חטאי העיניים או חוש המישוש באמצעות העיניים (תורגם אוטומטית)

מתינות וגבולות הידע האינטלקטואלי: דיוק באתיקה של המידות וביקורת על שיטות עוררות רגשית

פרק א׳: המשך החקירה במתינות – הצורך בהגדרה מדויקת

מרצה: אוקיי, כן, אז זה שיעור שממשיך את השאלה של ליהנות מהחיים, חזשון [ליהנות מהחיים], כי החיים הם דבר הרבה יותר גדול מזה. אבל לגבי הסוג הספציפי של תענוגות שקשורים לתענוגות גופניים, שהמידה שנקראת מתינות עוסקת בהם, לפי רבי אריסטו. לפי רבנים אחרים, מתינות היא דבר רחב יותר, כפי שדיברנו בשיעורים קודמים, נכון?

תלמיד: כן.

הציווי המתודולוגי: חתכים מדויקים בתוך החומר הנדון

מרצה: אז מה שאנחנו צריכים להגיע אליו זה בדיוק הבהירות הזו של באופן מאוד ספציפי איזה סוג מדויק של תענוג המתינות הזו עוסקת בו, כי זו כל המתודולוגיה כאן – לעשות את החתכים המדויקים האלה מאוד בתוך התחום, בתוך החומר של מה שאנחנו מדברים עליו. אז לדעת בדיוק באיזה סוג של דבר המתינות עוסקת, ואז איזה סוג של דבר המתינות היא, ולכן נבין נכון – מאחר שאנחנו כבר יודעים שכל המידות הן אמצעי, מונח אמצעי, אנחנו קוראים לזה אמצע או דרך נכונה בין, או שתמיד יש את היותר מדי והחסר מדי, העודף והחיסרון.

אז אם נבין על מה זה ומה זה, נוכל להגדיר בדיוק מה העודף בזה ומה החיסרון בזה ומה הנכון, הדרך האמצעית הנכונה בזה.

וכמו שאני חושב שהסברתי, הדיוק הזה עוזר לנו, אני חושב, לעשות את סוג העבודה – אולי אחשוב על זה – עוזר לנו לעשות את סוג העבודה שקשור לדבר הספציפי הזה. אז תזכרו, אתם מבינים מה אני אומר?

פרק ב׳: הערך המוגבל אך האמיתי של הידע הפילוסופי

הידע מגיע רק עד כאן

מרצה: תזכרו שהעניין הגדול כאן הוא שידע, חכמה, הבנה, פילוסופיה – כל אלה מגיעים רק עד כאן. זה העניין הגדול. זה כן עוזר במובן מסוים, כי אחרת לא היינו קוראים את הספר הזה. היינו פשוט לא עושים כלום. זה היה רק לעשות דברים, לא ללמוד שום דבר. אז זה כן עוזר במובן מסוים, אולי ביותר מובנים ממה שאריסטו יודה במובן הזה, אבל זה כן עוזר במובן של בני אדם שהם יצורים רציונליים ואפילו החלקים הלא-רציונליים שלנו איכשהו ניתנים לשכל – אפשר לדבר איתו, אפשר ללמד אותו, גם אם הוא לא יכול להבין בעצמו.

ולכן, לדעת בדיוק על מה לדבר זה מאוד מועיל. אבל אפילו יותר מזה, לדעת בדיוק על מה לדבר יגיד לך גם בדיוק מה לעשות.

הפרדוקס של המידה: תרגול לפני שלמות

מרצה: ותזכרו שהנקודה, הדרך שבה אנשים משיגים הרגלים טובים או משיגים מידות היא לא על ידי שנולדים עם משהו, לא על ידי שיש איזו נטייה כללית להיות טוב או לעקוב אחרי כללים או דברים כאלה, נכון? כל הדברים האלה הם דרכים, אבל הם לא מה שהמידה שאנחנו מדברים עליה היא. אלא אנשים, בני אדם, משיגים מידה על ידי תרגול המעשים שהיו נובעים מהמידות האלה, נכון? זה הפרדוקס מספר ב׳ [אתיקה ניקומאכית של אריסטו, ספר שני] או מהרמב״ם תחילת פרק ד׳ כאן, בסדרת השיעורים הקודמת או באחת מסדרות השיעורים הקודמות שהתמקדה בזה.

למה דיוק חשוב למעשה

מרצה: אבל מה שזה אומר זה שאתה צריך לדעת בדיוק איזה מעשה שייך לזה. אתה מבין מה אני אומר? כי עולם המעשה מחולק לפי תחומים. עולם המעשה הוא לא עולם הרצון. אם מישהו אומר שמידה מורכבת מזה שיש לך את הרצונות הנכונים או את היחס הנכון או את הכוונה הנכונה, כמו לכוון טוב – איך אומרים? הוא מתכוון לטובה. גישות? כוונות?

אז זה דבר מאוד כללי, או אפילו אם אפשר לדבר על מתינות אפילו במובן מאוד כללי של משהו כמו שאדם אחד יגיד שמתינות היא על אהבת הנשמה או השכל ולא הגוף בכלל, או שזה על שמירה על שליטה על הדחפים של הגוף או על המחשבות של הגוף על מה שטוב, דברים כאלה – אלה יהיו דברים מאוד כלליים שבמובן מסוים שייכים לכל הנשמה, לכל האדם כמו שהוא, נכון? אז לא באמת היינו צריכים את סוג הפירוט הזה.

אבל אם אנחנו מדברים על מתינות במובן יותר מעשי, ומאחר שאנחנו מאמינים שאתיקה מושגת בתרגול ולא בתיאוריה ולא אפילו בכללי…

פרק ג׳: תוכנית המוסר של הרמח״ל ומגבלותיה

הבעיה: ידע לא מוביל למעשה

מרצה: כמו מה שהאפוסטל סלם [התייחסות לא ברורה, אולי הרמח״ל/רבי משה חיים לוצאטו] חשב שמוסר הולך להיעזר על ידי לימוד מוסר. ואני חושב שזו הייתה בעיקר טעות או שימוש מאוד מוגבל, נכון? זה מה שאני אומר? כי האפוסטל סלם מאוד מפורסם במכתבו המפורסם מאוד שנקרא גרסא מוסר [אולי מסילת ישרים או חיבור אחר על לימוד מוסר], הסביר את התוכנית הבסיסית שלו ללימוד מוסר. וזה הולך בערך, לפחות ההתחלה שלו הולכת, שהוא הבין שהבעיה היא שלימוד לא עוזר. לימוד, הבנה לא עוזרים בגלל הדבר המעניין הזה שאנשים – בעצם בעיית חולשת הרצון, מה שאנחנו קוראים חולשת הרצון – בעיית אנשים שהם טובים או חושבים שהם טובים או יודעים מה טוב ולא עושים את זה. וזה מראה לו לדעתו שאנחנו יכולים להיות בעלי הידע הנכון אבל זה לא עוזר לנו להיות טובים.

דיברנו מה אנחנו חושבים על זה.

הפתרון המוצע: עוררות רגשית

מרצה: ולכן הולך להיות לו פתרון, והפתרון שלו היה רגשות, נכון? מה שנקרא ההתפעלות, נכון? לימוד מוסר בהתפעלות, רק עם שפתיים בוערות. איך אומרים את זה בספרדית?

תלמיד: כן.

מרצה: שפתיים בוערות. נשמע כמו משהו, אני לא יודע מה. שפתיים בוערות. כמו שם של להקה, השפתיים הבוערות.

ובזה, הוא העלה תיאוריה שמה שאדם בעצם נשלט על ידו זה מה שאנשים עכשיו קוראים הלב שלי, הרגשות שלי, התהודה הרגשית שלי עם דברים, המשיכה הרגשית שלי לדברים. ולכן, אם הוא יוכל להזיז את הלימוד, או לפחות לעשות את החלק הזה של הלימוד, שיהיה לא על לימוד אינטלקטואלי, אלא על שטיפת מוח לעצמך – סליחה, לא שטיפת מוח לעצמך, אלא כמו לעורר את סוג הרגשות בעצמך כלפי מה שטוב ולשנוא את מה שרע. בעצם, זה מה שאתה יכול לעשות כשאתה לומד מוסר, אז תפתור את הבעיה הזו ובמובן הזה לימוד מוסר יעזור לך להיות אדם טוב יותר.

הביקורת: יעילות מוגבלת

מרצה: עכשיו זה נכון במידה מאוד מאוד מוגבלת, כמו שאני חושב שבשבוע הבא אנשים גילו אחרי שהוא פתח את בית המוסר שלו, בית מוסר, אני חושב שאנשים גילו שאתה יכול בעצם ללמוד מוסר עם התפעלות ולהיות מאוד רגשי ועדיין להיות בחור נורא. אני חושב שאנחנו מכירים את האנשים האלה גם.

אז זה בעצם לא לגמרי מספיק ל– יש לזה – התפעלות היא בעצם פחות שימושית. אני אפילו לא יודע למה זה היה כל כך – לא העולם חשב שזה שימושי. כאילו, האם אתה – הממ. עכשיו אני חושב, כאילו האם זה פתר משהו למישהו אי פעם? כאילו, כן, הבעיה הייתה שדבר הלימוד בא בקרירות. כן, אני תוהה. ורק בעוד צעד, דיסוננס עצמי. כן, אני חושב, אני לא יודע.

פרק ד׳: סטייה על נאומים מעוררי השראה ורטוריקה

המקבילה העכשווית: נאומים מעוררי השראה

מרצה: אני מניח שאנחנו ממשיכים – אנחנו עדיין עושים את זה. כמו שיש לנו את הנאומים המעוררי השראה. מה ההבדל בין התפעלות לנאום מעורר השראה? זה נותן לך שירות אחר, זה נותן לך השראה, מדליק אותך, ואז אתה הולך הביתה והיית בהשראה, בעיקר לרוב.

תלמיד: כן.

מרצה: אה, אתה יכול להיות בסטטוס. זה נכון? אני חושב שזה כמו מטבע חברתי כמעט, כאילו זה כמו קרן זולה.

תלמיד: כן, אני תוהה.

מרצה: אבל אוקיי, אולי הוא לא התכוון למשהו כל כך זול, אבל עדיין, כאילו אני תוהה אם לתלמיד יש גם את אותו רעיון. יש להם את הרעיון הזה שהתפילה היא אחת מהמשימות של התפילה היא לעורר את עצמך וכמו לאהוב את ה׳ ולשנוא דברים רעים כאלה. ואם אתה קורא את התניא אי פעם, שכולם צריכים, איפשהו ברשימת הקריאה, יש אנגלית וירטואלית בידי, וזה אומר שאתה צריך לקרוא טוב יותר ממעורר השראה – נאומים מעוררי השראה.

תלמיד: כן, זה טוב יותר, אבל אתה יודע, אתה לא מקבל השראה, אתה פשוט –

מרצה: ובכן, אני חושב שאנשים כן מקבלים השראה וכמו ליומיים הבאים עושים משהו אחרת.

תלמיד: ליום אחד.

מרצה: לפעמים ליום אחד. כשאתה צעיר זה עובד ליום. כשאתה מבוגר זה אפילו לא עובד לחמש דקות.

תלמיד: אוקיי, אבל נאומי ההשראה הישנים הם לאנשים מבוגרים, לא לילדים.

מרצה: אה, הילדים, יש להם רק נאומים מעוררי השראה. אתה הולך לבית הספר וזה מה שאתה שומע כל היום. אולי בגלל זה זה עובד. אולי הם לא משווקים את זה כמעורר השראה.

תלמיד: כן, אבל סוג נאום ההשראה שאתה רואה עכשיו מרגיש יותר כמו נאומי אינדוקטרינציה.

מרצה: כן.

תלמיד: גם רק רטוריקה. לא רק נאומי אינדוקטרינציה. פשוט כמו שמירה על הסטטוס קוו.

מרצה: כלומר, היא צריכה להיות כאן כל נאומי האינדוקטרינציה.

רטוריקה מול הוכחה

תלמיד: אז רטוריקה, שימוש בפאתוס [פנייה רגשית], כמו מה שאריסטו קרא רטוריקה.

מרצה: כן, זה לאנשים ואז – אוקיי, וזה אמור לעבוד, אבל זה כמו כל כך – אז אז אתה מדבר על כמו שזה כן עובד, אבל לא כמו שיפור עצמי, כמו סוג מזויף של כינוס. אני יודע, כמו סוג מזויף של שכנוע במקום כשכנוע במקום הצגה או הוכחה או הוראה.

תלמיד: כן, כן.

מרצה: אוקיי, אבל האם זה באמת באמת – זה רק שכנוע, שכנוע. אבל האם זה לא שכנוע? לפעמים אני מרגיש שבמקום להדגים, כאילו בגלוי, אתה יודע, הוא לא רציני, כמו הדובר המוטיבציוני. כאילו, אה, כשהם מדברים על דברים כמו – כי הם לא אוהבים – הם לא עוזבים – כי הם לא מאמינים לעצמם שזה עובד.

תלמיד: כן, הם לא באמת מאמינים בזה. הבחור שמקשיב גם לא מאמין בזה. אני חושב שכל העניין הוא פשוט חברתי – אני חושב שהכל פשוט חברתי –

מרצה: לא, נאומי ההשראה שלי אמיתיים והם עובדים. הלו?

בעיית האקרסיה: למה רגש וידע אינם מספיקים למעשה אתי

פרק א׳: המודל של התניא והבעיה היסודית שלו

אולי כי יש רצינות מסוימת או טענה שנעשית. אם אתה מסתכל על הסטטוס הממוצע בוואטסאפ, הבחור לא באמת מתכוון למה שהוא אומר.

אוקיי, אוקיי, אוקיי. אנחנו לא מעוניינים בזה. ברמה הזו של ביקורת חברתית, אנחנו אפילו לא מעוניינים. זה יקר. כל מי שפותח את הדף שלי כבר יודע את זה. אנחנו לא צריכים לדבר על זה. זה בזבוז זמן.

מה שאני רוצה לדבר עליו זה האידיאל. אני חוזר למקום שאני נמצא בו. אבל מה שיהיה מעניין אם דיברנו עליו זה האידיאל הזה. גם אם זה לא האידיאל הזה, גם אם, כמו שאמרתי, אם אתה קורא את התניא, אתה רואה שיש את האידיאל הזה שיש לך מאוד, איך זה נקרא? זה כמו אהבה תת-מודעת לה׳, נניח. ואז מה שאתה עושה בתפילה זה אתה חושב על זה או אתה משחק עם הרגשות שלך. אתה משתמש בפניות רגשיות, בעצם, אני מניח, כדי להחיות את זה, כדי שהאהבה תורגש.

ואז שאר התניא הוא על איך זה שברגע שאני סוגר את הסידור, אני אותו בחור. ובגלל הבעיה הזו, התניא המציא כל מיני הסברים והצדקות מפוארים של מה קורה. ויש עוד דברים שקורים שם.

ביקורת אריסטו והרמב״ם: משחקים את המשחק הלא נכון

אבל מה שאריסטו, מה שהרמב״ם היה אומר לך זה שאתה שיחקת את המשחק הלא נכון מלכתחילה. לפחות במובן שכל עוד אנחנו מדברים על אתיקה מעשית, אם אתה מדבר על אהבת ה׳, יש יותר סיבוכים. אבל כל עוד אתה מדבר על, כאילו, למדתי מוסר, ובאמת הרגשתי שזה הדבר הכי טוב ללמוד כל היום, אבל אז לא למדתי אפילו דקה אחת יותר בגלל זה, או איזה סוגים של לימוד מוסר בישיבה.

מה שאריסטו היה אומר לך, מה שהרמב״ם היה אומר לך, זה שאתה מדבר לבחור הלא נכון. כמו החלק השיכור של הנשמה, נכון? מי אי פעם שכנע אותך שאהבה – זה לא היה כמו מחשבה, אוקיי, אז שידיעה לא מספיקה, אז אולי אהבה הולכת להיות מספיקה. ובכן, מסתבר שאהבה גם לא מספיקה.

זה אולי חשוב, בדיוק כמו שידיעה חשובה, ואהבה חשובה. אני לא חושב שאתה יכול להיות בעל ידע אינטלקטואלי קר שאין בו משיכה. אני לא חושב שזה בכלל קיים, אבל זו דיון אחר. אבל כמו שאנחנו אומרים, יש משיכה מסוימת כלפי הטוב. אתה רואה משהו כטוב. אוקיי, אבל זה עדיין לא מספיק כי לראות משהו כטוב לא גורם לך בפועל לעשות את זה.

פרק ב׳: הרגלה כדרך האמיתית למידה

תרגול ההרגלה על פני עוררות רגשית

מה שגורם לך בפועל לעשות את זה זה התרגול, נכון? זו ההרגלה, ההרגל. אז הוא היה אומר לך אם אתה רוצה להיות מאסטר, הפתרון הוא להתחיל ללמוד קצת וגם אם אתה לא אוהב את זה, זה ההיפך, נכון? הוא עובד בכיוון ההפוך גם כן כמו שהוא אומר, חינוך עובד מלמטה למעלה, לא מלמעלה למטה, לא מפנימי לחיצוני, אלא מחיצוני לפנימי, נכון?

זה עובד מלעשות את זה להתחיל לאהוב את זה. יכול להיות שההתחלה לאהוב את זה יש בה משהו נוסף, זה לא רק דבר חיצוני, אתה בסופו של דבר מגיע לאהבה אמיתית. אבל בכל מקרה, הבעיה שאנחנו מדברים עליה, בעיית האקרסיה, בעיית חולשת הרצון, הבעיה של מה שנקרא במוסר, מוח ולב, היא לא באמת בעיה של מוח ולב. זו בעיה של לב ומעשה. אני מקווה שמה שאני אומר.

מסגור מחדש של בעיית המוסר המסורתית

כל זה שאני כל כך נגדו, שבכל פעם ששומע מישהו אומר לי שיש לו מושג בראש, רק לא בלב, הייתי מבקש ממנו לספר לי סיפור של מושג שכנראה יש לו כל כך מעובד בראש, כי הוא טוען שהבעיה שלו היא רק הלב שלו. זה דבר אחד.

ודבר שני זה שהייתי אומר לו שלמה אתה חושב שהלב מספיק? כאילו, מאיפה קיבלת את זה? בהחלט לא מהתורה, בכל מקרה. אבל למה היית חושב שהלב שולט באדם במובן הזה? כשאני אומר הלב, אני מתכוון למובן של רגשות.

אתה יכול להיות מאוד רגשי לגבי משהו ואז לא לעשות כלום. אני יכול אפילו להיות בעל אהבה גדולה למישהו או אמפתיה גדולה למישהו ואז לא לעזור לו. אמפתיה לא עוזרת כלום. היא לא עושה כלום. היא אולי קוראת לך לפעולה. היא אולי מניעה אותך. היא אולי נותנת לך השראה לעשות משהו. אני לא אומר שהמעשה הנכון הוא זה שיש בו השראה. זה זה שיש בו את האהבה. אבל התרגול של להגיע לשם הוא לא עוררות הרגשות, זה העשייה ההרגלית.

זה נכון? אני חושב שזה נכון. האם אני טועה?

תלמיד: כן, אבל דיברנו על זה.

כן, כן, אני חוזר על זה שוב.

תלמיד: כדי ליזום הרגלה.

כי אתה צריך להרגיל את עצמך.

סדר החינוך מול סדר ההוויה

תלמיד: כדי ליזום הרגלה זה, אני חושב, באמת עדיין שאלה של ידע. על ידי חיקוי או על ידי מעקב אחרי מישהו אחר, התשובה היא בערך על ידי מעקב אחרי מישהו אחר, או על ידי מעקב אחרי השכל שלך כמו מישהו אחר, לא בלי הפנמה.

הפנמה באה אחרי התרגול בסדר החינוך, לא במציאות. כאילו בסדר הנשמה, בסדר ההוויה, האהבה היא לפני ההרגלה. אבל בסדר התרגול, הרגלה היא לפני התרגול היא לפני האהבה. כאילו זה ההיפך מכל עכשווי כמו שאומר לך שאתה צריך לגרום לילדים שלך לאהוב דברים. אתה לא גורם לילדים שלך לאהוב דברים. אתה גורם להם לעשות דברים ואז על ידי עשייתם הם מתחילים לאהוב אותם.

זה לא אומר שאתה צריך להיות ליטפג [מישהו שפועל מכנית בלי הרגשה] ופשוט לעשות דברים בלי לאהוב אותם, נכון? זה אומר שאתה צריך לעשות את זה ואז לאהוב אותם. אני חושב – לא, רק עכשיו הבנתי את זה כי אני ממשיך, אני ממשיך לבקר את רב סלנטר [רבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר] על שהוא מדמיין את הקונפליקט הגדול הזה בין הלב לשכל וכן הלאה.

ביקורת מעודנת על רב סלנטר

אבל עכשיו אני מבין שמעולם לא – אולי כן אמרתי את זה מספיק פעמים אבל אני – זה התברר לי השבוע במובן הזה שנראה שהוא שוכח ואני חושב שרוב האנשים שמדברים יותר מדי שוכחים את זה, שהפעולה היא בהרגלה. הפעולה היא בפעולה. הפעולה היא לא ברגשות.

תלמיד: כן, אני חושב כך. אני כן חושב שהם הבינו את זה. כמו, מאוחר יותר, בעלי מוסר, הם כן עשו הרבה עבודה מעשית וניסו לחשוב על דרכים לעשות עבודה מעשית בגלל זה. אפשר להיות עם מושגים של הרגלה.

כן, הם גילו כל מיני מושגים שעוסקים בהרגלה, כן.

זו השאלה המעשית הגדולה יותר.

פרק ג׳: חשיבות הפרטים בתרגול האתי

מדוע לימוד מפורט חשוב לרכישת מידות בפועל

עכשיו, חזרה למקום שבו אני נמצא, אני חושב שזו הסיבה שפרטים כל כך חשובים, נכון? זה לא מה שאני חושב, זה לא צריך להיות פטיש. זו הסיבה שפרטים כל כך חשובים, אבל אני גם חושב את זה. מה עדיף, לחשוב את זה או לדעת שמישהו אחר אמר את זה?

אני חושב שזו הסיבה, נכון? כי כשאני נכנס לכל הפירוט הזה ואני מנסה להבין אותו, אני חושב שיש הרבה ערך בהבנה של זה. אני חושב שכשאנחנו מדברים על זה, אנחנו לומדים על זה מספיק, אנחנו אולי באמת נהיה טובים יותר בתחומים שאנחנו מדברים עליהם. זו התקווה הגדולה שלי. ואני חושב שזה עובד.

כאילו זה לא רק כמו, אנחנו לא הולכים להסתיים רק עם תיאוריה גדולה של מה אריסטו חשב על פרישות, ומה הרמב״ם חשב, ומה הריז״א חשב, ומה הרב חשב וכן הלאה. אנחנו אולי נסיים עם זה שבאמת יהיה לנו קצת מזה.

המכשול של אמונות שגויות לגבי תרגול

וזה בגלל שאני חושב שבעיה גדולה, מכשול גדול לתרגול שלנו הוא האמונה שזה לא תרגול והיעדר של פעילויות מאוד מאוד ספציפיות של מה אנחנו מדברים עליו ומה אפשר לעשות. ומכיוון שעולם המעשה הוא עולם הפרטים, נכון? עולם השכל הוא עולם המושג המוחלט. עולם האהבה הוא עולם הכללים הדמיוניים.

שלוש רמות: מושגים כלליים, כללים דמיוניים ופרטים

אז הרגע המצאתי את המונח הזה אבל אתם מבינים על מה אני מדבר, נכון? כמו שאתה יכול – אתה מבין את המושג של אנושות. אתה אוהב את האנושות אבל דרך סיפור, דרך סוג של סיפור, דרך סוג של לא מושג אלא איזושהי חזון או איזושהי תמונה שיש לך מזה. אולי לפעמים מתווך דרך אדם פרטי ספציפי, אבל האהבה שלך לא באמת מכוונת לאותו אדם פרטי, נכון?

כמו כשאתה צופה בסרט שגורם לך להתרגש, אתה לא באמת אכפת לך מ – בדרך כלל לא באמת אכפת לך מהבחור הזה בסיפור, אבל זה מעורר את התחושה הכללית הזו, נכון? זה המובן שבו תיאטרון הוא אוניברסלי. זה מה שאריסטו מסביר בדיבור שלו על התיאטרון, נכון, על האמנות. זה לא בדיוק על האדם הזה וזה הכל לא על להיות אדם טוב כי האדם –

תלמיד: כן, כן, כמו אבל רק אתה לא ממוקד ברעיון המופשט או בקיום האמיתי של המושג, אלא אתה ממוקד בדימוי של הילד הבוכה.

נכון, אבל יש את הילד הבוכה בראש שלך, בדמיון שלך, אבל זה לא אותו ילד בוכה. זה כמו סמליזציה של הילד הבוכה, הארכיטיפ של הילד הבוכה שאתה בוכה עליו, נכון? זה, כן.

פרק ד׳: רגש, אמפתיה וגבולות החוויה הדמיונית

תפקיד הרגש בחוויה האנושית השלמה

אז זה מה שרגש עושה. ואני מניח שבמובן מסוים אנחנו אומרים, מישהו שאף פעם לא מתרגש מצפייה בסרט עצוב או שמח מסרט שמח, אם יש דבר כזה בימינו, וכן הלאה, יש משהו לא בסדר איתו. זה חלק מלהיות בן אדם שלם שיש לך את הרגשות האלה ויש לך את המחשבות האלה.

למה אמפתיה לא מספיקה

אבל אתה עדיין לא נקרא להיות אדם טוב בגלל זה, נכון? אני חושב שהרבה אנשים חושבים על עצמם כאנשים טובים בגלל זה, והם לא. להרגיש אמפתיה ורגש זה לא מספיק, זה לא מעניין, ומה שעושה אותך טוב זה שאתה באמת יוצא ועוזר לאותו ילד בוכה, נכון?

הבעיה של הפרטיות האמיתית: החיתול המלוכלך

עכשיו, הבעיה עם זה היא שזה ילד בוכה פרטי ויש לו חיתול מלוכלך ויש משהו שחוסם את האמפתיה שלך. כמו על המסך, הטריק הגדול עם מסכים הוא שאין להם ריחות לעולם. אז הם חסרים מציאות אמיתית מסוימת, כמו שאמרתי.

פרישות וספציפיות המידה: בעיית נושא הדיון וההרגלה המעשית

פרק א׳: הצורך בספציפיות בתרגול המידות וקונפליקט הקריטריונים

חוסר השלמות הבלתי נמנע של הפרטים

אין להם אפילו שלושה ממדים. אני אפילו לא מדבר על זה. רציתי לומר, בסופו של דבר, כל פרט הולך להיות, יש לו איזה פגם מהכללי, אפילו יותר גרוע מהדוגמה הכללית. זה אפילו יותר גרוע מהדוגמה הכללית. תמיד יש סיבה, אפשר לומר משהו כזה, תמיד יש סיבה למה לא צריך לעזור לבחור הזה. אני יודע שיש לי אמפתיה גדולה לאנושות ולסבל האנושי, אבל הבחור הזה, ניסיתי לעזור לו, תראה. וזה נכון, דרך אגב, יש בחורים שלא צריך לעזור להם, גם אם יש לך אמפתיה אוניברסלית. זה שיקול אמיתי.

אבל התרגול של עזרה לאחרים, או התרגול של פרישות ביחס להנאות, מה שלא יהיה, הולך תמיד להיות על צלחת אוכל פרטית, או אדם פרטי. שם התרגול הולך להיות צריך להיות. גם אם אנחנו רוצים לדבר על תרגול, אנחנו לא הולכים עד הסוף לפרט, במובן של הדבר הפרטי האחרון, כי אנחנו אומרים שאנחנו מרגילים מידה, אנחנו מרגילים מידת חסד, או שאנחנו מדברים על פרישות. אתה מרגיל את זה כנטייה כללית בתוכך. אבל אנחנו עדיין צריכים לדעת אם אתה רוצה לעבוד על זה, אם אתה רוצה לגרום לאנשים להיות עם זה, אם אתה רוצה לאמן אנשים לזה, אתה הולך להיות צריך לבחור את התחום המדויק של הפעילות האנושית שזה קשור אליו.

למה הכללות מעורפלות חסרות תועלת

ואתה לא יכול לתת את ההכללות הגדולות המעורפלות האלה או הכללות שגורמות להרגשה טובה של אל תאהב דברים של הגוף. זה לא שימושי בכלל. אנחנו הולכים להיות צריכים להיכנס לרמה קיצונית של פירוט ולתת דוגמאות ספציפיות, ולא רק דוגמאות, דוגמאות של הרגלה של עשה כך ואל תעשה כך, ושאנשים באמת יעשו כך ולא יעשו כך, והם יעשו את זה מספיק פעמים, הם יתחילו להיות מסוגלים לראות מה עושה את זה טוב ולהיות מסוגלים לדעת מה לעשות במצבים אחרים וכן הלאה. אז, זו הסיבה שהספציפיות הקיצונית כאן היא מאוד שימושית.

הבעיה: קריטריונים סותרים

ועברנו על מספר דברים כדי להדק את זה. עברנו על מספר דברים כדי להדק את זה, וחלק מהם סותרים זה את זה. וכאן אנחנו קצת נתקעים. אני לא יודע אם אתם אנשים זוכרים איפה אנחנו נתקעים. חלק מהקריטריונים, החתכים כאן נראים סותרים זה את זה, או נראים מסתיימים עם צדדים שונים. צדדים שונים של החתכים נראים מסתיימים בצדדים שונים של הדיון המוסרי, והם מתהפכים בין זה לזה ואלה הם כדלקמן.

ראשית נושא הדיון, אז יש שתי שאלות. כמו שאמרתי, אני חושב שיש שתי שאלות שונות. אחת היא על נושא הדיון והשנייה היא על, כן, ההגדרה או הצורה של המידה, אמצע, עודף וחסר עצמה. אלה שני הדברים השונים. יש על מה זה ויש מה זה.

הידוק נושא הדיון: מכל ההנאות להנאות גופניות

אז, לגבי על מה זה, ואני חושב שאולי זה אולי יפתור את הבעיה הגדולה שהייתה לי, אבל אולי לא. אנסה. אז, לגבי על מה זה, עברנו על הדבר הזה להדק את זה עד הסוף לומר שזה על הנאות מגע בלבד. עכשיו, ההבחנה הזו, ההידוק הזה, קצת קשה להבנה, והוא קיצוני. זה קצת קל להבנה כשאנחנו מדברים בכלליות. אנחנו אומרים אנשים, יש, טוב, עם החתך סוג של כשיש כל מיני הנאות, יש הנאות של הנפש. אם תפקוד לקוי ביחס למין הוא על…

תלמיד: לא, כן, אני מגיע ל… רגע. אני הולך להגיע לזה. תן לי להשלים את הסיפור.

מרצה: אז אנחנו יכולים בקלות להבין את החתכים הכלליים של יש כל מיני הנאות אבל זו תהיה טעות לזהות את מידת הפרישות עם הנאה כשלעצמה. זה המהלך החשוב הראשון ודיברנו על זה. זה מה שפותר את השאלה של טוב מה אם להיות אדם טוב זה הנאה בשבילך. טוב יש שאלה, שאלה נפרדת עד כמה ההנאות מה שעושה את זה טוב או שההנאה היא משהו שמתווסף לזה, אבל שמה שעושה את זה טוב אלה שאלות שונות. אבל מידת הפרישות היא לא על זה. היא לא על הנאה כשלעצמה. היא על הנאות גופניות ספציפית. היא לא על כל מיני הנאות אנושיות, אלא על הנאות גופניות. אז זה צריך להיות דברים שמשתמשים בגוף, שעוסקים בגוף, דברים כאלה.

ההוכחה: עדות לשונית וחברתית

וההוכחה לזה היא שאנחנו לא מתכוונים לזה. אני חושב שזו ההוכחה הראשונה. איך אני יודע שזה לא על הנאות לא-חושיות? ההוכחה שאריסטו משתמש בה לפחות, היא הוכחה לשונית, הוכחה חברתית. אנחנו לא משתמשים בזה בצורה הזו. כשאנחנו אומרים פרישות, אם אתה שואל מישהו מה זה אומר, שוב, אנשים יכולים להיות מבולבלים ויכולים להיות טיפשים. אתה יכול לעשות להם את השיטה הסוקרטית ברחוב ולגרום להם לחשוב שהם מתכוונים לכל הנאה. אבל אם אתה סוג של מבין איך אנחנו מדברים על זה, איך אנחנו מדברים על זה בספרות, איך הם מדברים על זה וכן הלאה, אתה תבין שהם כמעט אף פעם לא מדברים על הנאות לא-פיזיות, הנאות לא-גופניות. זה סוג ההוכחה. זה לא נותן סיבה לזה. אנחנו לא יודעים למה זה לא יהיה, מה יפריד בין שני הדברים האלה?

הסבר אפשרי: אולי “הנאה” היא מטעה

אבל אני חושב שכן הסברתי את זה בדרך שלי במובן שזה לא על שאלת ההנאה כשלעצמה, זו שאלה אחרת. יש שאלה אחרת כאן, שהיא שאלת ההנאות הגופניות. במילים אחרות, יכול להיות שההנאה היא לא באמת אפילו העניין, למרות שאנחנו מדברים על זה כהנאה. אבל אולי ה, אני לא בטוח בזה אבל אולי המילה הנאה היא אפילו קצת מטעה כאן כי זה לא על שאלת ההנאה. זה על שאלת דברים מסוימים שהם מהנים. אולי הם נעשים כי הם מהנים. אני מניח שהם נעשים כי הם מהנים ואני מניח שזה איפה שהאתיקה נכנסת כשאתה עושה את זה כי זה מהנה. כל עוד זה רק נעשה כי זה בריא או משהו כזה אולי זו אפילו לא שאלה אתית. אבל אולי, אולי כן, אולי תמיד יש הנאה מעורבת איתם. אז תמיד הולכת להיות שאלה של ההנאה, משהו כזה. זה הבנתי. תמיד יש הנאה מעורבת אפילו בנרטיב.

תלמיד: רגע, רגע, אני לא מגיע לזה עדיין. לא הגעתי לשום דבר על זה עדיין.

מרצה: בסדר.

אין שום דבר על הנרטיב לעומת, אני מדבר על ההנאה הגופנית לעומת הנאת הנפש קודם.

הנאות הנפש אינן תחום הפרישות

אז אנחנו עושים, כמו אפילו דברים, כשאני אומר הנאת נפש, אני לא בהכרח מתכוון להנאות נפש טובות. אפילו ההנאה של כבוד או של לדבר יותר מדי, דברים כאלה. מישהו שמדבר יותר מדי הוא לא בעל תאווה. יש לו מידה רעה אחרת. יש מידות רעות שונות. זה לא שימושי, כמו שאמרתי, זה לא שימושי לעבוד על שניהם באותה דרך כי אתה מבלבל תחומי פעילות. על ידי לדבר פחות עם החברים שלך, אתה לא הולך להיות טוב יותר באכילה פחות.

פרק ב׳: העצמאות המעשית של המידות במהלך ההרגלה

אני חושב שזה מאוד חשוב. אני מניח שזו אחת הדרכים שבהן אנחנו רואים שיש מידות שונות, שלהיות טוב באחת לא בהכרח עושה אותך טוב באחרת, למרות שזו הבעיה של אחדות המידות. זה צריך להיות מה שלא יהיה. אבל במציאות, הלמידה היא חוסר שלמות קל, ואחת יכולה לגרום לפער גדול באחרת. אם כולן 100% שלמות, הן…

תלמיד: כן, אולי אם היה לך אחת בצורה שלמה לגמרי, בדיוק, בצורה השלמה לגמרי, אני חושב שכל המידות מרמזות זו על זו, אבל ב…

מרצה: רק ברמה הגבוהה ביותר של מימוש.

תלמיד: כן, משהו כזה, אבל כל עוד הן לא שלמות לגמרי, או לפחות זה מה שאני אומר, כל עוד אנחנו מדברים על חינוך, במקום לדבר על להיות עם המידה השלמה. אם אנחנו מדברים על להיות עם מידה שלמה, מכיוון שלהיות עם מידה שלמה אומר להיות עם ידיעה, אז במובן מסוים אתה צריך להיות עם כל הידיעה המעשית, ואתה צריך לדעת מה לעשות בכל מצב, ובכל סוג של דבר. אבל כל עוד אנחנו מדברים על להרגיל את עצמך מה שאומר שאין לך לגמרי את הידיעה עדיין אז אני חושב שבוודאי יש הבדל וזו הסיבה שאמרתי אני חושב שזה לא שימושי לנסות, אתה לא הולך לעבוד על זה. פרישות מושלמת אומרת להיות עם ידיעה מושלמת של פרישות מה שאומר להיות עם מה שאומר…

תלמיד: נכון, נכון. אבל לא להיות עם זה מה שאומר שאתה עובד על זה מה שזה איפה שאנחנו נמצאים לרוב ומה שאומר לעבוד על הפרישות שלך עם אוכל, אתה לא הולך להצליח לעבוד על הפרישות שלך…

מרצה: אני מרגיש את השאלה…

תלמיד: השאלה היא שידיעה מעשית היא הדרך היחידה לטפל בזה.

מרצה: כן, כן, זה לא משנה, זה לא משנה. אבל הנקודה שלי היא, אולי זה משנה, אני לא יודע. מה שאני אומר זה רק שאם אנחנו מדברים על לעבוד על זה, שזה, אני חושב, המטרה של זה, רמת הספציפיות הזו היא על להיות מסוגל ללחוץ על זה כי פעולות קורות שם. כמובן, אתה יכול לומר שהפעולות קורות שם, אז זה חשוב לדבר על זה בכלליות, כי התוצאה של להיות עם המידות היא גם פעולות. זה גם נכון. אבל זה פחות חשוב מסתם השאלה של לדעת את הדברים נכון.

למה הרגלה כללית חסרת משמעות

אבל אם אנחנו מדברים על לנסות להגיע אליהן, אנחנו צריכים לגלות את סוגי הפעילויות, סוגי ההרגלות שהולכות להוביל אותך להיות עם אותה מידה. ואין הרגלות כלליות, כמו להרגיל את עצמך להיות אדם טוב במובן הכי כללי. מה זה בכלל אומר? יש רק הולכות להיות הרגלות למידות ספציפיות. ובמובן הזה, כמו שאמרתי, אם אתה הולך לעשות את הטעות הזו, אם אתה הולך לחשוב, לדוגמה, אני חושב שהרבה אנשים עושים את הטעות הזו. אם אתה יודע עליהם, אני חושב שרובם עושים טעויות כאלה.

טעות מעשית נפוצה: בלבול תחומי שיפור עצמי

כמו אנשים שמנסים לעבוד על עצמם, או לעתים קרובות עושים סוג של טעויות כאלה, כמו, אה, מכיוון ש, מה זה תאוות אכילה? זה סוג של אנוכיות. אוקיי, אני לא אומר שזה לא נכון, במובן מאוד כללי. לכן, כדי לעבוד על תאוות האכילה שלי, אני אעבוד על האנוכיות שלי. אני אנסה להיות פחות אנוכי באיזושהי דרך אחרת, וזה הולך לגרום לי לאכול פחות.

תלמיד: כן.

מרצה: מתברר שזה לא. שוב, אלא אם כן אתה מדבר במובן המופשט ביותר ואתה הופך לגמרי לנשמה או לשכל בלי גוף שלא חושב על עצמו, אז אתה מת. כל עוד אנחנו לא מתים, או פילוסוף שמת או מה שלא יהיה, אז זה לא הולך לעזור. ואנשים, אני חושב, מתוסכלים מאוד משאלות כאלה, אני חושב שחלק גדול מ…

פרישות והחושים: מסגרות אריסטוטליות מול קבליות להבנת ההנאה הגופנית

פרק א׳: הספציפיות של המידה ובעיית הפרישות (המשך)

עקרון התרגולים הספציפיים בתחומים ספציפיים

מרצה: אין כמו תרגול כללי של להיות אדם טוב, יש תרגולים ספציפיים בתחומים ספציפיים. אז אפילו כמו, זה הנפש הבהמית, זו הסיבה שאנחנו אומרים, אני אומר לך, אה, אז אולי זה רע לרדוף אחרי כבוד יותר מדי, אוקיי. אוקיי, אבל זו לא בעיה של פרישות.

זו גם הסיבה שתראו אנשים שיש להם איפוק גדול ויותר מדי אהבת כבוד ולהיפך. או כמו דיבור יתר, יותר מדי דיבור זה רע. אוקיי, אולי, אבל זו לא שאלה של איפוק, למרות שזה של הגוף, אני מניח. במידה מסוימת של הגוף, אני לא יודע בדיוק. אני חושב שהוא [אריסטו] שם את זה בצד של הדברים שאינם על הגוף. אבל בכל מקרה, זו לא הבעיה, בסדר?

עכשיו, אני חושב שזה עוזר לנו, לפחות במובן הזה, להיפטר מהשאלה הכללית מאוד של תענוג, כל מיני תענוגות אחרים. עכשיו יש לנו את זה יותר ספציפי, אפילו יותר ספציפי, אני חושב שהשלב השני, תראו, ואצלי זה עמוד שלוש, כבר הרסתי את העמודים שלי כאן.

שלב שני: הבחנות בתוך התענוג הגופני

בכל מקרה, זה אומר, זה בפרק הראשון כאן, בפרק י׳, שם זה מדבר על הבחנות בתוך הגוף, בתוך התענוג הגופני. אני חושב שהשלב השני הוא המקום שבו אנחנו נתקעים יותר. אז זה עצמו מחולק לשני שלבים, בסדר?

שלב משנה ראשון: חיתוך השמיעה, הראייה והריח

השלב הראשון הוא חיתוך התענוגות השונים של חושים שונים, בסדר? אז סוג של המסגרת שעובדים איתה כאן היא שיש חמישה חושים, לכל אחד מהחושים יש תענוגות מובחנים, ואנחנו חושבים אילו מאותם חושים יש להם תענוגות שרלוונטיים לאיפוק, בסדר?

ואנחנו חותכים את השמיעה, הראייה והריח. ראשית, אנחנו אומרים, אוקיי, אז זה שלב חשוב ואני אנסה להסביר אותו. אנחנו חותכים את השמיעה, הראייה והריח. איך אנחנו חותכים את השמיעה, הראייה והריח? כי אנחנו אומרים ששוב מישהו עשוי להיות לו יותר מדי תענוג, לקחת יותר מדי תענוג בראיית דברים מסוימים או עשוי לאהוב לראות את הדברים הלא נכונים וכן הלאה. אבל החסרון הזה או העודף הזה, מה שזה לא יהיה, הוא לא חסרון שרלוונטי לאיפוק. זה חסרון באיזו מידה אחרת שקשורה למה שאתה רואה.

ואני רוצה לעשות הבחנה חשובה מאוד כי אני חושב שאתם חושבים על בעיה עכשיו. ואותו דבר עם שמיעה, אנשים שאוהבים מוזיקה או הקשבה לתיאטרון או מה שלא יהיה יותר מדי. אותו דבר שם עשוי להיות, עשויה להיות כמות נכונה של זה, זו עשויה להיות מידה נכונה של זה, אבל זה, אנחנו לא מדברים על זה כעניין של איפוק. ואותו דבר עם ריח.

ראיה: שימוש לשוני וקטגוריות של חטא

עכשיו כאן יש כמו שני סוגים של ראיות. יש את הראיה של מה שזה אומר שלא מדברים עליך, נכון? אנחנו לא מדברים על מישהו, ואני חושב שזה נכון גם עבורנו, אנחנו לא אומרים על מישהו שאוהב לצפות בסרטים יותר מדי שזה עניין של תאווה, אלא בשנייה, אם אתה מקבל, אנחנו לא אומרים את זה, אנחנו אומרים משהו אחר. יש ביטול תורה, חבריס נשה, מושב לצים, יש עבירות שונות בזה. אבל לא עבירה, אני חושב על תאב.

אלא, אז זו הראיה שאנחנו לא מתכוונים לזה, כמו שאנחנו אומרים, אנחנו מדברים על משהו אחר. אלא שיש הבדל, וכשאנחנו נותנים את ההבדל הזה, אנחנו יכולים להביא את הסיבה, באמת, למה האיפוק שייך רק לחושים ספציפיים, ואז לחלקים ספציפיים של אותם חושים.

הסיבוך: ההתנגדות היהודית משמירת העיניים

והסייג או הסיבוך כאן הוא כזה. אם אני אומר, ואני הולך לתת לכם דוגמה יהודית, כי זה מה שאנחנו עושים, מתרגמים לאידיש. אז אם אני אומר לכם, לעיניים אין תאווה, נכון? אין שאלה של מידת התאווה בעיניים שלכם. אז כל חסידישע יינגערמאן הולך לבוא ולהגיד לי, על מה אתה מדבר? מעולם לא שמעת על שמירת העיניים? שזה על העיניים שלך.

ואתם יודעים שאתם יכולים לקרוא, זה מאוד מעניין. ועכשיו אני חושב, אני חושב שאולי יש כאן שאלה.

פרק ב׳: סטייה על ארגון המצוות לפי איברים ובעיית הנשמה-גוף

ספר חרדים והמסגרת הקבלית

מרצה: אם אתם קוראים ספרים כמו ספר חרדים. ספר חרדים הוא ספר, זה סוג של מוסר, סוג של יצירה אתית, וזה גם על מצוות. אז, כמובן, יש מקובל שחושב שמצוות ואתיקה הם כמעט אותו דבר, או רמות שונות של אותו דבר, מה שהתיאוריה היא, דיברנו על זה באיזה שיעור אחר, אולי.

ואחד מהארגונים שלו, הוא מנסה לארגן את המצוות, או את המצוות והאתיקה, המידות השונות בדרכים שונות. ואחת מהדרכים שלו לארגן את זה היא לארגן את זה לפי האיברים השונים, החלקים השונים של האדם שזה שייך אליהם. אז יהיו לכם כמו מצוות לפחות לפי עין, מצוות לפחות לפי עיניים, מצוות שקשורות לעיניים שלכם, מצוות שקשורות לאוזניים שלכם וכן הלאה.

ומקובלים אהבו לדבר על זה, כמו שאתם הולכים לתקן את הכן שלכם על בסיס כמו תמונה פיזיולוגית של האדם ושזו תהיה דרך טובה של, זה מבוסס על כן מסוים, אני מניח שזה מבוסס על גשמיות מסוימת, כמו שאמרנו בשבוע שעבר, שהסיגולפיאן האנשים הם אלה שאוהבים את הגוף הכי הרבה.

התפיסה הקבלית: הגוף כמבנה ראשוני

אז, מקובלים בכלל חושבים על הגוף כמבנה החשוב לחשוב על בן אדם.

תלמיד: וכהפשטה, אתה מתכוון כמכשול?

מרצה: ובכן, הם חושבים על זה כמקור הטוב ביותר להפשטות, או המקור הטוב ביותר למבנים. וכן, זה מבוסס על התיאוריה שהגוף הוא תמונה של הנשמה או של דברים גבוהים יותר.

דחיית אריסטו והרמב״ם את לוקליזציה לפי איברים

אבל זה לא, זה מאוד מעניין כי זה לא משהו שהייתם מקבלים ברמב״ם או באריסטו בשום צורה. אריסטו היה מסרב במפורש לשייך חלקים שונים של הנשמה לחלקים שונים של הגוף. הוא מסרב לזה במפורש. הרמב״ם מסרב לזה במפורש בפרק אלף, על בסיס אריסטו.

כי הנשמה לא מפשיטה. הנשמה לא חיה במרחב בחלק של הגוף. היא חיה בכל הגוף. כל הנשמה חיה בכל הגוף.

תלמיד: נורס, כלומר לא אינטלקטואלים.

מרצה: כל הנשמות.

תלמיד: אינטלקטואלים. לא משנה.

מרצה: כל האינטלקטואלים.

תלמיד: למה לא הצורה של הגוף?

מרצה: כולם הם הצורה של הגוף. הם שונים במובנים שונים, בחלקים שונים, אבל החלקים הם לא חלקים מקומיים. החלקים לא ניתנים לחלוקה. זו הסיבה, זוכרים כשהרמב״ם אמר בפרק אלף שלנשמה יש חלקים, אבל לא חלקים בדרך שיש לגוף חלקים.

הנשמה המשולשת של אפלטון ודחייתה

מה שהוא שולל כאן במרומז, וזה בעקבות אריסטו, הוא שולל את מה שאפלטון אמר, שיש שלוש נשמות וכל אחת שייכת לחלקים שונים של הגוף. כמו שאפלטון אמר, הנשמה האינטלקטואלית שלך היא במוח שלך, סליחה, במוח שלך, והנשמה התאבתנית שלך, נשמת התשוקה שלך היא בלב שלך, או באזור הגו שלך, לא בהכרח בלב שלך, וזה בראש שלך, והנשמה התזונתית שלך, או מה שאפלטון קורא לזה, במובן של אריסטו זו תהיה הנשמה האינטלקטואלית, הנשמה המתאווה, הנשמה התזונתית, במובן של אפלטון זו הנשמה האינטלקטואלית, נשמת הכעס, או התומוס, והנשמה התאבתנית, והשלישית הנמוכה ביותר היא ב, ובכן לפעמים אני אומר את זה בכבד או בכליות, אבל בחלק התחתון של הגו שלך, חלק תחתון של הגוף שלך.

הירושה האפלטונית של הקבלה

זו תמונה שאתם מקבלים בקבלה הרבה, כי קבליסטים הם כולם אפלטוניסטים, וכולם עוקבים אחרי אפלטון, אומרים, אם קראתם קבלה, נתקלתם בתמונה התלת-רמתית הזו של הגוף, שבה יש לכם את זה, כמו הרמה הגבוהה ביותר של הנשמה, או הנשמה האינטלקטואלית במוח שלכם, חב״ד, והנשמה הביניים שלכם, או מה שאפלטון קורא כעס, והקבליסטים לא לגמרי בטוחים איך לקרוא את זה תמיד כי אף אחד בימינו לא מבין מה זה תומוס.

אבל חג״ת הוא בחלק העליון של הגוף שלכם, באזור הלב שלכם. ואז נה״י או הכבד או הכליות שלכם, אני לא בטוח איזה, או אולי שניהם, או שזה באזור הזה, הם על התאווה, כמו התשוקות הנמוכות של הנשמה, של האדם.

האלטרנטיבה של אריסטו: נשמה לא-מקומית

זה משהו שאפלטון היה אומר. ואריסטו שולל את זה במפורש ואומר שנשמה היא לא משהו ששייך לאיבר גוף ספציפי. אולי אפילו יש אפלטוניסטים ששוללים את זה ומסבירים שאפלטון התכוון לזה רק כמשל, לא מילולי, בגלל הרעיון הזה שהנשמה היא צורה ומשהו.

כמו שאריסטו היה אומר יש שלוש נשמות, אבל כולן נמצאות בכל הגוף. אז זה לא נכון לומר הנשמה במוח, או משהו כזה, או המוח במוח. המוח הוא בכל מקום.

אוקיי, אם אתם קוראים אריז״ל, תגלו שזה נכון גם בדרך הזו. אוקיי, אני לא יודע למה אני נכנס לקבלה.

חזרה לנקודה העיקרית: חושים מול איברים

הנקודה היא, הנקודה שלי היא שמה הייתה הנקודה שלי? שכחתי. אה, הנקודה שלי היא, חשבתי על הדרך הזו של מבנה. אז דרך אחת, אז אתם רואים כשאריסטו מדבר על חושים, זה מה שהוא מדבר עליו. הוא לא מדבר על איברים. זה מאוד מעניין.

כמו שאתם יכולים לקבל כמו מקובל או חסידישע אומר אם אנחנו מדברים על משהו כמו, אתם יודעים, איך אתם מתקנים חסידישע אמיתי? אם גמא ואני, כמו, חטאת בעיניים שלך, אז ההיגיון, או שיש איזשהו היגיון פואטי, לפחות, שאומר, לכן, אתה צריך לתקן שתי מצוות אבן בעיניים שלך. אז במקום להסתכל על נשים, אתה צריך להסתכל על נרות שבת או משהו. זה יהיה הפתרון. דברים כאלה, נכון? או שאתה צריך לבכות. זה יהיה הפתרון.

עכשיו, זו דרך חשיבה סמלית. אני לא יודע אם זה גם איך הדברים באמת עובדים, במובן של המדע של מה שבן האדם הוא.

הכנת ההסבר האריסטוטלי

ותנו לי להגיד לכם למה אריסטו היה שולל שיש חטאים של התאווה, יש חטאים של מידת התענוג בעיניים. כי הוא אומר ככה, ואני חושב שזה חשוב.

[סוף חלק 4]

אריסטו על תענוגי החושים: ההבחנה בין תענוגים מהותיים ומקריים של ראייה, שמיעה וריח

פרק א׳: האנלוגיה לבעלי חיים וההבחנה האריסטוטלית המרכזית

האריה והפרה: תענוג אינסטרומנטלי מול מהותי

מרצה: האם אני צריך לומר שאני מסכים עם [ההצהרה הקודמת שלי]? הוא אומר ככה. בעל חיים—וכאן אנחנו מביאים בעלי חיים—בעל חיים, אנחנו יכולים לדבר על פרה, אני לא יודע, אריה. הפרה לא אוכלת את כל בעלי החיים האחרים. אתם יכולים לדבר על אריה שרואה פרה או מה שאריות אוכלות, ושמח מאוד שהוא ראה את זה, כי הוא הולך לאכול ארוחת צהריים היום. אבל האם האריה אוהב את הראייה, האם האריה אוהב את הראייה, את החזון של פרות, בדרך שאנשים שצופים בסרטים יפים או מסתכלים על מראות יפים אוהבים את המראה של זה? או אני אתן לכם, אולי אריות, אני לא, שוב, מה שאנחנו עושים, בעלי חיים. מישהו יכול להסתכל על אישה עם הכוונה היחידה של…

תלמיד: טוב מאוד.

מרצה: אז זו בדיוק הנקודה. אז, למשל, אותו דבר, בואו נדבר על חוש הריח. כשמישהו שאוהב אוכל מאוד מריח את האוכל שהוא אוהב, או את האישה שהוא אוהב, מישהו שאוהב את האישה מאוד, והוא כולו נרגש וכולו מתעורר עם האהבה הזו של האוכל שהוא הריח. האם זה תענוג של חוש הריח?

תלמיד: עם ציפייה לאכול אותו, כלומר?

מרצה: בדיוק. בדיוק. אז, הרב אריסטוטליס, זה לא תענוג של חוש הריח. התענוג שלך הוא של חוש הטעם, או המישוש, או הטעם, מה שלא יהיה. זה מתווך באופן מקרי על ידי חוש הריח. מה שמאפשר לך לדעת שיש כאן חתיכת אוכל שניתן לאכול הוא חוש הריח שלך או חוש הראייה שלך או השמיעה שלך. אתם יודעים, אם אתם שומעים קול באשה ערווה, מה שלא יהיה, נכון? זה לא חטא. זה לא תענוג שגוי בחוש הריח, או השמיעה, או, איך קוראים לזה? או הראייה, נכון? זה משתמש בחוש הראייה הזה ומה שאתה אוהב, כמו שאמרת, מה שאתה אוהב זה מה שהתענוג שלך הוא—הציפייה שלך או ה…בואו נראה מה המילים שלו.

תענוגים אמיתיים של חושי המרחק

מרצה: איך יש לאדם תענוג רק בחוש הריח? יש תענוגים. ובכן, אם אתה פשוט מריח בשמים כמו כשאתה מריח בשמים במוצאי שבת אתה לא נהנה מזה—אולי זה מזכיר לך את הקוגל הטוב ששמת עליו בשמים. אתה לא שם [בשמים על קוגל]—אני לא יודע, אולי אתה כן. אבל אתה מבין? או אם אתה צופה—כשמישהו, כשמישהו שוב, זה יהיה ההבדל בין כשמישהו צופה בסרט יפה או רואה ציור יפה. זה תענוג של חוש הראייה עצמו. זה לא בגלל שזה מזכיר לו משהו, או בגלל שזו ציפייה למשהו ש…

תלמיד: נכון.

מרצה: יש תענוגים כאלה, כמובן. זה ההבדל בין אמנות ואמנות נמוכה, נכון? אם מישהו מסתכל על תמונות מהחתונה שלו, ורק כדי להזכיר לעצמו כמה הוא אוהב את אשתו, או איך הוא נהג לאהוב אותה, ועכשיו הוא הפסיק לאהוב אותה, אז היו זמנים טובים. אני לא יודע. או כמו כמה געשמאַק הייתה החתונה שלו. זה לא תענוג של חוש הראייה. זה תענוג של זיכרון, של דמיון של העבר שלך או העתיד שלך או משהו. נכון? כמו אם אתה מסתכל על תמונות של הילדים שלך או הנכדים שלך ויש לך נחת, זה לא תענוג של חוש הראייה. זה תענוג בילדים שלך.

תלמיד: מתווך דרך ראייה, כן.

מרצה: אם היית עיוור, לא היית יכול לקבל את זה בדרך הזו, אבל היית יכול לקבל—אדם עיוור יכול גם לקבל את אותו תענוג שאותו אדם שרואה תמונה של הנכדים שלו יש, רק על ידי שמיעה על זה. זה ניתן להחלפה, נכון? זה לא תענוגים של החוש הזה, או בדרך הנכונה, נכון? הוא היה קורא לזה תענוגים מקריים של החוש. זה משתמש בחוש של [הראייה]. זה לא אותו דבר כמו צפייה בזיקוקים, נכון?

תלמיד: בדיוק. צפייה בזיקוקים היא בהחלט לא תענוג של השמיעה שלך כי זה נשמע כמו אנשים מפציצים אותך, אבל זה נראה יפה.

מרצה: האם יכול להיות חוש של תענוג של כמו זיכרון כשאתה אוכל משהו?

תלמיד: כן, זה מה שהייתי [אוכל]…

מרצה: כן, אבל אז זה יהיה כמו משני, חוש משני של זיכרון מישוש.

תלמיד: אז אתה יכול לבשל עם הכל.

מרצה: כן, כן, אותו דבר עובד להכל. איפה שזה לא עובד—לא, לא, איפה שזה לא עובד—כמו שאני אומר, אם מישהו אוהב ריחות טובים, אנשים, אנחנו לא, לא כולם מתעניינים בזה, אבל כמו, מישהו אוהב ריחות טובים, כן, אתה מתעניין בזה. אם מישהו אוהב ריחות טובים, וכמו קונה בשמים, לא בגלל, כמו, יש שתי דרכים שבהן אנשים שמים בושם, נכון? דרך אחת היא רק כדי למשוך נשים, או להיפך, למשוך גברים. זה לא שלהם—זה לא, אוקיי, זה עניין שאתה אוהב את הריח, ולא את האנשים, זה לא הרבה עניין.

תלמיד: ואתה יכול לבקש בבקשה להפסיק ללבוש את זה שמריח כמו עור מלוכלך.

ההבחנה בין הנאות גופניות ולא-גופניות: קטגוריות הלכתיות והתפקוד האריסטוטלי

פרק א׳: סיווג הברכות: ברכת נהנין לעומת ברכת שבח

מרצה: כי במפורש בגמרא ובמפרשים, כשאתה עושה ברכה כמו שהחיינו או משהו, אתה רואה את חברך שלא ראית הרבה זמן, אתה אומר ברכה. זה לא נקרא ברכת נהנין, למרות שאתה נהנה מזה. אנחנו קוראים לזה ברכה. מעניין, אתה עושה ברכה על ריחות. רגע, רגע, יש לנו מקור נפרד לזה. רגע. זה מה שאני הולך לדבר עליו. אם תלמד את הברכות, תראה שזה גם לא נקרא ברכת נהנין. לפעמים זה נקרא כך, אבל יש גמרא מיוחדת שאומרת שידענו שם מקל וחומר כי זה לא אותו דבר.

אבל קודם תן לי לדבר על השוליים, כמו הפיצול הגדול יותר, נכון? לדברים שהם הנאה גדולה, אתה צריך ליהנות הנאה גדולה ו, אתה יודע, ללדת תינוק או לראות את חברך – אנחנו לא קוראים לזה אדם חיה כי אפילו יש איזה קצה כשאנחנו אומרים את המילה הנאה שיש לה לפחות איזה התאמה עם המילה הנאה כאן. זה באותו אזור, למרות שאני לא יודע אם זה בדיוק אותה משמעות.

תלמיד: זה לא אומר תועלת?

מרצה: כן, זה יכול להיות תועלת, אבל זה צריך להיות תועלת חיובית, נכון? שזה סוג של הנאה. או סוג של הסוג הזה של הנאה. זה לא אומר הנאה, אבל זה יכול להיות…

תלמיד: נכון, אבל זה מה שאני אומר. כמו כשאנחנו מדברים על הנאה במובן של תועלת, אנחנו מדברים על פיזי – אנחנו בעצם מדברים רק על חוש המישוש סוג של תועלות.

מרצה: וברכת הנאה היא רק על חוש המישוש. מישוש וטעם גם כן. נגיע לשאלה בין מישוש לטעם בשיעור הבא.

אז אני אומר לך, כשאתה רואה נוף יפה, אתה עושה ברכה. ואנחנו קוראים לזה ברכת שבח. אנחנו לא קוראים לזה ברכת נהנין. נכון? אתה אומר, הו, זו ברכה מסיבית, אני רואה משהו יפה. אין שום תועלת שאתה מקבל מזה.

תלמיד: מה אתה מתכוון? ההנאה, זו התועלת.

מרצה: אז אתה חושב – יש סוג אחר של הנאה. אז תקרא לזה איך שאתה רוצה. אני חושב שזה מגיע לאותה הבחנה. תקרא לזה, זו הנאה בלי תועלת.

תלמיד: טוב, מה אתה מתכוון שזה לא תועלת? אני אוהב את זה, אני שמח, זה עושה אותי שמח, זה עושה אותי מרוצה.

טיב התועלת האסתטית לעומת התועלת הגופנית

מרצה: אני לא יודע. מה שאני מנסה להגיד הוא שתועלת היא באמת סוג פנימי של ערך. כמו שזה ערך לך שזה ערך לראות דברים יפים כי אני פשוט אכלתי, בסדר? אז יש עוד דבר שאין לו כל כך הרבה קשר לחוסר. אני לא יודע עד כמה זה נכון – לאנשים יש צורך לראות דברים יפים, ואם אתה אף פעם – אם אתה לא הולך כמה חודשים בלי לראות שום דבר יפה, אתה נעשה מדוכא. אני לא יודע.

תלמיד: כן, אבל זה לא – למה לא לקרוא לזה תועלת?

מרצה: למה? כי זה מטושטש מדי. כי רוב האנשים לא צריכים את זה.

תלמיד: כולם צריכים – דרך אגב, זה לא נכון. כולם צריכים את זה. כל מי שחי – הלו – כל מי שלא ראה דבר יפה, אפילו אדם יפה, נכון, דבר יפה במשך כמה חודשים צריך לצום, ללכת ולראות דבר יפה.

מרצה: זה כמו הרבה כי לא, לא, אתה לא צריך את זה כי כמו שאתה מדוכא.

תלמיד: טוב, כמו דברים יפים – הרבה רמות של דברים יפים. כמו שיש דרגות של יופי. אבל כמו אדם לא יכול לחיות בלי יופי. אני לא חושב שזה נכון. אתה יכול להיות לך מחשבות יפות ולראות אותן במוחך.

מרצה: אני לא אומר שאתה צריך כמו ללכת לטייל לאיפשהו או לצפות במשהו, אבל אני כן חושב – אז אתה צודק שיש הבדל. אני אומר כל הדברים האלה הם דרכים שונות מאוד לקבל – אני מראה לך שזה מקובל שיש את ההבדלים האלה. כמו שיש –

תלמיד: כן.

מרצה: מישהו במובן מסוים – זו הסיבה שאתה צריך לעשות נשמה יפה. אנחנו צריכים לעשות חדר יפה למדי כאן. זה עוזר לי הרבה. פה היה יותר מדכא כשזה היה דלת המוסך.

תלמיד: כן, כן. אני בהחלט מסכים. זה בטוח שווה את ההשקעה.

מרצה: כן. בטוח. אני מחפש לעשות את זה יותר יפה, לחשוב על איזה אמנות ומשהו.

תלמיד: טוב, יש לנו…

מרצה: כן, יש לי את הקיר הזה. אני צריך פשוט לשכור אמן בהזמנה ולעשות משהו.

תלמיד: אתה חושב שאם היינו ממשיכים, זה היה מדכא?

מרצה: כן. כי אז אנחנו לא רואים יפה – לא, אתה בסופו של דבר פחות מעורר השראה. זה פחות – אני לא חושב שזה היה מדכא כי אנחנו עדיין מקבלים – היית צריך לפצות עם משהו אחר.

תלמיד: בסדר. אני לא אומר שאתה לא יכול – אתה מדוכא.

מרצה: אתה רואה שאתה לא צריך יפה – אתה כן צריך – אתה רואה שזה לא נכון. זו הסיבה שעשינו את זה.

תלמיד: זו הסיבה שאני לא מסכים עם כמו –

ביקורת: הכרה בצרכים אנושיים גבוהים יותר מעבר לאוכל ומין

מרצה: אני יודע. זה גם – אנחנו הולכים להגיע לזה, אני מניח בפעם הבאה, אני לא יודע, מתי שאני מגיע לזה. כמו זה איפה שהמחלוקת שלי עם כמו אנשי התורה היא, שכולם מכירים באוכל ובמין כצרכים אנושיים, והם לא מכירים בצרכים הגבוהים יותר, שהם בעצם צרכי הבורא. כמו, אתה יכול להיות כמו מבורך אפרים גדול שמעולם לא ראה דבר יפה ולא אכפת לו משום דבר להיות יפה, ויש לו נשמה מאוד שבורה בגלל זה. למרות ש, והוא אומר לך, מה אתה מתכוון לאכול? אני צריך לאכול. במקום זה יותר גרוע, כי אתה צריך לאכול ועכשיו אנחנו הולכים לחזור – אתה צריך להיות בדיוק כמו חיה.

פרק ב׳: טיעון התפקוד של אריסטו מיושם על החושים

וזה נותן לנו קריטריון כאן, גם הסבר, נכון? אז אריסטו אומר, חוץ מאנשים שלא מדברים על ראייה ושמיעה וריח כהתפזרות, כבעל תאווה, אנחנו גם יכולים להסביר את זה. כי תזכור – אתה זוכר את זה, אבל זה איפה שאנחנו מגיעים לזה – אתה זוכר שאחד הדברים הגדולים עם בני אדם הוא שזה צריך להיות אנושי ולא חייתי. או לפחות להתמקד, או לפחות למצוא את הטוב הייחודי הזה והאיזון שבו הוא ייחודי. בדיוק כמו כל דבר. אני חושב שאנחנו לא הולכים לחזור על התיאוריה הזאת. זו תיאוריית הארגון החשובה מאוד מספר א׳, פרק ז׳ [מהאתיקה הניקומאכית של אריסטו], שהרמב״ם חוזר עליה בהקדמה לפרק חלק. ובכל מקרה, טיעון התפקוד.

חיות וחוש המישוש

אז עכשיו לכן, לחיות יש את חוש המישוש. כל החיות נהנות מאוכל ומין. כל החיות שיש להן את חוש המישוש, בסדר? שזה – הן מעניינות, החיות שאנחנו מדברים עליהן. אולי אפילו כל החיות, אבל לפחות, אתה יודע, החיות הגדולות, יונקים, אני לא יודע.

אבל אין חיות, או לפחות אנחנו לא מדברים על חיות – שוב, אתה יודע, בכל פעם שאנחנו אומרים שחיות לא, מישהו הולך לבוא ולמצוא לי מאמר איפשהו שאומר שהחיות כן. לא אכפת לנו מהסוג הזה של שאלות. אבל אין חיות נהנות לראות דברים יפים או לשמוע דברים יפים או להריח דברים יפים. חיות כן מתעוררות על ידי החושים האלה, אלה שיש להן אותו, נכון?

הדוגמה של כלבים ובושם

וכלבים יש להם חוש ריח טוב יותר מבני אדם, אבל אף כלב לא קונה בושם. שמת לב פעם שכלב קונה בושם? אתה יכול להערים על כלב עם הבשמים שלך, אבל זה בגלל שזה מזכיר לו את הדבר שהריח – הוא חושב שזה –

תלמיד: לא, זה בגלל שאתה –

מרצה: אם אתה לא – אתה מטריד אנשים גם שאני –

תלמיד: היא אומרת חיות – חיות רק, נכון? חיות –

מרצה: אז זה בדיוק מראה לך. חיות יכולות לעבוד ריח. הן מריחות והוא הולך לרדוף אחרי האוכל שלו לפי הריח או שהוא הולך לרדוף אחרי האישה שלו, אתה יודע, הנקבה לפי הריח וכן הלאה. אבל הוא לא ייהנה מחוש הריח בעצמו. וזה מה שמראה לנו בדיוק את ההבחנה הזאת: שליהנות מהטעם או מהמישוש של האוכל, זה הדבר החייתי. וזו הסיבה שזה הסוג הגרוע ביותר של דבר. כי זה איפה שאנשים הם בדיוק כמו חיות. ליהנות מהריח בעצמו זה דבר אנושי.

אבל כמובן שחיות לא מריחות – ריח, אבל חיות – יש להן חוש ריח. הן אפילו נהנות – נראה שהן נהנות מזה. אבל אנחנו לא אומרים שה, אתה יודע, האריה ראה זברה יפה הולכת בדשא והיה כמו, “למה, העיניים שלי מרגישות טוב עכשיו.” לא, זה כמו, “הבטן שלי מרגישה טוב עכשיו כי היא מקווה שתהיה לה ארוחה,” נכון? זה סוג מאוד שונה של הנאה. וזו הבחנה חשובה מאוד בין באיזה מובן העיניים ודברים כמו –

מתי החושים הגבוהים יותר הופכים לחייתיים?

תלמיד: וחיות יכולות לפעול כשהן פועלות ככה?

מרצה: ההפך, נכון. אם אתה רק משתמש – לא רק משתמש – כשאנחנו אומרים, זו הסיבה שאנחנו אומרים שהשאלה של מתינות היא שאלה של חוש המישוש. או שלושת החושים האחרים כשהם משמשים לזה. מכוונים לכיוון היישום של חוש המישוש. ככלי לזה, נכון? כלומר, נכון?

תלמיד: כן.

מרצה: זה ההבדל שאנחנו עושים. אני חושב שזה דבר מאוד חשוב. וזה כבר נותן לנו, כמו, לא רק שאנחנו לא קוראים לזה ככה – כמו, אתה לא רק אומר, הו, אנחנו לא אומרים שמישהו שצופה בסרטים הוא בעל תאווה. טוב, יש אנשים שצופים בסרטים – זה חוזר ל, נגיע לזה אחר כך, נכון? זה חוזר לסוגים שונים של סרטים, נכון?

יישום על סרטים: אסתטי לעומת עוררות

יש סוגים של סרטים שלא מעניין לצפות בהם. הם בעצם מכוערים. הסיבה היחידה שאתה צופה בהם היא לעורר הנאות מסוימות או משהו כזה, הנאות גופניות מסוימות. ואלה לא – זו לא שאלה של מאה לומר נהנין. אתה רואה, זה הקידוש שלי – הו, עכשיו אני צריך לחזור להלכה.

זו *שאלה* של—מה שזה לא יהיה. זה מה שזה לא יהיה. זו לא שאלה של הראייה, כי הראייה שלך—העיניים שלך רק משרתות את הגוף במובן הזה. זו הסיבה שאני חוזר ל*היתר הלכה* [הבחנה הלכתית] שלי שאני מבוסס על זה. אז באותו—אז שכחתי לסיים את עניין ההלכה הזה בכיוון ההפוך. אבל אם אתה רואה את הסרט בשביל ההנאה של—

תלמיד: נכון, נכון. אני הולך לקבל—אם היה בזה יופי, זה מה שאתה אומר.

מרצה: לא, אני לא אומר שזה בסדר. אני לא טוען את הטענה הזו. אני אומר שזה שייך לשאלה אחרת. לא הגענו למה שקורה.

תלמיד: לא, לא הגענו.

מרצה: אנחנו מבינים. זה כבר 11 בלילה. הלו? זה יכול להמשך לנצח.

פרק ג׳: השלמת המסגרת ההלכתית: *ברכת הריח* והנאת הנשמה

מה שאני אומר הוא, זה המקום שבו אני רוצה להשלים את הדבר על ידי אמירת הצד השני. אז אמרתי שיש הלכה שאומרת שאתה עושה איזה *ברכת נהנין*. אז יש *ברכת הריח*, שהיא לא *ברכת נהנין*. אני חושב שברמב״ם כתוב שזה סוג של *ברכת נהנין*, אבל בגמרא כתוב שצריך מקור אחר כי הגמרא קוראת לזה במפורש ככה.

ותחשוב—והגמרא הזו היא *ריפלד וירוס* [התייחסות לא ברורה] שהם ההפך. אני לא יודע, זוכר את אותן המילים? שריח הוא משהו שהנשמה או הנשימה [*נשמה*] נהנית ממנו ולא הגוף. זה ממש ההבדל בין הנאות הגוף והנאות של לא הגוף. אפילו ריח הוא לא הנאה של הגוף. וכשאתה אומר גוף, אנחנו מתכוונים כמובן למישוש, נכון?

כי ריח הוא לא דבר אלוהי—זה לא דבר רוחני, נכון? הגמרא לא אומרת שריח הוא רוחני או אינטלקטואלי או משהו כזה. מה שאנחנו אומרים זה שזה לא של הגוף, נכון? והגוף בדרך—בדרך שיש דבר אחר שנקרא *מרב ריח* [ריח נעים] ואכילה או שתייה או משהו כזה.

עכשיו, אז יש *ברכות* אחרות שאנחנו קוראים—אנחנו קוראים להן, נכון? למשל, נכון, לפעמים נקראות במובן כללי, אבל ברכות על העין. עכשיו אני באמת—ויש גם—

[סוף חלק 6]

ברכות על החושים: בעיית ההפרדה בין הנאה אסתטית להנאה גופנית

פרק א׳: הבהרה: ריח כ״לא של הגוף”

מרצה: הריח הוא לא דבר אלוהי, זה לא דבר רוחני, נכון? הגמרא לא אומרת שריח הוא רוחני, הגמרא אומרת, או אינטלקטואלי, או משהו כזה. מה שאנחנו אומרים זה שזה לא של הגוף, נכון? והגוף בדרך שיש דבר אחר שנקרא *מרב ריח* [הנאה מריח] ואכילה, או שתייה, או משהו כזה.

פרק ב׳: קטגוריות של ברכות מעבר לאוכל

עכשיו, אז יש *ברכות* אחרות שאנחנו קוראים, אנחנו קוראים להן *ברכת ראייה*, נכון? למשל, *פרק הגומל*, נכון? לפעמים זה נקרא *ברכת שראח* במובן כללי, אבל ברכות על העין.

תלמיד: יש גם—אבל הן לא באמת על שמיעה.

מרצה: אני תוהה לגבי השאלה הזו. עכשיו אני מרגיש כמו שאלה חדשה.

תלמיד: אז יש באופן מפורסם—

מרצה: נכון, נכון, נכון.

החידה של הברכות החסרות

מרצה: אז באופן מפורסם אין *ברכה* על הנאת המין. אף אחד לא יודע למה. אולי יש *ברכה* כמו *ברכה*—אבל בכל מקרה, זו שאלה אחת. יש בעצם רק *ברכות* על אוכל, אוכל וריח *ברכה*. אבל היה צריך להיות אחד להנאות מיניות. אנחנו לא יודעים למה. אולי כי זה נחשב נמוך מדי או משהו כזה. אנחנו לא באמת יודעים מה.

תלמיד: כן, אולי כי זה *קלקול*.

מרצה: אנחנו לא יודעים. לא, זה לא צריך להיות. לא, זה יכול להיות. אני לא יודע מה כל כך מצחיק. זו סיבה תיאורטית, אתה יודע.

סטייה: למה אין ברכה על צדקה

ה*ראשונים* אמרו שלא צריך—אין *ברכה* על *צדקה*. בדרך כלל אין *ברכה* כי עד שתסיים להוציא את ה—אני נותן את ה*ברכה*, העני הולך למות, אתה יודע, כמו שאתה לא יכול, פשוט תן לו את הכסף ותמשיך הלאה. אז כן, קשה לומר, כן, *ברכות* באות עם מצב מסוים.

השאלה של שמיעת מוזיקה יפה

אבל בכל מקרה, יש *ברכות* שהן בלתי נראות. אז עד כה, אז עכשיו אני מבין שיש *ברכות* כמו אם אתה שומע חדשות טובות או משהו אתה עושה *ברכה*, או חדשות רעות אתה עושה *ברכה*. אבל זה אף אחד מההנאה של אכילה. אז למה? אני צריך לשאול את הרבנים, למה לא עשיתם *ברכה* על שמיעת מוזיקה יפה?

תלמיד: להאזין למוזיקה?

מרצה: אני לא יודע למה, אתה יודע. אני אפרט את המוזיקה.

תלמיד: סליחה, לא, זה בעצם קשה.

מרצה: לא, תלוי בתוכן של המוזיקה, אני לא חושב שזה רק בגלל שאתה הולך לספור אותם בשביל התוכן.

תלמיד: כן, זה באמת—לא, כי זה על ידיעה, נכון? זה כמו שאמרת שזה לא על ידיעה. זה אומר חדשות טובות, נכון?

מרצה: כן, שאתה יכול טכנית לקבל דרך כל צורה של מדיה, נכון? זה לא על השמיעה, זה לא—

תלמיד: בעצם, זו היחידה שאתה עושה, כלומר, אפילו אם זה קבוע.

מרצה: כן, זו *מצוה*. *מגילה*, אולי, מה שזה לא יהיה.

פרק ג׳: ברכות על ראייה ובעיית ההפרדה

אבל יש הרבה, הרבה, הרבה *ברכות* על ראייה. וזה מה שרציתי. רציתי להשתמש בזה כדי להמחיש את ההבדל הזה. אז, על ראיית דברים יפים, אתה עושה *ברכה*, וזה סוג של *ברכה*. אנחנו קוראים לזה *ברכת שראח*, אבל אני חושב שזה כמו על ראיית משהו יפה, אתה אומר, אתה יודע, אלוהים גדול, הוא עושה דברים יפים. אז, יש מסה של *ברכה*, או *שככה לו בעולמו*, וכן הלאה, כולל נשים יפות, וזה כתוב ב*פרק הגומל*.

עכשיו, כמובן, רוב האנשים לא עושים את זה כי הם מרגישים מוזר. לא, רוב האנשים לא עושים את זה. רוב האנשים לא עושים את זה בגלל ההבדל הזה. אז זה כמו, איך אתה משקר לראות אישה יפה? רק על ידי טוסט, וכשאתה עושה את ה*ברכה*, כמו עם חתול וכסף, מה זה בכלל אומר?

ההבחנה בין הנאה אסתטית והנאה חיונית

אז התשובה היא שיש הבדל בין ליהנות מיופי שהוא הנאה של חוש הראייה לבין ליהנות מאישה באותה הדרך שבעל חיים היה נהנה מהמראה של אישה, נכון? תראה, אולי רוב האנשים לא—כן, אז אולי זו הבעיה. אולי, אולי לבני אדם קשה להפריד בין שני הדברים האלה כשמדובר בנשים אנושיות. אני לא יודע.

כמו תדמיין שהיית—אני יכול לתת לך דרך להפריד את זה. תדמיין שהיית מאוד זקן או באיזשהו מצב אסקסואלי שבו אין לך שום דרישה מינית. אז אתה עדיין יכול להעריך את היופי.

תלמיד: נכון.

מרצה: אם אתה, אם אתה, אתה יודע, אם אתה אדם הטרוסקסואלי, אתה עדיין יכול ליהנות מאישיות יפה מאותו סוג, כלום, כלום, בדיוק כמו שאתה רואה דבר יפה. אם אתה נהנה, מעריך יופי, ואתה צריך להתעורר עם זה—זה מספר אחת.

האם זה חל על הערכה בין אותו מין?

תלמיד: מה שאתה אומר, גבר לגבר?

מרצה: כן, למה לא? זה לא אומר רק נשים יפות. אולי גברים לא יפים.

תלמיד: אבל אמרת נשים.

מרצה: לא, אתה אמרת נשים. לא, לא, בני אדם.

תלמיד: שלושה סטייליסטים.

מרצה: כן, אני לא אומר נשים. יש גם נשים במפורש בסיפורים ודברים, אבל לא, כמובן.

פרק ד׳: אותה בעיה מיושמת על ריח: פסיקת הרמ״א

או אותו דיון הוא לגבי ריח. אז *רמ״א* עשה *הלכה* שאתה לא עושה *ברכה* על איזה *בושם* לעולם. אתה קורא לזה בשמים שאישה לובשת, או אולי לא בבירור אישה, אולי אישה שהיא *אסורה עליך*, אישה שאתה לא מורשה להתחתן איתה, או, כן, אז אתה לא צריך לעשות *ברכה*. ה*רמב״ם* סוג של המציא את ה*עליך* הזה, או אולי היה לו מקור לזה, אני לא באמת יכול לומר בכל מקרה.

תלמיד: אפילו אם אתה מריח את הריח של השמש שבא מעל האדם.

מרצה: כן, אז תיאורטית, אז יש שאלה, יש שאלות אחרות על ה*הלכות* של השמש, אבל תיאורטית, אם יש לזה *עיקר*, אם הם לא עושים *ברכה שככה לו בעולמו*, לפחות הם צריכים לעשות *מיני בשמים*.

תלמיד: בדיוק. אתה צריך לעשות *מיני בשמים*.

פרטים מעשיים של ברכות ריח

מרצה: אם יש כמו אמיתי, אם זה רק כמו ספריי, אני לא בטוח, אבל אם אתה כמו שם קצת שמן או משהו.

תלמיד: לא, לכולם יש שמן.

מרצה: כן, אבל אני לא יודע כמה נחשב, כמו כמה זה, כמו אתה פשוט מרסס קצת ואני לא יודע, זה עדיין האוויר? איך אתה יודע שזה בכלל האוויר?

תלמיד: אתה פשוט מרסס הרבה אז אין סבון בזה.

מרצה: בסדר.

בעיית הנוהג שנפל

אז בכל מקרה, כמו אז היית צריך לעשות *ברכה*, לפי *עיקר הלכה*. שוב, זה, אגב, זה משהו שאנשים פשוט לא עושים בלי סיבה. אני לא יודע למה. זה שלי, לא ה*לחש* שלי כאן, אבל כמו שפשוט הפסקנו לעשות הרבה *ברכות* בלי סיבה. מעמידים פנים שלא נהנים מריחות טובים. אני לא יודע למה.

תלמיד: בשבוע הבא בתוכנית למעלה.

מרצה: אני לא מקשיב לזה. אני טוען שכשאתה עושה את ה—

סטייה: קפה

מאז שקיבלתי את דבר הקפה החדש שלי, אם אתה טוחן קפה טרי, אתה צריך לעשות *ברכה*. אני לא יודע. אני לא יודע איפה זה גדל, הקפה. בכל מקרה, זה גדל על עץ, נכון? בכל מקרה.

תלמיד: זה תרמילים באדמה.

מרצה: אלה הדברים הנכונים שאתה מתכוון. אז, אתה עושה *ברכה*.

פרק ה׳: תזה מסכמת: בעיית ההפרדה כנושא המרכזי

בכל מקרה, אז שוב, יש את הקושי הזה להפריד את הדברים האלה מאותה סיבה. כמו, אם אתה רק נהנה מהמשיכה או משהו כזה, אז אתה לא נהנה מהמראה, אז אתה לא יכול לעשות *ברכת ראייה* או *ברכת שראח*. ו*רמ״א* אולי מתכוון, כי זה *אסור*, אבל אני חושב שזו הבעיה. אם הייתה דרך להפריד את הדברים האלה לגמרי, אז הייתה הנאה נפרדת לריח עצמו, או למראה עצמו, שאין לה שום קשר לשאר הסיפור.

בכל מקרה, זה שלי, אני מניח שזה מספיק להיום. *חזק וברוך*.