סיכום השיעור 📋
סיכום זרימת הטיעון – כל השיעור
—
א) נקודת פתיחה: מהות עשרת הדברות – נגד הראשונים
הטענה היסודית: עשרת הדברות אינן הצהרה תיאולוגית – לא מצגת של מערכת האמונה של ישראל בפני צופה מבחוץ. זוהי פולמוס ישיר נגד הראשונים (רמב”ם, רמב”ן) שקראו את “אנכי ה’ אלקיך” כעיקר תיאולוגי.
—
ב) “אנכי ה’ אלקיך” הוא רק הזדהות
המשל של מפגש יומיומי:
כשפוגשים אדם, שואלים “מה שמך?” – הוא עונה “יצחק.” אולי הוא שקרן, אבל עם הזמן נראה אם הוא באמת יצחק. אותו עקרון חל על פגישה עם אלוה – פעם היו אנשים פוגשים אלים.
פרשת הסנה כהמחשה:
– משה פוגש סנה בוער באש – הוא מבין שזהו אלוה
– הוא שואל: מה שמך? – שאלה פשוטה, טבעית
– התשובה: “אלקי אברהם יצחק ויעקב”
– הבעיה: איך היהודים במצרים יאמינו שזה באמת הוא?
פתרון ה’ – “וזה לך האות”:
– אלוהים אומר: הם עכשיו לא ידעו בוודאות
– משה ילך למצרים, יאמר “אלקי העברים נקרא עלינו”
– ההוכחה תבוא מאוחר יותר: “יעבדון את האלקים על ההר הזה” – כשיבואו להר סיני, הם יראו וידעו ש”אנכי” הוא באמת אותו אלוהים
מעמד הר סיני כהגשמה:
– היהודים מגיעים להר
– אלוהים אומר: “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”
– זוהי רק הזדהות – “אני אותו שהוצאתי אתכם” – לא הצהרה תיאולוגית
—
ג) “כתב המלכים” – מקבילה היסторית
בספר עזרא, נחמיה, וחיי שרה רואים שכאשר מלך שולח מכתב או תקנה, הוא מתחיל ב: “אנכי פרעה” או “אנכי כורש המלך הגדול” – רק אחר כך בא התוכן. אלוהים עושה את אותו הדבר – זוהי נוסחה סטנדרטית, לא חידוש תיאולוגי.
—
ד) ביקורת על הראשונים – טענת קרשקש
מאמרי חז”ל על “קבלת מלכותו” ו”קבלת גזרותיו” (שהרמב”ם והרמב”ן מביאים) אינם מתכוונים למצווה נוספת של קבלת עול מלכות שמים במובן תיאולוגי. זה כבר דרושים. זה מיוחס לרבי חסדאי קרשקש – זוהי טענת קרשקש נגד כל המהלך של הראשונים.
—
ה) [סטייה צדדית]: קושיית רבי יצחק – מדוע התורה לא מתחילה ב”החודש הזה לכם”?
הראשונים אכן למדו את התורה בדרך תיאולוגית – כעיקרי אמונה. מנקודת מבטם מתעוררת קושיית רבי יצחק (תחילת רש”י על בראשית): התורה הייתה צריכה להתחיל ב”החודש הזה לכם.”
אבל – למעשה התורה כן מתחילה ב”בראשית ברא אלקים”, לא ב”אנכי ה’ אלקיך.” זה הופך את קושיית רבי יצחק ל”קצת מוזרה” – כי צריך להניח שהתורה “האמיתית” מתחילה רק בספר שמות, וספר בראשית הוא רק רקע היסטורי.
—
ו) [סטייה אינטראקטיבית]: מה ידעו היהודים בסיני?
שאלה: כשאלוהים אומר “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך” – מדוע הוא לא מזכיר משהו גדול יותר (כמו בריאת העולם)?
התשובה:
– לפי הפשט אין זו קושיא – כי זה לא “הקדמה” שבה אלוהים צריך לומר את מעלתו הגדולה ביותר; זוהי רק הזדהות
– היהודים בסיני לא ידעו את ספר בראשית – הם ידעו את הכרונולוגיה המשפחתית (אברהם, יצחק, יעקב), אבל לא את פרטי בראשית
– ספר בראשית נכתב רק מאוחר יותר
—
ז) הטענה המרכזית: התורה לא מדברת על חידוש העולם
טענה רחבה ופרובוקטיבית במספר שלבים:
1. אפילו ספר בראשית לא אומר בבירור חידוש העולם (נגד קדמות העולם) – זוהי מחלוקת מפרשים, ועל פי הפשט זה לא ברור
2. ההנחה של הראשונים שהתורה נלחמת נגד קדמות העולם של אריסטו היא “פשוט לא נכונה”
3. השאלות התיאולוגיות של תקופת התנ”ך היו שונות: לא “האם אלוהים ברא את העולם?” אלא “מיהו האלוהים האמיתי?”
– “מי ה’ אשר אשמע בקולו” של פרעה לא מתכוון ל”עולם קדמון” – הוא מתכוון: “אני לא מכיר אותו, יש לי אלים משלי” (רע, אמון, פנתיאון שלם)
– “שמע ישראל ה’ אחד” היא שאלה של מונותאיזם נגד פוליתאיזם, לא בריאה נגד קדמות
4. כל העמים הסכימו שהעולם נברא פעם בצורה כזו או אחרת – זה לא היה נקודת המחלוקת
—
ח) תצפית טקסטואלית: תואר אלוהים בחומש אינו “בורא עולם”
[סטייה צדדית התומכת בטיעון המרכזי]
תצפית מדוקדקת:
– בכל החומש (אולי מלבד ספר בראשית, שהוא “סתם היסטוריה”) כמעט אף פעם לא מופיע התואר “בורא עולם” לאלוהים
– “מלך העולם” פירושו מלך/שליט של העולם, לא “בורא”
– משה, אברהם, יעקב – כשהם מתפללים, לאף אחד לא עולה לקרוא לאלוהים “הבורא.” זה פשוט לא האופן שבו קוראים לאלוהים בחומש
– אולי בישעיהו או תהלים אפשר למצוא משהו, אבל בחומש עצמו – לא
– זה תומך בנקודה ש”אשר בראתיך” היה זר בהקשר של מתן תורה
—
ט) תירוץ אבן עזרא על “אשר הוצאתיך” (ולא “אשר בראתיך”)
תירוץ אבן עזרא:
– “אשר בראתיך” קשה – לא כל אחד יכול להבין את זה
– “אשר הוצאתיך” – יציאת מצרים – הוא שינוי בעולם התחתון (בטבע), שכל אחד יכול לראות (“לעיני כל העמים, לעיני כל ישראל”)
– ל”משכילים” די ב”אנכי ה’ אלקיך” – זה כבר מתכוון ל”אשר בראתיך”
– אבל החידוש של יציאת מצרים הוא חידוש גדול יותר בפועל – שינוי נראה לעין בעולם
—
י) תירוץ החזקוני / בעלי התוספות – מבוסס על רש”י
יסוד רש”י:
הפשט הראשון של רש”י על “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”: “כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי” – ההוצאה ממצרים היא שטר החוב, מקור החיוב – אתם חייבים לי.
הקושיא על רש”י (מהחזקוני/תוספות):
אם “אשר הוצאתיך” הוא מקור החיוב, “אשר בראתיך” היה חיוב גדול עוד יותר – כי בלי בריאה שום דבר לא היה מתחיל! אדם שנברא חייב יותר ממי שרק משתחרר.
תירוץ החזקוני/תוספות:
“אשר בראתיך” לא היה יוצר חיוב ספציפי ליהודים.
– בריאה היא אוניברסלית – אלוהים ברא את כולם
– היהודים היו יכולים לענות: “בראת את כולם – במה אני חייב לך במיוחד? מדוע דווקא אני צריך לקבל תורה שגויים פטורים ממנה?”
– יציאת מצרים לעומת זאת היא טובה פרטיקולרית – רק ליהודים – ולכן היא יוצרת חיוב ספציפי ליהודים לקבל את התורה
—
יא) [סטייה צדדית]: המדרש שגם גויים היו צריכים לקבל את התורה
מתח בין תירוץ החזקוני/תוספות לבין המדרש רבה המפורסם שאלוהים הציע את התורה לכל העמים, והם לא רצו לקבל:
– לפי החזקוני/תוספות: החיוב נובע מיציאת מצרים → לגויים אין שייכות → המדרש לא הגיוני – מה רוצים מגויים אם הם לא יצאו ממצרים?
– לפי המדרש: התורה היא במהותה טובה אוניברסלית – “טובה שבעולם” – כל אדם נורמלי היה צריך לקבל. החיוב אינו רק מ”אשר הוצאתיך.”
זה מראה שאותם חז”ל הבינו אחרת מהכוזרי/חזקוני/תוספות.
—
יב) הקדמה לכוזרי – מעמדו בהיסטוריה של המחשבה היהודית
מקום הכוזרי:
– בארבע מאות השנים האחרונות הכוזרי הפך מאוד פופולרי בחוגים מסוימים שלא אהבו את הגישה הפילוסופית (כמו רמב”ם, חובות הלבבות)
– הכוזרי הוא אנטי-פילוסופי – הוא מנסה לקיים / להצדיק את התורה ללא יסודות והוכחות פילוסופיות, ואף מזלזל בהוכחות פילוסופיות
– יש שאמרו (מוזכר “הגאון”) שצריך להחליף את שער היחוד מחובות הלבבות במאמר הראשון של הכוזרי
אבל – זה לא רק הבדל מתודולוגי:
זה לא רק “אחד מביא הוכחות פילוסופיות, השני מביא הוכחות היסטוריות.” מדובר במחלוקת/חקירה הרבה יותר עמוקה ויסודית.
—
יג) החלום של מלך הכוזרים – היסוד של כל הספר
מלך הכוזרים טרח בהתלהבות ורצינות רבה להקריב קרבנות לאלוהי הכוזרים, פנה בעצמו לפני הקודש. אז בא לו חלום חוזר עם מלאך שאמר לו:
> “כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים” – כוונתך טובה, אבל מעשיך אינם נכונים.
משפט זה הוא היסוד של כל ספר הכוזרי ושל כל השקפתו של רבי יהודה הלוי על היהדות. במובן חשוב זהו “להוציא דעת הפילוסופים” – נגד הפשט של היהדות שהפילוסופים (וגם, בדרכם, המקובלים) הבינו.
—
יד) המלך הולך לפילוסוף – ותשובת הפילוסוף
המלך הולך תחילה לפילוסוף לשאול מה עליו לעשות אחרת. הפילוסוף עונה לו:
“אינך צריך לעשות דבר אחרת.”
שיטת הפילוסוף:
– אין דבר כזה מעשה שהוא בעצמו לא נכון, בנפרד מהכוונה
– עיקר השלימות של האדם היא דבקות בשכל הפועל – משיגים שכל, צריך טוהר לב, מחשבות טובות, מידות טובות
– בדיוק איך עושים את זה – כמה קרבנות ביום שלישי, כמה מצה בפסח – לא משנה. “עשה מה שעובד”, זה רק מנהג, כלי להרגיל מידות טובות
[סטייה קטנה]: זוהי ממש שיטת הרמב”ם על היהדות גם כן, אם כי הרמב”ם אולי לא היה אומר זאת כל כך גס.
—
טו) סתירת המלך את הפילוסוף
הכוזרי עונה לפילוסוף:
> “אתה אומר שתי תורות יפות, אבל אני בטוח אלף אחוז שהתורה שלך לא נכונה.”
הטיעון:
1. כל שאלתי נובעת מהחלום – מלאך אמר לי שהכוונה שלי טובה אבל המעשים שלי לא נכונים
2. אם הפילוסוף היה צודק, מסר המלאך לא היה הגיוני – כי לפי הפילוסוף רק כוונה חשובה, לא מעשים ספציפיים
3. חזק יותר: לפי תיאוריית הפילוסוף, כל חלום המלאך לא היה צריך להתקיים – תקשורת ישירה כזו מאלוהים לבני אדם לא מתאימה למערכת שלו
4. הכוזרי הוא “חסיד נורא של חוויה ישירה” – הוא מאמין שמה שאדם חש בעצמו חשוב יותר ממה שחכם אומר לו
—
טז) המלך ממשיך לחפש – נוצרים, מוסלמים, יהודים
עקרון היסוד של החיפוש:
המלך שואל את כל הדתות את אותה שאלה – שהיא למעשה שאלת הפילוסוף הפוכה:
> אם יש מעשה רצויה ספציפית שאלוהים רוצה מבני אדם – זה עצמו כבר חידוש גדול יותר ממה שהמעשה היא. המציאות שלאלוהים יש תורה לבשר ודם, שהוא מדבר עם בני אדם – זה החידוש העיקרי.
[הערה מבנית חשובה]: חלק גדול מספר הכוזרי הוא לא רק אנטי-נצרות ואנטי-איסלאם, אלא כל המסגור בא נגד הפילוסוף. זה היריב העיקרי.
—
יז) ההוכחה המפורסמת של הכוזרי ליהדות
הטיעון במספר שלבים:
1. סברות לבדן אינן מספיקות
– רוצה לומר סברה מה אלוהים רוצה? “אלוהים רוצה שיאכלו בצל” – בסדר, זו סברה
– אבל אם הולכים לפי סברות, אריסטו מנצח. הוא כתב ספר המידות עם סברות מפותחות נורא – “זו הסברה הטובה ביותר”
2. נגד הנוצרים והמוסלמים
– להם: אם הסברות שלך חלשות, עדיף הפילוסוף שיש לו לפחות סברות טובות
– אם אתה רוצה לומר משהו שאינו בתורת סברה אלא בתורת מציאות – שזה מוכרח, שזה אמת – חייב להיות עם מופת, עם נס, עם דבר כזה שיכול להפוך סברות
3. עקרון המפתח:
> הדרך היחידה להוכיח שיש “מעשה רצויה” ספציפית – מעשה (לא רק כוונה/מחשבה) שאלוהים רוצה – היא דרך מופת/נס. כי רק זה יכול לשכנע שאלוהים באמת מתעניין בבשר ודם, במעשים ספציפיים.
4. כל הדתות נשענות על הוכחות יהודיות
– מתברר שההוכחה שיש לכל אחד (נוצרים, מוסלמים) שיש דבר כזה – אלה היהודים. כולם מצביעים חזרה לתנ”ך, לדיבור של ה’ עם בני אדם
– העובדה הישירה ביותר שמעניינת אותו היא היהודי
—
יח) חרטת המלך והמפגש עם החבר (החכם היהודי)
– המלך בכלל לא חשב לדבר עם יהודים – כי יהודים הם “לוזרים גדולים” באותם זמנים, מעונים, ו”כולם יודעים שמי שהוא לוזר ה’ שונא אותו”
– אבל: זה טוב רק כל עוד הולכים לפי סברות. אם הולכים לפי הוכחות/מופתים, אי אפשר להשתמש בשכל לבד – “אולי ה’ צריך דווקא כן לוזרים”
[הערה חשובה על ה”חבר” כדמות]:
– החבר הוא רבי יהודה הלוי עצמו – זו הדמות שלו
– המלך הוא “השאלה ששואלים” – לא לכבוד, אבל פונקציונלית
– החבר הוא “יהודי פנטזיה” – כי רוב יהודים אמיתיים היו עונים “פחות או יותר כמו הפילוסוף או הנוצרי” בצניעות
תחילת החבר:
היהודי לא מתחיל עם סברות – “יש אלוהים, ה’ רוצה שיהיו טובים” – כי הוא יודע גם שסברות לא מספיקות.
—
סיכום כל זרם הטיעון:
“`
ביקורת קרשקש על הראשונים
↓
“אנכי ה’ אלקיך” = רק הזדהות (כמו כתב המלכים)
↓
לא הצהרה תיאולוגית / עיקר אמונה
↓
שאלת התורה אינה “חידוש העולם” אלא “מיהו האלוהים האמיתי?”
↓
ספר בראשית אינו העיקר; היהודים בסיני לא ידעו אותו
↓
תירוצי אבן עזרא, חזקוני/תוספות על “אשר הוצאתיך” (ולא “אשר בראתיך”)
↓
הקדמה לכוזרי:
↓
חלום המלאך: “כוונתך רצויה, מעשיך אינם רצויים”
↓
פילוסוף: רק כוונה חשובה, לא מעשים ספציפיים
↓
כוזרי מפריך: החלום עצמו מוכיח שהפילוסוף טועה
↓
חידוש היסוד: יש מעשים ספציפיים שאלוהים רוצה = חידוש גדול יותר ממה שהמעשים הם
↓
סברות לבדן לא יכולות להוכיח זאת → צריך מופתים/נסים
↓
כל הדתות נשענות על מופתים יהודיים → המקור הישיר ביותר הוא היהדות
↓
החבר (= ר’ יהודה הלוי) מתחיל לדבר – לא עם סברות…
“`
תמלול מלא 📝
הפתרון התיאולוגי של “אנכי ה’ אלקיך” – ניתוח ביקורתי
פתיחה: עשרת הדברות אינן הצהרה תיאולוגית
עשרת הדברות אינן הצגת ישראל בפני גוי כלשהו ששואל בדיאלוג בין-דתי.
הפסוק הוא פשוט מאוד. מי שקורא את המשך הפסוקים יודע, היה מעשה כזה, בא אלוהים כלשהו, עדיין לא היה ברור מה בדיוק, משה רבינו ידע. אבל הטבע, הסדר הוא, שכאשר פוגשים אלוהים צריך לשאול, כמו שפוגשים אדם.
הפשט הפשוט: “אנכי ה’ אלקיך” הוא רק זיהוי
המשל של פגישת אדם
כביכול, אני לא יכול לענות לך בשני יסודות תיאולוגיים ענקיים כאלה, אמרתי את הפסוק פשוט. כמו שפוגשים אדם, בדרך כלל, איך קוראים ליהודי? אה, קוראים לי יצחק. אוקיי, עכשיו אני מכיר אותך. אולי אתה שקרן, אולי קוראים לך בכלל חיים. ואחר כך אפגוש אותך עוד עשרים פעמים, אראה שאתה באמת יצחק. אוקיי, זו הדרך שבה פוגשים אדם.
אותו עיקרון בפגישת אלוהים
אותו דבר כשפוגשים אלוהים. פעם אנשים היו פוגשים אלים, היום זה לא כל כך במנהג. אבל היה, משה רבינו, הוא הסתובב באיזה מדבר, פגש סנה, פגש אלוהים. איך הוא יודע שזה אלוהים? זה סנה בוער באש ואיננו אוכל. אוקיי, זה אלוהים, כן.
הוא שואל אותו, איך קוראים לך? זה דבר פשוט. כלומר, הוא לא שאל אותו איך קוראים לו, כי בשבילו הוא כבר יודע, כביכול. אבל איך הוא יודע? הוא אומר, קוראים לי, קוראים לי אלקי אברהם יצחק וישראל, אבל איך אסביר להם? איך הם ידעו? איך הם יאמינו לי שקוראים לך כך, שזה אתה?
פתרון הקב”ה: “וזה לך האות”
והקב”ה אומר לו, בקיצור, בסוף אומר לו הקב”ה, אתה צודק, הם לא יודעים עכשיו. אתה הולך למצרים, אתה הולך לומר “אלקי העברים נקרא עלינו”. אתה הולך לומר ליהודים, היהודים האמינו, פרעה לא האמין כל כך חזק. אתה הולך לומר, האלוהים היהודי, האלוהים העברי, הוא דיבר איתי, והוא אמר שהוא יוציא אותם ממצרים.
וכתוב שם בפסוק “וזה לך האות כי אנכי שלחתיך”. התרגום העברי, “וזה לך האות כי אנכי שלחתיך”. זו הראיה שזה באמת אני. במילים אחרות, איך אתה יודע שזה באמת אלקי אברהם יצחק ויעקב? אולי זה סתם, אולי זה הסנה, הסנה המדבר, הוא איזה אלוהים שני, איזה מלאך, אני לא יודע מה, איזה נחש שמדבר, אף אחד לא יודע מה זה.
אה, “וזה לך האות”, אתה רוצה שיהיה ברור, שתהיה ראיה לך, אולי לך, אתה יודע בכל אופן. אחרים רוצים לומר שכאשר הוא מוציא את היהודים ממצרים, עד עכשיו יש להם עדיין ספק, הם לא יודעים, הם שמעו מהאלוהים, משה רבינו אמר, הם שמעו מהאבות, הם לא ידעו שזה באמת זה שמדבר עם משה.
ההוכחה בהר סיני
הם חוזרים, “יעבדון את האלקים על ההר הזה”, הם חוזרים להר הזה והם יעשו את העבודה על זה, הם יראו אותו, זה אומר “יעבדון אלקים”, ויביאו קרבנות למעמד הר סיני. מה הם ידעו אז? “אז אהיה כי אנוכי”, הם ידעו שאני באמת ה”אנוכי”, ה”אנוכי הוי’ אלקיך”, שמדבר אליך. זה דברי טעם.
וככה באמת, באו היהודים דרך שלשת ימים, זה לא לקח שלושה ימים, אבל זה היה דרך שלשת ימים עד הר סיני, והם מגיעים להר שבו פגשו את הוי’, ומה הוא אומר? מה הדבר הראשון שהוא אומר? הוא עושה הכנה שלמה עד שנוכל לראות אותו וכן הלאה, ומה הוא אומר? “אנוכי הוי’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. עד עכשיו לא ידעת, ידעת שמישהו הוציא אותך ממצרים, ידעת שאני באמת זה מהסנה, באמת זה ממעמד הר סיני? “אנוכי הוי’ אלקיך אשר הוצאתיך” – זה פשוט זיהוי.
הנוסח של כתב המלכים
אם רוצים לדעת ממש על פי פשט גמור, זה הנוסח. מי שלומד ספר עזרא וספר נחמיה רואה, סדר המלכים שאנו רואים בתנ”ך היה תמיד, אפשר לראות זאת גם בפרשת חיי שרה, מלך כשהוא נותן תקנה, כשהוא שולח מכתב לכל העולם, ואומרים עושים תקנה חדשה, לא יודע מה, צום בערב ראש חודש ניסן, הוא מתחיל, הנוסח הוא, “אנוכי פרעה” או “אנוכי כורש”, לא יודע מה, “המלך הגדול והנורא” וכן הלאה, “ואני אומר כך וכך”. זה היה סדר כתב המלכים, והקב”ה עצמו, זו ההקדמה, באיזה כוח אתה אומר, מי אתה? כן, אני זה, וממילא אני אומר לך הלאה.
ביקורת על לימוד הראשונים
זה גם הפשט האמיתי של כל מאמרי חז”ל שהרמב”ם והרמב”ן הביאו על “קבלת מלכותו ואיך קבלת גזרותו”. זה לא אומר שיש כאן מצווה נוספת של קבלת עול מלכות שמים, זה כבר דרושים. יכול להיות שחז”ל מתכוונים למשהו דומה לזה, כי הם לומדים ממנה מצווה של קבלת עול מלכות שמים, אבל הפשט הפשוט כפי תשובת רש”י עליו. זו הטענה העברית שהוא אומר על זה, קרשקש אומר, ואין לזה שום קשר לכל השאלה התיאולוגית שחכמי הראשונים היו כל כך בטוחים שיש לה משהו לעשות עם. ועד כאן עירורי, זה לא שלי, זה עירורו של רבי חסדאי קרשקש על כל המהלך.
חזרה לשיטת הראשונים: קושיית רבי יצחק
אבל לחזור לשיטתם, הם כן מניחים שזה, הם למדו את התורה בדרך תיאולוגית, וכמו עיקרי אמונה, והם מובן מאליו הסתכלו שהם חייבים, זה דברי דעת ישראל, זה העיקר, זה דעת ישראל. כאן, למעשה, הוא בא והוא אומר, מה כל העניין? היה לו קשה שהיה צריך להתחיל “החודש הזה לכם”.
ולמעשה, הקושיה היא גם, אפילו אז זו קצת קושיה מוזרה, כי זוכרים את קושיית רבי יצחק בתחילת התורה, שעליה דיברנו אולי לפני זמן רב על העיקרים ואנשים אחרים, כי למעשה התורה כן התחילה “החודש הזה לכם”. רבונו של עולם, אנחנו פתחנו את החומש אולי כמה פרשיות מאוחר, כן? “בראשית ברא אלקים” מתחיל. זה איפה שכתוב “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך”, אבל “בראשית ברא אלקים” סיפרו את כל המעשה עד שהגיעו למעמד הר סיני, הוא כבר סיפר, וזה כבר באמצע המעשה של יציאת מצרים. אבל לכאורה לעולם אמת שהתורה כן מתחילה עם “החודש הזה לכם”, או במילים אחרות, עם “בראשית ברא אלקים”.
אבל הקושיה מניחה כמו שרבי יצחק הניח, שהתורה היהודית היא התורה האמיתית, וגם כמו שחז”ל והרמב”ם מניחים, שהתורה האמיתית שמתחילה רק ממעמד הר סיני, במילים אחרות, אחרי יציאת מצרים, בספר שמות. כל ספר בראשית, אפילו מה שכתוב “בראשית ברא אלקים”, הוא משהו, אני לא יודע מה זה, אבל זה לא ממש נכון, זה לא באמת הדרך שבה צריך ללמוד את עיקר התורה. כל יסודות התורה הם תחילת ספר בראשית. ספר בראשית הוא מעשיות, שתדע מאיפה הם באו, אבל זה לא העיקר. העיקר מתחיל בספר שמות, מיציאת מצרים, “אנכי ה’ אלקיך”.
שאלות ודיון: מה ידעו היהודים בסיני?
הבעיה של ספר בראשית
האנשים שעמדו במתן תורה לא ידעו מפשוט בראשית. מאיפה הם לא ידעו כך? מאיפה הם ידעו? יש מדרש כזה שלמשה היו מגילות מגילות, אבל פשוט הם לא ידעו. מאיפה הם ידעו מפרשת בראשית? הם יצאו ממצרים, הם באים להר סיני, הקב”ה בא אליהם לומר, “אני האלוהים שלכם”.
תלמיד: אז השאלה היא, תגיד משהו מהותי.
מורה: זו שאלה מעניינת, אני לא יודע. אני צריך לחשוב, אתה צריך לתת לי שאלה טובה לענות כי התורה כבר יודעת. זה קשה, אין לנו באמת את האנשים מאז, זה קצת מוזר לחשוב בכלל כך. כי האם הם כן ידעו שכאשר אמרו להם “אנכי אלקי אברהם”, הם ידעו מה זה אומר אברהם? הם ידעו שכאשר אמרו “אלקי אברהם יצחק יעקב”, מי אמר להם? הם ידעו את המשפחה, הם ידעו מה כתוב. ו”בראשית ברא אלקים” הם לא ידעו? מאיפה הם סיפרו את המעשה של הבארות של יצחק שהתקוטט עם הפלשתים? מתי הם גילו את זה?
כרונולוגיה משפחתית מול פרטי בראשית
תלמיד: רגע רגע, ראשית, יכול להיות שהם באמת לא ידעו מזה, אבל הם יודעים את הכרונולוגיה המשפחתית. הם יודעים מי היה הסבא, הסבא רבא, זה נורמלי. הם לא ידעו מהבארות, את זה כתבו מאוחר יותר באמת. במתן תורה כתבו את כל התורה מבראשית, זו אחת השיטות.
מורה: אני שומע, אני שומע. אמרתי את זה באמת. כלומר, אי אפשר לשאול קשה עם ההבנה הרגילה שלנו בתורה שכן מתחילה בספר בראשית, והיא לא אומרת דברים. התורה לא סיפרה שום מעשה. הם הגיעו להר סיני, והקב”ה אמר, “אני האלוהים שלכם שהוצאתי אתכם ממצרים”. הם לא יודעים שום בראשית פשוט.
תלמיד: אני שומע, אבל זו לא הוכחה כל כך חזקה כשאתה תופס שיש כן ספר בראשית. אני צריך לחשוב על זה.
למה לא להזכיר בריאת העולם?
תלמיד: השאלה היא, כשמישהו מציג את עצמו, הוא אומר דבר מהותי מי הוא. הוא לא אומר פרט.
מורה: לא, אבל זה לא… אוקיי, אז את זה צריך… אבל אני רוצה כבר לומר כך, זה קודם כל לפי הפשט שלי זו לא קושיה.
כי זו לא הקדמה. הקב”ה לא בא כאן לומר את ה… אוקיי, זה פשט יפה, כשהבורא ברוך הוא. כלומר הייתי קצת מאריך בפשט שלו, אבל זה מה שהוא אומר. אבל… אני שומע, השאלה היא עוד, כי הם מסתכלים על זה כאילו, “מהו אלוהים? מהו האלוהים שלך?”
הטענה העיקרית: התורה לא מדברת על חידוש העולם
דבר נוסף שצריך לדעת, באמת, הפשט הפשוט ביותר הוא שלפי הראשונים שכל הזמן בטוחים שהתורה כאן כדי להתווכח עם חסידי אריסטו שאומרים שהעולם קדמון… זה פשוט לא אמת.
ספר בראשית לא אומר בבירור חידוש העולם
וזה… כל התורה כולה, אפילו לא פרשת בראשית, אני כבר לא מדבר על ספר שמות, אפילו ספר בראשית לא כתוב חידוש העולם דלא כקדמות העולם. כתובים הרבה דברים מעניינים בספר בראשית, אבל בכלל לא ברור שכפי שכתוב בספר בראשית כל הרעיון של חידוש העולם. צריך לעיין, זו מחלוקת מפרשים, ואני… זה לא ברור. יש לעיין, בטוח שזה לא כתוב על הפשט בספר בראשית. ו… זה עוד יותר… המילה בראשית, זה מה שהמדייק הוא כל ה… כן, כן, כן, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני לא יכול להיכנס לאותה חקירה. אני רק אומר שזה בכלל לא שהשאלה כאן, ובמילים אחרות, עבור סתם אנשים, ולזה הגיעה הקושיה, אולי זה מתאים יותר לשיטה, אבל אני רק אומר שלפי הפשט, שאלת התורה היא אף פעם לא האם יש אלוהים שברא את העולם. זה לא, אתה לא רואה את זה.
השאלה האמיתית: מיהו האלוהים הנכון?
כשפרעה אומר “מי ה’ אשר אשמע בקולו”, מה הוא מתכוון לומר, עולם קדמון? אני מבקש ממנו תורה, זה לא מה שפרעה מתכוון לומר. מה שפרעה מתכוון לומר הוא דבר פשוט מאוד. אתה מדבר עם ה’ הזה, אני לא מכיר אותו, יש לי אלוהים שני ששמו, איך שקוראים לאלוהים של מצרים, רע, אני לא יודע אם זה רע, כן? יודע שהאלוהים של מצרים שאתה הולך ברע, הם קראו נגד פניכם, כן? או שם אחר, יש פנתיאון שלם, כן, חבורה שלמה של אלים, אמון עם זה, עם זה, לא, כן, אמון מוזכר בתנ”ך, אמון מנא של מצרים, וה…
השאלות התיאולוגיות של תקופת התנ”ך
כל השאלות התיאולוגיות שכן היו בזמן התורה, ובמילים אחרות, האם יש שמע ישראל ה’ אחד, אף פעם לא היה סביב האם האלוהים ברא את העולם. זה לא… אפשר לחלוק בדיוק מה המיתולוגיה או השטות של מצרים על איך הוא מאמין שברא את העולם, אבל היה מוסכם על הכל שהעולם מישהו פעם ברא בדרך כלשהי, אני כבר לא יודע בדיוק
יציאת מצרים כמקור החיוב – החזקוני, תוספות, והכוזרי
ההקשר התיאולוגי של מתן תורה
מורה: לא, כן, פעם אחת הוא מוזכר בתנ”ך “אמוני מנוח מצרים”.
והשאלות התיאולוגיות שכן היו מזמן התורה ובמילים אחרות האם יש עבודה זרה, יש שמע ישראל ה’ אחד, אף פעם לא היה סביב האם האלוהים ברא את העולם. זה לא שאפשר לחקור בדיוק מה המיתולוגיה או השטות של מצרים על איך הוא מאמין שברא את העולם, אבל היה מוסכם על הכל שהעולם מישהו פעם ברא בדרך כלשהי, אני לא יודע בדיוק איך, ושזה אלוהים. אבל המחלוקת, האלוהים שדיבר איתם, בכלל לא היתה השאלה “היש בורא סובב”. וזה למה זה באמת לא הגיוני שזה יהיה בכלל ה”היש בורא סובב”, כי לא זו היתה אף פעם השאלה. השאלה היתה אולי, האם בדורות המאוחרים יותר אמת שהרבה יותר השאלה היא השגחה, איזה אלוהים משגיח, או האם אותו אלוהים שמשגיח הוא האלוהים שברא את העולם או לא. אבל זה לבוא ולומר “היש בורא סובב” היה מאוד מטורף.
תואר האלוהים בתורה אינו “בורא עולם”
תרגום לעברית
ובכל התורה כולה, אני מתכוון חוץ מאשר בהמשך בתנ”ך אולי בספר ישעיהו, שצריך ללכת לדבר מפסוק אפשר למצוא, אבל לא מוצאים כלל בכל התורה כולה את הדגש, חוץ מבספר בראשית, שספר בראשית הוא סתם היסטוריה. אבל לא מוצאים לעולם, ברמב”ם בוודאי, אבל בתורה, בחומש, אולי בספר תהילים צריך לבדוק, אבל בחומש על פי רוב לא תוכל למצוא לעולם שיאמרו “ברוך אתה ה’ בורא עולם”. זה בכלל לא התואר, תואר ה’ בתורה שלנו הוא לעולם לא הבורא של העולם. צריך להיות מדויק רק לראות. אני אומר, יכול להיות בספר ישעיהו יש פעם, או במקומות אחרים בתנ”ך, אולי בתהילים, או במקומות כאלה. על פי רוב, יש שם הרבה תפילות. מה נוסיף עוד גם נוסח תפילה, ובנוסח התפילה לא עומד לעולם. “מלך העולם”? מה זה מלך העולם? אה, מלך פירושו המלך, לא פירושו האלוהים, הבורא. מה שזה לא יהיה, זה לא פירושו התרגום “בורא עולם”, כן? זה תרגום המנהיג של העולם, או השליט על העולם, או מיני דברים אחרים. אתה יכול לראות משה רבינו מתפלל, אברהם אבינו מתפלל, יעקב אבינו מתפלל. אף אחד מהם לא עולה על דעתו לומר “שלום” לבורא. זה משהו לא הדבר. אני רק אומר, זה סוג של דבר שצריך להיות מאוד מדויק, אבל זה לעולם לא הדבר. ויכול להיות שהשאלה היא בשאלה. אני רק אומר, בהקשר של החומש אין הפסוק פשוט. אם היה פסוק שעומד “אשר בראתיך”, היה מאוד פשוט. וזה באמת אין פסוק כזה.
תירוץ אבן עזרא – חזרה
אוקיי, אבל בואו נחזור ל… זו היתה הקושיא, וזה ההקשר של הקושיא למעשה. וכבר ראינו את תירוץ אבן עזרא. תירוץ אבן עזרא הוא בקיצור ש”אשר בראתיך” קשה, לא כל אחד יכול להבין אותו. “אשר עשיתיך” כל אחד יכול לראות, זה היה דבר גדול לעיני כל העמים, לעיני כל ישראל. אז זה… והם כבר היו מדויקים בפעם האחרונה שדיברנו על אבן עזרא, שיש בזה חידוש אמיתי שכל אחד יכול לראות אותו. לא רק שזה אות שהאמת למשכילים, הוא סובר, מספיק “אנכי ה’ אלקיך”, שזה כבר פירושו “אשר בראתיך”. אבל נתחדש שינוי בעולם התחתון, כלומר בטבע של עולם הזה, שזה כל אחד יכול לראות, שזה “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שזה יותר… פשוט זה חידוש גדול יותר, זה חידוש גדול יותר בפועל ממש, וזה בוודאי דבר שכל אחד יכול להחזיק.
חזקוני ותוספות תירוץ – החיוב הפרטיקולרי
יסוד רש”י: יציאת מצרים כשטר חוב
דבר שני שאנו רואים ב… בואו נראה, הבאתי את זה כאן… החזקוני והרבה ראשונים אחרים, בעל התוספות… החזקוני הוא כמו ליקוט של תוספות, הוא סובר. והם אומרים סוג כזה של פשט. והפשט שלהם, הם גם למדו את אבן עזרא, הם ידעו את הקושיא. והם אומרים כך, בואו רק נראה איך… וזה נבנה על פשט רש”י. מה פשט רש”י? בואו נראה את הפשט הפשוט הראשון של החומש. מה אומר רש”י? איך רש”י מתרגם? רש”י הוא קודם כל חז”ל, “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, אומר רש”י, “כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי”. כך עומד ברש”י כפשט הראשון. עוד שני פשטים שרש”י אומר ב”אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. אבל הפשט הראשון של רש”י הוא, מה הוא רוצה מ”אשר הוצאתיך מארץ מצרים”? שזה שטר החוב, זה מה שאנחנו חייבים לקב”ה. במילים אחרות, בואו נשאל עליו את אותה קושיא, “וכדאי היא הבריאה שתהיו משועבדים לי”, נלמד.
הקושיא על רש”י: למה לא “אשר בראתיך”?
זה שהקב”ה הוציא אותנו ממצרים, מגיע לנו משהו, כלומר אנחנו חייבים לו משהו בחזרה, שיהיה “אלהיך”, שאני אהיה אלוהיך, שאתה תהיה עבדי. זה “כמו שאבא דאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. אבל “אשר בראתיך” לא ברור שהיה משהו, עושה משהו שיעבוד.
לפי מה שבדקתי בתוספות ובחזקוני ובבעלי התוספות, מה שהם הבינו הוא כך, אה, קודם הוא הביא את פשט רש”י, כלומר אתה מחויב לי, כי הוצאתי אותך, לא כוח. אומר הוא, אם כך, אני יכול לשאול אותך את אותה קושיא. במילים אחרות, הוא שואל על זה את הקושיא. אם “אשר הוצאתיך” הוא דרך לומר “זה מה שעשיתי לך עכשיו, עשה לי בחזרה”, הקב”ה עשה דבר גדול יותר לבני אדם בזה שהוא ברא אותם. זה כבר סוג אחר, הרבה יותר דרך פשוטה לשאול את הקושיא. במילים אחרות, כי הוא מסביר כבר כמו רש”י, שהדבר שמחפשים כאן הוא משהו מקור החיוב, כלומר משהו דבר ש”כדאי הוא בשביל זה להיות משועבדים לי”. אבל הוא שואל על זה, אם כך, כאן הוא שואל את קושיית אבן עזרא, שהדבר הגדול ביותר הוא משהו יציאת מצרים? זה לא הדבר הגדול ביותר. לכאורה פשוט שהדבר הגדול יותר, הדבר עוד לפני זה, הוא הענין של “אשר בראתיך”. זה דבר גדול יותר מ”אשר הוצאתיך”. אני מתכוון, אם הוא לא היה נברא, לא היה מתחיל כלום, לא היה שום אדם להוציא ממצרים.
התירוץ: יציאת מצרים היא פרטיקולרית, בריאה היא אוניברסלית
ועל זה הוא אומר תירוץ, אומר הוא שהתירוץ הוא כך, לאמר לא יאמר כך, אלא יאמר להם להשיב על היוצאים מכלל שאר אומות, לאמר תתלו לכם בשביל כך אל תורתיכם. אם הקב”ה בא לומר אשר הוצאתיך, היו היהודים יכולים… כך הוא מניח את זה, ובואו נראה טוב יותר את הרעיון. כי היהודים אמרו, נו, ברא אתה כל אחד, מה אני חייב לך במיוחד? אני לא חייב לך במיוחד בשביל זה, ברא אתה כל אחד אותו הדבר. למה יש תורה? למה אתה בא אלי עם תורה? למה אתה בא אלי עם תורה שרק יהודים צריכים לעשות? הגויים לכאורה לא צריכים לעשות את התורה.
מתח עם המדרש על הגויים והתורה
רבים כבר למדו מאמרים בכל אלה, יש את המדרש שבעצם היו הגויים גם צריכים לעשות את התורה. יש מדרש כזה, אצלו זה מאוד קשה אם חושבים על זה בהקשר, כל אותו מדרש שאמרנו, אותו לכאורה המדרש רבה, שאמרנו שבעצם צריכים גויים גם לעשות את התורה, רק שהם לא רצו לקבל את התורה. ואותו מדרש לא עושה שום טרופ סנס אם מבינים כמו שכל התירוצים הללו הולכים להבין, שהחיוב של התורה נובע מאשר הוצאתיך מארץ מצרים. אם כך, מה רוצים? איך בכלל מתחיל השיחה עם הגויים? הגויים לא יצאו ממצרים, מה רוצים מהחיים שלהם? מאותו מדרש שומעים ברור, אותם חז”ל לפחות לא הבינו כמו שהכוזרי והחזקוני וכל אלה הולכים להבין, אלא אותם חז”ל הבינו שהתורה היא בעצם טובה שבעולם, בעצם כל אדם נורמלי היה צריך לקבל את התורה, לקבל את התורה, לקבל את התורה. שגוי שלא מקבל זו קושיא עליו, אולי הציעו לו והוא אמר לא, הוא רצה להיות רוצח וכדומה, היו לו דברים כאלה. אותו מדרש הוא מדרש יוניברסליסטי כל כך, הוא מבין שהתורה היא במהות לא דבר שהוא רק אשר הוצאתיך. אבל החזקוני אומר זה התירוץ הפשוט שלו, שזה היה אשר הוצאתיך, כי אז היו יכולים לומר, אז לא היתה שום טענה על היהודים שדווקא הם צריכים לקבל את התורה. הם היו יכולים לומר, מה שזה לא יהיה, מה שמחייב את כל הנבראים שלך, אני גם מחויב. אני לא יודע, אולי יש משהו חיוב, אני לא יודע, יש דבר כזה. אבל התורה שמחייבת הרבה דברים שלכאורה היא מחייבת הרבה דברים שגוי פטור מהם. אומר התירוץ האחר שההוצאתך ממצרים לא מספיק לחייב, צריך להוסיף אשר הוצאתיך מארץ מצרים, זה לא יאכל כל גוי, זו סיבה טובה, זה תירוץ טוב כדי שתהיו משועבדים לי על הדבר המיוחד. זה פשט התוספות למעשה, בעלי התוספות על התורה כולם מביאים את הפשט.
הקדמה לכוזרי
אוקיי, זו דרך פשוטה מאוד של לומר סוג כזה של דבר. עכשיו, אנחנו חייבים מאוד חשוב ללמוד את הכוזרי. הבאתי את החלק איך הכוזרי אומר ממש את הנקודה, אבל צריך באמת ללמוד את כל המאמר הראשון. אני מתכוון צריך ללמוד את כל הספר, אבל כל ההתחלה של המאמר הראשון, עשרים, שלושים החלקים הראשונים.
מעמד הכוזרי במחשבת ישראל
כי הכוזרי הוא ספר מאוד מעניין. לאחרונה, אני מתכוון לאחרונה אני מתכוון לומר במאה השנים האחרונות, הוא נעשה מאוד פופולרי אצל יהודים מסוימים, כי הם לא אהבו את הדרך שבה הבינו את התורה בזכות הרבנים הפילוסופיים שלנו באלף השנים האחרונות, הם מצאו ברוך השם אחד שהוא באמת גם האנטי-פילוסוף, והוא מנסה להניח את התורה, ובמילים אחרות הוא מנסה לקיים את התורה, הוא מנסה להצדיק את התורה, מבלי להתחיל מיסודות פילוסופיים, מבלי להביא ראיות פילוסופיות, וכן הלאה, ואפילו בפירוש לזלזל בראיות פילוסופיות וביסודות ובדברים כאלה.
ועם זה היה, יש כאלה שאומרים שהגאון ואנשים אחרים אומרים שבמקום ללמוד שער היחוד של חובות הלבבות צריך להחליף עם כוזרי, או המאמר הראשון של הכוזרי. אבל האמת היא, זה לא רק כמו דרך של שתי מחלוקות, אחד אומר מביאים ראיות מהראיות הפילוסופיות, אחד אומר מביאים ראיות מההיסטוריה, או כמו שכולם זוכרים שהכוזרי היה כולו ראיות. אבל האמת היא, יש כאן הרבה יותר מחלוקת יסודית עמוקה, הרבה יותר חקירה יסודית. למה? רק בואו נזכור איך הכוזרי מתחיל.
תחילת מעשה הכוזרי
הכוזרי מתחיל שהיה גוי, כן, מלך הכוזרים. ומלך הכוזרים היה צדיק גדול. מה פירוש צדיק גדול?
ספר הכוזרי: היסוד הפילוסופי והדרך לדת אמיתית
חלום מלך הכוזרי: “כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים”
עבודת המלך ומסר המלאך
הוא טרח בעצמו להביא קרבנות לאלוהי הכוזרים, ובעצמו השתחווה לפני הקודש שם. מה שזה לא יהיה שהיה צריך לעשות, הוא עשה את זה בעצמו בהתלהבות איומה ובאופן רציני מאוד.
ובא מלאך בחלומו, חזרת החלום – זה היה חלום שהיה לו כסדר – שהמלאך אמר לו: “כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים”. אתה באמת צדיק איום, חסיד איום, שמתכוון ברצינות, הרבה טוהר לב, הרבה אולי המחשבות שהיו שם בדת הכוזרית, הוא חשב ולמד ועשה כל מה שהוא יכול. אבל המעשים שלך אינם רצויים, אתה לא עושה את הדבר הנכון.
המשפט כיסוד לכל הספר
והמשפט, המשפט, הוא למעשה מה שרבי יהודה הלוי לקח כיסוד לכל ספרו ולכל הדרך שבה הוא מסתכל על היהדות. שבמובן מאוד חשוב זה להוציא דעת הפילוסופים, במילים אחרות, להוציא את הפשט של היהדות שהפילוסופים הבינו בו, ואני סובר שהמקובלים גם הבינו בדרכם, וכן הלאה.
המלך הולך לפילוסוף
תשובת הפילוסוף: “אתה לא צריך לעשות שום דבר אחרת”
ומה ההבדל? שלכאורה, הכוזרי בהתחלה, הכוזרי הראשון מספר את המעשה, היה המעשה: הוא הלך, הוא שמע שהוא עושה משהו לא נכון, אז הוא הלך קודם לדבר עם פילוסוף. הוא יודע שהוא חכם, הוא יודע מה זה כל דבר. אז הוא הלך לשאול את הפילוסוף מה הוא צריך לעשות, זה משהו לא נכון.
אמר לו הפילוסוף: “אתה לא צריך לעשות שום דבר אחרת.” פחות או יותר, זה מה שעומד שם.
השיטה הפילוסופית: רק כוונה היא חשובה
שהפילוסוף סובר, וזו באמת שיטת הפילוסופים, שאין דבר כזה כמו משהו מעשה שבלי קשר לכוונה, בלי קשר למה שעושים, יכול להיות לא נכון. העיקר אצל הפילוסופים, העיקר שלמות של אדם פירושו שנעשים נדבקים בשכל הפועל, ומקבלים שכל, וכן הלאה.
ואיך מגיעים לזה? כן, צריך באמת להיות טוהר לב, צריך באמת להתכוון ברצינות, צריך באמת לעשות את כל הדברים שעומד בחובות הלבבות וברמב”ם. אבל בדיוק איך עושים את זה, כמה קרבנות מקריבים ביום שלישי וכמה מצה אוכלים בפסח, אומר הפילוסוף למלך הכוזרי: “זה לא משנה בכלל. עשה מה שעובד.”
אני מתכוון, הוא באמת נתן לו עצה שעובדת: “עשה את זה, וחשוב שזה מנהג. אין הבדל. העיקר הוא רק שירגילו מידות טובות, וירגילו מחשבות, יחשבו על דברים, וזה העיקר.”
שיטת הפילוסוף היא שיטת הרמב”ם
זה המעשה כמו שלמדנו. זו ממש שיטת הרמב”ם על היהדות גם. אני מאמין שהרמב”ם לא היה אומר אולי כל כך גס כמו שהכוזרי מביא מהפילוסוף.
הפרכת הכוזרי את הפילוסוף
“התורה שלך לא נכונה”
והכוזרי אמר לפילוסוף: “אתה אומר שתי תורות יפות, אבל אני אלף אחוז בטוח שהתורה שלך לא נכונה.”
למה אני בטוח שהתורה שלך לא נכונה? כי כל השאלה שלי מתחילה מזה שבא מלאך ואמר לי שלהתכוון אני מתכוון טוב. אתה אומר לי שאין דבר כזה כמו התוכן של המעשים. צריך בעיקר להתכוון טוב, צריך בעיקר להיות כוונה טובה, צריך בעיקר להיות מחשבות טובות, צריך בעיקר להיות דבקות בשכל הפועל.
מסר המלאך מוכיח שהפילוסוף שקרי
אבל כל הבעיה שלי: אם היית צודק, המלאך לא היה עושה שום סנס. כי יש הבדל שאני עושה תורת הכוזרים, כל עוד יש לי טוהר לב ואני משתמש בהלכות, אני משתמש בעבודה זרה כדי להגיע למידות טובות, זה בדיוק טוב.
מיין מלאך, לא רק שאתה אולי לא צודק במעשה – כל המציאות של המלאך שאני מדבר איתך גורמת לכך שזה לא קיים לפי התיאוריה שלך. כי התיאוריה שלך אומרת: זה רק מדגיש “כוונתך רצויה, ובל מעשיך אינם רצויים”. יכול להיות מאוד הרבה “מעשיך רצויים ובל כוונתך אינם רצויים”. זה הגיוני לפילוסוף.
אבל יש לזה מציאות, שמישהו יהיה לו באמת כוונה טובה, אבל מעשיו יהיו הבעיה, פשוט עשה את הדבר הלא נכון, זה לא הגיוני לפי ההשקפה. ומכיוון שאני יודע בעצמי, אבל כי אני בעצמי שמעתי חלום, כן?
הכוזרי כחסיד של חוויה ישירה
הכוזרי הוא חסיד נורא של חוויה ישירה. הוא מאמין שמה שאדם מרגיש בעצמו חשוב יותר ממה שחכם אומר לו, אף על פי שמי יודע אם זו דרך טובה לחשוב. והמלאך לא יכול לומר לי דבר כזה.
חיפושו של המלך אחר הדת הנכונה
צריך לחפש מי שיודע כן מה צריך לעשות
עכשיו, אם כך, מה צריך לחפש? צריך לחפש, זה המעשה של הכוזרי, צריך ללכת לחפש מי שיודע כן מה צריך לעשות ממנו, כי אתה לא יודע. אוקיי, הולכים לחפש את זה מהמוסלמים, ומהנוצרים, וכן הלאה.
כל הספר סובב סביב החבר
וזה כל השיחה שם סובבת סביב מה שהוא אומר, החכם, חבר מספר הכוזרי, שהוא למעשה רבי יהודה הלוי, זה הדמות שלו. ואני לא מתכוון לכבוד, כלומר המלך, אבל המלך הוא כמו השאלה ששואלים.
הטיעון המרכזי של הכוזרי נגד הפילוסופים
הכוזרי שואל כל אחד את השאלה הפילוסופית
והוא אומר, בסופו של דבר, הוא שואל כל אחד, למעשה את השאלה של הפילוסופים. מה שמעניין, אנשים לא תופסים חלק גדול מהכוזרי, באמת, כמו אנטי-נצרות ומוסלמים ודברים אחרים. אבל יש חלק חשוב מאוד, וכל המסגרת שלו באה נגד הפילוסוף.
כי הוא הולך לנוצרים, הוא הולך למוסלמים, והוא שואל אותם את כל המעשה, את השאלה של הפילוסופים. במילים אחרות, הוא שואל אותם שאלה שהולכת כך:
השאלה: האם יש “מעשה רצויה” ספציפית?
אתה אומר לי, אנחנו מדברים, למצוא את המעשה הנכון, המעשה הנכון של אדם, שאנשים צריכים לעשות בעולם כדי לזכות, לרצון אלוקים, לרצון השם.
צריך אבל לתפוס, שהמציאות, שיש מעשה כזו, זה למעשה חידוש גדול יותר ממה שהמעשה היא. במילים אחרות, מציאות העולם, לא שיש איזה מופת נורא, או כמו האדם שהיה לו חלום, אולי אצלו זה מספיק.
צריך להוכיח שלאלוקים יש תורה לבשר ודם
אבל כדי להראות איזו היא, לא מספיק החלום שלו. כי למה החלום שלו עשה לו טובה יפה מאוד, הוא אומר שמה שהוא עושה לא טוב, אבל המלאך לא היה מלאך כל כך טוב לומר לו מה הוא כן צריך לעשות.
אבל למעשה, זו הנקודה, הנקודה שאומרת כביכול הוא מניח, שהסיבה הראשונה יש לה תורה על… שצריך לעשות את זה עם בני אדם, עם אנשים, עם בשר ודם. זה חידוש הרבה יותר גדול, זה למעשה הדבר שצריך להוכיח, זה הדבר שעליו עומדת שיטת הכוזרי של תורה, שהיא נגד שיטת הפילוסוף.
כל הדתות מסכימות שיש “מעשה רצויה”
ולמעשה בזה מסכימות כל הדתות, חוץ מהפילוסופים. יש להם רק מחלוקת מה המעשה הנכונה. אבל כדי, וכאן בא הכוזרי לראיה המפורסמת שלו שיהדות טובה יותר, מוכחת יותר מהאחרות:
הראיה המפורסמת של הכוזרי ליהדות
סברות לבדן אינן מספיקות
כי כדי לדבר על מה שהקב”ה רוצה, לא מספיק לומר סברות. רוצה לומר סברא, הקב”ה רוצה שיאכלו פעם אחת בצל, אוקיי, זו סברא. אבל סברות יש לפילוסופים טוב יותר מכולם.
בואו נהיה ריאליים, אם המחלוקת היא בסברות מה צריך לעשות, הסברא הכי טובה יש לאריסטו. הוא כתב לכם ספר המידות עם סברות, נורא בנוי בדיוק מה יעשה אדם ויחיה בהם, זו הסברא הכי טובה. אם מדברים בסברות, זה מנצח.
נגד הנוצרים: הסברות שלהם חלשות
ממילא, אתה לא בא אלי ואומר, הסברא שלי היא שהעיקר הוא שיהודי יאמין, שיאמינו בישו שזה כל המעשה, וכן הלאה. אני אומר, תראה, אומר הכוזרי לנוצרים, הוא אומר: בוא הנה, אני יודע, הסברא בדיוק לא הגיונית, אבל סברא לא רלוונטית כאן.
אבל אתה צריך ראיה קצת יותר טובה מהראיה שיש לך. למה? כי עם ראיות חלשות, סיפורים כאלה, עדיף שיטת הפילוסוף, כי לו יש לפחות סברות טובות מאוד, כמו שהם אומרים.
צריך מופת, נס
אם אתה רוצה לומר דבר שהוא לא בתורת מעשה, לא בתורת סברא, אלא זה הדבר היחיד, זו מציאות, זה מוכרח. הדרך היחידה שאפשר בכלל לקבל שיחה כזו, שיש לאל תורה ברורה, הדרך היחידה שאפשר באמת לכסות דבר כזה, חייב להיות עם מופת, חייב להיות עם נס, חייב להיות דבר כזה.
רק מופת יכול לשכנע שיש “מעשה רצויה”
כי זה הדבר היחיד שיכול לשכנע אותי שיש באמת איזו מעשה רצויה. יש איזו מעשה, לא כוונה, לא מחשבה, שזה רוצה הקב”ה, זה אוהב הקב”ה בעצמו, עם זה הקב”ה בעצמו מדבר איתך.
זה המעשה של הכוזרי.
הנוצרים והמוסלמים נשענים על ראיות יהודיות
כל הדתות מצביעות חזרה לתנ”ך
ועל זה הוא אומר, וכשהוא, לפי הכוזרי הוא הולך לשאול את הנוצרי: תשאל את הנוצרי, מה זה אומר שלא למדת חומש? אתה רואה שהקב”ה מדבר עם אנשים. אותו דבר אמר המוסלמי, או דומה.
היהודים הם המקור הישיר ביותר
ממילא הוא הגיע למסקנה שאף על פי שכולכם אומרים שהסברות שלכם טובות יותר מהסברות היהודיות, ואתה רואה שהיהודים מעונים והם לוזרים גדולים בזמנים של הכוזרי, וממילא זו ראיה, וכל אחד יודע שמי שהוא לוזר הקב”ה שונא אותו, כן? וממילא הוא בכלל לא חשב שצריך לדבר עם היהודים.
אבל לא הולכים אחרי סברות, אלא אחרי ראיות
אבל זה היה טוב כל עוד חשבו שזו בכלל הסברא. אבל הבעיה שלנו היא לא בכלל הסברא. הקב”ה הוא לוזר, אוקיי, אולי הקב”ה דווקא כן רוצה לוזרים, אי אפשר בכלל להשתמש בשכל, צריך ללכת עם מי שמחזיק בראיה, הדבר שאפשר לראות, שזו ראיה כל כך חזקה, שיכולה להפוך את הסברות שאומרות שזה לא הגיוני שלקב”ה יהיה מעשה, ובכלל שהוא ידבר עם אדם, שהוא רק מתעניין בבשר ודם.
זו בעיקר הבעיה שלו.
המלך הולך לחכם היהודי
היהודים הם המקור הישיר ביותר
על זה בא היהודי, והוא הולך לדבר עם היהודי, שלמעשה, מתברר לו שהראיה שיש לכל אחד, שיש דבר כזה מעשה שהקב”ה אוהב, זה היהודים. ומתברר שהוא הכי ישיר, הנקודה שמעניינת אותו בכלל היא היהודי.
על זה הוא הולך והוא מדבר עם החבר, עם תלמיד החכם היהודי, ומתחיל לחקור אותו על דתו, מה הוא מוכר.
החבר הוא רבי יהודה הלוי בעצמו
והיהודי מופיע לפניו, אתה רואה שלכוזרי יש חרטה על כל המעשה, שכמובן, היהודי לא היה יהודי פילוסופי, כי רוב היהודים, אגב, אם היו הולכים אליהם, היו עונים פחות או יותר כמו הפילוסוף, או כמו הנוצרי, בסברות וכן הלאה.
אבל היהודי הוא יהודי פנטזיה, אין לך יהודי אמיתי. ממילא, היהודי הוא רבי יהודה הלוי בעצמו, והוא שואל אותו את השאלה.
החבר לא מתחיל בסברות
מובן מאליו, הוא לא מתחיל לומר סברות: יש אלוקים, והקב”ה רוצה שיהיו טובים, וסברות אחרות כאלה. כי הוא יודע גם שהסברות…
[השיעור מסתיים כאן]