סיכום השיעור 📋
סיכום מקיף של מהלך הטיעון: שיעור פילוסופי על פנימיות, מידות ולא תחמוד
I. פתיחה והכנה טכנית
– בדיקה טכנית קצרה של תקינות המיקרופון
– התייחסות למחוון ויזואלי המציג רמות שמע
—
II. חזרה: ההבחנה בין פנימיות מזויפת לפנימיות אמיתית
א. סיכום השבוע הקודם
– בשבוע שעבר סיימנו נושא כללי – ההבחנה בין פנימיות “מזויפת” לפנימיות “אמיתית”
ב. משל מורחב: בית יהודי לעומת בית גויי
*[סטייה צדדית – משל להמחשה]*
דפוס הבית הגויי:
– מבחוץ: יפה, מטופח, רהיטים נאים, אורות, דשא מטופח, “מראה חיצוני מושך”
– מבפנים: מבולגן, חשוך, הכל מונח על השיש
דפוס הבית היהודי:
– מבחוץ: מראה מוזנח – מכונית שבורה, דשא לא גזום, אופניים נטושים
– מבפנים: נקי לחלוטין, משטחים נקיים, שום דבר לא מונח בחוץ, הרבה אורות
הסבר: בגלות, יהודים לא אכפת להם מחיצוניות – החיצוני הוא “בשביל הגוי שיסתכל”
אנקדוטה תומכת: סיפור על יהודי עשיר עם שטריימל חדש שנתקף ביקורת מאדם עני. הפואנטה: “אתה יכול לראות את השטריימל שלך כשאתה לובש אותו? לא. אז זה בשבילי.”
—
III. הבעיה עם פנימיות מוגזמת
א. הסיכון של לולאות מתחזקות עצמית
– קל ליפול ל”לולאות מתחזקות עצמית” – לולאות פנימיות שלא מובילות לשום מקום
– להיות “פנימי מדי” יוצר בעיות
ב. מסגרת הכוונה
– הדיכוטומיה המסורתית: כוונה (בפנים) לעומת מעשה/דיבורים (בחוץ)
– ציטוט: “תפילין בלי כוונה זה כמו גוף בלי נשמה”
ג. הבעיה המרכזית שזוהתה
טיעון מפתח: מושג של כוונה/פנימיות ש”לא מכוון לשום דבר חוץ מעצמו”
– רקורסיבי עצמית – “כמו להסתכל במראה שבה רואים אלף מראות”
– הולך ומתכווץ, לא מוביל לשום מקום
ד. אי-ההבנה של הרמב”ם
– אנשים לומדים את הרמב”ם שדן בפנימי (מידות)
– הבנה נכונה: “לא מספיק לעשות מעשים נכונים, צריך גם להיות אדם טוב”
– פירוש שגוי: אנשים חושבים שזה אומר משהו ש”נגמר בפנימי” – ממוקד בעצמו
ה. דוגמה קונקרטית לפנימיות מזויפת
– “אני אדם טוב” ← “מה הכוונה?” ← “אני לא עוזר לאף אחד, אבל אני מרגיש מאוד את הכאב הזה, יש לי הרבה אמפתיה”
– או: “אני לא אתן לך דולר, אבל אני מרגיש כל כך רע בשבילך”
ו. הערה היסטורית
*[הערת אגב קצרה]*
– פנימיות מזויפת זו אולי קשורה לגנוסטיציזם/תיאולוגיית האצלה
– “רקע אחר של הדת היהודית, לא הדת היהודית”
– הוכר כנושא מורכב הדורש דיון נוסף
– גם הוכר: יש דרך נכונה להתמקדות פנימית (יידון בהמשך)
—
IV. ההבנה הנכונה של מידות
א. הבהרה מרכזית
תזה מפתח: כשדנים במידות/תכונות פנימיות:
– לא מדובר על רגשות נכונים כלפי עצמך
– מדובר על כוונה/רגש/רגש נכון כלפי המעשה
ב. עקרון ההגדרה
“מה שמגדיר מידה טובה הוא תמיד מעשה. זה אף פעם לא רגש פנימי.”
– אבל: המידה עצמה מורכבת מרגש פנימי, הרגל, נטייה לבחור
ג. דוגמה: נדיבות
– המידה היא “על החוץ, לא על עצמה”
– הטענה “אני נדיב בפנים אבל לא נותן הרבה” היא כמעט תמיד שקרית
ד. היוצא מן הכלל היחיד (חלקי)
– אם אין לך רכוש/כסף/יכולת לחלוק
– אז אתה יכול לומר “אני טוב ככל שאני יכול להיות אבל צריך כלים חיצוניים”
– עמדת אריסטו: גם אז, אתה רק “נדיב בפוטנציאל,” לא נדיב בפועל
– אתה אולי “אדם טוב בפנים” אבל זה המקרה התקף היחיד
ה. הקשר בין אהבה למעשה
– נדיבות היא לא “אני רוצה לתת” אלא “אני אוהב לתת”
– זה מוביל אוטומטית למעשה (אם אפשרי)
– מסקנה לוגית: אם מישהו טוען ש”אוהב להיות נדיב” אבל לא פועל בנדיבות, הוא משקר
– זו לא סתם סתירה – זה בלתי אפשרי (למעט מכשולים חיצוניים)
ו. דחיית התירוץ הנפוץ
– “יש לי טוב בפנים, פשוט יש לי יצר הרע שגורם לי לא לעשות” – לא הגיוני
– אלא אם יש עיכובים מבחוץ
—
V. דיון אינטראקטיבי: היחס בין פנים לחוץ
א. המקרה ההפוך (תלמיד מעלה)
– מישהו ש”נותן, נותן, נותן” אבל “בפנים הוא פשוט מת”
– תשובה: זה ה”מקרה הרגיל” – קשור לחינוך
– כשמתחילים לתת, לא מרגישים כלום, לא אוהבים את זה
– מאמנים את עצמך דרך מעשה ← ואז מגיעים לאהוב את זה
ב. האסימטריה של מצבים פנימיים
סיכום האסימטריה:
– פנים (אם אמיתי) ← מוביל אוטומטית לחוץ
– חוץ ← יכול להיעשות בלי משמעות פנימית (לא דורש פנים)
ג. שאלת המוטיבציה
תשובה ראשונית: חינוך חיצוני, “שלא לשמה”
התלמיד דוחק: מה גורם לך להקשיב למישהו אחר?
תשובת המורה: תמיד אפשר לעקוב אחורה למשהו שאתה אוהב (למשל, אהבת הקשבה לסמכות/לאותו רב)
שאלה עמוקה יותר שעולה: מה ההבדל בין מישהו אחר שאומר לך לבין שאתה אומר לעצמך?
– אם אתה מחליט לעשות משהו, אתה אומר “אני רוצה”
– אבל מה גורם לך לרצות?
– מאיפה מגיע הרצון הזה?
—
VI. היסוד של כל חינוך ומוטיבציה
א. הרגרסיה של מוטיבציה
– תלמיד מעלה: האם מוטיבציה יכולה להיות “רצון להיות סוג כזה של אדם”?
– תשובה: בדרך כלל התשובה מתחקה אחורה לחינוך חיצוני (“שלא לשמה”)
– רגרסיה נוספת אפשרית: האם אתה אוהב לרצות להיות אותו אדם? או משהו אחר?
– אתגר שמוצג: האם תמיד אפשר לדחוף אחורה ולמצוא “עוד דבר שאתה אוהב”?
ב. היסוד של כל חינוך
– גם חינוך מתחיל באהבת משהו בסיסי: אהבת הנאה וסלידה מכאב
– “הנאה היא פשוט מילה למה שאנחנו אוהבים” (מסויג: “לא לגמרי, אבל במובן מסוים”)
– חינוך ראשוני (על ידי אחרים) עובד דרך שכר ועונש
– תוצאה: בהתחלה עושים דברים נכונים מסיבות לא נכונות
ג. ניסוח מחדש של ההבחנה פנים/חוץ
ניסוח מפתח מחדש: להיות עם המידה “בהוויה” לעומת לא = הסיבה (ה”בשביל”) מאחורי המעשה
ההבחנה בין אדם טוב לרע:
– אדם טוב: עושה טוב מסיבות טובות (אוהב את הטוב עצמו)
– אדם רע שעושה טוב: עושה טוב מסיבות לא נכונות
– דוגמה: נותן צדקה לכבוד = “לא באמת נותן צדקה, אתה באמת מחפש כבוד”
ד. תהליך השינוי (איך סיבות לא נכונות הופכות לנכונות)
ארבעה מנגנונים שבהם המוטיבציה משתנה:
1. כוח ההרגלים
2. אנשים נוטים לאהוב את מה שהם רגילים אליו
3. מתחילים “לראות את הטוב בזה”
4. לראות את הטוב דורש חוויה – “איך רואים את הטוב? לראות את הטוב זו חוויה”
– אפשר לראות את זה דרך אחרים או דרך לעשות את זה בעצמך
—
VII. מעבר: עוברים לפרטים – לא תחמוד כמקרה בוחן
א. כיוון הקורס
– הכרה: “אלה דברים שאנחנו כבר יודעים… אני תוהה כמה זה עוזר במציאות”
– החלק הבא יעבור על מידות טובות ספציפיות – מה הן ואיך לרכוש אותן
– *[הערה הומוריסטית: “לפחות לשפוט אנשים שאין להם אותן. זה יהיה יותר כיף.”]*
ב. הצגת לא תחמוד
מסגור: מצווה שהיא “לכאורה מידה” – הלכה מפורשת על דבר פנימי
הבעיה הפרשנית:
– קריאות מסוימות: פנימית לחלוטין ← “רע, לדעתי”
– הבנה נכונה: דבר פנימי המכוון למעשה חיצוני
– עיקרון מפתח: “הפנימי נהיה מאוד חשוב כי החיצוני נגרם ממנו. אבל לא כי הוא נגרם מעצמו, לא כי הוא פונה לעצמו”
מיקום בתורה: אחרון מעשרת הדיברות (או שניים אחרונים, לפי חלק) – סוף פרשת יתרו / תחילת פרשת משפטים
—
VIII. סטייה מורחבת: יחס חז”ל לעשרת הדיברות
א. הטענה המפתיעה
– “חכמי המשנה והתלמוד לא התרשמו מעשרת הדיברות”
– הם התנגדו באופן פעיל לעשות מזה עניין גדול
– פסיקות מעשיות: לא לשים בתפילין, לא לקרוא בקריאת שמע, לא לשים במזוזה
ב. העמדה הכפרנית
– “אפיקורסים אמרו שהעיקר זה עשרת הדיברות”
– חכמים התנגדו לזה
– עיקרון פרשני: “כל פעם שהם אומרים ‘אפיקורסים אומרים ככה,’ זה אומר שיש סיבה טובה לחשוב ככה, אבל זה טעות”
ג. הסברים אפשריים שנשקלו
1. פוליטי/חיצוני: “אל תלבש את הכובע כי הם לובשים את הכובע” – נדחה כלא מספיק
2. טיעון חוסר איזון (הצעת תלמיד): הרמת מצוות ספציפיות מובילה לחוסר איזון על חשבון אחרות
3. דעת המרצה: חכמים התנגדו ל”הפיכת המצוות למערכת לוגית”
– קשור לדמויות מאוחרות יותר: ר’ יצחק אברבנאל שהתנגד לעיקרים, חתם סופר
ד. סיפור הלל ושמאי מפורש מחדש
בקשת הגר: למד אותי את כל התורה על רגל אחת
תשובת שמאי: “צא מחיי”
– מאופיין כ”התשובה המסורתית” – סירוב לצמצם את התורה לסיכום
– “מה זה יהדות? לך תמות.”
תשובת הלל: “יהדות היא על להיות טוב לחברך”
– פירוש מחדש שמוצע: הלל היה “יותר נחמד,” לא הציע תיאולוגיה טובה יותר
– הוא “נכנע למסגור של אותו בחור” – גרסה דיפלומטית של אותה דחייה
– הסיפור “ממוסגר במפורש כהלל שהיה יותר נחמד, לא כהלל שיש לו תיאולוגיה טובה יותר”
ה. נקודה טקסטואלית קריטית
תיקון של ציטוט שגוי נפוץ:
– אנגלית נפוצה: “כל התורה היא [X], והשאר פירוש”
– הגמרא בפועל: לא אומרת “והשאר פירוש”
– אומרת משהו כמו: “ועכשיו לשאר, בוא לבית המדרש מחר”
– משמעות: הלל נתן כלל אבל לא אמר שהתורה מורכבת מפירוט של אותה הכללה
ו. משל הרבי מסקווירא
– סיפור על הרבי מסקווירא (רבי יעקב יוסף טברסקי) עם סטודנטים מעיתון
– שיעור ראשון בחסידות: “הכל זה השגחה פרטית”
– שיטת הוראה: להמשיך לשיעור שני רק אחרי שהראשון הופנם
– יישום להלל: “ואהבת לרעך” זה השיעור הראשון; תחזור כשתבין אותו
– הגר אף פעם לא חזר (מרמז שהוא אף פעם לא באמת הפנים את זה)
ז. הפירוש המועדף של המרצה: דחיית חיפוש האקסטזה
– הגר חיפש אקסטזה דתית (“תפס את אלוהים בבקבוק”)
– תשובת שמאי: דחייה של גישת חיפוש האקסטזה הזו (“זו לא הדת שלנו”)
– תשובת הלל: אותו מסר כמו שמאי, רק נמסר בדיפלומטיה
– הלל נתן את ההוראה האנושית הכי בסיסית ופשוטה: “מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך”
– שני הרבנים הסיטו את הציפיות המוטעות של המחפש
ח. הבעיה עם חשיבה של “כלל אחד”
– חכמים קדמונים (תקופת המשנה/תלמוד) לא היו חובבי רציונליזציה מוגזמת
– מציאת “כלל אחד שממנו הכל נובע” נתפסה בחשדנות
– הסתייגות: קצת הכללה היא בלתי נמנעת (זה מה שהבנה *היא*)
– אבל הם התנגדו לעשות *יותר מדי* מזה
*[הערת צד]:* גם אריסטו התנגד לנטייה הזו – הביקורת שלו על אפלטוניסטים מסוימים
ט. הביקורת על הקטכיזם
– למה ליהודים יש ספרים כל כך ארוכים במקום קטכיזם קטן?
– תשובה: “צריך לחיות חיים” – אי אפשר לצמצם לעקרונות
– עקרונות שמופקים מהחיים מאבדים את משמעותם
י. המחשה חסידית של אנטי-סיסטמטיזציה
– ש: “מה היסוד של חסידות?”
– ת: “בוא כל שבוע לטיש של הרבי”
– ש: “מה הלימוד של [השיעור הזה]?”
– ת: “אין לימוד – אתה בא כל שבוע, מפתח סוג כזה של ראש, חי סוג כזה של חיים”
– תובנה מפתח: תורה לא יכולה “להיות מבוקבקת ונשלחת באוקיינוס”
יא. הסכנה של עקרונות מבוקבקים
– מישהו מוצא את העקרונות שלך, יוצר דת חדשה
– אתה מבקר ומוצא אותם עושים “דברים מוזרים”
– הם אומרים: “עקבתי אחרי העקרונות שלך!”
– תשובה: “זה לא עובד ככה”
– זו הסיבה האמיתית להתנגדות לסיסטמטיזציה יתרה
—
IX. גנאלוגיה היסטורית של רעיון “עשרת העקרונות”
א. ההדגשה של החומש עצמו
– עשרת הדברות חוזרות פעמיים (שמות ודברים)
– חזרה כמעט מילה במילה (רק כ-20 מילים שונות)
– שום דבר אחר בתורה אין לו חזרה כזו
– ברור שנתפס כמרכזי כבר בחומש עצמו
– *[הערה: לא מוזכר שוב במקום אחר בתנ”ך]*
ב. פילון האלכסנדרוני כדמות מפתח
– זיהוי: יהודי בן זמנם של התנאים
– נקרא “ידידיה” על ידי רבי מנחם עזריה (תרגום עברי של “פילון”)
– כתב ספר על עשרת הדיברות שמראה איך הן כוללות את כל המצוות
– שלושה כרכים המפרטים איך כל המצוות נגזרות מהעשר
– טענה: פילון המציא/פורמליז את הגישה השיטתית הזו
ג. שאלת ההעברה
– רציונליסטים ומיסטיקנים מימי הביניים כולם אומרים דברים דומים לפילון
– הסברים אפשריים:
– העברת כתבי יד סודית
– גנאלוגיה מפילון לרב סעדיה (הרמב”ם מציע משהו כזה בפרק אלף)
– או פשוט: זה ברור מהטקסט עצמו
ד. תקדימים מדרשיים קודמים
– מדרשים כבר מראים פרשת קדושים ופרשת משפטים כפירושים לעשרת הדברות
– ירושלמי: קריאת שמע מקבילה לעשרת הדברות
– פילון לא המציא את הרעיון לגמרי, אבל פורמליז אותו משמעותית
—
X. הפרדוקס של תוכן עשרת הדיברות
א. תצפית אבן עזרא
– כל עשרת הדיברות הן דברים שלא צריך התגלות כדי לדעת
– הן אמיתות מוסריות פשוטות וברורות (חוץ אולי מאחת)
ב. האבסורד שמודגש
– התגלות אלוהית דרמטית: הר בוער, מרכבה אלוהית, העולם שותק
– ואז אלוהים מדבר ואומר… “בבקשה אל תרצח אף אחד”
– נקודה רטורית: למה התגלות אלוהית מפוארת לתוכן מוסרי ברור?
ג. הטיעון המרכזי של אבן עזרא
תזה: כל עשרת הדיברות חוץ מאחת הן דברים שכל אדם היה מסכים להם
היוצא מן הכלל: “אנכי” (אנכי ה’ אלוהיך) / שבת
– אלה דורשים הסבר כי הם לא מובנים מאליהם
ד. הוכחה טקסטואלית לאילו דיברות צריכות הסבר
תובנה מפתח: התורה עצמה מציינת אילו דיברות צריכות הסבר על ידי *הכללת הסברים בתוכן*
ניתוח של כל דיבר:
1. אנכי/לא יהיה – יש הסבר: “כי אנכי אל קנא”
2. לא תשא (לא לשאת שם ה’ לשווא) – יש הסבר: “כי לא ינקה ה'”
– ברגע שיודעים שאלוהים קיים, לא להישבע לשקר זה ברור
3. שבת – יש הסבר: “כי ששת ימים עשה ה'”
– *[הערת צד: הם כבר ידעו שבת ממצרים/מרה]*
4. כבד אב ואם – יש “למען” – שכר/הבטחה, אבל הציווי עצמו ברור
5. חמש אחרונות (לא תרצח, ניאוף, גניבה, עדות שקר, חמידה) – אין הסברים
– הן מסבירות את עצמן; להוסיף “כי אלוהים יעניש” היה *הורס* אותן
—
XI. טבע האמיתות המוסריות “המובנות מאליהן”
א. הבהרה: “פשוט” ≠ “כבר ידוע”
הבחנה קריטית:
– “פשוט” לא אומר שכולם כבר ידעו את זה לפני שנאמר להם
– הוכחה: קין היה האדם השני והיה רוצח – ברור שלא חשב שרצח זה רע
– תרבויות ודורות רבים לא
תמלול מלא 📝
פנימיות אמיתית מול פנימיות מזויפת: היחס בין מידות פנימיות למעשה בפועל
א. פתיחה והכנות טכניות
המרצה: כן, אז עכשיו יש לנו דף שם. אתה הולך עם המיקרופון שלי דלוק, אני מקווה. לא יכול לראות מכאן. אני מקווה שזה דלוק. אז כן, זה עושה את הירוק למעלה ולמטה, הדבר הירוק של הקול שלי.
תלמיד: כן, כן, כן, כן, כן, כן, כן.
המרצה: ושם אתה צריך לראות גם. בסדר, זה עולה ויורד מתחת לצלחת.
—
ב. סיכום נושא השבוע שעבר: פנימיות מזויפת מול פנימיות אמיתית
המרצה: בסדר, אז בשבוע שעבר סיימנו את הנושא הכללי. החצי הראשון של השיעור בשבוע שעבר היה על החילוק בין מזויף – מה שאני קורא מזויף, אבל אולי אנשים אחרים קוראים לזה אחרת – לבין פנימיות אמיתית. נכון? מה הייתה הגרסה המזויפת? הגרסה המזויפת היא סוג של פנימיות. איך אומרים פנימיות? שנגמרת בפנים. כן, פנימיות זו מילה יותר טובה. פנימיות. שמעצבי פנים יודעים שיש עיצוב פנים של בן האדם.
—
ג. משל להמחשה: בית יהודי מול בית גויי
המרצה: ואז יש יידן אחרים. אתה יודע מה הם חושבים בין בית גויי לבית יהודי? איך זה נראה? אתה גר פה בלייקווד, בהאוול? איך זה נראה בין בית גויי לבית יהודי? איך אתה יודע אם בית הוא יהודי או גויי? אתה עובר ליד. קודם כל, אתה יכול לראות שליהודים יש מכוניות מסוימות. אין אורות. לגויים אין אורות בפנים. אבל יש להם הרבה אורות בחוץ. שמת לב?
תלמיד: כן, זה נכון.
הדפוס של הבית הגויי
המרצה: ובכן, אני חושב שממש בית גויי, גויים אמריקאים – למקסיקני יהיה משהו אחר, אבל האמריקאי או הדומיניקני – החוץ של הבית יפה. מאוד מטופל. יש רהיטים יפים, יש אורות, הדשא מטופח, וכל זה. אבל זה קל. הם שמים כסף בחזית יפה וכל זה. משהו שנקרא “ערך מדרכה” על ידי סוכני הנדל”ן.
ואז אתה נכנס פנימה וכמו שהמטבח הוא כמו ערימות של עוגיות אורז על השיש, והטוסטר שלהם נשמר על השיש, וגם מכונת המים החמים, וגם הקפה לארבעת השבועות הבאים. ארבעה שבועות הם שומרים הכל בחוץ וזה בלגן ענק בעצם. או אולי בראש שלהם זה לא בלגן, אבל לי זה נראה מדהים. זה גם חשוך. אני אומר הסגנון של לשמור הכל בחוץ, כמו כן, ויש נקודות על הקיר, הכפיות מסביב לשיש, וכן הלאה. אז הפנים לא כל כך יפה.
הדפוס של הבית היהודי
המרצה: ואתה מקבל בית שמבחוץ נראה כמו חורבה. יש כמו מכונית שבורה בחזית אם אתה יהודי, והדשא לא גזוז, ויש כמו אופניים שבורים שהילדים אולי השתמשו בהם בשנה שעברה עדיין. ואיפה שאתה גר זה גם ככה.
ואתה נכנס פנימה והרצפה נקייה לחלוטין. שום דבר לא לא במקום. השיש כולו נקי, כמו משטחים טהורים. הרבה אורות תמיד. זה החילוק.
הסבר הדפוס
המרצה: ולמה זה ככה? כי בגלות, היידן לא אכפת להם מהחיצוני, כי אנחנו יודעים למי אכפת? זה בשביל הגוי שהולך להסתכל.
אנקדוטה תומכת
המרצה: אתה יודע, הבחור – היה יהודי שהגביר מסטוט היה מסתובב עם השטריימל החדש שלו, והשלעפער אמר, “אני חושב שהיית צריך לעשות את זה קצת אחרת שם.” ואני הייתי כמו, “מי אתה? אתה יכול לראות את השטריימל שלך כשאתה לובש אותו?” “לא.” “אז זה בשבילי. אני נותן לך את הביקורת שלי. אני חושב שזה היה צריך להיות…”
—
ד. הבעיה עם פנימיות מוגזמת
הסיכון של לולאות פנימיות שמחזקות את עצמן
המרצה: אז בקיצור, היידן נכנסו מאוד לרעיון הזה של פנימיות, שזה מאוד חשוב. מה שאנחנו אומרים והכל. אבל המעשה, לא כל כך פשוט. זה מאוד קל להיכנס ללולאות קטנות שמחזקות את עצמן, כמו לולאות פנימיות עם כל הדברים האלה. ואחת הבעיות עם להיות יותר מדי פנימי היא שאתה נכנס לכוונה, נכון?
המסגרת של כוונה
המרצה: יש לנו את המילה הזו כוונה. יש כוונה ומעשה. כוונה היא הפנים. יש כוונה כפנים, ומעשה, או מילים, הם החוץ, נכון?
הבעיה המרכזית שזוהתה
המרצה: עכשיו מה שקורה הוא שאתה מקבל מושג של כוונה, או של פנים, כוונה או פנימיות, שלא מכוונת לשום דבר חוץ מעצמה. זה אולי דבר מאוד טוב לרמה מסוימת אחרת של אתיקה שאנחנו לא דנים בה בשיעור הזה עדיין. אבל אתה צריך לזכור עם החלק שאמרנו בשבוע שעבר שרוב הזמן עכשיו אנחנו לומדים הרמב”ם מדבר הרבה על הפנימי. שאנחנו מדברים על מידות. יש לנו את הרבה הזה שאומר שזה לא מספיק לעשות מעשים נכונים, אתה צריך גם להיות אדם טוב, נכון? שזה משהו פנימי.
הפרשנות השגויה
המרצה: אנשים חושבים שזה אומר משהו שנגמר בפנימי, פנימי שמתמקד בעצמו. זה איכשהו מחשבה רקורסיבית עצמית, כמו להסתכל במראה אתה רואה אלף מראות. זה ממשיך באמת לספר לך את אותו דבר, רק נהיה קטן יותר וקטן יותר.
דוגמה קונקרטית לפנימיות מזויפת
המרצה: ולכן אנשים חושבים, “אני אדם טוב.” מה הכוונה שאתה אדם טוב? “ובכן, אני לא עוזר לאף אחד, אבל אני מרגיש מאוד את הכאב הזה. יש לי הרבה אמפתיה.” לפעמים יש גם מילים. כמו, “אני לא הולך באמת לתת לך דולר, אבל כמו, כן, אני מרגיש כל כך רע בשבילך.”
הערה היסטורית קצרה
תלמיד: אני חושב שהדינמיקה באה… זה אולי מטרה, אני חושב, כי זה בא מ… כי אין לך כסף. דרך אחרת לדת היהודית, לא הדת היהודית.
המרצה: ממ. אנחנו יכולים לדבר על זה, אבל זה עוד שלם… זה יותר… אני הולך לתת לך קצת היסטוריה על זה, אבל אני חושב שמשהו קורה. אבל יש הרבה… יש הרבה… זו שאלה מאוד רצינית. זה מאוד עמוק. יש גם דרך נכונה לקבל את זה, שאני… אנחנו גם אמרנו שזה גם רמה.
תלמיד: כן, כן, אני יודע.
המרצה: אני לא רוצה ללעוג לזה. אני רק רוצה להגיד, בהקשרים מסוימים, לפחות, זה לגמרי חסר תועלת. ולכן, זה חשוב להבחין כשאנחנו מדברים על הדבר הזה. זה מאוד חשוב.
—
ה. ההבנה הנכונה של מידות: פנימיות מכוונת למעשה
הבהרה מרכזית
המרצה: אנחנו לא מדברים על מעשים. אנחנו מדברים על מידות, על משהו פנימי. אבל החלק העיקרי שלנו היה להגיד, להבהיר, שזה לא אומר לרצות, לא אומר משהו שמתמקד. הכוונה היא לא לעצמה, לא להחזיק את הרגשות הנכונים כלפיך או משהו כזה, אלא זה על להחזיק את הכוונה הנכונה, את הרגש הנכון, את הרגש הנכון כלפי המעשה.
עקרון ההגדרה
המרצה: אז אנחנו אומרים, לדוגמה, אנחנו הולכים להיכנס לכל רשימת המעלות, רשימת המידות הטובות. אתה צריך להבין שמה שמגדיר את המידות הטובות זה תמיד מעשה. זה אף פעם לא רגש פנימי. אבל המידה מורכבת מרגש פנימי, מהרגל פנימי, מנטייה פנימית לבחור, כמו שדנו בשבוע שעבר, נכון?
דוגמה: נדיבות
המרצה: אז כמו המידה של הכמות הנכונה של – איך הוא קורא לזה – הנדיבות, הליברליות, הכמות הנכונה של נתינה היא מידה שהיא על החוץ. היא לא על עצמה, נכון? מישהו שאומר, “אני אדם נדיב בפנים, אבל אני לא באמת עוזר להרבה אנשים, לא נותן הרבה” – יש רק דרך אחת שבה זה יכול להיות קצת נכון, וגם אז זה רק חצי הדרך.
החריג התקף היחיד
המרצה: זה יכול להיות קצת נכון רק במובן שבו אולי אתה מאוד נדיב, אבל אין לך רכוש, או אין לך כסף, או אין לך יכולות לחלוק עם אף אחד. אז אתה יכול להגיד, “ובכן, אני טוב ככל שאני יכול להיות, אבל אני צריך כמה כלים חיצוניים שבאמצעותם להיות נדיב.” וגם אז, לפחות, אתה לא באמת נדיב. אתה רק פוטנציאלית נדיב. אבל אז אתה יכול להגיד אולי אתה אדם טוב.
הקשר בין אהבה למעשה
המרצה: אבל חוץ מזה, זה אף פעם לא אומר משהו כמו להחזיק את הרגשות הנכונים. זה רק אומר הנכון – אתה צריך להחזיק את הרגשות הנכונים, אבל מה ההגדרה של הרגשות האלה היא – האהבה שהנדיבות היא לא “אני רוצה לתת לך,” זה “אני אוהב לתת.” זה כל הנקודה של זה, נכון? לכן אם מישהו אומר, “אני אוהב – אני נדיב,” והוא לא פועל בנדיבות – משקר. הוא לא רק כמו – זה לא אפשרי שיהיה קונפליקט בין מידה ל – כלומר, יכול להיות קונפליקט, אבל זה לא הדרך שאנחנו מדמיינים את זה בדרך כלל.
דחיית התירוץ הנפוץ
המרצה: זה לא כמו שאני אומר, “יש לי טוב בפנים, רק יש לי איזה יצר הרע שגורם לי לא לעשות את זה.” זה לא באמת הגיוני, או פחות יש כמה מקרים שיש דרכים להסביר את זה.
—
ו. דיון אינטראקטיבי: היחס בין פנים לחוץ
המקרה ההפוך: מעשה בלי רגש
המרצה: אבל זה יכול להיות גם הפוך, שהבחור פשוט נותן, נותן, כן, אבל בפנים הוא בטוח, נכון? זה המקרה הרגיל, כי אנחנו מדברים על לחנך את עצמך. כשאתה מתחיל לתת, אתה לא מרגיש כלום. אתה לא אוהב את זה. אתה מתחיל לעשות את זה, ואז אתה אוהב את זה. אתה מאמן את עצמך. אז יש מקרה כזה, כמובן. אבל עדיין, האהבה היא…
הבלבול של התלמיד לגבי האסימטריה
תלמיד: למה אני, להיפך? לא באמת. שאתה רוצה לעשות את זה, אבל אתה לא. כלומר, חוץ מ, כמו שאמרת, זה לא אפשרי.
המרצה: יש את זה. יש דרך אחרת. יש משהו אחר גם, אבל אנחנו צריכים… נגיע לזה בשלב מסוים, כי האינטראקציה הזו הייתה על זה בשבועות האחרונים.
תלמיד: מה זה?
המרצה: האינטראקציה הזו בין השניים, שזה משהו רע. זה כמו אני.
תלמיד: למה? אני מנסה לתפוס את זה, וזה מחליק מהאחיזה שלי.
המרצה: תסביר.
תלמיד: אני לא יודע, כי זה 6 בבוקר בשמיני. ככה. ככה. רציתי שזה יהיה מסודר, ולהגיד, כמו, זו תשובה מסודרת. רע. זה לא כל כך מסודר. אבל זה, אז זה בפנים. אם זה אמיתי, אוטומטית זה בחוץ. אבל בחוץ, אתה יכול לעשות את המעשה בלי צורך בפנים, וזה לא חייב להיות המקרה.
המרצה: מה הבעיה?
שאלת המוטיבציה
תלמיד: אתה מתנהג כאילו. אתה מתנהג כמו שהאדם הטוב היה מתנהג. אבל מה מניע את זה?
המרצה: אה, זו שאלה טובה.
תלמיד: כמו במובן הזה, אתה יכול להגיד שאתה רוצה להיות הסוג הזה של אדם?
המרצה: כן. בדרך כלל, הדבר המוזר עם זה הוא שבדרך כלל התשובה היא משהו כמו חינוך, חינוך חיצוני.
תלמיד: תראה, אבל מה מניע את המוטיבציה? מה מניע את זה? האם זה – האם זה שאתה באמת אוהב לרצות להיות האדם הזה? וכשאתה אומר רק – רק תדחוף את זה אחורה, זה זה? או שזה משהו אחר?
המרצה: לא, בדרך כלל זה מישהו אחר שאומר לך את זה. המציאות – במציאות, ואני חושב גם – כן, במציאות, כשאני אומר במציאות, קודם התכוונתי כמו במציאות בספרים, וגם במציאות בחיים האמיתיים, זו שאלה טובה. אבל מישהו אחר – אתה תמיד יכול לדחוף אחורה ופשוט למצוא דבר אחר שאתה אוהב? כמו שאתה אוהב להקשיב לסמכויות, אז לכן אתה עושה את זה? או שאתה אוהב…
[הדיון בכיתה ממשיך, נגמר באמצע מחשבה]
ז. בעיית המוטיבציה במעשה מוסרי
שאלת הרגרסיה: מה באמת מניע מעשים טובים?
המרצה: מה הבעיה? אתה מתנהג כאילו – אתה מתנהג כמו שהאדם הטוב היה מתנהג. אבל מה מניע את זה?
תלמיד: אה, זו שאלה טובה. כמו במובן הזה, אתה יכול להגיד שאתה רוצה להיות הסוג הזה של אדם?
המרצה: כן, בדרך כלל הדבר המוזר עם זה הוא, בדרך כלל התשובה היא משהו כמו חינוך, חינוך חיצוני. תראה, אבל מה מניע את זה? כמו, שלא לשמה. מה מניע את זה? האם זה שאתה באמת אוהב לרצות להיות האדם הזה, וכשאתה אומר את זה, רק תדחוף את זה צעד אחורה? או שזה משהו אחר?
לא, בדרך כלל זה מישהו אחר שאומר לך. זו המציאות. במציאות, ואני חושב גם, כן, במציאות, כשאני אומר במציאות, קודם התכוונתי, כמו, במציאות בספרים, וגם במציאות בחיים האמיתיים.
תלמיד: אבל מה אם אתה יכול להקשיב למישהו האחר הזה?
המרצה: ובכן, זו שאלה טובה. אבל מישהו אחר…
תלמיד: אתה תמיד יכול לדחוף אחורה ופשוט למצוא דבר אחר שאתה אוהב? כמו, אתה אוהב להקשיב לסמכויות? אז לכן אתה עושה את זה? או שאתה אוהב לנסות להיות הסוג הזה של אדם, גם אם עדיין לא הסוג הזה של אדם?
היסוד: הנאה וכאב כבסיס החינוך
המרצה: כלומר, במובן מסוים, אתה יכול לדחוף דברים אחורה במובן שכולם יודעים, גם חינוך מתחיל עם האהבה של משהו, דהיינו האהבה של הנאה והסלידה מכאב. חינוך מחנך על ידי הנאה וכאב. אז כולם אוהבים הנאה. הנאה היא רק מילה למה שאנחנו אוהבים, במובן מסוים. לא לגמרי, אבל במובן מסוים.
לכן, כשאנחנו מחנכים אותך, וגם כשאתה מחנך את עצמך, אולי, אבל בהחלט המקרה העיקרי של חינוך הוא כשמישהו אחר מחנך אותך, אז הם הולכים לתת לך פרסים ולהבטיח לך תגמולים ולאיים עליך בעונשים על עשיית הדבר הנכון. אז אתה הולך להתחיל לעשות אותם מהסיבה הלא נכונה, נכון?
מסגור מחדש של ההבחנה: ה”בשביל” שמאחורי המעשה
אתה רואה דרך אחרת להגדיר להחזיק אותם בהוויה של האדם לעומת לא להיות היא הסיבה שאתה עושה את זה, ה”בשביל,” נכון? האדם הטוב עושה את הטוב מהסיבות הטובות, שזה שהוא אוהב את הטוב, שזו הסיבה הטובה. האדם הרע שעושה דברים טובים עושה דברים טובים אבל מהסיבה הלא נכונה.
זה נקרא במסורת שלנו בדיוק זה, נכון? אם אתה נותן צדקה כי אתה רוצה כבוד, אז אתה עושה את הדבר הנכון אבל מהסיבה הלא נכונה. אז אתה לא באמת נותן צדקה, אתה באמת מחפש כבוד.
תהליך השינוי: איך סיבות לא נכונות הופכות לנכונות
ולאט לאט אתה הולך להתחיל לאהוב את הנתינה. כן, זה מה שדנתי כמה פעמים פה. זה טוב, זה טוב לעשות את זה, כי אתה לא באמת נשאר עם הכבוד ברוב המקרים. זה זז קצת, כמעט לכולם, בגלל איך חינוך עובד, בגלל הכוח של הרגלים, כי אנשים נוטים לאהוב את מה שהם רגילים אליו.
וגם כי אתה מתחיל לראות את הטוב בזה. כי איך אתה רואה את הטוב? לראות את הטוב זו חוויה. איך אתה הולך לראות שזה טוב לתת? כמו שאתה אף פעם לא ראית נתינה. אתה יכול לראות את זה על ידי מישהו אחר או אתה יכול לראות את זה על ידי עצמך. ואתה רואה איך זה לתת, ואתה מתחיל לראות שזה טוב, ואז אתה מתחיל לאהוב את זה. זה הגיוני?
ח. מעבר לפרטים – המקרה של לא תחמוד
המרצה: אז עכשיו, מה שאני רוצה לעשות קצת היום – זה כל הדברים שאנחנו כבר יודעים, או בתקווה כבר יודעים. אני תוהה כמה זה עוזר במציאות, אבל אנחנו כבר יודעים את הדברים האלה. מה שאנחנו צריכים לעשות היום זה לדבר קצת על כמה פרטים.
פרטים, זה באמת החלק הבא של הקורס. קורס שלא נגמר.
תלמיד: לא, זה לא לא נגמר. לא נגמר זה רק הנצחי.
המרצה: אתה אמור להיות מוכן לראות את זה, כמו שאמרתי לך.
תלמיד: מה? כמו לפי הבנקים, חבר שלי, מה הכוונה אמור לחזור? אני רואה את זה בשבט הקדושים [התייחסות לא ברורה]. העובדה שאני רואה את זה הולכת…
המרצה: בסדר, בסדר. אז אנחנו אמורים להיות צריכים – למה? אני לא בטוח שאתה מנבא. אני לא יודע. אני לא זוכר. היית מאוד שאפתן אז. לא בטוח. אני לא בטוח שאני זוכר למה אתה מתכוון.
אבל מה שאני רוצה להגיד לך הוא שאנחנו צריכים להיכנס לפרטים. אז החלק הבא של הקורס, גם זה מה שאנחנו מחזיקים בשבט הקדושים, הולך להיות על לעבור דרך כמה או כל, או להבין איך להחליט מה הם הכמה והכל של המידות הטובות האלה ולראות מה הן ואיך להשיג אותן. לפחות, אולי לפחות לשפוט את האנשים שאין להם אותן. זה יהיה יותר כיף.
הצגת המצווה: לא תחמוד
אז, מכיוון שהשבוע הייתה פרשת יתרו והשבוע זו פרשת משפטים, החלטתי לדבר קצת על מצווה מסוימת, אולי יותר ממצווה אחת, אבל ספציפית מצווה אחת שלכאורה היא מידה, הלכה מאוד מפורשת, מצווה מאוד מפורשת שעוסקת בדבר פנימי.
ואני רוצה לתאר לכם איך יש קריאות שונות שלה, חלקן פנימיות לחלוטין והן רעות, לדעתי, וחלקן בעלות ההבנה הנכונה, שהיא דבר פנימי שמכוון לפעולה חיצונית. ואז הפנימי נעשה מאוד חשוב כי החיצוני נגרם ממנו, אבל לא בגלל שהוא נגרם מעצמו, לא בגלל שהוא פונה לעצמו. זו הדיון, אבל אנסה להראות לכם כמה זה מסובך.
אז, אתם כבר יודעים מה המצווה, נכון? זו האחרונה מעשרת הדיברות. לא תחמוד. לפי חלק מהאנשים, השנייה, שתי האחרונות, אבל בוודאות האחרונה. וסוף עשרת הדיברות, שזה חתיכת חוק או ספרות או משה גדולה, איך שתרצו לקרוא לזה. שטיקל די יפה, נכון? משה לא כזה רע.
תלמיד: מה? משה לא כזה רע.
מרצה: כמו שאמרתי, זה שטיקל די יפה. הרבה אנשים היו די מרשימים ממנו. נכון?
ט. סטייה – היחס הרבני לעשרת הדיברות
מרצה: לא מורינו הקדמונים, זכרם לברכה. הם לא היו מאוד מרשימים ממנו. הם היו קצת נגד להתרשם ממנו, נכון?
תלמיד: על אריסטו אתה מדבר? מי המורים הקדמונים שלא התרשמו ממנו?
מרצה: סליחה, פשוט הפסקתי לומר את זה. עשרת הדיברות.
תלמיד: לא, בדיוק. מה?
מרצה: חכמי המשנה והתלמוד לא התרשמו מעשרת הדיברות. הם לא עשו מזה עניין גדול. הם אפילו אמרו שאסור, שאולי זה היה רעיון יפה. שבא פקרסים אמרו שהעיקר זה עשרת הדיברות. והם אמרו שזה לא. אסור לעשות מזה עניין גדול.
כל פעם שהם אומרים משהו כזה, כמו אפיקורסים אומרים את זה, זה אומר כאילו יש סיבה טובה לחשוב ככה, אבל זה טעות. תמיד אפשר לומר שזה רק חיצוני, רק בגלל שזה כמוך. אי אפשר לשים את זה בתפילין. יוסי אלקריף אלקריף. אל תקראו את זה. אל תחזרו על זה פעמיים ביום. או אל תשימו את זה במזוזה שלכם, כמו שאחרים עשו.
הסברים אפשריים
תלמיד: יכולה להיות לנו פרשנות אחרת לזה, שזה פשוט פוליטי לגמרי, כמו אל תלבש את הכובע כי הם לובשים את הכובע. אבל נראה לי יותר שזו התנגדות אמיתית בין כמה – אתה חושב שזה לא רק בגלל שזה מוביל לחוסר איזון?
מרצה: מוביל ל?
תלמיד: חוסר איזון. מה אתה מתכוון?
מרצה: זה אומר ש, נגיד קריאת שמע היא מאוד כללית, אין לה את הבעיה הזו. כשאתה מגיע, כשאתה מרומם מצוות מסוימות ספציפיות, גם אם אולי צריך לרומם אותן, הן אוטומטית מתרוממות יותר מדי על חשבון כל השאר. אז זה חוסר איזון של איך, כלומר הן צריכות להיות קצת יותר.
מרצה: זה מה שהם אמרו. זה מה שהם אמרו. החכמים שאמרו את זה התנגדו להפוך את המצוות למערכת לוגית. אני חושב שזה מאוד קשור. זה הולך להיות עוד שיעור שלם, אז אני לא יכול להיכנס לזה. מאוד קשור לאנשים מאוחר יותר, כמו רבי יצחק אברבנאל שהתנגד לעיקרים ועלי חמזאיף ואחרים.
כי יש סוג של רציונליזציה, להבין דברים. כמו יש לנו את כל התורה הזו, היא מאוד גדולה, היא ארוכה, זה חמישה ספרים ארוכים, ספרים יחסית ארוכים, ויש שישה סדרי משנה וכל זה. ומה זה?
סיפור הלל ושמאי מפורש מחדש
גר אחד בא פעם להלל ושמאי ואמר להם ללמד אותו את כל התורה על רגל אחת. ושמאי נתן לו את התשובה המסורתית: צא מחיי. זו התשובה המסורתית למישהו שאומר לך, מה זה יהדות? לך תמות. מה זאת אומרת, מה זה יהדות? אני לא יודע. אז לא למדתי משנה 35 שנה. אולי אתה תדע. מה כל זה? נכון? מאוד מסורתי.
הלל היה יותר נחמד, אז הוא אמר, אתה יודע מה, אני יכול לדבר אליך בשפה שלך גם. יהדות זה להיות טוב לבן אדם שלך. אבל זה היה רק הוא קצת נכנע למסגור של הבחור הזה. זה לא אומר שהלל באמת חשב ככה. זה במפורש ממוסגר הסיפור הזה כהלל יותר נחמד. זה לא ממוסגר כהלל בעל תיאולוגיה טובה יותר, נכון? היה פשוט בחור אחר שהיה בן זמנו של הלל שבאמת חשב ככה. אבל זה לא מה שהלל חשב.
אני חושב שהלל עשה בדיוק מה ששמאי עשה, רק בדרך יותר דיפלומטית. זה מה שאני חושב.
תלמיד: לא, הלל כן אמר לו משהו. יש נקודה מאוד חשובה ששמעתי מהמורה שלי על, מה היה שמו? אחד מהמורים החיים שלי.
הנקודה הטקסטואלית הקריטית
מרצה: בעיקרון, כולם אמרו שהלל אמר, כל התורה היא, והשאר זה פירוש. זה מה שכולם אומרים שכתוב באנגלית, אבל הגמרא לא אומרת את זה. היא לא אומרת את זה.
תלמיד: מה היא אומרת?
מרצה: לא, אמרתי, לא משנה.
תלמיד: מה היא אומרת?
מרצה: מאוד טוב. ועכשיו לגבי השאר. בוא לבית המדרש מחר. היא לא אומרת, ואז השאר זה פירוש.
אז הוא לא אמר, לך מפה. הוא אמר שהוא כן נתן לו איזשהו כלל, אבל הוא לא אמר שהתורה מורכבת מפירוט הכלל הזה, פירוט ההכללה הזו. מה שהוא אמר היה שיש משהו פשוט שאני צריך לספר לך, תסיים עם זה. זה יותר כמו שסיפרתי לכם את הסיפור של הרבי מסקווירא, ככה אתה מפרש את זה, נכון? הרבי מסקווירא, חלאנע לברכה רבקה יוסף דוריס.
עשרת הדיברות כעקרונות: האמביוולנטיות הרבנית והמקרה של לא תחמוד
א. פרשנויות חלופיות לסיפור הלל-שמאי
א. האנלוגיה של הרבי מסקווירא: שיטת הוראה הדרגתית
מרצה: ואז השאר זה פירוש. אז הוא לא אמר לך מפה. הוא אומר שהוא כן נתן לו איזשהו כלל, אבל הוא לא אמר שהתורה מורכבת מפירוט הכלל הזה, פירוט ההכללה הזו. מה שהוא אמר היה שיש משהו פשוט, אני צריך לספר לך. נסיים עם זה. זה יותר כמו שסיפרתי לכם את הסיפור של—
ככה אתה מפרש את זה, נכון? כמה תלמידים באו אליו. הם שמעו שהוא רב חסידי, רב חסידי אמיתי. הם רצו לדעת מה זה חסידות. הם אמרו שהם הולכים לכתוב את זה בעיתון שלהם. אז הוא אמר, ובכן, קודם כל חסידות זה לא לקרוא עיתונים. אבל אז הם אמרו, בסדר, אז לא נכתוב את זה בעיתון. אנחנו פשוט באמת רוצים לדעת. הוא אמר, אין בעיה. בואו למשרד שלי, אני אספר לכם.
והוא בא והוא אמר להם, תראו, יש לנו מסורת שאנחנו מלמדים אתכם את הדבר השני רק אחרי שאתם מבינים ומפנימים את הדבר הראשון. אז אני אגיד לכם את השיעור הראשון. כשתסיימו להבין אותו ולהפנים אותו, תחזרו. אני אמשיך. השיעור הראשון של חסידות אומר שהכל זה השגחה פרטית. עכשיו, להתראות. תחזרו כשהבנתם מה אני אומר.
זה מה שהלל אמר, נכון? השיעור הראשון הוא כמו, אהוב, אל תעשה מה שהחבר שלך עושה. הבנת את זה, תחזור. נראה. והבחור אף פעם לא חזר. בסדר.
ב. פרשנות נגדית: דחיית חיפוש האקסטזה
תלמיד: אני חושב הפוך. אני חושב ככה. הבחור הזה בא לראות איזו אקסטזה.
מרצה: אם אתה רוצה לדבר, אתה צריך לדבר לתוך המיקרופון.
תלמיד: אני חושב שמה שקרה היה, הבחור הזה חיפש אקסטזה. כמו הרבה אנשים, נכון? כשהם נהיים, הם נהיים כאילו, הם מוצאים דת. הם מוצאים דת, כן? אז הם באים והם כאילו, אה, לא משנה. הם חושבים שזה הזך, כן? אז הם חושבים כאילו הם תפסו את אלוהים בבקבוק. אז הם שאלו מה זה. אז שמאי כאילו, אתה משוגע או משהו? צא מפה. זו לא הדת שלנו. אנחנו לא בעניין של CBGB האלה, איזה עניין של אקסטזה. אז הוא הלך להלל והוא אמר להם את אותו דבר. הוא ענה בדיוק מה שאני עשיתי, רק בדרך הרבה יותר דיפלומטית. הוא אמר את הדבר הכי בסיסי פשוט אנושי.
למה זה קצת שוגר שהוא פתאום הופך ליהודי, כאילו, מה הדוהן געזיין?
מרצה: בסדר, בסדר. זו שאלה טובה. אבל זה יהיה המעשה רב שלך. בסדר. בואו נמשיך. הנקודה היא, תורה מאוד יפה. תודה. שבת שלום. תורה מאוד יפה. עכשיו אם למישהו אחר יש מילה להגיד, אחרת נוכל להמשיך.
ד. האמביוולנטיות הרבנית כלפי עקרונות שיטתיים
א. המתח בין הכללה לפרטיקולריות
מרצה: מה שאמרתי הוא שהחכמים שלנו היו קצת מתנגדים, החכמים שלנו, חלקם, מאוחר יותר במהלך, אפילו בזמנים ההם, בזמנים עתיקים, החכמים שלנו שעשו את זה. אבל החכמים של ה, שדבריהם נכתבו במשנה ובתלמוד, לא היו מעריצים גדולים של לעשות את הסוג הזה של רציונליזציה, שבה אתה מוצא, כאילו, זה הכלל האחד, הכל נובע ממנו. הם היו קצת מתנגדים לזה בהרבה דרכים שונות.
ובכן, הם עשו את זה, כמובן, אבל אין דבר כזה ללמוד בלי לעשות את זה. זה מה שהבנה היא, למצוא הכללות וצורות. אבל הם התנגדו לעשות יותר מדי מזה. ודרך אגב, מורנו אריסטו גם התנגד לזה. לכן הוא לא היה כל כך מרוצה מפלטוניסטים מסוימים. וזה עוד שטיקל תורה שיש לי, אבל זה מספיק לעכשיו.
ב. עשרת הדיברות כעקרונות
מרצה: ולכן, עשרת הדיברות הובנו כבר בזמנים עתיקים מאוד כמעין עשר הכללות, עשרה עקרונות, נכון? היו סוגים של עקרונות בעצם ביוונית, שזה מה שכל היוונים תמיד מחפשים. והם אמרו, אלה העקרונות של התורה. כל השאר נובע מהם.
החכמים שלנו היו כאילו, נא, כן, דברים יפים, לא נגדם. אולי מאוד חשוב. עקרונות? אני לא יודע. מה עם, מה עם לדעת את הכמות המדויקת של אמות שצריך לשים חיטה מכרם? אתה יודע את זה? זה נראה חשוב. זה העיקרון שכל השאר בנוי עליו. לא, זה חשוב. זה באותה מידה חשוב.
ג. הסכנה של פישוט יתר
מרצה: אז הם לא היו מעריצים של זה. הם מאוד פחדו מאנשים שמפשטים את היהדות, כמו שצפיר אמר. למה יש לנו ספרים כל כך ארוכים? יכולנו לכתוב ספר קטן קטן שנקרא הקתוליציזם. איך הם קוראים לזה? הדבר הקתולי. זה מה שצריך לדעת כדי להיות יהודי. לא, זה לא עובד ככה. צריך לחיות חיים. כמובן, יש כמה עקרונות, אבל אי אפשר להפוך את זה לעיקרון. לפעמים אתה מוציא את זה מהחיים. זו, אני חושב, הביקורת האמיתית.
זה כמו שמישהו אומר, מה היסוד של חסידות? היסוד של חסידות זה פשוט לבוא כל שבוע לטיש של הרבי, או משהו, להסתובב. מה הלימוד של יצחק לוהר? אין לימוד של יצחק לוהר. אני מקווה שלא. הלימוד הוא שאתה בא כל שבוע לשיעור. ולאט לאט אתה מתחיל להיות עם הסוג הזה של שכל שמבין דברים בדרך הזו, אתה מתחיל לחיות את הסוג הזה של חיים שחי ככה, וכן הלאה.
אין כאילו לימוד שאפשר לבקבק בבקבוק קטן, ואז לשלוח למטה באוקיינוס, ואולי מישהו ימצא אותו. ככה התורה לא עובדת. אני חושב שזו הסיבה העיקרית שהם התנגדו לזה, כי זה כאילו ככה, זה הופך למשהו שאפשר לבקבק בבקבוק קטן, ואז לשלוח לאורך האוקיינוס, ואז מישהו מוצא את זה ויוצר דת חדשה כי היא מבוססת על אותם עקרונות, ואתה הולך לשם ומדבר עם הבחור, והוא עושה כל מיני דברים מוזרים. הם כאילו, מה אתה מתכוון? מה אתה מתכוון? הלכתי עם העקרונות שלך. זה לא עובד ככה. ככה אני מבין את ההתנגדות לעקרונות.
ה. התפתחות היסטורית: עשרת הדיברות כמסגרת שיטתית
א. ההדגשה של החומש עצמו
מרצה: אבל על מה אני מדבר אליכם עכשיו? אה, אבל אנשים אחרים היו מאוד מרשימים מעשרת הדיברות האלה, והם כן חשבו כעקרונות. וברור, החומש עצמו נראה שחושב ככה, כי מה הטעם של כל הסיפור הזה? אז, וזה חוזר פעמיים. כלומר, זה נראה שהיה משהו כאילו, אני לא חושב שיש אפילו עוד דבר אחד. כלומר, יש הרבה חזרות במשנה תורה, אבל חזרה כמעט מילה במילה. יש 20 מילים הבדל או משהו כזה. אין שום דבר אחר כזה. זה ברור משהו שנראה כמרכזי כבר בחומש עצמו. כמובן, בתנ”ך זה לא מוזכר אפילו עוד פעם אחת. אבל בכל מקרה, בחומש זה מוזכר פעמיים. אז זה נראה חשוב.
עכשיו, זו המשמעות שלהם. אני חושב שזה חשוב. במילים אחרות, אני חושב שזה מאוד יפה. שטיקל תורה מאוד יפה.
ב. פילון מאלכסנדריה כמקור
תלמיד: ומי היה הראשון שאמר שעשרת הדיברות הם העקרונות?
מרצה: אני לא יודע מי היה הראשון שאמר. הראשון שכתב שעשרת הדיברות הם עקרונות לכל המצוות?
תלמיד: תודה רבה. אני לפניו.
מרצה: זה מה שרש”י מביא.
תלמיד: כמובן שרש”י מביא את זה.
מרצה: לפניו היה יהודי, לא הרבה לפניו. מאות שנים לפניו.
תלמיד: אה, זה לא היה לפני עשרת הדיברות, אתה רואה?
מרצה: לא, לא, הוא לפני זה. רק קניתי את פילון השבוע, אז תסלחו לי שאני לא יכול לדבר.
תלמיד: בסדר, מאוד טוב. מי זה האבא בגמרא שם? הוא לא אומר אמרתי לו. הוא בכל הגמרא הזו. אמרתי לו, אז אני לא אחד מהם. הוא ממציא את זה, אז הוא הזמין אחד, נכון?
מרצה: אני בטוח. יש לי את פילון, שהיה יהודי בזמן התנאים, שנקרא ברבי מנחם עזריה ידידיה, שזה תרגום חמוד של פילון. אבל, פילון, שהיה יהודי טוב, הוא כתב ספר שנקרא עשרת הדיברות, או משהו כזה, ואז כתב ספר על פרטי המצוות, ויש ספר ארוך, זה כמו שלושה כרכים בתרגום, וכל זה מתאר איך עשרת הדיברות כוללים את כל המצוות, ואז נכנס לפרטים ומסביר את כל המצוות כפי שהן יוצאות מעשרת הדיברות.
ג. שאלת המסירה
מרצה: אז הוא היה זה שהמציא את זה, וכמו הרבה דברים אחרים, איכשהו בקסם, כל המאוחרים יותר, מה שאנחנו קוראים רציונליסטים ימי-ביניימיים ומיסטיקנים ימי-ביניימיים, כל האנשים שניסו לפרש את התורה באיזושהי שפה דומה למה שפילון עשה, כולם בסוף אמרו את אותם דברים בדיוק כמוהו. אבל אני לא חושב שזה בגלל, כלומר, יש אנשים שיגידו שהם בטח גנבו את זה איכשהו, כאילו היה איזה כתב יד איפשהו, שזה גם אפשרי. יש איזושהי גנאלוגיה שמובילה מפילון לרב סעדיה וכן הלאה. אבל אף אחד לא יכל באמת לעקוב אחרי הספר. אבל יש משהו כזה.
אני, בעצמי, חושב משהו כזה בהיסטוריה של המחשבה המאוד מפורסמת שלו בפרק אלף. אבל גם, כמובן, פילון פשוט למד מאפלטון. אפלטון למד מירמיהו. בכל מקרה.
ד. תקדימים מדרשיים מוקדמים יותר
מרצה: אבל גם, זה קצת ברור, נכון? אני חושב שככל שיותר יותר טוב הוא שזה די ברור. אם אתה קורא את זה, יש מדרשים שמראים לך איך פרשת קדושים או פרשת משפטים הם פירושים של עשרת הדיברות. זה לא משהו שפילון המציא לגמרי, רק כמו הטקסט. קראנו את הבחור ההוא על הדפוס, אבל הדפוס לא נכון, נכון?
תלמיד: כן. לא, הירושלמי אומר שקריאת שמע היא עשרת הדיברות.
מרצה: אלה דברים שיש במדרש גם. אז זה לא שהוא המציא לגמרי את הרעיון, אבל הוא מאוד פורמליזציה אותו וראה את זה ככה.
ו. הפרדוקס של תוכן עשרת הדיברות
א. הפשטות של הדיברות
מרצה: בסדר, אז עכשיו עשרת הדברות זה טקסט מאוד יפה. ומה שמעניין הוא, קראתם את עשרת הדברות? יש כאן רק 10 דברים, מספר עגול מאוד יפה, 10, מספר מאוד חשוב. יש דרכים שונות לחלק את זה ל-10, אבל בוודאות יש 10 דברים. כולם מאוד פשוטים, נכון?
פשוטים במה? רבי אברהם אבן עזרא וכל אלה אומרים שהדברות הן דברים שאנחנו לא צריכים אורות וסירנות כדי לדעת אותם, חוץ מאחד.
ב. ההתגלות התיאטרלית לאמיתות מובנות מאליהן
מרצה: תזכרו שהקב”ה עשה את כל המופע הפירוטכני שלו, שבו הוא הדליק הר באש וירד עליו עם מרכבתו, ככה כתוב בתהילים, והשתיק את כל העולם ודיבר, ואז אמר, משהו כמו שאתם טוענים שהלל עשה כדי ללעוג לנו, ואמר, בבקשה אל תרצחו אף אחד. אני מתחנן לפניכם. וכולם היו כמו, מחשבה טובה, אלוקים. תודה רבה. תודה שהשורש של התורה שלנו יצא אחרי המרק.
המובן מאליו של החוק המוסרי וטבע ההתגלות
א. מבנה עשרת הדברות – מה צריך הסבר?
פתיחה: הבעיה הרטורית של ההתגלות האלוקית
מרצה: תודה שבאתם אחרי המרק. ואז הם אכלו עוגת גבינה, כי הם לא ידעו איך לעשות שום דבר. אלוקים, אני נכנס למצב רוח רטורי הזה.
אז כל הצדדים חוץ מאחד הם דברים מובנים מאליהם שכל אדם בעולם מסכים איתם, איזה מהם הם לא מסכימים איתו או שהם לא חולקים עליו שצריך הסבר?
תלמיד: איזה, מאט?
מרצה: לא, איזה?
תלמיד: בסדר, קצת עבה.
תלמיד: שבת?
מרצה: שבת, כן. ואני הולך לשבת אם יש בושה. עכשיו כמובן אתה אולי לא יודע שיש אלוקים, אבל אחרי שאתה יודע שיש אלוקים וזה להביא את שמו לשווא זה די מובן. אבל יש רק דבר אחד שלא היית יודע אם אף אחד לא היה אומר לך.
ואתם יודעים איך אני יודע שההבנה שלי נכונה, שזה הדבר היחיד שצריך הסבר? איך אנחנו יודעים? כתוב ככה. תודה רבה. כי הפסוק עצמו חושב ככה. כשהוא אומר – טוב, הוא נותן לך איום, הוא כן נותן לך כמו מפתח. הוא אומר, “בבקשה אל יהיה לך אלוהים אחרים, כי אל תעז, אל תחשוב על זה אפילו.”
הייתה שורה מצחיקה על זה, כדי לוודא. הסיבה היא, כמו שכתוב בפסוק, הוא כמו, הוא קצת, הוא…
תלמיד: איפה?
מרצה: אני לא בטוח למה אתה מתכוון.
תלמיד: בסדר.
מרצה: אבל בעצם כי אני היחיד. בסדר. גם, כי אלוקים יהיה מאוד כועס, אבל זה מובן למה הוא יהיה כועס, נכון? מאוד טוב.
המקרה של שבת: היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל
מרצה: כולם היו כמו, מה? מה זה הדבר הזה של שבת? אגב, הם כבר ידעו. אתם יודעים איך הם ידעו, נכון? הם שמרו אותה במצרים.
תלמיד: במצרים?
מרצה: במרה. אנחנו קוראים את הפסח במרה, נכון? שי, שי, שי, יום, טוב, כתיב. כבר הייתה שבת.
אבל בכל מקרה, הקב”ה אמר לי, אתם יודעים למה? הייתי כמו, למה? מה זה הדבר הזה עם שבת? אה, כי ששת ימים – תודה רבה. עכשיו אנחנו מבינים למה.
ואז הוא המשיך הלאה, אתם יודעים למה? לא כתוב “כי”, נכון? כתוב “למען”. יהיה נחמד, ייתן לך שכר, אבל באמת מובן.
אז הוא אמר עוד חמישה דברים, שלכולם אין אפילו את הרמה הזו של הסבר. אתה אפילו לא צריך איום או הבטחה מאלוקים כדי לעשות אותם, נכון?
תלמיד: למה?
מרצה: הוא הולך לגאנה.
תלמיד: לא, שם זה נגמר.
הטבע המסביר את עצמו של הדברות האחרונות
מרצה: כל הדברים האלה, הם מסבירים את עצמם. ואם מישהו אומר – אז הוא הרס את זה. כי בואו ניקח משהו שמסביר את עצמו: אם אני אומר לך יש – אתה מיד אומר, “כן, זה הגיוני.”
עכשיו אתה רוצה – אני רוצה לספר לך משהו. רגע אחד. אני יכול לומר שיש בעצם, אני חושב שהם אומרים שזה – הגרי”ז עשה את זה פשוט, העובדה שהתורה כתבה את זה, זה מה שעושה את זה כל כך פשוט.
תלמיד: אני אספר לך את החלק בפער עם דברים אחרים.
מרצה: זה מה שאבחזיה אמר, ממש.
תלמיד: אני יודע, אני יודע, יש לך אחרים – הבינה המלאכותית שלך עובדת טוב.
מרצה: הבינה המלאכותית שלי?
תלמיד: כן, אמרתי שזה קצת קצר, אבל זה קצת קצר.
ב. הבנת “מובן מאליו” – מה זה באמת אומר?
ההבחנה הקריטית: פשוט לעומת ידוע מראש
מרצה: תקשיבו, מאוד חשוב להבין את זה. כשאתה רוצה להבין מה זה הדבר הגדול – אני חושב שאתם יודעים שזה גדול, זה באמת גדול – כי הדף שלי רוב הזמן, זה לא כמו שברגע שאמרתי לכם זה כמו, “כן, עצמו רק לומר את זה מסביר את זה.” בדרך כלל זה כמו, “טוב, אני חושב שהוא אמר את זה, אולי הוא יודע על מה הוא מדבר, אז אולי אקח את זה ברצינות,” או “אתה יודע, היה לנו עין טובה מהרמב”ם, אז אולי זה טוב,” וכן הלאה. לכן מה שאני אומר לכם משהו, בדרך כלל זה לא נקרא מן השמים. אתה לא אומר, “וואו, הם שמו – אלוקים בעצמו ירד עם מרכבתו ואמר לנו את זה.” הבנתם?
כשמישהו אומר משהו שהוא כל כך מובן – כשאני אומר מובן, אני לא מתכוון שאתה יודע את זה מקודם. כי זה לא – אני לא חושב שזה נכון שכולם ידעו לפני זה. כשאמרתי, “זה צריך הסבר,” אני לא מתכוון – אני לא הולך להיות צדיק שאמר את זה בצורה לא נכונה. אני לא מתכוון שכולם ידעו שלא לרצוח.
אתם יודעים איך אני יודע שלא כולם ידעו את זה? כן, הם עשו את זה מאז ומעולם. אז הבן אדם השני הראשון באנושות, לפי הסיפור של פרשת בראשית, היה רוצח. ברור שהוא לא חשב שזה מובן מאליו שרע לרצוח. כמובן, במובן מסוים הוא כן, כי הסיפור ממשיך עם הקב”ה שאומר לו, “מה קורה איתך?” אבל לא כל כך מובן.
אבל כשאני אומר לך – בסדר, אז זה רק האדם הראשון. מה עם האדם ה-10 וה-20 וה-30? הם גילו. הם גילו. אתה יכול לגלות את זה. זה מה שאני מנסה לומר.
שתי משמעויות של “פשוט”
מרצה: הם לא מולדים במובן שאתה לא יכול לגלות את זה. זה פשוט במובן שאם אני אומר לך את זה, אז אתה כמו, “וואו, אתה אומר לי משהו אמיתי.” אתם רואים, יש הבדל גדול בין שאני אומר לך משהו וזה משהו שכבר ידעת – ולכן זה פשוט, כמו, “תודה רבה, מובן” – ובין שאני אומר לך משהו שאתה יודע רק כי אמרתי לך, או לפחות קצת – אולי אתה יודע את זה רק כי אמרתי לך. אבל כשאני אומר לך את זה, אתה לא – אתה לא הולך ואומר, “אני יודע את זה כי הוא אמר לי,” או אפילו “כי הוא הוכיח לי את זה,” או אפילו “כי הוא עשה לי מופת,” הוא עשה את – המהלך הכי טוב במדרש. וככה אני יודע את זה. הוא אמר לי משהו שהוא ברור כמו שבעת הרקיעים נפתחים והארץ נפתחת.
תלמיד: למה השתמשת בתנועה הזו? זה לא משאלה. בוא יהיה לנו משימה לחלק הברור – לחלק הברור.
מרצה: זה מה שבהירות היא.
תלמיד: זה מה שאני מדבר עליו?
מרצה: כן.
תלמיד: כשאני אומר – מה אתה חושב שההבדל הוא? מה אתה חושב שההבדל הוא? אז מה? לכן.
הנקודה של הגרי”ז: התורה שכתבה את זה עושה את זה פשוט
מרצה: אז לכן, מה שאני מנסה לומר הוא שאם אתה אומר, “זה פשוט, אנחנו לא צריכים שאלוקים ירד מהשמים לומר את זה” – זה שטויות. זה אולי פשוט במובן שכשזה נאמר לך, זה ההוכחה של עצמו. אבל זה לא פשוט במובן שכולם יודעים את זה. זה לא נכון שכולם יודעים את זה. אני מכיר הרבה אנשים שלא יודעים את זה. ועוד יותר אנשים ממש לא יודעים את זה. במילים אחרות, הם מעולם לא שמעו על הבעיה. אתה יכול לומר, “יודע את זה,” אבל אתה כבר יודע את זה. אבל יש הרבה אנשים, ואני יכול להראות לך את זה, הרבה תרבויות אפילו, או הרבה דורות שלא יודעים את זה.
ברגע שאתה עושה את הכלל הזה – במילים אחרות, בואו נחשוב, אני יכול להיכנס מאוד עמוק על זה ולדבר על, כמו, כמות הביקורת על רב סעדיה על שאמר שהמצווה השכלית היא כי זה לא משהו שיש בו משהו שכלי במידה האחרת. שכלי זה רק אלוקים והמלאכים שלו. זה מה שאני אומר, נכון? לכן הם לא יכולים להיות מצוות, כי רק אלוקים בעצמו והמלאכים שלו הם שכליים.
ג. ביקורת הרמב”ם על רב סעדיה גאון
הוויכוח על מצוות שכליות
תלמיד: אבל הם מדברים אחד לשני? יש עקרונות אחרים – האלבם הקדוש ויותר טוב בספר שלנו שאנחנו קוראים בשמונה פרקים – אהבה אומרת רב סעדיה גאון אמר שטויות. הוא אמר שיש מצוות, אין מצוות. זה מה שהרמ”א הקדוש אמר.
מרצה: אז מה אתה עושה? אני אומר לך עכשיו מה הם. המילה שכלי היא באותו אופן.
תלמיד: לא, הם משתמשים באותו אופן, והדבר העגול ש-
מרצה: עכשיו אני אומר לך להאמין לי כי אין לי סבלנות להראות לך את כל ההוכחות, אבל יש דברים שאומרים לא, בדיוק.
תלמיד: אז זה הכיוון השני, אבל זה לא למה הרב היה כועס על רב סעדיה על שאמר שכלי.
על מה הרמב”ם באמת מתנגד
מרצה: הרב היה כועס על רב סעדיה על שאמר, אז הוא לא היה כועס עליו על שאמר שמיעה. זה לא היה ההפך. הרב היה כועס על רב סעדיה על שאמר שכלי כי הוא חושב שרב סעדיה לא מבין מה שכל אומר. הוא חושב שכל דבר שנשמע הגיוני הוא שכל. להישמע הגיוני זה לא שכל. זה לא הגיוני – זה, במילים אחרות, השאלה שהציוויים עונים עליה, לפחות החלק השני שלהם, היא לא השאלה מה האמת.
אין שום אמת בשום מקום שאומרת שאתה לא צריך לרצוח אף אחד, או לפחות לא במובן פשוט. במובן מורכב כלשהו, כן, כי לכן אנחנו אומרים שאלוקים אמר את זה. אבל במובן פשוט, אין.
ד. ניסוח מחדש של השאלה – מה עושה כלל טוב?
השאלה האמיתית שהדברות עונות עליה
מרצה: אבל אם אני – אני אגיד לך איך זה פשוט. זה פשוט במובן, בדיוק – זה פשוט במובן של התשובה לשאלה שלרוב האנשים צריכה להיות, שהיא: מה יהיה כלל טוב לשים על ארון הקודש שלנו בבית הכנסת שלנו? מה יהיה כלל טוב לארגן את החברה שלי? זו השאלה.
ועכשיו, לסוג כזה של שאלה, אני יכול לספר לך שזה כלל טוב כי מלאך בא ואמר לי את זה. זו תהיה דרך אחת לעשות כללים טובים. אני יכול לספר לך שזה כלל טוב כי אם אני אסביר לך באריכות ששוק חופשי הוא דבר טוב – כי כשמילטון פרידמן אמר, כשהוא כתב ספר, ואז מישהו אחר כתב ספר אחר, אבל מסתבר שהוא צדק כי הוא עשה ניסוי ארוך והוא הראה לך את כל זה – בסדר, אולי אשתכנע. אבל זה לא מסביר את עצמו. זה לא מובן מאליו.
מה מובן מאליו באמת אומר
מרצה: דברים מובנים מאליהם: אם מישהו בא ואומר, “יש לך שאלה, כמו איך אתה צריך לחיות את החיים שלך? איך אתה צריך להתייחס לבני אדם אחרים? תן לי לספר לך: אל תרצח.” כולם אומרים, “זה כלל טוב.”
“לא חשבתי על זה קודם. בהתחלה חשבתי אולי אנחנו צריכים ללכת ולרצוח ומי שהוא הרוצח הכי גדול צריך לנצח. אני לא יודע. לא הבנתי. אבל ברגע שאמרת לי את הכלל, זה מאוד מובן.”
זה מובן במובן שזה מסביר את עצמו. זה לא צריך יותר הסבר. זו הצעה ממש טובה. היו הרבה אנשים שאמרו שזו לא הצעה טובה. אבל אנשים נורמליים חושבים שזו הצעה טובה.
שאלת תלמיד: תהליך החשיבה לפני שאומרים לך
תלמיד: מה תהליך החשיבה לפני זה? לפני שמישהו אומר לך את זה? אני לא מבין.
מרצה: כולכם אנשים טובים מדי. אני לא צריך להגיע למסקנה עכשיו. כולנו אנשים נחמדים מדי שחושבים שרצח זה רע. האם זה בגלל שזה כלל אצבע יותר טוב מהאחרים? כי האחרים גם אולי נכונים. כי הם לא באמת שונים קטגורית. בואו נעשה כלל כמו איך אתה קובע איך לעשות חותכי ברזל.
ה. משל הגלגל וטבע ההתגלות המוסרית
הוויכוח על המובנות מאליה של רצח
מרצה: עכשיו, אתה מיד חושב שזה כלל טוב. למה? למה זה כלל טוב? אני חושב שזה כלל נורא. תסביר.
תלמיד: להסביר? לא, לא, לא, אני לא יכול להסביר. אם אתה הולך להתחיל להסביר אז אנחנו לא מדברים על זה.
מרצה: מה?
תלמיד: אני חושב שהחברה תהיה מדהימה אם תנכש את הרעים.
מרצה: מי מדבר על אנשים רעים? רצח אומר אנשים טובים.
תלמיד: לא, לא, לא, רצח לא אומר… זו רק בעיית תרגום. זה אומר אל תהרוג אף אחד שלא מגיע לו למות.
מרצה: מה זה אומר “מגיע”? אה, שאלה טובה. נגלה בשבוע הבא, פרשת משפטים. אתה לא אומר כלום כאן. אני אומר משהו מאוד פשוט. רצח בהגדרה אומר רצח לא מוצדק. אני יודע. אז כשאתה אומר שאתה יכול להצדיק הרבה רציחות, אתה לא מדבר איתי. אתה מדבר עם מישהו אחר. פרשת משפטים מדברת על זה.
תלמיד: אני לא מתכוון לרצח מוצדק כשאתה אומר רע. כשאני אומר רע, אני מתכוון כמו עז ואריה. לזה אני מתכוון רע. במילים אחרות, אני צריך לאכול. הרציחות האלה לא מוצדקות.
מרצה: אלה לא מוצדקות בשביל האריה?
תלמיד: זה מאוד מוצדק.
מרצה: למה לא?
תלמיד: מה אתה מתכוון? הוא צריך לשרוד. ככה אתה שורד.
מרצה: מאוד טוב.
תלמיד: בשביל החיים, זה טוב בשבילך.
מרצה: זה לא טוב בשבילך. זה לא טוב. אני רק אומר לך שאתה רואה שזה לא טוב. לא חשבת – חשבת שזה יהיה רעיון טוב.
תלמיד: אני חושב שזה רעיון מדהים. אין בעיה. אני לא הולך לשחק איתך קלפים.
הבעיה של הבנה לפני ההתגלות
מרצה: אני לא מבין למה אתה – מה אתה מבהיר? אני באמת לא משחק משחק. כלומר, אני מנסה לספר לך שהייתה הבנה כזו שתרצח היה טוב. לא הייתה הבנה. אתה ממשיך לחשוב שיש הבנות. לכולנו יש את הדרך המוזרה והמצחיקה הזו לחשוב שאנשים שלא מבינים, מבינים דברים. זו טעות גדולה.
אלוקים, אני יכול לדבר איתך על זה 500 שנה. תקשיבו לי. תקשיבו לי. אם אני אקבל אתכם – תן לי אף פעם לא להקשיב לי – אבל תקשיבו לי. אתם ממשיכים לחשוב שהתגלות היא משהו שבא להתנגד למשהו שמישהו חשב אחרת. אף אחד לא חושב דברים אחרת.
תלמיד: אתה אמרת את זה.
מרצה: אני לא אמרתי את זה. אתה אמרת את זה. אתה אמרת שהבחור ירד –
תלמיד: נניח שזה גם –
מרצה: לא, זה היה מאוד ברור להם.
תלמיד: בדיוק. זה לא היה ברור להם קודם.
מרצה: בדיוק. משהו לא היה ברור. לא להיות ברור לא אומר שחשבת שטויוטה נחמדה של רצח תהיה טובה. זה אומר שאני לא יודע – אף אחד לא שקל את זה. אתה אפילו לא יכול לדמיין את זה כי אתה כל כך עם הקב”ה, כל כך יהודי, כל כך הרבה. ואתה, אגב, רק כדי להיות מאוד ברור, אתה כל כך – אתה כל כך משוכנע מההתגלות הזו. יש כל כך הרבה דברים שאתה כל כך משוכנע מההתגלות הזו שכל פעם שאני אומר לך שמישהו חשב משהו אחרת, אתה מתחיל לדמיין את השטיקלאך תורה המפוארים והמוזרים האלה.
אבל אני לא אומר לך את זה. אני אומר לך בדרך, כמו, תדמיין שמישהו בא – אני אפילו לא יכול לספר לך את זה כי זה מאוד קשה לדמיין עולם אחר.
משל הגלגל: פרדיגמה להתגלות
מרצה: אני יכול לספר, כמו, משהו כמו, תדמיין שמישהו, כמו, אני אתן לך דוגמה. תחשוב על המצאה טכנית. אבל כשאתה אומר שהרגת את האשמר של רצח, זו הבעיה.
תלמיד: לא, אני אספר לך, אני אתן לך דוגמה, בסדר? אני אתן לך, בדיוק. עשינו, במובן מסוים, כן.
מרצה: במובן מסוים, כן. אני אתן לך, טוב, לא לגמרי, אבל במובן של, במובן המוסרי. אני אתן לך דוגמה. אתה יודע שמישהו המציא את הגלגל? מה הם חשבו קודם? האם הם חשבו ש…
תלמיד: אני יכול לספר לך מה הם חושבים, אגב, אבל זה יהיה הסבר, אבל חשבתי על זה, אגב. ניסיתי להבין את זה. ואתה צריך להבין שההסבר הזה הוא לא הסבר שהוא לא הפריך, ואתה לא יכול להפריך אותו.
מרצה: הוא המציא גלגל, ועכשיו שום אדם נורמלי לא משתמש במשהו חוץ מארבעה גלגלים, נכון? מה אנשים חשבו? אתם יודעים שגלגלים זה דבר מוזר. כאילו, מה זה גלגל? שמעתם פעם את הקונספט הזה, כמו המצאת הגלגל? מה זה אומר להמציא גלגל? מה גלגל עושה?
תלמיד: ובכן, מתגלגל.
מרצה: בסדר. עכשיו בואו נחשוב. תגיד לי שכל הישר. אני צריך לסחוב כיסא על הקרקע. תסחוב לי את הכיסא, בסדר? ואם אני עושה משהו שמסתובב, אתה יכול להסביר לי איך גלגל עובד?
תלמיד: סוף סוף השארת משהו על מחזור, נכון? תן לי את הסוודר.
מרצה: למה גלגל מקל עליי את החיים במקום להרים כיסא?
תלמיד: זה עוזר לי לגרור אותו.
מרצה: אה, אתה צריך להרים אותו. אתה יכול לגרור את הכיסא, אבל חדש, והגלגל, אתה עדיין גורר אותו, אגב. קשה לגרור אותו על הקרקע שוב. ולמה גלגל יקל על הגרירה?
תלמיד: למעלה עם הסוס, והסוס—
מרצה: הסוס זה לא המצאת הגלגל. אני מדבר על גלגל. מריצה, בסדר? תסביר לי איך—למה הייתי—למה מישהו היה חושב ש—
תלמיד: אני אסביר לך. כשאתה מתגלגל, כמו מריצה, נכון?
מרצה: כנראה. אל תדמיין מריצה ותגיד לי איך זה עובד. תגיד לי מה—מעולם לא שמעתי על גלגל. תסביר לי למה אני צריך להפסיק לשים גלגלים על הדברים שלי. אני מבין מאוד טוב שקשה לסחוב דברים. אתה לוקח סוס ואתה סוחב אותו. תסביר לי מה קשה עם האדמה?
תלמיד: הרבה יותר קשה עם עגול.
מרצה: אתה חושב שזה הרבה יותר קל? זה לא כאילו אתה נראה כמו סדין דקיק שאתה לא יכול להיכנס לסדין, נכון? אני בסדין. אני יודע שאני גם משתמש בגלגלים ואני מאמין לך במובן הזה, אבל אתה לא יכול—זה מאוד קל. זה לא—אין פה קורקינט, אגב. יש כאן דיבור מחוץ למקור כדי להבין את זה.
תלמיד: מה אתה צריך ללמוד? קצת פיזיקה ומכניקה וכאלה?
מרצה: כן, אני מתכנן משהו פשוט. כשאתה עושה—אתה יודע שכשאתה סוחב את הגלגל שלך, אתה גם עושה את אותה סחיבה כמו קודם. תחשוב על זה. איך זה פחות סחיבה?
תלמיד: אני לא סוחב פחות?
מרצה: לא. אתה צריך לשאת דברים בלי גלגלים. אתה צריך לסחוב אותם על הקרקע, בסדר? אז תסחוב את זה עכשיו. כן, תשים גלגל. אז תגיד לי איך הם מסתובבים כשאני סוחב את זה. למי אכפת אם זה מסתובב? תנסה את זה. איך זה עוזר?
תלמיד: בסדר, טוב. יש לך את הקשר שלי. אני לא יכול להילכד, אבל זה מאוד נכון—
מרצה: כאילו, אתה בעצם מנסה להגיד לי שאתה צריך לחזור אחורה. אתה צריך לחזור אחורה. אני מנסה להגיד לך משהו.
תלמיד: אני יודע. אני מנסה להגיד לך את הדברים האלה.
מרצה: לא, זה לא, אגב. גם היום, זו שאלה מאוד רצינית, כנה. לא רצינית, אבל זו שאלה טובה. אתה צריך ללכת לשאול את מורה הפיזיקה שלך למה אנחנו—איך גלגלים עובדים. כי זה לא מובן מאליו. אתה לא יודע את התשובה. איך גלגלים עובדים? אולי אתה כן כי במקרה—למדתי את זה, אבל זה לא פשוט. אתה צריך הרבה עבודה כדי להבין איך גלגלים עובדים. איך גלגלים עובדים?
תלמיד: כן, אבל זה מה שהתכוונתי. פשוט תשיג את הגלגל.
מרצה: אל תחשוב על—רגע. אז מה שאני מנסה להגיד לך זה עכשיו משהו אחר. עכשיו כשבחור עשה גלגל אחרי הרבה—אני לא—אתה לא צריך להסביר איך זה עובד. אבל כשבחור המציא גלגל, נכון, זה היה ברור שגלגל זה יותר טוב מבלי גלגל, בסדר?
עכשיו מה הם חשבו לפני זה? ובכן, אני יכול להגיד לך—אם אתה רוצה, אני יכול לתת לך את זה כמו רוח מוזרה. למה הגלגל הזה? זה סתם—יש—בואו—אני יכול אפילו לתת לך כמו הסבר פיזי. אתה יודע, יש—יש—איך קוראים לזה? יש מתח—תשומת לב—איך קוראים לזה? חיכוך. לגלגל יש בדיוק אותו חיכוך, אז לכן זה צריך להיות אותו דבר. אתה נוגע באדמה כל הזמן. הגלגל לא גורם לך להרים. אתה אף פעם לא יורד מהקרקע. אם היית עף, אני יכול להבין שזה יותר קל כי אוויר נראה יותר קל לנוע דרכו מאשר אדמה. אבל כל עוד אתה סוחב על הקרקע, למי אכפת אם זה מסתובב או לא? אני לא רואה את ההבדל.
זה מה שהם חשבו לפני, עד שהבחור המציא גלגל והוא ראה שיש איזה הבדל, גם אם הוא לא ידע להסביר תיאורטית. אולי הם כן. יש איזה הבדל כשזה מסתובב. איכשהו אין—אין כל כך הרבה הגבלה. יש איזה הבדל. עכשיו זה מה שהם חשבו. אבל זה לא נכון, כי אז מישהו יכול להתווכח איתך. נגיד שזה היה דבר תיאורטי. מישהו יכול להתווכח איתך, אתה יודע, הגלגל מוסיף בעיות. עכשיו יש לך—
אבל בכל מקרה, זה כן מוסיף כמה בעיות. אתה צריך ציר, אתה צריך להבין איך לגרום לו להסתובב בחופשיות, וכן הלאה.
היישום להבנה מוסרית
מרצה: עכשיו, מה שקרה היה, אף אחד לא חשב על גלגל. ואגב, גם אתה לעולם לא היית חושב על זה. אתה פשוט קיבלת את זה, תודה רבה. מעולם לא חשבת איך לעשות גלגלים. אולי יש משהו פשוט כמו זה שיאפשר לך לעוף בלי מנוע, בלי מטוס, שפשוט לא חשבת עליו. ניסית ללכת על מטוס—לא, פשוט תלך שני צעדים קדימה, אז אחד ככה, ואתה עף. אני לא יודע. איך זה עובד? הפיזיקה, הצד הזה, הם הבינו איך זה עובד. פשוט מעולם לא חשבת על זה כי זה נשמע מטורף. כאילו, למה היית חושב על זה, נכון?
עכשיו יש גם המצאות מוסריות או המצאות חברתיות שהן אותו דבר. זה לא שהם חשבו שרצח זה טוב, כמו שאיזה אנטי-מוסרן מוזר יכול לבוא עם תיאוריה—שאתה יכול לבוא עם תיאוריות כאלה. אבל אחרי שמישהו גילה את זה, אז אתה יכול להגיד, אתה יודע מה, קראתי שכמה אנשי ממשלה החליטו שגלגלים מרובעים אולי יעבדו יותר טוב מגלגלים עגולים למטרות מסוימות, או גלגלים משולשים. אני לא יודע. כי תחשוב על זה—משולשים צריכים להיות אפילו יותר טובים, נכון?
תלמיד: אם הכי פחות.
מרצה: כן, נכון? זה אותו דבר מסיבות שונות. אבל מה אתה מתכוון למה? אתה צריך למזער את המגע עם האדמה. אז אם זה משולש, אתה יכול לגעת רק בנקודה.
תלמיד: אה, אז גלגל עובד בצורה יותר מסובכת ממה שהעמדתי פנים קודם.
מרצה: בסדר. בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד לך זה, משולשים יותר טובים מגלגלים. בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד לך זה, תחשוב על זה.
תלמיד: אני חושב שאתה מסביר—אני חושב שהסברת שהקללה של להיות יהודי היא שאתה לעולם לא יכול לא להיות יהודי כי אתה תמיד עושה את הדברים שהם עושים. הם פשוט אף פעם לא שקלו את זה.
מרצה: אני רק מתאר לך איך הדברים האלה הם המצאות כל כך גדולות, כל כך גדולות שהן מראות את עצמן על ידי שהומצאו או נגלו. לא ברור שאתה יכול להגיע לזה על ידי שאתה מנמק את עצמך לתוך זה. אולי אתה יכול למצוא סיבות לזה אחר כך, אבל זה לא ברור.
לכן אני אומר שאני לא חושב שזה נכון אפילו להגיד שדברים כאלה הם סבירים במובן שכולם חושבים—כולם חושבים אותם אחרי שהם הומצאו ונאמרו לך. וזה כמו, ברור שאנחנו צריכים לעשות את זה. מה חשבנו עד עכשיו? התשובה היא שלא חשבנו, או שלא חשבנו על השאלה הזו בכלל. אפילו רק להפוך את זה לשאלה זה כבר התגלות גדולה, כמו שאתה רואה כמה קשה לי להפוך כמה דברים פשוטים לשאלות.
וזה מה שזה אומר שאמרנו עכשיו שזה דבר טוב. מבין? לכן עשינו—התורה מדברת על הקב”ה שמתגלה על הר סיני ואומר לנו את עשרת הדברים הפשוטים האלה. היא לא אומרת לנו דברים מסובכים. כאילו אם נגיד שהקב”ה אמר לנו שהשם שם אותנו מגלית לגלית [הטקסט נקטע באמצע משפט]
ו. אופיים ההתגלותי של עשרת הדיברות ובעיית לא תחמוד
הקושי בניסוח שאלות מוסריות
מרצה: התשובה היא שלא חשבנו, או שלא חשבנו על השאלה הזו בכלל. אפילו רק להפוך את זה לשאלה זה כבר התגלות גדולה. כמו שאתה רואה כמה קשה לי להפוך כמה דברים פשוטים לשאלות. וזה מה שזה אומר שאמרנו, עכשיו, זה דבר טוב, מבין?
לכן התורה מדברת על הקב”ה שמתגלה על הר סיני ואומר לנו את עשרת הדברים הפשוטים האלה. היא לא אומרת לנו דברים מסובכים. אם נגיד שהקב”ה אמר לנו שאשם פטור מגנב או משהו, אנחנו כמו, בסדר, סביר, אבל לא מובן מאליו. זה לא משהו שאני אומר לך ואתה כמו, “וואו, זו הדרך היחידה שאני יכול לחיות מעכשיו.” לא, זו לא הדרך היחידה שאתה יכול לחיות מעכשיו. עדיין יכול להיות לי חיים שבהם השם הוא זה שהוא, ואני יכול אפילו לתת לך תיאוריה למה לא.
משל הגלגל: התגלות יוצרת מושגים
אז אני ממשיך לגעת בדבר הזה. אבל גלגל, נכון?
תלמיד: כן.
מרצה: זה מעולם לא היה, לא היה מושג, נכון? אבל רצח, בטוח היה מושג כי זה קרה, נכון?
תלמיד: המושג של רצח זה לא המושג של אני חותך את הראש של אחי.
מרצה: עכשיו אני אבוד.
תלמיד: מצוין.
מרצה: זו הייתה הנקודה.
תלמיד: כן, כי זה יכול להיות סתם מסיבה מוצדקת.
מרצה: לא! אה, אתה כבר עונה על שאלת ההצדקה. חיתוך ראש של אח יכול היה להיות עם הצדקה נוספת.
תלמיד: לא, זה לא רצח.
מרצה: בדיוק. לפני ששמעת על הרעיון של רצח, זה לא רצח כי אני חושב שהוא מגיע לו. זה לא רצח כי, אני לא יודע, הבחור היה עם אשתי, חתכתי לו את הראש. מה זה קשור לרצח? מי נתן לי את המושג הזה?
תלמיד: כן, אתה אפילו לא יודע על מה אני מדבר.
מרצה: בסדר, הבנתי. לא שמעת, אף אחד לא שמע על תרצח. לא תרצח מניח שיש תרצח. אבל לפני הלא תרצח, תרצח באמת רק אומר משהו שזה לא, זה מה שאני מנסה להגיד. אין תרצח שזה כן.
אגב, אפילו הצדקה—לכן אמרתי לך את הנקודה הזו, ואז תמציא את זה. ממש, אני חושב שהתרגום מתרגם, נגיד שזה משהו כמו, אל תהרוג מישהו ש—אני לא זוכר. מישהו ממש מתרגם את זה ככה.
הריגה לעומת רצח: הפרספקטיבה הקדם-התגלותית
אז מה האנשים לפני? ההריגה היא? מה זה הריגה? מה הריגה אומרת? הריגה ורצח זה לא אותו דבר.
תלמיד: אז הם לא אותו דבר.
מרצה: לא, הריגה זה סתם אני נפטר מבעיה. האם להזיז כיסא זו בעיה? האם זה סוג של דבר שאני צריך להצדיק? אני לא יודע. הכיסא היה שם ואני רציתי להיות כאן. הבחור היה בדרך שלי. דחפתי אותו מהדרך שלי.
תלמיד: כן, זה מאוד טוב.
מרצה: אני לא רוצה שתחשוב אחרת. בבקשה. זה מאוד טוב. אני רק מנסה להגיד לך שזו הסיבה שזה נקרא התגלות. כי זה משהו שנאמר. זה פשוט. זה מראה את עצמו כאמיתי. אמיתי במובן של דרך טובה לחיות, לא במובן של להיות אמת מוחלטת. וזה הכל.
מגלים לך רצח. רצח, זה התרצח. לא תרצח מגלה לך רצח. רצח זה דבר רע שלא עושים. ועכשיו, זה הכל. אותו דבר עם גניבה ותחמוד. נדבר על תחמוד. אוי אלוהים, אולי לא נדבר. בכל מקרה, זה כל הנקודה.
היוצא מן הכלל של שבת
הדבר היחיד שהוא לא ככה זה שבת, ולכן נתן לך את הסיבה. אולי אפילו במובן מסוים אתה יכול להגיד משהו כמו מנוחה זה לא הסבר מסוים, מנוחה ביום מסוים זה הסבר. זה באמת מה שההסבר נותן לך, נכון?
אתה שם לב שההסבר של שבת לא אומר לך למה לנוח. הוא רק אומר לך למה לנוח ביום השביעי. כי למה לנוח זה ברור. אני אתן לך יום חופש אם לא תשאל אותי שאלות. זה רק לגבי אם אני אומר לך, ובכן, צריך להיות לך יום חופש בדיוק כל יום שביעי. בסדר, ובכן, למה לא כל יום שישי? אני אגיד לך למה.
אז בכל מקרה, אני לא הולך להיכנס למה שרציתי להגיע. אני לא הולך להמשיך שעתיים עכשיו. במקום 28, לפי מכונת מדידת הזמן המוזרה שלי, אתה יודע איך זה עובד. מה זה אומר?
האופי ההתגלותי של עשרת הדיברות
אז עכשיו אני רוצה להגיד לך משהו כאן. עכשיו זה משהו—עכשיו הם מבינים, האם זה נכון? אז בכל מקרה, כל אלה הם התגלותיים. ואני חושב ש, אגב, שאלת אותי קודם, איפה דברים מתחילים, איפה חינוך מתחיל. כמה דברים, לפחות יש תיאוריה שאומרת שאנחנו צריכים את הסוגים האלה של סיפורי התגלות, ואנחנו צריכים התגלות בסיפורי ההתגלות, כי באמת אין דרך להגיע לשם אחרת.
תלמיד: אמרת את זה. לכולם יש מחוקק.
מרצה: כן. אז עכשיו אנחנו קוראים את עשרת הדברים האלה. כמו שאמרתי, אנכי ולא יהיה—דברים תיאולוגיים שהגיוניים בהינתן שאולי לא מובן מאליו אלא אם כן אתה רואה את זה, אבל זה ניתן ככה. אף אחד לא חולק על כיבוד אב ואם, חוץ ממהפכת שנות ה-60, שהיא—שגם אתה היית שוקל אותה רק בגלל שהיה לך הראשון.
תלמיד: זו מרידה.
מרצה: בדיוק. זו היפוך. זה לא חוסר של זה.
תלמיד: אני מסכים. זו היפוך.
מרצה: הגרוע ביותר, המצב הגרוע עוד יותר הוא שאתה אפילו לא צריך את זה. זה איפה שאנחנו עכשיו. אבל סתם באופן טבעי, אנחנו חוזרים לזה, כי ככה באמת העולם עובד.
הדיברות הבסיסיות כיסודות
בסדר, שבת, פשוט. לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה, לא תחמוד—כל הדברים האלה, הם גם מאוד ברורים. ועל ידי שהם מאוד ברורים, הם גם מאוד בסיסיים.
עכשיו אנחנו יכולים לדבר על הקונספט של להיות בסיסיים, נכון? הם מאוד בסיסיים על ידי שהם מאוד ברורים, נכון? אנחנו בונים הכל. כל השאלות, במובן מסוים כל השאלות שיש לנו, כל הדברים היותר מסובכים שהם לא התגלות כל כך ישירה, הם יותר מסובכים כי יש דרכים לשים ביחד את הדברים האלה, נכון?
סוג של אין שום הלכה בכל התורה, לפחות בכל משפטים, שהיא לא פרט באחד מהדברים האלה. אני חושב שזה נכון, נכון? חלק מאלה, כשאתה קורא את אלה, אנשים עושים את זה, חלק מהם מאולצים. אבל הם מאולצים רק במובן של לנסות להגיד, אה, זה כולל את כל המצוות.
לא תגנוב כעיקרון יוצר
אבל אם אני שואל אותך משהו כמו, למה בכלל יש שאלה של—תגיד לי שאלה. תגיד לי שאלה מהפרשה.
תלמיד: השבת אבידה.
מרצה: למה יש שאלה כזו? למה מישהו היה—מה הזמן הבסיסי?
תלמיד: כי אתה לא יכול לגנוב.
מרצה: או שניהם, זה מבוסס על לא תגנוב. או שחלק יטענו, זה יהיה גניבת דעת, אני לא יודע אם אמא צריכה לקחת את זה, מה שזה לא יהיה.
תלמיד: בושה לנצח.
מרצה: מה?
תלמיד: בושה לנצח.
מרצה: זה סוג של דבר, גניבת דעת גם.
תלמיד: מה אתה מתכוון?
מרצה: זה נזיקין. שברת את הדבר שלי. לקחת ממני משהו באיזושהי דרך. אנחנו מקבלים…
תלמיד: כן.
מרצה: אבל זה הדבר הבסיסי. זה הדבר שפשוט אומר משהו שהוא שלי, אל תיקח את זה. עכשיו, איך זה? מה זה שלך? כולנו יכולים לענות על השאלה מה הדבר הזה. אה, ובכן, עד כמה זו הבעיה שלך? כל השאלות האלה הן רק—התחושה הבסיסית שלהן היא רק לא תגנוב. אין שום דבר אחר בסיסי בהן. יש הרבה פרטים, הרבה מהעולם מאוד מסובך.
האם לא תגנוב מציג בעלות?
תלמיד: אז לא תגנוב גם מציג בעלות, או שזה קודם?
מרצה: כן, אני חושב שכן. אני לא יודע לגבי להציג היסטורית, אבל אתה יכול לדמיין—בדיוק כמו שאמרתי לך את כל היחס הזה—אתה יכול לדמיין עולם שבו לא תגנוב לא הגיוני.
תלמיד: יוסף בן מתתיהו נראה מאשים את קין בזה, בקיום בעלות, גבולות.
מרצה: כן, במובן מסוים. אבל בואו רק ננסה לבסס את הדברים האלה. אלה יותר מסובכים, אמרתי את זה. אבל זה דבר ברור. זה כמעט טאוטולוגיה. מה שלא שלך לא שייך לך. זה מה שלא תגנוב אומר, נכון? וכל השאלות השונות מבוססות על זה. ואנחנו יכולים להבין לכן למה מישהו ישים בספר שמות וישים את זה שם, נכון?
בעיית לא תחמוד
עכשיו הגענו לאחרון, וכתוב לא תחמוד. יש לי שתי שאלות. ראשית, זה לא אומר – זה ממשיך והולך. זה חוזר על עצמו. למה שלא יאמר? זה פשוט ככה, נכון? לא פשוט. בלוחות, תמיד עושים את זה כאילו זה פשוט. אבל זה לא, נכון? יש רשימה ארוכה יותר, וזה אפילו אומר פעמיים. יש שניים מהם. אז משהו מוזר. זו מוזרות אחת.
המוזרות השנייה היא שאני אפילו לא יודע מה זה אומר. ובגלל שאני אפילו לא יודע מה זה אומר, אני בטוח לא יודע למה זה פשוט. נראה לי שיכולתי לעשות תשע דברות וכולם היו שמחים. אם הייתי מפספס לא תחמוד, או לא תגנוב, או אפילו שבת או לא תשא – אנשים היו אומרים, זה מוזר, חסר משהו בסיסי. בתקווה. אולי אחר כך זה בעצם לפני עכשיו, אבל אפשר להבין.
אבל גם אחר כך, אם אני מוציא לא תחמוד, יש לי גרסה – מצאתי בכתב יד חדש, אין בו לא תחמוד. כן, זה נשמע הרבה יותר חזק מזה. לך על הספר עם זה. אז בסדר, אנחנו שמחים, אתה יודע. האם זה יכול להיות סיכום של הכל?
תלמיד: זה יכול להיות.
מרצה: אני חושב שכן. לא סיכום. משהו שקשור לכל זה.
אז ה – אנחנו צריכים לגלות את זה. זו שאלת אבן עזרא. לא המצאתי אף אחת מהשאלות האלה. כולן שאלות בסיסיות. אז אנחנו צריכים להבין. אני הולך לתת לכם את התשובה שאבן עזרא נתן, לחלק מהתשובה שלו.
ז. לא תחמוד: הממד הפנימי של המצוות
אי-ספיקות הציות החיצוני
מרצה: זה פותר יותר בעיות ממה שזה יכול. אבל אנחנו לא יודעים מה לא תחמוד, אז בסדר, אנחנו שמחים, אתה יודע. האם לא תחמוד יכול להיות כמו סיכום של הכל? זה יכול להיות. אני חושב שכן. לא סיכום. משהו שקשור לכל זה.
אז, הגענו לזה וגילינו. זו שאלת אבן עזרא. לא המצאתי אף אחת מהשאלות האלה. כולן שאלות בסיסיות. אז, אנחנו צריכים להבין. אני הולך לתת לכם את התשובה שאבן עזרא נתן לחלק מהתשובות שלו.
זה חייב להיות שאנחנו לומדים שמונה פרקים. זוכרים איפה התחלתי? התחלנו על איך שיש פעולות חיצוניות כמו לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף, לא תענה – אף פעם לא אומר לא תענה – שהן דברים שאתה עושה שהם רעים, שאתה עושה לאנשים אחרים ספציפית שהם רעים.
זוכרים שאמרנו שזה לא מספיק לא לגנוב – אתה צריך להיות נישט גנב. דבר מעניין. מעולם לא שמעתם על זה, נכון? בעלי המוסר לא באמת מדברים על זה, נכון? כי הם קצת יותר מדי תפוסים בפנימיות שלא מתייחסת לשום דבר.
הממד הפנימי של כל איסור
אבל הם כן אומרים דברים כמו שלא צריך להיות לך קנאה. אל תהיה מקנא. שזה רק דרך לומר אל תהיה גנב פנימי, נכון? או שהם אומרים דברים כמו, כן, כמובן, אל תעשה ניאוף עם אשת איש. אבל גם לא צריך לדמיין לעשות את זה. אל תהיה נואף פנימי, נכון? כמו שחברנו הגדול ישו אמר, כבר שכבת איתה בלבך. זוכרים? אז, זוכרים שהוא אמר את זה?
תלמיד: לא.
מרצה: אז, יש סיפור, אני לא יודע, כתוב את זה, ועכשיו, אנחנו אומרים את זה. זוכרים שאנחנו אומרים את זה, אנחנו אומרים שזה יסודי, במובן מסוים. זה יסודי, כמישהו שעושה, שכמו, אני חושב שרובנו לא הולכים להיות גנבים ורוצחים ומנאפים, שזה חלק מ, הייתי כל כך שמח עם זה, כי זה הדבר שרובנו עושים.
אז זה מה שעשרת הדברות אומרות לנו במעמד הר סיני. זה כמו צ’ק, צ’ק, צ’ק, עשרת הדברות. תגיד את זה בימי הגמרא, נכון? אשרי מי שלא חמד. זה לא הגיוני במיוחד. מה זה אומר? אף אחד לא עושה את זה. אבל כמובן, במובן מסוים, כולנו עושים את זה. אולי אני מגזים.
טיעון האמון: למה מצבים פנימיים חשובים
אבל מה אני אומר? אנחנו אומרים שיש משהו בסיסי בלהיות אדם טוב שזה לא מספיק ולא היינו סומכים – אמרתי לכם את זה כאן ואמרתי בדרוש בבורו פארק – אף אחד מכם לא היה סומך על מישהו שהוא כמו הבריסקער האידיאלי. אף אחד לא צריך להתקרב, נכון? כמו, “כן, אני חושב שאני צריך לרצוח אותך אבל יש לי התגברות נהדרת, אני בחור נהדר.” לא, לא, לא.
כמו, באמת, כמו, באמת…
תלמיד: תוקפנות, כן, משהו כמו תוקפנות, והוא צריך לשים את התוקפנות שלו במשהו אחר.
מרצה: לא אומר שזה טוב ל… זה אדם יותר טוב. כמו, הגמרא אפילו לא מעמידה פנים שזה יותר טוב. זה רק מה שנכון לעשות. אבל אתה לא אדם יותר טוב אם… זה הדיון האקראי של פרק ו’. אבל בטוח, אתה בכלל לא אדם טוב. תשכח מזה.
אבל מישהו שלא… שחסרה לו המידה הפנימית, בואו נגיד, זה לא אדם רע. כולנו מסכימים על זה. אבל אני חושב שכולנו מסכימים עם זה. ולכן, נראה לי מאוד חשוב שהמשמעות של עשרת הדברות – אם יש משהו בסיסי שהם צריכים לכלול להיות אדם טוב – ואיפה זה שאתה עושה משהו כמו שזה משתמע וסתם ככה זה…
לא תחמוד: הפירוש המדרשי
ובכן, זו פעולה שהיא מהם. עשרת הדברות, הרמב”ם אומר את כל ארבעת הדברים האלה שאמרתי לכם עד עכשיו. זה לא הפשט שלי. כתוב במדרש, כתוב ברמב”ם מביא את זה ופחות או יותר במפורש.
הפשט אומר, אני הולך לסיים עם הפשט הזה כי יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל הפשט אומר ככה: כמובן, אלה דברים שלא צריך לעשות. אני רוצה לספר לכם משהו. גם לא צריך לרצות לעשות אותם.
אז כולם כמו, הממ, האם אני רוצה? התשובה היא לא, האם אתה רוצה? האם אתה רוצה לגנוב? אתה חושב שהבחור… אתה חושב שזה שלך. זה דיון אחר. אבל אתה לא רוצה לגנוב. לפחות יש לך את המידה הזו. אני חושב שאחרת שום דבר לא היה מתחיל. רוב האנשים היו הורגים אם לא הייתה להם המידה הזו.
אומר אל תרצה. עכשיו כולם מבינים. לכן יש כל כך הרבה מילים בזה. אתם יודעים למה יש כל כך הרבה מילים? אני אסביר לכם.
תלמיד: למה?
ניתוח טכני: לא תחמוד אינו אובייקט חדש
מרצה: יש שתי גרסאות. אני יכול להיכנס לפרטים. אבל בעצם כי לא תחמוד זה לא דבר חדש. זה לא דבר חדש. אין באמת עשר מצוות במובן מסוים. אפשר לספור את זה כעשר מצוות, אבל זה לא אובייקט. ללא תחמוד אין אובייקט חדש.
בניגוד לאדם שיגיד שלא תחמוד זה דבר חדש. זו מצווה שבלב שמתייחסת ללב שלך. לא, זו מצווה שבלב אבל כמו כל מצווה שבלב מתייחסת לפעולה. נכון?
לא תחמוד אומר לא תחמוד בית רעך פירושו אני אגיד לכם מה זה אומר. לפחות דבר אחד שזה אומר. זה אומר אל תרצה את הבית של חברך מספיק כדי ללכת לבית דין ואז להגיד שקנית אותו עם עדים שקרנים.
לא תחמוד בית רעך פירושו לא תגנוב. לא רק לא תגנוב כי לא תחמוד בא ממישהו… לא תחמוד לא אומר… זה מאוד ברור שזה לא אומר אל תהיה אדם שיש לו… כי זה לא קשור ללא תחמוד. זה סתם דבר חדש. אתה צריך להתהפך וללמוד ולא לדאוג לגבי מחשבות. אתה לא צריך לבזבז את השכל הגדול שלך ואת הדמיון הגדול שלך על לדמיין שטויות. אוקיי, זה דבר נחמד.
אבל לא תחמוד פירושו… פירושו אל תהיה מהסוג של בחור שרוצה ואוהב לשכב עם אשת שכנו, אשת חברו, אשת שכנו, נכון? כמובן, זו בעיה כי זה משהו שאנשים כן אוהבים לפעמים. זה לא כל כך קל להגיד שאתה לא, אבל אני מנסה להסביר לכם שזה…
ההבחנה: מחשבות אקראיות לעומת חמדה
מאוד חשוב. אם אני רואה את אשת חברי ואני סתם אומר, ובכן, זו אישה יפה, היה נחמד, זה לא… זה מאוד חשוב. זה גורם לדברים רעים. אבל זה לא מה שזה אומר. זו קנאה, נכון? זה אומר, לבחור הזה יש אישה כל כך יפה. מי נתן לו את הזכות שתהיה לו אישה יפה ולא לי? אני חושב שאני צריך לקבל את זה. זה מה שמישהו כמו דוד המלך עשה, נכון?
תלמיד: שונה.
מרצה: לא, לא. אני נותן לכם דוגמה אמיתית. יש לנו סיפורים כאלה. בדרך כלל אתה צריך להיות אדם חזק כדי שלאנשים בכלל יהיה הדמיון. לכן אחי אומר רק מלכים עוברים על לא תחמוד.
אז אם אתה מלך, אז יכול להיות לך לא תחמוד. כלומר, גם זה רק בא אליי כי אני לא המלך.
תלמיד: בדיוק.
מרצה: ועכשיו לאדם אפילו אין את הסימן של לא תחמוד כי איך אתה הולך לעשות את זה?
פרדיגמה תנ”כית: אחאב וכרם נבות
אז, לא, לא, אני רק אומר שאשת רעך, זה כמו שרבנו יונה אומר כאן, לא תחמוד לא אומר שאתה צריך לרצות שיהיה לך אותו דבר שיש לבחור ההוא. נכון? בדיוק כמו שכולם מבינים. אני הולך ל, אני רואה בחור יש לו מכונית יפה, הייתי רוצה שתהיה לי המכונית הזו גם. זה לא לא תחמוד. זה אולי…
אנשים חושבים, מדברים על זה. אבל זה לא. אני רוצה את המכונית שלו. למה אני רוצה את המכונית שלו? יש מספיק בחנות. אוקיי, אולי אין מספיק. אנחנו יכולים לדבר על הפרקטיקות, איך זה יעבוד. אבל זה אומר אני רוצה את המכונית שלו. לכן מה אני הולך לעשות? אני הולך לקחת אותה ממנו. איך אני הולך לעשות את זה? לא תגנוב.
איזה אחד פספסנו? לא תרצח. מאוד ברור. הוא לא נותן לי את זה, הורידו לו את הראש.
מי היה העיקרי, מי היה הדוגמה הפרדיגמטית של לא תחמוד? אחאב, מצב הארץ, הרמב”ם הגבוה. אני חושב שהרמב”ם המציא את זה. לא מצאתי את זה. כלומר, יש מדרש. יש מדרש, אבל אני לא יודע אם המדרש הזה נכתב לפני או אחרי הרמב”ם. אבל, ספר המצוות אומר את זה. ספר המצוות אומר את זה. למה זה נכתב? כי כל אחד מהם, היה מישהו שעבר. וזה עובר דרך ההיסטוריה.
אז עכשיו, אני מוצא את זה. מי היה לא תחמוד? אחאב. זוכרים את אחאב? אחאב ראה שיש לו שכן, היה עושה פרדס מאוד טוב לשטיבל שלו. והוא הלך אליו ואמר, אולי תמכור לי את זה, אני אתן לך יותר טוב. מה הבחור אמר? לא למכירה. אני לא בעסק של מכירת כרמים. זה הכרם של אבי, אני לא נותן לך את זה.
ואחאב הלך הביתה והוא סיפר לאשתו, איזבל, ואמר, אתה יודע, חשבתי לעשות עסקה עם הבחור הזה, אבל הוא לא מעוניין. והיא כמו, אתה מלך? אתה לא יודע.
תלמיד: מי סיפר לי את הדבר הזה? היא הייתה מצור. היא לא, לא הייתה לה המסורת היהודית שמלך לא באמת יכול לעשות כלום. כמו, אתה יודע איך מלכים עובדים. מלכים מקבלים דברים, הם לא שואלים, נכון?
מרצה: יש את זה, זה אחד מאלה כמו התנצלות יהודית או מדרש. אז הוא בתוך זה שהעולם, אתה רואה שאפילו המלך היהודי הרע לעולם לא היה עושה את זה.
תלמיד: וקדימה, תגיד לו.
מרצה: לא, זה נכון, זה נכון. בימינו כל המלכים היהודים למדו איך לעשות את זה. אבל ביהדות המקורית יש מאוד מעט כוח. כלומר, איפשהו מאוד מעט כוח לכל אחד, לא יכול לעשות כלום לאף אחד.
חוק יהודי וכוח מוגבל
אז אני חושב שזה מאוד מרשים אם אתה קורא, אבל זה כמו הדבר האחד כמו, אנשים חושבים שזו הבעיה עם עיקרון כל כך חזק. אבל באמת רק בגלל שאנחנו אנרכיסטים, כמו שבית הדין באמת אין לו שום כוח אלא אם הם באמת, באמת בטוחים שהם יכולים לקחת משהו. אחרת, כמו שלבחור יש את זה, כנראה הוא יודע למה. כנראה הוא צודק. נקרא כל דאלים גבר, נכון?
לא, זה עיקרון בסיסי בחוק היהודי שכמו אנחנו הכי גרועים… הדבר הכי נפוץ אגב, זה כמו אנשים חושבים מה הכי, מה הדבר הכי קשה לעשות? הדבר הכי קשה לקחת הוא לקחת כסף מיהודי אחר. זה הדבר הכי קשה. יש לו שטר אחד שיכול להיות פלוס. אני לא אוהב את זה שיש לו. מעולם לא למדת כלום. מה זה סתם אומר, אתה כל כך בטוח שהראב”ד טועה שאתה לוקח כסף מהכיס שלי?
ח. לא תחמוד כיסוד של אתיקת המידות
עיקרון המוציא מחברו והקושי בלקיחת כסף
מרצה: אחרת, לבחור יש את זה. כנראה הוא יודע למה. כנראה הוא צודק. זה נקרא “המוציא מחברו עליו הראיה”. זה הרא”ש, נכון? לא, זה עיקרון בסיסי בחוק היהודי שזה הכי גרוע, הדבר הכי משפיל.
אגב, אנשים חושבים, מה הדבר הכי קשה לעשות? הדבר הכי קשה לקחת הוא לקחת כסף מ”אדיאט” [רכוש של מישהו]. בהלכה, זה הדבר הכי קשה. יש לו שטר אחד כמו ראיה. פלוס, אני לא אוהב שיש לי את זה. מעולם לא למדת כלום. מה זה סתם אומר, אתה כל כך בטוח ש”יש לי את זה” טועה שאתה לוקח כסף מהכיס שלי?
אה, הדחף החברתי שלך טועה, המזרן שלך, בטוח. כל יום אנחנו עושים את זה. אבל לקחת כסף מהכיס של מישהו. כתוב באחד מחז”ל, זה “שוט של הראש”, שחצי אמרתי “אמצע”. אתה יודע, זה מלא כמו, אם זה שווה כסף, אז מה אתה צריך בשביל כסף? כן, כי זו דרך להרוויח כסף. אתה לוקח את הכסף של הבחור. זה לא כסף. כסף הוא הדבר הכי חשוב. זה לא כסף. זה לא כסף. זה לא כסף. זה לא כסף. זה לא כסף.
סיפור כרם נבות: ההוצאה להורג החוקית היחידה בתנ”ך
מרצה: בכל מקרה, איך אני חוזר לנקודה שלי? אז אשת אחאב אמרה לו, מה זאת אומרת אתה מלך? אתה יכול לקחת את זה. אז מה הם עשו? הם עשו את ההוצאה להורג החוקית היחידה בהיסטוריה של התנ”ך. אתם יודעים? שמעתי את זה מהרב שכטר. אנשים לעתים קרובות מדברים על חוקי ההוצאה להורג, כמו שיש יותר מדי דברים להוציא להורג בגללם. הוא אמר שבכל ההיסטוריה של התנ”ך, יש רק אדם אחד שבאמת הרג עם עדים והתראה והכל. משה הרג אנשים על שהיו מחללי שבת, אבל בדרך מוזרה, לא הייתה התראה, זה היה חוץ-שיפוטי. אבל היה רק אדם אחד שעשה עם כל ההלכות. עדי שקר היה מוצדק, הלכתי, זו הדוגמה הטובה ביותר שאנחנו מסוגלים לבדוק כאן, נכון?
תלמיד: איפשהו אחר, לא בתנ”ך, הם ניסו, שושנה.
מרצה: מה זה?
תלמיד: אה, אתה מתכוון שזה לא…
מרצה: הם ניסו למסגר גם.
תלמיד: אוקיי.
מרצה: בכל מקרה, הילד אמר שהוא עשה בית דין שלם, יש מגדף, ברוך אלוקים ומלך, הם הרגו אותו, הוא לקח את הדבר שלו. ואז אליהו הנביא בא אליו ואמר לו, “אתה רוצח” והכל. ואני כמו, “אני רוצח?” עדי שקר, זה רוצח מהעדה החרדית. מותר.
איזה עבירה הוא עבר? הוא עבר, הם אמרו רוצח. הוא עבר, הם אמרו. הוא עבר אחרי שהם אמרו. אבל הוא באמת עבר על הרצח. מה הרצח? הוא רצה לקנות את זה. הוא רצה את הדבר שלו. עכשיו הוא גם יכול להבין למה הוא רצה את הדבר שלו, כי זה נדל”ן – מיקום, מיקום, מיקום. אין כרם אחר לידו. זה לא ניתן להחלפה. הוא רוצה את זה. אבל זה שלו. אז הוא רוצה את שלו, והוא לא הולך להיעצר כי הוא המלך, אז הוא יכול לקחת את זה. זה נקרא לא תחמוד.
לא תחמוד כממד הפנימי של ארבע המצוות הקודמות
מרצה: אז “לא תחמוד” זה הרצון של כל חמשת הדיברות האלה – כל ארבעת הקודמים. וזה המקום שבו “מצווה שבלב” שהיא לא “מצווה שבלב” אלא “מצווה שבלב” “מתייחסת למעשה הרעה” – זה הדבר הבסיסי ביותר, המקור של כל העניין של להיות אדם טוב. אנחנו פשוט אומרים שצריך להיות לך מידות טובות.
תראו, הרבה אנשים מאוד מודאגים. זה עוד דבר. אני מדבר ספציפית על המידה של לא להיות גנב. אנחנו הולכים לומר שזה חמדה. חמדה אומרת שאתה לא צריך להיות אדם שרוצה את הדברים של אנשים אחרים.
שאלת האבן עזרא ותשובת ספר החינוך
מרצה: וכאן, לאבן עזרא יש שאלה. מה אם כן אני רוצה? בסדר. נדבר על ללכת לטיפול. זה מה שספר החינוך אומר, בעצם. לך לטיפול. תסתדר עם זה. לא הבעיה שלי. אבל זו הנקודה.
הפרשנות השגויה של פילון: תשוקה לעומת חמדת רכוש הזולת
מרצה: ולכן זה מאוד חשוב. ואני כן חושב שהיו אנשים אחרים שבמפורש, אצל פילון, פירשו “לא תחמוד” בצורה הרבה יותר רדיקלית. הם אמרו “לא תחמוד” אומר לא להיות לך תיאבון, לא להיות לך תשוקות. וזה מתחבר עם כל השפה האפלטונית הזו של תשוקה כבעיה. ואנחנו צריכים ללכת אחרי השכל, לא אחרי התשוקה.
ואני חושב שזה שגוי, כי הוא קרא את התרגום הלא נכון של התנ”ך. בתנ”ך שלו, “לא תחמוד” מתורגם כ”אל תהיה לך תשוקה”, “אפיתימיה” ביוונית. זה לא צריך להיות מתורגם ככה. אנחנו מתרגמים את זה כמשהו אחר. אז אנחנו מתרגמים מילה שמשמעותה לרצות את הדבר של מישהו אחר יותר מדי. יש מילה לזה. לאריסטו יש מידה לזה. שכחתי את המילה, אז אני לא יכול לומר לכם אותה. זה לא הווארט שלי. זה של אנשים אחרים. הארי וולפסון כבר שם לב לזה, אנשים אחרים.
אבל גם כשיש אנשים אחרים, נראה קצת שזה בצד השני. בהחלט יש את הגרסה, אני חושב, ש”לא תחמוד” אומר לא להיות לך תאוות.
תלמיד: זה היה צריך להיות יותר הקושיא, הקושיא שלי היא למה זה לא על החמוד הזה, זו שאלה אחרת, התשובה היא סגנונית, אני לא חושב שיש דבר כזה, כן כן, כמו שיש שני עדים, זה כמו אל תהיה לך יותר מדי תשוקה, זה היה פשט אחר לגמרי, זה היה פשט פנימי, פשט פנימי לחלוטין, כמו אל תהיה מהסוג של אדם שהולך אחרי התשוקות שלו יותר מדי כי אז…
מרצה: אה, הולך אחרי התשוקות שלו.
תלמיד: כן, כן, כן. אה, לא להיות. ובכן, להיות, להיות זה נשמה. להיות. לא שליטה.
מרצה: לא שולט בתשוקות שלו.
תלמיד: שליטה במובן הפנימי גם.
מרצה: לפני שעושים את זה.
תלמיד: הכל פנימי.
מרצה: נכון, אבל אני אומר…
תלמיד: זה היה משהו, זה היה פשט אחר לגמרי.
מרצה: לא, והמוסר הרבה יותר הגיוני, מה שאתה אומר, כי זה מתמקד בחלק של “רעך”. זו לא בעיה ברחוב. זה לא “רעך”.
תלמיד: ובכן, לחלק מהם יש בעיות.
מרצה: לא, אז זו בעיה של “רעך”.
תלמיד: או שאפשר לומר שהיא שייכת לעצמה.
המכילתא על שידוכים: מתי מותר לחמוד
מרצה: “אחות נשתחווים”. כתוב במכילתא, והמכילתא אומרת, הווא אמינא “לא תחמוד” אומר עכשיו אין להם שידוכים. כי זה “לבבתיני”. או “לבבת”. יש להם דרך להסביר את הלימוד, למה מותר לבקש שידוך. כי זה לגיטימי. זה המסר של המכילתא. פנויה מותר להסתכל בה. מותר לחמוד.
מה זה מותר לחמוד? לחמוד לא אומר לאנוס. זה אומר שאתה הולך לבקש מאביה להתחתן איתה או משהו. לשאול אותה איך שזה עובד. זה מאה אחוז לגיטימי. אתה לא לוקח את זה ממנה. אם התוכנית שלך היא לאנוס אותה, אז אתה עובר על “לא תחמוד אשת רעך”, שזה תלוי מה התוכנית. אבל תלוי איזה סוג של אדם אתה. אם הולכים להגיד לך לא, ואז אתה הולך לעשות משהו אחר, אז אתה עובר על “לא תחמוד”.
אז יש, במובן מסוים יש מובן של תשוקה להיות “לא תחמוד”. אנחנו מדברים על “לא תנאף” להיות שלב לפני, אחרי זה זה עוד שיח שלם. אבל בכל מקרה, אני חושב שזה מספיק לנו להבין ש”לא תחמוד” זה המדריך והתורה להיות שלהיות מהסוג של אדם שרוצה את הדבר הזה של מישהו אחר וזו מידה.
סטייה: זנות והיקף לא תנאף
מרצה: אז אנחנו בכל העניין בואו נגיד מה זה מה זה אומר נשים אקראיות לא מוכרות תקשיבו תקשיבו אבל אני מתכוון אקראי מה זה אקראי אקראי אומר לא החברים שלך לא מישהי שנשואה אז אני רק אה זו מידה שנה מה ו…
תלמיד: ומה אתה מתכוון? איזו מהן זו?
מרצה: לא, זה. זה קדשה, לא?
תלמיד: אה, נכון. זה לא. זה הרב משה קידוש.
מרצה: זה לא מה שאמרתי. זה לא מה שאמרתי. הרב בקידוש, נכון?
תלמיד: כן.
מרצה: מה עם תמר? מה היה רע בזה?
תלמיד: זו הייתה מצווה.
מרצה: למה אני ממשיך לדבר על זה? אם מותר ללכת לזונה. אתה לא יודע? פילגש. מה זאת אומרת, זה צריך להיות למלך או הפילגש, או אני לא יודע? וזה בגלל שהראב”ד היה יותר יהודי מסורתי, הוא לא סבר שלמלך יש זכויות ספציפיות.
תלמיד: כן, אבל…
מרצה: מה זה קשור למשהו? זו לא החדשות.
תלמיד: לא, כי רב סעדיה אמר שזה הכל נכלל.
מרצה: רב סעדיה אמר אם זה נכלל, אם זה נכלל, אז זה נכלל. תשמע, רב סעדיה, תשמע.
תלמיד: לא, אני אומר אולי זה הכל נכלל, אולי רק ב”לא תחמוד”.
מרצה: זה מה שאני מנסה להגיד. לא. רב סעדיה, אגב, אומר שכשרות היא חלק מ”לא תחמוד”. זה היה חלק מהבעיה. זה נראה מבין את זה הפוך. לא בדרך שאני אומר את זה. נכון. כי זה לא ה…
תלמיד: זה בטוח אשת איש.
מרצה: תגיד זה תלוי איך אתה מבין את הספר. “לא תנאף” אתה לא חייב להבין את זה כבעיה של תאוות. אתה יכול לשלוח את זה כבעיה שהיא לא שייכת לך שבין עצמה אתה יכול להסביר תלוי איך אתה משחק את אלה מעין לראות אותם להסביר את זה בשתי הדרכים אתה לא חייב אתה לא חייב אני לא יודע כמה התחייבתי למחלוקת בין המכונה הזו השלמה היא תיאורטית של פקודה נכון לא לא זה א אבל זה אבל מה איזה חלק איזה אחד זה יהיה לא זה על ההקשבה וזה הכל שוב אבל הקשבתי אבל איך זה גם כמה מה ביחד למה זה אבל זה “לא תחמוד” זה תמיד הפנימי של כל הדברים האלה “לא תנאף” גם כמו שאני אומר שהפנימי של כל זה קרה זה לא דבר פנימי זה זה המעשה.
סיכום סופי: לא תחמוד כפנימיות טהורה בלי להוסיף איסורים חדשים
מרצה: אז “לא תחמוד” כ”לא תנאף” כזו שאלה אחרת אני חושב שזה לא מוסיף שום דבר אין ש הם לא אנחנו לא זה מאוד חשוב כי זה נראה מצדיק את זה אני צריך לעבור הרבה כי נראה שיש דברים שונים אבל קודם אני אומר להם מה שהגיוני אין דברים חדשים שהיו אבל עכשיו הם או הם ועכשיו הם בגלל מה שהוא למה כי אז אתה הולך לדמם זה הולך להוביל אותך לדבר הזה קנאה וניאוף וגם כי זה עצמו דבר רע כי אתה אדם רע על שרוצה את זה זה מה שאני אומר כדי באמת להצדיק את זה אני צריך להיכנס לכל העניין זה לא כל כך פשוט יכול להיות שאני טועה אבל זה זה מספיק לשיעור שלי.
*[השיעור מסתיים]*
—
[סוף התמליל]