סיכום השיעור 📋
סיכום טענות-פלוס – השיעור כולו
—
א. פתיחה – הערות על השיעור
[הערת צד] השיעור לא הוכן בדרך הרגילה (עם מקור/מקורות), כי המגיד שיעור עסוק במצוה. השיעור מתחיל “מהמקום בו עומדים” – שזו גם דרך בלימוד תורה.
—
ב. השאלה המרכזית: הקשר בין עולם המחשבה ועולם המעשה
הנושא המרכזי: מהו הקשר (או ההבדל) בין עולם המחשבה (חשיבה, הבנה, השגה) לבין עולם המעשה (מעשה מעשי)?
– עולם המעשה הוא עולמו של “תם” או “שאינו יודע לשאול” (מההגדה) – מקום שבו מחשבות כמעט אינן רלוונטיות, אבל זהו מקום ממשי ביותר.
– למעשה יש קדימות על המחשבה – זוהי החקירה הידועה “תלמוד גדול או מעשה גדול.” המשל: אם מישהו מכה את אשתו, צריך להיכנס ולהציל – אפילו באמצע לימוד גמרא תוספות. זוהי “מצוה עוברת” – מוסרית ושכלית פשוט.
– קושיא חריפה נוספת: אם אי אפשר לומר “אני ממשיך ללמוד” כשמישהו נופל לנהר, נשאלת השאלה: מי בכלל נתן לך היתר שלא להיות רופא או חבר הצלה? מדוע אתה יושב בבית המדרש במקום ללכת לחפש אנשים להציל?
יסוד הטענה:
אסור להפריד בין המחשבה למעשה – ההפרדה היא כמו להפריד בין הקב”ה ושכינתיה, “דברים חמורים ביותר.” צריך למצוא כיצד הקשר פועל.
—
ג. חירות, דעת, ויציאת מצרים – פשט האריז”ל
פסח = חירות. לפי האריז”ל והפנימיות: חירות = דעת = עולם הבינה. מי שיש לו מוח/דעת הוא בן חורין.
—
ד. הבעיה: חירות כ”בריחה” – הפשט המוטעה
הפשט המוטעה:
עולם הזה = עולם השיעבוד (צריך לעבוד, לאכול, לישון – הכל הכרח). מחשבה = עולם החירות, כי בחשיבה אפשר מה שרוצים. כמו שהסטואיקנים אומרים: שלשלאות אפשר לשים על הגוף, לא על הראש.
מדוע זה מוטעה:
זוהי רק בריחה מהמציאות, לא חירות אמיתית.
– דרכו של חבר ר’ חיים קנייבסקי: להתעלם מהמציאות, לחיות בעולם המחשבה – זוהי “ברכה לבטלה,” בריחה זמנית עד ש”המציאות האמיתית משיגה אותך.”
– טענת הרבי מליובאוויטש: הוא צעק בחריפות על חסידי האדמו”ר האמצעי שאמרו “אנחנו לא צריכים משיח, יש לנו כבר השגת אלוקות.” הרבי טוען: משיח פירושו אין צרות, אין בעיות, לא כל כך הרבה יהודים מנותקים – לא רק להישאר ב”תיבת נח.”
– הבדיחה של וודי אלן כמשל: הוא לא רוצה לחיות לנצח דרך “מורשת” – הוא רוצה לחיות לנצח על ידי לא למות. בדיוק כך: לצאת מהגלות רק על ידי לחשוב על ה’ (שם הגלות לא תופסת) זה לא לצאת מהגלות.
הנקודה העמוקה יותר:
זה בכלל לא דעת. לא המשיכו דעת, לא יצאו מגלות הדעת. זה לא מנסה לתקן את הבעיות.
—
ה. משל ר’ ברוך בר – גלות הניתוק
[המחשה של הבעיה]: ר’ ברוך בר למד הלכות קורקבן בגמרא. כשמישהו הביא לו תרנגולת ממשית עם שאלה, הוא לא ידע מהו קורקבן במציאות בכלל. הוא יכול לומר את כל הלמדנות, אבל לפסוק את השאלה המעשית – לא. זוהי גלות עצומה – זה לא לימוד תורה אמיתי.
—
ו. הלכה מול מחשבה/קבלה – הפיצול
יצחק לוריא (האריז”ל) לא אהב לעסוק בהלכה. הזוהר אומר: הלכה = לעסוק בבעיות עולם הזה (סיר, קדרה, חלב ובשר – “ענייני מטבח”). זה “לא מעורר השראה.” אבל – דווקא כאן מתברר שכאשר התורה תובעת לבוא לידי מעשה, התלמיד צריך להביא זאת לידי מעשה.
—
ז. שני סוגי אנשים – המודל הראשון
חילוק בסיסי בין שני טיפוסי אנשים:
1. התם / אנשי מעשה: יהודי פשוט שחי בעולם המעשה – הוא הולך לעבוד, חוזר הביתה, לומד, מתפלל, הולך לישון, הולך לבית המדרש בשבת. הוא לא חושב יותר מדי, הוא מקבל דברים כמו שהם.
2. החכם / איש המחשבה: הוא חושב לעומק, לא מקבל דברים “כמובנים מאליהם”, שואל, מנתח, יש לו יותר דעת ושכל.
—
ח. החכם והרשע – “שני צדדים של אותו מטבע”
[הערת צד – ארבעה בנים]: החכם והרשע עומדים בצד אחד – שניהם יש להם שכל, שניהם יכולים לדבר, שניהם מבינים. התם והשאינו יודע לשאול עומדים בצד השני. הרשע אינו תם – יש לו שכל, רק שהוא השתמש בשכל בצורה הפוכה. דברי ר’ בונם: “יהודי צריך להיות קצת אפיקורס.”
—
ט. ההיפוך הגדול – החידוש העיקרי
עד עכשיו חשבו:
– חכמים = אנשי מחשבה, הוגים, אנשי רוחניות
– תמימים = אנשי מעשה, אנשי עולם, אנשים מעשיים
אבל מתברר בדיוק להיפך:
– החכמים הם דווקא אנשי המציאות – הם ה”קהילה המבוססת על המציאות.” הם מחזיקים ב“עקרון המציאות” (מושג של פרויד).
– ה”תמימים” – דווקא הם חיים בפנטזיה, במחשבות שאין להן שום קשר למציאות.
—
י. הדוגמה הקונקרטית: מגפת הקורונה
תוכחת מוסר חריפה נגד אנשים ש:
– אומרים “אין וירוס”
– עושים גימטריאות (“קורונה = גימטריא X”)
– מביאים ראיות ממסכת תענית על שיעורי מגפה
– סבורים שמעשים רוחניים לבדם יריפאו
הטענה: הדרשות יפות, אפשר ללמוד מהן, אפשר לפלפל – אבל להתרפא מהמחלה לא אפשר בזה. “זו המציאות, לצערנו.”
משל הסבא: אם יהודי קופץ מגג וצועק “אמן יהא שמיה רבא” בכל כוחו – זה לא עוזר לו, הוא מתנפץ. זו לא סתירה לאמונה – המציאות עדיין גוברת.
—
יא. מה פירוש חכמה באמת? – היסוד הפילוסופי
חכמה לא פירושה לברוח מעולם הזה. לא אמונה, לא קדושה, לא אלוקות – אף אחד מאלה לא אומר שיש מקום שבו אין צרות, אין מגפות, אין בעיות.
[הערת צד – הפיתוי של הבריחה]:
הפיתוי של “בריחה” מובן היטב. ר’ נחמן: מי ש”התורה שייכת לו” (לא הוא שייך לתורה) – אדם כזה יכול לשבת בכלא כמו סוקרטס ולהמשיך ללמוד, אפילו מחר הוא ימות. יש לזה כוח, כוח אמיתי.
אבל – שתי בעיות עם “בריחה”:
1. מעשית: כשחולים, כשלא שתו קפה, המוח לא עובד. נשמה וגוף עובדים יחד – “הם צריכים זה את זה.” נשמה וגוף אינם במלחמה. כשבריא, לומדים; כשחולה, לא לומדים. “זו המציאות.”
2. הבעיה הגדולה יותר – זו לא חכמה:
– חכם אינו מי שיודע חכמה.
– חכם הוא מי שיודע את המציאות, את הריאליות.
– חכמה היא רק משקפיים – היא צריכה להיות שקופה, כך שנראה את המציאות טוב יותר מאחרים.
– חכם אינו מי שגבוה מהעולם – הוא מי שרואה את העולם בצורה ברורה יותר.
– המשנה “איזהו חכם, הרואה את הנולד” – זה פירושו מי שרואה מה קורה, לא מי שמנותק.
—
יב. “איש המקווה” מול “איש המציאות”
הטיפוס שיושב בבית-מדרש ואומר: “עדיין לא ראיתי אף אחד חולה, אני לא רואה שמישהו מת” – זה בדיוק ההיפך מחכמה. זה מי שלא רואה מה בא (“הרואה את הנולד”), הוא רואה רק מה שכתוב בספרו.
—
יג. החכם מבין את העולם – לא להיפך
“איזהו חכם? הרואה את הנולד” מתפרש בפשטות: החכם יכול להעריך מה יקרה מחר על בסיס עובדות שקיימות היום.
דוגמה קונקרטית (מגפה/קורונה):
– הלא-חכם יושב בבית-המדרש, רואה ש”עדיין אף אחד לא מת”, ומסיק ש”מגזימים”.
– החכם יכול מעקרונות בסיס (איך וירוס מתפשט, צמיחה אקספוננציאלית) לחשב בעצמו ש”בשבוע הבא יהיו כאן הלוויות”.
– “חכם עדיף מנביא” – לא צריך נבואה, אלא חכמה: להבין את המציאות.
מעוות המגמה הוא דווקא מי שרוצה את החיים הנעימים ולכן מתעלם מהעובדות – הוא לא רוצה להתעמק ב”מתמטיקה” (נתונים/דאטה).
נקודה עיקרית: החכם מבין את בית-המדרש טוב יותר ממי שיושב שם – לא שהוא חי “במקום אחר” ולא מבין.
—
יד. חירות הדעת – המושג המרכזי
הגדרה:
לחכם יש “חירות הדעת” – הבנתו אינה משועבדת לשום דבר מלבד המציאות עצמה. וזו לא בעיה – זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים: המציאות, שיכולה להכיל הכל, גם דורות.
מה פירוש “שעבוד” / “כליאה” / “גלות” של הדעת?
רש”י על “וקראתם דרור”: דרור = חירות = יכולת לגור איפה שרוצים, כמו ציפור. עבד/אסיר כלוא במקום אחד. כך גם: דעת ש”תקועה” בכלל אחד – היא בכליאה.
—
טו. ה”צדיק” שצדקתו הורגת אותו – השכל המוסר העיקרי
“ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו” (הפטרת שבת הגדול):
יש אנשים שנראים כצדיקים, אבל הם “לא עבדו”. מדוע?
מנגנון הטעות:
1. האדם לוקח לעצמו כלל אחד (למשל: “נשארים בבית-המדרש, תורה/תפילה גוברת על הכל”).
2. הוא עקבי להפליא – כל שבוע מגיעה סיבה חדשה לסגור, הוא לא מתרשם, הוא ממשיך.
3. הוא בנה לעצמו תפיסה (בית-כלא) שהוא קורא לה “ארמון” – הכלל עצמו הופך לכלא שלו.
4. כשמגיע מצב שבלי שום ספק צריך לסגור (כמו בעת מגפה) – הוא לא יכול לצאת מהכלל שלו. אין לו מספיק “עצבים” לבחון האם הכלל עדיין מתאים.
התוצאה:
– “צדקתו הורגת אותו” – ממש: הוא הולך לבית-המדרש, נדבק בוירוס, מת.
– עובדות נשארות עובדות – אי אפשר לעצום עיניים. “אני לא האומר – אבל העובדה היא שהוא הלך לבית-המדרש ומת.”
מה חסר ל”צדיק”?
אין לו את החלק הנוסף של הדעת שאומר: “בואו נצא לבדוק האם הכלל שלי עדיין נכון, האם התרופה עדיין מתאימה למכה.” – כלומר חירות הדעת.
—
טז. פרעה כארכיטיפ של “אחראי דדעת” (דעת תקועה)
[סטייה צדדית – מעשה עם הרב אורי והמשכילים]:
> הרב אורי אמר למשכילים: “אתם מזויפים – מגיע סכנה, שמים לכם את הכיפה וצועקים שמע ישראל. פרעה היה אפיקורס אמיתי – עשר מכות, הוא לא נכנע.”
חזרה לטיעון העיקרי – דעת פרעה:
– פרעה הוא “אחראי דדעת” – יש לו דעת, אבל הוא תקוע להפליא.
– הוא אף פעם לא מסתכל מחוץ לעצמו – הוא אף פעם לא מנסה לבחון האם אולי משה צודק.
– “לא ידעתי את ה’” – יש לו שיטה, דרך, אבל הוא נעול בה.
[סטייה צדדית – מעשה שבת הגדול (טור/מדרש)]:
> הבכורות הולכים למנהיגים/פוליטיקאים: “למשה רבינו יש רקורד – הוא אומר שבחצות הלילה אנחנו מתים – שחררו את היהודים!”
>
> המנהיגים עונים: “כבר יש לנו מדיניות שנים ארוכות – אנחנו לא משחררים.” (ובשקט חושבים: “אני לא בכור – לי אין את הבעיה…”)
>
> תוצאה: הבכורות לוקחים סכינים – “למכת מצרים ולבכוריהם.”
[הערת צד]: “למה אתה מדבר פוליטיקה?” – זו תורה. הנמשל ברור.
—
יז. סינתזה – נקודת הסיום
| מושג | שעבוד-דעת (פרעה / “צדיק” תקוע) | חירות-דעת (חכם) |
|—|—|—|
| כלל | כלוא בכלל אחד, לא מסתכל החוצה | בוחן תמיד האם הכלל מתאים למציאות |
| מציאות | מתעלם מעובדות שמפריעות לכלל | משועבד רק למציאות |
| תוצאה | “צדקתו הורגת אותו” / מפלת פרעה | “הרואה את הנולד” – מציל את עצמו ואחרים |
| עקשנות | הופכת ל”בית-כלא” | הופכת ל”דרור” – חופשי כציפור |
—
יח. השיעור כולו בשורה אחת
חירות הדעת לא פירושה שאין כלל – אלא שלא תקועים בו. צריך תמיד להיות האומץ והכוח לצאת ולבדוק האם הכלל עדיין מתאים למציאות. בלי זה אפילו צדקות היא צורה של גלות. חירות/דעת אמיתית חייבת להתבטא בעולם המעשה – לא רק בעולם המחשבה. מחשבה-בלבד היא בריחה, לא גאולה. החכם אינו מי שבורח מהעולם לתוך ספריו – הוא מי שרואה את העולם בצורה ברורה יותר מכולם, ופועל בהתאם.
תמלול מלא 📝
הקשר בין מחשבה למעשה: חירות, דעת, והמשמעות האמיתית של יציאת מצרים
פתיחה: הערות על השיעור
מגיד שיעור:
המעשה הוא כך, אני לא הכנתי שיעור, סליחה, בדרך כלל אני מכין, אבל כן, אבל לא הייתה לי דרך לארגן את זה, כי אני עוסק בדבר מצוה, ואני מקווה שאשאר במצוה, יפה, אחרים יודעים.
וזה מה שאני רוצה, אני אתחיל מזה, כמו שאנחנו עושים בדרך כלל, אני לא מתכוון בשיעור שלנו, השיעור שלנו בדרך כלל מתחיל ממקור, אין לי כאן באמת מקור להתחיל ממנו, אז נעשה מה שאנחנו יכולים. אני מתכוון שבוודאי יש מקורות, אבל למצוא את המקורות זה עוד עניין שלם, אבל אני אתחיל מאיפה שאני עומד, זו דרך ללמוד תורה, מתחילים מאיפה שאנחנו עומדים, כדי שנראה לאן נוכל להגיע עם זה.
השאלה המרכזית: הקשר בין עולם המחשבה לעולם המעשה
מגיד שיעור:
אז אני עומד מאוד חזק בהבדל, או בשאלה של ההבדל או הקשר, אה, אתם צריכים קורס, שכחתי. כן, אני אומר שאני עומד מאוד חזק בקשר או בהבדל, איך שזה הולך, בין עולם המחשבה, שפירושו שאפשר לחשוב, אפשר להבין, אפשר לשמוע, אפשר להיות משיג, ובין עולם המעשה.
עולם המעשה הוא מאוד לא, לא מאוד, אבל זה כמו ארבעת החכמים של הגדה של פסח, זה לא עולם של החכם, זה עולם של שאינו יודע לשאול או של התם, אני לא יודע. זה לא מקום שיש בו הרבה מחשבות, זה לא מקום שמחשבות רלוונטיות בו במובן מסוים בכלל, אבל זה מקום מאוד ריאלי, מאוד, ויש לו הרבה, הוא קודם.
הקדימות של מעשה על פני מחשבה
מגיד שיעור:
יש כאן את החקירה המפורסמת, תלמוד גדול או מעשה גדול, אבל העובדה היא שהוא קודם למחשבה. למשל, המשל, אני מתכוון שהמשל שעומד לפני העיניים כאן הוא, יש יהודי שמישהו מכה את אשתו, צריך להיכנס ולהציל, אפילו אתה באמצע לימוד גמרא תוספות, ואולי זו מצוה גדולה יותר, במילים אחרות, אתה מקבל סתם כך השגות גדולות יותר, אני לא אכנס לסוגיא של זה, אבל אתה מקבל סתם כך השגות גדולות יותר מלימוד גמרא תוספות או זוהר מאשר מהיכנסות, מאשר להיות המציל ולהיות העסקן וכל הדברים האלה.
אבל יש דבר כזה שנקרא מצוה עוברת, או יש בכל זאת גדרים, אני לא רוצה עכשיו להיות מעיין בהלכה, אבל זה פשוט, מוסרית ושכלית שזה גובר. אף אחד לא יכול לומר, “אני עכשיו באמצע לימוד, אני לא מציל את ההוא.” אפשר בכלל להיות מעיין איך אדם יכול לומר את זה בכלל, נכון?
קושיא חריפה: למה ללמוד ולא להציל?
מגיד שיעור:
אם בפרטיות אי אפשר לומר את זה, אני לא יכול ללכת ולומר, “אני עכשיו באמצע לימוד, ההוא נופל לנהר, אני אמשיך ללמוד.” את זה בוודאי אי אפשר לומר. נשאלת בכל זאת קושיא, מי נתן לך בכלל היתר לא להיות רופא, לא להיות חבר הצלה? למה אתה בכלל למדן? אתה יושב כל יום בבית המדרש במקום ללכת לחפש בנהר אנשים שצריך להציל. זו באמת שאלה מאוד ברורה בחיים ובמוסר ודברים כאלה.
טענת היסוד: אסור להפריד בין המחשבה למעשה
מגיד שיעור:
ממילא פשוט שעל כל פנים יש קשר, יש קשר. אני מאוד לא אוהב לנתק את הדברים, ואני חושב שכל השיעור רוצה להיות על הנקודה של אסור להפריד בין המחשבה למעשה. זה ממש כמו להפריד את קודשא בריך הוא ושכינתיה, זה ממש דברים חמורים ביותר. וצריך למצוא איך הקשר, צריך להבין איך הקשר.
חירות, דעת, ויציאת מצרים – פירוש האריז”ל
מגיד שיעור:
ואני מבין שכאן פסח, כתבתי על הראש שלי, זו דרך אחת שאני חושב על זה בימים האחרונים, שזה ענין של חירות, כולם יודעים. ומי שלומד פנימיות ואריז”ל, זו כמו המשמעות של יציאת מצרים, אם אתם רוצים לקשר את זה לדרך השיעורים הקודמת שלנו והכל.
והאריז”ל מסביר שחירות פירושה שיש דעת, חירות פירושה עולם החירות, ובזוהר זה נקרא עולם הבינה. ומי שיש לו מוח, ומי שיש לו דעת, ומי שיש לו שכל, הוא בן חורין.
הבעיה: חירות כ”בריחה” – הפירוש השגוי
הפירוש השגוי: עולם הזה = שעבוד, מחשבה = חירות
מגיד שיעור:
עכשיו, יש כאן כמו בעיה הלאה. יש פירוש אחד בזה שאומר שחירות היא בריחה. עולם הזה הוא עולם השעבוד בהכרח. כל מה שאתה עושה הוא מתוך הכרח. צריך ללכת לעבוד כדי להרוויח כסף, צריך את זה, צריך לקום, צריך לישון כדי להיות בעל כח, צריך לאכול כדי לחיות. הכל עולם השעבוד, הכל עולם ההכרח, עולם השעבוד, ומה זה? המחשבה היא עולם החירות. לחשוב אפשר לחשוב מה שרוצים.
לפחות תיאורטית, זה לא נכון, אבל תיאורטית לחשוב אפשר לחשוב מה שרוצים. כמו שהסטואיקנים אוהבים לומר, אפשר להיות בתפיסה ולא להיות בתפיסה, כי את השכל שלך אי אפשר לכבול. כבלים אפשר לשים רק על הגוף, אי אפשר לשים כבלים על הראש. אז זה עולם המחשבה, זה עולם החירות. פשוט, אי אפשר לשים כבלים על הראש. אבל זה לא הפירוש.
למה זה שגוי: זו רק בריחה מהמציאות
מגיד שיעור:
איך אני יודע שזה לא הפירוש? כי זה צרות. כי חברו של רבי חיים קנייבסקי מילא זה, כן? בואו נלך לעולם המחשבה, בואו נלמד תורה, בואו נתעלם מהמציאות, ונחיה בחירות, נעשה חיים. אני מתכוון, העובדה היא, הוא יעשה חיים, לפחות לשבועיים הראשונים, עד שזה יתפוס אותו… עד שהעולם האמיתי ישיג אותו, הוא יעשה באמת חיים.
וזו לא יכולה להיות חירות, זו בכלל ברכה לבטלה. לא יכול להיות שחירות היא דבר זמני, אי אפשר לברוח קצת מהמציאות דרך מחשבה. וזו באמת קושיא נוראה, זו בכלל קושיא עמוקה שצריך להיות מעיין בה בכלל, בכל כשמדברים על גלות וגאולה, שזו רק דרך אחרת לומר, יש בעיות ויש פתרונות, וצריך לדעת לפתור את הבעיה, צריך לדעת לבצע דברים.
טענת הרבי מליובאוויטש: משיח אינו רק השגת אלוקות
מגיד שיעור:
זו בעיה עצומה. כלומר, למשל, הרבי מליובאוויטש זכרונו לברכה צעק על זה נורא. צעק נורא שיש דברי חסידות, ויש רעיונות כאלה ממש בפירוש במקורות חסידיים, ואולי בכלל, אנשים חושבים כך.
הוא אומר, כמו שחסידי האדמו”ר האמצעי אמרו שהוא לא צריך משיח. הם אמרו, כמו שהחסידות מבינה את כולם, שיחיו בהשגת אלוקות. מה זה משיח? השגת אלוקות. נו, יש להם את זה כבר. מה הם צריכים משיח?
והרבי היה כועס נורא על הדיבור הזה. הוא טען, מה זה אומר? משיח פירושו שלא יהיו צרות, משיח פירושו שלא יהיה, אני יודע כמה יצר הרע, אבל שלא יהיו כל הבעיות שיש לנו, ולא כל כך הרבה יהודים יהיו אפיקורסים או בכלל מנותקים, וכן הלאה.
זה מסתובב לי בראש, אתה ברחת למקום יפה של רבי, אני אומר לך, מצאת איזה שטיבל להסתתר בו, תיבת נח, ובשבילך משיח כבר בא. זה אפילו לא משיח, זה לא רק לא נכון מבחינה מוסרית להסתתר בחדר. זה, נניח שמצאת היתר, ומותר כן. בלית ברירה, זה הכי טוב שיש לי, “לי חמי ובחדרי אשכב”. אין לי ברירה, אני מסתתר בחדר, ושם אני חי את החירות שלי. כמו שמישהו אין לו ברירה, ואני באמת שכנעתי את עצמי.
הטענה העמוקה יותר: זו בכלל לא חירות
מגיד שיעור:
אבל הטענה כאן היא דבר עמוק יותר. הטענה היא שזו לא חירות בכלל, כי לא השתחררת משום דבר. אין לך בכלל שום חירות “אמיתית”. חירות “אמיתית” היא, כמו שאני אומר את הבדיחה של וודי אלן, כן? וודי אלן אומר שהוא לא רוצה לחיות לנצח דרך השארת “מורשת”, הוא רוצה לחיות לנצח דרך לא למות. בסדר? זה המשל.
והוא רוצה לצאת מגלות דרך תיקון, דרך לפני שהוא ימות ומשה רבינו יצטרף. לצאת מגלות דרך מחשבה על אלוקים, שם לא תופס שום גלות, זה, “אתה יודע”, “זה טוב למצרים”. זו לא יציאה מגלות.
במילים אחרות, זו באמת לא חירות, לא רק זה, זה בכלל לא מנסה לתקן את הבעיות שיש לנו כאן. זה בכלל, אפשר לקרוא לזה “בריחה”, זו לא המילה, אבל המילה היא, זו לא חירות, זו לא דעת. במילים אחרות, זה לא אומר שיש לך דעת.
והאריז”ל מדבר על אמת, כמו שכתוב בכתבי אריז”ל, כשהוא בא לומר, זה בוודאי לא אומר שיש דעת. שאפשר לעוף לעולם ה… אני יודע לאן, ושם לחשוב, זה לא אומר שיש באמת את הדעת, זה לא אומר שהמשכת את הדעת, זה לא אומר שיצאת מגלות, מגלות הדעת.
לתאר את הבעיה: אז מה כן?
מגיד שיעור:
ואם כך צריך מאוד להיות מעיין, אז מה כן? מה כן? אפשר קצת יותר לתאר את הבעיה, אולי נבין את זה טוב יותר.
משל ר’ ברוך בר – גלות של ניתוק
מגיד שיעור:
יש מעשה על ה, נו, על התרנגולת, הקורקבן, כן? אתם מכירים את המעשה, ר’ ברוך בר למד עם מישהו חולין, והוא היה עוסק בקורקבן הקדוש שכתוב בשולחן ערוך, בגמרא. בא מישהו עם תרנגולת, הוא לא ידע בכלל על מה מדברים. הוא הסתכל, “אה, זה הקורקבן הקדוש שעליו מדברים?” הוא אמר לו, “אני לא יודע מה אתה רוצה, שאל רב. אני לא מורה הוראה, אני לא עוסק בדבר הזה.” הוא לא ידע, הוא יכול לומר את כל הלמדנות על כל הטריפות וכל ההלכות, אבל לפסוק את השאלה, הלכות טריפות, הקורקבן ניקב או לא, לא היה לו מושג בכלל מה זה קורקבן.
זו בדרך מסוימת גלות עצומה. אני מתכוון, אני אומר שוב, זו בכל זאת פנימיות התורה, זה בכל זאת דברים העומדים ברומו של עולם, אבל מתחילים להבין שזה מאוד פראי. זה, זה לא לימוד תורה, במילים אחרות. יש כאן בעיה נוראה.
הלכה מול מחשבה/קבלה – הפיצול
מגיד שיעור:
אפשר להיות מקובל גדול ובעל מחשבה גדול, וכמו שאני אומר, יצחק לאהי, הוא לא אוהב לעסוק בהלכה. למה? הלכה זה לעסוק, כמו שהזוהר אומר, הלכה זה לעסוק בעולם הזה, בבעיות, הסיר נפל למרק, המרק נשפך מהסיר, החלב נפל לבשר, הבשר… זה לא מעורר השראה. אני מתכוון, בואו נהיה ריאליים, זה מדבר על עניני עולם הזה, על עניני דברים של המטבח. אני מתכוון, זו העובדה, שולחן ערוך הוא ספר של המטבח, בדרך מסוימת איך שזה רק יהיה, כל המקומות של שולחן ערוך.
אבל, מתחילים להבין, כשבא דבר שתובע לבוא לידי מעשה, זה תובע שהתלמיד יהיה מביא לידי מעשה, והתלמיד מביא לידי מעשה, עדיין לא הגעתי לזה, אני חושש שאני צריך עדיין להסביר שיש כן קשר, זה לא יותר נחוץ.
תחילת חלוקה חדשה: שני סוגי אנשים
מגיד שיעור:
אבל מתחילים לראות שכשמדברים הלכה, יש, תן לי להניח דבר, יש כמו שני סוגי אנשים, כך אני רואה את זה. זו דרך נאיבית, זו לא הדרך הנכונה, אבל זו הדרך איך שרואים את זה. יש אנשים פשוטים כאלה, תמימים כאלה, כן, יהודים פנימיים כאלה, הם הולכים לפי הערוך, והם חיים כמו שאפשר לומר בעולם המעשה, עולם הפשוט. הוא הולך לעבודה ולבית, הוא מרגיש קדושה.
ההיפוך: מי הוא החכם ומי הוא איש המעשה
החלוקה המסורתית בין תם לחכם
אבל, מתחילים להבין, כשבא דבר שטבעי, טבעי לבוא למעשה, טבעי שהתלמוד יביא את המעשה, והתלמוד מביא את המעשה, זה בכלל לא הגיע לזה. אני לא רוצה לומר שזה לא נחוץ, אבל מתחילים לראות שכשמדברים הלכה, כלומר, כאן תן לי להציג דבר.
יש כמו שני סוגי אנשים, כך אני רואה את זה. אולי זו דרך נאיבית, אולי זו לא הדרך הנכונה, אבל זו הדרך איך שרואים את זה.
הסוג הראשון: התם – איש המעשה
יש בוודאי אנשים פשוטים, בוודאי תם, כן, בוודאי יהודים תמימים. הם הולכים אחרי השולחן ערוך, והם חיים ב, כמו שאפשר לומר, עולם המעשה, עולם הפשוט.
הוא הולך לעבודה, ואחר כך מאוחר יותר הוא חוזר הביתה, והוא לומד או הוא מתפלל מעריב, והוא הולך לישון, והוא הולך לבית המדרש בשבת, הוא לא חושב יותר מדי. אפשר לומר, הוא איש מעשה.
הסוג השני: החכם – איש המחשבה
חירות פון דעת: הגדרת החכמה האמיתית
והנה יש מי שהוא יותר מחשבה, יש לו יותר דעת, יש לו יותר שכל, כן. מהו השני? הוא חושב לעומק, הוא לא לוקח דברים כמובן מאליו, כן, הוא לא לוקח דברים כמובנים מאליו, הוא חושב לעומק, הוא שואל, הוא מעמיק בשאלות, הוא אומר אולי לא, כן. כמו שגם לחכם יש קצת מזה, אני יודע, אולי עניין, כן. כלומר, אדם יותר מחשבתי.
החכם והרשע – “Two Sides of the Same Coin”
כך מסתכלים לעתים קרובות על ההבדל בין שני האנשים, כמו, כן, אני יודע, התם עם החכם או הרשע. החכם והרשע הם תמיד מול התם ומול שאינו יודע לשאול, כן.
תלמיד חכם שהוא רשע גם יודע על מה הוא מדבר, כן, חשוב מאוד. רשע אינו תם, תם הוא תם, הוא שאינו יודע לשאול. רשע הוא מי שאפשר לדבר איתו, כן, יש לו מה לומר, אבל הוא פשוט לקח את השכל ועשה ממנו רשעות, אבל הוא מישהו שאפשר לדבר איתו.
וזו הדרך הרגילה שבה הסתכלו על דבר כזה: תם, חכם, רשע, תם. וכן הלאה. זה החכם עם הרשע מול התם עם שאינו יודע לשאול. אלו שני סוגי היהודים שרואים, הולכים למקווה ופנטזיות.
ההיפוך הגדול: מי חי באמת במציאות?
אומר הוא, אומר הוא אבל דבר שני שהופך, הופך את התכלית על פיהו. מהי הטענה השנייה? הטענה השנייה הולכת הפוך ממש.
מהי הטענה השנייה שהחכמים או הרשעים – מה שהוא בדרך כלל, כמו שאמרנו, זה “two sides of the same coin”, כמו שהרבי ר’ בונם אמר שיהודי צריך להיות קצת אפיקורס, כן, טוב ואדוק וחכם. כן, אז ה… מה אומר החכם כנגד התם בעצם? חושבים לעומק, אומר הוא למעשה הפוך ממש.
ה”Reality-Based Community” מול אנשי הפנטזיה
כשאני הולך כנגד יהודי המקווה, יהודי המרחץ, עם הארץ, היהודי הלא משכיל, איזה סוג פשוט של יהודי – לא פשוט, סוג מסוים של יהודי שאנחנו מכירים ושאנחנו נתקלים בו לאחרונה עם בעיה גדולה – אומר אני: אתה יודע מה המחלוקת שלי איתך, המחלוקת שלי איתך היא שאני כמו שהיו קוראים לזה, ה”reality-based community”.
אני דואג לגבי ה”reality”. יש לי איזה עיקרון, כן, פרויד קורא לזה ה”reality principle”, כבר דיברנו על זה כמה פעמים בשיעורים. יש איזה יסוד, איזה עיקרון, שמה שמדברים, מה שעושים, מה שמנהלים, אני צריך להיות “connected” עם איזו “reality”.
שיש משהו בחוץ מחוץ למוח שלי, לא במוח שלי שם חם, שם טעים, שם מחשבה. משהו מאוד קר, מאוד “bumpy”, מאוד “real reality”, ועם זה אני צריך לדבר, אני יכול איתו.
הדוגמה: מגפת הקורונה
ומה אני צועק כשאני צועק על היהודי שהוא הולך ואומר שאין וירוס, כן, הוא מחזיק בעניין של הקדוש ברוך הוא של ארץ ישראל? אומר אני לו: תורות יפות מאוד.
כשאתה רוצה לדבר איתי בדברי תורה, אין לי שום דבר נגד דברי התורה שלך, להפך, דברי תורה יפים, רמז, קורונה זה גימטריא, אני יודע מה, וזה גימטריא ככה, וככה זה גימטריא לשם, הלא? וכן הלאה, אני לא יודע מה.
ומה אני טוען נגד זה? אני לא טוען שהמחשבות שלו לא נכונות. אני טוען… וכאן אני אטען מה שטענתי על ההווא אמינא הראשונה, שאתה חי בעולם המעשה ואני לא מבין את זה. להפך, אני מבין את זה טוב מדי במובן מסוים.
יש לך תורות יפות עם דרשות, אפשר ללמוד איתם, אפשר לעשות איתם משהו, כן? אפשר… עם סוג הדרשות שיש לאנשים, אפשר לעשות משהו, אפשר להתפלפל, אפשר לעשות פשט, אפשר לעשות כל השטויות, אפשר לעשות כל מיני דרשות.
אבל להתרפא מהמחלה אי אפשר. That’s the reality, unfortunately. אי אפשר.
המשל מזקנו: אמן יהא שמיה רבא והריאליטי
אפשר לומר, אני לא מתכוון לזלזל בתשובה או במצוות ומעשים טובים, מה שאני מתכוון הוא, למעשה, כמו שזקני אומר – עכשיו הרמתי את זה עם אבא שלי – זקני אומר: אם יש יהודי שקופץ מהגג והוא צועק “אמן יהא שמיה רבא” בקול כוחו, זה לא עוזר לו שיעמוד, והוא מתנפץ.
אין זו סתירה. הריאליטי עדיין גובר. אולי צריך לעיין כיצד זה עובד, חרבונא, וצריך שורה אחרת, אבל זה העובדה.
אי אפשר לצעוק, לומר, “הרי כתוב בגמרא ‘אמן יהא שמיה רבא’ גוזר גזר דינו”, אני קופץ מהגג ואומר “אמן יהא שמיה רבא”, איפה הקדוש ברוך הוא שמציל אותי? It doesn’t work like that. זה לא כך הדבר.
ההבחנה ההפוכה: מיהו החכם האמיתי?
במילים אחרות, יש את הטענה ההפוכה. עד עכשיו חשבו, אנחנו החכמים, אנחנו החושבים, והם האנשים, אנשי העולם, הם הולכים עם ה, מה אני יודע, עם feelings, עם צרכים, עם כסף, עם כל מיני דברים.
עד שהעולם מגלה שזה הפוך. החכמים, הם אנשי המציאות, הם אנשי העולם, הם אנשי מעשה, אנשי עולם המעשה. ודווקא הטיפשים, הם אנשי חכמה, הם אנשי מצמצמים, הם יודעים רק מה שכתוב בספר והם לא יודעים.
הבעיה עם אנשי “מסכת תענית”
הוא יודע קטע מהגמרא, הבונה דלמא קלא, that’s gonna get into my rant, I’m trying not to rant, but people that you have to explain them שיש לך כאן את הדבר, זו מגפה, כי במסכת תענית כתוב שיש דין של מגפה, שצריך לגזור תענית.
וצריך לחקור האם המשנה אומרת איזה שיעור, והאם מגיעים לשיעור, האם לא מגיעים לשיעור. ואולי יש שיטה שנייה שאפשר למצוא שאפילו אין השיעור זו סכנה.
רבונו של עולם, אלו פלפולים טובים מאוד, אין לי שום דבר נגד ללמוד מסכת תענית, זה מאוד טעים. ברוך השם, לכבוד ה, כמו כל דבר למדתי עם דברי התורה, לכבוד הפרשה למדתי עוד כמה משניות ממסכת תענית, וזה אבד, עכשיו אני יודע עוד קצת לתוך הדברים, איפשהו מכל הדברים שהייתי צריך ללמוד.
למה זו לא חכמה
למה הייתי צריך ללמוד את כל הדברים האלה? לא כי אני עכשיו זה בהלכות תענית, והלכות סוגיות דבר, סוגיא יפה. אני רוצה באמת, אני אגיד כמה שיעורים בסוגיות דבר, אבל אני לא מחזיק עכשיו בסוגיא, אני מחזיק עכשיו במעשה.
והמעשה יש לו מעט מאוד, לא שיש לו מעט, יש לו הרבה מה לעשות עם הסוגיא. אבל כשאתה מתחיל ואתה רוצה להיכנס ממשנה איפשהו, או מאגדה של רבי עקיבא איפשהו, שזה נקרא מגפה ומגיפה צריך להתענות, זה לא פשט שאתה עולם המעשה ואני החושב.
להפך, אני המציאות ואתה פנטזיה, אתה מחשבות שאין להן שום קשר למציאות. במילים אחרות, אתה לא תופס איך הן מתחברות למציאות. כלומר, סוג כזה של חשיבה משנה מאוד את הדרך שבה חושבים, זה משנה מאוד חזק איך אפשר לחשוב.
מה פירוש חכמה באמת?
לגבי מה פירוש חכמה בכלל, דיברנו קצת שיעורים על זה, על חכמת הגויים. חכמה לא אומרת, היידוס של חכמה לא יכול להיות, ואותו דבר כשאומרים אמונה, או אומרים קדושה, או אומרים אלוקות, אף אחד מהדברים האלה, שמתורגם איכשהו לאותו דבר במוח שלי, אף אחד מהדברים האלה לא יכול להיות בריחה מהעולם הזה.
שיש לי מקום שבו יש חירות, שם לא מושפעים מכל הגויים, שם אין את הבעיות, אין שם מגפות, אין צרות.
הפיתוי של “Escape” – ולמה זו לא חכמה
זה נכון, במילים אחרות, אני רוצה לומר, אם מישהו לא מבין את הפיתוי של זה, אני רוצה לומר שהוא לא תופס את היצר הרע, אז הוא באמת לא חכם. אני מבין מאוד טוב את היצר הרע, זה נכון, על כל ספק, בהרבה מצבים קשים מאוד אדם יכול, מי שזוכה, מי שיש לו, כמו שרבי נחמן אומר, מי שהתורה הראתה לו אהבה, לא הוא הראה אהבה לתורה, התורה הראתה לו אהבה.
ומי שהתורה מראה אהבה לאדם, או חכמה, מילה אחרת לתורה, בטוח בלי ספק שהוא יכול לשבת בתפיסה, וכמו סוקרטס, אני מתכוון שזו הדוגמא הגדולה שלנו, הוא יושב בתפיסה והוא ממשיך עם הדברים שלו, העולם הוא חי הלאה, הוא ממשיך עם החיים שלו. מה הוא עושה? הוא ממשיך ללמוד, מחר הוא ימות, הוא ממשיך ללמוד. הוא בכלל לא מתרגש ממוות, כי הוא לומד עכשיו. ללמוד זה טעים.
יש לזה… יש לזה… יש לזה באמת כוח כזה. יש לזה כוח משכר, יש לזה כוח… escape. Escape זו לא המילה הנכונה. Escape זו מילה של חכמה 100%, אבל זו לא חכמה.
שתי בעיות עם “Escape”
יש צרה גדולה. מלבד הצרה שאמרתי, שעל זה לא יוצאים מהחכמה, כי בינתיים מתים – כי יש עוד בעיה, כי הוא לא מת – כבר לא חושבים.
או אז כשאמרתי עם הליפרירדיגע כבר, כשאני חולה, וכשלא שתיתי קפה, המוח שלי לא עובד. אז אני לא מאמין לאף אחד שאומר שהנשמה והגוף במלחמה, כי אני לא יודע על זה. הנשמה שלי, הגוף שלי עובדים מאוד טוב ביחד, הם עובדים ביחד. They need each other.
כשהמוח שלי עומד, לא לומדים, לא מתפללים, לא מבינים. כשבריא, כשיש ברוך השם את כל מה שצריך, כשזה עובד. That’s the reality. זו עובדה אחת של לומר שצריך להיות נורמלי.
הבעיה הגדולה יותר: זו לא חכמה
אבל הבעיה הגדולה יותר היא שזו לא חכמה. חכם, מה פירושו חכם? חכם פירושו מי שיודע דברים. מה יודע, איזה דברים צריך לדעת? מה פירושו בעל דעת? מי שיודע דברים. אילו דברים צריך לדעת? דברים שקיימים, נכון? במילים אחרות, הריאליטי. המציאות.
לא לדעת חכמה. חכם הוא לא מי שיודע חכמה. חכם הוא מי שיודע את הריאליטי. החכמה היא רק זכוכית שצריכה להיות משקיפה, היא צריכה לעשות אותה שקופה החכמה, שהוא יראה את הריאליטי טוב יותר מאחר!
במילים אחרות, חכם הוא לא מי שהוא יותר גבוה כביכול טפל חכן מהעולם, זה לא קוטי! צריך להיות טג נישט רוב מה להיות טפל חכן מהעולם. חכם הוא מי שהוא לא חכם!
איזהו חכם – הרואה את הנולד
נאמר, אם אנחנו אומרים במשנה, איזהו חכם, הרואה את הנולד, כן? פשוט דגים. מה זה הרואה את הנולד? כן? מי שהוא לא חכם.
הוא מסתכל בבית המדרש ושבועיים אחורה. אני לא יודע. שמעתי כשהיה במגפה. אני לא רואה שאף אחד לא מת עדיין. כמעט אף אחד עדיין אפילו לא חולה.
סתם מגזין, החברה במגזין. עכשיו יכול להיות שאנחנו…
חירות פון דעת: הסכנה של צדקות בלי חכמה
החכם מבין את העולם – לא להפך
צריך להיות חכם, לא בכלל להיות חכם. להפך העולם. חכם הוא מי שמבין את העולם טוב יותר. מי שהוא לא חכם, נאמר, מה שאומרים במשנה, איזהו חכם? הרואה את הנולד. כן, בפשטות.
מה זה הרואה את הנולד? כן, מי שהוא לא חכם, הוא מסתכל בבית המדרש שבועיים אחורה, אני לא יודע, שמעתי על המגיפה, אני לא רואה שאף אחד לא מת עדיין, כמעט אף אחד עדיין אפילו לא חולה, סתם זה סתם מגזימים, החברה מגזימים. עכשיו, יכול להיות שלפעמים מגזימים? כן, יכול להיות. אבל זו לא דרך חכמה של חשיבה. לא כי זה יותר מדי עולם הזה, כי זה הרבה יותר מדי מעט עולם הזה, אתה לא מבין את העולם.
אתה אילו היית חכם, היית מבין שאלו חוקים פשוטים של איך, שאפשר ללמוד ממקומות אחרים, שאפשר ללמוד מהעקרונות הבסיסיים של איך וירוס הולך. אם יודעים קצת את המציאות של כמה זה מתפשט וכן הלאה, אתה יכול לקחת לעצמך עט ונייר, לעשות את המתמטיקה, תראה שבערך בשבוע הבא יהיה כאן הרבה הלוויות.
וצריך, זה חכם עדיף מנביא, לא היה צריך להיות נביא, היה צריך להיות חכם. הפוך ממש, לפעמים זה סוג הנביאים אנשים שהם מחפשים, הוא רוצה את הטעים, הוא רוצה לחיות, ולכבוד זה הוא מתעלם, הוא לא רוצה להיכנס למתמטיקה. צריך לדעת את יסודות הסוגיא, איך עושים את המתמטיקה וכן הלאה, ואיך זה עובד, ומה הדעה על זה, וכן הלאה.
אבל זה הרואה את הנולד, כן? כלומר, הוא מבין את העובדות טוב יותר, הריאליטי. הוא מבין איך זה ייראה בבית המדרש טוב יותר ממה שאתה מבין איך זה ייראה בבית המדרש. לא אתה נשאר בבית המדרש ואתה מבין בית המדרש, והחכם לא מבין בית המדרש והוא חי איפשהו אחר. לא, החכם מבין בית המדרש טוב יותר, הוא גם יודע מה יהיה מחר בבית המדרש.
חירות פון דעת – המושג המרכזי
במילים אחרות, אפשר לומר, כאן אנחנו מגיעים לנקודה של חירות. אני רוצה להסביר מה פירוש החירות של הדעת. אפשר לומר שחכם, מי שיש לו סוג ההשגה של חכמה, יש לו חירות נוראה. זו מילה אחרת לומר שהוא היה נביא. לפעמים הוא קורא לזה נביא לנקודה.
מה זה אומר שיש לו חירות נוראה? כי דעתו, הבנתו של איך הדברים, אינה משועבדת לשום דבר. היא משועבדת רק לדבר אחד: למציאות. אבל זו לא בעיה, זה דבר טוב. המציאות היא מה שאנחנו מחפשים. המציאות יכולה לכלול הכל, היא יכולה לכלול דורות. זו המציאות, זה חלקו במציאות. זה מה שהוא מחפש. אז הוא לא משועבד.
מה זה אומר משועבד? מה זה אומר חבל חרוץ? מה זה אומר גלות? מה זה אומר שמישהו נמצא בכלא? הוא לא יכול ללכת ממקום למקום, כן? כמו שאנחנו אומרים, רש”י אומר “וקראתם דרור”. אומר רש”י, דרור הוא לשון דירה, כי מי שהוא חופשי יכול לגור איפה שהוא רוצה. כן, מי שהוא בתפיסה, הוא עבד, הוא תקוע במקום אחד. זה אומר שהוא נגזר להישאר במקום אחד. מי שהוא בן חורין, הוא “מדיר ביי דיירי”, משהו כזה מתרגם רש”י. הוא יכול ללכת לגור, הוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה, כמו ציפור, הוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה.
ה”צדיק” שצדקותו הורגת אותו
עכשיו, מי שהוא… וזו בעיה, כי הרבה אנשים שאנחנו מסתכלים עליהם, וזה ממש… יש לי חבר שאני מדבר איתו הרבה, הוא אומר לי שזה נראה לו ממש כמו שהפסוק אומר בהפטרה של שבת הגדול, “ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו”. זה אומר, יש אנשים שנראים צדיקים, אבל הם “לא עבדו”.
למה הם “לא עבדו”? כי צדקותם, כן, זה בירור, זה דבר נורא, כן. יכול להיות מישהו שמסתכלים עליו, הוא צדיק. לא רק מסתכלים עליו בעיתון, אני מסתכל עליו גם, גם אני הסתכלתי עליו עד השבוע שעבר. בינתיים הוא ההיפך מצדיק. למה? הוא עשה כאן טעות גדולה.
המנגנון של הטעות
הוא חשב שהצדקות היא שלוקחים נקודה אחת של דעת, וזה הולך בכל מקום ופועל ממש, וגם ברעיון, בהבנה של זה. הוא לוקח נקודה אחת של דעת, כן, יש לו איזו דבקות, יש לו איזה ענין שהוא לומד, יש לו איזה ענין שהוא הולך בו, יש לו דרך, יש לו דרך. והוא נאחז בזה מאוד חזק, כן, הוא לא מרפה. “כל דיבור ודיבור לא יזוז הימנו”, הוא לא מרפה, כן. מה הוא עושה כשבא יצר הרע? הוא מתחזק, הוא ממשיך הלאה. מה הוא עושה כשבאה צרה? הוא מתחזק, הוא ממשיך הלאה, והלאה, והלאה.
עכשיו, כאן אנחנו רואים, אפשר לראות מאוד ברור שזו לא דרך. כי לכאורה זו הדרך, ואני חושב שמישהו… אני חושב שאני הכנסתי את זה. מה הבעיה? דיברתי בעצמי עם אנשים שאני לא כאן כדי לדבר, ושאני מכבד ואני מחשיב אותם כחכמים, הם מבינים שזה שורש החכמה בלי ספק. ואני מדבר איתו על הנושא, ואני תופס שכאן בדיוק יש לנו בעיה רצינית.
מה הבעיה? אני לא יכול לדבר בשביל אחרים, אבל אני מהסס כאן מאוד חזק, כי יש קצת בריחה בדרך. אבל מה שהוא אומר הוא כך, הוא עשה כלל. הוא חי כבר שבעים שנה, אני לא יודע, חמישים שנה, עם כלל כזה. הוא עקבי בצורה נוראה, שזה לכאורה דבר טוב. כן, יש לו כלל כזה, כמעט תמיד תורה, תפילה, גובר על כל השאר. זה הכלל שלו שהוא חי, והוא יכול היה הרבה, הוא יכול היה להיות איש עסקים, הוא יכול היה להיות, הוא יכול היה, אני יודע, כל שבוע הוא יכול היה להיות שיש לו תירוץ שני.
כן, הוא יכול היה, מר הדוקטור אמר לו שהוא צריך לסגור את בית המדרש בגלל נגיף הקורונה. הוא היה הראשון שהיה מוכן לסגור את בית המדרש. כל שבוע הוא יכול היה להיות לו שני, או פנימי או חיצוני, לסגור את בית המדרש. ומה הוא עשה? הוא בנה לעצמו תפיסה. באמת הוא בנה לעצמו ארמון, הוא בנה לעצמו תפיסה, הוא בנה לעצמו בית כלא. בית הכלא נקרא “כלל גדול בתורה, נשארים בבית המדרש”. זה בית הכלא, והוא הולך עם הכלל.
וכך הוא לא נתפעל, בא מישהו עם קושיה חדשה השבוע, סיבה חדשה, הוא לא נתפעל. הוא ממשיך הלאה, הוא ממשיך כבר הלאה במסילה, הוא אומר שיעור כל שבוע כבר אלף שנה, ככה זה הולך.
כשהכלל הופך לתפיסה
ובינתיים, מה קורה עם הכלל? הכלל נועל אותו בבית המדרש, זה נועל אותו בהרגלו. ועכשיו כשבא דבר שהוא בלי שום ספק, אני לא יודע, אני מתחיל כבר לחשוד שכל ההחלטות הקודמות שהוא עשה על פי הכלל גם לא היו עם שכל. אבל עד עכשיו לא היה כל כך ברור, עכשיו אתה יכול לראות ברור. אתה רואה ברור שהכלל לא עובד כאן. כאן יש מצב שצריך בוודאי כן לסגור את בית המדרש.
איך אני יודע? כי אין לי כלל כזה. אני רוצה לחשוב, כל אחד צריך לחשוב על המציאות. אם המציאות היא סתם ככה עכשיו נורמלית, הוא צודק. אבל כאן המציאות היא שזה יגרום לכך שאנשים לא ישמעו, והחשבון הוא שצריך כן לסגור את זה עכשיו, אין לי שום ספק.
אבל אין לו את החלק, החלק הנוסף של דעת שאומר “בואו נבדוק איך זה לפעמים, בואו נצא לבדוק האם מתאים הכלל שלי, האם הכלל שלי הוא עכשיו עצה טובה, האם הרפואה היא תרופה טובה למכה, לשאלה שיש לי”. אין לו מספיק זמן, אין לו עצבים להסתכל על השאלה בעומק. הוא כבר התרגל שיש תשובה והולכים עם זה, וזהו זה.
“זיין צדקות הרג’עט אים” – ממש
וזה אדם שממש צדקותו הורגת אותו. זה לא ווארט, ומותר לומר את זה. אני רואה שיש אנשים שאומרים שאסור לומר את זה, וזו עדיין הבעיה. הם אומרים בעצמם, אנשים חושבים שאני מדבר על גדולי צדיקים, אני לא מתכוון לסתם אנשים, אבל זו עדיין הבעיה, כשהם אומרים שאסור לומר.
איך אתה יכול לומר שמישהו הלך לבית המדרש לכבוד זה שהוא מת? הם אומרים, “איך אתה אומר?” אני לא אומר כלום, בסדר? אני לא האומר כאן. כל הרעיון שלי הוא שאני לא אומר. לומר אני יכול לומר לדבר בשיעורי תורה. אבל עובדות נשארות עובדות. העובדה היא שאותו אדם הלך לבית המדרש ותפס וירוס ומת. מה אני אגיד לך? תעצום עיניים? זה לא יעזור. זה לא ישנה את העובדה שהוא הלך לבית המדרש ומת בגלל זה.
יש, זה פשוט, לפי כל דעה, אני לא צריך להיות חכם גדול, פוסק גדול, בעל דעת גדול כדי להבין שעכשיו המצב הוא שהמציאות אומרת שצריך כן לסגור.
פרעה כארכיטיפ של “אחראי דדעת”
אבל בשביל זה צריך להיות דבר שנקרא חירות. בשביל זה צריך להיות דעת של חירות. צריך להיות דעת חופשית. מה זה אומר דעת חופשית? דעת חופשית אומרת שדעתו לא תקועה בדעת עצמה. הוא לא נלכד במוח שלו עצמו, בכלל שלו עצמו, בצדקות שלו עצמו, שזה גוזל כל כך הרבה מהצדיקים שלנו ומהצדקות שלנו. אני יכול לדבר בשביל עצמי, אבל מהצדקות שלנו שמתעורר בה עקשנות מסוימת, יכולה לקחת איזה כלל, יכולה לקחת איזה דבר, ושם זה תקוע.
וזה נקרא דעת של פרעה, כן? פרעה הוא ממש… אני משבח מאוד את פרעה, אני מתכוון, אתם צריכים לדעת. ואני דווקא מאוד מאוכזב מחלק מהאנשים שהעמידו פנים שיש להם דעת כזו ואין להם.
מעשה עם הרב אורי והמשכילים
מה אני מתכוון לומר? וכאן אני אומר הרבה פעמים את המעשה לרבנים, כן, אלה שנמצאים יותר זמן כבר שמעו בוודאי ממני, שהרב אורי אמר למשכילים שבאו להתווכח איתו, “אתם מזויפים, אתם לא אפיקורסים אמיתיים, כי אתם, בא משרת, שם לכם כיפה ואתם צועקים שמע ישראל. פרעה היה אפיקורס אמיתי. הוא קיבל תשע מכות, הוא לא התרצה. ותדעו, משה רבינו ניסה את עצמו תשע פעמים. לכל הדעות זה מספיק סטטיסטית תקף, כן? הוא אמיתי. הוא לא… למה? אני לא יודע. זה מוזר, כי יש לי כוח כזה, השם ליברלי. זה המזל. הוא היה אפיקורס אמיתי. אתם אנשים, אתם פשוט, אתם יודעים, אל תקראו לעצמכם לדבר איתו.”
דעת פרעה – אחראי דדעת
אבל מה הפשט של פרעה? יש לזה פשט, כן? פרעה, יש רעיון שפרעה הוא אחראי דדעת. אחראי דדעת אומר, יש לו סוג של דעת, אבל הוא תקוע בצורה נוראה. הוא אף פעם לא מסתכל מחוץ לעצמו. הוא אף פעם לא מסתכל החוצה. אם הוא היה מסתכל, אולי אכן משה צודק, מבין?
מעשה משבת הגדול – הבכורות והמנהיגים
ופרעה הוא… אני לא רוצה לומר, אמרתי בשבת לילדים שלי את המעשה של שבת הגדול שכתוב בטור ובמדרש, שבאו ה… הבכורות, הם אמרו, “תראה לכאן, חברה,” הם הלכו לפוליטיקאים, למנהיגים, הם אמרו, “חברה, אני לא יודע לגביכם, אבל למשה רבינו, יש לו רקורד. הוא אומר שבחצות הלילה מתים אנחנו, ואנחנו לא רוצים למות, אז בבקשה, שחררו את היהודים.”
כן? ומה אמרו המנהיגים? תראה, יש לנו כבר מדיניות כבר שנים ארוכות שאנחנו לא עושים יותר, אנחנו לא משחררים אנשים. יש לנו כבר מדיניות, זו שיטה, כלל. ו… אתם אומרים שאתם הולכים למות?” מה הם לא אמרו כלום, אבל מה הם חשבו זה, “אתה הולך למות, אני לא בכור, אין לי את הבעיה. אז… יש אנשים בסיכון איפשהו שנמצאים בסיכון למות, אבל אני לא בסיכון, אז…” מבין?
ומה עשו הבכורות? לקחו סכינים ודקרו, כן? לפחות אלה עשו משהו, מבין? וזה למכת מצרים ולבכוריהם, וזה מביא הטור. ואשתי אומרת לי, “למה אתה מדבר פוליטיקה?” אני כותב את זה על השולחן, מבין? אני צריך להבין את הנמשל. אז זה ה… זה ה… זה המצב. אבל זו תורה. זו תורה.
“לא ידעתי את ה’” – הטעות של פרעה
יש לו דעה כזו, יש לו שיטה כזו. “לא ידעתי את ה’”, זו טעות. כן, אני לא יודע. אני יודע, כמו שלמדנו בפעם הקודמת, הוא כן יודע אותו. יש לו איזה מהלך איך דברים עובדים. ומשה, כן, ומילים כאלה, מה הפשט? מה הפשט? משה יודע? הרי משה יודע!