[ועשתה את צפרניה – תגדלם כדי שתתנוול. לשון רבינו שלמה, כדברי רבי עקיבא (בבלי יבמות מ״ח:) , וכן פירש אנקלוס.
והנה לדעתם יהיה ועשתה את צפרניה כמו: ועשת את התבואה (ויקרא כ״ה:כ״א) , כי הצמיחה תקרא עשייה. אבל בסיפרי (ספרי דברים כ״א:י״ב) אמרו ראיה לדברי רבי אליעזר: לא עשה רגליו ולא עשה שפמו (שמואל ב י״ט:כ״ה) , והיא ראיה גדולה.
לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבלות, והכל נמשך אל: ובכתה את אביה ואת אמה. וצוה שתגלח את ראשה כדרך האבילות, כענין: ויגז את ראשו (איוב א׳:כ׳) באיוב, וכן: גזי נזרך (ירמיהו ז׳:כ״ט) . וכן קציצת הצפרנים אבילות כגלוח הראש. ואמר: והסירה את שמלת שביה מעליה, כלומר ותלבש בגדי אבל, וישבה בביתך כאלמנה, לא תצא כלל, ובכתה את אביה ואת אמה, ותעשה כל זה ירח ימים, כי כן דרך האבלים.
ועל דעת רבותינו (ספרי דברים כ״א:י״ב) שאומרים שהכל לכער את יפיה, צוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה, שהגוים ארורים הם בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי להזנות אחרים תחתיהן, ותגלח את ראשה שהוא ניוול גדול, ותקוץ הצפרנים כי מנהג הנשים לגדל אותן ולצבעם במיני הפוך והצבעונים, ויקרא הכתוב הקציצה – עשייה, בעבור כי שער הרגלים והשפם גם הצפרנים לגדלם יקצצו אותם.
והנראה בעיני כי הוא לשון מקוצר, הרגילו לקצר בדבר המובן, וטעמו: לא עשה רגליו ואת שפמו, המעשה הנעשה בהם, ירמוז לגלוח שער הרגלים והשפם, או לרחיצת הרגלים עצמן. וכן דעת יונתן בן עוזיאל שאמר: לא שטף ית רגליה ולא ספר שפמיה. וכן ועשתה את צפרניה – מעשה הצפרנים. והמפרשים (רש״י בראשית א׳:ז׳) אמרו כי טעם עשייה – תקון, כמו: וימהר לעשות אותו (בראשית י״ח:ז׳) ]
והטעם בפרשה הזו מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה, ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד כאשר נעשה בגרים, אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה, ותעזוב יראתה. וזה טעם: ובכתה את אביה ואת אמה – כי תעזוב את עמה ואת אלהיה. והוא מדרשו של רבי עקיבא: אין אביה אלא עבודה זרה, כענין שנאמר: אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתנו (ירמיהו ב׳:כ״ז) . והכלל כי היא מתאבלת על עזבה את דתה ותהיה לעם אחר. ויתכן שבית דין מטבילין אותה בעל כרחה כמו שעושין בעבדים, ומפני שאינה מתיהדת כמשפט, הרחיק אותה הכתוב כל הזמן הזה.
וטעם האבילות והבכי על דעת רבותינו שתתנוול, אולי יעבור חשקו ממנה. ור׳ אברהם אמר כי נתנה לה התורה זמן כמשפט הבוכים על מת לכבוד אביה ואמה שמתו במלחמה. והרב אמר במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ״א) לחמלה עליה שתמצא מנוח לנפשה, כי יש לעצבים מנוחה והשקט בבכייתם ואבלם, ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה.
ועל דעתי: אין הפנאי לחמול עליה, רק שיעקר שם עבודה זרה מפיה ומלבה, ולכבות עוד גחלת הנדוד והפירוד מאביה ומאמה ומעמיה, שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת, כמו שהזכירו רבותינו (בבלי נדרים כ׳:) בממזרים בני גרושת הלב, וכל שכן זאת הצועקת בלבה לאלהיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלהיה. והנה כאשר יודיעוה שנכריחנה לעזוב את עמה ומולדתה ותתיהד, נאמר לה תתנחמי על אביך ועל אמך ועל ארץ מולדתך כי לא תוסיפי לראותם עוד עד עולם, אבל תהי אשה לאדניך כדת משה ויהודית. והנה אז נתן לה זמן שתבכה ותתאבל כמשפט המתאבלים, להשכיח ממנה צערה ותשוקתה, כי בכל עצב יהיה מותר (משלי י״ד:כ״ג) וניחום אחרי כן. והנה בזמן הזה לקחה עצה בנפשה על הגירות, ונעקר קצת מלבה עבודה זרה שלה ועמה ומולדתה, כי נחמה עליהם, ודבקה באיש הזה שידעה כי תהיה אליו והורגלה עמו. ולכך אמר הכתוב: והבאתה אל תוך ביתיך. ודרשו (ספרי דברים כ״א:י״ב) : ולא לבית אחר. וכן: וישבה בביתך – שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו, אולי תחפוץ ותתרצה בגירות. ועל הכלל כי זה כולו בעבור ההכרח, אבל אם רצתה להתגייר בחפץ נפשה בבית דין כמשפט, הרי היא מותרת מיד גם לו גם לאביו ולאחיו. [וכך אמרו בפרק החולץ (בבלי יבמות מ״ז:) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים – במה דברים אמורים? בשלא קבלה עליה, אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד.] (ואיפשר כי בכל השבויות במלחמה נעשה כתורה הזאת, כי מפני היראה תאמרנה להתגייר.)
ואמר: ושלחתה לנפשה (דברים כ״א:י״ד) – שתעשה כרצונה ולא נכריחנה לשמור דת יהודית. כי המתגיירת ברצון נכריח אותה לשמור התורה, ואם תחלל השבת תסקל, ואם תאכל החזיר תלקה, כדין ישראל המשתמד. וגם זו, אם הודית בפיה בגירות בלא הכרח, לא נשלח אותה לנפשה, שאפילו נחשוב שהיה גירותה מפני היראה דינה כישראלית גמורה, שכבר העלינו (בבלי יבמות כ״ד:) הלכה: כלם גרים הן.
ואחר כן תבא אליה ובעלתה – אמרו בסיפרי (ספרי דברים כ״א:י״ג) אין לך בה אלא מצות בעילה. נתכוונו לומר שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה, וגם הבעילה לא לשם קידושין היא, שדינה עדיין כגוייה שאין קידושין תופסין בה, אלא שיתיר לו הכתוב בעילתה. ומפני שאמר: והיתה לך לאשה, יורה שהיא אשתו גמורה, ואם זנתה תחתיו תדון כאשת איש. וכך אמרו בגמרא במסכת קידושין (בבלי קידושין כ״ב.) : ולקחת לך לאשה (דברים כ״א:י״א) – ליקוחין יש לך בה. כלומר, אחר המעשים הללו. ובסיפרי (ספרי דברים כ״א:י״ג) : והיתה לך לאשה – כענין שנאמר: שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כ״א:י׳) . אם כן היא אשתו לגמרי, כי התורה הקנתה אותה לו.
ועל דרך הפשט: יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה לה כל התורה הזאת, וזה טעם: ואחר כן תבא אליה ובעלתה. ומה שאמר: וחשקת בה ולקחת לך לאשה – שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה. וכן: ואקח אותה לי לאשה (בראשית י״ב:י״ט) .
אבל בגמרא במסכת קידושין (בבלי קידושין כ״א:) אמרו שהוא מותר לבא עליה ביאה ראשונה, וזהו ולקחת לך לאשה. וידרשו (בבלי קידושין כ״ב.) : והבאתה אל תוך ביתך – מלמד שלא ילחצנה במלחמה, יחברו אותו למעלה: ולקחת לך לאשה כשתביאנה אל תוך ביתך. והנה הוא שובה אותה במלחמה, ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור את לבו הזונה, ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה כל התורה הזאת. וזה דרך הגמרא במקומות רבים.
אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין (ירושלמי מכות ב׳:ו׳) : רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן תרין מלין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן, אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא הותר בה אלא בעילה ראשונה בלבד, ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא בעילה שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו, ואחר כן תבא אליה ובעלתה – אחר כל המעשים האלו, וזהו משמעותו של מקרא.