סיכום השיעור 📋
סיכום: במדבר פרק י”ג — מעשה המרגלים
הקשר ומסגרת
המילה *מרגלים* לא מופיעה בפועל בטקסט — לא כאן ולא בשום מקום אחר המתייחס לאנשים אלו. זהו מונח של חז”ל, אחת מפרשיות רבות הידועות בשמות שאינם מופיעים בטקסט עצמו. יש גם חזרה על הסיפור הזה בספר דברים (הגרסה של משה) ובספר תהלים.
נקודה מכרעת: יש להבין את הפרשה הזו בהקשרה — המסע לכיוון כנען כבר החל. החל מפרשת בהעלותך, משה אמר ליתרו שהם יוצאים, וכל המחנה התחיל לנסוע בסדר המפורט של הדגלים והתקיעות. הם לא חונים סתם במדבר ומחליטים לשלוח מרגלים — הם בעיצומו של מסע לקראת כיבוש. כל האתגרים בספר במדבר הם ביסודם ויכוחים על מנהיגות ועל הדרך שבה העם מונהג.
מבנה הציווי (פסוקים א׳–ג׳)
הקטע עוקב אחר הסגנון האופייני של ויקרא/במדבר (*תורת כהנים*): ניתן ציווי, ולאחר מכן מדווח על ביצועו.
ה׳ אומר למשה: *שלח לך אנשים* — שלח אנשים אשר *ויתורו* את ארץ כנען. הפועל שנעשה בו שימוש אינו “ריגול” אלא משהו קרוב יותר לסיור. אדם אחד לכל שבט, ואנשים אלו הם *נשיאים* (מנהיגים). אולם, אלו אינם אותם נשיאים שנמנו קודם לכן לצורך המפקד וסדרי המחנה — השמות שונים לחלוטין. או שהם שינו שמות, או שאלו מנהיגים אחרים, אולי דמויות בעלות אוריינטציה צבאית יותר, המתאימות למשימת סיור.
משה שולח אותם ממדבר פארן (שם חנו אחרי חצרות), *על פי ה׳*.
רשימת השמות (פסוקים ד׳–ט״ז)
רשימה שבטית מפרטת נציגים מכל שבט: ראובן, שמעון, יהודה, יששכר, אפרים, בנימין, זבולון, מנשה (כשאפרים ויוסף/מנשה רשומים בנפרד, מעניין שלא ביחד), דן, אשר, נפתלי וגד.
שני שמות חשובים במיוחד:
– כלב בן יפונה מיהודה
– הושע בן נון מאפרים, עם ההערה שמשה קרא לו יהושע
שינוי השם ליהושע — הוספת שם ה׳ כדי להפוך אותו לשם תיאופורי — כנראה התרחש הרבה קודם לכן, כשיהושע הפך למשרתו של משה, שהרי הוא כבר נקרא יהושע בפרשת בשלח, כי תשא ובהעלותך. ההערה כאן פשוט מקשרת בין “הושע בן נון” ברשימה הזו לבין יהושע המוכר ממקומות אחרים.
הוראות משה (פסוקים י״ז–כ׳)
משה נותן הוראות מפורטות: עלו דרך הנגב, עלו אל ההר (הרי יהודה, שם נמצאת חברון). הוא מבקש מהם לבדוק שני דברים:
1. הארץ: האם היא טובה? האם היא פורייה חקלאית — שמנה או רזה? האם יש בה עצים? איזה סוג פירות?
2. העם: האם הם חזקים או חלשים? רבים או מעטים? האם הם יושבים בערים מבוצרות או במחנות פתוחים?
הוא גם מורה להם להביא דוגמאות מפרי הארץ. המספר מציין שהימים היו ימי ביכורי ענבים, מה שמסביר מראש מדוע יביאו ענבים.
ביצוע המשימה (פסוקים כ״א–כ״ד)
הם נוסעים *ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת* — מהדרום הרחוק עד הצפון הרחוק, ומכסים את כל גבולות הארץ.
בחברון הם נתקלים ב*אחימן, ששי ותלמי*, ילידי הענק (ענקים). הערה עורכית מציינת שחברון נבנתה שבע שנים לפני צוען במצרים. הדבר מדגיש את עתיקותה הרבה של העיר — ומכיוון שבני ישראל מכירים את צוען ממצרים, הדבר מעביר את חשיבותה של חברון. נוכחות הענקים קשורה לעתיקות הזו, שכן ענקים מזוהים עם תקופות קדומות.
בנחל אשכול הם כורתים זמורה ואשכול ענבים כה גדול עד ששני אנשים נושאים אותו במוט, יחד עם רימונים ותאנים (פירות קיץ). המספר מסביר שהמקום נקרא נחל אשכול בגלל אשכול הענבים הזה. הביצוע משקף את הוראות משה בדיוק: סקירה כללית, ערים, אנשים ודוגמאות פירות — באותו סדר.
הדיווח: חדשות טובות / חדשות רעות (פסוקים כ״ה–כ״ט)
לאחר ארבעים יום (*מקץ ארבעים יום* — אותו לשון כמו במבול), הם חוזרים אל משה, אהרן והעדה במדבר פארן, המזוהה כעת גם כקדש.
הדיווח שלהם בנוי סביב שאלות משה:
– חקלאות: התשובה חיובית. הארץ היא *ארץ זבת חלב ודבש*. הם מציגים את הפרי כהוכחה: *זה פריה*.
– העם והערים: התשובה שלילית. *עז העם* — העם חזק ואמיץ. הערים *ובצורות גדולות מאוד* — מוקפות חומה, מבוצרות, מחוזקות מאוד. הם גם ראו *ילידי הענק* — ענקים, שאפילו משה במקום אחר הכיר בהם כמאיימים (*מי יתיצב לפני בני ענק*).
– פיזור גיאוגרפי של האויבים: עמלק בנגב; חתי, יבוסי ואמורי באזור ההר (שם נסעו המרגלים); והכנעני לאורך החוף ובככר הירדן — ארבעה אזורים גיאוגרפיים של ארץ ישראל. לכל מקום שתלכו, אויבים עוצמתיים נמצאים שם.
נקודה מפתח: אם קוראים את הדברים כפשוטם, שום דבר שהמרגלים אמרו עד לנקודה זו אינו רע או שגוי. זה נראה כדיווח עובדתי ומדויק. אולם, התמונה שהם מציירים היא של מקום קשה מאוד לכיבוש.
הוויכוח: כלב מול שאר המרגלים (פסוקים ל׳–ל״א)
כלב מַשתיק את העם *אל משה* — או שהוא מכוון אותם אל משה, או שהוא משתיק אותם כדי שמשה יוכל לדבר. לא ברור מה תפקידו של משה ברגע זה. כלב מכריז: עלינו לעלות ולכבוש, *כי יכול נוכל לה* — אנחנו חזקים מספיק. כן, הם חזקים, אבל גם אנחנו, ויש לנו את משה.
שאר המרגלים עונים: *כי חזק הוא ממנו* — הם חזקים ממנו.
תצפית מכרעת: כל הוויכוח הזה — מי ינצח במלחמה — מעולם לא היה חלק מהמשימה. משה ביקש דיווח עובדתי על הארץ, תושביה ועריה. הוא מעולם לא ביקש הערכות אסטרטגיות או תחזיות לגבי תוצאות צבאיות. המרגלים חרגו מסמכותם כשהציעו דעות והערכות. ובכל זאת, בשלב זה, הוויכוח נשאר סביר — מחלוקת לגיטימית לגבי המשמעויות.
המפנה אל *דיבת הארץ* (פסוקים ל״ב–ל״ג)
הטקסט עכשיו משנה טון באופן מפורש: *ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה* — הם הוציאו דיבה על הארץ שתרו אותה. כאן התורה מאשימה אותם במפורש. המונח *דבת הארץ* מסמן משהו שונה באיכותו ממה שקדם לו.
מה משתנה:
1. הם מכחישים את טובת הארץ: קודם לכן הם אישרו שהיא פורייה. עכשיו הם קוראים לה *ארץ אוכלת יושביה* — ארץ קשה, בלתי ניתנת להגנה, לא פורייה — ההפך ממה שדיווחו בתחילה.
2. הם חוזרים ומנפחים: הם מתארים את האנשים כ*אנשי מידות* — אנשים בעלי מידות גדולות — ומזכירים את הנפילים (שם נוסף לבני ענק). אבל הם כבר דיווחו שראו את הענקים. עכשיו הם חוזרים על כך בהגזמה רטורית.
3. הם מקרינים את הפחד שלהם: “ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם.” זוהי הקרנה פסיכולוגית טהורה — הם לוקחים את תחושת הקטנות שלהם וטוענים שהאויב חולק את אותה תפיסה.
מהותו של לשון הרע — תובנה מפתח
המושג *לשון הרע* (כפי שחז”ל משתמשים במונח) אינו בהכרח על המצאת שקרים. העובדות היו זהות לאורך כל הדרך. החטא טמון במסגור. אותה מציאות ממש יכלה להיות מסופרת באופן חיובי: “זו ארץ מאתגרת, לכן נתחזק ונתאמץ כדי לעמוד בה.” במקום זאת, הם בחרו למסגר הכל באופן שלילי — הארץ הורגת את יושביה, התושבים מוחצים, אנחנו חסרי משמעות.
זה מה שמשמעו של *מוציא דבת הארץ*: לא המצאת מידע חדש, אלא סיפור אותו מידע בדרך שנועדה לייאש. מעולם לא ביקשו מהם חוות דעת, ובוודאי לא ביקשו מהם לתת ספין לנרטיב. החטא הוא המסגור הרטורי מחדש — לקיחת דיווח עובדתי והפיכתו לנרטיב מדכא.
היכן הפרק מסתיים
הפרק נקטע כאן, באמצע הסיפור. הפרק הבא יעסוק בתגובת העם, בתגובות משה ויהושע, בתגובת ה׳ ובהשלכות שיבואו בעקבותיהן.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק י”ג: משימת הסיור לכנען
הקדמה: השם “מרגלים” והקשר
אז אנחנו קוראים במדבר פרק י”ג. זהו הסיפור המפורסם של המרגלים. מעניין לציין שהמילה “מרגלים” לא מופיעה בטקסט בשום מקום — לא כאן ולא בשום מקום אחר לגבי האנשים האלה, אם אני זוכר נכון. אז זו לשון חז”ל. יש הרבה פרשיות כאלה שאנחנו מכירים אותן בשם מסוים, אבל השם הזה לא נמצא בטקסט עצמו.
ידוע שיש גם גרסה נוספת או סיפור מחדש של הסיפור הזה בספר דברים, שם משה מדבר על זה, ויש סיפורים מחדש של הסיפור בספר תהלים. אולי גם במקומות אחרים. ננסה לקרוא את זה כמו שכתוב כאן ולהתמקד במה שקורה.
המסע כבר התחיל
עכשיו כדי לשים את זה בהקשר לרגע — נכון, כמו שדיברנו לפני דקה — הם כבר התחילו את המסע שלהם לעבר ארץ כנען, ארץ ישראל. זה התחיל בפרשת בהעלותך, שניים או שלושה פרקים קודם, שם משה אמר ליתרו שהם יוצאים והם התחילו לנסוע עם כל הסיפור. היה לנו סיפור ארוך שלם על המחנות, על התקיעות, כל הסדר של איך הם נוסעים. אז זה כבר קורה עכשיו.
לכן הם מתקרבים לארץ כנען. הם באמת בדרך. הם בצעדה לקראת כיבוש כנען. זה לא משהו שבעתיד — הם כבר בדרך. לפעמים אנחנו קוראים את הסיפור ולא מבינים, חושבים שהם כאילו חונים במדבר ושולחים באופן אקראי, אבל לא, הם כבר בדרך.
וכמו שדיברנו, כל השאלות האלה, כל הבעיות האלה, הצרות שמדובר עליהן במדבר, כל האתגרים והוויכוחים האלה — אפשר לומר במובן מסוים שהם על ההנהגה, על הדרך שבה הם מונהגים. אז נצטרך לקרוא את זה עם זה בראש. זה מאוד ברור שיש כאן ויכוח בעניין הזה, למרות שכמו שנראה איך משה מציג את זה, איך הקב”ה מציג את זה, השאלות שהמרגלים מעלים — זה הסיפור.
מבנה הציווי: בסגנון ויקרא
עכשיו הדבר הראשון שאנחנו שמים לב אליו בסיפור הזה הוא שהוא מוצג בסגנון שאנחנו קוראים לו סגנון ויקרא, של במדבר, סגנון תורת כהנים, שזה תמיד מצווה, ציווי, וביצוע אותו ציווי.
ציווי ה’ למשה (פסוקים א-ג)
אז יש לנו כאן מצווה. יש לנו וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, ה’ אומר למשה: שלח אנשים — שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים. הם יעשו — זה הפועל, לא המילה מרגלים — המילה וְיָתֻרוּ. זה אומר משהו כמו לתור. הכוונה משהו כמו לבדוק, משהו כמו לרגל, אבל יותר כמו לבדוק, לברר את המצב, לברר את הדרכים של ארץ כנען אשר אני נותן. ויהיה אדם אחד לכל שבט, והאנשים האלה הם הנשיאים.
אז אנחנו כבר יודעים מי הם היו, אם כי כאן נראה שאלה לא אותם נשיאים ששמענו עליהם קודם. אז או שהם שינו את שמותיהם או שאלה אחרים. משהו לא ברור בעניין הזה, כי כבר היתה לנו קודם רשימת הנשיאים לספירות ולדגלים, לגורלות, למחנות. ולכן זה הציווי.
משה מבצע את הציווי
ואז משה עושה את זה. הוא שולח אותם ממדבר פארן, שזה המקום שהם חנו בו כאן, נכון? מחצרות למדבר פארן, עַל פִּי ה’, על פי ציווי ה’. וכולם ראשי בני ישראל. אלה המנהיגים. אז אולי אלה מנהיגים צבאיים יותר. הקודמים הם פחות צבאיים. אז אלה המתאימים לטפל בפרויקט הריגול. זה מה שהם עושים.
רשימת השמות (פסוקים ד-טז)
ועכשיו יש לנו את רשימת שמותיהם. ופשוט תחשבו — אז כמו שאמרנו, אלה לא אותם שמות כמו קודם. יש את רשימת שמותיהם, וזה אולי גם קשור למושג של רשימה גנאלוגית. חשוב שיהיו השמות שלהם. כמובן, חלקם יהיו חשובים בהמשך. חלקם לא נשמע עליהם שוב לעולם.
אבל יש רשימת שמות ויש לנו: לראובן, לשמעון, ליהודה, ליששכר, לאפרים, לבנימין, לזבולון, ליוסף, למנשה — כבר היה לנו אפרים, מעניין שלא באותה רשימה — לדן, לאשר ונפתלי, לגד, כל אחד שם האדם שנשלח.
השמות החשובים: כלב ויהושע
שני השמות שחשוב לשים לב אליהם הם, כמו ששמנו לב, משבט יהודה היה מישהו בשם כלב, ומאפרים מישהו בשם הושע בן נון. ויש לנו הערה מעניינת שמשה קרא להושע בן נון יהושע.
עכשיו את יהושע הזה כבר שמענו עליו קודם. זו לא הפעם הראשונה ששמענו עליו. וכאן כנראה, אם הוא נקרא יהושע, הוא לא נקרא יהושע עכשיו. הוא כנראה נקרא יהושע הרבה קודם, כי שמענו שקוראים לו יהושע בפרשת בשלח, בפרשת בהעלותך. שמענו על יהושע הזה כמה פעמים ממש לפני כן, ובפרשת כי תשא יהושע הוזכר.
וכנראה הכוונה היא אותו דבר — משה קרא לו יהושע, כנראה הפשט הוא כשהוא הפך למשרתו, לאדם הקרוב אליו ביותר, לסגנו, או איך שתרצו לקרוא לו בדיוק. זה אולי הזמן שהוא נתן לו את השם יהושע, שזו הארכה של הושע או הוספת שם ה’ אליו. זה הופך לשם תיאופורי. הוא משנה את שמו.
אז זה כנראה מה שקורה כאן. ומה שהפסוק אומר הוא שהוא מחבר את הושע בן נון המוזכר כאן — זה אותו אחד שתכירו ממקומות אחרים כיהושע בן נון. זו כנראה הסיבה שההערה הזו נמצאת כאן. ואלה השמות.
הוראות משה לסיירים (פסוקים יז-כ)
אז עכשיו היה לנו קודם ציווי של ה’ למשה לשלוח אותם. עכשיו יהיה לנו גם הציווי שמשה, או ליתר דיוק, ההוראות שמשה נותן להם לריגול שלהם.
המסלול ושתי השאלות העיקריות
אז משה שולח אותם ונותן להם הוראות. הוא אומר: עלו זה בנגב, ועליתם את ההר. ההר הוא האזור הבא שבו חברון נמצאת, כמו שנראה — האזור ההררי, הרי יהודה אפשר לקרוא להם.
ותראו, תבדקו את הארץ. תראו מה הארץ ומה העם. אז שני דברים. זה חוזר פעמיים אמנם. זה — אני לא יודע למה. כלומר אפשר לתת פירושים לזה, אבל אולי הראשון הוא פשוט שאלה כללית מאוד ואז הוא נותן שאלות מפורטות יותר. אבל באמת הוא מבקש מידע על שני דברים: על הארץ ועל העם.
שאלות על העם
אז מה לגבי הארץ? מה לגבי העם? האם העם יושב בה? האם אנשים גרים שם? האם הם חזקים? האם הם רבים?
שאלות על הארץ
האם הארץ טובה? האם הערים בנויות בהן? האם הן ערים חזקות? האם הן ערים עם חומות? האם הן ערים פתוחות, מחנות פתוחים? איזה סוג ערים הן?
האם הארץ, האדמה החקלאית, שמנה או רזה או חלשה? האם היא לא נותנת פירות טובים? האם יש בה עצים? אז אלה שני דברים. יש, כמו שאנחנו תמיד לומדים, יש חלק מהארץ שנותן את החיטה, הדגנים, התבואה, ואז יש החלק במובן שהוא נותן עצים.
הביאו דוגמאות של פירות
והוא אומר תביאו לי בחזרה מפרי הארץ. אז ננסה את זה. זה כמו לבדוק מה זה. ויש הערה מהמספר שאומרת שזה היה הזמן שהענבים היו מבשילים. אז זה כנראה מה שהם יביאו בחזרה, כמו שנראה עוד רגע. אז זה פשוט מקדים את זה, אומר שזו הסיבה שהם הביאו בחזרה רק ענבים, כי זה היה זמן בציר הענבים.
אז זה הציווי של משה, ההוראות של משה אליהם.
ביצוע המשימה (פסוקים כא-כד)
ועכשיו יש לנו את אותו דבר באותו מבנה — הם עושים את זה. הם הולכים, הם עושים את זה, ואנחנו מוסיפים עוד קצת מידע.
ההיקף המלא של המסע
ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת — וזה נראה כמו כל הדרך מהדרום עד למעלה בצפון. נראה בהמשך בפרשה, רחוב לבוא חמת זה הכי צפון. אז אלה כנראה הפרמטרים הכלליים של המשימה שלהם.
חברון והענקים
אבל יותר מפורט: קודם הם עולים לדרום. הם הולכים לחברון, שהיא הלב. ובחברון הם רואים את שלושת האנשים האלה: אחימן, ששי ותלמי, שהם ילידי הענק.
וזה גם נותן הערה מעניינת על חברון: וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים. אז כן, זו נראית הערה על ערים עתיקות, על העתיקות, הישנות של העיר. חשוב בימים ההם לראות שעיר ישנה יותר אבל חשובה יותר. זה אומר שחברון היא עיר עתיקה חשובה.
ואולי לכן עדיין יש שם את הענקים האלה. על ענקים נאמר שהם מזמן קדמון עתיק. אז זה הסיפור של חברון. וכמובן הם באים ממצרים, הם מכירים את צוען, עיר גדולה בזמנה. הם יודעים שחברון היא גם עיר גדולה. אז זה נראה כמו דיווח על כמה גדולה העיר. כמובן, זה עדיין לא דיווח — זה הסיפור שמספר את זה.
נחל אשכול ואשכול הענבים
ואז יש דיווח נוסף. הם מגיעים למקום שנקרא נחל אשכול. נראה עוד רגע שזה כנראה מקום מוכר לאנשים, או לפחות אנשים שקוראים את התורה הרבה יותר מאוחר מכירים מקום שנקרא נחל אשכול. אבל צריך לדעת שהשם הזה ניתן אז.
אז הם מגיעים לנחל אשכול. משם הם כורתים זמורה ואשכול ענבים אחד — זמורה ואשכול ענבים — והם נושאים אותו במוט בשניים. הם גם מביאים מהרימונים, מהתאנים. כנראה אלה — זה זמן הקיץ, אז הם גדלים באותו זמן פחות או יותר.
ולכן זה נקרא נחל אשכול. כמובן העם, היהודים, בני ישראל קוראים לו אשכול, על שם המקום שלהם. וזה מה שמשה אמר.
ביצוע מדויק של הוראות משה
במילים אחרות, אנחנו רואים אותם עושים בדיוק מה שמשה אמר. הם בודקים את הארץ באופן כללי — אנחנו רואים אותם, במילים אחרות אנחנו רואים אותם, שאולי ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת. הם בודקים את הערים — חברון — ואת האנשים שגרים בערים, שהם אנשים גדולים, הם ענק, אז הם חזקים. והם מביאים את פירות הארץ באותו סדר שמשה אמר להם.
יש לנו את הדיווח שלהם עושים מה שמשה אמר.
החזרה והדיווח (פסוקים כה-כט)
עכשיו יש לנו אותם חוזרים. זה המקום שבו הסיפור נהיה מעניין, נכון?
אחרי ארבעים יום
הם חוזרים כולם אחרי ארבעים יום — מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, אותה לשון של המבול, מקץ ארבעים. בסוף ארבעים יום, הם חוזרים. והם חוזרים למשה, לאהרן, לכל העדה, לאותו מקום שממנו יצאו, מדבר פארן. עכשיו אנחנו לומדים שזה גם נקרא קדש.
והם עונים להם. הם נותנים להם את התשובה שלהם. הם מראים להם את פירות הארץ, וזו התשובה שלהם, הדברים שהם אומרים.
הבשורה הטובה: הארץ מצוינת
אז הם הראו להם. הם אומרים להם: באנו אל הארץ. לגבי השאלה שלכם אם היא טובה, אם היא ארץ פורייה מבחינה חקלאית, התשובה היא כן. היא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. זו כמובן הלשון המפורסמת שתמיד משתמשים בה. היא שופעת, היא שופכת חלב ודבש. והם מראים להם שזה הפרי שאנחנו מביאים כדוגמה. אנחנו מביאים לכם דוגמה, מדגם של הפרי.
הבשורה הרעה: עם חזק וערים בצורות
אבל לגבי שתי השאלות האחרות על העם ועל הערים, התשובה היא שהמצב רע. במילים אחרות, זה טוב, אבל זה רע.
העם חזק — אֶפֶס כִּי עַז הָעָם. הם חזקים, אמיצים. אולי אפילו אנשים חזקים גרים בה. הערים שלהם גדולות מאוד, מבוצרות מאוד — בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד. פירוש שהן ערים מוקפות חומה. הן מבוצרות. יש להן ביצורים רבים.
ולא רק זה, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק ראינו שם, שהם אפילו יותר חזקים מאנשים רגילים. הם ענקים. קשה להתמודד איתם, כמו שמשה עצמו אמר: מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק? וזה נראה קשור לעתיקות העיר, כמו שאמרתי.
הפיזור הגיאוגרפי של האויבים
והם מתארים בדיוק איפה כל אויב חזק גר: עמלק בנגב; חתי, יבוסי, אמורי בהר; והכנענים…
הדיווח בשלושה חלקים: חקלאות, עם וערים
זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ — זו כמובן הלשון המפורסמת שהתורה תמיד משתמשת בה לארץ ישראל. זו ארץ ששופעת חלב ודבש. והם מראים להם את הפרי. זה הפרי שאנחנו מביאים כדוגמה. אנחנו מביאים לכם דוגמה של מדגם הפרי.
אבל לגבי שתי השאלות האחרות על העם ועל הערים, התשובה היא שהמצב רע. במילים אחרות, זה טוב, אבל זה רע. העם חזק — עַם עָז. הם חזקים, הם אמיצים אולי, אפילו אנשים חזקים שגרים בה. הערים שלהם מבוצרות מאוד. וּבְצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד פירושו שהן ערים מוקפות חומה. הן מבוצרות. יש להן ביצורים רבים. ולא רק זה, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם, שהם אפילו יותר חזקים מאנשים רגילים. הם ענקים. קשה להתמודד איתם. כמו שמשה עצמו אמר, מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק. וזה נראה קשור לעתיקות העיר, כמו שאמרתי.
והם מתארים בדיוק איפה כל אויב חזק גר. העמלקי בנגב, חתי, יבוסי, אמורי באזור ההר, שזה לאן הם הלכו. והכנעני על החוף — עמק הים של הירדן — אז במישור החוף או בערבת הירדן. אלה ארבעה אזורים גיאוגרפיים של ארץ ישראל.
אז זה מה שהמרגלים ענו. ככל שאנחנו יכולים לדעת, זו תשובה נכונה. אמרנו קודם שזה מה שהם אמרו. עכשיו, הפסוק מתאר את זה כוויכוח. אפשר לקרוא את זה. אם פשוט קוראים את זה, עד עכשיו, הם לא אמרו שום דבר רע. לא היה שום דבר רע או שגוי במה שהם אמרו. אבל ברור שהם מתארים את זה כמקום מאוד קשה לכיבוש. יש משהו, יש מאוד קשה. לאן שלא תלך, יש את האויבים החזקים האלה.
הוויכוח: כלב מול שאר המרגלים
עכשיו כלב, שהזכרנו קודם, משתיק את העם אֶל מֹשֶׁה. אז הוא אומר להם, שא — משה ידבר, או שהוא משתיק אותם או מכוון אותם למשה. לא ברור מה משה עושה כאן. והוא אומר, עלה נעלה. נירש אותם. נכבוש אותם. כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ — כי אנחנו יכולים. אנחנו חזקים מספיק. זה נכון. הם חזקים, אבל גם אנחנו חזקים. יש לנו את משה.
אבל האנשים האחרים אמרו שהרושם שלהם הוא שלא נוכל לעלות. כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ — הוא חזק ממנו. אז נראה שעד עכשיו, נראה שזה ויכוח סביר. קיבלנו דיווח על מה שקורה. אבל הוויכוח שלהם הוא מה המסקנות של הדיווח.
המרגלים חורגים מהמנדט שלהם
כמובן, כל הוויכוח הזה הוא לא משהו שביקשו מהם לתת. משה ביקש מהם לתת דיווח על מי נמצא שם, מה קורה. הוא מעולם לא נתן להם לומר, לתת את הרושם שלהם או את ההערכה שלהם מי ינצח במלחמה. זו דיון אחר. אבל ברור שלזה הדיון מוביל. ואנחנו נכנסים לוויכוח אם אנחנו יכולים לנצח במלחמה איתם או לא.
המעבר לדיבת הארץ: כשדיווח הופך ללשון הרע
ועכשיו, הפסוק מוסיף דבר נוסף. וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ. הם הוציאו, הם הביעו את הדברים הרעים על הארץ שהלכו לתור אותה, שהלכו לבדוק אותה, אל העם. וכאן הם מוציאים כמה מסקנות. הם מוציאים רטוריקה מסוימת. אפשר לומר שהם מספרים את הסיפור באופן שהוא גרוע יותר ממה שראו במובן מסוים.
הכחשת טובת הארץ
כי הם אומרים כך. ראשית, הם מכחישים במידה מסוימת את טובת הארץ. הם אמרו שהארץ שהלכנו אליה היא אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ. היא אוכלת את האנשים שגרים שם. במילים אחרות, זו ארץ קשה. זה מה שזה אומר. יש ארצות, אתם יודעים, שהן פוריות, שקל לחיות בהן, שאפשר להגן עליהן. זו ארץ שאי אפשר להגן עליה. היא לא פורייה. היא אוכלת, הורגת את האנשים שגרים שם.
האנשים שראינו שם הם אַנְשֵׁי מִדּוֹת. במילים אחרות, הם גדולים. יש על מה לדבר. יש מה למדוד. וראינו גם את הנפילים, שזה שם נוסף לבני ענק. ואנחנו נראינו בעינינו כחגבים ביחס אליהם. וכנראה גם הם חושבים כך עלינו.
גינוי מפורש של התורה
אז כאן נאמר במפורש שזה מוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ. אנחנו קוראים לזה בחז”ל *לשון הרע*. לשון הרע, כפי שאני חושב, זה לא בהכרח על סיפור עובדות. עד עכשיו היו עובדות. ויש אפילו ויכוח סביר. אנחנו צריכים, במילים אחרות, נצטרך להכין את עצמנו כדי שנוכל לנצח.
אבל עכשיו, ברגע שהם התייאשו, אמרו שאנחנו לא יכולים לנצח, הם מתחילים לומר את הדברים האלה, הם מתחילים למסגר הכל באופן שלילי. זה מקום שהורג את אנשיו. האנשים שם גדולים. יש שם ענקים. הם כבר אמרו את זה. הם חזרו על עצמם, נכון? הם אמרו את זה ממש לפני כן, שראו את הענקים. אבל עכשיו הם אומרים, רגע, וזה גרם לנו להרגיש כל כך קטנים. והם כנראה יודעים את זה. כנראה אנחנו קטנים בעיניהם, בדיוק כמו שאנחנו מרגישים קטנים ביחס אליהם.
הבנת לשון הרע: חטא המסגור השלילי
אז כאן הפסוק מאשים במפורש. מוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ – זו האשמה מפורשת שלהם על כך שדיברו באופן הזה. זהו מסגור הנרטיב באופן מסוים, שלא התבקשו לעשות. הם לא התבקשו לתת את דעתם בכלל, אבל בוודאי שלא התבקשו לספר את אותו הדבר באופן הזה. כי אותו הדבר, אם חושבים על זה, את אותו הדבר אפשר היה לומר באופן חיובי. אפשר היה לומר, טוב, זו ארץ קשה לחיות בה, ולכן, בעזרת ה’ נתחזק, נהיה אמיצים, נהיה גיבורים. לא, הם מסגרים הכל באופן שלילי.
אז זה הסיפור. והפרק הבא הוא באמצע הסיפור, אבל נעצור כאן כפי שהפרק נעצר. והפרק הבא משלים את התגובה, מה שקרה, תגובת העם לזה, תגובת משה ויהושע לזה, תגובת הקב”ה לזה. יש תגובות שונות ותוצאות שונות לכל זה.