רבי שם טוב אבן שם טוב היה ראש ישיבה ממשפחת רבנים חשובה בספרד. כאשר חווה את הגזירות והשמדות בשנת קנ”א (1391) הזדעזע מן הגזירות ומכך שרבים המירו את דתם באונס, וכתב ספר בשם ספר האמונות שבא להציג את אמונת הקבלה נגד אמונת הפילוסופים. בהקדמתו הוא תולה את ההמרה ההמונית באשמת הפילוסופים ובראשם הרמב”ם עצמו. [הערה 1]
בניו של רבי שם טוב, רבי יצחק ורבי יוסף שם טוב, היו גם הם רבנים חשובים, אבל הם לא קיבלו את עמדת אביהם והיו דורשים את התורה ברבים ומפרשים אותה על דרך הפילוסופיה המקובלת. נכדו רבי שם טוב בן ר’ יוסף אבן שם טוב (“שם טוב השני”) הוא מחברו של הפירוש ‘שם טוב’ הנדפס במהדורות השכיחות של המורה וכתוצאה מכך אחד מגדולי מסבירי דרך הרמב”ם לדורות.
בניו התביישו בספרו של אביהם וגנזו אותו בביתם, כאשר כיבדו את אביהם וראו זלזול בכבודו בפרסום דברים הללו. על כן גנזו את הספר ולא היה הספר מצוי. בספרו של ר’ בנו ר’ יוסף שם טוב “כבוד אלוהים” הוא מביא מדברי אביו וכותב עליו שכוונתו היתה רצויה אבל דעתו לא היתה רצויה ומאריך לסתור דברי אביו ולהגן על דרך הרמב”ם.
אחרי אשר גלו לליסבון שבפורטגל עם המון בני ישראל בערך בשנת רנ”ו – 1496 גזר המלך מנואל גזירה שעל כל ישראל להביא את ספריהם העבריים לבית הכנסת על מנת לגונזם ולא יוכלו לעיין בהם. נכדי רבי שם טוב אשר ככל הנראה המירו את דתם בינתיים והיו מן היועצים אל המלך לגזור גזירה רעה זו קיימו את הפקודה והביאו את כל הספרים העבריים שבביתם לגונזם, ובתוכם ספר האמונות.
באותו זמן היו ארבעה חסידים אשר מסרו נפשם להציל דברי תורה ובדרך לא דרך הוציאו כמה ספרי קבלה וחסידות מתוך בית הכנסת הנעול. ושמם ר’ משה זרוקו, ר’ משה מינדה, ר’ יצחק ברג’לון, ור’ שלמה אבן וירגה. בשנת רס”ו (1506) הרשה המלך ליהודים אשר בפורטוגל לצאת מארצו, והללו נמלטו לשלוניקי אשר בתורכיה וספר האמונות בידם.
בסוף ימיו של ר’ שלמה זה עקר לפירארה אשר באיטליה, ושם בשנת שי”ו (1556) נדפס ספר האמונות. סמוך ונראה אליו, כמו בסט אחד, נדפסו עוד שתי ספרים. האחד הוא ספר “כבוד אלוהים” הנזכר שחיבר ר’ יוסף אבן שם טוב בנו, והשני הוא ספר השגות מהר”ם אלשקר על ספר האמונות. ובו שופך חמתו בחריפות נגד ספרו של רבי שם טוב, בעיקר על כך שהאשים את הרמב”ם בכפירה. לדעת מהר”ם אלשקר ספרו של רבי שם טוב ראוי להישרף ובוודאי לא עלו הכפירות הללו על דעתו של הרמב”ם הגדול.
מדפיס ספר ההשגות ר’ ברוך עוזיאל חזקיטי. הוא מספר בהקדמתו שמצא השגות אלה בתוך תשובות מהר”ם אלשקר (וכן נדפסו שם סימן קי”ז) וראה צורך להדפיסם בפני עצמם שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות על דעת הרמב”ם מדברי ר’ שם טוב. מאיר בניהו משער שאולי כל עיקרו של הדפסת ספר האמונות לא היה אלא שיהיו דברי בנו ומהר”ם אלשקר מובנים ובכך מצטרף לשורה של ספרים שלא נזכרו לדורות אלא בזכות המתנגדים להם.
ר’ ברוך כותב בהקדמתו שהרב שם טוב קנה שם טוב בדברים הטובים שבספרו אבל על מה שכתב נגד הרמב”ם הרגיש חובה להביא את השגות מהר”ם אלשקר. כלומר את הקבלה שבספר הוא אוהב, וגם את החקירה שבספרו של בנו הוא אוהב. מה שהוא לא אוהב הוא הטענה – המשותפת הן לחסידי הרמב”ם הרדיקלים והן למתנגדיו הרדיקלים – שאכן דעת הרמב”ם קרובה מדי לכפירה. וזו בדיוק הטענה שהבן ומהר”ם אלשקר דוחים בחריפות (ולכן אין דברי בניהו מדויקים).
ספר האמונות לא חזר ונדפס עד דורנו זה.
רציתי להראות מכל זה משהו לגבי טענת השרידות והאמת אבל המציאות מפותלת מדי…
מקור: בניהו, מאיר, and Meir Benayahu. “A New Source Concerning the Spanish Refugees in Portugal and Their Move to Saloniki / מקור על מגורשי ספרד בפורטוגאל וצאתם אחרי גזירת רס‘ו לשאלוניקי: גניזת ספר האמונות וגילויו וידיעות על משפחת אבן וירגה.” Sefunot: Studies and Sources on the History of the Jewish Communities in the East / ספונות: מחקרים ומקורות לתולדות קהילות ישראל במזרח, יא, 1971, pp. רלא-רסה. JSTOR, www.jstor.org/stable/23416075. Accessed 29 Nov. 2020.
הערה 1:
[בדברים הללו הקדים לכאורה את ר’ יוסף יעבץ שחי בדור הגירוש (1492) שטען כי הפילוסופים הם האשמים בהמרות ההמוניות והפשוטים בעלי ‘אמונה פשוטה’ בלשון האחרונים החזיקו בדתם. את דבריו אלה אהב לצטט ר’ צבי אלימלך מדינוב בעל ‘בני יששכר’ בהתמודדותו עם תנועת ההשכלה, ובדור האחרון הרב שך.
אמנם יש להבחין הבחנה חשובה בין ר’ יוסף יעבץ ובין ר’ שם טוב שכן ר’ שם טוב איננו מעמיד מול אמונת הפילוסופים אמונה פשוטה אלא אמונת הקבלה, שאין ראוי לומר עליה שהיא פשוטה כי גם היא שואפת לדעת והכרה, אלא עיקר ההבדל בינה ובין הפילוסופיה מבוארת בדברי ר’ שם טוב שהיא מאמינה בהשגחה ובקיום המצוות באופן יותר פשוט ומתאים לפשוטה של מסורת.
גם נראה שהרב שם טוב (כמו הרב יעבץ בדרכו, אע”פ ששניהם בתחילה למדו את דרך הפילוסופים שהיתה מקובלת בזמנם) כבר החזיק בדעת הקבלה הרבה לפני השמדות, וכבר היה מתווכח עם הפילוסופים לפני הכל, אם כן אין לראות בזה גורם אמיתי לשינוי דעתו, או רעיון שהשרידות חשובה מהאמת, אלא הוא כמו כל דרשן התולה את צרות הזמן והרפיון הרוחני בנושאים הקרובים ללבו.
כמו כן כל ההאשמה נראית לי סוג של האשמת הקרבן מוזרה. היהודים התנצרו כי נתנו להם ברירה להתנצר או למות או לגלות. ובוודאי זה ניסיון עצום שיש לצפות שרוב בני האדם לא יעמדו בו. סיפורי מסירות נפש המונית הם דווקא היוצאים מן הכלל העצומים מבחינת הציפיה מן האדם הסביר גם אם בתקופות מסוימות בישראל אולי היו הנורמה. קצת לא לעניין להאשים את מי שלא קיים את מצוות מסירות נפש שאמונתו היתה לקויה. כבר יותר סביר לפרש את הדיבורים הללו על דרך שכר ועונש, שבעונש שלא האמינו בהשגחה ובמצוות באו עליהם שמדות.
כמו כן קצת מוזר לטעון שבגלל שלא האמינו מספיק בהשגחה לכן קיבלו עליהם את אמונת הנצרות, הרי הנצרות הרבה פחות סבלנית לדעות כאלה מאשר אמונת ישראל… הדבר היחיד שאפשר לראות כאן הוא לפי דרך הפילוסוף של תחילת הכוזרי שאין זה משנה כ”כ איזה דת תקבל על עצמך העיקר שיהיה איזה הדרכה להמונים. אך אם כך צדקו האינקוויזיציה שלא האמינו למומרים הללו.. אני מכיר יהודי מודרני אחד שניסה את הטריק הזה במודע והוא שלמה מיימון ששלח מכתב כזה לכומר שהוא רוצה להתנצר כי למד מהמורה שאין פרטי הדת משנים והנצרות נראה לו דת טובה מבחינת הדרכה מוסרית כמו היהדות, והכומר לא הסכים לקבלו..
יש גם קורלציות אחרות כמו הפילוסופים בספרד נטו להיות עשירים ועשירים נוטים להיות פחות דתיים או יש להם נסיון יותר גדול בעזיבת הכל. כמדומה שהמתלוננים על כך כורכים את זה בחדא מחתא שכל החשובים שעסקו בפילוסופיה המירו וכו’
וכעת ראיתי מאמר שטוען שההבדל בין אשכנז לספרד הוא שהיו בספרד מומרים ידועים שהיו גם תלמידי חכמים וניהלו פולמוס רציני בעד הנצרות מה שלא היה קיים באשכנז. זה נראה לי דבר בעל משקל הרבה יותר גדול מהנוכחות של פילוסופיה רציונליסטית.