סיכום השיעור 📋
פרק ע׳ ממורה נבוכים: ראיות המתכלמין לחידוש העולם — הדרך החמישית (דרך הייחוד)
הקדמה: מבנה ההוכחה למציאות האל
ארבע השאלות היסודיות
כפי שנקבע בפרק ע״א, התיאולוגיה הרציונלית מבקשת להוכיח ארבעה דברים:
1. מציאות האל
2. אחדות האל (תואר מחייב)
3. שאינו גוף (תואר מחייב)
4. חידוש העולם
נקודת המוצא המוסכמת
מוסכם על הכל שהוכחת מציאות האל חייבת להתחיל מתוך ידיעת העולם — אי אפשר להתחיל מהאל עצמו, שהרי אם כבר ידענו שהוא קיים, לא היינו זקוקים להוכחה. השאלה המכרעת היא: איזה סוג עולם משמש בסיס להוכחה?
שתי דרכי ההוכחה — מקדמות העולם או מחידושו
| | הוכחה מקדמות העולם | הוכחה מחידוש העולם |
|—|—|—|
| מייצגים | אריסטו והפילוסופים המוסלמים שהעתיקוהו | המתכלמין |
| מהלך ההוכחה | עולם קדום אינו יכול להתקיים ללא סיבה מסוג מסוים → האל כסיבה קדומה | עולם שהתחיל בזמן → בהכרח יש מי שהתחילו ברצון → האל כבורא |
| תארי האל | האחדות והלא-גשמיות הם עיקר מה שההוכחה מניבה — האל כסיבה ראשונה | התארים פחות מרכזיים; העיקר הוא שהאל מחדש את העולם |
| יחס בין השאלות | מציאות האל ותארו נגזרים בנפרד מטבע העולם | חידוש העולם ומציאות האל הם אותו דבר ממש |
זיהוי חידוש העולם עם מציאות האל
אצל המתכלמין, להוכיח שהעולם מחודש שקול בדיוק להוכיח שיש אלוהים שחידשו. ההנחה הסמויה — שדבר שהתחיל בזמן אינו עושה את עצמו ובהכרח יש מי שהתחילו ברצון — כה בסיסית בעיניהם שהרמב״ם אפילו אינו מעתיק אותה. לכן כותרת הפרק היא “ראיות… על היות העולם מחודש” ולא “ראיות שיש לעולם אל” — כי אצלם אין הבדל.
הערה ביקורתית: ההנחה הזו אינה טריוויאלית כלל. הקוסמולוגיה המודרנית מקבלת שלעולם התחלה זמנית, אך אינה רואה בכך הוכחה למציאות אלוהים. מה שהיה מובן מאליו למתכלמין — שדבר שהתחיל חייב מתחיל בעל רצון — דורש הצדקה עצמאית.
—
סקירת הראיות הקודמות (א–ד)
ארבע הראיות שנדונו בשיעורים קודמים, בקצרה:
1. ראייה ראשונה: יש דברים מחודשים בעולם → כל הדברים מחודשים.
2. ראייה שנייה: שרשרת מחודשים אינה יכולה להימשך לאינסוף → יש מחדש ראשון.
3. ראייה שלישית: האטומים המרכיבים את העולם אינם בהכרח כפי שהם → צריך משהו שייתן להם את תכונותיהם.
4. ראייה רביעית: העצם והמקרים מחודשים → העצם עצמו חייב להיות מחודש.
כל הראיות הללו תלויות בפיזיקה של המתכלמין (ההקדמות מפרק ע״ג), ואם הפיזיקה הזו אינה מוכחת — ואף אבסורדית — הראיות נופלות עמה.
—
הדרך החמישית: דרך ההתייחדות (אל-תח׳צִיץ)
מקור ההוכחה ומעמדה
זו הדרך שהמתכלמין מעדיפים ביותר — “יבחרו מאוד” בה. היא נחשבת לראייה המוצלחת ביותר שלהם, וגם חושפת בצורה המדויקת ביותר איזה סוג אל הם מוכיחים.
הבסיס: ההקדמה העשירית
ההוכחה נשענת על ההקדמה העשירית של הכלאם — הקדמת האפשרות:
> כל דבר בעולם, וכל פרט שבו, וכן העולם כולו — אין סיבה הכרחית שיהיה כפי שהוא ולא באופן אחר. כל מצב אלטרנטיבי ניתן לדמיון (ולדעתם — ניתן למחשבה כאפשרות ממשית).
הטקסט
אדם מתבונן בעולם כולו או בכל חלק ממנו, ורואה שהוא “עובר” (=אפשרי) — כלומר, יכול היה להיות אחרת ממה שהוא. העולם בגודל מסוים אך יכול היה להיות גדול יותר או קטן יותר; הוא קיים בזמן מסוים אך יכול היה להתחיל מוקדם או מאוחר יותר; לכל דבר יש תארים (מקרים) מסוימים — צבע, גודל, מקום, זמן — ואין שום דבר שמכריח שיהיו דווקא כך.
ניתוח הטיעון
המושג “מייחד”: לייחד פירושו לבחור אופציה אחת מתוך אינסוף אפשרויות. מה שמבדיל דבר אחד מחברו, לפי שיטת הכלאם, הם המקרים — ואלה אינם נובעים מטבע הדברים (שהרי אין טבעות בפיזיקה האטומיסטית שלהם).
מבנה ההוכחה:
1. הנחה: כל דבר בעולם הוא “עובר” — יכול להיות באופן אחר (גודל אחר, זמן אחר, מקום אחר, תארים אחרים) — ההקדמה העשירית.
2. הנחה: אין סיבה טבעית שמסבירה מדוע הדבר הוא דווקא כך ולא אחרת (בגלל הפיזיקה האטומיסטית שמבטלת סיבתיות טבעית).
3. שאלה: מה גורם לדבר להיות דווקא באופן מסוים ולא באחר?
4. מסקנה: מכיוון שהפיזיקה של המתכלמין אינה מאפשרת סיבה טבעית-הכרחית (שהרי הכל אפשרי), התשובה היחידה היא בחירת האל ורצונו.
האל, אם כן, הוא “המייחד” — זה שבוחר ומכריע בין האפשרויות השוות, וקובע שהדברים יהיו כפי שהם. המונח “התייחדות” (תח׳צִיץ) משמעו: הפעולה של ייחוד אפשרות אחת מתוך אפשרויות רבות שוות.
האנלוגיה מהחיים: כשאדם קם בשש ודקה ולא בשש ודקה וחצי, ואין סיבה אובייקטיבית להעדפה — התשובה היא “כי רצה”. זהו בדיוק סוג התשובה שהכלאם נותן לכל מאפייני העולם. כמו שני שעירי יום הכיפורים השווים לחלוטין במראה, בגודל ובקומה — וכך כל אטום שווה לכל אטום אחר — חייבת להיות בחירה ביניהם.
המעבר מייחוד לחידוש העולם
אם העולם מיוחד (=נבחר להיות באופן מסוים), הוא בהכרח מחודש (=נברא). גם אם נטען שהעולם קדמון, השאלה חוזרת: למה דווקא קדמון ולא מתחיל בזמן מסוים? ומכיוון שאין תשובות מן הטבע (בשיטתם), חייב להיות רצון בוחר.
זהות כל שמות הפעולה האלוהית
במסגרת התמונה הזו, כל המילים — פועל, בורא, ממציא, מחדש, מבין — מתכוונות לאותו דבר בדיוק: הרצון האלוהי שבוחר שהעולם יהיה באופן זה ולא אחר. אין תוכן נוסף למילים האלה מעבר לפעולת הבחירה/ייחוד.
—
יישומי עקרון הייחוד ברמות שונות
לאחר הבנת היסוד של ההוכחה, ניתן לגזור ממנו “סעיפים רבים מאוד” — יישומים כלליים ופרטיים של אותו רעיון:
ברמה הכללית — מבנה העולם
– הארץ תחת המים — אריסטו סבר שיש סיבה טבעית לכך (תורת ארבעת היסודות וטבעו של כל יסוד למצוא את מקומו). המתכלמין טוענים: הכול אטומים, אין שום סיבה מהותית שהארץ תהיה דווקא תחת המים — אלא רצון האל הוא שייחד סידור זה.
– צורת השמש העגולה — אריסטו הסביר זאת בשלמות הצורה והתנועה העגולית; גם המדע המודרני נותן הסבר. אך לשיטת המתכלמין, היחס בין תואר (עגול/משולש/מרובע) לבין הגשם הנושא אותו הוא תמיד אותו יחס — אין קשר עצמי בין האטומים לבין הצורה העגולית, ולכן נדרש מייחד שבחר בצורה זו.
ברמה הפרטית — מגוון הפרחים
המתכלמין משתמשים בדוגמה כמעט ילדותית בפשטותה: כל הפרחים גדלים מאותם מים וארץ, ובכל זאת יש מיליוני סוגים — אדומים, לבנים, ירוקים. אילו הייתה סיבה הכרחית לצורת הפרח, כל הפרחים היו זהים. המגוון עצמו מוכיח שאין סיבה טבעית הכרחית, אלא מייחד בוחר — והוא האלוה.
מן הפרט אל הכלל — חידוש העולם
מהפרחים הבודדים עולים לעולם כולו: גם לעולם בכללותו יש תארים מסוימים — למשל, שהתחיל בזמן מסוים (ולא בזמן אחר), או עצם קיומו (שאין סיבה הכרחית שיימצא ולא יימצא). לכן “העולם כולו צריך למי שייחדו כולו וכל חלק מחלקיו” — כל דבר צריך מי שיבחר עבורו מבין האפשרויות.
—
תלות ההוכחה בהקדמה העשירית — וביקורת
כל ההוכחה מתחייבת מקבלת ההקדמה העשירית (שכל מה שניתן לדמיינו אפשרי). מכיוון שהקדמה זו בעייתית — כפי שנרמז כבר בדיון על ההקדמות — ההוכחה כפי שהמתכלמין מציגים אותה פגומה.
הפרדוקס הפנימי של הכלאם
הכלאם מוותר על סיבתיות טבעית ברמת הפרטים (אין טבע, אין הכרח, הכל אפשרי) אך עדיין דורש הסבר מטא-פיזי ברמת הכלל (חייב להיות מייחד). מתח פנימי זה מעורר קושי: מדוע לדרוש עקרון הסבריות (Principle of Sufficient Reason) ברמה אחת ולוותר עליו ברמה אחרת?
עמדה אלטרנטיבית
אפשר פשוט לקבל שאין הסבר ולוותר על עקרון ההסבריות — כפי שעושים חלק מההוגים המודרניים — אך הכלאם דוחה זאת ודורש הסבר לפחות ברמת הכלל.
—
יחסו המורכב של הרמב״ם להוכחה החמישית
למרות הביקורת, הרמב״ם מגלה יחס מורכב ולא חד-משמעי להוכחה זו:
“זה הטוב שבדרכים, ולי בו דעת”
הרמב״ם מכריז שזו הדרך הטובה ביותר מבין חמש דרכי המתכלמין, ויש לו דעה/סברה משלו לגביה שיפרט בהמשך.
גם המאמין בקדמות העולם יכול להסכים
אפילו מי שמאמין בקדמות העולם אינו חייב לחלוק על כך שיש דברים שיכולים להיות אחרת — כלומר, על עצם הצורך במייחד.
היישום על מערכת השמיים (חלק ב׳, פרק י״ט)
המדע האריסטוטלי נותן הסברים טובים לתופעות שמתחת לגלגל הירח, אך אינו משכנע כלל בהסבריו למערכת השמיים. למשל: יש מספר מסוים של כוכבים — לא אינסופי — ואין שום סיבה שאריסטו או מישהו אחר יכול לתת למה דווקא מספר זה. לכן ההוכחה מסוג הייחוד עובדת לפחות על הכוכבים, ומכאן ניתן להסיק קיום מייחד-בוחר-רוצה.
הבהרה מושגית: “חידוש העולם” = “עולם שיש לו מייחד”
בהקשר של הדיון כולו, “חידוש העולם” ו״קיום מייחד” הם כמעט מושגים נרדפים. השאלה המרכזית אינה בהכרח על ציר הזמן (מתי נברא העולם), אלא על האפשרות מול ההכרח: האם יש בעולם דברים שאינם הכרחיים ולכן דורשים בוחר?
—
שאלות פתוחות
נותרו שאלות יסודיות שיידונו בהמשך:
– מדוע קיום מייחד סותר בהכרח את קדמות העולם? — שהרי אפשר לייחד בנצחיות.
– מה בדיוק דעתו העצמאית של הרמב״ם על ההוכחה הזו — כפי שהבטיח לפרט.
– כיצד הכלאם יודע שהעולם אינו קדמון — בעיה שהרמב״ם מרחיב בה בחלק השני של מורה נבוכים (פרקים י״ט וכ״ד).
תמלול מלא 📝
פרק ע׳: ראיות המתכלמין לחידוש העולם — הדרך החמישית: דרך ההתייחדות
הקדמה: מבנה ההוכחה למציאות האל
טוב, שלום. אנחנו לומדים פה היום, אני מקווה שזה יעבוד פה. אם לא, אז נשתדר במשהו אחר.
אנחנו לומדים פה את הפרק ע׳, שהוא הסיכום של הרמב״ם לראיות הכלאם לחידוש העולם. דיברנו על זה, וזה באמת דבר שאני עוד צריך להבין הרבה — כל הדברים האלה צריכים להבין הרבה — אבל פה אנחנו מגיעים למשהו מאוד חשוב ועקרוני.
ארבע השאלות היסודיות
באופן יסודי דיברנו על זה שהכלאם מעמידים את עיקר ההוכחה — אנחנו מחפשים הוכחה לפי דעתם, אצלנו הם ממש מחפשים הוכחה לזה, אבל הרמב״ם מחלק בין השאלות האלה. אבל הם מחפשים הוכחה למה שהם קוראים חידוש עולם, ובתוך זה הם מכניסים את העניין של מציאות האל.
צריך להדגיש את זה, כי יש פה קצת יותר ממה שהיה לנו עד עכשיו. כלומר, אני רק מחדד משהו קצת יותר ממה שחידדנו עד עכשיו.
דיברנו על זה שיש פה סוגיה של ארבעה מפגשים, ארבעה דברים שאנחנו מחפשים להם ראיות, הוכחות:
הדבר הראשון זה מציאות האל.
השני והשלישי הם התארים המחייבים של האל הזה בעצם, ההגדרות של מה זה האל הזה — שהוא אחד ושהוא לא גוף. זה השני והשלישי.
והרביעי הוא חידוש העולם.
ככה הרמב״ם סיפר לנו בפרק ע״א כבר, שזה ארבעת השאלות שאנחנו מדברים עליהן. ודיברנו על זה שיש כביכול מחלוקת על הסדר הזה, ככה הרמב״ם מציג את זה.
נקודת המוצא: ההוכחה מתוך העולם
וצריך להקדים משהו, קצת ככה, אני חושב. בעצם כל התיאולוגיה, התיאולוגיה הרציונלית — הכלאם זה סוג של תיאולוגיה רציונלית — מחפשת ראייה.
הדבר הראשון, ואולי האחרון, שהתיאולוגיה מהסוג הזה צריכה לעשות, זה להביא ראייה למציאות האל. זה הדבר הכי עקרוני, הכי יסודי של הדת.
עכשיו, כבר דיברנו בפרק ע״ב ובהקדמה: המציאות האלה מוכיחים מתוך המציאות העולם. אנחנו לא יכולים להתחיל מהאל ולהוכיח שיש אל. אם היינו מתחילים שם, אז לא היינו צריכים הוכחה — כאילו העניין של הוכחה זה להוכיח מהעולם.
ולכן זה מוסכם, זה הרמב״ם אמר שזה מוסכם, לכאורה על כולם, שבשביל ההוכחה צריכים להתחיל מידיעת העולם. השאלה היא כמובן איזה סוג עולם, מהו עולם.
לכן הרמב״ם נתן לנו איזשהו דברים מוסכמים לכאורה על העולם בפרק ע״ב — זה היה החקירה שם, מה הוא בעצם מנסה לעשות שם.
שתי דרכי ההוכחה: מקדמות העולם או מחידושו
אבל באופן יסודי, בדרך כלל, אלה שחיפשו להוכיח מציאות האל בעולם של הרמב״ם — בתיאולוגיה היהודית-מוסלמית הזאת שאנחנו מכירים — הם התחילו מאחת משתי הנחות:
או שהעולם קדום, ואז יש סוג מסוים של הוכחות למציאות האל מתוך קדמות העולם דווקא.
או שהעולם מחודש, ואז יש סוג מסוים אחר של הוכחות למציאות האל.
הרמב״ם מטאטא את החלוקה הזאת בכוונה, אבל ככה בדרך כלל אומרים.
ההוכחה מקדמות העולם
ההוכחות של אריסטו למשל למציאות האל נובעים, או לפחות של המוסלמים שהעתיקו את אריסטו, מבוססים על קדמות העולם. וככה הרמב״ם עצמו כותב בהמשך ולפני זה. הם מבוססים על איזה סוג עולם יש לנו — עולם קדום, ועולם קדום לא יכול להיות בלי אל מסוג מסוים, ולכן זה מוכיח שיש אלוהים.
זה ככה ההוכחה עובדת, ככה גם הרמב״ם עצמו, או הוכחות שהוא מעתיק בהלכות יסודי התורה, כפי שהוא עצמו כותב פה, הם בנויים באופן הזה. וככה גם בתחילת החלק השני. הקדמות העולם, וזו הוכחה שעובדת באופן מסוים.
אנחנו כמובן קודם כל צריכים להראות שהעולם קדום באופן הזה, ולאריסטו היה נדמה שיש לו ראיות לזה, ואחר כך, מתוך הטבע הזה של העולם, אנחנו מוכיחים את הטבע האלה, את המציאות האלה, איזה סוג האלה יש בעצם גם.
ההוכחה מחידוש העולם
הכלאם, כמובן, הכלאם חולקים על העניין של קדמות העולם. זה נראה לי מאוד בעייתי להאמין בקדמות העולם, מסיבות שאנחנו עוד צריכים להגיע ולהבין בהמשך בפרק, בחלק השני, בעיקר שאני בכלל לא מדבר על מה הבעיה בזה.
אבל הכלאם, עכשיו אנחנו עוסקים בעצם בהוכחת מציאות האל, הכלאם תמיד מוכיח מציאות אל מתוך חידוש העולם.
הזיהוי בין חידוש העולם למציאות האל
ויש פה משהו מאוד עדין שאני אומר, יש משהו שאני לא מבין. הם מחברים את שתי השאלות האלה ביחד, לגמרי. הם אומרים: אם העולם מחודש, זה אותו דבר כמו להוכיח שיש לו אל שיצר אותו.
כי מחודש זה משהו שהתחיל, וזה כביכול הנחה שאפילו כמעט לא צריך לפרט אותה, שדבר שהתחיל יש לו התחלה זמנית, אז יש מישהו שהתחיל אותו. ובדרך כלל הם אפילו מוסיפים: מישהו שהתחיל אותו ברצון, שהחליט להתחיל אותו, וזה האלוהים.
אז האלוהים שלהם הוא, מה שאנחנו קוראים בורא העולם, המחדש העולם — זה התואר העיקרי של האל שלהם.
אפילו זה שהם אומרים שהאל הוא לא גוף, הוא אחד — כל הדברים האלה, לכאורה, לפי השיטה הזאת, הם קצת יותר, פחות חשובים. דיברנו על זה כבר, שהחשיבות של הדברים האלה הוא הרבה יותר לפי השיטה שמתחילה מקדמות העולם, כי קדמות העולם ממש מוכיחה את זה, וזה בעצם כמעט כל מה שהאל מוסיף — לא כל, הוא סיבת העולם, אבל הוא נותן לנו את הסיבה מהסוג הזה שהוא אל, הסיבה הקדומה, כלומר הלא גוף והאחד — זה מה שזה נוטל.
ואילו לפי שיטת חידוש העולם, האל הוא פחות או יותר הצד השני של — אם אנחנו יכולים להראות שהעולם מחודש, כבר באותו צד הראינו שיש אלוהים. לא צריכים להראות עוד שום דבר.
האל שלהם הרבה יותר מחובר למה שהם מוכיחים על העולם מאשר לפי השיטה השנייה, שהוא גם מאוד מחובר אבל בצורה אחרת. זה מה שצריך להבין. וצריך לחקור על זה.
הערה ביקורתית: האם ההנחה הזו טריוויאלית?
למשל, בימינו הרבה פחות מקובל ההנחה הפשוטה הזאת. הקוסמולוגיה המקובלת על המדענים בימינו הוא פחות או יותר של חידוש העולם, כלומר, שעולם שיש לו התחלה זמנית — לא קדמות העולם, בוודאי, מבחינה ארצות-הברית ודאי שלא — ולא ברור להם שזה מוכיח שיש אלוהים.
אז מה שהיה מאוד פשוט לכלאם, שאם אנחנו מוכיחים חידוש העולם, אז בכלל לא צריכים לדבר על השאלה האם יש לעולם איזה אלוהים — זה סוג של הנחה פשוטה, דבר לא עושה את עצמו, דבר לא מתחיל את עצמו. הרמב״ם אפילו לא מעתיק את הנקודות האלה, כי זה כל כך בסיסי אצלם. זה בעצם לא דבר כל כך בסיסי, כנראה. אז צריך לחשוב על הנקודה הזאת.
הראיות מחידוש העולם
טוב, אז זה היה רק הקדמה בשביל להבין איזה סוג ההוכחות אנחנו עושים פה. ההוכחות הן מחידוש העולם, וחידוש — הכותרת של הפרק הזאת היא ראיות — ראיות המדברים על להיות העולם מחודש. הן לא ראיות על שיש לעולם אל, כי אצלם זה בדיוק אותו דבר. להגיד שהעולם מחודש זה להגיד שיש אלוהים שחידש אותו.
ולכן כל אופן שאתה מוצא בו שהעולם מחודש זה אופן — כאילו זה התפקיד של האלוהים — זה אופן של להגיד מהו האל. הראיה הראשונה זה שדברים מחודשים ולכן כל העולם. אז הם מחפשים רק ראיות של עולם מחודש. הם לא מחפשים ראיות שיש אלוהים — זה אותו דבר אצלם.
סקירת הראיות הקודמות (א–ד)
הייתה לנו ראייה ראשונה שיש דברים מחודשים, וזה משמע שכל הדברים מחודשים.
ראייה שנייה, שיש שרשרת של מחודשים שלא יכול ללכת לאינסוף, ולכן יש מחדש, יש מישהו שהתחיל את השרשרת.
יש ראייה שלישית מזה שהעצמים האטומיים שמרכיבים את העולם הם לא בהכרח איך שהם, ולכן צריך להיות משהו שייתן להם את איך שהם.
הראייה הרביעית שהעצם והמקרים מחודשים ולכן העצם צריך להיות מחודש. זה היה הראייה הרביעית, אני חושב שכל הראיות האלה קראנו כבר, אז דיברנו על זה.
הרמב״ם כמובן, אחד הדברים שהוא עושה זה להראות בכל הראיות האלה שהם — וזה בדיוק מה, הם לא מכחישים את זה, זה בדיוק מה שהם אומרים — הרמב״ם כל הזמן מנסה להסב את תשומת ליבנו לזה שהראיות האלה תלויים בפיזיקה, ואם הפיזיקה שלהם לא מוכחת, כפי שהוא טען בפרק הקודם, והיא אפילו אבסורדית, אז הראיות האלה הן לא כל כך טובות גם.
הדרך החמישית: דרך ההתייחדות
עכשיו אנחנו מגיעים לאחד הדברים הכי עיקריים בסוג הראיות האלה, וזה הדרך החמישית. הדרך החמישית שבה מוכיחים את חידוש העולם.
אני קורא פה מהתרגום של אבן תיבון, והוא דרך ההתייחד — ההתייחדות. אנחנו נראה עוד שנייה מה פירוש המילה מתייחדת פה.
מעמדה המיוחד של הראייה הזו
הרמב״ם אומר ככה: זו הדרך יבחרו מאוד — הם מאוד בוחרים בדרך הזאת. זה אחד הדרכים הכי האהובים אצל הכלאם, הם אולי הראייה הכי מוצלחת שלהם למציאות האל, וזה גם מראה לנו מאוד מדויק מהו הסוג האל, איזה מין דבר זה האל שהם מראים לנו.
הבסיס: ההקדמה העשירית — האפשרות
והרמב״ם מסביר, ועניינה שב, המובן של ההוכחה הזאת, חוזר למה שביארתי לך בהקדמתם העשירית. זה פחות או יותר — הוכחה זאת היא פחות או יותר שההקדמה העשירית מוכיחה את מציאות האל.
אנחנו לא זוכרים, ההקדמה העשירית היא מה שאנחנו קוראים לה האפשרות — האפשרות, כלומר, זה שכל הדברים שבעולם, והעולם כולו, וכל פרט שבו וכו׳, אין סיבה הכרחית שהוא יהיה כך ולא אחרת, אלא כל דבר, אנחנו נטען שאפשר לדמיין, אבל הם חושבים שאפשר לחשוב שיהיה באופן אחר. ולכן זו ההקדמה שלהם, זו ההקדמה העשירית.
מבנה הטיעון
ההוכחה החמישית אומרת: אוקיי, ואם ככה, מה אומר, מה עושה שזה יהיה באופן מסוים? התשובה: בחירת האל, רצון האל. זו התשובה היחידית, בגלל שהפיזיקה שלהם לא מאפשרת שום תשובה אחרת. למה הדברים הם ככה ולא אחרת, הרי לא יכול להיות סיבה, כי הרי כל הדברים אפשריים.
אז האל הוא זה שמייחד — מייחד, תרגום המילה מייחד פה זה משהו
משמעות המושג “מייחד”
כלומר, מייחד זה, הוא מייחד אופציה אחת מבין מיליון, אין סוף אולי האופציות שיכולים להיות, זה תרגום המילה מייחד. לא בטוח למה, כאילו צריך לחשוב מה זה המילה לייחד פה, אבל זו הנקודה.
תיאור ההוכחה על ידי הרמב״ם
והרמב״ם מראה, מתאר לנו את ההוכחה, וזה שיכוון במחשבתו אל העולם בעצמו, כן? אז הוא מכוון במחשב, הוא ממש מתאר לך איך אדם מציג לך את ההוכחה. אתה חושב, כן? תכוון במחשבתך, כן? to intend, כן? לכוון זה to intend. אתה מפנה את המחשבה שלך לעולם כולו, כן? העולם בעצמו. או, אתה לא צריך, זה הכלל. אתה יכול גם לחשוב על איזה חלק שירצה ממנו, כל חלק מסוים של העולם שאתה רוצה.
ויאמר, ותחשוב, תגיד על העולם הזה, או על החלק הזה של העולם. זה עובר, כן, עובר זה המילה שאומר אפשרי, שיהיה כפי מה שהוא, מן התואר והשיעור, ואלה המקרים הנמצאים בו, ובזה הזמן והמקום מה שנמצא בו, כן? העולם כולו יכול להיות גדול כמו שהוא או יותר קטן, או יותר ישן או יותר חדש, כן? בזמן אחר או במקום אחר, לא ברור מה זה אומר שכל עולם יהיה במקום אחר, אבל בכל הדברים שבעולם קל לחשוב עליהם ככה.
המקרים כמייחדים
ויכול להיות, בכל המקרים האלה, כן? המקרים זה מה שהם מייחדים, כן? זה עכשיו אנחנו מבינים, כן? לייחד זה מה שמבדיל, כן? מה שמבדיל דבר אחד מחברו, לפי דעתם, זה המקרים, כן? זה מה שיש לו גודל מסוים, יש לו צבע מסוים, יש לו מקום מסוים, יש לו זמן מסוים וכולי. זה הייחודים של הדברים, כן?
הרי הייחודים של הדברים הם לא בגלל הטבע שלהם או משהו כזה, זה כל הזמן קופץ, אני לא יודע למה. זה לא בגלל הטבע שלהם, כי המחשב שלי היום מוחז כמו הכלם, שאין שום סיבה ששורה אחת תהיה קשורה לשורה שנייה, הוא כל הזמן קופץ לי, נתקן את זה בהמשך. בכל מקרה, זה מאוד לא אריסטוטלי ה-AI שעושה פה דברים.
אין הכרח לייחוד הקיים
על כל פנים, זה שכל העולם כולו הוא הרי משהו שיש לו תארים, יש לו מקרים, הוא בזמן מסוים, הוא בגודל מסוים, ובצבע מסוים וכו׳, אין שום דבר שמכריח שהוא יהיה בדיוק ככה ולא אחרת, ועובר, או חלק מסוים שלו, ועובר שיהיה יותר גדול, תדמיין, אפשרי שיכול להיות יותר גדול או יותר קטן, או בחילוף זה התואר, כל תואר שזה כל מקרה בעצם שקיים, אתה יכול לחשוב שהוא יהיה באופן אחר, או במקרים כך, או יימצא קודם זמן מציאותו או אחריו, אם העולם נברא לפני חמשת אלפי שנה ומשהו, אין שום דבר שנותן לנו סיבה שזה יהיה דווקא בזמן כזה, לא לפני תשע שנים, לא דווקא תשפ״ו. באמת, כשחושבים ככה, אז לא יכולה להיות סיבה לדבר כזה. או אחריו, או בזולת זה המקום, השמש יכולה להיות למטה והארץ למעלה וכולי דברים כאלה.
המסקנה: הייחוד מוכיח מייחד
אם כן, התייחדו, זה שהם מיוחדים, נבדלים בתכונה אחת או בשיעור או במקום או במקרה מן המקרים ובזמן מיוחד, כל דבר, עם העברת חילופם כולם, אם זה, כלומר, למרות שאפשרי שיהיה בכל אופן אחר, בכל זמן אחר, בכל צבע אחר, בכל גודל אחר, היא ראיה על מי אחר בוחר, רצה אחד משני אלה העוברים. זה ממש מוכיח לנו, זה מה שמוביל אותנו לנקודה של רצון האל או בחירת האל.
הרצון האלוהי כתשובה לשאלת הייחוד
זה הדבר אולי הכי חשוב, כי זה בדיוק מה האל שלהם עושה. הרי כל דבר יכול להיות ככה, אין שום הסבר, לא יכול להיות הסבר, לא יכול להיות הסבר שמסביר למה משהו הוא ככה ולא ככה. אז מה, איזה סוג, בכל זאת, אם אנחנו מניחים, ופה בעצם האתאיסטים החדשים מתווכחים, הם אומרים, אוקיי, אז אין הסבר, אז אין הסבר, נלך לישון.
אם אתה עדיין, ויש פה באמת סוג של פרדוקס, אבל אם אתה עדיין מאמין בסוג של עיקרון של ההסבריות של העולם, כאילו לא מוכן להגיע, למרות שהכלל בעצמו מוותר על זה ברמה יותר, ברמת הפרטים, כן, ברמת הטבע. אבל אם אתה עדיין מניח, כן, משהו שקוראים האחרונים ה-principal of sufficient reason, כן, דברים שצריך להיות סיבה למה הם ככה ולא אחרת, צריך לפחות סוג של תשובה לשאלה הזאת, למה העולם הוא בזמן הזה ולא בזמן יום אחד לפני, כן? או אלף ימים לפני, או אלף שנים לפני, למה לא?
האנלוגיה מהרצון האנושי
ואנחנו, וההקלה, אני מוסיף פה הרבה מילים שלא כתובות פה, אבל ככה דיברתי על זה לאחרונה, חשבתי על זה. אז ההקלה מתרצת את השאלה הזאת, אם באופן שאנחנו, פה אנחנו מתרצים שערות כלא, כן? למשל, ככה אני עכשיו מוסיף, אם אנחנו רואים בן אדם שעושה משהו מסוים, כן? כן, בן אדם הוא בדיוק המקרה הראשי של אפשרות, כן? הוא יכול להיות ככה, הבן אדם יכול לעשות, אני יכול לקום ב-6 בבוקר, ויכול לקום ב-7 בבוקר, ויכול לקום ב-8 בבוקר, אין הכרח, כן? יכול להיות שיש לי סיבות טובות או פחות, אבל נגיד שבין 6 ל-6 ודקה אחת, אין סיבה טובה בדרך כלל שאני אקום דווקא בשעה הזאת.
וכשאנחנו שואלים שאלה מן הסוג הזה, בדרך כלל אנחנו עונים עליה ברצון ובחירה, כן? אנחנו אומרים, למה יצחק קם בשש ודקה ולא בשש ודקה וחצי? כי הוא רצה. זה סוג של תשובה מספקת לסוג של שאלות כאלה שבדערה אין להם תשובה אחרת, כן? אם הדקה ואחת, דקה וחצי זה בדיוק אותו דבר כמו הדקה, אז למה באמת קמתי אז? כי רציתי.
יישום האנלוגיה על העולם כולו
וזה סוג התשובה שלהם שהם עונים לכל הדברים של העולם. הרי אם העולם או פרט אחד מהעולם הוא מיוחד, הוא נבחר, הוא דווקא באופן כזה, למרות שאין, לא יכול להיות סיבה שמסביר לנו, כן? אם היית אומר, למה אתה קם בשש ולא באחד עשרה בבוקר? כי יש לי עבודה. אוקיי, אז יש לך תשובה, כי העבודה. אבל אם כל העניין, כל התשובות האלה לא יכולות להיות, בגלל הפיזיקה שלהם שלא מאפשרת את זה, אז התשובה היחידה זה מה שאנחנו עונים על בני אדם, למשל, כאשר אין לנו תשובה.
למה אתה לוקח את הזה ולא את הזה? שניהם שווים, הם כמו שני שעירי יום הכפורים, שווים במראה ובגודל ובקומה, שזה בדיוק התואר של העצמים של הכלאם, כן, הם בדיוק שווים, שווים כל אטום שווה לכל אטום אחר שבאוניברס, אז צריך לבחור ביניהם, וצריך לבחור שהעולם, צריך שיהיה בחירה, והבחירה הזאת שהכרחית להיות בעולם, בשביל שהעולם יהיה, כי הרי העולם הוא לא בכל האפשרויות בבת אחת, העולם הוא תמיד באופן הזה ולא באופן אחר, כלומר הוא מיוחד, כן, זה האל, זה הבורא. היא ראיה על מייחד, בוחר, רצה אחד משני אלה העוברים, כן? אז זה העניין.
מייחוד לחידוש: הקשר בין הייחוד לבריאת העולם
ואומר הרמב״ם, אם כן, צורך העולם בעצמו, כן? זה שהעולם בעצמו, כן, העולם כולו, הוא מתכוון, או איזה חלק מחלקיו הוא צריך למייחד, הוא ראיה להיותו מחודש. מה הראיה, אם זה מיוחד, שזה מחודש? כן, יש פה הרי שאלה, מסתתרת פה שאלה.
הקושי: למה לא קדמות?
הרי יכול להיות שיש העולם בדיוק כפי שהוא, לנצח היה ככה, באופן קדום היה ככה. והתשובה היא שעל זה עצמו אין תשובה, למה שזה יהיה קדום ולא מתחיל בזמן מסוים, כן? ואנחנו לא מאמינים בתשובות בטבע, בדברים שאמורים לענות על השאלה הזאת. אז חייב להיות, אם זה קדום, יכול להיות שזה קדום בעצם. במקרה זה לא קדום.
יש פה שאלה, מה הפירוש, איך הם יודעים שזה קדום? אני לא יודע. אני חושב שיש פה שאלה, שאלה טובה. כאילו, שאלה שהרמב״ם עצמו, בחלק שני נראה שיש פה סיבוכים מהסוג הזה. לא ברור למה הם, כאילו, כן ברור בגלל כל מיני הנחות מטאפיזיות, אבל אם אנחנו אומרים פה בצורה מאוד פשוטה, אנחנו אומרים, העולם הוא בסוג הזה, וצריך להיות באופן הזה, לא צריך להיות, הרי אין שום הכרח, אין שום סיבה, אז צריך להיות שנבחר, שרצה, הרצון הזה, שאנחנו קוראים לו רצון האל, הוא זה שבוחר שזה יהיה ככה ולא אחרת.
זהות כל שמות הפעולה האלוהית
ופה הרמב״ם מנסה לענות על מה שאמרתי. הוא אומר שאין הפרש בין אמרך מייחד זה פועל או בורא או ממציא או מחדש או מבין, הכל ירצה בו עניין אחד. אומר הרמב״ם, אם אתה חושב ככה, כן? אם אתה חושב בצורה אטומיסטית, בצורה שכל הדברים, הכל אפשרי, צריך תמיד רצון שיעשה דברים שיהיה באופן מסוים ולא באופן אחר, אז זה בדיוק מה שאתה מתכוון כשאתה אומר בורא, או כשאתה אומר יוצר, או כשאתה אומר פועל, או כשאתה אומר ממציא, או כשאתה אומר מחדש, כשאתה אומר מבין, כלומר מבין שצריך להיות ככה, כן?
כל המילים האלה בסוף, באופן יסודי, כן, אם אתה אומר, היסוד של כל זה זה התמונה האטומיסטית הזאת, הכל הכוונה אותו דבר בדיוק. הכוונה היא, הרצון האלוהי, הרצון הזה, אנחנו קוראים לו רצון אלוהי, הרצון הזה מחליט, כן, בוחר שיהיה ככה. הוא מחליט שזה יתחיל בזמן, זה כל מה שיש לנו פה. אין לנו, כל המילים האלה, האחרים שאנחנו אומרים על האל, שהוא פועל, שהוא ככה שהוא ככה
סעיפים רבים מאוד: יישומי עקרון הייחוד
המילה הזאת מייחד, מייחדת האפשרות, כן, זה בדיוק, זה כל מה שזה יכול להיות, אין עוד, אין בכלל עוד דבר שזה המשמעות של זה. אוקיי? נראה אם אני יכול לתקן את זה. לא יודע, לא, לא עוזר לי בינתיים. אוקיי. אז זה ההוכחה.
עכשיו בואו נסיים את מה שהוא אומר על זה, כן? אומר הרמב״ם ככה, איפה אני? הדרך החמישית, ויעשו, כן? ויעשו לדרך הזה, כן.
עכשיו, הרמב״ם אומר, אני הסברתי לך את היסוד, אני חושב שזה מובן עכשיו לנו, פחות או יותר מה זה אומר. והרמב״ם אומר, הסברתי לך את היסוד, את היסוד של היסודות של הנקודה הזאת. ותבין עכשיו שאפשר להגיד את אותו רעיון באופן, באלף ואחת דרכים. ויעשו לדרך הזה סעיפים רבים מאוד, כן? יש הרבה סעיפים, הרבה פרטים, הרבה ענפים של בדיוק אותו רעיון, כוללים ומיוחדים, כן? אפשר לדבר בצורה כוללת על העולם כולו, אפשר לדבר באופן מיוחד על פרט מסוים.
ברמה הכללית: מבנה העולם
עד שיאמרו, למשל, הם אומרים, אין הייתה הארץ תחת המים יותר ראוי מהיותה על המים, כן? הרי זו ממש הדוגמה שאריסטו ממש חושב שיש לו סיבה, כן? אריסטו הסביר שיש ארבעה יסודות, והארץ צריכה להיות תחת המים, הטבע שלה, להיות במקום הזה וכו׳. אבל הם אומרים, הם מסכימים שזאת הטבע, כן? כולם מסכימים שככה העולם נראה, שבדרך כלל, כלומר, יסוד המים הוא מעל יסוד העפר, מעל המים. הם אומרים, הרי הכול אטומים, אז למה זה משנה? הרי אין שום סיבה, והתשובה היא האל, כן? רצון האל.
ואותו דבר, ואין היות השמש עגולה יותר או אם היא אותה מרובעת או משולשת. עוד פעם, זה דבר שאריסטו חושב שיש סיבה טובה למה השמש עגולה. היא צריכה להיות עגולה, כי התמונה העגולית היא הכי מושלמת, התנועה העגולית היא הכי מושלמת, יש איזשהו דבר, כן? גם על המדע שלנו, על המדע שלנו יש תשובה לשאלה למה השמש עגולה, כן? זה לא שהיא אומרת, היא יכולה להיות, היא יכולה להיות, כן, היא יכולה להיות אם הייתה שמש אחרת, כן, אבל אם אומרים, היא יכולה להיות שמש, אפילו בצורה, כל צורה.
אז אומרים, הרי יכול להיות, אוקיי, למה? כי שיחס התארים האלה, התארים כולם לגשמים בעלי התארים, יחס אחד, כן, ה-relation שביחס בין התואר הזה, עגול משולש, לגשם, לעצם שהוא נשוי עליו, הוא תמיד אותו יחס, אין שום קשר עצמי בין האטום של השמש, או המיליון אטומים שאתם שעשו מהם לבין התמונה העיגולית. ואם כן, מי ייחד את השמש? וזה התואר.
ברמה הפרטית: מגוון הפרחים
וכן יבחנו חלקי העולם כולו. כן, ממש, אז עכשיו הוא דיבר על העולם כולו, הוא דיבר על משהו מאוד כללי, על זה שהארץ, המים מעל הארץ. הוא דיבר על התמונה של השמש והוא ייתן לנו עוד דוגמה יותר פרטית.
עד שכשהם יראו פרחים חלוקי המראים, הם יראו, יש כמה סוגי פרחים, כן? יש פרחים אדומים, יש לבנים, יש ירוקים וכולי. אז יפלאו ותחזק אצלם, זאת הראייה, כן? הם אומרים, תראה, כן, זה ממש, הם ממחישים את זה לילדים כמעט, הם אומרים, תראה כמה סוגי פרחים יש. הרי אם הייתה איזושהי צורה אחת של פרח שחייב להיות פרח מסוג הזה, אז חייב להיות שכל הפרחים הם אותו דבר. אבל הלא, הפרחים הם מיליון, יש מיליון ואחד סוגי פרחים. מה גורם לפרח מהסוג הזה להיות ככה ולפרח מהסוג הזה להיות ככה? אה, התשובה היא, היא רצון אלוהי.
יאמרו, הנה זאת ארץ אחת ומים אחדים, כן? הרי, אתה אומר, כביכול יש פה גם קושייה נגד האריסטוטלים המדענים שיש להם הסברים לסוגי הדברים האלה, כן? הרי כל הפרחים גדלים ממים וארץ, כן? הם כולם אותו דבר. למה היה זה הפרח ירוק וזה אדום? ואין להם אפשרות לתת תשובה, אלא אין זה אלא במייחד, כן? המייחד שבוחר בין האופציות האלה, שהפרח יהיה אדום או ירוק, הוא זה שגורם, והמייחד ההוא הוא אלוהה, כן? כי הרי זה מה שאמרנו, הזמין לנו בסוף הקטע הקודם, שאצלם המילה אלוהה זהה, ובורא, יוצר, מנהיג, משגיח, לא משנה איזו מילה תיתן לזה, בסוף הכוונה היא בדיוק אותה משמעות, המייחד הבוחר בין האופציות האלה, בין האפשרויות האלה, כן? לא אופציות תיאורטיות, כן? אופציות ממשיות, כמובן שאין שום דבר, אין שום חוק, אין שום כלל בטבע שגורם שזה יהיה כך ולא אחרת.
מן הפרט אל הכלל: חידוש העולם
אם כן, וכן, אז הם אומרים, ופה הם מגיעים לחידוש העולם כולו, כן? הם אומרים, אנחנו דיברנו עכשיו על פרח אחד, אבל תחשוב על העולם כולו, הרי אין שום סיבה שהוא יהיה, גם העולם בכללותו יש לו תארים מסוימים, כן? למשל זה שהוא התחיל בזמן מסוים, לא משנה מתי זה הזמן הזה, זה תמיד יהיה זמן מסוים, ולא יכול להיות סיבה לסוג של דבר כזה. או עוד, הוא יכול להיות המציאות של העולם עצמו, אין שום סיבה שהוא יימצא ולא יימצא, על זה נדבר בהוכחה השישית. אבל הרמב״ם טוען שזה גם יהיה קייס פרטי, מקרה פרטי של אותו סוג כוח חכם.
אם כן, העולם כולו צריך למי שייחדו כולו וכל חלק מחלקיו באחד הפרטים. כל דבר צריך שיבחור שייחד אותו מבין שאר האפשרויות.
תלות ההוכחה בהקדמה העשירית
וזה כולו, אומר הרמב״ם, אתם צודקים, וזה כולו יתחייב בקבלת ההקדמה העשירית. אם מקבלים את ההקדמה העשירית, אז זו באמת המסקנה. ופה הרמב״ם מתכוון, בגלל שהזמנתי לך שההקדמה העשירית היא שטויות, אז ההוכחה הזאת היא שטויות.
יחסו המורכב של הרמב״ם להוכחה
אבל הרמב״ם אומר, תזכור שזה לא כל כך, כבר שם הוא אמר לנו, הרמב״ם, יש לו יחס מאוד מסובך למושג הזה של העברה, כי אצלו באמת זאת השאלה המרכזית. השאלה המרכזית זה אם יש סיבות הכרחיות לדברים, אם עולם יש בו הכרחיות בכלל או שיש בו רק חופשיות כביכול של רצון אלוהי.
אומר הרמב״ם, אם זה שאני אמרתי לך שזה הכל מבוסס להגדמה העשירית, מצורף להיות קצת מי שיחשוב בקדמות העולם, לא יחלוק עלינו בהתאחדות. אומר הרמב״ם עלינו, כאן הרמב״ם עכשיו מדבר עלינו, עלינו, אנחנו, גם אנחנו וגם הכלל מאמינים בחידוש העולם, כי זה פשט התורה. אומר הרמב״ם אפשר להבין, להאמין גם בקדמות העולם, ולא לחלוק שיש דברים שהם יכולים להיות אחרת.
וכמו שוואר, הוא מציין למה שהוא הולך לוואר, בסוף דבר זה אצלי הטוב שבדרכים, ולי בו דעת, תשמעו, יש לי opinion, יש לי דעה, סברה, לגבי ההוכחה הזאת, ואני עוד לא אסביר את זה.
דעתו העצמאית של הרמב״ם: היישום על מערכת השמיים
פחות או יותר מה שהוא מתכוון זה שמה שהוא כותב, חלק מציינים שם בפרק יט, שהרמב״ם טוען שהמדע האריסטוטלי נותן סיבות טובות לכל האיברים שמתחת לגלגל הירח, והוא מאוד לא משוכנע בהסברים שאריסטו נותן למערכת השמיים, לכוכבים ולגלגלים, והרמב״ם מנסה לפחות לטעון, לפחות כך כתוב שמה, שהוא באמת חושב שההוכחה מהסוג הזה עובדת על הכוכבים, כי אריסטו ואף אחד לא יוכל לתת סיבה למה יש בדיוק, כי יש איזשהו מספר מסוים של כוכבים, כן? הוא מספר מסוים, לא אינסופי. ואין שום סיבה שאפשר לתת למה הוא בדיוק המספר הזה ולא המספר ההוא, אלא הרצון אלוהי. ולכן הרמב״ם, לפחות ככה כתוב שם, טוען שזאת הוכחה טובה לחידוש העולם.
הבהרה מושגית: חידוש העולם = עולם שיש לו מייחד
וחידוש העולם, כן, ופה שומעים אותי, כן? המצלמה הלכה. וצריך לזכור שחידוש העולם פה, הכוונה עולם שיש לו מייחד, כן? זה פחות או יותר אותה משמעות, וזה גם דבר שצריך קצת יותר, כמו שאמרתי, הרי לא ברור מה סותר את הרעיון שיש מייחד, והוא מייחד אותו בתמידות או בנצחיות.
אבל האמת היא שכשאומרים חדמות העולם וחידוש העולם, לפחות אצל הרמב״ם בכל השיחה הזאת, בעיקר מתכוונים בדיוק לנקודה הזאת של האפשרות. כלומר, לא חשוב, למה זה בכלל היה חשוב לכלם, לרמב״ם גם, גם כן, למה זה בכלל יהיה חשוב שיהיה הרמב״ם לאפשרות ולהקלה מוכחה של חידוש העולם? התשובה היא בגלל שהאפשרות הייתה חשובה לו והוא מסביר את זה בחלק ב׳, פרק כד, ועוד מקומות.
בדיוק הנקודה הזאת הייתה חשובה לו ולכן אם אנחנו יכולים להראות באיזשהו מובן, הרמב״ם ודאי אומר שזו הזיה גדולה להגיד את זה על כל העולם שלא יכול להיות שום סיבה לשום דבר, אבל אם אנחנו מצליחים להראות לפחות על איזשהו חלק קטן של העולם אולי, על איזשהו דבר אחד אנחנו נצליח להראות שאין לו סיבה, שבאמת שרירותי ולכן הרמב״ם מסיק, עוד פעם, היום אנחנו גם לא מסכימים לזה, שזה אומר שיש מייחד בוחר ורוצה בזה, זה באמת יוכיח את כל מה שהוא צריך, כלומר האל מהסוג הזה שהוא רוצה ובוחר.
סיכום
עד כאן מה שיש לי להגיד על ההוכחה החמישית הזאת היום. השאלתי הרבה שאלות יסודיות, אבל זה מה שכתוב פה.