סיכום השיעור 📋
סיכום הלכות עירובין — פרק א׳ (עם הקדמה)
—
הקדמת הרמב״ם להלכות עירובין
הרמב״ם כותב: „מצות עשה אחת, והיא מדברי סופרים, ואין בה מנין. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.”
פשט
הלכות עירובין יש בהן מצות עשה אחת, אבל היא מדברי סופרים (לא מדאורייתא), והיא אינה נמנית במנין תרי״ג מצוות.
חידושים והסברות
1) המבנה של הלכות עירובין — שני נושאים תחת מצוה אחת:
הלכות עירובין עוסקות בשתי בעיות נפרדות: (א) עירוב חצרות / שיתופי מבואות — כיצד מותר לטלטל מרשות לרשות בחצר/מבוי, ו-(ב) עירוב תחומין — כיצד מותר ללכת מעבר לתחום שבת. שתי הבעיות נפתרות באמצעות „עירוב” (פת/מאכל). שני הנושאים „אין להם כמעט קשר זה לזה” — הקשר העיקרי הוא ששניהם נקראים „עירוב.” אילו הייתה רשימה אמיתית של מצוות דרבנן, בוודאי היו נמנים עירוב חצרות ועירוב תחומין כשתי מצוות נפרדות. הרמב״ם קורא להם „מצוה אחת” רק משום שהם באים בפרק אחד בספרו.
2) לשני הנושאים מבנה משותף:
בשניהם — עירוב חצרות ועירוב תחומין — החכמים הוסיפו חומרא (איסור), ואחר כך הוסיפו היתר (באמצעות העירוב) לאותה חומרא. בעירוב חצרות: האיסור הוא לטלטל בין דירות אפילו עם מחיצות; ההיתר הוא באמצעות פת. בעירוב תחומין: האיסור הוא ללכת מעבר לשני אלפים אמה; ההיתר הוא באמצעות הנחת פת.
3) „ואין בה מנין” — שיטת הרמב״ם במצוות דרבנן:
הרמב״ם לא עשה רשימה פורמלית של מצוות דרבנן. הוא כותב „ואין בה מנין” — כלומר, אין למנותה בסך הכל של תרי״ג. הרמב״ם מסביר בהקדמתו שמטרת מניין המצוות היא שלא לשכוח אף אחת — אבל זה נוגע רק לתרי״ג. המנין הידוע של „שבע מצוות דרבנן” (620 = תר״כ) אינו מהרמב״ם; הוא מאחרון מאוחר (ספר חרדים). הרמב״ם בשורש א׳ מספר המצוות מבקר את הבה״ג על מניית מצוות דרבנן, כי אם מונים דרבנן יש אלפים, בעיקר לא תעשה (גדרים), אבל גם עשה.
4) רק שתי הלכות ברמב״ם עם כותרת „מצוה מדרבנן”:
בכל המשנה תורה יש רק שתי הלכות שהרמב״ם כותב בהקדמה שהן מצוה מדרבנן: הלכות עירובין והלכות מגילה וחנוכה — שתיהן בספר זמנים. הלכות אחרות שהן דרבנן (כמו נטילת ידים בהלכות ברכות) אין להן כותרת כזו. ההסבר: מכיוון שכל שאר ההלכות בספר זמנים בנויות על מצוות דאורייתא, הרמב״ם ציין במיוחד אצל השתיים שהן דרבנן, כדי שלא לערבב.
5) מדוע הרמב״ם הפריד הלכות עירובין מהלכות שבת?
הרמב״ם הלך אחר סדר הגמרא/משנה שבהם שבת ועירובין הם מסכתות נפרדות. גם מעשית — הלכות שבת כבר ארוכות מאוד (30 פרקים).
6) ההבדל בין עירובין של הרמב״ם לעירובין של המשנה:
במסכת עירובין במשנה יש גם הלכות מחיצות (כמו פסי ביראות). אבל הרמב״ם הכניס את כל הלכות המחיצות להלכות שבת, כי הן פרטי דינים של איסור ההוצאה מרשות לרשות מדאורייתא. בהלכות עירובין נשארו רק הדינים של השיתוף/פת — כלומר, רק מה ששייך לתיקון הדרבנן של עירוב, לא מה ששייך להגדרה הדאורייתא של רשויות ומחיצות.
7) סדר הרמב״ם לעומת סדר המשנה:
הרמב״ם אומר בהקדמתו לספר המצוות שחשב לעשות את המשנה תורה על סדר המשנה, אבל ראה שזה לא הולך למעשה ויש לו סדר טוב יותר. לכן לקח „השראה” מהמשנה — הרבה דברים תואמים את סדר המשנה (כמו מסכת סוכה, ראש השנה).
8) ברכה על עירוב — „אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב”:
מברכים על עירוב (בין חצרות, בין תחומין, בין תבשילין). הרמב״ם מבין שעירוב הוא סוג של מצוה דרבנן דומה לשחיטה מדאורייתא — אין חיוב לעשות, אבל אם רוצים לטלטל, צריכים לעשות אותו, ועל הפעולה באה ברכה. לא על כל דרבנן מברכים — רק על תקנות ספציפיות.
—
הלכה א׳ — דין תורה: מותר לטלטל ברשות היחיד
הרמב״ם: „חצר שיש בה שכנים הרבה, כל אחד מהם בבית לעצמו — דין תורה הוא שיהיו כולם מותרין לטלטל בכל החצר, מבתים לחצר ומחצר לבתים, מפני שכל החצר רשות היחיד אחת היא. וכן הדין במבוי שיש לו לחי וקורה… וכן הדין במדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים שיש לה דלתות הננעלות בלילה… זהו דין תורה.”
פשט
מן התורה מותר לטלטל ברשות היחיד — בין חצר עם כמה שכנים, בין מבוי עם לחי וקורה, בין עיר מוקפת חומה עם דלתות. כל השלושה הם רשות היחיד, ומותר לטלטל בכל השטח.
חידושים והסברות
1) שמות המסכתא/הלכות הולכים על ההיתר, לא על האיסור:
היה אפשר לחשוב שהחידוש העיקרי הוא האיסור (שהחכמים אסרו לטלטל בין שכנים), אבל אדרבה — השם „עירובין” הולך על הפתרון, ההיתר. זה תואם למה שלמדנו לאורך הלכות שבת: הרבנן אף פעם לא עושים איסור בלי דרך יציאה. הם לא מחמירים את החיים — הם רק עושים דרך איך לעשות את זה „שבתית.”
2) שלוש רמות של רשות היחיד:
הרמב״ם מציג שלוש מדרגות: (א) בית → כמה בתים = חצר, (ב) כמה חצרות = מבוי, (ג) הרבה מבואות = מדינה. כל השלושה, כל עוד יש להם מחיצות, נקראים רשות היחיד מן התורה.
3) ההבדל במבוי — דאורייתא לעומת דרבנן:
במבוי מזכיר הרמב״ם „שיש לו לחי וקורה.” אבל באמת, מדאורייתא מבוי סתום (שלוש מחיצות) כבר רשות היחיד בלי לחי וקורה. הלחי וקורה היא תקנת חכמים — היכר שכאן מתחילה רשות חדשה. הרמב״ם לא נכנס להבדל הזה כאן, כפי שהמגיד משנה מסביר. כשהוא אומר „דין תורה” הוא מתכוון שאפילו מדרבנן (אחרי לחי וקורה) היה מותר — בלי האיסור החדש של עירוב.
—
הלכה א׳ (המשך) — האיסור דרבנן
הרמב״ם: „אבל דברי סופרים, אסור לשכנים לטלטל ברשות היחיד שיש בה חלוקת דיורין עד שיערבו כל השכנים קודם ערב שבת… אחד חצר ואחד מבוי ואחד המדינה.”
פשט
חכמים אסרו לטלטל ברשות היחיד שיש בה כמה צדדים גרים, עד שכל השכנים יערבו — יתערבו יחד. זה נוגע לכל שלושת הקטגוריות: חצר, מבוי, מדינה.
חידושים והסברות
1) עירוב = ההפך מחלוקה:
המושג „עירוב” הוא לשון התערבות. „חלוקת דיורין” היא הבעיה — דיירים מחולקים. „שיערבו” הוא התיקון — שיהיו מעורבים, אחד.
—
תקנת שלמה ובית דינו — רקע היסטורי
פשט
הרמב״ם אומר שהאיסור הוא תקנת שלמה ובית דינו.
חידושים והסברות
1) כשאומרים „דרבנן” לא מתכוונים לדור ספציפי:
כל מה שלא ניתן למשה מסיני נקרא דרבנן — מתקנות משה עצמו (קריאת התורה) עד רב אשי ורבינא. העובדה ששלמה תיקן את זה לא עושה את זה יותר או פחות חמור — זה ידיעה היסטורית.
2) מדוע מייחסים תקנה לאדם ספציפי?
כשחז״ל אומרים שדמות ספציפית תיקנה, זה משום שהנושא קשור לתפקיד האדם בתנ״ך. משה — קריאת התורה (הוא נתן את התורה). עזרא — תקנות של סדר החיים בכניסת בית שני (רואים בספר עזרא דברים כאלה). בית דינו של שם — תקנות אישות (עוד לפני קבלת התורה).
3) [חידוש בשם רב האי גאון] מדוע דווקא שלמה המלך:
רב האי גאון נשאל: מה עשו לפני שלמה? לא עשו עירוב? תשובתו: הגמרא אומרת ש„במחנה” פטורים מעירוב ומנטילת ידים. כל התקופה של שופטים עד דוד המלך הייתה בבחינת מחנה — מלחמות, אי-שקט. שלמה המלך הוא הראשון „איש מנוחה” — היה לו שלום. הוא בנה את ירושלים כבירה יהודית ראשונה, בנה את בית המקדש, יצר מציאות של ישוב קבע. רק אז נעשה רלוונטי כל הענין של עירוב — דלתות, מחיצות, שכנים שגרים באופן מיושב. בשדה אין שייכות לדלתות הננעלות. לעירוב יש אפוא קשר לבניין בית המקדש ובניין ירושלים.
—
הלכה ג׳ — אוהלים, סוכות, מחנה, ושיירא
הרמב״ם: „וכן לא חצר בלבד אלא אף יושבי אהלים או סוכות או מחנה שהקיפוה מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם… אבל שיירא שהקיפוה מחיצה אין צריך לערוב ואין מוציאין מאהל לאהל בלא עירוב לפי שהן כולם מעורבין ואין אוהליהם קבועין להם.”
פשט
לא רק חצר עם בתים, אלא גם אנשים שגרים באוהלים, סוכות, או מחנה עם מחיצה — אסור לטלטל מאוהל לאוהל בלי עירוב. אבל שיירא (קבוצת נוסעים) עם מחיצה אינה צריכה עירוב, כי הם כבר מעורבים.
חידושים והסברות
1) ההבדל בין מחנה לשיירא:
„מחנה” פירושו משהו יותר קבוע — מחנה שעומד זמן ארוך יותר (כמו „מחנה בית יעקב”), לא בהכרח מחנה מלחמה. שם לכל אחד יש דירה משלו בקביעות, לכן צריכים עירוב. שיירא לעומת זאת מקימה אוהלים רק לשבת, במוצאי שבת נוסעים הלאה — זה לא דבר קבוע.
2) שני טעמים מדוע שיירא אינה צריכה עירוב:
הרמב״ם נותן שתי נקודות: (א) „כולם מעורבין” — הם מתנהגים כמשפחה אחת, הם נוסעים יחד דרך ארוכה, הם אוכלים מאותו סיר; (ב) „אין אוהליהם קבועין להם” — האוהלים אינם קבועים, הם רק תוספת לצניעות, אבל בעצם כולם נוחים זה עם זה.
3) קושיית בית יוסף:
הבית יוסף מתקשה בזה, כי למחנה יש גם פטור (במלחמה). ההבדל הוא: כשמדברים על מחנה שנוסע (מלחמה) יש פטור; אבל כשכבר הקימו מחנה מיושב, נעשה חיוב עירוב.
—
הלכה ד׳ — טעם תקנת שלמה
הרמב״ם: „למה תיקן שלמה דבר זה? כדי שלא יטעו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושוקיה… אף כך מותר להוציא מן המדינה לשדה… ויחשבו שהשוקים והרחובות הרי הן רשות לכל כשדות וכמדברות… ויאמרו שחצרות בלבד הן רשות היחיד ומותר להוציא מן החצרות לשדות ומדברות.”
פשט
שלמה תיקן את האיסור כדי שאנשים לא יטעו. כשהם רואים שמוציאים מחצרות (רשות היחיד) לרחובות המדינה (שנראה כרשות הרבים אבל באמת רשות היחיד כי דלתות ננעלות בלילה), יחשבו שמותר גם להוציא מהעיר לשדה (כרמלית או רשות הרבים).
חידושים והסברות
1) החידוש העיקרי — הבנת אנשים של רשות היחיד/רשות הרבים לעומת הלכה:
הרמב״ם מגלה נקודה עמוקה: אנשים מבינים „רשות היחיד” ו„רשות הרבים” לפי דיורים — מי רשאי להסתובב שם. „רשות הרבים” נשמע כמקום שהרבים רשאים להסתובב, „רשות היחיד” כמקום פרטי. אבל למעשה ההלכה לא קשורה לזה — היא קשורה למחיצות, איזה סוג קירות יש. שלמה המלך הבין שהלשון עצמה היא בעיה שמובילה לטעויות.
2) גזירה לגזירה?
הסבר הרמב״ם מורכב יותר מגזירה פשוטה. הוא היה יכול לומר פשוט שהאדם לא ידע שדלתות ננעלות בלילה. אבל הרמב״ם אומר דבר עמוק יותר: האדם יחשוב ששוקים ורחובות הם „רשות לכל” כמו שדות ומדברות, ויבוא לחשוב שהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים מותרת — שזו עבירה דאורייתא.
3) תקנת שלמה — להסתכל על דיורים כפי שאנשים מסתכלים:
הרמב״ם אומר: „לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין ויוחס כל אחד ואחד ברשות לעצמו וישאר ממנו מקום שהוא ברשות כולן ויד כולן שוה בו כגון חצר לבתים — שנחשב אותו המקום שיד כולן שוה בו כאילו רשות הרבים.” שלמה תיקן שאכן יסתכלו על הדברים כפי שאנשים רואים אותם: הבית הוא רשות היחיד, והחצר (שכולם יכולים להסתובב) יהיו מחמירים בו כרשות הרבים — אף על פי שבאמת הכל רשות היחיד. כך אנשים יראו שאסור לטלטל מ„פרטי” ל„ציבורי”, ולא יבואו לטלטל מרשות היחיד אמיתית לרשות הרבים אמיתית.
4) „אף על פי שהכל רשות היחיד”:
הרמב״ם מדגיש ששניהם — גם בתים וגם חצר — באמת רשות היחיד. התקנה היא רק חומרא לתת לחצר דין כרשות הרבים, כדי שאנשים יתרגלו שאסור לטלטל ממקום פרטי למקום שכולם מסתובבים.
—
תפקיד העירוב — „כולנו מעורבין”
הרמב״ם: „ומאי הוא עירוב זה? הוא שיערבו עצמן במאכל אחד שיניחוהו מערב שבת, כלומר שכולנו מעורבים ואוכלים כולנו מאכל אחד…”
פשט
העירוב הוא שכולם שמים יחד מאכל אחד לפני שבת, שמצהיר: כולנו מעורבים, כולנו אוכלים מצלחת אחת.
חידושים
1) מה עושה המאכל?
המאכל עושה הצהרה: אנחנו לא אנשים זרים שכל אחד נוח רק בביתו — אנחנו כולנו גרים בחלק אחד. זה מסיר את כל היסוד של הגזירה, כי אנשים כבר לא רואים הבדל בין „פרטי” ו„ציבורי” בתוך החצר.
שני שמות: עירוב חצרות ושיתוף מבואות
ההבדל בטרמינולוגיה: עירוב חצרות — כשבני חצר מתערבים (מתערבבים) באמצעות פת; שיתוף מבואות — כשחצרות במבוי (או בני מדינה עם חומה) נעשים שותפים. ההבדל בלשון אינו רק טכני — במבוי אינם ממש „מתערבבים” כמו בחצר, אלא הם „שותף”, שאולי מדרגה חלשה יותר של איחוד. מעשית זה גם משמש להבחין הלכות, כי לא כל דיני עירוב ושיתוף שווים.
[חידוש בשם חתם סופר] חכמת שלמה המלך — איסור עם היתר
חכמת שלמה המלך הייתה שהוא לא רק עשה איסור, אלא הביא את האיסור עם ההיתר יחד — בדיוק כמו נטילת ידים (הידיים טמאות, אבל יש פתרון מהיר). „חכם בני וישמח לבי גם אני” — רק איסורים לעשות אינה חכמה; החכמה היא להביא את הפתרון יחד עם הבעיה. כשאומרים „שלמה תיקן עירוב” מתכוונים שהוא עשה שניהם — האיסור וההיתר.
[דיגרסיה: עירוב וישוב ארץ ישראל]
1) עירוב קשור לבניין ירושלים: שלמה המלך בנה את ירושלים כבירה יהודית ראשונה, וכל המושג של עירוב מתחיל עם עיר. התוספות יום טוב אומר שעירוב נעשה לאנשים שגרים באופן מיושב (בעיר), לא בשדה. לכן עירוב נוגע לבניין בית המקדש ובניין ירושלים.
2) עירוב עושה עיר יהודית: כל פעם שיהודים עושים עירוב באזור חדש, זה בעצם עושה עיר יהודית — „כאן גרים יהודים, כולנו רשות ביחד.”
3) [חתם סופר] חיוב על כל רב: יש חיוב על כל רב לעשות עירוב בעירו, כי זה חלק מתקנות שלמה. הפנימיות של ישוב ארץ ישראל היא עשיית עירוב.
—
הלכה — במה עושים עירוב חצרות
הרמב״ם: „אין מערבין בחצרות אלא בפת שלמה בלבד… אפילו ככר מאפה סאה הואיל ופרוסה היא אין מערבין בו, אבל אם היתה שלמה אפילו היתה קטנה כאיסר מערבין בו.”
פשט
עירוב חצרות צריך להיות עם לחם שלם (שלמה). לחם שבור אינו כשר, אפילו אם הוא גדול (מאפה סאה). לחם שלם קטן (קטן כמטבע איסר) כשר.
חידושים
1) מדוע „שלמה” נחוץ:
פרוסה (לחם שבור) מייצגת כבר חלוקה — לכל אחד יש חתיכה, כמו החצר ש„מחולקת” בין הדיירים. לחם שלם מראה שכל החלה שייכת לכולם — כמו שכל החצר שייכת לכולם. (החידוש מצוין עם „מעיבי” — לא בטוח.)
—
הלכה — אילו סוגי פת
הרמב״ם: „וכשם שמערבין בפת תבואה כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים, אבל לא בפת דוחן.”
פשט
א
הלכה — אילו סוגי פת
הרמב״ם: „וכשם שמערבין בפת תבואה כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים, אבל לא בפת דוחן.”
פשט
אפשר לעשות עירוב עם לחם מתבואה, אורז, עדשים — אבל לא מדוחן (millet).
—
שיתוף מבואות — באילו אוכלים
הרמב״ם: שיתוף יכול להיות עם פת או עם „כל אוכל”, חוץ ממים ומלח בפני עצמם, וחוץ מכמהין ופטריות (פטריות) וכיוצא בהן שגדלים מן האוויר — „אין משתתפין בהם שאינן חשובים כאוכלים”. אבל מים ומלח יחד — כן, כי זה נעשה דומה למורייס.
חידושים
1) שיתוף מבואות מקל יותר מעירוב חצרות:
מעניין ששיתוף מבואות מקל יותר (אפשר להשתמש בכל אוכל) מעירוב חצרות (רק פת), אף על פי שלכאורה במבואות יש יותר סיבה לטעות (זה גדול יותר, יותר דומה לרשות הרבים).
—
הלכה — שיעור האוכל לשיתוף
הרמב״ם: „כגרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי או מבני המדינה” — עד שמונה עשר אנשים. „אבל אם היו יותר משמונה עשרה” — מספיק שיעור שתי סעודות, „שהן כשמונה עשר גרוגרות, שהן כשש ביצים בינוניות”, אפילו לאלפים ורבבות.
פשט
עד 18 אנשים — גרוגרת לכל אחד. מ-19 ואילך — נשאר ב-18 גרוגרות (= שתי סעודות = 6 ביצים), אפילו לאלפים.
—
הלכה — שיעורים למאכלים שונים (מאכל בפני עצמו לעומת לפתן)
הרמב״ם: „כל אוכל שהוא נאכל כמו שהוא” (פת, מיני דגן, בשר חי) — שיעורן מזון שתי סעודות. „וכל שלפתן” — תוספת שאוכלים עם לחם (כגון יין מבושל, בשר צלי, מורייס, זיתים, אמות של בצלים) — צריכים שיעור קטן יותר.
פשט
מאכלים שאוכלים לבד (מאכל עיקרי) צריכים את השיעור המלא של שתי סעודות. תוספות (לפתן) שאוכלים רק יחד עם לחם צריכים שיעור קטן יותר.
חידושים
1) יין מבושל:
יין מבושל — שהוא פחות חשוב (לא משתמשים בו לקידוש) — אבל יש לו תפקיד כלפתן ששותים עם לחם.
2) „אמות של בצלים”:
„אמות של בצלים” פירושו בצלים גדולים (אניונים), לא הקטנים. זה להבדיל מ„עלי בצלים” (עלי הבצל), שיש להם הלכות אחרות.
—
הלכה — שיעור יין חי
הרמב״ם: „יין חי — שיעורו שתי רביעיות לכולן.”
פשט
יין חי (יין לא מבושל) — השיעור הוא שתי רביעיות לכולם יחד (עד שמונה עשר אנשים).
חידושים
1) מדוע רק שתי רביעיות?
שיעור מזון שתי סעודות הוא ששה ביצים בינוניות, אבל יין חי רק שתי רביעיות. מדוע פחות?
– תירוץ ראשון: יין חי „מוזג” (מערבבים במים), ואז זה נעשה יותר, כך ששתי רביעיות יין חי נעשות מספיק לשתי סעודות.
– תירוץ שני (שמתקבל): אדם רגיל שותה רק רביעית יין לסעודה. זה מספיק כדי להיקרא סעודה. ממילא שתי סעודות = שתי רביעיות. זה שונה מאכילה, שבה גרוגרת היא רק שיעור אכילה מינימלי, לא שיעור סעודה. אבל ביין, רביעית אחת היא באמת שיעור סעודה.
2) „לכולן” — מה זה אומר?
„שתי רביעיות לכולן” פירושו לכולם יחד (עד שמונה עשר אנשים), לא לכל אחד בנפרד. זה תואם את הכלל מקודם שאחרי שמונה עשר אנשים נשאר השיעור שתי סעודות.
—
הלכה — פרטי שיעורים של מאכלים שונים
הרמב״ם: „ביצים — שתים. רימונים — שנים. אתרוג — אחד. אגוזים — חמישה. אפרסקים — חמישה. ירק — ליטרא, בין חי בין שלוק. תמרים, גרוגרות, דבילה — שיעורים בנפרד. קישואין — כמלא היד. פול הלח — כמלא היד. עלי בצלים — אין מערבין בהם אלא אם פצילי (התחילו לצמוח).”
פשט
רשימה מפורטת של שיעורים למאכלים שונים.
חידושים
1) מדוע ביצים רק שתיים, לא שש?
הכלל-שיעור הוא ששה ביצים בינוניות, אבל בביצים עצמן השיעור רק שתיים. התירוץ: ביצה אחת מספיקה לסעודה לאדם. השיעור של ששה ביצים הוא מידת נפח למאכלים אחרים, לא כלל שצריכים שש ביצים.
2) מחלוקת גדולה: האם הרשימה היא „לפתן” או „מאכל בפני עצמו”?
– שיטה א: הרשימה אינה לפתן — אלה דברים שאוכלים לבד כמאכל, עם שיעורים משלהם.
– שיטה ב: הרשימה היא כן לפתן — אף אחד לא אוכל סעודה מרימונים לבד; אוכלים את זה יחד עם לחם.
פסק הרמב״ם: „בכל אלו הדברים אמורים כלפתן הן, לפיכך נתנו להם שיעורים אלו, וכן כל כיוצא בהן.” — כל הדברים האלה הם כלפתן, לכן נתנו להם את השיעורים הספציפיים.
3) מה פירוש „כלפתן”?
„לפתן” הוא במקור שם לדבר ספציפי, אבל הגמרא משתמשת בזה לכל מה שאוכלים יחד עם פת. זה לא גוף הסעודה, אלא צד של הסעודה. פעם סעודה תמיד הייתה עם פת, ולזה הוסיפו לפתן.
4) נפקא מינה מעשית של „כלפתן”:
מכיוון שזה לפתן, השיעורים אינם כמה שאוכלים לבד, אלא כמה שמשתמשים כחלק מסעודה. החכמים אמרו שיעורים מדויקים לכל דבר, ו„כל כיוצא בהן” — לדברים שלא עומדים במפורש, צריכים לשקול בעצמם כמה משתמשים לשתי סעודות.
5) עלי בצלים — בתנאי:
עלי בצלים (עלי בצל) אפשר להשתמש בהם לעירוב רק אם הם „פצילי” — התחילו לצמוח ולהיות ארוכים. אם הם עדיין לא התפתחו, זה לא מאכל.
—
הלכה — צירוף מאכלים
הרמב״ם: „וכן כל האוכלין מצטרפין לשיעור.”
פשט
בעירובי חצרות מאכלים יכולים להצטרף. בעירובי תחומין ושיתופי מבואות — לפי הראב״ד — אי אפשר להצטרף משני מאכלים.
—
הלכה — שיעורי מידות ומשקלות
הרמב״ם: „ליטרא האמורה בכל מקום — מלא שתי רביעיות. אכילה (שיעור תבלין) — חצי רביעית. מעה האמורה בכל מקום — מעה דינר, ודינר = שש מעה, ומעה = משקל שש שעורות.”
פשט
הרמב״ם מסביר את יחידות המידה:
– ליטרא = 2 רביעיות
– איכלה/עוכלא = חצי רביעית
– מנה = 100 דינר
– דינר = 6 מעה
– מעה = 16 שעורות (גרגירים)
– סלע = 4 דינר (מטבע רומי)
– רביעית = משקל של 17.5 דינר (בערך)
– ליטרא = 35 דינר (2 רביעיות × 17.5)
– עוכלא = חצי רביעית = בערך 8.75 דינר
הרמב״ם מזכיר שלשיעורי קב, סאה, לוג — יש לראות בהלכות עירובין, כי הוא לא רוצה לחזור על דברים יותר מפעם אחת.
—
הלכה ז׳ (בערך) — באילו מאכלים מותר לעשות עירוב: אוכל המותר באכילה
הרמב״ם: „אוכל שהוא מותר באכילה, אע״פ שהוא אסור לזה המערב — הרי זה מערבין ומשתתפין בו. כיצד? משתתפין ביין לנזיר, ובתרומה לישראל. וכן הנודר ממאכל זה או שנשבע שלא יאכלנו — מערבין ומשתתפין בו. שכל שראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר.”
פשט
מאכל שהוא בעצם מותר באכילה, אפילו אם לאדם הספציפי שעושה את העירוב הוא אסור (כמו יין לנזיר, תרומה לישראל, או מאכל שיש עליו נדר/שבועה) — אפשר להשתמש בו לעירוב/שיתוף.
חידושים
1) היסוד: „שכל שראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר”:
כל עוד המאכל ראוי לאכילה ל*מישהו*, הוא טוב לעירוב. העירוב לא צריך להיות ראוי ל*אותו* אדם, אלא הוא צריך להיות מאכל שהוא בעצם מותר.
2) תרומה לישראל:
אפילו אם בחצר יש רק ישראלים, זה כשר לעירוב, כי זה ראוי לכהן (אפילו אם אין כהן בחצר).
—
הלכה — דבר האסור לכל
הרמב״ם: „אבל דבר האסור לכל, כגון טבל — אפילו טבל של דבריהם — וכן מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה — אין מערבין ומשתתפין בהן.”
פשט
מאכל שאסור ל*כולם* — אפילו רק מדרבנן — אי אפשר להשתמש בו לעירוב.
חידושים
1) טבל של דבריהם:
אפילו טבל שהוא רק מדרבנן (לא מדאורייתא) פסול לעירוב, כי אף אחד לא רשאי לאכול אותו.
2) מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו:
הרמב״ם מתכוון שלא הורידו תרומת מעשר (לא סתם תרומה גדולה). זה דיוק ש„שלא נטלה כהוגן” פירושו שנתנו מעשר במקום תרומה, לא בסדר הנכון.
3) מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה:
„לא כהלכה” יכול להתכוון מדרבנן (למשל לא השתמשו בכסף צורי, או תנאים רבניים אחרים). אפילו אם האיסור הוא רק מדרבנן, אבל מכיוון ש*כל* האנשים לא יכולים לאכול אותו, הוא פסול.
—
הלכה — דמאי
הרמב״ם: „אבל מערבין ומשתתפין בדמאי, לפי שהוא ראוי לעניים.”
פשט
דמאי (ספק אם הורידו מעשר) כשר לעירוב, כי עניים רשאים לאכול אותו.
חידושים
דמאי גם אסור מדרבנן, אבל שונה מטבל דרבנן — כי דמאי ראוי לעניים, הוא כמו תרומה לישראל: הוא ראוי ל*מישהו*, ממילא אפשר להשתמש בו לעירוב.
—
הלכה — מעשר שני והקדש שנפדו בלא חומש
הרמב״ם: „ומעשר שני והקדש שנפדו ולא נתן את חומשו — שאין החומש מעכב.”
פשט
מעשר שני או הקדש שפדו אבל לא הוסיפו את החומש (חמישית) — כשר, כי החומש הוא מצווה אבל לא מעכב.
—
הלכה — מעשר שני בירושלים
הרמב״ם: „ומערבין במעשר שני בירושלים, מפני שהוא שם ראוי לאכילה, אבל לא בגבולין.”
פשט
בירושלים אפשר להשתמש במעשר שני לעירוב כי שם הוא ראוי לאכילה. אבל בגבולין (מחוץ לירושלים) לא.
חידושים
זה שונה מתרומה: תרומה ראויה לכהן בכל מקום, אבל מעשר שני מחוץ לירושלים אינו ראוי ל*אף אחד*.
—
הלכה ח׳ (בערך) — כיצד מערבין בחצרות (האופן המעשי)
הרמב״ם: „כיצד מערבין בחצרות? גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית, ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר.”
פשט
אוספים חלה שלמה (פת שלימה) מכל בית, ושמים הכל יחד בכלי אחד בבית אחד מהחצר.
חידושים
1) עירוב חצרות צריך פת שלימה:
זה הבדל משיתופי מבואות, שבהם אפשר להשתמש במיני מאכלים שונים.
2) שיעור פת:
הרמב״ם לא אומר בהלכה כמה פת צריכים. השיעור של עד 18 אנשים גרוגרת לכל אחד, יותר מ-18 — 2 סעודות, נאמר רק בשיתופי מבואות, לא בעירוב חצרות.
3) מאוחר יותר (הלכה קס״ח):
אחד יכול לזכות פת לכולם — לא צריך דווקא לאסוף מכל אחד. אבל הרמב״ם מתחיל עם האופן המקורי שבו כל אחד נותן.
4) יסוד ה„עירוב”:
זה ממש ערבוב יחד — כל אחד נותן לאותו כלי, וזה עושה אותם כשותפים.
—
הלכה — היכן שמים את העירוב
הרמב״ם: „אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בבית האוצר — [כשר]. אבל אם נתנו בבית שער, ואפילו בית שער של יחיד, או באכסדרה, או במרפסת, או בבית שאין בו ד׳ אמות על ד׳ אמות — אינו עירוב.”
פשט
העירוב חייב להיות בבית חשוב (אפילו אורווה או מחסן), אבל לא בבית שער, אכסדרה, מרפסת, או בית קטן מ-4×4 אמות.
—
הלכה — ברכת העירוב
הרמב״ם: „כשמקבצין את העירוב מברך ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. ואומר: בעירוב זה יהא מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת.”
פשט
מי שאוסף את העירוב מברך ואומר את הנוסח.
חידושים
1) מי מברך?
מי שמקבץ (אוסף) את העירוב מברך — לא כל אחד שנותן את הלחם שלו. הטעם: המצווה היא האיסוף, לא הנתינה. ה„מאסף” הוא בעל המצווה העיקרי.
2) עובר לעשייתן:
מברכים לפני שמתחילים לאסוף.
3) „וצונו”:
אפילו עירוב הוא מצווה דרבנן, אומרים „אשר קדשנו במצותיו וצונו”, כפי שכבר למדנו קודם.
4) נוסח:
צריכים גם לומר את הנוסח „בעירוב זה יהא מותר…” — זה חלק מהמעשה.
5) קטן:
קטן יכול גם להיות האוסף של עירובי חצרות. זה מפתיע — רואים ברכה ומצווה רצינית, ובכל זאת קטן יכול לעשות את זה.
—
הלכה — בית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן פת
הרמב״ם: „בית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן בפת.”
פשט
בעל הבית שבו שמים את העירוב לא צריך לתת בעצמו פת.
—
הלכה — חזקת מקום העירוב — דרכי שלום
הרמב״ם: „ומקום שהורגלו להניח בו, אם יש שם הדיוט — אין משנין אותו.”
פשט
אם כבר רגילים לשים את העירוב בבית מסוים, ובעל הבית הוא אדם פשוט (הדיוט), לא משנים — מפני דרכי שלום.
חידושים
1) טובת הנאה:
הרמב״ם בפירוש המשניות מסביר: לבעל הבית יש טובת הנאה — הוא חוסך את נתינת הפת. אם לוקחים ממנו את הכבוד, זה מתחיל לעלות לו. זה דין של חזקת כיבודים — פעם שנתנו למישהו כבוד, אסור לקחת אותו.
2) הרמב״ם מבין „מפני דרכי שלום” לא כקניין או זכות, אלא ככלל שאם כבר יש סדר שעובד, לא משנים אותו. זה קשור ל„אינהו דאטרחוהו” — מכיוון שהוא מרוויח משהו מזה, אין לשנות.
3) שאלה:
מדוע זה „כבוד”? לא פשוט שביתו נעשה מקום שבו הקהל מתאסף — כולם שותפים באותה פת, וכולם יכולים לאכול אותה בכל מקום. העירוב עושה שכל הבתים עם החצר הם כמו דבר אחד. התשובה: „דרכי שלום” פירושו שלא תמיד הולכים לפי שורת הדין. משורת הדין אפשר היה לשנות כל שבוע, אבל דרכי שלום אומר: תעזוב, לא צריך לשנות את ההסדר.
—
הלכה — שיתופי מבואות: הסדר
הרמב״ם: כיצד משתתפין במבוי — גובה אוכל כגרוגרת מכל אחד ואחד, או פחות מגרוגרת אם הם מרובים (שיעור של שמונה עשר גרוגרות / שתי סעודות). מניח הכל בכלי אחד, באחת מהחצרות הסמוכות למבוי או באחד מהבתים.
פשט
שיתופי מבואות לאו דווקא פת ולאו דווקא שלימה (שונה מעירובי חצרות). שמים הכל בכלי אחד.
חידושים
1) מקום הנחה:
בשיתופי מבואות אפשר להניח אפילו בבתים קטנים (מרפסות) — כי כאן משתפים את החצרות במבוי, לא את הבתים בחצר. כל עוד זה מונח בחצר, לא משנה באיזה סוג בית זה מונח.
2) לא באוויר מבוי:
אי אפשר להניח סתם באוויר מבוי — כי זה לא מקום המשתמר. אבל בחצר עצמה אפשר להניח סתם, רק צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח כדי שיהא ניכר — שיהיה ניכר.
3) נוסח הברכה:
מברך על מצות עירוב, ואומר: „בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי.”
—
הלכה — חלקו את העירוב או את השיתוף
הרמב״ם: „חלקו את העירוב או את השיתוף, אף על פי ששניהם בבית אחד — אין עירוב. אבל אם היו יתר כלים מן העירוב ונשמרו ממנו ונחבאו בכלי אחר — כשר.”
פשט
אם חילקו את העירוב לשני כלים, אפילו הכל עדיין מונח בבית אחד, זה לא תקף. אבל אם יש רק כלי נוסף מסיבה טכנית (לא נכנס), זה כשר.
חידושים
כל העניין הוא שכולם מעורבים יחד בכלי אחד — בזה הם נעשים שותפים באותה צלחת. שני כלים שוברים את ה„עירוב” — את הערבוב.
—
הלכה — שיתופי מבואות ועירובי חצרות: האם צריכים שניהם?
**הרמב״ם: כשעשו שיתופי מבואות, צריכים עוד לעשות עירובי חצרות — „כדי שלא ישכחו תינוקות תורת עירוב, שאין התינו
קות מכירין מעשה מבוי.” אבל „אם נשתתפו במבוי בפת — סומכין עליו” (לא צריכים עירובי חצרות נוסף).**
פשט
צריכים לעשות שניהם — שיתוף מבואות ועירוב חצרות — כדי שילדים לא ישכחו תורת עירוב. אבל אם שיתוף המבואות נעשה עם פת, זה מספיק.
חידושים — דיון רחב
1) הסבר ראשון מדוע תינוקות אינם מכירים במבוי:
הילדים משחקים בחצר, לא במבוי (הרחוב הגדול יותר). הם רואים רק בחצר שמותר לטלטל מבית (רשות היחיד) לחצר (שנראה כרשות הרבים אבל באמת רשות היחיד כי דלתות ננעלות בלילה). אם עושים רק שיתופי מבואות בלי עירובי חצרות, הילדים לא ידעו שצריכים עירוב.
2) קושיה על ההסבר הראשון:
אם הבעיה היא רק שילדים לא משחקים במבוי, מדוע עוזר כשעושים שיתופי מבואות עם פת? הם עדיין לא משחקים שם!
3) הסבר שני:
הבעיה העיקרית אינה המקום (רחוק), אלא האופן. שיתופי מבואות לא צריכים פת — אפשר להשתמש במאכלים אחרים, שיעור קטן, שפחות ניכר. כוס משקה, מי מלח — את זה תינוקות לא מבינים. אבל פת הם מבינים — „מכירין בפת.” כשעושים שיתופי מבואות עם פת, הילדים כן רואים שעשו עירוב (אף על פי שזה רחוק), כי פת ניכרת ומוכרת להם.
4) המשמעות:
ההבדל בין „מכירין” ו„אין מכירין” אינו גיאוגרפי (חצר מול מבוי), אלא איזה מאכל משתמשים. פת ניכרת, מאכלים אחרים אינם ניכרים לילדים.
5) שאלה נוספת:
בעירובי חצרות הולכים גם כל ערב שבת לאסוף — מדוע ילדים לא ישתתפו גם בשיתופי מבואות? התשובה: בשיתופי מבואות עם מאכלים אחרים (לא פת) השיעור קטן, זה לא ניכר, ילדים לא מבינים את זה. רק כשמשתמשים בפת — שילדים מזהים — זה מספיק.
—
הלכה י״א — בני חבורה שהיו מסובין
הרמב״ם: „בני חבורה שהיו מסובין בבית וקידש עליהם היום — פת שעל השולחן סומכין עליה משום עירובי חצרות. ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף — סומכין, אע״פ שהן מסובין בחצר.”
פשט
כשקבוצת אנשים יושבים יחד בבית ושבת נכנסת, יכולים לסמוך על הלחם שעל השולחן כעירובי חצרות, בלי צורך לאסוף עירוב פורמלי. לשיתופי מבואות אפשר גם לסמוך על הלחם, אפילו כשהם יושבים בחצר (לא בבית).
חידושים
1) „בני חבורה” — מי הם?
אנשים שגרים באותה חצר (או מבוי), שיושבים יחד בכניסת שבת. מכיוון שהם שותפים אמיתיים באותה פת בשעת כניסת שבת, זה אוטומטית נעשה עירוב.
2) חקירה — האם „פת שעל השולחן” פירושו דווקא פת:
מתעוררת חקירה האם „פת שעל השולחן” פירושו דווקא פת, או אולי כל המזון שמונח שם. המסקנה היא שלעירובי חצרות צריכים דווקא פת, אבל אולי במקרה זה לאו דווקא, כי העיקר הוא שהם ממש שותפים באכילה.
3) הבדל בין עירובי חצרות ושיתופי מבואות לגבי מקום הנחה:
עירובי חצרות צריכים להניח בבית, לא בחצר. לכן, כשהם יושבים בבית — אפשר לסמוך לעירובי חצרות. אבל שיתופי מבואות אפשר להניח אפילו בחצר — לכן הרמב״ם אומר „אע״פ שהן מסובין בחצר” — זה עובד לשיתוף אבל לא לעירוב חצרות. זה הפשט של ההבדל בלשון הרמב״ם.
—
הלכה — זכייה: אחד מזכה לכל בני החצר/מבוי
הרמב״ם: „לוקח אחד מבני החצר פת אחת ואומר הרי זה לכל בני החצר, ואין צריך לקבץ מכל אחד ואחד. אבל צריך לזכות לו על ידי אחר.”
פשט
אדם אחד יכול לקחת לחם (לחצר) או אוכל כשתי סעודות (למבוי) ולזכות לכולם. לא צריך ללכת לאסוף מכל אחד. אבל צריך לזכות דרך אחר — אי אפשר להחזיק בעצמו את העירוב ולומר „זה לכולם.”
חידושים
1) מדוע צריכים „על ידי אחר”:
מילים בלבד („הרי זה לכל בני החצר”) אינן מספיקות — צריך להיות מעשה של העברה. אי אפשר להקנות משהו שמחזיקים בעצמם ביד.
2) מי יכול להיות ה„אחר”:
אפשר להשתמש בבני ביתו הגדולים (אשתו, עבד עברי גדול), אבל לא בני ביתו הקטנים (קטנים, עבדים ושפחות קטנים שלו). הטעם: בקטנים שלו ידם כידו — מה שהם זוכים הוא אוטומטית שלו, כך שזה כאילו הוא מזכה לעצמו.
3) אשתו — קושיה:
לאשתו יש גם דין ש„מה שקנתה אשה קנה בעלה” — אז היא גם צריכה להיות כמו ידו כידו? התירוץ: לאשתו יש רשות עצמאית — „מציאת אשה אין לבעלה רשות בה” (או לפחות יש לה מדרגה של עצמאות שאין לקטן שלו). לכן היא כן יכולה לזכות לאחרים.
4) שפחה קטנה שאינה שלו:
הרמב״ם אומר שאפשר לזכות דרך שפחה קטנה (שאינה שלו). הטעם: קטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדרבנן. מדאורייתא קטן לא יכול לזכות לאחרים, אבל מכיוון שעירוב הוא רק מדרבנן, הרבנן מתירים לקטן לזכות. רק לא הקטן שלו (בנו/עבדו הקטן), כי שם הבעיה היא ידו כידו — לא בעיית הקטנות.
5) האם צריכים להודיע לבני החצר:
נדון האם זה כדי שידעו שמותר להם לטלטל (מעשית), או שזה דין בזכייה עצמה (שאי אפשר לזכות בלי ידיעה). מוזכר ש„זכין לאדם שלא בפניו” — אבל אולי צריכים להודיע.
—
הלכה — זמן העירוב: מתי עושים את העירוב
הרמב״ם: „אין מערבין… אלא מבעוד יום. מערבין בין השמשות… אפילו שספק מן היום ספק מן הלילה.”
פשט
עושים את העירוב ערב שבת. אפשר גם לעשות בין השמשות.
חידושים
העירוב צריך להתקיים כשהשבת נכנסת — „דעתיה” צריך להיות בשעת כניסת שבת (בין השמשות).
—
הלכה — העירוב צריך להיות ראוי לאכילה בין השמשות
הרמב״ם: „לעולם צריך שיהא העירוב או השיתוף מצוי ואפשר לאכלו כל בין השמשות. לפיכך אם נפלה עליו מפולת, או שאבד, או שנשרף, או שהיתה תרומה ונטמאת — מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב. ואם הוא ספק מתי נאבד — הרי זה עירוב, שספק עירוב כשר.”
פשט
העירוב צריך להיות קיים ואכיל לאורך כל בין השמשות. אם הוא נהרס/אבד לפני שבת — זה לא עירוב. אם אחרי חשיכה — כן. בספק — כשר.
חידושים
1) „אפשר לאכלו” — שני היבטים:
(1) העירוב חייב להתקיים פיזית (לא אבד/נשרף/מפולת). (2) הוא חייב להיות מותר באכילה (לא תרומה טמאה). שניהם פוסלים את העירוב אם הם קורים לפני בין השמשות.
2) ספק עירוב כשר — הגבלה:
„ספק עירוב כשר” פירושו רק כשהספק הוא האם העירוב נפסל (ספק מתי נאבד). זה לא אומר שכשחצי העיר אומרת שיש עירוב וחצי העיר אומרת שאין, אפשר לטלטל.
3) „הלכה כדברי המיקל בעירוב” — הגבלה:
הכלל שהולכים לקולא בעירוב נוגע רק כשמדאורייתא מותר לטלטל (כלומר, זו רשות היחיד מדאורייתא, רק מדרבנן צריכים עירוב). אבל כשיש ספק האם יש איסור דאורייתא (למשל ספק האם זו רשות הרבים), צריכים להחמיר — ספיקא דאורייתא לחומרא. אסור לערבב את שני הענינים.
—
הלכה — נתנו העירוב במגדל וננעל עליו ואבד המפתח
הרמב״ם: „נתנו העירוב או השיתוף במגדל וננעל עליו ואבד המפתח קודם שתחשך — הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב.”
פשט
אם הכניסו את העירוב למגדל (ארון/כספת), והוא ננעל, והמפתח אבד לפני שבת — העירוב אינו תקף, כי אי אפשר להוציא אותו בלי מלאכה בין השמשות.
חידושים
1) „מגדל” לא פירושו מגדל/בניין, אלא ארון או כספת נעולה.
2) היסוד:
כדי להוציא את העירוב צריכים סתירת כלים — לשבור את המנעול או הדלת. זו מלאכה דרבנן, שמותר לעשות בין השמשות לצורך מצווה. אבל זה לבדו לא עוזר — העירוב נחשב כ„אבד” (אבוד), כי הוא אינו ראוי מבעוד יום בלי מלאכה.
3) מדוע לא ללכת לחפש את המפתח?
„אבד” פירושו כאן כמו „אבד עירובו” קודם בפרק — הוא באמת אבוד, לא יודעים איפה הוא, ואי אפשר למצוא אותו.
4) הבדל בין מקלקל וסתירת כלים:
מקלקל אינו מלאכה דאורייתא, סתירת כלים היא מלאכה דרבנן — אבל סוף סוף, העירוב פסול כי הוא לא „ראוי מבעוד יום.”
—
הלכה — הפריש תרומת מעשר בתנאי שלא תהא תרומה עד שתחשך
הרמב״ם: „הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה והתנה עליה שלא תהא תרומה עד שתחשך — שהרי עדיין טבל כל בין השמשות” — העירוב אינו תקף.
פשט
אם אחד הפריש תרומה בתנאי שתחול רק בלילה (כשנעשה שבת), העירוב פסול, כי בין השמשות המאכל עדיין טבל (לא כשר לאכילה), והעירוב צריך להיות ראוי מבעוד יום.
חידושים
1) ראיה לכלל „צריך שיהא ראוי מבעוד יום”:
העירוב חייב להיות כשר לאכילה עוד לפני שבת. אם בין השמשות הוא עדיין טבל, הוא לא ראוי.
2) קושיה:
בדיוק ברגע שנעשה שבת התנאי מתקיים והמאכל נעשה כשר — מדוע זה לא יתקבל? התירוץ: העירוב צריך להיות ראוי מבעוד יום — עוד לפני בין השמשות, לא רק ברגע החשיכה.
3) לבין השמשות יש קדושה לעצמה:
זה לא סתם ספק האם זה יום או לילה, אלא זה זמן בפני עצמו עם דינים משלו. העירוב חייב להיות מוכן לפני בין השמשות. בין השמשות הוא „זמן ההיווצרות” — זה כשהשבת נעשית, כשהעירוב קונה שביתה, כשמוקצה נקבע, כשעירוב תחומין ועירוב חצירות פועלים. הרבה הלכות תלויות ברגע הזה — לכן העירוב חייב להיות ראוי לפני הרגע הזה.
4) אפשר כן להפריש תרומה ערב שבת בתנאי:
רואים מכאן שאפשר כן להפריש תרומה ערב שבת בתנאי שתחול מאוחר יותר — אף על פי שאסור לתרום בשבת עצמה, אפשר לעשות תנאי מקודם. הבעיה היא רק שהחלות באה מאוחר מדי לעירוב.
—
סיום פרק א׳
עד כאן פרק א׳ — למדנו את עיקר הלכות עירוב חצירות ושיתוף מבואות — הלכות היסוד של עירוב חצירות ושיתוף מבואות: הדין מהתורה, האיסור מדרבנן, טעם תקנת שלמה, במה עושים עירוב, שיעורים, מקום הנחה, ברכה, זכייה, זמן, וראוי לאכילה בין השמשות.
תמלול מלא 📝
הקדמה להלכות עירובין — מצוות עשה מדברי סופרים
פתיחת השיעור
טוב, אנחנו הולכים ללמוד רמב״ם. אנחנו הולכים להתחיל בעזרת השם הלכות עירובין. אנחנו כבר סיימנו את שלושים הפרקים של הלכות שבת ברמב״ם, ושם כבר למדנו גם את היסודות שעליהם אנחנו הולכים ללמוד כאן הלאה. אנחנו כבר למדנו שאסור לטלטל במצבים מסוימים מחצר אחת לשנייה, ואנחנו למדנו שאסור לצאת החוצה מתחום שבת.
בהלכות עירובין הכניסו תיקונים לשתי הבעיות. כיצד מותר לטלטל בחצר אחת או במבוי אחד מרשות לרשות? וכיצד מותר ללכת יותר מתחום שבת? והטריק, העצה, הפתרון לשתי הבעיות הוא דרך משהו שנקרא עירוב. זה מה שמאחד את הענין של התיקון, הפת שמתקן את ענין ערוב חצרות, והפת שמתקן את ענין תחום שבת, כפי שנלמד פחות או יותר.
נכון. אז בואו נאמר קודם את ההקדמה. גם צריך לומר תודה לנדבני השיעור, שהם מספקים את פת העירוב שמחבר את כל היהודים. דבר שמחבר יהודים הוא הפת, והדעת שמכניסים לפת, זה ר׳ יואל ורצברגר וכל שאר שומעי השיעור, משתתפי השיעור. הרי יש שומע כעונה בשיעור. אפשר לעשות חקירה אם שומע כעונה עוזר בטלפון, אבל על תלמוד תורה שומע כעונה עוזר בוודאי. אז כל אחד ששומע את השיעור הוא כאילו אומר את השיעור, כמו שומע כעונה. אמנם זה קצת יותר עבודה לומר את השיעור מאשר לשמוע את השיעור, אבל אנחנו מעריכים כל אחד ששומע את זה, וכל אחד ששולח כסף, וכל אחד שמחזק את הענין. ועכשיו נלמד את המצווה של הלכות עירובין.
ההקדמה של הרמב״ם: “מצות עשה אחת, והיא מדברי סופרים, ואין בה מנין”
דובר 1: כן? כן. אז בואו… המילים “מצוות הלכות עירובין” זה הכותרת של הרמב״ם?
דובר 2: לא, לא, אני עשיתי את הכותרת, כי בתחילת כל הלכה כותב הרמב״ם אילו מצוות יש. אז בואו נלמד מה הוא אומר.
אוקיי, אומר הרמב״ם הלכות עירובין, אומר הרמב״ם כך: מצות עשה אחת, והיא מדברי סופרים, ואין בה מנין.
פשט דברי הרמב״ם
בואו נסביר מה הוא מתכוון לומר. ברוב ההלכות הוא מתחיל שזה המשך… הרמב״ם עשה את ספרו, שבהקדמה למשנה תורה הוא מנה את כל תרי״ג מצוות, ואלו הן התורה שבכתב של המצוות, ואחר כך הרמב״ם מאריך בכל אחת, הוא נותן את התורה שבעל פה, כל ההלכות עם הדרבנן, אני מתכוון, ההלכות מהגמרא, מהמשנה, מהענין. אז הסדר שלו הוא, מתחילים במצוות עשה, וממשיכים להלכות. כאן הוא גם השאיר את אותו סדר, אף על פי שזה שונה, כי אין לו כאן ממש מצוות עשה, כי כל הדבר הוא מדברי סופרים. אבל זו מצוות עשה, הוא קורא לזה מצוות עשה מדברי סופרים. אף על פי שבדרך כלל הוא לא מונה שום דברי סופרים, הוא לא מנה שיש לו מנין של מצוות דברי סופרים. לכן הוא אומר “אחת מן המנין”, שאינה מהמנין תרי״ג, וגם אינה מאיזה מנין, כי הרמב״ם לא עשה את המספר שאנשים יודעים, שבע מצוות דרבנן. הרמב״ם לא כתב נראה שיש שבע מצוות דרבנן.
דיון: שיטת הרמב״ם במצוות דרבנן
כבר דיברנו על זה בשיעור, אבל פעם הסתכלתי ברשימה שאנשים אומרים שבע מצוות דרבנן, המציא את זה איזה אחרון, רבי דוד, זוכר מי?
דובר 1: זה כתוב בספר חרדים, לא?
דובר 2: זה כתוב לפניו?
דובר 1: מאוד מאוחר.
דובר 2: כן, זה ממש אחרון של אחרון. אני מתכוון, אחרון מפולין אחורה. הענין הוא, הענין הוא, הוא אומר שזה 620, כסדר תרי״ג פלוס 7. אוקיי. אומר הרמב״ם, “אחת מן המנין”, ו״ביאור מצוה זו בפרקים אלו”, ובפרקים הבאים הרמב״ם מסביר.
למה הרמב״ם קורא לשני הנושאים “מצוה אחת”?
כן, צריך לומר עוד שני דברים. כלומר, קודם כל, לכאורה זה יותר ממצווה אחת, כי בהלכות עירובין, במסכת עירובין, יש שני דברים שיש להם מעט מאוד קשר אחד לשני, ששניהם נקראים עירוב, נכון? אחד הוא הנושא של עירוב חצרות, שאם כבר מדברים, עירוב חצרות הוא בעצם איסור עם היתר עליו, אמת? הוא יסביר זאת בבירור בפרק הראשון, אבל האיסור לטלטל אפילו במקום שיש כן מחיצות, אבל זה יותר מדירה אחת, יותר מאדם אחד גר שם, וההיתר על זה הוא עם פת, שיתופי מבואות אותו דבר. אחר כך עירוב תחומין הוא רק היתר, שאם רוצים ללכת יותר מתחום שבת, יש עצה דרך זה שמניחים פת. או חתיכת לחם, מאכל, באמצע. גם יש איסור, כי באמת יש שני אלפים אמה, ואני אומר, בשניהם יש את הדבר שהחכמים הוסיפו חומרא, ואחר כך הוסיפו היתר לחומרא.
דיון: הקשר בין עירוב חצרות ועירוב תחומין
דובר 1: מה שאני מתכוון לשאול, האם הפת יכולה לעזור לשני אלפים אמה, לשני אלפים… אין חילוק, כי איך זה נוגע? זה מה שאפשר ללכת. זה יותר משני אלפים אמה.
דובר 2: אז, לכאורה הקשר בין שני הדברים הוא רק ששניהם נקראים עירוב. הרמב״ם יאמר זאת בעצמו, אם אני זוכר מאוחר יותר, למה קוראים לזה עירוב לשניהם. אבל בכל אופן, לא באמת אותה מצווה. אם היתה רשימה אמיתית של מצוות דרבנן, בוודאי היו צריכים למנות עירוב תחומין ועירוב חצרות בנפרד. אבל הרמב״ם קורא לזה מצווה סתם כי זה בא בכותרת של הספר הזה.
שתי ההלכות במשנה תורה שיש להן כותרת “מצוה מדרבנן”
ואם אני זוכר, בכל ספר משנה תורה יש רק שתי הלכות שבכותרת כתוב מצוות דרבנן. אף על פי שיש יותר הלכות, כן, מסכתות, קבוצות הלכות שהן סתם דרבנן. זה בטוח, בכל, כמעט בכל יש גם דרבנן. כמו שהרמב״ם אומר בשורש א׳ לגבי הבה״ג שמנה מצוות דרבנן מסוימות, והרמב״ם אומר הוא לא מבין מה הוא עושה, כי אם צריך למנות דרבנן יש אלפי מצוות דרבנן, בעיקר מצוות לא תעשה, נניח, כי רוב הפעמים החכמים עושים גדרים, אבל יש גם מצוות עשה דרבנן.
לכאורה שתי ההלכות היחידות שיש להן כותרת שכתוב מצוות עשה מדרבנן הן הלכות עירובין והלכות מגילה וחנוכה, שתיהן בספר זמנים. בספרים מאוחרים יותר יש ספרים אחרים, כמו הלכות כלים או הלכות קנין, אני זוכר שבדקנו, אני לא זוכר עכשיו את הרשימה בדיוק, אבל הרמב״ם אומר שהם דינים, הם כמו כללים של… הם לא מצוות. ואחרים הוא לא קורא בשם, יש לו קפידה לכתוב מצווה לכל הלכות. יש הלכות שלא בנויות על מצוות, או לא ישירות על מצוות, נכון? אבל נראה לי שספר זמנים, מאחר שכל הלכות ספר זמנים הן מצוות מדאורייתא, חוץ משתיים, הוא כן כתב מצווה מדרבנן בכותרת. וכאן הוא כתב רק אחת, ובהלכות מגילה אני זוכר שהוא כותב שיש שתי מצוות, נכון? חנוכה ומגילה. אה, נכון, כי זה שתי הלכות בספר אחד, חנוכה ומגילה.
דיון: נטילת ידים ומצוות דרבנן אחרות
דובר 1: נטילת ידים הוא הכניס בתפילה ובקריאת שמע?
דובר 2: נטילת ידים הוא שם בהלכות ברכות, למדנו כבר שהוא לא מנה את זה. לא, הוא לא כתב בפנים שיש תקנת חכמים לעשות נטילת ידים. אומרים שלא פשוט שהוא מקפיד למנות, זה פשוט כי כאן נשארו לו שתי כותרות הלכות שאין מה לכתוב מלמעלה, אז הוא חילק. לא העתיק והדביק, כי הרמב״ם כתב, לא… אני אגיד לך, הרבה פעמים כשמישהו עושה ספר, הוא לוקח את אותה כותרת והוא מעתיק. אבל הוא כן שמר על אותו מבנה. נכון, ואצל הרמב״ם הוא אומר שמישהו לוקח מנין, כי הרמב״ם אומר, למה אני כותב את המצוות? כדי שאזכור שלא שכחתי אחת. הוא אומר, כשאתה עושה את הסכום, אל תמנה את זה, כי זו לא מצווה מהמנין תרי״ג מצוות שעליו בנוי הספר.
למה הרמב״ם הפריד הלכות עירובין מהלכות שבת?
בכלל, למה הרמב״ם הפריד בנפרד הלכות עירובין? כי הגמרא כבר עשתה שבת בנפרד ועירובין בנפרד, והרמב״ם ניסה לחקות את הגמרא. לאו דווקא, אבל סתם הפשט הוא כי הלכות שבת יצא ארוך מאוד, וחז״ל כבר עשו עירובין, ויש קשר. והם דיברו על זה קצת כשלמדו הלכות הוצאה בהלכות שבת.
סדר הרמב״ם וסדר המשנה
אמת שהרמב״ם אומר בהקדמתו לספר המצוות שהוא חשב לעשות על סדר המשנה, והוא הבחין, הוא ראה שזה לא יעבוד למעשה, יש לו סדר טוב יותר. אבל יכול להיות שהוא כן לקח, כמו שאומרים, השראה. הרבה מאוד דברים מהרמב״ם מתאימים כן למשניות, אני מתכוון. יש מסכת סוכה ומסכת ראש השנה. לא בדיוק, אבל הרמב״ם בנוי קצת על סדר המשנה.
החילוק בין עירובין של הרמב״ם ושל המשנה
ואפילו כאן הוא לא עשה כמו המשנה, למה שונה עירובין שבת של הרמב״ם משבת ועירובין של המשנה? כי במסכת עירובין כתוב גם הלכות מחיצות, לא כתוב רק הלכות עירוב חצרות של הפת. הרמב״ם הכניס את כל הלכות מחיצה בהלכות שבת, כי זה בעצם פרטי דינים של איסור הוצאה מרשות לרשות. נשאר בהלכות עירובין רק הדינים של השיתוף, של הפת. בכלל לא נשארו ההלכות של… נשארו הלכות מסוימות, כן, איך מחברים… איך קוראים לזה… חצר שתהיה חצר אחת, אבל הכל רק לגבי הדרבנן של עירוב, לא לגבי הענין של הדאורייתא של מחיצות.
דיון: הלכות הוצאה במשנה וברמב״ם
דובר 1: ובגמרא גם, אני מתכוון במשנה יש גם חלק גדול מההוצאה כתוב בשבת, מוציא מרשות לרשות.
דובר 2: כן, אבל כל הלכות תיקון מחיצות, כן, אתה צודק, כל הלכות פסי ביראות הרמב״ם שם בהלכות שבת, ובמשנה זה בהלכות עירובין, במסכת עירובין, פסי ביראות. כן, בדיוק, כל הדברים שהם עושים את המחיצה או את הרשות, לא שהדיורים יהיו אחרת, הוא שם בהלכות שבת.
אבל אני אומר שבשבת, במשנה גם לא ממש מחולק, כי הוצאה יש גם בשני המקומות, מוציא מרשות לרשות, דינים שונים על זורק, מוציא.
דובר 1: כן, זה אני אומר, אבל המשנה קצת שונה. במשנה יש עיקר איסור הוצאה כתוב כן בהלכות שבת, אבל המחיצות שבה לא כתוב בהלכות שבת על פי רוב.
דובר 2: הרמב״ם כן הכניס את זה.
בכל אופן, זה הנושא של הצלה. אני מתכוון עוד דבר שצריך לדבר על המצווה, עושים על המצווה ברכה.
ברכה על עירוב — “אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב”
אמת, לא על כל דרבנן עושים ברכה, “אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב”. עושים עירוב, בין עירוב חצרות, בין עירוב תחומין, בין עירוב תבשילין. הרמב״ם מבין שזו מצווה דרבנן כמו המצווה דאורייתא של שחיטה. אין חיוב לעשות, אבל אם רוצים לטלטל צריך לעשות את זה. ועל הפעולה שהחכמים תיקנו שאם רוצים לטלטל צריך לעשות, באה מצווה, “אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב”.
דיון: ברכה על מצוות דרבנן
דובר 1: זה קצת שונה. כאן זה כן שונה. אתה משמיע שעושים על כל מצוות דרבנן.
דובר 2: כנראה הוא עשה רשימה של מצוות דרבנן שעושים עליהן ברכה. לא על כל דבר שהרבנן אומרים עושים ברכה.
אבל המילה עירוב עצמה אומרת את זה כבר, כי אם היו חושבים שיש איסור, החכמים אומרים שאסור לטלטל מבית לבית בחצר, סניף שאם רוצה כן יש דרך.
הלכות עירובין — תקנת שלמה ובית דינו
הלכות עירובין, פרק א׳, הלכה א׳ — דין תורה: מותר לטלטל ברשות היחיד
דובר 1:
אבל השם הוא על הפתרון, השם לא על האיסור. מישהו היה יכול לחשוב שהחידוש העיקרי כאן הוא החידוש שהם עלו עם איסור, אבל לא, החידוש הוא שהם עלו עם היתר. האיסור עם ההיתר באותו זמן. נכון, אני אמרתי שהשם של המסכתא והשם של ההלכות הוא על חלק ההיתר, לא על חלק האיסור.
אמת, זה מתאים מאוד למה שלמדנו כל הלכות שבת, שהרבנן אף פעם לא עושים שום איסור שלא בא עם דרך איך לצאת ממנו. כלומר, דבר שיש צורך בו, לא שהם אף פעם לא עושים יותר קשה את החיים, הם רק עושים את הדרך איך צריך לעשות את זה כדי שיהיה שבתי.
טוב, אומר הרמב״ם כך, כן, פרק א׳. פרק א׳, אומר הרמב״ם: “חצר שיש בה שכנים הרבה, כל אחד מהם בבית לעצמו” — חצר שיש בה כמה שכנים, אבל כמה שכנים לא אומר שגרים כמה אנשים בדירה אחת, אז בוודאי היה נקרא דירה אחת, אלא כל אחד יש לו בית אחר בחצר. מה? צריך לברר על זה, אבל כן, בואו נראה. כל אחד גר בביתו שלו בחצר. “דין תורה הוא שיהיו כולם מותרין לטלטל בכל החצר”. שכל השכנים האלה, אפילו הם גרים בנפרד, יכולים להשתתף בחצר. וזה אומר גם בשטח הריק של החצר ששייך לכולם, וגם מהשטח שלהם לחצר, או מהחצר לשטח שלהם. מבתים לחצר ומחצר לבתים. מהבית שלהם לחצר וחזרה.
למה? מפני שכל החצר רשות היחיד אחת היא, כמו ששוחחנו, שזה נקרא רשות היחיד. כשזה מוקף במחיצות, או מה שיש לפי דיני רשויות שלמדנו בהלכות שבת, זה נקרא רשות היחיד. וברשות היחיד הרי ההלכה מן התורה שמותר לטלטל בכולה, אפשר לטלטל בכולה.
דין מבוי — לחי וקורה
ואותו דבר עם מבוי. אבל מבוי כבר למדנו בהלכות שבת שבמבוי יש בעיה, נראה את זה כבר. וכן הדין במבוי שיש לו לחי וקורה. מבוי כבר למדנו שאי אפשר לטלטל בלי לחי וקורה. כלומר, מבוי למדנו הוא קרוב לרשות הרבים, וממילא, זה למדנו שצריך להוסיף משהו שיהיה היכר שכאן מתחילה רשות חדשה, רשות היחיד. מבוי הוא גם סוג של רשות היחיד. הלחי וקורה עוזר לעשות אותו רשות היחיד.
וכן הדין במבוי שיש לו לחי וקורה, שיהיו כל בני המבוי, כל האנשים שגרים בסמטה, שבסמטה יש בתים נפרדים, חצרות נפרדות, יהיו מותרים לטלטל בכולו, שיוכלו לטלטל בכל המבוי. ואותו דבר, מחצירות למבוי וממבוי לחצירות.
למה? שכל המבוי רשות היחיד היא. כן, כאן צריך לזכור שכאן הרמב״ם כבר חילק בין קדושה אמיתית דאורייתא ובין תקנת חכמים. כי מבוי הוא מקום שיש לו שלוש מחיצות, לפחות מבוי סתום, לא מבוי מפולש. ואנחנו הסברנו בהלכות שבת שמדין תורה היו יכולים לטלטל שם, כי זה נקרא רשות היחיד. הלחי וקורה היא תוספת שרבנן שמו, שצריך לעשות היכר.
אבל מה שהוא אומר כאן, שנראה, דיני תורה אמיתיים, הוא מתכוון אפילו מדרבנן היה מותר. אפילו מדרבנן זה מותר אחרי הלחי וקורה. נכון, מדאורייתא זה מותר באמת אפילו בלי לחי וקורה. הוא אמר קודם דין תורה. הוא לא נכנס כאן לחילוק, כמו שמסביר המגיד משנה.
דין מדינה — מוקפת חומה
וכן הדין במדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים, למדו שיש דרך גם להכשיר עיר שלמה, ולעשות שיהיה לה דין כמו רשות היחיד ושיוכלו לטלטל, אם העיר מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים, שיש לה דלתות הננעלות בלילה, שאפשר לנעול בלילה. ואז למדו שההלכה היא שהיא כרשות היחיד, כל העיר המוקפת חומה נעשית רשות היחיד. זהו דין תורה.
שלוש קטגוריות של רשות היחיד מן התורה
כל שלוש הקטגוריות של רשות היחיד שכבר מן התורה מותר ללכת בהן, הן יכולות לשאת כמו שהן, זהו דין תורה. זה פשוט הלך בשלוש רמות, כן? והרמה הולכת: בית, כמה בתים הופכים לחצר אחת, כמה חצרות לתוך מבוי אחד, והרבה מבואות הם מדינה אחת. כל הדברים האלה, כל עוד יש להם מחיצות, נקראים רשויות היחיד, ומותר לטלטל בכל הדבר הזה.
וגם כאן, כמו שהמשנה, הרמב״ם כבר נכנס בדיוק לאיך צריכות להיראות הדלתות הננעלות, הם למדו שלא צריך ממש להיות נעול, אלא ראויות. אוקיי, אבל זה כבר פרטים שכבר למדו.
הלכות עירובין, פרק א׳, הלכה א׳ (המשך) — דברי סופרים: איסור לטלטל עד שיערבו
דובר 1:
אבל, כאן זה שאנחנו רוצים להגיע, אבל יש תקנת חכמים, דברי סופרים, החכמים אסרו, אסור לשכנים לטלטל ברשות היחיד, החכמים אסרו לשכנים לטלטל ברשות היחיד, באחת משלוש רשויות היחיד שהוצאנו, שיש בה חלוקת דיורין, אם גרים שם אנשים נוספים, אם רשות היחיד אחת מחולקת לדיירים אחרים, למתגוררים אחרים, אסור לטלטל, עד שיערבו כל השכנים, עד שעושים את הפתרון.
מה הפתרון? שיערבו כל השכנים, כל השכנים יעשו את מה שנקרא עירוב. מה זה אומר? הם יתערבו כולם דרך העירוב. עירוב הוא לשון של התערבות, הם יתערבו, הם יהפכו לאחד. ההפך מחלוקה הוא עירוב. חלוקה זה מחולק, שיערבו זה שהם יהיו מעורבים כולם ביחד. שיערבו כל השכנים קודם ערב שבת, כמו שהוא כבר הולך לומר מה העירוב ואיך זה עובד.
וההלכה שאסרו, האיסור של החכמים, האיסור הוא עד שעושים את הפתרון. עד שעושים את ההיתר אחד חצר ואחד מבוי ואחד המדינה. השלושה שעכשיו מנה, השלושה עושים את התקנה.
תקנת שלמה ובית דינו — רקע היסטורי
דובר 1:
מתי זה דברי סופרים? מתי זה התחיל? כאן נאמר, תקנת שלמה ובית דינו. זו תקנה של שלמה ובית דינו.
אנחנו כבר יודעים שדברי סופרים לא אומר דור מסוים, זה רק בדרך כלל אומרים כשהגמרא אומרת “רבנן” זה אומר הדברים שעומדים בגמרא. יש אולי דברים שדברי נביאים זה אחרת, אבל הקטגוריה של דאורייתא ודרבנן, כל מה שלא ניתן למשה מסיני נקרא דרבנן. היו דברים שעומדים בישעיהו הנביא למדנו אתמול. כאן הוא אומר שזו תקנה של שלמה ובית דינו. זה מעניין. זה היסטורי…
דובר 2:
כן, אני רק רוצה לומר, לא, אני מתכוון שנותנים הקדמה קצרה שאתה אמרת, אתה צודק, אין חילוק להלכה מתי עשו את זה, ולא אומרים. על דאורייתא אתה יודע, כל דאורייתא הקב״ה נתן בהר סיני בארבעים יום, ארבעים שנה, מה שזה לא יהיה. אבל דרבנן, זה מזמן משה, יהושע, משה עד זמן רב אשי ורבינא עוד עשו תקנות דרבנן. משה עצמו, “משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום”, זה דרבנן, כי משה לא קיבל את זה עם תורה שבכתב.
ורוב דרבנן, הייתי אומר רוב דרבנן לא אומרים מתי זה נעשה. מסיבה כלשהי, דברים מסוימים, כמו שלמדנו תקנות נביאים, דברים מסוימים זה מעניין. שלמה המלך גם היה נביא. אז זה מעניין לדעת ששלמה המלך עשה את זה, זה לא עושה את זה יותר חמור או פחות חמור, זה רק ידיעה היסטורית. לדעת לגבי מה יש ענין שזה יותר חמור? אני לא יודע. אם אתה יודע, אתה יודע. למדנו אתמול שעזרא תיקן דין בעונת שבת. זה יותר חשוב. והרמב״ם הולך בהלכה ד׳ לומר את הטעם של התקנה.
דובר 1:
אבל קודם רצית לומר, על מה נכנס שלמה המלך?
דובר 2:
אז בדרך כלל כשהחכמים אומרים שמישהו תיקן דור מסוים, לא כשהם אומרים “רבנן הקדושים” תיקנו, פשוט הם היו שם, הם תיקנו. אבל כשאומרים ששלמה, או יש דברים שלומדים תקנות עזרא, כמו שאומר תקנות משה, למדנו בקריאת התורה כמו שאומר תקנות משה, דברים אחרים… למדנו קודם, בית דינו של שם, הרבה לפני קבלת התורה.
דובר 1:
כן, זה לא, זה לא דרבנן.
דובר 2:
צריך לעקוב אחר תקנות חכמים, ללמוד הלכות אישות, איסור וביאה, מתי כן ומתי לא. לכאורה תמיד זה בנוי על זה, על ידיעה מסוימת שיודעים מתנ״ך שהאדם, הדמות, הדמות מתנ״ך היה לו משהו לעשות עם הנושא הזה.
כמו שאומרים משה רבינו תיקן קריאת התורה, זה הגיוני, הוא נתן את התורה, הוא גם עשה סדר מתי קוראים את התורה. אפשר לראות רמזים אפילו בחומש, הוא עשה הקהל, הוא עשה דברים של קריאת התורה.
או אומרים שעזרא עשה שיעור אכילה, מחזיר עטרה ליושנה, או שיהיו מחוברים בחמישי, כי עזרא תיקן את סדר החיים של היהודים בכניסת בית שני, כמו הגשמיות, הוא תיקן תקנות, רואים בספר עזרא גם דברים כאלה.
אם אומרים ששלמה המלך תיקן עירוב, והגמרא אומרת עירוב ונטילת ידים, צריך להבין מה הקשר של רמת שלמה המלך בהיסטוריה היהודית של תנ״ך, למה היו אומרים שהוא עשה את התקנות, כן?
חידוש בשם רב האי גאון — למה דווקא שלמה המלך
על זה מצאתי תשובה בשם רב האי גאון, שהוא אומר פשט. הוא לא שואל ממש את השאלה, אבל שאלו אותו שאלה דומה. שאלו אותו, מה הפשט, לא רחצו את הידיים? מה עשו לפני כן? לא עשו עירוב? זה מאוד קשה, למה לא היו נושאים? שאלה מעניינת, למה לא? לא הייתה תקנה. זו השאלה האמיתית של רב האי גאון.
הוא אמר תורה יפה. הוא אומר שאנחנו הולכים ללמוד בקרוב, כבר למדנו קצת, שבמחנה יש הרבה דברים המותרים במחנה. במחנה, כשהולכים למלחמה, יש ארבעה דרבנן שמותרים. שניים מהם הם עירוב ונטילת ידים. במחנה פטורים מלעשות עירוב, וגם פטורים מלרחוץ את הידיים.
הוא אומר שרואים בתנ״ך ששלמה המלך נקרא הראשון שהיה לו “איש מנוחה”, כן? הוא איש מנוחה, היה לו שלום. בשנותיו התחילו להיות שלום עם היהודים, יצאו ממצב המחנה, יצאו מהמצב של מחנה. אפשר לומר שכל תקופת השופטים לפני דוד המלך הייתה בחינה של מחנה, אז היו ממילא פטורים מעירוב.
לא צריך לומר שהוא אומר כך הלכתית שהיו פטורים, אפשר לומר פשוט שעדיין לא הייתה המציאות. רק שלמה המלך בנה את הבירה היהודית הראשונה, ירושלים, המשכן היה בנוי בירושלים, הוא עשה את העיר, ועיר מתחילה את כל הדין של עירוב ועוד, ודלתות היורדים נראה שזה נעשה לאנשים שגרים באופן מיושב, כשבשדה לא שייך הדלתות היורדים.
אז לכאורה זה הסוד, אז עירוב קשור לבניין בית המקדש, לבניין ירושלים.
עירוב חצרות — תקנת שלמה המלך
הלכה ג׳ — אוהלים, סוכות, מחנה, ושיירא
וכן, לא חצר בלבד, לא רק כשיש חצר מסודרת עם בתים, אלא אף יושבי אהלים או סוכות, אנשים שגרים בבתים זמניים, כמו אוהלים או סוכות, או מחנה שהקיפוה מחיצה, או מחנה, קבוצה של יהודים, צבא, שמוקף במחיצה, אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם, גם אסור לטלטל, כי בסופו של דבר זה אותו דבר, אם יש דיירים אחרים באותה רשות היחיד, גם על זה יש את תקנת חכמים שאסור לטלטל מאהל לאהל, אלא עושים את אותו לשון כמו עירוב.
אבל עיר שהקיפוה מחיצה, זה רק מחנה, מוקף מחיצה. מחנה אומר יותר בקביעות.
חילוק בין מחנה לשיירא
אבל שיירא, שיירא שנודדת שהקיפה מחיצה, זה אחרת, כי השיירא נקראת כמו משפחה אחת, כמו משפחה גדולה. הם נודדים ביחד, הם נוסעים למרחקים ביחד, ואפילו הם הקיפו מחיצה, ואפילו אם הם הקימו אוהלים שונים, “אין צריך לערוב, ואין מוציאין מאהל לאהל בלא עירוב, לפי שהן כולם מעורבין”. הם יכולים לשאת מאוהל לאוהל בלי עירוב, “לפי שהן כולם מעורבין”, הם כבר מעורבים. כאן הוא משתמש במילה “תערובי קהילה” הוא מתכוון שעושים את הטריק שעושה אותם מעורבים את הפת של עירוב, אבל הם כבר מעורבים בלי לחם. “ואין אוהליהם קבועין להם”, האוהלים לא קבועים, הם קבוצה אחת. אתה רואה שכשנוסעים ביחד בשיירא הם הופכים כמו אחד. אחרת ממחנה שהולך ביחד.
זה מעניין, צריך לדעת למה מחנה, למשל צבא, נחשב גם על דבר זמני כזה, אפילו אם הם כבר התייצבו שלושה ימים לפני שבת, שלמדנו אתמול שמתחילים את המלחמה. אבל אוקיי, הוא אומר ששיירא יותר מורגלים אחד עם השני, הם נוסעים דרך ארוכה, נקראים “יכולין לערוב, ואין אוהליהם קבועין להם”. אפילו הם כל אחד באוהל שלו, אבל זה רק תוספת, אני יודע, לצניעות, אבל בעצם הם כולם מורגלים אחד עם השני.
קושיית בית יוסף
טוב, אומר הרמב״ם… כן, בית יוסף מתקשה, אני רואה, אנחנו עכשיו זכרנו, כי מחנה באמת יש פטור, אז צריך לעשות איזה חילוק. על ההוא מדובר על מחנה שנוסע, אבל כשכבר עשו איזה מחנה מיושב הופך כן לחיוב. צריך להבין את זה.
המחנה עומד שמונה ימים סתם, השיירא עומדת ממש רק לשבת. זה אומר, אולי המחנה הוא מתכוון לא מלחמה, סתם מחנה, עשו קמפ, מחנה בית יעקב, אני יודע מה. זה לא מחנה, זה מחנה, זה לא עיר, אבל זה דבר קבוע. השיירא זה הפשט, עשו את האוהל רק לשבת, כן, במוצאי שבת נוסעים הלאה, זה לא דבר קבוע. והאנשים של השיירא מתנהגים כמו משפחה אחת, הם נוסעים ביחד, אז לא צריך… כן, אתה אומר שני דברים בשיירא. הוא אומר קודם כל, “כולם מעורבין”. אתה יודע, במחנה כולם אוכלים מאותו טבח, צריך לדעת, גם האוהלים לא קבועים.
אוקיי, אז הרמב״ם…
הלכה ד׳ — הטעם לתקנת שלמה
“למה תיקן שלמה דבר זה?” למה שלמה תיקן את הדבר הזה, אני מתכוון את האיסור, את האיסור שאסור לשאת באותה חצר או מבוי? אומר הרמב״ם, “כדי שלא יטעו העם ויאמרו”, כדי שהעולם לא יטעה. ואנשים היו יכולים לעשות חשבון רע כזה, היו אומרים כך, “כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושוקיה ולהכניס מן החצרות”, הוא היה אומר כך, בדיוק כמו שמותר לשאת מהחצרות, שהם רשות היחיד, לרחובות המדינה. רחובות המדינה הוא מתכוון כאן למדינה הננעלת בלילה, כן? אז כשאדם מסתכל, הוא היה רואה איך נושאים ממשהו שנראה לו כמו רשות היחיד למשהו שנראה לו כמו רשות הרבים, כי יש רחובות בעיר. אה, זה לא באמת, זה רשות היחיד כי יש דלתות נעולות, אבל הוא רואה איך נושאים לרחובות ושווקים, ואחר כך לא עושים יותר עירוב חצרות, הוא יחשוב, “אף כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס מן השדה למדינה”, מותר גם מהרחובות אפשר לשאת לשדה שהוא כרמלית, שכחו את ההלכה של כרמלית, “ולהכניס מן השדה למדינה”.
“ויחשבו שהשדה והמדבר”, מה שלא יהיה, כן, אבל יכולה להיות גזירה לגזירה זה עוד דבר מעניין. הוא היה יכול לומר פשוט, האדם לא יידע שיש דלתות נעולות בלילה.
החידוש העיקרי — הבנת האנשים של רשות היחיד/רשות הרבים
אבל תראה מה הוא אומר כאן, פלא איך… “ויחשבו שהשוקים והרחובות הרי הן רשות לכל הריין כשדות וכמדברות”, הם יחשבו כך, שהואיל וכל אחד יכול להסתובב בשווקים ורחובות, הם לא יידעו, הם יחשבו שזה רשות לכל. “ויאמרו”, הם יחשבו, “שחצרות בלבד הן רשות היחיד”, שהחצרות נקראות רשות היחיד, “ומותר להוציא מן החצרות לשדות ומדברות”. משום שאינה הוצאה מלאכה, יחשבו שהוצאה היא לא מלאכה, ויחשבו שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.
הנקודה היא הלאה, הוא לא אומר שלא יידעו שזו עבירה. מה שהוא אומר זה, שיזכרו, יש שני דברים שאנשים חושבים עושה רשות היחיד ומה ההלכה אומרת עושה רשות היחיד. מה שאנשים חושבים זה שמקום שיש רשות לכל זה רשות הרבים, מקום שאין רשות לכל, נגיד חצר זה רשות ליושבי החצר, אבל זה פרטי. נראה לאנשים, ומבינים אנשים שזה רשות היחיד.
אם, אגב, ההלכה היא לא כך. ההלכה אומרת שאין חילוק. כל העיר יש מחיצות, זה אותו דבר כמו החצר בעצם. כל החצר יש מחיצה אחת, זה רשות היחיד אחת. אבל אנשים לא מבינים כך. אנשים רואים שיש חילוק בחצר או במדינה. זה שייך לכולם, בפנים בחצר שייך רק לפרטי. נראה שבראש שלו זה נקרא רשות היחיד וזה רשות הרבים. נראה שהוא נשא מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא יחשוב שהוא יכול גם לשאת מה שהוא רשות היחיד אמיתית לרשות הרבים, שזה חילוק של מחיצות.
אתה מבין מה אני אומר? הבעיה של האנשים היא שאנשים מתחשבים יותר בדיירים מאשר ההלכה. אה, אני חושב שאתה אומר מאוד טוב. הלשון רשות היחיד, רשות הרבים, מישהו שלא יודע הלכה, נשמע כאילו זה קשור למי מותר להסתובב שם ומי לא. רשות שהרבים מותרים להסתובב, רשות שהיחיד מותר להסתובב. אבל למעשה ההלכה היא שזה לא קשור לזה, אלא זה קשור לאיזה סוג מחיצות יש, איזה סוג קירות. אבל אנשים לא יידעו. ושלמה המלך לכאורה הבין שהלשון, הביטוי של רשות הרבים, זו בעיה.
וגם המציאות היא כך, שכאן מסתובבים יותר אנשים. והוא רואה אדם, הוא נושא ממקום של אדם אחד למקום של הרבה אנשים. אסרו לשאת.
תקנת שלמה — שיסתכלו על דיירים כמו שאנשים מסתכלים
לפיכך, הוא אומר, לפיכך הוא תיקן, תיקן, שלמה המלך תיקן, הוא אסר שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין, שכל רשות היחיד שמחולקת על ידי שיש דיירים אחרים, ויוחס כל אחד ואחד ברשות לעצמו, כל אחד יש לו את הבית שלו בפנים ברשות היחיד, וישאר ממנו, ואחר כך, מלבד רשות היחיד בחצר, ונשאר עוד מקום שהוא ברשות כולן, החלק הפתוח של החצר סביב הבתים, זה המקום שהוא ברשות כולן ויד כולן שוה בו, כל אחד יכול להשתמש במקום, כגון חצר לבתים, החצר לבתים שנחשב אותו המקום שיד כולן שוה בו כאילו רשות הרבים. הייתה תקנת שלמה שיסתכלו על המקום שכל אחד יכול להסתובב שם, וזה נראה כמו רשות הרבים, שיתנו לזה חומרא של רשות הרבים, שיחשבו על המקום הזה כאילו רשות הרבים.
ובמקום שאוחז כל אחד ואחד מן השכנים חלק לעצמו, שלמה המלך גזר שיהא בודאי רשות היחיד. זה אומר, באמת בפנים החצר והבתים אין שום חילוק, שניהם רשות היחיד. אבל מאחר שאנשים רואים חילוק גדול בין הבתים והחצרות, הוא עשה שיתנו הלכה כמו שהאנשים רואים את זה, שהבית הוא רשות היחיד, ומחמירים שהחצר היא… שיחמירו שזה רשות הרבים. זה רשות הרבים, ויהא אסור להוציא מרשות שחולק לעצמו לרשות שיד כולן שוה בו.
הוא אומר לנו מאוד ברור שהבעיה היא הדיירים, שאנשים מסתכלים על הדברים לפי המתגוררים. ובדיוק כמו שאומרין שיש רשות היחיד ורשות הרבים, גם אסור להוציא ממה שנראה כמו רשות היחיד לרשות הרבים. אלא ישתמש כל אחד ואחד ברשות שחולק לעצמו לבד. התקנה של התקנה המקורית, התקנה לפני הפתרון היא, שכל אחד יכול רק להשתמש בבית שלו, אף אחד לא יכול להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא אם מגיעים למשהו שיראה שהחצר היא בעצם רשות היחיד. עד שיערבו כולן, אף על פי שהכל רשות היחיד. אגב, הכל רשות היחיד, ולכאורה לא חסר ה״יערבו כולן”, אבל הייתה הגזירה שרק יוכלו עם עירוב.
תפקיד העירוב — “כולנו מעורבין”
ומהו עירוב זה? – איך מתערבים כל האנשים? מהו העירוב?
אומר הרמב״ם, “הוא שיערבו עצמן במאכל אחד שיניחוהו מערב שבת”. כלומר, מה עושה המאכל האחד? מהי החלות שקורית במאכל? המחלוקת, המחלוקת הוא הכריז, כלומר שכולנו מעורבים, אנחנו כולנו מעורבים, ואוכלים כולנו, אנחנו כולנו צלחת אחת ואנחנו כולנו אוכל אחד. שלא יחשבו שרק בבתים כל אחד נוח עם אנשיו, ובחצר כולם אנשים זרים, לא, אנחנו כולנו גרים בחלק אחד.
עירוב חצרות ושיתוף מבואות – מעשה העירוב, שיעורים והלכות
המשך: המנגנון של עירוב – יצירת שותפות
דובר 1: מעתה, יש להם אוכל אחד, ואין כל אחד ואחד ממנו חולק רשות מחבירו, לאף אחד אין רשות נפרדת, אלא כשם שיד כולנו שוה במקום זה שהוא של כולנו, בדיוק כמו שאנחנו כולנו אחד במקום, בדיוק כמו שכולנו יכולים להשתמש בחלק החצר, כך יד כולנו שוה בכל מקום שאוכל כל אחד לעצמו, גם למעשה כל אחד גם נוח, וכל אחד יש לו גם יד ברשות של האחרים, וראויים כולנו לרשות אחת.
זה מעניין. האנשים היו מסתכלים רק בבתים. זה מעניין, כן. לכאורה האיסור הוא שאנשים יחשבו שהחצר היא רשות הרבים. עשו שהחצר, אוכלים כולם ביחד, והם כולם שותפים. ומכיוון שהם כולם שותפים בחצר, פשוט שלאף אחד גם אין רשות היחיד נפרדת. זה שניהם.
הבעיה היא למעשה זו, שיש הבדל בין הבית והחצר. על ידי שאוכלים ביחד, אין הבדל בין הבית והחצר. בכל מקום כל אחד יכול ללכת. זה מפקיע את הבית. זה מפקיע, משתתפים, מתערבים. מפקיע נראה מיד בכניסה האחרת.
ועל ידי מעשה זה, על ידי עשיית העירוב, על ידי עשיית הלחם, מה עושים? לא יבואו לטעות, אף אחד לא יטעה, וידמו בדעתם שדומה זה לזה, רשות היחיד ורשות הרבים, הוא לא יחשוב שזה דומה לרשות היחיד ורשות הרבים.
שני סוגי עירוב: עירוב חצרות ושיתוף מבואות
דובר 1: ועל ידי מעשה זה, על ידי עשיית העירוב, יש שני שמות. העירוב שנעשה בחצר זה עם זה, התערובת שמתערבים ביחד על ידי הלחם, כל בני החצר, זה נקרא עירוב חצרות. ומין העירוב שעושים במבוי, שבו כל החצרות נעשות חלק אחד מהמבוי, או שזה מבוי זה עם זה, גם כל בני העיר, או זה כאשר העיר שמוקפת חומה, זה שהם יכולים לעשות עירוב, זה נקרא שיתוף.
אותו דבר, שיתוף פירושו שנעשים כולם שותפים, ועירוב פירושו שהם כולם מעורבים. למה עשו שני שמות? אולי כי במבוי אינם ממש מעורבים, אבל הם שותפים. יכול להיות שזו לשון פחותה. אין שום הבדל, זה רק הבדל בלשון, אבל אני חושב אולי זה הבדל.
דובר 2: אחר כך קוראים גם עירוב, אחר כך עושים הלכות עירוב, כן.
דובר 1: אמת, אבל בגמרא קורא לזה תמיד שיתוף. למה? אני יכול לחשוב שזה בגלל זה, לא פשוט שמתערבים. או שהוא מביא את זה על ידי השלכה, וזה פשוט, שיעשו הלכות אחרות עם שני הדברים. אמת, נראה מיד שלא כל ההלכות של עירוב ושיתופין הן אותו דבר, יש שתי מילים כדי שנוכל לדבר על זה בקלות.
חכמת שלמה המלך: איסור עם היתר
דובר 1: טוב, יש כאן את הרמב״ם, במה עושים את העירוב? זה כך, טוב, עכשיו הבנו את הטעם, עיקר התקנה של העירוב, מהי התקנה שלו? זה האיסור וההיתר שבאים ביחד.
ראיתי שהחתם סופר אומר כך, שלכן שלמה המלך היה כל כך חכם, הוא לא עשה איסור, הוא עשה איסור עם היתר, אין דבר כזה בעיה בלי פתרון. כמו נטילת ידיים, הידיים טמאות, אבל יש מהר פתרון, אפשר לשטוף אותן.
דובר 2: אמת.
דובר 1: או כמו הרבנים שעושים פילטר על האינטרנט, יש לך אינטרנט עם פילטר. יודעים שאסור בכלל, זה לא חכם ליב איך, איך אומרים? “חכם בני וישמח לבי גם אני”. לעשות רק איסורים זו לא חכמה, להביא את הפתרון ביחד.
זה בא אצל הרבה, שאומרים כשתיקן שלמה עירוב, לא יודעים אם מתכוונים שהוא עשה את השאלה או את התשובה. התשובה היא שהוא עשה את שניהם. כי יכול להיות אולי כמו שאסור לאסור לפני שיש לך את הפתרון לכך, לפני שיש לך את ההיתר.
דובר 2: כן.
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: אה, יכול להיות בזמן שלמה המלך היו עשירים, היה להם פת לחלק מכל אחד. פת שלמה.
דובר 1: אה, כתוב שהיה לו לאלפי אנשים, כן? “שולחנו של שלמה בשעתו”.
דובר 2: כן, הוא לא הולך לומר פת שלמה.
דובר 1: כאן כתוב עם יוד, לא נראה כמו שלמה, אבל ברמב״ם שלי כתוב בלי יוד.
הלכה ג: במה עושים עירוב חצרות – פת שלמה
דובר 1: “אין מערבין בחצרות”, עכשיו נלמד במה עושים את העירוב, באיזו פת. אומר הרמב״ם, “אין מערבין בחצרות”, אין עושים עירוב חצרות, “אלא בפת שלמה בלבד”, רק עם לחם שלם.
אומר הרמב״ם, אין זה קשור לגודל. אפילו אם זה לחם גדול, אבל אם זה לחם שבור, אפילו “ככר מאפה סאה”, אפילו ככר שהיה צריך בשבילו סאה שלמה קמח, ככר כבד, ככר גדול, אבל “הואיל ופרוסה היא”, שכבר חתוך, “אין מערבין בו”.
אבל להיפך, “אבל אם היתה שלמה”, אם זה שלם, “אפילו היתה קטנה כאיסר”, אפילו אם זה קטן כמו מטבע שנקרא איסר, “מערבין בו”. אפשר. העיקר שיהיה שלם. שלם זה משהו חשוב.
דיון: למה צריך להיות שלם?
דובר 1: מה העניין? יש הסבר למה צריך להיות שלם?
דובר 2: יהודי צריך להיות בשלמות.
דובר 1: לא, אולי כי כשזה פרוס זה כבר מחולק, אז עוד “כל חד לעצמו”, כן? לא, כל אחד יש לו חתיכה מהלחם, זה כבר מחולק. כמו בחצר שזה מחולק. שלם, כולם קורעים חתיכה מאותה חלה, שכל החלה שייכת לכל אחד, כמו שכל החצר שייכת לכל אחד.
דובר 2: לא יודע, אולי.
הלכה ג (המשך): אילו מיני פת
דובר 1: אומר הרמב״ם, “וכשם שמערבין בפת תבואה”, בדיוק כמו שאפשר לעשות מפת של תבואה, כמו מחיטים שעורים, אפשר גם לעשות “בפת אורז ובפת עדשים”, מקטניות, “אבל לא בפת דוחן”, דוחן זה עוד מין קטנית חלשה יותר, “ומיונץ” אי אפשר לעשות.
דובר 2: אפשר עוד לעשות פסוק עכשיו.
שיתוף מבואות – באילו אוכלין
דובר 1: כן, אז השאלה ממה עושים עירוב תלויה איזה עירוב. עירוב חצרות יותר גמור משיתוף מבואות. עירוב חצרות צריך להיות פת, אבל שיתוף…
דובר 2: כן?
דובר 1: כן, אבל שיתוף הוא בפת, בשאר האוכלים. זה מעניין, כי שיתוף לכאורה הוא אולי החמור יותר, יש יותר סיבה לחשוב שאחד יטעה עם מבואות מאשר עם בתים בחצרות. לא יודע, אוקיי, הלאה.
אומר הרמב״ם, “בשיתוף”, כלומר בפת שצריך לקחת מכל בני החצרות למבוי, אפשר להשתמש “אדר פת”, כמו בעירוב חצרות, או שיתופי מבואות. איזה אוכל? אומר הרמב״ם, “כל אוכל משתתפין בו”. כל הדיירים של החצרות במבוי יכולים להיות משותפים, הם יכולים להיות אחד, עם כל אוכל, חוץ מים לבד ומלח לבד, מים לבדם או מלח לבדו לא נקרא אוכל.
בחיים? כגון פטריות, פטריות, וכאלה מיני צמחים שגדלים מן האוויר, אין משתתפין בהם שאינן חשובים כאוכלים, זה לא חשוב כמו אוכל.
אבל עירוב מים ומלח, שני הדברים שלבד הם כלום, אבל ביחד, כשעושים שיתוף איתם, כשמערבים אותם, אז הם נעשים טובים לעירוב, ומשתתפים בזה, כי כך זה נעשה דומה למורייס, מורייס, או איך שאומרים את זה. כבר היה לנו כמה פעמים את האוכל הזה, זה משהו שעושים מים ומלח ביחד עם דג. אז יש אפילו אין את הדג, אבל מים ומלח זו כבר התחלה של אוכל חשוב יותר, אפשר כן להשתמש.
הלכה ד: שיעור האוכל לשיתוף
דובר 1: הלאה, עכשיו נאמר כמה זה השיעור? כמה גדול צריך להיות האוכל שעושים, שכולם יהיו שותפים באוכל?
אומר הרמב״ם, “וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו?” כמה אוכל צריך להיות לשיתוף? כמה זה השיעור? אומר הרמב״ם, השיעור הוא “כגרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי או מבני המדינה”. השיעור של כמה צריך להיות לכל אחד הוא שיהיה גרוגרת. שיעור גרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי או מבני המדינה.
אומר הרמב״ם, כגרוגרת זה שיעור האכילה המינימלי, שמשתמשים בו לשבת, וכל אחד צריך לקבל גרוגרת אחת. זה כמו שיעור שמונה עשרה או פחות, אם יש שמונה עשרה אנשים, שמונה עשרה בתים נוספים בחצר, או שמונה עשרה חצרות במבוי, או פחות.
אבל אם היו יותר משמונה עשרה, אבל אם יש יותר משמונה עשרה אנשים, הקלו. לא דורשים שיביאו כל כך הרבה סחורה שיהיה לכל אחד עשרים חלקים. אז מספיק שיעור שתי סעודות. אז מספיק שמביאים, עושים שותף על שתי סעודות, השיעור של שתי סעודות, שהן כשמונה עשר גרוגרות, שהן כשש ביצים בינוניות. סעודה נראה היא שיעור שלוש ביצים בינוניות, וצריך שתי סעודות, יוצא שמונה עשרה. עוצרים את זה בשמונה עשרה. משמונה עשרה אנשים ומעלה מספיק שיש לאכול לשמונה עשרה אנשים. זה גם מספיק, זה כבר נראה כמו שותף, כמו שכולם אוכלים ביחד מאותו שותף, מאותה קערה.
אפילו אם משתתפין אלפים ורבבות, אפילו אם יש הרבה מאוד שמשתתפים, עשרות אלפים, אפילו זה אלפים ורבבות, גם מספיק השיעור שמונה עשרה. כשזה שמונה עשרה, כבר לא צריך יותר.
דובר 2: טוב מאוד.
הלכה ד (המשך): שיעורים למאכלים שונים
דובר 1: עכשיו נלמד פרטים בשיעור. כלומר, בעצם היכי תמצא של מאכלים שונים, כמה זה השיעור של שתי סעודות, שזה בעצם השיעור שבדרך כלל צריך להיות לשיתוף מבואות משמונה עשרה ומעלה.
דובר 2: כן.
דובר 1: כל אוכל שהוא נאכל כמו שהוא, כל אוכל שהדרך היא שאוכלים אותו כמו שהוא, אוכלים את האוכל עצמו, כגון פת או מיני דגן, או אחרים… זה אומר דברים אחרים שעושים מזונות, זה אומר גם דברים שעושים מתבואה אבל לא לחם, אלא אני יודע, בייגלה. ובשר חי, בשר חי, אם נשתתפו בו, אם השתתפו, עשו שהפת או מיני הדגן או הבשר יהיה האוכל של השותף, שיעורן מזון שתי סעודות, שתי סעודות לשמונה עשרה אנשים.
וכל שילופטן, דבר שמקובל בדרך כלל שזה נקרא אוכל שאוכלים לפת, זה תוספת, בדרך כלל מלכלכים בו פתן, פתן לאכול עם זה את הלחם שלהם, כגון יין מבושל, מעניין, יין מבושל שלמדנו שהוא פחות חשוב, לא משתמשים בו לקידוש, מה עושים עם יין מבושל? שותים אותו עם הלחם. ובשר צלי, בשר צלוי הוא עניין שאוכלים עם הלחם. ומורייס שאמרנו קודם, המים מלח עם דג וזיתים, ומי מורייס של בצלים, מי המורייס של הבצל, לא הבצל הקטן אלא הבצל הגדול.
כל הדברים האלה הם לפתן. אז צריך להיות מזה הרבה יותר שיעור קטן. צריך להיות כמה צריך להיות פת
שיעורי עירוב – פרטי הלכות לפתן ומאכלים שונים
הלכה – שיעורי לפתן: יין מבושל, בשר צלי וכו׳
דובר 1: מה עושים עם יין מבושל? שותים אותו עם הלחם. בשר צלי, בשר צלוי, זה משהו שאוכלים עם הלחם. חומץ ומורייס שאמרנו קודם, המים ומלח עם דג וזיתים, ומי מורייס של בצלים, מי המורייס של הבצל, לא הבצל הקטן אלא הבצל הגדול. כל הדברים האלה הם לפתן. אז צריך מזה הרבה יותר שיעור קטן. צריך להיות כמה צריך להיות לשתי סעודות, כלומר מלח ומים לטבול שתי סעודות זה פחות, זה שיעור קטן יותר כדי לכלכל שתי סעודות.
אני חושב שמי מורייס של בצלים פירושו מה שאנחנו קוראים בצל, כלומר ה, לא, העלים שלו. בכלל אפשר לדבר על עלי בצלים, בצל בא פשוט עם עלים, אנחנו רגילים לא לאכול את העלים בכלל, אוכלים דווקא רק את מי מורייס של בצלים, זה לפתן. ועלי בצלים נראה מיד הלכות אחרות עליהם. כן, הלאה.
הלכה – יין חי: שיעור שתי רביעיות לכולן
דובר 1: ולא כמו יין חי, אמרנו שיין מבושל הוא לפתן. מה קורה עם יין חי? יין חי אינו לפתן, וצריך להיות שיעור שתי רביעיות לכולן, צריך להיות שתי רביעיות לכולם, גם לכולם עד שמונה עשרה.
דיון: למה יין חי רק שתי רביעיות?
דובר 1: יין ושכר, עד עכשיו אמרנו כללים, עכשיו נראה הרבה רשימה של בערך עשרים מאכלים אחרים כמה הם צריכים, וכל השיעורים האלה יהיו בעצם השיעור של מזון שתי סעודות, נכון? כי כאן יביאו דברים שהם נאכל כמות שהוא. אהה, נכון.
יין ושכר, אמרנו גם ששתייה היא אותו דבר כמו אכילה, זה מין אכילה לכל אחד, שתי סעודות יכול להיות שתי סעודות של שתייה. יין ושכר, שתי רביעיות, השיעור של שכר הוא שתי רביעיות. סליחה, זה לא חתוך באמצע, אז שכר למדנו שתי רביעיות, כלומר לא לכל אדם, לכולן מספיק שתי רביעיות עד שמונה עשרה אנשים, ואחר כך השיעור נשאר. בקיצור, שתי רביעיות מספיק לשתי סעודות, בעצם. כי זה לא דבר הנאכל כמו שהוא. לא, זה כן.
דובר 2: יין שייך לדבר הנאכל כמו שהוא?
דובר 1: לא, לא מוסבר טוב. יין חי. הוא אמר יין מבושל הוא לך לך בפיתא. יין חי שיעורו שתי רביעיות לכולן. הוא חוזר כמו פת.
דובר 2: לא, לא שתי רביעיות לכל אדם.
דובר 1: לכולן פירושו לכל אחד ביחד.
דובר 2: לא, מה צריך לכולן?
דובר 1: לכולן לכולם ביחד. אז צריך להיות שזה מספיק.
כך יוצא. היה כתוב כך, אבל אומרים אנו ששיעורן כשתי סעודות. אה, שתי סעודות, והוא אומר ששתי רביעיות.
דובר 2: אולי שיעור שתי סעודות הוא כששה ביצים בינוניות. אולי יין חי פשוט כי הולכים למזוג אותו יהיה יותר?
דובר 1: אה, יין חי, כי כשמוזגים אותו נעשה… אה, הגיוני. כשמוזגים אותו נעשה… נעשה… אה, הנקודה היא… צריך להיות… השיעור למדנו… הנקודה היא משהו אחר. צריך להיות שיעור של שתי סעודות. בואו נהיה ברורים, ברגע שיש לך שיעור של שתי סעודות שלמות לא משנה כמה, השיעור המקסימלי, נכון? וכל סעודה אדם שותה רק כוס יין אחת לפחות, כי זה מספיק להיקרא סעודה. מעתה שתי רביעיות מספיק.
דובר 2: אה, פשוט.
דובר 1: חיים ושלום. כן? נכון? כן, לא, אבל קודם למדנו ששתי רביעיות לקהל גדול צריך להיות… השיעור הוא ששה ביצים.
דובר 2: אבל מה השיעור רביעיות?
דובר 1: זה שתי ביצים. שתי רביעיות. רגע, רגע, אם מדברים על ביצים. רביעיות זה למשקה, לשתייה השיעור הוא רביעיות, נכון? כן, אבל למדנו קודם שעד שמונה עשרה אנשים צריך להיות לכל אדם שיעור, שיעור גרוגרת, ואחר כך, ברגע שיש כבר שיעור שתי סעודות כשמונה גרוגרות כששה ביצים בינוניות, אז מספיק. נו, עכשיו זה אוכל למשקה, אז שתי רביעיות מספיק, או יין חי.
דובר 2: שש רביעיות, כמו שש ביצים?
דובר 1: שישה ביצים בינוניות היה השיעור שמונה גרוגרות. שישה ביצים בינוניות זה אותו שיעור כמו שמונה גרוגרות. שמונה גרוגרות זה לאוכל.
דובר 2: אז שתי רביעיות זה כמו שמונה גרוגרות?
דובר 1: אההה, אתה אומר. אבל מה החשבון? למה שתייה פחות? כי זה שיעור שתי סעודות. שיעור שתי סעודות זה לאדם אחד, לא להרבה אנשים. אדם אחד, גרוגרת אינה שיעור לסעודה. גרוגרת היא סתם אכילה מינימלית. אדם רגיל שיושב בסעודה אוכל שלוש ביצים ורביעית יין אחת. הוא לא שותה שלוש רביעיות יין בסעודה. הוא שותה רביעית יין אחת. מעתה סך הכל שתי רביעיות.
הלכה – שיעורי מאכלים שונים: ביצים, רימונים, אתרוג, אגוזים
דובר 1: ביצים זה שתיים, שתי ביצים. וכנראה אפילו הן ביצים רותחות. מה פירוש הדבר? שוב, המאכלים האחרים צריכים להיות כשיעור שישה ביצים, אבל הביצים עצמן לא צריכות להיות שש ביצים, כי ביצה אחת מספיקה לסעודה.
דובר 2: מה הפשט? מה הבעיה?
דובר 1: ביצה אחת מספיקה לסעודה לאדם.
דובר 2: למה עשו כאן אפליה בין קטניות לביצים?
תרגום לעברית
דובר 1: אני לא יודע מה הפשט. הוא אמר קודם כלל, כמה אוכלים? שיעורן כשמונה גרוגרות. אבל עכשיו הוא אומר לנו דבר אחר. אוכל מסוים.
דובר 2: אבל הוא לא מדבר כאן על לפתן. לפתן הוא אמר מיד.
דובר 1: לא, לא, לא. הרשימה היא לא לפתן.
דובר 2: אבל מה זה לפתן?
דובר 1: לא אוכלים ישירות ביצים. זה דבר שאוכלים יחד עם…
דובר 2: השיעור של לפתן הוא כדי לאכול בו שתי סעודות. בקיצור, עכשיו אתה מגלה פרטים של כמה אוכלים בשתי סעודות מהרשימה של דברים. אבל אני לא מאמין שהוא מדבר כאן על לפתן, כי יין ושמן הוא חישב בלפתן. יין חי שהוא מחשב עכשיו כאן, זה לא הדברים שהוא מחשב כאן הם לא לפתן.
דובר 1: לא, לא, לא, לא. זו לא סתירה. הרשימה היא פשוט פרטים, פרטים, מה שבנוי על שני השיעורים הקודמים הכללים. יש דברים שאוכלים כמאכל, שהשיעור הוא לשתי סעודות, צריך לדעת כמה זה שתי סעודות מהמאכל. יש דברים שהם לפתן, צריך לדעת מה השיעור של לפתן מהסוג הזה של מאכל. והסעיף, ההלכה, אומרת לנו רק פרטים של כל הסוגים האלה כמה זה, כל אחד לפי מה שהוא, איזה סוג שיעור הוא צריך.
דובר 2: אני חושב שכל הדברים שהוא מחשב כאן זה לא לפתן. זה מאכל, ויש שיעור אחר.
דובר 1: לא, לא, הוא פשוט לא צודק. זה פשוט לומר דברים שהם פשוט טעות, לא אמת. אף אחד לא אוכל…
דובר 2: הרי חישבו את זה כך.
דובר 1: לא, אף אחד לא אוכל סעודה מרימונים, אוכלים את זה… לפתן, אוכלים את זה עם ועם הלחם, תמרים נעשו ל…
דובר 2: כל הדברים שמחשבים כאן, כאן הם דברים שאוכלים…
דובר 1: לא, לא אמת, לא אמת.
דובר 2: לא משאירים את זה לעשות. זה מחושב ללפתן.
דובר 1: זה מחושב ללפתן, עכשיו הוא הולך לחשב לא…
דובר 2: לא אמת, לא אמת, לא אמת.
דובר 1: ראיה הוא מחשב לפני זה עם יין, יין מבושל הוא לפתן, יין חי הוא לא לפתן.
דובר 2: אני יודע מה כאן מה הדברים שהוא מחשב, הרשימה היא רק פרטים של דברים, לא… זה לא… אדם לא אוכל סעודה מרימונים, הוא אוכל לפתן, הוא אוכל את זה עם ועם הלחם, ראית?
דובר 1: זה ספק, אני לא מבין מה הוא מנסה.
הלכה – המשך הרשימה: רימונים, אתרוג, אגוזים, אפרסקים, ירק
דובר 1: רימונים – שנים. אתרוג – אחד.
חמישה אגוזים – השיעור של אגוזים הוא חמישה. אפרסקים – חמישה.
ירק – השיעור ליטרא על ירק, בין חי בין שלוק, ומאי בשול ולא בשול – אם זה חצי מבושל, כך שזה ראוי לאכילה, שאפשר לאכול או כשזה מבושל היטב או כשזה בכלל לא מבושל.
אוכלי…
אוכלי תבלין – אוכלי זה שיעור, הוא הולך כבר לומר מה השיעור אוכלי.
תמרים – השיעור כה. גרוגרות – השיעור כה. דבילה טפיח – סוגי פירות השיעור כף.
קישואין – זה משהו… זה דשא משהו שכבר היה קודם, יש מזה מאכל בהמה, יש מזה מאכל אדם, זה כמלא היד.
פול הלח – שעועית טריה, כמלא היד.
חציר…
גם משהו סוג… דשא.
ירקות – זה ליטרא. אטרידים – הרי הם בכלל הירק, ומערבין בהם – הירק שהשיעור הוא ליטרא ירק.
(אטרידים זה כזה… לפת? אני לא יודע איזה דבר).
הלכה – עלי בצלים: תנאי שפצילי
דובר 1: עלי בצלים – אה, קודם הוא אמר את ה… את אמהות של בצלים, עכשיו הוא מדבר על עלי בצלים. אין מערבין בהם אלא אם פצילי – רק אם הם התפצלו, אם הם התחילו לצמוח, מנעשה אורך כולי עלמא מהם זרעס – העלים שלהם נעשו ארוכים, אבל פחות מכן אין אדם אוכל. אם זה עדיין לא כל זה ועדיין לא כך, זה עדיין לא התחיל להתפתח מזה, זה לא נקרא אוכל.
דיון: האם הרשימה היא לפתן או מאכל בפני עצמו?
דובר 1: מה אומר הרמב״ם? “בכל אלו הדברים אמורים כלפתן הן”. הם כלפתן. הם לא דברים שאוכלים עם לחם, אבל מסיבה כלשהי נתנו להם את השיעורים כמו לפתן. “לפיכך נתנו להם שיעורים אלו, וכן כל כיוצא בהן”.
דובר 2: לא, כלפתן פירושו אוכלים את זה כן עם לחם.
דובר 1: אני יודע מה אתה רוצה לנסות עם לחם.
הרמב״ם אומר כאן, “בכל אלו הדברים אמורים”, הם לא… לפתן הוא חישב כמו קודם, אלא כתבלין מקבל זה איזה דין כמו לפתן, ונותנים להם את השיעור. “לפיכך נתנו להם שיעורים אלו וכן כל כיוצא בהן”.
דובר 2: לפתן פירושו כדברים שאינם נאכלים כמו שהן חיים.
דובר 1: בכלל, לפתן הוא במקור שם של משהו, אני לא זוכר מה, אבל הגמרא קוראת לזה לכל דבר שאוכלים אותו יחד עם הפת. אוכלים אותו יחד עם הפת, היום טובלים את הפת בזה. זה אומר שזה לא גוף הסעודה, זה דבר שבא לפת, כמו צד של הסעודה. זה הפירוש. בימינו אני לא יודע מי אוכל פת בסעודה, אבל פעם היה שסעודה באה עם פת, ולזה בא משהו. והדברים האלה, אומר הרמב״ם, הם כמו לפתן.
וממילא יש את כל השיעורים האלה, כי השיעורים הם לא כמה אוכלים לבד, כי לא אוכלים לבד קישואין. אוכלים את זה כחלק מהסעודה. כל השיעורים האלה הם רשימה שלמה של פרטים, בעצם הכל בנוי על הכלל שכמה משתמשים לשתי סעודות, אבל החכמים אמרו בדיוק לכל הרשימה הזו של דברים בדיוק כמה צריך. וכל כיוצא בהן, אתה צריך לחשב בעצמך, וכשזה לא כתוב, אתה צריך לשער כמה משתמשים לשתי סעודות, וזו ההלכה.
הלכה – צירוף מאכלים לשיעור
דובר 1: הוא אומר הלאה, “וכן כל האוכלין מצטרפין לשיעור השותף”. השותף יכול להיות עם יותר מאוכל אחד, צריך להיות חצי מהשיעור וחצי מהשיעור.
הוא הולך עכשיו לחשב עוד שיעורים. הוא חישב ליטרא. הוא כותב את ההלכה של סומריזן, אני לא מבין בדיוק את החקירה. הוא אומר שזה רק בעירובי חצרות, בעירובי תחומין, בשיתופי מבואות, צריך לתת שיעור לכל אחד, שיעור סעודה לכל אחד. לא מצטרפים, לא יכולים להצטרף משני מאכלים למשל. זו המילה, נכון? כך היא שיטת הראב״ד, בפירוש. אוקיי.
הלכה – ביאור שיעורי מדידה: ליטרא, אוכלא, מנה
דובר 1: אה, עכשיו אם אתה רוצה לדעת מה כל המספרים שלמדנו אומרים, הולך אני הרמב״ם לחשב. ליטרא אמירה בכל מקום היא משקל שתי רביעיות. ואוכלא, אומר תבלין הוא כאוכלא, מה זה אוכלא? חצי רביעית. מנה אמירה בכל מקום היא מאה דינרין. מה זה דינר? שש מעות. סלע, הרמב״ם נזכר כאן לומר עוד שיעור. כן. כי המנה, משקל שש שעורות. כי סלע, היא ארבעה דינרין. שוב, המנה היא 100 דינר. דינר הוא שש מעות. מעה היא שש עשרה שעורים. וסלע צריך להיות באמצע. סלע היא גדולה מדינר, וקטנה ממנה. סלע היא ארבעה דינר. כן, זה הכל כסף רומי.
כי רביעית, היא מחזיקת מן היין ומן המים. שיעור רביעית הוא כשמחזיק יין או מים במשקל של שבעה עשר דינר, וחצי דינר. בקירוב. בערך. זה שיעור רביעית.
יצא שליטרא יוצא שליטרא היא משקל חמישים וחמישה דינר. אמת. אם… זה הכל משקל נכון, כי מטבע מודדים כמה כסף, או מה שיש בו. אז אם ליטרא היא שתי רביעיות, ורביעית היא 17.5 דינר, יוצא שליטרא היא 35 דינר. וזה 2 רביעיות. ואוכלא היא רבע. היא חצי רביעית. מה זה חצי רביעית יוצא? משקל דינר וחצי רביעית.
ותדע עוד מספרים. זה השיעור סאה ומקום מקום, זה השיעור שישה קבים. וכמה קב, כמה זה קב? ארבעה לוגים. והרמב״ם כבר חישב את זה. אני מבאר, פעם הוא חישב את זה, איך מודדים רביעית במשקלה. מה פירוש מודדים רביעית זה שבעה עשר וחצי דינר. בערך. כי זה שיעור המידה ושיעור משקל צריך להסביר טוב.
כשלא קטירא, כהילה תלמד על קב, סאה, לוג, כל הדברים האלה, אומר הרמב״ם, איפה כתוב? בהלכות עירובין. הרי אמרתי שאגיד שוב למה? כי אני צריך לומר מספיק דברים רק פעם אחת. כן. אוקיי. היה טוב.
הלכה ז — באילו מאכלים מותר לעשות עירוב
דובר 1: הדבר הראשון שאני צריך ללכת לדעת זה כמה מאכל צריך להיות ל… ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד איזה מאכל מספיק טוב, האם הוא ראוי לאכילה, האם מותר לאכול אותו.
אומר הרמב״ם כך: אוכל שהוא מותר באכילה, אוכל שהוא בעצם מותר באכילה, זה לא מאכל טרף, זה לא מאכל שהוא לא אסור, אע״פ שהוא אסור לזה המערב, אפילו אם לאדם המסוים הזה שעושה את העירוב זה לא כשר, והוא הולך כבר להסביר את המשל על מה הוא מדבר, הרי זה מערבין ומשתתפין בו, יכול האדם להשתמש באוכל הזה לעירוב או לעשות שיתוף. כיצד? משתתפין ביין נסך, כאן בחצר יש אחד נזיר, או… הוא לא יכול לשתות יין, אנשים אחרים כן יכולים. או ישראל בתרומה, זה כבר יותר קיצוני, אפילו אם אנשים אחרים, כהן יכול לאכול את זה, אבל ישראל לא יכול. אפילו אם יש עוד ישראלים לכאורה בחצר, אבל זה כשר לאנשים מסוימים, לא כתוב שצריך להיות כהן כאן.
דובר 2: כן, כתוב, לא למדנו את זה.
דובר 1: וכן הנודר ממאכל זה או שנשבע שלא יאכלנו, וכן גם מי שאסור לאכול את המאכל הזה כי הוא עשה נדר או שבועה, מערבין ומשתתפין בו, יכול האדם שעושה את העירוב או שיתוף להשתמש בזה לעירובין ולשיתוף.
למה? שכל שראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר, הרי ההלכה היא לא אוכל כזה שאפשר ממנו להיות שותפים, זה עדיין עושה שהאנשים יהיו מעורבים באוכל אחד. אה, שזה מאכל שמותר למסוימים.
דבר האסור לכל
דובר 1: אבל דבר האסור לכל, כגון טבל, אפילו טבל של דברי סופרים, אפילו אם זה לא טבל מדאורייתא, זה טבל מדברי סופרים, כבר למדנו למעלה, חוץ מן הדמאי, לא הדמאי, כי דמאי הוא אחרת, נראה. אז טבל פירושו סוג דבר כזה שרק מדרבנן צריך לתת מעשר ותרומה. וכן מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, מעשר ראשון, שלא הורידו את התרומה ממנו. וכן כהוגן, מה פירוש הורידו אבל לא כהוגן?
דובר 2: אולי לא על הסדר?
דובר 1: יכול להיות שצריך לעשות את זה על הסדר, אבל אני לא יודע מה פירוש כהוגן. מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. אה, הוא מתכוון שלא לקחו את התרומה. נותנים מעשר לפני תרומה. אה, לא תרומת מעשר, כך הוא אומר בפירוש. אני לא יודע למה. אוקיי.
וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה. לא פדו את זה כהלכה. מה פירוש לא פדו את זה על כסף או לא לפי ההלכה? אין מערבין ומשתתפין בהן, כי זה אסור לכל האנשים. אפילו זה רק אסור מדרבנן, אבל למעשה כל האנשים לא יכולים להשתמש בזה. אה, זה מדרבנן. זה, נניח, מדרבנן יש דין שצריך להיות כסף צורי, אני לא יודע איזה הלכות אחרות. מה יש לרבנן? עם כל זה, אין מערבין בו, כי אף אחד לא יכול לאכול ממנו.
דמאי
דובר 1: אבל מערבין ומשתתפין בדמאי. דמאי מותר כן. דמאי הוא גם אסור מדרבנן, לפי שהוא ראוי לעניים. דמאי הוא אבל כן ראוי לעניים. ממילא, כמו ששוחחנו שמשהו שראוי לאנשים מסוימים אפשר כן לעשות עירוב ושותף.
מעשר שני והקדש שנפדו בלא חומש
דובר 1: ומעשר שני והקדש שנפדו, שכן פדו, אבל לא עשו לגמרי את הדבר, כי לא נתן את חומשו, שם ההלכה היא שאין החומש מעכב, כי החומש הוא מצווה אבל הוא לא מעכב, מותר לאכול אותו אפילו בלי החומש. ממילא זה עדיין משהו שראוי לשותף ולעירוב.
מעשר שני בירושלים
דובר 1: והולכים הלאה, ומערבין במעשר שני בירושלים. בירושלים מותר לערב עם מעשר שני, מפני שהוא שם ראוי לאכילה, כי שם הוא ראוי לאכילה, אבל לא בגבולין, בגבולין לא. זה לא כמו למשל תרומה, כי זה ראוי לכהן, כי בעיר זה לא ראוי לאף אחד.
הלכה ח — כיצד מערבין בחצרות
דובר 1: אוקיי, עד כאן למדנו במה עושים עירוב. עכשיו הולכים ללמוד מה עושים, מה עושים, מה עושים לעשות את העירוב. ציור המצווה, מעשית.
אומר הרמב״ם כך: כיצד מערבין בחצרות? איך עושים את עירוב חצרות? גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית. לוקחים חלה שלמה מכל בית.
למה צריך מכל בית שלמה? אני לא יודע. אני יודע שלא יוצא שצריך לכל אחד שלמה, אלא אם יש פחות משמונה עשרה, שאז לוקחים לכל… נכון, אבל…
דובר 2: לא, אחר כך הוא הולך לומר שאחד יכול לזכות לכולם. למדת אחר כך שאחד יכול… אחר כך בסימן קס״ח בהלכה אחרת.
דובר 1: האם עירוב חצרות הרי ההלכה של שמונה עשרה?
דובר 2: זה לא עמד עד עכשיו. עמד שעירוב חצרות צריך פת שלימה. אוקיי, עירוב חצרות הוא יותר קל. אז אחר כך יעמוד שאפשר. זה יותר קשה, זה יותר חמור. כל ההלכה שלמדנו שאפשר עד שמונה עשרה למדנו רק על שיתופי מבואות. לא ראיתי שכתוב על עירוב. שם היו מדויקים. כלי גדול הוא רק בני מבוי. עירוב חצרות צריך פת. הוא לא אומר כמה פת בהלכה ח׳. הוא אומר כאן עכשיו. רק למדנו שצריך להיות פת, וצריך להיות שלמה, פת שלמה. ובסימן קס״ח יעמוד שאחד יכול לתת פת לכולם. אבל בהתחלה הוא מתחיל עם המקורי שכל אחד נותן לפחות חתיכת לחם. זה נקרא עירוב, כל אחד מתערב באותה קערה מערבבים פנימה.
איפה מניחים את העירוב
דובר 1: כיצד מערבין? גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית. הרי למדנו שצריך להיות שלמה. אמת. כן. ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר. מניחים את כל החלות בבית אחד מבתי החצר. וזה לא צריך להיות דווקא בבית שבו ישנים, אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בבית האוצר, זה גם טוב.
אבל, אבל זה כשהבית הוא חלק מבתי החצר. אבל אם נתנו בבית שער, אם הניחו את זה בבית שער, בחזית, במסדרון בחזית הבית, ואפילו בית שער של יחיד, אפילו זה בית שער של יחיד, או באכסדרה, או במרפסת, או בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, במרפסת או בחזית הבית, או בבית שאין בו בית חשוב, אינו עירוב. צריך להיות דווקא בבית.
ברכת העירוב
דובר 1: אומר הרמב״ם, כשמקבצין את העירוב הברכה היא כשמקבצים להיות. כי העיקר עירוב הוא, לוקחים ביחד, הולכים סביב ערב שבת, והולכים לכל הבתים, ומבקשים מכל אחד חתיכה. אז לפני זה, לכאורה, עושים. מי שמקבץ עושה את הברכה לכולם. לא שכל אדם שנותן לחם אומר את הברכה. לא, המצווה היא האיסוף. כשלוקחים את זה ביחד, לכאורה, עובר לעשייתן, לפני שהוא מתחיל לאסוף. כן, הוא אומר את הברכה “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב”. כן, זו מצווה דרבנן, אבל גם על מצווה דרבנן עושים “אשר קדשנו”, כך כבר למדנו.
“בעירוב זה יהא מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת”. זה כשמדברים על עירובי חצרות.
למה צריך לעשות את הנוסח? אני לא יודע. מעניין, צריך לומר את זה גם? צריך לומר את זה, כן. אני חושב כך. ירית את העקב שלי או לא? אוקיי.
קטן יכול להיות מקבץ
דובר 1: הרמב״ם, קטן יכול גם להיות זה שהוא המקבץ. “ויש לקטן”, הוא אומר את זה אחר כך. אתה רואה כאן ברכה, אתה רואה כאן איך יש משהו דבר רציני מאוד. קטן יכול גם לעשות את זה. קטן יכול להיות זה שגובה עירובי חצרות.
הלכות עירובי חצרות ושיתופי מבואות – המשך
דובר 2: ואז אז הקטן יעשה את הברכה? או אולי יש קושיא מקובץ לעירוב שכל מי שנותן את העירוב יכול… למה כל אחד? הקטן יכול לעשות ברכה?
דובר 1: הקטן יכול לעשות את הברכה, מובן מאליו. אוקיי. אני לא יודע.
דובר 2: למה לא כל אחד יעשה את הברכה? כי לכל אחד יש חלק במצווה, זה שהוא נותן את הלחם.
דובר 1: המצווה היא לא לתת, המצווה היא לאסוף!
דובר 2: לא, כל הדבר הזה הוא לא מצווה. המצווה היא שהחכמים תיקנו. המצווה מדרבנן, התקנה היא לאסוף. אז המאסף הוא ה… מצד אחד יש את המאסף, אחד נותן ואחד לוקח. אני מתכוון, זה לא… אוקיי. אני שומע, זה כמו המברך, זה לשון יחיד.
בית שמניחין בו העירוב — אינו צריך ליתן פת
דובר 1: “בית שמניחין בו העירוב”, אומר הרמב״ם, יש הלכה כזו, הבית שבו מניחים את העירוב, “אינו צריך ליתן בפת”, הוא יורש מזה שעושים זאת ברשותו.
חזקת מקום העירוב — דרכי שלום
דובר 1: אומר הרמב״ם, “ומקום שהורגלו להניח בו, אם יש שם הדיוט אין משנין אותו”. אם יש בית שרגילים לשים שם את העירוב, ויש שם אדם ענוותן, אין משנים. רק דרכי שלום, רק דרכי שלום, כי האדם שמניחים בביתו חוסך, הוא לא צריך לתת פת.
זה לא בגלל זה. יש לזה דין כבוד, זו ההלכה של חזקות של כבודים. הרמב״ם בפירוש המשניות אומר כך, כי יש להם מזה טובת הנאה שהם לא צריכים לתת, אז מצווה לקחת פעם אחת, עכשיו זה יתחיל לעלות לו כסף לעשות עם פלקס. יש מעשיות של הפסק כבוד. כך הבין הרמב״ם, אני לא רואה את…
עירובי חצרות ושיתופי מבואות — חזקת מקום הנחת העירוב, שיתופי מבואות, והחיוב לערב בחצרות
הלכה: חזקת מקום הנחת העירוב — מפני דרכי שלום
דובר 1:
אם יש בית שרגילים לשים שם את העירוב, פעם אחת שכך הוא, אין משנים. למה? מפני דרכי שלום. מפני דרכי שלום, כי האדם שמניחים את זה בביתו חוסך, הוא לא צריך לתת פת. יש לו כבוד מסוים. זו ההלכה של חזקות של כבודים.
הרמב״ם בפירוש המשניות אומר כך, כי יש להם מזה טובת הנאה שהם לא צריכים לתת, אז אם ייקחו את זה פעם אחת זה יתחיל לעלות לו כסף, כי הוא צריך לתת חלק. זה למעשה פסק ההלכה. הרמב״ם מבין, ואני לא רואה שהרמב״ם לא ישנה שום כבוד. ההלכה היא הכלל של חזקות של כבודים. למה לא משנים את זה? לא כי זה קנין או זכות. אם כבר יש סדר שעובד, לא משנים אותו. זה לכאורה קשור להלכה של “אינהו דאטרחוהו”. שממילא בגלל זה הוא מגיע לו משהו מזה, אז לא צריך לשנות.
דובר 2:
אמת, אתה אומר למה צריך לומר את זה. יכול להיות. כן. אבל אני חושב שזו הלכה כללית, שמפני דרכי שלום היא הסיבה שלא משנים הסכמות מסוימות בין אנשים. מובן כך?
דיון: האם זה כבוד?
דובר 1:
כן, אבל כאן לא קורה… האדם שהניחו את זה בביתו, לא קרה יותר כלום בביתו. זה לא פשוט שביתו נעשה המקום שבו כולם מתקבצים. כולם מעורבים באוכל. כן, ביתו הוא המקום, המקום המרכזי עכשיו, כי יש לו עירוב.
דובר 2:
לא, אני מתכוון שהמילה היא שכולם שותפים באותה פת, וכולם יכולים לאכול אותה בכל מקום. זאת אומרת, כל אחד אמר שביתו עם החצר הוא כמו דבר אחד.
דובר 1:
אמת, אתה אומר.
דובר 2:
שכולם צריכים לבוא לביתו לאכול את הפת? מה הם התייעצו ביניהם?
דובר 1:
לא, הם לא באים לביתו לאכול את הפת. הם רק צריכים אופן שהם לא יוכלו, שהם לא יבואו לשום איסור טלטול.
דובר 2:
מסרו לו את זה בגן אתמול.
דובר 1:
כן, אוקיי.
דובר 2:
למה לא אוכל לומר, שייתנו לו?
דובר 1:
לא, רציתי לומר כך, שאתה אומר כמו שפירוש המשניות מפרש, כך היא הסיבה שלא משנים.
דובר 2:
כן, זה הפשט.
דובר 1:
אמת, יכול להיות. אני לא רואה שזה כבוד. אתה אומר שזה כבוד, אני לא רואה למה זה כבוד. זה לא פשוט שהבית הוא עכשיו המקום שבו הקהל מתאסף. זה לכאורה שבזה כל אחד מראה שהם ביחד והם יכולים לאכול את זה בכל מקום.
דובר 2:
אה, זה בא ממה שאתה אומר ממש טוב, מכל הרשימה של תיקון העולם.
דובר 1:
אין הבדל, אפילו כשאתה אומר שזו זכות, הלאה, למה אי אפשר לשנות? האם ייתנו לו את הזכות? האם ישאלו אותו, האם ייתנו לו את הזכות? כבר יש לו חזקה כזו שהוא חוסך את הכסף? ואה, ובאמת, להיפך, אם לוקחים את התורה, האם ייתנו לו את הזכות לחסוך את כספו? אולי לא, אולי צריך לשנות כל שבוע למקום אחר?
דרכי שלום אומר שלא תמיד הולכים עם הדין, זאת אומרת שמשורת הדין ייתנו לו את הזכות. להיפך, לפי מה שאתה אומר קשה להבין, כאילו ייתנו לו את הזכות לחסוך. אתמול היה כך, היום אני רוצה להיות זה. מה התירוץ? דרכי שלום, תן לזה להישאר, לא צריך לשנות את הסידור.
הלכה: שיתופי מבואות — הסדר
דובר 1:
אוקיי, זה הסדר של עירובי חצרות. מה עושים עם שיתופי מבואות? בעירובי חצרות צריך פת שלמה, אבל שיתופי מבואות, מה עושים? כן? כן, שיתופי מבואות זה לאו דווקא פת ולאו דווקא שלמה. אמרו, כיצד משתתפין במבוי? כך, גובה אוכל כגרוגרת מכל אחד ואחד, או פחות מגרוגרת אם היו מרובין, אם זה קהל גדול אז צריך רק את השיעור של שמונה עשרה רביעיות, שתי סעודות או שמונה עשרה גרוגרות. כך, ומניח הכל בכלי אחד, מניחים את זה בכלי אחד. איפה מניחים את זה? באחת מן החצרות הסמוכות למבוי, או באחד מן הבתים. כאן אפילו בתים קטנים.
אה, כאן אין בעיה. קודם התאגדו הבתים בחצרות, אבל עכשיו מתאגדים החצרות במבוי. כל עוד זה מונח בחצר, לא משנה לי באיזה סוג בית שיש בחצר זה מונח. זה אפילו לא צריך להיות מונח בבית, זה יכול להיות מונח סתם בחצר הפתוחה. לא, לא, זה לא יכול להיות פתוח, נראה מיד. במבוי, אפילו בתים קטנים גם כן מספיק, דהיינו מרפסות. זה חייב להיות כמו שמדברים בעירוב חצרות שלא עוזר שזו רשות השותפין. אבל מניחו באויר מבוי, סתם באוויר, זה לא טוב. זה לא מקום המשתמר, אומרים. מה זה מקום? זה צריך להיות במקום המשתמר. אהא, כשמניחים את זה בחצר, כן, אפשר לשים את זה סתם בחצר, זה לא צריך להיות במקום. אבל, אבל צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח כדי שיהא ניכר, שיהיה ניכר, שאם לא לא ראו איפה זה מונח.
ומברך על מצות עירוב, ואומר בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי, זה הנוסח. שיתופי מבואות, כן, עושים את אותו הדבר בדיוק כמו עירוב חצרות, רק הנוסח שמתאים למבוי.
הלכה: חלקו את העירוב או את השיתוף
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, חלקו את העירוב או את השיתוף, חילקו את עירוב חצרות או את שיתופי מבואות, אף על פי ששניהם בבית אחד, אפילו שני החלקים עדיין מונחים בבית אחד, אבל חילקו אותו, חלקו פירושו חילקו אותו לשני כלים, אחרת ממה שלמדנו את ההלכה שמניחים את הכל בכלי אחד, חילקו אותו, אף על פי ששניהם בבית אחד, אין עירוב. כי כל העניין הוא שהם כולם מעורבים, זה מונח בכלי אחד, ובזה הם כולם נעשים כמו שותפים באותו צלחת. אבל אם זה מונח בשניים, אין עירוב. אבל אם היו יתר כלים מן העירוב ונשמרו ממנו עד ונחבאו בכלי אחר, אם זה רק בכלי נוסף מסיבה טכנית, זה אומר עדיין שהלחם מונח ביחד, יש רק כלי צועק שמונח בכלי ליד זה.
הלכה: שיתופי מבואות ועירובי חצרות — האם צריך את שניהם?
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה שיש מבוי, ובמבוי יש כמה חצרות. אז אם עשו שיתופי מבואות, כבר לא צריך לעשות שבחצר עצמה יעשו נוסף, כי כבר עשו שכל בני המבוי יהיו שותפים באותו לחם. אבל לא, ההלכה היא צריך לערב בחצרות, צריך לעשות עירוב חצרות נוסף. למה? כאן כבר יש חידוש חדש. דיברנו שהסיבה שצריך לעשות עירוב היא כדי שאנשים לא ייראו כאילו מותר לטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים. אז כאן כבר עשו כל היום במבוי שיתוף, צריך עוד לעשות עירוב נוסף בחצר? למה? כדי שלא ישכחו תינוקות תורת עירוב. שהתינוקות לא ישכחו את ההלכה של עירוב. למה? שאין התינוקות מכירין מעשה מבוי. תהיה לך חצר, בחצר יש כמה בתים, בחצר משחקים הילדים, הילדים יודעים מה קורה בחצר. אבל מבוי זה כבר הרחוב הגדול יותר, שם לא הולכים כל כך הרבה ילדים קטנים, אז הילדים לא יודעים מה קורה במבוי. הם רואים רק בחצר שמותר לטלטל ממה שהם רואים כרשות היחיד, הבית, למה שהם רואים כרשות הרבים, החצר. ממילא, יוצא, כל מצוות עירוב היא כדי שלא יטעו, אז כאן הוסיפו את החומרא שכדי שלא יטעו אפילו הילדים, אפילו אלה ש…
אבל באמת כבר יצאו עם השיטה, כי זה לבוגרים, אלה שעוקבים אחרי מה שקורה. ילדים…
דיון: למה תינוקות לא מכירין במבוי?
דובר 2:
אבל… אה, שאין התינוקות מכירין, כי רק אחד מהחצר צריך לתת למבוי, לא כל בית מהחצר. אם כל בית היה נותן…
דובר 1:
כל אנשי מבוי צריכים לתת, פירושו שכל אחד מהמבוי צריך לתת? או מכל מבוי צריך חצר אחד לתת?
דובר 2:
לא, כל האנשים צריכים לתת.
דובר 1:
אבל התינוקות עוקבים אחרי שאחד בא לקחת מהבית?
דובר 2:
לא, הם יודעים רק מה קורה במבוי, הם יודעים רק מה קורה בחצר. תראה, המאורע של זה לא היה במבוי.
חילוק הרמב״ם: שיתוף מבואות בפת
דובר 1:
בוא נסיים את כל ההלכה. ארבע, ואם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו. אה, אז, בוא נחשוב מחדש. ואם… ואם… אז, מה שהוא אומר שכאשר עשו את המבוי צריך נוסף לעשות את העירוב זה כאשר לא משתמשים בפת, כאשר משתמשים באוכלים אחרים. אבל אם משתמשים בפת, אז לא צריך לעשות עירוב נוסף של החצרות, שאין התינוקות מכירין בפת. כאשר עושים מבוי, שיתוף מבואות על פת, אז הילדים כן עוקבים.
דובר 2:
אה, טוב. אז, מה שלמדנו שאין התינוקות מכירין במבוי פירושו, זה כבר מסובך מדי, שמים קצת יותר גס, זה מעט מאוד, זה לא מצה גדולה כמו עירובי חצרות, ממילא התינוקות לא שמים לב. אבל אם דווקא, יש כאן יותר קהילה, שיתוף מבואות, לא צריך פת. אם עושים כן פת, אז כן התינוקות יודעים, הם עשו את אותו הדבר. הם יודעים להיפך, התינוקות לא יודעים הבדל בין מבוי וחצר, הם יודעים שעשו עירוב, לקחו לחם והניחו אותו איפשהו, והם יודעים שעשו עירוב. אז נראה שאולי הבעיה למה אין התינוקות מכירין במבוי קשור לזה שהמבוי יותר קל, לא רק שזה רחוק יותר. יכול להיות גם, אבל מבין אתה מה אני אומר?
דובר 1:
לא.
דובר 2:
לא מבין?
פירשת שהתינוקות לא יודעים מה קורה במבוי כי הם לא משחקים שם, אבל אתה רואה שכאשר עושים עם פת הם כן יודעים. אז נראה שהדבר שהם לא יודעים, כי שיתוף מבואות לא צריך פת, זה פחות ניכר. לא מבינים התינוקות מה זה כוס ברנדי שם שהביאו את מי המלח, את זה הם לא רואים. מילא צריך לעשות עירוב שעושים עם פת, זו החובה. אבל אם כבר עשו עם המבוי גם עם פת, הם כן רואים. למרות שזה רחוק. הבעיה היא לא לדעתך כי זה רחוק, כך נראה.
דובר 1:
הוא אומר שכאשר עושים עם דברים אחרים שיכולים להישמר זמן ארוך יותר, לא צריך לשנות. אבל פת, פעם אחת הפת נעשה לא טרי צריך לאסוף פת חדש, הילדים עוקבים. זה מעניין, מה זה ייראה אם עושים עם תפוח, או כמו שחישבנו קודם, האם באמת גם יצטרכו. המילה היא אז, אם עושים עם דבר שצריך כל פעם לאסוף מחדש, כי בכל פעם שבאה שבת צריך להיות… ראוי לאכילה של השותף.
דובר 2:
אבל זה לא כתוב כאן. לא כתוב שהתולדות היא דבר המשתמר, וגם לא כתוב ברור שעירובי חצרות צריך לעשות פת חדש כל שבוע. שניהם צריכים… ההלכה מניחה כאילו שהולכים כל שבוע לעשות את שניהם. הלשון היא שמקבצין כן? ערב שבת. והוא בכלל לא למד ברמב״ם שאפשר להשאיר משבת אחת לשנייה.
דובר 1:
זה תלוי, פירושו, לא כתוב פת. אם הולכים כל ערב שבת, קשה לומר למה הילדים לא יעקבו? זה הולך כל שבוע, הילדים לא עומדים קטנים גדולים, שלא כל אחד צריך אפילו לתת. מספיק שתי סעודות, וזה דבר קטן, פת הם מבינים, מכירין בפת. כך כתוב ברמב״ם ההלכה.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
נו.
דובר 2:
יש לך חלק של פת שהוא מבין, ואיזה מי מלח הוא לא מבין.
דובר 1:
נו נו.
הלכה: בני חבורה שהיו מסובין
דובר 1:
הלאה. מניח חבירו שותף עמו בבית. זה דבר שקורה כאשר אנשים, בני חבורה, בדרך כלל הולכים ואוספים לחם מכל אחד ערב שבת, כן? נכון. כאן יש מקרה חדש כביכול. בני חבורה יושבים מסובין בבית, הם ישבו ביחד בבית ועשו מסיבה.
הלכות עירובי חצרות – בני חבורה שהיו מסובין, זכיה על ידי אחר, וזמן העירוב
הלכה י״א (המשך) – בני חבורה שהיו מסובין בבית
דובר 1: יש לך הבדל בפת, את זה אני מבין, ואיזה מי מלח, את זה אני לא מבין.
נו נו. הלאה, בני חבורה שהיו מסובין בבית, כן? מה זה הדבר? מה קורה? אנשים, בני חבורה, בדרך כלל אוספים לחם מכל אחד ערב שבת, כן? זה מקרה חדש כביכול. בני חבורה שהיו מסובין בבית, הם ישבו ביחד בבית ועשו מסיבה, וקידש עליהם היום, נכנסה שבת. אז לא צריך ללכת לעשות עירוב ממשי לאסוף, אלא פת שעל השולחן סומכין עליה משום עירובי חצרות.
על מה מדברים כאן? בני חבורה הם בני חצר, כל אחד הולך לביתו אחר כך? נכון, אבל מאחר שהם אוכלים ביחד, וכאשר נכנסה שבת, כאשר היה קידוש היום, הם החזיקו באמצע באמת להיות שותפים באותה פת, כאשר הם כולם ישבו והיו מסובין באותו בית. וסתמא הוא לא מתכוון דווקא פת שעל השולחן, אלא האוכל שמונח שם. עירובי חצרות צריך להיות פת, ואת זה נראה מיד לגבי שיתוף. עכשיו הוא מדבר על עירובי חצרות. אוקיי, פת ש… אבל אני אומר, אולי במקרה הזה זה לאו דווקא, המילה היא שהם ממש שותפים באוכל. יש הבדל, אם עירובי חצרות צריך פת, אבל כאן צריך להיות פת שלמה על השולחן, או אולי יש כאן דין של שלמות. פת שעל השולחן סומכין עליה משום עירובי חצרות.
הבדל בין עירובי חצרות ושיתופי מבואות לגבי מקום הנחה
ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף, אם הם רוצים להשתמש בזה לא רק לעירובי חצרות, אלא הם רוצים להשתמש בזה לשיתופי מבואות, סומכין אע״פ שהן מסובין בחצר. זאת אומרת, הם בחצר אחד. האם יש כאן אנשים מיותר מחצר אחד? אולי כל בני מבוי יושבים עכשיו בבית הזה, בחצר הזה. האם המילה בני חבורה פירושה כל מי שגרים בחצר הזה או במבוי הזה? אני לא יודע. בוודאי, הם כבר גרים שם, ולא היום כבר השעה.
הלכות עירובין – המשך פרק א
אפשר הדבר הוא שכיוון שמביא שעירוב חייב להיות בבית, לא יכול להיות בחצר. אבל שיתוף מבואות יכול להיות אפילו באחת החצרות, מבין מדוע. אם הם מסובים בחצר, לא עובד להם עירוב חצרות, כי עירוב חצרות צריך להניח בבית. נכון מה שאני אומר? אבל הרי זה כבר בבית. לא. אה, אם הם מסובים בבית, זה טוב מאוד, זה פשוט מאוד. אם הם מסובים בבית, יכולים לעשות עירוב חצרות אפילו. אבל שיתוף מבואות אפשר לעשות אפילו בחצר, כי כך היא ההלכה של שיתוף מבואות. אבל אז צריך לעשות עירוב חצרות נוסף, לא יעזור העירוב חצרות, כי עירוב חצרות אי אפשר להניח בחצר. טוב מאוד.
הלכה בנוגע לזכייה – אחד מזכה לכל בני החצר/מבוי
עד כה למדנו את הדרך הרגילה שכל אחד נותן חתיכת פת, או בחבורה ששייכת הפת יחד לכולם. לא ברור. כן. אבל כאן זה… מעניין, כי עד כה היה סתם, כאן באה קהילה גדולה ומשתנות הלכות שונות שכבר למדנו. מה משתנה? שאין צריך ללכת לאסוף מכל אחד. אבל צריך כן להיות בדיעבד אולי. לא כתוב, יכול להיות שזה רק בדיעבד כל הדבר.
לוקח אחד מבני החצר פת אחת ואומר הרי זה לכל בני החצר, והוא מזכה לכל בני החצר. או, כשמדובר במבוי, לוקח אוכל כשתי סעודות, כי במבוי צריך דווקא פת, הוא לוקח אוכל כשתי סעודות ואומר הרי זה לכל בני המבוי. ואין צריך לקבץ מכל אחד ואחד, אין צריך ללכת במיוחד לקחת מכל אחד, הפת יוצאת כל אחד. כלומר, קודם אמרנו שמזכה לכל אחד, הקהילה, כל אחד שייך לפת, אומר הוא, קונים באותו סכום, עכשיו יש לכל אחד פת בביתו. אבל צריך לזכות לו על ידי אחר. כלומר, מזכים להם, זה כלל של זכייה, נכון? זכייה אי אפשר לזכות כשאתה מחזיק את זה בעצמך, אתה צריך לתת לאחר שיקנה עבורם, שיקנה עבור כל בני החצר.
מדוע צריך “על ידי אחר”
שוב, מה זה אומר, מדוע אינו יכול לומר “הרי זה לכל בני החצר”? אי אפשר, ההלכה של זכייה היא “על ידי אחר”. אתה צריך לתת לאחד שיקנה בשם כל האנשים. אתה לא יכול להקנות בעצמך, המילים לא מספיקות, צריך להיות מסירה כלשהי.
מי יכול להיות ה״אחר” – בני ביתו הגדולים
אומר הרמב״ם, ה״על ידי אחר” ואין משתמשים דווקא באדם גדול וחשוב? יש אומרים שהרבנים אמרו שבני ביתו הגדולים, הוא יכול לתת לבני ביתו הגדולים ולומר שיקנו עבור כל אנשי החצר, שיזכו עבור כל אנשי החצר, כי העבד העברי, כי אשתו. אבל לא בני ביתו הקטנים, שאין להם דעת, שיזכו, כי העבדים והשפחות הקטנים, הרבנן אמרו שידם כידו, ונאמר מדוע. תניא, שידם כידו. כשהם זוכים במשהו, זה כידו, הם זוכים עבור אביהם, עבור בעל הבית. אין להם רשות עצמאית.
קושיא בנוגע לאשתו
מעניין, אשתו יש לה גם הדין שמה שהיא קונה הוא קונה, אבל הוא נותן לה לזכות, והיא מזכה לכל האנשים האחרים. אבל כדאי לחשוב על זה, על אשתו שאתה מביא את זה.
נראה לגבי ההלכה, בכל מקרה, אפשר לזכות לאישה בלי בעלה אם רוצים מאוד. מציאת אשה אין לבעלה רשות בה, שהאדם עצמו יכול גם, שמציאת אשה אין לבעלה רשות בה. אבל יש לה גם רשות בחצר, היא חלק שקונה עבור אחר. היא אולי לא צריכה, כי זה חלקה, לא חלק.
שפחה קטנה – קטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדרבנן
יכול לזכות על ידי שפחתו אף על פי שהיא קטנה. מה ששוחחנו שבני ביתו הקטנים לא עוזר, בני ביתו הקטנים לא עוזר כי זה שלו, אבל שפחה שאינה שלו, שפחתו מותרת אפילו קטנה. מדוע? קטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדרבנן. כשמדובר בקנין לעניין דאורייתא, לא יכול קטן לזכות לאחרים. לעצמו הוא לא יכול, אבל לאחרים הוא לא יכול לזכות, כן, צריך לומר לזכות, לזכות. אבל מדרבנן, הרבנן מתירים שקטן יהיה זה שזוכה לאחרים. ממילא, מאחר ועירוב הוא רק מדרבנן, אפשר אפילו להשתמש בקטן, רק לא בקטן שלו, כי הקטן שלו יש בעיה אחרת של ידו כידו. שיהיה שפחה קטנה הוא יכול.
שואל 2: כקנין אפשר להשתמש בשפחה קטנה? הרי מפורש בהלכות גניבה שגונב דעת הבריות. אם אחד קונה משהו דרך שפחתו הקטנה, זה מן התורה?
שואל 1: שפחתו העברית אינה ידו כידו, יש לה רשות עצמאית. נכון, אבל היא קטנה, אז מה הבעיה? קטן יכול לקנות לעצמו, אבל הוא אמר שלאחרים זה לא עובד עד שלוש עשרה. בדברי סופרים אפשר לסמוך על קטן שמזכה לאדם אחר.
האם צריך להודיע לבני החצר
כן, וצריך להודיע לבני החצר, אומר הוא כאן, במקרה שאחד נותן פת ומזכה כל בני החצר או בני מבוי, צריך להודיע. זה תלוי בהודעה שהם יכולים לטלטל בחצר, או שהם קיבלו חלק בפת. אולי עוד לפני זה, עוד לפני הדבר המעשי שבא אחר כך שהם יכולים לטלטל. זה על הדבר הראשון שיש להם זכות בפת, רק נאמר, יש כאן דין, אם נשאל על זה מאחר ויש זכות הרי יש כלל זכין לאדם שלא בפניו. כן.
הלכה בנוגע לזמן העירוב – מתי עושים את העירוב
אוקיי עכשיו נלמד מתי צריך לעשות את העירוב. מה זה אומר שצריך לעשות ערב שבת והאם צריך להיות בעוד יום בין השמשות וכדומה העירוב. האם לא צריך עם החכמים של מתנה צריך להודיע? הוא יאמר להם שהם יכולים לטלטל בסדר, אבל לא צריך עם הזכייה. כן. אני אומר, עכשיו יש עניין של הודעה כאן. כן. כן. זה הכרת התוב. הרבי גם, שזה לא ממש מתנה שיורדת ממנו, חוץ מההלכה שהוא הולך לטלטל. כן. הוא יודע כבר שיש מישהו שמזכה כל שבוע לעולם. אוקיי, אני יודע כבר את זה. אוקיי, זה דבר אחר. צריך לומר, כתובות שהם מותרים לטלטל. מה לא.
הלאה, מתי עושים את העירוב או השיתוף? היה אחד אומר, אפשר לעשות את זה בשבת גם, לכאורה. כן. כולם נעשים שותפים עם הלחם. לא, לא כך. אין מערבין ולא משתתפין בשבת. אלא בעוד יום. זה לפני שבת. אבל… בין השמשות מותר… הוא לא אומר, בעוד יום אני לא מתכוון ממש, בעוד יום אלא. אפילו, מערבין עירובי חצרות ומשתתפין, גם בין השמשות, אפילו שספק מן היום ספק מן הלילה. לכאורה זו סברא שהרבנן מחדשים.
אבל הדבר הוא כי זה כמו עירוב תחומין, שדעתו עליו, זה צריך להיות בשעת בין השמשות, כשנכנס שבת.
הלכה בנוגע שהעירוב צריך להיות ראוי לאכילה בין השמשות
לעולם צריך שיהא העירוב או השיתוף מוכן, צריך להיות מוכן, ואפשר לאכלו כל בין השמשות. צריך להיות משהו שאפשר לאכול כל בין השמשות, צריך להיות ראוי לאכילה. לפיכך, אם נפלה עליו מפולת, אם נפל עליו קיר, או שאבד או שנשרף, או שאבד או נשרף, או שהיתה תרומה ונטמאת, או אותו עשה כמו ההלכה שלמדנו קודם, שאפשר גם לערב בתרומה, ונטמא, שעכשיו הוא פסול.
זה אומר אפשר לאכלו, נכון? שמה שאבד, או מה שיש כאן גם אפשר לאכלו, אבל נעשה אסור לאכול. אז כך, מבעוד יום, אם נשרף עוד, אבד עוד לפני שנעשה שבת, אינו עירוב, כי כשנעשה שבת לא היה לו דעתו עליו. משחשיכה, אם אבד כשכבר נעשה חושך, הרי זה עירוב, כלומר זה כן עירוב. כי כשהיה בין השמשות היה דעתו עליו, הוא ידע שהוא שותף בדירה.
ואם הוא ספק מתי אבד, האם לפני שבת או בשבת, הרי זה עירוב, כי ספק עירוב כשר. ספק עירוב תמיד כשר. אמשיך הלאה כי זה מדרבנן לכאורה.
הגבלה של “ספק עירוב כשר” – לא בספק איסור דאורייתא
אז, לומדים כאן שיהודי גר בעיר שחצי עיר צועק שיש עירוב, וחצי עיר צועק שאין עירוב, הוא יכול לטלטל כי ספק עירוב כשר, לא? זה לא פשט. בואו נהיה ברורים. כאן ספק עירוב מתכוון ספק אם נפסל בין השמשות.
הלכה כדברי המיקל בעירוב, חל כן על עירוב חצרות, אבל המחלוקת האם אפשר לעשות עירוב אינה השאלה האם יש עירוב, השאלה היא האם יש איסור דאורייתא. אז להיפך, לכאורה צריך להחמיר, אם יש צד רציני שזה איסור דאורייתא, אז להיפך, ספיקא דאורייתא לחומרא, נכון?
הלכה כדברי המיקל בעירוב תמיד תתכוון כשאין מקום שיש איסור דאורייתא. עירוב מתכוון לתקנה שלמדנו עכשיו בפרק. עירוב מתכוון אז כשמדאורייתא מותר לטלטל. הרבנים לא מתירים, והם מתירים, הם אומרים שצריך עירוב. הסיבה היא כי אפילו יש לך ספק אם זה רשות היחיד, הרי יש ספק בהלכות עירובין, ספק בהלכות שבת. אתה צריך לדעת מה הדין באופן כללי, כשיש לך ספק אם דבר הוא דאורייתא, יש מחלוקת הפוסקים, אני לא יודע אם זה ספק דאורייתא או ספק דרבנן. זו שאלה אחרת.
בכל מקרה, זה לא בא כאן. כן, נתנו עירוב.
הלכות עירובין — סיום פרק א: דינים בנוגע לראוי מבעוד יום
הלכה יא (המשך) — נתנו העירוב במגדל וננעל עליו ואבד המפתח
שואל 1: עירוב מתכוון לתקנה שלמדנו עכשיו בפרק. עירוב מתכוון אז כשמדאורייתא מותר לטלטל, רק הרבנן לא מתירים, והם מתירים בכך שאומרים שצריך עירוב. זה בוודאי. אם יש ספק על הרשויות, אין ספק בדין של עירוב, זה ספק בדין של רשויות. צריך לדעת מה הדין באופן כללי כשיש ספק אם דבר הוא דאורייתא, או מחלוקת הפוסקים. אני לא יודע אם זה נקרא ספק דאורייתא או ספק דרבנן. זו שאלה שונה. בכל מקרה, זה לא בא כאן.
כן. הלאה, המשך השאלה הוא שצריך להיות מוכן בין השמשות, נכון? כן. עוד מקרה. נתנו העירוב או השיתוף במגדל, הניחו אותו במגדל. מגדל בדרך כלל לא מתכוון למגדל, בניין, זה מתכוון לארון. וננעל עליו, נסגר. ואבד המפתח קודם שתחשך, אבד המפתח עוד לפני שנעשה שבת. הרי זה אי אפשר לו להוציא העירוב, אלא אם כן עושה מלאכה בין השמשות. אם לא יוכלו להשתמש בעירוב, לא יוכלו להוציא מהמנעול הסגור, אלא אם כן עושה מלאכה בין השמשות, רק אם צריך לעשות מלאכה, צריך שם סתירת כלים לשבור את הדלת כדי להוציא, כי מלאכה דרבנן מותר לעשות בין השמשות לצורך. אה, אוקיי. הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב. אז רואים את הדבר כאילו אבד, וזה לא עירוב. לא יטלטלו. זה ברור, אבל זה סגור וצריך לשבור, אין המפתח.
שואל 2: זה מאוד מעניין, כי המפתח נמצא כאן איפשהו. צריך ללכת לחפש את המפתח. בדיוק כמה זמן לוקח למצוא, מבין מה אני שואל?
שואל 1: אוקיי, מדברים אם מתכוונים שזה אבד. אבד זה נשרף.
שואל 2: אה, אבד זה אבד, ואתה לא רואה את זה בדיוק.
שואל 1: כאן מתכוונים כמו אבד עירובו קודם, כן, זה אבד.
שואל 2: אה, אני מסכים. כלומר, אם אפשר לשבור באופן מקלקל, למשל, נכון, זה לא מלאכה, אבל צריך לעשות סתירת כלים, זה רק ספק דרבנן, רק מלאכה דרבנן שמותר לעשות ערב שבת.
הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה בתנאי — ראיה שצריך שיהא ראוי מבעוד יום
שואל 1: הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה, אם אדם הפריש תרומת מעשר, כלומר היה לו מעשר והפריש ממנו תרומת מעשר, או תרומה גדולה, והתנה עליה שלא תהא תרומה עד שתחשך, הוא עשה תנאי שהתרומה תחול כשנעשה שבת. רואים שאפשר לעשות זאת, אכן, למדנו שאסור לתרום בשבת, אבל אפשר כן לתרום ערב שבת ולעשות תנאי כזה. הבעיה היא החלות. אבל במקרה כזה, במעשר, שאי אפשר לעשות עם עירוב, שהרי עדיין טבל כל בין השמשות, כי הוא עשה את התנאי שיהיה כשר רק בלילה. הרי בין השמשות עוד טבל. וזו ראיה, “צריך שיהא ראוי מבעוד יום”.
שואל 2: מעניין, הרי בדיוק הרגע שנעשה שבת כבר כשר, כי טוב, התנאי אומר שכשנעשה חשכה נעשה כשר. אבל צריך להיות ראוי עוד לפני שבת.
שואל 1: וכאן רואים גם שבין השמשות הוא רשות לעצמה. אם זה ספק, היה זה עדיין… אה, לכן אומר הוא “מבעוד יום”. נראה שבין השמשות צריך להיות קדושה לעצמה.
שואל 2: אבל הדין של עירוב אינו שבשבת יהיה, אלא כשנעשה שבת. מתי נעשה שבת? עוד לפני שבת. שואל את השאלה, מתי נעשה זה? זה הזמן של נעשה. כלומר בין השמשות, זה הזמן של נעשה.
שואל 1: הרי יש הלכה שנעשה שבת, כי אז, כל ערב שבת יורדת על העולם הרבה דעת, כל אחד מחלק איפה הוא גר, כן, עירוב תחומין ועירוב חצירות, והרבה עוד הלכות שתלויות במוקצה, כן, בין השמשות.
סיום פרק א
עד כאן פרק א׳ למדנו עיקר הלכות עירוב חצירות ושיתוף מבואות.