סיכום השיעור 📋
סיכום — סוף הלכות חמץ ומצה: נוסח ההגדה שנהגו בו ישראל בזמן הגלות
—
א. מדוע מביא הרמב״ם את נוסח ההגדה?
הרמב״ם מביא בסוף הלכות חמץ ומצה את נוסח ההגדה שנהגו בו ישראל בזמן הגלות.
פשט: משנה תורה של הרמב״ם נועדה להיות הספר היחיד (מלבד תנ״ך) שיהודי צריך להחזיק. לכן הוא מביא נוסחאות מעשיות — נוסח התפילה (ספר אהבה), נוסחאות לימים נוראים, ימים טובים, וכאן את נוסח ההגדה. לאחר שכבר תיאר בהלכות (פרק ז׳-ח׳) את הסדר והזכיר את התפילות, אך לא הביא את הנוסח המלא, הוא מביא כאן את הנוסח השלם.
חידושים:
1) האם הנוסח הוא פסק או רק תיאור מעשי: מועלית חקירה גדולה (שכבר נגעה בה בנוסח התפילה בספר אהבה): האם נוסח הרמב״ם הוא פסק הלכתי — שזהו הנוסח הנכון לכלל ישראל — או רק תיאור מעשי של מה שנהגו במצרים בזמנו. נראה שהרמב״ם ראה זאת כפסק — הוא כתב מה שהבין כ״נוסח הכולל” לכל היהודים, לא רק מנהג מקומי.
2) ראיה שהרמב״ם סינן — דיינו, רבי יוסי הגלילי: הרמב״ם ידע על קטעים כמו “דיינו” ועל הדרשה של רבי יוסי הגלילי (הקטעים שבאים בסוף ארמי אובד אבי). הוא אף רמז לכך בהלכות (פרק ח׳) בלשון שמאריכים. אך הוא לא כתב זאת בנוסח. הטעם: הוא סבר שזה אינו “נוסח כללי” — לא מנהג כל ישראל, אלא תוספת/פיוט. אפשר לאומרו, זה דבר יפה, אך אינו חלק מההגדה הרשמית. “דיינו” נחשב כמעין פיוט/שירה, אולי משהו ששרו בשולחן עורך, אך לא חלק רשמי מההגדה. זו עצמה ראיה שהרמב״ם סינן באופן פעיל — הוא לא רק העתיק מה שמצא, אלא הכריע מה שייך.
3) נפקא מינה למעשה — תלמידי הרמב״ם: אם הנוסח הוא פסק, אז מי שרוצה לנהוג כרמב״ם צריך לומר את נוסח הרמב״ם (גם בתפילה). אם זה רק תיאור מנהג, כל אחד ילך אחר מנהגו. הרב מבריסק התייחס לעצמו כ״איש רמב״ם” — משפחת בריסק (ר׳ חיים, ר׳ וועלוול) נהגו הרבה הלכות לפי הרמב״ם, אפילו בהלכות שנויות במחלוקת. אך כאשר מישהו שאל את הרב מבריסק לומר נוסח לפי הרמב״ם, הוא ענה: “זה נוסח ספרד, אנחנו מתפללים נוסח אשכנז.” מעירים שאולי זה לא נכון — יכול להיות שהרמב״ם היה רוצה שילכו אחר נוסחו, כי זו הכרעה.
4) תירוץ אפשרי — “נהגו בו ישראל” אינו פסק: אפשר לטעון שהרמב״ם לא אומר “זה הנוסח הנכון כי כך הבנתי,” אלא “כך נהגו בו ישראל.” ממילא יהודי בתשפ״ז יראה מה נהגו בו ישראל היום — מה אביו, חותנו, קהילתו נוהגים. אך זה נדחה: אילו הרמב״ם ראה כך, לא היה כותב את הנוסח כלל — היה אומר “שאל את הבנטשרים, הסתכל בסידור.” לרמב״ם יש תפיסה של נוסח רשמי שחכמים קבעו. אולי הוא החזיק מאוד בעניין של לא תתגודדו — שכל היהודים יהיה להם נוסח אחד.
5) חילוק בין הלכה לנוסח: בהלכות (פרק ח׳) כתוב שאפשר לדרוש את הפסוקים של ארמי אובד אבי — זה דין של דורש כל הפרשה (משנה). אך הנוסח הספציפי איך דורשים הוא מנהג, לא דין. יחיד שדורש בעצמו אחרת יוצא מצד הלכה, אך לא מצד מנהג. הנוסח “מתפרמל יותר” — יש נוסח רשמי שחכמים עשו לבזמן הגלות.
—
ב. הכותרת: “נוסח ההגדה שנהגו בו ישראל בזמן הגלות”
הרמב״ם כותב: “נוסח ההגדה שנהגו בו ישראל בזמן הגלות.”
פשט: הרמב״ם מגביל את הנוסח ל״בזמן הגלות” — זה הנוסח לזמננו, לא לבזמן המקדש.
חידושים:
1) “בזמן הגלות” — דווקא: הרמב״ם כותב דווקא “בזמן הגלות” כי יש דברים בנוסח שנוגעים רק לבזמן הגלות (כמו “לשנה הבאה בארעא דישראל”). אף על פי שהרמב״ם כותב הלכות קרבנות (למשיחה), הוא לא כתב נוסח הגדה לבזמן המקדש — כי אז יהיה סנהדרין שיעשה נוסח. בהלכות יש לרמב״ם מקור (גמרא, כללי פסק), אך בנוסח אין לו הסמכות לפסוק לזמן שעדיין לא הגיע.
2) [דיגרסיה: “לשנה הבאה בירושלים”]: אצל מזרחיסטים וחב״דניקים יש שאלה האם לומר “לשנה הבאה בארעא דישראל” כשיושבים כבר בארץ ישראל. חב״דניקים לא אומרים “הבנויה” (כי היא עדיין לא בנויה). מי שגר בירושלים ואומר “לשנה הבאה בירושלים” — מצוטטת דעה חריפה שהוא “דובר שקרים.” צריך לכוון כפשוטו (ירושלים של מעלה, ירושלים הבנויה, וכדומה).
—
ג. “בבהילו” / “הא לחמא עניא”
נוסח הרמב״ם: “בבהילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים” (או: “דנפקי מארעא דמצרים”).
פשט: “בבהילו” = בחפזון. הנוסח מתחיל על כוס שני. “הא לחמא עניא” — זה לחם העוני שאבותינו אכלו.
חידושים:
1) מחלוקת נוסחאות — “בארעא דמצרים” לעומת “דנפקי מארעא דמצרים”: במהדורת רב שילת כתוב “בארעא דמצרים” (כמו בהגדה שלנו). בנוסח תימן כתוב “דנפקי מארעא דמצרים” (= כשיצאו ממצרים). תימנים הרבה פעמים כתבו את נוסחם שלהם בכתבי יד הרמב״ם. הכלל ש״נוסח תימן הוא המדויק ביותר ברמב״ם” יפה להלכות (שבהם היו מעתיקים טובים), אך בנוסח התפילה/הגדה זה לא כל כך משכנע — כי מעתיקים באופן טבעי כתבו את הנוסח שהם היו רגילים לומר.
2) הקושיא הקשה על “בארעא דמצרים”: איך אפשר לומר “לחם עוני שאכלו במצרים”? במצרים לא אכלו מצה — מצה באה רק ביציאה! מוזכר שהיו שני מיני מצה: (א) מצה שאכלו בקרבן פסח במצרים (עוד לפני היציאה), (ב) מצה של “שלא הספיק בצקם” (ביציאה). זה “תירוץ בדוחק.” אבן עזרא (המובא במפרשים על ההגדה) מדבר על כך. ההגהה “דנפקי” היא בעצם פתרון לבעיה. אך לפי הכלל ש״הנוסח הקשה יותר הוא הנוסח האמיתי” (lectio difficilior), “בארעא דמצרים” כנראה הנוסח המקורי.
—
ד. “כל דכפין ייתי ויאכל” — הזמנת אורחים
נוסח הרמב״ם: “כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך לפסח ייתי ויפסח… השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.”
פשט: מזמינים רעבים ונצרכים, ומביעים את התקווה לגאולה.
חידושים:
זה מתקשר לשיטת הרמב״ם בהלכות שמחת יום טוב, ששמחת יום טוב צריכה לבוא עם אורחים, ובלעדיהם זו רק “שמחת כריסה” (שמחת בטן). כלומר, “כל דכפין” אינו רק מנהג יפה, אלא חלק ממצוות שמחת יום טוב עצמה.
—
ה. סדר ארבע הקושיות (מה נשתנה)
סדר ארבע הקושיות של הרמב״ם: (1) אין מטבילין, (2) חמץ ומצה, (3) שאר ירקות, (4) בין יושבין. מנהגנו מתחיל מחמץ ומצה, ואין מטבילין הוא שלישי.
חידוש: סדר הרמב״ם הגיוני יותר, כי טיבול (אין מטבילין) הוא כרונולוגית הדבר הראשון שהילד שם לב אליו בסדר.
—
ו. “עבדים היינו” — משמעות “משועבדים”
נוסח הרמב״ם: “עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ אלקינו משם… ואילו לא הוציא הקב״ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים.”
חידוש: מדוע אומרים “משועבדים” — אחרי מאות שנים לא היינו ממש עבדים? התשובה: אפילו כשאימפריות נופלות ואנשים משתחררים מעבדות, נשאר עדיין סוג של שעבוד — צריך עדיין לשלם מיסים, עדיין תחת שלטון. בלי היד החזקה והזרוע הנטויה אולי לא היינו ממש עבדים, אך “משועבדים” — סוג של שעבוד — היה נשאר.
—
ז. “המאריך בסיפור יציאת מצרים” — נוסח הרמב״ם
נוסח הרמב״ם: “מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך בסיפור יציאת מצרים הרי זה משובח.”
חידוש: לשון הרמב״ם הוא “המאריך בסיפור”, ואילו נוסחנו אומר “המרבה לספר”. הרמב״ם מדגיש שמצוות הסיפור אינה רק למי שלא יודע — אפילו גדולי ישראל שיודעים הכל חייבים, כפי שרואים ממעשה רבי אליעזר וחבריו.
—
ח. “רבי אלעזר בן עזריה — אמר להם”
נוסח הרמב״ם: “אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה…”
חידוש: לשון הרמב״ם “אמר להם” משמע שהוא מספר זאת כהמשך למעשה — כאילו בשעת מעשה (באותה התכנסות בבני ברק) אמר רבי אלעזר בן עזריה את מחלוקתו עם חכמים לגבי הזכרת יציאת מצרים בלילות או בימות המשיח.
—
ט. “ברוך המקום שנתן תורה לישראל — כנגד ארבעה בנים”
נוסח הרמב״ם: “ברוך המקום שנתן תורה לישראל, כנגד ארבעה בנים דברה תורה.”
חידוש: “ברוך המקום שנתן תורה לישראל” הוא סוג של ברכת התורה, כפי שמוצאים במקומות אחרים אצל חז״ל (למשל, הפרק האחרון באבות — “ברוך שבחר בהם ובמשנתם”). כשמתחילים ללמוד ענין חדש, עושים ברכת התורה. ענין ארבעת הבנים הוא: התורה כותבת ארבע פעמים שילד שואל ועונים לו, כל פעם בלשון אחרת — זה מלמד אותנו שצריך לדבר לכל ילד לפי דרגתו.
—
י. “יכול מראש חודש” — מקור המצווה
נוסח הרמב״ם: “והגדת לבנך… יכול מראש חודש, תלמוד לומר בעבור זה.”
חידושים:
1) בהגדה שלנו מתחילים “יכול מראש חודש” בלי הפסוק “והגדת לבנך” לפניו, מה שמקשה להבין. הרמב״ם מביא זאת עם הפסוק, מה שמבהיר ש״יכול מראש חודש” הוא דרשה על הפסוק “והגדת לבנך”. הפסוק “והגדת לבנך” הוא גם הפסוק שאומרים ל״שאינו יודע לשאול” — “את פתח לו”.
2) מדוע היינו חושבים ראש חודש? כי לפני זה כתוב “ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה” — הרבה הלכות של פסח מתחילות מראש חודש ניסן. “תלמוד לומר בעבור זה” — מצוות סיפור יציאת מצרים היא דווקא בסעודה, כשמצה ומרור מונחים לפניך.
3) חידוש על אמירת המקור במצווה: יש ענין שבשעה שעושים מצווה, אומרים את מקור המצווה. בשעה שעושים סיפור יציאת מצרים, אומרים את הפסוק “והגדת לבנך” — את מקור המצווה עצמה.
—
יא. “מתחילה עובדי עבודה זרה” — תרח ולבן
נוסח הרמב״ם: מביאים את הפסוק מיהושע (כ״ד) על “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” — מתחיל בגנות ומסיים בשבח.
חידושים:
1) הרמב״ם הזכיר קודם בהלכות את העיקרון של מתחיל בגנות ומסיים בשבח, אך לא הביא את הפסוק. כאן בהגדה מביאים את הפסוק מיהושע.
2) יש שני גנויים / שני פסוקים המדברים על מתחיל בגנות: (1) תרח — עבודה זרה, (2) לבן הארמי — “ארמי אובד אבי”. שני סבים (כביכול) שמתביישים בהם, ומזכירים זאת כאן בהגדה. [הערה: לבן אינו ממש סב — הוא היה אבי רחל, אך לא באותה קטגוריה כמו תרח.]
—
יב. “ברוך שומר הבטחתו” — “היא” לעומת “והוא”
נוסח הרמב״ם: “ברוך שומר הבטחתו לישראל… היא שעמדה לאבותינו ולנו.”
חידושים:
1) הרמב״ם כותב “היא” עם יו״ד — שמשמעותו “ההבטחה” (נקבה). נוסחנו אומר “והוא” עם וא״ו — שמשמעותו “הקב״ה.” זה חילוק משמעותי: אצל הרמב״ם זו ההבטחה מברית בין הבתרים שעומדת לנו; אצלנו זה הקב״ה עצמו שעומד לנו.
2) הרמב״ם כותב “היא” בלי הוא״ו הראשונה (בלי “והיא”), אך לא נמצא חילוק משמעותי בין “היא” ל״והיא.”
—
יג. “ארמי אובד אבי” — חילוקים בנוסח הרמב״ם
נוסח הרמב״ם: דורשים את הפסוקים של “ארמי אובד אבי” עם הקדמה של “צא ולמד.”
חידושים:
1) אין חזרה על פסוקים: בהגדה שלנו חוזרים על כל פסוק בין קטעי הדרשה. הרמב״ם אומר את קטעי הדרשה ישירות, בלי לחזור על הפסוק כל פעם. זה יותר בקיצור.
2) “לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף”: בהגדה שלנו יש קטע שלם שדורש את הפסוק “ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך” — מביאים ראיה לכל חלק מהפסוק שזה היה לא על ידי מלאך. לרמב״ם אין זאת.
3) “בכבודו ובעצמו” — הרמב״ם משמיט “ובעצמו”: זה מעניין. “בכבודו” יכול להתכוון ל״כבוד הנברא” (לא עצם הקב״ה), ואולי הרמב״ם למד כך לפי שיטתו בהשגחה/מלאכים. זה מתקשר לחקירה על תפקיד משה רבינו ביציאת מצרים — האם הקב״ה עשה זאת בעצמו או דרך שליח.
4) “ובמורא גדול זו גילוי שכינה” — זהה אצל הרמב״ם כמו אצלנו.
5) דרשת רבי יוסי הגלילי (מכות על הים): לרמב״ם אין את הקטע שרבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר, ורבי עקיבא מוסיפים מכות (שעל הים היו 50/200/250 מכות). בהגדה שלנו זה מופיע. זה תואם את העיקרון מלמעלה — שהרמב״ם ראה זאת כתוספת/פיוט, לא חלק מההגדה הרשמית.
—
יד. רבן גמליאל — פסח, מצה, ומרורים
נוסח הרמב״ם: נוסח רבן גמליאל — פסח, מצה, ומרורים.
חידושים:
1) הפסוק “אשר פסח”: קודם (בהלכות) התקשינו מדוע הרמב״ם לא מביא את הפסוק “אשר פסח” בהלכה. כאן בנוסח ההגדה הוא מביא זאת — שזו ממש ראיה שצריך לומר זאת.
2) “עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם מיד”: נוסח הרמב״ם במצה יש “מלך מלכי המלכים” שקודם בהלכות לא היה כתוב. המילה “מיד” (= בחפזון, מיד) היא עיקר ענין המצה — החפזון, שהבצק לא הספיק להחמיץ.
3) שתי דרכים ללמוד “לא הספיק עד שנגלה”: (א) הבצק לא הספיק כי הקב״ה התגלה והם היו צריכים ללכת מיד; (ב) אפילו הגאולה עצמה — ה״נגלה” — היתה מהירה כל כך שלא נתנה לבצק להחמיץ.
4) “מרורים אלו” לעומת “מרור זה”: הרמב״ם אומר “מרורים אלו” — לשון רבים, ואילו נוסחנו אומר “מרור זה” — לשון יחיד. שלוש הסברות: (א) יש הרבה מיני מרורים שמותר לאכול (חסא, תמכא, וכו׳), לכן לשון רבים; (ב) לשון הברכה של הרמב״ם הוא גם “על אכילת מרורים” (או “מצה ומרורים”), שתואם את לשון הפסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו”; (ג) תוכנית: המרורים שמצרים נתנה לנו היו “חבילה” של מיני ייסורים — עבודה קשה, חומר, לבנים — לכן לשון רבים. אך מצה היתה דבר אחד — לחם עוני — לכן לשון יחיד.
—
טו. “בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו”
נוסח הרמב״ם: “בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.”
חידושים:
זה מתקשר למה שכבר למדנו בהלכות: “מראה את עצמו” דרך אכילת לחם עוני, דרך דרך חירות, דרך ארבע הכוסות — הכל זכר ליציאת מצרים. נוסח הרמב״ם אומר “והוצאנו משם”; בהגדה שלנו מוסיפים עוד פסוק “בעבור זה עשה ה׳ לי.”
—
טז. “לפיכך אנחנו חייבים” — המעבר מסיפור לשבח
**נוסח הרמב״ם: “לפיכך אנחנו חייבים להודות, לשבח, לפאר, לרומם, להדר… שהוציאנו מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול… ונאמר לפניו הלל
ויה.”**
פשט: ה״לפיכך” הוא המעבר מסיפור (גוף שלישי — היסטוריה) לתפילה/שבח (גוף שני — מדברים כבר אל הקב״ה). אומרים את כל המליצות ומתחילים הלל.
חידושים:
1) “לפיכך” חוזר על כל ההגדה: לא רק על הקטע האחרון, אלא על כל מה שהזכרנו עד עכשיו — כל סיפור יציאת מצרים.
2) “שעשה נסים לאבותינו ולנו”: החלקת יואב (המובא בבליקוטה) שואל: מדוע כתוב “לאבותינו ולנו”? זה מתקשר ל״להראות את עצמו” — זה לא רק זיכרון של מה שקרה לאבות, אלא גם לנו.
3) “ונאמר לפניו הללויה” — האם אומרים פעמיים “הללויה”: נדון האם אומרים פעמיים את המילה “הללויה” (פעם אחת כהקדמה, ואז שוב כשמתחילים “הללו עבדי ה'”). מסיקים שאין סתירה — יכול להיות שזה פשוט הסדר: ה״ונאמר לפניו הללויה” הוא ההקדמה, ואז מתחילים את המזמור.
4) “שירה חדשה” באה מאוחר יותר: “שירה חדשה” באה בברכה (אשר גאלנו), לא כאן בהלל.
—
יז. ברכת “אשר גאלנו” — חתימת ההגדה
נוסח הרמב״ם: “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרורים. כן ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך… ונודה לך שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשנו. ברוך אתה ה׳ גאל ישראל.”
פשט: ברכת “גאל ישראל” מסיימת את החלק הראשון של הלל ושל ההגדה לפני הסעודה.
חידושים:
1) “ללילה הזה” לעומת “הלילה הזה”: נוסח הרמב״ם הוא “ללילה הזה” (עם למ״ד), לא “הלילה הזה” (עם ה״א) כמו מנהגנו. “ללילה” עדיף, כי זה תואם את לשון “שהגיענו לזמן הזה” — הלמ״ד של הגעה לנקודת זמן.
2) תוכן “שמחים בבנין עירך”: לא אומרים ישירות שעצובים על הגלות — שמחים על הסדר — אך מבקשים שהיום טוב הבא יהיה כבר “שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך.” החילוק מעשי: עכשיו אי אפשר להביא קרבנות (אין מזבח), לא אוכלים את הצלי, אין “שמחה אלא בבשר” — אך אז יהיה המזבח והשמחה המלאה.
3) “שיר חדש על גאולתינו” — הגדה חדשה בזמן הגאולה: מהלשון “ונודה לך שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשנו” רואים שבזמן הגאולה יהיה נוסח הגדה אחר. הרמב״ם מתחיל עם “נוהגת בזמן הגלות” ומסיים עם “ונודה לך שיר חדש” — זה מראה שכל הנוסח ספציפי לגלות, ובגאולה יאמרו שיר חדש.
—
יח. ליל שני של גלויות
דברי הרמב״ם: אותו נוסח הוא ליל שני של גלויות, וחייבים בארבע כוסות ובשאר דברים שנעשו בליל הראשון.
פשט: בגלות, שמחזיקים שני ימים יום טוב, הסדר השני זהה לראשון.
חידושים:
1) מדוע הרמב״ם צריך לכתוב זאת? הרי פשוט שיום טוב שני של גלויות כמו יום טוב ראשון — בשופר הרמב״ם גם כותב שתוקעים ביום השני, אך זה פשוט. מה הוא מוסיף?
2) תירוץ — אדם יכול לחשוב שסיפור לא שייך פעמיים: בסיפור יציאת מצרים אדם יכול לחשוב שזה “חוזר על עצמו” — הרי אתמול כבר סיפרו את כל הסיפור, הילד כבר אתמול שאל מה נשתנה, מה הוא שואל שוב? לכן הרמב״ם צריך להבהיר שאומרים הכל שוב.
3) “הלילה הזה” — שני הלילות: כי בהגדה אומרים “והגיענו הלילה הזה” (או “ללילה הזה”), אדם יכול לחשוב שיש רק “לילה הזה” אחד. לכן הרמב״ם אומר ששני הלילות נקראים “הלילה הזה.”
4) סידור לעומת הלכה: זה יותר בסגנון “סידור” — אדם שמסתכל בסידור צריך לדעת מה לעשות בלילה השני. אולי הרמב״ם העתיק זאת מסידור רב עמרם גאון או ממקורות דומים.
5) [דיגרסיה: כמה זמן צריך הסדר לקחת?] נוסח ההגדה של הרמב״ם עצמו לוקח בערך 22 דקות לומר. מצוטטת דעה שלא ברור שההגדה צריכה לקחת יותר משלום עליכם בליל שבת — הכל הקדמה לסעודה. אך הרמב״ם אמר שצריך “להאריך”, להסביר לילדים, “עבד זה ושפחה זו” — זה יכול לקחת שעתיים. העיקר שיהיה בשמחה, ואם נרדמים באמצע זו בעיה (הרמב״ם לא נותן להירדם בסדר).
6) מנהג לשני לילות: מסופר מנהג — בלילה הראשון מספרים מה שכתוב בתורה שבכתב, ובלילה השני מה שכתוב בתורה שבעל פה (רבנן). זה מתקשר ל״שאינו יודע לשאול” (לילה ראשון — יותר פשט) ו״חכם מה הוא אומר” (לילה שני — יותר תורה שבעל פה).
—
יט. ליל שני — שבת ונוסח הברכה
חידוש: כשחל בשבת, יש שינוי בנוסח (“מן הפסחים ומן הזבחים” לעומת “מן הזבחים ומן הפסחים”) — אך זה לא ספציפי ללילה השני, אלא לשבת (כי אין חגיגה).
—
כ. ספירת העומר — מיקומה ברמב״ם
שיטת הרמב״ם: ספירת העומר נמצאת בספר עבודה, הלכות תמידין ומוספין, לא בספר זמנים.
חידושים:
1) מדוע לא בספר זמנים? ספירת העומר היא מצוות עשה שהזמן גרמא, בין פסח לשבועות — לכאורה שייכת לספר זמנים. יהודי שלומד את כל ספר זמנים חסרה לו עוד מצווה חשובה מאוד!
2) סברת הרמב״ם: השם עצמו — “ספירת העומר” — מראה שזה מחובר לקרבן העומר. הרמב״ם לכן שם זאת בתמידין ומוספין, שם שהעומר ושתי הלחם נמצאים.
3) הרמב״ם סובר ספירה דאורייתא בזמן הזה: הרמב״ם שונה מרוב הראשונים — הוא סובר שספירת העומר דאורייתא אפילו בזמן הזה, כשאין קרבן עומר. עם כל זה הוא שם זאת בקרבנות. בגמרא יש שיטה שספירה בזמן הזה היא “זכר למקדש,” אך הרמב״ם למד אחרת.
4) הרמב״ם כתב לאנשים שלומדים את כל הרמב״ם: התירוץ שהרמב״ם לא עשה את ספרו לאנשים שלומדים רק ספר אחד — הוא עשה למי שיודעים את כל הרמב״ם. לכן לא מפריע שספירה נמצאת בספר עבודה.
5) מדוע הרמב״ם לא לפחות הזכיר ספירה בהלכות חמץ ומצה? ב״ליל שני של גלויות” שהרמב״ם כותב מה עושים, היה יכול להוסיף שורה אחת שמתחילים ספירת העומר. התשובה: הרמב״ם מאוד “חסך” — הוא לא רצה להוסיף אפילו שורה אחת שלא שייכת ישירות לענין.
תמלול מלא 📝
סוף הלכות חמץ ומצה: נוסח ההגדה שנהגו בו ישראל בזמן הגלות
הקדמה: מדוע מביא הרמב״ם את נוסח ההגדה?
מטרת הרמב״ם במשנה תורה
דובר 1:
שלום, אנחנו לומדים את הרמב״ם הקדוש, סוף הלכות חמץ ומצה. הרמב״ם, מלבד שהוא מכסה את כל התורה כולה, ספרו הוא גם הספר היחיד שיהודי צריך להחזיק מלבד התנ״ך. לכן הוא הכניס את נוסח התפילות, כפי שהיה לנו בספר אהבה, יש שם נוסח התפילה של כל השנה, של ימים נוראים, של כל הימים טובים.
וכאן בסוף הלכות חמץ ומצה הוא מביא את נוסח ההגדה כדי שיהודי ידע מהו נוסח ההגדה. כלומר, אחרי שכבר אמר לו איך נראה הסדר, ושם כבר דיבר על התפילות, אבל לא הביא את כל הנוסח, מביא הוא כאן את כל הנוסח. יפה מאוד.
נוסח ההגדה בזמן הגלות דווקא
והנוסח, דווקא, מאחר שזה דבר מעשי, בניגוד לרגיל שהוא מביא לא רק הלכות הנוגעות, אלא גם הלכות למשיחא, גם למשל קרבן פסח הזכיר בסדר ההגדה, הזכיר איך אומרים מה נשתנה בזמן שבית המקדש היה קיים, אבל כאן הוא מדבר רק על כפי שהוא מתחיל נוסח הגדה שנהגו בו ישראל בזמן הגלות.
מביא הוא כאן את הנוסח שהיה בימיו, זה בערך כמעט לגמרי כמו ההגדה שלנו, אנחנו כמובן הוספנו כמה דברים, אני יודע רק, משהו קטן מהאר״י הקדוש, קצת מהזוהר, אבל בעיקר בעיקר זה אותו נוסח שאנחנו מכירים. כן.
חקירה: האם הנוסח הוא פסק או רק תיאור מעשי?
דובר 2:
כן, אז, אני חושב שזה יותר מ-, אפשר להבין קצת יותר עמוק. כלומר, ההלכה היא העבודה של הרמב״ם לכתוב את דיני התורה. דיני התורה יש בין בזמן הזה, בין בזמן המקדש, וכדומה. נוסח, לא בעצם דין, אז כמו שאתה אומר, זו סיבה מעשית למה הוא מביא את זה.
אולי גם, אפילו כאן הוא מביא רק את המנהגים של כל ישראל שנראה לו, נראה, יש על זה חקירות גדולות, דיברנו על זה קצת אצל נוסח התפילה, האם הרמב״ם פוסק, או פשוט הוא כותב סידור מעשי שנהוג במצרים בזמנו.
הרמב״ם סבר שזה פסק
נראה אבל כן שהרמב״ם סבר שזה פסק, כלומר הוא כתב מה שהבין הנוסח הכולל לכל היהודים. לכן, אומר למשל הוא השמיט דברים, אוקיי, יש דברים שבהגדה שלנו עומדים, זוהר עם דברים שלא היו, אבל אפילו הרמב״ם, אני חושב שיש גם דיוקים אצל הרמב״ם בנוסח הסידור מספר אהבה שזה עובד כך.
ראיה: הרמב״ם ידע על “דיינו” ור׳ יוסי הגלילי אבל לא כתב זאת
היו קטעים שהרמב״ם ידע. למשל, אלה שלמדו על רבי יוסי הגלילי עם הדיינו, ארבעת הקטעים שבאים ביחד שם בסוף הארמי אובד אבי. הרמב״ם ידע זאת, הוא אפילו אמר זאת בסדר שלו. הוא רמז גם, הוא אמר כמו שמאריכים ו… כן, הם אמרו שזה רמז על זה. כך אמר רבינו הרמב״ם.
אבל הרמב״ם ידע את הקטע, יכול להיות אפילו בסדר שלו הוא אמר זאת, אבל בנוסח שלו הוא לא כתב זאת. למה? הוא סבר שזה לא נוסח כללי. יש מנהג ישראל, מנהג ישראל פירושו כל ישראל, לא מנהג מצרים, אני יודע מה, מנהג ספרד, מנהג כל ישראל, והקטע הזה הוא תוספת. יש מי שנהגו, אפשר לומר זאת, זה דבר יפה, אבל זו לא ההלכה כך.
“דיינו” הוא פיוט, לא חלק מההגדה הפורמלית
כן עלינו, שדיינו הוא דבר שכביכול שרו, זה היה כמו… מה שיפה מאוד לשיר. כן, זה פיוט. אולי זה שיר שכביכול שרו אולי בשולחן עורך, דבר כזה כמו אנחנו גם, שרים עוד דברים, אבל זה לא היה דבר מאוד חשוב.
נפקא מינה למעשה: תלמידי הרמב״ם
ממילא יוצא מזה נפקא מינה גדולה, שמי שרוצה לנהוג כפסק הרמב״ם, אם נוסח הרמב״ם הוא סתם נוסח, הרמב״ם הולך בנוסחו, אנחנו יש לנו נוסח אחר, אין הבדל. אבל אם הרמב״ם כן התכוון בזה לפסוק, שאם יש מישהו שהוא תלמיד של רמב״ם, הוא רוצה לפסוק ללכת במנהג הלכות הרמב״ם, הוא יכול כן, או צריך כן לומר את נוסח התפילה גם לפי הרמב״ם, כי זה גם כמו פסקים, שהרמב״ם סובר שזה הנוסח הנכון.
תירוץ אפשרי: “נהגו בו ישראל” לא פירושו פסק
אפילו על זה הייתי אולי יכול לחלוק ולומר, שהרמב״ם לא אומר כאן שזה נוסח ההגדה, כי כך הבנתי שזה נכון, אלא כי כך נהגו בו ישראל. אבל היום, יהודי בתשפ״ז, שיראה מה נהגו בו ישראל, מה אביו, מה חמיו, מה היהודים נהגו, שיעשה זאת.
זה אתה יכול לומר, אבל הרמב״ם רואה זאת, אם היה רואה כך, לא היה הרמב״ם כותב את נוסח ההגדה, כי הוא אומר, שאל את הבנטשרים, ראה מה כתוב בסידור. הרמב״ם רואה, באופן ברור כפי שהיה מה שלמדו, הרמב״ם רואה שיש דבר כזה לומר מה המנהג. לפעמים אם המנהג לא נכון, הוא אפילו חולק, אין לו פחד לחלוק על מנהג. אבל יש כן אצלו קונספט כמו…
אולי הרמב״ם סבר מלא תתגודדו
יכול להיות שהרמב״ם סבר מאוד מטרה כמו לא תתגודדו, שכל היהודים יהיה להם נוסח אחד. יכול להיות שהרמב״ם היה חושב שחשוב שכל היהודים יאמרו את אותו סידור, שלא יהיו מחלוקות מכל עיר. יש דברים, למדו בסידור, יש דברים שהרמב״ם כותב יש נוהגים ויש נוהגים.
דיון: הבדל בין הלכה ונוסח
דובר 1:
כמו שהרמב״ם אמר אתמול בפרק ח׳, שהפסוק מיהושע, שם אפשר לדרוש. כן, כן, אבל זה ההלכה.
דובר 2:
אבל אני אומר, שם חשבתי כמו שלפי הרמב״ם, אם מישהו דורש בעצמו, לא הדרשה שכתובה בנוסח ההגדה שלנו, זה גם טוב. זה טוב מצד ההלכה, אבל לא מצד המנהג. זה הדין שכתוב במשנה. במשנה כתוב דורש כל הפרשה, כל הרמב״ם אפילו לא חידש זאת.
אבל הנוסח הוא מנהג, והמנהג הוא גם כן. זה נעשה קצת יותר פורמלי. יש נוסח פורמלי שעשו החכמים שהיהודים נהגו בזמן הגלות, ונראה שכן, מצד המנהג הרשימה הזו היא הדרך שעושים. זה לא אופציונלי כביכול. מנהג, אתה יודע איך מנהג מחייב? אני לא יודע, אצל מנהג כל ישראל זה מנהג כל ישראל.
מעשה: הבריסקר רב ונוסח הרמב״ם
אני אומר רק כך, אני חושב שיש יהודים שעושים כך, אפילו הבריסקר רב ואחרים ש-, אפילו דברים כאלה, דברים כאלה הם אמרו כמו נוסח הרמב״ם. כלומר, יש מחלוקת. אני זוכר שמישהו אמר לבריסקר רב שהרבה דברים במזכיר כי הם למדו הרבה רמב״ם.
למשל, אנשים חושבים שלנהוג הלכות מהרמב״ם זה משהו של הרב קאפח, אבל אפילו ר׳ חיים בריסקר ור׳ וועלוול זו משפחה שעסקו הרבה ברמב״ם, הרבה הלכות היו נוהגים כמו הרמב״ם, בין כמו אור החיים, אפילו ממש הלכות המחלוקת. אומר הוא, אני רמב״ם, אני יהודי רמב״ם, אני לומד איתך את הלכותיו.
בא מישהו לבריסקר רב, אני זוכר שראיתי דבר כזה, הוא אמר לו שיאמר את נוסח הרמב״ם על איזה נושא. אמר לו, לא, זה נוסח ספרד, אנחנו מתפללים נוסח אשכנז. אבל יכול להיות שזה לא נכון. יכול להיות שהרמב״ם כן היה רוצה שאם אתה רוצה לומר נוסח הרמב״ם. כי על כל פנים, זה מחויב, זה כמו הכרעה מסוימת של הרמב״ם שזה נוסח נכון. בכל אופן. אוקיי, יפה מאוד. בואו נכנס לזה.
תחילת הנוסח: הא לחמא עניא
הכותרת: נוסח ההגדה
דובר 1:
אומר הרמב״ם כך: נוסח ההגדה, זה הפרק. שנהגו בו, זה הפרק של הרמב״ם, כן? נוסח ההגדה. כן. לא זה, אבל זה.
דובר 2:
מהי המילה נוסח? יש בגמרא את המילה נוסח?
דובר 1:
מעניין, אנחנו מכירים מאוד את המילה נוסח. לא, אני חושב שיותר נראה שהמילה נוסח היא מילה ערבית במקור, צריך לשאול את המילונים. אני לא שואל מהתורה או מהגמרא מילה כזו נוסח. לא. אצלנו זו מילה מאוד מקובלת. אוקיי, אני לא יודע. היה יותר נראה שזו לא מילה מובנת, זו יותר מילה מה-… אם ה-… סתם זה כבר עומד לפני זמנו של הרמב״ם, כי הוא… אני לא מאמין שהרמב״ם המציא את המילה, אבל…
דובר 2:
כן, כן, אבל אני אומר שיכול להיות שזה… זה אולי מלשון סוך, מלשון של דיבור?
דובר 1:
לא, נ… נראה לי שזה דבר של המאוחר, כן, אבל אני לא מוצא כאן. אוקיי, אני לא נוגע.
“בזמן הגלות” דווקא
נוסח הגדה שנהגו בו ישראל בזמן הגלות. זה בזמן הגלות דווקא, כפי שנראה בפנים שיש דברים שנוגעים רק בזמן הגלות, וסתם לפי הרמב״ם. הרמב״ם כן דאג לכתוב הלכות קרבנות, אבל הוא לא דאג לנוסח שיאמרו בזמן ה-… כי אז יראו מה יהיה אז המנהג ישראל, כן? אז יהיה סנהדרין שיעשו נוסח הגדה.
דובר 2:
כן, אבל על הלכה הוא לא אמר שאז יהיה סנהדרין. כי הוא הסנהדרין לאז.
דובר 1:
למה הוא לא עשה דווקא את הסנהדרין לאז? אוקיי, זה לא חשוב. זה לא קיים. רק קצת, התירוץ הוא כי זה לא קיים. על הלכה יש לרמב״ם מקור. הגמרא פוסקת, הוא יכול להשתמש בכללים על כל הלכה. אבל איך ייקח הרמב״ם את הסמכות לעשות את הסמכות למשיח? זה גם לא ייתן כאן את הזכות. אין כאן הלכה, אין כאן הכרעה.
מה יהיה שונה בזמן המקדש
והאמת היא שההבדלים הם רק כמה דברים. אפשר יהיה להוציא לשנה הבאה בארץ ישראל, ואפשר יהיה להוציא… מה נוגע למשל ליהודים שיש להם בעיה. אנחנו היהודים הביתיים אומרים הכל, אומרים על ירושלים החרבה מבני בניה והשוממה. אצל אלה שדואגים לזה, המזרחיים, דווקא משחקים כן.
אולי לא לומר לשנה הבאה בארץ ישראל, כי אנחנו כבר יושבים. אם מישהו… כמו שאומרים לשנה הבאה בארץ ישראל, יש גדול… היהודים החניוקיים לא אומרים. בנויה, לא אומרים בנויה בירושלים, כי זה עדיין לא בנוי. מי שגר בירושלים והוא אומר לשנה הבאה בירושלים, הוא דובר שקרים ליקוד עיני. אני לא יודע למה מדברים דבר כזה מגוחך. אוקיי, בואו נלמד הלאה.
דובר 2:
אם זה שקר, אם הוא אומר לשנה הבאה בירושלים, והוא מתכוון לומר משהו אחר. שלמה שלמה, אני לא יודע. אני חושב שצריך לכוון כפשוטו.
דובר 1:
אוקיי, לא בנושא שלנו. בואו נאמר, אנחנו לא צריכים ללמוד כל מילה. מההגדה כולם יודעים את ההגדה, אבל נציין רק את שניים שלושה דברים שהרמב״ם אומר אולי בהלכות, אבל קצת אחרת.
נוסח הרמב״ם אולי שונה ממה שבהלכות
יש גם דבר מעניין, שנראה אולי בפנים, שיש דברים שהרמב״ם אומר את הנוסח שלו בהלכות אחרת ממה שכתוב כאן. יכול להיות שהמנהג יהיה מנהג בדיוק מה שהנוסח שכתוב בהלכות, אבל זה לא כל כך מעכב את הנוסח.
נוסח הרמב״ם: בבהילו יצאנו ממצרים
הוא מתחיל על כוס שני, הוא אמר שמגיד מתחילים אחרי כוס שני, ואומר, אומרים כך, בבהילו, בבהילו זה כמו שאנחנו אומרים בחפזון, כן? בחפזון יצאנו ממצרים, ואומרים הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא, זה לחם העוני די אכלו אבהתנא, דנפקי מארעא דמצרים, האבות שיצאו ממצרים, או כאשר, כדנפקי, כמו כאשר יצאו מארעא דמצרים.
מחלוקת נוסחאות: “בארעא דמצרים” לעומת “דנפקי מארעא דמצרים”
נוסח תימן לעומת נוסח רב שילת
אז תראה, זו מחלוקת נוסחאות. יש לי כאן למשל ברמב״ם שלו, רב שילת, כתוב בארעא דמצרים, כמו שכתוב אצלנו. יש נוסח תימן, כתוב דנפקי. אני לא יודע אם זה מקורי לרמב״ם. התימנים הרבה פעמים כתבו את הנוסח שלהם, כמו כל אחד, מה שהם היו רגילים לומר כתבו ברמב״ם.
אבל לכן, האנשים שאומרים שהנוסח המדויק ברמב״ם הוא נוסח תימן, זה בטח יפה לומר על ההלכות, שהיו מעתיקים טובים, אבל על נוסח התפילה, לא משוכנע שדווקא התימנים, כי יכול להיות שהוא כתב את הנוסח שהוא היה רגיל לומר.
ההבדל הגדול: שני מיני מצה
אבל אני חושב, כאן יוצא הבדל גדול לאיך אומרים את הנפקי, כי היו שני פעמים מצה. הייתה מצה שאכלו בפסח מצרים, שזאת כבר אכלו כשאכלו את הפסח במצרים, עוד לפני שיצאו. אחר כך הייתה שלא הספיק בצקם של אבותינו, והם רק החזיקו מצה לאכול. זה שני מיני מצה שונים.
דובר 2:
כן כן, לא רק זה, אלא כל המפרשים לא הבינו מה פירוש בארעא דמצרים, כי במצרים לא אכלו.
דובר 1:
מה שאתה אומר זה כבר קצת תירוץ, זה תירוץ דחוק, כי משמע שזה לחם עוני כי אכלו אותו במצרים. לכן יש את אבן עזרא שמביאים במפרשים על ההגדה ותורות אחרות, וההגהה היא בעצם לפתור את אותה בעיה.
כלל: הנוסח הקשה יותר הוא הנוסח האמיתי
אבל בדרך כלל יש כלל שהנוסח הקשה יותר הוא הנוסח האמיתי, אז אתה יכול את הכלל הזה.
דובר 2: אז, אתה מכיר את הכלל הזה?
דובר 1: לא.
דובר 2: יש כלל כזה, זה לא מקובע. יש כלל גדול. אם יש נוסח אחד שקשה ועוד נוסח שלא קשה, זה לא כלל.
דובר 1: אני חושב, אי אפשר לעשות מזה מחלוקת. הרבה פעמים הנוסח הקל יותר מישהו כתב, היה לו קשה דווקא הקושיה. אבל במקור כנראה עמד כך.
דובר 2: אז מעניין. אוקיי, הלאה.
כל דכפין — הזמנת אורחים
⟦#2⟧ וכאן מזמינים כביכול אורחים. כמו שהרמב״ם מילא בהלכות שמחת יום טוב, ששמחת יום טוב באה עם אורחים, ולא זו שמחת קריסה.
כל דכפין, מי שרעב, כפין הוא לשון של רעב, רעבן. ייתי ויאכל יבוא ויאכל. כל דצריך לפסח, מי שצריך עוד לקבל צרכי הפסח, ייתי ויפסח. ומסיימים כאן שתא אחא, מסיימים בברכה. עכשיו אנחנו עוד כאן בגלות, לשנא הבא בארעא דישראל, שתא עבדי, אנחנו עוד עבדים, לשנא הבא, לשנא דאתיא, השנה הבאה, בני חורין.
ארבע הקושיות — סדר הרמב״ם
תרגום לעברית
אוקיי, אז אחרי זה יש את ארבע הקושיות. השמיטו את הסדר של הרמב״ם שקודם אינו מטבילין, אחר כך חמץ ומצה, אחר כך שאר רקות, אחר כך בין יושבים. הסדר שלנו מתחיל מחמץ ומצה, ואינו מטבילין הוא המחלוקת השלישית על הסדר.
אבל הסדר שלו הגיוני יותר, כי טיבול הוא דבר ראשון.
דובר 2: אוקיי, אולי לא נוהגים בזה. זה הידור שאנשים נוהגים, אולי לא כולם נוהגים.
דובר 1: אוקיי, הלאה, “עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ אלקינו משם”. בקיצור, אז מה כן?
משמעות “משועבדים” — אפילו אחרי מאות שנים
אבל מה שמעניין, חשבתי שזה יפה מאוד, אפשר ללמוד. אבל חשבתי שהפשט הוא שדברים משתנים ממילא, כן, במשך מאות שנים. אבל אם לא היה ביד חזקה ובזרוע נטויה, אנחנו כבר אולי לא היינו עבדים, אני יודע, היו איזה שינויים, אבל משועבדים עדיין היינו. כך היו אימפריות, היו עבדים. אבל אפילו אחרי שהשתחררו עדיין היו צריכים לשלם מיסים, עדיין היה איזה מין שעבוד. אוקיי.
ואילו לא הוציא — מצוות סיפור
⟦#3⟧ הלאה, “ואילו לא הוציא הקב״ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים”. כמו שהרמב״ם אמר שמצוות סיפור היא לא רק כשלא יודעים. “מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך” — כאן כתוב “ביציאת מצרים”, הלשון שלנו היא “המרבה לספר” — כאן, “המאריך בסיפור יציאת מצרים”, הוא רוצה לומר, “הרי זה משובח”.
מעשה ברבי אליעזר — רבי אלעזר בן עזריה
אוקיי, אחר כך עומד המעשה ברבי אליעזר, שזה מראה כמה הם האריכו. אחר כך בא “אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה”, הוא מביא את המחלוקת של רבי אלעזר.
דובר 2: כן, לשון הרמב״ם היא “אמר להם רבי אלעזר בן עזריה”, כאילו הוא מספר שבשעת המעשה זה קרה.
דובר 1: אז הוא מביא לי את המעשה של רבי אלעזר בן עזריה שהיא מחלוקת עם החכמים לגבי הזכרת סיפור יציאת מצרים בלילות או בימות המשיח.
כנגד ארבעה בנים — ברוך המקום שנתן תורה לישראל
ופה יש את “כנגד ארבעה בנים”, שמתחיל עם מעין ברכת התורה, “ברוך המקום שנתן תורה לישראל”. יש הרבה פעמים שחז״ל מתחילים עם מעין ברכת התורה. גם הפרק האחרון של אבות, “ברוך שבחר בהם ובמשנתם”, והוא מתחיל ללמוד, זה מעין ברכת התורה.
הוא אומר, “כנגד ארבעה בנים דברה תורה”, הוא מוציא איך בפעמים שונות כשהתורה מספרת שהילד הולך לשאול ועונים לו, זה תמיד כתוב בלשון אחרת. הוא אומר, על מה התורה רוצה לומר שצריך לדבר לכל ילד לפי דרגתו, ארבעה מיני ילדים וארבעה מיני תשובות. לרשע צריך לענות חריף, לחכם צריך לענות עם כל מיני פלפולים, לתם צריך לענות פשוט, וכן הלאה.
יכול מראש חודש — והגדת לבנך
ואחר כך מביאים את המדרש, דורשים את הפסוק “והגדת לבנך”. אומר המדרש, “והגדת לבנך”, יכול מראש חודש.
דובר 2: כן, זה עוד דבר שחסר בהגדה שלנו, בגלל זה העולם לא מבין טוב את ההגדה. מתחילים “יכול מראש חודש”. למה אני יכול מראש חודש?
דובר 1: כי זה הפסוק שאומרים לשאינו יודע לשאול.
דובר 2: כן? “את פתח לו”. לא כתוב כלום.
דובר 1: אבל העיקר הוא, העיקר הוא שכאן הוא אומר את ההלכה.
דובר 2: לא, לא. אני רק רוצה לדבר על הדברים שקצת שונים מהרמב״ם.
דובר 1: בהגדה שלנו פשוט מתחילים “יכול מראש חודש” וזה לא נכנס. אז צריך לדעת שמתחיל פסוק “והגדת לבנך”.
דובר 2: אתה צודק שזה פסוק שהזכרתי עכשיו, אולי מזה יש את זה עם הפסק.
דובר 1: ואם כן היית חושב ראש חודש, תלמוד לומר “בעבור זה”. למה היית חושב ראש חודש? כי הרבה הלכות מתחילות מראש חודש. כי לפני זה כתוב “ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה”. זה פסוק לפני זה. באמת היו צריכים להביא עוד.
אז, תלמוד לומר “בעבור זה”, שמצוות סיפור יציאת מצרים היא בסעודה. את ההלכה של זה כבר ראינו בהלכות, כאן אומרים את זה בהגדה. יש ענין לומר, כשעושים מצווה רואים שיש ענין לומר את ההלכה של אותה מצווה, כי כשעושים סיפור יציאת מצרים אומרים את המקור של המצווה.
מתחיל בגנות ומסיים בשבח — תרח ולבן
אז, מספר מתחילה. ודורשים את הפסוק ביהושע שהרמב״ם אמר, הפסוק שמדבר על מתחיל בגנות מסיים בשבח.
דובר 2: כן, הרמב״ם לא הביא את הפסוק מקודם, אבל אומרים מתחילה ומביאים את הפסוק מיהושע.
דובר 1: מתחילה, כן, דורשים את אותו הדבר כמו אצלנו. זה לא הפסוק “ארמי אובד אבי”, אבל זה מביא את אותו הדבר, גם שהיה תרח, זה גם מתחיל בגנות מסיים בשבח. זו הגנות הראשונה. יש שני פסוקים שמדברים על מתחיל בגנות מסיים בשבח: תרח ולבן הארמי. שני סבים שאנחנו מתביישים בהם, ומזכירים את זה כאן.
דובר 2: אוקיי, לאו דווקא מתביישים בלבן, לא סבא.
דובר 1: אני מתכוון שזה היה רחל, כן, אני שומע, אבל לא כל כך.
דובר 2: אוקיי, אחר כך, שניהם הם המתחיל בגנות.
דובר 1: כן, אוקיי.
ברוך שומר הבטחתו — “היא” לעומת “והיא”
והלאה, “ברוך שומר הבטחתו לישראל”, מזכירים שההבטחה ליציאת מצרים כבר הייתה בזמן אברהם, מביאים את הפסוקים מברית בין הבתרים, וכאן יש “והיא שעמדה”. הרמב״ם אומר לא “והיא”, הוא אומר “היא”. “היא” לא אומר… אנחנו אומרים “הוא” עם ו׳ מתכוון להקב״ה, “הוא שעמדה”. אבל כאן “היא” היא ההבטחה. “היא” עם י׳ מתכוון להבטחה. ההבטחה שהקב״ה הבטיח בברית בין הבתרים היא עומדת לנו להצילנו.
הרמב״ם לא כותב את הו׳ הראשונה מסיבות מסוימות, אני לא יודע מה ההבדל, זה לא אותו הדבר.
דובר 2: אוקיי. כן.
ארמי אובד אבי — דרשה והבדלים
⟦#4⟧ ואחר כך מתחילים את “ארמי אובד אבי”. הוא עושה הקדמה קטנה לזה, “צא ולמד”, בואו נלך ללמוד, ודורשים את הפסוקים של “ארמי אובד אבי”, כמו שהרמב״ם אמר. בפסוקים יש גם כמה הבדלים מנוסח הרמב״ם משלנו, אבל בואו נראה מה אפשר לראות.
“במתי מעט” אנחנו אומרים אותו הדבר. “ויהי שם לגוי” אנחנו אומרים אותו הדבר. “גדול ועצום” — אני לא יודע, איבדתי את זה, בהגדה שלנו כתוב אותו הדבר. “ורב” — אותו הדבר. “וירעו אותנו”, “ויתנו עלינו”, “ונצעק”, “וישמע ה'”.
בהגדה שלנו אומרים שוב כל פסוק
הרמב״ם, דבר אחד, בהגדה שלנו אומרים שוב כל פסוק בין החלקים. הרמב״ם פשוט אומר את החלקים ישר. “את עמלנו ואת לחצנו ויוציאנו ה'”. גם הרמב״ם עושה קצת יותר בקיצור.
לא על ידי מלאך — “בכבודו ובעצמו”
כתוב “לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף”. אצלנו יש עוד חלק שלם שדורש את כל הפסוק, “ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך”. כלומר, מביאים ראיה שכל פעם שכתוב בפסוק הזה זה לא על ידי מלאך.
הרמב״ם השמיט את המילה “ובעצמו”. כשכתוב “בכבודו ובעצמו”, כאן “בכבודו” יכול להתכוון לכבוד הנברא, אבל בואו לא נכנס לזה.
דובר 2: מעניין. אבל לא על ידי מלאך, אלא על ידי מלאך. מה זה כבוד?
דובר 1: אולי הרמב״ם למד את זה כך?
דובר 2: אני לא יודע. כנראה זה נוסח, אבל אתה צודק שיש חקירה. זה קשור לחקירה מקודם של משה רבינו.
ביד חזקה — עשר המכות
“ביד חזקה” — מה הוא מונה כן? הכל אותו הדבר. “ובמורא גדול זו גילוי שכינה”, כך כתוב אצל הרמב״ם. אני חושב שזה אותו הדבר. “ובאותות ובמופתים”, אחר כך עשר המכות, והוא מונה את הסימנים.
לרמב״ם אין את רבי יוסי הגלילי שהוא מוסיף עוד מכות. כאן אנחנו מכניסים.
רבן גמליאל — פסח מצה ומרורים
⟦#5⟧ אחר כך נוסח רבן גמליאל. את הנוסח כבר ראינו אצל הרמב״ם פעמיים, כל פעם זה כתוב קצת אחרת.
דובר 2: אה, כאן הוא מביא כן את כל הפסוק. אתה רואה, אתה זוכר שהתלבטנו למה הוא לא מביא את… אשר פסח, הוא מביא את זה כאן. כלומר, צריך כן לומר את זה. ממש ראיה.
מצה — עד שנגלה עליהם
זה מצה, אותו הדבר, עד שנגלה עליהם. כאן כתוב גם עוד קצת, מלך מלכי המלכים. אני זוכר שקודם לא היה כתוב. היה כתוב עד שנגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד. אצלנו אנחנו גם אומרים וגאלם מיד. המילה היא המיד, החפזון.
דובר 2: נכון, צריך לומר את זה. המילה היא המיד, שהמצה היא בגלל המיד, החפזון.
דובר 1: רבי אליעזר אומר, לא הספיק עד שנגלה.
דובר 2: לא, יכולות להיות מילים אחרות. אפשר אולי ללמוד שני דרכים. אפשר ללמוד שזה היה לא הספיק עד שנגלה, אבל יכול להיות שאפילו הגאולה הייתה נגלה עצמו, היה גואל אותם בזמן מספיק.
מרורים אלו — לשון רבים
אוקיי, אחר כך מרורים אלו. אנחנו אומרים מרור זה שאנו אוכלים. מרורים אלו זה לשון רבים. גם לשון הברכה.
דובר 2: כן, כמה מיני מרורים שמותר לאכול. או אולי במרור הראשון?
דובר 1: אני זוכר שלשון הברכה של הרמב״ם היא גם על אכילת מרורים, או אכילת מצה ומרורים. הרי כתוב לשון הפסוק היא כך, על מצות ומרורים.
דובר 2: אבל כתוב כאן כמה מצות.
דובר 1: נכון, כי המרורים שנתנו לנו היו כמה עבודה קשה, חומר, לבנים, הרבה מיני מרורים.
דובר 2: מעניין. יש מצה ומרורים.
דובר 1: מעניין. כן, נכון. הייסורים היו כמה מיני ייסורים, והלחם שהיה להם היה חתיכת לחם אחת, לחם עוני.
בכל דור ודור — להראות את עצמו
⟦#6⟧ ובכל דור ודור, לא רק אז כש… אלא בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו. טוב מאוד, כבר למדנו. כל אחד אומר, מראה את עצמו עם אכילת לחם עוני וכדומה, כן? מבטא את זכר ליציאת מצרים. הרמב״ם אמר בדרך חירות, עם ארבע הכוסות, כך היה כתוב קודם לכאורה בהלכות. הלהראות היא כאילו יצא, השמחה מזה.
כתוב, והוצאנו משם. אנחנו אומרים עוד פסוק, אם אני זוכר, בעבור זה עשה ה׳ לי.
לפיכך אנחנו חייבים — מעבר לשבח
אוקיי, אחר כך בא לפיכך. לפיכך הולך על כל מה שהזכרנו עד עכשיו, לא רק על החלק האחרון. לפיכך, אלא על יציאת מצרים, על כל ההגדה. מסיימים, כלומר עד עכשיו זה היה כמו סיפור. עכשיו הולכים, מדברים כבר להקב״ה. לפיכך אנחנו חייבים להודות, לשבח, לפאר, לרומם, להדר.
שעשה נסים לאבותינו ולנו — חלקת יואב
והוא אומר שהבאליקוטה יש כאן חלק יפה שהוא מביא מהחלקת יואב, למה כתוב כאן אותו מאמר, שעשה נסים לאבותינו ולנו. אצלנו אנחנו אומרים לאבותינו ולנו.
דובר 2: מעניין, זה יותר כמו… קודם להראות את עצמו
הלכה ח (המשך) — “לפיכך אנחנו חייבים” והלל
דובר 1: כלומר, עד עכשיו היה כמו סיפור, עכשיו הולכים, מדברים כבר להקב״ה. “לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר”, ויש אולי ביטויים אחרים כאן, אני לא יודע, אולי זה חלק, וגם אותה אמת. ו“שהוציאנו מאבותינו”, אנחנו אומרים “את אבותינו ואותנו”. מעניין, זה יותר כמו קודם, “להראות את עצמו”. “כל הניסים והנפלאות האלו”.
וכאן כתוב כן, אתה רואה, קודם בנוסח לא היו כתובים כל הביטויים האלה, אולי הוא פשוט קיצר שם. כאן הוא אומר “מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול”. והוא אומר את אותה אמת, “מעבדות לחירות”, אני לא זוכר בדיוק אותו הדבר.
דיון: “ונאמר לפניו הללויה” — האם אומרים פעמיים “הללויה”?
דובר 1: ו“ונאמר לפניו הלל”, אומרים הלל. ואחר כך יש לו כאן את הברכה של “גאל ישראל”. האם זה לא היה כתוב קודם התחלה על “שירה חדשה”?
דובר 2: לא, זה… לא, לא כתוב… לא, לא מה שאני זוכר.
דובר 1: אה, מאוחר יותר, “ונודה לך שירה חדשה”.
דובר 2: לא, לא, את זה אומרים.
דובר 1: יש הגדות שכתוב “שירה חדשה”, אבל אני חושב שזו לא הדרך הנכונה. “ונאמר לפניו הללויה”. אני לא יודע, ה״הללויה”. להיפך, מאוחר יותר תהיה “שירה חדשה”, לא ה״הללויה”. אבל אומרים פעמיים את המילה “הללויה”. אומרים את ההקדמה, “ונאמר לפניו הללויה”, מתחילים לומר “הללויה עבדי ה'”. אני לא יודע, אולי זה באמת קורה כך? אבל אולי לא, כי הרמב״ם מסמן אילו פסוקים. אני לא יודע. איך אתה אומר בבית?
דובר 2: “ונאמר לפניו שירה חדשה, הללויה, הללויה, הללויה”?
דובר 1: אומרים פעמיים?
דובר 2: כן, כך נראה.
דובר 1: אולי לא צריכים ממש. יש כותרת, “ונאמר לפניו הללויה”, מתחילים, כן.
דובר 2: אוקיי, אין סתירה. יכול להיות.
דובר 1: כן, זה לא מזיק.
ברכת “אשר גאלנו” — חתימת ההגדה
נוסח הברכה
דובר 1: ואחר כך מסיימים את נוסח הברכה של הברכה. אומרים כך, “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר גאלנו”, גם שוב יש, גם קודם “וגאל את אבותינו ממצרים”, “והגיענו הלילה הזה” או “ללילה הזה”?
דובר 2: אצלנו כתוב “הַ”?
דובר 1: “והגיענו הלילה הזה” אנחנו אומרים, כן. אבל אני חושב שעדיף הלשון “ללילה”, וזה כמו “שהגיענו לזמן הזה”, “ללילה הזה לאכול בו מצה ומרורים. כן ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום”.
“שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך” — ההבדל בין גלות וגאולה
דובר 1: כלומר, ביום טוב עדיין בגלות, אבל הבא יהיה כבר “שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך”. מעניין, לא אומרים ישירות אני עצוב שאני עושה את זה כאן, אני בשמחה בגלל הסדר, אבל בכל זאת, הייתי רוצה יותר טוב, הייתי רוצה כבר להיות בששון ושמחים. יכול להיות שכאן, כמו שעכשיו אסור לנו להביא זבחים כי אין לנו את המזבח, אבל אז כבר יהיה לנו את המזבח.
דובר 2: אה, כן. הרי לא אוכלים את הצלי, בבקשה.
דובר 1: אולי שמחים מתכוון לשמחה אלא בבשר, אין לנו עכשיו ממש את שמחת הבשר.
דובר 2: אוקיי, זה כבר לא ממש.
“שיר חדש על גאולתנו” — הגדה חדשה בזמן הגאולה
דובר 1: “ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו”. כאן אנחנו רואים גם שבזמן הגאולה יהיה נוסח הגדה אחר, כי כאן אנחנו אומרים בבירור שיהיה שיר חדש על גאולתנו. ולענין הניגון צריך… תדמיין שכבר עשית את הניגון. צריך לעשות אז את הניגון. זה מתאים מאוד, כי הוא מתחיל כבר, נוהגת בזמן הגלות, ומסיימים ונודה לך שיר חדש. “ברוך אתה ה׳ גאל ישראל”. אז, עד כאן נוסח הגלות.
ליל שני של גליות
לשון הרמב״ם
דובר 1: הרמב״ם, אותו נוסח הוא ליל שני של גליות. אני צריך לומר משהו.
סטייה: כמה זמן לוקח ההגדה?
דובר 1: ועכשיו כבר למדנו עשרים ושתיים דקות. כבר אמרתי את כל ההגדה. אז מי שמתלונן שההגדה לוקחת שעתיים, אני לא יודע.
דובר 2: לא, לא אמרת כל מילה.
דובר 1: נוסיף לכל מילה עוד שתי דקות. זה לא כל כך ארוך. הרמב״ם אמר, צריך להאריך ממש עירו ושהיו, צריך להסביר לילדים, עבד זה ושפחה זו. עד כדי כך שזה ייקח שעתיים.
דובר 2: אוקיי, אוקיי.
דובר 1: מי שטראומטי משעתיים, אל תעשה את זה בשעתיים. זה בטוח. לא, אני אומר, זה צריך להיות בשמחה. אחי אמר לי שלא ברור שהגדת פסח צריכה לקחת יותר זמן משלום עליכם בערב שבת. הכל הקדמה לסעודה. בשולחן מלכים אומרים בערך בערך בערך את כל התפילות עם דברים. זה אמת, שאם זה כל כך ארוך שנרדמים באמצע, זו בעיה. הרמב״ם לא נותן לך להירדם בסדר. לא רק זה, אלא אפילו אם נרדמים מאוחר יותר, זו בעיה.
דובר 2: כן.
דובר 1: אבל בטוח אני… כן. אני גם עושה את ההגדה שעתיים, אני אגיד לך רק מה כתוב בפנים. אתה דורש את ההגדה בפרד״ס וכן הלאה. נו, צריך רק לומר את זה.
למה הרמב״ם צריך לכתוב על ליל שני?
דובר 1: “כך מברכים ומקרים ההגדה בליל יום הראשון. אותו דבר הוא ליל השני של הגליות. ואותו דבר הוא ליל השני, חייבים בארבע כוסות ובשאר דברים שנעשו בליל הראשון.”
אה, אתה מבין, הוא כותב את זה כאן תחת הפרק של הנוסח שנהגים בזמן הגלות, כי זה לא עיקר הלכה. זה כמו כל ימים טובים. למה הוא צריך לומר? לא, אתה מבין מה אני שואל? זו הלכה. ההלכה היא לכאורה פשוטה, כל יום טוב, הוא אומר בהלכות תקיעת שופר הוא הולך לכתוב שצריך לעשות גם ביום טוב השני שופר. זה פשוט.
תירוץ: אדם יכול לחשוב שסיפור לא שייך פעמיים
דובר 1: אבל אולי הוא חשב שסיפור, פעם אחת זה סיפור, הפעם השנייה צריך רק לעשות את הבסיס, לעשות את דברי האכילה שצריך לאכול. הרי כבר אמרו הכל. הוא אומר את זה שוב. והוא אומר את זה שוב. כן, כי אדם יכול לחשוב, זה כבר נשמע חוזר על עצמו. אני מתכוון שכל הדברים האלה אתמול הוא אמר, הבן כבר שאל אתמול מה נשתנה. למה הוא שואל שוב מה נשתנה?
מנהג לשני לילות
דובר 1: אז אני נוהג בדרך כלל שהלילה הראשון אני מספר מה כתוב בתורה, והלילה השני אני מספר מה כתוב אצל חז״ל.
דובר 2: טוב מאוד, ללילה הראשון זה הטעם בשאינו יודע לשאול, וללילה השני לחכם מה הוא אומר. מדברים יותר כך תורה שבעל פה.
“הלילה הזה” — שני הלילות
דובר 1: אבל מעניין, אתה רואה שזה עדיין מהסידור, אני לא יודע. אבל לכאורה הלכה, אני לא יודע אם מישהו מדבר איזה דיוק אמיתי שאני שואל, אבל מבין מה אני אומר, שלכאורה… אין שום הבדל. כמו שכל אחד מתאים, אין שום הבדל יום ראשון ויום שני. משהו הוא מוסיף כאן. אני לא יודע בדיוק מה זה.
דיון: “מן הפסחים ומן הזבחים” בשבת
דובר 1: בכל אופן, זה הסוף של הסדר. אנחנו כן אמרנו שהלילה השני אומרים מן הפסחים מן הזבחים?
דובר 2: לא, לא הלילה השני. אם זה שבת, יש נאמר. אני לא יודע למה, כי אין חגיגה.
ספירת העומר בליל שני
דובר 1: הוא אומר, אני מתכוון לומר ספירת העומר בלילה השני או משהו.
דובר 2: זה כבר בהלכות ספירת העומר.
דובר 1: לא כתוב… אבל זה מאוד אפשרי שאתה מתכוון לומר את המה נשתנה. לא תחשוב שהילד כבר שאל אותך אתמול, זה כבר לא שייך. אבל מאחר שזה שתי קדושות, עושים רק כאילו זה היה הראשון… אבל זה פשוט, שיהיה זמן באמת אחרת?
דובר 2: לא, הוא אומר כאן.
דובר 1: זה הוא אומר כמו סידור אומר. הוא לא אומר את זה כמו ה… נכון, זה אני אומר, זה עם הסידור, לא עם ההלכה. הסידור צריך שיעמוד, אדם לא יכול לדעת, ואדם שמסתכל בסידור לא יודע הכל. או אולי זה מועתק היה מהסידור של עמרם או משהו כזה…
סיום הלכות חמץ ומצה
דובר 1: אוקיי, זה הסוף של הלכות פסח. אולי גם, כי לפעמים אמרו את המילה הלילה הזה, והגיענו הלילה הזה. אדם חושב שיש רק לילה הזה אחד. נחשוך יחיני׳ס, שניהם נקרא הלילה הזה. כבר למדתי הלכות יום טוב. רק ככה, כן. אוקיי, זה הסוף של הלכות פסח.
הלכות ספירת העומר — מיקום ברמב״ם
ספירת העומר נמצאת בספר עבודה, לא בספר זמנים
דובר 1: ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד, מאוד מעניין, הלכות ספירת העומר לא נמצאות בספר זמנים, כמו שהזכרנו עכשיו שצריך לספור ספירת העומר בין פסח לשבועות, יום טוב הבא. אבל ספירת העומר, כל מצוות ספירת העומר נמצאת ברמב״ם בספר עבודה אצל הלכות תמידין ומוספין. מאוד מוזר, מה הקשר עם הקרבנות, קרבן עומר, שתי הלחם.
שיטת הרמב״ם: ספירה דאורייתא בזמן הזה
דובר 1: למרות שזו מצווה, הרמב״ם ברור שזו מצווה בזמן הזה גם. הרמב״ם שונה מרוב ראשונים, הוא סובר שספירת העומר דאורייתא גם בזמן הזה, אפילו כשאין עומר. עם כל זה, נראה כי זה לא כל כך ארוך.
שיטות הגמרא
דובר 1: יש שיטה בגמרא שהעניין הוא כי “שמא יבנה בית המקדש” נוכל לספור ספירה. יש כן, כתוב בגמרא שזה זכר למקדש, אבל הרמב״ם אולי למד אחרת בגמרא. הרמב״ם קיבל שזה דאורייתא גם בזמן הזה, ואני חושב שהתירוץ הוא שזו באמת הלכה קצרה, וזה מחובר שם, הוא מביא את זה שם.
למה חסרה ספירה בספר זמנים?
דובר 1: אבל אני מתכוון לומר שיהודי לומד כל ספר זמנים, חסרה לו עוד מצווה חשובה מאוד התלויה בזמן, וזו מצוות ספירת העומר, והוא צריך באמת ללמוד את כל… הרמב״ם לא עשה לאנשים שלומדים רק ספר אחד, הרמב״ם עשה למי שיודעים את כל הרמב״ם. זו הראיה. אפילו הוא זוכר אפילו שבהלכות תמידין ומוספין כתוב שצריך לספור ספירה.
דיון: למה ספירה צריכה להיות אצל קרבנות?
דובר 2: אני יכול להבין, כי במילה עצמה כתוב שזו מצווה, “ספירת העומר”, או המילה בהלכות היא עומר.
דובר 1: לא, הוא צודק, זו הסברא, אבל עם כל זה, זוכר שהרמב״ם חילק כאן, נכון? קצת הוא עכשיו כאן דיבר על קרבן פסח אצל הסדר, אבל כל הלכות קדשים, עבודות ומכפרים, לא כותב כאן. ומה שאין כן כאן להיפך, כאן יש דבר שמחובר לקדשים, אבל בעצם זו מצווה לכל יהודי.
למה הרמב״ם לא מזכיר ספירה בליל שני?
דובר 1: למשל, היית יכול להבין שכאן כשכתוב “קח ממרור מרקן חקורין בליל שני של גליות”, יכתוב, “ואז מתחילים גם ספירת העומר”.
דובר 2: כן, מה היה עולה לו לכתוב שורה אחת?
דובר 1: זה עולה לו. אתה רואה שהרמב״ם חסך מאוד. נו, עד כאן זה.