וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.
וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר.
רגילים לדבר על הקוריוז של היות רשימת המשפטים הפרשה הסמוכה למתן תורה. כאשר מעריכים את מתן תורה כאותו התעלות והתגלות, השיא של רוממות הרוחניות, ואילו המשפטים כאילו הם מתייחסים לדברים הכי פשוטים של חיי החומר והיום יום, הכסף, השכירות, ההיזקות, וכאלה. למעשה, לא זו בלבד שאחרי מתן תורה נאמרה פרשת משפטים, אלא שפרשת משפטים נתונה בתווך בין שני תיאורים של מתן תורה ועלייה להר סיני, כאשר התיאור הבא אחרי פרשת המשפטים עוד יותר רוחני באופיו המתאר את התגלות אלהי ישראל למשה והזקנים כסדר ההתגלות לנביאים, ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, תיאור שלא בא כמותו בסיפור מתן תורה שבפרשה הקודמת שבה עיקרה בעשרת הדברות.
ואמנם החיים כוללים גם עשרת הדברות, גם משפטי ביזנס כסף והיזקות, וגם התקרבות לראות את השם. וכך התורה שהיא תורת חיים כוללת את שניהם ומדלגת ומערבבת בין זה לזה. אבל יש לדעת את סדר הדברים על בוריים. כי אמנם בראש החיים הוא המעמד הנבחר סיפור יציאת מצריים ומעמד הר סיני, ומתוכו נובעים סדרי משפטים ודינים, ובסוף הכל מתקשר במחזה אלוהים שמגיעה רק מתוך המשפטים האלה. כנאמר באותו פרשת התגלות שאחרי שקיבלו העם את דברי המשפטים וכרתו על כך ברית הגיעו לראות את השם.
ונבאר תחילה את סדר המשפטים המגיעים מן המקום של הברית. כי בסדרי משפט רבים שאנו מורגלים בהם שמים את המשפט כקטגוריה מעל החיים, ואת הקדושה וההתגלות כקטגוריה מעל המשפט. ונגד שני טעויות אלו יוצאת פרשה זו. שמים את המשפט כקטגוריה מעל החיים, נראה בכך שרבים מדוברי המשפט ושופטי בתי הדינים נראים מנותקים כל כך מההקשר האנושי שעליהם הם מדברים. יקוב הדין את ההר הם אומרים ואין מרחמים בדין. אבל בסוף ההר שהם נוקבים הוא הר סיני, אותו מעמד קהילת האנשים שעליהם מתבססת על סמכות המשפט. משפטי התורה מסופרים כולם כסיפורים. כי תקנה עבד עברי, כי יכרה איש בור, כי יכה איש, וכן הלאה. הם מתחילים מן הסיפור הפעוט, ממה שקורה לאנשים בעולם. מעובדות מוחשיות, ועל העובדות האלה פוסקים את דינם. אמנם חכמי המשפט המאוחרים שוברים את ראשם איך להשוות דין מכונית שפגעה לסיפור השור והחמור שבמקרא, אבל את דרך המקרא בהצגת המשפט כסדרת סיפורים ולא בהפיכת סיפור החיים לסדרת משפטים אין לשכוח.
הטעות השנייה הוא העמדת הקדושה כקטגוריה נפרדת מהמשפט וסדר החברתי המועיל הקבוע בחיים. דוגמאות רבות לכך, ותומכים בכך פעמים רבות גם הצד המסחרי וגם הצד הקדוש. הסוחר אינו רוצה שהשבת ייכנס לו לעסק. תן לקדושה אשר לקדושה ולכסף אשר לכסף הוא אומר, מה אני אשחרר את העובד שלי (המכונה בלשון המקרא עבדי) כסדר השבת, השבת מקודשת לאל, היא לא נכנסת לעסק שלי. באה הפרשה ואומרת תנוח בשבת למען ינוח עבדך ואמתך, השבת המקודשת עומדת על וקשורה באותו עסק פשוט שבינך לבין הפועלים שלך, לבין השור והחמור שלך. גם מצדדי הקדושה אוהבים להגיד אותו דבר. אני קדוש ועלי לא חל החוק הפשוט של המשפט. לי מותר להשתרר על אנשים, להשתמש בהם, לעשות כחפצי, כי הנה אני כהן לאל, אני עסוק בראיית אלוהים, מה לי ולמשפטים זוטרים. באה התורה ואומרת וכי יזיד איש על רעהו, מעם מזבחי תקחנו למות. אל תברח מן האחריות החברתית שלך אל המזבח אל עבודת האל, גם מן המזבח ניקח את הרוצח להענישו כשאר בני תמותה.
ואחרי שאנחנו מסלקים את שני צדדי הטעות האלה, המפרידים את השמים מן הארץ ואת הארץ מן השמים, אפשר לשמים לשרות על הארץ, עולים אנחנו על ההר לראות את אלהי ישראל. ומהו אותו ראיה, היא מפורטת כסדר החזיון לנביאים, ומייחדת מה שתחת רגלי השם. כי מה שעל הכסא, מה שמעל רגליו, כלומר חצי הקומה העליונה, לא ניתן לתיאור, (וכמבואר בפירוש נבואת יחזקאל במסכת חגיגה), אבל תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. רגלי האל הם המתוארים בפסוקים כמקום המקדש, המזבח, כארץ שעליו שוכן השם, הארץ הדום רגלי, והנה ממה נבנית אותו מקדש בארץ, מן הכסף ומן המשפטים מן העבודה של האנשים. מאותם רגליים (לשון רז”ל ממונו של אדם מעמידו על רגליו) , היא נקייה כלבנת הספיר וטהורה כעצם השמים.
באחד באדר משמיעים על השקלים, בהתקרב אל גמר חודשי החורף המיוחדים לזריעה וחרישה וכל עבודה בשדה, מעבירים את הקול שהנה הולכים לעשות מן ימי החול האלה מקדש מזבח וקרבנות, ותביאו את הכסף שהרווחתם בזה אל המקדש. אמרו לא הבין משה את המצווה הזו עד שהראהו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. אותו מקום שתחת רגליו, הראהו שהכסף מצטרף באש הקודש, וכך מתוארת מקדש העתיד כבנויה באש, באש אתה עתיד לבנותה, מתוך מטבע של אש מקום שיראה הנביא את לבנת הספיר במטבע עבודתו.
מפרשים רבים עמדו ודרשו על הדגשת וחזרת הנוסח ‘כאשר צוה ה’ את משה’, על כל פרט ופרט ממעשי הקמת המשכן, רגילים לגשת לזה מנקודת מבט תאלוגית, או מוסרית, או הלכתית. אני רוצה לדבר מעט על זה ממבט קיומי, על יסוד דברי ‘מי השילוח’.
הקמת המשכן הוא האקט המרכזי ביותר בסיפור יצירת עם ישראל שספר שמות סובב עליו (כדברי רמב”ן, בראשית הוא ספר היצירה, שמות ספר הגאולה, ובניסוח יותר מדוייק, בראשית הוא בנין העולם, המצב שבו האדם נתון, שמות הוא בנין האדם עצמו, העם, המשפחה), ובתרגום למינוח שלנו, הוא הפעולה היותר משמעותית שתיתכן לבן אדם, בתור איש פרטי וכפועל בתוך החברה. משמעותו הוא לקחת את הרעיונות, את היסודות הנעלמים שמתגלים לו, ולבנות מהם בנין בר קיימא בעולם הזה.
טבעו של העולם הזה שהוא מתמטי, שהוא בנוי ממידות ומספרים, ממיליוני פרטים קטנים. הוא לא מופשט הוא לא אפלטוני. ובשביל לפעול בו, כל שכן בשביל לפעול בו את הדבר ששורשו מופשט, חייבים ללמוד את המידות ואת המספרים בעולם הזה. הקושי והפרדוקס העצום בפרוייקט הזה הוא תירגום התוקף הרוחני, התוקף שאין לו מידה ומנין, ולא רק להלביש אותו במילים ומספרים, אלא דווקא לתרגם אותו לתוקף של מילים ומספרים, לתוקף הייחודי הזה של העולם הזה.
לתוך הבעיה הזאת נכנס מושג המצווה כנסיון לפתרון. בתפיסת עולם הדתית, ההלכתית, מחולק העולם בין דברי מצווה לדברי רשות. אף הפעולות הרוחניות, הטובות, מחולקים לפעולות שהם מצווה ועושה ופעולות שהם רצוניות, מידת חסידות. מי השילוח מתרגם את זה ככה: מצוות הם פעולות אשר ברור, בולט, ומפורש, לעושה אותם, שהם רצון ה’, שהם הדבר הנכון והאמיתי לעשות. מידות חסידות הם דברים אשר הכוונה בהם טובה, אבל הם נעשים מתוך ערפול, אנחנו יודעים שאנחנו מתכוונים בהם לטוב, אבל אנחנו לא בטוחים שמה שאנחנו עושים הוא הדבר הנכון, שהוא יביא את המטרה שלהם אנחנו מתכוונים.
אין לך דבר יותר מעצים לאדם מעשיית מצווה, זה הדבר הכי תקיף בעולם, התוקף של הוודאות, האפיסטמולוגית והמוסרית, שמה שאתה עושה הוא הדבר הכי טוב ונכון ואמיתי לך לעשות. כאשר צוה ה’ את משה. (דווקא, לא כאשר צוה ה’ סתם, כי אין דבר כזה, אלא כאשר צוה את משה, כלומר למשה התגלה הברירות הזאת), זהו לאחוז את האלוהים בידיים.
אמנם, מעטים מאד הפעולות והדברים שאפשר להגיד עליהם בלי ספק שהם מצווה. גם בפרויקט המצווה הכי גדולה ומרכזית, קיים בסופה ספק, רתיעה, בפרט כאשר אנחנו גודרים את תחום המצווה, כאשר קובעים זה כן וזה לא, ולזה כן ולזה לא, זהו הפתח הפתוח בכל פעולה מצוותית, המקום שבה התוקף שבה מגיעה אל סופה, פותחת את הפתח לערפול וספקות, לענווה, ומשם, להשראת השכינה, לירידה של האלוהים שאי אפשר לתפוס בידיים, ולהרמת עיניים אליו, לקצה גבול התוקף האנושי.
מי השילוח מעיר, כי בפעולה האחרונה, הגומרת את עבודת המשכן, נשמטה האמירה כאשר ציווה ה’ את משה (מ, לג) ”ויקם את החצר סביב למשכן.. ויכל משה את המלאכה”. כאן באה מלאכת משה, עם הציווי שעליו, אל כלותה. והוא מסביר, כי הקמת החצר מסמלת תיחום גבול המשכן, לומר עד כאן המשכן, ובכך נשללה שאר העולם מלהיות משכן. על הגדרה הזו אין מצווה. היא פשוט גמר יכולת משה, לא גמר יכולת ה’.
ומיד, ויכס הענן את אהל מועד, הענן, הערפל, המסמלת כבוד ה, ירדה על האהל, ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד. הוא כבר הופקע מתחומו של כאשר ציוה ה’ את משה.
( את הקישור לשקלים, מצוות השקלים הקשורה למספר ישראל, והיותה מחצית דווקא, ובכך ניצחון צד הספק של חצי שקל של ישראל על שקלים שלמים של המן עמלק, תעשו כבר לבד, הדרוש לא חשוב)