הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם

הַחֶרֶשׁ הָיָה,

לִבְּךָ? הֶחָדָשׁ,

נֶעֱלָם, לָךְ

מִשְׁפָּט, וַאֲנִי

הִקְשִׁיתִי, הִקִישוּ

עֲלִי, קָשֶׁה

מִדַּי.

נִשְׁבַּר לִי, צָעֲקוּ

מַזָּל טוֹב! מָה

רְאִיתֶם, חָשַׁבְתִּי

ראֹשִׁי. רִיבֵי

דִמַעְת עַרשֹי, לָכֶם

יִהְיֶה לְרֹאשׁ, אֲנִי

הֵסַבְתִּי לִי.

רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה כי הדר אתא קם למיקרי בספרא בעא למיקרא החדש הזה לכם אמר החרש היה לבם. (שבת קמז, ב)

אפילו בשעה שהַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם – הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם! (החוזה מלובלין)