סיכום השיעור 📋
האדם חי בתוך הזמן: כלל ופרט בתשובה, ותורת הבעל שם טוב על בעלי התפילה
האדם חי בתוך הזמן
נקודה פשוטה ביקשתי לומר, ואין זה מדברי הבעש״ט ואיני יודע מנין מקורה, שהבעש״ט אומר דבר אחר, ואת דבריו נביא להלן. אך זה מה שביקשתי להעלות: האדם הוא כזה שחי בתוך הזמן. וכוונתי בזה, שכל דבר שהאדם עושה אינו נעשה ברגע אחד בלבד, אלא הוא נמשך לאורך זמן.
דרך משל, כאשר שואלים אדם מה עשית היום — הרי יש בכלל מושג כזה של ‘היום׳, היום הזה. יכול להיות יום טוב ויכול להיות יום רע, יכול להיות שבוע טוב, חודש טוב, שנה טובה. וכל אלה פרקים של זמן הם, שיעורים של זמן, שבתוכם עושה האדם את מעשיו.
ומשום כך, כאשר שואלים אדם מה עשית היום, אין הוא יכול לפרק את השאלה ולומר: לְמה אתה מתכוון? למה שעשיתי לפני רגע? למה שעשיתי לפני שתי דקות? הרי עשיתי בתוך יום של עשרים וארבע שעות, וכי עשיתי עשרים וארבע פעמים? אלא ודאי שיש כאן איזו יחידה אחת, איזו אחדות, איזה דבר אחד.
מהו יום
מהו יום? בתוך היום עושה האדם. אמנם ברוב הימים עושה אדם יותר מדבר אחד, ועם כל זאת מצטרפים כל המעשים לאיזו אחדות, לאיזה כלל, לאיזה דבר אחד. ‘היום היה יום טוב׳, ‘היום לא היה יום טוב׳.
ועד סוף היום, עד יום, כל זמן שהנר עדיין דולק, עוד אפשר לתקן את היום. שכן עדיין ניתן לתקן את הדברים שעשה. שהרי בטרם ילך לישון, אם הוא מוחל ואומר ‘הריני מוחל׳, או שהוא שב בתשובה ואומר: היו כמה דברים שלא היו כתיקונם, אבל בסך הכל ביקשתי להיות טוב, וברצוני להיות טוב מחר — הרי הוא עושה בכך את היום כולו ליום טוב. שכן היום, מבחינת כללות היום, מהות היום, נעשה היום ליום טוב.
הכל הולך אחר הגמר
וכפי שאמרת, ומזה נדבר עתה לרגל סוף השנה — הכל הולך אחר הגמר. יש דברים ההולכים אחר ההתחלה ויש דברים ההולכים אחר הסוף, אך הידיעה היא שיש כאן איזו חטיפה של אחדות, איזו כללות, שהאדם עושה דבר לאורך זמן.
כאשר שואלים את האדם, וכשהאדם עצמו מהרהר במה שהוא ובמה שעשה, אין זה דבר שעשה בשנייה אחת, אלא דבר שעשה בשעה או ביום או לאורך זמן ארוך יותר. ומשום כך, בסוף כל התחלה מתחילים ומתכננים שיהיה טוב, אבל גם בסוף עוד אפשר לצרף את היום כולו ולעשות ממנו יום טוב, כל עוד עודנו אותו יום עצמו.
והוא הדין בשנה, וזהו כל עניינו של סוף השנה, של אלול, של ערב ראש השנה. כלומר, כשם שיש מסגרת של זמן, כן ניתן לנצל אותה. נוטלים את השנה כולה ומצרפים אותה, וכפי שכתוב בספרים ובספרי החסידות, מצטרפת השנה כולה לאחת, כתמצית כל השנה, והיא ממתינה לחזור לשם שממנו באה, אל הבינה. ועל כל פנים, כל עוד היא עדיין כאן, כל עוד עודך אוחז ביומך, הרי זה כעין תוך כדי דיבור, שאמרו בו שעדיין ניתן לעשות דבר מן השנה.
תורת הרמ״ק בפרדס
הערה מן השומעים: הרי כל רגע יש לו התלבשות אחרת, וכיצד תצרפם לאחד?
אך אין כאן סתירה כלל, וכך הוא מפורש: יש בזה בחינת כלל ובחינת פרט. והתורה שאני אומר מפורשת היא ברמ״ק בפרדס, בשער השערים — איני זוכר איזה שער בדיוק, שער י״א — ורק התבוננתי במה שהוא אומר.
הרמ״ק אומר שמשום כך, כל הימים והחודשים — והוא מפרט את הסדר כולו ומונה שם שבע מדרגות, מן השמיטות עד השנים, ומן היובלות עד השעות — כל אלה פרטים הם היוצאים מן הבינה, וכאשר הם מסתיימים חוזרים אל הבינה. ומשום כך בסוף השנה, אומר הוא, ישנם עשרת ימי תשובה המגיעים אל יום הכיפורים, שהוא הבינה, והכל חוזר אל שורשו.
כלל ופרט בתשובה
והוא אומר שמשום כך יש כלל ויש פרט. סוף כל יום, אומר הוא, זמן תשובה הוא — ואני מבארו רק בקירוב אל השכל. וכן אומר הוא גם בערב שבת. ומביא שיש שכתבו כי השבת זמן תשובה היא. וידוע שספרי החסידות אוחזים שכל שבת היא כעין יום הכיפורים, אך מעניין שאין הוא מביא מנין מקורו.
והוא אומר שיש שכתבו כי השבת אף היא מכפרת. ומדוע השבת מכפרת? הן כתוב בגמרא ‘מוחלין לו על כל עוונותיו׳, והטעם משום שהיא סוף השבוע. כאן מצטרף השבוע כולו, ואפשר לעשות ממנו איזה דבר.
והרי זה בכלל ובפרט: כל דקה ודקה היא ייחוד בפני עצמו, וכשמסתיימת שעה, דרך משל, אפשר לשוב בתשובה על השעה כולה, למי שאוחז בדעתו. וככל שהכלל גדול יותר, כן יש לך עסק עם שיעור זמן גדול יותר, עם חטיבה גדולה יותר, עם חלק גדול יותר של הזמן.
ולבסוף, יש חייו של אדם בכללותם שאף עליהם אפשר לשוב בתשובה. ‘עבר כל ימיו ושב, מוחלין לו׳ (רמב״ם הלכות תשובה), כך כתוב ברמב״ם. ומדוע? משום שהיו לי חיים טובים. כלומר, ‘חיים טובים׳ עניינם החיים כולם, לא כל דקה ודקה. שכן מבחינה פרטית אכן היו בעיות שונות, אבל מבחינה כללית, כל עוד אני חי, עוד אני יכול לתקן, ואם יש עוד גלגול, עוד אפשר לעשות מדרגות גדולות יותר וכן הלאה.
גמר החתימה ומדרגות הגמר
אני סבור שמה ששאלת בעניין יום הכיפורים, מהו גמר החתימה — הרי זה מאותו סוג עצמו. ודאי יש דרכים אחרות להתבונן בזה, אך זו דרך אחת של התבוננות, שהוא מאותו סוג של דבר.
כלומר, אם תשאל מתי מסתיים היום — עד מתי עוד אפשר לומר שאני עשיתי את השנה, שהיום יצטרף אל אותו דבר? עד השקיעה, עד צאת הכוכבים, עד ההליכה לישון, עד למחרת בבוקר בעוד זוכרים את אתמול. יש בזה שיעורים רבים ושונים. ואם נאמר יום הכיפורים, הרי יום הכיפורים באופן כללי הוא ה׳סוף׳ יותר, שאחריו כבר מגיע סוכות.
אך בדעת גדולה יותר, ככל שהדעת גדולה יותר, כן אפשר לאחוז בדעתו לאורך זמן רב יותר, ולאחוז בפרקי זמן גדולים יותר. מי שדעתו עמוקה מעט יותר, עוד יכול הוא לשנות את המעשה, עוד יכול לשנות את ההחלטה — ההחלטה על מה שהיה בשנה, או על מה שיהיה — הרי זה דבר אחר. ויכול הדבר להימשך עד הושענא רבה, או עד השנה הבאה, או עד — איני יודע. כל דבר הוא מדרגה אחרת של גמר.
וזאת למדתי סתם, וזהו חידושי מאתמול. שכן היום כבר הרהרתי מזה, ומה שהיה מאתמול כבר תוקן אתמול, והיום צריך לעשות ימים חדשים. ואמנם הרש״ש יש לו תורות שלמות שיש בהן כ״ז שעות, וכל עשרים וארבע שעות הן איזור אחד, ואחריהן יש עניין של שלושה ימים ושל ששה ימים וכן הלאה. בקיצור, יש עצה להתנהג בכך.
תורת הבעל שם טוב על בעלי התפילה
והנה למה שביקשתי להגיע: ישנן כמה תורות שהבעל שם טוב על התורה מקבצן יחד בפתיחת ראש השנה ויום הכיפורים, ומעניין שכולן מן התולדות בשם הבעל שם טוב.
‘שמעתי ממו״ר משל על בעלי תפלות בימים נוראים, שלא יסמכו עליהם בני העולם, רק ישתדל כל אחד להתפלל בכוונה עצומה׳ (תולדות יעקב יוסף). הוא נתן משל, ויש בו כמה גירסאות.
והמשל, כפי שאני מביאו באות ד׳, הוא כך: הייתה מדינה שהיה בה גיבור אחד, ובני המדינה סמכו על אותו גיבור ולא למדו תכסיסי מלחמה, שכן חשבו שהגיבור ודאי ינצח. באה המלחמה, ידע האויב מזה, וגנב את כלי הזין של הגיבור, ולא נותר עמו כלום, ולא היה יכול לעשות דבר, וממילא נלכדו גם הגיבור וגם העם כולו.
ועל זה אומר הבעש״ט את הפסוק ‘אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה׳ (תהלים פ״ט טז). יש עם ויש חשובים, ו׳עם׳ הרי משמעו המון העם. ועל כן אומר הוא: אם העם יודעי תרועה, אזי ‘ה׳ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן׳ (שם). שכן אם העם סומך על הגיבור — והוא כוונתו לבעל התפילה, ואולי נזכר גם הבעל תוקע —
זו הייתה שאלתי: שאזי צרות באות, שהרי די לו לבעל דבר לגנוב את כלי הזין של בעל התפילה, וכבר אבד העם כולו. על כן הזהיר הבעש״ט שכל אחד יתפלל בעד עצמו ולא ימתין שבעל התפילה יתפלל בעדו, שכן אין לדעת מה יהיה.
ומעניין הדבר מאוד, שכן ישנן כה הרבה תורות מן הבעש״ט על כך שהצדיק צריך להעלות את העם כולו, ושהוא צריך להתחבר עמם לשם כך — שלא יהיה כל אחד לעצמו — ואילו כאן רואים שהבעש״ט אוחז אחרת. ואפשר שמדובר כאן בשני מיני אנשים: כאן הוא מדבר בבעל תפילה אחד ושם באחר, ואיני יודע.
האם יש כאן ראיה לשיטת חב״ד?
שאלה מן השומעים: הרי נראה כאן ראיה גדולה לשיטת חב״ד, שכן רואים כאן שאין להישען על הרבי?
הטענה שהשיבו החסידים לרבי היא שאין הרבי אוחז שהוא הוא הגיבור, אלא שהרבי אוחז שהגיבור הוא ‘בשורה רעה׳. ואין כאן סתירה כלל, שאי אפשר לדעת מה חשב הרבי. ומהו הפשט לאמיתו? אין הוא אומר שאין גיבור. אדרבה, אומר הוא שאם הגיבור מסוגל, ודאי שיעשה מה שביכולתו; ורק אומר שאם אינו מסוגל, ילמד אדם בעצמו. ואיני רואה תועלת בדיבור המנגח כלפי הרבי — מדוע יהיה הרבי בכלל אחר משאר צדיקים? — אלא הכל תלוי בהבנת דמותו של הרבי.
התמורה ההיסטורית במעמד בעלי התפילה
והרהרתי שרואים מזה, מבחינה היסטורית, שנשתנה מעט מעמדם של בעלי התפילה. בפוסקים בהלכות ימים נוראים רואים עסק שלם בכך שבעל התפילה יהיה צדיק וידע את הכוונות. ואילו אצל החסידים אין מסתכלים עוד כך — אם יש בעל תפילה, הרי הוא אחד היודע לזמר יפה, ואם לא, אומר הרב מבעלז שהוא בעצמו הוא בעל התפילה, ובעל התפילה רק אומר לו כיצד לסיים. אין זה עוד הדבר ההוא של הצדק והכוונות.
מלבד מה שיש רבנים שהם עצמם, אותם יהודים ש… אם רבי מתפלל לפני העמוד אין זה אותו דין. ואמנם יש רבנים המתפללים לפני העמוד, אבל אין העם נוסע אל הרבי משום שהוא מתפלל לפני העמוד. נראה לי שנעשה כאן דבר, שמתפללים איש איש בעד עצמו — אך איני יודע כיצד נעשה הדבר.
ומה שאתה אומר, אין כאן סתירה כלל — אלא זהו מוסר אף לרבי עצמו! גם הרבי צריך את הדבר הזה. ואמרו לו: מה אתה מרבה בליצנות, הרי כבר אומרים בשם הבעש״ט שאם עשרה יהודים מאמינים במקל אף הם יכולים לעשות מופתים — אמר להם: כן, אבל צריך שיהיה למקל צורך במופתים. וזוהי נקודה נוראה, שזהו מה שהחסידים שמו עליו את הדגש אצל הרבי.
נקודת החסידות: חטיבות של ציבור
ועוד דבר אומַר לך. נניח שלכל אחד יש ששת אלפים פרטים שהוא יכול ללמוד, והחסידים זכרו דברים אחרים שאיש לא זכר. אבל המציאות היא שאין אדם יכול לדבר בדבר קצר וקטוע. ונעשתה מציאות שהליטאים הקפידו על דבר אחד, והחסידים הקפידו על דבר אחר, אך הליטאים השתמשו בזה. וזוהי הנקודה.
ונקודת החסידים הייתה כך, שבחינת ‘והבא להרגך השכם להרגו׳ (סנהדרין עב.) — פשוטו של המשל הוא, שהמשל של גיבור אינו משל הולם כלל וכלל, שכן משמעות דברי הרבי אינה כאותו רבי כמו אחרים.
וכי צריך אדם להתפלל בעצמו? כך נראה. אין לי להישען על העם. שכן קודם אמר שיש גיבור, ואף על פי כן צריך אדם לדעת שהוא בעצמו צריך להתכוון אל הדבר.
ואמרו שהצדיק נושא את העוונות, ועם כל זאת יש בזה בחירה, ולא היה בזה סטנדרד. ומשום כך יש חשש שיחסר יותר מדי בפנימיות. אבל אצל החסידים היה איזה דבר פנימי, איזה דבר יהודי, וזה הביא שהיא עיר מקלט לדורשי השם. ואמנם ההשתדלות הייתה בה איזה דבר, והוא עמד על כך.
וישנה תורה — איני יודע אם היא מסומכת — ויש מעשה מן הבעש״ט שאמר, שכאשר הולכים התלמידים אין הרבי עצמו יכול. ומקורה במעשיות. וכשהולכים התלמידים אין עוד לרבי במה להתחבר, שהתלמידים היו המסבירים, והאנשים ששמעו בשבת. שהצדיקים כה גבוהים עד שאין הם נאחזים לבדם, ואומרים שאילו לא היו התלמידים, לא היה מתקיים הדבר.
הצדיק מתחזק בהשם יתברך
ועוד נקודה שנייה הרהרתי בה. הדבר הוא שהצדיק יכול להתחזק בהשם יתברך, וככל שיכול להתחזק בהשם יתברך יותר, כן יכול הוא לזכות בבחינת ‘אשרי׳. אך אין אתה יכול לבוא ולומר שהרבי כבר עומד במצב של מלחמה, שהרי המלחמה יכולה להיעשות חזקה יותר, וכל אחד יכול לטעות ולחשוב שהוא כבר עומד איתן, בעוד שהאמת היא שהצדיק צריך תמיד להתחזק, וזהו הטוב.
שאלה מן השומעים: וכי אפשר להיות חזק מן הרבי?
ייתכן. ומעניין הנושא של גיבור: גיבור הוא כמי שנוטל על עצמו את הציבור כולו, שכן הזוהר שאתה מזכיר מדבר בציבור יותר מבצדיק לבדו. הוא אומר שלא יהיו לבדם, אלא כח הכלל, שנתקבץ יחד באחדות — זהו הדבר.
מדוע נוסעים אל הרבי בראש השנה
יש תורות חסידיות שונות בעניין מדוע צריך לנסוע אל הרבי בראש השנה, ובמקומות חסידיים רבים היה זה דבר קבוע. ורבות מן התורות מדברות בעניין הציבור, לא בעניין הצדיק לבדו — וכפי שאמרת, שבראש השנה, ככל שיש יותר יהודים, כן יש יותר גילוי אלוקות (כמו שדיברנו בזה פעם ואין זה מקומו).
והוא קשור בציבור, ‘ברוב עם הדרת מלך׳ (משלי יד כח). זהו ביסודו העניין. אין זה בעניין הצדיק — יש תורות ההולכות בעניין הצדיק, אך ייתכן שכל תפקידו של הצדיק הוא לקבץ את היהודים יחד, וזהו סוג אחר לגמרי של דבר.
הזוהר ו׳אשרי העם יודעי תרועה׳
רציתי לראות עמכם זוהר הקדוש, שיש בו יהודי שבכל עת יש בו קדושה. ואיני זוכר בבירור אם יש זוהר הקדוש על עצם הדבר. אם זכרוני עמדי, יש בו דבר אחד בעניין ‘בתוך עמי׳, ויש בו עוד דבר על ‘אשרי העם יודעי תרועה׳, שהתרועה פועלת רק בשעה שיודעים מה עושים, וצריך ללמוד את הכוונות. אך נראה שהבעש״ט מסתייג מעט מזה, כאילו הבעש״ט אומר: מה תעשה אם הבעל תוקע אינו מסוגל? אז לך בעצמך.
דרך אגב: המעשה מן הרבי מוויז׳ניץ
ראיתי במעשיות הרבי מוויז׳ניץ, שבראש השנה אחד היה קהל גדול, והוצרכו לאפות עוד חלות. קרא הרבי הזקן, ה׳אהבת ישראל׳, לאופה ואמר לו שילך לאפות חלות. אמר לו האופה: וכי כל הקהל ישבו בבית הכנסת ויתפללו ואני אעמוד במאפייה לאפות חלות? אמר לו: אתה תאפה חלות ואני אתפלל.
ואין כאן סתירה, שייתכן שתפקידך הוא לעשות חלות בעד הקהל. אבל עדיין —
שאלה מן השומעים: האם ויתר הרבי על הקדושה של אותו אדם, לפי שלא קרא קריאת שמע עם תפילין?
מסתמא כן, שהרי מדובר באדם המתפלל. אך האם זהו אותו הדבר? הרי לא הוציא אותו בחיוביו — אין הוא תוקע בשופר בעדו, ואין זו הבעיה. תאר לך אדם העומד בעסקיו, ואחר עומד ומתפלל בעדו — זהו לסייע לקריאה בלבד, ולא הוצאה ידי חובה.
סוף דבר: כפי שיהיה, יהיה טוב
אני מתאר לעצמי — אילו היה עסקן, אילו היה הגבאי! אך סתם, אכן אין זה אותו דבר. וזו השאלה, וזה מה שביקשתי לומר בזה.
צריך להרהר בזה עוד. אין זה נראה לי נושא של ממש, אך עדיין. ויהי רצון שיהיה טוב. כפי שיהיה, יהיה טוב. כפי שיהיה, יהיה טוב. והשאלה מה יהיה כשעוד אפשר — מזה דיברנו — וכשכבר אי אפשר, הרי מה שיש הוא מה שיש.
תמלול מלא 📝
א מענטש לעבט אין צייט: כללות ופרטות אין תשובה, און דער בעל שם טוב׳ס תורה אויף בעלי תפילה
א מענטש לעבט אין צייט
א מענטש לעבט אין צייט
ניין, ס׳איז זייער פשוט. דאס שטייט נישט אין בעל שם טוב, איך ווייס נישט וואו ס׳שטייט — דער בעל שם טוב זאגט אן אנדערע זאך — אבער איך האב געוואלט זאגן עפעס. א מענטש איז אזא סארט זאך וואס לעבט אין צייט. וואס מיינט אז ער לעבט אין צייט? אז א זאך וואס א מענטש טוט, טוט ער נישט אויף איין ברגע אחד, ער טוט עס לאורך זמן.
למשל, דו פרעגסט מיר וואס האסטו געטון היינט? ס׳איז דא אזא זאך וואס הייסט היום, אין דעם טאג. קען זיין א גוטע טאג, א שלעכטע טאג, א גוטע וואך, א גוטע חודש, א גוטע יאר. ס׳איז אלץ פרקים פון צייט, שיעורים פון צייט, וואס אין די צייט טוט א מענטש.
אז דו פרעגסט א מענטש וואס האסטו געטון היינט, קען ער נישט צוטיילן דאס און זאגן וואס ער האט געטון א מינוט צוריק, צוויי מינוט צוריק. אין א טאג פון פיר און צוואנציג שעה — האט ער געטון פיר און צוואנציג מאל? ניין, ס׳איז דא עפעס א יחידה אחת, עפעס אן אחדות, עפעס איין זאך.
וואס הייסט א טאג
וואס הייסט א טאג? רוב טעג טוט מען מער ווי איין זאך, אבער ס׳קומען זיך צוזאמען עפעס א געוויסע אחדות, עפעס א געוויסע כלל. היינט איז געווען א גוטן טאג, אדער היינט איז נישט געווען א גוטן טאג.
ביז די ענד פון די טאג, עד יום, ווי לאנג די לעכט ברענט נאך, קען מען נאך פאררעכטן דעם טאג. ווייל אויב דו גייסט שלאפן, פארן שלאפן ביסטו מוחל, זאגסט הריני מוחל, אדער דו טוסט תשובה — ס׳איז געווען אפאר זאכן וואס זענען נישט געווען אזוי גוט, אבער סך הכל האב איך געוואלט זיין גוט, און איך וויל מארגן זיין גוט — מאכט ער דעם גאנצן טאג פאר א גוטן טאג. ווייל בבחינת דער כללות הטאג, דער מהות פון דעם טאג, איז געווארן א גוטער טאג.
הכל הולך אחרי הגמר
וועלן מיר רעדן יעצט פון סוף יאר, הכל הולך אחרי הגמר. ס׳איז דא זאכן וואס גייען נאך דער אנהייב, ס׳איז דא זאכן וואס גייען נאך די ענד, אבער די ידיעה איז אז ס׳איז דא עפעס אזא חטיפת האחדות אדער א כללות, וואס א מענטש טוט א זאך לאורך זמן.
וועגן דעם, סוף יעדן אנהייב פארשטייט זיך הייבט מען אן, מען פלאנט ס׳זאל זיין גוט. אבער אויך צום סוף קען מען נאך צוזאמנעמען די גאנצע טאג און מאכן פון דעם א גוטע טאג, ווי לאנג ס׳איז נאך דער זעלבער טאג.
די זעלבע זאך איז מיט די יאר — דאס איז די גאנצע איידיע פון סוף יאר, פון אלול, ערב ראש השנה. אזוי ווי א טיים פרעים איז, קענסטו עס נוצן. דו נעמסט צוזאם די יאר, אזוי ווי עס שטייט אין חסידישע ספרים: עס קומט זיך צוזאם די גאנצע יאר, עס איז ווי א סקופ פון די גאנצע יאר, עס ווארט אויף צוריקצוגיין דארט פון וואו עס איז געקומען, אין די בינה. און ווי לאנג עס איז נאך דא, ווי לאנג דו האסט נאך דעם טאג, איז אזוי ווי א תוך כדי דיבור — מען קען נאך מאכן עפעס א זאך פון דעם יאר.
די תורה פון רמ״ק אין פרדס
יעדער מינוט האט אן אנדערע התלבשות
יעדער מינוט האט אן אנדערע התלבשות. אבער עס איז נישט קיין סתירה, עס איז דא בכללות און פרטות. די תורה וואס איך זאג שטייט בפירוש אין רמ״ק אין פרדס אין שער השערים — איך געדענק נישט וועלכע שער — איך האב נאר מתבונן געווען אין וואס ער זאגט.
דער רמ״ק זאגט אז די אלע טעג און חדשים — ער גייט ארויס די גאנצע סדר, ער זאגט דארט זיבן מדרגות, פון שמיטות ביז יארן, יובלות ביז שעות — דאס אלעס איז פרטים וואס קומט ארויס פון די בינה, און ווען עס ענדיגט זיך גייט עס צוריק צו די בינה. וועגן דעם, זאגט ער, איז סוף יאר דא עשרת ימי תשובה וואס קומט צו יום כיפור, וואס איז די בינה, און עס גייט אלעס צוריק.
א כלל און א פרט אין תשובה
ער זאגט אז וועגן דעם איז דא א כלל און א פרט. סוף יעדן טאג, זאגט ער, איז א זמן תשובה — איך בין עס נאר מסביר מיט מיין קירוב אל השכל. ער זאגט וועגן דעם אויך ערב שבת: יש שכתבו אז שבת איז א זמן תשובה. חסידישע ספרים האלטן אז יעדער שבת איז אזוי ווי יום כיפור, אבער אינטערעסאנט איז ער ברענגט נישט פון וואו.
און ער זאגט אז שבת איז אויך מכפר. פארוואס איז שבת מכפר? עס שטייט אין די גמרא מוחלין לו על כל עוונותיו, ווייל עס איז דער סוף פון די וואך; דא קומט זיך צוזאם די גאנצע וואך, קענסטו מאכן פון דעם עפעס א זאך.
עס איז בכלל ובפרט: יעדע מינוט איז א ייחוד בפני עצמו, און עס ענדיגט זיך א שעה, קען מען תשובה טון אויף די גאנצע שעה, אויב איינער האלט קאפ. און ווי גרעסער די כלל איז, קענסטו האבן צו טון מיט די גרעסערע שיעור זמן, מיט די גרעסערע חטיבות פון צייט.
און בסוף איז דא א מענטש׳ס גאנצע לעבן קען מען תשובה טון. עבר כל ימיו ושב, מוחלין לו (רמב״ם הלכות תשובה). פארוואס? ווייל א גוטע לעבן מיינט די גאנצע לעבן, נישט יעדע מינוט. בבחינת פרטית איז טאקע געווען פארשידענע בעיות, אבער בבחינת כללית, ווי לאנג איך לעב נאך קען איך נאך — אדער אויב מ׳האט נאך א גלגול, קען מען נאך מאכן גרעסערע מדריגות.
די גמר החותם און די לעוועלן פון גמר
דאס וואס דו פרעגסט וועגן יום כיפור, וואס איז די גמר החותם? ס׳איז די זעלבע סארט זאך.
ווען ענדיגט זיך דער טאג? ווי לאנג קען מען נאך זאגן אז איך האב געמאכט דעם טאג צו די זאך? ביז די שקיעה, ביז די צאת הכוכבים, ביז מ׳גייט שלאפן, ביז מארגן אינדערפרי ווען מ׳געדענקט נאך נעכטן. ס׳איז דא זייער אסאך אנדערע שיעורים. אויב מ׳זאגט יום כיפור, איז יום כיפור באופן כללי ענדערשט נאך, נאכדעם קומט זיך אן סוכות.
אבער ווי גרעסער די דעת איז, אלץ לענגער קען מען האלטן קאפ, אלץ גרעסערע פרקים פון זמן. איינער האט אביסל א טיפערע דעת, קען ער נאך טוישן די מעשה, קען ער נאך מאכן אנדערש די החלטה פון וואס איז געווען די יאר, אדער וואס גייט זיין. קען נאך זיין ביז הושענא רבה, אדער ביז נעקסטע יאר. יעדע זאך איז אן אנדערע לעוועל פון גמר.
דער רש״ש האט גאנצע תורה׳ס אז ס׳איז דא כ״ז שעות — יעדע פיר און צוואנציג שעה איז דא איין זאנע, און נאכדעם איז דא פון דריי טעג און פון זעקס טעג און אזוי ווייטער. בקיצור, מ׳קען זיך עצה געבן.
די תורה פון בעל שם טוב אויף בעלי תפילה
דער משל פונעם גיבור
איך האב געוואלט רעדן וועגן דעם, אז ס׳איז דא אפאר תורות, און דער בעל שם טוב על התורה ברענגט זיי אלע צוזאמען אין די אנהייב פון ראש השנה און יום כיפור. זייער אינטערעסאנט, אז דאס איז אלעס פון די תולדות בשם דעם בעל שם טוב.
שמעתי ממו״ר משל על בעלי תפלות בימים נוראים, שלא יסמכו עליהם בני העולם, רק ישתדל כל אחד להתפלל בכוונה עצומה (תולדות יעקב יוסף). ס׳איז דא אפאר גירסאות אין דעם משל.
איך ברענג די אות ד׳. דער משל: ס׳איז געווען א מדינה וואס האט געהאט א גיבור אחד. די בני מדינה האבן זיך סומך געווען אויף דעם גיבור, זיי האבן נישט געלערנט תכסיסי מלחמה, ווייל זיי האבן געטראכט אז דער גיבור וועט זיכער מנצח זיין. איז געקומען די מלחמה, דער שונא האט געוואוסט פון דעם, האט ער גע׳גנב׳עט די כלי זיין פון דעם גיבור. ס׳איז נישט געבליבן מיט אים, מ׳האט נישט געקענט גארנישט טון, און ממילא האט מען געכאפט סיי דער גיבור און סיי דער גאנצער עולם.
אויף דעם זאגט דער בעל שם טוב דעם פסוק אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה (תהלים פ״ט ט״ז) — ס׳איז דא דער עם, די המון עם, און ס׳איז דא דער חשובים. אויב דער עם איז יודעי תרועה, דעמאלטס ה׳ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן (תהלים פ״ט ט״ז). אבער אויב דער עם איז זיך סומך אויף די גיבור — ער מיינט דער בעל תפלה — דעמאלטס איז צרות, ווייל דער בעל דבר דארף נאר גנב׳ענען די כלי זיין פון דעם בעל תפלה, און ס׳איז אויס די גאנצע עולם. דער בעל שם טוב האט געווארנט אז יעדער איינער זאל דאווענען פאר זיך, זאל נישט ווארטן אז דער בעל תפלה זאל דאווענען פאר דיר, ווייל מ׳קען נישט וויסן.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז דא אזויפיל תורות אין בעל שם טוב וועגן דעם אז דער צדיק דארף מעלה זיין דעם גאנצן עולם, און ער דארף זיך מחבר זיין מיט זיי; מ׳זאל נישט זיין עקסטער ראש השנה. אבער דא זעט מען אז דער בעל שם טוב האלט אנדערש. אפשר רעדט ער פון צוויי אנדערע מענטשן — דא רעדט ער פון איין בעל תפילה און דארט פון א צווייטע. איך ווייס נישט.
א ראיה פאר שיטת חב״ד?
[פראגע פון עולם]: ס׳זעט אויס א גרויסע ראיה פאר שיטת חב״ד, אבער דא זעט מען אז מ׳טאר זיך נישט אנליינען אויף דעם רבי׳ן.
[מגיד-שיעור]: די ווארט וואס חסידים האבן געגעבן צום רבי׳ן איז אז דער רבי האלט נישט אז ער איז דער גיבור. ס׳איז נישט קיין סתירה — מ׳קען נישט וויסן וואס דער רבי האט געטראכט. ער זאגט נישט אז ס׳איז נישטא קיין גיבור. אדרבה, ער זאגט, אויב דער גיבור קען, זאל מען אוודאי טון וואס ער קען; ער זאגט אז טאמער נישט, לערנען אליינס.
די היסטארישע ענדערונג ביי בעלי תפילה
מ׳זעט היסטאריש אז ס׳האט זיך אביסל געטוישט די מעמד פון בעלי תפילה. אין די פוסקים אין הלכות ימים נוראים זעט מען א גאנצע עסק אז דער בעל תפילה זאל זיין א צדיק און ער זאל וויסן די כוונות. אבער אפילו ביי די חסידים קוקט מען נישט אזוי אן: א בעל תפילה איז איינער וואס קען שיין זינגען, און טאמער נישט, זאגט דער בעלזער רב אז ער איז דער בעל תפילה, און דער בעל תפילה זאגט אים נאר ווי אויסצולאזן.
חוץ ס׳איז דא רבי׳ס וואס יא דאווענען פאר׳ן עמוד — אויב א רבי וואלט דאווענען פאר׳ן עמוד איז נישט די זעלבע דין. אבער דער עולם פארט נישט צו דעם רבי׳ן ווייל ער דאווענט פאר׳ן עמוד. ס׳זעט אויס אז ס׳איז געווארן א זאך אז מ׳דאוונט פאר זיך אליינס.
ס׳איז נישט קיין סתירה — ס׳איז א מוסר אויך פאר דעם רבי׳ן! מ׳האט אים געזאגט: וואס מאכסטו אזוי ליצנות? אז צען אידן גלייבן אין א שטעקן, קענען זיי אויך מאכן מופתים. זאגט ער: יא, אבער מ׳דארף דארפן ווי א שטעקן. ס׳איז א מורא׳דיגע נקודה, אז דאס איז וואס חסידים האבן געלייגט א דגוש אויף א רבי׳ן.
די נקודה פון חסידים: חטיבות פון א ציבור
איך וועל דיר אבער זאגן נאך א זאך. לאמיר זאגן אז יעדער איינער האט זעקס טויזנט פרטים וואס ער קען לערנען, און די חסידים האבן געדענקט אנדערע זאכן וואס קיינער האט נישט געדענקט. אבער די מציאות איז אז א מענטש קען נישט רעדן מיט א קורצע צוגעריסענע זאך. די ליטווישע האבן געמאכט זיכער אויף געוויסע זאכן, און די חסידים האבן געמאכט זיכער אויף אנדערע זאכן.
די נקודה פון חסידים איז געווען אז די בחינה פון והבא להרגך השכם להרגו (סנהדרין ע״ב.) איז פשט אז דער משל פון גיבור אינגאנצן איז נישט קיין פאסיגע משל. מ׳דארף דאווענען אליין; מ׳דארף נישט פארלאזן אויף די אידן. פריער האט ער געזאגט אז א גבורה איז דא; מ׳דארף וויסן וואס מ׳טוט.
ביי דעם צדיק האט מען געזאגט אז ער איז נושא את העוונות, און מיט דעם אלעם האט מען געהאט אן אינערליכע געוויסע זאך, א אידישע זאך. ער האט אויסגעקליבן דורי השם, אבער די השתדלות פון יעדן איינציגן איז געבליבן א געוויסע זאך וואס ער האט געשטאנען.
ס׳איז דא אזא מעשה פון דעם בעל שם טוב אז ווען די תלמידים גייען אוועק קען דער רבי אויכעט נישט — עס שטייט אין די מעשיות. די צדיקים זאגן אז אן די תלמידים וואלט עס נישט געווען.
דער צדיק שטארקט זיך אין דעם אייבערשטן
איך האב געטראכט א צווייטע נקודה: דער צדיק קען זיך שטארקן אין דעם אייבערשטן, און ווי מער ער קען זיך שטארקן אין דעם אייבערשטן, אזוי מער אשרי. דער רבי איז דא אין מלחמה׳ס נסיבה, ווייל דער מלחמה קען מאכן דעם צדיק שטארקער ווערן, און דאס איז א גוטע זאך.
ס׳איז אינטערעסאנט די נושא פון א גיבור. א גיבור איז אזוי ווי איינער וואס נעמט איבער די ציבור, ווייל דער זוהר וואס דו זאגסט רעדט פון די ציבור מער ווי דער צדיק אמת׳דיג. ער זאגט: זייט נישט אליינס, דער כח הכלל — לאמיר זיך צוזאמנעמען באחדות, דאס איז די זאך.
פארוואס פארט מען צו א רבי׳ן ראש השנה
ס׳איז דא פארשידענע חסידישע תורות וועגן פארוואס מ׳דארף גיין צו א רבי ראש השנה. אין אסאך חסידישע פלעצער איז דאס געווען א זאך. און אסאך פון די תורות רעדן וועגן די ציבור, נישט וועגן די צדיק — אזוי ווי דו האסט געזאגט אז ראש השנה, ווי מער אידן אזוי מער גאט. ס׳האט מיט די ציבור, ברוב עם הדרת מלך (משלי י״ד כ״ח). ס׳איז דא תורות וואס גייען וועגן די צדיק, אבער ס׳קען זיין אז די צדיק׳ס גאנצע תפקיד איז צוזאמצונעמען די אידן — ס׳איז א גאנץ אנדערע סארט זאך.
דער זוהר און אשרי העם יודעי תרועה
איך וויל א זוהר הקדוש צו זען מיט דיר. אויב איך געדענק, ס׳איז דא איין זאך אפשר וועגן דעם בתוך עמי, און ס׳איז דא נאך א זאך אז אשרי העם יודעי תרועה — אז תרועה ארבעט נאר אז מ׳ווייסט וואס מ׳טוט, און מ׳דארף לערנען די כוונות. אבער ס׳זעט אויס אז דער בעל שם טוב איז אביסל קעגן דעם. כאילו דער בעל שם טוב זאגט: נו, וואס וועסטו טון אויב דער בעל תוקע קען נישט? איז דאווען אליין.
די מעשה פונעם וויזשניצער רבי׳ן
די בעקער וואס האט געבאקן חלות
איך האב געזען אין די וויזשניצער רבי׳ס מעשיות, אז איין יאר ראש השנה איז געווען א גרויסער עולם, און מ׳האט געדארפט באקן מער חלות. איז דער אהבת ישראל, דער זיידע, האט גערופן פאר די בעקער און געזאגט אז ער זאל גיין באקן חלות. זאגט ער: וואס הייסט, דער גאנצער עולם גייט זיצן אין שול דאווענען און איך גיי שטיין אין בעקעריי באקן חלות? האט ער געזאגט: דו וועסט באקן חלות און איך וועל דאווענען.
ס׳איז נישט קיין סתירה — ס׳קען זיין דיין תפקיד איז צו מאכן חלות פאר דעם עולם.
[מגיד-שיעור]: ס׳קען זיין אז ער האט זיך מוותר געווען אויף די קדושה, ווייל דער מענטש האט נישט געליינט קריאת שמע מיט תפילין? מסתמא יא, מ׳רעדט דאך פון די… איז דאס די זעלבע? ער האט אים נישט מוציא געווען מיט זיינע חיובים. ניין, ער גייט ווי דער סופר, נישט דאס איז די בעיה.
סוף: ווי ס׳וועט זיין, וועט זיין גוט
איך שטעל מיר פאר: ער זאל זיין אן עסקן! ער זאל זיין דער גבאי! נאר סתם איז דאס טאקע נישט די זעלבע זאך. שוין, דאס איז די שאלה וואס איך האב געוואלט רעדן וועגן דעם.
אקעי, מ׳דארף טראכטן וועגן דעם מער. ס׳זעט מיר נישט אז ס׳איז א שטיקל נושא, אבער נאך אלץ. ס׳זאל זיין גוט. ווי ס׳וועט זיין, וועט זיין גוט. די שאלה איז נאך ווען מ׳קען. ווען מ׳קען נישט, איז מה שיש.