צמצום – וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי

ל"ג בעומר תשע"ז – בלתי מוגה

[א] בר יוחאי מושב טוב ישבת יום נסת יום אשר ברחת במערות צורים שעמדת שם קנית הודך והדרך. סיפור מערת רשב"י מסופר בשבת לג, ב, ונדרש בזוהר בכמה אנפי, תוך הוספת פרטים ודימויים רבים. ויש לעיין היטב בכל הסיפור ולצרף את כל הנושא להיות אחד ונפרט ממה שחזינו.

כללות הענין הוא כלל סיפור העולם. שבתחילה עלה במחשבה לבראו במידת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מידת הרחמים. וכך ברייתו של עולם ברישא חשוכא ולבתר נהורא. כאדם שגדל תחילה ביצר הרע וכאשר מתבגר מקבל יצר טוב. וכך גם רשב"י נולד ילד וגדל. אנו נוטים לשכוח את סיפור ההתהוות, וממעטים לעסוק בו. שהרי אין רצונו של מלך שיזכירו שמו על האשפה. אין יפה לאדם גדול שיזכירו שמו על קטנותו, וכאשר שרו חסידים בשמחת בית השואבה אשרי זקנותינו שכיפרה על ילדותינו. אבל לדבר על הילדות של תלמידי חכמים אנו נפגשים בסיפור המערה של רשב"י. ובהרחבה לכלל סיפור תלמידי רבי עקיבא. שלא נהגו כבוד זה בזה כי היו בחינת גבורות הקטנות, בחינת ימי העומר (שעה"כ) ור"ש עצמו תוך חמשת תלמידי ר' עקיבא שבבגרותו היה כמו גלגול כל אותם כ"ד אלף של הקטנות ותיקן את הענין, והוא מה שהשיג בישיבתו במערה אמר אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאתני בכך. אלמלא לא חטאתי לא מצאת בי גדולת בעלי תשובה. אלמלא לא הוי חשוכא לא היה נהורא. אלמלא לא נכשל בה אין אדם משכיל בדברי תורה.

וכללות הסיפור, בתחילה היה רשב"י מדבר על המלכות ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם. ומתוך דברי לשון הרע שהוא פגם המלכות, שדיבר יהודה בן גרים שהוא ממש תואר המלכות שבה יהודה ובה גרים, הוכרח להסתתר בבית המדרש, ומתוך שאמר נשים דעתן קלות שהוא פגם המלכות הוכרח להסתתר במערה. וסוף דבר כאשר יצא אמר לעשות כיעקב ולחון את פני העיר, רב אמר מטבע תיקן להם שמואל אמר שווקים תיקן להם ר' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם. והרי זה ממש הדברים שהאשים בהם את המלכות שאינם עושים אלא לצורך עצמם, ומה שלמד במערה אחרי שעבר את יצחק להגיע אל יעקב לעשות את מעשים הללו לתקן את העיר (והבן החלפת הגשרים במטבע, שווקים גשרים מרחצאות, הם ראשי תיבות גש"ם, ויעקב תיקן מטבע שווקים מרחצאות ובר"ת ממ"ש) כי למד ללמוד מהוויות העולם, וכאשר תיקן את העיר מטומאת מת, וקינטר אותו ההוא סבא טיהר בר יוחאי בית הקברות, מה אמר לו, יאמרו זונות מפרכסות זו את זו תלמידי חכמים לא כל שכן, ושמע הדימוי הזה והראיה הזו יוצא מפי רשב"י, מאיפה למד שיש לתלמידי חכמים לכבד זה את זה ולתמוך זה בזה, ניגוד תלמידי ר"ע דקטנותו שלא נהגו כבוד זה בזה, מאותם זונות שעבורם העמידו רומיים את השווקים לדעתו בתחילת הסיפור, ואותם זונות שימשו לו לדמות בטהרת השוק מטומאת מת. (בגמרא איכא דוכתא, ומפרש רש"י שהיה זה שוק שלכן היה צער לכהנים שלא יכלו לעבור שם).

וסוף הסיפור פגש את יהודה בן גרים אמר עדיין ישנו לזה בעולם נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות. אמנם התוספות (ד"ה ה"ג) לא אהבו את הסיום הזה, אמרו שיש לגרוס רבי יהודה בן גרים, והוכיחו שהיה מאנשי צורה ואדם גדול, ולפי זה תיקנו לגרוס גם בסוף הסיפור נח נפשיה ולא גרסי גל של עצמות בלשון גנאי. וראה בעיניך איך הוספת התוספות מתאימים לכלל המהלך, כי לפי גירסת עדיין ישנו לזה בעולם, עדיין ישנו לסרך של קטרוג רשב"י על כלל הווית העולם, איך ישנו לזה בעולם. והלא למדנו כבר שלכל מה שיש בעולם יש מציאות, ויש לעשות שלום איתו ויבא יעקב שלם, ואיך יהרגו את יהודה בן גרים סוף הסיפור. ואם בתחלה חשבנו לקרוא לו יהודה הנה נקרא לו רבי יהודה. והנה גם לו יש לומר אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאתני בכך.

[ב] בכדי לראות את רשב"י יש ליכנס למערת רשב"י, כלומר אל טרם היות עולם. כפי שאמר חכם אחד, אלהים ברא את העולם יש מאין, אבל עדיין ניכר האין. המקום שאליו בורחים הוא למעלה מן העולם, במקום שלמעלה מתפיסת עולם נאמר ברח לך אל מקומך. מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ושם יש לעשות מושב טוב. בלתי אפשרי לאנשים אפילו משכילים וחכמים לצייר להם את המקום שהוא מעבר לחיזו דהאי עלמא כי לא יראני אדם וחי. עין לא ראתה אלהים זולתך. בכללות זו המקום שאין בו שום דבר מציור העולם הזה. הוא נראה כמו מערה מבחוץ אבל מבפנים אין בו יחס אל המציאות כלל, הוא נשכח מן העולם הזה. יחידי סגולה יודעים אותו ויש להם מקום בלב שאינו מקום העולם כלל. ואחרים ישאלו והלא אוכלים מן החרוב ושותים מן המים. אבל החרוב מסמל את החורבן, כמו שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב, כלומר מקום שנחרב מכל העולם הזה. ומעיין המים מסמל את מעיין הנובע של הארה ותורה השופע באותו חורבן, כלומר מימי האינסוף טרם הצמצום. ושם אין שכר ואין עונש ואין מצוה ואין עבירה ואין חומר ואין אוכל ואין שתיה אלא השוואה גמורה אחת מכל צד ובו יושב רשב"י וצדיקים שעמו מושב טוב ישבת יום נסת יום אשר ברחת. זו המערה שבו נגלה הויה למשה הנה מקום איתי ונצבתי שם על הצור והיה כעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור. המערה שחותרת אל מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ומערה זו נתלבשה במקום מערת רשב"י במערות צורים שעמדת. שם קנית הודך והדרך הוד והדר לפניו במקום שלמעלה מכל עולם, והיה כעבור כבודי ומאותו מערה קרן עון עור פניו של משה והוא הודו והדרו. ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. אמר רשב"י באדרא משה לא ידע כי קרן עור פניו אבל אנא ידענא.

(ואותו מערה הוא כמו ההיפך ממערת אפלטון. כי המערה שלו הוא הכלא של תפיסת העולם הזה שאין אנו יודעים בה את האור. ומערת רשב"י הוא בזה שנחשכים עיני עולם הזה מגיעים אל מקום שאין בו אור עולם הזה אבל יש בו אור אמת. )

[ג] והנה מקום זה מלא אורה בעצמותו ואין בו שום ראיה ושום דין. אבל ביחסו אל המציאות נמצא דיאלקטקה תמידית, ועל זו הדיאלקטיקה עומדת כל סוד העולם וכל סיפור זה. כי אמנם אין במערה שום אחיזה ושום לבוש, אבל בהתייחסו תחילה אל אפשרות המציאות הוא מלא כעס ודין, שהרי אינו נותן מקום כלל למציאות חוצה לו. הוא אור האינסוף כשמכלה הכל "כי הויה אלהיך אש אכלה היא". כי מבטל הכל בפני הופעתו "משבית מלחמות עד קצה הארץ קשת ישבר וקצץ חנית עגלות ישרוף באש". והשבתה זו היא שבת דכולי שתא אבל שבת המופיע באש.

ובכללות הוא נקרא עיבור, שהרחם הוא מקום הבריחה הראשונה, כוולד טרם נוצר, בורח אדם לרחם אימא, ויש בעיבור זה צד נעים ונפלא מאד בחמימות אימא עילאה, אבל בהסתכלות אחרת הוא זמן הקטנות העמוקה ביותר. שהרי הוא עוד טרם ימי הקטנות, ונקרא בדברי האר"י קטנות ראשון או נה"י. והנה נה"י הם בעצמם הוד והדר שמצד שני. אבל צריך לבקוע את הרחם ולצאת משם, כמו שצריך לבקוע את הצמצום ולהמשיך משם קו אור א"ס. ואותו קו מוביל אותו אליהו והוא נעמד בפתח המערה ומכריז מאן לודעיה לבר יוחאי דמית קיסר ובטל גזירתיה. אליהו נקרא מבשר שלום כלומר ממשיך קו א"ס לתוך הצמצום והוא ממשיך לבר יוחאי מן המערה.

אבל ביציאתם הנה עדיין הם בעיבור וכך הם אומרים מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ושורפים את הכל במראה עיניהם, כמו אורות עיניים ראשונים שיצאו אחר הצמצום על ידי אליה"ו, כי מצד שני הקטנות הוא גופא חיי שעה, שהרי הוא יצר הרע הוא כל עסקי העולם שנקרא גבורות היצר או קטנות. כמו אותו דבר עושה הצדיק שאינו סובל את חיזו דהאי עלמא לבין עוסקים בחי שעה עצמם או עוסקים בעולם בקטנות כפי שהוא נראה לעיניים. אין זה סובל את זה. כמו תלמידי ר"ע אינם נוהגים כבוד זה בזה כל אחד אומר אנא אמלוך ונשרפים באש חבריהם. מפסח ועד עצרת כלומר באותו מקום של ספירת העומר שנקרא קטנות יניקה ועיבור. אין האלהות סובלת את העולם ואין העולם סובל את האלהות.

[ד] חזרו ר"א ור"ש בנו למערה, בסוד עיבור שני, משפט רשעים בגיהנום י"ב חודש, הוא תכלית זמן העיבור כנאמר הוי עובדא ואשתהי תריסר ירחי ומבואר. ומשפט רשעים בגיהנום הוא צירופם בשלהובא דאימא עילאה. חוזרים הם עם יצריהם ועם לבת אש עיניהם לעלות למעלה בעיבור א"א, ושם מצטרפים שני הגבורות להיות לאחדים, מגיעים הם למקום רבי עקיבא עצמו, שנכנס בשלום ויצא בשלום כלומר חזר למעלה והמשיך משם שלום אליהו שנית. והסוד הוא עבודת הויה בכל לבבך בשני יצריך. כאשר העיבור ראשון הוא כמו הכנעה, גדלות ראשון הבדלה, עיבור וגדלות שני המתקה. כלומר אחרי שהכניעו את היצר ביציאת מצרים ונבדלו ממנו בפסח יש לחזור להתעבר תוך פרעה עצמו ולהמתיק אותו ולהקריב אותו למעלה. וזה כמו במשל תחתון האדם נולד ילד ביצר רע, נעשה בר מצוה ומתחיל להילחם ביצר רע ולהבדיל את עצמו בטוב, שמונה עשרה לחופה הוא חוזר שוב לעיבור שני להשתתף עם יצר הרע ולקיים את הייחוד עם אשתו בשלהובין דיצר הרע המתאחדים אל היחוד.

וכן בפעם השנית כל מקום שהיה שורף ר"א היה ר"ש מרפא, בתחילה מטי ולא מטי היה הולך ומלמד את בנו שהיה בחינתו גבורות יותר עצומות לשתף את יצר הרע ביחוד, עד שמצאו זקן אחד, מעולם דעתיקא, שהיה רץ בערב שבת. ואוקמוה דהרץ בערב שבת ומזיק פטור מפני שרץ ברשות. כלומר אף על פי שבשאר ימות החול גבורות המרוצה קשים ומזיקים הם, ערב שבת הוא זמן שאותו שלהבת דחיפות גבורות היצר עולה להתכלל בקדושה ורץ להמשיך רשות הרבים לתוך רשות היחיד. והיה אוחז תרי מדאני אסא בידיה. שאלו אותו הרי אלה לכבוד שבת אבל לשם מה לך שנים, אלא אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, כלומר כנגד דכר ונוקבא יצר טוב ויצר הרע תרי מלאכין שמלווים לו לאדם בערב שבת, אין די בזכור וצריך שמור כנגדו וזו חביבות המצות על ישראל, המצוות שהביאו אותם מתוך חביבותא דהאי עלמא מתוך יצר הרע מתוך הדסים שמראים תוקפא דרחימותא בעולם לארוס וארוסה להתקפא חלשין.

[ה] מצאו את רבי פנחס בן יאיר. והנה פנחס בן יאיר הוא ממש אליהו כנאמר פנחס זה אליהו, הוא השיב את חמתי כאשר המשיך ברית שלום שהוא קו א"ס. והוא בן יאיר כלומר בן האור המאיר מסוף העולם ועד סופו. בנו הממשיך את האור במידה ומשורה. הכניסום לבית המרחץ למקום מים התחתונים, וראו את הסדקים בגופו. כי במערה נתפשטו רשב"י ור"א מכל לבושים, עד טרם היות לבוש לעולם טרם היות חטא עץ הדעת ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו. עד שגם לבוש עורם שהוא לבוש גופם לנפשם נסדק הואר תוכו אור הנשמה. אך אותו התפשטות כאשר מביאים אותו אל החוץ הוא כואב מאד כי אינו יכול לסבול את העולם ואינו יכול לסבול את דמעת העשוקים שהם מים תחתונים בוכים. אבל אמר לו אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאתני בכך. שהיה מפרק את קושיות רפב"י בכ"ד תירוצים. כלומר היה ממלא כל חסרון בכ"ד אלף תלמיד ר"ע שמתו מתוך שפגמו בקטנות יחודא תתאה כ"ד אתוון דבשכמל"ו, וכל מקום שהיה הקו מוצא הגבלה להכניס שם האור היה רשב"י מלביש אותו בכ"ד לבושים ומאיר לו כ"ד תירוצים.

ולו נקנה הוד והדר במערה ובשדה בעיר ובשוק, ויאהבו תלמיד חכמים זו את זו לפחות כמו זונות המפרכסות זו את זו אכי"ר.

פרשת בראשית – לא תאכלו מכל עץ הגן

סיפור אדם וחוה, הנחש ועץ הדעת, הוא אחד המסקרנים ביותר בין סיפורי התורה, המשמשת מקור בלתי נדלה לעיונים ושרש גדול למה שהוא מקומו ומטרתו של האדם בעולם, שהוא כוונת התורה.

הנושא העומד בראשו של העלילה הזאת, הוא ציווי ה' על האדם שלא לאכול מעץ הדעת, ופיתוייו של הנחש לאשתו וממנה לאדם, לעבור את פי ה' ולאכול ממנו. הסיפור הזה מבסס את מצבו הראשוני של האדם בעולמו, כעומד תחת ציווים וחובות, ומנגד, מול פיתויים הדורשים ממנו לסור מחובותיו. זהו מנקודת האדם, אבל יש כאן יותר מכך, גם העולם מוגדר על ידי הציווי הזה אחרת, זה לא עוד סתם עולם, זה עולם שבו קיימים דברים אסורים, ודברים מותרים. דברים קדושים, ודברים של חול. הציווי האוסר על האדם, ולו עץ אחד, אינה מתייחסת לאותו העץ בלבד, או לאותו המעשה בלבד. הוא משנה לו בתודעתו את העולם כולו. העולם כבר לא קיים סתם, יש לו הגדרה, והאדם אינו חופשי לכבוש את הארץ כאשר ירצה, יש גבול שאותו לא ניתן לעבור. והגבול הזה הופך את העולם כולו למוגבל, לקיים תחת משטר והגדרה. ואת האדם העומד בתוכה, למוגדר ולמצווה.

על נקודה זו, הוא מעמיד את דבריו על הפסוק(בראשית ג, א), שבו אומר הנחש לאשה "אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן", וקשה, וכי אסר עליהם לאכול מכל עץ הגן? הלא לא אסר עליהם אלא עץ אחד בלבד?, ומבאר:

"ענין הנחש שפיתה אותו באמרו שמאמר ה' היה על כל עץ הגן שלא יאכלו, כי כן הוא האמת, כי על ידי הגדר שנתגדר על עץ הזה, ממילא נתגדר על כל הגן שלא יאכל אותו בלתי כפי רצון השי"ת. כי כן הוא גם בישראל אחרי כי מאכלות אסורות נאסרו להם, ממילא יתחייב מזה צמצום לעת הצורך גם במותרות" (מי השילוח חלק שני פרשת בראשית, עמ' ט"ו בנדמ"ח)

אל מצוות התורה, המגדירים בעד השומר אותם את האסור ואת המותר, את שיש לרחק ואת שיש לקרב, לתעב או לאהוב, ניתן לגעת מכיוונים שונים. כיוון אחד, הרגיל אצל מבקשי טעמים למצוות, מנסה לעמוד על פרטי הדברים האסורים או המחויבים, לתת טעם והסבר על מה החזיר אסור, או למה המלאכה בשבת אסורה. אך יש להעמיק כאן ברובד עמוק יותר, למה ישנם בכלל דברים אסורים, ומה הענין הזה, שנתחלק העולם לקטגוריות של האסור והמותר, המחויב והמצווה, נחוץ לאדם בכלל. מעבר לשאלה למה הדבר הזה אסור והדבר הזה מותר, יש לעמוד על השאלה מה זה עושה לנו שיש בכלל דברים אסורים ודברים מותרים. והשאלה הזאת נוגעת לא לדברים ספציפיים בלבד, כי אם אל העולם כולו, ואל כלל תפיסת האדם את עצמו בעולמו.

ברגע שיש דבר אחד שאסור, כבר אין העולם הפקר. וכבר מתקיים האדם בצורה אחרת, הוא אינו חופשי, לא הכל פתוח. וכל דבר שהוא עושה, כל חלק של העולם שהוא רוצה להכליל בתוכו, ליהנות ממנו, להכניסו אל תוך העולם שלו, הוא צריך לעצור , לבדוק האם זה מותר או אסור. זהו שינוי תודעה יסודית שהיות האדם ניתן תחת כל איסור, ולו יהא על הדבר הפעוט ביותר, עושה לו.

הענין הזה נקרא בשפת איזביצא במילה אחת "צמצום", צמצום והגדרת האדם את עצמו לבל יהיה הפקר, ולבל יעשה אלא מה שהוא רצון ה'. ובהדגשה, לא שכל הגדרה ספציפית שהתורה מצווה על ישראל בכללות, או שהאדם לוקח על עצמו, הוא עצמו רצון ה'. אלא שהצמצום העקרוני, ההסכמה העקרונית שהאדם מחליט בנפשו שלא ליהנות מן העולם ללא רצון ה', הוא הדבר הנרצה כאן. זהו הדבר הראשון שהאדם צריך ללמוד מתוך כל גדרי התורה.

(אחרי שהאדם למד את הדבר הזה, וכבר הוא מוגדר ברצון ה', כבר אין הוא נצרך לרוב הגדרים עצמם, ויכול להתנהג בהתפשטות ולהיות יותר פתוח. וזו אחד מעיקרי החידושים שבדרך זה, אך על כך נאריך בפעם אחרת אי"ה.)

מובן, שהיות האדם נתון תחת הגדרה כזו, מגרה בו מאד את היצר, יצר הסקרנות, היצר שהוא הכח היסודי שבאדם שאינו מתרצה להיות מוגדר, ומחפש תמיד לחיות במרחב היותר מורחב ומתפשט שיוכל להרחיב עצמו בו. וזו אכן פיתוי הנחש, המצוי בין הגדרות, ודיברו על זה רז"ל בסיפור זה שמרוב הגדרים שהוסיפה חווה לציווי, הוסיפה על עצמה פיתוי.

ואולי לדרך זה יש להבין, כי עצם המחשבה כי ההגדרה הוא ענין עצמי, כלומר שהפרי האסור באמת אסור מצד עצמו, הוא הגורם לטעות זה, לרצון להוסיף על הגדר, ולפיתוי הנגרם על ידו. אלמלא הבינה חווה שכל עצמו של סקהאיסור לא באה אלא להגדיר אותה, לא הייתה מחפשת להגדיר את עצמה עוד, כי מה לי שיהיה הגדר כאן ומה לי שיהיה במקום אחר, וממילא גם הפרי לא היה מפתה כל כך, כי לעולם אין דבר מיוחד בפרי הזה, ואינו אסור מסיבת עצמו, הוא רק הדגמה ללמד אותה להגדיר את עצמה.

המסע מצדיק ועד חסיד (סוכות)

הפוסט הזה הוא המשך וביאור לפוסט הקודם, המרחיב על יסודי התפיסה שלו גם בתיאולוגיה, ומביא אותנו אל פרשת בראשית.

התחלנו עם מושג ההצדקה. והסברנו שזוהי יסוד עבודת השם. אפשר לראות את זה בכך שהכינוי שלנו למי שהצליח במה שהוא המטרה העיקרית בעולם הזה הוא התואר "צדיק", ביטוי שמובנו מוצדק, מי שחייו מוצדקים על פי שורת הדין, ומצינו שגם הצודק בדין וויכוח כלשהו נקרא צדיק, "והצדיקו את הצדיק", כך מי שצודק בדין הכללי שהאדם נשפט בו על קיומו, נקרא צדיק. לכן גם בראש השנה, שהוא היום שהעמדנו על הדין הזה, נידון האדם האם הוא צדיק או רשע, וצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים בו. התפיסה הראשונה הבסיסית של האדם הוא שהוא חייב להיות צדיק, רק כך יש לחייו ערך, רק כך הוא יכול לחיות בדין.

זהו תיאור העובדה מבחינתנו. כאשר אנו מתארים את זה כרצונו של הבורא, הוא מתנסח שהבורא בא בדין עם יצוריו, האם הם צודקים מבחינתו, והאם עשו את העבודה שהטיל עליהם וחייב אותם לעשות.

המשכנו עם כך, שכאשר אנחנו מתחקים אחרי דחף הצדקת הקיום עד סופו, אנו מוצאים שאין כל פעולה או עשייה שתוכל להצדיק את הקיום עצמו, שכן כל הצדקה התלויה בצורת חיינו, איננו נקבע אלא על קיומו של חיים הקיים כבר, וממילא לא יוכל להצדיק אלא את הצורה המסוימת הזו, ולא את הקיום עצמו שקדם לו. לגודל הפרדוקס, דווקא הקיום הוא זה שתובע מאתנו את ההצדקה, לא הצורה. וכאשר אנחנו נוכחים בכך שכל יגיעתנו ליצור משהו נוסף על קיומנו שייתן לקיום הצדקה, לא הורדנו את ההצדקה מן הקיום אל הצורה, אבל נוכחנו שאין לנו הצדקה כלל. שכן הצורה- אינה תובעת הצדקה, והקיום- אין לה הצדקה.

בתיאור שמלמעלה, זהו בדיוק מה שקורה כאשר אנחנו מבינים שלאמיתו של דבר, אין לבורא עצמו שום תביעה כלפינו, ולעולם לא נוכל להיות צודקים מולו, אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו, כי לא יצדק לפניך כל חי. זהו מה שהכירו ההוגים האמתיים, שאין לנו טעם מספיק ליצירת העולם כולו, ושכל הביאורים והתכליות שיימצאו לה לא יספיקו אלא לקטע צר מאד בתוך הכרה מאד מוגבלת, אבל כאשר מסתכלים על התמונה במלואה, אין כל הטעמים האלו כדאיים. והפתרון ביצירת תכלית חלקי למציאות חלקית איננה פתרון כלל, כי החלקיות איננה תובעת תכלית ומשמעות כלל.

זהו הבעיה שבה עוסק ספר קהלת [ורמוז הוא בשמו של קהלת, שהקהיל וכלל את הכל, דן את המציאות הכוללת ולא את פרטיו], שאחרי הכל, הכל הולך אל מקום אחד. נכון ויפה שהנחל הולך אל הים, ובקטע זה יש לו משמעות, יש לו יעד וטעם בהליכתו, אבל הים איננו מלא, ואל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, גם הוא אינו תכלית סופית, אלא הכל מסתובב שוב ושוב, אם כן מה טעם בהליכתו אל הים בכלל.

הפתרון, נעוץ בהבנה זו עצמה, אם כל התכליות המקוטעות אינם תכליות כלל, אין סיבה לדאוג עליהם. הכלל קיים כי הוא קיים, אנחנו לא יכולים להצדיק אותו. נשאר לנו רק להשתוות אל חוסר ההצדקה הזו, אין צורך להיות צדיק, צריך להיות חסיד. אין צורך להיות צודק, כי בין כך לא נצטדק. אבל עולם חסד יבנה, כל הקיום הזה, קיים בלי סיבה, קיים בחסד, ברצון חופשי, לא בדין, לא מתוך הכרח, לא מתוך חיוב, מתוך רצון, מתוך חסד, בחנם.

יש שיבינו את זה כאמירה שלילית, אין טעם, אין הכרח, אין סיבה. ויש שיבינו את זה כאמירה חיובית, משמחת, מחייכת. אולי הטוב הוא טוב פשוט כי הוא קיים, פשוט כי הוא שם, לא כי משהו מכריח אותו להיות טוב ומגדיר למה הוא טוב ולמה הוא נצרך. אולי הקיום הוא פשוט קיים.

הנקודה הזו מבוארת במורה נבוכים בשני מקומות. אחד מהם בחלק ג פרק י, שם מבואר שהקיום והמציאות הוא טוב, וההעדר הוא רע. ומביא לראייה את הפסוק וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. והשני הוא שם פרק נג, שבו מבאר מילת חסד, שהוא הטבה בלא חיוב, ושהמציאות כולה הוא חסד, שכן אין לה הכרח.

וכאן אנחנו מגיעים שוב לבראשית, כי ההבנה הזו, אינה רק סוף הדרך, הבנתה השלילית, כייאוש והרמת ידיים ממציאת תכלית ומשמעות הכרחית והחלטית. היא תחילת הדרך. היא ההבנה היותר בסיסית והיותר קמאית בכל הסיפור הזה. פשוט כשהתחלנו התחלנו מן השלב השני, מן הצמצום, ממידת הדין, המידה השנייה, לא העמקנו די להתחיל מן ההתחלה האמתית, מן החסד, מן האינסוף, מן הקיום בעצמו. חפשנו סיבה והצדקה לקיום ושכחנו לשאול על הקיום בעצמו. משהגענו לשאול את השאלה הזו, נפתח בפנינו עולם חדש מבראשית. ומרשים אנו לעצמנו להתחיל לבנות את הכל מחדש בנביעה של חסד . להפסיק לנסות להיות צדיק וצודק, ולהתחיל נסות להיות חסיד, מי שמודע לאבסורד, לחינם, לחופשיות שבקיום, ליצירתיות שבו, לחסד אל כל היום.