הדברים האחרים של אדם. זה צריך להיות כך. רוצה המסור החלש הוא רק החלש ביותר הוא כשלא היה את החלק האפקטיבי במשך ימים, כשלא היה טרוור כי אתה יכול למלא עם זה להיות, מה יכול להיות? אמת! זה לא ביחד!
אומר לך מה עשוי למשל… הבה נאמר, בערך, והנקודה היא, האדם הוא סוג של בהמה. השאלה היא איזה סוג.
כל בהמה יש לה סוג – מה הסוג של האדם?
מגיד שיעור:
כל בהמה היא סוג מסוים, ולהיות בהמה בריאה או בהמה טובה הוא כשהוא עושה את אותו סוג דבר. שור צריך להיות שור טוב, וחמור צריך להיות חמור טוב. זה שני דברים שונים. שור שיכול, אני יודע, לסחוב משא זה לא משהו מבולבל.
וכשמחנכים שור, היו רוצים שהשור יעשה מעשה שור. וכשמחנכים חמור, היו רוצים שהחמור יעשה מעשה חמור. זה שני דברים שונים. אדם צריך לעשות מעשה אדם. השאלה היא רק מה הוא מעשה אדם.
משל חינוך הילדים
מגיד שיעור:
אבל אתה מבין? אם כל הדברים שקשורים לבהמה צריך באמת לעשות כדי לעשות את מעשה אדם, אבל לא שזו התכלית. אם מישהו אומר שכמה יותר הנאה יש לו בפיו, זה מה שהוא צריך לרדוף אחריו, אז הוא החליף אדם בבהמה. אז הוא “נמשל כבהמות נדמו”.
אם הוא אומר, אדם הוא למשל, הבה נאמר, אדם מחנך את ילדיו. אומר הרמב״ם, מה הכוונה של חינוך הילדים? שהילדים יהיו גדולי ישראל? לא, לא יותר טוב מהעולם. הוא מתכוון גם יותר טוב מהעולם. אבל מה הכוונה של משפחה? שאולי הבן שלו יהיה חכם, הוא יהיה אדם שלם. בוודאי, כשהוא יגיע לבן. זה כבר מזמן הגיע. ממשיכים להגיע. הבן יהיה קצת מה שיהיה.
הסוף-פסוק: מה העבירה ומה התכלית
מגיד שיעור:
הנקודה היא, אבל אתה מבין, זה לא אומר שאדם לא צריך להיות לו ילדים, הוא צריך כן להיות לו ילדים, הוא צריך אפילו להיות לו יותר ילדים, מה שאמרתי לך דבר חשוב, שהוא יבנה לא בניין גופני, בני אדם. אבל מה זה בני אדם? אדם הוא לא התכלית התענוג, אלא התענוג בא עם. זה יכול להיות מאוד טעים, אין שום עבירה להנאה.
העבירה היא לעשות את ההנאה למטרה, לעשות את ההנאה למידה האמיתית, לקריטריון של מה טוב. זה העיקר שאנחנו מדברים.
ואחר כך, אם זה יותר מדי, זה כבר נכנס לעוד, יש עוד הרבה חלקים של המידות. אם זה יותר מדי, זה סתם בהמה גדולה. אבל אתה מבין, אנחנו לא מנסים לעשות כמה שפחות דברים שהם בהמיים. אין שום עבירה, אדם הוא גם בהמה.
אנחנו מנסים אבל לארגן את האדם שהוא יוכל לעשות את תכלית האדם, ולא להיתקע בדברים. ולדברים מסוימים יש נטייה לעשות אנשים תקועים, ומזה צריך לברוח.
אוקיי, עד כאן.