האותיות ללא פירוש | עמוד התפילה אות כ״ג (תורגם אוטומטית)

אותיות בלי פירוש — מהלך הבעש״ט באותיות ובתפילה

הקדמה — החיפוש אחר מקורו של “אותיות בלי פירוש”

ביקשנו לעמוד על מאמר הבעש״ט “אותיות בלי פירוש”, ותחילה עלינו למצוא היכן נאמר הדבר ובאיזה הקשר. לכאורה ניתן היה לפרש ש׳אותיות בלי פירוש׳ מכוון לכך שאין צורך לידע את פירוש המילות, כדרך שאומרים על חסידי סטולין שאינם יודעים את פירוש המילות אלא צועקים בלבד — זהו פשט אחד. אך אין זה נראה כוונת הדברים. על כן עלינו לחזר אחר המקום שבו מביא הבעש״ט את המאמר, שכן הוא נאמר בתוך הקשר מסוים, ומתוכו נבין את עומק כוונתו.

האותיות גדולות מן הפירוש

כוונתי לומר שמאמר זה הוא פירוש על כל מהלכו של הבעש״ט בעניין האותיות — שעצתו, כביכול, בכוונת התפילה, וכן בשאר עניינים, היא להתדבק באותיות. אמנם כאשר הוא אומר ‘אותיות׳, אין כוונתו לפירוש האותיות, שכן הפירוש כבר יש בו אותיות רבות ומשמעות שלמה; ואין משמעות האותיות אותו דבר כמו האותיות עצמן. האותיות הן כביכול הבסיס, הרכיבים היסודיים, ה׳מרכיבים׳ שמהם הוא בונה את הפירוש. אבל כל עניין ההיכנסות אל האותיות אינו בנוי על משמעות האותיות.

זהו, ככל הנראה, הפירוש: האותיות גדולות מן הפירוש. ומן הסתם נאמר הדבר פעם אחת בלבד בלשון “כשמעתי בשם בעל התורה”, ועלינו לברר היכן הוא כתוב.

המקור בפרשת עקב — דגל מחנה אפרים

המאמר נמצא בפרשת עקב בדגל מחנה אפרים, על הפסוק “לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך” (דברים ז, יד). אביא את כל השתלשלות הדברים. כתוב כך: “שמעתי מאדוני זקני”. והרי לפנינו קטע נאה בפני עצמו, מאמר בשם בעל התורה, ועיקר ענייננו להבין את הקשרו שם.

שמע הדגל מזקנו הבעש״ט כי “לפעמים אדם מתפלל על דבר זה ונותנים לו דבר אחר” (דגל מחנה אפרים פרשת עקב) — אדם מתפלל על דבר אחד, ונותנים לו דבר אחר. “או לפעמים נעשה התפלה רק בעולמות העליונים” (שם) — לעיתים נענית התפילה על דבר, אך הדבר מתרחש בעולם אחר, ולא באותו עולם שבו היה האדם.

התולדות על “לחם לאכול ובגד ללבוש”

ומהו הפשט? על זה פירש רבי יעקב יוסף, בעל התולדות, את שאמר יעקב אבינו “ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש” (בראשית כח, כ). והרי לשון כפולה היא, ‘לחם לאכול ובגד ללבוש׳? אלא שאין כוונתו ללחם על פי קבלה, כי אם ללחם שאפשר באמת לאוכלו, ולבגד שאפשר באמת ללובשו, ממש כפשוטו — שכן יכול היה להיות באופן אחר.

ועל זה ממשיך “וגם שמעתי” — וזהו אחד התירוצים מדוע לעיתים אין התפילה פועלת. “וגם שמעתי ממנו כי אותיות בלי פירוש”, ובקיצור, “ונראה לי שהוא מרומז בשם ב״ן שבשם הוי״ה” (דגל מחנה אפרים פרשת עקב). איני יודע מה מרומז כאן ומה כוונת הדברים — מה עניין שם ב״ן, ומדוע שם ב״ן הוא ‘אותיות בלי פירוש׳, ומדוע נותרות שם אותיות בלבד כביכול. דבר מעניין הוא.

ביאור “לא יהיה בך עקר”

ועל פי זה הוא מפרש “לא יהיה בך עקר” — שלא יהיו כ״ב האותיות עקרות. כך מפרש הדגל. “אפילו בבהמתך” — פירושו של דבר, המדרגה התחתונה היא ב״ן, ובה תהיינה האותיות כפשוטן, אותיות כפשוטן בלבד.

ואפשר שהכוונה הפוכה: “בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר” (קהלת ט, ח) — כפשוטו. היינו ש׳אותיות בלי פירוש׳ פירושו שהדבר צריך להיות כפשוטו, לא על פי קבלה ולא על פי צירופים.

שני דרכים בהבנת “בלי פירוש”

לפי זה, שיהיה בלי פירוש — טוב יותר כך. שכן זהו ביאור שהשפע מגיע עד לעולם העשייה. כך נראה מתוך הקטע הזה, אף שאיני זוכה לכוון. לעולם סברתי שהביאור הפוך, אך מתוך הבעש״ט על התורה נראה כפי שאמרנו. ושמא זהו עניין אחר לגמרי, שאינו עוסק כלל בבחינת האותיות, אלא הולך בכיוון הפוך.

הקדושת לוי על “וילך משה” — שתי מדרגות בתפילה

ראיתי בקדושת לוי שמדבר בעניין זה, ואיני יודע אם הדבר בהכרח ממקור הבעש״ט. יש תורה בקדושת לוי על “וילך משה” (דברים לא, א) — שמשה הוצרך ללכת, היינו שהלך אל האותיות. ומבאר שם שיש שתי מדרגות של תפילה: יש מי שהוא מנהיג את האותיות, ויש מי שהאותיות מנהיגות אותו; יש מי שנוטל התעוררות מן האותיות עצמן.

וכיצד נוטל הוא התעוררות? הבעש״ט קורא לזה “טיפה מיותרת”. וכוונתו, כמדומני, למה שאומר האריז״ל, שיש טיפין היוצאות בשעת היחוד, בשעת זיווג, ואין זו בחינת זרע לבטלה אלא בחינה בפני עצמה. ומבאר הבעש״ט, שעל פי פשט יש בזה מחלוקת — החזון איש סובר שאין בכך חשש, ואילו האריז״ל אמר שיש בו חשש — אך ברוחניות מבאר הבעש״ט שיש בחינה כזו.

ובלשון אחרת: אדם צריך לומר אותיות התפילה בדביקות ובחיות, אלא שלעיתים אין הדבר עולה בידו. מה יעשה אפוא? יאמר את האותיות כדי להגיע לדביקות. וזו בחינת ‘טיפה קדמונית׳, שאין זו אות עם יחוד, אך היא ההכנה ליחוד, והיא מצטרפת אליו, שכשנעשה היחוד הריהו מעלה גם את האותיות עצמן.

הדרך הרגילה של התפילה — הכנסת הכוונה אל תוך המילים

יש להעמיד על הדרך הרגילה של התפילה. רוב בני אדם מתפללים באופן שהאדם בא אל האותיות ומבקש שהסידור יעורר אותו; הוא מחפש בתוך המילים את מה שיצית בו רגש כלשהו, שיעוררו ויפעל בו דבר מה. כך נוהגים רוב בני אדם.

אך האמת היא שאין זה דבר מיושב. מה שהבעש״ט אומר שזהו דבר הצריך תיקון — כך הוא גם על פי פשוטה של תפילה. שהרי יש דין של הכנה לתפילה, ואין להתפלל קודם שהאדם מוכן, כמאמר הגמרא “שתכונן דעתי עליו”, שיהיה אצלו מצב רוח של תפילה.

ועל כן הפשט הוא שמעיקרו היה צריך להיות שהאדם רוצה להתפלל, ויש לו משהו לומר, ואומרו. יש לו מה לומר; נוסח מעניין הוא, אלא שהוא יודע מה הוא רוצה לומר, ואומרו. ואין בכך מאמץ של כוונה. רוב בני אדם רואה אותם מתאמצים לכוון, לפי שהם מוציאים את הכוונה מתוך המילים. אך הסדר הרגיל צריך להיות שהאדם מכניס את הכוונה אל תוך המילים: יש לו התבוננות כלשהי, בקשה כלשהי, או שבח, או כל דבר שהוא רוצה לומר — וזאת הוא מכניס אל תוך המילים. המילים הן ביטוי לכך; הדבר מתבטא בהן, ונעשה יחוד של המחשבה עם המילים בשעה שהוא אומרן. את זה קורא הבעש״ט ‘יחוד בינה במלכות׳. זוהי הדרך הרגילה.

משה רבינו ביום מיתתו — נסתם ממנו מעין החכמה

והנה כאן יש בעיה, וזאת אומר הקדושת לוי: “וילך משה” — שמשה רבינו ביום מיתתו נסתם ממנו מעין החכמה, והוצרך להשתמש במילים כדי לעורר את עצמו. לא היה במדרגה עליונה יותר. ובזה הוא אומר שיש ‘יורד לפני התיבה׳ — יש נוסח ‘יורד לפני התיבה׳, שהוא לפני התיבה, ויש נוסח אחר ‘עולה אל התיבה׳, ויש בזה רמז.

הדרך של בדיעבד — מלמטה למעלה

עתה, אותם בני אדם המשתמשים באותיות — וגם הבעש״ט על פי רוב, כפי שהוא מרבה לדבר בזה, שהרי אומר “לבקש מהאותיות” — נוטלים את האותיות, ודרכן מנסים להגיע לדבר מה. אך זו לכאורה דרך של בדיעבד, שכן בדיעבד הוא כעין מלמטה למעלה. ואילו הדרך הרגילה היא שתחילה ממשיכים את האור אל האותיות, כפי שמביא בעל החסד לאברהם, וכדרך שהתולדות מרבה לפרש ‘תורה לשמה׳ — להמשיך אור אל האותיות — ואחר כך האותיות עצמן חוזרות ועולות. זהו סדר של מטבע ברכה: קודם ממשיכים את האור, ואחר כך מעלים.

הבעיה בדרך זו — המחשבה כנגד הדיבור

כאשר נוהגים בדרך זו, מתעוררת פעמים רבות בעיה. ואין הכוונה לכל מילה ומילה, אלא לכל ברכה וברכה, וכן ראוי לנהוג, או לכל הפחות קודם התפילה. דבר זה דרך רגילה הוא. שאם אתה מתפלל שמונה עשרה ובכל ברכה אתה חושב רגע אחד מהו עניינה של הברכה, ואז אומרה — הרי התפילה נעימה עד מאוד. ואין זה מחמת חומרא שצריך כן, אלא פשוט שכך הוא הדבר הטבעי.

והנה כאשר יש לאדם משהו לומר, נעשה מזה לעיתים אף קונפליקט, ודבר הפוך הוא — דווקא משום שיש לו מה לומר. שכן אין נוטל זמן רב להוציא את רגשו או השגתו במספר האותיות הגדול המונח לפניו. וזהו שאומרים על רבנים מסוימים — איני יודע בוודאות — הרב מבעלז, המגיד מקוזניץ ואחרים, שהתפללו במהירות רבה כמה שעות; ואמרו על זה שאינו יכול לצמצם את עצמו, אינו יכול להכניס את אהבת ה׳ שבו, או את כל אשר בו, אל תוך האותיות.

ונראה לי שהפשט פשוט הוא, שכן הכלל הוא, והמציאות היא, שהמחשבה מהירה הרבה מן הדיבור. הדיבור אינו יכול להוציא את כל המחשבות. ראשית, הדיבור הוא תמיד צמצום לעומת המחשבה — הבעש״ט אומר שהדיבור הוא עשירית או שביעית מן המחשבה. ושנית, הדיבור נוטל זמן רב יותר: לומר משפט שלם נוטל זמן, לומר כל מילה נוטל זמן, ואפילו מי שמדבר במהירות לוקח לו זמן. ואילו המחשבה כמעט אינה נוטלת זמן כלל — אדם יכול לחשוב עמוד שלם של גמרא בחצי שנייה.

מדוע רבנים מתפללים במהירות

לפיכך, אם אדם נוהג כך — תחילה מתדבק במחשבות, ברעיון, במושג של התפילה, ואחר כך אומרו — פעמים רבות אין לו חשק לומר עוד, שכן כבר יודע הוא את הדבר ואין בו שום חידוש לגביו. אם הוא זקוק לכל מילה ומילה, “וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות” — הרי לבסוף, אי שם, הגיע אל רגש כלשהו. אך הוא כבר חושב: שהקב״ה יקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ; יש לו אף כוונה שהדבר מכוון לטיפין — והכול נוטל חצי שנייה. ומה יעשה בשתי השניות הנותרות שנוטל לומר את המילים? משום כך יש בני אדם, יש רבנים, המתפללים במהירות רבה. איני יודע אם זו כוונתם, אך אני אומר שידוע לי שיש בני אדם המחפזים את המילים, שכן כבר יודעים הם את הנקודה, ואינם מחויבים בה עוד.

ויכול להיות הדבר אף בהיפוך: בסידור יש מילים רבות החוזרות על עצמן, והדבר נעשה למען אותם בני אדם הנצרכים לכך. אך אפשר לקצר, ויש בחינה כזו כדרך שמשה רבינו קיצר פעם אחת. דהיינו, כשהתפלל משה תפילה שנענתה — קיצר; וכשהתפלל תפילה שלא נענתה — הוצרך להאריך. זהו הפשט: שמאריכים עד שמגיעים אל המקום, ואם הוא כבר שם, די בקצרה.

כאשר כבר חשב — נעשה יחוד

אולם לגבי ‘אותיות בלי פירוש׳ יש לידע אם הוא אותו דבר. שכן לאחר שיש מי שכבר חשב, ממילא נעים לו עד מאוד לומר כל מילה ומילה במתינות. ופשיטא שאין בזה סתירה, כי אז נעשה יחוד של המחשבה עם הדיבור. הוא מכניס את החיות לדבר את מחשבתו, ואפשר שהדבר נעשה מרווח יותר כשהוא מכניסו באריכות אל תוך המילים עם ניגון או עם נוסח. יוצאת כל מילה נעימה עד מאוד אם כבר חשב מה הוא עומד לומר. אבל יש בני אדם החשים קונפליקט בין שני הדברים, וממילא מחפזים את המילים.

הבעש״ט, כנראה, סובר שעל פי רוב צריך לומר את כל המילים, משום שהוא רואה את האותיות ככלים — שדרכם ממשיכים את האור, ובהם נכנס האור משני הצדדים. ואפשר שהבעש״ט לא היה מסכים לכך שיחפזו את המילים; מן הסתם לא. אך יכול להיות שאף בחיפזון יש אותיות, אלא שהן בהבלעה יתירה. יש דין “קורא ולא דקדק באותיותיה יצא”, אפילו בקריאת שמע — אין הכרח לומר כל אות ואות. היינו שהוא אומר את כל המילים, אלא שבדרך של הבלעה.

האותיות כמשל — האור היורד

אך אחר כל זה, עניין ‘בלי פירוש׳ מעניין עד מאוד, שכן יש כאן הנושא שהכול משל הוא. אותיות — והרי אין בשמים אותיות, אין אל״ף בי״ת, אין קלף עם אותיות; ואילו כאן בעולם יש אותיות. ואף כאן בעולם אין אותיות אלא על הנייר, ואומרים שהאותיות הן בכול, וחושבים שהן במחשבה. ואין זו אלא שפה, כפי שהוא מבאר.

אבל כשהוא אומר ‘אותיות׳, כוונתו שהאור כפי שהוא יורד — ואף ‘אור׳ אינו אלא משל — המציאות כפי שהיא איננה מדויקת כל כך, אלא מופשטת יותר, ואפשר לומר רוחנית יותר, אך כללית יותר, מופשטת יותר; ואילו הגשמיות היא מוגבלת, מצומצמת באופן מסוים.

משל מאדים וצירופי האותיות

מהו המשל? המשל הוא הגמרא במסכת שבת באדם שיש לו כוח של מאדים, כוח הגבורה. יורד מן השמים מזל — הגמרא קוראת לו שם ‘מזל׳ — ונניח שהדבר בא דרך המזלות, ואין בכך חילוק. אבל יורדת אות שעניינה רציחה; אין שמה ‘רציחה׳ ממש, אלא קוראים לה ‘גבורה׳ או ‘כעס׳, מילה מופשטת יותר. ולזה קוראים ‘אותיות בלי צירוף׳. ונניח שיש כאן צירוף — איני יודע בוודאות, ר-צ-ח עושה ‘רוצח׳ — אך אלו הן האותיות קודם שנעשו צירוף. ואפשר שיֵצא מהן ‘חצר׳, ואפשר ‘חרב׳, ואפשר ‘חבר׳, ו׳חורב׳, ו׳בחור׳, וכן הלאה. זוהי דרך אחת לבאר ולהמחיש את העניין: שאותו כוח עצמו שעושה חבר מאדם, יכול גם לעשות שיהרגו אותו בחרב; וכן הרמזים כגון ‘עונג׳ ו׳נגע׳ וכדומה.

כיצד פועלת התפילה — מהלך הבעש״ט

וזהו כל מהלכו של הבעש״ט בתפילה, שבזה מיושב כיצד פועלת התפילה כלל. הקב״ה עשה את העולם, והפשט הוא שהקב״ה עושה בדרך אלוקית — הוא עושה, אך זהו כבר חלקנו במציאות. הקב״ה עושה, למשל, שלאדם יהיה כוח הכעס, כוח האש, חריפות מסוימת. ועתה, בחירת בני האדם, או עבודת בני האדם, ואולי מדרגות אחרות, היא כעין ‘מן עובד׳ — אנו מצמצמים, או מנהיגים את השפע המופשט, ועושים ממנו פרטים רבים יותר.

והבעש״ט אומר שתפילה פירושה שיתפוס האדם מהו השפע השולט עתה, איזו מציאות קיימת באופן מופשט כללי, ואחר כך יוכל לשנות את הצירופים. יכול הוא לעשות שאכן יהיה דבר כזה, אך לא באופן רע.

משל חלום הבית הנשרף

נבין נא את מה שאנו קוראים ‘רע׳. למשל, אדם שיש עליו כעין גזירה, והגזירה אומרת שביתו יישרף. חלם חלום — ובגמרא מצויים דברים כאלה בעניין פתרון חלומות — חלם שביתו נשרף, וזהו סימן שיש גזירה שביתו יישרף. ועתה, החלום אינו ברור עדיין אם הוא חלום טוב או חלום רע, עד שפותרים אותו. מדוע? משום שהוא יכול להיות סמל. מהו סמל? אמנם בגשמיות, כשבית נשרף, דבר נורא הוא, אבל ‘בית נשרף׳ אינו אלא אותיות.

וזהו הפשט הפשוט של מה שסברתי תמיד ב׳אותיות בלי פירוש׳: ‘בית נשרף׳ פירושו שיש אות ב׳, ויש בחינה של אות ‘אש׳ — שהן שתי אותיות, ע׳ וש׳. יכול להיות “איש ואשה שכינה ביניהם” (סוטה יז.), אך יכול להיות שהכוונה שתהיה אש כזו בביתו בשעה שמתפללים — שתבער אש, ולא שיישרף.

הבעיה אינה בעצם השפע

התחלת הדבר היא בזה, שהבעיה לעולם אינה בעצם השפע — אין בו שום בעיה. ב׳אותיות בלי פירוש׳, אף על פי שנראה — וזהו הביאור — אף על פי שנראה כבר כמציאות, קודם ‘זרע דין׳ ואחר כך ‘זרע דין׳, ובא כבר בגשמיות, וכבר קשה יותר לשנותו — מכל מקום, כל

זמן שהוא מופשט, כן, זהו ה׳חותם׳, וזהו כל העניין: עד ‘החותם׳ אפשר לשנות; כל זמן שהוא מופשט, קל יותר לשנותו. הבעיה של המציאות אינה שהאדם נתון בה; אם כבר נשרף, צריך אז לעשות צירוף אחר. אבל כל עוד אין זה אלא המחשבה והאותיות שבו — יכול הוא להתפלל שלא יישרף.

ראשית, הבעש״ט היה טוען שאין זו תפילה טובה — אין להתפלל כך, שזו תפילה של שטות. צריך להתפלל שבחינת האש תתגשם בצירוף טוב יותר, באופן טוב יותר, באופן הטוב, ולא באופן הרע. וכל זה בחירה. כל הבחירה אינה שהאדם עושה יש מאין, אלא שהוא משנה את ההופעה, את הצירוף — קורא את צירופי האותיות, את האופן שבו הדבר המופשט חל במציאותנו הגשמית, שיכול להיות באחת מן האפשרויות.

התפילה כעבודה רוחנית

וזהו מה שאומר בעל יתרו, שלעיתים אדם מתפלל — והתפילה היא עבודה רוחנית, שהתפילה אינה עומדת עדיין בגשמיות. בגשמיות הדרך היא לעבוד ולעשות; ואילו התפילה עניין רוחני הוא. ונניח שהוא פועל עניין רוחני כלשהו, אך אינו יודע — לעיתים אינו יודע, ולעיתים כן — והקב״ה יודע טוב ממנו וכדומה, אך הוא אינו יודע כיצד לעשות ממנו את הדבר הנכון. יכול להיות שהתפלל שיהיה טוב ליהודים — ויהודים פירושו יהודים אחרים, שלא יכוון לעצמו בלבד, ואף יותר מזה — ומהו ‘טוב׳, וכן הלאה. נעשה דבר טוב כלשהו, אך אין אתה מבין; פעלת דבר מופשט אם ברצונך לעשותו כפי שאתה רוצה.

ראשית, אין תמיד ברור שהדבר טוב. יכול להיות שחלק מן התפילה הוא לעמוד על כך שאין זה כן — שצריך הדבר להיות באופן אחר ממה שדימית לעצמך בצמצומך, כשסברת שצריך הוא להיות בדרך פלונית. אך נניח שאכן צריך — עדיין יש למצוא שצריך להיות עצה מסוימת, כוונה מסוימת, או מהלך מסוים שיעשה שהדבר יהיה ‘בלי פירוש׳. שזוהי כל הפעולה, כדרך ההורדה, שלב השפע, כמו שאומרים: להמשיך את השפע על פי פשוטו של פשט. שיהיה על פי פשט, לא אש — לא על פי דרש אש, אלא שהאש תהיה על פי דרש ולא על פי פשט; כלומר, שעל פי פשט תהיה האש, ויכוונו בה דבר אחר, וכדומה.

כוונות הכלל וכוונות הפרט

בפרטים אמנם יכול להיות כן. ראה, כל מדרגות התפילה הן תמיד במדרגה רוחנית יותר מן המעשה בפועל וכדומה. אך אפשר, למשל — ודיברנו מעט בעניין יום טוב — אם תשאל מהו היום טוב: עצם היום טוב דבר אחד הוא, אך המבנה שכאן מבנה כללי מאוד הוא, באופן כללי. אתה אומר מה שכתוב בסידור, וכוונות הסידור הן העניינים הכלליים; עשו את הקו הכללי של כל השנה, ודבר חשוב הוא עד מאוד. אבל כדי שמזה תזכה לשידוך, למשל, אתה נצרך למשהו יותר, פרטי יותר — יש לו שייכות לזה, פרט שבו, המשכה פרטית מן האור הכללי.

ועל כן צריך להוסיף עוד כוונה; אחת הכוונות — אך הדבר צריך להתחבר. יש עוד כוונה, כמדומני. הדבר כעין מה שבכוונות האר״י חסרה פעמים רבות הכוונה האחרונה; לעיתים היא כתובה בפירוש, כגון הלשון “משם ימשך לנפש רוח נשמה”, ומזה יֵצא… אך צריך לידע, שלא ייעשה הדבר סתם. ושוב, אם עושים אותו סתם — סתם הוא, ואף זה טוב. אבל אם רוצה האדם להבין כיצד מן הדבר הכללי, מציאות העולם, נעשות ‘אותיות בלי פירוש׳ — נניח על פי הפשט הזה — צריך הוא לידע כיצד זה יפעל, ומה לעשות בעניין. אולי צריך לשוב בתשובה על דבר מסוים? אולי צריך לתת מין תפילה? אולי צריך לומר מילים מסוימות על התפילה, מילים כפשוטן?

דרך אגב: מעשה ר׳ פנחס מקוריץ והמשרתת

כולנו, כל מי שאיננו מברסלב, קשה עלינו עד מאוד לומר את הבקשה המדויקת שמבקשים בשעת התפילה. אומרים כל מיני תורות נאות, אבל שאבא ישלח לי חתן — כפי שאמר ר׳ פנחס מקוריץ, שהמשרתת תשוב, וידועה המעשה. מדרגה גדולה היא זו, אך זהו הפרטי שבפרטים. ואז אכן הוא ‘בלי פירוש׳, על פי פשט. ועם זאת, לכאורה מחובר הדבר אל עליית ‘אותיות בלי פירוש׳ העליון כביכול.

מכיוון שהמשרתת אינה כאן, באמת מורה הדבר שבשכינה יש בחינה של ‘משרתת׳. ואמת הוא. במעשה של ר׳ פנחס מקוריץ שני הצדדים אמת: ר׳ פנחס התפלל שהמשרתת תשוב, והעולם סבר שכוונתו לשכינה ולשרים; ובאמת הייתה משרתת שברחה, ושני הדברים אמת, שכן מוכרח שיהיו שניהם. דהיינו, אם המשרתת הלכה, צריך אתה להתפלל, להביא את עצמך אל הקב״ה, ולהעלות את עצמך — שיש בחינה של ‘משרתת׳, והמשרתת אינה משרתת ובורחת. ואחר כך אמר: טוב, עתה משמבינים זאת ומשיש כבר את התיקון, אכן צריכה המשרתת לשוב — אך צריך גם את שלב התפילה. ואם אין עושים אותו, אין זו דרך; אין הדבר פועל. כך אומר הוא.

אותן אותיות — לנו לטובה, לשונאים לרעה

וכן בדיבור. אומר הדגל: “ונתנם בכל שנאיך” (דברים ז, טו) — הפשט הרע ילך אל השונאים. אותן אותיות עצמן, “והסיר ה׳ ממך כל חלי” — אותו חולי עצמו ייעשה לך דבר טוב, ו״ונתנם” על פי פשט “בכל שנאיך”, שיקבל פרעה את המכות, כמכות מצרים. הוא קיבל את ה׳אחור׳, ואנו קיבלנו את ה׳פנים׳. בזה עלה הדבר יפה. וחוזר הוא ואומר: “הראית? ידעת”.