סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור הפילוסופי – שמונה פרקים לרמב״ם, פרק ד׳ (עם הרחבות לכבוד שבועות)
—
א. הקדמה ומסגרת
אנו עומדים בתחילת פרק ד׳ משמונה פרקים. פרקים ד׳ וה׳ הם הפרקים המרכזיים – שם עומדת התיאוריה העיקרית והיישום המעשי.
מסגרת מתודולוגית: שלוש קטגוריות ללימוד הרמב״ם
1. תוכן/רעיון – מהו היסוד הפילוסופי?
2. פרשנות/פירוש – כיצד מתפרשת התורה לפי היסודות? (רוב הלומדים מתחילים מכאן ושוכחים את הנקודה הראשונה)
3. ויכוחים – מחלוקות הן על היסוד והן על הפירוש
—
ב. שני היסודות של פרק ד׳-ה׳
1) דרך הממוצע (הדרך האמצעית)
מידות טובות הן הדרך האמצעית – לא לקיצוניות אחת ולא לשנייה. השיטה להגיע לדרך האמצעית: לחזור על מעשים כאילו כבר היית שם (“fake it until you make it”) – זו דרך העבודה של הרמב״ם.
2) דרך הרפואה (תוספת על דרך הממוצע)
הבנה לבדה אינה מספיקה – צריך לעשות. אם מישהו רחוק מאוד מהאמצע, עליו לנוע לכיוון הצד השני – ללכת רחוק יותר ממה שהוא חושב שצריך, כי הוא עדיין רחוק.
הגבלה חשובה: הרמב״ם נגד קיצוניות אמיתית – מי שהופך לקיצוני הופך למשוגע ולעולם אינו חוזר.
—
ג. קושיית הרמב״ם ותירוצו על תורה וקיצוניות
קושיא: אם האידיאל הוא הדרך האמצעית, מדוע רואים בתורה (ובמעשי חסידים) דברים קיצוניים – סיגופים, הליכה למדבר, נזירות?
תירוץ: התורה לא באה רק לומר מה האמת – היא באה לרפא אנשים. מכיוון שאנשים “חולים” במידות מסוימות, התורה צריכה לדחוף אותם לצד השני כדי להחזיר אותם לאמצע.
מסקנה חשובה: מי שהולך רחוק יותר ממה שהתורה דורשת, הוא לגמרי מחוץ לדרך – כי התורה עצמה כבר אינה האידיאל, היא כבר הרפואה. אי אפשר לומר “התורה עומדת על האידיאל, אני הולך רחוק יותר” – כי היא כבר עומדת רחוק מהאידיאל.
דוגמה: נזיר – התורה נגד נזירות לאדם רגיל. רק מי שהוא “קצת סוטה” צריך להיות נזיר. “כי יפליא לנדור” – זה מקרה מיוחד, לא הנורמה.
הנקודה העמוקה יותר: תורה כ״טעם” על כל התורה
חיבור הרמב״ם של הרעיון שלו לתורה הוא לא סתם פירוש – זה טעם על כל התורה. הרמב״ם נותן מהלך כיצד כל התורה עובדת – כרפואה לאנשים.
—
ד. השאלה הגדולה: למה בכלל צריך תורה?
> *[קשר לשבועות – השאלה של שבועות (למה הקב״ה נתן את התורה?) היא בעצם אותה שאלה כמו פסח. לכן אין “הגדה של שבועות” – כי כבר עומדים בתשובה.]*
1) קושיית הרמב״ן (צורה חיצונית)
“תורת ה׳ תמימה” – אבל לגויים יש גם חוקים טובים מאוד! מה הרעש הגדול? לרמב״ן יש שבע תשובות – אם צריך שבע תשובות לשאלה פשוטה כזו, משהו לא חלק.
> *[הערה: כדי לשאול את השאלה צריך לגור בין גויים ליטאים.]*
2) הדרך החסידית לשאול את אותה שאלה (צורה פנימית)
אין צורך להסתכל על גויים כלל. אברהם, יצחק, שם, נח, חנוך, מתושלח – כולם צדיקים גדולים, כולם לפני מתן תורה, בלי תורת משה רבינו. כתוב במפורש בתורה עצמה שאפשר להיות צדיק בלי מילה אחת מחומש-רש״י. אברהם לא למד חומש עם רש״י – היה לו את האמת “בעצמות”.
> *[הערה על מדרשים: לפי המדרש האבות כן למדו תורה, אבל “אי אפשר להתחתן עם מדרש” – ברמת הפשט לא היה להם מתן-תורה.]*
3) חידוד
אם אפשר להיות אדם מושלם בלי תורה – למה צריך מתן תורה? רק כדי שידעו לא לרצוח? אברהם כבר ידע את זה בעצמו!
—
ה. החילוק המפתח: שתי משמעויות של “תורה”
– תורה דלעילא / תורה עליונה / תורה דאצילות = האידיאל, האמת שאברהם הגיע אליה מעצמו, בלי ציווי מלמעלה.
– תורה דלתתא / תורה תחתונה / תורה דבריאה = תורת משה רבינו, התורה המעשית שבעולם הזה, עם מצוות, שכר ועונש.
> *[מקור: הזוהר מדבר על החילוק הזה בדרכים שונות.]*
—
ו. התירוץ: למה צריך את התורה שלמטה?
1) ל״אנשים חולים” – יהודים יש להם עזות/כוח
גמרא ביצה: “אלמלא ניתנה תורה לישראל, אין לך עז פנים שבהן” – ליהודים יש כל כך הרבה כוח ועזות, בלי תורה היו “חיות רעות”. התורה באה לרסן את הכוח הזה, שישמש נכון.
> *[ראיה: כשיהודים הפסיקו להיות דתיים, מיד הקימו מדינה – זה מראה את הכוח/עזות.]*
2) רוב האנשים אינם טובים בטבעם
ראיה מספר בראשית: האדם השני (קין) הרג את אחיו – זה “נורמלי”, זה nature. “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” – האדם רע בטבעו. אברהם ניסה לשמור על אנשיו, אבל זה לא מצליח בהעברה הלאה – הם לא שמרו פסח, זה התפרק. נותנים לאנשים כוח – הם הופכים לעריצים. זה predictable human nature.
3) מסקנה: תורה = תוכנית חינוך, לא תוכנית אמת
רוב האנשים אינם מסוגלים לתפוס את האמת בעצמם. גם אם מסבירים להם כל מה שחנוך ידע – זה לא ישנה אותם כלל. התירוץ: שכר ועונש – “סוכריות ומכות”.
“חנוך לנער על פי דרכו” – לא אומר “דבר אל נשמת הילד” (כמו שמחנכים מודרניים אומרים), אלא: דבר בשפה שילדים מבינים – מה שהם אוהבים נותנים להם, מה שהם לא אוהבים לוקחים.
> *[הערת צד: הנצי״ב אומר שספר בראשית נקרא “ספר הישר” כי הוא מלמד איך להיות אדם ישר. אדם דתי שאינו ישר – מביא מבול. יושר הוא מעכב.]*
> *[הערת צד על שבע מצוות בני נח: דור המבול לא ידע על בורא, לא על תורה – ובגלל זה נענשו. כי מוסר בסיסי (לא לרצוח, לא לגנוב) אפשר לדעת בעצמך – “עד כדי כך שהם חייבים עונש”.]*
—
ז. דוגמה מעשית: מצוות כסף – איך התורה מטפלת בכילות (קמצנות)
1) רשימת הרמב״ם
הרמב״ם עושה רשימה ארוכה של מצוות: מעשרות, לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות, שמיטה, יובל, צדקה די מחסורו. הוא אומר דבר מפתיע: כל המצוות האלה הן “קרוב לפזרנות” – כמעט יותר מדי לתת. הן לא על הדרך האמצעית, אלא נוטות לקיצון של נתינה רבה מדי.
2) השאלה הגדולה: בתורה שבכתב אין כמעט מצווה פשוטה של נתינת צדקה
בתורה שבכתב אין כמעט מצווה ישירה לתת צדקה – סתם לתת כסף לעני.
מה כן כתוב:
– מעשר שני – לתת לעניים וללויים
– לקט, שכחה, פאה – להשאיר חלקים בשדה
– הלוואה – “העבט תעביטנו” – להלוות, לא לתת
– שמיטה – לשמוט הלוואות
– לפדות קרוב שנמכר
– יום טוב – לתת לאכול
מה **לא** כתוב:
– סתם לתת כסף
– קופת הצדקה
– קמחא דפסחא (בפשט)
– “תהיה אדם ותן מה שצריך”
הפסוק “פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו” – חז״ל דרשו אותו שלא כפשוטו לומר צדקה כללית. אבל פשוטו של מקרא מדבר על הלוואה, לא מתנה.
> *[הערת צד: הכנסת אורחים גם לא כתובה בכל התורה כמצווה – יודעים את זה רק מאברהם אבינו, שנתן חסד, צדקה, משפט בלי מצוות ספציפיות.]*
3) המוזרות של דפוסי התורה
כל אחת מהמצוות היא דרך לא רגילה של צדקה:
– שכחה – אתה שוכח עומר בשדה, תשאיר אותו. “האם אתה יכול לחשוב על דרך יותר לא מכובדת, משפילה לתת צדקה?”
– פאה – השאר פינה של השדה שלך. אין שיעור – אפשר לצאת ידי חובה במעט מאוד.
– שמיטה – כל שבע שנים הפקר לכולם (לא רק לעניים). הפסוק “ואכלו אביוני עמך” מראה שזה לעניים, אבל גם בהמות יכולות לאכול.
– מתנות כהונה – למה לא סתם לתת כסף?
4) שתי קושיות ביחד
1. למה התורה לא אומרת פשוט: “תן מה שהעני צריך”? הפסוק “די מחסורו אשר יחסר לו” כבר כולל הכול.
2. למה כל כך הרבה מנגנונים לא רגילים (לקט, שכחה, פאה, שמיטה) במקום מצווה רגילה אחת?
—
ח. תירוץ הרמב״ם: למה כל כך הרבה “טריקים”?
1) למי התורה?
לא לאדם שכבר מבין שהכסף שלו אינו שלו והוא צריך לחלוק עם אחרים – “לא בשבילו ניתנה התורה.” האדם שעושה נכון מעצמו לא צריך מצוות.
התורה היא לרוב האנשים, שנוטים לצד הכילות – רוב האנשים נותנים מעט מדי, לא יותר מדי.
2) תובנת אריסטו: למה רוב האנשים כילים
למידות יש מנגנון של חיזוק עצמי – ככל שעושים אותן יותר, כך הן מתחזקות.
– לתת יותר מדי (פזרנות) – הוא self-healing: הוא מסיים את כספו, הוא חייב לעצור, והוא חוזר לדרך האמצעית.
– לתת מעט מדי (כילות) – הוא self-reinforcing: יש לו יותר ויותר כסף שהוא לא נותן, והוא שומר אותו לעצמו – זה הולך ומחמיר.
לכן התורה הכניסה מצוות שהן “קרוב לפזרנות” – כדי לאזן את הנטייה הטבעית לכילות.
> *[דיגרסיה צדדית: השולחן ערוך מתיר להוציא יותר מהחומש (חמישית) הרגיל לצדקה כשזה ליתומים ואלמנות.]*
> *[דיגרסיה צדדית: הסאטמרר רב היה מחלק את כל כספו כל יום לצדקה. בנו התלונן. הסאטמרר רב השיב: היה לו תפקיד (פרנסה), הוא לווה כשצריך, שמו גם חלק מה״נטו וורת” שלו. זו הייתה מידת חסידות – קיצונית, לא לרוב האנשים. לרוב האנשים הבעיה האמיתית היא בדיוק הפוכה – קשה מאוד להיפרד מהכסף שלהם.]*
—
ט. עקרון הרמב״ם: “הכל לפי רוב המעשה” – מעשים קטנים שוברים כילות
הרמב״ם המפורסם בפירוש המשניות: אם למישהו יש אלף דולר לתת, עדיף לחלק דולר בכל פעם מאשר לתת את כל הסכום בבת אחת.
> *[המחשה מעשית: בעל בית יהודי שנותן פעם בשנה מאה אלף דולר בצ׳ק אחד. הרמב״ם אומר שלא לעשות כך.]*
למה לא? כי:
– האדם נשאר לא-נותן – הוא לא השתנה מבפנים
– הוא בעצם נשאר אדם אנוכי
– כל מעשה קטן של נתינה הוא מעשה חדש – צריך לעשות מעשים חדשים כל הזמן כדי לעקור את מידת הכילות ולהתרגל
—
י. הטיעון המרכזי: אנשים הופכים למה שהם **עושים**, לא למה שהם **מאמינים**
אנשים חושבים שזה עניין של השקפות ושיטות – “אני מאמין שצריך לתת”. אבל לא רק שלא אכפת לי מה אתה מאמין – גם לנשמה שלך לא אכפת מה אתה מאמין. אם אתה נותן – אפילו לא לשם שמים – אתה הופך לנותן. אם אתה לא נותן – עם כל החשבונות הטובים – אתה נשאר לא-נותן. ככה אנשים עובדים – מעשים מעצבים את האופי, לא רעיונות.
—
יא. הגישה הכפולה של התורה: לדבר אל הכלל דרך מנגנונים עקיפים
התורה מדברת לשני קהלים:
1. אנשים חולים (אנשים בודדים עם בעיות מידות)
2. הכלל (הציבור כולו)
המפתח הוא: האדם לא צריך לתפוס שהוא נותן צדקה. כי אם הוא תופס, מתעוררת מידתו הרעה שאומרת “הכסף שלי, למה אתן לך?”
“הטריקים” של התורה – מנגנונים עקיפים
א) לקט, שכחה, פאה:
– “אתה קוצר את שדך – שכחת חלק אחד” – שכחה היא רק דבר שנשכח
– זה לא עולה כלום – “מה התורה דרשה ממך?”
– כמה עוללות נשארו – “תשאיר, אל תהיה רע”
– התורה אומרת: “יש לך כל כך הרבה, תן לאחר שיהיה גם לו קצת”
ב) שמיטה/יובל:
הרמב״ם אומר ששמיטה היא כדי שלעניים יהיה מה לאכול. אבל התורה מציגה את זה עם טעמים אחרים: “והארץ לא תמכר לצמיתות”, על פי קבלה – זמן קדוש, לשבת וללמוד. זה “דברי תורה כנגד יצר הרע” – מכיוון שאי אפשר לומר ישירות “תן לעניים כסף”, מוצאים דרכים עקיפות.
> *[דיגרסיה צדדית – משל הקוגל בבית המדרש: בבית מדרש חסידי הגבאי קונה מספיק – זה אף פעם לא נגמר. בבית מדרש ליטאי מחשבים בדיוק – בא אורח אחד, כבר אין קוגל. העיקרון: אם חיים בשפע ומחשיבים את האחר, יש מספיק לכולם. אם חיים בצמצום, אין מספיק לאף אחד. יישום על שמיטה: “וציויתי את ברכתי בשנה השישית” – מי שחושב כבר בשנה השישית על אחרים, לו יש ברכה.]*
> *[דיגרסיה צדדית – דוגמאות מעשיות: ארגון מודרני שאוסף אוכל אחרי שמחות לעניים. “יש לך בבית, מחר יש לך ספר” – לא צריך לקחת הביתה. בבית הכנסת – “קנה מספיק קפה, שיהיה לאנשים אחרים”.]*
—
יב. ביקורת על הגישה ה״רוחנית” בלי מעשים – כלל רבי עקיבא
הרבה אנשים אומרים: “ואהבת לרעך כמוך – כלל גדול בתורה” – צריך לחשוב על האחר, לא רק על עצמך.
ביקורת: “לא, אתה לא מבין” – התורה באה לפתור את הבעיה של הצורך לחשוב על האחר. לעתים קרובות, האנשים שמדברים על לא להיות אגואיסט, חיים כאגואיסטים. הם נושאים דרשות מוסר כמה קשה להפסיק לחשוב על עצמך – אבל זה לא כך. התורה באה לעזור – לא רק לומר “תפסיק”.
הפרדוקס של רבי עקיבא: אותו רבי עקיבא שאומר “ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול” הוא גם רבי עקיבא של “חייך קודמין” (חייך קודמים). הכוונה האמיתית של רבי עקיבא: המצוות של התורה עשויות כך שבסופו של דבר תפסיק לחשוב על עצמך – דרך מעשים, לא דרך הצהרות.
> *[דיגרסיה צדדית – גיוס כספים: כמעט אף אחד לא נותן כסף מרצון. “חי דולר” (18$) – מישהו הבחין שזה לא מותאם לאינפלציה. נותנים לאנשים תירוצים ומוטיבציות לתת – “זו השקעה”.]*
—
יג. “שלא לשמה” – מצוות עוזרות גם בלי כוונה נכונה
גם כשאדם עושה מצוות “שלא לשמה” (לא מהסיבה הנכונה) – הוא נותן צדקה כי הוא חושב שזה “דבר קדוש” או כי הוא מקבל “תירוצים” – זה עדיין עוזר: הוא הופך פחות אגואיסטי, הוא הופך קצת לאדם טוב יותר.
הגבלה: זה לא “לשלימות” – זה לא מביא לשלמות. אבל התורה בכלל לא נועדה לשלמות – היא נועדה למטרה המעשית לעזור ל״פתי” (האדם הפשוט).
הפסוק “תורת ה׳ תמימה – מחכימת פתי” כעיקרון מפתח
“מי שאינו פתי – לא בשבילו התורה.” החכמים והצדיקים כבר יודעים בעצמם מה לעשות. התורה באה לעזור לציבור – להמון, לא רק לצדיקים. התורה משתמשת ב״טריקים” (מנגנונים, מבנים הלכתיים) כדי שהציבור כולו יהפוך לטוב. לא רק שצדיקים יהיו טובים – צדיקים תמיד היו טובים.
—
יד. פשט חדש: מגילת רות ולקט שכחה ופאה – הקציר שייך לכולם
> *[דיגרסיה צדדית לכבוד שבועות, אבל הופכת לטיעון מרכזי חדש]*
1) ההקשר של מגילת רות
רות באה כזרה (גיורת ממואב), עומדת “מאחור” בשדה, ורוצה ללקט. בועז מזהה את רות, שואל “לְמִי הנערה הזאת” – לא “מִי” (מי היא) אלא “לְמִי” (של מי היא, איך היא הגיעה לכאן). הוא מקרב את רות: אומר לה להישאר בשדה שלו, מצווה שלא לפגוע בה.
2) ההבדל בין פרנסה אז והיום
– היום: פרנסה היא אינדיבידואלית – לכל אחד יש את העבודה שלו.
– אז (עולם חקלאי): השדות שייכים למשפחה, לשבט. “בעל הבית” הוא רק מי שמטפל, אבל זה שייך לכל הקהילה.
3)
3) תפילת גשם – תפילת כולם, קציר של כולם
כשכל היהודים מתפללים לגשם, לא יורד גשם רק על שדה בועז – יורד גשם על שדות כולם. הגשם הוא ברכה קולקטיבית. לכן: כשהקציר בא, הוא שייך גם למי שהתפללו – גם לעניים, גם ל״נבכים מאחור”. מסקנה: לקט שכחה ופאה הוא לא סתם צדקה שנותנים – זו זכות שנובעת מכך שהקציר שייך לכל הקהילה.
4) רשעי סדום – האנטי-תזה
רשעי סדום אומרים: “זה שלי, אתה לא בעל הבית, לך לך מכאן”. הם שוללים את השייכות הקולקטיבית. חברה טובה מכירה בכך שכל אחד שייך, והקציר הוא לכולם.
5) חג הקציר – למה שבועות נקרא “חג הקציר”
שבועות נקרא “חג הקציר” כי הקציר מייצג את הרגע שבו הברכה הקולקטיבית מתחלקת – כל היהודים שמחים בחג הקציר, אפילו אלה שלא למדו בעצמם, כי הם עדיין חלק מהקהילה.
> *[המחשת צד: יהודי שאינו למדן גדול רוקד בשמחת תורה. הרב שואל: “למה אתה רוקד?” הוא עונה: “לשכן שלי יש חתונה, והרב אמר שגם אני יכול לרקוד בשמחה”.]*
6) חזרה לעיקרון המרכזי
– כשאתה בעצמך צדיק – לא צריך את התורה.
– כשאתה בעצמך רשע – זה לא יעזור לך כל כך.
– התורה עוזרת כשזה עדיין מכל האנשים ביחד – כשהציבור כולו משתמש ב״טריקים” (הלכות, מנגנונים), הם הופכים קצת לבני אדם.
—
טו. הוכחה היסטורית: מאברהם למשה – איך התורה עובדת על הכלל
– אברהם – צדיק בלי תורה.
– יצחק – היה לו בן אחד צדיק (יעקב) ובן אחד רשע (עשו).
– יעקב – שנים עשר שבטים, כולם צדיקים.
– משה רבינו – “וכל עמך צדיקים” – כל היהודים הופכים לצדיקים. למה? כי נתנו להם הרגלים (מצוות) שהם אפילו לא תופסים את הטעם שלהם.
—
טז. עיקרון קריטי: לעשות מצוות בלי לדעת את הטעם – והסכנה בגילוי הטעם
1) הכלל: גילוי הטעם מחליש את הקיום
חשוב מאוד שמצוות צריך לעשות אפילו לא יודעים את הטעם. הגמרא אומרת: מצוות שהטעם שלהן התגלה, שלמה המלך חטא עליהן – כי הוא חשב שהוא יכול להתחמק.
כשאנשים שומעים את הטעם, הם חושבים שהם “כבר יודעים” – וזה לא נלקח ברצינות. “עיקר לימוד ללמוד כדי שיביא לידי מעשה” – הלימוד כאן כדי להביא למעשה, לא רק לדעת.
2) המחשה מעשית: קידוש מוקדם בליל פסח
> *[דיגרסיה צדדית – אבל ממחישה את הנקודה המרכזית]*
כתוב בשולחן ערוך: בליל פסח צריך לעשות קידוש מוקדם, כדי שלא ישנו התינוקות (הילדים לא יירדמו). אף אחד לא עושה את זה. למה? כי גילו את הטעם. אנשים אומרים: “אה, הילדים ישנים ממילא, זה לא עוזר”.
ניגוד: תאר לעצמך שהיה כתוב “סגולה נפלאה משמשון אסטרופולייר” – לעשות קידוש לא יותר מ-20 דקות אחרי הזמן – אף יהודי לא היה מאחר, כי לא היו יודעים את הטעם. בלי טעם זה עובד יותר טוב.
3) שלמה המלך כדוגמה לסכנה של “אני כבר יודע”
שלמה, החכם מכל אדם, נפל דווקא כי הוא חשב שהוא יודע את הטעם והוא יכול להתחמק. “לא ירבה לו נשים פן ירבה לבבו” – שלמה אמר: “אצלי זה לא יקרה”. במיוחד אנשים חכמים נוטים לחשוב שהם אין להם את החולשה – וזו בדיוק הסכנה.
> *[דיגרסיה צדדית: יעקב אבינו וכתונת הפסים – “לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים” – למדו את הכלל מטעות יעקב. ליעקב הייתה סיבה טובה, אבל זה עדיין הביא קנאה. אחרי התורה: אפילו כשאין קנאה, אסור – כי אי אפשר לסמוך על חשבונות עצמיים.]*
4) עיקרון הרמב״ם של טעם כמוס
לא צריך לגלות את הטעם של גזירות, כי אנשים לא ייקחו את זה ברצינות. לא כי הטעם שקרי – אלא כי אנשים, כששומעים את הטעם, חושבים שהם יכולים לעקוף אותו.
> *[דיגרסיה צדדית – מטפורה של פגישת עסקים: כשאתה אומר למישהו למה אתה רוצה פגישה, הוא אומר “אני כבר יודע, כן או לא”. אבל הפגישה עצמה – הישיבה, שתיית הקפה – יוצרת תהליך שמביא לתוצאה טובה יותר מאשר רק התוכן. בדיוק כך מצוות: התהליך של עשייה הוא מה שפועל, לא רק הידיעה של הטעם.]*
—
יז. נעשה ונשמע – הפשט העמוק
נעשה (עשייה) מביא לנשמע (הבנה).
– נשמע = מבין באמת שזה טוב
– שלא נשמע = חושב שזה טוב כי שמע דבר כזה
קשה מאוד לדעת על מה מדברים לפני שעושים את זה. רוב האנשים מעולם לא ראו אדם טוב ומעולם לא עשו דבר טוב – איך הם ידעו למה טוב להיות אדם טוב?
כשאני יודע מה לעשות – בוודאי אני עושה. זו לא חכמה. הבעיה: אנשים לא חיים בעולם של נשמה. רוב האנשים, רוב הזמן, לא יודעים מה קורה עם עצמם.
—
יח. למה אי אפשר לתקן אדם רק דרך לימוד/דיבור?
1) משל אריסטו – דברי המשורר
אריסטו מביא משורר שאומר: אם היו יכולים לעשות מאדם רע אדם טוב דרך שיעור, מגידי שיעור היו עושים כסף עצום. רופא שיש לו רפואה לסרטן היה עושה מיליונים. קל וחומר מי שיכול לרפא אנוכיות – כל אבא היה משלם לו.
> *[יישום מעשי: יש מוסדות שמבטיחים “אני הופך את הבן שלך למתמיד” – ועושים הרבה כסף על ההבטחה בלבד, למרות שמעולם לא באמת עשו אף מתמיד.]*
2) למה שיעורים לא עוזרים
– לאנשים יש מידות והרגלים רעים, לא רק טעויות בשכל.
– אפילו טעות שכלית טהורה קשה לעקור – האדם מתעקש.
– קל וחומר כשיש לו תאווה לזה גם.
– רוב האנשים לא עובדים רק דרך הסברים. יחידי סגולה אולי – וגם אצלם זה עובד פעם אחת, אחר כך הוא כבר צריך לעבוד על עצמו.
3) הפרדוקס: צריך כבר להיות צדיק כדי להתרשם משיעור
כדי ששיעור יפעל, האדם צריך כבר להיות מי שהולך אחרי השכל שלו – וגם אז זה לוקח שנים. רוב האנשים לא נולדים אנשים כאלה. האדם הטבעי רוצה “סוכריות” – תגמול, לא אמת. לחכות עד שכל האנשים יהפכו כאלה – משיח לעולם לא יבוא.
4) הפתרון המעשי
– נותנים להם “סוכריות” על היותם טובים
– מאמנים אותם
– לא אומרים להם למה זה טוב – כי אמירה רק מחמירה
—
יט. המעשה עם הבחור והרבי – דוגמה קונקרטית
> *[דיגרסיה להמחשה – אבל מרכזית לטיעון]*
בחור בא לצדיק ואומר שיש לו “הרהור כפירה” (באמת כבר היו לו מסקנות, לא רק הרהורים). הרבי שואל: “אתה קורא קריאת שמע? אתה מניח תפילין?” לא. עצת הרבי: קום כל יום, קרא קריאת שמע, התפלל שלוש פעמים במנין – וההרהור כפירה ייעלם. וכך היה.
החידוש העיקרי: זה לא רק “עבודה עוזרת”. זה סוג התשובה שיכול לעבוד – עבודה מעשית, לא הסברים אינטלקטואליים. “אתה לא מאמין בתפילין? אין בעיה – תפילין נעשו לאנשים שלא מאמינים, בדיוק כמו לאנשים שמאמינים”. מי שכבר מאמין באמת – הוא כבר צדיק, אפילו בלי תפילין.
—
כ. דברי הרבי מברדיטשוב
> *[דיגרסיה חלקית – אבל מתחברת לטיעון המרכזי]*
“אילו כוונת לפני סיני לא ניתנה תורה” – אם הייתה להם הכוונה (ההבנה הפנימית) לפני הר סיני, לא היו צריכים את התורה. אבל: רק “שרידי שרידים” הבינו מה “כוונה של הר סיני” אומרת. רוב האנשים חשבו שזה עניין של עוגת גבינה או שלמים. התורה נותנת לאדם את מה שחסר לו – דרך ה״טריקים” (מצוות) הוא מגיע לכוונה.
—
כא. טעמי המצוות של הרמב״ם – הבהרה חשובה
טעמי המצוות של הרמב״ם לא נכתבו כדי שיעשו את המצוות. הם נכתבו כדי “להצדיק” את הקב״ה – להראות שהוא עושה הכול בשכל. הרמב״ם לומד הפוך: צריך לעשות את המצוות כדי לראות (להבין). לא צריך לדעת את הטעמים כדי לעשות; עושים כדי להגיע לדעת.
—
כב. בינוני מול צדיק גמור – חילוק הרמב״ם
– בינוני: עושה לפעמים דברים שהוא לא מבין – כי הוא צריך את זה.
– צדיק גמור: מבין מה הוא עושה ולמה – לא צריך יותר לעשות דברים “שקריים” (דברים בלי הבנה).
– הכלל לעולם אינו צדיק גמור – לכן תמיד צריך את המצוות המעשיות.
– הצדיק הגמור לא פטור ממצוות – הוא ממשיך לעשות אותן, רק הוא יודע בדיוק מה הוא עושה.
—
כג. נגד הטיעון “אני לא צריך את המצווה כי יש לי כבר את המשמעות”
זה העניין של “נתגלה טעמי תורה”: אנשים אומרים: “אני כבר מבין את הטעם, לא צריך את המצווה”. תשובה: אין לך את המשמעות. אם באמת היה לך, היית עושה את זה הרבה יותר.
– דוגמה עם תפילין: “אני זוכר את ה׳ בלי תפילין”. תשובה: תחזור שבועיים אחרי שהפסקת להניח – בוא נראה אם אתה עדיין זוכר.
– דוגמה עם שבת: “אני יכול לזכור מעשה בראשית בלי שבת”. תשובה: לא, אתה תשכח! אולי אברהם אבינו יכול היה – אבל הוא גם שמר שבת.
– דוגמה עם צדקה: מישהו אומר “אני מאמין שצריך לתת יותר ממעשר” – נו, אם הוא באמת נותן יותר, הוא פטור ממעשר. אבל האדם הטיפוסי אינו אדם כזה.
—
כד. המסקנה – הפשט של מתן תורה
אנשים מדמיינים שהאמת רעה. האמת אינה רעה. האמת היא: צריך להיות טוב, ואדם טוב עושה רוב המצוות ממילא. לאותן מצווה-שתיים שהן “גדר” (הגבלה) – נדבר כשנגיע לזה.
זה הפשט של מתן תורה: נעשה מוביל לנשמע; עבודה מעשית יוצרת את האדם שיכול להבין; בלי זה האדם נשאר תקוע.
> *[הערה רפלקטיבית עצמית: “כל השיעור שלי בנוי על זה שאנשים כבר הולכים עם כובעים שחורים” – כלומר, הם כבר עושים, ואני מסביר להם למה. אם הם לא היו עושים, היה צריך שיעור אחר לגמרי. אי אפשר לתת שיעור אם לא היית קודם צדיק גמור – בלי בסיס מעשי אין אפשרות להסברה תיאורטית.]*
—
כל הטיעון-פלוס של השיעור:
“`
דרך הממוצע (דרך אמצעית) + דרך הרפואה (דחיפה לצד השני)
↓
קושיא: למה מצוות לפעמים קיצוניות?
↓
תירוץ: תורה = רפואה, לא אידיאל
↓
קושיא גדולה יותר: למה בכלל צריך תורה? (אברהם היה טוב בלעדיה)
↓
חילוק: תורה עליונה (אידיאל/אמת) ≠ תורה תחתונה (מצוות מעשיות)
↓
תירוץ: רוב האנשים רעים בטבעם / יש להם עזות-כוח
↓
תורה = תוכנית חינוך (שכר/עונש, “סוכריות ומכות”)
↓
דוגמה: מצוות כסף – כולן “קרוב לפזרנות” כדי לאזן כילות
↓
כילות היא self-reinforcing; פזרנות היא self-healing
↓
“הכל לפי רוב המעשה” – מעשים קטנים רבים שוברים כילות
↓
אנשים הופכים למה שהם עושים, לא למה שהם מאמינים
↓
המנגנונים העקיפים של התורה (לקט, שכחה, פאה, שמיטה)
↓
האדם נותן צדקה בלי ש״תופס” שהוא נותן
↓
שלא לשמה גם עוזר – “תורת ה׳ תמימה מחכימת פתי”
↓
מגילת רות: הקציר שייך לכולם (ברכה קולקטיבית)
↓
שיעורים/הסברים לא יכולים לרפא (משל אריסטו)
↓
צריך כבר להיות טוב כדי לשמוע – פרדוקס
↓
מעשה עם הבחור: עבודה מעשית מרפאת, לא הסברים אינטלקטואליים
↓
גילוי הטעם מחליש את הקיום (שלמה המלך, קידוש פסח)
↓
נעשה → נשמע: קודם עושים, אחר כך מבינים
↓
טעמי המצוות של הרמב״ם: לא כדי לעשות, אלא כדי להבין אחר כך
↓
בינוני מול צדיק גמור – הכלל לעולם אינו צדיק גמור
↓
נגד “אני לא צריך את המצווה” – אין לך את המשמעות
↓
מסקנה: זה הפשט של מתן תורה –
נעשה מוביל לנשמע, עבודה מעשית יוצרת את האדם
“`
תמלול מלא 📝
שיעור בשמונה פרקים לרמב״ם – פרק ד׳: דרך הממוצע, דרך הרפואה, ודרך התורה בריפוי
הקדמה ומסגור השיעור
המרצה:
טוב מאוד, כן. אני מקליט כאן הקלטה לגיבוי.
אז השיעור של היום הוא בערך כך, בערך כך הוא הנושא, ושכחתי להביא את הספרים, הוא יגיע עם הספרים גם כן, בשלב מסוים בכל אופן. אבל זה כך, השיעור של היום בנוי על זה שאנחנו מחזיקים בעצם בתחילת פרק ד׳, לא ממש בתחילה, קצת בחלק השני. ובאופן כללי, כל פרק ד׳ של שמונה פרקים הוא פרק חשוב מאוד, כלומר כבר דיברתי, כלומר שפרק ד׳ ופרק ה׳ הם הפרקים המרכזיים של שמונה פרקים, העיקר תיאוריה ולמעשה עומד שם.
שני היסודות של פרק ד׳ ופרק ה׳
ופרק ד׳ ופרק ה׳ בנויים בעצם על שני דברים, זה ממוסגר בדרך מסוימת, אבל זה בנוי על שני יסודות, וצריך להבין היטב את הקשר בין שני הדברים.
דרך הממוצע – הדרך האמצעית
הדבר הראשון הוא הנושא שנקרא, איך זה נקרא? דרך הממוצע, כן? זה מתחיל בכך שהמידות הטובות הן דרך הממוצע, וצריך להיות לא בצד זה ולא בצד ההוא, ויש דרך איך להגיע לדרך האמצעית. וזו דרך הרפואה, אם מישהו, הדרך היא פשוט לחזור על המעשים כאילו כבר מחזיקים שם, כאילו, “תעשה את זה עד שתצליח”, זו דרך העבודה של הרמב״ם.
דרך הרפואה – התוספת על דרך הממוצע
ויש עוד תוספת על זה, פרט נוסף שנקרא דרך הרפואה, שלפעמים, מאחר שעיקר העבודה היא לעשות, זה לא רק להבין, ההבנה לא מספיקה, צריך לעשות את זה, אם מישהו נמצא רחוק מאוד, או בדברים מסוימים שרוב האנשים נמצאים רחוק, צריך לנוע לצד השני, לא להישאר לצמיתות בצד השני, צריך ללמוד שיעור שלם, אני לא יודע אם כבר היה כאן שיעור שמסביר מה זה אומר, כלומר שכבר כן פעם הסבירו שזה לא אומר ממש, כן? להיות ארוך, אבל לא להפוך לצדדי, אלא יותר ממה שאתה חושב, כי אתה חושב שזה הולך לקיצוניות, זה לא להיות קיצוני, כן? והם לא מחזיקים באנשים שאומרים שצריך להיות קיצוני, כי אז נהיים משוגעים ולעולם לא חוזרים. זה רק אומר שאתה צריך ללכת רחוק מאוד, צריך להיכנס רחוק מאוד, כי אתה עדיין רחוק מאוד בצד ההוא. זה הנושא של דרך הממוצע השנייה.
קושיית הרמב״ם ותירוצו על התורה והקיצוניות
ועל זה שאל הרמב״ם קושיה, או בזה הוא עונה על קושיה ששואל שם אדם, שהרמב״ם טוען שהדבר הטוב הוא הדרך האמצעית, ואנשים אומרים, אבל אני רואה בתורה רואים דברים שונים שהם קיצוניים, או שומעים מעשיות חסידיות – כאן נכנסות מעשיות חסידיות – החסידים, זה מה שהרמב״ם דיבר עליו, שמספרים על החסידים, שהם התנהגו בסיגופים שונים, או שונים, הם הלכו למדבר, כן, היהודים הלכו למדבר, כמו שאתם זוכרים את המעשה. היהודים הלכו למדבר. כל אלה דברים שנראים לא כדרך הממוצע.
תירוצו הכללי של הרמב״ם
על זה אומר הרמב״ם תירוץ כללי, שהתירוץ הוא ש, בוא ר׳ יואל, צריך להביא עוד שולחנות. התירוץ באופן כללי הוא שהתורה באה לרפא את האנשים, התורה לא באה רק לומר מה האמת, על זה צריך לומר בחדות, לא בשביל זה ניתנה התורה לדעת מה האמת, התורה ניתנה כדי לרפא את האנשים. ממילא, מאחר שהתורה יודעת שאנשים לוקים בדברים מסוימים, צריכה התורה להיות קיצונית ולהביא דרכים שיחזור לדרך השנייה.
והרמב״ם מביא הרבה דוגמאות על זה, איך רואים שהתורה הולכת כבר לקיצוניות כדי לרפא את האנשים. ובזה אומר הרמב״ם, שממילא אם מישהו הולך עוד יותר רחוק מהתורה, הוא בוודאי מבולבל לגמרי, כי הוא לא יכול לומר, “אה, התורה עומדת על האידיאל, אני אבל לא אידיאלי, אני הולך רחוק יותר.” כי אתה לא מבין שהתורה כבר לא אידיאלית, התורה כבר באה לרפא אותך, ואתה הולך עוד יותר רחוק, אתה לגמרי ירדת מהדרך. כך אומר הרמב״ם הקדוש, כן? את החלק הזה של תורה אתם זוכרים, זה פחות או יותר המהלך של כל הפרק.
דוגמה: נזיר
כן, פרשת השבוע. התורה נגד נזיר, אבל התורה אומרת “כי יפליא לנדור”. למה הוא צריך ללכת הפוך? כן? פשט פשוט. הרמב״ם לא אומר ממש את הפשט, הוא מדבר על נזיר, אבל כנראה הוא מתכוון לזה. כן, אז, אבל אדם רגיל לא צריך להיות. אם אתה יכול להיות קצת סוטה, אתה צריך להיות נזיר. מי שאינו סוטה, לא צריך להיות נזיר. כן?
זו ראיה. וגם רואים מאוד חזק איך הוא מתווכח. הוא מתווכח מאוד חזק. רואים מאוד ברור שהרמב״ם סובר שלאנשים יש טעות. אנשים חושבים שהקיצוניות היא טובה. ולא רק שהם חושבים שזה טוב, הם חושבים שזה כתוב בתורה. והוא מתווכח מאוד חזק עם האנשים. הוא מוכיח להם שהם לא צודקים. קשה לומר איך הוא שואל על עצמו, כי הוא לא נכנס חזק מדי למה הם חשבו, אבל הוא מראה שלא נכון מה שהם חושבים.
מסגרת מתודולוגית: שלוש קטגוריות ללימוד הרמב״ם
אבל מה שאני רוצה להדגיש היום, הקהל כבר יודע את זה, נכון? הקהל כבר יודע את זה. מה שאני רוצה להדגיש היום הוא רק, שמסתבר שיש כאן שתי נקודות, כמו בכל הפרקים של הרמב״ם יש שתיים, שלוש נקודות. עשיתי פעם סיכום של הספר הזה, של ארבעת הפרקים הראשונים שלמדנו, אני צריך באמת לעשות על זה בעזרת השם, עדיין לא עשיתי את זה, אבל אני אומר את זה רק בתצוגה מקדימה. אני אגיד לכם עכשיו מה אני צריך לומר, ולמדנו פעם שבכל פרק של הרמב״ם בכלל, יש דרך טובה ללמוד רמב״ם, ורמב״ם ורש״י, יש שלושה דברים. זו המסגרת שלי, זו מסגרת טובה לדעת איך ללמוד הרבה דברים. שלושה דברים.
1. תוכן ועניין – הרעיון עצמו
הדבר הראשון הוא, מה התוכן והעניין? מה היסוד? מה ה, אתה יכול לקרוא לזה הפילוסופיה? מה הרעיון שהוא רוצה להוציא בחלק הזה? מה הרעיון שהוא יוצא? את הרעיון אפשר לדון בו הרבה, אבל זה הדבר הראשון. מה הרעיון עצמו? למשל, אומרים את הרעיון של דרך הממוצע, הרעיון של דרך הרפואה, של דרך המיתה, של דרך ההרגל, אלה הרעיונות.
2. פרשנות – פירוש התורה
דבר שני, נקודה שלמה שנייה, שאנשים מבולבלים, והרבה פעמים אנשים מתחילים מהנקודה השנייה, אבל זה עוד נושא שלם, זה מה שקוראים, ר׳ יואל קורא לזה פרשנות, הפרשנות, כן? באידיש אומרים פירוש, בעברית אומרים פרשנות, ובאידיש פירוש, אותו דבר. איך הרמב״ם, או איזה ספר שלומדים, מפרש עם היסודות את התורה? כן? וכאן אתה יכול להיות עוד קושיות, זו מחלוקת, אחד אומר פשט אחר, הרבה פעמים, החידושים, הוא אומר פשט בפסוק שמעולם לא עלה על דעתי, או שכך כתוב שם, והמפרשים האחרים בכלל לא עולים להם פשטים כאלה. זה הנושא של פירוש התורה על פי היסודות, כן? הרמב״ם, הרבה פעמים מאוד ברור הוא נכנס שלכאורה לא כתוב כך, צריך לענות. זה הנושא של רוב היהודים שלומדים תורה מתחילים מכאן, והם שוכחים שצריך קודם לדעת מה הרעיון עצמו. זה הדבר השני.
3. ויכוחים – דיונים ומחלוקות
והדבר השלישי הוא ויכוחים, כן? עכשיו כשמבינים שעל שני הדברים יכולים להיות ויכוחים בעצם, נכון? גם מישהו יכול בכלל להבין אחרת, וגם מישהו יכול להבין אחרת, או שהוא מבין אחרת את התורה. לפעמים יש אנשים שמבינים אחרת, אבל אומרים שהתורה כתובה אחרת. אלה האנשים המצחיקים ביותר. הוא מבין כך, הוא אומר אבל התורה כתובה שטויות. מה אני רוצה לדבר איתך? אתה לא האמא שאני צריך לדבר איתה. אבל נעשים הרבה אנשים כאלה. אבל האדם הרגיל אומר, או שהוא מבין אחרת, או שהתורה כתובה אחרת. ואנחנו צריכים להתווכח ולהראות שהוא טועה.
יישום שלוש הקטגוריות על פרק ד׳
אז למשל בפרק הזה אתה רואה מאוד ברור את שלושת הדברים, נכון? קודם כל, הרמב״ם מוציא את הרעיון, הוא מוציא את הרעיון בקיצור. יש לי קצת טענות על הרמב״ם שהוא מקצר מאוד בהוצאת הרעיונות בספר הזה, ובכל ספריו באמת. אבל כך, זו הדרך של כתבים, הם כותבים את הרעיונות המרכזיים שלהם. אחד, הוא מוציא פירוש התורה, הוא מפרש את התורה. האמת היא שפירוש התורה יוצא כבר מזה שהוא מביא ראיות מהתורה לרעיון שלו. כן? לא רואים בתורה שהתורה אומרת שאנשים צריכים להיות נזירים. התורה נגד נזירים. כן, פרשת השבוע. התורה נגד נזיר, אבל התורה אומרת “כי יפליא לנדור”. למה הוא צריך ללכת הפוך? כן? פשט פשוט. הרמב״ם לא אומר ממש את הפשט, הוא מדבר על נזיר, אבל כנראה הוא מתכוון לזה. כן, אז, אבל אדם רגיל לא צריך להיות. אם אתה יכול להיות קצת סוטה, אתה צריך להיות נזיר. מי שאינו סוטה, לא צריך להיות נזיר. כן?
זו ראיה. וגם רואים מאוד חזק איך הוא מתווכח. הוא מתווכח מאוד חזק. רואים מאוד ברור שהרמב״ם סובר שלאנשים יש טעות. אנשים חושבים שהקיצוניות היא טובה. ולא רק שהם חושבים שזה טוב, הם חושבים שזה כתוב בתורה. והוא מתווכח מאוד חזק עם האנשים. הוא מוכיח להם שהם לא צודקים. קשה לומר איך הוא שואל על עצמו, כי הוא לא נכנס חזק מדי למה הם חשבו, אבל הוא מראה שלא נכון מה שהם חושבים. אלה שלושת, שלושת הענינים, שלוש קטגוריות של דברים שהוא עושה בפרק הזה. נכון? מסכימים?
טעם ומהלך התורה – נקודה עמוקה יותר
אז, אולי שכחתי את השנייה. אני יודע את השלישית, זה יהיה יותר טוב. השלישית היא רק כי אנשים לא מכירים את זה, צריך להבהיר את זה. אז, השבוע היה חג שבועות, מביאה התורה, זה מאוד חשוב, אני רוצה לעשות את הקשר בין שני הדברים. האמת היא, יש כאן דבר חשוב. זה לא סתם פירוש, מה שכתוב בפרק הזה זה לא סתם פירוש. הרי כתוב בתורה את הדבר הזה. זה יותר טוב מפירוש, זה כמו טעם על כל התורה, או רובה, חלק גדול ממנה. הרמב״ם הרי כאן עם החלק הזה שהוא מקשר את הרעיון שלו עם התורה, הוא מפרש בצורה יוצאת דופן מאוד את כל התורה, מה המטרה והמהלך איך כל התורה עובדת. נכון?
אז יש כאן דבר חשוב מאוד להבין מה זה אומר. אני רוצה לחשוב על זה לפחות בשתי דרכים שאני רוצה לחשוב כמה נקודות שאני רוצה להוציא על זה. מסכימים? במילים אחרות, הרמב״ם כאן בחלק הזה, בחלק השני, החלק הראשון לא מדברים עליו עכשיו, החלק השני שהוא אומר שזה הפשט של התורה, הוא בא לענות על קושיה גדולה. הוא בא ל… הוא לא עונה על הקושיה, אבל הוא בא לענות על הקושיה.
קשר לשבועות – הקושיה הגדולה
כי מה הקושיה של שבועות, נכון? מה הקושיה? אסור לשאול שאלות בפסח. בפסח שואלים שאלה למה אוכלים מצה. זו בעצם אותה שאלה. אבל בשבועות שואלים שאלה למה הקב״ה נתן את התורה, נכון? כלומר, זו אותה שאלה. כבר שאלתי את השאלה בפסח. לכן לא כתוב בהגדה של שבועות, כי זה כבר התשובה. כבר מחזיקים בתשובה בהגדה של פסח, כי זה בעצם אותו דבר, כן? ר׳ גבריאל ויסמן עשה הגדה של שבועות, מבינים, הוא עשה ארבע קושיות, כלומר הוא רק עשה תשובות.
כן, מה הקושיה של שבועות? דרך אגב, הקושיה היא קושיה כפרנית, אבל זה כתוב בכל הספרים החסידיים, כי גיליתי את הטריק של הספרים החסידיים. אחד הטריקים הוא לשאול איך אפשר לשאול את השאלות הטובות בלי להיות כופר, נכון? דבר חשוב.
קושיית הרמב״ן על “תורת ה׳ תמימה”
אז מה שואלים את הקושיה? מה כל היהודים כאן שואלים את הקושיה? דרך אגב, לרמב״ן יש פירוש, יש לו דרשה, שנקראת, לרמב״ן יש דרשה “תורת ה׳ תמימה”. הרמב״ן גם הסתכל על הפסוק “תורת ה׳ תמימה”. הפסוקים, הם דורשים את אותם פסוקים. יש דרשות מסוימות ישנות על הפסוק “תורת ה׳ תמימה”, כן, מהמזמור “השמים מספרים”.
והרמב״ן שואל קושיה. אתה יודע מה השאלה הראשונה שהרמב״ן שואל בספרו? בדרשה הזו? הוא אומר כך, כתוב פסוק “תורת ה׳ תמימה משיבת נפש”. התורה נפלאה, היא שלמה, היא מושלמת. שואל הרמב״ן, “הממ… אני רואה שלגויים יש חוקים טובים לגמרי, זה לא מסוכן. קצת יותר טוב, קצת למעלה. מה העניין הגדול? התורה כל כך טובה, היא יותר טובה מכל מה שעמד לפניה? כן, יש בזה היגיון, הכל טוב, אבל התורה עוד יותר טובה. זו התורה. אני לא אומר שהאדם שאין לו תורה הוא משהו לגמרי…”
כך שואל הרמב״ן קושיה. כדי לשאול את הקושיה צריך לגור בין גויים הגונים לגמרי. אני לא אומר, לא כל אחד יאמר “כן, אני רואה אותם כן”. אבל זה תלוי באיזו שכונה יש לך. אבל בעצם, אפשר לדמיין שיש גויים טובים לגמרי. זו שאלה טובה, נכון? אז הראשונה… אוקיי, אני לא אגיד עכשיו את כל הדרשה של הרמב״ן. יש לו שבע תשובות, כמה שאני זוכר. תמיד אם יש שבע תשובות, צריך להבין מה קורה. נכון? אני לא יודע מה התשובות לשאלה כל כך פשוטה. אבל יש לכאורה קצת חסרון בשאלה. אתה שומע פער? כשלא תראה את הפער, לא תהיה לך השאלה.
הדרך החסידית לשאול את הקושיה
אבל יש דרך חסידית לשאול את הקושיה. דרך חסידית, כתוב בהרבה ספרים חסידיים שואלים כך שאלה. למה? אברהם אבינו היה צדיק?
למה צריך את התורה? – הקושיה החסידית ותשובת הרמב״ם
מקושיית הרמב״ן לקושיה החסידית
מה המעלה הגדולה שהתורה כל כך טובה? היא יותר טובה מכל מה שעמד לפניה? כן, יש בזה היגיון, הכל טוב, והתורה עוד יותר טובה.
אבל תורה, לא רואים שהאנשים שאין להם תורה הם משהו לגמרי… איך שואל הרמב״ן קושיה? הוא שואל את הקושיה, צריך לגור בין גויים הגונים לגמרי. אנחנו לא אומרים, לא כולם, הרבה אנשים יאמרו כן, הם כן. אבל זה תלוי באיזו התייחסות יש לאדם. אבל בעצם, לפחות, אפשר לדמיין שיש גויים טובים לגמרי. אז זו שאלה טובה, נכון?
תרגום לעברית
אוקיי, אני לא אומר עכשיו את כל הדרשה של הרמב״ן, יש לו שבעה תירוצים אם אני זוכר. ותמיד כשיש שבעה תירוצים, צריך לשאול איך הולכים ההורים. אני לא יודע למה צריך שבעה תירוצים על קושיא כל כך פשוטה.
אבל אז זו לכאורה קושיא קצת חיצונית. זה גוי, אם לא היית רואה את הגוי לא הייתה לך הקושיא. אבל יש דרך חסידית לשאול את הקושיא. הדרך החסידית, כתוב בכל הספרים החסידיים לשאול קושיא כזו.
הצדיקים לפני מתן תורה
אברהם אבינו היה צדיק? צדיק גדול, כן? חסיד אפילו. יצחק היה צדיק? שם בן נח היה צדיק? נח עצמו בוודאי צדיק, אולי צדיק קצת יותר קטן מאברהם, אולי קצת יותר גדול? כתוב פסוק שהוא היה צדיק, נכון? כתוב אפילו ניגון שהוא היה צדיק גדול. בוודאי שהוא היה צדיק, כן?
איך קראו לו? אה, נו, חנוך, חנוך היה צדיק? מתושלח היה צדיק? הם כולם היו צדיקים, נכון? צדיקים גדולים.
היה להם תורה? איך עומדת דעתי, נכון? לא הייתה להם שום תורה. שוב, בואו נהיה ברורים, אנחנו מדברים על מתן תורה. מה שהיה, שם בשבועות בבוקר היה להם משהו. על פי מדרש היה להם, אבל אתה יודע שאי אפשר להתחתן עם מדרש. לא הייתה להם שום תורה, הם היו צדיקים גדולים, הם היו אנשים מושלמים, הם הלכו ישר מכלום, הם לא רק זה, הם ייסדו את כל העניין, האנשים שהם הולכים לקבל את התורה, אני מתכוון לאבות.
רואים שלא צריך שום תורה, נכון? טוב מאוד. אבל לא את התורה, לא את התורה של משה רבינו הייתה להם. מזה רואים, הרי ברור שאפשר להיות אדם טוב בלי התורה, אין שום ספק, כתוב בפירוש בתורה. כתוב בפירוש בתורה שאפשר להיות צדיק בלי לדעת אף מילה אחת של תורה, אף מילה אחת של חומש רש״י לא למד אברהם אבינו. איפה הוא למד? הייתה לו התורה בפנים, אבל לא היה לו, ולא צריך להיות.
הקושיא החדה: למה צריך מתן תורה?
אבל הקושיא לא נכונה, אני לא רוצה להגיע למה הפשט של התורה שהייתה לפני משה רבינו. אני רוצה אפילו לשאול קושיא, אם כך, למה צריך את משה רבינו? למה צריך לעשות מתן תורה? מה חסר? כדי שידעו לא לרצוח? אברהם אבינו לא רצח, הוא ידע שאסור לרצוח, הוא התנהג כך. למה צריך את כל התורה? נכון? זו קושיא טובה.
שתי משמעויות של “תורה”
רואים שהם לא היו מצליחים להעביר הלאה. הם לא שמרו פסח. הם לא שמרו פסח, הקושיא. הם שברו את הקושיא של פסח. והתורה עומדת בפרק, נכון?
זאת אומרת, כשאומרים תורה, יש לזה שתי משמעויות שונות. יש את מה שאומרים תורה בתור האידיאל, מה האידיאל של אדם צריך להיות. את זה אפשר אפילו לגלות בלי התורה, אפילו בלי שהקב״ה יגיד לך, נכון? אפילו בלי שהקב״ה יגיד לך, כי אתה יודע הרי?
המבול והטבע של בני אדם
כי הקב״ה אפילו התייחס לזה, וגם הוא עשה מבול לאנשים שמעולם לא ידעו שיש בורא, הם לא ידעו שיש בורא, הם מעולם לא ידעו שיש תורה, הם אפילו לא ידעו על שבע מצוות בני נח, אתה יודע? זה כתוב בגמרא, שבע מצוות בני נח. הם לא למדו את אותו קטע גמרא עם דרשה על “ויצו ה׳ אלקים על האדם”, שזה גימטריא שבע מצוות בני נח. הם לא ידעו על זה.
מה כן ידעו? סתם יכלו לדעת שאסור לרצוח, אסור לגנוב, אסור לנאוף, כל הדברים האלה שכתובים בעשרת הדברות ידעו מעצמם, עד כדי כך שהיו חייבים עונש.
הרמב״ם אומר את זה, אלה לא התורות שלי, הכל כתוב ברמב״ם הקדוש. רואים, נראה שזו אחת משבע מצוות בני נח. כל מה שהרמב״ם אומר, בואו לא נכנס לקצוות. הדבר כתוב ברור בחומש, בכל ספר בראשית כתוב ברור שיש דבר של צדיקים, יש דבר של רשעים. פרעה קיבל עונש, אחר כך הוא כבר קיבל עונש, לפני כן. בוודאי היה אדם רע. יש אנשים טובים, יש אנשים רעים, ולא בשביל זה צריך תורה.
הנצי״ב על ספר בראשית
כך כתוב בפירוש בכל ספר בראשית, אומר הקדוש שנקרא רבי נצי״ב, שבגלל זה נקרא ספר בראשית, וחז״ל אומרים שנקרא ספר הישר, כי אדם ישר מספיק ספר בראשית. ספר בראשית מלמד איך להיות אדם ישר. ואם מישהו הוא מאוד דתי אבל הוא לא ישר, אז הוא מקבל מבול, זה לא עוזר. זה מעכב. זה הנושא של ספר בראשית.
התירוץ: למי התורה?
אז מה עושה התורה? כאן צריך דבר נפלא. התורה היא… נו, למה התורה? למה צריך תורה?
תירוץ ראשון: לאנשים חולים – העזות של היהודים
לאנשים חולים. טוב מאוד, לאנשים חולים. או לקהילות גדולות שבברירת מחדל יש להם הרבה אנשים חולים. התורה היא… או, יש שני דברים. או שהתורה היא לאנשים חולים, זאת אומרת, כמו שכתוב בגמרא בביצה, “אלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ועם יכולים לעמוד בהם”. חיות רעות כאלה בלי התורה, תדמיינו לעצמכם מה היה.
מה הראיה שהגמרא צודקת? שברגע שהיהודים הפסיקו להיות דתיים, כבר הייתה להם מדינה. הם עזים, ליהודים יש הרבה אומץ והרבה כוח. ולמה הם… מה מעכב אותם מלהיות חיות רעות ולנצח את כל הגויים בדרך הטבע? הרי התורה.
מה הראיה לזה? היהודים הדתיים שאין להם את התורה… היהודים החילוניים יש להם באמת עזות. אז מי שהלך לארץ ישראל יודע שהישראלים עזים, זה עזים שבאומות, אין שום ספק. כן. כבר ראינו, כן, בתורה כתוב כבר, כן.
אז אבל התורה נעשתה כדי לרסן קצת את היהודים, שיהיו אנשים בכל זאת. אם לא הייתה עזות, לא היו צריכים שום תורה. נכון? הם עזים, כן. כבר התכוונת לזה. הלו, גם הם צריכים תורה, לא אמרתי. הם עוד יקבלו על סאטמר… יותר גרוע, אולי יותר טוב, אני לא יודע יותר גרוע. אם לאדם יש כל כך הרבה כוח, הוא צריך הרי משהו לרסן אותו, שישתמש בזה נכון. אז… כן.
תירוץ שני: רוב האנשים אינם טובים בטבע
אז התורה לא… אז העולם, אנחנו רחוקים מהאמת, אנחנו חושבים, אני מתכוון שזה אמת בשבילנו כי אנחנו כל כך רחוקים מהאמת ואנחנו צריכים שהתורה תספר לנו את האמת. אבל באידיאל, התורה, מתן תורה, לא התורה.
כשאני אומר תורה, למילה תורה יש שתי משמעויות, תורה יש בבחינת חכמה, שאברהם אבינו למד תורה, הוא הרי התכוון לאמת, הוא לא היה צריך את התורה, אני לא יודע איך לקרוא לשתי המילים. כן, הזוהר קורא לזה תורה דלעילא ותורה דלתתא. מי ששמע את השיעור באנגלית יודע שהזוהר מדבר על זה. הזוהר קורא לזה תורה עליונה ותורה תחתונה, תורה דאצילות, תורה דבריאה, יש כל מיני דרכים לדבר על זה בזוהר. לזוהר היו דרכים לדבר על זה.
אבל התורה האידיאלית, זה מה שאברהם אבינו למד, מה שמשה רבינו למד, זו האמת, אמת, זו האמת לאמיתה. אבל התורה של משה רבינו, התורה שלמטה, התורה שבעולם הזה, באה כדי לרפא את האנשים שחולים.
או דרך שנייה לומר את זה היא, כדי שיוכלו הרבה אנשים להיות טובים יותר ממה שהיו בלי זה. למה? כי רוב האנשים אינם אנשים טובים.
הראיה מספר בראשית: הטבע של בני אדם
איך אני יודע שרוב האנשים אינם אנשים טובים? מאותו ספר בראשית, נכון? כמובן, הקב״ה ברא את העולם, זה כתוב בפרשת בראשית, פרשת נח. הקב״ה ברא את העולם, זה הטבע, כן, שבעה ימים ברא את העולם, הקב״ה ברא את העולם, ביום השישי הוא ברא את העולם, בשביעי הוא נח. אחר כך היו האנשים הראשונים, האדם השני הרג את האח. זו דרך הטבע, ככה זה הולך. זה הנורמלי, זה הטבע. זה לא טוב.
אחר כך, היו הרבה אנשים, “כי רבה רעת האדם”, “כי כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום”, כל המאמרים היפים שאתם יודעים, וכן הלאה. ככה אנשים הם, הם ככה מטבע. “ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו”.
מופיע צדיק אחד, הוא תופס שזה לא הגיוני, הוא אוסף את משפחתו, הוא מנסה ללמוד את עצמו, הוא מנסה לשמור על אנשיו, הרבה לפני אברהם אבינו, הוא מנסה לשמור על אנשיו. אבל אתה רואה הרי מהמעשה עצמו שרוב האנשים לא טובים.
למה רוב האנשים לא טובים? כשאנשים יכולים להיות טובים, אנשים יכולים מעצמם להכיר את האמת, לא היו מענישים אותם. אבל בדרך הטבע רוב האנשים רעים. כמו שלמדנו מה שהרמב״ם אומר, למה בני אדם מתכוונים, בדרך הטבע, נותנים לאנשים כוח, הם הולכים להיות עריצים והעבדים שלהם. ככה אנשים עובדים. human nature, it’s predictable. מי שזה predictable אחרת לא יודע על מה הוא מדבר.
התורה כתוכנית חינוך
אז בשביל זה בא משה רבינו והוא אמר שיש לו עצה לבעיה. התורה אינה עצה למי שלא יודע את האמת, זו עצה למי שרוב האנשים אינם מסוגלים לתפוס את האמת. רוב האנשים, אפילו אם יבואו לתת שיעור ויסבירו הכל שחנוך ידע, הם בסבירות גבוהה יהיו אנשים יותר גרועים if anything, או שזה לא יעזור להם כלום, הם לא יזכרו את כל הדרשה, את כל ההסברה, את כל ההבנה, את כל הכרת האמת, זה לא ישנה אותם כלום.
שכר ועונש – ממתקים ומכות
ממילא מה התירוץ? תורה היא התירוץ, שכר ועונש. איך למדתם בחומש, מה שאומרים בברית, כן? תורה היא התירוץ, שכחו מהאמת. לא לשכוח, לא לשכוח, אבל לא תוכל לשכנע עם האמת, תוכל לשכנע עם כמה ממתקים ועם מכות.
זה הפירוש “חנוך לנער על פי דרכו”. מה הפירוש “חנוך לנער על פי דרכו”? לא מתכוון למה שהרב הירש וכל האנשים המודרניים אומרים שצריך לדבר אל נפש הילד, זה מתכוון שצריך לדבר בשפה שילדים מבינים. איזו שפה ילדים מבינים? מכות וממתקים. אוקיי? היום יש גרסאות יותר מתוחכמות של מכות וממתקים, but it’s still the same thing, right?
מה שהוא אוהב, מה שהוא אוהב, אומרים אתה אוהב את זה? יש לי את זה, תהיה ילד טוב, יתנו לך את זה. אתה לא אוהב את זה? תהיה ילד רע, לא יתנו לך את זה. זה בעצם מה שהפירוש של חינוך, ותורה היא תוכנית חינוך, לא תוכנית אמת, אלא תוכנית חינוך. נכון? מאוד מאוד פשוט, וזה הפתרון לכלל.
מעבר לדוגמאות של הרמב״ם: מצוות כסף
אז אני רוצה להסביר קצת יותר טוב איך זה עובד, כי אני מרגיש שאם תופסים את זה אפשר להבין את רוב המצוות, at least את הרעיון של רוב המצוות אפשר להבין, וגם אפשר להבין מה הרמב״ם אומר כאן שזה הולך קצת בדרך קיצונית. מה הוא מתכוון בדרך קיצונית? right?
אז אני רוצה לדבר על הדוגמאות שהוא מדבר. לא הבאתי את הגרסה שלי כי סידרתי את זה קצת ביחד לקחת כאן, אבל הוא מדבר כאן על דוגמאות מסוימות, אוקיי? אז בואו נדבר על הדוגמאות שהוא מדבר. הדוגמאות, כבר דיברנו שיש שני סוגי מידות שהרמב״ם מדבר עליהם בפרק: אחד הוא על תאוות תענוגי הגוף, והשני הוא על כסף, שני דברים חשובים בחיים.
ועכשיו אני הולך לדבר על מה שהוא מדבר על כסף, אוקיי? כי אני רוצה רק להראות, אני רוצה לדבר על זה קצת, ואני אדבר על זה גם בגלל השיעור של שבועות, שלמדנו מגילת רות, וכתוב שם, אני לא יודע למה אומרים שלא צריך ללכת בשבועות קצת.
אז הוא אומר כך, תראה מה הרמב״ם אומר כאן, אחרי שהוא מסיים לדבר על תאוות, שחזר אליו גם, הוא אומר כך: “וכן כל מה שבא בתורה”, כל מה שכתוב בתורה, והוא עושה רשימה ארוכה: מעשרות, לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות, שמיטה, יובל, צדקה די מחסורו, וכן הלאה.
הדרך הבלתי רגילה של התורה בנתינת צדקה: למה אין מצווה פשוטה לתת כסף
הקדמה – רשימת הרמב״ם של מצוות שהן “קרובות לפזרנות”
אני רוצה רק כי אני רוצה לדבר על זה קצת, ודיברו על זה. זה גם שיעור של שבועות, למדו מגילת רות, זה כתוב שם, וצריך לחזור על זה עם עצמו כמו שהיה שבועות קצת.
הוא אומר כך, תראה מה הרמב״ם אומר כאן, אחרי שהוא מסיים לדבר על כעס, תענוגים, שחזר ליחוד, הוא אומר כך, והן כל מה שבא בתורה, כל מה שכתוב בתורה, והוא עושה רשימה ארוכה, של מעשרות, לקט שכחה ופאה, פרט ועוללות, שמיטה ויובל, צדקה די מחסורו, כמה דברים יש לי כבר? זה חמש, שש, שבע מצוות.
אומר הוא, כל זה קרוב לפזרנות, כל המצוות האלה הן כמעט פזרנות. אנחנו זוכרים שיש שני קצוות, פזרנות היא אחד, כן, להיות פזרן, לתת יותר מדי זה דבר רע אחד, הצד השני הוא להיות כילי, קמצן, מי שלא נותן מספיק, ובאמצע, זו המידה הנכונה של נתינת צדקה, של עזרה למי שצריך, למי שצריך לעזור בדרך שצריך לעזור, בזמן שצריך לעזור. אומר הרמב״ם, אבל בתורה זה לא כתוב.
הקושיא הגדולה: בתורה שבכתב אין מצווה פשוטה של צדקה
אני רוצה להעיר כאן על דבר מאוד מעניין, אני מתכוון שאנשים אחרים שלמדו על הדברים האלה כבר יודעים איך, שבתורה, אתם יודעים שבתורה לא כתובה שום מצווה לתת צדקה ממש? דבר מעניין, כן? למשל, או מדברים אפילו על פרנסת אדם שלומד, כל מיני דרכים שנותנים צדקה, בתורה אין אף אחת מהמצוות האלה, או כמעט לא, ולא בפירוש. התורה שבכתב, הרמב״ם אומר שמדברים על התורה, המצוות שנאמרות בתורה שבכתב. הרמב״ם אומר הרי “והן כל מה שבא בתורה”, אבל זה לא מתורגם.
כן, כפי שנקרא, קראנו בשבועות ביום השני פרשת ראה, נכון? שם כתובים כמעט כל המצוות של עזרה לעני ואביון. “עשר תעשר”, כן, קוראים זאת ביום טוב, כי יום טוב הוא הזמן שבו משמחים, צריך לחשוב על עני ואביון.
מה כתוב בתורה על עזרה לעניים
מה כתוב בתורה? כתוב כך, שצריך לתת מעשר שני לעני ואביון, ללויים, וצריך לתת לקט שכחה ופאה, כלומר, זה כבר כתוב באמור, ביום טוב ובקדושים, וצריך לתת, ביום טוב צריך לתת לו לאכול גם כן. מה עוד כתוב? אם הוא עני יותר צריך לתת לו הלוואה, וצריך להשמיט בשמיטה, ואם הוא נמכר צריך לפדות את ביתו, אם הוא מוכר את עצמו, קרוב צריך לפדות אותו מהיהודי שקנה אותו, או מהגוי שקנה אותו. הרבה מאוד על עזרה חברתית, אבל דבר אחד לא מובן, הם נותנים כסף.
הבעיה: כתוב רק על הלוואות, לא על מתנות
לתת, ההלוואה היא תחליף למזומן. אבל להלוות, לא לתת. “העבט תעביטנו”, תן לו במשכון, נכון? תן לו עם משכון, תן לו עם ערב. לא כתוב שצריך לתת אפילו בלי ערב. מה שכתוב שבשמיטה צריך להשמיט, בסדר, אבל לא כתוב מה נותנים, כתוב שמלווים. כמעט לא כתוב לתת, נכון? “פתוח תפתח את ידך”, הגמרא דורשת את הפסוק שלא כפשוטו. כלומר, מה?
האדם הרגיל, נו? היה כסף, אני לא יודע. לא היה כסף צורי, אני לא יודע, כסף צורי זה ברזל, אבל משהו עם כסף. “העבט תעביטנו” פירושו שנותנים לו כסף? לא. משהו נותנים לו. בואו לא נדבר על כסף, על לחם, אני יודע על חיטה. למה לא כתוב שנותנים קמחא דפסחא? כתוב משהו למעלה בשדה שמשאירים להם לקחת. זה מאוד מוזר, נכון?
חז״ל דורשים את הפסוק שלא כפשוטו
אני מבין שהקושיה שלי היא, חז״ל מפרשים את הפסוק שלא כפשוטו. בסדר, הרמב״ם יאמר שזו תורה שבעל פה. “פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו”, מתרגמת הגמרא מכאן את המצווה הכללית של נתינת צדקה, פירושו לתת כסף, אפילו לכתחילה לתת מתנה כסף. אבל זה לא פשט הפסוק. הפסוק מדבר על הלוואה, אין שום ספק, פשוטו של מקרא מדבר על הלוואה, והוא צריך להחזיר, אלא אם כן מגיעה שמיטה והוא לא החזיר, אז חייבים להשמיט. אבל בתורה לא כתוב לתת צדקה.
המוזרות של דפוסי התורה
זה דבר מעניין. בואו נאמר מה כתוב. יש שתי סיבות, אפשר לחשוב בשני אופנים. אני רוצה קודם לומר את דרכו של הרמב״ם, ואחר כך דרך אחרת, קצת אחרת, שאולי קשורה לזה.
בדרך כלל, מה כתוב כל פעם? יש אנשים שצריכים כסף, אנשים שיש להם כסף. יש מצווה לעזור לזולת. זו המידה הטובה של נדיבות, נכון? הרמב״ם אומר שיש מידה טובה של נדיבות. נדיבות פירושה, יש סכום מסוים שנכון לעזור לזולת, וזו מידה טובה, זו מצווה, זו מידה טובה. אברהם אבינו הבין זאת, נכון? אברהם אבינו נתן, אני לא יודע, מה שהוא היה צריך לתת. הכנסת אורחים, דרך אגב, הכנסת אורחים היא עוד מצווה שלא כתובה בכל התורה, וחושבים על זה רק מאברהם אבינו. יש דרשה, יש דרשה שאומרת דרך, זו דרך שלא כתובה בתורה. אברהם אבינו עשה חסד וצדקה ומשפט עם אלפי אנשים, הוא לא ידע, הוא לא נתן לקט שכחה ופאה, אני לא יודע מה הוא נתן. הוא נתן מה שהיה צריך לתת, הוא נתן, הוא נתן גן עם שערים, מי שהיה צריך הוא נתן. התורה אף פעם לא אומרת, “תן כמה כסף שחסר תתן.” זה לא כתוב בתורה.
מה היה נורמלי? קופת צדקה
מה כתוב בתורה? כל מיני דפוסים. זה משהו מוזר. וזו רשימה ארוכה מאוד. אתה יכול לומר, עני, מה היה נורמלי? מה היו אומרים היום? בואו נעשה קופת צדקה. יפה, מחלקים כל חודש למי שאין לו מספיק כסף, כמה שצריך, כפי מחסורו. קופה, תמחוי, מחלקים כל שבוע למי שאין לו אוכל, יש אוכל. מי שאין לו כסף לקנות שכירות דירה, משלמים לו בסוף החודש, אני לא יודע כמה צריך לוודא שהוא יכול להחזיק. מה שהמהלך החברתי הוא, נותנים לו כסף ופותרים את הבעיה.
התורה לא חשבה על זה, זה לא עלה על הדעת, זה כל כך פרימיטיבי, זה לא עלה על דעתו של משה רבינו? אפשר לומר, רבותי, “כי תראה עני מישראל, והתאזר לו”. מה זה? זה לא בכלל גס, בכלל לא נורמלי. לא. עומר של שכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו, תן לו לקחת אותו. אתה יכול לחשוב על דרך יותר משפילה, מביכה לתת צדקה מזה? יודע מה? קח, לא היו לי עצבים לחזור לשדה, תן לו את זה. זה מאוד מוזר. זה היה בנוסף לצדקה אחרת, אפשר לומר תורות על זה.
פאה – דרך לא רגילה של נתינה
פאה זה בכלל כלום. פאה פירושו “לא תכלה”. לא תיקח את פינת השדה שלך. זה לא לקט, שכחה זה ששכחת. פאה זה רשמית דבר, כל פעם בשדה, תן קצת. כן, תן קצת. עדיף בפינה, מה שזה לא דרך נורמלית של נתינת כסף. דרך נורמלית היא, קח קצת, נותנים קצת. כלומר, מה, הוא צריך לבוא להיגרר, לחפש, ובעלי הבתים עוד שומרים אילו עניים יכולים לבוא, נכון? זה לא כל כך פשוט. ואין שיעור לפאה, אפשר לצאת ידי חובה עם מעט מאוד. זה מאוד מוזר באמת. אני מאמין שלא צריך לתת שיעור הפאה, נכון? זה צודק, קצת יותר מכובד לקט שכחה, אבל אני לא חושב שזו דרך נורמלית של נתינת כסף לעני.
מתנות כהונה – למה לא סתם כסף?
זה בכל זאת… אפילו כהן ולוי, הוא צריך תרומה ומעשרות עם כל מיני דברים. למה הוא לא יכול לתת כמה דולרים ביום טוב? זה כבר לא היה כסף אז, אתה אומר. אני מתכוון שכבר היה כסף אז. כבר נגמר להשתמש בכסף כבר. בימי משה רבינו כבר נגמר להשתמש בכסף. זה משהו מוזר.
תירוצו של הרמב״ם: התורה היא לרוב האנשים, שנוטים לצד הכילות
והרמב״ם אומר אבל תירוץ על הקושיה. אני רוצה להעיר. שנית, יש שתי קושיות. אתה יכול לשאול, הרמב״ם שואל כאן כמו שתי קושיות. אחת היא שזה מוזר, אני שואל את הקושיה. מה הרמב״ם שואל את הקושיה? אנחנו לא עושים את כל החכמות האלה. אנחנו יודעים שלא עושים, לא שומרים, לא מצוות פאה, לא לקט, לא שכחה. זה לא כל כך נחוץ, כי יש פועלים, ויש קומביינים, ויש מכונות. נותנים כסף, נותנים לו בכל זאת. לא נותנים לו כסף הדברים יותר או פחות.
שנית, מתנות כהונה, כן, זה סמלי, מה שאין לך כהן, אתה לא יכול לאכול את זה. זה דבר אחר. זה נושא אחר. אין אף ישיבה אחת שמתקיימת ממתנות כהונה, נכון? המטרה המקורית של מתנות כהונה לא קיימת, נכון? הישיבה צריכה להתקיים מכסף. יש מצווה של מתנות כהונה, יש תלתא זיכא, יש את זה ואת זה. אבל זה לא הנושא, נכון? מדברים עכשיו על צדקה. למה מדברים על צדקה? כי יש בכל זאת את המצווה. צריך לחלק כסף. ובתורה לא כתובה שום מצווה לתת צדקה. מדרבנן, אני יודע, על פי דרש כתוב אולי. אבל לא כתובה שום מצווה של נתינת צדקה. וכתובות שבע דרכים אחרות של לתת, שבע דרכים אחרות תחתונות, נכון? שבע דרכים אחרות. פאה כן, נותנים גם. אבל מה אתה אומר שפאה זה נורמלי? זה לא נורמלי פאה. האם נורמלי שבעל הבית יעמוד בשדה שלו וישאיר חלק גדול פאה? מה הוא רוצה בכל הדברים האלה? יש כל כך הרבה וכל כך הרבה וכל כך הרבה.
שמיטה – עוד דפוס מוזר
על זה אומר הרמב״ם תירוץ על זה. אני אגיד מה הרמב״ם אומר. אני מתכוון, במקום, שמיטה ויובל, גם שמיטה כל שבע שנים. כל שנה לתת שביעית. מה המוזרות בשמיטה? הכל מוזר. באה בכל זאת תורה שלמה וזה זורק אותך. אולי יש עוד טעמים לשמיטה, אבל בואו נדבר על הטעם. יש הרבה מאוד דברים. אומר הרמב״ם, הרמב״ם אומר… מה?
תלמיד: זו שמיטה. כתוב בתורה, “ואכלו אביוני עמך”. זה פסוק מפורש. התורה כותבת, “והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך”. או “ולא תזרעו את שנת השמיטה”. כתוב על איזה פסוק? כתוב גם בפרשת בהר, דומה. מה שהוא לא לוקח, זה הפקר, הוא יכול לקחת, הוא לוקח. זה גדל כן.
מגיד שיעור: זו קושיה טובה. התירוץ הוא שספיחים זה מדרבנן, והוא נותן את זה לכולם. זה הפקר לכולם, לא רק לעניים. יפה מאוד. אבל הנקודה של זה היא שזה העניים… כתוב בפסוק, אתה מתווכח עם הפסוק, והפסוק כותב “ואכלו אביוני עמך”. בוודאי, אומרת בכל זאת הגמרא, אומר המדרש בפרשת בהר, לומד דרשה, לא רק העניים, הבהמות יכולות גם לאכול. הוא בכל זאת גם עני, אין לו בכל זאת מה לאכול. יפה מאוד, הוא לא צריך למות מרעב, הוא יכול גם לאכול. אבל כולם שווים, כן, הוא נותן גם לעניים. כשברור בערך עשרים פסוקים בפרשת משפטים שזה כדי שהעניים יהיה להם מה לאכול.
זה כל מיני מוזרויות. בסדר, אתם יכולים להתווכח. הלכות שמיטה יש עוד ביורה דעה.
סיכום שתי הקושיות
הקושיה היא, שתי קושיות. קודם כל, למה אי אפשר לומר נורמלי, תהיה אדם ותן מה שצריך? “די מחסורו אשר יחסר לו” – זה בכל זאת הפסוק, הגמרא דורשת. “די מחסורו” – אם הוא צריך מכונית, השאל לו מכונית. הוא צריך כובע, השאל לו כובע, תן לו כובע, וכן הלאה. מה שהוא צריך, זה כולל הכל. “די מחסורו” זה כבר כולל הכל. פתאום כתובים עוד דברים. אז זו שתי הקושיות. יכול להיות שזו קושיה אחת. ושנית, יש כל כך הרבה דפוסים אחרים, וכל פעם עוד טריק כזה. זה מאוד מוזר.
תירוצו של הרמב״ם: למי ניתנה התורה?
תירוצו של הרמב״ם כאן הוא בעיקרון זה, כך אני מבין מה שהוא כותב כאן, הוא לא אומר למה הוא כותב, הוא אומר כך, צריך לזכור את זה. כשאתה מצפה שאנשים רגילים יתנו, בוודאי אתה מבין שהכסף לא שלך, הקב״ה נתן לך את הכסף כדי שתשתף את זה עם מי שצריך, לפי מה שנכון. זה לא קילוי ולא בזבוז. האדם באמת לא צריך שום מצוות. לא בשבילך ניתנה התורה. האדם שבאמת נותן לכל אחד נכון, לא בשבילו ניתנה התורה. האדם שבאמת נותן לכל אחד נכון, לא בשבילו ניתנה התורה. בסוכות כבר אמרתי פעם דרשה, ההוא הוא ספר התורה, הוא כבר חילוקי המנהגים בשבועות. לא בשבילו ניתנה התורה.
אלא למי ניתנה התורה? לרוב האנשים האחרים. רוב האנשים האחרים, הם נוטים לצד הכילות. רוב האנשים לא נוטים לצד הבזבזנות.
תובנתו של אריסטו: למה רוב האנשים כילים
ראיתי שאריסטו אומר דבר מאוד מעניין – הרמב״ם בכל זאת לקח את כל הדברים האלה מאריסטו. מה הפשט שרוב האנשים… קורה מאוד מעט שלאנשים יש בעיה שהם נותנים יותר מדי צדקה. יש כמה אנשים כאלה, אולי, אבל זה מאוד נדיר. רוב האנשים נותנים מעט מדי.
מנגנון ה-self-reinforcing של מידות
הוא אומר למה? כי תחשוב על זה, שלהיות מידה, למידות יש בכל זאת כמו מנגנון self-reinforcing, שככל שעושים אותן יותר, הן נעשות יותר. מישהו שנותן יותר מדי צדקה, זה self-healing, כי הוא ימצה את כספו, הוא יפסיק מהר יותר. בדרך כלל, הבעיה של נתינת יותר מדי כסף פותרת את עצמה. בסופו של דבר נגמר לו, והוא חוזר לדרך הממוצע.
מה שאין כן הבעיה של נתינת מעט מדי כסף, להיפך, זה נעשה רע יותר ויותר. יש לו תמיד יותר כסף שהוא לא נותן, והוא שומר אותו לעצמו.
האסטרטגיות העקיפות של התורה לטיפול בכילות אנושית
ההיתר של השולחן ערוך לבזבז עבור יתומים ואלמנות
מגיד שיעור:
השולחן ערוך אומר שיש היתר, מותר לבזבז על היתומים, על האלמנות, יש היתר כזה.
מה? כן, ולמה? מה עם הבזבוז? זו לא עבירה? גם היה הרב.
פרקטיקת הצדקה הקיצונית של הסאטמרער רב
אבל הסאטמרער רב, בסדר, למעשה, הסאטמרער רב גם לא מת, אף אחד לא ענה אותו, זה לא מסוכן, היה לו תפקיד. הסאטמרער רב אמר, הוא יודע, הוא הרב שלו, העבודה שלו לא בעיה.
הסאטמרער רב נתן כסף אולי, הוא אסף כסף, אני לא יודע, אני מתכוון שבנו התלונן שהוא לוקח, הוא רוצה לתת את הכסף שהיה לו בשבילו, והוא רצה לתת למישהו אחר.
הוא אומר, לא, אין בעיה, אתה אומר, יש אנשים שאומרים שלבנו של הרב צריך לתת כסף, ההוא לא בנו של הרב.
הוא לא הבין שהוא אמר שהוא היה מוציא את כל כספו כל יום, ואני נשבע, אני לא מציג את עצמי במראה, אסור לבזבז יותר מחומש.
הוא אמר שהסאטמרער רב שלו שווה הרבה יותר מכל הכסף שהוא הוציא כל יום. זה בכל זאת הכנסה, הסאטמרער רב שלו מרוויח הרבה כסף, הוא עשה הרבה כסף עם זה.
הוא אמר, אה, לא נגמר לו הכסף? הוא אמר, לא, יצאתי, לוויתי. מותר ללוות, הוא אמר, אני אלווה פעם.
היה לו אשראי, היה לו אשראי טוב, הסאטמרער רב. לסאטמרער רב היה ציון אשראי של אלף, נכון? הוא יכול היה ללוות כמה שהוא רצה. כן, והשם שלו הוא גם חלק מהשווי הנקי שלו.
נו, זו לא עבירה, כתוב שבוודאי, זו מידת חסידות, אולי לרוב האנשים לא צריך לעשות יותר מדי סיכונים. אבל מה שהסאטמרער רב אמר, היתה לו מידת הקילות, זה היה קיצוני.
עקרונו של הרמב״ם: “הכל לפי רוב המעשה”
אבל, אומר הרמב״ם, אז הוא אומר, לרוב האנשים בדרך כלל אין את הבעיה הזו. בדרך כלל אין את הבעיה הזו. אז, אבל מה שהבעיה היא כן, שלרוב האנשים קשה מאוד להפריד אותם מכספם. כך הסדר.
אז ממילא, וזכרו עוד שהרמב״ם, הרמב״ם המפורסם מאוד אומר זאת בפירוש המשניות לגבי צדקה, כן, “הכל לפי רוב המעשה”, כן?
התורה כאמצעי לציבור: לקט שכחה ופאה והטבע הקולקטיבי של פרנסה
אומר הרמב״ם, יש תירוץ אחד [תירוץ: תשובה], תירוץ פשוט למה צריך הרבה דברים, “הכל לפי רוב המעשה”. אומר הרמב״ם, אם אחד רואה שיש לו מידת הכילות [מידת הכילות: המידה של קמצנות], כמו רוב האנשים שלא נותנים מספיק צדקה, ויש לו אלף דולר, עדיף שיחלק דולר אחד בכל פעם מאשר את כל אלף הדולר בבת אחת.
דוגמה מעשית: בעל הבית שנותן פעם בשנה
נו, מה? נכון? דיברתי עם יהודי אחד, יהודי בעל בית, לפני כמה שנים. אוקיי, אני מקווה שהוא לא שומע את זה מכאן. והוא אמר לי שקודם כל, זה מאוד מפריע לו לתת. אנשים באים כל הזמן בבית הכנסת לתת כסף. הוא נותן פעם בשנה מאה אלף דולר לשלו, ואני עושה את זה למי, והוא נותן צ׳ק.
אבל זה אומר הרמב״ם שלא צריך לעשות כך. למה? כי האדם נשאר לא-נותן. אמנם, יכול להיות שהוא נותן בסופו של דבר יותר צדקה בחשבון מאשר אנשים אחרים, אבל הוא למעשה, באמת, איך שאני מכיר אותו ויודע, סתם [סתם: פשוט], אני לא יודע כלום באופן אישי, אבל הוא לא אדם טוב, כי הוא בעצם [בעצם: בעצם] אדם אנוכי. הוא לא הפסיק להיות אנוכי.
אומר הרמב״ם, לחלק כל יום קצת כסף למי שבאים בבית הכנסת, זה להיות פחות אנוכי. אגב [אגב: דרך אגב], ההוא נתן פחות כסף אולי. זה חשבון אחר, ההוא צריך שיהיה לו מספיק כסף. אבל הוא נעשה פחות אנוכי.
אותו דבר: כל שלב הוא מעשה חדש
אותו דבר הוא מה שהוא אומר כאן. צריך כל שלב, כל שלב יש כאן “מעשה ראשון” [מעשה ראשון: מעשה ראשון], “מעשה שני” [מעשה שני: מעשה שני]. צריך כסדר [כסדר: בסדר] לעשות דברים חדשים כדי לעקור את מידת הכילות, להתרגל [להתרגל: להתרגל], למסות את מידת הכילות. זה דבר אחד.
העיקרון העמוק יותר: אנשים נעשים מה שהם עושים
אבל אני חושב שיש כאן דבר עמוק יותר. זה פשוט, כן? זה כל אחד מבין פשוט. אני חושב שיש כאן גם דבר עמוק יותר.
הדבר העמוק יותר הוא, שהטריק כאן בנוי על זה שאנשים נעשים מה שהם עושים, לא מה שהם מאמינים, לא מה שהם חושבים. כן?
היום אנשים חושבים שיש להם את ההשקפות [השקפות: השקפות] הנכונות, עם שיטות [שיטות: שיטות], “עוזר משהו, אני סבור שצריך לתת.” אני לא מסתכל מה אתה סבור. אתה נותן? אתה לא נותן? לא רק שאני לא אכפת לי מה אתה סבור, הנפש [נפש: נשמה] שלך לא אכפת לה מה אתה סבור.
אם אתה נותן, אפילו אתה עושה את זה לשם שמים [לשם שמים: לשם שמים], אתה אומר שאתה עושה את זה בשביל הכלל [כלל: קהילה], אתה הסברת [הסברת: הסברת] לעצמך לשם שמים, זה יוסבר לך לשם שמים. אם אתה לא נותן עם חשבון טוב, זה יוסבר לך למה לא. זו הדרך שבה אנשים עובדים.
הגישה הדו-מימדית של התורה
אז, אם מדברים עם ציבור, בואו נזכור, התורה [תורה: התורה] דיברה שיש שני דברים: קודם כל [קודם כל: קודם כל], התורה עשתה בשביל האנשים החולים, ושנית, זה עשוי בשביל הציבור. גם כי הציבור הם אנשים חולים. אבל צריך לדבר לציבור, וצריך לדבר באופן [באופן: באופן] שאפשר לדבר עם ציבור.
אז, והמעלה [מעלה: יתרון]… גאונות [גאונות: גאונות] קטנה יש כאן, אבל גאונות גדולה היא חידוש [חידוש: חידוש] גדול. אז, לציבור צריך למצוא דרכים איך אפשר לדבר לציבור, וצריך לעשות דרכים איך הוא לא יתפוס שהוא נותן צדקה. זו בעצם הנקודה [נקודה: נקודה].
אם הוא תופס, יש לו את מידת הרע [מידת הרע: מידה רעה], המידה שלו שאומרת לך “הכסף שלי, למה אני צריך לתת לך?”.
ה״טריקים” של התורה: מנגנונים עקיפים לצדקה
אז, יש כל מיני טריקים שעושים שאתה לא תופס שנותנים לך צדקה, שאתה לא תופס שאתה נותן את שלך.
לקט, שכחה, פאה: “זה בכלל לא עולה כלום”
למשל [למשל: למשל], התורה אומרת, “בוא תשמע, אתה קוצר את השדה שלך, תשכח חלקה אחת.” אפילו היותר… זו בעצם שכחה [שכחה: שכחה]. זה בעצם אומר סך הכל [סך הכל: סך הכל]… רבי אלישע אומר תמיד שזה אומר, זה לא צריך להיות חזיר [חזיר: חזיר] שאדם…
מה זה היום? למשל, שאדם עושה שמחה [שמחה: שמחה], יש ארגון כזה שאוסף את האוכל אחרי השמחה, כי חבל, אפשר לתת את זה לעניים [עניים: עניים]. לא צריך להיות חזיר. אה, זה בעצם טוב, לקחת את זה הביתה. הלו, יש לך בבית, מחר יש לך ארוחת ערב בבית. נכון? לא צריך להיות…
אני אומר, יש כזה, חיים מצמצום [צמצום: צמצום] שיש חבילה באדם, שתמיד… הוא מוודא שבבית הכנסת יהיו שלושה כוסות קפה, כי באים שלושה אנשים. קנה מספיק, שיהיה לאנשים אחרים.
המשל של שמיטה: שפע מול צמצום
היה לי חבר [חבר: חבר] שהסביר [הסביר: הסביר] לי אפילו, אני לא יודע אם זה הפשט [פשט: פשט] הנכון, אבל זה אמת [אמת: אמת], וצריך להבין מה הפשט שהתורה אומרת שלא עושים עם השפע [שפע: שפע] שהוא כבר שפע סתם כמו נס [נס: נס], ומשתמשים בזה שנס קרה כל שש שנים, זה לא הגיוני.
הרב אומר, הוא יודע, הוא חושב שזה פשוט כתחילת הפשטות [כתחילת הפשטות: כתחילת הפשטות]. הוא אומר כך, תיכנס לבית מדרש [בית מדרש: בית מדרש] חסידי לקידוש [קידוש: קידוש], תראה, הקוגל לעולם לא נגמר, ותמיד יש מספיק קוגל לכולם.
תיכנס לבית מדרש ליטאי, חס ושלום [חס ושלום: חס ושלום] ליטאי, אבל איפה שיותר מצומצם, יותר קמצני [קמצני: קמצני] בית מדרש, תראה שהרבה שבועות, בא אורח אחד, כבר אין קוגל בשבילו. או אפילו הוא היה מחשב, אומר הוא מה הפשט?
אם מחשבים עם הסביבה לכתחילה [לכתחילה: לכתחילה], הגבאי [גבאי: גבאי] שקונה, הוא קונה תמיד שתי עוגות, כי הוא יודע שיש מספיק לכולם. אם חיים עם צמצום אין מספיק לאף אחד. זה הפירוש הפשוט בברכה [ברכה: ברכה] שהוא עושה שמיטה [שמיטה: שמיטה].
אבל זה… איפה אתה רואה שמיטה? שמיטה אומרת שהוא חושב כבר בשנה השישית, מה אומר “וציויתי את ברכתי בשנה השישית” [וציויתי את ברכתי בשנה השישית: וציויתי את ברכתי בשנה השישית]? הוא חושב בשנה השישית כבר, כמו “מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת” [מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת].
הוא חושב… לא, אני לא אומר שצריך לחשוב להתכונן, אני אומר שלא רק שצריך לחשוב, צריך לחשוב עם המצווה [מצווה: מצווה]. תחשוב שיש סביב שלא יהיה להם בשנה השביעית. אז יש, חיים עם שפע, חיים עם מרחב [מרחב: מרחב], יש לכולם, יש מספיק. זה היה הפשט של המשל [משל: משל] שלו.
הערכת המשל
הוא רוצה לעשות את זה יותר מוסרי, יותר… המשל מבין שהחשיבות [חשיבות: חשיבות] של סוכה [סוכה: סוכה] היא שיש בדרך כלל קפה לכולם. יש פעם ליפשיץ, פעם אין. אם אתה לא מקבל את זה, זה לא נכון? אוקיי, זה לא נכון. המשל טוב יותר אם אתה מקבל אותו. זה “אל תהי כעבד המשמש את רבו על מנת לקבל פרס” [אל תהי כעבד המשמש את רבו על מנת לקבל פרס: אל תהי כעבד המשמש את רבו על מנת לקבל פרס]. זה לא נכון.
אני חושב ששמיטה אומרת על דבר אחר, כי זה אומר שהוא הולך לעשות יותר כדי שיהיה מספיק. אוקיי, אפשר להתווכח. צריך בוודאי לשים בצד, אבל הקב״ה שם בצד לכולם. שמיטה אומרת שיש בחשבון את האחר, אז יש בחשבון יותר, יש בחשבון…
אוקיי, בואו נאמר שזה לא פשט טוב על שמיטה, נמצא פשט טוב יותר. אני רק אומר שהרעיון של “זה כוח עליון שיש בו פועל” [כוח שיש בו פועל: כוח שיש בו פועל], זה רעיון פשוט.
דברי תורה כנגד יצר הרע: התורה לא הולכת ישירות נגד היצר הרע
אבל אני חושב שלפי הרמב״ם זה יותר פשוט או עמוק מזה, שאי אפשר לומר לאדם “תן כסף, תן כסף”. זה לא הולך ישירות נגד היצר הרע [יצר הרע: יצר הרע] שלו. התורה, דברי תורה כנגד יצר הרע [דברי תורה כנגד יצר הרע: דברי תורה כנגד יצר הרע], התורה לא באה ישירות נגד היצר הרע.
הבעיה עם “ואהבת לרעך כמוך”
אם התורה… יש הרבה אנשים, אני אגיד דבר מעניין, יש הרבה אנשים שבאים ואומרים, “על מה כל התורה? אני יודע, צריך לחשוב על האחר, כן? כתוב בעצם רבי עקיבא [רבי עקיבא: רבי עקיבא] ‘זה כלל גדול בתורה׳ [זה כלל גדול בתורה: זה כלל גדול בתורה], צריך לחשוב על האחר, לא לחשוב רק על עצמך.” אוקיי, תעבוד על לחשוב על האחר.
לא, אתה לא תופס. התורה באה לפתור את הבעיה של הצורך לחשוב על האחר. אתה מבין? האדם ההוא, הרבה פעמים האדם ההוא הוא רע. לא תמיד, אם הוא מתנהג בדרך התורה [בדרך התורה: בדרך התורה] הוא באמת נעשה טוב, כי הוא שם את הכוונה [כוונה: כוונה].
אבל הרבה פעמים, האנשים שאומרים שמישהו הוא אגואיסט, הוא סך הכל, כל התורה רוצה שהוא לא יהיה אגואיסט, הוא לא יחשוב על עצמו. למעשה, הוא חי אגואיסט, האדם ההוא, והוא מדבר דרשת מוסר [דרשת מוסר: דרשת מוסר] שלמה איך זה כל כך קשה להפסיק לחשוב על עצמך, וצריך מסירות נפש [מסירות נפש: מסירות נפש]. זה לא כך. התורה באה לעזור לבעיה. זה באמת קשה.
רבי עקיבא ו״חייך קודמין”
אם רוצים ללכת ישירות לומר “תפסיק, אל תחשוב על עצמך”, הוא חושב על עצמו. רבי עקיבא הוא אותו רבי עקיבא של “חייך קודמין” [חייך קודמין: חייך קודמין]. גם קושיה [קושיה: קושיה]. אוקיי, זו כבר קושיה קטנה [קטנה: קטנה].
אבל מה שרבי עקיבא אומר הוא, שהמצוות [מצוות: מצוות] של התורה עשויות שבשורה התחתונה [שורה: שורה] תפסיק לחשוב על עצמך. “מלאכת לקט שכחה ופאה” [מלאכת לקט שכחה ופאה: מלאכת לקט שכחה ופאה] לא עולה כלום. מה התורה דרשה ממך? זה לא עולה לך כלום. כמה עוללות [עוללות: עוללות] נשארו, תעזוב את זה, אל תהיה רע. כאילו [כאילו: כאילו], זה לא באמת רע היה עושה את זה בלי התורה.
יכול להיות שזו דרך הממוצע [דרך הממוצע: דרך הממוצע] שאמרת, אני לא יודע. התורה הולכת קצת יותר רדיקלית, אומרת “אל תהיה רע. תעזוב, תעזוב, יש לך כל כך הרבה, תן לאחר שיהיה לו גם קצת.”
האסטרטגיה של התורה: לתת בלי לתפוס
עכשיו, אתה תופס כן? עכשיו אתה אומר, יש כבר שהתורה מצאה טריק איך לעשות שהאדם ייתן צדקה בלי שהוא יתפוס שהוא נותן צדקה. קצת קצת, הוא עושה את כל הטריקים האלה. אומרים לו, אומר הוא, תן, מה הטריקים האחרים שאומרים? תעשה “עזוב תעזוב עמו” [עזוב תעזוב עמו: עזוב תעזוב עמו], תעשה…
אוקיי, הרמב״ם אומר דבר אחר. תן שמיטה, תן יובל [יובל: יובל], כל שבע שנים. למה? לשמיטה יש גם טעמים [טעמים: טעמים] אחרים, נכון? לא רק… הרמב״ם אומר ששמיטה היא בגלל זה. בואו נקבל את מה שהרמב״ם אומר. שמיטה היא כדי שהעניים יהיה להם מה לאכול.
התורה מעמידה הרבה טעמים אחרים למה צריך לעשות שמיטה. “והארץ לא תמכר לצמיתות” [והארץ לא תמכר לצמיתות: והארץ לא תמכר לצמיתות], ועל פי קבלה [על פי קבלה: על פי קבלה], שמיטה היא זמן קדוש, כן? כתוב בפסוק [פסוק: פסוק], כן? “וקדשתם את שנת החמישים” [וקדשתם את שנת החמישים: וקדשתם את שנת החמישים], כתוב כמעט [כמעט: כמעט] בפסוק הראשון, זה קדוש. וממילא זה זמן קדוש, צריך לשבת בכולל [כולל: כולל] ללמוד ולא לעבוד. זה תירוץ טוב.
זה דברי תורה כנגד יצר הרע. זה בגלל שאי אפשר לומר לך ישירות “תן לעניים כסף”, מוצאים לך כל מיני טריקים שתיתן כסף. בין אם שכחה אין הבדל [הבדל: הבדל]. יכול להיות.
יישומים מעשיים: גיוס כספים ו״חי דולר”
היום גם, כל מי שעושה גיוס כספים יודע, כמעט אף אחד לא הולך לתת כסף. עשיתי קמפיין, אני חושב שזה בדיוק הגימטריה [גימטריה: גימטריה], ונותנים חי דולר [חי דולר: שמונה עשר דולר]. מה זה חי דולר? מישהו אמר לי שחי דולר לא מותאם לאינפלציה, צריך לשנות את זה. אבל, זה מעט, שמונה עשר דולר, שיהיה כך. פעם היה שישה דולר, כן?
אבל… אגב, למה אני אומר את זה? כי אמרת פשוט שזה לא נקרא “פרמשתו” [פרמשתו: פרוטתו], כי זה לא המעשה שלך. הנקודה היא, למה התורה אומרת “כמנין יובלות” [כמנין יובלות: כמנין יובלות]? כן, זה מילה טובה יותר. שורש [שורש: שורש] נקרא “פרמשתו בן קשתה” [פרמשתו בן קשתה: פרוטתו בן קשתו].
כי זה עושה הרבה יותר כסף כך. אגב, מה? צדיק [צדיק: צדיק] שני אמר את זה. הוא אומר, הוא אומר, אתה יודע למה הוא שוכב? עושים יותר כסף.
אבל זה כי אדם, קשה לאדם להיפרד מהכסף שלו. נותנים לו תירוצים, לא תירוצים, נותנים לו מניעים [מניעים: מניעים]. זו כל התורה כולה [כל התורה כולה: כל התורה כולה]. כן, אומרים עוד תורה. זה השקעה. זה השקעה.
התורה כאמצעי לציבור: לקט שכחה ופאה והטבע הקולקטיבי של פרנסה
שלא לשמה: ה״טריקים” של התורה עוזרים אפילו בלי כוונה נכונה
זו מילה טובה יותר, במקום שזה נקרא “פרמשתא בן קשתא”, כי זה עושה הרבה יותר כסף.
על כל פנים, מה? צד שני הוא בעצם מה שאתה אומר, זה דבר שעובד, הוא עושה יותר כסף. אבל זה כי אדם, קשה לאדם להיפרד מהכסף שלו, נותנים לו תירוצים, לא תירוצים, נותנים לו מניעים, זו כל התורה כולה. כן, אומרים עוד תורה. כן. זו השקעה. אפילו כשהוא לא חושב והוא לא מרגיש שזו השפעה, שזו דרך של בעלות. כן, כן, זה עוזר, בדיוק. כי האנשים הם, הם לא אומרים שזה מספיק, הם צריכים אחר כך להגיע לדעת, אבל זה עוזר שהוא נעשה פחות אגואיסטי. כן, זה עוזר.
זה בוודאי, אם הוא צריך להיות בעל דעת, אם הוא טועה והוא עושה את זה מתוך נקמה, אני לא מדבר. אבל אפילו כשהוא עושה את זה לא לשמה, שלא לשמה, כן, שלא לשמה. הוא לא תופס, כן, הוא חושב שהוא עושה את זה כי זה ענין קדוש, בינתיים הוא נעשה טוב. אני יכול להגיד לך שזה עובד. אני מכיר את האחר ואני חושב שהוא כבר טוב. כן, אתה יודע כמה רע הוא היה בלי זה, כן? זה עוזר, זה עוזר. זה לא דבר לשלמות, אבל התורה לא עשויה לשלמות. התורה עשויה, כמו שאמרתי לך התורה השנייה.
“תורת ה׳ תמימה – מחכימת פתי”: התורה היא לציבור
לכן הוא מביא כאן את הפסוק, “תורת ה׳ תמימה, עדות ה׳ נאמנה, מחכימת פתי” [תהלים יט:ח – “תורת ה׳ תמימה, עדות ה׳ נאמנה, מחכימת פתי”]. מי לא פתי? לא בשבילו התורה. החכמים והתורה, הוא כבר יודע את התורה. התורה באה לעזור לפתי, וזה עם הרבה טריקים כאלה. כך אני חושב שזה הסוד. ומשתמשים באמת בהרבה טריקים כאלה, וזה הכל כדי שהציבור יהיה טוב. לא רק שהצדיקים יהיו טובים. הצדיקים תמיד היו טובים, בשביל הצדיקים לא צריך תורה. המעלה של התורה היא שהציבור יהיה טוב. זה פשט אחד.
פשט חדש: מגילת רות והטבע הקולקטיבי של לקט שכחה ופאה
ההקשר של מגילת רות בשבועות
בשבועות חשבתי על פשט נוסף לגבי נכסי מלוג [נכסי מלוג: נכסי מלוג], ונדבר על זה. במגילת רות [מגילת רות: מגילת רות], כן, קוראים את מגילת רות בשבועות אחר הצהריים. ראיתי, ורואים שם, זה מאוד מעניין, רואים שם במגילת רות, נראה כמעט מהפסוקים, שזה שרות תוכל ללקט שם בשדה, זה עצמו חלק שלה. כן, צריך להבין את ההקשר של גירות [גירות: גירות]. בואו נאמר בסדר. במילים אחרות, כתוב שם ש, אני לא זוכר את הלשון של הפסוקים, כתוב שם שהיא באה והיא חיפשה איזה מקום, ובועז קודם היא הלכה מאיזה מקום אחורה, “ותלקט בשדה אחרי הקוצרים” [רות ב:ג – “ותלקט בשדה אחרי הקוצרים”], מאחור, עמדה מאחור איזו נערה, והיא אמרה שהיא רוצה ללכת ללקט.
תלמיד: רגע, תראה מה כתוב אחר כך, אתה תראה. עוד לפני זה. מה כתוב שם בפסוק?
תרגום לעברית
מורה: מה כתוב? כן, מצוין. כתוב שם “אל תלכי ללקוט בשדה אחר” [רות ב:ח]. כן, מצוין, כתוב שם “אל תלכי ללקוט בשדה אחר”, נכון.
ההיררכיה בקציר
במילים אחרות, היא באה כאדם זר, ונראה שהסדר היה שהיה שם בעל הבית, בא בועז עם… “ה׳ עמכם” [רות ב:ד], כן, בא בעל הבית עם הפועלים שלו, והוא אומר ברכה כזאת גם, עושים לחיים שם לרבי, הוא נותן את החיתוך הראשון, יודעים, ואחר כך הציבור עובד. אז, אבל מאחור עומדים המקורבים, כמו המקורבים הפחות עומדים, ואחריהם יש את הזרים לגמרי, הגרים האמיתיים, שאותם, אפשר כביכול לזרוק בדרך כלל.
נראה שזה נכון, כך זה גם על פי הלכה, אסור לתת למי שרוצה ללקט, כמו בכל הצדקות יש טובת הנאה, בעל הבית רשאי להחליט למי יהיה לקט שכחה ופאה. אז, הפשט הוא שרואים, ואחר כך בא בועז והוא קירב אותה, הוא פשוט אמר “הוגד הוגד לי” [רות ב:יא]. מה זה אומר הוגד? הוא אומר, אה, את חלק? שמעתי שעזבת, באת לחסות תחת כנפי ישראל, ראיתי שאת רוצה להיות חלק מאיתנו. אני יודע את העניין, הוא קירב אותה עוד יותר, את יכולה ללכת, הוא הזהיר שלא יגעו בה, את לא תלכי לאחר, שם יגעו בך, לכי כאן לא יגעו בך.
“לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת” – שאלת השייכות
אז, מה אני רואה כאן? מה שאני רואה הוא, זה בעצם חלק מה… למה נער? היו לו את כל היהודים, קיבל עוד פשט חדש? לאיזה צורך? לא, הוא צריך להודיע בתורה. זאת התורה. מה שאני רוצה להוציא הוא, אני חושב שהפשט שנראה הוא, שאם יצא פשט חדש, בעיקר לקפוץ. כי מה תעשה? אם יש כאן לעזור לעובד, מה זה נוגע לך? זה לא נוגע לבעל הבית מי שגרם לו לצאת ידי חובת המצווה, והוא הולך לחיים. בדרך כלל אדם שמקיים מצווה לא נוגע לו. אז נראה אבל שהפשט הוא משהו אחר. וזה למה הם, אחרי שהוא נתן את התירוץ, הוא נתן, “גם שאלת שאלת לו על מצוותיך”, למה הוא עשה את הטריק, הוא ידע שלא ישכחו את זה. לא ישכחו את זה, אומר רש״י, לא ישכחו את זה. אז אני חושב שזה ממש הפשט הפשוט ביותר, אבל הוא נתן עוד יותר. אז זה פלאי, מה זה קשור? רק את המצווה הוא נתן בעיקר. זה לא עיקר, זה לא קריכר, אין בזה טעם.
התירוץ הוא כך, התירוץ הוא תירוץ חדש, וזה הנושא של חג הקציר, למה עושים חג הקציר בשבועות. זה תירוץ חדש. כמעט אמרתי את התירוץ ערב שבועות, אבל זה פשט טוב יותר.
האופי הקולקטיבי של הקציר: פעם והיום
התירוץ הוא, שקציר, מה זה אומר קציר? כן, אנחנו לא רגילים. אצלנו, אני מתכוון הדרך שלנו לעשות כסף היא לא רוב האנשים, או רוב האנשים שהם עובדים שכירים, ולא אנשים שהם משקיעים, זה קצת אחרת. רוב האנשים לא עושים כסף ממה שהם מצליחים עם פרויקטים לכל הציבור, שקשור לתפילת הציבור ולכל העניין. לאדם יש את העבודה שלו, הוא מצליח, הוא עושה כסף. אבל תחשבו איך זה היה בימים ההם, בעולם החקלאי, כן? עשיר הוא אכן זה שהוא המנהיג, אבל זה לא בהכרח שהוא אפילו הרוב. השדות שייכים למשפחה. הרבה פעמים יש מישהו שאחראי על זה, וזה אפילו לא ברור שהוא באמת יותר שלו מאשר האחים, מאשר האחרים. הוא רק היורש, הוא דואג, נכון? אבל הוא לא ממש בעל הבית. זה שייך לשבט יהודה, בית לחם, כלב הוא משפחה, מה שלא יהיה, זה שייך לחצרון, זה שייך להם, למשפחה זה שייך בעצם, נכון? במובן מסוים.
תפילת גשם: תפילת כולם, קציר של כולם
עכשיו, אחר כך הולכים כל היהודים, כל החברה, משפחת חצרון מחף, ומשם מבית לחם, הולכים לבית הכנסת בראש חודש, הם צריכים שהקב״ה ייתן גשם, כן? למי הוא ייתן גשם? למה מכוונים היהודים הרגילים שמתפללים תפילת גשם בתענית? מה ראינו? שיבוא גשם? נוגע לי שיבוא גשם? נוגע לי שהדלק יעלה, ירד? אולי, אני לא יודע. מה זה הגשם? נכון? אפשר לומר, מדברים על פרנסה. אבל היום פרנסה היא דבר מאוד אינדיבידואלי. לכל אחד יש את הפרנסה שלו, פחות או יותר. כן, הכלכלה עולה, זה עוזר לכל אחד קצת. אבל הדרך הרגילה היא פרטית, שאני עושה כסף ואתה לא עושה כסף. או שאתה עושה, יש לי יותר טוב, יש לי יותר מזל, אני לא יודע, יש לי יותר תפילות, עבדתי יותר טוב ממך.
אבל אם חושבים שהדרך הרגילה לעשות כסף פעם הייתה תבואה, וכל אחד חי על הפרנסה שלו, שכל אחד, האנשים היו להם שדות גדולים יותר, האנשים שעובדים אצל בעל בית, לא כל אחד היה בעלים על זה. אבל התפילה לגשם כל אחד התפלל ביחד, אמת? גשם, רוב, חלק גדול ממה שיש לך, הקב״ה עושה שיירד גשם. לא אתה, מר בועז, שאתה היית צדיק, שיירד גשם לשדה שלך. לא יורד גשם יותר לשדה שלך מאשר לשדה של אחרים, אמת? אם היהודים היו שנה טובה, זה הביא שפע, זה אומר שלבועז היה הרבה כסף, נכון? מה יש לי מזה? אני אפסיק להתפלל? זאת תפילת עוברי דרכים, מה נוגע לי שלעשירים יש כסף? אני יכול ללכת להסתובב. כן? לא, זה לא ככה.
לקט שכחה ופאה: זכות, לא נדבה
אבל עכשיו, כמו שזה, עכשיו בא הקציר, ובועז קוצר את השדה שלו, אני בא ואני אומר לעצמי, הלו, מגיע לי כסף מהתהילים שלי. גם אני אמרתי תהילים שיירד גשם. אני עושה בדיחה, אבל תחשבו, השדה הוא שלנו. בוודאי, אני מכיר שאתה בעל הבית. זה לא סוציאליזם שאומר שאתה לא בעל הבית. אתה גם, אתה בעל הבית, אתה יוצא מזה מה שלא יהיה. אבל אני לא, זה שאני חלק ממשפחה אומר שאני זכאי. זה השדה שלי כמו שזה השדה שלך במובן מסוים. אנחנו, אני מתושבי בית לחם. יש את תושבי בית לחם, העשירים, החשובים, שהם לוקחים בראש, ויש את העניים שהם לוקחים מאחור, לקט שכחה ופאה. אם הם בחורים קצת יותר חשובים, הם לוקחים כבר את השורה הראשונה של לקט שכחה ופאה. זה לא חידוש, זה לא הלכה, התכוונתי. זה רגיל, כל אחד לוקח. בועז לוקח חלק בראש, הוא לוקח את הראש, מכוח העבודה שלו בשבילו, והנערים, כן, הבחורים עובדים, הם גדלים, הם הופכים בעצמם לבעלי בתים. בינתיים יש מאחור את המסכנים, הם לוקחים, אבל הם עדיין גם חלק מהעניין. מהקציר, לא יכול להיות שזה לא בשבילם, זה גם בשבילם.
“לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת” – שאלת השייכות
עכשיו, רק בגלל זה, כשבא מישהו חדש, בא ממואב, שואל בועז, “וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?” [רות ב:ה]. לְמִי, לא מִי. וכל המפרשים, יש לך את היפה תואר, את רש״י, החיד״א מביא את זה בשם טוב, אני לא מבין. קראת את המעשה? שואל קושיה, זה לא יכול להיות. זה נשמע כל כך מסוכן. לא, אבל לא כתוב סופית שהשאלה היא בן אשם. חז״ל אומרים מדרש. אבל מה כתוב? לא כתוב מִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת, כתוב לְמִי. מה כתוב לְמִי? כן, הבניין אחרים רוצים לתרגם שזה אומר מה היא עושה כאן, הם רוצים גם לעוות את המילה. אבל לְמִי בעברית אומר של מי היא שייכת. זה אומר, אני מבין שבאים כאן בני הדודים שלי, אני יודע מה, טוב מאוד, הם שייכים כאן. של מי היא שייכת? איך היא הגיעה? אמר לו, אה, היא באה עם נעמי. נעמי היא גם קצת בת דודה, והיא התקרבה אליו לקשר, היא שייכת כבר כן כאן.
המסקנה: לקט שכחה ופאה שייכים לכל הקהילה
אז מה אתה רואה? שלקט שכחה ופאה זה לא סתם כשנותנים כסף לעניים, זה קשור לזה שהקצירה שייכת לכולם, גם לעניים. ורשעי סדום, הם לא מודים בזה, הם אומרים לא אכפת לי, זה אחי, אתה לא בעל הבית, זה לא הבעיה שלי, לך לך למקום אחר. אם אתה חברה טובה שכל אחד שייך אליה, אז זה הולך ביחד.
חג הקציר: למה כל היהודים שמחים בשבועות
זה החג, בגלל זה כל היהודים שמחים בחג הקציר, אפילו הם לא קיבלו את התורה. התורה היא רק לנבונים, אבל הם כל היהודים.
מעשה: “אני רוקד בשמחת השכן שלי”
מכירים את המעשה, היה יהודי, לא תלמיד חכם כל כך גדול, הוא רקד בשמחת תורה הרבה. בא הרב, הוא החזיק את עצמו למדן גדול, והוא אומר, “למה אתה רוקד? למדת משהו את התורה?” אומר הוא, “אני לא יודע, אבל יש לי שכן שעשה חתונה לבנו, והרב אמר שאני רשאי לרקוד בשמחת הרב גם.”
סיכום: התורה נעשתה לציבור בכללותו
הנקודה היא שהתורה ניתנה לכל היהודים ביחד, והתורה היא בעיקר לכל היהודים ביחד. כשאתה לבדך צדיק, אתה לא צריך את התורה. כשאתה לבדך רשע, לא יעזור לך כל כך התורה. זה עוזר לך כשזה חלק מכל האנשים, כשהם עושים את כל הטריקים, אז זה נעשה התורה לעזור. ליהודים, שעם כל מיני טריקים כאלה, וכל הטריקים האלה הם קצת מפוזרים, ובאמת הרבה יותר, זה לא פשוט, אם למישהו יש דעת הוא נותן, הוא נותן ללקט לשכחה למה שזה לא יהיה, הוא נותן הוא כבר ידע לבד, שמכיוון שרוב האנשים לא יודעים, הם צריכים למצוא טריקים כאלה איך הם נותנים, ודרך זה הם הופכים לאנשים קצת, זאת תורת הרמב״ם, מספיק תורה להיום, כן?
התורה כמנגנון מעשי לאנשים בלי דעת
שיטת הרמב״ם: תורה כ״טריקים” לאנשים שלא יודעים
אז זה נעשה התורה לעזור ליהודים, שעם כל מיני טריקים כאלה. וכל הטריקים האלה הם קצת תהליך, ובאמת הרבה יותר מלא פשוט. אם למישהו יש דעת, הוא נותן, הוא צריך לתת מלקה משכחה, מה שזה לא יהיה, הוא צריך לתת, הוא כבר ידע לבד. אבל מכיוון שרוב האנשים לא יודעים, הם צריכים למצוא טריקים כאלה איך הם נותנים, ודרך זה הם הופכים לאנשים קצת. זאת תורת הרמב״ם.
מספיק תורה להיום, כן? זה לא מספיק? בשביל זה ניתנה התורה. מבינים למה ניתנה התורה?
הוכחה היסטורית: מאברהם למשה – ההתקדמות של הצדקות
אני אגיד לך תורה אחת. מה הקושיה היא, אברהם אבינו היה צדיק בלי התורה, ויצחק היה צדיק, אבל היה לו בן אחד רשע ובן אחד צדיק. אחר כך יעקב אבינו בדיוק הצליח שנים עשר יהודים הם צדיקים גם, ואנחנו אומרים רק ככה, יש לנו נכדים מכולם, וזה לא ממש כל כך פשוט שהם היו צדיקים.
ואחר כך בא משה רבינו, הוא “וכל עמך צדיקים”, כל היהודים צדיקים. למה? כי נתנו להם כל מיני הרגלים, שהם אפילו לא תופסים. רוב היהודים, בשביל זה מצוות צריך לעשות אפילו לא יודעים את הטעם.
עיקרון קריטי: לעשות מצוות בלי לדעת את הטעם
כן, זה מאוד חשוב, אנשים חושבים שיש טעם, כתוב שצריך לעשות מצוות אפילו לא יודעים את הטעם. והגמרא אומרת “שפנים מצוות שנתגלו טעמיהן, ושלמה המלך היה עובד עליהן”, כן? וזאת הנקודה שלהם, כי המצוות שהן נתגלו טעמיהן, זה הדבר שכתוב שצריך לעשות את זה ביושר לבבו, שזה מחוכם מדי.
המחשה מעשית: קידוש מוקדם בליל פסח
מה הוא התכוון בדיוק? אבל זה אומר ככה, אני חושב שזה אומר ככה, מישהו אמר לי בשיעור שלי בעין יעקב, שהוא יודע הלכה אחת שהיא נתגלו טעמיהן ואף אחד לא עושה אותה. אשדוד הוציאו את התהליך, כתוב בשולחן ערוך, במשנה אני חושב, כתוב בשולחן ערוך שצריך, ובליל פסח צריך לעשות קידוש מוקדם כדי שלא ישנו התינוקות. כן? חוץ ממצה ומרור, פסוקים בגמרא, צריך לעשות קידוש מיד כי התינוקות לא יישנו.
אתם מכירים בית אחד שנוהגים במנהג הזה? שאתם עושים קידוש מוקדם בליל פסח, מוקדם יותר משבת רגילה? בשבת רגילה הילדים יכולים לישון, זה לא נוגע. בפסח אני צריך לעשות אמצעי שהם יהיו ערים, אמת? אני אעשה קידוש מוקדם יותר מפסח, משבת רגילה, נכון?
אוקיי, אמת, תשאל את עצמך אם זה יעזור לך. הם באמת ישנים? אצלך ישנים הילדים בפסח? אצלך היית ילד שישן? היו לי שלושה, אחד מהם היה הטריק. הם לא ישנים. החכמים היו חכמים, הם המציאו את הגאונות שהילדים לא יישנו זמן רב, הם ידעו שזה לא עובד, אמת? לא רק כתוב, כל, כל הילדים לומדים את זה, ואי אפשר לקיים את זה. למה? אוקיי, שהם לא יישנו, אז זה הדבר, אני יכול לעשות “אני לא אישן”. למעשה הם נרדמים, נכון? אתה מסתכל ככה, הם נרדמים, אמת?
אפשר לקיים פשט אחר, ולתת לילדים מצה לפני המה נשתנה, זה פשט אחר בחטיפת מצה. אבל למעשה, הדין של לעשות קידוש מיד, אף אחד לא עושה את זה. חוץ מאלה שמאריכים את המעריב בבית הכנסת, אומרים את ההלל בבית הכנסת, זה מנהג יפה, אבל לכאורה זה עושה יותר גרוע את ההלכה. וכן הלאה. אז, למה? כי הוציאו את הטעם.
הסגולה שהייתה עובדת
דמיין לעצמך שכתוב שיש קפידה גדולה, שבדיוק כמו שבכל בתי הכנסת מתפללים ערבית מאוחר בשבועות, כי יש פגם בענין התמימות, אף אחד לא מבין בדיוק מה, אבל כך כתוב בספרים הקדושים ועושים זאת. דמיין לעצמך שהיתה כתובה סגולה נפלאה משמשון אוסטרופוליא לעשות קידוש לא יותר מעשרים דקות אחרי הזמן בשבועות, בפסח בלילה, אף יהודי לא היה עושה אחר כך קידוש. למה? לא היו יודעים את הטעם, זה היה עובד טוב יותר. אבל עכשיו כשיודעים את הטעם, “אה, כדי שלא ישנו התינוקות”, הם ישנים ממילא, אני לא מקפיד, זה לא דבר כל כך גדול.
הכלל: תורה למען אנשים בלי דעת
מה שאני מנסה להביא לידי ביטוי הוא, שכל, כל התורה כולה באה כדי, אני לא יכול לומר כדי לרמות אנשים, אלא כדי לחנך אנשים כשאין להם דעת. כשלאנשים יש דעת הם לא צריכים תורה. זה מאוד חשוב.
נעשה ונשמע – הפשט העמוק
זה הסוד של אדם ובהמה, שרש״י אומר דבר מאוד חמור, זה מתרגם נעשה ונשמע. מה זה אומר נעשה ונשמע? אנשים חושבים שזה דבר מוזר. נעשה ונשמע אומר שזה איש בצדק. זה אומר בדיוק את זה. כשאני יודע מה לעשות, ודאי אני עושה. זה לא חכמה. הבעיה היא שאנשים לא חיים בעולם של נשמה, והם לא נמצאים בעולם של ידיעה תמיד. רוב האנשים, רוב הזמן, לא יודעים מה קורה איתם.
והרגע שאם אני אומר “אני דבר חשוב, אני יהודי רציני, אני עושה רק מה שאני יודע”, ודאי זה ענין גדול לדעת מה עושים, אין בזה שום ספק. אבל למעשה, ואתה לא עושה רק דברים שאתה יודע, רוב הדברים יהיו בכלל הגדול של דברי חכמים שאמרו “עיקר לימוד ללמוד כדי שיביא לידי מעשה”.
כשידיעה מחלישה את הקיום
למעשה, ולא רק זאת, כשיודעים את זה, הרבה פעמים זה עובד חלש יותר. כי שמעתי, אני כבר יודע. במילים אחרות, אתה אומר ליהודי, “אל תהיה מאכיל נבילה”. “כן, שכח, אני גם מסכים, אני מחזיק בעשיית חילול השם, אבל אני כבר יודע מזה. שכח.” למה אמרו “עיקר לימוד ללמוד כדי שיביא לידי מעשה”? וכשאתה אומר לו “ללמוד כדי שיביא לידי מעשה”, ואתה אומר לו את הטעם אפילו, הוא עדיין שמע את הטעם. הוא לא שמע, הוא לא נעשה רציני יותר, הוא לא נבהל מכרת ועונשים. הוא נבהל יותר מלהאכיל. זה לא חידוש, זה אני יודע.
שלמה המלך – הסכנה של “אני כבר יודע”
אתה יכול לספר לו סיפור, “למה שלמה המלך… החכם מכל אדם, אין חכם גדול יותר מאיתנו. כן, לנו זה באמת קרה, נכון? למה זה באמת קרה? כי הבעיה היא לא כשאתה יודע, הבעיה היא כשאתה לא יודע. איכשהו, אתה יכול להגיע לקצת תורה, לבית פארק, למה זה? זה לא משהו מסתמא, הספרים כבר אומרים, היו ענינים עמוקים, כוונות עמוקות בבמות שהוא בנה שם, הוא רק חשב לבנות, ומי שלא היה מוחה. וכך היו הכוונות הגדולות, ענינים גדולים, פתאום נעשה חשבון, היתה טעות בחשבונות. הוא לא תפס, ומפני שהוא אמר, “אני יודע שכאן יש טעות, וזה לא תפס.”
המצווה ניתנה למה שלא תופסים
והמצווה לא ניתנה כדי שיאמרו, “לא יסור לבבו”. זה ידעו לפני המצווה. המצווה ניתנה כי אתה מחזיק כן בעשייה, ואם לא אתה מחזיק, לאו דווקא אתה מחזיק, וכשאתה לא תופס, זה יקרה.
טעם כמוס – עקרון הרמב״ם
לכן על זה אומרת הגמרא, עדיף שלא יאמרו את הטעם של המצווה. כי ברגע שאתה אומר, אנשים רק שומעים את הטעם, והם אפילו ממש צודקים, לא שזה לא חשוב, זה יותר אמת, אבל אז זה לא יעבוד. אדם, כן? אל תגיד לו מראש. לא תמיד עובד להגיד מראש.
מטאפורה של פגישת עסקים
אני אומר לו, לפעמים תעשה דבר כזה. כן, אדם, אני אומר עצה מעשית כביכול, זה אותו רעיון, נכון? אדם צריך לעשות פגישה עם מישהו כדי, אני לא יודע, כדי לפתוח משהו, הוא רוצה לעשות עסקה, הוא רוצה למכור לו משהו, לקנות, כן? הוא מתקשר אליו, הוא אומר לו, אני רוצה לשבת איתך. אומר לו, תגיד לי לפחות רגע מה זה, אני אגיד לך כבר אז. ואם הוא רציני, הוא אומר, זו לא פגישה, כי זה היה אימייל, והוא אומר מיד או כן או לא. הוא לא אומר לפעמים, הוא כבר יודע כן, אוקיי. אבל, אני אפתח לך משהו עם הפגישה? אני גם יודע שהפגישה היתה כדי למכור לי משהו. את התוכן אני לא יודע. אבל הפגישה היא בשביל הכל. פגישה אני יכול לדבר איתך טוב יותר שם, יש קצת זמן, אתה תיתן לי קצת יותר תשומת לב ממה שהיית נותן לי בוואטסאפ. זה קצת יותר טוב. אתה אומר בסדר, אבל הפגישה היא רק כדי שאמכור לך. נו, אני כבר קונה! לא, לא זה התכוונתי. אני אומר, יודע מה? אני לא אגיד לך מה הפגישה. בוא נשב ונשתה קפה. אתה מבין? אני שותה קפה, זה דבר טוב. אחר כך נקנה ונמכור ונעשה מה שצריך לעשות.
הדבר הבסיסי: אנחנו אנשים שלא יודעים
יש דבר בסיסי, אנחנו הרי אנשים שהם צדיקים, שרוצים רק לעשות את נחת הנשמה שלהם. יש בעיה עם דברים כאלה בגלל זה, כי…
תלמיד: מה? מידות זה תשובה, מה ההתחלה?
מגיד שיעור: אפשר לומר כך, אבל אני מדבר על העשייה, לא רק ההתחלה. ההתחלה היא עוד מעשה. אומרים פשוט על זה, שהמצוות הן… כי אנשים שלא יודעים, ומי הם האנשים שלא יודעים? אנחנו.
תלמיד: כן.
יעקב אבינו וכתונת פסים – דוגמה נוספת
מגיד שיעור: הוא אומר שהקב״ה אמר ליעקב אבינו “אשת אחיו לא תקח”. אחרי שניתנה התורה, אפילו אליהו הנביא יבוא ויאמר שזו אשת אחיו ולא תהיה קנאה, אפילו אליהו הנביא יבוא ויאמר שאין קנאה, לא נאמין לו, כי כך נקבעה התורה. “לא בשמים היא”. נכון? הרי הם יצאו עם קנאה. אה, צריך לעבוד אפילו שזה לא עובד! הרי הגענו לתורה, שאנחנו לומדים שזה בטוח ש… זה הרי מה שהראשונים אומרים לך.
התורה לומדת מהמעידה של יעקב
התורה אומרת באמת, למה יעקב אבינו חושש מעשו? באותם זמנים עדיין לא ידעו שצריך לאסור את זה. מהמעידה של יעקב אבינו למדו. אתה שואל קושיה, הרי כתוב בגמרא “לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים”, כי יעקב אבינו שינה וזה קרה. אבל יעקב אבינו, צדיק כל כך גדול, אין תשובה בגמרא. את הגמרא למדו מיעקב אבינו, שלא ידעו. פוליטיקאי היה לו סיבה טובה למה הוא נתן ליוסף את כתונת הפסים.
אבל הנקודה היא, שיעקב חישב עם התורה, עם הקנאה, לא הצליח. הוא ידע שתהיה קנאה. אוקיי, צריך הרבה לדבר עם הילד. אבל זו דרך שנבדקה שכמעט תמיד יש קנאה. ואתה חכם, אצלי לא תהיה קנאה. אמרו, אה, אצלך גם תהיה קנאה. אמרו, יודע מה, אתה לא רשאי אפילו כשאין קנאה.
טעם כמוס – לא מניפולציה
בדרך כלל כשאומרים אתה לא רשאי אפילו כשאין קנאה, מתכוונים לומר טעם כמוס. כן, טעם כמוס. הרמב״ם אומר דבר כזה, טעם כמוס, שלא יאמרו את הטעם, כי אנשים לא ייקחו את זה ברצינות. לא כי לא מאמינים לטעם, זה מה שאנשים חושבים, שזו מניפולציה. לפעמים זו באמת מניפולציה, כל דבר טוב אפשר להשתמש בו בצורה שקרית, נכון? האחר אומר שלא יגלו, זה דבר קשה, שכשעושים גזירה לא יאמרו את הטעם, כי אנשים לא לוקחים את זה ברצינות.
מה שאנשים חושבים הוא, שכשתיתן לי את הטעם אני אומר “אה, זה לא טעם טוב”. לא, כשתיתן לי את הטעם אני אומר “ודאי, צודק הוא, זו כל התיאוריה. ודאי, אסור, אסור לפתוח שיעור למטה”. הבעיה היא שזה לא עוזר. אפילו כשאתה אומר את הטעם, הוא אומר “אה, אבל יש לי עצה אחרת, אני לא יודע, אצלי ‘אני יקרב ולא יתא׳, אני אעשה דיש שש”. והבעיה היא שזה כן קורה דרך שש.
“לא ירבה לו נשים” – הציפייה של התורה
זה אומר לך הטעם. הטעם אומר, מה כתוב בתורה? “לא ירבה לו נשים פן יסור לבבו”. התורה לא אומרת, האנשים שנמצאים בשש יסור לבבו לא יעשו את זה. התורה אומרת, נשים הם דברים כאלה שיכולים לגרום שיהיה לבבו, וזה כתוב בתורה. אתה אומר, “מה נשים, לא כל הנשים”. אתה אדם חזק יותר, אתה נגד זה. כן, אני יודע, כשאין נשים גם לא תהיה. עכשיו שיש את הנשים גם כן תהיה. אבל מסיבה כלשהי, אנשים יש להם את זה, במיוחד אנשים חכמים, כמו שלמה, זה מה שהתורה מוציאה, המדרש מוציא. במיוחד אנשים חכמים יש להם נטייה כזו לחשוב שאין להם את הנטייה. אוקיי, זה הולך לאותו דבר.
מטאפורת הסיום: הרופא שמרפא מסרטן
אם אפשר לעשות מאדם רע אדם טוב עם שיעור, מביא הוא מאיזה משורר, הוא אומר, היו עושים עם השיעור הרבה יותר כסף. דמיין לעצמך כמה כסף עושה רופא שמרפא אנשים מסרטן, נכון? מיליון, אני לא יודע. אם יש מישהו שיש לו בדוק ומנוסה טסט לריפוי לסרטן, הוא יכול לעשות כמה כסף שהוא רוצה, לא?
למה שיעורים לא יכולים לתקן אדם – הצורך במעשה לפני הבנה
משל אריסטו: אם לימוד היה יכול לתקן
שקרנים מיוחדים, יש להם נטייה כזו לחשוב שאין להם את הטעות.
חזרה לאותו דבר. אם היו יכולים לעשות מאדם רע אדם טוב עם שיעור, מביא אריסטו מאיזה משורר, הוא אומר, היו מגידי השיעור עושים הרבה יותר כסף. הוא אומר, דמיין לעצמך כמה כסף זה היה עושה רופא שמרפא אנשים מסרטן, נכון? מיליון, אני לא יודע. אם מישהו היה באמת יש לו רפואה לסרטן, היה עושה כמה כסף שהוא רוצה, אמת? דמיין לעצמך אם מישהו היה באמת יש לו רפואה להיות אנוכי. כל אבא ילך לשלם לו. והיום יש אנשים שבשביל השקר עושים כל כך הרבה כסף. יש לך שם מוסד שלם של איזו טיפול, שהוא אומר להבטיח לאבות, “אני הולך לעשות מהבן שלך מתמיד.” תודה רבה, קודם כל, כמה מתמידים כבר עשית? אף אחד. אבל הוא רק מבטיח, והלה עושה כל כך הרבה כסף. דמיין לעצמך שזה באמת עובד, נכון? דמיין לעצמך אני יכול לומר למישהו, אנשים באים תמיד אלי, לבית הכנסת שלי, לא בית הכנסת שלי, אבל לאנשים כך, הוא שולח אותו, הוא שומע שהוא מתמודד עם משהו, “לך לרבי הזה, לך לבית הכנסת הזה, לך לדבר הזה, זה יעזור לך.” אם זה היה באמת עוזר, היה עושה הרבה יותר כסף מהלה.
למה שיעורים לא עוזרים: הרגלים זה לא טעויות
התגובה היא שזה לא עוזר. למה זה לא עוזר? כי לאנשים יש בעיות, מידות רעות או הרגלים, לא כי יש להם טעויות בדעת שלהם. אפילו טעות היא גם הרגל שיש לו, לא רק טעות תיאורטית. קשה לעקור לאדם טעות, אפילו כשזו רק טעות שכלית טהורה, הוא גם מתעקש, כן? דמיין לעצמך כשיש לו עוד תאווה לזה גם. אין, זה לא נעשה, אנשים לא עובדים, רוב האנשים. יש יחידי סגולה אולי, שאפילו אותם יחידי סגולה זה עובד פעם אחת. מה? כן, אמת. אבל אז הוא כבר נעשה קצת אדם, הוא צריך לעבוד על עצמו, הוא צריך לעשות בעצמו משהו. אין שום דרך לרפא את ההוא עם לומר שיעור, על כל פנים לרוב האנשים.
הפרדוקס: צריך כבר להיות צדיק כדי לשמוע
ואפילו, בוא נדבר, אתה צריך כבר להיות צדיק בעיקרו של דבר כדי להיות מסוג האדם שמתפעל משיעור. אם אתה כבר אדם שהולך אחרי השכל שלו, ומה שהוא מבין רק מסביר, גם זה עוד ייקח כמה שנים שאני אסביר לך, אחר כך תבין. אבל קודם הוא צריך להיות דבר על אדם שהולך לו בכלל מה השכל אומר. רוב האנשים לא נולדים אנשים כאלה. והחוק הוא נולד אדם שאוהב להיות, מה שקנדיס יאמרו, נכון? ואם נחכה עד שכל האנשים יהיו כך, משיח לא יבוא לעולם לא.
הפתרון המעשי: לדבר לאנשים בשפה שלהם
אז מה עושים? מדברים לאנשים בשפה שלהם. נותנים להם סוכריות בשביל להיות טובים, מעודדים אותם, אומרים להם כל מיני דברים, לא אומרים להם למה זה טוב, כי לומר רק מחמיר. הוא, אפילו אתה יכול לומר, מה שהוא יודע לא עוזר לו, הוא כבר יודע, או שהוא לא יודע וזה לא עושה לו לא מפחיד שהוא יודע. מה מעלה מורא לפועל ממש? הצרה שיש לאדם. ונותנים לו את כל הטריקים.
מעשה עם הבחור והרבי: עבודה כרפואה
אז, במילים אחרות, פעם מישהו אמר לי כך, הוא הלך לצדיק, הוא אמר לי שיש לו הרהור כפירה, בחור אמר לי את המעשה. יש לו הרהור כפירה, והוא לא יודע מה לעשות. והרבי אמר לו, הבחור היה כזה, אני לא יודע מה זה אומר, היה לו חכמות גדולות, אנחנו לא היינו, אתה מבין דברים כאלה. כן. באמת לא היה לו שום הרהור, היו לו כבר מסקנות גם. אבל כך הוא אמר לרבי. הוא סיפר לי את המעשה, הוא אמר לי שהוא אמר לרבי, והרבי היה לגמרי צודק.
והרבי אמר לו, “יש לי בשבילך עצה.” מה העצה? אמר הרבי, “אתה קורא קריאת שמע ומניח תפילין כל יום?” לא. אוקיי, בוא אלי. כל יום תקום מוקדם בבוקר, תקרא קריאת שמע, תתפלל שלוש פעמים ביום במנין, ואני אומר לך, הרהור הכפירה שלך ייעלם.” וזה נעשה, וזה נעלם.
שאלה ותשובה: מה החידוש?
תלמיד: מה אני מנסה להביא לידי ביטוי? מה? כן, זה פשוט, זה קל. אני אגיד לך אחר כך מה אני רוצה להביא לידי ביטוי, אני לא יודע.
תרגום לעברית
מגיד שיעור: זה מוציא שעבודה, אפשר ללמוד שצריך לעבור את כל הקושיות, אין בעיה. זו לא הבעיה שאני מתכוון להוציא. אני מתכוון להוציא שזה סוג התשובה שיכול לעבוד. זה לא הנכון, זה לא שאתה אומר, “אני לא מאמין לך, כי אתה מאמין בתפילין.” אין בעיה, תפילין נעשו לאנשים שלא מאמינים, לאנשים שכן מאמינים. מה זה אומר בעצם? מי שמאמין והוא מאמין, אפילו הוא מניח תפילין, הוא כבר צדיק. אפילו הוא לא היה מניח תפילין, הוא היה כבר צדיק.
דברי הבארדיטשובר: “אילו כיוונת לפני סיני לא ניתנה תורה”
זה הרי דברי הבארדיטשובר, “אילו כיוונת לפני סיני לא ניתנה תורה,” כן? ראיתי שרבי יאשיהו היה בעל הבית גדול על הדברים. הוא אמר את הדברים, הוא אמר שהוא מאמין שזה לא יכול להיות. הבארדיטשובר אמר, “אילו כיוונת לפני סיני ולא ניתנה תורה,” מה הצלנו בזה? הרבה על הדברים, הוא אומר שזה פקעתא דנפשות רעות.
נכון, אני מתכוון לומר, שזה אמת לגבי הכוונה. רוב האנשים לא התקרבו להר סיני בזה. זה רק אצל השרידים שידעו שזו הכוונה של הר סיני. רוב האנשים חשבו שהוא מתכוון שאוכלים צ׳יזקייק שם, או ערפלך עם בריאות טובה, שלמים. הם לא ידעו מהכוונה של הר סיני ברמה בכלל.
בוודאי, והתורה היא מה שנותנת להם את זה. דרך זה, אחרי שהוא מקיים את כל הטריקים של התורה, יש לו את זה. אבל אם זה היה כך, לא היו צריכים את זה באמת, אבל את כל הדברים האלה.
נעשה ונשמע: הסדר של עשייה והבנה
אז העצה היא לקבל את הנעשה, הנעשה, הנעשה, זה גורם שיהיה נשמע. אחר כך, בואו נבין, אפילו הנשמע היה כך, לא דיברתי על זה. כי למה, איך מתחילים להבין שזה באמת טוב? כן, מה ההבדל בין נשמע ושלא נשמע? שלא נשמע לא מבין למה זה טוב, הוא חושב שזה טוב כי שמעו דבר כזה. ונשמע מבין שזה באמת טוב.
כן, אבל מה זה באמת טוב? קשה מאוד לדעת על מה מדברים לפני שעושים את זה, או לפני שרואים אחרים עושים את זה. דיברנו על זה הרבה פעמים. נכון? אנשים אומרים, מה זה אומר להיות אדם טוב? רוב האנשים מעולם לאראו אדם טוב, ומעולם לא עשו דבר טוב אחד. איך הוא ידע למה טוב להיות אדם טוב? הוא לא יודע על מה מדברים.
המתודולוגיה של השיעור: צריך כבר לעשות כדי להבין
אני לא יכול מדרשה להודיע לך את הטוב של אדם טוב. אם אתה רגיל לך כמו החברה, אתה עושה כבר דברים מסוימים, הוא כבר עוסק בלקוטשיקריי למשל, עכשיו אני אבוא להסביר לך, תבין, למה אתה עושה לקוטשיקריי למשל? כי בעצם יש עניים שאתה צריך לעזור, אתה צריך להיות אדם טוב. אה, עכשיו אתה באמת נעשה אדם טוב, כי זה עשית. אבל אם מעולם לא עשית את זה, מה אסביר לך? איך אתחיל את השיעור שלי?
כל השיעור שלי בנוי על זה שאנשים הולכים כבר עם כובעים שחורים, ואני מסביר להם למה? אם הם לא היו הולכים, הייתי צריך שיעור אחר. היה מבוסס על מה אותו עושה, מה אותו לא עושה. אני לא יכול לומר כלום, הייתי צריך דבר אחר. הייתי צריך למצוא דבר טוב שהוא עושה כבר.
מבינים? אני לא יכול לתת שיעור אם לא היה… אם לא היה קודם צדיק גמור. מבינים? בקיצור, בקיצור, מה? כן, זה מה שהוא מתכוון כאן. צריך להיות אדמה טובה. ליסט חינוך, ליסט חינוך מסוים.
טעמי המצוות של הרמב״ם: לא כדי לעשות, אלא כדי להבין
כי יש אנשים שיש להם בעיה, הם לא מאמינים, הם חושבים שהתורה “טיפשית”. טעמי המצוות של הרמב״ם “דרך אגב” לא נכתבו כדי שיעשו את התורה. הרמב״ם לא חשב שאחרי שהוא יגיד את הטעם שלו, הוא אומר הרי אפילו זה מסתדר על ההלכה למעשה. הרמב״ם לא אומר, הרמב״ם אומר כשהוא אומר טעמי המצוות זה כדי “לג׳סטיפיי” את הקב״ה, לא כדי שנעשה את המצוות בגלל זה. הוא לומד להיפך, שצריך לעשות את המצוות כדי לראות. הרמב״ם אומר שהקב״ה עושה דברים רק בשכל, ואם אתה חושב שהקב״ה עושה דברים רק בשכל, יש לזה פנים באמונה, ואולי זה לא להאמין בתורה וכדומה, אבל בעיקר זה. וממילא צריך להיות הסברים מה הקב״ה התכוון במצוות. וההסברים, ההסברים הם דבר הסברים, הוא לא אומר יותר מזה.
למה צריך לדעת את המצוות? לא, הטעמים של הרמב״ם לא פותרים את זה. עדיף לדעת מ״סיבות” אחרות, כי לא צריך לעשות בעקבות זה, אסור. יש סיבות שונות אחרות למה צריך לדעת את הטעמים. יש מצווה ללמוד טעמי המצוות, אני לא יודע מה, לא ראיתי את זה. לא ראיתי את זה. אבל אחרי שעושים את זה, לא צריך להבין מה עושים?
בינוני וצדיק גמור: החילוק של הרמב״ם
הטענה היא שלא צריך לא להגיע לעבודה. אם עבודה לא מגיעים לעבודה, צריך לעשות את זה. צדיק גמור הוא אדם אחר. זה מה שהרמב״ם אומר, הוא מחלק את זה לבינוני וצדיק גמור. בינוני הוא מי שעושה “לפעמים” דברים שהוא לא מבין, כי הוא צריך את זה. כשהוא צדיק גמור, וזה מה שהוא אומר שצריך ללמוד טעמי המצוות, זה כל העניין להיות צדיק גמור, שאתה ראוי להבין מה אתה עושה ולמה אתה עושה את זה, אז אתה כבר לא צריך לעשות את הדברים השקריים, הדברים שאתה לא יודע מה אתה עושה. אבל כל עוד הוא לא צדיק גמור, ואם מדברים על הכלל, הכלל אף פעם לא צדיק גמור, צריך תמיד לומר כך.
לא משחררים אותם, כי הוא יודע כבר מה לעשות. הוא יודע כבר מה לעשות, איזה דבר. הגאולה היא לא שלא עושים. אלא הוא יודע באמת מה לעשות, הוא עושה תמיד את הדבר הנכון, הוא לא מפסיק לעשות את הדברים הטובים. גם הוא עושה גם הנשמה עושה את הנס מעצמה. הוא ילך לתת יותר צדקה ממה שכתוב בתורה או פחות? הוא ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות, אין בעיה. הוא הולך הלאה, הוא צריך לקחת קר מה… הוא גם יהיה רבי, הוא לא יוכל לעשות מול הציבור דברים, כי הוא בשביל הכלל, הוא צריך לחנך את הכלל. אבל אפילו לעצמו, זו לא בעיה כל כך גדולה.
נגד הטענה “אני לא צריך את המצווה כי יש לי כבר את המשמעות”
אנשים מאוד מפחדים מהקושיות עם שטויות, כי אתה צריך לתפוס בדיוק על זה, זה מה שאומרת המימרא של נתגלה טעמי תורה. הרבה אנשים באים כל הזמן: “אה, לתורה יש למה? את המשמעות, עליי, יש לי כבר את המשמעות, אני לא צריך את הדבר.” לא, אין לך את המשמעות. זה מה שנאמר, בגלל זה צריך שהמצוות יהיו… אין לך את המשמעות. אם היה לך את המשמעות, אם היית צדיק היית עושה את זה הרבה יותר.
דוגמאות: תפילין, שבת וצדקה
כשמישהו בא והוא אומר: “אני לא מבין למה אני צריך לתת צדקה רק מעשר, אני חושב שאני צריך לתת חצי.” אוקיי, זה גם לא טוב, אבל בואו נגיד הוא נותן חומש, מה שלא יהיה. אין בעיה, לא צריך באמת לתת מעשר, אתה פטור, אתה נותן הרי יותר ממעשר.
אבל מה סוג האדם? אנשים הם אנשים רעים או לא תופסים שהם אנשים רעים. הוא אומר: “אה, למה אני צריך להניח תפילין, אני זוכר בכל מקרה את הקב״ה.” אוקיי, תחזור שבועיים אחרי שהפסקת להניח תפילין, בואו נראה אם אתה עדיין זוכר את הקב״ה. מאמצע הנחת תפילין צריך לרחם רחמים.
אז על מה אתה מדבר? זה היה הרי “אקרא ולא יחטא”, “אני ארבה ולא אסיר”, כי כשאומרים לו באמת, הוא לא תופס. אנשים מאוד טיפשים בדרכים האלה. אני אומר לך בדיוק את זה. אם לא שאתה מניח כל שבוע, יש לך שבת, אתה תשכח ממעשה בראשית? הוא אומר: “אוקיי, איך אפשר לזכור מעשה בראשית בלי שבת?” לא, זה בדיוק מה שהוא אמר לך: אתה תשכח! “אה, אני… אברהם אבינו. באמת זכר.” זה היה אברהם אבינו אחד. אם אתה האברהם אבינו האחד, דרך אגב אברהם אבינו גם שמר שבת, כי אז שבת היה כדי לזכור בעצמו, כדי לדבר על מעשה בראשית, אין בעיה, זה טעם חדש לנו בכל מקרה. אבל גם שבת, כתוב הרי שהוא לא היה צריך לעבוד מהקב״ה, הוא גם שמר שבת כפשוטו אולי. אין סתירה אפילו.
מסקנה: הפשט של מתן תורה
אנשים תמיד אומרים את השאלות כי הם מדמיינים שהאמת רעה. האמת לא רעה, האמת היא שצריך להיות טוב. זה באמת להיות אדם טוב שרוב המצוות הוא עושה בכל מקרה. אנחנו רוצים לדעת על מצווה אחת שהיא בעצם גדר שלא צריך לעשות, נדבר, נגיע לאותו גשר ונדבר על זה. בכל מקרה אתה לא עושה את זה, בכל מקרה אתה לא עושה את זה, בכל מקרה אתה גם לא עושה את זה… בעיה. אז, זה הפשט של מתן תורה וזהו.
—
תלמיד: נו…
מגיד שיעור: סיים… מאנטי מאן מאן…
תלמיד: שקויעך.
מגיד שיעור: שקויעך. ברוך הבא.