סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – רמב״ם הלכות חמץ ומצה, פרק ו
—
הלכה א – מצות עשה של אכילת מצה
דברי הרמב״ם: מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר, שנאמר “בערב תאכלו מצות”, בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה. ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה, ומשאכל כזית יצא ידי חובתו.
פשט: מצוות אכילת מצה היא מצות עשה מן התורה, רק בלילה הראשון של פסח (ליל ט״ו), בכל מקום ובכל זמן – גם בלא בית המקדש וגם בחוץ לארץ. המצווה אינה תלויה בקרבן פסח, אלא היא מצווה בפני עצמה. המצווה נוהגת כל הלילה. בשאר ימי הפסח אכילת מצה היא רשות – אסור לאכול חמץ, אבל אין חובה לאכול מצה; אפשר לאכול דברים אחרים. השיעור הוא כזית.
חידושים והסברות:
1. מצווה בפני עצמה – אינה תלויה בקרבן פסח: הרמב״ם מדגיש שאף על פי שכתוב בפסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו” (המקשר מצה עם קרבן פסח), אין זה המקור למצווה. הפסוק המיוחד “בערב תאכלו מצות” מראה שמצה היא מצווה בפני עצמה. לכן היא נוהגת גם בזמן הזה בלא בית המקדש. הפסוק “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות” – “בערב” פירושו בלילה שאחרי ארבעה עשר (שהוא ערב פסח), כלומר ליל ט״ו.
2. “מצותה כל הלילה” – לא כר׳ אלעזר בן עזריה: הרמב״ם פוסק שהמצווה נוהגת כל הלילה, לא כר׳ אלעזר בן עזריה שאומר רק עד חצות.
3. “רשות” – שלוש רמות של חיוב: הרמב״ם בהלכות ברכות מדבר על “מצוות שאינן חובה” – כלומר, יש שלוש רמות: חובה, מצווה של רשות, וסתם רשות. לשון הרמב״ם “רשות” אינה שוללת שעדיין יכול להיות בה היבט של מצווה. הראיה היא שהרמב״ם משתמש בשלושה לשונות שונים: “מצות עשה מן התורה” (= חובה), “אכילת מצה רשות”, ו״חובה” – מה שמראה ש״רשות” עומדת מול “חובה” אבל לא בהכרח מול “מצווה”. כמו שחיטה שהיא מצווה של רשות – אין חובה לאכול בשר, אבל אם אוכלים, השחיטה היא מצווה.
4. נפקא מינה לעניין ברכה: אם “רשות” פירושה ממש שאין כאן מצווה כלל, לא היו מברכים על מצה בשאר הימים. אבל ביום טוב יש בכל אופן מצווה מיוחדת של אכילת פת/לחם משנה, אז השאלה היא ספציפית לגבי הדין של “בערב תאכלו מצות” שנוהג רק בלילה הראשון.
5. כזית ואפיקומן: אף על פי שהשיעור הוא רק כזית, למעשה דרך המנהג/הלכה של אפיקומן (מצה באחרונה) אוכלים יותר מכזית אחד. אבל זה עוד הלכות/מנהגים של ליל הסדר; עצם מצוות התורה היא בכזית אחד.
—
הלכה ב – בלע מצה; בלע מרור; בלע שניהם ביחד; כרכן בסיב
דברי הרמב״ם: בלע מצה – יצא. בלע מרור – יצא. בלע מצה ומרור כאחד – ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא, שהמרור כטפלה למצה. כרכן בסיב וכיוצא בו ובלע – אף ידי מצה לא יצא.
פשט: בלע מצה בלא ללעוס – יצא. בלע מרור בלא ללעוס – יצא (לפי הגירסה האחרונה). שניהם ביחד בלע – יצא מצה אבל לא מרור, כי מרור נעשה טפל למצה. עטף בסיב (מין עשב/קליפה) ובלע – אפילו מצה לא יצא.
חידושים והסברות:
1. גירסאות ב״בלע מרור”: יש מחלוקת גירסאות משמעותית. בגירסה הישנה של הרמב״ם היה כתוב “בלע מרור לא יצא”, אבל בגירסה המעודכנת האחרונה כתוב “בלע מרור יצא”. גם גירסת הראב״ד היא “יצא” (כי הראב״ד חולק על הנקודה הבאה, לא על זו).
2. מדוע אינו יוצא מרור כשבולע שניהם ביחד – טעם הרמב״ם: “שהמרור כטפלה למצה” – מרור נעשה בטל למצה כטפל לעיקר (כמו כלל ר׳ יצחק שלחם עם ירקות – לחם הוא תמיד עיקר).
3. טעם הראב״ד: הראב״ד אינו מסכים עם טעם זה. הוא מבין שההבדל בין מצה למרור הוא שמרור צריך “לעיסה” (לעיסה) – צריך להרגיש את הטעם המר, משא״כ מצה מרגישים את הטעם אפילו בלא לעיסה.
4. טעם אחר – מרור בזמן הזה דרבנן: מרור בזמן הזה הוא רק מדרבנן (בלא קרבן פסח), בעוד שמצה היא מדאורייתא. כשבולע שניהם ביחד, חושבים בעיקר על המצווה החזקה יותר (מצה), והחלשה יותר (מרור) נעשית בטלה. נפקא מינה: לפי טעם זה היה הדין שונה בזמן המקדש כשמרור הוא גם מדאורייתא – אז מרור לא היה נעשה בטל. אבל לפי טעם הרמב״ם של “טפלה” (עיקר/טפל) זה נוהג תמיד.
5. שתי רמות של אכילה:
– רמה 1 – “אכילה” (בליעה): המאכל צריך לעבור דרך הגרון/הפה. זה מספיק למצה (בלע מצה יצא) – במצה אין צורך בדרך אכילה מלאה.
– רמה 2 – “לעיסה/לעיסה” (טעם): צריך ממש להרגיש את הטעם. זה נחוץ למרור כשנאכל ביחד עם מצה (כי אחרת הוא נעשה בטל), או לפי הראב״ד – למרור בכלל.
– רמה 3 – כרכן בסיב: כשיש חציצה (מחיצה) בין הפה למאכל, אפילו מצה לא יוצא, כי הפה בכלל אינו “חשוף” למאכל.
6. [דיגרסיה: שייכות לחקירה על תאוות אכילה] – זה מראה מקום לחקירה רחבה יותר שנלמדה לאחרונה על תאוות אכילה: יש מצוות שיוצאים בהן רק בבליעה (בלא טעם), ומצוות שצריכות ממש טעם/לעיסה.
7. שייכות לכורך של הלל: איך זה מתיישב עם הלל שאכל כורך (מצה ומרור ביחד)? התירוץ: הרמב״ם מדבר רק על בלע (בליעה); סתם אכילת שניהם ביחד (עם לעיסה, כמו הלל) היא שאלה אחרת. חוץ מזה, אצל הלל שניהם מצווה, וזו מציאות אחרת.
8. למעשה נפקא מינה: אף על פי שאף אחד לא בולע ממש מצה, הדין יכול להיות נוגע בכורך – אם מישהו מגיע לכורך ולא עשה כראוי קודם, הדין של בלע מצה ומרור כאחד יכול להיות רלוונטי.
—
הלכה ג – אכל מצה בלא כוונה; שוטה שאכל מצה
דברי הרמב״ם: אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גוים לאכול – יצא ידי חובתו. אכל מצה והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא – חייב לאכול אחר שנתרפא, שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות.
פשט: מי שאכל מצה בלא כוונה לקיים את המצווה – למשל, גויים אנסו אותו לאכול – יצא ידי חובת מצה. אבל שוטה (או נכפה – מי שיש לו התקפים) שאכל מצה בשעת שטותו, צריך לאכול שוב כשמתרפא, כי היה פטור מכל המצוות בשעת המעשה.
חידושים והסברות:
1. הקושיה הגדולה – סתירה להלכות אחרות: במצוות אחרות (כמו תקיעת שופר) הרמב״ם אומר שצריך כן כוונה. מדוע מצה שונה?
2. תירוץ רבינו אברהם בן הרמב״ם: יש הבדל גדול בין מצוות שכל המצווה היא ענין של כוונה/קשב (כמו שמיעת מגילה או שמיעת שופר – אם לא הקשיב, אין כאן כלום), לעומת מצוות שהן מעשה/עשייה (כמו אכילה). באכילה – אפילו בלא כוונה למעשה אכל. המשל: אדם שאוכל ארוחת בוקר בלא לחשוב עדיין אכל ארוחת בוקר; אבל אדם שקורא ספר ואינו יודע מה הוא קורא, בכלל לא קרא.
3. מה פירוש “בלא כוונה”? “בלא כוונה” אינו רק שלא חשב על המצווה – פירושו שבכלל לא התכוון לאכול, הגוי אנס אותו. “כוונה” כאן אינה פירושה כוונה לשם מצווה, אלא כוונה למעשה עצמו – הוא אינו מתמקד באכילה, ובכל זאת הוא יוצא.
4. סברא אלטרנטיבית – הרמב״ם אינו צריך להיות עקבי: הרמב״ם הולך לפי מה שהוא לומד מכל סוגיה בנפרד. בסוגיה אחת יצא שמצה יוצאים בה בלא כוונה, בסוגיה אחרת יצא שצריך כוונה. הרמב״ם אינו פוסק לפי כללים אלא לפי פרטים – הוא עוקב אחר ההכרעה של כל סוגיה. אפילו אם זה נראה כסתירה, יכול להיות ששתי הכרעות שונות נעשו על ידי בתי דין/סנהדרין שונים. כמו הכלל: אם הסנהדרין פוסק יום אחד כך ויום אחד אחרת, צריך לעקוב אחר שניהם, כי פוסקים את הפרט לא את הכלל. הרמב״ם אינו רוצה ליצור “נרטיב יפה” שבו הכל מתיישב – הוא מוסר מה שהגמרא אומרת בכל סוגיה.
5. ההבדל בין “בלא כוונה” ל״שוטה”: ב״בלא כוונה” הוא בר כוונה – הוא אדם נורמלי שרק לא התכוון. אצל שוטה זו בעיה אחרת לגמרי: הוא בכלל אינו בר חיובא – הוא פטור מכל המצוות. לכן, כשמתרפא, צריך לאכול שוב. לשון הרמב״ם מראה: הבעיה אינה חוסר כוונה, אלא חוסר חיוב – “שהיה פטור מכל המצוות.”
6. מקרים מקבילים: מוזכר שהשיחה שייכת לעבד שנשתחרר או לגר, אבל זה נדחה כי יום טוב בלילה (כשיש חיוב מצה) אינו זמן שבו שינויים כאלה קורים. קטן שהגדיל גם נזכר אבל אינו רלוונטי מעשית.
—
הלכה ד – חמשת מיני דגן למצה
דברי הרמב״ם: אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה אלא במאכל מחמשת המינים, שנאמר “לא תאכל עליו חמץ” ונאמר “תאכלו מצות” – דברים הבאים לידי חמץ, אם אכל מצה מהן יצא ידי חובתו. אבל שאר הדברים כגון אורז ודוחן וקטניות – אין בהן משום מצה ואין בהן משום חמץ.
פשט: מצה אפשר לעשות רק מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל, שיפון). זה נלמד מהפסוק – רק דברים שיכולים להיות חמץ, יכולים להיות מצה. אורז, דוחן, קטניות – אינם יכולים להיות חמץ, אינם יכולים להיות מצה.
חידושים והסברות:
1. היסוד “דברים הבאים לידי חמץ”: מצוות מצה קשורה לחמץ. רק מה שיכול להיות חמץ, אפשר לעשות ממנו מצה. פירות או דברים אחרים – אפילו אפשר לעשות מהם פת – אינם “דבר הבא לידי חמץ,” ממילא אי אפשר לצאת בהם.
—
הלכה ד (המשך) – תערובת דגן עם מינים אחרים
דברי הרמב״ם: עירב עיסה מן החיטים ומן האורז – אם יש בו טעם דגן, הרי זה יוצא בה ידי חובתו.
פשט: אם מערבבים חיטים (כשר למצה) עם אורז (לא כשר), הולכים אחר הטעם – אם טועמים את הדגן, יוצאים.
חידושים והסברות:
1. תוספת הראב״ד: הראב״ד מוסיף שלכאורה צריך גם להיות כזית דגן בכדי אכילת פרס – כמו שלמדנו בתערובות חמץ, שעוברים רק אם אוכלים כזית בכדי אכילת פרס. הרמב״ם אינו אומר זאת במפורש, אבל לכאורה זה נכון.
2. הבדל בין טעם דגן כאן ובחמץ: בחמץ בתערובת לא הלכו כל כך אחר טעם, אבל כאן זו שאלה אחרת – כאן השאלה מה העיקר של הפת, לא רק אם טועמים משהו.
—
הלכה ד (המשך) – עיסת הכלבים
דברי הרמב״ם: עיסת הכלבים – בזמן שהרועים אוכלים ממנו, יוצא בה… אבל אם אין הרועים אוכלים ממנו, אינו יוצא בה, שאינו משתמר לשם מצה.
פשט: לחם שנעשה לכלבים – אם הוא טוב מספיק שרועים אוכלים ממנו, יוצאים בו. אם לא – לא יוצאים, כי אינו משומר לשם מצה.
חידושים והסברות:
1. טעם “אינו יוצא”: הרמב״ם אומר שהטעם הוא “שאינו משתמר לשם מצה” – כשעשו אותו לכלבים, לא חשבו על מצה. זה לא בגלל שאינו ראוי לאכילה (הוא כן ראוי – אדם יכול לאכול אותו), אלא בגלל ששמירה לשם מצה חסרה. כששואלים את האדם “למה עשית את זה?” הוא עונה “לכלב” – זה לא לשם מצה.
2. כשרועים אוכלים ממנו: אם רועים אוכלים ממנו, פירוש הדבר שהאדם גם התכוון לבני אדם, וממילא זה משומר לשם מצה.
3. יסוד “משתמר לשם מצה”: כאן מוכנס היסוד שמצה צריכה להיות משומרת לשם מצה. “לשם מצה” אינו פירושו שצריך לעמוד ולצעוק “לשם מצה” – פירושו שהסיבה העיקרית לעשות זאת היא למצה. כוונה/לשמה פירושה: אם שואלים את האדם למה הוא עושה זאת, הוא עונה את התשובה הנכונה.
—
הלכה ד (המשך) – מצה שנילושה במי פירות
דברי הרמב״ם: מצה שנילושה במי פירות – יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבל אין לשין אותה במי פירות.
פשט: מצה שנילושה במי פירות (לא מים) – יוצאים בה בדיעבד. אבל לכתחילה אין ללוש במי פירות.
חידושים והסברות:
1. לכאורה קושיה: קודם לכן הרמב״ם למד שמי פירות עצמם אינם מחמיצים, והכלל הוא “דברים הבאים לידי חמץ” – רק מה שיכול להיות חמץ יכול להיות מצה. איך אפשר לצאת במצה ממי פירות אם היא אינה יכולה להיות חמץ?
2. תירוץ: תנאי “בא לידי חמץ” הוא תנאי בדגן, לא במים/נוזל. חיטה יכולה להיות חמץ – זה מספיק. איזה נוזל משתמשים ללישה אינו רלוונטי לכלל.
3. שיטת רבינו מנוח: לפי פירוש רבינו מנוח שמי פירות פועלים כחליטה (זה מעכב את החימוץ אבל הדגן עדיין יכול להיות חמץ אם טיפת מים באה), זה בוודאי מתיישב – כי הדגן שייך לחמץ.
4. הערת מגיד משנה: המגיד משנה מביא שיש שיטות שאומרות ש״יוצא במי פירות” פירושו רק כשיש קצת מים בתוכו. אבל הרמב״ם אינו אומר תנאי זה – הוא אומר סתם יוצא במי פירות.
—
הלכה ה (המשך) – אין לשין מצה ביין, שמן, דבש, חלב – משום לחם עוני
דברי הרמב״ם: אבל אין לשין… ביין, שמן, דבש, אדער חלב, משום לחם עוני.
פשט: הרמב״ם מחלק בין מיני מי פירות שונים. מי פירות “פשוטים” כמו מיץ תפוחים מותרים, כי המצה עדיין נקראת לחם עוני. אבל דברים “עשירים” יותר כמו יין, שמן, דבש, וחלב הופכים את הלחם ללחם עשיר, ואין יוצאים בהם.
חידושים והסברות:
1. הבדל בתוך מי פירות: קודם לכן בהלכות חמץ הרמב״ם לא חילק בין מיני מי פירות שונים – כל מי פירות שווים לגבי חימוץ. אבל לגבי לחם עוני הוא מחלק – מי פירות פשוטים הם כמעט כמו מים לגבי לחם עוני, אבל דברים חשובים יותר כמו יין, שמן, דבש הופכים אותו ללחם עשיר וחסר בו תנאי לחם עוני.
2. שיטות החולקות: יש שיטות שסוברות שכל מי פירות לא יקראו לחם עוני – רק במים ממש נקרא לחם עוני.
3. הבדל בין יום ראשון לשאר ימים: ביום הראשון אי אפשר לצאת במי פירות העשירים.
—
הלכה ו – פת מורסן, פת סובין, פת סולת נקיה
דברי הרמב״ם: אין יוצא לא בפת מורסן ולא בפת סובין. אבל אם מערב מורסן או סובין בקמח, ואופה פת – יצא בה חובתו. וכן פת סולת נקיה ביותר – הרי זו מותרת… ואין אומרים בזה אין זה לחם עוני.
פשט: לחם שנעשה כולו מפסולת (מורסן/סובין) אין יוצאים בו. אבל אם מערבבים אותו בקמח, יוצאים. גם פת סולת נקיה ביותר – קמח לבן מאוד נקי – יוצאים בו, ואין אומרים שזה לא לחם עוני.
חידושים והסברות:
1. פת מורסן/סובין – מדוע לא יוצאים? לא בגלל שאינו יכול להיות חמץ, אלא בגלל שאינו נקרא פת. “פת הדראה” – היינו חושבים שזה דווקא לחם עוני טוב כי זה זול, אבל בגלל זה אין יוצאים כי זה לא נקרא פת.
2. פת סולת נקיה – חידוש הרמב״ם: נראה שהיו שיטות שסברו שקמח לבן מאוד נקי גם לא נקרא לחם עוני (כי זה עשיר מדי). הרמב״ם דוחה זאת –
לחם עוני פירושו דווקא שלא יהיה בו יין, שמן, דבש, אבל אפילו לחם נקי עדיין נקרא לחם עוני.
—
הלכה ז – אופני אפיית המצה
דברי הרמב״ם: כל מצה שנאפית בתנור, או באלפס, על גבי רעפים… יוצא בה. אם לא נאפה אפיה גמורה יוצא, והוא שלא יהיו חוטים של בצק נמשכים ממנו בשעה שפורסה.
פשט: מצה שנאפית בדרכים שונות – תנור, אלפס, רעפים, אפילו בבור בארץ – יוצאים בה. אפילו אם אינה אפויה לגמרי, יוצאים, ובלבד שכשפורסים אותה לא יימשכו חוטים של בצק.
חידושים והסברות:
1. מצות הרמב״ם: מצות הרמב״ם היו רכות יותר ממצותינו הקשות – הוא מדבר על אופנים שונים כמו אלפס (בסגנון פיתה), רעפים, בור עם גחלים מודבקים בצד.
2. אלפס – שני אופנים: (1) תחילה מניחים את הבצק על האלפס ואחר כך מחממים, (2) או להיפך. החידוש הוא שאפילו כשמניחים תחילה את הבצק ורק אחר כך מדליקים, הזמן המועט עד שמתחמם אינו בעיה של חימוץ.
3. שיעור “אפיה גמורה”: צריך להיות לכל הפחות מאכל בן דרוסאי – משהו אפוי. כשחוטין של בצק נמשכין, זה עדיין אינו פת כלל.
—
הלכה ח – רקיק השרוי ומצה שבישלה
דברי הרמב״ם: יוצאין ברקיק השרוי, והוא שלא נמוח. מצה שבישלה – אינו יוצא בה ידי חובתו, שאין בה טעם הפת.
פשט: מצה שהושרתה במים (גברוקט) – יוצאים בה, ובלבד שלא התפוררה לגמרי. אבל מצה שבושלה – אין יוצאים בה, כי איבדה את טעם הפת.
חידושים והסברות:
1. רקיק השרוי – “שלא נמוח”: התנאי הוא שלא תתפורר לגמרי. אם איבדה צורת הפת לגמרי, אין יוצאים. אבל קצת מפורר עדיין טוב.
2. מצה שבישלה – “שאין בה טעם הפת”: לשון הרמב״ם היא “שאין בה טעם הפת” – לא “צורת הפת”. זה הבדל חשוב: ברקיק השרוי מדברים על צורת הפת (שלא תימוח), אבל בבישול החיסרון הוא שמאבדת את טעם הפת – טועמת כמו דייסה, לא כמו מצה. זו סברא כי רקיק השרוי כבר אין לו צורת הפת (הוא מושרה), אבל יש לו עדיין את הטעם; בבישול אבל נעלם הטעם עצמו.
3. נפקא מינה מעשית: מצה בריי (סתם גברוקט) – אולי אפשר לצאת, כי זה רק מושרה, לא מבושל. אבל קניידל (מבושל לגמרי) – אי אפשר לצאת.
—
הלכה ח (המשך) – מצה האסורה לו
דברי הרמב״ם: אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא נטלו תרומתו, או שגזלה. זה הכלל: כל שאין מברכין עליו ברכת המזון – אין יוצאין בו ידי חובתן.
פשט: אי אפשר לצאת מצה במשהו שאסור – טבל, מעשר ראשון בלא תרומה, גזילה. הכלל הוא: כל מה שאין מברכים עליו ברכת המזון, אי אפשר לצאת בו מצה.
חידושים והסברות:
1. קשר לברכת המזון: הרמב״ם מקשר מצה לברכת המזון: מכיוון שמצה היא אכילת פת, יש לה אותם דינים כמו פת לגבי ברכת המזון – שניהם צריכים להיות “שלך” (לא גזילה, לא טבל). בברכת המזון כתוב “בוצע ברך ניאץ ה'” – מי שמברך על גזילה מנאץ.
2. סיבה אחרת: יש סיבה אחרת מדוע מצה אסורה אינה כשרה: מהפסוק “לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות” – מצה היא משהו שאין עליו איסור חמץ, אבל אם יש עליו איסורים אחרים גם היא אינה כשרה. בגמרא יש סיבות שונות לדין זה.
—
הלכה ח (המשך) – חלה, תרומה, מעשר שני, ביכורים
דברי הרמב״ם: כהנים יוצאים בחלה ובתרומה. וכן יוצא במצה של מעשר שני בירושלים. אבל אין יוצא במצה של בכורים אפילו בירושלים – כי ביכורים אין להם היתר בכל המושבות, בעוד שמעשר שני יפדה ויאכל בכל מקום.
פשט: הפסוק אומר “בכל מושבותיכם תאכלו מצות” – מצה צריכה להיות ראויה לאכילה בכל מקום. מעשר שני יש לו דרך להיאכל בכל מקום (דרך פדיון), אבל ביכורים אין להם פדיון – ממילא ביכורים אינם ראויים לאכילה בכל מושבות.
חידושים והסברות:
1. הבדל בין מעשר שני לביכורים: שניהם מותר לאכול רק בירושלים (לפי הפסוק “לא תוכל לאכול בשעריך”). אבל מעשר שני יש לו אפשרות של פדיון – אפשר לפדות אותו ולאכול בכל מקום. ביכורים אין להם פדיון כלל. לכן מעשר שני “ראוי לאכילה בכל המושבות” (כי יש לו פוטנציאל), אבל ביכורים לא.
2. שיטות על “ראוי לכל אדם”: היו שיטות שמצה צריכה להיות ראויה “לכל אדם” – חלה/תרומה היא רק לכהנים, אבל הרמב״ם פוסק שלכהן זה הלחם שלו, והוא יכול לצאת בו.
—
הלכה ט – חלות תודה ורקיקי נזיר
דברי הרמב״ם: חלת תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו – אין יוצאין בהן, כי מ״ושמרתם את המצות” לומדים שמצה צריכה להיות משתמרת לשם מצה. עשאה למכור בשוק – יוצא ידי חובתו, שאותו למכור בשוק בדעתו שאם לא ימכרו יאכלום.
פשט: אם מישהו אפה מצות לקרבן תודה או נזיר, אינו יכול לצאת בהן חובת מצה, כי השמירה הייתה לשם קרבן, לא לשם מצת מצווה. אבל אופה שאופה למכור בשוק – במצות כאלה יוצאים.
חידושים והסברות:
1. דין “לשמה” במצה: מ״ושמרתם את המצות” לומדים שצריך להיות כוונה ספציפית למצוות מצה. אם שואלים אותו “למה אתה אופה מצות?” והוא עונה “לקרבן תודה שלי” – זה לא “משתמרת לשם מצה” אפילו זו מצה והיא נשמרה מחימוץ. זה חיסרון של לשמה – צריך להיות ספציפית למצוות אכילת מצה, לא למצווה אחרת שגם צריכה מצות.
2. הבדל בין “עשאה לעצמו” ל״עשאה למכור בשוק”: האופה שאופה למכור, יש בדעתו שאם לא ימכור, הוא או אנשים אחרים יאכלו אותו. ממילא, בשעת עשייה כוונתו אינה רק לשם תודה/נזיר, אלא גם לשם אכילה סתם – וזה כולל מצה. משא״כ, כשמישהו אופה רק לקרבן תודה/נזיר שלו, הוא בדרך כלל לא חושב על האפשרות שזה יהיה לאכילה סתם, וזה לא “מצה בשם מצה.”
—
הלכה י – הכל חייבין באכילת מצה
דברי הרמב״ם: הכל חייבין באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים. וקטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה. חולה – שורה את הרקיק במים, והוא שלא נימוח.
פשט: כולם חייבים באכילת מצה – אפילו נשים ועבדים. קטן שיכול כבר לאכול לחם, מחנכים אותו ונותנים לו כזית מצה. חולה שאינו יכול לאכול מצה קשה, מותר להשרות את המצה במים, ובלבד שלא תתפורר לגמרי.
חידושים והסברות:
1. מקור חיוב נשים ועבדים: הגמרא לומדת זאת מהפסוק “לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות” – מי שיש עליו איסור חמץ (בכרת), יש עליו גם מצוות מצה. ונשים ועבדים חייבים באיסור חמץ (כי “הושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה”), ממילא הם גם חייבים במצה – אף על פי שמצה היא מצות עשה שהזמן גרמא.
2. מדוע לא הטעם של “אף הן היו באותו הנס”? “אף הן היו באותו הנס” הוא טעם למצוות דרבנן (כמו ד׳ כוסות), אבל כאן מדובר בחיוב מדאורייתא, אז הלימוד מהפסוק.
3. מצוות חינוך בקטנים – נקודה מעשית: “קטן שיכול לאכול פת” הוא כבר בערך בן שנתיים. הרבה פעמים ילדים קטנים הולכים לישון לפני הסדר (כי עושים סדר ארוך), ואין מקיימים את חיוב החינוך. צריך לתת להם כזית מצה לפני שהולכים לישון. כזית הוא למעשה חתיכה קטנה, וילד קטן יכול לאכול זאת.
4. חולה – שורה במים: נראה ששריה במים היא רק בדיעבד – כי הרמב״ם מביא זאת רק אצל חולה או זקן, לא אצל אדם בריא. אם זה היה טוב לכתחילה, לא היה מגביל זאת לחולה. אדם בריא לא יעשה זאת – כי זה מאבד את טעם המצה, וזה רק היתר בדיעבד.
—
הלכה יא – אין מפטירין אחר מצה כלום (אפיקומן)
דברי הרמב״ם: מדברי סופרים שאין מפטירין אחר מצה כלום, אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהם. אלא אף על פי שאכל מצה ואכל אחריה מאכלות אחרים ופירות, חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה ופוסק.
פשט: מדרבנן אסור לאכול כלום אחרי מצה – אפילו לא קליות ואגוזים. אם כן אכל דברים אחרים אחרי המצה, יאכל עוד כזית מצה בסוף (אפיקומן) ואחר כך יפסיק לאכול.
חידושים והסברות:
1. “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן” – זה לא אומר שצריך רק לאכול מצה ושום דבר נוסף. הפשט הוא: אוכלים מצה, אחר כך מותר לאכול דברים אחרים (שולחן עורך), אבל בסוף צריך לאכול עוד כזית מצה (אפיקומן) ואחר כך לא לאכול יותר.
2. נקודה מעניינת: נראה מהרמב״ם שלא היה לו “שולחן עורך” במובן שאנחנו מכירים – אדם עני אוכל מצה, ואחר כך עוד מצה.
3. אין סתירה ל״משאכל כזית מצה יצא”: קודם לכן למדנו שבכזית מצה יוצאים. כאן רואים שאפשר לאכול עוד חתיכת מצה אחר כך – אין זו סתירה, כי האפיקומן הוא דין מדרבנן (היסח הדעת מדרבנן), לא עיקר החיוב מדאורייתא.
—
הלכה יב – אסור לאכול מצה ערב פסח
דברי הרמב״ם: אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהא היכר לאכילתה בערב. ומי שאוכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות.
פשט: חכמים אסרו לאכול מצה בערב פסח, כדי שיהיה ניכר שאוכלים מצה לשם מצווה. מי שאוכל מצה בערב פסח מקבל מכת מרדות.
חידושים והסברות:
1. הטעם “כדי שיהא היכר”: זה לא רק ענין של תאווה (רעב), אלא ענין של חשיבות המצווה – שיהיה ניכר שאוכלים לשם מצווה.
2. רקע היסטורי: אצל הראשונים רואים שאפו מצות בערב פסח אחר הצהריים (או בפסח עצמו), לא קודם. זה מתאים לדין של “משומרת לשם מצה” – צריך לאפות בזמן שכבר יש איסור חמץ. רש״י סובר שבכלל אי אפשר לצאת במצות שלא נאפו בזמן. ממילא, כשאופים מצות בערב פסח אחר הצהריים (כשכבר אסור לאכול חמץ), אומרים שלא לטעום מהמצות הטריות – לשמור אותן ללילה, כדי שיהא היכר שהאפייה היא למצווה הגדולה, לא סתם כי כבר אסור לאכול חמץ.
3. מכת מרדות: זה ממש איסור מדרבנן עם עונש חמור. יש גירסה “עד שתצא נפשו” – שפירושה שאם מישהו מתעקש, מכים אותו עד שיפסיק.
—
הלכה יג – לא לאכול בערב פסח מחצות / תאווה
דברי הרמב״ם: לא יאכל אדם בערב הפסח מקרוב למנחה כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה. אבל אוכל מעט פירות וירקות, אבל לא ימלא כריסו מהן. חכמים הראשונים היו מרעיבים עצמן בערב הפסח כדי שיאכלו המצה בתאוה ותהיה המצוה חביבה עליהן.
פשט: לא יאכל אדם בערב פסח מקצת לפני מנחה (אחר הצהריים), כדי שיהיה רעב ויאכל מצה בתאווה. מותר לאכול מעט פירות וירקות, אבל לא להתמלא מהם. החכמים החסידים מקדם היו מרעיבים עצמם כל ערב פסח, כדי לאכול מצה בתאווה ובחיבת המצווה.
חידושים והסברות:
1. שני דינים נפרדים: (1) לא לאכול מצה כל ערב פסח מהבוקר – בגלל “היכר” (הלכה יב); (2) לא לאכול קביעות סעודה מחצות/מנחה – בגלל “תאווה” (הלכה יג). אלו שני נושאים נפרדים.
2. מה מותר לאכול? לחם אסור (כי אחרי חצות כבר אסור חמץ), מצה גם אסורה (האיסור של ערב פסח). פירות וירקות – כן, אבל לא יותר מדי. הרמב״ם אינו אומר במפורש שמותר לאכול בשר.
3. הגהות מיימוניות – תענית בכורות: הגהות מיימוניות מביא שבמסכת סופרים כתוב שבכורות ואנשים כשרים אחרים מתענים בערב פסח. צירוף מעניין – שתענית בכורות בערב פסח קשורה לענין של אכילת מצה בתאווה.
4. הבדל בין ערב פסח לשאר ערבי ימים טובים: בכל ימים טובים יש מצוות סעודה בלילה, אבל רק בערב פסח יש ענין של להתרעב. למה? כי אכילת מצה היא מצווה מדאורייתא מיוחדת – מצווה גדולה יותר מסתם שמחת יום טוב. לשמחת יום טוב סתם לא היו עושים דין כזה של להיות רעב. אבל בשאר ערבי ימים טובים – “אוכל והולך עד שתחשך,” מותר כן לאכול (רק לא קביעות סעודה).
—
עד כאן פרק ו׳ – הלכות מצוות אכילת מצה.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות חמץ ומצה פרק ו – מצוות אכילת מצה
הלכה א – מצוות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר
טוב מאוד. אנחנו הולכים היום ללמוד את הפרק השישי של רמב״ם הלכות חמץ ומצה, הלכות פסח. בפרק זה הוא הולך לדבר על מצוות אכילת מצה, מצוות מצה.
אומר הרמב״ם: מצות עשה מן התורה, כפי שהוא כבר התחיל, הוא מנה בתחילת הלכות חמץ ומצה הוא מנה שיש כמה מצוות? שש, נדמה לי, אם אני זוכר טוב. אז מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר. שמונה, סליחה, שמונה מצוות יש בהלכות חמץ ומצה, וכאן אנחנו מדברים על מצוות אכילת מצה בליל חמישה עשר.
אומר הרמב״ם שהמצווה היא רק בלילה הראשון של פסח היא המצווה מן התורה. שנאמר, הפסוק אומר “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות”. לא אחרי ארבעה עשר, הערב של ארבעה עשר, נכון? ארבעה עשר הוא ערב פסח. בלילה אחרי ארבעה עשר, “בערב תאכלו מצות”.
ואיפה נוגעת המצווה? בכל מקום, בכל מקום, לא רק בארץ ישראל, ובכל זמן, לא רק כשיש בית המקדש. והרמב״ם מסביר עכשיו מה הוא מתכוון לומר שזה לא תלוי בבית המקדש. הרי הרבה פעמים רואים, כתוב בפסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אומר הרמב״ם, אבל זה לא כך, “ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה”. כלומר, כשיש קרבן פסח, אוכלים מצה יחד עם קרבן הפסח, “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אבל יש גם את הפסוק של “בערב תאכלו מצות”, שתמיד, גם כשאין בית המקדש, גם כשלא נמצאים בארץ ישראל, יש מצוות אכילת מצה. אבל זה דווקא רק בלילה הראשון, או אצלנו שני ימים טובים של גלויות, שני הלילות הראשונים של פסח.
זמן המצווה – כל הלילה
אומר הרמב״ם, ומצותה, מתי היא המצווה? כל הלילה, כל הלילה היא מצוות אכילת מצה. כן, לא כמו רבי אלעזר בן עזריה שהוא אומר רק עד חצות. כן, הרמב״ם פוסק שכל הלילה אפשר לאכול את המצה.
שאר הרגל – אכילת מצה רשות
אומר הרמב״ם, זה רק בלילה הראשון. אבל בשאר הרגל, שאר הזמן של יום טוב, אכילת מצה רשות. רצה אוכל מצה, אם הוא רוצה אוכל הוא מצה. כלומר, לחם אסור לאכול, כי על זה כתוב בפסוק שבימים האלה צריך לאכול רק מצה. אבל זה לא אומר שחייבים לאכול מצה. אם הוא בכלל לא רוצה לאכול מחמשת מיני דגן, הוא רוצה לאכול אורז או דוחן או קליות או פירות, הוא רוצה לאכול לגמרי דברים אחרים. הרי אפשר לאכול דברים אחרים, ממילא זה לא מצווה, זה רק רשות. ממילא גם אין, למשל בלילה הראשון תהיה ברכה, אבל שאר יום טוב לא תהיה ברכה. אבל בליל חמישה עשר בלבד חובה, זו חובה, חייבים. וכמה היא החובה? אומר הרמב״ם, השיעור כמה צריך לאכול הוא כזית, ומי שאכל כזית יצא ידי חובתו. שעם כזית יוצאים ידי חובה.
כן, אמנם נראה מאוחר יותר שיש עוד יותר מזה, אנחנו רוצים שיאכלו מצה באחרונה, אז אוטומטית זה כבר יותר מ… כמו שקוראים לזה אפיקומן, יוצא יותר מכזית. אבל זה עוד מצוות, עוד הלכות או מנהגים של ליל הסדר, אבל עצם המצווה היא כזית מצה. יכול להיות סתם, המעלה, שאוכלים סעודה בלילה, אוכלים יותר מכזית, אבל העיקר הוא שעם כזית יוצאים.
דיון: האם “רשות” יש בו היבט של מצווה?
כן, ידוע שלא ברור שרשות אומר שזה לא מצווה. יכול להיות כמו שהרמב״ם הסביר בהלכות ברכות, שיש מצוות שאינן חובה, כמו שמקיימים את המצווה, אבל זה לא חובה. יש באמת שלוש רמות: מצווה, חובה, רשות. לא חובה עדיין לא אומר רשות במובן של דבר לגמרי רגיל. למה אתה אומר כך? למה תאמר שזה בכלל מצווה? כי הוא מוסיף את המילה חובה. יש זכר שהרמב״ם אומר שיש מצווה שאין מחובה. ולעשותו, ועכשיו מצוות שהם רשות. אז רשות לא דווקא סותר מצווה. יש מצווה, אולי כי הרמב״ם אומר ששלוש לשונות שאפשר לדייק כאן. זו מצוות עשה מן התורה לאכול מצה, כלומר שזו חובה. אבל כשאומרים אכילת מצה רשות, זה יכול להיות גם חלק מהמצווה של עצם מצוות פסח, אבל זו רק מצווה של רשות. כמו ששחיטה היא מצווה של רשות, אם רוצים לאכול צריך לשחוט. עושים כן ברכה, אתה צודק שלא עושים על פסח ברכה כל פסח, אבל זו שאלה אחרת. אבל לא בהכרח שרוצים כמו שאתה אומר שזה רשות, עדיין לא אומר שזה לא מצווה.
זה קצת נכון, כי למשל יום טוב שני, הרי זה יום טוב, ביום טוב יש מצווה לאכול פת לחם משנה, מצווה אחרת, אבל הוא מתכוון לומר שהדין של בערב תאכלו מצות חל רק על היום הראשון, כמו שאתה אומר החובה.
הלכה ב – בלע מצה, בלע מרור, בלע מצה ומרור כאחד
מה אומר הרמב״ם הלאה? עוד הלכה מעניינת על מעשה הכזיתים. אנחנו לומדים, אכילת מצה ומרור יש לזה איזו סיבה, שנזכור, שנעשה את זה. מישהו חושב, אני יודע, צריך להרגיש את הטעם. אומר הרמב״ם, לא, בלע מצה, אם בלע את כל חתיכת המצה, לא טעם אותה, בלע אותה לגמרי, יצא. זה שייך כי… זה לא נימוס טוב, בעצם. זה שייך כי צריך רק כזית, כזית לא כל כך גדול, אפשר לבלוע אותו. היום הכזית הגדול, כמעט לא שייך. בלע מרור, גם אותו דבר, יצא, הוא יצא.
גירסאות ב״בלע מרור”
רגע, אבל זו מחלוקת. אומר הראב״ד, מה? לא, יש מחלוקת, לא צריך להתבלבל. ברמב״ם שלנו, הגירסה המעודכנת ביותר, כתוב בלע מרור יצא. כך הוא גורס, אני לא זוכר, היום אומרים שזו הגירסה הנכונה. אבל בגירסה הישנה היה כתוב להיפך, בלע מרור לא יצא. אז זה מאוד שונה בהלכה. אבל גירסת הראב״ד היתה גם יצא, כי הראב״ד חולק והוא אומר ש… לא, הוא חולק על החלק הבא, על ה… נראה שהרמב״ם, להיפך, כך הוא אומר, שהראב״ד יכול היה להיות לא יצא. יש סברא שאומרת שמרור צריך טעם, מצה לא צריכה טעם, בלע מצה יצא, אבל מרור לא יצא. למעשה, הרמב״ם לפי הגירסה שלנו, הוא פוסק ששניהם יצא.
בלע מצה ומרור כאחד
רק מתי לא יוצאים? המקרה השלישי. אומר הרמב״ם כך, בלע מצה ומרור כאחד. מה קורה אם מישהו בלע מצה ומרור? ביחד. אז כך, ידי מצה יצא, יצא את החלק, המצווה מהתורה, המצה יצא. וידי מרור לא יצא, לא יצא מצוות מרור. למה? עדיין לא נאמר בכלל שיש מצוות מרור. הוא נותן לנו רמז דרך אגב על מצה. ידי מרור לא יצא, אומר הרמב״ם, למה? שהמרור כטפלה למצה, המרור נעשה כמו טפל למצה. או, כמו שר׳ יצחק למד, שתמיד לחם עם ירקות או לחם עם תבלינים תמיד הלחם הוא העיקר. כך לומדים הלכות ברכות שלנו.
דיון: טעם של “שהמרור טפלה למצה”
ראיתי אחרים אומרים כי מרור הוא מהתורה, ואני מתכוון מצה היא מהתורה, ומרור הוא מדרבנן, כפי שנראה מאוחר יותר. מרור הוא מצווה חלשה יותר, ממילא הוא חושב יותר על הכלי, כשהוא בולע את שניהם ביחד, הוא מתכוון בעיקר למצה, ממילא הוא לא יוצא מרור. נכון, ההבדל בזה הוא שאותה הלכה היתה צריכה להיות רק בזמן הזה שמרור הוא מדרבנן, אם הולכים לפי הטעם, כי בזמן המקדש שיש פסח, מרור כן מהתורה, שאז זה לא חילוק. כן, על זה הראב״ד משיג שזה לא הטעם. כלומר, הראב״ד הבין משהו ששהמרור טפל הוא הסיבה למה בלע מרור לא יצא, לפי מה שהוא גרס.
אבל אני רוצה להבין, הלל שאכל כורך, הוא אכל את שניהם ביחד. הגמרא מדברת על זה, זה לא מסתדר עם האלף. הוא חולק על זה, או שהוא עשה גם את שניהם? לא, הוא חולק, הוא חולק. יכול להיות שזה רק אם שניהם מצווה. אני מתכוון שבגמרא כתוב זה בפירוש, שהלל לא מסתדר לפי הבעיה. אבל בלע, כאן כתוב רק על בלע. סתם כמו שאוכלים את שניהם ביחד זו שאלה אחרת. כן, אז הרב לא הסכים עם משהו. אוקיי, בואו נדלג על זה, זה לא נוגע.
זה גם לא נוגע להלכה למעשה, אף אחד לא בולע. אני מתכוון, למה מגיעה ההלכה? מי בולע מצה? זה נוגע למשל אם מישהו מגיע לכורך, לא היה לו… כן, צריך לעשות במיוחד. הסיבה שצריך… זה יכול להיות נוגע אם מישהו מגיע לכורך, הוא לא עושה לפני זה… אבל מה שאומרים שהרמב״ם מביא את זה רק אצל בלע. אם מישהו לא יצא, לפי הרמב״ם הוא יוצא. אבל העניין עם המרור טפלה למצה, כמו שאמרת, כי הולכים אחרי העיקר… לא, זה הטעם העיקרי. כשאין לו טעם בכלל, הוא רק בליעה… אני לא רואה שהרמב״ם אומר סתם כך אכל מצה ומרור כאחד לא יצא. כתוב בלע. על מה בכלל מדברים חידוש שיוצאים?
הראב״ד אומר אחרת. הראב״ד הבין שיש חילוק דווקא בין מצה ומרור. הוא לא ידע מה הרמב״ם רוצה מהטפל למצה. הוא אמר, הטעם הוא לא טפל. הטעם הוא כי מרור צריך ללעוס אותו. משא״כ מצה, הראב״ד הבין משהו שמצה מרגישים את הטעם אפילו בלי ללעוס. אבל מרור אין עניין של ללעוס, או שטועמים בלי ללעוס. בקיצור, זה ה… השיחה כאן.
שייכות לחקירה על תאוות אכילה
זה נוגע יותר לחקירות שלי על, למדנו לאחרונה על תאוות אכילה, שכאן אפשר לראות שיש דין אכילה, יש איזה דין של טעם שצריך ללעוס, יש מצוות שיוצאים כך, יש מצוות שיוצאים כך. זה איזה מראה מקום לאותה חקירה. טוב מאוד.
כרכן בסיב
אומר הרמב״ם הלכה חדשה. מה קורה? כרכן בסיב. הוא עטף את המצה, או מרור, או שניהם, בסיב. סיב זה… הוא עטף את זה במשהו. הוא רואה שזה הולך על המקרה הקודם. הוא לקח מצה ומרור ביחד. מה זה סיב? איזה עשב? הוא שם את זה בפלסטיק בקפסולה. וכיוצא בו בלע, אף ידי מצה לא יצא, כי הפה שלו בכלל לא נחשף למצה. יש חציצה עם…
שתי רמות של אכילה
על הרמב״ם רואים שיש כאן שתי רמות של אכילה. יש דבר שנקרא אכילה. אכילה, לפחות אומר שצריך לגעת בגרון, אני לא יודע אם הפה צריך לגעת במאכל. זה אצל מצה מספיק. למרור, או לפחות למרור ומצה ביחד זה לא מספיק. דרך זה יש רמה הבאה של ללעוס, כן? הרמב״ם לא אומר את המילה ללעוס, אבל לפי כפלה מתכוון ללעוס, כי אז טועמים את הטעם. זה רק אצל מרור, או רק כשאוכלים את שניהם ביחד, אומר הרמב״ם שיש בעיה כי המצה מבטלת את המרור.
מה כשאפשר לומר שזה לא דרך אכילה בכלל אצל בליעה, אבל אנחנו לא צריכים ממש דרך אכילה. נראה שכן, אולי בלא כרח בתיבה אפשר לומר שזה לא דרך אכילה, אבל נראה שלפעמים נעשה כזה מצב, יש דברים שלא לועסים. אולי זה כן. אתה מתכוון שביום כיפור גם יהיה מותר? לא כתוב שיהיה מותר.
הלכה ג – אכל מצה בלא כוונה
אוקיי, הלכה ג׳. אוקיי, אכל מצה בלא כוונה. אומר הרמב״ם הלכה כזו. מה קורה? אדם אכל מצה בלא כוונה, לא היה לו כוונה, לא כיוון שהוא מקיים מצוות מצה. כגון, שאנסוהו גוים לאכול, גויים הכריחו אותו לאכול מצה, יצא ידי חובתו, מה הוא יצא ידי חובת מצה?
השאלה הגדולה: סתירה להלכות אחרות
מיד במקום, איפה המפרשי רמב״ם מתקשים? כי בהלכות אחרות נראה שהרמב״ם אומר, כן, צריך להיות כוונה, למשל תקיעת שופר ודברים אחרים. ולמה כאן הוא אומר שזה טוב אפילו בלי כוונה?
תירוץ: חילוק בין מצוות שהן עניין כוונה למצוות שהן מעשה
ראיתי הסבר טוב. אה, הוא מביא כאן מרבי אברהם בן הרמב״ם שיש חילוק גדול כשכל המצווה היא עניין של כוונה. למשל, לשמוע קריאת מגילה. מה זה אומר לשמוע קריאת מגילה? להתרכז במעשה של קריאת מגילה, או לשמוע שופר. אם אין כוונה אין כלום. מה שאין כן דבר כמו אכילה או משהו שהוא עשייה, אכילה היא אפילו אם לא התכוונת שאכלת.
אבל כש… אפשר להבין את החלק. כך הוא אומר? אפשר עוד להבין את החלק. קריאה היא פשוט ש… ש… קריאות מספרות מעשה. אם שמעו משהו ולא תופסים מה שומעים, לא שמעו כלום. מה שאין כן אכילה, כשאדם אוכל ארוחת בוקר בלי לחשוב, הוא עדיין אכל ארוחת בוקר. כשאדם קורא ספר והוא לא יודע מה הוא קורא, הוא בכלל לא קרא כלום. נכון זה טוב כך.
דיוק: מה זה אומר “בלא כוונה”?
צריך אבל להוסיף כאן שאמרת בלא כוונה מתכוון שהוא לא התכוון לומר את המצווה, אבל צריך לראות שהמקרה שכתוב להיפך, גם כאן, גם אצל מצה, לעולם לא כתוב שהוא לא שכח שזו מצווה. זה יותר שהוא בכלל לא מתכוון לאכול. הגוי דוחף אותו, הוא כופה אותו, הוא לא רוצה בכלל לאכול, הוא לא מתעניין. אני לא מתכוון למעשה, אני לא מתכוון למצווה. החבר לא מתכוון כמו שאנחנו אומרים בדרך כלל כוונה, שחושבים על המצווה, אלא כוונה אומר כמו שהוא מתמקד.
דובר 2:
כן, זו סברא.
סברא אלטרנטיבית: הרמב״ם לא צריך להיות עקבי
אני מתכוון שיש לי גם סברא אחרת, שהרמב״ם לא צריך להיות עקבי. הרמב״ם יצא בגמרא שמצה יוצאים בלי כוונה, ושם יצא בגמרא שצריך כן כוונה. הרי, זה לא מסתדר לפי הכללים? הרמב״ם לא היה עם כללים, הוא הולך עם פרטים. הרי יש את כל הסיבה למה פוסקים. פוסקת הגמרא, כי זו ההכרעה של הגמרא. יצא לו שהגמרא מכריעה כאן כך ושם כך. יכול להיות אפילו שהגמרא לא עקבית. מי שעשה את ההכרעה היה אדם אחר שעשה את אותה הכרעה, וזהו.
דובר 2:
אבל יש גם סוגיה בגמרא שנקראת מצוות צריכות כוונה, שרואים כן.
תרגום לעברית
דובר 1:
אמת, אבל הרמב״ם לא חייב לפסוק לפי אותו כלל. הוא יכול לומר ש… מה שיש לנו סיבות יצא שכאן הפסק כך. יכול אפילו להיות שהסיבה היא כי שני אנשים אחרים פסקו כך. הסנהדרין של אותו זמן, כביכול, החזיק כך, ומאותו זמן כך. לא, אתה זוכר עושים הכרעה, אם הסנהדרין יפסוק יום אחד כך ויום אחד כך, לגבי ההלכה כך, לגבי ההלכה כך, צריך לעקוב אחרי שניהם, למרות שיש סתירה, כי לא פוסקים את הכלל, פוסקים את הפרט.
זה נכון שהרמב״ם רוצה לומר לנו איך יוצאת הסוגיא. הוא לא רוצה לעשות את הסדר שלו עצמו שהכל יתאים לאיזה נרטיב יפה. הרבה אנשים היו רוצים כך את הרמב״ם, אבל זה לא איך שהרמב״ם עושה את זה.
הלכה ג (המשך) — שוטה שאכל מצה
דובר 1:
אבל זה כשהוא אכל מצה ולא כיוון, הוא היה בר כוונה, הוא היה אדם שיכול לכוון, רק במקרה קרה שהיו אותו אונס. אבל אם אכל מצה והוא נכפה בעת שטותו, בדיוק בזמן שהוא חולה, הוא שוטה, ואחר כך נתרפא, חייב לאכול אחר כך שנתרפא. כשהוא נעשה בר חיובא, אז שוב אז יאכל. למה? לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות. כשהוא אכל מצה, קודם כשהוא אכל מצה, הוא עדיין היה פטור מכל המצוות, ועכשיו הוא נעשה חייב.
החילוק בין “בלא כוונה” ל״שוטה”
דובר 1:
זה מאוד שונה, לא פשוט שלא היה לו דעת, שוטה, הבעיה היא לא שלא היה לו כוונה, הבעיה של שוטה היא שהוא שוטה. לכאורה יהיה גם אותו דבר, אני יודע, נניח שעבד שנשתחרר או גר, אני לא יודע אם זה שייך, כי יום טוב בלילה לא הולכים כשהוא מחויב. גם, האיש בכל מקרה חייב באכילת מצה. אה, קטן, אבל זה לא נוגע, כי הוא נעשה גדול. בא החיוב. הנקודה היא כי הוא לא היה בר חיובא. זה לא קשור ל… הוא לא היה שוטה, אולי חסרה כוונה, אבל הנקודה היא כי הוא לא היה בר חיובא. כשהוא נעשה בר חיובא, אז המצווה לאכול.
דובר 2:
נכון. אצל שוטה יכול להיות שהוא עיתים חלים, יש לו איזו התקפה, הוא לא נעשה בריא.
דובר 1:
כן.
הלכה ד — חמשת מיני דגן למצה
דובר 1:
אנחנו לומדים עכשיו ממה צריך לעשות את המצה. אומר הרמב״ם, אנחנו כבר למדנו קודם שחמץ שייך רק בחמשת מיני דגן. אומר הרמב״ם, שדווקא רק מצה אפשר גם לעשות עם אותם חמשת מיני דגן. “אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה אלא במאכל מחמשת המינים, שנאמר ‘לא תאכל עליו חמץ׳, ונאמר ‘תאכלו מצות'”. לומדים מזה ש“דברים הבאים לידי חמץ”, דברים שיכולים להיות חמץ, אלה דברים שאפשר לעשות מצה. “אם אכל מצה מהן יצא ידי חובתו, אבל שאר הדברים כגון אורז ודוחן וקטניות, אין בהן משום מצה ואין בהן משום חמץ”, כי זה לא יכול להיות חמץ.
המצווה של מצה היא להיזהר מלהיות חמץ, רק לאכול מצה. הדברים שיכולים להיות חמץ, תאכל מצה. אבל דבר שאתה לא יכול לצאת בו גם בפירות, אני מתכוון, אה, חילוק של דורות דורות, כן, אפשר כן לעשות מזה קצת פת, אבל זה לא, זה לא נקרא דבר הבא לידי חמץ, ממילא לא אפשר לעשות את המצה.
הלכה ה — תערובת דגן עם מינים אחרים
דובר 1:
אומר הרמב״ם, אבל אם מערבבים חמשת מיני דגן עם לא חמשת מיני דגן, זה כך: “עירב עיסה מן החיטים ומן האורז”, מזה שכשר למצה ומזה שלא כשר למצה, הולכים אחרי הטעם. “אם יש בו טעם דגן, הרי זה יוצא ידי חובתו”. הולכים אחרי הטעם במקרה כזה.
הראב״ד מוסיף שלכאורה צריך הוא לאכול שם את הדגן כדי אכילת פרס, כמו שלמדנו בהלכות תערובות ותערובות חמץ קודם, שעוברים רק אם אוכלים כזית בכדי אכילת פרס. לכאורה אותו דבר צריך להיות בזה כזית דגן שהוא אוכל בכדי אכילת פרס. הרמב״ם לא אומר, אבל לכאורה זה נכון, לא?
דובר 2:
זאת אומרת, לא אומרים שזה בטל, שזה נעשה מתחת לפחות. זאת אומרת צריך לומר. אולי כן, הרמב״ם לא אומר, אולי אני יודע שהאורז רק מסריח, אבל אם זה מעורב, אני לא יודע.
דובר 1:
הוא מביא שיש שתי שיטות. הייתי חושב כך, כי מה שלמדנו קודם לגבי תערובת חמץ, שזה לא נראה שזה… כן. אוקיי. אז כאן הולכים אחרי טעם דגן, ואצל מצה עשירה לא רצו כל כך טעם, אבל זה מין דבר אחר, כי כאן השאלה מהי ה… לא שאני צריך להיות לי טעם, אלא מהי ה… מהי העוגה כאן?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
בסדר.
הלכה ה (המשך) — עיסת הכלבים
דובר 1:
אומר הרמב״ם כך: עיסת הכלבים, כבר היה לנו עיסת הכלבים בהלכות עירובין, עוגות כאלה שעושים לכלבים, בזמן שהרועים אוכלים ממנה, אם זה… זה אמנם יותר עשוי לכלבים, יש לזה טעם כזה, כן, אבל אם זה קצת טוב שהנער העני הרועה יכול לאכול מזה, יוצא בה, כי זה נקרא לחם, זה נקרא משהו שאוכלים. עשו אותו לשמה, כי זה היה משומר לשם מצה. התכוונו, התכוונו אמנם לכלב, אבל התכוונו גם לרועה.
הטעם של “אינו יוצא”: שאינו משתמר לשם מצה
דובר 1:
אבל למה לא אומרים, אוקיי, אבל אם אין הרועים אוכלים ממנה, אם זה רק טוב לכלבים, אינו יוצא בה, שאינו משתמר לשם מצה. כשהאדם עשה את זה, הוא לא חשב על מצה, הוא לא היה משומר לשם מצה. הוא אמנם עשה לחם שהוא לא מצה, אבל זה לא היה משומר. למה לא אומרים שאם אין הרועים אוכלים ממנה זה לא נקרא פת? זה לא משהו ראוי לאכילה? מדברים כן כשזה ראוי לאכילה, אבל זה לא הסדר שהרועים אוכלים… באזור הזה הרועים לא אוכלים מזה. החילוק הוא, העיקר הוא החילוק… השמירה לשם מצה.
דובר 2:
אני לא יודע מה העיקר של מצה.
דובר 1:
כן, אבל מישהו טען כך כאילו אם בכלל רועים אוכלים זה נקרא פת, אם לא זה לא נקרא פת. אבל כאן נראה שמדברים כן באופן, זה לא נפסל, אוקיי, זה בטח לא נפסל, זה לא, אדם יכול לאכול את זה. אני לא זוכר איך זה נלמד בדיוק בהלכות עירוב. אז כאן כתוב שהבעיה היא שזה לשמה, זה צריך להיות משתמר לשם מצה. לשם מצה של הכלב זה לא מצה. מצה פירושה מצה שאדם אוכל. זה משהו הנקודה. אוקיי. יש נקודה, עדיין לא נאמרה ההלכה שזה צריך להיות משתמר לשם מצה.
דובר 2:
אמת, הוא אומר את זה עכשיו. כאן הוא אומר את זה. כך כתוב.
דובר 1:
לא, זו הנפקא מינה. מה אחרת הנפקא מינה?
דובר 2:
לא, אין נפקא מינה אחרת, זה מה שאני רוצה להוציא לך.
דובר 1:
אה, משתמר לשם מצה, משתמר לשם מצה, משתמר לשם מצה.
מה פירוש “משתמר לשם מצה”?
דובר 1:
אומר הוא, לא צריך לעמוד ולצעוק לשם מצה, זה לא טעם. צריך לדעת שעכשיו אופים מצות. אין שום ספק שהמאפייה אופים לא למצות. לחשוב פירושו לא מהראש שלך, לחשוב פירושו מה הסיבה למה אתה עושה את זה. כך לומדים אותנו תמיד, כוונה. כוונה פירושה שאני שואל את האדם, למה אתה עושה את זה? הוא עונה על השאלה. למה עשית את העיסה? אומר הוא, לכלב. אם זה לכלב ולרועה, אז כבר טוב.
הלכה ו — מצה שנילושה במי פירות
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, “מצה שלשה במי פירות, יוצא בה ידי חובתו בפסח”. מצה שלשו במי פירות, יוצאים גם בזה ידי חובת מצה. למרות שלמדנו שזה לא מחמיץ. למדנו קודם שזה לא מחמיץ, ולמדנו לגבי חמשת מיני דגן שבמקרה כזה זה לא היה ראוי למצה. אבל זה יכול להחמיץ. נראה שזה שצריך לדעת להחמיץ פירושו שהדגן ממנו צריך לדעת להחמיץ. כך נראה, נכון? במיוחד לפי הדרך איך שרבינו מנוח למד שהחריפות של הפירות היא כמו חליטה, זה בטח נכון, כי זה יכול להיות חמץ, רק… אם יש טיפת מים זה יכול להחמיץ. פשוט שזה שייך בזה חמץ, לא כמו… היו כאלה שחשבו כך.
המגיד משנה מביא שיש מי שאומרים שמה שכתוב לשון פירות יוצא פירושו כשיש קצת מים בתוכו. אבל הרמב״ם לא אומר את התנאי. יכול להיות שהרמב״ם החזיק כמו שאתה אומר, שהתנאי של “כל שבא לידי חמץ” הוא תנאי בדגן, לא במים. כן.
“אבל אין לשין אותה במי פירות” — לכתחילה
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, “אבל אין לשין אותה במי פירות”. אפשר כן. הרמב״ם עושה כאן חילוק: קודם, כשלמדנו אילו דברים יכולים לבוא לידי חמץ, למדנו שמי פירות אין חילוק – זה מיץ תפוחים, כמו מיץ תפוחים, או יין ושמן דבש. כאן הוא עושה חילוק גדול. מי פירות, שזה דבר זול, אפשר לצאת, כי זה עדיין נקרא לחם עוני. אבל דבר יותר עשיר, כמו יין – אומר הוא עכשיו, “אבל אין לשין” – אסור לעשות מצה עם יין, שמן. אי אפשר לעשות מצה עם יין, שמן, או דבש וחלב. למה? כי הדברים האלה עושים את הלחם ללחם יותר עשיר. ומשום “לחם עוני” כתוב בפסוק שצריך לאכול לחם עוני, כמו שביארנו – שהדברים האלה… יש חילוק של היום הראשון והימים השניים. הרמב״ם אמר שביום הראשון אי אפשר, כי לא יוצאים בזה.
אבל כאן החידוש הגדול, שיש חילוק בין אילו מיני מי פירות. הדברים שהם מי פירות זולים זה כמו מים לגבי לחם עוני, ואחרים… מה שאין כן האחרים, יותר… נראה יותר חשוב. זה עושה אותו ללחם עשיר, וחסר בתנאי של לחם עוני. כן, כך לומד רמב״ם.
יש מי שמתווכחים על החילוק הזה, והם אומרים שכל מי פירות היו נקראים לחם עוני. לא לחם עוני – זה ממש רק מים. נכון? יש מי שאומרים כך?
דובר 2:
אחרים?
דובר 1:
כן. יש מי שאומרים אחרת.
הלכה ו (המשך): פת מורסן, פת סובין, ופת סולת נקיה
דובר 1:
אוקיי, עוד הלכה הלאה. “אין יוצא” – ולא יוצאים לא בפת מורסן ולא בפת סובין – ולחם שעושים מסובין. ולא יוצאים, כי הסובין גם לא יכול… למרות שלמדנו קודם שצריך לחשוש על הסובין. זה לא יכול להחמיץ?
דובר 2:
אולי סתם?
דובר 1:
זה לא… זה לא נקרא חמשה מיני דגן? זה לא נקרא פת. כך כתוב כאן. פת לא פת? מה כתוב בגמרא? פת הדראה? מישהו היה חושב שזה ממש לחם עוני טוב. זה לא הכי זול.
אומר הרמב״ם, “אבל” – אבל קמח אפשר כן. כשזה עשוי לגמרי מהסובין אי אפשר. “אבל אם עירב את הקמח בסובין שלו” – הוא רשאי לערבב בקמח את הסובין שלו, או מורסנו – שני מיני סובין. “ואפה פת ויצא בה ידי חובתו” – למרות שזה לא לחם כל כך נקי. זה נקרא אבל לחם.
וכן – עוד משהו, פת סולת נקיה ביותר – אפשר גם לעשות לא מקמח, ממשהו שהוא לגמרי קמח לבן שהוא מאוד נקי, הרי זו מותרת ויוצא בה ידי חובתו, ואין אומרים בזה אין זה לחם עוני. נראה שהיו מי שהחזיקו שגם זה לא נקרא לחם עוני. לחם עוני פירושו שצריך להיות עני. אומר הוא, לא, לחם עוני פירושו דווקא כשיש את היין שמן ודבש, הדברים האלה. אבל אפילו אם זה נקי ולחם, זה עדיין יכול להיקרא לחם עוני.
הלכה ז: אופני אפיית המצה
דובר 1:
בסדר, אומר הרמב״ם כך, איך צריכה המצה להיראות? אנחנו רגילים למצות הקשות שלנו. אבל הרמב״ם אומר שיש הרבה דרכים לעשות מצות. אחד מצה שנאפית בתנור, או באלפס על גבי רצפים – אני לא יודע, כמו שעושים פיתה, אני לא יודע איזה עבודה שונה. לא, זה סטנדרטים מאוד שונים ממה שאנחנו עושים, והוא יותר רך. הוא יותר רך. הוא בישל, כי הוא אומר נאפה. נכון, זה אפוי מה. זה לא בלילה רכה. זה עדיין יותר רך, כן. וכן שרויה וכבושה.
אומר הוא, יש שני מיני אופנים איך לעשות את הבצק באלפס. או שהוא קודם הניח את הבצק על האלפס, ואחר כך הוא עשה את זה חם, או שהוא עושה גם כמו חדבק. שני מיני דרכים? אני לא יודע למה הוא צריך לא לומר את החידוש. אולי החידוש הוא, כי הוא מניח ולוקח יותר זמן.
דובר 2:
כן, לוקח יותר זמן.
דובר 1:
אוקיי, שוב, אם זה ממש ארוך, אבל מדברים שהקצת שלוקח עד שיצית את זה ויעשה חם, אין בעיה. יש עוד שלוש פעמים, אפילו אפילו בקרקע. יש דרך של בישול בבור. עושים בור, ושם מכניסים גחלים, ומדביקים בצד של הבור. גם כן, אפשר לעשות כך גם כן, הרי זה יוצא בו ידי חובתו.
דיון: שיעור אפייה גמורה
דובר 1:
אומר הרמב״ם יותר מזה, וכן אם לא נאפית אפייה גמורה יוצא – אפילו זה לא נעשה לגמרי אפוי, זה כך חצי אפוי, זה כזה רך, זה עדיין קצת בצקי. אבל והוא – מה השיעור? שלא יהיו חוטים של בצק נמשכים ממנו בשעה שפורסו. כשקורעים אותו, אם נקרעים חתיכות – זה כמו ממש בצק שהוא דביק, נמשכים חתיכות, לא נקרע. גלוטן זה הדבר שזה נעשה מאוד דביק. שלא יהיו חוטין של בצק נמשכין ממנו בשעה שפורסו. זאת אומרת, כשזה אפוי, שאתה שובר את זה, זה נשבר. אם זה עדיין רך, אז עדיין רך. זה נקרא ממש לא אפייה גמורה. כמו בצק שצריך לגמרי ל… כן, שאפשר למתוח אותו לאורך. אז זה נקרא לא עבר בישול כראוי.
דובר 2:
מה? זאת אומרת זה לא פת, או שזה לא אפוי?
דובר 1:
זה לא פת. זה נעשה חמץ. הוא אומר שזה לא… זה לא פת. אני מתכוון, זה חייב להיות אפוי, משהו אפוי צריך להיות. אני מתכוון, זה מאכל בן דרוסאי אפוי, כך זה נראה. צריך להיות משהו פת. כן, זה יכול להיות רך אפוי, לא ממש קשה, אבל זה חייב להיות אפוי, כך נראה.
רקיק השרוי ומצה שבישלה
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, “ויוצאין ברקיק השרוי” – אפשר גם לעשות מצה ששרו אחר כך. זאת אומרת, קודם עשו ממנו רקיק, קרקר, ואחר כך השרו אותו במים. אומר הרמב״ם, “והוא שלא נימוח” – זה רק אם זה לא נעשה לגמרי מומס, ואיבד את צורת הפת. אם איבד את צורת הפת, זה עדיין לא נקרא מצה. אז לא יוצאים – זאת אומרת לא יוצאים. זה פשוט. כן, הוא לא מדבר כאן על חמץ, אז זה לא נראה כמו פת, אין לזה כבר דין פת.
אבל כל הדברים האלה זה כשאפו אותו באופנים אחרים. אבל “מצה שבישלה” – אם בישלו אותה, עשו ממנה, אני יודע, מין גריסים נניח – “אינו יוצא בה ידי חובתו, שאין בה טעם פת” – אין בה טעם פת. שכשלוקחים מצה, שמים אותה במים, עושים אותה רכה וכדומה, יש עדיין, אפילו זה קצת שבור, זה לא נימוח, עדיין טוב. אבל כשמבשלים אותה לגמרי, זה מאבד את טעם פת.
דובר 2:
לא את צורת פת?
דובר 1:
לא, כי צורת פת גם לא חסר, כי רקיק השרוי כבר אין לו צורת פת. אבל נימוח הוא כן רצה שלא יהיה. נימוח זה לגמרי נימוח, לא שזה נעשה משהו נפוח עם המים, אני יודע מה. מבושל מוריד את טעם פת. זה טועם כמו, אני לא יודע, זה טועם כמו גריס, אני לא יודע, זה לא טועם כמו מצה. אז לא יוצאים. זאת אומרת, שכמו כנידל אי אפשר לצאת מצה, דבר כזה שנעשה לגמרי. אבל אז, אם שורים אותה סתם כמו שזה, מצה שרויה, אפשר אולי כן לצאת. זה אולי אפשרי.
תרגום לעברית
דובר 2:
יפה מאוד.
הלכה ח: מצה האסורה לו
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, הוא הולך למנות כאן דברים שאדם אינו רשאי לאכול, האם יכול לצאת בהם ידי חובת מצה. מתי כן, מתי לא. אומר הרמב״ם, “אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו” — אי אפשר לצאת ידי חובת מצה בדברים שאסורים לו. “כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא נטלו תרומתו, או שגזלה” — אינו יוצא. כלומר, הגמרא אומרת זאת סתם, כי כתוב, צריך להיות… מדמים זאת לחלה, או אולי סתם מצווה הבאה בעבירה הרגילה.
דיון: זה הכלל — כל שאין מברכין עליו ברכת המזון
דובר 1:
בסדר. כן. זה הכלל, כל שאין מברכין עליו ברכת המזון.
דובר 2:
מה? כן. גם בברכת המזון למדנו דבר כזה, שהעושר גוזל.
דובר 1:
כן, אולי גזלה. לא, אותו דבר, טבל הוא גזל כהנים, הוא גנב מה… זה גם בטעות של שטיין סתם כך. לא, לא, אני אומר שזה לא אומר שלך. זה ענין שזה לא שלך. בסדר, העושר גוזל בוודאי, אבל בסדר, יש חקירות אחרות על זה.
אומר הרמב״ם, זה הכלל — זה הכלל, כל שאין מברכין עליו ברכת המזון — ובהלכות ברכת המזון היה לנו גם שהבעל בית גנב מאחד, או אוכל טבל, שהוא מין גניבה, הוא בצע ברך נאץ ה׳, ברכתו אינה ברכה. אומר הרמב״ם, זה הכלל — זה הכלל לגבי מצה. כל שאין מברכין עליו ברכת המזון — הדברים שלגבי ברכת המזון יש מצווה של ברכת המזון, יוצאים בו ידי חובתן, כל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצאין בו ידי חובתן. יפה מאוד, כי מצה היא אכילה, אז יש לה אותו דין פת של ברכת המזון. זה לא… זה ענין אחר, זו מצווה של מצה.
ראיתי שהסיבה האסורה היא אחרת, כי לומדים “לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות”. שמצה היא משהו שאין בו איסור חמץ, אבל אם יש בו איסורים אחרים גם לא כשר. יש בגמרא סיבות שונות, ואפשר להיכנס למי שלומדים יותר בעיון על זה.
הלכה ט: חלה, תרומה, מעשר שני, וביכורים
דובר 1:
אומר הרמב״ם עוד, מה קורה עם חלה ותרומה? כהן, שיש לו חלה ותרומה, אף על פי שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם — ונראה שהיו שיטות שצריך להיות מצה לכל אחד, וזה רק הכהן רשאי לאכול את החלה תרומה, אבל לגביו זה הלחם שלו. וכן יוצא במצה של מעשר שני בירושלים. אבל בחוץ אסור לאכול אותו.
אומר הרמב״ם, אבל אין יוצא במצה של בכורים, אפילו בירושלים — ביכורים הם גם כמו מעשר שני. כמו שכתוב שם בפסוק, “לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, כי אם במקום אשר יבחר ה'” — צריך לאכול אותם בירושלים. אבל זה שונה ממעשר שני. למה? אומר הוא כך, עם רש״י ביכורים אין בהם היתר בכל המושבות — ביכורים אין שום דרך לאכול אותם מחוץ לירושלים. מה שאין כן מעשר שני, כן יש דרך, כי אפשר יפדה ויאכל בכל מקום. אפילו האדם לא עשה פדיון מעשר שני, הוא לוקח את החיטה והוא עולה לירושלים, רשאי. למה? כי יש לו דרך להיאכל בכל המושבות.
בסדר, מה הבעיה במשהו שאי אפשר לאכול בכל המושבות? כתוב בפסוק “בכל מושבותיכם תאכלו מצות”. לומדים חז״ל מזה, מצה הראויה לאכול בכל המושבות היא שיוצאין בה ידי חובתן. דווקא משהו שאפשר לאכול בכל הערים, לא רק בירושלים. ממילא, ביכורים, יושב, אין שום דרך, אין פדיון ביכורים. ממילא זה לא משהו שאפשר לאכול בכל המושבות, אי אפשר לעשות. מה שאין כן מעשר שני. זה חילוק מעניין.
הלכה י: חלות תודה ורקיקי נזיר — שמירה לשם מצה
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, חלת תודה ורקיקי נזיר. אדם אפה, אדם רוצה להביא קרבן תודה או נזיר רוצה להביא, צריך גם לעשות מצות. כשמביאים תודה מביאים חלות ומביאים מצות. חלות פירושו מצות. כלומר, כאן חלות וחלות מצות. חלות פירושו עוגות, כן. רקיקי הנזיר. מה זה? שעשאן לעצמו — הוא עשה זאת לעצמו להביא לקרבן. אין יוצאין בהן. למה כבר נאמן? “ושמרתם את המצות”. צריך לשמור את המצות. לומדים מזה, מצה המשתמרת לענין מצה בלבד — משהו שכשאופים אותו יש בדעתו, או הכוונה של האפייה היא למצות, היא שיוצאין בה. אבל זו, משתמרת לענין זה — כשמישהו שואל אותו, למה אתה עושה עכשיו מצות? היה אומר, אה, כי יש לי קרבן תודה, או כי אני צריך להביא נזיר. זה לא משתמר לשם מצה. זה גם חיסרון של לשמה כביכול. לשמה צריך להיות ספציפית למצווה של מצה, לא למצווה אחרת.
הלכה ט (המשך) — עשאה למכור בשוק
אבל, אומר הרמב״ם, עשאה למכור בשוק — הוא אופה בירושלים והוא מוכר חלות תודה, רקיקי נזיר — אז הוא כן יוצא ידי חובתו.
למה? שאותו למכור בשוק, בדעתו — הוא חושב — שאם לא ימכרו, יוכלו עושי פסחים עצמם לקחת. ונמצא בשעת עשייתן — כשמישהו שואל אותו, “על מה אתה עושה זאת עכשיו? למה היית שומר את הרקיקין?” — היה אומר, “או לחלות תודה, רקיקי נזיר, או למשהו ישאר לי, או למי שירצה לאכול מצות.”
מה שאין כן, כשאחד חושב רק על התודה שלו, רקיקי נזיר — בדרך כלל הוא לא חושב על האפשרות שזה יהיה לו, וזה לא מצה בשם…
הלכה י — הכל חייבין באכילת מצה
מי צריך לאכול מצה? כל אחד. הכל חייבין באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים.
והגמרא לומדת זאת כי מדמים — כמו שכתוב “לא תאכל עליו חמץ… שבעת ימים תאכל עליו מצות” — שמי שיש עליו איסור חמץ, יש לו מצווה של מצה. ועבדים — “הושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה” — והיות שלגבי איסור של חמץ, איסור כרת, גם נשים ועבדים חייבים, יש להם גם מצווה של אכילת מצה.
למה אין כאן “אף הן היו באותו הנס”? יכול להיות מדברים מדאורייתא, והנס הוא רק מדרבנן. כן, יכול להיות ד׳ כוסות, אפשר להיות מאוחר יותר.
מצות חינוך — קטן שיכול לאכול פת
אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה לגבי מצוות חינוך? אומר הרמב״ם, כמו שאנחנו יודעים כבר את הכלל שמצוות חינוך היא תמיד במצווה — מי ששייך במצווה, יהיה שייך במצוות מצה.
אומר הרמב״ם, מי שייך? מי שיכול לאכול פת. “קטן שיכול לאכול פת” — מי שיכול כבר לאכול מצות — “מחנכין אותו במצות”. מה זה אומר מחנכים אותו? “מאכילין אותו כזית מצה” — ונותנים לו לאכול כזית מצה.
חשוב מאוד, לא כולם יודעים — כי זה כבר בערך בגיל שנתיים, אפשר כבר לאכול פת, והרבה פעמים הילדים הקטנים הולכים לישון מוקדם, כי עושים סדר ארוך. לא מקיימים את מה שכתוב שצריך לעשות מהר. אז צריך לתת לילדים הקטנים חתיכת מצה לפני שהם הולכים לישון.
מה שאני מתכוון שיש לזה קשר — כשאנחנו חושבים על כזית מצה, אנחנו חושבים על שלושת רבעים של מצה ענקית, וילד לא יכול. אבל רק חתיכה קטנה של מצה, בגודל של כזית, ונותנים לילדים.
חולה שאינו יכול לאכול — שורה את הרקיק במים
אומר הרמב״ם הלאה, חולה שאינו יכול לאכול מצה — הרמב״ם כבר לימד אותנו קודם שאפשר לאכול מצה מושרית במים — אבל שורה את הרקיק במים — שהוא שם מצה ושוברים אותה כשאוכלים אותה — אבל והוא שלא נימוח — לא אם היא נעשית מומסת לגמרי. הרמב״ם אמר קודם שזה נקרא עיסה, ואין יוצאים בזה ידי מצוות מצה.
נראה שזה בדיעבד — שאם הם למדו, לא היה אומר רק חולה או זקן. אף על פי שהם למדו ברור קודם שיוצאים, נראה שרק בדיעבד. עדיף… אולי על זה שעשה, והוא שלא נימוח אולי זו קבלה שלו. אבל זה גם כלל דברים שכבר למדנו. נראה לי שמזה רואים שבריא לא צריך לעשות זאת, כי אחרת אין טעם — אדם חלש.
הלכה יא — אין מפטירין אחר מצה כלום (אפיקומן)
אומר הרמב״ם, עד עכשיו למדנו את ההלכות מדאורייתא של מצה, ועכשיו הולכים ללמוד כמה הלכות מדרבנן.
אומר הרמב״ם כך: מדברי סופרים — מהלכות החכמים — שאין מפטירין אחר מצה כלום — לא אוכלים כלום אחרי מצה — אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהם — לא אוכלים אפילו דברים שהם בדרך כלל קינוח סעודה.
אלא אף על פי שאכל מצה — אפילו הוא כבר יצא ידי חובת מצה — ואכל מאכלות אחרים ופירות כיוצא מהם, חוזר — יש מצווה שהוא יאכל אחר כך עוד כזית מצה באחרונה. זה אומר שסוף הסעודה יהיה מצה, ופוסק — ואחר כך יסיים לאכול.
זה שנקרא “מפטירין אחר הפסח אפיקומן” — לא אומרים אחרי מצוות מצה לאכול עוד דברים. יש איסור, מידה שלא לאכול אחרי מצה.
דיון: מה פירוש “אין מפטירין”?
הוא מסביר: זה לא אומר שרק אוכלים מצה ולא אוכלים כלום. מצה אוכלים קודם. אוכלים עוד דברים, צריך לאכול עוד חתיכת מצה. זה יוצא לאכול עוד חתיכת מצה.
זה מעניין. זה אומר שאין לו שולחן ערוך. אני יודע שאדם עני אוכל עוד מצה, אוכל עוד עוד מצה.
נכון, אם זה מעניין, כי… בסדר, צריך לדבר מאוחר יותר כמו שאתה אומר בסדר, כי למדנו קודם שמשולחן כזית מצה יצא. כאן אתה רואה שאפשר כן לאכול עוד חתיכה — היסח הדעת דרבנן.
אה, הוא כבר יצא קודם מצוות מצה?
מבין, אין סתירה.
בסדר.
הלכה יב — אסור לאכול מצה בערב הפסח
עוד דבר שלא אוכלים מצה: אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח. למה? כדי שיהא היכר באכילתו בערב — שיהיה היכר.
זה לא על… מיד ראו שהתוספות זו חומרא, אבל האיסור הוא שצריך להיות ניכר שאתה אוכל לשם מצווה.
ומי שאוכל מצה בערב הפסח — מי שאוכל כן מצה ערב פסח — מכין אותו מכת מרדות. זה ממש איסור דרבנן.
אני מתכוון שהדבר הזה קשור הרבה לזה — לא ממש דיברנו על זה, אבל המקורי כמו שרואים בראשונים היה שאפו מצות בפסח, או אפו מצות ערב פסח אחר הצהריים. לא אפו מצות לפני כן, כי קודם ראיתי על ההלכה של… צריך להיות משומרת לשם מצה — הפשט שצריך לאכול אותה כל הזמן, מי שיש בו משום אכילת חמץ. כלומר, צריך לאפות מצות בזמן שכבר יש איסור חמץ.
ורש״י סובר שלא יוצאים בכלל במצות. אמרתי, ממילא גם לא שייך שעכשיו כבר אי אפשר לאכול חמץ, ועכשיו אופים מצות — הוא הולך לטעום קצת. אומרים, לא, שמור זאת ללילה, כדי שיהא היכר לאכילתו — שכל האפייה שאופים עכשיו היא לא כי אסור כבר לאכול חמץ, אלא כי מכינים זאת למצווה הגדולה. זו חשיבות המצווה.
וכן, מי שאוכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות. והגרסה שלך לא כתוב “עד שתצא נפשו”, והגרסה האחרת יותר חריפה. אולי אין סיבה לכתוב זאת. בסדר, הגרסה האחרת. “עד שתצא נפשו” — משהו אדם נורמלי. מכת מרדות היא תמיד הלשון. “עד שתצא נפשו” פירושו מתעקשים איתו. אם זו עקשנות גדולה יותר, זו עוד עקשנות גדולה יותר.
הלכה יג — לא יאכל בערב הפסח מקרוב למנחה
חוץ מזה שיש עתיד לאכול מצה כל ערב פסח מהבוקר, אפילו כשעדיין מותר לאכול חמץ — אסור לאכול מצה. אבל אסור לאכול ערב פסח מ… כלום! מזמן חצות, מקצת לפני מנחה. כדי שיכנס לאכילת מצה — לא לאכול כלום קביעות סעודה, שום דברים גדולים, שום קביעות סעודה.
הוא אומר קודם שבאמת לא לאכול בכלל. למה? זה לא כי יש היכר — זה נושא אחר. הוא יהיה רעב — זה דבר חדש. ולפעמים מנחה לא פירושו המנחה גדולה, זה פירושו מאוחר יותר, מאוחר יותר אחר הצהריים. כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה — שיהיה לו תאווה, שיהיה רעב ויאכל מצה מתוך תאווה.
אבל אוכל מעט פירות וירקות — פירות וירקות מותר כן — אבל לא ימלא כריסו מהן — מזה גם לא ישבע יותר מדי, כדי שיאכל בתאווה.
אין לו בכל מקרה מה לאכול — לחם אסור, וגם מצה, ואולי בשר? הוא לא אומר שמותר לאכול בשר.
מנהג חכמים הראשונים — מרעיבים עצמן
אומר הרמב״ם, חכמים הראשונים — אז זה עיקר הדין, כלומר מה שאסור. אומר הרמב״ם, יש מנהג, מנהג חסידים, מנהג של חכמים הראשונים — שהיו מרעיבים עצמן בערב פסח — הם ממש הרעיבו את עצמם, הם לא אכלו כלום ערב פסח — כדי שיאכלו המצה בתאוה, ותהיה מצות חביבות עליהן — כדי שיאכל מצה בתאווה ויהיה לו חשק למצווה.
ועל זה מביא ההגהות מיימוניות שכתוב במסכת סופרים שבכורות ואחרים יהודים ישרים מתענים. צירוף מעניין — שהתענית של ערב פסח היא כדי שיאכלו את המצה בתאווה.
חילוק בין ערב פסח לשאר ערבי ימים טובים
אבל בשאר ערבי ימים טובים — זה ה… כל הימים טובים יש מצווה לאכול סעודה בלילה, אבל זה לא כל כך חשוב, כי זו לא מצווה כזו מדאורייתא של מצה. אז לא מקפידים. אוכל והולך עד שתחשך — מותר כן לאכול. כן למדנו, זה לא קביעות סעודה, אבל מותר לאכול.
אין כאן הענין של להיות רעב. הענין של להיות רעב לא היו עושים סתם למצווה של שמחת יום טוב. או אפילו האיסור לאכול, זה… אין כאן המצווה של להיות רעב לא היו עושים לשמחת יום טוב, אלא למצווה של מצה, שהיא מצווה גדולה יותר. על זה עשו את ההלכה שממש לא לאכול, להיות רעב.
—
בסדר, עד כאן פרק ו׳, שלמדנו את מצוות אכילת מצה. נפלא.