פתח ר’ יצחק: (משלי כב, יז) הט אזנך ושמע דברי חכמים, ולבך תשית לדעתי. כמה אית לבר נש למפתח אודניה ולארכנא רישיה, וכל כך למה, בגין דיזכי לשמוע דברי חכמים. יתיר עליה מאן דשת ליביה, איהו זכי לדעתי – דעת יו”ד, דעתא דמשה, דעתא רביה גופא. דהא כמה מידות ביושבים לפני חכמים (אבות ה, טו), ארבעה כמנין כל עלמין, דהא כל העולמות לפני החכמה הם יושבים, ומן החכמה הם נובעים, אבל לית כולי עלמא ידעי מילתא חדא בגו חכמתא. וכל כך למה, מאחר ולא הטו אזנם ולא שתו ליבם. ואף היושבים בבתי מדרשות לפני חכמים ממש, אינם שומעים אלא חיצוניות הדברים, שהם הדברים היוצאים מפה החכם. מאן איהו דיטה אזנו וישית לבו אל דעת החכם בעצמו המולך על פיו ומביא את הדברים אל ליבו. אמור מעתה, השומע הרגיל שומע את הדבר, ואילו המטה אזנו שומע את הדעת.
אסהדנא בי דכל ימי שהייתי יושב לפני רבותי לא הטיתי אזני אל דוחקא דכלה, דעלייהו אמרו (ברכות ו, א) מן המזיקין הם, דאינון כל חיצוניים היושבים בתי מדרשות, מעייפים ברכי חכמים, מבלים בגדיהם, משתמשים במה ששמעו מן החכם לרע ולא לטובה, ולכן אין להם לבוש לספר את דעת החכם בכלים חדשים, ואין להם רגל לעמוד עליו ולברך במקהלים. לחוד הטיתי אזני אל דעתי. והא אזמין הכא.
[והא ארבעה מידות אלה ארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה. אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. נפה חכם מרזא דאצילות, שמוציא את הקמח וקולט את הסולת. דהא באצילות כולו מבורר לית תמן חיצוניות כלל. משמרת רשע שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, מאן דתורתו נעשית לו סם המוות, ספוג תם שסופג את הכל ואינו יודע להבחין בין טוב לרע, משפך שאינו יודע לשאול שמוציא בזו ומכניס בזו. ולעילא מכולהו אחד שהוא חכם שקולט את הכל ויודע את הטעם שיש גם בסולת וגם בשמרים והאי איהו ברוך הוא הנעלם ומופרש מכל רעיון שאל פליאת היעלמו כולם מכוונים.
והא יש לשאול, אמאי נקטו מידות אלה בדוגמאות היין והסולת. ומהו שהרשע הוא דווקא מכונה ביין והחכם בסולת. וכל רזין אלה גלויים]
***
למדנו שכל סודות העולם וכל סודות התורה וכל סודות הפסח שאנו בו, כולם ברזא דייחודא עילאה. כמה אית לבר נש לשים ליבו ולהטות אזנו אל גווני רחשי הייחוד המלאים את העולם כולו בטובם וחסדם וסודם. דהא כל עלמא דא ברזא דייחודא הוא, וכל עלמא עילאה מילף עליון מתחתון. ואשר לא שם ליבו אל דבר הוי”ה בקרבו על הארץ ובימים ובכל תהומות איך ידע פיו מה ימלל ואיך ידע ליבו מה להרהר ואיך ידע מוחו מה לחשוב בבואו אל דרך הייחוד. להכי אוליפנא מאן דלא נסיב איתתא לית ביה תורה ולית ביה שמחה ולית ביה חכמה. גרוע ממנו מאן דנסיב איתתא ולא ידע מה נסיב, דהא אינו דומה מי שלא נכנס אל בית המלך כלל למי שנכנס ורעיונות טועים בידו. זה לא ידע, וזה ידע ומכוון למרוד.
והא נתבונן בפרט אחד מפרטי רזי הייחוד המתייחד בליל התקדש חג הפסח. שנו חכמים בלחש ובסוד, וכבר איגלי רזא דנא אפילו לתינוקות של בית רבן. דאית ייחוד כסדרו ואית ייחוד שלא כסדרו. אית ייחוד מאתערותא דלעילא ואית ייחוד מאערותא דלתתא. סדר הייחוד מדאורייתא אשה כי תזריע וילדה, אשה מזרעת תחילה, מעלה מיין נוקבין לגבי בעלה לעילא ואיהו אתער וגלי לה כבודיה עד דילדה זכר. ואית ייחוד דדילוגין, קול דודי מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שהקב”ה חישב את הקץ ונגלה עליהם בכבודו ואת ערום ועריה. ולבך תשית לדעתי. דלית זיווגא חדא בעלמא דדמיא לחבריה. והאי ייחוד שלא כסדרו סדר איקרי.
הכא צריך למנדע, דבייחודא מסטרא דלעילא כגוונא דליל פסח אית תרי קושיות. קושיא אחת מצד העליון כיצד יעבור העליון על חוק אשר שם ביצירה דלית זיווגא מבלי מעשה. וזו הקושיא בה עוסקים רובא דעלמא ואומרים נס היה, והפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל קושיא אחרת יש מצד התחתון, דהא זיווגא מבלי רצונא דאיתתא אונס איקרי. וכיצד תשמח כאשר אנסוה לשמוח ולקבל את המלך. יתיר על דא, וכי לדא זיווגא איקרי, הא אין האשה מתקדשת אלא לרצונה, דרצונה איהי גופא דאיתתא נקודה חדא שבה שחורה אני ונאוה, ולית בה אלא חפצה ורצונה, וכד אתייחדת מבלעדי כתר רצונה כמאן דמתייחד עם אחרת דמי ולא אקרי שמה עליה כלל, דהא אפילו ושתי המלכה שבאה ערומה בכתרה באה, דאיהו גופה, וכל שאר ט”ס שבה ניתנו לה מבעלה, לחוד כתרה הוא שלה. והכא אמרינן תבוא לפני המלך בכל ספירותיה מבלעדי כתרה, דאיהו ניתן לה בחג השבועות בלבד, והא יתפלא הלב ויתרעש המח על סיפורא דא ומה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו דהא לאחרת דמיא. ומה העדות החוקים והמשפטים האלה הא מחזי סיפורא דנא כסותרת את כל התורה כולה.
מאן יתבסים מרזא דא, דכד אתיא מלכא אל ארץ מצרים, אל רצונה דייקא בא, דהא חזינא דניסה אותו פרעה עשר פעמים ולא שמע בקולו. וישאל השואל וכי מאן דכלא בידיה זקוק להסכמת מלך פרעוש אחד שישלח את עמו, יפתח השמים והארץ ויוציאם, ועל מה בא אל פרעה ועל מה התווכח איתו ודיבר איתו פעם אחר פעם ואם לא תאמינו לקול האות הראשון ויאמינו לקול האות האחרון ואם לא שמע אל דבר השם במכה ראשונה יביא שניה ואם לא זו יביא אחרת עד עשר פעמים, וחכמים אמרו עד מאתיים וחמשים פעמים, מה כל העבודה הזאת למי שיוצר הכל יש מאין מהווה את כל העולמות בכל רגע הא לא אתחזי כולי האי אלא התפארות ריקנות וחסרת טעם, ומאי דאמר משה לפרעה התפאר עלי, ומאי דאמר השם וידעו מצרים כי אני השם.
כללא דא דאין כפיה ברוחניות כלל, לא מבלעדי יכולת השם אלא מבלעדי אפשרות המציאות. דמאן דכופה על החיצוניות כופה, ואם יכפה את הרצון הרי סותר את עצמו. אבל כל שאנו מדברים מאתערותא דלעילא ומאתערותא דלתתא, בדוגמת העליון ובדוגמת התחתון, כלא בתוך תוכיות הרצון אנו מדברים. דהא רצונו של אדם לאו דבר פשוט הוא. ויש בו משא ומתן ודרכים ונבכים והוראות וסיפורים. וכאשר דיבר הוי”ה אל פרעה בפעם אחת היה לו שקלא וטריא עם חלק אחד של הרצון, עד שהכריעו והשווה רצונו ודעתו של פרעה אל הוי”ה, וכאשר דיבר אליו בפעם אחרת נגע בצד אחר של הרצון או בספירה אחרת שבספירת הכתר, והתפשט הדעת באבר אחר, ובכל פעם נזדווג באבר אחר ובכיוון אחר, דיבר איתו נחת ודיבר איתו קשות, סיפר מצד זה וסיפר מצד אחר, ובכל דרך גבר רצונו של הקב”ה והשווה אליו את רצונו של פרעה, היינו נתייחד בתוך הרצון. וכך מצינו בלשון חכמים נזדווג גם לגבי מלחמה, שהוא מעיצומו של הייחוד.
ובמלים אחרות, ברצון גופא יש רצון הנעשה מלמטה ויש רצון הנעשה מלמעלה. ויש רצון הנעשה מבין שניהם. כך בעליון וכך בתחתון. הכל שואף אל הייחוד ואל ההשוואה. ואין בשום דרך מדרכים אלה אונס כלל, אבל ייחוד הנעשה מלמעלה הוא המוליך הוא המביא הוא המבטש הוא הדן עד שמשתווים כל ההדורים ונעשה רצון אחד, דוחף העליון יותר וחוזר התחתון ודוחף בחזרה, כך כמה פעמים, עד שנעשה רצונם אחד וגובר רצון העליון לכבוש את רצון התחתון להשוות רצונה אליו להיות אחד. וייחוד הנעשה מלמטה היא מעוררת את רצונו להיות רצונם אחד.