סיכום השיעור 📋
סיכום הטיעון: מעלות, מידות והמושג זהירות באתיקה של הרמב״ם
—
I. מסגרת: מה נלמד
הנושא הוא המידה הראשונה ברשימתו של הרמב״ם בשמונה פרקים, פרק ד׳. מטרת הרמב״ם בפרק זה אינה בעיקר לתת רשימה של מעלות, אלא הוא מביא אחת בדרך אגב כדי להדגים שמעשים טובים ומידות טובות (שהוא קורא להן מעלות) הן כל אחת אמצע בין שני קצוות.
—
II. הבהרה טרמינולוגית: מדוע מעלות נקראות מידות?
מידה פירושה המילולי “מדידה”. אם אדם הוא אריסטוטלי ומאמין שכל המעלות מורכבות מפגיעה במדה הנכונה (האמצע) של רגש – בין משיכה לבין דחייה – אז לקרוא להן מידות הגיוני. אולם מהות המעלה אינה להיות מדה; היא איכות טובה או נטייה של הנפש (מה שאריסטו קורא hexis). מונח עברי מדויק יותר יהיה תכונות טובות.
הרמב״ם עצמו קורא לדברים אלה דעות, וזו הסיבה שספר החוקים שלו מכנה את הסעיף הלכות דעות, לא הלכות מידות. מידות מתארות רק היבט אחד – הכמות הנכונה – של דעה. הפרק הראשון של הלכות דעות אומר שצריך להיות בעל הדעות בכמות הנכונה, והנכונות הזו היא מה שהופך אותן לטובות.
—
III. מדוע יש ללמוד מעלות בנפרד: טיעון המדע המעשי
האתיקה היא מדע מעשי, והמדע המעשי עוסק בפרטים, לא בכלליים. אנחנו אף פעם לא פועלים על כלליים – רק השכל עוסק בכלליים. פעולות, רגשות, הרגלים ומשיכות מכוונים תמיד לדברים ספציפיים.
אנלוגיה: רופא לא מרפא “מחלה” במופשט; הוא מרפא חולה ספציפי. האתיקה דומה לרפואה – היא “רפואת הנפש”, עיקרון שמקורו לפחות בסוקרטס.
השלכה: לומר “כל המעלות הן אמצעיות” הוא אמירה כללית נכונה אבל לא מאוד שימושית. כדי להבין באמת מעלה וכיצד לרכוש אותה, צריך לעבור על המעלות אחת אחת, ולהראות כיצד כל אחת היא אמצע בין קצוות ספציפיים. זה מה שגם אריסטו וגם הרמב״ם עושים עם הרשימות שלהם.
—
[סטייה צדדית: היררכיה של מעלות]
אריסטו מארגן מעלות בהיררכיה, אבל הרמב״ם (לפחות עבור קטגוריה זו של מעלות) לא מקים היררכיה. זה נדון קודם לכן ומושאר בצד כאן.
—
IV. הבעיה המרכזית: מהי זהירות?
המעלה הראשונה ברשימת הרמב״ם, בתרגומו העברי של ר׳ שמואל אבן תיבון, נקראת זהירות (מהערבית al-iffa).
A. המשמעות השטחית של זהירות
בשימוש הרגיל ובמשנה (למשל, הוי זהיר במצוה קלה), זהירות נראית כמשמעה זהירות, היזהרות, להיות ער/על המשמר. יש גם שורש הומונימי הקשור ל״זוהר”, אבל זו מילה אחרת למרות דרשות אפשריות.
B. הבעיה הפרשנית
הרמב״ם אומר שזהירות היא המעלה האמצעית הממוקמת בין תאווה מופרזת להנאה לבין תחושת הנאה לא מספקת.
אם זהירות פירושה “זהירות”, היינו מצפים שהיא תהיה האמצע בין להיות זהיר מדי לבין לא זהיר מספיק. אבל זה לא מה שהרמב״ם אומר. במקום זאת, הוא ממקם אותה ישירות בתחום של הנאה והתמכרות – מדובר בהחלשה נכונה של ההנאה למה שטוב באמת לאדם.
החידה: מדוע המילה זהירות – שנראית מציינת זהירות/היזהרות – מסתיימת בתיאור הנטייה הנכונה כלפי הנאה דווקא? איך הגענו מ״זהירות” ל״מתינות בהתמכרות”?
—
V. בחינת הפרשנות “זהירות כאסטרטגיה”
הצעה אחת: זהירות עשויה להיות מתאימה מכיוון שהמעלה שהיא מכנה (מתינות בהתמכרות) דורשת גישה אסטרטגית, זהירה – אפשר בקלות לחרוג מגבולות או להימשך רחוק יותר מהמיועד.
התנגדות: ההיגיון הזה יכול לחול על כל מעלה (למשל, כעס – היזהר לא להיות בעל יותר מדי או מעט מדי), אז זה לא מצדיק באופן ייחודי זהירות למעלה הספציפית הזו.
שיפור: זהירות לא רק מכנה אמצע אלא גם שיטה/אסטרטגיה להשגת האמצע. זה אפשרי אבל לא מגיע לבעיה העמוקה והיסודית יותר.
—
VI. הבעיה העמוקה יותר: מציאת תקדים לזהירות בלקסיקון היהודי
A. פרויקט התרגום התרבותי של אבן תיבון
אבן תיבון לא עושה רק תרגום מילולי; הוא מבצע תרגום תרבותי – מוצא מילה שכבר משמעה משהו בלקסיקון של הראשונים. הוא כנראה מאמין שלזהירות יש תקדים באותו לקסיקון.
B. הקושי המרכזי: התורה חסרה שמות עצם מוסריים מופשטים
הבעיה היסודית – שחוזרת על עצמה עבור כל מונח-מעלה, לא רק זה – היא שקשה מאוד למצוא את המושג של החזקה במידות טובות כמצווה בתורה.
סיבה: התנ״ך מדבר באופן מכריע בפעלים, לא בשמות עצם, ובמיוחד לא בשמות עצם מופשטים. שמות עצם מופשטים הם חידוש רבני ופילוסופי. חכמים הם פילוסופים בדיוק משום שהם הופכים פעולות לצורות/שמות עצם מופשטים.
[סטייה צדדית: ההפשטה הנוספת של הרמב״ם]
במשנה, ל״ט מלאכות (קטגוריות מלאכת שבת) מפורטות כבינוניות פועליות (החורש, הזורע), בעוד שהרמב״ם הופך אותן לצורות שם עצם מופשטות (חרישה, זריעה). המשנה עצמה עדיין מאוד פועלית אבל מתחילה את תהליך ההפיכה לשמות עצם; הרמב״ם לוקח את זה צעד נוסף.
—
VII. ההימור המושגי: מידה מול פעולה
A. מה זה אומר להיות בעל מידה
כל הפרויקט של זיהוי מעלות כמידות הוא בעצם הפרויקט של מציאת צורת שם העצם של הפועל – מעבר מ״עשיית דברים טובים” ל״להיות אדם טוב” / “החזקה בתכונה”. מידה שייכת לטבע של האדם; היא צורה, תכונה, או “מקרה של צורה” שקיים בך וגורם לפעולותיך. זה שונה מבחינה מושגית מביצוע פעולות בלבד.
B. חיפוש אחר שפת-מעלות בספרות המקראית וספרות החכמה
השאלה: האם נוכל למצוא את המושג של מעלה כאיכות מוחזקת איפשהו בתורה, או אפילו בספרות החכמה (משלי, קהלת, פרקי אבות)? ההבחנה המבוקשת: לא “אתה צריך לעשות דברים טובים” אלא “אתה צריך להיות בעל מידות טובות” – משהו שאתה מחזיק ולא משהו שאתה עושה.
C. המקרה של קדושים תהיו
קדושים תהיו עשוי להיראות כמצוות-מעלה (מצווה על מצב של היות). אולם, הרמב״ם דוחה במפורש ספירת זה כמצווה נפרדת בספר המצוות. הוא מתייחס אליה כאזהרה על כל המצוות האחרות – חיזוק רטורי, לא מצווה להחזיק בתכונה. הוא מצטט מדרש: “שתהיו קדושים” = “שתשמרו את המצוות”. זה אולי גם מרמז על הפיכה לסוג מסוים של אדם, אבל זה לא מה שהרמב״ם אומר בהקשר זה.
D. פער הפועל/שם העצם מומחש: יראת שמים
אנחנו אומרים באופן טבעי שלמישהו “יש יראת שמים” כאיכות מוחזקת. אבל התורה אף פעם לא אומרת “אתה צריך להיות בעל יראה”; היא אומרת ליראה – תמיד פועל. באופן דומה: לאהוב, לא “להיות בעל אהבה”. זה דפוס עקבי: התורה מצווה על פעולות, לא על החזקה בתכונות.
[סטייה צדדית: דחיית הטענה “המחשבה העברית מבוססת-פעולה”]
כמה פופולריזטורים טוענים שהדפוס הכבד-בפעלים הזה משקף “דרך חשיבה עברית/יהודית” מובהקת שהיא מכוונת-פעולה מטבעה ואנטי-אסנציאליסטית (לעומת המחשבה היוונית). זה כנראה שטויות: כל השפות הישנות/פרימיטיביות יותר כבדות בפעלים. הרגיסטר של התנ״ך פשוט ישן יותר. זה לא אומר שלאנשים לא היו מושגים של תכונות אופי קבועות – זו תכונה של שפה, לא של מטפיזיקה.
—
VIII. ויתור: התנ״ך כן מתאר אנשים כבעלי מעלות
בעוד שהתורה אולי לא מצווה על החזקה בתכונות, היא כן מתארת אנשים כבעלי מעלות – היא מאפיינת יחידים כבעלי איכויות מסוימות.
A. ההבחנה המרכזית: ציווי על מעלה מול תיאור מעלה
ציווי “היה בעל יראה” = התייחסות לאדם כנושא המסוגל להחזיק במידות, כאשר התכונה היא הגורם לפעולות. תיאור מישהו כבעל מעלות = מעשה דיבור שונה; זה מכיר בתכונה אבל לא בהכרח ממסגר אותה כמצווה לרכוש.
היחס בין פעולה לתכונה הוא דו-כיווני: פעולות מעצבות תכונות, ותכונות גורמות לפעולות – אבל הן נשארות שונות מבחינה מושגית. אפשר לעשות דברים טובים בלי להיות עדיין אדם טוב (פעולות מעצבות אופי בהדרגה). אפשר להיות אדם טוב בלי תמיד לעשות דברים טובים (בדרכים מוגבלות).
B. שלמות אנושית כהחזקה בשלמויות
להיות בן אדם מושלם פירושו להחזיק בכל השלמויות שבן אדם יכול להחזיק – מסגרת של קניינים (ערבית: malakāt), דברים השייכים לטבעך. האתגר הפילוסופי: כיצד לבסס מסגרת זו במסורת שטקסטי היסוד שלה מדברים בפעלים ובפעולות ולא בשמות-עצם מופשטים של אופי.
—
IX. היעדר שפת-מעלות מופשטת בעברית המקראית והרבנית
A. התורה לא מדלגת על התהליך – היא מדלגת על השם המופשט
התורה לא מדלגת על התהליך של איך אתה הופך לסוג מסוים של אדם, אבל היא כן מדלגת על השם המופשט של מעלות כאובייקטים עצמאיים. היא אומרת ליראה – פועל – לא “אתה צריך להיות בעל יראת שמים” כתכונה ניתנת להחזקה. היא אומרת שאתה צריך להיות ירא שמים, לא שאתה צריך להחזיק באיכות של יראת שמים.
B. עברית מקראית מתארת אנשים דרך מעלות, לא מעלות כהחזקות
תנ״ך כן משתמש בשמות תואר ובשמות עצם שמתארים איזה סוג של אדם מישהו הוא: צדיק, חכם, אשת חיל, טוב לב. אולם, אלה מתארים את האדם דרך המעלה – המעלה לא מטופלת כאובייקט ניתן להפרדה השייך לאדם. אנחנו לא אומרים יש לו צדקות. צדיק הוא מישהו שעושה צדק, ובשלב מסוים הופך לצדיק – אבל שם העצם המופשט צדקות כאובייקט לניתוח נעדר.
C. המקרה של תכונות האל
מידות ה׳ (חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד) קיימות אבל מתפקדות כשמות תואר של ההוויה האלוהית, לא כמושגים מופשטים עצמאיים. חנון הוא מישהו שעושה חינון; נושא עוון אולי אפילו מתפקד כשם תואר. הדיון במידות כ״דבר בפני עצמו” – כאובייקט עצמאי לניתוח פילוסופי – לא נמצא בשפה המקראית.
D. סיומות ה”-ות” החסרות (צורות שם עצם מופשטות)
לעברית המקראית חסרות במידה רבה סיומות שם עצם מופשטות המקבילות לאנגלית “-ness” או לעברית “-ות” (חסידות, צדקות). לשפה יש פעלים ושמות תואר המחוברים לנושאים (איש מלחמה) אבל לא שמות עצם מופשטים כמו מלחמתיות כאובייקטים עצמאיים לניתוח.
[סטייה צדדית: המילה “is” באנגלית מול עברית]
אנגלית משתמשת בקופולה “is” באופן נרחב (למשל, “he is at home”) בעוד שעברית מקראית ומשנאית פשוט אומרת הוא בבית בלי שום מקבילה ל-“is”. עברית מודרנית יכולה להכניס נמצא אבל עברית עתיקה לא. השימוש המתמיד באנגלית ב-“is” עשוי לשקף אוריינטציה מופשטת פילוסופית יותר, הזרקת “היות” לכל משפט. היעדר שפת-מעלות מופשטת בעברית עשוי להיות מקרה ספציפי של דפוס לשוני רחב יותר זה – עברית נוטה לא להפוך לממשי או להפשיט באופן שאנגלית (או יוונית) עושה.
—
E. הטענה המרכזית: מידות כאובייקטים מופשטים נעדרות מהתנ״ך
המילה מידה במובן של מידת הכעס – משהו שאדם יש לו – כמעט נעדרת מהתנ״ך. זה לא אומר שהמחברים המקראיים לא ידעו על תכונות אופי; זה אומר שהשפה לא פועלת ברמת ההפשטה הזו.
F. הרבנים כפילוסופים – אבל עדיין שאלה
חז״ל הם “בהחלט פילוסופים” שעוסקים בסוג זה של עבודה מושגית. אולם, נשארת שאלה אמיתית האם יש להם משהו המקביל למה שאנו קוראים “מעלות” או מידות במובן הפילוסופי המופשט. התשובה היא כן, אבל המושגים מוטמעים באופן משתמע ולא מוצהרים במפורש – רוב האנשים לא יודעים איך לקרוא את זה.
G. רשימות מעלות יווניות מול מקורות יהודיים
המסורת היוונית – לפחות מאפלטון ואילך – יש לה רשימות מפורשות של מעלות (ארבע המעלות הקרדינליות: אומץ, מתינות, חכמה, צדק) המטופלות כאובייקטים לניתוח (“מהי מתינות?”). למסורת הטקסטואלית היהודית חסרות רשימות כאלה ושאלות מופשטות כאלה בצורה ישירה.
H. הבעיה מיושמת על פרקי אבות
כל משנה בפרקי אבות עשויה לייצג מעלה שונה במהות, אבל פרקי אבות לא משתמשים במונח מידה טובה או מעלה כמושג עבודה. זו בדיוק הסיבה שהרמב״ם היה צריך לכתוב את ההקדמה שלו כדי לספק את המושגים המופשטים האלה. בלי המסגרת הפילוסופית של הרמב״ם, אי אפשר לארגן ולהבין כראוי מה המשניות מלמדות. למשנה יש את התוכן של אתיקת המעלות אבל חסר לה את האוצר המושגי המפורש.
I. דוגמה קונקרטית: זהירות
אפשר למצוא את הפועל זוהר או את שם התואר זהיר בטקסטים רבניים, אבל זהירות כשם עצם מופשט – תכונה שיש לאדם או שהוא היא – קשה מאוד למצוא במשנה. אפילו אדם זהיר כתואר/כינוי לסוג של אדם נדיר. זה מדגים את הפער הרחב יותר: המסורת הרבנית מרמזת על מעלות בלי לתת להן שם כאובייקטים מופשטים עצמאיים.
—
X. פתרון חלקי: שפת מעלות כן קיימת בתורה ובחז״ל
A. רשימות מעלות בתורה
אפילו בתורה עצמה, יש כמה רשימות של איכויות מעלה – למשל, הכישורים לשופטים: אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע. זו רשימת מעלות אמיתית, אבל היא קצרה ולא שיטתית.
B. שפת מעלות בחכמים
בספרות הרבנית (חז״ל), יש עוד יותר מונחי-מעלות. אולם, חכמים לא שיטתיים בארגון שלהם – ואולי במכוון. זה מקשה מאוד למפות את מונחי המעלות שלהם על הרשימות המאורגנות שעברו בירושה לחושבים כמו הרמב״ם, שקיבל טקסונומיות-מעלות מפילוסופים ערבים מוסלמים, שבתורם ירשו אותן מהיוונים.
C. הפרויקט קדימה
המשימה להמשך: לזהות סוגים ספציפיים של אנשים, מעלות, או הרגלים שחכמים דנים בהם שהם נבדלים ממה שהפסוקים אומרים – או משום שהתורה לא מזכירה אותם כלל, או משום שהתורה מדברת עליהם רק בצורת פועל (פעולות), בעוד שחכמים נותנים להם צורת שם עצם (תכונות אופי/נטיות) – ואז לחבר אלה למסגרת האתית הרחבה יותר.
—
XI. ראיה ראשונה מחז״ל: הברייתא של פנחס בן יאיר והמושג זהירות
A. הברייתא
זו ברייתא ידועה (מצוטטת מספר פעמים בבבלי): זהירות מביאה לידי זריזות… (וכן הלאה במעלה סולם). תכונות מרכזיות:
1. זה במפורש סולם של מעלות – התקדמות של סוגי אופי, כל שלב מוביל לבא אחריו הגבוה יותר.
2. זה מגיע לשיא בסוג הגבוה ביותר של אדם: לא רק צדיק או חסיד, אלא נביא שמחזיק ברוח הקודש, ואולי אפילו היכולת לתחיית המתים.
3. זה תומך בדעה שרוח הקודש אינה התערבות אלוהית קסומה – אלוהים לא פשוט “מקפיץ” נבואה לראש של מישהו. אלא, חסידות מביאה לידי רוח הקודש – יש סיבתיות טבעית של צמיחה רוחנית. להיות סוג אחד של אדם גורם או מאפשר באופן טבעי להפוך לסוג הבא, הגבוה יותר של אדם.
4. באופן מכריע, פנחס בן יאיר מדבר בשפה של מידות, לא פעולות. הוא לא אומר “אדם שזהיר (זוהר) הופך לאדם שזריז” – שזו הייתה הדרך הרגילה מכוונת-הפעולה לדבר. במקום זאת, הוא מדבר על זהירות שמביאה זריזות, ענווה, יראת חטא, חסידות, טהרה, קדושה – כולן מידות בצורת שם עצם. זו בדיוק רמת ההפשטה שנטען לה.
B. שאלה פתוחה
מה התכוון המסילת ישרים בזהירות? זה מסומן כחשוב אבל לא נפתר כאן.
—
XII. ראיה שנייה מחז״ל: המושג החדשני של יראת חטא
A. רקע: יראת אלוהים בתורה
התורה כבר מכילה את
המושג של יראת אלוהים. זה מופיע כבר בבראשית, כאשר אברהם אומר לאבימלך: אין יראת אלוהים במקום הזה – כלומר אפילו גוי חייב להיות בעל יראת אלוהים. אברהם כן משתמש בצורת שם העצם (יראת אלוהים) כאן, מתאר את זה כאיכות שמקום או אנשים יכולים להיות חסרים בה.
B. יראת חטא – מושג רבני חדש
חכמים מציגים מונח חדש שלא נמצא בתורה: יראת חטא (פחד מחטא / סלידה מחטא). מדוע מישהו יהיה “מפחד” מחטאים? חטאים לא מפחידים – הם מהנים (געשמאק). התורה מצווה אותנו לא לחטוא, אבל איפה החובה לפחד מחטא?
C. יראת חטא כמידה פרדיגמטית
יראת חטא היא בדיוק דוגמה למידה כשונה מפעולה:
1. זה לא על הימנעות מחטא (זה פשוט יהפוך אותך לצדיק – אדם צדיק שלא חוטא).
2. זה על להיות סוג האדם שלא חוטא – בעל נטייה פנימית, סלידה מחטא.
3. המילה יראה כאן לא פירושה “פחד” במובן של להיות מפוחד. היא משמעה משהו קרוב יותר למודעות, זהירות, סלידה, או אפילו שנאה של חטא. מונח טוב יותר עשוי להיות שונא חטא.
4. זה ממופה ישירות על ההבחנה של הרמב״ם: הרמב״ם מבדיל בין מישהו שיש לו מעלת המידות למישהו שרק עושה את הדברים הנכונים. האחרון הוא אדם ה״אפשי ומעשה” – “אני רוצה [את החטא] אבל אני לא עושה את זה”. אדם יראת החטא הוא בדיוק לא אדם “אפשי בחטא”. הוא לא רק מרסן את עצמו; הוא באמת לא רוצה לחטוא.
5. לכן: לא חוטא = צדיק (צדיק במעשה). יראת חטא = משהו מעבר לצדיק – אדם שהאופי עצמו מכוון נגד חטא.
D. למה לא “זהירות” או “חשדנות”?
– “זהירות” – כללי מדי, מרמז על חרדה מפוזרת ולא על אוריינטציה אופי ספציפית.
– “חשדנות” – קונוטציה לא נכונה לחלוטין.
– “היזהרות” – קרוב יותר אבל עדיין לא ממש נכון.
התיאור הטוב ביותר הוא: מישהו שלא אוהב לחטוא – מצב פנימי, לא פעולה חיצונית. זה מקרה ברור של חז״ל המנסחים מעלה/מידה שחורגת משפת הפעולה של התורה.
—
XIII. הבחנה בין ירא חטא לירא שמים
גם ירא חטא וגם ירא שמים חולקים את השורש ירא (פחד/זהירות), אבל אסור לקרוס אותם:
– ירא חטא = סלידה מחטא – האובייקט של הפחד/סלידה הוא החטא עצמו.
– ירא שמים = פחד/יראה משמים – אבל אדם לא “נגד” שמים; המילה ירא מתפקדת אחרת כאן.
אזהרה מתודולוגית: אותה מילה לא תמיד נושאת את אותה משמעות על פני קונסטרוקציות שונות. יראת אלוהים עשויה להיות בעלת חפיפה מסוימת, אבל בפשטות שלהן הן לא אותו מושג.
מסקנה: מהמונח ירא חטא לבדו, אנחנו יכולים לחלץ שיש מושג של להיות מנוגד פנימית לחטא.
—
XIV. תרגום הרמב״ם ליראת חטא
הרמב״ם, בכל פעם שהמשנה אומרת ירא חטא, מתרגם את זה לערבית כ-al-iffa – אותה מילה המשמשת ליוונית sophrosyne (מתינות/ריסון עצמי).
יתר על כן, שמואל אבן תיבון, בפרק ב׳ ברשימת המעלות של הרמב״ם, משווה במפורש: זהירות כלומר ירא חטא.
מסקנה: הרמב״ם הבין יראת חטא לא כ״להיות מפחד מלחטוא בגלל פחד מאלוהים” אלא כהחזקה בסלידה פנימית מחטא – אותו מושג כמו sophrosyne/al-iffa.
—
XV. ראיה שלישית: נפש שפלה – נפש תלמידי אברהם (פרקי אבות פ״ה)
המשנה מנגידה:
– תלמידי אברהם אבינו – שיש להם נפש שפלה
– תלמידי בלעם הרשע – שיש להם נפש רחבה
הרמב״ם מזהה נפש שפלה כזהירות / al-iffa – אותה מעלה שוב.
נפש שפלה לא פירושה “נמוכה” במובן פוגעני. זה אומר מוגבלת, מרוסנת, מתונה. המשנה מתארת במפורש סוג של נפש, לא רק דפוס התנהגות. תלמידי אברהם רוצים פחות; הם מגבילים את עצמם. רחבה פירושה בעל תאווה. התרגומים הנכונים הם מרוסן, מתון, מוגבל עצמית – לא “זהיר”.
ספירה שוטפת: שלושה מונחי משנה מזוהים כעת כמתייחסים לאותה מעלה:
1. זהירות
2. יראת חטא
3. נפש שפלה
—
XVI. סיבוך: הרמב״ם בהלכות דעות – מתח חלקי
בהלכות דעות פרק א׳, הרמב״ם דן בקצוות אופי ובדרך האמצעית (דרך המבצונית):
– קצה התאווה: בעל תאווה – “נפשם לא תשבע לרדוף אחר התאווה”
– דרך האמצע: מי שמתאווה רק למה שהגוף צריך
סיבוך: בהלכות דעות, הרמב״ם נותן שמות רק לקצוות (טובים או רעים), לא לאיכות האמצעית. כמו כן, נפש רחבה מתפרשת שם בקשר לכסף (לא תאווה פיזית), יוצר מתח אפשרי עם פירוש פרקי אבות. זה דורש מחשבה נוספת אבל לא נפתר כאן.
—
XVII. חידת זהירות כמילה – מנוסח מחדש
זהירות פירושה המילולי מודעות/זהירות, אך המידה שהיא מתייחסת אליה היא בבירור על הנאות פיזיות (אוכל ומין ספציפית). “מודעות” לא ממופה באופן טבעי על מתינות לגבי תאוות גופניות. מילים נרדפות נוספות מצוינות: פרישות (הימנעות/הפרדה), צניעות – כולן מצביעות על אותו מרחב מושגי אבל אף אחת לא לוכדת את זה בצורה מושלמת.
—
XVIII. הרקע היווני: Sophrosyne והמשמעות המתפתחת שלה
A. משמעות רחבה מקורית (חרמידס של אפלטון)
בדיאלוג זה, בחור צעיר טוען שיש לו sophrosyne, וסוקרטס בוחן אותו דרך הגדרות מוצעות מרובות:
– צניעות נכונה
– לא למהר ברחוב (סוג של ישוב הדעת / קומפוזיציה / יישוב)
– לטפל בעניינים שלך (לא להיות נפש רחבה)
– שליטה עצמית בכל הדרכים
אף אחת מההגדרות הללו לא כוללת הנאות פיזיות ספציפית. כולן על להיות מענטש במובן רחב – מה שעשוי להיקרא אדלקייט (אצילות/עידון).
מסקנת סוקרטס בדיאלוג: כולם אומרים שהבחור הצעיר הזה הוא בעל הגדול ביותר של מעלה זו, אבל מכיוון שהוא לא יכול להגדיר אותה, הוא לא יכול באמת להחזיק בה (השיטה הסטנדרטית של סוקרטס להטריד אנשים).
השלכה: Sophrosyne במקור פירושה משהו רחב מאוד – שליטה עצמית כללית, קומפוזיציה, עידון, אצילות אופי. רק מאוחר יותר (דרך אריסטו והמסורת שלאחר מכן) היא הצטמצמה לפירוש ספציפי של מתינות לגבי הנאות פיזיות.
—
[סטייה צדדית: מעלות בלתי ניתנות לתרגום תרבותית]
כמה מעלות קיימות רק בשפות מסוימות – למשל, “courtesy” באנגלית, שאין לה מקבילה טבעית ביידיש. מושגים מוסריים מסוימים קשורים לשונית ותרבותית.
—
[סטייה צדדית: חוסר התרגומיות של “אדל”]
המושג היידישי/עברי של “אדל” (איכות אופי המשובחת בהקשרי שידוכים) מתנגד לתרגום לאנגלית. מועמדים שונים מוצעים ונדחים:
– “Timid” – נדחה, אם כי השפת אמת הציע שביישנות עשויה להתקרב ל-sophrosyne
– “Refined” – הניסיון התרגום הנפוץ ביותר, אבל זה עובד רק כמילה נרדפת לאנשים שכבר יודעים מה “אדל” אומר; למי שבחוץ, “refined” מציע הערכה לאמנות יפה, לא האיכות המוסרית המיועדת
– “Well-mannered” – גם נדחה כלא לוכד את זה
“אדל” היא איכות מוסרית בלתי ניתנת לצמצום המוכרת באופן חוויתי (“אתה צריך לראות כשהוא אדלער גיי, אתה יודע מה זה אומר”) והיא אחת מתכונות האופי המוערכות (מעלות) בהערכות שידוכים, ישימה לשני המינים. יש אפילו את המושג של “אדלער גוי” או “אדלער חיה” – מציע ספקטרום של איכות זו אפילו מחוץ להקשר היהודי.
—
XIX. Sophrosyne ברפובליקה של אפלטון: הנפש התלת-חלקית
A. הנפש התלת-חלקית של אפלטון וארבע המעלות הקרדינליות
הרפובליקה של אפלטון מחלקת את הנפש לשלושה חלקים:
1. חלק תאבוני (כוח התאווה / תשוקה)
2. חלק נלהב (thumos / כעס, השראה, רוח)
3. שכל (חלק רציונלי)
כל חלק קשור בדרך כלל למעלה:
– שכל → חכמה
– רוח → אומץ
– תאווה → נאמר בדרך כלל שיש לה מתינות (sophrosyne)
אולם, אפלטון דוחה במפורש שמתינות היא כראוי מעלה של התאווה. תאווה, עבור אפלטון, אין לה מעלות משלה. במקום זאת, sophrosyne/מתינות היא מעלה פוליטית או יחסית: היא אומרת שהחלק התאבוני עומד ביחס הנכון של כניעה לחלק הנלהב ולשכל.
B. הבחנה בין Sophrosyne לצדק
– חכמה היא פשוט ידיעה – היא שייכת לשכל באופן מהותי
– אומץ שייך לחלק הנלהב באופן מהותי
– Sophrosyne ייחודית בהיותה על ויסות תאווה על ידי שכל (והמעלות הצאצאיות שלה)
– צדק הוא על שיש הכל בפרופורציה נכונה – שזה שונה מהיחס הכניעה שמגדיר sophrosyne
אז sophrosyne נשארת כללית מאוד באפלטון – היא לא שייכת לתאווה עצמה אלא מתארת תאווה שנמצאת תחת שליטה של שכל או רוח. זה מקביל למושג הרבני של כובש את יצרו.
C. המודל של אפלטון כ״מלחמת היצר”
הדימוי של כובש את יצרו כולל אומץ ומלחמה (“מלחמת היצר”). זה מתחבר לאמרה התלמודית לעולם ירגיז יצר טוב על יצר הרע. מודל הרפובליקה של אפלטון הוא בעצם חשבון מלחמת היצר: תאווה רוצה דבר אחד, ואתה כובש אותה דרך רוח המונחית על ידי שכל. מסגרת זו מאפשרת במפורש מקום לאקרסיה (חולשת רצון) ובעיות קשורות – אכן, היא מעוצבת להתמודד איתן. זו בדיוק הסיבה שאפלטון מניח שלושה חלקי-נפש.
—
XX. האלטרנטיבה האריסטוטלית (שהרמב״ם עוקב אחריה)
A. הנפש הדו-חלקית של אריסטו מול הנפש התלת-חלקית של אפלטון
אריסטו דוחה את מודל מלחמת היצר. הוא מאמין בנפש דו-חלקית:
1. חלק רציונלי
2. חלק לא-רציונלי – מחולק ל:
– לא-רציונלי לחלוטין (חלק תזונתי – לא רלוונטי לאתיקה)
– חצי-רציונלי – מסוגל להילמד ולהתרגל
החלק החצי-רציונלי הזה הוא על מה שמידות עוסקות. אריסטו מאמין שאתה יכול לאמן תשוקה עצמה – לא רק לשלוט בה מלמעלה. החלק התאבוני/מתאווה (לא החלק התזונתי) יכול להתחנך דרך התרגלות.
B. הצמצום של אריסטו ל-Sophrosyne
מכיוון שאריסטו מאמין שתשוקה יכולה להיות מאומנת (לא רק מבוקרת), הוא מצמצם באופן דרמטי את המשמעות של sophrosyne:
– זה לא שליטה עצמית כללית
– שליטה עצמית (enkrateia/להיות “encratic”) היא רק שלב בדרך למעלה, לא מעלה עצמה
– מעלה אמיתית פירושה שאתה כבר לא צריך להפעיל שליטה – התשוקות שלך כבר מאומנות כראוי
– Sophrosyne פירושה ספציפית לאהוב את הדברים הנכונים בתחום ההנאה הפיזית – זה כל התחום שלה
– אריסטו מחלק מעלות לפי אובייקט התשוקה שלהן, לא לפי חלקי הנפש (בניגוד לארבע המעלות הקרדינליות של אפלטון המבוססות על מודל הנפש התלת-חלקית)
– זה מניב את הרשימה הארוכה הרבה יותר של אריסטו של 9-12 מעלות (הספירה המדויקת שנויה במחלוקת), במקום ארבע המעלות הקרדינליות של אפלטון
—
XXI. קריאת הרמב״ם לזהירות כיראת חטא – מוסבר במלואו כעת
עם הרקע האריסטוטלי שהוקם, הטיעון מגיע למסקנתו:
– הרמב״ם עוקב אחרי אריסטו, אז עבורו זהירות = יראת חטא במובן האריסטוטלי המצומצם
– “חטא” בהקשר זה לא פירושו חטא כהפרת חוק (למשל, עבירות הלכתיות טכניות)
– זה אומר המשיכה לחטא – ההנאה של חטא, במיוחד הנאות פיזיות ומיניות
– זה מתיישב עם השימוש של חז״ל: “לטעום טעם חטא” פירושו לטעום את ההנאה של חטא, לא העבירה החוקית; “חטא” בחז״ל מתייחס בדרך כלל לחטאים מיניים
– אז יראת חטא = מישהו שאימן את עצמו לא לרצות הנאות פיזיות לא ראויות – לא רק מישהו ששולט בעצמו נגדן
ניגוד עם הרמח״ל (קריאה אפלטונית)
– הרמח״ל הוא אפלטוניסט בהקשר זה: עבורו, זהירות פירושה מודעות ושליטה עצמית כללית (ה-sophrosyne האפלטונית הרחבה)
– עבור הרמב״ם, זה שגוי – זהירות היא ספציפית על הסלידה המאומנת מהנאה פיזית לא ראויה (ה-sophrosyne האריסטוטלית הצרה)
– אותו צמצום היסטורי שקרה למילה היוונית sophrosyne (מרחב לצר) קרה למונח היהודי זהירות
—
XXII. תצוגה מקדימה: מונחים קשורים נוספים
יש מונחים קשורים נוספים שעדיין צריך לנתח:
– צניעות
– בושת פנים
אלה נראים לוכדים היבטים שונים של אותה מעלה וצריכים להיבחן במסגרת של הרמב״ם. זה יהיה נושא השיעור הבא.
תמלול מלא 📝
מעלת הזהירות: הבנת המתינות בהנאה על פי שמונה פרקים לרמב״ם
פרק א: מבוא ללימוד המעלות בשמונה פרקים
מורה: כן, זה השיעור. כן, זה טוב. זה השיעור. השיעור הוא ככה. אנחנו לומדים את המידה הראשונה. אנחנו לומדים את המידה הראשונה שהרמב״ם מזכיר כאן, שנמצאת בספר הזה שנקרא שמונה פרקים, פרק דלת, זוכרים?
תלמיד: איך זה נקרא?
מורה: הספר הראשון בשמונה פרקים.
תלמיד: לא.
מורה: פרק דלת.
לרמב״ם יש רשימה. המטרה שלו כאן היא לא באמת לתת רשימה, אבל יש לו רשימה. הרשימה שלו היא כאן בדרך אגב, שכפי שדיברנו, אני חושב, בשיעור קודם, אולי באחרים בסדרת היידיש. הוא מנסה להגיד לכם שהמעשים הטובים, ולכן המידות הטובות, מה שהוא קורא מעלות – מעלות, נכון? אנחנו קוראים להם לפעמים מעלות.
אבל בכל מקרה, כן, הוא אומר ש- מה הבעיה?
תלמיד: זה בחוץ, אל תדאג.
מורה: אתה צריך לדאוג, אבל זה בסדר.
הוא אמר שהוא נותן לנו רשימה של מעלות, בסדר? בדוגמה הראשונה הזאת יש משהו שמתורגם כאן כזהירות. אני לא יודע באיזה תרגום אתם משתמשים. אני הולך לקנות לכם תרגום טוב יותר. יש תרגומים שונים, בסדר? בערבית זה נקרא אל-עפה או עפה, ובתרגום של רבי שמואל אבן תיבון זה נקרא “זהירות”. ועכשיו אף אחד לא יודע מה זה הזהירות. יש לנו כבר את הדף על מה זה הזהירות, בסדר?
תלמיד: אף אחד מכם לא יודע?
מורה: עשינו. כן, עשינו את זה. אמרנו לכם את זה. ועכשיו אנחנו הולכים לדבר על זה יותר.
פרק ב: הבעיה הלשונית של תרגום המעלות
מורה: זה ה- כן, אבל אנחנו זוכרים איך הגענו ממקום אחד למשנהו?
תלמיד: מאיזה מקום לאיזה אחר?
מורה: בסדר, בואו ננסה להבין משהו מאוד בסיסי, כי אני אומר מאוד בסיסי, בסדר? אנחנו עושים משהו כזה. אנחנו לומדים ספר על מעלות, בסדר? בעברית, מתורגם כמידות טובות, מידות טובות, שזה סוג של תרגום מוזר, גם תרגום טוב אם אתה אריסטוטלי. אבל זה לא מהמהות של המעלות להיות מידה, נכון?
מידות פירושו מדידות. כמובן, אם אתה מאמין שכל המעלות הן מדידות במובן של להיות אמצעיות, אז זה הגיוני לקרוא להן מידות, נכון? אבל זה לא מהווה את היותן מעלה – זה הנכונות, המידה הנכונה של סוג מסוים של רגש, נכון? משיכה או סלידה בעיקרון זה מה שאנחנו קוראים מידה טובה. זה מה שמידה היא.
אז זה באמת צריך להיקרא משהו כמו תכונות טובות, כמו הקסיס טובה [יוונית: נטיות/מצבים] כמו שהאריסטוטליים היו קוראים להן, תכונות טובות של הנפש. הטוב שלהן מורכב מהיותן המידה הנכונה, נכון?
זה גם כמעט – הרמב״ם קורא לדבר הזה שהן באמת דעות, נכון? זוכרים את הדף הזה? לכן זה נקרא הלכות דעות, לא הלכות מידות, כי מידות זה רק של משהו, ושל מה? של דעות. לכן כתוב בפרק הראשון הזה שצריך שיהיו לך הדעות בכמות הנכונה. זה מה שעושה אותן טובות, בסדר?
פרק ג: למה אנחנו חייבים ללמוד מעלות בודדות
מורה: אבל עכשיו אנחנו דנים במשהו שנקרא ככה, נכון? עכשיו מה שרצינו להגיע לדון בו זה – ואנחנו הולכים להתחיל קצת לחמש דקות היום כי כולם עייפים – אנחנו הולכים להתחיל ללמוד על המעלות הספציפיות האלה והחטאים המקבילים להן, ברור, נכון?
לרמב״ם כאן יש רשימה מאוד מעניינת של תשע מעלות, והוא באמת – הרשימה כאן היא כדי להראות איך כל אחת מהן היא אמצעית, איך כל אחת מהן היא אמצע בין היותר מדי והפחות מדי, שהם הרעים, נכון? הגרסאות הרעות שלהן, החטאים המקבילים להן.
אבל אני חושב ש, וכפי שאריסטו אמר, זו הדרך הנכונה של למידה. מכיוון ש- בניגוד למה שאתם אמרתם – לא, מכיוון ש- מכיוון שבאתיקה היא מדע מעשי, מדע מעשי מורכב מפרטים, נכון? זה לא על ידיעה, זה על עשייה. ואנחנו אף פעם לא עושים כלליים. הדבר היחיד שעושה כלליים הוא השכל. השכל שלך עושה כלליים. זה מה שהוא עושה. הוא מכליל. הוא יודע כלליים.
אבל הפעילות שלך, המעשים שלך, או הרגשות שלך, או ההרגלים שלך, או המשיכות שלך הן תמיד כלפי דבר ספציפי כלשהו, נכון? כמו רופא שלא מרפא מחלה, הוא מרפא אדם חולה. זו הדוגמה העיקרית של מדע מעשי, אומנות מעשית, באמת. ומכיוון שהאתיקה היא אומנות מעשית, אנחנו מבינים אותה באנלוגיה של רופא, כפי שהרמב״ם אמר, כפי שלמדנו עוד מסוקרטס, לפחות, שהאתיקה היא על ריפוי הנפש, וכנראה אפילו לפני כן.
אז אנחנו מבינים את זה. אז מכיוון שהאתיקה היא אומנות מעשית, זה לא ממש שימושי לדבר על זה באופן מופשט במובן, בסדר, כל החטא הטוב – כל המעלות הטובות, כל המידות הטובות של רגש ורצון, או תאווה, איך שאנחנו קוראים לזה, הן האמצעיות שלנו. בסדר, זו צורה מאוד כללית של כולן, אבל זה לא עוזר לנו הרבה מאוד.
לכן, אנחנו חייבים להראות את זה בפרט. אנחנו חייבים לעבור על הרשימה. ואריסטו אומר שאנחנו הולכים לעבור על הרשימה. הוא לא אומר לנו מאיפה הוא קיבל את הרשימה שלו. דיברתם כאן על רשימה כבר? קצת? אם אתם זוכרים, אתם צריכים להגיד לי. ויש רשימות שונות. ואנחנו צריכים להראות איך כל אחת מאלה היא אמצעית ולהבין כל אחת מהן. אז זו תהיה הדרך הטובה יותר להבין מה זו מעלה וגם איך להשיג מעלות ספציפיות.
בואו נסביר איך לארגן מעלות, כמו היררכית. דיברנו על זה, ודיברנו על כך שהרמב״ם לא עושה את זה, או לפחות בסוג המעלות הזה לא עושה את זה. אין לו היררכיה מסוימת של מעלות, וזה – בסדר, נדבר על זה בעוד שנייה. בסדר, אנחנו לא מדברים על ההיררכיה עכשיו. אנחנו רוצים לדבר על אלו בודדות.
פרק ד: המקרה של זהירות – חידה לשונית ומושגית
מורה: ואנחנו רוצים לדבר על אחת בודדת שנקראת – אז עכשיו יש לנו את הרשימה הזאת. עכשיו, אני רוצה לדבר קצת מנקודת המבט של אחת בודדת כדי לנסות להבין מה זה ולראות לאיזה סוג של בעיות אנחנו נכנסים כשאנחנו מדברים על אחת בודדת, כשאנחנו מדברים על מעלה או מידה, בסדר?
אז בואו ננסה להבין, ואנחנו הולכים להסביר את זה מנקודת המבט של סוג של בעיה פרשנית לשונית, נכון? זו הבעיה. מה הבעיה?
שאם אתה קורא את התרגום של רבי שמואל אבן תיבון כאן, אתה רואה שכתוב שיש מידה שנקראת זהירות, מעלה – זו הדרך של הרמב״ם לקרוא להן כאן – מעלה שנקראת זהירות, והיא בין יותר מדי תאווה ובין לא להרגיש הנאה. זה מה שכתוב. זה ממש מה שכתוב. וזה מראה לך איך הדבר הזה שנקרא זהירות, שכנראה ידעת עליו לפני כן, עכשיו זה נותן לך בהירות טובה יותר על ההגדרה שלו או מה זה ואיך לעשות את זה, שזה שזו מידה אמצעית, מעלה אמצעית, או תכונה אמצעית או מעלה, שהיא בין שני הדברים האלה, ששניהם רעים, נכון? בסדר.
עכשיו מה הבעיה שיש לי כאן? הבעיה היא שאף אחד לא יודע מה זה זהירות. מישהו יודע מה זה?
תלמיד: זו מילה שרבי שמואל אבן תיבון נתן לנו כאן, נכון? אנחנו גם לא יודעים מה המילה הערבית אומרת. במשנה נראה שזה מציין זהירות. המשנה אומרת משהו על זהירות?
מורה: אז בואו – אז בואו נחכה. אז טוב מאוד, טוב מאוד. אז המילה – היא – נראה שאנשים חושבים שזה אומר זהירות, בסדר, נכון? וברור כמו שאמרת, כתוב “הוי זהיר במצווה קלה”. או מה עוד כתוב?
תלמיד: זה מופיע – כמה פעמים כתוב את זה?
מורה: בדיוק פעם אחת.
תלמיד: זה הסיפור?
מורה: אז מה הבעיה הגדולה יותר שיש לנו כאן? אתה יכול לבדוק עכשיו. יש מילה שונה מזוהר, למרות שאתה יכול לעשות דרשות שמבלבלות בין שני הדברים האלה, אבל זה דברים שונים, בסדר? כל הדברים האלה אומרים – ראשית, כל הדברים הם פעלים, נכון? משהו אומר משהו כמו “היה מודע”, “היה מודע”, “היה זהיר”, דברים דומים, נכון? או “בדרך זהירה”, “היה זהיר”, בסדר?
אז המידה הזאת של זהירות היא בין יותר מדי תאווה ויותר מדי הנאה, ופחות מדי הנאה, בעיקרון לאהוב הנאה יותר מדי ולאהוב אותה פחות מדי. זה מה שזה.
תלמיד: לא, זה לא הגיוני, נכון?
מורה: למה זה לא הגיוני?
תלמיד: זה לא שזה לא סוג ההגדרה ההקשרית המסורתית, נכון?
מורה: וזה יהיה בין להיות זהיר מדי ופחות מדי זהיר. מה הקשר שלו להנאה? איך אנחנו נכנסים למושג הזה של הנאה ספציפית? למה בחרנו הנאה? ובכן, אנחנו מדברים על הנאה, ברור. למה זו המילה לתאר את ההתאמה של ההנאה למה שטוב לאנשים? אנחנו לא מדברים על להיות יותר מדי זהיר או קצת זהיר. אנחנו מדברים ספציפית על התמכרות.
הבעיה של תרגום אתיקת המעלות האריסטוטלית לעברית: שמות מופשטים והלקסיקון המקראי
פרק ה: הערכת “זהירות” כאלמנט אסטרטגי במעלה
תלמיד: אני חושב שמה שהוא מתאר כמידה זה זהירות הבאה מזהירות במובן שלעסוק בזה יותר מדי או פחות מדי עשוי להיות לו השלכות לא מכוונות, או שזה עשוי להיות משהו שיכול למשוך אותך פנימה יותר ממה שאתה מתכוון, או שאתה יכול לחרוג מגבול בלי…
מורה: כן, אני מבין את זה, אבל אנחנו יכולים לומר את זה על הכל. כמו, זהירות צריכה להיות האמצע של כעס גם, כי תיזהר לא לקבל יותר מדי כעס או פחות מדי כעס או משהו.
תלמיד: לא, אבל האם הדרך שבה אתה ניגש לזה אידיאלית על ידי זהירות? או האם ה- כמו, זהירות לי גם פשוט נראית שהיא מציינת לא רק אמצע, אלא גם אסטרטגיה.
מורה: בסדר, אבל איך זה – אני לא יודע אם האסטרטגיה הזאת מתאימה באותה מידה לכעס.
תלמיד: היא בהחלט מתאימה לעוד הרבה דברים אחרים.
מורה: כמה? אני לא יודע.
תלמיד: כסף. לא לתת יותר מדי או פחות מדי. אתה צריך להיזהר עם הכסף שלך. אנשים היו אומרים את זה.
מורה: כן, אבל זה זהיר, האסטרטגיה. האם אתה משיג את ההשגה של המעלה הזאת על ידי היותך זהיר?
תלמיד: אה, אנחנו לא נותנים… רק כדי להבהיר, אנחנו לא נותנים… אני לא חושב שאסטרטגיה תהיה פרשנות טובה כי אף אחד מהדברים האלה לא אסטרטגיות.
מורה: אני יודע, אני יודע.
תלמיד: אני אומר שזה למה הוא אולי בחר בזהירות זה כי היא מכילה אלמנט אסטרטגי מסוים בה.
מורה: בסדר, אז אולי. אולי, אבל אני חושב שיש תמיד בעיות עמוקות יותר כאן. בסדר? בואו ננסה לתת לכם את הבעיה העמוקה ביותר שאתם דואגים לגביה.
פרק ו: הבעיה היסודית של מציאת תקדים לשפת המעלות
4.1 הפרויקט של אבן תיבון של תרגום תרבותי
מורה: אתם דואגים לגבי זה. בסדר, טוב מאוד. אתם כבר דואגים לגבי זה, אז אני הולך לנסות לגרום לכם לא לדאוג. מה שאני מתכוון לומר זה שיש כאן ברור בעיה גדולה יותר. בסדר? עכשיו מה הבעיה הגדולה יותר? דיברנו על זה כבר, נכון? מה שתרגומים מנסים לעשות, לפחות במפורש, זה לעשות תרגום תרבותי מלבד תרגום מילולי, נכון? הוא רוצה לתת לנו מילה שאומרת משהו בלקסיקון שלנו.
תלמיד: כן, והלקסיקון בדיוק.
מורה: והוא חושב שזהירות היא משהו שנמצא בלקסיקון אבל היא וזה בערך מה שהמעלה הזאת אומרת, נכון? שאני – כלומר, האם יש תקדים?
תלמיד: אה, בסדר. אז חייב להיות תקדים.
מורה: אבל מה הבעיה? מה הנושא שיש לנו במציאת תקדים כזה? הנושא הוא יותר בסיסי, נכון? ואנחנו הולכים להיות עם הנושא הזה בכל אחד אחר, אני חושב, גם.
6.2 התורה מדברת בפעלים, לא בשמות מופשטים
מורה: הנושא הוא שיש מעט תקדים – לפחות אני יכול לסייג את זה – אבל הנושא הוא שקשה למצוא את המצווה של היות בעל מידות טובות בתורה, נכון? מה הנושא העיקרי?
תלמיד: היא בדרך כלל מדברת בפעלים.
מורה: כי היא בדרך כלל מדברת בפעלים. לתנ״ך אין שמות של דברים. כמעט אין לו שמות. בהחלט אין לו שמות מופשטים, נכון?
תלמיד: כן.
מורה: שמות מופשטים זה דבר רבני. זה דבר פילוסופי. זה למה כבר נתתי לכם את זה – ולמה החכמים הם פילוסופים – כי הם הופכים הכל לצורות, הכל לשמות מופשטים, נכון?
6.3 ההפשטה הנוספת של הרמב״ם: מבניינים פועליים לשמות טהורים
מורה: הראיתי לכם בשבוע שעבר בלמה תסמיל עוכס – שאני עושה את זה צעד אחד יותר אז, נכון? במשנה כתוב למה תסמיל עוכס החורש, הזורע, וכן הלאה. והרמב״ם אומר החרישה, הזריעה. אבל זה בסדר. סליחה, השבוע. אולי למדתי את זה בשבוע שעבר. זה סוג הדבר שהמשנה עושה כל הזמן, נכון? היא לוקחת דברים שאומרים צורת פועל והופכת אותם לצורת שם – השם של הפועל, נכון?
עכשיו המושג הזה בעצם לא עושה את זה כאן. המשנה היא עדיין מאוד, מאוד, מאוד פועלית – מאוד הרבה פעלים. אבל זה עדיין עושה הרבה מזה, נכון?
6.4 השינוי המושגי: ממעשה לבעלות על תכונות
מורה: עכשיו אתם מבינים שמה שאנחנו עושים כאן – כל המושג הזה של מה זה אומר להיות בעל מידה בניגוד לעשות משהו – זה למצוא את צורת השם של הפועל הזה. כי מה זה אומר להיות בעל מידה זה להשתייך לטבע שלך, להיות בעל טבע, להיות בעל סוג של צורה או סוג של תכונה, מקרה של צורה, משהו שקיים בך, שזה מה שאנחנו באמת עוסקים בו – מה שגורם למעשים.
אז אם אתה קורא את התורה, אתה כנראה לא תמצא אפילו אחד – לא רק בתורה, אפילו ב… תהיתי על זה. זו שאלה טובה. אולי יש. אנחנו צריכים למצוא אותם. זו שאלה.
6.5 חיפוש אחר שפת המעלות בספרות החכמה המקראית
מורה: אולי חלק מהמשנה זה – פרקי אבות תוהה על השאלה הזאת. כמו במשלי או בקהלת או בספרות חכמה מוסרית אחרת בתנ״ך, האם אנחנו יכולים למצוא את המושג של מעלה בהם? אתם מבינים למה אני מתכוון? המושג במקום לומר שאתה צריך להיות אדם טוב ולעשות הרבה דברים טובים, לומר שצריך להיות לך מידות טובות, נכון? צריך להיות לך משהו שיש לך במקום משהו שאתה עושה, נכון?
תלמיד: כן, זה יהיה אחד המקומות לשחק בהם, אבל כמובן –
מורה: לא, התורה בעצם אומרת את הסוג הזה של מצוות, אנחנו לא סופרים אותן כמצוות.
תלמיד: כי הוא לא מבין אותן כמשהו שצריך להיות לך. הוא מבין את זה כאומר לך שאתה צריך לעשות את כל השאר.
6.6 המקרה של קדושים תהיו
מורה: לא, כי הוא חושב – בהעדר מילה טובה יותר – אוניברסלי, נכון?
תלמיד: לא, לא בדיוק. הוא לא אומר את זה. אתה עשוי לפרש את זה ככה. הוא אומר את זה כי יש לזה הודעה על שאר המצוות. זו השפה של הרמב״ם, נכון? זה מוסר, זו רטוריקה על כל השאר. כי תוכן המידע שזה מכיל אומר לעשות את כל מה שכתוב. קדושים תהיו – הרמב״ם מביא מדרש שאומר, קדושים תהיו, ואין שום דבר לעשות חוץ מלעשות את כל השאר.
אתה אולי צודק שזה משהו ש- מה שאתה הופך אחר כך – אבל זה לא מדויק למה שהרמב״ם אומר. זו מצווה לפחות. זה אולי נכון גם, אבל זה לא מה שהוא אומר שם.
פרק ז: הפער פועל/שם בשפה המקראית
7.1 היעדר ציווים “להחזיק” בתכונות
מורה: אז זו השאלה: האם יש איזה ציווי או איזו מצווה – אפילו כמו שאמרתי, אפילו בספרות החכמה, אפילו במקומות שבהם היא נותנת עצה מוסרית יותר במפורש – האם יש דרך כלשהי שבה היא מדברת על להיות סוג, להפוך לסוג של אדם, להחזיק בתכונות מסוימות, נכון? קנינים אנחנו קוראים להם, נכון? מלכאת בערבית – דברים שיש לך.
אולי יש. אולי יש. אבל כמובן שיש לנו בעיה של שפה, נכון? אנחנו לא יודעים איך לקרוא את העברית. עברית מקורית היא משהו שאנחנו לא יודעים, ולכן הרבה אנשים יסתובבו ויגידו, אתה יודע – אתה יכול לשמוע כזה – אני מצטער, אתה יכול לשמוע איזה בחור אחר ששם לב לזה ואומר, “כן, כי הדרך היהודית של חשיבה, הדרך העברית של חשיבה, היא לחשוב במעשים כי אנחנו הרקליטיים. אנחנו לא מאמינים באף צורה קבועה.”
אבל זה כנראה שטויות. אין סיבה אמיתית לחשוב את זה. כל השפות הישנות או הפרימיטיביות יותר מדברות בצורת פועל בעיקר, והתנ״ך, כנציג של רגיסטר ישן יותר בשפה, הולך להיאלץ לדבר ככה. זה לא אומר שאין להם את המושגים האלה. זה רק אומר שככה הם מדברים.
7.2 הדוגמה של *יראת שמים*
מרצה: זה אומר חצי מיליון פעמים—אבל אף פעם לא הרבה—אבל זה לא אומר שצריך להיות לך *יראה*. אנחנו מדברים ככה בצורה מאוד טבעית. למישהו יש *יראת שמים*. אבל זה אף פעם לא אומר שצריך להיות לך *יראה*. זה אומר *ליראה*—זה פועל, נכון? לא להיות בעל יראה. זה אומר *ליראה אותו* או את ה׳, שזה גם סוג של פועל—כלומר אני עושה משהו. אבל הפסוק לא אומר שצריך להיות לך—שצריך להיות לך—שצריך להיות לך *יראה* או שצריך להיות לך *אהבה*. אנחנו מדברים ככה בצורה מאוד טבעית. אנחנו מדברים ככה. אבל זה לא אומר, והחומש לא אומר, והתנ״ך לא אומר.
7.3 המקרא כן מתאר אנשים כבעלי מעלות
תלמיד: כלומר, זה מתאר אנשים כבעלי מעלות. יש—
מרצה: אוקיי, טוב מאוד. טוב מאוד. אז מה? יש—טוב מאוד. מה ההבדל? מה שההבדל הוא—
תלמיד: לא, לא רק באיך שאתה מדבר. ההבדל הוא לדבר על שני דברים שונים.
פרק 8: ההבחנה המושגית בין פעולה לאופי
8.1 החזקת תכונות מול ביצוע פעולות
מרצה: כשאנחנו אומרים שצריך להיות לך *יראה*, אנחנו לא מתכוונים לך כאדם כסוג של דבר שמסוגל להיות בעל *מידות* מסוימות, נכון? משהו מסוים לגביך שהוא מה שגורם לך לעשות דברים. זה מאוד נבדל מהפעולה. הפעולה גורמת לזה וזה גורם לפעולה, כפי שאנחנו ממשיכים לדון. אבל זה משהו נבדל, נכון?
אם מישהו חשב שאפשר לעשות דברים טובים בלי להיות אדם טוב, זה לאט לאט יהפוך אותך לאדם טוב. אבל בינתיים, אתה לא, נכון? ואתה יכול להיות אדם טוב בלי לעשות דברים טובים בצורה מוגבלת, נכון?
תלמיד: זה לא בא מהטבע שלך.
8.2 המסגרת של שלמות אנושית כהחזקה
מרצה: כן, אז יש דבר אחר. כשיש לנו את הרעיון הזה של השלם להיות בן אדם מושלם, שאומר להיות בעל כל השלמות של בן אדם—שיש לו, כמובן—שיש לו את זה אומר…
היעדר שפת מידות מופשטת בעברית המקראית והרבנית
האם התורה מדלגת על ה״שלב העיקרי” של המידה?
תלמיד: אז אתה אומר שהשפה של התורה בעצם מדלגת על השלב העיקרי?
מרצה: לא, היא לא מדלגת על השלב העיקרי, המעשה. היא מדלגת על סוג של התוצאה או הסיבה.
תלמיד: הדרך שאתה מגיע לשם.
מרצה: יש לה את הדרך שאתה מגיע לשם. לא, אין לה, בדיוק כמו, נגיד, ליראה. ליראה אומר לפחד, לא להיות מישהו שיש לו יראה. ההיפך—מה זה? מה זה אומר לפחד, מה המילים האלה של סוג של רגש בתורה אומרות, זו בעיה אחרת. אבל אין—זה אף פעם לא אומר שצריך להיות לך יראת שמים. זה אומר שצריך להיות ירא שמים. איך אתה הופך לירא שמים? זו שאלה אחרת. אולי על ידי עשיית מצוות.
תלמיד: אפילו במקרים שזה כן, כמו אנחנו…
מרצה: טוב מאוד. אז מה שכן יש לנו—זה מאוד נדיר—כן יש לנו דברים כמו יש שמות תואר, נכון? כן יש לנו דברים שהם איזה סוג של אדם אתה. כן יש לנו את זה, כמו אפילו אני חושב שאפילו בהתחלה יש דברים כמו איש צדק, נכון? איש צדק הוא אדם שיש לו צדק, נכון? זה לא בדיוק אדם שפועל בצדק. אתה הופך לסוג כזה של אדם, נכון? זה הופך לשם התואר של הישות, של הנושא, של המהות, מה שזה לא יהיה.
העברית המקראית מתארת אנשים דרך מידות, לא מידות כרכוש
להיות אדם—הוא צדיק, נכון? הוא חכם. היא אשת חיל, כמו שאמרת. הוא טוב לב. זה לא… זה פשוט… זה מתאר את האדם דרך המידה, לא את המידה כשייכת לאדם.
תלמיד: בדיוק, בדיוק.
מרצה: זה מתאר—זה מאוד אתיקה של מידות בכל זאת. זה מאוד על איזה סוג של אדם אתה. אבל אין לזה—מה שאין לזה זה הפירוט, נכון? מה שאין לזה זה לדבר על מידה, מידה ספציפית, לפחות זה משהו שיש לאדם. אנחנו לא אומרים יש לו צדקות. אנחנו לא אומרים שיש לו את המידה של צדק או צדקות. איך היינו אומרים—אנחנו מדברים על כמה דברים כאלה, אבל זה כן אומר שהוא צדיק, בניגוד לזה שהוא עושה צדק, נכון? צדיק הוא מישהו שעושה צדק. בשלב מסוים הוא הופך לצדיק.
המקרה של תכונות ה׳
תלמיד: המידות של הקב״ה מפוצלות קצת במובן שזה—רובן, חלקן הן חנון, רחום—
מרצה: נכון, אבל אני מניח שאין לנו פועל ספציפי, שם תואר ספציפי שאומר אתיקה של מידות כמו שמובן.
תלמיד: לא, כי—כן, כי—כי טוב, כמה דברים אין לנו מילים בשבילם. כמו איך אנחנו אומרים מה שנקרא—
תלמיד: נושא עוון?
מרצה: לא, זה—מה—איך אתה מקבל—איך אתה מוסיף—אוקיי, אין מילה טובה לזה. זה מה שקורה בכל מקרה. הדברים האלה כמו, כן, אבל נושא עוון הוא מישהו שעושה נושא עוון או מה שזה לא יהיה, וכן הלאה. כן, אולי אפילו שם תואר.
צורות השמות המופשטים החסרים: בעיית ה”-ות”
אבל אז שאין לנו את זה, אבל אין לנו את הדיון במידות כדבר בפני עצמו. אני לא חושב שיש בשפה המקראית בתנ״ך. כן, כמו שאמרת איש מלחמה, כל הדברים האלה. כמו שיש לנו את הפעלים האלה מחוברים לנושא. כן דברים כאלה, אבל אין לנו כאובייקט של ניתוח בפני עצמו. אין לנו, כמו, מלחמתיות או חסידות, נכון? כל ה-ויות? כל ה—
תלמיד: ות, כמו—יש לנו? על מה אני חושב?
מרצה: כן, זה כן, נכון? כעסנות, כן.
תלמיד: ות, בדיוק, ות. כן, כן, לא עזרתי למה שאמרת.
מרצה: ויות, כן בדיוק. אין שום ויות שאני יודע עליהן, טוב מאוד. או מעט מאוד. אולי יש. בכל פעם שאני אומר את הדברים האלה, אז אני מגלה שהייתי—אני חושב שאני אמן ואני פשוט לא יודע את המגע של מילה מסוימת. אבל זה בעצם מעניין שה-ות מאוד דומה ל-יות. במילים אחרות, בעברית זה יהיה חסידיות.
תלמיד: כן, יש בעיה כי שוב, שוב זה יכול להיות שפה. כמו בעברית יש מעט מאוד יות. המילה יש לא קיימת בעברית, נכון?
[סטייה: המילה “יש” באנגלית מול עברית]
מרצה: היא, כמו “זה יש,” מה? זה הוא. אבל רק יש—באנגלית אנחנו אוהבים לשים את המילה יש בכל דבר. להיות או יש, מילים כאלה. הוא אומר הוא יש. זה שונה. אבל בעברית אתה פשוט אומר—באנגלית אנחנו אומרים דברים כמו “הוא נמצא בבית” באנגלית, נכון? מה ה-נמצא הזה עושה? הוא בבית. אם אתה מדבר עם אנשים שמדברים שפות שונות, הם תמיד מדברים ככה כי באנגלית יש את ה-נמצא האקראי הזה בלי סיבה. “הוא נמצא בבית.” כן, הוא בבית. בעברית היית אומר הוא בבית—הוא בבית, בבית. אנחנו לא אומרים הוא—הוא נמצא בבית. אנחנו יכולים לומר בעברית מודרנית אתה יכול להוסיף נמצא לכל משפט. הוא נמצא בבית—הוא נמצא בבית. זה קצת ארוך מדי בלי סיבה. אבל בעברית עתיקה ואפילו במשנה, אין את ה-נמצא האקראי הזה. אז זה כמו הגזמה של כמה נמצאות יש.
תלמיד: כן, אתה צריך לדעת את ההגדרה של נמצא.
מרצה: כן. אבל לא, זה לגמרי עודף. זה לא באמת עושה כלום. אבל בכל מקרה, יש את הדבר הזה. אבל אני חושב שיש ניתוח אובייקטיבי. יש רמה של הבנה כאן שאתה לא מקבל מפשוט קריאת ה—כלומר, זה מועיל לשפה מופשטת כי זה נותן לך זיהוי.
תלמיד: נכון, נכון. זה הופך הכל למשפט מופשט.
מרצה: לא הכל באמת ככה. כמו אני נמצא בבית, אני לא נמצא בבית. אני בבית. למה אני צריך להיות בעל הנמצא כאן? מה זה עושה? אבל אולי אנגלית היא שפה כל כך פילוסופית שהיא מקבלת את רמת ההוויה בכל מקום. אני לא יודע.
[סוף הסטייה]
הטענה המרכזית: *מידות* כאובייקטים מופשטים נעדרות מהתנ״ך
בכל מקרה, בשפות העתיקות שאנחנו קורים אין—אז מה שאני מנסה להגיע אליו זה אולי זה מקרה ספציפי של זה. גם אין מידות. אין לנו מידת הכעס. יש לנו כעס ואולי אפילו את זה—אני לא יודע אם יש בתורה—אבל יש דברים כאלה. הם על תכונות, הם על פעולות, אבל אין באמת כמו המילה מידת—מה שהמילה הזו מידת הכעס עושה, שזה משהו שיכול להיות לך. “יש לו מידת הכעס.” אין לנו את השפה הזו כמעט אף פעם בתנ״ך שאני יודע עליו, לא בצורה מפורשת כזו. שוב, לא אומר שהם לא ידעו. אולי—אולי השפה—אנחנו יכולים לדון. אני לא משוכנע שהשפה מוכיחה את זה. אני רק אומר לך רמה של שפה, רמה של שפה שקשה למצוא, וזו הסיבה שתתקשה למצוא את המידות של להיות בעל תאווה, נכון? או משהו כזה במקרא.
החכמים כפילוסופים—אבל עדיין שאלה
עכשיו, בלשון החכמים, כמו שאמרתי, החכמים בהחלט פילוסופים. הם בהחלט אוהבים למצוא דברים כאלה. אבל עדיין יש שאלה אם יש להם משהו כמו מה שאנחנו קוראים מידות או מידות. יש שאלה. אני חושב שהתשובה חייבת להיות כן, אבל רוב האנשים לא יודעים איך לקרוא את זה. אבל יש כאן שאלה. האם יש לחכמים ויות?
רשימות מידות יווניות מול מקורות יהודיים: בעיית המתינות
אם אני מחפש את המילה הזו למתינות, שזה מה שאני מחפש—סופרוסינה ביוונית. ליוונים, לפחות מנקודה מסוימת, לפחות מזמנו של אפלטון, אולי לפני—יש שאלות דומות ביוונית—יש רשימות של מידות, כמו ארבע המידות הקרדינליות שאפלטון לימד אותנו ברפובליקה, שהן ארבע המידות האלה, ארבע המידות העיקריות: אומץ, מתינות, חוכמה וצדק. אלה כמו ארבעה דברים טובים שאנשים צריכים להיות בעלי, נכון? וגם כמובן צריך להיות—אדם צודק נקרא צודק וכן הלאה. אדם מתון נקרא מתון. מישהו שיש לו מתינות נקרא מתון. אבל גם אנחנו מדברים עליהם כאובייקטים של ניתוח בפני עצמם, כמו “מה זה מתינות?” שיש לזה את השאלה הזו מלבד רק לשאול “מה זה אדם מתון?” כמובן שזו אותה שאלה, אבל אנחנו מדברים על זה כמשהו שיש לאדם.
סוג השפה הזה—לא ברור לי איפה היית מוצא את זה. יש שאלה. אתה אולי יכול להגיד לי את התשובה, אבל יש שאלה של איך ואיפה היינו מוצאים את זה.
הבעיה מיושמת על *פרקי אבות*
תלמיד: סוג הניתוח הזה של הפשטה נעשה עם פעולות בכל זאת בצורה מסוימת, כמו סוכה כיצד סוג של דבר, כמו שבו אנחנו מנסים למצוא את הפעולה האידיאלית ביותר.
מרצה: כן, אבל למשל, מה שהשאלה היא שמובילה אותנו לתשובה של מידה טובה היא ביניים—איפה היינו מוצאים את זה? אנחנו יכולים למצוא את שביל ההבנה. אם אנחנו מבינים, נגיד, סוכה כיצד הוא הכי אידיאלי, אז אנחנו יכולים להבין את הנדיבות.
תלמיד: כן, אבל הם לא שואלים את השאלה הזו.
מרצה: אתה יכול להבין הרבה דברים. אני לא אומר שהם לא כאן על להיות אדם טוב. אף אחד אף פעם לא אמר את זה. לא, אני אומר שאנחנו לא הולכים—אם אתה מנסה לעשות רשימה, כמו דוגמה לעשות משהו כזה, נכון? אם אתה מנסה לעשות רשימה של מה הן המידות, נכון? למשל, מקאינטייר חושב שלכל תרבות יש רשימה שונה של מידות שאכפת להם מהן. אנחנו לפעמים עובדים עם המושג הזה, נכון? עכשיו תגיד לי את רשימת המידות שהיהודים, שפרקי אבות אכפת להם מהן.
תלמיד: אבל כל משנה היא עוד אחת מהן.
מרצה: אבל האם יש להם את המילה מידה טובה או מעלה לעבוד איתה? הם ברור שלא, כי אתה רואה שהרמב״ם הפיק הקדמה לתת לנו את המושגים האלה, כי אתה לא מיד מקבל אותם מהמשנה. זה לא אומר שאין למשנה אותם, זה רק אומר שאתה לא מיד מקבל אותם מהמשנה. זו הסיבה שאנחנו קורים את ההקדמה הזו לפרקי אבות עם הרמב״ם, כי אתה לא הולך להבין משנה אלא אם כן יש לך את המושגים המופשטים האלה בראש שלך לשים את המשנה לתוכם, נכון?
דוגמה קונקרטית: *זהירות*
אז זו בעיה. אז זו באמת הסיבה האמיתית כשאני אומר, כשאני מתחיל לדבר על זהירות, למשל, ואתה אומר, טוב, אני מוצא משהו שנקרא זהיר, להיות זהיר. זהיר הוא פועל. אתה לא מוצא הרבה זהירות במשנה כדבר להיות, נכון? כדבר שיכול להיות לך או להיות. אפילו אדם זהיר יהיה תואר לאותו אדם, שם התואר לסוג האדם שיש לו את זה. אני אפילו לא יודע כמה יש לנו מזה.
שפת מידות בתורה ובחז״ל: זהירות ויראת חטא
נוכחות רשימות מידות בתורה ובספרות חז״ל
רשימות מידות בתורה
מרצה: אז אני כן חושב, אז שני דברים. אני כן חושב שיש, בחכמים אנחנו בהחלט כן מוצאים תארים כאלה, נכון? ואפילו יותר מהם. כמו שאמרתי בתורה אתה אולי תמצא חמישה, זה יכול להיות צדיק, חכם, או אני לא יודע, טוב לב, או אשת חיל, אולי חמישה דברים כאלה. כמו שיש לנו אנשי חיל, ירא אלוהים, אנשי… אוקיי, זו רשימה יפה של מידות, נכון? מידות לשופט, כמובן, או משהו כזה, או מנהיג. זו רשימה יפה של מידות. לא רשימה ארוכה מאוד, אבל זו רשימה.
התרחבות בספרות חז״ל
בחכמים, אנחנו הולכים למצוא אפילו יותר מידות. אבל החכמים, הם לא שיטתיים לגבי זה, כמובן. אולי הם לא צריכים להיות. ויהיה לנו מאוד קשה לחבר את המידות האלה, לחבר את סוגי האנשים האלה שהם מתארים למילים שיש לנו. אנשים כמו הרמב״ם שיורשים רשימות של מידות מהפילוסופים המוסלמים שלהם או יורשים אותם מהיוונים ומנסים לחבר אותם לדברים שונים. יהיה לך קשה לזהות אותם, נכון?
אבל אנחנו כן הולכים למצוא דברים מסוימים. אז מה שאנחנו הולכים לנסות לעשות זה לנסות למצוא דברים מסוימים, סוגים מסוימים של אנשים או מידות מסוימות או הרגלים או דברים שיש לאנשים שהחכמים מדברים עליהם שנבדלים מהפסוק, נכון? הפסוק לא מדבר במפורש על דברים כאלה או לפחות לא במילים האלה, או אולי אפילו הפסוק ידבר עליהם בצורת פועל, ואז החכמים יתנו להם שם עצם, ולנסות לחבר את זה לזה.
אז אני יכול לתת לך עכשיו כמה פיסות מידע, אוקיי? וזה כמעט 11 בלילה, אז אני לא הולך להאריך יותר מדי על זה. שתי פיסות מידע אני רוצה לתת לך על זה. ראשית, שתי פיסות מידע מצד החכמים, אוקיי?
פיסת ראיה ראשונה: הברייתא של פנחס בן יאיר וזהירות
הצגת המושג זהירות
מרצה: אוקיי, אז תשתמש במילה זהירות. עכשיו המילה זהירות אני חושב שבאה מאתה יודע האנשים מעליה, באה מ, נכון? לא, זהירות.
תלמיד: [תגובה לא ברורה]
מרצה: אוקיי, מדברים על מידה של זהירות כי אנחנו צריכים לזכור שהפיזור לא הולך לעזור לנו, זה הולך לעזור לנו בעוד רגע אבל בינתיים אנחנו צריכים למצוא מילה מה?
תלמיד: [תגובה לא ברורה]
מרצה: לא, יש ברייתא מאוד מפורסמת שמצוטטת בכמה, אולי יותר מפעם אחת, בתלמוד בבלי, וזה אומר, זהירות מביאה לידי זריזות וכן הלאה, נכון?
סולם המידות
עכשיו המשנה הזו היא מאוד מפורשת, עשינו דף על זה, אני לא זוכר אם היה דף ביידיש על זה, שהמשנה הזו היא מאוד מפורשת סולם של מידות, נכון? יש שלם, אני עושה את זה, אבל יש משנה כמעין סולם של מידות, וזה גם מאוד מפורש, אולי הכי מפורש, הרמב״ם ציטט את זה בתחילת פירוש המשניות לרמב״ם כדי להוכיח את דרך החשיבה שלו, זו אחת המשניות החשובות באמת שמראה לך שלפחות [חכמים] אכן חשבו על התקדמות אנושית במונחים של להיות אדם יותר ויותר טוב, בסופו של דבר סוג האדם המושלם שהוא… זוכרים איך קוראים לסוג האדם המושלם, נכון?
תלמיד: [תשובה לא ברורה]
מרצה: לא, מה זה הסוג הטוב ביותר של אדם? כי זה רק השני, הסוג הטוב ביותר של אדם, הסוג הטוב ביותר של אדם נקרא נביא, בדיוק, שיש לו רוח הקודש. אולי יכולת להגיד את זה. זה הסוג הטוב ביותר של אדם, נכון?
סיבתיות טבעית בצמיחה רוחנית
אז זה תלוי אם אתה סובר כמוני וכמו הרמב״ם, שבעל רוח הקודש הוא פשוט הסוג הטוב ביותר של אדם. שום קשר לאלוקים, לא שום קשר, אבל לא איזה דבר קסום שאלוקים מכניס לך לראש. אתה יכול לראות את זה אולי ברוח הקודש. זה מה שהוא אמר. מביא לידי פירושו שיש כאן סיבתיות טבעית, נכון? סיבתיות של צמיחה, איזושהי צמיחה, שנוכל לדון בזמן אחר איך בדיוק לתאר אותה. איזשהו להיות סוג כזה של אדם מאפשר לך להיות או אולי גורם לך להיות בשלב הבא סוג האדם הטוב עוד יותר. נכון?
לשון המידות
וזה אומר שאתה מאוד מפורש לא אומר אדם זהיר, נעשה, אדם זהיר וכן הלאה, שזו תהיה הדרך הרגילה, הדרך הסטנדרטית של אנשים לדבר בחכמים, הוא מדבר במפורש על מידות, נכון? הוא מדבר במפורש על תכונות שיהיו לאדם הזה, הוא נותן את הרמה הזו של ניתוח בדיוק, הוא מדבר על זהירות, מביא לזריזות, מביא לענווה ויראת שמים וכל מיני מילים כאלה, נכון? וחכמים ברור שיש להם הרבה מילים כאלה: ענווה, יראת שמים, חסידות, טהרה, קדושה, כל מיני מילים כאלה שמדברות ספציפית על המידות, נכון?
אז זה מספר אחת, עכשיו זה אומר לפי מה שאתה, מה הוא התכוון כשהוא אמר, הגיבור אומר שאלה מאוד חשובה, נכון, אוקיי, זה פיסת מידע אחת, אוקיי.
פיסת ראיה שנייה: המושג החדשני של יראת חטא
רקע: יראת אלוקים בתורה
מרצה: פיסת מידע שנייה היא מילה חדשה שנקראת… מאוד מעניין יש מילה שנקראת… וחכמים מילה חדשה שלא נאמרת בתורה, אוקיי, מה המילה החדשה? התורה אומרת שאתה צריך להיות ירא לו, אוקיי, אתה צריך ליראה את אלוקים, יפה מאוד, יש כבר בבראשית, בספר בראשית, זה על אבימלך, נכון, אפילו בגויים צריך להיות ירא, נכון? אברהם אמר לאבימלך שאין יראה במקום הזה ולכן הם הולכים להרוג אותו ולקחת את אשתו, אז יראה היא כמעין סוג של אדם כמעט כבר בשאלה הזו, מה שזה לא יהיה בדיוק, אוקיי, אבל זה לא ירא…
תלמיד: [תשובה לא ברורה]
מרצה: לא, לא, בדיוק זה יראה ההפך. אברהם כשהוא מדבר על זה, המידה הזו שנקראת יראת אלוקים. הוא בהחלט נותן לך שם עצם. יש לא יראת שמים, יראת אלוקים במקום הזה. הוא לא אומר את זה, טוב, כמובן, הוא מדבר על האנשים שלא יראי אלוקים, אבל הוא כן מדבר על זה בדיוק בלשון הזו, נכון?
המונח החדש של חכמים: יראת חטא
בחכמים, יש מילה חדשה שנקראת, מילה חדשה שנקראת, דבר חדש, יראת חטא. שמעתם על זה פעם?
תלמיד: [תשובה לא ברורה]
מרצה: אתה חושב שזה אומר להיות מפחד מ[חטאים]? הם לא מפחידים, איך תהיה מפחד מהם, אבל יש מילה חדשה כזו להיות… אני לא יודע אבל אולי זה נראה נכון, אני לא בטוח, אני לא ממש אוהב את המילה הזו, אני לא ממש אוהב את המילה הזו זהירות, אבל אני אראה לגבי זה, זהירות, הסתייגות או לפחות אוקיי, מודעות…
תלמיד: מודעות.
מרצה: מודעות היא מילה יותר טובה, היזהר נשמע יותר טוב, בכל מקרה לעת עתה, רגע, לא אמרתי שאני לא יודע, הוא אמר שאני לא יודע, יש סוג כזה של… סוג של אדם שנקרא ירא חטא, אוקיי, לא יודע מה זה אומר, מה זה אומר להיות ירא חטא בכל מקרה?
תלמיד: הוא נזהר.
ניתוח יראת חטא כמידה
מרצה: כמו, דבר אחד שזה אומר הוא שיש סוג כזה של אדם, נכון? זה מה שאני מנסה להגיע אליו. יש… חוץ מזה, זה לא אומר בתורה, בוא נגיד את זה ככה. אתה צריך להיות ירא אלוקים, כולם מבינים שאתה צריך לפחד מאלוקים. אולי זה אומר במעשה, אולי זה אומר גם רק לפחד ולהרגיש או משהו כזה. אתה מבין את הנקודה של זה, נכון? אבל יראת חטא, כמו, מאיפה הוא יקבל את הרעיון הזה? למה שמישהו יהיה ירא חטא? כמו, אתה יודע יפה מאוד, אתה יודע איך לעשות אותם, אני מבין את זה, לא צריך לעשות את זה, אבל למה שאני אפחד מהם, מה הטעם בזה, אין… כאן להסלים, איפה המפתח להיות נכון?
תלמיד: כן, אני חושב שזה מתאר הבנה מסוימת של איך הטבע של פעילויות פיזיות מסוימות שמה שזה מתאר…
מרצה: אני חושב שמה שזה מתאר הוא בדיוק משהו שאנחנו קוראים לו מידה, להבדיל ממעשה, נכון? לומר שאתה לא צריך רק להיות אדם שלא עושה חטאים, אתה צריך להיות הסוג של אדם שלא עושה חטאים. עכשיו איך אנחנו מבטאים את זה כפי שאנחנו ממשיכים להסביר, מידה פשוט אומרת אהבה או שנאה. ירא חטא אומר שאתה שונא חטא, נכון? יש לך סלידה מזה. המילה פחד אני חושב היא קצת שם שגוי, זה לא אומר להיות מפחד במובן של כאילו החטא הולך לאכול אותך, זה אומר כמו שאמרתי להיות מודע ל או להיות בעל סלידה מ?
תלמיד: שנאה, אוקיי?
מרצה: ירא חטא יהיה אולי יותר טוב… כן, זה למה אני חושב שיראה מתארת סוג מסוים של… אתה יכול לפטר, נכון? בדיוק. זהירות, יראה לא תמיד אומרת פחד. זה יכול להיות זהירות או משהו כזה.
תלמיד: כן, אבל זה גם מתאר גישה.
מרצה: כן, זה מתאר דבר פנימי, לא חיצוני, לא מעשה, אלא מצב פנימי של האדם, משהו שיש לאדם או שהוא. אני לא אוהב את המילה עייפות כי אנחנו לא רוצים להסביר לך למה, אבל כשאתה אומר עייפות אתה מדבר על כמו כללי… אני הולך להגיע לזה בעוד שנייה, לא עדיין, נכון, וכמו גישה כללית של להיות כמו בחור עם גישה…
תלמיד: חשדן?
הבחנה בין יראת חטא לצדקות גרידא
מרצה: לא, לא, מה שאני מדבר עליו הוא מישהו שלא אוהב לחטוא, תבין ככה. ההגדרה המדויקת של הרמב״ם להבדל בין מישהו שיש לו מעלת המידות לבין מישהו שפשוט עושה את הדברים הנכונים. מישהו שלא עושה את הדברים הנכונים, הוא אוהב לחטוא, הוא פשוט לא חוטא, כמו הבחור אפשי. האפשי היה הקלאסי… ירא חטא הוא בדיוק לא בחור אפשי בחטא, נכון? הוא מפחד מחטא, אז הוא לא אפשי בחטא, נכון? זה ההבדל בין ירא חטא ללא חוטא. לא חוטא זה פשוט צדיק. ירא חטא זה משהו אחר מצדיק, משהו שלא אוהב לחטוא, נכון? הוא נגד זה בעצמו.
אז כאן יש לנו משהו, אני חושב, מאוד ברור.
מידת הפרישות במקורות יהודיים: זיהוי יראת חטא, זהירות ונפש שפלה
הבחנה בין יראת חטא ליראת שמים
מרצה: כלומר, יראת שמים, אולי כן. נוכל לחשוב על זה, אבל פשטות לא אומרת את זה. למרות, קים ליה, איך שתרצה להבין את זה, מה שתרצה, צריך לדבר על זה. אבל יראת חטא במפורש מדברת על חטא. זה אומר שהוא נגד חטא. זה לא אומר, יראת שמים לא נגד השמים. זה משהו קצת אחר מזה, לפחות.
אבל כל מה שאני מקבל מהמילה יראת חטא הזו הוא שיש משהו להיות נגד חטא. אנחנו נכנסים למשהו שנקרא חטא. עכשיו, אני רוצה להמשיך עם זה, אבל אני רוצה לתת לכם עוד פיסת מידע.
פיסת ראיה ראשונה: תרגום הרמב״ם
אוקיי, זה שתי פיסות מידע. עכשיו, תשימו לב שהרמב״ם הקדוש, בכל מקום שכתוב – הוא מתרגם את זה כאותה מילה שאנחנו מתרגמים כ – הרמב״ם מתרגם לזהירות. ובפרק ב׳, שם הרמב״ם נתן גרסה אחרת של רשימת המידות, אומר – אמרתי לכם את זה כבר? יראת חטא היא ה – רמב״ם, רמב״ם הבין כמוני. אנחנו עדיין חסרים צעד, אבל הרמב״ם הבין שיראת חטא היא מה שנקרא אותו דבר סופרוסינה ביוונית, אוקיי? או אל-עיפה בערבית. ככה אנחנו מתרגמים את זה.
וזה הגיוני, כמו שאמרתי לכם. לפחות זה הגיוני שיראת חטא היא לא להיות מפחד מלחטוא כי אתה מפחד מאלוקים או משהו כזה. זה אומר שיש סלידה מחטא, סלידה נצחית מחטא. עכשיו, אילו חטאים? אני חושב שאנחנו חסרים את החלק הזה. אבל לפחות אנחנו מקבלים את זה, אוקיי?
אז זה שתי פיסות מידע שיש לנו. שתי המילים האלה – היראה שכנראה אומרת משהו דומה – לפחות רב שמואל אבן תיבון ואולי אנשים לפניו הבינו שזה לא הפועל של “להיות ירא”. זו סוג של תכונה של להיות משהו יחסית למשהו, להיות ירא יחסית לדברים מסוימים. נדבר בעוד רגע על מה.
ואותו דבר המילה יראת חטא. יש מילים אחרות שאני חושב שגם אנחנו יכולים לקשר עם זה. ומילה שלישית היא – אני יכול לתת לכם מילה שלישית שהרמב״ם נתן.
פיסת ראיה שנייה: נפש שפלה בפרקי אבות
עוד פיסת מידע שלישית: בפרק ה׳ במשנה, כתוב שיש תלמידי אברהם אבינו ותלמידי בלעם הרשע. מה היה לתלמידי אברהם אבינו? איזו מידה, איזו מידה הייתה לתלמידי אברהם אבינו? יש להם סוג אחר של נשמה, נכון?
לתלמידי בלעם יש נפש רחבה. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת. לתלמידי אברהם אבינו יש נפש שפלה. מה ההבדל בין נפש רחבה לנפש שפלה?
הרמב״ם אומר שנפש שפלה היא זהירות – עוד מילה לאותו דבר, אוקיי? אז כבר יש לנו שלוש מילים במשנה למידה הזו. ושוב, דרך אגב, המשנה הזו של נפש שפלה היא שוב משנה מאוד מפורשת שמדברת על סוג של נשמה, נכון? זה לא אומר “אל תעשה דברים מסוימים”. זה אומר שיש להם סוג של נשמה שהיא יותר מוגבלת, נכון?
נפש שפלה לא אומרת “נמוכה” – יותר מוגבלת.
תלמיד: לא, אני לא מודאג. זה נשמע מאוד כמו מודאג ולא מודאג. רחבה היא כמו –
מרצה: לא, לא, לא, זה לא מה שזה אומר. רחבה אומרת בעל תאווה. הוא רוצה הרבה. הוא רוצה הרבה. ותלמידי אברהם, אנחנו רוצים פחות. הם לא מודאגים. הם יותר מוגבלים. יש להם שליטה עצמית מסוימת, אפשר לומר, או הגבלה עצמית. הם לא – זה לא על להיות מודאג. המילה “דאגה” היא מילה מאוד רעה שלא נכנסת לכל השיחה הזו. הם מוגבלים עצמית. הם מרוסנים. הם מתונים. אלה תרגומים טובים. אבל זה סוג של נשמה שהיא יותר קטנה, נכון? וזה התמונה שהמשנה משתמשת בה: נפש שפלה.
אני חושב שהיו לי אפילו יותר מילים לאותו דבר, אבל שכחתי עכשיו. אז אלה שלוש מילים לפחות.
סיבוך: הרמב״ם בהלכות דעות
עכשיו אני צריך להגיד לכם משהו מאוד מעניין, אוקיי? עכשיו יש עוד פיסת מידע שיכולה להיות לנו. הרמב״ם ביד – איך הוא קרא לתאווה?
תלמיד: אה, אז הרמב״ם –
מרצה: אה, זה מה שהתכוונתי. בספר היד, במשנה תורה, בהלכות דעות, בפרק א׳, לרמב״ם יש עוד מילים לדבר הזה. תאווה, גוף, הוא קורא – לא, זה הבינוני, הביניים. הוא קורא – וזה עוד – הוא אומר משהו מאוד טוב. הוא אומר – כן, לא, סליחה, אני חושב שזה התרגום, הגרסה שיש לי. כן, אבל חובות הלבבות משתמש במשהו אחר כאן, אז זה קצת יותר מסובך, אוקיי?
לכסף, מה הוא – הוא מדלג – הוא מדלג על חובות הלבבות כאן. הרמב״ם קורא לזה בעל תאווה, הקצוניות. אבל האמצע – מה האמצע? כתוב שיש בעצם אמצע, בינוני, וכתוב לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להם.
אה, יש בעיות כאן. אני לא אצליח להגיע לזה. יש לו את המידות. יש לו את המידות, אבל הוא לא מדבר על האמצע הטוב. הוא רק מדבר על המידות הרעות. אתה צריך לזכור, בפרק א׳, אתה לא מקבל שמות לאמצע הבינוני של שום דבר. אתה רק מקבל שמות ל –
תלמיד: כן, מאוד טוב. אבל הטוב והרע הם יותר מדי, יותר מדי, זה יותר מדי, בעל תאווה.
מרצה: אה, הוא פשוט קורא לזה בעל תאווה?
תלמיד: כן.
מרצה: הוא לא קורא לזה –
תלמיד: לא, הוא קורא לזה בעל תאווה.
מרצה: כן.
תלמיד: יש לו נפש רחבה שם גם, אבל הוא מפרש את זה כחלק מהכסף, לא לגבי ה –
מרצה: מפזר.
תלמיד: לא מפזר. רוצה יותר מדי כסף. מפזר, לא נותן מספיק כסף. נותן יותר מדי כסף.
מרצה: אז יש עוד לגבי המשנה השלישית ההיא שאמרתי לכם בפרקי אבות. נראה שיש פירוש אחר בהלכות דעות, אז צריך לחשוב על –
החידה של זהירות כמילה
פיסת המידע שלי, החלק האחר של הפאזל שרציתי לתת לכם הוא משהו כזה: שמתם לב שהדבר הזה של זהירות הוא קצת מוזר. למה זה קצת מוזר? כי זה לא נראה שזה אומר מה שאני מנסה לגרום לזה להיות, נכון?
המילה זהירות אומרת מודעות. מה יש למודעות לעשות עם – זה מאוד ברור לכל מי שקורא את הפרק הזה, את ההגדרה הזו כאן, אפילו את כל הפרק, שהמידה של זהירות היא ספציפית על תענוגות גופניים, אוקיי? בעיקר אוכל ומין. אם אתה יודע על תענוג גופני אחר, אתה יכול להגיד לי ונחשוב על זה. אבל זה מה שהם מדברים עליו רוב הזמן.
וזה לא נראה להיות תרגום טוב לאף אחת מהמילים האלה, נכון? יש אנשים שמתרגמים פרישות – זו עוד מילה שבחכמים, פרישות. דרך אגב, יש לי מילה שלישית, צניעות. יש לי עוד רשימה ארוכה שלמה של מילים שצריך לחשוב עליהן כאן.
הרקע היווני: סופרוסינה והמשמעות הרחבה המקורית שלה
אז מה שאני רוצה להגיד הוא ככה. אני רוצה להגיד לכם פיסת מידע שהיוונים, הם האמינו ברשימת המידות הזו שדיברנו עליה. עכשיו אחת מהמידות שלהם נקראת, כמו שאמרתי, סופרוסינה. סופרוסינה מתורגמת באנגלית, או מלטינית, כ-temperance. זה אחד התרגומים שמועברים אלינו. יש גם תרגומים אחרים.
עכשיו, יש מחלוקת – אולי זה לא מחלוקת, אולי זה יותר כמו התפתחות. יש מחלוקת: מה המידה הזו?
אז נראה שבמקור, המידה הזו, הנקראת סופרוסינה, אמרה משהו מאוד רחב. אפלטון – לאפלטון יש דיאלוג שנקרא כרמידס, ובדיאלוג הזה, זה מדבר על איזה בחור צעיר שטוען שיש לו את המידה הזו. והוא עובר על ארבע או חמש הגדרות שונות שלהם, ובעצם לאף אחת מהן אין שום קשר לתענוגות גופניים. כולן על להיות מנטש, כל מיני דברים מאוד מאוד רחבים.
כמו שהוא אומר שיש לו את הצניעות הנכונה – זו מילה אחת, דבר אחד שיש לו. זה על – הוא אומר על לא לרוץ מהר מאוד ברחוב, אחת מההגדרות המצחיקות האלה שהוא נותן. והוא אומר, “מה אתה מתכוון? מה רע בללכת מהר? למה אתה צריך ללכת לאט?” אבל איזשהו ישוב הדעת, אדלקייט, נכון?
והיו שם כל אלה מאוד—ואז הוא אומר שאולי זה אומר להתעסק בענייניך שלך. אז כמו שום דבר—והם שמים אותך לכסות. אולי זה אומר להיות מרוסן בכל הדרכים. הוא עובר על כל ההגדרות האלה למילה *sophrosyne*. זה אחד מהשטיקים של אפלטון.
אז נראה שם—והוא אומר, כמו, כולם אומרים שאתה הכי *sophron* [בעל *sophrosyne*] כי היוונים, בעל המידה, הגאנץ של עושר. אבל אתה לא יודע מה זה, או לא יכול להיות. זו הדרך הסטנדרטית של סוקרטס עם צעירים, כמו—
בכל מקרה, נראה כמו—ואם אתה יכול להסתכל על מקורות מוקדמים יותר וכן הלאה—נראה שזה במקור התכוון למשהו מאוד רחב, בסדר? משהו באזור הזה של להיות מרוסן, של להיות—שאנחנו אומרים איידל [מעודן/אצילי], של להיות זה איידל זו אחת המילים, אגב.
נתתי כאן דף—לא, לא היה מספיק דף כאן על כל הנושא הזה. אבל היה פעם דף על איך יש מידות מסוימות שקיימות רק באנגלית, כמו courtesy, שאף אחד לא יודע איך אומרים courtesy ביידיש—
חוסר האפשרות לתרגם “אדל” והצמצום של Sophrosyne: מהשליטה העצמית הכללית של אפלטון לצניעות הפיזית הספציפית של אריסטו
הבעיה בתרגום “אדל”
מרצה: לא, אף אחד לא יודע. “מעודן” עובד רק לאנשים שיודעים מה זה “אדל” [מונח יידיש/עברי לאיכות אופי מעודנת] והם אומרים “מעודן”. אבל תנסה לכתוב את זה ברדיט: “אני מעודן. הוא מעודן. תן מידע לשידוך. הוא בחור מעודן.” מה זה אומר בכלל? הוא אוהב אמנות יפה. הוא מעריך מכוניות מפוארות, לא רק כמו המכוניות השמנות. אני חושב ש״מעודן” זה רק אנשים משתמשים בזה.
לא, הם לא יודעים שזה אומר את זה. אתה יכול להגיד “מעודן” וזה הגיוני בראש שלך שזה תרגום של “אדל”. לא, “אדל” זה לא “מנומס”.
תלמיד: לא, אולי אני פשוט… לא “מעודן”, זה אולי?
מרצה: כן, זה לא אותו דבר.
תלמיד: בסדר, טוב מאוד, בדיוק.
מרצה: אז המילה, אולי התרגום הנכון הוא “מעודן”, אבל זה לא… אתה לא מבין על מה אני מדבר. אתה צריך לראות אחד. הוא בחור “אדל-ער”. אתה יודע מה זה אומר. בסדר, זה אחד מה… שכחתי את הרשימה שלי של שידוכים. קראתי על זה, שמתי לב לזה לאחרונה. אמרתי שיש רשימה של מעלות שיש לך בשידוכים שלך, אבל זה גם אחד מהם: “אדל”. זה מעניין. מידה מעניינת שאנחנו מאמינים בה, לשני המינים.
חזרה ל-Sophrosyne: הנפש התלת-חלקית של אפלטון והמידות הקרדינליות
מרצה: בכל מקרה, כדי לחזור לנקודה שלי, sophrosyne [σωφροσύνη: מונח יווני לצניעות/שליטה עצמית] ביוונית במקור אומר משהו מאוד כללי. ואז אפלטון ב*המדינה* המפורסמת שלו אומר, אפילו אחרי שהוא עושה את החלוקה המפורסמת שלו של המידות לפי ארבעת חלקי הנפש, שלושה חלקי הנפש—זוכרים? זוכרים את שלושת חלקי הנפש שנקראים החלק התאווני, התאווה, המילכה תאווה [החלק המתאווה], ו-thumos [θυμός: מונח יווני לחלק הרוחני], כעס או השראה, רוח, ושכל.
ואז, כמובן, לשכל יש את המידה של חכמה. לרוח יש את המידה של אומץ. ואז הרבה אנשים אומרים—אני לא בטוח, כמו אני חושב שיש שתי דרכים לקרוא את זה באמת—אבל אנשים, אתה אומר לעתים קרובות, או אולי אנשים מאוחרים יותר בוודאי אומרים, שלתאווה יש את המידה של צניעות.
אבל מאוחר יותר [אפלטון] אומר במפורש—ושהצניעות היא לא באמת, אם לא כראוי, מידה של… אחרי… אחרי אין לו מידות. אני עדיין אולי לא מסכים עם זה.
תלמיד: לא, זו המידה של… זו מידה פוליטית.
מרצה: צניעות אומרת שלחלק התאווה יש את היחס הנכון, הוא כפוף לחלק הרוחני ולשכל.
תלמיד: זה לא מה שכל המידות הן?
מרצה: לא, לא כולן. זו… חכמה היא פשוט חכמה.
תלמיד: לא, חכמה לא, אבל האם לא…
מרצה: לא, רוח היא שיש לה אומץ. אין מה לעשות. אומץ זה שיש אומץ. זו היחידה שכזאת. צדק זה שהכל בפרופורציה, וזה שונה.
תלמיד: אני חושב שזה אומר ויסות על ידי השכל.
מרצה: לא, הדבר היחיד שאומר ויסות על ידי השכל הוא sophrosyne, לפי *המדינה*, בדיוק. וכל המידות הצאצאיות שלה.
תלמיד: כל זה?
מרצה: כלומר, כל המידות שיבואו מ…
תלמיד: לא הכל, שום דבר לא בא מזה.
מרצה: זו מידה. זו כמו אחת המידות הגדולות, וזה מה שזה.
Sophrosyne כיחסית ולא מהותית
מרצה: אז זה עדיין מאוד כללי במובן של לא… זה לא… זה לא באמת שייך לחלק התאווה. זה לא שייך לרצון שלך—לא הרצון שלך, סליחה—לתאווה שלך, לרצון שלך. זה שייך… זה שהרצון מקשיב למוח או לרוח אפילו. זה מה שזה. אז זה דבר מאוד כללי.
זה משהו כמו שאנחנו קוראים מעניין: הכובש יצרו יש לו דימוי של אומץ, דימוי של מלחמה. יש לנו את הרעיון הזה של… זה קשור ל… דיברנו על זה כבר. זה קשור לרעיון של אפלטון שהדרך להילחם עם התאווה שלך היא על ידי לחימה, על ידי שיש אומץ, על ידי שיש רוח.
האלטרנטיבה האריסטוטלית: אימון הרצון במקום שליטה בו
מרצה: לאריסטו אין באמת את הרעיון הזה. אריסטו חושב שאתה יכול לאמן… תראה, אריסטו חושב למשהו אחר, בדיוק. אריסטו לא מאמין ב… ה*מדינה* לפחות תמיד תקועה ב… לאפלטון עצמו יש תיאורים אחרים, אבל תיאור ה*מדינה* הוא תיאור מלחמת היצר, נכון? יש לך, התאווה שלך רוצה דבר אחד, ואתה הולך לכבוש אותה איכשהו, או על ידי הרוח המונחית על ידי השכל.
תלמיד: כן, כן, לזה זה מיועד. זה מיועד לפתור את זה. לכן יש לו שלוש נפשות, במפורש.
מרצה: אריסטו לא מאמין בזה, ואריסטו חושב שאתה יכול לאמן את התאווה עצמה. אתה יכול לאמן את החלקים הלא-רציונליים. זוכרים שאריסטו אמר, “אני לא באמת מאמין בנפש התלת-חלקית. אני מאמין בנפש דו-חלקית, שהיא כמו החלק הרציונלי והחלק הלא-רציונלי. אבל יש שני סוגים של חלקים לא-רציונליים. אחד הוא לגמרי לא-רציונלי, כמו החלק התזונתי. והשני הוא חצי-רציונלי כי אפשר ללמד אותו. אפשר להרגיל אותו.” וזה על מה שמידות עוסקות.
תלמיד: אז מה שאתה מרגיל הוא חצי-רציונלי?
מרצה: כן, כי אפשר ללמד אותו. אתה אף פעם לא מרגיל למטה עד לתאוות האהבה.
תלמיד: לא, לא, לא, אין טעם. כמובן שלא. לא התאווה.
מרצה: לא, לא, לא. זו אף פעם לא מידה של התאווה. לא, מה שאריסטו קורא תאווה ואפלטון קורא תאווה זה לא החלק התזונתי. אף אחד לא מדבר על זה.
תלמיד: נכון, נכון, נכון. זה הרצון, הרצון.
מרצה: לא רצון, תאווה.
Sophrosyne נשארת כללית אצל אפלטון אבל מצטמצמת אצל אריסטו
מרצה: אז לפי אפלטון המתקדם, אז עדיין, בגלל השקפתו על איך הדברים עובדים—כמו שנסביר את זה בעוד שנייה עכשיו—אבל עדיין ה-sophrosyne הזו, זהירות, היא מה שאנשים חושבים שזהירות היא: סוג של שליטה עצמית, להיות בשליטה או להגביל את עצמך או דברים כאלה.
תלמיד: זה לא כמו סלידה?
מרצה: לא, לא סלידה. זה מה שאני אומר. זה לא סלידה. זה כי אין אימון של התאווה. יש שליטה בתאווה שלך על ידי המוח שלך או על ידי הבושה שלך, אפילו על ידי תחושת הבושה שלך, על ידי כל מיני דברים שונים… יש הרבה דרכים לשלוט בתאווה שלך: על ידי בושה, על ידי אומץ, על ידי דברים אחרים. אבל זה להחזיק אותה תחת שליטה, להחזיק אותה… איך אנחנו קוראים לזה? מווסתת. או יש לי מילה טובה יותר ששכחתי. זה מה שזה.
זה מה שיהיה משהו כמו היידיש במובן הרחב יותר שאנשים חושבים. בנו ארסטל [אריסטו], שהרמב״ם הולך אחריו, לא מחזיק כך. בנו ארסטל חושב ש, כמו שאמרנו זה עתה, שאתה יכול לאמן את… אתה יכול לאמן… אתה יכול להיות ירא חטא. אתה יכול בעצם לשנוא דברים רעים ולא לאהוב דברים שלא באמת טובים לך וכן הלאה, נכון? וזה על מה, או זה על מה שאימון מוסרי, אימון אתי עוסק.
אפלטון גם מאמין בזה, אבל בואו לא ניכנס לסיפור.
הצמצום של אריסטו של Sophrosyne לתענוגות פיזיים
מרצה: וזה, לכן, הוא גם עושה משהו, ובגלל זה ומסיבות אחרות שכבר דיברנו עליהן קצת, המידות שלו הרבה יותר מפוצלות בעדינות מאשר של אפלטון. לאריסטו יש רשימה של 9, 10, 11, 12—אף אחד לא יודע איך לספור—מידות, וזה לא מאמין בארבע המידות הקרדינליות, כי ארבע המידות הקרדינליות האלה מבוססות על המודל הזה של התלת-חלקי, שלוש פלוס ארבע, או איך שאתה רוצה לחלק את הנפש.
אריסטו חושב שאנחנו לא צריכים לחלק מידות לפי הנפש. אנחנו צריכים לחלק מידות לפי האובייקט של הרצון שלהן, מאז שכל המידות הן על רצון או על יחסים חברתיים. אז המידות לאריסטו מורכבות מהיחס הזה או מהרצון הזה, בכוח של הנפש או בדרך שבה אתה מתאווה לזה. אבל זה תמיד יהיה מחולק לפי האובייקט שלו, לא לפי החלק של הנפש.
ולכן אריסטו אומר שזה, מה שאנחנו קוראים sophrosyne, צריך להיות מצומצם מאוד. וזה לא אומר רק להיות מרוסן. יש לו מידה… אין לו אפילו לגמרי מידה של שליטה עצמית, כי זוכרים, שליטה עצמית היא כשאין לך מידה, נכון? כשאתה enkratic [ἐγκρατής: מרוסן], לא akratic [ἀκρατής: חסר שליטה עצמית], אלא enkratic, kratos [κράτος: שליטה], בשליטה.
ואריסטו חושב שלהיות בשליטה זה רק בדרך למידות. כשיש לך מידות, אתה לא בשליטה. אתה מלא שליטה, אתה יכול להגיד משהו כזה, אבל זה לא ממה שזה מורכב. זה מורכב מהאימון של זה.
Sophrosyne ספציפית על תענוג פיזי
מרצה: כן, אז הוא אומר שב… אה… זהירות, sophrosyne, היא במפורש על… לאהוב את הדברים הנכונים, וספציפית לא רק לאהוב את הדברים הנכונים ב… באזור של תענוג פיזי. זה כל מה שזה עוסק בו. זה הצמצום שלו: צמצום גדול של… של sophrosyne לחלק מאוד ספציפי של חיים מוסריים, חלק מאוד ספציפי של חיים.
וכדי להבין בדיוק איך הוא… איך הוא מחליט על זה, אנחנו צריכים לדבר על זה בנפרד. אבל בכל מקרה, הרמב״ם הולך אחרי הפרשנות הזו של המילה.
הקריאה של הרמב״ם: זהירות כיראת חטא
מרצה: לכן לרמב״ם, זהירות אומרת בדיוק זהירות יחסית. לכן הוא קורא לזה יראת חטא.
עכשיו, אתה מבין שכשהוא אומר חטא, זה לא אומר חטא במובן של כמו, “שכב עם אשתך, אבל לא כשהיא בנידה, כי זה פשוט חטא.” מה שהוא מתכוון זה המשיכה לחטא, נכון? כמו, וזה נכון לחז״ל.
כשחז״ל מדברים על לטעום טעם חטא, הם מתכוונים לתענוג שבו. הם לא מתכוונים לחטא שבו, כמו להיות נגד החוק שבו. חטא לא אומר ללכת נגד החוק. בהקשר הזה, בהקשר של יראת חטא, זה בדרך כלל אומר מישהו שמרוסן. הוא שולט ביצרו, שולט ברצון שלו לתענוגות פיזיים, בעיקר לתענוגות מיניים בחז״ל. חטא, באופן כללי, בחז״ל, אומר חטאים מיניים.
אז, וזו הסיבה שהרמב״ם… זו הקריאה המצומצמת של הרמב״ם של זהירות, זהירות חטא.
ניגוד עם הקריאה האפלטונית של הרמח״ל
מרצה: ובניגוד, כמו, למשל, רמח״ל הוא אפלטוניסט במובן הזה, ולו, זהירות אומרת פשוט באופן כללי להיות מודע ומרוסן. אבל לרמב״ם, זה לא מה שזה אומר, כי הרמב״ם הולך אחרי אריסטו.
והמילה, אותה הלכה שקורית ל-sophrosyne, למילה היוונית, שהיא זהירות, קורית למונח היהודי זהירות, שהוא פחות או יותר תרגום של זה.
מונחים קשורים שיבדקו
מרצה: יש לי עוד מילים כמו צניעות, בושת פנים, שכולן נראות שאומרות דברים דומים אבל לוקחות היבטים שונים של המידה הזו. ותצטרכו לראות אותן ברמב״ם גם. אדבר על זה בזמן אחר.
וכולם צריכים להיות לילה טוב ולהאיר.