סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – רמב״ם הלכות קידוש החודש, פרק ד׳
הלכה א – עיבור השנה: מוסיפין חודש אדר
דברי הרמב״ם: חדשי השנה הם חדשי הלבנה… מוסיפים חודש אחד, ואין מוסיפים חודש אחר אלא אדר. השנה המעוברת יש בה שני אדרים – אדר ראשון ואדר שני (אדר רבה ואדר זוטא). ועושין אותן השנה שלשה עשר חודש, וזו היא הנקראת שנה מעוברת. הטעם לעיבור השנה הוא כדי שפסח יצא בזמן האביב, כמו שנאמר “שמור את חודש האביב.”
פשט
הרמב״ם מניח את היסוד של עיבור השנה: מכיוון שחודשי הלבנה (12 × ~29.5 ימים = ~354 ימים) אינם תואמים את שנת החמה (~365 ימים), יש צורך לפעמים להוסיף חודש שלושה עשר. מוסיפים רק חודש אדר (ולא חודש אחר), והתכלית היא שפסח יחול תמיד באביב. המקור הוא הפסוק “שמור את חודש האביב.”
חידושים והסברות
1) מה משמעות “שמור” – דרשה או פשוטו של מקרא?
הפסוק “שמור את חודש האביב” הוא המקור לעיבור השנה. אבל למעשה אין צורך כלל במילה “שמור” כדי לדעת שפסח צריך להיות באביב – הרי כבר כתוב במפורש שפסח הוא “בחודש האביב.” המילה “שמור” יכולה פשוט לומר “שמור את חג הפסח.” החידוש של “שמור” הוא אבל שיש מצווה אקטיבית לדאוג שפסח יצא באביב – כלומר, יש לעבר באופן אקטיבי את השנה כשצריך.
2) הסתירה בין חדשי הלבנה לזמן האביב – יסוד עיבור השנה
בתורה כתוב שחודשים הולכים לפי הלבנה (“החודש הזה לכם ראש חדשים” – “כזה ראה וקדש”), וגם שניסן הוא החודש הראשון, וגם שפסח צריך להיות באביב. כשהולכים רק לפי חודשי לבנה, השנה קצרה יותר משנת החמה, ופסח יתרחק מהאביב (כמו אצל המוסלמים, שרמדאן נודד דרך כל העונות). עיבור השנה – הוספת חודש ה-13 – הוא הפתרון כדי שיתאימו שני הדברים: חדשי לבנה וגם זמן האביב.
3) עיבור השנה אינו מצווה בפני עצמה — אלא ענף של קידוש חודשים
הרמב״ם מונה בספר המצוות “לקדש חודשים ושנים”, אבל בכותרת של הלכות קידוש החודש כתוב רק “לידע ולקבוע החודש”. הוא לא אומר על עיבור השנה שזו מצוות עשה בפני עצמה. מצוות העשה מן התורה (סעיף ז׳) היא “שיחשבו יודעי העתים” — עיבור השנה הוא רק מידע / פרט באיך מקיימים את קידוש החודש.
4) טענה רדיקלית: עיבור השנה אינו באמת נחוץ — הוא תוצר של “אובססיה לחשבונות”
כל המנגנון של עיבור השנה הוא למעשה פתרון מתמטי – רוצים ש״המספרים יתאימו” בין חודשי לבנה לשנת החמה. אבל ההנחה שצריכים בדיוק 12 חודשים בשנה היא “הנחה מוזרה”. באמת אין שנה טבעית של 12 חודשים — שנת החמה ארוכה יותר מ-12 חודשי לבנה. ההלכה הראשונה עצמה אומרת זאת!
במקום עיבור שנה אפשר היה ללכת עם מערכת פשוטה יותר: כל שנה לראות מתי מגיע חודש האביב, ומשם להתחיל לספור – חודש ראשון = פסח, שלישי = שבועות, שביעי = תשרי. זה הפשט הפשוט של “החודש הזה לכם ראש חדשים” — לא מחזור שנתי קבוע, אלא: כל שנה כשמגיע חודש האביב, התחל לספור. בלי זה לא היה צורך לעשות “הנחה חדשה שלא כתובה בתורה” שחודש ראשון פירושו השלושה עשר אחרי כל מחזור.
5) למה אי אפשר פשוט כל שנה להתחיל מחודש האביב? — ראיות מהתורה
זה נדחה בטענה שהתורה מונה שנים עשר חודשים – זה מוזכר במקומות שונים (למשל הנשיאים, חנוכת המזבח עם 12 ימים, פרשיות שונות שבהן מוזכרים חודשים ספציפיים). אם לא הייתה מספר קבוע של חודשים, לא היה אפשר לדבר על “חודש הראשון,” “חודש השני” וכו׳. ומעולם לא כתוב בתורה “חודש שלושה עשר” – וזו דווקא ראיה שבדרך כלל שנה היא 12 חודשים, והשלושה עשר הוא רק תוספת (עיבור) כשצריך.
אבל נגד זה מובאת ראיה: בתורה לא מוזכרים חודשים בין תשרי (חודש שביעי) לניסן. זה מתאים לטענה שאין מחזור קבוע של 12 חודשים — סופרים רק מניסן עד תשרי, ואחר כך ממתינים לחודש האביב הבא. (במבול יש מספרי חודשים גבוהים יותר, ובנביאים כן, אבל בהקשר של מצוות התורה — לא.)
6) “כזה ראה וקדש” — הלבנה עושה חודשים, לא שנים
הפסוק “כזה ראה וקדש” עושה את הלבנה לחודשים — לא כתוב שהלבנה עושה שנים! המחזור השנתי הוא עניין של חמה (עונות), לא עניין של לבנה. לדרוש שחודשי הלבנה יעשו גם מחזור שנתי היא דרישה נוספת.
7) משל של שעון חול: שני מחזורים לא צריכים להיות מסונכרנים
דמיין שעון חול שסופר מחזור כל שבועיים. זה לא מתאים לעונות. אבל זה לא אומר שצריך לסנכרן — אפשר פשוט לראות מתי מגיעה העונה, ואז לדעת איפה אנחנו במחזור. כך גם עם חודשי לבנה ועונות החמה: לא צריך לעשות סנכרון קבוע (עיבור). אפשר פשוט כל שנה לראות מתי האביב.
8) אנלוגיה של ימים טובים וימי השבוע
ימים טובים יהודיים לא מתחשבים בימי השבוע — פסח יכול להיות בשבת, ראשון, מה שיהיה. אף אחד לא הציע ש״נוסיף ימי שישי” כדי שימים טובים יצאו ביום מסוים. כך גם — למה צריך לסנכרן חודשי לבנה עם שנות החמה? אפשר לתת לשני המחזורים לרוץ באופן עצמאי.
9) ביקורת על הסבר הרמב״ן
הרמב״ן עושה את זה “כל דניחא” — שבלי עיבור היינו כמו המוסלמים (שרמדאן נודד דרך כל העונות). אבל נגד זה: המוסלמים גם “מחושבים מדי” — גם הם היו יכולים פשוט לעשות שרמדאן הוא תמיד החודש הקרוב לאביב, בלי מערכת עיבור פורמלית.
10) החידוש היסודי: בלי עיבור הייתה תפיסה אחרת של זמן
בלי לוח קבוע — שבו בית דין מקומי כל שנה קובע מתי ניסן — יש תפיסה אחרת של זמן בכלל. אי אפשר להדפיס לוחות לשנים קדימה, אי אפשר לעשות תאריכי תפוגה. אבל זו לא בעיה — כך זה היה! אפילו בעיבור שנה על ידי בית דין לא ידעו מראש אם השנה תהיה בת 12 או 13 חודשים. כל שנה הייתה ועדה/ישיבה. החשבון הקבוע הוא הרבה יותר מאוחר.
—
[דיגרסיה: ההבדל בין קראים וחז״ל בנוגע לעיבור השנה וסמכות]
קראים לא קיבלו את המנגנון של עיבור השנה על ידי חכמים. שיטתם היא “דרשו בתורה” – כל יהודי מסתכל בעצמו בחומש ועושה מה שהוא מבין. אין להם central authority, אין בית דין שקובע את הלוח. באופן אידיאלי כל יהודי צריך בעצמו ללכת לבדוק את הלבנה.
זה מביא לתוצאה פרדוקסלית: הקראים, שרצו להסיר כוח מהחכמים, צריכים דווקא יותר סמכות כל שנה מחדש – כי אין להם לוח קבוע לדורות, וצריכים כל שנה לקבוע מתי החודש לפי עדות ותצפית.
אצלנו, בזכות זה שחז״ל קבעו לוח קבוע (לוח של הלל השני), יש לנו לוח לעולם – שנותן למעשה פחות “כוח” לסמכות מרכזית בכל דור. שיטת הרמב״ם היא שלבית הדין יש סמכות מיוחדת שבאה מתורה שבעל פה – זו לא סתם “ייצוג” של אנשים שיכולים ללמוד חומש (כמו אצל קראים), אלא תחרות פתוחה שבה הגדול ביותר בתורה מקבל את הסמכות. זו מבנה חברתי שונה מיסודו.
במציאות רבנים הרבה יותר נוקשים מקראים — לא כמו שאנשים חושבים. אצלנו יש עשרת אלפים ספרים, לא רק חומש אחד, והרבה דברים כבר מבוססים (חשבון קבוע, חתימת התלמוד) שאף אחד לא יכול לשנות.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות קידוש החודש פרק ד׳ – עיבור השנה
הלכה א: מוסיפין חודש אחד – אדר
דובר 1: ועכשיו מהרמב״ם הקדוש, הפרק הבא התחיל, כן, פרק ד׳ מהלכות קידוש החודש. הפרק היה עכשיו על חודשים, נכון? על שנה. כן.
מה פירוש עיבור שנה? שנה שיש בה חודש נוסף. הדפסתי, הדפסתי, והוא נולד אדר קטן. מזה יש פורים קטן. הייתי רוצה להתחיל כבר להזכיר את עצם הדבר שמוסיפין חודש אחד. כן, הוא נכנס לפרטים.
ואין מוסיפין לעולם אלא אדר. אין מוסיפים אלא חודש אדר. מעניין מה שקורים לזה אדר. האם זה אומר… החודש לא נקרא. מה זה? מה זה? ואותה שנה, שני אדרים, אדר ראשון ואדר שני, אדר רבה ואדר זוטא.
ומה מספר חודש זה לזמן האביב? כדי שיהא הפסח באותה הזמן, שפסח יהיה בזמן האביב, שנאמר שמור את חודש האביב שיהא חודש זה בזמן האביב. כך למדו פשט שמור. שמור שהיום טוב יצא דווקא באביב.
דיון: המקור לעיבור השנה – מה לומדים מ״שמור”?
דובר 2: זה אותו דבר, אבל בלי לומר הדרשה אפשר היה עדיין ללמוד שרואים שפסח נקרא יום טוב באביב, רואים שצריך… זה צריך להתאים, בלי לומר שמור. שמור יכול עוד לפרש שמור את יום טוב של פסח. אבל מה שהוא קורא ליום טוב פסח, יום טוב של חודש אביב, איפשהו זה יהיה קיץ, ואחר כך זה יהיה חורף, זה יהיה מוקדם יותר בזמן, כמו הרמב״ם, כן?
דובר 1: אבל האם זה יהיה רק אביב? כי כתוב גם שפסח הוא בחודש הראשון? זה מה שמדברים על היום טוב.
דובר 2: איפה כתוב שמור את חודש אביב? מה כתוב לפני זה ואחרי זה?
דובר 1: שמור את חודש אביב לא… לא נראה שמדברים על יום טוב פסח?
דובר 2: כן, אבל מדברים, לא כתוב כלום על חודש.
דובר 1: אבל על אביב?
דובר 2: נכון כתוב שחודש אביב רוצה לעשות פסח. זה הפשט הפשוט.
דובר 1: נו, מתכוונים שפסח צריך להיות חודש אביב. כי מה שמור? שמור יכול עוד לומר. אני רוצה לומר, לא צריך לעקם את הפשטות של הפסוק של שמור כדי ללמוד שפסח צריך להיות באביב. זה לא מחלוקת. השאלה היא, אף אחד לא חולק שפסח יהיה באביב. אני מחזיק לכבוד זה, שיעשו חודשים ועיבור חודשים.
דיון: למה צריך עיבור? הסתירה בין חודשי לבנה וזמן האביב
דובר 2: מה אז יהיה פסח? פסח הוא בראש החודש. החודשים, החודש הראשון, וזה אביב, החודש הראשון הוא אביב. איפה כתוב שזה צריך גם ללכת עם החודשים? שהולכים רק עם השנים.
דובר 1: אבל זה כבר קבענו מהלכה של הרמב״ם שאומרת, שאף על פי כן עם ראשי חודשים, שהולכים עם מולד הלבנה, “כזה ראה וקדש”. ודיברנו על זה, ראה, איפה מוצאים שזה חייב להיות עם הלבנה? “החודש הזה לכם ראש חדשים”, וגם “החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה”.
דובר 2: אבל שוב, אפילו אז לא היה לנו מקור להוסיף חודש.
דובר 1: אתה יכול לומר?
דובר 2: אתה אז עשית?
דובר 1: אה, הוסיפו ימים.
דובר 2: הוסיפו ימים.
דובר 1: לא צריך להוסיף ימים. ראה, צריך לעשות משהו שפסח יהיה ב…
דובר 2: לא צריך לעשות כלום, נכון. כל שנה, החודש, אותו חודש הלבנה, שהחודש חל עליו, עושים פסח.
דובר 1: אתה החלטת שזה צריך גם להיות החודש הראשון.
דובר 2: כן, לא כתוב שזה צריך להיות החודש הראשון.
דובר 1: כן, לא כתוב שזה צריך להתאים לחודש הראשון.
דובר 2: וכתוב עוד, ואז מביאים לפסח.
דיון: המקורות לשנים עשר חודשים והצורך בעיבור
דובר 1: בפרשת שמור, כתוב החודש הזה לכם ראש חדשים. יש פרשיות שכתוב איזה חודש כל קרבן חודש יהיה. העניין הוא למעשה רק שתי פרשיות, הן בויקרא והן בבמדבר. יש פרשיות אחרות שכתוב רק באיזו עונה הכל יהיה. בסדר?
עכשיו, אתה שואל מאחד, כאילו יש סתירה בין שתי הפרשיות. פעם אחת כתוב איזו עונה יהיה, ופעם אחת כתוב איזה חודש יהיה. בסדר. אפשר לעשות את שניהם. אפשר לעשות שהחודשים תמיד יתחילו מהעונות.
דובר 2: בואו נעשה דבר פשוט, כל שנה, חודש אביב, אז יתחילו החודשים. כשזה נגמר, לא כתוב מתי זה נגמר. אני אהיה שזה צריך להיות… ויעשו עיבור, לומדים מ״שמור”, שזו מצווה שצריך לעשות את זה.
דובר 1: לכאורה, שלא שאתה יכול סתם לעשות בחודש אביב, מבין? לפי הפשט הפשוט. זה הפשט הפשוט. אבל על זה באמת קשה לי, כי תן לי לומר לך מה אני רוצה לומר לך.
תן לי לומר, אם מישהו סובר שזו מצווה לעשות את עיבור השנה, ומישהו רוצה לחשב את זה כמצוות עשה, מצווה נוספת, אני מבין למה הוא רוצה שמור. אבל אם אין מצווה, אפשר לומר כך: שהחכמים יש להם את התפקיד לעשות שאביב יהיה גם בניסן וגם בראש השנה, זה לא מסתדר.
דובר 2: זה כן מסתדר, כי אנחנו יודעים, אני עדיין לא יודע מה אתה יכול לומר את זה, והחכמים אמרו שזו העצה הטובה ביותר, שיוסיפו עיבור שנה.
דובר 1: זה לא מסתדר, עיבור שנה רק לא מסתדר אם מחייבים שהחשבון יתאים מההתחלה. אם אתה צריך כבר שהחשבון יתאים, אתה יכול מזה. אבל אני אומר, זה שהחשבון יתאים, אפשר אנחנו יודעים בלי זה שיאמרו ששמור פירושו איזו מצווה שתהיה.
דובר 2: לא, אנחנו לא יכולים.
דובר 1: למה?
דובר 2: כי אנחנו יכולים כן לדעת ש… פעם אחת החכמים יאמרו שמניחים את ההנחה. אז לא. אחד שניסן הוא ראש חודשים, ואחד שמקריבים את קרבן פסח בניסן, ואחד שניסן הוא באביב. שני הדברים נכונים.
אתה לוקח הנחה שונה, השנה צריכה ללכת לפי השמש, השמש, השמש, אני אגיד לך למה כתוב אלף פעמים, כי כתוב כל כך הרבה פעמים בתורה שצריך לעשות שנים עשר על שנים עשר חודשים. תן לי עוד לנסות להיזכר. לא כתוב על הנשיאים שכל חודש היה לנשיא איזה… לא כתוב איזה דבר כזה איפשהו? החנוכה היו שנים עשר ימים, אבל לא היה כלום לחלק לשנים עשר, וכל חודש יהיה לשבט אחר איזו זכות כזו בבית המקדש, או מאיר רבינו, בתורה זה נעשה. בסדר, אז…
אם מישהו עושה חשבון שבתורה מחושב כל חודש בודד, ויוצא שנים עשר חודשים, והוא לא היה. אם זה אפשר לשאול, וכמובן, אם בודקים תנ״ך, יוצא שכותב את כל שנים עשר החודשים.
דובר 1: בתורה עצמה כתוב אילו חודשים? איזו לשון חסרה מהתורה?
דובר 2: כתוב הרבה פעמים.
דובר 1: אם זה… לא כתוב. כל הספורים והמילה לא יוצאת שמוזכרים כל שנים עשר החודשים. אני מתכוון דווקא שהתורה אף אחד לא כתוב בתורה, והמבול ובין כל הדברים ביחד.
דובר 2: רגע, רגע. המבול כתוב חודשים.
דובר 1: אומר לך שלא כתוב. מה שאתה מחפש שיכתוב לא כתוב. ושוב, אפילו אם אתה אומר כך, אני צריך לזכור, אם זו ראיה, זו ראיה להיפך, כי אף פעם לא כתוב חודש שלושה עשר. אם כן זו ראיה ברורה שאי אפשר לעשות שלושה עשר חודשים, נכון?
דובר 2: אה, יש שאומרים שעיבור החודש היה איפשהו, חודש…
דובר 1: לא, ריבונו של עולם, תחשוב, אמרתי שבמדבר כבר היה עיבור חודשים.
דובר 2: הלו, אנחנו עושים דרשה מפסוק, זו כל הבעיה. זו מצווה שהקב״ה נתן, אני לא יודע, יש מדבר בארץ ישראל.
דובר 1: לא, לא, לא. לומר שאנחנו עושים מה שאנחנו רוצים, לזה לא צריך פסוק. הפסוק צריך רק לטעון שהתכלית היא… שזה בא מהתכלית. זה בכלל. אפשר לומר שתכלית היא אם לא היה זה מה שהמוסלמים עושים שהחודש זז כל כך דבר מוזר. לא צריך לעשות את זה. זה יכול להיות בקלות בחודש הראשון. מתחילים את הקריאה. כל שנה פעם מחשבים מחדש, הם כבר יודעים חשבונות.
דיון: שיטה אלטרנטיבית – להתחיל כל שנה מחודש אביב
דובר 2: מה שעושים שאין חודשים ממולדות. אין להם בכל חודש אותו מספר ימים. מה הם עושים?
דובר 1: לא, חודשים זה הלבנה. אבל חודש אביב מתחיל. כל שנה, הולכים לבדוק מתי זה חודש אביב, ואז זה חודש ראשון, יום טוב, לא עושים שום חשבון.
דובר 2: אה, חודש אביב גם קובע את ראש חודשים.
דובר 1: אני יכול לשמוע מאיפה הם באים, שכשהשמש יוצאת חזק, או מה שזה לא יהיה, יש משהו עם הטבע, כשאתה מרגיש אביב, אז זה ראש חודשים.
דובר 2: אה, כשאביב הוא הזמן שלום, כשהתבואות מוכנות, כשהתבואות מוכנות, אז, אותה לבנה, אותה פעם שבאה לבנה חדשה, אז זה חודש אביב, יום טוב. כל עניין החודש עיבור היה.
דובר 1: זה לא זה. זה לא… אנחנו עושים חודש עיבור שדווקא, כשלא היינו מוסלמים.
דובר 2: לא, כשלא היינו קראים. הם יש להם פסח תמיד באביב. בלי השמור, כן. חודש עיבור הוא רק חריג של מתמטיקאים.
דובר 1: שמענו למה הקראים לא יכלו לנטוש את כל ההנחה של שנים עשר חודשים כמו שאתה אומר?
דובר 2: הם חייבים כן לקחת. הם חייבים כן לקחת. הם חייבים כן לקחת לעשות שזה יוצא פעם על שלושה עשר חודשים או פעם לא. מה שהם לא עשו. אז צריך לגנדה אחת ש… שהחודש של ניסן יהיה החודש הראשון, וזה יהיה באביב, זה יהיה באביב. זה כלל גדול שמתחילים לספור את השנה מאז, לא יודעים אם השלושה עשר של קודם או השנים עשר של קודם. זה הכל צריך לעשות את חודש העיבור, או פעם, כן, כל הדבר שזה… אין להם לוח להרבה שנים למה?
דובר 1: לא, אין להם. העדות קובעים?
דובר 2: זה דבר יפה, כי זה עושה שצריך להיות יותר מחובר, צריך להתקשר לחכם.
דובר 1: טוב מאוד. כי אז רואים שצריך לוח.
דיגרסיה: קראים, חכמים, והמבנה החברתי של קביעת החודש
דובר 2: אני אומר, כל העניין של לעשות חודש עיבור בדרך שאנחנו אומרים הוא אובססיה של מתמטיקאים, צריך שהמספרים יתאימו. יוצא דבר אמיתי שהקראים שרצו לקחת מהחכמים, יתנו יותר כוח לחכמים, ויתנו לדורי דורות, כי אנחנו כבר יש לנו לוח לעולם, והם צריכים כל הזמן לקבוע את החודש. זה אוי, זה פרדוקס אוי.
דובר 1: שאלה מעניינת מאוד. הם הקראים הם הרבה יותר, אם אתה רוצה שאתה אומר התורה שתורה שבעל פה פירושה שהיהודים… העניין הוא שהרמב״ם עושה סלמון שאין להם סמכות מרכזית. הקראים אומרים שכל יהודי, זו בעיה, הקראים אומרים שלכל יהודי יש זכות. קראים אמרו, דרשו בתורה היטב מרבי, חפשו באורייתא, תסתכלו טוב בחומש ותעשו מה שכתוב.
דובר 2: מילא כל יהודי, כל דור של קראים, קראים בחומש ועושים. מה זה כמו מרטין לותר?
דובר 1: לא, לא, זה עדיין שונה מאוד, כי בית הדין יהיה רשמית רק ייצוג ששניהם יכולים ללמוד חומש. הוא אדם מבוגר, הוא אדם נעלה, בואו ניתן לו את תפקיד ראש הקהל. מה שאין כן אצלנו זו תחרות פתוחה. מי שהוא הגדול בתורה הגדול ביותר, מבין, זה מאוד מין אחר במבנה חברתי.
דובר 1: הקראים הם, למעשה הקראים הם יותר נוקשים מאיתנו. הדבר היחיד הוא שאין להם סמכות מרכזית. כי הקראים אומרים שכל יהודי, זו בעיה עם הקראים. הקראים לא אומרים שאתה צריך בית דין. הקראים אומרים שלכל יהודי יש זכות. הקראים התחילו לומר, “דרשו בתורה היטב”, “חפשו באורייתא”, משהו כזה. תסתכלו טוב בחומש ותעשו מה שכתוב. פירושו שכל יהודי, כל דור של קראים, יכול ללמוד חומש ולעשות מה שהוא רוצה.
ואין סמכות מסוימת, בית דין שעושה את השנה החדשה. אין בעיה. אתה מבין? זה שונה מאוד, כי בית הדין הוא רק ייצוג שהם יכולים ללמוד חומש. הוא אדם מבוגר, הוא אדם טוב, בואו ניתן לו את תפקיד ראש הקהל. מה שאין כן אצלנו זו תחרות פתוחה, שמי שהוא הגדול בתורה הגדול ביותר… אתה מבין? זה מין אחר מאוד של עניין.
ובמציאות, למשל אתה מדבר על הלוח, לפחות מאז שהחליטו שיש חשבון קבוע, הרבנים הרבה יותר נוקשים מהקראים, לא ההפך כמו שיהודים אוהבים לומר לפעמים. זו המציאות. ואותו דבר, אני עושה תלמיד, התקנות שיש לך מתלמיד, אנחנו הרבה יותר קפדניים מהם.
אבל לא כל כך פשוט, אלא מהצד השני זה קצת משחק פתוח, שמי שגדל הגדול בתורה הגדול ביותר… זה לא שבית הדין הוא סתם שכמה אנשים החליטו מי זה. אלא בדרך שלנו, שהחכם שצודק הוא זה שיכול הכי טוב לומר לך מה כתוב ברמב״ם ושולחן ערוך ומה המנהג. ובאופן אבל פותח שהתחרות יכולה גם להיות, מישהו הוא תלמיד חכם ואומר “אני המנהיג”.
מה שאין כן אצל הקראים, בסך הכל הם צריכים שיהיה להם משרד שיעשה את הלוח. בכלל לא ברור שצריך משרד. אין משרד. כל יהודי ילך לבדוק את הלבנה. בסדר, זו בעיה. לא, כמובן, אף קהילה לא פועלת כך באמת, לכן הם לא… אבל באופן אידיאלי זה כך. אנחנו הרבה יותר קפדניים מהם, כמובן. אני לא אומר.
באופן מסוים אנחנו פחות קפדניים, כי זה קצת דמוקרטי, כי אם אתה לומד הכי טוב את כל הגמרות עם כל הספרים שיש, אתה הגדול הבא. לא, אתה לא, נכון, כי אתה לא יכול, אף יהודי לא יכול היום לשנות את הלוח. ואף יהודי לא יכול היום לשנות דברים שהרמב״ם עשה כשזה יותר טוב ויותר טוב לחתימת התלמוד.
אתה יכול, והקראים אתה יכול, זה רק חומש. יש לך רק ספר אחד, יש עשרת אלפים ספרים בתוכו, וזה קודם כל. והדבר השני, יש לך הרבה יותר דברים שכבר קבועים, אתה לא יכול לשנות. עכשיו, במציאות, כמובן, קראים גם מסתבכים עם כל הדברים האלה, אבל המציאות היא שזה לא נכון. מה שאנחנו לא צריכים לומר שקראים הם הרבה יותר קפדניים בשטויות שאנחנו לא היינו.
הסבר הרמב״ם: למה צריך עיבור השנה?
דובר 1: עכשיו חזרה לנושא. הנקודה שאני מעלה היא לכאורה, אני לא יודע אם אני צודק, אבל נראה לי שהרעיון של עיבור הוא לא להיות שלא פסח יפול בקיץ. אף אחד לא עושה פסח בקיץ, בחורף, כמו המוסלמים. המוסלמים מוזרים. והמעלה היא לומר שהם יעשו את עיבור השנה כמו שחז״ל קבעו. מה שיעשה בדיוק את התוכנית של שלושה עשר חודשים, שיהיה בסיס הוא אובססיה של חשבונות, אנשים שצריכים שהחשבון יתאים. אם לא צריך שהחשבון יתאים, לא היו צריכים שום עיבור השנה. זה רק באמת מה שאתה מבין מה שאתה אומר.
עיבור השנה הוא ענף של קידוש חודשים, לא מצווה בפני עצמה
דובר 1: בואו נשאל, עיבור השנה הוא מצווה, ענף של המצווה שהרמב״ם מנה. “לידע ולקבוע”, אבל בספר המצוות כתוב “לקדש חודשים ושנים”. וכאן במצוות, בכותרת כתוב רק “חודשים”. “לידע ולקבוע החודש”, זה כמו שזו המצווה. בספר המצוות כתוב הלשון. יש לי בפנים את לשון הרמב״ם.
אז החלק הראשון הוא רק חלק של מידע על איך הדברים. אז הפעם הראשונה שהוא מדבר על איזו מצווה, זה כשהוא אומר כאן “ועושין אותן השנה שלשה עשר חודש”. והקב״ה יסדר את זה. אני לא רוצה בדיוק מה המצווה. הוא לא אומר שום מצוות עשה מן התורה. תראה, מצוות עשה מן התורה היא בסעיף ז׳ “שיחשבו יודעי העתים” וכו׳. ואיך הוא אומר, זו מצוות עשה. הוא לא אומר כאן על עיבור השנה שזו מצוות עשה.
אז אומר הרמב״ם, “ולא יתפסו החודש הזה אלא בפסח גמור חמה”. מה שלא נכון. אתה אומר שזה לא נכון, כי אי אפשר להוסיף חודשים סתם. אתה מבין אותי?
טענה רדיקלית: עיבור אינו הכרחי — זה תוצר של אובססיה לחישובים
דובר 1:
הוא אומר שזו הנחה מוזרה שיש רק שנים עשר חודשים בשנה. המצווה הראשונה מתחילה עם זה שאין שנים עשר חודשים בשנה. תלוי מה אתה קורא שנה. האם יש דבר כזה שנה, שמשמעו העונות של השמש? אז בוודאי אין רק שנים עשר חודשים בכל שנה. יש קצת יותר. כך זה. למה היו עושים הנחה מוזרה כזו שיש רק שנים עשר חודשים בשנה?
ברגע שהמצווה היא שיהיה קשור ללבנה וגם לשמש, צריך להגיע לאיזו פשרה, לאיזו עצה. והמצווה היא שהעצה תהיה מה שקוראים עיבור שנה.
קושיא: מהו היסוד של “חודש ראשון”?
דובר 1:
אבל אני שואל כאן שאלה. הרמב״ם עושה סנס שאילו לא היו עושים עיבור שנה, היו עושים הנחה חדשה שלא כתובה בתורה, שחודש ראשון פירושו השלושה עשר אחרי כל מחזור שלושה עשר. מי אמר את זה? אולי פירושו חודש ראשון כשמתחילים את השנה. זה אומר חודש זריעת עדשים.
אני חושב שהדרך הפשוטה של חשיבה היא שיש דבר שנקרא לוח שנה, והוא עקבי. לומר שכל שנה קובעים מחדש מתי החודש החדש זה עצמו חידוש. הגויים אומרים זאת טוב מאוד, כי זה לא טבעי, זה עדיין לא נברא. הדרך היחידה שאנחנו יכולים כן… זה לא נברא בדברים. אני אומר, זה עדיין להיות אוטומטי.
בואו נבהיר. יכול להיות רק הדרך. מה שאתה אומר זה נוסח שונה מאוד, יותר נוסח שורשי, שאין סדר השנה. אתה לא יכול להדפיס לוחות שנה לשנים קדימה.
דיון: האם אפשר לעשות לוחות שנה מראש?
דובר 2:
אגב, הרמב״ם, בעיבור שנה של בית הדין לא מגיעים ללוחות שנה. זה הכלל. זה שיש לוח שנה, זה הרבה יותר מאוחר, אפילו בעיבור שנה. בעיבור שנה אפשר כן?
דובר 1:
לא, אי אפשר. אבל זה בחישוב יורה עם העונות, כי העונות עצמן הן… לא נכון. זה כשיש לנו לוחות שנה, זה דבר אחר. לא צריך לוחות שנה. לא צריך להדפיס לוח שנה לשנים קדימה. ומספר 1, ומספר 2.
זה הרעיון. זה לא הרעיון. הרעיון של עיבור אינו שנוכל לקבוע לוח שנה. שנוכל! זה לא עוד לוח שנה שפעם נספר. מה זה בכלל להסתכל על דבר? לא הרעיון.
חידוש: בלי עיבור היה קונספט אחר של זמן
דובר 1:
אני אומר, אבל הדרך שאדם רואה זמן, קונספט של זמן של אדם שחי במקום, שיש בו סדר קבוע, ואדם כמו ראש העיר המקומי קובע איזה חודש מתי שנה חדשה, זה קונספט אחר של זמן בכלל. אי אפשר לעשות שום תאריכי תפוגה. לא היה סדר קבוע, לא לחודשים ולא לשנים.
הענין עומד ברמב״ם, מצווה לדורות ראשונים פירושו לא מצווה, אלא אין מצווה כזו. אין מצווה כזו. כן היה, כי ברגע שסופרים חודשים יחד עם שנים, יש בעיה, יכול להיות יום למעלה, יום למעלה. לא, לא ידעו אם לשנה יש שלושה עשר חודשים או שנים עשר חודשים מראש.
דובר 2:
למה אתה אומר, היה ועד כל שנה.
דובר 1:
כל שנה? בוודאי, בוודאי, בוודאי, היום יש חישוב שלא היה פעם בשנה השלישית, יוצא בערך. העובדה לא כך. העובדה לא כך. העובדה היא שכן היה, פגישה כל שנה היו צריכים… זה מספר 1. זה עכשיו שהעליון פותח. ושנית, בכלל לא מוזר, צריך לזכור.
משל של שעון חול: שני מחזורים לא צריכים להיות מסונכרנים
דובר 1:
תדמיין, אני רוצה להסביר לך, תדמיין יש לי שעון חול. שעון החול סופר שבועיים, בסדר? כל שבועיים, אפשר להפוך אותו, סופר שבועיים, בסדר? עכשיו, זה לא מתאים לעונות, נכון? כמשל, עונות לא נספרות עם השעון שלי. השעון שלי יש לו את המחזור שלו, הוא סופר כל שמונה ימים, אני לא יודע, יש לו איזה מחזור שיש לו, נכון? פירושו עדיין לא שאני לא יכול לחבר את שני הדברים. אין שום סיבה שאצטרך להיות תקוע באחד.
אם מישהו אומר לי, יצחק, אני רוצה לפגוש אותך בשנה הבאה, יש לך דבר שמסתובב, זה מחזור? נניח, יש לי עונות, כל עשרים יום זה עושה מחזור. אני לא יודע.
דובר 2:
לא, היית אומר שאתה בפרק התשיעי בשמונה פרקים, והוא יודע שזה יוצא באותו שבוע.
דובר 1:
זה מחזור שממשיך. בסדר? עכשיו אני אומר לך, אתה יודע גם איך עונות, נכון? אז המחזור הראשון של בואו ניפגש, אדע בדיוק מתי זה צריך לבוא כל פעם. זה לא מסובך. אסתכל מתי זה מסתובב, אתן מבט, בסדר, לא היום, כי היום עדיין מחזיקים את הקודם, עוד יומיים כשמתחיל המחזור שלי. מבין? זה נותן רק פרט בזה. זה לא עושה שבגלל זה יהיה מחזור חדש רק מלספור כמה פעמים זה הסתובב. זה היה דבר נורמלי.
הפשט הפשוט של “החודש הזה לכם ראש חדשים”
דובר 1:
וזה גם הפשט הפשוט של הפסוק החודש הזה לכם ראש חדשים. תחשוב, איך שאנחנו לומדים לא עושה סנס. מה פירוש הבדל כזה איזה מספר קוראים לזה? הרבי מאן עושה מספר שלם. זה פשוט מאוד. אין מחזור שנתי. כל שנה כשמגיע חודש האביב, התחל לספור חודשים מאז. אז תראה חודש האביב, חודש ראשון פסח, חודש שלישי שבועות, חודש שביעי תשרי.
ואגב, אני חושב שבתורה לא כתוב חודשים אחרי השביעי או השמיני. צריך לבדוק במבול זה המקום היחיד. אבל בתורה, בנביאים כן, אבל בתורה לא מוזכרים החודשים בין תשרי לניסן, אם אני זוכר. לא מוזכרים החודשים בין תשרי לניסן. לא כתוב אף פעם כאן. זה היה הפשט הנורמלי.
כל הדבר הזה רק לאנשים עם אובססיה לחישובים
דובר 1:
כל הדבר שאנחנו עושים כך הוא רק אנשים שיש להם אובססיה לחשב דברים. כך זה נראה לי. אני לא רואה מה הצורך בזה. הרמב״ן עושה את זה כל דניחא שאילולא היו המוסלמים, אבל המוסלמים גם מחושבים מדי. הם גם יכלו לעשות שהרמדאן שלהם יהיה כל פעם החודש הסמוך לאביב.
“כזה ראה וקדש” — הלבנה עושה חודשים, לא שנים
דובר 1:
יום טוב. כמו שאנחנו… אני אגיד משל. כמו למשל… למה לא לקחת ברצינות את המילים של הפסוק שהירח עושה את החודשים, “כזה ראה וקדש”? לא כתוב שזה עושה שנים! אני מסכים שזה עושה חודשים, אין שאלה! חודש של שנה… “כזה ראה וקדש” הלבנה עושה את הלוח שלך.
אנלוגיה: ימים טובים וימי השבוע
דובר 1:
אני אתן לך עוד דוגמה לדבר כזה, בסדר? יש לנו ימים טובים, נכון? שלא נספרים עם היום בשבוע, נכון? רוב הימים טובים שלנו, רוב הימים טובים היהודיים, לא נספרים. הם יכולים להיות שבת, ראשון, מה שאתה רוצה.
למה לא יכול היה מישהו לומר שצריך להוסיף ימי שישי כדי של״ג בעומר יצא בחודש מסוים? למשל. לא, אבל יכלו לעשות. הגויים, למשל, יש ימים טובים גויים, אני לא זוכר אילו…
דובר 2:
“למה לא צריך להוסיף שבוע?”
דובר 1:
לא, אבל הם…