סיכום השיעור 📋
הלכות שביתת יום טוב – פרק א׳: סיכום מרוכז
—
הקדמה לספר
הרמב״ם קורא לזה “הלכות שביתת יום טוב” – אין הכוונה למצוות הפרטיות של כל יום טוב (כמו אכילת מצה, ישיבה בסוכה), אלא לאיסור מלאכה ביום טוב, במקביל ל״שביתת שבת” ו״שביתת עשור”.
—
מנין המצוות (הקדמת הרמב״ם)
הרמב״ם: “יש בכללן שתים עשרה מצוות, שש מצוות עשה ושש מצוות לא תעשה” – על כל אחד מששת ימים טובים (ראשון של פסח, שביעי של פסח, שבועות, ראש השנה, ראשון של סוכות, שמיני עצרת) יש עשה (לשבות) ולא תעשה (שלא לעשות בו מלאכה).
פשט: ששה ימים טובים, כל אחד עם שתי מצוות – סך הכל שתים עשרה.
חידושים:
1. לשון הרמב״ם בשמות ימים טובים: הרמב״ם אינו משתמש תמיד בשמות המקובלים. הוא אינו אומר “חג הפסח” אלא “ראשון ושביעי של פסח”; על סוכות הוא אומר “חג הסוכות”; על ראש השנה הוא אומר “באחד לחודש השביעי הנקרא ראש השנה” – כי “ראש השנה” אינו לשון הכתוב, אלא לשון חז״ל; בפסוק כתוב “בחודש השביעי באחד לחודש”. גם מצוין ש״חג” סתם מכוון בלשון המשנה לשבועות (כמו בדין “לכם”), אבל בלשון התורה כל ימים טובים נקראים “חג”. פסח עצמו נקרא בתורה “חג המצות”, לא “חג הפסח”.
2. “הן הנקראים ימים טובים”: זה בא להוציא ימים אחרים כמו יומא דפגרא, ראש חודש, וכדומה – רק ששת הימים הללו הם “ימים טובים” ממש לענין שביתה.
—
הלכה א׳ – שביתת יום טוב והיתר אוכל נפש
הרמב״ם: “ששת ימים אלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה… שביתת כולן שוה, שהן אסורין בכל מלאכת עבודה, חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה, שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם.”
פשט: כל ששת ימים טובים יש להם אותו דין – מלאכת עבודה אסורה, אבל מלאכה לצורך אכילה (ושתייה) מותרת.
חידושים:
1. שני מקורות להיתר אוכל נפש: ישנם שני דרכים לדעת שאוכל נפש מותר ביום טוב:
– מלאכת עבודה (לשון הכתוב): ביום טוב כתוב תמיד “כל מלאכת עבודה לא תעשו” – לא סתם “כל מלאכה” כמו בשבת ויום כיפור. המילה “עבודה” מוציאה מלאכה לצורך אכילה.
– אך אשר יאכל (פרשת בא): שם כתוב בפירוש “כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם” – היתר מפורש. החידוש הוא שדווקא בפרשת בא כתוב “כל מלאכה” (בלי המילה “עבודה”), ושם עצמו כתוב הפסוק “אך אשר יאכל” – שמבאר את כל המקומות האחרים שבהם כתוב “מלאכת עבודה”.
—
הלכה ב׳ – עשה ולא תעשה, עונש מלקות
הרמב״ם: “כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהם הרי קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהם שבתון, כלומר שבות.”
פשט: מי ששובת ביום טוב מקיים מצות עשה.
חידוש: הרמב״ם מבאר ש״שבתון” אינו רק תואר (תיאור) של היום, אלא ציווי – “שבתון” פירושו “שבות!” (שבות!). אפשר היה לחשוב ש״שבתון” רק מתאר את אופי היום, אבל הרמב״ם אומר: אתה עושה אותו שבתון על ידי שביתתך.
הרמב״ם: “וכל העושה באחד מהם מלאכה שאינה לצורך אכילה, כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו, הרי ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו… ואם עשה בעדים והתראה לוקה מן התורה.”
פשט: מי שעושה מלאכת עבודה ביום טוב עובר על עשה ועל לאו, ועם עדים והתראה מקבל מלקות דאורייתא.
חידוש – הבדל בין שבת, יום כיפור, ויום טוב בעונשים:
– שבת: כרת, חטאת, סקילה
– יום כיפור: כרת, חטאת (אין סקילה)
– יום טוב: רק לאו עם מלקות (אין כרת, אין חטאת, אין סקילה)
—
הלכה ג׳ – אבות מלאכות הרבה בהתראה אחת / חילוק מלאכות
הרמב״ם: “העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב בהתראה אחת, כגון שזרע ובנה וסתר…” – מקבל רק מלקות אחת.
פשט: בשבת יש חילוק מלאכות — כל מלאכה היא עבירה נפרדת עם חיוב נפרד. ביום טוב אין חילוק מלאכות — כל המלאכות נחשבות כעבירה אחת. אם מישהו עושה מספר מלאכות בשוגג בשבת, הוא חייב חטאת נפרדת על כל מלאכה. ביום טוב לעומת זאת, אפילו מספר מלאכות, הוא חייב רק אחת.
חידושים:
1. מקור לחילוק מלאכות רק בשבת: המקור הוא מ״לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת” — דווקא ביום השבת “הבערה לחלק יצאה”, אבל ביום טוב אין איסור הבערה בפני עצמו.
2. לא ניתנת סברה מפורשת מדוע קיים החילוק — “לא כתוב למה, כך הוא הכלל.”
3. נפקא מינה מעשית: ביום טוב צריך לדעת מהי ההתראה, כי כל המלאכות הן כלאו אחד. בשבת יש הבדל בין אבות ותולדות (אב ותולדה שלו = חייב רק אחת), אבל ביום טוב כל ההבדל אינו רלוונטי.
—
הלכה ד׳ – אילו מלאכות אסורות/מותרות ביום טוב, הכלל של “מתוך”
הרמב״ם: “כל מלאכות שחייבין עליהן בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה — לוקה. חוץ מהוצאה מרשות לרשות והבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה… לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אף על פי שאינו לצורך אכילה. ושאר המלאכות — כל שיש בו צורך אכילה מותר, כגון שחיטה ולישה ואפיה וכיוצא בהם. אבל כל שאין בו צורך אכילה כגון אריגה וכתיבה ובנין וכיוצא בהם — אסור.”
פשט: הרמב״ם מחלק מלאכות לשלוש קטגוריות:
1. מלאכות שהן מעצמן לצורך אכילה (שחיטה, לישה, אפייה) — מותר.
2. מלאכות שהן מעצמן לא לצורך אכילה (אריגה, כתיבה, בנין) — אסור, מלקות.
3. הוצאה והבערה — מותר אפילו שלא לצורך אכילה, מכוח “מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך.”
חידושים והסברות:
א) יסוד “מתוך” — מדוע רק בהוצאה והבערה
הוצאה והבערה הן המלאכות היחידות שיש להן קיום לגיטימי הן לצורך אכילה הן שלא לצורך אכילה. הוצאה — אפשר לשאת אוכל, ואפשר לשאת תינוק. הבערה — אפשר להדליק אש לבישול, ואפשר להדליק אש סתם. במלאכות כאלה אומרים “מתוך” — כיון שהתורה התירה לצורך אכילה, מותר גם שלא לצורך.
במלאכות אחרות “מתוך” אינו שייך: שחיטה שלא לצורך אכילה היא אולי מקלקל/מלאכה שאינה צריכה לגופה — זה לא מקרה רגיל. אפייה שלא לצורך אכילה כמעט לא שייכת. לכן רק בהוצאה והבערה היה צורך בכלל “מתוך.”
ב) שיטת הרמב״ם — מלאכות ש״מעצמן” אינן אכילה לעולם אינן מותרות
לשון הרמב״ם “שאין בו צורך אכילה” פירושה שהמלאכה עצמה אינה מלאכת אכילה — לא שהפעם הוא לא עושה אותה לאוכל. אריגה, כתיבה, בנין — הן מעצמן לא מלאכות של אכילה, ואסורות תמיד, אפילו אם עושה אותן דווקא למטרת אכילה (כמו לכתוב מתכון).
לא כל ל״ט מלאכות מותרות לצורך אכילה. רק המלאכות של “סדרא דפת” — סדר הכנת אוכל — הותרו. מלאכות אחרות כלל לא הותרו, אפילו לצורך אכילה. יש מפרשים שאומרים שכל ל״ט מלאכות מותרות לצורך אכילה, אבל ברמב״ם לא משמע כך.
ג) שאלת “מגבן” (עשיית גבינה) = בונה
הגמרא אומרת שמגבן (עשיית גבינה) עובר משום בונה. בונה נמצא ברשימת הרמב״ם של מלאכות “שאין בו צורך אכילה” — אבל מגבן הוא ממש הכנת אוכל נפש! התירוץ המוצע: כשמישהו עושה גבינה, הוא עוסק באוכל — זה חלק מ״הכנת אוכל” — ולא נחשב כבונה בהקשר זה. רק כשעושים בונה לא בהקשר של אוכל, זה נחשב כמלאכה. אבל הרמב״ם לא אומר זאת במפורש — “לא ברור.”
ד) שאלה לגבי שחיטה/בישול שלא לצורך אכילה
אם מישהו שוחט או מבשל שלא לצורך אכילה ביום טוב, האם זה אסור מדאורייתא? לשון הרמב״ם “אם עשה אותה שלא לצורך אכילה לוקה” נראה שכן. אבל מרומז שאולי זה אסור רק מדרבנן, והרמב״ם יבאר זאת מאוחר יותר.
ה) דוגמאות הרמב״ם בהוצאה — תינוק, ספר תורה, מפתח
נשאלת השאלה האם הדוגמאות הן רק דוגמאות, או שהרמב״ם מתכוון דווקא לדברים שיש בהם “צורך יום טוב” (תינוק — צריך לקחת אותו; ספר תורה — לקרוא; מפתח — לפתוח בית). זה נשאר פתוח למאוחר יותר.
—
הלכה ה׳ – גזירת חכמים: מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב
הרמב״ם: “כל מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב, ולא יהיה בהן הפסד ולא חסרון אם נעשו מערב – אסרו חכמים לעשותן ביום טוב, אף על פי שהן לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה? גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מבערב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אוכלין ומלאכות, וימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות.”
פשט: מדאורייתא מותר לעשות כל מלאכות אוכל נפש ביום טוב. אבל חכמים אסרו מלאכות שאפשר היה לעשות ערב יום טוב ללא הפסד או חסרון טעם, כדי שהאדם לא ידחה הכל ליום טוב וישאר בלי זמן לשמחת יום טוב.
חידושים והסברות:
1. יסוד הגזירה הוא שמחת יום טוב, לא שביתה: טעם הרמב״ם לגזירה אינו חומרא בשביתת יום טוב (כמו בשבת שהענין הוא “למען ינוח”), אלא גזירה להגן על מצוות שמחת יום טוב. הרמב״ם מזכיר כאן לראשונה שיש מצוות שמחת יום טוב, עוד לפני שהוא לומד אותה במפורש בהלכות מאוחרות יותר.
2. שני היבטים בלשון הרמב״ם: “וימנע משמחת יום טוב” פירושו שלא תהיה לו המנוחה/הפנאי של יום טוב, ו״ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות” פירושו שממש לא יהיה לו זמן לאכול ולשתות. אולי שניהם בעצם אותו דבר: הוא יהיה כל כך עסוק בהכנות שכשהכל יהיה מוכן, כבר יהיה מוצאי יום טוב.
3. הבדל בין שבת ליום טוב: בשבת הטעם “למען ינוח” – מנוחה. ביום טוב אין מצוות מנוחה (מותר לעשות אוכל נפש), אלא הענין הוא שמחת יום טוב. בשבת “כאילו כל מלאכתך עשויה,” אבל יום טוב שונה – יהיה עסוק בהכנת אוכל, אבל לא בכל מה שאפשר היה לעשות קודם.
4. הערה פסיכולוגית: לאנשים יש שתי מידות רעות: (א) אוהבים לדחות דברים מהיום למחר, (ב) חוששים מלהישאר עם זמן פנוי. שתיהן מובילות לכך שמדחים מלאכות ליום טוב.
5. מחלוקת הראב״ד: הראב״ד רואה את הגזירה יותר דומה לשבת – שלא ידחה במיוחד מלאכות ליום טוב, שפירושו “מכיון שמכין מלאכתו ליום טוב” – הטעם הוא יותר לגבי הטורח, שלא ירבה טורח ביום קדוש. הרמב״ם לעומת זאת שם יותר דגש על נושא שמחת יום טוב.
—
הלכה ה׳ (המשך) – הוצאה ביום טוב: מדוע מותרת אפילו שלא לצורך
הרמב״ם: “ואף על פי שכל הוצאה אפשר לעשותה מערב יום טוב – כדי להרבות שמחת יום טוב, ויולך ויבא כל מה שירצה וישלים חפציו, ולא יהיה כמי שידיו אסורות.”
פשט: הוצאה מותרת ביום טוב אפילו שלא לצורך (מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך), למרות שאפשר היה להביא הכל ערב יום טוב, כי הטעם הוא להרבות שמחת יום טוב.
חידושים:
1. “פרדוקס” ברמב״ם – והתירוץ: מצד אחד, מלאכות אוכל נפש שאפשר היה לעשות ערב יום טוב אסורות (מדרבנן); מצד שני, הוצאה מותרת אפילו שלא לצורך, למרות שכל הוצאה היא “אפשר לעשותה מערב יום טוב.” התירוץ: לשתיהן יש אותו טעם – שמחת יום טוב – אבל עם מסקנות הפוכות. הוצאה היא “מלאכה קלה” (לא טורח גדול), והאדם רוצה להרגיש חופשי ללכת ולבוא – “ולא יהיה כמי שידיו אסורות.” מלאכות אחרות הן עניין כבד שגורע משמחת יום טוב. אם כן: הוצאה מותרת = שמחת יום טוב (חופש); שאר מלאכות אסורות = שמחת יום טוב (לא להיות עסוק).
2. טעם אחר של הראב״ד להוצאה: הראב״ד אומר שהוצאה מותרת לא בגלל “ידיו אסורות,” אלא כי יש מצווה חיובית לשלוח משלוח מנות ביום טוב – “אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות” (נחמיה). במסכת ביצה כתוב ששולחים משלוח מנות ביום טוב, וזה כבוד היום. לא אפשר היה לשלוח ערב יום טוב, כי זה לא היה דבר של יום טוב.
3. שבת – “ידיו אסורות” ועירוב: בשבת אכן יש מצב של “ידיו אסורות” לגבי הוצאה, ולכן צריך לעשות עירוב.
4. [דיגרסיה: עונג שבת וצער] בשבת יש עונג שבת וכבוד שבת, אבל לא הענין הספציפי של “ידיו אסורות.” אבל הכלל “במקום צער לא גזרו רבנן” בשבת אולי לא רק הכלל הכללי, אלא יש לו קשר לעונג שבת ספציפית – שבת היא יום של עונג, לכן צער הוא יותר סיבה להקל.
—
הלכה ה׳ (המשך) – דוגמאות למלאכות אסורות/מותרות
הרמב״ם: “כיצד? אין קוצרין, ולא דשין, ולא זורין, ולא בוררין, ולא טוחנין, ולא מרקדין ביום טוב. שכל אלו אפשר לעשותן בערב ואין בהן הפסד ולא חסרון. אבל לשין ואופין ושוחטין – מותר, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם. שאין לחם חם או תבשיל שבושל היום כלחם שנאפה מאתמול וכתבשיל שנתבשל מאתמול. ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש… וכן כל כיוצא באלו.”
פשט: מקצירה עד ריקוד — כל שלבי הכנת קמח – אסורים ביום טוב כי אפשר היה לעשות אותם ערב יום טוב ללא חסרון. אבל לישה, אפייה, בישול, שחיטה – מותרים, כי לחם טרי, תבשיל טרי, ובשר טרי טובים יותר בטעם מאתמול.
חידושים:
1. “וכן כל כיוצא באלו” — כלל רחב: נשאלת השאלה האם זה אומר שאנחנו יכולים בעצמנו להעריך מה טוב יותר טרי. למשל, תפוח או ענבים שממש ירד מהעץ הוא טרי יותר — אולי לכן מותר לתלוש (קצירה) ביום טוב? הרמב״ם נותן אפשרות רחבה — אפילו הבדל קטן בטעם (כמו בין תבשיל מאתמול להיום) כבר מספיק להתיר.
2. בשר טרי בימים קדומים: היום בשר מגיע מהמקפיא, אבל הרמב״ם מדבר על תקופה ללא מקפיא. תוך 24 שעות, במיוחד בקיץ (רוב ימים טובים הם בקיץ), בשר יכול להתקלקל. הרמב״ם לא אומר שהוא מתקלקל — הוא רק אומר שהוא לא טועם כל כך טוב. זה לבדו מספיק להיתר.
—
הלכה ה׳ (המשך) – מכשירי אוכל נפש: שחיקת תבלין
הרמב״ם: “וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהם חסרון ונעשים בערב, עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן.”
פשט: מכשירים (דברים עוזרים) לאוכל נפש שנחלשים אם מכינים אותם מערב יום טוב — מותר לעשות ביום טוב, כמו טחינת תבלינים.
חידושים:
1. שחיקת תבלין לעומת טוחנין חיטים — אותה מלאכה, דין שונה: הרמב״ם אמר קודם “ולא טוחנין את החיטים” — אסור לטחון חיטה. אבל שחיקת תבלין, שהיא גם טוחן, מותרת. זה מראה שלא כל טוחן אסור — תלוי אם יש חסרון
טעם. בחיטה אין הבדל בין אתמול להיום, אבל בתבלינים יש הבדל (תבלינים טחונים טריים מריחים יותר טוב). זה מאושר מהפרקטיקה — מוכרים “מטחנות” (מילים) שיטחנו פלפל במקום, כי זה בוודאי טוב יותר טרי.
—
שאלת תולש ביום טוב
חידושים:
1. קושיית הראב״ד: הראב״ד שואל: “בכל אלו אין טעם, למה אין תולשין ירק ומלקטין פירות מאילן שריגין יותר?” — אם הכלל הוא שכל מה שטוב יותר טרי מותר לעשות ביום טוב, מדוע אסור לתלוש ירקות ולקטוף פירות מעצים, שבוודאי טובים יותר טריים? הראב״ד מביא את הירושלמי שזה אסור רק בתולש.
2. קושיה קשה: אם הגדר הוא “כל דבר שהוא קצת טוב יותר טרי,” גם תולש צריך להיות מותר. קשה לראות מהיכן המפרשים (מגיד משנה ואחרים) לוקחים את ההבדל שתולש שונה.
3. תירוצים מוצעים (לא מקובלים לגמרי): אולי ההבדל הוא בין דברים שעושים בבית (בישול, אפייה) לבין דברים שעושים בשדה (קצירה, תלישה) — זה רחוק מדי, טורח גדול מדי. אבל התירוץ אינו משביע רצון.
4. [דיגרסיה: יום טוב לעומת שבת — “חפציו”:] ביום טוב מותר יותר מאשר בשבת. שבת הוא “מעשות חפציך” — “כל מלאכתך עשויה,” כל עניינייך כבר נעשו. יום טוב שונה — יותר מותר לעשות לצרכיו.
—
הלכה ו׳ – אין מבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול
הרמב״ם: “אין מבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול… ולא התירה מלאכה שהיא לצורך אכילה אלא כדי להנות בה ביום טוב.”
פשט: אסור לבשל ביום טוב כדי לאכול בחול. התורה התירה רק מלאכת אוכל נפש כדי ליהנות ממנה ביום טוב עצמו.
חידושים:
1. דרבנן או דאורייתא: זה לכאורה ברור איסור דרבנן, אבל לשון הרמב״ם “ולא התירה” (התורה לא התירה) נשמע כמו דאורייתא. הטעם דומה ל״דברים שאי אפשר” — שלא יבואו לאפות לחם של שנה שלמה ביום טוב.
—
הלכה ז׳ – עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר
הרמב״ם: אם בישל כדי לאכול ביום טוב ונשאר — מותר לאכול את השיריים בחול.
פשט: לכתחילה אסור לבשל לחול, אבל בדיעבד אם נשאר ממה שבישל ליום טוב, מותר לאכול.
—
הלכה ח׳ – מרבה בשיעורים: ממלא אשה כל הקדרה / תנור
הרמב״ם: “ממלא אשה כל קדרה בשר… אף על פי שאינו צריך אלא חתיכה אחת. ממלא נחתום חבית של מים… ממלא אשה תנור פת אף על פי שאינו צריך אלא כיכר אחת.”
פשט: מותר לעשות יותר ממה שצריך ליום טוב, כל עוד חלק הולך ליום טוב.
חידושים:
1. הטעם של “שבזמן שהפת מרובה”: הרמב״ם נותן טעם — כשאופים יותר לחם בבת אחת, זה יוצא טוב יותר (שהפת מרובה אינה נאפית יפה — כשיש מעט לחם בתנור זה לא אופה כל כך טוב). זה חל על כל שלושת המקרים — בשר, מים, ולחם.
—
הלכה ח׳ (המשך) – מולח כמה חתיכות בבת אחת
הרמב״ם: “מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אף על פי שאין צריך אלא לחתיכה אחת.”
פשט: מותר למלוח הרבה חתיכות בשר בבת אחת, אפילו צריך רק חתיכה אחת ליום טוב.
חידושים:
– מועלית שאלה איזו מלאכה היא מליחה — האם היא דומה למבשל, האם היא מעבד (על עור), או שזה רק איסור טורח. הדיון לא מגיע למסקנה ברורה, אבל בהקשר של יום טוב מדובר על טורח — כמו “ממלא כדי רבותיו” (מותר לעשות יותר טורח ממה שצריך ליום טוב).
– בהלכות שבת (פרק כ״ב) כתוב לגבי צנונים (צנון) שמותר למלוח רק סמוך לאכילה, ולגבי כובש (עשיית חמוצים) או מעבד — דברים שמניחים לזמן רב יש להם איסור מיוחד.
—
הלכה ט׳ – בישל יותר מדי בטעות / ונשאר התבשיל
הרמב״ם: “מבשל לו ביום טוב כדי לאכול בו ביום… ונשאר התבשיל — הרי זה מותר לאכלו למחר.”
פשט: מי שבישל ליום טוב (למשל לאורחים שלא באו) ונשאר — מותר לאכול אחרי יום טוב (בחול או בשבת). זה רק כשזו באמת היתה טעות — הוא באמת הזמין אורחים והם לא באו.
—
הלכה י׳ – מערים (ערמה): שהחמירו במערים יותר מן המזיד
הרמב״ם: “אבל לא יערים… שהחמירו במערים יותר מן המזיד — הרי זה אסור לאכלו אפילו בשבת שאחר יום טוב.”
פשט: מי שעושה ערמה — הוא מתנהג כאילו הוא מבשל ליום טוב אבל באמת מבשל לחול — האוכל אסור, אפילו בשבת שאחרי יום טוב.
חידושים:
1. שהחמירו במערים יותר מן המזיד: מזיד (מי שמבשל בפירוש לחול) האוכל לא נאסר, אבל מערים (מי שמשחק את המערכת) מחמירים עוד יותר. הטעם: אם ערמה היתה עוזרת, כולם היו מערימים — “כדי שלא יערים.”
2. דוגמה מעשית: מי ששכח עירוב תבשילין וחושב על תחבולה — “אני מבשל לאורחים” — זה אסור.
3. במקומות אחרים ביום טוב ערמה דווקא מותרת (כמו במסוכנת, ראה להלן), אבל כאן ערמה אסורה.
—
הלכה י״א – בהמה מסוכנת
הרמב״ם: “מי שהיתה לו בהמה מסוכנת — לא ישחטנה ביום טוב, אלא אם כן יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום.”
פשט: בהמה שעומדת למות — מותר לשחוט אותה ביום טוב רק אם יש עדיין מספיק זמן לאכול כזית צלי (צלוי) לפני צאת יום טוב.
חידושים:
1. צלי הוא הדרך המהירה ביותר — אין צורך למלוח, רק לצלות, לכן זה השיעור.
2. ערמה כאן מותרת משום הפסד: כאן ברור שהאדם שוחט כדי להציל את כספו (לא כי הוא באמת צריך לאכול), ובכל זאת זה מותר — כי הוא *יכול* לאכול כזית ביום טוב. הרמב״ם אומר “אלא אם כן יודע שיכול לאכול” — לא שהוא חייב באמת לאכול, אלא שזה אפשרי. זו ערמה גדולה יותר ממרבה בשיעורים (שבו הוא באמת אוכל), אבל זה מותר משום הפסד.
3. הבדל בין ערמה במערים (אסור) וערמה במסוכנת (מותר): במערים הערמה היא ממש הונאה — אין לו בכלל אורחים. במסוכנת הערמה “אמיתית” — הוא יכול באמת לאכול כזית. אם אין מספיק זמן, אפילו הערמה לא אפשרית, ואף אחד לא יאמין לזה.
4. “כדי שלא ישחוט ביום טוב אשר יאכל בחול” — היסוד: מלאכות יום טוב מותרות רק להנאת יום טוב עצמו, לא כדי לחסוך כסף.
—
הלכה י״ב – בישול לגויים וכלבים
הרמב״ם: “אין מבשלים ביום טוב כדי להאכיל גוים וכלבים, שנאמר ‘הוא לבדו יעשה לכם׳ — לכם ולא לגוים, לכם ולא לכלבים.”
פשט: אסור לבשל ביום טוב לגויים או לכלבים. הפסוק אומר “לכם” — לכם (יהודים), לא לגויים, לא לכלבים.
חידושים:
– הרמב״ם לא מזכיר בעל חי “שמזונותיו עליך” — בהמה שאתה חייב להאכיל.
– הבדל שבת/יום טוב: בשבת מותר להזמין גוי לאכול עם היהודי, אבל יום טוב שונה.
—
הלכה י״ב (המשך) – איסור הזמנת גוי ביום טוב
שיטת הרמב״ם: אסור להזמין גוי ביום טוב, גזירה שמא ירבה בשבילו. אבל אם בא הגוי מאליו — אוכלים מה שהן אוכלים, שכבר הכינו.
פשט: האיסור הוא ספציפית על הזמנת גוי, כי זה מוביל לכך שיבשל יותר בשבילו. אבל אם הגוי בא מעצמו, מותר לו לאכול ממה שכבר מוכן.
חידושים:
1. ביאור “גזירה שמא ירבה בשבילו”: “גזירה” פירושה שאפילו אם היהודי אומר שהוא לא מבשל עוד — בכל זאת אסור להזמין. החשש הוא שהוא ישירות יבשל לגוי, לא רק ריבוי בשיעורים. “ירבה בשבילו” פירושו שהוא ימלא שוב את הסיר — מלאכה חדשה לגמרי לגוי. נראה שריבוי בשבילו לגוי יהיה אסור, בניגוד לריבוי בשיעורים ליהודי.
2. ההבדל בין הזמנה לבא מאליו: כשמזמינים גוי, מתחשבים בו והולכים לבשל לו. אבל כשהוא בא מעצמו, זה לא הפתעה — לא הולכים עכשיו לבשל בשבילו.
3. [דיגרסיה: המנהג להזמין את ראש הממשלה לסדר] — היה מנהג ישן אצל יהודים להזמין את ראש העיר/מושל העיר לסדר. רבי חיים זוננפלד הסביר את המנהג: בסדר בדרך כלל מבשלים מבעוד יום (ערב יום טוב), לא בלילה. לכן אין חשש של “שמא ירבה בשבילו” — הכל כבר מוכן ליום טוב. מטרת ההזמנה היתה קירוב — שהגוי יראה שלא אוכלים דם נוצרי (נגד עלילות דם).
4. [דיגרסיה: אנטונינוס ורבי] — בגמרא רואים שרבי הזמין את אנטונינוס לאכול, והוא שאל על “התבלין של שבת.”
—
הלכה י״ב (המשך) – בהמה של שותפות (חצי גוי חצי ישראל)
הרמב״ם: בהמה של חציו של גוי וחציו של ישראל — מותר לשחטו ביום טוב, שאי אפשר לאכול ממנו כזית בלא שחיטה.
פשט: בהמה ששייכת חצי לגוי וחצי ליהודי — מותר לשחוט ביום טוב, כי שחיטה היא מעשה אחד שאי אפשר לחלק.
חידושים:
1. היסוד: שחיטה היא מעשה אחד של חיתוך שמאפשר לאכול מכל הבהמה. כשהיהודי שוחט לחלקו, חלק הגוי בא אוטומטית עם זה.
2. הבדל בין שחיטה לעיסה: בעיסה (בצק) של חציו של גוי וחציו של ישראל — אסור להבעיר אש (לאפות את כל הבצק), כי אם יכול לחלק העיסה — אפשר לחלק את הבצק, שיחלק ויאפה רק את החלק של היהודי. שחיטה היא אי אפשר לחלק, אבל בצק אפשר לחלק.
3. קושיה לגבי עיסה: אם חלק הגוי של הבצק יתקלקל, האם זה דומה ל״בהמה מסוכנת”? זה לא מפותח.
—
הלכה י״ב (המשך) – בני החיל: אפייה לחיילים ביום טוב
הרמב״ם: בני החיל שנתנו קמח לישראל — אם כשנותנים פת לתינוק אין מקפידים, מותר לאפות להם ביום טוב, שכל פת ופת ראוי לתינוק.
פשט: כשחיילים (גויים) מביאים את הקמח שלהם וכופים על יהודים לאפות — אם הם לא מקפידים שהיהודי לוקח חתיכת לחם לילד, מותר לאפות ביום טוב, כי כל חתיכת לחם היא “ראויה לתינוק” — היא פוטנציאלית ליהודי.
חידושים:
1. המציאות: חיילים באים לעיר עם שקי קמח וכופים על היהודים המקומיים לאפות. זה מעשה שהיה (מהגמרא).
2. קושיה גדולה — סתירה ל״שמא ירבה בשבילו”: למדנו קודם שאי אפשר לומר “אני אופה הרבה וחתיכה הולכת לי” — זה בדיוק “ירבה בשבילו”! אם מישהו מזמין גוי לסעודה, הוא יכול גם לומר “חתיכה מהמנה שלו אני נותן לבני” — ובכל זאת זה אסור! איך עוזר כאן ההיתר של “כל פת ופת ראוי לתינוק”?
3. תירוץ — בשעת הדחק: ההיתר הוא רק בשעת הדחק — כי אין ברירה, הצבא כפה. במצב כזה חכמים התירו, אבל לא סתם, אלא עם הסבר/מנגנון כזה שכל חתיכת לחם היא “ראויה לתינוק.” זו לימודית — אי אפשר לומר על כל החתיכות ביחד שהן לילד, אבל על כל חתיכה בנפרד אפשר לומר “אולי חתיכה זו הולכת לילד.”
4. כלל בכל התורה כולה: באיסורים דרבנן, אם זה מפריע ליהודי (איבה, סכנה), מותר — צריך רק לעשות איזה הבדל (מנגנון/הסבר). זה הדפוס בהרבה הלכות.
5. ביאור “אם כשנותנים פת אין מקפידים”: אם הם כן מקפידים — אם יש ממש חשש סכנה (חיילים רשעים), אז היו מתירים אפילו בלי ההיתר הזה, מצד פיקוח נפש/משום איבה. ה״אם” פירושו שמדובר במצב פחות מסוכן — חיילים טובים שמרשים לקחת חתיכה — ואז המנגנון עובד.
6. דיוק ב״אם”: בהרבה הלכות כתוב רק “אם” אחד (לא שתי אלטרנטיבות). זה אומר שה״אם” מתאר את המצב הרגיל — כך זה בדרך כלל. אבל זה לא אומר שאם לא, הכל אבוד — יצטרכו למצוא היתר אחר.
—
הלכה י״ב (המשך) – עיסת הכלבים
הרמב״ם: עיסת הכלבים — בצק שעושים לכלבים — בזמן שהרועים אוכלים ממנה, מותר לאפות אותו ביום טוב.
פשט: אסור לאפות ביום טוב לכלבים. אבל כיון שהרועים שיוצאים עם הכלבים אוכלים גם מהבצק הזה כשהם רעבים, מותר לאפות.
חידושים:
1. כלבים בחז״ל: כלבים לא היו חיות בית ללטף על הספה — השתמשו בהם לחקלאות, שמירת עזים וכדומה. לכן המציאות היא שרועים יוצאים עם כלבים ואוכלים מאותו בצק.
2. קושיה מריבוי בשיעורים: הוא אופה יותר ממה שהרועים צריכים — האם זה לא ריבוי? המגיד משנה שואל זאת. התירוץ אולי אותו דבר כמו בבני חיל — כל חתיכה יכולה להיות ראויה ליהודי (הרועה), כמו בבהמה מסוכנת שבה כל חתיכה יכולה להיות ראויה לאדם.
—
הלכה י״ג – מבשל ביום טוב לגוים / לבהמה / הניחה לחול — יסוד “הואיל”
הרמב״ם: “מבשל ביום טוב לגוים, לבהמה, הניחה לחול — אינו לוקה. שאילו באו לו אורחים היה ראוי להם.”
פשט: מי שכן בישל באחד מהאופנים האסורים (לגויים, לבהמה, או להשאיר לאחרי יום טוב) — לא מקבל מלקות. הטעם: “הואיל” — כי אם היו באים אורחים, התבשיל היה ראוי להם.
חידושים:
1. “הואיל” — היסוד: זה הכלל המפורסם “הואיל ואי מקלעי ליה אורחים” — אי אפשר לומר בוודאות שהוא לא מבשל ליהודי, כי תמיד יכולים לבוא אורחים.
2. דאורייתא או דרבנן? כאן נראה שעצם האיסור הוא דאורייתא, רק “הואיל” הוא התירוץ למה לא מקבל מלקות. אבל מההלכות הקודמות (ריבוי בשיעורים, בהמה מסוכנת) נראה שזה לא דאורייתא.
3. אולי ה״הואיל” עובד כמו בבני חיל: בשעת הבישול, לא ברור שזה לא להיום ולא ליהודי — זה עצמו עושה את זה עדיין בגדר אוכל נפש. זה לא רק תירוץ טכני, אלא זה מגדיר את המעשה כאוכל נפש.
4. הבדל בין רמב״ם לאחרים: ברמב״ם לא כתוב שצריך למעשה לתת לתינוק (כמו בבני חיל). זה תומך בכך שה״הואיל” הוא הגדרה של המעשה, לא הוראה מעשית.
5. “אינו לוקה” — אפילו מכת מרדות? אולי הרמב״ם מתכוון שגם לא מקבל מכת מרדות (מדרבנן), כי “הואיל” עוזר גם על דרבנן.
—
הלכה י״ג (המשך) – בישל לנפשו והותיר
הרמב״ם: בישל לנפשו והותיר — מותר להאכיל ממנו לגוים ולבהמה.
פשט: כשבישל לעצמו (אוכל נפש לגיטימי) ונשאר, מותר לתת לגויים או לבהמה. זה לא נאסר בהנאה.
חידושים:
– לכתחילה אסור — אבל בדיעבד זה לא נאסר.
– בערמה זה נאסר: האופן היחיד שבו זה נאסר הוא כשמישהו אומר שהוא מבשל לעצמו אבל באמת מתכוון לגויים או למחר — זו ערמה.
—
הלכה י״ד – רחיצה וסיכה: דבר השוה לכל נפש
הרמב״ם: “רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה. שנאמר ‘אשר יאכל לכל נפש׳ — כל שבצורך הגוף. לפיכך מחמין חמין ביום טוב ומרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו. אבל כל גופו אסור, גזירת מרחץ.”
פשט: רחיצה וסיכה הן גם בכלל אוכל נפש — זה צורך הגוף. מותר לחמם מים ביום טוב לפנים, ידיים, רגליים. אבל כל גופו אסור בגלל גזירת מרחץ.
חידושים:
1. “נפש” = גוף: הרמב״ם מתרגם “לכל נפש” — כל מה שצריך לגוף. בתורה “נפש” פירושו גוף, לא נשמה (soul). [דיגרסיה: אפילו מת נקרא “נפש” — “כל הנוגע במת בנפש האדם” (פרשת חוקת). אבל אולי “נפש” פירושו דווקא הגו
ף החי — “נפש חיה”.]
2. הרמב״ם מתרגם “יאכל” ברחבה: לא רק אכילה ממש, אלא כל הנאת הגוף — רחיצה וסיכה הן גם סוג של “אכילה” לגוף.
3. חידוש גדול של רמב״ם — גזירת מרחץ ביום טוב: הרמב״ם אומר שכל גופו אסור משום גזירת מרחץ — אותה גזירה כמו בשבת (שבעלי מרחצאות יבשלו מים). זה כמעט חידוש של רמב״ם עצמו — בגמרא כתוב שכן שכל גופו אינו מותר ביום טוב, אבל לא כתוב בבירור למה. הרמב״ם מבין שזו גזירת מרחץ אטו שבת — אם יתירו מרחץ ביום טוב, יבואו לעשות גם בשבת.
4. מחלוקת ראשונים — שיטת תוספות: תוספות לומד אחרת — כל גופו אסור מדאורייתא, כי רחיצת כל גופו אינה דבר השוה לכל נפש (לא כל אדם צריך כל יום לרחוץ כל גופו). תוספות לומד “כל נפש” כמיעוט — צריך להיות דווקא משהו שכל אדם צריך.
5. נפקא מינה גדולה להלכה — מקלחת חמה ביום טוב:
– לפי תוספות: כיון שהקריטריון הוא “דבר השוה לכל נפש” — אפשר לטעון שהיום שונה: היום כל אדם מתקלח מקלחת חמה כל יום, אז זה עכשיו דבר השוה לכל נפש, ומותר. ר׳ יחיאל מאיר ואחרים אומרים כך.
– לפי רמב״ם: קשה יותר להתיר, כי האיסור הוא גזירה (גזירת מרחץ), לא דין בדבר השוה לכל נפש. גזירה לא משתנה עם הזמן.
6. [דיגרסיה: עישון ביום טוב:] לפני יהושע יש תשובה ארוכה שמותר לעשן ביום טוב כי זה דבר השוה לכל נפש. ר׳ יחזקאל ראטה היה אומר: היום כשרוב האנשים לא מעשנים, עישון אינו עוד דבר השוה לכל נפש. אבל מקלחת היא היום כן דבר השוה לכל נפש. זה הולך לפי דרך תוספות — מסתכלים על “נפשות של היום.”
—
הלכה י״ד (המשך) – חמין שהוחמו מערב יום טוב
הרמב״ם: “וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו ביום טוב” – שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד.
פשט: מים שהתחממו מערב יום טוב, מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב, כי הגזירה על רחיצה במים שהתחממו מערב שבת היתה רק על שבת, לא על יום טוב.
חידושים:
1. מה פירוש “כל גופו אסור”: כשהרמב״ם אומר “כל גופו אסור” ביום טוב, הכוונה אינה לרחיצה עצמה, אלא לחימום המים לרחיצה. אבל אם המים כבר התחממו מערב יום טוב, אז מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב — אפילו בשבת לא היו מתירים.
2. שתי גזירות על אמבטיות: (א) בשבת – אסור להשתמש במים חמים אפילו שהתחממו מערב שבת; (ב) ביום טוב – אסור לחמם מים לרחיצת כל גופו, אבל מים שהתחממו מערב יום טוב מותרים.
3. מקלחת אינה “מרחץ”: מקלחת בכלל אינה הגדר של “מרחץ” שהגמרא והרמב״ם מדברים עליו. מרחץ פירושו שנכנסים למים (אמבט, מקווה, ג׳קוזי). מקלחת היא היכי תמצא חדשה שלא היתה קיימת בזמן חז״ל — שופכים מים על כל הגוף, אבל לא נכנסים למים. הרמב״ם עושה רק שני גדרים: פניו ידיו ורגליו, או כל גופו (= להיכנס למים). מקלחת לא נופלת לאף אחד משני אלה.
4. מקלחת אינה תענוג: “בית חמם” שפירושו תענוג, מדובר על כניסה למקווה, ג׳קוזי, אמבט גדול — זה תענוג. אבל מקלחת היא דבר טכני — הולכים להתנקות, לא להנאה. אף אחד לא הולך למקלחת לשם תענוג. לכן מקלחת בוודאי צריכה להיות מותרת.
5. צורך מעשי: יום טוב, במיוחד כשהוא שניים או שלושה ימים, אי אפשר שיסריחו וירגישו לא נוח. יום טוב הוא זמן שמחה ועונג — משהו צריך להתיר.
6. אבר אבר: פוסקים מאוחרים היו להם גדר של רחיצה לא כל גופו בבת אחת, אלא אבר אבר — כלומר, שזה לא ייראה כמו מרחץ.
7. בעיית דוד: במקלחת בבתים מודרניים מים חמים נמצאים במיכל גדול. כשמשתמשים במים חמים, נכנסים מים קרים לדוד, ומחממים אותם — זו שאלה נפרדת. ביום טוב השאלה היא האם החימום הזה הוא לצורך אוכל נפש — משתמשים במים חמים לשטוף כלים לסעודה הבאה, אבל אחרי הסעודה האחרונה זה יותר קשה.
—
הלכה ט״ו – שבותין ביום טוב
הרמב״ם: “כל שאסור משום שבות בשבת” – גם אסור ביום טוב, “אלא אם כן עובר לצורך אכילה וכיוצא בה או דברים שהם מותרים ביום טוב כמו שיתבאר בהלכות אלו.”
פשט: כל איסורי דרבנן (שבותין) של שבת אסורים גם ביום טוב, אלא אם כן לצורך אכילה או צרכים אחרים המותרים ביום טוב.
חידושים:
1. מבנה הרמב״ם: עד כאן הרמב״ם למד דאורייתא – אילו מלאכות אסורות ואילו מותרות. עכשיו הוא עובר לאיסורי דרבנן. זה מקביל להלכות שבת.
2. שני סוגי שבותין: (א) דומה למלאכה – לכל אחת מל״ט מלאכות יש דרבננים שדומים לה; (ב) מביא לידי מלאכה – דברים שמביאים למלאכה (למשל רפואה בשבת – לא דומה לטוחן, אבל יכול להביא לשחיקת סממנים).
3. מה פירוש “משום שבות” כאן: שלוש אפשרויות: (א) דברים כמו טורח יתר; (ב) דברים שלומדים מ״ממצוא חפצך ודבר דבר” (אמירה לעכו״ם וכדומה); (ג) לפי פירוש הרמב״ן ש״שבות” פירושו דברים שצריך לנוח מהם. אבל בהלכות שבת פרק כ״א הרמב״ם משתמש ב״שבות” גם על דומה למלאכה. אולי הוא מתכוון כאן ספציפית לדברים שרק שבות (כמו טורח יתר), לא הדומה למלאכה.
4. “או דברים שהם מותרים ביום טוב”: זה לא רק לצורך אכילה, אלא גם צרכים אחרים שחכמים התירו ספציפית ביום טוב — שבותין מסוימים שאסורים בשבת מותרים ביום טוב.
—
הלכה ט״ז – טלטול / מוקצה ביום טוב
הרמב״ם: אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה וכיוצא בה. “וכל שמותר בשבת מותר ביום טוב. ויש ביום טוב מה שאין בשבת” – איסור מוקצה, “שהמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת.”
פשט: דיני הטלטול (כלי שמלאכתו לאיסור, מוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת חסרון כיס וכדומה) נוגעים גם ליום טוב. אבל לצורך אכילה הכל מותר. בנוסף יש איסור חדש של מוקצה שקיים רק ביום טוב – דבר שאינו מוכן, משהו שהאדם הקצה מדעתו.
חידושים:
1. לצורך אכילה בטלטול: בטלטול בשבת תמיד יש היתר של לצורך גופו ומקומו (בכלי שמלאכתו לאיסור). אבל ביום טוב, אפילו הקטגוריות שבדרך כלל אי אפשר לצורך גופו ומקומו (כמו מוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת חסרון כיס), מותרות לצורך אכילה — בדיוק כמו שאוכל נפש מתיר אבות מלאכות, זה גם מתיר טלטול.
2. למה יום טוב חמור יותר משבת במוקצה? טעם הרמב״ם: כיון שיום טוב קל משבת (רק לאו, לא סקילה), חכמים היו צריכים להוסיף חומרא של מוקצה “שמא יבואו לזלזל בו.” הקולא מביאה חומרא — “מתוך שהקלת עליה… שהחמרת עליה.”
3. הסבר עמוק יותר: זה מושווה למה שלמדנו קודם לגבי ערמה — כשמשהו הוא “דבר קל” בראש האדם, צריך להחמיר כדי שלא יחשבו שזה קל.
4. מחלוקת ר׳ יהודה ור׳ שמעון: ר׳ יהודה אוסר מוקצה גם בשבת, ר׳ שמעון מתיר. אנחנו פוסקים כר׳ שמעון בשבת (מוקצה מותר) וכר׳ יהודה ביום טוב (מוקצה אסור). זה חידוש של רב נחמן.
5. הסבר נוסף למה מוקצה יותר נוגע ביום טוב: כיון שיום טוב הוא זמן שעוסקים בהכנת אוכל — מבשלים, שוחטים — צריך הגבלות במה שמותר להשתמש לבישול. שבת, שבו בכל מקרה אסור לבשל, מוקצה פחות רלוונטי מעשית.
—
הלכה י״ז – דוגמאות למוקצה ביום טוב
הרמב״ם: “כיצד? תרנגולת העומדת לגדל ביצים, ויונות שובך… ופירות העומדים לסחורה – כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן, ואסור לאכול מהם ביום טוב, עד שיכין אותן מבעוד יום ויחשוב עליהם לאכילה. אבל בשבת הכל מוכן אצל שבת ואינו צריך הכנה.”
פשט: תרנגולת שעומדת להטיל ביצים (לא לשחיטה), יוני שובך, פירות שעומדים למכירה – כל אלה מוקצה ביום טוב. אסור לאכול מהם עד שהכין אותם מערב יום טוב. שבת לעומת זאת – “הכל מוכן אצל שבת.”
חידושים:
1. מה פירוש “מוקצה” בדיוק: המילה מוקצה באה מ״קצה” – מופרד, בצד, לא במחשבתו. הוא הקצה אותו מדעתו – לא חשב עליו לאכילה.
2. יסוד חשוב – מוקצה לא פירושו טלטול: מוקצה לעולם לא פירושו – לא אצל חז״ל, לא אצל הרמב״ם, לא בשולחן ערוך – איסור טלטול. מוקצה תמיד פירושו איסור שימוש – אסור להשתמש בדבר שהוא מוקצה מדעתו. מה שאנחנו קוראים היום “מוקצה” (=טלטול) הוא “לא מדויק לפי הגמרא.” למשל: פירות העומדים לסחורה – מותר לטלטל אותם (למשל לצורך מקומו), אבל אסור לבשל/לאכול אותם ביום טוב. האיסור הוא על אוכל נפש, לא על טלטול.
3. מחלוקת הראב״ד: הראב״ד מביא ש״לא הכל שוין בזה” – יש גאונים שפוסקים כר׳ שמעון שמוקצה מותר אפילו ביום טוב. הרמ״א בשולחן ערוך מביא את השיטה ואומר שאפשר לסמוך על זה.
—
הלכה י״ח – נולד
הרמב״ם: “וכשם שהמוקצה אסור ביום טוב כך הנולד אסור… חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכין ליום טוב. לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב שאחר השבת אסורה… ואסרוה בכל יום טוב גזירה משום יום טוב שאחר השבת. וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה.”
פשט: נולד – משהו ש״נולד” (נוצר) ביום טוב – אסור. ביצה שהוטלה ביום טוב שאחרי שבת אסורה כי “שבת מכין ליום טוב” אסור. חכמים הרחיבו זאת לכל יום טוב (גזירה) וגם לשבת.
חידושים:
1. נולד חמור יותר ממוקצה: מוקצה פירושו שיש לו את הדבר אבל הפריש אותו בדעתו. נולד הוא עוד יותר – בכלל לא היה לו, זה “לגמרי מוקצה מדעתו כי עדיין אין לו בידו.” אפילו אלה שאומרים שמוקצה מותר ביום טוב (כמו ר׳ שמעון) מודים שנולד אסור ביום טוב. (כתוב בפירוש המשניות להרמב״ם.)
2. יסוד “אין שבת מכין ליום טוב”: עיקר האיסור בביצה שנולדה ביום טוב שאחר השבת אינו מוקצה במובן הרגיל. התרנגולת עצמה היא “עומדת לאכילה” – היא לא מוקצה. לכאורה הביצה גם צריכה להיות מוכנת כי היא חלק מהתרנגולת. אבל החידוש הוא: הביצה התפתחה (נגמרה) בשבת, ו״שבת אינו מכין ליום טוב” – היום שבת לא מכין דברים ליום טוב. לא אדם הכין אותה – תרנגולת הכינה אותה – אבל זה הוכן בשבת, ושבת אינו יום שמכין למחר.
3. שלבי הגזירה:
– שלב ראשון: ביצה שנולדה ביום טוב שאחר השבת – אסורה מעיקר הדין (שבת מכין ליום טוב).
– שלב שני: חכמים אסרו ביצה שנולדה בכל יום טוב – “גזירה משום יום טוב שאחר השבת.”
– שלב שלישי: גם ביצה שנולדה בכל שבת אסורה – אם יום טוב לפני שבת (יום שישי), “אין יום טוב מכין לשבת.”
4. הכלל: “חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכין ליום טוב” – רק יום חול יכול להכין לשבת או ליום טוב.
—
הלכה י״ח (המשך) – ביצה שנולדה: דין טלטול ותערובת
הרמב״ם: “וכשם שאסורה לאכלה כך אסורה לטלטלה. אפילו נתערבה באלף כולן אסורות, שהרי למחר יותרו הכל — כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלפי אלפים אינו בטל.”
פשט: ביצה שנולדה ביום טוב אסור לא רק לאכול, אלא גם לטלטל. ואפילו אם התערבה באלף ביצים מותרות, כולן אסורות, כי זה דבר שיש לו מתירין.
חידושים:
– איסור הטלטול אינו איסור נפרד חדש של מוקצה מחמת נולד, אלא דבר פשוט — כיון שאי אפשר לעשות כלום עם ביצה מלבד לאכול, וכיון שאסור לאכול אותה, היא ממילא אסורה בטלטול.
– הכלל של דבר שיש לו מתירין אפילו באלפי אלפים אינו בטל: בדרך כלל איסור יכול להתבטל ברוב היתר, אבל כיון שהביצה תהיה מותרת מיד אחרי יום טוב, היא דבר שיש לו מתירין. טעם רש״י: למה אתה צריך להתיר היום? חכה למחר!
—
הלכה י״ח (המשך) – ביצים שנמצאו בתרנגולת שנשחטה ביום טוב
הרמב״ם: “אבל השוחט תרנגולת ביום טוב ומצא בה ביצים גמורות הרי אלו מותרות, לפי שאין זה דבר מצוי תמיד, ודבר שאינו מצוי אלא קרי הוא… לא גזרו בו.”
פשט: אם שוחטים תרנגולת ביום טוב ומוצאים בפנים ביצים גמורות, הן מותרות, כי זה דבר נדיר, ועל דברים נדירים חכמים לא גזרו.
חידושים:
– יסוד חשוב בטבע גזירות חכמים: גזירות חכמים הן על דברים קונקרטיים, לא על כללים מופשטים (הגדרות מופשטות). החכמים אסרו ביצים שנולדות — זה המקרה הקונקרטי. אבל ביצה שמוצאים בתרנגולת שחוטה היא מקרה אחר לגמרי, שאינו מצוי, ועליו בכלל לא עשו גזירה. זה לא שיש חריג מהגזירה — אלא המקרה מעולם לא נכנס לגזירה. יש הרבה מאוד ראיות מרמב״ם על דרך חשיבה זו — שגזירות חכמים הן קונקרטיות, לא מופשטות.
—
הלכה י״ט – יום טוב שני של גלויות
הרמב״ם: “וזה שאנו עושים בחוץ לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים — מנהג הוא, ויום טוב שני מדברי סופרים הוא, והוא מדברים שנתחדשו בגלות.”
פשט: בחוץ לארץ עושים כל יום טוב שני ימים. זה מנהג, ויום טוב שני הוא מדברי סופרים, וזה דבר שנתחדש בגלות.
חידושים:
1. שלוש הגדרות בהלכה אחת: הרמב״ם משתמש בשלושה מושגים — (1) מנהג, (2) מדברי סופרים, (3) נתחדשו בגלות. זו לכאורה סתירה — מנהג ודברי סופרים זה לא אותו דבר! התירוץ: במקור, כשהיה ספק בקביעת החודש, יום טוב שני היה דין דרבנן (מדברי סופרים). היום, כשכבר יודעים את קביעת החודש, יש לו רק תוקף של מנהג. אבל להלכה אין הבדל בחומרא בין מנהג לדברי סופרים.
2. נתחדשו בגלות בא לומר שבארץ ישראל מעולם לא היו שני ימים טובים (מלבד ראש השנה).
3. הרמב״ם מפנה להלכות קידוש החודש (סוף ספר זמנים) להסבר המלא.
—
הלכה כ׳ – בני ארץ ישראל
הרמב״ם: “אין עושין בני ארץ ישראל שני ימים… בלבד ראש השנה.”
פשט: בני ארץ ישראל לא עושים שני ימים טובים, מלבד ראש השנה.
חידושים:
– [דיגרסיה:] מעשה מהעטרת יהושע, שרצה לעלות לארץ ישראל, אבל אמר שהוא לא מוכן לוותר על קדושת יום טוב (שני). זה מובא בהקשר של ימי בין המצרים — ששני ימים טובים מזכירים לנו שאנחנו בגלות.
—
הלכה כ״א – חומרת יום טוב שני
הרמב״ם: “יום טוב שני, אפילו שבדברי סופרים… כל שהוא אסור בראשון אסור בשני. וכל המחלל יום טוב שני… בין בדבר שהוא משום שבות, בין מלאכה, בין שיצא חוץ לתחום — מכין אותו מכת מרדות, או מנדין אותו אם לא יהיו מן התלמידים.”
פשט: יום טוב שני יש לו אותו דין כמו יום טוב ראשון. מי שמחלל יום טוב שני — בין שבות, בין מלאכה, בין חוץ לתחום — מקבל מכת מרדות, או נידוי אם הוא תלמיד חכם.
חידושים:
1. הבדל בין תלמיד חכם לאדם רגיל: אדם רגיל מקבל **מכת
מרדות, תלמיד חכם מקבל נידוי** במקום מלקות. זה כבר כתוב בהלכות תלמוד תורה — שצריך לתת כבוד לתלמיד חכם, לכן לא נותנים לו מלקות ברבים, אלא לוקחים אותו לחדר קטן ונותנים לו נידוי.
2. הרמב״ם הפך את סדר הגמרא: בגמרא כתוב שהכלל הוא נידוי, וההבדל הוא שתלמיד חכם מקבל מכת מרדות. הרמב״ם לעומת זאת מתחיל עם מכת מרדות ככלל, כי הוא הולך חזק עם היסוד שלו שכל עבירה דרבנן מקבלת מכת מרדות. לכן הוא מנסח זאת כך: תחילה הכלל של מלקות, ואחר כך החריג שחכם מקבל נידוי. זה חידוש מתודולוגי באיך שהרמב״ם מנסח הלכות לפי הכללים שלו.
3. מכת מרדות ביום טוב: מכת מרדות אי אפשר לתת ביום טוב עצמו — נותנים אותה מחר. אבל נידוי אפשר לעשות היום (ביום טוב עצמו). זה אולי טעם למה משתמשים בנידוי במקום מלקות במקרים מסוימים.
4. טבע מכת מרדות: מכת מרדות היא עונש — בדיוק כמו שמלקות דאורייתא היא לעבירות דאורייתא, כך מכת מרדות היא המקבילה לעבירות דרבנן.
5. נידוי לעומת מכת מרדות — מה יותר קשה? נידוי קשה יותר (רוחנית), אבל מכת מרדות היא עונש פיזי. תלמיד חכם מקבל דווקא נידוי במקום מכת מרדות, כי מלקות ברבים היא בזיון גדול יותר לתלמיד חכם.
—
הלכה כ״ב – כשם שראשון כך שני לענין הספד, תענית, ושמחה
הרמב״ם: “כשם שראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה, כך השני. ואין בינהם הפרש אלא לענין מת בלבד.”
פשט: יום טוב שני שווה ליום טוב ראשון לענין הספד, תענית, ושמחה. ההבדל היחיד הוא לענין מת.
חידושים:
1. הרמב״ם מדגיש שיום טוב שני לא רק שווה “לשלילה” (מקבלים עונש אם עוברים), אלא גם שווה “לחיוב” — חייבים לשמוח בדיוק ביום טוב שני כמו ביום טוב ראשון. לאנשים חיים לא משנה אם זה דאורייתא או דרבנן; למתים (מת) זה כן משנה.
2. לענין מת: מת ביום טוב ראשון — יתעסקו בקבורתו הגוים (רק גויים). ביום טוב שני — יתעסקו בו ישראל, מותר לעשות את כל צרכי המת: עשיית המטה, תכריכים, קציצת הבשמים, וכל כיוצא בזה. שיום טוב שני לגבי מת כחול הוא — חכמים התייחסו ליום טוב שני כיום חול לענין מת, משום כבוד המת.
3. חידוש לענין ראש השנה: אפילו שני ימים טובים של ראש השנה, שהיום השני חמור יותר (כי רואים אותו כקדושה אחת ארוכה), גם לענין מת הקילו ביום השני של ראש השנה.
—
הלכה כ״ג – שני ימים טובים של גלויות: שתי קדושות הן
הרמב״ם: “שני ימים טובים אלו של גלויות שתי קדושות הן ואינן כיום אחד.”
פשט: שני ימי יום טוב של גלות נחשבים לשתי קדושות נפרדות, לא כיום אחד ארוך.
נפקא מינה — מוקצה/נולד: “לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב הראשון או שנולד בראשון, אם הכין עצמו לשני — הרי זה מותר.” כיון שכשהיום השני נכנס עם קדושה חדשה, זה כבר לא מוקצה.
דוגמאות: ביצה שנולדה בראשון — תאכל בשני. חיה ועוף שניצודו בראשון — יאכלו בשני. דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון — יאכל בשני.
—
הלכה כ״ד – לכחול את העין ביום טוב שני
הרמב״ם: “מותר לכחול את העין ביום טוב שני אף על פי שאין שם חולי.”
פשט: מותר למרוח משחה על העיניים ביום טוב שני, אפילו בלי מחלה.
חידושים:
1. איזה איסור הוא כחילת העין: המסקנה נוטה לכך שזה ענין של שחיקת סממנים/רפואה, שבדרך כלל אסור.
2. למה מקילים ביום טוב שני: ההיתר הוא כי זה דבר ש״נראה” — לא בהכרח כל יום, אבל עד היום השני זה כבר נראה. זה מושווה לענין של רחיצה (מקלחת) ביום טוב שני — דבר שאפשר לסבול יום אחד אבל לא שניים.
—
הלכה כ״ה – שני ימים טובים של ראש השנה לעומת של גלויות, ושבת הסמוכה ליום טוב
הרמב״ם: שני ימים טובים של ראש השנה — יום אחד הם חשובים לכל אלו הדברים (לענין נולד/מוקצה). ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה אסורה בשני.
פשט: ההבדל של “שתי קדושות” חל רק על שני ימים טובים של גלויות. אבל ראש השנה נחשב ליום אחד ארוך — לכן לא עוזר שבכניסת היום השני זה כבר “מוכן”, כי שני הימים הם אחד.
שבת הסמוכה ליום טוב: “שבת סמוכה ליום טוב, ונולדה ביצה באחד מהם — אסורה בשני.” בניגוד לשני ימי יום טוב של גלויות (שבהם נולד בראשון מותר בשני), בשבת ויום טוב — אפילו שהם שתי קדושות נפרדות — חל הכלל: שבת אינו מכין ליום טוב, ויום טוב אינו מכין לשבת.
חידוש: היתר ה״הכנה” של שתי קדושות עוזר רק לאחור (מאתמול להיום בשני ימים טובים של גלויות), אבל לא בין שבת ליום טוב, כי יום טוב הדרבנן לא יכול “להכין” לשבת.
—
הערה כללית על פרק א׳
פרק א׳ של הלכות יום טוב הוא בעיקר כללים — היסודות העיקריים של יום טוב (אוכל נפש, מוקצה, מתוך, יום טוב שני, וכדומה). הפרקים הבאים ירחיבו על הפרטים: מה זה בדיוק אוכל נפש, מה זה בדיוק מוקצה, ההבדלים בין שבת ליום טוב, עירוב תבשילין, שמחת יום טוב, חול המועד, וכדומה.
תמלול מלא 📝
הלכות שביתת יום טוב – פרק א׳: כללי מלאכת יום טוב
הקדמה לספר הלכות שביתת יום טוב
טוב מאוד. אנו הולכים להתחיל ללמוד הלכות יום טוב, או כפי שהרמב״ם קורא לזה הלכות שביתת יום טוב, לשבות, לנוח ביום טוב. נכון, כי ההלכות הפרטיות של יום טוב, כמו אכילת מצה וישיבה בסוכה, אינן הלכות שביתת יום טוב, אלא הלכות שיש באותו יום טוב. או קרבנות הימים הטובים יעמדו בהלכות קרבנות. כאן מדברים כמו שביתת שבת, שביתת עשור, כאן באה שביתת יום טוב, השביתה ממלאכה ביום טוב. נפלא.
קריאה, הקריאה היא מעוררת, כן? כמו שפרשת פנחס עומדת בספרי חסידות, יש בה את כל הקדושות של כל הימים הטובים. הולכים אנו כאן להיכנס לימים טובים הקדושים, ורוצים אנו להודות לאלה שעושים את השיעור. הראשון הוא קודם כל הברכה לראש משביר, הספונסר של השיעור שלנו, ידידנו, אוהב תורה ומחזיק תורה, הרבני הנגיד רבי יואל הלוי וועצבערגער, וגם כל המאזינים. אם אין מי שישמע, זה מוריד, זה לא אותו דבר, זה ללמוד וללמד. כל אלה ששומעים את השיעור, ואלה שלפעמים מגיבים או שולחים הערה, עוזרים מאוד, ומביאים את כל התודות. תודה רבה לכם, גם למגיד השיעור. אני לא יכול להודות לך לבד, אני יכול להודות לך, ואתה יכול להודות איתי. אפשר לעשות כזה שמואלי ואשמי לך. נפלא.
מנין המצוות – שתים עשרה מצוות
נו, טוב. אומר הרמב״ם כך, בואו נתחיל, הרמב״ם מתחיל עם מה היא המצווה, כפי שאנו זוכרים מההקדמה של הרמב״ם, שהתכלית של ספר משנה תורה היא להביא את כל תורה שבעל פה על המצוות של התורה. הוא מתחיל, מה הן המצוות של ימים טובים בכלליות? בין כל הימים הטובים, זה אומר, כפי שהוא אומר, הוא לא הולך לספור את מצוות אכילת מצה, אבל מצוות שביתת ימים טובים היא שתים עשרה מצוות.
אומר הרמב״ם כך: יש בכלל שתים עשרה מצוות, שתים עשרה מצוות, שש מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה, וזהו פרטן. לשבות בראשון של פסח, ועל כל אחד מהימים הטובים יש עשה ולאו. אחר כך יש לאו שלא לעשות בו מלאכה, שלא לעשות שום מלאכה בראשון של פסח. ואחר כך שביעי של פסח הוא יום טוב בפני עצמו, יש גם לאו עם עשה, לשבות בשביעי של פסח ושלא לעשות בו מלאכה. אותו דבר, שבועות יש לשבות ביום חג השבועות, ולאו שלא לעשות בו מלאכה. וזה כמובן עם ראש השנה, לשבות בראש השנה שלא לעשות בו מלאכה. ויש לנו על סוכות לשבות בראשון של חג הסוכות שלא לעשות בו מלאכה, ועל שמיני של סוכות לשבות ושלא לעשות בו מלאכה. אלו הן שתים עשרה המצוות, וכאן הולך הרמב״ם לבאר אותן בפרקים אלו.
לשון הרמב״ם בשמות הימים טובים
נו, טוב. יש ששה ימים שאסור לעשות בהם מלאכה. ששה ימים, כל אחד יש לו לאו ועשה. כך הולך הרמב״ם להתחיל, ששת ימים הללו, נכון? איפה אנחנו? אה, פרק א׳, הלכות שביתת יום טוב. מהי השבת של הימים הטובים? יש ששה ימי יום טוב, ויש שבת שלהם. מהו יום כיפור? יום כיפור הוא השבת של הימים הטובים. וכל הדברים האלה הם בחודש השביעי. רואים שיש לזה קשר לשבעה ימים. שביעי, יום כיפור, יום כיפור. יש ששה ימים, זה אומר יש לנו כפול, כי אנו עושים יום טוב שני. הרמב״ם הולך מיד לספור גם הלכות יום טוב שני, כן. יוצא שאצלנו יום כיפור הוא השלושה עשר, במקום השביעי. תלוי איך אתה סופר ראש השנה. ראש השנה אפשר גם לספור שניים, או ראש השנה הוא יום אריכתא. זה שניים אבל. כן. לא, זה שנים שנים אחד, כן.
נו. אומר הרמב״ם כך: ששת ימים אלו, ששת הימים שהוא מזכיר בהקדמה, שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה, שהן, הוא הולך לספור אותם שוב את הימים, ראשון ושביעי של פסח, ראשון ושמיני של חג הסוכות. על סוכות הוא אומר חג הסוכות. כשכתוב בתורה ושמחת בחגך, בעיקר המילה חג מתכוונת לסוכות. כן. וביום, אה, אמרתי מיד, ביום חג השבועות. על פסח הוא לא אומר חג הפסח. בסדר. וביום חג השבועות, ובאחד לחודש השביעי, שהוא הנקרא ראש השנה. ראש השנה, כן, היום הראשון של חודש השביעי.
דיוק בלשון הרמב״ם
הוא לא אומר את השמות, מעניין. זה מעניין, כי המילה “ראש השנה” אומרת הפוך מ״חודש השביעי”, זה אומר “חודש הראשון”, כן, סופרים אותו לגבי איך תשרי הוא הראשון. אולי כי בפסוק לא כתובה המילה “ראש השנה”, הוא רוצה לכוון ללשון הפסוק. ולשון הפסוק היא אולי זו, צריך לבדוק. אני חושב שפסח התורה אף פעם לא קוראת “חג”. נכון? “חג המצות”. על שבועות כתוב כן “חג המצות”, אבל אין שם פסח, אין חג. האמת היא שאין שביעי של פסח, אלא שביעי של חג המצות. על הרמב״ם לא מדייק את הדיוק כאן. שבועות נקרא כן “חג”, מה יש “חג שבועות”? כן, כן, כן. “חג” שכתוב על סוכות? על שבועות. שבועות, כמו הגמרא, כל הדין של לשם לכם הוא על שבועות. ולשון המשנה, סתם חג מתכוון לשבועות, אבל בלשון התורה כולם נקראים חג באמת. אבל כך אתה אומר, פסח אינו חג הפסח, כי יש חג המצות. ובאחד לחדש השביעי היא לשון הפסוק, כן? בחדש השביעי באחד לחדש תבירו שופר, מה שזה לא יהיה הלשון. לא תבירו שופר, יום תרועה, אבל זכרון תרועה, זכרון כמו יום פרשת. ו… נכון, אבל כתובה המילה ראש השנה אינה לשון הכתוב, והרמב״ם הולך גם על המשנה.
הרמב״ם, הן הנקראים ימים טובים, אלו הם… שנקראים תמיד ימים טובים, אלו הם הימים. הרבי מתכוון כאן לומר, כי מתחילים להוסיף, כן? כבר יש… אני חושב עוד לפני ר׳ ישעי׳לע קריסט יארצייט, אני חושב לומר שיש יומא דפגרא, יש ראש חודש, אבל אלו הם הנקראים ימים טובים ממש. זה מתכוון תמיד לומר שכאשר אומרים שביתה של יום טוב, מתכוונים לעניין של ששת הימים.
הלכה א׳ – שביתת כולן שוה: איסור מלאכת עבודה והיתר אוכל נפש
אומר הוא, שביתה את כולן שוה, מצוות השביתה היא אצל כולם אותו דבר. מה? שהם אסורים בכל מלאכת עבודה, הם אסורים בכל מלאכת עבודה. לא כל מלאכה, אלא מלאכת עבודה. מלאכת עבודה מתכוונת למלאכה שאינה… חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה, שנאמר, כתוב בפסוק, כביכול שתייה. כן, שהיא לצורך אכילה. אכילה ושתייה הוא אותו דבר כאן. שנאמר, כתוב כבר אצל העניים, אז כן, סופרים את שני הקצוות. אני רוצה לענות על מה סופרים. אני רק אומר שמיד נראה שיש באמת עוד דברים, אבל הרמב״ם אומר קודם אכילה ושתייה, שנאמר. אחר כך הוא אומר את העיקר בכלליות יותר כך.
הפסוק “אך אשר יאכל”
שנאמר, אחר שיאכל, כתובה לשון הפסוק, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יאסור לכם, שמותר כן לעשות. פרשת בא. כתוב שם שכל הימים שאסור בעשיית מלאכה אסור אחרת, א מלאכת עבודה לא תעשו, אבל אשר יאכל לכל נפש. אסור לעשות עבודה בחוץ, אבל העבודה שעושים במטבח, הרמב״ם הולך להאריך יותר בזה, זה מותר כן לעשות, שנאמר אחר אשר יחל אכל.
שני מקורות להיתר אוכל נפש
יש באמת שתי דרכים בזה, אפשר לחקור למה צריכים את שתי הראיות. יש שתי דרכים איך יודעים או מבינים שבתורה יש היתר של אוכל נפש ביום טוב.
אחת, ביום טוב התורה תמיד מקפידה לומר כל מלאכת עבודה. זה אומר, כששבת כתוב כל מלאכה לא תעשה, כן, ביום כיפור כתוב כל מלאכה. ביום טוב לא כתוב סתם “כל מלאכה”, כתוב כל מלאכת עבודה, עבודה מסוימת שהיא מלאכת עבודה.
מלבד זה כתוב בפירוש ההיתר, בפרשת בא כתוב בפירוש, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו, שרואים שלצורך אכילה מותר בפירוש כן. אני חושב שהפסוק בבא מסביר על כל הדברים האחרים, כי שם כתוב כל מלאכה לא יעשה, אך אשר יאכל. שם הוא לא אומר את המילה “מלאכת עבודה”, כל מלאכה לא יעשה. פעמים אחרות הוא אומר “מלאכת עבודה”, שאתה יודע כבר מה אני מתכוון, המלאכה שכתובה שם מיד אך אשר יאכל. שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש מותר כן. אבל מלבד זה אסור בכל הימים האלה אותו איסור.
הלכה ב׳ – מצות עשה ולא תעשה, עונש מלקות
ומה החיוב? מה הלאו? מה העונש? כן, כמו תמיד הוא מתחיל מה יהיו העונשים.
מצות עשה – “שבתון” מתכוון “שבות”
אומר הרמב״ם, כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהם, אם אחד שובת ממלאכת עבודה באחד מהימים, הרי קיים מצות עשה, הרי הוא קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהם שבתון. כלומר, שבות. שבות היא מצווה, פעולה, זה אומר פועל, לשבות. אצל כולם יש את הלשון לשבות, לשבות בשביעי, לשבות בראשון. כמו שהרמב״ם אמר, כי זה כתוב שנאמר שבתון. הוא מתכוון לומר כי אין לשון עשה, אלא יש “שבתון”. זה, “שבתון” מתכוון כאילו הייתי אומר שבות. לא כתוב תשבות, אבל “שבתון” מתכוון שבות.
האם היה אפשר לומר ש״שבתון” אינו ציווי, זה רק תואר על היום? אומר הרמב״ם, לא, התואר הוא שאנו נחים. איך זה נעשה שבתון אם לא נחים? אתה עושה אותו לשבתון.
מצות לא תעשה – מלקות מן התורה
אומר הרמב״ם הלאה, וכל העושה באחד מהם מלאכה שאינה לצורך אכילה, אחד עובר והוא עושה מלאכת עבודה, כגון, אומר הרמב״ם, מה זה אומר מלאכה שאינה לצורך אכילה? מביא הוא מיד את הדוגמאות של דברים שאין להם שום קשר לאכילה, שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו, הרי ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה. יש בזה מצות עשה ומצות לא תעשה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו או כל מלאכה לא יעשה בהם. כן, זה מה שכתוב. אך, מצות לא תעשה כתובה כן מאוד ברור. ממילא, ואם עשה, כמו שהכלל הוא כזה לא תעשה, ואם עשה בעדים והתראה, לוקה מן התורה, מקבלים מלקות מן התורה. לא מלקות מרדות, אלא מלקות מן התורה.
חילוק בעונשים: שבת, יום כיפור, יום טוב
טוב, אז יום טוב שונה משבת ויום כיפור. שבת יש כרת, חטאת, וסקילה. יום כיפור יש רק כרת וחטאת, אין סקילה. ויום טוב יש רק לאו מלקות.
הלכה ג׳ – אבות מלאכות הרבה בהתראה אחת
עוד פרט אחד צריך לדעת מהעונשים כביכול של יום טוב. אומר הרמב״ם כך: העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב בהתראה אחת, אם אחד עושה מלאכות שונות אחרות מאבות המלאכות של שלושים ותשע מלאכות בהתראה אחת, עם התראה אחת, כגון שזרע ובנה וסתר, הוא תופס שם מלאכות עבודות, והוא עשה זאת בהתראה אחת, עם התראה אחת, מקבל רק מלקות אחת.
חילוק משבת
שונה ממה שלמדנו לגבי שבת, לגבי שבת למדנו שבגלל זה התורה בכלל חילקה אותן ל-39, כדי שיוכלו לקבל מלקיות יותר, אפילו על אותה בהתראה אחת. כי אם זו התראה אחרת, זה כמו כל עבירה. כל פעם שאדם עושה עבירה עם
הלכות יום טוב: חילוק מלאכות, מתוך שהותרה, ומלאכות האסורות ביום טוב
הלכה א (המשך) — חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב
כאן זו אותה התראה. לגבי שבת יש חילוק מלאכות, זה שעשית אורג אחר, סותר אחר, גורם שתקבל כרת או סקילה על… אי אפשר יותר מסקילה אחת, אבל בכל מקרה היית חייב, נניח אחד בשוגג ואחד במזיד, צריך להביא חטאת. אבל יום טוב לא, יום טוב הוא “אלא אחת”. למה? כי הכלל הוא “חילוק מלאכות לשבת”. שבת יש חילוק בין המלאכות, המלאכות מחולקות שכל אחת היא דבר בפני עצמו, כל אחת היא אב בפני עצמו. “ואין חילוק מלאכות ליום טוב”. לגבי יום טוב אין חילוק מלאכות, הן כולן אחד, כמו אחד, כאילו הוא עבר על לא תעשה אחד, אין חילוק.
לא כתוב למה, כך הוא הכלל. ל״ט מלאכות, החילוק של מלאכות, יש בשבת, אין ביום טוב. לומדים זאת מ״לא תבערו אש בכל מושבותיכם”, שכתוב שם “ביום השבת”, שדווקא ביום השבת חילקו, ש״הבערה לחלק יצאה”. מה שאין כן יום טוב אין איסור הבערה.
אבל למה, מה תהיה הסברא? אתה תשאל על תורה יפה למה? לא, אני לא יודע. וצריך לדעת לגבי יום טוב האם יהיה חילוק בין אבות ותולדות, או יהיה חילוק לגבי מה ההתראה היא אולי. בשבת יש חילוק, כי אם עוברים על אב ותולדה שלו יהיו חייבים רק אחת. יום טוב אני לא יודע, זה נוגע לחילוק בין… אולי רק לגבי לדעת מה זה, לדעת לגבי התראה מה זה. אני כבר יודע, צריך לדעת, אין אבות מלאכות, אסור ביום טוב לעשות זאת.
הלכה ד — אילו מלאכות אסורות ביום טוב
כלל הרמב״ם: כל מלאכות שלא לצורך אכילה — אסור חוץ מהוצאה והבערה
נו, עכשיו סיים הרמב״ם את עניין העונש, ועכשיו הולך הרמב״ם להיכנס למה אסור לעשות ביום טוב. אומר הרמב״ם כך, כל… מה אסור לעשות ביום טוב? אומר הרמב״ם, אילו מלאכות? זה אומר, עד עכשיו אמרנו אסור במלאכה. אילו מלאכות? אמרנו, בעיקרון, צריך לפרט מה אמרנו קודם. אמרנו שרק מלאכת עבודה. אז מה זה אומר מלאכת עבודה? אילו מלאכות? מה היתה הרשימה? כן. מה לא הרשימה? כללים. כללים של מה זה אומר מלאכה של עבודה, מה מותר, מה אסור, מה מותר מדאורייתא ואסור מדרבנן, וכן הלאה.
כן, אומר הרמב״ם, כל מלאכות שחייבין עליהן בשבת, בהלכות שבת מנה לנו הרמב״ם את ל״ט מלאכות, כל המלאכות שחייבים בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה, מילים חשובות מאוד כאן, אם אומרים ביום טוב שלא לצורך אכילה, לוקה. מקבל מלקות. זה אומר, לכאורה כאן נראה שאפילו, נניח, מבשל או אני יודע, קוצר, אם הוא עכשיו לא עשה זאת לצורך אכילה, הוא חתך דשא לא כי הוא צריך לאכול אותו עכשיו, מקבל מלקות.
חוץ, אומר הרמב״ם, שתיים מהמלאכות שזה שונה, חוץ מהוצאה מרשות לרשות, חוץ ממלאכת הוצאה של נשיאה מרשות לרשות, והבערה, הלאו של עשיית אש, הבערה. על שני הדברים האלה זה שונה, מה? על שני הדברים האלה הכלל הוא שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה, אמרת שיום טוב אסור רק במלאכת עבודה, אבל מה שאין כן מלאכות לצורך אכילה מותר כן לעשות בשבת? על הוצאה, כי התירו הוצאה לצורך אכילה, למשל, התירו ללכת להביא מאכלים מרשות הרבים לרשות היחיד, הותרה שלא לצורך אכילה, התירו כבר לגמרי לשאת ביום טוב אפילו שלא לצורך אכילה. ואותו דבר עם הבערה.
אומר הרמב״ם, הרמב״ם מרחיב, לפיכך מותר ביום טוב להוציא… כמו הדוגמאות של אמרים… כמו שהוא אומר, לפיכך, ביום טוב לא רק מותר לשאת אוכל, אלא גם מותר להוציא א קטן אדער א ספר תורה אדער א מפתח, וכיוצא באלו, מרשות לרשות. זה על זה הכלל של מתוך שהותרה, כי התורה התירה לצורך אכילה, התירו גם שלא לצורך אכילה.
וכן, אותו דבר עם הבערה, מותר להבעיר, מותר לעשות אש אף על פי שאינו לצורך אכילה. זה הכלל עם שני הדברים.
אבל ושאר המלאכות, את השניים התירו אפילו שלא לצורך אכילה, אבל ושאר המלאכות, כל המלאכות האחרות, כך, לא התירו מתוך, אלא זה נשאר בכלל של לאכילה מותר, ולא לאכילה אסור. כך, כל שיש בו צורך אכילה, מותר, כגון שחיטה, מותר לשחוט בהמה לאכילה, ולישה, מותר ללוש, או מותר לאפות, וכיוצא בהם. אבל כל שאין בו צורך אכילה, או דבר שאינו לצורך אכילה, כגון אריגה וכתיבה ובנין, כל הדברים האלה שאינם שייכים, זה לא נעשה כדי לאכול, אסור, כגון אריגה וכתיבה וכיוצא בהם.
להבין את הרמב״ם: שלושה סוגי מלאכות
אז צריך כאן להבין קצת, כן? קודם מה העניין של מתוך, מה זה אומר. ואחר כך הדבר השני, מה שהרמב״ם אומר כאן שאריגה וכתיבה ובנין כיוצא בהם, הוא אומר שאין בהם צורך אכילה. זה אומר אפילו הפעם עושים זאת כן לצורך אכילה? זה למשל אחד רוצה לכתוב על האוכל מה זה. כאן נעשית שאלה. על זה נראה שהרמב״ם אומר שהתירו רק את מלאכות האכילה. מה שאין כן מלאכות שאינן מלאכות של אכילה, למשל כתיבה או אריגה, לעולם לא הותרו. כך נראה.
תרגום לעברית
אני רוצה לומר מה שנראה פשוט, יש במפרשים, מלחמות עולם גדולות לגבי איך להבין את הרמב״ם. אבל מה שאני רואה עכשיו מלשון הרמב״ם הוא, שהרמב״ם לא נכנס לחילוקים בין מלאכות. הייתי מבין כך, הרמב״ם מסתכל על זה כך: יש שלושה סוגי מלאכות, בסדר? כך כתוב כאן ברור. יש שלושה סוגי מלאכות.
יש מלאכות שהן מלאכות שעושים לצורך אכילה. כלומר, אם דווקא האדם עושה אותן עכשיו לא לצורך אכילה, נראה אחר כך מה הדין בזה, שבדרך כלל רק איסורים דרבנן, הוא לא צריך להבין זאת. להיום? למה שייך לבשל שלא לצורך אכילה? מבין? להיום בישול הוא לצורך אכילה. שייך אם דווקא אינך רעב וכדומה, אבל אז כבר אסור מדרבנן, אבל מדאורייתא מותר.
ויש שיש מלאכות שהן לצורך אכילה, ויש מלאכות שאינן לצורך אכילה. למשל בנין, בנין אינו לצורך אכילה. שואל הוא, מה אם אחד בונה לצורך אכילה? אני לא יודע, יש בונה בפתנים למשל. נכון, אבל אולי זה רחוק מדי מאכילה. הוא מביא מקרה אחר, כי למדנו שעושה גבינה עובר משום בונה. אולי זה לא מקרה פרדיגמטי של בונה, אולי זה כן מותר יום טוב כזה. אני לא יודע, הוא לא אומר, הרמב״ם לא אומר בבירור. הרמב״ם נשמע כן, “אין בו צורך אכילה”, נותן דוגמאות של בנין. מה עם הבנין שבאכילה? לא ברור, מבין? הוא לא אומר את ההלכה ההיא, זה לא כתוב. נאמר, נאמר בכלל זה לא כתוב. אבל נאמר הרמב״ם מסתכל על זה באופן כללי, שאלו מלאכות שאין להן עם אכילה. אותן מלאכות לא עושים, זו מלאכת עבודה.
עכשיו, שני היוצאים מן הכלל, הבערה והוצאה מרשות לרשות, הן המלאכות היחידות שיכול להיות כן עם אכילה ויכול להיות לא עם אכילה. יש לך הוצאה לצורך אכילה, ויש הוצאה שאינה לצורך אכילה. שתיהן מקרים לגיטימיים, ראויים של הוצאה. אותו דבר הבערה. יש הבערה שהיא כדי לבשל, ויש הבערה שהיא סתם, הוא עושה מדורת ל״ג בעומר, אני לא יודע למה, הוא עושה אותה לא לצורך אכילה. אז על סוג המלאכות שיכול להיות כך ויכול להיות כך, אומרים את הכלל של “מתוך”.
על זה גם ברור למה אין “מתוך” על מלאכות אחרות, כי אין מלאכות אחרות שהן בעצם על שניים, חוץ ממקרים פרטיים שהרמב״ם לא מדבר עליהם. למשל אפייה או שחיטה לא שייכת. למשל אם אחד שוחט לא כדי לאכול את החיה, אני לא יודע, אולי הוא מקלקל בכלל. זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. נראה אחר כך, לכאורה אסור מדרבנן, צריך להיות, אבל אני לא יודע, אולי אפילו מדאורייתא, אני לא יודע, אבל זה לא הגדר של חיוב מלקות של יום טוב.
שאלה: הדוגמאות של הוצאה — קטן, ספר תורה, מפתח
ובהוצאה, הרמב״ם תופס רק קטן, ספר תורה, מפתח, סתם לדוגמה? או שהוא מתכוון לומר שהתירו משהו ענין שיש צורך יום טוב לקטן או לספר תורה או לפתוח בית? בסדר, בעל צורך יום טוב. כשהרמב״ם מביא את הרבנן, אותנו נדבר על זה איך מבינים את זה. נראה שם.
שיטת הרמב״ם: רק מלאכות מסדרא דפת הותרו
זו הדרך הפשוטה ביותר ללמוד מה שהרמב״ם אומר עכשיו, אבל כשילמדו בעיון יראו מה כתוב בגמרא, מה מפרשים אחרים אומרים, וכדומה. יש מי שיכולים לומר שכל ל״ט מלאכות מותר לצורך אכילה, וברמב״ם לא משמע כך. ברמב״ם משמע שהמלאכות מסדרא דפת, המלאכות שהן הסדר שזו הכנה של אוכל, את המלאכות האלה התירו. מלאכות אחרות בכלל לא התירו. כי אתה צריך עכשיו לעשות תנור, לא הותר לעשות תנור.
שאלה: מגבן (עשיית גבינה) = בונה
השאלה היא אפילו הפוך, אפילו המלאכות, כמו השאלה שאומרים “מתוך”, שאחד מבשל או הוא שוחט שלא לצורך אכילה, האם יהיה אסור מדאורייתא. יש את הרמב״ם נראה שזה יאמרו, זה לצורך אכילה, דווקא היום לא, אולי זו יותר שאלה פרטית.
אבל הוא תפס דבר מעניין, הרמב״ם אמר שמגבן זה כמו בונה, או כמו… הוא מביא את זה, ר׳ אברהם נחמינקר שואל את השאלה. זה דבר מעניין, אבל שם אפשר גם לשמוע שכי אתה עשוי להתעסק באוכל, לא אומר שאתה עושה עכשיו מלאכה. אתה עושה גבינה עכשיו, זה חלק מהכנת האוכל שלך. אבל כשאתה מתעסק גם לא באוכל, אני יכול להסתכל על זה כמו… אני מתכוון שבת, אני יכול להסתכל על זה כמו שאתה עושה עכשיו בונה. אבל בוודאי, כשאחד עושה גבינה בשבת, אני מתכוון יום טוב, הוא עושה עכשיו הכנה של אוכל, הוא עושה עכשיו מלאכת אוכל נפש.
זה מעניין, כי אם לא יאמרו, יוצא שיש צורך אוכל נפש ממש צריך להיות אסור. למה? כי זו לא מלאכה, למה לא יהיה אסור? לכאורה צריך להיות מותר. אני אומר, זה שונה מלמשל מגבן, וזה שונה מבניית תנור. אני יכול לשמוע שסתם בניית תנור,
הלכות יום טוב – פרק א: גזירת חכמים על מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב
הלכה ב: גזירת חכמים – מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב
דובר 1:
אבל עשיית גבינה היא דבר של סדר הפת. אני לא יודע. בסדר, בואו נלמד הלאה.
למדתי היום יתבררו. כשלמדו בפעם האחרת ביתר הרחבה, התלבטו יותר. אני חושב שלפי מה שנראה לי היום זה די ברור, רק יש מקרים שלא כתובים ברמב״ם שהם צוחקים. בואו נמשיך הלאה.
עכשיו, אף על פי שמדאורייתא מותר לעשות את כל הדברים האלה, יכולים החכמים להוסיף דברים שאסור. אפילו מתוך הדברים שהיינו יכולים, אבל זה מדרבנן.
אומר הרמב״ם, יש דין דרבנן שזה שמותר ביום טוב לעשות מלאכת אוכל נפש, הם דברים שצריך לעשות ביום טוב כי רוצים להכין סעודות טריות.
אומר הרמב״ם, כל מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב, שהיינו יכולים לעשות בערב יום טוב. מה זה אומר שאפשר? אומר הוא, כלומר, יהיה אותו טעם, לא הכל אפשר תמיד. בדיוק כמו שאפשר להכין לשבת לפני שבת אפשר להכין ליום טוב, אבל… אבל רק שולא יהיה בהן הפסד ולא חסרון אם נעשו מערב, לא יהיה אוכל חלש יותר, האוכל לא יהיה בו חסרון או הפסד אם יעשו אותו בערב יום טוב. אסרו חכמים לעשותן ביום טוב אף על פי שהן לצורך אכילה וכו׳.
כלומר, אף על פי שמן התורה הותר, כי בתורה אין חילוק. אבל החכמים אמרו, והרמב״ם כבר יאמר למה, החכמים אסרו שלא יעשו אותם ביום טוב ושיעשו אותם בערב יום טוב.
טעם הגזירה – משום שמחת יום טוב
אומר הרמב״ם, ולמה אסרו דבר זה? למה החכמים הלכו לאסור משהו שכתוב ברור בתורה?
אומר הרמב״ם כך: החכמים היתה להם גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מבערב ליום טוב? אדם ידחה מלאכות ליום טוב, למשל הכנת אוכל דברים שלא היה בהם הפסד. ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אוכלין ומלאכות, יצא מה? שיום טוב הוא זמן שצריך להיות עסוק בהנאה מיום טוב, הוא יהיה עסוק בהכנה לכל השנה, עכשיו יהיה עסוק בעשיית קוצר.
עוד פעם, לא לכל השנה, אפילו ליום טוב, אבל הוא יהיה עסוק בעשיית קוצר כשזה לא חסר, הוא היה יכול לעשות את זה לפני יום טוב. ומה תהיה הבעיה? וימנע משמחת יום טוב.
כלומר לא חומרא בשביתת יום טוב, זו גזירה במצוות שמחת יום טוב, שהרמב״ם עדיין לא הזכיר לנו, הוא עדיין לא אמר שיש מצוות שמחת יום טוב. כאן הוא אומר את זה, יימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות, לא יישאר לו זמן לאכול ולשתות בפועל, הוא יהיה עסוק כל היום בהכנה.
כמו שרואים הרבה פעמים אנשים כל כך עסוקים בהכנת משהו, אחר כך אין להם אפילו הזדמנות ליהנות מזה. רואים כאן שאנשים מפחדים מאוד מלהישאר עם זמן פנוי. זה לא דבר חדש. כי גם ראו, הרמב״ם גם אמר בשבת שידחה את כל סדרי חפציו.
אנשים אוהבים מאוד שני דברים: אוהבים לדחות דברים, במקום לעשות היום אעשה מחר. וגם אוהבים שלא יישאר לי מחר אחר צהריים ארוך. ומה הבעיה? שאם הוא יתחיל את ההכנה של הכל לעשות אחרי יום טוב, לא יהיה לו זמן לאכול ביום טוב. כשהסעודה תהיה מוכנה, כבר יהיה מוצאי יום טוב. זו הצרה.
דיון: “וימנע משמחת יום טוב” ו״ולא יהיה לו פנאי” – דבר אחד או שניים?
דובר 1:
יש את הרמב״ם אומר שניהם, “וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי”. זה אותו דבר, זה אומר “ולא יהיה לו פנאי”, זה לא יהיה לו.
הרבי שליט״א, “וימנע משמחת יום טוב”, הוא שלא יהיה לו את מנוחת יום טוב, לא יהיה לו קצת זמן של לא לעשות כלום. בהתחלה, אין מנוחת יום טוב, אבל מותר לעשות אוכל נפש. אני חושב ש״וימנע משמחת יום טוב” מתכוון לזה. כלומר, “יהיה לו פנאי”. בוודאי, מותר להכין. לוקח קצת זמן להכין? בסדר. אבל לא רוב היום יעבור על ההכנה, לא תהיה מסיבה.
אבל בשבת הרמב״ם אמר שלא יהיה לו “למען ינוח”, לא יהיה לו זמן למנוחה. ביום טוב אין מצוות מנוחה, אתה אומר? לא אותו ענין. אני חושב שזה יותר דבר אחר.
השגת הראב״ד – מחלוקת בטעם הגזירה
דובר 1:
הראב״ד אכן חולק. הראב״ד אומר פעם אחת רואה אותו, הוא לא מבין. אני לא יודע למה לא. מכיון שמכין מלאכתו ליום טוב. הראב״ד אומר, מסתכל על זה כן יותר דומה לשבת, שלא ידחו במיוחד ליום טוב. אבל הרמב״ם הכניס יותר לנושא של שמחת יום טוב.
מה הראב״ד? מה הבעיה שלו? שעושים טורח ביום טוב. נראה שהרמב״ם סבר… מרבה הטורח ליום קדוש. נראה שהוא מסתכל כאילו הרמב״ם אמר לגבי שבת, שיהיו עסוקים, במקום יום טוב טעים, יהיו עסוקים בעבודה קשה. נראה שיותר רץ אני. כן.
הלכה ג: היתר הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך
טעם היתר הוצאה – משום שמחת יום טוב
דובר 1:
אומר הרמב״ם, וזה עצמו, זה שהחכמים עשו גזירה לגבי שמחת יום טוב, זו גם הסיבה למה התירו מתוך שהתיר הוצאה לצורך, היתיר נמי שלא לצורך. למה? זו גם אותה סיבה.
זה אפילו קשה, כי עכשיו אמרת שאפילו אכילה שלא לצורך, או מה שאין צורך לעשות מיום טוב אסור, ומצד שני, הוצאה מותרת אפילו שלא לצורך, אתה תופס שזה כמו פרדוקס. על זה עונים את התירוץ. זה היה מחמיר מאוד, זה היה מחמיר מאוד.
אומר הוא, שניהם יש אותה סיבה, שניהם זה לענין של שמחת יום טוב. אומר הוא, התלמוד עצמו לא התירו ההוצאה ביום טוב. אומר הוא, ואף על פי שכל ההוצאה היא מלאכה של… כל הוצאה היא אפשר לעשותם ערב יום טוב. היו יכולים לומר שכל מה שצריך להביא ולהכניס לבית, תכניס לפני יום טוב. אז היו יכולים עם החשבון הזה, לאסור בכלל הוצאה ביום טוב.
אומר הרמב״ם, כדי להרבות את שמחת יום טוב. למה? שיהיה מותר בהוצאה כן יהיה מותר. ממילא, מה שמחת יום טוב? ממילא, ויולך ויבא כל מה שירצה וישלים חפציו, יוכל לסיים ביום טוב, יוכל להביא מה שצריך, ויוכל לבצע את רצונותיו, את חפציו, ולא יהיה כמי שידיו אסורות, לא ירגיש, לא יהיה כמי שידיו קשורות שלא יכול לעשות כלום.
חלק משמחת יום טוב הוא שיהיה לו חופש ללכת, לבוא. טוב מאוד.
רואים ששבת היא קצת צרה. ידיו אסורות, ידיו אסורות. ידיו אסורות. ידיו אסורות צריך לעשות עירוב. הוצאה היא משהו שהחכמים מבינים שזה משהו לא טעים למעשה. שאם לאדם יש עירוב, היינו יכולים אם כך לומר שכן, יעשו עירוב, וזה יתיר. כן, לא מדברים… עירוב לא מתיר את כל העיר, עירוב יש אופנים שאכן.
השגת הראב״ד – טעם אחר להיתר הוצאה
דובר 1:
הראב״ד חולק על זה גם, נכון? הראב״ד אומר שזה לא לגבי ידיו אסורות, זה כי יש ענין חיובי ישיר לשלוח משלוח מנות איש לרעהו ביום טוב. זה כתוב שם בראש השנה, אך שלחו מנות שלחו מנות. כתוב במשנה בכל יום טוב במסכת ביצה, משלחין מנות. וזה כבוד היום, זה כבוד ששולחים ביום טוב.
כלומר לשאול, יכולת לשלוח את המתנה בערב יום טוב? לא, לא יכולתי, זה לא היה דבר של יום טוב. ביום טוב יכול לשלוח משלוח מנות. אז כל הסיבה למה מותרת הוצאה ביום טוב, אומר הרמב״ם, כדי שאוכל להביא משלוח מנות ביום טוב, וכן כל כיוצא בזה יש לנהוג. אני לא יודע איך מביאים משלוח מנות ביום טוב. כשהולכים לסעודה אצל מישהו מביאים איזה קוגל, אני לא יודע. טוב מאוד.
סיכום: שני טעמים מנוגדים לכאורה – ותירוצם
דובר 1:
אומר הרמב״ם, זו הסיבה למה התירו הוצאה, אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב, מלאכות אחרות, כלומר בהוצאה אמרו הכל, אפילו מה שהיינו יכולים להביא לפני יום טוב מותר להביא ביום טוב. אבל כל הוצאה יכולה בעצם. כן, אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב, הואיל ויש בהן עסק, מאחר שזה ענין שצריך להתאמץ בו, זה לא כמו ההוצאה שהיא מלאכה גרועה, זה עסק, הוא צריך להיות עסוק בזה, זה יקח אותו משמחת יום טוב, אין עושין אותן ביום טוב.
יש סדר, הרמב״ם אומר שניהם שמחת יום טוב, אבל הם דברים הפוכים. הוצאה רוצים שנוכל כן לעשות יותר, כי מאחר שזה לא טורח גדול, רוצה אדם לעשות כדי שלא יהיו ידיו אסורות. מה שאין כן דברים אחרים שזה עסק גדול, זה דבר קשה, רוצים שכבר יהיה עשוי. הדברים שאפשר לעשות לפני יום טוב, כי עשו לפני יום טוב.
מצד אחד הוצאה רוצים כן, טעים לעשות ביום טוב. מצד שני, זה לא קשה. מה היה קשה? היה עדיין עסק, אבל זה לא קשה, זה לא עובד, הסתכל מביאים. מסתדר מאוד שני הדברים. הכל, בקיצור, השורש של הכל הוא שמחת יום טוב. כן.
דיגרסיה: חילוק בין שבת ליום טוב בענין זה
דובר 1:
מעניין, שבת נראה גם יש ענין של כבוד שבת ועונג שבת, אבל אין את הדבר שלא ירגיש ידיו אסורות, הדברים, משהו אין. יכול להיות יש דברים שהם בעונג שבת. למדנו, למשל, שבת יש את הדבר כאילו כל מלאכתך עשויה, יום טוב לא, יום טוב יהיו עסוקים בהכנת אוכל וכו׳.
אבל כן יש דברים שראינו בהלכות שבת, זה משום צער שמותר, נכון? משום מצטער, מעגר, דברים של רפואה שעתידים לדבר. כן, ויכול להיות שהסיבה, אני אומר, אפשר לומר שכל הסיבה, כן, גם כן, אבל יכול להיות שהסיבה למה כל מצטער כל כך מתיר בשבת זה אכן לגבי עונג שבת, לא רק כי, לא ידיו אסורות, אבל באופן כללי עונג שבת.
אתה אומר כן כאן, כלומר, אפשר לומר טראמפ, כשיש צער, לא במקום צער לגזור רבנן. זה באופן כללי אמת אמיתית, אבל יכול להיות ששבת זה עוד יותר, כי שבת היא יום של עונג. זה לא רק במקום צער לגזור רבנן, אלא שבת, משום עונג שבת.
הלכה ד: דוגמאות למלאכות האסורות והמותרות ביום טוב
מלאכות אסורות – קציר עד ריקוד
דובר 1:
הרמב״ם מביא את דברי הגמרא דברים שלכאורה היינו צריכים להיות מותרים ביום טוב, כי הם בהלכות של אוכל נפש, אבל אסור לעשות אותם ביום טוב בכל מקרה.
כיצד? אין קוצרין, אסור לקצור פירות וכדומה, ולא דשין, אסור לדוש, זורה, בורר, טוחן, כל הדברים האלה שהם הכנת קמח, ולא מרקדין ביום טוב.
הלכות יום טוב: מלאכות המותרות לצורך אוכל נפש וגדריהן
כי כל הדברים האלה, אומר הרמב״ן, שכל אלו, כל הדברים האלה מקוצר עד מרקד וכיוצא בהן, אפשר לעשותן בערב ואין בהן הפסד ולא חסרון. הפרי לא יהיה פחות טוב כי הורדת אותו אתמול מהעץ, או כי עשית אתמול את הקמח. מדברים כאן על תבואה, כן, החיטה, וואטאבר.
מלאכות מותרות – לישה, אפיה, שחיטה
דובר 1:
אבל דברים אחרים שיש כן הבדל גדול אם עשינו אותם אתמול או היום, מותר כן. מדברים כאן הכל מדרבנן, כן? מדאורייתא מותר.
אבל מותר כן להיות לש ועופה, כלומר מהקמח והלאה, להכין את הלחם, מותר כן. כך גם אותו דבר עם שוחט, מותר לשחוט כדי שיהיה קצת יותר טרי הבשר.
אומר הרמב״ן למה? שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם. הלחם הטרי ישר מהתנור טוב יותר בטעם ממה שעשו אתמול. שאין לחם חם או תבשיל שבושל היום כלחם שנאפה מאתמול וכתבשיל שנתבשל מאתמול.
הלכות יום טוב: מלאכות המותרות לצורך אוכל נפש וגדריהן
הלכה ח: אופין ומבשלין ושוחטין ביום טוב — דברים שיש בהם חסרון טעם
דברי הרמב״ם:
“אבל לשין, ואופין, ושוחטין, ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש. וכן כל כיוצא באלו.”
פשט: ההבדל בין דברים שאפשר לעשותן מבערב
אותו דבר עם שוחט, מותר לשחוט כדי שיהיה קצת יותר טרי הבשר. אומר הרמב״ם, למה? “שאם עשה אלו מערב יום טוב יש בכך הפסד או חסרון טעם”. הלחם הטרי ישר מהתנור טוב יותר בטעם ממה שעשו אתמול. “שאין לחם חם או תבשיל שנתבשל היום כלחם שנאפה מאמש או כתבשיל שנתבשל מאמש”, זה טוב יותר. ואותו דבר, “ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש”, זה טוב יותר בטעם בשר טרי או לחם טרי שעשו היום. “וכן כל כיוצא באלו”, כל דבר שהטעם יהיה טוב יותר אם עושים אותו היום, יהיה מותר.
חידוש: הכלל הרחב של “וכן כל כיוצא באלו”
מה פירוש “וכן כל כיוצא באלו”? האם זה אומר שזה תלוי בנו, אנחנו יכולים בעצמנו להעריך. כלומר, אם אדם יודע כן, אמרתי קוצר, למשל דווקא תפוח, איני יודע, אבל נאמר תפוח או ענבים הוא כן יותר טרי כשהוא ממש מהעץ, אולי יהיה מותר כן לקצור. כאן הוא מדבר על המלאכה הארוכה מחיטה עד קמח, כי הוא אומר הרי, הוא נותן הרי את האפשרות של “מהיום”, מה שהוא מאוד… זה אפילו לקולא. זה אפילו לא הבדל גדול אם בישלו מאתמול והיום, זה הבדל קטן, אבל יש קצת חסרון טעם, מותר כבר. אז, הכי נמי, אולי כל דבר שיש בו חסרון טעם?
דוגמה: בשר טרי בימים קדומים
אני לא זוכר שאכלתי פעם בשר ששחטו היום, כי שלנו הכל בא מהמקפיא.
אבל לנו יש מקפיא. הרמב״ם מדבר הרי באופן שאין, ובעשרים וארבע שעות בשר יכול להיות לגמרי מקולקל. צריך לעשות ביום טוב מיוחד… לא, בימים קדומים היה או בשר שהמליחו, או ממש טרי. יומיים? מאתמול? זה לא מסוכן. זה תלוי מתי. רוב ימים טובים הם בקיץ. יום כמו היום, מאה מעלות, אם שוחטים בהמה, חוזרים שמונה שעות אחר כך, כבר הבשר…
דובר 2: חווית או שאתה מדמיין?
דובר 1: אתה מדמיין. בסדר. זה לא טועם כל כך טוב. הרמב״ם לא אומר שזה כבר מקולקל, הוא אומר שזה לא טועם כל כך טוב.
דובר 2: כן, זה אותו דבר.
הלכה ח (המשך): מכשירי אוכל נפש — שחיקת תבלין
דברי הרמב״ם:
“וכן, מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב – עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן”
פשט: מכשירים שיש בהם חסרון
אומר הרמב״ם, “וכן”, אותו דבר הוא, “מכשירי אוכל נפש”, לא האוכל עצמו, אלא דברים שצריך מכשירים. מכשירים פירושו דברים שעוזרים, כלים לאוכל נפש, “שיש בהם חסרון ונעשים בערב, עושין אותן ביום טוב, כגון”, אומר הרמב״ם, “שחיקת תבלין וכיוצא בהן”, לטחון תבלינים, איני יודע, נאמר לטחון פלפל לאוכל, שכשהוא טרי יותר זה טוב יותר, מותר כן.
חידוש: שחיקת תבלין לעומת טוחנין חיטים — אותה מלאכה, דין אחר
כלומר, אחרת מ, אף על פי ששחיקת תבלינים היא הרי אותו דבר כמו דש, “ולא טוחנין את החיטים”, לגבי חיטים נאמר שאסור לטחון. אותה מלאכה, טוחן, לגבי תבלינים, אמר הרמב״ם שזה לא איזו מלאכה, לא שכל טוחן אסרו, אלא טוחן יהיה תלוי. מה שהחיטה אין הבדל, אבל התבלינים יש כן הבדל, אז את הטוחן יהיה מותר לעשות, ואת הטוחן לא יהיה מותר לעשות. טוב מאוד.
דיון: השאלה של תולש — למה זה אסור?
המגיד משנה ומפרשים אחרים
לגבי השאלה של תולש שדיברנו, אני רואה דווקא שהוא מביא מהמגיד משנה ואחרים, שהם טוענים דווקא שזה אחרת. שקוצר, אם נופל דווקא כן כאן פירות שאינו מאכר וזה טרי, ירק שנעשה גם מהר מקולקל, אומרים הם שברוב… זה כן אסור. איני יודע מאיפה הם לקחו את זה, למה אפשר לאמר שענין הכאנמית מותר? וגם יש “וכן כל כיוצא באלו”. באופן שאינו טוב יותר, למה לא יכול להיות, למה צריך לעשות את ההבדל?
דיגרסיה: צריך להיות בעל תאווה לעשות את הכללים
בכל אופן, צריך להיות בעל תאווה לעשות את הכללים. תלמידי חכמים, צדיקים שלא מרגישים את ההבדל הגדול, צריך להיות פרי, צריך להיות מישהו שמעוניין. אבל אתה מרגיש את ההבדל בין פלפל שנטחן עכשיו לבין שנטחן אתמול? כן, בוודאי, מוכרים את הבאליס שיטחנו במקום. בוודאי זה טוב יותר. האם זה מספיק טוב יותר כדי לעבוד על זה? לעולם, זה תלוי בענין, אבל בוודאי זה טוב יותר.
קושיה: מאיפה לוקחים את ההבדל?
בכל מקרה, אני לא רואה, מבין אתה מה אני אומר? אני לא רואה מי אמר לו את הנושא של קוצרין. כתוב בקוצר, הוא מדבר באופן שאינו טוב יותר. מי אמר לו שתולש שהוא כן טוב יותר אסור? איני יודע מאיפה לקוח למפרשים, ה… ההבדלים. לא ברור לי.
משהו מעניין: יום טוב לעומת שבת — “חפציו”
זה מעניין שביום טוב מותר להתמסר. כאילו בשבת, הרמב״ם אמר קודם, “לעשות חפציו”. שבת זה “מעשות חפציך”. שבת כל חפציך כבר נעשו. יום טוב, לא, זה אחרת. זה יותר אחרת יום טוב משבת. שבת הרי כאילו “כל מלאכתך עשויה”. זה מעניין דווקא.
קושיית הראב״ד
בקיצור, לא ברור. המאירי, המפרשים האחרים, יש שכתוב איפשהו ברור ש״אין תולשין אפילו ירק”. כך מביא הוא את הראב״ד, אה, הראב״ד מיד כאן הולך ואומר. כן, שואל הראב״ד, “בכל אלו אין טעם, למה אין תולשין ירק ומלקטין פירות מאילן שריגין יותר?” והוא מביא שהירושלמי אמר, שזה רק בתולש.
אפשרויות של תירוצים
למה דווקא לא? אולי דווקא לא צריך להיות. נראה שזה מסוכם על הפוסקים, ואולי אפילו על הגמרא, שאסור לתלוש כל דבר ביום טוב, אפילו זה מעלה של אוכל נפש, זה דווקא קשה. אם הגדר הוא כל דבר שהוא קצת טוב יותר, צריך להיות קצת טוב יותר גם זה. אולי משהו דברים שהם בשדה? כלומר כל מה שאתה עושה בבית זה אחרת מדברים שאתה עושה בשדה?
דובר 2: נכון, אבל כל דבר יכול לחשוב שזה כמו שלא הולכים לשדות, זה יותר מדי, זה רחוק מדי, זה ללכת לחפש בשדות.
דובר 1: כן, הכל יכול להיות, והכל יכול גם להיות שלא להיכנס.
הלכה ט: אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול
מעבר להלכה הבאה
בסדר, הלאה קצת. נלמד עוד דבר שהחכמים אסרו, אף על פי שזה לכאורה מדרבנן, נכון? מסכימים שהדבר הבא הוא מדרבנן גם? כלומר, חוץ ממה שאסור לעשות דברים שאפשר לעשותן בערב, גם דבר שאין צריך להיום, אסור, כן?
דובר 2: לא. לכתחילה.
דברי הרמב״ם
דובר 1: כן, אומר הרמב״ם הלאה. הלאה, אין אופין ומבשלין ביום טוב, אומר הרמב״ם, שהתירו לבשל ולאפות ביום טוב, מלאכה שצורך נפש, שמותר רק לבשל ולאפות לאכול ביום טוב, אבל “אין מבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול”, לא התירו לבשל ולאפות ביום טוב את מה שהולכים לאכול בחול. “ולא התירה מלאכה שהיא לצורך אכילה”, מה שהתירו מלאכה לצורך אכילה, התירו רק “אלא כדי להנות בה ביום טוב”. ולא התירה פירושו התורה, התורה לא התירה.
מדרבנן או מדאורייתא?
כן, נראה מיד שזה איסור דרבנן לכאורה ברור. אבל מדרבנן, מאותה סיבה כמו דומה לדברים שאי אפשר, שלא יבלו כל יום טוב לאפות לכל השנה.
עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר — מותר
כן. אבל אומר הרמב״ם, זה לכתחילה, שאסור להתכוון לבשל לחול. אבל “עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר”, אם הכין כן, בישל או עשה פצירה או וואטאבר, כדי לאכול ביום טוב והותיר ונשאר, עם הלאכול בכלל, מותר לאכול את השיריים מזה בכלל בחול, כי עשה את זה לשבת, ונשאר, מותר.
דובר 2: ליום טוב, כן.
דובר 1: ליום טוב.
הלכה י: ממלא אשה כל קדרה — מרבה בשיעורים
הכלל: מותר למלא סיר שלם
וכאן אבל יש הבדלים בזה. אומר הרמב״ם כך, יש הרי תרם, יש הרי תרם, שאפילו חלק מהאוכל יהיה לחול, מותר. אומר הרמב״ם כך: כלומר, לא תחשוב שבגלל ההלכה שאמרתי עכשיו שאסור לבשל לחול, ממילא צריך לבשל בצמצום. רק כמה שצריך ליום טוב? לא, “ממלא אשה כל קדרה”, שמותר למלא את כל הסיר בבשר. “אף על פי שאינו צריך אלא חתיכה אחת”, אפילו הם רוצים רק קצת, מותר אבל למלא. הרמב״ם יסביר את הסיבה למה. לא ברור, נראה.
דוגמאות: קדרה, חבית, תנור
בסדר, אותו דבר. מותר למלא סיר שלם בבשר ולבשל בבת אחת, אפילו אם רק קצת מזה יאכלו בשבת. אותו דבר, “ממלא נחתום חבית של מים”. נחתום מותר למלא חבית של מים, פירושו סתם, איזה איסור יש למלא חבית של מים? הוא מבשל אותו, לא? הוא מבשל את המים. הוא מבשל, כן. “אף על פי שאינו צריך אלא קיתון אחד”. אפילו הוא צריך רק קצת, כן, מדברים כאן על מבשל. הוא הולך לעשות כאן, הוא צריך הרי רק אחד קטן, הוא יאמר שהוא מבשל כאן הרבה מים, הוא עושה מרק גדול. מוכן לכל החול? מותר כן. ואותו דבר, “ממלא אשה תנור פת”. אישה מותרת למלא תנור שלם מלא לחם. “אף על פי שאינו צריך אלא כיכר אחת”, אפילו צריך רק לחם אחד.
הטעם: שבזמן שהפת מרובה
אומר הרמב״ם, אני מתכוון הרי שבזמן עולים סתם על כל שלושת הדברים האלה, לא? “שבזמן שהפת מרובה” נאפית יפה. למה דווקא חושבת היא לעשות יותר ממה שהיא צריכה? זה אם חושבת היא לחול לא טוב, אבל אם חושבת היא… כמו שלמדנו בהלכות שבת, כן? מליחה היא איסור בפני עצמו, לא? אה, ממלח זה על העור, לא? על העור, אבל…
הלכות יום טוב: מרבה בשיעורים, ערמה, ואפיה לגוים
הלכה י: מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת
דובר 2: וואטאבר, שאלו את האופים איך זה נאפה טוב יותר. כן.
ועוד דוגמה, אני חושב שהרמב״ם לא אומר את זה כל כך ברור. בפסוק הוא נותן מילה את הסיבה, אבל הוא לא אומר את זה ברור. אותו דבר הוא “מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אף על פי שאין צריך אלא לחתיכה אחת”. אנחנו למדנו שמולח יכול להיות דומה למבשל, כך למדנו בהלכות שבת, כן?
דובר 1: מליחה היא איסור בפני עצמו, לא?
דובר 2: אה, מולח זה על העור, לא? על העור, אבל…
דובר 1: איזה איסור זה למלוח?
דובר 2: טרחה, אני יודע. מדברים על טרחה, כמו “ממלא כדי רבותיו וממלאם נחתום”. מותר לעשות טרחה, יותר טרחה ממה שצריך ליום טוב. “אף על פי שאין צריך אלא לחתיכה אחת, וכן כל כיוצא בזה”.
אז הרמב״ם אומר עכשיו ש… הוא שואל קושיה, בעצם האם מותר למלוח? זה הרי רק כמו שהיה יתר לאכול, רק על עור אתה צודק? רק על עור? סתם סיבה, אולי אתה צודק, מדברים סתם, זה טרחה, איני יודע.
דיון: אסור להכין מיום טוב לחול
דובר 2: הרמב״ם אומר כך, שאסור להכין מיום טוב לחול, אבל אחר כך הוא אומר הרבה הגבלות איך מותר כן. אם זה ממש הכנה לחול, אסור דווקא, אבל אם זה… מבשלים לשבת, ומבשלים כבר הרבה יותר, זה מותר כן.
ביום טוב, אבל יוצא חלק חדש של יום טוב, שאסור למלוח. ביום טוב יש היתר, זה אוכל נפש, אבל בשבת מותר למלוח דברים? הרמב״ם אמר לנו על צנונים, להמליח. צנונים מותר רק לפני האכילה, כן? זוכר אתה הלכה כזו בהלכות שבת?
דובר 1: על כובש? דבר כזה?
דובר 2: כן, אני זוכר, אבל ההוא היה יותר למה? גם על שזה טרחה? אולי זה בכלל דבר כזה.
דובר 1: או מעבד?
דובר 2: הוא אומר שכל דבר ששמים בצד להרבה זמן, נכון, זה משהו כזה. אני חושב שהיה שם מעבד, לא?
דובר 1: יכול להיות.
דובר 2: כן.
דובר 1: הלכות שבת? מתכוון… זוכר איפה?
דובר 2: אני חושב שזה יותר לסוף, לארבעה פרקים האחרונים. לפני סחיטה, נכון? כן. איפשהו כאן… איני יודע. “מותר למלוח ביצה”? זה כן נאמר שזה… בקיצור, זה כל הענינים של הכנת אכילה. אם לא נאמר בבשר, למלוח את הבשר, הוא לא הביא את הרמב״ם כאן, בפרק כ״ב בהלכות שבת. כן, זה ה… מעניין. זה איך שזה היה צריך לעמוד לכאורה.
מאוחר יותר בהלכות יום טוב אומר הרמב״ם סיבה אחרת למה מותר. שם כתוב שמותר להתעסק עם העור של הבהמה ששחטו ביום טוב, כדי שלא יימנעו אחר כך. כאן יכול גם להיות שאם יתנו לו רק לבשל את החתיכה האחת, הוא יימנע לעתיד משחיטת בהמה, כי הוא יוכל רק לבשל את החתיכה ליום טוב.
לא, הוא אומר, למה לא צריך את זה? אלה היתרים שונים של מרבה, אף על פי שאסור. בקיצור, זה הכל יוצא מהכלל מהאיסור של לעשות למחר. אף על פי שמותר רק לבשל להיום, אבל באופן כזה, או שזה בסיר אחד, או שזה מעשה אחד, או אפילו כשיש מעשים נוספים, אבל זה עושה טוב יותר את האיכות של זה להיום, ליום טוב אני מתכוון. כן.
הלכה יא: ונשאר התבשיל והפת — מותר לאכלו למחר
דובר 2: עכשיו, מה אם הוא עשה טעות, הוא בישל יותר מדי? אומר הרמב״ם כך: “מבשל לו או אופה ביום טוב כדי לאכול בו ביום”, מישהו מבשל או אופה ביום טוב לאכול ביום טוב, או שהוא הזמין אורחים והוא בישל עבורם, ולבסוף האורחים לא באו, ונשאר הכל. “ונשאר התבשיל והפת”, לא שנשאר קצת, קצת הוא כבר אמר שמותר. אפילו כל הדבר נשאר, “הרי זה מותר לאכלו למחר”. מותר לאכול אותו אחרי יום טוב, בחול ביום חול.
אבל עיקר ההלכה היא לכאורה לחלק הבא. הוא רוצה לבכות, הוא רוצה לבכות. כשהוא אמר שאסור, אומר הוא שאסור לאכול? הוא לא אמר שאסור לאכול? לא, נלמד עכשיו. נלמד עכשיו.
שהחמירו במערים יותר מן המזיד
דובר 2: אבל אסור לעשות ערמה ו, איני יודע, למשל, לא באמת להזמין אורחים ולבשל לחול, באומרו שהוא מבשל, אולי יבואו אורחים. אבל הוא כן עשה ערמה והוא בישל לחול. זה רק נראה כאילו הוא מבשל לשבת. “הרי זה אסור” מהאוכל. ליום טוב, אמרתי את המילה שבת, אני מתכוון יום טוב.
במערים, אם היה מערים והכין לחול, כשזה כלומר בערמה, זה אסור. למי הוא אמר את השקר אני אף פעם לא מבין? להם? להם? לאיש, ל… נבשל, הוא אמר לעצמו. נבשל לאורחים. אה, אילו אורחים? אה, שכחתי, הם לא באים דווקא. אז זה אסור. “הרי זה אסור”, האוכל נעשה אסור. לא יהיה מותר לאכול. אפילו בחול אחר יום טוב.
הלכות יום טוב: איסור הכנה לגוי, שותפות עם גוי, והיתר בני החיל
יהודי ששכח לעשות עירוב תבשילין. הרי אפשר לבשל בשבת לצורך יום טוב, צריך לעשות עירוב תבשילין, נלמד מיד, מותר אחר התחלה, שכח. נפל לי רעיון, אבשל עכשיו בשביל האורחים. לא לא לא, אז לא תעשה.
למה? אומר הרמב״ם, למה זה אסור? הרי לא נאמר שמה שמבשלים ביום טוב לחול אסור, כמו בשבת, אם מכין דבר בשבת אסור בכדי שיעשה. גם לא נאמר ביום טוב. אבל לא רק בכדי שיעשה, אלא בכלל אסור. למה? תמיד אסור.
אומר הרמב״ם, “שהחמירו במערים יותר מן המזיד”. מי שמבשל במזיד לחול לא אומרים שזה נעשה אסור. אבל מי שמתחכם ומעמיד עצמו כעבד איש מצליח, משחק את המערכת, החמירו עוד יותר במערים יותר מן המזיד, והוא לא יוכל ליהנות. זה לכאורה כדי שלא יערים, זה הדבר. אם זה יעזור, כל אחד יערים. לא, להערים? זה אסור.
עכשיו אם באמת צריך להביא אורחים שיאכלו, ולא שזה ילך לאיבוד. זה לא עוזר, מה כבר מאוחר מדי? אז עכשיו, מה ההלכה? האורחים חייבים לבוא ביום טוב. הבה נבין, מחר לא עוזר שום אורח. אם יבואו אורחים למחרת, השאלה היא האם עשו משהו לא… צריך לחשוב. שהחמירו במערים יותר מן המזיד. מערים הוא הגרוע ביותר כאן.
לעתים קרובות יש דברים שמותר להערים. האם אני יכול להבין כאן? ביום טוב עצמו יש מתי שמותר להערים, כן. בסדר. עוד הלכה אחת נלמד.
הלכה יב: בהמה מסוכנת — ערמה משום הפסד
דובר_2: אומר הרמב״ם הלאה: מי שהיתה לו בהמה מסוכנת, אם למישהו יש בהמה שהיא מסוכנת, הבהמה עומדת למות, והוא לא רוצה לאכול אותה. אם ישאיר אותה עד אחרי יום טוב, תהיה הבהמה טריפה, היא תמות. נבילה, כן. אז הוא רוצה לשחוט מהר. אבל אנחנו יודעים שהוא שוחט כי הוא רוצה להציל את כספו, לא כי הוא צריך את הבהמה ביום טוב.
לא ישחטנה ביום טוב, אומר הרמב״ם, לא ישחט אותה ביום טוב. אלא אם כן יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום. רק אם יש מספיק זמן שיוכל עדיין לאכול מזה, הוא צריך עוד לשחוט ולנקות ולצלות הכל. אומר הוא, עוד השעות היפות ביום טוב ובשבת מותר לו לשחוט, כי באמת אפילו רק כזית.
כלומר, יכול להיות שבמובן מסוים זו כן ערמה, הוא לא באמת צריך את הבהמה. כמו להרבות, למדתי קודם שמותר להרבות. אלמד אחר כך, אי אפשר הכזית בלא שחיטה. וצלייה, אגב, היא הדרך המהירה ביותר, כי אפילו לא צריך למלוח, לתת צלייה, והכי מהר. אה, מחושב, לא צריך למלוח, וזה לא לוקח כל כך הרבה זמן לצלות.
אבל אם אין מספיק זמן, אסור. למה? כדי שלא ישחוט ביום טוב אשר יאכל בחול. הרי אסור לשחוט להכין לחול. כלומר, אסור לחסוך כסף, ואסור לעשות מלאכות יום טוב, אלא כדי ליהנות ביום טוב.
ממילא, אם עדיין יש מספיק זמן שיוכל ליהנות ביום טוב, מותר לו, והוא באמת… הוא לא אומר שהוא חייב לאכול, אבל אולי זה מה שהוא מתכוון. היה לו כנראה אוכל. הוא לא אומר אלא אם כן הוא עושה זאת כדי לאכול, אלא אם כן יודע שיכול. נראה שכאן כן מותרת ערמה. דין של זמן, כך משמע.
חילוק בין ערמה אצל מערים וערמה אצל מסוכנת
דובר_2: כאן נראה שהתירו כן ערמה. האם זה שייך? אם הערמה היא ערמה טובה, האם זה שייך? אין מספיק זמן, הערמה מזויפת. אף אחד לא יהיה מקווה לערמה. אבל אם עדיין יש זמן, זו ערמה טובה. הוא עושה זאת באמת מחמת דאגה מהפסד כסף. אבל את הערמה מותר לעשות.
אז משום הפסד, הפסד הוזכר למטה, כל זמן שהוא יכול, הוא לא חייב למעשה לאכול את הכזית, כי הוא בכלל יבשל, הוא לא רוצה לעשות צלייה עכשיו, הוא רוצה להשתמש בזה אחר כך לסעודה מחר, אין הבדל. זה עדיין מותר.
זה שונה ממה שאמרנו קודם שמותר למלא את הסיר. שם דיברנו כשהוא באמת הולך לאכול. זו ערמה חלשה יותר. כאן זו ערמה גדולה יותר, אבל כאן התירו משום הפסד. נכון. בסדר.
מעבר: עבור מי מותר לבשל?
דובר_2: הלכה י״ג. הלכה י״ג. הלכה סוף. והנה. ולמדו עד עכשיו את כל הדברים מתי מותר בעצם לבשל, מותר לי אוכל נפש, אבל יש יוצאים מן הכלל שונים. למדנו יוצא מן הכלל אחד על לבשל דבר שאפשר לעשות מערב, שהרבנים אסרו. עוד יוצא מן הכלל למדו על מחר, לבשל למחר. יום טוב לא נעשה להכין למחר.
עכשיו אפשר ללמוד עוד יוצא מן הכלל עבור מי? עבור מי? מהיהודים, לא מבעלי חיים או אנשים אחרים שנמצאים אצל היהודים.
הלכה יג: אין מבשלים ביום טוב כדי להאכיל גוים וכלבים
דובר_2: אין הגבלה רק למשל האדם עם ביתו, אלא לבני ביתו. אפשר לקרוא אורחים, ואפשר ליהודים אחרים. אבל לאחרים שאין לך שום… בסדר, הוא לא מזכיר כלום על בעל חי שמזונותיו עליך. הבה נראה.
בסדר, אין מבשלים ביום טוב כדי להאכיל גוים וכלבים. אסור לעשות מלאכות ביום טוב לתת לאכול את האוכל לגויים או לכלבים. שנאמר, לומדים זאת מפסוק, “הוא לבדו יעשה לכם”. כתוב שם בפסוק “אשר יאכל לכל נפש”, מה שצריך לאכול לכל נפש, “הוא לבדו יעשה לכם”. המילה “לכל נפש” אפשר היה לחשוב שזה מתכוון להכל, אבל “לכם” דווקא, “לכם ולא לגוים, לכם ולא לכלבים”.
הזמנת גוי בשבת וביום טוב
דובר_2: לפיכך יוצא מזה חומרא כזו. מזמנים את הגוי בשבת. בשבת מותר להזמין גוי שיבוא לאכול עם היהודי בשבת. כן, זה דבר יפה. כן, יש דבר כזה, גם בני נח נהרגים על השם. יש דבר כזה כמו גוי שרוצה להסתובב בין יהודים, מותר להזמין אותו בשבת,
הלכות יום טוב: איסור הכנה לגוי, שותפות עם גוי, והיתר בני החיל
הלכה יג: איסור הכנה לגוי ביום טוב
גזירה שמא ירבה בשבילו
דובר 1: אבל מה שונה ביום טוב? אסור להכין ביום טוב. גזירה שמא ירבה בשבילו. יש גזירה שאם יזמין, אפילו אם כבר בישל ליום טוב, אסור להזמין אותו.
דובר 2: זה אמרת. מה כתוב הוא שבדרך כלל ביום טוב מבשלים.
דובר 1: אה, בדרך כלל ביום טוב מבשלים. לא, אבל המילה “גזירה” למדת. גזירה פירושה, אפילו אתה אומר, “אני לא נותן לו יותר, אני מבשל בכל מקרה רק בשבילי, בשביל האנשים שלי, יש מספיק ועוד,” אתה אומר, “לא, הוא יודע שהוא לא צריך לבשל ישירות בשביל הגוי.”
ביאור הגזירה: ריבוי בשבילו דווקא
המפרשים למדו קודם שריבוי בשיעורים אולי מותר, ומלאה אישה, כלומר באופנים האלה, אבל מדברים על אופן שיהיה מבושל ישירות בשבילו. ואפילו, נראה שריבוי בשבילו לגוי יהיה אסור, כך נראה כאן.
הלשון היא “גזירה שמא ירבה בשבילו”, הוא יבשל יותר בשבילו. זה אומר שהוא יעשה דבר שלם… דבר שלם בשבילו. כלומר הוא ימלא שוב את הסיר, לא כמו מילוי הסיר שמותר בכל מקרה. גזירה שמא ירבה בשבילו, שהוא יטרח גם ויעשה מלאכות בשביל הגוי.
חילוק בין להזמין לבא מאליו
זהו, האיסור הוא רק להזמין אותו. אבל אין איסור שצריך לגרש את הגוי. אפילו אם בא הגוי מאליו, כלומר, כי כשאתה מזמין אותו, אז אתה מתחשב איתו ואתה הולך לבשל לו. אבל כאן הוא בא מעצמו.
הפשט הוא, בכל מקרה, זה לא הפתעה, אתה לא הולך עכשיו להתחיל להכין אוכל ולבשל לו. אז אוכלים מה שהן אוכלים, הגוי רשאי לאכול ממה שהיהודי אוכל, למה? שכבר הכינו, כי כבר הכינו את האוכל, כלומר אין עכשיו חשש, כי האוכל כבר מוכן.
דיגרסיה: המנהג להזמין את ראש הממשלה לסדר
דובר 2: כלב לא מזמינים, כלב בא מעצמו לרוץ. אבל אסור לבשל בשביל הגוי. על כלב אין את הגזירה.
דובר 1: יש דווקא, בגלל זה, נזכרתי כי אמרת שאפילו בישלו ליום טוב, היה דווקא מנהג ישן אצל יהודים להזמין את ראש הממשלה, ראש העיר, מושל העיר, היו מזמינים לסדר תמיד. כך היה מקובל.
דובר 2: כך? לסדר דווקא?
דובר 1: כן. ראיתי שרבי חיים זוננפלד מדבר על המנהג הזה. כן, סדר הוא הסעודה הגדולה ביותר שיהודי עושה בשנה. אני לא יודע אם הוא הזמין רק אצל שולחן ערוך, אני לא יודע איך זה עובד בדיוק. אבל הוא היה מזמין כדי, אתה יודע, צריך לקרב את הגויים, ולחנך קצת שלא יהרגו את היהודים השנה, אתה יודע, שיראה שלא אוכלים באמת את הדם הנוצרי, אני יודע.
בקיצור, רבי חיים זוננפלד אמר שהוא סובר שאפשר להסביר זאת, כי סדר בדרך כלל לא מבשלים בלילה, הרי מבשלים את הסדר מבעוד יום. אז באותו זמן אין את החשש שמא ירבה בשבילו, כי כבר אפו הכל ליום טוב.
דובר 2: כן, רואים גם בגמרא, אנטונינוס עם רבי, נראה שרבי הזמין את אנטונינוס לאכול, והוא שאל על התבלין של שבת. לא רצו את האיסור, אבל רואים את הענין של להזמין גוי לפעמים לאכול.
הלכה יד: שותפות ישראל וגוי
בהמה של חציו גוי וחציו ישראל
דובר 1: טוב מאוד. עכשיו, מהאיסור של לבשל בשביל גוי, יוצאת שאלה מעניינת. מה קורה? בהמה, אדם יש לו בהמה שהוא שותף עם הגוי בבהמה, של חציו של גוי ושל חציו של ישראל. אולי אדם היה חושב, שאולי לא צריך לעשות, כי כשהוא הולך לשחוט את הבהמה, אוטומטית הוא גם מכין בשביל הגוי.
אומר אבל הרמב״ם, לא, מותר לשחטיו ביום טוב, מותר כן לשחוט ביום טוב. למה? שאי אפשר לאכול ממנו כזית בלא שחיטה. זה מעשה שחיטה אחד. הרי אי אפשר לשחוט חצי בהמה, שחיטה היא מעשה אחד של חיתוך, עשיית מעשה השחיטה. אז כשהוא עושה את השחיטה בשביל היהודי, זה שחלק הבהמה של הגוי נעשה גם עכשיו מוכן, בא עם זה. יש מעשה שחיטה אחד שמאפשר לאכול הכל. לא שייך לומר, כלומר, את שאר ההכנה של הבשר באמת שימלח רק את חצי הבהמה ויכין, אבל שחיטה לא שייך.
עיסה של חציו גוי וחציו ישראל
דובר 2: אה, כי עיסה שונה אבל בצק.
דובר 1: עיסה של חציו של גוי וחציו של ישראל הוא לא יכול לאפות את כל העיסה. אסור להבעיר אש, אם לא שיכול לחלק העיסה, אם יכול לחלק את הבצק, שיחלק, והוא יאפה רק את החלק ששייך ליהודי.
דובר 2: אהא, בסדר.
הלכה יד (המשך): בני החיל
המציאות: חיילים שמביאים קמח
דובר 1: נלך עכשיו ללמוד משהו קולא מעניינת בהלכה שאסור לאפות בשביל גוי. יש אופן, הבה נלמד.
דובר 2: כן.
דובר 1: מעניין, העיסה, לכאורה, אם למשל הוא חושש שהעיסה תהיה קלויה, החלק של הגוי, בסדר, זה היה לנו קודם, כשהוא רוצה בהמה מסוכנת, בסדר, לא מזכירים זאת כאן בדיוק מה.
דובר 2: אני לא יודע מה זה אומר עיסה, זה לא אומר שום עיסה ש, כן, מדברים כשזה כבר בצק לכאורה.
דובר 1: כן, אני מבין, אני שואל אותך, זה לא אומר לא, כי אני אומר, איך קרה שזה נעשה בצק?
דובר 2: קנו בצק, עשו בצק. יהודי וגוי במאפייה שלי בשותפות.
דובר 1: אני לא יודע בדיוק מה המעשה.
דובר 2: כן, בסדר, הלאה.
דובר 1: נלך עכשיו ללמוד הלכה מעניינת כזו. בני החיל, באה קבוצה של חיילים, הלשון בני החיל מעניינת. אולי בני החיל פירושו כמו הצעירים, הקנטוניסטים הגדולים היו החיילים הצעירים שמאמנים אותם, והם באים לעיר. כבר היו דברים כאלה שבאים אנשי צבא לעיר. ואז, הם גורמים לציבור לאפות בשבילם. הם מביאים איתם את האוכל שלהם, אבל הם צריכים שהאנשים המקומיים יאפו זאת בשבילם.
דובר 2: מה נופל לך שהם מביאים את האוכל שלהם?
דובר 1: אני אומר לא, נתנו קמח לישראל. הם מביאים, יש להם קמח, והם נתנו אותו ליהודים לאפות.
דובר 2: כן, זה שלהם.
דובר 1: זה של הגוי, זה שייך לצבא, יש להם שקים עם קמח, צריך אבל לאפות, צריך לעשות כמה עיסה ולאפות. זה מוטל על היהודים, שהיהודי יאפה בשביל הגויים, בשביל החיילים. אז עכשיו השאלה, איך מותר לעשות זאת? עובדים בשביל גוי.
ההיתר: כל פת ופת ראוי לתינוק
אבל כאן יש קולא שמותר כן לאפות באופן מסוים. אומר הוא הלכה כך: אם כשנותנים פת לתינוק אין מקפידים, אם הם נותנים את הקמח, וזה בסדר שבעל הבית, האדם שאליו מביאים זאת, ייקח מזה קצת לילד, הרי פשוט שליהודי יש בזה איזו זכות. אז אז מותר לאפות להם ביום טוב, אז מותר כן לאפות ביום טוב. למה? שכל פת ופת ראוי לתינוק. מאחר וקצת מהלחם אפשר לקחת, אומרים על כל לחם שאולי הלחם הזה הוא משהו שראוי ליהודי.
קושיא: סתירה לגזירה שמא ירבה בשבילו
זה מעניין, כי זה ממש הפוך ממה שלמדנו האיסור הוא אם לא יוכל לחלוק הבצק. נראה שזו קולא, כי זה משום איבה, זה משום… לא היתה ברירה גדולה כאן, הרי זה חיילים.
דובר 2: מה אתה מתכוון? הרי עשיתי את ההיתר. הרי הצבתי את ההלכה של האיבה.
דובר 1: אני מתכוון שזו איבה שמוצדקת. זה עוד יותר גרוע מחצי לגוי חצי לישראל. זה היה לגמרי. רק שליהודי יש בזה איזו זכות, זכות פוטנציאלית.
אז הקושיא שכולם שואלים היא, למדנו קודם, שההיתר לא עובד. כלומר, אי אפשר לומר אני אופה הרבה, זה הרי נאמר שמא ירבה בשבילו. כלומר, כל פעם שמישהו אופה בשביל גוי יאמר, הגוי מפריע… הבה נחשוב כך, מזמינים גוי לסעודה, משהו יפריע. בשביל הגוי, אני נותן חתיכה מהמנה שלו, נותן אני לילד שלי. הוא בטוח לא יפריע לו, זה לא הולך להפריע לו, זה אצלו באוכל, זה לא יכול להפריע לו. ההיתר לא עוזר, אומר הוא, אתה אופה בשבילו.
תירוץ: בשעת הדחק וכלל כל התורה כולה
ונראה הפשטות, התירוץ הוא שאתה אומר שזה בשעת הדחק, כי לא היתה עצה, הצבא כפה עליו. אמרו, בסדר, באופן כזה, מותר. אבל לא סתם, אלא הם עשו זאת עם סוג של, לא סתם אמרו לא שום איבה מותר, אלא הם עשו זאת עם הסבר כזה שזה אומר חתיכת לחם של יהודי, כי כל פת ופת ראוי לתינוק, זה כזה…
בקיצור, הכל נכנס לכלל שלי של כל התורה כולה, כך איסור דרבנן, אם זה מפריע ליהודי מותר, צריך רק לעשות איזה חילוק. אם תמצא מקום שלא מתאים לכלל שלי, זה לוקח את כל הכלל שלי.
דיון: ביאור “כל פת ופת ראוי לתינוק”
דובר 2: מה אתה מתרגם כל פת ופת ראוי לתינוק? זה הרי, כי אופים לחם יהודי, רק חתיכה קטנה אפשר לקחת בשביל הילד.
דובר 1: כן, אתה צודק, זה עכשיו מצב רחב. זה עכשיו מצב רחב, זו קושיא טובה. אי אפשר לתת, אלף פעמים אי אפשר לתת את כל המצב הרחב, אבל כל פעם שאופים חתיכת לחם, החתיכה בשביל יהודי, אולי, זה כאילו למדנות כזו. אומרים, החתיכה הזו יכולה ללכת, החתיכה הזו, החתיכה הזו…
דובר 2: אה, דווקא, מכל החתיכות הרי לא כולן יכולות ללכת.
דובר 1: אבל הכי נמי, זו קולא, נראה חידוש של קולא.
דיון: ביאור “אם כשנותנים פת אינו מקפיד”
דובר 2: אבל כתוב כאן רק “אם כשנותן פת אינו מקפיד”?
דובר 1: לא, מעניין. אם הם יהיו מקפידים, אין. אני מתאר לעצמי שכאן, כשמדברים כשאין ממש חשש של איבה, אז אולי…
דובר 2: איבה, אני לא יודע מה זה אומר.
תרגום לעברית
דובר 1: אבל אם יש חשש סכנה, אני יודע שיש חשש שהיהודי יהיה עכשיו בצרה, אולי אז היו מתירים? אני מתאר לעצמי שאדרבה, במקום חשש סכנה, במקום חשש צער. אני מתכוון שכאן כשאין ממש… זה רק מאוד נוח ליהודי כאן לומר. אני מתכוון שסתם ה״אם” הוא כך תמיד.
דובר 2: אתה צודק שאתה מדבר תיאורטית, מה הוא יודע? בוא נהיה ריאליים, אתה אופה אצלך בבית, אתה לא תיקח עד קצת?
דובר 1: כך הוא מתכוון. אני מתכוון לומר “אם”, אם זה לא המקרה, אז בוודאי שוקלים, כי אתה מדבר ממש מרשעות החיילים, אתה מפחד מהם. אם הם חיילים טובים, אז זה ההסבר.
דובר 2: אתה מתכוון שפיקוח נפש הוא סוג כזה של דבר? אפילו פיקוח נפש רחוק יותר, כמו משום איבה, שתמיד יש חשש רחוק כזה של פיקוח נפש.
דובר 1: אוקיי, יכול להיות. אבל אני מתכוון שה״אם”, אני מתאר לך שאין כאן מציאות שאין “אם”, כי אי אפשר, כמו שאתה אומר, חוץ מאיזה נאצי ממש, אז בוודאי מותר כי אסור לתת לאכול לאף אחד, ושכולם יגנבו לי איזה חתיכה.
בקיצור, הוא לא מדבר על זה. הרבה מה״אם׳ים”, צריך להבין, זה מעניין, לא כתוב ב, אני רוצה להעיר, כשסידרתי כך את הסדר שמתי לב לדיוק קצת.
דיוק ב״אם” — תיאור רגיל
הרבה הלכות, אם כתוב שני “אם׳ים”, אם זה כך, ההלכה כך, אם ההלכה כך, ההלכה כך. אבל כאן אתה רואה הרבה הלכות, כתוב רק “אם” אחד, ההלכה, ההלכה הבאה גם כן. נראה שזה מתכוון לומר שזה התיאור הרגיל, ומחפשים את ההיתר כאن. רואים שמחפשים את ההיתר. הרבה הלכות, ההיתר בא תמיד עם “אם”, ולא סתם מתיר, זה בא עם היתר עצום. אבל זה לא פשט שאם לא, אם לא יצטרכו למצוא היתר אחר. כך אני מתכוון.
יכול להיות גם בני החיל, התמונה נותנת קצת שזה פחות מסוכן, שזה לא ממש מסוכן. זה לא בני חיל, אלא אלה מבוגרים גדולים, אז אתה עושה את זה כי אין לך ברירה.
דובר 2: אני לא מסכים עם הדיוק. אם אני זוכר זה מעשה בגמרא פשוט, כך מעשה של עולם, ובאים הגויים ומתירים היו בשביל זה.
דובר 1: כן. אוקיי.
הלכה יד (המשך): עיסת הכלבים
דובר 1: הלאה, הוא אומר את החלק הבא, “עיסת הכלבים” — בצק שעושים לכלבים. הרי למדנו שאסור להכין אוכל “לא לחם ולא לגוים ולא לכלבים”. אבל גם כאן יש בזה…
הלכות יום טוב: עיסת הכלבים, הואיל, רחיצה וסיכה
הלכה: עיסת הכלבים
דובר 1: זה לא בני חיל, אלא אלה מבוגרים גדולים, אז אתה עושה את זה כי אין לך ברירה.
דובר 2: אני לא מסכים איתך. אני זוכר שזה מעשה בגמרא פשוט, כך מעשיות של עולם באו הגויים ומתירים היו בשביל זה.
דובר 1: כן. אוקיי.
הלאה, אומר החלק הבא כך: עיסת הכלבים. בצק שעושים לכלבים. למדתי שאסור להכין אוכל ללחם ולא לגוי ולא לכלבים. אבל גם כאן יש בזה היתר, בזמן שהרועים אוכלים ממנה.
כלבים, בחז״ל לא היה חיה לפנק, לשבת על הספה עם הכלב. השתמשו בהם כמו בחקלאות, השתמשו בהם לשמור על העיזים וכדומה. זה אומר, הרועה לוקח כלבים והוא יוצא איתם לרעות. וכשהוא נעשה רעב, הוא גם אוכל קצת מעיסת הכלבים.
דובר 2: כן, הרועים מתכוונים סתם רועים יהודים.
דובר 1: בזמן שהרועים אוכלים ממנה, כן, זה חייב להיות רועים יהודים.
דובר 2: כן, סתם שכיר.
דובר 1: אבל המילה היא עכשיו לגבי הכלבים. לא היו מותרים לאפות לכלבים. אבל מאחר שזה הסדר שגם האנשים אוכלים מזה קצת, נפש ביום טוב מותר לאפות את זה ביום טוב.
קושיה: ריבוי בשיעורים
אין כאן איסור ריבוי, הוא עושה יותר ממה שצריך לרועים. אולי אותו היתר, כי כל חתיכה יכולה להיות ראויה. הוא שואל את הקושיה כאן, המגיד משנה שואל אותו, הוא שואל את הקושיה, מה זה לא הכל, אבל אני מתכוון שזה התשובה שלו על הקודם. שעל כל חתיכה יכול להיות…
דובר 2: מאוד טוב.
דובר 1: אז אומר הרמב״ם הלאה.
הלכה: מבשל ביום טוב לגוים / לבהמה / הניחה לחול — היסוד של “הואיל”
אוקיי, עכשיו הרמב״ם צריך לדעת, האיסור של בישול, או ניחא לחול או הניחה לחול, זה אומר שני הדברים. קודם דיברנו בנושא של שאפשר לעשותם מערב, כתוב בפירוש שזה מדרבנן. שני הדברים האחרונים, לא כתוב בפירוש, כתוב עכשיו בפירוש שזה מדרבנן.
הרמב״ם מבשל ביום טוב לגויים עובר בהמה עובר הניחה לחול, מי שכן בישל באחד מהאופנים שאסור, לגויים ולבהמה, או להשאיר לאחר כך, מי שלא יכול מקבל אינו מלקות. למה? “שאילו באו לו אורחים היה עושה תבשיל הראוי להם”. אם היו כן באים אורחים, היה זה כן ראוי להם, אז זה לא ממש שזה בכלל לא אוכל נפש לאדם.
ביאור: הכלל של “הואיל”
הנה כאן ה״הואיל”. בישיבות ההונגריות יודעים מהסוגיא של “הואיל”, “הואיל” כמו “אילו” בארמית, אבל זה מתכוון בסך הכל כולו שאתה לא יכול לעולם לומר בבירור שאתה לא אופה ליהודי, כי יכולים לבוא אורחים.
כאן נראה שעצם האיסור הוא כן דאורייתא, אלא שיש את התירוץ. אני מתכוון שהתירוץ, צריך באמת להבין את הלמדות, אולי התירוץ עושה כמו שראינו אצל בני החיל. לא כתוב ברמב״ם, מביאים שאחרים אומרים כן, לא כתוב ברמב״ם שצריך למעשה לתת לתינוק. יכול להיות שזה שבשעה שאתה מבשל לא ברור שזה לא להיום ולא ליהודי, עושה את זה שזה עדיין בגדר אוכל נפש.
דובר 2: נכון, יכול להיות, כי זה באמת, הואיל הוא תמיד, זה אמת, זה לא רק הסברא שלי, זה אמת שהוא מבשל ביום טוב והוא יהיה לו ביום טוב גם כן. דווקא, הוא לא יודע מזה, הוא לא יודע שיבואו אורחים, ולמעשה לא באו אורחים.
דיון: דאורייתא או דרבנן?
דובר 1: ובהלכות הקודמות ראינו כבר גם כן לכאורה שזה לא דאורייתא. זה שאפשר להרבות, או אם אפשר עוד בהמה מסוכנת, נראה שזה לא דאורייתא. יכול להיות שהלוקה כאן בכלל מה שהרמב״ם אומר, הוא מתכוון לומר שגם לא מקבלים מכות דרבנן, מכת מרדות.
דובר 2: הוא אומר, אה, מעניין. אבל למה צריך לקבל מכות דרבנן אם זה ממש איסור דרבנן?
דובר 1: אומר הוא, “שאילו באו לו אורחים” עוזר על זה. אולי זה עוזר על זה גם, על דרבנן הוא מתכוון לומר.
הלכה: בישל לנפשו והותיר
אומר הרמב״ם הלאה, “בישל לנפשו והותיר”, אם אדם בישל לעצמו או לאנשים, אוכל נפש, והותיר, ונשאר, אז כן, “מותר להאכיל ממנו לגוים ולבהמה”, כמו שמותר להשאיר לאחר יום טוב, מותר גם לתת לגויים ולבהמה.
דובר 2: אוי, אסור להשאיר, “אסור לעצמו”, הם למדו את אותו הדבר.
דובר 1: אסור לכתחילה, אבל החידוש הוא שזה לא נעשה אסור. הדרך היחידה שזה נעשה אסור בעבירה היא בהערמה, שמישהו אומר שהוא אופה לעצמו ולמעשה הוא מתכוון לגויים, לכלבים מחר. אני לא יודע, לאפות לכלבים לא כתוב, אבל למחר.
הלכה: רחיצה וסיכה — דבר השוה לכל נפש
עד כאן למדנו על אכילה. זאת אומרת, אוכל נפש עד עכשיו למדנו זה אומר אכילה. עכשיו אפשר ללמוד שבאמת אוכל נפש לא מתכוון דווקא לאכילה, יש עוד דברים.
זה מאוד מעניין, כי זה מחובר, באנו עכשיו מהלכות שביתת עשור, שגם שם כתוב שעינוי הוא לא דווקא אכילה שתייה, יש עוד דברים, רחיצה וסיכה. אני מתכוון למילים המוכרות מזה הוא דבר השווה לכל נפש. שכל דבר שאדם צריך, מלבד אכילה ושתייה, יש עוד דברים שאדם צריך, לטפל בגוף, זה גם מותר ביום טוב.
דברי הרמב״ם
רחיצה וסיכה, אומר הרמב״ם, רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה. להתרחץ ולהסתכך הוא אותו גדר כמו אכילה ושתייה, זה גם טיפול בגוף. תראה מה הוא אומר. ועושה נושא ויאמרו יום טוב, אומר הרמב״ם, שנאמר אשר יאכל לכל נפש, המילה לכל היא אולי מיותרת, לכל שבצורך הגוף, כל מה שצריך לנפש. נפש כאן מתכוון לגוף, כל מה שצריך לגוף.
דיון: מה מתכוון “נפש”?
דובר 2: כן, נפש בכלל בתורה מתכוון לגוף, לא לנשמה. דמי הנפש, כן.
דובר 1: ואני מתכוון, אפשר לומר חיות הגוף, לא גוף מת נקרא אולי לא נפש.
דובר 2: רגע, למעשה, גוף מת הוא גם נפש, נכון? כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות, מפרש הפסוק בפרשת חוקת, שמת נקרא גם נפש. כן? לומדים מזה שדם שאין נפש יצאה בו, שיהיה רביעית, מה שלא יהיה.
דובר 1: אבל פשוט פשט אני מתכוון כתוב, כן, צריך לבדוק את הפסוק, אבל נשמע לי שפסוק שנפש אומר אפילו אדם מת. אז, מעניין, על פי תורה נפש מתרגם גוף.
דובר 2: איך אומרים על הכל על הגוף? אולי רוח? נשמה?
דובר 1: נשמה? נפש חיה?
דובר 2: אני יודע. אה, נפש חיה מתכוון בוודאי לחי…
דובר 1: מעניין. אוקיי.
תרגום הרמב״ם של “יאכל”
על כל פנים, נראה אבל שהרמב״ם מתרגם כאן גם את המילה יאכל, שיש כאן ולכל יאכל, יאכל לכל. שרחיצה וסיכה הם גם סוג של אכילה, זה צורך הגוף, זה הנאת הגוף.
אז, מה הוא מתכוון לומר? זה שמותר להתרחץ הוא פשוט, כי בשבת אסור לחמם. אבל קודם כל, על בישול. הוא רוצה כאן לומר שמותר לעשות מלאכה כדי להתרחץ. לא רק הרחיצה עצמה, לפיכך “מחמין חמין ביום טוב”, מותר לחמם מים חמים כדי להתרחץ, “ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו”.
גזירת מרחץ
למה רק פניו ידיו ורגליו? מסביר הרמב״ם, “אבל כל גופו אסור”. פניו ידיו ורגליו מותר לבשל מים לפניו ידיו ורגליו, אבל אסור לרחוץ כל גופו, כי גם ביום טוב יש את הגזירה משום גזירת מרחץ.
למדנו בהלכות שבת שאסור להתרחץ כראוי בשבת, כי חוששים שבעלי המרחץ, הבעלים, ילכו לבשל מים בשבת.
דובר 2: אהה.
דובר 1: אז גם ביום טוב יש את הגזירה. אף על פי שלכאורה זה קשה, כי איך שייך גזירת מרחץ ביום טוב? ביום טוב מותר, אם מותר מותר. אבל מאחר שעשו את האיסור גזירת מרחץ בשבת, כן, זו המילה.
דובר 2: נכון, זה לא ברור.
חידוש של רמב״ם: גזירת מרחץ ביום טוב
דובר 1: זו שיטת הרמב״ם. צריך לדעת, אם אני זוכר, שזה חידוש של הרמב״ם כמעט. לא כתוב ברור בגמרא שביום טוב יש גם גזירת מרחץ. הרמב״ם הבין את זה. בגמרא כתוב כן שברחיצה אסור לבשל לכל גופו ביום טוב. אבל לא כתוב ברור למה.
יש ראשונים אחרים שלומדים כאן את המילה אני אומר בחוץ, אני לא רואה עכשיו ברור איך הוא מביא את זה, כך אני זוכר, שיש ראשונים שלומדים שזו המילה של דבר השווה לכל נפש, כי זה מחובר הלאה עם מה שלמדנו ביום הכיפורים, שרחיצה היא לא צורך לכל אחד. זה צורך חלש יותר, זה לא צורך כל כך חזק שכל אחד צריך כל יום רחיצה. זה כל גופו מתכוונים, פניו ידיו ורגליו, אבל זה לא יום הכיפורים.
יש ראשונים אחרים שאמרו, כך תוספות, אני לא זוכר מי, אמר שלומדים את זה מאש יתיר לכל נפש, שהחימום של כל גופו אין לו את ההיתר של… כך מביאים אחרים…
דובר 2: כן, יוצא נפקא מינה גדולה להלכה, כי לפי הראשונים שאומרים שכי זה לא דבר השווה לכל נפש, היום זה אחרת. היום הסדר לאדם הוא להתרחץ כל יום.
נפקא מינה להלכה: מקלחת חמה ביום טוב
דובר 1: אבל לפי הרמב״ם יוצא לכאורה שצריך להיות אסור, כי לרמב״ם יש חידוש מעניין שיש גזירת מרחץ גם ביום טוב, כי זו גזירה אטו שבת, זה ברור. אם יתירו מרחץ ביום טוב, יתירו גם… זה אומר, גזירת הבעלים שעשו בשבת, יגזרו גם ביום טוב.
זאת אומרת, בוא נאמר יותר ברור, הוא מביא את זה, זה תוספות, אין לי, ברוך השם, לא עשיתי טעויות עם הזיכרון שלי. זאת אומרת, יוצאת נפקא מינה, לפי הרמב״ם יש כאן גזירה מדרבנן, מהתורה זה עם ה… כי זה צורך נפש, הרמב״ם אומר ברור שזה אומר צורך אוכל נפש. אלא שהרבנן עשו גזירת מרחץ, ולפי התנאים של גזירת מרחץ, צריך לזכור מהלכות שבת מה הם הגדרים שלה.
תוספות אבל אומר שזה מדאורייתא אסור. תוספות לא מסכים שרחיצה היא צורך אוכל נפש, כי אין תנאי בזה. זה צריך להיות הפוך, “כל נפש” אצל תוספות הוא מיעוט, זה צריך להיות דווקא דבר השווה לכל נפש.
עכשיו, לכאורה תוספות הוא יותר מחמיר, אבל אומרים חכמי היום, מה שראינו ר׳ יחיאל מאיר אומר, אבל סתם אחרים גם, שיוצא הפוך, יוצא שלפי תוספות אפשר להקל היום. אם מישהו יאמר שזה היה לפי צורך השעה, לפי הדור, שהיום כל אחד עושה מקלחות כל יום, מקלחות חמות, זה היתר לעשות מקלחת חמה ביום טוב. לפי הרמב״ם אבל, אולי לא.
דיגרסיה: עישון ביום טוב
אני זוכר את רבי, ר׳ יחזקאל ראטה, יש פוסקים שאומרים שמותר גם לעשן ביום טוב. הפני יהושע יש לו על זה תשובה ארוכה, מותר לעשן ביום טוב כי זה גם דבר השווה לכל נפש. ואני זוכר שר׳ יחזקאל ראטה היה אומר שבזמנים של היום כשעישון הוא דווקא לא דבר השווה לכל נפש, כי רוב האנשים לא מעשנים כי זה לא בריא, ועישון יוצא… הוא אומר, דבר השווה לכל נפש צריך להסתכל על נפשות של היום. עישון היום הוא לא דבר השווה לכל נפש, ומקלחת היא היום דווקא כן דבר השווה לכל נפש.
אבל זה לכאורה לפי הדרך של תוספות. אם הולכים עם הרמב״ם, צריך לדעת איך לומדים את זה.
דובר 2: נכון, אבל לפי הרמב״ם אפשר לומר היתר אחר, אבל צריך לדעת שכשלומדים הלכות שבת יצא לא כך.
דיון: מקלחת לעומת מרחץ
דובר 1: אבל יש מה לטעון שגזירת מרחץ היא בעיקר… הרמב״ם הכניס את זה כך בהלכות שבת, שמשום גזירת מרחץ אסור לרחוץ כל גופו חוץ למרחץ. אבל זה חייב להיות תמיד על מרחץ. מקלחת היא לא מרחץ. קודם כל, מקלחת היא לא רחיצת כל גופו. רחיצת כל גופו מתכוון שנכנסים לתוך המים. מקלחת היא כזו רחיצת פניו ידיו ורגליו. זה קודם כל. אם מקלחת לא עוזרת לטבילה, אם אנחנו מחמירים שכשרוצים טבילת עזרא, אתה יודע שטבילה אומרים שמקלחת היא לא מספיק מים, כי אתה לא נכנס לתוך המים, זה אומר אני מבין שצריך להיות מותר ביום טוב, כי זה לא נקרא כל גופו.
דובר 2: מה זאת אומרת לא כל גופו?
דובר 1: לא לא, you’re confusing two things. כי על טבילת עזרא, אני מתכוון לפי ה…
רחיצה ביום טוב, שבותים, וטלטול
רחיצה במרחץ – המשך הדיון
דובר 1: אבל זה חייב להיות תמיד מה שזה מרחץ. מקלחת היא לא מרחץ. קודם כל, מקלחת היא לא רחיצת כל גופו. רחיצת כל גופו מתכוון שנכנסים לתוך המים. מקלחת היא כזו רחיצת פניו ידיו ורגליו. זה קודם כל.
אם מקלחת לא עוזרת לטבילה, אם אנחנו מחמירים שכשרוצים טבילת עזרא, אתה יודע שטבילה אומרים שמקלחת היא לא מספיק, כי זה לא נכנס לתוך המים, זה אומר אני מבין שצריך להיות מותר ביום טוב, כי זה לא נקרא כל גופו.
דובר 2: לא, לא, לא, you’re confusing two things. כי על טבילת עזרא, אני מתכוון, לפי תקנת חכמים, לפחות על הפנים שזה עוזר, צריך לדעת את הפרטים שם, אם עוזר תשעה קבין, כתוב ברור שזה לא נקרא, אבל תשעה קבין זה סוג אחר של טבילת עזרא, זה נעשה למעשה טהור, אבל זה לא נקרא רחיצה. אף אחד לא אומר שזה נקרא רחיצה במרחץ. מרחץ מתכוון שנכנסים לאמבטיה. אמבטיה היא מרחץ.
פירוש “אבל כל גופו אסור” – איסור בישול, לא רחיצה
תרגום לעברית
דובר 1: אני מתכוון דבר אחר. אני לא יודע מה הרמב״ם אומר, אבל כשהרמב״ם אומר “אבל כל גופו אסור”, הוא לא מתכוון לרחיצה, הוא מתכוון לבישול למען הרחיצה.
דובר 2: כן, כן, בוודאי.
דובר 1: להדליק מקלחת שאתה לא עושה שום מעשה בישול, יש בוילר עם… אוקיי, מתחילה השאלה, נכנסים מים טריים. לא, בואו נראה, בואו נראה את ההלכה הבאה.
חמין שהוחמו מערב יום טוב
דובר 1: אומר הרמב״ם, “וחמין שהוחמו מערב יום טוב”, אה, כאן הוא מדבר, אבל כשכבר חיממו, אז כן “רוחץ בהן כל גופו ביום טוב”. אה, טוב מאוד.
אז מה שכתוב אסור, מתכוון אסור לא להתרחץ, אלא אסור לבשל. אבל אם יש חמין שהוחמו מערב יום טוב, אז דווקא רוחץ בהן כל גופו ביום טוב, אף על פי שבשבת לא היו מותרים. בשבת הגזירה של מרחצאות הייתה… כי אומרים שזו הגזירה בשבת במקור.
ביום טוב הוסיפו שביום טוב לא צריך… זה אומר שעשו שתי גזירות על המרחצאות. עשו גזירה אחת שאסור להשתמש במים מבושלים, ואחת שביום טוב, כשמותר לבשל, אסור לבשל בגלל אותה גזירה.
ואחר כך, חמין שהוחמו מערב יום טוב, רוחץ בהן כל גופו ביום טוב, שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד. הדבר שאפילו שהוחמו מערב יום טוב אסור, גזרו רק בשבת, אבל יום טוב לגבי חמין שהוחמו מערב יום טוב. נכון.
דיון: מקלחת עם בוילר – האם מחמם ביום טוב
דובר 1: אז אתה רוצה לומר שמקלחת שיש טנק גדול… רוב הבתים באמריקה, יש טנק גדול. אני לא יודע אם זה מערב יום טוב, אבל קשה לומר שהוא מחמם עכשיו. אולי, הרבה יהודים אומרים שאסור להדליק את המים החמים בשבת למשל, כי נכנסים מים קרים לבוילר, וממילא אתה מבשל. אף על פי שצריך לחשוב האם יש בכלל שם מתכוון, האם יש בכלל את כל סוג ההגדרות האלה. אתה אומר שזה הפירוש ככה? אוקיי, אולי.
צריך לדעת, אצלנו למשל משתמשים במים חמים ביום טוב לשטוף כלים. יכול להיות שזה כן ממש חלק מהאוכל, להכין את הכלים לסעודה הבאה. אבל אולי אחרי הסעודה האחרונה לא יעשו? צריך לדעת.
הצורך המעשי ברחיצה ביום טוב
דובר 2: כן, אבל כן. יש כאן בעיה אחרת, כן, אתה צריך להבין, אבל אני לא אומר הלכה למעשה, אתה הרב שאומר הלכה למעשה.
יש כאן בעיה, לא יכול להיות שממילא בשבת, שלא מתרחצים יום אחד, שלומדים ומקפידים אפילו בצונן לא להתרחץ, אוקיי, יום אחד אדם יכול, אפילו בזמן הזה לדעתי, ללכת בלי מקלחת, חוץ מאם הוא מלוכלך, אז הוא הולך למקווה, בכל אופן, זה תפילת עשרה, בסדר.
אבל יום טוב, שיש שני ימים יום טוב או שלושה ימים יום טוב לפעמים, לא יכול להיות שיום טוב הוא זמן שמסריחים, שמרגישים נורא לא נוח כי אסור לעשות מקלחת ביום טוב. לא יכול להיות. אז בטוח שצריך בטוח להתיר, משהו צריך בטוח להתיר ביום טוב. לא יכול להישאר.
פעם אולי היה אחרת המציאות, אנשים לא אכפת להם, אבל היום… לא יכול להיות שיום טוב הוא זמן שמחה ועונג, שיהיה משהו כזה…
חידוש: מקלחת אינה “מרחץ” – מציאות חדשה
דובר 2: הרמב״ם עושה רק שני גדרים: פניו ידיו ורגליו, כל גופו. אחרונים מאוחרים יותר, לאו דווקא אחרונים, אולי גם ראשונים, אני לא בטוח, היה להם גם משהו של לא כל הגוף בבת אחת, אלא אבר אבר. זאת אומרת, פניו ידיו ורגליו זה מה שהוא הסדר, מתרחצים רק קצת. הרגליים היה יותר פתוח, אבל… זה שלא אפילו להיכנס, שלא ייראה כמו מרחץ, ושיהיה, למשל, כמו שאתה אומר מקלחת, חצי מקלחת, ואחר כך החצי השני של הגוף במקלחת.
זה לא נוגע, אני מתכוון שהעולם לא תופס שמקלחת היא המצאה חדשה מאוד. וכשכתוב רוחץ זה אומר או שנכנסים למים, זאת אומרת כל גופו, או ששופכים קצת מים על פניו ידיו ורגליו. אבל מקלחת היא פשוט מציאות חדשה, ששופכים מים על כל הגוף. זה בטוח לא מרחץ שהגמרא חושבת, שהרמב״ם חושב. זה משהו חדש.
מקלחת אינה תענוג – אלא דבר טכני
אני מתכוון שזה מרגיש גם, לדעתי, אני אומר חידוש לגבי תשעת הימים, מקלחת צריכה להיות הרבה יותר קרה מאשר, או אצל אישה זה הרבה יותר קר, כי נכנסים למקווה חם. אני מתכוון, העולם הולך למקוואות חמים גם, אוקיי, הולכים כן גם למקווה. אבל כל אחד מבין שזה טעם שונה לגמרי ללכת למקווה חם מאשר למקלחת חמה, אמת? זה הרבה יותר טעים המקווה. אני לא מתכוון, זו מציאות אחרת.
אף אחד לא הולך למקלחת בשביל טעם, ומקווה כן יכולים, וג׳קוזי. מה זה ג׳קוזי? קורה כן שהולכים לג׳קוזי לשם תענוג. אז מה שכתוב במפרש בגמרא שבית חם פירושו תענוג, זה מדבר על ללכת למקווה, לג׳קוזי, לאמבטיה, אם למישהו יש אמבטיה גדולה מספיק בבית.
מקלחת בכלל לא הגדר. למקלחת הולכים להתנקות. אני מתכוון שהמציאות של מקלחת לא נעשתה לטעם. אני יכול לומר שזה לא ענין, אני לא אומר שזה מוסבר קשה, אבל דבר של… זה דבר טכני, מתנקים.
אז, אני נוטה שהשאלה צריכה להיות בטוח מותרת. אני מתכוון, לגבי יום טוב, בישול, זה שאלות אחרות, אבל לגבי אופני אבלות, לדעתי שאלה בכלל לא ממה שהפסוק התכוון. אני צריך לחשוב, כי המציאות השתנתה מאוד, כי פעם היה במרחץ, אני יודע, נגיד פעם או פעמיים בשבוע, כן התכוונו להתנקות, אבל שהו שם. אבל התנקו באופן שהיה גם את ההנאה של הטעם של רחיצה.
דובר 1: אתה זוכר שלא היה סבון אז כמו שצריך?
דובר 2: לא, סבון רואים בכל מקום.
דובר 1: לא, לפני זה היה שמן זית. היה רחיצה…
דובר 2: לא, אי אפשר. לא זמין.
דובר 1: כן? בסדר. טוב מאוד.
מעבר לשבותין וטלטול ביום טוב
דובר 1: אוקיי, בואו נמשיך. בסדר. סיימנו עם הענין של… אוקיי, רחיצה. של אוכל נפש, של בעצם. כן, עכשיו הולכים ללמוד. עכשיו הולכים לראות אילו עוד דברים… מה עוד אסור לעשות ביום טוב? נכון, מדרבנן. כל הענינים של מדרבנן, בשבת יש…
דובר 2: אני לא מבין. כל המדרבנן האלה… מה? אסור לעשות עוד ביום טוב.
דובר 1: אוקיי, אני מצטער.
אז בקיצור, עד כאן למדו דאורייתא, והולכים ללמוד דרבנן, שגם אסור ביום טוב. זאת אומרת, הם למדו את איסור מלאכה, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, אף על פי שהן מלאכות דאורייתא, והולכים ללמוד את הנושאים של מלאכות דרבנן, שנקרא שבות מוקצה וכו׳.
הוא אמר, כל המלאכות שדיברנו בשבת, הוא התחיל עם זה, כמו שהוא השווה “כל מלאכות שחייבין עליהן בשבת”, כך התחיל בפרק א׳ קודם בסעיף ד׳. בהלכות שבת הרמב״ם מנה את ל״ט מלאכות, ואחר כך מנה את המדרבנן של שבת. אומר עכשיו הרמב״ם, שיום טוב גם אסרו את ל״ט מלאכות חוץ מלצורך אוכל נפש.
הלכה יז: שבותין ביום טוב
דובר 1: מה קורה עם הדברים שאסורים בשבת, אבל לא כל ל״ט מלאכות, אלא אסור מדרבנן, שנקרא שבות?
אומר הרמב״ם, “כל שאסור משום שבות בשבת” – אצלנו למדנו שיש שני מיני דברים בשבת שאסורים מדרבנן: אחד, כי זה דומה למלאכות, כמו שכל אחת מל״ט מלאכות יש לה מדרבנן שדומה לזה; ואם יש מביא לידי מלאכה, דברים שאם יעשו את זה יביאו למלאכה. כן, ויש מדרבנן שהם מביא, כן? זאת אומרת, אם עושים את הפעולה גורם שלא נראה למשל כמו טוחן, אבל יביא לטוחן, נכון? למשל, רפואה בשבת, נכון? זה מביא… נכון, רפואה בשבת לא דומה לטוחן, אבל יכול להביא לשחיקת סממנים.
דיון: מה פירוש “משום שבות”
דובר 1: “באו משום שבות” – “באו משום שבות” הוא מתכוון כנראה לדברים שכתוב “ממצוא חפצך ודבר דבר”, אמירה לגוי והדברים.
דובר 2: אה, מה פירוש “משום שבות”? לא ברור. אולי מתכוון כאן כן דברים כמו טורח, טורח יתר, זה מה שלמדנו. או לא ברור, אולי מתכוון “משום שבות” כל הדברים שהרמב״ם מנה שלומדים מאותו פסוק, “משום שבת”. הוא הולך לדבר על זה?
דובר 1: לא, הוא הולך רק לדבר על טלטול.
דובר 2: אני לא יודע, אני רואה שכתבתי כאן מפעם שעברה שאני לא יודע מה פירוש “משום שבות”, כי “משום שבות” מתרגם הוא כמו הרמב״ן, ש״שבות” פירושו דברים שצריך לנוח. אבל למעשה, ברמב״ם בהלכות שבת פרק כ״א כתב “שבות” גם על הדומה למלאכה ועל ה, כן. אבל יכול להיות שכאן מתכוון דברים שהם רק שבות, כמו הנושא של טורח יתר וכדומה.
שבותין ביום טוב – לצורך אכילה מותר
דובר 1: אז הדברים האלה גם אסורים ביום טוב. לא רק ל״ט מלאכות, אלא המדרבנן של שבת גם אסור ביום טוב. ואותו היתר שיש על דאורייתא יש על המדרבנן. “אלא אם כן עובר לצורך אכילה” – בדיוק כמו שמותר לצורך אכילה לעבור על אבות מלאכות, מותר לעשות, אותו דבר מותר גם לעשות את המדרבנן לצורך אכילה.
וכיוצא בה או דברים שהם מותרים ביום טוב כמו שיתבאר בהלכות אלו. מה פירוש המילים “או דברים שהם מותרים ביום טוב”? לא רק לאכילה, אלא צרכים אחרים שמותר לעשות ביום טוב. הדברים שחכמים אסרו בשבת, הם כן התירו מסוימים מהם ביום טוב. אה, הולכים ללמוד אחר כך מסוימים עוד פרטים. אוקיי.
טלטול ומוקצה ביום טוב
דובר 1: ואותו דבר למדנו שיש דבר רביעי שנקרא איסור טלטול, שאנחנו קוראים מוקצה, אבל כאן בהלכות יום טוב חשוב מאוד להבחין ביניהם, כי יש איסור מוקצה חדש שהוא רק יום טוב, שפירושו שיש דבר שאינו מוכן.
טלטול פירושו כל הכלים שמלאכתן להיתר, לאיסור, לצורך גופו, לצורך מקומו, כל האופנים של מה שמותר לטלטל. הרמות השונות של כלי שמלאכתו לאיסור, מוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת חסרון כיס, וכדומה, גם נוגע ליום טוב.
אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה וכיוצא בה. רק אם יש לצורך אכילה, אז יהיה מותר. לצורך אכילה פירושו שמותר גם את המוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת חסרון כיס, הכל נעשה מותר לצורך אכילה. כמו אוכל נפש, שמותר לבשל, מותר גם לעשות טלטול. אני אומר, בטלטול יש תמיד את המסוימים שמותר לצורך גופו ומקומו, אבל חוץ מזה, אפילו מה שבדרך כלל לא לצורך גופו ומקומו, מותר כאן לצורך אכילה. אוקיי.
חידוש: ויש ביום טוב מה שאין בשבת – איסור מוקצה
דובר 1: וכל שמותר בשבת מותר ביום טוב. הדברים שכן מותרים בשבת… אה, כי הוא מתכוון, למה הוא אומר את זה? זה פשוט, אני מתכוון שזו הקדמה למשפט הבא. יש כן דברים, כשכתוב בהלכות שבת מותר, תדע שזה גם מותר ביום טוב.
יש אבל דבר אחד שלא כך. ויש ביום טוב מה שאין בשבת. יש איסורי יום טוב שאין בשבת. מה זה? איסור מוקצה. משהו שאדם הקצה מדעתו, לא דברים שבשבת היו מותרים.
הלכות יום טוב: מוקצה ונולד
הלכה יז (המשך) – מוקצה ביום טוב לעומת שבת
דובר 1: אה, כי הוא מתכוון, למה הוא אומר את זה? זה פשוט, אני מתכוון שזו הקדמה למשפטים הבאים. יש דברים, כשכתוב בהלכות שבת מותר, תדע שזה גם מותר ביום טוב. יש אבל דבר אחד שלא כך. ויש ביום טוב מה שאין בשבת. יש איסורי יום טוב שאין בשבת. מה זה? איסור מוקצה. משהו שאדם הקצה מדעתו, לא דברים שבשבת היו מותרים, דבר שהוא לא חשב לפני שבת, והוא הולך להסביר, מה שנקרא מקצה, שהמקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת.
למה מוקצה אסור ביום טוב אבל מותר בשבת?
למה בעצם? לכאורה, איך יכול להיות שמשהו שמותר בשבת יהיה אסור ביום טוב? שבת חמור יותר מיום טוב, כמו שהתחלנו את הפרק ששבת יש סקילה, יום טוב בסך הכל לאו.
אבל אומר הרמב״ם דווקא לפני זה, מנין שיום טוב קל משבת, כי יום טוב קל יותר משבת אסרו בו המוקצה. הקולא מביאה חומרא, כי יום טוב קל משבת, חכמים הוסיפו איסור של מוקצה, שמא יבואו לזלזל בו. כי אנשים לא ייקחו את יום טוב ברצינות כמו שבת, הם היו צריכים להוסיף. מתוך שהקלת עליה… איך היה להם הלשון? כי הקילו במשהו, היו צריכים גם להחמיר. לא כי הקילו, כי זה יותר קל, היו צריכים גם להוסיף חומרא.
הסבר עמוק יותר באיסור
כן, אני מרגיש שיש משהו יותר הסבר בזה. אני מתכוון כמו שהרמב״ם מביא, יש קצת דומה למה שלמדנו שאם עשו ערמה, אז יהיה מחמיר יותר מבכלל ערמה. כן, זה כי… גם דבר דומה, כי בראש שלך, כי יש לך ערמה, זה דבר קל. דבר קל צריך להיות מחמיר, ושלא יחשבו שזה כל כך קל.
המחלוקת ר׳ יהודה ור׳ שמעון
בואו נראה. זו באמת מחלוקת. כן, יש רבי יהודה שאסר מוקצה גם בשבת. אבל אנחנו פוסקים כמוהו בשבת וכמוהו ביום טוב. זה ה… שבת לוקחים כמו רבי שמעון שמוקצה מותר, ויום טוב לוקחים… זה היה החידוש של רב נחמן, שיום טוב לוקחים שרבי יהודה כמו… כן, ששום מקצה זה אסור. כדי לעשות עם זה להוסיף חומרא.
והטעם… אני לא רואה שהוא מביא מה המקור לטעם.
הסבר נוסף: מוקצה יותר נוגע ביום טוב
כי הייתי חושב את זה גם עם סיבה אחרת, אני חושב קצת, כי שבת, רוב דברים, רוב סוג מוקצות שאנחנו הולכים כאן לדבר לא נוגע לשבת, כי אסור בכל אופן לא להשתמש. אני מתכוון, יש אופנים שזה לא נוגע. מוקצה פירושו לא עכשיו בעיקר עם טלטול, מוקצה פירושו בעיקר שימוש. טלטול זה דבר אחר, טלטול אסור גם בשבת דווקא. אבל עכשיו מדברים על טלטול, על דברים שמוכנים, הכל מוכן אצל השבת אם זה אוכל מוכן.
אבל יום טוב הוא זמן שמטפלים בהכנת אוכל. אז אולי עושה יותר הגיון, אני מבין שאני אומר, עושה יותר הגיון לאסור כזה סוג אוכל. כך אני רואה כתוב כאן דווקא ממנו, כבר חשבתי כמו דברים מסוימים. אבל פירות העומדים לסחורה למשל, בשבת מותר וביום טוב אסור. אני מבין, אבל עם כל זה, בשבת לא הולכים הרבה להתעסק עם הפירות, לא הולכים בסופו של דבר לעשות, ושיקחו. אוקיי, אבל יום טוב, אתה הולך לקחת את הפירות, אתה הולך להתחיל לבשל.
אני מבין שיש משהו אחר, המציאות של פירות, של הכנת אוכל, יום טוב שונה מאוד משבת, ובמוקצה מדברים בעיקר על הכנת אוכל. יש מאן דאמר שהוא אומר עם יום טוב כל משבת, פירושו לא רק כי זה כמו שאמרתי, כי זה למשל לא סקילה. אלא כי יום טוב מטפלים, מבשלים, מתעסקים, היו צריכים לעשות הגבלות עם הבישול, עם הדברים שמותר לעשות. אוקיי, הגיוני.
הלכה יח – כיצד? דוגמאות למוקצה
דובר 1: כיצד? הולך הרמב״ם לומר מה פירוש המוקצה? כיצד? תרנגולת העומדת לגדל ביצים. תרנגולת שעומדת לא לשחוט, התרנגולת נעשתה לגדל ביצים. ואותו דבר ציפורים שלא כאן כדי לשחוט ולאכול, אלא נעשו יונות שובך, גם אני מתכוון להטיל… יופי וכדומה. יונות שובך פירושו להטיל ביצים בשובך. אוקיי, לא לעכשיו. בכל אופן, עכשיו לא אוכלים, לא? או פירות העומדים לסחורה, הם עומדים להימכר, לא כדי להיאכל. כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן.
מה פירוש “מוקצה”?
הלכות יום טוב – פרק א: מוקצה, נולד, וביצה שנולדה ביום טוב
המילה מוקצה היא מופרדת מהאדם. זה מלשון קצה? זה בקצה? זה לא בתוך… זה לא בתוך אופקו, זה לא משהו שהוא חשב עליו. אז ואסור לאכול מהם ביום טוב, אסור לאכול מהם ביום טוב, עד שיכין אותן מבעוד יום ויחשוב עליהם לאכילה, עד שהוא צריך להכין אותם ערב יום טוב, לא כשמבטלים את המוקצה ומכינים אותם לאכילה, אז מותר. כן, נראה את הפרטים של כל אלה מאוחר יותר, אבל זה הכלל.
אבל בשבת, הכל מוכן אצל שבת. בשבת אין את הדבר הזה. שבת, כל דבר, אין כלי שמלאכתו לאיסור, או שאין מדברים שאסור לגעת בהם מסיבות אחרות, כמו כל הדברים שמנינו שהם דברי מאכל. תרנגולת למשל לא יהיה נוגע, כי ביום טוב ושבת אי אפשר לשחוט. אבל הדברים האחרים, למשל הפירות, הכל מוכן אצל שבת ואינו צריך הכנה. שבת לא צריכה הכנה. ומותר כן, למשל בשבת מותר להוציא פירות מהאוצר, כמו שהרמב״ם אמר שם, אסור לגמרי להוציא את כל האוצר בגלל שבוע גומות מלמטה, אבל מותר להוציא פירות מהאוצר, אבל ביום טוב אסור. טוב מאוד.
מחלוקת הראב״ד
צריך לדעת כאן שזו מחלוקת. הראב״ד מביא כאן בצד, לא הכל שוין בזה, לא כולם מסכימים שמוקצה אסור ביום טוב. יש גאונים שלא פסקו כך שביום טוב יש, שפסקו כמו רבי שמעון שמוקצה מותר אפילו ביום טוב. ובשולחן ערוך הרמ״א מביא את השיטה, והוא אומר שאולי נוהגים כך, או שאפשר לסמוך על זה.
חידוש: מוקצה לא מתכוון לטלטול
זה גם קצת מעניין, כי אנחנו משתמשים תמיד במילה מוקצה על איסור טלטול. כאן לאו דווקא שאסור בטלטול, אפשר מותר לטלטל את התרנגולת. מותר להרים את התפוח, נניח לצורך מקומו, אני לא יודע מה. מוקצה כאן מתכוון שאסור לעשות מהדברים שמותר לעשות בהם אוכל נפש.
לא, את זה צריך לזכור. המילה מוקצה לא מתכוונת אף פעם, ובכל התורה כולה, וחז״ל מתכוונים אף פעם לא לטלטול. זה תמיד מתכוון להשתמשות בדבר שהוא מוקצה מדעתו. מה שאנחנו קוראים מוקצה זה, אני לא יודע, זו טעות, אבל זה לא מדויק לפי הגמרא, לא הרמב״ם ולא השולחן ערוך, אף אחד לא קורא לזה באמת כך.
אז למשל, מותר לפנות פירות העומדים לסחורה כי צריכים את המקום. אסור לבשל את הפירות. אסור. הדבר שהתירו אוכל נפש הוא רק דברים שמוכנים לאוכל נפש, אבל דברים שהם מוקצה מדעתו אסור. אבל אסור לטלטל סתם כך, בכל זאת.
הלכה יט – נולד
דובר 1: אומר הרמב״ם, וכשם שאסור לאכלה, כמו שאסור לאכול, כך אסור לטלטלה. אה, אה, סליחה, אתה צדקת, אתה צדקת, אתה צדקת, בוא נקפוץ, בוא נחזור. מהו מוקצה? אוקיי, בשבת.
וכשם שאסור לו, עכשיו יש איסור חדש. מלבד מוקצה יש איסור חדש שנקרא נולד. נולד דומה למוקצה, כן? אומר הרמב״ם. זה דבר חמור.
נולד חמור יותר ממוקצה
מוקצה מתכוון למשהו שיש לו, אבל הוא מסמן אותו בדעתו. נולד הוא עוד יותר מוקצה, זה אומר כי אין לו אותו בכלל. זה לגמרי מוקצה בדעתו כי עדיין אין לו אותו בידיים. אבל בזה אפילו כולם מודים. זאת אומרת, אפילו מי שאומר שפוסקים כן כמו רבי שמעון, אפילו ביום טוב, מודה שנולד אסור ביום טוב. זה לא… נולד הוא מוקצה חזק יותר, יותר מוקצה. זה כתוב בפירוש בפירוש המשניות להרמב״ם, כשם שהמוקצה אסור ביום טוב כך הנולד אסור. משהו שנולד בשבת, אני מתכוון ביום טוב, ולפני יום טוב לא היה לו אותו, לא חשב שיוכל לבשל מזה, אסור להשתמש בו ביום טוב.
היסוד: אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכין ליום טוב
והוא מסביר, הרמב״ם מסביר, חול מכין לשבת, בימי החול מותר להכין, או ימי החול מכינים לשבת, וחול, ימי החול, הימים לפני יום טוב, מכינים ליום טוב, אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכין ליום טוב. יום טוב עצמו אסור להכין לשבת, ושבת אסור להכין ליום טוב.
אז איך זה, זאת אומרת, למה הוא לא מתחיל פשוט עם הדבר שהביצה נולדה ביום טוב? כי קרא את ההלכה שיש. אוקיי. אז איך זה, לפיכך, ביצה שנולדה ביום טוב אחר שבת אסורה. ביצה שנולדה ביום טוב, שערב יום טוב היה שבת, אסורה, כי הביצה הושלמה… נראה את האיסורים. ושבת. ושבת. ושבת היא תרנגולת העומדת לאכילה, אפילו התרנגולת עצמה ממנה כן הייתה עומדת לאכילה, אז התרנגולת לא הייתה מוקצה.
למה הביצה אסורה?
לכאורה אדם היה צריך לחשוב שהתרנגולת הייתה מוכנת לאכילה, אז הביצה שהייתה בתוכה גם כן. אומר הרמב״ם, אבל למעשה, בתרנגולת התפתחה הביצה בשבת. הואיל ומאמש נגמרה הביצה, מתי הוכנה הביצה? הבעיה היא לא שזה מוקצה, הבעיה היא שזה שבת מכין אותן ליום טוב. זה דבר חדש, זה אולי המשך של הנושא של מוקצה, אבל זה דבר חדש. שבת, אני הולך להכין לשבת או ליום טוב? שבת לא מכינה ליום טוב. בכלל, יום השבת, יום השבת לא מכין דברים ליום טוב. הוא עושה הכנה מסוימת, הוא נולד, זאת אומרת לא נולד, הוא עשה את הביצה אתמול, אז אסור להשתמש, בביצה שנולדה ביום טוב. הבעיה היא לא שזה מוקצה, הבעיה היא יותר ששבת הכינה את הביצה. לא אדם הכין אותה, תרנגולת הכינה אותה, אבל השבת היא לא, זה הוכן בשבת. יום השבת הוא לא יום שמוכן לעשות למחר.
הגזירה: אסרוה בכל יום טוב
ועכשיו, ממילא, אם יום טוב הוא אחרי שבת, מבין אני שהביצה שנולדה ביום טוב אסורה. מה עם סתם יום טוב שאתמול היה כן ימי החול? הרי חול מכין ליום טוב. אומר הרמב״ם, ואסרוה בכל יום טוב. מה קורה כשסתם כך, יום טוב כשערב יום טוב היה בימי החול, הרי הביצה הוכנה בימי החול ערב יום טוב, למה זה יהיה אסור? אומר הרמב״ם, ואסרוה בכל יום טוב, גזירה משום יום טוב שאחר השבת.
זאת אומרת כך, מדברים הרי לא כאן למשל על תרנגול שאינו עומד לאכילה שהוא עצמו מוקצה, אז יכול להיות שאז הביצה ממנו גם תהיה מוקצה כי הייתה בתרנגול. כאן הוא מדבר, תרנגול העומד לאכילה. תהיה הרי השאלה, הביצה היא הרי חלק מהתרנגול, היא הרי בתרנגול, למה זה יקרא משהו דומה למוקצה או נולד?
אומר הוא, קרה בשלבים האיסור. קודם האיסור הוא על יום טוב שהוא יום ראשון, כי הביצה מוכנת בשבת. פעם אחת שהחכמים אסרו ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת, אסרו גם ביצה שנולדה ביום טוב סתם.
הגזירה על שבת
למה? אטו יום טוב אחר השבת. ולא רק את זה, אלא וכן, הוא ממשיך לרמה הבאה, וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה. אותו דבר ביצה שנולדה בכל שבת, זאת אומרת נולדה בשבת לפני יום טוב עדיין. שוב, אותו דבר היה צריך להיות, אם יום טוב הוא לפני שבת, היה אותו דבר: חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין שבת מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת. אז אם הייתה נולדת הביצה, יום טוב היה יום שישי, היה אותו דבר,
הלכות יום טוב – פרק א: ביצה שנולדה ביום טוב, יום טוב שני של גלויות
הלכה כ (המשך) — דין טלטול ביצה שנולדה ביום טוב
אבל אפילו סתם שבת, שהיא שבת רגילה, לא היה ערב שבת, לא היה שום יום טוב, עדיין אסור גזירה משום שבת אחר יום טוב.
אז בקיצור, ההלכה למעשה יוצאת שביצה שנולדה בין בשבת בין ביום טוב, אסור לאכול באותו יום.
ולא רק שאסור לאכול, וכשם שאסורה לאכלה, כמו שאסור לאכול את הביצה, כך אסורה לטלטלה. אני חושב שהסיבה היא לא איסור חדש כי זה מוקצה מחמת נולד, פשוט כי אי אפשר לעשות איתה כלום, כך הוא אומר כאן. זה כמו… הדבר היחיד שאפשר לעשות עם ביצה זה לאכול אותה, ו… כן.
דין תערובת — דבר שיש לו מתירין
אומר הרמב״ם, כאן מגיעה חומרא גדולה. אומר הרמב״ם, אפילו נתערבה באלף, אפילו אם הביצה התערבה באלף ביצים אחרות שמותרות, שנולדו לפני יום טוב, כולן אסורות.
למה? שהרי האיסור של הביצה הוא הרי לא משהו… הביצה היא טריפה או מה, זה רק משהו שאסור לעשות היום ביום טוב. למחר יותרו הכל, מחר הביצה תהיה מותרת.
ויש הלכה, כל דבר שיש לו מתירין, כל דבר שיש דרך איך שיהיה מותר, אפילו באלפי אלפים אינו בטל. יש תמיד כלל של ביטול, שאיסור יכול להתבטל ברוב היתר. אז לפי החשבון, כי הביצה שהתערבה בין הביצים האחרות, היו צריכות… את כל הביצים האחרות היו צריכים לאפשר לאכול.
אבל מאחר שהביצה תהיה מותרת מיד אחרי יום טוב, וזה דבר שיש לו מתירין, אסור לטלטל או לאכול את כל הביצים שהתערבה בהן ביצה שנולדה ביום טוב.
דובר 2: רגע. כי הסיבה היא, כמו שרש״י אומר, למה אתה צריך להתיר היום? חכה למחר, תאכל מחר.
דובר 1: כן.
הלכה כ (המשך) — ביצים גמורות שנמצאו בתרנגולת שנשחטה ביום טוב
עכשיו נראה עוד אופן שמותר לאכול את הביצה ביום טוב. הלכה מעניינת.
אבל השוחט תרנגולת ביום טוב, מישהו שוחט תרנגולת ביום טוב, ומצא בה ביצים גמורות, הוא מוצא ביצים גמורות בתרנגולת, היית אומר שזה הושלם אתמול, זו אותה בעיה, זה הרי הוכן בערב יום טוב. אבל הרי אלו מותרות.
למה? לפי שאין זה דבר מצוי תמיד, זה לא דבר מצוי כל כך שיאכלו ביצים דרך לא הדרך הרגילה שהביצים נולדות, אלא דרך מציאה. זה לא דבר מצוי. ודבר שאינו מצוי אלא קרי הוא, אלא נולד ונעשה במקרה, לא גזרו בו. על דבר שקורה לעיתים רחוקות לא גזרו החכמים.
דיון: אופי גזירות חכמים — קונקרטי או מופשט?
דובר 2: לא, האיסור הוא על דבר מצוי.
דובר 1: כן, אתה מתכוון על זה בכלל לא עשו את האיסור. האיסור כבר התחיל. האיסור הוא על ביצה שנולדה, לא על איזה היכי תמצא חדש למצוא ביצה.
הפשט הוא, אני חושב שצריך ללמוד את הלמדות בזה, שהאיסור של החכמים הוא לא על ההגדרה המופשטת של דבר שהוכן מערב יום טוב. זו הסיבה למה הם אסרו דבר קונקרטי. אבל אם יש לך מקרה אחר, מה זה אומר דבר שאינו מצוי לא גזרו? זה דבר פשוט. החכמים שישבו איפשהו ועשו גזירה, לקחו את כל הביצים שנולדות. הוא אומר, הרי אלו אסורים. אבל הביצה שמצאו לא אמרו.
למה לא אמרו? כי זה לא קורה, זה לא נוגע, זה לא כדאי לעשות גזירות על דברים נדירים.
אבל מכאן אני לומד את שיטתי, זה מתאים לשיטתי, שהגזירות של החכמים הן על דברים קונקרטיים, לא על הפשטות, לא על כללים. מבין?
אני רוצה לטעון, אם מישהו משומעי השיעור רוצה להתווכח איתי, יש לי הרבה מאוד ראיות מהרמב״ם על הדרך שלי לחשוב בזה. אבל אם מישהו רוצה להתווכח, שיתווכח וישלח שזה שטויות ויביא ראיות. אבל בלי ראיה זה לא נחשב.
דובר 2: לשלוח פקס, אם אין לו וואטסאפ הוא יכול לשלוח פקס.
דובר 1: לאן הוא ישלח את הפקס?
דובר 2: אני לא יודע, לאחד מהיוני שובע, אני לא יודע.
הלכה כא — יום טוב שני של גלויות
אומר הרמב״ם הלאה. עכשיו הרמב״ם נכנס להלכות. עד כאן, זה מאוד מעניין, פרק מאוד ארוך, כי הוא רוצה לומר את כל הכללים של יום טוב בפרק אחד לכאורה, זו הסיבה למה זה כל כך ארוך.
עד עכשיו למדנו מה אסור לעשות ביום טוב. עכשיו נלמד מתי בעצם יום טוב.
קודם הרמב״ם אמר שיש שישה ימים שנקראים יום טוב.
דובר 2: כן, הוא אמר שישה ימים.
דובר 1: אומר הרמב״ם, עכשיו אני הולך לומר סוד שבאמת יש שנים עשר ימים?
דובר 2: כן, זה לא סוד, כי כל יהודי שגר בחוץ לארץ יודע על זה.
דובר 1: לפני שהרמב״ם מתחיל עם זה, הוא רק מסביר למה.
דברי הרמב״ם — יום טוב שני: מנהג, מדברי סופרים, ונתחדש בגלות
אומר הרמב״ם, “וזה שאנו עושים בחוץ לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים” — הרמב״ם כתב משנה תורה, האם הוא עדיין גר בחוץ לארץ, הוא גר ב…
דובר 2: ביקור קצר.
דובר 1: הוא אומר, “וזה שאנו עושים בחוץ לארץ כל יום טוב מאלו”, כל הימים טובים שמנינו קודם, עושים אנחנו “שני ימים”, זאת אומרת שני ימים ראשונים של פסח, שני ימים ראשונים של שבועות, וכן הלאה.
אומר הרמב״ם, מה זה? “מנהג הוא”, זה מנהג. “ויום טוב שני”, זה נקרא יום טוב שני, “מדברי סופרים הוא”. זה מעניין שהוא אומר את המילה מנהג, ואחר כך אומר מדברי סופרים. “והוא מדברים שנתחדשו בגלות” — אלה מהדברים שנתחדשו כשהיהודים הלכו לגלות.
זה אומר שכשהיהודים היו בירושלים ובארץ ישראל לא היה שני ימים יום טוב. פעם אחת שהלכו לגלות, התחיל המנהג.
דיון: מנהג ומדברי סופרים — סתירה?
אני חושב שיכול להיות שמנהג מתכוון להיום מה שאנחנו עושים, כי אנחנו יודעים כבר כן את קביעות החודש, אבל יום טוב שני המקורי הוא מדרבנן, כי היה ספק. לפני שהיה הלוח היה ספק, אז היה דברי סופרים. עכשיו אין כבר את התוקף של דברי סופרים, אלא יש תוקף של מנהג?
אני לא יודע, כי להלכה אין שום הבדל בתוקף ובחומרות בין מנהג ודברי סופרים.
דובר 2: כן, הוא מסביר את זה. הוא הולך להסביר את זה יותר, הוא מציין שקידוש החודש טוב יותר למדות, אבל כך מבין אני חושב שיכולתי לחלק כאן, כי זו הרי סתירה.
דובר 1: כן, מנהג ודברי סופרים זה לא אותו דבר. זה מנהג להמשיך דברי סופרים.
בני ארץ ישראל עושין רק יום אחד
אומר הרמב״ם, מהסיבה הזו, כי יש לזה קשר לגלות, “אין עושין בני ארץ ישראל שני ימים”. בני ארץ ישראל אף פעם לא קיבלו את המנהג, והם לא עושים שני ימים. אלא מתי? עם ראש השנה. “בלבד ראש השנה”, שהרמב״ם כבר אמר עליו שראש השנה נקרא כמו יום אחד,
דובר 2: לא, כי הוא לא מנה אותו בשישה הלכות.
דובר 1: לא, את כל יום טוב היה מונה כאן שישה. הוא כן כבר הזכיר בהלכות שבת, אם אני זוכר, כבר הוזכר.
דובר 2: אה, לא בהלכות שבת, אלא בהלכות עירובין, לגבי מתי עושים עירוב תחומין מספק, הזכרנו את זה שם חילוק, אבל עדיין לא מבואר היסוד יסוד עומד כאן. לא כאן, אלא קידוש חודש באמת.
הפניה להלכות קידוש החודש
אומר הרמב״ם, להבין את הענין למה היו צריכים לעשות שני ימים יום טוב, במה ראש השנה שונה מימים טובים אחרים, זה הארוכות בהלכות קידוש החודש. הלכות קידוש החודש במספר זה, בספר זמנים, סוף ספר זמנים, יש הלכות קידוש החודש. ההלכות הקשות שר׳ יצחק עכשיו כבר הסביר לי…
דובר 2: לא, ההלכות הקשות זה ההמשך. זה רק ההלכות של הפרק הראשון או השני.
דובר 1: שם אבאר עיקר מנהג זה, המנהג של להוסיף עוד יום יום טוב. ושם אני גם מסביר, מאיזה טעם למה ראש השנה באמת שונה? מאיזה טעם עושין ראש השנה, למה ראש השנה שונה? שראש השנה עושים כן שני ימים בכל מקום גם בארץ ישראל.
עיקר אני חושב הסיבה, השורש, כמו עיקר מלשון שורש, הסיבה למה זה בא, ולמה יום טוב ראש השנה שונה.
אוקיי, אז נחכה לשם.
דיון: מנהג, מדברי סופרים, ונתחדשו בגלות — שלוש הגדרות
הלכות יום טוב פרק א – סיום: מכת מרדות, מת ביום טוב שני, שתי קדושות, ושבת הסמוכה ליום טוב
יש כאן שלוש הגדרות: מנהג, מדברי סופרים ושנתחדשו בגלות. אני חושב שהנתחדשו בגלות בא בעיקר לומר כאן שזה דבר של גלות. על כל פנים, לא נכון שהגדולה בגלות, שהיא מארץ ישראל. ארץ ישראל שצריך ללמוד בהלכות קידוש החודש. האם יש דין ארץ ישראל או לא, אבל המחלוקת השי״ת היא כבר, אני לא זוכר מה שיטת הרמב״ם.
אוקיי, כן.
דיגרסיה: שני ימים טובים — זכר לגלות
אז כל יום שני ימים טובים צריך יהודי להיזכר. עכשיו אנחנו בימי בין המצרים, ובוכים על הגלות. אבל גם על שני ימים טובים בוכים, זה דברים שבגלות.
דובר 2: האם יש שני ימים טובים? לא כל כך נורא בשני ימים טובים. נזכרים שנמצאים בגלות.
דובר 1: סבנו עטרת יהושע רצה לעלות לארץ ישראל, אבל הוא אמר שהוא לא מוכן לוותר על קדושת יום טוב.
דובר 2: אולי זה מהמעדים טובים, שזה הדרכות הראשונות של חפשופר.
הלכה כב — חומרת יום טוב שני
אומר הרמב״ם, יום טוב שני, יום טוב שני, אפילו שבדברי סופרים, למרות שזה רק בגדר מנהג או בגדר דרבנן, לא תחשוב שמקילים יותר? אני יודע שאדם היה יכול לחשוב שספיקא דרבנן תמיד מקילים שיש קולות שונות? לא, כל שאסור בראשון, אסור בשני. הדרך שבה הקימו את התקנה היא, שכל מה שאסור ביום טוב ראשון, אסור ביום טוב שני. רק חילוקים קטנים כמו שהרמב״ם ימשיך לפרט קצת. אני אומר, לענין מת, אחד וחצי חילוקים, שני חילוקים, נראה.
עונש על חילול יום טוב שני
וכל המחלל יום טוב שני, מי שכן מחלל יום טוב שני, אפילו של ראש השנה, אפילו יום טוב שני של ראש השנה, שהוא גדר לעצמו, כמו שכבר אמר, אם הוא מחלל בכל דרך. בין בדבר שהוא משום שבות, רק שבות, יחשוב שזה שני דרבנן, או בין מלאכה, מלאכה ממש, או שיצא חוץ לתחום, עשה את האיסור דרבנן, או הלאו, האיסור דאורייתא של יציאה חוץ לתחום.
אז? הרמב״ם כבר אמר לו שיום טוב יש בו תחום.
דובר 2: כן. בהלכות תחומין, בהלכות עירוב, נאמר בפירוש הלכות שלמות של תחומין ביום טוב. אבל כאן כשהוא הסביר… אני לא יודע אם צריך לומר, לא, הוא אמר, אבל אני חושב שזה כבר נאמר בהלכות עירוב בפירוש.
דובר 1: אם יצא חוץ לתחום, מכין אותו מכת מרדות. אם הוא מחלל יום טוב, מכין אותו מכת מרדות. או, יש שתי אפשרויות של עונש שאפשר לתת לו, או מכת מרדות. או מנדין אותו אם לא יהיו מן התלמידים, אם הוא לא מתלמידי בית המדרש.
למדנו בהלכות תלמוד תורה נדמה לי, שתלמיד חכם צריך לתת לו יותר כבוד שלא לתת סתם נידוי לתלמיד חכם, כי יש בזה ענין של כבוד. אחרת נכנס לחדר קטן שאף אחד לא רואה, נותנים לו מכות טובות, ובחוץ יכבדו אותו כראוי. מעניין.
וזה מהמקומות שמן הדין על כבוד הרב, שלמדנו שנידוי בא תמיד, מי שמזלזל בסמכות החכמים מקבל נידוי. הוא מזלזל ביום טוב שני, הוא מזלזל בחכמים או במנהג שעשה זאת, מקבל מלקות. אבל אם הוא תלמיד, אז הוא לא מקבל נידוי ונותנים לו מלקות במקום.
דיון: תלמיד חכם — נידוי או מכת מרדות?
מעניין, תלמיד חכם מקבל יותר מכות. צריך לדעת מה יותר גרוע, נידוי או מכות טובות.
דובר 2: הרוחניות יותר גרועה, לתלמיד חכם נותנים נידוי או מכות טובות. נידוי יותר גרוע. אבל בוודאי לא להכות ברבים. להכות ברבים זה לכאורה כך.
דובר 1: אבל בואו נבין זה מאוד מעניין. יוצא שהרמב״ם הפך את זה. כלומר, שם, אם אני זוכר נכון, למדנו שמקבלים נידוי, תלמיד חכם מקבל מכות, והוא לא מקבל נידוי. עכשיו, הרמב״ם הולך להיפך, כי הרמב״ם הולך…
הלכות יום טוב פרק א – סיום: מכת מרדות, מת ביום טוב שני, שתי קדושות, ושבת הסמוכה ליום טוב
הלכה ז (המשך) — מכת מרדות לעומת נידוי לתלמיד חכם
דובר 1:
מעניין, תלמיד חכם מקבל יותר מכות. צריך לדעת מה יותר גרוע, נידוי או מכות טובות. אני רוצה רק שתלמיד חכם מקבל נידוי או מכות טובות. נידוי יותר גרוע. אבל בוודאי לא להכות ברבים. להכות ברבים זה לכאורה כמו נידוי. בואו נעשה זאת בצנעה.
דובר 2:
נכון, אבל בואו נבין זה מאוד מעניין. יוצא שהרמב״ם הפך משהו. כלומר, שם, אם אני זוכר נכון, למדנו שמקבלים נידוי. תלמיד חכם מקבל מכות, והוא לא מקבל נידוי. נכון? הרמב״ם הולך להיפך, כי הרמב״ם הולך עם הכלל שלו שכל דרבנן מקבלים מכת מרדות, אז הוא מתחיל עם חיוב מלקות. אחר כך הוא אומר, אבל החכם יש לו כלל שהוא לא מקבל מלקות נידוי, אלא נידוי. הוא מציג את ההלכה הפוך, כי הוא הולך מאוד חזק עם הכלל שלו שכל דרבנן מקבלים מכת מרדות. ואז קשה לו, למה לא כולם יקבלו מכת מרדות? איך נכנס נידוי? יוצא שהוא עושה את זה שזה כלל לחכמים.
דיון: נידוי — למי זה?
דובר 1:
צריך לדעת מי מקבל נידוי. יכול להיות משהו כזה שנידוי הוא רק לאנשים מסוימים, כי מי שהוא מאוד עם הארץ, הוא לא מבין את הנידוי.
דובר 2:
לא, לא, לא נכון. נידוי, אחר כך צריך לתת לו מכות.
דובר 1:
למה אתה אומר?
דובר 2:
הלכות נידוי זה דבר מאוד רציני. זה רק מי שבאמת יצא מהתוכנית. כל אחד שלא בא לבית המדרש, והוא לא יודע שהוא מחלל יום טוב שני. מדברים על… מכניסים אותו לבית המדרש.
הוא מתחיל לשון מעניינת. הוא מתחיל… הם היו צריכים להביא מנדין. רוב האנשים לא מהתלמידים. הם אומרים מנדין אותו, לכל החכמים נתן מכת מרדות. הם לא אומרים כך, כי כל הרמב״ן בא לתרץ. זה היה קשה לי, ובגלל זה יכולתי לתרץ את זה. זה באמת, אני חושב שהרמב״ן דיבר על זה, אבל אפשר…
דיון: מכת מרדות ביום טוב
דובר 1:
צריך לדעת מתי נותנים לו את מכת מרדות, כי בשבת עצמה אסור לתת…
דובר 2:
לא, ביום טוב לא. נותנים לו מחר.
דובר 1:
מחר. ונידוי אפשר כן לעשות היום.
דובר 2:
כשם של ראשון, עוד דבר שאסור. כשם של ראשון, עושים בהספד ותענית.
דובר 1:
לא, יכול להיות. אני חושב, אולי בגלל זה… אני לא יודע. יכול להיות שמכת מרדות מותר לתת ביום טוב, ואולי רק מרדות שזה עונש דחוף.
דובר 2:
כן, אפשר לומר כך.
דובר 1:
תעשה לי טובה. בגלל זה המלחמה לתת מכות ביום טוב. אבל כל הנקודה של מכת מרדות היא לא שרוצים להחזיק… כי יש ענין שצריך לקנות אותו. האם זה נאמר?
דובר 2:
אתה מחזיק בזה, זה לא נכון. מלקות מרדות זה עונש. כמו שהרמב״ם, כמו מלקות דאורייתא, יש על הרבנים מקבלים מלקות מרדות. זה אחד.
דובר 1:
אה, טוב. זה התברר כאן, כן?
דובר 2:
תסמן כאן.
הלכה ח — כשם שראשון כך שני: הספד, תענית, ושמחה
דובר 2:
אומר הרמב״ם, עוד, עוד ענין שיש ביום טוב שני, אומר הוא, כשם שראשון, כי עדיין לא נאמרה ההלכה. הוא עדיין לא אמר את ההלכה, הוא אומר לנו, הוא אסור בהספד או בהספד ותענית. יום טוב ראשון אסור בהספד ותענית. וחייב בשמחה יש מצוה של שמחה. כך השני, גם יום טוב שני של גלות יש לו אותו חיוב של איסור הספד תענית וחיוב שמחה.
חידוש: שווה לחיוב, לא רק לשלילה
דובר 2:
לא. לא תחשוב שיום טוב שני הוא רק אותו דבר שמקבלים מכות ולא עושים את זה. זה גם אותו דבר לחיוב, כי צריך לשמוח בדיוק כמו ביום טוב שני כמו ביום טוב. ואין ביניהם הפרש אין שום חילוק בין יום טוב שני ויום טוב ראשון, אלא… זה אומר למעשה, זה אומר שיש חילוק גדול בין דאורייתא דרבנן, אבל למעשה להנהגה, אלא אם כן היה מת בלבד. עם מת מתנהגים אחרת ביום טוב ראשון ויום טוב שני. לאנשים חיים לא משנה אם זה דאורייתא דרבנן, למתים כן משנה.
לענין מת
דובר 2:
למשל, אומר הוא כך, מת ביום טוב ראשון, מי שמת ביום טוב ראשון, יתעסקו בקבורתו הגוים, רק גויים יטפלו בקבורה. יהודים אסורים להטפל במת. אבל ביום טוב שני כן יתעסקו בו ישראל. ביום טוב שני כן מותר, על זה הקילו משום כבוד המת שמותר להטפל בזה.
ומסביר זאת, ועושה לו כל צרכיו, כלומר מותר לעשות מלאכות, לא סתם מוקצה או איזה טרחה. מותר לעשות, כגון עשיית המטה, מותר לעשות מיטה, או תפירת תכריכים, או קציצת הבשמים. לחתוך בשמים כדי לשים סביב המת שיריח טוב, וכל כיוצא בזה, שיום טוב שני לגבי מת כחול הוא חשוב. יום טוב שני אמרו חכמים שכאשר מדובר במת צריך להתייחס אליו כיום חול, ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה, שהיום השני אולי יותר חמור, כי רואים אותו כאותו יום ארוך אחד, גם לענין מת הקילו גם לענין יום טוב שני של ראש השנה. זה הענין של מת.
הלכה ט — שתי קדושות הן: נולד ומוקצה ביום טוב שני
דובר 2:
נלמד עוד הלכה אחת שקשורה לגדר של יום טוב שני של גלויות. אומר הרמב״ם כך: “שני ימים טובים אלו של גלויות שתי קדושות הן”, רואים את זה כשתי קדושות נפרדות, שתי רמות נפרדות, שתי דרגות נפרדות של קדושה, “ואינן כיום אחד”. לא רואים את זה כאילו זה יום ארוך אחד. לא אומרים שזה יום ארוך אחד של, נניח, שני ימי פסח כיום ארוך אחד. לא רואים את זה כך.
נפקא מינה: מוקצה ונולד
דובר 2:
למה נפקא מינה? אומר הוא כך: “לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב הראשון או שנולד בראשון”, משהו שהיה מוקצה ביום טוב הראשון, ביום טוב הראשון הוא לא חשב על זה לאכול, או שנולד בראשון, “אם הכין עצמו לשני”, אם כן, ביום טוב שני הוא כן חשב, כשנכנס יום טוב שני הוא כן חשב שהוא הולך למשל להשתמש בתרנגול לא רק לביצים אלא לשחוט, “הרי זה מותר”, כי כשנכנסה הקדושה החדשה זה כבר לא היה מוקצה.
דוגמאות
דובר 2:
הוא מסביר, “כיצד? ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. חיה ועוף שניצודו בראשון”, שבדרך כלל היינו אומרים שזה מוקצה כי ערב יום טוב זה עדיין לא היה ניצוד, זה עדיין לא היה תפוס, “יאכלו בשני. דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון”, דבר שהיה מחובר לקרקע שנעקר בראשון, שזה היה אסור כי בראשון זה עדיין היה מוקצה, “יאכל בשני”.
הלכה י — לכחול את העין ביום טוב שני
דובר 2:
“וכן”, עוד משהו שמותר, “מותר לכחול את העין ביום טוב שני”, מאוד מעניין, הוא שם את זה ליד זה. עוד היתר שהקילו יותר ביום טוב שני, “לכחול את העין”, לשים, למרוח משחה, למרוח קרם על העיניים ביום טוב שני, “אף על פי שאין שם חולי”. בדרך כלל אסור לכחול את העין.
דיון: מהו האיסור של כחילת העין?
דובר 1:
אני חושב שזה… בהלכות שבת היה לנו את זה כצובע? זה גדר צובע? לא כל כך ברור מה זה, אני זוכר שזה משהו. איזה איסור זה לכחול את העין? זה…
דובר 2:
לא צובע, זה היה איסור דאורייתא. אולי זה ענין של… היה אסור כשחיקת סממנים אולי, אם אני זוכר שזה סוג של רפואה, וזה היה אסור כשחיקת סממנים. “אף על פי שאין שם חולי”, זה היתר שעשו ביום טוב שני.
חידוש: למה מקילים ביום טוב שני?
דובר 1:
אולי זה כי אני חושב תורה, כי זה דבר שחסר. זה לא חסר כל יום, אבל ביום השני כבר חסר.
דובר 2:
אה, כמו שאמרת לגבי מקלחת.
דובר 1:
נו נו. כן, יש לי ראיה מזה. מתחיל לי שאין שם חולי.
דובר 2:
כן, הייתי חושב. אוקיי.
הלכה יא — שני ימים טובים של ראש השנה: יום אחד הם, ושבת הסמוכה ליום טוב
דובר 2:
אומר הרמב״ם, אבל צריך לדעת את הכלל שמחשיבים את זה לקדושה שנייה, ואפשר לחשוב כל יום בנפרד לגבי איסור נולד. זו העיקר נפקא מינה.
חילוק: ראש השנה לעומת שאר ימים טובים
דובר 2:
קודם אמר הרמב״ם שגם יום טוב ראש השנה, למשל לענין מת, זה כמו כל שאר שני ימים טובים, וזה רק לענין מה שלמדנו קודם. אבל לענין זה שזה שתי קדושות, מדובר היה בשני ימים טובים של גלויות, שני ימים טובים ששומרים רק בגלות. אבל שני ימים טובים של ראש השנה, שהרמב״ם אמר שעושים גם בארץ ישראל, זה אחר יום אחד חשובים לכל אלו הדברים, לגבי כל הדברים האלה שעכשיו פירטנו לגבי נולד, נולד, נולד, זה כמו יום אחד. ואולי החילוק הוא רק לענין מת בלבד.
דובר 1:
כן.
דובר 2:
אבל ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה. לענין, הביצה שנולדה תהיה אסורה בשני, כי רואים את זה כאותו יום. זה לא אומר שכאשר נכנס היום השני זה כבר היה מוכן. כי יום אחד, כשנכנס ראש השנה זה לא היה מוכן, ושני הימים זה אחד.
שבת הסמוכה ליום טוב
דובר 2:
אומר הרמב״ם הלאה, שבת הסמוכה ליום טוב. אומר הרמב״ם, שבת הסמוכה ליום טוב, מהי סמוכה ליום טוב? זה מיד אחרי יום טוב, ונולדה ביצה באחד מהם. נולדה ביצה או מיד אחרי.
דובר 1:
אה, סמוכה, זה לא איזה דרך חילול. אוקיי.
דובר 2:
ונולדה ביצה, נולדה ביצה או בשבת ערב יום טוב, או ביום טוב ערב שבת. אסורה בשני. אחרת משני ימי יום טוב. בשני יודעים שאם נולדה ביום ראשון מותרת בשני חוץ מראש השנה, אבל שבת ויום טוב לא כי זה שתי קדושות אחרות, אבל למדנו קודם את הכלל, שבת אינו מכין ליום טוב, ויום טוב אינו מכין לשבת. אפילו אם נולדה ביום טוב שני לא תאכל בשבת הסמוכה לו. כלומר, מה הם מקווים? הערב תבשילין גם לא יעזור על זה.
דיון: למה לא עוזרת הכנה ביום טוב שני לשבת?
דובר 1:
מעניין. אולי כן?
דובר 2:
הדבר הוא אבל העיקר לגבי ש… זה שיום טוב שני הוא ספק, זה עוזר רק לאתמול. אבל שיום טוב ושבת זה הלאה, היום טוב הדרבנן לא יכול להכין לשבת. יש את אותו איסור של נולד.
סיום פרק א׳ — כללי מלאכת יום טוב
דובר 1:
זה פרק א׳ שלומדים את עיקר הכללים של הלכות יום טוב, ושאר הלכות יום טוב זה בעצם הפרטים של הכללים. נכון?
דובר 2:
כן, מאוד טוב. בפרק הבא הרמב״ם מרחיב יותר על מוקצה ו…
דובר 1:
ובכן, באופן כללי, כן, אבל אני חושב שיש פרקים שמדברים על אוכל נפש יותר. בקיצור, צריך לפרט את כל הכללים האלה שלמדנו עכשיו. מה זה בעצם אוכל נפש? מה זה בעצם מוקצה? כל החילוקים האלה. מה דומה לשבת, לא יודעים מאיזו שבת, אבל את כל החילוקים האלה של שבת שלמדנו עכשיו צריך בעצם להסביר.
דובר 2:
לא, הפרק הוא כללים, אבל יש בו גם הרבה שכן נכנס לפרטים.
דובר 1:
לא ראיתי אף פרט אחד. אני מתכוון, פרט שהוא כמו דוגמה לכלל.
דובר 2:
כן, אמת.
דובר 1:
כן, אבל אני מתכוון שזה בעיקרו. אחר כך יש בהלכות יום טוב גם הנושא של עירוב תבשילין, הנושא של שמחת יום טוב, וכו׳. בהלכות חול המועד, אחר כך יש, בקיצור, עוד דברים כאלה.
דובר 2:
עד כאן הלכות פרק א׳ הלכות יום טוב להיום.