ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם

מדברים תדיר אודות הקשר בין מעמד הר סיני לאלה המשפטים, ואלה מוסיף על הראשונים, ברצוני להאיר נקודה אחת שיש ממנה נביעה אקטואלית. מעמד הר סיני נחשב המקום שבו נגעו כל עדת ישראל באנכי הוי"ה אלהיך, כאשר נאמר לכל יחיד ויחיד אנכי הוי"ה אלהיך, ונכרת בה ברית שיהיו הם לשומעי אנכי, ונוצר עם שהבטיח לבסס את דרכו על המציאות של אנכי, להבדיל את עצמו מארץ מצרים שהיו נטמעים שם, אנכי הויה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וללכת מעתה בדרך עצמם אל ייעודם.

ליצירת חברה חדשה, נפרדת מן החברה הגדולה אשר סביבה, כל שכן ליצירת עם חדש, ישנם מספר תנאים בסיסיים. גם כאשר הוא נבנה על האידיאל הכי עדין של אנכי, הוא צריך להתממש בתנאים אלה ולא אין לו לא קיום ולא זכות קיום. קודם כל צריך לדאוג למציאות הגשמית של העם, שיהיה להם איפה לגור, שיהיה להם מה לאכול. משה רבינו בצעדים הראשונים שלו כמנהיג בפרשת בשלח דואג לעם למן שיהיה להם לאכול. דואג להם לבאר שיהיה להם לשתות. סיפורים אלה לא נכתבו עבור הנסים הגלומים בהם להראות איזה מחולל פלאות משה וה'. אלא יותר מכך עבור הדגם של הנהגה, אם אתה מוציא עם ממצרים דבר ראשון תביא להם בית ואוכל ושתיה, אחרת לא ילך. ואם אינך יכול להוריד להם מן מן השמים – תדאג להם באופן פשוט יותר, אבל הדאגה הזו צריכה להיות ראש לדאגותיו של המנהיג.

דבר שני צריך לדאוג ליצירת אפשרות של צדק בתוך החברה הזו. זה דבר שהוא גם מחלק מן הקיום החומרי, הלא עם מבלי נורמות קבועות באשר לממון ונכסים ונזקים וכו', לא יוכל לעמוד אפילו כמה ימים מבלי הרס גמור. ועוד, הוא חלק מן הקיום הרוחני, תנאי הכרחי שנותן הצדקה להיותם נמצאים כחברה נפרדת, ותנאי ליצירת הרובד השיתופי של העם בנשמתו. חברה ללא משפטים נתונים, וללא שופטים המיישמים את אותם משפטים ושיש להם אפשרות להוציאם בפועל אצל העם, לא בלבד שאינה חברה מוסדרת, היא אף לא חברה מוסרית ורוחנית. ולא יעזור לה כל האידיאלים היפים שלה.

עכשיו כשאני כותב את זה זה נשמע כל כך פשוט ולא מובן לי למה אני מדבר על זה, אבל נדייק יותר. כאשר החברה הקטנה יוצאת מן הגדולה להיות למקום עצמאי, היא גם יוצאת מן מקום המשפט של החברה הגדולה. הרי בכל חברה גם אם תהיה מצרים, יש בה נורמות מורגלות בה ויש בה שופטים ושוטרים המיישמים את אותם משפטים. כאשר משה מוציא את העם ממצרים, אם לא יהיה הצעד הראשון שלו לבסס משפטים, תהיה ביציאת מצרים הפסד עצום. גם אם יש בה מעלות רוחניות רבות "נזבח לה' אלהינו במדבר". קביעת המשפטים העצמאיים הם תנאי ביציאה ממצרים, בהיות לעם נפרד, ואילולי קיום התנאי הזה עדיף היה להישאר במצרים עם החוקים שלו.

בהיותי חי בחברה שרואה את עצמה נפרדת מן החברה הכללית אשר סביבה, ומהיכרותי רבים אחרים שמנסים להיבדל מן החברה לסיבות רוחניות טובות מאד, אני מוצא שכחה רבה מן הדבר הפשוט הזה. העולם החרדי למשל, רואה את עצמו כחי כעם מנותק מן החברה הכללית, לסיבות טובות מאד. אבל היא שכחה לתת אפשרות של צדק. דרשות יפות על מצוות ההליכה לבית דין אינם קביעת משפטים אלא דרשות יפות. לקביעת משפטים צריך שיהיו משפטים, ובתי משפט הפתוחים לכל ומאפשרים לעשות צדק, ושיש בם כוח ליישם את הצדק הזו. המציאות הוא שבעולם הנפרד הזה אין לעשוק דרך לקבל צדק מיד עושקו, אלא אם יחזור אל בתי המשפט של החברה הכללית. ואלה שרואים את עצמם כמנהיגים רוחניים וכשומרים על ההיבדלות של החברה הזו מול החבה הכללית שוכחים אשר מבלעדי אפשרות כזו אין הצדקה לכל ההיבדלות שלהם. רק לאחרונה שלחתי בקשה לאחד מגדולי האדמורי"ם שבדור שייתן יד בענין אחד של צדק. האדמו"ר ההוא, שהוא מבקש ה' באמת, התנער מיד באומרו הלא אין כח בית דין יפה, מזל שיש בתי משפט שאפשר לפעמים לקבל מהם עזרה. אפילו אמירה או טלפון הוא לא רואה מתפקידו לעשות. זה רק הסיפור האחרון.

יש כאלה שאומרים שאכן אולי נכיר בכך שאין בכוח ההיבדלות שלנו ליצור חוקים ומשפטים, נפריד את הדברים ונישאר חברה עומדת לעצמה לצורכי רוחניות ולא לצורכי צדק ומשפט. אני תוהה מאד לגבי הרעיון הזה. אם כלפי דברים מדיניים אחרים אפשר לשמוע הפרדה זו, שאין הכרח למנהיג הרוחני להיות גם המנהיג הצבאי. אבל את הצדק ואת המשפט אני רואה כקשור באופן הדוק למדי עם תפיסת האלוהות, עם תפיסת הטוב המוסר והאמת. קשה להבדיל את הדברים ולחשוב את עצמך אחראי על הטוב והמוסר ולא על עשיית הצדק. והמציאות מראה שכך הוא ומנהיגים שרואים עצמם קשורים אל הטוב ממילא גם קשורים אל הצדק.

אותם יחידים אשר נקראו נבחרי אלהים, אשר נגע אלהים בלבם שיש בלבם תבערה אל האלוהות, אל כל הדברים היפים והטובים והנאצלים. נגיעה אשר ההמון הסובב אותם אינו מסוגל להבין אותו כלל, הוא רואה את היחיד מתלהב ומתעורר וחושב אותו למשוגע. כך אותם יחידים נבחרים יש להם תבערה אל הצדק, אל עשיית המשפט. רואים הם דבר בלתי הוגן ואינם יכולים לעבור עד שיעשו מה שביכלתם לתקן. כמו הראשון גם תבערה זו בלתי מובנת לגמרי להמון.

השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה, אז יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה.

ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר – משפטים

וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.

וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר.

רגילים לדבר על הקוריוז של היות רשימת המשפטים הפרשה הסמוכה למתן תורה. כאשר מעריכים את מתן תורה כאותו התעלות והתגלות, השיא של רוממות הרוחניות, ואילו המשפטים כאילו הם מתייחסים לדברים הכי פשוטים של חיי החומר והיום יום, הכסף, השכירות, ההיזקות, וכאלה. למעשה, לא זו בלבד שאחרי מתן תורה נאמרה פרשת משפטים, אלא שפרשת משפטים נתונה בתווך בין שני תיאורים של מתן תורה ועלייה להר סיני, כאשר התיאור הבא אחרי פרשת המשפטים עוד יותר רוחני באופיו המתאר את התגלות אלהי ישראל למשה והזקנים כסדר ההתגלות לנביאים,  ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, תיאור שלא בא כמותו בסיפור מתן תורה שבפרשה הקודמת שבה עיקרה בעשרת הדברות.

ואמנם החיים כוללים גם עשרת הדברות, גם משפטי ביזנס כסף והיזקות, וגם התקרבות לראות את השם. וכך התורה שהיא תורת חיים כוללת את שניהם ומדלגת ומערבבת בין זה לזה. אבל יש לדעת את סדר הדברים על בוריים. כי אמנם בראש החיים הוא המעמד הנבחר סיפור יציאת מצריים ומעמד הר סיני, ומתוכו נובעים סדרי משפטים ודינים, ובסוף הכל מתקשר במחזה אלוהים שמגיעה רק מתוך המשפטים האלה. כנאמר באותו פרשת התגלות שאחרי שקיבלו העם את דברי המשפטים וכרתו על כך ברית הגיעו לראות את השם.

ונבאר תחילה את סדר המשפטים המגיעים מן המקום של הברית. כי בסדרי משפט רבים שאנו מורגלים בהם שמים את המשפט כקטגוריה מעל החיים, ואת הקדושה וההתגלות כקטגוריה מעל המשפט. ונגד שני טעויות אלו יוצאת פרשה זו. שמים את המשפט כקטגוריה מעל החיים, נראה בכך שרבים מדוברי המשפט ושופטי בתי הדינים נראים מנותקים כל  כך מההקשר האנושי שעליהם הם מדברים. יקוב הדין את ההר הם אומרים ואין מרחמים בדין. אבל בסוף ההר שהם נוקבים הוא הר סיני, אותו מעמד קהילת האנשים שעליהם מתבססת על סמכות המשפט. משפטי התורה מסופרים כולם כסיפורים. כי תקנה עבד עברי, כי יכרה איש בור, כי יכה איש, וכן הלאה. הם מתחילים מן הסיפור הפעוט, ממה שקורה לאנשים בעולם. מעובדות מוחשיות, ועל העובדות האלה פוסקים את דינם. אמנם חכמי המשפט המאוחרים שוברים את ראשם איך להשוות דין מכונית שפגעה לסיפור השור והחמור שבמקרא, אבל את דרך המקרא בהצגת המשפט כסדרת סיפורים ולא בהפיכת סיפור החיים לסדרת משפטים אין לשכוח.

הטעות השנייה הוא העמדת הקדושה כקטגוריה נפרדת מהמשפט וסדר החברתי המועיל הקבוע בחיים. דוגמאות רבות לכך, ותומכים בכך פעמים רבות גם הצד המסחרי וגם הצד הקדוש. הסוחר אינו רוצה שהשבת ייכנס לו לעסק. תן לקדושה אשר לקדושה ולכסף אשר לכסף הוא אומר, מה אני אשחרר את העובד שלי (המכונה בלשון המקרא עבדי) כסדר השבת, השבת מקודשת לאל, היא לא נכנסת לעסק שלי. באה הפרשה ואומרת תנוח בשבת למען ינוח עבדך ואמתך, השבת המקודשת עומדת על וקשורה באותו עסק פשוט שבינך לבין הפועלים שלך, לבין השור והחמור שלך. גם מצדדי הקדושה אוהבים להגיד אותו דבר. אני קדוש ועלי לא חל החוק הפשוט של המשפט. לי מותר להשתרר על אנשים, להשתמש בהם, לעשות כחפצי, כי הנה אני כהן לאל, אני עסוק בראיית אלוהים, מה לי ולמשפטים זוטרים. באה התורה ואומרת וכי יזיד איש על רעהו, מעם מזבחי תקחנו למות. אל תברח מן האחריות החברתית שלך אל המזבח אל עבודת האל, גם מן המזבח ניקח את הרוצח להענישו כשאר בני תמותה.

ואחרי שאנחנו מסלקים את שני צדדי הטעות האלה, המפרידים את השמים מן הארץ ואת הארץ מן השמים, אפשר לשמים לשרות על הארץ, עולים אנחנו על ההר לראות את אלהי ישראל. ומהו אותו ראיה, היא מפורטת כסדר החזיון לנביאים, ומייחדת מה שתחת רגלי השם. כי מה שעל הכסא, מה שמעל רגליו, כלומר חצי הקומה העליונה, לא ניתן לתיאור, (וכמבואר בפירוש נבואת יחזקאל במסכת חגיגה), אבל תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. רגלי האל הם המתוארים בפסוקים כמקום המקדש, המזבח, כארץ שעליו שוכן השם, הארץ הדום רגלי, והנה ממה נבנית אותו מקדש בארץ, מן הכסף ומן המשפטים מן העבודה של האנשים. מאותם רגליים (לשון רז"ל ממונו של אדם מעמידו על רגליו) , היא נקייה כלבנת הספיר וטהורה כעצם השמים.

באחד באדר משמיעים על השקלים, בהתקרב אל גמר חודשי החורף המיוחדים לזריעה וחרישה וכל עבודה בשדה, מעבירים את הקול שהנה הולכים לעשות מן ימי החול האלה מקדש מזבח וקרבנות, ותביאו את הכסף שהרווחתם בזה אל המקדש. אמרו לא הבין משה את המצווה הזו עד שהראהו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. אותו מקום שתחת רגליו, הראהו שהכסף מצטרף באש הקודש, וכך מתוארת מקדש העתיד כבנויה באש, באש אתה עתיד לבנותה, מתוך מטבע של אש מקום שיראה הנביא את לבנת הספיר במטבע עבודתו.

sky