דרך לימודי בעניינים המותרים בט”ב גיליתי חידוש כזה נפלא שכמעט הסחתי דעתי מן האבלות.. ודחיתי לכתוב ולחשוב עליו למחרת.
ידענו מכבר כי בחז”ל ישנם שני דרכי לימוד מפורסמים לכתבי הקודש, האחד הוא ‘לקרוא’ אותם. שהוא תמיד לקרוא בקול. הן אם בבית הכנסת לרבים והן אם בין יחידים, כמורגל בדבריהם אם היה רגיל לקרוא קורא, ויש מי שאינו יודע לקרוא וקוראים בפניו כמו במסכת יומא. והקריאה הזו הוא קריאת הכתובים כמות שהם, עם טעמיהם ופיסוק הכתובים הנמסרת בעל פה ומלמדי תינוקות נוטלים על זה שכר. (ולאחרונה למדתי שיש בחז”ל גם מילה לקריאה כדרך שאנחנו רגילים לעיין בספר בשקט, והוא הפועל ‘עיין’. והוא מופיע במקומות מספר כאשר לא למדו אלא שמו עיינם על טקסט להכיר תוכנו. וכנראה גם עיינו בספרים שלא היו קוראים בהם כי הקריאה והעיון אינם אותו דבר)
והשני הוא ‘לדרוש’. שהוא לעשות את מעשה המדרש לדרוש את הכתובים הן לענין הלכה והן לענין אגדה, וכאשר חכמים דרשו את הכתובים לא חילקו הרבה ביניהם אלא דרשו את הכתובים כסדרם ופסוק של הלכה דרשו את הלכותיו ופסוק של אגדה דרשו את סיפוריו, כאשר נראה בכל מדרשי התנאים. וגם זה הוא פעולה שנעשית ברבים או ביחיד בין התלמידים. וכמו ההלכה שדורשים בענייני חג בחג או שדורש את הפרשה כולה בהגדה של פסח, דהיינו לוקחים את המקרא ועושים עליו מדרש.
והנה מצאתי שכשם שיש פעל ‘לקרוא’ ופעל ‘לדרש’, יש גם פעל ‘לפשוט’. שעניינו ככל הנראה לקרוא את הספר מן המקרא ולפרשו על דרך הפשט. והוא בירושלמי שבת פרק טז הלכה א: רבי ורבי חייא רבא ור’ ישמעאל בי רבי יוסה היו יושבין ופושטין במגילת קינות ערב תשעה באב שחל להיות בשבת מן המנחה ולמעלה. ושיירו בה אל”ף בי”ת אחד. אמרו למה אנו באין וגומרין אותה. עיין שם המשך הסיפור. וכן הוא מובא באיכה רבה ד, כ”ג על פסוק רוח אפינו.
וראיתי מפרשי המדרש הרגילים פירשו פושטים דורשים כאילו הוא אותו דבר. אבל ברור שאין זה הפירוש כי עיקר הירושלמי מוסב על האיסרו לקרוא בכתובים בשבת אלא מן המנחה ולמעלה, ומסייג בזה הירושלמי אע”פ שאין קוראין אבל שונים ודורשים בהם או אם צריך לאיזה פסוק דרך לימודו נוטל ובודק. ועל זה מביא את הסיפור הזה וכוונתו לומר שהם אכן הקפידו ולא עסקו במגילת קינות אלא מן המנחה ולמעלה ולא קודם לכן (וראיתי במפרשים עוד שלפיכך לא סיימו את המגילה באותו יום שאילו היו יכולים להתחיל מוקדם יותר היו מסיימים את כולו אך לפי שהתחילו מן המנחה ולמעלה לא נשאר להם זמן). והנה בפירוש הותר לדרוש בכתובים, הרי שמה שעשו רבי ור’ חייא וכו’ לא היה לדרוש את איכה, וגם לא לקרוא אותו שלזה אין צריך הרבה זמן ובעשרים דקות קוראים את כולו, אלא היו מפרשים אותו לפי דרך הפשט שדבר זה אורך זמן להתבונן ולפרש ולכן לא סיימו את כולו והשאירו למחרת לתשעה באב עצמו.
נמצא כשם שחכמים עשו את הפעולה של לקרוא את הכתובים בהיותם תשב”ר, ואת הפעולה של לדרוש אותם לענין הלכה אגדה ומוסר, כך בדיוק עשו את הפעולה של לפשוט אותם כלומר לפרש אותם לפי פשוטם. ואיה הם אותם הפשטים? כל מי שקורא במדרשי תנאים רואה שהרבה מדרשים שעל סדר הכתובים הם בדרך פשט, ועיקרי המדרשים הם בפתיחות של המדרשים, או לפעמים מתערב גם מדרש, אבל הרבה פשט פשוט נמצא במדרשים.
[ראה הערות החברים, להעתיק הנראה מהם ותשובותי.]
הוספה:
מצאתי עוד מקום בחז”ל שימוש לשוני זה.
מדרש תנחומא (בובר) פרשת כי תשא, אות י”ט.
ויהי שם עם ה’, היה לומד תורה ביום, ופושט אותה בלילה בינו לבין עצמו, למה אלא ללמד לישראל שיהו יגעים בתורה ביום ובלילה, ומאין היה ניזון אותן מ’ ימים, מזיו השכינה.