Bamidbar Chapter 3

Bamidbar Chapter 3: The Genealogy of Aharon and Moshe, and the Appointment of the Leviyim

Introduction: Chapter Structure and Context

Today we are studying Bamidbar chapter 3. The subject of this chapter is quite unified by the way the chapter is cut up, but if you actually read the parshios from before and after, you see that things are a little bit more complicated. So we’ll try to tell the story as the person who cut the chapters made it, but I will mention the difficulties here a little bit. I don’t entirely have an understanding of what is going on, but we’ll tell you what it says.

We have discussed in the previous chapter, we have had an explicit mitzvah about it. The previous chapter was, or rather the previous two chapters were—the two subjects of the previous two chapters correspondingly were the counting or the census of the people of all the twelve shevatim and their jobs, putting them together in the degalim and how they will travel around the mishkan.

What we had before also was that the Levi, the shevet Levi, is not counted. We had a specific passage that said, right? When we read that we said we don’t know what these two things are. But if you read the later chapters we discover what it means. Because pekudim is not the same as nesias rosh. Pekudim means counting in the census and nesias rosh means giving a job.

As we’ll see explicitly, we have the pekudim of the Leviyim now separately, and the nesias rosh of Bnei Levi separately. So what it says here is, and that’s what I said, is more or less the subjects of chapter one and two. Chapter one is the pekudim Bnei Yisrael. And chapter two, although it doesn’t say that language, is the nesias rosh Bnei Yisrael, giving each of them a place where to travel, where to camp, where to be.

Now, so that was the negative part. It said don’t count Levi. But what the Levi will do, will be—and here it gave their position, their job relative to how the travel will work. They will be setting up the mishkan and all of that. And now, we have the count. What we have to now finish now is in the next chapter, and really the next two or three chapters, what we have is the pekudim Bnei Levi and the nesias rosh Bnei Levi.

But it seems to me that before that we have something even more. So there’s even, there’s at least three stories, or three chapters, or three parshahs talking about the Levi.

The Genealogy Section: Toldos Aharon uMoshe

Because first, we have something called the genealogy of the Levi, and it says, specifically Aharon uMoshe, not the whole shevet Levi. This seems to be a separate chapter, a separate part to me, and we didn’t really have something. We had told this for Bnei Yisrael, maybe we’ll have later in parshas Pinchas something corresponding to that. Maybe we had earlier in Sefer Shemos things corresponding to that. We don’t have something entirely corresponding to this parshah for the Bnei Yisrael. We do have a specific for the Levi, and we even say: “This is the genealogy of Aharon uMoshe on the day that Hashem spoke to Moshe beHar Sinai.”

So we see that this is going back to an earlier date, so to speak, right? Because we had the date, an explicit date, for the pekudim here, which is the echad lechodesh hasheini bashanah hasheinis, which is a lot after debar Hashem el Moshe beHar Sinai. Although this refers also to stories that happened later, so it must not literally have been said then, or something like that. But it seems like this is somehow going out of this story, of this narrative, this chronology we’re in, and giving us, like, remember who Moshe and Aharon are, and what their children are. And really, only the children of Aharon.

So not clear entirely what is going on here, but that seems to be a separate parshah. Maybe it belongs to some other series of parshahs in other places. We have the beginning of Shemos, toldos Levi, and so on.

And it gives us this header, and then it gives us the names of the four children of Aharon. These are the children of Aharon who were meshuach, they were anointed with oil, they had filled their hands—this is an idiom that means they received the commitment, they received the job to be the kohanim.

And we have the story—really not the story, the story we had in parshas Shemini—but what we have here is the result of that story for the genealogy of the children of Aharon, right? The result of the deaths of Nadav and Avihu for the purpose of chronology is that they died, and it gives us always—Nadav and Avihu’s deaths are mentioned I think five or six times in the Torah, they’re counted by the Medrash. Every time they’re mentioned, it gives the story. Medrash has an explanation for why, but it’s always given as like the reason for why they didn’t continue the dynasty of Aharon, but Elazar and Itamar became the kohanim lifnei Aharon avihem, in the face of Aharon, meaning something like in his lifetime.

So that’s for that parshah.

The Three Commands Regarding the Leviyim

Now we have the next parshah, which connects with the whole length of the chapter, which again organized in the style of tzivui, a command, and then doing that command. We have really two parts—as you can see here, there’s three, actually three, three different commands. We can see here: one, vayedaber Hashem el Moshe; two, vayedaber Hashem el Moshe; three, vayedaber Hashem el Moshe bemidbar Sinai.

Only the last one really is entirely a continuation of the previous things, as we’ve said, bemidbar Sinai, be’echad lechodesh hasheini. The first two ones are really a more general thing, that’s why they don’t have that date. Maybe they’re to signify to us that this is not entirely a continuation. Like I said, these first two chapters seem to be a general discussion of how Levi becomes the Levi, and it’s not really the discussion of the pekudim and all of that here.

First Command: Appointing the Leviyim to Serve

So what it says is the first mitzvah that we have, the first command we have is Hashem telling Moshe to take the Levi—and this is Moshe, Levi, shevet Levi. There’s Aharon, Aharon and his children, which were mentioned before, right? Really that’s the way this chapter is organized. We have Aharon, the kohanim, and then there’s shevet Levi, the rest of shevet Levi.

It says put them, hamantos, and make them stand, which just means like appoint them to be on the side or in front of Aharon, and to service him, to serve Aharon. And their job will be to keep his keep, veshamru es mishmareto, and of the kol ha’edah, of all the people, for the avodas hamishkan. They will keep the ohel moed, and the mishmeres Bnei Yisrael.

In other words, their job is to be in the place of the people. All the people really have a responsibility for the mishkan, and the Leviyim are helping the kohanim and helping the people for the avodas hamishkan. They’re given to Aharon. In other words, they’re like sort of—that’s why someone calls the Leviyim, as the language of the Levi, like a tofel, something like given to him. The Leviyim are given to Aharon to help him, to serve him.

So Aharon and his children, they’re the kohanim, they’re really responsible. Bezeres Leviyim, every Yid is not, but the Leviyim are sort of intermediaries between the Yisrael and the kohanim, and they’re helping the Leviyim and helping Yisrael, helping both, by in some sense keeping the Yidden away from the kohanim, keeping the kohanim away from the Yidden, and doing a bunch of work, as we’ll see soon.

Second Command: The Exchange of Bechorim for Leviyim

And now, there’s another command, which is really to explain this. So how did the Leviyim become the ones that are the veshamru mishmeres hamishkan, and for the Yidden?

So it says: I took the Leviyim from the Yidden, instead, tachas kol bechor peter rechem Bnei Yisrael. Apparently, and this is the only time that this story says explicitly in this way, the bechorim originally—of course we know that story from parshas Bo, li kol bechor, beyom hakosi kol bechor—the bechorim belong to Hashem. So it’s like, belong just means something like, they work for Him, right? Everyone works for themselves, you have your job, you have your life, and the people that belong to Hashem, like the kohanim, the Leviyim, and here we say the bechorim originally, are mine, vehayulia.

And now, the bechorim—now there’s an exchange, a very interesting exchange, I don’t really understand it entirely, happening from the bechorim to the Leviyim. Hashem is saying: I took the Leviyim, instead of the bechorim. Now the Leviyim will be mine, instead of the bechorim being mine. As it’s said many times, li kol bechor, so now vehayulia, instead of li kol bechor.

As He says, li kol bechor, beyom hakosi kol bechor, all the bechorim became mine when I hit all the bechorim, when I killed all the bechorim in Mitzrayim. All the bechorim of the Yidden became mine, me’adam ad behemah, and now, I’m going to exchange them for the Leviyim.

So that’s the second part, and we’ll see the completion of this, the doing of this, in the next part of the chapter, in the second part of the chapter. It talks about how this exactly will happen, and later, a little bit even more.

And this is something that in some sense we already had before. We know that a bechor has to have a pidyon, right? It already says a few times, already in the Vayikra, we already had in Shemos, that a bechor, both of a human and an animal, needs to be redeemed. But now we have a sort of a new story, a new background, or a new kind of idea of this, that originally the bechorim were to be redeemed in a sense of exchange for Leviyim.

So originally the bechorim should be the ones working, should be the ones belonging to Hashem, but then Hashem exchanged them for the bechorim. And then, we’ll see at the end of the chapter, that there were some bechorim that didn’t have Leviyim to be given, right? Every Yid, so to speak, had to give Hashem one Levi, instead of him. So those would have to give five shekalim, and then also, the doros would have to have five shekalim, apparently because there’s no more Leviyim left to give as a new way, although there’s no Leviyim born. So there’s some difficulty in understanding the logic of this exchange, but that’s what it says.

Third Command: Counting the Leviyim

So then we get the third mitzvah, and this is a complete one. There’s a mitzvah and it already says that he did it. Of course the actual details of him doing it will be later, but it said—and we had the same structure before, right?—it says Hashem told Moshe to count the Leviyim.

And now it’s something different from the Leviyim and everyone else. The Yidden were counted from 20 years and above, because that’s the military age. The Leviyim were counted from ben chodesh vamalah, which as we’ve seen in the story of the erachin and so on, it just means from when they’re born. Until a month you’re sort of not counted as being born, but they were counted from then.

And this apparent logic for this is, although we’ll see later, it’s not that they work—the Leviyim don’t start to work from when they’re a month old—but they still have some kind of kedushah, they still have some kind of chosenness or some kind of job, which is theirs, not because they’re adults, but because they were born. So in that sense it makes sense for the Leviyim to be counted from when they were one month.

And we’ll see the same for the bechorim are going to be exchanged from one month for the Leviyim, not only the adult bechorim from 20 and on.

The Action: Moshe Counts the Leviyim

So then we have the action. Moshe does as Hashem commanded him, and counted them as he was commanded.

So now what we have is something more than we had by the Yidden, right? So by the Yidden we just had the families, we didn’t have—in parshas Pinchas we will have it, but in parshas Bamidbar we didn’t have the mishpachos, or the batei av of the shevet. We only had the counts of each shevet.

Now for the Leviyim we will have each family of Levi, we will have the story of their families. So each level of the generations and their families, because as we’ll see later, each of these will get their specific job, their specific…

The Three Levite Families: Structure and Responsibilities

Gershon – The First Family

Starting with Gershon, the first son of Levi, who had two families: Libni and Shimi. The pasuk says “mishpachat haLibni, mishpachat haShimi” – not just Libni and Shimi, but the *families* of Libni and Shimi. This tells us that these became families – families as a social grouping, not just literally a son and brothers. They were considered a family unit, and they had some job that belonged to them. Later, you would go to the Mishkan and say “you’re Libni” and you would do this job.

In total, their count was 7,500. They each have their space – Gershon is on the ma’arav side, in the west of the Mishkan. Each have a nasi, I forgot to say. Each have a nasi. Gershon’s nasi is Eliasaph ben Lael.

Their job is to carry the Mishkan – which means the covering of the Mishkan: the fabric, the yerios, the ohel, the michseh – the three levels of fabrics that were on top of the Mishkan. Also the fabric, the masach of the ohel, the petach of the door of the Mishkan. And the same for the chatzer: the kela’im, the curtains of the chatzer, the masach of the petach of the chatzer which is around the Mishkan and the mizbe’ach, and the hooks or the screws, whatever it is – the nails that we use for that.

That was the job of Gershon. If we remember the parts of the Mishkan, we remember that this organization, the divisions of the parts of the Mishkan, were already over there. One part is the fabrics – there’s fabrics on top of the Mishkan and in the chatzer.

Kehas – The Second Family

Then we have Kehas. Kehas has four families: Amrami, Yitzhari, Chevroni, and Uzzieli. They had 8,600 people. They were on the teiman – teiman is darom – on the south side of the Mishkan. Their nasi is Elizaphan ben Uzziel.

Their job is the keilim hapnimi’im: the aron, the shulchan, the menorah, the mizbachot and their utensils, the tools, the vessels that serve the Mishkan, the keilim hashareit, the mizbe’ach, and so on. And the masach – the masach, apparently we had already the masach, so this must mean the parochet of inside the Mishkan, which is more holy.

Their job is really, as we’ll say later, kodesh hakodashim – the internal vessels that are in the Mishkan. That’s Kehas.

Elazar’s Role

Between Gershon, Kehas, and Merari, for some reason we get the job of Elazar ben Aharon hakohen. Elazar, as we said, was the kohen after Nadav and Avihu died. Elazar is the next one who becomes the chief of the kohanim, although Aharon was there. Maybe he was of a higher level, so he didn’t do the actual work. He’s pekudat mishmeret hakodesh – he’s in charge of all of this. We’ll see later that he’s in charge of these, and he still might have another job. He’s in charge of something else.

Merari – The Third Family

Now we go to Merari, the third family, who has two families. The third mishpacha – maybe these are batei av, or maybe the opposite. Merari is a beit av and the lower level is the mishpacha, I’m not sure.

They have 6,200 people. Their nasi is Tzuriel ben Avichail. They are on the north side of the Mishkan.

What they carry is the kerashim of the Mishkan, all the parts of the kerashim – sort of the wood around the Mishkan – the berichim, the amudim, the adonim, and everything belonging to them. And the same thing: the amudim of the chatzer. So the hard parts, the structure of the Mishkan, is what they carry.

The Eastern Position – Moshe and Aharon

In the front, in the mizrach of the Mishkan – we’re left, remember, there’s four sides. We just had three families of Levi, so who’s on the front? On the front is Moshe and Aharon and the children. This is apparently the most special place, in the mizrach. Here’s one place where mizrach is the most special. Before, in our shuls, the mizrach is special just because we daven to mizrach. Here, mizrach is the most special.

Moshe, Aharon and his children – they lived, they were camping in the front of the Mishkan, the mizrach called kedem. And their job is to oversee all of this, the mishmeret haMikdash. Maybe there might be a difference between mishmeret haMishkan and mishmeret haMikdash. And “hazar hakarev yumat” – as the pasuk’s repeating, but part of the job of the mishmeret haMishkan is to make sure that only they do it and not the zar.

The Bechorim Exchange

The Total Count

Total – now we get the total. Total count of all the Leviyim is 22,000, exactly.

Counting the Bechorim

Now, since we remember we have to exchange the Leviyim for the bechorim, we get a mitzvah of counting the bechorim. We have to know how many there are to exchange them correctly.

Hashem tells Moshe: Count every bechor, every male bechor from a month and on. Count their names, right? Because that’s how they count. It’s a mitzvah of shem Yisrael. And then you will exchange the Leviyim instead of the bechorim, and also the animals with them instead of the bechorim. But those weren’t counted – the bechorim weren’t counted.

Moshe did that. He counted the bechorim, and it turns out that there were 22,273 bechorim. So there’s more bechorim than Leviyim. And that turns out that those extra bechorim are a problem – they can’t be exchanged instead of a Levi.

The Surplus Bechorim

Again, Hashem answers this question. Hashem tells Moshe: You will exchange the bechorim and the behemot of the bechorim – the bechorim of the behemot, sorry – instead of the Leviyim.

Now, what about the extra? The 273 extra bechorim, that there’s more bechorim than Leviyim. For them, you will take five shekalim for each head. Each shekel is esrim geira, we already know that. Shekel hakodesh is esrim geira – it’s repeated many times.

You will give this money to Aharon and his children in exchange for those people.

That’s what he does. He takes the money, and he gives that total: 1,365 shekel, which is what you should get from counting up 273 bechorim times five. And he gives it to Aharon as Hashem commanded.

And that is the end of this chapter.

As I said, I don’t entirely understand the logic of this story. I need some explanation. If someone knows one, they can tell me, or I can learn and find out.

במדבר פרק ג: תולדות אהרן ומשה, ומינוי הלויים

מבוא: מבנה הפרק והקשרו

היום אנחנו לומדים במדבר פרק ג. נושא הפרק הזה די אחיד לפי האופן שבו הפרק מחולק, אבל אם קוראים בפועל את הפרשיות שלפניו ואחריו, רואים שהדברים קצת יותר מורכבים. אז ננסה לספר את הסיפור כפי שמי שחילק את הפרקים עשה זאת, אבל אזכיר את הקשיים כאן קצת. אין לי הבנה מלאה של מה שקורה, אבל נספר לכם מה כתוב.

דיברנו בפרק הקודם, הייתה לנו מצווה מפורשת על כך. הפרק הקודם היה, או יותר נכון שני הפרקים הקודמים היו – שני הנושאים של שני הפרקים הקודמים בהתאמה היו הספירה או המפקד של העם מכל שנים עשר השבטים ותפקידיהם, לשים אותם יחד בדגלים ואיך יסעו סביב המשכן.

מה שהיה לנו לפני כן גם היה שהלוי, שבט לוי, לא נספר. הייתה לנו פסקה ספציפית שאמרה, נכון? כשקראנו את זה אמרנו שאנחנו לא יודעים מה שני הדברים האלה. אבל אם קוראים את הפרקים המאוחרים יותר מגלים מה הכוונה. כי פקודים זה לא אותו דבר כמו נשיאת ראש. פקודים זה ספירה במפקד ונשיאת ראש זה נתינת תפקיד.

כפי שנראה במפורש, יש לנו את הפקודים של הלויים עכשיו בנפרד, ואת נשיאת ראש בני לוי בנפרד. אז מה שכתוב כאן, וזה מה שאמרתי, זה פחות או יותר הנושאים של פרק א ופרק ב. פרק א זה פקודי בני ישראל. ופרק ב, למרות שלא כתוב הלשון הזו, זה נשיאת ראש בני ישראל, לתת לכל אחד מהם מקום איפה לנסוע, איפה לחנות, איפה להיות.

עכשיו, אז זה היה החלק השלילי. כתוב אל תספור את לוי. אבל מה הלוי יעשה, יהיה – וכאן נתן את מיקומם, את תפקידם ביחס לאיך המסע יעבוד. הם יקימו את המשכן וכל זה. ועכשיו, יש לנו את הספירה. מה שצריך לסיים עכשיו זה בפרק הבא, ובאמת בשניים או שלושה הפרקים הבאים, מה שיש לנו זה פקודי בני לוי ונשיאת ראש בני לוי.

אבל נראה לי שלפני זה יש לנו משהו אפילו יותר. אז יש אפילו, יש לפחות שלושה סיפורים, או שלושה פרקים, או שלוש פרשיות שמדברות על הלוי.

חלק היוחסין: תולדות אהרן ומשה

כי קודם, יש לנו משהו שנקרא יוחסין של הלוי, וכתוב, ספציפית אהרן ומשה, לא כל שבט לוי. זה נראה לי כפרק נפרד, חלק נפרד, ולא באמת היה לנו משהו. סיפרנו את זה לבני ישראל, אולי יהיה לנו מאוחר יותר בפרשת פינחס משהו מקביל לזה. אולי היה לנו קודם בספר שמות דברים מקבילים לזה. אין לנו משהו שמקביל לגמרי לפרשה הזו לבני ישראל. יש לנו ספציפית ללוי, ואפילו אומרים: “ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה׳ אל משה בהר סיני.”

אז רואים שזה חוזר לתאריך מוקדם יותר, כביכול, נכון? כי היה לנו התאריך, תאריך מפורש, לפקודים כאן, שזה באחד לחודש השני בשנה השנית, שזה הרבה אחרי דבר ה׳ אל משה בהר סיני. למרות שזה מתייחס גם לסיפורים שקרו מאוחר יותר, אז זה לא יכול להיות שנאמר אז ממש, או משהו כזה. אבל נראה שזה איכשהו יוצא מהסיפור הזה, מהנרטיב הזה, מהכרונולוגיה שאנחנו בה, ונותן לנו, כאילו, תזכרו מי משה ואהרן, ומה הילדים שלהם. ובאמת, רק הילדים של אהרן.

אז לא ברור לגמרי מה קורה כאן, אבל זה נראה כפרשה נפרדת. אולי זה שייך לסדרה אחרת של פרשיות במקומות אחרים. יש לנו את תחילת שמות, תולדות לוי, וכן הלאה.

וזה נותן לנו את הכותרת הזו, ואז נותן לנו את שמות ארבעת בני אהרן. אלה בני אהרן שהיו משוחים, הם נמשחו בשמן, מילאו את ידם – זה ביטוי שאומר שהם קיבלו את ההתחייבות, קיבלו את התפקיד להיות הכהנים.

ויש לנו את הסיפור – לא באמת הסיפור, הסיפור היה לנו בפרשת שמיני – אבל מה שיש לנו כאן זה התוצאה של הסיפור הזה ליוחסין של בני אהרן, נכון? התוצאה של מותם של נדב ואביהוא לצורך הכרונולוגיה היא שהם מתו, וזה נותן לנו תמיד – מותם של נדב ואביהוא מוזכר אני חושב חמש או שש פעמים בתורה, הם נספרים על ידי המדרש. כל פעם שהם מוזכרים, זה נותן את הסיפור. למדרש יש הסבר למה, אבל זה תמיד ניתן כמו הסיבה למה הם לא המשיכו את השושלת של אהרן, אבל אלעזר ואיתמר נהיו הכהנים לפני אהרן אביהם, בפני אהרן, כלומר משהו כמו בחייו.

אז זה לגבי הפרשה הזו.

שלוש הציוויים בנוגע ללויים

עכשיו יש לנו את הפרשה הבאה, שמתחברת עם כל אורך הפרק, שוב מאורגנת בסגנון של ציווי, פקודה, ואז עשיית הפקודה הזו. יש לנו באמת שני חלקים – כפי שאפשר לראות כאן, יש שלושה, בעצם שלושה, שלושה ציוויים שונים. אפשר לראות כאן: אחד, וידבר ה׳ אל משה; שניים, וידבר ה׳ אל משה; שלוש, וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני.

רק האחרון באמת הוא לגמרי המשך של הדברים הקודמים, כפי שאמרנו, במדבר סיני, באחד לחודש השני. שני הראשונים הם באמת דבר יותר כללי, לכן אין להם את התאריך הזה. אולי הם באים לסמן לנו שזה לא לגמרי המשך. כמו שאמרתי, שני הפרקים הראשונים האלה נראים כדיון כללי על איך לוי נהיה הלוי, וזה לא באמת הדיון על הפקודים וכל זה כאן.

הציווי הראשון: מינוי הלויים לשרת

אז מה שכתוב זה המצווה הראשונה שיש לנו, הציווי הראשון שיש לנו זה הקב״ה אומר למשה לקחת את הלוי – וזה משה, לוי, שבט לוי. יש אהרן, אהרן ובניו, שהוזכרו קודם, נכון? באמת ככה הפרק הזה מאורגן. יש לנו אהרן, הכהנים, ואז יש שבט לוי, שאר שבט לוי.

כתוב לשים אותם, העמידם, ולהעמיד אותם, שזה פשוט אומר כמו למנות אותם להיות בצד או מול אהרן, ולשרת אותו, לשרת את אהרן. ותפקידם יהיה לשמור את משמרתו, ושמרו את משמרתו, ושל כל העדה, של כל העם, לעבודת המשכן. הם ישמרו את אוהל מועד, ואת משמרת בני ישראל.

במילים אחרות, תפקידם הוא להיות במקום העם. לכל העם באמת יש אחריות למשכן, והלויים עוזרים לכהנים ועוזרים לעם לעבודת המשכן. הם ניתנים לאהרן. במילים אחרות, הם כמו סוג של – לכן מישהו קורא ללויים, כלשון הלוי, כמו טפל, משהו כמו ניתן לו. הלויים ניתנים לאהרן לעזור לו, לשרת אותו.

אז אהרן ובניו, הם הכהנים, הם באמת אחראים. בעזרת הלויים, כל יהודי לא, אבל הלויים הם סוג של מתווכים בין ישראל לכהנים, והם עוזרים ללויים ועוזרים לישראל, עוזרים לשניהם, במובן מסוים שומרים את היהודים רחוק מהכהנים, שומרים את הכהנים רחוק מהיהודים, ועושים הרבה עבודה, כפי שנראה בקרוב.

הציווי השני: החלפת הבכורים בלויים

ועכשיו, יש ציווי נוסף, שבאמת בא להסביר את זה. אז איך הלויים נהיו אלה שושמרו משמרת המשכן, ובשביל היהודים?

אז כתוב: לקחתי את הלויים מבני ישראל, במקום, תחת כל בכור פטר רחם בני ישראל. כנראה, וזו הפעם היחידה שהסיפור הזה אומר במפורש בדרך הזו, הבכורים במקור – כמובן אנחנו יודעים את הסיפור הזה מפרשת בא, לי כל בכור, ביום הכותי כל בכור – הבכורים שייכים לה׳. אז זה כמו, שייכים פשוט אומר משהו כמו, הם עובדים בשבילו, נכון? כולם עובדים לעצמם, יש לך את העבודה שלך, יש לך את החיים שלך, והאנשים ששייכים לה׳, כמו הכהנים, הלויים, וכאן אנחנו אומרים הבכורים במקור, הם שלי, והיו לי.

ועכשיו, הבכורים – עכשיו יש החלפה, החלפה מאוד מעניינת, אני לא באמת מבין אותה לגמרי, קורית מהבכורים ללויים. הקב״ה אומר: לקחתי את הלויים, במקום הבכורים. עכשיו הלויים יהיו שלי, במקום שהבכורים יהיו שלי. כפי שנאמר הרבה פעמים, לי כל בכור, אז עכשיו והיו לי, במקום לי כל בכור.

כפי שהוא אומר, לי כל בכור, ביום הכותי כל בכור, כל הבכורים נהיו שלי כשהכיתי את כל הבכורים, כשהרגתי את כל הבכורים במצרים. כל הבכורים של היהודים נהיו שלי, מאדם ועד בהמה, ועכשיו, אני הולך להחליף אותם בלויים.

אז זה החלק השני, ונראה את ההשלמה של זה, את העשייה של זה, בחלק הבא של הפרק, בחלק השני של הפרק. זה מדבר על איך בדיוק זה יקרה, ומאוחר יותר, קצת אפילו יותר.

וזה משהו שבמובן מסוים כבר היה לנו קודם. אנחנו יודעים שלבכור צריך להיות פדיון, נכון? כבר כתוב כמה פעמים, כבר בויקרא, כבר היה לנו בשמות, שבכור, גם של אדם וגם של בהמה, צריך להיפדות. אבל עכשיו יש לנו סוג של סיפור חדש, רקע חדש, או סוג חדש של רעיון של זה, שבמקור הבכורים היו צריכים להיפדות במובן של החלפה בלויים.

אז במקור הבכורים היו צריכים להיות אלה שעובדים, היו צריכים להיות אלה ששייכים לה׳, אבל אז הקב״ה החליף אותם בבכורים. ואז, נראה בסוף הפרק, שהיו כמה בכורים שלא היו להם לויים להינתן, נכון? כל יהודי, כביכול, היה צריך לתת לה׳ לוי אחד, במקומו. אז אלה היו צריכים לתת חמישה שקלים, ואז גם, הדורות היו צריכים לתת חמישה שקלים, כנראה כי אין יותר לויים שנשארו לתת כדרך חדשה, למרות שאין לויים שנולדים. אז יש קצת קושי בהבנת ההיגיון של ההחלפה הזו, אבל זה מה שכתוב.

הציווי השלישי: ספירת הלויים

אז אחר כך מגיעה המצווה השלישית, וזו מצווה שלמה. יש מצווה וכבר כתוב שהוא עשה אותה. כמובן הפרטים בפועל של איך הוא עשה אותה יהיו מאוחר יותר, אבל כתוב – והיה לנו אותו מבנה קודם, נכון? – כתוב שה׳ אמר למשה לספור את הלויים.

ועכשיו זה משהו שונה מהלויים ומכולם. היהודים נספרו מבן עשרים שנה ומעלה, כי זה גיל הצבא. הלויים נספרו מבן חודש ומעלה, שכפי שראינו בסיפור הערכין וכן הלאה, זה פשוט אומר מרגע שהם נולדים. עד חודש אתה סוג של לא נחשב כנולד, אבל הם נספרו מאז.

וההיגיון הברור לזה הוא, למרות שנראה מאוחר יותר, זה לא שהם עובדים – הלויים לא מתחילים לעבוד מרגע שהם בני חודש – אבל עדיין יש להם סוג של קדושה, עדיין יש להם סוג של בחירה או סוג של תפקיד, שהוא שלהם, לא בגלל שהם מבוגרים, אלא בגלל שהם נולדו. אז במובן הזה זה הגיוני שהלויים ייספרו מרגע שהם בני חודש.

ונראה אותו דבר לגבי הבכורים שהולכים להיות מוחלפים מבן חודש בלויים, לא רק הבכורים המבוגרים מבן עשרים ומעלה.

המעשה: משה סופר את הלויים

אז אחר כך יש לנו את המעשה. משה עושה כפי שה׳ ציווה אותו, וספר אותם כפי שצווה.

אז עכשיו מה שיש לנו זה משהו יותר ממה שהיה לנו אצל היהודים, נכון? אז אצל היהודים היו לנו רק המשפחות, לא היו לנו – בפרשת פינחס יהיה לנו, אבל בפרשת במדבר לא היו לנו המשפחות, או בתי האב של השבט. היו לנו רק הספירות של כל שבט.

עכשיו ללויים יהיה לנו כל משפחה של לוי, יהיה לנו הסיפור של המשפחות שלהם. אז כל רמה של הדורות והמשפחות שלהם, כי כפי שנראה מאוחר יותר, כל אחד מאלה יקבל את התפקיד הספציפי שלו, את ה…

שלוש משפחות הלויים: מבנה ואחריות

גרשון – המשפחה הראשונה

מתחילים עם גרשון, הבן הראשון של לוי, שהיו לו שתי משפחות: לבני ושמעי. הפסוק אומר “משפחת הלבני, משפחת השמעי” – לא רק לבני ושמעי, אלא *משפחות* לבני ושמעי. זה אומר לנו שאלה נהיו משפחות – משפחות כקבוצה חברתית, לא רק ממש בן ואחים. הם נחשבו כיחידה משפחתית, והיה להם תפקיד מסוים ששייך להם. מאוחר יותר, היית בא למשכן ואומר “אתה לבני” ואתה היית עושה את התפקיד הזה.

בסך הכל, הספירה שלהם הייתה 7,500. לכל אחד יש את המקום שלו – גרשון בצד מערב, במערב המשכן. לכל אחד יש נשיא, שכחתי לומר. לכל אחד יש נשיא. הנשיא של גרשון הוא אליסף בן לאל.

התפקיד שלהם הוא לשאת את המשכן – שזה אומר את הכיסוי של המשכן: הבד, היריעות, האוהל, המכסה – שלוש שכבות הבדים שהיו על גבי המשכן. גם הבד, המסך של האוהל, פתח הדלת של המשכן. ואותו דבר לחצר: הקלעים, הווילונות של החצר, המסך של פתח החצר שסביב המשכן והמזבח, והווים או הברגים, מה שזה לא יהיה – המסמרים שאנחנו משתמשים בהם לזה.

זה היה התפקיד של גרשון. אם אנחנו זוכרים את חלקי המשכן, אנחנו זוכרים שהארגון הזה, החלוקות של חלקי המשכן, כבר היו שם. חלק אחד זה הבדים – יש בדים על גבי המשכן ובחצר.

קהת – המשפחה השנייה

אחר כך יש לנו את קהת. לקהת יש ארבע משפחות: עמרמי, יצהרי, חברוני, ועוזיאלי. היו להם 8,600 אנשים. הם היו בתימן – תימן זה דרום – בצד דרום של המשכן. הנשיא שלהם הוא אליצפן בן עוזיאל.

התפקיד שלהם הוא הכלים הפנימיים: הארון, השולחן, המנורה, המזבחות וכליהם, הכלים, הכלים שמשרתים את המשכן, כלי השרת, המזבח, וכן הלאה. והמסך – המסך, כנראה כבר היה לנו המסך, אז זה חייב להיות הפרוכת של פנים המשכן, שהיא יותר קדושה.

התפקיד שלהם באמת, כפי שנאמר מאוחר יותר, קודש הקודשים – הכלים הפנימיים שבמשכן. זה קהת.

תפקידו של אלעזר

בין גרשון, קהת, ומררי, מסיבה כלשהי אנחנו מקבלים את התפקיד של אלעזר בן אהרן הכהן. אלעזר, כפי שאמרנו, היה הכהן אחרי שנדב ואביהוא מתו. אלעזר הוא הבא שנהיה ראש הכהנים, למרות שאהרן היה שם. אולי הוא היה ברמה גבוהה יותר, אז הוא לא עשה את העבודה בפועל. הוא פקודת משמרת הקודש – הוא אחראי על כל זה. נראה מאוחר יותר שהוא אחראי על אלה, ואולי עדיין יש לו תפקיד נוסף. הוא אחראי על משהו אחר.

מררי – המשפחה השלישית

עכשיו אנחנו מגיעים למררי, המשפחה השלישית, שיש לה שתי משפחות. המשפחה השלישית – אולי אלה בתי אב, או אולי ההפך. מררי הוא בית אב והרמה הנמוכה יותר היא המשפחה, אני לא בטוח.

יש להם 6,200 אנשים. הנשיא שלהם הוא צוריאל בן אביחיל. הם בצד צפון של המשכן.

מה שהם נושאים זה הקרשים של המשכן, כל חלקי הקרשים – סוג של העץ סביב המשכן – הבריחים, העמודים, האדנים, וכל מה ששייך להם. ואותו דבר: עמודי החצר. אז החלקים הקשים, המבנה של המשכן, זה מה שהם נושאים.

המיקום המזרחי – משה ואהרן

בחזית, במזרח המשכן – נשארנו, זכרו, יש ארבעה צדדים. היו לנו רק שלוש משפחות של לוי, אז מי בחזית? בחזית זה משה ואהרן והילדים. זה כנראה המקום הכי מיוחד, במזרח. הנה מקום אחד שבו מזרח הוא הכי מיוחד. קודם, בבתי הכנסת שלנו, המזרח מיוחד רק בגלל שאנחנו מתפללים למזרח. כאן, מזרח הוא הכי מיוחד.

משה, אהרן ובניו – הם גרו, הם חנו בחזית המשכן, המזרח שנקרא קדם. ותפקידם הוא לפקח על כל זה, משמרת המקדש. אולי יש הבדל בין משמרת המשכן למשמרת המקדש. ו״הזר הקרב יומת” – כפי שהפסוק חוזר, אבל חלק מהתפקיד של משמרת המשכן הוא לוודא שרק הם עושים את זה ולא הזר.

חילוף הבכורות

הסכום הכולל

סך הכל – עכשיו מגיעים לסכום הכולל. סך כל הלויים הוא 22,000, בדיוק.

ספירת הבכורות

עכשיו, מכיוון שאנחנו זוכרים שצריך להחליף את הלויים בבכורות, מקבלים מצווה לספור את הבכורות. צריך לדעת כמה יש כדי להחליף אותם כראוי.

הקב״ה אומר למשה: ספור כל בכור, כל בכור זכר מבן חודש ומעלה. ספור את שמותיהם, נכון? כי כך סופרים. זו מצוות שם ישראל. ואז תחליף את הלויים במקום הבכורות, וגם את הבהמות שלהם במקום הבכורות. אבל אלה לא נספרו – הבכורות לא נספרו.

משה עשה זאת. הוא ספר את הבכורות, ומתברר שהיו 22,273 בכורות. אז יש יותר בכורות מלויים. ומתברר שאותם בכורות עודפים הם בעיה – אי אפשר להחליף אותם במקום לוי.

הבכורות העודפים

שוב, הקב״ה עונה על השאלה הזו. הקב״ה אומר למשה: תחליף את הבכורות ואת בכורות הבהמות במקום הלויים.

עכשיו, מה עם העודפים? 273 הבכורות העודפים, שיש יותר בכורות מלויים. עבורם, תיקח חמישה שקלים לכל גולגולת. כל שקל הוא עשרים גרה, אנחנו כבר יודעים את זה. שקל הקודש עשרים גרה – זה חוזר הרבה פעמים.

תיתן את הכסף הזה לאהרן ולבניו בתמורה לאותם אנשים.

זה מה שהוא עושה. הוא לוקח את הכסף, ונותן את הסכום הכולל: 1,365 שקל, שזה מה שצריך לקבל מחישוב 273 בכורות כפול חמישה. והוא נותן את זה לאהרן כאשר ציווה ה׳.

וזה סוף הפרק הזה.

כמו שאמרתי, אני לא לגמרי מבין את ההיגיון של הסיפור הזה. אני צריך הסבר כלשהו. אם מישהו יודע, שיגיד לי, או שאני אלמד ואגלה.

Bamidbar Chapter 4: The Service and Census of the Levites

Introduction: Structure and Repetition

This chapter includes two parts, both of which are duplicates of previous parts but adding details. We need to understand why there are so many details and so many repetitions. As we discussed, there’s something going on all over this—we should be able to imagine it and to see it in detail.

The first part is, as we discussed earlier, the pikkudim and the avodah. This chapter has both of them. In some sense we already had both of them before, so we have to understand why it’s divided so many times. We have the pikkudim—sorry, first the avodah b’nei Levi. As it says, the avodah b’nei Levi, and each one—it doesn’t say b’nei Levi, it says for each family: Kehat, Gershon, and Merari, in that order, different than the order before. It gives us their jobs and describes in detail how exactly they will do it, how exactly the order of them carrying the Mishkan as it’s taken out of its place. Every time it describes that exactly.

So that’s the story of the avodah. Then it gives again an account, or maybe a slightly more detailed account, of the pikkudim b’nei Levi—the counts of the Leviim, all of them in detail and in total.

The Command: Moshe and Aharon

We start again with a mitzvah and a command. Each one has a mitzvah, and then it says that it’s done. It says Hashem tells Moshe and Aharon. Another thing we should keep in mind: why sometimes it’s Moshe only, why sometimes Moshe and Aharon. All the pikkudim must say explicitly that they’re Moshe and Aharon. For the previous things—the taking the Leviim instead of the bechorim, things like that—is only Moshe.

So again, the pikkudim seems to be the main thing over here. But then the things which are—that’s Moshe and Aharon—the things that are like separate stories that are somewhat combined in it, are only Moshe.

The Command to Count Bnei Kehat

Back to where I am: Hashem commands Moshe to be naso rosh—in other words, to command them, to give them their positions, to appoint them (I think is the best translation) of b’nei Kehat, specifically out of the children of Levi, to their families. As we said, families are somewhat levels of their—like each one has different families within them.

The Age Requirement: 30 to 50

Here we get an age. So the pikkudim—ah, this is a big difference. The pikkudim count the Levi and exchange them for the bechorim from when they’re a month. But now we’re going to the naso rosh, which is giving them, appointing them to this specific position, specific jobs. That is done only from 30 to 50. So even less, even more limited than the from 20 and without any age limit above. This is very limited, from 30 to 50.

That’s apparently the prime years of a person’s life—between 30 and 50. That’s when he’s going to come to the tzava, or maybe it doesn’t literally mean army, because obviously he’s not doing an army. It’s sort of an organization of doing something for the melachah of the Ohel Moed.

The Avodah of Bnei Kehat: Kodesh Hakodashim

Then it gives the avodah b’nei Kehat. As I said, Kodesh Hakodashim. Earlier we didn’t have this definition—we just gave the names, the things that they’re doing. But now we know the Kehat is doing the Kodesh Hakodashim.

The Prohibition Against Direct Contact

It describes how this will be done. First, Aharon—the Kehat can’t touch, as we say, we’ll see explicitly after this part. Kehat cannot touch directly this Kodesh Hakodashim. They’re very holy. Part of this whole story here is protecting the sanctity, the kedushah of the keilim and the Mishkan. Not anyone could come and touch them. There’s a whole process, there’s the levels of hierarchy.

Like hakbalah, right? Ramban says all of this is the hakbalah of the Mishkan, analogous to the hakbalah of Har Sinai that we had in the story of Har Sinai.

The Covering Process by Aharon and His Sons

First, Aharon and his children, the Kohanim, will come as the machaneh is traveling. When they’re announced that the machaneh is traveling—we’ll see then in B’ha’alotcha how that was announced—they will take down the parochet and cover the Aron with the parochet. Then on top of that they’ll cover another cover of or tachash, and on top of that another cover of techelet. Then they will put the badim, although maybe the badim are supposed to be there all the time, so we have to understand. Or maybe this is talking about another kind of badim that we’re carrying the Aron with, some kind of a cover, a fabric cover, or like maybe like a bag or something like that.

Each of these—in other words, when the Mishkan is in its place, it’s all covered by the parochet, the parochet and the masach from outside. Now when it’s traveling, when they’re taking out the vessels from the Mishkan, they still need to be covered. So they get a special new covering for the times of travel. This is like a specific special covering.

The Shulchan

The same thing: the Shulchan. They put a techelet on it, and on that they put all the vessels that belong, all the utensils that belong to the Shulchan—the ke’arot, the kapot, the menakiyot, the kesot hanasech, and the bread. Then on top of that they put a bag of tola’at shani, and then another cover of tachash, and again samu et badav.

So that’s how the Shulchan is sort of packed up. But I think this whole packing up has a—like I said—a ritual aspect, has a kedushah aspect, in the sense that it’s protecting it, protecting its kedushah.

The Menorah

Then the same thing: they take another bag of techelet and cover the Menorah, its lamps, all of its utensils, all the tools, the utensils of its oil. They put it all into a tachash. So here we see the Menorah didn’t have badim—it had some kind of motot, which it was carried along with this fabric thing.

The Mizbeach HaZahav

Same thing: they cover it with a bag of techelet and tachash, and put the badim. Then they take all the kelei shareit of the Mizbeach and put it on top, and put it into that bag of techelet, and cover it with a tachash, and put it in the mot.

The Mizbeach HaNechoshet

Then the Mizbeach HaNechoshet. The same thing: they first deshen—they take out the ashes and the deshen of the Mizbeach. Of course when you travel you have to clean it up, so it’s not going to like pour all over. Put it on top of a bag of argaman.

So this is a lower level. You’ll notice that there’s also levels in these things. The Aron was covered with parochet itself, which was made from techelet and argaman and tola’at shani and so on. The next level of keilim—the Menorah, the Shulchan, and the Mizbeach itself—were covered with techelet. And the Mizbeach HaNechoshet was covered with a bag of argaman, which is one level lower than techelet.

They put in it all its utensils that service it: the machtot, the mizlagot, the ya’im, the mizrakot. They put it on top of tachash—all of them get their tachash on top—and put the badim.

The Warning Against Touching

Then they finish covering everything. Now after all of this, the b’nei Kehat get to come. V’lo yig’u el hakodesh—they shouldn’t touch the kodesh, and then they will die if they would have touched the kodesh. This is the avodah of the b’nei Kehat, the masa of b’nei Kehat. They carry the things that they carry in the Ohel Moed.

The Role of Elazar

Now Elazar—we discussed earlier Elazar and the children of Aharon had also jobs. Elazar ben Aharon, his job is to take care of the oil itself, the ketoret, and the oil, and the minchat hatamid. There was a tamid minchah—remember minchat chavitin that we made—and the shemen hamishchah.

In other words, the Leviim take care of the keilim, but the avodah itself, or the shemen and the minchah, the things that they do the avodah with—that is something that the Kohanim have to take care of. So it’s a higher level.

Special Warning: Al Tachristu

Now since we discussed that this whole thing is a huge amount of care, of protection, how nothing should touch the kodesh and so on, we have a specific mitzvah just talking about this. Hashem tells Moshe and Aharon: “Al tachristu et shevet mishpachot haKehati mitoch haLeviim.”

Don’t let the shevet of Kehat—the internal shevet, Kehat, right? Now interesting that they’re called shevet again, because shevet is the Leviim. Now Kehat is also called the shevet. Don’t let them be cut off from the Leviim, because they are doing a very dangerous job, so to speak. They have the most dangerous job. Therefore you have to make sure that all of this is done correctly. It’s really just another warning that all of this is done correctly.

If you want them to live and not die when they come to the Kodesh Hakodashim, Aharon’s children should come and put each of them on his work, on his masa. Just like a special warning for Aharon and his children to make sure to come and do all of the things that we discussed before. Before the Leviim—if they will come and if they will touch or see or something like that, they might die.

End of Parsha and Continuation to Gershon

Here is also the end of Parsha HaMidbar. Whoever cut up the parsha, I have no idea why they cut up here, because this is a clear continuation.

Same thing from b’nei Gershon. Now we’re going on to nesi’at rosh b’nei Gershon, to count them. There’s the same language, so we’re not going to repeat it.

The Avodah of Bnei Gershon

Now we give the avodah b’nei Gershon—also the avodah and the masa. They carry, as we said before, the yeri’ot, all the fabric parts, and the masach, and the fabrics of the chatzer, and all the parts of them. There isn’t any explanation of how it’s done, because it’s pretty obvious. There isn’t any special halachot of this.

Now we have one addition: that Aharon and his children command all of this. So like we said before, Aharon and his children have to give the avodah. Of course they give them that, they cover it. So hopefully, the same thing for Gershoni—although there isn’t that—it’s still, the Aharon and his children are still in charge of it. It’s al pihem—it’s according to their command. They will take care of it, and that’s Itamar that takes care of this.

The Avodah of Bnei Merari

Now we talk about Merari. Merari again, we have the same preface and so on. What do they do? As we said, they carry all the wooden parts, so to speak, of the Mishkan: the kerashim and the amudim of the chatzer, and everything related to that.

They will also be commanded with names by Itamar. Itamar is in charge of the avodah of the children of Merari. This is probably a bigger job, because it’s a lot of wood, a lot of things to carry. B’shemot—they will be counted by names. As we said, all these counters are those by names, and probably each name gets his job. You know, Itamar’s job was to say, “You, Ploni ben something ben Merari, your job will be to carry this keresh,” and so on.

The New Census: Pikkudim B’nei Levi

That’s the story of the nesi’at rosh b’nei Levi. Now we get the story of the pikkudim b’nei Levi. Again, counted not from one month as before, which was for the purpose of the pidyon bechorim, but for the purpose of the avodah. So that’s a new pikkudim. That’s why I said that it’s double—it’s not really double, it’s just maybe somehow this could have all been combined, but it’s a new thing.

The Count of Kehat

Vayifkod Moshe v’Aharon v’nesi’ei ha’edah—they count the Kehati, again from 30 to 50. They end up with the amount of 2,750 people. That’s Kehat.

The Count of Gershon

For Gershon, they do the same thing. They end up with the amount of 2,630.

The Count of Merari

For Merari, they do the same thing. They end up with the amount of 3,200 people.

Total and Conclusion

This is the end. There’s an “eleh pekudei”—for each one there’s the beginning of the eleh. Total of the Leviim, all of them together, comes out to be 8,580, right?

This is a lot less than the count of the Leviim with the bechorim, which came out to 22,000, or with children. So it’s interesting to see the ratio of children to higher ages, or not only children, right, also older people. But the avodah was only eight and a half thousand and eighty people.

Each one of them was appointed on his avodah, on his masa, as Hashem commanded Moshe. That’s the end of this whole series of pikkudim.

Bamidbar Chapter 5: Bekudim

The total count of the Levites for active service, ages 30 to 50, comes to 8,580 people. This is significantly less than the previous Levite census of 22,000, which was used for pidyon bechorim, the redemption of the firstborns. The difference highlights the ratio between the total Levite population—including children under 30 and elderly over 50—versus those in their prime service years. The comparison reveals interesting demographic information about the proportion of children and older individuals versus those of active service age within the Levite population.

Each of the 8,580 Levites was individually appointed to his specific avodah, his service duty, and his masa, his transportation responsibility. This was done exactly as Hashem commanded Moshe.

This concludes the entire series of Pekudim, the census counts, in this section of Bamidbar.

במדבר פרק ד: עבודת הלויים ומניינם

מבוא: מבנה וחזרות

פרק זה כולל שני חלקים, ושניהם הם כפילויות של חלקים קודמים אך עם תוספת פרטים. עלינו להבין מדוע יש כל כך הרבה פרטים וכל כך הרבה חזרות. כפי שדנו, יש כאן משהו שמתרחש לאורך כל הנושא הזה – אנחנו צריכים להיות מסוגלים לדמיין את זה ולראות את זה בפירוט.

החלק הראשון הוא, כפי שדנו קודם, הפקודים והעבודה. לפרק זה יש את שניהם. במובן מסוים כבר היו לנו שניהם קודם, אז צריך להבין למה זה מחולק כל כך הרבה פעמים. יש לנו את הפקודים – סליחה, קודם את עבודת בני לוי. כמו שכתוב, עבודת בני לוי, וכל אחד – לא כתוב בני לוי, כתוב לכל משפחה: קהת, גרשון ומררי, בסדר הזה, שונה מהסדר הקודם. זה נותן לנו את התפקידים שלהם ומתאר בפירוט איך בדיוק הם יעשו את זה, איך בדיוק הסדר של נשיאת המשכן כשהוא יוצא ממקומו. כל פעם זה מתאר את זה בדיוק.

אז זה הסיפור של העבודה. אחר כך זה נותן שוב חשבון, או אולי חשבון קצת יותר מפורט, של פקודי בני לוי – המניינים של הלויים, כולם בפירוט ובסך הכל.

הציווי: משה ואהרן

אנחנו מתחילים שוב עם מצווה וציווי. לכל אחד יש מצווה, ואז כתוב שזה נעשה. כתוב שה׳ אומר למשה ואהרן. עוד דבר שצריך לזכור: למה לפעמים זה רק משה, למה לפעמים משה ואהרן. כל הפקודים חייבים לומר במפורש שהם משה ואהרן. לדברים הקודמים – לקיחת הלויים במקום הבכורים, דברים כאלה – זה רק משה.

אז שוב, הפקודים נראים כעיקר כאן. אבל הדברים שהם – זה משה ואהרן – הדברים שהם כמו סיפורים נפרדים שמשולבים בזה איכשהו, הם רק משה.

הציווי לספור את בני קהת

חזרה למקום שאני נמצא: ה׳ מצווה את משה לנשוא ראש – במילים אחרות, לצוות אותם, לתת להם את תפקידיהם, למנות אותם (אני חושב שזה התרגום הטוב ביותר) של בני קהת, במיוחד מתוך בני לוי, למשפחותיהם. כפי שאמרנו, משפחות הן כמו רמות שלהם – כמו שלכל אחד יש משפחות שונות בתוכו.

דרישת הגיל: 30 עד 50

כאן אנחנו מקבלים גיל. אז הפקודים – אה, זה הבדל גדול. הפקודים סופרים את הלוי ומחליפים אותם בבכורים מגיל חודש. אבל עכשיו אנחנו הולכים לנשיאת ראש, שזה לתת להם, למנות אותם לתפקיד הספציפי הזה, לעבודות ספציפיות. זה נעשה רק מגיל 30 עד 50. אז אפילו פחות, אפילו יותר מוגבל מאשר מגיל 20 ובלי הגבלת גיל למעלה. זה מאוד מוגבל, מ-30 עד 50.

זה כנראה שנות השיא של חיי אדם – בין 30 ל-50. זה הזמן שהוא יבוא לצבא, או אולי זה לא אומר ממש צבא, כי ברור שהוא לא עושה צבא. זה סוג של ארגון לעשות משהו למלאכת אוהל מועד.

עבודת בני קהת: קודש הקודשים

אז זה נותן את עבודת בני קהת. כפי שאמרתי, קודש הקודשים. קודם לא היה לנו את ההגדרה הזו – רק נתנו את השמות, הדברים שהם עושים. אבל עכשיו אנחנו יודעים שקהת עושה את קודש הקודשים.

האיסור על מגע ישיר

זה מתאר איך זה ייעשה. קודם, אהרן – קהת לא יכול לגעת, כמו שאנחנו אומרים, נראה במפורש אחרי החלק הזה. קהת לא יכול לגעת ישירות בקודש הקודשים הזה. הם מאוד קדושים. חלק מכל הסיפור הזה כאן הוא הגנה על הקדושה, קדושת הכלים והמשכן. לא כל אחד יכול לבוא ולגעת בהם. יש תהליך שלם, יש רמות של היררכיה.

כמו הקבלה, נכון? רמב״ן אומר שכל זה הוא ההקבלה של המשכן, מקביל להקבלה של הר סיני שהיה לנו בסיפור של הר סיני.

תהליך הכיסוי על ידי אהרן ובניו

קודם, אהרן ובניו, הכהנים, יבואו כשהמחנה נוסע. כשמכריזים שהמחנה נוסע – נראה אז בבהעלותך איך זה הוכרז – הם יורידו את הפרוכת ויכסו את הארון בפרוכת. אז על גבי זה יכסו כיסוי נוסף של עור תחש, ועל גבי זה כיסוי נוסף של תכלת. אז הם ישימו את הבדים, אם כי אולי הבדים אמורים להיות שם כל הזמן, אז צריך להבין. או אולי זה מדבר על סוג אחר של בדים שאנחנו נושאים את הארון איתם, סוג של כיסוי, כיסוי בד, או כמו אולי כמו שק או משהו כזה.

כל אחד מאלה – במילים אחרות, כשהמשכן במקומו, הכל מכוסה בפרוכת, הפרוכת והמסך מבחוץ. עכשיו כשהוא נוסע, כשהם מוציאים את הכלים מהמשכן, הם עדיין צריכים להיות מכוסים. אז הם מקבלים כיסוי חדש מיוחד לזמני המסע. זה כמו כיסוי מיוחד ספציפי.

השולחן

אותו דבר: השולחן. הם שמים תכלת עליו, ועל זה הם שמים את כל הכלים ששייכים, כל הכלים ששייכים לשולחן – הקערות, הכפות, המנקיות, קשות הנסך, והלחם. אז על גבי זה הם שמים שק של תולעת שני, ואז כיסוי נוסף של תחש, ושוב שמו את בדיו.

אז ככה השולחן כאילו נארז. אבל אני חושב שכל האריזה הזו יש לה – כמו שאמרתי – היבט טקסי, יש לה היבט של קדושה, במובן שזה מגן עליו, מגן על קדושתו.

המנורה

אז אותו דבר: הם לוקחים שק נוסף של תכלת ומכסים את המנורה, את נרותיה, כל כליה, כל הכלים, כלי השמן שלה. הם שמים את הכל בתחש. אז כאן אנחנו רואים שלמנורה לא היו בדים – היה לה סוג של מוטות, שאיתם היא נישאה יחד עם הדבר הבד הזה.

מזבח הזהב

אותו דבר: הם מכסים אותו בשק של תכלת ותחש, ושמים את הבדים. אז הם לוקחים את כל כלי השרת של המזבח ושמים על גבי, ושמים את זה בשק התכלת הזה, ומכסים אותו בתחש, ושמים אותו במוט.

מזבח הנחושת

אז מזבח הנחושת. אותו דבר: הם קודם מדשנים – הם מוציאים את האפר והדשן של המזבח. כמובן כשנוסעים צריך לנקות את זה, אז זה לא הולך כמו להישפך בכל מקום. שמים את זה על גבי שק של ארגמן.

אז זה רמה נמוכה יותר. תשימו לב שיש גם רמות בדברים האלה. הארון היה מכוסה בפרוכת עצמה, שהייתה עשויה מתכלת וארגמן ותולעת שני וכן הלאה. הרמה הבאה של כלים – המנורה, השולחן, והמזבח עצמו – היו מכוסים בתכלת. ומזבח הנחושת היה מכוסה בשק של ארגמן, שזה רמה אחת נמוכה יותר מתכלת.

הם שמים בו את כל כליו שמשרתים אותו: המחתות, המזלגות, היעים, המזרקות. הם שמים את זה על גבי תחש – כולם מקבלים את התחש שלהם על גבי – ושמים את הבדים.

האזהרה נגד נגיעה

אז הם מסיימים לכסות הכל. עכשיו אחרי כל זה, בני קהת מגיעים. “ולא יגעו אל הקודש” – הם לא צריכים לגעת בקודש, ואז הם ימותו אם היו נוגעים בקודש. זו עבודת בני קהת, משא בני קהת. הם נושאים את הדברים שהם נושאים באוהל מועד.

תפקידו של אלעזר

עכשיו אלעזר – דנו קודם שלאלעזר ולבני אהרן היו גם תפקידים. אלעזר בן אהרן, תפקידו לדאוג לשמן עצמו, הקטורת, והשמן, ומנחת התמיד. הייתה מנחת תמיד – זוכרים מנחת חביתין שעשינו – ושמן המשחה.

במילים אחרות, הלויים דואגים לכלים, אבל העבודה עצמה, או השמן והמנחה, הדברים שהם עושים את העבודה איתם – זה משהו שהכהנים צריכים לדאוג לו. אז זו רמה גבוהה יותר.

אזהרה מיוחדת: אל תכריתו

עכשיו מכיוון שדנו שכל העניין הזה הוא כמות עצומה של זהירות, של הגנה, איך שום דבר לא צריך לגעת בקודש וכן הלאה, יש לנו מצווה ספציפית שמדברת רק על זה. ה׳ אומר למשה ואהרן: “אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלויים.”

אל תתנו לשבט קהת – השבט הפנימי, קהת, נכון? עכשיו מעניין שהם נקראים שבט שוב, כי שבט זה הלויים. עכשיו קהת גם נקרא שבט. אל תתנו להם להיכרת מהלויים, כי הם עושים עבודה מאוד מסוכנת, כביכול. יש להם את העבודה הכי מסוכנת. לכן אתם צריכים לוודא שכל זה נעשה נכון. זו באמת רק אזהרה נוספת שכל זה נעשה נכון.

אם אתם רוצים שהם יחיו ולא ימותו כשהם באים לקודש הקודשים, בני אהרן צריכים לבוא ולשים כל אחד מהם על עבודתו, על משאו. בדיוק כמו אזהרה מיוחדת לאהרן ובניו לוודא לבוא ולעשות את כל הדברים שדנו בהם קודם. לפני הלויים – אם הם יבואו ואם הם יגעו או יראו או משהו כזה, הם עלולים למות.

סוף הפרשה והמשך לגרשון

כאן גם סוף פרשת במדבר. מי שחתך את הפרשה, אין לי מושג למה הם חתכו כאן, כי זה המשך ברור.

אותו דבר מבני גרשון. עכשיו אנחנו ממשיכים לנשיאת ראש בני גרשון, לספור אותם. יש את אותה לשון, אז לא נחזור על זה.

עבודת בני גרשון

עכשיו אנחנו נותנים את עבודת בני גרשון – גם העבודה וגם המשא. הם נושאים, כפי שאמרנו קודם, את היריעות, כל חלקי הבד, והמסך, והבדים של החצר, וכל החלקים שלהם. אין שום הסבר איך זה נעשה, כי זה די ברור. אין שום הלכות מיוחדות בזה.

עכשיו יש לנו תוספת אחת: שאהרן ובניו מצווים את כל זה. אז כמו שאמרנו קודם, אהרן ובניו צריכים לתת את העבודה. כמובן הם נותנים להם את זה, הם מכסים את זה. אז בתקווה, אותו דבר לגרשוני – למרות שאין את זה – זה עדיין, אהרן ובניו עדיין אחראים על זה. זה על פיהם – זה לפי הפקודה שלהם. הם ידאגו לזה, וזה איתמר שדואג לזה.

עבודת בני מררי

עכשיו אנחנו מדברים על מררי. מררי שוב, יש לנו את אותה הקדמה וכן הלאה. מה הם עושים? כפי שאמרנו, הם נושאים את כל חלקי העץ, כביכול, של המשכן: הקרשים ועמודי החצר, וכל מה שקשור לזה.

הם גם יצוו בשמות על ידי איתמר. איתמר אחראי על עבודת בני מררי. זו כנראה עבודה גדולה יותר, כי יש הרבה עץ, הרבה דברים לשאת. בשמות – הם ייספרו בשמות. כפי שאמרנו, כל המניינים האלה הם אלה בשמות, וכנראה כל שם מקבל את התפקיד שלו. אתם יודעים, התפקיד של איתמר היה לומר, “אתה, פלוני בן משהו בן מררי, התפקיד שלך יהיה לשאת את הקרש הזה,” וכן הלאה.

המפקד החדש: פקודי בני לוי

זה הסיפור של נשיאת ראש בני לוי. עכשיו אנחנו מקבלים את הסיפור של פקודי בני לוי. שוב, נספרים לא מגיל חודש כמו קודם, שהיה למטרת פדיון בכורים, אלא למטרת העבודה. אז זה פקודים חדשים. לכן אמרתי שזה כפול – זה לא באמת כפול, זה רק אולי איכשהו כל זה יכול היה להיות משולב, אבל זה דבר חדש.

מניין קהת

ויפקוד משה ואהרן ונשיאי העדה – הם סופרים את הקהתי, שוב מ-30 עד 50. הם מגיעים לכמות של 2,750 אנשים. זה קהת.

מניין גרשון

לגרשון, הם עושים אותו דבר. הם מגיעים לכמות של 2,630.

מניין מררי

למררי, הם עושים אותו דבר. הם מגיעים לכמות של 3,200 אנשים.

סיכום וסיום

זה הסוף. יש “אלה פקודי” – לכל אחד יש את ההתחלה של אלה. סך הכל של הלויים, כולם ביחד, יוצא להיות 8,580, נכון?

זה הרבה פחות מהמניין של הלויים עם הבכורים, שיצא 22,000, או עם ילדים. אז מעניין לראות את היחס של ילדים לגילאים גבוהים יותר, או לא רק ילדים, נכון, גם אנשים מבוגרים יותר. אבל העבודה הייתה רק שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים אנשים.

כל אחד מהם מונה על עבודתו, על משאו, כאשר צווה ה׳ את משה. זה הסוף של כל הסדרה הזו של פקודים.

במדבר פרק ה: פקודים

סך כל מניין הלויים לשירות פעיל, גילאי 30 עד 50, מגיע ל-8,580 אנשים. זה פחות משמעותית ממפקד הלויים הקודם של 22,000, שהיה משמש לפדיון בכורים. ההבדל מדגיש את היחס בין כלל אוכלוסיית הלויים – כולל ילדים מתחת ל-30 וקשישים מעל 50 – לעומת אלה בשנות השירות העיקריות שלהם. ההשוואה חושפת מידע דמוגרפי מעניין על הפרופורציה של ילדים ואנשים מבוגרים לעומת אלה בגיל שירות פעיל בתוך אוכלוסיית הלויים.

כל אחד מ-8,580 הלויים מונה באופן אישי לעבודתו הספציפית, חובת השירות שלו, ומשאו, אחריות ההובלה שלו. זה נעשה בדיוק כאשר צווה ה׳ את משה.

זה מסיים את כל סדרת הפקודים, המפקדים, בחלק זה של במדבר.

במדבר פרק ד: עבודת הלויים ומניינם

מבוא: מבנה וחזרות

פרק זה כולל שני חלקים, ושניהם הם כפילויות של חלקים קודמים אך עם תוספת פרטים. עלינו להבין מדוע יש כל כך הרבה פרטים וכל כך הרבה חזרות. כפי שדנו, יש כאן משהו שמתרחש לאורך כל הנושא הזה – אנחנו צריכים להיות מסוגלים לדמיין את זה ולראות את זה בפירוט.

החלק הראשון הוא, כפי שדנו קודם, הפקודים והעבודה. לפרק זה יש את שניהם. במובן מסוים כבר היו לנו שניהם קודם, אז צריך להבין למה זה מחולק כל כך הרבה פעמים. יש לנו את הפקודים – סליחה, קודם את עבודת בני לוי. כמו שכתוב, עבודת בני לוי, וכל אחד – לא כתוב בני לוי, כתוב לכל משפחה: קהת, גרשון ומררי, בסדר הזה, שונה מהסדר הקודם. זה נותן לנו את התפקידים שלהם ומתאר בפירוט איך בדיוק הם יעשו את זה, איך בדיוק הסדר של נשיאת המשכן כשהוא יוצא ממקומו. כל פעם זה מתאר את זה בדיוק.

אז זה הסיפור של העבודה. אחר כך זה נותן שוב חשבון, או אולי חשבון קצת יותר מפורט, של פקודי בני לוי – המניינים של הלויים, כולם בפירוט ובסך הכל.

הציווי: משה ואהרן

אנחנו מתחילים שוב עם מצווה וציווי. לכל אחד יש מצווה, ואז כתוב שזה נעשה. כתוב שה׳ אומר למשה ואהרן. עוד דבר שצריך לזכור: למה לפעמים זה רק משה, למה לפעמים משה ואהרן. כל הפקודים חייבים לומר במפורש שהם משה ואהרן. לדברים הקודמים – לקיחת הלויים במקום הבכורים, דברים כאלה – זה רק משה.

אז שוב, הפקודים נראים כעיקר כאן. אבל הדברים שהם – זה משה ואהרן – הדברים שהם כמו סיפורים נפרדים שמשולבים בזה איכשהו, הם רק משה.

הציווי לספור את בני קהת

חזרה למקום שאני נמצא: ה׳ מצווה את משה לנשוא ראש – במילים אחרות, לצוות אותם, לתת להם את תפקידיהם, למנות אותם (אני חושב שזה התרגום הטוב ביותר) של בני קהת, במיוחד מתוך בני לוי, למשפחותיהם. כפי שאמרנו, משפחות הן כמו רמות שלהם – כמו שלכל אחד יש משפחות שונות בתוכו.

דרישת הגיל: 30 עד 50

כאן אנחנו מקבלים גיל. אז הפקודים – אה, זה הבדל גדול. הפקודים סופרים את הלוי ומחליפים אותם בבכורים מגיל חודש. אבל עכשיו אנחנו הולכים לנשיאת ראש, שזה לתת להם, למנות אותם לתפקיד הספציפי הזה, לעבודות ספציפיות. זה נעשה רק מגיל 30 עד 50. אז אפילו פחות, אפילו יותר מוגבל מאשר מגיל 20 ובלי הגבלת גיל למעלה. זה מאוד מוגבל, מ-30 עד 50.

זה כנראה שנות השיא של חיי אדם – בין 30 ל-50. זה הזמן שהוא יבוא לצבא, או אולי זה לא אומר ממש צבא, כי ברור שהוא לא עושה צבא. זה סוג של ארגון לעשות משהו למלאכת אוהל מועד.

עבודת בני קהת: קודש הקודשים

אז זה נותן את עבודת בני קהת. כפי שאמרתי, קודש הקודשים. קודם לא היה לנו את ההגדרה הזו – רק נתנו את השמות, הדברים שהם עושים. אבל עכשיו אנחנו יודעים שקהת עושה את קודש הקודשים.

האיסור על מגע ישיר

זה מתאר איך זה ייעשה. קודם, אהרן – קהת לא יכול לגעת, כמו שאנחנו אומרים, נראה במפורש אחרי החלק הזה. קהת לא יכול לגעת ישירות בקודש הקודשים הזה. הם מאוד קדושים. חלק מכל הסיפור הזה כאן הוא הגנה על הקדושה, קדושת הכלים והמשכן. לא כל אחד יכול לבוא ולגעת בהם. יש תהליך שלם, יש רמות של היררכיה.

כמו הקבלה, נכון? רמב״ן אומר שכל זה הוא ההקבלה של המשכן, מקביל להקבלה של הר סיני שהיה לנו בסיפור של הר סיני.

תהליך הכיסוי על ידי אהרן ובניו

קודם, אהרן ובניו, הכהנים, יבואו כשהמחנה נוסע. כשמכריזים שהמחנה נוסע – נראה אז בבהעלותך איך זה הוכרז – הם יורידו את הפרוכת ויכסו את הארון בפרוכת. אז על גבי זה יכסו כיסוי נוסף של עור תחש, ועל גבי זה כיסוי נוסף של תכלת. אז הם ישימו את הבדים, אם כי אולי הבדים אמורים להיות שם כל הזמן, אז צריך להבין. או אולי זה מדבר על סוג אחר של בדים שאנחנו נושאים את הארון איתם, סוג של כיסוי, כיסוי בד, או כמו אולי כמו שק או משהו כזה.

כל אחד מאלה – במילים אחרות, כשהמשכן במקומו, הכל מכוסה בפרוכת, הפרוכת והמסך מבחוץ. עכשיו כשהוא נוסע, כשהם מוציאים את הכלים מהמשכן, הם עדיין צריכים להיות מכוסים. אז הם מקבלים כיסוי חדש מיוחד לזמני המסע. זה כמו כיסוי מיוחד ספציפי.

השולחן

אותו דבר: השולחן. הם שמים תכלת עליו, ועל זה הם שמים את כל הכלים ששייכים, כל הכלים ששייכים לשולחן – הקערות, הכפות, המנקיות, קשות הנסך, והלחם. אז על גבי זה הם שמים שק של תולעת שני, ואז כיסוי נוסף של תחש, ושוב שמו את בדיו.

אז ככה השולחן כאילו נארז. אבל אני חושב שכל האריזה הזו יש לה – כמו שאמרתי – היבט טקסי, יש לה היבט של קדושה, במובן שזה מגן עליו, מגן על קדושתו.

המנורה

אז אותו דבר: הם לוקחים שק נוסף של תכלת ומכסים את המנורה, את נרותיה, כל כליה, כל הכלים, כלי השמן שלה. הם שמים את הכל בתחש. אז כאן אנחנו רואים שלמנורה לא היו בדים – היה לה סוג של מוטות, שאיתם היא נישאה יחד עם הדבר הבד הזה.

מזבח הזהב

אותו דבר: הם מכסים אותו בשק של תכלת ותחש, ושמים את הבדים. אז הם לוקחים את כל כלי השרת של המזבח ושמים על גבי, ושמים את זה בשק התכלת הזה, ומכסים אותו בתחש, ושמים אותו במוט.

מזבח הנחושת

אז מזבח הנחושת. אותו דבר: הם קודם מדשנים – הם מוציאים את האפר והדשן של המזבח. כמובן כשנוסעים צריך לנקות את זה, אז זה לא הולך כמו להישפך בכל מקום. שמים את זה על גבי שק של ארגמן.

אז זה רמה נמוכה יותר. תשימו לב שיש גם רמות בדברים האלה. הארון היה מכוסה בפרוכת עצמה, שהייתה עשויה מתכלת וארגמן ותולעת שני וכן הלאה. הרמה הבאה של כלים – המנורה, השולחן, והמזבח עצמו – היו מכוסים בתכלת. ומזבח הנחושת היה מכוסה בשק של ארגמן, שזה רמה אחת נמוכה יותר מתכלת.

הם שמים בו את כל כליו שמשרתים אותו: המחתות, המזלגות, היעים, המזרקות. הם שמים את זה על גבי תחש – כולם מקבלים את התחש שלהם על גבי – ושמים את הבדים.

האזהרה נגד נגיעה

אז הם מסיימים לכסות הכל. עכשיו אחרי כל זה, בני קהת מגיעים. “ולא יגעו אל הקודש” – הם לא צריכים לגעת בקודש, ואז הם ימותו אם היו נוגעים בקודש. זו עבודת בני קהת, משא בני קהת. הם נושאים את הדברים שהם נושאים באוהל מועד.

תפקידו של אלעזר

עכשיו אלעזר – דנו קודם שלאלעזר ולבני אהרן היו גם תפקידים. אלעזר בן אהרן, תפקידו לדאוג לשמן עצמו, הקטורת, והשמן, ומנחת התמיד. הייתה מנחת תמיד – זוכרים מנחת חביתין שעשינו – ושמן המשחה.

במילים אחרות, הלויים דואגים לכלים, אבל העבודה עצמה, או השמן והמנחה, הדברים שהם עושים את העבודה איתם – זה משהו שהכהנים צריכים לדאוג לו. אז זו רמה גבוהה יותר.

אזהרה מיוחדת: אל תכריתו

עכשיו מכיוון שדנו שכל העניין הזה הוא כמות עצומה של זהירות, של הגנה, איך שום דבר לא צריך לגעת בקודש וכן הלאה, יש לנו מצווה ספציפית שמדברת רק על זה. ה׳ אומר למשה ואהרן: “אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלויים.”

אל תתנו לשבט קהת – השבט הפנימי, קהת, נכון? עכשיו מעניין שהם נקראים שבט שוב, כי שבט זה הלויים. עכשיו קהת גם נקרא שבט. אל תתנו להם להיכרת מהלויים, כי הם עושים עבודה מאוד מסוכנת, כביכול. יש להם את העבודה הכי מסוכנת. לכן אתם צריכים לוודא שכל זה נעשה נכון. זו באמת רק אזהרה נוספת שכל זה נעשה נכון.

אם אתם רוצים שהם יחיו ולא ימותו כשהם באים לקודש הקודשים, בני אהרן צריכים לבוא ולשים כל אחד מהם על עבודתו, על משאו. בדיוק כמו אזהרה מיוחדת לאהרן ובניו לוודא לבוא ולעשות את כל הדברים שדנו בהם קודם. לפני הלויים – אם הם יבואו ואם הם יגעו או יראו או משהו כזה, הם עלולים למות.

סוף הפרשה והמשך לגרשון

כאן גם סוף פרשת במדבר. מי שחתך את הפרשה, אין לי מושג למה הם חתכו כאן, כי זה המשך ברור.

אותו דבר מבני גרשון. עכשיו אנחנו ממשיכים לנשיאת ראש בני גרשון, לספור אותם. יש את אותה לשון, אז לא נחזור על זה.

עבודת בני גרשון

עכשיו אנחנו נותנים את עבודת בני גרשון – גם העבודה וגם המשא. הם נושאים, כפי שאמרנו קודם, את היריעות, כל חלקי הבד, והמסך, והבדים של החצר, וכל החלקים שלהם. אין שום הסבר איך זה נעשה, כי זה די ברור. אין שום הלכות מיוחדות בזה.

עכשיו יש לנו תוספת אחת: שאהרן ובניו מצווים את כל זה. אז כמו שאמרנו קודם, אהרן ובניו צריכים לתת את העבודה. כמובן הם נותנים להם את זה, הם מכסים את זה. אז בתקווה, אותו דבר לגרשוני – למרות שאין את זה – זה עדיין, אהרן ובניו עדיין אחראים על זה. זה על פיהם – זה לפי הפקודה שלהם. הם ידאגו לזה, וזה איתמר שדואג לזה.

עבודת בני מררי

עכשיו אנחנו מדברים על מררי. מררי שוב, יש לנו את אותה הקדמה וכן הלאה. מה הם עושים? כפי שאמרנו, הם נושאים את כל חלקי העץ, כביכול, של המשכן: הקרשים ועמודי החצר, וכל מה שקשור לזה.

הם גם יצוו בשמות על ידי איתמר. איתמר אחראי על עבודת בני מררי. זו כנראה עבודה גדולה יותר, כי יש הרבה עץ, הרבה דברים לשאת. בשמות – הם ייספרו בשמות. כפי שאמרנו, כל המניינים האלה הם אלה בשמות, וכנראה כל שם מקבל את התפקיד שלו. אתם יודעים, התפקיד של איתמר היה לומר, “אתה, פלוני בן משהו בן מררי, התפקיד שלך יהיה לשאת את הקרש הזה,” וכן הלאה.

המפקד החדש: פקודי בני לוי

זה הסיפור של נשיאת ראש בני לוי. עכשיו אנחנו מקבלים את הסיפור של פקודי בני לוי. שוב, נספרים לא מגיל חודש כמו קודם, שהיה למטרת פדיון בכורים, אלא למטרת העבודה. אז זה פקודים חדשים. לכן אמרתי שזה כפול – זה לא באמת כפול, זה רק אולי איכשהו כל זה יכול היה להיות משולב, אבל זה דבר חדש.

מניין קהת

ויפקוד משה ואהרן ונשיאי העדה – הם סופרים את הקהתי, שוב מ-30 עד 50. הם מגיעים לכמות של 2,750 אנשים. זה קהת.

מניין גרשון

לגרשון, הם עושים אותו דבר. הם מגיעים לכמות של 2,630.

מניין מררי

למררי, הם עושים אותו דבר. הם מגיעים לכמות של 3,200 אנשים.

סיכום וסיום

זה הסוף. יש “אלה פקודי” – לכל אחד יש את ההתחלה של אלה. סך הכל של הלויים, כולם ביחד, יוצא להיות 8,580, נכון?

זה הרבה פחות מהמניין של הלויים עם הבכורים, שיצא 22,000, או עם ילדים. אז מעניין לראות את היחס של ילדים לגילאים גבוהים יותר, או לא רק ילדים, נכון, גם אנשים מבוגרים יותר. אבל העבודה הייתה רק שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים אנשים.

כל אחד מהם מונה על עבודתו, על משאו, כאשר צווה ה׳ את משה. זה הסוף של כל הסדרה הזו של פקודים.

במדבר פרק ה: פקודים

סך כל מניין הלויים לשירות פעיל, גילאי 30 עד 50, מגיע ל-8,580 אנשים. זה פחות משמעותית ממפקד הלויים הקודם של 22,000, שהיה משמש לפדיון בכורים. ההבדל מדגיש את היחס בין כלל אוכלוסיית הלויים – כולל ילדים מתחת ל-30 וקשישים מעל 50 – לעומת אלה בשנות השירות העיקריות שלהם. ההשוואה חושפת מידע דמוגרפי מעניין על הפרופורציה של ילדים ואנשים מבוגרים לעומת אלה בגיל שירות פעיל בתוך אוכלוסיית הלויים.

כל אחד מ-8,580 הלויים מונה באופן אישי לעבודתו הספציפית, חובת השירות שלו, ומשאו, אחריות ההובלה שלו. זה נעשה בדיוק כאשר צווה ה׳ את משה.

זה מסיים את כל סדרת הפקודים, המפקדים, בחלק זה של במדבר.

במדבר פרק ד: עבודת הלויים ומניינם

מבוא: מבנה וחזרות

פרק זה כולל שני חלקים, ושניהם הם כפילויות של חלקים קודמים אך עם תוספת פרטים. עלינו להבין מדוע יש כל כך הרבה פרטים וכל כך הרבה חזרות. כפי שדנו, יש כאן משהו שמתרחש לאורך כל הנושא הזה – אנחנו צריכים להיות מסוגלים לדמיין את זה ולראות את זה בפירוט.

החלק הראשון הוא, כפי שדנו קודם, הפקודים והעבודה. לפרק זה יש את שניהם. במובן מסוים כבר היו לנו שניהם קודם, אז צריך להבין למה זה מחולק כל כך הרבה פעמים. יש לנו את הפקודים – סליחה, קודם את עבודת בני לוי. כמו שכתוב, עבודת בני לוי, וכל אחד – לא כתוב בני לוי, כתוב לכל משפחה: קהת, גרשון ומררי, בסדר הזה, שונה מהסדר הקודם. זה נותן לנו את התפקידים שלהם ומתאר בפירוט איך בדיוק הם יעשו את זה, איך בדיוק הסדר של נשיאת המשכן כשהוא יוצא ממקומו. כל פעם זה מתאר את זה בדיוק.

אז זה הסיפור של העבודה. אחר כך זה נותן שוב חשבון, או אולי חשבון קצת יותר מפורט, של פקודי בני לוי – המניינים של הלויים, כולם בפירוט ובסך הכל.

הציווי: משה ואהרן

אנחנו מתחילים שוב עם מצווה וציווי. לכל אחד יש מצווה, ואז כתוב שזה נעשה. כתוב שה׳ אומר למשה ואהרן. עוד דבר שצריך לזכור: למה לפעמים זה רק משה, למה לפעמים משה ואהרן. כל הפקודים חייבים לומר במפורש שהם משה ואהרן. לדברים הקודמים – לקיחת הלויים במקום הבכורים, דברים כאלה – זה רק משה.

אז שוב, הפקודים נראים כעיקר כאן. אבל הדברים שהם – זה משה ואהרן – הדברים שהם כמו סיפורים נפרדים שמשולבים בזה איכשהו, הם רק משה.

הציווי לספור את בני קהת

חזרה למקום שאני נמצא: ה׳ מצווה את משה לנשוא ראש – במילים אחרות, לצוות אותם, לתת להם את תפקידיהם, למנות אותם (אני חושב שזה התרגום הטוב ביותר) של בני קהת, במיוחד מתוך בני לוי, למשפחותיהם. כפי שאמרנו, משפחות הן כמו רמות שלהם – כמו שלכל אחד יש משפחות שונות בתוכו.

דרישת הגיל: 30 עד 50

כאן אנחנו מקבלים גיל. אז הפקודים – אה, זה הבדל גדול. הפקודים סופרים את הלוי ומחליפים אותם בבכורים מגיל חודש. אבל עכשיו אנחנו הולכים לנשיאת ראש, שזה לתת להם, למנות אותם לתפקיד הספציפי הזה, לעבודות ספציפיות. זה נעשה רק מגיל 30 עד 50. אז אפילו פחות, אפילו יותר מוגבל מאשר מגיל 20 ובלי הגבלת גיל למעלה. זה מאוד מוגבל, מ-30 עד 50.

זה כנראה שנות השיא של חיי אדם – בין 30 ל-50. זה הזמן שהוא יבוא לצבא, או אולי זה לא אומר ממש צבא, כי ברור שהוא לא עושה צבא. זה סוג של ארגון לעשות משהו למלאכת אוהל מועד.

עבודת בני קהת: קודש הקודשים

אז זה נותן את עבודת בני קהת. כפי שאמרתי, קודש הקודשים. קודם לא היה לנו את ההגדרה הזו – רק נתנו את השמות, הדברים שהם עושים. אבל עכשיו אנחנו יודעים שקהת עושה את קודש הקודשים.

האיסור על מגע ישיר

זה מתאר איך זה ייעשה. קודם, אהרן – קהת לא יכול לגעת, כמו שאנחנו אומרים, נראה במפורש אחרי החלק הזה. קהת לא יכול לגעת ישירות בקודש הקודשים הזה. הם מאוד קדושים. חלק מכל הסיפור הזה כאן הוא הגנה על הקדושה, קדושת הכלים והמשכן. לא כל אחד יכול לבוא ולגעת בהם. יש תהליך שלם, יש רמות של היררכיה.

כמו הקבלה, נכון? רמב״ן אומר שכל זה הוא ההקבלה של המשכן, מקביל להקבלה של הר סיני שהיה לנו בסיפור של הר סיני.

תהליך הכיסוי על ידי אהרן ובניו

קודם, אהרן ובניו, הכהנים, יבואו כשהמחנה נוסע. כשמכריזים שהמחנה נוסע – נראה אז בבהעלותך איך זה הוכרז – הם יורידו את הפרוכת ויכסו את הארון בפרוכת. אז על גבי זה יכסו כיסוי נוסף של עור תחש, ועל גבי זה כיסוי נוסף של תכלת. אז הם ישימו את הבדים, אם כי אולי הבדים אמורים להיות שם כל הזמן, אז צריך להבין. או אולי זה מדבר על סוג אחר של בדים שאנחנו נושאים את הארון איתם, סוג של כיסוי, כיסוי בד, או כמו אולי כמו שק או משהו כזה.

כל אחד מאלה – במילים אחרות, כשהמשכן במקומו, הכל מכוסה בפרוכת, הפרוכת והמסך מבחוץ. עכשיו כשהוא נוסע, כשהם מוציאים את הכלים מהמשכן, הם עדיין צריכים להיות מכוסים. אז הם מקבלים כיסוי חדש מיוחד לזמני המסע. זה כמו כיסוי מיוחד ספציפי.

השולחן

אותו דבר: השולחן. הם שמים תכלת עליו, ועל זה הם שמים את כל הכלים ששייכים, כל הכלים ששייכים לשולחן – הקערות, הכפות, המנקיות, קשות הנסך, והלחם. אז על גבי זה הם שמים שק של תולעת שני, ואז כיסוי נוסף של תחש, ושוב שמו את בדיו.

אז ככה השולחן כאילו נארז. אבל אני חושב שכל האריזה הזו יש לה – כמו שאמרתי – היבט טקסי, יש לה היבט של קדושה, במובן שזה מגן עליו, מגן על קדושתו.

המנורה

אז אותו דבר: הם לוקחים שק נוסף של תכלת ומכסים את המנורה, את נרותיה, כל כליה, כל הכלים, כלי השמן שלה. הם שמים את הכל בתחש. אז כאן אנחנו רואים שלמנורה לא היו בדים – היה לה סוג של מוטות, שאיתם היא נישאה יחד עם הדבר הבד הזה.

מזבח הזהב

אותו דבר: הם מכסים אותו בשק של תכלת ותחש, ושמים את הבדים. אז הם לוקחים את כל כלי השרת של המזבח ושמים על גבי, ושמים את זה בשק התכלת הזה, ומכסים אותו בתחש, ושמים אותו במוט.

מזבח הנחושת

אז מזבח הנחושת. אותו דבר: הם קודם מדשנים – הם מוציאים את האפר והדשן של המזבח. כמובן כשנוסעים צריך לנקות את זה, אז זה לא הולך כמו להישפך בכל מקום. שמים את זה על גבי שק של ארגמן.

אז זה רמה נמוכה יותר. תשימו לב שיש גם רמות בדברים האלה. הארון היה מכוסה בפרוכת עצמה, שהייתה עשויה מתכלת וארגמן ותולעת שני וכן הלאה. הרמה הבאה של כלים – המנורה, השולחן, והמזבח עצמו – היו מכוסים בתכלת. ומזבח הנחושת היה מכוסה בשק של ארגמן, שזה רמה אחת נמוכה יותר מתכלת.

הם שמים בו את כל כליו שמשרתים אותו: המחתות, המזלגות, היעים, המזרקות. הם שמים את זה על גבי תחש – כולם מקבלים את התחש שלהם על גבי – ושמים את הבדים.

האזהרה נגד נגיעה

אז הם מסיימים לכסות הכל. עכשיו אחרי כל זה, בני קהת מגיעים. “ולא יגעו אל הקודש” – הם לא צריכים לגעת בקודש, ואז הם ימותו אם היו נוגעים בקודש. זו עבודת בני קהת, משא בני קהת. הם נושאים את הדברים שהם נושאים באוהל מועד.

תפקידו של אלעזר

עכשיו אלעזר – דנו קודם שלאלעזר ולבני אהרן היו גם תפקידים. אלעזר בן אהרן, תפקידו לדאוג לשמן עצמו, הקטורת, והשמן, ומנחת התמיד. הייתה מנחת תמיד – זוכרים מנחת חביתין שעשינו – ושמן המשחה.

במילים אחרות, הלויים דואגים לכלים, אבל העבודה עצמה, או השמן והמנחה, הדברים שהם עושים את העבודה איתם – זה משהו שהכהנים צריכים לדאוג לו. אז זו רמה גבוהה יותר.

אזהרה מיוחדת: אל תכריתו

עכשיו מכיוון שדנו שכל העניין הזה הוא כמות עצומה של זהירות, של הגנה, איך שום דבר לא צריך לגעת בקודש וכן הלאה, יש לנו מצווה ספציפית שמדברת רק על זה. ה׳ אומר למשה ואהרן: “אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלויים.”

אל תתנו לשבט קהת – השבט הפנימי, קהת, נכון? עכשיו מעניין שהם נקראים שבט שוב, כי שבט זה הלויים. עכשיו קהת גם נקרא שבט. אל תתנו להם להיכרת מהלויים, כי הם עושים עבודה מאוד מסוכנת, כביכול. יש להם את העבודה הכי מסוכנת. לכן אתם צריכים לוודא שכל זה נעשה נכון. זו באמת רק אזהרה נוספת שכל זה נעשה נכון.

אם אתם רוצים שהם יחיו ולא ימותו כשהם באים לקודש הקודשים, בני אהרן צריכים לבוא ולשים כל אחד מהם על עבודתו, על משאו. בדיוק כמו אזהרה מיוחדת לאהרן ובניו לוודא לבוא ולעשות את כל הדברים שדנו בהם קודם. לפני הלויים – אם הם יבואו ואם הם יגעו או יראו או משהו כזה, הם עלולים למות.

סוף הפרשה והמשך לגרשון

כאן גם סוף פרשת במדבר. מי שחתך את הפרשה, אין לי מושג למה הם חתכו כאן, כי זה המשך ברור.

אותו דבר מבני גרשון. עכשיו אנחנו ממשיכים לנשיאת ראש בני גרשון, לספור אותם. יש את אותה לשון, אז לא נחזור על זה.

עבודת בני גרשון

עכשיו אנחנו נותנים את עבודת בני גרשון – גם העבודה וגם המשא. הם נושאים, כפי שאמרנו קודם, את היריעות, כל חלקי הבד, והמסך, והבדים של החצר, וכל החלקים שלהם. אין שום הסבר איך זה נעשה, כי זה די ברור. אין שום הלכות מיוחדות בזה.

עכשיו יש לנו תוספת אחת: שאהרן ובניו מצווים את כל זה. אז כמו שאמרנו קודם, אהרן ובניו צריכים לתת את העבודה. כמובן הם נותנים להם את זה, הם מכסים את זה. אז בתקווה, אותו דבר לגרשוני – למרות שאין את זה – זה עדיין, אהרן ובניו עדיין אחראים על זה. זה על פיהם – זה לפי הפקודה שלהם. הם ידאגו לזה, וזה איתמר שדואג לזה.

עבודת בני מררי

עכשיו אנחנו מדברים על מררי. מררי שוב, יש לנו את אותה הקדמה וכן הלאה. מה הם עושים? כפי שאמרנו, הם נושאים את כל חלקי העץ, כביכול, של המשכן: הקרשים ועמודי החצר, וכל מה שקשור לזה.

הם גם יצוו בשמות על ידי איתמר. איתמר אחראי על עבודת בני מררי. זו כנראה עבודה גדולה יותר, כי יש הרבה עץ, הרבה דברים לשאת. בשמות – הם ייספרו בשמות. כפי שאמרנו, כל המניינים האלה הם אלה בשמות, וכנראה כל שם מקבל את התפקיד שלו. אתם יודעים, התפקיד של איתמר היה לומר, “אתה, פלוני בן משהו בן מררי, התפקיד שלך יהיה לשאת את הקרש הזה,” וכן הלאה.

המפקד החדש: פקודי בני לוי

זה הסיפור של נשיאת ראש בני לוי. עכשיו אנחנו מקבלים את הסיפור של פקודי בני לוי. שוב, נספרים לא מגיל חודש כמו קודם, שהיה למטרת פדיון בכורים, אלא למטרת העבודה. אז זה פקודים חדשים. לכן אמרתי שזה כפול – זה לא באמת כפול, זה רק אולי איכשהו כל זה יכול היה להיות משולב, אבל זה דבר חדש.

מניין קהת

ויפקוד משה ואהרן ונשיאי העדה – הם סופרים את הקהתי, שוב מ-30 עד 50. הם מגיעים לכמות של 2,750 אנשים. זה קהת.

מניין גרשון

לגרשון, הם עושים אותו דבר. הם מגיעים לכמות של 2,630.

מניין מררי

למררי, הם עושים אותו דבר. הם מגיעים לכמות של 3,200 אנשים.

סיכום וסיום

זה הסוף. יש “אלה פקודי” – לכל אחד יש את ההתחלה של אלה. סך הכל של הלויים, כולם ביחד, יוצא להיות 8,580, נכון?

זה הרבה פחות מהמניין של הלויים עם הבכורים, שיצא 22,000, או עם ילדים. אז מעניין לראות את היחס של ילדים לגילאים גבוהים יותר, או לא רק ילדים, נכון, גם אנשים מבוגרים יותר. אבל העבודה הייתה רק שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים אנשים.

כל אחד מהם מונה על עבודתו, על משאו, כאשר צווה ה׳ את משה. זה הסוף של כל הסדרה הזו של פקודים.

במדבר פרק ה: פקודים

סך כל מניין הלויים לשירות פעיל, גילאי 30 עד 50, מגיע ל-8,580 אנשים. זה פחות משמעותית ממפקד הלויים הקודם של 22,000, שהיה משמש לפדיון בכורים. ההבדל מדגיש את היחס בין כלל אוכלוסיית הלויים – כולל ילדים מתחת ל-30 וקשישים מעל 50 – לעומת אלה בשנות השירות העיקריות שלהם. ההשוואה חושפת מידע דמוגרפי מעניין על הפרופורציה של ילדים ואנשים מבוגרים לעומת אלה בגיל שירות פעיל בתוך אוכלוסיית הלויים.

כל אחד מ-8,580 הלויים מונה באופן אישי לעבודתו הספציפית, חובת השירות שלו, ומשאו, אחריות ההובלה שלו. זה נעשה בדיוק כאשר צווה ה׳ את משה.

זה מסיים את כל סדרת הפקודים, המפקדים, בחלק זה של במדבר.