סיכום השיעור 📋
שיעור ב׳ על הזוהר – סוגיא של קדושה (ערב שבת פרשת שלח)
היסוד: ראשית חכמה שער הקדושה
סדרת השיעורים על הזוהר בנוגע לקדושה בנויה בעיקר על הספר ראשית חכמה, שער הקדושה. הסוגיא נקראת בזוהר “קדושה”, אבל ברמב״ם – שנלמד בשיעורים קודמים – היא נקראת “פרישות” או “זהירות”. עיקר הענין הוא: מהו הדרך הנכון, השיעור הנכון, כיצד להתנהג עם תענוגי הגוף.
קבלה על דרך העבודה – יסוד החסידות
על פי החסידות צריך ללמוד זוהר וקבלה על פי עבודה. אבל באמת, כל התורה כולה צריך ללמוד על דרך העבודה – לא רק קבלה, לא רק כתבי האר״י. כמו שהבעל שם טוב אומר: “על זה נקרא תורה” – לשון הוראה, צריך ללמוד משהו מכל לימוד.
קבלה היא החכמה שמוציאה ידיעת השם, ידיעת יסודי התורה באופן הברור והיהודי ביותר. המקובלים עצמם סברו כך – זה לא חידוש של החסידות.
מהו ראשית חכמה?
הספר ראשית חכמה נכתב על ידי רבי אליהו די וידאש, תלמיד של הרמ״ק (רבי משה קורדובירו), שהוא מגדולי האשכול, אולי הרב של כל המקובלים האחרונים, כולל האריז״ל.
ראשית חכמה הוא כביכול הגרסה שלו לחובת הלבבות – אבל בנוי על דרך הזוהר. כשם שחובת הלבבות מוציא את ההנהגות הפנימיות של הנפש לפי דרכו (בנוי על רב סעדיה גאון, פילוסופיה, השקפות), וכשם שלרמב״ם יש את דרכו (שמונה פרקים וכו׳) – כך ראשית חכמה הוא הספר שמוציא כיצד נראה חיי יהודי מבפנים, לא מבחוץ, לא רק הלכות – אלא החיות הפנימית של עבודת ה׳, מלוקט מהזוהר.
הוא מלקט מהזוהר את הענינים של תיקון המדות, שמירת המצוות עם חיות פנימית, וזו המסורה על פי הזוהר. מהספרים הראשונים והמצליחים ביותר בז׳אנר זה.
הערת צד: אנשים לא מכירים את הספר
חבל מאוד שאנשים לא יודעים איזה ספר יפה זה. יודעים רק משני חלקים – “מסכת גיהנם” בסוף, וכמה דברים מפחידים – אבל זה לא הספר. באופן כללי ראשית חכמה הוא פשוט ספר חסידי.
ראשית חכמה ותניא
כשהתניא יצא, הייתה תקנה (כך אומרים בליובאוויטש) שרק מי שלומד ראשית חכמה רשאי ללמוד תניא. זה מוציא נקודה חשובה: התניא אינו ספר מבוא לאנשים שלא יודעים מהחסידות. כמו שכתוב מפורש בהקדמה – התניא בא לפתור בעיות מסוימות שהיו לאנשים בדורו, להאיר ולהוציא לפי הלימודים של המגיד, הבעל שם טוב, וחידושיו.
אבל צריך קודם להיות בעניין. מי שחייו הפנימיים של עבודת ה׳ עדיין לא בנויים על דרכי הזוהר, עדיין לא בנויים על ראשית חכמה – אין לו את הבעיות שהתניא פותר. רק אחרי שחיים עם ראשית חכמה ונתקעים בבעיות מסוימות שראשית חכמה לא פותר – זו הטענה של החסידים, שצריך להדגיש יותר נקודות מסוימות, לענות על טענות מסוימות, חידושים שיש לחסידות – אז בא התניא להוסיף.
המבט הרחב על קדושה – לא להתחיל בהלכה למעשה
הצעטל קטן של רבי אלימלך
כל יהודי חסידי יודע שבצעטל קטן של רבי אלימלך כתוב שצריך ללמוד את הפרקים האחרונים של שער הקדושה (פרקים ט״ו, ט״ז, י״ז) – שמדברים על שני-שלושה נושאים עיקריים: אכילה וזיווג. רבי אלימלך אומר לחזור על פרק י״ז לפני זיווג.
הבעיה עם המבט הצר
אנשים יודעים רק מזה, וחושבים שראשית חכמה הוא הספר שאומר שצריך להתנהג בפרישות חזקה, לא ליהנות מתענוגי הגוף. אבל זה לא אמת – לא מאותם פרקים עצמם (שם כתובים דברים חסידיים, כיצד להעלות תענוגי הגוף, לא מה שאנשים חושבים), ולא מכל הספר.
צריך להתחיל ברחבות
שער הקדושה לא מתחיל בשמירת הברית. הפרק הראשון עובר על כל מיני קדושות: קדושת ישראל, קדושת השבת, קדושת המועדים. רק בשניים-שלושה הפרקים האחרונים הוא בא לדבר למעשה על אכילה וזיווג.
עיקר היסוד: אי אפשר להתחיל בהלכה למעשה. צריך קודם להיות מבט רחב על חיי יהודי, להבין מהי קדושה בכלל, להרגיש את קדושת שבת – ואחר כך באים לפרטים. אם עדיין לא יודעים מהי קדושה ומתחילים רק מהסוף – אין לזה טעם וריח. כל הרעיון של טעם הוא הבנה רחבה.
פרשת שלח ומצוות ציצית – הפשט הפשוט
השבוע פרשת שלח, ובסוף הפרשה כתובה מצוות ציצית. ראשית חכמה עצמו מתחיל את ההקדמה לשער הקדושה עם הפרשה והזוהר עליה. התוכנית היא ללמוד קודם את הפשט הפשוט של הפרשה, ואחר כך אם מגיעים לזוהר – מגיעים.
ההקדמה הרחבה: כל המצוות ובעיית ההסחה
לפני פרשת ציצית כתוב: “כל המצות האלה אשר צוה ה׳ ביד משה, מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם.” זמן רב נתן הקב״ה מצוות דרך משה רבינו – כל דור המדבר, כסדר מצוות – והמצוות יעברו לדורות, שיהודים יוכלו להיות בני אדם דרך קיום כל המצוות.
הבעיה: מי שניסה פעם לקיים את כל המצוות יודע שזה לא כל כך פשוט. אומרים “קיים את כל המצוות” – אבל זה לא הולך כל כך חלק.
הקשר למרגלים
אולי לכן ציצית דווקא מחובר למעשה המרגלים שכתובה קודם. רואים שבעולם לא תמיד מסתדר עם מה שאומרים לאדם לעשות. המרגלים קיבלו משימה – ללכת לראות את ארץ ישראל, “הארץ מה היא” – אבל הם הוסחו. “ויתורו את הארץ” – הם ריגלו את הארץ, אבל הארץ הייתה חזקה מהם. “ויחזקו ממנו” – הם נמשכו לדברים שונים, התבלבלו, התחילו לחשוב אולי כן, אולי לא.
הבעיה האוניברסלית: “זונים אחריהם”
כל מי שמנסה להיות יהודי מבחין באותו דבר. כתוב יפה בתורה: תרי״ג מצוות, “קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלקיכם.” אבל לא נעשים קדושים מאמירה שקדושים. נעשים קדושים דרך עשייה: “אם תשמרו את כל מצוותי – והייתם קדושים.” לא נעשים קדושים מלחלום על זה.
בפרט ב״דברים שנפשו של אדם מחמדתן” – דברים שכשרואים אותם, הנטייה הטבעית של האדם היא להיאבד. כשאדם רואה חתיכת בשר יפה, נטייתו להיות מוסח. “אשר אתם זונים אחריהם” – “זונים” פירושו לסטות מן הדרך, לרדת מהדרך, לא לדעת יותר מה רוצים, לא לדעת יותר מה הכוונה.
תנאי חשוב: צריך קודם **לראות** מה רוצים
אם אדם עדיין לא למד את התורה בכלל, עדיין לאראה תמונה של איך נראים החיים היפים של תורה – אי אפשר להלין עליו שהוא מוסח. כמו שאי אפשר להתחיל משער י׳ פרק י׳ – צריך להתחיל מההתחלה.
[הערת צד – ביקורת על השיח של “OTD”]
כשאומרים “אנשים יוצאים מהדרך כי יש להם תאוות” – נו, מה רע בתאוות? מה יש לך סיבה למה זה רע? המקסימום שאפשר לומר הוא שתאוות הן הסחה. אבל זה מובן רק אחרי שרואים בבירור שטוב הוא טוב, שסור מרע הוא טוב. רק אז אפשר לומר: “עם כל זה התבלבלת.” אבל קודם צריך לראות.
ציצית – לא אידיאל, אלא עצה מעשית נגד הסחה
ציצית אינה המצווה הראשונה – היא המצווה האחרונה בסדר. אחרי שכבר למדו “כל המצוות האלה אשר צויתיך”, אחרי שאדם כבר כןראה את היופי של להיות יהודי, של להיות אדם – בכל זאת, כשהוא מנסה למעשה לעשות, הוא מיד מוסח מכל מיני דברים. זו הטבע האנושי.
כאן באה התורה ואומרת: “לא שכחתי גם מזה. צריך לעשות מערכה נוספת – סוג נוסף של מצוות שלא יצאו לספר איך צריך להיראות באופן אידיאלי, אלא לפתור את בעיית ההסחה עצמה.”
צריך להיות סגולה, שמירה, משהו שמכוון את האדם כשהוא עוסק ב״עולם ההסחה” – שלא ישכח לגמרי.
[דיון צד: בעיית החינוך – מלמטה או מלמעלה?]
יש רבנים חסידיים מסוימים שאומרים: “אני לא יכול למכור לך דברים עמוקים. קודם תפסיק עם שטויות, תפסיק להיות מוסח מתענוגי עולם הזה – קדושה מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי פרישות – רק אז אפשר לדבר חסידות.”
האמת היא שזה לא עובד. אדם שפרוש מכל תענוגי עולם הזה אבל עדיין אין לו טעם בחיים – כי הוא אף פעם לא מגיע. לא קורה מאליו ש״טהרה מביאה לידי פרישות.” כשאומרים שמהימנעות מתענוגים גשמיים אפשר להרגיש טעם טוב יותר בקדושת שבת – זה עוזר רק למי שכבר יודע קדושת שבת. סתם מאי הנאה מאכילה לא מתחילים פתאום ליהנות משבת. זו סתירה: מי שלא שוכב בזה שוכב בזה.
ואם כל זה – החינוך חייב להיות בו היבט מסוים של גדרים, כי אם משאירים אנשים בלי שום גדרים, בלי שום חינוך, הם לא רק יהיו מוסחים – הם אפילו לא יהיה להם ממה להיות מוסחים. כזה כבר עומד ב״ולא תתורו אחרי לבבכם” – הוא כבר לגמרי איננו.
מבנה קריאת שמע משקף את אותו סדר
אנחנו עושים את זה כל יום בקריאת שמע: קודם “שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד”, אחר כך “ואהבת את ה׳ אלקיך”, “ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך” – הכל נפלא, עזרות מלאה. אחר כך: “ואם לא – אם יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים.” ואחרי הכל – “אחר כל הדברים והאמת והאמונה” – בא: “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.”
רק אז זוכים למדרגה של להבין מה “זונים אחריהם” פירושו – כי זה לא זנות, זו בכלל אשתך, זה בכלל שלך. כמו שאומרים: אלו לא מחשבות זרות – אלו המחשבות שלך.
שני מהלכים: חיצוניות ופנימיות
אפשר לדבר על הסחה בשני אופנים – חיצוניות ופנימיות – ולהראות איך החיצוניות מכוונת לפנימיות.
פנימיות: הלב לא שם
למה אדם מוסח? הוא כבר שמע את כל המצוות, הוא כבר יודע את כל המצוות – אבל הוא לא מרגיש אותן. זו הבעיה הפנימית העיקרית. הוא מבין שהיו חיים טובים יותר לנסות שבת, הוא שמע על זה – אבל הוא לא מרגיש את זה, הוא לא אוהב את זה באמת.
זה הפירוש של “אחרי לבבכם” – הלב שלו, הטעם הפנימי שלו, עדיין קשור לתענוגי הגוף. זה מה שטעים לו באמת. אפשר לומר לו “עשה את זה רק בהיתר, לא באיסור, אל תהיה מוסח” – אבל הוא יהיה מוסח, כי הוא אוהב את זה למעשה. כשעושים משהו בכוח, בכפייה – זו חיצוניות. אבל פנימית הבעיה נשארת.
הוא כבר שמע שחיי עולם הבא יפים – אבל האהבה שלו, התשוקה שלו, הפנימיות שלו לא שם. צריך לטפל בזה נוסף – לגרום לו שכן יאהב את זה.
חיצוניות: שמירת עיניים
על זה יש גישה חיצונית: בדוק איפה ה״חורים” – איפה נכנסים הגירויים, הבעיות. סגור את הדלתות. זה “אחרי עיניכם” – אל תסתכל על דברים שמעוררים “עין רואה ולב חומד.”
אבל זו עצה זמנית, עצה חיצונית. כי האדם רוצה כן, הוא כן יסתכל, אנחנו חיים בעולם.
העבודה האמיתית: קדושה
העבודה האמיתית היא: לגרום שתתחיל קצת באמת לאהב את הטוב. זה מה שאנחנו קוראים קדושה.
סור מרע אינו עשה טוב
חילוק חשוב: עצם הקדושה, עצם התורה, עצם הטוב – הוא כשעושים את הטוב, לא כשלא עושים את הרע. לא לאהוב שטויות הוא רק מניעת הרע, סור מרע. אבל מכיוון שיש בעיות – “אשר אתם זונים אחריהם” – צריך לטפל בשני דברים: (1) בזה שאוהבים רע, תענוגי הגוף יותר מדי, (2) במקומות שזה נכנס, שנמשכים.
אדם אינו יצור שפועל בדרך חוק
אדם עושה דברים מסיבה. אי אפשר לגרום שדברים עיקריים לאדם יהיו חוק בלי הבנה. כמה פרטים אפשר לא להבין – אבל לא העיקר. אדם שיודע שהוא אדם, יודע שהוא לא פועל כך. הוא צריך סיבה.
אין מצוות “שמירת עיניים” בתורה
טענה חדה: לא כתוב באף פסוק שאסור להסתכל. כל הדרשנים אומרים “ולא תתורו” היא מצוות שמירת עיניים – אבל זה לא כתוב כך. הפסוק אומר “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” – לא להימשך אחרי הדברים ש״עין רואה ולב חומד.” לא כתוב “אל תסתכל” – כתוב “אל תאהב,” “אל תחמוד,” “אל תרגל.”
“לא תתורו” פירושו: אתה צריך להיות סוג של אדם שלא נמשך אחרי דברים כאלה. לא רק לא לעשות – אלא לא להיות סוג כזה של אדם.
שני הדברים הם אחד
לכאורה יש שני ענינים נפרדים: (1) לא לאהוב עבירות – הרהור, עבודה פנימית, (2) לא להסתכל על דברים שמביאים לעבירות – גדרים חיצוניים. אבל שניהם אותו דבר – שני תוצאות מאותה נקודה. שניהם מדברים על שלא תהיה סוג של אדם שהולך אחרי דברים כאלה. לשניהם אותה relation למעשה עצמו. שניהם פנימית אמיתית, שניהם על מה שאוהבים.
להלכה: אין איסור הסתכלות נפרד או איסור קריבה כאיסור עצמאי – הכל חלק מאותו דבר. אפשר לומר מדרבנן, אפשר לומר שזה גדר – אבל הגדר של הגדר הוא לא להימשך, לא רק לא להסתכל.
מצוות ציצית – עצה מיוחדת
התורה באה ואומרת: אתה רוצה להיות קדוש? אתה כבר יודע מה זה אומר, אבל אתה עדיין לא מחזיק בזה, אתה עדיין לא אוהב את זה, אתה עדיין מסתובב במקומות של “אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” – עשה ציצית.
ציצית היא עצה מיוחדת, מצווה מיוחדת. התוכן שלה הוא: עמוד בגבול. כמו אחרי כל המצוות, אחרי כל התורה, בדלת – כמו מזוזה בדלת – כך ציצית בקצה הבגד. האדם – גוף ונשמה – הולך יותר ויותר אלינו, עד קצה הבגד שלו, הנקודה הרחוקה ביותר שהוא יכול להיות – שם מעמידים שומר, שם מעמידים ציצית.
הזוהר על ציצית – פרשת שלח דף קע״ה
מה עושה ציצית? “וזכרתם את כל מצוות ה׳” – זה מזכיר את מצוות ה׳. אבל הזוהר ברעיא מהימנא (פרשת שלח דף קע״ה) נותן ממד עמוק יותר:
“וראיתם אותו” – אתה מסתכל על התכלת. תכלת היא מה שצריך לראות, עליה כתוב “וראיתם אותו.” (היום אין לנו תכלת, רק זכר לכך.)
הזוהר אומר: ציצית, תכלת, היא רמז לשכינה. “אותו” פירושו השכינה – זה מה שצריך לראות. זה החידוש של הזוהר על הפשט, על הרמב״ם – ש״וראיתם אותו” אינו רק תזכורת למצוות, אלא ראיית השכינה עצמה.
תכלת, שכינה, ויראת ה׳
הזוהר ממשיך לפרש: “תכלת עיקר סיוע לבית דוד” – כסא דוד נקרא תכלת, וזה מקום השכינה. השכינה נקראת גם “יראת ה׳” – פירוש שהשכינה כביכול יש לה יראה מתפארת. מכיוון שכל המצוות קשורות למלכות – לכבד את המלכות עם הקב״ה – לכן כתוב “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳”. דרך הסתכלות על התכלת, על כסא הכבוד (תכלת דומה לכסא הכבוד), נזכרים במדרגות העליונות – “כל מצות ה׳”. אולי השכינה עצמה נקראת “מצות ה׳”. זה מקום היראה.
גזירה שווה: זכירה, עמלק, ונחש הנחושת
הזוהר עושה גזירה שווה מ״וראיתם אותו וזכרתם” עם “זכור את אשר עשה לך עמלק”. עמלק – “אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק.” הזוהר מביא גם את הפסוק מפרשת חוקת: “ועשית לך נחש נחושת וכל הנשוך וראה אותו וחי” – איך הסתכלות עוזרת?
משל השוט
הזוהר מביא משל: ילד חטא, האב הכה אותו בשוט. האב לא רוצה להכות – הוא רוצה שהילד יהיה טוב. הבעי
היא שהילד מוסח – הוא רוצה כן להיות טוב, אבל הוא נמשך. עשה האב עצה: הוא תלה את השוט על הקיר. כשהילד עובר והוא מרגיש שהוא מוסח, הוא רואה את השוט, והוא חושב: “אה, זה מה שקורה כשאני חוטא!” – “וראו אותה וחרטו” – הוא רואה, הוא עושה תשובה, הוא מפסיק.
זו דרך הזכירה: “וראיתם אותו” פירושו – אתה יודע שהשכינה היא מידת הדין, אתה רואה מה קורה כשיוצאים מגבולי הקדושה, מרצון השם. דרך זה – “וחרטתם”, אתה חוזר אל השם, “ולא תתורו אחרי לבבכם.”
ראשית חכמה: קדושה, יראה, ותשובה
ראשית חכמה כותב את שער התשובה לפני שער הקדושה. מה הקשר? קדושה קשורה ליראה – “יראת ה׳ קדושה.” כדי להיות בקדושה צריך יראה. מקום היראה – תכלת, כסא הכבוד, מידת הדין – זה מה שמביא לקדושה.
בעל תשובה הוא כל אחד – מי שעדיין אוהב דברים רעים, הוא צריך להיות פרוש מהם. העצה של פרישות היא הקדושה – לזכור את היראה, לזכור את ה״שומר”, את השוט שמכה את מי שיוצא.
החילוק הגדול: מעשה הזוהר לעומת הבנה פשוטה – “קדושים לַה׳ אלקיכם”
כאן מתגלה חילוק יסודי בין מבט הזוהר להבנה פשוטה של קדושה, דרך הל׳ ב“קדושים לַה׳ אלקיכם”:
הבנה פשוטה: אדם צריך להיות סוג מסוים של אדם – לא שקוע יותר מדי בתענוגים, פרוש, קדוש. יש לו עבודה להיות סוג כזה של אדם.
דרך הזוהר: לא כתוב סתם “והייתם קדושים” – כתוב “קדושים לַה׳ אלקיכם” – קדושים לאלקיכם, בשביל אלקיכם. זה לא אומר שאתה צריך להיות סוג קדוש של אדם. זה אומר שאתה צריך להיות מופרש, מובדל, מחובר לאלקיכם.
קדושה כשמירת הפתח – מעשה חדש לגמרי
הזוהר מציג מעשה חי: יש מדרגות בקדושה – לגבי איך מחוברים לעליונים. המדרגה האחרונה של קדושה, אחת לפני הסטרא אחרא, היא השכינה – מידת היראה. היא עומדת בשער של הקדושה; בחוץ הסטרא אחרא.
האדם שעושה גדרים וסייגים, שפרוש – הוא לא סתם אדם שצריך להיות סוג מסוים. הוא עומד בבית של האבא בדלת. בית הקב״ה – אלו כל הספירות, “כל מצוות ה׳”. בחוץ – “לפתח חטאת רובץ” – כל מיני חזירים, רשעות, רע. יהודי הוא מ״שמרתם את בריתי”, הוא רוצה להיות בברית של הקב״ה, בבית של הקב״ה.
כשעושים גדרים – כבר לא מדברים רק על עריות עצמן (זה רחוק מהדלת), אלא על מחשבה, ראיה, דבר שמעורר עריות. אתה עומד בבית של אביך בדלת ודוחף את אויביו – “קומה ה׳ ויפוצו אויביך” – זה מה שהאורות של השכינה עושים. זו קדושה.
שמירת הברית – לא סתם משל
מהזוהר יוצא שכשמדברים על קדושה אומרים שמירת הברית. למה הזוהר קורא לזה דווקא כך? “ושמרתם את בריתי” פירושו פשוט שיהודי ישמור את כל המצוות. אבל הזוהר מבין את העומק: יהודי הוא דבר שבפנימיות, הוא צריך להיות מחובר. לצאת צריך למצוא דרכים – ציצית, מידת היראה. מידת היראה אינה סתם פחד מהקב״ה – היא שמירת הפתח, הדבר שעומד בדלת, “להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור.”
מבט חדש על הבינוני של בעל התניא
זה נותן מעשה חדש לגמרי גם בבעל התניא: מי שמוסיף גדרים, שעובד יותר על דברים פנימיים – הוא לא נבכה מי שיש לו יצר הרע וצריך יותר גדרים. הוא שומר הפתח! יש מצוות שמירת המקדש – הוא מוודא שאנשים מבפנים לא ייפלו החוצה, והשחצנים והקליפות מבחוץ לא ייכנסו פנימה.
הנקודה
“קדושים לאלקיך” – יהודי צריך להיות פרוש ומובדל. למה? כדי להבין את אלקים, להיות מחובר. יש דברים שפוגמים, שלוקחים מזה. הוא לא הולך אחרי כל הדברים שלוקחים – לא כי הוא סוג מסוים של אדם, אלא כי הוא עומד לפני בית המקדש ודוחף את האויבים.
תמלול מלא 📝
שיעור ב׳ על הזוהר – סוגיא של קדושה
ערב שבת פרשת שלח
—
הקדמה: השיעור השני בסדרה
היום הוא ערב שבת פרשת שלח, וזה השיעור השני בסדרת השיעורים על הזוהר, על הסוגיא של קדושה. הסוגיא שבזוהר נקראת בוודאי קדושה, ובשיעורים הקודמים שלנו, בשיעורים ברמב״ם, צריך לומר שהיא נקראת קדושה על פי הרמב״ם, היא נקראת פרישות או זהירות, שמות אחרים למידה.
אבל הבה, כפי שהרמב״ם ביאר זאת, זה למדנו אתמול, המידה שיש לה קשר להנהגה הנכונה, השיעור הנכון, המידה הנכונה, הדרך הנכונה, איך להתנהג עם תענוגי הגוף.
—
פרק א׳: ראשית חכמה שער הקדושה – היסוד של הסדרה
הספר ראשית חכמה ומעלותיו
אז הבה נלמד כך, שהשיעור שלנו בנוי בעיקר על הספר ראשית חכמה שער הקדושה. ארבעת השיעורים הבאים, החלק הראשון של הסדרה, יהיה בנוי על הספר הקדוש ראשית חכמה שער הקדושה.
והראשית חכמה הוא ספר שכל אחד יודע, התחלנו לדבר סוף השבוע שעבר, והתחלתי כאן מחדש. כל אחד יודע שעל פי חסידות צריך ללמוד זוהר, צריך ללמוד קבלה על פי עבודה.
קבלה וכל התורה כולה – הכל צריך ללמוד על פי עבודה
באמת, הכל צריך ללמוד על פי עבודה, זה לא רק קבלה. קבלה היא רק החכמה שמוציאה לאור ידיעת ה׳, ידיעת יסודי התורה, באופן הברור ביותר, באופן היהודי ביותר, וכל המעלות. דיברנו בשבוע שעבר מעט בשפה שאפשר לבטא.
זו הסיבה שמדברים על קבלה על דרך העבודה. צריך ללמוד כל התורה כולה על דרך העבודה. לא רק צריך ללמוד קבלה על דרך העבודה, לא רק צריך ללמוד כתבי האר״י על דרך העבודה, הכל צריך ללמוד על דרך העבודה, כי “על זה נקרא תורה”, כמו שהבעל שם טוב אומר, שזה פשוט תרגום בלשון הוראה, וללמוד מזה משהו.
המסורה של חסידות – לחיות את חיות התורה לפי המקובלים
אז, כל היהודים, אבל במיוחד חסידות והמסורה שהגיעה אלינו מ-, היתה בנויה על זה, על לחיות את ענייני הקדושה, על לחיות את חיות התורה לפי מה שהמקובלים פירשו.
ובאמת זה לא חידושם, המקובלים עצמם כך סברו. הרבה פעמים אומרים שקבלה היא אחרת, וזה לא באמת אחרת. המקובלים עצמם כך סברו.
ספרים שמוציאים לאור את החיים היהודיים הפנימיים
ומהספרים היסודיים ביותר שיצאו לאור כדי להוציא לאור, להוציא לאור ולהראות איך נראים חיים יהודיים מבפנים, לא מבחוץ, שאפשר לומר בהלכות, שלמדנו בשבוע שעבר. מבפנים, שהם מוציאים לאור איך נראים חיים יהודיים. מהספרים היסודיים ביותר בז׳אנר הזה הוא הספר ראשית חכמה שכתב רבי אליהו די וידאש, תלמיד של הרמ״ק, רבי משה קורדובירו, שהוא מגדולי האשכול, אולי הרבי של כל המקובלים האחרונים, כולל האריז״ל.
ראשית חכמה – הגרסה של חובת הלבבות לפי הזוהר
והוא כתב ספר ראשית חכמה שהוא כביכול כמו הגרסה שלו של חובת הלבבות. כן, צריך להבין, ראשית חכמה הוא ספר יסודי מאוד במובן שבכל דור ובכל זמן יש סוג אחר של מהלך, שפה מסוימת, אולי לא ממש מהלך אחר אלא מחלוקת, סוג אחר של שפה ביהדות איך מדברים.
—
פרק ב׳: דרכים שונות בספרי עבודה
ספרים שמוציאים לאור את הדרך הפנימית של חיים יהודיים
יש ספרי מוסר, ספרים שמוציאים לאור – הבה לא נשתמש במילה מוסר, אני לא אוהב את המילה, זה נשמע רע – ספרים שמוציאים לאור איך נראים חיים יהודיים, איך נראה הפנים של נפש יהודית, לפי הסדר.
חובת הלבבות – בנוי על רב סעדיה גאון
למשל, חובת הלבבות מתחלק לשער הקדושה, שער היראה, לא שער הקדושה, התבלבלתי, שער הפרישות נקרא שם, כן? שערים אחרים שמוציאים לאור לפי הבנותיו. הוא בנוי מאוד על רב סעדיה גאון, לפי הדרך, ומאוד על יסודות אחרים, אפשר לקרוא להם פילוסופיות או השגה, השקפות, שחובת הלבבות היה לו, והוא מוציא לאור את ההנהגות הפנימיות של הנפש, הדרך הפנימית איך החיים נראים לפי הדרך הזו.
ספרים בנויים על דרך הרמב״ם
וכך יש ספרים בנויים על דרך הרמב״ם, אני מתכוון לשמונה פרקים של הרמב״ם וספרים אחרים שהם במהלך הזה.
בית המדרש בצפת – ללמוד זוהר ברצינות
וכך באותה דרך כשיצא, כשיהודים התחילו ללמוד זוהר וספרים שונים אחרים שהיו מלאכתיים. הזוהר עצמו מלא בענינים מתורת המוסר, ואני מתכוון למוסר שוב, ענינים של לספר את המעשה איך נראים חיים יהודיים.
אז זה היה כשהתחילו ללמוד זוהר, היה בית המדרש בצפת שלמדו זוהר ברצינות כזו. יש אנשים שהתמסרו לתיאוריה שלו, להבין כל חלק וכדומה.
ספרי הנהגות בנויים על דרך הזוהר
אחר כך יש את הספרים שכתבו מוסר, שקוראים להם ספרי הנהגות, ספרי הדרכים, בנויים על דרך הזוהר, זה נקרא קבלה. יש מחלוקת כאן, מי שרוצה, הדרך הברורה ביותר על פי חכמת מי שרוצה לעשות עבודה על פי הזוהר, מהיסודות הראשונים של ספרים שצריך ללמוד הוא ראשית חכמה.
חבל שאנשים לא מכירים את הספר
זה מאוד עצוב שאנשים לא יודעים איזה ספר יפה זה. יודעים מזה שני דברים, בסוף הרי היה מסכת גיהנם, וכמה דברים מסוימים שהעולם מחזיק בהם כמפחידים, לא להפחיד זה כן מפחיד, אבל זה שיחה אחרת.
אבל באופן כללי, כל הספר ראשית חכמה הוא פשוט ספר חסידי. כלומר, הוא מוציא לאור, הוא מלקט מהזוהר את הענינים לגבי כל הסוגיות הגדולות של עבודת ה׳, הסוגיות של תיקון המדות, הסוגיות של שמירת המצוות אבל עם חיות פנימית. וזה הוא מוציא לאור, זו המסורה על פי הזוהר, לפי מה שמלוקט ולמדו שצריך ללמוד זוהר בדרך הזו. כלומר, דרכי העיון הם בזוהר, ופשוט זו מצווה מראשונים, מרבותינו חז״ל, לא רק מהזוהר, אז זה הספר שצריך ללמוד.
—
פרק ג׳: ראשית חכמה ותניא – התקנה בליובאוויטש
התקנה: רק מי שלומד ראשית חכמה רשאי ללמוד תניא
הרעיון שכשיצא התניא, כך אומרים בליובאוויטש, היתה תקנה שרק מי שלומד ראשית חכמה רשאי ללמוד תניא.
מה זה מוציא לאור – תניא באה לפתור בעיות
מה זה מוציא לאור, כתוב בהקדמה לתניא, מה זה מוציא לאור הוא, התניא באה לפתור בעיות מסוימות, היא באה להוסיף קשרים מסוימים בענייני עבודת ה׳, כמו שהוא אומר בהקדמה, בעיות שאנשים היו להם בדורו, ולהאיר, להוציא לאור, ולפתור, לפי הלימודים שלמד מהמגיד, מבעל שם טוב, וחידושיו בדרך.
צריך קודם להיות בפרשה
אבל צריך קודם להיות בפרשה. התניא אינו ספר מבוא לאנשים שלא יודעים מחסידות. משתמשים בו היום כך, אבל כתוב מפורש בהקדמה שזה לא עובד, וצריך לעיין אם זה עובד. אבל על כל פנים, זה לא נכתב במקור לכאלה.
מי שהיהדות שלו, החיים שלו, החיים הפנימיים שלו של עבודת ה׳ עדיין לא בנויים על דרכי הזוהר, עדיין לא בנויים על הראשית חכמה, אין לו את הבעיות שהתניא פותרת, אותו צריך פשוט ללמד משהו.
רק אחרי חיים עם ראשית חכמה באים לתניא
אחרי שאתה שוכב בראשית חכמה, אתה חי קצת עם הראשית חכמה, ואתה נתקע בבעיות מסוימות שהראשית חכמה לא פותרת, זו הרי הטענה של החסידים, שהראשית חכמה לא פותרת בעיות מסוימות, צריך להדגיש יותר נקודות מסוימות, וצריך לענות על טענות מסוימות וכדומה, יש חידושים מסוימים שיש לחסידות שאין להם, צריך להוסיף את זה, אבל מי שבכלל לא בפרשה בכלל לא נגוס בגלל זה.
—
פרק ד׳: הנושא של קדושה – צריך להתחיל ברחב
למה צריך ללמוד ראשית חכמה
כמו שלמדנו בשבוע שעבר, צריך ללמוד כך כי זה הראש לכל המקובלים ולכל החסידים, כך במיוחד בנושא של חסידות שהוא להוציא לאור את חיות התורה, חיות היהדות, בערך כך, מראשי הספרים הוא הספר ראשית חכמה. יש ספרים אחרים, אבל ראשית חכמה הוא בוודאי מהראשונים וגם מהמצליחים ביותר, שלמדו מאוד ראשית חכמה.
הצעטל קטן של רבי אלימלך – ללמוד את הפרקים האחרונים
זה דבר אחד. אחר כך יש עוד דבר שהתחילו לדבר על קדושה. אז, כל יהודי חסידי יודע שכתוב בצעטל קטן של רבי אלימלך ועוד ספרים כאלה שצריך ללמוד את הסוף, סוף שער הקדושה יש פרק י״ז אני חושב, ט״ו, ט״ז, י״ז, ארבעת הפרקים האחרונים מדברים על שניים-שלושה נושאים עיקריים, כמו שלמדנו ברמב״ם, שניים-שלושה נושאים עיקריים שעליהם מדברים כשמדברים על הסוגיא של קדושה, על הסוגיא של תענוגי הגוף. תענוגי הגוף הם בערך אכילה וזיווג.
הפרקים האחרונים – אכילה וזיווג
והראשית חכמה בסוף כל הפירוש שלו על מהי קדושה, הוא הגיע לדבר יותר למעשה לגבי הנושא של אכילה וזיווג, איך יהודי צריך לאכול, איך יהודי צריך לעשות זיווג. ובגלל זה, כי זה אחד השערים הגדולים להיות עבודה פנימית הוא לעסוק בזה, להיות לו דרך נכונה איך לעשות את זה, הספרים החסידיים הדריכו שצריך ללמוד את הפרקים, או אפילו לחזור, כמו שרבי אלימלך אומר לחזור לפני זיווג פרק י״ז מראשית חכמה.
הבעיה – אנשים יודעים רק מזה
הוא רוצה לומר לכם, וכאן יש בעיה, כי אנשים יודעים רק מזה, ואנשים חושבים… קודם כל, כי לא יודעים מה כתוב שם, גם לא כתוב שם, אפילו שם לא כתוב מה אנשים חושבים שכתוב.
מה כתוב באמת בפרקים
אבל אנשים קיבלו תמונה כזו, אוקיי, ראשית חכמה הוא הספר ששם כתוב שצריך להתנהג עם פרישות חזקה, משהו לא ליהנות, לא ליהנות מתענוגי הגוף, וזה נעשה כמו התמונה שיש.
אבל זו לא התמונה, לא מאותו פרק עצמו, מי שלמד אותו יודע שלא כתוב שם את זה, כתוב שם דברים חסידיים, כתוב איך להעלות, איך לעשות העלאה של תענוגי הגוף, אבל לא כתוב שום דבר מהדברים שאומרים עוד שאנשים חושבים שכתוב.
אי אפשר להתחיל עם הלכה למעשה
ושנית, שזה רק הסוף, כמו שאנחנו אומרים תמיד, צריך להתחיל עם מבט רחב על כל החיים, על כל התורה. אי אפשר להתחיל עם הלכה למעשה, צריך לעשות כך, כי זה מתחיל כך, אין לזה טעם וריח. כל הרעיון של להיות לו טעם הוא להיות לו רוחב.
שער הקדושה מתחיל עם מבט רחב
הראשית חכמה אמר, אני צריך לעסוק בקדושה. כתבתי שער שלם, שבעה עשר פרקים, לבאר את המושג של קדושה. רק בפרק הראשון, הוא עבר על כל מיני סוגי קדושות שיש בתורה: קדושת ישראל, קדושת השבת, קדושת המועדים. זה הכל חלק משער הקדושה.
שער הקדושה לא מתחיל עם שמירת הברית
שער הקדושה לא מתחיל עם שמירת הברית, עם לא להוציא זרע לבטלה, או הדברים שהוא מדבר כבר בשניים-שלושה הפרקים האחרונים. זה מתחיל עם מה זה קדושה. קדושה היא יסוד גדול בתורה, דבר רחב.
ההתגלות הגדולה ביותר היא בשני התענוגים
מתברר, כמו שאמרנו, שבמובן מסוים, ההתגלות הגדולה ביותר שלה היא בשני התענוגים, ששם צריך להתנהג עם קדושה גדולה מאוד. טוב מאוד, אבל אם אתה עדיין לא יודע מה זה קדושה, אתה רק מתחיל שם, אי אפשר לקיים את הלכת הרמב״ם שאומרת שצריך ללמוד פרק י״ז, אם לא לומדים באופן כללי מבושל, לומדים את כל הפרקים עד אז, שיש לו מבט על חיים יהודיים, איך מבינים קדושת שבת, יש לו הרגשה בזה.
צריך להיזכר כשעוסקים בתענוגי הגוף
ואחר כך באים ונזכרים, ומכיוון שעוסקים בתענוגי הגוף, שיש חשש שאפשר לשכוח, אז צריך לעשות דבר להיזכר. עשו מבט לפני האכילה, בן פרק לדעת איך לאכול. טוב מאוד, אבל אי אפשר להתחיל שם, זו לא דרך.
—
פרק ה׳: התחלת הלימוד – פרשת שלח ומצוות ציצית
אז ברוך ה׳, השבוע הוא פרשת פנחס, וזה יוצא טוב מאוד. השבוע הוא פרשת שלח, ובסוף פרשת שלח כתובה מצוות ציצית, ועשו ציצית. הבה נשמע את המצווה. אני רוצה לומר פשוט פשט של המצווה, וכמו שהראשית חכמה גם בפתיחה שלו, מיד בהקדמה לשער הקדושה, מתחיל עם הפרשה ועם הזוהר עליה.
אז הבה נלמד מה כתוב קודם בפרשה, ואם נוכל להמשיך, נוכל להמשיך, אבל קודם הבה נלמד מה כתוב בפרשה.
—
[סוף חלק א׳ – ממתין להמשך]
פרשת שלח ומצוות ציצית: הבעיה של הסחת דעת והעצה של התורה
פתיחה: הפרשה של השבוע
טוב מאוד, אבל אי אפשר להתחיל שם, זו לא דרך.
אז ברוך השם, השבוע הוא פרשת… זה יוצא טוב מאוד, השבוע הוא פרשת שלח, וסוף פרשת שלח כתובה מצוות ציצית ועשו. הבה נשמע את המצווה, אני רוצה לומר פשוט פשט של המצווה, וכמו שהראשית חכמה גם יש לו בפתיחה שלו מיד בהקדמה לשער הקדושה הוא מתחיל עם הפרשה ועם הזוהר עליה. אז הבה נלמד מה כתוב קודם בפרשה, ואם נגיע להמשיך נגיע להמשיך, אבל קודם הבה נלמד מה כתוב בפרשה.
הפשט הפשוט: כל המצוות והבעיה של לעשות אותן
בפרשה כתוב כך, אני אומר פשוט פשט, ואני אוציא לאור איך הפשט הפשוט מביא אותנו לאן שאני רוצה להגיע. הקב״ה נתן ליהודים הרבה מצוות, כמו שכתוב, כמו שכתוב לפני הפרשה של ציצית:
> “כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה, מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם”
כלומר, זמן רב הקב״ה נתן מצוות למשה רבינו, כל דור המדבר כסדר נתן מצוות, אוקיי, אולי בדיוק בהתחלה ארבעים יום, זמן רב נתן מצוות, והמצוות צריכות להמשיך בדורות, לתמיד, יהודים יוכלו להיות בני אדם, להיות יהודים דרך עשיית כל המצוות.
הקושי של לעשות כל המצוות
עכשיו, מי שניסה פעם לעשות כל המצוות יודע שזה לא כל כך פשוט, יש לך כל המצוות, עשה אותן. אבל זה לא הולך כך.
הקשר למעשה המרגלים
אפשר לראות, ואולי בגלל זה זה באמת מחובר לכל… למעשה של מה שכתוב לפני כן, המרגלים, אפשר לראות שבעולם לא תמיד מסתדר טוב עם מה שאומרים לאדם לעשות. אמרו למרגלים ללכת לארץ ישראל, לראות “הָאָרֶץ מַה הִיא”, והם משהו לא ראו טוב, הם הוסחו, אומרים, כן? “וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ”, הם הלכו לרגל את הארץ, איכשהו הארץ נשארה חזקה מהם. אומר “וַיֶּחֱזְקוּ מִמֶּנִּי”, הם נמשכו, הם ראו דברים שונים, והם התבלבלו, הוסחו, התחילו לחשוב אולי לא, אולי כן, אולי כך.
אותה בעיה אצל כל יהודי
אותו דבר, כל אחד שמנסה להיות יהודי, הוא מבחין שזה מאוד ברור, כתוב מאוד יפה כל תרי״ג מצוות בתורה, להיות קדוש, “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם”, “וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי”, שאם אתה עושה את כל המצוות זה נפלא.
מה הבעיה? יודע מה הבעיה? מה אז אני לא רוצה? אתה לא רוצה להיות קדוש? בוודאי כל אחד רוצה להיות קדוש, קדוש קדוש לה׳. זו לא השאלה.
קדושה באה דרך מעשה, לא דרך דיבור
הבעיה היא שהתורה אומרת שלא נעשים קדושים מלומר שקדושים. נעשים קדושים דרך התנהגות בדרכים מסוימות. “אִם”, כן, אם תעשה “אֶת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה”, “וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים”. “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹתַי”, אז “וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים”. לא נעשים סתם קדושים מלחלום על זה.
דברים שנפשו של אדם מחמדתן: הנטייה להיות מוסח דעת
ולגבי קיום כל המצוות, בפרט, הבה נדבר בפרט על המצוות שמדברים עליהן, “דברים שנפשו של אדם מחמדתן” [דברים שנפש האדם חומדת אותם], דברים שכאשר רואים אותם, כמו המרגלים, הם ראו את ארץ ישראל, הם ראו איזו בעיה, הנטייה של טבע האדם, הנטייה הטבעית של האדם, היא להיאבד.
כאשר אדם רואה חתיכת בשר יפה, נטייתו היא להיאבד. “לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם”, כמו שהפסוק אומר, “אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”. “זונים” פירושו לסטות מן הדרך, לרדת מהדרך, פירושו להיות מוסח דעת, כן? מילה טובה. להיות מוסח דעת. הוא כבר לא יודע מה הוא רוצה, הוא כבר לא יודע מה כוונתו.
התנאי: צריך קודם לראות מה רוצים
אם הוא עדיין לא יודע מה הוא רוצה, הוא עדיין לא למד את התורה בכלל, כמו שאמרתי, אי אפשר להתחיל מסתם פרק עשירי. אם הוא עדיין לא יודע מה רוצים ממנו, הוא עדיין, הוא עדיין בכלל לא ראה אף פעם שום תמונה של איך זה נראה, החיים היפים של התורה שרוצים למכור לו, העולם הבא – עוד נראה דרשה על המרגלים, שזו היתה באמת עבודתם – אי אפשר להיות לו טענות עליו. בוודאי הוא נעשה מוסח דעת.
הערת צד: ביקורת על השיח של “OTD”
כמו שמישהו אמר, “כן, אנשים הולכים OTD [off the derech: יוצאים מהדרך] כי יש להם תאוות.” נו, ומה רע בתאוות? האם יש לך איזו סיבה למה זה רע תאוות? הכי הרבה שאתה יכול לומר זה שתאוות זו הסחת דעת, כן, אתה אומר, אנחנו מבינים את זה.
כשאומרים את זה, “אה, הוא נעשה פרוץ, היו לו תאוות”, פשט הוא שאתה מבין שזה לא נכון. נו, הוא גם היה צריך להבין שזה לא נכון. יש חלק שנעשה תמים, “לְסוּרוֹ, נעשה סור, אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם”. מאוד חמוד. זה רק טוב אחרי שרואים, רואים בבירור שטוב הוא טוב, כן? רואים שסור מרע הוא טוב, ורואים מה הוא טוב. אומר הוא, “עִם כָּל זֶה”, אתה התבלבלת, עד כדי כך אתה התבלבלת שאתה כבר לא יודע מה הוא טוב גם כן. אוקיי, אבל קודם צריך לראות.
ציצית: מצווה נגד הסחת דעת, לא מצווה של אידיאל
אם עדיין לא למדו כל המצוות עד כאן – זו לא המצווה הראשונה, זו המצווה האחרונה. אם עדיין לא למדו כל המצוות עד כאן, “כָּל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ”, כבר אמרתי לך, כן? אם לא למדו עד כאן, זה לא מעניין.
אבל אחרי שכבר כן ראית, אדם כבר כן הבין – זו העבודה העיקרית שצריך לעשות היא ההיא. הבה נאמר אדם כבר כן הבין, הוא כבר כן ראה את כל היופי של כמה יפה להיות יהודי, כמה יפה להיות אדם, הוא כבר כן ראה את זה. בכל זאת, הוא כבר למד את התורה, זה מה שהתורה רוצה לעשות. התורה מספרת לך את כל המצוות, והיא מראה לך תמונה איך זה נראה, מה הם חיים טובים זה. למעשה אני מנסה לעשות, אני אומר, “אדרבה, הבה נתחיל לעשות את זה, בואו נלך.”
הטבע האנושי: נעשים מוסחי דעת
מיד הוא נעשה מוסח דעת מכל מיני דברים. זה הטבע האנושי, הוא נעשה מוסח דעת, בפרט מדברים שנפשו של אדם מחמדתן, הוא נעשה מוסח דעת.
אה, אומר הוא, כאן נכנסת התורה ואומרת, “אני לא שכחתי מזה גם כן, סתם, שלא תחשוב שאני שכחתי מזה. אני לא שכחתי, ואתה צודק. צריך באמת לעשות מערכה נוספת, סוג נוסף של מצוות, שהן לא יצאו לספר איך זה צריך להיראות אידיאלי – זה לא הנושא. צריך לפתוח סוג נוסף של מצוות, הנהגות נוספות, הדרכות נוספות, שזה לפתור [solve: לפתור] את הבעיה של הסחת הדעת עצמה.”
דיון צדדי: בעיית החינוך – מלמטה או מלמעלה?
וצריך להיות מאוד מאוד בטוח. יכול להיות שבחינוך יתחילו מזה, כי אם יתחילו… הבה נבין, כי אני אומר כך כביקורת, אדם הרבה פעמים הולכים… יש מסוימים, לפחות מסוימים רבנים חסידיים שהם אומרים מאוד ברור כך, הם אומרים אני לא רוצה, אני לא יכול למכור לך דברים עמוקים, סוף דבר הכל נשמע. קודם, תפסיק לשקר בשטויות, תפסיק להיות מוסח דעת מכל תענוגי עולם הזה, שיהיה שקדושה מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי פרישות, שיהיה טהור, שיהיה פרוש, שאפשר לדבר איתך חסידות.
ביקורת: זה לא עובד
האמת היא שכמה שאני יכול לראות זה לא עובד, כי אדם לא יודע למה, אפילו הוא יודע שהוא כן טוב והוא כן מקיים מה שאומרים לו, הוא פרוש מכל מיני תענוגי עולם הזה, יש לו בכל זאת אין טעם בחיים, כי הוא אף פעם לא מגיע. וזה לא קורה מעצמו שאומרים טהרה מביאה לידי פרישות, כי פרישות מביאה לקדושה, או אומרים ששומרים עצמם מתענוגים גשמיים אפשר להרגיש טעם טוב יותר בקדושת שבת.
זה עוזר רק למי שיודע כבר קדושת שבת, יש סתירה מסוימת, מי ששוכב בזה שוכב בזה, אבל סתם מלא ליהנות מאכילה לא מתחילים פתאום ליהנות משבת, לדעתי, זה לא אמת.
אבל החינוך צריך להיות לו גבולות
ועם כל זה, אבל החינוך חייב להיות לו היבט כזה מסוים, כי הטבע האנושי, הטבע של אנשים, אם משאירים אותם בלי שום גבולות, בלי שום חינוך, הם הולכים להיות לא רק מוסחי דעת, הוא אפילו לא הולך להיות מוסח דעת. כזה מחזיק כבר ב״וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם”.
המבנה של קריאת שמע משקף את זה
אנחנו עושים את זה כל יום בקריאת שמע, כן? קודם מסבירים “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹקֵינוּ ה׳ אֶחָד”, אחר כך מדברים על “וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹקֶיךָ”, “וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ”, הכל נפלא, נותנים עזרה מלאה. “וְאִם לֹא, אִם יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים” וכו׳ וכו׳.
אחר כך, אחר כל זאת, אַחַר כָּל הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת וְהָאֱמוּנָה, אומרים מה זה “לְבַבְכֶם וְעֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”. אז אז אתה זוכה למדרגה של “אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”, כי זה לא זנות, זה בכלל אשתך, זה בכלל שלך. כמו שמישהו אומר, זה לא מחשבות זרות, זה המחשבות שלך.
חזרה לעיקר: העצה נגד הסחת דעת
ועם כל זה, יש סיבה מסוימת למה החינוך מתחיל מלמטה. למה? כדי שהוא לא יהיה לגמרי מוסח דעת, שהוא לא יתחיל בכלל. אוקיי, על כל פנים, נחזור לעניננו.
צריך להיות לנו עצה מסוימת, שמירה מסוימת לנקודה, לנקודה שזה איך הולכים לפתור את הנושא של הסחת דעת? נעשים כל הזמן מוסחי דעת. צריך להיות לנו סגולה, צריך להזכיר לעצמנו, צריך להיות לנו איזה דבר שמכוון את האדם אז כשהוא עוסק בעולם ההסחת דעת, שהוא לא ישכח לגמרי.
השערים של הסחת דעת
ועל זה חושבים, ורואים שיש שערים מסוימים, יש פתחים מסוימים של האדם, ושם הוא נעשה מוסח דעת. זה מאוד מעניין, הבה נהיה מאוד פשוטים. רוצה אני לחשוב כל היום על דברים שכליים ועל דברי תורה וחכמה בינתיים, זה תרגום קדושה עצמה, זו הקדושה האמיתית עצמה. הבעיה היא, והיא הרבה פעמים, נעשים מוסחי דעת. יכול אדם לומר, תתחזק, אתה יודע כמה טוב זה, ולא להיות מוסח דעת. לא הנקודה. כאן יש לך סוגיה של הסחת דעת, צריך לדבר על הסוגיה עצמה.
שני אופנים: חיצוניות ופנימיות
אני יכול בזה עצמו לומר שני דברים. אני יכול לדבר בחיצוניות, ואני יכול לדבר בפנימיות. ואני יכול להראות איך החיצוניות מכוונת את הפנימיות. מה אני מתכוון לומר? שתי נקודות.
ראשית: הנקודה הפנימית
ראשית, הבה נדבר קודם על פנימיות, כי זה יותר טוב יותר טעים. זה שאני נעשה מוסח דעת, או הבה לא נדבר על מישהו שיודע כבר לגמרי, או אפילו מישהו שיודע קצת שהוא נעשה מוסח דעת. זה למה?
כי למרות שהוא רואה, הוא שמע, הוא כבר שמע את כל המצוות, הוא יודע כבר את כל המצוות, אבל הוא לא מרגיש אותן. זה הדבר העיקרי הראשון, הדבר הפנימי. הוא לא מרגיש אותן. הוא מבין, הוא רואה שזה היה חיים טובים יותר לנסות שבת, זה היה יותר טוב. הוא שמע, הוא שמע על זה, אבל הוא לא מרגיש את זה, הוא לא אוהב את זה באמת.
במילים אחרות, זה תרגום “לְבַבְכֶם”, “אַחֲרֵי לְבַבְכֶם”, ליבו, את את את את את…
לא תתורו: העבודה הפנימית של קדושה
הבנה בלי הרגשה — הפער בין ידיעה לאהבה
הוא מבין, הוא רואה שזה היה חיים טובים יותר לשמוח בשבת, היה יותר טוב. הוא שמע על זה, אבל הוא לא מרגיש את זה, הוא לא אוהב את זה באמת.
במילים אחרות, זה תרגום “לבבכם”, “אחרי לבבכם”. ליבו, את… מה שטעים לו, עדיין מאוד טעים לו. הוא, בתור אדם, הוא סוג של אדם שטעים לו תענוגי הגוף. זה מה שטעים לו. אומרים לו, “אוקיי, אבל היזהר, עשה את זה רק בהיתר, אל תעשה את זה באיסור, תהיה בטוח לא להיות מוסח דעת מזה יותר מדי.” הוא כן הולך להיות מוסח דעת, כי מה הוא יעשה? הוא למעשה אוהב את זה.
כשאומרים לו, “התאפק,” אוקיי, אולי הוא יכול קצת בכוח, אולי הוא יכול קצת לא בכוח. אפשר דברים שונים, זו החיצוניות. כשעושים בכוח זה נקרא חיצוניות. אבל למעשה יש לו כאן בעיה.
הוא כבר שמע שזה מאוד יפה, זה מאוד יפה ל… חיי עולם הבא הם מאוד יפים, אבל הוא לא אוהב את זה. זה שקוראים לפנימיותו, לאהבתו, לתשוקתו אינו שם. צריך נוסף להתמודד עם זה, צריך נוסף להתמודד עם זה, לעשות שתאהב את זה כן.
עצות חיצוניות — לבדוק את החורים
על זה יש חיצוניות, הבה נאמר, על זה יש חיצוניות. החיצוניות היא שבודקים איפה החורים. לא בודקים איפה החורים לא יכנסו, אלא תן לי לשמוע את זה טוב יותר. אני בודק איפה החורים, איפה זה נעשה שמתחילים לאהב את זה ולא עושים את אותם דברים. דרך זה שלא עושים את אותם דברים, זה בהדרגה באמת לא אוהבים.
שניהם אינם הדברים העצמיים. הבה נבין, הקדושה העצמית, התורה העצמית, הטוב העצמי, הוא כשעושים את הטוב, לא כשלא עושים את הרע, כשלא אוהבים איזה שטויות. זה לא טוב, זה רק מניעת הרע, סור מרע.
אבל מכיוון שיש בעיות, יש “אשר אתם זונים אחריהם”, צריך להתמודד עם שני הדברים: עם זה שאוהבים רע, שאוהבים את תענוגי הגוף יותר מדי, והאופן שמסיח דעת, ועם המקומות שזה נכנס, עם המקומות שזה נמשך.
העצה הזמנית של “אחרי עיניכם”
אז עצה חיצונית אחת היתה, כמו שאומרים “אחרי עיניכם”, אל תסתכל על דברים שמעוררים את הלב, שמעוררים עין רואה ולב חומד, אין לב חומד. אבל זו עצה זמנית, כי אני רוצה כן, אני הולך כן להסתכל, או אנחנו חיים בעולם, או זו רק עצה חיצונית.
והעצה החיצונית היא עשויה שמכיוון שיש דרכים שמעוררות את הלב, תעורר את הלב אחרת. עשה שתתחיל קצת באמת לאהוב את זה. וזה באמת מה שאנחנו קוראים קדושה. זה אומר, הבה ננסה לדבר כך.
ההגדרה של קדושה — לא רק שמירת עיניים
מה שאני רוצה כאן קודם להוציא, כי ראיתי את הנורא, אבל זה באמת, מה שאני רוצה כאן בעיקר להוציא זה זה, שזה לא, לא עומד, הקדושה, ה״ולא תתורו”, לא מורכבת מהאי הסתכלות.
למה זה לא יכול להיות מורכב מהאי הסתכלות? כי זה, נשאלת השאלה למה. אדם הוא סוג של דבר שעושה דברים בשביל למה, כן?
אדם אינו בריאה שעובדת בדרך חוק
כמה שאפשר לומר לאדם, עשה בדרך חוק, יש מחלוקת אחרת למה. אני מבין שזה דבר טוב, אני לא הולך להבין כל פרט. כמו שהגמרא אומרת, יכול להיות כמה פרטים שאתה לא מבין, כמה דינים שאתה לא מבין, אבל זה לא יכול להיות שבעיקר דברים לאדם יהיו חוק.
אדם אינו סוג של בריאה שעובדת כך. מי שהוא אדם יודע שהוא לא בריאה שעובדת כך. אנשים עושים דברים בשביל סיבה. אנשים לא עושים דברים בלי סיבה. הוא אומר הסיבה היא כי אני מאמין שאפשר להיהרג מזה, אוקיי, זו קצת סיבה. אבל אנשים עושים, אפילו את זה צריך לדאוג כמה זה עובד. אבל אנשים עושים דברים בשביל סיבה.
מתי גבולות עובדים — ומתי לא
אני יכול לומר, הבה נאמר כך, אם מישהו, הבה נבין אולי אפשר לומר כך, אם יש מישהו שהוא כבר כן אוהב את זה, הוא יותר או פחות אוהב מה להיות טוב, אבל כל זה לפעמים הוא נאבד, שיגידו לו אל תלך ברחוב שגורם לך להיאבד. אוקיי, זה כמעט פתור את כל הדבר, כי יש מסוימים פקטיים, כמו שאומרים, פתחים מסוימים של הגוף, מקומות מסוימים כמו חושים, כן, כמה מקומות שבהם נכנסים גירויים, נכנסות בעיות, נכנסים דברים מבחוץ, וזה בסופו של דבר סגור, סגור את הדלתות כבר.
אבל על זה עצמו צריך אני שאלה, למה אני צריך להיות סגור? אה, כי אתה יודע כבר שזה לא טוב, אז למה אתה אוהב את זה? יש לך ברירה, אתה יודע שאתה מחזיק שזה לא טוב, אז אל תחזיק שזה לא טוב.
התרגום האמיתי של “ולא תתורו”
ובאמת, בשביל מה שאני רוצה לומר, שבאמת, זה שמדברים על להיזהר, על לא להסתכל על דברים, לא ללכת למקומות, לא “ולא תתורו אחרי לבבכם”, כן, בפסוק לא כתוב שלא צריך להסתכל, כן, הבה נשמע, לא כתוב בשום פסוק, כל הדרשנים אומרים “ולא תתורו” עומדת מצוות שמירת עיניים.
אין מצוות שמירת עיניים
אין מצווה בתורה של שמירת עיניים, אין. כתוב “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, לא להימשך אחרי הדברים שהעין רואה ולב חומד. לא כתוב שלא צריך להסתכל, אין שום מצווה להסתכל, איפה כתוב בתורה שאסור להסתכל? מישהו הביא לי בשולחן ערוך איך מוצאים פסוק, אבל אני רוצה להוציא את ההגדרה של זה.
לדבר על זה, כמו הסיבות, אין איסור עצמי, אין נושא עצמי, אי אפשר לעשות שום נושא עצמי מזה. צריך להתמקד בזה, אבל למה אנחנו מתמקדים בזה? מכיוון שזה מראה לך, זה מה שמראה שיש לך איזה חשק לזה, יש לך איזו אהבה לזה, איזה טעם בזה.
לעקור את הטעם, לא את ההסתכלות
עכשיו, הטעם האנושי שיש בהימשכות אחרי הדברים, צריך במקום שיש טעם, צריך לראות לעקור את הטעם, לא לעקור את ההסתכלות. צריך לעקור את הטעם.
איך עוקרים את הטעם? דרך אי הסתכלות יכול להיות זו דרך של עקירת הטעם, כי זה חינוך, כך נעשה חינוך, מתחילים כשלא מרגישים את זה עד שמרגישים את זה. אבל זה חייב להיות שבסוף לא תרגיש.
כתוב “לא תתורו”, לא כתוב “אל תסתכל”, לא כתוב “אל תסתכל”, כתוב “אל תאהב”. “לא תתורו” פירושו “אל תאהב”, “אל תחמוד”. איך רוצים לתרגם את זה בדיוק, “אל תרגל”. אני יודע כבר איך מתרגמים “לא תתורו”. “אל תרגל”.
להיות סוג כזה של אדם
זה אתה צריך לעשות, אתה צריך להיות סוג כזה של אדם שהוא לא… במילים אחרות, אם מישהו… הבה נאמר כך, המבנה של החטא, המבנה הוא שני דברים שהם באמת אותו דבר, לא שלושה דברים.
יש לעשות דברים שאסור, לעשות עבירות. זה אסור לנו. אחר כך היו אומרים, אוקיי, אל תעשה שום עבירות, אבל להסתכל מותר, זה לא גופו של מעשה. או יכול מישהו לומר, הרהור, לחשוב, לאהוב מותר. לא כתוב בתורה שאסור לאהוב לעשות עבירות.
שני דברים שהם אחד
ואיפה כתוב שני הדברים? יש שני דברים אחרים לכאורה, שלכאורה אין שייכות אחד לשני. אחד כתוב לא לאהוב עבירות, הרהור, הבה נקרא לזה. ואחד כתוב לא להסתכל על דברים שמביאים ל, זה מגרה את היצר, שמביא לעבירות. שני איסורים אחרים. שני דברים אחרים שאינם גופו של מעשה. שני דברים אחרים שאינם גופו של מעשה הם פשוט דברים נוספים.
ומישהו יכול לומר שזה באמת שני דברים אחרים. אחד הוא ענין של גדרים וסייגים חיצוניים, ואחד הוא ענין של עבודה פנימית, לא לאהוב. אני יודע כבר איך אפשר בכלל לדרוש מאדם דבר כזה. אולי זה רק לא לחשוב יותר מדי וכדומה.
שניהם מדברים על אותו דבר
תכלת, שכינה, ויראה: קדושה כשמירת הפתח של בית המקדש
תכלת כרמז לשכינה ומידת היראה
“וראיתם אותו” – ראיית התכלת והשכינה
הזוהר אומר כך: “וראיתם אותו” – זה התכלת. תכלת, זה הדבר שצריך להסתכל עליו, על זה נאמר “וראיתם אותו”. כן, אם אין תכלת זה צורך אבל רק זכר לכך.
אומר הזוהר כך: ציצית, תכלת, הוא רמז לשכינה. “וראיתם אותו” מכוון לשכינה – זה מה שצריך לראות. “תכלת עיקר סיוע לבית דוד”. כסא דוד נקרא תכלת, והוא מקום השכינה.
השכינה נקראת גם במילה נוספת: “יראת ה׳” – למורא מהוי״ה. זאת אומרת השכינה כביכול יש לה יראה מתפארת, זה הפירוש של יראת ה׳.
הקשר בין תכלת, שכינה, וכל מצוות ה׳
ועל כן, מאחר שכל המצוות קשורות למלכות, או לכבוד המלכות עם הקדוש ברוך הוא, לכן “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳”.
באמצעות ההסתכלות על התכלת, על כסא הכבוד – כן, התכלת דומה לכסא הכבוד – באמצעות זה נזכרים. “וזכרתם” הוא מלשון זכירה, מלשון זכר, נזכרים במדרגות העליונות: “כל מצות ה׳”.
זה פירוש פשוט, אולי השכינה עצמה נקראת מצות ה׳. בכל מקרה, והזוהר מסביר, זה מקום היראה.
גזירה שוה: זכירה, עמלק, והנחש הנחושת
הקשר בין “וראיתם אותו וזכרתם” ל״זכור את עמלק”
וכך מסביר רשב״י [רבי שמעון בר יוחאי], מסביר הזוהר כך, שכך אומר הזוהר גם שם, שהזכירה – ובהמשך בקטע הזוהר הבא כתוב: מה זה אומר שנזכרים? מה זה אומר שנזכרים?
הוא אומר שיש קשר, כך, הוא עושה גזירה שוה מ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳” עם “וראיתם אותו” ו״וזכרתם”. “זכר” הוא “זכור את אשר עשה לך עמלק”. עמלק הוא “אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק”.
משל השוט – דרך הזכירה
מה שהוא אומר הוא כך – הוא אומר משל. כך אומר הזוהר משל: הזוהר מביא, מצטט עוד מקום בפרשה הבאה, חוקת, כתוב “ועשית לך נחש נחושת וכל הנשוך וראה אותו וחי”.
אומר הזוהר כך: מה השאלה? כן, רואים שהמפרשים שואלים את השאלה, איך זה עוזר?
אומר הזוהר, משל:
משל: היה ילד שהוכה פעם עם רצועה. הוא עשה חטא, הוא חטא, והאב הכה אותו בשוט. האב לא רוצה להכות בשוט, האב רוצה בעצם – אה, שהילד יהיה טוב.
אבל יש בעיה. זו הבעיה שדיברנו עליה קודם, נכון? לפעמים הילד מוסח. הילד רוצה להיות טוב, האב רוצה שיהיה טוב, אבל הוא מוסח.
עשה האב עצה: הוא תלה על הקיר, הוא תלה את השוט שבו הוא מכה את הילד. וכשהילד עבר שם, וכשהיה לו שרצה להיות מוסח, ראה את השוט תלוי שם, אמר: “אה, זה מה שקורה כשאני חוטא.” “וראו אותה וחרטו” – הוא ראה מה קרה, עשה תשובה, והילד חטא פחות.
יישום המשל על ציצית ושכינה
זו דרך הזכירה. אומר הוא, שתדע: “ראיתם אותו וחרטתם” פירושו, שאתה יודע שמידת הדין, השכינה היא מידת הדין, אתה רואה מה קורה כשיוצאים מגבולי הקדושה, כשיוצאים מרצון ה׳. באמצעות זה “וחרטתם”, אתה בא אל ה׳, “ולא תתורו אחרי לבבכם”.
ראשית חכמה: הקשר בין קדושה, יראה, ותשובה
שער הקדושה קודם לשער התשובה
מה אני רוצה להוציא מכאן? אני רוצה להוציא דבר מעניין מאוד: שזה מאוד שונה איך שהזוהר והראשית חכמה – כמו שהזוהר אומר, כך אומר הראשית חכמה.
שם בדבר הראשון, המקושר לתשובה, אומר הראשית חכמה: הוא כתב קודם את שער התשובה, ואחר כך כותב הוא את שער הקדושה.
אומר הוא: מה הקשר של קדושה עם תשובה?
אומר הוא: יראה. קדושה קשורה ליראה, כמו שכתוב “יראת ה׳ קדושה”. מי שהוא קדוש צריך להיות לו יראה, כדי להיות לו יראה צריך להיות לו יראה.
מקום היראה – כסא הכבוד ומידת הדין
כמו שאמרנו עכשיו: שמקום היראה, ההתחלה שאתה יודע על יראה – כסא הכבוד על מידת הדין – זה מה שעוזר לקדושה, זה מה שמביא לקדושה.
בעל תשובה וצורך בפרישות
והוא אומר למה? כי בעל תשובה הוא מי שהוא… כל אחד הוא בעל תשובה. בעל תשובה פירושו מי שעדיין אוהב דברים רעים – בזה הוא בעל תשובה. צריך הוא להיות כמו פרוש מזה.
העצה של פרישות, העצה של לברוח מזה, היא הקדושה – שזה אומר לזכור את היראה, לזכור את הדבר שעומד על משמר, השוט כביכול שמכה את מי שיוצא.
החילוק הגדול: משל הזוהר לעומת משל הרמח״ל
שני משלים שונים בתכלית
מה שאני רוצה להוציא מזה הוא כך: שזה מאוד שונה המעשה שהוא מספר כאן, מאוד שונה מהמעשה שהרמח״ל [רבי משה חיים לוצאטו] סיפר במשל.
אפשר להוציא את החילוק דרך האות ל׳, הל׳ שכתוב “לַה׳ אלקיכם”, “והייתם קדושים לַה׳ אלקיכם”.
הבנה פשוטה: קדושה כמידה אישית
אם לומדים פשוט, אומרים שאדם, כדי להיות אדם שלם, לא צריך להיות שרוי בתענוגים יותר מדי, צריך הוא להיות קדוש או פרוש, או איך שקוראים לזה המידה – לא להיות יותר מדי בזה. בסדר, יש לו עבודה להיות כזה סוג אדם.
הבנת הזוהר: “קדושים לה׳” – קדושה כקשר
בתורה כתוב אבל לא “והייתם קדושים” – אתם תהיו כאלה סוג אנשים שהם קדושים, סוג אדם שהוא קדוש. לא, כתוב “קדושים לַה׳ אלקיכם” – להיות קדושים לאלוהיכם, בשביל אלוהיכם.
זה לא אומר סתם שאדם צריך להיות קדוש. אפשר לדייק זאת פשוט גם, אבל זה מה שאני מתכוון שזה דרך הזוהר: זה לא אומר שאתה תהיה כזה סוג דבר, שאתה תהיה אדם קדוש. זה אומר אולי דבר אחר לגמרי.
מה זה אומר? זה אומר שאתה תהיה קדוש – זאת אומרת מופרש, מובדל, או מחובר לאלוהיכם.
קדושה כשמירת הפתח – מעשה חדשה לגמרי
מדריגות הקדושה והשכינה כשער
במילים אחרות, מה שהזוהר אומר זאת כך: יש מדרגות בקדושה, יש על איך מחוברים לעליונים, מחוברים לקדוש ברוך הוא. אחר כך יש מדרגות שאינן קדושה.
המדרגה האחרונה של הקדושה, אחת לפני – כן, באיזה עולם מדברים – אחת לפני הסטרא אחרא, נאמר, היא השכינה. שכינה, מידת היראה, זה השער, זה עומד בשער של הקדושה. אחר כך זה סטרא אחרא.
משל בית המקדש – עומד בפתח ודוחה את האויבים
אז הזוהר אומר זאת מאוד אחרת. יש יהודי שהוא אומר: “כן, אני רוצה להיות טוב, אבל אני מוסח.” אפשר לומר שזה הגדרים וסייגים.
אבל הזוהר מוסיף לזה מעשה מעניין מאוד. הזוהר אומר: “תחשוב על זה כך: יש את בית הקדוש ברוך הוא. בית הקדוש ברוך הוא הוא כל הספירות של הקדוש ברוך הוא, כל מצוות ה׳ – כל מצוות ה׳ זה בית הקדוש ברוך הוא.
מחוץ לבית הקדוש ברוך הוא, בפתח – ‘לפתח חטאת רובץ׳. בחוץ יש כל מיני חזירים, כל מיני שחורים, כל מיני רשעות, כל מיני רע. זה בחוץ.
אתה הרי יהודי, אתה מ׳שמרתם את בריתי׳, אתה רוצה להיות בברית של הקדוש ברוך הוא, בבית של הקדוש ברוך הוא.
גדרים וסייגים – עמידה בפתח
כשאתה עושה גדרים וסייגים, אתה פרוש מן העריות או לא מן העריות? כבר לא מדברים רק על מן העריות – עריות עצמן זה ממש רחוק מהדלת – אבל אתה עדיין עומד בדלת. אתה פרוש ממחשבה של עריות, או מראיה של עריות, מדבר שמעורר את העריות.
ומה הפירוש? הפירוש הוא כך: אתה יכול לומר כך, אתה עומד בבית של אביך בדלת, ואתה דוחף את שונאיו. כמו “קומה ה׳ ויפוצו אויביך” – זה מה שהאורות של השכינה עושים. “קומה ה׳ ויפוצו אויביך” – זו העבודה של קדושה. זה נקרא קדושה, כמה שיש בחלק של סור מרע שאמרתי.
מעשה חיה ולא מעשה סטטי
יוצא שזה נותן הרבה יותר מעשה חי. זה לא סתם שאדם צריך להיות כזה סוג אדם. זה שהאדם – ומזה בזוהר הגיע עד הסוף – וכשמדברים על קדושה אומרים שמירת הברית.
שמירת הברית – לא משל אלא מעשה שהיה
למה דווקא “שמירת הברית”?
מה זה קשור? זה סתם משל, לא, אי אפשר לומר רגיל? אף אחד לא קורא לזה שמירת הברית, רק הזוהר.
מה הפירוש? “ושמרתם את בריתי” פירושו – אבל הפירוש הוא כי הזוהר מבין את עומק הדברים. “ושמרתם את בריתי” פירושו פשוט שיהודי צריך לשמור כל המצוות, לשמור את התורה.
עומק הדברים – קשר פנימי
אבל הזוהר מסתכל על זה, וזה נופל לו ממש כמו מעשה שהיה. זה מעשה שהיה. יהודי הוא דבר כזה שהוא בפנימיות. הוא צריך להיות מחובר. לצאת החוצה – אבל צריך למצוא דרכים.
ובשביל זה אומר הוא: הנה יש ציצית, הנה יש מידות מיוחדות, מידת היראה.
מידת היראה – שמירת הפתח
מידת היראה היא לא סתם לפחד מהקדוש ברוך הוא. מידת היראה היא הדבר, שמירת הפתח, הדבר שעומד בדלת והוא דוחף, או הוא מוודא שיש חילוק: “להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור”.
זו מבט אחר לגמרי, זו מעשה אחרת לגמרי.
יישום על בעל התניא – הבינוני כשומר הפתח
מעשה חדשה לבינוני
ומובן שאדם צריך להיות לו בראש את המעשה, שכן, הוא צריך להיות צדיק והוא צריך להיות פרוש, הוא לא צריך להסתכל על דברים רעים – יש לו מעשה חדשה. יש לו מעשה חדשה לגמרי.
הוא נמצא כאן בשביל בית המקדש. הוא הולך בשביל בית המקדש. ומחוץ לבית המקדש יש כל מיני גויים שרוצים לפרוץ את דלת בית המקדש.
עבודת הציצית – דחיית הדברים החיצוניים
והוא זו עבודתו של ציצית, העבודה של “ולא תתורו אחרי לבבכם”, היא לא – כשכבר נמצאים בפנים זה לא זה. העבודה היא של מי שעומד בדלת, שהוא ידחוף את הדברים החיצוניים.
מעלת השומר – לא נעבך אלא גיבור
זה דבר חדש לגמרי בבעל התניא שהוא מוסיף: מי שמוסיף גדרים, למשל, או שהוא עובד יותר על הדברים הפנימיים – זה מה שאמרתי קודם שני הדברים שמחוברים – זה אולי קצת יותר קשה לחשוב שהוא יותר טוב.
הוא לא סתם כי הוא נעבך – כן, נעבך, יש לו יצר הרע, הוא צריך לעשות יותר גדרים, מה שאני יודע. לא, הוא עוסק, הוא שומר הפתח.
מצוות שמירת המקדש
יש מצווה של שמירת המקדש, שמירת המקדש. הוא מוודא שלא ייכנס, אנשים מבפנים לא ייפלו החוצה, אלה מהשחצנים החיצוניים והקליפות לא ייכנסו פנימה.
זו מעשה אחרת לגמרי ממה שיש לנו.
סיכום: “קדושים לה׳ אלקיכם” – פרישות למען הקשר
לא סוג אדם אלא תפקיד
זה “קדושים לאלקיכם”, כי אדם צריך להיות מיוחד, יהודי צריך להיות מיוחד, יהודי צריך להיות פרוש ומובדל.
למה? למה הוא צריך להיות? כדי להבין את ה׳. יש את שאר המינים של דברים שפוגמים, שהם נוראים נוראים, שלוקחים מזה.
הנקודה העיקרית
הוא לא הולך לכל הדברים שלוקחים. זו הנקודה שאני רוצה להוציא.