סיכום השיעור 📋
סיכום של שיעור על הלכות שופר סוכה ולולב — פרק א
—
מבוא: מבנה של הלכות שופר סוכה ולולב
הרמב״ם מאגד שלוש מצוות מחודש השביעי בהלכה אחת: שופר, סוכה, ולולב.
פשט: הרמב״ם מאחד שלוש מצוות השייכות לחודש השביעי בקומפלקס אחד של הלכות.
חידושים והסברות:
1. הרמב״ם עושה זאת משום שכל מצוה לבדה קצרה מדי להלכה נפרדת, והן “שכנות” — ימים טובים דומים. מקבילה היא הלכות חנוכה ומגילה שבהן הרמב״ם עושה את אותו הדבר.
2. זה לא כל מצוות חודש השביעי: יום כיפור כבר נדון בהלכות שביתת עשור (יחד עם הלכות שבת, משום ששביתת עשור היא מעין שבת). גם הלכות שביתה של ראש השנה וסוכות כבר עומדות בהלכות יום טוב. כאן מדובר רק על מצוות פרטיות של ראש השנה וסוכות.
—
הקדמת הרמב״ם: שלש מצוות עשה
“יש בכללן שלש מצוות עשה: (1) לשמוע קול שופר באחד בתשרי, (2) לישב בסוכה שבעת ימי החג, (3) ליטול לולב במקדש כל שבעת ימי החג.”
פשט: כל שלוש המצוות הן מצוות עשה, אין שום לא תעשה.
חידושים והסברות:
1. הרמב״ם מביא את מצוות לולב כפי שהיא במקדש — כל שבעת ימי החג. חוץ מהמקדש היא רק ביום הראשון. הרמב״ם יסביר זאת בהמשך.
2. מבנה הפרקים: פרקים א׳–ג׳ = שופר; פרקים ד׳–ח׳ = סוכה ולולב.
—
פרק א, הלכה א: מצות עשה לשמוע תרועת השופר
“מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר יום תרועה יהיה לכם.”
פשט: המצוה היא לשמוע את קול השופר בראש השנה, והמקור הוא הפסוק “יום תרועה יהיה לכם.”
חידושים והסברות:
1. תרועה לעומת תקיעה — לשון המקרא: אצלנו הביטוי הרגיל הוא “תקיעת שופר,” אבל הרמב״ם משתמש בלשון המקרא — “תרועת השופר.” ההבדל: תוקע הוא המעשה המעשי של הכנסה ותקיעה (תוקע בפיו), פעולה פיזית. תרועה הוא הקול הנשמע. בתורה לא כתוב לעולם “תקיעה” לגבי ראש השנה, אלא “יום תרועה.” לכן אומר הרמב״ם שהמצוה היא לשמוע תרועה — שמיעת הקול. בהמשך נראה שעל פי ההלכה יש קולות שונים (תקיעה, תרועה, שברים), אבל מקור המצוה הכללי קורא לכל זה “תרועה.”
2. מניין שתרועה היא בשופר? הפסוק אומר רק “יום תרועה” — תרועה יכולה להיות סתם עשיית רעש, כמו “הריעו לה׳ כל הארץ” — לא דווקא בשופר, אולי בחצוצרות או אחרת. לכן מביא הרמב״ם מיד את הפרט הבא: איזה שופר — הוא רוצה להביא ראיה מהתורה שצריך דווקא שופר, ודווקא סוג מסוים.
—
הלכה א (המשך): ושופר שתוקעין בו — קרן הכבשים הכפוף
“ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף.”
פשט: השופר לראש השנה (ויובל) צריך להיות מקרן של כבשים (כבשים), וצריך להיות כפוף (מעוקל).
חידושים והסברות:
1. מדוע מביא יובל? הרמב״ם מביא יובל יחד עם ראש השנה משום שהלימוד לראש השנה נלמד מיובל (גזירה שווה).
2. מה פירוש “כבשים” — מחלוקת ראשונים:
– שיטה א׳: כבשים פירושו דווקא כבש (כבש).
– שיטה ב׳: כבשים פירושו כבשים ודומיהם — כל בהמות דקות (בהמות קטנות), למעט פרה (בהמה גדולה), אבל עז, כבש, וכדומה כולם כשרים.
3. פסק הרמב״ם לעומת ראשונים אחרים — שתי משניות: ישנן שתי משניות במסכת ראש השנה:
– משנה א׳: כל השופרות כשרין חוץ משל פרה (כל השופרות כשרים, רק לא מפרה, משום שזה נקרא “קרן” ולא “שופר”).
– משנה ב׳: שופר של ראש השנה של יעל פשוט (לפי תנא קמא), ורבי יהודה אומר בראש השנה תוקעין בשל זכרים (כפופים). הגמרא מבארת שמצוה בכפופים.
הרמב״ם פוסק שצריך להיות דווקא קרן הכבשים הכפוף — זה מעכב, לא רק מצוה מן המובחר. הוא פוסק כמשנה השנייה.
הרא״ש ורוב הראשונים (ראב״ד וכו׳) סוברים שפוסקים כפי שתי המשניות — כל השופרות כשרים (חוץ מפרה), ו״מצוה בכפופים” היא רק מצוה מן המובחר, לא מעכב.
הרמב״ם סובר ששתי המשניות הן מחלוקת, ופוסקים כמשנה השנייה. לכן הוא לא פוסק כ״כל השופרות כשרין חוץ משל פרה.”
4. האם כל הכבשים כפופים — מחלוקת ברמב״ם עצמו: המגיד משנה מביא מחלוקת כיצד להבין את הרמב״ם:
– לימוד א׳: כל קרן הכבשים כפופים בטבע — “כפוף” הוא רק סימן/תיאור של קרן הכבשים.
– לימוד ב׳: בין קרן הכבשים צריך לחפש את זה שכפוף (לא כולם כפופים).
ראיה ללימוד א׳: בהמשך אומר הרמב״ם “וכל השופרות חוץ מקרן הכבש פסולים” — והוא לא אומר שוב “הכפוף.” זה מראה שאצל הרמב״ם “קרן הכבש” ו״כפוף” הם אותו דבר — כל קרן כבש כפופים. אלו הלומדים שצריך לחפש את הכפוף בין הכבשים יש להם קושיה קשה מדוע הרמב״ם משמיט “הכפוף” שם.
—
הלכה א (המשך): וכל השופרות חוץ מקרן הכבש פסולים
“וכל השופרות חוץ מקרן הכבש פסולים.”
פשט: כל השופרות חוץ מקרן הכבש פסולים.
חידושים והסברות:
1. הכסף משנה מסביר שהרמב״ם משמיט “הכפוף” משום שכל קרן הכבש כפופים — “כפוף” הוא רק סימן/זיהוי, לא תנאי נפרד. מפרשים אחרים שהבינו שצריך לחפש את הכפוף, התקשו מדוע הרמב״ם לא אומר שוב “הכפוף.”
2. חידוש לגבי יעל: היעל (יעל/ibex) דומה לכבש אבל הוא מין אחר — סוג גדול יותר. צריך באמת להכיר את הבהמות היטב (כמו רב שהיה אצל רועה צאן) כדי להבין את ההבדל בין כבש (כבש) ליעל.
—
הלכה א (המשך): המקור שתרועה צריכה להיות דווקא בשופר
“אף ישראל נצטוו בתורה תרועה בשופר בראש השנה… הרי הוא אומר ביובל ‘והעברת שופר תרועה׳… ומפי השמועה למדנו… מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ראש השנה בשופר.”
פשט: בראש השנה כתוב רק “יום תרועה” ללא אזכור של שופר. המקור שצריך להיות בשופר בא מהלכה למשה מסיני (מפי השמועה) שמדמים ראש השנה ליובל, שבו כתוב במפורש “והעברת שופר תרועה.” כל מצוות חודש השביעי יש להן הלכות דומות.
חידושים והסברות:
1. הרמב״ם מכניס הכל ביחד — גם את המקור שצריך להיות שופר, גם איזה שופר. מי שסובר שיעל כשר גם מודה שצריך להיות שופר — אלו שתי נקודות נפרדות.
2. אולי הרמב״ם סבר שלמסקנא רק קרן הכבש נקרא “שופר” — לכן הוא מחבר את שתי הנקודות יחד.
—
הלכה ב: שופר וחצוצרות במקדש
“במקדש היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד ושתי חצוצרות מן הצדדין, שופר מאריך וחצוצרות מקצרין, שמצות היום בשופר.”
פשט: בבית המקדש תקעו בראש השנה בשופר אחד ושתי חצוצרות מהצדדים. השופר עשה תקיעה ארוכה יותר והחצוצרות קצרה יותר, משום שעיקר המצוה היא בשופר.
חידושים והסברות:
1. מה פירוש “מאריך/מקצרין”: בכל קול (תקיעה, תרועה) התחילו כולם יחד, אבל אחרי כמה שניות החצוצרות הפסיקו והשופר המשיך לבדו. נדחה הפשט ש״מאריך” פירושו שהתקיעה (שהיא ארוכה) הייתה בשופר והתרועה (שהיא קצרה) בחצוצרות.
2. הטעם ל״שופר מאריך”: זה לא עניין מעשי (אפשר לשמוע את שניהם), אלא סימן/ניכר להראות שהשופר הוא העיקר. מושווה לאפיקומן — מסיימים במצה כדי שטעם המצה ישאר, כך גם ש״טעם השופר” ישאר.
—
הלכה ג: המקור לחצוצרות במקדש
המקור הוא הפסוק “בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳” — “לפני המלך” פירושו בבית ה׳, במקדש. אבל “בשאר מקומות אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד.”
פשט: חצוצרות יחד עם שופר הוא רק במקדש. במקומות אחרים תוקעים רק בשופר.
חידושים והסברות:
1. מדוע בכלל חצוצרות? אם עיקר המצוה היא שופר, מדוע מביאים בכלל חצוצרות? במקדש התקיעה היא מסוג אחר — לא רק הטעם של הרמב״ם של “מעורר לתשובה” אלא יותר עניין של כבוד שמים, “הריעו לפני המלך ה׳”. השופר הוא קול שבור, מעורר; חצוצרה היא קול מוזיקלי יותר, יפה יותר שמתאים למקדש.
2. “לפני המלך” הוא סוד: כל תפילה היא “לפני ה׳” — מדוע דווקא מקדש שונה? כאן טמון משהו סוד. גם במקדש תקעו בכלל בחצוצרות בקרבנות, ואולי זה קשור לחצוצרות בתקיעת שופר של ראש השנה.
—
הלכה ד: שופר של עבודה זרה
“שופר של עבודה זרה — אין תוקעין בו לכתחלה, ואם תקע בו יצא.”
פשט: שופר ששייך או שימש לעבודה זרה — לכתחילה אסור לתקוע בו, אבל בדיעבד יוצאים בו.
חידושים והסברות:
1. הטעם מדוע לכתחילה לא: שני טעמים אפשריים: (1) זה דבר מאוס, (2) יש מצווה של “אבד תאבדון” — מדוע תתקע בשופר הזה כשאתה מחויב להשמידו? עשה קודם את המצווה הראשונה.
2. מדוע בדיעבד יוצא: שיטת הרמב״ם היא שמצוות לאו ליהנות ניתנו — עשיית מצווה לא נחשבת כהנאה. בשופר אין הנאה גופנית (לא כמו מצה שאוכלים), אלא פעולת מצווה טהורה. לכן אין עוברים על איסור הנאה מתשמישי עבודה זרה.
3. הרמב״ם לא אומר את הטעם בעבודה זרה: בשופר של עבודה זרה הרמב״ם לא אומר שום טעם מדוע בדיעבד יוצא (הוא אומר את הטעם רק בשופר של עולה/הגזול). זה משום שהוא סובר שאין צורך בטעם מיוחד — פשוט אסור לכתחילה, אבל אין שום חסרון ביציאה עצמה.
4. מה פירוש “לכתחילה” כאן? האם זה אומר שכשיש לו שופר אחר ייקח את האחר, אבל כשיש לו רק את זה יתקע? או שזה אומר שלא יתקע בכלל באותה ראש השנה? קשה לומר ש״לכתחילה” פירושו שלא יתקע כלל, כי זה היה מתנגש עם הדין הבא שבו בכלל לא יוצאים.
5. מדוע בעבודה זרה לא אומרים כתותי מכתת שיעוריה: בתשמישי עבודה זרה יש דרך לצאת משריפה — דרך ביטול (אם הגוי מבטל). מאחר שלא בהכרח מחויב שריפה, לא אומרים כתותי מכתת שיעוריה.
—
הלכה ד (המשך): שופר של עיר הנדחת
“ושל עיר הנדחת — אם תקע לא יצא.”
פשט: שופר מעיר הנדחת — אפילו בדיעבד לא יוצאים.
חידושים והסברות:
1. ההבדל בין עבודה זרה לעיר הנדחת: בעיר הנדחת יש מצווה לאסוף את כל הנכסים ולשרוף ברחובה של עיר. השופר חייב שריפה, ודבר שחייב שריפה אין לו שיעור (כתותי מכתת שיעוריה) — לכן חסר לשופר השיעור שצריך להיות לשופר, ולא יוצאים.
2. בעיר הנדחת אין ביטול — בהכרח מחויב שריפה, לכן אומרים כתותי מכתת שיעוריה.
—
הלכה ד (המשך): שופר הגזול
“שופר הגזול… אם תקע בו יצא ידי חובתו, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול… ואין בכל דין גזל.”
פשט: מצוות שופר היא רק שמיעת הקול. אפילו אם השומע לא נגע ולא הרים את השופר, הוא יוצא. שמיעת קול מדבר גזול אינה גזל.
חידושים והסברות:
1. היסוד של “קול אין בו ממש”: הביאור של “ואין בכל דין גזל” מבוסס על הכלל ש״קול אין בו ממש” — קול אינו דבר פיזי ממשי שאפשר לגזול. כשלוקחים לולב, גזלו את גוף הלולב, אבל בשופר, הקול עצמו אינו חפצא שאפשר לגנוב — רק הכלי (השופר) גזול.
2. הבדל בין מעשה הגזלה למעשה המצווה: אפילו כשהתוקע כן הרים את השופר (ועשה עבירה), המצווה אינה “מצוה הבאה בעבירה” — משום שהמצווה (שמיעת הקול) אינה אותו דבר כמו העבירה (הרמת החפץ). המצווה לא נעשית דרך העבירה.
3. חולק הראב״ד: הראב״ד לא מסכים עם הטעם. הוא מביא פסוקי דרשה — “יום תרועה יהיה לכם” — ש״לכם” צריך להיות שלכם. הוא גם לא מרוצה מהטעם שקול אינו הנאה, משום — מה זאת אומרת, קול הוא כן הנאה? הראב״ד אומר “יום תרועה מכל מקום” — הוא יוצא בדיעבד.
4. לכתחילה אסור לתקוע בשופר של אחר: אפילו לפי הרמב״ם אסור לכתחילה לתקוע בשופר של אחר — משום שאסור לעשות שימוש בדבר של אחר. אבל זה איסור נפרד (שימוש בחפץ של אחר), לא גזלת הקול.
5. [דיגרסיה: האם אפשר לאסור שמיעת קול?] האם אדם יכול לומר “אף אחד לא רשאי לשמוע את קולי” — המסקנה היא שאי אפשר לאסור שמיעת קול, כמו שאי אפשר לאסור הליכה תחת צל של עץ. זה לא חפצא שאפשר לאסור. (מוזכר שאנשים כיום יאמרו “זכויות יוצרים” — אבל זה עניין נפרד.)
—
הלכה ד (המשך): שופר של עולה
“שופר של עולה לא יתקע, ואם תקע יצא, שאין בכל דין מעילה. ואם תאמר הלא נהנה בשמיעת הקול — מצוות לאו ליהנות ניתנו.”
פשט: שופר של עולה (קרבן שהוא כולו הקדש) — לכתחילה אסור לתקוע, אבל אם תקע יוצא, משום שלקול אין דין מעילה. ועל הקושיה שהרי נהנה — התירוץ: מצוות לאו ליהנות ניתנו.
חידושים והסברות:
1. שני שלבים ברמב״ם: הרמב״ם נותן שתי נקודות: (א) אין בכל דין מעילה — קול אין בו ממש, כמו בגזל; (ב) מצוות לאו ליהנות ניתנו — אפילו אם אומרים שיש הנאה, מצווה אינה “הנאה.” נשאלת קושיה חזקה מדוע הרמב״ם צריך את שני השלבים — אם מצוות לאו ליהנות ניתנו מספיק, מדוע צריך את השלב הראשון? ואם אין בכל דין מעילה מספיק, מדוע צריך את השני?
2. הקושיה הקשה — “ואם תאמר הלא נהנה”: הרמב״ם כבר אמר “לא יתקע” (לכתחילה אסור), אבל “אם תקע יצא” (בדיעבד יוצא). אם כך, מה הקושיה “הלא נהנה”? הרי הוא כבר הודה שלכתחילה אסור! ה״ואם תאמר” חייב להיות: משום שהוא נהנה, היה צריך להיות מעילה, ואז היה צריך להיות מצוה הבאה בעבירה, ולא היו יוצאים אפילו בדיעבד. על זה עונה מצוות לאו ליהנות ניתנו — אין מעילה, ממילא אין עבירה, ממילא יוצאים בדיעבד. אבל זה “מאוד לא ברור.”
3. הלכות מעילה פרק א׳ הלכה ו׳: בהלכות מעילה כתוב ש״יש דברים שנהנה ולא מעל” — יש דברים שנהנים מהם אבל לא חייבים מעילה, אבל מדרבנן אסור ליהנות. נדון האם זה מדבר על קול, אבל הרמב״ם שם לא מזכיר קול במפורש.
4. האם מותר סתם לשמוע קול מהקדש (לא למצווה)? אם זה לא מצווה, אלא סתם שמיעת קול יפה משופר של עולה — האם מותר? מצד אחד, קול אין בו ממש, אבל מצד שני, הרי נהנים מהקדש. המסקנה לא ברורה — “צריך עיון.”
5. הקשר בין שני השלבים: שני השלבים קשורים: רק משום שקול אין בו ממש (שלב 1), אפשר לומר מצוות לאו ליהנות ניתנו (שלב 2). בדבר שיש בו הנאה ממשית (כמו אכילת מצה), מצוות לאו ליהנות ניתנו לא היה עוזר.
6. הבדל בין גזל למעילה/נדר: בגזל, הקול עצמו אינו גזלה — זה מספיק. במעילה/נדר, יש הלכה נוספת שאסור ליהנות — לכן צריך את השלב השני של מצוות לאו ליהנות ניתנו.
7. מדוע מצוות לאו ליהנות ניתנו עוזר בשופר אבל לא במצה? במצה, הגוף נעשה שבע — זו הנאה ממשית. בשופר, משום ש״קול אין בו ממש,” ההנאה היא רק צליל יפה, ועל זה אפשר
לומר מצוות לאו ליהנות ניתנו. בשופר ההנאה היא דבר חיצוני — המצווה אינה ההנאה, אלא שמיעת הקול. אבל במצה, שבה האכילה עצמה היא המצווה, ההנאה היא אינטגרלית למעשה המצווה.
—
הלכה ד (המשך): מודר הנאה משופר
“לפיכך, המודר הנאה משופר — מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה.”
פשט: מי שנדר שלא ייהנה משופר — אסור לתקוע סתם (דבר הרשות), אבל מותר לתקוע למצווה, משום שמצוות לאו ליהנות ניתנו.
חידושים והסברות:
1. ראיה שמצוות לאו ליהנות ניתנו הוא היתר אמיתי: מה״לפיכך” רואים שהכלל “מצוות לאו ליהנות ניתנו” עוזר אפילו באיסור הנאה אמיתי (כמו נדר), לא רק במדרבנן או במקום שאין מעילה.
2. מודר הנאה משופר לא יתקע בעצמו: אנשים נהנים כשהם תוקעים בעצמם — לא הנאה פיזית מהנחת השופר על הפה, אלא ההנאה מלהיות בעל התוקע, משמיעת תקיעתם שלהם. סתם מודר הנאה משופר (לא למצווה) — כולם מודים שאסור, משום שנהנים משמיעת קול יפה (כמו כלי נגינה). אבל כשזו מצווה, אומרים מצוות לאו ליהנות ניתנו.
—
הלכה: שופר של ראש השנה — אין מחללין עליו את יום טוב
“שופר של ראש השנה אין מחללין עליו את יום טוב, אפילו בדבר שבות. כיצד? היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו שופר אלא הוא, אינו עולה באילן ולא שט על פני המים כדי להביאו. ואין צריכין לומר שאין חותכין אותו ואין עושין בו מלאכה.”
פשט: אין מחללים יום טוב בשביל שופר — לא במלאכה דאורייתא, ואפילו לא בדרבנן (שבות). דוגמאות: עליה לעץ (שבות — שמא יתלוש), שחייה בנהר (שבות — שמא יעשה חבית), חיתוך השופר מהבהמה (מלאכה דאורייתא — תולש/קוצר), או עשיית מלאכה בשופר.
חידושים והסברות:
1. תקיעת שופר עצמה — האם זה כלי שיר? עצם התקיעה בשופר היא איסור דרבנן של כלי שיר / השמעת קול. אבל הבדל: הגזירה הרגילה של כלי שיר היא בעיקר על כלי מיתר שצריך לתקן אותם תמיד (שמא יתקן כלי שיר). שופר, חליל, קרן — הם פשוט כלי עם חור, לא עדינים כמו מיתרים. אבל יכול להיות שהשמעת קול עצמה אסורה אפילו בלי כלי, כמו ברפואה בשבת שאסרו כל רפואה אפילו כשלא שייך שחיקת סממנים.
2. מדוע שופר מותר בראש השנה אם זה איסור דרבנן? משום שהתורה אמרה לתקוע בשופר לפני שהרבנן אסרו כלי שיר — הרבנן לא אסרו תקיעת שופר בראש השנה. ההוכחה: המשנה אומרת שמלמדים תינוקות לתקוע אפילו בשבת. ממילא, בראש השנה שחל בשבת, האיסור הוא שמא יעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים (זו הגזירה המיוחדת), לא איסור שמא יתקן כלי שיר — משום שאיסור כלי שיר כבר נעלם דרך מצוות ראש השנה.
3. “חותכין אותו” — מה פירושו? “חותכין אותו” פירושו חיתוך מהבהמה — זו מלאכה דאורייתא (תולש/קוצר). זה לא פירושו חיתוך שופר שכבר חתוך, שהיה רק דרבנן (מתקן כלי).
4. מדוע חכמים לא התירו שבות במקום מצווה? הכלל הוא ששבות דשבות במקום מצווה מותר (למשל דרך גוי), אבל שבות עצמו בשביל שופר חכמים לא התירו. הטעם: משום שיום טוב הוא עשה ולא תעשה, והשבותים של חכמים קיימים כדי להגן על העשה ולא תעשה של יום טוב. ממילא שופר אינו חשוב יותר מיום טוב — זה רק עשה כנגד עשה ולא תעשה. גם: עשה דוחה לא תעשה לא שייך כאן, משום שיום טוב יש בו עשה ולא תעשה.
5. אם עשה זאת בכל זאת — מצוה הבאה בעבירה? אם חילל יום טוב כדי להשיג את השופר, השופר לא יהיה בטל — זה לא מצוה הבאה בעבירה, משום שהעבירה נעשתה כהכנה, לא בשעת מעשה המצווה. אבל לכתחילה אסור לעשות זאת.
—
הלכה: נותנין לתוכו מים או יין או חומץ
“נותנין לתוכו מים או יין או חומץ ביום טוב כדי לצחצחו.”
פשט: מותר לשפוך מים, יין, או חומץ לתוך השופר ביום טוב כדי לנקותו.
חידושים והסברות:
– לא לגמרי ברור מה החידוש — אין כאן מלאכה. אולי היו חושבים שזה מוקצה או משהו, אבל מותר.
—
הלכה: מי רגלים בשופר
“ולא יתנו לתוכו מי רגלים לעולם, מפני הכבוד, שלא יהיו מצות בזויות עליו.”
פשט: לעולם אסור לשים מי רגלים בשופר (אף על פי שמי רגלים הוא דבר חד ששימש פעם לניקוי), משום שאין זה מכובד.
חידושים והסברות:
1. “מפני הכבוד” לא פירושו כבוד הקב״ה (הוא לא “נפגע”), אלא פירושו שלא יהיו מצות בזויות עליו — שהאדם עצמו יתייחס למצוות בכבוד, כחינוך לעצמו שהמצווה תהיה חשובה אצלו.
2. מושווה לדין בכיסוי הדם בגמרא, שלא יכסה ברגל — אף על פי שלדם אין קדושה, אבל משום שזו מצווה צריך לכבדה.
3. שופר הוא רק תשמיש מצווה (לא תשמיש קדושה), ואין בו קדושה עצמית — בכל זאת צריך להתייחס אליו בכבוד.
4. גם בקטורת יש דין כזה עם מי רגלים מפני הכבוד.
—
הלכה: שיעור השופר
“שיעור השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן.”
פשט: השופר צריך להיות גדול מספיק שכשאוחזים אותו ביד, עדיין יבלוט משני הצדדים.
חידושים והסברות:
1. בגמרא כתוב שהשיעור הוא טפח, אבל הרמב״ם לא כותב זאת במפורש — הוא נותן רק את הסימנים (שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן), שיוצא בערך טפח פלוס.
2. מדוע חז״ל נתנו שיעור זה: באכילה השיעור בדרך כלל הוא כזית או כביצה, אבל בשופר (ולולב) השיעור של גודל שונה. השיעור בשופר הוא שצריך לראות את השופר — שלא ייראה כאילו הוא עושה את הקול בידו עצמה.
3. אף על פי שעיקר המצווה היא שמיעה, יש עניין מסוים של כבוד — כמו שראינו קודם שצריך תוקע יפה, שופר יפה, לא להשתמש בדברים לא מכובדים — אולי יש עניין של “זה א-לי ואנוהו” בשופר.
—
הלכה: נסדק לארכו — פסול
“נסדק לארכו — פסול.”
פשט: אם השופר נסדק לאורכו, הוא פסול.
חידושים והסברות:
1. האם הפסול הוא משום שלא שומעים את הקול כראוי, או משום שזה כבר לא שופר — שופר צריך להיות בו חלל שהקול יעבור דרכו, וכשהוא נסדק לארכו הוא פתוח.
2. “לארכו” פירושו כל האורך — בכל מקום בשופר יש סדק, גם במקום שמניחים את הפה.
3. הרמב״ם לא אומר במפורש “כולו” או “רובו” — “נסדק לארכו” נשמע ככולו.
4. כשהוא נסדק לארכו, אין זה שופר — זה כבר לא כלי שיכול להחזיק קול.
—
הלכה: נסדק לרחבו
“נסדק לרחבו — אם נשתייר בו כשיעור, כשר, כאילו נכנס ממקום הסדק.”
פשט: אם השופר נסדק לרוחבו (לרוחב), רואים כאילו השופר מתחיל אחרי הסדק, ואם נשאר שיעור, הוא כשר.
חידושים והסברות:
1. האם יש בעיה של חציצה — שהפה נוגע בחלק הפסול, לא בחלק הכשר. הכסף משנה אומר שזה מדבר רק אם היה שיעור לצד הפה — כלומר, החלק הכשר צריך להיות בצד שבו תוקעים.
2. נשאלת השאלה: מדוע חציצה תהיה בעיה — כל עוד משמיע קול, הרי עיקר הקול הוא קול שופר? הכסף משנה סובר אחרת.
3. אולי ציפוי במקום הנחת פה (שנלמד בהמשך) הוא משהו אחר ולא סתירה לזה.
—
הלכה: נקב וסתמו
“נקב — אם סתמו שלא במינו, פסול. סתמו במינו — אם נשתייר רובו שלם, ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, הרי זה כשר.”
פשט: חור בשופר שסתמו בחומר שאינו שופר הוא פסול. בחומר של שופר כשר רק אם (1) רוב השופר שלם, (2) החורים הסתומים אינם מעכבים את התקיעה, ו-(3) זה במינו.
חידושים והסברות:
1. בשלא במינו, מדוע לא נאמר שהחומר הזר בטל לשופר שהוא הרוב, כמו בכל כלי שמתקנים? התשובה נשארת פתוחה.
2. שיטת הרמב״ם היא חומרא גדולה: צריך את כל שלושת התנאים — (א) במינו, (ב) רובו שלם, (ג) לא מעכב את התקיעה. אפילו כשזה לא משנה את הקול, אפילו כשזה רק מיעוט — אם זה שלא במינו, פסול. זה מראה שיש דין שצריך לתקוע בשופר, לא בשופר פלוס משהו אחר.
3. הראב״ד חולק וסובר שצריך רק אחד משלושת התנאים (בדרך “או”): למשל, אם זה שלא במינו אבל לא מעכב את התקיעה, כשר; או אם זה במינו, כשר אפילו בלי התנאים האחרים. סברת הראב״ד: במינו — מה איכפת שזה עושה קול אחר, זה קול של מין שופר; בשלא במינו — אם זה לא פוגע בקול שופר (לא מעכב), מה איכפת שיש סתימה?
4. זו כבר החומרא הגדולה השנייה של רמב״ם בהלכות שופר כנגד ראשונים אחרים (הראשונה היא שרק קרן הכבש כשר).
—
הלכה: קדחו בזכרותו — כשר
“קדחו בזכרותו — כשר.”
פשט: אם מישהו קדח את השופר דרך העצם הפנימי (זכרות — הליבה העצמית שגדלה בתוך השופר), כשר.
חידושים והסברות:
1. לשופר יש בפנים עצם (זכרות) שממלא את החלל. בדרך כלל מוציאים אותו ונשאר הקרן החיצוני. כאן מדובר כשלא הוציאו אותו, אלא קדחו חור דרך העצם, והקול עובר דרך חלל העצם.
2. אף על פי שלא תוקעים לתוך מה שנקרא “שופר” (הקרן החיצוני), אלא לתוך הזכרות — זה כשר משום שזה במינו, ומין במינו אינו חוצץ.
3. זה שונה מסתמו במינו — שם מדובר על חתיכת שופר זרה שהביאו לסתום חור. כאן הזכרות הוא חלק טבעי מאותו שופר, זה עדיין שופר רגיל.
—
הלכה: דבק שברי שופרות — פסול
“דבק שברי שופרות עד ששלימו לאחד — פסול.”
פשט: אם הדביקו חתיכות של שופרות עד שיחד הם עושים שיעור — פסול.
חידושים והסברות:
1. זה לא יכול להיות טוב יותר מסתמו במינו — כל חתיכה לבדה פחותה משיעור, וההדבקה לא הופכת את זה לשופר חדש אחד.
2. שופר הוא כשהוא טבעי — כשזה נראה כמו שופר אחד שלם. שופר מורכב אינו שופר.
—
הלכה: הוסיף עליו כל שהוא — פסול
“הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו — פסול.”
פשט: אם הוסיפו על השופר אפילו מעט, בין מחומר שופר בין מאחר — פסול.
חידושים והסברות:
1. קושיה חזקה: מדוע במינו פסול? קודם הרמב״ם אמר שמין במינו אינו חוצץ (בקדחו בזכרותו)! מדוע כאן בהוסיף עליו במינו פסול?
2. ההבדל: חציצה היא דבר אחר מהוספה. בחציצה יש כבר שופר, ומשהו מפריע בפנים — שם מין במינו אינו חוצץ. אבל בהוסיף עליו עושים את השופר גדול יותר — זה “שופר פלוס”, וצריך להיות שופר אחד ולא שני שופרות.
3. היסוד: כמו בדבק שברי שופרות, לומדים ששופר צריך להיות שופר טבעי אחד.
4. הבדל בין דבק שברי שופרות להוסיף עליו במינו: בדבק שברי שופרות אף אחד אינו רוב; בהוסיף עליו יש רוב שופר כשר, ורק הוסיפו חתיכה במינו — היו חושבים שמשום שמין במינו אינו חוצץ, יהיה כשר. לכן זה פסול, משום שהוספה אינה חציצה — עושים שופר חדש, לא סותמים חור בשופר קיים.
—
הלכה: נתן שופר בתוך שופר
“נתן שופר בתוך שופר — אם קול פנימי שמע, יצא. אם קול חיצון שמע, לא יצא.”
פשט: כששמים שופר אחד בתוך אחר: שומעים את השופר הפנימי — יוצא, משום שהקול עובר דרך שופר אחד. שומעים את החיצון — לא יוצא, משום שהקול כבר עבר חציצה.
חידושים והסברות:
1. זה המשך של הכלל של ציפהו מבחוץ — השופר החיצוני הוא כמו כיסוי חיצוני, וכל עוד הקול הפנימי עובר, כשר.
2. קושיה: מדוע זו תהיה חציצה — הרי זה מין במינו, שניהם שופרות? התירוץ: הדין אינו על חציצה של חומר, אלא על זהות הקול — צריך לשמוע את הקול מהשופר שתוקעים בו, לא מהשופר השני. כששומעים את החיצון, שומעים השתקפות משנית, לא את הקול המקורי.
3. זה בכלל מעשה מוזר — “איזה אדם נורמלי תוקע בשני שופרות?” — אבל הרמב״ם פוסק גם מקרים כאלה יוצאי דופן.
—
הלכה: הפך את השופר ותקע בו — פסול
“הפך את השופר ותקע בו — פסול, משום שנשתנה מבריאתו, ודרך העברתו בעינן.”
פשט: מי שהופך את השופר — תוקע מהצד הרחב (מן המרחב) במקום מהצד הצר (מן המצר) — פסול.
חידושים והסברות:
1. הטעם הוא “נשתנה מבריאתו” — זה לא הדרך הטבעי של השופר.
2. הרמב״ם מביא פסוק “והעברת שופר תרועה” — מכאן לומדים “דרך העברתו”, צריך לתקוע בדרך הטבעי שבו השופר נברא.
—
הלכה: שינויים שהם כשרים (היה ארוך וקצרו, גרדו, וכו׳)
“היה ארוך וקצרו — כשר. גרדו, בין מבפנים בין מבחוץ, אפילו העמידו על גלדו — כשר.”
פשט: שינויים שרק מורידים מבחוץ אבל עיקר השופר נשאר — כשרים. קיצרו חתיכה (כל עוד נשאר שיעור), גירדו, או תולעת אכלה חלקים — אפילו נשאר רק שכבה דקה מאוד — כשר.
חידושים והסברות:
1. הכלל: כל השינויים ש״בחוץ” — שעיקר השופר נשאר — לא מפריעים. רק שינויים שפוגעים בעצם השופר (כמו הוספת חומרים זרים, או הקטנה מתחת לשיעור) פסולים.
—
הלכה: כל הקולות כשרין בשופר
“היה קולו עב או דק או צרוד — כשר, שכל הקולות כשרין בשופר.”
פשט: שופר שעושה קול יוצא דופן — עבה, דק, צרוד — כשר, משום שכל הקולות כשרים בשופר.
חידושים והסברות:
1. עיקר השופר אינו לשמוע קול יפה, אלא לשמוע “קול שופר”. כל עוד השופר עצמו כשר (לא הוסיפו דברים זרים), סוג הקול לא משנה.
2. אבל כשהקול משתנה דרך תוספת זרה (כמו זהב), אז “נשתנה קולו” הוא בעיה — משום שאז שומעים את קול הזהב, לא את קול השופר.
3. [דיגרסיה: רבנו בחיי — שכל הקולות כשרין] רבנו בחיי מתנגד לאלו שמחפשים בעלי תוקעים יפים עם שופרות טובים — משום שהעיקר הוא לשבור את הלב. היו רבנים שבקושי תקעו, אבל הלב היה שם. אבל קשה לומר שאין שום עניין של “זה א-לי ואנוהו” — הידור מצווה עם קול יפה. מוזכר בהומור ש״יהודים גליציאנים” והרבי מדז׳יקוב היו נהנים מהקטע הזה — “כל הקולות כשרים, העיקר שתוקעים בלב שבור.”
—
הלכה: תקע בתוך הבור או המערה — קול שופר לעומת קול הברה
“התוקע בתוך הבור או בתוך המערה — אותם העומדים בתוך הבור או המערה יצאו. העומדים בחוץ — אם קול שופר שמעו, יצאו; אם קול הברה שמעו, לא יצאו. וכן התוקע לתוך חבית גדולה וכיוצא בה — אם קול שופר שמעו, יצאו; אם קול הברה שמעו, לא יצאו.”
פשט: מי שעומד בתוך הבור/מערה שומע ישירות את השופר — יוצא. מי שעומד בחוץ — צריך להבחין: שומע את קול השופר האמיתי — יוצא; שומע רק את ההד (הברה/echo) — לא יוצא. אותו דבר בתקיעה לתוך חבית גדולה.
חידושים והסברות:
1. זה המשך של הכלל “כל הקולות כשרין” — אבל עם הבדל: כשהקול הוא קול שופר טהור, הכל כשר. אבל כשהקול הוא קול הברה — הד שמתנגש בקירות וחוזר — זה כבר לא “קול שופר”.
2. קושיה עמוקה: קול ההברה גם “קרה דרך השופר” — מדוע לא יהיה כשר? התירוץ: לא שומעים ישירות את הקול מהשופר, אלא השתקפות משנית.
3. שאלה מעשית: איך זה מתיישב עם
בית כנסת שיש בו אקוסטיקה טובה שמחזקת את קול השופר? מתי זה כבר נקרא “קול הברה” ולא “קול שופר”? זה נשאר חקירה פתוחה.
4. קושיה יסודית: כל קול שאנו שומעים הוא טכנית “הברה” — גלי קול שמתנגשים וחוזרים. ההבדל שחכמים עשו הוא בין קול שופר ישיר להד שאיבד את זהותו כקול שופר.
—
עד כאן פרק א׳ מהלכות שופר.
תמלול מלא 📝
הלכות שופר סוכה ולולב: מבוא והלכות שופר — פרק א׳, הלכה א׳
מבוא: מבנה הלכות שופר סוכה ולולב
דובר 1: נו, רבותי, אנחנו מתחילים הלכה חדשה, שההלכה נקראת הלכות שופר סוכה ולולב. הרמב״ם מחבר יחד את כל מצוות חודש השביעי. כמו שמיד בתחילת הלכות שופר אנו רואים שחודש השביעי דומה שיש בו משהו מסוים… כל מצוות החודש הזה יש להן משהו אחד. אוקיי, זה הכל דרש. אבל הרמב״ם פשוט חיבר אותן יחד כי הן “שכנות”, הן בערך באותם ימים טובים, והן הלכות קצרות, כל אחת מהן אינה ארוכה מספיק כדי לעשות ממנה דבר נפרד. לרמב״ם יש מנהג הרבה פעמים לחבר באופן הזה.
דובר 2: מה עוד? אילו הלכות נוספות הוא מחבר יחד כמה סוגים?
דובר 1: כאן בהלכות חנוכה ומגילה. חנוכה ומגילה, אוקיי. כנראה יש עוד בחלקים אחרים של… אוקיי, זה ממש כאן בסביבה. עירובין הוא גם עשה עירובי חצרות ועירובי תחומין.
דובר 2: כן, אבל את זה הגמרא כבר עשתה. זה לא שתי מצוות.
דובר 1: אה, אה. אהם, כן. נכון.
אז זה הלכות שופר, מצוות השופר בראש השנה, ואחר כך שתי מצוות של סוכות, שהן סוכה ולולב.
דובר 2: כן, אבל זה לא כל מצוות חודש השביעי, כי יש יום כיפור, שכבר היו לו הלכות נפרדות שביתת עשור.
דובר 1: אה, זה נכון, כי הוא עשה קודם שבת, ואחר כך עם שבת התאים היטב שביתת עשור, שהיא סוג של שבת. ועכשיו עוברים למצוות היותר פרטיות. כלומר, גם בהלכות יום טוב כבר עמדו הלכות השביתה של ראש השנה ושל סוכות. כאן הוא אומר את המצוות הפרטיות של ראש השנה וסוכות.
הקדמת הרמב״ם: שלש מצוות עשה
דובר 1: אומר הרמב״ם, “יש בכללן”, בין השלושה יש שלוש מצוות אחרות, אבל בין השלושה שחיברתי כאן יש בין השלושה שלש מצוות עשה. כלומר, כל אחת מהן יש לה בעצם מצוה אחת, מצוות עשה, אין מצוות לא תעשה. “וזהו פרטן”: שופר הוא “לשמוע קול שופר באחד בתשרי”, לשמוע קול שופר, כמו שהרמב״ם אמר שהמצוה היא השמיעה. מצוות הסוכה היא “לישב בסוכה שבעת ימי החג”. ו“ליטול לולב” לנענע, לאחוז לולב “במקדש כל שבעת ימי החג”. הרמב״ם מביא כאן את המצוה שהיא במקדש. וודאי מעט נראה שלא במקדש זה היום הראשון, כן?
דובר 2: כן, אז למה כתוב רק במקדש?
דובר 1: נגלה בקרוב. כשנגיע לפרק… איזה פרק שזה יהיה. ואת המצוות אפשר ללמוד כבר, אומר הרמב״ם הקדוש, פרק א׳. לא, זה נמצא… פרק א׳. אז, אם זוכרים את המבנה, סתם, אין לי כאן מפתח. פרק א׳, וכמה פרקים יש על הלכות שופר?
דובר 2: פרק א׳ וב׳?
דובר 1: הוא אומר בוודאי, זה תמיד ב׳, כן. לא, א׳, ב׳ וג׳. א׳, ב׳ וג׳ הם שופר.
דובר 2: כן, ר׳ שחן, ואחר כך, אה, ואחר כך ד׳ זה כבר לולב.
דובר 1: ד׳ זה כבר לולב. ד׳ זה כבר לולב, כן. ד׳ וה׳ זה כבר לולב. וזה הכל ה׳, ו׳ הוא לולב, סליחה, וז׳, ח׳ הוא לולב, כן? אוקיי, זה בערך הסדר. נכון, כן. אז שלושה פרקים על הלכות שופר, או גם זה ראש השנה, אבל הכל קשור עם השופר. כן.
פרק א׳, הלכה א׳: מצות עשה לשמוע תרועת השופר
דובר 1: אומר הרמב״ם הקדוש, מצות עשה. נפלא! מגיע בקרוב אלול, זה זמן מאוד מתאים. אומר הרמב״ם הקדוש, מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר, התקיעה של השופר, בראש השנה. מעניין, אצלנו הלשון תמיד תקיעת שופר, אבל הרמב״ם מדבר בלשון המקרא, תרועת השופר בראש השנה, שנאמר “יום תרועה יהיה לכם”. תרועה ותקיעה נראה שאינן אותה מילה. תוקעין לדעתי זה דבר מעשי של הכנסת משהו, הכנסה תוקע בפיו, ולהכניס לפה ולתקוע, לא? תרועה היא הקול שנשמע.
תרועה לעומת תקיעה — לשון המקרא
דובר 1: והסיבה שדיברנו על זה בהרחבה בפעם אחרת, מי שרוצה לחפש בשיעורים הישנים אולי ימצא, הפשט הפשוט שבתורה לא כתוב אף פעם תקיעה, לא כתוב יום תקיעה. אז הפירוש, ממילא אומר הרמב״ם שהמצוה היא לשמוע תרועה. מאוחר יותר נראה שיש… אבל כאן, בראש השנה כתוב יום תרועה. כן, מיד נראה שיש תרועה ותקיעה על פי הלכה קוראים לזה קולות אחרים, אבל זה באופן כללי מהמקור של המצוה נקרא הכל תרועה. זה לכאורה הפשט. כן?
דובר 2: נכון. מסכים? יכול להיות. אני חושב שבפעם הקודמת למדנו שכשמדברים על המעשה אומרים תוקעים, והקול של שופר נקרא קול תרועה, כמו יום תרועה. אבל יש גם מריעים. אולי אי אפשר לומר מריעים תקיעה, אני לא יודע למה.
דובר 1: פשוט פשט הוא… הלאה…
ושופר שתוקעין בו — קרן הכבשים הכפוף
דובר 1: אומר הרמב״ם, המצוה היא כבר, עד כאן, אני יודע שזו המצוה. לוקחים יום תרועה יהיה לכם. הולכים ללמוד איזה שופר צריך להשתמש. מה משתמשים? במה עושים את התרועה? אומר הרמב״ם, אבל למעשה, הוא רוצה גם להביא ראיה מהתורה. כלומר, בואו, מיד לומדים יותר פרטים על איזה שופר כשר. כאן כתוב כבר ממש כל ההלכות, אבל יש כאן שאלה. כלומר, כתוב בתורה תרועה, עדיין לא יודעים שתוקעים שופר. אפילו לא יודעים שתוקעים בכלל, יודעים שעושים תרועה. לך תדע מה זה אומר תרועה. עושים רעש, הריעו לה׳ כל הארץ, שלא אומר דווקא עם שופר, אולי עם חצוצרות, אולי לא. לכן מיד הרמב״ם מביא, מה זה השופר? הוא אומר את ההלכה, והוא מביא את המקור לכך. מסכים? איך יודעים שהתרועות זה עם שופר? קודם הוא אומר, מה זה השופר? אומר הוא, ושופר שתוקעין בו… השופר שתוקעים. הוא אומר תרועות השופר, הוא זורק עכשיו פנימה. איזה שופר? יש שנראה כמה מיני שופרות, בהמות אחרות שיש להן קרנות. איזה טוב לראש השנה, וכאן הרמב״ם זורק פנימה בין בראש השנה בין ביובל. נראה כבר למה הוא מביא כאן יובל, כי הלימוד לראש השנה לומדים מיובל. הוא קרן הכבשים הכפוף, קרן של כבשים של בהמות צעירות שהיא כפופה. לכבשים יש כאן… כבשונים, כן?
דובר 2: לא קשור לכמה צעיר זה.
דובר 1: לא, יש מי שאומרים שכבשים פירושו כל סוגי בהמות דקות. יש הרבה מחלוקת ראשונים בדיוק איזה מין שופר. יש מי שלומדים פשט ברמ״א שזה אומר דווקא כבש, ויש מי שלומדים שהרמ״א אומר כבשים ודומיהם, צעירים, להוציא פרה, אבל עז, כבש, א… אה, אה, אה, אז, מה שהרמב״ם אומר כבשים זה כמו השיטה של… יש מחלוקת בגמרא, במשנה, והרמב״ם פוסק כשיטה שזה קרן הכבשים הכפוף.
שתי משניות — מחלוקת ראשונים
דובר 1: המעשה הבסיסי הוא שבמשנה כתוב שדווקא… שתי משניות נקרא שופר, לא קרן. לא, פרה נקראת… יש שתי משניות. במשנה אחת כתוב שכל השופרות כשרים חוץ מפרה, שנקרא קרן אבל לא שופר. במשנה השנייה כתוב, ויש עוד משנה, יש מחלוקת באותה משנה, מה יש? על כל פנים, עוד משנה שאומרת, שופר של יובל… התנא קמא, השיטה העיקרית של אותה משנה היא ששופר של ראש השנה של יובל פשוט, לא כפוף. בראש השנה תוקעים לא עם כפוף, אלא פשוט. להיפך, אם זה עם… איך כתוב במשנה השנייה? הוא לא מביא כאן בדרך כלל את המשנה, זה אחר. במשנה השנייה כתוב ששופר של ראש השנה הוא… של יובל פשוט, ואחר כך כתוב, זו שיטת המשנה, ואחר כך כתוב בשיטת רבי יהודה, היא שבראש השנה תוקעין בשל זכרים. הגמרא אומרת, אם אני זוכר, ש… הגמרא מוציאה שלמעשה צריך לעשות בכפוף, מצוה בכפופים.
אז את זה הרמב״ם פסק, והרמב״ם סובר שזה מעכב, שזה השופר העיקרי של ראש השנה, כלומר של כבשים כפופים. אף על פי שלכאורה במשנה האחרת כתוב שכל השופרות כשרים חוץ מפרה. את זה הרמב״ם לא אמר. אם הגמרא אומרת מצוה בכפופים. יש ראשונים, הרא״ש אומר שפוסקים שהכל כשר, והגמרא אומרת רק שמצוה מן המובחר היא בכפופה. הרמב״ם פוסק שצריך להיות דווקא קרן הכבשים כפוף. בזה עצמו יש גם מחלוקת האם כשהרמב״ם אומר שכפוף פירושו שבין קרן הכבשים צריך לחפש את הכפוף, או מחלוקת במציאות? את זה מביא המגיד משנה בהרחבה, האם הרמב״ם מתכוון לומר שכל הכבשים כפופים, או שצריך לחפש בין קרן הכבשים את אלו שכפופים. זו סוגיה שלמה, והוא לא ראה שצריך לכתוב דבר כזה.
זה העיקר. העיקר הוא שיש שתי משניות. במשנה אחת כתוב לכאורה שיש מחלוקת, חלק שאומרים שאפילו פשוט אולי כשר, על כל פנים. העיקר, העיקר, העיקר, שמפרידים שזה אכן מצוה, אבל זה לא מעכב. אז במילים אחרות, כי כל זה בא מכאן שתי משניות. יש משנה אחת שאומרת מחלוקת שהכל כשר. ואחר כך יש עוד משנה מהמשנה שאומרת חילוק של ראש השנה ויובל, מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי. הפסק יוצא בגמרא ששניהם צריכים לעשות קרן כבשים הכפוף. אבל הרמב״ם פסק במשנה השנייה. אז רוב אחרים כבר, הראב״ד והרא״ש כולם סברו שהמשנה השנייה היא רק דבר יפה. זה לא מעכב, בזה אין סתירה בין שתי המשניות. הרמב״ם סבר שזו מחלוקת בין שתי המשניות. ואם כתוב בגמרא שצריך לעשות קרן הכפוף, פשוט שלא פוסקים את המשנה שכל השופרות כשרים חוץ משל פרה. זה לכאורה הפירוש של הרמב״ם.
וכל השופרות חוץ מקרן הכבש פסולים — קושיא על הרמב״ם
דובר 1: אחר כך אומר כאן משהו שרצו כאן מישהו. תראה, וכל השופרות חוץ מקרן הכבש פסולים. אומר הוא, ברור, הוא לא אומר את המילה שוב הכפוף. אז הכסף משנה אומר שהרמב״ם לא אומר זאת שוב, כי כל קרן הכבש היא כפופה. כפוף הוא סימן, אז כמו שהוא אומר, איזו קרן הכבש? הכפופה. אז יש אחרים שהבינו ברמב״ם שקרן הכבשים צריך לחפש את הכפוף, ואחר כך הם התקשו למה כשהוא אומר אחר כך “וכל השופרות חוץ מקרן הכבש פסולים”, למה הוא לא אומר שוב “הכפוף”? אבל אני חושב שזה מסביר לנו המגיד משנה.
דיון: מה זה איל?
דובר 1: אבל האיל, איל אומר אתה כמו דבר דומה לכבש. זה לא כבש, זה סוג, זה כבש גדול יותר, זה סוג, לא? הבושה היא שאי אפשר להכיר כל כך את הבהמות. צריך ללכת לרועה צאן לכמה חודשים, כמו רב, ונבין ונדע מה זה כבש ומה זה איל. איל הוא גדול. זה ה… איך קוראים לזה ביידיש? האם זו אותה בהמה? זה רק חלק בגיל? אני לא רוצה… זה סוג אחר.
כבש הוא פרה צעירה. מה? כבש הוא כבשון. כבש הוא כבשון. פרה צעירה היא כלום, פרה. עגל. כבש הוא כבשון. לפרה אין… אני חושב שיש לה קרניים. יש פרות שיש להן קרניים. כבש הוא כבשון. יש עיזים. איל הוא עז גדולה, משהו כזה. זה לא כבשון.
הלכה א (המשך) — המקור שתרועה צריכה להיות בשופר
דובר 1: בכל מקרה, שיטת הרמב״ם היא שצריך להיות זה. אבל בואו נחזור הלאה לרמב״ם, כי הרמב״ם רוצה להביא ראיה שצריך בכלל שופר. זה שני דברים שמתחברים כאن. הוא אמר “יום תרועה”, הוא לא אמר איזה מין תרועה.
אומר הרמב״ם, “אף ישראל נצטוו בתורה תרועה בשופר בראש השנה”, שהתרועה צריכה להיות דווקא עם שופר. מאיפה אנחנו יודעים? אומר הוא כך, “הרי הוא אומר ביובל, ‘והעברת שופר תרועה׳”, כתוב כן “שופר תרועה”. בפסוק אחר כתוב “והעברת שופר” על יובל. ומפי השמועה למדנו, חז״ל מסרו לנו מפי השמועה, הלכה למשה מסיני, שמדמים את מצוות היובל למצוות ראש השנה. כל מצוות חודש השביעי יש להן הלכות דומות, ו״מה תרועת יובל בשופר, אף תרועת ראש השנה בשופר”. מכאן אנו יודעים שראש השנה צריך להיות דווקא בשופר. ובפרט בזה יש את ההלכה על איזה שופר דווקא הכשרות.
זה מעניין, זה כאילו עוד דבר, מעניין שהרמב״ם הכניס הכל בבת אחת, אבל זה נהיה לשני דברים אחרים, שבטוח שמי שסובר שאיל כשר וכן הלאה גם מודה שצריך להיות שופר. זה יותר פרט בזה. אם הרמב״ם כתב זאת לאחור, אולי הרמב״ם סבר שלמסקנה רק זה נקרא שופר? אני לא יודע.
הלכה ב — שופר וחצוצרות במקדש
דובר 1: ובבית המקדש היה איזה מנהג אחר. זה מעניין, מה הפשט בזה? סתם אחרת, זה לא עשה, כי שופר הוא שופר. המצוה העיקרית היא שופר. אבל יש כאן דין צדדי שבמקדש לא רק תקעו בשופר. העיקר היה השופר, אבל בצד היו חצוצרות.
אומר הרמב״ם, במקדש היו תוקעין בראש השנה, תקעו בשופר אחד ושתי חצוצרות מן הצדדין. אבל מאחר שהשופר הוא העיקר, עשו שופר מאריך, עשו שהתקיעה הארוכה יותר הייתה בשופר, וחצוצרות מקצרין.
דיון: מה פירוש “שופר מאריך וחצוצרות מקצרין”?
דובר 1: אז כנראה הייתה התקיעה בשופר, והתרועה הייתה בחצוצרות. או שבבת אחת היה, תקעו קצת עם החצוצרות, אבל התחילו וסיימו עם השופר. שמעו יותר את השופר מאשר את החצוצרות. לא התחילו וסיימו, סיימו אני מתכוון.
אני לא יודע, מאריך פירושו גם קודם? לא, אני חושב שמאריך פירושו… עשו יותר ארוך, כל דבר, כמו שתמיד חשבתי, אני לא יודע, ש… הייתי מבין שכל קול, הבעל תוקע אמר, נניח שהיה אצל המקריא, אני לא יודע, הוא אמר “תקיעה”, התחילו לתקוע שופר עם שתי חצוצרות, אבל אחרי שתי שניות החצוצרות הפסיקו, והשופר המשיך הלאה לבדו.
האם לא אפשר לפרש שהתקיעה שהיא ארוכה עשו בשופר, והתרועה שהיא קצרה עשו בחצוצרות? לא, זה לא ארוך, צריך מיד לראות, זה אותו אורך אולי.
הטעם ל״שופר מאריך”
דובר 1: אוקיי, אומר הוא, למה בעצם עשו יותר מאריך בשופר? שמצות היום בשופר, כדי שישמעו את העיקר. תמיד חשוב לשמוע את העיקר. כן. זה לא כי לא יוכלו לשמוע, זה יותר כי, כן, צריך לדעת… העיקר הוא העיקר, כן. זה סתם כמו סימן, זה מה שאני אומר. זה לא… אפשר כן לשמוע, כמו שאומרת הגמרא. אין בעיה שלא יוכלו לשמוע. זה לא דבר מעשי. להיפך, זה לא דבר מעשי. זה סתם כדי שיהיה ניכר, משהו כזה. מאחר שזו המצוה, עושים את המצוה יותר ארוכה. כמו שמסיימים במצה, נשאר טעם מצה, שישאר טעם שופר.
הלכה ג — המקור לחצוצרות במקדש
תרגום לעברית
דובר 1: אומר הרמב״ם, אם עיקר המצווה היא בשופר, אז למה בכלל מביאים חצוצרות? כי פעם תוקעין בחצוצרות במקדש. אומר הוא, יש דין מיוחד במקדש, ובמקדש כתוב בפסוק “בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳”, שכאשר עושים תרועה, כאשר עושים “הריעו לפני המלך ה׳”, פירושו בבית ה׳ במקדש, עושים זאת “בחצוצרות וקול שופר”, והדין הוא רק “לפני המלך”, אבל דווקא בשאר מקומות אין דין “לפני המלך”, “אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד”.
דיון: למה בכלל חצוצרות במקדש?
דובר 1: זה מעניין, אם בכלל אין מצווה, למה עושים זאת? אני מתכוון שיש כאן משהו שלא הבנתי. אולי התקיעה במקדש היא סוג אחר של תקיעה? במקדש כנראה אין את מה שהרמב״ם אומר אחר כך שזה מעורר את העולם. זה יותר ענין של כבוד שמים, כמו “בחצוצרות… הריעו לפני המלך ה׳”. זה בכלל לא מין אחר של תקיעות שופר.
ולמה הרמב״ם אומר שהחצוצרות גם כן? אני מתכוון אם כבר… אחר כך, ככה באים לומר תקיעות בשופר. אני אומר, עם הטעם של הרמב״ם אי אפשר להבין. השופר הוא קול שבור, הוא קול שמעורר, הוא קול שמעיר. וחצוצרה היא יותר מוזיקלית, היא יותר קול יפה שתקעו במקדש. אני לא יודע. אבל דווקא, כי כשיש עת צרה עושים כן חצוצרה.
חסר כאן משהו מאוד בסיסי, אתה מבין? הוא לא אומר הכל. למה? אף אחד לא מספר. זה כתוב במשנה את כל זה. אבל למה? יש מצווה לתקוע שופר, הולכים לתקוע חצוצרות. משהו מאוד מוזר.
אה, כי זה חסר. הפסוק הוא המצווה של קול שופר באה עם חצוצרות. נכון שפשוטו של מקרא מונה כל מיני נבל וכו׳ אבל, אף אחד לא יחשוב שצריך שופר גם נבל וכו׳. לא באותו פסוק. באיזה פסוק אחר, מה אתה זוכר? כן, מה כתוב? כן, אוקיי. אה, ואתה מדבר על ה… אבל כאן כתוב רק בחצוצרות.
בקיצור, משהו חסר, זה מאוד מוזר. כתוב רק “לפני”, ומה קורה? וכל פעם שמתפללים זה לא לפני ה׳? אוקיי, באמת, בית המקדש, מבין שמשהו, יש כאן איזה סוד? צריך לשאול, אני לא יודע מי יודע את הסוד. אולי ישאלו אותי פעם אחרת, אני רוצה איזה דין חצוצרות.
בכלל בבית המקדש, כן? תקעו בחצוצרות כשהקריבו קרבנות. אוקיי, כן. אבל זה לא קשור לתקיעה של ראש השנה, זה כן קשור? אני לא יודע. אבל רואים, משהו במקדש היה ענין של חצוצרות, וגם בתקיעת שופר השתמשו גם באותן חצוצרות. אני לא יודע, אתה מבין שזה משהו מוזר, איזה סוד. אוקיי.
הלכה ד — שופר של עבודה זרה
דובר 1: עד כאן למדנו שיש מצווה לתקוע בשופר, ועכשיו שאר הפרק הולך לכתוב, אנחנו מקווים שאר הפרק, הוא הולך לכתוב איזה שופר, איזה שופר כשר, איזה סוג איסורים שמשתמשים, מה שזה לא יורך. דברים אחרים, הלכות גוף השופר אפשר לומר השופר. שאר הפרק, כל הפרטים של מה שלמדנו עכשיו שצריך להיות שופר, חוץ מבמקדש שיש חצוצרות, נשאיר את זה בצד, כי אף אחד לא יודע מה הפשט. ועכשיו אפשר ללמוד איזה שופר אפשר להשתמש, וכן הלאה.
אומר הרמב״ם, שופר של עבודה זרה, שופר של עבודה זרה, שכבר שייך לעבודה זרה, או שהשתמשו בו לעבודה זרה, לא שהשופר עצמו היה עבודה זרה, אין תוקעין בו לכתחילה, אסור לכתחילה לתקוע, או כי זה דבר מאוס, או כי יש כאן מצווה “אבד תאבדון”, ממילא למה תתקע בשופר הזה ותקיים מצווה “אבד תאבדון”? עשה קודם את המצווה הראשונה שיש לך עם זה. אבל ואם תקע בו, יצא, אם כן תקע, יצא, היה יוצא.
כמו שהרמב״ם הולך לומר, אחר כך על הדבר הבא, הרמב״ם הולך לומר שלעשות מצווה לא אומר שנהנה ממשהו. אסור ליהנות מתשמישי עבודה זרה, אבל לעשות מצווה לא אומר שנהנה. למשל, על מצה לא היו יכולים לומר זאת, כי זה אכילה. אבל כאן מדברים כשזו מצווה טהורה שאין בה הנאה גשמית, זו רק מצווה.
שופר של עיר הנדחת
דובר 1: אומר הרמב״ם בוודאי, אבל ושל עיר הנדחת, שופר של עיר הנדחת חמור יותר משופר ששייך לעבודה זרה. ומה הדין שם? אם תקע לא יצא, אם תקע לא היה יוצא. למה? כי על עיר הנדחת למדנו בהלכות עבודה זרה, יש מצווה לאסוף את כל נכסי עיר הנדחת ולשרוף אותם ברחובה של עיר. ממילא אסור ליהנות מזה, זו מצווה שאסור ליהנות ממנה. ממילא אין לזה שיעור. לא ליהנות זו לא בעיה.
הרמב״ם לא אומר את הטעם אצל עבודה זרה
דובר 1: אבל הרמב״ם לא אומר כאן את הטעם בכלל. הוא לא אומר בבירור למה בעבודה זרה כן יוצאים. בחלק הבא, כמו שנלמד אחר כך, שופר צריך להיות בשיעור מסוים. אם יש סתם ענין שאסור להשתמש בו, זה לא מפריע. כן, הרמב״ם לא אומר את הטעם כאן, מעניין. הוא לא אומר את הטעם. בחלק הבא הוא הולך לומר טעם לגבי שופר של עולה או שופר הגזול, שם הוא אומר את הטעם. אבל לגבי שופר של עבודה זרה הרמב״ם לא אומר שהטעם הוא משתמש לבי משתמש לבי משתמש. נו, יש אולי מפרשים שחושבים כך, אבל הרמב״ם לא אומר בכלל מה הטעם. הוא לא סבר שצריך טעם. מה שזה אסור, ממילא אסור, אסור להשתמש בזה, אסור לכתחילה, אבל אין חסרון ביציאה.
החילוק בין עבודה זרה לעיר הנדחת
דובר 1: אבל ההוא, החסרון הוא חייב שריפה. כל דבר שחייב שריפה, ומיד נראה ששופר צריך שיעור, לא כאן, אבל נראה זאת מיד. זה כתוב בגמרא, שדבר שמחויב שריפה, הוא כתיתם מחטא שירי, אין לו שיעור. צריך גם באמת לשרוף, אבל יש דרך לא לשרוף אם הגוי מבטל אותו. מאחר שיש דרך לא לשרוף, לא אומרים על זה כתיתם מחטא שירי, כך אומרים מפרשים. אבל כולם, זה לא דבר שמחויב שריפה בהכרח, הולכים לשרוף אותו. יש דרך לצאת מהשריפה, אם יש דרך דרך ביטול. מה שאין כן כאן, אין דבר כזה כמו ביטול. זה האיסור של עבודה זרה ודומיה.
הלכה ד (המשך) — שופר הגזול
דובר 1: מה קורה עם שופר שהאיסור שלו הוא שהוא גזול, גנבו אותו, שתקע בו יצא ידי חובתו. למה דווקא?
הלכה: שופר של גזל (המשך) — למה יוצאים
טעם הרמב״ם: שאין המצוה אלא בשמיעת הקול
דובר 1: למה כאן כן? אומר הרמב״ם, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול. המצווה של שופר היא רק לשמוע את הקול. ממילא, אף על פי שלא נגע בו ולא הגביה השומע, אפילו אם הוא לא נגע בו, אפילו אם הוא לא הרים אותו, הוא בכל זאת היה יוצא.
ולשמוע את הקול של דבר גזול אינו איסור. פירושו, לקחת את החפץ של מישהו, לגעת בחפץ של מישהו, להרים את החפץ של מישהו זה איסור. אבל לשמוע זה לא.
ממילא, ואין בכל דין גזל. יצא שאף על פי שכן הרים, לא יהיה שהאדם לא הרים, אבל העבירה הוא לא עשה עם ההרמה. זה לא מצווה הבאה בעבירה, זו לא המצווה שנעשית דרך העבירה, כי המצווה היא לשמוע את קול שופר, וזה שקרה לפני כן שהורם זה לא העיקר ענין, זה לא העיקר…
חולק הראב״ד
דובר 1: כן, הראב״ד אומר שהוא לא מסכים עם הטעם הזה, יש פסוקי דרשה, “יום תרועה יהיה לכם” בכל מקום.
מעניין, הוא לא היה מרוצה עם התורה שזה לא הנאה, מה, הקול זה לא הנאה?
ביאור: קול אין בו ממש
דובר 2: אותו דבר הוא אצל… לא אותו דבר, אבל אותו דין הוא אצל שופר של עולה, והרמב״ם נותן על זה טעם אחר. כן? נכון.
אני מתכוון שהמילה של ואין בכל דין גזל קשורה להלכה שכתובה בכל מקום שקול אין בו ממש, זה לא כמו דבר ממשי. אי אפשר לומר שגנבו קול. קול זה לא דבר פיזי שאפשר לגנוב, אלא גנבו את הכלים שעושים איתם קול.
כשאתה לוקח לולב, יש לך את גוף הלולב שגנוב, אבל כאן, קול שופר אין לו שום קשר לגניבה.
אם מישהו עושה רעש והוא אומר אתה לא מפריע, אין דבר כזה. זו המילה. אתה שומע את הקול של אותו שופר.
דיון: האם מותר לכתחילה לשמוע את הקול של מישהו?
דובר 1: אוקיי, אני רשאי לשמוע את הקול של אותו שופר מהיום עד מחר? אני רשאי לתקוע לכתחילה באותו שופר?
דובר 2: לא. כנראה זה… אבל המילה היא כאן למדות. החלק של לשים את הפה שלך על השופר של מישהו, שם הבעיה. אבל זה שיוצא קול זה לא…
אם אני לא שם את הפה שלי, יש לי דרך לתקוע באותו שופר בלי לגעת בכלל, אני רשאי? ההוא יכול לחסום אותי?
דובר 1: אני לא יודע.
דובר 2: בטוח שאסור. השאלה היא רק כאן למדות, האם אחרי שלקחת את הקול יצאת במצווה, או שהקול הוא חתיכת קול גזול. זה לא, זה קול. קול אי אפשר לגזול. אבל סתם אסור, כי אתה לא רשאי לעשות תשמיש עם החפץ של מישהו. זה לא קשור ל…
דובר 1: טוב, אז למה זה לא אותו דבר כאן?
דובר 2: עוד, זה בטח נכנס… לא יודע, אדם ישאל האם אתה לא רשאי ללכת תחת הצל של העץ שלי?
דובר 1: אני לא יודע.
דובר 2: אז מה זה דבר כזה? זה צל? אני שואל אותך, יותר הולך לקחת את השופר של מישהו ולתקוע? כמה שאני רוצה? אדם יכול לומר שאתה יכול כבר ליהנות מהצל שהעץ שלי עושה?
דובר 1: אני לא יודע. איפה העץ שלך?
דובר 2: אתה יכול כבר להיכנס לרשות של מישהו, אבל נאמר שההוא… אני שואל עכשיו מהשופר. למה צל של עץ?
דובר 1: אחרת יודע.
דובר 2: אסור לתקוע בשופר של מישהו. כי אתה לא רשאי לשים את הפה שלך על החפץ של מישהו. אבל אם… אם… אם… אני רוצה לקחת היכי תמצא. למה אסור לשים את הפה שלי על החפץ של מישהו? האם אתה לא רשאי לגעת בחפץ של מישהו? אתה רשאי לגעת. יכול להיות שאסור לגעת.
על מה אדם יכול לומר שהוא לא רוצה שישתמשו לעשות תשמיש? הוא יכול לומר שאסור לשמוע את הקול שלו? אני שואל אותך, האם הוא כן יכול לומר?
דובר 1: לא, הוא לא יכול. אם אני שר ניגון ואני אומר שאף אחד לא ישמע, רק כשאני נותן רשות. ו…
דובר 2: הוא לא יכול לומר אמת. אבל האנשים של היום יאמרו שיש… איך קוראים לזה? זכויות יוצרים.
דובר 1: כי להאזין זה לא איסור.
דובר 2: אבל אני מתכוון שצריך תמיד להגיע כאן ללמדות, שבוודאי אסור לו לעשות זאת על בית המקדש, והוא יוצא את המצווה האם הוא יוצא בגזילה או לא.
—
הלכה: שופר של עולה
דברי הרמב״ם
דובר 2: אוקיי, אומר הרמב״ם, וכן. הלכה דומה שופר של עולה, עולה אסור ליהנות ממנה בכלל, עולה היא כליל לשמים, היא קודש, אסור ליהנות ממנה, יש בזה דין מעילה. אז לא יתקע, אסור לכתחילה לתקוע כי זה קודש.
אבל ואם תקע יצא, אותה סיבה כמו אצל שופר, שאין בכל דין מעילה, כלל אין דין מעילה, כמו שאין דין גזל.
קושיית הרמב״ם ותירוצו
דובר 2: ואם תאמר, שואל הוא, אבל הלא נהנה בשמיעת הקול. אני יכול לשמוע שקול אין בו ממש, אבל נהנית, ויהיה דין מעילה על ההנאה. אסור ליהנות מהקדש. ליהנות מהקדש זה דווקא יותר חמור, אפשר לאסור על זה, לא משתמשים בהקדש.
דובר 1: כן, אבל מה היה? אם קול אין בו מעילה, אז הפירוש שמותר. אפשר לשאול על ההלכה? יש קושיא על ההלכה שאין קול בני מעילה הוא הנאה? מה זה אומר?
דובר 2: לא, אין קול דין מעילה זה אותו דבר כמו אין קול דין גזל, כי אין בו ממש, לא נעשה כלום. אבל אצל הקדש יש כן דין נוסף, אבל אתה לא רשאי ליהנות מהקדש.
אצל גזל אין דין, אתה לא רשאי להיות תחת הצל של מישהו למשל. אבל אצל הקדש יש כן, אבל אתה לא רשאי… כתוב כל כך ברור, אסור באמת ללכת תחת הצל של משהו מהקדש. אני לא יודע עם זה לא מדבר ליהנות מהקדש. אפשר לשמוע את הקול של שופר של עולה, או שאסור.
דובר 1: כתוב לא יתקע.
דובר 2: כי הוא משתמש בדבר של הקדש. שישתמש, כי דיברו אליו, אסור גם לתקוע בשופר של מישהו. זה לא שופר שצריך לכתוב אותו.
דיון: למה יש קושיא “הלא נהנה”?
דובר 2: הקושיא של הלא נהנה נשמעת שיש משהו חדש, זה מאוד קשה להבין. והתירוץ הוא, מצות לאו ליהנות ניתנו, אז, זה לא מפריע. מצוות לאו ליהנות ניתנו. ממילא מותר, זו לא בעיה של מעילה.
שני השלבים מאוד לא ברורים למה הוא אומר. שוב, כשמצוות לאו ליהנות ניתנו אפשר גם לומר על כשממש השתמשו בדבר. נאמר לולב גזול, אפשר גם לומר מצוות לאו ליהנות ניתנו, אבל זה לא היה הדבר של אין בו כל דין מעילה לא היה עוזר במקרה כזה. כלל אין בו ממש. זה שלב אחד. נשאיר את זה על המילה יש כאן.
אוקיי. אבל מאחר שיש כאן ענין נוסף שאסור ליהנות, אפילו כשלא עשית… אני שואל שאלה יפה, מותר לשמוע את הקול של… נאמר שזו לא מצווה, מותר לשמוע את הקול? מותר, שואל הרב, מדין מעילה? אני הולך עכשיו להלכות מעילה. מותר לשמוע את הקול של…
דובר 1: לא, כי יש לך הנאה. זה קול יפה שנהנית ממנו. אתה לא רשאי?
דובר 2: אולי אמרו… כשכתוב קול… חילוק, אם זה מוזיקלי וזה יפה, זה משהו שיש לך הנאה, אתה לא רשאי ליהנות מזה. אז אסור לשמוע את הקול, כי הנאה לא עוזרת לאין בו ממש. הנאה אסורה.
דובר 1: זה לא נכון. אני לא חושב שזה נכון. זה לא הגיוני לי. אסור לשמוע את הקול. זה הרי הדין שהקול אין בו מעילה, שמותר כן לשמוע אותו, כי אין בו… כמו שאתה אומר, אי אפשר לגנוב אותו. אני לא מבין. איך יכול להיות?
דובר 2: הוא אומר שבהלכות מעילה כתוב שמדרבנן אסור.
דובר 1: מה קורה? מה זה מדרבנן? מדברים האם יוצאים.
דובר 2: זה כן קשור, כי אחר כך כתוב שאסור גם באיסורים מדרבנן לשמוע קול שופר לתקוע.
דובר 1: לא, לא, זה עוד דבר. זה לא הכל לא יוצאים. עכשיו מדברים האם יוצאים. זה לא אותו דבר. אתה מבין כך? זה לא אותו דבר. בוודאי, אסור לעשות איסור כדי לעשות את הדבר, אבל לכתחילה, זו רק בעיה, אסור. אבל הרמב״ם אומר בהלכות מעילה פרק א׳ הלכה ו׳, שיש דבר שלא חייבים מעילה, אבל אסור להנות.
מראה מקום: הלכות מעילה פרק א׳ הלכה ו׳
דובר 1: לא כתוב שהוא מדבר מקול כאן, כך מישהו כאן החליט. לא כתוב כאן המילה קול. אומר הוא, יש דברים, אולי זה מה שהוא מתכוון? יש דברים כתוב בהנה ולא מעלה, אבל זה הכל מדרבנן.
אני לא רואה למה זה יכנס כאן, שהמדרבנן מצוות לאו ליהנות ניתנו יעזור למדרבנן. משהו מוזר לי, צריך עיון.
דובר 2: מה זאת אומרת שאתה צריך לשאול? אם מספיק מצוות לאו ליהנות ניתנו, אתה יכול לומר את התירוץ מיד. מה הבעיה?
ביאור: מה פירוש “ואם תאמר הלא נהנה”?
תרגום לעברית
דובר 1: אין אף אחד שמתכוון לומר, לכאורה זה נשמע לשאול קושיה, איך מותר? הרי יש לו הנאה. בוא נגיד שיוצא, כי בכל דמעילה, איך מותר? הרי אסור, הרי עכשיו אמר לא יתקע. מה זה אומר מותר?
אלא מתכוון לשאול קושיה, כי הוא נהנה, היה זה מעילה, היה זה עוד איסור, ומשהו כזה מצוה הבאה בעבירה. נו, הרי עכשיו אמר שזה לא. אני לא מבין. אין אף אחד אחר שמבין. נראה לי שאף אחד אחר לא מבין גם. תאמר כל מיני דברים, אבל זה לא ברור.
—
הלכה: מודר הנאה משופר
דברי הרמב״ם
דובר 1: ומיד בואו נלמד את ההלכה הבאה, כן? לפיכך, המודר הנאה משופר, מי שעשה נדר שלא ליהנות משופר, אכן אסור לתקוע סתם כך, כדבר הרשות, אבל מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה, מאותה סיבה, שמצוה אין אנו רואים כהנאה. זה לא אומר שאתה שמעת משהו מוזיקלי יפה, זה אומר ששמעת קול שופר, שזה דבר בפני עצמו, זו מצוה. מצוה לא אומרת הנאה.
אז רואים בבירור שמצוות לאו ליהנות ניתנו הוא היתר אמיתי, זה עוזר אפילו למודר הנאה.
דיון: הקשר בין “אין בו ממש” ו״מצוות לאו ליהנות ניתנו”
דובר 2: אני חושב ששני הדברים גם קשורים. למשל, לא היו אומרים באכילת מצה שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ממילא זה לא אומר שלא היתה לך הנאה, כי גופך נעשה מלא. אבל כי אין בו ממש, זה לא דבר ממשי, זה רק ששומע קול יפה, על זה אפשר לומר מצוות לאו ליהנות ניתנו.
בגזל, צריך להגיע לזה, כי בשעה שהוא אוכל, הוא גוזל. לא רק איסור הנאה, זו מצוה הבאה בעבירה.
דובר 1: נכון, זה הגיוני יותר. המצוה קורית כתוצאה מזה, זה לא קורה בו בזמן, זה לא קורה כתוצאה כזו.
דיון: מדוע “מצוות לאו ליהנות ניתנו” לא עוזר במצה?
דובר 2: מודר הנאה ממצה אכן אסור לאכול אותה.
דובר 1: זה משהו אחר… את זה אני יודע. אבל למה לא נאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו?
דובר 2: אני חושב שזה משהו… לא יודעים. אני חושב כבר. למה בעצם? למה זה שונה? למה הוא שנדר לא לאכול
המשך דיון: מצוות לאו ליהנות ניתנו במצה ושופר
דובר 1: מודר הנאה ממצה אכן אסור לאכול אותה, זה משהו אחר… את זה אני יודע. אבל למה לא נאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו? אני חושב שזה משהו… אני לא יודע.
דובר 2: למה בעצם? למה זה יהיה שונה? למה אם הוא נודר שלא לאכול חתיכת מצה, אסור לו לאכול אותה מצה? אתה לא אומר מצוות לאו ליהנות ניתנו? אתה אומר כי זו הנאה אמיתית. אז, מצוות לאו ליהנות ניתנו היא הלכה אמיתית. למה זה לא יעבוד על הנאה אמיתית? גופו למעשה נהנה. זה לא דבר ממשי, זה רק מצוות לאו ליהנות ניתנו. זו לא הלכה אמיתית, זה רק מצוות לאו ליהנות ניתנו. אוקיי, מעניין. מעניין, אני לא יודע. אתה מבין מה אני שואל אותך?
אז יש לו כן הנאה, אז הוא עובר כן הנאה. אתה מבין מה אני אומר לך? אם יש מצוה שהיא ממש טעימה… שופר הוא משהו שלא מצוה טעימה, אבל לאו ליהנות ניתנו, זה לא ניתן בשביל זה. זה לא העיקר שלו. אז ממילא זה לא אומר מצוה הבאה בעבירה, כי המצוה היא לא ההנאה ממנו. ההנאה היא דבר חיצוני. אתה אכן עשית עבירה במניעת הנאה מאותו דבר, אבל לא זו היתה המצוה. המצוה והאיסור היו שני דברים שונים. מה שאין כן באכילה, אני לא יודע. באכילה יש כן הנאה?
דובר 1: לא ברור. אתה רואה, הרבה מפרשים אומרים על איסור דרבנן כלשהו של הנאה, על זה צריך הרמב״ם לומר את שני הדברים. זה מאוד מוזר, כי… אני לא אומר שזה מה שהוא מתכוון, זה לא הגיוני. “ולא נהנה” מתכוון לומר שיש איסור דרבנן? מה שהוא אומר, כי השכינה נמצאת שם, שלא יהיה. טוב מאוד יכול להיות ש… מה שאתה מדבר על המודר הנאה, במעשה התקיעה אני לא יודע מה… לא ברור. ההלכות מאוד שונות, ואני לא מאמין שזה כל כך נוגע למעשה. זה יותר נוגע להבין בדיוק איפה האיסור ואיפה… מבין, איך יכולה להיות פעולה אחת שיש בה את המצוה, יש בה את העבירה, והמצוה אבל לא אותו דבר כמו העבירה, מבין? את כל הדברים האלה אסור לעשות.
דיון בשופר של גזל — לכתחילה או בדיעבד?
אני מתכוון, חוץ משופר של גזל, זה מאוד מעניין, למה הרמב״ם כתב שופר של גזל לא יתקע בו? בוודאי אסור לכתחילה, נכון? הוא לא היה כותב לא יתקע בו אם אין לו שופר אחר, שיכן יתקע בו. כי רק כל השופר… את זה אומר הראב״ד, יום תרועה מכל מקום. מעניין. אין לחם בשופר, כביכול. זה לא… למשל, כשכתוב שופר של עבודה זרה אין תוקעין בו לכתחילה, מה זה אומר המילה לכתחילה? אם יש לו שופר אחר, או לכתחילה מתכוון בכלל לא? שלא ישמע תקיעת שופר. כן, שופר של עבודה זרה אין תוקעין בו לכתחילה. מתכוון, אחרת לך לשטוף את הכלים, או בראש השנה הזה לא תשמע תקיעת שופר. אני לא יודע.
דיון במודר הנאה — תקיעת שופר בעצמו
הוא מביא דבר מוזר מאוד גם, שהמודר הנאה עצמו לא יתקע. למה? שיש אנשים שנהנים כשהם תוקעים בעצמם. לשמוע תקיעות זה לא נעים, אבל לתקוע בעצמך… כי ההנאה מהתקיעה היא ששומעים את התקיעה שלהם עצמם, או שהוא הבעל תוקע. זו לא הנאה פיזית מהנחת השופר על הפה. אף אחד לא נהנה מזה. זה נראה כמו הנאה גופנית מהנחת השופר על הפה. זה לא. ממש מוזר. אבל כנראה, בואו נבין, כשזו לא מצוה אכן אסור. אוקיי. אתה מסכים? סתם מודר הנאה משופר, ולא תקיעה של מצוה. כולם מודים שאסור. למה? למה זה כן? כי יש לך הנאה משמיעת קול יפה. זה אולי כלי מוזיקלי, כן. אבל כשעושה מצוה זה לא… לא מתכוון. כן. אוקיי.
המשך דיון: שופר של גזל ושופר של עבודה זרה
עדיף שייקח את השופר שלו עצמו. הוא עורר על זה רבינו לכתוב כביכול לכתחילה. הנה הנה, החלק האחרון, מישהו אמר שופר של גזל, משמע לכתחילה. בקיצור, שני יהודים, שניים רבים, אני איתך צריך תמיד כך, אני איתך מתווכח. אבל זה גם מאוד מעניין לי, האם מה שכתוב אין תוקעין בו לכתחילה מתכוון לכתחילה לכתחילה, כשיכול להיות לו טוב יותר. לכתחילה מתכוון שלא יתקע בשופר באותה שנה אם יש לו רק שופר של עבודה זרה. לא יודע. קשה להאמין, כי זה היה מתנגש עם האיסור הבא. אם הוא יוצא, הרי הוא יוצא. זו מצוה. זה יהיה עשה דאורייתא מסוג כזה. זה דאורייתא, אבל זו מצוה. מחשבה כזו שהמצוה תהיה גדולה יותר מהעבירה. לא, לכתחילה אפשר להתכוון כמו שאנחנו מתרגמים, שזה טוב יותר. אבל אני חושב שגם על שופר זה כך, לכתחילה, יש לך לא-גזול, בוודאי צריך… אני לא יודע. מעניין.
הלכה: שופר של ראש השנה — אין מחללין עליו את יום טוב
אוקיי, אנחנו נלמד עוד הלכה שכתובה ברמב״ם ובמשנה, האם מותר לעשות עבירה כדי לתקוע בשופר.
אומר הרמב״ם: שופר של ראש השנה אין מחללין עליו את יום טוב, אסור לחלל את יום טוב, אפילו בדבר שבות. לא רק איסור דאורייתא אסור ביום טוב, אפילו איסור דרבנן אסור ביום טוב.
דיון: האם תקיעת שופר עצמה היא איסור כלי שיר?
זה מעניין, כי עצם התקיעה בכלי שיר היא איסור דרבנן. אוקיי, זה לא נוגע, זו מצות היום. לא ברור ששופר נקרא כלי שיר שאסור. דיברתי על זה פעם. אני זוכר שחיפשתי על זה פעם. יש מי שאומרים שאם זה… כלומר שבת שאסור לתקוע. בשבת כלי שיר הוא מיתרים, כלומר דברים שיש להם מיתרים, ושם לעתים קרובות צריך לתקן אותם. מה שאין כן חור, דבר, חליל, השמעת קול. לא ברור ששופר אסור, כי… מה השיחה? בשבת, אמרו חכמים, היו צריכים לעשות איסור נוסף, כמו שנראה מיד, שמא ילך אצל חכם. נכון, שמא יעבירנו. ויוצא שביום טוב מותר. תאמר שיש ספציפי, יש אחרונים. מה יש אחרונים שרוצים לומר שלמשל כבר יצא את המצוה, אסור לתקוע עוד, כי יש חשש של השמעת קול, אבל זה לא משמע לעולם כך.
הגיוני מה שאתה אומר שכלי השיר הרגילים שצריך תמיד לתקן, הם כל המיתרים צריך תמיד לתקן. זו לא גזירת הכתוב. נו, אם אתה רואה, מי שמשתמש בגיטרה, תמיד עסוק לתקן את הגיטרה. זה כלי עדין, אבל שופר, חליל, קרן, כל אלה הם פשוט כלי שיש לו חור בעץ. אבל אפילו השמעת קול, יכול להיות שגם היו. אסרו כל מיני כלי שיר, אבל… נכון, אני חושב שאסור השמעת קול אפילו בלי כלי. נכון, זה יכול להיות קשור לכלי שיר, כמו למשל רפואה בשבת אסרו כל רפואה אפילו כשלא צריך לשבור שום דבר שקשור לשחיקת סממנים.
אבל בטוח ש… שהתורה אומרת, לתקוע בשופר, התורה ידעה שיש איסור כלי שיר? לא, התורה לא ידעה, את זה הרבנן עשו אחר כך. הרבנן עשו את זה, והם לא הלכו… הם לא אסרו. יש אכן פוסקים שאומרים שאף על פי ששבת רגילה, למשל, אסור לתקוע בכלי שיר, אפילו שופר אסור לתקוע בשבת רגילה, אבל בראש השנה מותר כן. הרי כתובה משנה שמלמדים תינוקות לתקוע, אפילו אם זה שבת. נרצה לראות את ההלכה, אני חושב. אולי שם כתובה הסוגיה. אני זוכר שיש איפשהו מחלוקת. אבל על כל פנים, כאן ראש השנה שחל להיות בשבת יהיה האיסור שמא יעבירנו, לא האיסור שמא יתקן כלי שיר, כי שמא יתקן כלי שיר כבר נעלם עם המצוה של ראש השנה. אבל זה לעולם לא קיים, צריך לדעת.
פשט הרמב״ם: כיצד?
אבל כאן כתובה הלכה אחרת, שאסור לעשות שבות אחרת. לא השבות של תקיעת שופר, השבות של תקיעת שופר. כן, אומר הרמב״ם, אסור לעשות את השבות של תקיעת שופר.
כיצד? היה השופר בראש האילן, ובשבת אסור לעלות בראש האילן בגלל שמא יעקור ביום טוב, יעקור חתיכת ענף. או מהנהר, שעל זה אמרו חז״ל שחוששים לתיקון חבית, לתיקון ספינה לעבור, ואין לו שופר אלא הוא, זה השופר היחיד שלו, אינו עולה באילן, אסור לעשות את האיסור דרבנן, ולא שט על פני המים כדי להביאו.
סתם יוכל כן על ידי גוי, כי כמו שלמדנו שבות דשבות במקום מצוה יוכל. טוב מאוד. לכאורה, הוא לא אומר לי כאן אף אחד כאן בסוף. זה לא רק זה, אפשר סתם כך הרבה פעמים שבות בעצמו במקום המצוה החכמים מתירים, או במקום צורך גדול. את זה הם לא התירו. זוכר שיהיה לנו כלל שהחכמים מתירים הרבה פעמים בעשירה שלהם כשחסר מאוד, אבל המצוה של תקיעת שופר לא חסרה.
ואין צריכין לומר שאין חותכין אותו ואין עושין בו מלאכה, אסור לחתוך את השופר ולעשות מלאכות עם השופר. חותכין מתכוון לחתוך מהבהמה, זה יהיה דאורייתא, לא? כן, הוא אומר… מלאכה גמורה. חותכין אותו לא מתכוון לחתוך שופר חתוך. זה יהיה אולי רק דרבנן, מתקן, איזה מתקן חזק. מתקן כלי שהוא רק דרבנן. הוא התכוון לקרוע מהבהמה. זה נקרא קוצר. קוצר. תולש, כן. ברור.
הסבר: מדוע אסור לחלל יום טוב?
ואין עושין בו מלאכה. אסור לעשות מלאכה עם השופר. בני תקיעת שופר מצות עשה, ויום טוב עשה ולא תעשה. ממילא אסור. אם יעשה זאת כן, השופר לא יהיה בטל. זו לא תהיה מצוה הבאה בעבירה, כי העבירה נעשתה כהכנה, לא בשעת עשיית המצוה. אבל אסור לעשות זאת, אסור לעשות את ההכנה למצות תקיעת שופר.
אגב, מישהו יאמר שהרי עשה דוחה לא תעשה, והם לא היו אומרים את החילוק שהם צריכים לעשות אתמול, זו רק הכנה. לא, התירוץ הוא, אפילו כך, אפילו כשזה כן היה, יש יום טוב עשה ולא תעשה. ואולי בגלל זה, גם החכמים לא התירו את השבותים שלהם, כי השבותים שלהם הם להגן על העשה ולא תעשה של יום טוב. אז זה לא חשוב יותר, השופר לא חשוב יותר. מה שרוצים לפעול ישועות עם השופר, אפשר לפעול עם המצוה של יום טוב. כך צריך לומר, זה כבר משהו אחר.
הלכה: נותנין לתוכו מים או יין או חומץ
אומר הרמב״ם הלאה, הוא עכשיו אמר מה אסור לעשות, אסור לתקן את השופר כשזו מלאכה. אבל דברים שאינם מלאכה, שאולי לא היו מותרים בשבת, סתם כך, אני יודע, אולי שופר היה מוקצה, אבל מותר, נותנין לתוכו מים או יין או חומץ ביום טוב כדי לצחצחו, לנקות את השופר. את זה מותר כן. מה החידוש בזה? לא יודע.
הלכה: מי רגלים בשופר
ולא יתנו לתוכו מי רגלים לעולם, מפני הכבוד, שלא יהיו מצות בזויות עליו.
לעולם לא להכניס מי רגלים לשופר. מפני הכבוד, זה לא כבוד, שלא יהיו מצות בזויות עליו.
מפני הכבוד מתכוון לומר, מה זה אומר מפני הכבוד? הכבוד הוא של הקב״ה? של השופר?
לא, הכבוד מתכוון שלא יהיו מצות בזויות עליו, שאדם יתייחס לדברים חשובים בכבוד, כדי חינוך של עצמו שהמצוה תהיה אצלו חשובה יותר.
כן, אבל לכאורה, הקב״ה לא נעלב.
בקטורת כתוב אומרים הרי לא שמים מי רגלים מפני הכבוד, נכון? זה אומר, אף על פי שמי רגלים אומרים שזה דבר חד, היו משתמשים בו פעם לנקות, אבל שופר הוא… אף על פי שאין שום קדושה בשופר, אמת? זה תשמיש מצוה, זה לא תשמיש קדושה. נכון?
אבל זה כמו שלא יהיו מצות בזויות עליו. אבל זה כמו שהגמרא אומרת בדם, כן? שלא יהיו מצות בזויות עליו. שלא יכסה ברגל. אומר, כיסוי הדם, אף על פי שאין שום קדושה בדם, אבל זו מצוה, מצוה צריך לכבד. שופר צריך לכבד.
כן.
הלכה: שיעור השופר
אוקיי, עכשיו נלמד ששופר יש לו אכן שיעור. כבר ראיתם לפני רגע ששופר יש לו שיעור, אבל מזה שהוא פסול. עכשיו נלמד מה השיעור בעצם.
כן.
אומר הרמב״ם, מה השיעור השופר?
כן.
הרמב״ם תמיד, את השיעור הוא מחשב בפרק הראשון, הרבה פעמים קודם, או כמו כזית.
שיעור השופר, כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן — שיחזיק אותו בידיו ועוד יבלוט משני הצדדים.
שיעור מעניין. למה חז״ל אמרו את השיעור? צריך לראות את השופר. שופר הוא ענין של ראייה. זה ענין גדול. צריך רק לשמוע את הקול שלו. שלא ייראה כאילו הוא תוקע מהיד שלו, כאילו הוא עושה את הקול עם היד שלו. כמו שכתוב במשנה, אני לא יודע.
דיון: מדוע השיעור?
אתה שואל קושיה?
אני מתכוון, אוקיי, לכל דבר יש את השיעור שלו. כל מה שקשור לאכילה הוא בדרך כלל גרוגרת או ביצה. אבל למשל שופר, לולב, יש מיני שיעורים אחרים של גודל.
ללולב יש גם שיעור דומה, שאפשר לראות אותו, אתה ממש צודק. נראה ששופר, אני חושב שזה לא רק האמת שהמצוה היא השמיעה, אבל יש כבוד מסוים. כמו שראינו קודם, בחצוצרות בקול שופר מביא תוקע יפה, או שתוקע במשהו מגעיל, רואה שיש הלכות לשופר עם כבוד, נכון? צריך להיות שופר יפה, לא להשתמש בדבר שאינו מכובד לנקות אותו, או אולי יש ענין של “זה א-לי ואנוהו” והשופר צריך להיות שופר יפה.
המשך דיון: שופר של גזל ושופר של עבודה זרה
עדיף שייקח את השופר שלו עצמו. הוא עורר על זה רבינו לכתוב כביכול לכתחילה. הנה הנה, החלק האחרון, מישהו אמר שופר של גזל, משמע לכתחילה. בקיצור, שני יהודים, שניים רבים, אני איתך צריך תמיד כך, אני איתך מתווכח. אבל זה גם מאוד מעניין לי, האם מה שכתוב אין תוקעין בו לכתחילה מתכוון לכתחילה לכתחילה, כשיכול להיות לו טוב יותר. לכתחילה מתכוון שלא יתקע בשופר באותה שנה אם יש לו רק שופר של עבודה זרה. לא יודע. קשה להאמין, כי זה היה מתנגש עם האיסור הבא. אם הוא יוצא, הרי הוא יוצא. זו מצוה. זה יהיה עשה דאורייתא מסוג כזה. זה דאורייתא, אבל זו מצוה. מחשבה כזו שהמצוה תהיה גדולה מהעבירה. לא, לכתחילה אפשר להתכוון כמו שאנחנו מתרגמים, שזה טוב יותר. אבל אני חושב שגם על שופר זה כך, לכתחילה, יש לך לא-גזול, בוודאי צריך… אני לא יודע. מעניין.
הלכה: שופר של ראש השנה — אין מחללין עליו את יום טוב
אוקיי, נלמד עוד הלכה שכתובה ברמב״ם ובמשנה, האם מותר לעשות עבירה כדי לתקוע בשופר.
אומר הרמב״ם: שופר של ראש השנה אין מחללין עליו את יום טוב, אסור לחלל את יום טוב, אפילו בדבר שבות. לא רק איסור דאורייתא אסור ביום טוב, אפילו איסור דרבנן אסור ביום טוב.
דיון: האם תקיעת שופר עצמה היא איסור כלי שיר?
זה מעניין, כי עצם התקיעה בכלי שיר היא איסור דרבנן. אוקיי, זה לא נוגע, זו מצות היום. לא ברור ששופר נקרא כלי שיר שאסור. דיברתי על זה פעם. אני זוכר שחיפשתי על זה פעם. יש מי שאומרים שאם זה… כלומר שבת שאסור לתקוע. בשבת כלי שיר הוא מיתרים, כלומר דברים שיש להם מיתרים, ושם לעתים קרובות צריך לתקן אותם. מה שאין כן חור, דבר, חליל, השמעת קול. לא ברור ששופר אסור, כי… מה השיחה? בשבת, אמרו חכמים, היו צריכים לעשות איסור נוסף, כמו שנראה מיד, שמא ילך אצל חכם. נכון, שמא יעבירנו. ויוצא שביום טוב מותר. תאמר שיש ספציפי, יש אחרונים. מה יש אחרונים שרוצים לומר שלמשל כבר יצא את המצוה, אסור לתקוע עוד, כי יש חשש של השמעת קול, אבל זה לא משמע לעולם כך.
הגיוני מה שאתה אומר שכלי השיר הרגילים שצריך תמיד לתקן, הם כל המיתרים צריך תמיד לתקן. זו לא גזירת הכתוב. נו, אם אתה רואה, מי שמשתמש בגיטרה, תמיד עסוק לתקן את הגיטרה. זה כלי עדין, אבל שופר, חליל, קרן, כל אלה הם פשוט כלי שיש לו חור בעץ. אבל אפילו השמעת קול, יכול להיות שגם היו. אסרו כל מיני כלי שיר, אבל… נכון, אני חושב שאסור השמעת קול אפילו בלי כלי. נכון, זה יכול להיות קשור לכלי שיר, כמו למשל רפואה בשבת אסרו כל רפואה אפילו כשלא צריך לשבור שום דבר שקשור לשחיקת סממנים.
אבל בטוח ש… שהתורה אומרת, לתקוע בשופר, התורה ידעה שיש איסור כלי שיר? לא, התורה לא ידעה, את זה הרבנן עשו אחר כך. הרבנן עשו את זה, והם לא הלכו… הם לא אסרו. יש אכן פוסקים שאומרים שאף על פי ששבת רגילה, למשל, אסור לתקוע בכלי שיר, אפילו שופר אסור לתקוע בשבת רגילה, אבל בראש השנה מותר כן. הרי כתובה משנה שמלמדים תינוקות לתקוע, אפילו אם זה שבת. נרצה לראות את ההלכה, אני חושב. אולי שם כתובה הסוגיה. אני זוכר שיש איפשהו מחלוקת. אבל על כל פנים, כאן ראש השנה שחל להיות בשבת יהיה האיסור שמא יעבירנו, לא האיסור שמא יתקן כלי שיר, כי שמא יתקן כלי שיר כבר נעלם עם המצוה של ראש השנה. אבל זה לעולם לא קיים, צריך לדעת.
פשט הרמב״ם: כיצד?
אבל כאן כתובה הלכה אחרת, שאסור לעשות שבות אחרת. לא השבות של תקיעת שופר, השבות של תקיעת שופר. כן, אומר הרמב״ם, אסור לעשות את השבות של תקיעת שופר.
כיצד? היה השופר בראש האילן, ובשבת אסור לעלות בראש האילן בגלל שמא יעקור ביום טוב, יעקור חתיכת ענף. או מהנהר, שעל זה אמרו חז״ל שחוששים לתיקון חבית, לתיקון ספינה לעבור, ואין לו שופר אלא הוא, זה השופר היחיד שלו, אינו עולה באילן, אסור לעשות את האיסור דרבנן, ולא שט על פני המים כדי להביאו.
סתם יוכל כן על ידי גוי, כי כמו שלמדנו שבות דשבות במקום מצוה יוכל. טוב מאוד. לכאורה, הוא לא אומר לי כאן אף אחד כאן בסוף. זה לא רק זה, אפשר סתם כך הרבה פעמים שבות בעצמו במקום המצוה החכמים מתירים, או במקום צורך גדול. את זה הם לא התירו. זוכר שיהיה לנו כלל שהחכמים מתירים הרבה פעמים בעשירה שלהם כשחסר מאוד, אבל המצוה של תקיעת שופר לא חסרה.
ואין צריכין לומר שאין חותכין אותו ואין עושין בו מלאכה, אסור לחתוך את השופר ולעשות מלאכות עם השופר. חותכין מתכוון לחתוך מהבהמה, זה יהיה דאורייתא, לא? כן, הוא אומר… מלאכה גמורה. חותכין אותו לא מתכוון לחתוך שופר חתוך. זה יהיה אולי רק דרבנן, מתקן, איזה מתקן חזק. מתקן כלי שהוא רק דרבנן. הוא התכוון לקרוע מהבהמה. זה נקרא קוצר. קוצר. תולש, כן. ברור.
הסבר: מדוע אסור לחלל יום טוב?
ואין עושין בו מלאכה. אסור לעשות מלאכה עם השופר. בני תקיעת שופר מצות עשה, ויום טוב עשה ולא תעשה. ממילא אסור. אם יעשה זאת כן, השופר לא יהיה בטל. זו לא תהיה מצוה הבאה בעבירה, כי העבירה נעשתה כהכנה, לא בשעת עשיית המצוה. אבל אסור לעשות זאת, אסור לעשות את ההכנה למצות תקיעת שופר.
אגב, מישהו יאמר שהרי עשה דוחה לא תעשה, והם לא היו אומרים את החילוק שהם צריכים לעשות אתמול, זו רק הכנה. לא, התירוץ הוא, אפילו כך, אפילו כשזה כן היה, יש יום טוב עשה ולא תעשה. ואולי בגלל זה, גם החכמים לא התירו את השבותים שלהם, כי השבותים שלהם הם להגן על העשה ולא תעשה של יום טוב. אז זה לא חשוב יותר, השופר לא חשוב יותר. מה שרוצים לפעול ישועות עם השופר, אפשר לפעול עם המצוה של יום טוב. כך צריך לומר, זה כבר משהו אחר.
הלכה: נותנין לתוכו מים או יין או חומץ
אומר הרמב״ם הלאה, הוא עכשיו אמר מה אסור לעשות, אסור לתקן את השופר כשזו מלאכה. אבל דברים שאינם מלאכה, שאולי לא היו מותרים בשבת, סתם כך, אני יודע, אולי שופר היה מוקצה, אבל מותר, נותנין לתוכו מים או יין או חומץ ביום טוב כדי לצחצחו, לנקות את השופר. את זה מותר כן. מה החידוש בזה? לא יודע.
הלכה: מי רגלים בשופר
ולא יתנו לתוכו מי רגלים לעולם, מפני הכבוד, שלא יהיו מצות בזויות עליו.
לעולם לא להכניס מי רגלים לשופר. מפני הכבוד, זה לא כבוד, שלא יהיו מצות בזויות עליו.
מפני הכבוד מתכוון לומר, מה זה אומר מפני הכבוד? הכבוד הוא של הקב״ה? של השופר?
לא, הכבוד מתכוון שלא יהיו מצות בזויות עליו, שאדם יתייחס לדברים חשובים בכבוד, כדי חינוך של עצמו שהמצוה תהיה אצלו חשובה יותר.
כן, אבל לכאורה, הקב״ה לא נעלב.
בקטורת כתוב אומרים הרי לא שמים מי רגלים מפני הכבוד, נכון? זה אומר, אף על פי שמי רגלים אומרים שזה דבר חד, היו משתמשים בו פעם לנקות, אבל שופר הוא… אף על פי שאין שום קדושה בשופר, אמת? זה תשמיש מצוה, זה לא תשמיש קדושה. נכון?
אבל זה כמו שלא יהיו מצות בזויות עליו. אבל זה כמו שהגמרא אומרת בדם, כן? שלא יהיו מצות בזויות עליו. שלא יכסה ברגל. אומר, כיסוי הדם, אף על פי שאין שום קדושה בדם, אבל זו מצוה, מצוה צריך לכבד. שופר צריך לכבד.
כן.
הלכה: שיעור השופר
אוקיי, עכשיו נלמד ששופר יש לו אכן שיעור. כבר ראיתם לפני רגע ששופר יש לו שיעור, אבל מזה שהוא פסול. עכשיו נלמד מה השיעור בעצם.
כן.
אומר הרמב״ם, מה השיעור השופר?
כן.
הרמב״ם תמיד, את השיעור הוא מחשב בפרק הראשון, הרבה פעמים קודם, או כמו כזית.
שיעור השופר, כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן — שיחזיק אותו בידיו ועוד יבלוט משני הצדדים.
שיעור מעניין. למה חז״ל אמרו את השיעור? צריך לראות את השופר. שופר הוא ענין של ראייה. זה ענין גדול. צריך רק לשמוע את הקול שלו. שלא ייראה כאילו הוא תוקע מהיד שלו, כאילו הוא עושה את הקול עם היד שלו. כמו שכתוב במשנה, אני לא יודע.
דיון: מדוע השיעור?
אתה שואל קושיה?
אני מתכוון, אוקיי, לכל דבר יש את השיעור שלו. כל מה שקשור לאכילה הוא בדרך כלל גרוגרת או ביצה. אבל למשל שופר, לולב, יש מיני שיעורים אחרים של גודל.
ללולב יש גם שיעור דומה, שאפשר לראות אותו, אתה ממש צודק. נראה ששופר, אני חושב שזה לא רק האמת שהמצוה היא השמיעה, אבל יש כבוד מסוים. כמו שראינו קודם, בחצוצרות בקול שופר מביא תוקע יפה, או שתוקע במשהו מגעיל, רואה שיש הלכות לשופר עם כבוד, נכון? צריך להיות שופר יפה, לא להשתמש בדבר שאינו מכובד לנקות אותו, או אולי יש ענין של “זה א-לי ואנוהו” והשופר צריך להיות שופר יפה.
תרגום לעברית
כי יראו שמכסים אותו, יש בעיה שזה לא הקול, אבל בעצם יש מושג כזה, שמישהו היה חושב להצפות למה? כי זה שופר, זה חלק מהטקס.
על כל פנים, יש לזה שיעור. הרמב״ם לא אומר מה השיעור. הוא מביא שבגמרא כתוב שהשיעור הוא טפח. אבל הרמב״ם לא כותב… הוא לא אומר בפירוש, אבל פשוט, אני רוצה לראות רבי ידום, לא מתכוון סתם שאדם יכול גם לאחוז את השופר בשתי אצבעות, צריך עדיין להוציא את כל היד. זה יוצא בערך טפח פלוס.
הלכה: נסדק לארכו — פסול
אומרת ההלכה כך: נסדק לארכו, פסול.
כי לא שומעים את הקול כראוי? או שזה דין כזה?
כך נראה. או כי זה לא שופר.
נסדק לארכו פירושו שהוא פתוח. שופר הוא זה, משהו שיש בו מקום לקול לעבור. אם הוא נסדק, כן.
הרמב״ם לא אומר שנסדק כולו או רובו, נסדק לארכו נשמע כולו אולי.
אני לא יודע.
הלכה: נסדק לרחבו
לרחבו, אם נעשה סדק ברוחב של השופר, אפשר לחשוב שהשופר מתחיל אחרי הסדק. לא צריך להיות בעיה. אז אם נשתייר בו כשיעור מאחרי הסדק הוא כשר, כאילו נכנס ממקום הסדק — חושבים שהשופר מתחיל מאחרי הסדק.
נראה שאין בעיה של חציצה שצריך לגעת בפיו במקום הכשר.
אה, אתה מתכוון אם זה בדרך?
כן, זה מה שאנחנו מדברים. לארכו מדברים על זה. לארכו, בכל מקום יש סדק. שם שאתה שם את הפה יש סדק.
אבל הכסף משנה אומר דווקא שזה מדבר רק אם היה שיעור לצד הפה.
מה, כי הוא סובר שיש בעיה של חציצה?
כמו שאתה אומר, זה כן, זה כן בעיה.
למה לומר שיש בעיה של חציצה? כל עוד משמיע קול, העיקר הוא קול שופר.
אני מסכים איתך, אבל אתה ברור לא סבור כמוך.
נו, נראה אחר כך, כי ציפוי כן… ציפוי במקום הנחת הפה. יכול להיות שזה משהו אחר, לא סתירה.
אני רק שואל, אבל למה לארכו, למה לא אפשר לומר אותו דבר, לא צריך שיעור, כשר?
כי בכל מקום בשופר יש סדק, כי זה לארכו.
לארכו פירושו כל האורך?
כן, לארכו. זה הפירוש?
כן. כמו שרואים בהלכה הבאה, שנסדק זה לא שופר. אם נשאר קצת שופר, זו הנקודה.
אה, זה עושה רעש?
מי יודע.
הלכה: נקב וסתמו
נקב, אם סתמו שלא במינו, פסול.
למה? כי ישמעו לא קול שופר, אלא קול של משהו אחר. זה כבר לא שופר, יש כאן משהו אחר.
לא? למה לא לומר שזה מיעוט, זה בטל?
לכאורה זה בטל. זה כמו כל כלי שיש לך, חתיכה שבורה שתיקנת, נעשית חלק מהכלי. למה לא לומר שזה בטל לשופר, שהוא הרוב?
יפה מאוד. הרמב״ם פסק חומרא גדולה, שצריך להיות גם במינו, וגם לא מעכב את התקיעה, וגם רובו שלם. יש מפרשים אחרים שאומרים להיפך, שצריך להיות כל שלושת הדברים על דרך ו׳. זו שיטת הרמב״ם, שאפילו כשלא משנה את הקול, נראה שיש מצווה שצריך לתקוע בשופר, ולא בשופר פלוס משהו, אני לא יודע מה שמת ב…
יכול להיות שזה היה אולי משנה משהו את הקול.
אבל לא, הרמב״ם אומר בפירוש, תסתכל בדבר הבא, תראה, זה לא מעכב את התקיעה. אפילו אם זה רק מיעוט, ואפילו אם זה לא מעכב את התקיעה.
אבל בסתמו במינו, הוא כיסה את זה עם חתיכות שופר טחונות, אני לא יודע בדיוק מה זה מינו. אז אם נשתייר רובו שלם, אם רוב השופר שלם, ואם הנקבים שנסתמו לא מעכבים את התקיעה. הרמב״ם לא כותב התקיעה, הרי זה כשר.
כלומר, יש שלושה דברים: צריך להיות גם במינו, גם רובו שלם, וגם לא מעכבת את התקיעה. כלומר, אפילו כשזה הרבה במינו, חסרים עוד שני התנאים שיהיה כשר. אם חסר אחד משני התנאים, לפי הרמב״ם זה פסול. זו חומרא גדולה.
כן.
אחרים התווכחו, אחרים אמרו מה? שכל זמן שלא מעכב את התקיעה, או כל זמן שזה לא רוב. להיפך, שצריך את כל… זה הראב״ד הקדוש, מתווכח כבר. כמו שרק אחד מהם טוב, זה כבר בסדר. אם במינו למשל, אומר הראב״ד, למשל, לא במינו, מה איכפת שזה עושה קול אחר? זה קול מסוג שופר.
כן.
או להיפך, לא במינו, חסר רק את קול השופר, מה איכפת שיש סתימה?
כן.
הלכה: קדחו בזכרותו — כשר
טוב, הלאה אומר הרמב״ם, אבל מחמירים מאוד בהלכות שופר. אני לא יודע, זו כבר החומרא הגדולה השנייה שיש לו נגד כולם.
כן.
קדחו בזכרותו. מישהו היה צריך, הוא קדח חור. זכרות פירושו ששופר יש… הוא מלא מבפנים עוד עם… יש כמו עצם, זה גדל על עצם. בדרך כלל מוציאים את זה ונשאר החיצון. מה ה… מישהו לא הכניס לעצם, והקול עובר עכשיו לא בחלל, זה שאנחנו קוראים כל השופר, אלא הקול עובר דרך. החור, החלל הוא בעצם שממלא את השופר.
הוא כשר.
למה? זה באמת, אתה באמת לא תוקע לתוך מה שנקרא שופר, אתה תוקע לתוך הזכרות, אבל זה במינו, וכך למדו, מין במינו אינו חוצץ. זה לא כי כאן זה, כן, לרובו, זה לארכו לכל ארכו.
אחרת מסתמו במינו.
לא, אני אומר סתמו במינו צריך להיות שלושת התנאים. זה אחרת מסתמו במינו.
לא, זה עוד שופר רגיל. סתמו במינו זה משהו אחר. הוא הביא מחתיכת שופר זרה, שופר אחר, אני לא יודע מאיפה.
הלכה: דבק שברי שופרות — פסול
דבק שופרות, הוא הדביק כמה חתיכות של שופרות, עד ששלימו לאחד, עד שביחד הם שיעור שופר שלם. גם זה פסול, זה לא יכול להיות יותר טוב מסתמו במינו, כי כל החתיכות האלה לא היו כשרות. ועכשיו, עם ההדבקה, עם ההרכבה…
זה קטן מדי, כל אחד בפני עצמו פחות משיעור.
לא רואים את זה עכשיו כשופר חדש אחד. שופר זה כשזה טבעי, כשזה נראה כמו שופר שלם אחד.
הלכה: הוסיף עליו כל שהוא — פסול
עכשיו אפשר ללמוד, עד כאן למדנו על חורים או על חישוב שופר. עכשיו אפשר ללמוד כשהוא מוסיף סתם חלקים לשופר, איכשהו. נכון.
הוסיף עליו כל שהוא, הוא מוסיף לשופר, בין במינו בין שלא במינו פסול.
דיון: למה במינו פסול?
שאלת למה במינו? במינו הרי לא חוצץ. למה אז בהוסיף עליו זה פסול?
אני לא יודע. הוא הוסיף חתיכה. לא ברור לי למה.
צריך להיות שופר אחד ולא שני שופרות? יש דבר כזה?
כמו ההלכות הקודמות, צריך ללמוד שופר אחד. קודם למדנו שופר שבור, לא היה לו מלכתחילה שיעור. כאן לומדים שזה שופר שלם והוא מוסיף חתיכה, בכל זאת, צריך להיות שופר אחד ולא שני שופרות. יש נוסח כזה נדמה לי.
לא, יש לך פשט טוב יותר?
עדיין קשה לי, כי קודם הוא אמר במינו לא חוצץ.
חציצה זה דבר אחר. יש לך כבר שופר, ואתה עושה חלק מהשופר, ואתה לא עושה את השופר. זה שופר פלוס.
אוקיי.
אה, חציצה זה לא הבעיה. אתה לא אומר שיש לך חציצה. יש דווקא מי שאומר שמדברים שלא היה שיעור לפני כן. אז זה אותה הלכה של דבק שברי שופרות.
אני לא יודע מה ההבדל. זה ממש פעמיים אותו דבר.
דבק שברי שופרות פירושו לומר כשאין רוב אחד. זה חבורה של חתיכות. כאן היית אולי יכול לומר שהרוב כשר, הוספת מאותו מין, ומכיוון שלא חוצץ זה גם יכול לעשות.
הלכה: נתן שופר בתוך שופר
אומר הוא, לא, זה לא יכול לעשות את השיעור. זה פשט טוב. עם הפשט הזה זה מסתדר, שבלי התוספת לא היה שיעור. אנחנו לא מחשבים את התוספת כאילו נעשתה חלק מאותו שופר. יפה מאוד.
אם כיסה את השופר בזהב, נפל לו רעיון של מצווה מבפנים, פירושו הקול עובר עכשיו דרך הזהב. אם במקום הנחת הפה זה בשני המקומות פסול, כי הקול שלו עובר דרך, לא ישמעו קול שופר, ישמעו קול זהב. אבל ציפהו מבחוץ, אז יהיה נשתנה קולו ממה שהיה, אם זה נעשה, זה משנה את הקול, אז זה אותו דבר פסול כי לא שומעים קול שופר. ואם לא נשתנה, החציצה הרי לא קיימת, מה שבחוץ הוא כשר.
טוב, מאותה סיבה, לענין החציצה, יש עוד הלכה: נתן שופר בתוך שופר. הוא הכניס שופר אחד לתוך השני גם כן, פרומער. הוא חשב שככל שיותר כך יותר טוב.
אז כך, אם קול פנימי שמע יצא, כי הקול עבר דרך שופר אחד. לא איכפת לי שמסביב יש משהו אחר. כלומר כמו ציפהו מבחוץ. אבל אם קול חיצון שמע לא יצא, כי הקול שלו לא עבר. כבר היתה חציצה בין איפה שהקול נכנס.
יש כלל כזה, שאסור לתקוע בשני שופרות. שופר אחד מספיק. שומעים רק אחד, רק כל חיצון שמע.
קושיא: למה זו חציצה? הרי זה מין במינו!
אבל שואל אותך, מה איכפת? זו חציצה? כמו הזהב שהוא שם, זה לא ממינו. זה ממינו, זה שופר. זה הרי שופר, זה הרי לא דבר אחר, לא דבר זר. מה הבעיה לשים חתיכה במינו?
זה לא אדם נורמלי, נו? למה תוקע בשני שופרות? אם תוקע יש בעיה עם האדם, התקיעה היתה צריכה להיות, אוקיי. אני מדבר, זו תקיעה מוזרה. אם אתה תוקע בפנימי, יש בחוץ עוד חתיכה, לא איכפת לי. אבל אם אתה תוקע מבחוץ, יש משהו מעשה, זה לא נעשה כך.
הלכה: הפך את השופר — תקיעה מהצד ההפוך
עוד שיגעון שיכול לקרות לאדם, כן, לשופר יש שני צדדים, “מן המצר” ו״מן המרחב”. יש לו צד צר וצד אחר. הוא החליט שהוא רוצה לעשות פורים, הוא רוצה להרחיב את הצד הקצר ולקצר את הצד הרחב. הוא רוצה לשנות סדרי עולם.
אז פסול. למה? גם משהו כזה, נשתנה מבריאתו, זה לא הדרך הרגילה. אה, הוא מביא, כתוב “והעברת שופר תרועה”, כתוב “דרך העברתו”. בקיצור, יש פסוק אחר לומר מה שאמרתי.
שינויים שהם כשרים
עכשיו אפשר ללמוד דברים שהם כן כשרים. כלומר, עד עכשיו למדנו שינויים שמעכבים. עכשיו למדנו שינויים שלא מפריעים.
השינויים שלא מפריעים זה הכלל: כל מה שנשאר הוא עיקר שופר, ורק הוצא החוצה. השינוי קרה בחוץ.
אומר הוא, “היה ארוך וקצרו”, שופר ארוך חתך אותו, עשה אותו קצר יותר, הוא כשר. מה איכפת, כל עוד נשאר שיעור, וכן הלאה.
“גרדו”, הוא גרד אותו. התולעת גם אכלה חלקים בשופר, בין מבפנים בין מבחוץ, אפילו “עמדה על גלדה”, נשארה רק שכבה דקה ממש, הוא כשר. זה עדיין משופר.
הלכה: כל הקולות כשרין בשופר
טוב. עכשיו אומר הרמב״ם דברים שלא מפריעים לי. אם השופר עושה קולות “מוזרים”, הוא עושה קול עבה, קול עמוק יותר מהרגיל, או דק, או צרוד, קול צרוד, כשר. למה? “שכל הקולות כשרין בשופר”.
שופר זה לא על לשמוע איזה קול יפה, אלא שישמעו את קול השופר, אין הבדל. כל עוד זה שופר כשר, שעומד בכל ההלכות מקודם. אם זה לא שופר כשר, אם מוסיפים משהו זר וזה משנה את הקול, זה נעשה יותר צרוד, אתה מבין, אז כן יש בעיה, כי אז זה כמו נשתנה קולו, הוא מתכוון שעכשיו שומעים את הקול של חתיכת הזהב או מה שזה לא יהיה. אבל כל עוד הוא שופר כשר, לא איכפת לי שהוא עושה קול גדול.
דיגרסיה: רבנו בחיי — העיקר הוא לשבור את הלב
יש רבנו בחיי יפה שקראתי כאן אחרת. כן, הוא הולך בריצה נגד אלה שמחפשים את בעלי התוקעים היפים עם השופר הטוב, כי העיקר הוא לשבור את הלב. אכן היו רבנים שבקושי תקעו, אבל היה, הלב היה שם. זה לא חסר.
אמנם, יש בוודאי “זה אלי ואנוהו”, קשה לומר שאין ענין שיהיה קול יפה. כן, יש… יהודים גליציאנים היו נהנים מ… הרבי מדזיקוב היה נהנה מחתיכה כזו. כל הקולות כשירים, העיקר שתוקעים בלב שבור.
הלכה: תקע בתוך הבור או המערה — קול שופר לעומת קול הברה
טוב. עכשיו נלך ללמוד עוד הלכה חשובה אחת. זו כבר לא הלכה של השופר עצמו, זה יותר דין של קול שופר, אבל זה המשך של מה שלמדנו עכשיו שכל הקולות כשרים.
לא, להיפך, שצריך לתקוע בשופר, אם שומעים עוד קול אחר, או אפילו זה הולך לשני קולות בבת אחת שזה לא הקול של שופר. כשזה אבל קול שופר טהור כל הקולות כשרים, אבל זה כשקול שופר עם איזה תוספת, כן.
טוב הרמב״ם אמר, זה דווקא בתוך הבור או בתוך המערה. אז כך, אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו, כי מה ששמעו היה קול שופר טהור. זה אף פעם לא בעיה.
אבל העומדים בחוץ, אלה שעומדים בחוץ, תלוי. אם קול שופר שמעו, אם הם שמעו קול שופר, יצאו. למה? כי הם שמעו הלאה קול שופר.
אבל אם קול הברה שמעו, כששומעים משהו שיוצא ממקום עמוק, שומעים גם הד. צריך לבדוק, אם הם שמעו את קול השופר הם יצאו, אבל אם קול הברה שמעו, הם שמעו רק את ההד, הם רק שמעו איך הקול מתנגש בקירות ויוצא, והם לא שמעו שזה לא היה קול שופר אמיתי, אז לא יצאו.
זה דבר מעניין, כי קול הברה גם קרה דרך השופר, אבל זה לא שמיעה ישירה של הקול מהשופר.
וכן, אותו דבר הוא תקע לתוך חבית גדולה וכיוצא בו, זה אותו סוג דבר. אם קול שופר שמעו יצאו, אם קול הברה שמעו לא יצאו.
בת קול, הד לא מספיק טוב לשופר. צריך באמת להבין את הטכני שאתה שואל.
דיון: מה ההבדל בין קול שופר לקול הברה?
למעשה זה אותו קול, אבל זה לא נקרא קול השופר. איך יש בית כנסת שיש לו אקוסטיקה יפה מאוד שגורמת לשופר לעבוד טוב יותר? מבין, כאן יש חקירה לחקור. מתי זה נקרא כבר קול הברה שלא שופר? לא ברור.
זה מתנגש בקירות וחוזר. תמיד זה אותו דבר כמו הבור וה… נכון, אתה יכול סתם לשאול קושיא. כל פעם ששומעים קול זה הברה. הברה זה בסך הכל שזה מתנגש וחוזר אחורה. אבל מה איכפת לי שזה חזר?
יש הבדל. החכמים ראו שזה לא נקרא שופר, אבל… אוקיי, עד כאן פרק א׳ מהלכות שופר.