סיכום השיעור 📋
התוכן התיאולוגי של יציאת מצרים – רמב”ם ורמב”ן
—
א. יסוד: שתי רמות של הבנת יציאת מצרים
ליציאת מצרים יש שתי מדרגות של משמעות:
רמה ראשונה – מעשית/גשמית: יצאנו ממצרים, אנו חופשיים, אנו מודים להקב”ה – “ברוך הנותן” (לשון הרמב”ם). זוהי הכרת הטוב פשוטה על הצלה גשמית.
רמה שנייה – תיאולוגית/אינטלקטואלית: יש מסר עמוק יותר ביציאת מצרים שצריך להיחקר. הדור הראשון לא היה צריך לנתח “מה משמעות יציאת מצרים” – הם חוו זאת. אבל עם הזמן, השאלה העמוקה יותר הופכת חשובה יותר.
—
ב. שני הטעמים של הרמב”ם לשבת – וקושיית הרמב”ן
שיטת הרמב”ם: שתי בחינות נפרדות של שבת
לשבת יש שני טעמים נפרדים:
– חידוש העולם (זכר למעשה בראשית) – מדרגת דעת/שכל: שבת מראה שהקב”ה ברא את העולם. זהו “שבת עליון”.
– זכר ליציאת מצרים – מדרגה גשמית/מעשית: במצרים לא יכלו לנוח (עבדות), ועכשיו נחים – זהו סימן שאנו חופשיים. זהו “שבת תחתון”.
חילוק חשוב: לפי הרמב”ם, יציאת מצרים עצמה אינה מראה על חידוש העולם. אלו שתי בחינות נפרדות.
קושיית הרמב”ן (פרשת ואתחנן)
כאשר אדם נח בשבת – כיצד רואים מכך שיצא ממצרים? אדם יכול לנוח סתם למען גופו! “כי יתכן שינוח אדם במלאכתו בעבור מנוחת גופו” – מנוחה בלבד אינה ראיה על יציאת מצרים.
תירוץ הריטב”א (ספר הזכרון)
> [הערת צד מתודולוגית:] כאשר אנשים חושבים שיש להם “קושיא טובה” על הרמב”ם, לעתים קרובות זו רק קושיא לפי תפיסת עולמו של הרמב”ן, לא לפי הנחותיו של הרמב”ם עצמו. כאשר חיים במערכת הרמב”ם, עם כל כלליו, הקושיא נופלת.
הריטב”א מבין את קושיית הרמב”ן כך: בזמן יציאת מצרים – אותה שבת ראשונה – המנוחה אכן הראתה בבירור שיצאו מעבדות. אבל היום, כל כך הרבה שנים אחר כך, כבר לא רואים זאת.
הריטב”א עונה: זו אינה קושיא לפי הרמב”ם, כי שיטת הרמב”ם במורה נבוכים היא שהרבה מצוות יש להן טעמים שהיו רלוונטיים יותר בזמן מתן תורה – קרבנות (המשקף את המנהג דאז), יבום, וכו’ – וממשיכים אותן גם כאשר ההקשר המקורי כבר לא קיים. זוהי כל דרכו של הרמב”ם בטעמי המצוות.
[שאלת נגד שנשארת קצת פתוחה:] אותה קושיא שייכת גם לחידוש העולם! כאשר אדם נח בשבת – כיצד רואים מכך שהקב”ה ברא את העולם? צריך גם לומר קידוש, להסביר זאת. מדוע קושיית הרמב”ן חזקה יותר ביציאת מצרים מאשר בחידוש העולם?
—
ג. שיטתו של הרמב”ן עצמו: יציאת מצרים = חידוש העולם
היסוד
יציאת מצרים וחידוש העולם הם דבר אחד. ממילא שבת של יציאת מצרים היא גם שבת הדעת, השבת הרוחנית. אין כאן שתי שבתות נפרדות – “היא יציאת מצרים, היא חידוש העולם”.
מדוע הרמב”ן יכול לומר זאת?
כי אצל הרמב”ן חידוש העולם פירושו בעיקר: חידוש העולם ברצון – הקב”ה יש לו רצון, הוא יכול לעשות ניסים, הוא יכול לעשות השגחה פרטית, ידיעה, נבואה. ה”רצון” הוא העיקר. יציאת מצרים (עם ניסיה) מראה ישירות על הרצון הזה, ממילא מראה גם על חידוש העולם.
מדוע הרמב”ם **לא יכול** לומר זאת?
אצל הרמב”ם חידוש העולם פירושו בעיקר: הקב”ה ברא את העולם – שהעולם בא מסיבת הסיבות, ממחויב המציאות. יציאת מצרים אולי מראה שהקב”ה משגיח בעולם, אבל לא שיש אלוה שברא את העולם. זאת אפשר ללמוד רק מתורה, שכל, משה רבינו – לא מניסים עצמם.
ממילא הרמב”ם חייב לחלק בין יציאת מצרים (מדרגה גשמית) לחידוש העולם (מדרגת דעת) – הם אינם אותו דבר.
טבלה: רמב”ם מול רמב”ן
| | רמב”ם | רמב”ן |
|—|—|—|
| שבת – יציאת מצרים | מנוחה גשמית (מעשית) | = חידוש העולם |
| שבת – חידוש העולם | דעת/שכל (מדרגה נפרדת) | = יציאת מצרים |
| שתי שבתות? | כן – שתי בחינות נפרדות | לא – שבת אחת |
| ניסים מראים על חידוש העולם? | לא ישירות | כן, דרך רצון ה’ |
| חידוש העולם פירושו | סיבת הסיבות / מחויב המציאות | רצון, השגחה, ידיעה, נבואה |
—
ד. חידושו של הרמב”ם: יציאת מצרים = לימוד משה רבינו, לא הניסים
הירידה במצרים – קטסטרופה רוחנית
אברהם אבינו לימד את האמת – שיש סיבה ראשונה, מחויב המציאות – ליצחק, יעקב, עד למצרים. אבל במצרים היהודים כמעט שכחו לגמרי את העיקר. רוב כלל ישראל עבד עבודה זרה, חוץ משבט לוי.
> [הערת צד:] בתורה לא רואים את הירידה הרוחנית – רואים רק צרות גשמיות. הירידה ברוחניות באה ממדרשי חז”ל ומפשט הרמב”ם. ראשונים (רמב”ן ואחרים) כבר שאלו על הרמב”ם: כיצד אפשר לומר שהיהודים בקושי האמינו באלוקים, כאשר הם תמיד האמינו?
ניסים לא מלמדים כלום – יסוד הרמב”ם (יסודי התורה פרק ח’)
מניסים לא לומדים כלום – לא שיש אלוקים, לא שהתורה אמת. תמיד אפשר לחשוב שזה כישוף. מעצם הגדרתו נס לא יכול להיות ראיה – לא רק ראיה חלשה, אלא בעצם בלתי אפשרי כראיה.
הדרך היחידה: תורת משה רבינו
הדרך היחידה לדעת שיש אלוקים היא דרך שכל – דרך מה שמשה רבינו לימד: “אהיה אשר אהיה” = מחויב המציאות. זה בא דרך שליחות משה ומעמד הר סיני, לא דרך הניסים עצמם.
מה באמת השתנה ביציאת מצרים?
לפי הרמב”ם: בעולם לא השתנה כלום. השתנה בדעת בני אדם – אנשים היו בטעות (עבודה זרה, כמו נמרוד, כמו פרעה), ומשה רבינו החזיר את האמונה/ידיעה מזמן אברהם אבינו. “ושולח לנו משה” – זהו עיקר מעשה יציאת מצרים.
—
ה. חזרה לרמב”ן – דמיון וחילוקים עם הרמב”ם
דמיון
גם לפי הרמב”ן באמת לא השתנה כלום בהנהגת השם ביציאת מצרים. הקב”ה תמיד היה לו רצון, השגחה, שכר ועונש. רק אנשים לא ראו – כי ניסים נסתרים (כמו אצל אברהם, “אל שדי”) לא רואים. הניסים המפורסמים של יציאת מצרים רק גילו מה שתמיד היה אמת.
ארבעת העיקרים של הרמב”ן שלומדים מיציאת מצרים (סוף פרשת בא – “כל פינות התורה”):
1. חידוש העולם
2. ידיעת הבורא
3. השגחה
4. נבואה
בנוסף: הקב”ה עוזר, “עוזר רצונו”, “עושה עבדים לחירות”, זכות אבות, חפץ בבני ישראל.
חילוק
הרמב”ם לומד זאת לא מהניסים של יציאת מצרים, אלא מהתורה/ידיעות שמשה רבינו לימד. הרמב”ן לומד זאת דווקא מהניסים המפורסמים עצמם – כי נס מפורסם מראה בבירור שהקב”ה יש לו רצון והשגחה.
—
> [הערת צד מתודולוגית על גישת הרמב”ן:] לרמב”ן תמיד יש שתי מדרגות של הסבר דברים – חלק אחד שהמקובלים (תלמידי רמב”ן, זוהר) מדגישים, וחלק אחר שעומד בפשט. צריך תמיד לדעת ליישב את שניהם יחד. הרמב”ן הוא מומחה ב”ישוב השקולות” – הוא מביא יחד דרכים שונות של חשיבה.
—
ו. היסוד החדש: הפסוק בפרשת ואתחנן (דברים פרק ד) – “אשר חלק ה’ אלקיך”
הקשר דברי משה רבינו
משה רבינו מסביר את החילוק בין יהודים לגויים – בין עובדי ה’ לעובדי עבודה זרה:
– “ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים” – הגויים יכירו שיהודים שונים.
– ליהודים יש שתי מעלות: (1) חוקים ומשפטים צדיקים, (2) “אלקים אשר קרוב אליו” – סוג אחר של יחס לאלוקים.
– ההוכחה: בהר סיני היהודים שמעו את קול אלוקים בלי שום תמונה – מכאן לומדים שלאלוקים אין צורה.
הפסוק הבעייתי
משה רבינו אומר: לא תרים עיניך לשמים ותעבוד שמש, ירח, כוכבים – “אשר חלק ה’ אלקיך אותם לכל העמים… ואתכם לקח ה’”.
הפשט הפשוט ביותר (ומדוע הוא לא מספיק)
הפשט ה”בעל-הבית’י”: אלוקים הוציא אתכם ממצרים, אתם חייבים לו הכרת הטוב, ממילא אל תהיו כמו הגויים. אבל – זה לא עונה על לשון “חלק” (חילק).
הבעיה התיאולוגית הגדולה
הפסוק משמע שאלוקים חילק את צבא השמים לגויים לעבוד אותם – כמעט כאילו זה בסדר לגויים לעבוד עבודה זרה! זה סותר את:
– עבודה זרה היא איסור משבע מצוות בני נח – גם גויים אסורים
– בכל התורה עבודה זרה מגונה לכולם
> [שאלה פתוחה:] אפילו לפי פשט הרמב”ן נשארת השאלה: מה עושים עם זה שגוי גם אסור לעבוד עבודה זרה? (מזכיר תירוץ אפשרי דרך “שיתוף” אבל נשאר פתוח.)
—
ז. חידושו הגדול של הרמב”ן: שיטת השבעים שרים
מקורות
הרמב”ן כותב זאת בעיקר בפרשת אחרי מות (על ארץ ישראל), גם בפרשת האזינו. הוא לא הראשון (כוזרי, זוהר, ספרים קודמים), אבל הוא מניח זאת בצורה הברורה והחדה ביותר.
היסוד: אלוקים לא מנהל את העולם ישירות
אפילו הרמב”ם מודה שזה אמת – אבל הוא לא רוצה שיתמקדו בזה. לעולם יש סדר גשמי (עננים → גשם) וסדר עליון (אסטרולוגיה, שרים, מלאכים).
שרים = כוחות/מלאכים שדרכם אלוקים מאציל את ניהול העולם. “יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה” (דניאל/ישעיה).
הטענה הרדיקלית: “אלהים אחרים” קיימים באמת
– שרי מעלה הם דברים קיימים – לא סתם דברים שאינם.
– מה שהפוליתאיסטים קוראים “אלים” – אלו השרים, המלאכים.
– יש להם נטייה לעשות מהם אלים עצמאיים הדורשים דרישות – זו הטעות, אבל השורש הוא אמת.
הפסוק “בהנחל עליון גוים” (האזינו) – המפתח
– “יצב גבולות עמים למספר בני ישראל” – 70 אומות כנגד 70 בני ישראל שירדו למצרים.
– לכל אומה יש שר משלה – כוח השולט עליה.
– הגוי שעובד את שרו לא טועה במובן מסוים: “שרו של מצרים טלה” – כאשר המצרי עובד את הטלה, הוא עובד באמת את שרו, זה הוא באמת אלוהיו.
– הקב”ה הוא “חלק עליון לכולם” – הוא עומד מעל כולם, אבל השפע למצרים בא באמת דרך הטלה/מזל/שר.
מסקנה
לקב”ה יש מערכת של האצלה – הוא לא מנהל ישירות, אלא דרך שרים. עד כמה בדיוק ההאצלה עובדת היא “בעיה גדולה תיאולוגית”, אבל כולם מודים שהעולם עובד כך.
—
ח. עבודת הגויים אינה טעות גמורה – והחידוש של כלל ישראל
עבודת הגויים
כאשר גוי עובד את מזלו או שרו, הוא לא טועה – זה באמת אלוהיו. הפסוק “אשר חלק ה’ אלוקיך אותם לכל העמים” מראה שהקב”ה עצמו הקים את מערכת השרים, המזלות, והשפע המנהל כל אומה.
“כי חלק ה’ עמו” – החידוש של כלל ישראל
הקב”ה בחר עם אחד (ואולי ארץ אחת – ארץ ישראל) שאינו מנוהל דרך שרים, אלא ישירות על ידי אלוקים. זהו יסוד פרשת האזינו.
> [שאלת צד:] זה קשה מאוד להבין – כיצד אפשר שעם יתקיים מחוץ לסדר הטבעי של שרים?
חילוקים והגבלות
– בזמן הגלות היהודים גם קצת תחת השרים
– בזמן הגאולה / בארץ ישראל – הנהגה ישירה של השם
– ליהודים: שכר ועונש ישיר – טוב הולך טוב, רע הולך רע
– לגויים: הנהגה לפי השר, לא לפי שכר ועונש
> [קושיא קשה שנשארת פתוחה:] אם שר הגוי הוא באמת אמצעיו הלגיטימי, מדוע עבודה זרה אסורה לגויים? תירוץ הרמב”ם (הגוי טועה שהשר הוא האל הראשון) לא עוזר לגמרי: אם גוי יודע שיש אל עליון אחד, איזו טענה יש עליו? הרמב”ם אומר כי הם גרים בארץ ישראל – אבל מה עם גויים מחוץ לארץ ישראל? “יש כאן מקום עיון גדול”.
—
ט. החידוש המרכזי: יציאת מצרים – שינוי מטאפיזי אמיתי בבריאה
לפני יציאת מצרים
היהודים גם היו תחת שלטון השרים. “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה” – אין טענות עליהם.
ביציאת מצרים
שינוי אונטולוגי אמיתי – היהודים הוצאו מתחת למערכת השרים. “כור הברזל” רומז לשר של מצרים. “ואקח אתכם לי” = “ואבדיל אתכם מן העמים” = לא עוד תחת שלטון השרים.
ראיה מבלעם (במדבר כ”ג)
“אל מוציאם ממצרים… כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל” – לאחר שאלוקים הוציא את היהודים, נחש וקסם (שהם פירות השרים, כפי שהרמב”ן מסביר ב”תמים תהיה”) לא עובדים עוד על יהודים. “כעת יאמר ליעקב… מה פעל אל” – הם מדברים ישירות עם אלוקים.
> [קושיא שנשארת פתוחה:] בספר דניאל כתוב בפירוש “מיכאל שרכם” – ליהודים יש שר! כיצד אומר הרמב”ן שיהודים למעלה מכל השרים? “יש כאן דבר עמוק מאוד שלא ניתן לומר בבירור”.
יציאת מצרים מול חידוש העולם – שני לימודים נפרדים
– שבת/חידוש העולם: אלוקים יכול תיאורטית לעשות מה שהוא רוצה
– יציאת מצרים: אלוקים עשה זאת באמת – הוא בחר ביהודים ומנהל אותם ישירות
לכן צריך את שניהם – שבת לבדה לא מספיקה. יציאת מצרים מלמדת דבר נוסף: לא רק שאלוקים יכול, אלא שיש לו יחס ספציפי לישראל, מחוץ למערכת הטבעית.
רבינו בחיי כתמיכה
רבינו בחיי בן אשר, ההולך מאוד בשיטות הרמב”ן (בפרט על דרך הקבלה), מפרש ממש כך בפירושו על התורה – מה שמאשר שזו באמת כוונת הרמב”ן.
—
י. פירוש רבינו בחיי: “מבית עבדים” = מבית האסורים המלאכים
רבינו בחיי בפרשת יתרו מפרש את הפסוק “מבית עבדים” לא פשוט כשעבוד פיזי, אלא “מבית האסורים המלאכים שהם עבדים של הקב”ה” – הקב”ה הוציא את היהודים ממערכת המזלות, שהמלאכים/שרים הם רק “עבדים” בלי כוח עצמי.
“כור הברזל” (כבשן הברזל) רומז לשר העליון של מצרים – לא רק מטאפורה לצרות פיזיות. מדוע כתוב “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” ולא להיפך? כי תחילה שוברים את השר העליון (כור הברזל = השבעים שרים), ואחר כך רק באה הגאולה הפיזית – כמו הפסוק “יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה”.
—
יא. מתי זה באמת קרה? – קושיות כרונולוגיות
> [דיגרסיה צדדית – קושיות כרונולוגיות:]
הפסוק “בהנחל עליון גוים” מדבר לכאורה על דור הפלגה, שבו האומות חולקו בין שרים. אבל גם משמע שזה יכול להיות עוד קודם – בבריאת העולם. אם כך, מתי באמת קרה החידוש שיהודים הם “חלק ה’”?
תירוצים:
– בדור הפלגה היה זה “במחשבה” (הכנה), וביציאת מצרים נעשה “במעשה” – כמו “מעשה אבות סימן לבנים”.
– אצל האבות היה זה ברמה אינדיבידואלית (ניסים נסתרים, אל שדי), אבל לא לאומה שלמה. רק ביציאת מצרים התחדש זה לכלל ישראל.
– כל השלבים – בריאה, דור הפלגה, אבות, יציאת מצרים – הם שלבים/רמות של אותו ענין.
—
יב. המציאות הרוחנית: יום לפני מול יום אחרי
זה לא רק רעיון – זה באמת קרה. יום לפני יציאת מצרים היהודים עדיין היו צריכים לעבור דרך הטומאה של מצרים; יום אחרי הם כבר יכלו ללכת ישר להקב”ה.
—
יג. שיטתו העקבית של הרמב”ן לאורך כל התורה
כמעט בכל מקום שהרמב”ן מדבר על יציאת מצרים (פרשת צו, אמור, בא, שמות) הוא חוזר לאותה נקודה:
– במצרים היהודים היו “תחת רשות הסטרא אחרא” – בלשון הזוהר, או “תחת רשות השבעה שרים” – בלשון הרמב”ן עצמו (פרשת שמות).
– “משכו ידיכם מעבודה זרה” פירושו לא רק שהפסיקו לעבוד עבודה זרה (כמו שהרמב”ם אומר), אלא שבאמת ברחו ממציאות העבודה זרה – יצאו מרשות השרים.
– חמץ רומז לעבודה זרה – הזוהר דורש “השמר לך פן תאכל חמץ” בהקשר זה.
—
יד. שלוש “שפות” של אותו ענין אצל הרמב”ן
הרמב”ן משתמש בשלוש נוסחאות/מסגרות שונות לאותו יסוד:
| שפה # | מושג | תוכן |
|———-|——-|———|
| 1 | שבעים שרים / “חלק ה’ עמו” | האומות תחת שרים; ישראל ישירות תחת הקב”ה |
| 2 | רצון / חידוש / השגחה פרטית | יש שכר ועונש, רצון, השגחה על צדיקים ועל ישראל בפרטות |
| 3 | “אל שדי” מול “שם הוי”ה” | אל שדי = ניסים נסתרים (אצל האבות); שם הוי”ה = הנהגה גלויה של השגחה (ביציאת מצרים) |
כל שלוש השפות מסתובבות סביב אותו דבר, אבל כל נוסח נותן ניואנס מיוחד.
—
טו. סיום: מה עדיין נשאר לעשות
סתם לומר “סוד האמת” לא מספיק – צריך עוד “פירוש לפירושו” כדי להבין מה זה בכלל יכול להיות שיש מציאות רוחנית כזו, איך אפשר להשכיל זאת. אבל זו עבודה גדולה יותר. על כל פנים, נעשתה הבהרה גדולה במהלך – שיטת הרמב”ן שיציאת מצרים היתה חידוש מציאותי שבו “ואסרתי אתכם לי לעם” – היהודים הוכנסו לדרך חדשה של סוד האמת, הוצאו מתחת למערכת השבעים שרים, ונכנסו ליחס ישיר עם הקב”ה.
תמלול מלא 📝
המשמעות התיאולוגית של יציאת מצרים: מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן בענין שבת
הקדמה: מה קרה ביציאת מצרים?
ונמשיך בסייעתא דשמיא את ההסבר של מה המעשה שקרה ביציאת מצרים? מה קרה בבחינה, תיאולוגית, מה המעשה של יציאת מצרים?
חזרה: שתי רמות של הבנת יציאת מצרים
לחזור רגע על מה שלמדנו אתמול, מה שלמדנו בשנים הקודמות בשיעורים, למדנו שבאופן כללי אפשר לשמוע מעשה, יכול להיות סיפור יציאת מצרים, שהדגש העיקרי הוא על הידיעה שפשוט יצאו ממצרים. הדור, הדור הראשון שיצא ממצרים, או ילדיהם, וכן הלאה, לכאורה לא היו צריכים לבחון את השאלה מה המסר, מה משמעות יציאת מצרים?
פשוט, אבל אפשר לומר שהיו גם אז אנשים שרצו לדעת יותר לעומק. אבל כשאני אומר היסטורית, כאילו היה אז, זה לא אומר דווקא אז, זה היסטורי, זו דרך הבנה, הדרך הפשוטה.
הרמה הפשוטה: תועלת גשמית
הפשוטה היא, יצאו ממצרים, צריך להודות להקב”ה, וזו הרמה הפשוטה. קיבלו תועלת, אפשר לקרוא לזה תועלת גשמית, תועלת גופנית, יצאו, יציאה היא דבר טוב. זה היה הדבר הראשון, ואמרנו שזו רמת הרמב”ם של ברוך הנותן, שהם יצאו ממצרים. הרמב”ם אומר זאת עוד כמה פעמים.
שיטת הרמב”ם בענין שבת ויציאת מצרים
שבת היא זכר ליציאת מצרים
הזכרנו עוד דבר, הרמב”ם אומר שם ששבת עומדת “זכר ליציאת מצרים”. הזכרנו רגע שהרמב”ם מסביר ששבת היא זכר ליציאת מצרים, והרמב”ם מסביר גם בשתי הרמות.
אמרתי שצריך להיות מאוד מדויק, כי הרמב”ן חולק מאוד בחריפות בעשרת הדיברות, הרמב”ן מביא את פשט הרמב”ם והוא חולק. ראיתי שהריטב”א בספר הזכרון עונה על הרמב”ם בדרך מסוימת.
שתי הסיבות של שבת לפי הרמב”ם
הרמב”ם אמר שיש שני דברים בזכר שבת ליציאת מצרים. יש את הענין של חידוש העולם, שזה אומר הרמב”ם הוא הסיבה הראשונה, והסיבה השנייה למה יש שבת בעצם.
אבל הרמב”ם אומר, למה שומרים שבת? כך אומר הרמב”ם, כך הרמב”ם מסביר שם, כי יצאו ממצרים, ובמצרים לא יכלו לנוח, וכששומרים שבת זה אומר שנחים, זה סימן שיצאו ממצרים.
קושיית הרמב”ן על הרמב”ם
והרמב”ן שואל עליו שם, הרמב”ן בפרשת יתרו, סליחה, לא בפרשת יתרו, בפרשת ואתחנן, שואל הרמב”ן, הרי כתוב שם “זכור את יום השבת לקדשו”, ובפרשת יתרו כתוב רק את הטעם של “זכור” בענין ששת ימי בראשית. בפרשת יתרו כתוב גם “ובלבד שתזכור כי עבד היית במצרים”. צריך להבין מה זה אומר.
הוא אומר שהוא לא מבין את הרמב”ם סתם. כשאחד נח, רואים משהו שיצאו ממצרים? לא רואים כלום. רואים בסך הכל שנחים עכשיו. איך רואים מזה שאדם נח עכשיו שיצאו ממצרים?
הוא אומר, “כי יתכן שינוח אדם במלאכתו בעבור מנוחת גופו, ואין לנו בזה זכרון כלל ליציאת מצרים, ואין לראותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה”.
דרך מעניינת לשאול את הקושיא. כאילו הרמב”ן שואל שיהודי נח עכשיו בבית, והוא אוכל והוא נח בשבת והוא לא עובד, מזה רואים משהו? מישהו יודע שיצאו ממצרים? זו קושיא מעניינת, מה זה אומר שהרמב”ן מניח שצריך להראות משהו מזה.
איך עובד זיכרון? שאלה יסודית
אמרנו בפעם הקודמת, הרמב”ן מבין, ואנחנו יכולים להמשיך היום לומר פשט חדש ברמב”ן, תוספת נוספת במה שצריך אולי להבין. הנחנו שהדרך איך הזיכרון עובד ברורה כמו “סימן”. כי נחים בשבת, מזה רואים שהקב”ה ברא את העולם. זה הרמב”ן מבין.
אבל לומר שנחים בשבת כי העובדה שאני נח, לכאורה זה אפילו לא שווה, זה פחות מ”סימן”. זו עובדה שאני נח, אני אומר שאני לא עבד. אני הייתי עבד, לא יכולתי לנוח. עבד הוא זה שעובד. אז ממילא, כששבת אני נח, זה זכר שיצאתי ממצרים.
תירוץ הריטב”א: הבדל בין אז להיום
והרמב”ן אומר, נראה שכך הבין הריטב”א. הריטב”א בא כאן למקום, הריטב”א בספרו “ספר הזכרון”, לענות על קושיית הרמב”ן על הרמב”ם. והריטב”א אומר שקושיית הרמב”ן צודקת. הוא הבין את הקושיא כאילו בזמן הזה, יש הבדל.
וכך יוצא מהדרך שהריטב”א מבין, שהרמב”ן היה מודה שכשאתה אומר שבוע אחרי יציאת מצרים, אותה שבת ראשונה, השבת הראשונה אחרי פסח אחרי יציאת מצרים, בוודאי, מזה שנחים רואים שיצאו ממצרים. אבל היום, כל כך הרבה שנים אחר כך, לא רואים כלום.
קושיא הפוכה: אותה בעיה אצל חידוש העולם
עכשיו, איך רואים מזה שנחים בשבת שהקב”ה ברא את העולם? גם אני לא יודע. צריך לומר קידוש, צריך לשאול, “מה נשתנה שבת”, ועונים על השאלה. למה לא אפשר לומר את אותו תירוץ על זה?
אני באמת לא מבין את קושיית הרמב”ן בעצם, למה זה יותר קשה וזה פחות קשה. אני לא יודע בדיוק. שניהם לכאורה אפשר לומר. אפשר לומר שצריך לומר זאת, שנחים בשבת כי יצאו ממצרים.
תשובת הריטב”א: שיטת הרמב”ם בטעמי המצוות
אבל על כל פנים, הריטב”א עונה, והוא אומר שאדרבה, זו דרך הריטב”א בהרבה מתירוציו על הרמב”ן. וזה אמת, זה תמיד כלל, כשרואים שני אנשים חולקים, בפרט מחלוקת כזו שתלויה בשורשים, איך מבינים את העולם, איך מבינים את התורה, הקושיא של הרמב”ן היא קושיא לפי שיטתו. תמיד לפי שיטת הרמב”ם עצמו לא קשה קושיית הרמב”ן.
כלל כללי בלימוד מחלוקות
והסיבה מאוד פשוטה, אנשים חושבים הרבה פעמים, אני אגיד לך כלל כללי שהגעתי אליו, אנשים חושבים הרבה פעמים, “שאלתי קושיא טובה על הרמב”ם.” אתה שאלת את עצמך? לא.
הקושיא, כשאתה חי בעולם הרמב”ם, עם כל המושגים, כל הכללים, הדרך איך קוראים את התורה, והפשט של מה זה אומר תורה וכן הלאה, מה הוביל את הרמב”ם, אז זה באמת לא הרמב”ם, אז זו קושיא טובה. אבל אם היית הרמב”ם, הקושיא לא הייתה בכלל.
שיטת הרמב”ם במורה נבוכים בענין טעמי המצוות
זה אותו דבר, הריטב”א אומר, בעולם הרמב”ם הוא כבר למד בדרך כלל מורה נבוכים, והוא יודע שהרמב”ם במורה נבוכים אומר שהרבה מצוות, אמרתי בהקדמה של השיעור, מצוות הקרבנות היא הבולטת ביותר, אבל יש עוד מצוות שיש בהן בבירור, מצוות יבום, ועוד מצוות שהוא אומר בבירור בהקדמה, שהמצוות, הטעם של המצוות לא כל כך אקטואלי היום.
אני יכול עוד לשאול על הרמב”ם קושיא, “אם כך, למה עושים את זה היום?” קושיא טובה. אבל זו דרך הרמב”ם של הבנת טעמי המצוות. הראב”ד מסתכל על זה ואומר שזה ארכיאולוגי, כן, שזה אומר רק מה שהיה פעם. נו, זו קושיא טובה.
אבל לרמב”ם אין בעיה, ולהיפך, זה מסביר בהרחבה למה זה הגיוני שהמצוות יהיו כך, שהרבה מצוות שיש לנו עכשיו, הן היו בזמן משה רבינו, בזמן שניתנה התורה, זה היה הגיוני בפשטות. אה, למה להמשיך לעשות את זה? אומרים תירוץ, למה זה תירוץ דחוק למה להמשיך לעשות את זה. אבל הפשט של זה הוא כך.
תירוץ הריטב”א: שבת ויציאת מצרים הוא כמו קרבנות
ממילא אומר הריטב”א, בזמן יציאת מצרים היה הגיוני ששבת אומרת מנוחה ממצרים, נחים. אה, היום לא רואים את זה? זו לא קושיא, זו קושיא כמו קרבנות. אז היה המנהג לעשות קרבנות, אה היום אין המנהג? למה יבום, עושים היום? לא היה המנהג לעשות יבום? הרמב”ם אומר שהתורה ממשיכה את המנהג שהיה. אה, נו, כך עובדת כל התורה.
זו קושיא כללית, זו קושיא טובה על הרמב”ם. אבל כשדרך החשיבה של הרמב”ם, וההנחה שלו היא שזה נכון כך, ממילא זו לא קושיא אמיתית. זו כל המחלוקת של הרמב”ן והרמב”ם, ותירוץ הריטב”א שם בפרשת ואתחנן על פשט הפסוק “וזכרת כי עבד היית על כן ציוך לעשות את יום השבת”.
חזרה לרמב”ם: שתי הרמות של שבת
אבל חזרה לאן שאנחנו, ומזה אפשר להסביר מה שאמרנו אתמול שהרמה הראשונה, זה לכאורה כך מי שמבין את אותו רמב”ם, אותו פרק רמב”ם בענין שבת, שהוא מדבר על שתי הרמות. כשהוא אומר את שתי הרמות בטעם של מצווה, הוא מתכוון לשני הדברים.
הענין של חידוש העולם
הענין של שבת חידוש העולם גם הרמב”ם מודה, לרמב”ם יש אולי קצת פיתול אחר איך הוא מבין את זה, אבל הוא גם מודה, הרי יש פסוק, מפרשי פסוק, זה באמת הענין של דעת, ששבת מנחיל, על ידי שביתת שבת מקבלים את הדעת הנכונה, הדעת של חידוש העולם, הידיעה האמונה הנכונה, כל מה שזה מראה, לפי איך שהרמב”ם מבין מה זה מראה, הרמב”ם מבין שזה מראה משהו אחר, זה עוד שיחה.
הענין הגופני של שבת
אבל הענין הראשון של שבת, הענין הגופני, שאפשר לקרוא לזה הראשון, ואפשר לקרוא לזה השני, זה באמת ענין מעשי, יצאנו ממצרים, ואנחנו יכולים לנוח באנגליה, כמו שהריטב”א מסביר. זה במובן מסוים היה יותר אקטואלי פעם, זה פחות אקטואלי היום. הנצחי הוא הדעת תמיד אקטואלי. דעת הוא דעת נצחי.
אבל הפשט, הפשט הגופני של שבת, שהוא זכר ליציאת מצרים, הענין הוא שיצאנו ממצרים, יכולים לנוח, זה באמת דבר מעשי, וזו רמה של ילדים קטנים, זו רמת עולם הזה, וזה באמת היה יותר אז, וזו הרמה הראשונה של יציאת מצרים גם.
חילוק הרמב”ם: שתי בחינות נפרדות של שבת
אם בשבת יש את שתי הרמות, הרמב”ם אומר, יש כאן הבדל, צריך לזכור. אם עושים כאן את חשבון הסוגיא, הרמב”ם לא סובר שכששבת היא זכר ליציאת מצרים, היא בזה גם זכר לחידוש העולם. זה הבדל חשוב. אני מקווה שהקהל עוקב כאן, כי אני הולך קצת גג על גב במהלך. אני אחזור לפשטות בעוד רגע.
שיטת הרמב”ם: שני טעמים שונים
אבל כשהרמב”ם, הרמב”ם מחלק מאוד בבירור באותו פרק שהרמב”ם מביא כאן בואתחנן, הרמב”ם מביא בואתחנן, והוא אומר שמה ששבת היא זכר ליציאת מצרים, זה אומר את הדבר המעשי שאפשר לנוח. מה ששבת היא זכר למעשה בראשית, זה טעם אחר, זה הולך באמת על הדעת של שבת שמראה לנו את הענין של חידוש העולם.
ואלו באמת שני טעמים שונים, והרמב”ם אומר בבירור, שני הטעמים הם על שתי בחינות שונות של שבת, שתי מדרגות שונות של שבת. אפשר לקרוא לזה איך שרוצים בשפה של המקובלים, יש שבת עליון, שבת תחתון. שבת תחתון, מהסגולות, מהעקשן. זו שבת שנחים, שבת הגדול, שבת של הדעת, זו השבת של עולם הבא, או השבת של בריאת העולם.
אבל זה לא יציאת מצרים. יציאת מצרים היא רק הרמה של עולם הזה.
שיטת הרמב”ן: יציאת מצרים היא חידוש העולם
בא הרמב”ן, הוא לא מבין את זה, אומר הוא לא. מה עושה הרמב”ן? יש הבדל במובן מסוים בין שמואל דטשניק ובניו. מה אומר הרמב”ן? יציאת מצרים אומרת גם חידוש העולם. יציאת מצרים אומרת גם חידוש העולם.
ממילא, השבת של יציאת מצרים היא לא השבת הגופנית. שבת של יציאת מצרים היא גם שבת הדעת, היא גם השבת הרוחנית של השכל. כי באמת יציאת מצרים מראה גם על חידוש העולם, וממילא שתי השבתות הן שבת אחת. אין כאן שתי שבתות, אחת של יציאת מצרים ואחת של חידוש העולם. יש כאן שבת אחת, היא יציאת מצרים היא חידוש העולם. זה הפשט של הרמב”ן, זה מובא בתורה אור, בכל שבת קודש, וכן הלאה.
למה הרמב”ן יכול לומר זאת?
עכשיו, למה, אם רוצים להוריד את הנקודה, למה באמת הרמב”ן יכול לומר ששבת וחידוש העולם ויציאת מצרים הם אותו דבר? כי הרמב”ן מסביר, כי לפי הרמב”ן, חידוש העולם מראה בעיקר שלקב”ה יש רצון. במילים אחרות, שהקב”ה יכול לעשות נסים והוא יכול לעשות השגחה פרטית, באיזו דרך צריך ללמוד יותר, למדנו את זה בשבוע שעבר בסוגיא של השגחה. וזה מראה נסים.
במילים אחרות, לפי הרמב”ן, וזה כתוב גם ברמב”ם, אבל הרמב”ם כשהוא אומר חידוש העולם משבת הוא לא מתכוון בעיקר לזה לכאורה, כי שם הוא מתכוון פשוט שהקב”ה ברא את העולם, שהעולם בא מהקב”ה.
אבל כשהרמב”ן אומר חידוש העולם, הוא לא מתכוון סתם חידוש העולם, הוא מתכוון חידוש העולם ברצון, שזו עוד רמה. זה לא כתוב ברמב”ם. הרמב”ן הוא זה שמדגיש את זה. הרמב”ם, אף על פי שלכאורה הוא מאמין בזה, הוא מתלבט בזה הרבה במורה נבוכים, אבל הוא מאמין בזה, הוא לא עושה את זה לעיקר.
למה הרמב”ם חייב לחלק
ממילא, הרמב”ם, לפי הבנתו בחידוש העולם, זה מתאים לשבת, אבל זה לא מתאים ליציאת מצרים. כי יציאת מצרים לא מראה שיש אלוקים, שיש סיבת הסיבות. זה מראה אולי שהקב”ה משגיח בעולם, וכן הלאה. אבל פשוט זה לא מראה שיש אלוקים בעולם.
את זה אפשר ללמוד רק מהתורה, רק מהשכל, ממשה רבינו
את זה אפשר ללמוד רק מהתורה, את זה אפשר ללמוד רק מהשכל, ממשה רבינו, שלמדנו בשבוע שעבר ואתמול מהאמונה, שהאותות על ידי משה, שמשה מראה לנו מה הנסים האמיתיים צריכים להראות. אבל מהנסים עצמם אי אפשר ללמוד את זה.
מכאן, הרמב”ם חייב לחלוק, הוא לא יכול לומר שיציאת מצרים עם חידוש העולם הם אותו דבר כמו הרמב”ן.
אבל חזרה לאן שאנחנו, על כל פנים יש לנו כאן את הדעה של שלושה
יציאת מצרים לפי הרמב”ם והרמב”ן: המחלוקת על נסים, ידיעה וחידוש העולם
חידוש העולם ברצון של הרמב”ן – רמה גבוהה יותר מהרמב”ם
אבל כשהרמב”ן אומר חידוש העולם, הוא לא מתכוון סתם לחידוש העולם, הוא מתכוון לחידוש העולם ברצון, שזו עוד רמה שלא עומדת ברמב”ם. הרמב”ן הוא זה שמדגיש את הרצון, אף על פי שלכאורה הוא מאמין בזה, על כל פנים הוא מתלבט בזה הרבה, ממה נפשך, אבל הוא מאמין בזה, הוא עושה את זה העיקר.
מכאן הרמב”ן, לפי הבנתו בחידוש העולם, זה מתאים לשבת, אבל זה לא מתאים ליציאת מצרים. כי יציאת מצרים לא מראה שיש אלוקים שהוא סיבת העולם, זה אולי מראה שהקב”ה הוא משגיח בעולם, וכן הלאה. אבל פשוט זה לא מראה שיש אלוקים בעולם. את זה אפשר ללמוד רק מהתורה, או את זה אפשר ללמוד רק מהנסים של משה רבינו, שאותנו למדנו בשבוע שעבר, אתמול מ”ויתן ה’ אותות ומופתים”, שמשה מראה מה הנסים האמיתיים צריכים להראות. אבל מהנסים עצמם אי אפשר ללמוד את זה.
מכאן הרמב”ם חייב לחלוק, הוא לא יכול לומר שיציאת מצרים וחידוש העולם הם אותו דבר כמו הרמב”ן.
שתי שכבות של יציאת מצרים – המעשית והפילוסופית
אבל חזרה לאן שאנחנו, על כל פנים יש לנו את שני הדברים. יש לנו את הדבר של יציאת מצרים הפשוטה, יצאנו ממצרים, אנחנו שמחים, צריך להודות, זה יום טוב של מידות טובות להודות, זה יום טוב של ללמוד עם התורה מה לעשות, להודות, וכן הלאה, שזה באמת הדבר המעשי. זה הגיוני יותר באמת אצלנו היום מאשר כשזה היה. כן, זה אולי הגיוני במידה מסוימת, זה לא כל כך הגיוני לכן, אם זה רחוק צריך לעשות פשט שגם לנו יש הנאה מזה, עד שמסבירים שיש הנאה מזה, אבל אם גם זה לא קיים גם זה לא שייך.
החידוש של הרמב”ם: יציאת מצרים = משה רבינו, לא הנסים
אחר כך יש, מה הרעיון? עכשיו, הבאנו מהרמב”ם. עכשיו, כאן צריך להיות מדייק. אמרתי עכשיו שהרמב”ם לא סובר לגמרי שמיציאת מצרים לומדים את זה. ואת זה נלך היום לנסות לחלק, לנסות ללמוד בבירור מה הרמב”ם הבין שזה יציאת מצרים, המעשה של יציאת מצרים, ומה יש את הדרך האחרת של הרמב”ם. אף על פי שבהרבה פעמים משמע שהוא אומר את אותו דבר, ולכאורה למדנו בפעם הקודמת שהוא מאוד דומה לזה, נראה היום חידוש חדש, בהירות חדשה שהרמב”ם לומד בזה, והזוהר לומד את זה גם כמה פעמים בדרך זו.
משה רבינו הוא העיקר של יציאת מצרים
ומה הדרך החדשה? מה החידוש? הם אמרו שהרמב”ם אמר שיציאת מצרים מתכוונת בעצם למשה רבינו. במילים אחרות, היה אברהם אבינו, צריך רק לזכור את אברהם אבינו. צריך לחזור לאברהם אבינו.
ההכרה של אברהם אבינו בסיבה הראשונה
אברהם אבינו חזר אחורה, במשיך לו, כן, “כיון שנגמל איתן זה והיה בן ארבעים שנה הכיר את בוראו”, הוא הבין בשכלו שחייב להיות שיש אלוקים, סיבה ראשונה שהיא לפני כל האלילים שהם האמינו בכל הסיבות והצורות, כל הכוכבים והמזלות וכן הלאה שהאמינו בתרח וסבותיו האמינו בהם. ואת זה הוא לימד לילדיו, ויעקב ליצחק וליעקב, עד שבמצרים התערבבו שוב עם המצרים.
הירידה הגדולה במצרים – נסתר בתורה
מה שנראה מאוד מעניין, כי לא רואים את הירידה. זו ירידה גדולה. רואים את זה במדרשי חז”ל, אבל לא רואים בתורה. זה דבר חשוב שצריך להיות מדייק. לא רואים בתורה כך שהייתה ירידה כזו. רואים שבמצרים היו צרות בגשמיות, אבל לא רואים שהיו צרות ברוחניות. לא רואים שכמעט שכחו, כמעט נשתכח עיקר הגדול ששתל אברהם אבינו. כמעט שהעץ שאברהם אבינו נטע נעקר במצרים. לא רואים את זה. לא רואים שזה היה המעשה במצרים אחרי שבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה.
קושיית הראשונים על הרמב”ם
כמו שהראשונים כבר מדייקים בהקשר אחר על הרמב”ם שאמר “כמה שנים עמדו ישראל במצרים”, התחילו היהודים להאמין באלוקים. בא הרמב”ן ואחרים ואומרים מה זה אומר? הם האמינו באלוקים כל הזמן. איך אפשר לומר שהיהודים במצרים בקושי האמינו באלוקים והיה צריך ללמד “למען תדע”, לדעת “מה שמו” וכן הלאה, כמו פשט הרמב”ם בכל הסוגיות האלה שמשה רבינו לימד ליהודים במצרים.
המקורות והשיטה של הרמב”ם
אבל הרמב”ם מאוד ברור כך. יש לו מקורות, חז”ל, יש לו מקורות, ואיך הוא מבין את העולם, כך היינו כך.
שבמצרים, בעצם חזרנו כמעט לפני אברהם אבינו, והיינו כמעט, ולא כמעט, רוב העולם, חוץ משבט לוי שבו הייתה עדיין מסורה של אברהם אבינו שמשה רבינו הביא. אבל חוץ מזה, רוב העולם שכח לגמרי, עבד עבודה זרה, ובנוסף לא הבינו בכלל את המושג של סיבה ראשונה, את המושג של מחויב המציאות, מה זה אומר א-ה-י-ה אשר א-ה-י-ה כמו שהרמב”ם מסביר. הם לא ידעו מכל הדברים האלה. הם הפכו לעיקר ידיעות אלוקות.
ההתגלות של ידיעות אלוקות במצרים
עיקר הידיעה שיש אלוקים התגלתה במצרים, ולפי זה אפשר להבין מה מוזכר שוב, מה זה המעשה של יציאת מצרים. אם מספרים את המעשה של “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” זה העיקר, אף על פי, העצם – זה אני רוצה להבהיר כאן – העצם יציאת מצרים מצד עצמו לא לומד כלום, כי נסים לא לומדים את זה.
היסוד של הרמב”ם: נסים לא לומדים כלום
זה מאוד ברור, הרמב”ם אומר ביסודי התורה פרק ח’ שמנסים לא לומדים להאמין בתורה, לא להאמין בכלום. לא לומדים כלום מנסים. נסים זה לא דבר שאפשר ללמוד ממנו.
הדרך היחידה: שכל ולימוד של משה
והדרך היחידה איך אפשר ללמוד שיש אלוקים, זה כמו שמשה רבינו אמר “מהבלי מה שמו”, אומר הרמב”ם, אתה חייב ללמד “אהיה אשר אהיה” ולהסביר את ההוכחה, את הדרך של להגיע להבין שחייב להיות מחויב המציאות. זו הדרך היחידה. את זה צריך ללמוד ממשה רבינו. אין שום דרך, אפשר לעשות אותות ומופתים, אפשר תמיד לחשוב אולי זה בלט בכישוף. אין שום דרך להוכיח שיש אלוקים מנסים.
נסים לא יכולים כהגדרה להיות ראיה
לפי שיטת הרמב”ם, ויש אריכות בזה, אבל ברור שאין. זה לא רק שזו לא ראיה טובה, כסברא, כהגדרה זה לא יכול להיות ראיה טובה.
מעמד הר סיני ו”נודע הדבר לכל פינות שמים”
ומכאן, הדרך היחידה איך אפשר ללמוד את זה היא מ, כמו שהוא אומר, מ”נודע הדבר לכל פינות שמים”, הבינו מציאות אלוקות ממשה רבינו, ממעמד הר סיני, אולי לפי דרגתם, צריך להיכנס בדיוק מה כל אחד הבין, אבל בכל מקום זו הדרך האמיתית היחידה.
מה באמת השתנה ביציאת מצרים?
אם כך, אם זה המעשה של יציאת מצרים, זה אני רוצה עכשיו לומר, שזה בכל זאת העיקר המעשה האמיתי אם מדברים על דעת, אם מדברים על המדרגה של שלימות השגת הנשמה, זה המעשה של יציאת מצרים, זה לא אומר שקרה משהו, לפני זה לא היה אלוקים, כן? חס ושלום. ולפני זה משהו, משהו ברור, קרה בעולם אפילו ראיה טובה יותר, אפשר לומר, אם הבינו את זה כמו שהבנו את הרמב”ן בפעם הקודמת, מנס זו ראיה שיש אלוקים שיש לו רצון והשגחה וכן הלאה. אם כך, לפני זה היה נס, היה אמת, אבל לא הייתה שום ראיה. שום ראיה בעולם לא הייתה שיש סוג כזה של אלוקים.
בעולם לא השתנה כלום
לפי הרמב”ם, נסים לא מביאים שום ראיה לכלום. מכאן, מה התגלה? מה קרה? השתנה משהו בעולם ביציאת מצרים? לא השתנה כלום בעולם ביציאת מצרים. רק מה? ביציאת מצרים קרה זו כל הסיבה. הקב”ה נמצא כאן ברמוז בדרך איך הוא מספר את המעשה, אבל העיקר המעשה הוא שהקב”ה שלח את משה, “ושולח לנו משה”, הוא שלח את משה חזרה לעורר אצל היהודים את האמונה שהייתה להם מזמן אברהם אבינו, את הידיעה שהייתה להם מזמן אברהם אבינו ולעורר את זה שוב. זה מה שקרה ביציאת מצרים, שבא משה רבינו. זה העיקר המעשה.
הטעות של בני אדם
זה שקרה משהו, קרה משהו בדעת בני אדם, שהייתה כל הטעות. בשלוש מצרים רוב הדברים קרו בדעת בני אדם, זה לא קרה בעולם, והעולם לא השתנה כלום. פשוט אנשים עשו טעות. למה הם עושים טעות? כמו שנמרוד עשה טעות, כמו שפרעה עשה טעות. הם, “מי ה’ אשר אשמע בקולו?” אנשים עושים טעויות מסיבות שונות. אולי יש עוד סיבות למה אפשר לעשות טעויות שהרמב”ם אפילו לא מביא, אבל יש סיבות ברורות למה צריך לחשוב שצריך לעבוד עבודה זרה.
ההצלה של משה רבינו
ובא משה והוא מציל, בא הקב”ה והוא מוציא ממצרים, הוא מוציא מעבודה זרה של מצרים, ועכשיו מפסיקים לעשות את הטעות. עד כאן שיטת הרמב”ם.
שיטת הרמב”ן: יציאת מצרים מראה על חידוש העולם ברצון
עכשיו, למדנו בפעם הקודמת שהרמב”ן, וכמו שהרמב”ן אומר בפירוש בפרשת יתרו, בפרשת “אנכי ה’ אלקיך”, בדרשתו “תורת ה’ תמימה”, כמה פעמים שהוא מדבר סביב הענין, כן, הוא מתקשה למה הענין של יציאת מצרים הוא היסוד של התורה? כן, זו הקושיא שלו, השאלה שלו, הטענה שלו.
ארבעת העיקרים שלומדים מיציאת מצרים
והרמב”ן למד שיציאת מצרים מראה על חידוש העולם. כשהוא אומר חידוש העולם הוא מתכוון לומר בעיקר, כמו שהוא אומר, כמו הרמב”ן, לשון הרמב”ן הוא, שלקב”ה יש רצון וידיעה והשגחה ונבואה. אלה פחות או יותר, אולי יש עוד דבר שהוא אומר, אני לא זוכר. על כל פנים, בוודאי, כמו שהוא אומר בלשון הרמב”ן בסוף פרשת בא, שהוא אומר, “כל פינות התורה”. מה הם כל פינות התורה? חידוש העולם, ידיעת הבורא, השגחתו, נבואה. אלה ארבעת הדברים, וזה העיקר.
היבטים נוספים של יציאת מצרים
חוץ מזה שהקב”ה עוזר, “עוזר רצונו”, הוא מוציא “עושה עבדים לחירות”, “זכר טובות”, “זכות אבות”, “חפץ בבני ישראל”. על כל פנים, העיקר אבל בנקודת התורה, מה לומדים מיציאת מצרים?
הדמיון לרמב”ם – לא התחדש כלום
והרמב”ן כאן במובן הזה, ברמב”ן בפרשת יתרו, ובפרשת בא, ובמקומות אחרים שהוא אומר את הדבר הזה, עומד עדיין באותו מובן כמו הרמב”ם, כן? זה לא באמת התחדש כלום ביציאת מצרים. הקב”ה תמיד אהב צדיקים, והקב”ה תמיד היה לו רצון, והקב”ה תמיד היה לו השגחה על העולם, לפחות על הצדיקים, על אברהם אבינו, וכן הלאה.
נסים מפורסמים מראים בבירור
אבל ביציאת מצרים, הנסים של יציאת מצרים, זה שאנחנו מזכירים את הנסים של יציאת מצרים, אבל הנסים של יציאת מצרים, הם מראים לנו בבירור. ברגע שמישהו מאמין, נסים מפורסמים, שהוא קורא להם נסים מפורסמים, כן, לא נסים נסתרים, הוא יודע שלקב”ה יש רצון, הוא יודע שההשגחה של הקב”ה היא… הוא יודע. כן, לא שהנסים עשו את זה. לא שהקב”ה עד אז במובן מסוים לא עשה נסים. את זה צריך לחשוב עכשיו. אבל אנחנו התחלנו לעשות נסים.
נסים נסתרים לא רואים
תמיד היה חידוש העולם. במילים אחרות, העולם תמיד היה נברא ברצונו, ותמיד היה נברא בהשגחתו, ותמיד התנהל בהשגחתו. ואנשים לא ידעו. למה? כי נסים נסתרים לא רואים את זה אנשים. כן, רואים את זה שהקב”ה, כמו שהרמב”ן אומר, העצם הוא אותו נס. בעצם, זה שהקב”ה עושה נסים לאברהם אבינו, וכן הלאה, באל שדי, זה גם בעצם נס. אין שום סיבה טבעית למה זה צריך להיות יכול להיות, כך טוען הרמב”ן על כל פנים. אבל אנשים לא ראו.
הנסים מראים לנו את זה
אז הנסים מראים לנו את זה, ולכן אנחנו עושים עניין כזה מהנסים ועושים עניין כזה מיציאת מצרים, כדי להראות בבירור שהקב”ה מנהיג את העולם בדרך רצון, בדרך השגחה, בדרך שכר ועונש, וכן הלאה.
השוואה בין הרמב”ם והרמב”ן
יציאת מצרים כשינוי מטאפיזי: שיטת הרמב”ן בשבעים שרים
היסוד: עבודת הגויים אינה טעות
כלומר, הגוי עובד את אלוהיו, והוא אינו טועה. כאשר המצרי עבד את מזל טלה, את הטלה לכל מה שהוא, הוא אינו טועה, הוא צודק. זהו באמת אלוהיו. “אשר חלק ה’ אלוקיך אותם לכל העמים” [דברים ד:יט]. הקב”ה הנהיג את שר של מצרים, מתנהג דרך הטלה, מתנהג דרך המזל, דרך השר שבשמים, הכל הוא שפע, והכל בא באמת דרך זה, אמת לאמיתו.
החידוש של כלל ישראל: “כי חלק ה’ עמו”
אבל כלל ישראל, “ואתכם לקח ה’” [דברים ד:כ], “כי חלק ה’ עמו” [דברים לב:ט] – אתם לא שייכים לשום שר. אין לכם שר. אתם שייכים ישירות לקב”ה. זהו החידוש הגדול של עם ישראל.
המשמעות של יציאת מצרים: שבירת הסדר הטבעי
מה קרה ביציאת מצרים
ומה קרה ביציאת מצרים? ביציאת מצרים, הקב”ה לא רק עשה נסים, אלא הוא שבר את כל המערכת. הוא הראה שהוא יכול לפעול ישירות, בלי שום שר, בלי שום מלאך, בלי שום כוח אמצעי. “אני ולא מלאך, אני ולא שרף” [מהגדה של פסח]. זה לא היה רק נס, זה היה שינוי במציאות עצמה.
למה זה היה צריך להיות במצרים דווקא
ולכן זה היה צריך להיות דווקא במצרים, במקום שיש שם את השר הכי חזק, את המזל הכי חזק. הקב”ה בא ושבר את השר של מצרים, הראה שהוא למעלה מכל השרים, שהוא יכול לפעול ישירות בעולם הזה.
החזרה לשאלה המקורית: מדוע הנסים היו חשובים
התשובה לפי הרמב”ן
עכשיו אפשר להבין למה הנסים של יציאת מצרים היו כל כך חשובים. זה לא היה רק כדי להראות שיש השגחה, כמו שהרמב”ם אמר. זה היה כדי להראות משהו הרבה יותר עמוק – שהקב”ה יכול לפעול ישירות בעולם, בלי שום תיווך, בלי שום שר, בלי שום מלאך.
ההבדל מהרמב”ם
וזה ההבדל הגדול מהרמב”ם. הרמב”ם אמר שהנסים מלמדים אותנו על השגחה, אבל הם לא משנים שום דבר במציאות עצמה. לפי הרמב”ן, הנסים של יציאת מצרים שינו את המציאות עצמה. הם יצרו מציאות חדשה, שבה עם ישראל שייך ישירות לקב”ה, בלי שום תיווך.
שתי המדרגות ברמב”ן: פשט וקבלה
המדרגה הראשונה: הפשט
יש כאן שתי מדרגות בדברי הרמב”ן. המדרגה הראשונה היא הפשט, מה שכתוב בפירושו על התורה בפשטות. שם הוא מסביר את הפסוקים בדרך שכל אדם יכול להבין.
המדרגה השנייה: הקבלה
אבל יש גם מדרגה שנייה, עמוקה יותר, שהיא מבוססת על הקבלה, על הזוהר, על תורת המקובלים. ושם הדברים הולכים עוד יותר עמוק.
הסיכום: שלוש השיטות
הרמב”ם
הרמב”ם אומר: הנסים מלמדים אותנו על השגחה, אבל הם לא משנים שום דבר במציאות. העולם ממשיך לפעול לפי אותם חוקים.
הרמב”ן – מדרגה ראשונה
הרמב”ן במדרגה הראשונה אומר: הנסים מראים שהקב”ה יכול לפעול ישירות בעולם, בלי תיווך. זה שינוי במציאות, אבל שינוי זמני.
הרמב”ן – מדרגה שנייה
הרמב”ן במדרגה השנייה, בקבלה, אומר: יציאת מצרים שינתה את המציאות לגמרי. היא יצרה מציאות חדשה, שבה עם ישראל שייך ישירות לקב”ה, בלי שום שר, בלי שום תיווך. וזה שינוי קבוע, שינוי שנשאר לעולם.
המסקנה: למה אנחנו חוזרים על יציאת מצרים כל הזמן
ולכן אנחנו חוזרים על יציאת מצרים כל הזמן, בכל תפילה, בכל ברכה. כי זה לא רק אירוע היסטורי שקרה פעם אחת. זה המציאות שלנו, המציאות שבה אנחנו חיים. אנחנו עם שלא שייך לשום שר, לשום כוח אמצעי, אלא ישירות לקב”ה. וזה מה שיציאת מצרים באה ללמד אותנו.
ומה הדבר המעניין ביהודים?
ומה הדבר המעניין ביהודים? “כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו” [דברים לב:ט]. הקב”ה בחר משבעים האומות עם אחד, ואולי ארץ אחת, ארץ ישראל. צריך להבין האם מדובר באדמה או ביהודים. זה דבר מעניין. בדיוק הפרטים של המהלך הם תמיד נתון לוויכוח, זה לא לגמרי ברור. והם לא מתנהגים דרך השרים. מובן מאליו, הדבר עצמו הוא דבר קשה מאוד להבנה. מה זה אומר? איך בכלל אפשרי שהם לא מתנהגים דרך השרים? הרי יש סדר, הרי יש טבע.
הבחנות: גלות וגאולה
אבל זה המהלך של הרמב”ן, שהיהודים לא מתנהגים דרך השרים. נכון, בדיוק, היהודים בזמן הגאולה, כן, בזמן הגלות הם גם דרך השרים בדרך כלל, והם כן קצת דרך השרים, וכן הלאה. אבל יהודים בארץ ישראל, יהודים בזמן הגאולה, במילים אחרות, חזרה לרמב”ן הקודם, יהודים בזמן… מה זה אומר תיאולוגית? זה הרי חלק מקבלה, ואף אחד לא ראה את השר. אבל זה בוודאי אומר משהו. זה אומר שבמצרים יש מהלך איך זה עובד, כמו דרך הטבע, לא שכר ועונש, לא אם חוטאים הולך רע ואם טובים הולך טוב, אלא איך שהשר של מצרים רוצה.
מה שאין כן יהודים מתנהגים בהנהגת השם באופן ישיר, באופן ישיר. במילים אחרות, כשהיהודים טובים, יש להם טוב, וכשהם רעים, יש להם רע. ואז זה לא חוזר לשרים. נכון, זה קצת יותר מסובך. אבל זה החידוש, זו נקודת החידוש, זו נקודת החידוש של ארץ ישראל, זו נקודת החידוש של עם ישראל שעומדת בפרשת האזינו, שהם לא חלק מהשרים, אלא חלק מ… הם לא מונהגים דרך השרים, אלא מונהגים דרך ה’.
קושיה: האם גויים צריכים לעבוד עבודה זרה?
ועל זה, ואני אומר שקצת קשה לי, כי לפי זה גויים צריכים לעבוד עבודה זרה? זה דבר קשה מאוד. מובן מאליו, אפשר תמיד לומר חילוק, כי הוא לא מתכוון, הוא עושה טעות, הוא מתכוון כמו שהרמב”ם מסביר שם, הוא מתכוון שהשר הוא האל הראשון. בסדר. אם הוא לא מתכוון, אם הגוי אומר “כולא עלמא דא אלהא”, אם הוא אומר שמעל כל האלים יש אל אחד שהוא האל האמיתי, האל שלנו, איזו טענה יכולה להיות עליו?
למה התורה… יש הרבה מאוד שהתורה טוענת לגויים, והרמב”ם אומר כי הם גרים בארץ ישראל. בסדר, והגויים שלא גרים בארץ ישראל אין להם באמת שום טענות על עניין עבודה זרה? יש לעיין, יש כאן מקום עיון גדול, זה לא דבר פשוט שכל אחד יכול לחזור עליו, יש בזה טעם, אבל זה גורם להרבה בעיות במהלך, ואני לא יכול ברגע זה מיישב זיין את הבעיות.
יציאת מצרים: שינוי אמיתי בבריאה
יסוד הרמב”ן
כי על כל פנים, זה המהלך של הרמב”ם, זה יסוד של הרמב”ן, שיש שבעים שרים, והיהודים אינם אחד משבעים השרים. וזה הפשט של מה שכתוב “יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה’ עמו” [דברים לב:ח-ט], וזה גם הפשט של מה שכתוב “אשר חלק ה’ אותם לכל העמים תחת כל השמים, ואתכם לקח ה’ לכם” [דברים ד:יט-כ], בעצמו, ישירות, לא דרך מערכת השרים, “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים” [דברים ד:כ].
“כור הברזל” – הוצאה מהשרים
והרמב”ן אומר שם, שזה משמע שהוא הוציא אותנו, וכאן אני מגיע לפשט ביציאת מצרים, שזה לא ראיתי ברור שמישהו אומר, והבאר מים חיים אומר את זה כמעט בבירור. יש ספר יפה על שיטת הרמב”ן, נקרא “יהודה ועמי”, הוא מביא יפה מאוד את העניין, ויש לו פרק על זה, כתוב “עם ישראל לעמים” שער ד’ פרק א’, אבל הוא שואל קושיה אחרת, הוא לא מדבר על העניין שזה היה צריך לקרות ביציאת מצרים. אבל לכאורה, הפסוק עומד ברור לפי איך שהרמב”ן לומד את הפסוק, שזה המעשה של יציאת מצרים.
הנה, הרמב”ן אומר “כור הברזל” מרמז על השר של מצרים, שהכור של כלל שבעים השרים שמנהיגים את האומות, סוף סוף הוצא משם, הוצא מכור הברזל ממצרים, כדי שתהיו עם נחלה, כדי שתהיו נחלה. מה זה נחלה? “חלק ה’ עמו”. אין לנו חלק בשבעים השרים, אנחנו שייכים לה’, ואנחנו מונהגים דרך ה’ ישירות, לא דרך השרים. זה המהלך.
החידוש הנפלא: שינוי אמיתי
אם אנחנו מבינים כך, צריך להבהיר שיוצא חידוש נפלא ביותר, לא שאנחנו צריכים מחדש זיין, כי לפי הרמב”ן בוודאי, ואפילו לפי הרמב”ן, יציאת מצרים עצמה לא מראה כלום, זו אולי ראיה טובה, אבל באמת ההשגחה תמיד הייתה. לא, כי אולי יש סוג מסוים של השגחה. כאן צריך לחשוב האם העניין של לא להיות מהשבעים שרים הוא אותו דבר כמו העניין של נסים נגלים שהרמב”ן אומר. יכול להיות שזה אותו דבר, יכול להיות שלא, צריך מעיין זיין. זה עוד… יש לו תמיד “פריימוורקס” שונים שהרמב”ן מדבר, וצריך להבין האם זה אותו דבר. יש את הסוגיא של נסים נסתרים, יש את הסוגיא של שבעים אומות, יש עוד סוגיות, צריך מעיין זיין האם זה אותו דבר. אבל בוודאי שיש שייכות גדולה, בוודאי שהרמב”ן מבין שיש שייכות גדולה בין הדברים.
לפני יציאת מצרים: “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”
וזה לא חדש געווארן, זה קרה ביציאת מצרים. מה זה, במילים אחרות, מה האמת? אנחנו לא סתם שהם עושים טעות הגויים, “ויהי דעתך דיבוס ונידחת”. אם יהודי עובד עבודה זרה, הוא כמו נדחת. אבל גוי עובד עבודה זרה, הוא לא כמו נדחת. זה מתאים. איך יכול להיות כך? זה מתאים שהוא יעבוד עבודה זרה, כי האל שלו הוא באמת ההוא. יהודי שעובד עבודה זרה הוא דחוי, כי הוא “חלק ה’ עמו”. מתי היה “חלק ה’ עמו”? במצרים.
לפני כן, אם היהודים במצרים עבדו עבודה זרה, “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”, לא היו טענות עליהם. הם באמת היו מונהגים דרך השר של מצרים או השר של ישראל.
קושיה: מיכאל שר ישראל
זו בעיה, כי אני מתלבט תמיד ברמב”ן, כי בספר דניאל כתוב בפשטות שיש שר של ישראל. איך הרמב”ן יכול לומר שליהודים אין שר? אבל צריך להתעמק מאוד בעניין, יש כאן דבר עמוק מאוד שאני לא יכול לומר בבירור, אני לא יודע בבירור מה קורה עם זה. אבל על כל פנים עומד די ברור ש”מיכאל שרכם” [דניאל י:כא], מיכאל בפשטות הוא השר של ישראל. כך כתוב בזמירות, “מיכאל שר ישראל”. זה הרי פסוק מפורש. קשה מאוד מה הרמב”ן לוקח מזה שיהודים הם למעלה מכל השרים. בסדר, זו שאלה.
“ויתאשם לו קח השם מקרא בארץ לא במצרים”
אבל על כל פנים, כך העם נעשה, משהו באמת קרה. יכול להיות לפני כן, היהודים במצרים, שהם לא היו ברמה. “ויתאשם לו קח השם מקרא בארץ לא במצרים”. לפני כן היה באמת נכון וצודק שיהיו עובדי עבודה זרה.
מה באמת קרה ביציאת מצרים?
מה יוצא אם כן שיציאת מצרים היא לא רק שנתגלה געווארן שעובדי עבודה זרה עושים טעות, או כמו שהרמב”ם אומר שנתגלה געווארן שמשה רבינו לימד שיש אל, כמו שהרמב”ן לימד, וכן הלאה. אלא מה, באמת השתנה, השתנה משהו בעולם. עד עכשיו העולם התנהג דרך מזלות, דרך אומות, וכן הלאה. עכשיו זה מתנהג דרך “כי חלק ה’ עמו”. עבור היהודים. עבור הגויים לא, הם נשארו איפה שהם. אבל עבור היהודים נעשה שינוי חדש בבריאה.
מכאן ואילך, יצאו ישראל מתחת שלטון הטבע ושבעת האומות, שזה אולי אותו דבר כמו טבע ואולי לא, אבל על כל פנים, כאן הוא מדבר בשפה של שבעת השרים, ונכנסו לחלק ה’ עמו.
פירוש הרמב”ן ב”ובארץ יסתר תורתם”
וכך לומד באמת הרמב”ן פשט בפסוק “ובארץ יסתר תורתם”, שהאומות אמרו “אשר תמשול בהם שרי מצרים, והאלוקים עקר חקם עליהם, והם נתגלו”. כך מפרש הרמב”ן. “ואקח אתכם לי” אומר אותו דבר כמו “ואבדיל אתכם מן העמים” [ויקרא כ:כו]. זה אומר הכל שאתם לא תהיו נתונים תחת שלטון השרים, אני אנהיג אתכם ישירות.
ראיות מהרמב”ן שזה קרה ביציאת מצרים
די ברור מהרמב”ן במקומות שזה באמת קרה בשעת יציאת מצרים. יש לי עוד שתי ראיות שזה פשט הרמב”ן ביציאת מצרים.
ראיה א’: בלעם – “כי לא נחש ביעקב”
קודם כל, במקום אחד שאפשר למצוא את זה, זו אולי ראיה חלשה יותר, אבל כשהוא מביא את זה בעצמו זה נראה ראיה טובה, דווקא מבלעם. מה אומר בלעם? “אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל” [במדבר כג:כב-כג].
אומר הרמב”ן על זה, “כי לא נחש ביעקב”, למה? ונראה שזה מה שהוא רוצה להסביר. כן, “אל מוציאם ממצרים”, הקב”ה הוציא את היהודים ממצרים, ומעכשיו היהודים אינם נתונים תחת אומות. למה כאן נחש וקסם? הרמב”ן מסביר בפרשת שופטים ב”תמים תהיה” [דברים יח:יג], שנחש וקסם הם כולם פירות השרים, של המלאכים, של הדברים. הם יכולים לעשות כישוף, הם יכולים לעשות דברים שונים, הם עובדים. זה הרי כל העניין, הם עובדים. למה הם עובדים? אבל אם יש “ויתאשם לו קח השם”, זה לא עובד.
אחרי ש”אל מוציאם ממצרים”, אומר בלעם, לא עובד “נחש ביעקב ולא קסם בישראל”. למה? “כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל”, הם מדברים ישירות עם ה’. אי אפשר לעשות ברכות הנקללות, אי אפשר לעשות את כל הקסמים האלה, אי אפשר לעשות את עבודה זרה. זו עוד ראיה יפה מאוד שיציאת מצרים, כשקוראים את זה מראה את העניין שהקב”ה מנהיג אותך בעצמו.
חזרה לרמב”ן בפרשת בא
וזה בעצם, אם חוזרים, הולכים באמת במובן מסוים חזרה למה שהרמב”ן לומד אפילו בפשטות ביציאת מצרים. כן, זה מראה השגחה. כאן אנחנו אומרים חידוש חדש, העולם לא תופס את זה תמיד כשלומדים את הרמב”ן בפרשת בא, כי הרמב”ן, שזה כבר למדנו כמה פעמים, שזה אמת שזה לא לגמרי הפשטות כך, זה לא תמיד כך, זה רק כך ליהודים, זה רק כך לצדיקים, לפעמים הרמב”ן אומר עוד, לפעמים הוא אומר לצדיקים, או יותר. אבל בוודאי שזה חידוש של הבריאה שהיה כך.
יציאת מצרים לעומת חידוש העולם
יציאת מצרים היא לא רק ראיה ששם השם יוכל לעשות נסים, הולכים לראות שהוא יכול, שהוא יכול, הוא יכול הרי לכולם, ובדיוק הוא בחר רק לעשות ליהודים, אבל הוא יכול לכולם. בסדר, זה אמת, אבל גם, זה באמת קרה אז, באמת קרה אז, יציאת מצרים, החידוש שהיהודים מונהגים על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, לא על ידי מלאך, לא על ידי שליח. כן, זה אולי הרמז של החלק הזה מההגדה, וכן הלאה.
וזה באמת אותו דבר ממה שלומדים, אבל לא פשט כמו שלמדנו קודם שזו רק ראיה וזכרון לעניין חידוש העולם. ובמילים אחרות… זה לא מסתדר כל כך טוב, כי הרמב”ן אומר תורה שלמה על שבת שהיא זכר ליציאת מצרים על זה. כי חידוש העולם לא מלמד אותנו את זה, בוודאי תיאורטית זה מלמד את זה. אבל יציאת מצרים מלמדת יותר משבת, מלמדת יותר מחידוש העולם. אי אפשר לומר, אולי זה באמת הפשט, כי אז צריך לומר בשבת יציאת מצרים, לא מספיק לומר חידוש העולם, וזה אותו דבר. ומה, לפי הרמב”ן שניהם אותו דבר, למה הוא אומר את שניהם?
לא. חידוש העולם אומר שתיאורטית הקב”ה יכול לעשות מה שהוא רוצה. יציאת מצרים אומרת שהוא עשה מה שהוא רוצה, והוא בחר את קבוצת העם, היהודים, והוא מנהיג אותם באמת ישירות בעצמו, כמו שהוא רוצה, לא לפי מערכת החוקים והשרים, כמו שהוא עושה לכל הגויים, וכמו שהוא עושה באמת לכל הגויים, כי כך הוא רוצה להם גם כן.
רבינו בחיי: אישור לשיטת הרמב”ן
ועכשיו עוד ענין אחד, זה אמנם לא ברמב”ן, אבל רבינו בחיי, רבינו בחיי בן אשר בפירושו על התורה, שכידוע הולך מאוד בשיטות הרמב”ן, בפרט כשהוא הולך על דרך הקבלה, זהו פירוש נפלא למי שרוצה להבין את קבלת הרמב”ן, את פנימיות הרמב”ן, להסתכל בספר זה. ורבינו בחיי, רבינו בחיי בפירושו בפרשת יתרו, אומר הוא מפרש ממש כך, והוא מביא דווקא את אותו הפסוק. ובטוח שהרמב”ן גם היה חושב כך. הרמב”ן לא תמיד מאריך מה זה בדיוק דרושו, אבל זה בהחלט ברור ש
פנימיות הרמב”ן ביציאת מצרים: היהודים יצאו מרשות השרים
פירוש רבינו בחיי על “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” – אישור לקבלת הרמב”ן
זהו פירוש נפלא למי שרוצה להבין את קבלת הרמב”ן, את פנימיות הרמב”ן, להסתכל בספר זה. ורבינו בחיי, רבינו בחיי בפירושו בפרשת יתרו, אומר הוא מפרש אותו ממש כך, והוא מביא דווקא את אותו הפסוק, והוא בטוח שהרמב”ן גם היה חושב כך, הרמב”ן לא תמיד מאריך כיצד זה בדיוק דרושיו, אבל זה בהחלט ברור שזה עולה בקנה אחד עם שיטת הרמב”ן.
והוא אומר שמה שמשמעות “אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”, מפרש הוא, אומר הוא שיש פירוש ש”בית עבדים” פירושו “מבית האסורים המלאכים שהם עבדים של הקדוש ברוך הוא”. הקב”ה הוציא את היהודים ממערכת המזלות, שהם רק עבדים, אין להם כח עצמי. והוא אומר “כי ירמוז הוציא את ישראל מן הרשות הנתונה למצרים מן משפט הכוכבים, לולי השם שהשפיל כוחם והוציאם בדרך נס”.
משמעות “כור הברזל” – השר העליון של מצרים
וזו משמעות “ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים”. כלומר, הוא מראה, לא כתוב בדיוק מה שרציתי שיהיה כתוב, אבל לכאורה מתכוון הוא גם לכך, או שאפשר לכאורה ללמוד זאת גם כן. עשיתי חשבון גדול עם הרמב”ן מכור הברזל. זה הרי לכאורה פשוט, שלפי משפט הכוכבים היו היהודים צריכים להישאר במצרים, והקב”ה שבר את בריח התיכון.
אבל אני אומר עוד, שכאן חידש הקב”ה דווקא שהיהודים הם למעלה מבריח התיכון, היהודים הם דווקא חלק אלוקה ממעל. וזו משמעות כור הברזל. הוא אומר זאת הפשט, כי למה לא כתוב “ויוציא אתכם ממצרים מכור הברזל”? למה כור הברזל על מצרים? אלא כור הברזל מרמז על השר העליון. או כי היה ראוי לתוך פולחן שיהיו כלי כור הברזל. אפשר לומר פשוט שכור הברזל מרמז על השרים העליונים, וזה נותן אחר כך את המוציא ממצרים, כמו שכתוב “יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה”. תחילה נשבר את מצרים, השר העליון, שזהו כור הברזל, כלומר שבעים האומות, ואחר כך את ישראל.
אז זה פשט הרמב”ן, הדבר השני של הרמב”ן. לא רק שיש השגחה פרטית וכן הלאה, אלא שדווקא נעשה חידוש ביציאת מצרים, שנעשו היהודים מחוץ לשלטון השרים.
קושיה: מתי זה דווקא קרה? (דור הפלגה, בריאת העולם, או יציאת מצרים?)
כי כאן יש, אנחנו צריכים רק לזכור הערה אחת, כי לכאורה, ראיתי שהאדם שואל קצת הערה אחרת, דומה, הרי כתוב לכאורה בדור הפלגה, “בהנחל עליון”, מדברים הרי על דור הפלגה. אז מתי זה קרה? בדור הפלגה? האם זה קרה במצרים? הוא שואל אפילו יותר, משמע קצת שזה קרה בבריאת העולם, לפני השנאה… שנאה היא אולי קצת דיוק? אני לא יודע אם זה ממש דיוק, כי אפילו ב”בהנחל עליון” הוא הרי ממשיך לדבר בעצם על מצרים, “ויתיצב גבולות עמים למספר בני ישראל”. מה פירוש? איפה מצאנו דווקא את הגויים העליון, ואת חלקי השמים, דווקא במדבר? אז נעשו החלקים? זה לא כל כך מוכרח.
תירוצים: הכנה במחשבה ומעשה במעשה
אפשר תמיד לומר שהיתה הכנה, אז זה היה במחשבה, אחר כך זה נעשה במעשה. בטוח שקצת כך עובד הרי סדר התורה, מעשה אבות סימן לבנים, וכן הלאה. או היינו אומרים כמו הרמב”ם, שלפחות במעשה, שסוף סוף אברהם אבינו היה ברמה, אבל לא, זה לא היה ברור. או אפשר להתחבר עוד יותר לענין של אל שדי ושם הוי”ה, שמה? שאברהם אבינו היה דווקא כך, אבל זה לא היה, כמו שהרמב”ן אומר, לא היה מאומה שלמה. ממילא פירוש זה עדיין דין של נסים נסתרים. זה לא היה ברור, שזה יהיה אומה שלמה. אז דווקא נתחדש ביציאת מצרים. אבל סוף סוף, נראה כך אפשר לומר, בטוח יש משהו שיציאת מצרים משחקת תפקיד במעשה.
יהודים במצרים: צדיקים לעומת כל העם
אגב, אפשר לומר, וזאת צריך לזכור, אפשר לומר שהיהודים היו יהודים במצרים גם. לא, במצרים לא היו, על פי רוב לא כולם, לא כל העם, אולי רק הצדיקים. אפשר לומר חילוקים טכניים שונים כדי להסביר, כאילו אם מפרטים עוד את מה שמחזיקים, מה היה בבריאת העולם, מה היה בדור הפלגה, מה היה… אני לא יודע בדיוק אם צריך ליישב את זה, או שהכל שלבים של אותו ענין, שהכל רמות של אותו ענין. אבל בטוח שבדרך הרמב”ן זה מסר גדול, לא מסר, זה דווקא מעשה שהיה ביציאת מצרים, שהוציאנו מעבדות לחירות אמת, לחירות שרי אמת, לא רק לחירות אמת. וזה דווקא דבר רוחני, דבר עצמי, שאפשר עוד לדבר.
המציאות הרוחנית: יום לפני לעומת יום אחרי
דווקא קרה אז. זה דבר רוחני כל כך עדין, וזה דווקא קרה. זה דווקא קרה. יום לפני כן היו היהודים צריכים לעבור דרך טומאה של מצרים, ויום אחרי כן היו הם, יכולים הם ללכת ישר לה’.
השיטה העקבית של הרמב”ן לאורך כל התורה
עכשיו, הרמב”ן, אמרתי, זה… אפשר לדפדף למעלה ולמטה כמה שרוצים. אתה פותח ספר כך, כמעט בכל מקום שהוא מדבר על יציאת מצרים, בפרשת צו, בפרשת אמור, בפרשת בא, כמעט כל פעם הוא מדבר על כך שבמצרים, היהודים יצאו, זו לשונו, שבזה הוא מרמז אלף דברים, הוא מרמז את ענין החמץ, והכל רמזים על אותו דבר. הנקודה שהזוהר אומר כל הזמן, שהיהודים במצרים היו תחת רשות הסטרא אחרא. במילים אחרות הוא אומר, תחת רשות השבעה מסרים. בפרשת שמות הוא אומר זאת כל כך ברור בנוסח הזה, תחת רשות השבעה מסרים. ואחר כך הם יצאו, וזה עיקר יציאת מצרים, יצאנו מהעבודה זרה.
“משכו ידיכם מעבודה זרה” – יציאה ממציאות העבודה זרה
“משכו ידיכם מעבודה זרה” פירושו לא רק שלא היינו צריכים לעבוד עבודה זרה, כמו שהרמב”ם אמר, שהיו אלפי מיני עבודה זרה. לא, נעשינו דווקא מחוץ לעבודה זרה. כלומר, נעשינו דווקא מחוץ לארץ ישראל, ואז הקב”ה רומם את היהודים גבוה יותר מהמדרגות של שבע האומות, של שבעה השרים. וזה ענין שלא אוכלים חמץ. החמץ מרמז על העבודה זרה. וכן וכן, יש שהזוהר דורש, “השמר לך פן תאכל חמץ”, אז חג המצות תשמור, שמחג המצות אתה יודע שהם לא סחורה ביתית. וכולי וכולי, עוד הרבה דרושים. נלמד כך, בעזרת השם, לפי דרכי, נראה הרבה דברים, כי כך הולך מאוד ברור עם הדרך הזו, שדווקא היה ברשות הסטרא אחרא באמת היהודים במצרים, והם יצאו. ביציאת מצרים קרה דווקא הדבר האמיתי, שהם יצאו מהשבעה שרים, שזה ענין “חלק ה’ עמו”.
סיכום: שלוש “שפות” של אותו ענין אצל הרמב”ן
עכשיו, צריך לזכור, כמו שאני אומר, יש כאן שלוש תמונות אחרות, שלוש מילים אחרות, שלכאורה הכל מסתובב סביב אותו דבר. אני יודע, וצריך ליישב את זה, אבל הרמב”ן, אבל זאת צריך לזכור, זה מאוד ברור, יש את המושג של שבעה מסרים, של “חלק לכל העמים”, “חלק ה’ עמו”. אז המושג… אחר כך יש מושג שני שהרמב”ן מדבר, המושג של רצון, שהוא קורא חידוש עולם, המושג של השגחה פרטית, השגחה על הצדיקים בפרטות, השגחה על ישראל בפרטות, כי הרי לפי מה שעושים השגחה פרטית, הרי יש שכר ועונש, הרי יש רצון. אז זו שפה אחרת, אפשר לומר שפה נומר שתיים, שיש בעולם הרמב”ן לענין.
שפה נומר שלוש: “אל שדי” ו”שמי הוי”ה”
השפה השלישית היא ענין “אל שדי” ו”שמי הוי”ה”, שהרמב”ן מקשר לענין, הוא אומר ש”אל שדי” מראה על נסים נסתרים שהקב”ה עשה לאבות, ו”שמי הוי”ה” מראה על ההנהגה הגלויה של השגחה. זה אותו דבר ממש, אבל זה נוסח אחר של אותו דבר. “אל שדי” הוא הרי נסים נסתרים. אז צריך לנסות לענות על כל הדברים האלה, לעשות בדיוק לכל דבר מקומה, מה זה כל נוסח, מה זה כל דרש, מה הוא מוציא. אבל כל חלקי הפאזל מתחילים להתאחד בענין, וזה יציאת מצרים, שבו הדרך החדשה, “ואסרתי אתכם לי לעם”, אז היהודים איבדו את השבועה, הכניסו אותם לדרך חדשה של סוד האמת.
סיום: מה נשאר עוד לעשות
זה כל מה שדיברתי קצת בדרך אגב מה שכתוב, להסביר מה זה אומר, איך זה יכול לומר בכלל, זה עוד עבודה שלמה. צריך לדעת להבהיר לעשות סנס מזה, מה פירוש שיש סוד האמת, מה פירוש. זה שיחה יותר ממה שאני יכול לעשות היום בהקשר הזה, אבל זה בטוח דבר שצריך לעשות. סתם לומר סוד האמת וכו’ וכו’ זה לא מספיק. אם מישהו מבין את זה, הוא מבין את זה, אבל לפחות למאן דסייכל צריך זה עוד פירוש גדול לפירושו כדי להשכיל קצת מה זה יכול בכלל לומר, איך אפשר אחר כך להבין את זה. אבל על כל פנים, עשינו עוד הבהרה גדולה אחת במהלך.