סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון: פרוקלוס על הרצון החופשי, הבחירה ובעיית הרע
—
1. סיכום ההקשר הקודם: בעיית התיאודיציאה והמשמעויות העמוקות שלה
שאלת התיאודיציאה (מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים) הועלתה, ומתחתיה אורבת סוגיה פילוסופית עמוקה יותר: האם מה ש״תלוי בנו” (מידות, סוכנות מוסרית) יש לו השפעה סיבתית אמיתית על העולם. אם דברים רעים קורים לאנשים טובים ודברים טובים לאנשים רעים, נראה שהמידות חסרות כוח סיבתי, מה שמאיים על עצם המושג של אחריות מוסרית ורצון חופשי.
עם זאת, פרוקלוס אינו מתמודד עם טיעון עמוק זה באופן ישיר. תגובתו הראשונית הייתה פשוט שהתיאודיציאה עוסקת בהשגחה, לא בדטרמיניזם/רצון חופשי. הוא מתייחס אליהם כאל נושאים נפרדים.
—
2. הטיעון הראשון של פרוקלוס (§54): בעיית הרע *מניחה* רצון חופשי (טיעון ב״כוח”)
פרוקלוס טוען שבעיית הרע, רחוק מלערער על הרצון החופשי, למעשה מוכיחה את קיומו. הנמקתו מתנהלת כהוכחה לשלילה:
– אם לא היינו שולטים בשום דבר, לא הייתה לנו בחירה חופשית, והטוב והרע לא היו נובעים מאיתנו אלא מגורמים חיצוניים, אזי לא היה הגיון להעלות תלונות על תוצאות ה״נוגדות את הראוי”.
– עצם המושג של “ראוי” דורש שאנשים אחראים להיותם טובים או רעים.
– אם אנשים אינם אחראים לאופיים המוסרי, אזי אין גמול (שכר או עונש) המגיע לאף אחד, ושום דבר שקורה להם לא יכול להיקרא ראוי או לא ראוי.
– לפיכך, מי שמעלה את בעיית הרע (מתלונן שהתוצאות אינן תואמות את הראוי) מניח באופן משתמע שאנשים אחראים לטובתם או לרעתם — כלומר, שרצון חופשי קיים.
סטייה צדדית: העמדה האמיתית של היריב
היריב שמכחיש באמת את הרצון החופשי היה פשוט מקבל את המסקנה: אין ראוי, אין עונש או שכר מגיע, ומה שקורה הוא רק התוצאות ההכרחיות של העולם. אתה ממש לא יכול להתלונן על חלוקת התוצאות אם שום דבר לא תלוי בנו. הטיעון של פרוקלוס עובד כהוכחה לשלילה רק נגד מי ש*רוצה* לשמור גם על התלונה וגם על הכחשת הרצון החופשי.
—
3. מעבר (§55): מ״כוח” ל״שכנוע”
פרוקלוס מסכם: אם רצון חופשי לא קיים, בעיית הרע נעלמת (אין על מה להתלונן). אבל אם רצון חופשי כן קיים וגם השגחה שולטת בכל הדברים, אזי יש לענות על בעיית הרע כראוי.
הוא מאפיין את טיעונו הקודם כמי שהשתמש ב“כוח” ועכשיו מבטיח להשתמש ב“שכנוע”.
סטייה צדדית: מה פרוקלוס מתכוון ב״כוח”?
– זה עשוי להתייחס לכך שהטיעון הוא הוכחה לשלילה — מכריח את היריב לצאת מעמדתו במקום לשכנע אותו באופן חיובי.
– או שזה עשוי להיות שהטיעון היה פשוט חזק/כופה מאוד מבחינה לוגית.
– הניגוד המרכזי: כוח = טיעון מתוך הנחות היריב עצמו כדי להראות סתירה; שכנוע = כעת מתן תשובה חיובית, מהותית לבעיית הרע.
– פרוקלוס גם משנה את הנושא — משאלת קיום הרצון החופשי לבעיית התיאודיציאה בפועל.
– הדיון הקרב הוא דחוס, שכן פרוקלוס עוסק בתיאודיציאה באריכות רבה יותר בטקסטים אחרים.
—
4. התיאודיציאה החיובית של פרוקלוס: התחום המוגבל של הרצון החופשי
פרוקלוס מזכיר את תורתו שלו: מה שתלוי בנו אינו כוח השולט על אירועים חיצוניים אלא רק משתף פעולה איתם. לפיכך:
– הרצון החופשי מסדר כראוי את מה שפנימי (אופינו המוסרי, בחירותינו) לפי כוחו.
– הוא אינו שולט במה שחיצוני (מזל, תוצאות, אירועי עולם).
זה מקים את המסגרת לתשובתו: התלונה על דברים רעים שקורים לאנשים טובים מבלבלת את התחום הפנימי (שבו פועל הרצון החופשי) עם התחום החיצוני (שהוא אינו שולט בו).
—
5. הפתרון הסטואי: אפיקטטוס ושלושת הגורמים
5א. הזכרת אפיקטטוס
פרוקלוס מביע הערצה רבה לאפיקטטוס, שהפציר באנשים לא לבלבל בין מה שתלוי בנו למה שאינו תלוי בנו — ולא להתייחס לדברים שמחוץ לשליטתנו כאילו היו בתוכה.
סטייה צדדית: השם “אפיקטטוס” וטעות תרגום
– השם “אפיקטטוס” (Ἐπίκτητος) יכול להיות “דבר נרכש”. פרשן תרגם לא נכון את ההתייחסות, וחשב שפרוקלוס דן ב״רכישה אצילה” במקום לצטט את הפילוסוף.
– זה גם מציע הרהור עצוב על העבדות בעת העתיקה — אפיקטטוס היה עבד לשעבר, ושמו ממש משקף את המעמד הזה.
5ב. שלושת הגורמים של הפעולה שוב
הפתרון של פרוקלוס לבעיית הרע מושתת על שלושת הגורמים של הפעולה:
– תרומתנו (בחירה/מידות)
– גורל/תרומת העולם (חיבור אירועים, גרימת דברים לקרות)
– תרומת ההשגחה (הכוונת דברים לעבר הטוב)
5ג. התשובה הסטואית המרכזית
– הבעיה לכאורה — אנשים טובים נכשלים, אנשים רעים מצליחים — נובעת מבלבול בין טובות חיצוניות לטובות אמיתיות.
– טובות אמיתיות (מידות, בחירה נכונה) תמיד ניתנות להשגה כי הן תלויות לחלוטין בנו.
– דברים חיצוניים תלויים בגורל ובכוחות עולמיים, לא רק בבחירתנו.
– לפיכך, אם אתה מבין נכון מה טוב, “בעיית הרע” בניסוח זה נעלמת: אנשים טובים לעולם לא באמת נכשלים, כי מה שבאמת חשוב (מידות) תמיד בהישג יד.
5ד. פרוקלוס מכיר שזו רק תשובה חלקית
פרוקלוס מצהיר במפורש שזו התשובה “במידה שזה נוגע למה שתלוי בנו”. הוא מסמן שאפשר לומר הרבה יותר מנקודת המבט של תורת ההשגחה, ושטקסטים אחרים עוסקים בזה באופן מלא יותר.
—
6. טקסטים אחרים על השגחה: תשובות נוספות לרע (תצוגה מקדימה קצרה)
בעבודות כמו *עשרה ספקות על ההשגחה*, פרוקלוס דן בשאלות נוספות:
– מדוע עונשים נופלים על צאצאים של אבות, מייסדי ערים או מלכים (“זעם מאוחר של האלים”).
– הערך החינוכי של סבל: דברים רעים יכולים לשמש לחשוף את רעתנו או להוציא את טובתנו.
אלה מייצגים תשובות עשירות ומפותחות יותר מעבר לתגובה הסטואית הפשוטה שניתנה כאן.
—
7. מעבר ל-§56: טבעו של “מה שתלוי בנו”
7א. הגדרת תיאודורוס (בן השיח)
בן השיח שואל כעת: מהי הכוח הזה שתלוי בנו? פרוקלוס מציין ששאלה זו הייתה צריכה להיות מועלית בתחילת הטיעון, לפני העלאת בעיות. בן השיח מגדיר “מה שתלוי בנו” כ:
– לא נשלט/נכבש על ידי שום דבר
– מכריע את עצמו ומפעיל את עצמו
7ב. ביקורת פרוקלוס: הגדרה זו רמה מדי
– אם “מה שתלוי בנו” באמת לא נשלט על ידי שום דבר, בלתי נפסד, ובעל עוצמה עליונה, אזי הוא היה שייך רק לעילה הראשונה / אלוהים (“האדון הראשון של כל הישויות”).
– במקרה כזה, שום דבר לא היה באמת “תלוי בנו” כבני אדם — המושג לא היה ישים על ישויות סופיות.
– זו הוכחה לשלילה: ההגדרה החזקה מדי של בן השיח מבטלת את עצם הדבר שהוא רוצה להסביר.
7ג. רקע על מונחי מפתח
– “מה שאין לו אדון”: מהדהד ניסוחים קלאסיים על מידות (למשל, מיתוס ער ב*המדינה* של אפלטון) — למידות אין אדון בשני מובנים:
1. שום חיים לא מבטיחים מידות או רשעות באופן אוטומטי.
2. האדם בעל המידות אינו משועבד לשום דבר (אין לו רשעות).
– לשון זו מיושמת לעיתים גם על האלים.
סטייה צדדית: הערות טרמינולוגיות על “מכריע את עצמו” (Autoperigraphos)
– פרוקלוס לא משתמש במונח *autoperigraphos* (מכריע את עצמו/מגביל את עצמו) במקומות אחרים, אבל דמסקיוס כן.
– *Perigraphein* = לשרטט קו סביב משהו → משהו שמכיל/קובע את גבולותיו שלו.
– דמסקיוס משתמש בזה למשהו שמכיל את עצמו.
– המונח הקרוב “מפעיל את עצמו” (*autokinēton*) משמש לעתים קרובות את פרוקלוס לנפש.
קריאה חזקה לעומת חלשה של “מפעיל את עצמו”
– קריאה חזקה: משהו שלא תלוי בשום דבר אחר כלל → זה לא יחול על הנפש, כי גם כשהנפש פועלת ממהותה שלה, היא פונה אל *נוס* (שכל) כעילתה. רק מה שבאמת עצמאי יעמוד בזה.
– קריאה חלשה: הנפש משנה את עצמה ומביאה את האנרגיה שלה, אז היא מפעילה את עצמה במובן נגזר, אם כי היא עושה זאת על בסיס עילות אחרות.
המטאפיזיקה המוגבלת של תיאודורוס
לתיאודורוס אין היררכיה מטאפיזית אפלטונית מורכבת, אז עבורו “מכריע את עצמו/מפעיל את עצמו” יכול לחול רק על העולם כולו או עילת העולם כולו — משהו כמו כוח החיים החודר הכל. בהינתן מושג רם מדי זה של “מה שתלוי בנו”, פרוקלוס יטען שתיאודורוס הגדיר את המושג בצורה לא נכונה — העלה אותו גבוה מדי.
—
8. התזה הנגדית של פרוקלוס (§57): “מה שתלוי בנו” מתייחס לבחירה (*Proairesis*)
8א. הטענה המרכזית
פרוקלוס מצהיר את תזתו: ההגדרה של תיאודורוס רחוקה ממה שהפילוסופים הקדומים התכוונו ב״מה שתלוי בנו”. הקדמונים תמיד הבינו “מה שתלוי בנו” כמתייחס לפעילות הבחירה (*proairesis*) — הכוח שעושה אותנו שולטים בבחירה ובהימנעות מאיזה טוב או מהיפוכו. הוא מזמין את הקורא לאמת זאת מול המקורות הקדומים.
8ב. הבחנה מרכזית: בחירה לעומת רצון
– רצון (*boulēsis*) מתייחס רק לטוב — אף אחד לא רוצה רע.
– בחירה (*proairesis*) משתרעת על דברים טובים וגם לא-טובים, בדיוק כמו שדעה יכולה להיות על מה שאינו טוב.
– לפיכך בחירה היא כוח נמוך יותר מרצון.
8ג. מדוע בחירה מאפיינת את הנפש
– בחירה “פתוחה באופן שווה לשניהם” (טוב ורע) → זה מתאים לטבע הביניים של הנפש, שיכולה להיות מונעת לשני הכיוונים.
– השפה הרגילה מאשרת זאת: אנחנו משבחים או מגנים את בחירות האנשים, מה שמרמז שבחירה יכולה להשתבש.
– רע לא רצוי על ידי אף אחד כשלעצמו; אלה שבוחרים ברע עושים זאת כי הוא נראה להם כטוב (דרך דעה מוטעית).
– לנפש יש אהבה טבעית לטוב אבל לפעמים לא יכולה לראות היכן נמצא הטוב → דרך בורות, היא נתפסת ברע.
8ד. הכוח “הבוחר” (*Proairetikon*)
– מכיוון שלנפש יש נטייה דו-משמעית זו (לעבר טוב ורע), פילוסופים קראו לכוח זה “הבוחר” (*proairetikon*) — הכוח שדרכו אנו בוחרים דבר אחד על פני אחר.
– בחירה פועלת לאור איך דברים נראים לנו: אנו בוחרים במה שנראה טוב, נמנעים ממה שנראה רע.
– אבל בחירה זו מושתתת על רצון בסיסי יותר לטוב והימנעות מרע.
8ה. מדוע זה מפריך את תיאודורוס
– תיאודורוס תיאר “מה שתלוי בנו” כמכריע את עצמו ומייצר אנרגיה עצמית — כוח עצמאי לחלוטין.
– אבל בחירה בבירור תלויה בדברים אחרים: היא תלויה בדעה (שיכולה להיות מוטעית) ובדחף קודם לעבר הטוב (רצון).
– לפיכך בחירה אינה כוח עצמאי לחלוטין, עצמאי.
– אם “מה שתלוי בנו” מתייחס לבחירה, אזי ההגדרה של תיאודורוס מוטעית באופן מוכח — הוא זיהה את המושג בצורה שגויה.
סטייה צדדית: האם “מה שתלוי בנו” קשור בעיקרו ליכולת שלנו לטעות?
– האם התיאור של פרוקלוס אומר ש״מה שתלוי בנו” קשור בעיקרו ליכולת שלנו לעשות טעויות לגבי מה טוב — כלומר, לטעות של הנפש דרך דעה ומצבה הביניים?
– הסתייגות מהמטאפיזיקה הרחבה יותר של פרוקלוס: גם כשהנפש בוחרת משהו רע לעצמה, זה עשוי בסופו של דבר לשרת טוב בתוך הסדר הקוסמי — מממש ערך כלשהו ברמת השלם.
– הרהור נוסף: מעשה הבחירה בין הנטייה לעבר הטוב האמיתי ולעבר הטוב הנראה בלבד נראה שדורש משהו מכריע את עצמו בליבתו. עם זאת, תוכן הבחירה (מה נראה טוב, מה באמת טוב) אינו מכריע את עצמו — הוא בא מחוץ לכוח הבוחר עצמו. זה בדיוק הפער בין ההגדרה של תיאודורוס להבנת הקדמונים.
—
9. איתור הבחירה בין כוחות הנפש (§58)
9א. בחירה אינה לא-רציונלית
– אם יש “כוח בחירה”, הוא חייב להיות ממוקם באחת הקטגוריות המבוססות (רציונלי או לא-רציונלי).
– הנחה: ישויות לא-רציונליות חיות ללא בחירה — כולם מסכימים על כך.
– נימוק: כדי שפעולות *ייוחסו לך* (במובן של “מה שתלוי בך”) נדרשת נפש רציונלית, כי בחירה מרמזת על סוג כלשהו של סיבה לפעולה.
סטייה צדדית: דוגמת החתול
חתול עשוי “לבחור” לאן ללכת, אבל הוא לא *נותן סיבות* לעשות זאת — אז זו לא בחירה אמיתית. הוא רק מגיב לסביבתו בלי שיש לו השפעה על איך הסביבה הזו משפיעה עליו. זה ממחיש את ההבחנה בין תגובה גרידא לבחירה רציונלית.
– מסקנה: בחירה חייבת להיות אפוא כוח רציונלי.
9ב. צמצום: קוגניטיבי או תאבוני?
– כל כוח רציונלי הוא או קוגניטיבי (הנוגע לידיעה/הכרה) או תאבוני (הנוגע לרצון/רצייה).
– אותה חלוקה חלה על כוחות לא-רציונליים.
– טענה מרכזית: אם בחירה היא מה שאומרים שהיא — כלומר, *בחירה ורצון* — אזי היא חייבת להיות צורה כלשהי של תאווה.
– נימוק: בחירה קשורה לטוב, לא לאמת. בחירה גורמת לך לרצות משהו *כטוב*, במקום להכיר במשהו *כאמת*. לפיכך, בחירה נופלת בצד התאבוני, לא בצד הקוגניטיבי.
9ג. איזה סוג של תאווה היא בחירה?
כל תאווה מתייחסת לאחד משלושה דברים:
1. רק הטוב האמיתי
2. רק הטוב הנראה
3. שניהם
טיעון בהדרה:
– בחירה לא יכולה להתייחס רק לטוב האמיתי — כי אז לעולם לא יהיה נכון לבקר בחירה (כל בחירה תהיה נכונה).
– בחירה לא יכולה להתייחס רק לטוב הנראה — כי אז היא לעולם לא תראויה לשבח (כל בחירה תהיה פוטנציאלית מוטעית/שטחית).
– לפיכך: בחירה היא כוח הקשור לשניהם הטוב האמיתי והטוב הנראה.
זיהוי התאוות האחרות:
– התאווה המתייחסת רק לטוב האמיתי = הרצון (*boulēsis*)
– התאווה המתייחסת רק לטוב הנראה = תשוקה (*epithymia*)
– בחירה תופסת מיקום ייחודי המקיף את שני התחומים.
—
10. הגדרת בחירה באמצעות שיטת החלוקה (§58 סיום)
– רצון (*boulēsis*) מתייחס רק לטוב האמיתי.
– תשוקה (*epithymia*) מתייחסת רק לטוב הנראה.
– בחירה (*proairesis*), מכיוון שהיא יכולה ללכת לשני הכיוונים, מתייחסת לשניהם.
– הגדרה מתקבלת: בחירה היא הכוח הרציונלי, התאבוני המתייחס גם לטוב האמיתי וגם לטוב הנראה.
– הגדרה זו שונה מזו של תיאודורוס ומוצדקת בשיטת החלוקה השיטתית.
—
11. סיכום כוח הבחירה ומשמעותו (§59)
פרוקלוס מסכם את מאפייני הבחירה:
– רציונלי – היא נותנת סיבות.
– תאבוני – היא מכוונת למשהו.
– כפול – היא שואפת לאיזה טוב, אמיתי או נראה.
– דינמי – דרך כוח זה, הנפש **עולה ויור
דת**, עושה נכון ועושה לא נכון.
11א. בחירה כ״צומת הדרכים שבנו”
הנטייה הדו-משמעית של כוח זה נקראה צומת הדרכים — רמז לאלגוריות מוסריות כמו הרקולס בצומת הדרכים (בוחר בין מידות ורשעות). הכוח הבוחר ו“מה שתלוי בנו” (*to eph’ hēmin*) מזוהים כזהים.
11ב. מה שעושה את בני האדם ייחודיים
כוח זה מבדיל בני אדם גם מישויות אלוהיות וגם מישויות תמותות (בעלי חיים):
– ישויות אלוהיות: מבוססות רק בין טובות אמיתיות → יש להן רק רצון (אין נטייה דו-משמעית); מאופיינות בשכל.
– ישויות תמותות/בעלי חיים: נמשכות רק על ידי טובות נראות → יש להן רק תאווה/תשוקה; מאופיינות בתפיסה חושית.
– בני אדם: בעלי גם שכל וגם תפיסה חושית, ולכן הכוח הדו-משמעי של בחירה.
סטייה צדדית: דימוי המלך והשליח
דימוי פלוטיני: השכל הוא המלך שלנו, התפיסה החושית השליח שלנו. תפיסות חושיות מביאות חדשות מהעולם החיצון; השכל שופט את אמיתותן. תוספת של פורפיריוס (בפירושו על *הרמוניקה* של תלמי): המלך הוא כמו מלך פרס שהיו לו מרגלים בכל רחבי ממלכתו וכבר ידע מה השליחים ידווחו — כי הנפש מחזיקה בכל הלוגוי והמושגים המולדים, המאפשרים לה לשפוט דיווחים חושיים.
סטייה צדדית: בעלי חיים ב״עולם פרוטגוראי”
בעלי חיים חיים בסוג של עולם פרוטגוראי: הם מגיבים באופן מיידי למה שנראה להם טוב או רע, בלי יכולת לשיפוט או בחירה בין דרכים.
11ג. מילוי פער מ-§58
§59 מספק את מה שחסר מ-§58: לא רק הגדרה של בחירה, אלא הסבר מדוע היא תלויה בנו — כי היא מה שקובע את מצבנו (עולים/יורדים, עושים נכון/לא נכון).
—
12. גבולות הבחירה ונחיתותה מהכוח האלוהי (§60)
12א. מצבנו “באמצע”
אנחנו קבועים בכוח הבחירה, מסוגלים לנוע לשני הכיוונים. לאן שנזוז, אנחנו נשלטים על ידי עילות אוניברסליות ומקבלים את מה שמגיע לנו:
– נעים לעבר הטוב יותר → אנו פועלים כשכליים.
– נעים לעבר הנחות → אנו פועלים כנשלטים על ידי תפיסה.
12ב. בחירה אינה כוח מוחלט
“מה שתלוי בנו” לא אומר הכוח לעשות את כל הדברים. בחירה מדומה לבחירה מי שולט עלינו (שכל או תפיסה) — אנחנו לעולם לא הופכים למושל עצמו; אנו בוחרים מתוך אפשרויות שכבר הונחו לפנינו.
12ג. טיעון מטאפיזי מרכזי: כפילות מונעת כוח עליון
– הכוח שמפעיל סמכות על כל הדברים חייב להיות אחדותי.
– הכוח הבוחר הוא מטבעו כפול (דו-משמעי בין שני כיוונים) ולכן נחות מהכוח האחדותי הראשון.
– נקודה אנטי-תיאודורית קריטית: תיאודורוס טען שרק האדון העליון של הכל יכול להיות בעל בחירה. פרוקלוס טוען את ההיפך הגמור — דווקא מכיוון שבחירה כוללת כפילות, היא לעולם לא יכולה להיות שייכת לעילה העליונה, שחייבת להיות אחת.
– מכיוון שבחירה דורשת אפשרויות המונחות מראש, הבוחר אינו היוצר של אותן אפשרויות ולכן אינו העילה הראשונה.
סטייה צדדית: רצון, האחד וההשגחה
– רצון (נטייה לעבר הטוב) אינו תופעה של “יכול היה להיות אחרת” — אין לו שום קשר לבחירה בין חלופות.
– האחד אינו פועל לעבר תכליות סופיות; הוא הוא התכלית הסופית.
– כל הנאד הוא עילה אולטימטיבית/סופית.
– השגחה מתוארת כהיפוך של רצון: רצון מחפש את הטוב; השגחה היא הטוב משתף את עצמו — אנלוגי לאיך החשיבה שלנו ונוס הם היפוכים זה של זה (נוס הוא מסביר את עצמו; החשיבה שלנו שואפת להבנה).
—
13. הטוב, ההנאדים והסיבתיות כלפי מטה
13א. הנאדים ורצון
ההנאדים/האלים הם בעלי ערך בעצמם וגם הופכים דברים אחרים לבעלי ערך. הרצון מכוון באופן בלעדי לעבר הטוב — הוא חסר את הטבע הכפול של בחירה (שיכולה ללכת לעבר טוב או רע). הרצון הוא אפוא עדיין שונה מבחירה גם אם הוא עצמו אינו “טוב מלא”.
13ב. סיבתיות כלפי מטה ועצמי-סיבתיות על ידי התייחסות
הנוסחה הפרוקלית הסטנדרטית היא שדברים נמוכים יותר גורמים לעצמם על ידי התייחסות לדברים גבוהים יותר. אבל יש עדיין סיבתיות אמיתית כלפי מטה — הדברים הגבוהים יותר שולטים בדברים הנמוכים יותר דווקא דרך מבנה התייחסות זה. פרוקלוס אומר שאנחנו “נשלטים על ידי העילות האוניברסליות ומקבלים את מה שמגיע לנו”:
– אם אנו נעים לעבר הטוב יותר → אנו פועלים כשכל → אנו מועלים.
– אם אנו נעים לעבר הנחות → אנו פועלים כתפיסה → אנו נדחפים למטה.
13ג. הדימוי מ*החוקים* של אפלטון: כלי משחק על לוח
זה מתחבר לדימוי של שחקן אלוהי שמזיז כלים (נפשות) על לוח למקום שבו הם שייכים: מערכת אוניברסלית של השגחה שבה אלה שפועלים טוב יותר נמשכים לעבר האלים ואלה שפועלים גרוע יותר נדחפים הרחק. אנחנו מסוגלים ליזום תנועה, אבל השלמת התנועה הזו תלויה בעילות גבוהות יותר ובסדר האחד הבלתי משתנה. הסדר עצמו אינו כפוף לכפילות — זה תמיד המקרה שהטוב עדיף על הרע, גבוה עדיף על נמוך.
13ד. הסדר האחד גורם גם לטוב וגם לרע
בעוד שאנחנו בוחרים בין לעשות טוב או רע, הרצון האלוהי האחד גורם גם לדברים טובים וגם לרעים, אבל כל אחד במקומו הראוי. הרצון האלוהי לא מתנדנד או מתלבט — הוא מקצה הכל למקום שבו הוא שייך בתוך הסדר הכולל.
—
14. שאלה מרכזית: האם אלוהים כבול בהכרח?
ההתנגדות הקלאסית עולה: אם אלוהים לא יכול אחרת, האם אלוהים פחות חופשי מאיתנו, שתמיד יכולים לבחור אחרת?
14א. תשובה פרוקלית ראשונה: אלוהים קודם להכרח
– הכרח, כשמבינים אותו כראוי, הוא משהו שגורם לעצמו — קיומו כלול במושג שלו עצמו (מכונן את עצמו).
– אבל זה אומר שלהכרח יש כפילות בעצמו (הוא דורש את עצמו, מקשר את קיומו למהותו).
– האלים הם לא מקריים ולא הכרחיים:
– לא מקריים: הם לא ממשים אפשרות שאולי לא תתממש.
– לא הכרחיים: הם לא מושג שחייב להתמלא.
– הכרח תמיד כולל קיום ביחס למהות. אבל האלים הם קיומים טהורים קודמים לכל המהויות.
14ב. דוגמה להמחשה: קרונוס וחוק הזהות
– קרונוס = שכל טהור; חוק הזהות ואמיתות לוגיות יסודיות מושתתות בקרונוס.
– זה לא שקרונוס *כבול ב*חוק הזהות; אלא קרונוס מבסס את חוק הזהות.
– חוק הזהות הוא בהכרח אמיתי כי הוא מכונן את עצמו סביב משהו שקיים, והדבר הקיים הזה הוא קרונוס.
סטייה צדדית: קשר לפילוסופיה החיובית/שלילית של שלינג
– כל מה שהכרחי הוא מושגי, אבל מושגים בפני עצמם אין להם קיום.
– במונחים של שלינג: פילוסופיה שלילית (מושגים, הכרח) לעולם לא יכולה להניב אונקיה אחת של קיום.
– אתה צריך דבר ראשון שפשוט הוא כדי שהכרח יתקיים בכלל.
– לאלים יש בדיוק סוג זה של קיום — קיום צרוף שמבסס הכרח במקום להיות כפוף לו.
14ג. הודאה כנה: זה לא נותן לך “אופציונליות”
המהלך “קודם לנוס” הזה פותר בעיות רבות, אבל הקיום האלוהי הפשוט עדיין אין לו אופציונליות — הוא עדיין לא יכול “להיות אחרת” באופן שהשואל רוצה. אם מישהו שואל “אז האלוהים שלך הוא הדבר הכי פחות חופשי ביקום?” — התשובה מגדירה מחדש חופש: אלוהים הוא ההכי חופשי כי אלוהים קודם לכל מה שאנו קוראים הכרח. אבל אלוהים אינו חופשי במובן של בחירה בין חלופות.
14ד. תשובה פרוקלית שנייה: אלוהים עושה את כל הדברים בו-זמנית
אם השואל מתעקש, גישה שנייה זמינה:
– הקיום האלוהי הפשוט נוכח בהטובים ביותר ובהגרועים ביותר — האלוהות חודרת את כל השרשרת.
– דוגמת דיוניסוס: דיוניסוס הוא הנוס של הקוסמוס וגם יין וגם שכרות בו-זמנית.
– אדם חושב שהוא חופשי כי הוא בוחר בין להפוך לשיכור או לפילוסוף. דיוניסוס הוא שניהם בבת אחת — אז לפי הקריטריון של השואל עצמו (חופש = יכולת לשניהם), דיוניסוס יותר חופשי.
—
15. התנגדות “היקום הסטטי” ופתרון הרבדים-הרבים
15א. ההתנגדות
האישום הקלאסי: הכרח ניאו-אפלטוני (או אריסטוטלי) מרמז על יקום נוקשה, סטטי שבו שום דבר לא יכול להיות אחרת — למשל, “אלוהים לא יכול לעשות את כנף של זבוב ארוכה יותר”.
15ב. הסטה ראשונית
ברמה אחת, זו פשוט שאלה אמפירית/ביולוגית — בהינתן מה זבוב *הוא* כישות ביולוגית, לכנף שלו יש את האורך שיש לו מסיבות פונקציונליות.
15ג. ניסוח מחדש דרך השרשרת האנלוגית
אם אתה לוקח את השאלה ברצינות — “מה זה אומר שכנף הזבוב תהיה ארוכה יותר?” — אתה עובר מעבר לרמה הפיזית. הזבוב, בתוך המערכת הניאו-אפלטונית, קיים בתוך שרשרת אנלוגית של מושגים.
סטייה צדדית: אנלוגיה להמחשה
אולי הזבוב הוא דימוי של עצלות/הסחת דעת. עצלות היא עיוות של היכולת הלגיטימית להכיר שחלק מהדברים לא שווים לעשות. ההיפך שלה הוא וורקוהוליזם נוירוטי. האמצע האמיתי הוא סוג של ריחוק אצילי לעבר מה שלא חשוב. זה מתחבר להיררכיה — הצורה של דבר אחד גבוהה יותר מאחר.
“לעשות את כנפי הזבוב ארוכות יותר” אומר לעלות או לרדת בסולם האנלוגי הזה. אלוהים *כן* עושה את כנפי הזבוב ארוכות יותר וקצרות יותר, כי כל הרמות האנלוגיות האלה באמת קיימות. ריבוי הרמות כבר מכיל כל וריאציה שאפשר לרצות.
15ד. תמונת הרבדים-הרבים מפרקת את דילמת ההכרח/חופש
זה מתחבר לדיון קודם על ניסים. הדילמה לכאורה — או דטרמיניזם סטואי (שום דבר לא משתנה לעולם) או התערבות אלוהית (אלוהים מרסק דברים באופן שרירותי) — עולה רק אם אתה מניח רמה אחת של סיבתיות. במערכת הניאו-אפלטונית, יש סוגים ורמות רבים ושונים של סיבתיות, אז מה שנראה כמו “אלוהים מתערב” הוא פשוט רמה גבוהה יותר או נמוכה יותר של סיבתיות שהופכת פעילה.
ברגע שיש לך את תמונת הרבדים-הרבים, השאלה השיורית — “כמה קבועים הדברים שאנו קוראים טבע?” — הופכת לשאלה צנועה, בעיקר אמפירית (למשל, אבולוציה מראה שהטבע משתנה).
תמונת הרבדים-הרבים מכניסה ריבוי אמיתי לתוך הרצון האלוהי: אלוהים באמת רוצה את כל הדברים השונים האלה ברמות שונות. כשאנשים דורשים שהרצון האלוהי יהיה “באמת חופשי”, מה שהם מחפשים הוא בדיוק סוג זה של ריבוי — ומסגרת הרבדים-הרבים מספקת אותו.
סטייה צדדית: בדיחה על מונותאיזם לעומת פוליתאיזם
מונותאיסטים מאשימים פוליתאיסטים שיש להם “שני אלים” כפתרון, אבל התשובה היא שהאלוהים האחד של המונותאיסט הוא כפול/מחולק פנימית — “האלוהים שלך הוא שניים, זו הסיבה שיש לי נפרדים לכל דבר”. וברגע שאתה מקפל את כל האלים לאחד, “זה אפילו לא אלוהים, זה רק נוס”.
—
16. חזרה לטקסט: רצון חופשי אנושי והאנלוגיה שלו לרצון אלוהי (§60–61)
16א. הטענות המרכזיות של הקטע
הקטע מבחין:
– כוח אחדותי (הכוח המפעיל סמכות נכונה על כל הדברים): כי הוא אחד וטוב, וככל שיותר מאוחד, יותר חזק.
– כוח בוחר (בחירה/proairesis): כפול/דו-משמעי, ולכן נחות — הוא לא שולט בכל הדברים כי נטיותיו מפצלות אותו.
טענה מרכזית מהטקסט: אם הכוח הבוחר היה רק רצון (לא בחירה), הוא היה הופך לכוח על כל הדברים. “רצון” כאן אומר *רק רוצה את הטוב*. חיים של רצון מתאימים לטוב, הופכים את מה שתלוי בנו ל״חזק במיוחד”, והם “דמויי אלוהים”. דרך חיים אלה, “הנפש הופכת לאלוהים ושולטת בכל העולם” (מצטט את *פאידרוס* של אפלטון).
16ב. פרשנות
– זה חל רק על בעלי המידות באמת — מתחבר בחזרה להגדרות הקודמות.
– הרצון שרק רוצה את הטוב זהה ל“האחד של הנפש” שהוזכר קודם — היסוד האלוהי בנו.
– זה מבסס את האנלוגיה בין רצון/בחירה אנושיים לרצון אלוהי: הבחירה שלנו *יכולה* להפוך כמו רצון אלוהי.
16ג. המבנה של הפיכה לאלוהי
– הריבוי גם בבחירה אנושית וגם ברצון אלוהי הוא מה שגורם לאנלוגיה לעבוד.
– בחירה אנושית יכולה לעשות רע או טוב; הפיכה לאלוהי אומרת לרצות את כל הדברים — להיות מקור של סדר וחוכמה, אבל גם *לרצות את העולם כפי שהוא קיים*, כולל הגרסאות הנחותות.
– כך בני אדם משתתפים בחופש אלוהי.
16ד. מענה להתנגדות “הפילוסוף המשעמם”
הביקורת “אלוהים רוצה רק דבר אחד, אז אלוהים פחות חופשי מאיתנו” יכולה להיות מופנית לאדם החכם: “לפילוסופים יש חיים משעממים; אני חופשי כי אני מתחלף בין אפלטון ושתייה”.
התגובה: הפילוסוף מאשר את טובת העולם כולו — כולל שתייה, מין וכו׳. — כעולם הטוב ביותר שהאלים עושים. הפילוסוף במובן מסוים נהנה מהקיום של כל הדברים האלה גם; רק שהיחס שלו אליהם שונה. הוא לא דוחה את עולם ההנאה החומרית אלא מכיר שהפילוסופיה אינה נפרדת מהעולם הזה אלא היא החלק הגבוה ביותר שלו, ולכן הוא שוכן שם. הוא נהנה מכך שהעולם הגדול כולו קיים, אבל הוא נהנה ממנו מנקודת התצפית של הממד הטוב ביותר שלו.
—
17. פסקה 61: ביקורת על מושג החופש של תיאודורוס
17א. טעות תיאודורוס: הרחבת “מה שתלוי בנו” מעבר לתחומו הראוי
פרוקלוס קובע שהכוח “התלוי בנו” שייך לסדר הביניים — לא הגבוה ביותר ולא הנמוך ביותר — חוזר על המסגרת המבוססת. לאחר מכן הוא מבקר את תיאודורוס על כך שהתייחס ל״מה שתלוי בנו” ככוח ששולט בכל הדברים, כזה שיכול להוביל הכל לפי דחפיו ולהשיג כל מה שהוא רוצה. הטעות של תיאודורוס היא שבמקום להגביל את כוח הנפש לתחום הפנימי של דברים רצויים בתוך נפשות, הוא נתן לנפש הבוחרת כוח על מה שלא תלוי בנו (כלומר, מה שחיצוני לנפש). פרוקלוס מסיק: החיים שלנו הם תערובת של מה שתלוי בנו ומה שלא תלוי בנו.
סטייה צדדית: בלבול טקסטואלי
יש בלבול לגבי הביטוי “הנפש הבוחרת כפי שהיא” — הדקדוק נבדק בלי פתרון ברור מפירוש שטרובל.
—
18. הפרדוקס של חופש: מידות לעומת רשעות
18א. אנשים בעלי מידות מרחיבים את חופשם
– אנשים בעלי מידות מחזיקים בהרבה ממה שתלוי בהם כי, דרך מידות, הם עושים שימוש מתון בדברים חיצוניים.
– הם למעשה “צובעים” דברים חיצוניים ומביאים אותם לכוחם, במידה שהם תמיד מביאים סדר לכל מה שניתן כעת.
– הפעילות שלהם מכוונת עצמית ולא משועבדת למה שלא תלוי בהם.
– לפיכך, המידות נאמרות להיות חופשיות והן אכן חופשיות.
18ב. הרבים (אנשים רשעים) מאבד
ים אפילו את החופש הפנימי
– לרבים יש הרבה יותר ממה שלא תלוי בהם כי הם עוקבים אחר דברים חיצוניים, חסרים חיים פנימיים חזקים מספיק כדי להטמיע דברים חיצוניים.
– הם הופכים את מצביהם הפנימיים — מחשבות ורגשות — תלויים בדברים מחוצה להם, ובכך מאבדים שליטה על מה שאמור להיות תלוי בהם (התחום הפנימי).
– הם “זועקים הכרח”, קוברים את מה שתלוי בהם יחד עם מה שלא תלוי בהם, ולכן בסופו של דבר נשארים עם שום דבר שתלוי בהם.
18ג. הפרדוקס בטעם סטואי (סינתזה)
פרדוקס מתעורר: אם אתה מחפש כוח על דברים חיצוניים/חומריים, אתה למעשה מאבד כוח — אתה הופך צמא כוח ומונהג על ידי דברים חיצוניים. אבל אם אתה מחפש רק לשלוט בעצמך, אתה באופן פרדוקסלי מקבל כוח יעיל יותר על דברים חיצוניים כי אתה משתמש בהם במתינות ובמידות. זה הליבה של ביקורת פרוקלוס על הגדרת החופש של תיאודורוס: המושג המרחיב של תיאודורוס על חופש (כוח על הכל) הוא למעשה מתכון לחוסר חופש, בעוד שהמושג המצומצם, הפנימי של פרוקלוס על חופש הוא הדרך לאוטונומיה אמיתית.
—
19. תצוגה מקדימה: הבעיה האחרונה — דטרמיניזם מידיעה אלוהית מוחלטת
פסקאות 62–66 נותרות, כאשר הבעיה האחרונה היא דטרמיניזם מידיעה אלוהית מוחלטת: אם אלוהים כבר יודע הכל, איך יכול להיות חופש? זה יטופל במפגש הבא והאחרון.
תמלול מלא 📝
פרוקלוס על תיאודיציאה ורצון חופשי: בעיית הרוע כהוכחה לסוכנות אנושית
מבוא – ההימור העמוק יותר של בעיית התיאודיציאה
מרצה: בואו נתחיל. כן, אז רק התחלנו את השאלה הזו על תיאודיציאה, על למה דברים רעים קורים לאנשים טובים, וראינו שאולי יש כאן נקודה עמוקה יותר לגבי האם מה שתלוי בנו, שכאן יהיה כמו מידה, יש לו השפעה אמיתית על העולם. ואם דברים רעים קורים לאנשים טובים ודברים טובים קורים לאנשים רעים, נראה שאולי אין. ולכן אולי יש כאן נקודה עמוקה יותר מאחורי זה.
אבל פרוקלוס לא ממש נראה שהוא תופס את הטיעון העמוק יותר האפשרי הזה. והדבר הראשון שלו הוא באמת שתראה, זה עוסק בתיאודיציאה. תיאודיציאה לא עוסקת בדטרמיניזם. אז זה אולי – וזה בעצם מה שהוא אמר בפסקה הקודמת. אז עכשיו הוא ימשיך את הטיעון שלו.
התגובה הראשונה של פרוקלוס – הבעיה מניחה רצון חופשי (§54)
טיעון ההפרכה: תיאודיציאה דורשת אחריות מוסרית
מרצה: אוקיי, 54. “אני יודע, כפי שאמרתי, שהבעיה הזו הועלתה על ידי קודמינו לא כדי לבטל את מה שתלוי בנו, אלא כדי לבחון את ההשגחה.” נכון, שהבעיה הזו, רחוקה מלהיות טיעון לאי-קיומו של מה שתלוי בנו, היא דווקא טיעון לקיומו. אנו עשויים להבין כאשר נשקול את הדברים הבאים.
אוקיי, אז הוא טוען שזה – מספר אחת, זה, כמו שאמרנו, אין לזה שום קשר למה שתלוי בנו. יש לזה קשר להשגחה. שני הדברים האלה קשורים איכשהו, אבל הוא לא חושב על זה. נכון. עכשיו, הוא חושב שזה טיעון למה שתלוי בנו.
אוקיי. “אם לא היינו שולטים בשום דבר, אם לא הייתה לנו מעצמנו חיים של בחירה חופשית, אם טוב ורע לא היו באים מאיתנו, אלא היו מיוצרים ממקום אחר, אז לא היה עוד הגיוני להעלות בעיות לגבי תוצאות האירועים, שהן טובות או רעות מסיבות חיצוניות על בסיס שהן מתרחשות בניגוד לזכות. כי אם בני אדם לא יכלו לעשות את עצמם טובים ורעים, לא היה צורך לגמול גם את הטובים וגם את הרעים על אורח החיים המתאים, ושום דבר לא היה מגיע לאלה שאינם אחראים לחיים שיש להם.”
ובכן, כן, השאלה מבוססת על זה. זה נכון. “לפיכך, אם כפי שהם מציגים, גמול עם טוב המזל הוא בניגוד לזכות, הם בוודאי חייבים להיות אחראים לחיים שעבורם הם רוצים לקבל את מה שמגיע להם, וחלוקת הטובות מהיקום.”
כי גם במקרה של כל הטובות החיצוניות שלנו – אז, וכן, זו רק הוכחה מהשאלה.
תלמיד: בדיוק, בדיוק. שאם אתה – עדות שדברים רעים קורים לאנשים טובים ודברים טובים קורים לאנשים רעים. ובכן, זה הגיוני רק אם הם אחראים להיותם טובים ורעים, נכון? אז, והם הולכים להיות אחראים ל – זה הרעיון.
מרצה: כן, כמו ברור שמי שבאמת יש לו את המסקנה שאתה קורא לזה שאין שום דבר תלוי בנו, הם באמת חושבים ככה. נכון.
תלמיד: נכון, נכון. וזה חוזר לשאלה כמו, אה, אם אתה חושב ששום דבר לא תלוי בנו, אז אין לך באמת הסבר למה אנחנו אחראים לדברים ולכן למה צריך להעניש אותנו או לתגמל אותנו. נכון, אנחנו לא צריכים. זה מה שהם אומרים. ואז – או לא?
מרצה: כן, כן, כן. ואתה אפילו לא יכול לקרוא למה שקורה לנו כעונש או כגמול. זה רק ההשלכות ההכרחיות של העולם. נכון.
הרחבה: טובות חיצוניות ושיתוף פעולה
מרצה: “כי גם במקרה של כל הטובות החיצוניות שלנו אנחנו לא דורשים שיש – שיש גמולים והדברים שאנחנו מקבלים מהיקום, אלא באותם טובות אנחנו איכשהו משתפים פעולה. ואם אז מה שתלוי בנו לא קיים, אין לנו שום דבר מעצמנו. אבל אם זה המקרה, אנחנו גם לא צריכים לדרוש פיצויים ודברים שבאים אלינו ממקום אחר. ואם כך, לא נתלונן על חלוקת התוצאות בניגוד לזכות.”
כן, זה – אני מניח שזה הגיוני. אתה לא יכול להתלונן.
תלמיד: כן.
מרצה: נכון. ונכון, ואז הוא יטפל עכשיו בסוגיית התיאודיציאה אחרי זה.
המעבר מכוח לשכנוע (§55)
מעבר מהפרכה לטיעון חיובי
מרצה: אוקיי, עכשיו 55. “אם אז מה שתלוי בנו לא קיים, לא צריך יותר לבחון איך זה אפשרי שבניגוד לזכות אנשים טובים לא מצליחים להשיג את מטרותיהם בעוד שאנשים רעים משיגים אותן.”
כן, זה נכון. “אבל בהנחה שמה שתלוי בנו כן קיים” – כי בעצם כי הדבר האחרון הוא אנשים טובים, זו תהיה הנקודה, נכון.
“אבל בהנחה שמה שתלוי בנו כן קיים, ושההשגחה שולטת בכל הדברים, ננסה לשכנע” – כן, אבל אם זה לא קיים ויש גם השגחה, אנחנו צריכים לנסות לשכנע אותך אחרי שהשתמשנו בכוח על ידי הטיעון הבא.
סטייה: מה המשמעות של “כוח” כאן?
מרצה: כן, זה מעניין. אז הוא קורא לקו הטיעון הקודם שהציג כשימוש בכוח. ולא ברור למה זה כך.
תלמיד: זה רדוקציו אד אבסורדום. אז במובן מסוים, הוא – אני לא יודע, זה? או אני מתכוון, לפעמים אנשים יתייחסו לטיעון שהוא חזק מאוד כמשהו שהוא כוח, נכון? ואז אולי הוא משתמש – שזה כמו, אה, הייתי לא הוגן עכשיו. השתמשתי בטיעון שחזק מדי. אני לא יודע. זה שימוש מוזר בכוח.
מרצה: אז זה בשום אופן. והוא כמו מנגיד את זה עכשיו עם שכנוע. זה גם מעניין, עם זאת, שהוא כמו משנה את הנושא. אז כוח ושכנוע הם לא אותו דבר. אז הכוח שימש כדי להראות שאם יש לך את בעיית הרוע הזו, אז אתה חייב לקבל שיש רצון חופשי. ועכשיו הוא הולך לענות על הטיעון הנכון. הוא הולך לתת תשובה לבעיית הרוע. זה המקום שבו זה הולך להיות דבר דחוס, כי לפרוקלוס יש טקסטים הרבה יותר ארוכים על זה. אז זה הולך להיות דיון דחוס.
תלמיד: אולי זה בגלל שהרעיון הוא שזה כפוי כי הוא הכריח אותו לצאת מהעמדה שלו, שהיא שרצון חופשי לא קיים, נכון? אולי זה זה.
מרצה: אוקיי.
תלמיד: אוקיי, אז בוא נראה מה הוא אומר.
מרצה: אוקיי, משהו כמו להתווכח מהעמדה של האדם השני זה לא באמת שכנוע, כמו לומר אתה טיפש במקום –
תלמיד: כן, ובכן, זה בסדר. אז זה יותר ויותר מפורט מהעבודה שלך.
התחום הראוי של הרצון החופשי – פנימי מול חיצוני
הרצון החופשי משתף פעולה, לא שולט באירועים חיצוניים
מרצה: איך זה? “האם לא הסכמנו שמה שתלוי בנו אינו כוח השולט באירועים חיצוניים, אלא רק משתף פעולה איתם?” זו בעצם התיאוריה שלו. “אם כך, סביר שהוא מסדר את מה שפנימי לפי כוחו, אבל לא את מה שחיצוני.”
אה, הוא נתקע. מאז – אה אלוהים, מה זה?
תלמיד: שלום, אני כאן. אתה לא יכול לראות אותי?
מרצה: כן, לא, המחשב שלי קפא. רגע. אה, זה עושה את זה לאחרונה. אני לא יודע למה.
שלום.
תלמיד: אז, אופס, חזרנו.
קריאה לאפיקטטוס: ההבחנה הסטואית בין מה שתלוי ומה שלא תלוי בנו
מרצה: “אם כך” – אוקיי, אז אז הניסוח ההיסטורי הזה. “אני בעצמי, כשאני שוקל” – אוקיי, זה מה שהוא אומר. “אני בעצמי, כשאני שוקל את הבעיות האלה, יש לי הערצה גדולה לאפיקטטוס האציל, שלעתים קרובות מעודד אותנו לא לבלבל את מה שתלוי בנו עם מה שלא תלוי בנו, ולא להיות במצב כזה ביחס לדברים שלא תלויים בנו כדי להאמין שהם -“
[סוף חלק 1]
טבעו של הרצון החופשי: ביקורתו של פרוקלוס על הגדרה מרוממת
התשובה הסטואית להשגחה: הרחבות נוספות
מרצה: אתה ממשיך להיחסם, אני לא בטוח. אה, תן לי לנסות להחליף רשתות, לראות אם זה עוזר. תן לי שנייה. אני אחליף רשתות כאן.
אוקיי, אני ברשת אחרת. בואו נקווה שזה יותר הגיוני. אז בכל מקרה, פרוקלוס בלבל את השם אפיקטטוס [הפילוסוף הסטואי, עבד לשעבר ושמו פירושו המילולי “נרכש”] עם רכישה, אבל אתה יכול למצוא בזה פרט חמוד קטן, או שאנחנו יכולים למצוא משהו, סוג של השתקפות עצובה על המציאות של עבדות בעולם העתיק.
אבל בכל מקרה, כן, אז אם נפנה לטקסטים האחרים על השגחה, נקבל דיון מפורט יותר בסוגיות האלה. כאן זה כפי שאמרת, זו רק התשובה הסטואית. אז למשל, ב״עשרה ספקות על ההשגחה”, זה ידון בדברים גם כמו שאלה קשורה, שהייתה כמו למה – ובכן, על זעם מאוחר של האלים. אז למה עונשים נופלים על צאצאים של כמו אבות או מייסדי ערים או מלכים? וגם, הוא דן במקום אחר איך, אתה יודע, הדברים הרעים האלה שקורים לנו יכולים להיות בעלי כמו ערך חינוכי, או שהם יכולים לשמש את האלים כדי להוציא את הרוע שלנו או להוציא את הטוב שלנו. אז יש לו כמו רעיונות נוספים על זה. אבל כאן הוא רק באמת נותן לנו את התשובה הקצרה כי זה רק משתמש במושג הזה של מה שתלוי בנו.
מאחר שקראתי את הפסקה האחרונה של זה, 55, אני חושב שאנחנו יכולים לעבור ל-56.
תלמיד: כן, אוקיי.
הגדרתו של תיאודורוס ל״מה שתלוי בנו” (§56)
שאלת בן השיח וההגדרה
מרצה: אז 56. עכשיו אחר כך אתה שואל מהי היכולת הזו שתלויה בנו, שאלה שעדיף היה לך לשים בתחילת הטיעונים שלך ואז להעלות בעיות נגדה אחרי החקירה. אתה מגדיר אותה כזו שבשום דבר לא נשלטת או נכבשת, אלא היא, כפי שאתה אומר מילולית, מוגדרת-עצמית ומופעלת-עצמית. אבל אם היא בעלת טבע כזה, היא גם בלתי-מושחתת לחלוטין וחזקה ביותר ושייכת רק לאדון הראשון של כל היצורים, של כל היצורים, בעוד שמה שתלוי בנו כבר לא מאפיין שלנו.
נכון. אז אנחנו רואים כאן משהו שהיה, כפי שפרוקלוס אומר, היה שימושי לו לשים את זה בתחילת הטקסט שלו. יש לו [לתיאודורוס, בן השיח] את התפיסה המרוממת הזו של מה זה להיות – של להיות משהו שהוא חופשי, נכון, או שיש לו משהו שתלוי בו.
ניתוח המונחים היווניים
וזה מעניין, שני [המונחים] היווניים האלה – אז הדבר הזה, קודם כל, שבאמצעותו שום דבר לא נשלט ונכבש. אז זה מפנה אותנו בחזרה לניסוחים על מידה שאנחנו כבר מוצאים כמו במיתוס של אר [הרפובליקה של אפלטון, ספר עשירי], נכון? שלמידה אין אדון. ויש לזה כמו שתי משמעויות, נכון? מצד אחד, שאין חיים שמבטיחים לך שאתה הולך להיות בעל מידה או הולך להיות רשע. וגם שהאדם בעל המידה, אתה יודע, הם לא עבדים לשום דבר. הם לא עבדים לשום רשעות. ולכן הם לחלוטין [חופשיים]. וכמובן, זה גם משהו שלפעמים נאמר על האלים.
ואז גם ה – התארים האלה. אז אלה מעניינים. למתרגמים יש הערה כאן. אז כן, זה מעניין. אז פרוקלוס לא משתמש במונח הראשון בשום מקום אחר, אבל דמסקיוס [פילוסוף ניאו-אפלטוני, יורשו של פרוקלוס] משתמש ב – ואז די –
[*התמליל מסתיים באמצע משפט כשהחלק מסתיים*]
ביקורתו של פרוקלוס על הגדרתו של תיאודורוס: “מה שתלוי בנו” כבחירה (*פרואיירזיס*)
הערה טרמינולוגית: “מוגדר-עצמית” (*אוטופריגרפוס*)
מרצה: למתרגמים יש הערה כאן. אז כן, זה מעניין. פרוקלוס לא משתמש במונח הראשון, *אוטופריגרפוס* [מוגדר-עצמית/מוגבל-עצמית], בשום מקום אחר, אבל דמסקיוס משתמש בו. *פריגרפיין* זה לצייר קו סביב משהו, נכון? ודמסקיוס משתמש בזה למשהו שמכיל את עצמו, נכון? ואני חושב שהתרגום שלהם “מוגדר-עצמית” הוא טוב. אז זה יהיה משהו שקבע את הגבולות שלו.
“מופעל-עצמית” [*אוטוקינטון*] משמש לעתים קרובות על ידי פרוקלוס, הם מציינים, לנשמה, נכון? אבל אתה יכול לקחת את זה בצורה חזקה יותר או בצורה חלשה יותר. אם זה הרעיון שזה לא תלוי בשום דבר אחר כדי להיכנס לרעיון, אז זה לא יהיה טוב לנשמה, נכון? כי הנשמה תמיד – אתה יודע, אפילו כשהיא פועלת בעצמה והיא יודעת דברים מהמהות שלה – היא, כביכול, פונה לעבר *נוס* [השכל], נכון? יש לה כסיבה שלה את *נוס*, שתמיד בפועל, נכון? ולכן זה צריך להיות מה שבאמת מופעל-עצמית.
במובן אחר, כמובן, הנשמה – כי היא משנה את עצמה – היא מופעלת-עצמית. היא כן מביאה את האנרגיה שלה, אם כי היא עושה את זה על בסיס סיבות אחרות. אבל נראה שתיאודורוס – ראינו שלתיאודורוס אין מטפיזיקה אפלטונית מסובכת מאוד, אתה יודע. ולכן נראה שבשבילו זה יכול להיאמר רק על כל העולם, או אתה יודע, הסיבה של כל העולם, שנראה שהיא כמו החיים האלה שחודרים את כל הדבר, כפי שהוא הזכיר בקטע אחר. ולכן רק זה יהיה קובע את עצמו ומפעיל את עצמו.
וכמובן, בהינתן המושג המרומם מאוד הזה של מה שתלוי בנו, אז אני מתכוון שאנחנו יכולים לצפות שמה שפרוקלוס יעשה הוא שהוא יגיד, “תראה, זו הגדרה מרוממת מדי. אתה מגדיר את זה בצורה לא נכונה.” ולכן זה מה שאנחנו מצפים לראות כאן בפסקה הבאה, 57.
תלמיד: אוקיי. אבל זה לא נכון, או שזה רק –
מרצה: בוא נראה. אוקיי, בוא נראה.
התזה הנגדית של פרוקלוס (§57)
מרצה: “ההגדרה הזו רחוקה מהמושג של מה שתלוי בנו שהפילוסופים הקדמונים התכוונו אליו כשהם הקצו את היכולת הזו לנשמות האנושיות. זו התזה שלי, אבל זה תלוי בך לבדוק אם מה שאני אומר נכון.”
“הקדמונים תמיד לוקחים את הביטוי ‘מה שתלוי בנו׳ כמתייחס לפעילות של בחירה, עושים אותנו אדונים של בחירה והימנעות או מאיזה טוב או מההפך שלו.”
בחירה או הימנעות מטוב או מההפך שלו, נכון?
ההבחנה בין בחירה ורצון
“כי הם לא זיהו בחירה ורצון. בחירה ורצון זה לא אותו דבר. הרצון, הם אומרים, נוגע רק לטוב, בעוד שהבחירה היא גם של דברים טובים ולא-טובים, בדיוק כמו שהדעה היא גם של מה שלא טוב. לכן בחירה מאפיינת את הנשמה, מאחר שהבחירה פתוחה באותה מידה לשניהם, וזה מתאים לטבע הביניים שמתנועע לקראת שניהם.”
אז הוא אומר שבחירה היא למעשה דבר הרבה יותר נמוך מרצון.
תלמיד: רצון?
מרצה: כן.
תלמיד: וזה לא מתייחס עכשיו להגדרות הקודמות של כמו שליטה-עצמית או מה שזה לא יהיה – מופעל-עצמית?
מרצה: לא, לא.
עדות מהשפה הרגילה
“הדרך הרגילה שלנו לדבר גם מעידה על זה. אנחנו משבחים את הבחירות של אנשים מסוימים ומאשימים את אלה של אחרים. אז ברור שבחירה היא משהו שיכול להיות מואשם או משובח. רוע, עם זאת, אנחנו אומרים שלא רוצים אותו אף אחד. ולאלה שבוחרים בו, הרוע נראה כטוב. ואפילו לאלה שבוחרים בו, זה על ידי הטעות הזו שזה נראה כטוב. כי שום נשמה לא תבחר ביודעין ברוע, אלא תימנע ממנו. דרך בורות, עם זאת, הנשמה נכבשת על ידו. כי למרות שיש לה מטבעה אהבה חדה לטוב, היא לא מסוגלת לראות איפה נמצא הטוב.”
היכולת הבוחרת (*פרואירטיקון*)
“לפיכך, מכיוון שיש לנשמה בהוויה שלה את הנטייה האמביוולנטית הזו – אני מתכוון לקראת טוב ורע – פילוסופים קראו ליכולת הזו של הנשמה שדרכה אנחנו מסוגלים לבחור דבר אחד על פני אחר הבוחרת, נכון?”
תלמיד: נכון.
מרצה: ואתה יכול לקרוא לזה גם “הבוחרת”, אני מתכוון, כי זה – אתה רואה, בחירה היא *פרואיירזיס*, וכאן “בוחרת” היא *פרואירטיקון*, נכון?
אז מה שתלוי בנו פירושו היכולת הזו לבחור דברים, ואנחנו בוחרים דברים לאור איך הדברים נראים לנו. מה שנראה לנו טוב, אנחנו בוחרים, נכון? ומה שנראה לנו רע, אנחנו נמנעים. עם זאת, זה לאור רצון בסיסי יותר לטוב והימנעות מרוע. אז אף אחד לא רוצה רוע, וכולם רוצים את הטוב, נכון? ולכן רוע – הרצון הוא, כביכול, תמיד מכוון לקראת הטוב. עם זאת, בחירה יכולה לפעמים לבחור דברים רעים כי היא מונחית על ידי דעה שגויה.
וזה מה שהוא אומר: ש״מה שתלוי בנו” מתייחס לכוח הבחירה הזה. כאן זה קצת – אני מניח שאנחנו יכולים לראות קצת איך זה לא כמו מה שתיאודורוס תיאר, נכון? כי תיאודורוס תיאר את זה כדבר המוגדר-עצמית והמתאנרג-עצמית הזה, בעוד שבחירה ברור שתלויה בדברים אחרים כאן. היא תלויה בדעה, והיא תלויה בדחף הקודם הזה לטוב, נכון? אז זה לא כוח עצמאי לחלוטין.
ולכן אם “מה שתלוי בנו” מתייחס לזה, אז ברור איך הדעה של תיאודורוס שגויה.
אימות מול הקדמונים
כשהוא אומר לפני – “זו התזה שלי, אבל זה תלוי בך לבדוק אם מה שאני אומר נכון” – אני חושב שהוא אומר שאתה צריך לבדוק מול הקדמונים. אז אתה צריך לבדוק מול המחברים האחרים שדנים בזה, שזה מה שיש להם בראש, נכון? ולא ההגדרה שלך של הדבר המופעל-עצמית, הבלתי-נשלט.
תלמיד: אוקיי.
מרצה: נכון. אולי יש איזשהו מובן שבו הנשמה היא מופעלת-עצמית או משהו, אבל אין לזה שום קשר לשאלה של בחירה.
תלמיד: נכון, כן. וזה לא יהיה מפעיל-עצמי באופן שתיאודורוס תיאר, שמחבר הפעלה עצמית עם היות נקבע לחלוטין על ידי עצמו ולא נשלט או נשלט על ידי שום דבר אחר.
מרצה: מ-הממ, נכון.
דיון: בחירה ויכולת הנשמה לטעות
מרצה: סעיף 58 ייתן לנו הגדרה חדשה. אוקיי, אז אבל לעת עתה—
תלמיד: הבחירה הזאת היא כמו—היא איכשהו רעה? כמו העובדה שלנשמות יש “מה שתלוי בהן”, וזה באופן שהוא טוען שהתכוונו הקדמונים, זה באמת כמו—בגלל שהן רעות? כמו בגלל שהן יכולות לטעות לגבי מה שטוב? כמו בגלל הדעה וכל ה—כמו להיות בין שני הדברים וכל זה?
מרצה: כן, כן. וזה קשור ליכולת שלהן לטעות לגבי דעה. ראינו בפעם הקודמת שיש כמו הסתייגות אפשרית לזה בתוך המטאפיזיקה הרחבה יותר של פרוקלוס, שהיא שכן, אז זה קשור לטעויות לגבי מה שטוב לנשמה, לעצמה. אבל בסופו של דבר, אם היא בוחרת משהו שרע לה, זה בסופו של דבר יהיה טוב לעולם בדרך כזו או אחרת. זה יממש ערך כלשהו, נכון?
תלמיד: מ-הממ, נכון. אוקיי.
תלמיד: בסדר. אבל זה פשוט כמו—משהו כמו הבחירה בפועל תלויה בנו. אבל במובן שאם אתה חושב—אם אתה מבודד את זה, כמו לבחור בין הנטייה למה שבאמת טוב או לקראת מה שלא טוב—זה כמו עצמי—צריך להיות כמו נקבע-עצמית או משהו כזה, כמו מקור עצמאי לזה וכל זה. רק ששניהם—כל הדברים האלה לא נקבעים עצמית, כמו מה שנראה לנו טוב, או הדברים שטובים, וכל זה.
מרצה: [הסעיף ממשיך בחלק הבא]
איתור הבחירה בין כוחות הנשמה
הפנמת התבונה בכוחות הלא-רציונליים המאומנים
מרצה: נכון, נכון. אז אני חושב שאלה הם, כביכול, אלה כוחות לא-רציונליים שלימדו אותם או שינו אותם כך שהם מייצרים באופן קבוע את האפקט הנכון. אתה תלוי בתבונה. זה הדבר שראינו בסולם המידות ש, אתה יודע, כשאתה לומד, יש לך את התבונה מחוץ לך והיא מעצבת אותך, אבל אז אתה מפנים את התבונה הזאת. אז זה התהליך הזה.
תלמיד: נכון.
קביעה האם הבחירה היא כוח רציונלי או לא-רציונלי
מרצה: נכון, אוקיי. אז לכן עכשיו, בחירה. איזה אחד היא בחירה? אם יש כמו כוח של בחירה—שזה כבר דרך מוזרה לראות את זה, אני לא יודע—בחירה חייבת גם להיות ממוקמת באחד מאלה, אבל היא לא לא-רציונלית. או שכולנו מסכימים שיצורים לא-רציונליים חיים בלי בחירה. אוקיי?
כמו, להיות משהו כמו, שהמעשים שלך מיוחסים לך דורש סוג כלשהו של נשמה רציונלית או משהו כזה. אתה, כי בחירה—אני חושב כי כשאנחנו אומרים בחירה במובן של “מה שתלוי בך” זה אומר משהו כמו שיש לך גם סוג כלשהו של סיבה לעשות את זה, נכון? אחרת זה כמו, כן, אולי חתול—או שאני לא יודע אם חתולים רציונליים—אבל אולי חתול יכול לבחור לאיזה כיוון ללכת, אבל הוא לא נותן סיבות לזה. אז זה לא כמו בחירה, זה פשוט, אני לא יודע, משהו אחר.
תלמיד: כן, זה פשוט איכשהו מגיב לסביבה שלו, נכון? בלי שיש לו בחירה לגבי איך הסביבה הזאת משפיעה עליו, או משהו כזה. בלי שיש לו השפעה על איך הסביבה משפיעה עליו.
מרצה: כן. אז היצורים הלא-רציונליים, הם חיים בלי בחירה. מכאן שזה חייב להיות כוח רציונלי.
הבחירה ככוח תאבוני ולא קוגניטיבי
מרצה: עכשיו, כל כוח רציונלי הוא או קוגניטיבי או תאבוני, כמו גם כל כוח לא-רציונלי. אוקיי? אם בחירה היא מה שאומרים שהיא—כלומר, בחירה ותשוקה—היא חייבת להיות תיאבון כלשהו. אז בחירה לא יכולה להיות סוג של הכרה, כמו הכרה קוגניטיבית של משהו, בעצם, כי לבחירה יש קשר לטוב ולא לאמת, משהו כזה, נכון?
תלמיד: נכון, כן. בחירה גורמת לך לרצות משהו, או בחירה היא לבחור לרצות משהו, אבל כטוב, לא כמשהו שמוכר כאמת.
מרצה: אז זה תיאבון.
תלמיד: טוב, אבל…
זיהוי איזה סוג של תיאבון מייצגת הבחירה
מרצה: עכשיו, כל תיאבון או מתייחס רק למה שבאמת טוב, או למה שנראה טוב, או לשניהם. עכשיו, אנחנו לא יכולים לומר שבחירה מתייחסת רק למה שבאמת טוב, כי אחרת לעולם לא יהיה נכון לבקר אותה. או רק לטוב הנראה, כי אחרת היא לא הייתה ראויה לשבח תכוף. מכאן שהיא, יש כוח הקשור לשניהם, נכון?
תלמיד: ואני מניח שמה שהוא, מה שמתייחס רק לטוב האמיתי, זה יהיה הרצון. ומה שיש לו קשר רק לטוב הנראה, זה יהיה פשוט, זה כמו תשוקה, נכון? אפיתומיה [ἐπιθυμία: תשוקה או תיאבון בפילוסופיה היוונית].
כוח הבחירה: הגדרתו, טבעו הכפול והגבלותיו המטאפיזיות
הגדרת הבחירה באמצעות שיטת החלוקה (המשך)
מרצה: מכאן, זה כוח הקשור לשניהם. נכון. אז, ואני מניח שמה שמתייחס רק לטוב האמיתי, זה יהיה הרצון, ומה שיש לו קשר רק לטוב הנראה, זה יהיה תשוקה, נכון? אפיתומיה [ἐπιθυμία: תשוקה או תיאבון].
נכון. ומכיוון שבחירה, שוב, בוחרת בין שניהם ויכולה ללכת לשני הכיוונים, אז היא עוקבת אחרי שניהם. אז בעקבות שיטת החלוקה הזאת, בחירה היא הכוח הרציונלי, התאבוני שמתייחס גם לטוב האמיתי וגם לטוב הנראה. נכון.
אוקיי, אז זו תהיה הגדרה של הכוח הזה ש, שוב, הוא שונה, והוא ברור ששונה מזה של תיאודורוס, והשימוש בשיטת החלוקה אמור איכשהו לתת לנו סיבה להשתמש בהגדרה הזאת, נכון?
סיכום כוח הבחירה ומשמעותו (§59)
אוקיי. אז דרך זה, אז 59, לסכם, בחירות הן רציונליות כי זה נותן סיבות, תאבוניות כי זה לקראת משהו, כוח ששואף לאיזה טוב, אמיתי או נראה, זה איפה שהבחירה נמצאת, ומוביל את הנשמה לקראת שניהם.
הבחירה כצומת הדרכים בתוכנו
דרך הכוח הזה, הנשמה עולה ויורדת, עושה עוול ועושה נכון. בהתחשב בפעילות של הכוח הזה, שהיא שהוא עולה ויורד, מחברים קראו לנטייה הדו-משמעית שלו צומת הדרכים בתוכנו.
מכאן, הכוח הבחירתי ומה שתלוי בנו נראים זהים.
מה שמבדיל בני אדם מיצורים אלוהיים ובני תמותה
בגלל הכוח הזה אנחנו שונים גם מיצורים אלוהיים וגם מיצורים בני תמותה, מכיוון שאף אחד מהם לא כפוף לנטייה הדו-משמעית הזאת. יצורים אלוהיים, בגלל המצוינות שלהם, מבוססים רק בין טובים אמיתיים, אז משהו כמו יש להם רק רצון, ויצורים בני תמותה, בגלל החסרון, רק בין טובים נראים, שיש להם רק כמו תיאבון.
השכל מאפיין את הראשונים, האלוהיים, תפיסת החושים את האחרונים.
דימוי המלך והשליח
והשכל הוא המלך שלנו, תפיסת החושים השליח שלנו—זה סוג של ציטוט.
תלמיד: כן, זה אצל פלוטינוס, נכון?
מרצה: וזה הרעיון, זה כמו הדימוי הזה של הנשמה שיש לנו בתוכנו גם תפיסת חושים וגם שכל. אז תפיסות החושים באות לשכל שלנו עם החדשות שלהן מהעולם החיצון, אבל אז השכל שופט האם זה נכון או לא, מה הן אומרות לנו.
בטקסט של פורפיריוס, פירוש על ה*הרמוניקה* של תלמי, הוא משתמש בזה והוא מוסיף פרט, פרט מוזר, כי זה כמו מלך פרס שהיו לו מרגלים בכל הממלכה שלו, וכך הוא תמיד כבר ידע מה השליחים הולכים לספר לו. והרעיון שם מבינים כמו זה בגלל שלנשמה יש את כל הלוגוי [λόγοι: עקרונות רציונליים] ויש לה את כל המושגים המולדים, נכון, וזו הסיבה שהיא יכולה לשפוט מה השליחים מספרים.
בעלי חיים בעולם פרוטגוראי
וכן כן, אז דיברנו קצת על איך האלוהי, על היצורים האלוהיים שיש להם רק רצון, אבל כאן הוא מוסיף על איך היצורים בני התמותה, וזה יהיה, אתה יודע, בעלי החיים, יש להם רק טובים נראים, הם נמשכים רק על ידי הטובים הנראים, שזו דרך מעניינת לנסח את זה. אז הם יהיו, זה כמו כביכול בעלי החיים הם חיים בעולם פרוטגוראי, נכון, שבו הם פשוט רואים איך הדברים נראים להם ואז הם פשוט מגיבים מיד למה שנראה טוב ונראה רע. אין להם את השיפוט הזה המסוגל לבחור לאיזה כיוון ללכת.
צומת הדרכים ומה שתלוי בנו
והדבר על זה שזה צומת הדרכים, וזה כמו מתייחס לאלגוריות המוסריות האלה כמו הרקולס שצריך לבחור ללכת לאיזה דרך, דרך המידה או דרך הרשע, דברים כאלה.
וזה מה שתלוי בנו. זה מעניין, אז כאן הוא בעצם נותן משהו שאנחנו עשויים לחשוב שחסר בפסקה האחרונה, כי הפסקה האחרונה נתנה לנו הגדרה של הכוח הזה של בחירה, ועכשיו ב-59 הוא זיהה למה זה תלוי בנו. זה בגלל שזה מה שקובע את המצב שלנו, נכון—עולים, יורדים, עושים עוול או עושים נכון.
וכן, אוקיי, נמשיך?
תלמיד: מ-הממ. כן.
גבולות הבחירה ונחיתותה לכוח האלוהי (§60)
מרצה: אוקיי. אז, חזרה ל-60, נכון?
60. אנחנו באמצע, הוצבנו בכוח הבחירה, ואנחנו מסוגלים לנוע לכיוון אחד או אחר. אבל לאן שאנחנו נעים, אנחנו נשלטים על ידי הסיבות האוניברסליות ומקבלים מה שמגיע לנו. אם אנחנו נעים לקראת הטוב יותר, אנחנו פועלים כשכליים, לקראת הנחות יותר כתפיסה.
הבחירה אינה כוח עליון
לכן, מה שתלוי בנו לא מורכב מהכוח והרישיון לעשות את כל הדברים. כי כמו שהכוח שלנו הוא לבחור בין—זה לבחור מלכים, משהו כזה, כמו לבחור מי שולט בנו, האם זו התפיסה או השכל. זה לא אתה לעולם לא הופך למלך, משהו כזה. זה פשוט כמו דמוקרטיה—יש לך אחד, אתה יכול לבחור אחת משתי בחירות רעות. לא, מה שזה לא יהיה, אחת מהן טובה כאן, אבל בכל מקרה, כמו בשבילך, כמו כן, כמו אתה יכול לבחור, אבל מישהו שם את זה בפתק ההצבעה בשבילך לבחור.
הטיעון המטאפיזי: הדואליות מונעת כוח עליון
אז, כי הכוח שמפעיל סמכות על כל הדברים הוא אחדותי, ולכן הוא גם כוח על כל הדברים. כלומר, מכיוון שהוא אחד וטוב, הכוח הבחירתי הוא כפול ולכן לא של כל הדברים, כי הוא על ידי הנטיות הדו-משמעיות שלו נחות מהכוח שבא לפני כל הדברים, נכון, כי בדיוק בגלל שהוא כפול, נכון, כי הוא לא שולט בכל הדברים, יש לו את הדבר הדו-משמעי הזה, זה היה—
תלמיד: נכון.
מרצה: אה נכון, כן, אז זו למעשה נקודה מעניינת, כי כמובן היום אנשים רבים חושבים על כמו הרצון האלוהי הוא סוג של בחירה, נכון, ויש להם את התפיסה הזאת שהוא יכול, אתה יודע, אלוהים יכול לבחור לא לברוא את העולם, אלוהים יכול לבחור לעשות דברים רעים לפעמים. וכאן פרוקלוס אומר, טוב לא, וככל שבחירה היא משהו שהוא לשני דברים ולא רק ל, ולא אחדותי, בגלל המטאפיזיקה שלו והטיעונים המטאפיזיים, אתה יודע, הסיבה הראשונה חייבת להיות אחת וכן הלאה, אז הוא אומר שהיא לא יכולה להיות השליט של כל הדברים, נכון.
אז זה כמו שתיאודורוס טעה בצורה חמורה, כי הוא חשב שרק האל, רק האדון העליון של הכל יכול להיות בעל בחירה, והוא אומר לא, לא, לא, בעצם אם יש לך בחירה אתה לעולם לא יכול להיות האדון העליון של הכל, כי יש כמו הדואליות הבסיסית הזאת. וכמובן שכבר צריך להיות לך אלה—אנחנו יכולים לחשוב על זה ככה: מכיוון שזה משהו שבוחר בין אפשרויות, האפשרויות צריכות להיות מונחות לפניך מראש, ולכן אתה לא היוצר של האפשרויות האלה, ולכן אתה לא הסיבה הראשונה.
דיון: רצון, האחד והשגחה
תלמיד: נכון, כמו שזה חוזר לדיון שלנו על רצון וכל זה, כמו רצון פשוט אומר נטייה לקראת הטוב, ומכיוון שמה שטוב הוא אחד, כמו מה שקורה, כמו רצון, רצון הוא לא הדבר שהוא הדבר שיכול היה להיות אחרת, שום קשר אליהם, בעצם.
מרצה: כן, פשוט זה כמו, כמו במובן מסוים, כמו יש את אלה השונים, כמו אני לא יודע איך קוראים לזה, כמו יחסים סיבתיים, כמו מה זה משהו כמו, ורצון הוא גם לא רק כמו הסיבה הסופית סוג של דבר, נכון, כי אלוהים, כמו האחד לא פועל לקראת סיבות סופיות, הוא הוא הסיבה הסופית או משהו. זה פשוט כמו—
אז, כלומר, אז האחד הוא, או כן, כל אחד מההנאדים [ἑνάδες: יחידות אלוהיות או אלים בתיאולוגיה של פרוקלוס] הוא סיבה סופית, הוא סיבה אולטימטיבית. ואתה יכול לומר שיש להם, כביכול, את ההיפך מהרצון, נכון? בעוד ש, וזה כמו שההשגחה אמורה להיות, כביכול, הגרסה המלאה של הרצון. אז הרצון מחפש את הטוב, בעוד שההשגחה היא הטוב שמשתף את עצמו, כמו באותו אופן שהחשיבה שלנו והנוס [νοῦς: שכל] הם ההיפך אחד מהשני. אז נוס הוא משהו שמסביר את עצמו ומפרש את עצמו, הוא עושה, מדבר את עצמו תחת—
סיבתיות אלוהית, הכרח וחופש במחשבה הניאופלטונית
בעיית ההכרח והחופש האלוהיים
סיבתיות כלפי מטה ומבנה ההתייחסות
תלמיד: אז זה אפילו לא הגיוני, אבל משהו כמו—אבל עדיין יש סיבתיות כלפי מטה. זה נכון שהדברים הנמוכים יותר גורמים לעצמם בהתייחסות לדברים הגבוהים יותר, אבל הדברים הגבוהים יותר אז עדיין שולטים בדברים הנמוכים יותר דרך ההתייחסות הזאת.
מרצה: וכאן, נכון, הוא [פרוקלוס] אומר שאנחנו נשלטים על ידי הסיבות האוניברסליות ומקבלים מה שמגיע לנו. אם אנחנו נעים לקראת הטוב יותר, אנחנו פועלים כשכל. אם לקראת הנחות יותר, כתפיסה. ובמרומז, אנחנו מקבלים מה שמגיע לנו, נכון? אם אנחנו פועלים כשכל, אז דברים טובים יותר—אז אנחנו מועלים. ואם לקראת הנחות יותר, כתפיסה, אנחנו מורדים למטה.
אז זה הדימוי הזה מה*חוקים* [*החוקים* של אפלטון] של האדם שמשחק דמקה ומזיז את הכלים על הלוח למקום שבו הם שייכים, נכון? וכך המערכת האוניברסלית הזאת של השגחה שבה האנשים שפועלים טוב יותר נמשכים לקראת האלים ואלה הסוסים הלבנים נדחפים הרחק מהם. וכך זה מראה איך אנחנו מסוגלים לנוע, אבל השלמת התנועה תלויה בסיבות הגבוהות יותר האלה ובסדר האחד הזה שלא משתנה ולא כפוף לדואליות הזאת, ללכת לכיוון אחד או אחר. אלא זה תמיד הסדר הזה: הטוב טוב יותר מהרע, ודברים גבוהים יותר טובים יותר מדברים נמוכים יותר.
תלמיד: בסדר, זה כן גורם גם לדברים הרעים, אבל באותו מבנה, משהו כזה.
מרצה: בדיוק. זה לא—בעוד שאנחנו בוחרים, האם אנחנו עושים את הדבר הרע או האם אנחנו עושים את הדבר הטוב, הרצון האחד גורם לדברים הטובים ולדברים הרעים, אבל כל אחד במקומו, נכון?
האתגר: האם אלוהים כבול להכרח?
תלמיד: נכון. אז איך היית חוזר לדבר—כמו, האחד או אלוהים או מה שבחרתי אחרת? אני פשוט מנסה לקשר אותם בחזרה, לקרוא על זה שוב. הדבר שאנשים כל הזמן אומרים הוא: אה, אז אלוהים כבול להכרח? לא יכולת לעשות שום דבר אחרת? נשמע כמו יותר גרוע אפילו מאיתנו שיכולנו תמיד לעשות אחרת. השאלה הזאת הגיונית?
תשובה ראשונה: אלוהים קודם להכרח
מרצה: כן, אני חושב שהתשובה הפרוקלאית חייבת להיות משהו כמו: טוב, מה שהכרחי בעצם תלוי באלוהים. אז הכרחי הוא—אז יש הרבה דרכים לפרט הכרח, אבל הדרך הפרוקלאית אני חושב תהיה: הכרח הוא משהו שגורם לעצמו, אז יש לו את הקיום שלו במושג שלו, שזה משהו כזה. אבל זה אומר שיש בו דואליות בעצמו, נכון? הוא דורש את עצמו איכשהו. וכך בדרך הספינוזיסטית הזאת של ניסוח זה—שזה כולל את הקיום שלו במהות שלו—טוב, זה אז כפוף למה שהוא פשוט קיום טהור, נכון?
אז האל, האלים, הם לא מקריים. יש להם—הם לא ממשים את האפשרות שאולי לא תתממש. אבל הם גם לא הכרחיים. זה לא מושג שחייב להתמלא, אלא זה פשוט ה—כשאנחנו מדברים על התמלאות או לא, או לא להתמלא, אנחנו תמיד מדברים על קיום שהוא ביחס למהות. אבל אלה קיומים שקודמים לכל המהויות, נכון? וזו ה—
אז בוא נגיד את זה ככה. אז קרונוס [קרונוס, הטיטאן המייצג שכל טהור בתיאולוגיה הניאופלטונית], קרונוס אמור להיות שכל טהור. והוא כן. וכך זה יהיה—זה בקרונוס שכנראה יהיו לנו יסודות של דברים כמו חוק הזהות, וככל שזה חוק של דברים לוגיים. ואתה יכול לומר, טוב, האם קרונוס כבול לחוק הזהות? לא, בעצם חוק הזהות הוא בהכרח אמיתי כי הוא מרכיב את עצמו סביב משהו שקיים, והמשהו הזה שקיים הוא קרונוס, נכון?
וזה יהיה—זה לא קרונוס היה כבול לחוק הזהות, אלא קרונוס מבסס את חוק הזהות, נכון?
אז אתה יכול לחבר את זה שוב לנושא האחר הזה, שכל מה שהכרחי הוא מושגי, ודברים מושגיים, עם זאת, בפני עצמם אין להם קיום. אז זה כמו שלינג [פרידריך וילהלם יוזף שלינג, פילוסוף גרמני] בפילוסופיה השלילית/פילוסופיה החיובית שאנחנו מדברים עליה—ואתה צריך—אף אחד מכל המושגים האלה, לא תוכל להוציא מהם אפילו גרם אחד של קיום. ואתה יכול להראות שלמושגים האלה יש—שהם מכילים את עצמם וכן הלאה. אבל אתה צריך את הדבר הראשון הזה: אבל למה יש בכלל משהו, נכון?
והדברים האלה שפשוט—ולכן אתה צריך את הדברים האלה שפשוט קיימים כדי שתהיה לך הכרח מלכתחילה. וזה המקום ש—וזה סוג הקיום שיש לאלים, נכון? אז זו תהיה התשובה הפרוקליאנית המלאה: ההכרח עצמו במובן מסוים תלוי במשהו אחר, נכון? וזה האלוהי במובן המדויק.
הודאה כנה: גבולות התשובה הזו
תלמיד: אבל זה פשוט—זה—הכל תמיד נפתר על ידי העניין הזה של “לפני הנוס”. אבל העניין הוא, ובכן, שני דברים. אחד הוא: זה עדיין—הקיום הפשוט הזה עדיין אין לו אופציונליות, או בדיוק עדיין לא באמת יכול להיות אחרת, נכון? אין—אם אתה עדיין מחפש את סוג הרצון הזה, אתה לעולם לא תמצא אותו. ואתה פשוט עונה על סוג השאלה שהיא הרדוקציו [reductio ad absurdum: הוכחה בדרך השלילה] שאומרת, “אה, אז האלוהים שלך הוא הדבר הכי פחות חופשי ביקום?” ואתה כאילו, “ובכן, מה זה חופש בכלל?” משהו כזה. “הוא הדבר הכי חופשי כי הוא לפני כל הדברים שאתה קורא להם הכרח.” אבל הוא לא חופשי באופן שהשאלה רצתה שהוא יהיה, נכון?
תשובה שנייה: אלוהים עושה את כל הדברים בו-זמנית
מרצה: ובכן, אם האדם מתעקש, אנחנו יכולים לנקוט בהתקפה אחרת, כמובן. ואנחנו יכולים לומר: ובכן, הדבר הפשוט הזה נוכח בדברים הטובים ביותר ובדברים ההכרחיים הכבדים ובדברים הטובים, אבל הם גם נוכחים בדברים הגרועים ביותר, נכון? הם גם—האלוהות קוראת לכל השרשרת. אז אם אתה חושב שאתה חופשי כי ברגע אחד אתה עושה דברים רעים, ברגע אחר אתה עושה דברים טובים—ובכן, בכל הרגעים הם עושים את כל הדברים. אז הם יותר חופשיים ממך.
אז דיוניסוס [דיוניסוס, אל יווני המקושר ליין, אקסטזה וטירוף אלוהי] הוא הנוס [שכל] של הקוסמוס, אבל הוא גם יין ואנשים שיכורים באותו הזמן. ואתה חושב שאתה חופשי כי אתה בוחר: האם אני הופך לשיכור או האם אני הופך לפילוסוף? ודיוניסוס שניהם באותו הזמן. ולכן אם אתה חופשי כי אתה יכול לעשות את שניהם, הוא יותר חופשי כי הוא עושה את שניהם.
תלמיד: אוקיי, אוקיי.
האתגר של היקום הסטטי
תלמיד: אני מניח שהשאלה השנייה היא: עניין ההכרח הזה תמיד מקושר ל—לפחות מה שנאמר בדיונים האלה להיות—היקום האריסטוטלי הסטטי הזה, שאתה יודע, לפחות המינים לעולם לא משתנים. וה—איך הוא אומר—משהו כמו “אלוהים לא יכול להאריך את כנף של זבוב אם הוא היה רוצה,” משהו כזה.
חופש אלוהי, רצון אנושי, ותמונת הרבדים הרבים של סיבתיות
ההתנגדות מההכרח: האם אלוהים יכול להאריך את כנף של זבוב?
תלמיד: אוקיי, אני מניח שהשאלה השנייה היא שעניין ההכרח הזה תמיד מקושר למה שנאמר בדיונים האלה להיות היקום האריסטוטלי הסטטי הזה, שכל המינים האלה לעולם לא משתנים ואלוהים לא יכול להאריך את כנף של זבוב אם הוא היה רוצה, משהו כזה—כי זה טוב לזבוב שיהיו לו כנפיים מהסוג הזה או משהו. אבל לא נראה שכל הדיון הזה באמת קשור לזה. זו תהיה באמת שאלת מדע, שאלה שתהיה בחלקה שאלת מדע.
אבל מצד שני, השאלה היא: מה זה אומר שכנף הזבוב תהיה יותר ארוכה? במידה שהזבוב הוא רק אותו ישות ביולוגית, נכון, שאלת המדע—האם היא יכולה להיות יותר ארוכה או משהו כזה. אבל אם אתה שואל מה זה אומר שכנף הזבוב תהיה יותר ארוכה, אז אתה חושב על הזבוב כמשהו שיכול להשתנות ולהתממש ברבדים רבים.
הזבוב בתוך השרשרת האנלוגית
תלמיד: אז אתה חושב שבאמת לזבוב יש את זה בתוך השרשרת האנלוגית הזו של מושגים. ולכן כנף הזבוב להיות יותר ארוכה—נניח שהזבוב הוא בעצם, מי הופך לזבוב? אני לא יודע, אולי אנשים עצלנים הופכים לזבובים או משהו. זבוב הוא דימוי של עצלות או הסחת דעת. וכמובן עצלות—בואו נישאר עם עצלות רק כדי—עצלות היא בעצם עיוות של היכולת שלנו לראות שדברים לא שווים לעשות אותם, נכון? זה לא שווה את האנרגיה שלי.
וכמובן יש דרך נכונה לעשות את זה. אנחנו מזהים מה לא שווה את זה. ההיפך מעצלות הוא כמובן נוירוזה, שבה אתה עושה הכל, אתה חושב שהכל סופר חשוב, כמו מכור לעבודה, ואתה סופר עצבני. וכמובן יש את האמצע האמיתי בין השניים, שהוא במובן מסוים—זה יהיה משהו כמו האדישות הזו כלפי הדברים שלא חשובים. זה כמו עצלות, נכון?
ובסופו של דבר, אז לזה יש קשר למשהו עם צורת העליונות, או של דבר אחד להיות גבוה יותר מאחר—איזשהו היררכיה. ולעלות בסולם האנלוגי הזה, זה מה שזה אומר שכנפי הזבוב נעשות יותר ארוכות, נכון? אז אם אתה שואל מה אתה מתכוון, אז כן, הוא בעצם עושה את כנפי הזבוב הרבה יותר ארוכות, כי כל הדברים האלה אכן קיימים, נכון?
אז זה העניין: אם אתה לוקח את השאלה שלך ברצינות ואתה שואל, “אוקיי, אתה מדבר על משהו שיכול להיות שונה,” אז אתה לא רק מדבר על המציאות הפיזית הזו. אז התשובה היא כן, הוא עושה את כנפי הזבוב יותר ארוכות ואפילו יותר קצרות. כן. אז ככה הוא היה עונה על זה, מעניין.
תלמיד: אז משהו כמו, אוקיי, אני לא יודע, הזבובים האמיתיים—לא ברור איזה סוג של הכרח אתה צריך או רוצה לכל זה או משהו. אני לא יודע. אוקיי, אני הולך—אוקיי, אני רואה משהו כזה.
תמונת הרבדים הרבים ושאלת הניסים
תלמיד: משהו כמו שדיברנו על ניסים פעם. משהו כמו שכל האקדמיה הזו תלויה בכך שיש רק רובד אחד של סיבתיות בעולם, או סוג אחד של סיבתיות. ואז או שהכל זה פיזיקה סטואית—שום דבר לא משתנה לעולם—או שיש רצון חופשי, אלוהים לפעמים מרסק דברים או מה שלא יהיה.
אבל בפועל, במערכת הזו, יש לך כל כך הרבה דברים שונים של מה זה סיבתיות שאתה תמיד יכול לומר, “ובכן, מה שאתה מתכוון לומר כשאתה אומר שאלוהים מרסק דברים פשוט אומר איזה רובד גבוה יותר או נמוך יותר של סיבתיות פעיל כאן או משהו כזה.” ויש מקום לכל הדברים האלה. עכשיו נשארת לך רק השאלה הקטנה מאוד של: האם הדברים שאנחנו קוראים להם טבע—כמה הם קבועים? שבמובן מסוים זו פשוט שאלת מדע. בימינו היית אומר, “אה, יש אבולוציה, אז אנחנו צריכים לחשוב על דברים אחרת,” או מה שלא יהיה, נכון?
ריבוי ברצון האלוהי
מרצה: ובסופו של דבר, כן. ורק כדי לחשוב על איך תמונת הרבדים הרבים נכנסת לזה—דברים כמו, אז תמונת הרבדים הרבים מביאה ריבוי מסוים לתוך הרצון האלוהי, במובן שהוא באמת רוצה את כל הדברים האלה. וכשאתה מחפש שהרצון האלוהי יהיה במרכאות “באמת חופשי,” מה שאתה מחפש זה סוג הריבוי הזה. ותמונת הרבדים הרבים מביאה את זה פנימה, נכון?
תלמיד: אוקיי, אני מניח, נכון. ואז לדברים מונותאיסטיים, אנשים מתחילים לומר גם יש לך שני אלים וזה הפתרון וכו׳ וכו׳.
מרצה: אוקיי, בואו נראה. ואתה כאילו, “ובכן, אתה זה שיש לך שני אלים. האלוהים שלך הוא שניים. זו הסיבה שיש לי נפרדים לכל דבר,” משהו כזה. אוקיי, בכל מקרה, משהו כזה.
תלמיד: כן, ואז הכנסת את כל האלים האלה לתוך האל האחד הזה. עכשיו זה אפילו לא אל, זה פשוט נוס, דברים כאלה. כן, אוקיי, בכל מקרה. אוקיי, אני רק מנסה—
חזרה לטקסט: רצון אנושי וכוח אלוהי
מרצה: וחזרה לרצון החופשי שלנו—הרצון החופשי שלנו בוודאי—יש איזו אנלוגיה. ואנחנו מסיימים כאן לראות את זה. בואו נקרא את זה בחזרה כאן. איפה אני? אנשים בעלי מידות, כאן אני חושב. אני חושב לגבי הכוח, נכון? נתחיל משם שוב. לגבי הכוח. כוח, איפה זה? אני ב-61.
תלמיד: 60.
מרצה: 60, 60, עדיין, נכון? סליחה.
תלמיד: כן.
קריאה מפרוקלוס (§60-61)
מרצה: “כי הכוח שמפעיל סמכות נכונה על כל הדברים הוא אחדותי, ולכן הוא גם כוח על כל הדברים, מכיוון שהוא אחד וטוב, וככל שהוא יותר אחד, כך יותר כוח. היכולת הבחירתית היא כפולה, ולכן לא של כל הדברים, כי היא בנטיותיה האמביוולנטיות נחותה מהכוח שבא לפני כל הדברים.”
“זה היה—לא, הוא אמר את זה—זה היה הופך את עצמו לכוח על כל הדברים אם לא הייתה לו דחף הבחירה, אלא רק היה רצון. אבל רק היה רצון. כי חיים רצוניים הם בהתאם לטוב, כי רצון אומר רק רצון בטוב, והוא הופך את מה שתלוי בנו לחזק ביותר, והוא באמת דמוי אלוהים. הודות לחיים האלה, הנשמה הופכת לאל ושולטת בכל העולם, כפי שאפלטון אומר בפאידרוס [הפאידרוס של אפלטון].”
פרשנות: הרצון האלוהי והבחירה האנושית
מרצה: אז זה—אם זה נכון—אז חוזרים להגדרות המוקדמות יותר, זה נכון רק לאנשים הטובים באמת, אם יש דבר כזה, סוג של דברים.
תלמיד: כן, כן.
מרצה: וכאן הקטע הזה מבהיר שכשהוא מדבר על הרצון הזה שפשוט רוצה את הטוב, הוא גם זהה לאחד של הנשמה שהוא הזכיר קודם, כי זה מה שאלוהי בנו, מה שהופך אותנו לדומים לאל.
תלמיד: כן, אוקיי.
מרצה: וכן, אז שוב, וזה גם מבסס במובן מסוים את האנלוגיה בין הרצון שלנו והבחירה שלנו לבין הרצון האלוהי, כי הבחירה שלנו יכולה להפוך לכזו. וזה המקום שבו העובדה שיש ריבוי בשניהם עובדת.
אז הבחירה שלנו—אנחנו יכולים לעשות דברים רעים, אנחנו יכולים לעשות דברים טובים. ולהפוך לאלוהי זה לא—זה כמובן על לעשות רק את הדברים הטובים, אבל זה על לרצות את כל הדברים, נכון? אז אם אנחנו הופכים לאלוהיים, אנחנו הולכים להיות פשוט מקורות של סדר וחוכמה ולעזור לאנשים וכן הלאה. אבל אנחנו הולכים לרצות את העולם כפי שהוא קיים, ואנחנו הולכים לרצות גם שהגרסאות הנחותות יותר יתקיימו גם כן, נכון? ולכן אנחנו הולכים לחלוק בסוג החופש הזה, נכון?
מענה להתנגדות “החיים המשעממים”
מרצה: אז בואו נוריד את זה לארץ. הביקורת הזו של “אה, האל פשוט רוצה דבר אחד וזה יותר גרוע מאיתנו שיכולים לעשות”—שיכולה להיות מופנית כלפי האנשים החכמים. כמו, “אה, הפילוסופים האלה, החיים שלהם כל כך משעממים. הם צריכים לקרוא ספרים ולהתפלל כל הזמן. ואני יכול—יום אחד אני קורא את אפלטון, אבל למחרת אני שותה ועושה מסיבות, ולכן אלה החיים הטובים. זה חופשי. ולהם יש את החיים המשעממים.”
אבל אז דברים כמו—לא, הפילוסוף, הוא חושב שהעולם הזה, העולם שקיים עם שתייה וסקס ודברים, הוא טוב, הוא העולם הטוב. זה העולם הטוב ביותר. זה העולם שהאלים עושים. ובמובן מסוים הוא גם נהנה מהקיום של הדברים האלה, אבל הוא—
זה רק ציור, אבל…
פרוקלוס על חופש: הביקורת על ההגדרה המרחיבה של תיאודורוס והפרדוקס הסטואי של כוח
ההרחבה הבלתי לגיטימית של תיאודורוס של “מה שתלוי בנו” (§61)
מרצה: ולכן הוא אומר, אז תיאודורוס, הוא הרחיב את הביטוי “מה שתלוי בנו” להיות כוח ששולט בכל הדברים, נכון? ולכן הוא הרחיב באופן בלתי לגיטימי את זה על פני הדברים שלא תלויים בנו, נכון? זה כמו הרעיון הזה שאתה חופשי רק אם אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, בעצם. אנחנו לא חופשיים כי אנחנו לא יכולים לעוף כמו סופרמן או משהו כזה.
זה פשוט הביטוי הזה שאתה עשית את הנשמה הבחירתית כזו שהיא. זה מבלבל אותי. תן לי לבדוק אם לסטרובל יש איזשהו פתרון לזה. אז בפסקה 61, הוא היה משהו כמו “הנשמה הבחירתית.” זו פשוט דרך מוזרה של—אני פשוט מבולבל לגבי איך הוא מבטא את זה.
אבל אז אני חושב שהוא—ובכן, אז פרוקלוס הולך להעמיד את זה בניגוד לדעה שלו עצמו. כי מה שמחוץ לנשמה לא תלוי בנו. לכן החיים שלנו הם תערובת של מה שלא—לא תלוי במישהו—כן תלוי בנו. ואז הוא הולך לומר, ובכן, החופש האמיתי הוא לא רשע והחופש האמיתי הוא לא על ידי מתן לנשמה כוח על הדברים שמחוצה לה, אלא על ידי הגבלת עצמה למה שהיא באמת יכולה לשלוט בו, נכון?
והעבדות האמיתית, נכון, המקרה השלם של הרבים, הוא אנשים שהם, אתה יודע, באמת תלויים בדברים מחוצה להם. אז יש משהו, אתה יודע, יש איזה—זה כמו הרעיון של תיאודורוס, “אה, להיות באמת חופשי זה להיות מסוגל לעשות מה שאתה רוצה.” זה בעצם קרוב יותר ל—זה כמו מתכון לא להיות חופשי, נכון? כי אז החופש שלך תלוי בדברים מחוצה לך. משהו כזה.
תלמיד: מממ.
מרצה: אוקיי. איפה אני? חזרה—”זה לא על ידי הגבלה,” נכון. “אבל נותן לך את הכוח, לכן החיים שלנו הם תערובת של מה שלא תלוי בנו ומה שתלוי בנו. ולאנשים בעלי מידות יש הרבה שתלוי בהם, כי בזכות המידות שלהם הם גם עושים שימוש מתון בכל הדברים שלא תלויים בהם, צובעים אפילו את הדברים האלה ועושים אותם כאילו, כביכול, בשליטתם במידה שהם תמיד מביאים סדר למה שניתן כרגע.” מעניין.
הניגוד: אנשים בעלי מידות מול הרבים
“במקרה של הרבים, עם זאת, יש הרבה יותר שלא תלוי בהם, כי הם עוקבים אחרי דברים חיצוניים, אין להם חיים פנימיים חזקים מספיק כדי לדמות את אלה החיצוניים. לכן המידות נקבעות להיות חופשיות והן אכן חופשיות, כי הפעילות שלהן תלויה בהן והיא לא עבד של מה שלא תלוי בהן. אנשים אחרים, עם זאת, זועקים את ההכרח, זועקים הכרח, קוברים את מה שתלוי בהם יחד עם מה שלא, ולכן אין להם שום דבר שתלוי בהם,” נכון?
אז האנשים הרשעים, מכיוון שהם עושים את המצבים הפנימיים שלהם—המחשבות והרגשות שלהם—תלויים בדברים מחוצה להם, הם מאבדים שליטה על מה שצריך להיות תלוי בהם, שזה הדברים הפנימיים. בעוד שהאנשים בעלי המידות, כי הם משתמשים—הם לא מובלים על ידי הדברים החיצוניים אלא משתמשים בהם למטרותיהם המוסריות שלהם—הם בעצם מביאים דברים חיצוניים לתוך כוחם, נכון? ובמובן הזה הם הופכים ליותר חופשיים, נכון? הם מרחיבים את מעגל החופש שלהם. וזו הסיבה שנאמר שבעלי המידות הם חופשיים והם אכן חופשיים, והאחרים הם עבדים.
פתרון הבלבול הטקסטואלי
ואני מניח, קורא את הביטוי המסובך מקודם: “זה לא על ידי הגבלת כוחה בתוך תחום הדברים הרצויים בתוך הנשמות שעשית את הנשמה הבחירתית כזו שהיא, אלא על ידי מתן לה את הכוח גם על מה שלא תלוי בנו.” אז זה—אז זה כ—זה אולי כמו ביקורת—זה נשמע כמו ביקורת: אתה לא עושה מה שאתה צריך לעשות, שזה להגביל את כוח הנשמה בתוך התחום הפנימי, אלא עשית את ההיפך. נתת לה כוח על דברים שכן תלויים בה, נכון?
הפרדוקס הסטואי של כוח וחופש
אז יש בעצם סוג של פרדוקס, סוג של פרדוקס סטואי, שאם אתה מבקש לקבל כוח על דברים חיצוניים, על דברים חומריים, אז אתה בעצם תאבד את הכוח הזה. לא תקבל אותו, נכון? כי אתה תהפוך לצמא כוח ומובל על ידי דברים חיצוניים. אבל אם אתה רק מבקש לשלוט בעצמך, אז בעצם יהיה לך יותר כוח על הדברים האחרים כי אתה תשתמש בהם במתינות וכן הלאה, נכון?
ואוקיי, ולכן זה מסיים את הביקורת שלו על הגדרת החופש של תיאודורוס.
תצוגה מקדימה של השיעור הבא: דטרמיניזם מכל-ידיעה אלוהית
אז אוקיי, לא יהיה לנו זמן לזה, אבל אנחנו כמעט בסוף כי הם פשוט—הפסקה האחרונה היא 66. אז ה—יש את האחרון—וזה יהיה לשיעור הבא כי זה יהיה השיעור האחרון. הבעיה האחרונה, שהיא על דטרמיניזם מכל-ידיעה, נכון? אם אלוהים כבר יודע הכל, איך יש חופש, נכון? ולכן נשאיר את זה לשבוע הבא, שיהיה ב-25, אם זה בסדר.
תלמיד: כן, אני אמור להיות, אני חושב, כן.
מרצה: אוקיי. אז אנחנו טוב, או שאלות אחרונות?
תלמיד: כן, אני חושב שזה ה—כן, צריך להבין את זה.
מרצה: אוקיי. אוקיי, טוב. ובכן, שיהיה לך שבוע נעים, אז.
תלמיד: תודה רבה לך.
מרצה: ביי ביי.