אויס געפויעלט אלעס גוטס

מוצאי יום הכיפורים

ממורי הרימ"מ שמעתי שביום כיפור צריכים לקבל השגות חדשות וחידושים שזה כל עניין התענית ולוחות שניות.

אמנם כבר כתב באמרי פנחס שבשעת התפלה בא לו בכל פעם חידושים אך אחר התפלה נשכח מאיתו, כי התפלה היא עולם אחר ואחר התפלה נמצא במקום אחר. כך קשה לשחזר תובנות וחידושים של שעת התפלה שכן הם קיימים כמו ברובד אחר. וכדי לרשום אותם צריך לתרגם אותם לשפה רגילה או להימצא בשעת הרישום במצב דומה לשעת התפלה עצמה.

על הקליר כתבו שבשעה שפייט וחיות אשר הנה מרובעות ליהטה אש סביבו. כלומר כאשר פייט את קדושת ראש השנה ובוודאי היה זה באמצע הזה שכן היה צריך לכתוב וכו', היה נמצא באותו מצב נפשי של אש להבת שלהבת כמו בשעת הקדושה עצמה ויותר. כי באמת הכל תלוי במחשבה, ובכל יום יש מחשבת יום הכיפורים למי שרוצה כמפורש במסכת ברכות שלפני יהי לרצון "אפילו רוצה לומר כסדר וידוי של יום הכיפורים אומר". וכל יום בקטורת אנו מזכירים ומחזירן למכשתשת בערב יום הכיפורים כדי לקיים מצוות דקה מן הדקה.

ועוד מעולה יותר נמצא הדבר במחשבה מאשר במעשה, כידוע דברי עבודת ישראל על עבדין עובדא דאהרן, שהחכם עושה עובדא דאהרן ממש במחשבתו יותר מכהן גדול שאינו יודע מה עושה. ועל זה אנו אומרים אשרי עין ראתה קהל קדושים רוגשים בית קדש הקדשים. וכי בקדש הקדשים היו כל הקהל אלא מי שהרגיש נפשו שם ובמחשבתו כיון במקום.

וכל הפיוט שמפייטים אשרי עין ראתה.. הלא למשמע אזן דאבה משמעותו שיש מדרגת ראיה ומדרגת שמיעה שמיעה הוא הבנה וראיה הוא השגה ומי שנמצא באוזן בלבד הגם שזו מעלה עליונה מאד עדיין דאבה נפשנו אבל אשרי עין ראתה בצפיית הלב ממש ועל ידי דמעות העין שמשתוקקים על דאבה נפשנו זוכים ונהיה אשרי עין.

במוצאי יום כיפור נהגו לאחל "זאלסט האבן געפוילט אלעס גוטס". וכבר שאלו השואלים איזה מין ברכה לשעבר זה או שפעל או שלא. אבל זה קושיא למי שלא ידע טבע מקום התפלה בדקות המחשבה למעלה ממקום הזמן. כי כל איחול כזו יש בתוכו תפלה שלימה. וכשם שהסדר הטבעי כאילו שפועל ביום ואז מרגיש שנפעל ולך אכול בשמחה לחמך. כך מי שנמצא באשרי עין הרי תחושת הפעולה והשגת מבוקשו בתפלה ושפעל ומעתה יש לו לשמוח גם זה עולם בפני עצמו ומחשבת תפלה בפני עצמו. ואינו תלוי וצריך לבוא בסיבת משהו שקדם לו.

תנו רבנן, בזמן שהחמה לוקה

תנו רבנן, בזמן שהחמה לוקה (סוכה כט, א).

על פי פרד"ס:

פשט (נאיבי): החמה לוקה להזהיר את מי שחטא. ובפרט בחטאים מסוימים הנמנים בגמרא.

פשט (רציונליסטי): הגמרא לא ידעה שיש לליקוי חמה סיבה אסטרונומית דטרמניסטית.

פשט (סינכרטי): מכל מקום יש לנו ללמוד מן הגמרא כי יש חטאים אשר חמורים מספיק כדי להחשיך את החמה באמצע היום. ואם החמה אינה נחשכת בפועל ראוי לה להיחשך על כך.

פשט (פסיכולוגי): הכל מעיינים בליקוי חמה כי הוא מסמל להם את שהוא מסמל להם את חייהם בתת מודע ומפחדים הם אשר שרירותיות חוקי השמים יגברו על תוכניותיהם היפים.

רמז: חמה ראשי תיבות ח'יים 'מ'תחת ה'שמים שלקה, ועל ארבעה דברים החמה לוקה: על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה אבד ח'סיד מ'ן הארץ, ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע ומ'לאה ה'ארץ ח'מס, ועל משכב זכר כמעשה ארץ מצרים ה'ם ח'רטומי מ'צרים, ועל שני אחים שנשפך דמם כאחד כי ח'זק ה'וא מ'ממנו, ובע"ה יתקיים יתמו ח'טאים מ'ן הארץ.

דרוש (רציונלי): תמיד יש לחזור בתשובה, וממה נפשך אם חטאת תעשה תשובה והסימן יזכיר לך, ומה זה משנה אם באמת בא בגלל זה, ואם לא חטאת הרי הסימן אינו משנה לך כלשון הגמרא "ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתיראין מכל אלו".

דרוש (מוסרי): בוודאי אם יוצאים מן הסדר בישיבה לראות בליקוי חמה ומבטלים תורה יש לעשות תשובה על כך, וגם בבין הזמנים יש ללמוד כל היום.

סוד (פשוט): המאורות שבגמרא אינם אלה שלמטה אלא הזו"נ דאצילות וכשהם לוקים כלומר נחשך אורם בוודאי סימן רע למי שתלוי באותם הספירות.

סוד (מהר"ל): המאורות שלמטה עם סיבותיהם הם משתלשלים מן הסיבות האמתיות של המציאות שהם המאורות המטאפיזיים ואין כוונת הגמרא על סיבה הקרובה לליקוי שהוא האסטרונומיה אלא על הסיבה השורשית כלומר השכלים הנבדלים שהם סיבה למאורות אלו.

פשט/סוד (איזביצאי): אכן ידוע מששת ימי בראשית מתי יהיה הליקוי, וכן ידוע מששת ימי בראשית מתי יחטאו, כנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים הללו הסדורים מששת ימי בראשית, ועל כל זמן חטא נקבע ליקוי ונקבע תשובה מראש כנאמר אתה הבדלת אנוש מראש וכו'. הכל גלוי וידוע לפניך צופה ומביט עד סוף כל הדורות. והא שיש לאדם בחירה אינו סותר לזה כי זה אינו אלא לפנים. ואדרבה תליית הליקוי בחטא מורה על סוד זה שהכל צפוי ואע"פ שהרשות נתונה אם יתנו לב לכך זוהי עיקר התשובה.

סוד (מודרני): החמה מסמלת את האוניברסלי, והלבנה את הפרטיקולרי. ליקוי חמה הוא שהנאציונאליזם גובר על האוניברסלי בבחינת ימין, וליקוי לבנה להיפך בחינת שמאל. ולעתיד לבוא ימין ושמאל תפרצי והיה אור הלבנה כאור החמה בלי סתירה.

סוד (מודרני): סוד ליקוי חמה שהשכינה מסתירה את אור התפארת, דהוא סוד דלעתיד נקבה תסובב גבר, ולהכי הוי סימן רע לגוים כלומר לפטריארכיה דממאנים בכך, וליקוי לבנה הוי סימן רע ליהודים דתש כחם כנשים בגלות, והתיקון השלם דיהו שני מלכים בכתר אחד שוויון גמור בב"א.

קצת מראי מקומות

עוד מצאתי בערוך לנר סוכה שם:

בגמרא ת"ר בזמן שהחמה לוקה. המלעיגים על דברי רז"ל חשבו למצוא במאמרים האלה מקום לכונן חציהם על יתר כאלו ר"ל לא ידעו דרכי הטבע שליקויי החמה והלבנה נתהוה ע"פ חשבון מכוון בתהלוכותיהם כאשר חכמי הטבע מחשבים טרם בואם שלעת ורגע הזאת תחשך השמש או הירח אבל באמת המלעיגים נלקו בעורון שלא יביטו איך רז"ל דברו בענין זה בלשון חכמה להראות שלא נעלם מהם זה דיש לדקדק למה אמרו בכל ג' הברייתות בזמן שהחמה לוקה וכו' כל זמן שמאורות לוקין וכו' בזמן שהחמה לוקה וכו' דהך בזמן לשון מיותר הוא דהל"ל כשהחמה לוקה וכשמאורות לוקין אמנם בזה הורו שאף שהלקויים הם ע"פ הטבע עכ"ז ידעו ע"פ סודות משפטי ד' הנגלות להם שהעתים והזמנים של הלקויים הם עתות הדין שיש עתות לטובה ועתות לרעה וכמו שאמרו בענין כזה יהי מאורות מארות כתיב שזמן תלוי המאורות הוא עת דין שלא יפול אסכרא בתנוקות וכמו כן העתות הלקויות הם עתות דין ליושבים במקום אשר באו הלקויות אם במזרח ליושבי מזרח ואם במערב ליושבי מערב ואם באמצע הרקיע לכל העולם ולכן אמרו בכוון בזמן שהחמה לוקה לומר אף שבא בזמן ידוע מ"מ הוא סימן רע וכעין מה שפי' הרמב"ן פ' נח באות הקשת שאף שהוא דבר ע"פ הטבע עם כל זה ניתן הראות ענין הטבע הזה לאות טוב שלא יביא הקדוש ברוך הוא מבול ושעל כן לא נאמר את קשתי אתן בענן אלא נתתי בענן פי' קשתי שכבר נתתי מששת ימי בראשית אני מיעדו עתה שיהי' לכם לאות ברית ע"ש וכן הענין כאן בהיפך שהלקויים שהם בטבע הם לאות ולסימן פורענות ע"פ הפרטים שנפרטו בברייתות הללו או לאומות העולם או לישראל או לכל העולם כפי החוקים אשר נגלו להם בסוד ד':

ובזה מדוייק ג"כ המשל שבברייתא מפנס די"ל מי הוא העבד שאמר לו המלך טול פנס מלפניהם בנמשל וגם למה נקט המשל בטול פנס מפניהם ולא בקיצור שצוה המלך לכבות הנר ולהושיבם בחושך אבל ע"פ זה יובן דחכמינו ז"ל ידעו דליקוי החמה נעשה ע"פ הטבע כשהלבנה עומדת מכוון בין השמש ובין הארץ ומעכבת את אור השמש לבל יגיע לארץ ולכן לא שייך במשל שמכבה הנר שאור השמש לא נכבה ולא נתמעט בעת הליקוי אלא שהלבנה מחשיך אורו ליושבי הארץ וזה ענין הנמשל בשצוה לעבדו שהוא הלבנה טול פנס מפניהם שימניע אור הפנס שהיא השמש מעבדיו היושבים בסעודה שהם יושבי הארץ המתענגים מטוב הארץ

הפשט שלו שזה נקרא עת דין כמו שיש עתות דין קבועות בכל מיני זמנים, ולא שזה בא פתאום בגלל שחטאו. לא כתוב בדיוק את זה אבל ככה נראה לי. והוא מדייק מזה שכתוב בזמן שזה דרוש יפה. גם הדרוש שלו על המלך שאומר לעבד לכבות את הפנס שהעבד הוא הלבנה יפה. אמנם אין זה מסתבר כ"כ בלשון הגמרא. 
ולגבי הפשט האיזביצאי:
קראתי אותו פשט/סוד מאחר וזה לא כ"כ סוד במובן שהוא טוען שהמאמר מתייחס לרובד סודי במציאות כמו שאר הסודות (קצת כן ויל"ע) גם יש לי הרהורים שמא זה באמת קרוב לפשט כי כל תליית שעות דין וכדומה באותות השמים נגוע בדטרמניזם כאשר כבר העיר הר"מ עצמו בהלכות תשובה.
בספר עבודת ישראל פרשת נח:
תחת השמים (קהלת ג, א) זמן היה לנח ליכנס לתיבה כו' וזמן היה לו שיצא ממנה, משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו כיון שבא אמר לו צא ממקומך. משל לסופר שיצא למקום אחר והושיב אחר תחתיו כיון שבא אמר לו צא ממקומך עכ"ל. תחילת דברי המד"ר להורות לנו דרך הישרה שקבלנו מרבותינו נ"ע ובארתים באורך בהגהות לספר גבורות ה' ומשם תראנו. וקיצור הענין, שיש שני הנהגות לסדר העולם ומקריו, האחד מה שקבע יוצרנו בלוח מששת ימי בראשית וסידר העת וזמן מה שיהיה כל ימי הבריאה, כמו שנתבאר (ב"ר ב) בפסוק (בראשית א, ב) והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום שצפה הקב"ה על ד' גליות שיהיו אח"כ. ורוח אלהים, הוא רוחו של משיח. וכן כל הענינים לגדול ועד קטן. ואף על פי כן עשה אופן בתוך אופן הוא הנהגה התוריית כמו שכתב הרמב"ן בפסוק (דברים יא, יג) והיה אם שמוע תשמעו ונתתי מטר, וההיפך יגרום ההיפך. ואל תאמר כיון שהבחירה תלוי בבחירה איך היתה מודעת לפני היוצר לסדר בלוח העתים ובזאת נבוכו רבים מהחכמים. והחוקר בזה כמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ה, ה"ה) שאין לעמוד בסודו כמו שנאמר (ישעיה נה, ח) כי לא מחשבותי מחשבותיכם והדבר אמת כמו שאמרנו באורך במקום אחר. ועיין בהגהות שנדפס בשמי בספר באר הגולה בזה הענין.
ובספר פנים יפות פרשת אחרי בסוף ד"ה כמעשה ארץ מצרים:
איתא שם עוד בת"כ ר"ש אומר הרי הוא אומר מי פעל ועשה קורא הדורות מראש זימן את הדור חייב שיבואו ישראל ויפרעו מהם, נראה לפרש לפי שאמר הכתוב בפרשת עקב [ט, ה] לא בצדקתך וגו' כי ברשעת הגוים האלה וגו' ולמען הקים את הדבר, וכיון שהדבר תלוי בשני זמנים בזמן שקבע הקב"ה לאברהם אבינו ליתן לבניו, ובזמן שנתמלא סאתם של הכנענים כדכתיב [בראשית טו, טז] כי לא שלם עון האמורי, א"כ הוא דבר פלא שיבואו שני זמנים בבת אחת, אך הענין הוא דאף שאמרו [ברכות לג ע"ב] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אבל הקב"ה יודע עתידות וקורא הדורות מראש זימן שיבוא דור החוטא לזמן שיגיע קץ לירושת ישראל. ובזה מובן מ"ש חז"ל בסוכה [כט.] שהמאורות לוקין על עון הדור, אף שהוא בדרך הטבע לזמנים ידועים, אלא שזימן הקב"ה שיבואו שניהם בזמן אחד: