עשר ולא תשע בפרטי הספירות וסוד מחצית השקל | פרדס רמונים שער א פרק ו (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – פרדס רימונים, חלק א׳, שער א׳, פרק ו׳ (עם הקדמה משער הנשמה)

—

סקירה כללית: היכן אנו עומדים

אנו עומדים לאחר פרק ה׳ (שעסק במאמר “עשר ולא תשע”), ואנו נכנסים לפרק ו׳. אולם קודם לכן מובאת נקודה חשובה שהרמ״ק כותב בשער הנשמה (שער ל״א, פרק א׳), הבנויה על יסוד שער “עשר ולא תשע” פרק ה׳.

—

א. קושיית רבי יהודה חי (בשער הנשמה פרק א׳)

רבי יהודה חי (מקובל גדול) שאל קושיה בשם רבי אל קאסטאלי:

בזוהר כתוב שיש שלוש מדרגות בנשמה: נפש, רוח, נשמה. כל מדרגה נובעת מספירה אחרת:

– נפש – ממלכות

– רוח – מתפארת

– נשמה – מבינה

מאידך, ידוע שאברהם אבינו מקושר לחסד, יצחק לגבורה, יעקב לתפארת. אם כל נשמה מקבלת את שלושת חלקיה מבינה, תפארת, מלכות – כיצד מתיישב זה עם היסוד שלכל צדיק יש ספירה משלו כשורש?

—

ב. תירוץ הרמ״ק: כל נשמה כוללת את כל עשר הספירות

הרמ״ק מביא תירוצים של מפרשים קודמים, אך הוא אינו מסכים עמהם. דרכו שלו היא:

מכיוון שכל ספירה כוללת את כל העשר (כפי שהוכיח בשער עשר ולא תשע פרק ה׳) – אפילו מלכות מכילה את כל העשר – לכן לכל נשמה יש את כל עשר הספירות. אברהם אבינו לא נולד רק עם מידת החסד. הוא נולד עם כל המידות. אלא על ידי מעשיו – דרך בחירתו – הוא החליט לעשות יותר חסד. ואז, כל עשר הספירות שבו נעשות מסכימות לפעולת החסד – כל הספירות אצלו נעשות כביכול “בחינת חסד”.

הרמ״ק מביא את הלשון: “כי אדם יכול לקבוע בנשמתו איזה חלק שירצה לפי מעשיו” – אדם יכול לקבוע איזה חלק מנשמתו ידמין, לפי מעשיו.

—

ג. שיטת הרמ״ק: נגד “שורש נשמות” כתכונה קבועה

הרמ״ק אינו חובב גדול של מה שאומרים שלבני אדם יש “שורש נשמות” שונים המקושרים לספירות שונות (כתכונה אינהרנטית, קבועה). עבורו, לכל הנשמות יש הכל. ההבדל בין בני אדם הוא במעשיו – לא בהגבלה קודמת, מולדת.

זה בנוי על יסוד אחדות הספירות: אם אומרים שנשמה באה ממלכות דאצילות, ומלכות דאצילות חייבת להיות עשר ולא תשע (אין לחלק אותה), אזי אי אפשר לומר שלנשמה יש רק מידה מסוימת. הכל קשור לאחדות השם.

[הערת אגב: אנשים חושבים שבקבלה “אפשר לומר הכל”, אך כאן רואים שלא כך – יש לוגיקה שיטתית, ויש דברים שאי אפשר לומר כי הם סותרים יסודות בסיסיים.]

—

ד. ראיה מספר הבהיר

הרמ״ק מביא ראיה מספר הבהיר: שם כתוב שאברהם אבינו רצה חסד ודחה את מידת המלכות (שכינה). גם יצחק לא רצה מלכות. עד שבא דוד המלך, שהוא הסכים לקחת את מידת המלכות (הפסוק “אבן מאסו הבונים”).

הרמ״ק שואל: אם אומרים שנשמת אברהם נובעת מחסד, מה החידוש שהוא “רצה” חסד? הרי לא הייתה לו ברירה! אבל לפי שיטתו זה מסתדר יפה: לכל הנשמות יש הכל, ואברהם בחר בחסד – הוא באופן אקטיבי לא רצה מלכות, למרות שהייתה לו בנשמתו.

—

ה. דיון: מה משמעות “בחירה” כאן?

אם הכל בחירה, למה אומרים שאברהם הוא “חסד”? האם זה אקראי? לא, זה לא אקראי – זה יותר בצד של בחירה, אבל בחירה העומדת בהקשר. אדם עומד במצב שבו הוא צריך לעשות משהו, והוא בוחר. אבל זה לא כי נשמתו “לא יכולה” משהו אחר – נשמתו אינה מוגבלת למידה אחת.

[הערת אגב: זו “שאלה גדולה מאוד” – כמה באמת יש בחירה, וכמה נקבע מראש על ידי המצב.]

—

ו. עולם קטן – מיקרוקוסמוס

המושג

אדם הוא עולם קטן (מיקרוקוסמוס): בתוכו טמונים כל הכוחות של כל העולם. למשל, יד ימין מצביעה על כוח החסד בעולם, יד שמאל על כוח הגבורה.

ההבדל בין כלולות ומתייחדת

כאן מוכנס ההבדל שכבר למדנו בפרק ל״ד: כלולות לעומת מתייחדת. לכל אדם יש בתוכו את כל עשר הספירות – זו כלולות, הכל כלול בו. אבל זה עדיין לא אומר שכל הספירות מתייחדות, שהן עובדות יחד באחדות מלאה.

אצל אדם רגיל היד מחוברת לכל הגוף, אבל היא לא חיה עם הכוח המלא של כל האדם. אבל כשאדם עושה משהו עם היד בצורה יפה, עם דעת, עם רגש, עם כוונה – אז כל עשר הספירות טמונות בפעולת היד. זה יחוד.

האם משתנה כוח החסד בעולם?

האם זה אומר שכשאדם עושה משהו עם יד ימין שלו, משתנה כוח החסד בכל העולם? התשובה: רק אצל צדיקים – לא אצל כל אדם. זו מדרגה יוצאת דופן – ההבדל בין סתם “מיקרוקוסמוס” (שיש לך את כל הכוחות) לבין השפעה אמיתית על העולם (שהיא רק אצל צדיקים, או ברמה גבוהה יותר).

[הערת אגב: הרמ״ק מדבר במקומות אחרים על רמות שונות של זה – “יחוד”, “ספלא” (רמה שלישית) – המתארות עד כמה האדם מחובר למציאות הכללית.]

—

ז. אברהם אבינו – הכל דרך חסד

אברהם אבינו גם עשה את כל הדברים הרגילים שכל אדם עושה – אכל, ישן, עשה ילדים, עסקים, עבודת השם. אבל את כל הדברים הוא עשה בדרך של חסד. זה מה שאומר שהוא “מחמיר את החסד”. אבל אפשר גם לעשות את כל הדברים בדרך של גבורה, או בדרך של תפארת.

[הערת אגב: גם בראש השנה עושים נטילת ידיים – סדר היום בעיקרו זהה לכל יום, אבל האופן שבו עושים את זה שונה. בספר יוסף רמ״א כתוב שאנשים מתבלבלים בסדרי יום מיוחדים ושוכחים את הבסיס.]

—

ח. הזוהר על חמש כנגד חמש – חמישה בריחים במשכן

הזוהר אומר שבמשכן היו חמישה בריחים בכל צד, ו״והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה”. הזוהר מפרש שהבריח התיכון אינו שישי – הוא אחד מהחמישה. זה מתיישב עם מה שלמדנו קודם על חמש כנגד חמש – שלפשט לא היה אחד עשר. הזוהר דואג שלא יעשו יותר מעשר.

—

ט. פירוש נוסף ב״עשר ולא תשע” – רעיא מהימנא על מחצית השקל

הרמ״ק מביא ביאור נוסף במשנה של “עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה”, מהרעיא מהימנא (שהרמ״ק מתייחס אליו כתורת רבו), במצוות מחצית השקל.

הפירוש במחצית השקל

“מאי מחצית השקל?” – מהו מחצית השקל?

הרעיא מהימנא מפרש: “מחצית” הוא כמו “חצי ההין”. אבל הוא קורא את זה אחרת:

– ההין = לשון ה״י – שני ה״אס (ה׳ עילאה וה׳ תתאה משם הוי״ה)

– חצי = לא “חצי”, אלא “באמצע”

– אם כן: מחצית השקל = הו׳ שעומד באמצע בין שני ה״אס – זה הו׳ משם הוי״ה, העמודא דאמצעיתא (תפארת).

השקל והיו״ד

“אבנא דמשקל ביה יו״ד” – במה שוקלים? באות י׳. כי פעמיים ה׳ = 10 = גימטריא י׳. אם כן שוקלים את שני הה״אס באחד י׳.

עכשיו יש לנו את כל שם הוי״ה: י׳ (המשקל), ה׳ (ראשונה), ו׳ (מחצית – באמצע), ה׳ (שנייה).

עשרים גרה השקל

שקל הוא 20 גרה. מחצית השקל היא 10 גרה = י׳. אבל איך השקל הוא 20? כי י׳ כותבים יו״ד = 10 + 6 + 4 = 20. זה הסוד של “עשרים גרה השקל”.

“העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”

– “העשיר” = זה תפארת (עמודא דאמצעיתא), הוא “גביר” כי הוא עומד באמצע הכל.

– “לא ירבה” = כמו שכתוב בספר יצירה “עשר ולא אחת עשרה” – לא תעשה אחת עשרה ספירות.

– “והדל” = זה יסוד (צדיק).

– “לא ימעיט” = כמו שכתוב “עשר ולא תשע” – לא יהיה פחות מעשר.

זו תורת הרעיא מהימנא על מחצית השקל – וזה מתאים יפה למשנה בספר יצירה: לא תשע ולא אחת עשרה.

—

י. קושיות הרמ״ק על דרוש הזוהר

הרמ״ק עכשיו הולך לעשות את קטע הזוהר מדויק מאוד – הוא מעלה ארבע קושיות:

קושיא 1: מחצית = ממוצע?

הזוהר מפרש “מחצית השקל” שזה אומר “חצי ההון” – כלומר, תפארת הוא הממוצע בין שני ה׳ן (שתי ספירות). אבל “מחצית” אומר חצי, לא “באמצע בין שני דברים”. ממוצע ומחצית אינם אותו דבר. דרוש הזוהר מ״מחצית” ל״ממוצע” אינו מדרש חלק כל כך – הקשר בין “חצי” ל״אמצע” אינו פשוט.

קושיא 2: איך היו״ד הוא עשרים?

הזוהר אומר שהיו״ד (= 10) הוא אבן המשקל, ו״עשרים גרה השקל” – השקל הוא עשרים. אבל אם לכל ספירה יש בעצמה עשר ספירות (כלל ידוע בקבלה), ו״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט” אומר שאף ספירה לא תהיה יותר או פחות מעשר – איך היו״ד יכול להיות עשרים? הרי הוא הוסיף עשר שלמה! זו סתירה לכלל שכל ספירה היא עשר.

קושיא 3: אריכות לשון

הזוהר אומר “אבל למשקל בו דא יו״ד” ואחר כך “עשרים גרה השקל דא יו״ד”. אם שניהם אומרים אותו דבר, למה הוא אומר את זה פעמיים? זו אריכות לשון שצריכה ביאור.

[הערת אגב: הרמ״ק תמיד שואל קושיות על לשון הזוהר, כי הוא מדייק בכל מילה. בהתחלה אפשר לחשוב שהקושיות “מלאכותיות”. אבל כשלומדים מספיק זוהר, רואים שהזוהר באמת מתכוון למשהו עם כל מילה. הרמ״ק מלמד אותנו קריאה מדוקדקת – אי אפשר לומר “זה בערך מסתדר” ולהניח את הדיוק. דרך הרמ״ק היא: הוא מעלה את הבעיות, ואחר כך הוא מוסיף הקדמות מקבלה, ובכך הוא פותר את הקושיות.]

—

יא. התירוץ: ההקדמה של עשרים ספירות – עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה

היסוד

הרמ״ק עושה הקדמה (שכבר ביאר ברחבה בשער ט״ו, שער מלמעלה למטה):

יש עשרים ספירות באמת – עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה. המשל הוא: כדמיון ניצוץ השמש הבא מכה במראה ותשעה וחוזר ומתהפך כנגדן – כמו קרן שמש שפוגעת במראה וחוזרת אחורה. כשהאור מהספירות יורד עד מלכות, הוא ממשיך חזרה למעלה. אז יש כביכול עשרים ספירות: עשר בדרך למטה ועשר בדרך למעלה.

חשוב: אלו לא אותן עשר פעמיים. המהלך למטה (השתלשלות) והמהלך למעלה הם שני מהלכים שונים. יש באמת תנועה של ירידה (procession) ותנועה של עלייה (reversion) – האור יוצא וחוזר.

[הערת אגב: בפילוסופיה זה נקרא procession and reversion – יסוד גדול מהפלטוניזם, שהכל חוזר למקורו. “חזרה” אומר שהכל נוטה אל השלם, נוטה אל הטוב – הרע נמשך בחזרה ובטל. אבל לא ברור אם הרמ״ק הבין את זה במובן הפילוסופי. נקודת הרמ״ק פשוטה יותר: אפשר לדבר על כל ספירה מפרספקטיבה של ירידה ומפרספקטיבה של עלייה.]

סוד האות א׳

כל הסוד טמון באות א׳:

– הא׳ מורכב מיו״ד מלמעלה ויו״ד מלמטה, עם ו׳ באמצע.

– יו״ד מלמעלה = מקור האור למעלה (עשר ספירות מלמעלה למטה).

– יו״ד מלמטה = המקור מלמטה – כי כשהאור יורד עד מלכות, מתחיל מהלך חדש חזרה למעלה (עשר ספירות מלמטה למעלה).

– אלו מים עליונים (בדרך למטה) ומים תחתונים (בדרך למעלה).

– הו׳ באמצע = תפארת, שמייחד מים עליונים ומים תחתונים – הוא עושה משניהם יחד שקל, מידה שלמה, מידת האצילות.

התירוץ על “עשרים”

בכך נענית הקושיא למה השקל הוא עשרים: זה באמת עשרים – עשר מלמעלה למטה פלוס עשר מלמטה למעלה. התפארת, כממוצע, עושה משני הכיוונים יחד שלמות אחת – “מידת האצילות אשר מלמעלה למטה ואשר מלמטה למעלה”.

התירוץ על “מחצית = עשר”

בסוף קטע הזוהר כתוב: “מחצית השקל עשר גרה”. זה אומר: מחצית השקל הוא עשר (חצי מעשרים). זה גם פותר את הדיוק הראשון: “מחצית” אומר כאן באמת חצי (עשר מעשרים), לא רק “ממוצע”. אבל זה גם מתאים לפירוש הממוצע: הו׳ (תפארת) הוא ממוצע בין שני ה׳ן, וה״חצי” אומר שלוקחים רק כיוון אחד מהעשרים – רק העשר מלמעלה למטה או רק העשר מלמטה למעלה.

כך הפירוש הולך: “מחצית השקל” = הו׳ (תפארת) שהוא ממוצע בין שני ה׳ן. “עשרים גרה השקל” = כל השקל הוא עשרים (עשר למעלה + עשר למטה). “מחצית השקל עשר” = החצי הוא עשר גרה. “העשיר לא ירבה” = תפארת לא יהיה יותר מעשר. “והדל לא ימעיט” = יסוד לא יהיה פחות מעשר.

—

יב. תפארת כמייחד מים עליונים ומים תחתונים

תפארת מייחד מים עליונים ומים תחתונים – הוא מאחד את הדרך למעלה עם הדרך למטה. מה זה אומר בדיוק? במידה מסוימת כן, במידה מסוימת לא – הכל קשור, אבל לא באופן פשוט.

—

יג. אור חוזר / אור המתהפך

המושג של מה שהולך מלמטה למעלה הוא מה שקוראים אור חוזר. הרמ״ק עצמו מביא את המושג בשער כ״ג, והוא גם קורא לזה אור המתהפך. הוא מקשר את זה לעבודה – כלומר, אור חוזר הוא הנטייה הטבעית של כל הדברים חזרה למקורם. עבודה היא גם “טבעית” במובן זה שזה הדחף הפנימי של כל נברא.

—

יד. כל הדברים נוטים אל הטוב – היסוד הפילוסופי

העיקרון

כל דבר רוצה להיות טוב. “טוב” לא אומר משהו חיצוני – “טוב” אומר להיות הטוב ביותר של מה שאתה. טוב = שלמות = המציאות האמיתית שלך. אבן רוצה להיות אבן. אדם רוצה להיות אדם. זו תשוקה טבעית בכל הנבראים.

שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

צריך לדעת לדבר על הכל בשתי דרכים: הדרך למטה והדרך למעלה.

הדרך למטה (מלמעלה למטה): זה סדר הסיבות – סיבת הסיבות, סיבה ראשונה. כתר עשה חכמה, חכמה עשתה בינה, וכן הלאה – זו השתלשלות. מפרספקטיבה של העליון זה יורד; מפרספקטיבה שלנו חוזרים כשמחפשים את המקור.

הדרך למעלה (מלמטה למעלה): זו התשוקה – הדחף, הרצון – של כל דבר להיות כמה שיותר מה שהוא. זה אור חוזר.

למה “להיות טוב” מוביל חזרה למקור?

אם אתה דבר נברא, אתה לא אמיתי בעצמך – האמת שלך נמצאת במקור שלך, במה שברא אותך. להיות שלם אומר להיות לגמרי מה שאתה, ומה שאתה באמת הוא השורש שלך. לכן השאיפה של כל הדברים להיות טובים – היא השאיפה למקורם.

האם זה אומר שהעולם צריך להיחרב?

לא. מי שעשה אותו, עשה אותו שיהיה כן. לחזור לשורש לא אומר להיעלם – זה אומר להתקרב למקור, להתחבר.

הגישה החסידית vs. גישת ה״חסרון”

אי אפשר להתחיל עם החסרון – שהאין סוף “היה צריך” משהו, ולכן הוא ברא. זו התחלה בעייתית. עדיף להתחיל עם השלמות: האין סוף הוא שפע של טוב, והבריאה היא הביטוי של הטוב הזה. לא צריך להתחיל עם “הוא רצה משהו מאיתנו” – אפשר להתחיל עם “הוא התבטא בכל צורה של קיום”.

[הערת אגב: הדרך החסידית – להתחיל עם שלמות – אולי היא הדרך הנכונה, אבל שיטות אחרות מתחילות עם החסרון.]

באופן נפרד – חסרון העצמאות

אם נברא מנסה להיות “טוב” באופן נפרד – מנותק מהמ

קור שלו – זה לא טוב אמיתי. כי הוא לא באמת הוא עצמו, הוא לא יכול אפילו להיות אדם שלם. להיות “אדם מושלם” באופן נפרד הוא אשליה – כי האדם לא עשה את עצמו. להיות שלם אומר להיות מחובר למקור, לא להיות “ג׳נטלמן נחמד” לבד בפני עצמו.

מסירות נפש – האם זה אומר להיעלם?

לא – כי מי שעשה אותו, עשה אותו שצריך כן להיות. אבל זה כן אומר להתקרב לשורש, בדרכים שונות.

ההבדל בין בני אדם ושאר הנבראים

העיקרון ש״כל הדברים רוצים להיות טובים” הוא לא רק אצל בני אדם – זה בכל דבר. אבן רוצה להיות אבן, כל הזמן. ההבדל היחיד אצל בני אדם הוא שלבני אדם יש יצר הרע, יצר טוב, בחירה. אצל בני אדם צריך לעודד אותם (לתת מוטיבציה) לרצות את הטוב – אצל אבן זה אוטומטי.

אבנים שבורות – סוג של טוב

אפילו אבן שבורה יש לה שלמות מסוימת. זו הסיבה שיש בכלל בני אדם (לא רק מלאכים) – כי לבני אדם יש חסרון מיוחד, יותר משאר הנבראים, וזה עצמו גם סוג של טוב. יש סוג של טוב שהוא אבן שלמה, ויש סוג של טוב שהוא חצי אבן.

[הערת אגב: איך יהיה ה״טוב” של אבן שבורה כשמשיח יבוא? האם היא תיעלם כאבן? זו נשארת קושיה. גם מצוין ש״לכלוך” הוא רק פרספקטיבה – דבר שאני חושב שהוא לא טוב.]

—

טו. השאלה הגדולה: האם העולם כבר מושלם?

יש אנשים שאומרים: הוא במנוחה, הוא בחינת שבת, הכל מלאכתך עשויה – הכל כבר מוכן, לא צריך לעשות כלום. אבל כשאני רוצה לעשות דברים, זה גם בא מאותה מנוחה – הקב״ה עשה את הטבע שבני אדם עם שאיפות רוצים לעשות דברים.

אפשרות אחת היא שהעולם בעצם מושלם במובן כללי, וכשחז״ל והמקובלים מדברים על אי-שלמות, הם מתכוונים רק במובן “מקומי” – האדם לא במצב טוב, הוא רוצה להיות במצב טוב יותר, וזה גופא חלק מהטבע. כל המחזורים בבריאה – כמו למשל השמש שמסתובבת כי היא רוצה לחזור לשורשה – הם חלק מהשלמות של הכלל.

בעניינים מקומיים ברור שלא – יהודים בגלות, הם לא רוצים להיות בגלות. אבל לומר שכל העולם צריך להיות אחרת – זה כבר לא כל כך ברור. שיטות שונות מסתכלות על זה אחרת.

—

טז. ספירות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה – פרספקטיבת האדם

החידוש העיקרי: אפילו ספירות חוזרות – לא רק מלמעלה למטה, אלא גם מלמטה למעלה. לכן יש שני סטים של עשר ספירות: עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה. זה תהליך טבעי.

פירוש הרמ״ק ל״מלמטה למעלה” הוא: כך זה נראה מהצד שלנו, מפרספקטיבת האדם. האדם שואף למעלה לשורש. אבל “להיכלל בשורש” לא אומר להפסיק להתקיים – זה רק אומר להפסיק להתקיים באופן מופרד.

[הערת אגב: בדרך החסידית היו אומרים את זה כך: רצון ה׳ הוא שיהיו בני אדם שעושים כך וכך, וכשהם לא עושים רצון ה׳, הם לא בשורשם. אבל זה יותר מסובך מזה.]

—

יז. האות ו׳ – הרקיע בין מים עליונים ומים תחתונים

האות ו׳ מייצגת רקיע – מחיצה שלא נותנת למים העליונים ומים התחתונים להתחבר. זה כתוב בתיקוני זוהר ובאידרא.

צורת האות ו׳ מתפרשת כך: י׳ מלמעלה וי׳ מלמטה (בצורת א׳) הם כמו שני כוחות – השפע שיורד (מים עליונים) והלחץ שרוצה לעלות (מים תחתונים). והו׳ היא משהו ארוך, מתוח, שעושה את הצמצום – היא לא נותנת, היא מעכבת. היא מתווך (mediator) בין הלחץ לעלות והלחץ לרדת. זה מחזיק מתח.

—

יח. מחצית השקל – התפארת כמבנה-על

תפארת הוא מחצית השקל. הפסוק “ואתה תדבר משמות חצי ההין” מתקשר למחצית השקל.

החידוש של הרעיא מהימנא: הוא מכניס (superimposes) מבנה חדש – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה – שעונה על הבעיה: איך יוצא עשרים? כי אותן עשר ספירות הן פעמיים – פעם אחת מלמעלה למטה, פעם אחת מלמטה למעלה. מחצית השקל הוא באמצע – הוא גם באמצע (כי תפארת הוא בין למעלה ולמטה), גם חצי (מחצית מכל השקל של עשרים).

האבן וצורת יו״ד

אבן היא צורה של יו״ד, שהיא עשר. “והנה היא אבן לשקול במחצית השקל, כי מחצית השקל הוא עשר”.

מהי העשרים? השקל במילוי – עשרה גרה השקל – מצביע על עשרים. העשרים באה משני היודי״ן: יו״ד מלמעלה ויו״ד מלמטה, כמו בצורת א׳. היו״ד התחתון, שהוא מחצית מהכל, הוא האבן. כשזה שלם – שני היודי״ן ביחד – זה שקל שלם, הכולל מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.

—

יט. עשיר לא ירבה – התפארת

“עשיר לא ירבה” מתפרש כך: אפילו התפארת, שיש לו יותר שפע וכלליות מכל שאר הספירות, לא יכול להיות יותר מעשרים (פעמיים עשר). הוא נשאר תמיד במסגרת של עשר. עושר הוא גם לשון עשר (עשר). זה אומר: עושרו הוא בריבוי שפע ואור – הוא יכול להיות עשר כפול עשר (מאה), אבל לא מאה ואחת. הוא נשאר תמיד כפולה של עשר, אף פעם לא משהו אחר. הרעיון העיקרי: התפארת לא יהיה בו כלול יותר מעשר ספירות. כשיש לו יותר חשיבות, זה אומר רק יותר שפע, או יותר פרטים (עשר כפול עשר), אבל אף פעם לא אחת עשרה.

—

כ. והדל לא ימעיט – היסוד

“והדל לא ימעיט” – הדל (עני) הוא היסוד. למה יסוד נקרא “עני”? כי “הצדיק אבד” – היסוד מקבל רק שיריים מתפארת. היסוד הוא אביון בעצמו, רק בשעת יחוד הוא מקבל משהו.

אבל אפילו הוא עני, לא אומר שיהיה פחות מעשר ספירות. כמו “אפילו עני שבישראל” צריך להיות לו ארבעה כוסות – אפילו עני לא צריך להיעלם מי׳ (עשר ספירות). הוא נשאר תמיד עם עשר.

[הערת אגב: חידוש הבעל שם טוב: אם יש תשעה יהודים, העשירי בטוח יבוא – כי תשעה בלי עשר הוא כמו תשע ספירות בלי מלכות, שלא יכול להישאר כך. זה בנוי על הפסוק “אתם המעט מכל העמים” – איך אפשר להישאר תשעה? זה סוד קבלת הבעל שם טוב – זה יחוד.]

—

כא. שכינה ומנין – מה משמעות “שכינה” בעולם?

שכינה אומרת קבוצה

שכינה אומרת קבוצת אנשים ביחד. שכינה בעולם אומרת שיש קבוצת יהודים ביחד – זה הפירוש של שכינה בעולם. כשעשרה יהודים מתאספים, בא עוד דבר – זו השכינה. האדם העשירי מביא את השכינה. בלי האדם העשירי – בלי עשרת האחוזים האחרונים – אין שכינה בכלל.

תשעה זה כלום – עשרה זה הכל

יסוד חשוב ביותר: תשעה יהודים זה כלום. תשעה זה לא “תשעים אחוז ממנין” – תשעה זה בכלל לא. האדם העשירי עושה את זה לכולם. כשיש תשעה, הם תשעה אינדיבידואלים נפרדים. כשיש עשרה, הם קבוצה אחת. עשרה זה אחד, ואחד זה עשרה. תשעה זה נפרד.

“עשיר לא ירבה ודל לא ימעיט” – שוויון בקבוצה

כשיש קהל גדול יותר, לא צריך לחשוב שבא יותר. הפסוק “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט” מתפרש: בקבוצה תמיד יש עשיר ודל, אבל הפסוק אומר שהם שווים לחלוטין – זה יחיד. הם לא צריכים להקדים אחד את השני.

—

כב. “ה׳ אחד” – הוא כבר אחד, או שעושים אותו אחד?

זו שאלה עמוקה מאוד שהרמ״ק דן בה בשער הכוונה, שער הנשמה, ושער ההנהגה. כש אומרים שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד – מה מתכוונים?

שני פירושים

1. הפירוש הפשוט: ה׳ אחד אומר שהקב״ה כבר המושל, מלך מלכי המלכים, ממליכים על כל העולם – הוא בפועל אחד, זו קביעת עובדה.

2. פירוש הקבלה: ה׳ אחד אומר שעושים יחוד – עד עכשיו הוא לא היה מיוחד (במובן מסוים), ועכשיו עושים אותו מיוחד. זו פעילות אמיתית, שינוי אמיתי.

רש״י אומר: ה׳ אחד – יבוא זמן שהוא יהיה “שמו אחד” (ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד). זה אומר שעכשיו הוא עדיין לא “שמו אחד” במובן המלא.

הסתירה

כשהמקובל מכוון “אחד” בשמע, הוא מתכוון שעושים אותו אחד – מה שמרמז שהוא לא כבר אחד. אבל איך מותר לחשוב שהוא לא אחד? יוצא שכוונת הקבלה היא בדיוק הפוך ממה שאנשים רגילים חושבים – אנשים רגילים חושבים שהוא כבר אחד, והמקובלים אומרים לא, צריך לעשות אותו אחד.

—

כג. תירוץ הבעל שם טוב – הסתר פנים ואחדות

דרך הבעל שם טוב היא: איך מסירים הסתר פנים? על ידי שמבינים שאין הסתר פנים באמת. לפני הבעל שם טוב אנשים חשבו שאם יש הסתר פנים, זה משהו אמיתי – משהו שבאמת מסתיר את הקב״ה.

אבל הבעל שם טוב אומר: עד שלא נברא העולם הוא ושמו בלבד – זה עדיין אמיתי עכשיו, ואפשר עדיין לגשת לזה עכשיו.

—

כד. הניואנסים של “אחדות” אחרי הבריאה

לפני הבריאה vs. אחרי הבריאה

לפני הבריאה הכל היה אחד – זו לא חכמה. החכמה היא: שאחרי הבריאה, כשיש כבר הרבה דברים נפרדים, הם עדיין יהיו אחד.

משל העץ

עץ הוא אחד כי כל החלקים עובדים ביחד, יש צורה שעושה את זה אחד. כשאדם כורת את העץ – זה כבר לא עץ אחד. אפשר לומר “אותו בורא עשה את זה” – אבל זה לא מספיק. לא רוצים רק בורא אחד, רוצים עץ אחד – זו תכלית הבריאה.

להאמין לבד לא מספיק

לא מספיק להאמין שהכל אחד – כי להאמין כבר האמינו לפני שנברא העולם בכלל. צריך לחבר את זה בחזרה – actually put it back together. אולי זה מה שהבעל שם טוב מתכוון: שהאמונה עוזרת שנחבר את זה בחזרה.

יחידא תתאה

אחרי הבריאה זו לא אותה רמת אחדות כמו לפני הבריאה. אפשר לקרוא לזה יחידא תתאה בלשון חסידית – מדרגה נמוכה יותר של אחדות. אפילו הסוג הנמוך ביותר של אחדות – כמו עץ שכל החלקים ביחד ועובדים טוב ביחד, שיש צורה שמאחדת אותם.

—

כה. הפרדוקס של גלות ועשר ספירות

הדלא ידע – אפילו בזמן גלות, חלות עשר הספירות בצדיק. אבל למעשה יש גלות – מיעוט שפע, מיעוט כלליות. עדיין אין פירוד – אבל יש פירוד. באיזה מובן אין פירוד? שעדיין יש עשר – המבנה נשאר. אבל חסר סוג של יחוד, סוג של חיבור, “צורה” – וצריך לעשות את זה.

טעויות של אנשים הן אמיתיות

אנשים שחושבים שזה לא אחד – הטעויות שלהם אמיתיות. זו לא רק תפיסה סובייקטיבית. כשאנשים שברו את העולם, השבירה היא משהו אמיתי. מלאכים רבים, יש מחלוקת בעולם – אלו מציאויות אמיתיות, לא רק ספקות אנושיים. בקריאת שמע תופסים שהקב״ה עצמו עשה את היצר הרע, את הקשיים – אבל זה לא עושה את זה פחות אמיתי.

—

כו. פירוד ואחדות בזמן גלות – איך עושים את היחוד?

אפילו בזמן הגלות עדיין יש עשר ספירות בצדיק. מציאות הגלות – מיעוט שפע, מיעוט קדושה, קללות – לא אומרת שיש פירוד אמיתי בספירות. עדיין נשאר עשר. אבל במובן מסוים יש פירוד – בכך שיש חסרון בשפע המעשי ובהרמוניה של המציאות. באיזה מובן אין פירוד? בכך שהמספר נשאר עשר, המבנה נשאר שלם. אבל חסר סוג של יחוד, סוג של חיבור – וצריך לעשות את זה.

לא על ידי רק לומר “אין פירוד” – לא על ידי הצהרה ש״לא ימעד” (לא יתמעט). אלא על ידי דרכים אחרות: על ידי עשיית יחודים, על ידי פעולה שהפרטים יהיו כלל אחד. זה הבדל ביחוד הכללות: הכללות אליבא דאמת כבר קיימת – המציאות היא שיש קוהרנטיות, אחדות, הכל כמו שצריך להיות. אבל גם המציאות היא שיש דברים שבאמת השתנו, נהרסו – במעשיו, במציאות המעשית. ולכן צריך לתקן את אותה מציאות גם, לא רק להסתפק בידיעה ש״מלמעלה הכל אחדות”.

—

כז. משל שנאת חינם ומחלוקת

כמשל נלקח הענין של שנאת חינם. כשיהודים – או חסידות – לא יכולים לעבוד כגוף אחד בגלל מחלוקת, זה פירוד, חסרון שפע. אפילו לצורך survival בלבד צריך לדעת לעבוד ביחד.

אולי אפשר לפתור את זה על ידי ללמד לכל אחד שלמרות כל ההבדלים, “אב אחד לכולנו” – לכולנו יש אב אחד. מה איכפת שאתה שונה? זה עדיין לא אומר שאנחנו לא אחד. אם כל אחד יבין את זה, הם יפסיקו לריב, ויוכלו לעבוד ביחד.

—

כח. דרך הבעל שם טוב – תיקון הפרט

הבעל שם טוב לא עסק בפוליטיקה. הוא עסק בתיקון האינדיבידואל – עבודה עם היחיד. הוא האמין שעל ידי לימוד אחדות ה׳ יהודים ירבו פחות. אבל – למעשה לא רואים שתלמידי הבעל שם טוב רבים פחות. כמעט אף אחד לא הגיע למדרגה של אחדות השם האמיתית כמו שהבעל שם טוב התכוון, ולכן זה לא עובד בפועל.

[הערת אגב: הבעל שם טוב אמר שהוא יהיה משיח – הוא ראה שהולכים לחזור בתשובה. הרבי מבאבוב ניסה לעשות מהבעל שם טוב מאליהו הנביא למשיח. הברסלבאים אומרים שר׳ נחמן הוא משיח, אבל הוא עדיין לא ב״עוד ישמע”. הטענה שכל היהודים יהיו ברסלבאים וזה יעשה כללות אחת – זה מוטל בספק: אצל ברסלב כל אחד הוא “רבי” בפני עצמו, לכל אחד יש דרך משלו, וזה מקשה לעבוד ביחד.]

[הערת אגב: הרבי מלובביץ׳ מוזכר כמי שהצליח שהרבה אנשים באמת יעשו משהו – דברים טובים – והוא עוזר להרבה יהודים ברחבי העולם, כי יש לו אמונה שלכל יהודי יש אותה נשמה. אבל הוא “לניניסט” (הוא מנהיג עם מבנה), ואנשים אחרים עדיין לא הצליחו באותו דבר.]

—

כט. בעיית זהות הקבוצות

אדם נשאל מה הוא, הוא עונה: “אני פאפאי”, “אני ויזניצר”, “אני סאטמר”. למה הוא לא אומר פשוט “אני יהודי”? זה עצמו סימפטום של פירוד – שזהות הקבוצה חזקה יותר מזהות כלל ישראל. הרי יש שש מאות אלף נשמות שהן גוף אחד, כולן אותו דבר.

—

ל. משה רבינו ומודל פרעה

משה רבינו לא רצה להיות דיקטטור, למרות שיכול היה. מודל פרעה היה: “אני פרעה – אני הקשר לאלוקים, כולם עוקבים אחרי, וזהו”. אבל הדרך האמיתית צריכה להיות שהתודעה של כל אחד צריכה להבין ולקבל את זה בעצמה – לא דרך כפייה מלמעלה.

—

לא. חזרה לעיקר: המקובלים לוקחים פירוד ברצינות

המקובלים לוקחים ברצינות את העובדה שיש הבדלים, יש דבר כזה מיעוט שפע. אבל הרמ״ק מדגיש מאוד שזה לא פחות מעשר – זה לא נעשה פחות מעשר ספירות. המבנה נשאר שלם, אפילו כשהשפע מופחת.

האם דעת-אחדות מביאה ריבוי שפע?

אם הצדיק יגיע להבנה שאין פירוד אמיתי – האם זה יביא לו ריבוי שפע? זו מחלוקת, ולמעשה לא רואים שזה עובד כל כך פשוט. זה עובד רק במובן מוגבל מאוד. אולי צריך עוד משהו כדי שזה יעבוד. אי אפשר רק לומר “הכל שפע” כשזה לא שפע – הקב״ה עשה עולם שצריך שפע, וצריך באמת להביא אותו.

—

לב. היחוד כתכלית הבריאה – שתי מדרגות של “אחד”

הקב״ה ברא את העולם עם תכלית של יחוד. לא רק שהעולם יתפקד, א

לא שיושג יחוד אמיתי. זה העיקר של מידת היסוד – לא צדיק ספציפי, אלא המידה עצמה, שתפקידה להוביל ליחוד.

ההבדל המרכזי: יש שתי מדרגות של “אחד”:

מדרגה א׳ – “שמו אחד” כמציאות בסיסית: תמיד היה כך שהכל טוב, הכל אלוקות, הכל אחדות. זה מה שקוראים אמונה פשוטה. על מדרגה זו כמעט אסור לדבר, כי זה כל כך בסיסי שזה לא צריך שום שינוי – זה תמיד היה כך. זו המדרגה הפחות מעניינת למקובלים, כי הקב״ה לא ברא את העולם למדרגה זו לבדה – הוא כבר היה לפני הבריאה.

מדרגה ב׳ – היחוד האמיתי, “עוד ישמע… אחד”: זו המדרגה שיכולה להשתנות. זה בדיוק הדבר שיכול להיות “לאו שמו אחד” – זה יכול להיות לא אחד, וזה יכול להיעשות אחד. זה דורש כוחות, עבודה, צריך לעשות את זה. זה היחוד האמיתי שהבריאה נבראה בשבילו.

—

לג. פתרון הבעל שם טוב – תהליך דו-שלבי

[הערת אגב: הבעל שם טוב בא עם פתרון: ראשית אדם צריך לבטל את עצמו לגמרי – להיכנס ל״מקוה” (משל), להתבטל, לומר “הכל הקב״ה, הכל טוב”. זה מוריד את “אני ואפסי עוד”, את “שבירת עקב”, את “אני אמלוך” – הרגשות המטופשים שאני עצמי החשוב ביותר. אחר כך הוא יוצא מה״מקוה” ויכול לעשות את עבודתו הספציפית טוב יותר, כי הוא לא כל כך “תקוע”, ואם זה לא מצליח, הוא ממשיך הלאה.

אצל יחידים זה עובד – הרבה פעמים אדם נעשה אחר כך קל יותר, טוב יותר, זה הולך טוב יותר. אבל אצל קהילות – זה עדיין לא הוכח. אפילו עשרה אנשים ביחד – זה מפסיק לעבוד. אצל חמש מאות אנשים – זה לא עובד. למה? אולי כי היצר הרע מאוד ערמומי – הוא מבין איך לעשות בדיוק מהטוב את הקליפות הגדולות ביותר. הוא מתעורר בחזרה, וצריך עבודה מיוחדת לטפל בזה.]

[הערת אגב: כשמשיח יבוא, כל אחד יתפוס בתוכו את כל המעלות – ברסלב, סאטמר, חב״ד – הכל יתאזן. אבל עד אז אי אפשר לכפות על אנשים להיות רדיקליים. כבר ניסו ניסויים, וחמישים שנה אחר כך רואים שצריכים כן מבנה מסוים. אבל “דיקטטור” זה לא נכון – בתורה לא כתוב שצריך להיות דיקטטור. הבעיה היא כשאדם נעשה מלך במקום הקב״ה – זו בעיה אחרת לגמרי.]

—

לד. מחצית השקל – סוד התפארת (המשך)

הרמ״ק מביא את הזוהר על הפסוק של מחצית השקל. השאלה היא: איך עושים מעצמו (יסוד) את שכלו (חכמה/בינה)? התשובה: שולחים אותו למעלה לתפארת, ועושים שכלו לתפארת עצמו.

הקושיה היא: איך תפארת יכול להיות “חצי”? הרי הוא מה שהוא – הוא לא צריך להיות יותר ממנו, זה הוא! על כך עונה הרמ״ק: תפארת נקרא “מחצית” כי הוא עומד בין השקל וחוצאות – הוא באמצע, בין למעלה ולמטה. הפסוק “והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל” יש בו סוד עמוק: העשיר לא יכול להיות יותר ממה שהוא, והדל לא יכול להיות פחות – כי מחצית השקל מייצג תפארת שקבוע במקומו כנקודת אמצע.

—

לה. שתי דרכי לימוד: אונטולוגי vs. עבודה

הבדל יסודי באיך לומדים קבלה:

– אונטולוגי (אמונה): “לא ירבה” אומר הוא לא יכול – אין יותר מעשר ספירות, אין פחות מעשר. זו עובדה של המציאות.

– עבודה: “לא ירבה” אומר אל תעשה – אל תעשה שיהיה יותר מעשר. זו מצווה, עבודה.

זה דבר מוזר אצל המקובלים: הם לוקחים לפעמים עובדות אונטולוגיות ועושים מהן הוראות עבודה, ולהיפך. “אל תחשוב שיש יותר מעשר” – האם זו עובדה או מצווה? שניהם ביחד.

—

לו. סוד המנין – שכינה צריכה קבוצה

מנין הוא עשרה יהודים – בעשרה באה השכינה. למה לא בתשעה? לא יודעים. למה לא ביהודי אחד? הרי לכל יהודי יש כבר כלל של עשר בתוכו. אבל שכינה אומרת קבוצה – שכינה לא יכולה לשרות על אדם אחד לבדו (במובן של “שכינה” כהשראת ציבור). אדם אחד הוא לא קבוצה. מתי זה נעשה קבוצה? בעשרה. שכינה אומרת אפשר לומר “קדוש קדוש קדוש” – קדושת שם ה׳ – וזה דורש ציבור.

—

לז. מטאפיזית אין יותר מעשר ספירות

מטאפיזית אין דבר כזה יותר מעשר ספירות. זה אף פעם לא יותר מעשר. אם בא עוד אחד, זה שוב עשר – זה ה״טריק”. יש כן דבר כזה יותר ופחות, אבל לא מתעסקים בזה מספיק – באמת יש רק עשר ספירות.

כן, בכל ספירה יש עשר? כן, אבל רק עשר. אין אף פעם שספירה היא רק כלל של שבע. יש כן דבר כזה, אבל זה רק בחינת התגלות ולא באמת. במקום אחר הרמ״ק אומר ברור שכן – אבל התירוץ חייב להיות אותו דבר: מדברים על בחינת התגלות, לא על בחינת יחוד.

—

לח. ז״א – ו״ק בלי מוחין

לפי האריז״ל (הרמ״ק לא אומר את זה ספציפית אבל דומה): לז״א חסרות שלוש ספירות, צריך להביא מוחין. הוא רק ו״ק (שש קצוות). זו כל עבודת השם – כל יום כשמתפללים, מביאים מוחין לז״א.

—

לט. חסד – אין חסד קיים לבדו

כל חסד קיים בעולם תמיד יכיל גם גבורה. ספירת החסד לפעמים לא בפני עצמה – היא תמיד גבורה שבחסד. רואים גבורה שבחסד כי הוא עושה בעיקר חסד, אבל הוא גבורה שבחסד, וכך גם כל שאר הספירות.

האם יכול להיות חסד עם מעט מדי גבול? זה נקרא חסד שאינו נכלל בגבורה – אבל גם חסד כזה יש לו גבול, רק הגבול הלא נכון. למשל, מישהו שהיה צריך להפסיק לתת כאן, והוא הפסיק כשהכסף נגמר – הוא היה צריך להפסיק קצת קודם.

—

מ. חסד בלי גבול – משל מקומוניזם וצדקה

ענין חסד בלי גבורה מואר במשל: אם העשיר הגדול ביותר היה נותן את כל כספו, זה היה עובד ליום אחד, אבל למחרת כבר אף אחד לא היה הולך לעבוד, כי לכולם כבר יש כסף – וזה מוביל לחורבן. זה מה שקומוניסטים לא מבינים. חסד בלי גבול זה רע – “לא כולו, לא תתבטל כנסת ישראל”. חסרה הגבורה שעושה את החסד לדבר טוב, מתפקד.

קושיה: הרי הוא נתן עם גבול – הכסף שלו נגמר! התירוץ: הגבול בא מבחוץ (the external world), לא מבפנים. “הוא מבחינתו” – בעולם שלו – הוא נתן חסד בלי גבול. התיקון הוא שהאדם עצמו צריך להיות לו את הגבול בפנים – הוא צריך לדעת כמה הוא יכול לתת בלי להרוס את עצמו.

—

מא. שיעור צדקה – חומש

שיעור הצדקה (חומש – 20%) הוא לא גבול קשיח מדאורייתא, אלא אידיאל, heuristic, כלל. העיקר הוא: אל תהפוך את עצמך לעני על ידי נתינת צדקה רבה מדי. למה? כי אז לא תוכל יותר לתת צדקה – אתה הורס את הצדקה עצמה. 20% הוא השיעור שחז״ל הניחו שזה מספיק כדי לעשות מישהו עני.

—

מב. “עשר ולא תשע” – באיזו מדרגה?

הכלל “עשר ולא תשע” – שלא יכול להיות פחות מעשר ספירות – אולי אמיתי רק באופן הכי כללי, ברמה הגבוהה ביותר. ברמה הכללית הגדולה ביותר של מבנה העולם, איך הקב״ה ברא אותו בעשר ספירות, לא יכול להיות פחות מעשר – אלא אם כן כל העולם נחרב. אבל ברמה פרטית – במקום או במציאות מסוימת – יכול להיות שספירות מסוימות “נהרסו” או חסרות.

—

מג. ההבדל בין רמות – “built in” vs. אמיתי

יסוד חשוב: לפי קבלה כל דבר קיים חמישים אלף פעמים – כל ספירה “built in” בכל אחרת, בשכבות אינספור. אבל אסור לקפוץ בין רמות. כשאומרים שבעולם מסוים ספירות נחרבו, מתכוונים באותה רמה. כן, ברמה גבוהה יותר הכל קיים. אבל ב”exact step” שבו עומדים, משהו יכול באמת לחסור.

זו הסיבה ש״רגילים” כועסים על המקובלים: כי מקובלים נותנים מציאות למה שאין לו מציאות. מקובלים אומרים “יש פירוד” – הפרדה בספירות – למרות ש״אליבא דאמת” הכל אחדות. אבל המקובל חייב לדבר על הפירוד ברמתו, כי אחרת אי אפשר להבין את המציאות בצורה נורמלית.

—

מד. מיעוט השפע ומיעוט כללות – שתי דרכי הרמ״ק

הרמ״ק אומר שיש עשיר ודל (עשיר ועני) בספירות, אבל אפילו לשניהם יש עשר. הוא מסביר את זה בשתי דרכים:

1. מיעוט שפע – השפע פחות. עשר הספירות קיימות, אבל כמות השפע שזורמת דרכן מוגבלת. כמו למשל, אם בשלמות הוא היה יכול להגיע למאה, עכשיו הוא יכול רק להגיע לעשר – כל אחת מהעשר אין לה את העשר שלה בפנים.

2. מיעוט כללות – פחות כלליות. זה אומר שזה “one less level”. למשל, תפארת הוא עושר – אפשר לדבר עליו כאלף (עשר כפול עשר כפול עשר). אבל יסוד, ספירה עניה, אפשר לדבר רק על מאה – כל אחת ממאה שלו היא רק אחת, לא עשר. זה כמו להסתכל במיקרוסקופ – באותה רמה לא רואים יותר.

—

מה. משל המנין ועשר ספירות – רמות שונות

[הערת אגב: מוזכר המהר״ן שאמר שהוא צריך למות עם מנין, כי הוא צריך את עשר הספירות שלו. אבל ההבדל הוא: ברמה של “עשר הספירות שלי עצמי” (הראש שלי, הגוף שלי) אפשר לעשות יחוד בפנים. אבל ברמה שצריך לומר קדיש עם מנין של עשרה יהודים – שם אי אפשר להחליף רמה אחת באחרת. הראש יכול לומר קדיש לגוף, אבל לא הפה בלי מנין. צריך לחיות בעשר הספירות, אבל יש עשר ספירות שונות – כשעשרה יהודים מתאספים, וכשאתה עצמך מתאסף.]

—

מו. מחצית השקל – לכל דבר יש ערך של ספירות

ענין מחצית השקל מתקשר ליסוד שלכל דבר יש ערך בספירות – “amount” של שפע, של קיום. כמו בקפיטליזם אפשר לקנות הכל בכסף, כך ברוחניות אפשר “לקנות” הכל בקיום – הכל ניתן להחלפה, הכל מצביע על אחדות של הכל.

אבל – “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט” – שיש לך יותר כסף לא עושה אותך יותר אדם. הכל רק אחד – “איש אלי ארבע”. עושר המציאות הוא הספירות הראשונות, וערך הדל הוא גם חלק מאותה מערכת.

לכן יש מחצית – חצי. ובתוך החצי יש עוד מחצית המחצית. ותפארת הוא ה״הלל” – הוא עומד באמצע, הוא האמצעי.

—

מז. סיכום פרק ה׳ – ארבעה פירושים ב״עשר ולא תשע”

יוצא שיש ארבעה פירושים ב״עשר ולא תשע”:

1. לא להוריד את האין סוף – האין סוף אינו אחת מהעשר.

2. לא להוריד את המלכות – מלכות היא גם ספירה, אסור להוציא אותה.

3. לא לספור עולם הבריאה – בריאה אינה חלק מעשר הספירות של אצילות.

4. לעולם לא לעשות שום הבדלים במספר הספירות – אפילו כשאומרים שכל ספירה “כלולה מעשר”, ויש שינויים בשפע (עשיר ודל), לא לומר שיש פחות מעשר או יותר מעשר. לעולם לא פחות מעשר, לעולם לא יותר מעשר.

זה החידוש האחרון של פרק ה׳.

—

מח. היסוד האחרון: אין כללות בספירה עושה היררכיה בשפע

לעולם לא לעשות כללות בספירה – אפילו כשאומרים שספירה מסוימת היא “כלל” של מעשה (או של ענין מסוים), לא להוציא מזה שיש שינויים או הבדלים בשפע עצמו – שדבר אחד “יותר” או “פחות” מדבר שני. כלומר, אפילו כשמדברים על הבדלים בין ספירות, זה לא אומר שאחת ברמה גבוהה יותר של שפע ואחרת ברמה נמוכה יותר – אסור להכניס היררכיה או השוואה כזו בשפע גופא.

זה החידוש: ההבדלים בין ספירות אינם הבדלים של “יותר” או “פחות” – לא הבחנות כמותיות בשפע. לכל ספירה יש אופן משלה של השפעה, אבל לא באופן שאפשר לומר שאחת גדולה או קטנה יותר מהאחרת.

[הערת אגב: כתיבת שם ה׳ — בזמנים הראשונים, כשרצו לכתוב את השם, כתבו יו״ד, או שתי יודי״ן, או שלוש יודי״ן (שתי יודי״ן עם סגול לפניה). היום בזמננו כותבים ד׳ או ה׳ — וזו ירידה גדולה של השכינה. צריך לכתוב את היו״ד, שמצביעה על האות הראשונה משם הוי״ה. כשכותבים ה׳ כאילו זה קיצור ל״השם” — בכך עושים פירוד, כי “שם” הוא ממש מלכות, וכותבים את זה כדבר נפרד. לכן, כשמביאים פסוק ולא רוצים לכתוב את השם, צריך לכתוב יו״ד או שתי יודי״ן, לא ה׳ כמנהג המדינות שהוא נמוך מאוד.]

תמלול מלא 📝

שער הנשמה: הקושיא של רבי יהודה חי ושיטת הרמ״ק שכל נשמה כוללת את כל עשר הספירות

היכן אנו עומדים בלימוד

בקיצור, אנחנו לומדים פרדס רמונים חלק א׳, שער א׳, פרק ה׳. לא, פרק ו׳ אנחנו כבר לומדים, כן?

תלמיד: הם למדו פרק ה׳?

לא, לא, הם סיימו פרק ה׳.

תלמיד: הם סיימו פרק ה׳?

פרק ה׳ עוסק במשנה שאומרת “עשר ולא תשע”. הם פחות או יותר סיימו אז.

יחסו של הרמ״ק לשער הנשמה

אה, ראיתי את זה, ראיתי שבסוף יש שער, רציתי ללמוד אותו מסיבות אחרות. השער האחרון הוא שער ל״א, שער הנשמה. הוא מדבר על הנשמה, ושם הוא הביא את מה שאמר כאן על כך שכל נשמה כוללת את כל עשר הספירות, מה שאמר כאן, שכי אפילו אם אתה רק במלכות כבר יש את כל העשר, כי את זה הוא השתמש שם כדי ליישב בעיה שהייתה לו.

איך זה? פרק… הוא אמר שהוא הולך לכתוב בשער הנשמה. אז כאן… לא, אז לא בפרק א׳, הוא כבר כתב בפרק א׳, לא, זה אחד הולך. בפרק א׳, בשער הנשמה פרק א׳, ממש בפרק א׳, הוא שאל קושיא.

הקושיא של רבי יהודה חי

בשם רבי יהודה חי — רבי יהודה חי היה מקובל גדול — והוא שאל קושיא מרבי אל קסטלי. מעניין, הוא שואל את הקושיא שבזוהר כתוב שיש שלוש רמות: נפש, רוח, נשמה. וכל אחד מהם בא מספירה אחרת: נפש ממלכות, רוח מתפארת, נשמה מבינה.

אם כך, כל אחד יודע שאברהם אבינו היה ממידת החסד, ויצחק ממידת הגבורה, ויעקב מתפארת. ואיך זה יכול להיות? עכשיו למדתי שכל הספירות, כל נשמה יש לה שלושה חלקים מבינה תפארת מלכות. אז איך זה מתיישב עם התורה הזו שכל צדיק יש לו את הספירה שלו? זו בעצם השאלה שלו.

תירוצו של הרמ״ק: כל נשמה כוללת את כל עשר הספירות

הוא הביא תירוצים מהמפרשים הקודמים, הוא לא הסכים איתם, והוא אמר שדרכו היא, שמכיוון שכל נשמה כוללת עשרה עניינים, כמו שהביא בשער עשר ולא תשע פרק ה׳ — הם צריכים לעשות מפתח הפוך, שכל פרק שרוצה לכתוב איפה עוד הוא משתמש בזה, כשהוא לא מבין מה הוא רוצה מזה.

וממילא אומר הוא כך, שבאמת, כל אדם יש לו את כל הספירות. מה שאברהם אבינו היה לו, כך יוצא לו. מה שאברהם אבינו היה לו מידת החסד, לא אומר שהוא נולד עם מידת החסד. תארו לעצמכם, כל יהודי נולד עם כל הנשמות, עם כל המידות. אלא שהיה לו בחירה, הוא החליט לעשות יותר חסד, ואז כל הספירות, כמו שהוא אומר כאן — הוא אומר שאצל הספירות עצמן, שצריך להסתכל באחר הפעולה שינוי השמות וההנהגה, וזה — באמת שאין שום חילוק אמיתי בין הספירות, הן עושות הכל.

אלא כשעושים פעולה אחת, אז כל המידות פועלות באותו אופן, כך הוא אומר. אז כל הספירות. באמת אברהם אבינו היה לו את כל עשר הספירות, כמו שאומרים, נשמה מכאן, רוח משם, נפש משם, וכדומה. אלא על ידי מעשיו…

תלמיד: כן, כן, זה עדיין לימוד עכשיו, בסדר? סיימת לצבוע? צבע משהו אחר בעצמך.

על ידי מעשיו הוא החליט על זה, ועל ידי מעשיו אז כל הספירות, כל עשר הספירות שבו, נעשות בבחינת חסד, מסכימות לפעולת החסד, משהו כזה. זה היה ה… הוא אומר, כי בדרך זה אפשר ישראל התגלגל בכהן ולוי, יהודי יכול… אה, זה אומר תשובה, ושם היא הדרך אחרת.

שיטת הרמ״ק נגד שורש נשמות קבוע

בקיצור, הוא אומר ש… בקיצור, כל העניין שאומרים שלאנשים יש שורש נשמות שונים לספירות שונות, הרמ״ק לא ממש אוהב את זה. כל הנשמות הן הכל. הוא לא אומר על בחינה בדיוק. הוא אומר במעשיו.

תלמיד: אז למה הוא אומר קח נייר? קח נייר. מה? הוא לא אומר את זה. אני לא יודע. מה אנחנו אומרים סתם? זה רק באקראי?

לא, לא, זה לא נראה, זה נראה יותר בצד של בחירה, כן. למישהו כבר היה משהו לעשות עם ההיסטוריה שלו, מה שהוא היה צריך לעשות. כאילו, אדם עומד במצב מסוים, הרי כתוב “כי אדם יכול לקבוע בנשמתו איזה חלק שירצה לפי מעשיו”. הרבה פעמים אין לזה בחירה, הרבה פעמים אתה במצב כזה ואתה צריך לשמוע את המילה בחירה.

תלמיד: כן, אני לא יודע מה זה אומר. כן, כאילו, כאילו, כאילו, אתה צריך לשמוע את המילה בחירה.

זה יותר מסובך, זו שאלה גדולה מאוד.

היסוד של שיטת הרמ״ק: עשר ולא תשע ואחדות הספירות

הרמ״ק בחלק הזה, וזה בנוי, זה שאין תכונה זה בנוי — כן יש, אבל יש את הכל. זה בנוי על מה שהכוונה היא פוקוס.

תלמיד: מה ההבדל? איך אתה צריך מה שאתה במצב? איך מודדים את זה?

אפילו הרבה צדיקים החזיקו ברמ״ק. כן, הרמ״ק מעוניין בלמדנות, וזה בנוי על הלמדנות שאם יש נשמה, ואם הנשמה באה מ, איך אומרים, אני לא יודע, ממלכות דאצילות. ומלכות דאצילות חייבת להיות עשר ולא תשע, אם אתה מחלק את זה, אומר שיש מידות חיצוניות חיצוניות חיצוניות שאסור לחלק, יוצא שאסור לומר ששום נשמה יש לה טוטאליות מסוימת. הכל קשור למצב של אחדות השם. אסור לומר ששום נשמה יש לה משהו. זה רעיון בסיסי שלם.

זה מה שמעניין. כי אנשים אומרים שבקבלה אפשר לומר הכל. אבל כאן אתה רואה שאי אפשר לומר הכל, שזה הכל, אבל בדרך מסוימת.

ראיה מספר הבהיר

אחד הרעיונות הבסיסיים, הרעיונות המקוריים ביותר של הקבלה היה הרעיון שאברהם הוא חסד. זה ממש כמו יסוד בסיסי בקבלה. והוא אומר שהרמ״ק לא מבין את זה, הוא אפילו מביא ראיה, הוא אומר שספר הבהיר אומר שאברהם אבינו ויצחק דחו את מידת המלכות. אני רואה שכתוב משהו אבן מאסו הבונים, אבן מאסו הבונים אומר ספר הבהיר, הרמ״ק אומר שהוא מסביר בו שזה מקום, אבל קורא הצעיר יוכיח את זה.

אומר ספר הבהיר שהשכינה, מידת המלכות, אברהם אבינו רצה חסד, ויצחק אף אחד לא רצה מלכות עד שבא דוד המלך, והוא הסכים לקחת את המידה. שואל הוא רק על מה זה אומר, מה יש לך טענות עליו? זו השגה של ספירת החסד. האם הוא יכול היה לעשות משהו אחר? אומרים, לא, זה לא יוצא. כל הנשמות יש להן הכל. אלא מה? להיפך, כל הנשמות יש להן הכל. בגלל זה, אברהם אבינו רצה חסד, הוא לא רצה מלכות.

תלמיד: אתה אומר, הוא רצה אולי דווקא לפי המעשה?

נכון, הוא לא רואה עכשיו, הוא לא הכל. כן, נכון יש סיבות, נכון יש סיבות טובות יותר. אם מלכות אומרת שיש לך ממלכה יהודית, כן, אז, מה שזה לא אומר. כן, אמת. אבל, הוא צריך קודם לשפוט, הוא חסד. יצחק לא רצה.

תלמיד: כן, כן, יכול להיות.

יכול להיות שיש מבנה לדברים האלה. אני רק אומר ש… אבל זה עדיין, זה לא… אני לא יודע. זה לא כי הנשמה שלו לא יכלה, או משהו כזה, הנשמה שלו לא מחוברת לזה.

דיון: אינדיבידואליות וטיפוסים

אדם שמחפש יפה מאוד, היום הוא אדם שלא מחפש יותר יפה מאוד יפה בעצמו.

תלמיד: אה, הולכים ל… יש את הטיפוסים.

כן, זה קצת מוגזם הטיפוסים. אבל מצד שני, אף אחד לא רוצה להיות סתם כזה. הוא אומר כבר יהודי מעולה, הוא עדיין אומר שאברהם היה שלם.

תלמיד: אה, האינדיבידואל צריך להיות… כל אחד אינדיבידואל בכל מקרה יהיה הגוף שלו.

זה רק נגד האינדיבידואליות, זה יותר נגד, נפרד. איך אומרים את זה? זה יהיה שונה.

הקושיא של התכללות

יש כן שאלה מה זה אומר שכל הספירות הן הכל. את זה גם חיפשתי בספר. הוא מדבר על זה הרבה, לא הבנתי מה ההבדל שלא ראיתי שבוע שעבר על התכללות. אני חושב שזה משהו בגלל זה.

למשל אדם הוא עולם קטן, וכתוב בעולם הזה, חלק ע״ב. כל אדם יש בו, נניח, באמת כל מיני כוחות שיש בעולם בצורה מסוימת. אבל זה עדיין לא אומר שכל אדם הוא כל העולם. כדי שאדם באמת יוכל לפעול בצורה אוניברסלית, נניח, נכון?

נניח שאדם הוא מיקרוקוסמוס. היד שלי, אני נכנס רק עם סתם, אבל נניח היד שלי מצביעה על כוח החסד שיש בעולם, והיד השמאלית שלי על כוח הגבורה. מה זה אומר שכל פעם שאני מרים את היד הימנית שלי, כוח החסד של כל העולם משתנה?

תלמיד: אלא לצדיקים.

אה, ואז מתי. אז, טוב מאוד. אז, זה דבר חיצוני, זה עולם קטן שכלום…

תלמיד: לא, אז, טוב מאוד.

אז, יש… זה יהיה ההבדל של הסקאלרס, כמו שהוא אומר סקאלרס ביחוד, או… אני רואה במקומות אחרים הוא אומר ספלא, רמה שלישית.

אז, מה שזה אומר, משהו כמו זה שאצלך מונחים כל הכוחות, כן, טוב מאוד, כי אתה נברא מכל העולם. או שאני צריך עוד כי אדם הוא מיקרוקוסמוס, נניח. יש לך את כל הדברים, אבל זה לא הופך אותך ל…

האדם כעולם קטן והסוד של מחצית השקל

ההבדל בין עולם קטן ליחוד

אבל זה עדיין לא אומר שכל אדם הוא כל העולם. כדי שאדם באמת יחיה בצורה אוניברסלית, נניח, נכון? נניח שאדם הוא מיקרוקוסמוס. היד שלי, אני נכנס רק עם סתם, אבל נניח היד שלי מצביעה על כוחות החסד שיש בעולם, והיד השמאלית שלי על כוח הגבורה, וכו׳. זה אומר שכל פעם שאני מרים את היד הימנית שלי, כוח החסד של כל העולם משתנה? אלא לצדיקים.

אה, ואז מתי. טוב מאוד. זה עולם קטן, אני כלום. לא, טוב מאוד. אז, יש… זה יהיה ההבדל של הסקאלרס, כמו שהוא אומר סקאלרס ביחוד, או… אני רואה במקומות אחרים הוא אומר סוף, רמה שלישית. אז מה שזה אומר, משהו כמו זה שאצלך מונחים כל הכוחות. כן, טוב מאוד, כי אתה נברא מכל העולם, אבל אני צריך עוד כי אדם הוא מיקרוקוסמוס. נניח, יש לך את כל הדברים. ישות אוניברסלית. זה לא אומר שהאמיתי… כאילו צריך לומר… איזה הוא האמיתי? לא צריכים לומר שה… אדם הוא חומר עם צורה, כן, זה היה בהחלט יותר מושג, כן? שאם מחברים את הצורה שלו על החומר שלו, מה שזה לא אומר, הוא דרך זה יכול לעשות שכל העולם יקרה כך, נכון? אתה מכיר את התיאוריה? האם זה באמת עובד ככה? לפעמים. אני מתכוון שזה ההבדל.

לא, אני רק רוצה לומר את הלמדנות. כל העולם מורכב מה… כל העולם שלך מורכב מהתפיסה שלך. כל העולם מורכב מהתפיסה שלך. אין לי עולם מלבד תפיסה. אבל. העולם מתאסף אליך. בסדר, למדנות, אני רוצה להשאיר, רק רציתי להשתמש בזה כדי להראות על הלמדנות.

כלולות ומתייחדת – ההבדל האמיתי

אני מתכוון שזה יהיה ההבדל לסקאלרס. סקאלרס אומר שהכל מונח אצלך. נניח, אני לא מסכים בטורט על צוות התפיסה, כי אני לא חושב שזו הדרך הטובה ביותר לחשוב, גם אם אנחנו לא יודעים. אבל אם יש כן דבר כזה אדם, מכיוון שזה כך, זה נכון שזה אפילו מאפשר את היחוד. למשל, אני לא יודע את המצב המדויק, אבל יש אדם שפועל בדרך הזו, ואז באמת, כל… יוקריבן אתה יודע מה? תשכח. תשכח אצל כל העולם, ובשבילך, נכון? והיד של אדם מונח שכל. מה זה אומר שמונח שכל? כן, לאדם יש חלק פלות הידים, ועשר הספירות שלו כמו שלמדנו. וחוץ מזה יש לו אמיתי לזה, יש את המקורי לזה, כל הגוף, או כל האדם, נכון?

לא, אז במובן מסוים, זו לא יד שהיא כל האדם, זו היד של אדם, היא עובדת עם שכל מסוים, וכדומה. אבל זה לא אומר שכל פעם שאתה משתמש ביד שלך, הוא משתמש בכל האדם. לפעמים, כן, אם אתה משתמש ביד שלך כדי לעשות משהו יפה מאוד ומעמיק מאוד. ויש בזה הרבה דעת ורגש והמתנה. אז אז, אז יחוד, ביד שלך מונחות כל עשר הספירות בפעולה שאתה עושה ביד שלך. אבל במצב רגיל, זה נכון, כמו מצב ברירת המחדל, העובדה היא עדיין שהיד מחוברת לכל הגוף, אבל זה לא חי שזה לא עושה, אין, אין. אז כל אחד שונה, מה אתה אומר?

וזה איך, איך הם למדו בחלק הקודם? אתה מכיר את ההבדל של… מתייחדת וכלולות. מבין מה אני אומר? בפרק ל״ד בביטופא כתוב זה, את זה למדנו. יש מה שהוא כלול, ויש מה שהוא מתייחד.

אברהם אבינו – כל הדברים בדרך של חסד

ובאותו אופן, עדיין יש הבדל באברהם אבינו, אברהם אבינו גם עשה את כל הדברים. כן, זה מה שאתה אומר שאדם צריך להיות אדם נורמלי, נורמלי כל אדם עושה את כל הדברים, אפילו אברהם אבינו ישן ואכל ועשה תינוקות ועשה עסקים ועשה עבודת השם גם, וכו׳ וכו׳. אבל כל זה שאתה רואה, בדרך הזו, עדיין יש בחירה, מבין? אני לא יודע מה זו בחירה. אני לא יודע. כל הדברים הוא עשה בדרך של… נניח, אני לא יודע מה זה אומר, שהוא היה מחמיר את החסד. אז כשאני סוגר את הדלת, האם אני? כל הדברים הוא עשה בדרך של חסד. מבין? אז אתה יכול לעשות את כל הדברים האלה בגבורה גם. ובתפארת גם.

כמו כמו בראש השנה עושים גם נטילת ידיים. זה לא אומר ש… כמו נטילת ידיים? כן, אני חושב כן. יש סדר יום שלם, ולרוב יש להם אותו סדר יום כל יום. זה ראש השנה. כן, הבעל שם טוב. המגיד. רואים כבר סדר יום שלם, ויש את הבעל שם טוב, אחד משני האנשים האלה. כתוב ביוסף אומץ שאנשים מתבלבלים בזה, והם שוכחים את הבסיס. אני לא יודע אם זו ביקורת הוגנת, אבר היוצרות מיוחדת. אבל עכשיו אנחנו מחזיקים שזה היה מה שראיתי על הפריידיגע קניק הקודם, והוא אמר שהוא הקדיש לזה, שזה קשור לזה שהנשמות הן כל… וכל אותו דבר.

הזוהר על חמש כנגד חמש – חמשת הבריחים במשכן

אוי, אין לי סבלנות לעשות עוד חלק. למעשה, יש לי כן. בסדר, פרק ו׳. אז טריילר, לומדים עוד זוהר. בסדר, בקיצור, זה דברים מאוד בסיסיים. היום למדתי עוד זוהר שאני חושב שקשור לחמש כנגד חמש. מה יש לנו לעשות עם זה? הזוהר אומר שיש חמישה בריחים במשכן, והבריח התיכון. חמישה בריחים, בכל צד של המשכן כתוב בפסוק הזה חמישה בריחים, והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה. כן. אז הזוהר אומר שלא צריך לקרוא שבריח התיכון הוא עוד אחד, לא זה אחד מהחמישה. נראה לי שזה נלקח ממה שהפרשנים רצו מה שרצית קודם על החמישה. אני לא יודע איזה פשט. כל הפשטים. אף פשט לא היה לו אחד עשר. נכון? נראה שהזוהר דואג מזה. פרשת פקודי בימוקים.

עוד פירוש ב״עשר ולא תשע” – רעיא מהימנא על מחצית השקל

בסדר, עכשיו נלמד עוד פשט של “עשר ולא תשע”. אומר הרמ״ק כך, בתדוק חמישי. עוד ביאור אחד, יש עוד פירוש במשנה ברעיא מהימנא. אז רעיא מהימנא, הפשט הקודם מה זה מרעיא מהימנא, נכון? כן, התורה הקודמת על “עשר ולא תשע”. רעיא מהימנא, אהן הא, חלק ראשון, כן. רעיא מהימנא שנראה שהוא הרבי של הרמ״ק, שאני לא יודע בדיוק מי. בסדר.

ורעיא מהימנא, מצוות מחצית השקל, הוא אמר עוד פשט במשנה של “עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה”. הוא אומר כך, כאן מצוות מחצית השקל, אמר רעיא מהימנא, הרעיא מהימנא אמר כך, הוא הולך לפרש את מחצית השקל. מה זה מחצית השקל? אז אתה מבין, זה פשט יפה מאוד.

מאי מחצית השקל? אי כגון חצי ההין. ודא ו׳ ממצע בין שני ההי״ן.

הוא אומר כך, מחצית השקל הוא חצי שקל. מה עוד הוא חצי? הרי כתוב “חצי ההין”. הוא מפרש, ההין הוא לשון ה״י, שני ה״א. ו״חצי” הוא מפרש באמצע, לא חצי, אלא באמצע. אז מחצית השקל הוא ו׳ שנמצא באמצע שני ה״א. זה הו׳ של השם, נכון? שנמצא בין שני ה״א. יש קודם ה״א ואחר כך ה״א.

אחר כך הוא אומר:

> אבנא דמשקל ביה יוד.

השקל פירושו ששוקלים אותו. ובמה שוקלים אותו? באות י׳. כי פעמיים ה׳ הוא בגימטריא י׳, כן? אז שוקלים את שני הה״א עם י׳ אחת. עכשיו יש לך את כל השם, י׳, שני ה״א, וו׳ שהוא מחצית השקל. כן? מסתדר? אני מאוד מתרשם שאני רואה שהוא מכניס את שם הוי״ה בכל מצווה.

וכתוב גם “עשרים גרה השקל”, איך עשר הוא גם עשרים? כלומר, שקל הוא עשר, נכון? זה הגיוני מאוד. שקל הוא עשר, “עשרים גרה”, כן, י׳ הוא עשר גרה. “עשרים גרה השקל” הוא עשר. סליחה, י׳ הוא מחצית השקל, נכון? חצי משקל הוא י׳. אז מה הוא אומר, השקל עצמו הוא הו׳ שנמצא בין שני ה״א, ושוקלים אותו עם י׳, שזה עשר גרה. ומאיפה באים כל העשרים גרה? אה, מחצית השקל הוא עשר גרה, ושקל הוא עשרים גרה. כאן י׳, כי י׳ כותבים י׳ ו׳ ד׳, שהוא בגימטריא 20. הי׳ הוא 10, והו׳ ד׳ הוא עוד 10. אז זה הסוד של מחצית השקל.

“העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”

אחר כך הוא אומר כך, עכשיו זה פירוש יפה מאוד, כתוב “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”. הוא אומר:

> “העשיר לא ירבה” – זה העמודא דאמצעיתא.

עמודא דאמצעיתא הוא שם אחר לו׳, נכון? מחצית השקל, שנמצא באמצע שני ה׳. “לא ירבה ולא ימעיט”. אז “לא ירבה” הוא כמו שכתוב בספר יצירה, “עשר ספירות בלי מה, עשר ולא אחת עשרה”. כלומר, “העשיר לא ירבה”, לא תהיה עשיר ויהיו לך אחת עשרה ספירות. “והדל לא ימעיט”, לא יהיה צדיק… אה, “העשיר”, אני לא יודע מה זה אומר, “העשיר” זה התפארת, התפארת הוא עשיר. למה הוא עשיר? כי הוא עומד באמצע הכל, אני מניח. “והדל”, זה הצדיק, היסוד, הוא גם “לא ימעיט ממעשר”, לא יהיה פחות, כמו שכתוב “עשר ולא תשע”. זה מחצית השקל שהוא עשר.

זה תורת הרעיא מהימנא על מחצית השקל. אני חושב שזה יפה מאוד הראש, תשעתה ליבה ועדין ליעמוד, שאומר לא תשע ולא אחת עשרה.

קושיות הרמ״ק על הזוהר

אבל הרמ״ק מנסה לעשות את קטעי הזוהר מסובכים מאוד, והוא לומד מאוד טוב, והוא יאמר כך. קודם הוא יעשה רשימה של ארבע קושיותיו, ואחר כך הוא יסביר אותן. כן? כן?

קושיית הרמ״ק הראשונה: איך מחצית היא ממוצע?

מורה:

קודם כל, מה זה שהוא אומר שמחצית השקל היה חצי ההין? והוא מפרש, זה אומר שחצי ההין הוא תפארת, שהוא ממוצע, בין שני ההין. אבל אמנם במחצית השקל, איך אפשר לפרש ממוצע בין? מה הפירוש שמחצית השקל הוא באמצע, לא באמצע, זה חצי?

אז זה… בקיצור, רבי אלעזר שם לב שהמדרש של הזוהר על מחצית לממוצע הוא רק מדרש טוב מאוד, שהשייכות בממוצע היא לא באמצע כלום, הוא חצי מחצי.

קושיית הרמ״ק השנייה: איך היו״ד הוא עשרים?

אוקיי, אחר כך הוא אמר את תנאי האמונה שאבן משקל בה היו״ד, שהיו״ד הוא… הוא אומר מאוד טוב ואומר שהיו״ד הוא עשרים, נכון? אז מה זה אומר, איך אפשר לא להוסיף, לא לגרוע, לא להוסיף? הרי זה עשרים. הוא הרי עכשיו הוסיף עשר שלם. כן?

ואם תאמר שכל ספירה בעצמה יש לה עשר ספירות. בוא נבין, כי כדרך רצון שמניח יסוד, לא התפארת ולא היסוד הוא בעצמו העשר. אוקיי, נכון? אז איך היו״ד, שצריך להיות רק ספירה אחת, הוא עשרים.

בקיצור, ה… אם הוא אומר לכאורה הפשט, הוא אומר שהעשיר כל ספירה, נניח, יש לה בעצמה עשר ספירות מפרטיה, ושתיהן אף אחת מהן לא תהיה פחות מעשר. אוקיי, איך היוד יותר מעשר? מה זה שהיוד הוא עשרים?

אוקיי, זו באמת בעיה קטנה לתורה של שלושת הבעיות שלי. בעיה שלישית. אתה מסכים שזו בעיה? לא יודע. כל הקושיות האלה קצת מזויפות לדעתי. אבל מה שהוא אומר בתירוצו, האם הוא עושה את זה טוב יותר.

דיון על האופן שהרמ״ק לומד זוהר

תלמיד:

איך תרגמתי? אתה שואל קושיה על תורה?

מורה:

לא, הרמ״ק תמיד שואל קושיות על תורות. כי הוא סתם, שהזוהר הוא לא תורה מדעית, הוא מדייק. והוא לא טועה במובן הזה, אני לא אומר שהוא טועה בזה. השאלה היא רק איך צריך להבין את זה אחר כך. תיאורטיקן הזוהר מנסה לפתור את הבעיה הזו.

לפי מה שאמרתי, שהעשרים, אמרתי שזה מה שהייתי אומר לך. אמרתי שהיוד, היוד הוא רק עשר, אבל אם אומרים אותו וכותבים אותו יוד ו׳ ד׳ זה עשרים. אז אני יכול להבין מה הוא אמר.

תלמיד:

לא, לא, הוא אומר את זה במפורש.

מורה:

הוא אומר את זה במפורש, הוא אומר את זה במפורש.

תלמיד:

נו, אבל כתוב בזוהר, כתוב בזוהר, הוא אומר את זה במפורש.

מורה:

הוא לא אומר שום כללים. אני יודע, זו שאלה טובה. אבל התירוץ הוא שהוא כן יודע את הכללים, והוא יודע את זה ממקום אחר.

תלמיד:

אוקיי, זה מה שאתה רוצה ללמוד, אתה רוצה ללמוד שכך הוא הזוהר.

מורה:

אתה צריך להישאר עם קושיית הרמ״ק. אני מתכוון שהרמ״ק מלמד אותך קריאה מדוקדקת. ואני חשבתי הרבה פעמים, כשהתחלתי כאן, חשבתי הרבה שקושיות הרמ״ק מזויפות. אחר כך, למדתי מספיק זוהר, ראיתי שהזוהר באמת מתכוון למשהו עם כל מילה שהוא אומר.

השאלה היא, פעם המחבר צודק, כנראה לא, כל מחבר לא, אי אפשר לומר את זה מאה אחוז, אבל יש משהו, אתה כן צריך לקרוא את זה ברצינות. אתה לא יכול לומר, אה, התורה אמרה תורה, עשר, עשרים, עיקר שם הוי״ה, זה מסתדר, יש משהו משמעות. זה לא סתמי.

אוקיי, אחר כך הוא שואל דרוש. אבל אתה רואה את שתי השאלות הראשונות שהוא שואל, הן בעיות בדרוש? יש איזה פתרון? הרבה פעמים כשהדרוש על הזוהר לא עומד בפתרון הראשון. מה שהרמ״ק היה הוא מדייק את הפתרון, צריך להוסיף הקדמות מסוימות מקבלה בדרך כלל, בסוף הוא פותר את הבעיות. ואני מתכוון שזה לא לגמרי נכון.

קושיית הרמ״ק השלישית: אריכות לשון – למה כתוב יו״ד פעמיים?

אחר כך הוא אומר כך, מה זה אבנא דמשקל ביה יו״ד? הוא שואל קושיה, מה זה אומר? אוקיי, שתי הקושיות נענות לפי הפשט שלי, שהיוד הוא… עוד, אולי זה בדיוק מה שהוא יאמר בעצם, מה זה אומר, איך אפשר לשקול עם האבן? הרי זה עשרים, והשקל צריך להיות עשר.

אחד יאמר שדרך לשקול באבן זהו השקל השלם, מה זה אומר, אפשר לחשב עם זה? אם כן אריכות לשון, אני לא ברור, אני לא מבין מה הוא שואל, מה השני שהאמנם אומר הוא. אחד יאמר שמה, שאפשר לחשב, איך אפשר לשקול עם האבן?

אני מאוד אוהב את הרעיון הזה של השקל, לזוהר יש את הרעיון, אני חושב שזה רעיון הרבה יותר רחב שהספירות הן מידות, שלא הדבר שנמדד, אלא היוד הוא הדבר שמודד, הוא מחליט מה, במובן מסוים קובע את הערך, הוא הדבר שמחליט מה למדוד.

אבל בכל מקרה, אני מבין מה הואימנם אמרו, ואימנם שכמתו לימוד דרך לשקול באבן זהו השקל השלם. הוא המודד. בדרך כלל לא מודדים בלשון. בוא נראה למה הוא אומר אריכות לשון. אני רוצה להבין את אריכות הלשון הזו.

אבל למשקל, בו, יוד. עשרים גרה השקל, יוד. אה, הוא אומר פעמיים. כאילו, אם תאמר שזה אומר אותו דבר, זה יצא פעמיים. אבל למשקל, יוד. עשרים גרה השקל, יוד. אוקיי.

לפי הפשט שלי, שוב, זה נענה, אבל אולי זה מה שהוא יאמר בסוף. כל השלוש, לא כל השלוש, שתי הקושיות הראשונות אין לי תירוץ ראוי, לפי הפשט שלי.

ד׳ אמרו מחצית השקל עשר אי, איפה כתוב זה? אה, בסוף, מחצית השקל מילת מעשר בלי תשר, מחצית השקל עשר. מה זה בא? קודם הוא אמר שמחצית השקל הוא ממוצע, ועכשיו הוא אומר שזה עשר. אני לא בטוח, אני מבין את הקטע הזה לרוב, ההבנה, כי לפי איך שהסברתי אותו, גם עניתי על כל הדיוקים שלו כמו שקראתי אותו.

כשהוא אומר, מחצית השקל, זה חצי ה׳, זה הו׳ שהוא מחצית, ממוצע בין שני ה׳, וענין הכי נמי, זה לא חצי, זה ממוצע. אבל זה הגיוני, למה החצי שלנו, החמש מול החמש, חצי אחד באמצע שהוא ממוצע. הגמרא לא אומרת החמש מול חמש, זה הו׳ שנמצא בין שני ה׳.

וזה נמדד עם הי׳, עשרים גרה, זה י׳ שלם, והמחצית הוא רק י׳ אחת, כמו שאני מבין. נראה לי הוא אומר “העשיר לא ירבה”, העשיר התפארת לא יהיה יותר מעשר, ו״הדל” היסוד לא יהיה פחות מעשר. ומחצית השקל הוא עשר, אומר עשר גרה. זה מה שהוא מתכוון לומר בסוף, מחצית השקל עשר גרה. כן, כמו שתרגמתי.

אוקיי. הוא אומר, זה חוזר לדבר הראשון הזה, שהוא לא מרוצה מזה שמחצית יתפרש ממוצע. וכאן, שהוא מביא שבסוף הקטע הוא יאמר, כן, הפירוש הרגיל שמחצית הוא חצי, זה עשר גרה במקום עשרים. אוקיי.

ההקדמה של הרמ״ק: עשרים ספירות – עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה

בקיצור, הוא עושה הקדמה, הקדמה מעניינת. מה חשוב בהקדמה, אני לא בטוח מה אנחנו צריכים ממנה. הוא אומר הקדמה, שתדע את ההקדמה, כך, זו הקדמה חשובה, אבל הוא היה מאוד, ובאמת היה טוב יותר בשער ט״ו, שער מלמעלה למטה.

הוא עושה הקדמה שיש באמת עשרים ספירות. והספירות הן עשר מלמעלה למטה, ועשר מלמטה למעלה. כדמיון ניצוץ השמש הבא מכה במראה ומתהפך כנגדן. זה כמו מראה. כשהספירות מגיעות למלכות, הן חוזרות למעלה, ואז זה כביכול כמו 20 ספירות. עשר בדרך למטה ועשר בדרך למעלה.

הן לא אותן עשר פעמיים, לפי מה שהוא אומר. כי זה יורד, יש תהליך של השתלשלות, ואחר כך יש תהליך של חזרה למעלה. והדברים האלה באמת קיימים, יש באמת, אם מדברים על דבר.

כלומר, בשער מלמטה למעלה הוא מסביר שזה לא פשוט שאפשר לספור איך שרוצים. יש באמת תהליך של השפעה שיוצאת, ואחר כך היא חוזרת. בספרות, זה נקרא procession and reversion.

אבל אני לא יודע אם הוא הבין את זה בדיוק בדרך ההיא, כי זה היסוד גדול של הפלטוניזם, שהכל חוזר למקום שבא ממנו. וחזרה רק אומרת שזה נוטה אל השלם, נוטה אל הטוב, שהמידה הרעה חוזרת ונהרסת. אבל הרמ״ק רק שם לב שאפשר להסתכל או אפשר לדבר על כל ספירה מהדרך למטה ומהדרך למעלה.

הסוד של האות א׳

והוא אומר כך: כל הסוד נמצא באות א׳. למה? כי א׳ הוא י׳ מלמעלה וי׳ מלמטה. זה מראה על מה? שיש מקור האור למעלה ולמטה. יש גם מקור מלמטה, כביכול, כי כשהוא מגיע עד למלכות, זה מתחיל שוב משם, זה חוזר למעלה.

והו׳, כלומר מים עליונים ומים תחתונים. מים עליונים הוא בדרך למעלה, והו׳ הוא התפארת, שהוא מייחד מים עליונים ומים תחתונים, היא עושה את זה שקל, מידה שלמה, מידת האצילות, אשר מלמעלה למטה, ואשר מלמטה למעלה.

אז יצא שהוא מידה שווה לעשרים, באמת. זה הפתרון לעשרים, שהוא באמת עשרים, כי זה היסוד של עשר מלמטה למעלה ועשר מלמעלה למטה.

תלמיד:

אני לא יודע מה זה אומר שהתפארת מייחד מים עליונים ומים תחתונים. כלומר, הוא עושה משניהם, הוא עושה משניהם שניים? הוא עושה מה…

עשרים ספירות, אור חוזר, והתשוקה למקור

היסוד של עשרים ספירות

מורה: זה הפתרון לעשרים. שיש באמת עשרים, כי יש היסוד של עשר מלמטה למעלה ועשר מלמעלה למטה.

אוקיי, התפארת משפיע. אה, לא, אני לא יודע. אני יודע מה זה אומר שהתפארת מייחד מים עליונים ומים תחתונים. כלומר הוא עושה משניהם שניים? הוא עושה מהדרך למעלה והדרך למטה אותו דבר? אני לא מבין את זה באמת. מה זה אומר?

יהיו לי הרבה שאלות ולא אדע מה הכל אומר. מה זה קשור למה שהספירות עסוקות, המים עליונים ומים תחתונים? לא רק באמצע הדרך. במובן מסוים כן, במובן מסוים לא כן. זה קשור. הכל קשור. נו, זה קשור.

אור חוזר ואריכות הדעת

אריכות הדעת היא אור חוזר. זה מה שנקרא אור חוזר. אני חושב שאור חוזר הוא משהו שהרמ״ק אומר אותו בשער כ״ג. הוא אומר את זה עם עבודה, עם עבודה שלו. אפשר לקרוא לזה עבודה, כן, אם תרצה. אור המתהפך. אה, הוא קורא לזה אור החוזר ואור המתהפך. או שזה טבעי. עבודה היא גם טבעית, בכל מקרה. כן, כי עבודה היא רק הנטייה.

המשל החסידי: כל הדברים נוטים אל הטוב

כמו למשל, אני מתכוון למשל החסידי, איך משהו ארוך זה run-off, ה… אני צריך לזכור איך… איך אני מבין את זה. אנחנו לומדים כאן לשאול קושיות, אחר כך הולכים לגלות מה זה אומר. אבל הדרך שהוא מבין את זה היא משהו שמשהו כמו ה… איך אומרים על זה? כל הדברים רוצים טוב. כל דבר רוצה להיות טוב. זה דבר טבעי.

זה אצל אנשים מתבטא, שכל דבר רוצה להיות טוב, רוצה להיות טובתו או שלמותו. טוב אומר רק טוב לגמרי, כמה שהוא יכול להיות מה שהוא. טוב הוא לא דבר גבוה מבחוץ, הוא צריך להיות טוב. יש אותך ויש טוב. טוב הוא הטוב ביותר שלך. מסתדר? נכון? אחד ואותו דבר בעצם.

עכשיו, כל הדברים רוצים להיות טובים. למשל, לכל הדברים יש את הדרך שלהם להיות טובים. שכל הדברים הם כל הדברים נוטים אל הטוב. כל הדברים רוצים להיות טובים. כן, זו החזרה. אלו שתי הדרכים.

שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

למשל, אנחנו יכולים לדבר על… וזה מאוד חשוב, צריך לדעת לדבר על הכל בשתי דרכים. מהדרך למעלה ומהדרך למטה. זה מה שהמקובלים קוראים לזה. והמקובלים יש להם את הבעיה שהוא לא נשאר במשל, והוא עדיין לא יודע מה זה משל בשביל.

אבל למשל, יש מאיפה הדברים באים, נכון? כביכול הפעם, בוא נקרא לזה הפעם כל הזמן משל. הפעם, למשל, אנחנו חייבים לקרוא לזה סיבות הסיבות. בוא נראה את סיבות הסיבות הראשונות, נכון? יש את זה, מאיפה זה בא משם? זה בא מהסיבה הראשונה, סיבה ראשונה. זה נקרא, מנקודת המבט שלנו, זה חזרה אחורה. מנקודת המבט של הקב״ה, זה ירידה למטה, נכון?

הדבר הראשון עשה את השני, שעשה את השלישי, כמו ההשתלשלות של ספירות, כתר עשה חכמה, וכן הלאה.

עכשיו, הטבע, התשוקה, נכון? זו התשוקה, הדחף, הרצון. הרצון של כל דבר הוא להיות כמה שהוא יכול מה שהוא. וזה דבר טבעי, אפילו אבן רוצה להיות אבן.

שלמות והמקור

אוקיי, שם אנחנו לומדים דרך נמוכה יותר, אבל שם אנחנו לומדים מסביר מה זה אומר טוב, וכל דבר רוצה להיות טוב. עכשיו, להיות טוב אומר להיות השלמות שלך. עכשיו, להיות השלמות שלך אומר להיות מה שאתה באמת.

השאלה של שלמות בבריאה והחזרה לשורש

עכשיו, הבעיה היא שאם אתה דבר נברא, אם אתה דבר שנוצר, אתה לא אמיתי, האמת שלך נמצאת במקור שלך, נכון? כי הדבר שעושה אותך אמיתי הם ההורים שלך, נגיד, כביכול, לא האבא הפיזי שלך, כי האבא הפיזי אינו באמת אביך, אלא הדבר שיצר אותך, הוא המקור של המציאות שלך, נכון?

ולהיות שלם פירושו להיות לגמרי מה שאתה יכול להיות או מה שאתה, מה שאומר שהשאיפה של כל הדברים להיות טובים היא השאיפה למקורם. נכון?

האם זה אומר להיעלם?

זה לא אומר להיהרס. אתה מבין, זה מה שאנשים חושבים, שהחזרה פירושה להרוס את העולם. אני לא מתכוון להרס, אני ממש קצת לא כזה.

כשאתה אומר, כל הבריאה היא כביכול דרך לעשות תענוג, או איכשהו לתת לאין סוף, משהו שהוא צריך לקבל מאיתנו. אז, זה נוצר חלקי. ואז… מה שאנחנו מנסים לעשות זה, איך אנחנו משלימים את עצמנו על ידי השלמתו?

נכון, אתה לא צריך להתחיל עם החסרון הזה. אתה צריך לומר, כל הבריאה היא, הביטוי של טוב, כי האין סוף הוא שפע. למה נרצה לחזור לשורש? לחזור לא אומר, מאוד טוב. לחזור לאחד פירושו.

לא, שורש, שורש, כי אתה לא גוי. אתה לא צריך להתחיל עם החסרון הזה שהאין סוף רצה. החסידות רצתה כך, והרבה אולי אנשים אחרים, אבל לא צריך להתחיל כך באמת, כי אתה יכול להתחיל עם השלמות של השלמות הטבה.

ביטוי הקב״ה בבריאה

זו דרך מצחיקה, אני הולך לומר דברים שליליים, אבל זה טוב עוד יותר לאמיתיות של הכל, כביכול כשרוצים לבטא את עצמנו בכל דרך יחידה של קיום.

עכשיו, הבעיה עם סוג כזה של דברים אמיתיים היא שהם לא שלמים בסוף. כי הוא לא שם את עצמו. כל מה שהוא לא שם את עצמו, אז כמה שהוא כבר שם את עצמו, במובן מסוים הם מבטלים את עצמם, אבל כמה שהוא כבר שם את עצמו זה אומר שהטוב שלו אינו להיות טוב לבד, להיות טוב באופן שקורים לזה בחסידות באופן נפרד.

כביכול כי זה לא אמיתי לו, כי הוא לא אמיתי לו, אפילו לא יכול להיות אדם. אתה לא יכול להיות ג׳נטלמן ולהיות ג׳נטלמן יפה ונפלא. זה מה שאנחנו לומדים בשיעורים האחרים, זה נשמע כאילו היה אדם מושלם.

הבעיה היא שזה נכון רק אם אתה לא מאמין או אם אתה לא יודע, שאדם כבר שם את עצמו. אז להיות אדם מושלם זה לא להיות אדם בכלל.

מסירות נפש והקשר למקור

תלמיד: עכשיו, אז מתחילה שאלה, האם מסירות נפש פירושה להיעלם?

מגיד שיעור: לא, כי מי שיצר אותו יצר אותו שצריך כן להיות. אבל זה כן אומר, ל… זו קריאה להתקרב למקור בדרכים שונות אבל זה בהחלט, אפשר לומר שלהיות ג׳נטלמן, שיהיה עולם יפה, אם כל האנשים יהיו ג׳נטלמנים, יהיה המין האנושי מאוד יפה, אז כל העולם יהיה נורא יפה, וכל העניין, הכל אומר… נכון, זה לא רק להיות ג׳נטלמן, לא לשם להיות ג׳נטלמן. לשם… יכול להיות שזה רק דין בכוונה. לשם להיות מחובר עם המקור של כל האנשים.

דרך אגב, זה לא נכון רק באנשים, זה נכון בכל דבר. הוא אומר, זה דבר טבעי. הדבר היחיד המצחיק הוא אנשים, לאנשים יש את היצר הרע, יצר טוב, בחירה, מה שלא יהיה. אנשים עובדים. הטבע של אנשים הוא להיות סוג הדברים שצריך לשבח אותם שרוצים. זאת אומרת, אבן רוצה להיות טובה וכל הזמן נשארת.

תלמיד: כי אדם הוא בכלל לא טוב?

מגיד שיעור: לא, כן. אבנים שבורות יש להן מסוים… לפני בכלל יש אנשים, לא רק מלאכים וכדומה. כי בוודאי לאנשים יש חסרון מסוים, יותר מכל הדברים האלה. אבל זה גם דבר. אז זה סוג דבר, עוד סוג טוב. יש סוג טוב שהוא אבן שלמה, יש גם סוג שהוא חצי אבן.

תלמיד: איך הולך להיות הטוב של ההוא כשמשיח הולך לבוא והולך להיעלם אבן?

מגיד שיעור: הקירות לא יפים, הם לא צריכים לקבל… כן? זו שאלה, זה לא ברור.

תלמיד: לכלוך הוא רק פרספקטיבה, לכלוך פירושו דבר שאני חושב שהוא לא טוב.

מגיד שיעור: אבל אז אדם לא צריך לעשות כלום.

תלמיד: אוקיי, הקב״ה אמר לי.

מגיד שיעור: אוקיי, דרך אגב, דרך אגב, דרך אגב, מי זה לא? אוקיי, דרך אגב, זו שאלה אחרת.

תלמיד: כן, מה זה טוב?

מגיד שיעור: זה הטוב שלכם. זה הטוב שלכם. זה האנשים, נכון, אז, המילה. זה מי, מי, אה זו שאלה אחרת.

עבודה וטבע

בקיצור, איך זה עובד, שאנשים רוצים לעשות דברים טובים יותר, אתה גם חלק מהטבע. אז, לא כל כך מאוחר.

תלמיד: לא, תבין, יש אנשים שהם אומרים שהוא במנוחה, הוא בחינת שבת, זה הכל מלאכתך עשויה, וממילא הוא לא עושה כלום.

מגיד שיעור: אוקיי, כשאני רוצה לעשות דברים, זה גם בא מאותה מנוחה. איך אתה יודע שהקב״ה עשה את הטבע שלפעמים אנשים עם שאיפות רוצים לעשות דברים? למה זה לא בסדר? לא בסדר? עוד סגנון יפה, גם פילים מפוצצים, כי אני לא יודע מה זה מפוצץ.

השאלה הגדולה: האם העולם כבר מושלם?

בקיצור, אז, אז, יש שאלה, זה לא ברור. ובדרכים מקומיות מסוימות זה כן, ואתה יכול לומר שהיהודים בגלות, הם לא רוצים להיות בגלות. אוקיי, אני מבין את זה. אבל אתה רוצה לומר שכל העולם צריך להיות אחרת? זה רק יותר ברור לי. מה שהאנק אומר, זו השאלה הגדולה סתם. עכשיו שמעת, שיטות שונות, דרכים שונות לראות את זה. האם העולם כבר מושלם?

המבנה של מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, והסוד של מחצית השקל

השאלה של שלמות בעולם

לא בסדר? עוד סגנון יפה. אם אז פילים מפוצצים, מתי, אני לא יודע מה זה מפוצץ. בקיצור, אז, זו שאלה, כאילו, זה מוגזם, זה לא ברור. במובנים מקומיים מסוימים, כאילו, זה כן, ואתה יכול לומר שהיהודים בגלות, הם לא רוצים להיות בגלות. אוקיי, אני מבין את זה. אבל אתה רוצה לומר שכל העולם צריך להיות אחרת? זה רק יותר ברור לי.

מה שהאנק אומר, אפשר לומר, זו שאלה גדולה סתם. עכשיו שמעת, כאילו, שיטות שונות, דרכים שונות לראות את זה. כאילו, האם העולם כבר מושלם? במובן הכי כללי? אולי כן. יכול להיות שכשהם אומרים שזה לא מושלם, הם מתכוונים רק במובן מקומי. אני לא במצב טוב, שאני רוצה להיות במצב טוב יותר. וזה חלק מהטבע. השלמות של הכל, שיש כל כך הרבה מעגלים אחרים, כל דבר חוזר. השמש מסתובבת רק כי היא רוצה לחזור לשורש שלה, אבל למעשה מסתובבת מאה שנה, זה לא מגיע לשום מקום. נכון? זו איזושהי תיאוריה ש, שוב, אני אומר את זה בצורה מצחיקה, אבל זה עומד עוד בקיצור בהרבה ספרים.

ספירות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

אז, זה חלק מהמילים. בקיצור, המעשה הוא שאפילו ספירות חוזרות מלמעלה למטה, לכן יש שתיים מהן. יש ספירות מלמעלה למטה, מלמעלה למטה. אוקיי? וזה עצירה טבעית, הכל טבעי. זה לא אומר כלום. בקיצור, זה… לא, יש תורת שנארי כזו, שזה היה בזה. אבל אני צריך עוד אם זה נכון.

תלמיד: אה, זו בעיה עבורנו. נכון, אנחנו תמיד חושבים שאנחנו מטלים, כי אנחנו נבחים התחלנו כאן, אנחנו תקועים. אני מתכוון, אבל זה לא אומר שהמציאות היא כאילו כך.

מגיד שיעור: כן, לא, כי אחרי ש… יש מובן אחר, זה למה הרמ״ק מפרש על מלמטה למעלה זה הפשט, כמו הכלים שלי, הם מדברים אבל איך המציאות היא אצלנו. מצד אנשים, זה הפלטוניזם שהולך להרס. זה אומר להיפך, זה לא לומר, מה שאתה רוצה לומר, אתה רוצה לומר, אתה רוצה לומר, אתה רוצה לומר, אתה רוצה לומר, אתה רוצה לומר, אתה רוצה לומר.

לא, להיכלל בשורש לא אומר להפסיק להתקיים בדרך שלך. זה רק אומר להפסיק להתקיים בדרך נפרדת. אז אני מסכים, כי בדרך החסידית זה היה כאילו לומר שרצון ה׳ הוא שיהיו אנשים שעושים כך. רק מה שהם לא עושים רצון ה׳, הם לא בשורש שלהם. אבל אני חושב שזה יותר מסובך מזה.

אוקיי, בקיצור, יש מאוד הרבה עומקים בזה.

האות ו׳ — הרקיע בין מים עליונים ומים תחתונים

זה המים עליונים והמים תחתונים, ולא נותנים להם. זו האות ו׳. האות ו׳ לא נותנת למים עליונים. אה אה לא. זה מה שזה נראה, שהו׳ היא כמו רקיע. זה עומד בתיקוני זהר, המדרש, ידרין, מעורר את עצמו. ו׳ היא גם א… נכון? על זה זה הנקודות, הי׳ מלמעלה והי׳ מלמטה, הם כמו ה… מקבילים? שם את השפע, המים תחתונים שיורדים למטה, המים עליונים שהוא רוצה לעלות למעלה. ואז ו׳ היא כמו משהו ארוך. זה כמו רקיע המפריד בין מים למים. זה כמו פרוש, עד שעושה את הצמצום, הו׳. זה לא נותן. הוא מייחד אותו. אני יודע מי מייחד. זה שומר את המתח הזה, איכשהו. זה נעשה עניין. בצורה הזו, כאילו משהו שמתווך בין הלחץ לעלות ובין הלחץ לרדת. משהו כזה, כך הוא חשב.

זה מחצית השקל. הוא לא אומר, הוא לא מסביר מה הוא מתכוון שזה מיוחד, אז אני עדיין לא יכול לעזור כל כך פשוט. אני מתכוון, מה שלא יהיה, לא, אפשר להמשיך. אני חושב שזה הולך אחר כך. הוא לא מסביר את זה מאוחר יותר. זה באמצע סתירה, זה באמצע, זה במילה אחרת, זה לא קשור לזה, המכריע. בסוף, בסוף, דרך אגב, הוא מוצא משהו… אני לא בטוח, אני לא בטוח איך בדיוק פותר את הסתירה. הרבה פעמים כשאומרים קושיא כזו, אולי הקושיא, אני לא יודע, אולי הקושיא נשארת.

מחצית השקל — התפארת

בקיצור, זה תפארת, זאת אומרת מחצית השקל. בוא נראה. זה מחצית השקל, זה באמצע בין השקלים, זה באמצע של כל השקל, זאת אומרת העשרים, נכון? כי יש עשר מלמעלה למטה, ועשר מלמטה למעלה.

אז, זה פשט חדש ממש, הוא ממציא פשט חדש, שזה בקטע רעיא מהימנא, הוא מעמיד מבנה שלם אחר של מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, שזה עונה על הבעיה, איך יש עשרים? יש עשרים, כי אותן עשר פעמיים. והמחצית השקל היא, זה, “ואתה תדבר משמות חצי ההין”, שזה מחצית השקל על כל דבר אחד.

אני לא מבין את זה. זה מחצית השקל, זאת אומרת זה גם באמצע, כי זה בין התפארת, וגם זה בין המים עליונים ומים תחתונים, וגם זה חצי. אני לא מבין. איך זה חצי? אני לא מבין מה הוא אומר. אני לא מבין את התירוץ שלו. ותירוץ כשרוש אני, אני מבין שהוא התכוון, אני לא מבין. משהו הוא מתכוון לומר, אבל אני לא יודע מה. אני לא מבין.

הבעיה הייתה, שהמחצית השקל אינה באמצע בין כלום וכלום, זה רק חצי מעשר. התירוץ הוא, לא, זה חצי מעשר, אבל באמצע של עשרים, משהו כזה, או להיפך. זה באמצע בין עשר ועשר. אני לא מבין איך הוא פתר את הבעיה. הוא טוען שהוא פתר את הבעיה, הוא טוען שהוא פתר את הבעיה. אני עני מאיך, מה אני אעשה?

האבן וצורת יו״ד

אחר כך הוא אומר כך: “עבדה למשחה בידה יו״ד”. מה זה אומר? אבן היא יו״ד, באמת. אבן היא צורה של יו״ד. אוקיי, בוא נאמר. המקובלים היו מציירים יו״ד להיות רק נקודה. אני צריך רק לדעת. “והנה היא אבן לשקול במחצית השקל, כי מחצית השקל הוא עשר”, כמו שאנחנו הולכים להסביר, “לכן האבן שבו שקול מצורת יו״ד היינו עשר”. אוקיי, את זה הבנתי גם בטבע.

אז מה זה ה-20? אה, הוא אומר כך, עשרה מגר השקל היא היו״ד המילואה. מה מראה על 20? מה יש שתי יודין? יש יו״ד מלמעלה ויו״ד מלמטה, כמו בצורת ה׳. יוצא התחתונה, שהיא חצי ממה שהיא יו״ד שלמה, היא האבן. כשזה שלם, זה שקל שלם, שזה אשר מלמעלה למטה ואשר מלמטה למעלה למטה. בקיצור, הוא סובר שהתורה של מלמעלה למטה עוזרת להכל, כי עכשיו יש עשרים ועשר, וזה אותן עשר.

עשיר לא ירבה — התפארת

עכשיו, מה אומר עשיר לא ירבה? הוא אומר כך: אין צריך לומר בשערי ספירות, אפילו העשיר שהתפארת יש לו יותר שפע וכולל יותר מכל שאר הספירות. מה שלא יהיה, אני צריך לדעת, אנחנו נמצא זמן אחר. אם כל זה אין לו להרבות, כלל זה יותר מעשרים, הוא לא כלול מיותר מעשר, כי זה עשר מהאחד עשר. כן אין לו לויט, כלל זה יותר מעשרים, כי בו עשר הוא גם לשון עשר. אה, עשר יו, אני מדבר עכשיו, העשיר, העשיר לא יעבור מעשר. עם ש׳ עם סין, לא יודעים.

אלא עשירותו יהיה בריבוי שפע ואור. אוי, יוסף כלל מעשר פעמים. יש לי אולי צריך למאה, אבל לא מאה ואחת. אוי, זה לכללות מעשר. אוקיי, זה הפירוש עשיר לא ירבה. אני מבין את זה. זה תמיד נשאר כפולות של עשר. זה אף פעם לא הופך למשהו אחר. זה משהו הרעיון. את זה אני מבין.

הוא היה נבחר לעשות דבר שלם, כי הוא מפרש שהוא צודק בזה, שהעשיר לא ירבה פירושו שהתפארת לא יהיה יותר מעשר, הוא לא יהיה בו כלול יותר מעשר. הוא אומר, הוא מסביר שאף על פי שיש לו כן כללות מסוימת יותר, ובדרך מסוימת התפארת יותר חשוב משאר ספירות, זה רק אומר שיש לו יותר שפע, או שאפשר לפרט אותו עוד יותר, עשר פעמים עשר, אבל אף פעם לא אחד עשר.

והדל לא ימעיט — היסוד

והדל מה זה הדל? היסוד נקרא עני. למה הוא עני? כאמרו הצדיק אבד, כן, אני לא יודע למה. מה זה היסוד של הדל? כן, על זה “אותו דל” זה היסוד. אני מבין את זה, כי מה בגלות הוא דל? כי כשאין שפע, הוא דל. אבל למה הוא תמיד דל אני לא יודע.

ואם הוא עושה עני, אולי הוא מתכוון לזה, אפילו היסוד מקבל רק כמו שיריים מתפארת, זה איך הוא נראה, היסוד הוא אביון בעצמו, רק בשעת היחוד הוא מקבל משהו. אז, אף על פי שהוא עני, לא אומר שיהיה פחות מעשר ספירות. זה גם כמו אפילו עני שבישראל, אוקיי, יש לו את ארבע הכוסות, אני לא יודע. יכול להיות דברים כאלה, שאפילו עני לא צריך להיות פחות מי׳, לא להיות פחות מי׳ זה עשר ספירות.

חידוש הבעל שם טוב על מנין

בקיצור, תמיד לא היה כשקוראים ליהודים. כמה קטנים שהם, יש להם עוד מנין. לא, הבעל שם טוב שאמר שאם יש תשעה יהיה עשרה, הכל היה בנוי על המקום הזה. כן, עומד פסוק, “אתם המעט מכל העמים”, איך יכול להיות להישאר תשעה? אם אין רק שמונה, אוקיי. תשעה ועשרה זה ממש כמו תשע ספירות בלי המלכות, הוא אף… אני שם את הסוד של הקבלה השלישית שאומרים מהבעל שם טוב. זה יחוד.

בקיצור, כששוקלים יהודים, צריך לשקול יהודים על עשר. לא כמו ה… מי עשה את כל ארבע הדלתות? בטח, צריך לשקול יהודים על דלתות. אני מתכוון שזה רק כי…

השאלה של “ה׳ אחד” — הוא כבר אחד, או שעושים אותו אחד?

היסוד של עשר ספירות — לא פחות מעשר

אוקיי, אין כלום. מתחילה כבר הבעיה. תשעה ועשרה זה ממש כמו תשע ספירות בלי המלכות — זה לא יכול להיות.

אתה יודע את הסוד של הקבלה הזו שאומרים מהבעל שם טוב? זה יחוד. בקיצור, אין פחות מעשר. לא כמו ה… מי עשה את כל ארבע הממדים? זו מין קליפה. אני מתכוון שזה רק כי אז צריך לומר יו״ד.

[הערה: כתיבת שם ה׳ — יו״ד לעומת ה׳]

תרגום לעברית

אה, אגב, אומרים שהכתיב החסידי הוא יו״ד, לא ה׳. מהו האל״ף? מאין הוא בא? האם זה דבר יהודי אותנטי? לא, זה כתיב יהודי אותנטי עם יו״ד, אבל למה היו״ד? היו״ד. יהודי. יהודי, זה יהודי, יהודי.

אני מאוד מקפיד על כך, ואתה יודע שבזמנים הראשונים, כשרוצים לכתוב את השם, היו כותבים יו״ד או שתי יודי״ן, שלוש יודי״ן, אולי כשהיו כותבים שלוש יודי״ן שמשמעותן מהשם, שתי יודי״ן עם סגול לפניה. היום בזמנינו כותבים ד׳ או ה׳ – זו ירידה גדולה מהשכינה, כי צריך לכתוב היו״ד שמורה על האות הראשונה של השם, ואז הכל מתבהר. פתאום אמרנו במפורש “שם” – “שם” פירושו ממש, “שם” היא המלכות, וכותבים ה׳ כאילו זה קיצור של “שם”. אז אני משתדל מאוד כשאני מביא פסוק ואני לא רוצה לכתוב את השם, כותב אני יו״ד או שתי יודי״ן, לא ה׳ כמנהג המדינות שהוא נמוך מאוד.

תלמיד: זה מורה על השם השם. מה? אה, אתה מתכוון לשם השם? כן. זה השם, השם הוא אדנ-י. אתה יודע את ההבדל? אסור לומר את השם אדנ-י ב… אומרים את הכתיב של השם השם, זה ק-ל, ק-ל, ק-ל.

שאלת הרמ״ק: “ה׳ אחד” – מה פירושו?

זה לא עוזר, זה בכל מקרה הקב״ה. לא, אל תנסה לראות נמוך. אפילו כמה נמוך שהוא, הדל יעמוד. צדיק. לא יעמוד מעשר. אפילו הצדיק הגדול ביותר, הרבי הגדול ביותר יש לו הכל כאן ביעמוד. לא יעמוד מעשר. שאינו נתפס. לא, אתה לא תופס את זה. הוא אותו דבר, עניותו במיעוט שלא מכללותו מעשיו ולא שבחתו. צריך לקרוא לזה פריור ביג מיעוט סטייל. זה יותר מסקולט, נכון? המצב של מיעוט שפע או מיעוט קללות, מה זה קשור לסאמפיר?

למדתי, אה, אני שוקע שם בווריאר דיקלך, שהרמ״ק – יש לזה קשר לדברים מאוד עמוקים, כל הדברים האלה, דברים מאוד בסיסיים בעבודה על הקבלה. שהרמ״ק מסביר בשער הכוונה, ובשער הנשמה, ובשער ההנהגה, בכל המקומות. זה לוקח את הזמן, הוא מדבר על שאלה כזו. מה הפירוש של מה שאומרים שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד?

אז, לכאורה יש כאן שני דברים. הכל אומר שהכל כבר. יש שני פשטים, כן, רש״י יש – אני יכול לומר שזה אפילו מחלוקת רש״י והפשט הפשוט, נכון? או על פי קבלה. כל אחד אומר כך, זו מחלוקת קבלה והפשט, אבל אתה רואה שהרמ״א אומר שצריך להיות על פי פשט ולא מעבר.

יש שני – יש לומר שהדבר כך, נכון? זה כבר קיים, או כמו שאומרים, כבר יש עשר ספירות והכל. לא יעמוד פירושו שזה לא יכול להיות, זו המציאות, נכון? הדרך שבה המבנה של המציאות הוא, שתמיד הקב״ה מנהיג, תמיד הכל, לא נהיה “השם אחד”, נכון?

הפשט הפשוט

השם אחד פשט פשוט פירושו שהקב״ה הוא השליט, מלך מלכי המלכים, הד׳ שעומד בגמרא, אנו ממליכים על כל העולם. זה הפירוש הפשוט הפשוט.

הפשט הקבלי

באים הקבלים ואנו אומרים, לא, “השם אחד” פירושו שעושים יחוד. עד עכשיו הוא לא היה מיוחד, עכשיו הוא מיוחד. זו פעילות ממשית, שינוי ממשי.

או כמו שרש״י אומר, “השם אחד” – יש זמן שהוא לא “השם אחד”. האם עכשיו לאו שמו אחד? לא, הוא לא שמו אחד. מה זה יהיה “השם אחד ושמו אחד”?

הקושיה

אז עכשיו, זו השאלה. אז מה צריך לעשות? איזו כוונה צריך להיות? איזו כוונה צריך להיות בשמע? עושים אותו אחד, או שהוא כבר אחד? ובכלל, מה מותר לכוון שהוא לא אחד?

יוצא שהקבלים מכוונים בדיוק הפוך. כל האנשים הרגילים הם מתכוונים שהקב״ה כבר אחד. יוצא שהוא אומר לא, הוא לא, צריך לעשות אותו. אז כשהוא מכוון “אחד”, פירושו שהוא אומר “לא אחד”. זו קושיה מוזרה. אז, בכל מקרה, זו בעיה מבלבלת.

תירוץ הבעל שם טוב – הסתר פנים ואחדות

אבל כשהוא אומר “לא יעמוד”, אז, יש הבנה שיש הבנה. נסביר מה זה? האם זה היה לפני כן או רק היה? לפני כן לא ידעו. לפני כן חשבו אחרת.

תלמיד: אוקיי, אנחנו לא ידענו שזה עושה הבדל?

מגיד שיעור: כן נכון, כמה הוא מגיע לכאן? הוא כבר עשר, הוא כבר חמישים. אז טוב, אז הפשט שלך הוא שזה סובייקטיבי, אבל זה לא רק סובייקטיבי, כי אנשים, הכל מהעולם לא קול כל אדם. עכשיו יודעים שבאמת כל אחד, אה, באמת, זה רק הולך טוב, מה רק היה טוב? מה רק היה טוב? עכשיו לא יכול להיות חזק יותר מאחרת.

אבל כי נניח ש״לא אחד” פירושו, אוקיי, היו אתמול כאלה אנשים. היו אתמול כאלה אנשים. זייגרס, היו אבל אנשים אחרים אתמול. אוקיי, אחרי שמשיח בא, אחרי שאומרים להם, שואלים האם אתמול היו שני אתמול. אומר, היו שני אתמול. מה רק היה אחד? היה אמת. אתמול לא זכרתי. לא ידעתי מזה. עכשיו אני יודע כבר, עכשיו אני יודע לא. אבל אתמול היה זייגרס.

אז כשאומרים “לא אחד” פירושו שיש אנשים שחושבים שאין. אז כשאתמול היו כאלה אנשים. זה עוד כל האנשים. זה אייגר תוספות. אבל זה תוספות שיש לאנשים, ואנשים הם ריאליים. טעויות של אנשים הן ריאליות.

תלמיד: באיזה מובן זה לא ריאלי?

מגיד שיעור: זו השאלה. אמרתי, זה לא ממש גוי. זה לא ממש גוי. זה רק תפיסה. אמרתי, אמרתי, אמרתי, אמרתי, אמרתי.

שהכוונה, הדרך שבה הבעל שם טוב אומר תורה כזו, איך מסירים הסתר פנים? דרך לאו כי אין הסתר פנים. הבעיה היא שכל האנשים לפני הבעל שם טוב חשבו שאם יש דבר, שהוא הפנים, זה משהו מהקב״ה. על המילה, זה משהו ריאלי.

הניואנסים של “אחדות” אחרי הבריאה

אני אגיד לך כך, למשל, אם אומרים ש… מה שהאיווען פירושו שאין שפע, אין יחוד, נכון? פירושו למשל שהעולם לא עובד כל כך טוב, נכון? לא רק האנשים. אולי האנשים אשמים, אבל אחרי שהאנשים עשו את זה, היה מבול. עכשיו, יש מבול. I don’t know, מבול הוא רק קראמפל טוב, exactly. אבל יש, הלסטר, הלסטר, הלסטרנס בעולם, באיזשהו מובן, נכון?

העולם הוא משהו נורא מחלוקת, אני לא יודע, מחלוקת היא ארגומנט בין אנשים, אבל אני אקח פיינד דוגמה. אנשים שברו את העולם, נכון? היה עץ, היה אחדות, עץ אחד. בא אדם שכרת את העץ, ועכשיו אין עץ אחד, לאו שמו אחד.

בא אדם ואומר כן, אבל תחשוב, אפילו אחרי שהעץ התפרק, זה עדיין אחד בדרך עמוקה יותר.

תלמיד: אוקיי, אבל זה לא נסגל. הלשון “אחד” לא נסגלה את זה, זה רק נסגל ש… האם זה לא עושה טעות שיש שני אלים או משהו.

מגיד שיעור: אוקיי. עד עכשיו אנדרנט שיש לך עוד שני חתיכות, אני לא מתכוון שזה נהיה… זה פירושו אבל כן. באיזשהו מובן זה פירושו כן. אבל למישהו שלא תופס… לא, זה כן. זה פירושו כן. כי הדרך שבה זה יוחזק תלך להשתנות, וזה חזרה ל… המהלך של מהלך פשוט שמע שכדי לומר, דבר אחד חייב להיות מחובר. אז ברגע שאתה, פיזית, מפריד את זה. כן? ברגע שהם לא מחוברים פיזית, זה שניים.

אז לא, וויי, כל מה שהם אפילו דברים שלא מחוברים. אבל אני חושב שהאנדלס סטוקה, אבל אני חושב שהאנדלס סטוקה. אוקיי, אז זה מחזיק באחד, כל בוקר קריאת שמע מחברים שם את כל הדברים.

תלמיד: אוקיי, טוב מאוד. אבל עד הבוקר הם באמת לא מחוברים. לא רק ספקות באנשים. המלאכים, שני מלאכים רבים עכשיו. נניח אנשים אשמים. אני לא יודע. גליק אמיתי. שוב קריאת שמע תופסים שמי שעשה את היצר הרע, מחלוקת שבאים על הקב״ה. נכון.

מגיד שיעור: אבל זכור שהנקודה שיש לזה שהקב״ה לפני שנברא העולם היה אחד, זו לא החכמה. החכמה היתה שיהיה עוד, וגם הם יהיו עוד הכל אחד.

עד שלא נברא העולם הוא ושמו בלבד

כשאתה רואה עוד הכל במובן, אתה תופס את זה כך, כשאתה רואה עוד הכל, אם אתה יכול לדבר כך, זה בשעת עד שלא נברא העולם הוא ושמו בלבד, אז תודה לך מאוד, זה עוד הכל אמיתי עכשיו, והבעל שם טוב אומר שאפשר עוד הכל לגשת לזה עכשיו, אז תודה לך מאוד, כמובן.

הסיבה שהעולם נברא, היה זה כבר קוהרנס, לא אותה רמת אחדות, אפשר לקרוא לזה יחידא תתאה בלשון חסידית, לא אותה רמת אחדות, אבל שתהיה איזושהי אחדות, שנניח אפילו נאמר הסוג הנמוך ביותר של אחדות, שהוא כמו דברים שקרובים לאחד, כמו שולחן, לא שולחן אינו דוגמה טובה, עץ שהוא אחד כי כל החלקים שלו ביחד וזה עובד טוב ביחד, זה לא רק החלקים, נכון? אפילו בעץ יש משהו צורה שעושה אותו אחד, כן?

עכשיו, אתה אומר שהעץ נשבר, למעשה זה אחד כי אותו בורא עשה את זה.

תלמיד: לא, זה לא עץ אחד, לא, לא, זה לא עץ אחד.

מגיד שיעור: טוב מאוד, אבל אנחנו לא רוצים להיות עץ אחד, אנחנו רוצים להיות עולם אחד, אנחנו רוצים להיות עץ אחד. זכור, זו תכלית הבריאה, שיהיה לא רק בורא אחד אלא גם עץ אחד. נניח, אני מדבר על עץ, אני עושה הרבה חתיכות, כל חתיכה היא אחת, אמת, נניח. ההסתלקות הולכת לעשות הרבה חתיכות, ואז… maybe, but you have to actually put it back together, לא מספיק להאמין.

השאלה היא האם מספיק להאמין, אני טוען שלא מספיק להאמין, כי להאמין האמינו לפני שנברא העולם בכלל.

Like, you could say something, I think what the בעל שם טוב was really getting at, is maybe שהאמונה עוזרת שזה יתחבר בחזרה. I don’t know if המילה היא להתחבר, I’m calling it יש אמונה וחיבור.

הפרדוקס של גלות ועשר ספירות

הדלא ידע, אפילו בזמן הגלות, חל עשר הספירות בצדיק, אמת? אבל למעשה יש גלות, אמת? מיעוט שפע, מיעוט כללות, or whatever you want to call it, right? זה עוד הכל לא פירוד, אבל זה כן פירוד, נכון? באיזה מובן אין פירוד? שזה עוד הכל עשר, אוקיי.

פירוד ואחדות בזמן הגלות – הבעיה של מחלוקת והדרכים של תיקון

פירוד ואחדות בזמן גלות

מגיד שיעור:

אני לא יודע מה המילה היא, אבל אני קורא טוב מאמונה ועשייה. הדל יעמוד, אפילו בזמן הגלות, עדיין יש עשר ספירות בצדיק, אמת? אבל המעשה הוא גלות, אמת. מיעוט שפע, מיעוט קדושה, קללות, whatever you want to call it, right? זה עוד הכל לא פירוד, אבל זה כן פירוד.

באיזה מובן אין פירוד? אבל זה עוד הכל עשר. אוקיי. באיזו דרך יש פירוד, ובדרך אחרת. אוקיי. אבל אתה אומר שיש ענין של עשיית יחוד, יש ענין של עשיית שייפ. מה שאני מתכוון שיהיה לא פירוד בעוד דרך. ואיך עושים את זה? לא דרך אמירה ש״לא יעמוד”, אלא דרך דרכים אחרות, דרך עשיית יחודים.

דרך, אקשעלי, זה הבדל ביחוד הכללות. אמרנו שהכללות היא אליבא דאמת המציאות. המציאות, אליבא דאמת, היא שיש קוהרנס, יש אחדות, הכל כמו שהוא. But also the reality is that there’s things that are truly במעשיו, ונאדם אדער תולי, ודברים אחרים, יש שינוי. ולכן צריך לתקן את אותה מציאות גם.

משל של מחלוקת ושנאת חינם

אני רוצה שכל האנשים יהיו ביחד. אני רוצה משל רק מארן. אוקיי, אני רוצה את זה בעיקר, מה שכולם רוצים… אה, אז מה שאתה רואה. אז הסלס הוא טוב. אני לא טוב. אני לא זה, אתה לא אני. זה שלי, זה שלך. לא רציתי את כל השבוע. אוקיי, טוב. איך אני מאוד שמח להיות אני, כי שלי באמת רואה את זה. זה עכשיו שינוי של פרספקטיב, זה לא שינוי של פרספקטיב. ואני רואה את זה, עדיין לא הגעת, כי אתה עדיין לא רואה את זה.

תלמיד:

מה? הולכים לפרייטן? יכול להיות ש… כן, כן, כן.

מגיד שיעור:

אז אתה אומר מה שאני אומר, שאם כל היהודים יאמינו באחדות ה׳, נו… כל העולם. נניח, אתה יודע מה, נניח נדבר, אני רוצה לחשוב על דוגמה, אוקיי? נניח סתם בעיה של מחלוקת, אוקיי? יש שנאת חינם. שנאת חינם גורמת לעם היהודי, או לחסידות סאטמר, אני לא יודע, שלא יוכלו לעבוד כגוף אחד, מה שהוא, if they would be doing good things, it would be a bad thing, right?

יש בעיה, פירוד לרשעים נאה להם. אוקיי, אבל נניח הם עושים משהו טוב. At least survival הוא דבר טוב, let’s say, לעם היהודי. וזה מאוד קשה לשרוד כשלא יכולים לעבוד ביחד. אז, עובדים ביחד? אז, לא עובדים ביחד. אז, אתה אומר שהבעיה היא שהם רבים. אז, זה פירוד. חסרון שפע, חסרון, whatever you want to call.

השאלה: האם ללמד אחדות יכול לעזור?

תלמיד:

הולכים ללמד לכל אחד, שידעו… I think it could work what you’re saying, although I haven’t ever seen it in history working. Maybe, maybe, yes.

מגיד שיעור:

אני לא שואל אותך על משיח, אני מתכוון אחרי משיח. אחרי שמשיח יבוא ויתקן מה שאני כאן.

תלמיד:

No, no, even you’re not done. That’s what I’m trying to say.

מגיד שיעור:

נניח נלמד לכל אחד שבא לכאן. מה שאתה כזה וזה כזה, פירושו עוד הכל לא שזה לא “אב אחד לכולנו”. איי, זה אחרת, who cares? עכשיו, אחרי שכל אחד יבין את זה, הם יפסיקו להיות רבים. ולכן, הם יוכלו לעבוד ביחד, מה שהם עדיין היו אקשטיאנען ווארטן.

תלמיד:

זה לא יהיה מספיק, זה אולי יכול, זה לא יהיה מספיק. נניח לא נאמר שכל היהודים מקבלים דרך הבעל שם. I do think it works. It could work. יכול להיות שאם כל היהודים יאמינו באחדות השם והבעל שם טוב מלמד, הם יהיו פחות רבים אחד עם השני. למרות, לא רואים שתלמידי בעל שם הם פחות רבים עם אחרים. אז…

מגיד שיעור:

כמובן, כל דבר אינו כוח. אני מבין, אבל האלקלר הזה, אני מתכוון, כמעט אף אחד לא בכלל. זה דוחק, אני מבין את זה. אז בקיצור, חוזרים לאותה בעיה של האמת. למה אין אחדות השם טוב? חוזרים לעצה הרעה של מחלוקת. ולמה זה מפריע לכיסוי על אחדות השם טוב? אז, אולי נחזור לעבוד עם המציאות למעלה. אולי נפתור את הענינים הפשוטים למטה, ואחר כך אפשר… זה לא כל כך פשוט שזה עוזר.

דרך הבעל שם טוב – תיקון הפרט

נניח שזה עוזר. נניח באדם אחד בעצמו זה עוזר, נניח. לבעל שם טוב לא היה תרגול בפוליטיקה.

תלמיד:

הוא אמר שהוא יהיה משיח. הוא אמר שהוא יהיה מנהיג.

מגיד שיעור:

בדיוק, והוא לא תרגל פוליטיקה, הוא רק תרגל תיקון האינדיבידואל.

תלמיד:

אבל הוא אמר שהוא יהיה משיח, מה שפירושו שהוא ראה משהו שיחזור.

מגיד שיעור:

אבל, הבאבובער רבי, למשל, הוא… הוא ניסה לעשות את הבעל שם טוב מאליהו הנביא למשיח. הוא ניסה מאוד חזק.

תלמיד:

אבל הברסלבאים, הם מספרים, שזה משיח. נו, הוא עוד הכל לא בשום מקום.

מגיד שיעור:

בשלב מסוים יהיה רק כל היהודים יהיו ברסלבאים. יהיה רק כללות אחת של שש מאות אלף יהודים שיהיו ברסלבאים.

תלמיד:

אני לא רואה את זה. אני לא רואה שברסלב מנהל שתקח ביחד יהודים, תזרוק את כל המחיצות.

מגיד שיעור:

לא, זה הבעל שם טוב. מה שאתה מדבר זה הבעל שם טוב.

תלמיד:

אה, זה אמת. אוקיי, אוקיי.

הקושי של דרך הבעל שם טוב

המשך השיעור – חלק 5

מגיד שיעור:

כי אפילו הדבר של הבעל שם טוב הוא מאוד קשה לעשות. זה לא כל כך פשוט. צריך להיות פסיכולוג גדול ולדעת איך להוביל אחד עם השני. אבל כל זה הוא עדיין רק תיקון על הפרט, כדי שבגלל שיש איזה ייחוד שקורה כשכל היהודים יכולים להיכנס ביחד. ולא רואים למעשה שכל הברסלבאים יכולים להיכנס ביחד, אף על פי שכל היהודים הם כמו הקב״ה.

תלמיד:

במובן מסוים זה עושה את זה יותר גרוע.

מגיד שיעור:

אתה מבין?

תלמיד:

זה עושה את זה אפילו יותר גרוע.

מגיד שיעור:

אתה מבין שבמובן מסוים זה עושה את זה יותר גרוע, נכון?

תלמיד:

אבל כל אחד הוא רבי.

מגיד שיעור:

כל אחד הוא רבי. אוקיי, אבל קודם כבר הורידו מטען אחד. אין קבוצות. אתה שואל אדם מה הוא, הוא אומר לך שהוא פאפאער, הוא ויזניצער, הוא סאטמרער. למה אתה לא אומר שאתה יהודי? אני לא יהודי, כי אני יותר פאפאער מאשר יהודי. אז מה הבעיה? שם היו שש מאות אלף אנשים שהם גוף אחד, והם כולם אותו דבר.

זה לא במקרה שאני יהודי, אני בא מיהודים, אני לא יהודי, אני סאטמרער. המסורה שלי היא סאטמר. תן לו רק, שים אותם ביחד, וכל העולם לא יוכל לעמוד, כי אפילו עכשיו אנחנו כבר שולטים בכל העולם. והוא לא אומר כך. השגעון שקרה יהיה שזה יהיה ביחד. נכון, אבל זה הדבר.

דרכו של הרבי מליובאוויטש

אז בקיצור, אני משתמש בכל זה כמשל, אני רוצה אחרת שאבין כבוד. אז אני לא רוצה דווקא לומר, אני לא יודע. הנקודה שלי היא, זה רק מוזר, כי נראה שוב, הכל כאן אידיאליזציות על דברים. במציאות, ברסלב מקשה מאוד לעבוד עם אנשים, כי לכל אחד יש את הפירור שלו.

תלמיד:

אני בדיוק אמרתי, שלום, אני בדיוק לא אמרתי. אני רק אומר… לא, מה, רבי, הוא ניהל.

מגיד שיעור:

לא, לא, לא, לא. אני מתכוון ש… אני אומר את זה, זו הנקודה. שוב, אם אתה רוצה לעשות את זה, אני לא יודע. שוב, אלה דרכים שדברים עובדים. אני לא יודע. אני אומר, איבדתי את דעתי לומר שהרבי מליובאוויטש הצליח שהרבה אנשים יעשו בפועל משהו, דברים טובים או רעים, ועוד שאלה. בשם זה שכל היהודים… הוא עושה הרבה, עוזר להרבה יהודים בדרכים אחרות ברחבי העולם, כי יש לו את האמונה שלכל יהודי יש את אותה נשמה, וכן הלאה.

תלמיד:

הדרך הראשונה היית הורג… כי זה לניני, והוא לא יודע שום דרך אחרת מהדרך.

מגיד שיעור:

אני מסכים עם זה, אני מסכים עם זה. אבל האנשים האחרים עדיין לא הצליחו. יכול להיות, זה כך. אבל זו הדרך האחרת, אני מבין את הבעיה, הדרך האחרת בפועל לא מנהלת, לא עובדת עם אנשים, זו בעיה אמיתית. אני מתכוון שזו בעיה אמיתית. זו שנאת חינם שהחכם אמר שהיא החריבה את החורבן בשני ובשלישי.

משה רבינו ומודל הפרעה

אם משה רבינו היה רוצה להקים את הדיקטטור, הוא היה יכול לעשות את זה בדרך נכונה. הוא עשה את הדיקטטור, הוא אמר שכל היהודים ישימו את אותם תפילין. ולמה את אותם תפילין? כי בסך הכל, עם זה יאמרו שאני כמו, תשמ״ח היו היהודים. ועם זה הוא מעמיד אותם ביחד. מזה לוקח אלפיים שנה, והוא רצה משה רבינו יכול לעמוד בתור דיקטטור, ותמיד לציית, ופרעה, אני מתכוון, וזהו. לפרעה היו יותר אנשים ממשה.

אבל מה כל כך קשה? אה, מה השוני? אפשר לחכות, אחנאתן עשה את זה. זהו, כל העולם שלי יעבוד את ה׳. למה? כי כל אחד מציית לפרעה. אני פרעה, אני הקשר לאלוקים, וזהו, הכל טוב. הנקודה היא שכל האנשים האלה, המודעות של כל אחד צריכה לזרוק את זה.

מסקנא: המקובלים לוקחים את הפירוד ברצינות

בקיצור, איך זה עובד שאפשר לעבוד ביחד? אני לא יודע. אולי זה לא עובד. אולי רק, אתה יודע, איך קוראים לזה, המחלוקת של שמואל הנביא עם כל שאר היהודים. בקיצור, עדיין לא מצאו, עדיין לא מצאו, עדיין לא התיישבו. אבל בקיצור, אחר כך יש כאן ענין, יכול להיות שזה לא נכון שהכל הוא עולם אחד. מה זה שם? אין לזה שום… צריך להבין לראות אם… צריך להבין לראות אם… איך הייתי באמצע.

אה, אז המקובלים לפחות לוקחים ברצינות את העובדה שיש כן חילוקים, יש כן דבר כזה מיעוט שפע, אבל הוא מאוד מדגיש את זה שזה לא פחות מעשר. זה מה שאני רוצה להגיע. אבל זה לא פחות מעשר. אתה אומר שאם אחרי שהם קפצו לשאלה, האם אז כשהצדיק הולך לתפוס שהוא לא צדיק כבד, מתחיל כבר כל המעשה, אז הולך גם להביא לו ריבוי שפע. זה בכלל מחולק, אני עדיין לא ראיתי שזה עובד.

במילים אחרות, זה כמו שזה עובד רק במאוד… בקיצור, יכול להיות שצריך עוד משהו כדי שזה יעבד. אני לא יודע. אני לא רואה. אתה רוצה לומר משפע, אין לך משפע. צריך כן. הקב״ה עשה את העולם שיהיה שפע. כן, אבל מסתיר. כן, אבל מסתיר. זה לא תירוץ. הבורא עשה את העולם בדיוק שיהיה יחיד. כל הקבלה היא התשובה בשבילך.

יחוד כתכלית הבריאה — החילוק בין שתי מדרגות של “אחד”

היחוד ותפקיד מידת היסוד

מגיד השיעור:

הקב״ה עשה את העולם שיהיה יחוד. לא רק שהתפקיד הוא להיות הצדיק עולם, כל העולם יהיה מאוד שמח. לא רק שהתפקיד הוא להיות בדיוק. הקב״ה עשה את העולם בדיוק שיהיה יחוד. כל הקבלה היא התשובה בשבילך. מה הוא בעצם מאיתנו מהו העולם.

זה אחד, אני מדבר על הצדיק, הבן שמוביל. אוקיי, האחד הזה לא צדיק, מידת הצדיק, אני לא מדבר על צדיק מסוים, אני מדבר עכשיו על מידת היסוד. התפקיד הוא שיהיה יחוד, כל הדבר קיים שהדבר הוא לאו שמו אחד, הדבר הוא כן שמו אחד.

אתה בא ואומר לי, כן, כשזה לאו שמו אחד, כשכל אחד יתפוס שיש גם לאו שמו אחד. אני מתכוון, כן, אולי, אבל גם לא. אני לא מסכים. כי זה תמיד היה, את זה לא צריך כלום. צריך לעשות… כי לעשות שינוי אמיתי.

החילוק בין שתי מדרגות של “אחד”

כי לכל אחד הולך טוב? שוב, זו שאלה אחרת. במידה מסוימת, אני אומר לך. אם אתה הולך כמו במובן הכי גלובלי, אני לא יודע. במובן המקומי, אם אנחנו מדברים על יהודים, למשל, יש דבר כזה שליהודים הולך טוב, יש דבר כזה שלא הולך להם טוב. וזה יכול ללכת לא. אוקיי, אין לי פוליטיקה עכשיו. יש שני מספרים, צריך להיות רק אחד, אוקיי? אבל לא אחד, אני לא יודע, בטוח לא שניים. כן, אין לי… אולי המספרים הנכונים, גם. אני רק אומר לך. אני רק אומר לך ש…

אם אנחנו מדברים על, אנחנו מדברים על לאו דווקא, אבל אם אנחנו מדברים על איזשהו מובן של יש דעת, והוא אומר שאף על פי כן, מדברים על החילוק. אני אגיד עכשיו את הקבלה שכתוב בכל מקום בקבלה, שיש מובן שבו תמיד הכל טוב, וזה המובן שהוא אומר שאסור לומר. כשאומרים שאסור לומר, כי יש כאילו מציאות בסיסית, כאילו אמונה בסיסית, שאתה קורא לה אמונה פשוטה, או שאתה קורא לה אמונה לא פשוטה, אבל בעצם תלוי באמונה פשוטה שהכל טוב והכל אלוקים וכן הלאה.

זו רמה אחת. והרמה הזו היא הרמה הכי פחות מעניינת למקובלים, כי הם רואים שהקב״ה לא עשה את העולם בשביל אותה רמה. אותה רמה הייתה תמיד, והעולם של רמה מעניינת, שאנחנו קוראים יחוד, שאנחנו קוראים יחוד אמיתי, שאנחנו קוראים ה״עוד ישמע… אחד”, הוא בדיוק הדבר שיכול להשתנות. בדיוק הדבר שיכול להיות לא האחד, וזה יכול כן להיות, ואתה צריך לקבל כוחות לעשות את זה.

הפתרון של הבעל שם טוב — והשאלה האם זה עובד בציבור

בא הבעל שם טוב והוא אומר, יש לי פתרון לבעיה הזו. איך עושים את זה דרך זה? נו, זה נכון, זה שני שלבים, אני מבין. שאתה אומר שכשאדם תופס, למעשה, אני חושב שזה נכון, הרבה פעמים אנשים שיש להם את זה, למעשה הוא עושה את העבודה שלו, את העבודה הספציפית שלו הוא גם עושה יותר טוב, כי הוא לא כל כך תקוע, ואם זה לא מצליח הוא ממשיך הלאה. אני מסכים, כל הדברים האלה נכונים.

זה כמו שאני אומר במשל, ה… צריך ללמד לכל אחד, ולפעמים הפתרון הוא מאוד רדיקלי, מאוד רדיקלי במובן של מאוד מאוד מציאות בסיסית, נכון? צריך קודם להביא קצת וללכת למקווה, מקווה אני מתכוון למשל, נכון? כך להיות לגמרי בטל, ולומר, יותר, הכל הקב״ה מנהיג את העולם, אין שום חילוק כאן, אין שום חילוק שם, הכל טוב, וכן הלאה.

ואז הוא יצא מהמקווה הזה והוא יוכל לעשות את העבודה שלו, והוא יוכל לעבוד עם אנשים אחרים, כי הוא הוריד קצת את השטות, כמו, “אני ואפסי עוד”, ה״שבירת עקב”, “אני אמלוך”, שאומר לו שכל היהודים חייבים להיות כך. לא חייבים. מי אמר לך שהם חייבים? יודע מה, אפילו הם חייבים כן, לא חייבים היום, חייבים מחר. אני לא יודע, קצת יותר רך, וזה יעזור.

אני חושב שזה נכון, אף על פי שעדיין לא ראיתי שזה עובד. אבל, אני כן רואה שזה עובד ביחידים, ראיתי את זה הרבה פעמים. הרבה פעמים אנשים, בסופו של דבר, אחרי שהוא תופס את זה, הוא עושה הכל יותר טוב. הוא אפילו נעשה יותר טוב ממש, אבל אפילו בלי זה, הוא נעשה קל יותר, דברים יעבדו יותר טוב.

לא ראיתי קהילות מצליחות… אפילו עשרה אנשים, אני… שוב, אולי, כן, אולי עדיין לא ראיתי. אולי יש שטיבלעך שעובדים יותר טוב לכל אחד ולבורא. כן, מה זה השטיבלעך הקטנים? שיש עשרים אנשים. שיש חמש מאות אנשים? זה מפסיק לעבוד.

וקשה לומר שזה מפסיק לעבוד, כי לא כולם מאמינים בזה. אולי זה מפסיק לעבוד כי היצר הרע הפשוט והישן מתעורר חזרה, וצריך לקבל עבודה מיוחדת לטפל בזה. זה מה שאני תוהה. כי היצר הרע הוא מאוד ערמומי, והוא מוצא דרכים איך לעשות את זה לקליפות הכי גדולות. יש דרכים, זה מה שקשה. אני לא יודע, זו כמו המחשבה שלי, אבל אין לי ראיה. אני חושב שאתה צודק, אבל…

משיח, קהילות, והבעיה של “דיקטטור”

בוודאי, כשמשיח יבוא, כל אחד יהיה ברסלבאי וסאטמרער וחב״דניק. זה יכול להשתוות. אבל בינתיים, רק כך הם יעבדו, כי אי אפשר לקחת אנשים שיהיו פראיים. הם לא צריכים. אפשר כן, אבל…

מה יכול למנוע את הניצחון של הבעל שם טוב? מה בדיוק מעכב קצת את זה? אנחנו מאמינים באנשים, אנחנו מאמינים שדברים טובים, אנחנו רוצים לעזור להם. העולם הוא צודק, לא, כבר ניסו את זה, אני לא אומר שניסו, עשו ניסויים, וזה חמישים שנה מאוחר יותר, איך זה לא, צריך כן להכתיב. אני לא יודע אם רואים. לא, בקובר צריך רק לקבל יותר חינוך, זה תמיד יכול להיות. אני רק אומר ש…

קיצור, מעשה, תן לי לסיים את הקטע הזה של פרדס. אני שומע, אני לא יודע, אני לא יודע אם יש לזה עם דיקטטור, אין לזה עם הנושא, צריך למצוא מילה יותר טובה. דיקטטור, לא כתוב בתורה שיש דיקטטור, יש דיקטטור שזה רע שאדם נעשה מלך ולא הקב״ה. זו בעיה אחרת. ואני חושב שזו הבעיה עם זה. בכל מקרה, קיצור, זה הדבר. אבל זה מתרגם את העלי עמוד.

מחצית השקל — סוד התפארת

בוא נחשוב. אני רוצה להבין. איך בעצמו עושה שכלו? ואכלת לשול על העשיר, לשול תפארת, ועושה שכלו לתפארת עצמו. אני רוצה להבין את השאלה. אמרת לי קודם, אתה יכול להבין לא מה הקונספט? אז איך הוא יכול להיות חצי? הוא לא יהיה יותר ממנו, זה הוא.

לכן הוא אומר, מחצית השקל:

> אעשה לפרוש עמו יושב רש״י למעלה תפארת הוא נקרא מחצית מה שימצאו מכל זה נקרא ערך מדי פשוטו.

וואו, אתה יודע? ידעת שהמקראים מחזיקים מאחד מקרא ערך מדי פשוטו? כבר נקרא שום דבר אחר. נו, הזוהר אומר שהאחד מקרא, אעשה, שפירושו מחצית, יש לו שני משמעויות באמת. פשט פשוט פירושו באמת חצי. פשט פשוט של הפסוק פירושו כאן התפארת. על תפארת אחרת לא הולך עם פשוט, אבל למה קוראים לו כך? כי הוא בין השקל וחוצאות… אה, רק הגעתי.

> וחצו השקל יסף, ואתם רעשי לא ירבה, ומצאתי שמעת השקל, אני שחוצא השקל לשתים עוסק לכם מאוסרות.

אני לא מבין. אז מה? אני מתכוון שהרמ״ק צודק שהמצווה של מחצית השקל עומדת על ד׳ סודות, כתוב ממש “והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”. זה יסוד גדול בתורה.

שתי דרכי הלימוד: אונטולוגי ועבודה

צדיק, וכאן, שוב, אנחנו חוזרים לדבר הזה. לא “לא ירבה”, הוא לא יכול, נכון? לא שאפשר. זו השאלה. יכול להיות, יש כמו שתי דרכים, יש שתי דרך הלימוד. יש כמו אונטולוגי ויש כמו עבודה, נכון? עבודה אומרת שאפשר לשנות דברים, והם לא. ואמונה אומרת שאי אפשר, נכון? אין יותר מעשר, אין פחות מעשר.

זה מאוד מצחיק, במקובלים, כמו, איך זה הולך לשיטתם. לפעמים הם עושים מה, כמו, עובדות, אמונה, זה ב, כמו, עבודה. אל תחשוב שיש. מה זה אומר? אומרים, תחשוב, אין. לא, לא, נראה שיש כן. לא, אל תחשוב. אל תעשה. אל תעשה שיהיה יותר מעשר. זו אותה שאלה. אתה אומר שחושבים ולא ידעו.

סוד המנין — השכינה צריכה קבוצה

אולי כך, יש מנין יהודים, ומנין הוא רק עשרה יהודים. עשרה יהודים באה השכינה. למה זה בא רק בעשרה, לא בתשעה, לא יודעים. למה באמת זה בא באחד יהודי, בכל יהודי יש כבר כלל של עשרה. אבל כמו שהליטווקים לא יכולים לראות את זה, אי אפשר לעשות מנין מיהודי אחד. זה אומר רחוק. רחוק רחוק צריך עשרה אנשים לשכינה תבוא? צריך להיות קבוצה, שיהיו עשרה אנשים, כן?

אדם אחד הוא קבוצה? יש לי הרבה אנשים, הרבה אנשים. אדם אחד הוא קבוצה, כן? מתי זה נעשה קבוצה? שמעתי על זה. מה זה אומר קבוצה? אדם אחד הוא קבוצה? צריך להיות קבוצה, השכינה לא יכולה לאדם אחד. שכינה פירושה קבוצה. שכינה פירושה קבוצה? שכינה פירושה קבוצה אנשים? כבר, מה אומרת שכינה? שכינה פירושה שאפשר לומר קדוש קדוש קדוש, קדושת שם סוף הקודש. אוקיי, אני יכול עוד לומר דברים מאוד, אני אגיד לשכינה.

שיעור בספר פרדס רמונים – צדקה, ספירות, וגבולות החסד

שיעור הצדקה – העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט

מגיד שיעור:

כן, אני אומר, בוא נגיד, בוא נגיד שזה לא מדאורייתא, אוקיי? איפשהו יש שיעור שזה נעשה רע. כי אם תעשה את זה, תיתן את כל הכסף שלך לצדקה, מחר תהיה העני, אז מה תעשה? השיעור הוא בעצם שאתה לא תהפוך בעצמך לעני. זה באמת כל מה שזה.

זה ההיוריסטיקה של חובת הלבבות שהחכמים אומרים. אני לא חושב שזה כזית הכתומה, נכון? שאפילו למי שיש חמישה ביליון דולר הוא יכול לתת. אני מתכוון שהפוסקים אומרים שלא. זה לא גבול קשיח, זה אידיאל, היוריסטיקה, כלל. זה בעצם אומר, הם מניחים ש-20% זה מספיק כדי לעשות אותך עני. שלא תהיה עני יותר כי אתה נותן יותר מדי צדקה.

למה? כי אז לא תוכל לתת צדקה יותר. אתה הורס את הצדקה. זו בעצם התיאוריה, נכון? אה, תוכל להיות הגביר? אוקיי, לך נמי. קיצור, זה לא עובד ככה בעולם בדרך כלל.

תלמיד:

למה זה רע? כולם יהפכו לעניים. כולם צריכים…

מגיד שיעור:

אני לא יודע, זה לא יעבוד, נכון? לאף אחד לא יהיה מספיק לתת.

תלמיד:

נו, יהיו שווים.

מגיד שיעור:

לא, הסיבה, אני חושב, אני מתכוון בעולם האמיתי, הסיבה שזה לא יעבוד היא כי העני הוא בדרך כלל עני כי הוא לא יכול, הוא בטלן, הוא לא יכול לתת צדקה. זה לא הולך…

תלמיד:

מה השאלה של חובת הלבבות אז?

מגיד שיעור:

אני לא יודע. איך ווייס נישט. איך בין נישט קיין חובת הלבבות׳ניק, איך ווייס נישט וואס ער זאגט. אני רק אומר, הרעיון, אני חושב, הם לא רוצים שתהפוך לעני. הם לא רוצים שתהפוך לעני. אני לא יודע אם הוא ייתן כסף, הוא לא ייתן כסף. הוא עני. הוא עני. מה הוא ייתן?

תלמיד:

נאר איינער האט געזאגט אז די נקודה איז…

חסד ללא גבול, רמות של ספירות, ומחצית השקל

חסד בלי גבורה — משל הקומוניזם

וזה מה שהקומוניסטים לא תופסים. קומוניסט לא תופס שילד… אני רוצה לראות את העשיר הגדול ביותר, אני לא יודע, הוא ייתן את הכסף. זה יעבוד ליום אחד, אבל למחרת זה כבר יחזור. למה? אף אחד לא יעבוד. אף אחד לא יעבוד, כי אין לו כסף, מה הוא עושה?

אוקיי, אז, נו, אני רק מנסה לומר, זה היה נקרא שזה חסד בלי גבול, וזה רע. לא כולו, לא תתבטל כנסת ישראל, אני לא יודע, נכון? חסרה… בכל אופן, אני רק נותן משל. חסרה הגבורה שעושה את זה לדבר טוב.

אתה אומר, הוא נתן בלי גבול, הכסף שלו נגמר מהר, היה לו גבול. התירוץ הוא, כן, אבל הגבול היה באותה רמה. הוא, מבחינתו, נתן חסד בלי גבול, אבל העולם החיצוני הגביל אותו. אז, אבל בעולם הקטן שלו, הוא היה בלתי מוגבל. והתיקון הוא, הדרך הנכונה של נתינת צדקה עם גבול היתה אומרת שאתה צריך בעצמך להיות בעל המגבלה. זה צריך להיות אצלך גם לפי כמה שאתה יכול לתת. אחרת, זה יהרוס אותך. כן, זה נכון, שיש רמות גדולות יותר בעולם.

“עשר ולא תשע” — באיזו מדרגה?

אז, במילים אחרות, בפרט מסוים יכול להיות כן, זה מה שאני אומר. כשאומרים “עשר ולא תשע”, אולי זה נכון רק ב… בניגוד למה שהרמ״ק אמר, אולי זה נכון רק ברמה הגדולה ביותר, כמו הכלל הגדול ביותר. באופן הכי כללי, אני יודע, באופן הכי כללי, הם לעולם לא יהיו… לא יכולות להיות פחות מעשר, אלא אם כל העולם נהרס, אני מניח. הרגות יהרגונו של ההוא גם כן. בתוך המבנה של העולם שהקב״ה עשה עם עשר הספירות. אבל יכול להיות כן שבלייקווד לא יהיו ספירות, אני לא יודע, חכמה מלכות, כי הם הרסו אותן. אני לא יודע איזו ספירה אין בלבן, הם אומרים שהוא יכול שזה יהיה. הרמ״ק סובר שהוא לא יכול להיות. כי ברמת העני הוא אומר שצריך… אבל הוא אולי אומר כל בחינת דיליה, לא בחינת של ריאלי.

אז, אבל לפי מה שהקבלה אומרת, כל דבר כאן, כל דבר, כל דבר חמישים אלף פעמים. אז, זה לא משנה. אז, זה ההבדל, ויש הבדל. יש בנוי פנימה, יש בנוי פנימה, יש בנוי פנימה, זה בנוי פנימה ברמה מסוימת.

החילוק בין רמות — כסף כמשל

תלמיד: הכסף עצמו יש בו כל הספירות.

מגיד שיעור: אמת, אני לא יכול. אבל זו לא הרמה הרלוונטית. אנחנו תמיד מבלבלים בין רמות שונות. בוודאי. גם שהכסף עצמו אינו ספירה אחת. כל כסף הוא חמישה דולר. כל דולר הוא רק דולר אחד. אני מסכים. אבל אנחנו לא מדברים על הרמה הזאת, נכון? זה מה שאני אומר. כשאתה אומר שהכל בנוי פנימה, זה נכון. אבל אתה לא יכול לקפוץ בין רמה אחת לאחרת.

כשאנחנו אומרים, את עולמו הוא הרס. אז, נעשה תשע, וזה באמת נעשה חורבן. זה אולי זה בשבילנו, תראה איך זה נשמע, אם יהיה רק תשע יהיה כלום. לא שאין דבר כזה שיש רק תשע, אין דבר כזה שלא יכול לעמוד, זה יחרב.

זו השאלה, כמה ריאליות נותנים לדברים שאינם ריאליים? אני חושב שצריך לתת להם קצת ריאליות, כי אחרת אי אפשר לדבר על זה בצורה נורמלית. אתה אומר, אליבא דאמת יש רק עשר. אוקיי, אבל עכשיו אני מדבר על הדרך המדויקת המדויקת איך זה לא. אתה אומר לי, כן, צעד אחד למעלה, צעד אחד למעלה, צעד אחד בכל דרך, ומשאירים את זה בלי הכל. אבל בצעד המדויק, מה יש כאן? צריך להאמין. אה, אל תאמין בצעד המדויק, תאמין בצעד שלך למעלה.

זו הסיבה שהאנשים הרגילים כועסים מאוד על המקובלים, כי המקובלים נותנים ריאליות למה שאין לו ריאליות. כי הם אומרים שיש פירוד. אתה יודע, יש פירוד? שכחת, אני נחסקים, אני מדבר בצורה נוראית על עצמי שיש פירוד. תעשה לי משהו. מדברים מקובלים, יש פירוד. אבל אסור ככה.

מיעוט שפע ומיעוט כללות — ביאור הרמ״ק

ובחינת השפע. האם אתה יכול לומר שספירת היסוד בטלה? ובכן, אומר הרמ״ק, לא שאתה מדבר על האמת, על המציאות. אם אתה מדבר על מיעוט השפע, אתה יכול כן לומר, כמו שיש מיעוט שפעו ומיעוט כללותו.

מיעוט כללותו פשוט אומר שיש רמה אחת פחות, נכון? תחשוב על זה. שנניח, אם היה בשלימות היה יכול להגיע למאה, עכשיו הוא יכול רק להגיע לעשר, נכון? אז חסר. כל אחד מאותם עשר אין לו עשר, אתה תופס? אתה מסכים לחשבון שלי?

הרמ״ק אומר, אני סתם, אני נתקל בשני הדברים שהוא אומר, שיש עשיר, יש כן עשיר ודל, אבל אפילו להם יש עשר. והוא מסביר בשתי דרכים, אולי עם אותו הדבר, אני חושב עוד.

אחד הוא מיעוט שפע, שיש יותר, כאילו העשר נכנסות לתוך יותר או פחות שפע. אוקיי, מה שזה אומר, אנחנו רוצים שזה יכול להיות.

עוד דבר הוא אומר, מיעוט כללות, כי התפארת היא עושר. הוא תמיד כל כך מפורד, אתה יכול לעשות הכל, אפשר לדבר עליו כאלף. עשר כפול עשר, עשר כפול עשר ועשר. אבל הדעה, היסוד, לפעמים אי אפשר. אפשר רק לדבר על מאה. אז במילים אחרות, כל חלק מהמאה אינו כל מעשה, אלא אחד. יש כן רמה שהוא מסכים שזה לא כל מעשה. ואולי אם תסתכל עם מיקרוסקופ, הוא ידבר כשמגיע מיקרוסקופ. זה בכלל כל ההבדל, בוודאי עם מיקרוסקופ. סוף המקרא.

משל המנין ועשר ספירות

כמו שאתה אומר, שצריך מנין, המהר״ן אמור אמר שהוא צריך למות עם מנין, כי הוא צריך עם עשר הספירות שלו, עשר ספירות, עשר ספירות, נכון? אתה אומר, מאוד חמוד, אבל המנין אומר שצריך ללמוד להתפלל עם עשר הספירות שלו, עשר ספירות, נכון.

במצב המדויק שצריך לומר קדיש עם מנין, הוא לא יכול היה לומר קדיש. בתחילה הוא יכול היה לומר קדיש בראשו. כל הנושא איך שזה חוזר, שיש לו פשט מסוים, לגליסטי, לפי הפשט. צריך לחיות בעולם אחר בכלל. התורה התכוונה שכל הזמן עצמו, צריך לחיות בעשרה ספירות.

אבל עדיין, יש עשר ספירות שונות. יש עשר ספירות כשעשרה יהודים מתאספים יחד, ויש עשר ספירות אחרות כשאתה בעצמך מתאסף. עכשיו, זה היה נכון שהאנשים לא התאחדו, והם לא איחדו את עצמם, ולכן, אולי הם לא נחשבים למנין בכלל בעולם שלך, כי הם לא אנשים בכלל. אוקיי.

אבל גם, הוא לא יכול לומר קדיש. הוא יכול רק לומר, נניח שעשר ספירות, הראש שלו הוא… הראש שלו יכול לומר קדיש בשביל הגוף שלו. הוא לא יכול לומר קדיש עם הפה שלו. אני מניח. אני לא יודע אם הוא אמר קדיש. קדיש, הוא עושה את היחוד של קדיש, עושה הוא באחר… בראש שלו. בין הראש שלו לאף שלו, מה שזה לא יהיה. זה אמת. זה אמת.

מחצית השקל — כסף וספירות

טוב, אנחנו צריכים להיות ברורים ולדעת את ההבדל של דבר אחד עם השני. מחצית השקל. אני עדיין לא מבין איך הוא הולך לענות על השאלות האלה, לצערי. קצת. אני מאוד אוהב את הדימוי של מחצית השקל, זה מחובר לזה. נשמע כאילו… אולי הראו למשה. כן, באצבע. מתוך האצבע, מה זה האצבעות שלמדו על… אה, כתוב דווקא האצבע? איך ה… עדביר של אש של… כל הצד.

אבל, בכל אופן מה שהוא אומר, הקב״ה אומר, כל דבר שווה כסף. והנמשל מזה הוא שכל דבר שווה ספירות. כל דבר שווה משהו כמות של שפע, או משהו כמות של קיום. מתברר, הכל זהה.

בקפיטליזם, הכל, אתה יכול לקנות הכל מכסף. אבל זה הנמשל מזה הוא שהכל אפשר לקנות בקיום. הכל אפשר להחליף. השאלה רק כמה, ובאיזה דרך, והאחדות היא הקיום. אבל, כן, זה מראה את האחדות של הכל. זה מה שזה עם דולר בסדר שאתה תופס, אתה תופס? אתה יכול לומר את זה על השירה? מה זה אותו כסף? לא, עושר לא ירבה! אסור! זה אומר שיש לך יותר כסף, זה לא עושה יותר אדם. זה הפרט של אחד. זה הכל רק אחד. אני לא יודע! איך אתה אוהב את זה?

איך הבעיה על העושר היא כי הוא נתן את כספו, יכול להיות שווה עם כולם. אני לא יכול להיות שקרן, הלו, הכל שיעור. איש אלי ארבע. ואחד מבין שהכסף, קורסי על ריאליטי, הוא עשר הספירות הראשונות. והרגע אמר לי.

וזו הסיבה שיש מחצית. ובתוך זה, יש מחצית המחצית. והתפארת היא ההלל, והוא גם באמצע. הוא עדיין לא הבין את התורה, הלל. אני חסר, כמו המפתח הבסיסי של כל הדרוש אני חסר. איכשהו, הוא הבין שעם זה, אולי נלמד אחר כך תורה על…

הוא עושה כל המכת ומשמח כאן. אני הולך לעשות גרסה חדשה לתרומה? כל זה הולך יפה בסדר הנכון. אבל אי אפשר ללמוד. כמו שנבאר, הלו? מה זה מהשער יש לו תשע? אני לא יודע כלום עדיין מכאן. הוא רצה לומר לי את התורה של עשר ולא תשע?

סיכום: ארבעה פירושים על “עשר ולא תשע”

אני יכול לשמוע, יוצא לנו מזה, שיש עוד פירוש שלישי על עשר ולא תשע, נכון? אז נספור את הפירושים, פירוש אחד היה שלא לספור את האין סוף, ופירוש שני הוא שלא לספור את המלכות, ופירוש שלישי, זה הוא מוציא שעשר ולא תשע, עשר ולא תשע, עוד פירוש שלא לספור את עולם הבריאה, וזה סוף פרק ה׳, עולם יכול לפרש. שלא להוריד את האין סוף, שלא להוריד את המלכות, שלא לספור את עולם הבריאה.

ועוד דבר, שלא לעשות לעולם שום חילוקים בספירה שלכם. אפילו כשאומרים שכל ספירה כלולה מעשר, לא לומר שמכיוון שיש חילוקים, יש כן שינויים בשפע, לא לומר שעני, זה אי פעם יותר מעשר או פחות מעשר. לעולם לא ימנה את כולם. זה החידוש האחרון.

לא לעשות שום כללות בספירות

החידוש: אין היררכיה של “יותר” ו״פחות” בספירות

ועוד דבר, שלא לעשות לעולם שום כללות בספירה שלכם. אפילו כשאומרים שכל ספירה כלולה מעשר, לא לומר שמכיוון שיש חילוקים, יש כן שינויים בשפע, לא לומר שעני הוא אי פעם יותר מעשר או פחות מעשר.

זה החידוש האחרון שכתוב כאן. אבל להבין למה, זה מספיק. אבל להבין למה התורה אינה תורה—

—

[סוף השיעור]

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.