יציאת מצרים יסוד התורה שיעור 7 – רבי חסדאי קרשקש (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם

רבי חסדאי קרשקש והאתגר לפרדיגמה של הרמב”ם

הקדמה: המשך פסח – יציאת מצרים כיסוד

מגיד שיעור:

אוקיי, אנחנו החזקנו כאן ככה, החזקנו שזה שרידי פסח, באמת. אז אנחנו כאן שרידי פסח? לא שרידים, המשך, המשך של פסח. למדנו פסח, כלומר לפני פסח, פסח, הכל על השאלה הזאת של יציאת מצרים, שוב, כמו שכן, יש לנו נתונים בסיסיים על זה, יש עוד כמה מקורות נתונים בתורה, ואולי גם בחז”ל, אני חושב שבעצם פחות בחז”ל, אבל בתורה ובתנ”ך בעצם הרבה, בהלכה, כלומר באופן שבו המצוות עובדות, ובסידור, ובראשונים שונים שלוקחים את כל המקורות האלה ועושים, לוקחים את זה ברצינות.

והם מדברים על כך שיציאת מצרים היא דבר חשוב מאוד. זה כמו, כמו שדיברנו בעבר, לפני הרבה זמן, יש את המושג הזה של עיקרים, נכון? איך כמו, אנשים מארגנים את התורה, כמו, מהחשוב יותר לפחות חשוב, או מהכללי יותר לפרטי יותר, כמו כלל ופרט. ואותו דבר, כבר דיברנו על זה פעם אחרת, שאחת הדרכים המסורתיות יותר לארגן את התורה היא הכל סביב יציאת מצרים במובן מסוים.

וזה, או הדרך האחרת, שהיא הדרך הרציונליסטית מימי הביניים יותר של חשיבה, היא שזה היסוד, כלומר הבסיס ההגיוני להרבה דברים בתורה, או הסיפור של יציאת מצרים. ואיך זה עובר דרך דרכים שונות, אה, דרכים שונות איך אנשים שונים רואים את זה, שזו הוכחה אולי למציאת השם לפי הרמב”ם, או אולי גם אם זה לא מוכיח, זה באמת מה שהמסר שלו היה, או שזו הוכחה להשגחה, או משהו מיוחד לגבי כלל ישראל, בחירה בכלל ישראל, וכן הלאה, כל מיני דברים אחרים.

ביקורת על הפרדיגמה השלטת: מסגרת רס”ג–רמב”ם

עכשיו, אני צריך, אני חייב, אי אפשר באמת לסיים שום דבר לפני שבאים קצת והולכים כמה צעדים הלאה מכל הצדיקים האלה שלמדנו את תורותיהם. ובמובן מסוים, וזה מובן חשוב מאוד להבין, כל האנשים האלה, כלומר, בעצם כמעט כולם, כלומר אפילו בעלי התוספות שהבאנו קודם בפעם הקודמת, הם בעצם בפרדיגמה מסוימת של חשיבה על הכל, שהיא פחות או יותר, אפשר לקרוא לזה של רב סעדיה גאון ושל הרמב”ם, שהם החליטו לפי הנחות מסוימות, אפשר לקרוא לזה הנחות פילוסופיות, איך צריך לארגן דברים, והם קישרו תאריכים והכניסו מאמרי חז”ל מסוימים ופסוקים מסוימים, והכל סביב זה. ושם כל הקושיות, במובן מסוים כל הסברות, כל הקושיות, כל הטענות, הכל למעלה, למעלה, הכל צפוי בתוך הסיפור הגדול הזה.

מקבילה לנגלה/למדנות: אותו דפוס בהלכה ובמחשבה

עכשיו, חשוב לאתגר את זה. מי שלומד למדנות יודע שיש מעט מאוד ראשונים שמאתגרים את החוכמה המקובלת. או, דרך אחרת לחשוב על זה היא, הם חושבים בעצם כמו צעד אחד לפני שכולם חושבים. אתה יכול ללמוד סוגיה שלמה, יש שם רש”י ותוספות עם הרמב”ם, ולכל אחד יש את הקנייטש שלו, אבל מעט מאוד מהם יש סברות מקוריות, אם שמת לב. חס ושלום לא לשון הרע על אף אחד, אבל כך היא המציאות. אפשר לקרוא לזה במובן מסוים סוג של סברות שאנחנו, אנשים של היום, שהם יותר אחרונים סוג של אנשים, יותר אינטלקטואליים, יותר אנשי סברא, היינו בכלל מתחילים לחשוב מיד. ולפעמים אף אחד מהם לא שואל אפילו את השאלה. למשל, יש רש”י ותוספות, כמעט אף פעם לא היה קשה להם שאלות בסיסיות מאוד בהרבה סוגיות, שאצלנו הן מאוד בסיסיות, והם אפילו לא נראים חושבים עליהן.

וכוונתי, כמו שזה בנגלה, כך גם במה שדיברנו, במחשבה וברעיונות של תיאולוגיה, אותו דבר קורה. ובעצם, אני מתכוון לפחות אצל אותם אנשים, לא כל מי שהוא מחשבתי בתיאולוגיה הוא מחשבתי גם בהלכה.

אבל יש דרך מסוימת של חשיבה שהיא תמיד אותו דבר. דרך החשיבה של הרמב”ם בתיאולוגיה דומה מאוד לדרך החשיבה שלו בהלכה, וכן הלאה. ויש כמה ראשונים, שאנחנו קוראים להם ראשונים, כלומר אנשים מסוף ימי הראשונים, שהם באמת ידעו איך לחשוב טוב מאוד, בפרספקטיבה שלי. וזה כמעט חבל שהם אבדו.

הקשר היסטורי: למה חושבים מסוימים “אבדו”

ראיתי בספר יצחקי אצל רביצקי, הוא אומר שהאנשים שאנחנו מדברים עליהם הם במובן מסוים בדיוק בזמן הלא נכון. אם הם היו 200 שנה לפני, הם היו מושל בכיפה, יהודים היו לומדים רק את תורותיהם. או אם הם היו 200 שנה אחר כך הם היו מושל בכיפה. הם בדיוק היו בזמן שהפילוסופיה, או מה שאפשר לקרוא הדרך הרציונליסטית – אם כי זו מילה לא טובה מאוד – הדרך הרציונליסטית של חשיבה על דברים היא קצת בדעיכה, מסיבות שונות. הן מסיבות של התשה – חלקם הופכים לנוצרים, חלקם… בכלל הקהילות בספרד ב-100 השנים האחרונות או יותר, 200 שנה, הן קצת במדרון יורד בגשמיות וברוחניות.

ומצד שני, אין באמת אף אחד מוכן ללכת בדרכים חדשות. למשל, יש בתקופה המודרנית יש לנו קבלה שמתפוצצת בצורה ענקית, יש לנו מאוחר יותר חסידות, תנועות שונות. בעצם, אפילו לפני כן, יש לנו, למשל, בפולין, באירופה, היו לנו דרכים שונות של פלפול שמתפוצצות בצורה גדולה מאוד. ואלו היו חידושים גדולים. אנחנו צוחקים הרבה על מה שאנחנו קוראים דרך הפלפול, שהיה בפולין כך בתקופות של הפני יהושע וכן הלאה.

שאלה ותשובה: הבהרה לגבי בעיית הזמן

תלמיד:

יצחק, אני באמת מצטער, אבל פספסתי את הדקה האחרונה. אמרת שאמרת ש-200 שנה קודם או 200 שנה אחר כך. אז מה אמרת אחר כך? התנתקתי.

מגיד שיעור:

בדיוק. צריך להיות או הרבה יותר מוקדם או הרבה יותר מאוחר.

תלמיד:

כן, אבל למה?

מגיד שיעור:

מה?

תלמיד:

אבל לא אמרת למה.

מגיד שיעור:

הרגע הסברתי למה. כי יש דרך חשיבה אחת שהיא… שאנחנו קוראים לה הדרך הרציונליסטית. בדרך כלל, כמו שאמרתי, זה כמו… מרב סעדיה גאון עד העקדת יצחק, אתה יודע, משהו כזה. וזה בדרך למטה. אז יש… סליחה, אני אשתיק אותך, כי זה עושה רעש, אלא אם כן אתה רוצה לומר עוד משהו.

ואז יש דרך חדשה, שבאמת מתאימה מאוד למה שאנחנו קוראים התקופה המודרנית, שאמרתי שאתה יכול לראות את הקבלה כחלק מזה, אתה יכול לראות את הפלפול, סוג מסוים של פלפול כחלק מזה, סוג מסוים של דרך אנציקלופדית של חשיבה, כמו הבית יוסף, ויש יותר אנשים כאלה כחלק מזה. ואלה אנשים שבעצם הלכו והתפוצצו בדרכים החדשות שלהם. ושני הדברים האלה, זה לא קרה עכשיו, אז אין באמת… גם מסיבות חומריות ורוחניות.

ואז, וזה נשאר תקוע. ואנשים מסוימים שהיו גבוהים מאוד, והיו גבוהים מאוד, והיה להם רעיון, היה להם רעיון, וזה היה כך, אתה יודע, זה היה חד-פעמי, טריק חד-פעמי. זה הצליח פעם אחת, ואין המשך אמיתי מזה. והיום, לא רק היום, אבל כבר זמן מה, יש אנשים שעומדים על זה ומנסים כן קצת להיכנס לזה.

רבי חסדאי קרשקש – המאתגר הגדול ביותר של הרמב”ם

אחד האנשים, כלומר במחשבה שאנחנו מדברים, הגדול ביותר מהאנשים לכאורה הוא רבי חסדאי קרשקש. אה, הגדול ביותר במובן של הפילוסוף הטוב ביותר. אבל אפשר באמת להוסיף את רבו, למשל הר”ן, שכתב ספר דרשות הר”ן. אה, תלמידו, רבי יוסף אלבו, שכתב ספר העיקרים, שהוא ספר הרבה פחות מעניין מספרי רבו, וכן הלאה, או אולי אפילו מספר הר”ן.

שאלה: האם זה הקרשקש על פסחים?

תלמיד:

האם זה הקרשקש על פסחים?

מגיד שיעור:

לא אותו אחד, לא. זה… מי הוא רבי חסדאי קרשקש? הוא גר בספרד, ואני שכחתי איך קוראים למקום, ובערך במאה ה-14, במחצית השנייה של המאה ה-14. הוא היה תלמיד של הר”ן, הדרשות הר”ן, רבינו נסים מגירונדי. והוא היה רבי של, למשל, רבי יוסף היה תלמידו, או חברו, הוא היה חבר של הריב”ש. שם הוא שייך.

ובעצם, זה חוזר למה שאמרתי, מי שלומד, או במורה נבוכים, או במקור יוסף על הש”ס, יודע שהרמב”ם הוא, במובן מסוים, האדם החכם ביותר שקיים, כי הוא יכול לחשוב על דברים ומזווית שאף אחד לא חשב לפניו, ושגם הגיוני לנו. וזה איפה שאנחנו נמצאים.

ספר “אור ה’” – התוכנית להפיל את הרמב”ם

אז, רבי חסדאי קרשקש כותב ספר. לרבי חסדאי קרשקש היו הרבה טרגדיות בחייו וכל מיני דברים כאלה. אבל התכלית היא, הוא כותב ספר, הספר שלו נקרא “אור ה’”, והתוכנית שלו, ההקדמה שלו לספר היא, זו הקדמה כללית מאוד, התוכנית היסודית שלו בהקדמה היא להפיל את הרמב”ם, לחלוטין. זו התוכנית השאפתנית מאוד שלו, שלא עבדה בכלל. אבל זו התוכנית שלו. הוא רוצה להפיל את הרמב”ם מכסאו, הן בהלכה והן בהשקפה.

כלומר, הוא לא מאלה שאומרים שספר ההלכה של הרמב”ם טוב מאוד, אבל הלמדנות שלו לא טובה. ולא מאלה שאומרים שהלכה זה הלכה, אבל העיקר שצריך לוודא שההשקפה נכונה. הוא לא אחד מהם. הוא סובר שההשקפה של הרמב”ם טובה, וההלכה, מי אכפת? הוא לא אחד מהם. הוא סובר שהרמב”ם הבין הכל לא נכון, בעיקר, ואנחנו צריכים להתחיל הכל מחדש.

שני החלקים: “אור ה’” ו”נר אלקים”

והוא כותב את התוכנית שלו לספר, שהוא הולך לעשות ספר משני חלקים, שיקרא “אור ה’” ו”נר אלקים”. “נר אלקים” יהיה חלק הנגלה, הוא יסדר הכל, ממש כל התורה כולה, כמו הרמב”ם, כל ההלכות, מה שנוגע למעשה ומה שלא נוגע למעשה, הוא יסדר את זה, אבל לא כמו הרמב”ם שעשה טעות, הוא לא ציין, הוא לא הביא את המקורות, הוא לא הביא את המחלוקות.

וגם, עוד דבר מעניין מאוד, הוא סובר שהרמב”ם לא ארגן טוב את הספר שלו, כי הרמב”ם נקרא כמו רשימה של הלכות. הוא לא מסביר לך איך הלכה אחת יוצאת מהקודמת. למרות שכל מי שקורא את הרמב”ם יודע שהרמב”ם מנסה כן להיות לו סדר במה שהוא עושה, אבל זה לא כתוב כך. והוא אומר, “אני אכתוב לך ספר שתראה מאוד ברור את… איך קוראים לזה? את הנביעה, איך דבר אחד יוצא מהאחר, איך יש כלל כללי וכלל יותר פרטי.”

כי הוא טוען שאתה יכול ללמוד רמב”ם, ואתה לא יוצא עם שום דרך להכריע בשאלה חדשה. זו רק רשימה של כללים.

תלמיד:

ומה עכשיו? אמרתי לך את כל הגמרא. האם זה totally helpful, not helpful, הרמב”ם. זו אחת מה… הוא סתם פשטן.

מגיד שיעור:

ואותו דבר הוא עושה למחשבות של הרמב”ם. והוא ממש לוקח צד ובדרכים מאוד רדיקליות, כי משתי סיבות: הן כי הרמב”ם הוא הסמכות הגדולה על האמונות הנכונות, כן, הוא האמונות הנכונות,

קרשקש מערער את סמכות הרמב”ם

הרמב”ם הוא totally not helpful – סתירה לגמרא

מרצה:

מה יהיה עכשיו? סתירה לגמרא, זה totally not helpful הרמב”ם. זו אחת מטענותיו שם.

ואותו דבר הוא עושה למחשבות של הרמב”ם, והוא לוקח ממש ספר בדרך מאוד רדיקלית, כי משתי סיבות. הן כי הרמב”ם הוא הסמכות הגדולה של האמונות הנכונות, כן? הוא בעל העיקרים, ובמיוחד בעצם באזור של ר’ חסדאי קרשקש, אנשים מאוד מתעניינים בעיקרים, במושג של דוגמה, במה שמותר להאמין, במה שאסור להאמין, שזה גם, כבר דיברנו בהרחבה, משהו שלא לפני ולא אחרי, הרבה אנשים מתעניינים בו בצורה רצינית.

והוא בעצם אחד הראשונים, או אולי הראשון, לאתגר את כל הרעיון של עיקרי הרמב”ם, ולומר שמי אמר לך שאלה החשובים? מי אמר לך שיש בכלל דבר כזה? כולם יודעים לחזור על ספר העיקרים, אבל ספר העיקרים הוא תלמידו שעושה קצת סיכום של קושיות מסוימות שהיו לרבו, שהוא לא הולך קרוב כל כך רחוק כמו שרבו הלך. והרשב”ץ הוא גם אחד האנשים שנמצאים שם באותה משפחה שלו, וכל הזמן מנסה לענות על הרמב”ם, וכן הלאה.

ערעור יסודות הפילוסופיה של הרמב”ם

וזה אחד הדברים שהוא עושה, הוא מנסה להפיל את סמכות הרמב”ם כבעל שיטת העיקרים היהודי. והרבה יותר חד מזה, שאנשים אחרים מתעניינים יותר בזה, הוא מאחר שהרמב”ם בנוי פחות או יותר על אריסטו, בעצם לא מדויק לומר על אריסטו, יותר על הפרשנויות הערביות של אריסטו, הוא הולך והוא לוקח ממש ספר והוא עובר, וכמעט, זה, יש אנשים שחושבים, כמו ממש, יש אנשים שחשבו כבר אז שהוא משוגע, הוא עבר על כל הנחה.

הרמב”ם בסוף חלק א’, תחילת חלק ב’, הוא עובר על פיזיקה ומטאפיזיקה אריסטוטלית בסיסית, בסיסית, ומנסה להוכיח מזה שאלוהים קיים וכל שאר העיקרים הבסיסיים, והוא אומר, קודם כל, הסברות של הרמב”ם בהלכה ובהשקפה לא נכונות, אבל גם שהסברות שלו בפילוסופיה הן שטויות. כלומר, הסברות של אריסטו הן שטויות. והוא חותך כל אחת מההנחות. יש לו רשימה של כמו 25 שונות, והוא חותך על כולן, והוא בעצם הורס, או לפחות מאתגר, הנחות פיזיקליות מאוד, מאוד בסיסיות, ובעצם את כל העולם איך שהרמב”ם ראה את המציאות, הוא בא והוא אומר, “מאי חזית?” ויש לו כמה קושיות טובות וכמה קושיות לא כל כך טובות.

הנפקא מינה לפיזיקה מודרנית והדאגה של הצמח צדק

וזה משהו שאנשים מאוחרים יותר אוהבים להכיר, ולפעמים, כי כמובן, הפיזיקה המודרנית קצת גם מסכימה יותר איתו מאשר עם אריסטו בהרבה מובנים חשובים, אז הם אוהבים לייחס לו שהוא אחד האנשים הראשונים שתפסו שכל התיאוריה שאומרים כל כך חזק היא או כן או לא.

אבל מה שיותר מעניין עבורנו הוא ההשלכה העצומה שיש לזה על התיאולוגיה של הרמב”ם

ואפשר ללמוד, למשל, את הצמח צדק, וזה למעשה הולך עמוק מאוד, ואני לא אכנס לזה, אבל רק כדי להראות עד כמה זה מטורף, הצמח צדק, למשל, בספרו החקירה דואג מאוד מר’ חסדאי קרשקש, כי הוא מפקפק בהוכחת הרמב”ם על מציאות הבורא. וכל הדרך שבה חב”ד ושבה הצמח צדק מסתכל על מציאות אין סוף בנויה על ההוכחה של הרמב”ם. ולפי קרשקש, ההוכחה הזו לא הגיונית, וגם לפי הקוסמולוגיה המודרנית, פחות או יותר, לא הגיונית. ולכן הוא מנסה מאוד חזק להדוף זאת. אבל הצמח צדק היה פילוסוף די חלש, למרבה הצער, אז אני לא חושב שהוא מנצח במאבק הזה.

אבל זו רק דוגמה לאיך השיגעון הגדול הזה, כלומר הרדיקליזם של הפקפוק בהנחות הפיזיקליות של אריסטו, משנה בעצם את כל התיאולוגיה שלך.

כפירתו של קרשקש בבחירה חפשית

יסוד הדטרמיניזם שלו

אוקיי, זה דבר אחד. דבר אחר שהוא למעשה מפורסם מאוד בו, כעוד כפירה או מינות, איך שתרצה להסתכל על זה, הוא שהוא כופר ברעיון של בחירה, פחות או יותר. אני מקווה שנגיע לקחת קצת יותר את הפרטים, אבל זה אחד הרדיקליזמים המפורסמים מאוד שלו. ר’ חסדאי קרשקש כופר במושג של בחירה, שזה לא יסוד. גם לא אמת. פחות או יותר אין בחירה, הוא דטרמיניסט, והדבר היחיד שהוא מצא תירוץ לזה, תירוץ די פשוט, אם כי זה שנוי במחלוקת, וזה מה שהוא סובר. לא תורה חסידית שיש ידיעה עליונה ובחירה עליונה, לא, פשוטו כמשמעו, אין בחירה. כל מה שאומרים שיש בחירה זה רק חלק ממשחק מסוים, אבל אין. וזה חלק מפורסם מאוד.

שאלות ודיון: הבהרות לגבי זהותו של קרשקש

תלמיד:

מה שם האדם שאתה מדבר עליו? סליחה.

מרצה:

קרשקש. קרשקש זה שם המשפחה.

תלמיד:

מה?

מרצה:

כ”ף ר’ שי”ן כ”ף שי”ן, בלשון הקודש.

תלמיד:

י”ר כ”ף?

מרצה:

כ”ף ר’ שי”ן כ”ף שי”ן.

תלמיד:

אמרת קודם שקרשקש הוא לא זה שעל המסכתות. הריטב”א שאנחנו מכירים הוא רבינו קרשקש, באמת. הריטב”א שמודפס כל השנים הוא ברובו…

מרצה:

לא, אני חושב שזה לא הוא. קרשקש זה שם מפורסם, זה לא אותו אדם.

תלמיד:

אהה, אוקיי, הבנתי, אוקיי, זה זה.

דוגמאות לתיאוריות אריסטוטליות שקרשקש פקפק בהן

תלמיד:

דרך אגב, אני יודע שזה נושא נפרד, אבל אתה יכול לתת תיאוריה אריסטוטלית אחת שהוא כל כך פקפק בה ושהעולם אהב לשמוע אחר כך?

מרצה:

כן, קיומו של ריק [void] זו דוגמה מפורסמת אחת. אריסטו מאמין באופן מפורסם שאין ריק. או קיומו של אינסוף בפועל [infinity in actuality], איך שאתה אומר, אינסוף ממשי, שהמתמטיקה המודרנית פחות או יותר מסכימה איתו. מה שהיה מאוד חשוב לאריסטו, לפחות למה שהרמב”ם עשה מהתיאולוגיה. אבל אני לא רוצה להיכנס לזה, אני לא רוצה לדבר על זה. אבל זו דוגמה חשובה מאוד נוספת. אריסטו היה בטוח מאוד שאין אינסוף באמת, וזה בהחלט קיים. או לפחות אפשר לחשוב על זה. אוקיי, אני לא רוצה להיכנס בדיוק מה הטענה על זה, אבל אלו שתי דוגמאות חשובות מאוד.

שיטת קרשקש מתאימה יותר לפשט התורה

ר’ שלמה פישר – חסיד מודרני של קרשקש

מרצה:

אז זה לגבי בחירה, אוקיי, זו תורה נוספת שחשוב מאוד לדעת. אז חשוב להבין, וחשוב גם לתפוס ש… ועוד דבר שחשוב שאני רוצה להגיע אליו מתחיל הוא, ויש מזה צדיקים היום שהם חסידים אמיתיים שלו, איך קוראים לו רק? ר’ שלמה פישר, אם מישהו יודע מי זה, הוא… אחיו של ר’ ישראל יעקב פישר, מהמשפחה שלהם. כן, הוא עדיין חי, ברוך השם. זה מה ששמעתי לאחרונה. הוא מאוד… כן. והוא יהודי תלמיד חכם גדול ובעל דעת גדול, והוא חסיד של ר’ חסדאי קרשקש, והוא אומר שצריך פחות או יותר הלכה כמותו בכל מקום, והוא עומד כנגד הרמב”ם, הוא כועס על זה שהרמב”ם כל כך שולט, והוא אפילו הדפיס מחדש את ספרו ותיקן אותו קצת אפילו.

קרשקש מתיישב יותר עם התורה וחז”ל

והסיבה למשל שהוא כזה חסיד של ר’ קרשקש היא כי ר’ קרשקש, על פי פשט, על פי שכל הישר, מתאים הרבה יותר למה שכתוב בעצם בתורה או אפילו בדברי חז”ל. הרמב”ם, בסופו של דבר, וזה, כמובן, הרבה אנשים אחרים כבר הבחינו ברמב”ם, ואנחנו יודעים מספינוזה וביקורת חיצונית על הרמב”ם, או מביקורת פנימית של אנשים שאינם פילוסופים אמיתיים. זו לא חכמה שבא ר’ נחמן מברסלב והוא אומר שהרמב”ם אומר הפוך מהפסוק. נו, הרמב”ם גם ידע את זה.

החכמה היא שבא מישהו שיודע את כל מה שהרמב”ם כן ידע, והוא יכול להסביר למה הפסוק מתאים יותר לפי הפילוסופיה האמיתית, וגם הוא מתיישב עם הפסוק עצמו. ואני חושב שאחד האנשים היחידים שעושים את זה הוא ר’ קרשקש.

והוא, הרבה מהדברים שהוא אומר, כשאתה חוזר אתה רואה שזה באמת הרבה יותר חלק. אני לא רוצה לומר שזה פשט יותר חלק, לא קשה לומר שהוא מפשט את המקרא, אבל לפחות רוח הדברים, הדרך שבה אתה קורא מדרשי חז”ל, אתה קורא חומש, זה הרבה יותר הגיוני אם אתה קורא את זה בדרכו. אז זה… וזה חשוב למה שאנחנו הולכים להגיע.

הספר “אור ה’” והדרוש לפסח

כתבי קרשקש

אז עכשיו, אז ר’ קרשקש כתב את הספר “אור ה’”, זה הספר העיקרי שלו, וכמעט היחיד, אין הרבה חוץ מזה ממנו, אם כי נראה שהוא גם בעל הלכה, אבל אין. הנבוכי יוסף מביא אותו אולי פעם או פעמיים, כמעט אין שום תשובה ממנו מודפסת איפשהו, אבל כמעט כלום.

אבל עכשיו, יש עוד ספר ממנו, שהוא הרבה יותר קצר מאהבת השם, וזה דרוש לפסח. זה ספר קטן. למרבה הצער, אין לי אותו במחשב שלי, אז אני לא באמת יכול להראות לכם את הטקסט, אבל יש לי אותו כאן, אם המצלמה שלי נותנת לכם לראות אותו. וזה ספר מאוד קטן. זה לא קטן בספר, הספר רובו כמו פירושים והערות של מישהו וכן הלאה. אז זה עשרה עמודים כל הדבר. וזה דרשה, נראה כמו דרשת שבת הגדול שהוא דרש בבית המדרש.

השאלה המרכזית: מה הקשר של ניסים עם אמונה?

הדרשה שלו סובבת סביב שאלה כזו, בעצם סובבת סביב השאלה שלנו. מה הרעיון של יציאת מצרים? או במילים שלו, מה הרעיון של קריעת ים סוף, של ניסים? מה הקשר של ניסים עם אמונה? זה, איך אומרים, הכותרת, הכותרת של הדרשה שלו.

ההבנה הרמב”מית: ניסים כראיה לאמונה

ומה שהוא נכנס אליו הוא, בוודאי, הניסים, כלומר אנחנו מדברים במיוחד על ניסי יציאת מצרים, שהם הניסים הגדולים ביותר בתורה בעצם, ואנחנו עושים מהם יסוד, ואנחנו אומרים זכר ליציאת מצרים וכן הלאה.

וההבנה של הרמב”ם על זה, או אפילו לא של הרמב”ם עצמו, אבל ההבנה הרמב”מית של זה היא, שזה מוכיח במובן מסוים את אמונת היהודי, כן? זה מוכיח, האמונה שלנו בנויה מזה, ראו שם, ממילא שומעים כאן, כן?

וכך לומד אכן הרמב”ם את הפסוק, שנחזור לפסוק, “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך”. ואפילו הרמב”ם לומד את זה קצת אחרת מהרמב”ן, ואפשר לומר שהוא בעיקר על מציאות השם או בעיקר על השגחה וכן הלאה, אבל שניהם קוראים את זה בעצם באותה דרך, שהיא, “אנכי ה’ אלקיך”, זו האמונה, זה מה שאנחנו מאמינים, מהיכן תיתי? מה המקור? מה הראיה לזה? הראיה היא “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, ושם ראית שאני אכן ה’ אלקיך, או אני ה’, או אני אלקיך.

הבעיה המרכזית של ר’ חסדאי קרשקש: אמונה דרך הוכחה אין לה ערך מוסרי

שאלת היסוד: אונס באמונה

מרצה:

אומר ר’ חסדאי [ר’ חסדאי קרשקש], זו דרך יפה מאוד להסתכל על דברים, אבל יש לי ארבע בעיות גדולות עם זה. והבעיות האלה מובילות לכל הרעיון החדש הגדול הזה שהוא חושב עליו.

הבעיה הגדולה שלו, הבעיה הגדולה ביותר שיש לו עם זה, שהיא ממשית, ואנשים לא תופסים עד כמה זה הולך, היא שזה לא נראה לו, והוא מתחיל שהוא עושה, הוא כמו סכולסטיקן אמיתי, אז הוא מתחיל עם כמו חקירות, כאן שלוש סברות לצד זה, ושלוש סברות לצד השני, והוא מכריע את הרעיון הבסיסי.

המסקנה שלו היא שאי אפשר, אם יש לך הוכחה לאמונה, אם הנס הוא הוכחה מסוימת לאמונה, אז האמונה שלך לא ראויה לשום פרסים. זה לא מאוד מעניין. כי כולם יודעים שהוכחות לוגיות הן כפויות, נכון? זה מוכרח, כמו שאומרים שזה מוכרח, כן? אם זה מוכרח, האדם גם מוכרח לחשוב כך, אדם לוגי.

אז אין לך בחירה להאמין בנס או לא להאמין בנס. אם אתה רואה נס, ראית אותו. אותו דבר אם אתה רואה הוכחה, הוכחה סברתית שמחייבת שיש אלוקים, עכשיו אתה חייב, לא במובן הרע, אבל זו העובדה, אתה חייב, אתה אנוס, כך הוא קורא לזה ממש אונס, אתה אנוס להאמין.

אותו דבר הולך גם להיפך, כן? זה המקום שבו אנחנו מגיעים לכל השאלה של אפיקורסות של נבוכדנצר. בדרך החשיבה של ר’ חסדאי, כל השאלה לא הגיונית לדבר על אדם שהוא טוב או רע בגלל האמונות שלו.

הביקורת על הרמב”ם

וזו באמת הסיבה שהוא כועס על הרמב”ם, שבאמת מאמין כנראה שנבוכדנצר הוא נבוכדנצר. כי זה לא הגיוני. אדם, מה שהוא מאמין, זה לא… לאדם אין בחירה על מה שהוא מאמין.

הייתי אומר לו שאין לו בחירה על כלום. אבל במה שהוא מאמין, בטוח אין לו בחירה. כי אם זה נראה לו כך, הוא בטוח שהוא מאמין כך. נראה לו קצת פחות, והוא מאמין קצת פחות. אין שום רמה שבה יש בחירה על מה להאמין.

או בשפה שלו, שהיא יותר טכנית, סכולסטית, אין רצון. אתה לא יכול לרצות להאמין, בניגוד לוויליאם ג’יימס, המאמר המפורסם. אין רצון באמונה. אמונה היא שכל, זה ההפך מרצון. כלומר, זה נחוץ. או ראית, או לא ראית.

הדרשה על “כפה עליהם הר כגיגית”

ור’ חסדאי, כמו שאני אומר, אין לו ממש דרשה לדעתי, שהוא לוקח את זה מאוד ברצינות. הוא אומר שזה מה שהגמרא מתכוונת כשהגמרא אומרת שבמעמד הר סיני אין באמת שום סיבה מוסרית לקבל את התורה מצד מעמד הר סיני, כי כפה עליהם הר כגיגית.

מה פשט כפה עליהם הר כגיגית? נדבר על התירוץ. כפה עליהם הר כגיגית אומר הוא פשט פשוט, הם ראו שם את הקב”ה. הם ראו את הקב”ה, לא היה להם שום בחירה להאמין שיש קב”ה או שאין קב”ה.

והוא לא מפרט את הצד השני, אבל הצד השני פשוט, אם מישהו לא ראה את הקב”ה, הוא לא חי באותם זמנים וכן הלאה, לא שייך לומר טענות עליו.

זה מדעת אבן רושד, ממש מדעת אבן רושד. או מאמינים כן, או מאמינים לא. לא שייך, אי אפשר להיות רשע על זה שלא מאמינים. ואם אי אפשר להיות רשע על זה שלא מאמינים, גם אי אפשר להיות צדיק על זה שכן מאמינים.

הבעיות הגדולות שזה יוצר לתורה

ראשית: כל התורה נופלת

וזו בעיה גדולה עבורו. זו בעיה גדולה מכמה סיבות. קודם כל, כי אם כך, כל התורה כולה נופלת ויורדת לבור, כן?

ואתה לומד לי שמקבלים אפילו שכר על קבלת התורה, על אמונה. ואולי, לפחות בהווה אמינה שלו, הוא בטוח שעל אמונה מקבלים יותר שכר מאשר על קבלת התורה, כן?

כל התורה כולה עומדת על זה שאם מאמינים בי, יקבלו שכר. לא רק זה, כתוב גם בתורה שעיקר התורה קיים בשביל הבחירה, כן? ראה אנכי נותן לפניכם את החיים ואת הטוב. ואתה אומר לי שאין בחירה. כי או אני מאמין כן, או אני לא מאמין.

הבעיה עם שכר ועונש

ובכל מקרה לא שייך לקבל שכר על זה, כי ברור ששכר מקבלים רק כשעשו משהו טוב מבחינה מוסרית, הוא קורא לזה מצד הטוב או הצדק.

ולנו זה פשוט לו, ולהרבה מאיתנו גם פשוט, שלא מכניסים כאן שום טוב, אין דברים טובים לחשוב ודברים רעים לחשוב במובן של believing. אפשר אולי לחשוב מחשבות רעות, אני לא יודע, אבל ב-believing, או אתה מאמין במה שאתה רואה, הכל אונס, הכל במחשבה הוא אונס, וממילא לא, אי אפשר לקבל שכר, מה שסותר את כל הרעיון של תורה, שהוא שאתה מקבל שכר על זה שיש לך את האמונות הנכונות, או האמונות התורניות, ואין בחירה, אז לא הגיוני בכלל שתהיה תורה על זה.

הביקורת המפורסמת של החזון איש

וזה אכן מה ש, נלמד כנראה עוד על זה, זה אכן מה שהחזון איש כועס נורא, הוא אומר באופן מפורסם “טעות מפורסם”. ראיתי את התרגום לאנגלית תרגם את זה, והוא לא ידע איך לכתוב “famous mistake”, זה “infamous mistake”, שהם לא ידעו איך לכתוב.

שהמונה מצוות מנו את אנכי כמצוה. הוא כועס נורא, הוא אומר שהרמב”ם עשה “famous”, “infamous mistake” בכך שעשה את המצווה הראשונה מצוות האמונה, כי זו לא מצווה, או מאמינים כן או מאמינים לא.

וכמו שהוא אומר, זה logically קודם למצוות, נכון? שאם אין בורא אין גם מצוות, ברור. אבל אפילו הרבה יותר עמוק מזה, הוא באמת סובר שלא שייך שתהיה בחירה, מצוות פירושן בחירה, מצוות פירושן שמקבלים שכר, וממילא אין מצווה, אין מצווה מהמצוות, ממילא אין איסור על כפירה, שני הדברים האלה לא הגיוניים.

שיטת הרמב”ם בשכר ועונש

איך הרמב”ם מבין שכר ועונש

והאמת היא, כשנכנסים לכאן, זה מוביל אותנו, מראה לנו הבדל גדול מאוד נוסף באיך שהוא חושב על כל הדברים האלה. והוא אומר את זה בעצמו כאן, יש תירוץ לקושיה, הרמב”ם לא היה מתרשם מהקושיה באמת, ואני אסביר למה, אני אענה לרמב”ם טכנית למה הוא קורא לזה מצווה, כי לרמב”ם יש הגדרה אחרת של מצווה, וכן הלאה.

אבל באמת, הקושיא העיקרית אינה קשה עבור הרמב”ם, כי הרמב”ם באמת לא סובר ששכר ועונש הוא שאלה מוסרית.

השיטה האמיתית של הרמב”ם היא ששכר ועונש הוא בעצם כמו, והוא עצמו מביא את המשל, שאחד נפל לבור ונפגע, אחד החליק, נניח שהוא כן היה נזהר, אז נוכל איכשהו להאשים אותו. אבל הוא כן היה נזהר ואחר הוא שהחליק אותו. זו עובדה, זה פשוט הטבע, ויש חוקי טבע.

שכר ועונש כחוק טבע

ובאותו אופן שיש חוקי טבע של להיות חולה ולהיות עשיר ודברים כאלה, יש גם חוק טבע, חוק אינטלקטואלי יותר, שאומר שמי שיש לו דעות נכונות, הוא הולך לגן עדן. כפי שהרמב”ם הבין את גן עדן של אריסטו, שמי שיש לו דעות נכונות, דעתו חיה לנצח, ויש לו בזה תענוג נורא, וזה גן עדן. וזו פשוט עובדה.

ואם אין לך את זה, לא אכפת לי אם אתה הצדיק הגדול ביותר, אם אתה הסקולענער רבי, ואתה היית מוסר נפש כל החיים על קידוש השם, זה לא עוזר. ואני לא יכול לעזור לך. אנשים צועקים, “זה לא מוסרי.” מה אני יכול לעשות? זו העובדה.

לרמב”ם אין לחלוטין השקפה מוסרית על שכר ועונש האולטימטיבי. לפי הרמב”ם, זה לא מוסרי כלל. זה יותר או פחות א-מוסרי. זו עובדה. בגלל זה, האנשים ששואלים, הרמב”ם באמת נוטל על עצמו את הקושי הזה. אנשים לא מבינים עד כמה בחדות הוא נוטל על עצמו את הקושי הזה, לפחות לפי השקפת רב חסדאי קרשקש.

המסקנה החדה

יש אנשים שחושבים שזו חכמה להגן על הרמב”ם ולומר שבאמת הוא לא סובר כך, אני לא יודע. אבל לפי השקפת מבקרי הרמב”ם, הוא באמת נוטל על עצמו את הקושי הזה, והוא סובר באמת שרשע מרושע עם דעות נכונות הולך לגן עדן, כי זו פשוט המציאות.

בדיוק כמו שרשע מרושע שיש לו בטן גדולה יש לו בטן גדולה, כך רשע מרושע עם דעות נכונות הולך לגן עדן. אין שום דרך לצאת מזה. קיצור, הקב”ה רוצה להעניש, לפי הרמב”ם, אגב… אוקיי, אני לא אכנס לזה. לרמב”ם יש דרכים, אני לא אכנס לזה.

שאלה ותשובה: כרת

תלמיד:

רשע מרושע הוא חייב כרת, שנכרת, אז הדעת נכרתת.

מרצה:

כן, כן, כן, מדברים על כרת, יש הרבה דרכים שונות לראות עונש. זו עובדה.

הצד השני: צדיק ללא דעות נכונות

ובאותו אופן, אתה יכול להיות צדיק אדיר ואין לך דעות נכונות, לכן הרמב”ם באמת מאמין שנבך אפיקורס, או נבך טיפש זו דרך טובה יותר לומר זאת, הוא טיפש. אני לא יכול לעזור לך בכלום. אוקיי.

תגובת ר’ חסדאי והקושיא שלו

“דעת הכופר היווני”

הוא אומר, אבל רב חסדאי מאוד לא מרוצה מדרך חשיבה זו, כמובן, והוא כמובן צודק שזו לא דרך חשיבה דתית במיוחד, ואולי באמת דרך חשיבה לא מוסרית. ו… זה ה… רגע אחד, אני רוצה לראות מה הוא אומר על זה. אני שוכח עכשיו לרגע למה הוא כל כך כועס על זה.

אה, כן, כן, כן, זה מה שרציתי לומר. הוא אומר, זו שיטה יפה, אבל זו דעת הכופר היווני, וזה מביא שאין לו מבוא לחוקי התורה. זו שיטה פשוטה.

בכל אופן, יש לו רשימה של שאלות אחרות, אבסורדים, לפי דעתו, שיוצאים מזה, ורשימה של סתירות השכל גם, שטויות מוחלטות.

הערת אביעזרי רביצקי

וזה מעניין, אביעזרי רביצקי, שכתב כאן הערה, אומר שאפשר לראות שהקטע הזה פחות או יותר הוא מעתיק בספרו “אור ה’”, והם למדו את הקטע הזה בשיעור אחר במאנסי פעם, וזה ממש מילה במילה, והוא הוציא את המילה “כופר היווני”, הוא כתב “כת חכמינו”.

אז הוא מאוד מודע לזה, שלכופר היווני ולכת חכמינו יש אותה דעה, וכת חכמינו מתכוון לרמב”ם, או לפחות לפי הפשט הזה ברמב”ם, והוא מאוד לא מרוצה מזה.

הקושיא הגדולה יותר של ר’ חסדאי

אבל הוא נשאר עדיין עם הקושיא שלו, יש לו אפילו קושיא גדולה יותר מהרמב”ם, כי הוא באמת מאוד מתעניין בבעיה שלאמונה אין ערך מוסרי. כלומר, או שאתה מאמין או שאתה לא מאמין. אם כך, מה באמת התורה?

במילים אחרות, בואו נחזור לדבר הקודם שלנו, מתרגשים כל כך לגבי יציאת מצרים, עושים פסח שלם, מצווה, זה משמש לא רק בפסח, אלא בשבת עושים זכר ליציאת מצרים. ומה זה? זה דבר מאוד טכני. זה כמו לעשות זכר להוכחה שאחד ועוד אחד שווה שניים. אני מתכוון, זה אפילו לא הגיוני.

הוא אומר, הוא מעלה פשט כל כך חד, ופשט מאוד מעניין.

הבעיה השנייה: נס חייב להיות 100% אונס

עכשיו, אבל לפני שאני מגיע לזה, אני אתן את הסיבה השנייה למה, אבל למעשה זה כן מתאים לרמב”ם, וזה מעניין.

הדבר השני, הבעיה שיש לו עם הרעיון שנס יהיה באמת היסוד של התורה, היא עוד סיבה, והיא שהוא סובר שאם זה נס, כלומר, אם זה אמור להיות המקור של האמונה שלנו, אז זה חייב להיות 100%. במילים אחרות, זה חייב באמת להיות אונס, ולא שזה בקי ברצון ולא ברצון.

הבעיה עם “אמונה ברצון”

הבעיה עם אמונה ברצון היא לא רק שבאור כשדים, שזה רצון ורצה, אלא הבעיה הגדולה היא שזו לא אמונה, נכון? כמו שהוא אומר, אם אפשר לרצות להאמין, אפשר גם לרצות להאמין בשני דברים שסותרים זה את זה, מה שנראה שהרבה אנשים מצליחים לעשות, אז, אבל לוגית זה לא הגיוני.

במילים אחרות, אתה לא באמת יודע על מה אתה מדבר, אתה גם לא מאמין שום אמונה. אז, כמה יש שם אמונה שנשענת שם? במילים אחרות, זו דרך אחרת לומר שלאמונה יש ספק.