נר ב דחנוכה תשע”ו

והיינו כמו שאמרו (שבת כב, ב) על הדלקת המנורה במקדש “וכי לאורה הוא צריך..אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל.” יש נרות בתכונה של נבראים שצריכים לאור, ויש נרות בתכונה אלהית שאינם עונים על צורך כי אין באלהות חסרון אלא עומדים הם כעדות על השכינה.
—
שיש ראיה ויש ראיה. המסתכל מתכוון לראות משהו או למצוא משהו. והרואה אינו מתכוון לראות או למצוא משהו בעזרת הנר. צופה הוא בעצמותו. ממלא את כל יישותו באותו הבטה ואינו מחפש בה שימוש או הארה לצד אחר. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. או בלשון חסידות חב”ד, מסתכל במאור גופא ולא בהארה שלו.

קשה למצוא מילים לתאר את הראיה הזו. הרואה נר חנוכה מברך שעשה נסים היינו הראיה הזו נסית, היא אות ומופת על מה שלא ניתן לדבר אלא לרמוז, להביט עליו בעין ולומר זה, כנס חנוכה שלא ניתן ליכתב אבל ניתן לרמז באור הנר, כלוחות העדות שאמרו עליו שאותיותיו (מ וס) עמדו בנס, היינו לא היו שם לדבר כמילים אלא להראות. וזהו מחוץ לפרוכת העדות יערוך את הנרות שהם עדות כמאמר הגמרא הנ”ל.
—
טוב מראה עיניים מהלך נפש, אמר ריש לקיש (יומא עד, ב) טוב מראה עיניים באשה יותר מגופו של מעשה. גופו של מעשה הייחוד יש בה שימוש, כנר שבת משום שלום בית, אף על פי שיש בשבת מעלה בקדושה על חנוכה, הרי הוא גופו של מעשה. שנראה על הגוון עיקרו של דבר. אבל ללב רגיש טוב מראה עינים, שהוא הבטה בלי לקיחה, הבטה שאינו אלא התעצמות בגוף נשמת הדבר אבל אין בו שימוש ואין בו לקיחת דבר לעצמך. וזהו שהזכרנו אתמול פסוק כי לא מרבכם מכל העמים דבר נראה לעיניים כי אתם המעט מכל העמים, מע”ט ראשי תיבות ט’וב מ’ראה ע’יניים.

על ידי כהניך הקדושים, אמרו בזוהר לויים בשיר ישראלים בתפלה כהנים ברעותא דליבא מעוררים את הייחוד. הכהן הוא שברצון דק שבליבו מכוון אל גופו של מעשה. כידוע סוד הייחוד קבה”ו ע”י ההוא טמיר ונעלם, ישראל בדיבור לוי בקול כהן במחשבת הלב העומד על ההוא טמיר ונעלם. והוא עומד במעשה עצמו נעות תחלתן בסופן כשלהבת לוחשת בגחלת.

— ,
נפלו אורות העיניים, שרוב הראיות לקיחות הם, ולא מתתקנים כעת אלא באורות האזנים בשמיעה שעיקרו הקשבה ולא לקיחה. כפרסומי ניסא דפורים ורוב השנה לשמוע את הסיפור. פנימי ממנו פרסום הראיה דחנוכה. על פורים נאמר הנה שמוע מזבח טוב ועלחנוכה נאמר טוב מראה עינים מהלך נפש.