אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה – טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש. והרב אמר במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ״ט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט, והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצואות עמה תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן, וכטעם הזה יגיד הרב על כולן. וכתב ר׳ אברהם גם כן כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה.
וזה טעם חלוש מאד שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים, והתיר שישא האדם נשים רבות למאות ולאלפים, ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (בבלי סנהדרין נ״ח:) , וישא שתי אחיות כיעקב אבינו. ואין לאדם נשואין הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה, וינחילם בנחלתו, ויפרו וירבו בביתו. כי הארץ לא תהו בראה, לשבת יצרה.
ואין בידנו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברה יש בענין סוד מסודות היצירה דבוק בנפש, והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו. ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה, זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה. זה טעם: אל כל שאר בשרו, כי את שארו הערה (ויקרא כ׳:י״ט) – ירחיק הדבר מפני השאר. והלשון נגזר מן: הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיהו ד׳:ג׳) . ולכך יאמר: שארה הנה זמה היא (ויקרא י״ח:י״ז) – כלומר אינם נשואין ואישות, כי לא יצליח, אבל הם זמה מחשבת תאוה בלבד.
והנה העריות מכלל החקים דברים שהם גזרת מלך, והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שצוה בה, ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו.