תפסיקו להכות את סלע התורה שלכם! הרמב״ם והמקובלים על קליפות ופירות בתורה (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום זרימת הטיעון – שיעור ערב שבועות: שמונה פרקים, מידות, מצוות, וטבע התורה

—

1. פתיחה ומסגרת

זהו שיעור ערב שבועות המשך לימוד שמונה פרקים (לרמב״ם), עם קשר למתן תורה כיון שהחג מתקרב.

—

2. [סטייה צדדית: פנייה לגיוס כספים ו״אם אין קמח אין תורה”]

מוצגת מסע גיוס התרומות השנתי לפני שבועות עבור בית המדרש. המשנה “אם אין קמח אין תורה” מצוטטת, אך ההרגל הנפוץ לצטט משנה כדי להוכיח משהו שברור מאליו מבוקר – אין צורך במשנה כדי לדעת שמוסדות זקוקים לכסף.

החידוש האמיתי של המשנה: היא מציגה פרדוקס – “אם אין קמח אין תורה; אם אין תורה אין קמח” – יחס מעגלי, תלוי הדדית, לא טענה טריוויאלית.

פשט חדש “על פי דרך האמת”: יש מעגל – ככל שאתה מבין יותר תורה, כך אתה נותן/מגייס יותר כסף; ככל שאתה משקיע יותר (כסף, זמן, מאמץ), כך אתה מבין יותר. בעולם הזה, צו מה גדושן – אתה מקבל מה ששילמת. השקעה ותשואה הן הדדיות, בין אם המאמץ בא לפני או אחרי התוצאה.

עדכון מעשי: כמעט 200 אלף דולר גויסו, המטרה היא 360 אלף דולר למימון צוות לשנה הבאה.

—

3. חזרה לנושא העיקרי: שמונה פרקים ולימוד המידות

השיעור לומד את שמונה פרקים, המתוארים כסיכום/קיצור של ספר האתיקה הניקומאכית של אריסטו, בתיווך של אבו נצר (אל-פאראבי), שהרמב״ם העריץ מאוד. משימת הסמסטר: לעבור על רשימת המידות ולדון בכל אחת.

[סטייה צדדית: תרגום “מידות”]

הקושי בתרגום המושג נדון. בשיעור קודם עם עמית בשם אנטוניו, נשקלו מספר אפשרויות:

– “כוחות” – נדחה כלא מספיק.

– “גדלות” – המונח של הרמב״ם עצמו: מעלות (מלשון “עליות” או “גדלות”).

– “Virtues” – המילה האנגלית הסטנדרטית, אך אף אחד לא באמת יודע מה היא אומרת; היא נושאת קונוטציות מוסריות/כלכליות מטעות.

במסגרת של אריסטו ואפלטון, מידה היא השלמות של דבר – אם כי “שלמות” עצמה היא מילה שלא מובנת היטב. אין מילה אחת שמספיקה ללא הסבר. המטרה בבחירת מילה היא לספק נקודת כניסה טובה יותר או דרך טובה יותר לדון במושג אחר כך.

—

4. שני נושאים עיקריים שהוכרזו לשיעור

נושא 1: מידת הנדיבות

– מונח הרמב״ם: נדיבות.

– כמו כל מידה, יש לה שתי קצוות מנוגדות (האמצע האריסטוטלי):

– קמצנות – נותן מעט מדי.

– פזרנות – נותן יותר מדי.

– יוגדר, ייחקר, וידון במונחים של מה שהרמב״ם אומר עליו.

נושא 2: איך מצוות קשורות למידות

זה ממוסגר כחשוב אפילו יותר.

תרגום מצוות:

– הרמב״ם מתרגם מצוות כחוקים.

– מרטין בובר, ככנטיאני, התנגד ל״חוקים” (Gesetz) כי זה מרמז רק ציות למחוקק. הוא העדיף Gebot (“מצוות” או “דברים שניתנו”).

– זהו ויכוח פוסט-קנטיאני והוא מושם בצד: “אנחנו אנשים שמעולם לא שמעו על קאנט”.

הבהרה קריטית – מהו חוק?

חוק אינו מוגדר על ידי העובדה שמחוקק נותן אותו. המחוקק מעביר את החוק, אוכף אותו וכו׳, אך זה לא המהות או הסיבה לחוק. רוב היהודים הפוסט-קנטיאנים טועים וחושבים שחוק = משהו שנכפה על ידי מחוקק.

הבחנה ראשונית בין חוק למידה:

מידה היא הדבר שהמצווה עובדת עליו. המצווה היא הכלי; המידה היא המטרה/החומר שמעוצב. הבחנה זו באה מסוף ספר האתיקה הניקומאכית של אריסטו.

—

5. מהו חוק (מצווה)? – ההבחנה המרכזית

5א. תשובות ראשוניות ושיכללים

מספר תשובות מוצעות: לחוק יש מחוקק; חוק הוא מעשה שאתה עושה כי הוא נכון; חוק מכוון את מעשיך. אך ההבחנה המרכזית: מידה היא הדבר שהמצווה עובדת עליו – המצווה היא הכלי, המידה היא המטרה.

5ב. הטענה היסודית של אריסטו: חוקים קיימים כי רוב האנשים אינם טובים

סוף ספר האתיקה של אריסטו קובע שמכיוון שרוב האנשים אינם טובים, חוקים נחוצים. אם כולם היו כבר טובים, לא היה צורך בחוקים.

5ג. המחשה: אבן עזרא על התורה שניתנה בהודו

[סטייה המחשתית מורחבת, תומכת ישירות בטיעון העיקרי]

אבן עזרא הבחין מביקורו בהודו:

– ההודים לא גונבים.

– הם לא אוכלים בעלי חיים (או לפחות לא פרות).

הוא הסיק: אם התורה הייתה ניתנת בהודו, פרשת משפטים (גניבה, השבה, דיני ממונות) לא הייתה קיימת, כי החוקים האלה מטפלים בבעיות שאין להודים. באופן דומה, דיני שחיטה לא היו קיימים כי הם לא אוכלים פרות.

התנגדות תלמיד: אולי הייתה להם מצווה לאכול פרות (אולי אכילת פרות משיגה מידה שחסרה להם). זה מוכר כחשוב אך נדחה – זה מוביל לדיון אחר.

5ד. מהי מצווה לעומת מה שאנשים היום חושבים שהיא

שתי הבנות מודרניות נפוצות של מצווה:

1. “הדבר הנכון לעשות” – הטוב האולטימטיבי.

2. “מה שאלוקים ציווה” – ציווי (מלשון צוויי).

עבור רוב האנשים בני זמננו, אלה מתמזגים לאחד: הטוב = מה שאלוקים ציווה.

אך זה מחמיץ את הטבע המהותי של מצווה. התכונה המרכזית: מצווה היא משהו שצריך להיאמר לך. זה בדיוק מה שמבדיל חוק ממידה:

– מידה היא ידע פנימי של איך לפעול.

– חוק הוא הנחיה חיצונית הנדרשת למי שחסר את הידע הזה.

5ה. האדם האידיאלי אינו זקוק לחוקים

בהסתמך על אריסטו, אפלטון, הרמב״ם, אבן עזרא, וסיפור משה רבינו והמלאכים, מתגלה קונצנזוס בין הוגים עתיקים וימי ביניימיים: האדם האידיאלי, המושלם אינו זקוק לחוקים כי הוא כבר יודע מה לעשות דרך מידותיו.

– ההודים של אבן עזרא: הם יודעים שרכוש אחרים שייך להם, אז הם לא גונבים, אז הם לא צריכים “לא תגנוב”.

– הרפובליקה של אפלטון: העיר האידיאלית תהיה עם פחות חוקים מערים אחרות, כי (מי מה נפשך):

– אם אתה אדם טוב, אתה לא צריך חוקים מפורטים.

– אם אתה אדם רע, חוקים לא עוזרים לך בכל מקרה (אתה לא תקשיב אלא אם כן תענש כל הזמן, וזה לא ריאלי).

[דיון משנה קצר: שמונה פרקים של הרמב״ם על האדם ה״חולה”]

מי ש״חולה” (חסר מוסרית) לא יודע שהוא חולה, אבל אתה יכול ללמד אותו למה הוא חולה, ואז הוא יכול להפוך למי שיש לו מידות. אתה לא יכול פשוט ללמד אדם חולה להיות בעל מידות ישירות – אתה מלמד אותו למה הוא חולה, ואז הוא יכול לרפא את עצמו.

הצעה נוספת: תגיד לאנשים שמשה רבינו הביא חוקים מאלוקים עם איומים של גיהנום. תגובה: זה לא עובד על אנשים באמת רעים – כל בעל מוסר יודע שהתורה לא עוזרת לאדם באמת רע. היא עוזרת לאנשים בינוניים שלא היו מקשיבים אחרת. אבל הטיעון האמיתי הוא על יותר מדי חוקים מפורטים לעומת חוקים שהופכים אנשים לטובים – שני סוגים שונים ביסודם של חקיקה.

5ו. הסתירה בין שתי תיאוריות של חוק

סתירה מודגשת בين:

– התפיסה המודרנית: מצווה היא ציווי אלוהי קדוש נצחי (למשל, “לא תגנוב” היא מצווה הייליגע ואי אפשר להסיר אותה מהתורה).

– התפיסה של אבן עזרא / הקלאסית: אם אנשים כבר לא גונבים, הציווי “לא תגנוב” מיותר – זה יהיה בזבוז של דיו ואבן טובה (בל תשחית!).

5ז. הגדרת תורה/מצווה כ״מורה” / “מדריך”

תורה (מלשון הוראה) פירושה מורה/מדריך/מכוון. חוק הוא ביסודו מורה. מורה נחוץ רק למי שעדיין לא יודע הכל בעצמו. מטרת המורה (ולכן של החוק) היא להפוך את עצמו למיותר – ללמד את התלמיד לחשוב ולפעול באופן עצמאי במקום רק לעקוב אחר הוראות.

5ח. הסכמה והתנגדות היסטורית

– ראשונים: אבן עזרא ו״בעצם כל הראשונים” החזיקו בדעה זו – חוקים הם למי שצריך אותם; אם אתה כבר טוב, אתה לא צריך את החוק.

– אחרונים: אין אחרון ידוע שיסכים עם עמדת אבן עזרא.

– חריג אחד: רב משה קורדובירו (הרמ״ק), מקובל, מסכים ב״דרך קבלית מפוארת”. כל המקובלים מסכימים במובן מסוים, אבל ב״דרך מוזרה” – שתוסבר.

– הרמב״ן בעצם אומר שמשה רבינו עצמו לא היו לו מצוות – עקבי עם הרעיון שהאדם המושלם מתעלה מעל הצורך בחוק.

[סטייה קטנה: מורה נבוכים]

תלמיד מבדח שמורה נבוכים הוא “מיותר” אם מטרת ההוראה היא להפוך את המורה למיותר. תיקון: מורה נבוכים לא אומר לך מה לעשות – הוא מלמד אותך איך לחשוב. הוא פונה לנבוך ומנסה להדריך אותו החוצה מהבלבול. זה בדיוק מה שהוראה טובה (וחוק טוב) עושים.

—

6. תורה כמורה, לא כמצווה – הנקודה העמוקה יותר

תורה היא מדריך לאנשים לא מושלמים (“נבוכים”), מלמדת אותם איך לחשוב (“מלמדת אותך לדוג”), לא רק נותנת הוראות לעקוב אחריהן באופן מכני. אנשים שטוענים שתורה היא ל״אנשים מושלמים” לא מבינים כלל: אנשים מושלמים לא צריכים תורה בכלל – הם היו מלאכים. תורה קיימת בדיוק למי שצריך הדרכה לקראת להיות טוב יותר, ובאופן אידיאלי התלמיד בסופו של דבר מפנים את ההוראה ולא צריך יותר את המורה באותה צורה.

—

7. המקובלים והביקורת שלהם על לימוד תורה קונבנציונלי

[סטייה למחצה: יחס אמביוולנטי למקובלים]

המקובלים ממוקמים כאהובים וגם כמבוקרים – הם “האנשים האחרונים להבין מה תורה אומרת” אבל גם “אנחנו מקובלים”. מסגור זה נחוץ לפני הצגת דעתם.

7א. הרעיא מהימנא ותיקוני זוהר – רקע

שני טקסטים המודפסים בתוך קורפוס הזוהר אך מוכרים באופן אוניברסלי כיצירות נפרדות: הרעיא מהימנא ותיקוני זוהר. הם נכתבו על ידי יהודי מתוסכל שאחרי שלמד בישיבות, כתב ביקורות חריפות על לימוד תורה קונבנציונלי – בשם משה רבינו עצמו. המחבר טען להיות (או לתעל) את נשמת משה המדברת לתנאים ואמוראים, אומר להם שרוב האנשים קוראים תורה “מהגב, לא מהפנים”.

7ב. הביקורת המרכזית: תורה שנעשתה “יבשה”

המטפורה המרכזית של תיקוני זוהר: לומדים קונבנציונליים הופכים תורה ליבשה – צחיחה, מכווצת, חסרת חיים. הכוונה האלוהית המקורית הייתה להפוך יבשה לארץ (משורש רץ, כלומר ריצה/רצון) – תורה חיה, זורמת. משימת המחבר היא להזרים מחדש את התורה, לגרום לנחל לזרום שוב כנחל נובע במקום ואדי מת (נחל איתן).

7ג. המטפורה של הכאת הסלע לעומת דיבור אליו

הדרש של תיקוני זוהר על משה מכה את הסלע:

– הכאת הסלע = השיטה הקונבנציונלית של לימוד תורה: הכאה, סחיטה (קוועטשען), מאבק להוציא טיפות זעירות של משמעות. המדרש אומר שכאשר משה הכה את הסלע, רק שתי טיפות קטנות יצאו.

– דיבור אל הסלע = אופן שונה של למידה: הקשבה, התחברות למקור. כאשר משה דיבר אל הסלע, מים פרצו בשפע.

ר׳ חיים ויטאל מצוטט כמצטט קטע זה בהקדמתו, מיישם אותו על אלה שלא לומדים תורה לשמה – שמסתפקים בלהיות ראשי ישיבות ופקידים אך לעולם לא באמת מתחברים למקור. הוא מנגיד זאת לאריז״ל, שפירושי תורה חדשים זרמו אליו בקלות כי הוא היה מחובר למקור.

7ד. מטפורת הכד – תורה מוגבלת לעומת בלתי מוגבלת

מתיקוני זוהר: כד של רבקה = 24 ספרי תנ״ך (כ״ד = כף-דלת). אם התורה שלך היא רק הטקסטים הסופיים – הכד הקטן שאתה טורח להעלות מהבאר – תתאמץ אינסוף ולעולם לא תגיע לשום מקום. אבל חוויית רבקה האמיתית הייתה המים עלו לקראתה. תורה צריכה להפוך למעיין המתגבר, לא להפקה מפרכת.

24 הספרים הם פתח לכל המציאות, אבל הם חלק זעיר מהמציאות. אם אתה מתייחס אליהם כאל הכלל (כלים, כלים בלבד), אתה נשאר תקוע – מכה את הסלע, מכה את התלמידים שלך, מכה את הילדים שלך. תיקוני זוהר קורא לאדם כזה בעל נגלה – מישהו שיודע רק את התורה הגלויה/השטחית.

7ה. הכיוון הנכון: תורה זורמת מהתחברות למציאות

אם אתה לומד תורה מתוך הבנה שהטקסטים האלה באו מאנשים שהיה להם גישה לאלוקים/מציאות, אז אתה מכיר שיש תמיד “עוד מאיפה שזה בא”. הטקסטים הם נקודות כניסה למקור בלתי נדלה. אתה לעולם לא צריך להיות פארקוועטשט (סחוט/תקוע), כי בכל מקום שאתה נמצא במציאות, תורה/ידע זמינים שם.

לא בשמים היא מוזכר בקצרה כהתנגדות אפשרית אך נדחה.

—

8. [סטייה עם קצה פולמוסי חד: ביקורת על טענות אנטי-אינטלקטואליות של “דעת תורה”]

טענה ספציפית שנעשתה בשם צדיק מסוים מותקפת: שדעותיו הפוליטיות מהוות דעת תורה כי הוא מעולם לא קרא שום דבר מלבד תורה (לא עיתונים, לא ידע חיצוני). זה נקרא אפיקורסות מוחלטת ממספר סיבות:

1. שקר עובדתי: האדם המדובר בפועל כן קרא עיתונים.

2. אבסורד קונספטואלי: פוסק שלא מתעסק במציאות אינו חסיד אלא עם הארץ ובטלן – כמו מישהו שפוסק על דיני נידה שמעולם לא ראה דם.

3. כפירה תיאולוגית: זה סותר את עצם טבע התורה כמחוברת ל וזורמת מהמציאות. הגבלת התורה ללימוד טקסטואלי מבודד, מנותק מהעולם, היא ההיפך ממה שתורה היא.

אנלוגיית התכנית

תורה היא “תכנית הבריאה” (אסתכל באורייתא וברא עלמא). אם תורה היא תכנית המציאות, אז המציאות עצמה היא דרך לגיטימית לשחזר את התכנית. בדיוק כפי שאתה יכול לשחזר תכנית של בית על ידי מדידת הבית, אתה יכול ללמוד את תוכן התורה על ידי לימוד העולם. אם אתה מגביל את עצמך רק לטקסטים ומסרב להסתכל על המציאות, התורה שלך הופכת מצומצמת ואתה תמיד תתאמץ. אבל אם תורה מובנת כשער לכל השאר, אז בכל מקום שאתה נמצא בחיים, אתה לעולם לא תקוע – המציאות עצמה הופכת לשדה של לימוד תורה.

השלכה ל״תורה לשמה” ולאדם העובד

תורה לשמה פירושה ללמוד תורה למה שהיא באמת – שער להבנת המציאות – ואז העמל/היגיעה משנים אופי.

[סטייה צדדית]: שיעור ישן שמכוון ל״מעמד הפועלים” מוזכר, טוען שאנשים עובדים באופן טבעי חושבים על מציאות (לא לומדות מופשטת), אז לימוד תורה עבורם הוא בעצם יותר אורגני ממה שהם מבינים. השיעור הזה פופולרי באופן בלתי מוסבר בגוגל.

—

9. חזרה לרעיא מהימנא והביקורת הרדיקלית שלה

9א. המסר המרכזי של הספר

הרעיא מהימנא טען:

– לתורה יש שכבות, כמו אגוז עם מספר קליפות. הדימוי הקבלי הוא של אגוז עם ארבע שכבות של קליפה שצריך לפצח כדי להגיע לפרי בפנים.

– ההאשמה: אנשים מבלים את כל חייהם לומדים את הקליפות ולעולם לא מגיעים לפרי – המשמעות הפנימית (פנימיות) של התורה.

– הספר דוחק: תפסיקו לבלף ותתחילו ללמוד את התורה האמיתית, שהיא דבר טוב, לא הנטל שאנשים מתייחסים אליו ככזה.

9ב. [סטייה צדדית: טון וטמפרמנט – רעיא מהימנא לעומת רמב״ם]

– הרעיא מהימנא נכתב בכעס – הוא בעצם מקלל את ראשי הישיבות של זמנו. אף על פי ששמות לא ניתנים, בני זמנו כנראה ידעו בדיוק למי מכוונים.

– הרמב״ם, לעומת זאת, כתב בשקט ובנחת, כמעט לעולם לא בכעס (אם כי מכתביו מראים יותר תסכול מספריו).

– הסגנון השקט של הרמב״ם הוא הדרך הנכונה לכתוב ספר; אין לחקות את הטון הכועס של הרעיא מהימנא.

– עם זאת, הרעיא מהימנא היה בעצם תלמיד של גישת הרמב״ם – הרמב״ם יצר (או הפופולריזציה) את המושג של פנימיות התורה לעומת המשמעות החיצונית/אקסוטרית.

—

10. הבעיה שרעיונות אלה הציבו לאחרונים

10א. אין בעיה לראשונים

לראשונים לא היה קושי עם טענות הרעיא מהימנא. הרעיון שלתורה יש קליפה חיצונית וגרעין פנימי היה דוקטרינה רמב״מית סטנדרטית.

10ב. העיוות השבתאי

מאוחר יותר, השבתאים תפסו את הרעיונות האלה ועיוותו אותם: אם דיני התורה הם רק קליפות, הם טענו שצריך לקיים את “התורה הגבוהה יותר” – שהם פירשו כאנטינומיאניזם (למשל, להתחתן עם אחותו). זה שטות: ה״תורה הגבוהה יותר” אינה על מעשים פיזיים עבריינים. התורה הגבוהה יותר היא על שכל והיעדר דאגות גופניות – “אין לך גוף להתחתן איתו בכלל”. המשמעות הפנימית של הזוהר היא אינטלקטואלית, לא התנהגותית.

10ג. החרדה של רבי משה קורדובירו (הרמ״ק)

הרמ״ק (לפני השבתאות, אך מתמודד עם טיעונים פרוטו-אנטינומיאניים בזמנו) היה מודאג מאוד מההשלכות של מסגרת הרעיא מהימנא. הזוהר מצטט פסוק (מפוברק): תורה חדשה מאתי תצא. הפסוק האמיתי אומר תורה מאתי תצא – והזוהר קורא אותו כמשמעו בהכרח תורה חדשה. זה הטריד את הרמ״ק.

10ד. הקושי של הרמ״ק: מתח בתוך מורשת הרמב״ם עצמו

– רעיון #1 של הרמב״ם: המשמעות החיצונית/קליפה של התורה = חוק כמורה לאנשים לא מושלמים. התורה מחכימה פתי; אנשים חכמים לא צריכים אותה באותה צורה. החוקים הם כלים פדגוגיים לשיפור מוסרי.

– רעיון #2 של הרמב״ם: לתורה יש משמעות פנימית אמיתית – ידיעת אלוקים ומציאות (חכמת התורה על דרך האמת). התוכן האמיתי של התורה הוא אמת מטפיזית, לא הדרכה התנהגותית.

10ה. המסגרת של הרמב״ם עצמו מוסברת

המצוות המהותיות באמת הן אלה של הלכות יסודי התורה – על המציאות כפי שהיא. אלה אינן רק פדגוגיות. כל שאר המצוות משתתפות באמיתות האלה בעיקר דרך הכנה: אתה לא יכול לעסוק במטפיזיקה בלי להיות אדם טוב, והמצוות הופכות אותך לאדם טוב. במובן הזה, רוב החוקים הם “קליפות” לגרעין המטפיזי.

הרמב״ם עצמו השתמש בלשון של קליפה – זה לא הומצא על ידי המקובלים נגדו; זה היה המינוח שלו עצמו (אולי מושאל משיח פילוסופי ערבי).

עיקרון הרמב״ם המרכזי: המשמעות האמיתית של התורה = ידיעת אלוקים וידיעת הבריאה/מציאות. זה הפרי בתוך כל הקליפות.

—

11. המתח הפנימי של הרמב״ם: כל מילה קדושה לעומת תוך וקליפה

הרמב״ם קובע בהקדמה לפירוש המשניות (עיקר שביעי או שמיני) שכל מילה בתורה קדושה באותה מידה ואין תוך וקליפה בתורה. ובכל זאת הרמב״ם בבירור מאמין במשמעות פנימית/אמיתית ומשמעות חיצונית/שימושית – היררכיה אמיתית בתוך תוכן התורה.

פתרון: המשמעות החיצונית אינה “לא אמיתית” אלא שימושית – היא משרתת את התפקיד הפוליטי/חברתי של הפיכת אנשים לבעלי מידות, שבתורו מוביל אותם לקראת שלמות אינטלקטואלית וידיעת אלוקים. הרמב״ם לעולם לא היה מכריז בפומבי שמצוות מסוימות הן רק קליפה – מסיבות פוליטיות: לספר לאנשים את הטעמים למצוות גורם להם לקחת את המצוות פחות ברצינות (כפי שמומחש במקרה של שלמה המלך).

—

12. קריאת הרמב״ם של נרטיבים אגדיים ולימוד תורה לפני סיני

הרמב״ם היה מפרש את המדרש על מלאכים שרצו ללמוד תורה כמתייחס לתוכן הפנימי/אינטלקטואלי של התורה (ידיעת אלוקים), לא להלכות מעשיות כמו בשר בחלב. הסיפור מבטא את הדואליות של התורה: יש מימד המיועד למלאכים (החלק המלאכי/אינטלקטואלי של אדם – ה״שכל הנפרד”), ומימד המיועד לבני אדם מגושמים שיש להם אמהות, מתחתנים וכו׳.

[קשר צדדי לשבתאים]

הדואליות הזו גם מתייחסת לטענה השבתאית שאפשר לעבוד תורה רוחנית טהורה ולזרוק מצוות מעשיות. התשובה: אתה לא מלאך – יש לך גוף, אמא, בן/בת זוג – אז אתה חייב לקיים מצוות מעשיות כמו כיבוד אב ואם.

הרמב״ם מלגלג במפורש על הרעיון שהישיבה של שם ועבר למדה הלכות מעשיות כמו הלכות שומרים או ארבעת המינים. הם בבירור למדו מטפיזיקה ופיזיקה. באופן דומה, כאשר שלמה אמר אמרתי אחכמה, הוא לא התאבק עם מיגו – הוא התמודד עם האמיתות העמוקות ביותר של המציאות. הפסוק תפוחי זהב במשכיות כסף מכיל את זה: הפשט הוא משכית הכסף; האמת הנסתרת היא תפוח הזהב בפנים.

—

13. אי שביעות הרצון של המקובלים ממסגרת הרמב״ם

המקובלים (כולל הרמח״ל ומחברי תיקוני זוהר) לא היו מרוצים מהפתרון של הרמב״ם. אי שביעות הרצון שלהם נוצרה על ידי הצהרות הרמב״ם עצמו – במיוחד התעקשותו (דרך הפסוק גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך) שכל מילה בתורה מכילה סודות, וזיהויו של פרשיות ספציפיות כמכילות הוראות מטפיזיות נסתרות.

המקובלים לקחו את זה רחוק יותר: לא רק תורה בכלל, אלא כל מצווה בודדת חייבת להיות בעלת משמעות פנימית/אלוהית אמיתית. הם לא יכלו לקבל שאיזו מצווה היא רק תועלתית.

דוגמה: ועשית מעקה לגגך – המקובלים מפרשים את זה כמקודד את הרעיון שאסור לחשוב מעבר ליכולת השכל האנושי (מתחבר למשנה האוסרת על ספקולציות על מה שלמעלה, למטה, לפני ואחרי).

הבעיה עם הגישה הקבלית (ויכוח בכיתה)

תלמיד מתנגד: על ידי קידוד הרעיון הפילוסופי לתוך מצוות המעקה, אתה בעצם מוריד את הרעיון הפילוסופי – הופך אותו לכפוף למצווה מעשית. התנגדות נגדית: המקובל לא מחליף את המצווה המעשית; הוא מוסיף שכבה.

הנושא העמוק יותר: המקובלים לא מוכנים לקבל שפסוק של התורה האלוהית יכול להיות רק על עניינים ארציים, של עולם הזה. למה לא? כי תורה היא אלוהית, קודמת לבריאה. זה מוזר שמשהו קודם לבריאה יהיה על הבריאה במובן מעשי בלבד. זו בעיה של אמונה, לא של מציאות – אין שום דבר לוגית לא בסדר בכך שאלוקים יוצר תורה לעולם הנברא. אבל מסיבות תיאולוגיות/פוליטיות, זה מרגיש לא מספיק לומר שטקסט אלוהי הוא “רק” על בניית מעקים.

—

14. [סטייה צדדית: הבעיה הפוליטית של גילוי טעמי המצוות]

הרמב״ם עצמו סובר שאין ללמד בפומבי את הטעמים למצוות, כי אנשים שיודעים את הטעם נוטים לקחת את המצווה פחות ברצינות. זה נגזר מהדיון התלמודי על שלמה המלך, שחשב שהוא יכול להפר מצוות מסוימות כי הוא הבין את הטעמים שלהן.

[סטייה משנה: ההלכה של התחלת הסדר מוקדם בליל פסח]

ההלכה האחת שבה הטעם ניתן במפורש – להתחיל את הסדר מוקדם כדי שהילדים לא יירדמו – היא זו שאף אחד לא מקיים. אם במקום זה היו אומרים להם ששדים יבואו, אנשים היו מציית מיד. כדי לקיים הלכה זו כראוי, אין ללכת לבית הכנסת למעריב בליל פסח, כי ההליכה הלוך ושוב מעכבת את הסדר. אנקדוטה אישית על האם בית כנסת קרוב יותר נוכח בליל פסח עוקבת. טנגנטה נוספת: גם אין ללכת לבית הכנסת למנחה בשבת (מוזכר משיעור גמרא/רמב״ם נפרד).

—

15. המקובלים מרחיבים את מסגרת הרמב״ם

טענה מרכזית: המקובלים הקדושים לקחו את גישת הרמב״ם לשלב הבא. לרמב״ם עצמו לא תהיה בעיה לומר שמצווה כמו מעקה לגגך יש לה משמעות בו זמנית על מספר רמות – רמז בעולם האצילות, ומשמעות מעשית בעולם העשייה. בעולם הפיזי, המצווה היא פשוטה; במחשבה, היא “ברורה” ומתפקדת יותר כרמז.

עיקרון מרכזי: לפי הקבלה, כל העולמות מתאימים זה לזה. לכן, אם למצווה לא הייתה תועלת בעולם העשייה, לא הייתה לה מציאות מתאימה בעולם המלאכים גם כן, ולכן אין מצווה עבורנו.

תוצאה: כל מקובל שבאמת מבין קבלה חייב להסכים עם סוג הטעמים שהרמב״ם נתן למצוות – כלומר, שלמצוות יש טעמים תכליתיים, פונקציונליים בעולם הפיזי. הם עשויים לא להסכים על טעמים ספציפיים (“נתת טעם רע”), אבל הקטגוריה של מתן טעמים לא יכולה להידחות על ידי מקובל אמיתי. “סתם מאמין דוגמטי” יכול לדחות את זה, אבל מקובל לא יכול.

ייחוס: נקודה זו הוסברה בהרחבה על ידי האדמו״ר מראדזין (בספר המכסה נושאים רבים כולל זה), ובאופן דומה על ידי אחרים, אולי הלשם מזווית אחרת.

—

16. ההתעקשות הייחודית של המקובלים על המילים המילוליות של התורה

למרות ההסכמה עם מסגרת הטעמים של הרמב״ם, המקובלים רוצים שהמילים והאותיות הספציפיות של התורה יישאו משמעות אמיתית (לא רק משמעות שימושית). הם “יותר תקועים” על המצוות הספציפיות עם המילים הספציפיות כבעלות משמעות מהותית. זה יוצר מתח עם הגישה הפונקציונלית/אינסטרומנטלית יותר של הרמב״ם.

שני פתרונות:

פתרון א׳: לפרש מחדש את לשון המצווה באופן קבלי

הדוגמה של מעקה מקבלת קריאה קבלית. האר״י ז״ל נותן סוג זה של קריאה בזוהר גם כן. מצוות אחרות יכולות באופן דומה להיות מפורשות מחדש.

פתרון ב׳: גישת הרמב״ן (ראה סעיף הבא)

—

17. פתרון הרמב״ן – תורה לפני הבריאה

הנחת היסוד של הרמב״ן (מהקדמתו לתורה): התורה נכתבה לפני שהיקום היה קיים.

בעיית הרמב״ן: לפני הבריאה, לא היה שעטנז, לא צמר ופשתים, לא מצרים כדי ליצור מצוות שהן זכר ליציאת מצרים. אז על מה התורה הזו “הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה” באמת דיברה?

תשובת הרמב״ם (בניגוד): ברור, התורה שלפני הבריאה דיברה על אלוקים – זו הייתה תכנית אלוקים לעולם, הניתנת לזיהוי עם נואוס, חכמה, תורה. הרמב״ם מחבר זאת במפורש עם אפלטון. אין קושי כאן לרמב״ם.

תשובת הרמב״ן: הרמב״ן, כמו כל המקובלים, מנסה יותר לחבר את התורה שלפני הבריאה עם האותיות והמילים המילוליות. ה״טריק” שלו: הוא טוען קבלה של אמת – שהרמב״ם היה מתנגד לה במפורש – שכל התורה היא שמות של הקדוש ברוך הוא, מובנת מילולית כשמות אלוהיים בסגנון השמות המיסטיים הידועים (שם מ״ב, שם ע״ב).

המנגנון: התורה יכולה להיקרא במספר דרכים. לוקחים שלושה פסוקים (ויסע, ויבא, ויט) וקוראים אותם ברשת/טבלה (בעצם “קודי התנ״ך”) – תרגול עתיק החוזר לספר דניאל. רש״י מזכיר זאת בסוכה. אתה יכול לחתוך את המילים אחרת, לערבב אותן, לסדר אותן מחדש. אז לפני הבריאה, התורה לא אמרה “בראשית ברא אלוקים” – זה היה עשרים ושתיים האותיות בצירופים שונים, ו״בראשית ברא אלוקים” היא רק דרך אחת לקרוא אותן.

[סטייה צדדית: הערה היסטורית]

הרמב״ם הכחיש במפורש מסורות על שמות מיסטיים וגימטריה בכתביו, אבל עצם העובדה שהוא היה צריך להכחיש אותן מוכיחה שהן קדמו לו – הן לא הומצאו אחריו.

—

18. הבעיה עם אותיות לפני הבריאה

התנגדות: אם לא היה עולם פיזי לפני הבריאה, לא היו אל״ף ובי״ת גם כן. אז אפילו פתרון ה״אותיות מעורבבות” של הרמב״ן לא עובד מילולית – אותיות הן גם ישויות של עולם פיזי.

פתרון (מוסכם באופן אוניברסלי על ידי מקובלים אמיתיים): “אותיות” הן מילולית סימנים – סמלים למשהו עמוק יותר. הן מייצגות רעיונות. כאשר אנו אומרים שהתורה התקיימה כאותיות לפני הבריאה, אנו מתכוונים לדברים שהאותיות מסמלות, לא לסימנים הפיזיים על הקלף. כל מקובל אמיתי מבין זאת.

הערכה: זה “מאוד פשוט”. אם אתה עוקב אחר זה עד לתניא, אתה מוצא שזה רק דרך יותר פואטית ומורכבת לומר את אותו הדבר שהרמב״ם אמר. היתרון (מעלה) של הדרך הקבלית הוא שהיא מספקת שכבות נוספות של משמעות – אתה יכול למצוא פשטים שונים מאותן אותיות שעובדים בדרכים שונות.

[סטייה צדדית: קשר לספר יצירה]

המושג של העולם כתצורות שונות של חומר בסיסי ורעיונות בסיסיים חוזר לספר יצירה, כנראה ספר ה״מדע” היהודי העתיק ביותר. לקרוא לזה “מיסטיקה” לעומת “מדע” היא הבחנה שקרית – שניהם ניסיונות לדעת את המציאות.

—

19. הבעיה הפדגוגית – שיטה קבלית לעומת שיטת הרמב״ם

ביקורת על השיטה הקבלית: זו “דרך נוראית ללמד”. המטפורה של אותיות וצירופים, למרות שבסופו של דבר אומרת את אותו הדבר כמו הרמב״ם, יוצרת בלבול מתמיד. אנשים לא מבינים. אתה צריך להיות “קצת גבוה” (כלומר, במצב נפשי מוגבה או אינטואיטיבי) כדי לעשות גימטריאות וצירופי אותיות כראוי ולראות שהם הגיוניים.

הבעיה המבנית: הגישה הקבלית מנסה לגשר על הפער בין כלל (האוניברסלי/מופשט) ופרט (הספציפי/קונקרטי) – בין החכמה האלוהית שלפני הבריאה לבין המילים הספציפיות של התורה. אבל בכך, היא נוטה “להרוס את ההבחנה” בין כלל ופרט. לרמב״ם הייתה דרך ברורה מאוד: יש כלל ויש פרט, ואנחנו שומרים על ההבחנה. המשל הקבלי של אותיות נראה יוצר “אי התאמה” או “כיוון שגוי” כשעוברים מכלל לפרט.

שיפוט: דרכו של הרמב״ם היא דרך טובה יותר ללמד, למרות ששתי הגישות בסופו של דבר מגיעות לאותה אמת.

—

20. בעיית השימוש לרעה משני הצדדים

כישלונות שיטת הרמב״ם: רבים מחסידי הרמב״ם – זו תלונת המקובלים – מילולית עברו על איסורים תוך אמונה שהם התעלו מעליהם דרך ידע. זו “בעיית שלמה המלך”: כאשר אתה יודע משהו, אתה חושב שאתה מעבר לדבר שאתה יודע.

פרדיגמת שלמה המלך בפירוט

כאשר אתה מבין אינטלקטואלית את המטרה מאחורי מצווה, אתה מניח שאתה כבר מעבר לה. ההיגיון הולך: “אנחנו רק מתפללים כדי להזכיר לנו את אלוקים; לכן, אני לא צריך להתפלל”. זה לא נובע – הבנת המטרה צריכה לגרום לך להתפלל יותר, לא פחות.

[סטייה צדדית: תוכחה מעשית]

אם אתה לא מתפלל, האם אתה לפחות מבלה את הזמן הזה בלימוד מורה נבוכים? אתה לא – אז אין לך תירוץ. אפשר גם לעשות את הלימוד הפילוסופי שלך בבית הכנסת. זה לא טיעון הלכתי (האם אתה מחויב ללכת לבית הכנסת) אלא נקודה מעשית-פילוסופית על עקביות.

כישלונות השיטה הקבלית: מובילה לבלבול ואי הבנה בקרב אלה שאינם מוכנים.

מסקנה: אין שיטה שמונעת טיפשות. “הפתרון היחיד הוא: רבותי, תפסיקו להיות טיפשים, ואז נוכל ללמוד בכל דרך שתרצו”. דרכו של הרמב״ם עדיפה פדגוגית, אבל אף שיטה לא חסינה מפני שימוש לרעה. הבעיה היסודית היא יהירות אנושית מול ידע – סיפור שלמה המלך בקצרה.

—

21. בעיית הנדנדה והסכנה הספציפית של השבתאות

המתח בין גישות רציונליסטיות וקבליות ממוסגר כנדנדה – תיקון טעות של צד אחד בהכרח מסתכן בטעות ההפוכה. המקובלים מנסים לפתור את הבעיה שהרציונליסטים נופלים לתוכה (נטישת מעשה), ולכן הם מדברים בשפה שמדגישה את העומק המיסטי והחיוניות של כל פרט בתורה.

הסכנה הספציפית של השיטה הקבלית: השבתאות

מכיוון שהשיטה הקבלית כוללת “ערבוב” – סידור מחדש של אותיות (צירופים), גימטריה, מציאת תצורות נסתרות – יש תועלת פדגוגית: אתה לומד שמראה חיצוני אינו בהכרח המציאות. עם זאת, זה פותח דלת קטסטרופלית: אנשים מסיקים שאם תורה יכולה להיקרא לאחור או להיות מסודרת מחדש, אז אולי “לא תרצח” יכול להפוך ל״תרצח”. זו הכפירה השבתאית.

תגובה ניואנסית לשבתאות

– יש תורה של הקליפה (ה״קליפה”/קשקש) שבה דברים הפוכים – זה מושג מטפיזי אמיתי.

– השבתאים לא טועים שרמה כזו קיימת; הם טועים כי הם חושבים שהם עולים כשהם בעצם יורדים.

– אכן צריך להתעסק עם אותה תורה תחתונה גם כן, אבל זה מיזם אחר לגמרי.

עיקרון פילוסופי מרכזי: “מעבר לידע” ≠ “נגד הידע”

כאשר אנו אומרים שידיעת ה׳ היא מעבר לשלנו, אנשים טועים וחושבים שזה אומר שהיא יכולה להיות נגד (סותרת) התורה. זה שגוי. “מעבר לידע” פירושו משהו שאינו סותר את הידע אלא פשוט עולה עליו. כל טעם עמוק יותר למצווה יהיה עקבי עם הפשט, רק הולך רחוק יותר – לעולם לא סותר אותו.

—

22. חזרה לרבי משה קורדובירו: דוגמת השעטנז במלואה

השכבות

1. קליפה שטחית: אתה אפילו לא מבין את הפשט כראוי.

2. המשמעות האמיתית/עמוקה יותר: מומחשת דרך שעטנז (איסור ערבוב צמר ופשתים).

הטענה הרדיקלית של קורדובירו

– לפני חטא אדם (לפני שלבני אדם היו גופים פיזיים), התורה לא אמרה “לא תלבש שעטנז”.

– התורה במקור קראה: “לא תלבש שטן עז מצף ובספשים” – כלומר אדם לא צריך לעשות את הדבר שגורם למצב שאנו קוראים לו עכשיו שעטנז (כלומר, שיהיה לו גוף פיזי הכפוף לערבוב של טומאה רוחנית).

– חטא אדם היה רכישת גוף – זה מה ש״לבישת שעטנז” פירושה ברמתו.

– אחרי החטא, התורה התצורה מחדש לצורתה הנוכחית: “לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים” – משמעות חדשה, נמוכה יותר (אל תערבב מילולית צמר ופשתים), שהיא אפילו יותר גרועה במובן מסוים כי זו ירידה נוספת.

– לפני אדם הראשון, הייתה עוד תצורה שלישית של פסוק זה עם משמעות אחרת לגמרי.

[הערת צד: תגים על אותיות שעטנז-גץ]

המנהג האשכנזי להניח תגים (כתרים) על האותיות שי״ן-עי״ן-טי״ת-נו״ן-זיי״ן-גימ״ל-צד״י מתחבר לרעיון הקבלי שאותיות אלה נוטות ל״בלבול” וצריכות תיקון. זה רק רמז – ומה עם כל האותיות האחרות?

—

23. תזת ההתכנסות: רמב״ם וקבלה מסכימים

החוטים נמשכים יחד לטיעון ההתכנסות המרכזי:

– המקובלים מסכימים (ו״אנחנו מסכימים איתם”) שהתורה כפי שהיא קיימת כעת היא תצורה שנועדה לעזור לנו – היא אינסטרומנטלית, לא אולטימטיבית.

– הצורה הנוכחית של התורה קיימת כדי להרחיק אותנו משעטנז (מטפורית: מהשחתה רוחנית/פיזיות). אבל זו לא התורה עצמה – התורה עצמה היא “הרבה מעבר לזה”.

– לרמב״ם: מצוות מלמדות מידות → מידות מלמדות אותך לחשוב על אלוקים → ידיעת דברים אלוהיים היא התוכן האמיתי.

– למקובלים: הצירופים הנוכחיים של התורה מתייחסים למצבנו הנפול → הצירופים העמוקים יותר מגלים אמיתות גבוהות יותר.

– שתי המערכות גורסות: התורה שאנו מקיימים היא הכנות לתורה האמיתית.

—

24. סיכום סופי: קבלת התורה ומשמעות שבועות

סיכום מחדש של כל טיעון השיעור:

1. אנחנו צריכים להבחין בין מידה למצוות – שני דברים נפרדים.

2. לפי הרמב״ם, מצוות מייצרות מידות.

3. תורה ומצוות אינן האמת עצמה – הן הכנות לאמת.

4. זה נכון גם על פי קבלה: הכוונה של לא ללבוש שעטנז היא באמת על לא להיות עם “שטן עז” (השחתה רוחנית); הרמב״ם היה אומר שמצוות מסוימות מלמדות מידות מסוימות שהן הפנימיות שלהן.

5. המידות עצמן רלוונטיות רק כי אנחנו חיים בעולם הזה; הן מצביעות לקראת ידיעת אלוקים ומציאויות אלוהיות, שהן התוכן האולטימטיבי.

6. קבלת התורה בשבועות פירושה לקבל את התורה הזו – התורה ההדרכתית, ההכנתית – כי בלעדיה היינו אנשים רעים שאינם מסוגלים להתקרב לאמת.

7. אנחנו חייבים לקיים שעטנז וכל המצוות כדי להתחיל ללמוד את התורה האמיתית, שמתגלה בהדרגה – “שבועות של שנה הבאה” מביא רמה חדשה.

8. ההתגלות ההדרגתית הזו מתאימה ל:

– מסגרת המקובלים: צירופים שונים של תורה מגלים דברים שונים ברמות שונות.

– מסגרת הרמב״ם: מצוות כמו “אנכי ה׳ אלוקיך” וחלקים אחרים של התורה הנושאים אמת.

המדרש שנדון לאורך כל השיעור הוסבר, והמפגש מסתיים.

תמלול מלא 📝

נדיבות כמידה והקשר בין מצוות למידות: עיון בשמונה פרקים לרמב״ם

פרק א׳: מסגרת הפתיחה – ערב שבועות ולימוד שמונה פרקים

המרצה: רב ישי, יש לנו שיעור לערב שבועות [שבועות: החג היהודי החוגג את מתן תורה בהר סיני], באמת אנחנו רק ממשיכים את לימוד שמונה הפרקים [שמונה פרקים: הקדמת הרמב״ם למסכת אבות], אבל אנחנו הולכים לדון במשהו על הקשר למתן תורה [מתן תורה: נתינת התורה] כי זה חשוב.

אז כמו שכולם יודעים, לכל אחד יש את הענין [ענין: נושא, עניין מיוחד] שלו בשבועות, והענין הוא מה שאתה עושה כשאתה מדבר על, מה שאתה חושב עליו, או חשיבה ודיבור זה גם דבר גדול לעשות, אבל כל עוד זה מה שאתה עושה, נכון?

פרק ב׳: פנייה לגיוס כספים ו״אם אין קמח אין תורה”

הקמפיין השנתי לפני שבועות

המרצה: אז מה אנחנו עושים כל שנה לפני שבועות? אנחנו עושים קמפיין. אנחנו מגייסים כסף לבית המדרש [בית מדרש: בית לימוד] שלנו, כי יש משנה [משנה: האוסף הכתוב הראשון של התורה שבעל פה], “אם אין קמח אין תורה” [אם אין קמח אין תורה: “אם אין פרנסה אין תורה” – פרקי אבות ג׳:י״ז].

ביקורת על ציטוט דברים מובנים מאליהם מהמשנה

המרצה: כי גם אם לא הייתה משנה כזאת, אנחנו צריכים לצאת מההרגל הזה להוכיח דברים שאתה יכול לראות במו עיניך מהמשנה, בסדר? מישהו, אני מתקשר למישהו, הבחור אומר “אם אין קמח אין תורה,” אז אני צריך כסף לתמוך. מה? לא הייתה משנה? לא היית יודע? זה מאוד מעצבן. אז אנחנו צריכים לנסות להפסיק לעשות את זה, אבל בואו נדבר על זה לעומק.

החידוש האמיתי של המשנה: הפרדוקס

המרצה: אז למה המשנה צריכה לומר את זה? המשנה מנסה להראות לך את הפרדוקס. המשנה נותנת לך משהו. זו אותה שאלה ששאלנו קודם. מה המשנה אומרת?

תלמיד: כן, כן. הבנת. הבנת. ניסיתי לדבר על זה.

המרצה: אבל הנקודה היא, יש לנו הרגל מאוד מוזר לנסות… כשאתה עושה יותר מדי, זה הרסני. אז אנחנו הולכים להפסיק לעשות את זה. להתחיל לומר דברים כי… לא כי אני אומר את זה. אנשים אומרים, אה, אז אתה אומר שאתה דואל? מי אתה? לא, זה לא אני. אתה יודע מי זה? ג׳יי.פי. מורגן. זה מי. אם אני לא מגייס כסף, הוא אומר לי, נתתי לך משכנתא לבית שלך, מה קורה? זה לא אני. וזה גם לא הוא. המציאות.

תלמיד: אלוקים.

המרצה: אלוקים אמר, לא אני אמרתי. לא המשנה, לא אני. אז זו המציאות. אז אני צריך למציאות של הענין שלנו, זה לגייס כסף ל… אז זו הדרך. כל אחד צריך לעשות את החלק שלו. אנחנו כבר כמעט ב-200,000$. בואו נראה אם נגיע ל-360,000$. ויהיה לנו מספיק כסף לשלם לצוות לשנה הבאה. ונוכל לעשות מתן תורה כמו שצריך. זה מספיק בשביל זה, נכון?

הקשר ההדדי בין הבנה לנתינה

המרצה: אני חושב שתתחברו לשמוע עוד. להתחבר לשמוע עוד? להתחבר לשמוע עוד, אז זה ברור, מאוד ברור. אני חושב שכל מי שמבין, יש מעגל. אם אתה מבין את השיעור [שיעור: שיעור תורה] שנה שלמה, אז ככל שאתה מבין אותו יותר טוב, כך אתה נותן יותר כסף או מגייס יותר כסף, ולהיפך. ככל שאתה נותן יותר כסף, כך אתה מבין יותר את השיעור. זה הפשט [פשט: הפירוש הפשוט, הפירוש].

זה הפשט. זה הפשט. פשט מה שאני אומר. בעולם הזה, זה אומר, תפסיק לומר משהו. בעולם הזה, כל מה שאתה מקבל, מה שאתה משלם עבורו. אתה מקבל מה שאתה משלם עבורו. אתה משלם עבור מה שאתה מאמין בו, עבור מה שאתה מחזיק ממנו, מה שאתה מקבל. אז התשלום, כמה זמן אתה משקיע בזה, כמה כסף אתה משקיע בזה, כמה מאמץ, זה מה שאתה מקבל. ולפעמים, לפעמים המאמץ הוא לפני הדבר, לפעמים הוא אחרי, אבל הכל אותו דבר.

המרצה: בסדר, עכשיו תן לי לשאול ככה. שון, שון, בדוק את הטלפון שלך, תראה אם הרווחתי יותר כסף מלומר את זה.

תלמיד: לא, אני לא משקר. זה לא עוזר.

המרצה: כן, אני אשים את זה, נראה. לא, אני בעצם מנסה לבדוק מה היו השאלות שלי אליך באותו לילה.

המרצה: לא, לא, חכה, חכה, חכה, חכה, חכה.

פרק ג׳: הקדמה ללימוד המידות בשמונה פרקים

חומר המקור: אריסטו דרך אבו נצר

המרצה: אז אנחנו עושים משהו מאוד מעניין שהוא לימוד הספר הזה שנקרא שמונה פרקים, שהוא סוג של סיכום וקיצור וכן הלאה של הספר שנקרא, אתם כבר יודעים נכון, מה קורה כאן, האתיקה של אריסטו [האתיקה הניקומאכית של אריסטו], בתיווך של אבו נצר [אבו נצר אל-פאראבי: פילוסוף אסלאמי מהמאה ה-9-10]. שמעתם על אבו נצר, נכון? אבו נצר, אחד מרבותיו של הרמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, מיימונידס]. הוא מאוד אוהב אותו. הוא מאוד אוהב אותו.

מושג המידות ובעיית התרגום

המרצה: עכשיו, האנשים האלה לימדו כמה דברים מאוד חשובים. ואיפה שאנחנו נמצאים זה איך הם לימדו אותנו על הדבר הזה שנקרא, אנחנו קוראים להם מידות, שזה תרגום מוזר. אתם יכולים להקשיב לשיעור שלי ביום ראשון עם אנטוניו שהחליט שצריך לתרגם את זה כ״כוחות,” אבל אז אמר שזה לא טוב. אמרתי שצריך לתרגם את זה כ״גדלויות.” זו הייתה ההצעה שלי, נכון? כי “מידה,” אנשים חושבים שזה אומר משהו, אף אחד לא יודע מה זה אומר בעצם, אבל יש לזה איזה משמעות מוסרית או כלכלית. אבל זה לא.

בעולמו של אריסטו, וגם בעולמו של אפלטון, מידה היא משהו ש, זה השלמות של דבר, נכון? רק “שלמות” היא עוד מילה מגבילה ואף אחד לא יודע מה זה אומר. אז חשבתי על מילה באנגלית שאומרת “גדלות,” שאולי תהיה תרגום טוב. כמו מכונית נהדרת או בחור נהדר. אתה יכול להבין את זה. זה סוג של עובד באותה דרך. בכל מקרה.

תלמיד: אתה רוצה לשאול אותו על התרגום שלי?

המרצה: לא, כי איך זה יותר באותו מחיר? אני לא יודע מה זה גדלות. אתה צריך לדעת מה זה.

תלמיד: אתה צריך קצת לחשוב שזה, לא גודל.

המרצה: חשבתי שהבעיה לא הייתה המילה. הבעיה הייתה רק הדרך שבה אנשים ממסגרים מהויות מלכתחילה.

תלמיד: בסדר, אנחנו לא הולכים לומר את אותו דבר עם גדלות.

המרצה: כן, מילים לא באמת, שינוי המילים לא באמת עוזר, כי הם פשוט לא חושבים על זה. הם עדיין לא חושבים על זה ככה. זה לא גורם להם לחשוב.

תלמיד: עם הסבר, אני שומע.

המרצה: כן, כן. אבל אחרי שיש לך את ההסבר, אנחנו מנסים להשתמש במילה שאולי תהיה יותר טובה. אולי אם אתה מסביר את המילה הזו תהיה יותר…

תלמיד: שום מילה לא יכולה לעזור בלי ההסבר, אני מסכים.

המרצה: אבל הנקודה של המילים האלה היא או להיות דרך טובה יותר להיכנס או להיות דרך טובה יותר לצאת. כמו, להיות דרך טובה יותר עבורנו לדבר על זה בלי לומר מילים מוזרות ואף אחד לא יודע מה הן. הרמב״ם קרא להן משהו כמו גדלויות, נכון? כמו מעלות [מעלות: עליות, מידות, גדלויות]. מה זה? זה התרגום, לפחות. טובות. זה נשמע מצחיק.

תלמיד: אנטוניו יודע גם רמב״ם?

המרצה: לא, כלומר שהצלחת למצוא מילה כי למדת רמב״ם כשהוא לא?

תלמיד: הוא לומד גם כשהוא לא רוצה.

המרצה: כלומר הוא יודע את המילה מעלות?

תלמיד: כנראה. אני יודע עברית, והתחלתי בעברית.

המשימה של הסמסטר: לעבור על רשימת המידות

המרצה: אז מה אני מנסה לומר זה ככה. ואנחנו היינו, המשימה שלנו כאן בסמסטר הזה, בתקופה הזו, הייתה לעבור על רשימת המידות ולדבר על כל אחת. זו באמת המשימה שלנו. דנו קצת בשיעורים הקודמים על מה שעושה את הרשימה ואיך הרשימה עובדת. כנראה לא סיימנו לדון בזה, אבל כי זה נושא היום אתה אומר, ואתה יודע שהענין הוא המשמעות של היום בכל מקרה, אנחנו נדון.

פרק ד׳: שני הנושאים העיקריים לשיעור של היום

הכרזה על שני הנושאים

המרצה: אנחנו הולכים לדבר על שני דברים. אני רוצה לדבר על שני דברים. ואתה אמרת שלקחתי יותר מדי אנשים משהו לפני שנעשה מאוד ברור. אני רוצה לדבר על שני דברים, בסדר?

נושא 1: מידת הנדיבות (נדיבות)

המרצה: מספר אחת זה שאני רוצה לדבר על מידה שנקראת נדיבות. ברור, אף אחד לא קורא לזה נדיבות [נדיבות: נדיבות]. ההפך ממנה הוא, או יש שני הפכים לה. מה שני ההפכים שלה, נכון? לכל מידה יש שני הפכים. מה הם היותר מדי והחסר. קמצנות ופזרנות [קמצנות: קמצנות; פזרנות: בזבזנות]. נכון, היותר מדי והחסר. קמצנות ופזרנות. נכון, טוב מאוד. קמצנות ופזרנות. או קמצנות ובזבזנות או משהו כזה. נתינה מרובה מדי.

אז אנחנו אומרים שאנחנו הולכים לדבר בענין דהמא [ענין דהמא: הענין שבפנינו], אז אנחנו מדברים על מידות. אני מדבר על מידת הנדיבות, שיש לה שני קצוות, שני הפכים רעים, הפכים רעים, שהם יותר מדי ופחות מדי, נתינת יותר מדי כסף ונתינת מעט מדי כסף.

בסדר, נדבר על זה קצת. זו הנקודה הראשונה. אני רוצה שתנסו לדבר על זה קצת, להבין מה זה ואיך זה מוגדר ומה זה אומר, ואולי קצת ממה שהרמב״ם אומר על זה, אם נוכל להגיע לזה.

נושא 2: איך מצוות קשורות למידות

המרצה: השני, ואפילו יותר חשוב, לשאלות שלכם ולמטרות שלכם, זה לדבר על איך משהו, איזה דבר מעניין שנקרא מצוות [מצוות: מצוות, חוקים] משחק בזה.

התרגום של “מצוות” והדיון הפוסט-קנטיאני

המרצה: או באנגלית, מצוות נקראות חוקים. “מצווה” זה רק מאיפה אתה מקבל את החוקים. הרמב״ם בהחלט מתרגם מצוות כחוקים. אנשים אחרים, באופן מפורסם, רב מרטין בובר [מרטין בובר: פילוסוף יהודי מהמאה ה-20] אמר שאנחנו לא צריכים לתרגם מצוות כחוקים, כי הוא היה קנטיאני [קנטיאני: חסיד הפילוסופיה של עמנואל קאנט], ובשבילו “חוקים” אומר ציות לחוק, וכמובן שזה לא נכון. אז הוא אמר שצריך לומר, במקום גזץ [גזץ: מילה גרמנית ל״חוק”], אנחנו הולכים לומר גבוט [גבוט: מילה גרמנית ל״מצווה” או “דבר נתון”]. זה היה החילוק [חילוק: הבחנה, הבדל].

תלמיד: לא.

המרצה: דברים נתונים. המצווה. מצוות אומר משהו כמו “דברים נתונים” בשבילו. בסדר, זה לא השיחה שלנו כי זו שיחה פוסט-קנטיאנית ואנחנו כולנו אנשים שמעולם לא שמעו על קאנט עדיין.

תלמיד: יום אחד.

המרצה: אולי יום אחד נגלה אותו ונבין איך הוא צודק. בינתיים, אנחנו חושבים שזה לא נכון.

מהו חוק? השאלה המהותית

המרצה: וכשאנחנו אומרים מצוות… אנחנו לא יודעים. רק כדי להיות מאוד ברור, כשאנחנו אומרים חוקים, רק כדי להיות מאוד ברור, כשאנחנו אומרים חוקים, אנחנו לא מתכוונים לדברים שאתה עושה כי הם בציות לאיזה מחוקק. המחוקק הוא מישהו שמספר לך על החוקים. כמובן, יש מחוקק בכל מערכת ובכל הבנה של העולם. כל מי שמדבר על פוליטיקה ואיך לעשות חוקים יש לו מחוקק, אוכף חוק, כל הדברים האלה. אבל זה לא הלמה של החוק. זה אפילו לא המה של החוק. חוק הוא לא משהו שמחוקק נותן, בניגוד למה שרוב היהודים הפוסט-קנטיאנים חושבים, נכון? חוק הוא משהו אחר, נכון?

מהו חוק?

תלמיד: אה, זה כשאין לו בעיה עם החוק.

המרצה: כמובן שלא. אחד נכון. מהו החוק? אבל מהו החוק?

תלמיד: זה שטיקל שם. יש יותר מזה. מהו החוק? מהי המצווה? שריעה [שריעה: חוק אסלאמי], מהי המצווה? מהו החוק?

המרצה: זה נכון שלאללה יש מחוקק, מישהו שאומר לך את החוקים.

תלמיד: אני חושב שזה מעשה שאתה עושה כי זה נכון ברוב.

המרצה: בסדר, אבל חכה, מה זה? איזה סוג של דבר זה?

תלמיד: אז זה מכוון אותך, מכוון את הגדלויות שלך בדרך מסוימת.

ההבחנה בין מצווה למידה

המרצה: ואיך זה שונה? אז בואו נעשה את זה ככה. איך מצווה שונה ממידה?

תלמיד: הדבר שהמצווה עובדת עליו.

המרצה: נכון. בסדר, אז זה אומר בסוף הספר הזה, בסוף האתיקה [מתייחס לאתיקה הניקומאכית של אריסטו].

טבע החוק והמצווה: הבחנה בין ציווי אלוהי למידה

ההגדרה המהותית של חוק – הוראה למי שצריך אותה

שאלת הפתיחה: איזה סוג של דבר הוא חוק?

המרצה: כמובן שלא. אחד נכון. מהו חוק? אבל מהו חוק? זה שטיקל עט תרץ [קצת תשובה]. יש יותר מזה. מהו חוק? מהי מצווה [מצווה]? שריא [חכה], מהי מצווה? מהו החוק?

תלמיד: זה נכון שלאללה יש מחוקק—מישהו שאומר לך את החוקים.

תלמיד: אני חושב שזה מעשה שאתה עושה כי זה נכון ברוב.

המרצה: בסדר, אבל חכה, מה זה? איזה סוג של דבר זה?

תלמיד: אז זה מכוון אותך—מכוון את הגדלויות שלך בדרך מסוימת.

המרצה: ואיך זה שונה? אז בואו ככה. איך מצווה שונה ממידה?

תלמיד: זה הדבר שהמצווה עובדת עליו, זו הסיבה.

המרצה: בסדר. אז זה אומר בסוף הספר הזה, בסוף האתיקה [האתיקה הניקומאכית של אריסטו] אומר שמכיוון שרוב האנשים לא טובים—ממש אומר את זה בסוף הספר הזה, זה כמו הדבר האחרון שהוא אומר. זה אומר, משהו כזה: מכיוון, אוי, אני לא אצליח לקרוא את זה למטה. זה אומר משהו כזה: מכיוון שרוב האנשים לא טובים, אם כולם היו טובים, אז לא היה צורך בחוקים. כי, מבין?

האיור של אבן עזרא: התורה בהודו

אם היית המלאך [מלאך], נכון? רצית לדעת על מלאך. אבן עזרא אומר, אם התורה הייתה ניתנת בהודו—אמרתי לכם אבן עזרא כבר הרבה פעמים, נכון? זה סוג הדבר שהייתי צריך לספר לכם הרבה פעמים. זה לא אומר שסיפרתי לכם את זה הרבה פעמים. שאברהם אבן עזרא הלך להודו, הוא היה מאוד מתרשם מאנשי הודו, לפחות במובנים מסוימים. הוא אמר שהם לא גונבים.

אז הבן עזיר [אבן עזרא] אמר שאם התורה הייתה ניתנת בהודו, פרשת משפטים [הקטע בשמות העוסק בדיני ממונות] לא הייתה קיימת. כי פרשת משפטים היא לאנשים שגונבים. והם צריכים כל מיני עונשים על גניבה, כל מיני חוקים של איך להחזיר, כמה גנבת, וכן הלאה. אבל אם התורה הייתה ניתנת בהודו, הם לא היו גונבים.

וגם, מכיוון שבהודו הם לא אוכלים בעלי חיים, או לפחות לא פרות, הם גם לא היו יכולים לאכול שחיטה [שחיטה: שחיטה כשרה]. כי שחיטה היא לאנשים שאוכלים פרות.

תלמיד: טוב, אולי יש להם מצווה שצריכים לאכול פרות.

המרצה: לא. תראה, זה מאוד חשוב. הוא לא חושב ככה. זה אולי—זה לא בהכרח נכון, לפחות. נכון, בואו נגיד שהם חסרים מידה. בואו נגיד שהם חסרים מידה שמושגת על ידי אכילת פרות, והם הולכים לאכול פרות. אם זה היה נכון. אבל זה—אני חושב שזה מגיע לשאלה אחרת. תן לי לרשום את זה ולדבר על זה בעוד שנייה. בואו ננסה ללכת לפי הסדר. אבל בואו לא—בואו לא נתבלבל. בואו נרד מהנקודה שאנחנו עליה עכשיו. נכון, כי אנחנו הולכים להגיע לדיון אחר. זה דיון מאוד חשוב, אבל מה שאנחנו מנסים להגיע אליו זה להסביר…

שני מושגים: מידה ומצווה

זכור, אני מדבר על שני דברים. אני מדבר על המידה ואני מדבר על המצווה, בסדר? וכשאנחנו מדברים על מצווה או תורה, אנחנו צריכים קודם לזכור מהי מצווה, איזה סוג של דבר היא, בסדר?

אני רק משתמש בכל הסיפור הזה של אבן עזרא כדי להמחיש איך אנשים עתיקים או אנשים מימי הביניים, איך אנשים ישנים נהגו לחשוב על מהי מצווה, נכון? מצווה היא לא—היום, אנשים כנראה חושבים על מצווה כדבר טוב, רק כדי להיות ברור. מצווה אומרת הדבר הנכון לעשות. כמובן, למה זה נכון? כי אלוקים עשה את זה נכון. אלוקים אמר לך לעשות כך.

יש שתי משמעויות למצווה. זה הדבר הנכון לעשות. ומצווה גם אומרת מה שאתה עושה כי זה צֻווה. דברים כאלה. מלשון ציווי [מלשון ציווי], אתה צודק. מאך צנס [הגיוני]. זה מצווה כי זה צֻווה. וכן הלאה. או שאנחנו אומרים מצווה. זה איך אנחנו אנשים—

תלמיד: לא, אבל מה זה? אתה עדיין לא אומר מה זה.

מה מצווה אינה

תורה כמים חיים: ביקורת על למידה מכנית וקריאה לחיבור למציאות

ביקורת המקובלים – תורה יבשה מול תורה כנחל נובע

מטרת המורה: להפוך את עצמו למיותר

מרצה: כמובן, תפקידו של מורה הוא להפוך את עצמו למיותר בסופו של דבר, כי זה ללמד אותך במקום להדריך אותך ושתצטרך להמשיך לחזור, נכון? הוא מנסה ללמד אותך. אז מורה נבוכים זה ממש מיותר. מורה נבוכים זה… כי כמו שאפלטון אמר, אדר אדר, נכון?

לא, מורה נבוכים לא אומר לך מה לעשות. הוא מלמד אותך איך לחשוב. הוא מלמד אותך איך לדוג.

כמובן, מורה נבוכים עושה מה? מה שהקב״ה עשה כשנתן את התורה. כל תורה שהיא לא לנבוכים היא חסרת תועלת.

התורה היא לאנשים לא מושלמים, לא למלאכים

זה ההיפך. אנשים חושבים, אתה לנבוכים, אני לאנשים המושלמים. אנשים מושלמים לא צריכים שום תורה. אנשים מושלמים הם מלאכים. הם יכולים ללכת לאכול עם סבא חולף להגיע עם רמביני. אין שייך איתם. אתה מבין?

התורה היא לאנשים לא מושלמים שצריכים מדריך, מורה, ומורה ספציפי בדרכים שהולכות לשפר אותם ולהביא אותם להיות טובים. ואחר כך, הם לא יצטרכו את התורה בדרך הזאת. שטימט?

הקדמה לגישת המקובלים

אתה רוצה שאספר לך איך המקובלים אמרו את הדבר הזה? הוא אמר את זה ככה. אז אני אגיד לך? אבל זה לא מעניין. זה לא יעזור לך בכלל.

אנחנו אוהבים מקובלים בגלל זה, בדיוק בגלל זה. כי המקובלים הם האנשים האחרונים להבין מה תורה אומרת. אבל מכיוון שיש להם התחייבויות שונות, שגורמות לזה ש—אני אבהיר, בסדר? אנחנו אוהבים מקובלים ואני אבהיר, בסדר? לא, תן לי להסביר כדי שיהיה הגיון במה שאנחנו אומרים. אז אני אקרא להם התורה היא מורה עכשיו.

המקובלים, הם אומרים ככה. אני אלמד אותך.

הרעיא מהימנא ותיקוני זוהר: ביקורת של תלמיד מתוסכל

יש את הספר הזה שממשיך להתפרסם מהפירוש שלו על הזוהר, שנמשך כמו 10,000 עמודים. הכל מודפס מחדש, אבל הוא פשוט הדפיס את זה מחדש. זה היה נחמד וכאלה.

והזוהר, ספציפית שהוא חלק מהזוהר או מחבר אחר, לא משנה. הוא ממשיך ומדבר על התורה שרוב האנשים לומדים שהיא מזויפת. ידעת את זה? ידעת את זה? יש ספר.

אוקיי, אוקיי, אוקיי. אז אני אספר לך סיפור. קודם, אני אספר לך סיפור. היה יהודי. לא, אבל אל תספר לאף אחד איפה הוא גר. אבל בכל מקרה, היה יהודי שהיה אמור להיות בישיבה. והוא היה ממש, ממש מתוסכל ממה שלימדו בישיבה ההיא. הוא היה כל כך מתוסכל, הוא כתב שני ספרים בשם משה רבינו עצמו, מקלל את כל הישיבות שהוא הלך אליהן. אוקיי? שני ספרים.

שני הספרים האלה מודפסים כחלק מסט הזוהר, אבל כולם מסכימים—כי אין ויכוח על זה—שיש ספרים נפרדים שאולי נכתבו על ידי אותו מחבר, לא משנה, אבל הם ספרים נפרדים. והספרים האלה נקראים, אחד בשם רעיא מהימנא והשני נקרא תיקוני זוהר.

שני הספרים האלה הם הקללות המתוסכלות—יש קללות ממש בזה—התלונות של יהודי שהלך לישיבה ואמר, הוא אומר ככה, אתה סוג של פשט. אתה עושה הכל מלוכלך. זאת התורה מהקליפה. הוא ממש אוהב, מאוד אוהב, הזוהר, המקובלים מאוד אוהבים את הדימוי של מים ונחלים ויובש.

המטאפורה: הפיכת מים זורמים ליבשה

ואמר, אתה הופך את התורה ליבשה. שאני בעצם רציתי להפוך את היבשה לארץ. ואתה הופך את הארץ ליבשה שוב. אוקיי?

אתה הופך את התורה ליבשה ו, איך אומרים באנגלית? מיובשת. מיובשת. לא? משהו יותר טוב? מצומקת? צחיחה.

תלמיד: צחיחה.

מרצה: אוקיי, יותר, כן, אני לא יודע, יותר גרוע ממיובשת, אוקיי?

והתפקיד שלו הוא להזרים מחדש, לגרום לתורה לזרום בואדי שהם ייבשו, נכון? הנחל צריך להיות נחל נובע. הוא לא צריך להיות נחל מת כמו נחל איתן וכן הלאה. וכל הדרשות האלה היו שלו שהוא כבר.

אסטרטגיית המחבר: דיבור בשם משה

אז זה הוא כתב את הספר הזה. ומפורסם שהם היו—אוקיי, אנחנו לא נכנס לפוליטיקה. אז זה הספר. וכמובן, מכיוון שזה מאוד קשה להיות יהודי אחרי, אתה יודע, החוצפה, ולבוא ולתקוף את כולם, אז הוא לקח את משה רבינו עצמו. לא, אני טוב.

הוא לקח את משה רבינו עצמו, והוא אמר שאני מדבר—הוא דיבר בשם משה, או אמר שהוא נשמה של משה רבינו עצמו, שבא לדבר לתנאים ואמוראים. זה ממש מה שהוא אומר, והוא משתמש במילים האלה. אז כמובן זה לא נכתב על ידי לא תנא ולא אמורא, כפי שכולם שמו לב.

זה, שוב, לא המסורת שלי. דריד על סלדי היה נשמה, לא משנה. כולם מסכימים שיש משהו מעבר לזמן שקורה כאן.

והוא אמר, אני משה מדבר לתנאים ואמוראים ואומר להם—אנשים, הוא טען שהתנאים והאמוראים האמיתיים, כמובן, לא. אבל רוב האנשים לא יודעים שהם קוראים את התורה הפוכה. הם קוראים את התורה מאחור, לא מבפנים, וכן הלאה.

הדרש של הכאת הסלע מול דיבור אליו

אז זה ספר ממש יפה, אבל הוא מאוד קשה. קודם, יש בו כל הדרשות הנהדרות האלה. כמו אחת הדרשות שלו היא זו שאני קורא כאן, איך משה הכה את האבן וכל האנשים שלך הם בעצם האבן שמשה הכה או הסלע. ויש לי דרך חדשה שאני הולך לפצח את האבן. אני מקבל את המים כבר, אוקיי? תפסיק להכות את האבן. נסה לשתות את המים כבר. אולי תדבר קצת לאבן.

זה מאוד עניין אותי. בזה, תמשיך להכות את הסלע.

תלמיד: הוא אומר, כן, אתם כמו מכים, אתם פשוט ההך, ההך, ההך. מה קורה?

מרצה: והוא אומר שאתה יודע, יש מדרש שאמר שמשה הכה את הסלע, שתי טיפות קטנות יצאו, נכון? אז הוא דיבר אליו וכל זה התחיל לפרוץ מים. הוא אמר שזאת הדרך, הדרך שאתה לומד תורה היא אתה קווטש ואז אתה מקבל קצת תורה. והוא אמר, אתה יכול לדבר לסלע כמה דקות? אתה יכול להקשיב לו? אנחנו נכנס ונלך לשול ונקשיב לו. אתה תקבל שפע.

אחרי שהוא אומר את זה, וזה כמו שלו, הם מצטטים את הסטיקל הזה ואומרים שאנשים לא יודעים, מה שאומר שלא באמת אכפת להם מה התורה באמת. הם מרוצים להיות ראשי ישיבות וגבאים וכן הלאה. והוא ממש משתמש בזה.

הוא אומר, אתה נאבק כל כך קשה כדי לקבל כמו, להוציא פשט אחד. בוא אלינו. קראת את זה? אף פעם אין לו קושי להמציא פשט חדש, נכון? הכל זורם.

לא, אבל כמובן, יש הרבה דרש ודברים כאלה. אבל כשאכפת לך, אתה רואה, כשאתה מחבר את זה, אתה רואה, אני הולך להסביר לך את זה מאוד ברור בדרך שלי. ואם אני יותר מדי מחוץ למסלול, תזכיר לי מאיפה אני בא. אבל זה מאוד פשוט, נכון?

הבעיה המרכזית: תורה מנותקת מהמציאות

אם התורה שלך היא משהו שסותר את השכל או סותר את המציאות—ששכל הוא רק הדרך שבה אנחנו מבינים את המציאות, מה שאנחנו קוראים שכל הוא רק הדרך שבה אנחנו מבינים את המציאות—בוא שבוע הבא, ביום שלישי, או מתי שזה יהיה, תשמע הסבר ברור על זה.

ואז כל התורה שיש לך היא כמו חמישה ספרים קטנים, חמישה חומשי תורה. זה כמו רבקה. אומר, אומר שתיקוני הזוהר זה כמו כד קטן שרבקה מורידה לבאר ושולפת קצת תורה. וכשזה היה באמת רבקה, מה קרה? היא קיבלה הכל, הכל מעצמו. זה נקרא המים עלו לקראתה.

מטאפורת הכד: כלים מוגבלים מול מקור בלתי מוגבל

הוא מפסיק להיות הבחור ש… תחשוב על זה. כמה מילים יש בכל התנ״ך? אין כלום. זה לא מספיק. זה קצת מהמציאות. כמובן, זו דרך לכל המציאות. אבל זה קצת מהמציאות.

תורה כתכנית המציאות: מסגרת הרמב״ם ובעיית המשמעות הפנימית

הטעות האפיסטמולוגית של לימוד “תורה בלבד”

המציאות כדרך תקפה להשגת ידע תורני

ואם התורה שלך היא בדיוק כמו הספרים, הכד, אז אתה הולך להיאבק כל חייך ולעולם לא להגיע לשום מקום. אתה מכה בסלע, מכה בסלע כל חייך, ואתה תקוע עם ההכאה. ואתה מכה את הילדים שלך ואתה מכה את הבנים שלך. הכל הכאה אחת גדולה. אתה בעל נגלה. ככה הוא קורא לזה. אתה בחור שלומד רק גמרא ולא קבלה. זו השפה.

תלמיד: כן, כן.

מורה: אבל הוא מתכוון באמת, הוא כועס. הוא לא מדבר על, אתה יכול לקרוא לזה, אתה יכול להוסיף, אתה יכול פשוט להמשיך להוסיף. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא, אני אומר שזו דרך חיים.

האלטרנטיבה: תורה שזורמת מחיבור למציאות

אבל אם אתה לומד את התורה, אם אתה מאמין – זו לא אמונה, זה באמת – כלומר זו אמונה, אבל זה – כמו כשאני אומר אמונה, אני מתכוון לדבר פעיל, נכון? לא דבר מת. זו דרך לעשות את זה, נכון? זו דרך ללמוד.

אם אתה לומד בדרך שאתה אומר, כמובן, אני הולך להשתמש בטקסטים האלה הרבה, אבל אני לא חייב להשתמש בטקסטים האלה, אגב. מאיפה הטקסטים האלה באו? כמו שאמרת, נבואה. מאיפה הם באו? מאלוקים. כן. תודה רבה. הכל מאלוקים. מאיפה הם באו? מאנשים שיש להם גישה לאלוקים, שיש להם גישה למציאות ונתנו לנו את כל זה, בסדר?

אז הם עדיין, איך אומרים, יש הרבה יותר מזה מאיפה שבאתי, נכון? יש עוד מאיפה שזה בא. תמיד יש עוד מאיפה שזה בא. אני יודע שזה אומר שאין יותר מאיפה שזה בא, בסדר? את הדרש הזה ניקח בפעם אחרת. הבנתי. אבל הנקודה היא שתמיד יש עוד מאיפה שזה בא, נכון? זה אותו אחד, אבל זה יותר. זה רק בשביל שאנשים יהיו שמחים. זה אותו אחד, יש עוד.

ולכן, אתה לא צריך לעולם, כאילו, להיות פארקווטשט. כי בכל מקום שאתה נמצא במציאות, אתה הולך להיות עם התורה שם. אתה הולך להיות עם הידע שם. הבנת מה שאני אומר?

ביקורת על טענות “דעת תורה” אנטי-אינטלקטואליות

אם התורה שלך היא תמיד על, בואו לא נקרא שום ספר, בואו לא נקרא… ככל שאתה… ככל שאתה פחות קורא, אתה יודע איך זה הולך. זו האפיקורסות הכי גדולה מכולם אי פעם, נכון?

מישהו אמר את שמו של צדיק. אני לא מאמין שהוא אי פעם אמר את זה, כי זו ממש אפיקורסות. לא, אני באמת לא מאמין שהוא אמר את זה. איך הוא יודע שיש לו את התורה הזאת? כי הוא אף פעם לא קרא שום דבר חוץ מהתורה. זה נקרא אפיקורסות.

זה נאמר בשמו של צדיק מסוים שהוא יודע שכשיש לו דעה פוליטית, זו תורה. איך הוא יודע? כי הוא לא קורא שום עיתונים, ולכן לא קורא שום דבר חוץ מהתורה. וכל הידע שלו הוא מהתורה.

עכשיו, החלק הזה הוא אפיקורסות, מלבד זה שזה לא נכון, כי האדם הספציפי שזה נאמר עליו בעצם כן קרא עיתונים. זה פשוט לא נכון. אם מישהו הוא פוסק וכן הלאה, לא קורא עיתונים, זה פשוט לא אפיקורסות. זה כמו בחור שעובר ומעולם לא ראה דם. זה לא מתחיל. זה לא מתחיל. אבל מלבד זה, זו הייתה אפיקורסות.

כי מה זה התורה? כמו שאנחנו אומרים, התורה היא תורת חיים.

בסדר, יש דרכים למצוא את זה. גם, הדברים הנסתרים, לא כל כך קשה. כן, מה שלא יהיה. אתה מקבל צינור. אתה יכול גם פשוט לעקוב אחרי הצינור. אתה אפילו לא צריך את הרנטגן. הנקודה היא, אתה יורד למרתף, אתה רואה, זה לא כל כך מסובך לגלות את התכנית. אבל אתה לא מאמין בזה. אתה רק מסתכל בספרים האלה.

אז, כמובן, התורה שלך היא מאוד משהו שאתה תמיד הולך להיאבק. אם התורה שלך היא שער הדרך, כמו השער, כמו שער רבנא, היא שער הדרך לכל השאר, בכל מקום שאתה נמצא, אתה לעולם לא הולך להיות תקוע. יש לך מה שאני אומר?

זו הסיבה שאם אתה פונה לתורה לשמה, שזה אומר למה שהיא, אז אתה הולך להיות לא עמל או מה שלא יהיה. זה לא הולך להיות שוב באותה דרך.

יישום על אנשים עובדים

אז הסתכלתי בשיעור הישן. אני חושב שזה שוב, אמרת על זה, הפילוסופיות לזה. השם שלי הוא כזה. יש כותרת אחת שאני רוצה לפרסם אותה למעמד הפועלים. זה אומר, נכון, אני רוצה לפרסם את זה לקמפיין. אבל זה מה שאני אוהב. זה אחד השיעורים הכי פופולריים שלי בגוגל. אין לי מושג למה.

אבל הנקודה היא שאתה תמיד יכול לחשוב. כמו שחשבתי על זה, אם אתה יושב ולומד ועובד, ואתה צריך לחשוב על רבי חיים ספציפי, אתה לעולם לא הולך לחשוב על זה. אתה הולך לחשוב על המציאות. זה לא כל כך קשה. אתה יודע, עבודה, יש חלקים של המציאות שאתה יכול לחשוב עליהם. נכון, בסדר.

הביקורת הרדיקלית של הרעיא מהימנא

הכרה בסטייה

אז עכשיו בואו נחזור לאן שאנחנו. אז עכשיו אני רק, יש את כל ההערות הצדדיות. זה מאוד חשוב. אני יודע שזה מחובר לכל מה שאני אומר. כל ההערות הצדדיות שלי מחוברות. אני אף פעם לא יוצא מהנושא, אבל אתה צריך להאמין לי. אבל…

תלמיד: לא, אתה צריך לתת לזרוע שלך, כאילו, זה מחוץ לנושא.

מורה: עכשיו אני אומר שזה מחוץ לנושא, אבל זה גם אף פעם לא באמת מחוץ לנושא. זה מחוץ לנושא. הקפטן הוא שזה אף פעם לא מחוץ לנושא הגדול יותר שלו, נכון? הוא באמת, זה באמת, באמת אכפת לו.

הספר והמסר שלו

אז עכשיו היינו אומרים, אז יש את הספר שהוא למד בישיבה והוא כתב. המפקד אומר שהוא היה עם מנא נכנס. זה לא משנה כי הוא ניהל אותו. והמפקד הגבוה, המפקד הבלייזר אמר שזה היה הכסף שלו הולך. לא האמנו לאף אחד שזה היה מהמנהרה.

אז הנקודה היא שהוא כתב את כל הספר הזה עם כל הדרשות היפות האלה, כמו זו שסיפרתי לך עכשיו, להכות, לא להכות – כלומר, הוא כן מכה קצת, שזו, אני חושב, בעיה – אבל להסביר איך אנחנו צריכים להתחיל ללמוד את התורה אם אני מגיע אליך, בסדר?

אנחנו צריכים להפסיק להתבלף ולהכות ולהתחיל ללמוד את התורה האמיתית, כי התורה היא דבר טוב. לא דבר רע כמו שאתם אנשים חושבים. זה דבר טוב. זה מה שהוא אמר. והוא דיבר בשם משה על עצמו. אתה מבין?

הדימוי הקבלי של קליפות ופרי

והוא אמר דברים כאלה, שהתורה עצמה, בדיוק כמו בשפת הקבלה, לכל דבר יש קליפות, לכל דבר יש חיצוניות. הכל מוקף על ידי, כמו שיש להם את הדימוי הזה של אגוז, נכון?

אגוז, אתה צריך לפצח אותו. אתה לא מקבל את הקליפה. אתה לא מגיע לאגוז בלי לשבור את הקליפה. והם חושבים תמיד על סוג מסוים של אגוז. אני לא בטוח, אגוז מלך או שקד. אני לא יודע, איזשהו סוג של אגוז. הם קוראים לזה אגוז, שיש לוארבע רמות שונות של קליפות. ואתה צריך לעבור דרך כולן וכל העניין עד שאתה סוף סוף מגיע לפרי בפנים.

והם אמרו שהתורה היא כזאת. ואתם אנשים לומדים על הקליפה כל החיים. קליפה זה קליפות, נכון? אם אתה מתחיל לתרגם דברים לאנגלית, הם מתחילים להישמע טוב יותר או גרוע יותר, אני לא בטוח. ואתה צריך להתחיל ללמוד את הפרי פעם אחת. יופי.

חיבור לטיעון המרכזי

בסדר, עכשיו, איך זה מתחבר למה שאמרתי? אז עכשיו, ההצהרות האלה היו קצת בעייתיות לאחרונים, כי לאחרונים זו בעיה.

לראשונים לא הייתה בעיה

תראה, לראשונים לא הייתה בעיה לומר את זה. אתה מבין, זה ממש, כאילו, הרעיא מהימנא הזה כתב את זה, הספר הזה רעיא מהימנא היה גלגול של משה רבינו וגם של רבינו משה, נכון?

הרמב״ם היה מסכים

כי הרמב״ם היה מסכים לכל מילה בספר הזה. אולי לא לכל התיאוריות שלו על אלוקים וכן הלאה. אולי גם כן, אבל כי זה עובד הרבה עם עשרת המאמרות של הרמב״ם ודברים כאלה.

אבל הוא בהחלט היה מסכים לתיאוריה הזאת של התורה, שכולם קוראים אותה הפוך. והוא אולי היה פחות מתוסכל כי הרמב״ם היה בחור יותר נחמד, אבל זה כבר שאלות של טמפרמנט ודברים כאלה.

השוואת סגנונות כתיבה: רמב״ם מול רעיא מהימנא

הרמב״ם לא היה כועס. הוא אף פעם לא כתב בכעס. כמעט אף פעם. הוא בעיקר כותב יפה במקום בכעס. והרעיא מהימנא כתב בכעס. בסדר. משה רבינו עצמו כתב בכעס. היה לו ספר שלם בשמו שפשוט מלא בכעס.

ובכן, אם אתה שם רעיא מהימנא שכותב בכעס, זה כאילו, אנטיגונוס השם אמר את הרעיון היפה הזה לאנשים טיפשים. זה כאילו, זה לא ישחק כלום.

תלמיד: אתה חושב שהוא כועס?

מורה: אני חושב כן.

תלמיד: אה, הוא כועס קצת, אבל מעט מאוד בכתביו.

מורה: אני חושב שהוא כועס על המהלך הזה.

תלמיד: כן, כן.

מורה: לא, במכתבים שלו, הוא כועס. הוא כועס על הכתיבה של גרסימוב.

תלמיד: כן, כן.

מורה: הוא כועס. אני רק אומר, אבל הוא לא כותב. הספרים שלו כתובים יפה מאוד ולא בכעס, שזו הדרך הנכונה לכתוב ספר תורה. אתה לא צריך לעקוב אחרי תהליך הכתיבה בכעס של הרעיא מהימנא. אתה צריך לנסות לעקוב אחרי תהליך הכתיבה היפה של הרמב״ם.

תפיסת הרמב״ם של פנימיות התורה

אבל הוא עדיין היה תלמיד של הרמב״ם, והרמב״ם היה זה שלימד אותנו את זה, ולתורה יש משמעות פנימית, נכון? נקרא פנימיות התורה. הרמב״ם היה זה שהמציא את המילה הזאת.

כלומר, זה בא מערבית, באטן, ואז נגלה, או משמעות חיצונית, או שאנשים קוראים לזה אזוטרי ואקסוטרי, והמשמעות האמיתית היא המשמעות האזוטרית, וכן הלאה, נכון?

הבעיה לסמכויות מאוחרות יותר

השפה הרדיקלית של הרעיא מהימנא

אבל עכשיו, לאנשים המאוחרים יותר, אז לאנשים שקראו את הרמב״ם, וכמו שאני קורא לזה שלום, זו לא הייתה בעיה. ואני לא יודע על מישהו שאפילו היה כועס על הרמב״ם כשזה יצא על אמירת דברים כאלה.

תלמיד: אנשים מאוחרים יותר, אנשים שואלים, הוא משתמש גם בשפה הנכונה, אני חושב.

מורה: לא, הרעיא מהימנא הוא ממש רדיקלי. אתה חייב לקרוא את זה. הוא לא משתמש באף אחת מהשפה הנכונה. הוא ממש מקלל את כל ראשי הישיבות, כאילו…

אני בטוח שכשהוא בעצם פורסם, או מתי שזה היה, כשאנשים התחילו לקרוא את זה, אנשים ידעו למי הוא מתייחס גם. כאילו אין לו שמות, אבל כאילו, אתה יכול להבין למי הוא מתכוון. כאילו הוא לא מדבר על, הוא לא מדבר באבסטרקט, כאילו…

הרעיא מהימנא ממש לא מזכיר שמות, אז הוא אוהב, כמו ספציפי, כמו מחלוקות סוג של דבר. אתה די בטוח שאם אתה לומד מאותה ישיבה, אתה יודע בדיוק למה הוא אומר את המילים האלה. והוא אולי אפילו משתמש באידיומים מסוימים שהם השתמשו בהם אבל אנחנו לא יודעים אותם כי לא למדנו באותה ישיבה, אז אנחנו לא יודעים מה זה אומר בדיוק. אבל זה ספר מאוד ברור.

העיוות השבתאי

עכשיו לאנשים מאוחרים יותר, הדברים האלה היו בעיה מסוג כלשהו. כמובן שאתה כנראה יודע על משהו שנקרא שבתאות, שבאמת לקחו את הרעיונות האלה איתם ואמרו שמאחר והתורה היא רק קליפה אחת, הם הולכים לעשות את התורה הגבוהה יותר, שזה אומר שאתה צריך להתחתן עם האחות שלך או משהו כזה.

שזה גם שטויות, אגב. זו לא התורה הגבוהה יותר.

תלמיד: כן, אני מרגיש שהיסטורית אנשים לוקחים את הרעיונות האלה, אבל אז הם עדיין נתקעים עם הקליפה.

מורה: זה מאוד טיפשי. זו קליפה גדולה, כי יש את התורה הגבוהה יותר… כמובן, התורה הגבוהה יותר לא אומרת שאתה צריך להתחתן עם האחות שלך. התורה הגבוהה יותר היא שאין לך גוף להתחתן איתו בכלל. זה באמת מה שהזוהר מנסה לדבר עליו. זה על השכל. זה לא על לעשות שום דבר.

אז, אבל זה מה שהם אוהבים. הם שונאים את הרעיון הזה. הם פשוט מעבירים אותו לרמה אחרת. הם לוקחים אותו בחזרה. אני צריך לחזור לאן שהייתי.

הדאגה של רבי משה קורדובירו

בעיית “תורה חדשה”

אז, לכן, לכן, אז רבי משה קורדובירו, הוא היה לפני השבתאות, אבל היו אנשים שעשו טיעונים כאלה גם בזמנו, וכל פעם שהוא נכנס לזה, הוא נכנס לבעיה הזאת בהרחבה. הוא מאוד מודאג מהרעיון הזה, נכון?

הזוהר אוהב את המדרש הזה שהמציא פסוק שאומר, “תורה חדשה מאתי תצא”. אין פסוק כזה, כמובן, אבל זה כן אומר בפסוק, זה אומר “תורה מאתי תצא”. כמובן, רק אחת, נכון? מה זה אומר?

אבל הוא מאוד מודאג מזה והוא מנסה להסביר את זה.

הקושי של הרמ״ק עם המסגרת

והדרך שהוא הסביר את זה, כי הייתה לו קצת את הבעיה הזאת, כי זה לא היה פשוט לו שההלכה היא רק על – זה היה פשוט לו, נכון? בואו נסביר בבירור. אם היית כמו, והיה ברור לך שכמובן לתורה יש קליפה והקליפה אומרת, כאילו, ומה שאנחנו אומרים כשאנחנו אומרים קליפה, אנחנו מתכוונים להלכה במובן שהסברנו זה עתה.

ההלכה במובן של מורה לאנשים רעים. אז זה לאנשים רעים, כמו שזה אמר בפסוק, שהיה כמו, נכון? זה תהילים. “מחכימת פתי”. לא, אני הולך לעשות אותו פתי. אבל יש להחכים טיפשים. זה לא להחכים אנשים חכמים. הם אולי כבר חכמים. אנחנו צריכים לעשות אותם חכמים. הם בסדר. זה טיפש שאנחנו צריכים לעשות חכם, נכון? וזה כולנו.

אבל מאחר שכבר הייתה להם הבנה אחרת…

המסגרת הדו-שכבתית של הרמב״ם

הבהרת המקור של הרמ״ק

בסוף, רק כדי להיות ברור, הסרטון האחר הזה הוא גם על הרמב״ם, נכון? הם אמרו שהתורה היא לא רק על זה. זה הרעיון של הרמב״ם למשנה תורה גם, נכון?

כי הרמב״ם עצמו לימד שהמשמעות החיצונית של התורה היא זו. וכמובן, המשמעות החיצונית כוללת את רוב ההלכות, המובן המילולי של ההלכות, לפחות. הרמב״ם לא טען שיש מובן מטפורי לכל הלכה, אבל הוא כן טען שיש גרעין או פרי מטפורי ומטפיזי לכל התורה. זה אולי לא של כל הלכה. הזוהר לקח את זה רחוק יותר ואמר שזה של כל הלכה.

המשמעות האמיתית של התורה

אבל יש גרעין, יש משמעות של אמת בכל התורה. במילים אחרות, משמעות האמת של התורה, שהרמב״ם עצמו קרא “חכמת התורה על דרך האמת”. אתה תזכור מי לקח את המילה הזאת לעצמו.

והמשמעות האמיתית של התורה היא מה שהיא מלמדת על אמיתות, לא מה שהיא מלמדת על איך לעשות. כמובן, יש גם קצת הוראה של זה, אבל זה באמת רק כמו לחזור על דברים שאתה צריך לדעת. בסדר, אנחנו יכולים להיכנס לזה, אבל זה לא על הוראה. זה על האמת להיות אמיתית.

השקפת הרמב״ם על מצוות

כמו שהרמב״ם היה אומר לך. הרמב״ם היה אומר לך שיש רק מצווה אחת, או שתי מצוות, או חמש מצוות בתורה, שהן על המציאות כמו שהיא. המצוות האלה הן לא למורים. הן, כמובן, גם מורים, כי הוא מנסה לעשות אותן גם מורים. אבל בעצם כל המצוות הן משתתפות בצורה כלשהי באחת מאלה…

הרמב״ם, הם משתתפים בעיקר על ידי הכנה שלך, נכון? בדרך של הכנה. אתה לא יכול לעסוק במטפיזיקה אם אתה לא אדם טוב. והמצוות הופכות אותך לאדם טוב, וכן הלאה. וככה המצוות האלה הן קליפות.

הרמב״ם השתמש בלשון של קליפה

כי הרמב״ם עצמו הוא זה שהשתמש בלשון הזו של קליפה, אגב. זו הלשון שהרמב״ם עצמו השתמש בה. והוא היה נגד… מה שלא יהיה. הוא המציא את המילה הזו. אני לא יודע אם הוא המציא אותה. שוב, זו גם מילה מוסלמית.

העיקרון המרכזי: ידיעת ה׳ והמציאות

אז הרמב״ם הוא גם זה שאמר שיש משמעות אמיתית של התורה, שהיא ידיעת ה׳ וידיעת המציאות, ה׳ והבריאה.

תורה כפולה של הרמב״ם: אמת פנימית ותועלת חיצונית, והתגובה הקבלית

פרשנות הרמב״ם לתורה שלפני הבריאה ולימוד המלאכים

מרצה: במילים אחרות, אם היית שואל את הרמב״ם—אז הרמב״ם עצמו נשאל, לא נשאל, אבל סוג של אמר דברים כאלה—אם היית שואל את הרמב״ם, מה המדרש שמדבר על התורה שהייתה קיימת לפני הבריאה מתכוון? איזה סוג של תורה המלאכים רצו ללמוד? נכון? אם אתה חוזר לסיפור שהוא דיבר עליו, נכון? המלאכים רצו ללמוד את התורה. מה הם רצו ללמוד עליו? האם זה אומר שהם—נכון? אתה צריך להבין את השאלה ואת התשובה, והם מתייחסים לדברים שונים. האם הם רצו ללמוד על בשר בחלב? כמובן שלא.

אז מה בכלל הסיפור? הסיפור הוא שהמשמעות האמיתית של התורה היא משהו שמלאכים רוצים ללמוד, שזה לדעת את ה׳, וזה מה שמלאכים עושים בכל מקרה. וכמובן, הרמב״ם קרא מדרשים כאלה לא כדיאלוג ממשי, זו לא תשובה לשאלה, זה רק מבטא את הדואליות הזו של התורה. יש מובן שבו התורה היא למלאכים—כמובן לחלק של האדם שהוא כמו מלאך, השכל הנפרד שלו, וכן הלאה.

הקשר השבתאי: יש לך גוף, לכן אתה חייב לקיים מצוות מעשיות

מרצה: זה מה שאמרתי, אני חושב שזה באמת גם מדבר לשבתאים. הם אומרים בעצם הם אומרים מי שעובד את הסוג הזה, אל תעשה את זה, והתשובה היא שזה מהרבה מהם—אתה בעצם צריך לעשות כיבוד אב. ובכן כמובן שאתה עושה, כי יש לך אמא. יש לך אמא, בדיוק. ואתה מתחתן, אז אתה יכול. ואם יש לך, אז אתה צודק, מעל זה, כמו שאמרת, זה לא להתחתן, זה לא שום דבר שקשור לדבר הזה, ואתה מתחתן. אבל אתה רואה, זה—רגע, רגע, אנחנו מבינים למה לקבלה יש בדיוק את הבעיה הזו בעוד שנייה.

אם אתה רוצה להיות נגד הקבלה, אני אתן לך גם למה. כי—לא, לא למה, רק אסביר לך את השער החדש, את המקור של הבעיה הזו.

המסגרת של הרמב״ם: גרעין וקליפה, אמת ותועלת

הרמב״ם לא היה מבולבל מהדואליות הזו

מרצה: אז הרמב״ם לא היה—האולימפ כבר התבלבל. הרמב״ם לא היה מתקשה עם זה. הרמב״ם הוא זה שאומר לנו שיש גרעין של התורה שהוא אמיתות על ה׳. זה מה שאדם הראשון למד במשך הלילה ולפני החטא. זה מה ששם ועבר למדו בישיבה שלהם.

הרמב״ם ממש צוחק והוא כמו דם בפעם הראשונה משנה—כולם חושבים שהישיבה של שם ועבר למדה הלכות שומרים והלכות ארבעת המינים. הוא אמר שזה שטות. אף אחד בשכלו הישר לא היה חושב את זה. אף אחד בשכלו הישר לא היה חושב ששלמה המלך שאמר אמרתי אחכמה, אמר שהוא לא יכול היה להבין את ההיגיון של מיגו. זה לא היה על זה. זה היה ברור על מטפיזיקה ופיזיקה, על המציאות, וזה מה ששלמה היה כולו על זה.

והעובדה שלתורה יש משמעות חיצונית, שהיא להפוך אותך לאדם טוב יותר, זה החיצוניות של התורה.

הבעיה של הרמב״ם עצמו: כל מילה קדושה מול משמעות היררכית

מרצה: עכשיו, לרמב״ם עצמו יש בעיה לומר את זה, כמובן שהוא גרם לזה גם. אלוהים, אני לא יכול—אני מסביר לך למה הרמב״ם הוא הגורם להכל. אבל לרמב״ם עצמו יש בעיה, כי הרמב״ם אומר שאנחנו צריכים להאמין שכל מילה בתורה קדושה כמו כל דבר בתורה. זה מה שכתוב בעיקרים, בשביעי או השמיני. אבל הרמב״ם באמת מאמין שיש—במובן האמיתי אין ספק בזה—כמובן שהוא אומר שהוא לא צריך לומר את זה מסיבות שונות, אבל הוא ברור מאמין שיש משמעות אמיתית של התורה ומשמעות לא אמיתית—אתה לא יכול לומר לא אמיתית—ומשמעות שימושית של התורה לעומת משמעות אמיתית. אתה יכול לומר משהו כזה, נכון? יש את התועלת של התורה ואת האמת שלה, והם לא אותו דבר.

התועלת של התורה—כן, אמת פוליטית היא הכרחית לבני אדם כדי להגיע לאמת אמיתית—אבל משמעות פוליטית, או התועלתנית, המשמעות השימושית של התורה היא להפוך לאדם טוב יותר, וזה מה שרוב המצוות עוסקות בזה. אבל אני מאוד מפורש שרוב המצוות עוסקות בזה, והמשמעות האמיתית של התורה, שהיא לשכלל את החלק השכלי של האדם, או שנוכל לומר את חלק המלאך, זה החלק שעדיין למלאכים, ועדיין לאנשים שהם כמו מלאכים.

אי שביעות הרצון של המקובלים ממסגרת הרמב״ם

הצהרות הרמב״ם עצמו יצרו את הבעיה

מרצה: אבל עכשיו, אנשים אחרים, אנשים כמו מקובלים, כולל הרמב״ן, מאוד מפורש, לא היו מרוצים מזה. הם לא היו מרוצים מזה בדיוק בגלל הלשון הזו של הרמב״ם שאמר שאנחנו צריכים להתפלל—אחד הפסוקים שהזוהר אהב הכי הרבה, וזה בא מהרמב״ם שאהב את הפסוק הזה, כי הרמב״ם פירש את הפסוק הזה כמשמעו שבכל מילה של התורה יש סודות, והרמב״ם מזכיר במפורש פרשיות כמו—מה הפרשיות שהרמב״ם חושב שאף אחד לא חושב שהן אבל יודע על מה הן? זה מוזכר במשנה ומלכי אדום, בדיוק, ועוד כמה דברים.

והרמב״ם אומר שאתה לא יכול להיות מבזה מצוות, כי הן גם מלמדות אותך משהו. כמובן, הרמב״ם עצמו במורה נבוכים חלק שלוש, פרק ארבעים ומשהו, אמר לנו מה הוא חושב שהן באמת מלמדות, ואתה יכול לראות שם מה הוא באמת חושב.

כל מצווה חייבת להיות בעלת משמעות פנימית אמיתית

מרצה: אבל הדבר החשוב עכשיו הוא שיש כמה זבובים. אוקיי. הדבר החשוב עכשיו הוא שהמקובלים, בגלל סוגי ההצהרות האלה שהרמב״ם עשה, ושל אי הסכמתם עם סוגי הפתרונות שיש לרמב״ם לשאלות כאלה, אמרו שזה לא רק שאין תורה בכלל, משמעות פנימית, משמעות פנימית אמיתית, ומשמעות חיצונית. הם אמרו שכל מצווה בתורה חייבת להיות בעלת משמעות פנימית אמיתית.

אז אם כתוב בתורה ועשית מעקה לגגך—מה המשמעות הפנימית של הפסוק הזה, שאתה לא צריך לחשוב מעבר ליכולת השכל האנושי [מתייחס לאיסור המשנה על ספקולציות על מה למעלה, למטה, לפני ואחרי].

הבעיה עם קידוד פילוסופיה למצוות מעשיות

התנגדות תלמיד: אתה מוריד את הרעיון הפילוסופי

מרצה: אז זו הבעיה. זה באמת מוזר כי אתה לא צריך את הפסוק ועשית מעקה בשביל זה. יש הרבה בעיות עם זה. אבל ועשית מעקה, המשנה הזו, אל תחקור במה למעלה ובמה למטה במה לפנים ובמה לאחור, המשנה המוזרה, ועשית מעקה, הפסוק הזה.

יש שתי בעיות. קודם כל, אתה קונה את זה. אתה תמיד שומר את הקליפה שם. אתה שומר את הקליפה שם כי אתה אומר שאתה עושה את זה באמצע—אתה בעצם מוריד את זה עכשיו. כשאתה עושה את המשנה הזו—אתה בעצם מוריד את זה.

תלמיד: מה אתה מתכוון אני מוריד את זה?

מרצה: אתה מוריד את הרעיון של מעל צדדים הרחבה ואתה הופך את זה למצווה. זו רק מצווה.

תלמיד: הוא לא הופך את זה למצווה. הוא מסווה שאתה צריך לעשות מצווה.

מרצה: גם, הבעיה היא—הבעיה היא שאתה לא מוכן לומר שהסיבות של הרמב״ם טובות מספיק. למה הוא לא מספיק טוב?

תלמיד: לא, הן מספיק טובות, אבל לא מספיק טובות ל—

מרצה: לא, אני אגיד לך מה. לא, לא, אני לא חושב שזה—אני חושב שהדבר המדויק יותר לומר יהיה שהוא לא מרוצה והרמב״ם עצמו גרם לו להיות לא מרוצה עם זה. זה מה שאני אומר לך. אתה צריך לזכור שהרמב״ם הוא זה שגרם לו להיות לא מרוצה עם זה.

הבעיה התיאולוגית: התורה היא אלוהית וקדמה לבריאה

מרצה: וכמובן, הגמרא הזו שהרמב״ם מבוסס עליה לא מרוצה לומר שיש פסוק שלם בתורה, פרשה שלמה שעוסקת רק בבני אדם בעולם הזה.

תלמיד: למה לא?

מרצה: אוקיי, אז רגע. אז תן לי להגיד לך בבירור. טוב מאוד. למה לא? כי התורה ניתנה על ידי מה שה׳ הוא. ה׳ הוא אלוהי. והתורה קדמה ליקום, קדמה לעולם, קדמה לבריאה. ולכן, זה מאוד מוזר שהתורה תהיה על הבריאה, נכון? יסוד בסיסי.

הבעיות האלה של אמונה, אלה לא בעיות של מציאות, אבל אלה בעיות של אמונה, רק כדי להיות ברור. זו הבעיה.

תלמיד: טוב מאוד.

מרצה: אין בעיות של מציאות. אין שום דבר לא בסדר עם המציאות להיות כזו, כי אם ה׳ יכול היה לברוא את כל העולם, הוא יכול גם לברוא תורה לעולם הזה. אין שום דבר לא בסדר עם זה. אבל לאנשים—מסיבות פוליטיות, אולי כמה אנשים יסכימו לזה—מסיבות פוליטיות אתה לא יכול לומר את זה.

העמדה הציבורית של הרמב״ם מול השקפתו האמיתית

מרצה: הרמב״ם עצמו לעולם לא היה מאפשר לך לומר בפומבי כמו מה שאמרתי לך עכשיו—בפומבי שמעקה הוא הקליפה של התורה. הוא היה מתעקש לומר שזה אלוהי בדיוק כמו כל דבר אחר. וזה לא באמת—כמובן כשהוא אומר שזה אלוהי, הוא מתכוון לומר, והוא מתכוון ברצינות לומר, שזה מוביל אותך—כשאתה עושה מעקה, אתה הופך לאדם טוב. ואז לאט לאט אתה מתחיל להבין את ה׳ וכן הלאה.

תלמיד: אני חושב שהבעיה היא שאתה ממזער את זה. הבעיה שלי עם מה שאתה אומר היא שאתה ממזער את הרעיון הזה. אתה אומר שזה לא מספיק. זה לא יכול להיות שזה מספיק. למה זה לא יכול להיות מספיק? למה זו לא מטרה מספיק טובה?

מרצה: אף אחד לא אמר שזה לא מספיק. מה שהם אומרים זה לא אלוהי. וזה נכון שזה לא אלוהי. למה זה אלוהי? זה לא אלוהי. זו רק הכנה לאלוהי.

תלמיד: אני שומע שאתה בסדר. אז למה ההכנה לאלוהי לא חשובה? זה יכול להיות מספיק. תמיד חשבתי על הנושא הזה. זה יכול להיות.

מרצה: הרמב״ם אומר שקרבנות הם כדי להיפטר מעבודה זרה. הוא חושב, אגב, שזה בדיוק חשוב כמו שאתה תהיה שכל אלומנוס. אתה חושב שזה דבר קטן. אמרת את זה כמה פעמים.

תלמיד: אני שואל אותו. אני שואל אותו.

מרצה: אתה חושב שזה דבר קטן להיפטר מעבודה זרה?

תלמיד: לא, זה חייב להיות שכל אלומנוס.

מרצה: אני שואל אותו. אני שואל אותו. אני שואל אותו. אבל בוא ננסה להמשיך הלאה. אנחנו צריכים לחזור ל—הוא מדבר על הימנעות מפיראטיות.

תלמיד: אני שואל אותו. נכון? שהימנעות לא חייבת להיות הרמה הגבוהה ביותר.

מרצה: כן. גם, אני שואל אותו. אני שואל אותו. אבל יש סיבות אחרות. אבל אנחנו לא יכולים להסביר הכל.

הבעיה הפוליטית של גילוי טעמי המצוות

אנשים לוקחים מצוות פחות ברצינות כשהם יודעים את הטעמים

מרצה: רגע, רגע, רגע, אני יודע, אני יודע, יש תשובות אחרות לשאלה הזו, אבל זה הכל סטייה של משהו. אז, זה נכון. אבל רק כדי להיות ברור, אתה צריך גם להסכים שיש בעיה פוליטית לומר את זה. הרמב״ם עצמו היה מסכים ש, אתה יודע, זה מה שאנשים אומרים לי על זה. והרמב״ם מבין שרוב ה—זו הסיבה שזה הרמב״ם הכי רציני בנושא הזה, נכון?

הרמב״ם מבין, מהגמרות שמדברות על זה, המפורסמת ביותר על ידי שלמה המלך, ואנחנו לא יכולים להיכנס לזה, שאנשים, אם אתה אומר להם את הסיבה למשהו, הם לוקחים את זה פחות ברצינות. כי אנשים דומיננטיים בדרך הזו, מה אנחנו יכולים לעשות?

דוגמה מעשית: ההלכה האחת שבה הטעם ניתן, אף אחד לא מקיים

מרצה: הסיבה היא להתחיל לומר שהם מיד כי הילדים יהיו עייפים. אף אחד לא מקשיב לזה כי השדים הולכים לבוא בעוד חמש דקות—הם היו מתחילים מיד. אף אחד לא מתחיל מוכן. אף אחד לא יודע את זה כי זה הגיוני מדי. הם לא יכולים לדעת מה שלא יהיה. אז אני אף פעם לא מקשיב.

בעיה יכולה לישון היא ברור סיבה טובה. הסיבה הטובה ביותר האפשרית? וואו, אף אחד לא הולך לומר את זה.

תלמיד: אני איתך.

מרצה: אבל גם, אתה יודע מה הלכה אומרת? אני לא צריך ללכת לשול למעריב. אם אתה הולך לשול למעריב, אין שום דרך שאתה הולך להיות במנחה.

תלמיד: לא, אני רציני.

מרצה: אתה לא מורשה ללכת לשול למעריב אם אתה רוצה להיות במנחה. אוקיי, זה—הייתי במנחה אחרי שהלכתי לשול, אז זה לא שקר.

תלמיד: איך? הליכה 30 דקות.

מרצה: רגע, האם הלכתי לשול למעריב? אני צריך לזכור אם הלכתי לשול. כן, היה מנין. אתה לא היית במנחה. לא הייתי במנחה. אני לא זוכר. אני חושב שהיה מנין. לא, הלכתי ל—לא, הלכתי 10 דקות ל—לא הלכתי, הלכתי לשול יותר קרוב למנחה בסלח, אבל גם ללכת לאחד במנין.

אבל, זה ברור לי, לא, האמת היא ש, מה שלא יהיה, זה לא מוכן, זה לא מוכן לזה, אבל כמובן שההלכה מניחה שאתה נשאר בבית. אתה לא צריך ללכת לשול, בכלל, ללכת לשול, אתה צריך ללכת לשול בשחרית. יש לי עין על זה, וההלכה, אם אתה מקשיב לשיעור שלי, כשאני מסיים, אתה תגלה.

אוקיי, עכשיו, במנחה, זה בעייתי. שחרית צריך להיות מוקדם יותר מאז שיש לך את הילדים מדאעש, הילדים מדאעש, אז הילדים אני לא הייתי מרוצה עם זה לא היו מרוצים.

סיכום: דחיית המקובלים את המסגרת התועלתנית של הרמב״ם

מרצה: אז אתה מבין, אז אתה—בוא נבין שיש בעיה לומר את זה לרוב האנשים לפחות. ואני חושב שחלק מה—

[סוף חלק 5]

הגישה הקבלית לקיום התורה לפני הבריאה: פתרון צירופי האותיות של הרמב״ן והאתגרים הפדגוגיים שלו

הסכמת המקובלים עם מסגרת הטעמים של הרמב״ם

מרצה: זו הסיבה שאל-פיקא בולא, בכל פעם שרבים במקבל אל-מכרם שמו לב לזה כבר, שכל הטעמים של הרמ״א נכונים, אל-פיקא בולא. וחייבים להיות טעמים כאלה, חייבים להיות טעמים על ידי הרמ״א עצמו, חייבים להיות טעמים כאלה אל-פיקא בולא, כי לפי אל-פיקא בולא, כל האלמנטים מתאימים אחד לשני, ולכן אם אין תועלת, הרמ״א כשהוא אומר טעמים, הוא מתכוון למטרה, נקודה, של מצווה על אל-מסיח, לא הייתה מצווה על אל-מסיח, זו הייתה מצווה למלאכים ולא לנו.

אז כל מקובל שיודע על מה הוא מדבר מסכים עם כל טעם שהרמב״ם נותן. זה יכול להיות לא מסכים על פרטים—אתה נותן טעם רע—אבל את סוג הטעמים אתה לא יכול לא להסכים. כמדקדק, כמקובל, אתה לא יכול לא להסכים עם זה. כסתם מאמין אתה יכול לא להסכים עם זה, אבל כמקובל אתה לא יכול לא להסכים עם זה.

וזה משהו שרבינו מסביר בהרחבה. יש לו ספר שמסתכל על הרבה דברים כולל זה, ואחרים מסבירים את זה בדרכים דומות, אולי הלשם אפילו, אבל מנקודות מבט אחרות.

הבעיה הייחודית של המקובלים: המילים המילוליות חייבות להיות בעלות משמעות אמיתית

עכשיו, הדבר החשוב הוא, אבל, יש בעיה. זה מה שאני אומר: המקובלים, כשהם אומרים תורה, מסיבה כלשהי הם יותר דבוקים במצוות הספציפיות או במילים הספציפיות של התורה כבעלות משמעות אמיתית ולא רק משמעות שימושית.

אז, לכן, יש פתרונות שונים לזה. אחד הוא לומר שמעקה פירושו מה שסיפרתי לכם זה עתה—זה פשט אחד, אנחנו יכולים לעשות פשטים אחרים בדרכים שונות וכן הלאה. אבל זה גם…

פתרון א׳: פרשנות קבלית מחודשת של המצווה

דבר אחר שאתה יכול לעשות הוא מה שהרמב״ם עשה. אתם זוכרים את הרמב״ם, נכון?

פתרון ב׳: גישת הרמב״ן לתורה שלפני הבריאה

מה הרמב״ם אומר? התורה. רמב״ם מאוד בסיסי. הרמב״ם אומר שהתורה נכתבה לפני היקום. זוכרים?

אז הרמב״ן חושב, כי הוא קרא רמב״ם, והוא אכן ניסה לחשוב על המציאות ולא רק לומר דברים באקראי. והוא אומר, רגע, זה לא הגיוני. לא היו שעטנז. אין צמר ואין פשתים לפני שהעולם נברא. וכן הלאה וכן הלאה.

אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים שהייתה תורה ואש שחורה ואש לבנה? על איזו תורה הוא דיבר?

אומר הרמב״ן הקדוש כך. וכאן, זה דיבר על אלוקים. ואלוקים ברא את העולם לפי התוכנית שיש לו לעולם שנקראת נואוס, שנקראת חכמה, שנקראת תורה—הכל ברור. והרמב״ן מזהה זאת במפורש עם אפלטון וכן הלאה.

אבל הרמב״ן כעולמי מנסה יותר לחבר את זה למילים ולאותיות המילוליות של התורה. אבל יש להם טריק אחר.

פתרון צירופי האותיות של הרמב״ן

אז הטריק שלו היה כך. אני לא יודע למה, רק אמרתי לכם, תשכחו מהלמה ככה, זו עובדה. זה המקום שבו זה יוצא מהפסים. רגע, סיימתי. אתם יודעים שזה מתחיל את הסיפור. נוכל לפתור את ההבדל הזה גם אם אתם רוצים.

אבל זו העובדה. כבר נתתי לכם למה אחד שאתם חייבים להסכים איתו. ומה שהם עשו היה, אולי יש עוד למה. יש יותר דברים מזה שקורים, אבל אני לא יכול לומר הכל בבת אחת. זה מה שאני הולך לומר כל הזמן גם, נכון?

אז בכל מקרה, אבל תנו לי לסיים את הסיפור שלי. אני רק מנסה לתאר לכם, בואו נחזור. אולי נלך אחורה. אולי נמצא פתרון, ונראה אם נוכל לעשות פתרון שהגיוני.

היה לו פתרון אחר. הוא אמר שיש לו קבלה, יש לו מסורת—שהיה נגד המסורת הזו בדיוק מהסיבה הזו—והוא אמר שיש לו מסורת שאמרה שהדרך שבה אנחנו קוראים את התורה היא רק דרך אחת לקרוא אותה, נכון?

הוא אמר שכל התורה היא, שבזה הוא מבין ממש, שמות של אלוקים. ושמות בסגנון של השמות שאתם מכירים, כמו שם מ״ב, שם ע״ב, שרש״י כבר אמר לנו, זו סוג של מסורת עתיקה, זה חוזר ל, אני לא יודע לאן.

הרמב״ם סוג של הכחיש את המסורות האלה במפורש בספרו, אבל זה אומר שהן היו לפניו, נכון? זו לא חכמה, אבל הרמב״ם אמר שאלה מזויפות. זה לפני הרמב״ם. הרמב״ם, זה בערך כמה, לרמב״ם היה צורך להכחיש את זה, אבל זה אומר שזה לפני הרמב״ם. זה לא הומצא אחרי הרמב״ם, זה הומצא לפניו.

שיטת הקוד המקראי

והם אמרו שאם אתה לוקח כמו שלושה פסוקים, ואתה קורא אותם בטבלה, נכון? קוד מקראי. קוד מקראי. במקום לקרוא את הפסוק בסדר הרגיל, אתה לוקח שלושה פסוקים, שיש לך אותה כמות של אותיות, ואתה קורא אותם בדרך הזו.

דבר מאוד עתיק של קסם לעשות את זה. אני לא יודע מי הראשון, אבל זה דבר קסם מאוד קלאסי לעשות. אתם יודעים על מה אני מדבר? אתם יודעים לאן זה חוזר עד לספר דניאל, סוג הקסם הזה, נכון? זה מאוד נורמלי.

הבעיה עם הרעיון הזה היא… אז לכן, אמר הרמב״ן, שנוכל לקרוא את התורה בדרך הזו ובדרכים רבות אחרות. ולכן, כשזה אומר במדרש שהתורה נכתבה לפני העולם באש, זה לא אומר שזה אומר בראשית ברא אלקים. הרמב״ן אומר, אני חושב שאולי זה כתב, זה אמר, אתה יכול לעשות את זה לאילו מילים שאתה רוצה, בעצם. זו רק דרך אחת, כי אתה יכול לחתוך את המילים אחרת. אתה יכול גם לערבב את המילים, וכן הלאה.

אז בעצם, יש רק 22 אותיות שהיו לפני בראשית.

הבעיה עם אותיות לפני הבריאה

הבעיה היא גם שאתה מעמיד פנים שאותיות הן בעולם, אני לא יודע מה המילה האחרת. זה בעולם העשייה, אותיות הן גם בעולם העשייה.

רגע, רגע, תודה רבה. כמובן, כל מי שיש לו קצת מדע שאומר כמוך, אחד אומר שאפילו הרמב״ן הוא לא כפשוטו, כי כמובן, לפני שהיה עולם, לא היה אלף ובית גם.

הפתרון: אותיות כסמלים

אז מה שהרמב״ן אומר, זה מאוד פשוט. אותיות הן הדבר שלא נמצא בעולם העשייה שלנו. הן נשארות מחוץ לעולם העשייה גם. אותיות, כמובן, הן מייצגות רעיונות.

מעט בשוט. מעט בשוט, בדיוק.

אז עכשיו יש תשובות שונות לבעיה הזו. אבל כל מקובל אמיתי מבין בדיוק את זה. כשאנחנו אומרים אותיות, אותיות הן ממש סימנים. ברור, הן סימנים למשהו. הן לא הסימן שאנחנו מדברים עליו. אות, זה אומר סימן. זה סמל של משהו. אבל הדבר שהן סמלים שלו הוא הדבר שאנחנו מדברים עליו.

וכשאנחנו אומרים את זה, אף אחד לא חולק על זה. רק, זה מה שאני אומר, זה למה אם אתה הולך עד הסוף לטקסט, אתה תשים לב שזו רק דרך יותר פיוטית ויותר מפורטת לומר את אותו הדבר, שנותנת, אבל המעלה של הדרך הזו לומר את זה היא, שבמקום לומר שמעקה, זה כבר לומר, לא, מעקה, מה כף עין, שזה חבזש, אתם מבינים, אתם יכולים להבין שה אחר, שזה בעצם אותן אותיות, ועובד בדרך אחרת. זו דרך, זה גם, יש גם עוד, יותר משמעויות בעשיית הדברים האלה בדרך הזו.

הבעיה הפדגוגית עם השיטה הקבלית

אבל זו דרך קשה ללמד. זו דרך קשה ללמד. אתה צריך להיות קצת, אם אתה תמיד מבין לא נכון, אתה צריך להיות, אתה צריך, רוב האנשים מבינים משהו, זה לא עוזר. אתה צריך להיות קצת גבוה. אם אתה, אתה צריך להיות קצת גבוה כדי להתחיל לעשות את הגיאומטריות האלה וכאלה. אבל אם אתה קצת גבוה אז אתה מבין שזה הגיוני מאוד ולא מבין שכל העולם הוא ככה, כי מה זה העולם אם לא תצורות שונות של החומר הבסיסי או אפילו של הרעיונות הבסיסיים וכן הלאה.

הקשר לספר יצירה

אז הרעיון הזה, זה אם אתה רואה שזה חוזר עד לספר יצירה, שהוא כנראה ספר המדע היהודי העתיק ביותר. יש אנשים שאומרים מיסטיקה, אבל אלה אותם דברים, נכון? מדע, אנחנו לא מבינים מה המציאות, וזה גם מה שאני מנסה לומר.

הבעיה המבנית: גישור בין כלל לפרט

תלמיד: מה הבעיה עם השאלה הזו שהרמב״ם שואל? כמו, למה אני צריך למות בשביל זה? שלרמב״ם לא הייתה בעיה עם זה, כי הרמב״ם אמר…

מרצה: הוא אמר שזה קשה לשמור עליך בטוח, זה עושה אותך אדם טוב, אז אתה הופך… לא, מה השאלה של הרמב״ם?

תלמיד: מה?

מרצה: מה השאלה של הרמב״ם?

תלמיד: אני לא בטוח. איזו שאלה? בהתחלה…

מרצה: מה המדרש הזה אומר?

תלמיד: אני אגיד לך. זה היה ממש קשה, קשה, קשה, קשה, מה שזה לא יהיה, זה…

מרצה: כמובן, הוא מתעלם מהמדרש, או שהוא יכול לומר שזו שאלת הרמב״ם. אומר, אומר חכמה. אלוקים איתם או עם עצמם. ברגע שהוא אמר לך שהתורה מעורבבת ככה, כמו שזו לא תורה, נכון? זה משהו אחר שרק קראנו לו לדברים אנושיים. אתה לא יכול שהניתוח האחרון בתורה יהיה לדברים אנושיים בלבד, החיצוני, הסוג החיצוני.

תלמיד: אה, כי יצאת החוצה ואמרתי לך את האתגר. פספסת את כל הפרק של המסר שרצית לדעת. אתה צריך לחזור למסוק.

מרצה: זה נראה רק, רק, אני יודע שהם לא ניגשים לזה אז תמיד יש תירוץ, אבל נראה שיש כאן אי התאמה כשהם עוברים מהכלל לבעיה כאן. יש רק אי התאמה תמיד. אני בטוח שאתה יכול להבין את הדרך הנכונה, אבל המשל הזה נראה כהסחת דעת ולקוח מכלל לפרט ואתה רק כל העניין.

אז אני בנתיב מאוד ברור. הבעיה הזו נדבר על זה ממש כאן. ובדיוק כמו שאתה בסופו של דבר אומר את המשל הזה של האותיות מה שזה לא יהיה, נכון? אותיות זה אמיתי. ובכן, אותיות, זה לא אומר את האותיות המילוליות, האותיות הכתובות על נייר אחר. אבל אתה מנסה לגשר על הפער הזה בין פרט לכלל, ואתה סוג של הורס את ההבחנה מלכתחילה. אני לא יודע אם האדם, אני לא אומר שאתה מעריץ של הדבר הזה, אבל נראה שזה רק דולף כמעט כל פעם.

מרצה: אולי. אין הרבה שאני יכול לעשות בקשר לזה, בכל זאת. לא לעשות את זה בדרך הזו, לעשות את זה בדרך הלא נכונה. זה לא נראה כמו סם, אבל הדרך הלא נכונה, אתה תזכור שהדרך הלא נכונה הייתה לה אנשים טיפשים אחרים שמסתובבים ועושים אנטינומיאניזם בדרכים שונות. זה לא פותר את זה.

יש אנשים טיפשים בכל דרך, והתשובה הבסיסית היא לא להיות טיפש, בסדר? אין פתרון. הפתרון היחיד הוא הדרך להפסיק להיות טיפש, ואז נוכל ללמוד באיזו דרך שאתה רוצה. אני לא יודע.

השוואה בין שיטות ההוראה של הרמב״ם והקבלה

אני מניח שמה שאני אומר הוא שהדרך של הרמב״ם היא דרך טובה יותר ללמד אנשים. אבל זה לא. כי החסידים של הרמב״ם, תעצרו, תעצרו, תעצרו. רבים מהחסידים של הרמב״ם, כלומר, זו התלונה עליהם, קומראן לפחות, שרבים מהחסידים של הרמב״ם ממש עשו עבירות אפילו בזמן שהם יודעים שהתורה שלהם היא בשבילם. הם כמו…

כולם חושבים… הבעיה היא כשאתה יודע משהו, אתה תמיד חושב שאתה מעבר לדבר הזה שאתה יודע. אז זה שלמה. הסיפור של שלמה המלך הוא זה. זו הבעיה הבסיסית.

ובכן, התורה היא… כולנו צריכים להיות…

ההתכנסות של הרמב״ם והקבלה: התורה כהכנה לאמת האולטימטיבית

הערכה השוואתית והבעיה של שתי השיטות

היתרון הפדגוגי של הרמב״ם והפגם הקטלני שלו

מרצה: אני לא יודע, אני מניח שמה שאני אומר הוא שהדרך של הרמב״ם היא דרך טובה יותר ללמד אנשים, זה מה שאני אומר. אבל זה לא, כי החסידים של הרמב״ם, רבים מהחסידים של הרמב״ם, כלומר זו התלונה עליהם, קומראן לפחות, שרבים מהחסידים של הרמב״ם ממש עשו עבירה של לעוס, אפילו בזמן שהם יודעים שהתורה שלהם היא בשבילם.

הם כמו, כולם חושבים, הבעיה היא כשאתה יודע משהו, אתה תמיד חושב שאתה מעבר לדבר הזה שאתה יודע. אז זה שלמה. הסיפור של שלמה המלך הוא זה. זו הבעיה הבסיסית.

ובכן, התורה היא, אנחנו רק מתפללים ומזכירים לנו את אלוקים. לכן, אני לא צריך להתפלל. זה מה שהרבה אנשים אומרים עד היום הזה. וזה עדיין להתפלל. זה לא נובע. לכן, אתה צריך להתפלל. זה בדיוק מה שאני אומר לך. אבל לא, אתה לא מתפלל.

אבל האנשים האלה… אתם זוכרים? אתם מבלים את כל הזמן במקום להתפלל לקרוא מורה? אני יודע מה אתם מבלים את הזמן שלכם לעשות במקום. זה היה הקופ שלי. כן.

אבל אלה… אם אתה תעשה את זה, אתה יכול גם לעשות את זה בבית הכנסת, כמוני. וזה זמן טוב. כולם קרובים. אתה יכול לעשות איזה מורה שאתה רוצה. אבל אתה לא הולך לבית הכנסת כי אתה רמב״מיסט. מה אתה עושה?

אני לא אומר, הלכתית, אתה חייב ללכת לבית הכנסת. זה ילד אחר. אני תמיד אומר, אנחנו לא מדברים על הלכה. אתה מבין שיש בעיות בכל דרך.

בעיית הנדנדה: תיקון טעות אחת יוצר אחרת

ובכל מקרה, הדבר שהמקובלים הם, כולם פשוט כמו קופצים. זה תמיד קרוסלה. לא קרוסלה. נדנדה, נכון? אם אתה יורד בדרך הזו, זה יורד בדרך ההיא. אז המקובלים מנסים לפתור את הבעיה הזו. ולכן, הם מדברים מאוד בשפה הזו.

וכמובן, אז יש אנשים. עכשיו, כמובן, זה למה אמרתי שאני הולך לעשות אותך מאושר. אבל אני מדבר על דבר גרוע יותר, שיש סוג ספציפי של [בעיה] שזה בגלל שהדרך שלהם לעשות דברים היא לערבב אותם, אני חושב שיש גם שיטה כאן, כמו אם אתה מתחיל לערבב דברים אתה מתחיל להבין שהדרך שבה אתה רואה דברים היא לא בהכרח הדרך שבה הם נמצאים וכן הלאה, אבל אז אנשים באים ואומרים, רגע, אז אם התורה באה הפוך אז אולי זה אומר [ההפך].

הסכנה השבתאית: כשה״ערבוב” משתבש

אבל טיפש, לא, זה צריך לומר משהו טוב יותר, לא משהו גרוע יותר. זה נכון שיש תורה, דרך אגב, זה נכון שיש תורה שבה זה אומר [ההפך], זו עוד קליפה אחת של התורה. אתה במקום לעשות, לעלות, ירדת למטה. זה נכון. הם לא טועים, השבתאים האלה. הם רק חושבים שהם עולים, אבל באמת הם יורדים. וזה נכון, אתה צריך לרדת. אתה צריך לרדת. זהו גם. בסדר. אבל זה אחר [עניין].

מעבר לידע לעומת בניגוד לידע

וזו דרך אחרת לומר את זה, היא אולי אנחנו אומרים סוג דומה של דבר, שהרעיון הוא שהשם יודע יותר ויותר ממה שאנחנו יודעים, נכון? אז אנשים חושבים שזה אומר שזה יכול להיות סותר. אז התורה, הרעיון הוא, לא כל מה שמעבר לתורה לא הולך להיות סותר בעצמו.

אנשים חושבים שזה יכול להיות, נכון? אנשים חושבים, אה, זה משהו מעבר לידע שלנו. לא, לא. מעבר לידע שלנו לא אומר שזה סותר ידע. סותר ידע, אנחנו יודעים מה זה אומר. מעבר לידע שלנו הוא משהו שלא סותר ידע, וזה פשוט מעבר לזה. אז כל סיבה מעבר לזה היא לא סותרת לומר, זו המכה של גגאחא. זה פשוט הולך להיות מעבר לזה.

פרשנותו של רבי משה קורדובירו לשעטנז

קליפות התורה

בכל מקרה, חזרה לסיפור שלי עם רב משה קורדובירו. אז זו הפרשנות שלו לזוהר, שמדבר על קליפות התורה. והוא אומר, ובכן, ראשית יש קליפה שאתה אפילו לא מבין. הוא בעצם מבלה את כל הזמן על השט הסטנדרטי וכן הלאה.

הטענה הרדיקלית: שעטנז לפני חטא אדם

אבל אז הוא מדבר על המשמעות האמיתית, שהיא שהוא לוקח את הדוגמה של שעטנז והוא אומר שלפני שהיה גוף, לא היה כתוב בתורה שזה שעטנז. זה רק בגלל שליטה וחטא וזה גרם לנו להיות בעלי גופים פיזיים שזה אומר בתורה שזה שעטנז. אחרת, זה היה אומר “לא”. הוא ממש היה לו רעיון של מה זה היה צריך לומר.

זה אומר בתורה [תצורה אחרת]. וזה הולך להיות שהמריטיאנים האחרים לא צריכים לעשות את הדבר שגורם לנו להיות שעטנז, נכון? והתורה עצמה היא באמת יפה.

תלמיד: כן, זה מבוסס על מדרש שעטנז.

מורה: כן, כן, כן. לא, זה כך. זה כך. זה בוודאי חייב להיות כדי לומר שזה היה שעטנז. או משהו.

תלמיד: בדיוק. יש עניין שהיא מביאה למטה. לכן האדם מביא למטה. זה מדבר על זה.

התגין על אותיות שעטנז-גץ

מורה: לכן אנחנו, בתורה, המנהג שלנו הוא לעשות תגין על שעטנז ג״ץ, אסי״ס, מה שלא יהיה. יש קבלה על זה. העניין הוא, מכיוון שהאותיות האלה מתבלבלות, אנחנו צריכים לתקן אותן. אז זה רק שריד, אבל מה עם כל שאר האותיות? זה פשוט בדיחה.

שלוש התצורות של פסוק השעטנז

אוקיי, העניין הוא, לא, אתה חייב לדעת את זה. אתה רואה, הבעיה היא שאנחנו חיים בעולם של משה, ואנחנו צריכים לנסות לזכור את השמות כל הזמן, אז זה עוזר לך. מבין? אתה מבין?

אז שני הצדדים, אז בדרכים אחרות, כשאנחנו הולכים לעשות תשובה, בתורה, זה לא הולך לומר “לא תלבש שעטנז”, זה הולך לומר “לא תלבש שטן עז”, אותו, במקום “שעטנז צמר ופשתים”, נכון?

ו״מצף” פירושו קליפות, ופירושו שלא צריך להיות לך גוף. זה מה שזה אומר. וזה הפשט הנכון של התורה.

אז למה אני יוצא מזה? אז מה? בדיוק. והוא היה בעולמו, זה מה ששעטנז אומר. עכשיו, שעטנז הוא משמעות חדשה. אל תעשה את זה. אפילו יותר גרוע, כמו לערבב איכשהו, צמר ופשתים ביחד זה אפילו יותר גרוע. אני לא יודע למה, אבל זה רק רמה אחת. ולפני כן, זו הייתה הדרך השלישית להגדיר את הפסוק הזה, שפירושו משהו אחר.

תזת ההתכנסות וסיכום סופי

ההסכמה בין הרמב״ם והקבלה

לאן אני מגיע עם כל זה? שלפחות האנשים ברמה הגבוהה מסכימים איתנו, ואנחנו מסכימים איתם, בכל דרך שתרצה, שהדרך שהתורה היא עכשיו היא תצורה שנועדה לעזור לנו. זה רק כדי להרחיק אותנו משעטנז. אבל זו לא התורה עצמה. התורה עצמה היא הרבה מעבר לזה. שטימט?

אוקיי, זה מספיק להיום, לא? 10 עד 11, זה הזמן שאני מתחיל לדבר.

סיכום התלמיד של השיעור

רגע, אני חייב לסיים משהו. תגיד לי, תן לי סיכום של הדרשה שלי. או שלא נדע מה אמרתי היום. התחלתי לתכנן לדבר על עוד כמה דברים, אבל לא הגענו אליהם. ברקשייר לא דפק את הרעיון שאנחנו טועים שוב, אז העיקר היה מה הרעיון של מה זה תורה.

תלמיד: אוקיי, התחלנו לומר שאנחנו צריכים לדבר על מידות ולהבדיל את זה ממצוות, שני דברים. וכמובן, לפי הרמב״ם, מצוות הן כדי לתת לך את המידות, נכון?

אז, כי זה הדבר שרוב האנשים מבולבלים לגביו בימינו, אנחנו צריכים להמשיך ולהסביר למה תורה ומצוות לא אומר את האמת, זה ההכנות לאמת. והסברנו למה זה נכון על פי קבלה, נכון?

ועל פי קבלה, אי לבישת שעטנז הולכת להיות, כמובן, הכוונה של אי לבישת שעטנז הולכת להיות לא להיות עם השטן עז גה, מה שזה לא יהיה.

וזה אותו דבר עבור הרמב״ם. בשפה שלו, הוא היה אומר משהו כמו מצוות מסוימות הן ללמד אותך מידות מסוימות, שהן הפנימיות שלהן. כמובן, מידות עצמן, רק אם אתה חי בעולם הזה.

אז מידות הן ללמד אותך לחשוב על אלוקים, ולדעת דברים אלוקיים, שהם אמיתיים. וזה מה שקבלת תורה היא. קבלת תורה היא מה זה קבלת תורה? התורה הזאת. התורה שאנחנו עושים בשבועות היא זו שאומרת שזה מורה עבורנו, כי לא היינו יודעים את רוב הדברים האלה, היינו אנשים רעים, לא היינו מתקרבים להתקרב לאנשים.

אז לכן אנחנו צריכים להפסיק ללבוש שעטנז וכל הדברים האלה שאני אומר על התורה כדי שנתחיל ללמוד את התורה האמיתית, שנלמד בשנה הבאה בשבועות, אז כל שנה דבר חדש, שזה מה שהמשמעות של התורה היא בדרך המקובלים, הסוג השונה של התורה שאומרת דברים שונים, או בדרך של הרמב״ם כמו המצווה של “אנכי ה׳ אלקיך” או חלקים שונים של התורה שעוסקים באמת.

מורה: מוסט שפּיק?

תלמיד: כן.

מורה: מובן?

תלמיד: זה הכל.

מורה: המדרש שאתה דן בו תמיד…

אני הולך להרחיב את המדרש.

זה מספיק?

תלמיד: כן.

—

*[סוף השיעור]*

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.